לצפייה בקטלוג "אושפיזין פאשן פרפורמנס 1"

‫"אושפיזין ‪ -‬פאשן פרפורמנס ‪ "1‬בגלריה בבארי היא יצירה קהילתית ייחודית ומרגשת‬
‫אותה מובילה אמנית הפרפורמנס ליאור קריאל‪ ,‬כשהיא משתפת פעולה עם אמנית‬
‫הוידיאו והצלמת אורלי אמסלם‪.‬‬
‫הרעיון לעיסוק בלבוש‪ ,‬לעצב בגדים לקבוצת חברי הקיבוץ המשתתפים בפרויקט‪ ,‬נבע אצל האמנית‬
‫ליאור קריאל ממקום עמוק בו היא נוגעת בעבודותיה של כיסוי ומסכה‪ ,‬הצורך להיעלם מעיני האחר‬
‫מתוך מודעות קיומית של שונות‪ ,‬מתוך הקושי בהסתגלות לתביעות החברה הסובבת אותנו‪ .‬מה שנכון‬
‫לכל מקום בו חיים בני אדם‪ ,‬בולט ביתר שאת בחברה הקיבוצית הצפופה והאינטנסיבית‪ .‬פה נאלץ‬
‫היחיד לבנות לו הגנות‪ ,‬להסתיר סודות‪ ,‬לחפש את המקום הפרטי שהוא רק שלו בתוך הטוטאליות של‬
‫חיי הקולקטיב‪ .‬אותם סודות‪ ,‬על פי השקפת עולמה של האמנית ליאור קריאל‪ ,‬ניתנים להיות מוצפנים‬
‫עמוק בתוך הבגד אותו אנו לובשים‪ ,‬שמהווה מקלט זמני‪ ,‬מקום להעלמות מעיניים בוחנות של‬
‫אחרים‪ ,‬ולהסוואה‪ .‬מאידך‪ ,‬יכול הבגד לשקף אינדיבידואליות ויצירתיות‪ .‬הרעיון היה שלאורך חודשי‬
‫התרחשות הפרויקט יכינו האמנית והמשתתפים מהקהילה‪ ,‬חברי הקיבוץ‪ ,‬גזרות לקולקציה אישית‬
‫שתותאם לכל אחד מהמשתתפים‪ ,‬למידותיו‪ ,‬לסיפורו האישי‪ ,‬שהוא גם סיפור המקום‪ .‬הם יעבדו‬
‫כקבוצה על אירוע קצה‪ ,‬פרפורמנס‪/‬תצוגת אופנה‪ ,‬שיצולם ויתועד לתערוכה ולקטלוג‪ .‬המפגשים היו‬
‫מרתקים לשני הצדדים‪ .‬נדרשו בהן הקשבה‪ ,‬למידה ופתיחות לאחר שחי לידך במשך שנים‪ ,‬או שבא‬
‫מבחוץ ויש לו שפה ומראה כה שונה משלך‪ .‬הלמידה נעשתה ונרכשו מושגי יסוד בשפת הפרפורמנס‪.‬‬
‫במהלך העבודה עם קבוצת חברי בארי‪ ,‬שהתחילה בחודש מאי ‪ 2014‬והמשיכה עד אוקטובר‪ ,‬התפתח‬
‫הרעיון והשתנו דברים‪ .‬פרצה מלחמה בעזה וקיבוץ בארי היה בלב איזור המלחמה‪ .‬מהשיחות עם חברי‬
‫הקבוצה עלו החרדות ותחושת הבהילות לרוץ למיגון‪ ,‬לעיתים לעזוב את הבית‪ .‬מכאן נבט בליאור‬
‫הרעיון לבנות את הקולקציה כולה על בסיס של ציפות וסדינים ושמיכות‪ ,‬כמו לומר ‪ -‬מתוך הבהילות‬
‫והחופזה לבשנו את הבית על עצמנו והלכנו‪ .‬כך נוסף ההיבט הפוליטי המאוד רלוונטי לתקופה בעקבות‬
‫מבצע "צוק איתן"‪ ,‬שלא ניתן היה להתעלם מקיומו‪.‬‬
‫התערוכה המוצגת בגלריה מהווה למעשה סיכום הפרויקט הקהילתי ותיעודו בצילום ובוידיאו וכן‬
‫הצגת הבגדים על קולבים לאחר אירוע הפרפורמנס־תצוגת האופנה שיתרחש בפתיחת התערוכה‬
‫ברחבת הגלריה‪ .‬היה חשוב לנו להוציא לתערוכה זו קטלוג שיהווה תיעוד לעבודה הקהילתית‬
‫המשמעותית שנעשתה בחודשים אלו בין האמניות לבין קבוצת אנשי קהילת בארי‪ ,‬קבוצה רב גילית‬
‫ומגוונת שזכתה להיחשף למושג פרפורמנס‪ ,‬ולעבוד כל אחד לחוד וכקבוצה עם האמניות‪ .‬הקטלוג‬
‫עשוי להידמות במבט ראשון לקטלוג אופנה‪ ,‬כשכל משתתף מדגמן את הבגד שנתפר במיוחד לו‪ ,‬אולם‬
‫הדוגמנים אינם מקצועיים והדגש אינו על התוצר הסופי אלא על התהליך הקהילתי שחושף את הפן‬
‫האישי בתוך הקהילתי‪ ,‬המקומי‪ ,‬הקולקטיבי‪.‬‬
‫זה המקום להודות לכל התומכים במלאכה‪ :‬בראש וראשונה לחברי בארי‪ ,‬אנשי קבוצת הפרפורמנס‬
‫שללא סקרנותם והתגייסותם בכל שעה וזמן לא היה קם הפרויקט‪ ,‬לאסף וייס על העזרה בסאונד‬
‫לתצוגת האופנה‪ ,‬לכרמית דבורי על עזרתה בהפקת ערב התרבות בפתיחת התערוכה‪ ,‬לאנשי ההגברה‬
‫והתאורה‪ ,‬לירון לוי על עיצוב הקטלוג היפה בזמן כה קצר ולדודי בראילובסקי על שנעתר לכתוב‬
‫לו‪ ,‬לסופי ברזון‪-‬מקאי על עזרתה בכל ולאמניות שלנו שלא חסכו שעות בנסיעות ובכסף להצלחת‬
‫הפרויקט החשוב והמרגש הזה‪.‬‬
‫זיוה ילין‪ ,‬אוצרת הגלריה בבארי‬
‫מתוך תהליך העבודה‬
‫‪The project in process‬‬
‫העורב וחלון הראווה‬
‫על המיצג של ליאור קריאל בגלרית קיבוץ בארי‬
‫ז־מ ְר ֵאה‪ַ ,‬קדמֹון‪,‬‬
‫חֹושך‪ַ ,‬ע ַ‬
‫קֹודר ַּכ ֶ‬
‫עֹוף מּוזָ ר‪ֵ ,‬‬
‫ָשחֹור‬
‫ד־אין־ּדֹור" ?‬
‫ל־ע ֵ‬
‫"א ַ‬
‫וְ נִ ְק ָרא‪ֵ ,‬‬
‫‪...‬‬
‫אֹור ַח ַהמּוזָ ר וְ ַה ָשחֹור‬
‫ַמה נִ ָּבא לִ י ָה ֵ‬
‫‪1‬‬
‫ד־אין־ּדֹור"?‬
‫ל־ע ֵ‬
‫"א ַ‬
‫יאת ֵ‬
‫קר ַ‬
‫ִּב ִ‬
‫מיצג אינו תצוגה‪ ,‬ומה שמופיע בו אינו דימוי תיאטרלי‪ .‬אמנם מיצג נבדל מתיאטרון בכך שלא ייצוגם‬
‫של דברים מופיע בו‪ ,‬אך האם נוכל לומר שהדבר עצמו הוא זה שמופיע?‬
‫את האירוע של המיצג איננו יכולים להחליף בתמונה למשל או בטקסט‪ ,‬נוכחותו תלויה ברגע ונעלמת‬
‫בו‪ ,‬ויחד עם זאת‪ ,‬את עקבותיו לא נוכל למחות‪ .‬עקבות אלו מפזרת קריאל‪ ,‬אמנית מיצג ותיקה‪ ,‬לאורך‬
‫פעילות ארוכת שנים‪.‬‬
‫ייצוגים‪ ,‬מלבושים ואופנות מתחלפות דור אחר דור‪ .‬מנגד צצה ועולה הקריאה‪" :‬אל־עד־אין־דור"‪.‬‬
‫אמירה זו בשם העורב ‪ ,‬כפי שמופיעה בשירו של פו‪ ,‬מהדהדת את קולו של זה שחמק ללא שוב‪ ,‬שאין‬
‫להחליפו באחר‪ ,‬לא בסימן ולא באובייקט‪ .‬מהו זה שלא ישוב עוד‪ ,‬לא נאמר לנו‪ ,‬אך הקריאה בשמו‬
‫מזכירה לנו את העומד ביסודה של שרשרת החליפין המיטונומית‪ ,‬ביסודן של האופנות המתחלפות‪,‬‬
‫ושל האובייקטים התחליפיים אליהם אנו מתאווים‪.‬‬
‫במיצג שהציגה קריאל‪ ,‬חבשה האמנית עורב דמה לראשה‪ ,‬ועל עיניה עטתה מסכה שכמעט מעוורת‬
‫את המבט‪ .‬כשהיא מולכת כבדת ראייה ע"י העורב שלראשה‪ ,‬היא מפזרת מיני דברים נוצצים סביבה‪.‬‬
‫העורב שצבעו אפל‪ ,‬והמבט החסום ע"י המסכה‪ ,‬מסמלים גם יחד את דרגת האפס של המבט‪ ,‬ואת זה‬
‫שלא ניתן לראותו‪ .‬על אף הדברים הנוצצים‪ ,‬המפתים את העין‪ ,‬שפוזרו ביד אמן‪ ,‬מה שנמצא בליבו של‬
‫המיצג הוא כתם עיוור – מה שלא ניתן לניכוס ע"י המבט (הגברי‪ ,‬הרציונאלי‪,‬הגלובלי וכו')‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫העורב‪ ,‬אדגר אלן פו‪ ,‬תרגום‪ :‬זאב ז'בוטינסקי‪.‬‬
‫במיצג הנוכחי‪ ,‬שלמראית עין נדמה כתצוגת אופנה‪ ,‬מציגה קריאל מעין 'קולקציה' חדשה‪ .‬בגדים‬
‫הם אובייקטים של איווי‪ ,‬אנו חושקים בהם‪ ,‬רוכשים אותם ומחליפים אותם‪ .‬אך יותר מכל‪ ,‬הם‬
‫מטאפורה לחסר העומד מאחוריהם‪ .‬הבגדים כמטאפורות של חסר נושאים את עקבות שבירותה‬
‫של מערכת האופנה‪ ,‬היא מערכת הסימון של ה"סובייקט"‪.‬מיצג זה חושף את שבריריותו של‬
‫סובייקט האופנה‪ ,‬מפנה זרקור אל העקבה והשארית שאינה ניתנת לחלוקה סימון או תחלופה‪.‬‬
‫אופנה היא תחלופה של אפיזודות פטישיסטיות‪ ,‬הממקמות עצמן במקום החסר‪ ,‬אך החסר‬
‫הוא זה שמכונן את יחסי האיווי שלנו לאובייקטים המתחלפים‪ ,‬הוא זה שקורא לנו להחליף את‬
‫הגרדרובה כל עונה‪ .‬קריאת העורב מנקבת את מערכת האופנה‪ ,‬דוקרת אותה‪ ,‬וקוראת לחסר‬
‫‪2‬‬
‫בשמו‪" :‬לא עוד לעד" ‪.‬‬
‫המיצג הנוכחי של קריאל‪ ,‬נוצר תוך שיתוף עם חברי קיבוץ בארי‪ .‬מדובר בפרוייקט המתבסס על מפגש‬
‫בין האמן והאמנות‪ ,‬לקהילה‪ .‬מפגש בו האמנות מארחת את הקהילה ולהיפך‪ .‬המיצג הנוכחי‪ ,‬אם כן‪,‬‬
‫הוא פועל יוצא של ארוח‪ ,‬והוא נפרש כיריעה‪ ,‬נארג כקובץ של פנים וסיפורים‪ ,‬ומוצג כבגד רק בסוף‬
‫התהליך‪ .‬במהלך המפגשים מדדה קריאל את חברי הקיבוץ כחייט העושה מלאכתו נאמנה‪ .‬מידות אלו‬
‫יכלו להיות חלק מאסטרטגית המיון והקטלוג של מערכת האופנה‪ ,‬הקובעת מי סמול‪ ,‬מי מדיום‪ ,‬ומי‬
‫לארג'‪ ,‬אך לא כך‪ .‬ההתנגדות להיות סובייקט הנגזר לפי מידות‪ ,‬היא העומדת מאחורי הפעולה‪ .‬סרוב‬
‫זה‪ ,‬שמו כשם העורב שבשיר‪" :‬לא עוד לעד"‪ .‬אותו לא־סובייקט‪ ,‬טראנס־סובייקט‪ ,‬הוא זה שמתארח‬
‫כאן בקיבוץ 'בארי'‪ ,‬היקבל בית ? היהפך לחבר?‬
‫שֹואלֶ ת ַמ ֲח ֵסה לְ ַדל אֹו גֵ ר‪.‬‬
‫חֹוש ֵשת – יָ ד ֶ‬
‫יָ ד ֵ‬
‫אֹור ַח‪ ,‬זָ ר אֹו‬
‫שּתי ‪" -‬זֶ ה ֵ‬
‫אֹורח" – ּכה לָ ַח ִ‬
‫"זֶ ה ֵ‬
‫גֵ ר ‪-‬‬
‫‪3‬‬
‫יֹותר"‪.‬‬
‫אֹורח לא ֵ‬
‫זֶ ה ֵ‬
‫הנווד‪ ,‬הזר או הגר‪ ,‬מופיע במספר מיצגים של קריאל‪ .‬במיצג "שחקנית משנה" בו האמנית מטלטלת‬
‫‪2‬‬
‫העורב‪ ,‬אדגר אלן פו‪ ,‬תרגום‪ :‬יעקוב שקד‬
‫‪3‬‬
‫העורב‪ ,‬אדגר אלן פו‪ ,‬תרגום‪ :‬זאב ז'בוטינסקי‬
‫בעגלה חפצים מן הבית‪ ,‬ומוציאה אותם אל המרחב הציבורי‪ ,‬הנווד מתהלך ברחובות העיר כאילו‬
‫ביתו פונה‪ .‬הבית כחסר הוא זה העומד מאחורי קולקציית האופנה של קריאל‪ ,‬ומה שמסמן אותו הם‬
‫המצעים המשומשים מהם נוצרו המלבושים‪ .‬מדובר ב"שמאטעס" שהבית ועברו השאירו בהם חותם‪.‬‬
‫כאשר אנו אומרים "שמאטעס" אנו מבטאים את הדם של חפצי הבית בשפת הגלות‪ ,‬שפתו של היהודי‬
‫הנודד ‪ -‬זר או אורח לא יותר‪ .‬מצעים אלו‪ ,‬המתפקדים כ־'רדי מייד'‪ ,‬כחפץ מן המוכן בו משתמשת‬
‫האמנית להתקנת המיצג ‪ ,‬עברו התקה מן הביתי אל הלא ביתי‪ ,‬ואולי אף אל האל־ביתי – המאויים‬
‫ שהוא מרחב של זרות ואחרות‪ .‬הם נכנסו בשערי האופנה והפכו למעין 'קולקציית סתיו'‪ ,‬המוצגת‬‫לפנינו‪ .‬עולם האופנה שייך יותר מכל אל ההווה‪ ,‬אל מעברי העונות‪ .‬איש האופנה 'ידו על הדופק' ‪ ,‬והוא‬
‫חש את החיים בהתחלפותם‪ ,‬משל נכנסו בדלת מסתובבת‪ .‬לעומתו הקריאה מן הבית באה מן העבר‪,‬‬
‫והיא מתדפקת על דלת אחרת הקבועה במעמקי הזיכרון‪ .‬קריאה זו אל מה שאין להחליפו "לא עוד‬
‫לעד"‪ ,‬נשמעת מבין קפלי הבדים המתחלפים‪.‬‬
‫הומור ומלנכוליה מהולים זה בזה ללא הכר בעבודתה של קריאל‪ ,‬ביכולת יוצאת דופן‪ ,‬וללא כל רגשי‬
‫נוסטלגיה‪ ,‬העבר וההווה משחקים את משחקי השפה והצללים‪ .‬קולו של העורב נשמע ממעל כצחוקו‬
‫של זקן יהודי שראה אופנות מתחלפות במרוצת הזמן לאחור‪ .‬עבר והווה‪ ,‬בית וגלות‪ ,‬הווה ועבר‪,‬‬
‫משחקים את משחקי האור והצל ומייצרים מבט מפוכח בשתי עיניים‪ :‬עין אחת צוכה ועין אחת‬
‫‪4‬‬
‫בוחקת‪.‬‬
‫דודי בראילובסקי‬
‫‪4‬‬
‫מטבע לשון שטבע הקומיקאי שייקה אופיר‪.‬‬
‫ניצה שפרוני‬
‫רותי פרומקין‬
‫ילנה סטולבה‬
‫לודי ונעמי משאש‬
‫ורד ורמי גולד‬
‫שלומית צמח‬
‫יצחק נשיא‬
‫שמחהלה ירחי‬
‫פרח פילו‬
‫שוש כרסנתי‬
‘Tis some visitor,’ I muttered, ‘tapping at my chamber doorOnly this, and nothing more.’ (‘The Raven’)
The wanderer, stranger or foreigner shows up in several of Kariel’s performances. In ‘Supporting
Actress’, in which the artist shuttles her personal belongings about in a cart, moving them into
the public domain, the wanderer walks the city streets as though his home has been vacated.
The home as lack is that which underlies Kariel’s fashion collection, signified by the used
bedding from which the clothes were made. These are rags, ‘shmates’ (Yiddish for rags, or shabby
pieces of clothing), marked by the home and its past. When we say ‘shmates, we echo household
belongings as they are called in the language of exile, the language of the wandering Jew – a
visitor or stranger, nothing more.
This bedding, which functions as ‘ready-made’ that the artist used to create her performance,
has been displaced from the homely to the un-homely, or perhaps the ‘unheimlich’, which is a
space of strange-ness and other-ness. They have entered the world of fashion and turned into
a ‘fall collection’ , displayed before us.
The world of fashion belongs to the present, to the changing of the seasons. The man of fashion
is the man of the hour, he ‘keeps up with the times’, experiencing life’s changes through a
revolving door, as it were. The call from home, on the other hand, is a call from the past which
knocks on another door, locked deep within our memory. This call to that which cannot be
exchanged (‘Nevermore’) emits from between the folds of the ever changing pieces of cloth.
Humor and melancholy are intricately entwined in Kariel’s work so that, without nostalgia,
the past and the present play their games of words and shadows. The voice of the raven
overhead is the laughter of an elderly Jew who has seen fashions come and go through the
years. Past and present, home and exile play their games of light and shadow whilst creating a
sober gaze through both eyes – one eye laughing, the other crying.
Dudi Brailovsky
blinded by a mask. As she was led, half blind, by the raven on her head, she scattered various
shiny things on the floor. The dark raven and the blinding mask signify that which cannot be
seen. Despite the shiny stuff scattered seductively by the artist, a blind spot lies at the heart
of the performance – that which cannot be appropriated by the (male, rational, global) gaze.
In her current performance, which seems, at first glance, to be a fashion show, Kariel reveals
a new “collection”- of sorts . Clothes are objects of desire: we crave, buy and exchange them.
But above all, they are a metaphor for the lack underlying them. Clothes as metaphors of lack
bear the traces of the fashion system’s fragility, the same system which signifies the ‘subject’. In
this performance, the fashion subject’s fragility is revealed, as the spotlight is turned onto the
trace which remains and cannot be divided, signified or exchanged.
Fashion is a turnover of fetishistic episodes, which replace lack; yet lack is that which
establishes our desire for changing objects, that which calls on us to replace our wardrobe
every season. The raven’s repeated cry pierces the fashion system, punctures it, exposing the
lack that lies at its heart: ‘Nevermore’.
Kariel’s current performance was created in cooperation with Be’eri kibbutz members. It is
part of a project which is based on bringing together the artist and her art, and a community
- a meeting in which art hosts the community, and vice versa. The current performance is,
therefore, a direct result of hospitality. It unfolds, weaving a mesh of faces and stories, and
only at the end of this process are we shown the final product, a piece of clothing. During her
meetings with kibbutz members, Kariel took their measurements, as any good tailor would.
These measurements could have served the fashion system’s strategy of classification, defining
who is small, medium or large; but they don’t. This is an act defiance, resisting the demand
to be a subject defined by size. This act of defiance is named after the raven in Poe’s poem:
‘Nevermore’. This non-subject, or trans-subject, is the guest which has arrived at kibbutz
Be’eri. Will he be made to feel at home? Will he become a member?
The Raven and the Display Window
A performance by Lior Kariel at Kibbutz Be’eri Gallery
‘Ghastly grim and ancient raven wandering from the nightly shore –
Tell me what thy lordly name is on the Night’s Plutonian shore!’
Quoth the raven, ‘Nevermore.’
…
‘…I betook myself to linking
Fancy unto fancy ,thinking what this ominous bird of yore –
What this grim, ungainly, ghastly, gaunt, and ominous bird of yore
Meant in croaking ‘Nevermore’.’
(‘The Raven’ , Edgar Allan Poe)
Performance is not a show, and that which is performed is no theatrical image. Indeed,
performance differs from theater in that what we see is not representation; however, can we
claim that the thing in itself is that which appears before us?
Picture or text are no substitute for the event of a performance: its presence is of the moment,
which is also its vanishing point. And yet, its traces cannot be erased. Kariel, a veteran
performance artist, has been scattering these traces throughout many years of artistic activity.
Representations, clothes and fashions change from one generation to the next. And still, a
cry arises: “Nevermore.” This utterance, voiced by the raven in Poe’s poem, echoes the voice
of that which has gone for good and cannot be replaced by another, neither sign nor object.
What exactly will return ‘Nevermore’? – we are not told. Yet the cry reminds us of that which
is the starting point of the metonymical chain of exchange, that which underlies our changing
fashions and objects of desire.
In one of her past performances, Kariel donned a fake raven on her head, her gaze almost
The project in process
‫מתוך תהליך העבודה‬
sheets and pillow cases, as if saying “in our haste we dressed ourselves with our homes and
left”. The project was layered with an extremely relevant political aspect.
The exhibition showing in the gallery is a summary of the communal project , documentation in
still and video photography as well as the display of the garments showing in the performancefashion show event that will take place during the opening event of the exhibition. It was
important for us to produce a catalogue for this exhibition, documenting the important work
done during the past months with a diverse and multi-aged group from the Be’eri community,
who had the opportunity to learn about the art of performance and work with the artists both
together and separately. At first sight the catalogue may appear to be a fashion catalogue with
each of the participants modeling the garments uniquely made for them. But these models are
not professional and the emphasis is not on the end product, but on the communal process,
exposing the individual in the community.
This is the place to thank all those who contributed and supported the project:
First and foremost, Kibbutz members - the participants in the performance group, whose
curiosity and participation no matter the hour made the project possible. To Assaf Weiss for
help with the fashion performance sound, to Carmit Dvori for her help in producing the
exhibition opening event, to the of lighting and sound people, to Yaron Levi for designing
the catalogue on such short notice, to Dudi Brailovsky for agreeing to write a wonderful
text, to Sofie Berzon Mackie for her hand in everything, and last but not least, to our artists
- Lior Kariel and Orly Amsellem who saved on nothing for the success of this important and
exciting project.
Ziva Jelin, Be’eri Gallery curator
“Ushpizin – Fashion Performance 1” exhibiting at Be’eri Gallery is a unique
and moving communal creation, led by performance artist Lior Kariel in
collaboration with photographer and video artist Orly Amsellem.
The concept of clothing, designing clothes for a group of Kibbutz members participating in
the project, was derived by Lior Kariel from a deep place where she deals with masking and
masks, the need to disappear from others eyes, from the existential awareness of variance, and
the difficulty to adjust to the demanding society around us.
What is true for all places where humans live, is all the more prominent in the dense and
intense Kibbutz society. Here the individual has to build defenses, hide secrets and find a
private place in the totality of the collective life. By Lior Kariel’s personal-philosophy, those
secrets are encrypted deep within the clothes we wear, clothes that function as a temporary
shelter and camouflage, a place to disappear from prying eyes. On the other hand, clothing
can reflect individualism and creativity.
The project concept is to create dressmaking patterns for a personal collection fitting each
of the participating members of the Kibbutz, their measurements and their personal story,
which is also the story of the place. They also work as a group on a performance-fashion show,
which will be photographed and documented for the exhibition and catalogue. The meetings
with the group were fascinating for both sides. The meetings required attentiveness, learning
and openness to both people who have been living near you for years, or are outsiders with a
language and appearance so different from yourself.
During the work with the group of members from Kibbutz Be’eri, from May 2014 - October
2014, the concept developed and changed. War broke out in Gaza and Be’eri found itself
in the heart of the war zone. During the discussions held with the group fear and anxiety
surfaced, as well as the sense of urgency while running for shelter, and at times- leaving home.
From the latter feelings Lior formed the idea of constructing the whole collection from bed