גיליון #21 חודש יוני 2010 - העמותה הישראלית לבריאות הנפש
בטאון "אנ ו ש " ה עמותה הי שראל י ת לב יוני 2010 הקול האנושי גליון מס' 21 ריאו ת הנפ ש "אנשים" האנשים ש"עושים" את העמותה בטאון אנוש -העמותה הישראלית לבריאות הנפש יוצא לאור בחסותה האדיבה של חברת העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש דבר היו"ר דבר היו"ר קוראים יקרים, אני מברך על הגיליון החגיגי של "הקול האנושי" היוצא בסימן 'אנשים'. על פועלי למען העמותה כיו"ר בשבע השנים האחרונות ,ועל התנדבותי בתחום בריאות הנפש ,בחרתי ליידע אתכם באמצעות הכתבה שמתפרסמת בעמוד .4 את מעורבותי בעמותה התחלתי בשנת ,1980לפני 30שנה. בשנת ,1998/99בהיותו נגיד רוטרי ישראל בקשתי מטוביה לביא ז"ל ,אז יו"ר סניף אנוש רמת גן וחבר הוועד המנהל להקים בעמותת אנוש את פורום סניפי אנוש המצויים בקשר עם מועדוני הרוטרי. בשנת 2000הצטרפתי כחבר לוועד המנהל ובשנת 2003התבקשתי למלא את מקומו של יו"ר הוועד המנהל טוביה לביא ז"ל שנפל למשכב -מאז אני מכהן בתפקיד זה. סניף אנוש חולון שבו התחלתי את דרכי ,ממשיך לפרוח בראשותו של היו"ר נתן שרפמן כאשר סוד הצלחתו טמון בשיתוף הפעולה המרבי בין המתנדבים ואנשי המקצוע ,במתן מרכזיות לנפגע הנפש ולמשפחתו ובקשר ההדוק עם הקהילה והמוסדות המקומיים. אני ממשיך בכל מאודי לפעול כמתנדב לטובת אוכלוסיית נפגעי הנפש בארץ ובעולם. שלכם, יורם כהן יו"ר דבר המנכ"ל דבר המנכ"ל קוראים יקרים, ארצית -תפקיד משמעותי שהינו בליבת ערכי הארגון .הדס עובדת בעמותה מזה ארבע שנים במהלכן ריכזה את המועדון חברתי בסניף פרדס כץ /בני ברק ומביאה איתה ניסיון מקצועי בשיקום והכרות עם העמותה .עיקרי תפקידה יכללו ניהול המערך ,גיבוש נהלי עבודה לקליטה ,הכשרה ,לווי ,תמיכה ושימור המתנדבים בעמותה. מיכל הולנדר מצטרפת להוביל את תחום גיוס המשאבים – מיכל, עו"ד במקצועה שלאחר מספר שנות עבודה בתחום המשפטי בחרה לעשות הסבה לעולם התוכן הערכי של המגזר השלישי .מיכל תוביל את העבודה עם תורמים וקרנות ,תעמוד בקשר עם הסניפים לרכז את הצרכים דורשי המשאבים ותמקצע את התחום. הגיליון החגיגי "אנשים" משקף נאמנה את מקורות העוצמה מהם שואב הארגון את כוחו וייחודו – האנשים שחלמו ומימשו ,האנשים שיצקו תכנים ופיתחו וגם אלו שהיום יוצרים את ההרכב הייחודי שלנו :אנשי הצוות והמתנדבים ,המשפחות והמתמודדים. בעת שאנו מדברים על האנשים שאיתנו – אני שמחה להציג מספר עובדות חדשות שהצטרפו לתפקידים מובילים בעמותה ,ואין לי ספק שכל אחת מהן תוביל את הנושא שבאחריותה לגבהים: רו"ח שרון בן-ישי הרפז נכנסה לתפקיד מנהלת הכספים של העמותה. שרון מגיעה אלינו לאחר עבודה בבורסה ליהלומים ובמשרד יחסי ציבור מוביל ,לאחר שביקשה לשלב שתי אהבות שלה – עיסוק במגזר השלישי ובעולם הכספים. חגית קינן פינקלשטיין נכנסה לתפקיד מנהלת משאבי אנוש .חגית בעלת ניסיון עתיר שנים בתחום בחברות עסקיות מובילות ובחרה לשנות את סביבת העבודה מהמגזר העסקי לחברתי. בחודש האחרון הצטרפו אלינו גם הדס גלבוע לתפקיד רכזת מתנדבים אני מאחלת לכולן הצלחה בתפקיד! קריאה מהנה, שלכם, ד"ר הלה הדס מנכ"ל דבר המערכת דבר המערכת חברים יקרים, קוראים יקרים, הגיליון הזה הוא גיליון חגיגי ומיוחד ,ומביא את סיפוריהם של האנשים ש'עושים' את העמותה :מתמודדים ,מתנדבים ,אנשי צוות ובני משפחה .זוהי רק 'טעימה' מתוך ים רחב ידיים של אנשים טובים, מקסימים ומרגשים ,שמניעים את גלגלי העמותה ב 55 -הסניפים שלנו .ישנם עוד רבים רבים שסיפורם ראוי להיות מובא בין דפים אלו ,אך קצרה היריעה ואנחנו מקווים שיימצאו הזדמנויות נוספות להוקיר את פועלם המבורך. גיליון זה מופק בפעם הראשונה לא על ידי בלבד ,אלא גם על ידי שרון רגב ,יד ימיני בחודשים האחרונים ,שיצאה למסע של ראיונות - ומראיון לראיון חזרה עוד יותר נרגשת ועם ברק בעיניים ,כולה נפעמת מהעוצמות של האנשים המיוחדים שפגשה כדי להכין את הגיליון שלפניכם .אני שמחה להגיש לכם גיליון שכולו רגש ,שניתן ללמוד דרך הסיפורים המובאים בו הן על העמותה ,הן על הפרויקטים הייחודיים הנעשים בה והן על האנשים העושים אותה. יצאתי לדרך מרתקת בשבילי אנוש .פגשתי אנשים מיוחדים כל כך והתרגשתי עד דמעות כל מפגש מחדש .התרגשתי מכמויות עצומות של טוב-לב ,רגישות ,יכולות נתינה שאין שני להן .מדן ועד אילת או יותר נכון מסניף קריית שמונה ועד סניף אילת יש לנו נציגים של מתמודדים ,אנשי צוות ומתנדבים שאין דומים להם .אני מודה על החוויה האנושית .מודה לכל המרואיינים על שהסכימו לפתוח את לבם וסיפורי החיים המרגשים שלהם בפניי .ובתור עובדת העמותה בעיקר נשארת עם תחושת גאווה על זה שאני חלק ממנה. שרון רגב, רכזת מועדון "מסריק" תל-אביב ויחסי ציבור בשמת אדמון דוברת ומנהלת יחסי ציבור הקול האנושי מס‘ ,21בטאון אנוש ,העמותה הישראלית לבריאות הנפש עורכת :בשמת אדמון; עיצוב :מירב גלנט ;M.B.G Design -דפוס :אליניר ת“א כתובת המערכת :רחוב החרושת ,3ת.ד 1593 .רמת השרון ,47113 -טלפון ,03-5400672 :פקס[email protected] www.enosh.org.il ,03-5400474 : 2 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( ניצחון המלחמה הכפולה של זוהור מחמיד מאום אל פחם במחלות הנפש זוהור מחמיד מנהלת סניף אנוש באום-אל-פאחם וקאסם מחג'נה – מנהל המגזר הערבי בעמותת אנוש זכו בפרס העובד הסוציאלי היזם ,הפרס היוקרתי ביותר בתחום .הפרס הוענק להם בחודש מרץ בטקס מרגש בכנסת על יוזמה של תכנית שיקום ייחודית לנשים ערביות המתמודדות עם מחלת נפש ,תוך התגברות על מחסומים תרבותיים וסובייקטיביים. "יוזמתם של זוהור וקאסם מעצימה את הנשים לאין שיעור ,הפכה אותן לנשים יצרניות ומובילות ומשמשת מודל ליוזמות אחרות בתחום" ,כך נכתב בנימוקים להענקת הפרס לזוהור ולקאסם ,שאכן הפליאו לעשות עם הנשים בפרויקט המיוחד באום-אל-פאחם. זוהור מחמיד ,מנהלת סניף אנוש באום-אל-פאחם ,היא אישה עצמאית ,שוברת מוסכמות ,המנהלת שגרת חיים בתוך החברה השמרנית הערבית .היא מודעת למחירים שהיא משלמת על עצמאותה ועל הבחירה שלה לסייע לאנשים פגועי נפש בקהילתה ,ומצהירה כי היא עושה זאת מתוך אהבה ומפיקה מכך תחושת סיפוק ומימוש עצמי. סיפרתי לאבא על כוונתי להמשיך ללימודים אקדמאיים .הוא הופתע בהתחלה ,אך לאחר תהליך של בדיקת העניין ,התרצה. תהליך ההרשמה לאוניברסיטה היה קשה ,מכיוון שתעודת הבגרות הינה ישראלית .מנהל ההרשמה לא קיבל אותנו בסבר פנים יפות .הוא עשה חישוב של ממוצע הציונים בצורה שונה לגמרי ,אין התייחסות ל 5היחידות שהיו לי בארבעה מקצועות ,לא התייחסו לשפה העברית וגם לאזרחות וגם להיסטוריה ,כי הוא טוען שההיסטוריה שלומדים מזויפת!! לבסוף נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית. עד סוף השנה הראשונה סבלתי מסטריאוטיפים שהיו לי על החברה שם .ההכשרה שלי הייתה במסגרות שונות שעסקו בנכים ובנוער במצוקה ,והמקרה העיקרי שעבדתי בו היה עם אמא חולת נפש גרושה ,שגרה בחדר עם 5ילדיה .התחברתי מאוד למקרה. לעבודה באנוש הגעתי דרך מנהל המרחב הנוכחי של המגזר הערבי באנוש ,קאסם מחג'נה ,אשר מכיר את דודי וחבר שלו .הוא שמע שסיימתי את הלימודים שלי ,ומיד יצר קשר טלפוני עם האבא שלי והזמין אותי לראיון עבודה ,כמדריכה ממלאת מקום במועדון התעסוקתי .ככל הנראה העריך שאצליח לעבוד בשכונה שלי, אשר שם ישנה קבוצה גדולה של נפגעי נפש ,רובם אנשי המשפחה המורחבת שלי .במקביל לעבודה ,התנדבתי במועדון החברתי .באותה תקופה הגיש המנהל תוכנית עבודה ללשכת הרווחה אשר עוסקת בעבודה עם נשים נפגעות נפש ,והוא קיבל אישור תקציבי במימון הלשכה והג'וינט .ריכזתי את התוכנית הזו ,ובד בבד התחלתי לרכז את המועדון החברתי של הגברים אשר החברים בו היו חלקם קרובי משפחה מהשכונה שלי. לקחתי על עצמי את האחריות לעבוד ,והמחויבות הייתה כפולה: שאפתי לשנות את המציאות ולהגיע להצלחה .עבדתי בשעות ארוכות, התנדבתי ,וזה העצים אותי. היום אני מנהלת סניף אנוש א.א.פחם ,הנהלת הסניף מנתה אותי לתפקיד עקב ההצלחה שלי בניהול המרכז התעסוקתי לנשים. זהו סיפורה של זוהור מחמיד ,שמלבד היותה מנהלת סניף אנוש באום-אל-פאחם ,היא משמשת גם כמורה מוערכת מאוד לסוציולוגיה בבית הספר התיכון ביישוב .זוהור היא אישה יוצאת דופן ,לא רק בזכות כישוריה ויכולותיה המופלאות ,אלא בעיקר על רקע התעוזה שלה לצאת נגד ערכי התרבות והמסורת השמרנית של החברה הדתית שבה גדלה. היא בת 33כיום ,אקדמאית בעלת תארים ,ולא נישאה .הדבר מאוד יוצא דופן בחברה הערבית ,אבל היא אומרת שזה המחיר שהיא משלמת בעבור העצמאות שלה ,והיא אינה מתחרטת לרגע .העצמאות מתבטאת הן במישור האישי והן במישור הכלכלי ,שכן היא מפרנסת את עצמה בכבוד ועומדת בזכות עצמה. במשפחה המורחבת של זוהור ישנם מספר אנשים פגועי נפש שבהם היא מטפלת. המאבק להשתלבות בלימודים אקדמיים מספרת זוהור: "נולדתי במשפחה מסורתית המקפידה על ערכי החברה והדת ,יש לי 9אחיות ושני אחים. אחרי שסיימתי את הלימודים בציון גבוה ,פניתי לשוק העבודה, והשתלבתי בעבודה במפעל זהב .עבדתי שם במשך 8חודשים ,אבל הרגשתי מבוזבזת ,שהעבודה הזאת במפעל לא מתאימה לי .תמיד שאפתי להמשיך ללמוד .יום אחד בדרכי לעבודה במפעל הזהב ,פגשתי את מחנך הכיתה שלי ,שאמר לי משפט שצלצל לי בראש" :זה לא המקום שלך!" .חזרתי הביתה מאוכזבת מעצמי ,מתקשה ,מתלבטת, לא היה לי עם מי להתייעץ. שאלתי את אחותי המבוגרת ממני בשנתיים ,שהייתה משכילה וחכמה ובעלת ציונים גבוהים משלי בבגרות ,מה לעשות .היא סיפרה לי שחברה שלה שלמדה באותה כיתה ,כבר נרשמה ללימודים גבוהים בשכם!!! חזרתי הביתה ולא ידעתי איך לספר ולהסביר לאבא שלי את הרצון שלי להירשם ללימודים אקדמאיים ,שכן הוא בעל הסמכויות במשפחה ועל פיו יישק דבר .הוא לא תמך באחיותיי שרצו ללמוד לימודים אקדמאים ,אלא הסכים שהן תלמדנה רק במכללות בתוך העיר. נעזרתי באמא ובכל חברי המשפחה שלי .הם עודדו אותי ולבסוף החלטתי ביני לבין עצמי לפתוח את הנושא ויהי מה .מה כבר יכול לקרות? מכסימום אמשיך לעבוד במפעל אם אבא לא יסכים. זוהור מחמיד וקאסם מחג'נה עם שר הרווחה יצחק הרצוג וליאון רקנטי 3 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש יורם כהן יו"ר עמותת אנוש :אנחנו על המפה הבינלאומית! "אחת הפעולות הראשונות עם היכנסי לתפקיד יו"ר עמותת אנוש הייתה בכיוון של שילוב העמותה הישראלית בארגונים בינלאומיים. זאת ,מתוך רצון להביא להפריה הדדית בין הארגון שלנו והמתרחש בחו"ל ולשים אותנו על המפה" ,כך אומר יורם כהן ,יו"ר העמותה בשבע השנים האחרונות. בשנת 2003נבחר מר יורם כהן ליו"ר הוועד המנהל של אנוש ,והחליף בכך את טוביה לביא ז"ל. יורם כהן הוא איש עסקים מתחום הנדל"ן ,שימש גם כנגיד לשעבר של ארגון "רוטרי" ישראל ( .)1998-1999הוא פעיל בנושא בריאות הנפש משנת ,1981כשהקים בחולון עמותה מקומית של משפחות נפגעי נפש ,שלאחר מכן חברה לעמותת "אנוש" ,והוא שימש יו"ר סניף חולון שלה. כהן משמש גם יו"ר ארגון "הצל לבו של ילד" – ארגון בינלאומי שמרכזו בישראל ופועל להצלת חייהם של ילדים עם מום בלבם, המגיעים לארץ מארצות העולם השלישי ומנותחים במרכז הרפואי וולפסון בחולון .הארגון קיים מזה 11שנה ועד כה ניצלו בזכותו חייהם של 1,600ילדים. בירושלים. יורם כהן מספר ,שמעמדה של ישראל בנושא בריאות הנפש באירופה, בולט" :ישראל נמנית עם מספר מצומצם של מדינות שבהן מערך בריאות הנפש נמצא במצב טוב ,וביניהן בריטניה ,ארצות סקנדינביה, הולנד ובלגיה .ברוב מדינות אירופה האחרות ,המצב הרבה פחות טוב משלנו .עמותת אנוש בולטת בין הארגונים במגוון התחומים שבהם היא נותנת שירותים וגם בנושא של מעורבות הממשלה .כשאני מספר לעמיתיי בגמיאן שהארגון שלנו בארץ מונה למעלה מ 5000 -חברים ושאנחנו מעסיקים 680עובדים ,הם נדהמים מהמספרים האלה". בשנת 2006נבחר יורם כחבר הוועד המנהל של הארגון האירופאי בתפקיד סגן נשיא ובשנת 2008נבחר מחדש לתפקידים אלו כאשר לתפקיד הנשיאה נבחרה גב' דולורס גאוצ'י ממלטה .בצד פעילותו כחבר הוועד המנהל משמש מר כהן כנציג ארגון הגג האירופאי בארגון הצרכנים הבינלאומי בשם (IAPO – International Alliance of )Patients Organizationsוכנציג ארגון הגג בפרויקט הבינלאומי העוסק בקשר שבין סוכרת ודיכאון והקרוי (DDD-The Dialogue .)on Diabetes and Depression מספר יורם" :בשנת ,1980לפני 30שנה ,עת כיהנתי כנשיא מועדון רוטרי חולון ,פנתה אלי גב' מרים אוסטפלד מהמרפאה לבריאות הנפש בהצעה להירתם להקמת עמותה מקומית למען בריאות הנפש. הרעיון קרם עור וגידים ,נבחרה קבוצה איכותית בראשות גב' אסתר בדיחי ואנוכי כגזבר כאשר עיקר הפעילות ההתנדבותית הייתה ליד המרפאה .כמובן שמועדון רוטרי פרש חסותו על "העמותה לקידום בריאות הנפש בחולון" ומיד יזמנו ערב לגיוס תרומות .יזמתי קבלת סרט בכורה בתחום בריאות הנפש מ"תיאטראות ישראל" והערב בחסות מנכ"ל משרד הבריאות וראש העיר היה להצלחה כבירה – הן כספית והן בהצגת נושא בריאות הנפש והגוף הציבורי החדש בפני הקהילה בחולון. בשנת 1990קבלתי פנייה ממרכז אנוש להקים ולעמוד בראשות סניף אנוש חולון כאשר בשונה מהעמותה המקומית שהאוריינטציה שלה הייתה בתחום הסיוע למרפאה האוריינטציה של אנוש הייתה קהילתית וקשורה לאגף הרווחה .נעניתי לבקשה בחיוב והסניף הוקם עם הנהלה ציבורית כאשר עו"ס מיכל עדולמי החלה בעריכת סקר על צרכי בריאות הנפש בקהילה בשיתוף אגף הרווחה. הסניף בחולון עבר את המסלול הרגיל שכל סניף עובר ,הקמת מועדון חברתי לראשונה ועם הזמן דיור מוגן ומועדון תעסוקתי .מוקד העשייה בסניף היה הייעוץ למשפחות ,ראינו את הסיוע למשפחות המתמודדות עם ילדיהם נפגעי הנפש כחשוב ביותר והסניף הפך למרכז ייעוץ למשפחות ,עד היום .כמובן שגם אנו שהינו במקלטים לאורך זמן ,עברנו לגן ילדים אותו שיפצנו וכעת הסניף עומד לפני בניית בית אנוש חולון על מגרש שניתן ע"י העירייה. במשך כל העת שמרנו על קשר יפה עם מועדון הרוטרי בחולון כאשר חבריו נוטלים חלק בבזארים של סניף אנוש ,כאשר לעתים חבריו מסיעים ברכבם את המתמודדים לטיול או לפיקניק ועוד ..ראויה לציון התמיכה המתמשכת של אגף הרווחה שראתה בסניף מרכיב חשוב בפעילות למען קהילה בריאה .אגף הרווחה אף סייע לנו תמיד בקבלת התמיכה העירונית השנתית ובמעברים שלנו במיקום הסניף". בחודש ספטמבר 2009נבחר יורם כחבר הוועד המנהל של WFMH שהוא ארגון הגג העולמי לנושא בריאות הנפש – World Federation .for Mental Healthארגון הגג העולמי מייצג ארגונים מכ100- מדינות בעולם ובראש הוועד המנהל בן ה 23-חברים עומד מר טוני פאוקה מאוסטרליה. יו"ר עמותת אנוש יורם כהן (שני משמאל) בכנס הבינלאומי האחרון באיסטנבול ארגון הצרכנים הבינלאומי IAPOערך בחודש פברואר 2010 באיסטנבול את קונגרס הצרכנים הבינלאומי הרביעי .יורם" :הפוקוס של הקונגרס היה באשר לחשיבות והמשמעות של מעורבות הצרכן בהתפתחות הארגון בו הוא חבר וקבלת ההחלטות אצל האחראים על קביעת מדיניות הבריאות .חזון הקונגרס הוא לגרום לכך שהצרכנים ישמיעו את האני מאמין שלהם מתוך ניסיונם. "הקונגרס באיסטנבול היה מרשים בהיקפו ובמס' המשתתפים ,נכחו בו נציגים מכל תחומי הבריאות ,מכל הארצות והארגונים וסדר היום נבנה כך שנשמע מניסיונם של אחרים ונקיים דיונים פוריים .לישיבות המליאה זומנו כמרצים שרי בריאות וראשי ארגונים עולמיים ואף נערכה האסיפה הכללית ,במהלכה נבחר מר חוסיין ג'פרי מפקיסטן כיו"ר הארגון ,אך הדגש בקונגרס היה על הפעילות בקבוצות העבודה ובמושבים נפרדים". אנוש הצטרפה בשנת 2004כחברה בארגון גמיאן-אירופה (GAMIAN-Europe-Global Alliance of Mental Illness )Advocacy Networksהמהווה את ארגון הגג האירופאי לבריאות הנפש .ארגון הגג האירופאי ,ברצותו להצדיע למדינת ישראל ביובלה ה 60-ולעמותת אנוש ביובלה ה ,30-קיים בשנת 2008את וועידתו 4 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( "בעקבות המחלה של אחי הפכתי לאדם יותר אוהב וחם" כך מעיד על עצמו היוצר עילי בוטנר ,המוביל בימים אלו בהתנדבות ובהתמסרות טוטאלית הרכב מוסיקלי מקצועי של חברי עמותת אנוש המתמודדים עם פגיעה נפשית .והכל התחיל מראיון שבו חשף את עובדת היותו אח של מתמודד.... "היה שווה להתראיין ולו כדי לקבל את הטלפון הזה ממך".... אלו היו מילותיו המרגשות של עילי בוטנר ,לאחר שפנינו אליו בעקבות ראיון שנתן לפני מספר חודשים ל" 7לילות" של ידיעות אחרונות ,ובו סיפר בגילוי לב מרגש על אחיו עופר ,המתמודד עם פגיעה נפשית המתגורר בימים אלו בהוסטל בחדרה ,וכיצד זה השפיע על יצירתו .עילי נעתר לבקשתנו להוביל הרכב מוסיקלי של מתמודדים יצירתיים וכשרוניים במיוחד באנוש ,והוא עושה זאת מאז פנייתנו בשמחה ובהתנדבות מלאה .אחת לשבוע בוקעים צלילים יפהפיים מהמקלט בתל-אביב ,ומי שלא היה שם – לא שמע מוסיקה מהנשמה מעולם. עילי מוציא בימים אלה אלבום חדש לאחר שבשנים האחרונות שיתף פעולה עם רן דנקר ,ובו הוא מארח אמנים מהשורה הראשונה דוגמת קובי אפללו ,ששירו "מכתב לאחי" מתנגן בימים אלה מעל גלי האתר .בקרוב ייצא סינגל שלישי מתוך האלבום בביצועה של ריטה .מלבד ריטה וקובי אפללו ,האלבום עתיר שיתופי פעולה עם אמנים ידועים ואיכותיים דוגמת נורית גלרון ,גלי עטרי ,מוש בן ארי ,רן דנקר ,הפרברים ,ארז הלוי ,ענת בן חמו וכפיר בן ליש. חברי ההרכב של אנוש ,שאותו מוביל עילי ,מעידים על רגעים של אושר ,של שפה משותפת -הרבה בזכות מי שהוא ובזכות החיבור הטבעי בינו לבינם. כנראה שמשהו מלמעלה הוביל אותם זה לזה .עילי" :תמיד רציתי להתנדב .לא ידעתי איפה .כשהתקשרתם אליי ,זה התאים לי בול!"... הוא בתחילת החשיפה שלו כ"אח של" וכמי שמכירים את הקושי הרב בתהליך "היציאה מהארון" -נראה כי הכל כל-כך טבעי לו. הוא מתאר את היחסים עם אחיו הגדול ,שהוא אחיו למחצה, בעיקר בהגדרה ,אך לא בלב. ככל שהוא מדבר על עופר אחיו נדמה שהוא זכה באח שהוא מתנה. עילי, 32,יליד קיבוץ "עין כרמל" ,בן אמצעי בין שני אחים ,זוכר את עופר עוד לפני פריצת המחלה .לעומתו הכיר אחיו הקטן יותם את עופר כשכבר היה עמוק בתוך המחלה" .קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו הדברים השתנו ,אבל הייתה תקופה שהמצב של עופר הדרדר". הוא מספר כי אחיו היה משהו אחר" .בקיבוץ ,בחברה סגורה, מישהו שונה מיד בולט בשונות שלו" .ואכן ,עופר היה שונה .זה התבטא לאורך כל הדרך כשהשיא היה בצבא .שם הוא התקשה להשתלב .מיד לאחר השירות הצבאי ,הידרדר מצבו של עופר ומשם התחיל מסלול של אשפוזים רבים .כשאר בני משפחתו ,היה עילי שותף מלא ברקע ,במקביל למשברים נוספים שעברו" .אצלנו אין שום טאבו בהקשר של המחלה .הכל מדובר באופן חופשי" ,הוא אומר. תמיד היה הכל כל-כך פתוח בהתמודדות של המשפחה עם מחלת האח? "הפתיחות מול עופר הייתה תהליך ארוך ומורכב .במשפחה שבה אחד מבניה סובל ממחלה ,כולם שותפים להתמודדות .כל אחד מפתח לעצמו סגנון התמודדות אחר .אני – ניסיתי את כולם. כשהייתי ילד הייתי מאד עסוק בעצמי ובמוסיקה שלי .עם הזמן מצאתי מקום גם לקשר בינינו .למדתי לקבל". מעבר לקבלה ,הוא נזכר ברגעים קשים של ניכור חברתי כלפי אחיו. רגעים שמציפים אצלו הרבה כאב .קשה שלא לראות את החיבור בין החוויות הקשות לנתינה שלו היום ב"אנוש" ,שמעבר לכל היא מהווה סוג של מסר לחברה. החיבור המיוחד בין עילי לעופר בולט ככל שעילי מוסיף לספר. הוא שולף את הטלפון הנייד ומראה בגאווה את ההודעה ששלח לו הבוקר עופר על התקדמותו בשיקום בהוסטל .נראה שאלו רגעי נחת לעילי שיחד עם אמו ,אחיו וחברים עברו המון רגעים של קושי וייאוש. ספר קצת על הקשר בינך לבין עופר "למרות שאני קטן ממנו ,תמיד הרגשתי שאני הבכור .הייתה לי סוג של הרגשת אחריות כלפיו .עד היום .מה שמחבר אותנו עד היום זה המוסיקה .עופר ואני מנהלים שיחות על המוסיקה בתדירות גבוהה .הוא שולח לי שירים ואנחנו דנים עליהם ואני ...בעיקר כותב עליו". ופה ,עילי מפתיע ומספר שרבים משיריו נכתבו על אחיו ,עופר .לא רבים למשל יודעים ,כי השיר הפופולרי" :שווים" שכתב והלחין עילי ושאותו הוא מבצע יחד עם רן דנקר ,נכתב כולו מנקודת מבטו של עופר ,לפי ראות עיניו של עילי. "אתה לבן אני שחור/אני חשוך אתה באור/שמחמם כמו אמא/ ושדואג לך/.אתה קטן/אני גדול/אני רוצה/אתה יכול/לרקוד לצעוד קדימה/להיות שלם בין אנשים"(....מתוך" :שווים") ערוץ התקשורת המוסיקלי הוא כאמור מתנה נוספת בקשר שבין שני האחים. הוא שגורם לעילי להתעלות מעל הקשיים שהוא חווה ביומיום מול החברה והיחס שלה לאחר .לשם הוא מנווט אותם .זו דרכו להתמודד .הוא מספר על חוסר הסבלנות שלו מול היחס המשפיל, המזלזל ,של החברה ביחס לאנשים חריגים" .הפגיעות של אחי - ובדידותו בעקבות זאת – נצרבה בי עד היום". "אל תפחד ממציאות נושכת/ואנשים קרים/כל אחד סוחב בבטן/ ומעט שעליהם רואים/כמה כוח יש ברגע/והנצח אין לו סוף/בכל דמעה שעוד תרד/יגיע צחוק( "..מתוך" :מכתב לאחי") המשך בעמוד הבא 5 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש המשך מעמוד קודם האמפתיה על גבול ההזדהות והאהבה שמשדר עילי כשהוא מדבר על אחיו היא זו שהוא מביא אל ההרכב המוסיקלי של "אנוש" .עם צבעי המוסיקה השונים שמביאים אליו אור ,גליה ,אדיב ,רמזי ,גיל ,ליאור, אילן ,שלי ועוד – הוא נזקק לגייס את מלוא היצירתיות שבו על מנת ליצור מכל זה משהו הרמוני ומקצועי. "ההרכב שלנו הולך להיות מקצועי ביותר .אין פשרות" ,הוא מוסיף, "השעות שבהן אני נמצא בחזרות עם חברי ההרכב – הן השעות שאני הכי אוהב בשבוע" .כרגע הוא בוחר שלא לדעת על תסמיני המחלה של החברים בהרכב ,אלא להתייחס אל כל אחד מהם כאל אמן אמיתי. "אין כל חשיבות למחלה" ,הוא אומר ומוסיף ,כי מאז שנחשף להרכב, הוא חווה יצירות מוסיקליות באופן שונה .פתאום הקונוטציה שונה" .כל שיר שיוצא מפיהם ,לוקח אותי באופן אוטומטי לעולמות אחרים ...לפרשנויות אחרות."... כמי שעבד ועודנו עם מיטב האמנים בארץ ,ביניהם עברי לידר, הפרויקט של עידן רייכל ,שמוליק קראוס ועוד ,אנחנו ללא ספק מוצאים עצמנו גאים במתמודדים שלנו ,חברי ההרכב ,שלא מביישים מבחינתו אף הרכב מוסיקלי של אמנים מקצועיים לכל דבר. "אני יכול להעיד על עצמי ,שבעקבות המחלה של אחי עופר הפכתי לאדם יותר מוקיר ,אוהב וחם .המפגש שלי עם החבר'ה של אנוש ללא ספק רק העצים אותי" .ולא רק אותו ,גם אותם .אותנו. "אני נותנת לעצמי ליפול ,אך תמיד מגבילה את עצמי מראש ל 24 -שעות!" ציפי הרשקו ,המתנדבת מזה כארבע שנים בסניף אנוש אילת ,מתמודדת עם מגבלה פיזית – נכות שהותירה בה מחלת הפוליו שבה לקתה בגיל ארבע" .לפעמים אני מודה על הקשיים ,כי ככה התחשלתי" נועם ,רגישות ,שלווה והרבה טוב-לב – את כל אלה מצליחה להקרין מתוכה ציפי הרשקו, המתנדבת בסניף אילת ,גם כשהשיחה איתה מתבצעת בטלפון .חברי הסניפים מעידים עליה כי היא אישה נפלאה ומלאת נתינה. לציפי מגבלה פיסית הנובעת ממחלת הפוליו שבה לקתה בגיל ארבע כתוצאה ממגיפה ,אך בעבורה המגבלה מהווה אתגר. היא מתנדבת מזה כארבע שנים בסניף אילת ,לאחר שהתנדבה בגופים שונים" :אני מאמינה בהתנדבות כבסיס לצמיחה אישית. אני מתנדבת בעיקר בתחום ההנהלה וגם בתחום הכספי". ציפי מתארת דרך חיים של אופטימיות ואחיזה בטוב" .כמי שגדלה בנסיבות חיים קשות ,אני רואה כל קושי כאתגר וכשיעור לחיים" ,היא מעידה על עצמה" ,אני שונאת להיות תלותית ,ולעצמאות מקום מרכזי בחיי .מאז שהייתי ילדה סירבתי להיעזר בקביים". היא נוכחת בכל הישיבות ושותפה להחלטות ולא מוותרת על ברכות ימי הולדת פרי יצירתה ,המייחדות אותה בסניף .לצד זה היא מציירת ,ואף השיקה ספר פרי עטה המאויר ביצירותיה המרשימות. מתוך ספרה של ציפי "פשוט אני": לדעת ולהבחין בין טוב לרע/ככל שהאדם מתגדל/מתגדל העולם עימו/ככל שהאדם מתחשב/מקבל חזרה כגמולו/ככל שהאדם דעתו נכונה/יקצור פירות מפרי עמלו/כי מה היא חוכמה?/לדעת ולהבחין בין טוב לרע/בין נכון לשגוי/ולקרוא גם את הסמוי "מאיפה הכוח?" "גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת לאורך כל הדרך .מגיל קטן אני הכוח של עצמי .תמיד מצאתי את הכוחות הפנימיים להתגבר .זאת ,בד בבד עם אמונה מקצוע באנשי ובתהליכים אישיים הייתי שעברתי. אדם עם פחדים, לא הסתכלתי לאף אחד בעיניים כי לא האמנתי באף אחד. ציפי הרשקו – למדתי לשים את המיקוד על הכוחות" ,תמיד מצאתי את הכוחות הפנימיים ללכת תמיד קדימה. להתגבר" לפעמים אני מודה על הקשיים ,כי ככה התחשלתי ,וגם ...טיפ קטן שאני נותנת מתנה :מדי פעם אני נותנת לעצמי ליפול ,אך תמיד מגבילה את עצמי מראש ל 24-שעות!"... "זה לא אני ,זה אתם" ורד מוסנזון ,כותבת ויוצרת ,ומי שפיתחה את שיטת החשיבה 'ארגז הכלים הצהוב' – התוודעה בשנה האחרונה לאנוש ולעולם בריאות הנפש .בקורס שהעבירה לתלמידי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ,החליטה למקד את העשייה של תלמידיה בתחום זה "הסתכלתי בתערוכה מסביב על העיניים של האנשים ,והיו הרבה כאלה ,אנשים ועיניים" ,מספרת ורד מוסנזון" ,הסתכלתי איך אנשים מסתכלים ,מה זה עושה להם מילים כמו סכיזופרניה ,פאניקה, דיכאון ,חרדות ,מה זה להיות נורמאלי .להיות נורמאלי ,בעיני ,זה לא לשכוח כמה הגבול קרוב וכמה חשוב להקדיש מחשבה ,מודעות, להושיט יד .התערוכה הזאת היא תוצאה של סמסטר מרתק שהלך עמוק -והוציא דברים בעלי משמעות החוצה .אני שמחה שהייתי שם ועזרתי לזה לקרות". תלמידי שנה ג' במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ,בניהולו של איציק רנרט ,יצאה לדרך עם הפרויקט בהובלת ורד מוסנזון. בחלקו הראשון של הקורס נחשפו הסטודנטים לתחום באמצעות סדרה של מפגשים ,בין השאר עם צופית גרנט והנהלת אנוש ,מעין קרת הדוגמנית וד"ר חנן גולדמן ,פסיכיאטר .את הקורס כולו ליווה ד"ר ברוך רדין ,מתמודד המקדם את המודעות להשתלבותם של חולי נפש בחברה והמעצבים יעל פלג ,רוני הרץ ועודד בן יהודה. כיצד ניתן לשנות את התדמית של חולי הנפש? מהי הטרמינולוגיה הנכונה שיש להשריש בקרב הקהל הרחב? כיצד נקבעים הגבולות שמציינים מי נורמאלי ומי לא ,האם דיכאון הוא מחלת נפש או ביטוי למצב רוח מחורבן והאם על אימהות 'לשקול מילים' כשהן מדברות לבנותיהן רק כדי שלא יהפכו אותן לאנורקטיות? הסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר עבדו במשך מספר חודשים על קמפיין ששאלות אלו היו במרכזו ואת התוצרים שיצרו העלינו בשיתוף פעולה בתערוכה חדשה שהתקיימה בסטודיו שחברת 'קום איל פו' העמידה לרשותנו בהתנדבות. בתערוכה נחשפה הפרשנות המיוחדת של הסטודנטים לשאלותיה הנוקבות של הנפש באמצעות מיצגים מילוליים גראפיים וחזותיים. 6 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( "הפסיכוזה היא חוויה" כך אומר בחיוך עורך דין דניאל מאירוביץ ,דייר בהוסטל רמלה הפעיל בתחום הסינגור בעולם בריאות הנפש ,ומיד מוסיף" :התרופות לקחו לי את החוויה הזאת" ....בימים אלה הוא מלווה באופן אישי את אימו המתמודדת עם מחלת הסרטן .זרם המבקרים אותו בביתה ,מעיד על הקשר החם שלו עמם ועל ההערכה שהם רוחשים לו עורך הדין דניאל מאירוביץ הוא אדם עם השקפת חיים אחרת. צבעונית .יצירתית .לא תמיד קל להכיל את נקודות המבט שלו .הוא מסקרן ,מעניין ,מציב אתגר לעומד מולו. אל ההוסטל ברמלה הגיע לאחר שסירבו לקבלו במסגרות רבות. הוא נחשב לאדם בעייתי ,מורד ,לא מוותר .יש לו מה להגיד על כל נושא ,והוא אינו מקבל דבר כמובן מאליו... .כפי שעורך דין טוב אמור להיות .למראית עין הוא מהווה איום לאנשי המקצוע .תוך זמן ניתן להבחין ,שמתחת למעטה הזה שוכנת נפש רכה ,רגישה ,עדינה. בימים אלו נמצא דניאל בבית אימו ברעננה ,שם הוא מסייע לה במאבקה במחלת הסרטן ,לאחר שעברה מספר ניתוחים. גם עם הסרטן יש לו דיאלוג .הוא שואל עצמו שאלות רבות בקשר אליו .כל זאת ועוד הוא מפנה אל אלוהים ,אם קיים או לא .אל דוכן הנאשמים הווירטואלי הוא מפנה את השאלה :האם לא מספיקה הפסיכוזה? דניאל נולד בשנת 1952בת"א .יש לו אח ,אבא ,אמא ,ושני ילדים. בשנת 1988פרצה אצלו המחלה" .הייתי במילואים .נכנסתי לדיכאון. אשפזתי את עצמי בבית חולים זיו בצפת ,ומשם החל מסלול האשפוזים הרבים שבמסגרתם אובחנתי כסובל מסכיזופרניה. "בתקופות שבהן הייתי פסיכוטי יצרתי הרבה .הרגשתי התעלות רוחנית וראיתי דברים שכשאני מאוזן ,אין לי את היכולת לראות". לא יאומן אבל ברגעים כאלה הוא נאנח בגעגועים אל הפסיכוזה. "בשנת ,1991לדוגמה ,בהיותי בתקופה שכזו ,כתבתי ספר" ,מספר דניאל" ,הספר מתאר סבל שנגרם למישהו כתוצאה מעיוותים במערכת המשפט ,ומשקף את תפיסת עולמי .מאז ,אני מתמודד עם חסרונה של אותה פסיכוזה ששימשה לי השראה". לדבריו הוא חווה חוויות קשות רבות ,מלאות כאב וקושי .אימו רינה משתפת בכל מה שעברה איתו המשפחה -באשפוזים ,בדיכאונות, "בעיקר היו שם הרבה שתיקות" ,היא אומרת" ,אני לא מוכנה לוותר על הטיפול התרופתי שלו .מבחינתי -זה סוג של אולטימטום לתמיכה שלי בו". דניאל שותק הרבה .נראה כי הוא מתבונן מהצד על החיים ובוחר את דרכו שלו ,אותה הוא מפלס ע"פ רצונותיו ,חלומותיו והדרך המיוחדת רק לו .הוא מתאר נסיעות ברחבי העולם ,אליהן ברח מהקשיים. הנסיעות מלאות בסיפורים יצירתיים שהיום ,במבט לאחור ,ממלאים אותה בחיוכים .כשהיה דניאל בפסיכוזה הוא נסע לשוויץ ,שם טען שהוא רדוף ע"י השב"כ" .באמצעות הכישורים שניחנתי בהם שכנעתי את השלטונות בצדקתי וקיבלתי מקלט מדיני .כך חייתי מספר חודשים בבית מלון על חשבון ממשלת שוויץ".... דניאל זכה במהלך השנים הרבה לתמיכה מצגד המשפחה שהביעה דאגה למצבו ,וחווה הרבה קונפליקטים עם אנשים ,שבעקבותיהם הגיע לאשפוזים ולכדורים .הוא עבר הרבה קשיים במקצוע ,שאליו הוא כל-כך מחובר ועוסק בו במקצועיות רבה עד היום. דני מעורב בפעילויות ציבוריות ,כשהוא בוחר לשים דגש על זכויות הנכים ובעיקר נכי הנפש .הוא מנצל את כישוריו בתחום על מנת לקדם את זכויותיהם וממלא את תפקידו כעורך דין גם במטה מאבק הנכים .בנוסף ,הוא חבר בוועד המנהל של עמותת "לשמה" לשילוב המתמודדים בקהילה. לדני מעמד מיוחד בהוסטל .אין ספק שרכש אותו בכבוד בזכות מי שהוא .דני הוא ה"בורר". "כבשתי לי מקום מיוחד בגישור בין הדיירים בהוסטל לצוות ולמערכת .אני דואג לזכויות הדיירים תוך ניצול הידע הרחב שיש לי ולכן ,קולי הוא קול שמכבדים אותו בשני הצדדים". זרימת המבקרים מבין דיירי ההוסטל אל בית אימו ברעננה ,בימים הקשים שהוא עובר עכשיו – היא ללא ספק ההוכחה לכך. ואכן ,יש לו ארשת מעוררת אמון .שפת גוף ספק צינית ספק רצינית. לא ברור .מה שברור הוא שאפשר לסמוך עליו .פעם אחר פעם ,כך מספרים בהוסטל ,הוא מיישב סכסוכים ,פותר דילמות וקונפליקטים – כל זאת בנועם ובסבלנות ,יחד עם כל הקשיים האישיים שלו. דני היה נשוי פעמיים .בפעם הראשונה התגרש כעבור ארבעה חודשים. לאישה השנייה ,אם לשלושה שהייתה נשואה לקרוב משפחה והתגרשה – היה נשוי שנים רבות ,וצבר במהלכן חוויות אבסורדיות: "היא הייתה מבריחה אותי בלילות מבתי החולים הפסיכיאטריים,"... הוא נזכר וצוחק צחוק מהול בכאב. אחד מילדיה של האישה השנייה אומץ על ידו ,ומלבדו יש להם בן משותף ,כיום בן , 27דוקטורנט לחקר המוח .הוא ממעט לדבר על יחסיו עם בנו" ,בגדול כן ,הוא מתעניין במחלה" ,הוא מחייך שוב את חיוכו המסתורי. ברקע של הראיון וכסימבול לרקע בחייו ,אמו רינה .מבט חטוף מספיק כדי לראות את הדמיון החיצוני .הצצה לעולמם מלמדת על הדמיון בין השניים ברבדים רבים נוספים .מרגש לראות את היחסים ביניהם .רינה האם מספרת בכנות מפעימה את כל שעברו ועוברים יחד כל השנים .מדי פעם מזילה דמעה ,ושנייה אחר-כך צוחקת .היא מספרת על הקשר המיוחד ,על כל המשמעויות שלו .דני לעומתה בוחר שלא .נמנע. רינה מעבירה מסר לאימהות של מתמודדים מניסיונה" :תלמדו להיעזר .אני התפתחתי כאדם .למדתי להכיר את נפשי פנימה ,בעקבות המחלה של בני". לאורך כל הדרך הסתייעה בכל עזרה שיכלה לקבל ,בתנאי שהייתה עזרה מקצועית :ספרים ,אנשי מקצוע טובים ,ואפילו באחותה ,שהיא אם למתמודד בעצמה. לדני ,כאמור ,יש הרבה מה לומר – על המחלה ,על מערכת השיקום, על פוליטיקה –הוא בוחר את מילותיו בקפידה ,אך הוא בעיקר לוקח כאתגר ,כעורך דין וכמתמודד – הגנה על החלש .שם אין הוא בוחל במילים. דני איש מיוחד .מתמודד הוא ללא ספק – במלוא מובן המילה .נראה כי הוא יודע היטב את העבודה ,תרתי משמע. הפסיכוזה כחוויה? עכשיו אפשר להאמין לו. 7 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש תאודור שנברגר – טיטו: "לא במחאה .לא בצעקה .הכל בשקט ובאהבה" זה המוטו של "טיטו" – תאודור שנברגר ,מי שמשמש כבר למעלה מ 20 -שנה בתפקיד יו"ר אנוש באר -שבע. מעטים בבאר שבע יודעים ,שטיטו ,ניצול השואה המוכר כל-כך בקהילה ,מעמודי התווך של מפעל "מכתשים" ומי שהוביל בארץ את התעשייה הפלסטית והעמיד דורות של מהנדסים בתחום ,החל את דרכו בעמותת אנוש בשל מחלת הנפש שבה לקה בנו .טיטו איש רב פעלים שאף זכה בתואר 'יקיר העיר' ,מתנדב בארגונים ובמוסדות רבים נוספים בעיר. "למה דווקא אני?" ...כך החלה השיחה שלי עם טיטו ,מי שמשמש מזה 20שנה יו"ר סניף באר-שבע של עמותת אנוש .הוא מנה שמות של אנשים שמתנדבים גם הם ,והתעקש :אז למה לא מישהו מהם? במה אני מיוחד? אז כן .טיטו מבאר שבע הוא אדם מאד מאד מיוחד .צריך לראות אותו כדי להבין .אפילו מספיק לשמוע אותו .להעביר במילים? הנה אנחנו מנסים. כדי חינוך והכשרת דור צעיר של מהנדסים ,שהיום-מובילים את התעשייה הכימית בארץ ובעולם. כשמונה לנהל את המפעל ב ,1985-הוא היה במצב של פשיטת רגל. ההנהלה דרשה פיטורים המוניים של עובדים" .אני התנגדתי לכך במלוא התוקף" ,מספר טיטו ,מאות משפחות היו אמורות להזרק לרחוב .היתה לי תוכנית הבראה והפעלתי אותה ..לשמחתי ,היום המפעל נמצא ברשימת המובילים בעולם בתחומו". עד היום ,בתחום המקצועי-טיטו ממשיך לייעץ להנהלת המפעל. טיטו ועמותת "אנוש" – "המפגש עם עולם בריאות הנפש שינה את כל תפישת עולמי" טיטו הגיע להתנדבות באנוש בעקבות נועם בנו ,שחלה במחלת נפש בגיל הצבא .ההתמודדות עם בן חולה הוסיפה רק נדבך להתמודדות נמשכת עם מה שזימנו החיים לטיטו ,ניצול השואה. הוא מגדיר עצמו איש כפיים ,איש עבודה .נולד בשנת .1932מגיל צעיר מאד עובד מבוקר ועד ערב .עלה ארצה מיגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה ,חי במעברה בעוני ביחד עם אמו ואחותו לאחר שאביו נרצח בשואה .הכינוי "טיטו" דבק בו עוד בימי שירותו הצבאי על שם השליט היגוסלבי .מאז לא עצר לרגע .חקר ,פיתח ,היה מעורב בענף הטכנולוגיה על כל רבדיה .צמח מתוך השטח .היום אין איש בעיר באר שבע שלא מכיר את טיטו על כל פועלו. מתי חל המפנה בחייך? "זה היה לפני 22שנה .נועם ,בני ,התגייס לצבא .היה זה לאחר שסיים את לימודי הבגרות על הצד הטוב ביותר ושום דבר לא נראה חריג. הוא התגייס לשריון .אני הייתי בנסיעת עבודה בחו"ל. כשחזרתי קיבלתי ילד אחר .לא אותו ילד שממנו נפרדתי לפני הנסיעה. עד היום אני שואל את עצמי :האם זה היה קורה גם אילו לא התגייס לצבא? אין לי תשובות ולמדתי לחיות בלעדיהן" ,מחייך טיטו. כיצד בא אצלו השינוי לידי ביטוי? "הוא נכנס להתקפים של פחד ברמה קיצונית .התכנס בעצמו .חשבנו שזה יעבור מהר אבל ימים הפכו לשבועות .שבועות לשנים .הבנו שזה כרוני". טיטו כדרכו ,ממעט להתמד ברע ,בוחר להדגיש את הטוב. "נכון ,הוא עבר התקפים .הרבה אשפוזים .היו תקופות קשות". חוה אשתו מוסיפה" :ככה זה האישיות של האדם .יש לה נטייה לדחוק את הרע ולזכור את הטוב". ללא ספק ,זוהי התכונה הבולטת אצל שני בני הזוג -טיטו וחוה, המאפשרת להם לצלוח את קשיי מחלת הבן ולהמשיך הלאה .תכונה זו ,בשילוב רגש האהבה החזק השניים שמחזיקה מעמד 51שנה – אלו מוקדי הכוח מבחינתם. חוה ,שאותה פגש טיטו ברכבת לפני שנים ארוכות ,היא מבחינתו האהבה של חייו ("אני מאוהב בה כמו ביום הראשון כשראיתי אותה") ושניהם מתארים זוגיות שמהווה בשבילם "דלק" ומנוע .לא לוותר .חוה משמשת עזר כנגדו .הכל הם עושים ביחד. "תמיד הייתי במגע עם אנשים .תמיד התמודדתי עם מערכות יחסים. 1,500איש עבדו מתחתיי .תמיד הייתי מוקף באנשים בריאים .שמעתי גם על אנשים המתמודדים עם מחלות נפש ,אבל לא הכרתי אנשים חולים וזה לא דיבר אליי עד שבני חלה .בענף שבו עבדתי ,בו העבודה בדר"כ מסוכנת ,חשוב שאנשים יהיו בריאים נפשית .אנשים הלוקים בנפשם היו בעבורי משהו רחוק ,אחר ,לא שלי .טעיתי .ובגדול !". טיטו מדבר בעצב על הימים שבהם פגש בעוצמה רבה את החולי .העצב שלו מהול באופטימיות ושמחת חיים נדירה .השילוב האבסורדי הזה הוא ללא ספק טיטו. לא תשמע ממנו כעס ,לא מרירות ,לא שיפוטיות .הוא לא יהיה לעולם קורבן של הנסיבות -יסתכל להן בעיניים ויחייך אליהן בקבלה והשלמה מעוררים התפעלות .הכל בחיוך ואצילות נפש . טיטו נולד ביגוסלביה בשנת ( 1932בן .)78הוא ניצול שואה-אביו נרצח באושוויץ .בשנת 1949כשהיה בן 17עלה לארץ עם אמו ואחותו היישר לחיים במעברה – ג'ליל .באותה תקופה התפרנס ופרנס את משפחתו בעיקר כעובד בסלילת כבישים ומעבודות בניין .בצבא שירת טיטו בחיל האוויר כחזאי ובתפקיד מדריך בבית בפר לטיסה של חיל האוויר .משם ,המשיך ללימודי הנדסה כימית בטכניון וסיים את הלימודים בשנת .1957 טיטו החל לעבוד בשנת 1955במפעל מכתשים בבאר שבע ,ובהתאם לאופיו המסור והמתמיד ,הוא המשיך לעבוד במפעל 35שנה!!! כל זאת תוך התפתחות מקצועית מרשימה שהחלה מתפקידו כפועל ועד להגיעו לתפקיד מנכ"ל המפעל. כל אותם שנים היה ממובילי התעשייה הפלסטית ,השתלם בארץ ובחו"ל וכמי שהוא היווה מודל ומוביל בתחומו -כל זאת ועוד תוך ספר לי קצת על נועם "נועם היום בן .42במבט לאחור ,תמיד היה קצת אחר מהאחים שלו .שניהם ריאליים .פועלים מהראש .נועם טיפוס רגשי .אהב תמיד מוסיקה ,נופים ,היסטוריה. הוא חכם בצורה קיצונית .אבל ,לצערנו -הנפש שלו חלשה. עד היום הוא נשאר ילד ,למרות שמבחינה ביולוגית גדל. היום הוא חי בהוסטל .עובד בעבודה שיקומית .נמצא איתנו הרבה. נוסע איתנו לחו"ל .אנחנו עושים הכל כדי להטיב לו את החיים – כדי שלא ירצה למות .אנשים כמו נועם ,השכל בעוכרם .הם מבינים את מצבם הקשה וקשה להם לחיות את הידיעה". 8 העמותה הישראלית לבריאות הנפש ויחסיו עם האחים? "נועם הוא האמצעי .אחותו הגדולה רופאה והאח הצעיר ממנו מהנדס ,הולך בדרכי אביו .עובד בלי סוף ואב ל 4-ילדים .היחסים הם יחסי אהבה .הם מאד קרובים .אבל כולם מאד עסוקים .הנטל בעיקר נופל עלינו ,ההורים .כמו שצריך" ..הוא ממהר לומר ,על מנת שחלילה לא ישמע כעס בין השורות. העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( היכולות ועל הכישרונות של אנשים .לפעמים אנחנו שוכחים שמלבד המחלה יש שם גם אישיות וכישרון לאדם .יש המון אוזן קשבת ומקצועיות .אנשים שעובדים בעמותה הם בעלי יכולת נתינה יוצאת דופן ששום שכר לא ישווה לה". אין ספק שטיטו הוא נכס גדול בעבור העמותה .מלבד אישיותו, אנשים כמותו עם יכולת עשייה והגשמה ויצירת מציאות – מהווים נדבך חשוב במכלול השיקומי .טיטו מדבר וגם עושה .חושב וגם מרגיש .מודל אמיתי. "היום ,כשאנחנו כבר קרובים לסוף חיינו ,חוה (מרצה ללשון בדימוס) ואני עסוקים בלמצוא פתרונות לנועם על מנת שיתפקד ויהיה עצמאי כשלא נהיה בחיים". ...ואני חושבת לעצמי :כמה מתאים לטיטו .לחשוב על כל הפרטים עד הסוף .כל כך טוטאלי ודואג לכל .הכל בחיוך ונועם. איך החברים והמשפחה המורחבת מסביבכם? עזרו? תמכו? גם כאן ,כמנהגו ,שם טיטו דגש על הטוב .מדבר על הכל בטבעיות: "אני לא שם דגש על המחלה .מתייחס לכל בטבעיות .זה המסר שאני מעביר הלאה וזה המסר שאנשים מסביבי מקבלים .לא שופט ,לא מנסה לשנות .חי את חיי ומי שרוצה להיות איתנו -מוזמן". ומוסיף" :הכאב הוא כאב אישי שלנו .אני לא איש מלחמות .מפלס את דרכי ומנסה להשפיע ,הכל ממקום של שלום .לא פונה לכיוונים של מחאה .לא של צעקה .הכל בשקט ובאהבה". אגב אהבה ,טיטו מדבר בשפה הכל-כך ישירה שלו ,גם על עמותת "אנוש". טיטו שנברגר מקבל אות מתנדב מצטיין של עמותת אנוש האם אתה יכול לראות קשר בין נסיבות חייך לפועלך? "אני ניצול שואה .גם אז ,כיהודי ביגוסלביה באותה תקופה – אף פעם לא הרגשתי קורבן .לא הרגשתי פגוע כעם .הכאב הוא פרטי ,אישי, ולומדים לחיות איתו .החוכמה היא להשתמש בכאב כמשאב שיכול לעזור ,לתרום ,לעשות טוב לאנשים .גם הכאב שלי בתור אבא לפגוע נפש בא מהמקום הזה .בשני המקרים אני לוקח את הכאב כמקור כוח לנתינה לאנשים". "לא במחאה .לא בצעקה .הכל בשקט ובאהבה" ספר על הקשר של עם העמותה "לפני 22שנה ,כשנועם חלה ,כל נושא בריאות הנפש היה בתחילת הדרך .קמה קבוצת הורים של אותם המתמודדים עם מחלה נפשית ובנתה מערך קטן של שיקום .חווה ואני השתלבנו. מאז אנחנו שם .זו הייתה תקופה של הלם וחוסר אונים אצלנו במשפחה .החיבור למשפחות דומות לנו ,נתנה לנו תקווה רבה .אני משמש יו"ר סניף באר-שבע כבר המון זמן ...רוצה כבר לפרוש" ,הוא אומר במבוכה" ,אבל אף אחד לא מסכים להחליף אותי בתפקיד". יש משהו בטיטו שמעלה נקודות למחשבה .הוא אדם חזק .יש לו כוח פנימי עצום .הוא לא מחפש מקורות כוח חיצוניים. "עדיין ,הוא מוסיף ,אני הרבה יותר מקבל מנותן". עד שהגיע טיטו עד הלום ,עבר הרבה בחייו .המתמודדים בסניף באר שבע ,כמו גם אנשי הצוות ,מכירים את סיפורו ומדברים עליו בהמון אהבה .אפילו בהערצה. "טיטו הוא האבא שלנו" ,הם אומרים .אנחנו מאמינים. יש לך זמן לעצמך? אתה עושה דברים לנשמה? "כל חיי עבדתי ונהניתי מכל רגע .ניהלתי את מפעל המכתשים בבאר שבע 35 .שנה נשארתי שם וזה היה לי בית .גם בתקופות הקשות של המפעל ,כשהיה צריך לפטר עובדים לקחתי כאתגר לא לפגוע להם בפרנסה .אני תמיד שם את ההומאניות בראש סדר העדיפויות" טיטו ,ממובילי התעשייה הפלסטית ,השתלם בתחומו ומהווה עד היום מודל לתלמידיו .הוא מייעץ להם בתחילת דרכם ומכשיר דור צעיר של מהנדסים ,שהיום מוביל את התעשייה הכימית בארץ ובעולם. טיטו ,מעבר לנתינה הרגשית ,תורם מעצמו לפיתוח הסניף בבאר-שבע והוא זה שהוביל להקמת "בית אנוש" המכובד בעיר ,אחד המוצלחים בארץ ,המכבד את המשתקמים המגיעים לכאן מדי יום. הוא מספר בעיניים בורקות על התהליך שבו גייס חברות בעלות ממון על מנת להגשים את המטרה הנעלה הזאת שקרמה עור וגידים הרבה בזכות מי שהוא. כל זה בתוך כל עיסוקי ההתנדבות הרבים שלו חבר בהנהלת האגודה למען הקשיש ,חבר בועדת הבינוי של א.ב.ג ,.יו"ר ועדת ביקורת של הסימפונייטה ,חבר בהנהלת יד לבנים ,חבר בועדה הציבורית לארנונה של עיריית ב"ש ,חבר בהנהלת אגודת ישראל-גרמניה ,יו"ר עמותת "אנוש" באר שבע וחבר בוועד המנהל .לאחרונה קיבל אות יקיר עיריית ב"ש על פועלו .כל זאת בנוסף לחיי המשפחה והחברה הפוריים. הניסיון העסקי והתעסוקתי שלו ,הקשרים שיצר בכל המרחב - בשילוב עם הרצון לתת – יצרו ועדיין יוצרים חלומות שמתגשמים. "אני מאמין שצריך להגשים חלומות" ,הוא מציין בהקשר הזה ומדגיש ,שכל מה שעשה ועושה כדי שדברים יקרו זה לא בעבור נועם ואיכות חייו .המשתקמים כולם עומדים לנגד עיניו כל הזמן והוא קשור אליהם בנפשו. בתשוקה רבה הוא מתאר את יחסיו עם המעסיק הראשון שקיבל אותו לעבודה לפני 50שנה ,כשהיה חסר ניסיון .היום אותו מעסיק כבר בן 90לערך ועד היום טיטו והוא מבלים ביחד" .אנחנו הולכים לקונצרטים .מבלים יחד .אני מוקיר לו הרבה תודה על שהאמין בי".. למה דווקא "אנוש"? "אני לא איש שמאמין בתרופות בלבד .אני מאמין בקשר שבין הגוף והנפש. באנוש הדגש מושם על הנפש .יש צוות רב-תחומי ששם דגש על 9 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש " 'האני האחר' הוא לא פרויקט רגיל של נתינה ,אלא של יצירה משותפת בגובה העיניים " היוצר אריאל הורוביץ מוביל זו השנה השנייה פרויקט של כתיבה ,הלחנה ויצירה משותפת עם המתמודדים של אנוש .השנה הביא את הפרויקט לתלמידיו ב"רימון" ובשיתוף פעולה מרגש הועלה המופע "האני האחר" "האני האחר" -מופע רוק רענן ובועט בביצוע כישרונות שעשויים להוביל את המוזיקה המקומית בעתיד ,הועלה באפריל במרכז עינב בתל-אביב ,בתום פרויקט משותף ומרגש שמוביל היוצר אריאל הורוביץ זו השנה השנייה בשיתוף פעולה עם עמותת אנוש. האולם היה מלא מפה לפה ומחיאות הכפיים הסוערות שלהם זכו המתמודדים והמלחינים-מבצעים של "רימון" העידו על החוויה המחשמלת שהעניק הערב הזה לקהל. בשנה שעברה הוביל הורוביץ בהתנדבות סדנה למתמודדים הכותבים שירים .את השירים הלחין לקראת המופע "לאט לאט למעלה" שהעלה במסגרת פסטיבל 'קולה של המילה' ב'מעבדה' בירושלים. השנה לקחת את הפרויקט רחוק יותר והביא אותו לסטודנטים שלו בבית הספר למוסיקה ולג'אז "רימון" .במסגרת הפרויקט הלחינו סטודנטים מצטיינים של "רימון" ,טקסטים שכתבו חברי אנוש המתמודדים עם מגבלה נפשית. "מכיוון שזו השנה השנייה שאני עובד עם מתמודדי אנוש ,אני יודע שיש להם סיפור חזק לספר ,דרך מיוחדת לספר אותו ורעב גדול לעשות את זה" ,מספר אריאל הורוביץ" ,גם לסטודנטים שלנו ברימון יש רעב גדול וכישרון להפוך את הטקסט הייחודי של חברי אנוש למוזיקה צעירה חזקה ונוגעת .כל שנותר לעשות הוא לחבר ביניהם". "רימון עוסק הרבה בנתינה לקהילה ,אבל 'האני האחר' הוא לא פרויקט רגיל של נתינה ,אלא פרויקט של שיתוף פעולה ,של יצירה משותפת בגובה העיניים ,ושל מפגש אמנותי ואנושי בין הסטודנטים למתמודדים .הנתינה היא הדדית :לא כל יום זוכים מלחינים לקבל מילים חזקות כמו אלה שכותבים המתמודדים ,ולא כל יום זוכים המתמודדים לשמוע את עולמם הפנימי הופך לשיר מולחן .התוצאה היא אמנם הערב הזה ,אבל המטרה היא התהליך עצמו .כל מי שהיה בחזרות וראה את החיבוק שנתנה ג'ניפר לדניה ,את צאיב מקשיב בהתרגשות למורן שרה את השיר שלו ואת העבודה המשותפת של רן ושחר ,יודע שכבר הצלחנו". הורוביץ, אריאל האיש העומד מאחורי "רנה", הלהיטים "סיגל נחמיאס" ו – "רקפות בין הסלעים" משיק בימים אלו את אלבומו החמישי. באלבומו החדש שילב הורוביץ שני שירים אריאל הורוביץ עם מורן מייזלס (סטודנטית – מימין) ועם ד"ר הלה הדס – מנכ"ל אנוש שמילותיהם נכתבו על (משמאל) ידי מתמודדי "אנוש" – השיר 'מטפסת' של שירה טרטנר ,ו"לנצח "17של רונן בלומברג . הפרויקט היווה בעבור המתמודדים דרך אומנותית להתמודד עם מחלות נפש דוגמת דיכאון ,סכיזופרניה ,מניה דיפרסיה ועוד. ההתבוננות המעמיקה פנימה אל תוך השירים היוותה בעבור הסטודנטים היכרות עם רובד נוסף של הנפש .היטיב לתאר זאת סאיב נטור שכתב את השיר "סחבק נם"" :מאוד התרגשתי לראות כיצד הופך טכסט כתוב שלי למנגינה חיה ומושרת .זה נותן ממד נוסף לזה לשיר כולו". "המועדון" של מרתה מרתה רמון ,אחת ממייסדי עמותת אנוש ,הוציאה לאחרונה את ספרה "המועדון" .בספר היא חושפת את ליבה ומגוללת את הסיפור הנוגע ללב של ההתמודדות עם מחלת הנפש של הבן עד התאבדותו ,מספרת על חייה ועל הקמת עמותת אנוש .בחודש מרץ ערכה העמותה ערב השקה בבית פיליציה בלומנטל בתל-אביב ,לכבוד צאת הספר לאור " ...ואתה ,למה הלכת מאיתנו טרם זמנך? ממחלה או מבחירה? השנים עוברות והשאלות נשארות לא פתורות .אבנים ורוח וילד אין .ילד בא לעולם ונעלם .אשא אותך איתי עד יום מותי". "הספר מלא שאלות" ,מספרת מרתה רמון" ,והשאלות לא מרפות ממני .שואלים אותי הרבה פעמים למה כתבתי את הספר .ראשית, הרגשתי צורך ,ושנית ,היה חשוב לי לגרום ליורם ,ש 30 -שנה כבר לא איתנו ,להיות נוכח .באנוש הייתה לי אוזן קשבת וקיבלתי תמיכה – הרגשתי שבאנוש יכולנו להבין ולהיות מובנים ,להתחלק, להזדהות ולהשתחרר מעט מהמועקה שאיימה לחנוק אותנו". מזה 30שנה עוסקת מרתה רמון ,סוציולוגית במקצועה ,בייסוד מפעלים חברתיים (עמותת אנוש ,ארגון שתי"ל ,קרן חדשה לישראל ועוד) .מבחינתה ,המוות של יורם בנה ז"ל נולד מאותו מהמקום שנולד המשפט של גראוצו' מרקס" :אני לא מוכן להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותי". לדבריה" ,הספר הזה מוקדש לבני משפחות של חולי הנפש ,לבני משפחות של אנשים שהתאבדו ולפעילי העזרה העצמית שאזרו אומץ והפכו את מר גורלם למקור של הבנה וחמלה לאחיהם לצרה .וכן ,גם אנשים שפרנסתם במוסדות ציבור ובביורוקרטיה וכאלה שנאנקים בהן בתקווה שימשיכו להבעיר את משואותהמאבק לשיפור". מרתה רמון נמנית כאמור עם הגרעין המייסד של עמותת אנוש .בשנת 1986 הקימה וניהלה את המרכז הישראלי לעזרה עצמית ,ובמשך יותר משני עשורים עסקה בעידוד ,לווי וקידום מנהיגים ופעילי עזרה עצמית. "אני תקווה שהספר יוביל לחשיפת הנושא מרתה רמון עם סיפרה ולהעלאת המודעות להתמודדות עם מחלות "המועדון" בערב ההשקה לכבוד הספר נפש" ,מסכמת מרתה. 10 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( הנכדה – דור רביעי לפעילות התנדבותית במשפחה אות יקיר העיר תל-אביב הוענק ליוסי בר-נתן -תורם ותיק של אנוש אות 'יקיר העיר תל-אביב הוענק בערב יום העצמאות ליוסי בר- נתן ,הבעלים והמנכ"ל של "שובל ביטוחים" ,תורם ותיק של עמותת אנוש. נדמה שהמשרד של בר-נתן הוא הרבה יותר מסתם משרד .הוא מנהל ממנו 'מטה' ,שלא לומר חמ"ל לכל דבר .בר-נתן התזזיתי נמצא כל הזמן בפעולה ,וממשרדו יוצאות בשורות גדולות הרבה יותר מביטוח לרכב או לדירה ....הוא 'מרקד' בין הקלסרים עבי הקרס ולא שקט ולא נח עד שהוא מגבה את משפטיו במסמך המתאים ,כשהוא שולף אותו בדייקנות תוך שניות ומבלי להתבלבל לרגע מבין אלפי המסמכים המונחים בתיקים .דרך דיבורו מהירה (אבל לבטח איטית יותר מקצב המחשבה הזריז) והזמן תמיד אץ לו .הוא מתבל את דבריו בפסוקים מהמקורות ,כשהוא 'שולף' את הפסוק המתאים לכל סיטואציה ,והוא מחזיק בפנקס שחור קטן ובו מאות ואלפי מספרי טלפון כתובים בכתב צפוף וקטן – ובו טלפונים אישיים של שועי עולם ושל אנשים מהשורה" .זה המחשב שלי" ,הוא אומר בבדיחות דעת ומצביע על הקלסרים סביבו. קירות משרדו עמוסי תעודות הוקרה ,ובקלסרים הוא מתעד את פועלו למען הקהילה ואת עיסוקו בעשרות ארגונים ועמותות ,מתייק באדיקות כל מכתב ,מסמך ותעודה הקשורים לעיסוקיו הרבים, שלא לדבר על קלסר נפרד לכל אחד ואחד מילדיו המוקדש לתעודות ולהישגים שלהם ,ויש לו במה להתגאות :בת רופאה חוקרת בהארוורד ארה"ב ובת נוספת ובן העוסקים בעריכת דין. על שולחנו מסך עם תמונות מתחלפות של המשפחה והנכדים. "הנכדה שלי רותם הייתה ממובילי מבצע ההתרמה בבית ספרה למען הילדה עמית קדוש שנזקקה לתרומת מוח עצם .היא יזמה 'הפסקה מתוקה' שהכנסותיה היו קודש לתרומה" ,מספר בר-נתן בגאווה על נכדתו – המשמשת דור רביעי לפעילות התנדבותית במשפחה. ואם נלך לשורשים ,הרי שהחינוך לפעילות התנדבותית ולגיוס כספים למען הנזקקים מוטמע ככל הנראה בגנים של המשפחה :סבו של בר-נתן אליהו חיים איליג' ואחי סבו – יעקב איליג' ששימש נשיא הקהילה בעיר הולדתו בוכרה ,אספו תרומות מראשי העדה והעבירו את כספי התרומות לוועד העדה הספרדית בישראל. סבו של בר-נתן הגיע לארץ כמו בסיפורים בשנת – 1933על גבי חמורים בדרך היבשה ,לאחר שעבר מבוכרה לאפגניסטן ומשם -דרך איראן, עיראק וסוריה הגיע לישראל .נתנאל איליג' אביו של בר-נתן שנולד בארץ ,המשיך את דרכו של האב :פעמיים בשנה היה אוסף כספים מנכבדי העדה הבוכרית המבוססים בתל-אביב והעביר את התרומות לעניי ירושלים" .כך שאת החינוך לתרומה ולהתנדבות ינקתי בבית אבי" ,מספר בר-נתן. יוסף בר-נתן נולד וגדל בשכונת פלורנטין ,שהייתה אחת השכונות היוקרתיות של תל-אביב הקטנה ,שם התגוררו רבים מבני העדה הבוכרית" .מי לא גר בשכונות לנו – הרמטכ"ל ,השחקן חיים טופול ומפורסמים אחרים" ,הוא נזכר בערגה בשנות ילדותו .הוא למד בבתי הספר 'תחכמוני' ו'מקס פיין' ואת מרבית זמנו הפנוי כנער העביר בפעילות בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. "הייתי נער של ת ו ר ה ועבודה", הוא מעיד על עצמו, "כשבנים ובנות בבני עקיבא עדיין רקדו יחד" .הקבוצה המייסדת של 'בני-עקיבא' בדרום תל-אביב היתה של מספר צעירים בני העדה הבוכרית. בר-נתן ,הבן השלישי במשפחה (יש לו שלושה אחים ואחות) ,עסק כבר בגיל צעיר בהדרכה ובקידום נוער" .עניינו אותי במיוחד המקורות, ואהבתי לשקוע בלימוד" ,הוא אומר. כבר כנער היה מעורב בעסקי ציבור ומלבד ההדרכה בתנועה ,עסק גם בהקמת תיאטרון חובבים" .לאחר מכן התמקדתי בעזרה לזולת, ואת דרכי הציבורית בנושא של התרומות התחלתי עם הקמתה של ישיבת הרמב"ם ובת-יוסף .נהגתי לעבור מבית לבית ומעסק לעסק להתרים את הציבור למען נזקקים .את הכסף העברתי לחיים אג'וף – מי שהיה ראש הישיבה .מזה הרב קנה את מצרכי המזון לפנימייה של הישיבה". לאחר השירות הצבאי שאותו העביר בחיל חימוש ושריון ,סיים את השירות בדרגת רב-סרן ושימש במילואים בדרגת קצין. "עם השחרור מהצבא התגלגל לעסקי הביטוח. את אשתו נורית ,צברית ממוצא פולני ,הכיר דרך העבודה בחברת הביטוח" :הגעתי לאחת מחברות הביטוח לבקר את מי שהייתה חברתי באותם ימים .בזווית העין צד מבטי את חברתה היפהפייה, ונדלקתי .אני ונורית יצאנו במשך שנתיים עד שנישאנו .היום אנחנו נשואים באושר כבר 43שנה ,ויש בינינו חברות אמיתית" .בר נתן, הבקי במקורות ותחביבו העיקרי הוא נבירה בהם ובתנ"ך ,מספר כי התנ"ך הוא אהבה משותפת לו ולנורית" .אנחנו מסוגלים להתפלפל במשך דקות ארוכות על סוגיות בתנ"ך ,לנהל ויכוחים והתנצחויות. יש לנו בבית קורקונדנציה ואת כל ספרי העזר בנושא" .נורית משמשת ספרנית באוניברסיטת תל-אביב" .היא טיפוס אינטלקטואלי" ,מעיד בר נתן בגאווה על אשתו" ,היא 'תולעת ספרים' ,פרפקציוניסטית ואנרגטית בצורה בלתי רגילה .אנחנו אוהבים לערוך טיולים משותפים בטבע ברחבי הארץ ,למצוא מסלולים לא מתוירים וללכת שעות ברגל. זה במשפחה ,גם הנכדה שלי יודעת את כל השמות של הפרחים בעל- פה". ליוסי ולאשתו נורית היה חשוב מאוד שילדיהם ירכשו השכלה ברמה הגבוהה ביותר .יוסי" :בכל סעודות שישי המשפחתיות הקפדתי 'לטפטף' לילדיי ,שההישגיות וההשכלה מאוד חשובים ושמי שלא רוכש השכלה ,הולך אחורה .השאיפה למצוינות נטמעה בהם בלי שהרגישו" ,אומר האב הגאה ומספר על הילדים המוצלחים ,תוך שהוא מקפיד להוציא את הקלסר המיוחד לכל אחד ואחד מהם: אפרת הבכורה ( )41סיימה תואר ראשון במשפטים באונ' תל-אביב ותואר שני במסלול הכשרה לשפיטה עם עבודת תזה בהצטיינות יתרה ושימשה העוזרת של השופט העליון גבריאל בך .מיכל ( )38ד"ר לרפואה ,למדה באונ' תל-אביב .יוסי מנפנף בתעודת הבגרות של מיכל ומצביע על הציונים המבהיקים ממנה כפנינים – רק ציונים של ,97 – )!( 99לא פחות ...גם את לימודי הדוקטורט סיימה בהצטיינות ואף בתואר סטז'ר מצטיין ,הדריכה בפקולטה לרפואה ומתמחה כיום בהארוורד בבוסטון בבית החולים דנה פרבר – חוקרת את סרטן הדם "ואף הגיעה להישגים משמעותיים בתחום" ,מציין יוסי .דותן ()35 עורך דין ,סיים תואר ראשון בהצטיינות באונ' תל-אביב ותואר שני ב NYU -בארה"ב – מומחה בהגבלים עסקיים. לאחר שעברו להתגורר בתל-ברוך והילדים החלו ללמוד בבית הספר השכונתי אלחריזי (יחדיו) –הרי שאז החלה לדברי יוסי הקריירה האמיתית שלו כעסקן ציבור וכיזם בתחום החברתי. והוא מספר" :היה זה בתחילת שנות ה ,80 -בתקופתו של שר האוצר יגאל הורוביץ ,מי שדבק בו הכינוי 'אין לי' .כבר אז הבנתי את החשיבות של החינוך למצוינות ,אבל אז קיצצו בכל משרדי הממשלה, ולא העבירו כספים לחוגי העשרה לבתי הספר .לילדים שלנו ,כך גמלה המשך בעמוד הבא 11 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש המשך מעמוד קודם בי ההחלטה ,יהיו חוגים מכל הסוגים .הגעתי להסדר עם העירייה ולפיו אקים עמותה מיוחדת (בייעוץ צמוד של ד"ר יעל פזנר) שבאמצעותה נוכל להקים את המודל של בית הספר הקהילתי .למזלי ,בשכונה שבה התגוררתי גרה שמנה וסלתה של הארץ – איש העסקים דן פרופר ,איזי בורוביץ' ועוד – שיכלו לסייע .אני שימשתי אז כיו"ר ועד השכונה של תל-ברוך וגייסתי לוועדה הציבורית אנשי עסקים מהשכונה ,ואפילו את הסופר שמעון שמיר ,תושב השכונה .כך הצלחנו דווקא בתקופת ה'אין לי' לגייס אלפי שקלים לטובת העמותה .הצלחנו להתרים מחשבים וכבר אז ,בתחילת שנות ה 80 -היה בכל כיתה מחשב (!) .הקמנו מקהלת ילדים, מקהלת מבוגרים ,ומכיוון שזה היה בית ספר קהילתי שאמור לשרת את כל הקהילה הסובבת ,חשבנו גם כיצד להעניק שירותים להורים ולקשישים. לאחר הפרויקט הזה ,הדרך של בר-נתן לסיוע לקהילה בתחומים שונים הייתה ברורה. בבחירות האחרונות לעירייה הצטרף לרשימתו של ראש העירייה רון חולדאי כאיש ציבור .בר-נתן מנהל מספר קרנות המעניקות מלגות לסטודנטים נזקקים ,ואת הקרן ע"ש מייכור המעניקה סיוע לעמותות רבות בתחומים מגוונים .הוא משמש נשיא ברית יוצאי בוכרה ומשמש מרצה אורח במח' לעבודה סוציאלית באונ' בר-אילן בנושא גיוס משאבים. רשימת התארים שבהם הוא נושא ,ארוכה מדיי ,ולהלן רק חלק מעבודתו ההתנדבותית הציבורית: בעבר - :חבר ועדת ההיגוי הראשונה של רובע צפון מזרח בעיריית ת"א; חבר ועדת שמות והנצחה של עיריית ת"א; חבר בוועדות סוכנויות חיתום ,ביטוח כללי ,חבר בית הדין הארצי של לשכת סוכני הביטוח. בהווה - :נשיא ברית יוצאי בוכרה בישראל; חבר הוועד המנהל של קרן ת"א לפיתוח; חבר ועד מנהל של חוג ידידי המרכז הרפואי ע"ש שיבא בתה"ש; חבר מועצת הנגידים של 'מכבי' העולמית; פעיל בארגונים וולונטריים :העמותה לקידום החינוך ביפו, בית התנ"ך ,יד שרה ,יד אליעזר ,בי"ח איכילוב ,ארגון נכי צה"ל ,ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ,אלו"ט ,איל"ן ,אקי"ם ,על"ם, אנוש ,שמע ,מכון ווג'ס ,האגודה למלחמה בסרטן ,מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מעון לנשים מוכות ,גני הטבע ת"א ,המועצה לשימור אתרי מורשת ,יו"ר מכון ברודט לחזנות ולתרבות יהודית ,חבר חבר הנאמנים של 'אפקה' – המכללה האקדמית להנדסה בת"א. "יש בי קונפליקט גדול בין המחלה לבין הצורך ליצור"... כך מספר יאיר רבינוביץ ,מתמודד מסניף רמת גן ,שהיצירה היא מרכז חייו והוא נחוש לנצח באמצעותה את המחלה .הוא חבר בהרכב מוסיקלי הנקרא באופן לא מפתיע ( ALLMIGHTYכל יכול) ,שבו הוא כותב ושר, בקרוב יוציא לאור את ספרו הראשון ,ובמקביל משתתף בפרויקט של אנוש עם שידורי 'קשת' "חליתי בשנת .1994שנים מעטות לאחר שירות צבאי מלא .אובחנתי כסובל מסכיזופרניה .בשנת ,1999לאחר הפסקה של שנה בתרופות התאשפזתי בגהה ובמספר בתי חולים נוספים .בהמשך אובחנתיכסובל מסכיזופרניה פרנואידית". אלו המילים היחידות שאותן בוחר יאיר לציין על מחלתו .יש לכך משמעות גדולה .יאיר לא בוחר להיות קורבן של המחלה .הוא מודע לה ,הוא לומד אותה ,הוא מטפל בה .הפוקוס שלו הוא לגמרי אחר. את מירב עיסוקיו הרבים ודרך חייו הצבעונית משהו ,הוא זוקף לתחילת דרכו ב"אנוש" ,החל מהשתלבותו במועדון התעסוקתי ברמת-גן בשנת . 2000 המוסיקה היא עיקר חייו" :אני מרגיש דחף תמידי ליצור מוסיקה, לבצע מוסיקה ,לכתוב וכמה שיותר" ,הוא מספר .אבל הדחף הבלתי נשלט הזה הוא זה המנהל דיאלוג תמידי עם המחלה. יאיר נאנח" .מצד אחד יש את הדחף .מצד שני יש את המחלה. הסימפטומים .הרגעים הקשים .יש רגעים שבהם אני שוכב במיטה, מביט בתקרה ,ולא מסוגל לכתוב .יש פעמים שהפרנויה עוצרת אותי. יש בי קונפליקט גדול בין המחלה לבין הצורך ליצור". אבל יאיר לא נכנע .נראה כי יש בו עמוד שידרה ששומר עליו לאורך הדרך. בדומה לאחותו חדווה ,שאיתה הוא גר היום בליווי דיור מוגן .הדמיון החיצוני ביניהם נוסף לדמיון הפנימי ,במישורים רבים .מלבד המחלה המשותפת יש לשניהם רוגע ונועם המורגש מאד בדיאלוג איתם .נראה כי הם שותפים לדרך .נראה שיש ביניהם חיבור מיוחד על הרקע הזה. יאיר מתאר תמיכה הדדית של שניהם זה בזו לאורך כל הדרך. התיאורים שלו מלווים בהמון רגש ,שפה עשירה ,עומק רגשי יוצא דופן. "מתחילת הדרך בחרתי במודע לא להכחיש .לחיות תוך כדי מודעות והתמודדות". מגיל שמונה הוא זוכר את עצמו כותב ללא לאות .בשנת 2002ערך את "אנושון" ,הביטאון של סניף רמת-גן .בימים אלו הוא שוקד על ספר משלו -קובץ סיפורים פרי עטו. בספר התייחסות לתחום בריאות הנפש בכלל ולעמותות "אנוש" ו"שכולו טוב" בפרט .לשתי העמותות מקום משמעותי בשיקום של יאיר" .הגיבורה הראשית היא פגועת נפש שהצליחה בחייה למרות הכל -וזו מבחינתי דוגמה לאחד הרבדים שאני מתייחס אליהם המון יכולות".להרכב המוסיקלי הנקרא באופן לא מפתיעALLMIGHTY"" , (כל יכול) ,משמעות גדולה בחייו .הוא כותב את החומרים ושר ,דבר המהווה מבחינתו עוד צעד של ניצחון" .לרצון שלי לעשות מוסיקה לא היה מקום במשפחה .הם פחדו .מבחינתם מוסיקה מהסוג שאני מחובר אליה מזוהה עם סקס ,סמים ורוקנרול .בגיל ,18כשהתגייסתי לצבא ,קניתי את הגיטרה הראשונה שלי שהייתה הכי זולה בחנות. למדתי לנגן מספרים ומחברים ,ורק לאחרונה למדתי אצל מורה". זוהי הוכחה נוספת ליכולות של יאיר שהוא בוחר לשים אותן בראש סדר העדיפויות שלו כחלק מהשיקום והאושר שלו" .פעמים רבות בחיי ,נאלצתי להיאבק כנגד כל הסיכויים על מה שאני מאמין בו ,על מה שאני אוהב .המוסיקה היא פן נוסף במאבק". היום הוא ממשיך לעסוק בכל התחומים שעוזרים לו לנווט את רגשותיו ליצירה .הוא עובד לפרנסתו ב"שכולו טוב" ,וכסוכן מכירות בפרויקט "סיפור חוזר" – פרויקט אקולוגי שמטרתו לעשות שימוש חוזר בספרים .מרכז חייו הוא היצירה הספרותית וההרכב שהולך וצובר תאוצה" .אני מרגיש שאני צועד צעד אחר צעד לקראת הגשמת המטרות שלי"... בקרוב תוכלו לראות אותו בסרט הנוסף החדש של "קשת" ביחד עם מועדון אנוש "מסריק" תל-אביב .זהו צעד נוסף של יאיר בהכרה שלו במי שהוא ובחשיפה מול העולם כמי ,שכפי שכבר הבנתם – יש לו בהחלט במה להתגאות. 12 העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( …""Heal the world, make it a better place גדעון גל-און ,מתמודד המוביל באנוש את פרויקט 'דו-שיח' הוא אופטימיסט נצחי -המחלה נקראת אצלו 'משבר'; הקושי נקרא 'אתגר'; המטפלים '-מורים' ,מכיוון שהם משמשים בעבורו מורי-דרך ...גדעון פגש את אור-לי אשתו בסניף אנוש לפני כעשר שנים ,ולדבריו זה היה מפגש של נשמות תאומות .ביחד מגדלים השניים את סתיו בן ה.3 - גדעון לא מפסיק להתפתח מבחינה אישית ומציין כי "ההתפתחות האישית שלי משפיעה לגמרי על איכות חייו של סתיו. 13 …""Heal the world, make it a better place כך ,עם ציטוט משירו של מייקל ג'קסון ,פתח גדעון את השיחה שלנו. ומכאן – הראיון הזה מוקדש לכל הציניקנים שבינינו. גדעון גלאון הוא נכס לעמותה ובכלל .הוא מביא עימו אנרגיה של טוהר וטוב לב ,משהו נקי ונדיר ,אמיתי וכנה ,ללא שום מסיכה ,ללא שום מגננה – את התבלין הזה בדיוק אנחנו צריכים באנוש ,בחיים בכלל. גדעון רואה את החיים מנקודת מבט אחרת .היכולת שלו לצמוח מתוך הכאב מדביקה את כל מי שסובב אותו .הוא משתמש הרבה במילה "משבר" כציון דרך לנקודות משמעותיות בחייו .מכל משבר כזה הוא רק פורח ,עד כי נראה כי הוא אפילו מודה עליו למישהו. הוא החל את דרכו האישית בעמותת אנוש בסניף ירושלים לפני 11 שנה ,במשבר הראשון .אל המועדון החברתי הגיע בעקבות המלצה של חברה שפגש באשפוז בטלביה ,ומאז קרו לו רק דברים טובים .רק ,כי גם את הרגעים הפחות טובים הוא מציין כנקודות חיוביות בתהליך הצמיחה האישי שלו. "המשבר מלווה בירידות ובעליות .יש רגעים שבהם הרגשתי משיחי ורגעים שבהם התהום הייתה עמוקה מנשוא ומחשבות על המוות היו העיקר בחיי" ,מספר גדעון .את דבריו הוא מלווה בתנועות ידיים של גלים ,ומסביר.." :ככה הם החיים .ברגע שמגיעים למטה..זה בדיוק רגע הצמיחה כלפי מעלה.".. עם השקפת חיים כזו המחלה נקראת 'משבר' .הקושי נקרא 'אתגר'. ומכאן – התהליך במגמת עלייה תמידי. "אני קורא לזה משבר ולא מחלה מכיוון שמחלה מקבעת .לא נותנת צ'אנס להשתנות .משבר זה משהו רגעי ,שחולף .אני מתייחס אליו כמו אל חלק מתהליך .מקבל אותו בברכה ולומד ממנו על עצמי".. הוא משתף בגישה הרוחנית הזו ,ואפילו נותן דוגמה למשבר האחרון שפרץ בשנת "...:2005הייתי אז בשיעורי פיתוח קול ושמתי לב שהמשבר עזר לקול שלי להיות פתוח יותר .טוב יותר...". גדעון מספר על תחילת התהליך :הוא התגייס לצבא לחיל הנדסה קרבית ושם הרגיש חוסר התאמה בין הצרכים שלו לצרכי הצבא .הוא עבר את כל התפקידים בחיל ואז ,כשהגיע לתפקיד העוסק בניירת – החל בטיפול פסיכולוגי .זהו הדבר שזכור לו כתקופה המשמעותית והחשובה בעבורו בצבא. עד היום גדעון מאמין גדול בתחום הטיפול ,אלא שהוא מכנה את המטפלים שלו 'מורים' .מבחינתו כל איש טיפול משמש בעבורו מורה דרך. "גדלתי במשפחה שבה הצמיחה היא רוחבית .אוגרים הרבה ידע. הציר שבו אני בחרתי להתפתח בו הוא אופקי .התפתחות אישית לעומק". בעבור גדעון ,טוב הלב ,הנדיבות ,והנתינה לזולת הם המקומות שמהם הנשמה הולכת וגדלה" .מבחינתי שיקום זה הכוח לעזור לאדם לגלות את היכולות שבתוכו" .מתוך השקפת העולם הזאת ,החיבור לאנוש היה אך טבעי. גדעון ,הקטן מבין שלושה אחים ,מתאר ילדות עם הרבה חסך רגשי, שמאז שהחל בתהליך השיקום ,הולך ומתמלא .אביו משמש היום יו"ר סניף ירושלים ומעורב מאד בפעילות של בנו ושל "אנוש" .גדעון ,כמי שעבר תהליך רגשי הנראה לעין ,יודע לתאר היטב גם את התהליכים שעברה משפחתו במקביל אליו ואף גורס שהמשברים שלו הם אלו שקירבו בין הוריו ,שהתגרשו וחזרו לחיות יחד. אור – לי באופן סימלי ,את אורלי אשתו הוא מתאר כאור של חייו .הם נפגשו במועדון החברתי בירושלים לפני כעשר שנים ,והיה שם ניצוץ עילאי. מי שכבר מבין את השפה של גדעון יכול לנתח לבד את המשמעות שיש לאנוש במפגש המיוחד שבין בני הזוג. גדעון מתאר חיבור הדדי מידי" :בחלומות שלי אורלי מופיעה כביטוי לנשמה שלי .לפן הכי עמוק שלי .החיים לצדה הם תענוג רצוף .היא המורה הכי גדולה שלי .כשאני דואג לצרכים שלה אני מרגיש טוב בעצמי .אנחנו נשמות תאומות". אורלי היא הכוח המניע ביציאה מהמשברים של גדעון .זאת ,מתוך הידיעה התמידית המלווה אותו לאורך כל הדרך ,שהם נועדו זה לזו. על הילד המשותף ,סתיו ( ,)3.3הוא מדבר באושר גדול כמי שמטפח דור נוסף של טוהר וטוב לב כשלו .גם לו וגם לאורלי היה ברור ,שעל אף כל הקשיים – הם יהיו הורים. סתיו גדל זה כשנה אצל גדעון ואורלי ,לאחר שגדל בשנותיו הראשונות אצל הוריה של אורלי ,לאחר שבתקופת הינקות שלו התקשתה לגדל אותו. מאז ,הם במגמת עלייה מבחינתו של גדעון ,והוא מוסיף" :ההתפתחות האישית שלי משפיעה לגמרי על איכות חייו של סתיו". דו-שיח (מפגש אנושי של לימוד הדדי) לא רק סתיו נהנה מפירות הצמיחה האישית של גדעון .גם באנוש, בפרויקט שאותו הוא מנהל – 'דו שיח' (את הנספח לשם הוסיף בעצמו לאחרונה) ,התרומה ממנו היא גדולה. מאז שגדעון מנהל את הפרויקט באנוש ,הוא מוביל אותו ברחבי הארץ כרועה שמוביל עדר מתמודדים ,למען ילמדו מהם רבים אחרים .זה התחיל בירושלים ומשם התרחב לחיפה ולבאר שבע ,ומשם לכל רחבי הארץ – לכל מקום אפשרי שישמח לשמוע את המתמודדים מספרים את סיפור חייהם ממקור ראשון. גדעון עצמו מלווה את כל מספרי הסיפורים מבחינת תהליך החשיפה הלא פשוט ושותף פעיל כמשתף בסיפור האישי שלו -שבמקביל להתפתחות שלו ,משתנה גם הוא" :כל פעם אני שומע את עצמי מספר את הסיפור האישי שלי אחרת .זאת, בזכות השינויים שאני עובר בעצמי"... גדעון גל-און עם בנו סתיו הרגישות ,על יתרונותיה ועל חסרונותיה – מהווה נדבך חשוב בתהליך חייו המיוחדים של גדעון. אין ספק שמי שפוגש בו וב"תלמידיו" לפרויקט נתרם רבות ואף בועט בסטיגמה .מבחינת אנוש אין נכון מזה במאבק בה. כמי שחווה פחדים רבים מבטא גדעון את תקוותו בשיר"...:והעיקר לא לפחד כלל" ..ומסיים בהמלצה: "תעזו .מצאו את כל הדרכים בעולם ואל תוותרו על החלומות שלכם"! אותי הוא לגמרי שכנע. העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש " אני לא מאשימה את מי שברח מאיתנו. גם אני רציתי לברוח .לא היה לי לאן"... שרה בן – דור הוא השם הבדוי על כריכת ספרה של גילה סדובסקי, אמו של דורון ששם קץ לחייו. הספר יצא בשנת .1998כשתוציא גילה מהדורה נוספת כבר לא תהיה שוב "שרה בן – דור" .כותבת הספר תהיה גילה סדובסקי ,וזה יהיה כתוב על הספר באופן טבעי ,אמיתי וחשוף. גם דורון כבר לא יהיה טל .וגם כל שאר הדמויות לא יסתתרו תחת שמות בדויים .כולם יהיו הם. לגילה זה ברור מהיכן נובע השינוי בגישה. "כשפרצה המחלה מאד התביישנו .הייתה המון בורות בכל מקום וחוץ מלחיות חיים עם הבן ,שסבל כל-כך ולחפש מענה ופתרון לסבל שלו ושל כולנו ,לא ידענו כלום .לא ידענו אפילו איך קוראים למחלה. עברנו כולנו תהליך". הראיון עם גילה מתקיים בזמן שהיא נמצאת באבל על בעלה אליק, שנפטר לאחרונה שבץ מוחי .אליק היה יד ימינה והיא מספרת על אישיותו המיוחדת .היא שולפת את המילים שאותן היא עומדת לכתוב על המצבה שלו" :תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם( "..מתוך תפילת השלווה של המכורים)" .אליק חי את המילים האלה וזה גם היה אחד הכלים שלו בהתמודדות עם בנינו" ,מספרת גילה" ,אליק היה תמיד עם חיוך ,למרות כל הקושי ואפילו מתוך כך ,מתוך הגישה המיוחדת שלו ,גייסנו במשפחה אתההומור לטובת ההתמודדות. "בתוך כל התהליך שעברו יחד כל השנים לצד הבן ושתי אחיותיו – אליק היה שונה .מתחילת הדרך הוא חשף את עובדת היותו אב לדורון ,שחלה בסכיזופרניה ,ללא כל חשש .אליק היה רואה חשבון. ללקוחותיו סיפר באופן גלוי על המחלה ועל העדרויותיו בעקבותיה. הפתיחות של אליק הייתה סמל בעבור שאר בני המשפחה .כל אחד על פי הקצב שלו ,חושף את סיפורו .היום אני נמצאת במקום שבו אין לי בעיה לחשוף כמעט ללא גבול את כל מה שקרה .את הכל אני עושה למען מטרה אחת :אני פשוט רוצה לעזור להורים כמוני .אני אעשה הכל בשביל זה". והיא אכן עושה זאת. עוד בחייו של דורון ,הייתה מחלוצי מובילי קבוצות התמיכה להורים של מתמודדים עם המחלה .אף יצרה בעצמה קבוצות לדוברי השפה האנגלית .ושוב ,היא מציינת -ללא אנשי מקצוע. היו אלה קבוצות עם הרבה אמפתיה והכלה בין חברי הקבוצה .אולי אפילו המענה היחיד בעבור המשפחות ,שגורלן היה כל כך קשה ושהרגישו כל כך לבד. מאז מותו של דורון ,גילה לא מרפה מלתת בעצמה כלים וכוח לכל מי שזקוק לכך" :אני נלחמת בסטיגמה מכל כיוון אפשרי ומרצה ומספרת את סיפורי האישי בכל מקום שאליו אני מוזמנת .הסיפור המובא מפי ,בגוף ראשון ,עושה את העבודה ללא ספק טוב יותר מכל הרצאה פרונטלית". לאחר הוצאת הספר ,קיבלה תגובות רבות מהורים שקריאת הספר גרמה להם להבין שהם לא לבד בהתמודדות עם בן משפחה חולה. שיש מי שמבין אותם ,שעבר אותן חוויות קשות .לרבים מהם זה נתן כוח להמשיך. שתי הבנות לעומת זאת ,עברו בדרכן ובקצב שלהן תהליכים אישיים משלהן ,וגילה אפילו לוחשת שבתה נמצאת היום בעיצומה של כתיבת ספר משלה ,בו היא מתארת כיצד חוותה את היותה אחות של דורון. שתי הבנות נשואות ואימהות לילדים .גילה משתפת אותי בנימה אישית וכאובה בכך שלא המליצה לילדותיה להיות אימהות" :אתה יולד ילד ואין לך שליטה על החיים שלו .אתה לא יודע מה יהיה גורלו"... אבל הבנות בחרו אחרת ,וילדו ילדים .בת אחת חיה בארה"ב ויש לה שני ילדים .השנייה גרה בארץ ויש לה שלושה ילדים .גליה מחייכת והאור חוזר לפנייה כשהיא מדברת על הנכדים .היא מספרת על הזיכרונות עם הסבא ובעיקר אנחנו מעלות יחד את השאלה אם ומתי צריכים הילדים לדעת את נסיבות מותו של הדוד .תשובה אין לשתינו. ספק אם תהיה אחת וודאית כזאת אי פעם. התהליך שגילה עברה מרגש עד דמעות .הרבה דמעות .ים של דמעות היה שם .במבטא האנגלוסקסי ,היא מתארת את השלבים ,צעד אחר צעד ,עם המון תחושות קשות .גם התחושות השתנו עם השנים .זה החל בכעס גדול ומרירות על הכל .על כולם .על דורון שחלה ,על החברים שנטשו .ובעיקר המון המון כעס על אנשי המקצוע שלא היו שם בשבילם. עם המון הבנה ורוך ,היא מתארת את היחס של הפסיכיאטריה כלפי המשפחה .בחוויה האישית שלה ,היא הרגישה חוסר ברגש. עבודה טכנית .חיפוש אחר כדורים שיתאימו לדורון .שנים רבות של חיפושים ללא הצלחה.עד היום גילה מתקשה להאמין באנשי מקצוע. עם עמותת "אנוש" היא מרגישה אחרת ומציינת שמות של אנשים שהם אושיות משמעותיות בעבור העמותה כמי שתמכו בה בראשית הדרך ונתנו לה תקווה. במסגרת "אנוש" היא שמה לה למטרה את ההדרכה של המשטרה בנושא בריאות הנפש .גילה" :לצערי בשל המחלה של דורון היו לי מספר לא מבוטל של מפגשים עם שוטרים ,שלא פעם התייחסו באורח לא נכון לדורון ולא ידעו ,בשל בורות ,כיצד לנהוג בו .אחת המשימות שלקחתי על עצמי היא לנסות לקדם את ההסברה בקרב שוטרים .לאחר חיפושים באינטרנט התוודעתי לתכנית הכשרה מיוחדת שפותחה בטנסי בארה"ב .נסעתי אליהם לעבור השתלמות קצרה והבאתי איתי את עיקרי התכנית .אני מקווה שביחד עם הצוות המקצועי בעמותת אנוש נצליח להטמיע את מערך ההסברה הזה בקרב השוטרים בארץ". בספר "בכו למענם" ,ששימש לה עצמה כסוג של תרפיה ,תוכלו לקרוא בשקיקה ובכאב את כל סיפורה של משפחת סדובסקי ,מרגע פריצת סימני המחלה בתקופת שירותו הצבאי של דורון ,ועד למותו הטראגי. כל זאת תוך תיאור מרגש בליווי שיריו מלאי התבונה והמצמררים בתוכנם של דורון ,ואמירות מצוטטות של אנשים נוספים ושלה. "נאבקתי עם רגשות סותרים .אהבתי את טל ,אבל שנוא עליי מה שעוללה לו מחלתו ומה שעוללה לנו .טל שלט על חיינו...היה עליי להפריד בין טל שלי ,הנער הזכור לי ,ובין האיש הזה החולה עד מאד"... בתוך כל זה היא בוחרת לתת מקום של כבוד לעמותת "אנוש" ולמשמעות שלה בחיי המשפחה: 14 העמותה הישראלית לבריאות הנפש "עבר זמן מה עד שאזרנו עוז לפנות לעמותה הזאת .מאז שפנינו אליה, שוב לא הבטנו לאחור ,ורק הצטערנו שלא ידענו על קיומה קודם.... למדנו לדעת שמטרתה הסופית היא לפוגג את הקלון הנלווה למחלות הנפש ,ולעזור להורים שילדיהם אובחנו כלוקים בצורה זו או אחרת במחלת נפש". העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( שהוא אוהב .שלא ייבול ,"..ולסיום היא מצטטת מתוך ספרה.." :אין לך אדם ריק מזה המלא את עצמו" (קונפוציוס). אותי היא השאירה מלאה. מה היית מציעה להורה למתמודד בתחילת דרכו? "צריך לזכור ,שמעבר לילד שחלה ,יש עולם שלם .יש לך עוד ילדים שזקוקים לתשומת לב ,ובעיקר יש לך את עצמך .הייתי מציעה להורה כזה ,שלא ישכח את עצמו .שייצא לבלות .שיחיה ויעשה דברים "העבודה עם המתמודדים לא פשוטה ,אבל מרגשת. היום אני מחובר אליהם באופן אישי" כך אומר חיים שריקברגר ,שמזה שנתיים מעביר חוג לריקודי עם במועדון תל-אביב" .אמנם יש בעיות ,אבל אלו אותן בעיות שיש גם בהרקדות בקרב אנשים בריאים" ,הוא אומר חיים שטריקברגר ,בן ה ,61 -מגיע עם האופנוע הכבד מפתח תקווה כבר קרוב לשנתיים אחת לשבוע למועדון .שם מחכה לו קבוצת אנשים שמעולם לא רקדו קודם. זה משהו שחדש להם לחלוטין וגם לחיים. חיים רוקד בעצמו הרבה שנים .הוא נתקל במודעה באתר של הרוקדים באינטרנט, ולמרות שלא ראה עצמו כמדריך מקצועי, הציע להתנדב במועדון. הוא הגיע למועדון עם הרבה חששות ואפילו גייס את אשתו ברברה בפעם הראשונה ,כדי להרגיש בטוח יותר .התחיל מהבסיס ועד היום משנה את הריקודים בהתאם לרמה. הוא מספר" :למדתי איך לדבר אל החברים בחוג על מנת להסיר את הפחדים שלהם. עד היום קשה לי עם חוסר ההתמדה ,אבל אלו דברים שאנחנו לומדים לעבוד עליהם. גם אני לומד איך לעבוד עם הקשיים. העבודה איתם לא פשוטה לי ,אבל מרגשת. היום אני מחובר אליהם באופן אישי .לפני כן לא הכרתי את האוכלוסייה הזאת .אני רוצה לציין שאני שם דגש על הבריאות ולא על החריגות .את האמת? האנשים שאצלי לגמרי מוכשרים .אני רואה בעיות ,אבל אלו אותן בעיות שיש גם בהרקדות בקרב אנשים בריאים". בעקבות הניסיון המוצלח במועדון ,חיים הרחיב פעילותו ומלמד ריקודים בגן של הנכדה ,לגילאי שנתיים... חיים על האופנוע – מגיע כבר שנתיים אחת לשבוע ללמד ריקודי עם "קריאת הבית על שם בתי יפעת זהו אקט של כבוד כלפינו. אין מחווה גדולה מזו בעבורנו".. כך אומר יוסי לוי יו"ר סניף נס ציונה ב 16 -השנים האחרונות שזכה השנה מראש העיר ב"אות המתנדב המצטיין תש"ע" .יוסי ,ששכל את בתו יפעת שעל שמה נקרא סניף אנוש נס-ציונה ,פעיל מאוד למען המתמודדים ,ובזכות ההתמדה שלו גוברת המודעות למאבק בסטיגמה כלפי נפגעי הנפש עיריית נס ציונה בחרה השנה להעניק את אות המתנדב המצטיין ליוסי לוי ,יו"ר הנהלת סניף אנוש נס-ציונה מזה 16שנה .יוסי עלה מתימן בשנת ,1947הוא אב לשלושה וסב לחמישה -את הפרס קיבל ביום העצמאות בטקס שסיים את אירועי החג. יוסי ,ממקימי סניף נס ציונה ,הגיע לתחום בעקבות מצוקה אישית שהובילה אותו להגשמת החזון שלו בשנת –1987סיוע לאוכלוסיות חלשות בחברה ,תוך הקמת משכן לנפגעי הנפש בעיר ,תחום שבאותה תקופה היה בחיתוליו .מאז ,השקיע רבות על מנת לגייס משאבים ומתנדבים והרבה בזכות ההתמדה שלו ,נהנים היום המתמודדים חברי אנוש מסניף לתפארת – בית יפעת (הוקם בשנת )2006שכולל מועדון תעסוקתי ומועדון חברתי .כל זאת בשיתוף עם מרכז אנוש ועיריית נס ציונה ומשרד הבריאות "..בלי שיתוף פעולה והאמון שנתנו בי ,זה לא היה קורה ,"..אומר יוסי. "בית יפעת" על נקרא שמה של ביתו יפעת ז"ל ,שהתמודדה עם פיגור קל .היא אושפזה ומאז הידרדר מצבה והיא נפטרה בשנת 2006 כשהיא בת .43הרעיון לקרוא את הבית על שמה ,עלה מחברי הנהלת נס ציונה ,בזמן שהתאבל על בתו .יוסי" :אני מרגיש שזהו אקט של כבוד שרכשו לי ולאשתי .אין מחווה 15 גדולה מזו בעבורנו".. פעילותו הענפה של יוסי משמעותית מאד בסניף ,והוא משתף פעולה באופן נפלא עם הצוות ועם המתנדבים. הפעילות המבורכת שלו ,הנעשית ברגישות גבוהה לצרכי המתמודדים ,תורמת להגברת המודעות ולמאבק בסטיגמה כלפי נפגעי הנפש. על כל פעילותו הנעשית במסירות בצנעה, וברגישות יוצאת דופן – הוענק לו השנה אות המצטיין" "המתנדב לשנת תש"ע. העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש טובה פייגנבאום – חלוצה שתרמה להפרחת השדה הצחיח בתחום בריאות הנפש טובה פייגנבאום ,מהגרעין המייסד של עמותת אנוש בארץ ,התחילה את פועלה למען אוכלוסיית פגועי הנפש דווקא מסיוע למשפחות וגיוסן .כשערבי התרמה עדיין לא היו 'בון טון' ונשפי צדקה היו מילה מיובאת מחו"ל ,היא כבר ערכה מופעי התרמה ומכירות פומביות עם המי ומי של תל-אביב .היא הקימה את הסניף הראשון של אנוש, חיזרה על הפתחים אצל הרשויות ,ולא ויתרה .גם לא כשניסו לרפות את ידה כשהגשימה עוד חלום ,והקימה את אחד המפעלים המוגנים הראשונים בארץ. כולם יודעים שאין דבר שטובה ,המתנדבת הבלתי נלאית של עמותת "אנוש" ,שקורצה מהזן של אלו הנקראים "בולדוזרים אנושיים" - לא יכולה לגייס. לולא הדחיפה העצומה שלה ושל מספר אנשים ,שקמו באופן עצמאי כבודדים במערכה כדי להילחם ולהקים גוף ,שידאג לשיקום אנשים פגועי נפש ,לא הייתה קמה עמותת אנוש .הודות לקומץ אנשים, שטובה נמנית עמם ,שהחליטו לפני 32שנה לעשות מעשה ,פרושה היום עמותת אנוש בפריסה רחבה של 54סניפים בכל רחבי הארץ. טובה נולדה בתחילת שנות ה 30 -של המאה הקודמת בתל-אביב. היא סיימה את הגימנסיה הריאלית בלפור והתגייסה לצבא עם תחילת מלחמת השיחרור .מיד לאחר סיום הצבא נישאה ונולדה בתה הבכורה רונית ( , )1950ולאחריה גם ניצנה ( )1955ואייל (.)1965 טובה התמסרה כל כולה לגידול הילדים ,יחד עם זה עבדה במפעל המשפחתי לעיבוד עורות בפתח תקווה ,והתנדבה ביע"ל ובויצ"ו. בשנת 1978שמעה על התארגנות של מספר הורים ,שחיפשו פתרון לילדיהם פגועי הנפש. מאחר שמוסדות המדינה עדיין לא פיתחו שירותים בתחום זה, החליטו להתארגן ולהקים עמותה ,שתדאג למערך שיקום מתאים. מכיוון שהיה לה עניין אישי בנושא ,יצרה קשר עם אותם אנשי קבוצה שחיפשו מענה ליקיריהם החולים" .האנשים שהשתחררו מבתי החולים הפסיכיאטריים מצאו עצמם בין ארבעה קירות בבית ההורים ,מבלי יכולת לחזור לתפקוד נורמטיבי בחברה ולמעגל העבודה ונפלו למעמסה על הוריהם .המשפחות עצמן חיו בבדידות נוראית. חלקן אף ניתקו קשרים עם חבריהם ועם משפחה קרובה והכל בגלל הבושה והסטיגמה" .מספרת טובה" :הגעתי לאסיפת המייסדים של אנוש וכך התחלתי להירתם לעניין .הבית שלי שימש בתחילת הדרך למשרד של אנוש בתל-אביב .במקביל הוקמו גם סניפים בירושלים ובנתניה. "מצאתי את עצמי מהר מאוד משקיעה עשרות שעות בשבוע בפעילות למען הקמת העמותה .בתחילת ההיערכות להקמת העמותה ,שמנו הדגש דווקא על גיוס משפחות (שלא כמו היום שהדגש מושם על שיקום אוכלוסיית החולים) מאחר שלמשפחות לא היתה כל תמיכה ועזרה.. המשפחות פחדו להיחשף בגלל הסטיגמה והבושה. התחלתי לפרסם מודעות ובאמצעי בעיתונות התקשורת ,בהן קראתי למשפחות להצטרף אלינו. אף פעם לא הוצאנו אגורה שחוקה על הפרסומים .הכל קיבלנו כתרומה ובחסויות". הדגש בפרסומים הושם על כך שהצטרפות לעמותה מבטיחה הרחבת הידע בנושא בריאות הנפש ,הזכויות המגיעות למתמודדים עם פגיעה נפשית וכד'" .כשהמשפחות נוכחו לדעת שהצטרפות לעמותה מביאה להן תועלת ,היה להן עניין להירתם .בימים ההם הייתה בורות בכל הקשור למחלות נפש ,לזכויות מול הביטוח הלאומי ,והמשפחות עסקו בחיפוש אחר פיתרון לנושאי התעסוקה ,הדיור והנושא החברתי". לאחר כל פרסום באמצעי תקשורת היה גל של פניות שדעך עם הזמן. כדי להגביר את גיוס המשפחות פנתה טובה למנהל בית החולים 'גהה' דאז ,שאיפשר לה להפגש עם המשפחות שהגיעו לקבוצות התמיכה שהתקיימו שם ,ולשכנע אותן להצטרף לאנוש" .משפחות רבות החלו לזרום לעמותה .קיימנו הרצאות בהתנדבות על ידי מיטב המרצים, בנושאים כמו התמודדות עם דיכאון ,סכיזופרניה ,חידושים בנושא תרופות ,שיקום תעסוקתי ,שיקום חברתי ועוד .בכל פעם נאלצתי למצוא מבנה אחר לקיום ההרצאות ,עד שהתקבלנו בזרועות פתוחות בבית 'בני ברית' ותקופה ארוכה קיימנו שם את ההרצאות". בשנת 1979הוקם סניף תל-אביב של אנוש" .מקומץ אנשים שהגיעו מכל אזור גוש דן ,הצלחנו להגיע ל 300 -משפחות שהיו חברות בסניף" .מספרת טובה" :מה שהכי קידם את הצטרפות החברים היו חוגי בית מצומצמים של 15-20איש ,שבהם כל אחד יכול היה לבטא את המצוקות שלו ,להתייעץ עם החברים ועם אנשי מקצוע ולמצוא אוזן קשבת. כך גדל הסניף כש'חבר הביא חבר' ומחוגי הבית עברנו להקמת קבוצת המשפחות לתמיכה הדדית -הראשונה באנוש'". בימים שעדיין לא היה נהוג לארגן נשפי התרמה ,הייתה טובה מחלוצי מארגני אירועי היוקרה למען עמותת אנוש" :בשנות ה 80 -התחלתי לארגן אירועים לצורך התרמה ופרסום" ,היא מספרת" ,באירועים האלה היו כל המי ומי ,והם התקיימו בחסות ראש העירייה דאז שלמה להט – צ'יץ' וזיוה אשתו (שאגב ,עד היום אנחנו שומרים על קשרים נפלאים בזכות הפעילות המשותפת) .ערכנו אירוע התרמה גדול בהשתתפות 600איש באודיטוריום 'בר שירה' באוניברסיטת תל-אביב עם הזמרת נורית גלרון ,שהופיעה בהתנדבות ,קיימנו תצוגות אופנה שביניהן בית אופנה מפריס שמכר בכיכר המדינה, הקרנת סרט בכורה בקולנוע של מלון 'דניאל' ,קיימנו אירוע בכפר שמריהו עם ארוחת ערב אצל אשת החברה אביבה גולדמן שבו אירגנו מכירה פומבית של ציורים שנתרמו ע"י גדולי הציירים ,ביניהם אורי ליפשיץ ומנשה קדישמן ועוד .כל ההכנסות מאירועים אלה היו קודש לפעילות השוטפת של הסניף". בתחילת דרכו ,שימש הסניף בתל-אביב את כל ערי גוש דן .טובה: "הגיעו אלינו משפחות מחולון ,מבת-ים ,מפתח-תקוה ,מרמת-השרון, מהרצליה ומרמת-גן .לאחר שהפעילות גדלה ומספר המשפחות והמתמודדים גדל ,החלו לקום סניפים מקומיים עצמאיים .תחילה בפתח-תקוה ,לאחר מכן בחולון ,בת ים ,רמת השרון ומאוחר יותר ( )1987ברמת-גן ,וכן הלאה .בשנת 1979הוקם ברמת-גן המועדון החברתי הראשון של אנוש במקביל להקמת המועדון בירושלים. לאחר שקיבלנו מהעירייה מקלט לפעילות שלנו ,הפכנו אותו למקום ראוי :ציפינו את המדרגות במוזאיקה ,ריצפנו את ריצפת הבטון, הכנסנו ארונות מטבח ,הבאנו משאבה לשאיבת הביוב ועוד. כל פעולה כזו הצריכה ריצות רבות למשרדי העירייה והיתקלות בסבך הבירוקרטיה .גם ברמת-גן ארגנו אירועים מקומיים בשיתוף עם העירייה .המועדון החברתי שם היה פתוח במשך 3פעמים בשבוע עם רכז מתנדב ומדריכים בהתנדבות גם הם .אנשים עמדו בתור 16 העמותה הישראלית לבריאות הנפש כדי להעביר אצלנו חוגים .היו לנו מדריכים ליוגה ,לציור ,לבישול, לריקודי עם ,מה לא ...קיימנו מסיבות בחגים ובימי הולדת .לשכת רוטרי ברמת-גן אימצה את המועדון ובסיועם נקלטו אנשים שלנו במקומות עבודה בשוק הפתוח". את גולת הכותרת של פעילותה למען פגועי הנפש ,מייחסת טובה להקמת מפעל מוגן לעבודה פקידותית (מש"פ – מפעל שירותי פקידות) בתל-אביב-יפו .טובה" :בשנות ה '80 -לא היו כמעט מפעלים מוגנים בארץ (לרבות קומץ של מפעלים להרכבות פשוטות) .הקמת מפעל שיעסוק בעבודה יצרנית שמכבדת את המשתקמים ,הייתה בבחינת הגשמת חלום .חיפשתי תעסוקה מכבדת בעבור אלו המסוגלים לעבודה ברמה גבוהה יותר .כל מי ששמע לאיזו הרפתקה אני נכנסת ,ריפה את ידיי .אף אחד לא האמין שאצליח להקים את המפעל .באנוש לא היו ערוכים עדיין באותם ימים להקמה וניהול של מפעל וגם משרד הבריאות לא הראה עניין .לכן,כדי להקים את המפעל בכוחות עצמי נאלצתי להקים עמותה נפרדת וכך הוקמה 'עמותת ידידי אנוש' .היה זה רק עניין סמנטי ,שכן ההנהלה ודרך הניהול היה על ידי אותם אנשים .את הדחיפה לכך נתנה לי עובדת משרד הבריאות גב' נעמי להמן ז"ל ,שהייתה בוגרת תואר שני בריפוי בעיסוק באונ' בארה"ב ושאפה להקים בארץ מפעל מוגן דוגמת אלו שראתה בארה"ב. היא חלמה ואני הגשמתי את חלומה. "חיפשנו מקום להקמת המפעל .בסופו של דבר ,לאחר כיתות רגליים קיבלנו דירת 3חדרים ( 70מ"ר) מחברת 'חלמיש' בהמלצת ראש העיר .היה עלינו כעת להכניס מכונות :מכונת שכפול ,מכונות כתיבה חשמליות ועוד .את הכל קיבלנו כתרומות 15 .משתקמים החלו לעבוד שם .ביצענו עבודות הדפסה ,צילומים ודיוור ישיר ברמה גבוהה ובמחירים נמוכים ממכירי השוק .היה זה דבר חדשני ,והמפעל זכה לסיקור תקשורתי נרחב באותם ימים .לימים נוספה למפעל דירת ארבעה חדרים ,שנתרמה ע"י קרן 'סקטא' .כעבור מס' שנים דירה נוספת בת ארבעה חדרים שנתרמה ע"י משפחה של משתקמת שעבדה במפעל ונפטרה .היום משתרע המפעל על שטח של 280מ"ר ועובדים העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( בו בין 65ל 70 -איש .בתחילת דרכו ,התקיים המפעל רק מתרומות ומהכנסות מהעבודות -ללא כל סיוע של הממסד – לא של ביטוח לאומי ולא של משרד הבריאות" .עברנו תקופות מאוד קשות – מלחמת המפרץ ,מיתון וכד' ,ולמרות הכל שרדנו .כינסנו את המשתקמים והעסקנו אותם בעבודות מזדמנות ,רק שלא ישבו בזמנים קשים בבית" ,מספרת טובה ומסכמת" :הכל בזכות כוח האמונה". "פסגת חיי היא גידול נכדתי ,שלקחתי על עצמי ,לאחר שסיימתי לגדל את שלושת ילדיי ונולדו שלושת נכדיי ,בהיותי בת 60קיבלתי לידיי תינוקת מקסימה – ענבל ,בת ארבעה ימים ,אותה גידלתי עד גיל ,18 כשסיימה בהצלחה רבה את הגימנסיה הרצליה בת"א .הגיעה לבגרות ויצאה לעצמאות..למרות הקושי בגידול ,המשכתי בדרכי המקצועית כשענבל התינוקת צמודה אליי בחלק מהפעילויות והישיבות ,ואני צמודה אלייה בגן ,בבית הספר ,ומכאן – לחזרות ולאודישנים שלה בתור זמרת ורקדנית מצליחה " .היא מתארת בחורה מיוחדת ,מלאת כשרונות ,עם הרבה אידאלים וערכים שברור מאיפה הגיעו. כאן טובה מתרגשת ומזילה דמעה ומדברת בגעגועים על ענבל הנכדה, שמצליחה היום בדרכה המקצועית בספרד ,על יד גראנדה ושלא התראתה איתה שלוש שנים. מי שמכיר את טובה מעיד על אשה חרוצה ומלאת נוכחות שעד היום מעורבת בפרטים הכי קטנים של התנהלות הסניף .שלושה מועדונים חברתיים ,מערך דיור מוגן, הוסטל ומש"פ ומשפחה אישית שלה– על כולם מנצחת מי שהחלה הכל בסלון ביתה לפני יותר משלושים שנה. "בעבר נרתעתי. אחרי שפגשתי והכרתי ,נופצו כל הסטריאוטיפים" כך אומרת נילי שגב ,מתנדבת בסניף תל-אביב ,המגיעה פעם בשבוע לסניף כדי להעביר חוג כתיבה יוצרת" .היא מנחה ברמה של אוניברסיטה ומעבירה את החומר בגובה העיניים", אומרים המתמודדים בחוג נילי שגב ,נצר למשפחת ענבר (אחיה בני ענבר ז"ל – היה הנספח הצבאי שלנו באדיס אבבה ומנכ"ל בית חולים "העמק" בעפולה) ,מביאה אל המועדון בתל-אביב את המורשת ואת הערכים של המשפחה ,בדרך המיוחדת רק לה. היא החלה את התנדבותה השנה במסגרת חוג לכתיבה יוצרת ,ומגיעה אחת לשבוע מכפר סבא באוטובוסים לתל-אביב .נילי מביאה איתה למועדון אור וקסם והמשתתפים בחוג מעידים על כך שהיא מנחה "ברמה של אוניברסיטה" .בעבור חברי המועדון זהו מודל לרמה גבוהה ובלתי מתפשרת ולהתייחסות בגובה העיניים. נילי מעצימה את החברים בחוג ,ומאמינה בהם .היא מעבירה מסר של יושר ,כנות ,ואמונה חזקה בכוחותיהם של החברים ,שמחכים בציפייה לבואה שבוע אחר שבוע .ביחד איתה הם חוקרים את תחום הספרות ,תוך רכישת כלים אמנותיים – ספרותיים ותוך חקירת הפנימיות. "נדבקתי משפעת העשייה ,מההתלהבות של שרון מנהלת המועדון. הצצתי מתוך סקרנות ונסחפתי .אני עצמי מאמינה בכך שנתינה שווה קבלה .חז"ל אמרו :מכל מלמדיי השכלתי .ואני טוענת ,שהאנשים שאיתם אני עובדת במועדון שמהות חייהם לא פעם היא הגבול שבין מציאות לדמיון ,הם האמנים האמיתיים שמהם אני יכולה לקבל עומקים ויצירתיות שאין לאנשים אחרים". "התהליך שעברתי בעצמי הוא ניפוץ סטיגמה עצמית .בעבורי עולם בריאות הנפש היה עלום ובלתי מוכר .בעבר לא הכרתי ואפילו נרתעתי .אחרי שפגשתי והכרתי ,נופצו כל הסטריאוטיפים .נוכחתי שבעצם לא רק שיש בהם נשמה ,ישנם רבים שבדיאלוג איתם יש הצפה של חום נילי שגב: ואהבה .לאט לאט הבנתי שגם אני מופרית "למתמודדים עומקים ויצירתיות .הם אמנים מהנתינה". אמיתיים" 17 החיים שלי מתחלקים לשניים :לפני ואחרי ההיכרות שלי עם אנוש"... העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש "המחלה של אחותי היא זו שדחפה אותי לשינוי מקצועי. החיים שלי מתחלקים לשניים: לפני ואחרי ההיכרות שלי עם אנוש"... כך אומר איזידור איטח ,רכז המועדון החברתי של סניף אנוש ערד .איזידור ,שנולד במרוקו למשפחה של תשעה אחים ואחיות ואת מרבית חייו חי בצרפת ,הביא למתמודדים ולאנשי ערד כולה את בשורת המשחק החברתי ה'פטנק' .החברים בסניף משתתפים כיום בליגה המקצועית" ,ומביאים לנו הרבה כבוד" ,הוא מתמוגג כאב גאה איזידור פורץ דרך באנוש .הוא הכניס למודעות של המתמודדים בסניף את הספורט הקרוי "פטאנק" (כדורת צרפתית) ומאז הם חזק בעניין .אחרי שלמד את הנושא לעומק והשתלם מטעם אנוש בווינגייט, הכשיר קבוצת חברים מהמועדון בתחום ומהר מאד החדיר בהם את רוח ההתלהבות שלו .לכל זה כמובן ,יש היבט שיקומי לכל דבר. "זה התחיל בשלושה אנשים ,והיום יש בנבחרת שלנו 12חברים שמתאמנים פעמיים בשבוע במגרש מקצועי .מתוכם ארבעה אנשים משתתפים בליגה ארצית -מקצועית לכל דבר ,ומביאים לנו הרבה כבוד". אם רק תתחילו לשאול אותו על המועדון ,לא יפסיק איזידור לרגע לדבר ,בקול המיוחד שלו ובחיוך בעל העיניים המאירות .כמו אב גאה ,במבטא הצרפתי שלו -הוא מתאר בתשוקה אמיתית כל חוג וכל פעילות וכל הישג של המתמודדים שלו ,כמי שגילה עולם ומלואו. ואיזידור אכן גילה עולם .לאחר שנים רבות של עבודה בתחומים של ייצור ,תפוקה וכלכלה ,הרגיש צורך בשינוי" .רציתי לעבוד עם אנשים. לא עם מכונות". הוא התחיל בחונכות אישית .משם התקדם להדרכה ,והיום הוא רכז המועדון .רכז עם המון אנרגיה ,אהבה אינסופית ,ללא גבול .צריך לראות את הניצוץ בעיניו כשהוא בדיאלוג עם חבר במועדון. לא הכל היה כל-כך פשוט .איזידור בן למשפחה של תשעה (!) אחים. הוא נולד במרוקו ועלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים בשנת .1969 הוא מתאר הווי תנועתי וחברתי שעליו חונך ושאותו הוא מביא עימו למועדון .כשהגיע ארצה למד ושירת בצבא .בשנת 1977עזב את הארץ ל 18-שנה לצרפת וחזר מתוך געגועים ,היישר לזרועות אנוש. לדניאל אחות המתמודדת עם מאניה דיפרסיה .בזכות ההתמודדות של המשפחה ,שהייתה ועודנה מעורבת – חש איזידור צורך להתעמק בתחום .ומאז ועד היום כל עולמו מלא בתוכן שכולו בריאות הנפש. המתמודדים הם לו כילדים לכל דבר. את האישיות המיוחדת שלו הוא ניצל לשותפות עם ארגונים בקהילה והוא יוצר שיתופי פעולה מרגשים בין חברי המועדון לבין גופים גדולים כמו מפעלי ים המלח" .בהזדמנות זאת אני מבקש להודות להם מקרב לב על הנתינה העצומה שלהם" ,הוא מציין בהתרגשות. איזידור נשוי בשנית .אב לשני ילדים שחיים בצרפת וסב לנכד ראשון. כולם שותפים לחדוות העבודה המיוחדת שלו במסגרת המועדון. "המחלה של אחותי היא זו שדחפה אותי לשינוי. החיים שלי ללא ספק מתחלקים לשניים .לפני ואחרי ההיכרות שלי עם אנוש"... איזידור בזמן משחק ב'פטנק' עוזרת גם לנפגעי נפש וגם לילדים טעוני טיפוח גילי שרעבי לא מסתפקת בהתנדבות בסניף טבריה של ארגון "אנוש", הפועל למען נפגעי נפש ,והיא עוסקת גם בחינוך ילדים הזקוקים לעזרה. המסר שלה לאומה" :יחד נצליח להפוך את החברה הישראלית למקום טוב יותר", מאת :קובי דוד מתוך כתבה שפורסמה ב"ידיעות הנגב" גילי שרעבי ממושב ארבל מתנדבת בסניף טבריה של ארגון "אנוש" ,הפועל למען נפגעי נפש בכל רחבי הארץ .בנוסף היא עוסקת בחינוך ילדים טעוני טיפוח בטבריה. "באנוש טבריה התחלתי להתנדב לפני כשנה ,ובחינוך ילדים אני עוסקת כבר מספר שנים" ,היא מספרת" .זה התחיל בחסות משרד הרווחה ,ואחר כך המשכתי באופן פרטי". על שגרת ההתנדבות היא מספרת" :באנוש אני פועלת עפ"י פרויקטים מגוונים .לפני זמן קצר שדרגנו את המקום כדי להחזיר לו אור וחיים .כיום אני עוסקת בגיוס תרומות מחשבים לארגון מטעם נותני חסות בצפון". שרעבי מוסיפה כי "במסגרת חינוך הילדים אני נפגשת עמם שלוש פעמים בשבוע למשך מספר שעות שכל ילד נזקק להן ,ויחד אנו רוכשים כלים וכישורי למידה". המסר שלה לאומה" :הכוח שנותנים לי הילדים ,החיוך שלהם והשינוי שהם עוברים נותנים לי סיפוק אדיר להמשך 18 הדרך .אני פונה לכל אדם בחברה שלנו לתרום ולעשות למען ילדים ומבוגרים, יחד נצליח להפוך את החברה הישראלית למקום טוב יותר". גילי שרעבי – מתנדבת בסניף אנוש טבריה צילום – יורם כהן העמותה הישראלית לבריאות הנפש העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( "אני משקיעה בתבלינים של החיים" התבלינים בחיים של חנהל'ה הם סיפורים ,טבע ,פתקי אהבה על המקרר לבעלה ציקי זה )!!!!!( 56שנה ,מאז הכירו בגרעין ונשארו כחברי קיבוץ בארי. את הרוח הזאת היא מביאה איתה אל המועדון בנתיבות יחד עם ציקי ,שתחילה התלווה אליה כנהג והסיעה לשם ,והתאהב כמוה במקום .מאז ,מלבד הסיפורים ,הוא עוזר בעבודות תחזוקה ,בעזרה בנסיעות ,ובכל מה שזקוקים לו במועדון בנתיבות. אנשים בודדים לכוס תה וארוחה .גם אמו של ציקי אספה לביתם ילדים מילדי טהרן .אחד הבנים שלנו קולט ביחידתו מוגבלים ונכים קשים ,יוצר להם תנאים מתאימים ,מצמיד להם חיילים תומכים ומאפשר להם לשרת בצבא ,כך שאצלנו זה עובר בגנים". מה סוד האהבה שלכם לאורך כל כך הרבה שנים? "אני תמיד חושבת מה יעשה לו טוב .מנסה לספק לו את הצרכים ולשמח אותו".. הם יחד מספרים סיפורים לחברים לאחר שעשו שיעורי בית וחשבו לעומק על תכנים שיעניינו את משתתפי החוג .הם שמים דגש רב על דת ומסורת ועל תחומים ,שבאמצעותם אפשר לעלות דילמות ונושאים רלוונטיים לחיים .חשוב לשניהם להביא ערך מוסף עימם. מספרת חנהל'ה :אני אוהבת לשמוע סיפורים וגם לספר .במסגרת עבודתי בקיבוץ אני מספרת סיפורים לפעוטים ולילדי הגנים .במשך שש שנים נסעתי כל שבוע לשדרות ,גם בתקופת הקסאמים וסיפרתי סיפורים לילדי הכיתות בבית הספר 'רבין' .הפסקתי רק כאשר סגרו את בית הספר .אני חושבת שדרך סיפורים אפשר להעלות סיטואציות ובעיות מהחיים ולהגיע למסקנות שיכולות לעזור בחיי היום יום .הם התבלינים שנותנים קצת טעם לחיים ,שלא תמיד הם מאירי פנים" לדבריה ,היא מקווה שהילדים ,כמו גם המבוגרים ,ייקחו משהו מהסיפור הביתה וכי הם ייתנו להם חומר למחשבה" .ובאמת החיוך, ההתלהבות ,מחיאות הכפיים והשיחה שמתפתחת בעקבות הסיפור, הם השכר האמיתי והחשוב" ,אומרת חנהל'ה.. לבני הזוג ארבעה ילדים ,שלושה בנים לוחמים ביחידות מובחרות, 12נכדים וכולם – בעלי מורשת ואהבת הארץ כפי שהנחילו להם הוריהם .אותם ערכים שזוכים להם גם מתמודדי מועדון נתיבות. חנהל'ה" :אבי היה מתנדב במכבי האש ,וההורים תמיד אספו לביתם קשה שלא לראות את החיבור בין הזוגיות רבת הנתינה של חנהל'ה וציקי לבין הבחירה שלהם ב"אנוש" .נתינה כערך עליון .אותה זו שמתפרשת אצל חנהל'ה כנתינה הדדית .היא נהנית מהרגעים עם החברים .מרגישה סיפוק גדול מלראות חיוך על פניהם .היא מתארת משפחה ששורשיה מלאי נתינה .אביה התנדב במכבי אש ,אחותה מתנדבת ב"אנוש" סניף כפר-סבא ,ואחיה ,שמת בנסיבות קשות ,היה איש מלא בנתינה בכל התחומים. חנהל'ה וציקי ,חלק בלתי נפרד מהסניף נתיבות .אפילו בתקופת הקסמים לא ויתרו "בשבילי הרגעים עם המתמודדים הם בדיוק אותם תבלינים שאיתם אני מתבלת לי את החיים .הנתינה נותנת לנו הרבה יותר מאשר אנו נותנים". "אני משקיעה בתבלינים של החיים" "יש סרטן של הגוף ,ויש סרטן של הנשמה .פגוע נפש סובל מסרטן של הנשמה"... אלו היו דבריה של חנה גולדנברג ז"ל ,שהייתה אם לארבעה ,ביניהם שני מתמודדים .חנה קיפדה את חייה בתאונת דרכים לפני כשנה .את המילים האלו אמרה לכתבת ברוריה אבידן-בריר בכתבה שעשתה עלייה לפני כשנתיים וכותרתה" :מטפלת בנפשה"... חיה היא אבדה גדולה לעמותה שלנו .היא הייתה מעורבת מאוד בקבוצות התמיכה למשפחות במסגרת מרכזי מיל"ם ,ופעילה בהתנדבות בארגונים נוספים .אישה מיוחדת ,שהמעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להוקירה הוא להכיר אותה בהתרגשות בכתבה צנועה זו. בסרט התדמית של העמותה ,בו היא מספרת על החיבור של משפחתה איתנו ועל התרומה של אנוש לחייהם ,היא אומרת" :אנוש אפשרה לנו לחזור ולהיות שוב ההורים של אריאל" .מצמרר לראות את זה היום ,לאחר מותה. אריאל ( )38הוא בנם הביולוגי של חנה ושמואל .לפני 27שנה החליטו בני הזוג שבנוסף לשלושת ילדיהם ,הם רוצים לאמץ ילד. לאחר תהליך ארוך ,קיבלו למשפחתם את מ' ( )30שבמהלך הזמן התגלתה אצלו פגיעה נפשית. בכתבה ההיא ,היא תארה את הקשיים הרבים שעברה בחיים לצד שני בניה האהובים ,המתמודדים עם מגבלה נפשית" .כל התקף שעובר בנך הוא כמו סופת טורנדו שאחריה הגוף נחלש יותר ,ואת מוצאת את עצמך עם בנך המבוגר ,אדם גדול ,ענק ,עם נשמה של ילד."... היא מתארת אז איך "..השמים נפלו" כשהחלה ההידרדרות של אריאל" .בגיל 18אריאל ניסה להתאבד בבית .לא התאבדות רצינית, אבל קריאה לעזרה ...סיפרנו הכל ,גם למי שלא רצה לשמוע ,כי אנשים נרתעים מסיפורים על מחלות נפש ,כאילו זה מדבק "..אמרה אז ,בכתבה. בכתבה מגוללת חיה חיים מלאי קושי ואפיזודות פסיכוטיות הולכות ונשנות .מהרגע שבו חשב אריאל שהוא משיח ועד לרגעי השיקום שלו, כשעבר להתגורר לבד במושב ,ניהל חיים עצמאיים ועבד במפעל של המושב .בין לבין -אשפוזים שאריאל היה שותף מלא להחלטתם. חיה התנדבה במרכז גמילה מאלכוהול וטיפלה בנשות אלכוהוליסטים ואף עבדה ברשות למלחמה בסמים. לאחר לימודי פסיכודרמה – הנחתה קבוצות הורים והעשרה זוגית. היא הספיקה ליהנות מנכדים שנולדו לה ולשמואל בעלה מבנותיהם .והם כמובן הספיקו ליהנות ממנה. אנחנו ב"אנוש" נזכור אותה תמיד כאישה עם לב ענק ונתינה אינסופית, שבחרה לקחת את המשברים בחייה למקום של עזרה ואהבת האדם. יהי זכרה ברוך. 19 חיה גולדברג ז"ל העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש נפל וקם נפל וקם עופר דבוש ,מתמודד מסניף כרמיאל שסבל מתחלואה כפולה – הן מחלה נפשית והן התמכרות לסמים ,עשה את הלא יאמן :לאחר שהשתקם ,הוא משמש כיום מדריך בהוסטל סניף אנוש כרמיאל בבית הקבוצתי הראשון בארץ שנפתח לנושא התחלואה הכפולה ,הוא נשוי באושר ואב לשניים .עופר" :הפשע לא היה הדרך הטבעית שלי .ההתחברות שלי לאנשים מכורים נבעה רק מתוך צורך רגשי" נכון ,זה סיפור קצת שונה במסגרת שלנו שעד לאחרונה לא עסקה בנושא התחלואה הפולה – התמודדות עם מחלה והתמכרות .ועדיין – למי שמתבונן בעופר דבוש ובמשפחה שהקים ,יש הרבה מה ללמוד מהדרך שעשה .לכאורה ,מכור לסמים ובעקבות כך לחיי הפשע -שהיו תוצאה של המחלה .עמוק בפנים – סיפור של התמודדות ארוכת שנים בכל-כך הרבה מישורים ,עד שנשאלת השאלה – מאיפה כל הכוח? בלב לבה של העיר כרמיאל ,בתוך הגליל הירוק הפורח ,בבית קטן עם קולות של ילדים ברקע -מתמודדת לה משפחה עם הרבה רצון לשמוח .היא מתמודדת עם קשיים של המחלה ,קשיים של ניקיון מהתמכרות לסם ,קשיים מול הממסד לקבלת חזקה על הילדים. בכל זה מלווים אותם לא מעט אנשים .כשמדברים על אנוש ,עופר פורח" :אנוש כרמיאל היא בעבורי מקור הכוח" .הוא מתאר את הסניף כאילו גילה עולם ומלואו .יש התחושה שהיה זה הדדי .עופר, ,48הוא היום שותף מלא בצוות המקצועי של ההוסטל הראשון של אנוש לתחלואה כפולה .מי כמוהו יוכל להבין את הדיירים. סיפור חיים קשה יש לעופר ,ולא פחות משלו גם לאשתו סמדר. מרגש לראות כיצד התאחדו השניים והחלו ביחד את דרכם החדשה המשותפת ,מלאת התמיכה והאהבה .קשה להפריד ביניהם אפילו בראיון .סיפורו של האחד נטמע בסיפורו של השני .כמה סימבולי. המקום שבו נמצא בו עופר היום -מדריך בבית הקבוצתי הראשון של אנוש -הוא סוג של מסר המצביע על בחירה :כיצד בוחר אדם לקחת את המקומות הקשים ,האפלים של חייו למקום של התפתחות .יותר מכך ,להעביר הלאה את מה שעבר הוא כסוג של כוח למתמודדים כמוהו. עופר "נפל לסם" כפיתרון להשלכות של המחלה ,שפרצה בזמן השירות הצבאי. "מאז פריצת המחלה סבלתי מהמון בדידות חברתית .הבריחה לסמים יצרה בעבורי סביבה חברתית חדשה ,בעולם הפשע הרגשתי שייכות"... הוא מדגיש שהפשע לא היה דרך חייו לפני כן ומחדד את ההתחברות שלו לאנשים מכורים רק מתוך צורך רגשי. בעקבות שימוש בסמים בד בבד עם השימוש בתרופות הפסיכיאטריות, אושפז עופר פעם נוספת בשלוותה .משם -למסלול ארוך שהמשיך בהפסקת התרופות ובהגברת הצריכה בהרואין והישר – במסלול המהיר – לחיים ברחוב .במקביל עבד בעבודות מזדמנות .כל הכסף שהרוויח שימש לרכישת סמים. "מבחינה בריאותית היו לי המון נזקים .איבדתי שיניים ,היו לי המון בעיות בריאותיות" ,הוא מספר. מפתיע לשמוע את פרטי הסיפור הקשה ,מאדם בעל מבנה גוף רחב וגברי .מטופח .רהוט .תקשורתי. כל זאת באופן אירוני – תודות למעצר ההוא .מאז הוא "נקי" מסמים מזה 7שנים. בזמן שנעצר ,בעזרת אחיו ,המכור בעצמו לסמים ,אשר עבר אז תהליך גמילה בעצמו – קיבל הזדמנות להיכנס למרכז גמילה במקום לבית הסוהר ("אחי אמר לי לאורך כל חיי הפשע שלי :כשתצטרך עזרה – רק אז תפנה אליי") .חוץ מהאח הזה שהוא אחד מבין שמונת אחיו של עופר ,המשפחה מהרצליה התקשתה לעזור. עופר לקח את ההזדמנות הזאת בשתי ידיו ונכנס לתהליך טיפולי במרכז הגמילה "משמר לחיים" שארך שנה וחצי .גם זאת תודות לאחיו והעבר שלו במרכז הגמילה" :אף מקום לא רצה לקבל אותי, מכיוון שהיה לי גם עבר פסיכיאטרי .ב'משמר לחיים' החלו לעבוד איתי במסלול של תחלואה כפולה ,וזה מה שהציל אותי". עופר מחדד תחום שלא רבים מכירים :בתוכנו חיים אנשים הסובלים מפגיעה נפשית ובמקביל מהתמכרות לסמים .לא תמיד קיים מענה בעבורם .הוא מתגאה בכך שההוסטל הראשון מסוגו נפתח לאחרונה בסניף אנוש כרמיאל ,ומדגיש את הצורך להרחיב את השירות הזה בעמותה .נראה כי הוא רואה בכך שליחות. ההיכרות עם סמדר וההורות המשותפת בזמן הראיון ,מתרוצצים בסלון שני הילדים – עידן ( )3ולירז (7.5 חודשים) .לשניהם פני בובה תמימים ,אבל כשעופר וסמדר משתפים אותי במה שעברו יחד איתם – אני מבינה שפני הדברים מורכבים הרבה יותר. הזוגיות של בני הזוג נרקמה ,כמו כל שאר חייהם ,בנסיבות לא פשוטות .סמדר הייתה נשואה ליוסי ז"ל ,מכור לסמים גם כן וחבר קרוב של עופר ,שניהם היו יחד בתהליך הגמילה .יוסי ,לעומת עופר, חזר להשתמש בסמים – דבר שהשפיע קשות על חייה של סמדר, שסבלה מהתעללות .בהמשך ,יוסי נפטר ממחלת האסטמה" .כל הזמן הזה רציתי בסתר לבי את עופר .ידעתי שיום אחד יהיה שלי". בכל תקופת האבל ,תמכו בני הזוג אחד בקושי של האחר – סמדר כאלמנה ועופר כחבר קרוב .על הרקע הזה קיבלה התמיכה גוון אחר והם הפכו לבני זוג לכל דבר. מאז נולדו להם כאמור שני הילדים .לאחר לידת עידן ,בהחלטת מחלקת הרווחה של העירייה הוא נלקח מהם למעון בחיפה .בכך שמו הרשויות קץ לזכותם לגדל אותו בעצמם. קצרה היריעה מלתאר את הקשיים שעברו עופר וסמדר על הרקע הזה. עופר סימן לו למטרה להחזיר את הילד אליהם ,וכמו שהוא יודע לסמן מטרה ולהגשימה – כך גם קרה במקרה הזה. לאחר 11חודשים שבהם נסעה סמדר מדי יום ביומו אל עידן ,וכספים רבים ששולמו לעורך דין – חזר עידן לזרועות הוריו .לאורך כל הראיון נמצאת איתנו עובדת רווחה שהוצמדה לעידן מרגע שחזר הביתה, ונראה כי החיבור ביניהם מיוחד במינו. 20 העמותה הישראלית לבריאות הנפש מאז ,הם נעזרים בכל עזרה אפשרית שיכולה להינתן להם בכרמיאל, על מנת לרכוש כלים שיעזרו להם להיות הורים טובים יותר. "שנינו אופטימיים לאורך כל הדרך ויודעים שיהיה טוב" ..מחייך עופר את החיוך הביישן ומלא הביטחון כאחד. "אנוש" מהרגע שבו סיים עופר את הגמילה מסמים הוא מקפיד להיתמך .זוהי הגדולה שלו וזה המתכון שלו להצלחה בדרך. בפן של ההתמכרות ,הוא מקפיד ללכת למפגשי N.Aלמכורים אנונימיים. בפן של הפגיעה הנפשית – הוא מקפיד להשתמש בתרופות באופן קבוע" .ואכן" ,הוא משתף" ,אין זכר לתופעות של המחלה" .בנוסף הוא מחובר מאד לסניף אנוש כרמיאל ומשבח את הצוות ובעיקר את נמרוד ,רכז המועדון ,שמהווה בעבורו אוזן קשבת .נראה כי עופר זוקף העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( את מרבית ההצלחה שלו לאנוש כרמיאל בכלל ולנמרוד בפרט. מאז החיבור לסניף ,כאמור החל עופר לאחרונה לעבוד כמדריך בהוסטל לתחלואה כפולה והוא שותף בלתי נפרד לצוות המקים. במקביל הוא עובד כקבלן שיפוצים כעצמאי ("כדי לעזור לסמדר עם הילדים"). סיפורו המרגש של עופר הביאו לככב בסרט דוקומנטרי על חייו שיוצר סטודנט במכללת "אורט בראודה" בכרמיאל .נראה כי הוא רגיל להיות כוכב. כשמזכירים לו כי בגלל ההצלחה שלו הוא עומד לככב גם בכתבה לעיתון ,מופיע על פניו שוב אותו חיוך ביישני מוכר ומתוך ביטחון פנימי של מי שיודע מה הוא שווה ,הוא מנסה לחשוב מדוע הוא ראוי לזה ואומר".... :אולי כי הקמתי משפחה?".... "מה שנותן לי את הכוח זה הילדים שלי והדיירים בהוסטל " כך מעידה על עצמה סוזאן אלעיסאוי ,מדריכה בהוסטל ברמלה .סוזאן ,שגדלה במשפחה מפורקת לאחר שאביה נטש את המשפחה ,החלת דרכה באנוש כמנקה .רוני מנהל ההוסטל שמיד קלט את אופיה ,את סקרנותה המדבקת ,את רצונה העז להתפתח ואת הכישרון הטבעי שלה להדריך ולתת מעצמה ,ליווה אותה בתהליך ההתפתחות המקצועי עד למקום שבו היא נמצאת היום" .לאורך כל הדרך הסתכלתי על חצי הכוס המלאה .לא ויתרתי על האושר של היקרים לי" חיוך גדול מקבל את פני המבקרים בהוסטל רמלה .מאחורי החיוך והיופי החיצוני -לב גדול ואהבה אין קץ לאדם באשר הוא .סוזאן אלעיסאוי ,מדריכה מעל שנתיים בהוסטל .מתנה גדולה לעיר רמלה בכלל ולהוסטל בפרט .אם לארבעה ילדים וכמובן למתמודדים רבים, דיירי ההוסטל -שהם לה כילדים לכל דבר. סוזאן החלה עבודתה בתור מנקה .רוני ,מנהל ההוסטל זיהה את היכולות שלה והתעקש להאמין בה" .לעתים היה נדמה לי ,שרוני מאמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי" ,היא מספרת ,ורוני מוסיף" ,מאז אני מלווה אותה בתהליך הצמיחה המקצועית שלה ואני מאוד גאה בה."... סוזאן אוהבת ללמוד .סקרנותה לחיים "מדבקת" והדיירים ואנשי הצוות לא נשארים אדישים לזה .היא מנצלת כל הזדמנות להרחיב את אופקיה ,ללמוד עוד ועוד על התחום שעד לא מזמן היה זר לה" .הצצתי והתאהבתי בתחום הזה" ,היא מעידה על עצמה. האופטימיות המאפיינת אותה ,הסקרנות והדרך המקצועית שעשתה ובה התפתחה ,יכולים להוות מודל לאחרים .סוזאן מלאת חלומות ותקווה -ואלו ללא ספק כלים שהיא מעבירה הלאה למתמודדים – במודע ולא במודע. מספר רוני מנהל ההוסטל" :סוזאן מביאה איתה המון אנרגיה טובה. תמיד תשמע ממנה מחמאה ,מילה טובה ,מילים מעצימות". "אני אדם אוהב שלום .מוכנה תמיד לוותר – הכל כדי שיהיה טוב", היא מחייכת .גם בתוך ההוסטל היא מנחילה למתמודדים את הערכים הללו ,כשאישיותה וניסיונה תורמים לזה רבות. לסוזאן סיפור חיים לא קל .היא גדלה כילדה בעיר חיפה .הוריה התגרשו בילדותה ,והמשפחה התפרקה ,על כל המשתמע מכך ,דבר שהעיב על אורח חייה המורכב והקשה עד היום שכן היא מתמודדת עם בעיות משפחתיות לא קלות ,עם ובעיות כלכליות .עם אביה אין לה שום קשר .הרגעים היחידים שבהם נמוג החיוך מעל פניה הם אלו שבהם היא מספרת על אביה שנטש את המשפחה .ייתכן שיש קשר בין נסיבות חייה להתעקשות שלה על הדרך ,לחשיבות העליונה שהיא מייחסת לקשרים נכונים ,לתמיכה ,לגיבוש ולאהבה .עם אחיה ואמה הקשר הדוק ,למרות המרחק" .תמיד לאורך כל הדרך הסתכלתי על חצי הכוס המלאה" ,היא מציינת" ,השתדלתי לגשר בין כולם .לא ויתרתי על האושר של היקרים לי". סוזאן אישה חזקה ,כך מעידים עליה כולם .היא עצמה מתלבטת בשאלה עד כמה היא חזקה ומספרת גם על רגעים מאד קשים ,שבהם היא נשברת" .ואז ,מה את עושה?" "אני יושבת עם עצמי ,מרשה לעצמי קצת לבכות ולהיות עצובה .אבל לא נשארת שם .אני מגייסת כוחות ,מתנקה מהעצב ,ממשיכה הלאה ולא מרחמת על עצמי. מאז המשבר האחרון שעברנו במשפחה ,אני מזכירה לעצמי את הכוחות שלי ואת זה שתמיד אני מתגברת .חושבת תמיד בצורה חיובית .מה שבעיקר נותן לי את הכוח זה הילדים שלי והדיירים בהוסטל .לראות אותם מתקדמים ,מרחיב לי את הלב". היא מפרטת את תלאות השנים האחרונות בחייה .הרבה כאב ,הרבה קושי .בכל אלו לא הזניחה לרגע את הדיירים .תוך כדי הראיון היא מזכירה שמות של הדיירים ,מחייכת ושואלת" :נכון הוא מקסים? אני כל-כך אוהבת אותו!" נראה כי היא יודעת לזהות כל דייר וצרכיו .היחס אישי וחם וזה בדיוק מה שזקוק לו כל אחד מהם. סוזאן עובדת בהוסטל לצד אימו של בעלה .כל המשפחה מתגייסת למען יהיו חייהם של הדיירים נוחים יותר .הבנות ,הבעל – כולם מעורבים" .האח של בעלי הוא מתמודד בעצמו ,ועבודתי תורמת רבות לקשר האישי שלי איתו" ,היא מציינת" ,במהלך הזמן שבו אני עובדת למדתי המון על עולמו של פגוע הנפש .הגעתי להוסטל ללא שום רקע טיפולי .הכל למדתי מהשטח .ויש לי כל הזמן רצון ללמוד עוד ועוד". הצוות והדיירים מעידים על סוזאן כעל מי שעובדת סביב השעון. שבתות וחגים הם בשגרת העבודה שלה. "המילה 'לא' אינה חלק מהלקסיקון שלה" ,מעיד עליה אחד המתמודדים בהוסטל ,היא תמיד עם חיוך .תמיד עוזרת .עושה הכל בהוסטל – החל מעבודות טכניות ,פיסיות ,וכלה בשיחות נפש מלאות חמלה ואמפתיה איתנו ,הדיירים". סוזאן היא נכס יקר .היא אישה מלאה וחמה .היא אמא אמיתית. היא אשת מקצוע גם ללא לימודים מסודרים .היא תקווה מהלכת, ומוכיחה שכל מה שהיא מלמדת – היא מיישמת בעצמה. 21 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש "היא מחייכת למוות ,כשהיא בוחרת בחיים".. (לאה פילובסקי מתוך השיר" :דודה מאניה") את השיר הזה ,כמו רבים אחרים ,כתבה לאה כשהייתה ב"חוסר שליטה מוחלט" ,לדבריה. מה שמייחד אותו ,כמו את שאר השירים שכתבה כשהייתה באותו מצב – הוא האבסורד שבעניין" .בסדנה לשירה למדתי הרבה סוגים של כתיבה .ביניהם 'פנטום' ו 'וילאנל'" ,היא מתארת לעומק" :אלו סוגי כתיבת שירה הכי מסודרים שיש .סדר מוקפד לחלוטין .ואני, בשיא החוסר סדר שהיה לי באותה תקופה ,בחרתי דווקא בסוג כתיבה הזה ללא מודעות בכלל"... לאה ,ילידת ,1970בעלת תואר ראשון בספרות ובסוציולוגיה ,תואר שני בלימודי ארגון בחוג לסוציולוגיה ,ותואר בחינוך מיוחד – לא רואה שום דבר כפשוטו .שום דבר כמובן מאליו. היא לא ראתה כמובן מאליו את הזכייה שלה בערב שבועות האחרון ב'פרס טבע לשירה' במטולה ,על ספרה "אמנות זה" ,שם קיבלה סכום נכבד לעידוד משוררים בתחילת דרכם ,מה שיתרום לה ללא ספק להוצאת ספרה השני. היא לא ראתה כמובן מאליו את ההתגייסות שלה לטקס .את הבגדים שגיהצה ,את הטיפוח שלה באותו היום ,את הדרך לקבלת הפרס. תרתי משמע. "...דליה רביקוביץ ,לדוגמה ,משוררת דגולה .מיוחדת במינה .אבל היא לא הצליחה להגיע למצב שבו הגיעה בעצמה לקבל את הפרסים שבהם זכתה .היא שלחה אנשים במקומה .כל זאת בשל המצוקות הנפשיות והחרדות שהיו לה" ..מסבירה לאה ,תוך דגש על ההבדל בינה לבין רביקוביץ. "אני שמחה על התהליך שעברתי בשנים האחרונות מהבחינה הזאת. הפער אצלי בין היכולות האמנותיות המילוליות ליכולות התפקודיות היה גדול .לאחרונה ,לאט לאט ,הצטמצם הפער". ואכן ,לאה ,בדרכה המהפנטת – מתארת בפרטי פרטים כיצד חש אדם כמוה ,כשהוא לא מצליח להתארגן בפעולות הפשוטות בחייו. מי שנכח בכנס עובדי "אנוש" הארצי השנה ,וצפה בה על הבמה ,ללא ספק זוכר כל מילה .כל יכולת לתאר בדרך מוחשית את הקשיים שלה כמתמודדת .כל דמעה שזלגה על לחייהם של רבים מהיושבים בקהל, עובדי העמותה. על אותו צמצום הפערים שקרה אצלה תוך כדי עבודת מודעות לא קלה – היא מודה ברובו ל"אנוש". "אנוש" והספר "הספר היה יוצא לאור בכל מקרה אבל בלי 'אנוש' הכל היה נראה אחרת .אולי הוא היה יפה מבחינה פואטית ,אבל לא יודעת מה היה מצבי הנפשי כתוצאה מכך" ...מודה לאה בדרכה הצנועה. לאה עושה מעשה לוליינות בשפה העברית .שפתה מרתקת ונראה שהיא בוחרת את מילותיה בקפידה רבה ,בחרדת קודש ממש. "זה מאד מושך להיות מוכשר ,חזק בתחום מסוים ,יצירתי -וללכת אחר הטוב .זה מבורך בעיניי ש'אנוש' מעודדת את הצד הזה אצל המתמודדים .במקביל ,חשוב לא להזניח את הנושא התפקודי ,את כל תחום השגרה ,אחרת אנחנו המתמודדים ,לא נהיה אדם שלם. לי' -אנוש' עזרה להיות אדם שלם". "מתמודדים יודעים לעוף...הם צריכים ללמוד ללכת".. לאה לא נופלת שבי אחר ה"רומנטיזציה" של היצירתיות .רבים כמוה יכולים לבחור "ליהנות" מהסבל ,מהקורבנות ,מעומקי הכאב ומקדשים אותם בשם האמנות. "יונה וולך ,לדוגמה ,משוררת בחסד .לדעתי ,היא הפכה עצמה ביחד עם פידבק מהחברה ,למיתוס" ,אומרת לאה" ,היא פארה את המחלה ונתנה לה המון משמעות .לה ולאשפוזים .יש הרבה שהלכו שבי אחר המיתוס המיוסר .מזה צריך להיזהר" .אכן ,נקודה למחשבה. כמה יכול המיתוס להפרות את המקום החולה ולקדש אותו – לאה מזהירה ,ומעודדת לחבור לחלקים הבריאים. להשלמת התיאוריה שלה ,מוסיפה"... :אם הייתה וולך מטופלת באנוש ..אולי היא הייתה במקום אחר."... לאה חיה אחרת .כמי שהייתה מוקפת כל חייה בתמיכה ובאהבה אינסופית של משפחתה ,היא בוחרת באיזון .היא רוצה ל"עוף" ,אבל מתוך היכולת להלך" :השירה נפלאה .היצירה היא מתנה .אך החיים הם מכלול ,הם גם דברים אחרים" .היא מזכירה לנו ,אנשי המקצוע והמתמודדים – שנוסקים אל המרום ,לפני שתהיה שם קרקע בטוחה להמריא ממנה. אחרי כל זאת קשה שלא לראות את לאה כמכלול .כשלם .כפרי רימון מלא בתוכן אינסופי. היא מציינת את אמה ורדה ואביה אריה ,כאנשים "משכמם ומעלה" שאין ספק שהעץ שעליו גדל הפרי -יש לו תפקיד חשוב בגיבוש אישיותה. האם ורדה ,ד"ר להיסטוריה ומתנדבת בסניף קריית-ים ,היא האור בחייה של לאה .היא משבחת אותה ורוחשת לה רגשות ,שלמרות יכולותיה המילוליות של לאה ,היא אינה מוצאת מילים שיצליחו להתאים להן. האב אריה ,מרצה ליידיש ועורך דין ,וביחד עם שני אחיה עורכי-הדין של לאה ,בני וגלי – שותפים מלאים להתפתחותה ,וברגעים הקשים היו שם תמיד לצדה. "..אנוש עזרה לי להתמודד איתם ,ולהם להתמודד איתי" ...היא מביאה עימה פרשנות נוספת למושג "מתמודדים". "המחלה" לאה בוחרת במילה שכולנו ב"אנוש" רגישים לגביה ובוחנת אותה לעומקה" :אני אומרת שאני חולה .אני לא רואה הבדל בין סוכרת לבין המחלה שלי .בוא נקרא לילד בשמו ,אני לא מתביישת להגיד את המילה הזאת .אני לגמרי עומדת מאחוריה". היא מספרת על חוויה שהייתה לה מתוך עבודתה בתחום החינוך המיוחד ,תוך מפגש שלה עם ילד שסובל מפיגור" :הוא אמר לי: 'נכון .אני מפגר .בנאדם כמו כולם ...אבל יותר לאט '..היא צוחקת ומשכנעת ,ללא ספק ,שהבהלה של חלקנו ממלים -תיעלם אם רק נבחן אותן לעומק. "המאניה שלי" כשהיא מדברת על האבחנה שלה ,נראה כאילו היא מספרת על חברה טובה שלה – בהכרה ובהשלמה ואפילו ,אם יורשה -בחיבה. 22 העמותה הישראלית לבריאות הנפש "ההפרעה שלי היא ביפולארית מעורבת .אפילו בזה אני מיוחדת".. היא צוחקת צחוק שגם הוא נשמע מעורב" ,הדיכאון הוא בדר"כ מרכיב יותר משמעותי מהמאניה .אצלי ,בהתקפי המאניה המעטים שהיו לי ,מצב הרוח היה עדיין דכאוני .אצל אנשים רבים המאניה היא חוויה חיובית ,של מצב רוח מרומם .לי היו מצד אחד אנרגיות, ומצד שני עצב .חוסר יכולת לישון ,מרץ – בשילוב עם עומקים רגשיים קשים .השילוב הזה מאד מאד קשה".. וגם שם היא נכנסת לרובד אחד עמוק יותר" :פסיכיאטרית אחת אמרה לי' :אנשים במאניה בדר"כ מסרבים לטיפול .זה בגלל שטוב להם לכאורה .אצלך ,לפחות ,בשל זה שאת סובלת – את מבקשת עזרה". את ה"מאניה" ,כדרכה ,היא מתארת באופן כל-כך מוחשי ,עד שהיושב מולה יוכל להרגיש את שהרגישה היא" :המאניה שלי התאפיינה בחוסר יכולת להתארגן כספית ,בחוסר גבולות .על כל זה עבדתי ועדיין עובדת ביחד עם הצוות שעוזר לי – בלה המדריכה השיקומית וכל צוות הדיור המוגן" .אם המאניה נשמעת כידידה ,הצוות לה הוא תוספת למשפחה. העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( לאה היא אכן ביפולארית מעורבת .היא הכל – לרגעים מרגישה אבודה ונזקקת ,לעתים חזקה ותומכת .היא עשירה ,מלאה ,ולעתים מרגישה חזק את הריק .אבל מה שבטוח – היא אישה שמתפתחת כל הזמן לעומק ,לרוחב ,לכל כיוון בו תרגיש שהיא חיה עד הסוף ולא עוברת על יד החיים... והיא מסכמת" :יש המון קשיים ,ואני עדיין באמצע הדרך ,אבל מה שקיבלתי מ'אנוש' זה הרבה אופטימיות ואיתה אני ממשיכה את חיי"... מתוך "הדודה מניה": "היא ממיטה בושה על שורשיה הפולניים, מלאת מרץ וכאב היא משגעת את כולם, היא צוחקת למוות כשהיא בוחרת בחיים. דיבורה מהיר מאוד ,צעדיה כבדים ,איטיים. אכפת לה מה אומרים השכנים .חסרת אונים מולם היא ממיטה בושה על שושרשיה הפולניים" " ה י א מ מ י ט ה ב ו ש ה מלאת מרץ וכאב ה על שורשיה הפולנ ים, היא צוחקת למ ות יא משגעת את כולם, דיבורה מהיר מאו כשהיא בוחרת בח ים. ד, צ ע ד י ה כ ב ד י ם , א י ט אכ ים. פ ת ל ה מ ה א ו מ ר י ם ה ש כ נ י ם . ח ס ר ת א ו נ י ה י ם א מ מ י מולם ט ה ב ו ש ה על ש ושרשיה הפולנ ים" "חלק מהתנהלות של משפחה מתמודדת הוא לתת תשומת לב מיוחדת לגידולם של האחים הבריאים" משה נצר ורעייתו מתמודדים עם מחלת אורי בנם ,כיום בן 30צייר ואמן .כשהגיעו בפעם הראשונה לכנס המשפחות של אנוש ,נפתח בפניהם עולם שלם" :הכנס היה מעין אירוע מכונן בעבורנו ,פתח והביאו לקשרים ענפים ולעשייה משותפת ומשמעותית עם משפחות נוספות במצבנו .זה תרם ישירות לתהליך השיקום וההחלמה של אורי" משה נצר ,אב לבן מתמודד ,בשותפות עם זוגתו ,עיצבו לעצמם סגנון התמודדות בו שזורות קבלה ונתינה בקשר הדוק .לעמותת אנוש שמור מקום חשוב בתהליך זה . אורי הבן ,כיום בן ,30מתגורר בדיור מוגן ומתנהל באופן עצמאי .כאמן צייר ,הוא חבר בסטודיו לאמנויות "כנפיים" והשתתף בעבר ביוזמות של "אנוש" כדוגמת התערוכה בשבוע בריאות הנפש האחרון. משה ,חבר עמותת אנוש ,נשוי ואב לשלושה ילדים שאחד מהם מתמודד ,משה פעיל במסגרות רבות ביניהן פורום משפחות פעילות באנוש בהנחיית מזל לנדס ,מנהלת תחום משפחות באנוש ופורומים נוספים לקידום יוזמות של בני משפחות . משה חבר בועדת ההיגוי של כנס משפחות אנוש בשנים האחרונות ומשתתף בימים אלו בקבוצה ראשונה מסוגה להפחתת סטיגמה עצמית בקרב בני משפחות שמתקיימת במרכז אנוש. משה ואשתו התוודעו לראשונה לעמותת אנוש ולפעילויותיה לפני מספר שנים בעקבות הפנייתו של בנם המתמודד למועדון תעסוקתי של אנוש ע"י ועדת סל שיקום מספר משה" :מאוחר יותר באותה שנה ,השתתפנו לראשונה בכנס המשפחות של אנוש ובו הבנו שכמונו יש עוד משפחות רבות .הכנס, שהיה מעין אירוע מכונן בעבורנו ,פתח לנו דלתות לעולם שלם של היכרויות עם בני משפחות נוספים שהשתתפו בכנס ,שהביאו לקשרים ענפים ולעשייה משותפת ,משמעותית ומתמשכת עד היום תוך שזה תורם ישירות לתהליך השיקום וההחלמה של אורי .בהמשך, השתלבנו בקבוצות תמיכה לבני משפחות בסניף של אנוש ונעזרנו מאוחר יותר בליווי פרטני ע"י עובדת משפחות בסניף ,שסייעה לנו רבות בהתמודדות הארוכה והמורכבת". מתוך התנסות אישית עם הקושי שבהשגת מידע ,יזם משה לפני כשלוש שנים הקמת אתר אינטרנט למידע ולשיתוף בעבור בני משפחות למתמודדים בשם ממ"נ ( ,)1שאותו הוא ממשיך להפעיל ולפתח. האתר הפך תוך זמן קצר למוקד מידע מרכזי גם הן למתמודדים ולבני משפחה והן לאנשי מקצוע. באתר באות לידי ביטוי בין השאר פעילויות שמתקיימות בסניפים ובמרכזי הייעוץ שמופעלים ע"י אנוש – מיל"ם ,ואירועים מרכזיים כמו כנס משפחות ,ערבי התרמה ועוד. "בתחילתו של תהליך לא פשוט ,רווי קשיים ,עליות ומורדות ,גילינו יכולות התמודדות פנימיות שלא ידעו על קיומן" ,מספר משה ,הזוגיות המיוחדת שלנו לאורך השנים הוכיחה עצמה מול המחלה לאורך כל התהליך .אם אני נחלשתי ,אשתי זיהתה את זה והובילה -ולהיפך. אין ספק שנתנו כוח אדיר זה לזה". מאז ועד היום משה חוקר ורוכש ידע בתחומי השיקום וההתמודדות של בני המשפחות .נראה כי יש לו עוד הרבה חלומות ומתוך ניסיון העבר – הוא נועד להגשימם" .אני לא נבהל מנפילות ומשברים .ידענו לעבור אותם ונמשיך להתמודד". משה יכול להרחיב רבות על ההתמודדות של בנו ובני המשפחה מרגע גילוי המחלה ("בהתחלה לא היה לה שם") ועד היום ,אך כאדם וכאב הוא בוחר להסתכל קדימה ומתחשב בקצב ההתקדמות של בנו ללא לחץ מצד ההורים ,דרך שהוכיחה את עצמה . בתהליך מעורבים כל בני המשפחה ,תשומת לב מיוחדת ניתנה להמשך גידולם של האחים הבריאים שהיו מעורבים בהתמודדות, בכל גיל – במינון המתאים ,גישה שמשה ואשתו ממליצים עליה כחלק מהתנהלות משפחה מתמודדת. ( )1ממ"נ – משפחות מתמודדי נפש http://www.maman.org.il 23 העמותה הישראלית לבריאות הנפש )ע.ר( העמותה הישראלית לבריאות הנפש " הבנו שלמתמודדים בעיות שינה...חשבנו לעזור... ומאז פשוט התאהבנו"... הוא מבין לעומק את הערך המוסף של הקשר למרחב השיקומי של המתמודדים. " אנחנו לא בעד לתרום כסף .אנחנו נותנים חכה על מנת שהמתמודדים יוכלו לדוג לעצמם את האוכל".. אבי מנכ"ל "הולנדיה" מאוהב .ככה זה נשמע מפיו כשהוא מתאר את הקשר עם "אנוש" סניף שדרות. בתחילה ,הוא זה שהוביל את הקשר המשותף בין המפעל לבין המתמודדים ,עם הזמן התרחב מעגל העובדים שלו שמובילים בעצמם את הקשר ,שהולך וניהיה קרוב יותר וריגשי יותר. " אנחנו לגמרי מקבלים הרבה יותר משאנחנו נותנים "..הוא משתף ונשמע שהוא מתרגש מהחיבור לפחות כמו שהצוות בשדרות מתאר את ההתרגשות שלו ושל המתמודדים. כחלק מתוך האמונה הזו ,רוכש המפעל עבודות יד של המתמודדים, אשר מצד אחד ניתנים כמתנה לרוכשי מוצרי הולנדיה ,ומצד שני מספקים פרנסה למתמודדים. "שיתוף הפעולה מתבטא בכמה מרחבים .הקמנו גינה אקולוגית שבה מגדלים יחד ,העובדים והמתמודדים פרות וירקות .מעבר לערך הטיפולי של התהליך אותו הם עוברים יחד ,המתמודדים לוקחים הביתה את התוצרים וזה בשבילם ובשבילנו סיפוק אדיר". בנוסף לכל ,ולאור העובדה שהמתמודדים שלנו בסניף שדרות גם עובדים במפעל ,נותר לנו לברך ולהודות על יוזמה ברוכה שכזאת, מלווה בהרבה אנושיות ומחשבה נכונה .מודל לקשר אמיתי של נתינה וקבלה הדדיים שכאמור – תורמת לכל הצדדים. "אנחנו חוגגים חגים וארועים יחד" הוא ממשיך ומתאר את הקשר הקרוב בין הצדדים כאילו היו משפחה" ,המתמודדים והצוות מוזמנים לכל אירועי המפעל .אנחנו יוצאים לטיולים בטבע ..הנה.. רק היינו עכשיו בטיול ביער בארי והיא אפשר לתאר במילים את ההרגשה שהייתה לי בטיול". השיחה עם אבי מתארת אדם שמאמין בדבר האמיתי .קשר אנושי בין העובדים למתמודדים הוא מבחינתו המסר לעולם כי כל בני האדם שווים הם. "כל אחד מאיתנו מעביר את המסר לסביבה הקרובה לו .למשפחה. לחברים .לכל מי שמוכן לשמוע".. אבי כאמור הוא איש של נתינה .ראוי לציין שהכל מתוך הרבה מחשבה ויישום של האידיאלים שלו בשיתוף פעולה עם צוות אנוש .נראה כי "גיליתי אנשים עמוקים .רגישים .מוכשרים. יודעים להרגיש ללא פחד" כך אומר שמיל בן-ארי ,מבכירי השחקנים בארץ ,המעביר בהתנדבות חוג דרמה ומשחק בסניף תל-אביב" :לעולם איני שבע מלהיות במחיצתם של המתמודדים" עוברי אורח על יד המועדון בכיכר מסריק בת"א מרימים גבה כשהם נתקלים בשחקן שמיל בן-ארי. כן ,שמיל ,ממובילי השחקנים בארץ ("מעורב ירושלמי"" ,עד החתונה"" ,איים אבודים" ) ...הוא משלנו .מעביר סדנת משחק ודרמה למתמודדים בסניף תל- אביב. אחת לשבוע ,עם חיוך מבויש ,סיגריה ביד וכוס קפה שחור חזק – פק"ל קבוע ,הוא יושב בחצר עם חברי המועדון לשיחה בלתי פורמלית לפני הכניסה לחוג .הם מספרים לו איפה ראו אותו השבוע ואפילו לא בוחלים בביקורת מקצועית .הוא – נראה שבוי בקסמם ,בולע כל מילה. שם הם "מתחממים" לפני שיחשפו רגשותיהם ,יפתחו את ליבם ,ישתפו בסיפור חייהם ,בלבטיהם ,והכל – מתוך דמות של שחקן. זוהי זכות גדולה בעבור משתתפי הסדנה להשתלם במשחק אצל "הטופ שבטופ" בתחום בארץ ,ויש שיעידו שקשה מאד להוציא אותם מהחדר בתום הזמן ובעיקר ...אותו. שמיל" :גיליתי עולם ומלואו .אנשים עמוקים .רגישים .מוכשרים .יודעים להרגיש ללא פחד .נשארתי עם השאלה מי מאיתנו חולה ומי בריא .ללא ספק אין הגדרה כזאת בעיניי .אני חייב להגיד שהזמן שלי עם החברים במועדון הוא בשבילי זמן 24 איכות ,ואני מחכה לו כל השבוע .לעולם איני שבע מלהיות במחיצתם". שמיל בן-ארי ב'פוזה' הקבועה בחצר עם חברי המועדון
© Copyright 2024