שיר טאהירה:
1
שׁיר ַטא ִהי ָרה
אשׁיוָאן
שׁ ַמע ִמ ִפּי ַק ִ
שׁר נִ ְ
ֲ א ֶ
[Tahirakavvi \ Kliyoštar Kaşşiwaņ]
תרגם מטוכארית :אמיר אור
“ביום ההוא נפל בהימאשאיה שער המקדש
וקול קינה הילך בין עמודיו”.
לזכר אברהם טלמן
@כל הזכויות שמורות לאמיר אור
2
פתח דבר
תקציר תולדותיו של 'שיר טאהירה' ושל המחקר הפילולוגי ,ההיסטורי והספרותי העוסק בטקסט יימצאו לקורא
במבוא וב'אחרית דבר' המצורפים לפניו ואחריו; אבל כאן ,בפתח הספר ,ברצוני לחרוג מהרצאתן של עובדות
מסוג זה ,ולייחד כמה מלים אישיות יותר לתולדותיו של התרגום עצמו ,שכן העיסוק בו היה שונה עבורי תכלית
שינוי מכל תרגום אחר שתרגמתי .אמנם בכל תרגום של יצירה ספרותית יש מן הקסם של יצירתה מחדש בתוך
עולם לשוני אחר ,המקיף אותה באסוציאציות תרבותיות בלתי צפויות ,ומגלה בה פנים סמויות שלא תמיד ניכרו
בה בשפת הולדתה; ואמנם ,גם תרגום זה זיכה אותי בהרפתקה כזו ,והמשקל השירי שבו נכתבה היצירה,
ושקיבלתי על עצמי לשומרו ,אף הוסיף על האתגר ועל העונג שבמלאכה ,אך מבחינתי היה מעשה התרגום
כשלעצמו רק פרק אחד בסיפור ממושך ,שהתחיל לפני שנים רבות .ועל כך בדיוק רציתי להגיד משהו ,כלומר על
תולדותיו אלה של התרגום ככל שהן ידועות לי ,שהרי ככלות הכל ,תולדות כל מעשה ,אין להן ראשית גמורה,
אלא רק לידיעתנו יש ראשית ,וגם זה הוא עניין די מסופק ,שהתמורה מושלת בו ועולמות שונים ומשונים
מתערבבים בו ,ומוטב לא להרהר בו יותר מדי ,ולא להשחית עליו מלים.
מעל לכל ניגשתי למלאכה זו על מנת לפרוע חוב של תודה לאיש שבזכותו הגעתי מלכתחילה לעסוק בחיבור זה
ולהשקיע את עצמי בחקר התחום בכללו :התרגום שלפניכם – תרגום חלקו הראשון של "שיר טאהירה" לעברית
– מוקדש לסבי ,אברהם ֶט ֶלמן ז"ל ,שתרגם את החיבור כולו בתרגום מדעי מטוכארית לגרמנית ,והשלימו עוד
ב ,1929-מספר שנים לפני שעלה ארצה.
מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית ,ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום
עבר מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי ,ואף עשה זאת במופגן ,במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו ,שבגדו
לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה ,שלחו ידם במיני עסקים או זכו למשרות רמות בסניפי המפלגה
וההסתדרות .אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים המפרכות שגזר על עצמו לשם "בניין הארץ" ,ואילו סלילת
הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו ,גוף דק של תלמיד חכם ,שלהכעיס ,לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי,
אלא התכחש לצורך השעה הלאומי ,ובגד בו גם הוא .ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות ,למד
באותה תקופה סנדלרות ,ולא על מנת לפתוח עסק משלו ,חס וחלילה ,אלא על מנת לעשות מעשה פרולטרי הגון,
ולעבוד בפתח-תקוה בבית חרושת לנעליים ,ובעיקר על מנת לשמש תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה ,שעל פי
השקפתו ביכרו את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי ,ולא זו בלבד שהפכו לאויבי הפרולטריון ,אלא
אף לא הודו בכך .לאמיתו של דבר ,חוץ מאהרון שטַיין ,שאותו אהב אהבת נפש כמו את משפחתו שלו ואת
זעירא ,לא סלח על כך לאיש מהם ,שהרי למרות שרחש להם רגשי ידידות כנים ,לא היה יכול להתגבר על
קפדנותו האידיאולוגית ולהתכחש לחזון הגדול של החברה החדשה ,שהיתה בעיניו חזות הכל ,ובוודאי מעל לכל
טובת הנאה אישית של אותם אופורטוניסטים וריאקציונרים.
כחודשיים אחרי מותו של סבא הביא לי זעירא במתנה חותמת ברזל שעליה התנוסס שמי ,התיישב מול הכיסא
שעליו היה מונח לוח השח ששיחקתי עם סבתא ,ובזמן שהלכה לשים קומקום על האש ,סיפר לי בנימה של
רצינות וכדבֵּר גבר אל גבר ,שלאה ,סבתי ,שלחה לפרסום את כתב היד של "שיר טאהירה" לאקדמיה למדעים
של ברלין ,ואף קיבלה מכתב רשמי שכולו תודה והערכה מפרופסור קראוזה ,שכיהן שם מזה שנתיים כראש החוג
3
ללימודי בלשנות הודו-אירופית ,והכיר את טלמן עוד מן הימים שלימד בברלין ,ואף שעולם ומלואו חרב ונברא
מאז שנפרדו דרכיהם -זה לצרפת וזה לפלשתינה -נרגש עד עמקי נשמתו למראה כתב ידו של סבא ,שהביאו,
כך כתב ,לידי פגישה מחודשת עם נעוריו שלו .סבתי ששבה מן המטבח זיכתה לרגע את זעירא במבט נוזף ,אבל
כדרכה לא אמרה מאומה ,אלא סיימה בזהירות ובמאור פנים אמיתי להניח לפניו את כוס התה עם העוגיות,
שעדיין אפתה במו ידיה והיו שמורות במזוה בקופסת אלומיניום גדולה .זעירא ,שקלט את מבטה ,הניח לעניין
והוציא מתיקו כרית דיו של חותמות ופנקס ,שבו הטבעתי את שמי שוב ושוב בזמן שסיפר לה על פשיטת הרגל
ַרשקב .אבל כך או כך ,התרגום לא יצא נשכר מן הגילוי הזה ולא ראה אור במסגרת פרסומיה של
של הקבלן בּ ֶ
האקדמיה עד עצם היום הזה.
בנוכחות זעירא לא העזה סבתא לעודד את סוסי השח וגם לא לנזוף בהם או לשיר להם את שיר העגלון ,וכך
בלאו הכי ניטל כל טעמו של המשחק ,ולא היה בי שום רצון להמשיך בו .ומצד שני שמחתי על בואו של זעירא,
אם כי באופן אחר מסבתא ,שפינה חמה היתה שמורה לו בליבה וקרבתו הזכירה לה את אסונה ובה בעת גם ניחמה
אותה .ואף הוא ,רק משום שהוקיע את גינוני הבורגנים ,עצר בעצמו ולא נישק את ידה בבואו ,שהרי הוקיר אותה
מאוד ורחש לה כבוד כשם שלא רחש לאיש ,ואפילו לא לסבי ,שעל מותו לא היה סולח אפילו לאלוהים אילו
האמין בו.
אחרי הצהריים ,על מרפסת ביתו הצופָה על רחוב אבן-גבירול ,נהג סבי לשבת ולהשיח עם אחדים מחבריו שהיו
עולים אליו לרגל דרך קבע מתוך אותו רגש של אשמה אידיאולוגית ,אבל גם מתוך הוקרת ידענותו ומחמת
יראתם האילמת מפני דיעותיו הנחרצות שהתלכדו לכדי סמכות בלתי מוכרזת אבל גם בלתי מתפשרת שנטל
לעצמו על עניינים שברוח.
ככה ישבו ,יום אחר יום ,לגמו תה ,ודיברו על כל דבר תחת השמש – דברים
שבמעשה ודברים שברוח ,החל באירועי השעה וכלה בהוויות העולם .כשהספסרות שפשתה בשוק בזל והפילוג
בקיבוצים והעיכובים בסלילת הכביש ברחוב לא עוררו את חמתו של סבי ,וכשהחבורה היתה כשרה לכך ,היה
שב ומוקיע בלהט את 'הכנות הצבועה' של ברנר ,או תוהה על משנתו של א.ד .גורדון ,שחיברה לה יחדו את
ההכרה המושכלת עם הרגש הרליגיוזי ברוח האסכולות הקדומות של מורי יוון .אבל רק כשהזדמנו לשם ביחידות
הוא וזעירא ושטיין ,ורק כשרוחו היתה טובה עליו עד כדי כך ששכח לחלוטין את מלחמת המעמדות והתענג על
חברתם מתוך קרבה של אמת ,היה מדבר על הטוכארים .אז היה נואם ארוכות ומתוך התלהבות על
"הציוויליזאציה הגדולה של באקטרייה" או מספר פרקים שלמים מתוך שיר טאהירה בתרגום חופשי מזכרונו,
ורק סגנונו של סיפור המעשה היה משתנה עם מצבי רוחו של סבי ,שכמו כעסיו גם רגעי זחיחותו היו פרץ רגש
בלתי צפוי שנשב במפרשי לשונו והסיעה אל ארצות לא נודעות.
זעירא הכיר את סבתי עוד מן הגימנסיה ומן התא הציוני ברַדוֹ ְמסְק ,ונשאר ידיד קרוב של המשפחה גם אחר כך,
כשהתחתנה עם סבי ועלתה ארצה למרות התנגדותם של הוריה העשירים ,שלא הבינו מה יש לה לחפש שם
במדבר של פלשתינה ,ולא הרשו לאחותה להצטרף אליה למרות שכבר סידרו לה סרטיפיקט ,ובסוף מצאה את
סופה כמו שאר המשפחה באחת האקציות .הוא נהג לסור אל סבי אחרי סיום המשמרת שלו בבית הדפוס של
"דבר" ,ומיד עם כניסתו היה משליך את העיתון ברוב כוונה על שולחן התה ,ותוקע בסבא מבט מאשים שהוציא
אותו מכליו עוד בטרם נאמרה מלה אחת .הם חלקו זה על זה בכל עניין תחת השמש ,וויכוחיהם היו מסתיימים
תמיד בהטחת עלבונות הדדית עד כדי ביזיון וקצף.
4
חברו השני ,ש ַטיין ,שאיש לא ידע איך והיכן הכיר את סבי ,היה ההפך הגמור מזעירא .שטיין החזיק בדיעה
שהעולם הוא חידה שאין שום טעם לתהות עליה ,ושכל מלה היא אולי חלק מהפיתרון ,אבל בוודאי גם חלק
מהבעיה ,ולכן העדיף תמיד את השתיקה על הדיבור ,וגם כשלא הצליח להתחמק מלהשיב משהו ,היה מפליט
בחוסר רצון משפטים סתומים במתכוון .הוא היה מבלה ימים שלמים בשתיקה גמורה אגב עישון בשרשרת
ובהייה בים ב"חלומות וקוקטילים" מעל הטיילת של בוגרשוב ,שעל חופה היתה לאה ,סבתי ,מתעמלת ושוחה מדי
בוקר ,גם לאחר שלקתה בסרטן והמנתחים קטעו את רגלה ,אבל לא את שמחת חייה וכוח רצונה שהביסו פעם
אחר פעם את נבואות המוות של רופאיה ,ולא חדלו לפעפע ולשפוע על סובביה ,לא לנוכח מרירותו הקנאית
והזועפת של סבי ואף לא לנוכח מותו .ורק כשהיתה סבתא מגישה את התה והעוגיות על המרפסת היה שטיין
מעלה בעל כורחו חיוך רפה על פניו ,ומשבח בפולנית ,ותמיד באותן מלים עצמן ,את העוגיה שכבר נעלמה בין
שיניו .הוא היה גבה קומה ,עצמות לחייו בולטות ,ועיניו ,שקסקט נצחי האפיל עליהן ,נדמו כשני חרכים צרים
שנקבעו בבונקר סודי שאין לכובשו .נוכחותו היתה מעוררת בי תמיד דריכות שיש עמה שמץ חשש ,וביני לבין
עצמי קראתי לו אטילה .דווקא משום שמיעט בדיבור ומעולם לא הביע דיעה של ממש ,היה סבי נינוח באמת
בחברתו ,מתוך שחש בחוסר העניין המוחלט שגילה שטיין בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו ,ובעיקר בכל דיבור
עליהם ,מזוטות היום-יום ועד החזון הציוני שהנחה את כל מחשבתו של סבי ,אבל גם מירר את חייו בלי שהודה
בזה .ורק בנוכחותו של שטיין היה חדל סוף סוף מוויכוחיו הנצחיים עם זעירא ,ומרשה לעצמו שעה של הפקרות
אידיאולוגית ,ואף כפירה בעיקר שאין אפילו צורך להודות בה ,אלא להתענג עליה בלבד .ולכן ,על אף היראה
שחשתי כלפיו תמיד ,שמחתי בביקוריו אצל סבי שהיה מרבה לספר באוזניו ,ואילו שתיקתו של שטיין ,שהופרה
רק ב"מממ" או ב"אהה" ,רק הוסיפה על תחושת המסתורין שהשרו עליי הסיפורים .סבא היה מתרווח מול זעירא
ושטיין בכיסא-הנוח הגדול שבמרפסת ,ואני הייתי מתגנב מאחוריו ועושה מה שמותר רק לנכד זקונים לעשות,
כלומר מחליק בידי הלוך ושוב על קרחתו ,ומקשיב בשקיקה בלתי מוסתרת לשיחתם של הגדולים .ליתר דיוק,
היתה זו שיחתם של זעירא וסבי ,ששטיין לא התערב בה כלל ,אבל למעשה ביטל אותה בלי מלים ,ובנוכחותו
דעכה שיחתם עד מהרה ,עד שלא היתה עוד שום ברירה אלא לבקש ישועה בכוסיות הסליבוביץ' הזעירות,
שאחריהן היה זעירא מספר שתיים שלוש בדיחות שהלכו והתארכו לכדי אנקדוטות ומעשיות שבסופן מוסר
השכל ,ואחר כך לשירי עלילה של יל"ג שהיה מחליף בתחרות של דקלום בעל-פה עם סבא ,שלבסוף ,כשזחה
דעתו ,ובאמת שכח עולם ומלואו ,היה מגיע לשיר טאהירה .ואמנם בשעות חסד אלה היה נראה ממש כאדם
אחר ,כולו קורן ומפויס ,ויותר מכל היה גאה ושמח בנכדו בכורו ,כלומר בי ,ובקשב הפעור שבו הקשבתי
לסיפוריו.
אלא שסיפוריו של סבא לא התחילו ולא נגמרו אף פעם על פי סדר העלילה ,ובנוסף לכך גם הסתעפו ונמשכו
באין מפריע לתוך אינספור הסיפורים האחרים שבלעתי בשקיקה מתוך ערמות הספרים שהחלפתי בספריית בית
הספר ובחנות הספרים שליד בית הספר ,ובספריה הציבורית שברחוב דֹב הוז .בסופו של דבר היה זה אותו
סיפור ,שרק הלך והתפשט ,ושינה שוב ושוב פנים ומקומות וזמנים ונימה ,אבל היה זה שינוי שלא הוליך אותי
שולל לרגע ,ושלא העלים מעיניי את העובדה ,שהסיפור אינו פוסח על איש ,והכל נוטלים בו חלק ,ובכלל זה גם
אני עצמי ,וגם אמא ואבא וסבא וסבתא וזעירא ושטיין ,והמורה אראלה שהיתה מפלצת אמיתית ,ורֵליקָה שהיה
אימת השכונה ,ו ְסלאבה מהצרכניה שהנאצים עשו אותה גמדה ,ויודה'לה גולדברג שלא הביא חברים הביתה כי
5
הוריו הרביצו לו ודיברו רק יידיש ,וגליה היפה שלפניה גיליתי את אהבתי בכיתה א' למרות שהיו לה שיניים
בולטות והכל טענו שהיא מכוערת .ולכן היה זה טבעי לגמרי שגם אלעזר בן יאיר ורב החובל אחאב יציצו מתוך
עיניו של המלך שארין משיר טאהירה ,ואילו דמותו של סאסראר הנאמן ,הלוחם לבלי חת ,מעולם לא יכלה
להיפרד באמת מאלה של וינֶטו ,אכילס וטרומפלדור .ולכל אלה ,כמו לשטיין ,היו עצמות לחיים בולטות ,גבות
מקושתות ,מבע נחוש וגוף שרירי ,וכולם היו גיבורים מאוד .ואף שלא ניסחתי זאת כך לעצמי ,ידעתי שהסיבה
לגבורתם היתה טבועה בהם כמו תכונה גנטית ,ושהם היו רק כלי ביד טבעם ,ובעל כורחם בחנו בכל מעשה
ממעשיהם את מהות הטוב והרע שבעולם ,ולא היו אלא משרתיו הנאמנים של הגורל .אפילו גליה ,ואחריה ענת
שפר שהיתה יפה באמת והייתי מושך לה בקוקיות ומציץ לה מתחת לשמלה ,היו לאמיתו של דבר גלגוליה
המובהקים של הנסיכה נידאד ,כשם שהמלכה אטאשה לא היתה אלא המורה אראלה ברגעיה הפחות מרושעים.
בדרך לבית הספר הייתי יוצא למשימות סודיות על רכסי הזאד שהשתרעו על הגבעה שמאחורי בית הוועד
הפועל ,ולפעמים עד אל בין הליפטים של סוּמֶיל .דרוך וקל ,הייתי עובר בפרדס הנטוש שעשבי הפרא שכיסוהו
עד לגובה קומתי לא היו אלא יער עד שפריצי אדם וחיה הסתתרו בו .ילקוטי על גבי וחרבי בידי ,הייתי מפלס
לי דרך בין כנופיות האויב שארבו שם ,מכה בהם על ימין ושמאל ,ועורף עשרות תפרחות ברקנים סגולות,
ונפצע במדקרות קוציהם ,שכן גם הם לא היו מוגי לב כלל וכלל ,אלא עמדו בשלהם והשיבו מלחמה שערה,
למרות שלא היה להם שום סיכוי לעמוד בפני גבורתי ועוצם זרועי .שם גם ערכתי את מרבית מסעות הציד שלי,
שהיו נועזים לא פחות ,משום שהסכנות שארבו לעוזבים את השביל לא נפלו מאלה שאיימו על ההולכים בו,
ונעלי השלושת-רבעי ,שהגנו עליי מפני נחשים ועקרבים ,היו ללא הועיל כנגדן .בסבך היער הייתי משוטט בלי
קול ,מתחקה על עקבות ,ומטיל שוב ושוב את כידוני באריות ובטיגריסים ששרצו שם לאין מספר ,והיו פראיים
ומרושעים ורגילים בבשר אדם לא פחות מן המכשפות על ארון הבגדים שהפריד בין חדרי השינה שלי ושל
הוריי .ולאחר שניצלתי בעור שיניי ואף צידי צלח בידי ,הייתי מניח בסתר העצים את שללי – קרפדה ,צב תועה,
או כמה חרגולים שנצררו היטב בשקית פלטיק מחוררת – ומשתרע בין עצי התפוז ,עטוף בעשב הגבוה ,ובוהה
שעה ארוכה ונטולת דאגה בזהרורי האור המרצדים.
שיר טאהירה הילך עליי קסם גם שנים אחר כך ,אבל רק לאחר שהתוודעתי לאיליאדה ולאודיסיאה ואחריהן גם
למהאבהאראטה ולראמאיאנה ,ירדתי לסוף פשרו של הקסם הזה :גיבוריהם של האפוסים הללו היו חפים מכל
פסיכולוגיה במובן המודרני של המלה ,ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם ,אלא לכל היותר תהו על הפעולה
המתחייבת ממנה .כמובן ,היו להם רגשות ,דמיונות ,אמונות ושאיפות ,אבל בשורה התחתונה סיפור המעשה של
האפוס אכן היה סיפורו של המעשה בכל מוחלטותו :המעשה האפי הוא שסיכם את ההיסטוריה הנפשית של עצמו,
ולא להפך .מחשבות ורגשות זרמו אל תכליתם באמצעות המעשה לבדו ,ורישומן של פעולות הוא שכונן את
העולם .ואף על פי שרק המעשה נתפס כטביעת אצבעו של הגורל ,בעולם זה שבו פעולה היא גורל ,גם סיפור
המעשה היה בבחינת מעשה ,ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא ,אלא מרגע שהובע הפך למעשה
מכונן במלוא מובן המלה.
בסופו של דבר ,למרות ששקדתי שנים על לימוד הטוכארית ועמלתי לא מעט בתרגום זה של "שיר טאהירה"
לעברית ,הרי ביני לבין עצמי לא יכולתי לתבוע עליו זכות ראשונים בלב שלם ,וכשתמה ונשלמה המלאכה
וחתמתי את שמי מתחת לכותרתו לא חשתי שום גאוה ,אלא בעיקר הקלת מה ,שהתערבבה באותה ריקנות תפלה
6
המלוה כל יצירה שבאה לידי סיומה .ובכל זאת ,לאחר זמן ,שבתי ומצאתי בו גם את הזיכרון והגעגועים שמהם
היה עשוי מלכתחילה ,ומצאתי נוחם ועונג בצער המתוק שהעלו בי ,והייתי שב ומהרהר ברוח מפויסת בסבתא
ובסבא ובי עצמי ,שכל חיינו אינם ולא היו אלא אותו סיפור אחד שאין מנוס ממנו ,ושאין בו פשר אלא כפשרו של
צופן גנטי ,ששום חקירה לא תרד לסופו ואף לא החיים עצמם ,שאין בכוחם אלא לשוב ולגולל את הסיפור ותו
לא.
זעירא ,שלא יכול היה להשלים עם מותו של סבי ,מת זמן קצר אחריו ,אבל את שטיין פגשתי שוב ,עשר שנים
אחר כך ,בהלוויתה של סבתא ,שהאמנתי בכל ליבי בנצחונה השלם על המוות והרפואה גם יחד ,ומותה ערער
אותי לאין שיעור ,עד שלא פקדתי עוד את בית הספר והוצאתי את זעמי על העולם בקרבות רחוב ובהפגנות
פוליטיות אלימות ,ובהשלכת אשפה ברחובות מתוך תקוה לתרום בכך לחורבנה המוצדק והבלתי נמנע של העיר.
אבל שטיין ,שהתאבל עליה בצער גדול ,אך מתוך השלמה ,לא ראה במותה אלא שלב נוסף במותו שלו ,שהחל
מרגע שעמד על דעתו ,ושאף איתו השלים ,ולא רצה אלא שיניחו לו לנפשו .ובכל זאת ,שלא כמנהגו ולמרות גילי
הצעיר ,דיבר אתי בנפש חפצה ,שהלא אחרי הכל הייתי לדידו קודם כל נכדו של טלמן ,מצבה חיה לאובדן שלא
יכולתי להבין או לשער .הוא התעניין בשלומי ואני בשלומו ,אף שכמעט לא ידעתי עליו כלום ,ועדיין ,כהרגלו,
השתדל שלא לומר דבר של ממש .אבל אני ,בן תשחורת זועף וקצר רוח ,לא התכוונתי להרפות ממנו ,שכן אלף
ואחת שאלות ניסרו בחלל מוחי ,שעל רובן ענה שטיין בלי לענות מאומה ,במבע רחוק ועצוב .הוא דחה ללא מלים
גם את בקשתי לשוב ולהיפגש איתו ,אבל ממנו למדתי לדעת שסבי עצמו מסר את תרגומו לאקדמיה למדעים של
ברלין עוד לפני שעזב הכל ועלה ארצה ,ושחמש עשרה שנה אחר כך ,מבלי שפורסם ,נשמד כתב היד באחת
ההפצצות על ברלין.
א.א
7
שיר טאהירה
זה דבר קאשיוואן אשר הוגד מפיו; שמעוהו וחסו בו ,בני הגיבורים! כי הוא השיר אשר חסו בו חמשת העמים,
ובו השכילו דעת וידעו דרכם .בלקח מוסרו ישׂגה שומעו תמיד ,יבטח בגורלו ורוחו תנוח ,ישבע טובה מיד אלים,
ולא יירא דבר.
*
היה היה בארץ טאר מלך בן-מלכים ושמו שארין בן ְדראד ,שליט מאיר כשמש ,אשר שמר תורת אבות ובעמו
משל בחסד ,כדת וכמנהג .אימת אויביו היה שארין ופדות לכל רעיו ,ריבון חכם ובר לבב ,אשר דברו אמת ונדיבה
רוחו .בהיכלות אַ ְמטאר ישב ,בירת הממלכה אשר שבע בה טוב :תנובת דוּשאנָה ואָסוּל מילאה את אסמיו,
ומלכותו מים הארץ ועד רכסי הזאד .במולכו ידע שלום ,וצר לא בא בגבולותיו ,כי הרבה מנחה וזבח לאלים
השגיאים ,והקים בריתו בדעת עם מלכי הארץ :בּיהאן בן אָ ָרה האדיר ,המולך על ֶס ֶרד ,ונימי ַדאד בן ַשאם ,ריבון
הוּזאן המצועפת ערפילי צפון . 1בשעת ברכה המבשרת טוב ילדה אותו אמו הימא ְדרי ,וסימני מזל ניתנו בו ,אות
לחסד האלים אשר אין חקר לו.
עת שבה וילדה אמו שלחו אביו לסרד ,לערובת בריתו אשר כרת עם ביהאן בן ארה ,זרע האראד השגיא ,אדוני
הארץ .שבעים בני לוויה מבני מרום הארץ שלח עמו אביו בצאתו מזרחה ,ולא חסך מאומה לתפארת בנו.
בבית ביהאן גדל שארין עם בני דודו , 2אַ ְרהאן וקירין ,ועימם שקד ללמוד את שבע אומנויות הקטל ואת שבעת
שבילי הדעת ,אשר בהם יוכר אציל ובחוקם חייו ייכונו .ברוב טובה שגשג נסיך אַ ְמטאר ,ואף כי לבבו כלה אל
בית הוריו ,מצא לו נוחם בשארי בשרו .כל מבוקשו ניתן לו ,וכל משאלת לבבו היתה לצו המלך אשר נצר את
צעדיו כאב .כך חלפו שנותיו בסרד ,עד במלאת לו תשע עשרה הגיע רץ לבוש שחורים שלוח מאַ ְמטאר ,אשר
הכריז בכל המקומות:
“ה ֶכּינה על שדיכן ,נשים! ִספקו כפותיכם ,בני ֵסרד!
אבלה הארץ הטובה ועפרה היה לאפר,
כי נאסף אל אבותיו ְדראד אציל הרוח!
הכינה על שדיכן ,נשים! ספקו כפותיכם ,בני סרד!
נפלה עטרת ָטאר ואין לה מנחם!”
1
2
ר’ נספח :3תרשימים ומפות.“ -בני דודו” :בני ביהאן ,בן אחיו של דראד ואחי אשתו הימאדרי ,ועל כן דודו של שארין מצד אימו ,ובן דודו מצד אביו
)ר’ נספח :4אילנות יוחסין(.
8
תשעה ימים קונן שארין כדת וכמנהג; על ראשו שם סחי ובוץ וחבלים מחורצים עטה על בשרו .תשעה ימים ספד
למולידו ,וביום העשירי בא לראות את פני ביהאן.
אמר שארין:
“מלך רם ,מכניע כל הארץ ,שטאר ,א ְרפּאן וקוּש מודות בשלטונו! אם אך מצאתי חסד בעיניך ,תנני ואצא אל
טאר ,כי מת אבי המלך ,ונחלת אבי היתה לי לירושה”.
ענה ביהאן:
“כבן היית לי ,שארין ,ומצותי שמרת; צא וירש את טאר כדין הממלכה .אבל תחילה יושב נא בני הימא ְד ָרה ,אשר
גודל כדת בחצר אביך .זאת עשה ,שארין ,ותחסה בסרד!”.
השתחוה שארין לפני מדביר השאקים
3
ואמר אליו:
“ברכת ריבון תבל פרושה על כל הארץ! יאירו האלים את דרכך בטוהר ,ותמצא לה טאר מחסה בסרד”.
ביד הרץ הבא מטאר ציוה שארין על דבר הימאדרה ,ולתקופת החודש הושב אל בית אביו ,והוא עודנו נער .4
ברוב כבודה ועושר --שילח ביהאן את בן דודו ,ועמו שבעים רעיו בני שועי אמטאר .אלפיים ראש בקר נתן לו,
אלף עבדים ,ושלוש מאות פרש .מאה עגלות משא נתן לו ,ועליהן כבודת פאר ,בגדי תשבץ ותכלת ,וכסף למכביר.
סוס אביר ,יאה למלך ,בן-יחס ואמון לדהר נתן לנסיך הכתר ,ואת בתו ִאי ָמאל נתן לו ,את הרכה שבבנותיו,
המאירה כלבנה בשמי הקיץ הזכים . 5
עטור בכל סגולה ,עולה כשמש בוקר ,יצא שארין אל ארץ אבותיו .זוהר בהוד מלכות רכב על רמכו ,והשתאו לו
כל רואיו מדא ַרש עד א ְמטאר :גלימתו רקמה ותכלת ,לראשו מצנפת שש ,ואבנטו זהב שזור .בכל אשר עבר
קידמוהו בני הארץ; עוטי מיטב מלבושיהם קראו לפני שארין “הידד” ,ובשמחת ליבם היכו בצלצלים.
בפרחי יסמין ואש כוסו חוצות אמטאר , 6אלף צלצלים היכו מעל צריחיה ,וכל תושבי העיר הריעו בבואו .גדולי
הממלכה קידמו פניו בטקס ,ועמם אמו ,הימאדרי ,ו ַקאי אחיו ,עוצר הארץ ,החורש אויביו .בהיכלות אמטאר
הסבו ,ששוּ ובירכו את מזלם הטוב ,והיללו את היורש בכל לשון שמחה .בבית אביו ישן שארין עד בוקר ,וביום
המחרת עלו העם להמליכו במקדש אמנאת שאין נשגב ממנו.
על תל קדומים מנגד לאמטאר ,ניצב מקדש אַ ְמנאת ,הוא בית החמישה .מארבע כנפות הארץ נוטים ארבעת
קירותיו פנימה לכיפה שעיגולה בלי פגם .מאה אמה גובהו ,ועמודי מידות סומכים את קירותיו :ראשון בהם הוא
העמוד המכונה ‘מזרח’ .זהב
רקוע לו סביב וכותרתו עולפה באודם וגביש; הוא נושא את קיר הבדולח אשר בו
עולה השמש ,וקבוע בו השער הקרוי ‘נדיב’ .סמוך אליו ניצב ‘דרום’ ,אשר אבני כודכוד שובצו בו וכותרתו
פנינים ואחלמה; הוא תומך בקיר אשר נמשח ששר ,ובו קבוע שער הקרוי ‘ידיד’ .שלישי בעמודים הוא ‘מערב’,
אשר נבנה באבן השמים ,7וכותרתו רוקעה בנחושת ועולפה אבני ירקן; הוא נושא את קיר החלמיש ,ומבואו
המכונה ‘כביר’ פרוץ בלי-שער כמבוא המערה‘ .צפון’ נבנה בשיש שעורקיו כחולים ,וכותרתו רוקעה בכסף
3
" - השאקים" :עם הודו-סקיתי שנדד דרומה לעבר אפגניסטן ופונג'אב )ר’ אחרית דבר(.
4
5
"והוא עודנו נער” :הימאדרה." -הרכה שבבנותיו" :אפשר שזהו סימן לכך שביהאן מקל בערכו של שארין .המכובד שבחתנים הוא חתנה של הבכירה.
6
" - בפרחי יסמין ואש” :לבנים ואדומים‘ .פרח האש’ ) (porpyapiלא זוהה עם זן ידוע.
- 7אבן השמיים” :הזיהוי מסופק ,אך ככל הנראה הכוונה לסוג של זכוכית.
“אבן אש” :אלמוג אדום.
9
ששובצה בו אבן אש .הוא הסומך את כותל הבזלת שסויד לבן ,ובו השער הקרוי ‘אפל’ אשר יוגף על בריח.
מעטים עוברים בו בפשפש הדלת ,ורק פעם בשנה יפתחוהו לרווחה לחיים ולמתים .הכוהנים מונים בעמודי
אמנאת גם חמישי ששמו ‘תיכון’ ,אף שאינו נראה לעין :חלון עגול קבוע ברום כיפת הקודש ,וכינויו הוא ‘עין’;
מתחת לו הפעור שפרגוד סביב לו ,ואדמה מבעבעת במעמקיו.
סביב אמנאת ,מנגד לכתלים ,ניצבים עוד מקדשי מעט אשר בהם במות מנחה לשיהאבּאן ,לאהיני ,יאהוּ וניזוּמה.
אך לטאהירה אין במה ,אף לא לאדמה ,הנושאת הכל . 8
שם הומלך שארין בטקס הטהור ,ואילאלו ,כהן אמנאת הכתירו בכתר דראד לנגד כל בני טאר .אז הניחו לפניו את
חותמו ,חרבו ,מטהו ,וסמלי ביתו ,וכל העם השתחוו ,ונשבעו לו אמונים בקודשי אמנאת .ישב שארין על כס אביו,
וליבו רחב ושש במלכותו.
*
נישאנְט ,נסיך דגול מעם שלא יימוט דברו .עת נודעה
מקץ ימים הרתה אימאל ,ולמועד ילדה למלך את בכורו ַ
הולדתו נח לב האזרחים ושׂשׂ ,על כי שגשג עוד נצר לשושלת טאר וקם יורש למלך .אך לא חגג העם ,כי
אימאל ,מאור הארץ ,הקשתה בלדתה ,ובחבליה מתה בחצי הלילה .תשעה ימים ספד לה המלך האומלל ,והכביר
נישאנְט אל
דמעה בלי די על קבר בת-ביהאן .תשעה ימים קונן לה ,ובעשירי ,בתום ימי האבל ,נשא כדת את בנו ַ
מקדש אמנאת .שם מעל תהום התווך ,מתחת עין אמנאת ,הניף בשתי ידיו את בנו וקידשו לגורלו.
אמר שארין:
9
“אם כל אלים ,שרת כל יש ,גברת מוות והולדת ,שמעי את תפילתי! הן בך ישגו העולמות ויחסו עמים ,כי
גורלות תזרע ידך ועתידות תקצור .היי לאם חייו ,זורעת הגורל ,שפכי נא מרוחך על בני ,כי אין אחרת זולתך,
ויתהלך כזמן עצמו על פני הארץ הנושאת הכל”.
ימים רבים מיאן שארין להינחם על בת-ביהאן ,ולא ידעו בני טאר נפשם בין צערם על מות אימאל לשמחתם בבן
המלך .אבל במלאת שנה לבנו ,נתן שארין לבו לדבר שריו ,ולקח לו לאישה את בת ריבון הוזאן ,אַטאשה ,אשר
יצא שמעה ליופי וצחוקה שימח כל לב; בחיקה מצא לו נוחם ,ושקטה הארץ .ימים רבים רוה מאהבי אטאשה ,וזו
הרתה לו בן שני ,את מי ְרדאת קודר הסבר ,נסיך בלי חת ,ימין אביו.
בליל סופה וזלעפות הגיח בן-אטאשה מרחם הורתו ,ורוח החרישה את יבבת בכיו .על כן במקדשו של יאהוּ
קידשו אביו לגורלו בנושאו תפילה אל מול המערב.
10
“יאהוּ המשיב ענן ,אל סער ואדון רוחות! הן ברצונך יירד הגשם ומפרש ספינות יפוח; באפך יכלו שדות ,וציי
ספינות יאבדו במים אדירים! שר חיים ואבדון ,צור עולמות ,רוכב עבים! שפוך מרוחך בבני ,וייחתו כל אויביו
מסערת זרועו!”
8
טאהירה :אלת הזמן והגורל .ריכטר סבר שהשמות ‘טאהירה’ ו’טאר’ גזורים מאותו גזע; עם זאת ,אחד מתואריה באקלוואיה הוא אָנוֹטארה
שיהאבאן ,יאהו ,לאהיני ,וניזומה -אלי אמנאת :אל השמש ,אל הגשם והסערה ,אלת האהבה והפריון ,אלת הנקמה והכישוף.
)= ‘שלא ניתן לכנותה בשם’( ואפשר ,כפי שסברו אחדים ,שגם השם ‘טאהירה’ הוא יותר תואר מאשר שם) .ר’ אחרית דבר :דת(.
- 9אם כל אלים ,שרת כל יש” :האלה טאהירה.
- 10המערב” :הכיוון ששויך ליאהו) .בהתאמה שויכו מזרח ,דרום צפון ,למעלה ולמטה לשיהאבאן ,לאהיני ,ניזומה ,טאהירה והארץ(.
10
אך כילה דברו ,נראה בקצה המערב גלגל סופה אשר ברק סביב לו .קול נהמה עבר בארץ ,ורעדו כותלי הקודש
בדברו של יאהוּ.
אמר האל:
“שארין בן-דראד שאין מושלו בארץ! אל תירא על דבר בנך ,כי לא יקום בכל העולמות גבר שיוכל לו ,בקרב או
בעורמה”.
אמרה אטאשה:
“לא ישוב הגשם השמימה ,ולא ישוב דבר יאהו מעל איש חסדו! ישגה נא בני בגבורתו לפדות עמו ובית אביו,
ובאין איש אשר יוכל לו ,יוכל נא לליבו שלו .כי אם תשלוט בו גאוה ,יד מי תוכל לקרוא לו דרור? אין איש על
פני הארץ ,אשר ישגה לנצח ולא יישח ראשו; כי רק האדמה סובלת את הכל ,אבל הזמן סובב אל ראשיתו”.
כך נענתה מפי הסער תפילת שארין על דבר מי ְרדאת ,אבל על דבר נישאנְט בכורו לא חזה דבר ולא ניתן לו אות.
על כן הסיחו הבריות ,כי לא חונן יורש העצר בחסד השמיים; אך הזקנים אמרו ,שכך הוא דבר טאהירה ,באפס
קול ואין מראה.
*
במלאת שלוש שנים למות בתו אימאל ,שלח ביהאן איגרת אל שארין ,וזה דברה לאמור:
“שלום ועושר לשארין המלך ,מאת ביהאן דודו המושל על סרד .זה דבר ביהאן אליך ,שליט שאין בו דופי :עצמי
ובשרי אתה ,וברית כרותה בינינו ,אך מתה הנסיכה ,בתי ,אשר בה נודעה בריתנו בכל הארצות .חי טאהירה
נישאנְט בכורך כמוך לפניו ,וישגה בחצרי למען תחזק בריתנו ,ותשוב
האלה ,המפרה עצת אנוש! שלח נא את ַ
תמצא לה טאר מחסה בסרד”.
בבוא שליחי דודו ,קיבל אותם שארין כדת ,הכביר זהב על בהמתם ,ובפיהם הפקיד את מענהו.
אמר שארין:
“ישבע דודי מטוב הארץ וימלוך באושר! איתנה בריתנו ותיכון לעד ,אך יחיד הוא לי נישאנט מאמו שמתה ,ורך
הוא בשנים .ילך נא קאי אחי תחתיו לשמור את אמוני הברית; ואף כי לא אחי מאם ,ראש לגיבורי אמטאר הוא,
ובצל המלך ישבע נא רוב טובה”.
ביום ההוא כרעה ללדת אשת קאי יפת המותן ,היא רוּ ְספּאן מאור הארץ ,בתו של נימידאד .בן זכר נולד לה ושׂש
בה לבבה ,אך בשומעה את צו המלך ,התעטפה נפשה מצער ודיברה אל בנה.
אמרה רוּספאן:
“הן בת חורין את בית אבי עזבתי ,ולא לחסד סרד ילדתיך ,בני! נלך ,כי כן ציוה המלך ,אך עוד יסובו עקבותינו
ותנחל עם בית אביך שם בגיבורים!”
11
11
-בנו של בעל הברית האחד גודל על ידי האחר לא רק כבטחונות לברית ,אלא גם כמי שנועד להתוודע למנהגי המקום
ולמעמד השליט ,ולשמש כמקשר בין בתי המלוכה כשישוב לארצו בבגרותו .גילו של קאי ודרגת קרבת הדם שלו לשארין
ולביהאן לא עמדו בדרישות לתפקיד ,ואילו קשרי נישואיו עם הוזאן הפכו אותו למועמד בעייתי שנאמנותו קשורה בגורם
שלישי .בנסיבות אלה גם בנו לא יכול היה להיחשב ליותר מבן ערובה פוליטי.
11
אשה
על כן קראה לו אי ְרקאמוּ ,כי בליבה אמרה ‘ישוב במהרה’; אבל אביו קידשו ליאהוּ וקרא את שמו ריפּ ֶ
בשערי אַ ְמטאר .12בלב דוי קם קאי ללכת ,ויצא אל סרד בלוויית שליחי המלך עם אשתו ובנו.
אך עת שמע ביהאן מפי שליחיו על נישואי שארין עם בת ריבון הוזאן ,קרא“ ,הופרה הברית!” ובער ליבו .בחרון
אפו ציווה כי יותז ראש ַקאי בןְ -דראד ,וכי יוקע פגרו על חומות העיר .אך את רוּ ְספּאן ואי ְרקאמוּ שילח בחזרה אל
טאר ,ואל שארין שלח לאמור“ :מעול מעלת בי ,ועם אויבי בית ָהא ַראד שתית דם ויין! מהר עשה כמצותי ,ולא
תאבד!”
כך עשה ,אבל מקץ ימים חזרו שליחיו מטאר ,מוכים ומגולחי קודקוד ,בלי מענה המלך .אז שיגר ביהאן צירים אל
הימאשאיָה ,הקרת הקדושה; בידם ציוה לפתוח את שערי מקדש הימאנה ,האל המנצח ,ולהביא לסרד את שלטי
הקודש וניסי המלחמה .פילים ומרכבות קלל ערך לקרב ביהאן בן-אָרה ,ועמו עם רב ,רגלים מנופפי גרזן ומעירי
חנית לקטל ,פרשי אַ ְרפּאן המפליאים בדהר ,וקשתים בני קוּש וסרד ,שאין מספר לחיציהם.
בראש צבאו חצה ביהאן את מעברות הר זָאד ,וכנחיל ענק כיסה את מורדותיו; אבל גם עת הונף שוט סרד על
הארץ ,לא שעה שארין בן דראד לדבר המלך התקיף ,כי זכר את קאי אחיו וידע את חובתו .בראש צבא טאר יצא
מולו ,עז וגא ושש לקרב ,אך עת קידם שארין את פני דודו בחרב ,מה דלו חילותיו מול לגיונות צבא סרד! כי לא
יצא היום ,ומדם הגיבורים אדמו מורדות הרכס ,עד לא נותר מכל החיל אלא המלך לבדו ,וכל אשר ניצלו מיד
ביהאן נפוצו לכל עבר .אז הפקיד ביהאן על טאר את אַ ְרקי ֶסה דודו ,ואת שארין הוביל בנחושתיים אל מקדש
הימאנָה , 13להוציאו אל ההורגים על פשע מרדותו .אך בשובו אל סרד עטור תהילתו ,שככה חמת ביהאן ,וליבו
לא נתנו עוד להמית את שאר בשרו אשר גידל מנוער .על כן לא המיתו כדת ,ואך ניקר את שתי עיניו לפני האל
בהימאשאיה .בבית ביהאן ניתן לו מושבו ,ועל שולחן המלך היה סמוך תמיד.
אמר שארין:
“לא ידעתי מעודי את תורת הרוע ,אף לא את מבקשיה;
אבל עתה איטיב לראות ,בין אור ואופל לא אתעה עוד”.
*
מקץ ימים הלך ביהאן לקודש הימאשאיָה ,לזבוח להימאנָה כמנהג בני-ארה .עת תם הזבח ואכלו ,שמח ליבו
בגורלו; אך עת בירכו הכוהנים את ברכות המלך ,חרדה פתאום הארץ ונעו הכתלים .נהמה עלתה מבטן אדמה,
וקול שלא מן העולם עבר בהימאשאיָה.
חרד ביהאן על דבר האות ,וירד לשאול בקודש במערת הימאנה .עם הכוהנים ירד וטהר כדת ,ובנותנם קולם
בהימנונות הקודש ,השקוהו במשקה האל .שתה ביהאן ואחזה בו תרדמת הימאנה; למרגלות האל שכב ,וראה
חלום.
בחזיונו ,עודנו נער ,נקרא לראות את פני סבוָ ,הא ַראד השגיא; ובעודו כורע מול הכס ,מקצה אולם האספה קרבה
ובאה אחותו הימא ְדרי ,ובחיקה נשאה את עוללה ,שארין .חלצה הימא ְדרי את שדה להיניק את בנה ,אך זה בכה
12
אירקאמו :פירוש השם הוא ‘המשגשג’ ) ,(warkamואילו המשמעות העולה מן הטקסט )‘השב במהרה’( היא משמעות
מיוחסת .ריפאשה :שומר העיר ).(ripaśē
13הימאנה :אל מלחמה ,האל הקלאני של בית ארה.
12
בקול ולא רצה בשד ,כי דם ולא חלב ניגר משדי הימאדרי ונמשך על פני הארץ בלכתה לקראת הכס .ריבון
הלאומים הניד ראשו בלי אומר ,אך גביניו כבדו בזעף .סדקים ניבעו בבית ונדו עמודיו; עוד רגע וקרסה ממעל
תקרת החדר על יושביו ,ורק הכס נותר עומד בתוך ההפכה .אז קם ממושבו האראד קשה העין ,שלף חרבו כחתף,
והתיז לארץ את ראש מדביר השאקים .אך ראש ביהאן לא מת ,ומתגולל על פני הארץ ,ראה איך מעליו רכן הסב
איום הסבר ,הרימו ,הישיר בו עין ,ודיבר אליו.
אמר האראד:
“קח מוסר בן-אָרה ,שמע והיוושע!
איש לא יידע את גורלו,
ואין בבני תמותה שלטון;
על כורחם ,בלי דעת אנה,
בין דרכים יָבוֹרו דרך לא שיערוּ קיצה.
זה חוק טאהירה ,אין בלתו -
אחת הדרך ,אין אחרת :אשר כבר נפסעה.
על כן אין חסד בחסדי הגא
כי יצוה את כל אשר ייתן;
כל מעשיו כולם יזוּנו
את אש הזמן שלא תדע שובעה.
לשבר איש אורבת משוּגת הלב,
ֶ
ואין מפלט ממנה בלתי אם לאחד;
עוד לילה ותיתם הדרך
ואין עליה בן חורין זולתי אחד:
אשרי האיש אשר חסדו
לא יבקש דבר מאיש או מאלוה,
ולא יגאה לבו ,גם לא יחסר.
אשרי האיש לא יבקש לו שלטון על גורלו,
כי לא יהיה לעבד;
בלב שלם עשה ,ואל תדע עוד נוחם!”
נעור ביהאן בלב נידף ,ולא היתה בו רוח ,אבל בשוב רוחו ני ַחם על מעשהו ,ומן היום ההוא רומם את בן-
הימאדרי .יועץ ושר שמהו על כל רואי המלך ,ונחלה ציוה לו ,עם עבודה רבה.
אמר ביהאן:
“כבן היית לי ,שארין ,גם אם חטאת לפניי; נחל נחלתך עמי ,וחיה בטוב!”
13
השתחווה שארין דוּמם ,אך נשא ידיו לאות כי ישמור את דבר המלך ,להוציא ולהביא את דברו בארץ.
עת התהפך כך מזלו ,כלכל את מעשיו ברוב תבונה ודעת .את אויבי הממלכה שיסה איש ברעהו ,ושכנה הארץ
בטח ,אין צר בגבולותיה; באוהליו שלו צבא סרד ,בוטח מכל רע ,וכל אסם מלא דגן ,השווקים כל עושר ,וראו
האזרחים טובה בחייהם .בכל אשר יעץ השכיל ,באין יודע את היד אשר תיכנה כל זאת.
על חוכמת ליבו הוקירו ביהאן וגידלו מאוד .מקץ תריסר לגלותו ,בהיקהל העם לחוג את יום השמש,
14
קרא אליו
את נצר דראד וכה אמר אליו:
“בני ,שארין ,הטוב לי מזרעי! מה טוב רוב חסדך עמנו כל השנים האלה! בתושיית ליבך הגדלת לעשות ,כי בך
מצאה לה סרד עשר שנות שלום ושפע! חי שיהאבאן ,מאור הארץ ,שאל שאלתך ממני ,ואמלאנה כיד מלך!”.
שמע שארין אך החשה ,כי בטרם ידבר ,קם ני ַהאת ,אחי ביהאן ,ודיבר דברו.
אמר ניהאת:
“שובה מדברך ,אחי ,פן תינחם באחריתו :כי למה זה תפיח אש באוד עשן אשר עזבת ביסודות ביתך? אף העיוור
רואה ברור ,כי הרבית כבר לקחת משתוכל לתת; אל תעמיס עוד כן על לא ,כי משאם יכבד לשוא בלי פרי ובלי
תכלית!”
אמר ביהאן:
“אח רואה שחורות ,חידות שתבשרנה רע השמעת כאן היום! אך שמח איתנו בחגנו ,נסך כוסך לשיהאבּאן! מלאה
הארץ בר ,והגבעות -מקנה; כל טוב ניתן על שולחננו ,וחלקך באלה לא נגרע במאום .על מה אפוא ידאג ליבך?
למה זה תצר עינך בעצמנו ובשרנו? אם בעצה גדל ממך ,הן לא גדל במעלה ,ולפניך כאן יכרע עם כל בני סרד
היודעים חוקם .ישמח ליבך ,ניהאת בן-ארה ,אבי הגיבורים! שא תודה לאלוהי שמיים ,ושבע מטוב הארץ!”
אמר ניהאת:
“מלך רם ,כותש אויביו! מגבול הארץ ,מאוּרשארה ,באתי עם בניי לחג כמימים ימימה .שמנה הארץ ושלוה בה,
נר ֶדמת על מעדנות ,אבל ליבי חרד לה .חייל הייתי כל ימיי ,ואל ייחר אפך בדבר אחיך :לא בידך ,ריבון ,כי אם
ביד טאהירה הגלגל סובב; אל תאמין במזלך ,ואל תבטח על יום מחר בטרם יעלה!”
אבל ביהאן אף לא ענהו ,ואל שארין דיבר שנית“ :שאל שאלתך ,בן דראד!”
אמר שארין:
“מלך ברוך אלים ,שכל העולמות מודים בשלטונו! עשור משל בטאר דודי ,אַ ְרקי ֶסה מתון הדעת ,עד נאסף אל
בית טאהירה חסוך בנים ושבע יגון .בניי עדיין נערים ,ולא נותר מזרע האראד איש אשר ימשול בארץ ,כי עתה
שרים מושלים בה וידם רופסת; אצילים מורדים פושטים איש על רעהו ,שופטים מטים משפט ,ערים היו
למשיסה ,ובני כפר חוסים בשודדי דרכים .שלחני ,מלך ,ותשקוט הארץ; כי אם אש פשטה בטאר ,הן תיחרך גם
סרד!”
אמר ביהאן בלב נדהם“ :הן כמשנה היית לי ,וכל דבר יישק על פיך! בידך ניתנה הארץ ,ואיך זה תבקש ללכת?”
“הוד מלכותך” ,אמר שארין“ ,מלך חסד השומר קברי אבות בהימאשאיה! תנני ואשוב אל טאר ,כי אין מקריב
מנחת יורש על קבר אבותיי .תנני ,מלך ,ואלך ,כי לא אוסיף לשאול!”
" - 14יום השמש" :מילולית ,יום ‘המאיר’ ) (luksamamחג לידתו מחדש של האל שיהאבאן ביום הקצר של השנה.
14
“הנני ואתן ,כאשר דיברתי” ,אמר ביהאן ישר-הרוח“ .כבן היית לי ,שארין ,ולא ישוב דברי ריקם .אך שוב
לארצך כמלך; הן בן לאחותי אתה ,בשר מבשרי!”
כך אמר מדביר השאקים ,אך בדברו כבדה רוחו ,וצללו דברי אחיו במצולות ליבו.
אמר שארין:
“נאמנה עבדתיך ,מלך ,ונאמן לצו לבי אשובה אל אמטאר .חשך יומי מכבר ,אך בשמש מזלי אמצא נא אור
מעט!”
בלא חמדה שילחו ביהאן ,בלב נחמץ ועין מצועפת; אך ברוב פאר שילחו ,ועמו משמר בני חיל וכל כבודה ויקר:
שבעים פילי קרבות שצריחיהם שובצו באבן מילואות ,גדוד רוכבים יודעי חנית וקשת ,15ועשרה קרונות משא,
עמוסי זהב ומשי ,שלטים ושנהבים.
*
עת שב שארין אל ממלכתו ,קידמוהו כל העם בדרך ,והריעו למלכם כביום שובו בראשונה .אך לא שעה שארין
לקול תרועות הגיל ,אף לא הכריז בארץ חג ,ולא הרבה מתן למקבלי פניו .משערי אמטאר יצאו אליו בניו:
נישאנְט ,מירדאת ,ושני בני פילגשו רוּמאלה ,אָסא ְדהא ואַ ְש ְטראן ,אשר נולדו בעת שביו ולא ראוהו מעודם .אבל
ַ
המלך העיוור מש את פניהם בלי אומר ,ואחר שילחם .אל תוך העיר לא בא ,ולא שם פעמיו אל ארמונו מקדם;
לפני השערים חנה ,ולא הוסיף ללכת .שם נטה לו אוהל ,ופרש את יצועו על אדמה קשה; משם משל בארץ ביד
עושי דברו ,ושלוש שנים לא ראה עוד איש בלתם את פני המלך.
כי לא עלה שארין על יצועי אטאשה ,ולא ראה את פני בניו וכל רעיו מנוער; מדי ערב בערבו ,זבח המלך צפיר
עיזים לגברת הנקמות ניזומה ,ואת הדם ניסך לארץ ,לבני האפלה שאין קורא בשמם .יומם יצאו רצי המלך,
נושאים באמתחתם מנתחי הזבח ,שלוחים במצוותו אל כל מושבות בני טאר.
אמר שארין:
“ייזרע הזבח בכל שדה וכרם ,ותזכור הארץ עד יעלה קצירו”.
מעל למשכבו ציווה לתלות כל לילה כיס מרה טרי מבשר קורבן היום ,ועת הקיץ כל בוקר ,עלה הריח באפו
וטעום טעם ממנו ,לזכור את מר שביו בסרד.
את מתנת ביהאן בן ארה -הפילים ,הפרשים והכבודה אשר איתם -שלח מנחה אל בית חותנו ,נימידאד ריבון
הוּזאן ,למען תחזק בה ברית הממלכות .אך את שועי אמטאר ,שבעים רעיו מנוער ,שילח מן הבירה אל דא ַרש,
אשר על גבול הזאד.
אמר שארין:
“אמנו ידכם בשבע אומנויות הקרב ,כי רק ידכם תושיעכם ביום פקודה .לכו ִשקדו על דבר המלך ,כי אפקדנו
עליכם מקץ שלוש שנים”.
את זקן שריו שם לנגיד על ָדא ַרש ,לפקוח עליהם עינו לבל ישגו ביין ובציד; ואת נאגוּ ,רב המרגלים ,שם למוציא
את דבר המלך בכל ממלכת טאר .אחר הקהיל אליו שארין את כל אנשי צבאו אשר נותרו בארץ ,ואת
15גדוד רוכבים” :גדוד מנה 1200איש )ר’ להלן מפקד הגדודים(
15
ִאימא ְר ַלאש ,16זקן שומרי העבדים ,שם עליהם לשר :איש שפל-מצח ורע-עין ,אשר עורר שוטו על גיבורי החיל
בשוכבם ובקומם .על כל צבא טאר הקים נוגסים כמוהו ,עד כי עמד כל איש על משמרתו נכון תמיד לקרב.
אחר שלח שארין לשאול בקודש באמנאת ,ובשומעו את מענה הקודש ,קרא לנאגוּ ,רב המרגלים.
אמר שארין:
“חי ָלאהיני האלה ,שפרושה רשתה לעין וללב! שוט והתהלך בארץ ,ומצא את היפה בבנות הממלכה .אישה
שאגנה מלא ודקים מותניה ,עינה שובת כל לב וחיוכה מאיר את כל העולמות .בת שחר היקום היא ,שזוהר
כוכבים ניתן בברק עינה; מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל ,ובין עיניה נקודה של חן”.
נאגוּ רב המזימה אסף לו אלף בחורים בני חיל ,שזיו פניהם כזוהר שמש ,מראיתם מופת הגבר ,ותוארם
כשיהאבאן ,שהתגלם על פני הארץ באלף בבואות.
אמר נאגו:
“צאו עברו בכל הארץ ,בכל קריה וכפר .תורו כל מלון אורחים ,כל סוכת שומר ,כל מאהל נווד וכל משכן נזיר;
אל ייפקד מקום מן המקומות ,גם אם שפל מאוד .וכה תאמרו בבואכם אל מושבות בני טאר:
‘בעוד שנה ,כעת חיה ,יפקוד את הבירה אומיז ,נסיך הוּזאן; בכל המדינות עובר נסיך הכתר ,ומבקש אחר בחירת
ליבו .אחת היא האישה אשר תשוה לו במראה ותואר ,כי אין עוד יופי כיופיו בכל העולמות ,וכקופי אדם היינו
לפניו .אחד הוא ויחיד ואין מושלו בארץ ,ויחידה בת גורלו הנעלמת; רק לצדו תזכה באושר ,ויפרחו חייה ויופיה.
אגנה כסהר ודקים מותניה ,וגם אלים ממעל ייתנו בה את עינם .אכן כמותה כבת שמיים וחיוכה מאיר את כל
העולמות; בת שחר היקום היא ,ואור הכוכבים ניתן בברק עינה .מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל ,ובין
עיניה נקודה של חן .אותה ולא אחרת ייקח לו לאישה ,ורוב ברכה ישפיע גם על אביה או אומנה עת ישיאנה לו:
עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם ,ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי המלך ,ואוזן השליט תהא
כרויה למשאלתו”.
כך שוטטו שליחיו של נאגו בכל המקומות ,וביום מן הימים קרב אחד מהם אל שערי קריית דוּשאנה ,אשר על
מעבּרות הזאד .בטרם חשכה מיהר לשערים ,כי אימה עלתה בו למראה ההר המאריך צלו.
בימי המלך דראד היה ההר לחרדה ,ומוראו לא סר מאז מלב יושבי הארץ .הישאקשה וביתו עימו ,פראים בני קוּש
המקיזים מדם זרועם לשיהאבּאן ,פרקו את עול סוּמא ְרגוּ נגיד שבטי ההר; כנחיל צרעות פשטו לבוז את טוב
שדמות דוּשאנה בהבשיל היבול ,ובראשם הולכים כוהני הקטל ,מנופפי גרזן הזבח שלא יידעו רחם .חיל בליעל
רצחני ,שוסים בני סרד שעינם לרוח ,פשטו איתם בגדוד; יחד עטו על העמק ואין מציל מידיהם ,כי אין יודע
אימתי יבואו ,ומושבם על מעוזי הזאד.
אחת עשרה שנה הטיל ההר את חיתיתו על כפרי דושאנה; אך עת הקים המלך את בריתו עם סרד ,שלח את בן
אחיו ,וָאדין ,להושיע את הארץ מאימת ההר .בראש חילו חצה ואדין את מעברות הזאד מדא ַרש ,ומשם ,בגבול בני
סרד ,עשה דרכו דרומה עד אוּ ְרשארה ,וסב אל גב המצוקים .עם שחר ,בצאת פורעי ההר לרעות על מדרונות
הרכס ,עט ואדין כחתף על מושבותיהם והבעירן באש .אחר ירד בהר ,ותר כל גיא ומער ,כנמר המבקש טרפו
16
-הטקסט דורש את שמו של שומר העבדים ) = ymarlaśהיוצא מהיר’( ,על פי טבעו )מ‘ = ymar-lasis-שוט מהיר’(.
16
בנקיקים .תשעה ימים לא שבו הגיבורים מציד ,תשעה ימים לא שבה חרבם אל נדנה ,תשעה ימים אדמו מורדות
הזאד מקטל ,ונקיקיו זלגו דמים.
שבעים מכוהני הקטל לכד ואדין בהר ,ובהם גם את הישא ְק ָשה ,איש מידות רע עין שלא ישבע דמים; אסורים
בנחושתיים הביאם בן א ְרקי ֶסה אל קריית אמטאר ,והטילם לפני המלך לעשות בהם כחסד רצונו.
על זאת נחל וָאדין רוב כבוד ויקר ,והיה לו גליל דוּשאנה לנחלת עולם .בן ובת נולדו לו מאשתו ,אירא ָמה;
ַסא ְס ָראר ידיד השמש ,ואחותו ני ָדאד .ביום הולדת בנו ,ביום ראשית הקיץ ,נשא אותו ואדין כדת אל מקדש
השמש ,ושם קידשו לגורלו במלים האלה:
“שיהאבאן ,אדון שמים ,זוהר העולם! אל שבחזהו אש ,עלה נא ממזרח ושמע את תפילתי! הלא מאש לבך חננת
לנו חום ואור ,אף כי יום-יום אתה כ ֶלה באש הדמדומים! שפוך מרוחך בבני ,וכאורך מעל ,יאיר אורו בארץ!”
בלב נדיב משל ואדין בקריית דושאנה ,וחסו בו אזרחיה בשלוה ושקט; אך בבוא שליחו של נאגו ,לא ראה את
פני השר ,כי איננו עוד.
יום אחד יצא ואדין לצוד ביערות הזאד ,לרדוף יחמור ,איָל וצבי ,עם חבר מרעיו.
כל הבוקר תרו גיא ויער ולא צלח צידם; אך עת פנו לשוב ,לכדה עינם לפתע ניע קל בסבך ,כרטט ענפים על גו
חיה .חיש הדהיר השר סוסו לעבר השיחים ,אך לא מצא בהם כל ציד ,כי דילג הסוס מבעד למסך הירק ,וכצבי
בפח יוקש נפל בנפץ אל בור מוות ,ופילחוהו היתדות שכוסו זרדים ועשב .קשתים בני קוש ארבו שם ,מתחקים
על נקמתם ,ובנפול הסוס לבור ,ירו בו מכל עבר .מפולח חיצי אויביו ,שאג בן ארקיסה ,וכארי פצוע עט על
מרדפיו .שיכור מזעם וכוחו כפליים ,שיספם מזרוע עד קודקוד ,ומלוויו ,שועי דושאנה ,חשו לעזרו .אך באשר
עמד מקטל ,מגואל מדם אויביו ,כרע שדוד בין מרעיו .גווע אל מותו ,קרא ואדין אליו את ַרקאש ,משנהו ,ובעוד
רוחו בו ,ציווהו על ביתו.
אמר ואדין:
“אבדתיַ ,רקאש הטוב ,כי אנושה היא מכתי ולא אקום ממנה .אבל אתה ,היה נא למגן ביתי ,ומשוֹל תחתיי עד
יעטה ַסא ְס ָראר אדרת גבר”.
משנשבע לאדוניו על הדבר הזה ,הפקיד ואדין בידי רקאש את הטירה ואוצרותיה ,ונתנו אומן לבנו ולבתו .אך
כילה לפקוד על דבר ביתו ,תם השר לגווע ויצאה רוחו אל ארצות טאהירה .אז ספדו בני החיל" ,אבוי אדון! אבוי,
אבוי ובסופדם לו כך נשאו את גווייתו אל קבר אבותיו .כמשפט האבלים פסעו שחוחים עד שערי העיר ,ובראשם
רקאש ,משנה השר; אפר על ראשם ובגדם קרוע ,נשאו את בנו של א ְרקי ֶסה ברוב קינה ונהי.
בתום תשעת ימי האבל הקהיל רקאש את אצילי דושאנה ,וקבל עם העיד עליו את דבר ואדין המת .על כס השר
ישב רקאש ,אבל מעל בשבועתו ואת חפצו עשה .ביין ומחולות פיזר את הון ואדין ,ובמשתה ריקים הוציא את
אוצרותיו .שחוק הילולה שאין לה סוף מילא את היכלות רקאש ,וחבר פוחזים ארח לו למשחק .לילה לילה לא
שבתה הקובייה מיד רקאש ,ולא שבת השוט מיד שוטריו בעלות היום; כי למען לא יחסר את כל אשר נתן באלה,
הכביד עולו על בני דושאנה להעלות לו מס עובד .את אשת אדונו ,איראמה ,שילח אל הנידח במשכנות הנֵדר שעל
מורדות הזאד ,ושם אבדה עד מהרה ,כי לא הסכינה הגבירה לחיי ה ֶסגף .את בן-ואדיןַ ,סא ְס ָראר ,שם בקסרקטין
החיל ,ונתנו נושא כלים לאחד ממרעיו ,מפחותי שרי החיל; אך את הבת ,נידאד ,סגר בהרמונו עד לבוא פרקה,
17
לבל תראה פני גבר .רק את פני סאסראר אחיה ראתה אחת לחודש בבית הסריסים ,וזה בזה ידעו שמחה ונוחם.
כך גדלו ילדי ואדין ,יתומים מאב ואם ,וזה אל זה כלתה נפשם בצער פרידתם.
.
*
אל היכלות רקאש הגיע השליח ,שאל כדת בשלום נגיד דושאנה ,ודיבר דברו כאשר צווה.
אמר השליח:
“בעוד שנה ,כעת חיה ,יפקוד את הבירה אוּמיז נסיך הוּזאן ,אחי אַטאשה המלכה; כי עובר נסיך הכתר בכל
המדינות ,לבקש אחר בחירת ליבו ,שגורלו הועיד לו .אחת היא האישה אשר תשוה לו במראה ותואר ,כי אין עוד
יופי כיופיו בכל העולמות .מופת כל גבר הוא ,ואין מושלו בארץ; אחד הוא ויחיד ,ויחידה כמוהו היא בת גורלו
הנעלמת; רק לצדו תזכה באושר ,ויפרחו חייה ויופיה .אגנה כסהר ודקים מותניה ,וגם אלים ממעל ייתנו בה את
עינם .כמותה כבת שמיים וחיוכה מאיר את כל העולמות! בת שחר היקום היא ,שאור הכוכבים ניתן בברק עינה;
מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל ,ובין עיניה נקודה של חן .רוב ברכה ישפיע הנסיך גם על אביה או
אומנה עת ישיאנה לו :עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם ,ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי
המלך ,ואוזן השליט תהא כרויה למשאלתו”.
מיציע הנשים שמעה נידאד את דבר הרץ ,וערגה רכה שלטה בה ,בשומעה על הנסיך התר את לבבו .לאהבה יצאה
נפשה ,ונרעד ליבה הרך; חום עלה בירכיה ורטט עברה ,עד במבוכת ליבה ברחה אל סתר חדריה.
שלוש עשרה שנה מלאו לבת-ואדין ביום שבו דיבר שליחו של נאגו באולם הכנס .במתק חמוקיה בשלה כפרי
נסתר ,אבל שנים חלפו ולא היה לה אורח כנשים .ביום ההוא נגעה בה יד לאהיני ובאה עונתה ,וירדה כדת עם
רעותיה אל קודש האלה .עת הוגד זאת לרקאש ,ציוה להביאה אל חדריו ,כי ליום הזה ש ָמרה בהרמונו .וכה
הובאה אליו :עדויה בכל עדי ,עוטת רדיד מקלעת דק ,זר פרחים על צווארה וחגורת פנינים לחלציה .דמעות
ניגרו על לחייה ,כי ליבה ניבא לה רע ,אך גם בצרתה פסעה זוהרת כעיגול הלבנה שמלא בלי פגם.
אך נכנסה אל חדריו ,מיהר השר הגס אליה ,וקרע בחוזק יד את רדידה מעל גוה .בלי בושת הטילה על ערש
יצועו ,וכבר שלח ידו אליה ,אך השיבה פתאום כנשוך נחש .עינו שנחה על בטנה של בת-ואדין העירומה הבחינה
שם באות הסהר מתחת טבורה .כברק פתאום חלפו במחשבתו דברי שליחו של נאגו ,ומבטו ביקש וגם מצא את
נקודת החן ,שזהרה בין גבותיה כנטף הענבר .שוכח את תשוקת בשרו ,עלץ רקאש על מזלו הטוב.
אמרה נידאד:
“מה חטאתי לפניך ,כי תנהג בי כשפחה? בת ואדין אני ,מזרע המלוכה!”
אמר רקאש:
“אך משחק הוא ,ילדתי ,למה זה נבהלת? הלא כבת היית לי ,ואביך עצמו ציווני לשמור את צעדייך .עתה בחנתיך
וגם ידעתי כי בא פרקך להשיאך לאיש .עטי בגדך ,נידאד שאין בה דופי ,ולכי אל חדרייך; כי מחר תצאי עם נאגו,
להיות לרעיה לטוב שבגברים!”
18
*
כך ביקש וכך מצא נאגו רב המרגלים את נידאד כלילת התואר ,ניצת דושאנה הפורחת .עת הובאה אליו ,לקח את
בת-ואדין אל מקדש לאהיני ,אל גברת המקדש ,שאנין ,מורת הכוהנות ,שאין כמותה בארץ לדרכי אשה בגבר.
בידיה שם הניח את נידאד הנהדרת ,וציוה כי תלמדה כל דבר שידול ודרך עלס ,ככל אשר ידעה.
אמר נאגו:
“בעוד שנתיים ,בת-לאהיני ,אשוב לקחת את הנערה .שמרי אותה מכל משמר ,כי אין עוד יופי כיופיה :בכל
העולמות אחת היא ,ושנייה לה אין! למדי אותה את סודותייך; רק נצרי את בתוליה ואל תדע כל גבר”.
כך הותיר לה למשמרת את נידאד האומללה ולא שעה לקול בכיה של הבת המקוננת .אך בכורח ובשבט ,בחסד
וברוך דברים ,פנתה שאנין אל מלאכתה ,ובכל ליבה שקדה לאַלף למחמדים את נידאד ,חמדת הארץ ,שיופיה היה
לה לרועץ‘ .בית שמחת הלב’ ניתן לה למגוריה ,נוה מרנין כל נפש ,אשר צפה אל גן קסום ,שכמו נברא בחלומם
של אוהבים .שם על שפת אגם שליו ,צמחו כל עץ ושיח למשוש העין וחדות הלב; ברבורים צחי נוצה שטו על
חלקת המים ,וטווסים פרשו זנבם באור ערביים רך .בצל תמרים ודו ֶלב ,בין ערוגות יסמין וסיגלים ,השתעשעו
בנות המקדש בכדור ובמחולות ,ונוגנות על נבל הנעימו שיר ערב .אבל נידאד צלולת העין לא שמחה באלה,
ומביטה מחלונה ,זכרה את צרתה .בפנים קודרות לארץ התהלכה בגן בלי חשק ,ואנחתה תכופה.
שאנין רבת המזימה ראתה ללב נידאד והעלתה את שמחתה על ראש דאגותיה; אך עלה השחר השכימה לפתחה,
עטרה פרחים על צוואריה ,סירקה את שיערה ,והשגיחה בעצמה על אוכלה ועל שתותה .עת לבסוף יצאה נידאד,
היתה שאנין קוראת בקול“ :הו שחר צח ,הבא נא בכנפך עוד יום של אהבה! הו עדנה ונועםַ ,לווּנו גם היום!”
מפצירה ושוב גוערת ,דוחקת בה ומנחמת ,לימדה אותה שאנין את כל מלאכות העונג :את קולה אימנה לזמר ,ואת
ידה לפרוט על נבל; במחול הצעיפים ובריקוד הטבעות כיוונה את צעדיה ,ואת סדר המשתה הורתה לה על בוריו,
איך תמזוג ביין מים כמידת הטוב ,ואיך תגיש ביד רכה המשמחת לב.
באהבה ואורך רוח רכשה את אמוני הבת שאין מושלה; מדי בוקר בבוקרו שיחקה איתה שאנין על דשאי הגן ,או
טיילה עימה בשמש בין ערוגות פרחים“ .הוי קלסתר מאיר!” היתה שאנין קוראת אליה“ ,הוי שפתיים שבשלו
לאהבה! הוי עור עדין ,חלק כמים! הוי אברי אלה צחים ,מושלמים בתואם!” כך ,בדרך שעשוע ,משחקת וצוחקת,
לימדה אותה שאנין את תורתה כולה :את הליטוף לכל מינהו -גיפופים ,שריטות תשוקה ,רפרופי שיער ונגיעות
פתאום; את ארבעים הנשיקות אשר בהן יוּצת אוהב ,ואת מאה ושמונה תנוחות האהבים .אט אט למדה נידאד ,איך
תפרוט ביד בוטחת על רגשות הלב ,ואיך תעיר את התשוקה כדרך שתח ַפץ; עד מהרה הכירה על בוריין את דרכי
החשק ,ולמדה עד תום את תחבולות האהבה :את המבט הביישני והמבט המתגרה ,סיקור העין לצדדים והעפעוף
נוּגה הסבר; את תורת המניפה ואת תורת רשרוש הבגד ,את המעידה באקראי ,את שמיטת הרדיד ,ואת גילוי
החמוקיים הצץ ונעלם; את ההתייפחות המשדלת ,את דיבור החשק ,ואת סוד קולות הציפורים בעונתן.
חלפה שנה ,ולמועד בא נאגו רב-המרגלים לפקוד את פקדונו מיד שאנין .אבל שאנין נפלה בקסם שטוותה ידה,
ונקשרה נפשה בנפש בת דושאנה .ככד שהתרוקן מיין כלתה שמחה מלבבה ,וחוורו פניה; באנחה ודמע סרקה את
שער נידאד ,היטיבה שמלתה עליה ,ונפרדה בקול נשבר מעל בת טיפוחיה.
אמרה שאנין:
19
“לכי ,חמדת ליבי ,כי נגזר המעשה ,ותקיפה מצוות המלך; אבל זכריני בלכתך ,וישמור ליבך לעד את הימים
הטהורים ,עת רווינו זו מזו עדנה ורוך אין קץ .עת רדידי יקר יושמו על צווארייך ,נצרי את זכר את הזרים אשר
עטרתי לך ,ועת תסבי במשתה ,זכרי נא את אושרנו .ביום שבו תתירי את חגורתך לגבר ,זכריני גם אני ,ולרגע
דעי שוב עונג בזכר ליטופינו .לכי נא אהובה”.
אז בכתה נידאד רוב בכי ונפלה על צוואריה ,ובכו שתיהן יחדיו אשה על רעותה; אך נאגו רב המרגלים דחק בבת-
ואדין ללכת ,ונהגה מן המקדש אל משכן המלך .בפקודתו קושטה נידאד לקסם כל רואיה :שבעה בגדי פאר הוכנו
לה ,שש ובוץ וארגמן ,תכלת ,משי ,שיראין ותחרת זהב שחוט ,אשר פניני וָּ ִאין שובצו בה מעשה חושב .בשבע
מקלעות שער נקלעו מחלפותיה ,וכל עדי הושם עליה כמשפט בת מלך :אצעדות פעמונים שמדי לכתה השמיעו
צליל חמדה רונן ,צמידי זהב וטבעות ,רביד רקמה ואבן חן ,עגילים ונזם פז ,וטוטפות של אודם על מצחה הצח.
מאתיים משרתות-רעות ,יפות מראה ובנות טובים ,ניתנו לה לשמשה ,ועת נישאה נידאד בקרת היכו בטנבורי
צלצל ,ועל ראשה הרעיפו שלל פרחים.
אך לא שמחה נידאד באלה ,ובבואה לראות את פני המלך לא האירה את פניה ולא כיסתה ממנו את צרת נפשה.
נושאת בגורלה עמדה לפני ריבון בני טאר היושב באוהל ,ונשאה דברה.
אמרה נידאד:
“מלכי ואדוני שארין ,שממשלתו שפוכה בחסד על הארץ הברוכה! דע ,המלך השגיא ,כי דם בית האראד
בעורקיי ,ושארת בשרך אני ,מזרע המלוכה; אבי הוא בן דודך ואדין מדביר ההר ,בנו העז של ארקיסה ,אחי אביך
דראד .אך לא כרום יחסי היה חלקי עד הנה ,כי שפל מאוד.
בעודי ילדה מת עליי אבי ,נגיד דושאנה ,ובמותו הפקיד עליי ועל אחי את רקאש ,משנהו .אבל הירע אבי לבחור
לו איש לאמוניו ,כי את אמי שילח רקאש למות במשכנות הנדר ,ואת סאסראר אחי נתן ביד ריקא ממרעיו; את כל
אוצר ביתנו נתן בקובייה ויין ,ואותי לקח להרמונו.
הושיעה ,מלך חסד ,רחם נא על יופיי ועל חיי! אל תשלחני מארצי להיות אשה לנסיך הוזאן! בשם אביך ואבי
אבקש בך מגן :עשה משפט והב לי צדק מן הנבל אשר שלחני הנה כשפחה; קום עשה ,אדון הארץ ,וייוודע משפט
שארין בכל הממלכה!”
בשומעו את דבר נידאד ,עלו דמעות בגרון המלך ,ונאנח רוב אנחה על שארי בשרו וצער גורלם“ .הוי אומללה”,
לחש“ ,איה יופיך ,כי לא אראנו; רק חשכה רואות עיניי ,ושמה הן הולכות”.
אך באומרו זאת ,זכר את אסונו ,ושב הקשה את לבבו המר; עין חלולה נתן בה ,ואמר אליה:
“לא לנסיך הוּזאן נועדת ,בת-דוּשאנה ,אבל אחד הוא רצוני ,ולא אשוב ממנו :כי לא תהיי כלה לאיש ,אלא
לנקמתי”.
אמרה נידאד:
“לאן זה תשלחני ,מלך שליבו כאבן?”
אמר שארין:
“קחו והביאוה אל בית ביהאן בן ארה המושל בסרד ,מתת תודה מבן אחיו שארין”.
20
*
ברוב הדר וטקס שילחה שארין לסרד ,בפאר מחלצותיה ,עדייה ופמלייתה; וכה נסעה אל גורלה ,עד באה אל
חומות העיר ,והוכרז בואה לפני מדביר השאקים.
ביהאן מתון-הדעת שמח בבת דוּשאנה ,וציוה כי יבחנוה זקני החכמים :קאשיוואן אדון השיר אשר דברו בסוד
טאהירה ,יאמיש אדון המחולות ,העושה בקודש ,ורוּ ִאין נבון העין ,רב-הציירים.
17
אל אולם האספה ,עוטת עדי ולבוש רקמה ,נכנסה בצעד קל נידאד ,חמדת הארץ ,ויפעתה היכתה באלם את
הנוכחים .אז קדה ועמדה למרגלות הכס ,ודרשה כדת בשלום המלך.
אמרה נידאד:
“מתת אני ממלך טאר ,לביהאן ריבון הארץ ,שממשלתו נכונה בכל העולמות”.
אבל המלך האדיר לא זע ולא דיבר אליה ,כי בילע יפי נידאד את עשתונות ליבו .אז ניגשו החכמים ,אל בת-ואדין
כלילת התואר ,ובחנוה בהשכל ודעת :רב-הציירים בחן את מראיתה ,אדון המחולות נתן ליבו לתנועות גוה,
והמשורר הקשיב רוב קשב לקולה ולדבריה.
אמר יאמיש:
“מלך רם ,ריבון בני סרד המדביר אויביו! אין זיע גו או ניד עפעף שיחמוק ממני ,כי יחוש בשרי בהם ,ותדע רוחי.
במצוותך ,המלך ,התחקיתי אחרי הבת המבורכת ,ועת בחנתי בשום לב את נוהג אבריה ,לא מצאתי בה אלא רצון
ונועם :כל ניע בגופה שלם בעיגולו ,ותכונתה זורחת בה כהילת הנר סביב לשלהבתו .במחול ענוג יסובו חמוקיה,
ַמתוִים בכל אשר תלך את תואר התשוקה עצמה .אשרי הגבר שירוה דודיה ,כי אהביה נפלאו מאהבי קדשות
לאהיני ,וגם נְיַאסאנות בנות שמים ,שאין כמותן לחשק ,לא תשווינה לה . 18גופה בריא וטוב ,ובלי מכשול ופגע
חייה מפכים בו; מרחמה ייצאו בני מלך ,בנים עזים שאין בם חולי ,ואיתנה רוחם”.
אמר רוּאין:
“מלך רם ,חי שיהאבאן רואה-הכל ,החונן תבונה לעין! את מראה נידאד בחנתי ,ולא נפקד דבר ממבטי .תוארה
שלם בלי פגם ,ולא ראיתי מעודי כתואם אבריה .סימני מזל ניתנו בה ,ולא נפקד מהם אף אות אשר נמנה לטוב
בפי החכמים .אין ספק כי האלים עצמם צרו בדמותה מופת לכל סגולת אשה :בזיו החסד זוהרות עיניה ,וביניהן
יש נקודה של חן ,אות לאור הדעת ,המאיר את מחשבתה תמיד .כלילה העוטר ברוך את נוגה הלבנה שמילואה
נשלם ,כן סביב פניה שערה גולש בשחור מחלפותיו .צווארה תמיר כגבעול שיבולת ,אות לרום יחסה; שדיה
מלאים כאשכולות הגפן ,דקים מותניה ואגנה עגול ,מלא כפרי רימון בשל ,שאלף בני אילן ממנו יעלו .מתחת
טבורה קבוע אות מזל שצורתו כסהר ,ובו ישגו חייה בהינתנה לאיש; ברכת לאהיני שורה על גורלה ,ובמזלה
הטוב ישגה גם בחיר ליבה”.
אמר קאשיוואן:
18
-ניאסאנות :נימפות חשק ,מלוותיה של לאהיני )(ňasanamas
17
-העושה בקודש” :כהוראת שמו )‘ Yamiś -יפעל’‘ ,יעשה’(“ .הציירים” :במובן הרחב )‘צרי הצורות’(.
21
“מלך רם ,משענת סרד ,שמזלו מאיר בכל העולמות! עצום עצמתי את עיניי מול זוהר בת דושאנה ,אך לקולה
היטיתי אוזן ,ושקלתי את דבריה מראשון עד אחרון .חי אלים ,כי דיבורה רהוט באומר שפר ,ושלל ניבים נטוו בו
כמידה; הגה פיה מתרונן ברוך תנועות ועיצורים ,ושיחתה שקולה בדעת ובנועם; דברה אמת ומחשבתה אמת ,וכל
רוחה נכונה במידת החסד.
אך היודע יחרד לרחשי שפתיה ,כי צלצולם כשיר ציפור האוּ ְר ָקה בטרם סערה; אכן ערב קולה לאוזן כל שומעיה,
אך ניגונו עצוב ומבשר רעה .אות ללב דווי הוא ,אין חקר ליגונו; כי סוד נוטה צלו עליה ,ונכאים בעקביה ,צבא
גורל דוֹמם שלא ייסוג אחור .חי טאהירה המבורכת ,הטורפת עולמות במשחק כפיה :שלחנה ,מלך ,ותלך! כי ביש
מזל תמיט עליך מקץ שנה אחת”.
אבל נידאד גנבה בזיו פניה את עין ביהאן ולבבו ,ולא שעה מטוב עד רע לדבר היועצים; עודם אומרים דברם ,היה
המלך טרף לתאות ליבו ,ולמשמע דבר קאשיוואן חשק שניו בזעף .עיניו בחמודות נידאד ,נהם כדוב מיער,
שעקצוהו הדבורים עת בא לרדות לו דבש.
אמר ביהאן:
“כלך לך ,איש המלים ,נביא יגון ,משבית שמחה! הן גם בבני בכורי הימאדרה ניתנו אותות ככל אשר מנה רוּאין:
סימן לידה כעין הסהר מתחת טבורו ,ונקודה לו בין עיניו שזוהרה קורן כנטף הענבר .אמור ,חוזה שחורות ,האם
גם בקולו שמעת את נהי הזמן ,המבשר רעה? דום ושובה אל גוויליך ,פטפטן צר עין! אסוף דברך ולך!”
ועל שומריו ציוה לאמור“ :מהרו גרשו מכאן את העורב הלז!”
כך לוקחה הבת-בלי-דופי ,פנינת הארץ הברה ,אל הרמון ביהאן בן ארה ,אשר נשבה כחתף ברשת בת אוֹפּאלי
הממתיקה כל מר.
19
שם הושמה כדת לחודש קידושיה ,לשבת עם הנערות ,כי כמשפט נשות המלך לא עוד תצא
אל החוצות ,ולא תראה פני גבר.
אך לא שמחה נידאד באהבת המלך ,ולא מצאה לה נוחם בתפארת הארמון וקהל משרתותיה .מדי ערב בערבו,
מחלון חדרה השקיפה אל קצווי המערב ,אל שיהאבּאן ,ריבון שמיים ,המתבוסס בדם שלהבת על הרי הזאד .עת
הביטה אל הרכס ,זכור זכרה את בית אביה ואת גבעות דושאנה ,ובכתה רוב בכי על כל אשר אבד; על אביה
ואמה הנודדים בלי נוחם בארצות טאהירה ,20ועל אחיה הנידח אשר כלתה אליו נפשה .כך השקיפה מדי ערב,
זוכרת צרתה ,וכמשפט נודרי הנדר שרפה באש קווצת שיער ,ונשאה תפילה.
אמרה נידאד:
“שמעני ,שיהאבאן ,גיבור לוהב בלי חת! שמעני אל שוקע ,השותת אישו מעל הרי הזאד ,כי גם לבי איתך שוקע,
בקצה המערב; אתה שבאשך כלה ושוב עולה מאש ,ראני כי בערתי באש געגועיי! ענני ,אל זוהר ,או תאספני נא
טאהירה אל ממלכת ערפל ,ואחשוב לי זאת לחסד ומנוח!
.אמור ,רואה הכל ,השלום לו ,לאחי ,או שמא כשערי הזה שהקרבתיו באש ,כלה כבר ואיננו? חונני חסד זה,
אדון מזרח בוהק; לשוב לראות את פני אחי ,אשר אין איש לי מלבדו וחייו חיי! שנה תמימה אז אחלה פניך,
" 19בת אופאלי" :לאהיני ,אלת האהבה
20
" ארצות טאהירה” :עולם המתים.
22
ואשיר שבחי אלוה בישימון הפרא; בין מתבודדות אשכון ,נשים פרועות המילילות את תהילות טאהירה על
מורדות הזאד!”
תשעה ימים התפללה ,ובעשירי נגלה לה שיהאבּאן; גיבור נורא ,עוטה שלהבת ,עולה מאופק מערב ,קומתו מלוא
שמיים ,וקולו ניחת כרוח אש.
אמר שיהאבאן:
“אל תיראי נידאד ,המיטיבה לנדור ,ואל תליטי את פנייך! הלא אליי היה ליבך ,ואת חסדי אחון לך ,כי לא
תשלוט בך אש ,זולת אש כיסופייך! עוד תשובי תחזי בפני סא ְסראר אחיך; שמרי לבך ונדרייך ,והאריכי רוח!”
אבל נידאד כיסתה עיניה ,והצטנפה במקומה מזוהר שיהאבאן; בבת אחת דעך חזיון עיניה ,וחשכה נפלה בלב
הנערה.
*
עת קרב מועד הטקס ,שלח ביהאן ביד שליחיו לאמור“ :בעוד תשעה ימים בהתחדש החודש ,בשעת מולד הסהר
המבשרת טוב ,יישא המלך לאישה את נידאד ,חמדת הארץ ,אשר בחר ליבו .בואו ,אצילי בני סרד ,וישמח ליבכם
בשמחת בן-ארה! אל ייפקד מן הכלולות אף איש מאוהביו ,כי חמורה מצוות המלך ,ולא תשוב ריקם!”
ביום ההוא עוטרה נידאד בענפי הדס ,וערכו נערותיה את טקסי לאהיני .את צלם האלה הציבו למראשותיה,
וריפדו את חדריה בעלעלי פרחים .מדי ערב בערבו ,עת עלתה על יצועיה ,משחו את עפעפיה בשמן מושק מתוק,
ועם שחר ,עת נעורה ,קטורת קינמון קיטרו לה ,והגישו לשפתיה תאנים בשלות .21תשעה ימים סבוה במחולות
וזמר ,וקולן הילך קסמו על כל ארמון המלך; תשעה ימים העירו נבל ושרו לגבירתן כדת:
“צאי כלה לכלולותייך צאי ,כי כבר נגדש הצוף!
צאי כלה כצאת לאהיני,התירי לב ,לבוש ובושת,
כי ירד חתן הארץ להרוות אדמת חריש;
על שדך ימטיר נא גשם,וייתן שדה פריו . 22
ככה שרו לה כל בוקר ,אך לא הצהילו שיריהן את רוח בת-דושאנה .בבוא מועד החתונה ,קמה טרם שחר ונפשה
סוערת .פרגים ודמומיות ערמה לפני צלמית לאהיני ,וקראה אל האלה כי תשרה רוחה בצלם ותבוא אליה.
אמרה נידאד:
”.בת שמיים בהירה ,מקצוי דרום שמעיני ,מגבעות ענן זכות ,מחורשות הנצח הפורחות תמיד! כי בדם בשרי
אעבדך היום ,ויי ָרצה נא לפנייך זבח בתוליי!”
21
-סגולות לתשוקה ,לפריון ולחלב אם ,בהתאמה.
22
כאן ולהלן בדברי לאהיני אל נידאד ,החתן מדומה ליאהו מוריד הגשם ,והכלה לטקאן ,הארץ .לעומת זאת בחתונה עצמה הוא
מזוהה עם שיהאבאן ,השמש ,בן זוגה של לאהיני .הדגמים המיתיים אינם זהים במהותם ,אך אפשר שהדבר מורה גם על על
שוני ריטואלי בין טאר לסרד )ר’ אחרית דבר(.
23
כך חילתה את פני לאהיני עד באו רעותיה לשמשה עם שחר; אז הלכה איתן לרחוץ ולסוך בשרה בשמן ,לסרוק
את שער מחלפותיה ,ולהיטיב עיניה בכוחל ובפוך.
*
מכל קצוות הממלכה נקהלו ובאו אדירי בני-סרד אל היכלות ביהאן בן ארה המהיר לכעוס .עדויים בכל עדי
ועוטים בגדי יקר ,כל נגיד ,מושל ושוע חשו אל כלולות המלך ,ששמש מזלו שופעת על בני קוש ,א ְרפּאן וסרד.
הימא ְדרה ,קירין וא ְרהאן ,נסיכים בלי חת ומורך ,שזרועותיהם כעשת ועינם כעין הנץ ,מיהרו אל אביהם שמצוותו
להם לחוק ואושרו אושרם; ניהאת אחי-המלך ,נוטר הממלכה ,הגיע מטירת אוּ ְרשארה ,הקרת החולשת על
מעברות הזאד; מקוש בא ראהי הכביר המושל בהר ,ומן העיר הלבנה -רוּנאן בן גוּנָא ִטיד .23
שמונה ימים נשפך היין ,והיכל החגיגה המה מפה לפה .כל מטעמי קדרה וסיר ,כל מאפה ,ממתק ופרי הוגשו לפני
קרואי המלך למשוש כל חך ועין; זרים עוטרו לראשיהם ,נוגנות ומחוללות הרנינו את נפשם ,ולא שבתה שמחה
אף רגע מלב החוגגים .כך ששו בני מרום הארץ והיטיבו את ליבם ,עד בתשיעי שבלילות ,בהינתן האות ,נכנסו
הכוהנים ועימם טושיני ,אם ביהאן .זוג מרבדי שני ,מאה אמה אורכם ,נגולו ממבוא המלך ,והכרוז קרא .אז נכנס
ובא בן ארה האדיר ,רועה הארץ ומלואה ומחסה כל יצוריה; עוטה הדר מלכות זהר ביום חגו ,ואף כי נזרקה כבר
שיבה בשערו ,צעד באון כפיל מיער ,רב כוח ואדנות .לצידו פסעה נידאד ,כלילת הנשיות ,אשר כל יופי האפיל
מזוהר יפעתה .בכל תנועה מתנועותיה אסרה את עין החוגגים בעבותות חמדה שאין להם מרפא ,ובשר כל איש
נמוג למראיתה .אך מלפני ריבון הארץ התעשתה רוחם כהרף ,והפליאו תשואתם לזוג המלכותי .בכל פה הריעו
לשׂגב מלך .אבל
לריבון הארץ ,והיללו כל לשון את הכלה הנעטרת שאין יופי כיופיה ,וחמד עלומיה יאה ֶ
הימאדרה בן המלך לא נשא קולו בקלס ,כי למראה כלת אביו חוורו פניו כמת וליבו נבהל .כמוכה עיוועים שלח
בה מבטו ,ועיניו דבקו בלי-נוע בעיני נידאד .נרעדה אז בת-ואדין שפילחה מבט הימא ְדרה .כפרח שנגע בו שמש
בעלות השחר ,כן נגע בה אור עיניו ונפתח ליבה .רגשתה עלתה בה כצוף בין עלעלים ,שפתותיה רעדו ,וכל איבר
מאיבריה סמר מאהבה; רפיון ענוג שלט בה ונמסו ירכיה ,צעדה כשל לפתע ,וכל נערותיה אצו ,לתמוך בה פן
תיפול .אבל בחסד האלים נשלם הטקס בלא פגע ,ואיש לא שם ליבו אל המקרה הזה.
הכוהנים נשאו ברכה לזוג ביום אושרו ,טוֹשיני ,אם המלך ,הגישה לכלה את חיצי השמש ,וזו בחרה מהם אחד,
לתיתו לברית דודיה לביהאן בן אָרה .על במת החג עלה מדביר השאקים ,ומשיָרה חיצו כדת בעמוד התווך ,קרבה
ובאה בת דושאנה ,והניחה על חיצו את רדידה ועטרתה ,והעם הריעו .אז חלקו בבשר הזבח ,ובת-ואדין הנסערה
הושבה אל חדריה ,להמתין לבוא המלך אל ערש כלולותיו.
שם כיתרוה רעותיה ,ונותנות קולן בצחוק ,הפשיטוה עירומה; כיערה לפני הדוב על יצוע עזבוה ,והלכו להן.
במהומת ליבה שכבה הבת המבורכת ,שמצאה שמחה וצער במבט אחד; שוב בוכה ושוב צוחקת ,אומללה
ומאושרת ,לא ידעה עוד את נפשה ,עד במר רוחה נפלה לרגלי צלמית לאהיני והתירה לפניה את חגורתה.
אמרה נידאד:
23
“ -העיר הלבנה” :קריית ארפאן ) ( Arkinri
24
“ הו לאהיני ,בת שמיים מרחיקה לפגוע! ראי בצרתי ,אלה חומסת לב! הלא בסוד קודשך חסיתי ,ולך נדרתי את
יופיי במקדש אמטאר! הלא ביד שאנין בתך הורית לי את דרכייך :לפרוש רשתך לציד כל לב ,שלל לאהיני הענוג,
שהיכלה על כל יצוע ומזבחה כל גו!
מה עשית לי ,בת אוֹפּאלי? איך אעבדך בלב נכנע ,בעוד אני עצמי מוטלת ,אסורה ביפי הימאדרה ,ומפרפרת אין
אונים בחבלי קסמו? היתה לציד הציידת ,ומרטטת לפנייך ,כאיילה שבלי משים נפלה בשבי יוקש .נמוג לבי
ואבריי נמסו ,עורי סומר מגעגוע וכולי בוערת! איך אשרתך על ערש מלך? איך אצהיל פנים ,חולה בערגתי?
הצילי ,אם ,אני אובדת; הנה ,חגורתי היתרתי ,אבל ליבי עקוד! סגור סגרה עליי רשתך אשר ידעתי לטוותה ,אך
רק ידך תתיר!”
כך דיברה הבת-בלי-דופי במוּע ֶקת לבבה ,עד נדמה נדהמה ,בניחוח שיכרון אשר עבר בחדר; קינמון ושרף סנדל,
יסמין ושושנים ומושק ,הממו חושיה; זמר חלילים עלה מן הכתלים ,ואור ירח רך נגה מהם סביב .חתולים רכי
פרווה ,יונים וציפורי ָצ’רא ְקווה עברו בהם ובאו; בני יער מנתרים בחשק ,נוגני שמיים ובני סוף רוחשי ערגה,
ועדת נְיָאסאנות שצחוקן צלול .אז שמעה את דבר לאהיני ,עולה מפי הצלם ,ונפלה תחתיה.
אמרה לאהיני:
“מה לך הרכּה? הן באה עונתך! השילי מעלייך בושת ,ורוִי גשמי חתן כארץ הנושאת הכל .כי לי ליבך ולי דודייך,
ואל תגאה רוחך; אבל בקשי לך חסד ואתן ,כי בכל אשר עשית ,שמחתי בך תמיד”.
אז נפלה נידאד אפיים וכבשה דומם פניה לרגלי לאהיני החוננת עונג; אך קול ליבה צלצל כצליל פעמונים ,ודברו
נשמע בכל העולמות:
“ אחד החסד :אהבה,
ֶ שלב וגוף תאיר בהעלם אחד!”
אמרה לאהיני:
“חגרי חגורתך ,נידאד ,ואל תיפול רוחך; כי בקשתך ניתנה לך ,ועולמך נברא חדש; אל תיראי דבר!”
כך סחה לה האלוהית ,וחשך החדר.
אך נעלמה לאהיני ,ובא ביהאן אל ההרמון ,יוקד בתשוקתו לרוות מאהבי נידאד; אך בעוברו את סף חדרה ,כבתה
אשו ,חדלו אוניו ,וכסריס היה .ובת-ואדין הנהדרת שאהבה משלה בה ,אימצה רוחה בדבר לאהיני ,ועשתה
כמצוותה :זרי פרחים הניחה על צוארי המלך ,וממתיקה לו חיוכיה ,הנעימה זמר באוזניו ,שיר ערגה מדיח-לב,
ששומעו ילך בו שבי כעולל אחר אמו .בכפו אחזה ברוך ולשפתיו הגישה יין; בצעיפיה חוללה לו ,מערסלת
עגבותיה ,מגלה ומכסה איברים שאין בם פגם.
כך טרחה סביבו בלי די ,משדלת ונסוגה ,משלחת מבטיה ,מתייפחת ,מתגרה; ביישנית ובת-בלי בושת ,עוד ועוד
הידקה רשתה ,עד גדלה צרת ביהאן וטורפו חושיו מחשק; רועד כולו נס מחדרה ,אך בפיק ברכיים שב :אם הלך
דרך אונו ,ואם שב -חדל מיד.כך בא ושב מוכה באהב ,מתנודד ,נופל וקם ,עד כי לבסוף פנה משם אל אחרת מנשותיו ,ובלי אומר ודברים
הציפה בתשוקתו .שוב בוטח באונו ,אץ ביהאן בוער בחשק אל יצוע כלולותיו ,אך עת חזר אל חדריה ,לא עמד בו
25
כוח גבר ,ואף ליטוף מליטופיה לא השיב לו את אוניו; כי עת עגבה על בשרו וכיונה המתה בחשק ,חישב ליבו
להתפקע ואבדו עשתונותיו .שוב נס בצרתו ממנה ,ופקד במר חשקו עוד פילגש ופילגש ,עד לא קמה בו עוד רוח.
כך התייסר כל לילותיו ,שוב נעור ברדת יום לבעור בתשוקתו עד כלות ,והתבלעו הגיונותיו בחמוקי נידאד .לא
עוד פקד גדודי צבאו ,ולא הקשיב ליועציו; לא עוד ישב לכס משפט ,ולא דרש את שלום עמו.
כמוהו גם הימאדרה ,שוב לא ידע מנוח ,כי אהבה משלה בו ,וגאונו כלה כצל בעלות השמש .שח הגבר האדיר,
נוהג צבאות בני סרד ,וכחולה היה; ידו הדיר מחרב ,ושוב לא שש בדהר סוס ובמשתה בני חיל .מאז חזה בבת-
דושאנה סער ליבו יגון ואושר ,ולא ההין לראות את פני אביו מפחד לבבו .אז הרחיק מן הבירה עד לגבעות
סי ְר ָדאלה ,שם בני אַרפּאן תמימי הדרך רועים את עדריהם .בארץ התהלך מבלי לדעת אנה ,נודד כצל תועה,
ואנחתו תכופה .שחוח גו ,מוכה תוגה ,נע ונד בהר ויער ,עד ישימון הפרא אשר על גבול הוּזאן .כך אבד נסיך
הארץ ולא נודעו עוד עקבותיו ,אבל ביהאן לא שם ליבו לצרת הימאדרה ,כי תשוקתו טרפה את דעתו.
*
בעת ההיא שלח שארין את נאגוּ רב-המרגלים לפקוד את אציליו בדא ַרש ,להודיעם לאמור:
“בעוד שנה ,כעת חיה ,יקראכם המלך -מי לשם עולם ,ומי למוות מר .חזקו ידכם ואל תרפו משקוד על מצוותו!”
אחר שלחו שארין ללכת אל קריית דושאנה ,לקחת את סא ְסראר משם אל חצר המלך; אך את ַרקאש הותיר על
מכונו ,וגמל לו טוב ככל אשר אמר.
אמר נאגו:
“הקשב ,נגיד דושאנה ,לדבר שארין בן דראד ,שבו תחיה הארץ! הנה נישאה נידאד לאיש ,ואין ספק בגמול המלך
אשר מוצא שפתיו לא ישוב ריקם .לאחוזת עולם תהיה לך דושאנה ולבניך אחריך תקום לנחלה; אלף ראש בקר
ירעו באפריך ובין רעי המלך כסאך ייכון .אך שלח אליי את בן וָאדין ויישב עמי; פקח עינך על גבול המלך ואל
תירא דבר”.
בן שבע עשרה היה סאסראר ביום אשר הובא מאוהלי החיל ,לרוממו כיחסו בחצר דודו .בית מידות ניתן לו ,וכל
נישאנְט.
מס דושאנה מונה למחייתו; בין שועי הארץ הוכרזה מעלתו ,והושם אביר ורע לנסיך ַ
עד מהרה יצא שם בן ואדין בארץ והוקירוהו כל יודעיו; נדיב היה ונאמן ,רוחו עזה ,ליבו נכון ,וכל דרכיו אמת.
אך לא כבני המעלה היה חלקו עד הנה ,ולא הסכין למנעמים; אך צנע ועמל ידע ועם חיילים גדל משחר נעוריו.
בלי תלונה שימש את אדונו אשר ניתן לו ,וכפשוטי הנערים היתה מנת חלקו .לבדו עלה ברכס ותר שביליו בלי
פחד; עם בני קוש היה דברו ועם מתבודדי ההר ,עם ציידי יחמור וצבי ועם רוכלים בני סרד .אך זכר בית אביו לא
מש מדעתו ,ורום יחסו ניכר בכל הליכותיו; כעץ אשר שורשו בסלע עמד בכל רעה ,ותכליתו גמלה בו .בשבע
אומנויות הקטל לימד ידו לקרב ,ואת חמש סגולות הגבר שם לו למופת .לוחם בלי חת היה ,אשר יעיר חרבו על
גדוד ואין מציל ממנו; פרש שאין מושלו וקשת אומן ,אשר יקלע חיצו בדהר אל עין ציפור במעופה.
בעושר כבעוני ,דבק סאסראר בחוק רוחו ולא שינה ממנהגו בהיכלות אמטאר .עם בני שועים בילה ימיו ובנישאנט
מצא לו רע ,אך צל העיב על מבטו ,כי מעשה רקאש לא סר ממחשבתו; ובזוכרו את אחותו דאב ליבו ,כי לא
יראנה עוד.
26
אכן כדבר החכמים ,גם בקלה שבפרידות יש צער ,עת שניים שחלקו יחדו בצל אילן או נוף שקיעה יפנו איש
לדרכו ,אך אין פרידה קשה ללב מפרידת אהוב; כי עת כלתה בכיסופיה בת-דושאנה הנידחת ממזרח לרכס ,נשא
אחיה את עיניו לדרך העולה להר מעבר מערב.
יום אחד ,כמנהגו ,ירד סאסראר אל החוצות בעיר התחתונה ,ועת שוטט אנה ואנה מתחת לחומה ,בא ריח זר
בנחיריו ,אשר כמוהו לא הריח מעודו .רענן היה הריח ותמים בפיתויו ,כעלי אזוב לחים או כנטף שרף סנדל ,אך
פראי בנשיכתו כפריחת פרחי אביב או כחיק אשה חושקת .שוב חומק ושוב רומז ,אחז בו שובל הניחוח ,ומשכהו
אחריו בין מבואות וסמטאות ,עד נשאו אותו רגליו אל שער בית לאהיני .נכנס סאסראר ובא אל גן לאהיני ,ושם
עמד הלום חושיו ,כי לא נועז להתקרב עוד ,ולא יכול ללכת.
עודו קופא על מקומו ,יצאה מבית הגן שאנין דקת המותן ,ובידה הענוגה רמזה לו כי יקרב.
אמרה שאנין:
“בן-דמות געגועיי ,קראתיך וגם באת! כי את פניך כבר ראיתי בחלום ובהקיץ ,ואת רוחי שלחתי אחריך; עלה
ובוא ,סאסראר!”
סחרחר חמדה קרב סאסראר אל שאנין הנהדרת ,ודיבר אליה.
אמר סאסראר:
“מי את ,הנגלית אליי ,אשר ריחך שכרון לב גבר ,ולאהיני נאנחת בתנועות קולך? האם חזיון רוחי את ,אם
נְיאסאנה ,בת שמיים? כי דמותך דמות התשוקה ,ועת קראת בשמי ,למראך אבער”.
אמרה שאנין:
“אם כה תבער ,אקל על ייסוריך ,ואם תדעך ,אפיח באשך; שאנין אני ,לא רוח ,לא ניאסאנה ,כי אם כוהנת
ללאהיני החוננת עונג 24 .מפי נידאד ידעתי את שמך ,ותואר מראיתך לא זר לי ,כי מה דמית לה! עלה ובוא ,גיבור,
ורדה מצוף החשק!”
אבל לשמע שם נידאד ,התעטף לב בן דושאנה וזכר את צערו .עוד רגע וחושיו נבוכו ,וצל עבר על מבטו כמשפטו
תמיד .על עומדו נשאר עת שבה וקראה לו ,והליט פניו.
אמרה שאנין:
“הן הבוזה את טוב לאהיני ,מוטב לולא נולד; אל תסתיר ליבך ממני ,גיבור שתוארו מאיר ,כי רק גבורת הלב -
לחולשותיו נכנעת!”
אמר סאסראר:
“בת-לאהיני המבורכת ,אחד הגעגוע בחשק ובצער!”
בטרם יעלה השחר יצא אל שדה אמטאר ,ונשא את תפילתו לשמש העולה מזאד.
אמר סאסראר:
24
"שאנין אני” :ראשית הפסוק רומזת גם למובן השם ) ' = Śaňinמניפה קטנה’(.
27
“שמעני ,אל רוכב שמיים ,העולה מלילה! הב לי אות ,רואה הכל! אי תימצא מנוחתי? איך אבקש נקם? העוד
אשוב אראה את אחותי נידאד? ענני ,אל זוהר ,הקם מדם מותו; על מה ישקע איתך ליבי ,ושוב יקום באין מנוח,
לתור את תכליתו?”
אך לא ענהו שיהאבאן ,ולא ניתן לו אות.
תשעה ימים השכים אל שדה אמטאר ,ובעשירי עלה אל ראש אַ ְמנאת .עת התגלה פס אודם ממזרח ,הקיז מדם
זרועו לאל ,ושב קרא אליו.
אמר סאסראר:
“עלה מלילה אל לוהב ,החונן חיים לארץ! הב לי אור ,מאיר הכל! אם לך קידשני מולידי ,אם רצית בחיי ,ענני,
אל יודע מוות ,או תאספני נא טאהירה אל ממלכת ערפל ,ובין צללים אנוד כצל ,ואדע מנוח”.
כך דיבר במר רוחו עד עלה השמש ,אך לא ענהו שיהאבאן ולא ניתן לו אות .נדם סאסראר מתפילתו ופנה ללכת,
ובקומו ממקומו צל חלף על פני הארץ; נשר אדירים חג מעל ראשו ,ואחר נחת עמד על ראש כיפת אַ ְמנאת .שם
ניצב מרחיב כנפיו ,ונוצתו כיסתה על עין הצוהר.
מגודל המראה שב כרע סאסראר בלי ניע ,עד מקץ שעה קלה נסק הנשר השמיימה ונעלם מעין .קם לוכד
אוּרשארה , 25וליבו נבוך ,כי נשגב ממנו פשר המראה; אז נכנס אל המקדש לשאול את פי כוהן אמנאת ,היודע
דבר שמים.
אמר סאסראר:
ִ “אי ָלאלוּ ,יודע קודש ,ידיד החמישה; שמעני ,כי נפל דבר! לשיהאבאן הקם מלילה נשאתי תפילתי ,ועת כיליתי
לבקש ,נשר אדירים הופיע וירד על עין אמנאת .אילאלו ,התר לי פשר ,כי נסערה רוחי! אולי חטאתי בלשוני ,כי
הרביתי להפגיע; הן יש וזעם האלים שב על ראש מבקשיהם”.
אמר ִאי ָלאלוּ:
“ראה ראיתי את הנשר .אות גדול הוא ,בן ואדין! אך למה זה תרדוף את גורלך? במואר שבימים ,ביום תקופת
הקיץ ,היתה הולדתך; על כן לשיהאבאן קידש אותך אביך ,והועידך לגורלך כדרך השמיים .רואה הכל עצמו
שומר את צעדיך ,וגורלך יידע דרכו כשמש במסילת היום .הן מרוחו שפך עליך ,ובן השמש ייקרא שמך”.
אמר סאסראר:
“אילאלוּ ,יודע קודש ,זה עשרה ימים פיללתי אל האות הזה .התר לי פשר ,ואדע!”
שאל כוהן אמנאת בקודש ,ובראותו כי טוב הוא בעיני האל ,נשא כפיו מעל לתהום התווך עד צהרי היום ,עת יאיר
השמש מבעד עין אמנאת .אזי ברדת שיהאבאן ,בא בו ונישא קולו מתוך הסנוורים.
אמר רואה הכל:
“מה לך גיבור דושאנה? עד אנה זה תלך כצל ,לא חושך ולא אור? קום ודרוך ליבך ,גבר אין שני לו ,ושׂבע
מגורלך כיין! כי אין אדם או שד או אל ,אשר יוכל לך בחרב ,ואלף דור תושר תהילתך! עם נידאד יפנה שבילך
עד אחרון ימיך ,וביד פשעו יאבד אויב ביתך! שא חסד מידי ,סאסראר ,את דיסקת השמש שאין כמותה לקטל;
קרא בשמי ביום פקודה ותרחיק לפגוע!”
25
-לוכד אורשארה” :סאסראר .התואר מקדים את סדר האירועים שבטקסט )ר’ להלן(
28
26
סר השמש והלך ,ושבה רוח אי ָלאלוּ .אז נתן לבן-השמש את דיסקת השמש ובירכו בשם קוטל אָזָאד . .לקח
סאסראר את המתת ,ובליבו מצא מנוח .אז ירד אל בית לאהיני ,אל שאנין שאין בה פגם ,וחילה פניה .כשיהאבאן
בחיק לאהיני רוו דודים עד ערב ,אך ברדת לילה שילחה אותו שאנין ,ולא הוסיפה לראותו עד נבקעה העיר.
27
*
מקץ שנה הוקמה בצו שארין ,מנגד לחומת העיר ,זירת קרבות ליאהוּ.
28
סבכת ברזל סגרה עליה ומאתיים
קשתים כיתרוה; שני בתי משמרת נבנו מעבריה ,ומבואות כפולי דלתות יצאו מהם אל הסבכה .במשמר הובאו
אליה העזים מכל שבויי המלך ,כוהני הקטל ,אשר שבם ואדין בהכותו בהר .אך הישא ְקשה הכביר שמצוותו היא
חוק בני קוּש ,הובא אל נאגוּ ,רב המרגלים.
אמר נאגו:
“הלא ידעת גם ידעת כי נחרץ דינכם למוות ,אתה ועדתך כולה ,על כי הרמתם יד במלך ,אשר מיד שמיים
ממשלתו בארץ .אבל הקשב ,איש הדמים ,וישמח ליבך; כי אין חקר לדרכי טאהירה ,ובחסדה חנן אתכם המלך
במפלט .אחד אחד תצאו היום אל מלחמת הביניים ,ואם תגבר ידכם בקרב ,יהיה שללכם חיים .זכו אפוא בחייכם,
ותנו תודה למלך טאר ,אשר כל חי מודה בשלטונו!”
אמר הישא ְקשה:
“חי אדון המים ,יאהו ,המקדיר תבל! טוב כבודנו מחיינו ,כי מה חיים אשר ימשול בם פחד? דע ,איש מזימה
ונכל ,כי לו הותרה ידי ,אחת ביקשה :נקם!”
אמר נאגו:
“בן אופל הנשבע לשקר ,ידעתי את מרדות ליבך ,אך המזל מאיר גם לבני מוות :מול גיבורי המלך תצאו אל
הזירה ,והטוב שבגברים ישוב ממנה חי .שבעו נקם אם אך תוכלו ,וישפוט בינינו יאהו המשיב ענן!”
ביום ההוא הבהיל אליו שארין את אציליו מדארש ,אך לא אל היכלות אמטאר ,כי אם אל הזירה.
אמר שארין:
“צאו נא ,אבירי אמטאר ,למחול המחניים; מי למוות מר ,ומי לתהילה .לפני אדון המים תחזק ידכם ,ותדע אמטאר
כי באו שילומיה!”
עודם נאלמים בתדהמת ליבם ,הריע כל העם ,והיכו הכוהנים בתופי הרעם .אחד אחד יצאו רעי המלך בחנית
וחרב ,ובני קוש הניפו את גרזיניהם .זוגות זוגות עלו וסבו גבר מול אויבו ,וחוללו חוּרפּה ולהב עד טעמו בשר.
תשעה ימים רוה עפר הארץ מדם הגיבורים ,ובבוא העשירי ,מנו עבדי המלך מאה עשרים ושניים איש חללים
ליאהו.
אמר שארין:
“קום ולך ,הישא ְקשה ,ויהיו לך חייך לשלל!”
26
"בן השמש” :סאסראר.
“קוטל אזאד” :מתאריו של שיהאבאן )ר’ נספח :2שירת הענקים(.
" - 27עד נבקעה העיר” :במלחמת בני שארין )ר' להלן ;( אך למעשה נפגשו עוד קודם לכן ,בזמן המצור.
" - 28זירת קרבות ליאהו” :מלחמת הביניים הריטואלית קודשה לאל.
29
תשעה בני-קוש הוביל הישאקשה בשובו אל זאד ,ותשעה מבני אמטאר כרעו לפני המלך :אַ ְש ְט ַרא ַדאר ,דאגוֹל
ויֶ ֶרם ,אָלוֹש ,אַ ְלאוֹל ו ְסוָּאדי ְס ַטאןִ ,הי ָדאם ,אָ ָראש ו ָהאנָה; כולם רעיו מנוער ,אשר הלכו עימו לסרד במצוות אביו.
אמר שארין:
“ברוכים המנצחים ,ואל תיראו מאומה ,כי בחרבכם קניתם לכם גדולה! היכונו ,גיבורים ,לצאת בראש החיל ,ולא
יסור שמכם לעד מפי משוררים!”
אז רומם את התשעה ,ושמם שרים לחיל עם סאסראר ובני המלך ,נישאנְט יורש העצר ואחיו מי ְרדאת .ביום ההוא
ציוה על נאגו ,ושלחוֹ אל סרד ,ואת שלטי המלחמה הוציא מראש אמנאת העירה .שמונה עשר אלפי בני טאר
הקהיל שארין לחיל ,ובהם גם שני בניו ,תאומי רוּמאלה ,והם עדיין נערים ,לא צימח זקנם .לפני השערים שרף
את אוהל משכבו ,ושעיר עיזים זבח כמשפטו תמיד; לנגד הגדודים ניסך את דם הזבח ,והמית כל ברית לסרד עם
ע ֵרבי ביתם . 29אז תקעו בשופרות ,וקראו בשם ניזומה ,בת הנקמות .עשרה מן הגדודים עלו צפונה עם המלך
בדרך העולה מדא ַרש ,ושני גדודים נהג נישאנט דרומה ובן-ואדין עמו ,אל מעברות ההר מנגד לדושאנה.
*
עת הגיעו אל דושאנה ,פתח רקאש את שעריה ,ויצא לקראת החיל עם טובי הקרת .ברוב הדר וטקס הקביל את
פני נישאנט ,ומשתה מלכים ערך לו בהיכל העיר .אבל אל בןואדין לא אמר דבר ,ולא בירכו כדת; בין שומרי
ראשו הכין את כס סאסראר ,וציום לשמור את צעדיו.
אמר רקאש:
“ברוך תהיה ,נסיך הארץ ,ונתברך בך ,כי דרכו רגליך על עפר דושאנה! למצוותך יסור כל איש ,ואת חובתי
ידעתי; ַרקא ַמן ,בני ,ילך אתך בראש חיל המצב ,וכל צידת הדרך מוכנה עמו .אך בטרם תבקש את גורלך ,נסיך,
דע את מנעמי הארץ ,ושבע מטוב לאהיני!”
אות החגיגה ניתן ,ונערי רקאש הובילו את קרואיו אל מושבם .מחוללות דקות מותניים אצו פנימה לאולם ,ועמן
נוגני טנבור וחלילי קנים; מעדנים יאים למלך הוגשו למסובים ,ולא חסר היין מגביעם .בראש המסובים הוכן
מושב נישאנט כרום מעלתו ,אך את סאסראר הושיבו עם פחותי המוזמנים סמוך למבואות ,ליד שומרי רקאש .קם
סאסראר ממושבו ,וחרד כל איש למראה פניו ,כי אדמו עיניו מזעם ,והרעיד קולו את עמודי הבית.
אמר סאסראר:
“אכן רעים נאים חברנו למשתה הערב! ומה נטעם פה יחד? יין או ברזל?”
באין לו חרב או חנית ,כרך על כף את כנף בגדו ,והסיר שפוד לוהט מעל אגן הגחלים .מהומה נפלה בחדר,
ושומרי רקאש סבוהו ,ידם על ניצבי חרבם ומבטם אל אדונם .אך בטרם זע רקאש ,קם נישאנט ,נשא ידיו ,והס
הושלך בחדר.
אמר נישאנט:
“היכן נחבאת ,בן-דושאנה? איה רעי ,סאסראר ,אשר אהבתי כנפשי?”
29
"כל ברית לסרד וערבי ביתם” :בני סרד ופטרוניהם מבני טאר .בדומה לשארין והימאדרה ,בניהם של בעלי ברית הוחלפו
ביניהם הן כאות לאמון והן כבני ערובה.
30
ובדברו ירד אליו ,אוחז גביעו כדרך חוגגים .מפני נסיך הכתר נסוגו השומרים ,ובן ואדין נגס מן הצלי אשר על
השפוד.
אמר סאסראר:
“בגחלי ָצלי רומצת אש ַרקאש,
אך אם תישוב בה רוח,
גם יער יישרף בה”.
אמר רקאש:
“מי יידע את לב הנוער? יימזגו נא במידה היין והמים ,ואל ישבית שיכור את נועם המשתה!”
אז חייך בלי חמדה ,ובדברו מחא כפיו ,לאות כי יתחדש הזמר .אף סאסראר ,כדרך חוגגים ,נשא גביעו עם בן
שארין ,אך לא שתה מיין רקאש ולא טעם מאומה מכל אשר הוגש לו .באשמורת השנייה קמו ויצאו להר ,ואיתם
רקא ַמן ,נוהג אלפיים איש מחיל העיר .בטרם יגונב דבר אל חיל אוּ ְרשארה ,מיהרו בחושך אל מעברות הזאד.
ככה זממו ,אך עצתם הופרה :בצאת הישא ְקשה לחופשי ,מיהר ובא עם אנשיו אל קריית אורשארה; לב-נוקם יבין
ללב-נוקם ,ובבינת ליבו הזאת ראה ללב שארין ,וגילה את מחשבתו לפני ניהאת בן ארה.
*.
מעל למעברות ההר ניצבת מצודת אורשארה על גב מצוק קדומים שגיא ,שמראיתו כדמות ענק .בני קוש סחים כי
זה הוא אורשו האדיר ,וכאן קפא לאבן ,כדבר השיר אשר בפי חמשת העמים:
“אז שבוּ הענקים את יאהוּ ויָא ִהיני,
כלאו את האלים בהר,
במערת הדים ,בבטן אדמה.
על פני מבוא המערה
הושיב אָזָאד מרגיז הארץ
את אוּ ְרשוּ ,קטון בניו".
30
ממרומים יטיל צלו ,ומבטו רכון למטה ,שש מאות אמה מעל עוברי הדרך; מצפון ומדרום מתלוליו זקופים כקיר,
וממזרח לו יחבור לרכס העולה צפונה ,ארבע מאות אמה מעל לצוק אורשארה .אך מערבה מן העיר נוח המורד,
ויורד בלי זעף אל כרמי גפנים .שם עומדות חומות אורשארה למגן על דרך סרד הסובבת את הצוק מדרום
מזרחה .שם ישב ניהאת לבטח ,חולש ממרומי הצוק על מעברות ההר; שיירות סוחר חסו בו ומילאו את
אוצרותיו ,ושני ריבוא חייל חרדו למצוותו.
30
ר’ נספח :2שירת הענקים.
31
בבוא הישאקשה אל ניהאת ,פקדוהו גם ארהאן וקירין ,אשר חשקה נפשם לצוד איָל וצבי בהר .מששמעו את דבר
הישאקשה שמוהו הנסיכים לשנינה וקלס ,ואף זאת אמרו ,כי בלי ספק נפוצו כבר כל יושבי וָּ ִאין מפני גיסות בן-
ְדראד 31אבל ניהאת גער בהם והיסה את לעגם בנהמת ליבו.
אמר ניהאת:
“על מה הלעגתם ,בני אחי? על לעגי שפת המבשר הסח כי אש נפלה בבית? אוצו ,בני ביהאן ,לנֶשק; ניזוּמה
מטפסת בשבילי ההר!”
כך התנער ניהאת בן-אָרה ,איום בשיבתו וממהר למעש; רץ מהיר שלח לסרד אל אחיו בּיהאן ,ואת פקודותיו
הודיע לראשי חילו .בראש חצי צבאו ,ריבוא תופסי חנית וחרב מבחירי החיל ,שלח את בני אחיו צפונה ,לתפוס
את מעברות ההר אשר מעל לדא ַרש; ומן הנותרים עימו שלח אלפיים איש להעמיק את החפיר ולחזק ממערב את
ביצורי אורשארה.
אך טרם נשלמה מלאכתם ,ועם ערב כבר הגיע חיל בני טאר אשר נטה את מחנהו מנגד לחומות .ניהאת ,שלא
שיער עד מה זעום הוא צבא אויביו ,ירא פן רק חלוץ הוא ,והגיף את שערי אורשארה .בלי פחד בליבו המתין
לאור היום ,בוטח במצוקי ההר ובחומה אשר גדרה כל צר מבוא העירה.
*.
השבח למתינות הלב ,אך עת יבטח בזהירותו ,ייווקש גם זהיר הדרך .על כן אמרו החכמים‘ :עת ירבץ על אם
הדרך ,גם העז בנמרים ייפול בכף צייד’ ,וכן סופר בשיר הענקים:
“ב ֵסתר צל קפאה ניזוּמה,
ובאשר ישבה בלי נוע,
שם ק ָברה אָזאד בארץ תחתיות” .
32
ברדת חשכה ,יצא סאסראר בראש חמש מאות בני חיל ,וביקש לו דרך בין בתרי ההר .מצפון עלה ,והעפיל
בשביל צבאים מעל צוקי אורשארה ממזרח .קשורים איש אל רעהו על ֶכּתף המצוק ,עשו הלוחמים דרכם ְבּ ֵסתר
לילה; אך עת הגיעו למורד ,עמדו מלכת ,כי משם ירד השביל פתלתול וצר על צלע התהום.
.אמר סאסראר:
"הלאה ,גיבורים ,נלך! הן על שבילים תלולים מזה רצתי בנעוריי עם נערים בני קוש! התירו את החבלים ,תלו
קשתות על גב ,תפסו בקיר ,ורדו! "
33
כלטאות בקיר הסלע ירדו אחד אחד כל אותו הלילה ,אך אחדים שמעדו נפלו אל התהום ,ועם סלעים מידרדרים
התנפצו בשאון מפולת בין עצים מתחת.
31
" נפוצו כל יושבי וואין” :השניים לועגים לעוורונו ולחוסר אוניו של שארין :וואין הוא מחוז טאראני השוכן מערבית
לאמטאר ,בכיוון ההפוך לדרך אל ממלכת סרד.
32
ר’ נספח :2שירת הענקים.
33
"התירו את החבלים" :במורד תלול שהאחיזה בו רופפת החבל שקשר את היורדים זה אל זה סיכן אותם באסון שרשרת.
32
"צבאים עוברים בהר" ,אמרו שומרי אורשארה ,אבל לא עוד ראו אור יום .עד רדת אחרוני החיל ,נחבא סאסראר
בסבך שיחים ,ובטרם שחר הסתער מגב העיר .כעדת בני אופל מגיחים מחושך ,התנפלו בקול תרועה על המחנה
הנם ,מכים באלה שניעורו ,ומבעירים כל אוהל .עד מהרה נישאה האש מערבה ודרומה ,וחיל סאסראר הולכים
אחר האש .על תרועתם נוסף עתה קול ענות השבר מתוך המחנה ,ודימו אנשי ניהאת כי אין מספר לאויביהם.
בחרדת ליבם הקיצו ,נסים מאש אל חרב וחוזר חלילה ,עד ברבות המהומה היתה ידם איש ברעהו ,וכל איש פנה
להציל נפשו .רבים קפצו אל התהום אחוזי שלהבת ,ואחרים הרסו אל שערי העיר מפני הבערה.
מ ֶעברי השערים קידמו פניהם אנשי נישאנט ,אך לא גדרו את דרך ההמון אשר שטף החוצה ,אלא היכו בהם ככל
אשר יכלו; מאימת חרבם דחקו הנמלטים קדימה ,ובהתאמצם לצאת דרסו איש את רעהו בין השערים.
מן המבצר ראה ניהאת את חייליו ברעתם ,נקטלים בכל מקום ונפוצים בלי מוצא בקרת הבוערת .עודו שוקל מה
יעשה ,הפכה הרוח את פניה ונשבה צפונה ,והאש פנתה אל המבצר; שטף הבורחים דלל ,וחיילי נישאנט ,שטפו
אל תוך העיר.
"יד טאהירה היא" ,סח ניהאת ברפות רוחו ,ובקוראו אליו את אַנְ ָמה ו ִהייָא ַרם ,הכין נפשו למות; אך בעודו מרחיק
נפשו ,קורא בשם המוות ,בא הישאקשה במרוצה . 34
אמר הישאקשה:
"קום ,בן אָרה השגיא ,כי פחד שוא בעקביך ,ודוחק הזמן! קום צוה על המשמר ונצא מזרחה! היטב ידעתי את
הדרך שממנה באה הרעה הזאת; דע כי רק מתי מספר יכלו לרדת בה ,וכנסים מפני ההד היו גדודי אורשארה.
צוה ,אבי-הגיבורים ,ויאבדו אויביך! כי בנקל נכה את היורדים בהר ,ואחר נישא חרבנו אל הבאים בשער .צוה,
ניהאת ,נלך!"
אמר ניהאת:
"חי צופנת הגורל המולכת לבדה! הקהילו את החיל!"
35
השופרות נתנו קולם ,והסתער נגיד אורשארה בראש משמר המצודה ,אלפיים איש בחירי חילו; איומים בייאושם
נפלו על תוקפיהם כ ֶחתף ,ודחקום מזרחה עד הסלע .שם עמד סאסראר עם שארית חילו ,וגבו להר; אחד אחד
נסוגו במעלה השביל ,כחמישים בני חיל.
אז הפך ניהאת פניו לעבר החומות ,אבל הישאקשה הכביר שאג מלוא גרונו ,וקל כנמר הרים טיפס במעלה .מאה
אמה עלה בשביל ,מהפך בגרזינו ושואף נקם .שמאלו בקיר הסלע ,וימינו למחץ ,איש אחר אחיו הרג בלוחמים על
פני השביל הצר; שבעה עשר מהם קטל ,ואחרים הטיל אל התהום .חמוץ דמים עשה דרכו על פני גופות גברים,
עד עמד מול בן השמש.
אמר הישאקשה:
"בן-ואדין ,לאן תברח? היכון ללכת אל אביך ,כי את דמך אצוק לנֶסך במשתה ניזומה!"
אמר סאסראר:
"בוא ומוּת ,איש הדמים! אכן גדול הוא חסד יאהוּ ,כי הותיר לי זבח!"
34
36
"אנמה והייאראם" :בני ניהאת.
"קורא בשם המוות"' :בשם ואלומה' ) - ( Walumaאל או פרסונה אלוהית של המוות ) (Wlalunē
" 35צופנת הגורל" :טאהירה.
33
ימינו בסלע ושמאלו בחרב ,הפך סאסראר פניו אליו ,וברזל היכה ברזל .כאָזאד ושיהאבּאן ,אל בזרועותיו של אל,
כן היכו איש באויבו הגברים האדירים .ברום שמיים כבר עמד השמש ,ועדיין לא שבתו מאבחות חורפה ולהב,
עד תשו אבריהם ומכתם רפתה ,וקהו גרזן וחרב ממחי זרועם .אז סב סאסראר לאחוריו וסח לנערו" :אחוז בי ,אל
תרפה!" ,ובסכלו בשמאל את מכת הישאקשה ,תפש בו בימינו והטילו לתהום.
כנדהמים חזו חיל סרד במפלת בן ההר ,ולא קמה בם עוד רוח לעמוד במלחמה; ובאשר עמדו ,כיתרום אנשי
נישאנט .סלעים ניתכו בהם מעל וחיצים מנגד ,ולא היתה להם תקומה עוד ,כי בורות וסבך שיחים כל מרגלות
הצוק.
אמר נישאנט:
"השב את חרבך ,ניהאת ,ולא תמות בחרב! הן שאר בשרי אתה ,ואין בך עוון!"
הביט ניהאת סביבו ,ולא ראה מפלט ,כי מפנים ומאחור כלתה אליו רעה.
אמר ניהאת:
"נכד דראד ,בדרך אצילים דבקת ,ולא תדע קלון! שובי חרב לנדנך!"
ובדברו נעץ חרבו בארץ ,וכל חילו הניחו את נשקם.
כך תפסו באפס יד את מעברות אורשארה ,ואת ניהאת הוליכו שבי אל טירת רקאש .אלף איש הפקידו למשמר
אורשארה עם אירקאמו בן קאי ,ומיהרו צפונה אל קריית בני סרד ,לחבור אל הגדודים העולים מדא ַרש .37
*
בשוכבו ובקומו ,ארבע עשרה שנה ,תיכן שארין את מסעו עד כי ראהו לפניו; מאופל עוורונו ראהו ,כמהלך
בחיזיון אשר ידע עד תום .בראש גדודיו פנה צפונה ,אך לא אל מעברות ההר ,כי אם אל גבול הוזאן .בסתר ערפל
חצו את נהר הדראפנה ,וחנו בסבך הגומא עד ירד הלילה .מגבול ארפאן ירדו דרומה והקיפו את ההר ,מסביב
לחיל בני סרד אשר על מעברות הזאד .שישה ימים ארכה דרכם בנתיבות עקלקלות ,על פני טרשים וערבה; אך
אין עצה אשר תצלח זולת עצת טאהירה ,ועת קרב שארין אל דרך סרד ,כבר חנו עליה קירין וארהאן.
ביום ההוא הגיע אל ביהאן הרץ אשר שלחו ניהאת ,ודברו עמו.
אמר ניהאת:
"ברכת אלים על ראש המלך ושלומות מאת אחיו ניהאת! כנס ,אחי ,את צבאותיך לתהילת בני סרד ,כי שב שארין
בן אחותך לעלות בהר!"
אבל ביהאן שאהבה משלה בו ,לא שעה אל האיגרת ,ואל אחיו שלח לאמור:
"שלומות מאת ביהאן בן ארה אל אחיו נגיד אורשארה הכותש אויביו! על מה חרדת ,אחי? פן יצא החולד לצוד
את הנמר? הרם שוטך ,ניהאת ,ולמדהו לקח!"
אך עוד ביום ההוא ,בצאת שארין עם לילה ,כלתה רעה אל סרד.
36
גדול הוא חסד יאהו :"...מרמז לזירת הקרב שהישאקשה יצא ממנה חי.
37
ע"פ תחשיבי הזמן של מעבר הכוחות ,המרחק בין אמטאר לסרד דרך המעבר הצפוני היה קטן פי שלושה בקירוב מן
המרחק דרך המעבר הדרומי )ר' מוסף :3מפות ותרשימים(.
34
*
למראה גדודי בני-טאר ,חרדו אַ ְרהאן וקירין פן אבד חיל המצב ,והעלו עשן לאות אל מעברות ההר .אז חנו על אם
הדרך וחיכו למענה ,אך זה בושש לבוא .חילות שארין חנו גם הם והחליפו כוח ,אך בנטות היום קרא אליו בן
דראד את שרי החיל .עת דלקו הלפידים במחנה א ְרהאן וקירין ,חמק שארין בחשכה; גדוד אחד לקח עמו ,ושם
תחתיו את בנו מירדאת בראש הנותרים.
ממעברות הזאד ָקרב חיל המצב ,וחנה בטרם לילה מהלך שעה אחת ממחנה ארהאן וקירין .ביראתו פן יכתרוהו,
החיש מירדאת את מעשהו ומיהר דרומה בו בלילה .כל גדוד חצה לשני ראשים ,ואת חצי החיל נהג עמו להר;
ובעודו אורב על המורד ,ציווה מירדאת על שאר חילו לסוב על הגבעות את צבא ארהאן וקירין ,ולהמתין לאות.
כך כיתר את בני ביהאן בתשעה גדודים קלים ,וממקומו הבעיר אבוקות לאות.
כזאבים עטים בלהק ,הסתערו מן הגבעות אַ ְש ְט ָרא ַדאר ,דאגוֹל ויֶ ֶרם ,ועוד בני סרד מתעשתים לקדם פני אויביהם,
חיש נסוגו התוקפים ,ומן הגבעות מנגד ירדו אָלוֹש ,אַ ְלאוֹל ,ו ְסוַּאדי ְסטאן ,וחלפו כחתף בלב המחנה; אחריהם
פשטו הידאם ,אָ ָראש והאנָה ,ובתורם הגיחו שוב אַ ְש ְט ָרא ַדאר ,דאגוֹל ויֶ ֶרם .כך שבו וזרעו בחיל מהומה ופחד,
פעם מצד זה ופעם מאחר ,עד לא ידעו עוד אויביהם מנין תיפתח רעה .אז בקול ענות פחדים עט מירדאת עם שאר
גדודיו על החיל הנדהם ,שנמלט משם צפונה אל מחנה חיל המצב.
כעדר תאואים הנס מן הנמר ,נפוצו חיל א ְרהאן וקירין להציל נפשם ,מותירים את נופליהם לטרף הרודף; כך נסו
עד הגיעו אל תוך המחנה ,אך בחשכת הלילה נזעקו יושביו מפחד הבאים ,ועת חרד כל איש מפתח אוהלו ,היתה
חרבם איש באחיו.
כך ,באבדות מעט ,המשיך מירדאת ל ֶס ֶרד ,ואין מונע בעדו.
*
בטרם צאת שארין מטאר ,חשו לפניו לסרד נאגוּ ואנשי סודו; מאה פרדות עמסו בארגמן ומשי ,ענבר ,בשמים
ומושק ,ובשיירת סוחרים עשו דרכם העירה ,עוטי מסוה רוכל .שם פרשו את מרכולתם והתמקחו לרווח ,אך את
אוזנם היטו לדבר יושבי הקרת ,ופקחו עינם על הארמון.
לא הרחק מן החומות ,על תל עפר כבוש ,שלושים אמה גובהו ,התנשא ארמון ביהאן מעל חוצות העיר .ליד
השערים ניצב בית המשמר ,ומשכנות המשרתים סביב לבית המלך .בין ההיכל והחומה ,נסתר משאון הקרת,
השתרע הרמון ביהאן בין עצי גנו .שני מבואות סתרים ירדו מבית המלך :האחד יוצא דרומה ,אל כיכר העיר,
והאחר אל החורשות מעבר לחומה ,אשר בהן ציחק בן אָרה עם נשות חיקו.
כנמר אשר יידע משכנות שפנים בסלע ,כן ידע שארין את כל מוצאות העיר ומבואיה .מקץ שלושה ימים בדרך,
שלח אל נאגו רץ מהיר ,והודיעו על דבר בואו ואת אשר יפעל.
רב המרגלים ידע את מעשהו ,ולמועד ,עם רדת יום ,הקהיל את כל אנשי סודו .בסתר חשכה חמקו בסמטאות,
וכצללים עברו ובאו עד כיכר העיר .שם ירדו משער הסתרים הבא מן הארמון ,ובמפגש המבואות פנו אל החומה.
את השומרים המיתו בחבל ובסיף ,ופתחו לפני שארין את פתח המבוא .חיש שטף ובא החיל ,ופשט בלי קול על
היכלות ביהאן.
35
במחנה עצום ורב ,שלושה ריבוא בני חיל ,חנו צבאות בני סרד מסביב לעיר; אך לא יכלו עתה להושיעו במאומה,
כי כדוב במערתו סבוהו הרודפים .שאננים על משמרתם הוכו שומריו כחתף ,ומטו בלי מפלט .נקטלים בכל מקום
קראו איש אל אחיו לעזר ,ויתרם הפכו פניהם ,נרדפים על צווארם במסדרונות ,בחצרות ובחדרי המשרתים.
כמנהגו עם לילה ,קם ביהאן ,רועה הארץ ,מתחבט כדג ברשת בת אוֹפּאלי ,ושוטט מוכה תשוקה על פני חדרי
נידאד .הולך ושב ,נדד בין חדרים ,ופקד באין מנוח את נשיו ופילגשיו .שם לכדוהו הפושטים ,עירום בלי בגד
לעורו ,ועקרוהו מיצועי אחת מן הנשים .בנחושתיים השליכוהו אל בית האסורים ,ואת חותם בית-ארה הוציאו
מידו.
בשם ביהאן שלח אז נאגו איגרת אל שרי חילו ,וציוָם בצו המלך להניח את חרבם לפני שארין בסרד; אך בבוא
שרי החיל ,אסר אותם אותם שארין ,ושלח תחתם את רבהסריסים ַפּא ְרנָאת ,ואת זקני היועצים ,יאמיש ,רוּאין
וקאשיוואן .ביד ַפּא ְרנָאת נתן איגרת ,מכתב ריבון בני סרד החתום בחותמו; וזאת ציווהו בו ,לצאת בראש החיל
אל ערבות סי ְר ָדאלה ,ולהביא אליו משם את הימא ְדרה בנו.
בשם ביהאן הודיע נאגו ,כי נכרתה ברית המלכים ,ואל כל שועי בני סרד שלח ביד שליחיו לאמור" :בעוד שלושה
ימים יחוג המלך את חגו ,לתת תודה על שלום הארץ ,אשר בברית מלכים ייכון .בואו אצילי בני סרד וישיש
ליבכם בברית אשר חיים בה! אל ייפקד מן המשתה אף איש מאוהבי בן ארה ,כי חמורה מצוות המלך להחיות
ולהמית!"
חיל טאר ירד עתה העירה ,ותפס באין מפריע את החומות והצריחים .אך לב בן דראד לא נח עדיין ,ושב ציוה על
נאגו רב המזימה.
אמר שארין:
"שלח וקרא אליי את א ְרהאן וקירין ,ואם ילכו איתך ,מוטב ,אבל אם יחשו מבוא ,אמור להם כי ערובות ביהאן
הם לברית אשר כרת לי ,וכי אם לא יבואו ,יוּבל תחתם ביהאן אל קריית אמטאר".
ביום ההוא שש לב שארין ומתק אוכלו בפיו; לא עוד שכן באוהל ,ולא שכב על אדמה קשה .על ערש מלך נח,
ובהרמון פקד את הנשים למול עיני ביהאן .משכילה את מעשהו ,ניקר המלך העיוור את עיני ביהאן ,וציוה להביאו
אל אולם המלך .שם ישב שארין על כס מלכי בית ארה ,וביהאן מוטל למרגלות הכס.
אמר שארין:
"התבונן היטב ,בן-ארה! צפה על ארץ חושך אשר אין חקר לה! כי חי טאהירה ,באה עת חשבון ,וקום תקום היום
לפני כיסא אביך למשפט ניזומה הנוקמת עוול! בשתי עיניך כבר שילמת על עיניי אשר ניקרת ,ואם בחיק נידאד
רוית מנעמים ,הן כבר מחיתי כל חמדה מעל ליצועיך .אך לא שלמה באלה מנת פשעיך ,מלך! כי עוד נותרו
לשילומים דמי קאי אחי אשר שפכת בזדון ליבך הרע .מות אפוא איש הדמים ,ויהיה דמך לנסך על קבר קאי בן-
דראד!"
על ברכיו זחל מ ֵכּה השאקים ,זקן עיוור ואין אונים אשר אבד לו צלם מלך; ומתבוסס באנקתו ,גושש לו דרך
בידיו על מעלות הכס.
אמר ביהאן:
36
"ריבון הנקמות! הלא שבעת נקמה בכל אשר עשית? בשם אמך הימא ְדרי ואם בכורך אימאל ,זכור את חסדיי ולא
את רעתי ! 38זכור את ילדותך בסרד ,וחוס על שׂיבתי!"
אמר שארין:
"עתה ערב קולך ,ביהאן ,אבל חסוך דברים; כי מעל כתפי אחי את ראשך שלך הסרת ,ובאשר זרעת ,שם אתה
קוצר!"
אמר ביהאן:
"אכן כפתי לא יבין הפחתי אש באוד עשן! אין אשר יידע את דרך גורלו ,וסוף כל מעשה כנעורת ,באש הזמן שלא
תדע שובעה .כי כן הוא דבר החכמים' :נחש החמ ָת בחיקך ,ומה תלין על כי נוּשכת?' קשה נשיכתך ,שארין ,אך
אם נגזר עליי המוות ,עשה עמי עוד חסד אחרון".
אמר שארין:
"עד אנה תתחנן עוד ,מלך ,לרחמים שלא יָדע ליבך?"
אמר ביהאן:
"רק זאת עוד אבקש ,בן ְדראד :כי תשיר לי בת דושאנה עוד פעם משיריה".
אמר שארין:
"עד אנה עוד תוגיע את אוזניי ,עלוב? קראו לבת-דושאנה ,ואם תח ַפּץ ,תשיר לו!"
עלתה ובאה בת-ואדין ,אשר קולה יאיר לב גבר ,ומול שני המלכים שמאור עינם כבה ,ניצבה כאור עולם אחר
שגם עיוור יראנו .כך עמדה הבת בלי דופי ,קוראת בשם טאהירה ,ונתנה קולה בשיר ,שאילנות וציפורים ינודו
לשמעו; על ייסורי הארץ שרה בת-דושאנה ,ועל מכאוב וצער ,שגם אלים ידעוּ.
.אמרה נידאד:
"בטרם הרחיקו שמים מארץ,
עת הטילה טאהירה בין יש לבין אַין
עולמות אחר עולמות,
צ ַרת אלים ראיתי על פני אבנֵי גורל!
עת אבדון היה חוקם ,חרדו האיתנים;
כי פערה אם הענק לועה על אדמה,
וח ְרבה הארץ בלי גשם ובלי אור;
למשיסת אָזאד היה השמש
ומדמו שתו בני אופל בקצה המערב.
38
הימאדרי ואימאל :אחותו של ביהאן ובתו.
37
ָשבוּ הענקים את יאהו ויאהיני,
כלאו את האלים בהר,
במערת הדים ,בבטן אדמה.
על פני מבוא המערה
הושיב אזאד מרגיז הארץ
את אוּ ְרשוּ ,קטון בניו.
וחשכה בלי אור,
חרבה הארץ באין גשם ְ
עת ילידי ענק חיוורים
שיחרו ַלטרף במשכנות אדם".
כך שרה בת-דושאנה ,ולא זכר עוד איש חלקו ,כי צער הגורל הכריע את ליבם .אז נדמה רגע ,ושוב שלחה ידה
לנבל :בשיר בהיר נתנה קולה ,אשר דברו מאיר כשחר ,וצלילו שוטף כפלג בהתחדש אביב.
אמרה נידאד:
"הן עוד מתוק האור ,והאויר כיין,
יסמין עודו ֵמנֵץ ,קיכלי עודו ַמ ְצוִיץ.
לכו לכם בני-אופל האורבים ַללב,
כי בהירה דרכּי ופקוחות עיניי:
באין רו ֶאה נפקח לבי ,ורוחי לשמש,
באין רואהָ ,בּרוּח ,נדים א ְלמון וָ ֶאדר".
עתה הפכה פניה אל שרי החיל ,והטעימה מלותיה ,מלה אחר מלה .בהמיית קינה היכתה במיתרים ,אך בקול רונן
בלי צער הנעימה את שירה.
אמרה נידאד:
"עת כבה ְמאור הארץ ,אל אקרא ָלאופל יום!
בלי מוֹרא אסוּר מצל ,ותוּאר עינִי לראות:
מי אשר כבו עיניו ֵמראות את דרך החיים,
הלא גם לא יראה בבוא עליו המוות;
אך היודע אור ,יידע את מעשהו,
ושמו יינון לעד בין מבקשי החסד!"
אמר שארין:
"די בזה ,ברוכת לאהיני! טוב שירך לנוחם לב ,אך עז מנשוא לזה שגורלו נגזר! אך שוב תשובי אל אמטאר ,ומי
ייתן ובת אופאלי תבשר לך אושר".
38
אמרה נידאד:
"חסדך ייכון לעד ,מלך שאויביו ייחתו ,אך מה בוששת לבקש לי אושר! באש ליבי כליתי ,וכאוד מן השריפה ניצל
בשרי וחי; אבל אחת ביקשתי לי :להיות לא ֶפר .תנני ואלך היום אל משכנות הנדר אשר בסתר זאד; שם ,בעבודת
טאהירה ,אאכל נא אש באש ,ואולי אמצא מנוח".
"כן יהי" ,אמר שארין ,ושילחה מעל פניו; "קראו לתליינים ויוצא ביהאן!"
אז ציווה כי יהרגוהו בחצר המטרה ,במקום אשר המית בו את קאי נסיך אמטאר.
כך מת ביהאן ,משענת סרד ,אחר שומעו את שיר נידאד .במסתרים הומת ,ודבר מותו נשמר מבני הארץ ,אבל
ביום ההוא נפל בהימאשאיה שער המקדש ,וקול קינה הילך בין עמודיו .אהוב עמו היה ביהאןְ ,שׂבע נצחונות
ועונג ,ובניו עזים בלי חת ,ולא יימוט דברם.
*
אף כי צלחה מזימתו עד הנה ,ידע שארין מה דל כוחו מול המוני אויביו ,ועת נשלם המעשה ,ירא פן ייוודע גורל
ביהאן לצבא בני סרד ,וישוב העירה .אז קרא לבנו מי ְרדאת ,נכד נימידאד ,ושלחהו בחשאי לבקש לו עזר מריבון
הוזאן .אף את דברו לבת ואדין מילא כמשאלתה ,ושלחה ביד מירדאת להבטיחה בדרך .חיש האיץ בו לדרכו ,ואת
הידאם הפקיד תחתיו על שרי החיל .שש במזלו הטוב ,ציווה כי יימזג היין באולם המלך ,ואת הידאם שלח לחתום
את מעשהו.
אמר שארין:
"מהר למצוָתי ,הידאם ,העז בגיבורים! שלח ידך בתליינים ,אל ת ַחיה אחד ,ושמור את ראש ביהאן לבל יראנו
איש".
שרי שארין חזו בנקמתו ,ולבבם נדהם מבלהה; ממצוותו לא סרו ,וכבשו ליבם ,אך עת הוכרז משתה הברית ,חרדו
גם על א ְרהאן וקירין ,רעיהם מנוער ,אשר קראם המלך אל החג .ככה החשו ,אך עת יצא מירדאת מסרד ,נועצו
יחדיו.
אמר הידאם:
"רעיי ,שרי החיל; אל יירע דברי בעיניכם! לתהילת המלך נלחמנו גם יכולנו ,אך מה נורא הזמן! כדת אסרנו
מלחמה על קירין וארהאן שגיאי הרוח; כי זה חוקם של אצילים ,לצאת לקרב בצו מלכם .אבל עתה ,חושש ליבי,
כלתה גם אליהם רעה ,וכבני בליעל יוצאו אל ההורגים .הלא אף אנו ,מנעורינו נחשבנו לרעי המלך ,אך ראיתם
מה קלו חיינו בעיניו! זכרו ,אחים ,את הטובים שברעינו ,אשר אבדו משחקים בזירת המלך".
אמר אַ ְלאוֹל:
"אם לא מלאה נקמת בן-דראד ,אין מה שימלאנה! ניזומה הנוקמת שוכנת בקרבו ,ועל חשכת עיניו הוסיפה את
חשכת הלב .אמת דברך ,הידאם :בחצר ביהאן גדלנו עם שארין ,ארהאן וקירין; אך לב המלך מת ,וחסד נעורים
לא עוד ישמור לאיש".
אמר ְסוּאדי ְסטאן:
"אם כך נגזר ,אין להשיב את לב שארין מן הדבר הזה .אך החשו ,רעים ,פן יבולע גם לנו! כי זה הוא דבר
החכמים' :בלכתך אל הנמר ,אל תבקש את עקבותיו במקדשי החסד ,ובשובך הפוך פנים ולך לאחוריך'".
39
אמר דאגוֹל:
"נמר אחד ראית ,אך לא את האחר! כי אם נמרה את פי המלך ,אכן נומת על חטא מרדות; אבל אם נחזק ידיו,
נאשם במעל ,ובלי ספק נאבד עמו בשוב צבא סרד אל העיר .בין כך וכך אבוד נאבד :כי לא נוכל לברוח ולא
להישאר!"
אמר יֶרם:
"אך אם נגזרנו ,מה נתמהמה? ממה נירא ,אחיי? תדבר לנו זרוענו ולא פינו! כי עתה אחת הדרך בה תקום
ישועתנו :יישא שארין בגורלו ואל נאבד כולנו .הלא מפי אישה למדנו מה קל המעשה ,ולאוזנינו לבדן כיוונה
דברה לאמור' :מי אשר כבו עיניו מראות את דרך החיים ,גם לא יראה בבוא עליו המוות'".
אמר האנה:
"כבוש ליבך ונצור לשון ,ירם הפוחז כמים! אם גם הרשיע הנמר ,אל תוכיחו התרנגולת!"
חורק שנו קם ירם ושלח ידו לחרב ,אך אשטראדאר ,הגבר האדיר היסהו ודיבר אל האנה.
אש ְטראדאר:
אמר ְ
"רוחו של בן חורין אחת היא; פחד מפני הפחד ,האנה! כל הירא את העולם ,מוטב לו אילו לא נולד ,ולא ייכון
דברו בקרב אצילים!"
אמר האנה:
"רק הבוזים את חייהם יוקירו את חוכמת המוות ,אבל יודעי הזמן יוקירו את חוכמת החי".
אמר הידאם:
"אמת דיברת האנה ,אך רק חציה ידעת .כי היודעים דרכם יינקו משדי היום בזרוח שמש ,אך לא יבזו את דום
הלילה בשקוע שיהאבאן למות .רק המוקיר חיים עם מוות ,יעשה את מעשהו בכל רוחו ומאודו; אך מי שגס ליבו
ַבּשניים ,לא ייקרא עוד חי או מת ;39עבד הוא באין אדון לו ,כי לא יידע עוד את ליבו ,אשר בין כן ולא יהיה
לאַין".
אמר האנה:
"את חובתי רוחי יודעת ,כי אחת היא חובתנו ותחיה בה כל הארץ; הן זאת למדנו מנעורינו' :הקם על אדוניו ,יקום
עליו עבדו'".
אמר אָ ָראש:
"מה לנו חכמת מלים? אחת היא דרך הישר ,גם אם קשה היא להולכיה .אספו את חרבכם ,רעיי! נורא הוא המלך
ונורא מעשהו ,אך הדבק בדרך אצילים ,שומר את אמוניו".
אמר דאגול:
"אש מזה ואש מזה ,ועוד אנחנו מדברים! אין איש אשר יידע את גורלו ,ואין אדם אשר יכניע את תמורות הזמן.
הן כבר ניתן לנו האות ,ודבר טאהירה הוא ,אשר נזרק מפי נידאד".
אחרון בחבורה ,נשא אלוֹש את פגיונו ,ובלי דבר דבר הקיז מדם זרועו לכרות את ברית הקשר; אחריו עשו
כמעשהו הידאם ואשטראדאר ,דאגול ,אלאול וירם ,וסואדיסטאן איתם; בחמורות שבשבועות נשבעו יחדיו ,אבל
- " 39בשניים" :בחיים ובמוות.
40
אראש והאנה עמדו בדעתם .אז קמו השבעה על אראש והאנה וחבשו אותם בכלא המצודה; את המשמר שלחו
לתפוס את נאגו ואנשי סודו ,ועם ערב באו יחד אל משתה המלך.
*
אולם האספה המה מפה לפה ,והמשמר הוצב בשעריו .כל נגיד ,מושל ושוע חשו אל היכל ביהאן לתת תודה על
שלום הארץ במשתה הברית .אף קירין וארהאן ,נסיכי בית ארה ,באו ועימם כל בני הפילגשים; חיוורי פנים
מדאגה ורוחם סוערת ,חיכו לבוא שני המלכים ,רועי בני טאר וסרד .אך אחרי שעה קלה נכנס שארין מוקף
שומריו ,ושח כל גו בפחד .עלה שארין והתיישב על כס מלכי בית ארה ,ואות החגיגה ניתן .אך קירין קם ,עיניו
כדם ,ובדברו רעד החדר מעוצם זעמו.
אמר קירין:
"בחסד ובחוק ניכר המנצח ,ובגדולת הלב ייוודע אציל; אבל אתה ,בן-דראד ,נועזת כשודד! על כס ריבון הארץ
ישבת בלי בושת ,ולא הוצב בלתו אחר ,אשר יאה למלך .האם בלי כס ירבץ אבי ככלב לרגליך?! עד מה שפלת,
גור מלכים! הלא בבית אבי גדלת ,ומידו אכלת לחם! לו יש חרב בידי ,כי אז ידעת חובתך; כי אין שפל מן
המשפיל את הטובים ממנו!"
אז התנפל אל כס המלך בחמת רוחו ,ואחריו עלו ארהאן ואחיהם; אך השומרים על מעלות הכס עצרו בהם בלי
קושי ואחזו בהם.
אמר שארין:
"מה טחו שתי עיניי האלה לראות את חוק החסד! אך מה בין השפל לרם ידעתי גם ידעתי .אך לא ידעת ,בן דודי,
עד מה שפלה עתה קומת אביך; כי יש וחסד יעוור עיניים ,אך עוול יפקחן".
ולהידאם אמר:
"איה אדון הארץ? קראנו ויבוא!"
עלה הידאם במעלות הכס ,נושא בשק את ראש ביהאן מכניע כל הארץ .לפני שארין הוציא את מלקוחו ,הניפו
בשׂערו והציגו סביב לפני כל הקהל .אז הרפה מראש בן ארה ,ונפל הראש על פני המעלות ,מתגלגל למטה
לחלחלת רואיו.
באין כל נשק בידם ,טרופי זוועה וזעם ,הסתערו בני סרד אל המעלות; ועת ירדו שומרי המלך לאלפם בינה בחרב,
נותר הידאם במרום הכס ואין איש עימו .אז רכן אל פני שארין וקולו הילך פחדים על ההיכל.
אמר הידאם:
"היקצר ,קוצר הארץ ,כי ָבּשלה כבר נקמתך!"
כהרף עין בהקה החרב בידו ,ובאיבחה אחת התיז את ראש שארין.
הס נפל לרגע ,ומיהרו אליו רעיו ,בטרם יתעשת משמר המלך; אבל הידאם הניף חרבו ,להבריחם ממעלות הכס.
אמר הידאם:
"סורו ,מצביאי צבא טאר! הנה משפט הברית אשר נשבעתי למלכי; הנהו ,כלי הדין שאת גוזרו יגזור!" ובדברו
נעץ את להבו בכרסו שלו ,ואת מעיו שפך לעיניהם.
41
בלהה נפלה בבית ,והמשמר טבח באצילים; אך ששת הקושרים מיהרו לרדת אל ארהאן וקירין ,ואחזו בהם" .אל
פחד!" סחו אל השניים ,והוליכום איתם בשבי למלטם מחרב .בכליהם חיש שמו את מטה המלך ,את חרבו ,כתרו,
וכל סמלי ביתו; אז הרגו את נאגו וכל אנשי סודו ,פקדו את גדודיהם ויצאו מסרד.
כך מת שארין בן-דראד ,בעצם נצחונו ,שש בנקמתו וטועם פריה; בלי דעת את מותו ביד בוגדים נפל ,ובסוד
ניזומה מצא לו מנוחה .אהוב היה כל עוד ראה ,שנוא בעיוורונו ,ובניו דגולים מעם ורוחם עזה .ביום ההוא נפלה
טיפה של דם מראש כיפת אמנאת ,ושאגת קרבות עברה בשדה אמטאר.
*
מירדאת החיש דרכו לישועת בני טאר ,ובעוברו ברכס ,הניח את נידאד לפנות למחוז חפצה .משם מיהר
לשליחותו ,אל נימידאד ריבון הוזאן ,אך בעודו בדארש השיגהו רץ מסרד ,והודיעו על מות אביו ביד הידאם.
תשעה ימים קונן מירדאת על מולידו בדארש ,תשעה ימים נסגר באוהל ,עינה בשרו בחבל ,ובכה רוב בכי .אך
מקץ תשעה ימים ,נעור בטרם אור ,רוחץ בזיעתו; עיניו כמו צועפו ,מראה פניו שונה ,וביעותי רוחו דיברו מפיו.
אמר מירדאת:
"שניים במדבר הלכו ,ואחד הוא נאד המים; שניים עוללים נולדו לשד אחד! היאשם האיש אשר חייו יקרו לו?
המת יחדל ,החי יחיה :מה דל הוא העולם!"
עת שבו הגדודים מסרד וירדו עד דארש ,שלח מירדאת לקרוא להם אליו.
אמר מירדאת:
"ביד בוגד נפל שארין ,ואין מלך על הארץ .אכן אין איש אשר יידע יומו ,ואין מכניע את תמורות הזמן! ידעתי ,כי
תחת טובתכם ייסר אתכם אבי; אך תנו לי את ידכם ,ותשבעו טובה".
בשומעם את דבר מירדאת ,ששו בו שרי החיל ומיהרו אליו.
אמר דאגוֹל:
"הישבע לנו ,מירדאת ,ונישבע לך כאשר ביקשת; כרות בריתך עימנו ,ונילחם לך בכל אשר תלך".
אמר מירדאת:
"חי ניזומה הנוקמת במפרי הברית! בי נשבעתי ,מצביאי שארין :אויבכם אויבי וחייכם חיי! כהנה וכהנה ירבה
גמולכם אתי ,ובין רעי המלך מושבכם ייכון".
אז נשבעו לו אמונים ,וקידשו נדרם יחדיו בחמורות שבשבועות.
יצא מירדאת אל טאר בראש החיל ,להכריז על מלכותו במקדש אמנאת ,אך בעודו בדרך בא אליו הרץ מאמו
אטאשה ,להודיעו על דבר הקשר ,כי מעלו שרי החיל ועם הידאם היתה ידם.
אמרה אטאשה:
"בני מירדאת ,אשר הסער סח תהילתו ,ואשר השביע פי את ליבו לטוב!
צחקת מאוּשר! קומה הינקם בדם ,וישקוט אביך בנסך דמי רוצחיו!"
40
השביע פי" וכו' :ביום שקידש אותו אביו.
40
הן משדיי ינקת ,ילד ,ועל ברכי אביך
42
שמע מירדאת את דבר הרץ ורעשה רוחו; את בגדו קרע לשניים ,ובכה מזעם .בחצי הלילה שלח את המשמר
לתפוס את השישה ,ובנחושתיים הביאום אליו.
אמר מירדאת:
"ארורי אלוה ,איך נועז ליבכם? באב שלחתם ידכם ,ולבנו תתנוה? דם המלך בראשכם ,וכולכם בני מוות!"
אמר דאגול:
"אדון הארץ ויורש הכתר! הלא ר ֵעי שארין היינו מעודנו ,ולתהילת ביתו השלכנו את נפשנו בכל מלחמותיו; אבל
גם פיך סח ,כי תחת טובתנו השיב לנו רעה .אכן יראנו בראותנו כי נגזר כל איש ביד נקמת שארין ,אך רק
במחשבה חטאנו ולא במעשה; כי לא שפכו ידינו את הדם ,ובחרבו שלו כבר מת מכה אביך.
תן דעתך על מלכותך ,והישען על עוז זרוענו! כי שארי בשרנו ונאמני ביתנו הם אשר עולים אתך בחיל .זכור את
שבועתך ,מירדאת! הן בן שארין אתה ,בשר מבשרו ,ויש לאל ידך לטהרנו ,כי זה משפט הדם".
כ ֶרקח יין לשיכור יצק דאגול דברו באוזן הנסיך ,שתשוקתו למלוך קדחה בו כמו חולי .עוד וריד הזעם במצחו
הולם כמתפקע ,כבש את חרונו מפני תכלית ליבו.
אמר מירדאת:
" ָדמי קורא נקם ,אך אסורות ידיי בשבועת בריתי אשר כרתי עם רוצחי אבי! מותכם חרות על מצחכם ,ארורי
אלוה ,ואין לכם עתה מושיע זולתי .הוטל אפוא הפור; אחד הוא גורלנו! כפרו על פשעכם בחרב וקנו לכם
אלמוות ,כי אין עוד שביל אחר בין שם לבין קלון ".41
אז ציווה מירדאת ונסע החיל .אך עת הגיעו לאמטאר ,לא באו בשעריה ,כי אם עלו אל ראש אמנאת ,לקיים
דברם .שישה גורי חזיר ערף מירדאת לפני ניזוּמה לנסך החטאת ,ובדמם הסיר מן השישה את אשמת הדם.
אמר מירדאת:
"דם על דם ,דם אל דם! שובו הינָקו מדם,
וישקוט שארין בן-דראד בדמים האלה!"
באלה טיהרם מירדאת ,ועת כילה את מעשהו ,שלחו שריו אל בני הקרת וקראו בארץ חג .במקדש החמישה
המליכו את מירדאת ,ובידו נתנו את מטה שארין ,כתרו ,חרבו וחותמו ,כל סמלי ביתו.
ביום ההוא גוועה למות המלכה הימאדרי ,אם שארין ,אחות ביהאן .בן ואח שכלה גם יחד ,אבל בבוא המבשר,
לא הזילה דמעתה ,ולא קשרה מספד על המתים; לפני טאהירה גזזה את שערותיה ,קיללה את זקנתה ,ולא נתנה
אל פיה אוכל עד היום העשירי .אז קמה ממשכב מותה אשר ציוותה לבנות ,ובאוזני נערותיה השמיעה את דברה.
אמרה הימאדרי:
"איהו בן אמי ,איה אדון מזרח הזוהר כשמש?
אוי אמי ,אשר מות בנך הגיח מרחמי!
איהו בן רחמי ,איה אדון המערב הנישא כסער?
אוי רחמי ,אשר כשק ניגר דגנך לארץ!
41
וקנו לכם אלמוות" :בעלילות גבורה שיזכו אותם ב'שם ותהילה' )(ňomklyu
43
אליכם אני הולכת ,אל ארצות מנוח;
יסור נא קול קינה מעל אוזני הימאדרי!
כלי אל כלי ,צל אל צל ,שובו ,הדמים,
ואל יקרא עוד דם אל דם מתחתיות ניזומה!"
שמעה אטאשה כי מלך מירדאת ,וקרעה בגדה; על פניה שמה אפר ,ולבדה עלתה אל תל אמנאת .אל מקדש ניזומה
באה ,וקרעה מעל הקודש את פרוכת האלה .את הבד אשר אותות בו עטתה כבגד ,ולפני הצלם סחה:
"עלי נא ,אמא ,כי פתחתי שער לפנייך! עלי מתחתיות ,אוכלת האדם! ראי דמי מי היו לך נסך ,ושמרי נקם! " 42
אז שבה וירדה העירה לחרדת רואיה; בחדריה נסגרה ,ואת מירדאת קראה אליה באין איש עימה.
אמרה אטאשה:
"חרפת רחמי ,העוד תינק חיים משדי טאהירה? מה עשית ,בן? הן בדמך שלך מעלת ,ומדם אביך יצקת אל כוסך!
בחסד מרצחיו ישבת על כסאו ,ועתה התיר גם פיך את דם יורש הכס! מה עשית ,בן? קללה שתית מדמיו ,ועתה
דמך שלך יתקומם עליך!"
יצא מירדאת מעל אמו בלי דבר דבר ,אך לא ניחם על מעשהו ,ואל ליבו אמר" :אל פחד ואל נוחם! ביאהו
המרעים אשים את מבטחי .עתה אחת דרכי ואין בלתה אחרת ,כי האחד ימות ,והאחד יחיה; ימתק לי דם נישאנט
מחלב אמי ,ואל יטו את גורלי דברי אישה!"
ובאומרו כך אל נפשו ,קרא את הגדודים לדגל ,ומצביאיו שטפו בדהר על נחלות אחיו.
*
בבוא נישאנט לסרד ,שמע על כל אשר קרה מפי אָ ָראש ו ָהאנה ,ולא ידע נפשו מצער .תשעה ימים ספדו לאביהם
קירין וארהאן בשער הימאשאיה ,ותשעה ימים קונן נישאנט על אביו בסרד .אך בקומו מאבל ,הפקיד את
הגדודים ביד אראש והאנה ,ובראש משמר מהיר החיש דרכו אל טאר.
לפניו שלח רצים ,לגלות את דבר הקשר באמטאר ובהוזאן; אך בעודו בדארש ,שב הרץ והודיעו על מעשה
מירדאת .לשמע הרעה האיצו בו רעיו לבקש לו סתר ,אבל נישאנט מיאן להאמין ,וישב בעיר .אל אחיו שלח לדעת
אם נפל דבר ,אבל ביום המחרת הגיעו פליטי ביתו לדארש ,וסחו כי יצאו רודפים לקחתו בשבי.
אמר נישאנט:
"אחי ,דמי! איך נהיתה כזאת? האם ָחרב עמוד החוק אשר עליו תיכון הארץ? האם נפלו אבני משפט? ביד
רוצחים נפל המלך ,ובנו-יורשו היה למשיסה!"
בכל רע היה עתה ,כי קרבו רודפיו העירה ,ורק משמר מעט היה לו למגן .מפחד יד אחיו מיהר ונס מדארש ,ופנה
דרומה בראש שלושים פרש .לזאד החישו את דרכם ,ובשבילי עקלקלות מילטם סאסראר מחרב.
" - 42ראי דמי מי היו לך נסך" :כלומר ,ראי שלא דם הרוצחים נשפך ,אלא דם זבחים.
44
כנמר-הרים עלה בחתחתי הרכס ,יודע כל משעול ,נקרה ונחל; בלי מורא עשה דרכו בישימון הפרא ,ביערות
שורצי טורפים ויצורי אימה ,בשבילים שאין עובר בם זולת חיות הבר ,מתחת מפלי הרים ,ועל צוקי הטרף ,אשר
רק עוף שמיים ידעום .כך נהגם סאסראר אל ארץ מבטחים ,ולא ידע אדם את שביל רוכבי ההר.
שליחי מירדאת עברו בארץ ותרו אחרי נישאנט בכל המקומות :כל קריה וכפר פקדו ,כל מלון אורחים וכל סוכת
שומר ,כל מאהל נווד וכל משכן נזיר; אבל בכל אשר ביקשוהו ,לא גילו כל זכר ליורש הכס .בראש חפוי חזרו
אל אדונם ,ואמרו אליו:
"בכל הארץ תרנו אחרי אחיך ,ופקדנו כל קריה וכפר; אך לא מצאנו לו כל זכר ,כמו בלעה אותו הארץ או עלה
לשמי טאהירה; אין זאת אלא כי בעולם אחר שם את מושבו!"
אבל מירדאת הוקיע את שליחיו על חומות העיר ,ושב לשלוח אחרים תחתם .אל כל יריד ושוק שלחם לחקור את
הבריות ,ומשמרות הציבו בדרכים .אף מקדשי אלים פקדו ושאלו בקודש ,אבל לשווא ביקשוהו בכל אשר הלכו;
משראו כי לא גילו מאומה ,לא מלאם ליבם לשוב ,וברחו אל סרד.
נישאנט ומלוויו עמו ,נשאו תודה על חסד האלים ,כי הסתירום מעין שלוחי מירדאת; אבל מתת האל אחת היא,
והרעות רבות .בין גברים אחת היא האמתחת ,אבל ימים רבים חלפו ,ולא נקרה להם כל ציד; רק פרי ושורש באו
אל פיהם ,ועת אפסו כוחותיהם ,נפלו סוסים ואנשים ,ופריצי היער זינבו בשיירה .כך שירכו דרכם בהר ,והר ָעב
אכל בהם ורדפם.
"מוטב נכלה בחרב" ,סחו" ,ואל נמות פה ברעב!"
אז שבו וירדו לארץ הנושבת ,אל כפרי ה ְספר בואכה דושאנה .מן המורד צפו בארץ וליבם שמח :גני ירק ,לולים,
שדמות דגן וא ָפרים טובלים ביֶרק נגלו שם לעינם; כורמים בכרמיהם ראו ,רועי בקר וחזירים שעל גבעות יפוצו,
ואיכרים יראי אלים ,שאדמתם שחורה .ראה נישאנט את טוב הארץ ,ושלח את אָטאמאר בן-האנה ,לדבר אל עם
הארץ ול ַחיות נפשם באוכל .הריע אטאמאר בקרן ,ונקהלו העם.
אמר א ָטאמאר:
"כרעו על ברך ,עם דושאנה ,כי יורד ובא נישאנט ,נסיך הכתר ,ראשון לבני שארין ,יורש הממלכה! חושו,
והביאו ְבּשר נזיד ולחם ,כי באנו מן הדרך ,ולא בא דבר אל פינו זה תשעה ימים!"
אבל במות שארין פקדו רעות את טאר ,ובאין עליה מלך נלוזו אורחותיה ונשחתו מאוד .שרים זנחו את חובתם,
שופטים היטו משפט ,שוסים פשטו על הדרכים ,ובני הכפר ביקשו מחסה באצילים מורדים .פרס הוכרז על ראש
יורש העצר ,וביקשוהו מרדפיו ,מקווים לרווח .אף עם הארץ סר מחוק ,וגס ליבם בבן-המלך וברעיו אשר איתו,
כי צרתם ניכרה בהם ,בבלואיהם ובבשרם שהרזון כילהו.
"כלך-לך נרדף" ,קראו" ,מה לך ולנו ,מלך יערות? לו על ראשך היה הכתר ,הן לא שפלת כך!"
ואחרים מהם החציפו עוד מאלה ,וכה דיברו אליו:
"ברוך אלים ממעל ,ריבון מלכי אדם! מה לך כל חסדינו ,מלך אין מושלו? הלא תבוז עינך לפת עונינו? הלא
יבאיש נזיד סירנו לאפך ,אדון? אבוי ,יבשו כבר השדות ,ולקטו עוף השמים את שיירי הקלח; אך הא לך ,נסיך
אמטאר ,קח מעט מאלה ,צידה לדרכך!"
כך לעגו למשבתם של בני מרום הארץ ,ויידו בם אבנים ,ככל אשר מצאה ידם.
45
לשמע דבר הנאצה הגביה אטאמאר חרבו ,להורות בה לקח לבני האספסוף; אבל נישאנט עצר בו ,ובלי דבר דבר
הפך סוסו אל ההרים ודהר משם .בלב בוער רכב נסיך הכתר ,אך לא הרחיק הרבה במעלה הדרך ,ונפל מעל
סוסו ,מתעלף בזעם ורעב .שם ,על שיפולי הרכס ,נטו לו אוהל למשכב וישבו תחתם .עם רדת חשכה זורר
נישאנט ,פקח עיניו ,וקרא אליו את בן-ואדין.
אמר נישאנט:
"סאסראר ,הטוב באנשים ,שא חרב והכה בי ,כי קצתי בחיי!"
ובראותו כי מחשה סאסראר ,הוסיף וסח אליו:
"מצוותי היא ,בן-ואדין ,ולמה תחשה? האם יאה למלך לשאת חרפת רעב? האם ישבע חרפה מפי המון? על מה
אדבק עוד בחיי ,נושא חרפה על גב חרפה ככלב אשפתות?! טוב מותי מכלימתי; הכה והמיתני!"
אמר סאסראר:
"מלך בן מלכים! רעי ואדוני! חרפה אחת אסיר מיד ,ואחר כך את האחרת .הארך נא רוח!"
חיש יצא מתוך האוהל ,אך שב מקץ שעה קלה והתייצב לפני נישאנט .בלי אומר ודברים הגיש לו קערת מרק,
ובה נתחי בשר וירק מעלי ניחוח .ראה נסיך הכתר וחייתה נפשו; שם מעייניו באוכל ,ובמהרה כילהו ברעבונו.
אמר נישאנט:
"אין כמותך ,סאסראר הטוב! שא ברכת אלים ומלך! אבל רעבתי עוד .היש אתך עוד אוכל?"
הלך סאסראר ושב שנית עם קערת מרק נוספת .אכל נישאנט אך לא שבע ,ושב הפציר בבן ואדין.
אמר נישאנט:
"כפליים תבורך ,גיבור ,על חסדך עמי! חי נפשי ,כי למשל ולמופת יהיה גמולך ממני! אבל רעבתי עוד; היש אתך
עוד אוכל?"
אבל סאסראר לא זע ,ועת שמע הפעם את משאלת לב המלך ,עלתה מתוך חזהו אנחה כבדה.
"מה לך ,סאסראר?" ,חקר נישאנט לדעת ,אך לא ענהו בן דושאנה.
אמר נישאנט:
"דבּר או לך! ראה כי ציויתיך לשוב ולהביא!"
אבל סאסראר הרכין ראשו ,ועיניו זלגו דמעה .את כנף בגדו הפשיל בלי אומר ,וגילה לפני נישאנט את ירכיו
השתיים ,שמבשרן בישל לו ,להחיות נפשו.
ראה נישאנט והתחלחל; לרגלי סאסראר נפל ,ורחץ בדמעתו את כפות רגליו.
אמר נישאנט:
"סלח ,סאסראר הנאמן! עד מה נכלמתי לפניך! שא נא לשגיון ליבי שכך טורפו עשתונותיו ברעב ובושת! אתה
שזנת בבשרך את עוז רוחי המט ,שא לרפה הרוח ,אשר ביקש לו מוות מידך!"
קם נישאנט ,ורוח חדשה ניתנה בו; נחוש בדעתו וממהר למעש ,שב יצא לדרך ,אל מצודת רקאש .לעמק שבו
וירדו ,ומקץ שלושה ימים הגיעו לדושאנה ,שמונה עשר בני חיל .שם החליפו כוח וסעדו כל פצע ,הקריבו לאלים
וטיכסו עצה.
אמר רקאש:
46
"ברוך אתה בבואך ,נסיך שמזלו מאיר! "שליחים כבר באו מאסול ,ובאורשארה ממתינים בעלי בריתך ,אי ְרקאמוּ,
ָרקא ַמן ,האנה ואלוֹש .מהר ושא ניסך ,ריבון ,למען ייקבצו אליו נאמני אביך; הכרז על מלכותך ,נסיך ,ותדע
הארץ!"
ולשם עולם הכריז על
שמע נישאנט וטובו בעיניו דברי נגיד דושאנה; בקודש יאהו המנצח קרא בשם אבותֵ ,
מלכותו .43אז לבשה הקרת חג ומלאו כל כיכרותיה; חוצותיה הוזלפו מי בושם ,ולא שבתו הצלצלים בלילה
וביום .הכוהנים נשאו תפילה לברכת המלך ,וכל גדולי דושאנה נשבעו לו אמונים.
אך לא חלף שבוע וקול יצא בקרת ,כי קרב ובא מירדאת ,ואבק עקבי חילו מכסה את עין השמש .אימה נפלה
בעיר ,וכנשים היו; קרונות משא ועגלות נעמסו בחיפזון מכל הבא ליד ,ורבים מבני דושאנה ברחו אל הכפרים.
שוב לא דרשו שועי העיר אל המלך היורש ,וכל רואי פניו לא ידעוהו עוד; אך שניים חשו אל המלך בשומעם על
בוא מירדאת :רקאש נגיד העיר ,וניהאת בן-ארה ,אשר בשבי נישאנט.
אמר ניהאת:
"מפואר בשליטים ,הקשב ל ְדבר שבוי! הן מת ביהאן אחי ,ולי הממלכה עד אם הומלך בה מלך .קרא לי דרור,
נישאנט ,והינצל מחרב! הן נכד אחותי אתה ,ואין בך עוון; מהר ולך אתי אל סרד ,ו ְצפה לשעתך!"
אמר רקאש:
"מלכי ואדוני ,יורש שארין כדת ,אשר אלים ובני אדם מודים בשלטונו! טובה עורמה נאמנה מגאוה נמהרת,
ונכוחה יעץ בן ארה ,ככל אשר אמר .אבל שמעני גם אני ,מלך אין מושלו! הנה פתחתי לפניך את שערי דושאנה,
ובך מצאתי אדון ומחסה .אך את מצוַת מירדאת המריתי ,ומאפו לא אינקה עוד; קחני נא אתך ,ריבון ,ובאשר תלך
אמצא בך מולדת!"
אמר נישאנט:
"אכן טובה גלות ממוות ,אשר ממנו לא ישוב עוד איש; אך אין שמחה בכורח ,ומר לבו של הנמלט גם אם צלחה
דרכו".
שמע נישאנט את דבריהם וטובו בעיניו ,אך בלב כבד יצא אל מעברות הזאד ,וכל צעד מצעדיו זן את צערו .את
נחלת ירושתו עזב מאחוריו ,גולה מעל קברי אבות החוננים חסדם .בחוסר כל הלך המלך ,עשוק מכל אוצרות
ביתו ,מחלצותיו ועדייו ,סוסיו ,כלביו ,וערש משכבו.
במעלה ההר חשו אל אורשארה ,ומשם עשו דרכם בלי פחד עם גדודי החיל .חמשת אלפים חייל הוביל איתו
נישאנט לסרד ,והשרים איתו .אז הכריז ניהאת על שלטונו בארץ ,ואת דברו שמר.
אמר ניהאת:
"מלך חסד ,שא נא לחסדי כי דל! אך נבוכה כל הארץ ,וצבאה רחוק .שב עמי בסרד ,וערבתי לחייך; אך אם תשוב
על עקביך ,לבדך תלך".
אז שלח לקרוא לקירין וארהאן ,אשר קיבצו בגבול ההר את הגדודים אשר נפוצו ,ומצפון הזעיק את צבא הארץ,
התר אחר הימאדרה .אך לא חלפו ימים רבים ומעל חומות העיר נראה המון החיל :ביום תקופת החודש שב צבא
סרד אל העיר ועמו נסיך הכתר ,משגב בית ארה השגיא ואימת אויביו.
43
"בקודש יאהו המנצח" :האל הפטרון של טאר ובית דראד.
47
*
ימים רבים שוטט הימאדרה בערבות סירדאלה ,מוכה יגון ומדבר אל יצורי רוחו .כושל וקם ,שירך דרכו אל תוך
הישימון ,ואובד בייסוריו ביקש אחר וָאלוּ ָמה ב ְדמי ביצות ויער . 44נסתר מעין השמש ,מתחת צמרות ,נדד מוחיל
לחסד מלתעות ושן; שם שטח את תחינתו לפני חיות הפרא ,קורא אל נמרים הנני ,ומשליך נפשו לטרף נחשי ענק;
אבל בכל אשר פנה סרו מדרכו כל יצורי היער ,ונסוגו מפניו כמפני האש.
רחש העלים ,צקצוק חיפושיות ,געיית צבאים ושאגת טורפי הלילה המו בו כהדי אין קץ במערת הרים שנחתמה
לעד; אט אט היו הגיונותיו לאַין ,ו ֵריק כרוח השוקט ,ביקש לו שכחה .חלומותיו כיסו את פני היער ,וביעותי רוחו
חמקו סביבו ַבּסבך .על ערש עשב ושלכת קרס באפס כוח ,ובצליל פלגים מלאו אוזניו; אך גם באלה לא מצא
מנוח ,כי שב טולטל בעוצם צערו :שוב ושוב עשתונותיו הבליחו ,ונקרעו פניו בזעקה מרה .רגע התחלחל בבכי,
ורגע כאחוז עיוועים עט בזעם נכחו; כל שפת אנוש אבדה ממנו ,ועל שפתיו נותר רק שם אחד .כך תעה הימאדרה
ביערות הפרא ,עד נפל ברשת ציידי א ְרפּאן.
עת יצא צבא סרד לתור אחר הימאדרה ,תמהו החיילים על מצוות המלך ,אשר שלחם באלפיהם למצוא את האחד;
שמועות רעות עברו בחיל ,ואת פּא ְרנאת בזוּ בלבבם .אך רב הסריסים הכביד ידו על הגדודים ,והחיש דרכו אל
ערבות סי ְרדאלה.
אמר קאשיוואן:
"שמעני נא ,פארנאת! הן לאסון הממלכה נשלחנו הנה לעמוד בראש החיל תחת מצביאיו; אפשר שכבר אבד
המלך ,אך אם טובה חורש עליו ליבנו ,הבה נמהר לשוב".
אמר פארנאת:
"בין אם אבד ובין אם לא ,חמורה פקודת המלך; יישא כל איש בגורלו!"
לא בכדי שלחו שארין ,כי בתחבולות עשה את מעשהו ,להטות את פני המלחמה; ביד אחת שלח אל נימידאד
לבקש לו עזר ,ובאחרת העלה את צבא אויביו אל גבול הוזאן .עת קרב פארנאת אל ערבות סירדאלה חרדה הוזאן
מפני החיל ,ואוּמיז בן נימידאד יצא מזרחה לקראתם.
אבל פּא ְרנאת עצר בחיל על גבעות א ְרפּאן ,ובלי חופזה כלכל את מעשיו .בראש משמר מעט הגיע עד סירדאלה,
וחנה מנגד .שם הבהיל אל מחנהו כל צייד וכל יוקש הפורשים רשתם ביער ,ובחוקרו אותם שמע את השמועה
אשר קיוה לה.
אמרו הציידים:
"מעבר לגבעות ,בישימון היער ,דר יצור נורא ,ואין יודע מה הוא ,אם אדם או שד .אץ הוא לכל עבר ,נוהם
ומייבב וקצף על שפתיו; נושך הוא את ידיו עד זוב דמן לארץ ,תולש את שערות ראשו ,וקורא בקול ניחר בשם
שלא נבין .בוערות עיניו כלפידים בלילה ,ויש אומרים כי בשר אדם יאכל .לא פעם ציידים ראוהו ממרחק ,אך לא
מלאם ליבם לקרב אל יצור הפרא ,ואם השגיח בבאים ,נסו מפניו".
אמר פארנאת:
44
ואלומה :אלוהות המוות.
48
"האם אפשר שהוא האיש ,או שמא כבר אבד?"
אז ספק את כפותיו ,נאנח על בן המלך ,ושלח עם המשמר כל איש יודע ציד ,לטמון ביער פח ורשת לנווד
הישימון.
בלי חמדה יצאו יוקשי סירדאלה לצוד את בן הפרא; אך מקץ שלושה ימים הביאוהו אל פארנאת ,והשליכוהו
לפניו כעוף המתחבט ברשת .ערום היה ומכוסה בבוץ ,שערו יורד פרוע ועיניו זורות אימים; רגע אחזה בו רוח
וגעה בצחוק עיוועים ,ורגע נח בלי נוע ,פזור נפש ומשומם .שוב ושוב נשך בחבליו ,נוהם אל מול שוביו בקול
חיה מיער ,אך יש והצטנף לפתע ונתן קולו בבכי.
אובד עצה ,קרא פארנאת לחכמים ,ואלה בחנוהו ,וחרצו משפט.
אמר רואין:
"רעיי ,היטב בחנתי את מראה האיש :לא שד הוא ולא רוח-יער ,כי לא ניתן בו אף סימן מאלה .אין ספק כי בן
אנוש הוא ,אף כי שיגעונו ניכר .שח גוו ,אך קומתו קומת הימאדרה; תוי פניו ואבריו כוסו ברפש ,אך ניכרים
בצורתם אברי הגבר המפואר .רחצו נא את האיש ויוסר ספק ,כי אותות מזל ניתנו בבשר יורש העצר :סימן לידה
כעין הסהר מתחת טבורו ,ונקודה לו בין עיניו ,אשר דומני כי אראנה גם עתה בעד הסחי אשר דבק בו; כי גם אם
זוהרה הועם ,תבהיק כנטף הענבר אשר אבק פרחים כיסהו .בן המלך הוא ,אבל סברו חתום ,ומבטו תועה במדוחי
רוחו; אש זרה בוערת בעיניו ,ונוסכת בלבי מורך ומורא .בעיניו ראיתי בלהה וצער ,ורוח שטורפה בטלטלת
הלב".
אמר יאמיש:
"ברוך נוצר בית ארה ,הימאנה טהור העין! אכן הימאדרה הוא האיש ,גם אם רחקה רוחו מדעתו .יד לאהיני
ניחתה בו ,וחוליו הוא אהבה .אך לא בכדי ברח מקול ליבו :ניעי פניו ,מחוות ידיו ,תנועות גוו וצווארו -בכל אלה
ניכרים חוליי אוהב; אך גם זוועה וחיל בהם ,ואיבריו דרוכים כאברי פושע הנס ממקום פשעו .כאיש מוכה
עיוועים אחזה בו התזזית ,כי אשמה ואושר ישכנו בו יחד ,ובנפשו יתרוצצו שמחת פתאום ושבר לב .ליבי הומה
לבן המלך ,אך אם יש פשע בדבר ,מוטב כי נשמרהו כאן עד ייוודע המעשה!"
עוד יאמיש דובר ,עט לפתע קאשיוואן ואחז באיש הפרא" .ד ֵבּר!" ,ציוהו" ,בשמו של מי קראת בתוהו הישימון?"
ברק תבונה הבליח בעיני האיש ,ובלשון אדם פצה את פיו וסח:
"בכל נשות הארץ ,אחת היא ויחידה;
בוגד לבי אם אבקשנה ,ובוגד גם אם אחדל.
אם יהיה לי בנה לאח ,אין טעם לחיי עוד,
ואם לבן יהיה לי ,ללא ספק אובד!"
אז נד לו קאשיוואן על שבר גורלו; אל ליבו אמצהו ,ודמעותיו שטפו בחמלתו עליו .אמר קאשיוואן:
"אכן אחת ויחידה היא; אך התנחם ,הימאדרה ,כי רק לך היא נועדה ,ואתה -רק לה".
שמע הימאדרה ,ומפיו הבקיעה יללה נואשת" :נידאד נידאד נידאד!" אבל פארנאת היכה את המשורר בשבט,
ואמר אליו" :דום ואל תוסיף עוד חטא! איך נועזת לדבר על רעיית המלך?"
אמר קאשיוואן:
49
"הן לא קראתי בכל שם ,וכבר ודאי אבד המלך".
אמר פארנאת:
"בין אם אבד ובין אם לא ,נצור את לשונך מפשע ,כי נשוא תישא בו!"
ככה הוכיחו פארנאת ,ושם עליו משמר; אז לקח את בן המלך ,והניחו בידי הכוהנות במקדש לאהיני ,למען
תרפאנה את חוליו הרע.
מקץ תשעה ימים שב פארנאת אל המקדש ,ומצא בו את הימאדרה ,לבוש כרום מעלתו ודעתו צלולה .אז ה ְכביר
מנחה ונסך ללאהיני היודעת דרך רוח בבשר; לכוהנות הר ָבּה מתן ,ולקח את הנסיך אל גוּנאטיד אדון הארץ,
הכוהן ליאהו.
אמר פארנאת:
"גונאטיד ,אהוב שמים ,כוהן עליון לאל רוכב ענן; בשם אלים ומלך אוחיל לחסדך! טהר נא את הימאדרה וגרש
רעה ממנו ,לבל ידבק עוד חולי ברוחו!"
יחדיו עלו אל תל ארפאן לטהרו לפני האל ,שיקראוהו יאהי ַמאר ,מט ֵהר הארץ .חמישה כדים ערך המלך סביב
האבן הקדושה ,ועל ארבעת עבריה ניסך ליאהו נסך אחר נסך :יין ,דבש ,חלב ושמן יצק על פני האבן ,ומן
החמישי יצק על ראש הימאדרה מים ,וטיהרו בקטורת .אז קראו כל הקהל" :אדון המים ,גאל במים!" ,וגונאטיד
נשא את תפילתו.
אמר גונאטיד:
"יאהימאר ,צוּר עולמות ,שר חיים ואבדון! שמעני נא ,אדון רוחות ,כי ברצונך ישקוט לב גבר וברצונך תסער
רוחו! השב ידך ,מרעיש הלב ,אסוף רוחות עיוועים! לו יחסה בך הימאדרה ,ויחזק ליבו!"
אז עטו גלימת לבן לכתפי הימאדרה ,ובענפי הדס עיטרו את שערו; אל המזבח הובילוהו ,והעלו את המנחה
למטהר הארץ .שם נתן תודה ושבח לאלים השגיאים ,ונדר מאוצרותיו ליאהו ולאהיני; ברוחב לב גמל לרב
הסריסים ,ואת קאשיוואן לקח להיות לו רע ויועץ .ככה חגגו את ישועת הימאדרה ,אובד הישימון; אך לא חלפו
יומיים ובא פליט מסרד ,להודיעם על מות ביהאן.
אמר הימאדרה:
"הנה טהרתי מכל רע ,אך לא במים ,כי בדם; כי עת אבד אבי ביד אויבו ,ירדה עמו גם אשמתי אל קבר! אבל
בשם ביהאן נשבעתי ,כי לא תשקוט הארץ ,עד אם יומת שארין!"
תשעה ימים אבל הימאדרה וקונן על מולידו; בוץ נתן בשערו ,ואת בשרו עינה בחבל .אך בעשירי ערך את הצבא
לעלות על סרד ,ולקח עמו בחיל את רונאן בן גונאטיד ,לערובות בריתו.
עודו בדרך ,בא הרץ מעם דודו ניהאת ,ובישרו על מות שארין ,על שבי ניהאת ופדיונו ,ועל הברית אשר כרת עם
נסיך אמטאר .בשלום נכנס הימאדרה בשערי העיר ,וביום המחרת יצא להימאשאיה עם א ָחיו ,רעיו ושארי בשרו,
וכל רועי בני סרד המליכוהו עליהם במקדש הימאנה.
50
*
עת שקטה הממלכה ונכון כיסאו ,קרא הימאדרה אל סאסראר ,והוציא כל איש.
אמר הימאדרה:
"בן ואדין ,אהוב השמש! הלא מארצך גלית לשים את מושבך עמנו ,אך לו יהי ביתי ביתך ,ומצא בי רע לא יימוט!
הבה ונכרות בריתנו!"
אמר סאסראר:
"האם יכרות אדון הארץ את בריתו עם הפליט? כי מה יש בידי לתת לאמוני הברית?"
אמר הימאדרה:
"אין איש אשר יידע את צפונות טאהירה! הן לא למנוחת שבעים נטיתם פה אוהל ,וידעתי גם ידעתי כי תשוב
תורק החרב בשערי אמטאר .כמוכם קיויתי גם אני לשבר זרע נימידאד ,אך לא למען תעבדני טאר; כי לא לזאת
כ ַרתי את בריתי איתכם".
אמר סאסראר:
"מה תבקש ,ואעשנו ,ריבון החסדים?"
אמר הימאדרה:
הלא ואדין אביך מת ,ואתה אדון ביתו; הב נא לי את יד נידאד ,כי בה בחר ליבי מכל נשות הארץ!"
אמר סאסראר:
"אם את ידה ביקשת ,קחנה אם תוכל! יפה וטוב הנך ,ארך רוח ורב חסד ,מעולה בכל סגולה ,ואין ראוי ממך
לאחותי נידאד .ליבי רוחש לך אך טוב ,אבל לא בידי הוא לתיתה לאיש ,כי התקדשה נידאד בסוד לאהיני ,וגברת
גורלה היא.
זאת שמעתי ,כי במות ביהאן הלכה נידאד אל ההרים ,ובמר ליבה עליה ,בין מתבודדות טאהירה שמה מושבה.
הארך נא רוח ,מלך פקוח עין ,כי לא תמצא בה אושר אם לא תבחר גם היא בך כדת הלב והשמים .הנח לה ותמצא
מנוח לרוחה! אך תן ידך עמנו להשיב את כס אמטאר ,ובשובי אלך ואדבר על לב נידאד כחפצך".
אמר הימאדרה:
"מדי אביט בך אזכור את בת דושאנה ,וכיסופיי ישימו לגרוני מחנק; אך בוא אבוא אתך ,נסיך ,ויחדיו נרכב".
אז נשאו שבועת עולם ,והעידו עליהם את שיהאבאן ,השמש ,הרואה הכל .בבשר זרועם שרטו שרטת ומזגו דמם
יחדיו; דמים ויין מהלו ובירכו על כוס הברית ,נשאוה וניסכו ,וכל איש שתה ממנה.
*
מירדאת דלק אחר אחיו עד למורדות הזאד ,ובשובו עשה שפטים באצילי דושאנה .באמטאר מ ַלך ,אך בשומעו על
דבר הברית אשר כרת נישאנט עם ניהאת בן ארה ,לא שקט ליבו ,ושלח דברו אל נימידאד ,אבי אמו אטאשה.
אמר מירדאת:
"מלך רם ,אדון כל חסד ,הדורש טובת עמו ומדביר צריו! נכדך אני ,והנה מלכתי באמטאר; קום וקטוף את פרי
הברית אשר כרת עם שארין! כשני הגלגלים ברכב מלחמה ,ישגו שני שליטים בברית שתי ממלכות; אך אם
51
ימלוך נישאנט ,תשוב תיכון ברית טאר עם סרד ,ואם תגבר ידי ,תיכון הברית לבטח עם הוזאן .חוש ובחר ,סבי,
בין בן אימאל לבן-אטאשה; חוש ,סבי ואדוני ,ושלח לי מחילות הוזאן ,בטרם תיפתח עליי הרעה מסרד".
ימים רבים חיכה מירדאת למענה סבו ,אך זה בושש לבוא; כי בבוא רצי מירדאת חנה עדיין הצבא בגלילות הספר
אשר על גבול סירדאלה ,ונימידאד שלח להשיבו.
נקפו ימים ,אבל אוּמיז לא שב ,ואל אביו שלח לאמור:
"אבי ואדוני ,לשוא נזעקנו הנה ,כי תחבולת שארין היא! כעדר בלי תכלית עלו צבא סרד הנה ,ובאין להם תכלית,
שבו לבירה .אך שעת הכושר לפנינו ,כי שבו וליבם בוטח ,כי ככלבים אל הגדרה הותעינו אל גבולם .עתה מתי
מעט נוטרים את גבול ארפאן ,וצבאנו רב ,מי יעמוד נגדו".
אך נימידאד מיאן לשמוע ,ואל אוּמיז אמר:
"טובה היא הציפור אשר ביד מירדאת מזו אשר על עץ בני סרד .מהר עשה כמצוָתי!"
בלי חמדה שב אומיז כלעומת שבא ,ובצולחו את נהר ה ְדרא ְפנה ,ירד כדבר אביו אל טאר .חיל רב הוביל עימו,
רגלים ,פילים ופרשים ,צבא עצום ורב; אך עת התמהמה במזרח הארץ ,עברו צבאות נישאנט במעברות הזאד; אל
גלילות אָסוּל ירדו עם בעלי בריתם ,ובאו עד אמטאר בחיל לא יימוט.
*
שלושת אלפים חייל ,נושאי צינה וחרב וקולעי בקלע ,גייס נישאנט מבני אסוּל ,יושבי נחלותיו; ממצבת חיל
דושאנה נהג עמו ָרקאש אלפיים איש רגלי ,נושאי מגן ורומח ,ושלושת אלפים חייל מצבא שארין בסרד שבו עם
אָראש והאנה ,שרי המלחמה .גיבורי הארץ עלו עם בן-אימאל ,אשר קולם יניס גדודים ושמם אימת כל גבר:
אי ְרקאמוִּ ,הייאראם ,אַנְמה ו ָרקא ַמן; קא ְלפּוֹראש ואָטאמאר ,יאקוּ ואָצ'אל ,ומעל כולם סא ְסראר ,קוטל הגיבורים.
אלף פרשים רכבו בחיל סאסראר ,ואלפיים איש רגלי שצינתם ברזל .מ ֶסרד בא הימאדרה בראש ריבוא בני חיל,
ואיתו פילים ומרכבות ברזל ,רגלים תופסי חנית וחרב ,וקשתים מבני ההר ,הקולעים אל עין הנץ בנופלו על טרף.
עם קירין דהרו אלפיים פרשים מהירים כסער ,ומארפאן בא בן בריתם ,רוּנָאן בן גוּנאטיד .שלוש מאות רוכבים
סביב לו ,ואלפיים איש מבחירי חילו; כולם תופסי גרזן כפול להב ,שריונם עור פר ונחושת ,וקובעם עטור נוצת
תחמס .כל אלה באו לעזרת נישאנט ,יורש שארין כחוק.
מנגד כנמלים בתל מילאו חילות מירדאת את קסרקטין אמטאר; מנאמני נחלותיו ,יושבי וָּואין וזאנְ ֶמה ,גייס
ארבעת אלפים בני חיל ,לוחמים בלי חת נושאי מגן ורומח ,ואלף פרשים בני דא ַרש ,הששים לדהר ולא תיסוג
קשתם .אדירי הגיבורים עלו עימו מארץ יאהו :טאל וראדָ ,שגא ְר ָמה ,מאזֶק ,אוּפּאגָהָ ,ס ָמאן וקאף ,אשר דמותם
אומרת מוות ,וגם פילים יסורו מדרכם . 45עשרת אלפים חייל מצבא שארין אביו חזרו עימו מסרד ,ועליהם שרי
החיל ,אלאוֹל ,אלוש ,ו ְסוָּאדי ְסטאן ,אָ ְש ְטראדאר ,דאגוֹל ויֶרם ,אשר חזה נמר חזם ,וזרועם כעשת.
עוד אלה נקהלים בין חומות הקרת ,ומצפון קרב ובא צבא הוזאן הרב; בראשו רבי החיל ,ולפניו מכי התוף ותוקעי
הקרן .שני ריבוא חייל נהג אוּמיז לקרב :פילי קרבות שעל גבם צריחים ,רוכבים אשר אומנו מנוער בחנית וקשת,
45
"ארץ יאהו" :ארץ המערב ,טאר" .טאל וראד :"...שמות אלה למעט 'אופאגה' שבים ומופיעים בסופה של האקלוואיה,
כשמות 'בני האופל' הטורפים את אקלווה בטקס החניכה שעורך לו אביו )ר' מוסף :2תקציר האקלוואיה(.
52
ורגלים לאין מספר .מגיניהם מקו ָרסים ,רומחיהם כיער ,שריונם קלל ,וקובעם עטור קרניים כמנהג הוזאן .כל
אלה באו לעזרת מירדאת ,להושיעו בחיל.
ביום שויון השמש , 46בהתחדש אביב ,קראו תיגר איש על אחיו והודיעו את דברם .משערי העיר אמטאר יצאו
דאגול ואָגְראיוּגָה ,ובנושאם את נס שארין ,קרבו אל מחנה נישאנט.
אמר דאגול:
"חי כל האלים כולם ,וחי הסער ,יאהו ,המוביל לקרב את חיל מירדאת! מה לכם ,מורדים ,בשערי אמטאר? כוכבי
מרום זורחים על מלך כל הארץ ,ואלי שמיים מודים בממשלתו! אבל אתם ,עבדי בני סרד ,עליתם בחרב על ריבון
הטא ְר ָהא! איך נשאתם את ראשיכם ,סוררים בני מרי ,להעז פנים מול אדונכם? בשם מירדאת המלך ,בצו הכתר
החתום בחותם בית דראד ,הניחו חרבכם לפני הכס!"
כנגדם יצאו אראש ויאקוּ ממחנה נישאנט ,ובוטחים בלבבם השיבום דבר.
אמר אראש:
"חי קהל אלי אבות מקדם ,וחי השמש הזורח על נצחון נישאנט! לא בחרפות יקום משפט אמת ,ולא ייכון הכתר
על קודקוד גוזלו! אכן לצו רועה הארץ יחרדו גם עוף שמיים ,וחיות מיער יעבדוהו בתמים; אבל אתם ,בני
הבליעל ,נועזתם להרים ידכם באדון אמטאר! כרעו על ברכיכם ,בוגדים ,ובכו על פשעיכם ,כי בא יום שילומים
ובשוט משפט תמוגר רשעה! בשם נישאנט אדון הכתר ,יורש אביו כחוק ,הניחו חרבכם לפני ריבון בני טאר!"
משכילו דברם ,הטילו חניתם בארץ ונטלו מעפרה ,הפכו פניהם ושבו ,איש אל מחנהו .אז שלחו רצים בין השדה
והחומות ,והועידו את הקרב למחרת עם שחר ,בהינתן האות.
*
דמי השמש כבר נקוו בפאתי המערב ,וצרצרים נתנו קולם על גבעות אמטאר .מראש פסגה צפה סאסראר על
מחנות החיל ,עד עת עלות לאהיני לבכות לאהובה . 47אז פנה אל הגבעות ,ובלי דעת אנה ,התהלך לפי תומו בין
פרחים וירק ,ומבטו תועה בנוף המאפיל .כך נדד מבלי משים ונשאוהו שרעפיו עד התקילוהו צעדיו באבן .נפל
סאסראר אפיים ארצה ,ובקומו ממפלתו לא ידע איהו .שנים עשר אמה תחתיו נפערה הארץ ,ובקומו ראה מולו
מבוא חצוב בסלע.
נכנס סאסראר ,ולעיניו נגלה אולם רחב ידיים; אור חיוור נגה בו ,ומנגד האפילו קברי גומחות בקיר הסלע
ולפניהם שלטי ארד גדולים .כס מידות ניצב מתחת לכיפה ,רגליו כדמות כרעי נמר ,ומסעדיו כשתי זרועות אשר
כפותיהן אל על; על משענתו נחרת דבר ,ולמרגלותיו אגן אשר נחצב לנסך .רכן סאסראר לקרוא את הכתוב ,אבל
פשרו נחתם ממנו ,כי לא ראה כמוהו מימיו ,ולא נודע ככתב הזה בטאר ,הוזאן או סרד.
.אמר סאסראר:
46
"ביום שויון השמש" :האקווינוקס של האביב.
47
"עד עת עלות לאהיני" :הירח הנראה בטרם לילה )ע"פ ריכטר( ,או כוכב נוגה )ע"פ קראוזה(.
"לבכות לאהובה" :לשיהאבאן )ר' נספח :2שירת הענקים(.
53
"התגלה ,הכתב ,אם לי נועד הפשר!"
אבל רק הד ענהו ,וליבו נבוך .אז עלה ישב על כס האבן ,ובראותו את האגן ,קרא אל איתני הארץ והקיז מדם
זרועו אל האגן לנֶסך.
אמר סאסראר:
"התגלה ,הכתב ,אם לי נועד הפשר!"
אך שוב רק הד ענהו ,ובראותו את מסעדי הכס ,הניח את כפות ידיו על כפות האבן ,ובשלישית קרא בקול וביקש
לו פשר.
שוב ענהו הד ,אך בשובו הפעם מכותלי הקבר ,דיבר בלשון הארץ.
אמר ההד:
"אשר היה ,הן לא היה; אך כל שלא היה -הנהו".
קם סאסראר מכס האבן ,ניסך מצפחתו ,וטהר במים .אז שב יצא מן המבוא ,ועלה מתוך הבור ,אך את אשר שמע
שמר.
צללים עטפו את פני הארץ ,וחשכה קרבה לרדת .אישי המחנה הבליחו במרחק ,ושמה שם פניו; אך בפנותו
ללכת ,ראה דמות-איש ניצבת נכחו ,ושלף חרבו .כך הפסיע וקרב אליה ,אך זו פצתה את פיה ודיברה אליו בקול
אישה.
אמרה הדמות:
"השב את חרבך ,גיבור ,וְלא תשוב אליך!
הן גורלך כמעט נשלם ,אם אכן גם תשלימהו;
אבל בתום דרכו ,מי יידע דרכו?
כל אשר היה ,יהיה כלא היה,
אך כל שלא היה ,יקום להיותו".
זאת אמרה אליו ,אך עת מיהר אליה ,נעלמה מעין.
שב סאסראר למחנה ,וליבו נרעש בו; שוב ושוב עבר בין משמרות החיל ,אבל רוחו רחקה מאלה ,ולא ידע נפשו.
למחרת ,עם אור ראשון ,שלף חרבו כמשפטו תמיד ,ומול השמש העולה זקף את להבה; אבל בהתנוצץ הלהב ,לא
שש בו כמקדם.
*
קרני השחר פיזזו על חומות השחם ,עת נפתחו השערים לחיל היוצא מקסרקטין העיר .ממערב לשדה אמטאר ערך
מירדאת את חילותיו ,ובלב סוער מגודל סקר את מראיתם .כמוהו גם נישאנט אחיו ,צפה מנגד בצבאו; עינו טובלת
במראה ,ורוחו כרויה לאות .בוהקים בכלי זינם נערכו הגיבורים ,ששים באון זרועותיהם ,ותאבים לקרב; איש
איש עלו בגדודיהם ,והולם פסיעתם טבע בשעטת פרסות ושאון ברזל .חודי חיצים וחניתות ,קסדות קלל ולהבי
גרזן וחרב התנוצצו מאדימים באור הבוקר; וכפרחי אביב ,כיסו את שדה אמטאר שלטי מושלים ,ניסי בית אב
וציוני החיל.
54
עם צבא הוזאן בקדמתם ,נערכו גדודי מירדאת בדמות ראש חץ שלוח ,כמו נכונו לפלח את חזית נישאנט .אך
בראותו את עו ֶצם לגיונות אומיז ,ערך נישאנט מנגד את לוע הנמר ,לסגור עליו כמלתעות על טרף .48מול חיל
אויביו הציב בתוֶך את מקצת צבאו ,והכביר את חילותיו משמאל ומימין ,לכתרו מעבריו בין אגפי החיל.
מאמטאר עלו גדודי מירדאת מזרחה ,וגבם לעיר :מירדאת ומשמאלו אומיז ניצבו בתווך; אלאול ואחריו אלוש -
אש ְטראדאר ויֶרם.
בכנף צפון; דרומה למירדאת דאגול וסוָּאדיסטאן ,ואחריהם עלו ְ
מנגד נערכו גדודי נישאנט ,ופניהם העירה :מול צבא אומיז עלו אראש והאנה ,ומימינם ,נישאנט ועמו רקאש;
בכנף צפון ניצב רוּנאן לקדם את פני א ְלאוֹל ,וקירין אחריו ,מול חיל אלוֹש; דרומה לנישאנט ,הימאדרה וסאסראר,
ולנגדם דאגול וסואדיסטאן ,אשטראדאר וירם .49
אז הקריבו הצבאות והרבו שבועה ונדר לאלים השגיאים; ובכלותם לקרוא אל אדוני המלחמה ,קם אי ָלאלוּ ,כוהן
א ְמנאת ,ובנושאו כפיו ,עבר בין שני המחנות . 50אז זרה מלוא החופן מלח אל ארבע כנפות הארץ ,ובקוראו" ,יחל
הזבח!" ,הריע כל גרון ונעו הצבאות.
כים גואה מול ים עלו הגיבורים ,פוסעים לקול שופר ותוף ,תרועת פילים וצהלת סוסים לאין מספר; לנוכח
אויביהם החישו צעדם ,ורעדה הארץ מתחת רגליהם.
אך ניתן האות ,עט אומיז בן נימידאד על גדודי אראש והאנה בהמון חילו הרב ,אשר כיסה את עין השמש באבק
פרסות סוסיו ,והחרישה תרועתו את כל העולמות .זמן-מה עמדו מולו גדודי אראש והאנה ,תוקעים את עקביהם
בארץ ,וזוקפים כידוניהם איש בצד אחיו; אך תחת כל חלל אויב עלו מולם שבעה ,ועת קרבו פילי הקרב מטו
השורות ,ונפוצו במהומה אל כל אשר יכלו לברוח.
ושאם; מהפכים מעל הסוס בלהב חניתם,
כציידים אחר צידם רדפום רוכבי הוזאן ,ובראשם א ֵחי אוּמיז ,אָ ְרסי ֶפּה ָ
קצרו איברי גברים על ימין ושמאל ,עד צללה כל אוזן מזעקות השבר.
אָ ְרסי ֶפּה דרבן סוסו ודהר קדימה ,דולק אחר אראש והאנה לנחול לו תהילה; איש אחר משנהו נפלו שומרי אראש,
וקרב אליו רודפו ,להכותו בלהב .למראה צרת אראש שב ָהאנה והפך סוסו ,לחוש אליו לעזר; אך ארסיפה ,מהיר
ממנו ,הטיל את חניתו ,וטבע הלהב בין צלעות אראש .על הארץ התגולל ופצעו בלי קום ,וסב עליו בן-נימידאד
לקחת את חייו; כך זמם ,אך האנה השיגו בדהר ,ועת אחז באָ ְרסי ֶפּה ,נפלו השניים ארצה ,גבר בצד גבר .כחתף סב
נסיך הוזאן אל האנה ,אסף מלוא הכף עפר ובעיניו זרהו; בחרב הסתער עליו ,ושיספו באין מושיע לעיני אראש.
כך היכה אומיז בחיל ,ופרשיו טבחו בנמלטים כנמרים בצאן; אך מצפון לחיל הוזאן כבדה המלחמה בין אלוש
לקירין ,עת שבו התראו פנים ,זוכרים את מלחמתם בסרד .אלה מלעיגים בקול ואלה מבקשים נקם ,עלבו איש
באויבו בלי די ,עד הפיחה אש חימה שיגעון בלב כל גבר ,והולם הברזל הוחרש ב ַשאג חרונם.
באין מכריע דחקו המחנות קדימה ,מלכדים שורותיהם ,מסתערים ונסוגים ,וברזילם ,נוטף דמים ,הבהיק באור
השמש .סוסים אשר פילחם הלהב צנפו בקול איום ,וילל פצועים עלה מתחת כקול אובדים מתופת; משוספים
48
"לוע הנמר" :מערך צבאי קעור שמרכזו כמעט פתוח.
49
"נישאנט ועמו רקאש" :מול מירדאת .למערך הצבאות ר' נספח :3מפות ותרשימים.
50
אדוני המלחמה" :האלים.
55
בחרב ,מדוקרי חצים ומחוצי אלה ,התגוללו גברים על פני הארץ ,אבל רבים מהם אשר אצרו עוד כוח ,זחלו
טובלים בדם ,והיכו איש באויבו בחמת עיוועים.
עוד אלה מאמצים כל כוח ,מדרום עלה ובא רונאן בן גונאטיד ,ובראש מאה רוכבים הבקיע דרך וחלף בין חיל
אלאול לחיל אלוש .זוהר כשמש צהריים שעט בין הצבאות בלי חת ,חולף במערכות אויביו כאש בעשב יער;
בקלילות דהר ,כסייח דולג באחו השש בנעוריו .כפרוט נגן על נבל ,פרטה ידו בקשת ,אבל צלילה בישר אך מוות,
ומטר ברזל רוו שורות אויביו.
בראש בחירי החיל סב אלוש אל אגפו ,לעמוד בפרץ ,וסגר על בן א ְרפּאן את הדרך אשר בא בה .כברקים
התנוצצו אבחות חנית וסיף ,וסוסים עם רוכביהם קרסו סביבו מדוקרים; אבל רוּנאן ,רועץ אויביו ,דרך קשתו
האדירה ,ובחץ שלא יחטיא פילח את בשר אלוש בין הכתף לשכם .כעץ גדוע מט אלוש ,וחשו ניצביו אליו; ואגפו,
נבוך וחת ,הרפה מן הרוכבים .בלי חמדה פנה רועץ סי ְרדאלה ושב אל שורותיו; ימינה ,שמאלה וקדימה ,חמקו
עברו רוכבי רונאן ,שוב רוכנים בצד סוסם ,ושוב עולים דרוכים לירי ,תעתעו באויביהם עד שבו לגדודם .51
מדרום עלה סאסראר ל ַכתר את חיל מירדאת ,אך אשטראדאר וירם חשו לעזרת מלכם ,והקיפוהו כחומה בראש
חילותיהם .איש אחר רעהו ,הסתערו ָשגא ְרמה ,קאף וראד ,ולפניהם הולכים הזאנְ ֶמה ,הקוצרים עקבי סוסים בלהב
חרמשם .גל אחר משנהו עלו הלוחמים ,וכבדה המלחמה לנוכח פני סאסראר; ברד חצים וקלע ניתך על מגינו,
סוסו נפל תחתיו ,ושחו לוחמיו מהולם הברזל.
אך ד ֵבק בתכליתו ,דחק סאסראר קדימה ,עד קרבו המחנות והתראו פנים; ובהיסוג הקשתים ורומי הקלע ,התנער
סאסראר ,ועט על הגדודים .לשווא עמלו לגדור דרכו ,כי לא יכול לו איש ,וכמו לא שלטה בו חרב ,ה ַרס אל תוך
החיל .מנופף בחניתו ,שיסע אברי גברים ,וחיצים לעשרות שילח על כל סביביו .כבני שיחים אשר היו מרמס לפני
העדר ,נפלו ָשגא ְרמה ו ָסמאן לפני הגבר הנורא; כפיל בסבך היער ,פילס דרכו בלי סטות ימין ושמאל ,ואחריו
אנשי חילו ,עוברים בדרך הנפתחת מעל לחללים.
למראה גיבור דושאנה ההורס בלוחמים ,חש ירם וציוה" ,פתחו את השורות!" וחיש הדהיר סוסו לדרוס את בן-
השמש .אך זה לא מש ממקומו ,ועל עומדו ניצב בלי פחד לקדם פניו; בשמאלו הגביה את מגן זרועו ,ועת ָקרב
אויבו ובא ,נטע את חניתו בארץ אל מול חזה הסוס .ברעש התנפץ המוט ,טובע בבשר; ועת נפלו סוס ורוכבו ,אחז
סאסראר בקובע ירם ,הטיח את ראשו אחור ,ושבר את מפרקתו כקלח היבש.
עתה נפוץ החיל ,ונסוג כל גבר ,כי לא נועז עוד איש להתקרב אליו; אך למראה מפלת ירם ,חרה אפו של
אַ ְש ְטראדאר ,הגבר האדיר ,ומבין הלוחמים יצא אל בן דושאנה.
אמר אשטראדאר:
"מכאן ,מכאן ,סאסראר! הנה היד שתאלף אותך ,נער קסרקטין!"
אמר סאסראר:
"חי טאהירה האורגת את רשתות הזמן! אין איש אשר יברח מגורלו ,ואין כלימה בלב אציל אשר דרכו יודע! אך
מה אשחית מלים עליך? כי אין מלים אשר יאו לרוצח מלך!"
51
"רועץ סירדאלה" :רונאן.
56
אז הסתערו השניים להכחיד איש את אויבו ,וכהרף עין אכל ברזל בשר .אשטראדאר הטיל רומחו ,אך סאסראר
תפס ברומח ,והטילו אל מטילו; ועת נטה הלה מפני נשקו שלו ,קרא סאסראר בשם השמש ,ובבזק קלל סחרר את
דסקתו; להב מוות מתהפך שילח בגרון אויבו כחתף ,והתיז ראשו לארץ הנושאת הכל.
עננים נפוצו אל קצוות רקיע ,ושמש כבר דרך ברום שמיים; פלגי דמים השקו את שדה אמטאר ,וציפורי הטרף
נקהלו על הגבעות .סוסים בטשו באין רוכב בחזות החללים ,וכל הארץ נזרעה בשר .אך לא חדלה המלחמה,
וכמפלצת לא תשבע ,נשאה המון ידיים תאבות לקטל .גברים הריעו בשדה ,אלה נוכח אלה ,וקול הלמות כלי מוות
צלל בתרועתם; מיתרי קשתות המו ברבבות חיצים ,גרזינים חטבו בשר ,להבים שרקו ,ומרכבות ברזל דרסו ירך
עם שכם .ככה נלחמו ,ובאין מכריע לא רפתה ידם.
עוד בן ואדין הורס בחיל ,ומצפון סגרו גדודי אומיז על חיל רקאש .כמפולת מהרים הסתערו פילי הוזאן ,רומסים
את לוחמי דושאנה ,לופתים גווי גברים בחדק ,ומבקעים בחט סוסים ורוכביהם .אך חיל רקאש השיבו מלחמה,
והרגו באויביהם ככל אשר יכלו .על כל סביבותיהם התגוללו שדודים חללי הוזאן ,משוספים בחרב ומחוצי פנים;
צלעות פילים דוקרו בכידוני דושאנה ,ואחדים ,אשר בוקעו כרסותיהם או נכרת חדקם ,פנו משתוללים אל מול
נוהגיהם .ככה נלחמו ,בזים לחייהם ,אך לבסוף כשל כוחם מול נפילי היער ,וכל איש מילט נפשו מפגיעתם; טורי
החיל מטו ,אגפו נבקע ,ורוכבי אומיז הגיחו לקטול בנסוגים.
אָ ְרסי ֶפּה הדהיר סוסו בעקבי נגיד דושאנה ,וכנמר אשר בחר לו טרף מן העדר ,לא הרפה מן הנמלט ,ולא נטה אל
איש מלבדו .ראה ָרקא ַמן את צרת אביו ,וחש אליו בדהר ,בטרם ישיגהו ארסיפה; כשמי ענן קדרו פניו ,וכזיזי
ברק הניתזים מלב הסער ,שילח חיציו לעשרות בנסיך הוזאן אדיר הקטל .בראותו את בנו ,רקאמן ,עולה ממערב
ופניו כיאהו ,סב רקאש לאחוריו ,תאב למחוץ את מ ַרדפו ,ובעודו רוכב ,חפזה זרועו בין ֶתלי למיתר.
אבל בלי סטות ימין ושמאל ,רוכן בצד סוסו ומכסהו בצינה ,הדהירו בן-נימידאד עוד ועוד ביתר כוח .עודו נתלה
בצד סוס ,רכב מימין נגיד אויביו ,וכקוצר בשדה קמה ,קצר את ארכובות סוסו .נפל רקאש מחוץ לארץ מתחת
רכובו המט בכאב פצעו ,והשיגו רודפו כרגע ,מסחרר את חניתו מעל לשר דושאנה כצייד על הארי אשר נלכד
בבור; באין מפלט שכב רקאש ועיניו חוזות בלהב ,אך מאחור ,דופק בסוס ,רכב ובא רקאמן ,וכנמר על גב תאו,
זינק אל ארסיפה העז וסחבו לארץ; בחצי נפילתם שיסף את גרון אויבו ,וממפלת שניים קם רק האחד.
שחוט כבהמה ואבריו מרטטים ,עילע בן-נימידאד דמיו על פני הארץ ,וקול ענות השבר עלה מחיל הוזאן .פרשיהם
קרבו ובאו ,אך בזרוע אדירים גלל רקאמן את הפגר מעל רגלי אביו ,הקימו ,סמכו על שכם ,ובמגן כיסהו; כך
הלך לאחוריו וידו עושה בחרב ,עד מצאו מחסה בין שורות נישאנט.
אשרי החי ,גם אם מצא מקלט בגוב נמר! עוד בן ואדין הורס בחיל ,לכתר את בן אטאשה ,עט מירדאת על חיל
נישאנט ,ואחריו דאגול וסואדיסטאן .פצוע ומובס ,עשה רקאש דרכו אל חיל המלך ,אך לא מצא אלא אימה ופחד.
מגואל דמים ונורא כזמן ,הרס מירדאת עד למשמר נישאנט ,מבלי אשר ישלוט בו להב .סוסו אבד ומגינו נבקע,
ורק מאתיים מאנשי חילו דבקו בעקבותיו; אבל כמו רוח אחזה בו ,נופף בחרבותיו השתיים ,וקצר לו דרך בשורות
הגיבורים.
אמר מירדאת:
57
"חי יאהו המרעים ,שבברזל חוקו! צא נישאנט ,אם יש בך הרוח ,כי לא תישא האדמה את שנינו! צא ,כי בי
נשבעתי :על השדה הזה אקריב אותך ליאהו ,נותן הניצחון!"
אבל נישאנט לא השיבו מאומה ,כי חת מפני אחיו ורוחו נפלה.
ככבשים מול הזאב צופף החיל שורותיו ,וחסו איש ברעהו; מסוככים על אדונם ,פוסעים ונסוגים ,גדרו אנשי
נישאנט בעד מירדאת מגשת ,אבל הגבר האיום לא חדל מלכת; חג ,נסוג ומסתער ,סייף לו שביל על פני גברים,
זורע מוות על סביביו ומסיט כל חוד ולהב; כך הרג בהם בלי די ,וכל אשר נועז לצאת נגזר באבחותיו.
בראות מירדאת את שר דושאנה ,הנס ובא אל השורות ,פנה אליו אדום עיניים ועט עליו ַל ֶהרג; אך רקאמן משכוֹ,
ובגופו סך על אביו עד הביאו אל בין תופסי הרומח .כך מילטו שנית ממוות ,אך בעצמו איחר לסגת ,כי השיגהו
בן-אטאשה ,והדפו מן השורות; אז קם עליו בחרבותיו ,מסתחרר במחול ברזל ,רוכן ,נוטה ,ותר לו פתח ,חג סביבו
שואף דמים ,עד פתאום צלל כעיט ,וגזרו כ ֶחתף .באשר נפל עזבוֹ לגווע ,ובלי עצור הרס קדימה ,מהפך בלהביו
ומבקש לו טרף.
צעד אחר צעד נסוגו המשמר ,וכל איש נשא רומחו לעצור בבן הסער הקוטל בגיבורים .כדורבן סומר קוציו ,כך
עמדו מולו בלי נוע ,עד יצא מביניהם אטאמאר בן-האנה .אץ אל לוחמי מירדאת ,מנופף בגרזינו ושואג מלוא
חזהו ,חצב בהם בן האנה מזרוע עד קודקוד; לוחם אחר משנהו מחצם בלהב ,עד נסו מפניו כעדר ,ונטשו את בן
אטאשה לבדו מול המשמר.
באין מגן על עבריו ,הטילו בו החיל ברד חנית ואבן קלע ,אך מירדאת ,מהיר כרוח ,חמק וסב לאחוריו ,לקדם את
פני בן-האנה הקרב ובא .כקורנס על סדן נפח ניחת גרזן אטאמאר ,אך לא בא בגו מירדאת; כי בחרב האחת היטה
ממנו הלאה את מכת בן-האנה ,ובשנייה גדע את זרוע ימינו .אז פנה מעל אויבו ,מניחו לגווע ,ושב קרא את לוחמיו
אליו .חיש שמעו אליו ובאו ,אך אטאמאר עזב את מגינו לארץ ,ובשמאלו הוציא את גרזינו מתוך כף ימינו; ככה
קם ,וכחזיר מיער שכלבים סבוהו ,טבח בלוחמי מירדאת ,עד קרס באפס כוח בשלולית דמיו.
אחריו יצא מבין תופסי הרומח אי ְרקאמוּ בן-קאי ,וקרב בלי חת אל איש החרבות .אך למראה הנער ,בן דודו מאב,
עצר מירדאת בלהביו ועמד תחתיו.
אמר מירדאת:
"סור הצידה ,אירקאמו! הן שארי בשר אנחנו ,ודמך דמי!"
אך אירקאמו לא זע כפסע ,ובלי השיב דבר הטיל בו את רומחו .נטה מירדאת מהיר בלהב ,ובגודעו לשניים את
הרומח במעופו ,שב והטילו בארץ למרגלות בן קאי.
.אמר מירדאת:
"סורה ,נער! לך בקש לך בחיל איש כגבורתך!"
מן העפר עקר בן-קאי את מחצית הרומח ,והטילו שנית אל חזה דודו .נטה מירדאת ושב גדע לשניים את מחצית
הרומח ,אך עננה הקדירה על פניו; כהרף עין נע הסיף ,ולרגליו נפל הנער ובטנו בקועה.
אך עוד מירדאת פוסע הלאה על חללי חרבו ,עלתה שוועת חילו מאחוריו; כי עת דחק מזרחה את משמר נישאנט,
קרבו הימאדרה ורונאן ,וכה סגרו על חייליו משני העברים; מצפון ומדרום עלו עליו אויביו ,וחילותיו הפכו
58
פניהם ,לקדם את הרעה :דאגול פנה אל מול סאסראר ,סואדיסטאן אל מול הימאדרה ,ומירדאת איום הסבר סב
מעל משמר נישאנט ,וכפריץ חיות מיער שחמק טרפו מפיו ,נשך שפתיו בחרונו והסתער על חיל רונאן.
אז הוקל לצבא נישאנט ,וכולו פנה צפונה להדוף את חיל אומיז הקרב אליו; בחודי הרמחים דחקו דרכם קדימה,
אך צבא הוזאן נסוג מעט ,ושב פתח את שורותיו לפילי המלחמה .מרכינים את חטיהם הגיחו אדירי החדק; נוראים
בתרועתם שעטו אל חיל נישאנט ,ומטר חצים ניתך מצריחיהם .זעקות הנרמסים ואנקות פצועי חיצים מילאו את
האויר ,וחלוץ נישאנט הוכה אחור.
סובבים כמערבולת קרבו עתה גדודי החיל ,ונפתלו יחדיו כנחשים בקן; ועת הדף אומיז את חיל נישאנט אחורה אל
פקעת הגדודים ,דרסו פיליו גם את שורות מירדאת .ב ַמל ָמדים ובקריאות דחקום נוהגיהם לסגת ,כי במהומת
המחנות לא יכול עוד חיל הוזאן לצאת בין הפילים ערוך בשורותיו .שניים שניים נלחמו ,ושלושה שלושה ,ורבים
נפלו איש ביד אחיו .אך עת ניתן האות והפילים הושבו ,ליכד אומיז את שורותיו ,וגבר בצד גבר ,מגן בצד מגן,
פנה מזרחה לכתר את חיל נישאנט אשר הוכה מאוד .כעלעול סבב הקרב על מחנה המלך ,אך המשמר ניצב איתן
סביב לבן אימאל ,וגופם חומה לו מפני מכת צריו.
כאומיז כן גם הימאדרה ,נלחם בלי זעם בליבו ,ונתן ליבו בדעת ,לבקש לו פתח בשורות אויביו; עינו ביקשה את
סואדיסטאן ,ועת ראהו ,עט על אגפו הקל בראש הפרשים .אך לא על נקלה נפתחה לו דרך ,כי את החיל הרגלי
הנהיגו בני רוּמאלה , 52לוחמים שלא יימוטו ,אשר ליבם לב נמרים וזרועם כעשת .שכם בצד שכם נלחמו השניים,
והפילו ברוכבים בקשת ובחרב; ידם חורשת אויביהם ,הפיחו עוז בלוחמים ,והרעימו מצוותם מעל טורי החיל.
כשערי ואלומה נפערו שורותיהם לפני הפרשים ,ומטר ברזל קידמם בכל אשר פנו.
גוחן על גב סוסו דהר הימאדרה נכחו ,ובידיו שתי חניתות שלהבן כתער; כך רכב על גחונו עד קרב אל בני
רומאלה ,וכנחש בהכישו זקף גוו והטילן .על עומדו נפל אָסא ְדהא ,פניו מפולחים בלהב ומוחו ניגר מגולגולתו;
אש ְטראן נטה מפני הנשק ,והסתער על בן ביהאן ,גררו מעל סוסו ,והטיחו בארץ בכוח אדירים .כלתה רעה
אבל ְ
אל זרע ארה ,כי הממו אשטראן בזרוע וכבר שלח ידו לחרב; אבל ִהייאראם חש אחר הימאדרה ,גח מאחורי
אשטראן ,ובגרזינו ביקע את ראש הגבר העזוז .כאלומה קצורת מגל ,נפל אשטראן מעל הימאדרה ,ועת מסך דמים
כיסהו ,דיבר אל ממיתו.
אמר אשטראן:
"ארור תהיה ,בן סרד ,כי קלון עולם נחלת! אכן כאיש כן מכתו ,כי כשפל שברוצחים היכית בגבי!"
אבל הימאדרה והייאראם לא נתנו ליבם לדבר אשטראן ,כי חרדו אל חיל נישאנט ,אשר אלפי הוזאן כתשוהו
כדוחן תחת העלי; בראותם את אחרוני שומריו מטים לעשרות סביב למרכבתו ,דילגו על פני הגבר הגווע ,וחשו
לישועת המלך.
משלושת עברים סגרו גדודי אומיז על חיילי נישאנט ,אך גם חילות מירדאת כותרו ,מפנים ומאחור :קירין מצפון
ָחבר לחיל רונאן ,ומדרום עלה סאסראר לימין חילות הימאדרה.
אחר מפלת בני רומאלה ,לא קם עוד איש מול בן ביהאן עת הסתער לפרוץ לו דרך; בראש רוכביו הרס בגדוד
וכוחו כפליים ,דרכו סוגה בחללים ,וטבוחי חרבו מרמס מתחת לפרסות סוסו .כעדת צביות אשר תנוסנה מפחד
52
בני רומאלה :אסאדהא ואשטראן ,בני פילגשו של שארין.
59
הנמר ,הפכו צריו פניהם ,ונמלטו בלי בושת .כך ברחו במהומה ,וסואדיסטאן ,ליבו כמים ,השליך דגלו מאחריו,
וכאחרון החיילים נס אל מחנה מירדאת .אך קאף וראד עצרו בפקודיהם בחרב ,וליכדו שורותיהם מול פני
המלחמה .לא שחו גם הזאנ ֶמה ,ולא הפכו עורפם לברוח עת נדחקו מזרחה; איש באיש דבקו בלי פחד ,אל פני
אויבם השׂש בשעתו.
עתה שטף המון צבא סרד בין המחנות; בן ביהאן פנה מזרחה אל אומיז ,והייאראם מערבה ,לכתר את חיל
מירדאת .דאגול ניגף לפני גיבור דושאנה ,ונסוג גם הוא אחור ,גבו אל בן-אטאשה.
אכן ,רק רוח הסכל תזוח מול חליפות הזמן ,אך גם באומץ לב אין ישע עת יוטל הפור .מול חיל סאסראר נותרו
עומדים רק אוּפּאגֶה ומאזֶק ,ועמם נושאי כליהם ושארי בשרם ,אשר בזו את חייהם לדבוק באדוני ביתם .אך
כתלולית בתוך שדה ששטף הנהר גרפהו ,כן עמדו בפאת אמטאר ,ולא היה לאל ידם לעצור בחיל סאסראר ,אשר
סבבום כמערבולת עת חלפו מעבריהם .נפלו אילי וו ִאין איש אחר אחיו ,ואחרון בהם מת מאזק ,אשר היכהו אַנְמה
מגבו .53
כך הוכו אחור דאגול וסואדיסטאן ,ובמלכם ביקשו להם מגן מרודפיהם; אבל מירדאת נלחם עם קירין ורונאן ,ולא
יכול לסוב דרומה לעזֶר מצביאיו; כי אך גברה ידו לרגע ,שבו התגברו אויביו אם אך פנה מהם .עוד ועוד נדחק
חילו לעבר החומות ,ובחורקו שניו בזעם ,נשא עיניו אל המערכה .ממזרח גדרו עדיין קאף וראד את גל צבא סרד,
ונסוגו מדודות עם שארית חיל סואדיסטאן; גם בין הימאדרה לנישאנט נותרו עוד מן החיל ,ובלכתם אחור נסוגו
אל צבאות אומיז.
בראות שרי מירדאת כי אין תקומה לחיל ,חמקה צרת נישאנט מעיניהם ותקוותם אפסה ,וטרם יכותרו כליל,
החישו את צבאם העירה ,ואת השערים הגיפו בעדם .באין רודף מצאו מקלט בין חומות הקרת ,כי אך נשמע
האות ,פנו מעליהם הייאראם וסאסראר ,וחשו עם הימאדרה לישועת נישאנט.
.כעץ השח בלב עלעול ומחשב להישבר ,כן התנודד עתה נישאנט בלב המלחמה; בני הוזאן השחיתו בשורות חילו,
והזאנמה חצצו בינו לבין צבא סרד .שלושים בלבד נותרו חיים מכל משמר המלך; סביב למרכבתו עמדו וסוככו
עליו ,אך איש אחר אחיו נפלו ,ורעתו קרבה .נושא כליו ורכבו מטו לרגליו מטועני חיצים ,ניסו נגדע ,ליבו נפל,
ותשו זרועותיו ממלאכת הדמים .עוד חש אליו נגיד דושאנה ,וסך עליו בצינתו ,אך תוחלתו אבדה ,וכאיש תועה
בחזיונות רוחו ,בהה בעין מצועפת במראות הקרב .שוב ושוב היכו תופי המלחמה ,ושוב כגל אחר משנהו ,גאו
חילות הוזאן אל פני המרכבה .כדייק מעבריה נערמו פגרי גברים ,אך על ראשי החללים עוד הרסו אליה מבקשי
נפשו .כגו פריץ חיות שהכריעוהו ציידים ,סמרו דופנות המרכבה בחיצים וחניתות; וכמובסת שם קרסה ,נוטה על
צד ומרוצצת ,וסוסיה ,גוססים ,צנפו בקול נורא .כך ניצב נישאנט ברכב ,עיניו חוזות רק חושך וגוו דרוך למוות;
כצלם רפאים ניצב ,בלב הבלהה ,ולא מש ממקומו גם עת עלתה תקיעת קרנות ,וחדל הקרב.
בראות אומיז כי נס מירדאת העירה וכל חילות הברית עולים לעומתו ,ציווה לתקוע בקרנות להיאסף החיל; אז
נסוג בלי בהלה ופגע ,ובפנותו אל הגבעות שמצפון לקרת ,נטה את מחנהו שם ,והמתין לראות כיצד ייפול דבר.
אבל נישאנט לא מש מעל הרכב ,ושם עמד בלי נוע עד באו ולקחוהו הימאדרה וסאסראר; כבדמויות חלום דוהות
הביט בלגיונות הוזאן ,עת נסוגו לאיטם ,ורחקו משם והלאה.
53
"היכהו אנמה מגבו" :תוך פגיעה בקוד המלחמה של האצילים ,כפי שעשה גם אחיו ,הייאראם.
60
*
תם היום וזעקות גוועים נדמו .דמדומים פשטו באופק ורוח חרישית נשבה על השדה .אל מאהל המחנה שבו
הגברים חמוצי דמים ולאים מהרג; שם חבשו את פצעיהם ולגוום נתנו מנוח ,רחצו בשרם ,והחליפו בגד.
רבים דוו בפצעיהם ,זועקים מרה ,אך אחרים ישבו בחבורות וסחו את מעללי היום ,שמחים בחייהם שלא קופדו
בחרב .יחד התרעו ביין והריעו בשתותם ,אך לרגעים חדלו ,נדמו ,כי לנגד עיניהם קמו שוב מראות הקטל,
ונבעתה רוחם .רבים היו בני טאר אשר בכו על שאר בשר או רע ,וביקשום על שדה אמטאר בין חללי החרב; ועת
עינגו נפשם בצלי בשר ומזג ,ייסרם ליבם על קרוביהם ,ונמסך יינם בדמע . 54ככה תעתה נפשם בין שמחה לצער,
עד כי נבוכה משוממת ,והתעטף ליבם.
אמר הימאדרה:
"אמור נא ,אילאלו ,למה זה ימתק ייננו על לשון מרה? דבר ,כוהן אמנאת :החג הוא ,אם מספד?"
אך הכוהן החריש ולא נשא עיניו ,ובעורכו את העצים נתן ליבו לזבח.
שב הימאדרה ואמר:
"ידיד החמישה ,למה תחריש עוד? האם חטאה חרבנו מדרך אצילים? דבר אלינו ונדע דבר לאשורו!"
אמר אילאלוּ:
"מלך רם ,מה אדבר? רק חללים רואות עיניי ,ודמם אחד .בני אח ובני אחות אשר דבקו יחדו ,דודים גומלי טובה
וחסד ,גיסים ,חמים וחתנים ,אשר נפלו שדודים איש ביד קרובו .אח בחרב אח נפלו ,ותבכה אמם היום על שניים
ושלושה".
אמר הימאדרה:
"רק זאת יאמר היום המת לחי :בכה על הקמים עליך ,ואל יבכו לך".
.אמר אילאלו:
"שכול שכלתי גם אני ,מלך מכלה אויביו! רק חללים רואות עיניי ,ורחק מהן חזון; אך ידבר אדון השיר ,כי רוחו
פקוחה לשמוע ודברו עימו".
אמר הימאדרה:
"לטוב דיברת ,אילאלו! ישמיענו קאשיוואן את מעשה היום".
אמר קאשיוואן:
"כאבן מיסודות הבית יעקור המוות איש מבית אביו ,אבל זכרו בפי החי הוא מצבתו לעד . 55המת יידום כי לו
מנוח אך לנו הדיבר ,אשר בו חיים".
אל מול מקדש אמנאת פנה ,ובכוונו ליבו לשיר ,עצם עיניו ,הקשיב רוב קשב ,והתפלל אל האלים כי ימלאו
שפתיו.
אמר קאשיוואן:
54
"ייסרם ליבם על קרוביהם" :שנלחמו בשורות מירדאת.
55
"בית אביו" :בית האב ,הקלאן.
61
"שמעיני ,גברת גורלות ,ובסודך יבוא דברי;
ברכו שפתיי אלים ,ותמלאנה קודש!
כי עת לפשר עלילות חמשת העמים יוחילו,
כאצבעות ַבּכף יקומו כל שבטי האוּ ְרשים:
56
אלפי הוּזאן שוכני צפון ,ו ֶסרד המרבים לזבוח,
משחרי אמנאת ַבּקודש,
גם הטא ְרהא הברוכיםַ ,
עם זרע קוש ,ילדי הזאד ,ובני ארפאן נוצרי האָנְמאר.
57
בשמם אעיד עליי אלים ,ויישמע השיר כקדם,
בשמם אשביע או ֶמר ,וייוודע הזמן".
אמר אילאלו:
"השמיענו את השיר ,ונשמע יחדו כולנו; השמיענו ונאחז בו ,בכף המחומשת!"
נשא אז קאשיוואן עיניו לעבר שדה אמטאר ,ובכוונו ליבו לשיר ,הדיר נפשו מלשונו ,פקח רוחו ושר.
אמר קאשיוואן:
"שובה היראה ,שדה נצח ,אשר קם בו אח על אח,
עת נערכו חילות אדם ,ואלים עלו ל ֶקטל!
עם שחר גיבורים ָמלא ָת ,עם שחר התראו פנים;
אלים מגאון שבתם ירדו אל שדה אמטאר!
מעל למחנה מירדאת ,מפאתי המערב,
הר על הר ,חשרות ענן התנשאו כבדות צללים,
וקרבו בנהם פרא ,גוהרות על חיל נישאנט;
מעליהן הופיע יאהו ,מזעיף במחנה עינו,
עין הסער הריקה ,המבשרת רע.
אז געש בעברתו ,והטיל ממעל ארצה
רעם מתפוצץ על רעם ,ברד סלעים סמויים מעין;
נחשי ברק שילח בם מגלגל סופה סחרחר,
נחשי ברק שעטו בשריקת חימה לוחשת.
" 56האורשים" :שם קיבוצי לחמשת הלאומים הנזכרים בטאהיראקאווי .קאשיוואן מונה אותם כולם לתפארת האינווקאציה ,למרות שבני
קוש לא השתתפו בקרב ,ואילו בני הוזאן אינם נוכחים .ריכטר הציע לזהות את ה Urśi -הנזכרים עם שבטי היואה-צ'י )ר' אחרית דבר(.
57
"נוצרי האנמאר" :כנראה חפץ קדוש כלשהו )מa61me, -נפש; אך לדעת קראוזה יש לקרוא ankar -חט הפיל(.
62
משמאלו חשך צפון ,מתנשף צינת צלמוות,
עת נישאה בו על כנף-חולי הגבירה ניזוּמה;
כצל עלתה על סביבותיה ,מליטה כל עין אנוש,
ואיתהָ ,עטים ַלטרף ,רוחות פחדים אוכלי כל חי,
בני-בלי-דמות ,שוכני האַין ,העולים בגו אדם,
רועדים מקור אין-קץ ורעבים לעד.
אך מול יאהוּ הזועף שיהאבּאן דרך שלהבת
ומעל לחיל נישאנט נישא מפאתי מזרח;
קודח בחרון אפו ,יקד אז מכלה הארץ,
מל ֵהט מורדות הרים ומוביש ענן ו ֶחשר;
ניצת בנוגה סנוורים ,נתן בחיל מירדאת עינו,
עין השמש האוכלת ,לא תדע ר ֵחם.
את אדרתו ,אדרת אש ,חיש השליך על כתפיהם,
ואת יקוד קרניו שילח בם ,קהל בני רשף לוהבים.
עודו בוער ,ומימינו נגה דרום בקסם רך;
שם ,עוטת הילת שמים ,כנוצה ברוח קל,
הופיעה הגבירה לאהיני,
שבחיקה יימס כל פחד ,וחיוכה מאיר כל לב.
בעקבותיה חוללו בני חשק טופפים ביין,
עת פסעה ,שובת כל עין ,נוסכת איברים במתק,
ופרשה על פני הארץ רשתות חמדה נעלמות.
ברפיון כ ַבד-אנחה ,ניגר כדבש עלי לשון,
נמוג תחתיה חיל מירדאת ,וקרס באפס ישע,
עד תכליתו אבדה ממנו ,ועייפה נפשו לקטל.
נדו גורלות בארץ ,אך ברום כיפת שמים
קמה הגבירה טאהירה ,ובידה אבני הנצח
אשר יוטל בן זמן מול זמן;
עוד רגע חיל מירדאת גבר ,עצום בחשכה ו ַסער,
עוד רגע וכיסו עבים את עיגול האופק,
גחו שוב פחדים מתוהו ,וקולם ילל זוועות.
63
אך שוב נָגה דרום לימין חילות נישאנט,
שוב צחוק בני חשק התגלגל ,ופריחת אביב
היכתה בשיכרון פרוע את צבא הנכאים.
שב החיל וג ַבר ,אוזר כוחו משמש,
וקרני יקוד ,בני רשף,
ניחתו בבני ענן ,פוגגו חשרת עבים.
כך נלחמו אלים ממעל ,עת עלו חילות אדם:
אביב שׂרה עם סתו ,וקיץ עם החורף;
דרום האיר חשכת צפון ,ומזרח על ים".
אמר אילאלו:
"שובו ,סובו בני אלוה ,ונדע חיים!
תלך אל קיץ בת אביב ,כסהר אל השמש , 58
יבוא אל בת הסתו הקיץ בסתר דמדומים.
תשוב הסתו ,אל חורף כבבוּאה אל מים,
וחורף אל אביב כגשם על אדמת חריש".
אז הקריבו את הזבח ונתנו תודה ,כי שבה וחייתה רוחם בנפלאות טאהירה ,ובליבם שמרו את חסד האלים.
*
למחרת היום קברו את מתיהם ,ובני ארפאן שרפום כמשפטם; אך את גופם של ארבעה ,אירקאמו ,אטאמאר,
האנה ורקאמן ,חנטו בדבש והטמינום ,כיאה לבני גדולים.
את פגרי שרי מירדאת ,אשטראדאר אלוש וירם ,הוקיעו כמשפט בוגדים מול שערי העיר; אך את אלאול אשר
שבהו קירין ,לא המית נישאנט ,למען לא יוסיף הפחד אומץ לאויביו .גדודיו הקיפו את אמטאר ,אך לא יכלו
להבקיעה ,וחנו מנגד .ימים רבים כך צרו על הקרת ,אך מירדאת אשר נסגר בה ,עוד ארב לשעת הכושר ,ולא
פסה תקוותו :אסמיו מלאו דגן בעוד צריו מדים את מנתם ,ובגבעות חנה אומיז ,פושט בגדוד ומחכה לעזֶר מהוזאן.
עברו ימים וחודש ,והעיר סגורה; אך בהתחדש הסהר ,באשמורת השנייה ,סל שולשל בחבל מתוך בית החומה,
וירדה בו הגבירה שאנין .בסתר חשכה פסעה במחנה ,ועת תפסוה השומרים ,הביאוה אל סאסראר.
אמרה שאנין:
"בן-ואדין ,הוצא כל איש ,כי לך נועד דברי".
ציווה סאסראר כמבוקשה ,ולבדם ישבו באוהל.
58
"כסהר אל השמש" :השמש 'אוכלת' את הירח ,ומסתירה אותו באורה.
64
אמרה שאנין:
"מה לך כאן ,בן-דושאנה? עדיין תר לך פרצה לבוא בה אל אמטאר?"
אמר סאסראר:
"מה תבקשי? התפתחי לי שער?"
אמרה שאנין:
"מה נמהרת ,בן-ואדין! אכן ימים רבים שכנת באוהלי החיל! הן כאורחת באתי אל ביתך ,גם אם נטוו כתליו מן
הגסים שבבדים .אבל ספר לי על נידאד ,כי כלתה נפשי לשמוע .האם שלום לאחותך? האם נותרה בסרד?"
יצק סאסראר אל הגביע יין ,ועת שתו יחדו סיפר לבת לאהיני את כל אשר ידע .כך הוסיפה וחקרה ,והוא משיב
באורך רוח ,עד נפלה שתיקה באוהל ,וכלה יינם.
אמר סאסראר:
"פרח בין נשים ,האם עוד תבקשי דבר? התפתחי לי שער?"
צחקה שאנין וסחה:
"אכן לא שער אלא שנים; את האחד עתה ,והאחר -עם שחר .בסוד לאהיני הב לי אשמורה אחת ,וע ֵלה בסל".
אז חיבק בזרועותיו בן-דושאנה המאיר את שאנין יפת המותן ,ושמח בבת לאהיני שאין כאהביה בכל העולמות .גו
אל גו וחיק בחיק הלהיטו תשוקתם ,וכה הוסיפו אש על אש עד רבתה האנחה וכלתה הנפש .אז היו השניים
למאכולת חשק ,ועת רוותה חמודותיו ,רוה חמודותיה; כקנה חזרן ברעוש הארץ ,היטלטלה צחת העין משורש
ירכיה ,וכרעש בהרים עלה בה בן-ואדין .ככה התעלסו יחדו כשיהאבאן בחיק לאהיני ,ושבעו דודים בלי די עד
עלות השחר.
עת באופק המזרח הפציע שיהאבאן ,את ירכי שאנין התיר ממותני איש תשוקתה ,ובלי חמדה קם בן דושאנה
מערש אהביה .בלי נום עבר עליו הלילה ,אך שיהאבאן נתן בו רוח ועורר אותו למעש :אל הימאדרה ורונאן שלח
להביאם בסוד ,ואחר עלה בסל עם עשרה מלוחמיו.
בסתר המקדש ארבו לשעתם ,עטו מסוה ,לבשו שחורים ,ועם לילה עטו כצללים על שומרי השער .חיש הסיטו את
ה ְבּריח ופתחו את השערים -ואל העיר שטפו ובאו הימאדרה ורונאן.
בטרם אור נפלו כחתף על צבא מירדאת הנם ,וקרנות הקרב הריעו בין האוהלים .נדהם הקיץ המחנה לקול ענות
המלחמה; כל איש נזעק ,נופל וקם ,גושש אחר נשקו בחושך ,עוזב מאחוריו שריון ,מגן ודגל ,ורץ בלי דעת אנה
אל תוך המהומה .עירום הגיח סואדיסטאן מפתח אוהלו ,ובעודו מביט לדעת מה נפל במחנה ,עבר חיל סרד על
פניו ,ומדוקר חיצים נפל תחתיו שדוד .אחד אחד ושניים ושניים ,מטו הקמים ,אוחזים בחרב; ואחרים הפכו פניהם
ונסו בין האוהלים.
על גב סוסו עלה דאגול ,רוכב מתוך המחנה ,אבל באין מוצא שב אל פני השער ,והצליף בחייליו הפונים לברוח.
לשווא זקף שוב את דגלו ,ובלי הועיל פקד את פקודותיו ,כי כבר היה המחנה לטבח ,ורק מתי מעט השיבו
מלחמה .אז עצר בסוס ,פשט את שריונו ,סמך חרבו לארץ ונפל עליה.
פתח סאסראר את שערי אמטאר לפני החיל ,ועת ראה כי תם המעשה ,פנה וחש אל המצודה ,למצוא בה את
מירדאת .ליבו בער ,ומחשבה אחת בו:
65
"משתי הנבואות אחת עתה תכריע; נדע נא מי יגבר! " 59
בלב גואה גדולה ,פועם גורל ועוז ,טיפס סאסראר אל המצודה ,ותר אחר אויבו.
קרא סאסראר:
"קום ושא בגורלך ,מקדיר האדמה! ָדרך השמש בשמיו ,ובניו על פני הארץ; ע ֵלה ונתראה פנים! "
60
אך לא יצא אליו מירדאת ,ולא ענה לקריאותיו.
כך עמד שעה קלה ,עד התגלתה על מדרגות השיש בשער המצודה המלכה אטאשה ,ועל כתפיה מכסה פרוכת
האלה ניזומה .מגואלת דם עמדה ,ובימינה אחזה בראש מירדאת המת .נרתע סאסראר לאחוריו ,מאימת החיזיון,
אבל אטאשה נשאה את יד שמאלה ודיברה אליו.
אמרה אטאשה:
"בך אחסה ,גיבור ,שליבו אחד! אני ,אטאשה המלכה ,אשר אביה ֶמלך על הוזאן ,ואישה ,שאריןָ ,מלך כדת
בטאר!"
אך בן ואדין פשט ידיו קדימה לדחותה ,ודיבר אל בת-הוזאן בלב מוכה זוועה.
אמר סאסראר:
".הלאה ,איומה! אל תקרבי לגשת! איזה לב פעם בך ,שלא חמל על בן? הן יש ואב יחזה בבנו את דמות מותו
שלו; אך אם תחיה בבנה תמיד ,כי בשרה הוא ,בן בטנה! מלכה את ובת מלך ,אך את רחמך קיללת; אלי
התחתיות עצמם גוזרים את אשמתך!"
אמרה אטאשה:
"דום ,סאסראר ,ושא עיניך :דמי הוא שניגר! כל כבוד ביתי ,כל גאונו ,כוחו וחכמתו ,שפוכים על פני הארץ! מי
יקום ויוכיחני? הן בני הוא ודמי הוא! הן ברית אישה כרתי עם שארין ,ולא ָחד היה דמנו בעורקי מירדאת; אחת
היתה בריתי לו עת שש בעלומיו בארמונות אמטאר ,ואחת עמדה עת הלך בשבי ,עת מר ליבו עליו ולא ראה פני
איש ,ועת רוה נקם .אך בני מעל בברית הדם ,ולא שבע בשר גם עת טרף את חבל טבורו; כעיט את הפגר נשא
את שם אביו ,וכתר דם הניח על ראשו! אלים אבלו ממעל על שארין ישר הדרך ,אבל מירדאת לא קם על דם
אביו בחרב נקמה; 'רעיי' קרא למרצחים ,וטיהרם מדם! ביום ההוא שכלתיו ,גיבור ,כי המכחש בדם בשרו כבר
מת הוא ,ודיראון עולם יוטל בכל זרעו .הייסלח לאם רוצחת בנה? איני יודעת .בת הוזאן אני ,ומרחמי עקרתי את
המ ֵארה".
אמר סאסראר:
"לא ידעתי אם ,זולתי הארץ הנושאת הכל; לא לי הדין ולא הדם ,לא לי סליחה ולא נקם! אבל אחת ידעתי :נורא
המעשה ,ונורא ממנו יהיה פריו".
59
"משתי הנבואות" :שניתנו למירדאת ולסאסראר בהולדתם .למירדאת ניתן דברו של האל יאהו ,ש"לא יקום בכל העולמות
גבר שיוכל לו" ,ואילו לסאסראר ניבא שיהאבאן ש"אין אדם או שד או אל ,אשר יוכל לך בחרב".
60
"דרך השמש בשמיו" :החלה העונה החמה ,שבה כוחו של שיהאבאן ,פטרונו של סאסראר ,מצוי בשיאו.
"ובניו על פני הארץ" :בני סרד ,הממלכה המזרחית ,שעם קרובי משפחתם משושלת המלוכה הטאראנית ,ניצחו במערכה.
66
אמרה אטאשה:
"את זרועו טרף ,וזרועו קטלתהו; בלי שם וחוק עלה ,בלי שם וחוק נפל; יקום החוק לעד! בסוד ניזומה הקרבתיו
היום ,ואת דמיו ניסכתי לכפרת פשעו!"
אמר סאסראר:
"הלא רעוש תרעש הארץ ,עת ישטפנה דם מירדאת! בבנך נָכונה ברית הוזאן הכרותה לטאר; אך עתה נקטל בלי
כבוד ,ושארי בשרו יבקשו נקם".
אמרה אטאשה:
"אל תירא דבר ,גיבור אדיר בקטל ,כי לא תאכל עוד חרב ,ולא ישחיתו בני הוזאן את גבול הממלכה; כי שלחתי
כבר דבר אל אחי אומיז ,וכאשר אומר לו ,יעשה".
אמר סאסראר:
"וכי מה תוכלי לומר ,בת-נימידאד? הלא בלי קרב נרצח מירדאת ,ואחד משפט הדם לבני הוזאן".
אמרה אטאשה:
"יבטח ליבך בדבר אטאשה ,ואל תשלוט בו דאגה! כי כה אמרתי אל אומיז ,מדביר הארץ' :אחי ,אהוב לבי ,האם
עודך חונה שם ,על גבעות אמטאר? דע כי מת מירדאת בחרב ,נקטל בלי כבוד; אך לא היתה בו יד בני טאר ,ואל
תקום לנקמה כמשפט הוזאן! ביד פשעו מת בני ,ביד מתחתיות ,אשר ביקשה נקם!
כבשר הנבלה אשר צבוע יקרענו ,כן נקרע הכתר מעל לראש שארין; וכערוף חזיר לזבח החטאת ,כן הסרתי את
הכתר מעל לראש מירדאת .61הלא ארור הבן ,שאת בריתו כרת עם מרצחי אביו? הלא יישא ביתו חרפת עולם?
ייבש רחמי אשר הרהו ,ואל יבושו כל ביתנו; לא בן הוא ולא נכד ,לא אח ולא קרוב! דע ,כי יד אטאשה מחתה את
החרפה; ידי ולא אחרת! על כן ,אחי ,השב את חרבך לבל תשוב אליך; שׂגה בטוב הוזאן וישקוט ליבך'".
שמע סאסראר את דבר אטאשה ,וליבו נרעש ,כי זכור זכרהו . 62
אמר סאסראר:
"עתה ידעתי את קולך ,כי אליי היה דברך על גבעות אמטאר .חסי בי בת מלכים ,שליבה אחד! יקום דברך אשר
אמרת ,ואנוכי מגן לך מכל דורש רעה!"
אמרה אטאשה:
"תבורך ,גיבור דושאנה ,וברוכים דבריך! חי ניזומה הנוקמת במפירי הנדר ,כי אף דברי אליך לא ישוב ריקם :לא
יינקה האיש אשר יפיל אחת משערות ראשך! כי לאוהב נחשבת לי ,אך הישמר מיד אוהב בכל אשר תלך!".
צחק סאסראר ,וסח לה:
"היד אישה תיקום מותי? הן את רעיי ידעתי ,ואין אל ,אדם או שד אשר יגבר עליי בקרב!"
אמרה אטאשה:
61
"כערוף חזיר" :כנגד קורבן החטאת שבו טיהר את הקושרים.
62
"כי זכור זכרהו" :סוף דבריה של אטאשה אל אומיז כמעט זהה לדברי הדמות שפגש סאסראר כשיצא ממערת הקבורה
)"השב את חרבך" וכו'(.
67
"אל תדבר עתק ,סאסראר ,ואל יגאה ליבך! הן גם אותך ,בבוא עתך ,יוביל וָאלוּמה אל ארצות טאהירה ,ואין יודע
את עתו ,בלתי אם החוזים בחסד הא ָלה".
אמר סאסראר:
"אכן נורא הזמן ,ונוראות דרכיו! אמת דיברת ,מלכה .אשקוט נא בדושאנה ,ואל אשמע את צעד הגורל דבק
בעקביי".
אמרה אטאשה:
"גיבור שאין ערוך לו ,הלא בך תשוב תיכון ברית הוזאן וטאר! קום עלה בסוד טאהירה ,למען יהיה אשר עתיד
להיות".
63
הלך עמה סאסראר ,ובצאתו עם ערב אל המחנה ,לקח עימו את ראש מירדאת ,סמלי ביתו ,כתרו ,מטהו וחרבו.
כך מת מירדאת ,ריבון ומלך ,אשר לא קם בארץ גבר שיוכל לו; בקבר אבותיו קברוהו ,בצד בימת הזבח שלא
יחדל לעד.
*
בצהרי המחרת נכנס נישאנט בשערים ,וכל האזרחים כרעו אפיים לפניו .על גזר אלים נתנו תודה ,ופיללו לשלום
הארץ ,כי ירא ליבם את העתיד לבוא; אך לא יצא היום ,ובאה הבשורה כי חיל אומיז נסוג מן הגבעות .אז צהלו
יושבי אמטאר כי סר אויב מגבול הארץ ,ובקוראם לו 'אוֹ ֶטה! אוֹ ֶטה!' ששו בנישאנט .
64
במקדש אמנאת הומלך כדת למלך ,ונזרעו חוצות הקרת בריבואות פרחים; לקול תרועה וזמר נישא עוטה מלכות,
ועלה אל ההיכל ,מרעיף מזהבו .שם ישב על כס אמטאר ,והיה דברו לחוק לכל יושבי הארץ.
להימאדרה ורונאן נתן עשרים ערי מושב לנחלת עולם ,ולאראש ולרקאש גמל כיד המלך .אך את אלאול הוקיע חי
על חומות העיר ,ואת פגרי דאגול וסואדיסטאן נתן למאכל כלבים בשוק הטבחים.
אז קרא לבן-ואדין ,וכה אמר אליו:
"רעי הטוב לי מחיי ,הלא הרביתי כבר לקחת משאוכל לתת! קח חצי הממלכה ומשול בה לצדי ,כי רק בך נושעתי
וידעתי טוב!"
אמר סאסראר:
"מלך רם ,הלא טאהירה לבדה פעלה כל זאת; כי בימינה פתחה את שערי הקרת ,ובשמאלה הפילה את מירדאת.
די לי בירושת אבי ,בנחלות דושאנה".
אמר נישאנט:
"אך שאל לך ,סאסראר ,וקח :ערים ,פילים ופרשים ,שפחות ועבוּדה ,מקנה אָסוּל וזהב וואיןֶ ,רכש דא ַרש ו ֶמלח
ַסמוּטא ְרשי! למה זה תרחק עד זאד? הלא את טאר כולה נתתי לרגליך!"
אמר סאסראר:
63
"קום עלה בסוד טאהירה" :על פי האקלוואיה שכב איתה והתעברה ממנו; בתם ,נאסאל ,עתידה להינשא לארשינדאר ,בנם
של נידאד והימאדרה ,ולרשת איתו את הממלכה )ר' נספח :1האקלוואיה(.
64
אוטה ,אוטה!" :קריאה להתפעלות ו\או שמחה )הו! הידד!(.
68
"ריבון רב חסד ,רב לי ,לא אחסר דבר .אחת היא משאלתי ,וזולתה לא עוד אשאל מאומה".
אמר נישאנט:
"ישׂגו בגדולתך רעיך ,וי ְכלו שונאיך! נְחל נחלתך ,רעי ,ומשול אתי בארץ ,כי חפצך הוא צו המלך ,ודברך דברו!"
אמר סאסראר:
מלך רם! הנה הושבה ירושתי ,וסר חצי העוול; אך הסירהו נא כולו ,ותשקוט נפשי! הסגר נא בידי את אויב ביתי,
את משנה אבי אשר מעל בו מעל; הב לי את רקאש!".
שמע המלך וקדרו פניו ,וכאיש נכלם השפיל עיניו לארץ.
אמר נישאנט:
"שאל ככל אשר תשאל וקח מכל אשר תאבה ,כאשר אמרתי .אך את בריתי כרתי לרקאש ,ולא יופר הנדר! הן בו
חסינו בקריית דושאנה ,ואמוניו שמר לי גם ברעתי; כי את נפשו השליך מנגד ,וגם את בנו ,רקאמן ,ש ַכל מיד
מירדאת! למה זה ,רעי ,יירע ליבך עוד על אשר איננו? למה תילחם עם לילה ,וכבר זרח השמש? שב עימי וראה
אך טוב ,כי לנו כל הארץ!"
אמר סאסראר:
"יחיה המלך אלף דור ומלכותו תיכון! אכן כדת דיברת ,כי זה משפט המלך ,אשר כוחו יינון באמיתו! אך מה לי כי
אוסיף על גורלי? מיד טאהירה אשׂבענו ככל אשר מוּנה לי .הנח לי ,רע ,ואלך; נער קסרקטין אני ,ומה לי מנעמי
אמטאר והליכות שועיה? למרגלות הזאד גדלתי ,ושמה גם אשוב".
שח לב נישאנט בצערו ,וברעו הפציר בלי די; כי אין לו רע זולתו ,ונקשרה נפשו בנפש בן ואדין .שמעה שאנין,
ושלחה גם היא דברה להניאו מלכת.
.אמרה שאנין:
"אנה זה תלך ,גיבור זוהר כשמש? שב בזה ודע כל טוב ושפע! הן שב עתה ליבך וחי ,ולמה תמאן לו? נסתרות
דרכי טאהירה מעיני אדם ,אך כל הנח על מקומו ישוט בהן בלי יגע".
אך לא שעה סאסראר לאיש ,ומדברו לא שב .למחרת יצא ,ובבואו אל בית אביו ,קם לירושתו ומצא מנוח .את
שלטונו פרש בחסד ,ביער צד אייל וצבי ,וכל תלאה שכח .כמים השוטפים בנחל ,כן היה כל מעשהו; במקומו
ישב ,ולא ביקש דבר עוד לנפשו.
באמטאר משל נישאנט ,אך מליבו שבת כל אושר; בדד ישב בחדריו ובלי חמדה ָמלך ,ולא מצא עוד עונג באוכלו
ובמשקהו ,בסוסיו ,כלביו וכל אוצרות ביתו .במר ליבו קרא אליו את אראש ואת רקאש ,ונישאם למשול עימו
תחת בן דושאנה.
אמר נישאנט:
"הלא בצרתי סמכה אותי ידכם ,ועתה ,בגדולתי הבה אמלאנה! משלו עמי בארץ ,ובחצר המלך שבעו טובה לעד".
כך נשא את פני השניים ,והוכרזה מעלתם :כס מושלים מונה להם ,גלימת שררה עטו ,ומושבם נכון לפני המלך
בחסד השמיים.
אמר רקאש:
"יחיה לעד המלך ,ומלכותו תיכון! לו ישמרוך האלים מצער ומפגע ,אם מיד אויב ואם מיד אוהב! אכן שלום
בארץ ואין צר על גבולותיה ,אבל דואג ליבי על כי שילחת את סאסראר אל גבול בני קוש וסרד ,לכונן שם את
69
דרכו ככל אשר יאבה .הלא עם בן-ביהאן בריתו ,וגם מזרע המלוכה הוא; הלא ייטב לו בשבתו בחצר המלך?
השיבהו ,מלך ,ולו בעל כורחו".
אמר אראש:
"מושלי ואדוני! מעודי ֵשי ַרתי את מלכי באמונה ,וכל ימיי יעצתי דבר אמת! שמעני נא המלך; אטום אזניך מרעה,
ואל ייטה ליבך אחר דברי הבלע! כי אין בארץ נאמן כבן דושאנה ,ואין שוחר את טובתך יותר ממנו!"
אבל נישאנט שמר את הדבר ,ומקץ ימים שלח אל בן-ואדין.
אמר נישאנט:
"שובה נא סאסראר ,כי כן ציוה המלך ,ולא ישוב דברו! חצי הממלכה לך היא; משול עם רעך נישאנט! בוא וראה
אך טוב; אבל אם תמאן ,תושב בחוזק יד!"
שמע סאסראר את דבר המלך ,אך במקומו ישב כקדם ,וביד שליחי המלך הפקיד את מענהו.
אמר סאסראר:
"שלומות לבן שארין ,אדוני הארץ! אם יצוה המלך ,שלו היא נחלת ואדין; אך יעשו נא אחרים במלאכת הגורל,
ובמקומי אנוח".
אז שב נישאנט לשלוח ,וכה אמר אליו:
"הלא תשוב ,רעי? הסר ליבך ממני? הנה נלחמנו על אמטאר ,ולנו היא הארץ! הלא נשבע בה יחד? בשדות
אמטאר רכבנו ,ועל גבעותיה צדנו ציד; יחד במשתי רעים נשאנו כוס אל כוס ,ואת כל ליבנו סחנו זה לזה! כלתה
נפשי מאז רחקת ,והחיים אינם לנצח; שוב ,גיבור ,ונחדש ימינו באמטאר!"
65
קרא סאסראר את האיגרת ,וירדו עיניו דמעה .אך לא השיב דבר למלך ,ויצא להר.
ימים רבים הוחיל נישאנט למענהו ,אך עת נכזב מתוחלתו הקהיל את הצבא.
.אמר נישאנט:
"ערכו שלושה מן הגדודים ,וצאו בחיל אל דושאנה להביא את בן ואדין! אם ברצון ואם בכורח ,הביאו את האיש,
אך הישמרו לבל תפילו שערה משער ראשו!"
יצאו שרי החיל מלפני המלך ,ועלו כמצוותו אל קריית דושאנה; אבל סאסראר עזב בלי שוב ,ובאין בעיר נגיד
ומצוה ,לא יצא ממנה איש לקדם פניהם בחרב או בלחם.
אז שלחו אל בן ואדין להיכל דושאנה ,אך עת שמעו מפי הרץ כי סאסראר איננו ,הבהילו אל המחנה את שועי
העיר ,וחקרו לדעת לאן פנה משם.
אמרו שועי דושאנה:
"במעלה הזאד רכב ,אך לא ידענו אם ליער או אל מעברות הזאד .לבדו יצא לדרך ,בלי רעיו לציד ובלי משמר
ראשו".
65
החיים אינם לנצח" (ma sol onkraĉa naś) :אימרה קרובה לזו נמצאה בכתבים טוכאריים בודהיסטיים )'המזל אינו נצחי' -
( ma suk onkraĉ naśואפשר שהאחת היא פרפראזה של האחרת.
70
*
ברדת בת דושאנה עם מירדאת מסרד ,ביקשה מנוח לרוחה במשכנות הנדר אשר בצפון הזאד .בחוק נדרה חייתה,
שוכחת מי היתה ומניין באה; עם מתקדשות טאהירה עלתה ברכסים ,ועימן ידעה לא-דעת בחסד האלה.
לשם עשה סאסראר דרכו בשבילי ההר ,עד בא אל המצוק אשר על גדת ה ְדרא ְפנה מול משכנות הנדר .על שפת
הצוק עמד מלכת ,לפני הגשר ההולך אל הגדה מנגד ,כי לא תדרוך כף רגל גבר בסוד המתקדשות .מעבר הנהר
קרא אל אחותו בקול ,אבל רק הד ענהו מסביב .נואש ממענה ישב בצד הגשר כל אותו היום ,אך לא עבר בו איש.
אז נטה מעל ראשו יריעה לאוהל ,ויצא לצוד לו ציד להחיות נפשו.
עודו באוהלו ,ועדת צבאים ירדה בצלע המתלול לשתות ממי הדראפנה .אורב בסתר השיחים ,חיכה סאסראר
לשעתו ,וכאשר עבר העדר על פניו ,שילח חיצו אל הגדולה שבחיות ,צבי מידות עזוז וגא ,גבה קרניים וקל צעד.
אבל הצבי הרכין קרניו ,וננעץ החץ בקרן ,זוקף את נוצתו אל על ומזדקר כדגל .אז נרעש הצבי ,הפך פניו ונס,
ואחריו שעט העדר אל עבי היער.
אמר סאסראר:
"לא ראיתי מעודי כדבר הזה ,ולא שמעתי כמותו בדבר שמועה או שיר; אין ספק כי אות הוא!"
ובאוספו קשתו כרע והתפלל אל גברת הגורל ,כי תחיש לו דרך אל נידאד .אז הקדירו השמיים ,ברקים פילחו ענן,
ורעם התגלגל במרחבי ההר .גשם עז ניתך לארץ ,ובבת אחת שכך .אך לא הרחק ,בסבך החורש ,עץ הוכה באש
ברק ,ואחזה האש ביער; להבות חמקו בעשב ,עלו בענפים וגזע ,ואכלו בני שיח עם עצים .חיש דהרה דלקת היער
בנשיפת הרוח ,ועלה עמוד האש כאבוקת ענק; תימרות עשן שחורות כיסו את עין השמש ,ורחש בערה הרתיח
בנפץ ענפים.
בין נחילי גיצים וענני הרשף ,חש סאסראר למצוא מפלט ,אך לא מצא לו דרך; שוב עולה ושוב נרתע ,נס לכאן
ושוב לכאן מפני האש המתקרבת .עור פניו נחרך ביקוד הלהבה ,ומעיו חמרו בו; סוסו דילג אחוז עיוועים על פני
הארץ הלוהטת ,וכה דהר על פי התהום עד מעד מעל הסלע ,ורו ַצץ במפלתו אל הגדה מתחת.
נרתע סאסראר לפאת הצוק ,והכין נפשו למות ,כי כבר קרבה מאוד האש ועוד מעט וליחכה גם את חבלי הגשר.
אך בעודו כורע ,הופיע צבי כביר מתוך הלהבה ,וחץ בוער נעוץ בקצה קרנו .עיוור עשן שעט הצבי ,מתנפל אל
תוך הגשר ,וכה חלף בלי פגע עד לגדה מנגד .אז התנער סאסראר ממוות ,ורץ עבר אחר הצבי אל גדת המבטחים;
שם כרע נפל אפיים ,מרטיט מיגע ריצתו ,וכובש פניו בארץ בחרדת נפשו.
נשים יצאו ,ומיהרו אליו מן הבקתות בסלע ,אך למראה הגבר התוו את אות טאהירה ,והפכו פניהן בבהלה .אך גם
נידאד ירדה ובאה ,ועת הכירה מי האיש ,התמלטה צווחה מפיה ,וצנחה תחתיה .כמעט חושיה עזבוה ,שבה ואזרה
כוחה ,קשרה רדיד על פני אחיה ,ונהגה אותו אל בקתתה.
שם נפלו השניים זה על צואריו של זה ,וישבו יחדו בלי אומר ,מאריכים מבט ואוחזים ידיים .שעה חלפה כך
עליהם ,עד רגעה מעט רוחם ,וחזר דיבר אל שפתיהם; אז רחצה נידאד את רגלי אחיה ,ושמה לפניו גרגרים וירק,
חריצי גבינה ועוגות כוסמים .זה בזה שבעו רוב אושר וסחו את ליבם ,שואלים ומשיבים ,נזכרים ומזכירים,
ומשתאים יחדו על חליפות הזמן.
אמר סאסראר:
71
"אחותי ,מאור לבי ,למה זה נידחת עד הנה לשים את מושבך בהר? האם אשמת לפני טאהירה? האם נגלה לך דבר
חזון? או שמא קצת בגורלך ותקוותך אבדה?"
התחלחלה נידאד ,וספקה כפיה .כאש אשר כבתה ,אך שבה וניצתה מאפר בנשיפת הרוח ,כך לשמע דבר אחיה
התלקחה בה אש ערגה ,וכקורבן על אש הזבח היה ליבה למאכולת צער .אז בכתה נידאד רוב בכי ,ולאחיה סחה:
"עמוק קברתי את ליבי
מפני האיש שמבטו
הצית בי אש שלא תכבה".
אמר סאסראר:
"אחותי יפת העין ,אחותי שזיק עינה יכרית בינת כל גבר! הן אין עוד יופי כיופיך ,ומפני מי נחבאת?"
אמרה נידאד:
"היש לו שם ,אחי? ומהו שם לזה ש ִמלותיי תבושנה לפניו? אציל בלי דופי הוא ,הדור בכל הדר ועוטה גבורה,
מלך עז אשר כנמר הרים יצעד בגאון מלכות! קולו ערב ,סברו נעים ,וזוהרו קורן על סביבותיו .כבן אלים אשר
ירד לארץ ,או כשמש המסתיר את פני הכוכבים ,נורא הוא וענוג בכל הליכותיו :צעדו איתן וקומתו תמירה ,חיקו
כדבש ,עורו כמשי ,ושפתיו כיין; מחלפות ראשו כלילה ,מצחו כסהר המלא ,ועיניו כוכבי מרום ,שמזיוום נכמר
הלב בכיסופי אין-קץ .אך לא ידעתי את ליבו ,וכבר פקע ליבי שלי כפרי בעסיסו".
אמר סאסראר:
"אחותי דקת המותן ,מחמל עיני וחיק ליבי! בואי ענוגה ,נלך! בואי אקחך ממשכנות הפרא ,ואשיבך ביד רעיי אל
גבעות דושאנה המאירות כל לב".
אז נפלה על צואריו וסחה מתיפחת" :נלך ,אחי ,אהוב נפשי! אך לא אל בית אבינו ,כי שמה לא תוכל לבוא מאימת
המלך .באשר תלך ,אלך".
אמר סאסראר:
"קשה הדרך ,אחותי ,ורודף אותי המלך".
אמרה נידאד:
"אל תירא ,אחי ,כי לא אכביד עליך! כסחף הנישא במימי הדראפנה ,כנוצה ברוח ,כן אינשא אתך באשר תלך!
כצל השט אחר ענן ,כבבואת דוגית על מים ,כן אלך בעקבותיך; קחני נא אתך!"
66
יחדו פנו ללכת במשעולי הרכס ,בשבילי אייל וצבי ,בחביון הנקיקים ובנבכי טרשים ומער ,בעומק ערוצי קדומים
ועל פסגות שרק בני עוף איוו להם משכן .כך באו אל מושבות בני קוש ,דוויים ,לאים מדרך ,ולבוּשם קרוע,
ומצאו שם מחסה בראהי בן סוּמא ְרגוּ ,נגיד שוכני ההר.
בכבוד ,רעות ונועם הקביל פניהם אדון בני קוּש ,ודאג לכל צורכם במזון ,משקה ובגד; ומשנחו בני ואדין והחליפו
כוח ,קראם למועצה ,בסוד שועי עמו.
אמר ראהי:
66דברי נידאד הם פאראפראזה לדברי לאהיני אל שיהאבאן ב'שיר אש התשוקה' )ר' נספח :2שירת הענקים ,ה(Enkalsiporkavvi -
72
"אורחים ברוכי אלוה! בין סרד לבין טאר מתנשא הזאד ,ובני חורין דרים על רכסיו! ברוכים תהיו בצל קורת בני
קוש ,שחופשייה רוחם!"
אמר סאסראר:
"אדון ההר ,לא נח ההר בימי אבי ולא שקט בימי אביך ,אך בין בני מעלה תיכון הברית תמיד".
שרטו הגיבורים שרטת בבשרם ,מזגו מדם בריתם ביין ,ניסכו מן הגביע לאלי התחתיות ,ובקוראם בשמם לנדר
שתו יחדו עד תום.
אז חלקו כולם באוכל ושמחו ברעותם; וכטוב ליבם ביין סח ראהי אל סאסראר לאמור:
"הנה כרתנו את בריתנו ,ושלנו כבר שלך הוא .אך הבה נחלוק כולנו גם בטוב לאהיני; הנה נשינו ובנותינו ,שחיקן
משוש לב גבר ורוחן קצרה .נדע אף אנו את נידאד בחסד האלה ,כמשפט בני קוש ,החולקים בכל!"
אמר סאסראר:
"ברוכי אלים שחופשייה רוחם! אל יחרה אפכם בי על הדבר הזה ,כי לא שלי הוא לתיתו ,ולא כמשפטנו הוא .בת
חורין היא אחותי ,ובידיה חסדיה ,לתיתם וגם למנוע".
אבל נידאד כטוב ליבה בחסד וביין ,נתנה תודה למארחיה ,כיסתה פניה בצעיפה ,ולא מנעה מהם את חסד האלה.
כה עשו בלב אמת ,ואחת היתה רוחם כל אותו הלילה.
כך מצאו מחסה בראהי ,ושמו מבטחם בברית ,אך השמועה נישאה על כנף הרוח ,ודבר בואם אל קוש נודע.
מקץ שלושה ימים עלה נישאנט בהר ,ונסו מפניו בני-קוש במעלה הרכס .בכל אשר מצאה ידו היכם המלך לפי
חרב ,ושילח באש את כפריהם .אז הוגד גם להימאדרה ,ומיהר בראש צבאו להושיע את בני קוש ,אם בשלום
ואם בחרב.
אמר סאסראר:
"כלתה רעה אל קוש על כי חסינו בה; נלך נא לדרכנו ,ואל יאבד העם .קרובה לכאן אוּרשארה ,אבל ביד ניהאת
היא ,ועם נישאנט בריתו .הבה נעלה בדרך העולה לסרד ,כי באוהב מצאתי לי אויב ,אך באויב -אוהב; ברית
כ ַרתי עם הימאדרה ,וגם ליבו יוצא אלייך מאז ראה פנייך".
אז הגיד לאחותו את כל שסח לו בן-ביהאן ולא כיחד דבר ממנה; אך בדברו כך באוזניה על שבחי הימאדרה ועוז
אהבתו ,שמעה נידאד ,והתעטף ליבה; דמעות פרצו מתוך עיניה ,ונרעדה כולה בבכי כעלה ברוח.
אמרה נידאד:
"אחי אשר אהבתי ,את אסון ליבי בישרת לי היום! נברח אחי ,אך לא לסרד! נעלה בהר!"
אמר סאסראר:
"על מה ולמה ,אחותי? ומה היה לך ,אור ליבי ,כי שלט בך בכי?"
אך בת-ואדין חתמה שפתיה ,וצררה לדרך מים ,פת ובגד.
בלי דעת אנה העמיקו בהרי הפרא ,ולא נודעו עקבותיהם לצר או לידיד .ביער-עד עשו דרכם ,על גדות נהר לוטות
באד ואגמים שוקטים ברחש סוף וגומא; בס ַבך עצי ָשׂגא ודקל ,גוּלמוֹר ,מגנוליה ו ַבנְיאן ,ובין בני-שיח ושרכים
ירוקי עלוה . 67צבאים ואיילות ראו ,דובים משחרים לטרף ונמרים אורבים בנקיקי הסלע; עופות שמיים בני כל
67
"גולמור" -סוגו לא זוהה" .בניאן"' :עץ מאה הבנות' ) ,(kanĉkaĉaranştamהפיקוס הבנגאלי.
73
זן ,נחשי עצים ועשב ,לטאות ענק נושפות ,פראי אדם שולי דגים ,ובני-בלי-צל ,יוקשי הלילה ,המאריכים ידם .עם
שחר צעדם החישו ,ועם ערב נחבאו במערות ההר; כך נעלמו מעין אדם ,ואין יודע אנה.
*
ביראתו לשלום השניים בא הימאדרה אל אורשארה ושלח דברו אל בן שארין.
אמר הימאדרה:
"מלך רם ,ריבון כל הסגולות! הן את אשר ביקש ליבך ביקש ליבי כמוך! בוא אתי ,ונבקש את בני ואדין יחדיו".
אבל נישאנט לא השיבו דבר ,ובן ביהאן אשר הוחיל עד בוש ,שלח לו בשנית.
אמר הימאדרה:
"מעוּלה שבאורחים ,הן בארצי אתה עובר; סור נא אל אורשארה!"
אך גם הפעם לא ענהו בן שארין המר ,כי כיסופי רוחו עינוהו ,ולא נתן את דעתו על איש מלבד סאסראר .עת
אבדו עקבות סאסראר שב המלך אל דושאנה ורוחו סוערת .אל מקדש העיר הלך ,ובזעם אין-אונים התפלל אל
האלים והוחיל לאות; את ימינו הניח על אבן המזבח ,ובשגעון ליבו קרא אל שיהאבאן.
אמר נישאנט:
"שיהאבאן ,עין השמים ,הרואה הכל! הלא ראית את סאסראר? ענני אל לוהב! את ימיני אקריב לדעת ,היכן נחבא
ממני!"
אבל ענן כיסה את פני השמש ,ולא ניתן לו אות.
אז נשא נישאנט תפילה אל יאהו המטיל צילו:
"יאהו הדוהר ברוח ,אל רוכב עבים! הלא ראית את סאסראר? ענני אל מרעים! את ימיני אקריב לדעת ,היכן
נחבא ממני!"
אך הענן חלף הלך ,וחשר ערפל ירד על פני הארץ.
בשלישית נתן נישאנט קולו מול המזבח ,וכנמר אשר חמק טרפו ממנו ,שאג בזעפו.
אמר נישאנט:
"עלי ,אפוא ,ניזומה ,בסוד החשכה! עלי נא עין הצופה מאופל! האם ראית את בן דושאנה? האם ַתראי לי אות
ואדע איהו?"
בדבּרו הפעם ,סר האופל מפסגות הזאד ,מלבד מעל אחת אשר נותרה בחושך .במחי שמאלו גדע נישאנט את כף
יד ימינו ,ומעוצם כאבו אבדו חושיו והתעלף; אך עת הקיץ מעלפונו וימינו חובשה ,לא ניחם על מעשהו ,ובמשאת
נפשו דבק ביתר שאת.
אמר נישאנט:
"הקהילו את החיל ,ואעלה למצוא את ימיני בהר!"
אז רכב אל הפסגה אשר קדרה בצל ניזומה ,וחילו כיתר את הר הערפל; אך יער בראשית כיסה את פני ההר,
והעולה בו חיש יאבד בסבך ובשוחות .למרגלות ההר ניצבו החיל ,וכאיש אחד קראו אל בן-השמש" :צא,
סאסראר וראה אך טוב!" ,אבל רק הד ענה לקריאתם.
74
שוב ושוב קראו בקול ,עד נואשו ממענה ונבוכו אל ליבם ,כי לא ידעו מה יעשו למצוא את בן-ואדין.
אמר רקאש:
"מלך רם ,הבער ביער אש ,וייצא סאסראר".
אז שילחו ביער אש מן העבר האחד ,והשגיחו בכל עין על מורדות ההר מנגד.
כל היום בער היער ,ואין זכר לסאסראר; כל הלילה עוד בער ,ואין זכר לסאסראר .שלושה ימים דלקה האש עד
אכלה את כל עץ ושיח ,אך לא נראה כל זכר לגיבור דושאנה .בכל ערוץ ,נקיק וגיא ביקשו אחר סאסראר ,ולא
גילו מאומה; אבל עת נואשו ופנו לרדת ,נגלתה לעיניהם דמות תעתועים תועה ,משחירה בין הצללים על פסגת
ההר .תרועה עלתה מפי רואיה ,וכש ַפני סלעים דילגו לבוא ולבשר לריבון בני טאר ,וזה עלה אחריהם אל המקום
ההוא .שם לבדה עמדה נידאד ,דמות יגון קרועת עיניים ,ובידה מגן אחיה ,דיסקתו וחניתו.
אמר נישאנט:
"איה סאסראר ,אישה?"
אבל נידאד לא נעה ,ומבטה צלל אל המורד .אל ההר נשאה קולה ,כמו לא שמעה את בן שארין ולא חזתה בו
בעיניה.
אמרה נידאד:
"אשר היה איננו עוד,
אך כל אשר אבד ,יקום להיותו.
ארור ומת אתה ,המלך,
בן שארין ,בן ְדראד ,בן ָהאראד -
אך לא אביו של איש!
לבני הוזאן ניתנה הארץ ,וכלתה רעה אל טאר;
מירדאת אשר היה ,איננו,
אבל מירדאת המת יישב על כס אמטאר!
עת תהלך בלי שם בין צללי ניזומה
איש לא יקריב לך מנחת יורש כדת;
אז ישוב יצמח העץ ,אשר גדעת ,מלך מת!
בך ת ְכלה שושלת ,ובבני-ואדין תקום:
סאסראר אשר היה ,איננו,
אבל סאסראר המת יראה נקם וחי!"
כדמות תעתועים פנתה נידאד ללכת ,וכל החיל כמו היו לאבן ,קופאים על מקומם בלי הגה עד נעלמה מעבר
לרכסים.
75
*
אובד בצער ואימה שב נישאנט מזאד ,ולא דיבר דבר עד בואו דושאנה .את רקאש הוקיע על חומת העיר ,ושלח
רצים בארץ להכריז מספד .בהיכלות ואדין ישב ,עינה נפשו ובשרו ,ולא טעם מאומה.
יצא הקול בארץ ואבלו בני טאר בכל מושבותיהם .שמעה שאנין בבית לאהיני ,והגיפה שעריו; שמעה בת נימידאד
בהיכלות אמטאר ,וקרעה בגדה לאבל על מות גיבור דושאנה.
אמרה אטאשה:
"אנה פנית ,שמש הארץ?
אנה פנית ,גיבור הטארהא?
כזבח אש על זאד עלית,
לחש פג מאבריך ,נפערו פצעיך!
אבד הגבר האחד ,ולא ביד אדם,
אבד ולא ביד בני אופל,
אף לא ביד אלוה!
68
אז רקחה משחת צרי ,סם פלאים לבשר המלך ,ושלחה ביד שליחיה אל נישאנט לאמור:
"משח בשרך ,ריבון הארץ ,ותירפא גם רוחך!"
משחו עבדי נישאנט את גדם ימינו במשחת אטאשה ,ואט אט ,כזנב שממית ,צמחה אמת ידו כקדם ,עד שבה
נרפאה כליל .אבל המלך לא ניחם ,ולא בא דבר אל פיו עד ליום השמש.
ביום ההוא בא הימאדרה לראות את פני המלך ,וקאשיוואן איתו .בשומעו על מות סאסראר אבלה רוחו במאוד,
ומקונן בכל לשון ,הגיע אל היכל דושאנה .שק וחבל לבשרם ,ולראשם סחי בוץ ,ישבו שני המלכים דומם עד רדת
ערב.
אמר הימאדרה:
"אבד גיבור דושאנה ואיננו ,אך למה זה תאבד עמו? סלח נא ,מלך ,לליבך! גם אם נואלת לעשות ,הלא מיד אלים
הוא ,ואין בך עוון .שארי בשר אנחנו ,וייקל כאב בשניים; הא לך ידי ,וקום לגורלך!"
שתק נישאנט ,אך דמעותיו ירדו על לחייו .כך ישבו יחדו בלי אומר עד האשמורת השלישית ,עת שב הימאדרה
ודיבר.
אמר הימאדרה:
"בן אימאל! אבד סאסראר ,ואין מזור ללב; אבל אמור נא :לאן פנתה נידאד?"
שתק נישאנט ,אבל הימאדרה לא הרפה ,וגער במלך" :ענה ,כי רב הצער!"
אמר נישאנט:
"חי גופי ,רוחי ערה ,אך מת ליבי ו ַמ ִתּי! לא ידעתי ,בן-דודי ,לאן פנתה נידאד :לא להוזאן הלכה ,כי אין לה כל
גואל בממלכה ההיא; אך גם אל סרד לא פנתה ,כי גם בראשונה יכלה ללכת שמה .אולי אל טאר עשתה דרכה,
68
אנה פנית ,שמש הארץ"\ "לחש פג מאבריך" וכו' :פרפראזה ל"שיר הדם" ) ר' נספח :2שירת הענקים(. Ysarsikavvi ,
76
ושמא בהרים עודנה; אולי אבדה בשן חיה או בתהומות הרכס ,אך אין בי עוז לדעת .כ ָבה השמש ,מלך סרד ,וכבה
ליבי; אל אמנאת פניי ,ואם תיאות ,ארח נא לי לדרך".
מאה מקוננות הלכו לפני שיירת המלכים ,ואחריהם נישאו ניסי טאהירה; אך בבואם אל שערי אמטאר מלאו ימי
האבל .שם ערכה להם אטאשה סעודת מספד כדת ,ועמה אראש יועץ המלך.
אז השׁביעו את ואלוּמה הנוטר את בית הנצח ,וניסכו לבן דושאנה כמשפט המת; בלב כבד הסבו ,ובלי אומר
ודברים לעסו בלעם.
אמרה אטאשה:
"על מה כה תחרישו? הלא מתקה לכם סעודת סאסראר?"
69
בימינו אשר רפאה נשא נישאנט כוסו וסח:
"סלחי ,גבירה ,על דום שפתינו ,ושאי ברכה ,גם אם קשה היום! היי ברוכה ,חכמת מזור ,על מרפא זרועי,
ובארצות טאהירה תבורכי לנצח ,על לחם החיים אשר ערכת ַבּזה!"
אמרה אטאשה:
שתה ,נישאנט ,ודע ,כי רק הארץ סובלת את הכל; אך החיים אינם לנצח ,והזמן סובב אל ראשיתו".
אז ניסכו יינם לאלוהי התחתיות ,ועת שתו כולם ,נשאו קולם אוּ ָד ָרצ'ינְ ָטה ,קאשיוואן ואוּנָמאֶגה ,וסיפרו באוזניהם
את עלילות סאסראר .יחדו הסבו עד עלה ירח אל רום כיפת שמיים; אבל השכם עם שחר נזעק כל הארמון לקול
השבר ,כי בא המלך עד הכס ושם נפל תחתיו .טיפה אחת של דם נטפה מבין עיניו ,כתרו נפל ,פניו השחירו,
ובשרו תסס רקב .בקול נורא זעק נישאנט בעוצם ייסוריו ,אך לא ההין שום איש לגשת אל מוכה האל.
עודו גווע ,באה במרוצה אטאשה ,כרעה אליו ,תמכה ראשו בזרועותיה ,ובאוזנו לחשה דברה.
אמרה אטאשה:
"אש יצאה ממך ,המלך ,והיה לה זאד מזבח;
בן ואדין עלה ַלזֶבח לגברת הנקמות!
אבל גם בכוסך ,המלך ,יצקה ידי שלהבת;
ְבּער בגורלך ַלנצח בארצות טאהירה,
בקש לך מנוח באלף עולמות!"
אמר נישאנט:
"בת ניזומה המבורכת! אם יש מרפא בסם הזה ,היי ברוכה כברכתך".
כך מת נישאנט בחיק אטאשה בחודש השישי למולכו על טאר; לא שנוא ולא אהוב ,חשוך בנים ואין לו איש .בלי
חמדה ָמלך ,שואל נפשו למות ,ובארצות טאהירה ביקש לו מנוחה .ביום ההוא בנתה ציפור קינה על עין אמנאת,
ועת עלו עבדי הקודש להסירו מן הכיפה ,נפל הקן עם הביצים אל התהום מתחת.
69
הלא מתקה לכם סעודת סאסראר?" :משחק מלים על השם סאסראר ) = swaswarסעודה של מאכלים מתוקים(; ובמילים
אחרות ' -האם מתק לכם סאסראר לסעודתכם?'
77
*
תשעה ימים אבלה אמטאר ,ואבלה אטאשה; אבל מקץ תשעה ימים בא אומיז אל אחותו ,ועמו ריבוא חייל,
ועבדים נושאי מנחה ,שש ושיראים ,כלי ירקן ,זהב וכסף ,שנהבים ,פנינים ואבנים טובות .תשעה ימים אבלה
אמטאר ואבל הימאדרה; אך עת באה השמועה כי קרב אומיז ,חש לראות את פני אטאשה ,וביקש כדת את רשותה
ללכת.
אמרה אטאשה:
"לאן זה תמהר ,הימאדרה? על מה נפלו פניך? שא כוסך ,המלך ,כי עוד חי אתה .כיום אחר הלילה ולילה אחר יום
כן סוף שמחה באבל ,ואבל בשמחה".אמר הימאדרה:
"אם על גורלי דיברת ,לא אדענו ,המלכה; ואם על גורלך -למה תשאליני את אשר ידעת? בפי משוררים תושרנה
עלילות אטאשה! לא איש דברים אני; הואילי ונלך".
אמרה אטאשה:
"יהי כן ,בן-ביהאן :לא איש דברים אתה .אך ידבר המשורר ,ולכו נא לשלום".
אמר קאשיוואן:
"מלכה שאין מושלה ,הנני ,אדבר! אבל האם נכון ליבך לשמוע כאשר שאלת? כי שיר הארץ הוא עתידותיה ,ויש
וייווקש בו השומע לו".
אמרה אטאשה:
"דום ,המשורר ,ויישמע השיר!"
אמר קאשיוואן:
משער עולמות נשמע השיר מ ֶקדם,
" ַ
מעלילות הראשונים ,אשר חצבוּ בנצח;
עז השיר ,משקה טאהירה,
אך כל שותהו ינוחם בלב אמת ודעת.
הגישי את גביעך ,מלכה ,ואמלאנו בו,
מלים לא אדען אצוק מכד הזמן!
על כס אמטאר יישבו בני נימידאד,
ועד מותם יראו אך טוב וחסד;
אך לא יכו שורשם בנחלת הטא ְרהא,
כי חי עוד זרע דראד ,לא מת,
ונצר יעלה לטאר מרחם טאר".
78
אמרה אטאשה:
"אמת דיברת ,קאשיוואן!
רק דור אחד יידע שלוה
עד כי ייסוב הזמן אל ראשיתו.
אך אם ירהיב בן סרד מעשהו
יסיט את גורלות אמטאר".
אמר קאשיוואן:
"אם כבר פתרת ,מלכה ,את חידת הזמן ,ינוח נא ליבי! הן גם ביד ניזומה יצמחו חיים ממוות ,ושלום מחרב".
אמרה אטאשה:
"דום ,כי די דיברת ,משורר המלך! אמור ,האין בך גם פחד? הלא תחוס על נפשך מפני גזרת טאהירה?"
אמר קאשיוואן:
"מה גמול העץ כי ייתן את פריו ,ומה גמול הנחש כי יישוך? יש אומרים כי למשורר נכונו ייסורים ,אך הפוגש
את גורלו חובק אותו אליו".
ככה סחו ,אך הימאדרה לא הבין מאומה מדברי השניים; ובשובו אל גבול בני סרד ,אמר אל קאשיוואן:
"עת לחרב! לא תינקה אטאשה מן המעשה".
ביום ההוא עלתה אטאשה אל מקדש ניזומה ,ושבה ותלתה בקודש את פרוכת האלה .אז פשטה שחוריה ,לבשה
בגדי כבוד ,ואת אומיז לקחה לבעל כמשפט הוזאן.
תשעה ימים נחוגו כלולותיה וחג הוכרז בקרת; תשעה ימים נשפך היין ,ולא שבת קול מנגנים מחוצות אמטאר.
תשעה ימים עינגה נפשה ,וביום העשירי ישבה על כס מלכי הארץ ושפטה משפט ,כי אין יורש מזרע דראד לרשת
את נישאנט.
*
אמר הימאדרה:
"עת ַלחרב! לא תינקה אטאשה מן המעשה".
.אמר קאשיוואן:
"עצור בזעמך ,מלכי ,ואל ייפול ליבך בשבי אטאשה! כפר אל המזבח יילך הלב אחר אויב ,ועטור זרי פרחים
יצעד חוגג אל מוות; אך כפרה לפני הפר יחשה מפני אוהב ,גם אם יראה חיים באחריתו . 70האם שכחת כבר את זו
אשר ביקשת? הלא כפרי בעסיסו מלאה נידאד בכל חמדת לאהיני ,ואיך תבזה ,ריבון ,את חסד האלה? שתי דרכים
פרשה טאהירה לרגליך ,מלך ,אך עת תבחר אחת ,לא עוד תוכל לשוב".
הלך הימאדרה אל מקדש טאהירה ,ושטח שאלתו בפסיפסי הקודש:
"האצא למלחמה על טאר ,או אבקש אחר נידאד?"
הוטלו הפסיפסים בפור ,והכוהנת בחנה את אותות הקודש; אבל אחר מנותה אותם ,צחקה בקול.
אמרה הכוהנת:
" 70עטור זרי פרחים" :כמשפט הפר שקושט לזבח" .יראה חיים" :בצאצאים.
79
"בין הדרכים השתיים ,מלך ,לא תוכל לבחור!"
אמר הימאדרה:
"בחור אבחר! לא דרך מלך היא לשגות בסעיפי לבו .קראו נא לדודי ,ניהאת ,ונטכס עצה!"
בבוא ניהאת אל סרד ,לא השחית מלים ,כי בא בחיל מאורשארה וצבאו ערוך.
אמר ניהאת:
"הבט על צבאותיך ,מלך ,ודע את מעשה המלך! שלושה דורות מצאה לה טאר מחסה בסרד ,ומרחם האראד יצאו
מלכי אמטאר . 71העודך עומד מנגד ומבקש עצה? עורה ,בן ביהאן ומהר ַלמעש ,כי זרע אבותיך נקצר ביד הוזאן!"
אמר הימאדרה:
"לא כן הוא הדבר ,אבי הגיבורים! שסועה לשון הזמן ,וכנחש אשר יכיש יל ַחש באוזן גבר .כך וכך שאלתי ,וכך
וכך היה מענה הקודש".
אמר ניהאת:
"מהר למעש בן-ביהאן ואל תשגה בדבר אלים אשר נשגב מפשר".
אז הקהיל הימאדרה את כל צבאו הרב ,וערך את הגדודים מנגד לחומות .שלושה ריבוא רגלים בני חיל ,ששת
אלפים פרש ,ושלוש מאות פילים נושאי צריחים .את קירין וארהאן ,אחיו ,החיש בראש שישה גדודים אל ערבות
סירדאלה ,לפשוט בגבול הוזאן ,ויצא דרומה אל אורשארה עם ניהאת ,רונאן ,הייאראם ,אוּלוּגֶה וקא ְלפּוֹראש.
שם חנה החיל ,והמתין לאות.
גדודי ארהאן וקירין עטו על כפרי הוזאן אשר על גדת ה ְדרא ְפנה ,ועת הגיעה שוועתם אל נימידאד ריבון הארץ,
שלח אל גבול ארפאן את אומיז ושאם בראש חצי צבאו .אז יצא הימאדרה מאורשארה ,וחש אל מעברות ההר
בואכה דושאנה.
.
*
מש ָכּלה סאסראר באש ,לא ידעה נידאד נפשה ,ואובדת ביגונה ,תעתה ברכס; בין שרכי ענק הלכה ,מבוססת
בשלכת ,ורגליה נשאוה בין אילי היער; מתחת צמרות חלפה בין עצי גולמור ודקל ,ענפי בניאן וסוף גדות; ב ֵרכות
זכּות נקרו לה בדרכה ,נחלים ,פלגי הרים ,ואשדות שהתנפצו ממרומי ההר; תניני האגמים הציצו בה מטין החוף,
ונחשי ַחנק חמקו מעל פניה; קריאות אווז ואנפה ,עורבים ,אוחים ותוכיים ,השכיחו כל דיבר ממנה ,וכמקהלת
הדים צללו בתוך אוזניה רשרוש עלים שאין לו סוף ,רחשי הלילה ,צקצוקי הצרצרים והמיית המים.
שלושה ימים תמימים לא עמדה מלכת ,וביום הרביעי הגיעה אל נהר עז שטף שלא שזפתו עין ולא נקרא בשם.
שם קפאה על מקומה ,מוכה בהוד קדומים ,ועל גדתו ישבה בוהה ַביֶרק ובנצנוצי המים באור הדמדומים .ימים
רבים רבצה בלי נוע בין קנים וגומא ,מטה אוזנה לקול עופות המים ,ומביטה על סרטנים ועכברי נהר .יש ועיניה
רצו אחר גווי דגים חומקים ,ויש ובהתה בלי דעת בזבובוני הסוף שחגו על פרחי נופר .כך שמה משכנה על שפת
המים ,מניחה ראשה על כר עלים ועשב ,ולוקטת פרי ושורש למחיית נפשה .ימים נקפו אחר ימים ,עד יום אחד
71
"מרחם האראד" :מרחם אשתו ,מבית האראד.
80
שמעה קולות אדם ממעלה הזרם .חמישה בני קוש חתרו שם על ארבת נאדות ושעם ,ונתנו קולם בשיר על פני
נהר הפרא.
אמרו החותרים:
"היה היתה בת שוע בהרי הזאד,
בת נגיד דושאנה ,בת ואדין העז,
בת אבות בלי דופי ,מזרע המלוכה;
כל סגולה אצלה לה האלה לאהיני
וכסהר המלא שכוכבים סבוהו
סבוה נסיכים אובדים ברגשתם.
היה היה לה אח ,ש ֵעינוֹ כשמש,
אח שמגינו כאש ,דסקתו כתער,
ואין כמותו לעוז בכל העולמות;
כל סגולה אצל לו שיהאבאן הרם,
וכשמש המסתיר את פני הכוכבים
לאורו היו לאַין כל אילי הארץ.
היה היה לו ר ַע ,שגורלו משל בו,
ולרעו נתן מבשר גופו וחי,
אבל רעו שרפו עם יערות ההר.
היה היתה בת שוע בהרי הזאד,
שלא שלטה בה אש אך שלהבתה כבתה,
ובישימון הפרא שמה מושבה;
על כר עלה וזרד ,על שפת אגם או פלג
יש אומרים ראוּה ,יש אומרים אבדה,
בת אבות בלי דופי ,מזרע המלוכה".
אז קמה בת-דושאנה ,וקראה אל החותרים ממעבה הסבך.
אמרה נידאד:
"על כר עלה וזרד שמתי משכבי,
על שפת אגם ופלג מצאתי שכחה;
81
אבד אחי ביד רעהו ,ואבד לבי
ביערות צפון ,בארץ אהובי".
חרדו החמישה ,וקראו אליה:
"התגלי נא ,קול מסבך! האם בת יער את? האם צל הגח מאופל? רוח מים? הד מהר? או דבר נהר הפרא שלא
קורא בשם?"
אמרה נידאד:
"רק סוּף ומים שמי ,רק הד נישא מהר! כי לא ידעתי מי אני ,וכל ידוע זר לי ; 72אך מי אתם ,בני תעתוע ,הפורעים
שלוה? האם רוחות? בשר ודם? או שמא רק מראות גורל אשר נשא הזרם אחר תוגת לבי?"
אמרו החותרים:
"בת תהפוכות ,אלה של סוף ומים! רזון שולח בבשר גופך ,אך חן וחשק בו; זוהרת את כסהר ,אך במראות התוהו
צועפו עינייך! אם בת אנוש את ,בואי ועלי; אבל אם לא ,אל נא יחרה אפך! בני ההר אנחנו ,ובלב נכנע נחלה
פנייך!"
אמרה נידאד:
"בהיכלות המלך ,ממזרח להר,
שם נהרו פניי בזוהר רב מזה;
עד נעצמו עיניי כשמש מערב
על תואר פני האיש
שרק בו אחזה".
.
אמרו החותרים:
"בת תהפוכות ,אלה שאין לה שם! חי טאהירה הגוזרת ,אמרי לנו ,האם נידאד את? כי במצוותו של ראהי תרנו
אחריה בכל המקומות ,למלא את דבר בריתו ,אשר כרת עם בני ואדין ולא תשוב ריקם".
עלתה נידאד על האר ָבּה ואל מושבות בני קוש הפליגה עם החמישה .שם רחצה ,החליפה בגד ,והשיבה את נפשה
באוכל ומשקה .ומשנחה כל צורכה והחליפה כוח ,נקראה אל ראהי ,נגיד שוכני ההר.
אמר ראהי:
"תבורך לעד אוקורלו ,נוצרת היצורים! תהולל נא אם היער ,על כי שבת בלי פגע מהרי הפרא!
73
ישקוט ליבך,
יה ,ואל תיראי רעה; כי לא תימוט בריתנו ,ברית בשר ורוח שהיו אחד .אם תאבי ,שבי פה איתנו ,ויאיר יופיך את
חלומנו כסהר על כוכבי הזאד; אך אם לא תאבי לשבת ,עלי נא אל אורשארה ,כי בכל מקום ביקשך הימאדרה
האציל ,המושל בסרד".
אמרה נידאד:
72
" וכל ידוע זר לי"' :הידוע' ) - (Kňanהנגזר מראש ,הגורל.
73
אוקורלו" :על פי האקלוואיה ,אם הענק )ר' נספח :4שירת הענקים(" .אם היער" :אוקורלו.
82
"אציל הוא בן ביהאן ,נדיב וארך רוח; כוחו באמיתו ונאמן ליבו! אך איך אישיר אליו מבט ולא אשפיל עיניים? הן
בתוליי היו מתת לשועי בני קוש".
אמר ראהי:
"בת בלי דופי ,אין אוון בדבר ,וליבך אחד הוא! הלא בחסד בת-אופאלי נולדו כל בני העולמות ,ואך יסור חסדה
מהם ,יהיו לאין .רב הוא חסד האלה ,ומתנתה שופעת; לב וגוף יאיר חסדה ,וכל נותנו ישׂגה בו ,ולא יחסר דבר".
אמרה נידאד:
"דרך קוש היא ,בן סומארגו ,אך לא דרך טאר וסרד".
אמר ראהי:
"לא על בתולייך הוקירך הימאדרה ,עת באת אל סרד להיות לאשת חיק אביו .הלא אף הוא ,בסוד לאהיני ,נגאל
מייסוריו במקדש ארפאן .חסדה עלייך ,בת בלי דופי ,ואות הוא מלאהיני לברכה לכם!"
אז התנחמה נידאד ,והיללה את האלה שאין קץ לחסדיה .תשעה ימים ישבה עם בני ההר ,ובעשירי השכימה ללכת
אל אורשארה.
בגפה יצאה ,בבוקר ערפל ,רוחה טובה עליה ,ועינה צלולה .מלוא לוגמיה שאפה ממתק האוויר ,ליטפה שרכים
ו ְטחב ,ובעלים לחים מטל חיככה את לחייה; שוגה ברחשי היער ,רפתה כנאהבת ,עד העסיסו ירכיה ועורה סמר
חמדה .כך התענגה הנערה על קסמי הבוקר ,ושיכורת ריחות פריחה דילגה בלב רונן ,חופשייה מצער .אך לא
הרחיקה לכת ,ובאוזניה צללו קול מדרך המון צועד וצלצול ברזל.
כצבייה תפוסת חלום שנחרדה מקול צייד ,חשה הסתתרה נידאד ,ובין שיחים בצד השביל צפתה על העולים
בדרך .יער חניתות עלה במעלה הרכס ,ורעדה האדמה מדהר פרשים וצעדי פילים .על סוסתו ,בראש החיל ,רכב
ובא הימאדרה ,אשר זרחו עיניו כשחר ,אך על מצחו כיסה ענן.
ראתה אותו נידאד ועמד ליבה מפעום; שיתוק כלא את אבריה ,ומעוצם רגשתה כמעט והתעלפה .כך רבצה בסבך,
מרטטת כצבייה ,אך עוד רגע התעשתה וניצתו עיניה ,ומסתר מחבואה קראה אל בן ביהאן.
אמרה נידאד:
"לאן זה ,מלך? האם לא תמו חללים לגווע? האם טו ַרף ליבך בזלעפות נקם? או שמא כבר נמוג בחיק קדשות
לאהיני ,ולא לך הוא עוד?"
שמע הימאדרה ועמד ,כי באו הדברים כלהב בחזהו.
אמר הימאדרה:
"מה זאת? מי דיבר? האם אוזניי הן השומעות ,או רק ליבי השח מצער? מי את ,קול מהר? מה תאמרי אליי? חי
לאהיני האלה ,כי בזוכרי את בת-דושאנה לא אזכור מאומה מלבדה!"
אמרה נידאד:
"מלך בני אדם! מה זכרת כי נשבעת ,ומה לך ולה?"
אמר הימאדרה:
"אחת היא ,קול מהר ,ואין כמותה בארץ! שׂערה יורד כלילה הקורא לאהבה ,ובגלי מחלפותיה מתחבטים געגועי
הלב .פיה שושנת חמדה שצוף עובר על עלעליה; עיניה שתי ברכות צלולות ,והמביט בהן יטבע ברוך אין קץ .חן
יצוק בתנועתה ,קולה רונן בצליל האושר ,ומראיתה כדמות נְיאסאנה שירדה לארץ; דקים מותניה ,כבדים שדיה,
83
ועגבותיה חטובות לחשק .עת תעמוד ,כליל גזרתה יכה באלם את רואיה ,ועת תניע ירכיה ,יישבר לב גבר .אצילה
ניצבת היא ,כצבייה על ראש הסלע; דיבורה צלול וצח ,מבטה מאיר כל צל ,וליבה לב חסד השוחר אך טוב!
אבל אמרי נא ,קול מהר ,האם ראית את בת-דושאנה? האם ידעת היכן היא? חי לאהיני החוננת טוב משפע לא
יחסר! רק בנידאד אדע מנוח ,כי יוצאת נפשי אליה ,והיא תכלית ליבי ותשוקתו תמיד!"
שמעה נידאד ,ועוד מעט ושוב אבדו חושיה ,אך שבה ודיברה עוד ממסתור הסבך.
אמרה נידאד:
"היה היתה בת שוע בהרי הזאד,
ילידת דושאנה ,בת ואדין העז,
בת אבות בלי דופי ,מזרע המלוכה.
אל יער פרא נסה מפחד לבבה,
על שפת אגם ופלג ביקשה לה שכחה;
על כר עלה וזרד שמה משכבה,
אך לא מצאה מסתור מפני האהבה".
74
אמר הימאדרה:
"אמרי נא ,קול בלי דמות ,אשר נפשי ידעת; האם תצלח דרכי ,או אעזבנה אל אחרת? האצא למלחמה או אבקש
אחר נידאד?"
אמרה נידאד:
"גיבור בלי חת ,בין שתי דרכים כאלה הן לא תוכל לבחור!"
חרד הימאדרה ,והדהיר סוסו לעבר קול נידאד; מול הסבך כרע לארץ ,ושב נשא קולו.
אמר הימאדרה:
"מי את ,קול מהר? הן בליבי צלל קולך כקול געגועיי!"
אז יצאה מן השיחים ,עיניה זוהרות דמעה ,וכמרחפת על הארץ פסעה לקראת הימאדרה .ואף הוא ,בראותו אותה,
ביקש לקום אך לא יכול ,כי מהומת ליבו שלטה בו ,ופגו אבריו בלי כוח עת קרבה אליו; כאחוז חלום שלח
אצבעותיו לגעת בחזיון דמותה ,וממקומו ליחש בלי אומן אל נפשו.
אמר הימאדרה:
"האם את היא ,שליבי שלה? האם את ,או רוח יער ,שלבשה את כיסופי רוחי?"
אז הזדעזע גופו והתעלף אפיים ,ונידאד ,בחרדתה לו ,צנחה כאבן לצידו.
שוב ושוב עמלו בהם רופאי המחנה ,ועד ערב התאמצו להשיב רוחם במים ,בעשבי בשמים ובקריאות פתאום .אך
עת אפסו כל תחבולה ולחש ,התקינו אפיריון מעצי היער ,ונשאום בחזרה אל קריית אורשארה.
" 74מפני האהבה" :מלה זו לאהבה - kapnune -ניתנת להתפרש גם במובן של מגע מיני.
84
*
חלפו ימים ,חלף שבוע ,אך השניים לא נעורו מעלפון רוחם .מקץ תשעה ימים שלח ניהאת שליחים אל בני אחיו,
וערך את הצבא לעלות על טאר . 75אך עת פקד את הגדודים מנגד לחומות ,בא פליט מחיל סירדאלה ,להודיעו את
כל אשר קרה.
אמר הפליט:
"שא נא למוצא שפתיי ,בן-ארה האדיר! לא איש בשורה אני ,ורעות בפי :היכו אומיז ושאם את אחי המלך ,ונפל
ארהאן חלל ביד אויבי ביתך; ניגף החיל ונפוץ ,ויתר הפליטה ברחו עם קירין אל ארפאן .חוש עשה ,מושיע סרד,
כי עולים אילי הוזאן להשחית את גבול הארץ ,וכבר שלחו דברם אל גוּנאטיד ,לאמור' :התר בריתך עם סרד!'"
אמר רוּנאן:
"שר כל השרים! ראה כי כבר לקחה טאהירה את שעתנו מידינו ,ונתנה אותה ביד הוזאן! קום צוה ,בן ארה,
ונהפוך פנינו! מהר ונעלה לישועת ארפאן!"
אמר ניהאת:
לאט לך ,בן גונאטיד ,ונטכס עצה בלי פחז! איתנה בריתנו ,ואל תירא מאומה ,כי מצוא תמצא ארפאן מחסה בסרד;
אבל אחת נוקשתי בשרירות לבי ,ולא אשוב לחטוא בה;
76
כי עדיין לא הבקיע יום מחר מקליפתו ,אבל יפרוש
כנפו עד בוקר ואין יודע אנה".
אז טהר ניהאת במים ,ופנה לשאול ביאהו שדברו במים .בחביון צוקי אורשארה פעורה תהום בסלע ,ונהר נופל
בה אל בטן אדמה .מעל לשפת הפעור תלוי שם השומע ,וכוהנים מכים סביבו בתופי הרעם; מדי תשרה עליו הרוח
יתחלחל גוו ַכּסּוּף ,והתופים ידומו .שמה בא ניהאת בן ארה ,ושאל ביאהו על דבר המלחמה .שלושה ימים שאל,
ובשלישי שרתה הרוח בשומע-יאהוּ והתופים חדלו ,כי ניתן בו דבר האל השואג במים.
אמר האל:
"איש סרד כי יישא חרבו ,אל יבטח בחרב;
כי לא תסור עד דור שלישי קללת השאקים.
77
כל עוד ימלוך הימאדרה שקוט במקומך;
כי כס הוזאן ייכון בקריית אמטאר".
אמר ניהאת:
"אדון המים ,אל רוכב עבים! הן אב אחד לטאר וסרד ,ואיך זה נחשה? כי עתה גם אל ארפאן כלתה רעת הוזאן!"
אמר האל:
"איש סרד כי יישא חרבו על ארץ מערב,
מות ימות בחרב -בארץ מערב.
נטור גבולך ,בן ארה ,וראה אך טוב".
75
" אל בני אחיו" :אל ארהאן וקירין ,להודיע להם על מהלכיו.
" 76אבל אחת נוקשתי" :בעצתו להימאדרה לתקוף את טאר.
77
" קללת השאקים" :לא נתברר עניינה )ור' הערה ל"השאקים" בנספח(
85
בלב כבד וי ֵרא רעה יצא ניהאת מן המקדש; אבל את חובתו ידע ,ואת ברית ארפאן שמר.
אמר ניהאת:
"יצוא אצא בחיל לישועת ארפאן; אבל אתה ,בן גונאטיד ,לך עם בני ,הייאראם .צאו אל דושאנה ללוכדה כי אין
עתה מגן לה ,וסגרוה על מסגר ,לבל ינוס ממנה איש".
אז חשו הגברים ,למלא את דבר בן-ארה; הייאראם ורונאן פשטו בדהר על גבעות דושאנה ,וניהאת פנה
להימאשאיה ,ועמו הימאדרה ונידאד .שם הניחם עם קאשיוואן בהיכל הימאנה ,ויצא בראש צבא סרד אל העיר
הלבנה.
בבוקר שאנן היכו הייאראם ורונאן את חיל משמר דושאנה ,עטים לפתע על הגדוד הנם בקסרקטינו; לכוד לכדו
את הקרייה כמצוות ניהאת ,ומעברות הזאד נפלו בידיהם .אך הדבר נודע בארץ ,כי שילח רונאן לחופש את שבויי
החיל ,ולא סגר את שערי העיר.
78
עוד ניהאת בדרך ,ורץ שלוח בא מגונאטיד ,וזה דברו לאמור:
"כה אמר ריבון ארפאן אל נגיד אורשארה העוצר בסרד' :נצורה קריית ארפאן ,וצבא הוזאן בשעריה .הן בני
ופרשיו אתך ,ובביתי חוסה גם קירין ,בן אחיך; עלה ובוא בחיל! חוש ואל תתמהמה ,פן יתירו האלים את ברית
ארפאן וסרד!
79
"שמע אבי הגיבורים וחרה אפו בלי די על דבר ריבון ארפאן;
80
וכה שלט בו חרונו ,עד כי חלש ליבו ועוית
תקפתו .אז ציוה כי ייקחוהו בחזרה להימאשאיה ,ושלח את אנְמה ,בנו ,בראש החיל.
אמר ניהאת:
"בן בלי דופי ,מהר עלה בראש החיל על העיר הלבנה! הרק את חרבך ,גיבור ,ולנדנה אל תשיבנה ,עד אם רוותה
מדם הוזאן וסכרה שפתי בוגדים! מעול מעל ריבון ארפאן בבריתו עם סרד".
עם ערב נשאוהו אל מקדש הימאנה ,וביודעו כי בא יומו שלח לקרוא לקאשיוואן.
אמר ניהאת:
"אדון השיר ,קרבה העת; אל ארצות טאהירה מועדות פניי .אך גם אם טוב ביקשתי ,אולי הירעתי לעשות ,וחרד
ליבי על סרד".
אמר קאשיוואן:
"לא טוב ביקשת ולא רע ,בן ארה האדיר;
תמימים היו כל מעשיך ,ודרכך בלי דופי.
גזרת טאהירה היא ,ואין מפלט ממנה,
78
למרות האוראקל ,ניהאת כובש את דושאנה כראש גשר למלחמה על טאר ,אבל רונאן חושף במתכוון את המהלך ,כדי להסיט
את הסכנה מארפאן.
79
" הן בני ופרשיו אתך ,ובביתי חוסה גם קירין" :פשוטו -כוחה הצבאי של ארפאן נמצא עם ניהאת ,וגם קירין מצפה
לישועתו .אולם מהמשך הדברים )"פן יתירו"( ומתגובתו של ניהאת ניתן להבין שהדברים התפרשו גם כאיום בכך שקירין
משמש כבן ערובה לברית ,בדומה לרונאן בסרד" .יתירו האלים" -בלית ברירה.
80
" אבי הגיבורים" :ניהאת.
86
כי נאסף הזמן ,ותם הדור לגווע.
אש יצאה מברית בני האראד
81
ותבערנה בה עד אפר שתי הממלכות;
אך אל יחרד ליבך על סרד ,ואל תירא רעה,
כי לא כלתה הברית ,ומ ֶאפרה תקום.
תמימים היו כל מעשיך ,בן ארה האדיר;
בחיק טאהירה נוּח ,כי גורלך מלא,
בין צללים מצא מנוח ,ואין לך משפט".
עוד זה מדבר ,ומן הדרך בא הרץ ,ובשורתו עמו:
"שמח בנפול אויב ,ניהאת! מת נימידאד ,ריבון הוזאן ,וצבאות אומיז נסוגו ופנו אל טאר; ביד בנך ניתנו הארץ
ומלכה ,ושלום לקירין".
82
אמר ניהאת:
"ולמה זה ,במות אביו ,מיהר אומיז אל טאר?!"
אמר הרץ:
"הן בלי ספק חרד ליבו ,עת שמע את השמועה מפי פליטת דושאנה ,כי נפלה העיר ,ונפתחה לסרד הדרך אל
אמטאר".
אמר ניהאת:
"הוי מה נואלת ,לב זקן ,בכל אשר הלכת!"
83
אז פקע ליבו הסב של ניהאת בן-ארה ,וכרע נפל למרגלות הימאנה .בשערי ואלוּמה בא הגבר תמים הדרך,
וקאשיוואן עצם את עפעפיו .אז יצאו רצים מהימאשאיה ,וקראו מספד בארץ על ניהאת בן ארה.
אמר הקורא:
"הכּינה על שדיכן ,נשים! ספקו כפותיכם ,בני סרד!
א ְבלה הארץ הטובה ועפרה היה לאפר,
כי מת מגן הארץ ,ואין לה מנחם!
הכינה על שדיכן ,נשים! ספקו כפותיכם ,בני סרד!
כי ירדה גבורה אל קבר עם ניהאת העז".
81
" ברית בני האראד" :ברית טאר וסרד.
82
ניתנו ביד בנך :"...לא ברור גורלו של גונאטיד ,אך בהמשך נזכר רונאן כשליט ארפאן ,ואינו נזכר בין באי החתונה .אפשר
אפוא שגונאטיד מת ,ואין להוציא מכלל אפשרות שאנמה אכן הוציא אותו להורג כפי שציווה עליו ניהאת.
83
הו מה נואלת" :אולי בזה שסמך על רונאן למרות המצב הפוליטי הרגיש .רונאן פרסם ברבים את כיבוש דושאנה ,ובכך סיכל
את תוכניותיו של ניהאת לכיבוש טאר כולה .אם אמנם הומת גונאטיד ,הרי שהטקטיקה של רונאן הפכה את מותו למעשה בלתי
זהיר ,בלתי ראוי ובלתי נחוץ.
87
תשעה ימים ביכוהו כל העם ,וסחי ובוץ נתנו על ראשיהם .אהוב עמו היה ,משגב בית ארה ואימת אויביו; קשה
ועז בכל דרכיו ,ביד רמה הדביר עמים ושבטו על כל הארץ ,איש אמת ובר לבב אשר יבטח כל החוסה בו ולא
יירא רעה.
תשעה ימים ספד לו קאשיוואן בהימאשאיה ,ובעשירי ירד אל מערת הימאנה ,אל התא אשר הונחו בו הימאדרה
ונידאד .אז קרא בקול גדול ,פעם ועוד פעם באוזני השניים.
אמר קאשיוואן:
"עורו ,כי הגיעה עת;
בטבור הסהר!
עורו ,כי דרך כוכב
אם זה לזה נועדתם,
לחסד או לשבט,
לגורלכם הקיצו!"
כך קרא ,ובשלישית נעורו ,נפתחים אט אט כפרחי השחר; זה אל זה פקחו עיניים ,ושהויי חלום הניעו אבריהם.
כבדמות תעתועים הביטו איש אל רעותו ,וכאלים בשמי הנצח ,ידעו רק את ליבם .כך עזבם המשורר ביד לאהיני
הרכה ,ונתן תודה ושבח לאלים השגיאים.
כשרך על עץ היער; אך בחצי שכרון אושרו ,התנער הימאדרה.
נוגעים ומביטים בלי אומן ,זה בזה דבקו השניים ָ
אמר הימאדרה:
"חמדתי דקת המותן ,א ָלה על אדמות! הלא מזרע המלוכה את ,וגם במות אבי עודך מלכה על סרד .נחשה נא,
אהובה ,ונשׂים חוק לאושרנו! כי אהבתיך ,מאור ליבי ,ולא אנהג בך כפילגש".
84
אמרה נידאד:
"אהובי ,משוש חיי ,הן כאשר אמרת ,אשת חיק ביהאן הייתי ,וכבר הקרבתי לא ָלה את זבח בתוליי .אם מאסת בי
אלך ,אבל אם תשוקתך אליי ,הישאר בזה ,גבר חמודות! כי כצליל נוגני לאהיני היה לי הולם לבבך ,וריח צואריך
כשכרון אביב .אל נחסר עוד מנעמים מתשוקת ליבנו ,ואל נחסוך מאומה זה מזו!"
אז השילו בושת ,זוהרים בתשוקתם ,ורוו דודים בלי די כשיהאבאן בחיק לאהיני; אבריהם כמשי וליבם כיין,
שטפו כשני פלגי הרים אל ים אהבתם ,ועת התנו אהביהםָ ,דרך כוכב בשמי הלילה מבעד לחרמש הסהר.
ביום המחרת עלו הימאדרה ונידאד ממערת הימאנה ,וששו כל העם; כי בהולים יצאו שליחי המלך והודיעו את
דברו בכל המקומות:
"בעוד תשעה ימים ,בהתחדש החודש ,בשעת מולד הסהר המבשרת טוב ,יישא המלך לאישה את נידאד ,חמדת
תבל .אל ייפקד מן הכלולות אף נסיך ושוע ,כי חמורה מצוות המלך ולא ישוב דברו ריקם!"
מכל קצוות הממלכה נקהלו אילי הארץ אל היכלות הימאדרה .כל נסיך ,נגיד ושוע ,כל אציל ובן גדולים ,חשו אל
כלולות המלך ,ששמש מזלו זורחת על קוש ,ארפאן וסרד .עוטי מחלצות עלו מכל טירה וקרת ,ורעדה הארץ
מתחת רכביהם .מגבעות ארפאן שב אנְמה עם א ֵחי-המלך ,ומטירת אורשארה חש ובא הייאראם; מקוש בא ראהי
84
"נחשה נא" :מהמשך הדברים ,נראה שהמנהג לא התיר יחסי מין לפני הנישואים רק במקרה שהכלה בתולה ,ודברי הימאדרה
אינם אלא מחווה של נימוס.
88
הכביר ,נגיד שוכני ההר ,ועמו אַנְגאווה ,ומהימאשאיה באו קא ְלפּוראש ואָטאנְקאט ,אָקאר ואוּלוּגֶה .אל היכל ריבון
בני סרד נהגו נושאי מנחה ומקהלות נוגנים ,ולא שבתה שמחה אף רגע מלב החוגגים .שמונה ימים שמחו ביין,
ומזמורי הנערות הצהילו את רוחם ,וכטוב ליבם באוכל ובמזג ,היללו בכל לשון את רועה הארץ ,שאור חסדו
מאיר על כל היצורים.
בתשיעי שבלילות ,בהינתן האות ,עלו הכוהנים והכרוז קרא; אז נכנס ובא הימאדרה ,עוטה מלכות ורב אונים
כנמר מ ַהר הפרא ,אשר יחרד כל איש מפני הוד גאונו .דרוך וקל צעד ,שש בעלומיו ,ולצידו פסעה נידאד ,פנינת
הארץ הברה ,אשר בשל יופיה עד תום ,וזוהרה המס את לב רואיה ברפיון חמדה .כאיש אחד הריעו לזוג
המלכותי ,וכל פה נשא הלל לתפארת זרע האראד .הכוהנים בירכום באושר ופרי בטן ,ובעורפם את פר הזבח,
קראו בשם מוריד הגשם וניסכו דמו לארץ .אז ירה הימאדרה את חץ החתונה ,ונידאד הניחה את רדידה עליו; עם
רעותיה שבה אל חדרי המלך ,וחיכתה לבוא דודה בלב הומה ונפש חפצה.
*
ברוכת כל טוב שגתה נידאד באהבת הימאדרה; יופיה פרח ,נחנט פריה ,ובחסד בת אופאלי ,מקץ שבעה ירחי לידה
כרעה ללדת בן זכר ,נסיך יורש לסרד .בהיוודע הולדתו נח לב האזרחים ושש בנצר המלוכה ,אבל הכוהנים חרדו,
כי ביום החורף בחצי הלילה היתה הולדתו 85 .אחדים הסיחו ,כי בטרם התקדש כדת זָרע המלך זֶרע ברחם בת
דושאנה ,ואחרים אמרו ,כי מראיתו כבני הזאד ,גְ ַבה מצח וחד עין ,ותוארו כתואר ראהי ,נגיד שוכני ההר.
בקודש הימאשאיה קידש הימאדרה את בכורו כמשפט בני ארה ,החוסים בעוז הימאנה נותן הניצחון.
אמר הימאדרה:
"שמע קולי ,מגן בני האראד ,הימאנה הנוהם ממער ,השש בברק חרבות דמים! כדת ביתנו קידשתי לפניך את
בכורי היום; שפוך מרוחך בבני ,למען יחסה בך ,ולא יידע רעה! לו ייצא בגבורתך ,אדון השערים ,ויירצה כל
מעשהו לתפארת סרד!"
אך לא עברה שנה ,והמלכה הרתה ללדת בן נוסף ,נסיך זוהר ,תמיר וקל ,שבגופו נגלו אותות כוכב וסהר .לבכורו
קרא הי ָמא ֶסה ,ולצעיר -אַ ְרשינְדאר ,אשר קידשו לגורלו בחסד בני אופאלי.
86
.אמר הימאדרה:
"שמעוני בני אופאלי ,חונני הטוב שלא ימנהו איש! שמעני נא ,אדון מזרח ,הנותן חיים מאש ליבו! לו יחסה בך
אַ ְרשינְדאר ,ויעתיר כשמש מחסדו בארץ! הב לו ,אל עולה ממוות ,שם אשר יינון כתפארת שמך! שמעיני גם את
מחורשות הנצח ,מלכת דרום לוכדת לב! שמרי את בני ,כי לך עתה הארץ ,ולא יגבר בן סרד על אויביו בקרב;
תני לו ,הזוהרת ,את נצחון לאהיני שאין בו מפלה!"
עם אנְגאווה בנו של ראהי ,וגוּנאפּי ֶסה בן רונאן גדלו הימא ֶסה וא ְרשינְדאר בחצר המלך אביהם .יחדו שקדו על
שבע אומנויות הקטל ועל שבעת שבילי הדעת ,אשר בהם יוכר אציל וישמור חוקו .איש איש בממלכתו שקטו
85
"מוריד הגשם" :האל יאהו.
"ביום החורף" :היום הקצר של השנה ,יומו של יאהו.
86
"בני אופאלי" :שיהאבאן ולאהיני ,פטרוני סרד ,הממלכה הדרום-מזרחית.
89
מלכי הארץ ,כי זכרו גורל אבות ,ועייפה נפשם לקטל; שאם נדיב הרוח משל בבני הוזאן ,ובא ְמטאר מלכו בחסד-
יאהוּ אטאשה ואומיז; רונאן מתון הדעת ישב על כס ארפאן ,ובני קוש חסו בראהי ,רועים צאנם בלי פחד על רכסי
הזאד.
*
שמונים מלאו לקאשיוואן ביום צאתו מסרד ,ואתו הלכו רעיו ,יאמיש אדון המחולות ,ורב הציירים רוּאין .חג
הוכרז בארץ ,כי הכתיר הימאדרה את בנו בכורו הימאסה ליורש העצר .ביום ההוא עלו שלושתם לשחר את פני
המלך ,ומשבירכוהו כמנהג ,ידעו את שעתם.
אמר קאשיוואן:
“ריבון חונן חסדו! הן את בּיהאן אביך שירתנו מנעורינו ,ואחריו אותך ,שליט שאין מושלו .אך הנה ז ַקנוּ ,ועייפה
נפשנו .תננו ,מלך-חסד ,ונלך להר ,כי באה שעתנו .שלום ומלחמה ראינו ,מלכים נופלים ביד מלכים ,ומעשי אלים
בארץ .שבענו זמן ,אדון הארץ! תננו ונלך להר כאבותינו לפנינו ,ונמצא מנוח בארצות הנדר .הנה בנינו ,אשר
למדו לדעת את כל אשר ידענו ,וישרתוך נא תחתנו בעצת ליבם”.
אמר הימאדרה:
“היטבתם לשרת כאשר אמרת; לא יסולא גמולכם בכל אוצרות הארץ ,ומתת המלך מה היא כנגד חסדכם! אך איך
אניחכם ללכת ,ואתכם שוכנת כל דעת ועצה? הן כמנורה אשר נותרה בלי שמן למאור ,כן תחשך הארץ אשר אין
חוכמה בה .יישמעו תחילה דברי בניכם כדת ,ואחר תלכו לדרככם”.
87
כבוד ויקר היה חלקם ,ומושבם נכון לפני המלך כל ימי חגו .ובתום ימי החג ,ביום השילוחים ,באו השלושה עם
כל קרואי המלך ,להיפרד מעל הימאדרה ולברכו כדת.
אמר קאשיוואן:
“מלך רם ,ריבון בני סרד ,המדביר אויביו! ישגה בנך הימא ֶסה ,וינוח בו ליבך כנוח איש עייף מדרך בצל אילן
שגיא .אמת הוא דבר הימאסה ומחשבתו אמת ,וכל רוחו נכונה במידת החסד; בנים עזים שאין בם חולי ייצאו
מחלציו ,ובו תיכון שושלת האראד לתפארת סרד .היה ברוך ,המלך ,ובברכה שלחנו”.
אמר הימאדרה:
“יפה אמרת ,ברוך טאהירה שרוחו פקוחה!
אמר קאשיוואן:
“מלך רם! קל ארשינדאר מאחיו ,אך לא נקל ממנו; ליבו שלם ,רוחו נכונה ,וכל העולמות ייחתו מפניו!
כבני כפר ב ָקרוֹתם בקתת חתן בכלולותיו ,כן ישישו בו עם סרד; כי אף בו תיכון שושלת וירוש יירש.
88
אבל דבר דברך גם על בני ארשינדאר ,אף כי לא יירש”.
89
אבל
שלחנו נא ,ריבון ,כי כבר כלו מלים ובאה שעתנו.
87
88
89
על פי המשך הטקסט בני היועצים נבחנים בדבריהם על יורש העצר ועתיד הממלכה )ר’ נספח :1תקציר האקלוּואיה(.
“כבני כפר” :בדומה לחברות שבטיות בנות ימינו ,הכפר כולו השתתף בטקס בנייתו של בית חדש לבני זוג ביום נישואיהם.
“אף בו תיכון שושלת” :רמז לנישואי ארשינדאר ונאסאל ,המביאה כנדוניה לבעלה את ממלכת טאר )ר’ נספח :1תקציר
האקלוואיה(.
90
אמר הימאדרה:
“אחת אשאל עוד ,קאשיוואן :לדעת את אשר יוגד על כל אשר היה .אמור מה שיר יושר על עלילות הארץ .דבּר,
אדון דברך,
90
אל תכחד מאומה :מה פעלו מלכי אדם ,ומה תיכנו אלים ממעל ,דבר לאמיתו .כי אין יודע את אשר
היה ,בלתי אם השומע”.
אמר קאשיוואן:
“ריבון שאין מושלו לחסד! כבר שב דברי אל ראשיתו ,ובעקבות דברי אלך .עתה יסיח אָ ְקלוּוָה את עלילות
הארץ ,ואליו יטו אוזנם כל באי הזמן”.
91
אבל המלך לא שילחם ,ועת נקף החודש ,שבו לחלות פניו .שלוש מתנות חוכמה נתנו למלך המכביר חסדו,
ושלושה ימים חלקו לו מסודם :קאשיוואן גילה לו את קשב השומעים ,רואין נתן לו את מבט הלילה ,ויאמיש
לימדהו את נשימת הארץ ,שאין כמותה לכוח גבר ואריכות ימים .אך בכל אלה לא שילחם הימאדרה ,והפגיע
בשלושה להישאר עימו.
אמר קאשיוואן:
“צוה דבר ונמלאנו ,ריבון החסדים! אבל שלחנו ונלך ,כי מלאו ימינו”.
אמר הימאדרה:
“אם חסד תעשה עימי כאשר אמרת ,השמיעני ,קאשיוואן ,את דבר העלילות אשר היו עד הנה! הלא מלאת קול
ורוח ,ולמה תכלאם? ספר בלי כסוֹת מאומה ,וישקוט לבי במוסר הזמן”.
אמר קאשיוואן:
“הן תמה שעתי ריבון ,ואל אוסיף על המלא פן יישפך סביביו ואין יודע אנה; עתה ישמיע אקלווה את עלילות
הארץ”.
אמר הימאדרה:
“ ְבּרוך טאהירה! איך תמאן לי ונשבעת? דבר עוד פעם ואשמע את כל אשר יוגד! ספר הכל ,אל תכסה מאומה :מה
פעלו מלכי אדם ומה תיכנו אלים בארץ ,מה סחו איילים ביער ומה ליחש הסוּף על גדת נהר”.
.אמר קאשיוואן:
אדון הארץ ,לא ישוב דברי ריקם! הלא בחמישה חוסים העולמות ,בחמישה חוסים היצורים :במים ,בעפר ,ברוח
ובחושך ,ובחמש תמורות לבשה האש בשר;
92
לחמישה אבות הייתה הארץ הנושאת הכל ,ובזרעם יבטח אדם
לעד; כי ממנו יעלו חמשת המלכים ,אדוני הארץ שרוחם לוהבת .
93
90
”דבר אדון דברך” :משחק מלים לשם קאשיוואן )מ ,kaşşi-אדון ו ,wen-לדבר(.
91
אקלווה :בנו של קאשיוואן )ר’ אחרית דבר ונספחים(.
92
“בחמישה” :נראה שהכוונה לחמשת אלי אמנאת )ר’ להלן( ,אך אפשר שזוהי טענה כללית בדבר עיקרון אונטולוגי מחומש.
“היצורים” :ארבע מחמש הקטגוריות של היצורים שגופם נוצר מן היסודות הטבעיים :דגה ,יצורי יבשה ,מעופפים ,יצורים
דמוניים .כאן ,וביתר פירוט באקלוואיה ,מקורם של בני האדם הוא מן האש ,שבחמש תמורות הופכת לבשר ,דם ,אנרגיה
פיסית ,חושים ורוח.
93
"הארץ הנושאת הכל”‘ :ארץ’ הוא גם שמה של אלת הארץ ) ‘ = Tkaņאדמה’ \ ‘עולם’(.
“חמשת האבות” :הפטריארכים ,אבות חמשת העמים וחמש השושלות המולכות עליהם.
91
הטה נא אוזן ,בן-ביהאן ,ויבטח ליבך; כי עת תשמע את שיר טאהירה ,לא עוד תירא את יד הזמן ,וייקרא שמך
‘ברוּך’ בכל העולמות.
אז שר קאשיוואן את דבר השיר הזה; מראשיתו עד ַכּלותו ,עד ירד הלילה.
אמר הימאדרה:
"אף ממלכי אדם ,רועי הארץ ,נפלאו סתרי הזמן ,אשר בפי באים בסוד תושרנה כל תעלומות פשרו! כי לא שמעה
עדיין אוזן כעלילות האלה אשר גילו שפתיך; אך למה ,ברוך טאהירה ,נאלמת דום? הן לא תמו עלילות ,ולחמשת
העמים קמו בני מלכים לרשת את הארץ :הלא שנה לפני הולדת בני הימא ֶסה ילדה אטאשה את נאסאל ,אשר סבּוה
נסיכים כדבורים על פרח אש ,ומקץ שנה נוספת ילדה את הנסיך דיאַ ְש ָמה ,נצר נימידאד; הן כבר נכונו עלילות
לאָנְגאווה תמים הדרך ,יורש נגיד ההר ,וגוּנאפּי ֶסה בן רונאן קוּדש לתכליתו! שמונה עשרה שנים חלפו ,ובגרו
הנסיכים לרשת את הארץ".
אמר קאשיוואן:
"ישׂגה הימא ֶסה לתפארת סרד ,כי כוח אדמה יצוק בגורלו ,ורוחו שלמה! ישׂגו כל נסיכי הארץ אצילי הרוח! אך
תמה שעתי ,ריבון ,ואשר נגזר ,יקום .בבניך ,מלך ,ידבר הזמן ,ובבוא יומם יעירו את הארץ לנתיבות טאהירה".
אמר הימאדרה:
"ומהו זה אשר נגזר? דבר כשבועתך!"
אמר קאשיוואן:
"לא ידעתי ,מלך ,אלא את הידוע".
אך לא שילחם הימאדרה ,ויחד החשו עד חצי הלילה .אז עצם המשורר עיניו ,הקשיב רוב קשב ,ובכוונו ליבו,
התפלל אל גברת הגורל.
אמר קאשיוואן:
"עלו ,המראות ,מן הזמן הסחרחר,
שש ַלו אך לרגע!
מר ִאי בבוּאות ָ
עלו מן הספר שטרם נקרא,
מכיפת ראשי הנפקחת ָלאו ֶמר,
ממקום משכנה של טאהירה!
כי שב הזמן אל ראשיתו ועתידות נכונו
להכרית חוקות אדם מפני חוקות גורל:
אחות ואח יירשו אחות ואח,
ואל כל רוח יינשא זרע בני ואדין.
בכל אשר יכה שורשו ,אין מלכות מבלעדיו;
רק זרע גוּנאטיד יירש כסאו כדת.
92
אך בארבע הממלכות יישבו מלכי הארץ
איש על כס אחיו.
אז יְִכלו דברי השׁר ,יישחת כל גו ֶדל,
ועלילות תושרנה כצחוק שפתי אומלל.
לא ִתשרה עוד רוח אל ,ודעת תיסתר בדעת;
בני אופל ישכנו בחלומות אנוש.
בעת ההיא אשרי האיש אשר יידע לא-דעת;
אשרי אשר יש ַלו בעין הסערה".
אמר הימאדרה:
"אולי חטאתי בלשוני ,כי הרביתי להפגיע; הן יש וזעם האלים ישוב על ראש מבקשיהם".
אמר קאשיוואן:
"אלף דור יושר השיר ,עד אם ישוב אל ראשיתו; אך אם שמעת ,בן ביהאן ,הלא יבטח עתה ליבך ורוחך תנוח; לא
עוד תירא את יד הזמן ,וייקרא שמך ברוך בכל העולמות".
אז שילחם הימאדרה בכל כבוד ויקר ,ונתן תודה ושבח לאלים השגיאים .עם שחר קמו השלושה לצאת אל
משכנות הנדר ,ומן היום ההוא והלאה לא ראם עוד איש בארץ ,בלתי אם אָ ְקלוּוָה.
93
.
אחרית דבר :ה ָט ִהי ָרא ָקאוִי
מעבר לכל תהפוכותיו ,פלאיו ונבואותיו ,שיר טאהירה הוא כשלעצמו בגדר תעלומה שהזמן טרם חשף רבים
מסודותיה .השאלות הנוגעות למקורו של החיבור ולתכניו ,עדיין מציבות בפני המחקר חידה מורכבת שלא נפתרה
עד תום וספק אם תיפתר אי פעם .עם זאת ,כמו כל חידה ראויה לשמה ,תולדותיו של שיר טאהירה גם אינן מרחפות
בריק אינפורמטיבי מוחלט ,אלא קשורות בשרשרת נתונים מוקשה ,המצפה לפתרון .עם כל הנעלם שבחיבור ,ידוע
לנו עליו כיום לא מעט ,ואילו המסתורין האופף אותו עדיין נובע במידה רבה מכך שרבים מן הפתרונות שהוצעו
לשאלות שעורר העלו בתורן שאלות חדשות .הקושי הבסיסי שעמד בפני חקר הטקסט ,היה בה בעת גם היסוד
המרתק ביותר שבו :מקורותיו של שיר טאהירה הם באחד מן העשירים שבצומתי התרבויות של העת העתיקה,
ומגוון ההשפעות שנתחברו בו יחד מציב אותו כיצירה יחידה במינה מבחינת מרקם הקשריה הלשוניים,
ההיסטוריים ,התרבותיים והספרותיים.
.
הממצאים :מקורו של הטקסט הוא בשני אתרים סמוכים בטורקסטאן הסינית :קטע ממנו התגלה בטורפאן כבר ב-
1904על ידי המשלחת השנייה של האקדמיה הפרוסית בראשותו של פון ֶלה-קוֹק ,אך הנוסח הכמעט שלם התגלה
מאוחר יותר ,ב ,1907-על ידי המשלחת השלישית בראשותו של גרוּנוו ֶדל שפעלה אז באתר של קוֹ ָצ’ה .עם זאת,
שנים חלפו עד לגילויו בפועל בברלין ,שכן השניים היו חוקרי אמנות ,והכתבים שמצאו לא היו בראש מעייניהם.
העיר טורפאן נוסדה בנוה מדבר באגן טארים ,על דרך המשי שחיברה בין סין למרכז אסיה וביזנטיון ,אזור שהיה
נתון במשך מאות שנים להשפעות הודיות ,איראניות ,הלניסטיות וסיניות .באלף הראשון לספירה ישבו בטורפאן
הטוכארים ,אותו עם שבלשונו נכתבו מרבית התעודות העתיקות שנמצאו במקום )בצד תעודות בפרסית ,סוגדית,
פרתית ,ועוד( .במבט לאחור ניתן למנות את כתבי טורפאן ,יחד עם התגליות הטקסטואליות של מגילות ים המלח
וספריית נאגע-חמאדי ,כאחד משלושת הגילויים הארכיאולוגיים החשובים של המאה.
כבר בסוף המאה הקודמת גילתה משלחת רוסית בכוטאן ובקוצ’ה קטעי טקסטים שתועדו כעתיקים שבכתובים
הבודהיסטיים ששרדו ,ובעקבותיה באו משלחות נוספות ,שהונהגו בידי מיטב חוקרי הדור :או ֶרל ס ֵטיין מבריטניה,
אלברט גרוּנוו ֶדל ואלברט פון ֶלה-קוק מגרמניה ,פול פליוּ מצרפת ,מ .ברזובסקי וסרז’ אול ֶדנבורג מרוסיה,
טאצ’יבּאנה ,נוֹמוּרה וקוֹזוּאי מיפן ,ועוד .הטקסט המלא יותר התגלה במערות טון-הוּאַנג בין אלפי תעודות אחרות
שנמצאו במקום ,בלשונות שונות ובנושאים שונים ,דתיים ואחרים .הממצאים ,בשבע עשרה שפות ובעשרים
וארבעה אלפא-ביתים ,שימשו חומר למחקר רב שנים ,שהתמקד בעיקרו בתעודות בודהיסטיות ששפכו אור חדש
על מעבר הבודהיזם מהודו לסין ,וכן בתעודות מניכיאיות ונסטוריאניות שנתגלו שם במספר מצומצם הרבה יותר.
על רקע העניין הרב שעוררו הממצאים שנגעו לתחומים הנ”ל והשפע העצום של החומר ,זכתה הטאהיראקאווי
לתשומת לב מחקרית זעומה יחסית .הארכיאולוגים וחוקרי האמנות התעניינו כאמור בעיקר בציורי הקיר ובחפצים
שנמצאו במקדשי המערות ,ואילו חוקרי הדתות הותירו את מירב הטקסטים בתחום המחקר הפילולוגי .במשך שנים,
הממצאים שהובאו לברלין לא הוצלבו מחקרית עם הפרגמנטים שנשמרו בלונדון ובלנינגרד .כך אירע שהחיבור אף
לא כונה בשמו )שלא נזכר בטקסט של ברלין( אלא במלותיו הפותחות "= ) Kliyoštar Kaşşiwaņ -נשמע ]מפי[
94
קאשיוואן”( .בשנות השמונים היתה עדנה לכינוי ,לא כשם לטקסט כולו ,אלא על מנת להבדילו מן המגילות
הלונדוניות :בעקבות וולפגנג ריכטר כונה החיבור הברלינאי ה”קאשיוואנה” ואילו הלונדוני כונה ה”אקלוואיה”.
הבחנה זו היא משמעותית לא רק מבחינה ארכיאולוגית .החיבורים אמנם קשורים זה בזה במסכת נאראטיבית אחת,
אך יסודה של ההבחנה בין השניים אינו טכני ,אלא מעוגן בטקסט עצמו .בתוך עולם דתי-הגותי אחד ,החיבורים
שכונו על שם מספריהם ,קאשיוואן ואקלוואיה ,אכן מביעים דילמות נבדלות ,ושונים זה מזה גם מבחינה לשונית
וספרותית )ר’ נספח :1האקלוואיה(.
השפה :החיבור נכתב בטוכארית מזרחית ,ניב ששימש בטורפאן כלשון ספרותית בין המאות החמישית והשביעית
לספה”נ .די בסיומות הפועל בגוף שלישי ) (-tar, -ntarעל מנת לעמוד על כך שהטוכארית היא לשון הודו-
אירופית .עם זאת ,הטוכארית אינה קרובה בתצורותיה ובאוצר המלים הבסיסי שלה ללשונות האיראניות וההודיות
שהיו שכנותיה הגיאוגרפיות בעת ההיסטורית ,אלא דומה דווקא ללשונות אירופיות כמו החיתית ,האיטאלית
והקלטית ,ובמידת מה גם לבלטו-סלאבית וליוונית .בנוסף ליסודה ההודו-אירופי ,הטוכארית גם ספחה אליה
מאפיינים דקדוקיים טורקיים ופינו-אוגריים )כמו הטיית השם באמצעות צימוד של מלות היחס( ושאלה חלק גדול
מאוצר המלים שלה מלשונות עמי האזור ,בעיקר מטורקית ,איראנית ,וסאנסקריט ,ובמידה פחותה מזו ,גם מן
הסינית .הטוכארית נכתבה בכתב הבראהמי ,שבו נכתבו בצפון הודו יצירות שונות בסאנסקריט .חלק גדול מן
התעודות שנמצאו היה תרגומי אוואדאנות ,ג’אטאקות ,ושאר חיבורים בודהיסטיים קאנוניים ,והודות לחפיפה
טקסטואלית זו פוענחה הטוכארית בהצלחה כבר ב 1908-ע”י החוקרים הגרמניים אמיל זיג ווילהלם זיגלינג.
הטוכארים נזכרים במקורות הלניסטיים ולטיניים ) (tocharoi, tochariכעם ממוצא איראני שישב במאה ה2-
לפנה”ס באגן העליון של נהר האוקסוס )= האמו-דאריה( .אולם הראיות הפילולוגיות והארכיאולוגיות מורות
שדוברי לשון זו היו מן הקבוצה ההודו-סקיתית ,שהיגרה מן הצפון מזרחה ,ופלשה לצפון מזרח סין לפני אמצע
האלף ה 1-לפנה”ס .המחקר בן זמננו מזהה את דוברי ה”טוכארית” עם שבטי הוו-סון ) (Wu-sunוהיואה-צ’י
) (Yueh-chiשתועדו על ידי ההיסטוריונים הסיניים .האחרונים כבשו במאה ה 1-לפנה”ס את באקטרייה
ההלניסטית ,ובמאה ה 1-לספה”נ המשיכו בלחץ ההונים הלבנים לעבר צפון הודו וייסדו בה את ממלכת ה-
) Tukharaהיא ממלכת הקושאנים( .עממים אלה קיימו תוך הגירתם מגע רב שנים עם דוברי פינו-אוגארית
ואלטאית ,והדבר ניכר כאמור באוצר המלים הטוכארי.
מפענחי השפה ,זיג וזיגלינג ,הם שהציעו לזהותה כ”טוכארית” ואת דובריה עם הטוכארים .אולם כותרת מאמרם -
“טוכארית ,לשונם של ההודו-סקיתים”(
94
הפכה עד מהרה לכותרתה של מחלוקת מדעית שנודעה בשם “הבעיה
הטוכארית” .המחלוקת שהתעוררה עם פרסומו של המאמר נגעה להצלבת הנתונים הלשוניים עם הנתונים
ההיסטוריים ,והסתיימה בכך שמרבית החוקרים דחו את זיהויה ההיסטורי של השפה שנמצאה בתעודות טורפאן
כטוכארית ,ובעקבות כך גם את זיהויו של העם שכתב בשפה זו כעם הטוכארי .למרות זאת ,מחמת הוויכוח הנמשך
בדבר זהותם ההיסטורית של השפה והעם ,נותרו השמות ‘טוכארית’ ו’טוכארים’ בשימוש המחקר ,וכן להלן.
94
Tocharisch, die Sprache der Indoskytnen ,Sitzungsberichte,האקדמיה למדעים של ברלין.1908 ,
95
המחקר :כיום ברור שלמרות פריצת הדרך החשובה של זיג וזיגלינג ,התיאוריות ההיסטוריות שהציעו הם
ומצדדיהם כללו גם טענות פרשניות מפליגות שלקו בהיעדר אישוש היסטורי ,כמו הנחת קיומה של ‘מולדת’ הודו-
סקיתית )' ('Tawarשמשמה נגזרו כביכול השמות טאר וטאהירה ,או הפרשנות האטימולוגית לשם Kulityd
)='עונת-אשה’( הנזכר באקלוואיה ,שהציעו מצדדי התיאוריה בהשפעת ‘שלטון האם’ של באכופן .למרות פירכות
פרשניות מסוג זה ,לא היו עוררים על עיקר מחקרם הפילולוגי ,הבסיסי והחשוב ,שכלל גם כמה הפניות תקפות
לתצורות השם והפועל בלשונה של הטאהיראקאווי ,וכן לשמות פרטיים המופיעים בחיבור.
95
רובם המכריע של הטקסטים הטוכאריים הם טקסטים בודהיסטים מתורגמים .מכיוון שלמעט מכתבים ,חוזים,
ותעודות מעבר של שיירות ,גם רובם של יתר הטקסטים הטוכאריים )בעיקר חיבורים רפואיים ומאגיים( תורגמו
גם הם מסנסקריט ,היו שביקשו לראות בו טקסט הודי במקורו ,שבגלגולו הטוכארי נספגו בו השפעות איראניות
טורקיות ואחרות .אולם סבך ההשפעות וההשאלות הלשוניות ,הספרותיות והדתיות שמגלה החיבור מורכב הרבה
יותר ממה שעלה בשעתו מתוך הדיון ב”בעיה הטוכארית” .שמות הגיבורים והאלים הנזכרים בטקסט מורים בנוסף
למקורות האינדוגניים על בליל של מקורות לשוניים שונים ,הודיים ,איראניים ,טורקיים וסיניים.
.זאת ועוד :חלקיה של הטאהיראקאווי אינם אחידים בסגנונם ובזמנם ,ואילו ההיסטוריה והגיאוגרפיה של החיבור
נראות כהמצאה ספרותית או כסינתזה של נוסחים ממקומות וזמנים שונים .הנופים והצמחייה המתוארים בחיבור
אינם תואמים כלל את אלה של אגן טארים ,ויוחסו שוב ושוב לאזורים שונים מסינקיאנג ועד אפגניסטאן של ימינו.
אף האמונות והדת העולות מן הטקסט ,מבטאות מסורת של דת פגאנית שבטית שאינה ידועה לנו משום מקור ומקום
אחרים )גם אם כטענת אחדים ,ניכרות בה השפעות בודהיסטיות וזורואסטריות(.יש מידה רבה של סבירות להשערה
שהחיבור נדד לאורך דרך המשי ואסף אגב כך יסודות ספרותיים ותרבותיים שונים במקורם; אולם דווקא הניסיון
לבודד ולהפריד יסודות כאלה ,השיב את המחקר ל’סיבוב שני’ של המחלוקת הטוכארית ,תוך בחינה מחדש של
יסודות היסטוריים אפשריים בסיפור.
מקובל כיום להניח שיסודו של החיבור עתיק בהרבה מן הספרייה של טורפאן ,ושיש טעם לנסות ולהביט בתרבות
המשתקפת בו מבעד ומעבר לפריזמה הספרותית של הנוסח שבידינו .פירושו של דבר ,שעד לגיבוש גירסתו
הכתובה החיבור ספח אליו יסודות ספרותיים והיסטוריים במשך מאות שנים של מסורת שבעל פה .ההוכחות לכך
הן אמנם נסיבתיות ,אך כהנחת עבודה התגלתה דרך זו כמוצא הפשוט והיעיל ביותר לבעיה ,והמחקר נטה לכיוון זה
עוד טרם שהצהיר עליו במפורש.
96
לסברה זו יש תימוכין רבים בטקסט עצמו :הפרוזה הסיפורית של החיבור,
מתאפיינת במשקל חופשי האופייני לסיפור העממי ,וכוללת חזרות רבות ,המורות אף הן על מסורת אוראלית
שקדמה לכתוב .כן מופיעים בו קטעי שירות שהטקסט עצמו מעיד על קדמותן ,ולשונן ,כמו גם עולמן המיתי ,שונים
מאלה של החיבור בכללותו .לכך מצטרפות גם ראיות היסטוריות לא מעטות ,כמו למשל אזכורם של כלי מלחמה
95
בסיסם הטוכארי של חלק ניכר מן השמות הנזכרים בטקסט הוכח דיו ,אולם במקרים מסוימים הופרך .כך לדוגמה הובא בחיבורם
של זיג וזיגלינג השם הפרטי ארסיפה כדוגמה לשם הגזור מבסיסה של הטוכארית ) - arśipēארץ הארשי - arśikantu ,שפת
הארשי ,וכו’( ,אך בסופו של דבר הוכרה המלה כשאולה מסנסקריט דרך האיראנית )מ - Arya, -אציל(.
96
כבר ב 1959-מעיר ארנסט ריכטר ,שניכרים בטקסט רבדים קדומים של מסורות עם ושירה אפית ,שאין לאחרם מן המאה ה5-
לפנה”ס )(Die Historische Tocharische Dileme, Akademie-Verlag, Berlin
96
מסוימים )המרכבה ,דיסקת הקרב ועוד( ,שהם אנכרוניסטיים בעליל ביחס לכלי הנשק האחרים הנזכרים בטקסט
וביחס לזמן חיבורו המשוער של הנוסח שלפנינו.
יתרה מזאת ,קיומן המשוער של מספר גרסאות חליפיות לטקסט קיבל חיזוק ניכר גם מתוך המחקר ההשוואתי של
הממצאים .בקטעי היצירה שנמצאו בטורפאן על ידי משלחת האקדמיה הפרוסית נמצאו גם מלים וניבים בטוכארית
מערבית ,שעל פי המשוער היתה שפה מדוברת בזמן העלאתו של הטקסט על הכתב .אפשר אפוא שלא רק לשונם
של קטעים אלה נבדלת מזו של הטקסט המלא יותר ,אלא גם מקורותיהם וזמן חיבורם.
מטעמים אלה ואחרים זכתה סברה זו לתמיכת רבים ,אך לא פחות מכך ,בזכות המוצא שהיא מציעה לבעיה
הדיאכרונית ,כלומר לאי-ההתאמה בין המציאות הגיאוגרפית וההיסטורית המתוארת בטקסט לבין זו של המקום
והזמן שבהם הועלה על הכתב.
המקום :שתי תיאוריות מרכזיות הוצעו ביחס למיקומה הגיאוגרפי של הטאהיראקאווי :האחת )ריכטר( מיקמה
אותה באגן האמו-דאריה וימת אוראל ,והאחרת )אוסוז’ני וגאס( ממערב לאגן האינדוס .שתי ההצעות סובלות
מליקויי התאמה רבים ,כמו מרחקים גיאוגרפיים שאינם סבירים ,והיזקקות לספקולציות היסטוריות חסרות יסוד
מחקרי מוצק .ניתוח של פרקי הזמן שנדרשו למעבר כוחות צבא כפי שצוינו בחיבור מורה על קנה מידה גיאוגרפי
צנוע ,ועל כן קשה יותר לזיהוי .תיאורי החי והצומח מורים בבירור על ספיחת חומרים ספרותית ואילו ההבחנות
הטופוגראפיות והבוטאניות המשתמעות הן בעייתיות ,גם אם יש יסוד להשערתו של גאס ,ששינויים אקלימיים
קיצוניים הם העומדים בבסיס אי ההתאמה לכאורה.
היסטוריה :גם אם נכללות בטאהיראקאווי עובדות היסטוריות ,ברי שאיננה חיבור היסטורי ,ואם אכן משתקף בה
ריבוד ספרותי בן מאות שנים ,לא ייפלא שניתוח נתוניה סבוך ביותר .בהעדר עדויות היסטוריות הקודמות למאה ה-
2לפנה”ס ,נשענו רוב ההצעות ביחס לזהותם של העמים הנזכרים בטאהיראקאווי על התאמות שונות בין השערות
אטימולוגיות לבין העדויות הקיימות.
הוזאן ) :(Husanלפי ריכטר ושניידר הוצע לזהותם עם הוו-סון :בני עם זה הובסו על ידי קרוביהם ,היוּ ֶאה-צ’י,
וגורשו מאגן האילי במאה ה 2-לפנה”ס .לפי המקורות הסיניים ,בנו של שליטם המובס ברח אל ההונים הלבנים
)ה (Hung-nu-ולאחר עשרים שנה הביס בעזרת האחרונים את היואה-צ’י ,שפנו משם אל באקטרייה .בהיעדר
ראיות שיאפשרו הוכחה או הפרכה ,הזיהוי ההיסטורי בין העם והארץ הנזכרים בטקסט לבין שבטים אלה נותר
בעייתי.
קוש ) :(Kuş, Kuceהנ”ל הציעו לזהותם עם הקושאנים ,שהיו אחד מחמשת שבטי היואה-צ’י והדומיננטי שבהם
לאחר כיבוש באקטרייה .במאה ה 1-לספה”נ התאחדו שאר השבטים או חלקם תחת הנהגתו של המלך הקושאני
קוּג’וּ ַל ָקאסה ,וכבשו את בקעת קבול .גם כאן ,הזיהוי בין הארץ הנזכרת בטקסט ) (Kuşapeלבין הקושאנים
הידועים לנו היסטורית שנוי במחלוקת .לדעת שטינשניידר מובן השם הוא ‘מנסכי הנסכים’ )מן הגזע - kuşaיצק,
ניסך( ,וקשור היסטורית באתר של קוצ’ה; אך גם זיהוי זה הוא פילולוגי בעיקרו ,ואינו מסתמך על תיעוד היסטורי
ישיר .קשה למצוא קוי דמיון משכנעים מבחינת המנהגים ,הארגון והדת בין הקושאנים ההיסטוריים ,ששלטו בצפון
97
הודו ומאוחר יותר בממלכת גנדהרה לבין ‘בני קוש’ של הטאהיראקאווי ,ועם זאת ,פערים אלה אינם שונים מאלה
שעלו ב”בעיה הטוכארית” ,וגם כאן אפשר שיש בתיקון הכרונולוגי משום פתרון .אם מקורותיה של היצירה אכן
מעוגנים במציאות ההיסטורית קדם-בודהיסטית שראשיתה בחצי השני של האלף ה 1-לפנה”ס ,טווח הזמן
ההיסטורי עשוי להוות הסבר לתמורות תרבותיות מרחיקות לכת.
טאר ) :( Tarזיהוי השם עם ה ,tocharoi-כפי שהציעו זיג וזיגלינג ,התגלה כחסר בסיס אטימולוגי ,ואילו נסיונו
של אוסוז’ני לקשור את השם למדבר טהאר אינו סביר מבחינה היסטורית-גיאוגרפית .שטינשניידר סבר שמשמעות
השם היא ‘ ַעם הגיבורים’ )מ - atar-גיבור אלוהיֶ ,הרוֹס(; ואילו ריכטר הציע לפרש את השם כ’אחווה’ ,במובן של
קבוצת שבטים ,אוֹרדה .ארגון כזה של קבוצות שבטים הקשורות ביניהן בקשר אתני היה ארגון אופייני לעמים
נומאדיים או חצי נומאדיים ,ובכלל זה העממים ההודו-סקיתים הנזכרים.
סרד ) :(Ser’dבהעדר כל אחיזה אטימולוגית מניחה את הדעת ,הוצע לזהותם על סמך היפותזות היסטוריות עם
אחד מחמשת שבטי היואה-צ’י .האפיתט "מדביר השאקים" המוצמד לביהאן מלך סרד מחזק השערה זו :הŚaka-
)יוונית ,Sakoiסינית (Seהיו עם הודו-סקיתי שנדד ררומה מפני לחצם של שבטי היואה-צ'י ,והשתלט על מערב
אפגניסטן ופונג'אב במאה ה -2לפנה"ס .לחליפין הוצע לזהותם עם ענף של הז’ואן-ז’ואן ) (Jwen-Jwenשישבו
במונגוליה וצפון מזרח סין ,וזוהו במסופק עם האווארים .הז’ואן ז’ואן היו שליטיהם של הטורקים ,ההונים והיואה-
צ’י עד נדידתם של אלה בין המאות ה 1-לפנה”ס וה 4-לספ’ ,דרומה לעבר פרס והודו ,ומערבה לעבר רוסיה
ואירופה.
ארפאן ) :(Arpanלא ידוע דבר על העם והארץ הנזכרים בשם זה בטקסט ,ומשמעות השם עלומה )מקורה של
תחיליתו כנראה מלשון ,Arkiלבן ,המופיע גם בשמה של הבירה ,arkinriוסופו מלשון ,paņחמישה( .גם כאן,
בהעדר כל אחיזה היסטורית מניחה את הדעת ,הוצע לזהותם עם אחד מחמשת שבטי היואה-צ’י.
המציאות המדינית המסתמנת מן הטאהיראקאווי היא מציאות רגיונאלית סגורה ,המבודדת מהשפעות אימפריאליות
חיצוניות .שתי הממלכות העיקריות ,הוזאן וסרד ,חולשות על המרחב הפוליטי ללא עוררין .שאר הישויות
הפוליטיות הנזכרות -קוש ,ארפאן וטאר -הן ממלכות או בריתות שבטים וסאליות ,התלויות בראשונות ברמות
שונות של תלות ,מאוטונומיה מינימאלית ביותר ועד לעצמאות המותנית בבריתות נאמנות חד צדדיות .נאמנותה של
טאר מובטחת בבריתות אישיות ובקשרי נישואין של בתי המלוכה ,קשרים המובטחים באמצעות חילופי מתנות
ואפוטרופסות .ההדדיות במחוות תלויה בדרך כלל ביחסי הכוחות :בנו של בעל הברית החלש נמסר לחצרו של
החזק יותר ,כשהבן משמש למעשה כבן ערובה פוליטי .בריתות מסוג זה מתועדות החל בתקופה הקלאסית גם
בהודו ,בפרס האכימנידית ,באסיה הקטנה וביוון ,ושימשו מעין ביטוח לעת צרה ,המבטיח מתן עזרה צבאית ואחרת
בשעת הצורך .מבנה זה ,שהתקיים ככל הנראה גם בתוך המדינה בין הריבון לבין האצילים ששלטו במחוזותיה
השונים ,הבטיח במידה רבה את חוסנו של השלטון המרכזי.
בחינה כלכלית-חברתית של הטקסט מגלה חברה חצי-נומאדית או חקלאית פרימיטיבית )למעט בני קוש הנומאדיים
במובהק( .בטאר ובסרד ניכרים גם מאפיינים פיאודאליים רבים :אין ניידות חברתית ,והכלכלה מושתתת על גידול
בקר ,חקלאות ,ומלאכה .המסחר מינימאלי ככל הנראה ,ועיקרו חפצי מותרות ,מתכות יקרות ואבני חן שיועדו
98
למעמד העליון .הערים הן ספורות ,ותיאורי תפארתן מצטנעים בבדיקה מדוקדקת יותר של הטקסט .ככל הנראה
החומות והמבנים עשויים בחלקם הגדול מעץ ,ופגיעים לאש )ר’ פרשת אורשארה( .קשה להצביע בבטחה על
גבולות אתניים ולשוניים ברורים שהפרידו בין הממלכות הנזכרות ,אך הבדלים לא מעטים בדרכי ממשל ,בשיטות
לוחמה ,במנהגי אישות ובפולחן ניכרים לכל אורך הטאהיראקאווי.
מנהגים :בטקסט כולו בולט הדמיון במנהגים ותפיסות בין בני טאר ,ארפאן וסרד ,לעומת אלה של בני הוזאן או
קוש .הדבר מזדקר לעין מתוך בחינת מודלים אתנולוגיים בסיסיים של המשפחה והדת .דגם המשפחה העולה מן
הטקסט איננו אחיד ,לא מבחינת קשרי נישואין ולא מבחינת הקשרים הליניאליים .ריבוי נשים נזכר רק ביחס לבתי
המלוכה ,וכנגדו מתקיים דגם מונוגאמי גם במשפחות נסיכים ואצילים .ניתן אפוא לשער שהדגם המשפחתי של כלל
האוכלוסין היה מונוגאמי .בהדגשים שונים המשפחה היא התא היסודי החשוב והמכריע ,וקשרי שארים הם בסיס
לנאמנויות פוליטיות ביחס ישר לדרגת הקרבה.
לעומת זאת ,בקוש אנו מוצאים חברה אנדוגאמית שבה מוסד המשפחה חלש מזה של בית האב והשבט ,ובדומה
לחברות אחרות מסוג זה נהוג בה גם יתר חופש ביחסי אישות .גם “מנהג הוזאן” מוזכר בטקסט בהדגשה לשונותו
מן הנהוג בטאר וסרד בשתי נקודות עיקריות :נישואי אינססט ומחויבות קיצונית לקשרים ליניאליים .קשרי אינססט
כאלה ידועים גם מפרס האכימנידית ,שבה היו בגדר מצווה דתית ,ואם נוסיף לכך את תדירותם של שמות ממקור
איראני בבית המלוכה ההוזאני ,אפשר שניתן לראות במנהגים אלה ראיה נוספת לקרבה תרבותית או להשפעות
איראניות .עם זאת ,ליחסים אלה יש גם רקע מיתולוגי מקומי )שיהאבאן ולאהיני( ,ושלא כבאיראן ההיסטורית,
זכות המלוכה בהוזאן היא מטריליניאלית ,ועוברת דרך נשות המשפחה ,תחילה דרך אטאשה ואחר כך דרך נאסאל
בתה.
דת :הבדלי אמונה ניכרים גם הם בטאהיראקאווי ,ואפשר שמבחינה זו המגוון והשוני בולטים אף יותר .אמנם
במבט ראשון נדמה שלפנינו דת אחת ,ושמות אותם אלים ופולחניהם מוזכרים שוב ושוב כעניין מובן מאליו .אולם
מן הראוי להטיל ספק באחידות זו ,וסיוגו של הרושם האחיד הוא כפול :ראשית ,משום שנקודת המבט של המספר
היא טאראנית ,או סרדית-טאראנית ,והוא תופס את כלל העולם הרליגיוזי במונחים המאפיינים את מסורתו .במלים
אחרות ,אפשר שזיהויו של יאהו ,אל הגשם והאטמוספירה של טאר ,עם יאהימאר ,האל המטהר של ארפאן אינו
אלא זיהוי סינקרטיסטי )בדומה לזיהוים ההלניסטי של אפרודיטה עם אישתר הבבלית או של הרמס עם תחות
המצרי( .הוא הדין גם באזכורים אחרים שבהם “עוברים” אלי אמנאת את גבולות ארצם ,או אף את גבולות עירם,
וההתייחסות לפולחנם היא כאל פולחן אוניברסלי .מראית העין של אחידות הפולחן והאמונה מתערערת שוב ושוב
גם מתוך בחינתם של ההקשרים החברתיים ,המשמעות הדתית או הטכניקות האוראקולאריות בממלכות ואף בערים
השונות הנזכרות ביצירה .כך לדוגמה ,קשה להניח שלאהיני ,אלת האהבה שבמקדשיה התקיימה בטאר ובארפאן
זנות פולחנית ,זהה עם לאהיני של בני קוש ,שנהגו מתירנות מינית שלא הצריכה מוסדות כאלה.
שנית ,בקאשיוואנה ניכר בעליל מאמץ לפנתיאוניזציה כיתתית או פילוסופית של הדת .עולם האלים ממוקד
ב’מקדש החמישה’ ,אמנאת ,וייתכן שמקדש זה היה מקורה של אותה דוקטרינה סינקרטיסטית שהשפיעה על מחברי
הקאשיוואנה או על עורכיו של הנוסח שהגיע לידינו .עשרות האלים הנוספים הנזכרים באקלוואיה ,שחלקם אלים
99
מרכזיים בעליל מעידים על מציאות מיתית עשירה בהרבה ,הניכרת אף בקאשיוואנה ,באיזכורם של אלים החורגים
מפנתיאון ‘החמישה’ )כמו הימאנה ,האל הקלאני של בית המלוכה בסרד ,אופאלי ,אמם של שיהאבאן ולאהיני ,או
אוקורלו אלת היערות של קוש ,הנזכרת גם ב’שירת הענקים’(.
.ריכטר הצביע על שני מקורות השפעה המתבטאים במה שכינה ‘דת טאהירה’ :מצד אחד השפעה הינדואיסטית
המתבטאת בהשלמה עם הגורל ועם התפקיד הקרמאטי הנתון מלידה ,ומצד שני השפעה זורואסטרית-זורוואניסטית
המתבטאת בתפיסה המוסרית של מאבק אלוהי קוסמי ,ובהאלהת הזמן .עם זאת התייחסות לטקסט כשלעצמו מגלה
גם אמונות שאינן עולות בקנה אחד עם השפעות כאלה ,כמו האמונה בסופיותו של המוות ,והיעדר כל תפיסה
סוטריולוגית מוצהרת .אין בטאהיראקאווי כל זכר לתפיסות אסכטולוגיות או משיחיות המאפיינות את דת
זרתוסטרה ,וקשה להצביע בה על השפעות נסטוריאניות או מניכיאיות .המיתוסים מצביעים על דת אתנית ייחודית,
ואילו סדר העולם הנרמז מתוך הטקסט מצביע על התפתחות תיאולוגית עצמאית.
*
אף שאין במבוא קצר זה כל יומרה לעיון מדעי מעמיק בטקסט ,מן הראוי לחזור ולהעיר ,כי ההקשר המחקרי שבו
התייחסו כל המלומדים הנזכרים אל טקסט זה עוסק רובו ככולו בתחומי העניין המרכזיים של תגליות טורפאן,
כלומר בהיבטים הלשוניים של הטוכארית ובכתבים הבודהיסטיים והמניכיאיים .ארשה אפוא לעצמי לסכם את דעתי
בכך שקשה לראות בעולמה הדתי והתרבותי של הטאהיראקאווי פרי סינקרטיזם ספרותי גרידא .ניתן לקבוע במידה
של ודאות שההנחה הסינקרטיסטית אינה יכולה לספק בסיס להסבר כולל של השאלות העולות מן הגיאוגרפיה,
האזכורים ההיסטוריים ,המנהגים ,התנאים הפוליטיים ,והיסודות המיתיים והפולחניים הייחודיים לטאהיראקאווי.
אלה מורים על התפתחותם של יסודות חברתייםהיסטוריים עצמאיים ,שמקורותיהם אורגניים לתרבות המסתמנת
מן הטקסט.
הוספתי נספח מסכם למחקר הספרותי של הטאהיראקאווי )שלא היה לו המשך מעבר לשנות החמישים( ,אך לא
דנתי כאן בעצמי בהיבטים ספרותיים כלשהם .אך אין זה משום שהייתי עיוור להם -ואני מקווה שמומחים ממני
יעסקו בכך מכאן ולהבא .אדרבא ,בתרגומי לעברית העדפתי לא פעם את הערך הספרותי על פני דיוקו הגמור של
הכתוב ,ואף הרשיתי לעצמי לחרוג מכללי התעתיק מחמת אילוצי ההגייה העברית )כך למשל כדי להבדיל בקריאה
vמ w -שאחרי תנועה ,המרתי Vwבה”א ,ו Cwבו”ו( .עם זאת לא נקטתי דרך פרשנית בתרגומי ,ולא שיניתי
שינויים בטקסט ,למעט השמטתם של שני קטעים ,השבים ומסופרים בשינויים קלים לגיבור העלילה הבא שטרם
שמעם )סיפור מותו של שארין וסיפור מותו של סאסראר ,החוזרים ומסופרים לאטאשה מפי שליחי נישאנט(.
הקטעים האמורים כלולים בתרגומי המדעי לאנגלית ,שאני מקווה להשלימו כהלכתו עם האפאראטים המתבקשים.
אני מקווה אפוא שחבריי למחקר ימצאו בתרגום האנגלי את כל החסר כאן ,ואילו באשר לתרגום זה ,אני מקווה
שהפסדו המחקרי למעטים ייצא בשכרו הספרותי לרבים.
א.א.
100
נספח :1תקציר האַ ְקלוּוָאיָה
עיקרה של האקלוואיה הוא מאבקי הירושה של הדור הבא ,בניהם של סאסראר ,הימאדרה ואומיז .היא נפתחת בזמן
חופף לזמן הסיפור של קודמתה ,ואף מעט מוקדם יותר ,ר”ל לפני צאתו של קאשיוואן מסרד .מצירוף הקטעים
השונים שיוחסו על ידי ריכטר לחיבור זה ,ומהצלבת הנתונים הטקסטואליים עם סופה של הקאשיוואנה ,ניתן
לשחזר חלקים ניכרים מהמשך עלילתה של הטאהיראקאווי באקלוואיה.
אמנם אין בידינו ידיעות ביחס להיקפה המקורי של הטאהיראקאווי ,לנוסחיה השונים או להיסטוריה של הטקסט,
אולם ברי שהיצירה שבידינו אינה שלמה ,ושהיה לה יותר מנוסח אחד .היו שסברו כי שהממצאים שבידינו הם חלק
מתוך מחזור אפי רחב ,ואמנם אין כל הוכחה לכך שעלילת הטאהיראקאווי מתחילה בסיפור שארין ,וכשם שאינה
מסתיימת באיחודם של נידאד והימאדרה המסיים את הקאשיוואנה ,אפשר שגם נמשכה מעבר לאיחודם ונצחונם של
ארשינדאר ונאסאל באקלוואיה.
אוסוז’ני וגאס סברו שהאקלוואיה היא אסופה של סיפורי המשך ונספחים ,והצביעו על כך שלעיתים קרובות סגנונה
אינו אפי ,והוא קרוב יותר לז’אנר של אגדת העם .עם זאת ,למרות הבדלים אפשריים בתולדות הטקסט כמו גם
בסגנון ובז’אנר ,אין עוררין על כך שעלילת הקאשיוואנה נמשכת באקלוואיה .אפשר שסיומה האבוד של
האקלוואיה נותר אף הוא פתוח מבחינה עלילתית ,וכמו בקאשיוואנה ,איננו כלל בבחינת סיום.
העלילה :נידאד מתעברת מ ָראהי ויולדת את הימא ֶסה ,בנה הבכור ,כבנו ויורשו של הימאדרה ,למרות שהבן
הצעיר ,אַ ְרשינְדאר ,הוא בנו הביולוגי .לסאסראר נולדים לאחר מותו בן ושתי בנות :אַנְגאווה ,בנה של אשת ראהי,
פּיסא ְרני ,בתה של שאנין ,ונאסאל ,בתה של אטאשה .אטאשה שבה ומתעברת מאומיז אחיה ,ויולדת לו את הנסיך
דיאַ ְשמה.
97
כל הצאצאים גדלים כבנים ובנות חוקיים לאבותיהם הרשמיים ,אך כפי שרומז כבר סיומה של
הקאשיוואנה ,יורשי שושלות המלוכה בכל הארצות הנזכרות למעט ארפאן ,הם יורשים מסופקים .זהותו של אביהם
הביולוגי ידועה רק למעטים ,ואף לא לנסיכים עצמם ,שסוד לידתם הוא המכתיב את מהלך המאורעות העתיד לבוא.
שאלת הירושה היא סבוכה באמת ,ואינה נראית כאפשרית להתרה :על פי ניתוח היוחסין האמיתיים הימאסה הוא
יורשה החוקי של קוש ,אנגאווה -יורשה של טאר ,וארשינדאר -יורשה של סרד .גם בהוזאן הירושה אינה עוברת
כחוק ,ובזה אחר זה נרצחים ַשאם ובנו על מנת לפנות לדיאשמה את הדרך לכתר.
עד לטקס בגרותו של הימא ֶסה גדלים הנסיכים בהשגחתו של קאשיוואן ,ומתרקמת ידידות בין ארשינדאר וגוּנאפּי ֶסה
בן רונאן .כשהימאסה מגיע לגיל שמונה עשרה הוא מוכרז בחצר אביו כיורש העצר .לחגיגות מגיעים גם קאשיוואן,
רוּאין ויאמיש ,ולאחר הטקס הם מבקשים מהימאדרה רשות לסיים את תפקידם וללכת להרים כאבותיהם לפניהם.
כדרישת המנהג קאשיוואן משאיר אחריו את בנו ,אקלווה ,למלא את תפקידו ,וכך נוהגים גם יאמיש ורואין.
הימאדרה מרשה להם לעזוב לאחר שהוא בוחן את יורשיהם“ :הנה הוכתר היום יורש לכס המלך; יבחנוהו אָ ְקלוּוָה,
97
גניאולוגיה זו אמנם אינה מוצהרת במפורש בטאהיראקאווי ,אך היא נרמזת דיה בטקסט ,ולמעשה בלעדיה עלילת האקלוואיה
היא חסרת מובן.
101
ָפּאלאנְטאר וסא ְסיוּ” .בני החכמים מונים את סימני מעלותיו ומהללים אותו ,אף כי דבריו של אקלווה מטילים צל
מסוים על השבח הכללי“ :הן פעמי גורל מהדהדים בדבר הימאסה ,כי סוד ניתן בעיבורו וסוד במיתתו”.
לבקשת המלך הם בוחנים גם את בנו הצעיר ,והפעם משבית אקלווה את השמחה בדברים ברורים יותר:
“קל הוא מאחיו ,אך לא נקל ממנו; רוחו נכונה ודברו אמת ,אך לא שלום יביא לארץ ,וכל העולמות ייחתו מפניו!”
קאשיוואן גוער בו ,ואילו נידאד נחרדת ,ומבקשת מהימאדרה להעביר את זכויות ייחוסה שלה לארשינדאר ,להכריז
עליו כיורש לכתר טאר ,ולשלוח אותו אל מחוץ לגבולות הממלכה .הימאדרה חושש מקריאת תיגר מפורשת על
אטאשה ואומיז ,והימאסה מתקומם כנגד שלילת זכויות הירושה שלו בטאר .המריבה מחריפה ,ובסופה יוצא
אַ ְרשינְדאר לקוש ,עם קאשיוואן ,יאמיש ורואין ,מבלי שהוכרז רשמית כטוען לכתר טאר.
הימאסה ממהר אחרי העוזבים ,מצהיר על אהבתו לאחיו ,ושואל את קאשיוואן כמורו ומחנכו ,אם שגה בכך
שהתעקש על זכותו לשני הכתרים .קאשיוואן ,שיודע את ייחוסו האמיתי ,אינו מגלה דבר ,ובתשובתו מצביע על
טבע המאורעות העתידים לבוא:
“הס הימא ֶסה ,תמים הדרך! כי בכור הארץ האחת -צעיר הוא באחרת ,ולא ייכון משפט שושלת בעידן הזה ,כי אם
משפט טאהירה לבדו”.
קאשיוואן משאיר את ארשינדאר בחצרו של ראהי ,וטרם עזיבתו הוא מתנבא על גורל הארץ .
98
בינתיים גדלה נאסאל ,והשמועה על יופיה עוברת בכל הארץ .אומיז רוצה להשיא אותה על פי מנהג הוזאן לשאם,
אחיו ,אבל אטאשה מתנגדת לשידוך בתירוץ שנאסאל עדיין לא בגרה .בהמשך הוויכוח היא מגלה את מניעיה
האמיתיים ,שהם החשש ממלחמת ירושה כוללת.
‘אמר אומיז:
“אם לא הבשיל פריה עדיין ,בלי ספק יבשיל עד מהרה .הלא מלאו כבר עגבותיה ,ירכיה התעגלו בקימורי תשוקה,
וכבדו שדיה בשלים לחשק; עין כל גבר נשבתה בחמודות נאסאל”.
אמרה אטאשה:
“רק להרף נחה חרב ,למראית העין שעצלה מראות,
אך עננים של דם ראיתי בפאתי מזרח!
נמתין עד כי יבשיל הפרי ,ואל יימר לטועמיו; כי אם לא נחשה עתה ונשיאנה כמשפט לאחינו שאם ,יילחמו
הנסיכים על ירושת אמטאר”.
כשנאסאל מגיעה לגיל שש-עשרה וזרם המחזרים הולך וגובר ,מרחמת אטאשה על בתה ,וחוששת מנקמת לאהיני.
היא מסכימה לנישואין ,אבל חוזרת על אזהרתה ,ומציעה פתרון:
“נוציא נא קול בארץ ] [...ויתחרו על יד-נאסאל כל בחור וטוב מבני האצילים; אך למנצח יכרתו את בריתם בנדר,
כי אם יקום עליו אחד ,יעזרוהו כל השאר כמצות נדרם”.
98דברי הנבואה כמעט זהים לאלה המופיעים בסופה של הקאשיוואנה )ור’ להלן(.
102
התחרות מוכרזת ,וכל המלכים והנסיכים ,שבעים איש במספר ,מגיעים לאמטאר בתקוה לזכות בנסיכה .בין הבאים
נמצאים גם המלך שאם ,הימאסה וארשינדאר נסיכי סרד ,אנגאווה ,אַנְגָה וקאסוּ ,נסיכי קוש ,גונאפּי ֶסה נסיך ארפאן,
הייאראם בן ניהאת ,וכן אָ ְרדאניש בן האנה ואוּגְ ָרה בן אראש עם קהל רב של אצילים פחותים מהם במעלה.
בטקס הפתיחה אטאשה מציגה את הפרס :נאסאל מופיעה ,ויופיה מכה בתדהמה את האצילים .אולם כשמבטה נח על
ארשינדאר ,היא מתאהבת בו .אטאשה משביעה את המתחרים לבוא לעזרת המנצח במקרה שמישהו מהם יפר את
הברית ויתקוף אותו לאחר מכן ,והם עושים כבקשתה .כשמסתיימות ההשבעות מנסך אומיז לאלים ומכריז על
התחלת התחרויות.
הבוקר הראשון של התחרויות נפתח במרוץ מרכבות סביב חומות העיר .זוהי תחרות המצריכה מהירות וסיבולת,
אך מעל לכל סוסים טובים“ :רמכים בני יחס שגזעם אציל ,בוטשי פרסות וצוהלים ,כי קצרה רוחם לדהר” .במלים
אחרות ,התחרות הראשונה שבה אמורים לנצח “המהירים שבגברים” נותנת למעשה יתרון למיוחסים שבמתחרים,
שידם משגת להחזיק בסוסים משובחים המסוגלים לעמוד במאמץ הנדרש .כך אמנם קורה ,ובהקפה התשיעית
והאחרונה נותרים בתחרות מלבד הנסיכים רק אוגרה והייאראם .על התחרות מעיב אסון ,כשלפתע בסיבוב השביעי
ַשאם נופל מת במרכבתו .
99
בבוקר היום השני פונה אטאשה לשמונת המתחרים שנותרו ,ומכריזה על התחרות שתכריע ביניהם.
‘אמרה אטאשה:
“זריזים לנחול את נצחונכם השכמתם גם הבוקר ,אך לא בחיפזון יוכרע היום! שמעו את חידתי ,נסיכי הארץ,
ופתרוה לי בחכמת ליבכם:
‘ ִמ ַתּ ְחתִּיּוֹת הָאָרֶץ עַד ִכּפַּת ָשׁ ַמיִם
נוֹשׂא לֹא-כלוּם וְכל.
עוֹמֵד ֲאנִי ,אַ ְך לא נִ ְר ֶאה ָל ַעיִןֵ ,
ִמ ָדּתִי ִמדַּת אֵינְסוֹף ,וּלְקוֹמַת גּוּפִי אֵין קֵץ:
לֹא ָבּ ָשׂר הוּא וְלא עֵץ ,לא ֶאבֶן ,לא ַמ ֶתּכֶת.
ְסבִיבִי רַק ַהתְּמוּרָה מוֹ ֶלכֶת ,אַ ְך ָעלַי אֵין לָהּ שלטון’.
לכו נא נבוני הלב ,ועם ערב שובו ,ודבּרו דברכם”.
החידה משאירה את הנסיכים אובדי עצות ,והם מתפזרים להרהר בה .נאסאל ,החוששת לתוצאות התחרות ,הולכת
אל מקדש לאהיני ושרה לפניה את ‘שיר אש התשוקה’
100
היא פוגשת שם בשאנין ,מתוודה באוזניה על אהבתה,
ומבקשת עזרה .שאנין מעודדת אותה לבטוח בחסדי לאהיני ,ושולחת את בתה פּיסא ְרני אל אוהלו של ארשינדאר.
99
העלילה מחשידה את אטאשה במעשה ,בכך שהיא מרמזת על זהותם של הנשכרים מסילוקו של שאם :דיאשמה ,שנשלח
להוזאן לשמש כעוצר ,רוצח את בנו הקטן של שאם ולוקח לעצמו את המלוכה .חשד זה מקבל חיזוק בהמשך ,בדברים המפורשים
כמעט שמטיח אקלווה באטאשה.
100
ר’ נספח :2שירת הענקים.
103
‘אמרה פיסארני:
“גיבור שלב נאסאל הומה לו ,על מה תקדיר בשרעפיך? הן איתך לאהיני ,וזה דברה אליך :צא ולך אחר אטאשה,
ומצא את פשר חידתה”.
בשעה שפיסארני ממלאת את שליחותה ,היא פוגשת בגונאפיסה ,והשניים מתאהבים .הם מתעלסים באהבים ,אך
למרות אהבתה היא דוחה את הצעותיו של גונאפיסה מכיוון שאינה רוצה להיות לפילגש ,ואילו מוצאה אינו מאפשר
לה להינשא לו.
בינתיים מתייעץ הימאסה עם יועצו ,אקלווה ,וזה עולה למקדש אמנאת לבקש מן האלים את פתרון החידה .בעודו
עומד שם הוא רואה את אטאשה ,נכנסת למקדש מן הפשפש הצפוני ,אך אינו מבחין בארשינדאר שעקב אחריה
והתחבא מאחורי העמוד המזרחי .אטאשה שקועה בענייניה ואינה ערה לאף אחד מהם .היא דוקרת את אצבעה,
מנסכת מן הדם לאלה ניזומה ,ומבקשת ממנה לשלוח אליה את ‘בנותיה’ לעזרה:
“שלחי אותן ותעלינה ,בנות-בלי-דמות משחרות ל ֶטרף,
מראית שולל ופחד שווא ,בגידת סתרים ,מ ְרמת אוהב
ותאוות דמי אופל שלא קוֹראה בשם!
אליי ,אליי ,חוכמת הרעל וחמלת החבל;
אליי ,יד מוות חרישית ,רואה ולא נראית!”
אטאשה אינה מפרשת את מטרתה ,אבל אקלווה מזדעדע למשמע ההשבעה האפלה עם כל המשתמע ממנה .הוא
יוצא ממחבואו ,מאשים את אטאשה במותו של שאם ,ומקלל אותה במלים בוטות ביותר .אולם אטאשה אינה מאבדת
את שלוותה ,פונה אליו בזלזול מופגן ומוכיחה אותו על צדקנותו:
“האין זה אקלווה הגא ,בנו של קאשיוואן? רק גאוה כיסתה עיניך ,וצדקתך מלאה דמים; אבל אני ,שלום ביקשתי,
מוות שחיים יצמיח ,וישגו בברכתו חמשת העמים”.
לאחר חילופי דברים ביניהם ,שבמהלכם מתגלה לארשינדאר סוד ייחוסו האמיתי וייחוסם של הימאסה ,אנגאווה
ופיסארני ,קוטעת אטאשה את השיחה בבוז:
“החרש נא ,אקלווה הנחפז למלל! שוב אל משכנות אביך ,ולמד אם אך תוכל!
101
כי שירתך שירת עילגים וחוכמתך
חוכמת קטן ,משורר עוּל-דעת! דום עד אם תרחיק לראות מעל מראית הרגע ,ותקודש כדת במסתורי טאהירה”.
אקלווה משתתק ,ומסתלק מן המקום .הוא חוזר אל הימאסה ומורה לו מה יענה על חידתה של אטאשה ,אבל דבריה
בוערים בליבו וטורדים את מנוחתו .אטאשה גם היא מסיימת את מעשיה במקדש והולכת לדרכה .ארשינדאר נשאר
במקדש לבדו ,מתפלל ומוחיל לתשובה עד שזו מתגלה לו לפני רדת הערב .הוא חוזר למשכנו ,וממהר לצאת עם
101
“ולמד אם אך תוכל” :משחק מלים לשמו של אקלווה )מ ,aklu -מלומד(.
104
גונאפיסה אל אולם האספה .גונאפיסה מספר לו בצער על אהבתו חסרת התקוה לפיסארני ,אך ארשינדאר מגלה לו
את סוד מוצאה כפי ששמעו מפי אטאשה.
המתחרים והקהל מתכנסים לפני אטאשה וחכמי אמטאר ,והימאסה משמיע את פתרונו לחידה ,כפי שהורה לו
אקלווה:
‘אמר הימאסה:
“ ִשׁנּוּי הוּא ְשׁמי ,וּבְכוחִי יתמידוּ ֲחלִיפוֹת ַהזְּמַן;
נוֹשׂא אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת.
פּוֹעֵם ֲאנִי בֵּין יֵשׁ לְאַיןֵ ,
ְסבִיבִי סוֹבֵב גַּ ְלגַּל טאהירה ,וְגוֹרָלוֹת יְסועֲרוּ בּוֹ;
ַבּכּל ידי מוֹשׁלתֲ ,אבָל ְבּעֵין ַהנֶּצַח ִאוָּתֵר בּלי שונִי:
ְבּלֵב ַהסְּערה ְבּלִי נוֹ ַע ,על ָמוֶת וְ ֻה ֶלּדֶת אַבִּיטָה ְכּ ֶאחָד”’.
החכמים מעיינים בתשובתו ושתיקה משתררת באולם ,אבל אטאשה אינה מתייחסת לדברים ,ושואלת אם יש
תשובה אחרת .ארשינדאר קם ומשמיע את תשובתו:
‘אמר ארשינדאר:
ִשׁענֶת כּל העוֹלמוֹת!
“עַמּוּד אמנאת אני :רֵיק מִכּלָ ,מלֵא בְּכל ,מ ְ
עוֹלֶה ֲאנִי ְבּכַף טאהירה בֵּין עומֶק ְלבֵין גּובַהּ,
ִשׁמֵי אֵין ֵחקֶר;
ִמתְּהוֹם הָאָרֶץ אֶל הַצֹּהַר ,וַעַד ל ְ
ַשּׁנּוּי ַעצְמוֶֹ ,שׁ ְבּלִי ִשׁנּוּי ַקיָּם ָלעַד!
ֲאנִי הוּא ה ִ
ִמ ִמּזְרָח לִי שי ַהאבּאןִ ,מ ַמּ ֲערָב לִי יאהוּ; ניזוּ ָמה ִמצָּפוֹן ,וּ ִמדָּרוֹם ָלאהיני -
רשינְ ַדאר נוֹ ֲעדָה נאסאל ,ולנאסאל -ארשינדאר”’.
ֲשׁר יָעִידוּ ְכּ ֶאחָד כִּי לאַ ִ
אֶ
אטאשה מקבלת את שני הפתרונות ,אך לא בשווה .היא מהללת את תשובתו של ארשינדאר ,כי “ליבו פקוח
ותשוקתו דרוכה” ,ומגנה את זו של הימאסה“ ,אשר הרבה פותרה לחשוב בה [...] .כי לא יאה לבן מלכים לדבר בלי
יצר גבר”.
אומיז מכריז על יום תחרות נוסף ,שבו יתייצבו השניים לדו-קרב לפני במת יאהו על ראש אמנאת .נאסאל שומעת,
מתעלפת מחרדה ונלקחת לחדריה .אולם אטאשה מתנגדת לדברי אומיז :קשר הנישואין בין הוזאן וסרד אמנם עולה
בקנה אחד עם תוכניותיה ,אבל היא חוששת ממלחמה כוללת שיגרור מותו של אחד מן האחים .היא מנסה למנוע
זאת ,ומציעה הכרעה אחרת.
‘אמרה אטאשה:
“אל יאבד איש מן השניים ,פן את אחיו תרדוף ניזומה ,ותישחת הארץ! אל תכריע חרב ,כי אם משפט הלב!”’
105
אומיז מקבל את הצעתה ,והם שולחים להביא את נאסאל אל אולם האספה ,אבל איש אינו מצליח להעיר את נאסאל
מעלפונה .אטאשה מפזרת את ההתכנסות עד ליום המחרת ,וקוראת אליה את שאנין.
*
בנקודה זו נקטעת עלילתה המרכזית של האקלוואיה ,והטקסט שהגיע לידינו אינו מספק יותר מרמזים ביחס
להמשכה .השלם שבקטעים הנוספים ששרדו הוא קטע המספר על שיבתו של אקלווה אל הרי הזאד ,חיפושיו אחרי
קאשיוואן ,והתקדשותו המחודשת לתפקידו בהדרכת אביו .הטקס
נושא מאפיינים שאמאניסטיים ,וכולל
ויזואליזציה של היטרפות ,שלבי מוות שונים ,ירידה לעולם הצל ,התגלמות מחדש בגוף ,ולבסוף התגלות והדרכה
אלוהית.
קטע אחר ,שבו מקוננות נידאד ונאסאל על ארשינדאר ,מכיל את ‘שיר הדם’ ,וקושר בכך את קינתן עם קינת
אופאלי ולאהיני על האל שיהאבאן
102
נסיבות מותו של ארשינדאר אינן מפורשות בקטע ששרד ,למעט ההקשר
המיתולוגי המרמז על מוות אלים בקרב.
קטעים אלה שייכים בבירור להמשכה של האקלוואיה ,אך אינם שופכים כל אור נוסף על סופה של תחרות
המחזרים וירושת אמטאר .עם זאת ,שני טורים חידתיים שמשמיע קאשיוואן בסוף הקאשיוואנה ושוב בראשית
האקלוואיה ,הם אולי המפתח לעלילת האקלוואיה כולה ,ויש בהם כדי לשפוך מעט אור על סופה האבוד:
“אחות ואח יירשו אחות ואח,
וכפליים כך ייכון דם שושלת טאר”.
103
משמעותם של דברי הנבואה נותרת שם סתומה למדיי ,ונראה שהיא ניתנת לפתרון רק מתוך המשך עלילתה
המשוער של האקלוואיה 104 :בקאשיוואנה הדברים מופנים לאטאשה ,ועל כן ניתן להניח שהם מתייחסים אליה ואל
אומיז אחיה ,שירושתם תיפול בידי אחות ואח אחרים .אך מי הם אותם אחות ואח? על פי ניתוח אילן היוחסין
המועמדים היחידים לקשר כזה הם בניו ובנותיו של סאסראר :נאסאל ,פיסארני ואנגאווה .אולם מהלך העלילה אינו
מאשש אפשרות כזו .נראה יותר ש”משפט הלב” מביא בסופו של דבר לנישואי נאסאל לארשינדאר .יש לשער
אפוא שהאח והאחות האמורים הם נידאד וסאסראר ,שאינם יורשים את אטאשה ואומיז במישרין ,אלא דרך
צאצאיהם :ארשינדאר בן נידאד ונאסאל בת סאסראר .המחותנים ,הימאדרה מזה ואומיז מזה ,מייצגים את שתי
הממלכות העיקריות ,סרד והוזאן ,שהשלום ביניהן הוא הערובה לשלום הארץ.
102
ר’ נספח :2שירת הענקים.
103על פי הטור “וכפליים כך ייכון דם שושלת טאר” הסיק קראוזה ,שארשינדאר ונאסאל יורשים גם את סרד ,אך אין לכך סימוכין בטקסט,
וההיגד כשלעצמו ניתן להתפרש ביתר בהירות בכך שזיווגם הוא כפל דם של שושלת טאר )ובסך הכל ‘חצי דמם’ ,לעומת רבע של הוזאן
ורבע של סרד(.
104
על יסוד זה היו שהצביעו על טורים אלה כעל אינטרפולציה בטקסט של הקאשיוואנה ,אולם קטע זה ,עם כל חשיבותו ,הוא
אחד מרבים שמשמעותם מתבהרת רק באקלוואיה ,ועל כן סבירה יותר הטענה שיש לראות בשני החיבורים מיקשה עלילתית אחד.
106
נספח “ :2שירת הענקים”
השירים שלהלן ,הלקוחים מתוך האקלוואיה ,קשורים בעלילתם לקטעים מ”שירת הענקים” המופיעים גם
בקאשיוואנה ,אך בניגוד להם ,שירים אלה אינם אפיים באופיים.
בעלילתו המשוערת של המיתוס מסופר על מאבק שניטש בין הענקים לבין האלים בעידן קדום של הארץ .בראשית
המאבק גוברים הענקים בהנהגתו של אזאד :הם שובים כמה מן האלים וביניהם יאהו במערה תת-קרקעית ,שמים
מארב לאל שיהאבאן ,מצליחים להורגו ,ושותים את דמו .התוצאה היא השבתת הסדר הטבעי ומשבר קוסמי :השמש
מתה ,הגשם )יאהו( נכלא ,ובני האדם משמשים טרף לענקים.
אולם בכך לא תם המאבק .האלה ניזומה משיבה את שיהאבאן לתחייה ,והוא משמיד את הענקים בחיציו .הסדר
הטבעי חוזר לתיקונו ,אך מעתה באופן מחזורי :השמש שב ושוקע כל ערב ,מת וקם לתחייה ,ואילו הגשם שב
ו’נכלא’ מדי קיץ ,ומגיח לעולם מדי חורף.
ב”שיר הדם” תשוקה ,צער ומוות כרוכים יחד ברצח פולחני חוזר ובסעודה קניבלית שגם האלים נוטלים בה חלק.
ההקשר והמובן הפולחניים של הטקסט אינם ידועים לנו .מיתוסים מקבילים של קורבן אלוהי הקשור בסדר
הקוסמי מצויים בדתות האזור -באיראן ,בהודו ובסין -אך ספק אם יש במקבילות אלה ,שהקשרן הדתי שונה
בעליל ,משום הסבר מניח את הדעת .השיר מדבר מתוך מבט סינכרוני ,שבו עבר הווה ועתיד נוכחים בבת אחת
כמחזור התרחשויות שמחוץ לזמן .לעומתו “שיר אש התשוקה” מעוגן בנקודת זמן ברורה של עלילת המיתוס :זהו
שיר הגעגועים והפרידה ששרה לאהיני לאחיה-אהובה ,שיהאבאן ,בטרם צאתו למערב.
“שיר הדם” הוא שיר קינה ,אך בה בעת הוא מגולל גם את עלילת המיתוס .על רקע הטון והקצב האלגיים ,הדיבור
הישיר אל גיבור העלילה משיג אפקט דרמטי יחיד במינו .כדי להעריך אפקט זה במלואו ,יש לזכור שסביר ביותר
שהקינה הושרה בחג דתי כלשהו )ואולי ב”חג השמש” הנזכר בטקסט( :הדיבור הישיר מפי דובר בלתי מזוהה ,שעל
כן עשוי להיות כל אחד ,הנכיח את הדראמה ויצר אצל אומרי השיר תחושה של השתתפות בפועל באירועים
המיתיים .הטאהיראקאווי עצמה מדגימה את פוטנציאל ההזדהות הזה ,כאשר אטאשה משלבת בדברי הקינה שלה על
סאסראר אלוזיה לשיר הדם ,ובכך מזהה את סיפור מותו של סאסראר כהתגלמות או מטונימיה של המיתוס על מות
השמש“ :אנה פנית ,שמש הארץ? \ אנה פנית ,גיבור הטארהא?” .באקלוואיה ההקשר הקונוטאטיבי ברור עוד
יותר :נידאד ונאסאל שרות את הקינה ,כפי שהיא במקורה ,לארשינדאר ,שהוא בנה של האחת ובעלה ובן-דודתה
של האחרת.
אותו דיבור ישיר חוזר גם “בשיר אש התשוקה” המושר בפי נאסאל לארשינדאר .בשיר הדוברת מזוהה כאלה
לאהיני ,אחותו-אהובתו של שיהאבאן המת ,אך שוב ,התוכן הוא אנושי-אוניברסאלי .גם שיר זה מופיע כשהוא
משויך לנסיבות אחרות ומרחיב את משמעותן ,בדבריה של נידאד אל אחיה בקאשיוואנה ,שהם פאראפראזה
מובהקת שלו“ :אל תירא ,אחי ,כי לא אכביד עליך! כסחף הנישא במי הדראפנה ,כנוצה ברוח ,כן אתלוה אליך
באשר תלך; כצל השט אחר ענן ,כבבואת דוגית על מים ,כן אלך בעקבותיך; קחני נא אתך!”
107
שׁיר ַהדָּם
ִ
Yśarşikavvi
אָנָה ָפּנִית ,מְאוֹר הָאָרֶץ?
אָנָה ָפּנִית ,נוֹצֵר הָאָדָם?
אֶל ְקצֵה ַמ ֲערָב אַל ֵתּ ֵל ְך ,אֵל זוֹהֵר;
ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב יֶ ֶארְבוּ שׂוֹנְאֶי ָך,
ִשּׁ ֵפ ְך אוֹ ְר ָך.
ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב י ָ
ִשׁ ַפּ ְך ָדּ ְמ ָך.
יָאהוּ ִהבִּיט :נ ְ
ִשׁ ַפּ ְך ָדּ ְמ ָך.
לאהיני ִהבִּיטָה :נ ְ
ָשׂ ְמחָה אֵם ֲענָקָ ,בּ ְכתָה אוֹ ָפּא ִלי:
ִשׁתֶּה,
כִּי ָשׁתוּ ְבּנֵי אָזָאד אֶת ָדּ ְמ ָך ַבּמּ ְ
ָלגַם ָה ֲענָק אֶת יֵינְ ָך ַבּ ֻקּ ַבּעַת.
ְכּ ֵרעִים ָצחֲקוּ וְ ֵהרִיעוּ הֵידָד
עֵת ֻק ַבּעַת ָדּמֶי ָך ֶה ְחלִיפָה יַָדיִם;
אַ ְך עִם ַשׁחַר שׁוּב ַק ְמ ָתּ ְבּ ַלחַשׁ נִיזוּ ָמה
ִשּׁחַת ָעלִי ָתָ ,ר ַד ְפ ָתּ עַד ֶערֶב,
מַ
ִשׁ ַלּ ְח ָתּ ִחצֶּי ָך ָבּרִבּוֹא ְבּנֵי אַזָאד.
רַנּוּ ֵאלִיםָ ,בּ ְכתָה אוּקוּ ְרלוּ,
עֵת גָּ ְברָה יְָד ָך וְאָבְדוּ ֲענָקִים;
רַנּוּ ֵאלִים עַד ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב
ַלחַשׁ פַּג ֵמ ֲא ָברֶי ָך ,נִ ְפעֲרוּ ְפּ ָצעֶי ָך;
שׁוּב אֶל ַתּ ְחתִּיּוֹת ֵתּרֵד.
ִשׁתֶּה,
אָז ָשׁתוּ ְבּנֵי ֵאלִים ִמ ָדּ ְמ ָך ַבּמּ ְ
ָלגְמוּ ֵאלִים ִמיֵּינְ ָך ַבּ ֻקּ ַבּעַת.
אוֹ ָפּא ִלי ָבּ ְכתָה ,גַּם הִיא ָשׁ ְתתָה:
אַיֵּהוּ ְבּנֵי ,הָאַדִּיר ָבּ ֵאלִים?
][...
ָל ִהינִי ָבּ ְכתָה ,גַּם הִיא ָשׁ ְתתָה:
ַשּׂעִיר?
אֵי ַהגֶּבֶר ,יֹאכַל ִמ ִפּ ְריִי ה ָ
ִשׁתֶּה וְ ֵהסִיחוּ,
עַד בֹּקֶר ָשׁתוּ ַבּמּ ְ
אֹכַל אֶת ַהגֶּבֶר ,אֹ ַכל אֶת ַהבֵּן,
ִשׁתֵּה ָה ֲענָק.
אַל יִָפּקֵד מְקוֹמִי ְבּמ ְ
108
שׁיר אֵשַׁ -התְּשׁוּקָה
ִ
Enkalśinporkavvi
ַכּ ַסּחַף ְבּמֵימֵי ַה ְדּ ַרא ְפנָהְ ,כּ ָעלֶה בָּרוּ ַח,
ֲשׁר ֵתּ ֵל ְך;
יִ ָקּ ֵחנִי גּוֹ ָר ְל ָך ַבּא ֶ
ַשּׁמֶשׁ,
ַכּ ְל ָבנָה ַהנְּמוֹגָה ַבּעֲלוֹת ה ֶ
לוּ אֶמּוֹג ְבּזָ ָה ְר ָךֵ ,אל עוֹלֶה ָבּאֵשׁ!
ְשׂר ַהזֶּבַח:
ָק ֵחנִי נָא ֵאלֶי ָךָ ,כּאֵשׁ אֶת בּ ַ
כִּי אֵין לִי ֵשׁם זוּלַת ִשׁ ְמ ָך,
וְלֹא ַחיִּים ֶאלָּא ַחיֶּי ָך ,אֵשׁ תְּשׁוּקַת ִלבִּי!
ְשׁפֹ ְך אוֹ ְר ָך וְ ֶא ְתגַּלֶּה ,אֱסֹף אוֹ ְר ָך -אֵינֶנִּי:
ְכּבָבוּאַת דּוּגִית ַבּ ַמּיִםְ ,כּצֵל ָענָן עוֹבֵר,
ֲשׁר ֵתּ ֵל ְך.
ֵא ֵל ְך נָא אַ ֲחרֶי ָך ְבּכָל א ֶ
הערות לשמות הנזכרים בטקסט:
אוּקוּ ְרלוּ :שמה של “אם הענק” )מ ,ukkur-lu-חיית פרא( .מוזכרת בקאשיוואנה כאלת יערות.
אוֹ ָפּא ִלי :אמם של שיהאבּאן ולאהיני )מ ,oppal-פרח הלוטוס ,וקבוצת כוכבי הידרה הקרויה על שמו ונצפית בדרום מזרח
השמיים(.
109
נספח :3המחקר הספרותי
לאור תולדותיו של חקר הטקסט אין פלא שלא חוקרי ספרות אלא חוקרי השפה הם שעיינו עיונים הראשונים
בהיבטיו הספרותיים של שיר טאהירה .אופייני לכך הוא מחקרו הבסיסי והחשוב של מנפרד שטנצלר , 105שנסב על
המטריקה והפרוזודיה של שיר טאהירה ,אך נמנע ככל שיכול מלעסוק בתוכן העלילה עצמו – עיסוק שעד שנות
השישים שום חוקר ראוי לשמו לא היה פונה לעסוק בו בדיעה צלולה.
שטנצלר מצא שהיצירה כולה בנויה על יחידות משקל קבועות בנות ארבע הטעמות ובנות שלוש
הטעמות . 106
בלי
קשר לסוגן של יחידות אלה ,טורי השירים שבטקסט עשויים תמיד מיחידה משקלית אחת או משתיים .שילוביהן של
אלה עשויים להיות פשוטים או גם מורכבים ביותר ,והם אלה המעצבים את קצב הדיבור והעלילה.
הוא כינה את היחידה בת ארבע ההטעמות 'היחידה היציבה' ואת היחידה בת שלוש ההטעמות 'היחידה הנעה'.
היחידה היציבה ,גרס שטנצלר ,היא תמיד שלמה ובלתי תלויה :מספר חזרות רצופות של היחידה היציבה יוצרת
תחושת שגב ועוצמה ,אבל שום שיר ארוך אינו יכול להכיל יחידות יציבות בלבד מחמת המונוטוניות שמשרה
הצטברותן .כך ,כפי שניתן לצפות ,בשירת העלילה האפית רווחת היחידה היציבה ,בת ארבע ההטעמות ,ואילו
היחידה הנעה ,בת שלוש ההטעמות ,משמשת כסוגר להיגד או לתמונת עלילה:
שוּ ָבה ֵה ָר ֶאה ְשׂ ֵדה נצח / ,אשר קם בו אח אל אח,
][4,4
עת נערכו חילות אדם /ואלים עלו ַל ֶקּטל!
][4,4
עם שחר גיבורים ָמ ֵלא ָת / ,עם שחר התראו ָפּנים;
][4,4
ֵאלים מגאון שבתם /יָרדו אל שׂדה אַ ְמ ָטאר!
][3,3
סגירה זו היא הדורה ,ממותנת וארוכה ,שכן תבנית של שתי יחידות נעות ] [3,3יוצרת הרמה והשפלה .לעומת זאת
תבנית של יחידה יציבה ויחידה נעה בטור הסוגר ] [3,4היא פתאומית ,ויוצרת סגירה חותכת יותר:
…הר על הר ,חשרות ענן /התנשאו כבדות צללים,
][4,4
נישאנְט;
ו ָקרבו בנהם פרא / ,גוהרות על חיל ָ
][4,4
מעליהן הופיע יאהוּ / ,מזעיף במחנה עינוֹ,
][4,4
עין הסער הריקה / ,המבשרת רע.
][3,4
לעומת זאת ,היחידה הנעה היא קלילה יותר ,ושירה הבנויה על יחידות נעות לעולם איננה שירה אפית ,אלא קרובה
יותר לרוח הבלאדה .להוכחת טענתו מצביע שטנצלר על כך שהדוגמה היחידה לשירה כזו בטקסט היא השירה
העממית .זו אכן בנויה בתבנית המקנה לה קלילות ומהירות ,תבנית של שתי יחידות נעות ]:[3,3
Sprichwortër, Prosodie und Metrum im dem Alt Indoskythisch Epos, Berlin 1928 105
106יחידה בת שתי הטעמות קיימת גם היא בטקסט ,אך היא נעדרת לחלוטין מקטעי השירה
שבו .ככלל יחידה כזו היא נדירה ביותר ותמיד יוצרת שבירה מוסיקלית מפתיעה ומכוונת.
110
היֹה היתה בת שוֹע /בהרי הזאד,
][3,3
בת נגיד דושאנה / ,בת ואדין העז,
][3,3
בת אבות בלי דופי /מזרע המלוכה.
][3,3
בתבנית כזו ,כאמור ,היחידה הנעה הראשונה יוצרת הרמה ,והשניה – השפלה .התבנית המעורבת ] [3,4אינה
מצויה בה בטור סוגר אף פעם ,ומשמשת כהרמה ארוכה יותר ,היוצרת ציפייה:
כל סגולה אצל לו /שיהאבאן הרם
][3,3
וכשמש המסתיר /את פני הכוכבים
][3,4
לאורו היו לאין /כל אילי הארץ.
][3,3
מחקרו של שטנצלר ממשיך ומנתח תבניות מורכבות מאלה ,המשמשות בעיקר להעצמה של הדרמאטיות העלילתית,
ובנויות על סימטריות מוסיקליות:
אז שבו הענקים /את יאהוּ ויָא ִהינִי,
][3,4
כלאוּ את האלים בהר,
][4
במערת הדים /בבטן אדמה.
][3,3
על פני מבוא המערה /הושיב אָזאד מרגיז הארץ
][4,4
את אוּ ְרשוּ ,קטֹן בניו.
] [3
כמכלול ,הקטע יוצר תבנית מוסיקלית בת שלושה חלקים :ציפייה ,עלייה דרמטית עד השלמתה ,ולבסוף סיכום
בסגירה סופית קצרה ].[3,4,4 / 3,3,4 / ,3,4
כעשרים שנה אחר כך ,ב ,1949-הופיע פרק שלם המוקדש להיבטים ספרותיים של הטקסט ,בנספח הנדיב בהיקפו
שהתקין ליאופולד קראוזה בספרו על הטאהיראקאווי . 107קראוזה טען שם ,שהבתים מחומשי הטורים המרכיבים
את 'שיר הדם' ו'שיר אש התשוקה' קשורים לקדושתו של המספר חמש ,מספרם של אלי אמנאת ,ובכך מסומנים גם
פורמלית כמודוס פואטי טקסי ומיתי .הוא מצביע על כך שדוגמאות אחרות לבית מחומש-הטור מופיעות רק בחידות
ופתרונותיהן ,או בהשבעות ותפילות ,מסוג נוסחות השיר שמשמיעים במקום אחד אי ָלאלוּ ובמקום אחר אַטאשה.
קראוזה הרחיב את את ניתוחיו המספריים גם למוטיבים של הסיפור עצמו ,ואף ייחס להם משמעויות מפליגות .כך
למשל טען שהמספר חמש כשלעצמו הוא במינוחיו של שטנצלר 'יחידה נעה' ועל כן דורש תמיד השלמה נסתרת:
חמישה אלים -אבל בעצם שישה עם אלת הארץ שאינה מוזכרת במניין; 'חמשת העמים' ,אך לצידם מעיב צילו של
השבט השישי -עם השאקים שאבד או גורש; חמש עריפות ראשים בפועל )קאי ,ביהאן ,שארין ,אשטראדאר
ומירדאת( – ובצידן עוד עריפה אחת של ביהאן בחלומו.
לשיטתו של קראוזה ,כל המספרים האי-זוגיים בטקסט )'חמש תכונות הגבר'' ,שבע אומנויות הקרב'' ,תשעת שבילי
הדעת'( הם בבחינת 'יחידה נעה' ,או בלשונו 'יחידה זכרית' ,הדורשת את השלמתה במעשה .בנסיונו לעמוד על
La Tahirakavvi, Une Epopée Indo-européenne Retrouvée 107
Bordeaux, Revues des études anciennes 1949
111
משמעותם של אלה בחיבור ,טען שהמספרים 1ו 9-מסמלים ראשית וסוף ,ומכאן קדושתו של המספר ,5האמצעי
מבין חמשת המספרים האי-זוגיים שבטווח .משום כך ,טען ,ימי האבל או החתונה הם תשעה ,והעשירי ,שהוא
התחלה חדשה ,הוא במקרה הראשון התנחמות וחזרה לחיי המעשה ,ובמקרה השני -טקס הכלולות עצמו.
יורי הוּדוֹלין שהמשיך את המחקר למחוזות ספרותיים יותר ,גיבש מתודה סטרוקטורליסטית המושפעת משיטתו של
חוקר אגדות העם ולאדימיר פּרוֹפּ ,שספרו תורגם באותן שנים מרוסית לשפות מערב אירופה .הודולין ייחד מאמר
נרחב ל"תחביר הנראטיבי" של שיר טאהירה ,אך אין זה מופרז להניח ,שדווקא משום שחרג במוצהר מחקֶר הטקסט
אל תוך ממלכת הספרוּת ,לא זכה מאמרו לתשומת הלב הראויה בזמן פרסומו.
108
במבט אחורה ,קשה להאשים את
הודולין בחריגה מניתוח סטרוקטורליסטי גרידא ,מבריק ככל שיהיה .הוא ניסה עדיין להתחקות על ההרמוניה של
היצירה בלי להתעניין יתר על המידה במלודיה שלה ,ובסופו של דבר לא עסק בעלילה כמכלול ספרותי.
הודולין התחיל בסימון יחסים פשוטים של ניגוד והשלמה בין הדמויות )סאסראר ונישאנט ,ביהאן וניהאת וכד'( אך
משם המשיך לניתוח היחסים בין מרכיבי העלילה כמערכת של פעולות ,והצביע על מהלכי העלילה עצמם כניגודים
משלימים או מתהפכים ,בעלי סימטריה מורכבת .כך ,כדוגמה לניגוד עלילתי משלים העמיד את הזוג הימאדרה
ונידאד :שניהם נושאים את אות הכוכב והסהר על גופם; שניהם מתאהבים ומסתירים את אהבתם מפחד ,ואחר כך
מאשמה; שניהם יוצאים מנטאלית ופיסית מן העולם האנושי ונודדים בישימון; שניהם מאבדים את בתוליהם לא עם
בן זוגם אלא בסיטואציה אורגיאסטית; ולבסוף ,בפגישתם ,שניהם מאבדים את חושיהם .דוגמה אחרת לניגוד
משלים כזה מצא הודולין בעלילותיהן של אטאשה ונידאד :דמותה של האחת היא כמעט היפוכה של האחרת ,כמו
גם תולדותיהן ומעשיהן -אך שתיהן משתמשות בכוחות חזון ונבואה; שתיהן מכריעות מלחמות; ושתיהן מביאות
לאובדנם של שני מלכים )ביהאן ושארין מזה ,מירדאת ונישאנט מזה( .ברוח זו הוא מונה לשיטתו רשימה שלמה
של ניגודים משלימים :סאסראר ושאנין ,רקאש ופארנאת ,וכיו"ב.
לעומת זאת ,כדוגמה לניגוד מתהפך ,מביא הודולין את פעולותיהם של ביהאן ונידאד :שני אלה עומדים זה מול זו
כשליט כל יכול מול נערה חסרת אונים שנשלחה כמתנה ,אבל עד מהרה המצב משתנה מן הקצה אל הקצה .ראשיתו
של המהפך ביחסי הכוחות המיניים שבהם עומדים השניים כגבר חסר אונים מול ַשליטה ארוטית כל יכולה ,וסופו
בכך שהנערה מובילה לאובדנו של השליט ונישאת לבנו .דוגמה אחרת היא עלילת סאסראר ורקאש :השר שתפקידו
לשרת כאומן ליורשו של אדונו ,הופך את עצמו לאדון ואת היורש למשרת .בהמשך ,היחסים אף מחריפים :רקאש
מנסה לחסל את בן אדונו ,ואילו סאסראר מבקש נקם ,אבל מצליח בכך רק באמצעות מותו שלו מידו של רקאש.
בסוג זה מונה הודולין בין השאר גם את עלילות שארין וביהאן ועלילות נישאנט ומירדאת.
מאמרו השני של הודולין בנושא פורסם רק קרוב לעשרים שנה אחר כך ,אך באקלים האקדמי הפתוח יותר של
שנות השבעים זכה לתשומת לב סבירה ,ובזכותו אף נגאל מאמרו הראשון מתהום הנשייה
המחקרית . 109
למרות
הנוקשות המתודית המגבילה לא מעט את אבחנותיו ,לא חסרו בהן תובנות מעניינות .שנה לאחר פרסומו תורגם
המאמר לאנגלית ,ובדיעבד הפך לציון דרך בדרכו הארוכה של שיר טאהירה מארכיון כתבי היד באקדמיה למדעים
של ברלין אל ציבור שוחרי התרבות.
108
109
La Syntaxe Des Actions Dans La Tahirakavvi, Bordeaux, Revues des études anciennes 1952
La Tahirakavvi, Un Dictionaire De Liasons Dangereux, Paris, Revue Orientale 38, 1971
112
במאמרו זה סקר הודולין את שיר טאהירה כמילון מורכב של יחסי אהבה .לשיטתו ,הוא חילק יחסים אלה לשתי
קטגוריות גדולות :משיכה-כנגד-משיכה מזה ,ומשיכה-כנגד-דחייה מזה .הדוגמה המובהקת ליחסי משיכה-כנגד-
משיכה היא כמובן הימאדרה ונידאד ,אולם הודולין מדרג יחסים אלה בדרגות שונות ,החל במשיכה אנונימית
)נידאד ואצילי קוש ,הימאדרה וקדשות לאהיני( עבור במשיכה מינית הדדית )סאסראר ושאנין( וכלה במשיכה
רגשית וארוטית כאחד )הימאדרה ונידאד( .לדידו דירוג זה אינו יוצר ספקטרום של יחסים ,ואף לא סולם ערכי
הירארכי ,אלא הצטברות של יחידות 'תחביריות' פונקציונאליות :לכל קשר כזה ,טען ,יש תכלית כלשהי ,אם
כתרופה )הימאדרה וקדשות לאהיני( ואם כהוקרת תודה וידידות או כאות לברית )סאסראר ואטאשה ,נידאד ואצילי
קוש( .לטענתו הקשר בין נידאד להימאדרה כולל פונקציונאלית את כל השאר ויותר ,ומכאן מורכבותו הדרמאטית.
בדומה ,טען ,אותו דירוג 'תחבירי' שריר גם לגבי יחסי משיכה-כנגד-דחייה ,החל באונס גלוי )נידאד ורקאש( ,עבור
באונס מוסוה )נידאד וביהאן( ,וכלה בניתוק של קשרי משיכה-כנגד-משיכה )שאנין ונידאד ,סאסראר ונישאנט(.
בתוך קשרים אלה שזורים יחסים עלילתיים מגוונים ,מן הסוגים שעליהם הצביע הודולין במאמרו הראשון ,כדוגמת
המהפך ביחסי הכוחות בין ביהאן לנידאד ,או המהפך במשמעותן של פעולות הנגזרות מאהבה ביחסיהם של
סאסראר ונישאנט .לשיטתו ,ההיפוך הוא תמיד סימטרי :סאסראר מקריב את בשרו שלו ומציל את נישאנט ממוות,
אבל סאסראר גם שובר את הקשר ,ובכך גורם להיפוכה של הברכה שבו לקללה :נישאנט הכּ ֶלה בגעגועיו מקריב
את כף יד ימינו -והורג בשגגה את סאסראר .לשיטתו ,קשרי אהבה אלה אינם יחידות אוטארקיות :מצד אחד הם
אינם מונעים קשרי אהבה אחרים ,אם כי הם עלולים ליצור קונפליקט )כמו אהבתו של הימאדרה לאביו כנגד
אהבתו לנידאד( ,ומצד שני ,הם עשויים גם להקרין על קשרים אחרים )כדוגמת שאנין הרואה בסאסראר את דמותה
של אהובתה נידאד ,או הימאדרה המצטרף לסאסראר למערכה על טאר מאותה סיבה עצמה(.
מאמרו זה של הודולין זכה כאמור להכרה מסוימת ,ובעקבותיו אף הונהגו לימודי טוכארית במספר אוניברסיטאות
אמריקאיות שהבלשנות ההודו-אירופית לא היתה קודם לכן בראש מעייניהן .עם זאת לא נוצר בעקבות כך מומנטום
מחקרי של ממש ,והעניין המחודש בשיר טאהירה התגלה כאופנה חולפת שגוועה תוך שנים ספורות בלי שהותירה
אחריה שום חיבור חשוב נוסף.
113
נספח :4מפתח השמות
שמות פרטיים:
אגראיוגה :נושא דגל מירדאת ,יצא עם דאגול לקרוא תיגר על נישאנט.
אוגרה :בן אראש ,ממחזרי נאסאל.
אודאראצ’ינטה :משורר בחצר אמטאר.
אולוגה :מאצילי סרד.
אונאמאגה :משורר בחצר אמטאר.
אומיז :בן נימידאד ,אחיה ובעלה של אטאשה ,ושותפה לשלטון בטאר.
אופאלי :אלה ,אמם של האלים שיהאבאן ולאהיני.
אופאגה :מגיבורי מירדאת.
אוקורלו .1 :אלת היערות של קוש .2 .אם הענק )אק’(.
אורשו :אחד הענקים ,מבני אזאד.
אזאד :בן אוקורלו ,ראש לענקים ואויבו של שיהאבאן.
אטאשה :בת נימידאד ,אשת שארין ,ולאחר מותו מלכת טאר ואשת אומיז.
אטאמאר :בן האנה ,מגיבורי נישאנט.
אטאנקאט :מאצילי סרד.
אילאלו :כוהן אמנאת.
אימאל :בת ביהאן ,אשת שארין ואמו של נישאנט.
אימארלאש :ראש שומרי העבדים ,ששארין מינהו לשר צבאו.
איראמה :אשת ואדין ,אם סאסראר ונידאד.
אירקאמו :בן אחיו של שארין ,בן קאי ורוספאן.
אלאול :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
אלוש :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
אנגאווה :בן ראהי ויורש קוש ,מזרע סאסראר.
אנגה :בן ראהי.
אנמה :בן ניהאת.
אסאדהא :בן רומאלה ושארין.
אצ’אל :מגיבורי נישאנט.
אקאר :מאצילי סרד.
אקלווה :בן קאשיוואן ,משורר ה’אקלוואיה’.
אראש :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ונישאנט.
ארדאניש :בן האנה ,ממחזרי נאסאל.
114
ארה :בן האראד ,מלך סרד ,אבי ביהאן וניהאת.
ארהאן :בן ביהאן ,מנסיכי סרד.
ארסיפה :בן נימידאד.
ארקיסה :בן האראד ,בן בריתו של דראד ,אחיו ,ואביו של ואדין.
ארשינדאר :בן הימאדרה ונידאד ,חתנה של נאסאל ויורש טאר )אק’(.
אשטראדאר :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
אשטראן :בן רומאלה ושארין.
ביהאן :בן ארה ,מלך סרד.
גונאטיד :מלך ארפאן ,כוהן ליאהימאר.
גונאפיסה :בן רונאן .אהובה של פיסארני )אק’(.
דאגול :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
דראד :מלך טאר .מבני האראד ,אבי שארין.
דיאשמה :בן אטאשה ואומיז ,מלך הוזאן )אק’(.
האנה :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ונישאנט.
האראד :מייסד שושלות המלוכה בטאר וסרד ,אביהם של ארה ,דראד וארקיסה.
הידאם :אציל ,משרי צבא טאר ,רוצחו של שארין.
הייאראם :בן ניהאת.
הימאדרה :מלך סרד ,בן ביהאן ויורשו .אהובה של נידאד ואבי הימאסה וארשינדאר.
הימאדרי :בת ארה ,אם שארין.
הימאנה :אל המלחמה של בית ארה.
הימאסה :בן הימאדרה ונידאד ,מזרע ראהי.
הישאקשה :ראש כוהני הקטל שנשבה בידי ואדין והומת בידי סאסראר.
ואדין :נגיד דושאנה ,בנו של ארקיסה ואביהם של סאסראר ונידאד.
ואלומה :אל המוות.
קאי :בנו של דראד ,אחי שארין ואביו של אירקאמו .הומת בידי ביהאן.
טושיני :אם ביהאן.
טאהירה :אלת הזמן והגורל.
טאל :מגיבורי מירדאת.
טקאן :אלת הארץ.
יאהו :אל הגשם והסערה.
יאהיני :אשת יאהו )?(.
יאהימאר :יאהו הארפאני ,אל גשם וטוהרה.
יאמיש :אדון המחולות ,מיועצי ביהאן והימאדרה.
יאקו :מגיבורי נישאנט.
115
ירם :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
לאהיני :אלת האהבה ,החשק והפריון .בת אופאלי ואהובת שיהאבאן.
מאזק :מגיבורי מירדאת.
מירדאת :בן שארין ואטאשה ,מלך טאר .גזל את הכתר מאחיו ,נישאנט.
נאגו :רב המרגלים בשירות שארין.
נאסאל :בת אומיז ואטאשה מזרע סאסראר .נישאה לארשינדאר )אק’(.
נידאד :בת ואדין ואחותו של סאסראר .אשת ביהאן ואחרי מותו אשת הימאדרה ,אמם של הימאסה וארשינדאר.
ניהאת :נגיד אורשארה ,בן ארה ואחי ביהאן ,אביהם של הייאראם ואנמה.
ניזומה :אלת הכישוף ,השבועה והנקמה.
נימידאד :מלך הוזאן ,אביהם של אומיז ,שאם ,ארסיפה ,אטאשה ורוספאן.
נישאנט :מלך טאר ,בן שארין ואימאל.
סאמאן :מגיבורי מירדאת.
סואדיסטאן :אציל ,משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת.
סאסיו :בן יאמיש ,מיועצי הימאדרה )אק’(.
סאסראר :נגיד דושאנה ,בן ואדין ואיראמה ,אחי נידאד ,רעו של נישאנט ,ומולידם של אנגאווה ,נאסאל ופיסארני.
סומארגו :נגיד בני קוש ,אביו של ראהי.
פאלאנטאר :בן רואין ,מיועצי הימאדרה )אק’(.
פארנאת :רב הסריסים של ביהאן ,הופקד על צבא סרד בידי שארין ומצא את הימאדרה.
פיסארני :בת שאנין מזרע סאסראר )אק’(.
קאסו :בן ראהי.
קאלפוראש :מאצילי סרד ,נלחם לצד נישאנט.
קאף :מגיבורי מיראדאת.
קאשיוואן :משורר ה’קאשיוואנה’ ,יועצם של ביהאן והימאדרה ,אביו של אקלווה.
קירין :בן ביהאן ,מנסיכי סרד.
ראד :מגיבורי מירדאת.
ראהי :נגיד בני קוש ,אבי אנגאווה ,אנגה וקאסו ,ומולידו של הימאסה.
רואין :רב הציירים ,מיועצי ביהאן והימאדרה.
רונאן :מלך ארפאן ,בן גונאטיד ואביו של גונאפיסה.
רומאלה :פילגש שארין ,אמם של אסאדהא ואשטראן.
רוספאן :בת נימידאד ,אשת קאי.
ריפאשה :ע’ אירקאמו.
רקאמן :בן רקאש.
רקאש :משנה ואדין ,נגיד דושאנה ,משרי נישאנט.
שאם .1 :אביו של נימידאד .2 .בנו של נימידאד ויורשו.
116
שאנין :הכוהנת הראשית ללאהיני באמטאר .אהובת סאסראר ואמה של פיסארני.
שארין :מלך טאר ,בן חסותו של ביהאן ,שבויו ,יועצו וממיתו .בן דראד ואביהם של נישאנט ומירדאת.
שגארמה :מגיבורי מירדאת.
שיהאבאן :אל השמש ,קוטל אזאד ,בנה של אופאלי ואהובה של אחותו לאהיני.
שמות מקומות:
אורשארה :עיר מבצר על הרי הזאד ,בגבולה הדרום מערבי של סרד.
אמטאר :בירת טאר.
אמנאת‘ :מקדש החמישה’ הסמוך לאמטאר.
אסול :מחוז בדרום טאר.
ארפאן.1 :הממלכה הצפונית מזרחית ,כפופה לסרד.2 .בירת ארפאן )העיר הלבנה(.
דארש :מחוז ועיר בצפון מזרח טאר ,על גבול הרי הזאד.
דושאנה :עיר מבצר על הרי הזאד ,בגבולה הדרום מזרחי של טאר.
דראפנה :נהר בין טאר להוזאן .זרם מזרחה וחצה את הרי הזאד.
הוזאן :הממלכה הצפונית מערבית ,גבלה בטאר מדרום ובארפאן ממזרח.
הימאשאיה :עיר ומרכז פולחן בסמוך לקריית סרד.
וואין :מחוז במערב טאר.
זאד :רכס הרים בין טאר לסרד ,מושבם של בני קוש.
טאר :הממלכה הדרום מערבית ,גבלה בהוזאן מצפון ובקוש ממזרח.
סאמוטארשי :מחוז במערב טאר ,סמוך ל’ים הארץ’.
סירדאלה :מחוז במזרח ארפאן ,על גבול הוזאן.
סרד.1 :הממלכה המזרחית ,גבלה עם ארפאן בצפון וקוש במערב.2 .בירת סרד.
קוש :ממלכה שבטית על הרי הזאד ,כפופה לסרד.
נספח :5מפות ותרשימים
נספח :6אילנות יוחסין
117
ביבליוגרפיה נבחרת:7 נספח
Adams D. Tocharian Historical Phonology and Morphology, New Haven, American
Oriental Society 1988
.
Ciardi-Dupre G. Tocarico e Iranico Orientale; Notizie di due liingue scoperte nell' Asia
centrale, Firenze, Tipographia Galileiana.1917
Eberhard W. .Kulturtypen im Alten Turkestan ,Halle a.S. 1941.
Grunwedel A ,.Alt-Kutscha ,Berlin 1920.
Hudolin J., La Syntaxe Des Actions Dans La Tahirakavvi, Bordeaux,
Revues des études anciennes 1952
Hudolin J., a Tahirakavvi, Un Dictionaire De Liasons Dangereux, Paris,
Revue Orientale 38, 1971
Le Coq A. von ,Ein Sptantiker Krug aus Chotan, Budapest, Turan Heft 6/7 1918.
Le Coq A. von ,Chotcho, Konigl. Perussische Turfan-Expedition Berlin 1913.
Krauze L. .La Tahirakavvi, Une Epopee Indo-europeenne Retrouvee ,Bordeaux,
Revues des etudes anciennes 1949
Krauze L. .Note sur les anciens noms de la Tahirakavvi ,Bordeaux,
Annale de la Faculte de Lettres 24 ser. 1951.
Levi S ,.Fragments de textes Koutcheens ,Paris 1933.
Osojni R. & Gaas G.M , .The Origins of the Kashivana ,John Hopkins Univ. Circular 1960
Osojni R. & Gaas G.M ,.The Akkluvaya revised, a study of the RPl fragments,
New Havens, American Oriental Society 1974.
118
Pedersen H ,.Tocharisch von Gesichtspunkt der Indoeuropaischen Sprachvergleichung,
Kobenhaun, Munksgaard .1941
Poucha P ,.Indian Literature in Central Asia ,ArchOr 2 1930.
Richter E. W ,.Die Historische Tocharische Dileme ,Berlin ,Akademie-Verlag 1959.
Richter E.W ,.Die Tocharische Epoche in der Kunst von Kutcha und Turfan,
Leipzig, 19 Aufl. 1931.
Richter E.W ,.Die Tahirakavvi und die Tocharische Punyavanta Jataka, Berlin,
Akademie-Verlag 1962.
Richter E.W ,.Reschaschierung im der Tahirakavvi ,a series of lectures
delivered in the Imperial Univ. of Tokyo, tr. Takeshi K. Gendai Bukkyo 1981.
Schwenten E ,.Tocharisch Bibliographie 1890-1958 ,Berlin, Akademie-Verlag 1959.
Sieg E. H. & Siegling W ,.Tocharische Sprachreste \ Tocharisch, die Sprache der Indoskythen
Gottingen, Vandenhoek & Ruprecht. 1921
Stein A .Serindia, Detailed Report of explorations in Central Asia and Westernmost China
Oxford 1928.
© Copyright 2024