1. No category

‫‪1‬‬
‫‪‬שׁיר ַטא ִהי ָרה‬
‫אשׁיוָאן‬
‫שׁ ַמע ִמ ִפּי ַק ִ‬
‫שׁר נִ ְ‬
‫‪ֲ ‬א ֶ‬
‫‪[Tahirakavvi \ Kliyoštar Kaşşiwaņ]‬‬
‫‪‬תרגם מטוכארית‪ :‬אמיר אור‬
‫‪“‬ביום ההוא נפל בהימאשאיה שער המקדש‬
‫‪‬וקול קינה הילך בין עמודיו”‪.‬‬
‫‪‬לזכר אברהם טלמן‬
‫‪ @‬כל הזכויות שמורות לאמיר אור‬
‫‪2‬‬
‫פתח דבר‬
‫תקציר תולדותיו של 'שיר טאהירה' ושל המחקר הפילולוגי‪ ,‬ההיסטורי והספרותי העוסק בטקסט יימצאו לקורא‬
‫במבוא וב'אחרית דבר' המצורפים לפניו ואחריו; אבל כאן‪ ,‬בפתח הספר‪ ,‬ברצוני לחרוג מהרצאתן של עובדות‬
‫מסוג זה‪ ,‬ולייחד כמה מלים אישיות יותר לתולדותיו של התרגום עצמו‪ ,‬שכן העיסוק בו היה שונה עבורי תכלית‬
‫שינוי מכל תרגום אחר שתרגמתי‪ .‬אמנם בכל תרגום של יצירה ספרותית יש מן הקסם של יצירתה מחדש בתוך‬
‫עולם לשוני אחר‪ ,‬המקיף אותה באסוציאציות תרבותיות בלתי צפויות‪ ,‬ומגלה בה פנים סמויות שלא תמיד ניכרו‬
‫בה בשפת הולדתה; ואמנם‪ ,‬גם תרגום זה זיכה אותי בהרפתקה כזו‪ ,‬והמשקל השירי שבו נכתבה היצירה‪,‬‬
‫ושקיבלתי על עצמי לשומרו‪ ,‬אף הוסיף על האתגר ועל העונג שבמלאכה‪ ,‬אך מבחינתי היה מעשה התרגום‬
‫כשלעצמו רק פרק אחד בסיפור ממושך‪ ,‬שהתחיל לפני שנים רבות‪ .‬ועל כך בדיוק רציתי להגיד משהו‪ ,‬כלומר על‬
‫תולדותיו אלה של התרגום ככל שהן ידועות לי‪ ,‬שהרי ככלות הכל‪ ,‬תולדות כל מעשה‪ ,‬אין להן ראשית גמורה‪,‬‬
‫אלא רק לידיעתנו יש ראשית‪ ,‬וגם זה הוא עניין די מסופק‪ ,‬שהתמורה מושלת בו ועולמות שונים ומשונים‬
‫מתערבבים בו‪ ,‬ומוטב לא להרהר בו יותר מדי‪ ,‬ולא להשחית עליו מלים‪.‬‬
‫מעל לכל ניגשתי למלאכה זו על מנת לפרוע חוב של תודה לאיש שבזכותו הגעתי מלכתחילה לעסוק בחיבור זה‬
‫ולהשקיע את עצמי בחקר התחום בכללו‪ :‬התרגום שלפניכם – תרגום חלקו הראשון של "שיר טאהירה" לעברית‬
‫– מוקדש לסבי‪ ,‬אברהם ֶט ֶלמן ז"ל‪ ,‬שתרגם את החיבור כולו בתרגום מדעי מטוכארית לגרמנית‪ ,‬והשלימו עוד‬
‫ב‪ ,1929-‬מספר שנים לפני שעלה ארצה‪.‬‬
‫מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית‪ ,‬ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום‬
‫עבר מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי‪ ,‬ואף עשה זאת במופגן‪ ,‬במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו‪ ,‬שבגדו‬
‫לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה‪ ,‬שלחו ידם במיני עסקים או זכו למשרות רמות בסניפי המפלגה‬
‫וההסתדרות‪ .‬אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים המפרכות שגזר על עצמו לשם "בניין הארץ"‪ ,‬ואילו סלילת‬
‫הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו‪ ,‬גוף דק של תלמיד חכם‪ ,‬שלהכעיס‪ ,‬לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי‪,‬‬
‫אלא התכחש לצורך השעה הלאומי‪ ,‬ובגד בו גם הוא‪ .‬ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות‪ ,‬למד‬
‫באותה תקופה סנדלרות‪ ,‬ולא על מנת לפתוח עסק משלו‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬אלא על מנת לעשות מעשה פרולטרי הגון‪,‬‬
‫ולעבוד בפתח‪-‬תקוה בבית חרושת לנעליים‪ ,‬ובעיקר על מנת לשמש תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה‪ ,‬שעל פי‬
‫השקפתו ביכרו את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי‪ ,‬ולא זו בלבד שהפכו לאויבי הפרולטריון‪ ,‬אלא‬
‫אף לא הודו בכך‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬חוץ מאהרון שטַיין‪ ,‬שאותו אהב אהבת נפש כמו את משפחתו שלו ואת‬
‫זעירא‪ ,‬לא סלח על כך לאיש מהם‪ ,‬שהרי למרות שרחש להם רגשי ידידות כנים‪ ,‬לא היה יכול להתגבר על‬
‫קפדנותו האידיאולוגית ולהתכחש לחזון הגדול של החברה החדשה‪ ,‬שהיתה בעיניו חזות הכל‪ ,‬ובוודאי מעל לכל‬
‫טובת הנאה אישית של אותם אופורטוניסטים וריאקציונרים‪.‬‬
‫כחודשיים אחרי מותו של סבא הביא לי זעירא במתנה חותמת ברזל שעליה התנוסס שמי‪ ,‬התיישב מול הכיסא‬
‫שעליו היה מונח לוח השח ששיחקתי עם סבתא‪ ,‬ובזמן שהלכה לשים קומקום על האש‪ ,‬סיפר לי בנימה של‬
‫רצינות וכדבֵּר גבר אל גבר‪ ,‬שלאה‪ ,‬סבתי‪ ,‬שלחה לפרסום את כתב היד של "שיר טאהירה" לאקדמיה למדעים‬
‫של ברלין‪ ,‬ואף קיבלה מכתב רשמי שכולו תודה והערכה מפרופסור קראוזה‪ ,‬שכיהן שם מזה שנתיים כראש החוג‬
‫‪3‬‬
‫ללימודי בלשנות הודו‪-‬אירופית‪ ,‬והכיר את טלמן עוד מן הימים שלימד בברלין‪ ,‬ואף שעולם ומלואו חרב ונברא‬
‫מאז שנפרדו דרכיהם ‪ -‬זה לצרפת וזה לפלשתינה ‪ -‬נרגש עד עמקי נשמתו למראה כתב ידו של סבא‪ ,‬שהביאו‪,‬‬
‫כך כתב‪ ,‬לידי פגישה מחודשת עם נעוריו שלו‪ .‬סבתי ששבה מן המטבח זיכתה לרגע את זעירא במבט נוזף‪ ,‬אבל‬
‫כדרכה לא אמרה מאומה‪ ,‬אלא סיימה בזהירות ובמאור פנים אמיתי להניח לפניו את כוס התה עם העוגיות‪,‬‬
‫שעדיין אפתה במו ידיה והיו שמורות במזוה בקופסת אלומיניום גדולה‪ .‬זעירא‪ ,‬שקלט את מבטה‪ ,‬הניח לעניין‬
‫והוציא מתיקו כרית דיו של חותמות ופנקס‪ ,‬שבו הטבעתי את שמי שוב ושוב בזמן שסיפר לה על פשיטת הרגל‬
‫ַרשקב‪ .‬אבל כך או כך‪ ,‬התרגום לא יצא נשכר מן הגילוי הזה ולא ראה אור במסגרת פרסומיה של‬
‫של הקבלן בּ ֶ‬
‫האקדמיה עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫בנוכחות זעירא לא העזה סבתא לעודד את סוסי השח וגם לא לנזוף בהם או לשיר להם את שיר העגלון‪ ,‬וכך‬
‫בלאו הכי ניטל כל טעמו של המשחק‪ ,‬ולא היה בי שום רצון להמשיך בו‪ .‬ומצד שני שמחתי על בואו של זעירא‪,‬‬
‫אם כי באופן אחר מסבתא‪ ,‬שפינה חמה היתה שמורה לו בליבה וקרבתו הזכירה לה את אסונה ובה בעת גם ניחמה‬
‫אותה‪ .‬ואף הוא‪ ,‬רק משום שהוקיע את גינוני הבורגנים‪ ,‬עצר בעצמו ולא נישק את ידה בבואו‪ ,‬שהרי הוקיר אותה‬
‫מאוד ורחש לה כבוד כשם שלא רחש לאיש‪ ,‬ואפילו לא לסבי‪ ,‬שעל מותו לא היה סולח אפילו לאלוהים אילו‬
‫האמין בו‪.‬‬
‫אחרי הצהריים‪ ,‬על מרפסת ביתו הצופָה על רחוב אבן‪-‬גבירול‪ ,‬נהג סבי לשבת ולהשיח עם אחדים מחבריו שהיו‬
‫עולים אליו לרגל דרך קבע מתוך אותו רגש של אשמה אידיאולוגית‪ ,‬אבל גם מתוך הוקרת ידענותו ומחמת‬
‫יראתם האילמת מפני דיעותיו הנחרצות שהתלכדו לכדי סמכות בלתי מוכרזת אבל גם בלתי מתפשרת שנטל‬
‫לעצמו על עניינים שברוח‪.‬‬
‫ככה ישבו‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬לגמו תה‪ ,‬ודיברו על כל דבר תחת השמש – דברים‬
‫שבמעשה ודברים שברוח‪ ,‬החל באירועי השעה וכלה בהוויות העולם‪ .‬כשהספסרות שפשתה בשוק בזל והפילוג‬
‫בקיבוצים והעיכובים בסלילת הכביש ברחוב לא עוררו את חמתו של סבי‪ ,‬וכשהחבורה היתה כשרה לכך‪ ,‬היה‬
‫שב ומוקיע בלהט את 'הכנות הצבועה' של ברנר‪ ,‬או תוהה על משנתו של א‪.‬ד‪ .‬גורדון‪ ,‬שחיברה לה יחדו את‬
‫ההכרה המושכלת עם הרגש הרליגיוזי ברוח האסכולות הקדומות של מורי יוון‪ .‬אבל רק כשהזדמנו לשם ביחידות‬
‫הוא וזעירא ושטיין‪ ,‬ורק כשרוחו היתה טובה עליו עד כדי כך ששכח לחלוטין את מלחמת המעמדות והתענג על‬
‫חברתם מתוך קרבה של אמת‪ ,‬היה מדבר על הטוכארים‪ .‬אז היה נואם ארוכות ומתוך התלהבות על‬
‫"הציוויליזאציה הגדולה של באקטרייה" או מספר פרקים שלמים מתוך שיר טאהירה בתרגום חופשי מזכרונו‪,‬‬
‫ורק סגנונו של סיפור המעשה היה משתנה עם מצבי רוחו של סבי‪ ,‬שכמו כעסיו גם רגעי זחיחותו היו פרץ רגש‬
‫בלתי צפוי שנשב במפרשי לשונו והסיעה אל ארצות לא נודעות‪.‬‬
‫זעירא הכיר את סבתי עוד מן הגימנסיה ומן התא הציוני ברַדוֹ ְמסְק‪ ,‬ונשאר ידיד קרוב של המשפחה גם אחר כך‪,‬‬
‫כשהתחתנה עם סבי ועלתה ארצה למרות התנגדותם של הוריה העשירים‪ ,‬שלא הבינו מה יש לה לחפש שם‬
‫במדבר של פלשתינה‪ ,‬ולא הרשו לאחותה להצטרף אליה למרות שכבר סידרו לה סרטיפיקט‪ ,‬ובסוף מצאה את‬
‫סופה כמו שאר המשפחה באחת האקציות‪ .‬הוא נהג לסור אל סבי אחרי סיום המשמרת שלו בבית הדפוס של‬
‫"דבר"‪ ,‬ומיד עם כניסתו היה משליך את העיתון ברוב כוונה על שולחן התה‪ ,‬ותוקע בסבא מבט מאשים שהוציא‬
‫אותו מכליו עוד בטרם נאמרה מלה אחת‪ .‬הם חלקו זה על זה בכל עניין תחת השמש‪ ,‬וויכוחיהם היו מסתיימים‬
‫תמיד בהטחת עלבונות הדדית עד כדי ביזיון וקצף‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫חברו השני‪ ,‬ש ַטיין‪ ,‬שאיש לא ידע איך והיכן הכיר את סבי‪ ,‬היה ההפך הגמור מזעירא‪ .‬שטיין החזיק בדיעה‬
‫שהעולם הוא חידה שאין שום טעם לתהות עליה‪ ,‬ושכל מלה היא אולי חלק מהפיתרון‪ ,‬אבל בוודאי גם חלק‬
‫מהבעיה‪ ,‬ולכן העדיף תמיד את השתיקה על הדיבור‪ ,‬וגם כשלא הצליח להתחמק מלהשיב משהו‪ ,‬היה מפליט‬
‫בחוסר רצון משפטים סתומים במתכוון‪ .‬הוא היה מבלה ימים שלמים בשתיקה גמורה אגב עישון בשרשרת‬
‫ובהייה בים ב"חלומות וקוקטילים" מעל הטיילת של בוגרשוב‪ ,‬שעל חופה היתה לאה‪ ,‬סבתי‪ ,‬מתעמלת ושוחה מדי‬
‫בוקר‪ ,‬גם לאחר שלקתה בסרטן והמנתחים קטעו את רגלה‪ ,‬אבל לא את שמחת חייה וכוח רצונה שהביסו פעם‬
‫אחר פעם את נבואות המוות של רופאיה‪ ,‬ולא חדלו לפעפע ולשפוע על סובביה‪ ,‬לא לנוכח מרירותו הקנאית‬
‫והזועפת של סבי ואף לא לנוכח מותו‪ .‬ורק כשהיתה סבתא מגישה את התה והעוגיות על המרפסת היה שטיין‬
‫מעלה בעל כורחו חיוך רפה על פניו‪ ,‬ומשבח בפולנית‪ ,‬ותמיד באותן מלים עצמן‪ ,‬את העוגיה שכבר נעלמה בין‬
‫שיניו‪ .‬הוא היה גבה קומה‪ ,‬עצמות לחייו בולטות‪ ,‬ועיניו‪ ,‬שקסקט נצחי האפיל עליהן‪ ,‬נדמו כשני חרכים צרים‬
‫שנקבעו בבונקר סודי שאין לכובשו‪ .‬נוכחותו היתה מעוררת בי תמיד דריכות שיש עמה שמץ חשש‪ ,‬וביני לבין‬
‫עצמי קראתי לו אטילה‪ .‬דווקא משום שמיעט בדיבור ומעולם לא הביע דיעה של ממש‪ ,‬היה סבי נינוח באמת‬
‫בחברתו‪ ,‬מתוך שחש בחוסר העניין המוחלט שגילה שטיין בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו‪ ,‬ובעיקר בכל דיבור‬
‫עליהם‪ ,‬מזוטות היום‪-‬יום ועד החזון הציוני שהנחה את כל מחשבתו של סבי‪ ,‬אבל גם מירר את חייו בלי שהודה‬
‫בזה‪ .‬ורק בנוכחותו של שטיין היה חדל סוף סוף מוויכוחיו הנצחיים עם זעירא‪ ,‬ומרשה לעצמו שעה של הפקרות‬
‫אידיאולוגית‪ ,‬ואף כפירה בעיקר שאין אפילו צורך להודות בה‪ ,‬אלא להתענג עליה בלבד‪ .‬ולכן‪ ,‬על אף היראה‬
‫שחשתי כלפיו תמיד‪ ,‬שמחתי בביקוריו אצל סבי שהיה מרבה לספר באוזניו‪ ,‬ואילו שתיקתו של שטיין‪ ,‬שהופרה‬
‫רק ב"מממ" או ב"אהה"‪ ,‬רק הוסיפה על תחושת המסתורין שהשרו עליי הסיפורים‪ .‬סבא היה מתרווח מול זעירא‬
‫ושטיין בכיסא‪-‬הנוח הגדול שבמרפסת‪ ,‬ואני הייתי מתגנב מאחוריו ועושה מה שמותר רק לנכד זקונים לעשות‪,‬‬
‫כלומר מחליק בידי הלוך ושוב על קרחתו‪ ,‬ומקשיב בשקיקה בלתי מוסתרת לשיחתם של הגדולים‪ .‬ליתר דיוק‪,‬‬
‫היתה זו שיחתם של זעירא וסבי‪ ,‬ששטיין לא התערב בה כלל‪ ,‬אבל למעשה ביטל אותה בלי מלים‪ ,‬ובנוכחותו‬
‫דעכה שיחתם עד מהרה‪ ,‬עד שלא היתה עוד שום ברירה אלא לבקש ישועה בכוסיות הסליבוביץ' הזעירות‪,‬‬
‫שאחריהן היה זעירא מספר שתיים שלוש בדיחות שהלכו והתארכו לכדי אנקדוטות ומעשיות שבסופן מוסר‬
‫השכל‪ ,‬ואחר כך לשירי עלילה של יל"ג שהיה מחליף בתחרות של דקלום בעל‪-‬פה עם סבא‪ ,‬שלבסוף‪ ,‬כשזחה‬
‫דעתו‪ ,‬ובאמת שכח עולם ומלואו‪ ,‬היה מגיע לשיר טאהירה‪ .‬ואמנם בשעות חסד אלה היה נראה ממש כאדם‬
‫אחר‪ ,‬כולו קורן ומפויס‪ ,‬ויותר מכל היה גאה ושמח בנכדו בכורו‪ ,‬כלומר בי‪ ,‬ובקשב הפעור שבו הקשבתי‬
‫לסיפוריו‪.‬‬
‫אלא שסיפוריו של סבא לא התחילו ולא נגמרו אף פעם על פי סדר העלילה‪ ,‬ובנוסף לכך גם הסתעפו ונמשכו‬
‫באין מפריע לתוך אינספור הסיפורים האחרים שבלעתי בשקיקה מתוך ערמות הספרים שהחלפתי בספריית בית‬
‫הספר ובחנות הספרים שליד בית הספר‪ ,‬ובספריה הציבורית שברחוב דֹב הוז‪ .‬בסופו של דבר היה זה אותו‬
‫סיפור‪ ,‬שרק הלך והתפשט‪ ,‬ושינה שוב ושוב פנים ומקומות וזמנים ונימה‪ ,‬אבל היה זה שינוי שלא הוליך אותי‬
‫שולל לרגע‪ ,‬ושלא העלים מעיניי את העובדה‪ ,‬שהסיפור אינו פוסח על איש‪ ,‬והכל נוטלים בו חלק‪ ,‬ובכלל זה גם‬
‫אני עצמי‪ ,‬וגם אמא ואבא וסבא וסבתא וזעירא ושטיין‪ ,‬והמורה אראלה שהיתה מפלצת אמיתית‪ ,‬ורֵליקָה שהיה‬
‫אימת השכונה‪ ,‬ו ְסלאבה מהצרכניה שהנאצים עשו אותה גמדה‪ ,‬ויודה'לה גולדברג שלא הביא חברים הביתה כי‬
‫‪5‬‬
‫הוריו הרביצו לו ודיברו רק יידיש‪ ,‬וגליה היפה שלפניה גיליתי את אהבתי בכיתה א' למרות שהיו לה שיניים‬
‫בולטות והכל טענו שהיא מכוערת‪ .‬ולכן היה זה טבעי לגמרי שגם אלעזר בן יאיר ורב החובל אחאב יציצו מתוך‬
‫עיניו של המלך שארין משיר טאהירה‪ ,‬ואילו דמותו של סאסראר הנאמן‪ ,‬הלוחם לבלי חת‪ ,‬מעולם לא יכלה‬
‫להיפרד באמת מאלה של וינֶטו‪ ,‬אכילס וטרומפלדור‪ .‬ולכל אלה‪ ,‬כמו לשטיין‪ ,‬היו עצמות לחיים בולטות‪ ,‬גבות‬
‫מקושתות‪ ,‬מבע נחוש וגוף שרירי‪ ,‬וכולם היו גיבורים מאוד‪ .‬ואף שלא ניסחתי זאת כך לעצמי‪ ,‬ידעתי שהסיבה‬
‫לגבורתם היתה טבועה בהם כמו תכונה גנטית‪ ,‬ושהם היו רק כלי ביד טבעם‪ ,‬ובעל כורחם בחנו בכל מעשה‬
‫ממעשיהם את מהות הטוב והרע שבעולם‪ ,‬ולא היו אלא משרתיו הנאמנים של הגורל‪ .‬אפילו גליה‪ ,‬ואחריה ענת‬
‫שפר שהיתה יפה באמת והייתי מושך לה בקוקיות ומציץ לה מתחת לשמלה‪ ,‬היו לאמיתו של דבר גלגוליה‬
‫המובהקים של הנסיכה נידאד‪ ,‬כשם שהמלכה אטאשה לא היתה אלא המורה אראלה ברגעיה הפחות מרושעים‪.‬‬
‫בדרך לבית הספר הייתי יוצא למשימות סודיות על רכסי הזאד שהשתרעו על הגבעה שמאחורי בית הוועד‬
‫הפועל‪ ,‬ולפעמים עד אל בין הליפטים של סוּמֶיל‪ .‬דרוך וקל‪ ,‬הייתי עובר בפרדס הנטוש שעשבי הפרא שכיסוהו‬
‫עד לגובה קומתי לא היו אלא יער עד שפריצי אדם וחיה הסתתרו בו‪ .‬ילקוטי על גבי וחרבי בידי‪ ,‬הייתי מפלס‬
‫לי דרך בין כנופיות האויב שארבו שם‪ ,‬מכה בהם על ימין ושמאל‪ ,‬ועורף עשרות תפרחות ברקנים סגולות‪,‬‬
‫ונפצע במדקרות קוציהם‪ ,‬שכן גם הם לא היו מוגי לב כלל וכלל‪ ,‬אלא עמדו בשלהם והשיבו מלחמה שערה‪,‬‬
‫למרות שלא היה להם שום סיכוי לעמוד בפני גבורתי ועוצם זרועי‪ .‬שם גם ערכתי את מרבית מסעות הציד שלי‪,‬‬
‫שהיו נועזים לא פחות‪ ,‬משום שהסכנות שארבו לעוזבים את השביל לא נפלו מאלה שאיימו על ההולכים בו‪,‬‬
‫ונעלי השלושת‪-‬רבעי‪ ,‬שהגנו עליי מפני נחשים ועקרבים‪ ,‬היו ללא הועיל כנגדן‪ .‬בסבך היער הייתי משוטט בלי‬
‫קול‪ ,‬מתחקה על עקבות‪ ,‬ומטיל שוב ושוב את כידוני באריות ובטיגריסים ששרצו שם לאין מספר‪ ,‬והיו פראיים‬
‫ומרושעים ורגילים בבשר אדם לא פחות מן המכשפות על ארון הבגדים שהפריד בין חדרי השינה שלי ושל‬
‫הוריי‪ .‬ולאחר שניצלתי בעור שיניי ואף צידי צלח בידי‪ ,‬הייתי מניח בסתר העצים את שללי – קרפדה‪ ,‬צב תועה‪,‬‬
‫או כמה חרגולים שנצררו היטב בשקית פלטיק מחוררת – ומשתרע בין עצי התפוז‪ ,‬עטוף בעשב הגבוה‪ ,‬ובוהה‬
‫שעה ארוכה ונטולת דאגה בזהרורי האור המרצדים‪.‬‬
‫שיר טאהירה הילך עליי קסם גם שנים אחר כך‪ ,‬אבל רק לאחר שהתוודעתי לאיליאדה ולאודיסיאה ואחריהן גם‬
‫למהאבהאראטה ולראמאיאנה‪ ,‬ירדתי לסוף פשרו של הקסם הזה‪ :‬גיבוריהם של האפוסים הללו היו חפים מכל‬
‫פסיכולוגיה במובן המודרני של המלה‪ ,‬ולעולם לא התחבטו בשאלות זהותם‪ ,‬אלא לכל היותר תהו על הפעולה‬
‫המתחייבת ממנה‪ .‬כמובן‪ ,‬היו להם רגשות‪ ,‬דמיונות‪ ,‬אמונות ושאיפות‪ ,‬אבל בשורה התחתונה סיפור המעשה של‬
‫האפוס אכן היה סיפורו של המעשה בכל מוחלטותו‪ :‬המעשה האפי הוא שסיכם את ההיסטוריה הנפשית של עצמו‪,‬‬
‫ולא להפך‪ .‬מחשבות ורגשות זרמו אל תכליתם באמצעות המעשה לבדו‪ ,‬ורישומן של פעולות הוא שכונן את‬
‫העולם‪ .‬ואף על פי שרק המעשה נתפס כטביעת אצבעו של הגורל‪ ,‬בעולם זה שבו פעולה היא גורל‪ ,‬גם סיפור‬
‫המעשה היה בבחינת מעשה‪ ,‬ושום דיבור לא היה יכול להתקיים כמלים בעלמא‪ ,‬אלא מרגע שהובע הפך למעשה‬
‫מכונן במלוא מובן המלה‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬למרות ששקדתי שנים על לימוד הטוכארית ועמלתי לא מעט בתרגום זה של "שיר טאהירה"‬
‫לעברית‪ ,‬הרי ביני לבין עצמי לא יכולתי לתבוע עליו זכות ראשונים בלב שלם‪ ,‬וכשתמה ונשלמה המלאכה‬
‫וחתמתי את שמי מתחת לכותרתו לא חשתי שום גאוה‪ ,‬אלא בעיקר הקלת מה‪ ,‬שהתערבבה באותה ריקנות תפלה‬
‫‪6‬‬
‫המלוה כל יצירה שבאה לידי סיומה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬לאחר זמן‪ ,‬שבתי ומצאתי בו גם את הזיכרון והגעגועים שמהם‬
‫היה עשוי מלכתחילה‪ ,‬ומצאתי נוחם ועונג בצער המתוק שהעלו בי‪ ,‬והייתי שב ומהרהר ברוח מפויסת בסבתא‬
‫ובסבא ובי עצמי‪ ,‬שכל חיינו אינם ולא היו אלא אותו סיפור אחד שאין מנוס ממנו‪ ,‬ושאין בו פשר אלא כפשרו של‬
‫צופן גנטי‪ ,‬ששום חקירה לא תרד לסופו ואף לא החיים עצמם‪ ,‬שאין בכוחם אלא לשוב ולגולל את הסיפור ותו‬
‫לא‪.‬‬
‫זעירא‪ ,‬שלא יכול היה להשלים עם מותו של סבי‪ ,‬מת זמן קצר אחריו‪ ,‬אבל את שטיין פגשתי שוב‪ ,‬עשר שנים‬
‫אחר כך‪ ,‬בהלוויתה של סבתא‪ ,‬שהאמנתי בכל ליבי בנצחונה השלם על המוות והרפואה גם יחד‪ ,‬ומותה ערער‬
‫אותי לאין שיעור‪ ,‬עד שלא פקדתי עוד את בית הספר והוצאתי את זעמי על העולם בקרבות רחוב ובהפגנות‬
‫פוליטיות אלימות‪ ,‬ובהשלכת אשפה ברחובות מתוך תקוה לתרום בכך לחורבנה המוצדק והבלתי נמנע של העיר‪.‬‬
‫אבל שטיין‪ ,‬שהתאבל עליה בצער גדול‪ ,‬אך מתוך השלמה‪ ,‬לא ראה במותה אלא שלב נוסף במותו שלו‪ ,‬שהחל‬
‫מרגע שעמד על דעתו‪ ,‬ושאף איתו השלים‪ ,‬ולא רצה אלא שיניחו לו לנפשו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬שלא כמנהגו ולמרות גילי‬
‫הצעיר‪ ,‬דיבר אתי בנפש חפצה‪ ,‬שהלא אחרי הכל הייתי לדידו קודם כל נכדו של טלמן‪ ,‬מצבה חיה לאובדן שלא‬
‫יכולתי להבין או לשער‪ .‬הוא התעניין בשלומי ואני בשלומו‪ ,‬אף שכמעט לא ידעתי עליו כלום‪ ,‬ועדיין‪ ,‬כהרגלו‪,‬‬
‫השתדל שלא לומר דבר של ממש‪ .‬אבל אני‪ ,‬בן תשחורת זועף וקצר רוח‪ ,‬לא התכוונתי להרפות ממנו‪ ,‬שכן אלף‬
‫ואחת שאלות ניסרו בחלל מוחי‪ ,‬שעל רובן ענה שטיין בלי לענות מאומה‪ ,‬במבע רחוק ועצוב‪ .‬הוא דחה ללא מלים‬
‫גם את בקשתי לשוב ולהיפגש איתו‪ ,‬אבל ממנו למדתי לדעת שסבי עצמו מסר את תרגומו לאקדמיה למדעים של‬
‫ברלין עוד לפני שעזב הכל ועלה ארצה‪ ,‬ושחמש עשרה שנה אחר כך‪ ,‬מבלי שפורסם‪ ,‬נשמד כתב היד באחת‬
‫ההפצצות על ברלין‪.‬‬
‫א‪.‬א‬
‫‪7‬‬
‫‪‬שיר טאהירה‬
‫‪‬‬
‫‪‬זה דבר קאשיוואן אשר הוגד מפיו; שמעוהו וחסו בו‪ ,‬בני הגיבורים! כי הוא השיר אשר חסו בו חמשת העמים‪,‬‬
‫ובו השכילו דעת וידעו דרכם‪ .‬בלקח מוסרו ישׂגה שומעו תמיד‪ ,‬יבטח בגורלו ורוחו תנוח‪ ,‬ישבע טובה מיד אלים‪,‬‬
‫ולא יירא דבר‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬היה היה בארץ טאר מלך בן‪-‬מלכים ושמו שארין בן ְדראד‪ ,‬שליט מאיר כשמש‪ ,‬אשר שמר תורת אבות ובעמו‬
‫משל בחסד‪ ,‬כדת וכמנהג‪ .‬אימת אויביו היה שארין ופדות לכל רעיו‪ ,‬ריבון חכם ובר לבב‪ ,‬אשר דברו אמת ונדיבה‬
‫רוחו‪ .‬בהיכלות אַ ְמטאר ישב‪ ,‬בירת הממלכה אשר שבע בה טוב‪ :‬תנובת דוּשאנָה ואָסוּל מילאה את אסמיו‪,‬‬
‫ומלכותו מים הארץ ועד רכסי הזאד‪ .‬במולכו ידע שלום‪ ,‬וצר לא בא בגבולותיו‪ ,‬כי הרבה מנחה וזבח לאלים‬
‫השגיאים‪ ,‬והקים בריתו בדעת עם מלכי הארץ‪ :‬בּיהאן בן אָ ָרה האדיר‪ ,‬המולך על ֶס ֶרד‪ ,‬ונימי ַדאד בן ַשאם‪ ,‬ריבון‬
‫הוּזאן המצועפת ערפילי צפון ‪ . 1‬בשעת ברכה המבשרת טוב ילדה אותו אמו הימא ְדרי‪ ,‬וסימני מזל ניתנו בו‪ ,‬אות‬
‫לחסד האלים אשר אין חקר לו‪.‬‬
‫‪‬עת שבה וילדה אמו שלחו אביו לסרד‪ ,‬לערובת בריתו אשר כרת עם ביהאן בן ארה‪ ,‬זרע האראד השגיא‪ ,‬אדוני‬
‫הארץ‪ .‬שבעים בני לוויה מבני מרום הארץ שלח עמו אביו בצאתו מזרחה‪ ,‬ולא חסך מאומה לתפארת בנו‪.‬‬
‫‪‬בבית ביהאן גדל שארין עם בני דודו ‪ , 2‬אַ ְרהאן וקירין‪ ,‬ועימם שקד ללמוד את שבע אומנויות הקטל ואת שבעת‬
‫שבילי הדעת‪ ,‬אשר בהם יוכר אציל ובחוקם חייו ייכונו‪ .‬ברוב טובה שגשג נסיך אַ ְמטאר‪ ,‬ואף כי לבבו כלה אל‬
‫בית הוריו‪ ,‬מצא לו נוחם בשארי בשרו‪ .‬כל מבוקשו ניתן לו‪ ,‬וכל משאלת לבבו היתה לצו המלך אשר נצר את‬
‫צעדיו כאב‪ .‬כך חלפו שנותיו בסרד‪ ,‬עד במלאת לו תשע עשרה הגיע רץ לבוש שחורים שלוח מאַ ְמטאר‪ ,‬אשר‬
‫הכריז בכל המקומות‪:‬‬
‫‪“‬ה ֶכּינה על שדיכן‪ ,‬נשים! ִספקו כפותיכם‪ ,‬בני ֵסרד!‬
‫‪‬אבלה הארץ הטובה ועפרה היה לאפר‪,‬‬
‫‪‬כי נאסף אל אבותיו ְדראד אציל הרוח!‬
‫‪‬הכינה על שדיכן‪ ,‬נשים! ספקו כפותיכם‪ ,‬בני סרד!‬
‫‪‬נפלה עטרת ָטאר ואין לה מנחם!”‬
‫‪‬‬
‫‪1‬‬
‫‪‬‬
‫‪2‬‬
‫ ר’ נספח ‪ :3‬תרשימים ומפות‪.‬‬‫‪“ -‬בני דודו”‪ :‬בני ביהאן‪ ,‬בן אחיו של דראד ואחי אשתו הימאדרי‪ ,‬ועל כן דודו של שארין מצד אימו‪ ,‬ובן דודו מצד אביו‬
‫)ר’ נספח ‪ :4‬אילנות יוחסין(‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫‪‬תשעה ימים קונן שארין כדת וכמנהג; על ראשו שם סחי ובוץ וחבלים מחורצים עטה על בשרו‪ .‬תשעה ימים ספד‬
‫למולידו‪ ,‬וביום העשירי בא לראות את פני ביהאן‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬מלך רם‪ ,‬מכניע כל הארץ‪ ,‬שטאר‪ ,‬א ְרפּאן וקוּש מודות בשלטונו! אם אך מצאתי חסד בעיניך‪ ,‬תנני ואצא אל‬
‫טאר‪ ,‬כי מת אבי המלך‪ ,‬ונחלת אבי היתה לי לירושה”‪.‬‬
‫‪‬ענה ביהאן‪:‬‬
‫‪“‬כבן היית לי‪ ,‬שארין‪ ,‬ומצותי שמרת; צא וירש את טאר כדין הממלכה‪ .‬אבל תחילה יושב נא בני הימא ְד ָרה‪ ,‬אשר‬
‫גודל כדת בחצר אביך‪ .‬זאת עשה‪ ,‬שארין‪ ,‬ותחסה בסרד!”‪.‬‬
‫‪‬השתחוה שארין לפני מדביר השאקים‬
‫‪3‬‬
‫ואמר אליו‪:‬‬
‫‪“‬ברכת ריבון תבל פרושה על כל הארץ! יאירו האלים את דרכך בטוהר‪ ,‬ותמצא לה טאר מחסה בסרד”‪.‬‬
‫‪‬ביד הרץ הבא מטאר ציוה שארין על דבר הימאדרה‪ ,‬ולתקופת החודש הושב אל בית אביו‪ ,‬והוא עודנו נער ‪.4‬‬
‫ברוב כבודה ועושר ‪--‬שילח ביהאן את בן דודו‪ ,‬ועמו שבעים רעיו בני שועי אמטאר‪ .‬אלפיים ראש בקר נתן לו‪,‬‬
‫אלף עבדים‪ ,‬ושלוש מאות פרש‪ .‬מאה עגלות משא נתן לו‪ ,‬ועליהן כבודת פאר‪ ,‬בגדי תשבץ ותכלת‪ ,‬וכסף למכביר‪.‬‬
‫סוס אביר‪ ,‬יאה למלך‪ ,‬בן‪-‬יחס ואמון לדהר נתן לנסיך הכתר‪ ,‬ואת בתו ִאי ָמאל נתן לו‪ ,‬את הרכה שבבנותיו‪,‬‬
‫המאירה כלבנה בשמי הקיץ הזכים ‪. 5‬‬
‫‪‬עטור בכל סגולה‪ ,‬עולה כשמש בוקר‪ ,‬יצא שארין אל ארץ אבותיו‪ .‬זוהר בהוד מלכות רכב על רמכו‪ ,‬והשתאו לו‬
‫כל רואיו מדא ַרש עד א ְמטאר‪ :‬גלימתו רקמה ותכלת‪ ,‬לראשו מצנפת שש‪ ,‬ואבנטו זהב שזור‪ .‬בכל אשר עבר‬
‫קידמוהו בני הארץ; עוטי מיטב מלבושיהם קראו לפני שארין “הידד”‪ ,‬ובשמחת ליבם היכו בצלצלים‪.‬‬
‫‪‬בפרחי יסמין ואש כוסו חוצות אמטאר ‪ , 6‬אלף צלצלים היכו מעל צריחיה‪ ,‬וכל תושבי העיר הריעו בבואו‪ .‬גדולי‬
‫הממלכה קידמו פניו בטקס‪ ,‬ועמם אמו‪ ,‬הימאדרי‪ ,‬ו ַקאי אחיו‪ ,‬עוצר הארץ‪ ,‬החורש אויביו‪ .‬בהיכלות אמטאר‬
‫הסבו‪ ,‬ששוּ ובירכו את מזלם הטוב‪ ,‬והיללו את היורש בכל לשון שמחה‪ .‬בבית אביו ישן שארין עד בוקר‪ ,‬וביום‬
‫המחרת עלו העם להמליכו במקדש אמנאת שאין נשגב ממנו‪.‬‬
‫‪‬על תל קדומים מנגד לאמטאר‪ ,‬ניצב מקדש אַ ְמנאת‪ ,‬הוא בית החמישה‪ .‬מארבע כנפות הארץ נוטים ארבעת‬
‫קירותיו פנימה לכיפה שעיגולה בלי פגם‪ .‬מאה אמה גובהו‪ ,‬ועמודי מידות סומכים את קירותיו‪ :‬ראשון בהם הוא‬
‫העמוד המכונה ‘מזרח’‪ .‬זהב‬
‫רקוע לו סביב וכותרתו עולפה באודם וגביש; הוא נושא את קיר הבדולח אשר בו‬
‫עולה השמש‪ ,‬וקבוע בו השער הקרוי ‘נדיב’‪ .‬סמוך אליו ניצב ‘דרום’‪ ,‬אשר אבני כודכוד שובצו בו וכותרתו‬
‫פנינים ואחלמה; הוא תומך בקיר אשר נמשח ששר‪ ,‬ובו קבוע שער הקרוי ‘ידיד’‪ .‬שלישי בעמודים הוא ‘מערב’‪,‬‬
‫אשר נבנה באבן השמים ‪ ,7‬וכותרתו רוקעה בנחושת ועולפה אבני ירקן; הוא נושא את קיר החלמיש‪ ,‬ומבואו‬
‫המכונה ‘כביר’ פרוץ בלי‪-‬שער כמבוא המערה‪‘ .‬צפון’ נבנה בשיש שעורקיו כחולים‪ ,‬וכותרתו רוקעה בכסף‬
‫‪3‬‬
‫‪" - ‬השאקים"‪ :‬עם הודו‪-‬סקיתי שנדד דרומה לעבר אפגניסטן ופונג'אב )ר’ אחרית דבר(‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫ "והוא עודנו נער”‪ :‬הימאדרה‪.‬‬‫‪" -‬הרכה שבבנותיו"‪ :‬אפשר שזהו סימן לכך שביהאן מקל בערכו של שארין‪ .‬המכובד שבחתנים הוא חתנה של הבכירה‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫‪" - ‬בפרחי יסמין ואש”‪ :‬לבנים ואדומים‪‘ .‬פרח האש’ )‪ (porpyapi‬לא זוהה עם זן ידוע‪.‬‬
‫‪ - 7‬אבן השמיים”‪ :‬הזיהוי מסופק‪ ,‬אך ככל הנראה הכוונה לסוג של זכוכית‪.‬‬
‫“אבן אש”‪ :‬אלמוג אדום‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫ששובצה בו אבן אש‪ .‬הוא הסומך את כותל הבזלת שסויד לבן‪ ,‬ובו השער הקרוי ‘אפל’ אשר יוגף על בריח‪.‬‬
‫מעטים עוברים בו בפשפש הדלת‪ ,‬ורק פעם בשנה יפתחוהו לרווחה לחיים ולמתים‪ .‬הכוהנים מונים בעמודי‬
‫אמנאת גם חמישי ששמו ‘תיכון’‪ ,‬אף שאינו נראה לעין‪ :‬חלון עגול קבוע ברום כיפת הקודש‪ ,‬וכינויו הוא ‘עין’;‬
‫מתחת לו הפעור שפרגוד סביב לו‪ ,‬ואדמה מבעבעת במעמקיו‪.‬‬
‫‪‬סביב אמנאת‪ ,‬מנגד לכתלים‪ ,‬ניצבים עוד מקדשי מעט אשר בהם במות מנחה לשיהאבּאן‪ ,‬לאהיני‪ ,‬יאהוּ וניזוּמה‪.‬‬
‫אך לטאהירה אין במה‪ ,‬אף לא לאדמה‪ ,‬הנושאת הכל ‪. 8‬‬
‫‪‬שם הומלך שארין בטקס הטהור‪ ,‬ואילאלו‪ ,‬כהן אמנאת הכתירו בכתר דראד לנגד כל בני טאר‪ .‬אז הניחו לפניו את‬
‫חותמו‪ ,‬חרבו‪ ,‬מטהו‪ ,‬וסמלי ביתו‪ ,‬וכל העם השתחוו‪ ,‬ונשבעו לו אמונים בקודשי אמנאת‪ .‬ישב שארין על כס אביו‪,‬‬
‫וליבו רחב ושש במלכותו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫נישאנְט‪ ,‬נסיך דגול מעם שלא יימוט דברו‪ .‬עת נודעה‬
‫‪‬מקץ ימים הרתה אימאל‪ ,‬ולמועד ילדה למלך את בכורו ַ‬
‫הולדתו נח לב האזרחים ושׂשׂ‪ ,‬על כי שגשג עוד נצר לשושלת טאר וקם יורש למלך‪ .‬אך לא חגג העם‪ ,‬כי‬
‫אימאל‪ ,‬מאור הארץ‪ ,‬הקשתה בלדתה‪ ,‬ובחבליה מתה בחצי הלילה‪ .‬תשעה ימים ספד לה המלך האומלל‪ ,‬והכביר‬
‫נישאנְט אל‬
‫דמעה בלי די על קבר בת‪-‬ביהאן‪ .‬תשעה ימים קונן לה‪ ,‬ובעשירי‪ ,‬בתום ימי האבל‪ ,‬נשא כדת את בנו ַ‬
‫מקדש אמנאת‪ .‬שם מעל תהום התווך‪ ,‬מתחת עין אמנאת‪ ,‬הניף בשתי ידיו את בנו וקידשו לגורלו‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪9‬‬
‫‪“‬אם כל אלים‪ ,‬שרת כל יש‪ ,‬גברת מוות והולדת‪ ,‬שמעי את תפילתי! הן בך ישגו העולמות ויחסו עמים‪ ,‬כי‬
‫גורלות תזרע ידך ועתידות תקצור‪ .‬היי לאם חייו‪ ,‬זורעת הגורל‪ ,‬שפכי נא מרוחך על בני‪ ,‬כי אין אחרת זולתך‪,‬‬
‫ויתהלך כזמן עצמו על פני הארץ הנושאת הכל‪”.‬‬
‫‪‬ימים רבים מיאן שארין להינחם על בת‪-‬ביהאן‪ ,‬ולא ידעו בני טאר נפשם בין צערם על מות אימאל לשמחתם בבן‬
‫המלך‪ .‬אבל במלאת שנה לבנו‪ ,‬נתן שארין לבו לדבר שריו‪ ,‬ולקח לו לאישה את בת ריבון הוזאן‪ ,‬אַטאשה‪ ,‬אשר‬
‫יצא שמעה ליופי וצחוקה שימח כל לב; בחיקה מצא לו נוחם‪ ,‬ושקטה הארץ‪ .‬ימים רבים רוה מאהבי אטאשה‪ ,‬וזו‬
‫הרתה לו בן שני‪ ,‬את מי ְרדאת קודר הסבר‪ ,‬נסיך בלי חת‪ ,‬ימין אביו‪.‬‬
‫‪‬בליל סופה וזלעפות הגיח בן‪-‬אטאשה מרחם הורתו‪ ,‬ורוח החרישה את יבבת בכיו‪ .‬על כן במקדשו של יאהוּ‬
‫קידשו אביו לגורלו בנושאו תפילה אל מול המערב‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫‪“‬יאהוּ המשיב ענן‪ ,‬אל סער ואדון רוחות! הן ברצונך יירד הגשם ומפרש ספינות יפוח; באפך יכלו שדות‪ ,‬וציי‬
‫ספינות יאבדו במים אדירים! שר חיים ואבדון‪ ,‬צור עולמות‪ ,‬רוכב עבים! שפוך מרוחך בבני‪ ,‬וייחתו כל אויביו‬
‫מסערת זרועו!”‬
‫‪‬‬
‫‪8‬‬
‫‪‬‬
‫טאהירה‪ :‬אלת הזמן והגורל‪ .‬ריכטר סבר שהשמות ‘טאהירה’ ו’טאר’ גזורים מאותו גזע; עם זאת‪ ,‬אחד מתואריה באקלוואיה הוא אָנוֹטארה‬
‫שיהאבאן‪ ,‬יאהו‪ ,‬לאהיני‪ ,‬וניזומה ‪ -‬אלי אמנאת‪ :‬אל השמש‪ ,‬אל הגשם והסערה‪ ,‬אלת האהבה והפריון‪ ,‬אלת הנקמה והכישוף‪.‬‬
‫)= ‘שלא ניתן לכנותה בשם’( ואפשר‪ ,‬כפי שסברו אחדים‪ ,‬שגם השם ‘טאהירה’ הוא יותר תואר מאשר שם‪) .‬ר’ אחרית דבר‪ :‬דת(‪.‬‬
‫‪ - 9‬אם כל אלים‪ ,‬שרת כל יש”‪ :‬האלה טאהירה‪.‬‬
‫‪ - 10‬המערב”‪ :‬הכיוון ששויך ליאהו‪) .‬בהתאמה שויכו מזרח‪ ,‬דרום צפון‪ ,‬למעלה ולמטה לשיהאבאן‪ ,‬לאהיני‪ ,‬ניזומה‪ ,‬טאהירה והארץ(‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫‪‬אך כילה דברו‪ ,‬נראה בקצה המערב גלגל סופה אשר ברק סביב לו‪ .‬קול נהמה עבר בארץ‪ ,‬ורעדו כותלי הקודש‬
‫בדברו של יאהוּ‪.‬‬
‫‪‬אמר האל‪:‬‬
‫‪“‬שארין בן‪-‬דראד שאין מושלו בארץ! אל תירא על דבר בנך‪ ,‬כי לא יקום בכל העולמות גבר שיוכל לו‪ ,‬בקרב או‬
‫בעורמה”‪.‬‬
‫‪‬אמרה אטאשה‪:‬‬
‫‪“‬לא ישוב הגשם השמימה‪ ,‬ולא ישוב דבר יאהו מעל איש חסדו! ישגה נא בני בגבורתו לפדות עמו ובית אביו‪,‬‬
‫ובאין איש אשר יוכל לו‪ ,‬יוכל נא לליבו שלו‪ .‬כי אם תשלוט בו גאוה‪ ,‬יד מי תוכל לקרוא לו דרור? אין איש על‬
‫פני הארץ‪ ,‬אשר ישגה לנצח ולא יישח ראשו; כי רק האדמה סובלת את הכל‪ ,‬אבל הזמן סובב אל ראשיתו‪”.‬‬
‫‪‬כך נענתה מפי הסער תפילת שארין על דבר מי ְרדאת‪ ,‬אבל על דבר נישאנְט בכורו לא חזה דבר ולא ניתן לו אות‪.‬‬
‫על כן הסיחו הבריות‪ ,‬כי לא חונן יורש העצר בחסד השמיים; אך הזקנים אמרו‪ ,‬שכך הוא דבר טאהירה‪ ,‬באפס‬
‫קול ואין מראה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬במלאת שלוש שנים למות בתו אימאל‪ ,‬שלח ביהאן איגרת אל שארין‪ ,‬וזה דברה לאמור‪:‬‬
‫‪“‬שלום ועושר לשארין המלך‪ ,‬מאת ביהאן דודו המושל על סרד‪ .‬זה דבר ביהאן אליך‪ ,‬שליט שאין בו דופי‪ :‬עצמי‬
‫ובשרי אתה‪ ,‬וברית כרותה בינינו‪ ,‬אך מתה הנסיכה‪ ,‬בתי‪ ,‬אשר בה נודעה בריתנו בכל הארצות‪ .‬חי טאהירה‬
‫נישאנְט בכורך כמוך לפניו‪ ,‬וישגה בחצרי למען תחזק בריתנו‪ ,‬ותשוב‬
‫האלה‪ ,‬המפרה עצת אנוש! שלח נא את ַ‬
‫תמצא לה טאר מחסה בסרד”‪.‬‬
‫‪‬בבוא שליחי דודו‪ ,‬קיבל אותם שארין כדת‪ ,‬הכביר זהב על בהמתם‪ ,‬ובפיהם הפקיד את מענהו‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬ישבע דודי מטוב הארץ וימלוך באושר! איתנה בריתנו ותיכון לעד‪ ,‬אך יחיד הוא לי נישאנט מאמו שמתה‪ ,‬ורך‬
‫הוא בשנים‪ .‬ילך נא קאי אחי תחתיו לשמור את אמוני הברית; ואף כי לא אחי מאם‪ ,‬ראש לגיבורי אמטאר הוא‪,‬‬
‫ובצל המלך ישבע נא רוב טובה”‪.‬‬
‫‪‬ביום ההוא כרעה ללדת אשת קאי יפת המותן‪ ,‬היא רוּ ְספּאן מאור הארץ‪ ,‬בתו של נימידאד‪ .‬בן זכר נולד לה ושׂש‬
‫בה לבבה‪ ,‬אך בשומעה את צו המלך‪ ,‬התעטפה נפשה מצער ודיברה אל בנה‪.‬‬
‫‪‬אמרה רוּספאן‪:‬‬
‫‪“‬הן בת חורין את בית אבי עזבתי‪ ,‬ולא לחסד סרד ילדתיך‪ ,‬בני! נלך‪ ,‬כי כן ציוה המלך‪ ,‬אך עוד יסובו עקבותינו‬
‫ותנחל עם בית אביך שם בגיבורים!”‬
‫‪‬‬
‫‪11‬‬
‫‪11‬‬
‫‪ -‬בנו של בעל הברית האחד גודל על ידי האחר לא רק כבטחונות לברית‪ ,‬אלא גם כמי שנועד להתוודע למנהגי המקום‬
‫ולמעמד השליט‪ ,‬ולשמש כמקשר בין בתי המלוכה כשישוב לארצו בבגרותו‪ .‬גילו של קאי ודרגת קרבת הדם שלו לשארין‬
‫ולביהאן לא עמדו בדרישות לתפקיד‪ ,‬ואילו קשרי נישואיו עם הוזאן הפכו אותו למועמד בעייתי שנאמנותו קשורה בגורם‬
‫‪‬‬
‫שלישי‪ .‬בנסיבות אלה גם בנו לא יכול היה להיחשב ליותר מבן ערובה פוליטי‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫אשה‬
‫‪‬על כן קראה לו אי ְרקאמוּ‪ ,‬כי בליבה אמרה ‘ישוב במהרה’; אבל אביו קידשו ליאהוּ וקרא את שמו ריפּ ֶ‬
‫בשערי אַ ְמטאר ‪ .12‬בלב דוי קם קאי ללכת‪ ,‬ויצא אל סרד בלוויית שליחי המלך עם אשתו ובנו‪.‬‬
‫‪‬אך עת שמע ביהאן מפי שליחיו על נישואי שארין עם בת ריבון הוזאן‪ ,‬קרא‪“ ,‬הופרה הברית!” ובער ליבו‪ .‬בחרון‬
‫אפו ציווה כי יותז ראש ַקאי בן‪ְ -‬דראד‪ ,‬וכי יוקע פגרו על חומות העיר‪ .‬אך את רוּ ְספּאן ואי ְרקאמוּ שילח בחזרה אל‬
‫טאר‪ ,‬ואל שארין שלח לאמור‪“ :‬מעול מעלת בי‪ ,‬ועם אויבי בית ָהא ַראד שתית דם ויין! מהר עשה כמצותי‪ ,‬ולא‬
‫תאבד!”‬
‫‪‬כך עשה‪ ,‬אבל מקץ ימים חזרו שליחיו מטאר‪ ,‬מוכים ומגולחי קודקוד‪ ,‬בלי מענה המלך‪ .‬אז שיגר ביהאן צירים אל‬
‫הימאשאיָה‪ ,‬הקרת הקדושה; בידם ציוה לפתוח את שערי מקדש הימאנה‪ ,‬האל המנצח‪ ,‬ולהביא לסרד את שלטי‬
‫הקודש וניסי המלחמה‪ .‬פילים ומרכבות קלל ערך לקרב ביהאן בן‪-‬אָרה‪ ,‬ועמו עם רב‪ ,‬רגלים מנופפי גרזן ומעירי‬
‫חנית לקטל‪ ,‬פרשי אַ ְרפּאן המפליאים בדהר‪ ,‬וקשתים בני קוּש וסרד‪ ,‬שאין מספר לחיציהם‪.‬‬
‫‪‬בראש צבאו חצה ביהאן את מעברות הר זָאד‪ ,‬וכנחיל ענק כיסה את מורדותיו; אבל גם עת הונף שוט סרד על‬
‫הארץ‪ ,‬לא שעה שארין בן דראד לדבר המלך התקיף‪ ,‬כי זכר את קאי אחיו וידע את חובתו‪ .‬בראש צבא טאר יצא‬
‫מולו‪ ,‬עז וגא ושש לקרב‪ ,‬אך עת קידם שארין את פני דודו בחרב‪ ,‬מה דלו חילותיו מול לגיונות צבא סרד! כי לא‬
‫יצא היום‪ ,‬ומדם הגיבורים אדמו מורדות הרכס‪ ,‬עד לא נותר מכל החיל אלא המלך לבדו‪ ,‬וכל אשר ניצלו מיד‬
‫ביהאן נפוצו לכל עבר‪ .‬אז הפקיד ביהאן על טאר את אַ ְרקי ֶסה דודו‪ ,‬ואת שארין הוביל בנחושתיים אל מקדש‬
‫הימאנָה ‪ , 13‬להוציאו אל ההורגים על פשע מרדותו‪ .‬אך בשובו אל סרד עטור תהילתו‪ ,‬שככה חמת ביהאן‪ ,‬וליבו‬
‫לא נתנו עוד להמית את שאר בשרו אשר גידל מנוער‪ .‬על כן לא המיתו כדת‪ ,‬ואך ניקר את שתי עיניו לפני האל‬
‫בהימאשאיה‪ .‬בבית ביהאן ניתן לו מושבו‪ ,‬ועל שולחן המלך היה סמוך תמיד‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬לא ידעתי מעודי את תורת הרוע‪ ,‬אף לא את מבקשיה;‬
‫‪‬אבל עתה איטיב לראות‪ ,‬בין אור ואופל לא אתעה עוד”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬מקץ ימים הלך ביהאן לקודש הימאשאיָה‪ ,‬לזבוח להימאנָה כמנהג בני‪-‬ארה‪ .‬עת תם הזבח ואכלו‪ ,‬שמח ליבו‬
‫בגורלו; אך עת בירכו הכוהנים את ברכות המלך‪ ,‬חרדה פתאום הארץ ונעו הכתלים‪ .‬נהמה עלתה מבטן אדמה‪,‬‬
‫וקול שלא מן העולם עבר בהימאשאיָה‪.‬‬
‫‪‬חרד ביהאן על דבר האות‪ ,‬וירד לשאול בקודש במערת הימאנה‪ .‬עם הכוהנים ירד וטהר כדת‪ ,‬ובנותנם קולם‬
‫בהימנונות הקודש‪ ,‬השקוהו במשקה האל‪ .‬שתה ביהאן ואחזה בו תרדמת הימאנה; למרגלות האל שכב‪ ,‬וראה‬
‫חלום‪.‬‬
‫‪‬בחזיונו‪ ,‬עודנו נער‪ ,‬נקרא לראות את פני סבו‪ָ ,‬הא ַראד השגיא; ובעודו כורע מול הכס‪ ,‬מקצה אולם האספה קרבה‬
‫‪‬‬
‫ובאה אחותו הימא ְדרי‪ ,‬ובחיקה נשאה את עוללה‪ ,‬שארין‪ .‬חלצה הימא ְדרי את שדה להיניק את בנה‪ ,‬אך זה בכה‬
‫‪12‬‬
‫אירקאמו‪ :‬פירוש השם הוא ‘המשגשג’ )‪ ,(warkam‬ואילו המשמעות העולה מן הטקסט )‘השב במהרה’( היא משמעות‬
‫מיוחסת‪ .‬ריפאשה‪ :‬שומר העיר )‪.(ripaśē‬‬
‫‪ 13‬הימאנה‪ :‬אל מלחמה‪ ,‬האל הקלאני של בית ארה‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫בקול ולא רצה בשד‪ ,‬כי דם ולא חלב ניגר משדי הימאדרי ונמשך על פני הארץ בלכתה לקראת הכס‪ .‬ריבון‬
‫הלאומים הניד ראשו בלי אומר‪ ,‬אך גביניו כבדו בזעף‪ .‬סדקים ניבעו בבית ונדו עמודיו; עוד רגע וקרסה ממעל‬
‫תקרת החדר על יושביו‪ ,‬ורק הכס נותר עומד בתוך ההפכה‪ .‬אז קם ממושבו האראד קשה העין‪ ,‬שלף חרבו כחתף‪,‬‬
‫והתיז לארץ את ראש מדביר השאקים‪ .‬אך ראש ביהאן לא מת‪ ,‬ומתגולל על פני הארץ‪ ,‬ראה איך מעליו רכן הסב‬
‫איום הסבר‪ ,‬הרימו‪ ,‬הישיר בו עין‪ ,‬ודיבר אליו‪.‬‬
‫‪‬אמר האראד‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“קח מוסר בן‪-‬אָרה‪ ,‬שמע והיוושע!‬
‫‪‬‬
‫איש לא יידע את גורלו‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ואין בבני תמותה שלטון;‬
‫‪‬‬
‫על כורחם‪ ,‬בלי דעת אנה‪,‬‬
‫‪‬‬
‫בין דרכים יָבוֹרו דרך לא שיערוּ קיצה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫זה חוק טאהירה‪ ,‬אין בלתו ‪-‬‬
‫‪‬‬
‫אחת הדרך‪ ,‬אין אחרת‪ :‬אשר כבר נפסעה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫על כן אין חסד בחסדי הגא‬
‫‪‬‬
‫כי יצוה את כל אשר ייתן;‬
‫‪‬‬
‫כל מעשיו כולם יזוּנו‬
‫‪‬‬
‫את אש הזמן שלא תדע שובעה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫לשבר איש אורבת משוּגת הלב‪,‬‬
‫ֶ‬
‫‪‬‬
‫ואין מפלט ממנה בלתי אם לאחד;‬
‫‪‬‬
‫עוד לילה ותיתם הדרך‬
‫‪‬‬
‫ואין עליה בן חורין זולתי אחד‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫אשרי האיש אשר חסדו‬
‫‪‬‬
‫לא יבקש דבר מאיש או מאלוה‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ולא יגאה לבו‪ ,‬גם לא יחסר‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אשרי האיש לא יבקש לו שלטון על גורלו‪,‬‬
‫‪‬‬
‫כי לא יהיה לעבד;‬
‫‪‬‬
‫בלב שלם עשה‪ ,‬ואל תדע עוד נוחם!”‬
‫‪‬‬
‫‪‬נעור ביהאן בלב נידף‪ ,‬ולא היתה בו רוח‪ ,‬אבל בשוב רוחו ני ַחם על מעשהו‪ ,‬ומן היום ההוא רומם את בן‪-‬‬
‫הימאדרי‪ .‬יועץ ושר שמהו על כל רואי המלך‪ ,‬ונחלה ציוה לו‪ ,‬עם עבודה רבה‪.‬‬
‫‪‬אמר ביהאן‪:‬‬
‫‪“‬כבן היית לי‪ ,‬שארין‪ ,‬גם אם חטאת לפניי; נחל נחלתך עמי‪ ,‬וחיה בטוב!”‬
‫‪13‬‬
‫‪‬השתחווה שארין דוּמם‪ ,‬אך נשא ידיו לאות כי ישמור את דבר המלך‪ ,‬להוציא ולהביא את דברו בארץ‪.‬‬
‫‪‬עת התהפך כך מזלו‪ ,‬כלכל את מעשיו ברוב תבונה ודעת‪ .‬את אויבי הממלכה שיסה איש ברעהו‪ ,‬ושכנה הארץ‬
‫בטח‪ ,‬אין צר בגבולותיה; באוהליו שלו צבא סרד‪ ,‬בוטח מכל רע‪ ,‬וכל אסם מלא דגן‪ ,‬השווקים כל עושר‪ ,‬וראו‬
‫האזרחים טובה בחייהם‪ .‬בכל אשר יעץ השכיל‪ ,‬באין יודע את היד אשר תיכנה כל זאת‪.‬‬
‫‪‬על חוכמת ליבו הוקירו ביהאן וגידלו מאוד‪ .‬מקץ תריסר לגלותו‪ ,‬בהיקהל העם לחוג את יום השמש‪,‬‬
‫‪14‬‬
‫קרא אליו‬
‫את נצר דראד וכה אמר אליו‪:‬‬
‫‪“‬בני‪ ,‬שארין‪ ,‬הטוב לי מזרעי! מה טוב רוב חסדך עמנו כל השנים האלה! בתושיית ליבך הגדלת לעשות‪ ,‬כי בך‬
‫מצאה לה סרד עשר שנות שלום ושפע! חי שיהאבאן‪ ,‬מאור הארץ‪ ,‬שאל שאלתך ממני‪ ,‬ואמלאנה כיד מלך!”‪.‬‬
‫‪‬שמע שארין אך החשה‪ ,‬כי בטרם ידבר‪ ,‬קם ני ַהאת‪ ,‬אחי ביהאן‪ ,‬ודיבר דברו‪.‬‬
‫‪‬אמר ניהאת‪:‬‬
‫‪“‬שובה מדברך‪ ,‬אחי‪ ,‬פן תינחם באחריתו‪ :‬כי למה זה תפיח אש באוד עשן אשר עזבת ביסודות ביתך? אף העיוור‬
‫רואה ברור‪ ,‬כי הרבית כבר לקחת משתוכל לתת; אל תעמיס עוד כן על לא‪ ,‬כי משאם יכבד לשוא בלי פרי ובלי‬
‫תכלית!”‬
‫‪‬אמר ביהאן‪:‬‬
‫‪“‬אח רואה שחורות‪ ,‬חידות שתבשרנה רע השמעת כאן היום! אך שמח איתנו בחגנו‪ ,‬נסך כוסך לשיהאבּאן! מלאה‬
‫הארץ בר‪ ,‬והגבעות ‪ -‬מקנה; כל טוב ניתן על שולחננו‪ ,‬וחלקך באלה לא נגרע במאום‪ .‬על מה אפוא ידאג ליבך?‬
‫למה זה תצר עינך בעצמנו ובשרנו? אם בעצה גדל ממך‪ ,‬הן לא גדל במעלה‪ ,‬ולפניך כאן יכרע עם כל בני סרד‬
‫היודעים חוקם‪ .‬ישמח ליבך‪ ,‬ניהאת בן‪-‬ארה‪ ,‬אבי הגיבורים! שא תודה לאלוהי שמיים‪ ,‬ושבע מטוב הארץ!”‬
‫‪‬אמר ניהאת‪:‬‬
‫‪“‬מלך רם‪ ,‬כותש אויביו! מגבול הארץ‪ ,‬מאוּרשארה‪ ,‬באתי עם בניי לחג כמימים ימימה‪ .‬שמנה הארץ ושלוה בה‪,‬‬
‫נר ֶדמת על מעדנות‪ ,‬אבל ליבי חרד לה‪ .‬חייל הייתי כל ימיי‪ ,‬ואל ייחר אפך בדבר אחיך‪ :‬לא בידך‪ ,‬ריבון‪ ,‬כי אם‬
‫ביד טאהירה הגלגל סובב; אל תאמין במזלך‪ ,‬ואל תבטח על יום מחר בטרם יעלה!”‬
‫‪‬אבל ביהאן אף לא ענהו‪ ,‬ואל שארין דיבר שנית‪“ :‬שאל שאלתך‪ ,‬בן דראד!”‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬מלך ברוך אלים‪ ,‬שכל העולמות מודים בשלטונו! עשור משל בטאר דודי‪ ,‬אַ ְרקי ֶסה מתון הדעת‪ ,‬עד נאסף אל‬
‫בית טאהירה חסוך בנים ושבע יגון‪ .‬בניי עדיין נערים‪ ,‬ולא נותר מזרע האראד איש אשר ימשול בארץ‪ ,‬כי עתה‬
‫שרים מושלים בה וידם רופסת; אצילים מורדים פושטים איש על רעהו‪ ,‬שופטים מטים משפט‪ ,‬ערים היו‬
‫למשיסה‪ ,‬ובני כפר חוסים בשודדי דרכים‪ .‬שלחני‪ ,‬מלך‪ ,‬ותשקוט הארץ; כי אם אש פשטה בטאר‪ ,‬הן תיחרך גם‬
‫סרד!”‬
‫‪‬אמר ביהאן בלב נדהם‪“ :‬הן כמשנה היית לי‪ ,‬וכל דבר יישק על פיך! בידך ניתנה הארץ‪ ,‬ואיך זה תבקש ללכת?”‬
‫‪“‬הוד מלכותך”‪ ,‬אמר שארין‪“ ,‬מלך חסד השומר קברי אבות בהימאשאיה! תנני ואשוב אל טאר‪ ,‬כי אין מקריב‬
‫מנחת יורש על קבר אבותיי‪ .‬תנני‪ ,‬מלך‪ ,‬ואלך‪ ,‬כי לא אוסיף לשאול!”‬
‫‪" - 14‬יום השמש"‪ :‬מילולית‪ ,‬יום ‘המאיר’ )‪ (luksamam‬חג לידתו מחדש של האל שיהאבאן ביום הקצר של השנה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫‪“‬הנני ואתן‪ ,‬כאשר דיברתי”‪ ,‬אמר ביהאן ישר‪-‬הרוח‪“ .‬כבן היית לי‪ ,‬שארין‪ ,‬ולא ישוב דברי ריקם‪ .‬אך שוב‬
‫לארצך כמלך; הן בן לאחותי אתה‪ ,‬בשר מבשרי!”‬
‫‪‬כך אמר מדביר השאקים‪ ,‬אך בדברו כבדה רוחו‪ ,‬וצללו דברי אחיו במצולות ליבו‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬נאמנה עבדתיך‪ ,‬מלך‪ ,‬ונאמן לצו לבי אשובה אל אמטאר‪ .‬חשך יומי מכבר‪ ,‬אך בשמש מזלי אמצא נא אור‬
‫מעט!”‬
‫‪‬בלא חמדה שילחו ביהאן‪ ,‬בלב נחמץ ועין מצועפת; אך ברוב פאר שילחו‪ ,‬ועמו משמר בני חיל וכל כבודה ויקר‪:‬‬
‫שבעים פילי קרבות שצריחיהם שובצו באבן מילואות‪ ,‬גדוד רוכבים יודעי חנית וקשת ‪ ,15‬ועשרה קרונות משא‪,‬‬
‫עמוסי זהב ומשי‪ ,‬שלטים ושנהבים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬עת שב שארין אל ממלכתו‪ ,‬קידמוהו כל העם בדרך‪ ,‬והריעו למלכם כביום שובו בראשונה‪ .‬אך לא שעה שארין‬
‫לקול תרועות הגיל‪ ,‬אף לא הכריז בארץ חג‪ ,‬ולא הרבה מתן למקבלי פניו‪ .‬משערי אמטאר יצאו אליו בניו‪:‬‬
‫נישאנְט‪ ,‬מירדאת‪ ,‬ושני בני פילגשו רוּמאלה‪ ,‬אָסא ְדהא ואַ ְש ְטראן‪ ,‬אשר נולדו בעת שביו ולא ראוהו מעודם‪ .‬אבל‬
‫ַ‬
‫המלך העיוור מש את פניהם בלי אומר‪ ,‬ואחר שילחם‪ .‬אל תוך העיר לא בא‪ ,‬ולא שם פעמיו אל ארמונו מקדם;‬
‫לפני השערים חנה‪ ,‬ולא הוסיף ללכת‪ .‬שם נטה לו אוהל‪ ,‬ופרש את יצועו על אדמה קשה; משם משל בארץ ביד‬
‫עושי דברו‪ ,‬ושלוש שנים לא ראה עוד איש בלתם את פני המלך‪.‬‬
‫‪‬כי לא עלה שארין על יצועי אטאשה‪ ,‬ולא ראה את פני בניו וכל רעיו מנוער; מדי ערב בערבו‪ ,‬זבח המלך צפיר‬
‫עיזים לגברת הנקמות ניזומה‪ ,‬ואת הדם ניסך לארץ‪ ,‬לבני האפלה שאין קורא בשמם‪ .‬יומם יצאו רצי המלך‪,‬‬
‫נושאים באמתחתם מנתחי הזבח‪ ,‬שלוחים במצוותו אל כל מושבות בני טאר‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬ייזרע הזבח בכל שדה וכרם‪ ,‬ותזכור הארץ עד יעלה קצירו‪”.‬‬
‫‪‬מעל למשכבו ציווה לתלות כל לילה כיס מרה טרי מבשר קורבן היום‪ ,‬ועת הקיץ כל בוקר‪ ,‬עלה הריח באפו‬
‫וטעום טעם ממנו‪ ,‬לזכור את מר שביו בסרד‪.‬‬
‫‪‬את מתנת ביהאן בן ארה ‪ -‬הפילים‪ ,‬הפרשים והכבודה אשר איתם ‪ -‬שלח מנחה אל בית חותנו‪ ,‬נימידאד ריבון‬
‫הוּזאן‪ ,‬למען תחזק בה ברית הממלכות‪ .‬אך את שועי אמטאר‪ ,‬שבעים רעיו מנוער‪ ,‬שילח מן הבירה אל דא ַרש‪,‬‬
‫אשר על גבול הזאד‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬אמנו ידכם בשבע אומנויות הקרב‪ ,‬כי רק ידכם תושיעכם ביום פקודה‪ .‬לכו ִשקדו על דבר המלך‪ ,‬כי אפקדנו‬
‫עליכם מקץ שלוש שנים”‪.‬‬
‫‪‬את זקן שריו שם לנגיד על ָדא ַרש‪ ,‬לפקוח עליהם עינו לבל ישגו ביין ובציד; ואת נאגוּ‪ ,‬רב המרגלים‪ ,‬שם למוציא‬
‫את דבר המלך בכל ממלכת טאר‪ .‬אחר הקהיל אליו שארין את כל אנשי צבאו אשר נותרו בארץ‪ ,‬ואת‬
‫‪ 15‬גדוד רוכבים”‪ :‬גדוד מנה ‪ 1200‬איש )ר’ להלן מפקד הגדודים(‬
‫‪15‬‬
‫ִאימא ְר ַלאש ‪ ,16‬זקן שומרי העבדים‪ ,‬שם עליהם לשר‪ :‬איש שפל‪-‬מצח ורע‪-‬עין‪ ,‬אשר עורר שוטו על גיבורי החיל‬
‫בשוכבם ובקומם‪ .‬על כל צבא טאר הקים נוגסים כמוהו‪ ,‬עד כי עמד כל איש על משמרתו נכון תמיד לקרב‪.‬‬
‫‪‬אחר שלח שארין לשאול בקודש באמנאת‪ ,‬ובשומעו את מענה הקודש‪ ,‬קרא לנאגוּ‪ ,‬רב המרגלים‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬חי ָלאהיני האלה‪ ,‬שפרושה רשתה לעין וללב! שוט והתהלך בארץ‪ ,‬ומצא את היפה בבנות הממלכה‪ .‬אישה‬
‫שאגנה מלא ודקים מותניה‪ ,‬עינה שובת כל לב וחיוכה מאיר את כל העולמות‪ .‬בת שחר היקום היא‪ ,‬שזוהר‬
‫כוכבים ניתן בברק עינה; מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל‪ ,‬ובין עיניה נקודה של חן”‪.‬‬
‫‪‬נאגוּ רב המזימה אסף לו אלף בחורים בני חיל‪ ,‬שזיו פניהם כזוהר שמש‪ ,‬מראיתם מופת הגבר‪ ,‬ותוארם‬
‫כשיהאבאן‪ ,‬שהתגלם על פני הארץ באלף בבואות‪.‬‬
‫‪‬אמר נאגו‪:‬‬
‫‪“‬צאו עברו בכל הארץ‪ ,‬בכל קריה וכפר‪ .‬תורו כל מלון אורחים‪ ,‬כל סוכת שומר‪ ,‬כל מאהל נווד וכל משכן נזיר;‬
‫אל ייפקד מקום מן המקומות‪ ,‬גם אם שפל מאוד‪ .‬וכה תאמרו בבואכם אל מושבות בני טאר‪:‬‬
‫‪‘‬בעוד שנה‪ ,‬כעת חיה‪ ,‬יפקוד את הבירה אומיז‪ ,‬נסיך הוּזאן; בכל המדינות עובר נסיך הכתר‪ ,‬ומבקש אחר בחירת‬
‫ליבו‪ .‬אחת היא האישה אשר תשוה לו במראה ותואר‪ ,‬כי אין עוד יופי כיופיו בכל העולמות‪ ,‬וכקופי אדם היינו‬
‫לפניו‪ .‬אחד הוא ויחיד ואין מושלו בארץ‪ ,‬ויחידה בת גורלו הנעלמת; רק לצדו תזכה באושר‪ ,‬ויפרחו חייה ויופיה‪.‬‬
‫אגנה כסהר ודקים מותניה‪ ,‬וגם אלים ממעל ייתנו בה את עינם‪ .‬אכן כמותה כבת שמיים וחיוכה מאיר את כל‬
‫העולמות; בת שחר היקום היא‪ ,‬ואור הכוכבים ניתן בברק עינה‪ .‬מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל‪ ,‬ובין‬
‫עיניה נקודה של חן‪ .‬אותה ולא אחרת ייקח לו לאישה‪ ,‬ורוב ברכה ישפיע גם על אביה או אומנה עת ישיאנה לו‪:‬‬
‫עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם‪ ,‬ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי המלך‪ ,‬ואוזן השליט תהא‬
‫כרויה למשאלתו”‪.‬‬
‫‪‬כך שוטטו שליחיו של נאגו בכל המקומות‪ ,‬וביום מן הימים קרב אחד מהם אל שערי קריית דוּשאנה‪ ,‬אשר על‬
‫מעבּרות הזאד‪ .‬בטרם חשכה מיהר לשערים‪ ,‬כי אימה עלתה בו למראה ההר המאריך צלו‪.‬‬
‫‪‬בימי המלך דראד היה ההר לחרדה‪ ,‬ומוראו לא סר מאז מלב יושבי הארץ‪ .‬הישאקשה וביתו עימו‪ ,‬פראים בני קוּש‬
‫המקיזים מדם זרועם לשיהאבּאן‪ ,‬פרקו את עול סוּמא ְרגוּ נגיד שבטי ההר; כנחיל צרעות פשטו לבוז את טוב‬
‫שדמות דוּשאנה בהבשיל היבול‪ ,‬ובראשם הולכים כוהני הקטל‪ ,‬מנופפי גרזן הזבח שלא יידעו רחם‪ .‬חיל בליעל‬
‫רצחני‪ ,‬שוסים בני סרד שעינם לרוח‪ ,‬פשטו איתם בגדוד; יחד עטו על העמק ואין מציל מידיהם‪ ,‬כי אין יודע‬
‫אימתי יבואו‪ ,‬ומושבם על מעוזי הזאד‪.‬‬
‫‪‬אחת עשרה שנה הטיל ההר את חיתיתו על כפרי דושאנה; אך עת הקים המלך את בריתו עם סרד‪ ,‬שלח את בן‬
‫אחיו‪ ,‬וָאדין‪ ,‬להושיע את הארץ מאימת ההר‪ .‬בראש חילו חצה ואדין את מעברות הזאד מדא ַרש‪ ,‬ומשם‪ ,‬בגבול בני‬
‫סרד‪ ,‬עשה דרכו דרומה עד אוּ ְרשארה‪ ,‬וסב אל גב המצוקים‪ .‬עם שחר‪ ,‬בצאת פורעי ההר לרעות על מדרונות‬
‫‪‬‬
‫הרכס‪ ,‬עט ואדין כחתף על מושבותיהם והבעירן באש‪ .‬אחר ירד בהר‪ ,‬ותר כל גיא ומער‪ ,‬כנמר המבקש טרפו‬
‫‪16‬‬
‫‪ -‬הטקסט דורש את שמו של שומר העבדים )‪ = ymarlaś‬היוצא מהיר’(‪ ,‬על פי טבעו )מ‪‘ = ymar-lasis-‬שוט מהיר’(‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫בנקיקים‪ .‬תשעה ימים לא שבו הגיבורים מציד‪ ,‬תשעה ימים לא שבה חרבם אל נדנה‪ ,‬תשעה ימים אדמו מורדות‬
‫הזאד מקטל‪ ,‬ונקיקיו זלגו דמים‪.‬‬
‫‪ ‬שבעים מכוהני הקטל לכד ואדין בהר‪ ,‬ובהם גם את הישא ְק ָשה‪ ,‬איש מידות רע עין שלא ישבע דמים; אסורים‬
‫בנחושתיים הביאם בן א ְרקי ֶסה אל קריית אמטאר‪ ,‬והטילם לפני המלך לעשות בהם כחסד רצונו‪.‬‬
‫‪‬על זאת נחל וָאדין רוב כבוד ויקר‪ ,‬והיה לו גליל דוּשאנה לנחלת עולם‪ .‬בן ובת נולדו לו מאשתו‪ ,‬אירא ָמה;‬
‫ַסא ְס ָראר ידיד השמש‪ ,‬ואחותו ני ָדאד‪ .‬ביום הולדת בנו‪ ,‬ביום ראשית הקיץ‪ ,‬נשא אותו ואדין כדת אל מקדש‬
‫השמש‪ ,‬ושם קידשו לגורלו במלים האלה‪:‬‬
‫‪“‬שיהאבאן‪ ,‬אדון שמים‪ ,‬זוהר העולם! אל שבחזהו אש‪ ,‬עלה נא ממזרח ושמע את תפילתי! הלא מאש לבך חננת‬
‫לנו חום ואור‪ ,‬אף כי יום‪-‬יום אתה כ ֶלה באש הדמדומים! שפוך מרוחך בבני‪ ,‬וכאורך מעל‪ ,‬יאיר אורו בארץ!”‬
‫‪‬בלב נדיב משל ואדין בקריית דושאנה‪ ,‬וחסו בו אזרחיה בשלוה ושקט; אך בבוא שליחו של נאגו‪ ,‬לא ראה את‬
‫פני השר‪ ,‬כי איננו עוד‪.‬‬
‫‪‬יום אחד יצא ואדין לצוד ביערות הזאד‪ ,‬לרדוף יחמור‪ ,‬איָל וצבי‪ ,‬עם חבר מרעיו‪.‬‬
‫‪‬כל הבוקר תרו גיא ויער ולא צלח צידם; אך עת פנו לשוב‪ ,‬לכדה עינם לפתע ניע קל בסבך‪ ,‬כרטט ענפים על גו‬
‫חיה‪ .‬חיש הדהיר השר סוסו לעבר השיחים‪ ,‬אך לא מצא בהם כל ציד‪ ,‬כי דילג הסוס מבעד למסך הירק‪ ,‬וכצבי‬
‫בפח יוקש נפל בנפץ אל בור מוות‪ ,‬ופילחוהו היתדות שכוסו זרדים ועשב‪ .‬קשתים בני קוש ארבו שם‪ ,‬מתחקים‬
‫על נקמתם‪ ,‬ובנפול הסוס לבור‪ ,‬ירו בו מכל עבר‪ .‬מפולח חיצי אויביו‪ ,‬שאג בן ארקיסה‪ ,‬וכארי פצוע עט על‬
‫מרדפיו‪ .‬שיכור מזעם וכוחו כפליים‪ ,‬שיספם מזרוע עד קודקוד‪ ,‬ומלוויו‪ ,‬שועי דושאנה‪ ,‬חשו לעזרו‪ .‬אך באשר‬
‫עמד מקטל‪ ,‬מגואל מדם אויביו‪ ,‬כרע שדוד בין מרעיו‪ .‬גווע אל מותו‪ ,‬קרא ואדין אליו את ַרקאש‪ ,‬משנהו‪ ,‬ובעוד‬
‫רוחו בו‪ ,‬ציווהו על ביתו‪.‬‬
‫‪‬אמר ואדין‪:‬‬
‫‪“‬אבדתי‪ַ ,‬רקאש הטוב‪ ,‬כי אנושה היא מכתי ולא אקום ממנה‪ .‬אבל אתה‪ ,‬היה נא למגן ביתי‪ ,‬ומשוֹל תחתיי עד‬
‫יעטה ַסא ְס ָראר אדרת גבר”‪.‬‬
‫‪‬משנשבע לאדוניו על הדבר הזה‪ ,‬הפקיד ואדין בידי רקאש את הטירה ואוצרותיה‪ ,‬ונתנו אומן לבנו ולבתו‪ .‬אך‬
‫כילה לפקוד על דבר ביתו‪ ,‬תם השר לגווע ויצאה רוחו אל ארצות טאהירה‪ .‬אז ספדו בני החיל‪" ,‬אבוי אדון! אבוי‪,‬‬
‫אבוי ובסופדם לו כך נשאו את גווייתו אל קבר אבותיו‪ .‬כמשפט האבלים פסעו שחוחים עד שערי העיר‪ ,‬ובראשם‬
‫רקאש‪ ,‬משנה השר; אפר על ראשם ובגדם קרוע‪ ,‬נשאו את בנו של א ְרקי ֶסה ברוב קינה ונהי‪.‬‬
‫‪‬בתום תשעת ימי האבל הקהיל רקאש את אצילי דושאנה‪ ,‬וקבל עם העיד עליו את דבר ואדין המת‪ .‬על כס השר‬
‫ישב רקאש‪ ,‬אבל מעל בשבועתו ואת חפצו עשה‪ .‬ביין ומחולות פיזר את הון ואדין‪ ,‬ובמשתה ריקים הוציא את‬
‫אוצרותיו‪ .‬שחוק הילולה שאין לה סוף מילא את היכלות רקאש‪ ,‬וחבר פוחזים ארח לו למשחק‪ .‬לילה לילה לא‬
‫שבתה הקובייה מיד רקאש‪ ,‬ולא שבת השוט מיד שוטריו בעלות היום; כי למען לא יחסר את כל אשר נתן באלה‪,‬‬
‫הכביד עולו על בני דושאנה להעלות לו מס עובד‪ .‬את אשת אדונו‪ ,‬איראמה‪ ,‬שילח אל הנידח במשכנות הנֵדר שעל‬
‫מורדות הזאד‪ ,‬ושם אבדה עד מהרה‪ ,‬כי לא הסכינה הגבירה לחיי ה ֶסגף‪ .‬את בן‪-‬ואדין‪ַ ,‬סא ְס ָראר‪ ,‬שם בקסרקטין‬
‫החיל‪ ,‬ונתנו נושא כלים לאחד ממרעיו‪ ,‬מפחותי שרי החיל; אך את הבת‪ ,‬נידאד‪ ,‬סגר בהרמונו עד לבוא פרקה‪,‬‬
‫‪17‬‬
‫לבל תראה פני גבר‪ .‬רק את פני סאסראר אחיה ראתה אחת לחודש בבית הסריסים‪ ,‬וזה בזה ידעו שמחה ונוחם‪.‬‬
‫כך גדלו ילדי ואדין‪ ,‬יתומים מאב ואם‪ ,‬וזה אל זה כלתה נפשם בצער פרידתם‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬אל היכלות רקאש הגיע השליח‪ ,‬שאל כדת בשלום נגיד דושאנה‪ ,‬ודיבר דברו כאשר צווה‪.‬‬
‫‪‬אמר השליח‪:‬‬
‫‪“‬בעוד שנה‪ ,‬כעת חיה‪ ,‬יפקוד את הבירה אוּמיז נסיך הוּזאן‪ ,‬אחי אַטאשה המלכה; כי עובר נסיך הכתר בכל‬
‫המדינות‪ ,‬לבקש אחר בחירת ליבו‪ ,‬שגורלו הועיד לו‪ .‬אחת היא האישה אשר תשוה לו במראה ותואר‪ ,‬כי אין עוד‬
‫יופי כיופיו בכל העולמות‪ .‬מופת כל גבר הוא‪ ,‬ואין מושלו בארץ; אחד הוא ויחיד‪ ,‬ויחידה כמוהו היא בת גורלו‬
‫הנעלמת; רק לצדו תזכה באושר‪ ,‬ויפרחו חייה ויופיה‪ .‬אגנה כסהר ודקים מותניה‪ ,‬וגם אלים ממעל ייתנו בה את‬
‫עינם‪ .‬כמותה כבת שמיים וחיוכה מאיר את כל העולמות! בת שחר היקום היא‪ ,‬שאור הכוכבים ניתן בברק עינה;‬
‫מתחת טבורה טבוע אות הסהר המביא מזל‪ ,‬ובין עיניה נקודה של חן‪ .‬רוב ברכה ישפיע הנסיך גם על אביה או‬
‫אומנה עת ישיאנה לו‪ :‬עיר מושב ייתן לו לאחוזת עולם‪ ,‬ואלף ראש בקר לרעות באפריו; מושבו ייכון בין רעי‬
‫המלך‪ ,‬ואוזן השליט תהא כרויה למשאלתו”‪.‬‬
‫‪‬מיציע הנשים שמעה נידאד את דבר הרץ‪ ,‬וערגה רכה שלטה בה‪ ,‬בשומעה על הנסיך התר את לבבו‪ .‬לאהבה יצאה‬
‫נפשה‪ ,‬ונרעד ליבה הרך; חום עלה בירכיה ורטט עברה‪ ,‬עד במבוכת ליבה ברחה אל סתר חדריה‪.‬‬
‫‪‬שלוש עשרה שנה מלאו לבת‪-‬ואדין ביום שבו דיבר שליחו של נאגו באולם הכנס‪ .‬במתק חמוקיה בשלה כפרי‬
‫נסתר‪ ,‬אבל שנים חלפו ולא היה לה אורח כנשים‪ .‬ביום ההוא נגעה בה יד לאהיני ובאה עונתה‪ ,‬וירדה כדת עם‬
‫רעותיה אל קודש האלה‪ .‬עת הוגד זאת לרקאש‪ ,‬ציוה להביאה אל חדריו‪ ,‬כי ליום הזה ש ָמרה בהרמונו‪ .‬וכה‬
‫הובאה אליו‪ :‬עדויה בכל עדי‪ ,‬עוטת רדיד מקלעת דק‪ ,‬זר פרחים על צווארה וחגורת פנינים לחלציה‪ .‬דמעות‬
‫ניגרו על לחייה‪ ,‬כי ליבה ניבא לה רע‪ ,‬אך גם בצרתה פסעה זוהרת כעיגול הלבנה שמלא בלי פגם‪.‬‬
‫‪‬אך נכנסה אל חדריו‪ ,‬מיהר השר הגס אליה‪ ,‬וקרע בחוזק יד את רדידה מעל גוה‪ .‬בלי בושת הטילה על ערש‬
‫יצועו‪ ,‬וכבר שלח ידו אליה‪ ,‬אך השיבה פתאום כנשוך נחש‪ .‬עינו שנחה על בטנה של בת‪-‬ואדין העירומה הבחינה‬
‫שם באות הסהר מתחת טבורה‪ .‬כברק פתאום חלפו במחשבתו דברי שליחו של נאגו‪ ,‬ומבטו ביקש וגם מצא את‬
‫נקודת החן‪ ,‬שזהרה בין גבותיה כנטף הענבר‪ .‬שוכח את תשוקת בשרו‪ ,‬עלץ רקאש על מזלו הטוב‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪“‬מה חטאתי לפניך‪ ,‬כי תנהג בי כשפחה? בת ואדין אני‪ ,‬מזרע המלוכה!”‬
‫‪‬אמר רקאש‪:‬‬
‫‪“‬אך משחק הוא‪ ,‬ילדתי‪ ,‬למה זה נבהלת? הלא כבת היית לי‪ ,‬ואביך עצמו ציווני לשמור את צעדייך‪ .‬עתה בחנתיך‬
‫וגם ידעתי כי בא פרקך להשיאך לאיש‪ .‬עטי בגדך‪ ,‬נידאד שאין בה דופי‪ ,‬ולכי אל חדרייך; כי מחר תצאי עם נאגו‪,‬‬
‫להיות לרעיה לטוב שבגברים!”‬
‫‪‬‬
‫‪18‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬כך ביקש וכך מצא נאגו רב המרגלים את נידאד כלילת התואר‪ ,‬ניצת דושאנה הפורחת‪ .‬עת הובאה אליו‪ ,‬לקח את‬
‫בת‪-‬ואדין אל מקדש לאהיני‪ ,‬אל גברת המקדש‪ ,‬שאנין‪ ,‬מורת הכוהנות‪ ,‬שאין כמותה בארץ לדרכי אשה בגבר‪.‬‬
‫בידיה שם הניח את נידאד הנהדרת‪ ,‬וציוה כי תלמדה כל דבר שידול ודרך עלס‪ ,‬ככל אשר ידעה‪.‬‬
‫‪‬אמר נאגו‪:‬‬
‫‪“‬בעוד שנתיים‪ ,‬בת‪-‬לאהיני‪ ,‬אשוב לקחת את הנערה‪ .‬שמרי אותה מכל משמר‪ ,‬כי אין עוד יופי כיופיה‪ :‬בכל‬
‫העולמות אחת היא‪ ,‬ושנייה לה אין! למדי אותה את סודותייך; רק נצרי את בתוליה ואל תדע כל גבר”‪.‬‬
‫‪‬כך הותיר לה למשמרת את נידאד האומללה ולא שעה לקול בכיה של הבת המקוננת‪ .‬אך בכורח ובשבט‪ ,‬בחסד‬
‫וברוך דברים‪ ,‬פנתה שאנין אל מלאכתה‪ ,‬ובכל ליבה שקדה לאַלף למחמדים את נידאד‪ ,‬חמדת הארץ‪ ,‬שיופיה היה‬
‫לה לרועץ‪‘ .‬בית שמחת הלב’ ניתן לה למגוריה‪ ,‬נוה מרנין כל נפש‪ ,‬אשר צפה אל גן קסום‪ ,‬שכמו נברא בחלומם‬
‫של אוהבים‪ .‬שם על שפת אגם שליו‪ ,‬צמחו כל עץ ושיח למשוש העין וחדות הלב; ברבורים צחי נוצה שטו על‬
‫חלקת המים‪ ,‬וטווסים פרשו זנבם באור ערביים רך‪ .‬בצל תמרים ודו ֶלב‪ ,‬בין ערוגות יסמין וסיגלים‪ ,‬השתעשעו‬
‫בנות המקדש בכדור ובמחולות‪ ,‬ונוגנות על נבל הנעימו שיר ערב‪ .‬אבל נידאד צלולת העין לא שמחה באלה‪,‬‬
‫ומביטה מחלונה‪ ,‬זכרה את צרתה‪ .‬בפנים קודרות לארץ התהלכה בגן בלי חשק‪ ,‬ואנחתה תכופה‪.‬‬
‫‪‬שאנין רבת המזימה ראתה ללב נידאד והעלתה את שמחתה על ראש דאגותיה; אך עלה השחר השכימה לפתחה‪,‬‬
‫עטרה פרחים על צוואריה‪ ,‬סירקה את שיערה‪ ,‬והשגיחה בעצמה על אוכלה ועל שתותה‪ .‬עת לבסוף יצאה נידאד‪,‬‬
‫היתה שאנין קוראת בקול‪“ :‬הו שחר צח‪ ,‬הבא נא בכנפך עוד יום של אהבה! הו עדנה ונועם‪ַ ,‬לווּנו גם היום!”‬
‫‪‬מפצירה ושוב גוערת‪ ,‬דוחקת בה ומנחמת‪ ,‬לימדה אותה שאנין את כל מלאכות העונג‪ :‬את קולה אימנה לזמר‪ ,‬ואת‬
‫ידה לפרוט על נבל; במחול הצעיפים ובריקוד הטבעות כיוונה את צעדיה‪ ,‬ואת סדר המשתה הורתה לה על בוריו‪,‬‬
‫איך תמזוג ביין מים כמידת הטוב‪ ,‬ואיך תגיש ביד רכה המשמחת לב‪.‬‬
‫‪‬באהבה ואורך רוח רכשה את אמוני הבת שאין מושלה; מדי בוקר בבוקרו שיחקה איתה שאנין על דשאי הגן‪ ,‬או‬
‫טיילה עימה בשמש בין ערוגות פרחים‪“ .‬הוי קלסתר מאיר!” היתה שאנין קוראת אליה‪“ ,‬הוי שפתיים שבשלו‬
‫לאהבה! הוי עור עדין‪ ,‬חלק כמים! הוי אברי אלה צחים‪ ,‬מושלמים בתואם!” כך‪ ,‬בדרך שעשוע‪ ,‬משחקת וצוחקת‪,‬‬
‫לימדה אותה שאנין את תורתה כולה‪ :‬את הליטוף לכל מינהו ‪ -‬גיפופים‪ ,‬שריטות תשוקה‪ ,‬רפרופי שיער ונגיעות‬
‫פתאום; את ארבעים הנשיקות אשר בהן יוּצת אוהב‪ ,‬ואת מאה ושמונה תנוחות האהבים‪ .‬אט אט למדה נידאד‪ ,‬איך‬
‫תפרוט ביד בוטחת על רגשות הלב‪ ,‬ואיך תעיר את התשוקה כדרך שתח ַפץ; עד מהרה הכירה על בוריין את דרכי‬
‫החשק‪ ,‬ולמדה עד תום את תחבולות האהבה‪ :‬את המבט הביישני והמבט המתגרה‪ ,‬סיקור העין לצדדים והעפעוף‬
‫נוּגה הסבר; את תורת המניפה ואת תורת רשרוש הבגד‪ ,‬את המעידה באקראי‪ ,‬את שמיטת הרדיד‪ ,‬ואת גילוי‬
‫החמוקיים הצץ ונעלם; את ההתייפחות המשדלת‪ ,‬את דיבור החשק‪ ,‬ואת סוד קולות הציפורים בעונתן‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬חלפה שנה‪ ,‬ולמועד בא נאגו רב‪-‬המרגלים לפקוד את פקדונו מיד שאנין‪ .‬אבל שאנין נפלה בקסם שטוותה ידה‪,‬‬
‫ונקשרה נפשה בנפש בת דושאנה‪ .‬ככד שהתרוקן מיין כלתה שמחה מלבבה‪ ,‬וחוורו פניה; באנחה ודמע סרקה את‬
‫שער נידאד‪ ,‬היטיבה שמלתה עליה‪ ,‬ונפרדה בקול נשבר מעל בת טיפוחיה‪.‬‬
‫‪‬אמרה שאנין‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫‪“‬לכי‪ ,‬חמדת ליבי‪ ,‬כי נגזר המעשה‪ ,‬ותקיפה מצוות המלך; אבל זכריני בלכתך‪ ,‬וישמור ליבך לעד את הימים‬
‫הטהורים‪ ,‬עת רווינו זו מזו עדנה ורוך אין קץ‪ .‬עת רדידי יקר יושמו על צווארייך‪ ,‬נצרי את זכר את הזרים אשר‬
‫עטרתי לך‪ ,‬ועת תסבי במשתה‪ ,‬זכרי נא את אושרנו‪ .‬ביום שבו תתירי את חגורתך לגבר‪ ,‬זכריני גם אני‪ ,‬ולרגע‬
‫דעי שוב עונג בזכר ליטופינו‪ .‬לכי נא אהובה‪”.‬‬
‫‪‬אז בכתה נידאד רוב בכי ונפלה על צוואריה‪ ,‬ובכו שתיהן יחדיו אשה על רעותה; אך נאגו רב המרגלים דחק בבת‪-‬‬
‫ואדין ללכת‪ ,‬ונהגה מן המקדש אל משכן המלך‪ .‬בפקודתו קושטה נידאד לקסם כל רואיה‪ :‬שבעה בגדי פאר הוכנו‬
‫לה‪ ,‬שש ובוץ וארגמן‪ ,‬תכלת‪ ,‬משי‪ ,‬שיראין ותחרת זהב שחוט‪ ,‬אשר פניני וָּ ִאין שובצו בה מעשה חושב‪ .‬בשבע‬
‫מקלעות שער נקלעו מחלפותיה‪ ,‬וכל עדי הושם עליה כמשפט בת מלך‪ :‬אצעדות פעמונים שמדי לכתה השמיעו‬
‫צליל חמדה רונן‪ ,‬צמידי זהב וטבעות‪ ,‬רביד רקמה ואבן חן‪ ,‬עגילים ונזם פז‪ ,‬וטוטפות של אודם על מצחה הצח‪.‬‬
‫מאתיים משרתות‪-‬רעות‪ ,‬יפות מראה ובנות טובים‪ ,‬ניתנו לה לשמשה‪ ,‬ועת נישאה נידאד בקרת היכו בטנבורי‬
‫צלצל‪ ,‬ועל ראשה הרעיפו שלל פרחים‪.‬‬
‫‪‬אך לא שמחה נידאד באלה‪ ,‬ובבואה לראות את פני המלך לא האירה את פניה ולא כיסתה ממנו את צרת נפשה‪.‬‬
‫נושאת בגורלה עמדה לפני ריבון בני טאר היושב באוהל‪ ,‬ונשאה דברה‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪“‬מלכי ואדוני שארין‪ ,‬שממשלתו שפוכה בחסד על הארץ הברוכה! דע‪ ,‬המלך השגיא‪ ,‬כי דם בית האראד‬
‫בעורקיי‪ ,‬ושארת בשרך אני‪ ,‬מזרע המלוכה; אבי הוא בן דודך ואדין מדביר ההר‪ ,‬בנו העז של ארקיסה‪ ,‬אחי אביך‬
‫דראד‪ .‬אך לא כרום יחסי היה חלקי עד הנה‪ ,‬כי שפל מאוד‪.‬‬
‫‪‬בעודי ילדה מת עליי אבי‪ ,‬נגיד דושאנה‪ ,‬ובמותו הפקיד עליי ועל אחי את רקאש‪ ,‬משנהו‪ .‬אבל הירע אבי לבחור‬
‫לו איש לאמוניו‪ ,‬כי את אמי שילח רקאש למות במשכנות הנדר‪ ,‬ואת סאסראר אחי נתן ביד ריקא ממרעיו; את כל‬
‫אוצר ביתנו נתן בקובייה ויין‪ ,‬ואותי לקח להרמונו‪.‬‬
‫‪‬הושיעה‪ ,‬מלך חסד‪ ,‬רחם נא על יופיי ועל חיי! אל תשלחני מארצי להיות אשה לנסיך הוזאן! בשם אביך ואבי‬
‫אבקש בך מגן‪ :‬עשה משפט והב לי צדק מן הנבל אשר שלחני הנה כשפחה; קום עשה‪ ,‬אדון הארץ‪ ,‬וייוודע משפט‬
‫שארין בכל הממלכה!”‬
‫‪‬בשומעו את דבר נידאד‪ ,‬עלו דמעות בגרון המלך‪ ,‬ונאנח רוב אנחה על שארי בשרו וצער גורלם‪“ .‬הוי אומללה”‪,‬‬
‫לחש‪“ ,‬איה יופיך‪ ,‬כי לא אראנו; רק חשכה רואות עיניי‪ ,‬ושמה הן הולכות”‪.‬‬
‫‪‬אך באומרו זאת‪ ,‬זכר את אסונו‪ ,‬ושב הקשה את לבבו המר; עין חלולה נתן בה‪ ,‬ואמר אליה‪:‬‬
‫‪“‬לא לנסיך הוּזאן נועדת‪ ,‬בת‪-‬דוּשאנה‪ ,‬אבל אחד הוא רצוני‪ ,‬ולא אשוב ממנו‪ :‬כי לא תהיי כלה לאיש‪ ,‬אלא‬
‫לנקמתי”‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪“‬לאן זה תשלחני‪ ,‬מלך שליבו כאבן?”‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬קחו והביאוה אל בית ביהאן בן ארה המושל בסרד‪ ,‬מתת תודה מבן אחיו שארין”‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬ברוב הדר וטקס שילחה שארין לסרד‪ ,‬בפאר מחלצותיה‪ ,‬עדייה ופמלייתה; וכה נסעה אל גורלה‪ ,‬עד באה אל‬
‫חומות העיר‪ ,‬והוכרז בואה לפני מדביר השאקים‪.‬‬
‫‪‬ביהאן מתון‪-‬הדעת שמח בבת דוּשאנה‪ ,‬וציוה כי יבחנוה זקני החכמים‪ :‬קאשיוואן אדון השיר אשר דברו בסוד‬
‫טאהירה‪ ,‬יאמיש אדון המחולות‪ ,‬העושה בקודש‪ ,‬ורוּ ִאין נבון העין‪ ,‬רב‪-‬הציירים‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫‪‬אל אולם האספה‪ ,‬עוטת עדי ולבוש רקמה‪ ,‬נכנסה בצעד קל נידאד‪ ,‬חמדת הארץ‪ ,‬ויפעתה היכתה באלם את‬
‫הנוכחים‪ .‬אז קדה ועמדה למרגלות הכס‪ ,‬ודרשה כדת בשלום המלך‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪“‬מתת אני ממלך טאר‪ ,‬לביהאן ריבון הארץ‪ ,‬שממשלתו נכונה בכל העולמות”‪.‬‬
‫‪‬אבל המלך האדיר לא זע ולא דיבר אליה‪ ,‬כי בילע יפי נידאד את עשתונות ליבו‪ .‬אז ניגשו החכמים‪ ,‬אל בת‪-‬ואדין‬
‫כלילת התואר‪ ,‬ובחנוה בהשכל ודעת‪ :‬רב‪-‬הציירים בחן את מראיתה‪ ,‬אדון המחולות נתן ליבו לתנועות גוה‪,‬‬
‫והמשורר הקשיב רוב קשב לקולה ולדבריה‪.‬‬
‫‪‬אמר יאמיש‪:‬‬
‫‪“‬מלך רם‪ ,‬ריבון בני סרד המדביר אויביו! אין זיע גו או ניד עפעף שיחמוק ממני‪ ,‬כי יחוש בשרי בהם‪ ,‬ותדע רוחי‪.‬‬
‫במצוותך‪ ,‬המלך‪ ,‬התחקיתי אחרי הבת המבורכת‪ ,‬ועת בחנתי בשום לב את נוהג אבריה‪ ,‬לא מצאתי בה אלא רצון‬
‫ונועם‪ :‬כל ניע בגופה שלם בעיגולו‪ ,‬ותכונתה זורחת בה כהילת הנר סביב לשלהבתו‪ .‬במחול ענוג יסובו חמוקיה‪,‬‬
‫ַמתוִים בכל אשר תלך את תואר התשוקה עצמה‪ .‬אשרי הגבר שירוה דודיה‪ ,‬כי אהביה נפלאו מאהבי קדשות‬
‫לאהיני‪ ,‬וגם נְיַאסאנות בנות שמים‪ ,‬שאין כמותן לחשק‪ ,‬לא תשווינה לה ‪ . 18‬גופה בריא וטוב‪ ,‬ובלי מכשול ופגע‬
‫חייה מפכים בו; מרחמה ייצאו בני מלך‪ ,‬בנים עזים שאין בם חולי‪ ,‬ואיתנה רוחם”‪.‬‬
‫‪‬אמר רוּאין‪:‬‬
‫‪“‬מלך רם‪ ,‬חי שיהאבאן רואה‪-‬הכל‪ ,‬החונן תבונה לעין! את מראה נידאד בחנתי‪ ,‬ולא נפקד דבר ממבטי‪ .‬תוארה‬
‫שלם בלי פגם‪ ,‬ולא ראיתי מעודי כתואם אבריה‪ .‬סימני מזל ניתנו בה‪ ,‬ולא נפקד מהם אף אות אשר נמנה לטוב‬
‫בפי החכמים‪ .‬אין ספק כי האלים עצמם צרו בדמותה מופת לכל סגולת אשה‪ :‬בזיו החסד זוהרות עיניה‪ ,‬וביניהן‬
‫יש נקודה של חן‪ ,‬אות לאור הדעת‪ ,‬המאיר את מחשבתה תמיד‪ .‬כלילה העוטר ברוך את נוגה הלבנה שמילואה‬
‫נשלם‪ ,‬כן סביב פניה שערה גולש בשחור מחלפותיו‪ .‬צווארה תמיר כגבעול שיבולת‪ ,‬אות לרום יחסה; שדיה‬
‫מלאים כאשכולות הגפן‪ ,‬דקים מותניה ואגנה עגול‪ ,‬מלא כפרי רימון בשל‪ ,‬שאלף בני אילן ממנו יעלו‪ .‬מתחת‬
‫טבורה קבוע אות מזל שצורתו כסהר‪ ,‬ובו ישגו חייה בהינתנה לאיש; ברכת לאהיני שורה על גורלה‪ ,‬ובמזלה‬
‫הטוב ישגה גם בחיר ליבה”‪.‬‬
‫‪‬אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪18‬‬
‫‪ -‬ניאסאנות‪ :‬נימפות חשק‪ ,‬מלוותיה של לאהיני )‪(ňasanamas‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ -‬העושה בקודש”‪ :‬כהוראת שמו )‘ ‪ Yamiś -‬יפעל’‪‘ ,‬יעשה’(‪“ .‬הציירים”‪ :‬במובן הרחב )‘צרי הצורות’(‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫‪“‬מלך רם‪ ,‬משענת סרד‪ ,‬שמזלו מאיר בכל העולמות! עצום עצמתי את עיניי מול זוהר בת דושאנה‪ ,‬אך לקולה‬
‫היטיתי אוזן‪ ,‬ושקלתי את דבריה מראשון עד אחרון‪ .‬חי אלים‪ ,‬כי דיבורה רהוט באומר שפר‪ ,‬ושלל ניבים נטוו בו‬
‫כמידה; הגה פיה מתרונן ברוך תנועות ועיצורים‪ ,‬ושיחתה שקולה בדעת ובנועם; דברה אמת ומחשבתה אמת‪ ,‬וכל‬
‫רוחה נכונה במידת החסד‪.‬‬
‫‪‬אך היודע יחרד לרחשי שפתיה‪ ,‬כי צלצולם כשיר ציפור האוּ ְר ָקה בטרם סערה; אכן ערב קולה לאוזן כל שומעיה‪,‬‬
‫אך ניגונו עצוב ומבשר רעה‪ .‬אות ללב דווי הוא‪ ,‬אין חקר ליגונו; כי סוד נוטה צלו עליה‪ ,‬ונכאים בעקביה‪ ,‬צבא‬
‫גורל דוֹמם שלא ייסוג אחור‪ .‬חי טאהירה המבורכת‪ ,‬הטורפת עולמות במשחק כפיה‪ :‬שלחנה‪ ,‬מלך‪ ,‬ותלך! כי ביש‬
‫מזל תמיט עליך מקץ שנה אחת”‪.‬‬
‫‪‬אבל נידאד גנבה בזיו פניה את עין ביהאן ולבבו‪ ,‬ולא שעה מטוב עד רע לדבר היועצים; עודם אומרים דברם‪ ,‬היה‬
‫המלך טרף לתאות ליבו‪ ,‬ולמשמע דבר קאשיוואן חשק שניו בזעף‪ .‬עיניו בחמודות נידאד‪ ,‬נהם כדוב מיער‪,‬‬
‫שעקצוהו הדבורים עת בא לרדות לו דבש‪.‬‬
‫‪‬אמר ביהאן‪:‬‬
‫‪“‬כלך לך‪ ,‬איש המלים‪ ,‬נביא יגון‪ ,‬משבית שמחה! הן גם בבני בכורי הימאדרה ניתנו אותות ככל אשר מנה רוּאין‪:‬‬
‫סימן לידה כעין הסהר מתחת טבורו‪ ,‬ונקודה לו בין עיניו שזוהרה קורן כנטף הענבר‪ .‬אמור‪ ,‬חוזה שחורות‪ ,‬האם‬
‫גם בקולו שמעת את נהי הזמן‪ ,‬המבשר רעה? דום ושובה אל גוויליך‪ ,‬פטפטן צר עין! אסוף דברך ולך!”‬
‫‪‬ועל שומריו ציוה לאמור‪“ :‬מהרו גרשו מכאן את העורב הלז!”‬
‫‪‬כך לוקחה הבת‪-‬בלי‪-‬דופי‪ ,‬פנינת הארץ הברה‪ ,‬אל הרמון ביהאן בן ארה‪ ,‬אשר נשבה כחתף ברשת בת אוֹפּאלי‬
‫הממתיקה כל מר‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫שם הושמה כדת לחודש קידושיה‪ ,‬לשבת עם הנערות‪ ,‬כי כמשפט נשות המלך לא עוד תצא‬
‫אל החוצות‪ ,‬ולא תראה פני גבר‪.‬‬
‫‪‬אך לא שמחה נידאד באהבת המלך‪ ,‬ולא מצאה לה נוחם בתפארת הארמון וקהל משרתותיה‪ .‬מדי ערב בערבו‪,‬‬
‫מחלון חדרה השקיפה אל קצווי המערב‪ ,‬אל שיהאבּאן‪ ,‬ריבון שמיים‪ ,‬המתבוסס בדם שלהבת על הרי הזאד‪ .‬עת‬
‫הביטה אל הרכס‪ ,‬זכור זכרה את בית אביה ואת גבעות דושאנה‪ ,‬ובכתה רוב בכי על כל אשר אבד; על אביה‬
‫ואמה הנודדים בלי נוחם בארצות טאהירה ‪ ,20‬ועל אחיה הנידח אשר כלתה אליו נפשה‪ .‬כך השקיפה מדי ערב‪,‬‬
‫זוכרת צרתה‪ ,‬וכמשפט נודרי הנדר שרפה באש קווצת שיער‪ ,‬ונשאה תפילה‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪“‬שמעני‪ ,‬שיהאבאן‪ ,‬גיבור לוהב בלי חת! שמעני אל שוקע‪ ,‬השותת אישו מעל הרי הזאד‪ ,‬כי גם לבי איתך שוקע‪,‬‬
‫בקצה המערב; אתה שבאשך כלה ושוב עולה מאש‪ ,‬ראני כי בערתי באש געגועיי! ענני‪ ,‬אל זוהר‪ ,‬או תאספני נא‬
‫טאהירה אל ממלכת ערפל‪ ,‬ואחשוב לי זאת לחסד ומנוח!‬
‫‪.‬אמור‪ ,‬רואה הכל‪ ,‬השלום לו‪ ,‬לאחי‪ ,‬או שמא כשערי הזה שהקרבתיו באש‪ ,‬כלה כבר ואיננו? חונני חסד זה‪,‬‬
‫אדון מזרח בוהק; לשוב לראות את פני אחי‪ ,‬אשר אין איש לי מלבדו וחייו חיי! שנה תמימה אז אחלה פניך‪,‬‬
‫‪" 19‬בת אופאלי"‪ :‬לאהיני‪ ,‬אלת האהבה‬
‫‪20‬‬
‫‪" ‬ארצות טאהירה”‪ :‬עולם המתים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫ואשיר שבחי אלוה בישימון הפרא; בין מתבודדות אשכון‪ ,‬נשים פרועות המילילות את תהילות טאהירה על‬
‫מורדות הזאד!”‬
‫‪‬תשעה ימים התפללה‪ ,‬ובעשירי נגלה לה שיהאבּאן; גיבור נורא‪ ,‬עוטה שלהבת‪ ,‬עולה מאופק מערב‪ ,‬קומתו מלוא‬
‫שמיים‪ ,‬וקולו ניחת כרוח אש‪.‬‬
‫‪‬אמר שיהאבאן‪:‬‬
‫‪“‬אל תיראי נידאד‪ ,‬המיטיבה לנדור‪ ,‬ואל תליטי את פנייך! הלא אליי היה ליבך‪ ,‬ואת חסדי אחון לך‪ ,‬כי לא‬
‫תשלוט בך אש‪ ,‬זולת אש כיסופייך! עוד תשובי תחזי בפני סא ְסראר אחיך; שמרי לבך ונדרייך‪ ,‬והאריכי רוח!”‬
‫‪‬אבל נידאד כיסתה עיניה‪ ,‬והצטנפה במקומה מזוהר שיהאבאן; בבת אחת דעך חזיון עיניה‪ ,‬וחשכה נפלה בלב‬
‫הנערה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬עת קרב מועד הטקס‪ ,‬שלח ביהאן ביד שליחיו לאמור‪“ :‬בעוד תשעה ימים בהתחדש החודש‪ ,‬בשעת מולד הסהר‬
‫המבשרת טוב‪ ,‬יישא המלך לאישה את נידאד‪ ,‬חמדת הארץ‪ ,‬אשר בחר ליבו‪ .‬בואו‪ ,‬אצילי בני סרד‪ ,‬וישמח ליבכם‬
‫בשמחת בן‪-‬ארה! אל ייפקד מן הכלולות אף איש מאוהביו‪ ,‬כי חמורה מצוות המלך‪ ,‬ולא תשוב ריקם!”‬
‫‪‬ביום ההוא עוטרה נידאד בענפי הדס‪ ,‬וערכו נערותיה את טקסי לאהיני‪ .‬את צלם האלה הציבו למראשותיה‪,‬‬
‫וריפדו את חדריה בעלעלי פרחים‪ .‬מדי ערב בערבו‪ ,‬עת עלתה על יצועיה‪ ,‬משחו את עפעפיה בשמן מושק מתוק‪,‬‬
‫ועם שחר‪ ,‬עת נעורה‪ ,‬קטורת קינמון קיטרו לה‪ ,‬והגישו לשפתיה תאנים בשלות ‪ .21‬תשעה ימים סבוה במחולות‬
‫וזמר‪ ,‬וקולן הילך קסמו על כל ארמון המלך; תשעה ימים העירו נבל ושרו לגבירתן כדת‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬צאי כלה לכלולותייך צאי‪ ,‬כי כבר נגדש הצוף!‬
‫‪‬צאי כלה כצאת לאהיני‪,‬התירי לב‪ ,‬לבוש ובושת‪,‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬כי ירד חתן הארץ להרוות אדמת חריש;‬
‫‪‬על שדך ימטיר נא גשם‪,‬וייתן שדה פריו ‪. 22‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬ככה שרו לה כל בוקר‪ ,‬אך לא הצהילו שיריהן את רוח בת‪-‬דושאנה‪ .‬בבוא מועד החתונה‪ ,‬קמה טרם שחר ונפשה‬
‫סוערת‪ .‬פרגים ודמומיות ערמה לפני צלמית לאהיני‪ ,‬וקראה אל האלה כי תשרה רוחה בצלם ותבוא אליה‪.‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪”.‬בת שמיים בהירה‪ ,‬מקצוי דרום שמעיני‪ ,‬מגבעות ענן זכות‪ ,‬מחורשות הנצח הפורחות תמיד! כי בדם בשרי‬
‫אעבדך היום‪ ,‬ויי ָרצה נא לפנייך זבח בתוליי!”‬
‫‪‬‬
‫‪21‬‬
‫‪ -‬סגולות לתשוקה‪ ,‬לפריון ולחלב אם‪ ,‬בהתאמה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪22‬‬
‫כאן ולהלן בדברי לאהיני אל נידאד‪ ,‬החתן מדומה ליאהו מוריד הגשם‪ ,‬והכלה לטקאן‪ ,‬הארץ‪ .‬לעומת זאת בחתונה עצמה הוא‬
‫מזוהה עם שיהאבאן‪ ,‬השמש‪ ,‬בן זוגה של לאהיני‪ .‬הדגמים המיתיים אינם זהים במהותם‪ ,‬אך אפשר שהדבר מורה גם על על‬
‫שוני ריטואלי בין טאר לסרד )ר’ אחרית דבר(‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫‪‬כך חילתה את פני לאהיני עד באו רעותיה לשמשה עם שחר; אז הלכה איתן לרחוץ ולסוך בשרה בשמן‪ ,‬לסרוק‬
‫את שער מחלפותיה‪ ,‬ולהיטיב עיניה בכוחל ובפוך‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬מכל קצוות הממלכה נקהלו ובאו אדירי בני‪-‬סרד אל היכלות ביהאן בן ארה המהיר לכעוס‪ .‬עדויים בכל עדי‬
‫ועוטים בגדי יקר‪ ,‬כל נגיד‪ ,‬מושל ושוע חשו אל כלולות המלך‪ ,‬ששמש מזלו שופעת על בני קוש‪ ,‬א ְרפּאן וסרד‪.‬‬
‫הימא ְדרה‪ ,‬קירין וא ְרהאן‪ ,‬נסיכים בלי חת ומורך‪ ,‬שזרועותיהם כעשת ועינם כעין הנץ‪ ,‬מיהרו אל אביהם שמצוותו‬
‫להם לחוק ואושרו אושרם; ניהאת אחי‪-‬המלך‪ ,‬נוטר הממלכה‪ ,‬הגיע מטירת אוּ ְרשארה‪ ,‬הקרת החולשת על‬
‫מעברות הזאד; מקוש בא ראהי הכביר המושל בהר‪ ,‬ומן העיר הלבנה ‪ -‬רוּנאן בן גוּנָא ִטיד ‪.23‬‬
‫‪‬שמונה ימים נשפך היין‪ ,‬והיכל החגיגה המה מפה לפה‪ .‬כל מטעמי קדרה וסיר‪ ,‬כל מאפה‪ ,‬ממתק ופרי הוגשו לפני‬
‫קרואי המלך למשוש כל חך ועין; זרים עוטרו לראשיהם‪ ,‬נוגנות ומחוללות הרנינו את נפשם‪ ,‬ולא שבתה שמחה‬
‫אף רגע מלב החוגגים‪ .‬כך ששו בני מרום הארץ והיטיבו את ליבם‪ ,‬עד בתשיעי שבלילות‪ ,‬בהינתן האות‪ ,‬נכנסו‬
‫הכוהנים ועימם טושיני‪ ,‬אם ביהאן‪ .‬זוג מרבדי שני‪ ,‬מאה אמה אורכם‪ ,‬נגולו ממבוא המלך‪ ,‬והכרוז קרא‪ .‬אז נכנס‬
‫ובא בן ארה האדיר‪ ,‬רועה הארץ ומלואה ומחסה כל יצוריה; עוטה הדר מלכות זהר ביום חגו‪ ,‬ואף כי נזרקה כבר‬
‫שיבה בשערו‪ ,‬צעד באון כפיל מיער‪ ,‬רב כוח ואדנות‪ .‬לצידו פסעה נידאד‪ ,‬כלילת הנשיות‪ ,‬אשר כל יופי האפיל‬
‫מזוהר יפעתה‪ .‬בכל תנועה מתנועותיה אסרה את עין החוגגים בעבותות חמדה שאין להם מרפא‪ ,‬ובשר כל איש‬
‫נמוג למראיתה‪ .‬אך מלפני ריבון הארץ התעשתה רוחם כהרף‪ ,‬והפליאו תשואתם לזוג המלכותי‪ .‬בכל פה הריעו‬
‫לשׂגב מלך‪ .‬אבל‬
‫לריבון הארץ‪ ,‬והיללו כל לשון את הכלה הנעטרת שאין יופי כיופיה‪ ,‬וחמד עלומיה יאה ֶ‬
‫הימאדרה בן המלך לא נשא קולו בקלס‪ ,‬כי למראה כלת אביו חוורו פניו כמת וליבו נבהל‪ .‬כמוכה עיוועים שלח‬
‫בה מבטו‪ ,‬ועיניו דבקו בלי‪-‬נוע בעיני נידאד‪ .‬נרעדה אז בת‪-‬ואדין שפילחה מבט הימא ְדרה‪ .‬כפרח שנגע בו שמש‬
‫בעלות השחר‪ ,‬כן נגע בה אור עיניו ונפתח ליבה‪ .‬רגשתה עלתה בה כצוף בין עלעלים‪ ,‬שפתותיה רעדו‪ ,‬וכל איבר‬
‫מאיבריה סמר מאהבה; רפיון ענוג שלט בה ונמסו ירכיה‪ ,‬צעדה כשל לפתע‪ ,‬וכל נערותיה אצו‪ ,‬לתמוך בה פן‬
‫תיפול‪ .‬אבל בחסד האלים נשלם הטקס בלא פגע‪ ,‬ואיש לא שם ליבו אל המקרה הזה‪.‬‬
‫‪‬הכוהנים נשאו ברכה לזוג ביום אושרו‪ ,‬טוֹשיני‪ ,‬אם המלך‪ ,‬הגישה לכלה את חיצי השמש‪ ,‬וזו בחרה מהם אחד‪,‬‬
‫לתיתו לברית דודיה לביהאן בן אָרה‪ .‬על במת החג עלה מדביר השאקים‪ ,‬ומשיָרה חיצו כדת בעמוד התווך‪ ,‬קרבה‬
‫ובאה בת דושאנה‪ ,‬והניחה על חיצו את רדידה ועטרתה‪ ,‬והעם הריעו‪ .‬אז חלקו בבשר הזבח‪ ,‬ובת‪-‬ואדין הנסערה‬
‫הושבה אל חדריה‪ ,‬להמתין לבוא המלך אל ערש כלולותיו‪.‬‬
‫‪‬שם כיתרוה רעותיה‪ ,‬ונותנות קולן בצחוק‪ ,‬הפשיטוה עירומה; כיערה לפני הדוב על יצוע עזבוה‪ ,‬והלכו להן‪.‬‬
‫במהומת ליבה שכבה הבת המבורכת‪ ,‬שמצאה שמחה וצער במבט אחד; שוב בוכה ושוב צוחקת‪ ,‬אומללה‬
‫ומאושרת‪ ,‬לא ידעה עוד את נפשה‪ ,‬עד במר רוחה נפלה לרגלי צלמית לאהיני והתירה לפניה את חגורתה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪23‬‬
‫‪“ -‬העיר הלבנה”‪ :‬קריית ארפאן ) ‪( Arkinri‬‬
‫‪24‬‬
‫‪“ ‬הו לאהיני‪ ,‬בת שמיים מרחיקה לפגוע! ראי בצרתי‪ ,‬אלה חומסת לב! הלא בסוד קודשך חסיתי‪ ,‬ולך נדרתי את‬
‫יופיי במקדש אמטאר! הלא ביד שאנין בתך הורית לי את דרכייך‪ :‬לפרוש רשתך לציד כל לב‪ ,‬שלל לאהיני הענוג‪,‬‬
‫שהיכלה על כל יצוע ומזבחה כל גו!‬
‫‪‬מה עשית לי‪ ,‬בת אוֹפּאלי? איך אעבדך בלב נכנע‪ ,‬בעוד אני עצמי מוטלת‪ ,‬אסורה ביפי הימאדרה‪ ,‬ומפרפרת אין‬
‫אונים בחבלי קסמו? היתה לציד הציידת‪ ,‬ומרטטת לפנייך‪ ,‬כאיילה שבלי משים נפלה בשבי יוקש‪ .‬נמוג לבי‬
‫ואבריי נמסו‪ ,‬עורי סומר מגעגוע וכולי בוערת! איך אשרתך על ערש מלך? איך אצהיל פנים‪ ,‬חולה בערגתי?‬
‫הצילי‪ ,‬אם‪ ,‬אני אובדת; הנה‪ ,‬חגורתי היתרתי‪ ,‬אבל ליבי עקוד! סגור סגרה עליי רשתך אשר ידעתי לטוותה‪ ,‬אך‬
‫רק ידך תתיר!”‬
‫‪‬כך דיברה הבת‪-‬בלי‪-‬דופי במוּע ֶקת לבבה‪ ,‬עד נדמה נדהמה‪ ,‬בניחוח שיכרון אשר עבר בחדר; קינמון ושרף סנדל‪,‬‬
‫יסמין ושושנים ומושק‪ ,‬הממו חושיה; זמר חלילים עלה מן הכתלים‪ ,‬ואור ירח רך נגה מהם סביב‪ .‬חתולים רכי‬
‫פרווה‪ ,‬יונים וציפורי ָצ’רא ְקווה עברו בהם ובאו; בני יער מנתרים בחשק‪ ,‬נוגני שמיים ובני סוף רוחשי ערגה‪,‬‬
‫ועדת נְיָאסאנות שצחוקן צלול‪ .‬אז שמעה את דבר לאהיני‪ ,‬עולה מפי הצלם‪ ,‬ונפלה תחתיה‪.‬‬
‫‪‬אמרה לאהיני‪:‬‬
‫‪“‬מה לך הרכּה? הן באה עונתך! השילי מעלייך בושת‪ ,‬ורוִי גשמי חתן כארץ הנושאת הכל‪ .‬כי לי ליבך ולי דודייך‪,‬‬
‫ואל תגאה רוחך; אבל בקשי לך חסד ואתן‪ ,‬כי בכל אשר עשית‪ ,‬שמחתי בך תמיד‪”.‬‬
‫‪‬אז נפלה נידאד אפיים וכבשה דומם פניה לרגלי לאהיני החוננת עונג; אך קול ליבה צלצל כצליל פעמונים‪ ,‬ודברו‬
‫נשמע בכל העולמות‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“ ‬אחד החסד‪ :‬אהבה‪,‬‬
‫‪ֶ ‬שלב וגוף תאיר בהעלם אחד!”‬
‫‪‬אמרה לאהיני‪:‬‬
‫‪“‬חגרי חגורתך‪ ,‬נידאד‪ ,‬ואל תיפול רוחך; כי בקשתך ניתנה לך‪ ,‬ועולמך נברא חדש; אל תיראי דבר!”‬
‫‪‬כך סחה לה האלוהית‪ ,‬וחשך החדר‪.‬‬
‫‪‬אך נעלמה לאהיני‪ ,‬ובא ביהאן אל ההרמון‪ ,‬יוקד בתשוקתו לרוות מאהבי נידאד; אך בעוברו את סף חדרה‪ ,‬כבתה‬
‫אשו‪ ,‬חדלו אוניו‪ ,‬וכסריס היה‪ .‬ובת‪-‬ואדין הנהדרת שאהבה משלה בה‪ ,‬אימצה רוחה בדבר לאהיני‪ ,‬ועשתה‬
‫כמצוותה‪ :‬זרי פרחים הניחה על צוארי המלך‪ ,‬וממתיקה לו חיוכיה‪ ,‬הנעימה זמר באוזניו‪ ,‬שיר ערגה מדיח‪-‬לב‪,‬‬
‫ששומעו ילך בו שבי כעולל אחר אמו‪ .‬בכפו אחזה ברוך ולשפתיו הגישה יין; בצעיפיה חוללה לו‪ ,‬מערסלת‬
‫עגבותיה‪ ,‬מגלה ומכסה איברים שאין בם פגם‪.‬‬
‫‪‬כך טרחה סביבו בלי די‪ ,‬משדלת ונסוגה‪ ,‬משלחת מבטיה‪ ,‬מתייפחת‪ ,‬מתגרה; ביישנית ובת‪-‬בלי בושת‪ ,‬עוד ועוד‬
‫הידקה רשתה‪ ,‬עד גדלה צרת ביהאן וטורפו חושיו מחשק; רועד כולו נס מחדרה‪ ,‬אך בפיק ברכיים שב‪ :‬אם הלך‬
‫ דרך אונו‪ ,‬ואם שב ‪ -‬חדל מיד‪.‬‬‫‪‬כך בא ושב מוכה באהב‪ ,‬מתנודד‪ ,‬נופל וקם‪ ,‬עד כי לבסוף פנה משם אל אחרת מנשותיו‪ ,‬ובלי אומר ודברים‬
‫הציפה בתשוקתו‪ .‬שוב בוטח באונו‪ ,‬אץ ביהאן בוער בחשק אל יצוע כלולותיו‪ ,‬אך עת חזר אל חדריה‪ ,‬לא עמד בו‬
‫‪25‬‬
‫כוח גבר‪ ,‬ואף ליטוף מליטופיה לא השיב לו את אוניו; כי עת עגבה על בשרו וכיונה המתה בחשק‪ ,‬חישב ליבו‬
‫להתפקע ואבדו עשתונותיו‪ .‬שוב נס בצרתו ממנה‪ ,‬ופקד במר חשקו עוד פילגש ופילגש‪ ,‬עד לא קמה בו עוד רוח‪.‬‬
‫‪‬כך התייסר כל לילותיו‪ ,‬שוב נעור ברדת יום לבעור בתשוקתו עד כלות‪ ,‬והתבלעו הגיונותיו בחמוקי נידאד‪ .‬לא‬
‫עוד פקד גדודי צבאו‪ ,‬ולא הקשיב ליועציו; לא עוד ישב לכס משפט‪ ,‬ולא דרש את שלום עמו‪.‬‬
‫‪‬כמוהו גם הימאדרה‪ ,‬שוב לא ידע מנוח‪ ,‬כי אהבה משלה בו‪ ,‬וגאונו כלה כצל בעלות השמש‪ .‬שח הגבר האדיר‪,‬‬
‫נוהג צבאות בני סרד‪ ,‬וכחולה היה; ידו הדיר מחרב‪ ,‬ושוב לא שש בדהר סוס ובמשתה בני חיל‪ .‬מאז חזה בבת‪-‬‬
‫דושאנה סער ליבו יגון ואושר‪ ,‬ולא ההין לראות את פני אביו מפחד לבבו‪ .‬אז הרחיק מן הבירה עד לגבעות‬
‫סי ְר ָדאלה‪ ,‬שם בני אַרפּאן תמימי הדרך רועים את עדריהם‪ .‬בארץ התהלך מבלי לדעת אנה‪ ,‬נודד כצל תועה‪,‬‬
‫ואנחתו תכופה‪ .‬שחוח גו‪ ,‬מוכה תוגה‪ ,‬נע ונד בהר ויער‪ ,‬עד ישימון הפרא אשר על גבול הוּזאן‪ .‬כך אבד נסיך‬
‫הארץ ולא נודעו עוד עקבותיו‪ ,‬אבל ביהאן לא שם ליבו לצרת הימאדרה‪ ,‬כי תשוקתו טרפה את דעתו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬בעת ההיא שלח שארין את נאגוּ רב‪-‬המרגלים לפקוד את אציליו בדא ַרש‪ ,‬להודיעם לאמור‪:‬‬
‫‪“‬בעוד שנה‪ ,‬כעת חיה‪ ,‬יקראכם המלך ‪ -‬מי לשם עולם‪ ,‬ומי למוות מר‪ .‬חזקו ידכם ואל תרפו משקוד על מצוותו!”‬
‫‪‬אחר שלחו שארין ללכת אל קריית דושאנה‪ ,‬לקחת את סא ְסראר משם אל חצר המלך; אך את ַרקאש הותיר על‬
‫מכונו‪ ,‬וגמל לו טוב ככל אשר אמר‪.‬‬
‫‪‬אמר נאגו‪:‬‬
‫‪“‬הקשב‪ ,‬נגיד דושאנה‪ ,‬לדבר שארין בן דראד‪ ,‬שבו תחיה הארץ! הנה נישאה נידאד לאיש‪ ,‬ואין ספק בגמול המלך‬
‫אשר מוצא שפתיו לא ישוב ריקם‪ .‬לאחוזת עולם תהיה לך דושאנה ולבניך אחריך תקום לנחלה; אלף ראש בקר‬
‫ירעו באפריך ובין רעי המלך כסאך ייכון‪ .‬אך שלח אליי את בן וָאדין ויישב עמי; פקח עינך על גבול המלך ואל‬
‫תירא דבר”‪.‬‬
‫‪‬בן שבע עשרה היה סאסראר ביום אשר הובא מאוהלי החיל‪ ,‬לרוממו כיחסו בחצר דודו‪ .‬בית מידות ניתן לו‪ ,‬וכל‬
‫נישאנְט‪.‬‬
‫מס דושאנה מונה למחייתו; בין שועי הארץ הוכרזה מעלתו‪ ,‬והושם אביר ורע לנסיך ַ‬
‫‪‬עד מהרה יצא שם בן ואדין בארץ והוקירוהו כל יודעיו; נדיב היה ונאמן‪ ,‬רוחו עזה‪ ,‬ליבו נכון‪ ,‬וכל דרכיו אמת‪.‬‬
‫אך לא כבני המעלה היה חלקו עד הנה‪ ,‬ולא הסכין למנעמים; אך צנע ועמל ידע ועם חיילים גדל משחר נעוריו‪.‬‬
‫בלי תלונה שימש את אדונו אשר ניתן לו‪ ,‬וכפשוטי הנערים היתה מנת חלקו‪ .‬לבדו עלה ברכס ותר שביליו בלי‬
‫פחד; עם בני קוש היה דברו ועם מתבודדי ההר‪ ,‬עם ציידי יחמור וצבי ועם רוכלים בני סרד‪ .‬אך זכר בית אביו לא‬
‫מש מדעתו‪ ,‬ורום יחסו ניכר בכל הליכותיו; כעץ אשר שורשו בסלע עמד בכל רעה‪ ,‬ותכליתו גמלה בו‪ .‬בשבע‬
‫אומנויות הקטל לימד ידו לקרב‪ ,‬ואת חמש סגולות הגבר שם לו למופת‪ .‬לוחם בלי חת היה‪ ,‬אשר יעיר חרבו על‬
‫גדוד ואין מציל ממנו; פרש שאין מושלו וקשת אומן‪ ,‬אשר יקלע חיצו בדהר אל עין ציפור במעופה‪.‬‬
‫‪‬בעושר כבעוני‪ ,‬דבק סאסראר בחוק רוחו ולא שינה ממנהגו בהיכלות אמטאר‪ .‬עם בני שועים בילה ימיו ובנישאנט‬
‫מצא לו רע‪ ,‬אך צל העיב על מבטו‪ ,‬כי מעשה רקאש לא סר ממחשבתו; ובזוכרו את אחותו דאב ליבו‪ ,‬כי לא‬
‫יראנה עוד‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫‪‬אכן כדבר החכמים‪ ,‬גם בקלה שבפרידות יש צער‪ ,‬עת שניים שחלקו יחדו בצל אילן או נוף שקיעה יפנו איש‬
‫לדרכו‪ ,‬אך אין פרידה קשה ללב מפרידת אהוב; כי עת כלתה בכיסופיה בת‪-‬דושאנה הנידחת ממזרח לרכס‪ ,‬נשא‬
‫אחיה את עיניו לדרך העולה להר מעבר מערב‪.‬‬
‫‪‬יום אחד‪ ,‬כמנהגו‪ ,‬ירד סאסראר אל החוצות בעיר התחתונה‪ ,‬ועת שוטט אנה ואנה מתחת לחומה‪ ,‬בא ריח זר‬
‫בנחיריו‪ ,‬אשר כמוהו לא הריח מעודו‪ .‬רענן היה הריח ותמים בפיתויו‪ ,‬כעלי אזוב לחים או כנטף שרף סנדל‪ ,‬אך‬
‫פראי בנשיכתו כפריחת פרחי אביב או כחיק אשה חושקת‪ .‬שוב חומק ושוב רומז‪ ,‬אחז בו שובל הניחוח‪ ,‬ומשכהו‬
‫אחריו בין מבואות וסמטאות‪ ,‬עד נשאו אותו רגליו אל שער בית לאהיני‪ .‬נכנס סאסראר ובא אל גן לאהיני‪ ,‬ושם‬
‫עמד הלום חושיו‪ ,‬כי לא נועז להתקרב עוד‪ ,‬ולא יכול ללכת‪.‬‬
‫‪‬עודו קופא על מקומו‪ ,‬יצאה מבית הגן שאנין דקת המותן‪ ,‬ובידה הענוגה רמזה לו כי יקרב‪.‬‬
‫‪‬אמרה שאנין‪:‬‬
‫‪“‬בן‪-‬דמות געגועיי‪ ,‬קראתיך וגם באת! כי את פניך כבר ראיתי בחלום ובהקיץ‪ ,‬ואת רוחי שלחתי אחריך; עלה‬
‫ובוא‪ ,‬סאסראר!”‬
‫‪‬סחרחר חמדה קרב סאסראר אל שאנין הנהדרת‪ ,‬ודיבר אליה‪.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪“‬מי את‪ ,‬הנגלית אליי‪ ,‬אשר ריחך שכרון לב גבר‪ ,‬ולאהיני נאנחת בתנועות קולך? האם חזיון רוחי את‪ ,‬אם‬
‫נְיאסאנה‪ ,‬בת שמיים? כי דמותך דמות התשוקה‪ ,‬ועת קראת בשמי‪ ,‬למראך אבער‪”.‬‬
‫‪‬אמרה שאנין‪:‬‬
‫‪“‬אם כה תבער‪ ,‬אקל על ייסוריך‪ ,‬ואם תדעך‪ ,‬אפיח באשך; שאנין אני‪ ,‬לא רוח‪ ,‬לא ניאסאנה‪ ,‬כי אם כוהנת‬
‫ללאהיני החוננת עונג‪ 24 .‬מפי נידאד ידעתי את שמך‪ ,‬ותואר מראיתך לא זר לי‪ ,‬כי מה דמית לה! עלה ובוא‪ ,‬גיבור‪,‬‬
‫ורדה מצוף החשק!”‬
‫‪‬אבל לשמע שם נידאד‪ ,‬התעטף לב בן דושאנה וזכר את צערו‪ .‬עוד רגע וחושיו נבוכו‪ ,‬וצל עבר על מבטו כמשפטו‬
‫תמיד‪ .‬על עומדו נשאר עת שבה וקראה לו‪ ,‬והליט פניו‪.‬‬
‫‪‬אמרה שאנין‪:‬‬
‫‪“‬הן הבוזה את טוב לאהיני‪ ,‬מוטב לולא נולד; אל תסתיר ליבך ממני‪ ,‬גיבור שתוארו מאיר‪ ,‬כי רק גבורת הלב ‪-‬‬
‫לחולשותיו נכנעת!”‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪“‬בת‪-‬לאהיני המבורכת‪ ,‬אחד הגעגוע בחשק ובצער!”‬
‫‪‬‬
‫‪‬בטרם יעלה השחר יצא אל שדה אמטאר‪ ,‬ונשא את תפילתו לשמש העולה מזאד‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪24‬‬
‫"שאנין אני”‪ :‬ראשית הפסוק רומזת גם למובן השם ) ‪' = Śaňin‬מניפה קטנה’(‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫‪“‬שמעני‪ ,‬אל רוכב שמיים‪ ,‬העולה מלילה! הב לי אות‪ ,‬רואה הכל! אי תימצא מנוחתי? איך אבקש נקם? העוד‬
‫אשוב אראה את אחותי נידאד? ענני‪ ,‬אל זוהר‪ ,‬הקם מדם מותו; על מה ישקע איתך ליבי‪ ,‬ושוב יקום באין מנוח‪,‬‬
‫לתור את תכליתו?”‬
‫‪‬אך לא ענהו שיהאבאן‪ ,‬ולא ניתן לו אות‪.‬‬
‫‪‬תשעה ימים השכים אל שדה אמטאר‪ ,‬ובעשירי עלה אל ראש אַ ְמנאת‪ .‬עת התגלה פס אודם ממזרח‪ ,‬הקיז מדם‬
‫זרועו לאל‪ ,‬ושב קרא אליו‪.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪“‬עלה מלילה אל לוהב‪ ,‬החונן חיים לארץ! הב לי אור‪ ,‬מאיר הכל! אם לך קידשני מולידי‪ ,‬אם רצית בחיי‪ ,‬ענני‪,‬‬
‫אל יודע מוות‪ ,‬או תאספני נא טאהירה אל ממלכת ערפל‪ ,‬ובין צללים אנוד כצל‪ ,‬ואדע מנוח‪”.‬‬
‫‪‬כך דיבר במר רוחו עד עלה השמש‪ ,‬אך לא ענהו שיהאבאן ולא ניתן לו אות‪ .‬נדם סאסראר מתפילתו ופנה ללכת‪,‬‬
‫ובקומו ממקומו צל חלף על פני הארץ; נשר אדירים חג מעל ראשו‪ ,‬ואחר נחת עמד על ראש כיפת אַ ְמנאת‪ .‬שם‬
‫ניצב מרחיב כנפיו‪ ,‬ונוצתו כיסתה על עין הצוהר‪.‬‬
‫‪‬מגודל המראה שב כרע סאסראר בלי ניע‪ ,‬עד מקץ שעה קלה נסק הנשר השמיימה ונעלם מעין‪ .‬קם לוכד‬
‫אוּרשארה ‪ , 25‬וליבו נבוך‪ ,‬כי נשגב ממנו פשר המראה; אז נכנס אל המקדש לשאול את פי כוהן אמנאת‪ ,‬היודע‬
‫דבר שמים‪.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪ִ “‬אי ָלאלוּ‪ ,‬יודע קודש‪ ,‬ידיד החמישה; שמעני‪ ,‬כי נפל דבר! לשיהאבאן הקם מלילה נשאתי תפילתי‪ ,‬ועת כיליתי‬
‫לבקש‪ ,‬נשר אדירים הופיע וירד על עין אמנאת‪ .‬אילאלו‪ ,‬התר לי פשר‪ ,‬כי נסערה רוחי! אולי חטאתי בלשוני‪ ,‬כי‬
‫הרביתי להפגיע; הן יש וזעם האלים שב על ראש מבקשיהם‪”.‬‬
‫‪‬אמר ִאי ָלאלוּ‪:‬‬
‫‪“‬ראה ראיתי את הנשר‪ .‬אות גדול הוא‪ ,‬בן ואדין! אך למה זה תרדוף את גורלך? במואר שבימים‪ ,‬ביום תקופת‬
‫הקיץ‪ ,‬היתה הולדתך; על כן לשיהאבאן קידש אותך אביך‪ ,‬והועידך לגורלך כדרך השמיים‪ .‬רואה הכל עצמו‬
‫שומר את צעדיך‪ ,‬וגורלך יידע דרכו כשמש במסילת היום‪ .‬הן מרוחו שפך עליך‪ ,‬ובן השמש ייקרא שמך‪”.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪“‬אילאלוּ‪ ,‬יודע קודש‪ ,‬זה עשרה ימים פיללתי אל האות הזה‪ .‬התר לי פשר‪ ,‬ואדע!”‬
‫‪‬שאל כוהן אמנאת בקודש‪ ,‬ובראותו כי טוב הוא בעיני האל‪ ,‬נשא כפיו מעל לתהום התווך עד צהרי היום‪ ,‬עת יאיר‬
‫השמש מבעד עין אמנאת‪ .‬אזי ברדת שיהאבאן‪ ,‬בא בו ונישא קולו מתוך הסנוורים‪.‬‬
‫‪‬אמר רואה הכל‪:‬‬
‫‪“‬מה לך גיבור דושאנה? עד אנה זה תלך כצל‪ ,‬לא חושך ולא אור? קום ודרוך ליבך‪ ,‬גבר אין שני לו‪ ,‬ושׂבע‬
‫מגורלך כיין! כי אין אדם או שד או אל‪ ,‬אשר יוכל לך בחרב‪ ,‬ואלף דור תושר תהילתך! עם נידאד יפנה שבילך‬
‫עד אחרון ימיך‪ ,‬וביד פשעו יאבד אויב ביתך! שא חסד מידי‪ ,‬סאסראר‪ ,‬את דיסקת השמש שאין כמותה לקטל;‬
‫‪‬‬
‫קרא בשמי ביום פקודה ותרחיק לפגוע!”‬
‫‪25‬‬
‫‪ -‬לוכד אורשארה”‪ :‬סאסראר‪ .‬התואר מקדים את סדר האירועים שבטקסט )ר’ להלן(‬
‫‪28‬‬
‫‪26‬‬
‫‪‬סר השמש והלך‪ ,‬ושבה רוח אי ָלאלוּ‪ .‬אז נתן לבן‪-‬השמש את דיסקת השמש ובירכו בשם קוטל אָזָאד‪ . .‬לקח‬
‫סאסראר את המתת‪ ,‬ובליבו מצא מנוח‪ .‬אז ירד אל בית לאהיני‪ ,‬אל שאנין שאין בה פגם‪ ,‬וחילה פניה‪ .‬כשיהאבאן‬
‫בחיק לאהיני רוו דודים עד ערב‪ ,‬אך ברדת לילה שילחה אותו שאנין‪ ,‬ולא הוסיפה לראותו עד נבקעה העיר‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬מקץ שנה הוקמה בצו שארין‪ ,‬מנגד לחומת העיר‪ ,‬זירת קרבות ליאהוּ‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫סבכת ברזל סגרה עליה ומאתיים‬
‫קשתים כיתרוה; שני בתי משמרת נבנו מעבריה‪ ,‬ומבואות כפולי דלתות יצאו מהם אל הסבכה‪ .‬במשמר הובאו‬
‫אליה העזים מכל שבויי המלך‪ ,‬כוהני הקטל‪ ,‬אשר שבם ואדין בהכותו בהר‪ .‬אך הישא ְקשה הכביר שמצוותו היא‬
‫חוק בני קוּש‪ ,‬הובא אל נאגוּ‪ ,‬רב המרגלים‪.‬‬
‫‪‬אמר נאגו‪:‬‬
‫‪“‬הלא ידעת גם ידעת כי נחרץ דינכם למוות‪ ,‬אתה ועדתך כולה‪ ,‬על כי הרמתם יד במלך‪ ,‬אשר מיד שמיים‬
‫ממשלתו בארץ‪ .‬אבל הקשב‪ ,‬איש הדמים‪ ,‬וישמח ליבך; כי אין חקר לדרכי טאהירה‪ ,‬ובחסדה חנן אתכם המלך‬
‫במפלט‪ .‬אחד אחד תצאו היום אל מלחמת הביניים‪ ,‬ואם תגבר ידכם בקרב‪ ,‬יהיה שללכם חיים‪ .‬זכו אפוא בחייכם‪,‬‬
‫ותנו תודה למלך טאר‪ ,‬אשר כל חי מודה בשלטונו!”‬
‫‪‬אמר הישא ְקשה‪:‬‬
‫‪“‬חי אדון המים‪ ,‬יאהו‪ ,‬המקדיר תבל! טוב כבודנו מחיינו‪ ,‬כי מה חיים אשר ימשול בם פחד? דע‪ ,‬איש מזימה‬
‫ונכל‪ ,‬כי לו הותרה ידי‪ ,‬אחת ביקשה‪ :‬נקם!”‬
‫‪‬אמר נאגו‪:‬‬
‫‪“‬בן אופל הנשבע לשקר‪ ,‬ידעתי את מרדות ליבך‪ ,‬אך המזל מאיר גם לבני מוות‪ :‬מול גיבורי המלך תצאו אל‬
‫הזירה‪ ,‬והטוב שבגברים ישוב ממנה חי‪ .‬שבעו נקם אם אך תוכלו‪ ,‬וישפוט בינינו יאהו המשיב ענן!”‬
‫‪‬ביום ההוא הבהיל אליו שארין את אציליו מדארש‪ ,‬אך לא אל היכלות אמטאר‪ ,‬כי אם אל הזירה‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬צאו נא‪ ,‬אבירי אמטאר‪ ,‬למחול המחניים; מי למוות מר‪ ,‬ומי לתהילה‪ .‬לפני אדון המים תחזק ידכם‪ ,‬ותדע אמטאר‬
‫כי באו שילומיה!”‬
‫‪‬עודם נאלמים בתדהמת ליבם‪ ,‬הריע כל העם‪ ,‬והיכו הכוהנים בתופי הרעם‪ .‬אחד אחד יצאו רעי המלך בחנית‬
‫וחרב‪ ,‬ובני קוש הניפו את גרזיניהם‪ .‬זוגות זוגות עלו וסבו גבר מול אויבו‪ ,‬וחוללו חוּרפּה ולהב עד טעמו בשר‪.‬‬
‫תשעה ימים רוה עפר הארץ מדם הגיבורים‪ ,‬ובבוא העשירי‪ ,‬מנו עבדי המלך מאה עשרים ושניים איש חללים‬
‫ליאהו‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬קום ולך‪ ,‬הישא ְקשה‪ ,‬ויהיו לך חייך לשלל!”‬
‫‪‬‬
‫‪26‬‬
‫"בן השמש”‪ :‬סאסראר‪.‬‬
‫“קוטל אזאד”‪ :‬מתאריו של שיהאבאן )ר’ נספח ‪ :2‬שירת הענקים(‪.‬‬
‫‪" - 27‬עד נבקעה העיר”‪ :‬במלחמת בני שארין )ר' להלן ;( אך למעשה נפגשו עוד קודם לכן‪ ,‬בזמן המצור‪.‬‬
‫‪" - 28‬זירת קרבות ליאהו”‪ :‬מלחמת הביניים הריטואלית קודשה לאל‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫‪‬תשעה בני‪-‬קוש הוביל הישאקשה בשובו אל זאד‪ ,‬ותשעה מבני אמטאר כרעו לפני המלך‪ :‬אַ ְש ְט ַרא ַדאר‪ ,‬דאגוֹל‬
‫ויֶ ֶרם‪ ,‬אָלוֹש‪ ,‬אַ ְלאוֹל ו ְסוָּאדי ְס ַטאן‪ִ ,‬הי ָדאם‪ ,‬אָ ָראש ו ָהאנָה; כולם רעיו מנוער‪ ,‬אשר הלכו עימו לסרד במצוות אביו‪.‬‬
‫‪‬אמר שארין‪:‬‬
‫‪“‬ברוכים המנצחים‪ ,‬ואל תיראו מאומה‪ ,‬כי בחרבכם קניתם לכם גדולה! היכונו‪ ,‬גיבורים‪ ,‬לצאת בראש החיל‪ ,‬ולא‬
‫יסור שמכם לעד מפי משוררים!”‬
‫‪‬אז רומם את התשעה‪ ,‬ושמם שרים לחיל עם סאסראר ובני המלך‪ ,‬נישאנְט יורש העצר ואחיו מי ְרדאת‪ .‬ביום ההוא‬
‫ציוה על נאגו‪ ,‬ושלחוֹ אל סרד‪ ,‬ואת שלטי המלחמה הוציא מראש אמנאת העירה‪ .‬שמונה עשר אלפי בני טאר‬
‫הקהיל שארין לחיל‪ ,‬ובהם גם שני בניו‪ ,‬תאומי רוּמאלה‪ ,‬והם עדיין נערים‪ ,‬לא צימח זקנם‪ .‬לפני השערים שרף‬
‫את אוהל משכבו‪ ,‬ושעיר עיזים זבח כמשפטו תמיד; לנגד הגדודים ניסך את דם הזבח‪ ,‬והמית כל ברית לסרד עם‬
‫ע ֵרבי ביתם ‪ . 29‬אז תקעו בשופרות‪ ,‬וקראו בשם ניזומה‪ ,‬בת הנקמות‪ .‬עשרה מן הגדודים עלו צפונה עם המלך‬
‫בדרך העולה מדא ַרש‪ ,‬ושני גדודים נהג נישאנט דרומה ובן‪-‬ואדין עמו‪ ,‬אל מעברות ההר מנגד לדושאנה‪.‬‬
‫‪*‬‬
‫‪‬עת הגיעו אל דושאנה‪ ,‬פתח רקאש את שעריה‪ ,‬ויצא לקראת החיל עם טובי הקרת‪ .‬ברוב הדר וטקס הקביל את‬
‫פני נישאנט‪ ,‬ומשתה מלכים ערך לו בהיכל העיר‪ .‬אבל אל בןואדין לא אמר דבר‪ ,‬ולא בירכו כדת; בין שומרי‬
‫ראשו הכין את כס סאסראר‪ ,‬וציום לשמור את צעדיו‪.‬‬
‫‪‬אמר רקאש‪:‬‬
‫‪“‬ברוך תהיה‪ ,‬נסיך הארץ‪ ,‬ונתברך בך‪ ,‬כי דרכו רגליך על עפר דושאנה! למצוותך יסור כל איש‪ ,‬ואת חובתי‬
‫ידעתי; ַרקא ַמן‪ ,‬בני‪ ,‬ילך אתך בראש חיל המצב‪ ,‬וכל צידת הדרך מוכנה עמו‪ .‬אך בטרם תבקש את גורלך‪ ,‬נסיך‪,‬‬
‫דע את מנעמי הארץ‪ ,‬ושבע מטוב לאהיני!”‬
‫‪‬אות החגיגה ניתן‪ ,‬ונערי רקאש הובילו את קרואיו אל מושבם‪ .‬מחוללות דקות מותניים אצו פנימה לאולם‪ ,‬ועמן‬
‫נוגני טנבור וחלילי קנים; מעדנים יאים למלך הוגשו למסובים‪ ,‬ולא חסר היין מגביעם‪ .‬בראש המסובים הוכן‬
‫מושב נישאנט כרום מעלתו‪ ,‬אך את סאסראר הושיבו עם פחותי המוזמנים סמוך למבואות‪ ,‬ליד שומרי רקאש‪ .‬קם‬
‫סאסראר ממושבו‪ ,‬וחרד כל איש למראה פניו‪ ,‬כי אדמו עיניו מזעם‪ ,‬והרעיד קולו את עמודי הבית‪.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪“‬אכן רעים נאים חברנו למשתה הערב! ומה נטעם פה יחד? יין או ברזל?”‬
‫‪‬באין לו חרב או חנית‪ ,‬כרך על כף את כנף בגדו‪ ,‬והסיר שפוד לוהט מעל אגן הגחלים‪ .‬מהומה נפלה בחדר‪,‬‬
‫ושומרי רקאש סבוהו‪ ,‬ידם על ניצבי חרבם ומבטם אל אדונם‪ .‬אך בטרם זע רקאש‪ ,‬קם נישאנט‪ ,‬נשא ידיו‪ ,‬והס‬
‫הושלך בחדר‪.‬‬
‫‪‬אמר נישאנט‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬היכן נחבאת‪ ,‬בן‪-‬דושאנה? איה רעי‪ ,‬סאסראר‪ ,‬אשר אהבתי כנפשי?”‬
‫‪29‬‬
‫"כל ברית לסרד וערבי ביתם”‪ :‬בני סרד ופטרוניהם מבני טאר‪ .‬בדומה לשארין והימאדרה‪ ,‬בניהם של בעלי ברית הוחלפו‬
‫ביניהם הן כאות לאמון והן כבני ערובה‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫‪‬ובדברו ירד אליו‪ ,‬אוחז גביעו כדרך חוגגים‪ .‬מפני נסיך הכתר נסוגו השומרים‪ ,‬ובן ואדין נגס מן הצלי אשר על‬
‫השפוד‪.‬‬
‫‪‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬בגחלי ָצלי רומצת אש ַרקאש‪,‬‬
‫‪‬אך אם תישוב בה רוח‪,‬‬
‫‪‬גם יער יישרף בה”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬אמר רקאש‪:‬‬
‫‪“‬מי יידע את לב הנוער? יימזגו נא במידה היין והמים‪ ,‬ואל ישבית שיכור את נועם המשתה!”‬
‫‪‬אז חייך בלי חמדה‪ ,‬ובדברו מחא כפיו‪ ,‬לאות כי יתחדש הזמר‪ .‬אף סאסראר‪ ,‬כדרך חוגגים‪ ,‬נשא גביעו עם בן‬
‫שארין‪ ,‬אך לא שתה מיין רקאש ולא טעם מאומה מכל אשר הוגש לו‪ .‬באשמורת השנייה קמו ויצאו להר‪ ,‬ואיתם‬
‫רקא ַמן‪ ,‬נוהג אלפיים איש מחיל העיר‪ .‬בטרם יגונב דבר אל חיל אוּ ְרשארה‪ ,‬מיהרו בחושך אל מעברות הזאד‪.‬‬
‫‪‬ככה זממו‪ ,‬אך עצתם הופרה‪ :‬בצאת הישא ְקשה לחופשי‪ ,‬מיהר ובא עם אנשיו אל קריית אורשארה; לב‪-‬נוקם יבין‬
‫ללב‪-‬נוקם‪ ,‬ובבינת ליבו הזאת ראה ללב שארין‪ ,‬וגילה את מחשבתו לפני ניהאת בן ארה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*.‬‬
‫‪‬מעל למעברות ההר ניצבת מצודת אורשארה על גב מצוק קדומים שגיא‪ ,‬שמראיתו כדמות ענק‪ .‬בני קוש סחים כי‬
‫זה הוא אורשו האדיר‪ ,‬וכאן קפא לאבן‪ ,‬כדבר השיר אשר בפי חמשת העמים‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬אז שבוּ הענקים את יאהוּ ויָא ִהיני‪,‬‬
‫‪‬כלאו את האלים בהר‪,‬‬
‫‪‬במערת הדים‪ ,‬בבטן אדמה‪.‬‬
‫‪‬על פני מבוא המערה‬
‫‪‬הושיב אָזָאד מרגיז הארץ‬
‫‪‬את אוּ ְרשוּ‪ ,‬קטון בניו"‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫‪‬ממרומים יטיל צלו‪ ,‬ומבטו רכון למטה‪ ,‬שש מאות אמה מעל עוברי הדרך; מצפון ומדרום מתלוליו זקופים כקיר‪,‬‬
‫וממזרח לו יחבור לרכס העולה צפונה‪ ,‬ארבע מאות אמה מעל לצוק אורשארה‪ .‬אך מערבה מן העיר נוח המורד‪,‬‬
‫ויורד בלי זעף אל כרמי גפנים‪ .‬שם עומדות חומות אורשארה למגן על דרך סרד הסובבת את הצוק מדרום‬
‫מזרחה‪ .‬שם ישב ניהאת לבטח‪ ,‬חולש ממרומי הצוק על מעברות ההר; שיירות סוחר חסו בו ומילאו את‬
‫‪‬‬
‫אוצרותיו‪ ,‬ושני ריבוא חייל חרדו למצוותו‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫ר’ נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪‬בבוא הישאקשה אל ניהאת‪ ,‬פקדוהו גם ארהאן וקירין‪ ,‬אשר חשקה נפשם לצוד איָל וצבי בהר‪ .‬מששמעו את דבר‬
‫הישאקשה שמוהו הנסיכים לשנינה וקלס‪ ,‬ואף זאת אמרו‪ ,‬כי בלי ספק נפוצו כבר כל יושבי וָּ ִאין מפני גיסות בן‪-‬‬
‫ְדראד ‪ 31‬אבל ניהאת גער בהם והיסה את לעגם בנהמת ליבו‪.‬‬
‫‪‬אמר ניהאת‪:‬‬
‫‪“‬על מה הלעגתם‪ ,‬בני אחי? על לעגי שפת המבשר הסח כי אש נפלה בבית? אוצו‪ ,‬בני ביהאן‪ ,‬לנֶשק; ניזוּמה‬
‫מטפסת בשבילי ההר!”‬
‫‪‬כך התנער ניהאת בן‪-‬אָרה‪ ,‬איום בשיבתו וממהר למעש; רץ מהיר שלח לסרד אל אחיו בּיהאן‪ ,‬ואת פקודותיו‬
‫הודיע לראשי חילו‪ .‬בראש חצי צבאו‪ ,‬ריבוא תופסי חנית וחרב מבחירי החיל‪ ,‬שלח את בני אחיו צפונה‪ ,‬לתפוס‬
‫את מעברות ההר אשר מעל לדא ַרש; ומן הנותרים עימו שלח אלפיים איש להעמיק את החפיר ולחזק ממערב את‬
‫ביצורי אורשארה‪.‬‬
‫‪‬אך טרם נשלמה מלאכתם‪ ,‬ועם ערב כבר הגיע חיל בני טאר אשר נטה את מחנהו מנגד לחומות‪ .‬ניהאת‪ ,‬שלא‬
‫שיער עד מה זעום הוא צבא אויביו‪ ,‬ירא פן רק חלוץ הוא‪ ,‬והגיף את שערי אורשארה‪ .‬בלי פחד בליבו המתין‬
‫לאור היום‪ ,‬בוטח במצוקי ההר ובחומה אשר גדרה כל צר מבוא העירה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪*.‬‬
‫‪‬השבח למתינות הלב‪ ,‬אך עת יבטח בזהירותו‪ ,‬ייווקש גם זהיר הדרך‪ .‬על כן אמרו החכמים‪‘ :‬עת ירבץ על אם‬
‫הדרך‪ ,‬גם העז בנמרים ייפול בכף צייד’‪ ,‬וכן סופר בשיר הענקים‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪“‬ב ֵסתר צל קפאה ניזוּמה‪,‬‬
‫‪ ‬ובאשר ישבה בלי נוע‪,‬‬
‫‪‬שם ק ָברה אָזאד בארץ תחתיות” ‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬ברדת חשכה‪ ,‬יצא סאסראר בראש חמש מאות בני חיל‪ ,‬וביקש לו דרך בין בתרי ההר‪ .‬מצפון עלה‪ ,‬והעפיל‬
‫בשביל צבאים מעל צוקי אורשארה ממזרח‪ .‬קשורים איש אל רעהו על ֶכּתף המצוק‪ ,‬עשו הלוחמים דרכם ְבּ ֵסתר‬
‫לילה; אך עת הגיעו למורד‪ ,‬עמדו מלכת‪ ,‬כי משם ירד השביל פתלתול וצר על צלע התהום‪.‬‬
‫‪.‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫"הלאה‪ ,‬גיבורים‪ ,‬נלך! הן על שבילים תלולים מזה רצתי בנעוריי עם נערים בני קוש! התירו את החבלים‪ ,‬תלו‬
‫קשתות על גב‪ ,‬תפסו בקיר‪ ,‬ורדו! "‬
‫‪33‬‬
‫כלטאות בקיר הסלע ירדו אחד אחד כל אותו הלילה‪ ,‬אך אחדים שמעדו נפלו אל התהום‪ ,‬ועם סלעים מידרדרים‬
‫התנפצו בשאון מפולת בין עצים מתחת‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪" ‬נפוצו כל יושבי וואין”‪ :‬השניים לועגים לעוורונו ולחוסר אוניו של שארין‪ :‬וואין הוא מחוז טאראני השוכן מערבית‬
‫לאמטאר‪ ,‬בכיוון ההפוך לדרך אל ממלכת סרד‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫‪ ‬ר’ נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫"התירו את החבלים"‪ :‬במורד תלול שהאחיזה בו רופפת החבל שקשר את היורדים זה אל זה סיכן אותם באסון שרשרת‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫"צבאים עוברים בהר"‪ ,‬אמרו שומרי אורשארה‪ ,‬אבל לא עוד ראו אור יום‪ .‬עד רדת אחרוני החיל‪ ,‬נחבא סאסראר‬
‫בסבך שיחים‪ ,‬ובטרם שחר הסתער מגב העיר‪ .‬כעדת בני אופל מגיחים מחושך‪ ,‬התנפלו בקול תרועה על המחנה‬
‫הנם‪ ,‬מכים באלה שניעורו‪ ,‬ומבעירים כל אוהל‪ .‬עד מהרה נישאה האש מערבה ודרומה‪ ,‬וחיל סאסראר הולכים‬
‫אחר האש‪ .‬על תרועתם נוסף עתה קול ענות השבר מתוך המחנה‪ ,‬ודימו אנשי ניהאת כי אין מספר לאויביהם‪.‬‬
‫בחרדת ליבם הקיצו‪ ,‬נסים מאש אל חרב וחוזר חלילה‪ ,‬עד ברבות המהומה היתה ידם איש ברעהו‪ ,‬וכל איש פנה‬
‫להציל נפשו‪ .‬רבים קפצו אל התהום אחוזי שלהבת‪ ,‬ואחרים הרסו אל שערי העיר מפני הבערה‪.‬‬
‫מ ֶעברי השערים קידמו פניהם אנשי נישאנט‪ ,‬אך לא גדרו את דרך ההמון אשר שטף החוצה‪ ,‬אלא היכו בהם ככל‬
‫אשר יכלו; מאימת חרבם דחקו הנמלטים קדימה‪ ,‬ובהתאמצם לצאת דרסו איש את רעהו בין השערים‪.‬‬
‫מן המבצר ראה ניהאת את חייליו ברעתם‪ ,‬נקטלים בכל מקום ונפוצים בלי מוצא בקרת הבוערת‪ .‬עודו שוקל מה‬
‫יעשה‪ ,‬הפכה הרוח את פניה ונשבה צפונה‪ ,‬והאש פנתה אל המבצר; שטף הבורחים דלל‪ ,‬וחיילי נישאנט‪ ,‬שטפו‬
‫אל תוך העיר‪.‬‬
‫"יד טאהירה היא"‪ ,‬סח ניהאת ברפות רוחו‪ ,‬ובקוראו אליו את אַנְ ָמה ו ִהייָא ַרם‪ ,‬הכין נפשו למות; אך בעודו מרחיק‬
‫נפשו‪ ,‬קורא בשם המוות‪ ,‬בא הישאקשה במרוצה ‪. 34‬‬
‫אמר הישאקשה‪:‬‬
‫"קום‪ ,‬בן אָרה השגיא‪ ,‬כי פחד שוא בעקביך‪ ,‬ודוחק הזמן! קום צוה על המשמר ונצא מזרחה! היטב ידעתי את‬
‫הדרך שממנה באה הרעה הזאת; דע כי רק מתי מספר יכלו לרדת בה‪ ,‬וכנסים מפני ההד היו גדודי אורשארה‪.‬‬
‫צוה‪ ,‬אבי‪-‬הגיבורים‪ ,‬ויאבדו אויביך! כי בנקל נכה את היורדים בהר‪ ,‬ואחר נישא חרבנו אל הבאים בשער‪ .‬צוה‪,‬‬
‫ניהאת‪ ,‬נלך!"‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"חי צופנת הגורל המולכת לבדה! הקהילו את החיל!"‬
‫‪35‬‬
‫השופרות נתנו קולם‪ ,‬והסתער נגיד אורשארה בראש משמר המצודה‪ ,‬אלפיים איש בחירי חילו; איומים בייאושם‬
‫נפלו על תוקפיהם כ ֶחתף‪ ,‬ודחקום מזרחה עד הסלע‪ .‬שם עמד סאסראר עם שארית חילו‪ ,‬וגבו להר; אחד אחד‬
‫נסוגו במעלה השביל‪ ,‬כחמישים בני חיל‪.‬‬
‫אז הפך ניהאת פניו לעבר החומות‪ ,‬אבל הישאקשה הכביר שאג מלוא גרונו‪ ,‬וקל כנמר הרים טיפס במעלה‪ .‬מאה‬
‫אמה עלה בשביל‪ ,‬מהפך בגרזינו ושואף נקם‪ .‬שמאלו בקיר הסלע‪ ,‬וימינו למחץ‪ ,‬איש אחר אחיו הרג בלוחמים על‬
‫פני השביל הצר; שבעה עשר מהם קטל‪ ,‬ואחרים הטיל אל התהום‪ .‬חמוץ דמים עשה דרכו על פני גופות גברים‪,‬‬
‫עד עמד מול בן השמש‪.‬‬
‫אמר הישאקשה‪:‬‬
‫"בן‪-‬ואדין‪ ,‬לאן תברח? היכון ללכת אל אביך‪ ,‬כי את דמך אצוק לנֶסך במשתה ניזומה!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"בוא ומוּת‪ ,‬איש הדמים! אכן גדול הוא חסד יאהוּ‪ ,‬כי הותיר לי זבח!"‬
‫‪34‬‬
‫‪36‬‬
‫"אנמה והייאראם"‪ :‬בני ניהאת‪.‬‬
‫"קורא בשם המוות"‪' :‬בשם ואלומה' ) ‪ - ( Waluma‬אל או פרסונה אלוהית של המוות ) ‪(Wlalunē‬‬
‫‪" 35‬צופנת הגורל"‪ :‬טאהירה‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫ימינו בסלע ושמאלו בחרב‪ ,‬הפך סאסראר פניו אליו‪ ,‬וברזל היכה ברזל‪ .‬כאָזאד ושיהאבּאן‪ ,‬אל בזרועותיו של אל‪,‬‬
‫כן היכו איש באויבו הגברים האדירים‪ .‬ברום שמיים כבר עמד השמש‪ ,‬ועדיין לא שבתו מאבחות חורפה ולהב‪,‬‬
‫עד תשו אבריהם ומכתם רפתה‪ ,‬וקהו גרזן וחרב ממחי זרועם‪ .‬אז סב סאסראר לאחוריו וסח לנערו‪" :‬אחוז בי‪ ,‬אל‬
‫תרפה!"‪ ,‬ובסכלו בשמאל את מכת הישאקשה‪ ,‬תפש בו בימינו והטילו לתהום‪.‬‬
‫כנדהמים חזו חיל סרד במפלת בן ההר‪ ,‬ולא קמה בם עוד רוח לעמוד במלחמה; ובאשר עמדו‪ ,‬כיתרום אנשי‬
‫נישאנט‪ .‬סלעים ניתכו בהם מעל וחיצים מנגד‪ ,‬ולא היתה להם תקומה עוד‪ ,‬כי בורות וסבך שיחים כל מרגלות‬
‫הצוק‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"השב את חרבך‪ ,‬ניהאת‪ ,‬ולא תמות בחרב! הן שאר בשרי אתה‪ ,‬ואין בך עוון!"‬
‫הביט ניהאת סביבו‪ ,‬ולא ראה מפלט‪ ,‬כי מפנים ומאחור כלתה אליו רעה‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"נכד דראד‪ ,‬בדרך אצילים דבקת‪ ,‬ולא תדע קלון! שובי חרב לנדנך!"‬
‫ובדברו נעץ חרבו בארץ‪ ,‬וכל חילו הניחו את נשקם‪.‬‬
‫כך תפסו באפס יד את מעברות אורשארה‪ ,‬ואת ניהאת הוליכו שבי אל טירת רקאש‪ .‬אלף איש הפקידו למשמר‬
‫אורשארה עם אירקאמו בן קאי‪ ,‬ומיהרו צפונה אל קריית בני סרד‪ ,‬לחבור אל הגדודים העולים מדא ַרש ‪.37‬‬
‫*‬
‫בשוכבו ובקומו‪ ,‬ארבע עשרה שנה‪ ,‬תיכן שארין את מסעו עד כי ראהו לפניו; מאופל עוורונו ראהו‪ ,‬כמהלך‬
‫בחיזיון אשר ידע עד תום‪ .‬בראש גדודיו פנה צפונה‪ ,‬אך לא אל מעברות ההר‪ ,‬כי אם אל גבול הוזאן‪ .‬בסתר ערפל‬
‫חצו את נהר הדראפנה‪ ,‬וחנו בסבך הגומא עד ירד הלילה‪ .‬מגבול ארפאן ירדו דרומה והקיפו את ההר‪ ,‬מסביב‬
‫לחיל בני סרד אשר על מעברות הזאד‪ .‬שישה ימים ארכה דרכם בנתיבות עקלקלות‪ ,‬על פני טרשים וערבה; אך‬
‫אין עצה אשר תצלח זולת עצת טאהירה‪ ,‬ועת קרב שארין אל דרך סרד‪ ,‬כבר חנו עליה קירין וארהאן‪.‬‬
‫ביום ההוא הגיע אל ביהאן הרץ אשר שלחו ניהאת‪ ,‬ודברו עמו‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"ברכת אלים על ראש המלך ושלומות מאת אחיו ניהאת! כנס‪ ,‬אחי‪ ,‬את צבאותיך לתהילת בני סרד‪ ,‬כי שב שארין‬
‫בן אחותך לעלות בהר!"‬
‫אבל ביהאן שאהבה משלה בו‪ ,‬לא שעה אל האיגרת‪ ,‬ואל אחיו שלח לאמור‪:‬‬
‫"שלומות מאת ביהאן בן ארה אל אחיו נגיד אורשארה הכותש אויביו! על מה חרדת‪ ,‬אחי? פן יצא החולד לצוד‬
‫את הנמר? הרם שוטך‪ ,‬ניהאת‪ ,‬ולמדהו לקח!"‬
‫אך עוד ביום ההוא‪ ,‬בצאת שארין עם לילה‪ ,‬כלתה רעה אל סרד‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫גדול הוא חסד יאהו‪ :"...‬מרמז לזירת הקרב שהישאקשה יצא ממנה חי‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫ע"פ תחשיבי הזמן של מעבר הכוחות‪ ,‬המרחק בין אמטאר לסרד דרך המעבר הצפוני היה קטן פי שלושה בקירוב מן‬
‫המרחק דרך המעבר הדרומי )ר' מוסף ‪ :3‬מפות ותרשימים(‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫*‬
‫למראה גדודי בני‪-‬טאר‪ ,‬חרדו אַ ְרהאן וקירין פן אבד חיל המצב‪ ,‬והעלו עשן לאות אל מעברות ההר‪ .‬אז חנו על אם‬
‫הדרך וחיכו למענה‪ ,‬אך זה בושש לבוא‪ .‬חילות שארין חנו גם הם והחליפו כוח‪ ,‬אך בנטות היום קרא אליו בן‬
‫דראד את שרי החיל‪ .‬עת דלקו הלפידים במחנה א ְרהאן וקירין‪ ,‬חמק שארין בחשכה; גדוד אחד לקח עמו‪ ,‬ושם‬
‫תחתיו את בנו מירדאת בראש הנותרים‪.‬‬
‫ממעברות הזאד ָקרב חיל המצב‪ ,‬וחנה בטרם לילה מהלך שעה אחת ממחנה ארהאן וקירין‪ .‬ביראתו פן יכתרוהו‪,‬‬
‫החיש מירדאת את מעשהו ומיהר דרומה בו בלילה‪ .‬כל גדוד חצה לשני ראשים‪ ,‬ואת חצי החיל נהג עמו להר;‬
‫ובעודו אורב על המורד‪ ,‬ציווה מירדאת על שאר חילו לסוב על הגבעות את צבא ארהאן וקירין‪ ,‬ולהמתין לאות‪.‬‬
‫כך כיתר את בני ביהאן בתשעה גדודים קלים‪ ,‬וממקומו הבעיר אבוקות לאות‪.‬‬
‫כזאבים עטים בלהק‪ ,‬הסתערו מן הגבעות אַ ְש ְט ָרא ַדאר‪ ,‬דאגוֹל ויֶ ֶרם‪ ,‬ועוד בני סרד מתעשתים לקדם פני אויביהם‪,‬‬
‫חיש נסוגו התוקפים‪ ,‬ומן הגבעות מנגד ירדו אָלוֹש‪ ,‬אַ ְלאוֹל‪ ,‬ו ְסוַּאדי ְסטאן‪ ,‬וחלפו כחתף בלב המחנה; אחריהם‬
‫פשטו הידאם‪ ,‬אָ ָראש והאנָה‪ ,‬ובתורם הגיחו שוב אַ ְש ְט ָרא ַדאר‪ ,‬דאגוֹל ויֶ ֶרם‪ .‬כך שבו וזרעו בחיל מהומה ופחד‪,‬‬
‫פעם מצד זה ופעם מאחר‪ ,‬עד לא ידעו עוד אויביהם מנין תיפתח רעה‪ .‬אז בקול ענות פחדים עט מירדאת עם שאר‬
‫גדודיו על החיל הנדהם‪ ,‬שנמלט משם צפונה אל מחנה חיל המצב‪.‬‬
‫כעדר תאואים הנס מן הנמר‪ ,‬נפוצו חיל א ְרהאן וקירין להציל נפשם‪ ,‬מותירים את נופליהם לטרף הרודף; כך נסו‬
‫עד הגיעו אל תוך המחנה‪ ,‬אך בחשכת הלילה נזעקו יושביו מפחד הבאים‪ ,‬ועת חרד כל איש מפתח אוהלו‪ ,‬היתה‬
‫חרבם איש באחיו‪.‬‬
‫כך‪ ,‬באבדות מעט‪ ,‬המשיך מירדאת ל ֶס ֶרד‪ ,‬ואין מונע בעדו‪.‬‬
‫*‬
‫בטרם צאת שארין מטאר‪ ,‬חשו לפניו לסרד נאגוּ ואנשי סודו; מאה פרדות עמסו בארגמן ומשי‪ ,‬ענבר‪ ,‬בשמים‬
‫ומושק‪ ,‬ובשיירת סוחרים עשו דרכם העירה‪ ,‬עוטי מסוה רוכל‪ .‬שם פרשו את מרכולתם והתמקחו לרווח‪ ,‬אך את‬
‫אוזנם היטו לדבר יושבי הקרת‪ ,‬ופקחו עינם על הארמון‪.‬‬
‫לא הרחק מן החומות‪ ,‬על תל עפר כבוש‪ ,‬שלושים אמה גובהו‪ ,‬התנשא ארמון ביהאן מעל חוצות העיר‪ .‬ליד‬
‫השערים ניצב בית המשמר‪ ,‬ומשכנות המשרתים סביב לבית המלך‪ .‬בין ההיכל והחומה‪ ,‬נסתר משאון הקרת‪,‬‬
‫השתרע הרמון ביהאן בין עצי גנו‪ .‬שני מבואות סתרים ירדו מבית המלך‪ :‬האחד יוצא דרומה‪ ,‬אל כיכר העיר‪,‬‬
‫והאחר אל החורשות מעבר לחומה‪ ,‬אשר בהן ציחק בן אָרה עם נשות חיקו‪.‬‬
‫כנמר אשר יידע משכנות שפנים בסלע‪ ,‬כן ידע שארין את כל מוצאות העיר ומבואיה‪ .‬מקץ שלושה ימים בדרך‪,‬‬
‫שלח אל נאגו רץ מהיר‪ ,‬והודיעו על דבר בואו ואת אשר יפעל‪.‬‬
‫רב המרגלים ידע את מעשהו‪ ,‬ולמועד‪ ,‬עם רדת יום‪ ,‬הקהיל את כל אנשי סודו‪ .‬בסתר חשכה חמקו בסמטאות‪,‬‬
‫וכצללים עברו ובאו עד כיכר העיר‪ .‬שם ירדו משער הסתרים הבא מן הארמון‪ ,‬ובמפגש המבואות פנו אל החומה‪.‬‬
‫את השומרים המיתו בחבל ובסיף‪ ,‬ופתחו לפני שארין את פתח המבוא‪ .‬חיש שטף ובא החיל‪ ,‬ופשט בלי קול על‬
‫היכלות ביהאן‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫במחנה עצום ורב‪ ,‬שלושה ריבוא בני חיל‪ ,‬חנו צבאות בני סרד מסביב לעיר; אך לא יכלו עתה להושיעו במאומה‪,‬‬
‫כי כדוב במערתו סבוהו הרודפים‪ .‬שאננים על משמרתם הוכו שומריו כחתף‪ ,‬ומטו בלי מפלט‪ .‬נקטלים בכל מקום‬
‫קראו איש אל אחיו לעזר‪ ,‬ויתרם הפכו פניהם‪ ,‬נרדפים על צווארם במסדרונות‪ ,‬בחצרות ובחדרי המשרתים‪.‬‬
‫כמנהגו עם לילה‪ ,‬קם ביהאן‪ ,‬רועה הארץ‪ ,‬מתחבט כדג ברשת בת אוֹפּאלי‪ ,‬ושוטט מוכה תשוקה על פני חדרי‬
‫נידאד‪ .‬הולך ושב‪ ,‬נדד בין חדרים‪ ,‬ופקד באין מנוח את נשיו ופילגשיו‪ .‬שם לכדוהו הפושטים‪ ,‬עירום בלי בגד‬
‫לעורו‪ ,‬ועקרוהו מיצועי אחת מן הנשים‪ .‬בנחושתיים השליכוהו אל בית האסורים‪ ,‬ואת חותם בית‪-‬ארה הוציאו‬
‫מידו‪.‬‬
‫בשם ביהאן שלח אז נאגו איגרת אל שרי חילו‪ ,‬וציוָם בצו המלך להניח את חרבם לפני שארין בסרד; אך בבוא‬
‫שרי החיל‪ ,‬אסר אותם אותם שארין‪ ,‬ושלח תחתם את רבהסריסים ַפּא ְרנָאת‪ ,‬ואת זקני היועצים‪ ,‬יאמיש‪ ,‬רוּאין‬
‫וקאשיוואן‪ .‬ביד ַפּא ְרנָאת נתן איגרת‪ ,‬מכתב ריבון בני סרד החתום בחותמו; וזאת ציווהו בו‪ ,‬לצאת בראש החיל‬
‫אל ערבות סי ְר ָדאלה‪ ,‬ולהביא אליו משם את הימא ְדרה בנו‪.‬‬
‫בשם ביהאן הודיע נאגו‪ ,‬כי נכרתה ברית המלכים‪ ,‬ואל כל שועי בני סרד שלח ביד שליחיו לאמור‪" :‬בעוד שלושה‬
‫ימים יחוג המלך את חגו‪ ,‬לתת תודה על שלום הארץ‪ ,‬אשר בברית מלכים ייכון‪ .‬בואו אצילי בני סרד וישיש‬
‫ליבכם בברית אשר חיים בה! אל ייפקד מן המשתה אף איש מאוהבי בן ארה‪ ,‬כי חמורה מצוות המלך להחיות‬
‫ולהמית!"‬
‫חיל טאר ירד עתה העירה‪ ,‬ותפס באין מפריע את החומות והצריחים‪ .‬אך לב בן דראד לא נח עדיין‪ ,‬ושב ציוה על‬
‫נאגו רב המזימה‪.‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"שלח וקרא אליי את א ְרהאן וקירין‪ ,‬ואם ילכו איתך‪ ,‬מוטב‪ ,‬אבל אם יחשו מבוא‪ ,‬אמור להם כי ערובות ביהאן‬
‫הם לברית אשר כרת לי‪ ,‬וכי אם לא יבואו‪ ,‬יוּבל תחתם ביהאן אל קריית אמטאר‪".‬‬
‫ביום ההוא שש לב שארין ומתק אוכלו בפיו; לא עוד שכן באוהל‪ ,‬ולא שכב על אדמה קשה‪ .‬על ערש מלך נח‪,‬‬
‫ובהרמון פקד את הנשים למול עיני ביהאן‪ .‬משכילה את מעשהו‪ ,‬ניקר המלך העיוור את עיני ביהאן‪ ,‬וציוה להביאו‬
‫אל אולם המלך‪ .‬שם ישב שארין על כס מלכי בית ארה‪ ,‬וביהאן מוטל למרגלות הכס‪.‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"התבונן היטב‪ ,‬בן‪-‬ארה! צפה על ארץ חושך אשר אין חקר לה! כי חי טאהירה‪ ,‬באה עת חשבון‪ ,‬וקום תקום היום‬
‫לפני כיסא אביך למשפט ניזומה הנוקמת עוול! בשתי עיניך כבר שילמת על עיניי אשר ניקרת‪ ,‬ואם בחיק נידאד‬
‫רוית מנעמים‪ ,‬הן כבר מחיתי כל חמדה מעל ליצועיך‪ .‬אך לא שלמה באלה מנת פשעיך‪ ,‬מלך! כי עוד נותרו‬
‫לשילומים דמי קאי אחי אשר שפכת בזדון ליבך הרע‪ .‬מות אפוא איש הדמים‪ ,‬ויהיה דמך לנסך על קבר קאי בן‪-‬‬
‫דראד!"‬
‫על ברכיו זחל מ ֵכּה השאקים‪ ,‬זקן עיוור ואין אונים אשר אבד לו צלם מלך; ומתבוסס באנקתו‪ ,‬גושש לו דרך‬
‫בידיו על מעלות הכס‪.‬‬
‫אמר ביהאן‪:‬‬
‫‪36‬‬
‫"ריבון הנקמות! הלא שבעת נקמה בכל אשר עשית? בשם אמך הימא ְדרי ואם בכורך אימאל‪ ,‬זכור את חסדיי ולא‬
‫את רעתי ‪ ! 38‬זכור את ילדותך בסרד‪ ,‬וחוס על שׂיבתי!"‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"עתה ערב קולך‪ ,‬ביהאן‪ ,‬אבל חסוך דברים; כי מעל כתפי אחי את ראשך שלך הסרת‪ ,‬ובאשר זרעת‪ ,‬שם אתה‬
‫קוצר!"‬
‫אמר ביהאן‪:‬‬
‫"אכן כפתי לא יבין הפחתי אש באוד עשן! אין אשר יידע את דרך גורלו‪ ,‬וסוף כל מעשה כנעורת‪ ,‬באש הזמן שלא‬
‫תדע שובעה‪ .‬כי כן הוא דבר החכמים‪' :‬נחש החמ ָת בחיקך‪ ,‬ומה תלין על כי נוּשכת?' קשה נשיכתך‪ ,‬שארין‪ ,‬אך‬
‫אם נגזר עליי המוות‪ ,‬עשה עמי עוד חסד אחרון‪".‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"עד אנה תתחנן עוד‪ ,‬מלך‪ ,‬לרחמים שלא יָדע ליבך?"‬
‫אמר ביהאן‪:‬‬
‫"רק זאת עוד אבקש‪ ,‬בן ְדראד‪ :‬כי תשיר לי בת דושאנה עוד פעם משיריה"‪.‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"עד אנה עוד תוגיע את אוזניי‪ ,‬עלוב? קראו לבת‪-‬דושאנה‪ ,‬ואם תח ַפּץ‪ ,‬תשיר לו!"‬
‫עלתה ובאה בת‪-‬ואדין‪ ,‬אשר קולה יאיר לב גבר‪ ,‬ומול שני המלכים שמאור עינם כבה‪ ,‬ניצבה כאור עולם אחר‬
‫שגם עיוור יראנו‪ .‬כך עמדה הבת בלי דופי‪ ,‬קוראת בשם טאהירה‪ ,‬ונתנה קולה בשיר‪ ,‬שאילנות וציפורים ינודו‬
‫לשמעו; על ייסורי הארץ שרה בת‪-‬דושאנה‪ ,‬ועל מכאוב וצער‪ ,‬שגם אלים ידעוּ‪.‬‬
‫‪.‬אמרה נידאד‪:‬‬
‫"בטרם הרחיקו שמים מארץ‪,‬‬
‫עת הטילה טאהירה בין יש לבין אַין‬
‫עולמות אחר עולמות‪,‬‬
‫צ ַרת אלים ראיתי על פני אבנֵי גורל!‬
‫עת אבדון היה חוקם‪ ,‬חרדו האיתנים;‬
‫כי פערה אם הענק לועה על אדמה‪,‬‬
‫וח ְרבה הארץ בלי גשם ובלי אור;‬
‫למשיסת אָזאד היה השמש‬
‫ומדמו שתו בני אופל בקצה המערב‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫הימאדרי ואימאל‪ :‬אחותו של ביהאן ובתו‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫ָשבוּ הענקים את יאהו ויאהיני‪,‬‬
‫כלאו את האלים בהר‪,‬‬
‫במערת הדים‪ ,‬בבטן אדמה‪.‬‬
‫על פני מבוא המערה‬
‫הושיב אזאד מרגיז הארץ‬
‫את אוּ ְרשוּ‪ ,‬קטון בניו‪.‬‬
‫וחשכה בלי אור‪,‬‬
‫חרבה הארץ באין גשם ְ‬
‫עת ילידי ענק חיוורים‬
‫שיחרו ַלטרף במשכנות אדם‪".‬‬
‫כך שרה בת‪-‬דושאנה‪ ,‬ולא זכר עוד איש חלקו‪ ,‬כי צער הגורל הכריע את ליבם‪ .‬אז נדמה רגע‪ ,‬ושוב שלחה ידה‬
‫לנבל‪ :‬בשיר בהיר נתנה קולה‪ ,‬אשר דברו מאיר כשחר‪ ,‬וצלילו שוטף כפלג בהתחדש אביב‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"הן עוד מתוק האור‪ ,‬והאויר כיין‪,‬‬
‫יסמין עודו ֵמנֵץ‪ ,‬קיכלי עודו ַמ ְצוִיץ‪.‬‬
‫לכו לכם בני‪-‬אופל האורבים ַללב‪,‬‬
‫כי בהירה דרכּי ופקוחות עיניי‪:‬‬
‫באין רו ֶאה נפקח לבי‪ ,‬ורוחי לשמש‪,‬‬
‫באין רואה‪ָ ,‬בּרוּח‪ ,‬נדים א ְלמון וָ ֶאדר‪".‬‬
‫עתה הפכה פניה אל שרי החיל‪ ,‬והטעימה מלותיה‪ ,‬מלה אחר מלה‪ .‬בהמיית קינה היכתה במיתרים‪ ,‬אך בקול רונן‬
‫בלי צער הנעימה את שירה‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"עת כבה ְמאור הארץ‪ ,‬אל אקרא ָלאופל יום!‬
‫בלי מוֹרא אסוּר מצל‪ ,‬ותוּאר עינִי לראות‪:‬‬
‫מי אשר כבו עיניו ֵמראות את דרך החיים‪,‬‬
‫הלא גם לא יראה בבוא עליו המוות;‬
‫אך היודע אור‪ ,‬יידע את מעשהו‪,‬‬
‫ושמו יינון לעד בין מבקשי החסד!"‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"די בזה‪ ,‬ברוכת לאהיני! טוב שירך לנוחם לב‪ ,‬אך עז מנשוא לזה שגורלו נגזר! אך שוב תשובי אל אמטאר‪ ,‬ומי‬
‫ייתן ובת אופאלי תבשר לך אושר‪".‬‬
‫‪38‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"חסדך ייכון לעד‪ ,‬מלך שאויביו ייחתו‪ ,‬אך מה בוששת לבקש לי אושר! באש ליבי כליתי‪ ,‬וכאוד מן השריפה ניצל‬
‫בשרי וחי; אבל אחת ביקשתי לי‪ :‬להיות לא ֶפר‪ .‬תנני ואלך היום אל משכנות הנדר אשר בסתר זאד; שם‪ ,‬בעבודת‬
‫טאהירה‪ ,‬אאכל נא אש באש‪ ,‬ואולי אמצא מנוח‪".‬‬
‫"כן יהי"‪ ,‬אמר שארין‪ ,‬ושילחה מעל פניו; "קראו לתליינים ויוצא ביהאן!"‬
‫אז ציווה כי יהרגוהו בחצר המטרה‪ ,‬במקום אשר המית בו את קאי נסיך אמטאר‪.‬‬
‫כך מת ביהאן‪ ,‬משענת סרד‪ ,‬אחר שומעו את שיר נידאד‪ .‬במסתרים הומת‪ ,‬ודבר מותו נשמר מבני הארץ‪ ,‬אבל‬
‫ביום ההוא נפל בהימאשאיה שער המקדש‪ ,‬וקול קינה הילך בין עמודיו‪ .‬אהוב עמו היה ביהאן‪ְ ,‬שׂבע נצחונות‬
‫ועונג‪ ,‬ובניו עזים בלי חת‪ ,‬ולא יימוט דברם‪.‬‬
‫*‬
‫אף כי צלחה מזימתו עד הנה‪ ,‬ידע שארין מה דל כוחו מול המוני אויביו‪ ,‬ועת נשלם המעשה‪ ,‬ירא פן ייוודע גורל‬
‫ביהאן לצבא בני סרד‪ ,‬וישוב העירה‪ .‬אז קרא לבנו מי ְרדאת‪ ,‬נכד נימידאד‪ ,‬ושלחהו בחשאי לבקש לו עזר מריבון‬
‫הוזאן‪ .‬אף את דברו לבת ואדין מילא כמשאלתה‪ ,‬ושלחה ביד מירדאת להבטיחה בדרך‪ .‬חיש האיץ בו לדרכו‪ ,‬ואת‬
‫הידאם הפקיד תחתיו על שרי החיל‪ .‬שש במזלו הטוב‪ ,‬ציווה כי יימזג היין באולם המלך‪ ,‬ואת הידאם שלח לחתום‬
‫את מעשהו‪.‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"מהר למצוָתי‪ ,‬הידאם‪ ,‬העז בגיבורים! שלח ידך בתליינים‪ ,‬אל ת ַחיה אחד‪ ,‬ושמור את ראש ביהאן לבל יראנו‬
‫איש"‪.‬‬
‫שרי שארין חזו בנקמתו‪ ,‬ולבבם נדהם מבלהה; ממצוותו לא סרו‪ ,‬וכבשו ליבם‪ ,‬אך עת הוכרז משתה הברית‪ ,‬חרדו‬
‫גם על א ְרהאן וקירין‪ ,‬רעיהם מנוער‪ ,‬אשר קראם המלך אל החג‪ .‬ככה החשו‪ ,‬אך עת יצא מירדאת מסרד‪ ,‬נועצו‬
‫יחדיו‪.‬‬
‫אמר הידאם‪:‬‬
‫"רעיי‪ ,‬שרי החיל; אל יירע דברי בעיניכם! לתהילת המלך נלחמנו גם יכולנו‪ ,‬אך מה נורא הזמן! כדת אסרנו‬
‫מלחמה על קירין וארהאן שגיאי הרוח; כי זה חוקם של אצילים‪ ,‬לצאת לקרב בצו מלכם‪ .‬אבל עתה‪ ,‬חושש ליבי‪,‬‬
‫כלתה גם אליהם רעה‪ ,‬וכבני בליעל יוצאו אל ההורגים‪ .‬הלא אף אנו‪ ,‬מנעורינו נחשבנו לרעי המלך‪ ,‬אך ראיתם‬
‫מה קלו חיינו בעיניו! זכרו‪ ,‬אחים‪ ,‬את הטובים שברעינו‪ ,‬אשר אבדו משחקים בזירת המלך"‪.‬‬
‫אמר אַ ְלאוֹל‪:‬‬
‫"אם לא מלאה נקמת בן‪-‬דראד‪ ,‬אין מה שימלאנה! ניזומה הנוקמת שוכנת בקרבו‪ ,‬ועל חשכת עיניו הוסיפה את‬
‫חשכת הלב‪ .‬אמת דברך‪ ,‬הידאם‪ :‬בחצר ביהאן גדלנו עם שארין‪ ,‬ארהאן וקירין; אך לב המלך מת‪ ,‬וחסד נעורים‬
‫לא עוד ישמור לאיש"‪.‬‬
‫אמר ְסוּאדי ְסטאן‪:‬‬
‫"אם כך נגזר‪ ,‬אין להשיב את לב שארין מן הדבר הזה‪ .‬אך החשו‪ ,‬רעים‪ ,‬פן יבולע גם לנו! כי זה הוא דבר‬
‫החכמים‪' :‬בלכתך אל הנמר‪ ,‬אל תבקש את עקבותיו במקדשי החסד‪ ,‬ובשובך הפוך פנים ולך לאחוריך'‪".‬‬
‫‪39‬‬
‫אמר דאגוֹל‪:‬‬
‫"נמר אחד ראית‪ ,‬אך לא את האחר! כי אם נמרה את פי המלך‪ ,‬אכן נומת על חטא מרדות; אבל אם נחזק ידיו‪,‬‬
‫נאשם במעל‪ ,‬ובלי ספק נאבד עמו בשוב צבא סרד אל העיר‪ .‬בין כך וכך אבוד נאבד‪ :‬כי לא נוכל לברוח ולא‬
‫להישאר!"‬
‫אמר יֶרם‪:‬‬
‫"אך אם נגזרנו‪ ,‬מה נתמהמה? ממה נירא‪ ,‬אחיי? תדבר לנו זרוענו ולא פינו! כי עתה אחת הדרך בה תקום‬
‫ישועתנו‪ :‬יישא שארין בגורלו ואל נאבד כולנו‪ .‬הלא מפי אישה למדנו מה קל המעשה‪ ,‬ולאוזנינו לבדן כיוונה‬
‫דברה לאמור‪' :‬מי אשר כבו עיניו מראות את דרך החיים‪ ,‬גם לא יראה בבוא עליו המוות'‪".‬‬
‫אמר האנה‪:‬‬
‫"כבוש ליבך ונצור לשון‪ ,‬ירם הפוחז כמים! אם גם הרשיע הנמר‪ ,‬אל תוכיחו התרנגולת!"‬
‫חורק שנו קם ירם ושלח ידו לחרב‪ ,‬אך אשטראדאר‪ ,‬הגבר האדיר היסהו ודיבר אל האנה‪.‬‬
‫אש ְטראדאר‪:‬‬
‫אמר ְ‬
‫"רוחו של בן חורין אחת היא; פחד מפני הפחד‪ ,‬האנה! כל הירא את העולם‪ ,‬מוטב לו אילו לא נולד‪ ,‬ולא ייכון‬
‫דברו בקרב אצילים!"‬
‫אמר האנה‪:‬‬
‫"רק הבוזים את חייהם יוקירו את חוכמת המוות‪ ,‬אבל יודעי הזמן יוקירו את חוכמת החי"‪.‬‬
‫אמר הידאם‪:‬‬
‫"אמת דיברת האנה‪ ,‬אך רק חציה ידעת‪ .‬כי היודעים דרכם יינקו משדי היום בזרוח שמש‪ ,‬אך לא יבזו את דום‬
‫הלילה בשקוע שיהאבאן למות‪ .‬רק המוקיר חיים עם מוות‪ ,‬יעשה את מעשהו בכל רוחו ומאודו; אך מי שגס ליבו‬
‫ַבּשניים‪ ,‬לא ייקרא עוד חי או מת ‪ ;39‬עבד הוא באין אדון לו‪ ,‬כי לא יידע עוד את ליבו‪ ,‬אשר בין כן ולא יהיה‬
‫לאַין‪".‬‬
‫אמר האנה‪:‬‬
‫"את חובתי רוחי יודעת‪ ,‬כי אחת היא חובתנו ותחיה בה כל הארץ; הן זאת למדנו מנעורינו‪' :‬הקם על אדוניו‪ ,‬יקום‬
‫עליו עבדו'"‪.‬‬
‫אמר אָ ָראש‪:‬‬
‫"מה לנו חכמת מלים? אחת היא דרך הישר‪ ,‬גם אם קשה היא להולכיה‪ .‬אספו את חרבכם‪ ,‬רעיי! נורא הוא המלך‬
‫ונורא מעשהו‪ ,‬אך הדבק בדרך אצילים‪ ,‬שומר את אמוניו‪".‬‬
‫אמר דאגול‪:‬‬
‫"אש מזה ואש מזה‪ ,‬ועוד אנחנו מדברים! אין איש אשר יידע את גורלו‪ ,‬ואין אדם אשר יכניע את תמורות הזמן‪.‬‬
‫הן כבר ניתן לנו האות‪ ,‬ודבר טאהירה הוא‪ ,‬אשר נזרק מפי נידאד‪".‬‬
‫אחרון בחבורה‪ ,‬נשא אלוֹש את פגיונו‪ ,‬ובלי דבר דבר הקיז מדם זרועו לכרות את ברית הקשר; אחריו עשו‬
‫כמעשהו הידאם ואשטראדאר‪ ,‬דאגול‪ ,‬אלאול וירם‪ ,‬וסואדיסטאן איתם; בחמורות שבשבועות נשבעו יחדיו‪ ,‬אבל‬
‫‪- " 39‬בשניים"‪ :‬בחיים ובמוות‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫אראש והאנה עמדו בדעתם‪ .‬אז קמו השבעה על אראש והאנה וחבשו אותם בכלא המצודה; את המשמר שלחו‬
‫לתפוס את נאגו ואנשי סודו‪ ,‬ועם ערב באו יחד אל משתה המלך‪.‬‬
‫*‬
‫אולם האספה המה מפה לפה‪ ,‬והמשמר הוצב בשעריו‪ .‬כל נגיד‪ ,‬מושל ושוע חשו אל היכל ביהאן לתת תודה על‬
‫שלום הארץ במשתה הברית‪ .‬אף קירין וארהאן‪ ,‬נסיכי בית ארה‪ ,‬באו ועימם כל בני הפילגשים; חיוורי פנים‬
‫מדאגה ורוחם סוערת‪ ,‬חיכו לבוא שני המלכים‪ ,‬רועי בני טאר וסרד‪ .‬אך אחרי שעה קלה נכנס שארין מוקף‬
‫שומריו‪ ,‬ושח כל גו בפחד‪ .‬עלה שארין והתיישב על כס מלכי בית ארה‪ ,‬ואות החגיגה ניתן‪ .‬אך קירין קם‪ ,‬עיניו‬
‫כדם‪ ,‬ובדברו רעד החדר מעוצם זעמו‪.‬‬
‫אמר קירין‪:‬‬
‫"בחסד ובחוק ניכר המנצח‪ ,‬ובגדולת הלב ייוודע אציל; אבל אתה‪ ,‬בן‪-‬דראד‪ ,‬נועזת כשודד! על כס ריבון הארץ‬
‫ישבת בלי בושת‪ ,‬ולא הוצב בלתו אחר‪ ,‬אשר יאה למלך‪ .‬האם בלי כס ירבץ אבי ככלב לרגליך?! עד מה שפלת‪,‬‬
‫גור מלכים! הלא בבית אבי גדלת‪ ,‬ומידו אכלת לחם! לו יש חרב בידי‪ ,‬כי אז ידעת חובתך; כי אין שפל מן‬
‫המשפיל את הטובים ממנו!"‬
‫אז התנפל אל כס המלך בחמת רוחו‪ ,‬ואחריו עלו ארהאן ואחיהם; אך השומרים על מעלות הכס עצרו בהם בלי‬
‫קושי ואחזו בהם‪.‬‬
‫אמר שארין‪:‬‬
‫"מה טחו שתי עיניי האלה לראות את חוק החסד! אך מה בין השפל לרם ידעתי גם ידעתי‪ .‬אך לא ידעת‪ ,‬בן דודי‪,‬‬
‫עד מה שפלה עתה קומת אביך; כי יש וחסד יעוור עיניים‪ ,‬אך עוול יפקחן"‪.‬‬
‫ולהידאם אמר‪:‬‬
‫"איה אדון הארץ? קראנו ויבוא!"‬
‫עלה הידאם במעלות הכס‪ ,‬נושא בשק את ראש ביהאן מכניע כל הארץ‪ .‬לפני שארין הוציא את מלקוחו‪ ,‬הניפו‬
‫בשׂערו והציגו סביב לפני כל הקהל‪ .‬אז הרפה מראש בן ארה‪ ,‬ונפל הראש על פני המעלות‪ ,‬מתגלגל למטה‬
‫לחלחלת רואיו‪.‬‬
‫באין כל נשק בידם‪ ,‬טרופי זוועה וזעם‪ ,‬הסתערו בני סרד אל המעלות; ועת ירדו שומרי המלך לאלפם בינה בחרב‪,‬‬
‫נותר הידאם במרום הכס ואין איש עימו‪ .‬אז רכן אל פני שארין וקולו הילך פחדים על ההיכל‪.‬‬
‫אמר הידאם‪:‬‬
‫"היקצר‪ ,‬קוצר הארץ‪ ,‬כי ָבּשלה כבר נקמתך!"‬
‫כהרף עין בהקה החרב בידו‪ ,‬ובאיבחה אחת התיז את ראש שארין‪.‬‬
‫הס נפל לרגע‪ ,‬ומיהרו אליו רעיו‪ ,‬בטרם יתעשת משמר המלך; אבל הידאם הניף חרבו‪ ,‬להבריחם ממעלות הכס‪.‬‬
‫אמר הידאם‪:‬‬
‫"סורו‪ ,‬מצביאי צבא טאר! הנה משפט הברית אשר נשבעתי למלכי; הנהו‪ ,‬כלי הדין שאת גוזרו יגזור!" ובדברו‬
‫נעץ את להבו בכרסו שלו‪ ,‬ואת מעיו שפך לעיניהם‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫בלהה נפלה בבית‪ ,‬והמשמר טבח באצילים; אך ששת הקושרים מיהרו לרדת אל ארהאן וקירין‪ ,‬ואחזו בהם‪" .‬אל‬
‫פחד!" סחו אל השניים‪ ,‬והוליכום איתם בשבי למלטם מחרב‪ .‬בכליהם חיש שמו את מטה המלך‪ ,‬את חרבו‪ ,‬כתרו‪,‬‬
‫וכל סמלי ביתו; אז הרגו את נאגו וכל אנשי סודו‪ ,‬פקדו את גדודיהם ויצאו מסרד‪.‬‬
‫כך מת שארין בן‪-‬דראד‪ ,‬בעצם נצחונו‪ ,‬שש בנקמתו וטועם פריה; בלי דעת את מותו ביד בוגדים נפל‪ ,‬ובסוד‬
‫ניזומה מצא לו מנוחה‪ .‬אהוב היה כל עוד ראה‪ ,‬שנוא בעיוורונו‪ ,‬ובניו דגולים מעם ורוחם עזה‪ .‬ביום ההוא נפלה‬
‫טיפה של דם מראש כיפת אמנאת‪ ,‬ושאגת קרבות עברה בשדה אמטאר‪.‬‬
‫*‬
‫מירדאת החיש דרכו לישועת בני טאר‪ ,‬ובעוברו ברכס‪ ,‬הניח את נידאד לפנות למחוז חפצה‪ .‬משם מיהר‬
‫לשליחותו‪ ,‬אל נימידאד ריבון הוזאן‪ ,‬אך בעודו בדארש השיגהו רץ מסרד‪ ,‬והודיעו על מות אביו ביד הידאם‪.‬‬
‫תשעה ימים קונן מירדאת על מולידו בדארש‪ ,‬תשעה ימים נסגר באוהל‪ ,‬עינה בשרו בחבל‪ ,‬ובכה רוב בכי‪ .‬אך‬
‫מקץ תשעה ימים‪ ,‬נעור בטרם אור‪ ,‬רוחץ בזיעתו; עיניו כמו צועפו‪ ,‬מראה פניו שונה‪ ,‬וביעותי רוחו דיברו מפיו‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"שניים במדבר הלכו‪ ,‬ואחד הוא נאד המים; שניים עוללים נולדו לשד אחד! היאשם האיש אשר חייו יקרו לו?‬
‫המת יחדל‪ ,‬החי יחיה‪ :‬מה דל הוא העולם!"‬
‫עת שבו הגדודים מסרד וירדו עד דארש‪ ,‬שלח מירדאת לקרוא להם אליו‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"ביד בוגד נפל שארין‪ ,‬ואין מלך על הארץ‪ .‬אכן אין איש אשר יידע יומו‪ ,‬ואין מכניע את תמורות הזמן! ידעתי‪ ,‬כי‬
‫תחת טובתכם ייסר אתכם אבי; אך תנו לי את ידכם‪ ,‬ותשבעו טובה"‪.‬‬
‫בשומעם את דבר מירדאת‪ ,‬ששו בו שרי החיל ומיהרו אליו‪.‬‬
‫אמר דאגוֹל‪:‬‬
‫"הישבע לנו‪ ,‬מירדאת‪ ,‬ונישבע לך כאשר ביקשת; כרות בריתך עימנו‪ ,‬ונילחם לך בכל אשר תלך"‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"חי ניזומה הנוקמת במפרי הברית! בי נשבעתי‪ ,‬מצביאי שארין‪ :‬אויבכם אויבי וחייכם חיי! כהנה וכהנה ירבה‬
‫גמולכם אתי‪ ,‬ובין רעי המלך מושבכם ייכון‪".‬‬
‫אז נשבעו לו אמונים‪ ,‬וקידשו נדרם יחדיו בחמורות שבשבועות‪.‬‬
‫יצא מירדאת אל טאר בראש החיל‪ ,‬להכריז על מלכותו במקדש אמנאת‪ ,‬אך בעודו בדרך בא אליו הרץ מאמו‬
‫אטאשה‪ ,‬להודיעו על דבר הקשר‪ ,‬כי מעלו שרי החיל ועם הידאם היתה ידם‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"בני מירדאת‪ ,‬אשר הסער סח תהילתו‪ ,‬ואשר השביע פי את ליבו לטוב!‬
‫צחקת מאוּשר! קומה הינקם בדם‪ ,‬וישקוט אביך בנסך דמי רוצחיו!"‬
‫‪40‬‬
‫השביע פי" וכו'‪ :‬ביום שקידש אותו אביו‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫הן משדיי ינקת‪ ,‬ילד‪ ,‬ועל ברכי אביך‬
‫‪42‬‬
‫שמע מירדאת את דבר הרץ ורעשה רוחו; את בגדו קרע לשניים‪ ,‬ובכה מזעם‪ .‬בחצי הלילה שלח את המשמר‬
‫לתפוס את השישה‪ ,‬ובנחושתיים הביאום אליו‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"ארורי אלוה‪ ,‬איך נועז ליבכם? באב שלחתם ידכם‪ ,‬ולבנו תתנוה? דם המלך בראשכם‪ ,‬וכולכם בני מוות!"‬
‫אמר דאגול‪:‬‬
‫"אדון הארץ ויורש הכתר! הלא ר ֵעי שארין היינו מעודנו‪ ,‬ולתהילת ביתו השלכנו את נפשנו בכל מלחמותיו; אבל‬
‫גם פיך סח‪ ,‬כי תחת טובתנו השיב לנו רעה‪ .‬אכן יראנו בראותנו כי נגזר כל איש ביד נקמת שארין‪ ,‬אך רק‬
‫במחשבה חטאנו ולא במעשה; כי לא שפכו ידינו את הדם‪ ,‬ובחרבו שלו כבר מת מכה אביך‪.‬‬
‫תן דעתך על מלכותך‪ ,‬והישען על עוז זרוענו! כי שארי בשרנו ונאמני ביתנו הם אשר עולים אתך בחיל‪ .‬זכור את‬
‫שבועתך‪ ,‬מירדאת! הן בן שארין אתה‪ ,‬בשר מבשרו‪ ,‬ויש לאל ידך לטהרנו‪ ,‬כי זה משפט הדם"‪.‬‬
‫כ ֶרקח יין לשיכור יצק דאגול דברו באוזן הנסיך‪ ,‬שתשוקתו למלוך קדחה בו כמו חולי‪ .‬עוד וריד הזעם במצחו‬
‫הולם כמתפקע‪ ,‬כבש את חרונו מפני תכלית ליבו‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫" ָדמי קורא נקם‪ ,‬אך אסורות ידיי בשבועת בריתי אשר כרתי עם רוצחי אבי! מותכם חרות על מצחכם‪ ,‬ארורי‬
‫אלוה‪ ,‬ואין לכם עתה מושיע זולתי‪ .‬הוטל אפוא הפור; אחד הוא גורלנו! כפרו על פשעכם בחרב וקנו לכם‬
‫אלמוות‪ ,‬כי אין עוד שביל אחר בין שם לבין קלון ‪".41‬‬
‫אז ציווה מירדאת ונסע החיל‪ .‬אך עת הגיעו לאמטאר‪ ,‬לא באו בשעריה‪ ,‬כי אם עלו אל ראש אמנאת‪ ,‬לקיים‬
‫דברם‪ .‬שישה גורי חזיר ערף מירדאת לפני ניזוּמה לנסך החטאת‪ ,‬ובדמם הסיר מן השישה את אשמת הדם‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"דם על דם‪ ,‬דם אל דם! שובו הינָקו מדם‪,‬‬
‫וישקוט שארין בן‪-‬דראד בדמים האלה!"‬
‫באלה טיהרם מירדאת‪ ,‬ועת כילה את מעשהו‪ ,‬שלחו שריו אל בני הקרת וקראו בארץ חג‪ .‬במקדש החמישה‬
‫המליכו את מירדאת‪ ,‬ובידו נתנו את מטה שארין‪ ,‬כתרו‪ ,‬חרבו וחותמו‪ ,‬כל סמלי ביתו‪.‬‬
‫ביום ההוא גוועה למות המלכה הימאדרי‪ ,‬אם שארין‪ ,‬אחות ביהאן‪ .‬בן ואח שכלה גם יחד‪ ,‬אבל בבוא המבשר‪,‬‬
‫לא הזילה דמעתה‪ ,‬ולא קשרה מספד על המתים; לפני טאהירה גזזה את שערותיה‪ ,‬קיללה את זקנתה‪ ,‬ולא נתנה‬
‫אל פיה אוכל עד היום העשירי‪ .‬אז קמה ממשכב מותה אשר ציוותה לבנות‪ ,‬ובאוזני נערותיה השמיעה את דברה‪.‬‬
‫אמרה הימאדרי‪:‬‬
‫"איהו בן אמי‪ ,‬איה אדון מזרח הזוהר כשמש?‬
‫אוי אמי‪ ,‬אשר מות בנך הגיח מרחמי!‬
‫איהו בן רחמי‪ ,‬איה אדון המערב הנישא כסער?‬
‫אוי רחמי‪ ,‬אשר כשק ניגר דגנך לארץ!‬
‫‪41‬‬
‫וקנו לכם אלמוות"‪ :‬בעלילות גבורה שיזכו אותם ב'שם ותהילה' )‪(ňomklyu‬‬
‫‪43‬‬
‫אליכם אני הולכת‪ ,‬אל ארצות מנוח;‬
‫יסור נא קול קינה מעל אוזני הימאדרי!‬
‫כלי אל כלי‪ ,‬צל אל צל‪ ,‬שובו‪ ,‬הדמים‪,‬‬
‫ואל יקרא עוד דם אל דם מתחתיות ניזומה!"‬
‫שמעה אטאשה כי מלך מירדאת‪ ,‬וקרעה בגדה; על פניה שמה אפר‪ ,‬ולבדה עלתה אל תל אמנאת‪ .‬אל מקדש ניזומה‬
‫באה‪ ,‬וקרעה מעל הקודש את פרוכת האלה‪ .‬את הבד אשר אותות בו עטתה כבגד‪ ,‬ולפני הצלם סחה‪:‬‬
‫"עלי נא‪ ,‬אמא‪ ,‬כי פתחתי שער לפנייך! עלי מתחתיות‪ ,‬אוכלת האדם! ראי דמי מי היו לך נסך‪ ,‬ושמרי נקם! ‪" 42‬‬
‫אז שבה וירדה העירה לחרדת רואיה; בחדריה נסגרה‪ ,‬ואת מירדאת קראה אליה באין איש עימה‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"חרפת רחמי‪ ,‬העוד תינק חיים משדי טאהירה? מה עשית‪ ,‬בן? הן בדמך שלך מעלת‪ ,‬ומדם אביך יצקת אל כוסך!‬
‫בחסד מרצחיו ישבת על כסאו‪ ,‬ועתה התיר גם פיך את דם יורש הכס! מה עשית‪ ,‬בן? קללה שתית מדמיו‪ ,‬ועתה‬
‫דמך שלך יתקומם עליך!"‬
‫יצא מירדאת מעל אמו בלי דבר דבר‪ ,‬אך לא ניחם על מעשהו‪ ,‬ואל ליבו אמר‪" :‬אל פחד ואל נוחם! ביאהו‬
‫המרעים אשים את מבטחי‪ .‬עתה אחת דרכי ואין בלתה אחרת‪ ,‬כי האחד ימות‪ ,‬והאחד יחיה; ימתק לי דם נישאנט‬
‫מחלב אמי‪ ,‬ואל יטו את גורלי דברי אישה!"‬
‫ובאומרו כך אל נפשו‪ ,‬קרא את הגדודים לדגל‪ ,‬ומצביאיו שטפו בדהר על נחלות אחיו‪.‬‬
‫*‬
‫בבוא נישאנט לסרד‪ ,‬שמע על כל אשר קרה מפי אָ ָראש ו ָהאנה‪ ,‬ולא ידע נפשו מצער‪ .‬תשעה ימים ספדו לאביהם‬
‫קירין וארהאן בשער הימאשאיה‪ ,‬ותשעה ימים קונן נישאנט על אביו בסרד‪ .‬אך בקומו מאבל‪ ,‬הפקיד את‬
‫הגדודים ביד אראש והאנה‪ ,‬ובראש משמר מהיר החיש דרכו אל טאר‪.‬‬
‫לפניו שלח רצים‪ ,‬לגלות את דבר הקשר באמטאר ובהוזאן; אך בעודו בדארש‪ ,‬שב הרץ והודיעו על מעשה‬
‫מירדאת‪ .‬לשמע הרעה האיצו בו רעיו לבקש לו סתר‪ ,‬אבל נישאנט מיאן להאמין‪ ,‬וישב בעיר‪ .‬אל אחיו שלח לדעת‬
‫אם נפל דבר‪ ,‬אבל ביום המחרת הגיעו פליטי ביתו לדארש‪ ,‬וסחו כי יצאו רודפים לקחתו בשבי‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"אחי‪ ,‬דמי! איך נהיתה כזאת? האם ָחרב עמוד החוק אשר עליו תיכון הארץ? האם נפלו אבני משפט? ביד‬
‫רוצחים נפל המלך‪ ,‬ובנו‪-‬יורשו היה למשיסה!"‬
‫בכל רע היה עתה‪ ,‬כי קרבו רודפיו העירה‪ ,‬ורק משמר מעט היה לו למגן‪ .‬מפחד יד אחיו מיהר ונס מדארש‪ ,‬ופנה‬
‫דרומה בראש שלושים פרש‪ .‬לזאד החישו את דרכם‪ ,‬ובשבילי עקלקלות מילטם סאסראר מחרב‪.‬‬
‫‪" - 42‬ראי דמי מי היו לך נסך"‪ :‬כלומר‪ ,‬ראי שלא דם הרוצחים נשפך‪ ,‬אלא דם זבחים‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫כנמר‪-‬הרים עלה בחתחתי הרכס‪ ,‬יודע כל משעול‪ ,‬נקרה ונחל; בלי מורא עשה דרכו בישימון הפרא‪ ,‬ביערות‬
‫שורצי טורפים ויצורי אימה‪ ,‬בשבילים שאין עובר בם זולת חיות הבר‪ ,‬מתחת מפלי הרים‪ ,‬ועל צוקי הטרף‪ ,‬אשר‬
‫רק עוף שמיים ידעום‪ .‬כך נהגם סאסראר אל ארץ מבטחים‪ ,‬ולא ידע אדם את שביל רוכבי ההר‪.‬‬
‫שליחי מירדאת עברו בארץ ותרו אחרי נישאנט בכל המקומות‪ :‬כל קריה וכפר פקדו‪ ,‬כל מלון אורחים וכל סוכת‬
‫שומר‪ ,‬כל מאהל נווד וכל משכן נזיר; אבל בכל אשר ביקשוהו‪ ,‬לא גילו כל זכר ליורש הכס‪ .‬בראש חפוי חזרו‬
‫אל אדונם‪ ,‬ואמרו אליו‪:‬‬
‫"בכל הארץ תרנו אחרי אחיך‪ ,‬ופקדנו כל קריה וכפר; אך לא מצאנו לו כל זכר‪ ,‬כמו בלעה אותו הארץ או עלה‬
‫לשמי טאהירה; אין זאת אלא כי בעולם אחר שם את מושבו!"‬
‫אבל מירדאת הוקיע את שליחיו על חומות העיר‪ ,‬ושב לשלוח אחרים תחתם‪ .‬אל כל יריד ושוק שלחם לחקור את‬
‫הבריות‪ ,‬ומשמרות הציבו בדרכים‪ .‬אף מקדשי אלים פקדו ושאלו בקודש‪ ,‬אבל לשווא ביקשוהו בכל אשר הלכו;‬
‫משראו כי לא גילו מאומה‪ ,‬לא מלאם ליבם לשוב‪ ,‬וברחו אל סרד‪.‬‬
‫נישאנט ומלוויו עמו‪ ,‬נשאו תודה על חסד האלים‪ ,‬כי הסתירום מעין שלוחי מירדאת; אבל מתת האל אחת היא‪,‬‬
‫והרעות רבות‪ .‬בין גברים אחת היא האמתחת‪ ,‬אבל ימים רבים חלפו‪ ,‬ולא נקרה להם כל ציד; רק פרי ושורש באו‬
‫אל פיהם‪ ,‬ועת אפסו כוחותיהם‪ ,‬נפלו סוסים ואנשים‪ ,‬ופריצי היער זינבו בשיירה‪ .‬כך שירכו דרכם בהר‪ ,‬והר ָעב‬
‫אכל בהם ורדפם‪.‬‬
‫"מוטב נכלה בחרב"‪ ,‬סחו‪" ,‬ואל נמות פה ברעב!"‬
‫אז שבו וירדו לארץ הנושבת‪ ,‬אל כפרי ה ְספר בואכה דושאנה‪ .‬מן המורד צפו בארץ וליבם שמח‪ :‬גני ירק‪ ,‬לולים‪,‬‬
‫שדמות דגן וא ָפרים טובלים ביֶרק נגלו שם לעינם; כורמים בכרמיהם ראו‪ ,‬רועי בקר וחזירים שעל גבעות יפוצו‪,‬‬
‫ואיכרים יראי אלים‪ ,‬שאדמתם שחורה‪ .‬ראה נישאנט את טוב הארץ‪ ,‬ושלח את אָטאמאר בן‪-‬האנה‪ ,‬לדבר אל עם‬
‫הארץ ול ַחיות נפשם באוכל‪ .‬הריע אטאמאר בקרן‪ ,‬ונקהלו העם‪.‬‬
‫אמר א ָטאמאר‪:‬‬
‫"כרעו על ברך‪ ,‬עם דושאנה‪ ,‬כי יורד ובא נישאנט‪ ,‬נסיך הכתר‪ ,‬ראשון לבני שארין‪ ,‬יורש הממלכה! חושו‪,‬‬
‫והביאו ְבּשר נזיד ולחם‪ ,‬כי באנו מן הדרך‪ ,‬ולא בא דבר אל פינו זה תשעה ימים!"‬
‫אבל במות שארין פקדו רעות את טאר‪ ,‬ובאין עליה מלך נלוזו אורחותיה ונשחתו מאוד‪ .‬שרים זנחו את חובתם‪,‬‬
‫שופטים היטו משפט‪ ,‬שוסים פשטו על הדרכים‪ ,‬ובני הכפר ביקשו מחסה באצילים מורדים‪ .‬פרס הוכרז על ראש‬
‫יורש העצר‪ ,‬וביקשוהו מרדפיו‪ ,‬מקווים לרווח‪ .‬אף עם הארץ סר מחוק‪ ,‬וגס ליבם בבן‪-‬המלך וברעיו אשר איתו‪,‬‬
‫כי צרתם ניכרה בהם‪ ,‬בבלואיהם ובבשרם שהרזון כילהו‪.‬‬
‫"כלך‪-‬לך נרדף"‪ ,‬קראו‪" ,‬מה לך ולנו‪ ,‬מלך יערות? לו על ראשך היה הכתר‪ ,‬הן לא שפלת כך!"‬
‫ואחרים מהם החציפו עוד מאלה‪ ,‬וכה דיברו אליו‪:‬‬
‫"ברוך אלים ממעל‪ ,‬ריבון מלכי אדם! מה לך כל חסדינו‪ ,‬מלך אין מושלו? הלא תבוז עינך לפת עונינו? הלא‬
‫יבאיש נזיד סירנו לאפך‪ ,‬אדון? אבוי‪ ,‬יבשו כבר השדות‪ ,‬ולקטו עוף השמים את שיירי הקלח; אך הא לך‪ ,‬נסיך‬
‫אמטאר‪ ,‬קח מעט מאלה‪ ,‬צידה לדרכך!"‬
‫כך לעגו למשבתם של בני מרום הארץ‪ ,‬ויידו בם אבנים‪ ,‬ככל אשר מצאה ידם‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫לשמע דבר הנאצה הגביה אטאמאר חרבו‪ ,‬להורות בה לקח לבני האספסוף; אבל נישאנט עצר בו‪ ,‬ובלי דבר דבר‬
‫הפך סוסו אל ההרים ודהר משם‪ .‬בלב בוער רכב נסיך הכתר‪ ,‬אך לא הרחיק הרבה במעלה הדרך‪ ,‬ונפל מעל‬
‫סוסו‪ ,‬מתעלף בזעם ורעב‪ .‬שם‪ ,‬על שיפולי הרכס‪ ,‬נטו לו אוהל למשכב וישבו תחתם‪ .‬עם רדת חשכה זורר‬
‫נישאנט‪ ,‬פקח עיניו‪ ,‬וקרא אליו את בן‪-‬ואדין‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"סאסראר‪ ,‬הטוב באנשים‪ ,‬שא חרב והכה בי‪ ,‬כי קצתי בחיי!"‬
‫ובראותו כי מחשה סאסראר‪ ,‬הוסיף וסח אליו‪:‬‬
‫"מצוותי היא‪ ,‬בן‪-‬ואדין‪ ,‬ולמה תחשה? האם יאה למלך לשאת חרפת רעב? האם ישבע חרפה מפי המון? על מה‬
‫אדבק עוד בחיי‪ ,‬נושא חרפה על גב חרפה ככלב אשפתות?! טוב מותי מכלימתי; הכה והמיתני!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"מלך בן מלכים! רעי ואדוני! חרפה אחת אסיר מיד‪ ,‬ואחר כך את האחרת‪ .‬הארך נא רוח!"‬
‫חיש יצא מתוך האוהל‪ ,‬אך שב מקץ שעה קלה והתייצב לפני נישאנט‪ .‬בלי אומר ודברים הגיש לו קערת מרק‪,‬‬
‫ובה נתחי בשר וירק מעלי ניחוח‪ .‬ראה נסיך הכתר וחייתה נפשו; שם מעייניו באוכל‪ ,‬ובמהרה כילהו ברעבונו‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"אין כמותך‪ ,‬סאסראר הטוב! שא ברכת אלים ומלך! אבל רעבתי עוד‪ .‬היש אתך עוד אוכל?"‬
‫הלך סאסראר ושב שנית עם קערת מרק נוספת‪ .‬אכל נישאנט אך לא שבע‪ ,‬ושב הפציר בבן ואדין‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"כפליים תבורך‪ ,‬גיבור‪ ,‬על חסדך עמי! חי נפשי‪ ,‬כי למשל ולמופת יהיה גמולך ממני! אבל רעבתי עוד; היש אתך‬
‫עוד אוכל?"‬
‫אבל סאסראר לא זע‪ ,‬ועת שמע הפעם את משאלת לב המלך‪ ,‬עלתה מתוך חזהו אנחה כבדה‪.‬‬
‫"מה לך‪ ,‬סאסראר?"‪ ,‬חקר נישאנט לדעת‪ ,‬אך לא ענהו בן דושאנה‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"דבּר או לך! ראה כי ציויתיך לשוב ולהביא!"‬
‫אבל סאסראר הרכין ראשו‪ ,‬ועיניו זלגו דמעה‪ .‬את כנף בגדו הפשיל בלי אומר‪ ,‬וגילה לפני נישאנט את ירכיו‬
‫השתיים‪ ,‬שמבשרן בישל לו‪ ,‬להחיות נפשו‪.‬‬
‫ראה נישאנט והתחלחל; לרגלי סאסראר נפל‪ ,‬ורחץ בדמעתו את כפות רגליו‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"סלח‪ ,‬סאסראר הנאמן! עד מה נכלמתי לפניך! שא נא לשגיון ליבי שכך טורפו עשתונותיו ברעב ובושת! אתה‬
‫שזנת בבשרך את עוז רוחי המט‪ ,‬שא לרפה הרוח‪ ,‬אשר ביקש לו מוות מידך!"‬
‫קם נישאנט‪ ,‬ורוח חדשה ניתנה בו; נחוש בדעתו וממהר למעש‪ ,‬שב יצא לדרך‪ ,‬אל מצודת רקאש‪ .‬לעמק שבו‬
‫וירדו‪ ,‬ומקץ שלושה ימים הגיעו לדושאנה‪ ,‬שמונה עשר בני חיל‪ .‬שם החליפו כוח וסעדו כל פצע‪ ,‬הקריבו לאלים‬
‫וטיכסו עצה‪.‬‬
‫אמר רקאש‪:‬‬
‫‪46‬‬
‫"ברוך אתה בבואך‪ ,‬נסיך שמזלו מאיר! "שליחים כבר באו מאסול‪ ,‬ובאורשארה ממתינים בעלי בריתך‪ ,‬אי ְרקאמוּ‪,‬‬
‫ָרקא ַמן‪ ,‬האנה ואלוֹש‪ .‬מהר ושא ניסך‪ ,‬ריבון‪ ,‬למען ייקבצו אליו נאמני אביך; הכרז על מלכותך‪ ,‬נסיך‪ ,‬ותדע‬
‫הארץ!"‬
‫ולשם עולם הכריז על‬
‫שמע נישאנט וטובו בעיניו דברי נגיד דושאנה; בקודש יאהו המנצח קרא בשם אבות‪ֵ ,‬‬
‫מלכותו ‪ .43‬אז לבשה הקרת חג ומלאו כל כיכרותיה; חוצותיה הוזלפו מי בושם‪ ,‬ולא שבתו הצלצלים בלילה‬
‫וביום‪ .‬הכוהנים נשאו תפילה לברכת המלך‪ ,‬וכל גדולי דושאנה נשבעו לו אמונים‪.‬‬
‫אך לא חלף שבוע וקול יצא בקרת‪ ,‬כי קרב ובא מירדאת‪ ,‬ואבק עקבי חילו מכסה את עין השמש‪ .‬אימה נפלה‬
‫בעיר‪ ,‬וכנשים היו; קרונות משא ועגלות נעמסו בחיפזון מכל הבא ליד‪ ,‬ורבים מבני דושאנה ברחו אל הכפרים‪.‬‬
‫שוב לא דרשו שועי העיר אל המלך היורש‪ ,‬וכל רואי פניו לא ידעוהו עוד; אך שניים חשו אל המלך בשומעם על‬
‫בוא מירדאת‪ :‬רקאש נגיד העיר‪ ,‬וניהאת בן‪-‬ארה‪ ,‬אשר בשבי נישאנט‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"מפואר בשליטים‪ ,‬הקשב ל ְדבר שבוי! הן מת ביהאן אחי‪ ,‬ולי הממלכה עד אם הומלך בה מלך‪ .‬קרא לי דרור‪,‬‬
‫נישאנט‪ ,‬והינצל מחרב! הן נכד אחותי אתה‪ ,‬ואין בך עוון; מהר ולך אתי אל סרד‪ ,‬ו ְצפה לשעתך!"‬
‫אמר רקאש‪:‬‬
‫"מלכי ואדוני‪ ,‬יורש שארין כדת‪ ,‬אשר אלים ובני אדם מודים בשלטונו! טובה עורמה נאמנה מגאוה נמהרת‪,‬‬
‫ונכוחה יעץ בן ארה‪ ,‬ככל אשר אמר‪ .‬אבל שמעני גם אני‪ ,‬מלך אין מושלו! הנה פתחתי לפניך את שערי דושאנה‪,‬‬
‫ובך מצאתי אדון ומחסה‪ .‬אך את מצוַת מירדאת המריתי‪ ,‬ומאפו לא אינקה עוד; קחני נא אתך‪ ,‬ריבון‪ ,‬ובאשר תלך‬
‫אמצא בך מולדת!"‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"אכן טובה גלות ממוות‪ ,‬אשר ממנו לא ישוב עוד איש; אך אין שמחה בכורח‪ ,‬ומר לבו של הנמלט גם אם צלחה‬
‫דרכו"‪.‬‬
‫שמע נישאנט את דבריהם וטובו בעיניו‪ ,‬אך בלב כבד יצא אל מעברות הזאד‪ ,‬וכל צעד מצעדיו זן את צערו‪ .‬את‬
‫נחלת ירושתו עזב מאחוריו‪ ,‬גולה מעל קברי אבות החוננים חסדם‪ .‬בחוסר כל הלך המלך‪ ,‬עשוק מכל אוצרות‬
‫ביתו‪ ,‬מחלצותיו ועדייו‪ ,‬סוסיו‪ ,‬כלביו‪ ,‬וערש משכבו‪.‬‬
‫במעלה ההר חשו אל אורשארה‪ ,‬ומשם עשו דרכם בלי פחד עם גדודי החיל‪ .‬חמשת אלפים חייל הוביל איתו‬
‫נישאנט לסרד‪ ,‬והשרים איתו‪ .‬אז הכריז ניהאת על שלטונו בארץ‪ ,‬ואת דברו שמר‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"מלך חסד‪ ,‬שא נא לחסדי כי דל! אך נבוכה כל הארץ‪ ,‬וצבאה רחוק‪ .‬שב עמי בסרד‪ ,‬וערבתי לחייך; אך אם תשוב‬
‫על עקביך‪ ,‬לבדך תלך"‪.‬‬
‫אז שלח לקרוא לקירין וארהאן‪ ,‬אשר קיבצו בגבול ההר את הגדודים אשר נפוצו‪ ,‬ומצפון הזעיק את צבא הארץ‪,‬‬
‫התר אחר הימאדרה‪ .‬אך לא חלפו ימים רבים ומעל חומות העיר נראה המון החיל‪ :‬ביום תקופת החודש שב צבא‬
‫סרד אל העיר ועמו נסיך הכתר‪ ,‬משגב בית ארה השגיא ואימת אויביו‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫"בקודש יאהו המנצח"‪ :‬האל הפטרון של טאר ובית דראד‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫*‬
‫ימים רבים שוטט הימאדרה בערבות סירדאלה‪ ,‬מוכה יגון ומדבר אל יצורי רוחו‪ .‬כושל וקם‪ ,‬שירך דרכו אל תוך‬
‫הישימון‪ ,‬ואובד בייסוריו ביקש אחר וָאלוּ ָמה ב ְדמי ביצות ויער ‪ . 44‬נסתר מעין השמש‪ ,‬מתחת צמרות‪ ,‬נדד מוחיל‬
‫לחסד מלתעות ושן; שם שטח את תחינתו לפני חיות הפרא‪ ,‬קורא אל נמרים הנני‪ ,‬ומשליך נפשו לטרף נחשי ענק;‬
‫אבל בכל אשר פנה סרו מדרכו כל יצורי היער‪ ,‬ונסוגו מפניו כמפני האש‪.‬‬
‫רחש העלים‪ ,‬צקצוק חיפושיות‪ ,‬געיית צבאים ושאגת טורפי הלילה המו בו כהדי אין קץ במערת הרים שנחתמה‬
‫לעד; אט אט היו הגיונותיו לאַין‪ ,‬ו ֵריק כרוח השוקט‪ ,‬ביקש לו שכחה‪ .‬חלומותיו כיסו את פני היער‪ ,‬וביעותי רוחו‬
‫חמקו סביבו ַבּסבך‪ .‬על ערש עשב ושלכת קרס באפס כוח‪ ,‬ובצליל פלגים מלאו אוזניו; אך גם באלה לא מצא‬
‫מנוח‪ ,‬כי שב טולטל בעוצם צערו‪ :‬שוב ושוב עשתונותיו הבליחו‪ ,‬ונקרעו פניו בזעקה מרה‪ .‬רגע התחלחל בבכי‪,‬‬
‫ורגע כאחוז עיוועים עט בזעם נכחו; כל שפת אנוש אבדה ממנו‪ ,‬ועל שפתיו נותר רק שם אחד‪ .‬כך תעה הימאדרה‬
‫ביערות הפרא‪ ,‬עד נפל ברשת ציידי א ְרפּאן‪.‬‬
‫עת יצא צבא סרד לתור אחר הימאדרה‪ ,‬תמהו החיילים על מצוות המלך‪ ,‬אשר שלחם באלפיהם למצוא את האחד;‬
‫שמועות רעות עברו בחיל‪ ,‬ואת פּא ְרנאת בזוּ בלבבם‪ .‬אך רב הסריסים הכביד ידו על הגדודים‪ ,‬והחיש דרכו אל‬
‫ערבות סי ְרדאלה‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"שמעני נא‪ ,‬פארנאת! הן לאסון הממלכה נשלחנו הנה לעמוד בראש החיל תחת מצביאיו; אפשר שכבר אבד‬
‫המלך‪ ,‬אך אם טובה חורש עליו ליבנו‪ ,‬הבה נמהר לשוב"‪.‬‬
‫אמר פארנאת‪:‬‬
‫"בין אם אבד ובין אם לא‪ ,‬חמורה פקודת המלך; יישא כל איש בגורלו!"‬
‫לא בכדי שלחו שארין‪ ,‬כי בתחבולות עשה את מעשהו‪ ,‬להטות את פני המלחמה; ביד אחת שלח אל נימידאד‬
‫לבקש לו עזר‪ ,‬ובאחרת העלה את צבא אויביו אל גבול הוזאן‪ .‬עת קרב פארנאת אל ערבות סירדאלה חרדה הוזאן‬
‫מפני החיל‪ ,‬ואוּמיז בן נימידאד יצא מזרחה לקראתם‪.‬‬
‫אבל פּא ְרנאת עצר בחיל על גבעות א ְרפּאן‪ ,‬ובלי חופזה כלכל את מעשיו‪ .‬בראש משמר מעט הגיע עד סירדאלה‪,‬‬
‫וחנה מנגד‪ .‬שם הבהיל אל מחנהו כל צייד וכל יוקש הפורשים רשתם ביער‪ ,‬ובחוקרו אותם שמע את השמועה‬
‫אשר קיוה לה‪.‬‬
‫אמרו הציידים‪:‬‬
‫"מעבר לגבעות‪ ,‬בישימון היער‪ ,‬דר יצור נורא‪ ,‬ואין יודע מה הוא‪ ,‬אם אדם או שד‪ .‬אץ הוא לכל עבר‪ ,‬נוהם‬
‫ומייבב וקצף על שפתיו; נושך הוא את ידיו עד זוב דמן לארץ‪ ,‬תולש את שערות ראשו‪ ,‬וקורא בקול ניחר בשם‬
‫שלא נבין‪ .‬בוערות עיניו כלפידים בלילה‪ ,‬ויש אומרים כי בשר אדם יאכל‪ .‬לא פעם ציידים ראוהו ממרחק‪ ,‬אך לא‬
‫מלאם ליבם לקרב אל יצור הפרא‪ ,‬ואם השגיח בבאים‪ ,‬נסו מפניו‪".‬‬
‫אמר פארנאת‪:‬‬
‫‪44‬‬
‫ואלומה‪ :‬אלוהות המוות‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫"האם אפשר שהוא האיש‪ ,‬או שמא כבר אבד?"‬
‫אז ספק את כפותיו‪ ,‬נאנח על בן המלך‪ ,‬ושלח עם המשמר כל איש יודע ציד‪ ,‬לטמון ביער פח ורשת לנווד‬
‫הישימון‪.‬‬
‫בלי חמדה יצאו יוקשי סירדאלה לצוד את בן הפרא; אך מקץ שלושה ימים הביאוהו אל פארנאת‪ ,‬והשליכוהו‬
‫לפניו כעוף המתחבט ברשת‪ .‬ערום היה ומכוסה בבוץ‪ ,‬שערו יורד פרוע ועיניו זורות אימים; רגע אחזה בו רוח‬
‫וגעה בצחוק עיוועים‪ ,‬ורגע נח בלי נוע‪ ,‬פזור נפש ומשומם‪ .‬שוב ושוב נשך בחבליו‪ ,‬נוהם אל מול שוביו בקול‬
‫חיה מיער‪ ,‬אך יש והצטנף לפתע ונתן קולו בבכי‪.‬‬
‫אובד עצה‪ ,‬קרא פארנאת לחכמים‪ ,‬ואלה בחנוהו‪ ,‬וחרצו משפט‪.‬‬
‫אמר רואין‪:‬‬
‫"רעיי‪ ,‬היטב בחנתי את מראה האיש‪ :‬לא שד הוא ולא רוח‪-‬יער‪ ,‬כי לא ניתן בו אף סימן מאלה‪ .‬אין ספק כי בן‬
‫אנוש הוא‪ ,‬אף כי שיגעונו ניכר‪ .‬שח גוו‪ ,‬אך קומתו קומת הימאדרה; תוי פניו ואבריו כוסו ברפש‪ ,‬אך ניכרים‬
‫בצורתם אברי הגבר המפואר‪ .‬רחצו נא את האיש ויוסר ספק‪ ,‬כי אותות מזל ניתנו בבשר יורש העצר‪ :‬סימן לידה‬
‫כעין הסהר מתחת טבורו‪ ,‬ונקודה לו בין עיניו‪ ,‬אשר דומני כי אראנה גם עתה בעד הסחי אשר דבק בו; כי גם אם‬
‫זוהרה הועם‪ ,‬תבהיק כנטף הענבר אשר אבק פרחים כיסהו‪ .‬בן המלך הוא‪ ,‬אבל סברו חתום‪ ,‬ומבטו תועה במדוחי‬
‫רוחו; אש זרה בוערת בעיניו‪ ,‬ונוסכת בלבי מורך ומורא‪ .‬בעיניו ראיתי בלהה וצער‪ ,‬ורוח שטורפה בטלטלת‬
‫הלב"‪.‬‬
‫אמר יאמיש‪:‬‬
‫"ברוך נוצר בית ארה‪ ,‬הימאנה טהור העין! אכן הימאדרה הוא האיש‪ ,‬גם אם רחקה רוחו מדעתו‪ .‬יד לאהיני‬
‫ניחתה בו‪ ,‬וחוליו הוא אהבה‪ .‬אך לא בכדי ברח מקול ליבו‪ :‬ניעי פניו‪ ,‬מחוות ידיו‪ ,‬תנועות גוו וצווארו ‪ -‬בכל אלה‬
‫ניכרים חוליי אוהב; אך גם זוועה וחיל בהם‪ ,‬ואיבריו דרוכים כאברי פושע הנס ממקום פשעו‪ .‬כאיש מוכה‬
‫עיוועים אחזה בו התזזית‪ ,‬כי אשמה ואושר ישכנו בו יחד‪ ,‬ובנפשו יתרוצצו שמחת פתאום ושבר לב‪ .‬ליבי הומה‬
‫לבן המלך‪ ,‬אך אם יש פשע בדבר‪ ,‬מוטב כי נשמרהו כאן עד ייוודע המעשה!"‬
‫עוד יאמיש דובר‪ ,‬עט לפתע קאשיוואן ואחז באיש הפרא‪" .‬ד ֵבּר!"‪ ,‬ציוהו‪" ,‬בשמו של מי קראת בתוהו הישימון?"‬
‫ברק תבונה הבליח בעיני האיש‪ ,‬ובלשון אדם פצה את פיו וסח‪:‬‬
‫"בכל נשות הארץ‪ ,‬אחת היא ויחידה;‬
‫בוגד לבי אם אבקשנה‪ ,‬ובוגד גם אם אחדל‪.‬‬
‫אם יהיה לי בנה לאח‪ ,‬אין טעם לחיי עוד‪,‬‬
‫ואם לבן יהיה לי‪ ,‬ללא ספק אובד!"‬
‫אז נד לו קאשיוואן על שבר גורלו; אל ליבו אמצהו‪ ,‬ודמעותיו שטפו בחמלתו עליו‪ .‬אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"אכן אחת ויחידה היא; אך התנחם‪ ,‬הימאדרה‪ ,‬כי רק לך היא נועדה‪ ,‬ואתה ‪ -‬רק לה"‪.‬‬
‫שמע הימאדרה‪ ,‬ומפיו הבקיעה יללה נואשת‪" :‬נידאד נידאד נידאד!" אבל פארנאת היכה את המשורר בשבט‪,‬‬
‫ואמר אליו‪" :‬דום ואל תוסיף עוד חטא! איך נועזת לדבר על רעיית המלך?"‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪49‬‬
‫"הן לא קראתי בכל שם‪ ,‬וכבר ודאי אבד המלך"‪.‬‬
‫אמר פארנאת‪:‬‬
‫"בין אם אבד ובין אם לא‪ ,‬נצור את לשונך מפשע‪ ,‬כי נשוא תישא בו!"‬
‫ככה הוכיחו פארנאת‪ ,‬ושם עליו משמר; אז לקח את בן המלך‪ ,‬והניחו בידי הכוהנות במקדש לאהיני‪ ,‬למען‬
‫תרפאנה את חוליו הרע‪.‬‬
‫מקץ תשעה ימים שב פארנאת אל המקדש‪ ,‬ומצא בו את הימאדרה‪ ,‬לבוש כרום מעלתו ודעתו צלולה‪ .‬אז ה ְכביר‬
‫מנחה ונסך ללאהיני היודעת דרך רוח בבשר; לכוהנות הר ָבּה מתן‪ ,‬ולקח את הנסיך אל גוּנאטיד אדון הארץ‪,‬‬
‫הכוהן ליאהו‪.‬‬
‫אמר פארנאת‪:‬‬
‫"גונאטיד‪ ,‬אהוב שמים‪ ,‬כוהן עליון לאל רוכב ענן; בשם אלים ומלך אוחיל לחסדך! טהר נא את הימאדרה וגרש‬
‫רעה ממנו‪ ,‬לבל ידבק עוד חולי ברוחו!"‬
‫יחדיו עלו אל תל ארפאן לטהרו לפני האל‪ ,‬שיקראוהו יאהי ַמאר‪ ,‬מט ֵהר הארץ‪ .‬חמישה כדים ערך המלך סביב‬
‫האבן הקדושה‪ ,‬ועל ארבעת עבריה ניסך ליאהו נסך אחר נסך‪ :‬יין‪ ,‬דבש‪ ,‬חלב ושמן יצק על פני האבן‪ ,‬ומן‬
‫החמישי יצק על ראש הימאדרה מים‪ ,‬וטיהרו בקטורת‪ .‬אז קראו כל הקהל‪" :‬אדון המים‪ ,‬גאל במים!"‪ ,‬וגונאטיד‬
‫נשא את תפילתו‪.‬‬
‫אמר גונאטיד‪:‬‬
‫"יאהימאר‪ ,‬צוּר עולמות‪ ,‬שר חיים ואבדון! שמעני נא‪ ,‬אדון רוחות‪ ,‬כי ברצונך ישקוט לב גבר וברצונך תסער‬
‫רוחו! השב ידך‪ ,‬מרעיש הלב‪ ,‬אסוף רוחות עיוועים! לו יחסה בך הימאדרה‪ ,‬ויחזק ליבו!"‬
‫אז עטו גלימת לבן לכתפי הימאדרה‪ ,‬ובענפי הדס עיטרו את שערו; אל המזבח הובילוהו‪ ,‬והעלו את המנחה‬
‫למטהר הארץ‪ .‬שם נתן תודה ושבח לאלים השגיאים‪ ,‬ונדר מאוצרותיו ליאהו ולאהיני; ברוחב לב גמל לרב‬
‫הסריסים‪ ,‬ואת קאשיוואן לקח להיות לו רע ויועץ‪ .‬ככה חגגו את ישועת הימאדרה‪ ,‬אובד הישימון; אך לא חלפו‬
‫יומיים ובא פליט מסרד‪ ,‬להודיעם על מות ביהאן‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"הנה טהרתי מכל רע‪ ,‬אך לא במים‪ ,‬כי בדם; כי עת אבד אבי ביד אויבו‪ ,‬ירדה עמו גם אשמתי אל קבר! אבל‬
‫בשם ביהאן נשבעתי‪ ,‬כי לא תשקוט הארץ‪ ,‬עד אם יומת שארין!"‬
‫תשעה ימים אבל הימאדרה וקונן על מולידו; בוץ נתן בשערו‪ ,‬ואת בשרו עינה בחבל‪ .‬אך בעשירי ערך את הצבא‬
‫לעלות על סרד‪ ,‬ולקח עמו בחיל את רונאן בן גונאטיד‪ ,‬לערובות בריתו‪.‬‬
‫עודו בדרך‪ ,‬בא הרץ מעם דודו ניהאת‪ ,‬ובישרו על מות שארין‪ ,‬על שבי ניהאת ופדיונו‪ ,‬ועל הברית אשר כרת עם‬
‫נסיך אמטאר‪ .‬בשלום נכנס הימאדרה בשערי העיר‪ ,‬וביום המחרת יצא להימאשאיה עם א ָחיו‪ ,‬רעיו ושארי בשרו‪,‬‬
‫וכל רועי בני סרד המליכוהו עליהם במקדש הימאנה‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫*‬
‫עת שקטה הממלכה ונכון כיסאו‪ ,‬קרא הימאדרה אל סאסראר‪ ,‬והוציא כל איש‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"בן ואדין‪ ,‬אהוב השמש! הלא מארצך גלית לשים את מושבך עמנו‪ ,‬אך לו יהי ביתי ביתך‪ ,‬ומצא בי רע לא יימוט!‬
‫הבה ונכרות בריתנו!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"האם יכרות אדון הארץ את בריתו עם הפליט? כי מה יש בידי לתת לאמוני הברית?"‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אין איש אשר יידע את צפונות טאהירה! הן לא למנוחת שבעים נטיתם פה אוהל‪ ,‬וידעתי גם ידעתי כי תשוב‬
‫תורק החרב בשערי אמטאר‪ .‬כמוכם קיויתי גם אני לשבר זרע נימידאד‪ ,‬אך לא למען תעבדני טאר; כי לא לזאת‬
‫כ ַרתי את בריתי איתכם"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"מה תבקש‪ ,‬ואעשנו‪ ,‬ריבון החסדים?"‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫הלא ואדין אביך מת‪ ,‬ואתה אדון ביתו; הב נא לי את יד נידאד‪ ,‬כי בה בחר ליבי מכל נשות הארץ!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"אם את ידה ביקשת‪ ,‬קחנה אם תוכל! יפה וטוב הנך‪ ,‬ארך רוח ורב חסד‪ ,‬מעולה בכל סגולה‪ ,‬ואין ראוי ממך‬
‫לאחותי נידאד‪ .‬ליבי רוחש לך אך טוב‪ ,‬אבל לא בידי הוא לתיתה לאיש‪ ,‬כי התקדשה נידאד בסוד לאהיני‪ ,‬וגברת‬
‫גורלה היא‪.‬‬
‫זאת שמעתי‪ ,‬כי במות ביהאן הלכה נידאד אל ההרים‪ ,‬ובמר ליבה עליה‪ ,‬בין מתבודדות טאהירה שמה מושבה‪.‬‬
‫הארך נא רוח‪ ,‬מלך פקוח עין‪ ,‬כי לא תמצא בה אושר אם לא תבחר גם היא בך כדת הלב והשמים‪ .‬הנח לה ותמצא‬
‫מנוח לרוחה! אך תן ידך עמנו להשיב את כס אמטאר‪ ,‬ובשובי אלך ואדבר על לב נידאד כחפצך"‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"מדי אביט בך אזכור את בת דושאנה‪ ,‬וכיסופיי ישימו לגרוני מחנק; אך בוא אבוא אתך‪ ,‬נסיך‪ ,‬ויחדיו נרכב‪".‬‬
‫אז נשאו שבועת עולם‪ ,‬והעידו עליהם את שיהאבאן‪ ,‬השמש‪ ,‬הרואה הכל‪ .‬בבשר זרועם שרטו שרטת ומזגו דמם‬
‫יחדיו; דמים ויין מהלו ובירכו על כוס הברית‪ ,‬נשאוה וניסכו‪ ,‬וכל איש שתה ממנה‪.‬‬
‫*‬
‫מירדאת דלק אחר אחיו עד למורדות הזאד‪ ,‬ובשובו עשה שפטים באצילי דושאנה‪ .‬באמטאר מ ַלך‪ ,‬אך בשומעו על‬
‫דבר הברית אשר כרת נישאנט עם ניהאת בן ארה‪ ,‬לא שקט ליבו‪ ,‬ושלח דברו אל נימידאד‪ ,‬אבי אמו אטאשה‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"מלך רם‪ ,‬אדון כל חסד‪ ,‬הדורש טובת עמו ומדביר צריו! נכדך אני‪ ,‬והנה מלכתי באמטאר; קום וקטוף את פרי‬
‫הברית אשר כרת עם שארין! כשני הגלגלים ברכב מלחמה‪ ,‬ישגו שני שליטים בברית שתי ממלכות; אך אם‬
‫‪51‬‬
‫ימלוך נישאנט‪ ,‬תשוב תיכון ברית טאר עם סרד‪ ,‬ואם תגבר ידי‪ ,‬תיכון הברית לבטח עם הוזאן‪ .‬חוש ובחר‪ ,‬סבי‪,‬‬
‫בין בן אימאל לבן‪-‬אטאשה; חוש‪ ,‬סבי ואדוני‪ ,‬ושלח לי מחילות הוזאן‪ ,‬בטרם תיפתח עליי הרעה מסרד‪".‬‬
‫ימים רבים חיכה מירדאת למענה סבו‪ ,‬אך זה בושש לבוא; כי בבוא רצי מירדאת חנה עדיין הצבא בגלילות הספר‬
‫אשר על גבול סירדאלה‪ ,‬ונימידאד שלח להשיבו‪.‬‬
‫נקפו ימים‪ ,‬אבל אוּמיז לא שב‪ ,‬ואל אביו שלח לאמור‪:‬‬
‫"אבי ואדוני‪ ,‬לשוא נזעקנו הנה‪ ,‬כי תחבולת שארין היא! כעדר בלי תכלית עלו צבא סרד הנה‪ ,‬ובאין להם תכלית‪,‬‬
‫שבו לבירה‪ .‬אך שעת הכושר לפנינו‪ ,‬כי שבו וליבם בוטח‪ ,‬כי ככלבים אל הגדרה הותעינו אל גבולם‪ .‬עתה מתי‬
‫מעט נוטרים את גבול ארפאן‪ ,‬וצבאנו רב‪ ,‬מי יעמוד נגדו"‪.‬‬
‫אך נימידאד מיאן לשמוע‪ ,‬ואל אוּמיז אמר‪:‬‬
‫"טובה היא הציפור אשר ביד מירדאת מזו אשר על עץ בני סרד‪ .‬מהר עשה כמצוָתי!"‬
‫בלי חמדה שב אומיז כלעומת שבא‪ ,‬ובצולחו את נהר ה ְדרא ְפנה‪ ,‬ירד כדבר אביו אל טאר‪ .‬חיל רב הוביל עימו‪,‬‬
‫רגלים‪ ,‬פילים ופרשים‪ ,‬צבא עצום ורב; אך עת התמהמה במזרח הארץ‪ ,‬עברו צבאות נישאנט במעברות הזאד; אל‬
‫גלילות אָסוּל ירדו עם בעלי בריתם‪ ,‬ובאו עד אמטאר בחיל לא יימוט‪.‬‬
‫*‬
‫שלושת אלפים חייל‪ ,‬נושאי צינה וחרב וקולעי בקלע‪ ,‬גייס נישאנט מבני אסוּל‪ ,‬יושבי נחלותיו; ממצבת חיל‬
‫דושאנה נהג עמו ָרקאש אלפיים איש רגלי‪ ,‬נושאי מגן ורומח‪ ,‬ושלושת אלפים חייל מצבא שארין בסרד שבו עם‬
‫אָראש והאנה‪ ,‬שרי המלחמה‪ .‬גיבורי הארץ עלו עם בן‪-‬אימאל‪ ,‬אשר קולם יניס גדודים ושמם אימת כל גבר‪:‬‬
‫אי ְרקאמוּ‪ִ ,‬הייאראם‪ ,‬אַנְמה ו ָרקא ַמן; קא ְלפּוֹראש ואָטאמאר‪ ,‬יאקוּ ואָצ'אל‪ ,‬ומעל כולם סא ְסראר‪ ,‬קוטל הגיבורים‪.‬‬
‫אלף פרשים רכבו בחיל סאסראר‪ ,‬ואלפיים איש רגלי שצינתם ברזל‪ .‬מ ֶסרד בא הימאדרה בראש ריבוא בני חיל‪,‬‬
‫ואיתו פילים ומרכבות ברזל‪ ,‬רגלים תופסי חנית וחרב‪ ,‬וקשתים מבני ההר‪ ,‬הקולעים אל עין הנץ בנופלו על טרף‪.‬‬
‫עם קירין דהרו אלפיים פרשים מהירים כסער‪ ,‬ומארפאן בא בן בריתם‪ ,‬רוּנָאן בן גוּנאטיד‪ .‬שלוש מאות רוכבים‬
‫סביב לו‪ ,‬ואלפיים איש מבחירי חילו; כולם תופסי גרזן כפול להב‪ ,‬שריונם עור פר ונחושת‪ ,‬וקובעם עטור נוצת‬
‫תחמס‪ .‬כל אלה באו לעזרת נישאנט‪ ,‬יורש שארין כחוק‪.‬‬
‫מנגד כנמלים בתל מילאו חילות מירדאת את קסרקטין אמטאר; מנאמני נחלותיו‪ ,‬יושבי וָּואין וזאנְ ֶמה‪ ,‬גייס‬
‫ארבעת אלפים בני חיל‪ ,‬לוחמים בלי חת נושאי מגן ורומח‪ ,‬ואלף פרשים בני דא ַרש‪ ,‬הששים לדהר ולא תיסוג‬
‫קשתם‪ .‬אדירי הגיבורים עלו עימו מארץ יאהו‪ :‬טאל וראד‪ָ ,‬שגא ְר ָמה‪ ,‬מאזֶק‪ ,‬אוּפּאגָה‪ָ ,‬ס ָמאן וקאף‪ ,‬אשר דמותם‬
‫אומרת מוות‪ ,‬וגם פילים יסורו מדרכם ‪ . 45‬עשרת אלפים חייל מצבא שארין אביו חזרו עימו מסרד‪ ,‬ועליהם שרי‬
‫החיל‪ ,‬אלאוֹל‪ ,‬אלוש‪ ,‬ו ְסוָּאדי ְסטאן‪ ,‬אָ ְש ְטראדאר‪ ,‬דאגוֹל ויֶרם‪ ,‬אשר חזה נמר חזם‪ ,‬וזרועם כעשת‪.‬‬
‫עוד אלה נקהלים בין חומות הקרת‪ ,‬ומצפון קרב ובא צבא הוזאן הרב; בראשו רבי החיל‪ ,‬ולפניו מכי התוף ותוקעי‬
‫הקרן‪ .‬שני ריבוא חייל נהג אוּמיז לקרב‪ :‬פילי קרבות שעל גבם צריחים‪ ,‬רוכבים אשר אומנו מנוער בחנית וקשת‪,‬‬
‫‪45‬‬
‫"ארץ יאהו"‪ :‬ארץ המערב‪ ,‬טאר‪" .‬טאל וראד‪ :"...‬שמות אלה למעט 'אופאגה' שבים ומופיעים בסופה של האקלוואיה‪,‬‬
‫כשמות 'בני האופל' הטורפים את אקלווה בטקס החניכה שעורך לו אביו )ר' מוסף ‪ :2‬תקציר האקלוואיה(‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫ורגלים לאין מספר‪ .‬מגיניהם מקו ָרסים‪ ,‬רומחיהם כיער‪ ,‬שריונם קלל‪ ,‬וקובעם עטור קרניים כמנהג הוזאן‪ .‬כל‬
‫אלה באו לעזרת מירדאת‪ ,‬להושיעו בחיל‪.‬‬
‫ביום שויון השמש ‪ , 46‬בהתחדש אביב‪ ,‬קראו תיגר איש על אחיו והודיעו את דברם‪ .‬משערי העיר אמטאר יצאו‬
‫דאגול ואָגְראיוּגָה‪ ,‬ובנושאם את נס שארין‪ ,‬קרבו אל מחנה נישאנט‪.‬‬
‫אמר דאגול‪:‬‬
‫"חי כל האלים כולם‪ ,‬וחי הסער‪ ,‬יאהו‪ ,‬המוביל לקרב את חיל מירדאת! מה לכם‪ ,‬מורדים‪ ,‬בשערי אמטאר? כוכבי‬
‫מרום זורחים על מלך כל הארץ‪ ,‬ואלי שמיים מודים בממשלתו! אבל אתם‪ ,‬עבדי בני סרד‪ ,‬עליתם בחרב על ריבון‬
‫הטא ְר ָהא! איך נשאתם את ראשיכם‪ ,‬סוררים בני מרי‪ ,‬להעז פנים מול אדונכם? בשם מירדאת המלך‪ ,‬בצו הכתר‬
‫החתום בחותם בית דראד‪ ,‬הניחו חרבכם לפני הכס!"‬
‫כנגדם יצאו אראש ויאקוּ ממחנה נישאנט‪ ,‬ובוטחים בלבבם השיבום דבר‪.‬‬
‫אמר אראש‪:‬‬
‫"חי קהל אלי אבות מקדם‪ ,‬וחי השמש הזורח על נצחון נישאנט! לא בחרפות יקום משפט אמת‪ ,‬ולא ייכון הכתר‬
‫על קודקוד גוזלו! אכן לצו רועה הארץ יחרדו גם עוף שמיים‪ ,‬וחיות מיער יעבדוהו בתמים; אבל אתם‪ ,‬בני‬
‫הבליעל‪ ,‬נועזתם להרים ידכם באדון אמטאר! כרעו על ברכיכם‪ ,‬בוגדים‪ ,‬ובכו על פשעיכם‪ ,‬כי בא יום שילומים‬
‫ובשוט משפט תמוגר רשעה! בשם נישאנט אדון הכתר‪ ,‬יורש אביו כחוק‪ ,‬הניחו חרבכם לפני ריבון בני טאר!"‬
‫משכילו דברם‪ ,‬הטילו חניתם בארץ ונטלו מעפרה‪ ,‬הפכו פניהם ושבו‪ ,‬איש אל מחנהו‪ .‬אז שלחו רצים בין השדה‬
‫והחומות‪ ,‬והועידו את הקרב למחרת עם שחר‪ ,‬בהינתן האות‪.‬‬
‫*‬
‫דמי השמש כבר נקוו בפאתי המערב‪ ,‬וצרצרים נתנו קולם על גבעות אמטאר‪ .‬מראש פסגה צפה סאסראר על‬
‫מחנות החיל‪ ,‬עד עת עלות לאהיני לבכות לאהובה ‪ . 47‬אז פנה אל הגבעות‪ ,‬ובלי דעת אנה‪ ,‬התהלך לפי תומו בין‬
‫פרחים וירק‪ ,‬ומבטו תועה בנוף המאפיל‪ .‬כך נדד מבלי משים ונשאוהו שרעפיו עד התקילוהו צעדיו באבן‪ .‬נפל‬
‫סאסראר אפיים ארצה‪ ,‬ובקומו ממפלתו לא ידע איהו‪ .‬שנים עשר אמה תחתיו נפערה הארץ‪ ,‬ובקומו ראה מולו‬
‫מבוא חצוב בסלע‪.‬‬
‫נכנס סאסראר‪ ,‬ולעיניו נגלה אולם רחב ידיים; אור חיוור נגה בו‪ ,‬ומנגד האפילו קברי גומחות בקיר הסלע‬
‫ולפניהם שלטי ארד גדולים‪ .‬כס מידות ניצב מתחת לכיפה‪ ,‬רגליו כדמות כרעי נמר‪ ,‬ומסעדיו כשתי זרועות אשר‬
‫כפותיהן אל על; על משענתו נחרת דבר‪ ,‬ולמרגלותיו אגן אשר נחצב לנסך‪ .‬רכן סאסראר לקרוא את הכתוב‪ ,‬אבל‬
‫פשרו נחתם ממנו‪ ,‬כי לא ראה כמוהו מימיו‪ ,‬ולא נודע ככתב הזה בטאר‪ ,‬הוזאן או סרד‪.‬‬
‫‪.‬אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪46‬‬
‫"ביום שויון השמש"‪ :‬האקווינוקס של האביב‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫"עד עת עלות לאהיני"‪ :‬הירח הנראה בטרם לילה )ע"פ ריכטר(‪ ,‬או כוכב נוגה )ע"פ קראוזה(‪.‬‬
‫"לבכות לאהובה"‪ :‬לשיהאבאן )ר' נספח ‪ :2‬שירת הענקים(‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫"התגלה‪ ,‬הכתב‪ ,‬אם לי נועד הפשר!"‬
‫אבל רק הד ענהו‪ ,‬וליבו נבוך‪ .‬אז עלה ישב על כס האבן‪ ,‬ובראותו את האגן‪ ,‬קרא אל איתני הארץ והקיז מדם‬
‫זרועו אל האגן לנֶסך‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"התגלה‪ ,‬הכתב‪ ,‬אם לי נועד הפשר!"‬
‫אך שוב רק הד ענהו‪ ,‬ובראותו את מסעדי הכס‪ ,‬הניח את כפות ידיו על כפות האבן‪ ,‬ובשלישית קרא בקול וביקש‬
‫לו פשר‪.‬‬
‫שוב ענהו הד‪ ,‬אך בשובו הפעם מכותלי הקבר‪ ,‬דיבר בלשון הארץ‪.‬‬
‫אמר ההד‪:‬‬
‫"אשר היה‪ ,‬הן לא היה; אך כל שלא היה ‪ -‬הנהו"‪.‬‬
‫קם סאסראר מכס האבן‪ ,‬ניסך מצפחתו‪ ,‬וטהר במים‪ .‬אז שב יצא מן המבוא‪ ,‬ועלה מתוך הבור‪ ,‬אך את אשר שמע‬
‫שמר‪.‬‬
‫צללים עטפו את פני הארץ‪ ,‬וחשכה קרבה לרדת‪ .‬אישי המחנה הבליחו במרחק‪ ,‬ושמה שם פניו; אך בפנותו‬
‫ללכת‪ ,‬ראה דמות‪-‬איש ניצבת נכחו‪ ,‬ושלף חרבו‪ .‬כך הפסיע וקרב אליה‪ ,‬אך זו פצתה את פיה ודיברה אליו בקול‬
‫אישה‪.‬‬
‫אמרה הדמות‪:‬‬
‫"השב את חרבך‪ ,‬גיבור‪ ,‬וְלא תשוב אליך!‬
‫הן גורלך כמעט נשלם‪ ,‬אם אכן גם תשלימהו;‬
‫אבל בתום דרכו‪ ,‬מי יידע דרכו?‬
‫כל אשר היה‪ ,‬יהיה כלא היה‪,‬‬
‫אך כל שלא היה‪ ,‬יקום להיותו"‪.‬‬
‫זאת אמרה אליו‪ ,‬אך עת מיהר אליה‪ ,‬נעלמה מעין‪.‬‬
‫שב סאסראר למחנה‪ ,‬וליבו נרעש בו; שוב ושוב עבר בין משמרות החיל‪ ,‬אבל רוחו רחקה מאלה‪ ,‬ולא ידע נפשו‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬עם אור ראשון‪ ,‬שלף חרבו כמשפטו תמיד‪ ,‬ומול השמש העולה זקף את להבה; אבל בהתנוצץ הלהב‪ ,‬לא‬
‫שש בו כמקדם‪.‬‬
‫*‬
‫קרני השחר פיזזו על חומות השחם‪ ,‬עת נפתחו השערים לחיל היוצא מקסרקטין העיר‪ .‬ממערב לשדה אמטאר ערך‬
‫מירדאת את חילותיו‪ ,‬ובלב סוער מגודל סקר את מראיתם‪ .‬כמוהו גם נישאנט אחיו‪ ,‬צפה מנגד בצבאו; עינו טובלת‬
‫במראה‪ ,‬ורוחו כרויה לאות‪ .‬בוהקים בכלי זינם נערכו הגיבורים‪ ,‬ששים באון זרועותיהם‪ ,‬ותאבים לקרב; איש‬
‫איש עלו בגדודיהם‪ ,‬והולם פסיעתם טבע בשעטת פרסות ושאון ברזל‪ .‬חודי חיצים וחניתות‪ ,‬קסדות קלל ולהבי‬
‫גרזן וחרב התנוצצו מאדימים באור הבוקר; וכפרחי אביב‪ ,‬כיסו את שדה אמטאר שלטי מושלים‪ ,‬ניסי בית אב‬
‫וציוני החיל‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫עם צבא הוזאן בקדמתם‪ ,‬נערכו גדודי מירדאת בדמות ראש חץ שלוח‪ ,‬כמו נכונו לפלח את חזית נישאנט‪ .‬אך‬
‫בראותו את עו ֶצם לגיונות אומיז‪ ,‬ערך נישאנט מנגד את לוע הנמר‪ ,‬לסגור עליו כמלתעות על טרף ‪ .48‬מול חיל‬
‫אויביו הציב בתוֶך את מקצת צבאו‪ ,‬והכביר את חילותיו משמאל ומימין‪ ,‬לכתרו מעבריו בין אגפי החיל‪.‬‬
‫מאמטאר עלו גדודי מירדאת מזרחה‪ ,‬וגבם לעיר‪ :‬מירדאת ומשמאלו אומיז ניצבו בתווך; אלאול ואחריו אלוש ‪-‬‬
‫אש ְטראדאר ויֶרם‪.‬‬
‫בכנף צפון; דרומה למירדאת דאגול וסוָּאדיסטאן‪ ,‬ואחריהם עלו ְ‬
‫מנגד נערכו גדודי נישאנט‪ ,‬ופניהם העירה‪ :‬מול צבא אומיז עלו אראש והאנה‪ ,‬ומימינם‪ ,‬נישאנט ועמו רקאש;‬
‫בכנף צפון ניצב רוּנאן לקדם את פני א ְלאוֹל‪ ,‬וקירין אחריו‪ ,‬מול חיל אלוֹש; דרומה לנישאנט‪ ,‬הימאדרה וסאסראר‪,‬‬
‫ולנגדם דאגול וסואדיסטאן‪ ,‬אשטראדאר וירם ‪.49‬‬
‫אז הקריבו הצבאות והרבו שבועה ונדר לאלים השגיאים; ובכלותם לקרוא אל אדוני המלחמה‪ ,‬קם אי ָלאלוּ‪ ,‬כוהן‬
‫א ְמנאת‪ ,‬ובנושאו כפיו‪ ,‬עבר בין שני המחנות ‪ . 50‬אז זרה מלוא החופן מלח אל ארבע כנפות הארץ‪ ,‬ובקוראו‪" ,‬יחל‬
‫הזבח!"‪ ,‬הריע כל גרון ונעו הצבאות‪.‬‬
‫כים גואה מול ים עלו הגיבורים‪ ,‬פוסעים לקול שופר ותוף‪ ,‬תרועת פילים וצהלת סוסים לאין מספר; לנוכח‬
‫אויביהם החישו צעדם‪ ,‬ורעדה הארץ מתחת רגליהם‪.‬‬
‫אך ניתן האות‪ ,‬עט אומיז בן נימידאד על גדודי אראש והאנה בהמון חילו הרב‪ ,‬אשר כיסה את עין השמש באבק‬
‫פרסות סוסיו‪ ,‬והחרישה תרועתו את כל העולמות‪ .‬זמן‪-‬מה עמדו מולו גדודי אראש והאנה‪ ,‬תוקעים את עקביהם‬
‫בארץ‪ ,‬וזוקפים כידוניהם איש בצד אחיו; אך תחת כל חלל אויב עלו מולם שבעה‪ ,‬ועת קרבו פילי הקרב מטו‬
‫השורות‪ ,‬ונפוצו במהומה אל כל אשר יכלו לברוח‪.‬‬
‫ושאם; מהפכים מעל הסוס בלהב חניתם‪,‬‬
‫כציידים אחר צידם רדפום רוכבי הוזאן‪ ,‬ובראשם א ֵחי אוּמיז‪ ,‬אָ ְרסי ֶפּה ָ‬
‫קצרו איברי גברים על ימין ושמאל‪ ,‬עד צללה כל אוזן מזעקות השבר‪.‬‬
‫אָ ְרסי ֶפּה דרבן סוסו ודהר קדימה‪ ,‬דולק אחר אראש והאנה לנחול לו תהילה; איש אחר משנהו נפלו שומרי אראש‪,‬‬
‫וקרב אליו רודפו‪ ,‬להכותו בלהב‪ .‬למראה צרת אראש שב ָהאנה והפך סוסו‪ ,‬לחוש אליו לעזר; אך ארסיפה‪ ,‬מהיר‬
‫ממנו‪ ,‬הטיל את חניתו‪ ,‬וטבע הלהב בין צלעות אראש‪ .‬על הארץ התגולל ופצעו בלי קום‪ ,‬וסב עליו בן‪-‬נימידאד‬
‫לקחת את חייו; כך זמם‪ ,‬אך האנה השיגו בדהר‪ ,‬ועת אחז באָ ְרסי ֶפּה‪ ,‬נפלו השניים ארצה‪ ,‬גבר בצד גבר‪ .‬כחתף סב‬
‫נסיך הוזאן אל האנה‪ ,‬אסף מלוא הכף עפר ובעיניו זרהו; בחרב הסתער עליו‪ ,‬ושיספו באין מושיע לעיני אראש‪.‬‬
‫כך היכה אומיז בחיל‪ ,‬ופרשיו טבחו בנמלטים כנמרים בצאן; אך מצפון לחיל הוזאן כבדה המלחמה בין אלוש‬
‫לקירין‪ ,‬עת שבו התראו פנים‪ ,‬זוכרים את מלחמתם בסרד‪ .‬אלה מלעיגים בקול ואלה מבקשים נקם‪ ,‬עלבו איש‬
‫באויבו בלי די‪ ,‬עד הפיחה אש חימה שיגעון בלב כל גבר‪ ,‬והולם הברזל הוחרש ב ַשאג חרונם‪.‬‬
‫באין מכריע דחקו המחנות קדימה‪ ,‬מלכדים שורותיהם‪ ,‬מסתערים ונסוגים‪ ,‬וברזילם‪ ,‬נוטף דמים‪ ,‬הבהיק באור‬
‫השמש‪ .‬סוסים אשר פילחם הלהב צנפו בקול איום‪ ,‬וילל פצועים עלה מתחת כקול אובדים מתופת; משוספים‬
‫‪48‬‬
‫"לוע הנמר"‪ :‬מערך צבאי קעור שמרכזו כמעט פתוח‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫"נישאנט ועמו רקאש"‪ :‬מול מירדאת‪ .‬למערך הצבאות ר' נספח ‪ :3‬מפות ותרשימים‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫אדוני המלחמה"‪ :‬האלים‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫בחרב‪ ,‬מדוקרי חצים ומחוצי אלה‪ ,‬התגוללו גברים על פני הארץ‪ ,‬אבל רבים מהם אשר אצרו עוד כוח‪ ,‬זחלו‬
‫טובלים בדם‪ ,‬והיכו איש באויבו בחמת עיוועים‪.‬‬
‫עוד אלה מאמצים כל כוח‪ ,‬מדרום עלה ובא רונאן בן גונאטיד‪ ,‬ובראש מאה רוכבים הבקיע דרך וחלף בין חיל‬
‫אלאול לחיל אלוש‪ .‬זוהר כשמש צהריים שעט בין הצבאות בלי חת‪ ,‬חולף במערכות אויביו כאש בעשב יער;‬
‫בקלילות דהר‪ ,‬כסייח דולג באחו השש בנעוריו‪ .‬כפרוט נגן על נבל‪ ,‬פרטה ידו בקשת‪ ,‬אבל צלילה בישר אך מוות‪,‬‬
‫ומטר ברזל רוו שורות אויביו‪.‬‬
‫בראש בחירי החיל סב אלוש אל אגפו‪ ,‬לעמוד בפרץ‪ ,‬וסגר על בן א ְרפּאן את הדרך אשר בא בה‪ .‬כברקים‬
‫התנוצצו אבחות חנית וסיף‪ ,‬וסוסים עם רוכביהם קרסו סביבו מדוקרים; אבל רוּנאן‪ ,‬רועץ אויביו‪ ,‬דרך קשתו‬
‫האדירה‪ ,‬ובחץ שלא יחטיא פילח את בשר אלוש בין הכתף לשכם‪ .‬כעץ גדוע מט אלוש‪ ,‬וחשו ניצביו אליו; ואגפו‪,‬‬
‫נבוך וחת‪ ,‬הרפה מן הרוכבים‪ .‬בלי חמדה פנה רועץ סי ְרדאלה ושב אל שורותיו; ימינה‪ ,‬שמאלה וקדימה‪ ,‬חמקו‬
‫עברו רוכבי רונאן‪ ,‬שוב רוכנים בצד סוסם‪ ,‬ושוב עולים דרוכים לירי‪ ,‬תעתעו באויביהם עד שבו לגדודם ‪.51‬‬
‫מדרום עלה סאסראר ל ַכתר את חיל מירדאת‪ ,‬אך אשטראדאר וירם חשו לעזרת מלכם‪ ,‬והקיפוהו כחומה בראש‬
‫חילותיהם‪ .‬איש אחר רעהו‪ ,‬הסתערו ָשגא ְרמה‪ ,‬קאף וראד‪ ,‬ולפניהם הולכים הזאנְ ֶמה‪ ,‬הקוצרים עקבי סוסים בלהב‬
‫חרמשם‪ .‬גל אחר משנהו עלו הלוחמים‪ ,‬וכבדה המלחמה לנוכח פני סאסראר; ברד חצים וקלע ניתך על מגינו‪,‬‬
‫סוסו נפל תחתיו‪ ,‬ושחו לוחמיו מהולם הברזל‪.‬‬
‫אך ד ֵבק בתכליתו‪ ,‬דחק סאסראר קדימה‪ ,‬עד קרבו המחנות והתראו פנים; ובהיסוג הקשתים ורומי הקלע‪ ,‬התנער‬
‫סאסראר‪ ,‬ועט על הגדודים‪ .‬לשווא עמלו לגדור דרכו‪ ,‬כי לא יכול לו איש‪ ,‬וכמו לא שלטה בו חרב‪ ,‬ה ַרס אל תוך‬
‫החיל‪ .‬מנופף בחניתו‪ ,‬שיסע אברי גברים‪ ,‬וחיצים לעשרות שילח על כל סביביו‪ .‬כבני שיחים אשר היו מרמס לפני‬
‫העדר‪ ,‬נפלו ָשגא ְרמה ו ָסמאן לפני הגבר הנורא; כפיל בסבך היער‪ ,‬פילס דרכו בלי סטות ימין ושמאל‪ ,‬ואחריו‬
‫אנשי חילו‪ ,‬עוברים בדרך הנפתחת מעל לחללים‪.‬‬
‫למראה גיבור דושאנה ההורס בלוחמים‪ ,‬חש ירם וציוה‪" ,‬פתחו את השורות!" וחיש הדהיר סוסו לדרוס את בן‪-‬‬
‫השמש‪ .‬אך זה לא מש ממקומו‪ ,‬ועל עומדו ניצב בלי פחד לקדם פניו; בשמאלו הגביה את מגן זרועו‪ ,‬ועת ָקרב‬
‫אויבו ובא‪ ,‬נטע את חניתו בארץ אל מול חזה הסוס‪ .‬ברעש התנפץ המוט‪ ,‬טובע בבשר; ועת נפלו סוס ורוכבו‪ ,‬אחז‬
‫סאסראר בקובע ירם‪ ,‬הטיח את ראשו אחור‪ ,‬ושבר את מפרקתו כקלח היבש‪.‬‬
‫עתה נפוץ החיל‪ ,‬ונסוג כל גבר‪ ,‬כי לא נועז עוד איש להתקרב אליו; אך למראה מפלת ירם‪ ,‬חרה אפו של‬
‫אַ ְש ְטראדאר‪ ,‬הגבר האדיר‪ ,‬ומבין הלוחמים יצא אל בן דושאנה‪.‬‬
‫אמר אשטראדאר‪:‬‬
‫"מכאן‪ ,‬מכאן‪ ,‬סאסראר! הנה היד שתאלף אותך‪ ,‬נער קסרקטין!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"חי טאהירה האורגת את רשתות הזמן! אין איש אשר יברח מגורלו‪ ,‬ואין כלימה בלב אציל אשר דרכו יודע! אך‬
‫מה אשחית מלים עליך? כי אין מלים אשר יאו לרוצח מלך!"‬
‫‪51‬‬
‫"רועץ סירדאלה"‪ :‬רונאן‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫אז הסתערו השניים להכחיד איש את אויבו‪ ,‬וכהרף עין אכל ברזל בשר‪ .‬אשטראדאר הטיל רומחו‪ ,‬אך סאסראר‬
‫תפס ברומח‪ ,‬והטילו אל מטילו; ועת נטה הלה מפני נשקו שלו‪ ,‬קרא סאסראר בשם השמש‪ ,‬ובבזק קלל סחרר את‬
‫דסקתו; להב מוות מתהפך שילח בגרון אויבו כחתף‪ ,‬והתיז ראשו לארץ הנושאת הכל‪.‬‬
‫עננים נפוצו אל קצוות רקיע‪ ,‬ושמש כבר דרך ברום שמיים; פלגי דמים השקו את שדה אמטאר‪ ,‬וציפורי הטרף‬
‫נקהלו על הגבעות‪ .‬סוסים בטשו באין רוכב בחזות החללים‪ ,‬וכל הארץ נזרעה בשר‪ .‬אך לא חדלה המלחמה‪,‬‬
‫וכמפלצת לא תשבע‪ ,‬נשאה המון ידיים תאבות לקטל‪ .‬גברים הריעו בשדה‪ ,‬אלה נוכח אלה‪ ,‬וקול הלמות כלי מוות‬
‫צלל בתרועתם; מיתרי קשתות המו ברבבות חיצים‪ ,‬גרזינים חטבו בשר‪ ,‬להבים שרקו‪ ,‬ומרכבות ברזל דרסו ירך‬
‫עם שכם‪ .‬ככה נלחמו‪ ,‬ובאין מכריע לא רפתה ידם‪.‬‬
‫עוד בן ואדין הורס בחיל‪ ,‬ומצפון סגרו גדודי אומיז על חיל רקאש‪ .‬כמפולת מהרים הסתערו פילי הוזאן‪ ,‬רומסים‬
‫את לוחמי דושאנה‪ ,‬לופתים גווי גברים בחדק‪ ,‬ומבקעים בחט סוסים ורוכביהם‪ .‬אך חיל רקאש השיבו מלחמה‪,‬‬
‫והרגו באויביהם ככל אשר יכלו‪ .‬על כל סביבותיהם התגוללו שדודים חללי הוזאן‪ ,‬משוספים בחרב ומחוצי פנים;‬
‫צלעות פילים דוקרו בכידוני דושאנה‪ ,‬ואחדים‪ ,‬אשר בוקעו כרסותיהם או נכרת חדקם‪ ,‬פנו משתוללים אל מול‬
‫נוהגיהם‪ .‬ככה נלחמו‪ ,‬בזים לחייהם‪ ,‬אך לבסוף כשל כוחם מול נפילי היער‪ ,‬וכל איש מילט נפשו מפגיעתם; טורי‬
‫החיל מטו‪ ,‬אגפו נבקע‪ ,‬ורוכבי אומיז הגיחו לקטול בנסוגים‪.‬‬
‫אָ ְרסי ֶפּה הדהיר סוסו בעקבי נגיד דושאנה‪ ,‬וכנמר אשר בחר לו טרף מן העדר‪ ,‬לא הרפה מן הנמלט‪ ,‬ולא נטה אל‬
‫איש מלבדו‪ .‬ראה ָרקא ַמן את צרת אביו‪ ,‬וחש אליו בדהר‪ ,‬בטרם ישיגהו ארסיפה; כשמי ענן קדרו פניו‪ ,‬וכזיזי‬
‫ברק הניתזים מלב הסער‪ ,‬שילח חיציו לעשרות בנסיך הוזאן אדיר הקטל‪ .‬בראותו את בנו‪ ,‬רקאמן‪ ,‬עולה ממערב‬
‫ופניו כיאהו‪ ,‬סב רקאש לאחוריו‪ ,‬תאב למחוץ את מ ַרדפו‪ ,‬ובעודו רוכב‪ ,‬חפזה זרועו בין ֶתלי למיתר‪.‬‬
‫אבל בלי סטות ימין ושמאל‪ ,‬רוכן בצד סוסו ומכסהו בצינה‪ ,‬הדהירו בן‪-‬נימידאד עוד ועוד ביתר כוח‪ .‬עודו נתלה‬
‫בצד סוס‪ ,‬רכב מימין נגיד אויביו‪ ,‬וכקוצר בשדה קמה‪ ,‬קצר את ארכובות סוסו‪ .‬נפל רקאש מחוץ לארץ מתחת‬
‫רכובו המט בכאב פצעו‪ ,‬והשיגו רודפו כרגע‪ ,‬מסחרר את חניתו מעל לשר דושאנה כצייד על הארי אשר נלכד‬
‫בבור; באין מפלט שכב רקאש ועיניו חוזות בלהב‪ ,‬אך מאחור‪ ,‬דופק בסוס‪ ,‬רכב ובא רקאמן‪ ,‬וכנמר על גב תאו‪,‬‬
‫זינק אל ארסיפה העז וסחבו לארץ; בחצי נפילתם שיסף את גרון אויבו‪ ,‬וממפלת שניים קם רק האחד‪.‬‬
‫שחוט כבהמה ואבריו מרטטים‪ ,‬עילע בן‪-‬נימידאד דמיו על פני הארץ‪ ,‬וקול ענות השבר עלה מחיל הוזאן‪ .‬פרשיהם‬
‫קרבו ובאו‪ ,‬אך בזרוע אדירים גלל רקאמן את הפגר מעל רגלי אביו‪ ,‬הקימו‪ ,‬סמכו על שכם‪ ,‬ובמגן כיסהו; כך‬
‫הלך לאחוריו וידו עושה בחרב‪ ,‬עד מצאו מחסה בין שורות נישאנט‪.‬‬
‫אשרי החי‪ ,‬גם אם מצא מקלט בגוב נמר! עוד בן ואדין הורס בחיל‪ ,‬לכתר את בן אטאשה‪ ,‬עט מירדאת על חיל‬
‫נישאנט‪ ,‬ואחריו דאגול וסואדיסטאן‪ .‬פצוע ומובס‪ ,‬עשה רקאש דרכו אל חיל המלך‪ ,‬אך לא מצא אלא אימה ופחד‪.‬‬
‫מגואל דמים ונורא כזמן‪ ,‬הרס מירדאת עד למשמר נישאנט‪ ,‬מבלי אשר ישלוט בו להב‪ .‬סוסו אבד ומגינו נבקע‪,‬‬
‫ורק מאתיים מאנשי חילו דבקו בעקבותיו; אבל כמו רוח אחזה בו‪ ,‬נופף בחרבותיו השתיים‪ ,‬וקצר לו דרך בשורות‬
‫הגיבורים‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫‪57‬‬
‫"חי יאהו המרעים‪ ,‬שבברזל חוקו! צא נישאנט‪ ,‬אם יש בך הרוח‪ ,‬כי לא תישא האדמה את שנינו! צא‪ ,‬כי בי‬
‫נשבעתי‪ :‬על השדה הזה אקריב אותך ליאהו‪ ,‬נותן הניצחון!"‬
‫אבל נישאנט לא השיבו מאומה‪ ,‬כי חת מפני אחיו ורוחו נפלה‪.‬‬
‫ככבשים מול הזאב צופף החיל שורותיו‪ ,‬וחסו איש ברעהו; מסוככים על אדונם‪ ,‬פוסעים ונסוגים‪ ,‬גדרו אנשי‬
‫נישאנט בעד מירדאת מגשת‪ ,‬אבל הגבר האיום לא חדל מלכת; חג‪ ,‬נסוג ומסתער‪ ,‬סייף לו שביל על פני גברים‪,‬‬
‫זורע מוות על סביביו ומסיט כל חוד ולהב; כך הרג בהם בלי די‪ ,‬וכל אשר נועז לצאת נגזר באבחותיו‪.‬‬
‫בראות מירדאת את שר דושאנה‪ ,‬הנס ובא אל השורות‪ ,‬פנה אליו אדום עיניים ועט עליו ַל ֶהרג; אך רקאמן משכוֹ‪,‬‬
‫ובגופו סך על אביו עד הביאו אל בין תופסי הרומח‪ .‬כך מילטו שנית ממוות‪ ,‬אך בעצמו איחר לסגת‪ ,‬כי השיגהו‬
‫בן‪-‬אטאשה‪ ,‬והדפו מן השורות; אז קם עליו בחרבותיו‪ ,‬מסתחרר במחול ברזל‪ ,‬רוכן‪ ,‬נוטה‪ ,‬ותר לו פתח‪ ,‬חג סביבו‬
‫שואף דמים‪ ,‬עד פתאום צלל כעיט‪ ,‬וגזרו כ ֶחתף‪ .‬באשר נפל עזבוֹ לגווע‪ ,‬ובלי עצור הרס קדימה‪ ,‬מהפך בלהביו‬
‫ומבקש לו טרף‪.‬‬
‫צעד אחר צעד נסוגו המשמר‪ ,‬וכל איש נשא רומחו לעצור בבן הסער הקוטל בגיבורים‪ .‬כדורבן סומר קוציו‪ ,‬כך‬
‫עמדו מולו בלי נוע‪ ,‬עד יצא מביניהם אטאמאר בן‪-‬האנה‪ .‬אץ אל לוחמי מירדאת‪ ,‬מנופף בגרזינו ושואג מלוא‬
‫חזהו‪ ,‬חצב בהם בן האנה מזרוע עד קודקוד; לוחם אחר משנהו מחצם בלהב‪ ,‬עד נסו מפניו כעדר‪ ,‬ונטשו את בן‬
‫אטאשה לבדו מול המשמר‪.‬‬
‫באין מגן על עבריו‪ ,‬הטילו בו החיל ברד חנית ואבן קלע‪ ,‬אך מירדאת‪ ,‬מהיר כרוח‪ ,‬חמק וסב לאחוריו‪ ,‬לקדם את‬
‫פני בן‪-‬האנה הקרב ובא‪ .‬כקורנס על סדן נפח ניחת גרזן אטאמאר‪ ,‬אך לא בא בגו מירדאת; כי בחרב האחת היטה‬
‫ממנו הלאה את מכת בן‪-‬האנה‪ ,‬ובשנייה גדע את זרוע ימינו‪ .‬אז פנה מעל אויבו‪ ,‬מניחו לגווע‪ ,‬ושב קרא את לוחמיו‬
‫אליו‪ .‬חיש שמעו אליו ובאו‪ ,‬אך אטאמאר עזב את מגינו לארץ‪ ,‬ובשמאלו הוציא את גרזינו מתוך כף ימינו; ככה‬
‫קם‪ ,‬וכחזיר מיער שכלבים סבוהו‪ ,‬טבח בלוחמי מירדאת‪ ,‬עד קרס באפס כוח בשלולית דמיו‪.‬‬
‫אחריו יצא מבין תופסי הרומח אי ְרקאמוּ בן‪-‬קאי‪ ,‬וקרב בלי חת אל איש החרבות‪ .‬אך למראה הנער‪ ,‬בן דודו מאב‪,‬‬
‫עצר מירדאת בלהביו ועמד תחתיו‪.‬‬
‫אמר מירדאת‪:‬‬
‫"סור הצידה‪ ,‬אירקאמו! הן שארי בשר אנחנו‪ ,‬ודמך דמי!"‬
‫אך אירקאמו לא זע כפסע‪ ,‬ובלי השיב דבר הטיל בו את רומחו‪ .‬נטה מירדאת מהיר בלהב‪ ,‬ובגודעו לשניים את‬
‫הרומח במעופו‪ ,‬שב והטילו בארץ למרגלות בן קאי‪.‬‬
‫‪.‬אמר מירדאת‪:‬‬
‫"סורה‪ ,‬נער! לך בקש לך בחיל איש כגבורתך!"‬
‫מן העפר עקר בן‪-‬קאי את מחצית הרומח‪ ,‬והטילו שנית אל חזה דודו‪ .‬נטה מירדאת ושב גדע לשניים את מחצית‬
‫הרומח‪ ,‬אך עננה הקדירה על פניו; כהרף עין נע הסיף‪ ,‬ולרגליו נפל הנער ובטנו בקועה‪.‬‬
‫אך עוד מירדאת פוסע הלאה על חללי חרבו‪ ,‬עלתה שוועת חילו מאחוריו; כי עת דחק מזרחה את משמר נישאנט‪,‬‬
‫קרבו הימאדרה ורונאן‪ ,‬וכה סגרו על חייליו משני העברים; מצפון ומדרום עלו עליו אויביו‪ ,‬וחילותיו הפכו‬
‫‪58‬‬
‫פניהם‪ ,‬לקדם את הרעה‪ :‬דאגול פנה אל מול סאסראר‪ ,‬סואדיסטאן אל מול הימאדרה‪ ,‬ומירדאת איום הסבר סב‬
‫מעל משמר נישאנט‪ ,‬וכפריץ חיות מיער שחמק טרפו מפיו‪ ,‬נשך שפתיו בחרונו והסתער על חיל רונאן‪.‬‬
‫אז הוקל לצבא נישאנט‪ ,‬וכולו פנה צפונה להדוף את חיל אומיז הקרב אליו; בחודי הרמחים דחקו דרכם קדימה‪,‬‬
‫אך צבא הוזאן נסוג מעט‪ ,‬ושב פתח את שורותיו לפילי המלחמה‪ .‬מרכינים את חטיהם הגיחו אדירי החדק; נוראים‬
‫בתרועתם שעטו אל חיל נישאנט‪ ,‬ומטר חצים ניתך מצריחיהם‪ .‬זעקות הנרמסים ואנקות פצועי חיצים מילאו את‬
‫האויר‪ ,‬וחלוץ נישאנט הוכה אחור‪.‬‬
‫סובבים כמערבולת קרבו עתה גדודי החיל‪ ,‬ונפתלו יחדיו כנחשים בקן; ועת הדף אומיז את חיל נישאנט אחורה אל‬
‫פקעת הגדודים‪ ,‬דרסו פיליו גם את שורות מירדאת‪ .‬ב ַמל ָמדים ובקריאות דחקום נוהגיהם לסגת‪ ,‬כי במהומת‬
‫המחנות לא יכול עוד חיל הוזאן לצאת בין הפילים ערוך בשורותיו‪ .‬שניים שניים נלחמו‪ ,‬ושלושה שלושה‪ ,‬ורבים‬
‫נפלו איש ביד אחיו‪ .‬אך עת ניתן האות והפילים הושבו‪ ,‬ליכד אומיז את שורותיו‪ ,‬וגבר בצד גבר‪ ,‬מגן בצד מגן‪,‬‬
‫פנה מזרחה לכתר את חיל נישאנט אשר הוכה מאוד‪ .‬כעלעול סבב הקרב על מחנה המלך‪ ,‬אך המשמר ניצב איתן‬
‫סביב לבן אימאל‪ ,‬וגופם חומה לו מפני מכת צריו‪.‬‬
‫כאומיז כן גם הימאדרה‪ ,‬נלחם בלי זעם בליבו‪ ,‬ונתן ליבו בדעת‪ ,‬לבקש לו פתח בשורות אויביו; עינו ביקשה את‬
‫סואדיסטאן‪ ,‬ועת ראהו‪ ,‬עט על אגפו הקל בראש הפרשים‪ .‬אך לא על נקלה נפתחה לו דרך‪ ,‬כי את החיל הרגלי‬
‫הנהיגו בני רוּמאלה ‪ , 52‬לוחמים שלא יימוטו‪ ,‬אשר ליבם לב נמרים וזרועם כעשת‪ .‬שכם בצד שכם נלחמו השניים‪,‬‬
‫והפילו ברוכבים בקשת ובחרב; ידם חורשת אויביהם‪ ,‬הפיחו עוז בלוחמים‪ ,‬והרעימו מצוותם מעל טורי החיל‪.‬‬
‫כשערי ואלומה נפערו שורותיהם לפני הפרשים‪ ,‬ומטר ברזל קידמם בכל אשר פנו‪.‬‬
‫גוחן על גב סוסו דהר הימאדרה נכחו‪ ,‬ובידיו שתי חניתות שלהבן כתער; כך רכב על גחונו עד קרב אל בני‬
‫רומאלה‪ ,‬וכנחש בהכישו זקף גוו והטילן‪ .‬על עומדו נפל אָסא ְדהא‪ ,‬פניו מפולחים בלהב ומוחו ניגר מגולגולתו;‬
‫אש ְטראן נטה מפני הנשק‪ ,‬והסתער על בן ביהאן‪ ,‬גררו מעל סוסו‪ ,‬והטיחו בארץ בכוח אדירים‪ .‬כלתה רעה‬
‫אבל ְ‬
‫אל זרע ארה‪ ,‬כי הממו אשטראן בזרוע וכבר שלח ידו לחרב; אבל ִהייאראם חש אחר הימאדרה‪ ,‬גח מאחורי‬
‫אשטראן‪ ,‬ובגרזינו ביקע את ראש הגבר העזוז‪ .‬כאלומה קצורת מגל‪ ,‬נפל אשטראן מעל הימאדרה‪ ,‬ועת מסך דמים‬
‫כיסהו‪ ,‬דיבר אל ממיתו‪.‬‬
‫אמר אשטראן‪:‬‬
‫"ארור תהיה‪ ,‬בן סרד‪ ,‬כי קלון עולם נחלת! אכן כאיש כן מכתו‪ ,‬כי כשפל שברוצחים היכית בגבי!"‬
‫אבל הימאדרה והייאראם לא נתנו ליבם לדבר אשטראן‪ ,‬כי חרדו אל חיל נישאנט‪ ,‬אשר אלפי הוזאן כתשוהו‬
‫כדוחן תחת העלי; בראותם את אחרוני שומריו מטים לעשרות סביב למרכבתו‪ ,‬דילגו על פני הגבר הגווע‪ ,‬וחשו‬
‫לישועת המלך‪.‬‬
‫משלושת עברים סגרו גדודי אומיז על חיילי נישאנט‪ ,‬אך גם חילות מירדאת כותרו‪ ,‬מפנים ומאחור‪ :‬קירין מצפון‬
‫ָחבר לחיל רונאן‪ ,‬ומדרום עלה סאסראר לימין חילות הימאדרה‪.‬‬
‫אחר מפלת בני רומאלה‪ ,‬לא קם עוד איש מול בן ביהאן עת הסתער לפרוץ לו דרך; בראש רוכביו הרס בגדוד‬
‫וכוחו כפליים‪ ,‬דרכו סוגה בחללים‪ ,‬וטבוחי חרבו מרמס מתחת לפרסות סוסו‪ .‬כעדת צביות אשר תנוסנה מפחד‬
‫‪52‬‬
‫בני רומאלה‪ :‬אסאדהא ואשטראן‪ ,‬בני פילגשו של שארין‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫הנמר‪ ,‬הפכו צריו פניהם‪ ,‬ונמלטו בלי בושת‪ .‬כך ברחו במהומה‪ ,‬וסואדיסטאן‪ ,‬ליבו כמים‪ ,‬השליך דגלו מאחריו‪,‬‬
‫וכאחרון החיילים נס אל מחנה מירדאת‪ .‬אך קאף וראד עצרו בפקודיהם בחרב‪ ,‬וליכדו שורותיהם מול פני‬
‫המלחמה‪ .‬לא שחו גם הזאנ ֶמה‪ ,‬ולא הפכו עורפם לברוח עת נדחקו מזרחה; איש באיש דבקו בלי פחד‪ ,‬אל פני‬
‫אויבם השׂש בשעתו‪.‬‬
‫עתה שטף המון צבא סרד בין המחנות; בן ביהאן פנה מזרחה אל אומיז‪ ,‬והייאראם מערבה‪ ,‬לכתר את חיל‬
‫מירדאת‪ .‬דאגול ניגף לפני גיבור דושאנה‪ ,‬ונסוג גם הוא אחור‪ ,‬גבו אל בן‪-‬אטאשה‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬רק רוח הסכל תזוח מול חליפות הזמן‪ ,‬אך גם באומץ לב אין ישע עת יוטל הפור‪ .‬מול חיל סאסראר נותרו‬
‫עומדים רק אוּפּאגֶה ומאזֶק‪ ,‬ועמם נושאי כליהם ושארי בשרם‪ ,‬אשר בזו את חייהם לדבוק באדוני ביתם‪ .‬אך‬
‫כתלולית בתוך שדה ששטף הנהר גרפהו‪ ,‬כן עמדו בפאת אמטאר‪ ,‬ולא היה לאל ידם לעצור בחיל סאסראר‪ ,‬אשר‬
‫סבבום כמערבולת עת חלפו מעבריהם‪ .‬נפלו אילי וו ִאין איש אחר אחיו‪ ,‬ואחרון בהם מת מאזק‪ ,‬אשר היכהו אַנְמה‬
‫מגבו ‪.53‬‬
‫כך הוכו אחור דאגול וסואדיסטאן‪ ,‬ובמלכם ביקשו להם מגן מרודפיהם; אבל מירדאת נלחם עם קירין ורונאן‪ ,‬ולא‬
‫יכול לסוב דרומה לעזֶר מצביאיו; כי אך גברה ידו לרגע‪ ,‬שבו התגברו אויביו אם אך פנה מהם‪ .‬עוד ועוד נדחק‬
‫חילו לעבר החומות‪ ,‬ובחורקו שניו בזעם‪ ,‬נשא עיניו אל המערכה‪ .‬ממזרח גדרו עדיין קאף וראד את גל צבא סרד‪,‬‬
‫ונסוגו מדודות עם שארית חיל סואדיסטאן; גם בין הימאדרה לנישאנט נותרו עוד מן החיל‪ ,‬ובלכתם אחור נסוגו‬
‫אל צבאות אומיז‪.‬‬
‫בראות שרי מירדאת כי אין תקומה לחיל‪ ,‬חמקה צרת נישאנט מעיניהם ותקוותם אפסה‪ ,‬וטרם יכותרו כליל‪,‬‬
‫החישו את צבאם העירה‪ ,‬ואת השערים הגיפו בעדם‪ .‬באין רודף מצאו מקלט בין חומות הקרת‪ ,‬כי אך נשמע‬
‫האות‪ ,‬פנו מעליהם הייאראם וסאסראר‪ ,‬וחשו עם הימאדרה לישועת נישאנט‪.‬‬
‫‪.‬כעץ השח בלב עלעול ומחשב להישבר‪ ,‬כן התנודד עתה נישאנט בלב המלחמה; בני הוזאן השחיתו בשורות חילו‪,‬‬
‫והזאנמה חצצו בינו לבין צבא סרד‪ .‬שלושים בלבד נותרו חיים מכל משמר המלך; סביב למרכבתו עמדו וסוככו‬
‫עליו‪ ,‬אך איש אחר אחיו נפלו‪ ,‬ורעתו קרבה‪ .‬נושא כליו ורכבו מטו לרגליו מטועני חיצים‪ ,‬ניסו נגדע‪ ,‬ליבו נפל‪,‬‬
‫ותשו זרועותיו ממלאכת הדמים‪ .‬עוד חש אליו נגיד דושאנה‪ ,‬וסך עליו בצינתו‪ ,‬אך תוחלתו אבדה‪ ,‬וכאיש תועה‬
‫בחזיונות רוחו‪ ,‬בהה בעין מצועפת במראות הקרב‪ .‬שוב ושוב היכו תופי המלחמה‪ ,‬ושוב כגל אחר משנהו‪ ,‬גאו‬
‫חילות הוזאן אל פני המרכבה‪ .‬כדייק מעבריה נערמו פגרי גברים‪ ,‬אך על ראשי החללים עוד הרסו אליה מבקשי‬
‫נפשו‪ .‬כגו פריץ חיות שהכריעוהו ציידים‪ ,‬סמרו דופנות המרכבה בחיצים וחניתות; וכמובסת שם קרסה‪ ,‬נוטה על‬
‫צד ומרוצצת‪ ,‬וסוסיה‪ ,‬גוססים‪ ,‬צנפו בקול נורא‪ .‬כך ניצב נישאנט ברכב‪ ,‬עיניו חוזות רק חושך וגוו דרוך למוות;‬
‫כצלם רפאים ניצב‪ ,‬בלב הבלהה‪ ,‬ולא מש ממקומו גם עת עלתה תקיעת קרנות‪ ,‬וחדל הקרב‪.‬‬
‫בראות אומיז כי נס מירדאת העירה וכל חילות הברית עולים לעומתו‪ ,‬ציווה לתקוע בקרנות להיאסף החיל; אז‬
‫נסוג בלי בהלה ופגע‪ ,‬ובפנותו אל הגבעות שמצפון לקרת‪ ,‬נטה את מחנהו שם‪ ,‬והמתין לראות כיצד ייפול דבר‪.‬‬
‫אבל נישאנט לא מש מעל הרכב‪ ,‬ושם עמד בלי נוע עד באו ולקחוהו הימאדרה וסאסראר; כבדמויות חלום דוהות‬
‫הביט בלגיונות הוזאן‪ ,‬עת נסוגו לאיטם‪ ,‬ורחקו משם והלאה‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫"היכהו אנמה מגבו"‪ :‬תוך פגיעה בקוד המלחמה של האצילים‪ ,‬כפי שעשה גם אחיו‪ ,‬הייאראם‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫*‬
‫תם היום וזעקות גוועים נדמו‪ .‬דמדומים פשטו באופק ורוח חרישית נשבה על השדה‪ .‬אל מאהל המחנה שבו‬
‫הגברים חמוצי דמים ולאים מהרג; שם חבשו את פצעיהם ולגוום נתנו מנוח‪ ,‬רחצו בשרם‪ ,‬והחליפו בגד‪.‬‬
‫רבים דוו בפצעיהם‪ ,‬זועקים מרה‪ ,‬אך אחרים ישבו בחבורות וסחו את מעללי היום‪ ,‬שמחים בחייהם שלא קופדו‬
‫בחרב‪ .‬יחד התרעו ביין והריעו בשתותם‪ ,‬אך לרגעים חדלו‪ ,‬נדמו‪ ,‬כי לנגד עיניהם קמו שוב מראות הקטל‪,‬‬
‫ונבעתה רוחם‪ .‬רבים היו בני טאר אשר בכו על שאר בשר או רע‪ ,‬וביקשום על שדה אמטאר בין חללי החרב; ועת‬
‫עינגו נפשם בצלי בשר ומזג‪ ,‬ייסרם ליבם על קרוביהם‪ ,‬ונמסך יינם בדמע ‪ . 54‬ככה תעתה נפשם בין שמחה לצער‪,‬‬
‫עד כי נבוכה משוממת‪ ,‬והתעטף ליבם‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אמור נא‪ ,‬אילאלו‪ ,‬למה זה ימתק ייננו על לשון מרה? דבר‪ ,‬כוהן אמנאת‪ :‬החג הוא‪ ,‬אם מספד?"‬
‫אך הכוהן החריש ולא נשא עיניו‪ ,‬ובעורכו את העצים נתן ליבו לזבח‪.‬‬
‫שב הימאדרה ואמר‪:‬‬
‫"ידיד החמישה‪ ,‬למה תחריש עוד? האם חטאה חרבנו מדרך אצילים? דבר אלינו ונדע דבר לאשורו!"‬
‫אמר אילאלוּ‪:‬‬
‫"מלך רם‪ ,‬מה אדבר? רק חללים רואות עיניי‪ ,‬ודמם אחד‪ .‬בני אח ובני אחות אשר דבקו יחדו‪ ,‬דודים גומלי טובה‬
‫וחסד‪ ,‬גיסים‪ ,‬חמים וחתנים‪ ,‬אשר נפלו שדודים איש ביד קרובו‪ .‬אח בחרב אח נפלו‪ ,‬ותבכה אמם היום על שניים‬
‫ושלושה"‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"רק זאת יאמר היום המת לחי‪ :‬בכה על הקמים עליך‪ ,‬ואל יבכו לך"‪.‬‬
‫‪.‬אמר אילאלו‪:‬‬
‫"שכול שכלתי גם אני‪ ,‬מלך מכלה אויביו! רק חללים רואות עיניי‪ ,‬ורחק מהן חזון; אך ידבר אדון השיר‪ ,‬כי רוחו‬
‫פקוחה לשמוע ודברו עימו"‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"לטוב דיברת‪ ,‬אילאלו! ישמיענו קאשיוואן את מעשה היום"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"כאבן מיסודות הבית יעקור המוות איש מבית אביו‪ ,‬אבל זכרו בפי החי הוא מצבתו לעד ‪ . 55‬המת יידום כי לו‬
‫מנוח אך לנו הדיבר‪ ,‬אשר בו חיים"‪.‬‬
‫אל מול מקדש אמנאת פנה‪ ,‬ובכוונו ליבו לשיר‪ ,‬עצם עיניו‪ ,‬הקשיב רוב קשב‪ ,‬והתפלל אל האלים כי ימלאו‬
‫שפתיו‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪54‬‬
‫"ייסרם ליבם על קרוביהם"‪ :‬שנלחמו בשורות מירדאת‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫"בית אביו"‪ :‬בית האב‪ ,‬הקלאן‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫"שמעיני‪ ,‬גברת גורלות‪ ,‬ובסודך יבוא דברי;‬
‫ברכו שפתיי אלים‪ ,‬ותמלאנה קודש!‬
‫כי עת לפשר עלילות חמשת העמים יוחילו‪,‬‬
‫כאצבעות ַבּכף יקומו כל שבטי האוּ ְרשים‪:‬‬
‫‪56‬‬
‫אלפי הוּזאן שוכני צפון‪ ,‬ו ֶסרד המרבים לזבוח‪,‬‬
‫משחרי אמנאת ַבּקודש‪,‬‬
‫גם הטא ְרהא הברוכים‪ַ ,‬‬
‫עם זרע קוש‪ ,‬ילדי הזאד‪ ,‬ובני ארפאן נוצרי האָנְמאר‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫בשמם אעיד עליי אלים‪ ,‬ויישמע השיר כקדם‪,‬‬
‫בשמם אשביע או ֶמר‪ ,‬וייוודע הזמן"‪.‬‬
‫אמר אילאלו‪:‬‬
‫"השמיענו את השיר‪ ,‬ונשמע יחדו כולנו; השמיענו ונאחז בו‪ ,‬בכף המחומשת!"‬
‫נשא אז קאשיוואן עיניו לעבר שדה אמטאר‪ ,‬ובכוונו ליבו לשיר‪ ,‬הדיר נפשו מלשונו‪ ,‬פקח רוחו ושר‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"שובה היראה‪ ,‬שדה נצח‪ ,‬אשר קם בו אח על אח‪,‬‬
‫עת נערכו חילות אדם‪ ,‬ואלים עלו ל ֶקטל!‬
‫עם שחר גיבורים ָמלא ָת‪ ,‬עם שחר התראו פנים;‬
‫אלים מגאון שבתם ירדו אל שדה אמטאר!‬
‫מעל למחנה מירדאת‪ ,‬מפאתי המערב‪,‬‬
‫הר על הר‪ ,‬חשרות ענן התנשאו כבדות צללים‪,‬‬
‫וקרבו בנהם פרא‪ ,‬גוהרות על חיל נישאנט;‬
‫מעליהן הופיע יאהו‪ ,‬מזעיף במחנה עינו‪,‬‬
‫עין הסער הריקה‪ ,‬המבשרת רע‪.‬‬
‫אז געש בעברתו‪ ,‬והטיל ממעל ארצה‬
‫רעם מתפוצץ על רעם‪ ,‬ברד סלעים סמויים מעין;‬
‫נחשי ברק שילח בם מגלגל סופה סחרחר‪,‬‬
‫נחשי ברק שעטו בשריקת חימה לוחשת‪.‬‬
‫‪" 56‬האורשים"‪ :‬שם קיבוצי לחמשת הלאומים הנזכרים בטאהיראקאווי‪ .‬קאשיוואן מונה אותם כולם לתפארת האינווקאציה‪ ,‬למרות שבני‬
‫קוש לא השתתפו בקרב‪ ,‬ואילו בני הוזאן אינם נוכחים‪ .‬ריכטר הציע לזהות את ה‪ Urśi -‬הנזכרים עם שבטי היואה‪-‬צ'י )ר' אחרית דבר(‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫"נוצרי האנמאר"‪ :‬כנראה חפץ קדוש כלשהו )מ‪a61me, -‬נפש; אך לדעת קראוזה יש לקרוא ‪ ankar -‬חט הפיל(‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫משמאלו חשך צפון‪ ,‬מתנשף צינת צלמוות‪,‬‬
‫עת נישאה בו על כנף‪-‬חולי הגבירה ניזוּמה;‬
‫כצל עלתה על סביבותיה‪ ,‬מליטה כל עין אנוש‪,‬‬
‫ואיתה‪ָ ,‬עטים ַלטרף‪ ,‬רוחות פחדים אוכלי כל חי‪,‬‬
‫בני‪-‬בלי‪-‬דמות‪ ,‬שוכני האַין‪ ,‬העולים בגו אדם‪,‬‬
‫רועדים מקור אין‪-‬קץ ורעבים לעד‪.‬‬
‫אך מול יאהוּ הזועף שיהאבּאן דרך שלהבת‬
‫ומעל לחיל נישאנט נישא מפאתי מזרח;‬
‫קודח בחרון אפו‪ ,‬יקד אז מכלה הארץ‪,‬‬
‫מל ֵהט מורדות הרים ומוביש ענן ו ֶחשר;‬
‫ניצת בנוגה סנוורים‪ ,‬נתן בחיל מירדאת עינו‪,‬‬
‫עין השמש האוכלת‪ ,‬לא תדע ר ֵחם‪.‬‬
‫את אדרתו‪ ,‬אדרת אש‪ ,‬חיש השליך על כתפיהם‪,‬‬
‫ואת יקוד קרניו שילח בם‪ ,‬קהל בני רשף לוהבים‪.‬‬
‫עודו בוער‪ ,‬ומימינו נגה דרום בקסם רך;‬
‫שם‪ ,‬עוטת הילת שמים‪ ,‬כנוצה ברוח קל‪,‬‬
‫הופיעה הגבירה לאהיני‪,‬‬
‫שבחיקה יימס כל פחד‪ ,‬וחיוכה מאיר כל לב‪.‬‬
‫בעקבותיה חוללו בני חשק טופפים ביין‪,‬‬
‫עת פסעה‪ ,‬שובת כל עין‪ ,‬נוסכת איברים במתק‪,‬‬
‫ופרשה על פני הארץ רשתות חמדה נעלמות‪.‬‬
‫ברפיון כ ַבד‪-‬אנחה‪ ,‬ניגר כדבש עלי לשון‪,‬‬
‫נמוג תחתיה חיל מירדאת‪ ,‬וקרס באפס ישע‪,‬‬
‫עד תכליתו אבדה ממנו‪ ,‬ועייפה נפשו לקטל‪.‬‬
‫נדו גורלות בארץ‪ ,‬אך ברום כיפת שמים‬
‫קמה הגבירה טאהירה‪ ,‬ובידה אבני הנצח‬
‫אשר יוטל בן זמן מול זמן;‬
‫עוד רגע חיל מירדאת גבר‪ ,‬עצום בחשכה ו ַסער‪,‬‬
‫עוד רגע וכיסו עבים את עיגול האופק‪,‬‬
‫גחו שוב פחדים מתוהו‪ ,‬וקולם ילל זוועות‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫אך שוב נָגה דרום לימין חילות נישאנט‪,‬‬
‫שוב צחוק בני חשק התגלגל‪ ,‬ופריחת אביב‬
‫היכתה בשיכרון פרוע את צבא הנכאים‪.‬‬
‫שב החיל וג ַבר‪ ,‬אוזר כוחו משמש‪,‬‬
‫וקרני יקוד‪ ,‬בני רשף‪,‬‬
‫ניחתו בבני ענן‪ ,‬פוגגו חשרת עבים‪.‬‬
‫כך נלחמו אלים ממעל‪ ,‬עת עלו חילות אדם‪:‬‬
‫אביב שׂרה עם סתו‪ ,‬וקיץ עם החורף;‬
‫דרום האיר חשכת צפון‪ ,‬ומזרח על ים‪".‬‬
‫אמר אילאלו‪:‬‬
‫"שובו‪ ,‬סובו בני אלוה‪ ,‬ונדע חיים!‬
‫תלך אל קיץ בת אביב‪ ,‬כסהר אל השמש ‪, 58‬‬
‫יבוא אל בת הסתו הקיץ בסתר דמדומים‪.‬‬
‫תשוב הסתו‪ ,‬אל חורף כבבוּאה אל מים‪,‬‬
‫וחורף אל אביב כגשם על אדמת חריש"‪.‬‬
‫אז הקריבו את הזבח ונתנו תודה‪ ,‬כי שבה וחייתה רוחם בנפלאות טאהירה‪ ,‬ובליבם שמרו את חסד האלים‪.‬‬
‫*‬
‫למחרת היום קברו את מתיהם‪ ,‬ובני ארפאן שרפום כמשפטם; אך את גופם של ארבעה‪ ,‬אירקאמו‪ ,‬אטאמאר‪,‬‬
‫האנה ורקאמן‪ ,‬חנטו בדבש והטמינום‪ ,‬כיאה לבני גדולים‪.‬‬
‫את פגרי שרי מירדאת‪ ,‬אשטראדאר אלוש וירם‪ ,‬הוקיעו כמשפט בוגדים מול שערי העיר; אך את אלאול אשר‬
‫שבהו קירין‪ ,‬לא המית נישאנט‪ ,‬למען לא יוסיף הפחד אומץ לאויביו‪ .‬גדודיו הקיפו את אמטאר‪ ,‬אך לא יכלו‬
‫להבקיעה‪ ,‬וחנו מנגד‪ .‬ימים רבים כך צרו על הקרת‪ ,‬אך מירדאת אשר נסגר בה‪ ,‬עוד ארב לשעת הכושר‪ ,‬ולא‬
‫פסה תקוותו‪ :‬אסמיו מלאו דגן בעוד צריו מדים את מנתם‪ ,‬ובגבעות חנה אומיז‪ ,‬פושט בגדוד ומחכה לעזֶר מהוזאן‪.‬‬
‫עברו ימים וחודש‪ ,‬והעיר סגורה; אך בהתחדש הסהר‪ ,‬באשמורת השנייה‪ ,‬סל שולשל בחבל מתוך בית החומה‪,‬‬
‫וירדה בו הגבירה שאנין‪ .‬בסתר חשכה פסעה במחנה‪ ,‬ועת תפסוה השומרים‪ ,‬הביאוה אל סאסראר‪.‬‬
‫אמרה שאנין‪:‬‬
‫"בן‪-‬ואדין‪ ,‬הוצא כל איש‪ ,‬כי לך נועד דברי‪".‬‬
‫ציווה סאסראר כמבוקשה‪ ,‬ולבדם ישבו באוהל‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫"כסהר אל השמש"‪ :‬השמש 'אוכלת' את הירח‪ ,‬ומסתירה אותו באורה‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫אמרה שאנין‪:‬‬
‫"מה לך כאן‪ ,‬בן‪-‬דושאנה? עדיין תר לך פרצה לבוא בה אל אמטאר?"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"מה תבקשי? התפתחי לי שער?"‬
‫אמרה שאנין‪:‬‬
‫"מה נמהרת‪ ,‬בן‪-‬ואדין! אכן ימים רבים שכנת באוהלי החיל! הן כאורחת באתי אל ביתך‪ ,‬גם אם נטוו כתליו מן‬
‫הגסים שבבדים‪ .‬אבל ספר לי על נידאד‪ ,‬כי כלתה נפשי לשמוע‪ .‬האם שלום לאחותך? האם נותרה בסרד?"‬
‫יצק סאסראר אל הגביע יין‪ ,‬ועת שתו יחדו סיפר לבת לאהיני את כל אשר ידע‪ .‬כך הוסיפה וחקרה‪ ,‬והוא משיב‬
‫באורך רוח‪ ,‬עד נפלה שתיקה באוהל‪ ,‬וכלה יינם‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"פרח בין נשים‪ ,‬האם עוד תבקשי דבר? התפתחי לי שער?"‬
‫צחקה שאנין וסחה‪:‬‬
‫"אכן לא שער אלא שנים; את האחד עתה‪ ,‬והאחר ‪ -‬עם שחר‪ .‬בסוד לאהיני הב לי אשמורה אחת‪ ,‬וע ֵלה בסל"‪.‬‬
‫אז חיבק בזרועותיו בן‪-‬דושאנה המאיר את שאנין יפת המותן‪ ,‬ושמח בבת לאהיני שאין כאהביה בכל העולמות‪ .‬גו‬
‫אל גו וחיק בחיק הלהיטו תשוקתם‪ ,‬וכה הוסיפו אש על אש עד רבתה האנחה וכלתה הנפש‪ .‬אז היו השניים‬
‫למאכולת חשק‪ ,‬ועת רוותה חמודותיו‪ ,‬רוה חמודותיה; כקנה חזרן ברעוש הארץ‪ ,‬היטלטלה צחת העין משורש‬
‫ירכיה‪ ,‬וכרעש בהרים עלה בה בן‪-‬ואדין‪ .‬ככה התעלסו יחדו כשיהאבאן בחיק לאהיני‪ ,‬ושבעו דודים בלי די עד‬
‫עלות השחר‪.‬‬
‫עת באופק המזרח הפציע שיהאבאן‪ ,‬את ירכי שאנין התיר ממותני איש תשוקתה‪ ,‬ובלי חמדה קם בן דושאנה‬
‫מערש אהביה‪ .‬בלי נום עבר עליו הלילה‪ ,‬אך שיהאבאן נתן בו רוח ועורר אותו למעש‪ :‬אל הימאדרה ורונאן שלח‬
‫להביאם בסוד‪ ,‬ואחר עלה בסל עם עשרה מלוחמיו‪.‬‬
‫בסתר המקדש ארבו לשעתם‪ ,‬עטו מסוה‪ ,‬לבשו שחורים‪ ,‬ועם לילה עטו כצללים על שומרי השער‪ .‬חיש הסיטו את‬
‫ה ְבּריח ופתחו את השערים ‪ -‬ואל העיר שטפו ובאו הימאדרה ורונאן‪.‬‬
‫בטרם אור נפלו כחתף על צבא מירדאת הנם‪ ,‬וקרנות הקרב הריעו בין האוהלים‪ .‬נדהם הקיץ המחנה לקול ענות‬
‫המלחמה; כל איש נזעק‪ ,‬נופל וקם‪ ,‬גושש אחר נשקו בחושך‪ ,‬עוזב מאחוריו שריון‪ ,‬מגן ודגל‪ ,‬ורץ בלי דעת אנה‬
‫אל תוך המהומה‪ .‬עירום הגיח סואדיסטאן מפתח אוהלו‪ ,‬ובעודו מביט לדעת מה נפל במחנה‪ ,‬עבר חיל סרד על‬
‫פניו‪ ,‬ומדוקר חיצים נפל תחתיו שדוד‪ .‬אחד אחד ושניים ושניים‪ ,‬מטו הקמים‪ ,‬אוחזים בחרב; ואחרים הפכו פניהם‬
‫ונסו בין האוהלים‪.‬‬
‫על גב סוסו עלה דאגול‪ ,‬רוכב מתוך המחנה‪ ,‬אבל באין מוצא שב אל פני השער‪ ,‬והצליף בחייליו הפונים לברוח‪.‬‬
‫לשווא זקף שוב את דגלו‪ ,‬ובלי הועיל פקד את פקודותיו‪ ,‬כי כבר היה המחנה לטבח‪ ,‬ורק מתי מעט השיבו‬
‫מלחמה‪ .‬אז עצר בסוס‪ ,‬פשט את שריונו‪ ,‬סמך חרבו לארץ ונפל עליה‪.‬‬
‫פתח סאסראר את שערי אמטאר לפני החיל‪ ,‬ועת ראה כי תם המעשה‪ ,‬פנה וחש אל המצודה‪ ,‬למצוא בה את‬
‫מירדאת‪ .‬ליבו בער‪ ,‬ומחשבה אחת בו‪:‬‬
‫‪65‬‬
‫"משתי הנבואות אחת עתה תכריע; נדע נא מי יגבר! ‪" 59‬‬
‫בלב גואה גדולה‪ ,‬פועם גורל ועוז‪ ,‬טיפס סאסראר אל המצודה‪ ,‬ותר אחר אויבו‪.‬‬
‫קרא סאסראר‪:‬‬
‫"קום ושא בגורלך‪ ,‬מקדיר האדמה! ָדרך השמש בשמיו‪ ,‬ובניו על פני הארץ; ע ֵלה ונתראה פנים! "‬
‫‪60‬‬
‫אך לא יצא אליו מירדאת‪ ,‬ולא ענה לקריאותיו‪.‬‬
‫כך עמד שעה קלה‪ ,‬עד התגלתה על מדרגות השיש בשער המצודה המלכה אטאשה‪ ,‬ועל כתפיה מכסה פרוכת‬
‫האלה ניזומה‪ .‬מגואלת דם עמדה‪ ,‬ובימינה אחזה בראש מירדאת המת‪ .‬נרתע סאסראר לאחוריו‪ ,‬מאימת החיזיון‪,‬‬
‫אבל אטאשה נשאה את יד שמאלה ודיברה אליו‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"בך אחסה‪ ,‬גיבור‪ ,‬שליבו אחד! אני‪ ,‬אטאשה המלכה‪ ,‬אשר אביה ֶמלך על הוזאן‪ ,‬ואישה‪ ,‬שארין‪ָ ,‬מלך כדת‬
‫בטאר!"‬
‫אך בן ואדין פשט ידיו קדימה לדחותה‪ ,‬ודיבר אל בת‪-‬הוזאן בלב מוכה זוועה‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪".‬הלאה‪ ,‬איומה! אל תקרבי לגשת! איזה לב פעם בך‪ ,‬שלא חמל על בן? הן יש ואב יחזה בבנו את דמות מותו‬
‫שלו; אך אם תחיה בבנה תמיד‪ ,‬כי בשרה הוא‪ ,‬בן בטנה! מלכה את ובת מלך‪ ,‬אך את רחמך קיללת; אלי‬
‫התחתיות עצמם גוזרים את אשמתך!"‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"דום‪ ,‬סאסראר‪ ,‬ושא עיניך‪ :‬דמי הוא שניגר! כל כבוד ביתי‪ ,‬כל גאונו‪ ,‬כוחו וחכמתו‪ ,‬שפוכים על פני הארץ! מי‬
‫יקום ויוכיחני? הן בני הוא ודמי הוא! הן ברית אישה כרתי עם שארין‪ ,‬ולא ָחד היה דמנו בעורקי מירדאת; אחת‬
‫היתה בריתי לו עת שש בעלומיו בארמונות אמטאר‪ ,‬ואחת עמדה עת הלך בשבי‪ ,‬עת מר ליבו עליו ולא ראה פני‬
‫איש‪ ,‬ועת רוה נקם‪ .‬אך בני מעל בברית הדם‪ ,‬ולא שבע בשר גם עת טרף את חבל טבורו; כעיט את הפגר נשא‬
‫את שם אביו‪ ,‬וכתר דם הניח על ראשו! אלים אבלו ממעל על שארין ישר הדרך‪ ,‬אבל מירדאת לא קם על דם‬
‫אביו בחרב נקמה; 'רעיי' קרא למרצחים‪ ,‬וטיהרם מדם! ביום ההוא שכלתיו‪ ,‬גיבור‪ ,‬כי המכחש בדם בשרו כבר‬
‫מת הוא‪ ,‬ודיראון עולם יוטל בכל זרעו‪ .‬הייסלח לאם רוצחת בנה? איני יודעת‪ .‬בת הוזאן אני‪ ,‬ומרחמי עקרתי את‬
‫המ ֵארה"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"לא ידעתי אם‪ ,‬זולתי הארץ הנושאת הכל; לא לי הדין ולא הדם‪ ,‬לא לי סליחה ולא נקם! אבל אחת ידעתי‪ :‬נורא‬
‫המעשה‪ ,‬ונורא ממנו יהיה פריו"‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫"משתי הנבואות"‪ :‬שניתנו למירדאת ולסאסראר בהולדתם‪ .‬למירדאת ניתן דברו של האל יאהו‪ ,‬ש"לא יקום בכל העולמות‬
‫גבר שיוכל לו"‪ ,‬ואילו לסאסראר ניבא שיהאבאן ש"אין אדם או שד או אל‪ ,‬אשר יוכל לך בחרב"‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫"דרך השמש בשמיו"‪ :‬החלה העונה החמה‪ ,‬שבה כוחו של שיהאבאן‪ ,‬פטרונו של סאסראר‪ ,‬מצוי בשיאו‪.‬‬
‫"ובניו על פני הארץ"‪ :‬בני סרד‪ ,‬הממלכה המזרחית‪ ,‬שעם קרובי משפחתם משושלת המלוכה הטאראנית‪ ,‬ניצחו במערכה‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"את זרועו טרף‪ ,‬וזרועו קטלתהו; בלי שם וחוק עלה‪ ,‬בלי שם וחוק נפל; יקום החוק לעד! בסוד ניזומה הקרבתיו‬
‫היום‪ ,‬ואת דמיו ניסכתי לכפרת פשעו!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"הלא רעוש תרעש הארץ‪ ,‬עת ישטפנה דם מירדאת! בבנך נָכונה ברית הוזאן הכרותה לטאר; אך עתה נקטל בלי‬
‫כבוד‪ ,‬ושארי בשרו יבקשו נקם"‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"אל תירא דבר‪ ,‬גיבור אדיר בקטל‪ ,‬כי לא תאכל עוד חרב‪ ,‬ולא ישחיתו בני הוזאן את גבול הממלכה; כי שלחתי‬
‫כבר דבר אל אחי אומיז‪ ,‬וכאשר אומר לו‪ ,‬יעשה"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"וכי מה תוכלי לומר‪ ,‬בת‪-‬נימידאד? הלא בלי קרב נרצח מירדאת‪ ,‬ואחד משפט הדם לבני הוזאן‪".‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"יבטח ליבך בדבר אטאשה‪ ,‬ואל תשלוט בו דאגה! כי כה אמרתי אל אומיז‪ ,‬מדביר הארץ‪' :‬אחי‪ ,‬אהוב לבי‪ ,‬האם‬
‫עודך חונה שם‪ ,‬על גבעות אמטאר? דע כי מת מירדאת בחרב‪ ,‬נקטל בלי כבוד; אך לא היתה בו יד בני טאר‪ ,‬ואל‬
‫תקום לנקמה כמשפט הוזאן! ביד פשעו מת בני‪ ,‬ביד מתחתיות‪ ,‬אשר ביקשה נקם!‬
‫כבשר הנבלה אשר צבוע יקרענו‪ ,‬כן נקרע הכתר מעל לראש שארין; וכערוף חזיר לזבח החטאת‪ ,‬כן הסרתי את‬
‫הכתר מעל לראש מירדאת ‪ .61‬הלא ארור הבן‪ ,‬שאת בריתו כרת עם מרצחי אביו? הלא יישא ביתו חרפת עולם?‬
‫ייבש רחמי אשר הרהו‪ ,‬ואל יבושו כל ביתנו; לא בן הוא ולא נכד‪ ,‬לא אח ולא קרוב! דע‪ ,‬כי יד אטאשה מחתה את‬
‫החרפה; ידי ולא אחרת! על כן‪ ,‬אחי‪ ,‬השב את חרבך לבל תשוב אליך; שׂגה בטוב הוזאן וישקוט ליבך'"‪.‬‬
‫שמע סאסראר את דבר אטאשה‪ ,‬וליבו נרעש‪ ,‬כי זכור זכרהו ‪. 62‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"עתה ידעתי את קולך‪ ,‬כי אליי היה דברך על גבעות אמטאר‪ .‬חסי בי בת מלכים‪ ,‬שליבה אחד! יקום דברך אשר‬
‫אמרת‪ ,‬ואנוכי מגן לך מכל דורש רעה!"‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"תבורך‪ ,‬גיבור דושאנה‪ ,‬וברוכים דבריך! חי ניזומה הנוקמת במפירי הנדר‪ ,‬כי אף דברי אליך לא ישוב ריקם‪ :‬לא‬
‫יינקה האיש אשר יפיל אחת משערות ראשך! כי לאוהב נחשבת לי‪ ,‬אך הישמר מיד אוהב בכל אשר תלך!"‪.‬‬
‫צחק סאסראר‪ ,‬וסח לה‪:‬‬
‫"היד אישה תיקום מותי? הן את רעיי ידעתי‪ ,‬ואין אל‪ ,‬אדם או שד אשר יגבר עליי בקרב!"‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫‪61‬‬
‫"כערוף חזיר"‪ :‬כנגד קורבן החטאת שבו טיהר את הקושרים‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫"כי זכור זכרהו"‪ :‬סוף דבריה של אטאשה אל אומיז כמעט זהה לדברי הדמות שפגש סאסראר כשיצא ממערת הקבורה‬
‫)"השב את חרבך" וכו'(‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫"אל תדבר עתק‪ ,‬סאסראר‪ ,‬ואל יגאה ליבך! הן גם אותך‪ ,‬בבוא עתך‪ ,‬יוביל וָאלוּמה אל ארצות טאהירה‪ ,‬ואין יודע‬
‫את עתו‪ ,‬בלתי אם החוזים בחסד הא ָלה"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"אכן נורא הזמן‪ ,‬ונוראות דרכיו! אמת דיברת‪ ,‬מלכה‪ .‬אשקוט נא בדושאנה‪ ,‬ואל אשמע את צעד הגורל דבק‬
‫בעקביי"‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"גיבור שאין ערוך לו‪ ,‬הלא בך תשוב תיכון ברית הוזאן וטאר! קום עלה בסוד טאהירה‪ ,‬למען יהיה אשר עתיד‬
‫להיות‪".‬‬
‫‪63‬‬
‫הלך עמה סאסראר‪ ,‬ובצאתו עם ערב אל המחנה‪ ,‬לקח עימו את ראש מירדאת‪ ,‬סמלי ביתו‪ ,‬כתרו‪ ,‬מטהו וחרבו‪.‬‬
‫כך מת מירדאת‪ ,‬ריבון ומלך‪ ,‬אשר לא קם בארץ גבר שיוכל לו; בקבר אבותיו קברוהו‪ ,‬בצד בימת הזבח שלא‬
‫יחדל לעד‪.‬‬
‫*‬
‫בצהרי המחרת נכנס נישאנט בשערים‪ ,‬וכל האזרחים כרעו אפיים לפניו‪ .‬על גזר אלים נתנו תודה‪ ,‬ופיללו לשלום‬
‫הארץ‪ ,‬כי ירא ליבם את העתיד לבוא; אך לא יצא היום‪ ,‬ובאה הבשורה כי חיל אומיז נסוג מן הגבעות‪ .‬אז צהלו‬
‫יושבי אמטאר כי סר אויב מגבול הארץ‪ ,‬ובקוראם לו 'אוֹ ֶטה! אוֹ ֶטה!' ששו בנישאנט ‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫במקדש אמנאת הומלך כדת למלך‪ ,‬ונזרעו חוצות הקרת בריבואות פרחים; לקול תרועה וזמר נישא עוטה מלכות‪,‬‬
‫ועלה אל ההיכל‪ ,‬מרעיף מזהבו‪ .‬שם ישב על כס אמטאר‪ ,‬והיה דברו לחוק לכל יושבי הארץ‪.‬‬
‫להימאדרה ורונאן נתן עשרים ערי מושב לנחלת עולם‪ ,‬ולאראש ולרקאש גמל כיד המלך‪ .‬אך את אלאול הוקיע חי‬
‫על חומות העיר‪ ,‬ואת פגרי דאגול וסואדיסטאן נתן למאכל כלבים בשוק הטבחים‪.‬‬
‫אז קרא לבן‪-‬ואדין‪ ,‬וכה אמר אליו‪:‬‬
‫"רעי הטוב לי מחיי‪ ,‬הלא הרביתי כבר לקחת משאוכל לתת! קח חצי הממלכה ומשול בה לצדי‪ ,‬כי רק בך נושעתי‬
‫וידעתי טוב!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"מלך רם‪ ,‬הלא טאהירה לבדה פעלה כל זאת; כי בימינה פתחה את שערי הקרת‪ ,‬ובשמאלה הפילה את מירדאת‪.‬‬
‫די לי בירושת אבי‪ ,‬בנחלות דושאנה"‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"אך שאל לך‪ ,‬סאסראר‪ ,‬וקח‪ :‬ערים‪ ,‬פילים ופרשים‪ ,‬שפחות ועבוּדה‪ ,‬מקנה אָסוּל וזהב וואין‪ֶ ,‬רכש דא ַרש ו ֶמלח‬
‫ַסמוּטא ְרשי! למה זה תרחק עד זאד? הלא את טאר כולה נתתי לרגליך!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪63‬‬
‫"קום עלה בסוד טאהירה"‪ :‬על פי האקלוואיה שכב איתה והתעברה ממנו; בתם‪ ,‬נאסאל‪ ,‬עתידה להינשא לארשינדאר‪ ,‬בנם‬
‫של נידאד והימאדרה‪ ,‬ולרשת איתו את הממלכה )ר' נספח ‪ :1‬האקלוואיה(‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫אוטה‪ ,‬אוטה!"‪ :‬קריאה להתפעלות ו\או שמחה )הו! הידד!(‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫"ריבון רב חסד‪ ,‬רב לי‪ ,‬לא אחסר דבר‪ .‬אחת היא משאלתי‪ ,‬וזולתה לא עוד אשאל מאומה"‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"ישׂגו בגדולתך רעיך‪ ,‬וי ְכלו שונאיך! נְחל נחלתך‪ ,‬רעי‪ ,‬ומשול אתי בארץ‪ ,‬כי חפצך הוא צו המלך‪ ,‬ודברך דברו!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫מלך רם! הנה הושבה ירושתי‪ ,‬וסר חצי העוול; אך הסירהו נא כולו‪ ,‬ותשקוט נפשי! הסגר נא בידי את אויב ביתי‪,‬‬
‫את משנה אבי אשר מעל בו מעל; הב לי את רקאש!"‪.‬‬
‫שמע המלך וקדרו פניו‪ ,‬וכאיש נכלם השפיל עיניו לארץ‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"שאל ככל אשר תשאל וקח מכל אשר תאבה‪ ,‬כאשר אמרתי‪ .‬אך את בריתי כרתי לרקאש‪ ,‬ולא יופר הנדר! הן בו‬
‫חסינו בקריית דושאנה‪ ,‬ואמוניו שמר לי גם ברעתי; כי את נפשו השליך מנגד‪ ,‬וגם את בנו‪ ,‬רקאמן‪ ,‬ש ַכל מיד‬
‫מירדאת! למה זה‪ ,‬רעי‪ ,‬יירע ליבך עוד על אשר איננו? למה תילחם עם לילה‪ ,‬וכבר זרח השמש? שב עימי וראה‬
‫אך טוב‪ ,‬כי לנו כל הארץ!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"יחיה המלך אלף דור ומלכותו תיכון! אכן כדת דיברת‪ ,‬כי זה משפט המלך‪ ,‬אשר כוחו יינון באמיתו! אך מה לי כי‬
‫אוסיף על גורלי? מיד טאהירה אשׂבענו ככל אשר מוּנה לי‪ .‬הנח לי‪ ,‬רע‪ ,‬ואלך; נער קסרקטין אני‪ ,‬ומה לי מנעמי‬
‫אמטאר והליכות שועיה? למרגלות הזאד גדלתי‪ ,‬ושמה גם אשוב"‪.‬‬
‫שח לב נישאנט בצערו‪ ,‬וברעו הפציר בלי די; כי אין לו רע זולתו‪ ,‬ונקשרה נפשו בנפש בן ואדין‪ .‬שמעה שאנין‪,‬‬
‫ושלחה גם היא דברה להניאו מלכת‪.‬‬
‫‪.‬אמרה שאנין‪:‬‬
‫"אנה זה תלך‪ ,‬גיבור זוהר כשמש? שב בזה ודע כל טוב ושפע! הן שב עתה ליבך וחי‪ ,‬ולמה תמאן לו? נסתרות‬
‫דרכי טאהירה מעיני אדם‪ ,‬אך כל הנח על מקומו ישוט בהן בלי יגע‪".‬‬
‫אך לא שעה סאסראר לאיש‪ ,‬ומדברו לא שב‪ .‬למחרת יצא‪ ,‬ובבואו אל בית אביו‪ ,‬קם לירושתו ומצא מנוח‪ .‬את‬
‫שלטונו פרש בחסד‪ ,‬ביער צד אייל וצבי‪ ,‬וכל תלאה שכח‪ .‬כמים השוטפים בנחל‪ ,‬כן היה כל מעשהו; במקומו‬
‫ישב‪ ,‬ולא ביקש דבר עוד לנפשו‪.‬‬
‫באמטאר משל נישאנט‪ ,‬אך מליבו שבת כל אושר; בדד ישב בחדריו ובלי חמדה ָמלך‪ ,‬ולא מצא עוד עונג באוכלו‬
‫ובמשקהו‪ ,‬בסוסיו‪ ,‬כלביו וכל אוצרות ביתו‪ .‬במר ליבו קרא אליו את אראש ואת רקאש‪ ,‬ונישאם למשול עימו‬
‫תחת בן דושאנה‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"הלא בצרתי סמכה אותי ידכם‪ ,‬ועתה‪ ,‬בגדולתי הבה אמלאנה! משלו עמי בארץ‪ ,‬ובחצר המלך שבעו טובה לעד‪".‬‬
‫כך נשא את פני השניים‪ ,‬והוכרזה מעלתם‪ :‬כס מושלים מונה להם‪ ,‬גלימת שררה עטו‪ ,‬ומושבם נכון לפני המלך‬
‫בחסד השמיים‪.‬‬
‫אמר רקאש‪:‬‬
‫"יחיה לעד המלך‪ ,‬ומלכותו תיכון! לו ישמרוך האלים מצער ומפגע‪ ,‬אם מיד אויב ואם מיד אוהב! אכן שלום‬
‫בארץ ואין צר על גבולותיה‪ ,‬אבל דואג ליבי על כי שילחת את סאסראר אל גבול בני קוש וסרד‪ ,‬לכונן שם את‬
‫‪69‬‬
‫דרכו ככל אשר יאבה‪ .‬הלא עם בן‪-‬ביהאן בריתו‪ ,‬וגם מזרע המלוכה הוא; הלא ייטב לו בשבתו בחצר המלך?‬
‫השיבהו‪ ,‬מלך‪ ,‬ולו בעל כורחו"‪.‬‬
‫אמר אראש‪:‬‬
‫"מושלי ואדוני! מעודי ֵשי ַרתי את מלכי באמונה‪ ,‬וכל ימיי יעצתי דבר אמת! שמעני נא המלך; אטום אזניך מרעה‪,‬‬
‫ואל ייטה ליבך אחר דברי הבלע! כי אין בארץ נאמן כבן דושאנה‪ ,‬ואין שוחר את טובתך יותר ממנו!"‬
‫אבל נישאנט שמר את הדבר‪ ,‬ומקץ ימים שלח אל בן‪-‬ואדין‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"שובה נא סאסראר‪ ,‬כי כן ציוה המלך‪ ,‬ולא ישוב דברו! חצי הממלכה לך היא; משול עם רעך נישאנט! בוא וראה‬
‫אך טוב; אבל אם תמאן‪ ,‬תושב בחוזק יד!"‬
‫שמע סאסראר את דבר המלך‪ ,‬אך במקומו ישב כקדם‪ ,‬וביד שליחי המלך הפקיד את מענהו‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"שלומות לבן שארין‪ ,‬אדוני הארץ! אם יצוה המלך‪ ,‬שלו היא נחלת ואדין; אך יעשו נא אחרים במלאכת הגורל‪,‬‬
‫ובמקומי אנוח"‪.‬‬
‫אז שב נישאנט לשלוח‪ ,‬וכה אמר אליו‪:‬‬
‫"הלא תשוב‪ ,‬רעי? הסר ליבך ממני? הנה נלחמנו על אמטאר‪ ,‬ולנו היא הארץ! הלא נשבע בה יחד? בשדות‬
‫אמטאר רכבנו‪ ,‬ועל גבעותיה צדנו ציד; יחד במשתי רעים נשאנו כוס אל כוס‪ ,‬ואת כל ליבנו סחנו זה לזה! כלתה‬
‫נפשי מאז רחקת‪ ,‬והחיים אינם לנצח; שוב‪ ,‬גיבור‪ ,‬ונחדש ימינו באמטאר!"‬
‫‪65‬‬
‫קרא סאסראר את האיגרת‪ ,‬וירדו עיניו דמעה‪ .‬אך לא השיב דבר למלך‪ ,‬ויצא להר‪.‬‬
‫ימים רבים הוחיל נישאנט למענהו‪ ,‬אך עת נכזב מתוחלתו הקהיל את הצבא‪.‬‬
‫‪.‬אמר נישאנט‪:‬‬
‫"ערכו שלושה מן הגדודים‪ ,‬וצאו בחיל אל דושאנה להביא את בן ואדין! אם ברצון ואם בכורח‪ ,‬הביאו את האיש‪,‬‬
‫אך הישמרו לבל תפילו שערה משער ראשו!"‬
‫יצאו שרי החיל מלפני המלך‪ ,‬ועלו כמצוותו אל קריית דושאנה; אבל סאסראר עזב בלי שוב‪ ,‬ובאין בעיר נגיד‬
‫ומצוה‪ ,‬לא יצא ממנה איש לקדם פניהם בחרב או בלחם‪.‬‬
‫אז שלחו אל בן ואדין להיכל דושאנה‪ ,‬אך עת שמעו מפי הרץ כי סאסראר איננו‪ ,‬הבהילו אל המחנה את שועי‬
‫העיר‪ ,‬וחקרו לדעת לאן פנה משם‪.‬‬
‫אמרו שועי דושאנה‪:‬‬
‫"במעלה הזאד רכב‪ ,‬אך לא ידענו אם ליער או אל מעברות הזאד‪ .‬לבדו יצא לדרך‪ ,‬בלי רעיו לציד ובלי משמר‬
‫ראשו‪".‬‬
‫‪65‬‬
‫החיים אינם לנצח"‪ (ma sol onkraĉa naś) :‬אימרה קרובה לזו נמצאה בכתבים טוכאריים בודהיסטיים )'המזל אינו נצחי' ‪-‬‬
‫‪ ( ma suk onkraĉ naś‬ואפשר שהאחת היא פרפראזה של האחרת‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫*‬
‫ברדת בת דושאנה עם מירדאת מסרד‪ ,‬ביקשה מנוח לרוחה במשכנות הנדר אשר בצפון הזאד‪ .‬בחוק נדרה חייתה‪,‬‬
‫שוכחת מי היתה ומניין באה; עם מתקדשות טאהירה עלתה ברכסים‪ ,‬ועימן ידעה לא‪-‬דעת בחסד האלה‪.‬‬
‫לשם עשה סאסראר דרכו בשבילי ההר‪ ,‬עד בא אל המצוק אשר על גדת ה ְדרא ְפנה מול משכנות הנדר‪ .‬על שפת‬
‫הצוק עמד מלכת‪ ,‬לפני הגשר ההולך אל הגדה מנגד‪ ,‬כי לא תדרוך כף רגל גבר בסוד המתקדשות‪ .‬מעבר הנהר‬
‫קרא אל אחותו בקול‪ ,‬אבל רק הד ענהו מסביב‪ .‬נואש ממענה ישב בצד הגשר כל אותו היום‪ ,‬אך לא עבר בו איש‪.‬‬
‫אז נטה מעל ראשו יריעה לאוהל‪ ,‬ויצא לצוד לו ציד להחיות נפשו‪.‬‬
‫עודו באוהלו‪ ,‬ועדת צבאים ירדה בצלע המתלול לשתות ממי הדראפנה‪ .‬אורב בסתר השיחים‪ ,‬חיכה סאסראר‬
‫לשעתו‪ ,‬וכאשר עבר העדר על פניו‪ ,‬שילח חיצו אל הגדולה שבחיות‪ ,‬צבי מידות עזוז וגא‪ ,‬גבה קרניים וקל צעד‪.‬‬
‫אבל הצבי הרכין קרניו‪ ,‬וננעץ החץ בקרן‪ ,‬זוקף את נוצתו אל על ומזדקר כדגל‪ .‬אז נרעש הצבי‪ ,‬הפך פניו ונס‪,‬‬
‫ואחריו שעט העדר אל עבי היער‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"לא ראיתי מעודי כדבר הזה‪ ,‬ולא שמעתי כמותו בדבר שמועה או שיר; אין ספק כי אות הוא!"‬
‫ובאוספו קשתו כרע והתפלל אל גברת הגורל‪ ,‬כי תחיש לו דרך אל נידאד‪ .‬אז הקדירו השמיים‪ ,‬ברקים פילחו ענן‪,‬‬
‫ורעם התגלגל במרחבי ההר‪ .‬גשם עז ניתך לארץ‪ ,‬ובבת אחת שכך‪ .‬אך לא הרחק‪ ,‬בסבך החורש‪ ,‬עץ הוכה באש‬
‫ברק‪ ,‬ואחזה האש ביער; להבות חמקו בעשב‪ ,‬עלו בענפים וגזע‪ ,‬ואכלו בני שיח עם עצים‪ .‬חיש דהרה דלקת היער‬
‫בנשיפת הרוח‪ ,‬ועלה עמוד האש כאבוקת ענק; תימרות עשן שחורות כיסו את עין השמש‪ ,‬ורחש בערה הרתיח‬
‫בנפץ ענפים‪.‬‬
‫בין נחילי גיצים וענני הרשף‪ ,‬חש סאסראר למצוא מפלט‪ ,‬אך לא מצא לו דרך; שוב עולה ושוב נרתע‪ ,‬נס לכאן‬
‫ושוב לכאן מפני האש המתקרבת‪ .‬עור פניו נחרך ביקוד הלהבה‪ ,‬ומעיו חמרו בו; סוסו דילג אחוז עיוועים על פני‬
‫הארץ הלוהטת‪ ,‬וכה דהר על פי התהום עד מעד מעל הסלע‪ ,‬ורו ַצץ במפלתו אל הגדה מתחת‪.‬‬
‫נרתע סאסראר לפאת הצוק‪ ,‬והכין נפשו למות‪ ,‬כי כבר קרבה מאוד האש ועוד מעט וליחכה גם את חבלי הגשר‪.‬‬
‫אך בעודו כורע‪ ,‬הופיע צבי כביר מתוך הלהבה‪ ,‬וחץ בוער נעוץ בקצה קרנו‪ .‬עיוור עשן שעט הצבי‪ ,‬מתנפל אל‬
‫תוך הגשר‪ ,‬וכה חלף בלי פגע עד לגדה מנגד‪ .‬אז התנער סאסראר ממוות‪ ,‬ורץ עבר אחר הצבי אל גדת המבטחים;‬
‫שם כרע נפל אפיים‪ ,‬מרטיט מיגע ריצתו‪ ,‬וכובש פניו בארץ בחרדת נפשו‪.‬‬
‫נשים יצאו‪ ,‬ומיהרו אליו מן הבקתות בסלע‪ ,‬אך למראה הגבר התוו את אות טאהירה‪ ,‬והפכו פניהן בבהלה‪ .‬אך גם‬
‫נידאד ירדה ובאה‪ ,‬ועת הכירה מי האיש‪ ,‬התמלטה צווחה מפיה‪ ,‬וצנחה תחתיה‪ .‬כמעט חושיה עזבוה‪ ,‬שבה ואזרה‬
‫כוחה‪ ,‬קשרה רדיד על פני אחיה‪ ,‬ונהגה אותו אל בקתתה‪.‬‬
‫שם נפלו השניים זה על צואריו של זה‪ ,‬וישבו יחדו בלי אומר‪ ,‬מאריכים מבט ואוחזים ידיים‪ .‬שעה חלפה כך‬
‫עליהם‪ ,‬עד רגעה מעט רוחם‪ ,‬וחזר דיבר אל שפתיהם; אז רחצה נידאד את רגלי אחיה‪ ,‬ושמה לפניו גרגרים וירק‪,‬‬
‫חריצי גבינה ועוגות כוסמים‪ .‬זה בזה שבעו רוב אושר וסחו את ליבם‪ ,‬שואלים ומשיבים‪ ,‬נזכרים ומזכירים‪,‬‬
‫ומשתאים יחדו על חליפות הזמן‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫‪71‬‬
‫"אחותי‪ ,‬מאור לבי‪ ,‬למה זה נידחת עד הנה לשים את מושבך בהר? האם אשמת לפני טאהירה? האם נגלה לך דבר‬
‫חזון? או שמא קצת בגורלך ותקוותך אבדה?"‬
‫התחלחלה נידאד‪ ,‬וספקה כפיה‪ .‬כאש אשר כבתה‪ ,‬אך שבה וניצתה מאפר בנשיפת הרוח‪ ,‬כך לשמע דבר אחיה‬
‫התלקחה בה אש ערגה‪ ,‬וכקורבן על אש הזבח היה ליבה למאכולת צער‪ .‬אז בכתה נידאד רוב בכי‪ ,‬ולאחיה סחה‪:‬‬
‫"עמוק קברתי את ליבי‬
‫מפני האיש שמבטו‬
‫הצית בי אש שלא תכבה"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"אחותי יפת העין‪ ,‬אחותי שזיק עינה יכרית בינת כל גבר! הן אין עוד יופי כיופיך‪ ,‬ומפני מי נחבאת?"‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"היש לו שם‪ ,‬אחי? ומהו שם לזה ש ִמלותיי תבושנה לפניו? אציל בלי דופי הוא‪ ,‬הדור בכל הדר ועוטה גבורה‪,‬‬
‫מלך עז אשר כנמר הרים יצעד בגאון מלכות! קולו ערב‪ ,‬סברו נעים‪ ,‬וזוהרו קורן על סביבותיו‪ .‬כבן אלים אשר‬
‫ירד לארץ‪ ,‬או כשמש המסתיר את פני הכוכבים‪ ,‬נורא הוא וענוג בכל הליכותיו‪ :‬צעדו איתן וקומתו תמירה‪ ,‬חיקו‬
‫כדבש‪ ,‬עורו כמשי‪ ,‬ושפתיו כיין; מחלפות ראשו כלילה‪ ,‬מצחו כסהר המלא‪ ,‬ועיניו כוכבי מרום‪ ,‬שמזיוום נכמר‬
‫הלב בכיסופי אין‪-‬קץ‪ .‬אך לא ידעתי את ליבו‪ ,‬וכבר פקע ליבי שלי כפרי בעסיסו"‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"אחותי דקת המותן‪ ,‬מחמל עיני וחיק ליבי! בואי ענוגה‪ ,‬נלך! בואי אקחך ממשכנות הפרא‪ ,‬ואשיבך ביד רעיי אל‬
‫גבעות דושאנה המאירות כל לב"‪.‬‬
‫אז נפלה על צואריו וסחה מתיפחת‪" :‬נלך‪ ,‬אחי‪ ,‬אהוב נפשי! אך לא אל בית אבינו‪ ,‬כי שמה לא תוכל לבוא מאימת‬
‫המלך‪ .‬באשר תלך‪ ,‬אלך‪".‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"קשה הדרך‪ ,‬אחותי‪ ,‬ורודף אותי המלך"‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"אל תירא‪ ,‬אחי‪ ,‬כי לא אכביד עליך! כסחף הנישא במימי הדראפנה‪ ,‬כנוצה ברוח‪ ,‬כן אינשא אתך באשר תלך!‬
‫כצל השט אחר ענן‪ ,‬כבבואת דוגית על מים‪ ,‬כן אלך בעקבותיך; קחני נא אתך!"‬
‫‪66‬‬
‫יחדו פנו ללכת במשעולי הרכס‪ ,‬בשבילי אייל וצבי‪ ,‬בחביון הנקיקים ובנבכי טרשים ומער‪ ,‬בעומק ערוצי קדומים‬
‫ועל פסגות שרק בני עוף איוו להם משכן‪ .‬כך באו אל מושבות בני קוש‪ ,‬דוויים‪ ,‬לאים מדרך‪ ,‬ולבוּשם קרוע‪,‬‬
‫ומצאו שם מחסה בראהי בן סוּמא ְרגוּ‪ ,‬נגיד שוכני ההר‪.‬‬
‫בכבוד‪ ,‬רעות ונועם הקביל פניהם אדון בני קוּש‪ ,‬ודאג לכל צורכם במזון‪ ,‬משקה ובגד; ומשנחו בני ואדין והחליפו‬
‫כוח‪ ,‬קראם למועצה‪ ,‬בסוד שועי עמו‪.‬‬
‫אמר ראהי‪:‬‬
‫‪ 66‬דברי נידאד הם פאראפראזה לדברי לאהיני אל שיהאבאן ב'שיר אש התשוקה' )ר' נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪ ,‬ה‪(Enkalsiporkavvi -‬‬
‫‪72‬‬
‫"אורחים ברוכי אלוה! בין סרד לבין טאר מתנשא הזאד‪ ,‬ובני חורין דרים על רכסיו! ברוכים תהיו בצל קורת בני‬
‫קוש‪ ,‬שחופשייה רוחם!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"אדון ההר‪ ,‬לא נח ההר בימי אבי ולא שקט בימי אביך‪ ,‬אך בין בני מעלה תיכון הברית תמיד"‪.‬‬
‫שרטו הגיבורים שרטת בבשרם‪ ,‬מזגו מדם בריתם ביין‪ ,‬ניסכו מן הגביע לאלי התחתיות‪ ,‬ובקוראם בשמם לנדר‬
‫שתו יחדו עד תום‪.‬‬
‫אז חלקו כולם באוכל ושמחו ברעותם; וכטוב ליבם ביין סח ראהי אל סאסראר לאמור‪:‬‬
‫"הנה כרתנו את בריתנו‪ ,‬ושלנו כבר שלך הוא‪ .‬אך הבה נחלוק כולנו גם בטוב לאהיני; הנה נשינו ובנותינו‪ ,‬שחיקן‬
‫משוש לב גבר ורוחן קצרה‪ .‬נדע אף אנו את נידאד בחסד האלה‪ ,‬כמשפט בני קוש‪ ,‬החולקים בכל!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"ברוכי אלים שחופשייה רוחם! אל יחרה אפכם בי על הדבר הזה‪ ,‬כי לא שלי הוא לתיתו‪ ,‬ולא כמשפטנו הוא‪ .‬בת‬
‫חורין היא אחותי‪ ,‬ובידיה חסדיה‪ ,‬לתיתם וגם למנוע"‪.‬‬
‫אבל נידאד כטוב ליבה בחסד וביין‪ ,‬נתנה תודה למארחיה‪ ,‬כיסתה פניה בצעיפה‪ ,‬ולא מנעה מהם את חסד האלה‪.‬‬
‫כה עשו בלב אמת‪ ,‬ואחת היתה רוחם כל אותו הלילה‪.‬‬
‫כך מצאו מחסה בראהי‪ ,‬ושמו מבטחם בברית‪ ,‬אך השמועה נישאה על כנף הרוח‪ ,‬ודבר בואם אל קוש נודע‪.‬‬
‫מקץ שלושה ימים עלה נישאנט בהר‪ ,‬ונסו מפניו בני‪-‬קוש במעלה הרכס‪ .‬בכל אשר מצאה ידו היכם המלך לפי‬
‫חרב‪ ,‬ושילח באש את כפריהם‪ .‬אז הוגד גם להימאדרה‪ ,‬ומיהר בראש צבאו להושיע את בני קוש‪ ,‬אם בשלום‬
‫ואם בחרב‪.‬‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"כלתה רעה אל קוש על כי חסינו בה; נלך נא לדרכנו‪ ,‬ואל יאבד העם‪ .‬קרובה לכאן אוּרשארה‪ ,‬אבל ביד ניהאת‬
‫היא‪ ,‬ועם נישאנט בריתו‪ .‬הבה נעלה בדרך העולה לסרד‪ ,‬כי באוהב מצאתי לי אויב‪ ,‬אך באויב ‪ -‬אוהב; ברית‬
‫כ ַרתי עם הימאדרה‪ ,‬וגם ליבו יוצא אלייך מאז ראה פנייך"‪.‬‬
‫אז הגיד לאחותו את כל שסח לו בן‪-‬ביהאן ולא כיחד דבר ממנה; אך בדברו כך באוזניה על שבחי הימאדרה ועוז‬
‫אהבתו‪ ,‬שמעה נידאד‪ ,‬והתעטף ליבה; דמעות פרצו מתוך עיניה‪ ,‬ונרעדה כולה בבכי כעלה ברוח‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"אחי אשר אהבתי‪ ,‬את אסון ליבי בישרת לי היום! נברח אחי‪ ,‬אך לא לסרד! נעלה בהר!"‬
‫אמר סאסראר‪:‬‬
‫"על מה ולמה‪ ,‬אחותי? ומה היה לך‪ ,‬אור ליבי‪ ,‬כי שלט בך בכי?"‬
‫אך בת‪-‬ואדין חתמה שפתיה‪ ,‬וצררה לדרך מים‪ ,‬פת ובגד‪.‬‬
‫בלי דעת אנה העמיקו בהרי הפרא‪ ,‬ולא נודעו עקבותיהם לצר או לידיד‪ .‬ביער‪-‬עד עשו דרכם‪ ,‬על גדות נהר לוטות‬
‫באד ואגמים שוקטים ברחש סוף וגומא; בס ַבך עצי ָשׂגא ודקל‪ ,‬גוּלמוֹר‪ ,‬מגנוליה ו ַבנְיאן‪ ,‬ובין בני‪-‬שיח ושרכים‬
‫ירוקי עלוה ‪ . 67‬צבאים ואיילות ראו‪ ,‬דובים משחרים לטרף ונמרים אורבים בנקיקי הסלע; עופות שמיים בני כל‬
‫‪67‬‬
‫"גולמור" ‪ -‬סוגו לא זוהה‪" .‬בניאן"‪' :‬עץ מאה הבנות' )‪ ,(kanĉkaĉaranştam‬הפיקוס הבנגאלי‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫זן‪ ,‬נחשי עצים ועשב‪ ,‬לטאות ענק נושפות‪ ,‬פראי אדם שולי דגים‪ ,‬ובני‪-‬בלי‪-‬צל‪ ,‬יוקשי הלילה‪ ,‬המאריכים ידם‪ .‬עם‬
‫שחר צעדם החישו‪ ,‬ועם ערב נחבאו במערות ההר; כך נעלמו מעין אדם‪ ,‬ואין יודע אנה‪.‬‬
‫*‬
‫ביראתו לשלום השניים בא הימאדרה אל אורשארה ושלח דברו אל בן שארין‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"מלך רם‪ ,‬ריבון כל הסגולות! הן את אשר ביקש ליבך ביקש ליבי כמוך! בוא אתי‪ ,‬ונבקש את בני ואדין יחדיו"‪.‬‬
‫אבל נישאנט לא השיבו דבר‪ ,‬ובן ביהאן אשר הוחיל עד בוש‪ ,‬שלח לו בשנית‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"מעוּלה שבאורחים‪ ,‬הן בארצי אתה עובר; סור נא אל אורשארה!"‬
‫אך גם הפעם לא ענהו בן שארין המר‪ ,‬כי כיסופי רוחו עינוהו‪ ,‬ולא נתן את דעתו על איש מלבד סאסראר‪ .‬עת‬
‫אבדו עקבות סאסראר שב המלך אל דושאנה ורוחו סוערת‪ .‬אל מקדש העיר הלך‪ ,‬ובזעם אין‪-‬אונים התפלל אל‬
‫האלים והוחיל לאות; את ימינו הניח על אבן המזבח‪ ,‬ובשגעון ליבו קרא אל שיהאבאן‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"שיהאבאן‪ ,‬עין השמים‪ ,‬הרואה הכל! הלא ראית את סאסראר? ענני אל לוהב! את ימיני אקריב לדעת‪ ,‬היכן נחבא‬
‫ממני!"‬
‫אבל ענן כיסה את פני השמש‪ ,‬ולא ניתן לו אות‪.‬‬
‫אז נשא נישאנט תפילה אל יאהו המטיל צילו‪:‬‬
‫"יאהו הדוהר ברוח‪ ,‬אל רוכב עבים! הלא ראית את סאסראר? ענני אל מרעים! את ימיני אקריב לדעת‪ ,‬היכן‬
‫נחבא ממני!"‬
‫אך הענן חלף הלך‪ ,‬וחשר ערפל ירד על פני הארץ‪.‬‬
‫בשלישית נתן נישאנט קולו מול המזבח‪ ,‬וכנמר אשר חמק טרפו ממנו‪ ,‬שאג בזעפו‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"עלי‪ ,‬אפוא‪ ,‬ניזומה‪ ,‬בסוד החשכה! עלי נא עין הצופה מאופל! האם ראית את בן דושאנה? האם ַתראי לי אות‬
‫ואדע איהו?"‬
‫בדבּרו הפעם‪ ,‬סר האופל מפסגות הזאד‪ ,‬מלבד מעל אחת אשר נותרה בחושך‪ .‬במחי שמאלו גדע נישאנט את כף‬
‫יד ימינו‪ ,‬ומעוצם כאבו אבדו חושיו והתעלף; אך עת הקיץ מעלפונו וימינו חובשה‪ ,‬לא ניחם על מעשהו‪ ,‬ובמשאת‬
‫נפשו דבק ביתר שאת‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"הקהילו את החיל‪ ,‬ואעלה למצוא את ימיני בהר!"‬
‫אז רכב אל הפסגה אשר קדרה בצל ניזומה‪ ,‬וחילו כיתר את הר הערפל; אך יער בראשית כיסה את פני ההר‪,‬‬
‫והעולה בו חיש יאבד בסבך ובשוחות‪ .‬למרגלות ההר ניצבו החיל‪ ,‬וכאיש אחד קראו אל בן‪-‬השמש‪" :‬צא‪,‬‬
‫סאסראר וראה אך טוב!"‪ ,‬אבל רק הד ענה לקריאתם‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫שוב ושוב קראו בקול‪ ,‬עד נואשו ממענה ונבוכו אל ליבם‪ ,‬כי לא ידעו מה יעשו למצוא את בן‪-‬ואדין‪.‬‬
‫אמר רקאש‪:‬‬
‫"מלך רם‪ ,‬הבער ביער אש‪ ,‬וייצא סאסראר"‪.‬‬
‫אז שילחו ביער אש מן העבר האחד‪ ,‬והשגיחו בכל עין על מורדות ההר מנגד‪.‬‬
‫כל היום בער היער‪ ,‬ואין זכר לסאסראר; כל הלילה עוד בער‪ ,‬ואין זכר לסאסראר‪ .‬שלושה ימים דלקה האש עד‬
‫אכלה את כל עץ ושיח‪ ,‬אך לא נראה כל זכר לגיבור דושאנה‪ .‬בכל ערוץ‪ ,‬נקיק וגיא ביקשו אחר סאסראר‪ ,‬ולא‬
‫גילו מאומה; אבל עת נואשו ופנו לרדת‪ ,‬נגלתה לעיניהם דמות תעתועים תועה‪ ,‬משחירה בין הצללים על פסגת‬
‫ההר‪ .‬תרועה עלתה מפי רואיה‪ ,‬וכש ַפני סלעים דילגו לבוא ולבשר לריבון בני טאר‪ ,‬וזה עלה אחריהם אל המקום‬
‫ההוא‪ .‬שם לבדה עמדה נידאד‪ ,‬דמות יגון קרועת עיניים‪ ,‬ובידה מגן אחיה‪ ,‬דיסקתו וחניתו‪.‬‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"איה סאסראר‪ ,‬אישה?"‬
‫אבל נידאד לא נעה‪ ,‬ומבטה צלל אל המורד‪ .‬אל ההר נשאה קולה‪ ,‬כמו לא שמעה את בן שארין ולא חזתה בו‬
‫בעיניה‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"אשר היה איננו עוד‪,‬‬
‫אך כל אשר אבד‪ ,‬יקום להיותו‪.‬‬
‫ארור ומת אתה‪ ,‬המלך‪,‬‬
‫בן שארין‪ ,‬בן ְדראד‪ ,‬בן ָהאראד ‪-‬‬
‫אך לא אביו של איש!‬
‫לבני הוזאן ניתנה הארץ‪ ,‬וכלתה רעה אל טאר;‬
‫מירדאת אשר היה‪ ,‬איננו‪,‬‬
‫אבל מירדאת המת יישב על כס אמטאר!‬
‫עת תהלך בלי שם בין צללי ניזומה‬
‫איש לא יקריב לך מנחת יורש כדת;‬
‫אז ישוב יצמח העץ‪ ,‬אשר גדעת‪ ,‬מלך מת!‬
‫בך ת ְכלה שושלת‪ ,‬ובבני‪-‬ואדין תקום‪:‬‬
‫סאסראר אשר היה‪ ,‬איננו‪,‬‬
‫אבל סאסראר המת יראה נקם וחי!"‬
‫כדמות תעתועים פנתה נידאד ללכת‪ ,‬וכל החיל כמו היו לאבן‪ ,‬קופאים על מקומם בלי הגה עד נעלמה מעבר‬
‫לרכסים‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫*‬
‫אובד בצער ואימה שב נישאנט מזאד‪ ,‬ולא דיבר דבר עד בואו דושאנה‪ .‬את רקאש הוקיע על חומת העיר‪ ,‬ושלח‬
‫רצים בארץ להכריז מספד‪ .‬בהיכלות ואדין ישב‪ ,‬עינה נפשו ובשרו‪ ,‬ולא טעם מאומה‪.‬‬
‫יצא הקול בארץ ואבלו בני טאר בכל מושבותיהם‪ .‬שמעה שאנין בבית לאהיני‪ ,‬והגיפה שעריו; שמעה בת נימידאד‬
‫בהיכלות אמטאר‪ ,‬וקרעה בגדה לאבל על מות גיבור דושאנה‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"אנה פנית‪ ,‬שמש הארץ?‬
‫אנה פנית‪ ,‬גיבור הטארהא?‬
‫כזבח אש על זאד עלית‪,‬‬
‫לחש פג מאבריך‪ ,‬נפערו פצעיך!‬
‫אבד הגבר האחד‪ ,‬ולא ביד אדם‪,‬‬
‫אבד ולא ביד בני אופל‪,‬‬
‫אף לא ביד אלוה!‬
‫‪68‬‬
‫אז רקחה משחת צרי‪ ,‬סם פלאים לבשר המלך‪ ,‬ושלחה ביד שליחיה אל נישאנט לאמור‪:‬‬
‫"משח בשרך‪ ,‬ריבון הארץ‪ ,‬ותירפא גם רוחך!"‬
‫משחו עבדי נישאנט את גדם ימינו במשחת אטאשה‪ ,‬ואט אט‪ ,‬כזנב שממית‪ ,‬צמחה אמת ידו כקדם‪ ,‬עד שבה‬
‫נרפאה כליל‪ .‬אבל המלך לא ניחם‪ ,‬ולא בא דבר אל פיו עד ליום השמש‪.‬‬
‫ביום ההוא בא הימאדרה לראות את פני המלך‪ ,‬וקאשיוואן איתו‪ .‬בשומעו על מות סאסראר אבלה רוחו במאוד‪,‬‬
‫ומקונן בכל לשון‪ ,‬הגיע אל היכל דושאנה‪ .‬שק וחבל לבשרם‪ ,‬ולראשם סחי בוץ‪ ,‬ישבו שני המלכים דומם עד רדת‬
‫ערב‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אבד גיבור דושאנה ואיננו‪ ,‬אך למה זה תאבד עמו? סלח נא‪ ,‬מלך‪ ,‬לליבך! גם אם נואלת לעשות‪ ,‬הלא מיד אלים‬
‫הוא‪ ,‬ואין בך עוון‪ .‬שארי בשר אנחנו‪ ,‬וייקל כאב בשניים; הא לך ידי‪ ,‬וקום לגורלך!"‬
‫שתק נישאנט‪ ,‬אך דמעותיו ירדו על לחייו‪ .‬כך ישבו יחדו בלי אומר עד האשמורת השלישית‪ ,‬עת שב הימאדרה‬
‫ודיבר‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"בן אימאל! אבד סאסראר‪ ,‬ואין מזור ללב; אבל אמור נא‪ :‬לאן פנתה נידאד?"‬
‫שתק נישאנט‪ ,‬אבל הימאדרה לא הרפה‪ ,‬וגער במלך‪" :‬ענה‪ ,‬כי רב הצער!"‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"חי גופי‪ ,‬רוחי ערה‪ ,‬אך מת ליבי ו ַמ ִתּי! לא ידעתי‪ ,‬בן‪-‬דודי‪ ,‬לאן פנתה נידאד‪ :‬לא להוזאן הלכה‪ ,‬כי אין לה כל‬
‫גואל בממלכה ההיא; אך גם אל סרד לא פנתה‪ ,‬כי גם בראשונה יכלה ללכת שמה‪ .‬אולי אל טאר עשתה דרכה‪,‬‬
‫‪68‬‬
‫אנה פנית‪ ,‬שמש הארץ"\ "לחש פג מאבריך" וכו'‪ :‬פרפראזה ל"שיר הדם" ) ר' נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪(. Ysarsikavvi ,‬‬
‫‪76‬‬
‫ושמא בהרים עודנה; אולי אבדה בשן חיה או בתהומות הרכס‪ ,‬אך אין בי עוז לדעת‪ .‬כ ָבה השמש‪ ,‬מלך סרד‪ ,‬וכבה‬
‫ליבי; אל אמנאת פניי‪ ,‬ואם תיאות‪ ,‬ארח נא לי לדרך"‪.‬‬
‫מאה מקוננות הלכו לפני שיירת המלכים‪ ,‬ואחריהם נישאו ניסי טאהירה; אך בבואם אל שערי אמטאר מלאו ימי‬
‫האבל‪ .‬שם ערכה להם אטאשה סעודת מספד כדת‪ ,‬ועמה אראש יועץ המלך‪.‬‬
‫אז השׁביעו את ואלוּמה הנוטר את בית הנצח‪ ,‬וניסכו לבן דושאנה כמשפט המת; בלב כבד הסבו‪ ,‬ובלי אומר‬
‫ודברים לעסו בלעם‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"על מה כה תחרישו? הלא מתקה לכם סעודת סאסראר?"‬
‫‪69‬‬
‫בימינו אשר רפאה נשא נישאנט כוסו וסח‪:‬‬
‫"סלחי‪ ,‬גבירה‪ ,‬על דום שפתינו‪ ,‬ושאי ברכה‪ ,‬גם אם קשה היום! היי ברוכה‪ ,‬חכמת מזור‪ ,‬על מרפא זרועי‪,‬‬
‫ובארצות טאהירה תבורכי לנצח‪ ,‬על לחם החיים אשר ערכת ַבּזה!"‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫שתה‪ ,‬נישאנט‪ ,‬ודע‪ ,‬כי רק הארץ סובלת את הכל; אך החיים אינם לנצח‪ ,‬והזמן סובב אל ראשיתו"‪.‬‬
‫אז ניסכו יינם לאלוהי התחתיות‪ ,‬ועת שתו כולם‪ ,‬נשאו קולם אוּ ָד ָרצ'ינְ ָטה‪ ,‬קאשיוואן ואוּנָמאֶגה‪ ,‬וסיפרו באוזניהם‬
‫את עלילות סאסראר‪ .‬יחדו הסבו עד עלה ירח אל רום כיפת שמיים; אבל השכם עם שחר נזעק כל הארמון לקול‬
‫השבר‪ ,‬כי בא המלך עד הכס ושם נפל תחתיו‪ .‬טיפה אחת של דם נטפה מבין עיניו‪ ,‬כתרו נפל‪ ,‬פניו השחירו‪,‬‬
‫ובשרו תסס רקב‪ .‬בקול נורא זעק נישאנט בעוצם ייסוריו‪ ,‬אך לא ההין שום איש לגשת אל מוכה האל‪.‬‬
‫עודו גווע‪ ,‬באה במרוצה אטאשה‪ ,‬כרעה אליו‪ ,‬תמכה ראשו בזרועותיה‪ ,‬ובאוזנו לחשה דברה‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"אש יצאה ממך‪ ,‬המלך‪ ,‬והיה לה זאד מזבח;‬
‫בן ואדין עלה ַלזֶבח לגברת הנקמות!‬
‫אבל גם בכוסך‪ ,‬המלך‪ ,‬יצקה ידי שלהבת;‬
‫ְבּער בגורלך ַלנצח בארצות טאהירה‪,‬‬
‫בקש לך מנוח באלף עולמות!"‬
‫אמר נישאנט‪:‬‬
‫"בת ניזומה המבורכת! אם יש מרפא בסם הזה‪ ,‬היי ברוכה כברכתך"‪.‬‬
‫כך מת נישאנט בחיק אטאשה בחודש השישי למולכו על טאר; לא שנוא ולא אהוב‪ ,‬חשוך בנים ואין לו איש‪ .‬בלי‬
‫חמדה ָמלך‪ ,‬שואל נפשו למות‪ ,‬ובארצות טאהירה ביקש לו מנוחה‪ .‬ביום ההוא בנתה ציפור קינה על עין אמנאת‪,‬‬
‫ועת עלו עבדי הקודש להסירו מן הכיפה‪ ,‬נפל הקן עם הביצים אל התהום מתחת‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫הלא מתקה לכם סעודת סאסראר?"‪ :‬משחק מלים על השם סאסראר )‪ = swaswar‬סעודה של מאכלים מתוקים(; ובמילים‬
‫אחרות ‪' -‬האם מתק לכם סאסראר לסעודתכם?'‬
‫‪77‬‬
‫*‬
‫תשעה ימים אבלה אמטאר‪ ,‬ואבלה אטאשה; אבל מקץ תשעה ימים בא אומיז אל אחותו‪ ,‬ועמו ריבוא חייל‪,‬‬
‫ועבדים נושאי מנחה‪ ,‬שש ושיראים‪ ,‬כלי ירקן‪ ,‬זהב וכסף‪ ,‬שנהבים‪ ,‬פנינים ואבנים טובות‪ .‬תשעה ימים אבלה‬
‫אמטאר ואבל הימאדרה; אך עת באה השמועה כי קרב אומיז‪ ,‬חש לראות את פני אטאשה‪ ,‬וביקש כדת את רשותה‬
‫ללכת‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"לאן זה תמהר‪ ,‬הימאדרה? על מה נפלו פניך? שא כוסך‪ ,‬המלך‪ ,‬כי עוד חי אתה‪ .‬כיום אחר הלילה ולילה אחר יום‬
‫ כן סוף שמחה באבל‪ ,‬ואבל בשמחה"‪.‬‬‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אם על גורלי דיברת‪ ,‬לא אדענו‪ ,‬המלכה; ואם על גורלך ‪ -‬למה תשאליני את אשר ידעת? בפי משוררים תושרנה‬
‫עלילות אטאשה! לא איש דברים אני; הואילי ונלך‪".‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"יהי כן‪ ,‬בן‪-‬ביהאן‪ :‬לא איש דברים אתה‪ .‬אך ידבר המשורר‪ ,‬ולכו נא לשלום"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"מלכה שאין מושלה‪ ,‬הנני‪ ,‬אדבר! אבל האם נכון ליבך לשמוע כאשר שאלת? כי שיר הארץ הוא עתידותיה‪ ,‬ויש‬
‫וייווקש בו השומע לו"‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"דום‪ ,‬המשורר‪ ,‬ויישמע השיר!"‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫משער עולמות נשמע השיר מ ֶקדם‪,‬‬
‫" ַ‬
‫מעלילות הראשונים‪ ,‬אשר חצבוּ בנצח;‬
‫עז השיר‪ ,‬משקה טאהירה‪,‬‬
‫אך כל שותהו ינוחם בלב אמת ודעת‪.‬‬
‫הגישי את גביעך‪ ,‬מלכה‪ ,‬ואמלאנו בו‪,‬‬
‫מלים לא אדען אצוק מכד הזמן!‬
‫על כס אמטאר יישבו בני נימידאד‪,‬‬
‫ועד מותם יראו אך טוב וחסד;‬
‫אך לא יכו שורשם בנחלת הטא ְרהא‪,‬‬
‫כי חי עוד זרע דראד‪ ,‬לא מת‪,‬‬
‫ונצר יעלה לטאר מרחם טאר"‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"אמת דיברת‪ ,‬קאשיוואן!‬
‫רק דור אחד יידע שלוה‬
‫עד כי ייסוב הזמן אל ראשיתו‪.‬‬
‫אך אם ירהיב בן סרד מעשהו‬
‫יסיט את גורלות אמטאר"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"אם כבר פתרת‪ ,‬מלכה‪ ,‬את חידת הזמן‪ ,‬ינוח נא ליבי! הן גם ביד ניזומה יצמחו חיים ממוות‪ ,‬ושלום מחרב"‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫"דום‪ ,‬כי די דיברת‪ ,‬משורר המלך! אמור‪ ,‬האין בך גם פחד? הלא תחוס על נפשך מפני גזרת טאהירה?"‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"מה גמול העץ כי ייתן את פריו‪ ,‬ומה גמול הנחש כי יישוך? יש אומרים כי למשורר נכונו ייסורים‪ ,‬אך הפוגש‬
‫את גורלו חובק אותו אליו"‪.‬‬
‫ככה סחו‪ ,‬אך הימאדרה לא הבין מאומה מדברי השניים; ובשובו אל גבול בני סרד‪ ,‬אמר אל קאשיוואן‪:‬‬
‫"עת לחרב! לא תינקה אטאשה מן המעשה"‪.‬‬
‫ביום ההוא עלתה אטאשה אל מקדש ניזומה‪ ,‬ושבה ותלתה בקודש את פרוכת האלה‪ .‬אז פשטה שחוריה‪ ,‬לבשה‬
‫בגדי כבוד‪ ,‬ואת אומיז לקחה לבעל כמשפט הוזאן‪.‬‬
‫תשעה ימים נחוגו כלולותיה וחג הוכרז בקרת; תשעה ימים נשפך היין‪ ,‬ולא שבת קול מנגנים מחוצות אמטאר‪.‬‬
‫תשעה ימים עינגה נפשה‪ ,‬וביום העשירי ישבה על כס מלכי הארץ ושפטה משפט‪ ,‬כי אין יורש מזרע דראד לרשת‬
‫את נישאנט‪.‬‬
‫*‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"עת ַלחרב! לא תינקה אטאשה מן המעשה"‪.‬‬
‫‪.‬אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"עצור בזעמך‪ ,‬מלכי‪ ,‬ואל ייפול ליבך בשבי אטאשה! כפר אל המזבח יילך הלב אחר אויב‪ ,‬ועטור זרי פרחים‬
‫יצעד חוגג אל מוות; אך כפרה לפני הפר יחשה מפני אוהב‪ ,‬גם אם יראה חיים באחריתו ‪ . 70‬האם שכחת כבר את זו‬
‫אשר ביקשת? הלא כפרי בעסיסו מלאה נידאד בכל חמדת לאהיני‪ ,‬ואיך תבזה‪ ,‬ריבון‪ ,‬את חסד האלה? שתי דרכים‬
‫פרשה טאהירה לרגליך‪ ,‬מלך‪ ,‬אך עת תבחר אחת‪ ,‬לא עוד תוכל לשוב"‪.‬‬
‫הלך הימאדרה אל מקדש טאהירה‪ ,‬ושטח שאלתו בפסיפסי הקודש‪:‬‬
‫"האצא למלחמה על טאר‪ ,‬או אבקש אחר נידאד?"‬
‫הוטלו הפסיפסים בפור‪ ,‬והכוהנת בחנה את אותות הקודש; אבל אחר מנותה אותם‪ ,‬צחקה בקול‪.‬‬
‫אמרה הכוהנת‪:‬‬
‫‪ " 70‬עטור זרי פרחים"‪ :‬כמשפט הפר שקושט לזבח‪" .‬יראה חיים"‪ :‬בצאצאים‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫"בין הדרכים השתיים‪ ,‬מלך‪ ,‬לא תוכל לבחור!"‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"בחור אבחר! לא דרך מלך היא לשגות בסעיפי לבו‪ .‬קראו נא לדודי‪ ,‬ניהאת‪ ,‬ונטכס עצה!"‬
‫בבוא ניהאת אל סרד‪ ,‬לא השחית מלים‪ ,‬כי בא בחיל מאורשארה וצבאו ערוך‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"הבט על צבאותיך‪ ,‬מלך‪ ,‬ודע את מעשה המלך! שלושה דורות מצאה לה טאר מחסה בסרד‪ ,‬ומרחם האראד יצאו‬
‫מלכי אמטאר ‪ . 71‬העודך עומד מנגד ומבקש עצה? עורה‪ ,‬בן ביהאן ומהר ַלמעש‪ ,‬כי זרע אבותיך נקצר ביד הוזאן!"‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"לא כן הוא הדבר‪ ,‬אבי הגיבורים! שסועה לשון הזמן‪ ,‬וכנחש אשר יכיש יל ַחש באוזן גבר‪ .‬כך וכך שאלתי‪ ,‬וכך‬
‫וכך היה מענה הקודש"‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"מהר למעש בן‪-‬ביהאן ואל תשגה בדבר אלים אשר נשגב מפשר"‪.‬‬
‫אז הקהיל הימאדרה את כל צבאו הרב‪ ,‬וערך את הגדודים מנגד לחומות‪ .‬שלושה ריבוא רגלים בני חיל‪ ,‬ששת‬
‫אלפים פרש‪ ,‬ושלוש מאות פילים נושאי צריחים‪ .‬את קירין וארהאן‪ ,‬אחיו‪ ,‬החיש בראש שישה גדודים אל ערבות‬
‫סירדאלה‪ ,‬לפשוט בגבול הוזאן‪ ,‬ויצא דרומה אל אורשארה עם ניהאת‪ ,‬רונאן‪ ,‬הייאראם‪ ,‬אוּלוּגֶה וקא ְלפּוֹראש‪.‬‬
‫שם חנה החיל‪ ,‬והמתין לאות‪.‬‬
‫גדודי ארהאן וקירין עטו על כפרי הוזאן אשר על גדת ה ְדרא ְפנה‪ ,‬ועת הגיעה שוועתם אל נימידאד ריבון הארץ‪,‬‬
‫שלח אל גבול ארפאן את אומיז ושאם בראש חצי צבאו‪ .‬אז יצא הימאדרה מאורשארה‪ ,‬וחש אל מעברות ההר‬
‫בואכה דושאנה‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫*‬
‫מש ָכּלה סאסראר באש‪ ,‬לא ידעה נידאד נפשה‪ ,‬ואובדת ביגונה‪ ,‬תעתה ברכס; בין שרכי ענק הלכה‪ ,‬מבוססת‬
‫בשלכת‪ ,‬ורגליה נשאוה בין אילי היער; מתחת צמרות חלפה בין עצי גולמור ודקל‪ ,‬ענפי בניאן וסוף גדות; ב ֵרכות‬
‫זכּות נקרו לה בדרכה‪ ,‬נחלים‪ ,‬פלגי הרים‪ ,‬ואשדות שהתנפצו ממרומי ההר; תניני האגמים הציצו בה מטין החוף‪,‬‬
‫ונחשי ַחנק חמקו מעל פניה; קריאות אווז ואנפה‪ ,‬עורבים‪ ,‬אוחים ותוכיים‪ ,‬השכיחו כל דיבר ממנה‪ ,‬וכמקהלת‬
‫הדים צללו בתוך אוזניה רשרוש עלים שאין לו סוף‪ ,‬רחשי הלילה‪ ,‬צקצוקי הצרצרים והמיית המים‪.‬‬
‫שלושה ימים תמימים לא עמדה מלכת‪ ,‬וביום הרביעי הגיעה אל נהר עז שטף שלא שזפתו עין ולא נקרא בשם‪.‬‬
‫שם קפאה על מקומה‪ ,‬מוכה בהוד קדומים‪ ,‬ועל גדתו ישבה בוהה ַביֶרק ובנצנוצי המים באור הדמדומים‪ .‬ימים‬
‫רבים רבצה בלי נוע בין קנים וגומא‪ ,‬מטה אוזנה לקול עופות המים‪ ,‬ומביטה על סרטנים ועכברי נהר‪ .‬יש ועיניה‬
‫רצו אחר גווי דגים חומקים‪ ,‬ויש ובהתה בלי דעת בזבובוני הסוף שחגו על פרחי נופר‪ .‬כך שמה משכנה על שפת‬
‫המים‪ ,‬מניחה ראשה על כר עלים ועשב‪ ,‬ולוקטת פרי ושורש למחיית נפשה‪ .‬ימים נקפו אחר ימים‪ ,‬עד יום אחד‬
‫‪71‬‬
‫"מרחם האראד"‪ :‬מרחם אשתו‪ ,‬מבית האראד‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫שמעה קולות אדם ממעלה הזרם‪ .‬חמישה בני קוש חתרו שם על ארבת נאדות ושעם‪ ,‬ונתנו קולם בשיר על פני‬
‫נהר הפרא‪.‬‬
‫אמרו החותרים‪:‬‬
‫"היה היתה בת שוע בהרי הזאד‪,‬‬
‫בת נגיד דושאנה‪ ,‬בת ואדין העז‪,‬‬
‫בת אבות בלי דופי‪ ,‬מזרע המלוכה;‬
‫כל סגולה אצלה לה האלה לאהיני‬
‫וכסהר המלא שכוכבים סבוהו‬
‫סבוה נסיכים אובדים ברגשתם‪.‬‬
‫היה היה לה אח‪ ,‬ש ֵעינוֹ כשמש‪,‬‬
‫אח שמגינו כאש‪ ,‬דסקתו כתער‪,‬‬
‫ואין כמותו לעוז בכל העולמות;‬
‫כל סגולה אצל לו שיהאבאן הרם‪,‬‬
‫וכשמש המסתיר את פני הכוכבים‬
‫לאורו היו לאַין כל אילי הארץ‪.‬‬
‫היה היה לו ר ַע‪ ,‬שגורלו משל בו‪,‬‬
‫ולרעו נתן מבשר גופו וחי‪,‬‬
‫אבל רעו שרפו עם יערות ההר‪.‬‬
‫היה היתה בת שוע בהרי הזאד‪,‬‬
‫שלא שלטה בה אש אך שלהבתה כבתה‪,‬‬
‫ובישימון הפרא שמה מושבה;‬
‫על כר עלה וזרד‪ ,‬על שפת אגם או פלג‬
‫יש אומרים ראוּה‪ ,‬יש אומרים אבדה‪,‬‬
‫בת אבות בלי דופי‪ ,‬מזרע המלוכה"‪.‬‬
‫אז קמה בת‪-‬דושאנה‪ ,‬וקראה אל החותרים ממעבה הסבך‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"על כר עלה וזרד שמתי משכבי‪,‬‬
‫על שפת אגם ופלג מצאתי שכחה;‬
‫‪81‬‬
‫אבד אחי ביד רעהו‪ ,‬ואבד לבי‬
‫ביערות צפון‪ ,‬בארץ אהובי"‪.‬‬
‫חרדו החמישה‪ ,‬וקראו אליה‪:‬‬
‫"התגלי נא‪ ,‬קול מסבך! האם בת יער את? האם צל הגח מאופל? רוח מים? הד מהר? או דבר נהר הפרא שלא‬
‫קורא בשם?"‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"רק סוּף ומים שמי‪ ,‬רק הד נישא מהר! כי לא ידעתי מי אני‪ ,‬וכל ידוע זר לי ‪ ; 72‬אך מי אתם‪ ,‬בני תעתוע‪ ,‬הפורעים‬
‫שלוה? האם רוחות? בשר ודם? או שמא רק מראות גורל אשר נשא הזרם אחר תוגת לבי?"‬
‫אמרו החותרים‪:‬‬
‫"בת תהפוכות‪ ,‬אלה של סוף ומים! רזון שולח בבשר גופך‪ ,‬אך חן וחשק בו; זוהרת את כסהר‪ ,‬אך במראות התוהו‬
‫צועפו עינייך! אם בת אנוש את‪ ,‬בואי ועלי; אבל אם לא‪ ,‬אל נא יחרה אפך! בני ההר אנחנו‪ ,‬ובלב נכנע נחלה‬
‫פנייך!"‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"בהיכלות המלך‪ ,‬ממזרח להר‪,‬‬
‫שם נהרו פניי בזוהר רב מזה;‬
‫עד נעצמו עיניי כשמש מערב‬
‫על תואר פני האיש‬
‫שרק בו אחזה"‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמרו החותרים‪:‬‬
‫"בת תהפוכות‪ ,‬אלה שאין לה שם! חי טאהירה הגוזרת‪ ,‬אמרי לנו‪ ,‬האם נידאד את? כי במצוותו של ראהי תרנו‬
‫אחריה בכל המקומות‪ ,‬למלא את דבר בריתו‪ ,‬אשר כרת עם בני ואדין ולא תשוב ריקם"‪.‬‬
‫עלתה נידאד על האר ָבּה ואל מושבות בני קוש הפליגה עם החמישה‪ .‬שם רחצה‪ ,‬החליפה בגד‪ ,‬והשיבה את נפשה‬
‫באוכל ומשקה‪ .‬ומשנחה כל צורכה והחליפה כוח‪ ,‬נקראה אל ראהי‪ ,‬נגיד שוכני ההר‪.‬‬
‫אמר ראהי‪:‬‬
‫"תבורך לעד אוקורלו‪ ,‬נוצרת היצורים! תהולל נא אם היער‪ ,‬על כי שבת בלי פגע מהרי הפרא!‬
‫‪73‬‬
‫ישקוט ליבך‪,‬‬
‫יה‪ ,‬ואל תיראי רעה; כי לא תימוט בריתנו‪ ,‬ברית בשר ורוח שהיו אחד‪ .‬אם תאבי‪ ,‬שבי פה איתנו‪ ,‬ויאיר יופיך את‬
‫חלומנו כסהר על כוכבי הזאד; אך אם לא תאבי לשבת‪ ,‬עלי נא אל אורשארה‪ ,‬כי בכל מקום ביקשך הימאדרה‬
‫האציל‪ ,‬המושל בסרד"‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫‪72‬‬
‫" וכל ידוע זר לי"‪' :‬הידוע' )‪ - (Kňan‬הנגזר מראש‪ ,‬הגורל‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫אוקורלו"‪ :‬על פי האקלוואיה‪ ,‬אם הענק )ר' נספח ‪ :4‬שירת הענקים(‪" .‬אם היער"‪ :‬אוקורלו‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫"אציל הוא בן ביהאן‪ ,‬נדיב וארך רוח; כוחו באמיתו ונאמן ליבו! אך איך אישיר אליו מבט ולא אשפיל עיניים? הן‬
‫בתוליי היו מתת לשועי בני קוש"‪.‬‬
‫אמר ראהי‪:‬‬
‫"בת בלי דופי‪ ,‬אין אוון בדבר‪ ,‬וליבך אחד הוא! הלא בחסד בת‪-‬אופאלי נולדו כל בני העולמות‪ ,‬ואך יסור חסדה‬
‫מהם‪ ,‬יהיו לאין‪ .‬רב הוא חסד האלה‪ ,‬ומתנתה שופעת; לב וגוף יאיר חסדה‪ ,‬וכל נותנו ישׂגה בו‪ ,‬ולא יחסר דבר"‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"דרך קוש היא‪ ,‬בן סומארגו‪ ,‬אך לא דרך טאר וסרד"‪.‬‬
‫אמר ראהי‪:‬‬
‫"לא על בתולייך הוקירך הימאדרה‪ ,‬עת באת אל סרד להיות לאשת חיק אביו‪ .‬הלא אף הוא‪ ,‬בסוד לאהיני‪ ,‬נגאל‬
‫מייסוריו במקדש ארפאן‪ .‬חסדה עלייך‪ ,‬בת בלי דופי‪ ,‬ואות הוא מלאהיני לברכה לכם!"‬
‫אז התנחמה נידאד‪ ,‬והיללה את האלה שאין קץ לחסדיה‪ .‬תשעה ימים ישבה עם בני ההר‪ ,‬ובעשירי השכימה ללכת‬
‫אל אורשארה‪.‬‬
‫בגפה יצאה‪ ,‬בבוקר ערפל‪ ,‬רוחה טובה עליה‪ ,‬ועינה צלולה‪ .‬מלוא לוגמיה שאפה ממתק האוויר‪ ,‬ליטפה שרכים‬
‫ו ְטחב‪ ,‬ובעלים לחים מטל חיככה את לחייה; שוגה ברחשי היער‪ ,‬רפתה כנאהבת‪ ,‬עד העסיסו ירכיה ועורה סמר‬
‫חמדה‪ .‬כך התענגה הנערה על קסמי הבוקר‪ ,‬ושיכורת ריחות פריחה דילגה בלב רונן‪ ,‬חופשייה מצער‪ .‬אך לא‬
‫הרחיקה לכת‪ ,‬ובאוזניה צללו קול מדרך המון צועד וצלצול ברזל‪.‬‬
‫כצבייה תפוסת חלום שנחרדה מקול צייד‪ ,‬חשה הסתתרה נידאד‪ ,‬ובין שיחים בצד השביל צפתה על העולים‬
‫בדרך‪ .‬יער חניתות עלה במעלה הרכס‪ ,‬ורעדה האדמה מדהר פרשים וצעדי פילים‪ .‬על סוסתו‪ ,‬בראש החיל‪ ,‬רכב‬
‫ובא הימאדרה‪ ,‬אשר זרחו עיניו כשחר‪ ,‬אך על מצחו כיסה ענן‪.‬‬
‫ראתה אותו נידאד ועמד ליבה מפעום; שיתוק כלא את אבריה‪ ,‬ומעוצם רגשתה כמעט והתעלפה‪ .‬כך רבצה בסבך‪,‬‬
‫מרטטת כצבייה‪ ,‬אך עוד רגע התעשתה וניצתו עיניה‪ ,‬ומסתר מחבואה קראה אל בן ביהאן‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"לאן זה‪ ,‬מלך? האם לא תמו חללים לגווע? האם טו ַרף ליבך בזלעפות נקם? או שמא כבר נמוג בחיק קדשות‬
‫לאהיני‪ ,‬ולא לך הוא עוד?"‬
‫שמע הימאדרה ועמד‪ ,‬כי באו הדברים כלהב בחזהו‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"מה זאת? מי דיבר? האם אוזניי הן השומעות‪ ,‬או רק ליבי השח מצער? מי את‪ ,‬קול מהר? מה תאמרי אליי? חי‬
‫לאהיני האלה‪ ,‬כי בזוכרי את בת‪-‬דושאנה לא אזכור מאומה מלבדה!"‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"מלך בני אדם! מה זכרת כי נשבעת‪ ,‬ומה לך ולה?"‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אחת היא‪ ,‬קול מהר‪ ,‬ואין כמותה בארץ! שׂערה יורד כלילה הקורא לאהבה‪ ,‬ובגלי מחלפותיה מתחבטים געגועי‬
‫הלב‪ .‬פיה שושנת חמדה שצוף עובר על עלעליה; עיניה שתי ברכות צלולות‪ ,‬והמביט בהן יטבע ברוך אין קץ‪ .‬חן‬
‫יצוק בתנועתה‪ ,‬קולה רונן בצליל האושר‪ ,‬ומראיתה כדמות נְיאסאנה שירדה לארץ; דקים מותניה‪ ,‬כבדים שדיה‪,‬‬
‫‪83‬‬
‫ועגבותיה חטובות לחשק‪ .‬עת תעמוד‪ ,‬כליל גזרתה יכה באלם את רואיה‪ ,‬ועת תניע ירכיה‪ ,‬יישבר לב גבר‪ .‬אצילה‬
‫ניצבת היא‪ ,‬כצבייה על ראש הסלע; דיבורה צלול וצח‪ ,‬מבטה מאיר כל צל‪ ,‬וליבה לב חסד השוחר אך טוב!‬
‫אבל אמרי נא‪ ,‬קול מהר‪ ,‬האם ראית את בת‪-‬דושאנה? האם ידעת היכן היא? חי לאהיני החוננת טוב משפע לא‬
‫יחסר! רק בנידאד אדע מנוח‪ ,‬כי יוצאת נפשי אליה‪ ,‬והיא תכלית ליבי ותשוקתו תמיד!"‬
‫שמעה נידאד‪ ,‬ועוד מעט ושוב אבדו חושיה‪ ,‬אך שבה ודיברה עוד ממסתור הסבך‪.‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"היה היתה בת שוע בהרי הזאד‪,‬‬
‫ילידת דושאנה‪ ,‬בת ואדין העז‪,‬‬
‫בת אבות בלי דופי‪ ,‬מזרע המלוכה‪.‬‬
‫אל יער פרא נסה מפחד לבבה‪,‬‬
‫על שפת אגם ופלג ביקשה לה שכחה;‬
‫על כר עלה וזרד שמה משכבה‪,‬‬
‫אך לא מצאה מסתור מפני האהבה‪".‬‬
‫‪74‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אמרי נא‪ ,‬קול בלי דמות‪ ,‬אשר נפשי ידעת; האם תצלח דרכי‪ ,‬או אעזבנה אל אחרת? האצא למלחמה או אבקש‬
‫אחר נידאד?"‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"גיבור בלי חת‪ ,‬בין שתי דרכים כאלה הן לא תוכל לבחור!"‬
‫חרד הימאדרה‪ ,‬והדהיר סוסו לעבר קול נידאד; מול הסבך כרע לארץ‪ ,‬ושב נשא קולו‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"מי את‪ ,‬קול מהר? הן בליבי צלל קולך כקול געגועיי!"‬
‫אז יצאה מן השיחים‪ ,‬עיניה זוהרות דמעה‪ ,‬וכמרחפת על הארץ פסעה לקראת הימאדרה‪ .‬ואף הוא‪ ,‬בראותו אותה‪,‬‬
‫ביקש לקום אך לא יכול‪ ,‬כי מהומת ליבו שלטה בו‪ ,‬ופגו אבריו בלי כוח עת קרבה אליו; כאחוז חלום שלח‬
‫אצבעותיו לגעת בחזיון דמותה‪ ,‬וממקומו ליחש בלי אומן אל נפשו‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"האם את היא‪ ,‬שליבי שלה? האם את‪ ,‬או רוח יער‪ ,‬שלבשה את כיסופי רוחי?"‬
‫אז הזדעזע גופו והתעלף אפיים‪ ,‬ונידאד‪ ,‬בחרדתה לו‪ ,‬צנחה כאבן לצידו‪.‬‬
‫שוב ושוב עמלו בהם רופאי המחנה‪ ,‬ועד ערב התאמצו להשיב רוחם במים‪ ,‬בעשבי בשמים ובקריאות פתאום‪ .‬אך‬
‫עת אפסו כל תחבולה ולחש‪ ,‬התקינו אפיריון מעצי היער‪ ,‬ונשאום בחזרה אל קריית אורשארה‪.‬‬
‫‪ " 74‬מפני האהבה"‪ :‬מלה זו לאהבה ‪ - kapnune -‬ניתנת להתפרש גם במובן של מגע מיני‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫*‬
‫חלפו ימים‪ ,‬חלף שבוע‪ ,‬אך השניים לא נעורו מעלפון רוחם‪ .‬מקץ תשעה ימים שלח ניהאת שליחים אל בני אחיו‪,‬‬
‫וערך את הצבא לעלות על טאר ‪ . 75‬אך עת פקד את הגדודים מנגד לחומות‪ ,‬בא פליט מחיל סירדאלה‪ ,‬להודיעו את‬
‫כל אשר קרה‪.‬‬
‫אמר הפליט‪:‬‬
‫"שא נא למוצא שפתיי‪ ,‬בן‪-‬ארה האדיר! לא איש בשורה אני‪ ,‬ורעות בפי‪ :‬היכו אומיז ושאם את אחי המלך‪ ,‬ונפל‬
‫ארהאן חלל ביד אויבי ביתך; ניגף החיל ונפוץ‪ ,‬ויתר הפליטה ברחו עם קירין אל ארפאן‪ .‬חוש עשה‪ ,‬מושיע סרד‪,‬‬
‫כי עולים אילי הוזאן להשחית את גבול הארץ‪ ,‬וכבר שלחו דברם אל גוּנאטיד‪ ,‬לאמור‪' :‬התר בריתך עם סרד!'"‬
‫אמר רוּנאן‪:‬‬
‫"שר כל השרים! ראה כי כבר לקחה טאהירה את שעתנו מידינו‪ ,‬ונתנה אותה ביד הוזאן! קום צוה‪ ,‬בן ארה‪,‬‬
‫ונהפוך פנינו! מהר ונעלה לישועת ארפאן!"‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫לאט לך‪ ,‬בן גונאטיד‪ ,‬ונטכס עצה בלי פחז! איתנה בריתנו‪ ,‬ואל תירא מאומה‪ ,‬כי מצוא תמצא ארפאן מחסה בסרד;‬
‫אבל אחת נוקשתי בשרירות לבי‪ ,‬ולא אשוב לחטוא בה;‬
‫‪76‬‬
‫כי עדיין לא הבקיע יום מחר מקליפתו‪ ,‬אבל יפרוש‬
‫כנפו עד בוקר ואין יודע אנה"‪.‬‬
‫אז טהר ניהאת במים‪ ,‬ופנה לשאול ביאהו שדברו במים‪ .‬בחביון צוקי אורשארה פעורה תהום בסלע‪ ,‬ונהר נופל‬
‫בה אל בטן אדמה‪ .‬מעל לשפת הפעור תלוי שם השומע‪ ,‬וכוהנים מכים סביבו בתופי הרעם; מדי תשרה עליו הרוח‬
‫יתחלחל גוו ַכּסּוּף‪ ,‬והתופים ידומו‪ .‬שמה בא ניהאת בן ארה‪ ,‬ושאל ביאהו על דבר המלחמה‪ .‬שלושה ימים שאל‪,‬‬
‫ובשלישי שרתה הרוח בשומע‪-‬יאהוּ והתופים חדלו‪ ,‬כי ניתן בו דבר האל השואג במים‪.‬‬
‫אמר האל‪:‬‬
‫"איש סרד כי יישא חרבו‪ ,‬אל יבטח בחרב;‬
‫כי לא תסור עד דור שלישי קללת השאקים‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫כל עוד ימלוך הימאדרה שקוט במקומך;‬
‫כי כס הוזאן ייכון בקריית אמטאר"‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"אדון המים‪ ,‬אל רוכב עבים! הן אב אחד לטאר וסרד‪ ,‬ואיך זה נחשה? כי עתה גם אל ארפאן כלתה רעת הוזאן!"‬
‫אמר האל‪:‬‬
‫"איש סרד כי יישא חרבו על ארץ מערב‪,‬‬
‫מות ימות בחרב ‪ -‬בארץ מערב‪.‬‬
‫נטור גבולך‪ ,‬בן ארה‪ ,‬וראה אך טוב"‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫" אל בני אחיו"‪ :‬אל ארהאן וקירין‪ ,‬להודיע להם על מהלכיו‪.‬‬
‫‪ " 76‬אבל אחת נוקשתי"‪ :‬בעצתו להימאדרה לתקוף את טאר‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫" קללת השאקים"‪ :‬לא נתברר עניינה )ור' הערה ל"השאקים" בנספח(‬
‫‪85‬‬
‫בלב כבד וי ֵרא רעה יצא ניהאת מן המקדש; אבל את חובתו ידע‪ ,‬ואת ברית ארפאן שמר‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"יצוא אצא בחיל לישועת ארפאן; אבל אתה‪ ,‬בן גונאטיד‪ ,‬לך עם בני‪ ,‬הייאראם‪ .‬צאו אל דושאנה ללוכדה כי אין‬
‫עתה מגן לה‪ ,‬וסגרוה על מסגר‪ ,‬לבל ינוס ממנה איש"‪.‬‬
‫אז חשו הגברים‪ ,‬למלא את דבר בן‪-‬ארה; הייאראם ורונאן פשטו בדהר על גבעות דושאנה‪ ,‬וניהאת פנה‬
‫להימאשאיה‪ ,‬ועמו הימאדרה ונידאד‪ .‬שם הניחם עם קאשיוואן בהיכל הימאנה‪ ,‬ויצא בראש צבא סרד אל העיר‬
‫הלבנה‪.‬‬
‫בבוקר שאנן היכו הייאראם ורונאן את חיל משמר דושאנה‪ ,‬עטים לפתע על הגדוד הנם בקסרקטינו; לכוד לכדו‬
‫את הקרייה כמצוות ניהאת‪ ,‬ומעברות הזאד נפלו בידיהם‪ .‬אך הדבר נודע בארץ‪ ,‬כי שילח רונאן לחופש את שבויי‬
‫החיל‪ ,‬ולא סגר את שערי העיר‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫עוד ניהאת בדרך‪ ,‬ורץ שלוח בא מגונאטיד‪ ,‬וזה דברו לאמור‪:‬‬
‫"כה אמר ריבון ארפאן אל נגיד אורשארה העוצר בסרד‪' :‬נצורה קריית ארפאן‪ ,‬וצבא הוזאן בשעריה‪ .‬הן בני‬
‫ופרשיו אתך‪ ,‬ובביתי חוסה גם קירין‪ ,‬בן אחיך; עלה ובוא בחיל! חוש ואל תתמהמה‪ ,‬פן יתירו האלים את ברית‬
‫ארפאן וסרד!‬
‫‪79‬‬
‫"שמע אבי הגיבורים וחרה אפו בלי די על דבר ריבון ארפאן;‬
‫‪80‬‬
‫וכה שלט בו חרונו‪ ,‬עד כי חלש ליבו ועוית‬
‫תקפתו‪ .‬אז ציוה כי ייקחוהו בחזרה להימאשאיה‪ ,‬ושלח את אנְמה‪ ,‬בנו‪ ,‬בראש החיל‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"בן בלי דופי‪ ,‬מהר עלה בראש החיל על העיר הלבנה! הרק את חרבך‪ ,‬גיבור‪ ,‬ולנדנה אל תשיבנה‪ ,‬עד אם רוותה‬
‫מדם הוזאן וסכרה שפתי בוגדים! מעול מעל ריבון ארפאן בבריתו עם סרד"‪.‬‬
‫עם ערב נשאוהו אל מקדש הימאנה‪ ,‬וביודעו כי בא יומו שלח לקרוא לקאשיוואן‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"אדון השיר‪ ,‬קרבה העת; אל ארצות טאהירה מועדות פניי‪ .‬אך גם אם טוב ביקשתי‪ ,‬אולי הירעתי לעשות‪ ,‬וחרד‬
‫ליבי על סרד"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"לא טוב ביקשת ולא רע‪ ,‬בן ארה האדיר;‬
‫תמימים היו כל מעשיך‪ ,‬ודרכך בלי דופי‪.‬‬
‫גזרת טאהירה היא‪ ,‬ואין מפלט ממנה‪,‬‬
‫‪78‬‬
‫למרות האוראקל‪ ,‬ניהאת כובש את דושאנה כראש גשר למלחמה על טאר‪ ,‬אבל רונאן חושף במתכוון את המהלך‪ ,‬כדי להסיט‬
‫את הסכנה מארפאן‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫" הן בני ופרשיו אתך‪ ,‬ובביתי חוסה גם קירין"‪ :‬פשוטו ‪ -‬כוחה הצבאי של ארפאן נמצא עם ניהאת‪ ,‬וגם קירין מצפה‬
‫לישועתו‪ .‬אולם מהמשך הדברים )"פן יתירו"( ומתגובתו של ניהאת ניתן להבין שהדברים התפרשו גם כאיום בכך שקירין‬
‫משמש כבן ערובה לברית‪ ,‬בדומה לרונאן בסרד‪" .‬יתירו האלים" ‪ -‬בלית ברירה‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫" אבי הגיבורים"‪ :‬ניהאת‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫כי נאסף הזמן‪ ,‬ותם הדור לגווע‪.‬‬
‫אש יצאה מברית בני האראד‬
‫‪81‬‬
‫ותבערנה בה עד אפר שתי הממלכות;‬
‫אך אל יחרד ליבך על סרד‪ ,‬ואל תירא רעה‪,‬‬
‫כי לא כלתה הברית‪ ,‬ומ ֶאפרה תקום‪.‬‬
‫תמימים היו כל מעשיך‪ ,‬בן ארה האדיר;‬
‫בחיק טאהירה נוּח‪ ,‬כי גורלך מלא‪,‬‬
‫בין צללים מצא מנוח‪ ,‬ואין לך משפט"‪.‬‬
‫עוד זה מדבר‪ ,‬ומן הדרך בא הרץ‪ ,‬ובשורתו עמו‪:‬‬
‫"שמח בנפול אויב‪ ,‬ניהאת! מת נימידאד‪ ,‬ריבון הוזאן‪ ,‬וצבאות אומיז נסוגו ופנו אל טאר; ביד בנך ניתנו הארץ‬
‫ומלכה‪ ,‬ושלום לקירין"‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"ולמה זה‪ ,‬במות אביו‪ ,‬מיהר אומיז אל טאר?!"‬
‫אמר הרץ‪:‬‬
‫"הן בלי ספק חרד ליבו‪ ,‬עת שמע את השמועה מפי פליטת דושאנה‪ ,‬כי נפלה העיר‪ ,‬ונפתחה לסרד הדרך אל‬
‫אמטאר"‪.‬‬
‫אמר ניהאת‪:‬‬
‫"הוי מה נואלת‪ ,‬לב זקן‪ ,‬בכל אשר הלכת!"‬
‫‪83‬‬
‫אז פקע ליבו הסב של ניהאת בן‪-‬ארה‪ ,‬וכרע נפל למרגלות הימאנה‪ .‬בשערי ואלוּמה בא הגבר תמים הדרך‪,‬‬
‫וקאשיוואן עצם את עפעפיו‪ .‬אז יצאו רצים מהימאשאיה‪ ,‬וקראו מספד בארץ על ניהאת בן ארה‪.‬‬
‫אמר הקורא‪:‬‬
‫"הכּינה על שדיכן‪ ,‬נשים! ספקו כפותיכם‪ ,‬בני סרד!‬
‫א ְבלה הארץ הטובה ועפרה היה לאפר‪,‬‬
‫כי מת מגן הארץ‪ ,‬ואין לה מנחם!‬
‫הכינה על שדיכן‪ ,‬נשים! ספקו כפותיכם‪ ,‬בני סרד!‬
‫כי ירדה גבורה אל קבר עם ניהאת העז"‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫" ברית בני האראד"‪ :‬ברית טאר וסרד‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫ניתנו ביד בנך‪ :"...‬לא ברור גורלו של גונאטיד‪ ,‬אך בהמשך נזכר רונאן כשליט ארפאן‪ ,‬ואינו נזכר בין באי החתונה‪ .‬אפשר‬
‫אפוא שגונאטיד מת‪ ,‬ואין להוציא מכלל אפשרות שאנמה אכן הוציא אותו להורג כפי שציווה עליו ניהאת‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫הו מה נואלת"‪ :‬אולי בזה שסמך על רונאן למרות המצב הפוליטי הרגיש‪ .‬רונאן פרסם ברבים את כיבוש דושאנה‪ ,‬ובכך סיכל‬
‫את תוכניותיו של ניהאת לכיבוש טאר כולה‪ .‬אם אמנם הומת גונאטיד‪ ,‬הרי שהטקטיקה של רונאן הפכה את מותו למעשה בלתי‬
‫זהיר‪ ,‬בלתי ראוי ובלתי נחוץ‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫תשעה ימים ביכוהו כל העם‪ ,‬וסחי ובוץ נתנו על ראשיהם‪ .‬אהוב עמו היה‪ ,‬משגב בית ארה ואימת אויביו; קשה‬
‫ועז בכל דרכיו‪ ,‬ביד רמה הדביר עמים ושבטו על כל הארץ‪ ,‬איש אמת ובר לבב אשר יבטח כל החוסה בו ולא‬
‫יירא רעה‪.‬‬
‫תשעה ימים ספד לו קאשיוואן בהימאשאיה‪ ,‬ובעשירי ירד אל מערת הימאנה‪ ,‬אל התא אשר הונחו בו הימאדרה‬
‫ונידאד‪ .‬אז קרא בקול גדול‪ ,‬פעם ועוד פעם באוזני השניים‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"עורו‪ ,‬כי הגיעה עת;‬
‫בטבור הסהר!‬
‫עורו‪ ,‬כי דרך כוכב‬
‫אם זה לזה נועדתם‪,‬‬
‫לחסד או לשבט‪,‬‬
‫לגורלכם הקיצו!"‬
‫כך קרא‪ ,‬ובשלישית נעורו‪ ,‬נפתחים אט אט כפרחי השחר; זה אל זה פקחו עיניים‪ ,‬ושהויי חלום הניעו אבריהם‪.‬‬
‫כבדמות תעתועים הביטו איש אל רעותו‪ ,‬וכאלים בשמי הנצח‪ ,‬ידעו רק את ליבם‪ .‬כך עזבם המשורר ביד לאהיני‬
‫הרכה‪ ,‬ונתן תודה ושבח לאלים השגיאים‪.‬‬
‫כשרך על עץ היער; אך בחצי שכרון אושרו‪ ,‬התנער הימאדרה‪.‬‬
‫נוגעים ומביטים בלי אומן‪ ,‬זה בזה דבקו השניים ָ‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"חמדתי דקת המותן‪ ,‬א ָלה על אדמות! הלא מזרע המלוכה את‪ ,‬וגם במות אבי עודך מלכה על סרד‪ .‬נחשה נא‪,‬‬
‫אהובה‪ ,‬ונשׂים חוק לאושרנו! כי אהבתיך‪ ,‬מאור ליבי‪ ,‬ולא אנהג בך כפילגש"‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫אמרה נידאד‪:‬‬
‫"אהובי‪ ,‬משוש חיי‪ ,‬הן כאשר אמרת‪ ,‬אשת חיק ביהאן הייתי‪ ,‬וכבר הקרבתי לא ָלה את זבח בתוליי‪ .‬אם מאסת בי‬
‫אלך‪ ,‬אבל אם תשוקתך אליי‪ ,‬הישאר בזה‪ ,‬גבר חמודות! כי כצליל נוגני לאהיני היה לי הולם לבבך‪ ,‬וריח צואריך‬
‫כשכרון אביב‪ .‬אל נחסר עוד מנעמים מתשוקת ליבנו‪ ,‬ואל נחסוך מאומה זה מזו!"‬
‫אז השילו בושת‪ ,‬זוהרים בתשוקתם‪ ,‬ורוו דודים בלי די כשיהאבאן בחיק לאהיני; אבריהם כמשי וליבם כיין‪,‬‬
‫שטפו כשני פלגי הרים אל ים אהבתם‪ ,‬ועת התנו אהביהם‪ָ ,‬דרך כוכב בשמי הלילה מבעד לחרמש הסהר‪.‬‬
‫ביום המחרת עלו הימאדרה ונידאד ממערת הימאנה‪ ,‬וששו כל העם; כי בהולים יצאו שליחי המלך והודיעו את‬
‫דברו בכל המקומות‪:‬‬
‫"בעוד תשעה ימים‪ ,‬בהתחדש החודש‪ ,‬בשעת מולד הסהר המבשרת טוב‪ ,‬יישא המלך לאישה את נידאד‪ ,‬חמדת‬
‫תבל‪ .‬אל ייפקד מן הכלולות אף נסיך ושוע‪ ,‬כי חמורה מצוות המלך ולא ישוב דברו ריקם!"‬
‫מכל קצוות הממלכה נקהלו אילי הארץ אל היכלות הימאדרה‪ .‬כל נסיך‪ ,‬נגיד ושוע‪ ,‬כל אציל ובן גדולים‪ ,‬חשו אל‬
‫כלולות המלך‪ ,‬ששמש מזלו זורחת על קוש‪ ,‬ארפאן וסרד‪ .‬עוטי מחלצות עלו מכל טירה וקרת‪ ,‬ורעדה הארץ‬
‫מתחת רכביהם‪ .‬מגבעות ארפאן שב אנְמה עם א ֵחי‪-‬המלך‪ ,‬ומטירת אורשארה חש ובא הייאראם; מקוש בא ראהי‬
‫‪84‬‬
‫"נחשה נא"‪ :‬מהמשך הדברים‪ ,‬נראה שהמנהג לא התיר יחסי מין לפני הנישואים רק במקרה שהכלה בתולה‪ ,‬ודברי הימאדרה‬
‫אינם אלא מחווה של נימוס‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫הכביר‪ ,‬נגיד שוכני ההר‪ ,‬ועמו אַנְגאווה‪ ,‬ומהימאשאיה באו קא ְלפּוראש ואָטאנְקאט‪ ,‬אָקאר ואוּלוּגֶה‪ .‬אל היכל ריבון‬
‫בני סרד נהגו נושאי מנחה ומקהלות נוגנים‪ ,‬ולא שבתה שמחה אף רגע מלב החוגגים‪ .‬שמונה ימים שמחו ביין‪,‬‬
‫ומזמורי הנערות הצהילו את רוחם‪ ,‬וכטוב ליבם באוכל ובמזג‪ ,‬היללו בכל לשון את רועה הארץ‪ ,‬שאור חסדו‬
‫מאיר על כל היצורים‪.‬‬
‫בתשיעי שבלילות‪ ,‬בהינתן האות‪ ,‬עלו הכוהנים והכרוז קרא; אז נכנס ובא הימאדרה‪ ,‬עוטה מלכות ורב אונים‬
‫כנמר מ ַהר הפרא‪ ,‬אשר יחרד כל איש מפני הוד גאונו‪ .‬דרוך וקל צעד‪ ,‬שש בעלומיו‪ ,‬ולצידו פסעה נידאד‪ ,‬פנינת‬
‫הארץ הברה‪ ,‬אשר בשל יופיה עד תום‪ ,‬וזוהרה המס את לב רואיה ברפיון חמדה‪ .‬כאיש אחד הריעו לזוג‬
‫המלכותי‪ ,‬וכל פה נשא הלל לתפארת זרע האראד‪ .‬הכוהנים בירכום באושר ופרי בטן‪ ,‬ובעורפם את פר הזבח‪,‬‬
‫קראו בשם מוריד הגשם וניסכו דמו לארץ‪ .‬אז ירה הימאדרה את חץ החתונה‪ ,‬ונידאד הניחה את רדידה עליו; עם‬
‫רעותיה שבה אל חדרי המלך‪ ,‬וחיכתה לבוא דודה בלב הומה ונפש חפצה‪.‬‬
‫*‬
‫ברוכת כל טוב שגתה נידאד באהבת הימאדרה; יופיה פרח‪ ,‬נחנט פריה‪ ,‬ובחסד בת אופאלי‪ ,‬מקץ שבעה ירחי לידה‬
‫כרעה ללדת בן זכר‪ ,‬נסיך יורש לסרד‪ .‬בהיוודע הולדתו נח לב האזרחים ושש בנצר המלוכה‪ ,‬אבל הכוהנים חרדו‪,‬‬
‫כי ביום החורף בחצי הלילה היתה הולדתו‪ 85 .‬אחדים הסיחו‪ ,‬כי בטרם התקדש כדת זָרע המלך זֶרע ברחם בת‬
‫דושאנה‪ ,‬ואחרים אמרו‪ ,‬כי מראיתו כבני הזאד‪ ,‬גְ ַבה מצח וחד עין‪ ,‬ותוארו כתואר ראהי‪ ,‬נגיד שוכני ההר‪.‬‬
‫בקודש הימאשאיה קידש הימאדרה את בכורו כמשפט בני ארה‪ ,‬החוסים בעוז הימאנה נותן הניצחון‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"שמע קולי‪ ,‬מגן בני האראד‪ ,‬הימאנה הנוהם ממער‪ ,‬השש בברק חרבות דמים! כדת ביתנו קידשתי לפניך את‬
‫בכורי היום; שפוך מרוחך בבני‪ ,‬למען יחסה בך‪ ,‬ולא יידע רעה! לו ייצא בגבורתך‪ ,‬אדון השערים‪ ,‬ויירצה כל‬
‫מעשהו לתפארת סרד!"‬
‫אך לא עברה שנה‪ ,‬והמלכה הרתה ללדת בן נוסף‪ ,‬נסיך זוהר‪ ,‬תמיר וקל‪ ,‬שבגופו נגלו אותות כוכב וסהר‪ .‬לבכורו‬
‫קרא הי ָמא ֶסה‪ ,‬ולצעיר ‪ -‬אַ ְרשינְדאר‪ ,‬אשר קידשו לגורלו בחסד בני אופאלי‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫‪.‬אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"שמעוני בני אופאלי‪ ,‬חונני הטוב שלא ימנהו איש! שמעני נא‪ ,‬אדון מזרח‪ ,‬הנותן חיים מאש ליבו! לו יחסה בך‬
‫אַ ְרשינְדאר‪ ,‬ויעתיר כשמש מחסדו בארץ! הב לו‪ ,‬אל עולה ממוות‪ ,‬שם אשר יינון כתפארת שמך! שמעיני גם את‬
‫מחורשות הנצח‪ ,‬מלכת דרום לוכדת לב! שמרי את בני‪ ,‬כי לך עתה הארץ‪ ,‬ולא יגבר בן סרד על אויביו בקרב;‬
‫תני לו‪ ,‬הזוהרת‪ ,‬את נצחון לאהיני שאין בו מפלה!"‬
‫עם אנְגאווה בנו של ראהי‪ ,‬וגוּנאפּי ֶסה בן רונאן גדלו הימא ֶסה וא ְרשינְדאר בחצר המלך אביהם‪ .‬יחדו שקדו על‬
‫שבע אומנויות הקטל ועל שבעת שבילי הדעת‪ ,‬אשר בהם יוכר אציל וישמור חוקו‪ .‬איש איש בממלכתו שקטו‬
‫‪85‬‬
‫"מוריד הגשם"‪ :‬האל יאהו‪.‬‬
‫"ביום החורף"‪ :‬היום הקצר של השנה‪ ,‬יומו של יאהו‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫"בני אופאלי"‪ :‬שיהאבאן ולאהיני‪ ,‬פטרוני סרד‪ ,‬הממלכה הדרום‪-‬מזרחית‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫מלכי הארץ‪ ,‬כי זכרו גורל אבות‪ ,‬ועייפה נפשם לקטל; שאם נדיב הרוח משל בבני הוזאן‪ ,‬ובא ְמטאר מלכו בחסד‪-‬‬
‫יאהוּ אטאשה ואומיז; רונאן מתון הדעת ישב על כס ארפאן‪ ,‬ובני קוש חסו בראהי‪ ,‬רועים צאנם בלי פחד על רכסי‬
‫הזאד‪.‬‬
‫‪‬‬
‫*‬
‫שמונים מלאו לקאשיוואן ביום צאתו מסרד‪ ,‬ואתו הלכו רעיו‪ ,‬יאמיש אדון המחולות‪ ,‬ורב הציירים רוּאין‪ .‬חג‬
‫הוכרז בארץ‪ ,‬כי הכתיר הימאדרה את בנו בכורו הימאסה ליורש העצר‪ .‬ביום ההוא עלו שלושתם לשחר את פני‬
‫המלך‪ ,‬ומשבירכוהו כמנהג‪ ,‬ידעו את שעתם‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“ריבון חונן חסדו! הן את בּיהאן אביך שירתנו מנעורינו‪ ,‬ואחריו אותך‪ ,‬שליט שאין מושלו‪ .‬אך הנה ז ַקנוּ‪ ,‬ועייפה‬
‫נפשנו‪ .‬תננו‪ ,‬מלך‪-‬חסד‪ ,‬ונלך להר‪ ,‬כי באה שעתנו‪ .‬שלום ומלחמה ראינו‪ ,‬מלכים נופלים ביד מלכים‪ ,‬ומעשי אלים‬
‫בארץ‪ .‬שבענו זמן‪ ,‬אדון הארץ! תננו ונלך להר כאבותינו לפנינו‪ ,‬ונמצא מנוח בארצות הנדר‪ .‬הנה בנינו‪ ,‬אשר‬
‫למדו לדעת את כל אשר ידענו‪ ,‬וישרתוך נא תחתנו בעצת ליבם”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“היטבתם לשרת כאשר אמרת; לא יסולא גמולכם בכל אוצרות הארץ‪ ,‬ומתת המלך מה היא כנגד חסדכם! אך איך‬
‫אניחכם ללכת‪ ,‬ואתכם שוכנת כל דעת ועצה? הן כמנורה אשר נותרה בלי שמן למאור‪ ,‬כן תחשך הארץ אשר אין‬
‫‪‬‬
‫חוכמה בה‪ .‬יישמעו תחילה דברי בניכם כדת‪ ,‬ואחר תלכו לדרככם”‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫כבוד ויקר היה חלקם‪ ,‬ומושבם נכון לפני המלך כל ימי חגו‪ .‬ובתום ימי החג‪ ,‬ביום השילוחים‪ ,‬באו השלושה עם‬
‫כל קרואי המלך‪ ,‬להיפרד מעל הימאדרה ולברכו כדת‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“מלך רם‪ ,‬ריבון בני סרד‪ ,‬המדביר אויביו! ישגה בנך הימא ֶסה‪ ,‬וינוח בו ליבך כנוח איש עייף מדרך בצל אילן‬
‫שגיא‪ .‬אמת הוא דבר הימאסה ומחשבתו אמת‪ ,‬וכל רוחו נכונה במידת החסד; בנים עזים שאין בם חולי ייצאו‬
‫מחלציו‪ ,‬ובו תיכון שושלת האראד לתפארת סרד‪ .‬היה ברוך‪ ,‬המלך‪ ,‬ובברכה שלחנו”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“יפה אמרת‪ ,‬ברוך טאהירה שרוחו פקוחה!‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“מלך רם! קל ארשינדאר מאחיו‪ ,‬אך לא נקל ממנו; ליבו שלם‪ ,‬רוחו נכונה‪ ,‬וכל העולמות ייחתו מפניו!‬
‫‪‬‬
‫כבני כפר ב ָקרוֹתם בקתת חתן בכלולותיו‪ ,‬כן ישישו בו עם סרד; כי אף בו תיכון שושלת וירוש יירש‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫אבל דבר דברך גם על בני ארשינדאר‪ ,‬אף כי לא יירש”‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫אבל‬
‫שלחנו נא‪ ,‬ריבון‪ ,‬כי כבר כלו מלים ובאה שעתנו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪87‬‬
‫‪‬‬
‫‪88‬‬
‫‪‬‬
‫‪89‬‬
‫על פי המשך הטקסט בני היועצים נבחנים בדבריהם על יורש העצר ועתיד הממלכה )ר’ נספח ‪ :1‬תקציר האקלוּואיה(‪.‬‬
‫“כבני כפר”‪ :‬בדומה לחברות שבטיות בנות ימינו‪ ,‬הכפר כולו השתתף בטקס בנייתו של בית חדש לבני זוג ביום נישואיהם‪.‬‬
‫“אף בו תיכון שושלת”‪ :‬רמז לנישואי ארשינדאר ונאסאל‪ ,‬המביאה כנדוניה לבעלה את ממלכת טאר )ר’ נספח ‪ :1‬תקציר‬
‫האקלוואיה(‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫‪‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“אחת אשאל עוד‪ ,‬קאשיוואן‪ :‬לדעת את אשר יוגד על כל אשר היה‪ .‬אמור מה שיר יושר על עלילות הארץ‪ .‬דבּר‪,‬‬
‫אדון דברך‪,‬‬
‫‪90‬‬
‫אל תכחד מאומה‪ :‬מה פעלו מלכי אדם‪ ,‬ומה תיכנו אלים ממעל‪ ,‬דבר לאמיתו‪ .‬כי אין יודע את אשר‬
‫היה‪ ,‬בלתי אם השומע”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“ריבון שאין מושלו לחסד! כבר שב דברי אל ראשיתו‪ ,‬ובעקבות דברי אלך‪ .‬עתה יסיח אָ ְקלוּוָה את עלילות‬
‫הארץ‪ ,‬ואליו יטו אוזנם כל באי הזמן”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪91‬‬
‫אבל המלך לא שילחם‪ ,‬ועת נקף החודש‪ ,‬שבו לחלות פניו‪ .‬שלוש מתנות חוכמה נתנו למלך המכביר חסדו‪,‬‬
‫ושלושה ימים חלקו לו מסודם‪ :‬קאשיוואן גילה לו את קשב השומעים‪ ,‬רואין נתן לו את מבט הלילה‪ ,‬ויאמיש‬
‫לימדהו את נשימת הארץ‪ ,‬שאין כמותה לכוח גבר ואריכות ימים‪ .‬אך בכל אלה לא שילחם הימאדרה‪ ,‬והפגיע‬
‫בשלושה להישאר עימו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“צוה דבר ונמלאנו‪ ,‬ריבון החסדים! אבל שלחנו ונלך‪ ,‬כי מלאו ימינו”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“אם חסד תעשה עימי כאשר אמרת‪ ,‬השמיעני‪ ,‬קאשיוואן‪ ,‬את דבר העלילות אשר היו עד הנה! הלא מלאת קול‬
‫ורוח‪ ,‬ולמה תכלאם? ספר בלי כסוֹת מאומה‪ ,‬וישקוט לבי במוסר הזמן‪”.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“הן תמה שעתי ריבון‪ ,‬ואל אוסיף על המלא פן יישפך סביביו ואין יודע אנה; עתה ישמיע אקלווה את עלילות‬
‫הארץ”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫“ ְבּרוך טאהירה! איך תמאן לי ונשבעת? דבר עוד פעם ואשמע את כל אשר יוגד! ספר הכל‪ ,‬אל תכסה מאומה‪ :‬מה‬
‫פעלו מלכי אדם ומה תיכנו אלים בארץ‪ ,‬מה סחו איילים ביער ומה ליחש הסוּף על גדת נהר”‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪.‬אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫‪‬‬
‫אדון הארץ‪ ,‬לא ישוב דברי ריקם! הלא בחמישה חוסים העולמות‪ ,‬בחמישה חוסים היצורים‪ :‬במים‪ ,‬בעפר‪ ,‬ברוח‬
‫ובחושך‪ ,‬ובחמש תמורות לבשה האש בשר;‬
‫‪92‬‬
‫לחמישה אבות הייתה הארץ הנושאת הכל‪ ,‬ובזרעם יבטח אדם‬
‫לעד; כי ממנו יעלו חמשת המלכים‪ ,‬אדוני הארץ שרוחם לוהבת ‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫‪‬‬
‫‪90‬‬
‫”דבר אדון דברך”‪ :‬משחק מלים לשם קאשיוואן )מ‪ ,kaşşi-‬אדון ו‪ ,wen-‬לדבר(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪91‬‬
‫אקלווה‪ :‬בנו של קאשיוואן )ר’ אחרית דבר ונספחים(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪92‬‬
‫“בחמישה”‪ :‬נראה שהכוונה לחמשת אלי אמנאת )ר’ להלן(‪ ,‬אך אפשר שזוהי טענה כללית בדבר עיקרון אונטולוגי מחומש‪.‬‬
‫‪‬‬
‫“היצורים”‪ :‬ארבע מחמש הקטגוריות של היצורים שגופם נוצר מן היסודות הטבעיים‪ :‬דגה‪ ,‬יצורי יבשה‪ ,‬מעופפים‪ ,‬יצורים‬
‫דמוניים‪ .‬כאן‪ ,‬וביתר פירוט באקלוואיה‪ ,‬מקורם של בני האדם הוא מן האש‪ ,‬שבחמש תמורות הופכת לבשר‪ ,‬דם‪ ,‬אנרגיה‬
‫פיסית‪ ,‬חושים ורוח‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪93‬‬
‫"הארץ הנושאת הכל”‪‘ :‬ארץ’ הוא גם שמה של אלת הארץ ) ‪‘ = Tkaņ‬אדמה’ \ ‘עולם’(‪.‬‬
‫“חמשת האבות”‪ :‬הפטריארכים‪ ,‬אבות חמשת העמים וחמש השושלות המולכות עליהם‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪91‬‬
‫הטה נא אוזן‪ ,‬בן‪-‬ביהאן‪ ,‬ויבטח ליבך; כי עת תשמע את שיר טאהירה‪ ,‬לא עוד תירא את יד הזמן‪ ,‬וייקרא שמך‬
‫‪‬‬
‫‘ברוּך’ בכל העולמות‪.‬‬
‫אז שר קאשיוואן את דבר השיר הזה; מראשיתו עד ַכּלותו‪ ,‬עד ירד הלילה‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אף ממלכי אדם‪ ,‬רועי הארץ‪ ,‬נפלאו סתרי הזמן‪ ,‬אשר בפי באים בסוד תושרנה כל תעלומות פשרו! כי לא שמעה‬
‫עדיין אוזן כעלילות האלה אשר גילו שפתיך; אך למה‪ ,‬ברוך טאהירה‪ ,‬נאלמת דום? הן לא תמו עלילות‪ ,‬ולחמשת‬
‫העמים קמו בני מלכים לרשת את הארץ‪ :‬הלא שנה לפני הולדת בני הימא ֶסה ילדה אטאשה את נאסאל‪ ,‬אשר סבּוה‬
‫נסיכים כדבורים על פרח אש‪ ,‬ומקץ שנה נוספת ילדה את הנסיך דיאַ ְש ָמה‪ ,‬נצר נימידאד; הן כבר נכונו עלילות‬
‫לאָנְגאווה תמים הדרך‪ ,‬יורש נגיד ההר‪ ,‬וגוּנאפּי ֶסה בן רונאן קוּדש לתכליתו! שמונה עשרה שנים חלפו‪ ,‬ובגרו‬
‫הנסיכים לרשת את הארץ"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"ישׂגה הימא ֶסה לתפארת סרד‪ ,‬כי כוח אדמה יצוק בגורלו‪ ,‬ורוחו שלמה! ישׂגו כל נסיכי הארץ אצילי הרוח! אך‬
‫תמה שעתי‪ ,‬ריבון‪ ,‬ואשר נגזר‪ ,‬יקום‪ .‬בבניך‪ ,‬מלך‪ ,‬ידבר הזמן‪ ,‬ובבוא יומם יעירו את הארץ לנתיבות טאהירה"‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"ומהו זה אשר נגזר? דבר כשבועתך!"‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"לא ידעתי‪ ,‬מלך‪ ,‬אלא את הידוע"‪.‬‬
‫אך לא שילחם הימאדרה‪ ,‬ויחד החשו עד חצי הלילה‪ .‬אז עצם המשורר עיניו‪ ,‬הקשיב רוב קשב‪ ,‬ובכוונו ליבו‪,‬‬
‫התפלל אל גברת הגורל‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"עלו‪ ,‬המראות‪ ,‬מן הזמן הסחרחר‪,‬‬
‫שש ַלו אך לרגע!‬
‫מר ִאי בבוּאות ָ‬
‫עלו מן הספר שטרם נקרא‪,‬‬
‫מכיפת ראשי הנפקחת ָלאו ֶמר‪,‬‬
‫ממקום משכנה של טאהירה!‬
‫כי שב הזמן אל ראשיתו ועתידות נכונו‬
‫להכרית חוקות אדם מפני חוקות גורל‪:‬‬
‫אחות ואח יירשו אחות ואח‪,‬‬
‫ואל כל רוח יינשא זרע בני ואדין‪.‬‬
‫בכל אשר יכה שורשו‪ ,‬אין מלכות מבלעדיו;‬
‫רק זרע גוּנאטיד יירש כסאו כדת‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫אך בארבע הממלכות יישבו מלכי הארץ‬
‫איש על כס אחיו‪.‬‬
‫אז יְִכלו דברי השׁר‪ ,‬יישחת כל גו ֶדל‪,‬‬
‫ועלילות תושרנה כצחוק שפתי אומלל‪.‬‬
‫לא ִתשרה עוד רוח אל‪ ,‬ודעת תיסתר בדעת;‬
‫בני אופל ישכנו בחלומות אנוש‪.‬‬
‫בעת ההיא אשרי האיש אשר יידע לא‪-‬דעת;‬
‫אשרי אשר יש ַלו בעין הסערה"‪.‬‬
‫אמר הימאדרה‪:‬‬
‫"אולי חטאתי בלשוני‪ ,‬כי הרביתי להפגיע; הן יש וזעם האלים ישוב על ראש מבקשיהם"‪.‬‬
‫אמר קאשיוואן‪:‬‬
‫"אלף דור יושר השיר‪ ,‬עד אם ישוב אל ראשיתו; אך אם שמעת‪ ,‬בן ביהאן‪ ,‬הלא יבטח עתה ליבך ורוחך תנוח; לא‬
‫עוד תירא את יד הזמן‪ ,‬וייקרא שמך ברוך בכל העולמות"‪.‬‬
‫אז שילחם הימאדרה בכל כבוד ויקר‪ ,‬ונתן תודה ושבח לאלים השגיאים‪ .‬עם שחר קמו השלושה לצאת אל‬
‫‪‬‬
‫משכנות הנדר‪ ,‬ומן היום ההוא והלאה לא ראם עוד איש בארץ‪ ,‬בלתי אם אָ ְקלוּוָה‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫‪.‬‬
‫אחרית דבר‪ :‬ה ָט ִהי ָרא ָקאוִי‬
‫מעבר לכל תהפוכותיו‪ ,‬פלאיו ונבואותיו‪ ,‬שיר טאהירה הוא כשלעצמו בגדר תעלומה שהזמן טרם חשף רבים‬
‫מסודותיה‪ .‬השאלות הנוגעות למקורו של החיבור ולתכניו‪ ,‬עדיין מציבות בפני המחקר חידה מורכבת שלא נפתרה‬
‫עד תום וספק אם תיפתר אי פעם‪ .‬עם זאת‪ ,‬כמו כל חידה ראויה לשמה‪ ,‬תולדותיו של שיר טאהירה גם אינן מרחפות‬
‫בריק אינפורמטיבי מוחלט‪ ,‬אלא קשורות בשרשרת נתונים מוקשה‪ ,‬המצפה לפתרון‪ .‬עם כל הנעלם שבחיבור‪ ,‬ידוע‬
‫לנו עליו כיום לא מעט‪ ,‬ואילו המסתורין האופף אותו עדיין נובע במידה רבה מכך שרבים מן הפתרונות שהוצעו‬
‫לשאלות שעורר העלו בתורן שאלות חדשות‪ .‬הקושי הבסיסי שעמד בפני חקר הטקסט‪ ,‬היה בה בעת גם היסוד‬
‫המרתק ביותר שבו‪ :‬מקורותיו של שיר טאהירה הם באחד מן העשירים שבצומתי התרבויות של העת העתיקה‪,‬‬
‫ומגוון ההשפעות שנתחברו בו יחד מציב אותו כיצירה יחידה במינה מבחינת מרקם הקשריה הלשוניים‪,‬‬
‫ההיסטוריים‪ ,‬התרבותיים והספרותיים‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫הממצאים‪ :‬מקורו של הטקסט הוא בשני אתרים סמוכים בטורקסטאן הסינית‪ :‬קטע ממנו התגלה בטורפאן כבר ב‪-‬‬
‫‪ 1904‬על ידי המשלחת השנייה של האקדמיה הפרוסית בראשותו של פון ֶלה‪-‬קוֹק‪ ,‬אך הנוסח הכמעט שלם התגלה‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬ב‪ ,1907-‬על ידי המשלחת השלישית בראשותו של גרוּנוו ֶדל שפעלה אז באתר של קוֹ ָצ’ה‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫שנים חלפו עד לגילויו בפועל בברלין‪ ,‬שכן השניים היו חוקרי אמנות‪ ,‬והכתבים שמצאו לא היו בראש מעייניהם‪.‬‬
‫העיר טורפאן נוסדה בנוה מדבר באגן טארים‪ ,‬על דרך המשי שחיברה בין סין למרכז אסיה וביזנטיון‪ ,‬אזור שהיה‬
‫נתון במשך מאות שנים להשפעות הודיות‪ ,‬איראניות‪ ,‬הלניסטיות וסיניות‪ .‬באלף הראשון לספירה ישבו בטורפאן‬
‫הטוכארים‪ ,‬אותו עם שבלשונו נכתבו מרבית התעודות העתיקות שנמצאו במקום )בצד תעודות בפרסית‪ ,‬סוגדית‪,‬‬
‫פרתית‪ ,‬ועוד(‪ .‬במבט לאחור ניתן למנות את כתבי טורפאן‪ ,‬יחד עם התגליות הטקסטואליות של מגילות ים המלח‬
‫וספריית נאגע‪-‬חמאדי‪ ,‬כאחד משלושת הגילויים הארכיאולוגיים החשובים של המאה‪.‬‬
‫כבר בסוף המאה הקודמת גילתה משלחת רוסית בכוטאן ובקוצ’ה קטעי טקסטים שתועדו כעתיקים שבכתובים‬
‫הבודהיסטיים ששרדו‪ ,‬ובעקבותיה באו משלחות נוספות‪ ,‬שהונהגו בידי מיטב חוקרי הדור‪ :‬או ֶרל ס ֵטיין מבריטניה‪,‬‬
‫אלברט גרוּנוו ֶדל ואלברט פון ֶלה‪-‬קוק מגרמניה‪ ,‬פול פליוּ מצרפת‪ ,‬מ‪ .‬ברזובסקי וסרז’ אול ֶדנבורג מרוסיה‪,‬‬
‫טאצ’יבּאנה‪ ,‬נוֹמוּרה וקוֹזוּאי מיפן‪ ,‬ועוד‪ .‬הטקסט המלא יותר התגלה במערות טון‪-‬הוּאַנג בין אלפי תעודות אחרות‬
‫שנמצאו במקום‪ ,‬בלשונות שונות ובנושאים שונים‪ ,‬דתיים ואחרים‪ .‬הממצאים‪ ,‬בשבע עשרה שפות ובעשרים‬
‫וארבעה אלפא‪-‬ביתים‪ ,‬שימשו חומר למחקר רב שנים‪ ,‬שהתמקד בעיקרו בתעודות בודהיסטיות ששפכו אור חדש‬
‫על מעבר הבודהיזם מהודו לסין‪ ,‬וכן בתעודות מניכיאיות ונסטוריאניות שנתגלו שם במספר מצומצם הרבה יותר‪.‬‬
‫על רקע העניין הרב שעוררו הממצאים שנגעו לתחומים הנ”ל והשפע העצום של החומר‪ ,‬זכתה הטאהיראקאווי‬
‫לתשומת לב מחקרית זעומה יחסית‪ .‬הארכיאולוגים וחוקרי האמנות התעניינו כאמור בעיקר בציורי הקיר ובחפצים‬
‫שנמצאו במקדשי המערות‪ ,‬ואילו חוקרי הדתות הותירו את מירב הטקסטים בתחום המחקר הפילולוגי‪ .‬במשך שנים‪,‬‬
‫הממצאים שהובאו לברלין לא הוצלבו מחקרית עם הפרגמנטים שנשמרו בלונדון ובלנינגרד‪ .‬כך אירע שהחיבור אף‬
‫לא כונה בשמו )שלא נזכר בטקסט של ברלין( אלא במלותיו הפותחות ‪"= ) Kliyoštar Kaşşiwaņ -‬נשמע ]מפי[‬
‫‪94‬‬
‫קאשיוואן”(‪ .‬בשנות השמונים היתה עדנה לכינוי‪ ,‬לא כשם לטקסט כולו‪ ,‬אלא על מנת להבדילו מן המגילות‬
‫הלונדוניות‪ :‬בעקבות וולפגנג ריכטר כונה החיבור הברלינאי ה”קאשיוואנה” ואילו הלונדוני כונה ה”אקלוואיה”‪.‬‬
‫הבחנה זו היא משמעותית לא רק מבחינה ארכיאולוגית‪ .‬החיבורים אמנם קשורים זה בזה במסכת נאראטיבית אחת‪,‬‬
‫אך יסודה של ההבחנה בין השניים אינו טכני‪ ,‬אלא מעוגן בטקסט עצמו‪ .‬בתוך עולם דתי‪-‬הגותי אחד‪ ,‬החיבורים‬
‫שכונו על שם מספריהם‪ ,‬קאשיוואן ואקלוואיה‪ ,‬אכן מביעים דילמות נבדלות‪ ,‬ושונים זה מזה גם מבחינה לשונית‬
‫וספרותית )ר’ נספח ‪ :1‬האקלוואיה(‪.‬‬
‫השפה‪ :‬החיבור נכתב בטוכארית מזרחית‪ ,‬ניב ששימש בטורפאן כלשון ספרותית בין המאות החמישית והשביעית‬
‫לספה”נ‪ .‬די בסיומות הפועל בגוף שלישי )‪ (-tar, -ntar‬על מנת לעמוד על כך שהטוכארית היא לשון הודו‪-‬‬
‫אירופית‪ .‬עם זאת‪ ,‬הטוכארית אינה קרובה בתצורותיה ובאוצר המלים הבסיסי שלה ללשונות האיראניות וההודיות‬
‫שהיו שכנותיה הגיאוגרפיות בעת ההיסטורית‪ ,‬אלא דומה דווקא ללשונות אירופיות כמו החיתית‪ ,‬האיטאלית‬
‫והקלטית‪ ,‬ובמידת מה גם לבלטו‪-‬סלאבית וליוונית‪ .‬בנוסף ליסודה ההודו‪-‬אירופי‪ ,‬הטוכארית גם ספחה אליה‬
‫מאפיינים דקדוקיים טורקיים ופינו‪-‬אוגריים )כמו הטיית השם באמצעות צימוד של מלות היחס( ושאלה חלק גדול‬
‫מאוצר המלים שלה מלשונות עמי האזור‪ ,‬בעיקר מטורקית‪ ,‬איראנית‪ ,‬וסאנסקריט‪ ,‬ובמידה פחותה מזו‪ ,‬גם מן‬
‫הסינית‪ .‬הטוכארית נכתבה בכתב הבראהמי‪ ,‬שבו נכתבו בצפון הודו יצירות שונות בסאנסקריט‪ .‬חלק גדול מן‬
‫התעודות שנמצאו היה תרגומי אוואדאנות‪ ,‬ג’אטאקות‪ ,‬ושאר חיבורים בודהיסטיים קאנוניים‪ ,‬והודות לחפיפה‬
‫טקסטואלית זו פוענחה הטוכארית בהצלחה כבר ב‪ 1908-‬ע”י החוקרים הגרמניים אמיל זיג ווילהלם זיגלינג‪.‬‬
‫הטוכארים נזכרים במקורות הלניסטיים ולטיניים )‪ (tocharoi, tochari‬כעם ממוצא איראני שישב במאה ה‪2-‬‬
‫לפנה”ס באגן העליון של נהר האוקסוס )= האמו‪-‬דאריה(‪ .‬אולם הראיות הפילולוגיות והארכיאולוגיות מורות‬
‫שדוברי לשון זו היו מן הקבוצה ההודו‪-‬סקיתית‪ ,‬שהיגרה מן הצפון מזרחה‪ ,‬ופלשה לצפון מזרח סין לפני אמצע‬
‫האלף ה‪ 1-‬לפנה”ס‪ .‬המחקר בן זמננו מזהה את דוברי ה”טוכארית” עם שבטי הוו‪-‬סון )‪ (Wu-sun‬והיואה‪-‬צ’י‬
‫)‪ (Yueh-chi‬שתועדו על ידי ההיסטוריונים הסיניים‪ .‬האחרונים כבשו במאה ה‪ 1-‬לפנה”ס את באקטרייה‬
‫ההלניסטית‪ ,‬ובמאה ה‪ 1-‬לספה”נ המשיכו בלחץ ההונים הלבנים לעבר צפון הודו וייסדו בה את ממלכת ה‪-‬‬
‫‪) Tukhara‬היא ממלכת הקושאנים(‪ .‬עממים אלה קיימו תוך הגירתם מגע רב שנים עם דוברי פינו‪-‬אוגארית‬
‫ואלטאית‪ ,‬והדבר ניכר כאמור באוצר המלים הטוכארי‪.‬‬
‫מפענחי השפה‪ ,‬זיג וזיגלינג‪ ,‬הם שהציעו לזהותה כ”טוכארית” ואת דובריה עם הטוכארים‪ .‬אולם כותרת מאמרם ‪-‬‬
‫“טוכארית‪ ,‬לשונם של ההודו‪-‬סקיתים”(‬
‫‪94‬‬
‫הפכה עד מהרה לכותרתה של מחלוקת מדעית שנודעה בשם “הבעיה‬
‫הטוכארית”‪ .‬המחלוקת שהתעוררה עם פרסומו של המאמר נגעה להצלבת הנתונים הלשוניים עם הנתונים‬
‫ההיסטוריים‪ ,‬והסתיימה בכך שמרבית החוקרים דחו את זיהויה ההיסטורי של השפה שנמצאה בתעודות טורפאן‬
‫כטוכארית‪ ,‬ובעקבות כך גם את זיהויו של העם שכתב בשפה זו כעם הטוכארי‪ .‬למרות זאת‪ ,‬מחמת הוויכוח הנמשך‬
‫בדבר זהותם ההיסטורית של השפה והעם‪ ,‬נותרו השמות ‘טוכארית’ ו’טוכארים’ בשימוש המחקר‪ ,‬וכן להלן‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫‪ Tocharisch, die Sprache der Indoskytnen ,Sitzungsberichte,‬האקדמיה למדעים של ברלין‪.1908 ,‬‬
‫‪95‬‬
‫המחקר‪ :‬כיום ברור שלמרות פריצת הדרך החשובה של זיג וזיגלינג‪ ,‬התיאוריות ההיסטוריות שהציעו הם‬
‫ומצדדיהם כללו גם טענות פרשניות מפליגות שלקו בהיעדר אישוש היסטורי‪ ,‬כמו הנחת קיומה של ‘מולדת’ הודו‪-‬‬
‫סקיתית )'‪ ('Tawar‬שמשמה נגזרו כביכול השמות טאר וטאהירה‪ ,‬או הפרשנות האטימולוגית לשם ‪Kulityd‬‬
‫)='עונת‪-‬אשה’( הנזכר באקלוואיה‪ ,‬שהציעו מצדדי התיאוריה בהשפעת ‘שלטון האם’ של באכופן‪ .‬למרות פירכות‬
‫פרשניות מסוג זה‪ ,‬לא היו עוררים על עיקר מחקרם הפילולוגי‪ ,‬הבסיסי והחשוב‪ ,‬שכלל גם כמה הפניות תקפות‬
‫לתצורות השם והפועל בלשונה של הטאהיראקאווי‪ ,‬וכן לשמות פרטיים המופיעים בחיבור‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫רובם המכריע של הטקסטים הטוכאריים הם טקסטים בודהיסטים מתורגמים‪ .‬מכיוון שלמעט מכתבים‪ ,‬חוזים‪,‬‬
‫ותעודות מעבר של שיירות‪ ,‬גם רובם של יתר הטקסטים הטוכאריים )בעיקר חיבורים רפואיים ומאגיים( תורגמו‬
‫גם הם מסנסקריט‪ ,‬היו שביקשו לראות בו טקסט הודי במקורו‪ ,‬שבגלגולו הטוכארי נספגו בו השפעות איראניות‬
‫טורקיות ואחרות‪ .‬אולם סבך ההשפעות וההשאלות הלשוניות‪ ,‬הספרותיות והדתיות שמגלה החיבור מורכב הרבה‬
‫יותר ממה שעלה בשעתו מתוך הדיון ב”בעיה הטוכארית”‪ .‬שמות הגיבורים והאלים הנזכרים בטקסט מורים בנוסף‬
‫למקורות האינדוגניים על בליל של מקורות לשוניים שונים‪ ,‬הודיים‪ ,‬איראניים‪ ,‬טורקיים וסיניים‪.‬‬
‫‪.‬זאת ועוד‪ :‬חלקיה של הטאהיראקאווי אינם אחידים בסגנונם ובזמנם‪ ,‬ואילו ההיסטוריה והגיאוגרפיה של החיבור‬
‫נראות כהמצאה ספרותית או כסינתזה של נוסחים ממקומות וזמנים שונים‪ .‬הנופים והצמחייה המתוארים בחיבור‬
‫אינם תואמים כלל את אלה של אגן טארים‪ ,‬ויוחסו שוב ושוב לאזורים שונים מסינקיאנג ועד אפגניסטאן של ימינו‪.‬‬
‫אף האמונות והדת העולות מן הטקסט‪ ,‬מבטאות מסורת של דת פגאנית שבטית שאינה ידועה לנו משום מקור ומקום‬
‫אחרים )גם אם כטענת אחדים‪ ,‬ניכרות בה השפעות בודהיסטיות וזורואסטריות(‪.‬יש מידה רבה של סבירות להשערה‬
‫שהחיבור נדד לאורך דרך המשי ואסף אגב כך יסודות ספרותיים ותרבותיים שונים במקורם; אולם דווקא הניסיון‬
‫לבודד ולהפריד יסודות כאלה‪ ,‬השיב את המחקר ל’סיבוב שני’ של המחלוקת הטוכארית‪ ,‬תוך בחינה מחדש של‬
‫יסודות היסטוריים אפשריים בסיפור‪.‬‬
‫מקובל כיום להניח שיסודו של החיבור עתיק בהרבה מן הספרייה של טורפאן‪ ,‬ושיש טעם לנסות ולהביט בתרבות‬
‫המשתקפת בו מבעד ומעבר לפריזמה הספרותית של הנוסח שבידינו‪ .‬פירושו של דבר‪ ,‬שעד לגיבוש גירסתו‬
‫הכתובה החיבור ספח אליו יסודות ספרותיים והיסטוריים במשך מאות שנים של מסורת שבעל פה‪ .‬ההוכחות לכך‬
‫הן אמנם נסיבתיות‪ ,‬אך כהנחת עבודה התגלתה דרך זו כמוצא הפשוט והיעיל ביותר לבעיה‪ ,‬והמחקר נטה לכיוון זה‬
‫עוד טרם שהצהיר עליו במפורש‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫לסברה זו יש תימוכין רבים בטקסט עצמו‪ :‬הפרוזה הסיפורית של החיבור‪,‬‬
‫מתאפיינת במשקל חופשי האופייני לסיפור העממי‪ ,‬וכוללת חזרות רבות‪ ,‬המורות אף הן על מסורת אוראלית‬
‫שקדמה לכתוב‪ .‬כן מופיעים בו קטעי שירות שהטקסט עצמו מעיד על קדמותן‪ ,‬ולשונן‪ ,‬כמו גם עולמן המיתי‪ ,‬שונים‬
‫מאלה של החיבור בכללותו‪ .‬לכך מצטרפות גם ראיות היסטוריות לא מעטות‪ ,‬כמו למשל אזכורם של כלי מלחמה‬
‫‪95‬‬
‫בסיסם הטוכארי של חלק ניכר מן השמות הנזכרים בטקסט הוכח דיו‪ ,‬אולם במקרים מסוימים הופרך‪ .‬כך לדוגמה הובא בחיבורם‬
‫של זיג וזיגלינג השם הפרטי ארסיפה כדוגמה לשם הגזור מבסיסה של הטוכארית )‪ - arśipē‬ארץ הארשי‪ - arśikantu ,‬שפת‬
‫הארשי‪ ,‬וכו’(‪ ,‬אך בסופו של דבר הוכרה המלה כשאולה מסנסקריט דרך האיראנית )מ‪ - Arya, -‬אציל(‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫כבר ב‪ 1959-‬מעיר ארנסט ריכטר‪ ,‬שניכרים בטקסט רבדים קדומים של מסורות עם ושירה אפית‪ ,‬שאין לאחרם מן המאה ה‪5-‬‬
‫לפנה”ס )‪(Die Historische Tocharische Dileme, Akademie-Verlag, Berlin‬‬
‫‪96‬‬
‫מסוימים )המרכבה‪ ,‬דיסקת הקרב ועוד(‪ ,‬שהם אנכרוניסטיים בעליל ביחס לכלי הנשק האחרים הנזכרים בטקסט‬
‫וביחס לזמן חיבורו המשוער של הנוסח שלפנינו‪.‬‬
‫יתרה מזאת‪ ,‬קיומן המשוער של מספר גרסאות חליפיות לטקסט קיבל חיזוק ניכר גם מתוך המחקר ההשוואתי של‬
‫הממצאים‪ .‬בקטעי היצירה שנמצאו בטורפאן על ידי משלחת האקדמיה הפרוסית נמצאו גם מלים וניבים בטוכארית‬
‫מערבית‪ ,‬שעל פי המשוער היתה שפה מדוברת בזמן העלאתו של הטקסט על הכתב‪ .‬אפשר אפוא שלא רק לשונם‬
‫של קטעים אלה נבדלת מזו של הטקסט המלא יותר‪ ,‬אלא גם מקורותיהם וזמן חיבורם‪.‬‬
‫מטעמים אלה ואחרים זכתה סברה זו לתמיכת רבים‪ ,‬אך לא פחות מכך‪ ,‬בזכות המוצא שהיא מציעה לבעיה‬
‫הדיאכרונית‪ ,‬כלומר לאי‪-‬ההתאמה בין המציאות הגיאוגרפית וההיסטורית המתוארת בטקסט לבין זו של המקום‬
‫והזמן שבהם הועלה על הכתב‪.‬‬
‫המקום‪ :‬שתי תיאוריות מרכזיות הוצעו ביחס למיקומה הגיאוגרפי של הטאהיראקאווי‪ :‬האחת )ריכטר( מיקמה‬
‫אותה באגן האמו‪-‬דאריה וימת אוראל‪ ,‬והאחרת )אוסוז’ני וגאס( ממערב לאגן האינדוס‪ .‬שתי ההצעות סובלות‬
‫מליקויי התאמה רבים‪ ,‬כמו מרחקים גיאוגרפיים שאינם סבירים‪ ,‬והיזקקות לספקולציות היסטוריות חסרות יסוד‬
‫מחקרי מוצק‪ .‬ניתוח של פרקי הזמן שנדרשו למעבר כוחות צבא כפי שצוינו בחיבור מורה על קנה מידה גיאוגרפי‬
‫צנוע‪ ,‬ועל כן קשה יותר לזיהוי‪ .‬תיאורי החי והצומח מורים בבירור על ספיחת חומרים ספרותית ואילו ההבחנות‬
‫הטופוגראפיות והבוטאניות המשתמעות הן בעייתיות‪ ,‬גם אם יש יסוד להשערתו של גאס‪ ,‬ששינויים אקלימיים‬
‫קיצוניים הם העומדים בבסיס אי ההתאמה לכאורה‪.‬‬
‫היסטוריה‪ :‬גם אם נכללות בטאהיראקאווי עובדות היסטוריות‪ ,‬ברי שאיננה חיבור היסטורי‪ ,‬ואם אכן משתקף בה‬
‫ריבוד ספרותי בן מאות שנים‪ ,‬לא ייפלא שניתוח נתוניה סבוך ביותר‪ .‬בהעדר עדויות היסטוריות הקודמות למאה ה‪-‬‬
‫‪ 2‬לפנה”ס‪ ,‬נשענו רוב ההצעות ביחס לזהותם של העמים הנזכרים בטאהיראקאווי על התאמות שונות בין השערות‬
‫אטימולוגיות לבין העדויות הקיימות‪.‬‬
‫הוזאן )‪ :(Husan‬לפי ריכטר ושניידר הוצע לזהותם עם הוו‪-‬סון‪ :‬בני עם זה הובסו על ידי קרוביהם‪ ,‬היוּ ֶאה‪-‬צ’י‪,‬‬
‫וגורשו מאגן האילי במאה ה‪ 2-‬לפנה”ס‪ .‬לפי המקורות הסיניים‪ ,‬בנו של שליטם המובס ברח אל ההונים הלבנים‬
‫)ה‪ (Hung-nu-‬ולאחר עשרים שנה הביס בעזרת האחרונים את היואה‪-‬צ’י‪ ,‬שפנו משם אל באקטרייה‪ .‬בהיעדר‬
‫ראיות שיאפשרו הוכחה או הפרכה‪ ,‬הזיהוי ההיסטורי בין העם והארץ הנזכרים בטקסט לבין שבטים אלה נותר‬
‫בעייתי‪.‬‬
‫קוש )‪ :(Kuş, Kuce‬הנ”ל הציעו לזהותם עם הקושאנים‪ ,‬שהיו אחד מחמשת שבטי היואה‪-‬צ’י והדומיננטי שבהם‬
‫לאחר כיבוש באקטרייה‪ .‬במאה ה‪ 1-‬לספה”נ התאחדו שאר השבטים או חלקם תחת הנהגתו של המלך הקושאני‬
‫קוּג’וּ ַל ָקאסה‪ ,‬וכבשו את בקעת קבול‪ .‬גם כאן‪ ,‬הזיהוי בין הארץ הנזכרת בטקסט )‪ (Kuşape‬לבין הקושאנים‬
‫הידועים לנו היסטורית שנוי במחלוקת‪ .‬לדעת שטינשניידר מובן השם הוא ‘מנסכי הנסכים’ )מן הגזע ‪ - kuşa‬יצק‪,‬‬
‫ניסך(‪ ,‬וקשור היסטורית באתר של קוצ’ה; אך גם זיהוי זה הוא פילולוגי בעיקרו‪ ,‬ואינו מסתמך על תיעוד היסטורי‬
‫ישיר‪ .‬קשה למצוא קוי דמיון משכנעים מבחינת המנהגים‪ ,‬הארגון והדת בין הקושאנים ההיסטוריים‪ ,‬ששלטו בצפון‬
‫‪97‬‬
‫הודו ומאוחר יותר בממלכת גנדהרה לבין ‘בני קוש’ של הטאהיראקאווי‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬פערים אלה אינם שונים מאלה‬
‫שעלו ב”בעיה הטוכארית”‪ ,‬וגם כאן אפשר שיש בתיקון הכרונולוגי משום פתרון‪ .‬אם מקורותיה של היצירה אכן‬
‫מעוגנים במציאות ההיסטורית קדם‪-‬בודהיסטית שראשיתה בחצי השני של האלף ה‪ 1-‬לפנה”ס‪ ,‬טווח הזמן‬
‫ההיסטורי עשוי להוות הסבר לתמורות תרבותיות מרחיקות לכת‪.‬‬
‫טאר )‪ :( Tar‬זיהוי השם עם ה‪ ,tocharoi-‬כפי שהציעו זיג וזיגלינג‪ ,‬התגלה כחסר בסיס אטימולוגי‪ ,‬ואילו נסיונו‬
‫של אוסוז’ני לקשור את השם למדבר טהאר אינו סביר מבחינה היסטורית‪-‬גיאוגרפית‪ .‬שטינשניידר סבר שמשמעות‬
‫השם היא ‘ ַעם הגיבורים’ )מ‪ - atar-‬גיבור אלוהי‪ֶ ,‬הרוֹס(; ואילו ריכטר הציע לפרש את השם כ’אחווה’‪ ,‬במובן של‬
‫קבוצת שבטים‪ ,‬אוֹרדה‪ .‬ארגון כזה של קבוצות שבטים הקשורות ביניהן בקשר אתני היה ארגון אופייני לעמים‬
‫נומאדיים או חצי נומאדיים‪ ,‬ובכלל זה העממים ההודו‪-‬סקיתים הנזכרים‪.‬‬
‫סרד )‪ :(Ser’d‬בהעדר כל אחיזה אטימולוגית מניחה את הדעת‪ ,‬הוצע לזהותם על סמך היפותזות היסטוריות עם‬
‫אחד מחמשת שבטי היואה‪-‬צ’י‪ .‬האפיתט "מדביר השאקים" המוצמד לביהאן מלך סרד מחזק השערה זו‪ :‬ה‪Śaka-‬‬
‫)יוונית ‪ ,Sakoi‬סינית ‪ (Se‬היו עם הודו‪-‬סקיתי שנדד ררומה מפני לחצם של שבטי היואה‪-‬צ'י‪ ,‬והשתלט על מערב‬
‫אפגניסטן ופונג'אב במאה ה‪ -2‬לפנה"ס‪ .‬לחליפין הוצע לזהותם עם ענף של הז’ואן‪-‬ז’ואן )‪ (Jwen-Jwen‬שישבו‬
‫במונגוליה וצפון מזרח סין‪ ,‬וזוהו במסופק עם האווארים‪ .‬הז’ואן ז’ואן היו שליטיהם של הטורקים‪ ,‬ההונים והיואה‪-‬‬
‫צ’י עד נדידתם של אלה בין המאות ה‪ 1-‬לפנה”ס וה‪ 4-‬לספ’‪ ,‬דרומה לעבר פרס והודו‪ ,‬ומערבה לעבר רוסיה‬
‫ואירופה‪.‬‬
‫ארפאן )‪ :(Arpan‬לא ידוע דבר על העם והארץ הנזכרים בשם זה בטקסט‪ ,‬ומשמעות השם עלומה )מקורה של‬
‫תחיליתו כנראה מלשון ‪ ,Arki‬לבן‪ ,‬המופיע גם בשמה של הבירה ‪ ,arkinri‬וסופו מלשון ‪ ,paņ‬חמישה(‪ .‬גם כאן‪,‬‬
‫בהעדר כל אחיזה היסטורית מניחה את הדעת‪ ,‬הוצע לזהותם עם אחד מחמשת שבטי היואה‪-‬צ’י‪.‬‬
‫המציאות המדינית המסתמנת מן הטאהיראקאווי היא מציאות רגיונאלית סגורה‪ ,‬המבודדת מהשפעות אימפריאליות‬
‫חיצוניות‪ .‬שתי הממלכות העיקריות‪ ,‬הוזאן וסרד‪ ,‬חולשות על המרחב הפוליטי ללא עוררין‪ .‬שאר הישויות‬
‫הפוליטיות הנזכרות ‪ -‬קוש‪ ,‬ארפאן וטאר ‪ -‬הן ממלכות או בריתות שבטים וסאליות‪ ,‬התלויות בראשונות ברמות‬
‫שונות של תלות‪ ,‬מאוטונומיה מינימאלית ביותר ועד לעצמאות המותנית בבריתות נאמנות חד צדדיות‪ .‬נאמנותה של‬
‫טאר מובטחת בבריתות אישיות ובקשרי נישואין של בתי המלוכה‪ ,‬קשרים המובטחים באמצעות חילופי מתנות‬
‫ואפוטרופסות‪ .‬ההדדיות במחוות תלויה בדרך כלל ביחסי הכוחות‪ :‬בנו של בעל הברית החלש נמסר לחצרו של‬
‫החזק יותר‪ ,‬כשהבן משמש למעשה כבן ערובה פוליטי‪ .‬בריתות מסוג זה מתועדות החל בתקופה הקלאסית גם‬
‫בהודו‪ ,‬בפרס האכימנידית‪ ,‬באסיה הקטנה וביוון‪ ,‬ושימשו מעין ביטוח לעת צרה‪ ,‬המבטיח מתן עזרה צבאית ואחרת‬
‫בשעת הצורך‪ .‬מבנה זה‪ ,‬שהתקיים ככל הנראה גם בתוך המדינה בין הריבון לבין האצילים ששלטו במחוזותיה‬
‫השונים‪ ,‬הבטיח במידה רבה את חוסנו של השלטון המרכזי‪.‬‬
‫בחינה כלכלית‪-‬חברתית של הטקסט מגלה חברה חצי‪-‬נומאדית או חקלאית פרימיטיבית )למעט בני קוש הנומאדיים‬
‫במובהק(‪ .‬בטאר ובסרד ניכרים גם מאפיינים פיאודאליים רבים‪ :‬אין ניידות חברתית‪ ,‬והכלכלה מושתתת על גידול‬
‫בקר‪ ,‬חקלאות‪ ,‬ומלאכה‪ .‬המסחר מינימאלי ככל הנראה‪ ,‬ועיקרו חפצי מותרות‪ ,‬מתכות יקרות ואבני חן שיועדו‬
‫‪98‬‬
‫למעמד העליון‪ .‬הערים הן ספורות‪ ,‬ותיאורי תפארתן מצטנעים בבדיקה מדוקדקת יותר של הטקסט‪ .‬ככל הנראה‬
‫החומות והמבנים עשויים בחלקם הגדול מעץ‪ ,‬ופגיעים לאש )ר’ פרשת אורשארה(‪ .‬קשה להצביע בבטחה על‬
‫גבולות אתניים ולשוניים ברורים שהפרידו בין הממלכות הנזכרות‪ ,‬אך הבדלים לא מעטים בדרכי ממשל‪ ,‬בשיטות‬
‫לוחמה‪ ,‬במנהגי אישות ובפולחן ניכרים לכל אורך הטאהיראקאווי‪.‬‬
‫מנהגים‪ :‬בטקסט כולו בולט הדמיון במנהגים ותפיסות בין בני טאר‪ ,‬ארפאן וסרד‪ ,‬לעומת אלה של בני הוזאן או‬
‫קוש‪ .‬הדבר מזדקר לעין מתוך בחינת מודלים אתנולוגיים בסיסיים של המשפחה והדת‪ .‬דגם המשפחה העולה מן‬
‫הטקסט איננו אחיד‪ ,‬לא מבחינת קשרי נישואין ולא מבחינת הקשרים הליניאליים‪ .‬ריבוי נשים נזכר רק ביחס לבתי‬
‫המלוכה‪ ,‬וכנגדו מתקיים דגם מונוגאמי גם במשפחות נסיכים ואצילים‪ .‬ניתן אפוא לשער שהדגם המשפחתי של כלל‬
‫האוכלוסין היה מונוגאמי‪ .‬בהדגשים שונים המשפחה היא התא היסודי החשוב והמכריע‪ ,‬וקשרי שארים הם בסיס‬
‫לנאמנויות פוליטיות ביחס ישר לדרגת הקרבה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בקוש אנו מוצאים חברה אנדוגאמית שבה מוסד המשפחה חלש מזה של בית האב והשבט‪ ,‬ובדומה‬
‫לחברות אחרות מסוג זה נהוג בה גם יתר חופש ביחסי אישות‪ .‬גם “מנהג הוזאן” מוזכר בטקסט בהדגשה לשונותו‬
‫מן הנהוג בטאר וסרד בשתי נקודות עיקריות‪ :‬נישואי אינססט ומחויבות קיצונית לקשרים ליניאליים‪ .‬קשרי אינססט‬
‫כאלה ידועים גם מפרס האכימנידית‪ ,‬שבה היו בגדר מצווה דתית‪ ,‬ואם נוסיף לכך את תדירותם של שמות ממקור‬
‫איראני בבית המלוכה ההוזאני‪ ,‬אפשר שניתן לראות במנהגים אלה ראיה נוספת לקרבה תרבותית או להשפעות‬
‫איראניות‪ .‬עם זאת‪ ,‬ליחסים אלה יש גם רקע מיתולוגי מקומי )שיהאבאן ולאהיני(‪ ,‬ושלא כבאיראן ההיסטורית‪,‬‬
‫זכות המלוכה בהוזאן היא מטריליניאלית‪ ,‬ועוברת דרך נשות המשפחה‪ ,‬תחילה דרך אטאשה ואחר כך דרך נאסאל‬
‫בתה‪.‬‬
‫דת‪ :‬הבדלי אמונה ניכרים גם הם בטאהיראקאווי‪ ,‬ואפשר שמבחינה זו המגוון והשוני בולטים אף יותר‪ .‬אמנם‬
‫במבט ראשון נדמה שלפנינו דת אחת‪ ,‬ושמות אותם אלים ופולחניהם מוזכרים שוב ושוב כעניין מובן מאליו‪ .‬אולם‬
‫מן הראוי להטיל ספק באחידות זו‪ ,‬וסיוגו של הרושם האחיד הוא כפול‪ :‬ראשית‪ ,‬משום שנקודת המבט של המספר‬
‫היא טאראנית‪ ,‬או סרדית‪-‬טאראנית‪ ,‬והוא תופס את כלל העולם הרליגיוזי במונחים המאפיינים את מסורתו‪ .‬במלים‬
‫אחרות‪ ,‬אפשר שזיהויו של יאהו‪ ,‬אל הגשם והאטמוספירה של טאר‪ ,‬עם יאהימאר‪ ,‬האל המטהר של ארפאן אינו‬
‫אלא זיהוי סינקרטיסטי )בדומה לזיהוים ההלניסטי של אפרודיטה עם אישתר הבבלית או של הרמס עם תחות‬
‫המצרי(‪ .‬הוא הדין גם באזכורים אחרים שבהם “עוברים” אלי אמנאת את גבולות ארצם‪ ,‬או אף את גבולות עירם‪,‬‬
‫וההתייחסות לפולחנם היא כאל פולחן אוניברסלי‪ .‬מראית העין של אחידות הפולחן והאמונה מתערערת שוב ושוב‬
‫גם מתוך בחינתם של ההקשרים החברתיים‪ ,‬המשמעות הדתית או הטכניקות האוראקולאריות בממלכות ואף בערים‬
‫השונות הנזכרות ביצירה‪ .‬כך לדוגמה‪ ,‬קשה להניח שלאהיני‪ ,‬אלת האהבה שבמקדשיה התקיימה בטאר ובארפאן‬
‫זנות פולחנית‪ ,‬זהה עם לאהיני של בני קוש‪ ,‬שנהגו מתירנות מינית שלא הצריכה מוסדות כאלה‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬בקאשיוואנה ניכר בעליל מאמץ לפנתיאוניזציה כיתתית או פילוסופית של הדת‪ .‬עולם האלים ממוקד‬
‫ב’מקדש החמישה’‪ ,‬אמנאת‪ ,‬וייתכן שמקדש זה היה מקורה של אותה דוקטרינה סינקרטיסטית שהשפיעה על מחברי‬
‫הקאשיוואנה או על עורכיו של הנוסח שהגיע לידינו‪ .‬עשרות האלים הנוספים הנזכרים באקלוואיה‪ ,‬שחלקם אלים‬
‫‪99‬‬
‫מרכזיים בעליל מעידים על מציאות מיתית עשירה בהרבה‪ ,‬הניכרת אף בקאשיוואנה‪ ,‬באיזכורם של אלים החורגים‬
‫מפנתיאון ‘החמישה’ )כמו הימאנה‪ ,‬האל הקלאני של בית המלוכה בסרד‪ ,‬אופאלי‪ ,‬אמם של שיהאבאן ולאהיני‪ ,‬או‬
‫אוקורלו אלת היערות של קוש‪ ,‬הנזכרת גם ב’שירת הענקים’(‪.‬‬
‫‪.‬ריכטר הצביע על שני מקורות השפעה המתבטאים במה שכינה ‘דת טאהירה’‪ :‬מצד אחד השפעה הינדואיסטית‬
‫המתבטאת בהשלמה עם הגורל ועם התפקיד הקרמאטי הנתון מלידה‪ ,‬ומצד שני השפעה זורואסטרית‪-‬זורוואניסטית‬
‫המתבטאת בתפיסה המוסרית של מאבק אלוהי קוסמי‪ ,‬ובהאלהת הזמן‪ .‬עם זאת התייחסות לטקסט כשלעצמו מגלה‬
‫גם אמונות שאינן עולות בקנה אחד עם השפעות כאלה‪ ,‬כמו האמונה בסופיותו של המוות‪ ,‬והיעדר כל תפיסה‬
‫סוטריולוגית מוצהרת‪ .‬אין בטאהיראקאווי כל זכר לתפיסות אסכטולוגיות או משיחיות המאפיינות את דת‬
‫זרתוסטרה‪ ,‬וקשה להצביע בה על השפעות נסטוריאניות או מניכיאיות‪ .‬המיתוסים מצביעים על דת אתנית ייחודית‪,‬‬
‫ואילו סדר העולם הנרמז מתוך הטקסט מצביע על התפתחות תיאולוגית עצמאית‪.‬‬
‫*‬
‫אף שאין במבוא קצר זה כל יומרה לעיון מדעי מעמיק בטקסט‪ ,‬מן הראוי לחזור ולהעיר‪ ,‬כי ההקשר המחקרי שבו‬
‫התייחסו כל המלומדים הנזכרים אל טקסט זה עוסק רובו ככולו בתחומי העניין המרכזיים של תגליות טורפאן‪,‬‬
‫כלומר בהיבטים הלשוניים של הטוכארית ובכתבים הבודהיסטיים והמניכיאיים‪ .‬ארשה אפוא לעצמי לסכם את דעתי‬
‫בכך שקשה לראות בעולמה הדתי והתרבותי של הטאהיראקאווי פרי סינקרטיזם ספרותי גרידא‪ .‬ניתן לקבוע במידה‬
‫של ודאות שההנחה הסינקרטיסטית אינה יכולה לספק בסיס להסבר כולל של השאלות העולות מן הגיאוגרפיה‪,‬‬
‫האזכורים ההיסטוריים‪ ,‬המנהגים‪ ,‬התנאים הפוליטיים‪ ,‬והיסודות המיתיים והפולחניים הייחודיים לטאהיראקאווי‪.‬‬
‫אלה מורים על התפתחותם של יסודות חברתייםהיסטוריים עצמאיים‪ ,‬שמקורותיהם אורגניים לתרבות המסתמנת‬
‫מן הטקסט‪.‬‬
‫הוספתי נספח מסכם למחקר הספרותי של הטאהיראקאווי )שלא היה לו המשך מעבר לשנות החמישים(‪ ,‬אך לא‬
‫דנתי כאן בעצמי בהיבטים ספרותיים כלשהם‪ .‬אך אין זה משום שהייתי עיוור להם ‪ -‬ואני מקווה שמומחים ממני‬
‫יעסקו בכך מכאן ולהבא‪ .‬אדרבא‪ ,‬בתרגומי לעברית העדפתי לא פעם את הערך הספרותי על פני דיוקו הגמור של‬
‫הכתוב‪ ,‬ואף הרשיתי לעצמי לחרוג מכללי התעתיק מחמת אילוצי ההגייה העברית )כך למשל כדי להבדיל בקריאה‬
‫‪ v‬מ‪ w -‬שאחרי תנועה‪ ,‬המרתי ‪ Vw‬בה”א‪ ,‬ו ‪ Cw‬בו”ו(‪ .‬עם זאת לא נקטתי דרך פרשנית בתרגומי‪ ,‬ולא שיניתי‬
‫שינויים בטקסט‪ ,‬למעט השמטתם של שני קטעים‪ ,‬השבים ומסופרים בשינויים קלים לגיבור העלילה הבא שטרם‬
‫שמעם )סיפור מותו של שארין וסיפור מותו של סאסראר‪ ,‬החוזרים ומסופרים לאטאשה מפי שליחי נישאנט(‪.‬‬
‫הקטעים האמורים כלולים בתרגומי המדעי לאנגלית‪ ,‬שאני מקווה להשלימו כהלכתו עם האפאראטים המתבקשים‪.‬‬
‫אני מקווה אפוא שחבריי למחקר ימצאו בתרגום האנגלי את כל החסר כאן‪ ,‬ואילו באשר לתרגום זה‪ ,‬אני מקווה‬
‫שהפסדו המחקרי למעטים ייצא בשכרו הספרותי לרבים‪.‬‬
‫א‪.‬א‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫נספח ‪ :1‬תקציר האַ ְקלוּוָאיָה‬
‫עיקרה של האקלוואיה הוא מאבקי הירושה של הדור הבא‪ ,‬בניהם של סאסראר‪ ,‬הימאדרה ואומיז‪ .‬היא נפתחת בזמן‬
‫חופף לזמן הסיפור של קודמתה‪ ,‬ואף מעט מוקדם יותר‪ ,‬ר”ל לפני צאתו של קאשיוואן מסרד‪ .‬מצירוף הקטעים‬
‫השונים שיוחסו על ידי ריכטר לחיבור זה‪ ,‬ומהצלבת הנתונים הטקסטואליים עם סופה של הקאשיוואנה‪ ,‬ניתן‬
‫לשחזר חלקים ניכרים מהמשך עלילתה של הטאהיראקאווי באקלוואיה‪.‬‬
‫אמנם אין בידינו ידיעות ביחס להיקפה המקורי של הטאהיראקאווי‪ ,‬לנוסחיה השונים או להיסטוריה של הטקסט‪,‬‬
‫אולם ברי שהיצירה שבידינו אינה שלמה‪ ,‬ושהיה לה יותר מנוסח אחד‪ .‬היו שסברו כי שהממצאים שבידינו הם חלק‬
‫מתוך מחזור אפי רחב‪ ,‬ואמנם אין כל הוכחה לכך שעלילת הטאהיראקאווי מתחילה בסיפור שארין‪ ,‬וכשם שאינה‬
‫מסתיימת באיחודם של נידאד והימאדרה המסיים את הקאשיוואנה‪ ,‬אפשר שגם נמשכה מעבר לאיחודם ונצחונם של‬
‫ארשינדאר ונאסאל באקלוואיה‪.‬‬
‫אוסוז’ני וגאס סברו שהאקלוואיה היא אסופה של סיפורי המשך ונספחים‪ ,‬והצביעו על כך שלעיתים קרובות סגנונה‬
‫אינו אפי‪ ,‬והוא קרוב יותר לז’אנר של אגדת העם‪ .‬עם זאת‪ ,‬למרות הבדלים אפשריים בתולדות הטקסט כמו גם‬
‫בסגנון ובז’אנר‪ ,‬אין עוררין על כך שעלילת הקאשיוואנה נמשכת באקלוואיה‪ .‬אפשר שסיומה האבוד של‬
‫האקלוואיה נותר אף הוא פתוח מבחינה עלילתית‪ ,‬וכמו בקאשיוואנה‪ ,‬איננו כלל בבחינת סיום‪.‬‬
‫העלילה‪ :‬נידאד מתעברת מ ָראהי ויולדת את הימא ֶסה‪ ,‬בנה הבכור‪ ,‬כבנו ויורשו של הימאדרה‪ ,‬למרות שהבן‬
‫הצעיר‪ ,‬אַ ְרשינְדאר‪ ,‬הוא בנו הביולוגי‪ .‬לסאסראר נולדים לאחר מותו בן ושתי בנות‪ :‬אַנְגאווה‪ ,‬בנה של אשת ראהי‪,‬‬
‫פּיסא ְרני‪ ,‬בתה של שאנין‪ ,‬ונאסאל‪ ,‬בתה של אטאשה‪ .‬אטאשה שבה ומתעברת מאומיז אחיה‪ ,‬ויולדת לו את הנסיך‬
‫דיאַ ְשמה‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫כל הצאצאים גדלים כבנים ובנות חוקיים לאבותיהם הרשמיים‪ ,‬אך כפי שרומז כבר סיומה של‬
‫הקאשיוואנה‪ ,‬יורשי שושלות המלוכה בכל הארצות הנזכרות למעט ארפאן‪ ,‬הם יורשים מסופקים‪ .‬זהותו של אביהם‬
‫הביולוגי ידועה רק למעטים‪ ,‬ואף לא לנסיכים עצמם‪ ,‬שסוד לידתם הוא המכתיב את מהלך המאורעות העתיד לבוא‪.‬‬
‫שאלת הירושה היא סבוכה באמת‪ ,‬ואינה נראית כאפשרית להתרה‪ :‬על פי ניתוח היוחסין האמיתיים הימאסה הוא‬
‫יורשה החוקי של קוש‪ ,‬אנגאווה ‪ -‬יורשה של טאר‪ ,‬וארשינדאר ‪ -‬יורשה של סרד‪ .‬גם בהוזאן הירושה אינה עוברת‬
‫כחוק‪ ,‬ובזה אחר זה נרצחים ַשאם ובנו על מנת לפנות לדיאשמה את הדרך לכתר‪.‬‬
‫עד לטקס בגרותו של הימא ֶסה גדלים הנסיכים בהשגחתו של קאשיוואן‪ ,‬ומתרקמת ידידות בין ארשינדאר וגוּנאפּי ֶסה‬
‫בן רונאן‪ .‬כשהימאסה מגיע לגיל שמונה עשרה הוא מוכרז בחצר אביו כיורש העצר‪ .‬לחגיגות מגיעים גם קאשיוואן‪,‬‬
‫רוּאין ויאמיש‪ ,‬ולאחר הטקס הם מבקשים מהימאדרה רשות לסיים את תפקידם וללכת להרים כאבותיהם לפניהם‪.‬‬
‫כדרישת המנהג קאשיוואן משאיר אחריו את בנו‪ ,‬אקלווה‪ ,‬למלא את תפקידו‪ ,‬וכך נוהגים גם יאמיש ורואין‪.‬‬
‫הימאדרה מרשה להם לעזוב לאחר שהוא בוחן את יורשיהם‪“ :‬הנה הוכתר היום יורש לכס המלך; יבחנוהו אָ ְקלוּוָה‪,‬‬
‫‪97‬‬
‫גניאולוגיה זו אמנם אינה מוצהרת במפורש בטאהיראקאווי‪ ,‬אך היא נרמזת דיה בטקסט‪ ,‬ולמעשה בלעדיה עלילת האקלוואיה‬
‫היא חסרת מובן‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫ָפּאלאנְטאר וסא ְסיוּ”‪ .‬בני החכמים מונים את סימני מעלותיו ומהללים אותו‪ ,‬אף כי דבריו של אקלווה מטילים צל‬
‫מסוים על השבח הכללי‪“ :‬הן פעמי גורל מהדהדים בדבר הימאסה‪ ,‬כי סוד ניתן בעיבורו וסוד במיתתו”‪.‬‬
‫לבקשת המלך הם בוחנים גם את בנו הצעיר‪ ,‬והפעם משבית אקלווה את השמחה בדברים ברורים יותר‪:‬‬
‫“קל הוא מאחיו‪ ,‬אך לא נקל ממנו; רוחו נכונה ודברו אמת‪ ,‬אך לא שלום יביא לארץ‪ ,‬וכל העולמות ייחתו מפניו!”‬
‫קאשיוואן גוער בו‪ ,‬ואילו נידאד נחרדת‪ ,‬ומבקשת מהימאדרה להעביר את זכויות ייחוסה שלה לארשינדאר‪ ,‬להכריז‬
‫עליו כיורש לכתר טאר‪ ,‬ולשלוח אותו אל מחוץ לגבולות הממלכה‪ .‬הימאדרה חושש מקריאת תיגר מפורשת על‬
‫אטאשה ואומיז‪ ,‬והימאסה מתקומם כנגד שלילת זכויות הירושה שלו בטאר‪ .‬המריבה מחריפה‪ ,‬ובסופה יוצא‬
‫אַ ְרשינְדאר לקוש‪ ,‬עם קאשיוואן‪ ,‬יאמיש ורואין‪ ,‬מבלי שהוכרז רשמית כטוען לכתר טאר‪.‬‬
‫הימאסה ממהר אחרי העוזבים‪ ,‬מצהיר על אהבתו לאחיו‪ ,‬ושואל את קאשיוואן כמורו ומחנכו‪ ,‬אם שגה בכך‬
‫שהתעקש על זכותו לשני הכתרים‪ .‬קאשיוואן‪ ,‬שיודע את ייחוסו האמיתי‪ ,‬אינו מגלה דבר‪ ,‬ובתשובתו מצביע על‬
‫טבע המאורעות העתידים לבוא‪:‬‬
‫“הס הימא ֶסה‪ ,‬תמים הדרך! כי בכור הארץ האחת ‪ -‬צעיר הוא באחרת‪ ,‬ולא ייכון משפט שושלת בעידן הזה‪ ,‬כי אם‬
‫משפט טאהירה לבדו”‪.‬‬
‫קאשיוואן משאיר את ארשינדאר בחצרו של ראהי‪ ,‬וטרם עזיבתו הוא מתנבא על גורל הארץ ‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫בינתיים גדלה נאסאל‪ ,‬והשמועה על יופיה עוברת בכל הארץ‪ .‬אומיז רוצה להשיא אותה על פי מנהג הוזאן לשאם‪,‬‬
‫אחיו‪ ,‬אבל אטאשה מתנגדת לשידוך בתירוץ שנאסאל עדיין לא בגרה‪ .‬בהמשך הוויכוח היא מגלה את מניעיה‬
‫האמיתיים‪ ,‬שהם החשש ממלחמת ירושה כוללת‪.‬‬
‫‘אמר אומיז‪:‬‬
‫“אם לא הבשיל פריה עדיין‪ ,‬בלי ספק יבשיל עד מהרה‪ .‬הלא מלאו כבר עגבותיה‪ ,‬ירכיה התעגלו בקימורי תשוקה‪,‬‬
‫וכבדו שדיה בשלים לחשק; עין כל גבר נשבתה בחמודות נאסאל”‪.‬‬
‫אמרה אטאשה‪:‬‬
‫“רק להרף נחה חרב‪ ,‬למראית העין שעצלה מראות‪,‬‬
‫אך עננים של דם ראיתי בפאתי מזרח!‬
‫נמתין עד כי יבשיל הפרי‪ ,‬ואל יימר לטועמיו; כי אם לא נחשה עתה ונשיאנה כמשפט לאחינו שאם‪ ,‬יילחמו‬
‫הנסיכים על ירושת אמטאר”‪.‬‬
‫כשנאסאל מגיעה לגיל שש‪-‬עשרה וזרם המחזרים הולך וגובר‪ ,‬מרחמת אטאשה על בתה‪ ,‬וחוששת מנקמת לאהיני‪.‬‬
‫היא מסכימה לנישואין‪ ,‬אבל חוזרת על אזהרתה‪ ,‬ומציעה פתרון‪:‬‬
‫“נוציא נא קול בארץ ]‪ [...‬ויתחרו על יד‪-‬נאסאל כל בחור וטוב מבני האצילים; אך למנצח יכרתו את בריתם בנדר‪,‬‬
‫כי אם יקום עליו אחד‪ ,‬יעזרוהו כל השאר כמצות נדרם”‪.‬‬
‫‪ 98‬דברי הנבואה כמעט זהים לאלה המופיעים בסופה של הקאשיוואנה )ור’ להלן(‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫התחרות מוכרזת‪ ,‬וכל המלכים והנסיכים‪ ,‬שבעים איש במספר‪ ,‬מגיעים לאמטאר בתקוה לזכות בנסיכה‪ .‬בין הבאים‬
‫נמצאים גם המלך שאם‪ ,‬הימאסה וארשינדאר נסיכי סרד‪ ,‬אנגאווה‪ ,‬אַנְגָה וקאסוּ‪ ,‬נסיכי קוש‪ ,‬גונאפּי ֶסה נסיך ארפאן‪,‬‬
‫הייאראם בן ניהאת‪ ,‬וכן אָ ְרדאניש בן האנה ואוּגְ ָרה בן אראש עם קהל רב של אצילים פחותים מהם במעלה‪.‬‬
‫בטקס הפתיחה אטאשה מציגה את הפרס‪ :‬נאסאל מופיעה‪ ,‬ויופיה מכה בתדהמה את האצילים‪ .‬אולם כשמבטה נח על‬
‫ארשינדאר‪ ,‬היא מתאהבת בו‪ .‬אטאשה משביעה את המתחרים לבוא לעזרת המנצח במקרה שמישהו מהם יפר את‬
‫הברית ויתקוף אותו לאחר מכן‪ ,‬והם עושים כבקשתה‪ .‬כשמסתיימות ההשבעות מנסך אומיז לאלים ומכריז על‬
‫התחלת התחרויות‪.‬‬
‫הבוקר הראשון של התחרויות נפתח במרוץ מרכבות סביב חומות העיר‪ .‬זוהי תחרות המצריכה מהירות וסיבולת‪,‬‬
‫אך מעל לכל סוסים טובים‪“ :‬רמכים בני יחס שגזעם אציל‪ ,‬בוטשי פרסות וצוהלים‪ ,‬כי קצרה רוחם לדהר”‪ .‬במלים‬
‫אחרות‪ ,‬התחרות הראשונה שבה אמורים לנצח “המהירים שבגברים” נותנת למעשה יתרון למיוחסים שבמתחרים‪,‬‬
‫שידם משגת להחזיק בסוסים משובחים המסוגלים לעמוד במאמץ הנדרש‪ .‬כך אמנם קורה‪ ,‬ובהקפה התשיעית‬
‫והאחרונה נותרים בתחרות מלבד הנסיכים רק אוגרה והייאראם‪ .‬על התחרות מעיב אסון‪ ,‬כשלפתע בסיבוב השביעי‬
‫ַשאם נופל מת במרכבתו ‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫בבוקר היום השני פונה אטאשה לשמונת המתחרים שנותרו‪ ,‬ומכריזה על התחרות שתכריע ביניהם‪.‬‬
‫‘אמרה אטאשה‪:‬‬
‫“זריזים לנחול את נצחונכם השכמתם גם הבוקר‪ ,‬אך לא בחיפזון יוכרע היום! שמעו את חידתי‪ ,‬נסיכי הארץ‪,‬‬
‫ופתרוה לי בחכמת ליבכם‪:‬‬
‫‘ ִמ ַתּ ְחתִּיּוֹת הָאָרֶץ עַד ִכּפַּת ָשׁ ַמיִם‬
‫נוֹשׂא לֹא‪-‬כלוּם וְכל‪.‬‬
‫עוֹמֵד ֲאנִי‪ ,‬אַ ְך לא נִ ְר ֶאה ָל ַעיִן‪ֵ ,‬‬
‫ִמ ָדּתִי ִמדַּת אֵינְסוֹף‪ ,‬וּלְקוֹמַת גּוּפִי אֵין קֵץ‪:‬‬
‫לֹא ָבּ ָשׂר הוּא וְלא עֵץ‪ ,‬לא ֶאבֶן‪ ,‬לא ַמ ֶתּכֶת‪.‬‬
‫ְסבִיבִי רַק ַהתְּמוּרָה מוֹ ֶלכֶת‪ ,‬אַ ְך ָעלַי אֵין לָהּ שלטון’‪.‬‬
‫לכו נא נבוני הלב‪ ,‬ועם ערב שובו‪ ,‬ודבּרו דברכם”‪.‬‬
‫החידה משאירה את הנסיכים אובדי עצות‪ ,‬והם מתפזרים להרהר בה‪ .‬נאסאל‪ ,‬החוששת לתוצאות התחרות‪ ,‬הולכת‬
‫אל מקדש לאהיני ושרה לפניה את ‘שיר אש התשוקה’‬
‫‪100‬‬
‫היא פוגשת שם בשאנין‪ ,‬מתוודה באוזניה על אהבתה‪,‬‬
‫ומבקשת עזרה‪ .‬שאנין מעודדת אותה לבטוח בחסדי לאהיני‪ ,‬ושולחת את בתה פּיסא ְרני אל אוהלו של ארשינדאר‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫העלילה מחשידה את אטאשה במעשה‪ ,‬בכך שהיא מרמזת על זהותם של הנשכרים מסילוקו של שאם‪ :‬דיאשמה‪ ,‬שנשלח‬
‫להוזאן לשמש כעוצר‪ ,‬רוצח את בנו הקטן של שאם ולוקח לעצמו את המלוכה‪ .‬חשד זה מקבל חיזוק בהמשך‪ ,‬בדברים המפורשים‬
‫כמעט שמטיח אקלווה באטאשה‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫ר’ נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫‘אמרה פיסארני‪:‬‬
‫“גיבור שלב נאסאל הומה לו‪ ,‬על מה תקדיר בשרעפיך? הן איתך לאהיני‪ ,‬וזה דברה אליך‪ :‬צא ולך אחר אטאשה‪,‬‬
‫ומצא את פשר חידתה”‪.‬‬
‫בשעה שפיסארני ממלאת את שליחותה‪ ,‬היא פוגשת בגונאפיסה‪ ,‬והשניים מתאהבים‪ .‬הם מתעלסים באהבים‪ ,‬אך‬
‫למרות אהבתה היא דוחה את הצעותיו של גונאפיסה מכיוון שאינה רוצה להיות לפילגש‪ ,‬ואילו מוצאה אינו מאפשר‬
‫לה להינשא לו‪.‬‬
‫בינתיים מתייעץ הימאסה עם יועצו‪ ,‬אקלווה‪ ,‬וזה עולה למקדש אמנאת לבקש מן האלים את פתרון החידה‪ .‬בעודו‬
‫עומד שם הוא רואה את אטאשה‪ ,‬נכנסת למקדש מן הפשפש הצפוני‪ ,‬אך אינו מבחין בארשינדאר שעקב אחריה‬
‫והתחבא מאחורי העמוד המזרחי‪ .‬אטאשה שקועה בענייניה ואינה ערה לאף אחד מהם‪ .‬היא דוקרת את אצבעה‪,‬‬
‫מנסכת מן הדם לאלה ניזומה‪ ,‬ומבקשת ממנה לשלוח אליה את ‘בנותיה’ לעזרה‪:‬‬
‫“שלחי אותן ותעלינה‪ ,‬בנות‪-‬בלי‪-‬דמות משחרות ל ֶטרף‪,‬‬
‫מראית שולל ופחד שווא‪ ,‬בגידת סתרים‪ ,‬מ ְרמת אוהב‬
‫ותאוות דמי אופל שלא קוֹראה בשם!‬
‫אליי‪ ,‬אליי‪ ,‬חוכמת הרעל וחמלת החבל;‬
‫אליי‪ ,‬יד מוות חרישית‪ ,‬רואה ולא נראית!”‬
‫אטאשה אינה מפרשת את מטרתה‪ ,‬אבל אקלווה מזדעדע למשמע ההשבעה האפלה עם כל המשתמע ממנה‪ .‬הוא‬
‫יוצא ממחבואו‪ ,‬מאשים את אטאשה במותו של שאם‪ ,‬ומקלל אותה במלים בוטות ביותר‪ .‬אולם אטאשה אינה מאבדת‬
‫את שלוותה‪ ,‬פונה אליו בזלזול מופגן ומוכיחה אותו על צדקנותו‪:‬‬
‫“האין זה אקלווה הגא‪ ,‬בנו של קאשיוואן? רק גאוה כיסתה עיניך‪ ,‬וצדקתך מלאה דמים; אבל אני‪ ,‬שלום ביקשתי‪,‬‬
‫מוות שחיים יצמיח‪ ,‬וישגו בברכתו חמשת העמים”‪.‬‬
‫לאחר חילופי דברים ביניהם‪ ,‬שבמהלכם מתגלה לארשינדאר סוד ייחוסו האמיתי וייחוסם של הימאסה‪ ,‬אנגאווה‬
‫ופיסארני‪ ,‬קוטעת אטאשה את השיחה בבוז‪:‬‬
‫“החרש נא‪ ,‬אקלווה הנחפז למלל! שוב אל משכנות אביך‪ ,‬ולמד אם אך תוכל!‬
‫‪101‬‬
‫כי שירתך שירת עילגים וחוכמתך‬
‫חוכמת קטן‪ ,‬משורר עוּל‪-‬דעת! דום עד אם תרחיק לראות מעל מראית הרגע‪ ,‬ותקודש כדת במסתורי טאהירה”‪.‬‬
‫אקלווה משתתק‪ ,‬ומסתלק מן המקום‪ .‬הוא חוזר אל הימאסה ומורה לו מה יענה על חידתה של אטאשה‪ ,‬אבל דבריה‬
‫בוערים בליבו וטורדים את מנוחתו‪ .‬אטאשה גם היא מסיימת את מעשיה במקדש והולכת לדרכה‪ .‬ארשינדאר נשאר‬
‫במקדש לבדו‪ ,‬מתפלל ומוחיל לתשובה עד שזו מתגלה לו לפני רדת הערב‪ .‬הוא חוזר למשכנו‪ ,‬וממהר לצאת עם‬
‫‪101‬‬
‫“ולמד אם אך תוכל”‪ :‬משחק מלים לשמו של אקלווה )מ‪ ,aklu -‬מלומד(‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫גונאפיסה אל אולם האספה‪ .‬גונאפיסה מספר לו בצער על אהבתו חסרת התקוה לפיסארני‪ ,‬אך ארשינדאר מגלה לו‬
‫את סוד מוצאה כפי ששמעו מפי אטאשה‪.‬‬
‫המתחרים והקהל מתכנסים לפני אטאשה וחכמי אמטאר‪ ,‬והימאסה משמיע את פתרונו לחידה‪ ,‬כפי שהורה לו‬
‫אקלווה‪:‬‬
‫‘אמר הימאסה‪:‬‬
‫“ ִשׁנּוּי הוּא ְשׁמי‪ ,‬וּבְכוחִי יתמידוּ ֲחלִיפוֹת ַהזְּמַן;‬
‫נוֹשׂא אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת‪.‬‬
‫פּוֹעֵם ֲאנִי בֵּין יֵשׁ לְאַין‪ֵ ,‬‬
‫ְסבִיבִי סוֹבֵב גַּ ְלגַּל טאהירה‪ ,‬וְגוֹרָלוֹת יְסועֲרוּ בּוֹ;‬
‫ַבּכּל ידי מוֹשׁלת‪ֲ ,‬אבָל ְבּעֵין ַהנֶּצַח ִאוָּתֵר בּלי שונִי‪:‬‬
‫ְבּלֵב ַהסְּערה ְבּלִי נוֹ ַע‪ ,‬על ָמוֶת וְ ֻה ֶלּדֶת אַבִּיטָה ְכּ ֶאחָד”’‪.‬‬
‫החכמים מעיינים בתשובתו ושתיקה משתררת באולם‪ ,‬אבל אטאשה אינה מתייחסת לדברים‪ ,‬ושואלת אם יש‬
‫תשובה אחרת‪ .‬ארשינדאר קם ומשמיע את תשובתו‪:‬‬
‫‘אמר ארשינדאר‪:‬‬
‫ִשׁענֶת כּל העוֹלמוֹת!‬
‫“עַמּוּד אמנאת אני‪ :‬רֵיק מִכּל‪ָ ,‬מלֵא בְּכל‪ ,‬מ ְ‬
‫עוֹלֶה ֲאנִי ְבּכַף טאהירה בֵּין עומֶק ְלבֵין גּובַהּ‪,‬‬
‫ִשׁמֵי אֵין ֵחקֶר;‬
‫ִמתְּהוֹם הָאָרֶץ אֶל הַצֹּהַר‪ ,‬וַעַד ל ְ‬
‫ַשּׁנּוּי ַעצְמוֹ‪ֶ ,‬שׁ ְבּלִי ִשׁנּוּי ַקיָּם ָלעַד!‬
‫ֲאנִי הוּא ה ִ‬
‫ִמ ִמּזְרָח לִי שי ַהאבּאן‪ִ ,‬מ ַמּ ֲערָב לִי יאהוּ; ניזוּ ָמה ִמצָּפוֹן‪ ,‬וּ ִמדָּרוֹם ָלאהיני ‪-‬‬
‫רשינְ ַדאר נוֹ ֲעדָה נאסאל‪ ,‬ולנאסאל ‪ -‬ארשינדאר”’‪.‬‬
‫ֲשׁר יָעִידוּ ְכּ ֶאחָד כִּי לאַ ִ‬
‫אֶ‬
‫אטאשה מקבלת את שני הפתרונות‪ ,‬אך לא בשווה‪ .‬היא מהללת את תשובתו של ארשינדאר‪ ,‬כי “ליבו פקוח‬
‫ותשוקתו דרוכה”‪ ,‬ומגנה את זו של הימאסה‪“ ,‬אשר הרבה פותרה לחשוב בה‪ [...] .‬כי לא יאה לבן מלכים לדבר בלי‬
‫יצר גבר”‪.‬‬
‫אומיז מכריז על יום תחרות נוסף‪ ,‬שבו יתייצבו השניים לדו‪-‬קרב לפני במת יאהו על ראש אמנאת‪ .‬נאסאל שומעת‪,‬‬
‫מתעלפת מחרדה ונלקחת לחדריה‪ .‬אולם אטאשה מתנגדת לדברי אומיז‪ :‬קשר הנישואין בין הוזאן וסרד אמנם עולה‬
‫בקנה אחד עם תוכניותיה‪ ,‬אבל היא חוששת ממלחמה כוללת שיגרור מותו של אחד מן האחים‪ .‬היא מנסה למנוע‬
‫זאת‪ ,‬ומציעה הכרעה אחרת‪.‬‬
‫‘אמרה אטאשה‪:‬‬
‫“אל יאבד איש מן השניים‪ ,‬פן את אחיו תרדוף ניזומה‪ ,‬ותישחת הארץ! אל תכריע חרב‪ ,‬כי אם משפט הלב!”’‬
‫‪105‬‬
‫אומיז מקבל את הצעתה‪ ,‬והם שולחים להביא את נאסאל אל אולם האספה‪ ,‬אבל איש אינו מצליח להעיר את נאסאל‬
‫מעלפונה‪ .‬אטאשה מפזרת את ההתכנסות עד ליום המחרת‪ ,‬וקוראת אליה את שאנין‪.‬‬
‫*‬
‫בנקודה זו נקטעת עלילתה המרכזית של האקלוואיה‪ ,‬והטקסט שהגיע לידינו אינו מספק יותר מרמזים ביחס‬
‫להמשכה‪ .‬השלם שבקטעים הנוספים ששרדו הוא קטע המספר על שיבתו של אקלווה אל הרי הזאד‪ ,‬חיפושיו אחרי‬
‫קאשיוואן‪ ,‬והתקדשותו המחודשת לתפקידו בהדרכת אביו‪ .‬הטקס‬
‫נושא מאפיינים שאמאניסטיים‪ ,‬וכולל‬
‫ויזואליזציה של היטרפות‪ ,‬שלבי מוות שונים‪ ,‬ירידה לעולם הצל‪ ,‬התגלמות מחדש בגוף‪ ,‬ולבסוף התגלות והדרכה‬
‫אלוהית‪.‬‬
‫קטע אחר‪ ,‬שבו מקוננות נידאד ונאסאל על ארשינדאר‪ ,‬מכיל את ‘שיר הדם’‪ ,‬וקושר בכך את קינתן עם קינת‬
‫אופאלי ולאהיני על האל שיהאבאן‬
‫‪102‬‬
‫נסיבות מותו של ארשינדאר אינן מפורשות בקטע ששרד‪ ,‬למעט ההקשר‬
‫המיתולוגי המרמז על מוות אלים בקרב‪.‬‬
‫קטעים אלה שייכים בבירור להמשכה של האקלוואיה‪ ,‬אך אינם שופכים כל אור נוסף על סופה של תחרות‬
‫המחזרים וירושת אמטאר‪ .‬עם זאת‪ ,‬שני טורים חידתיים שמשמיע קאשיוואן בסוף הקאשיוואנה ושוב בראשית‬
‫האקלוואיה‪ ,‬הם אולי המפתח לעלילת האקלוואיה כולה‪ ,‬ויש בהם כדי לשפוך מעט אור על סופה האבוד‪:‬‬
‫“אחות ואח יירשו אחות ואח‪,‬‬
‫וכפליים כך ייכון דם שושלת טאר”‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫משמעותם של דברי הנבואה נותרת שם סתומה למדיי‪ ,‬ונראה שהיא ניתנת לפתרון רק מתוך המשך עלילתה‬
‫המשוער של האקלוואיה‪ 104 :‬בקאשיוואנה הדברים מופנים לאטאשה‪ ,‬ועל כן ניתן להניח שהם מתייחסים אליה ואל‬
‫אומיז אחיה‪ ,‬שירושתם תיפול בידי אחות ואח אחרים‪ .‬אך מי הם אותם אחות ואח? על פי ניתוח אילן היוחסין‬
‫המועמדים היחידים לקשר כזה הם בניו ובנותיו של סאסראר‪ :‬נאסאל‪ ,‬פיסארני ואנגאווה‪ .‬אולם מהלך העלילה אינו‬
‫מאשש אפשרות כזו‪ .‬נראה יותר ש”משפט הלב” מביא בסופו של דבר לנישואי נאסאל לארשינדאר‪ .‬יש לשער‬
‫אפוא שהאח והאחות האמורים הם נידאד וסאסראר‪ ,‬שאינם יורשים את אטאשה ואומיז במישרין‪ ,‬אלא דרך‬
‫צאצאיהם‪ :‬ארשינדאר בן נידאד ונאסאל בת סאסראר‪ .‬המחותנים‪ ,‬הימאדרה מזה ואומיז מזה‪ ,‬מייצגים את שתי‬
‫הממלכות העיקריות‪ ,‬סרד והוזאן‪ ,‬שהשלום ביניהן הוא הערובה לשלום הארץ‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫ר’ נספח ‪ :2‬שירת הענקים‪.‬‬
‫‪ 103‬על פי הטור “וכפליים כך ייכון דם שושלת טאר” הסיק קראוזה‪ ,‬שארשינדאר ונאסאל יורשים גם את סרד‪ ,‬אך אין לכך סימוכין בטקסט‪,‬‬
‫וההיגד כשלעצמו ניתן להתפרש ביתר בהירות בכך שזיווגם הוא כפל דם של שושלת טאר )ובסך הכל ‘חצי דמם’‪ ,‬לעומת רבע של הוזאן‬
‫ורבע של סרד(‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫על יסוד זה היו שהצביעו על טורים אלה כעל אינטרפולציה בטקסט של הקאשיוואנה‪ ,‬אולם קטע זה‪ ,‬עם כל חשיבותו‪ ,‬הוא‬
‫אחד מרבים שמשמעותם מתבהרת רק באקלוואיה‪ ,‬ועל כן סבירה יותר הטענה שיש לראות בשני החיבורים מיקשה עלילתית אחד‪.‬‬
‫‪106‬‬
‫נספח ‪“ :2‬שירת הענקים”‬
‫השירים שלהלן‪ ,‬הלקוחים מתוך האקלוואיה‪ ,‬קשורים בעלילתם לקטעים מ”שירת הענקים” המופיעים גם‬
‫בקאשיוואנה‪ ,‬אך בניגוד להם‪ ,‬שירים אלה אינם אפיים באופיים‪.‬‬
‫בעלילתו המשוערת של המיתוס מסופר על מאבק שניטש בין הענקים לבין האלים בעידן קדום של הארץ‪ .‬בראשית‬
‫המאבק גוברים הענקים בהנהגתו של אזאד‪ :‬הם שובים כמה מן האלים וביניהם יאהו במערה תת‪-‬קרקעית‪ ,‬שמים‬
‫מארב לאל שיהאבאן‪ ,‬מצליחים להורגו‪ ,‬ושותים את דמו‪ .‬התוצאה היא השבתת הסדר הטבעי ומשבר קוסמי‪ :‬השמש‬
‫מתה‪ ,‬הגשם )יאהו( נכלא‪ ,‬ובני האדם משמשים טרף לענקים‪.‬‬
‫אולם בכך לא תם המאבק‪ .‬האלה ניזומה משיבה את שיהאבאן לתחייה‪ ,‬והוא משמיד את הענקים בחיציו‪ .‬הסדר‬
‫הטבעי חוזר לתיקונו‪ ,‬אך מעתה באופן מחזורי‪ :‬השמש שב ושוקע כל ערב‪ ,‬מת וקם לתחייה‪ ,‬ואילו הגשם שב‬
‫ו’נכלא’ מדי קיץ‪ ,‬ומגיח לעולם מדי חורף‪.‬‬
‫ב”שיר הדם” תשוקה‪ ,‬צער ומוות כרוכים יחד ברצח פולחני חוזר ובסעודה קניבלית שגם האלים נוטלים בה חלק‪.‬‬
‫ההקשר והמובן הפולחניים של הטקסט אינם ידועים לנו‪ .‬מיתוסים מקבילים של קורבן אלוהי הקשור בסדר‬
‫הקוסמי מצויים בדתות האזור ‪ -‬באיראן‪ ,‬בהודו ובסין ‪ -‬אך ספק אם יש במקבילות אלה‪ ,‬שהקשרן הדתי שונה‬
‫בעליל‪ ,‬משום הסבר מניח את הדעת‪ .‬השיר מדבר מתוך מבט סינכרוני‪ ,‬שבו עבר הווה ועתיד נוכחים בבת אחת‬
‫כמחזור התרחשויות שמחוץ לזמן‪ .‬לעומתו “שיר אש התשוקה” מעוגן בנקודת זמן ברורה של עלילת המיתוס‪ :‬זהו‬
‫שיר הגעגועים והפרידה ששרה לאהיני לאחיה‪-‬אהובה‪ ,‬שיהאבאן‪ ,‬בטרם צאתו למערב‪.‬‬
‫“שיר הדם” הוא שיר קינה‪ ,‬אך בה בעת הוא מגולל גם את עלילת המיתוס‪ .‬על רקע הטון והקצב האלגיים‪ ,‬הדיבור‬
‫הישיר אל גיבור העלילה משיג אפקט דרמטי יחיד במינו‪ .‬כדי להעריך אפקט זה במלואו‪ ,‬יש לזכור שסביר ביותר‬
‫שהקינה הושרה בחג דתי כלשהו )ואולי ב”חג השמש” הנזכר בטקסט(‪ :‬הדיבור הישיר מפי דובר בלתי מזוהה‪ ,‬שעל‬
‫כן עשוי להיות כל אחד‪ ,‬הנכיח את הדראמה ויצר אצל אומרי השיר תחושה של השתתפות בפועל באירועים‬
‫המיתיים‪ .‬הטאהיראקאווי עצמה מדגימה את פוטנציאל ההזדהות הזה‪ ,‬כאשר אטאשה משלבת בדברי הקינה שלה על‬
‫סאסראר אלוזיה לשיר הדם‪ ,‬ובכך מזהה את סיפור מותו של סאסראר כהתגלמות או מטונימיה של המיתוס על מות‬
‫השמש‪“ :‬אנה פנית‪ ,‬שמש הארץ? \ אנה פנית‪ ,‬גיבור הטארהא?”‪ .‬באקלוואיה ההקשר הקונוטאטיבי ברור עוד‬
‫יותר‪ :‬נידאד ונאסאל שרות את הקינה‪ ,‬כפי שהיא במקורה‪ ,‬לארשינדאר‪ ,‬שהוא בנה של האחת ובעלה ובן‪-‬דודתה‬
‫של האחרת‪.‬‬
‫אותו דיבור ישיר חוזר גם “בשיר אש התשוקה” המושר בפי נאסאל לארשינדאר‪ .‬בשיר הדוברת מזוהה כאלה‬
‫לאהיני‪ ,‬אחותו‪-‬אהובתו של שיהאבאן המת‪ ,‬אך שוב‪ ,‬התוכן הוא אנושי‪-‬אוניברסאלי‪ .‬גם שיר זה מופיע כשהוא‬
‫משויך לנסיבות אחרות ומרחיב את משמעותן‪ ,‬בדבריה של נידאד אל אחיה בקאשיוואנה‪ ,‬שהם פאראפראזה‬
‫מובהקת שלו‪“ :‬אל תירא‪ ,‬אחי‪ ,‬כי לא אכביד עליך! כסחף הנישא במי הדראפנה‪ ,‬כנוצה ברוח‪ ,‬כן אתלוה אליך‬
‫באשר תלך; כצל השט אחר ענן‪ ,‬כבבואת דוגית על מים‪ ,‬כן אלך בעקבותיך; קחני נא אתך!”‬
‫‪107‬‬
‫שׁיר ַהדָּם‬
‫ִ‬
‫‪Yśarşikavvi‬‬
‫אָנָה ָפּנִית‪ ,‬מְאוֹר הָאָרֶץ?‬
‫אָנָה ָפּנִית‪ ,‬נוֹצֵר הָאָדָם?‬
‫אֶל ְקצֵה ַמ ֲערָב אַל ֵתּ ֵל ְך‪ ,‬אֵל זוֹהֵר;‬
‫ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב יֶ ֶארְבוּ שׂוֹנְאֶי ָך‪,‬‬
‫ִשּׁ ֵפ ְך אוֹ ְר ָך‪.‬‬
‫ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב י ָ‬
‫ִשׁ ַפּ ְך ָדּ ְמ ָך‪.‬‬
‫יָאהוּ ִהבִּיט‪ :‬נ ְ‬
‫ִשׁ ַפּ ְך ָדּ ְמ ָך‪.‬‬
‫לאהיני ִהבִּיטָה‪ :‬נ ְ‬
‫ָשׂ ְמחָה אֵם ֲענָק‪ָ ,‬בּ ְכתָה אוֹ ָפּא ִלי‪:‬‬
‫ִשׁתֶּה‪,‬‬
‫כִּי ָשׁתוּ ְבּנֵי אָזָאד אֶת ָדּ ְמ ָך ַבּמּ ְ‬
‫ָלגַם ָה ֲענָק אֶת יֵינְ ָך ַבּ ֻקּ ַבּעַת‪.‬‬
‫ְכּ ֵרעִים ָצחֲקוּ וְ ֵהרִיעוּ הֵידָד‬
‫עֵת ֻק ַבּעַת ָדּמֶי ָך ֶה ְחלִיפָה יַָדיִם;‬
‫אַ ְך עִם ַשׁחַר שׁוּב ַק ְמ ָתּ ְבּ ַלחַשׁ נִיזוּ ָמה‬
‫ִשּׁחַת ָעלִי ָת‪ָ ,‬ר ַד ְפ ָתּ עַד ֶערֶב‪,‬‬
‫מַ‬
‫ִשׁ ַלּ ְח ָתּ ִחצֶּי ָך ָבּרִבּוֹא ְבּנֵי אַזָאד‪.‬‬
‫רַנּוּ ֵאלִים‪ָ ,‬בּ ְכתָה אוּקוּ ְרלוּ‪,‬‬
‫עֵת גָּ ְברָה יְָד ָך וְאָבְדוּ ֲענָקִים;‬
‫רַנּוּ ֵאלִים עַד ִבּ ְקצֵה ַמ ֲערָב‬
‫ַלחַשׁ פַּג ֵמ ֲא ָברֶי ָך‪ ,‬נִ ְפעֲרוּ ְפּ ָצעֶי ָך;‬
‫שׁוּב אֶל ַתּ ְחתִּיּוֹת ֵתּרֵד‪.‬‬
‫ִשׁתֶּה‪,‬‬
‫אָז ָשׁתוּ ְבּנֵי ֵאלִים ִמ ָדּ ְמ ָך ַבּמּ ְ‬
‫ָלגְמוּ ֵאלִים ִמיֵּינְ ָך ַבּ ֻקּ ַבּעַת‪.‬‬
‫אוֹ ָפּא ִלי ָבּ ְכתָה‪ ,‬גַּם הִיא ָשׁ ְתתָה‪:‬‬
‫אַיֵּהוּ ְבּנֵי‪ ,‬הָאַדִּיר ָבּ ֵאלִים?‬
‫]‪[...‬‬
‫ָל ִהינִי ָבּ ְכתָה‪ ,‬גַּם הִיא ָשׁ ְתתָה‪:‬‬
‫ַשּׂעִיר?‬
‫אֵי ַהגֶּבֶר‪ ,‬יֹאכַל ִמ ִפּ ְריִי ה ָ‬
‫ִשׁתֶּה וְ ֵהסִיחוּ‪,‬‬
‫עַד בֹּקֶר ָשׁתוּ ַבּמּ ְ‬
‫אֹכַל אֶת ַהגֶּבֶר‪ ,‬אֹ ַכל אֶת ַהבֵּן‪,‬‬
‫ִשׁתֵּה ָה ֲענָק‪.‬‬
‫אַל יִָפּקֵד מְקוֹמִי ְבּמ ְ‬
‫‪108‬‬
‫שׁיר אֵשׁ‪ַ -‬התְּשׁוּקָה‬
‫ִ‬
‫‪Enkalśinporkavvi‬‬
‫ַכּ ַסּחַף ְבּמֵימֵי ַה ְדּ ַרא ְפנָה‪ְ ,‬כּ ָעלֶה בָּרוּ ַח‪,‬‬
‫ֲשׁר ֵתּ ֵל ְך;‬
‫יִ ָקּ ֵחנִי גּוֹ ָר ְל ָך ַבּא ֶ‬
‫ַשּׁמֶשׁ‪,‬‬
‫ַכּ ְל ָבנָה ַהנְּמוֹגָה ַבּעֲלוֹת ה ֶ‬
‫לוּ אֶמּוֹג ְבּזָ ָה ְר ָך‪ֵ ,‬אל עוֹלֶה ָבּאֵשׁ!‬
‫ְשׂר ַהזֶּבַח‪:‬‬
‫ָק ֵחנִי נָא ֵאלֶי ָך‪ָ ,‬כּאֵשׁ אֶת בּ ַ‬
‫כִּי אֵין לִי ֵשׁם זוּלַת ִשׁ ְמ ָך‪,‬‬
‫וְלֹא ַחיִּים ֶאלָּא ַחיֶּי ָך‪ ,‬אֵשׁ תְּשׁוּקַת ִלבִּי!‬
‫ְשׁפֹ ְך אוֹ ְר ָך וְ ֶא ְתגַּלֶּה‪ ,‬אֱסֹף אוֹ ְר ָך ‪ -‬אֵינֶנִּי‪:‬‬
‫ְכּבָבוּאַת דּוּגִית ַבּ ַמּיִם‪ְ ,‬כּצֵל ָענָן עוֹבֵר‪,‬‬
‫ֲשׁר ֵתּ ֵל ְך‪.‬‬
‫ֵא ֵל ְך נָא אַ ֲחרֶי ָך ְבּכָל א ֶ‬
‫הערות לשמות הנזכרים בטקסט‪:‬‬
‫אוּקוּ ְרלוּ‪ :‬שמה של “אם הענק” )מ‪ ,ukkur-lu-‬חיית פרא(‪ .‬מוזכרת בקאשיוואנה כאלת יערות‪.‬‬
‫אוֹ ָפּא ִלי‪ :‬אמם של שיהאבּאן ולאהיני )מ‪ ,oppal-‬פרח הלוטוס‪ ,‬וקבוצת כוכבי הידרה הקרויה על שמו ונצפית בדרום מזרח‬
‫השמיים(‪.‬‬
‫‪109‬‬
‫נספח ‪ :3‬המחקר הספרותי‬
‫לאור תולדותיו של חקר הטקסט אין פלא שלא חוקרי ספרות אלא חוקרי השפה הם שעיינו עיונים הראשונים‬
‫בהיבטיו הספרותיים של שיר טאהירה‪ .‬אופייני לכך הוא מחקרו הבסיסי והחשוב של מנפרד שטנצלר ‪ , 105‬שנסב על‬
‫המטריקה והפרוזודיה של שיר טאהירה‪ ,‬אך נמנע ככל שיכול מלעסוק בתוכן העלילה עצמו – עיסוק שעד שנות‬
‫השישים שום חוקר ראוי לשמו לא היה פונה לעסוק בו בדיעה צלולה‪.‬‬
‫שטנצלר מצא שהיצירה כולה בנויה על יחידות משקל קבועות בנות ארבע הטעמות ובנות שלוש‬
‫הטעמות ‪. 106‬‬
‫בלי‬
‫קשר לסוגן של יחידות אלה‪ ,‬טורי השירים שבטקסט עשויים תמיד מיחידה משקלית אחת או משתיים‪ .‬שילוביהן של‬
‫אלה עשויים להיות פשוטים או גם מורכבים ביותר‪ ,‬והם אלה המעצבים את קצב הדיבור והעלילה‪.‬‬
‫הוא כינה את היחידה בת ארבע ההטעמות 'היחידה היציבה' ואת היחידה בת שלוש ההטעמות 'היחידה הנעה'‪.‬‬
‫היחידה היציבה‪ ,‬גרס שטנצלר‪ ,‬היא תמיד שלמה ובלתי תלויה‪ :‬מספר חזרות רצופות של היחידה היציבה יוצרת‬
‫תחושת שגב ועוצמה‪ ,‬אבל שום שיר ארוך אינו יכול להכיל יחידות יציבות בלבד מחמת המונוטוניות שמשרה‬
‫הצטברותן‪ .‬כך‪ ,‬כפי שניתן לצפות‪ ,‬בשירת העלילה האפית רווחת היחידה היציבה‪ ,‬בת ארבע ההטעמות‪ ,‬ואילו‬
‫היחידה הנעה‪ ,‬בת שלוש ההטעמות‪ ,‬משמשת כסוגר להיגד או לתמונת עלילה‪:‬‬
‫שוּ ָבה ֵה ָר ֶאה ְשׂ ֵדה נצח‪ / ,‬אשר קם בו אח אל אח‪,‬‬
‫]‪[4,4‬‬
‫עת נערכו חילות אדם ‪ /‬ואלים עלו ַל ֶקּטל!‬
‫]‪[4,4‬‬
‫עם שחר גיבורים ָמ ֵלא ָת‪ / ,‬עם שחר התראו ָפּנים;‬
‫]‪[4,4‬‬
‫ֵאלים מגאון שבתם ‪ /‬יָרדו אל שׂדה אַ ְמ ָטאר!‬
‫]‪[3,3‬‬
‫סגירה זו היא הדורה‪ ,‬ממותנת וארוכה‪ ,‬שכן תבנית של שתי יחידות נעות ]‪ [3,3‬יוצרת הרמה והשפלה‪ .‬לעומת זאת‬
‫תבנית של יחידה יציבה ויחידה נעה בטור הסוגר ]‪ [3,4‬היא פתאומית‪ ,‬ויוצרת סגירה חותכת יותר‪:‬‬
‫…הר על הר‪ ,‬חשרות ענן ‪ /‬התנשאו כבדות צללים‪,‬‬
‫]‪[4,4‬‬
‫נישאנְט;‬
‫ו ָקרבו בנהם פרא‪ / ,‬גוהרות על חיל ָ‬
‫]‪[4,4‬‬
‫מעליהן הופיע יאהוּ‪ / ,‬מזעיף במחנה עינוֹ‪,‬‬
‫]‪[4,4‬‬
‫עין הסער הריקה‪ / ,‬המבשרת רע‪.‬‬
‫]‪[3,4‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬היחידה הנעה היא קלילה יותר‪ ,‬ושירה הבנויה על יחידות נעות לעולם איננה שירה אפית‪ ,‬אלא קרובה‬
‫יותר לרוח הבלאדה‪ .‬להוכחת טענתו מצביע שטנצלר על כך שהדוגמה היחידה לשירה כזו בטקסט היא השירה‬
‫העממית‪ .‬זו אכן בנויה בתבנית המקנה לה קלילות ומהירות‪ ,‬תבנית של שתי יחידות נעות ]‪:[3,3‬‬
‫‪Sprichwortër, Prosodie und Metrum im dem Alt Indoskythisch Epos, Berlin 1928 105‬‬
‫‪ 106‬יחידה בת שתי הטעמות קיימת גם היא בטקסט‪ ,‬אך היא נעדרת לחלוטין מקטעי השירה‬
‫שבו‪ .‬ככלל יחידה כזו היא נדירה ביותר ותמיד יוצרת שבירה מוסיקלית מפתיעה ומכוונת‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫היֹה היתה בת שוֹע ‪ /‬בהרי הזאד‪,‬‬
‫]‪[3,3‬‬
‫בת נגיד דושאנה‪ / ,‬בת ואדין העז‪,‬‬
‫]‪[3,3‬‬
‫בת אבות בלי דופי ‪ /‬מזרע המלוכה‪.‬‬
‫]‪[3,3‬‬
‫בתבנית כזו‪ ,‬כאמור‪ ,‬היחידה הנעה הראשונה יוצרת הרמה‪ ,‬והשניה – השפלה‪ .‬התבנית המעורבת ]‪ [3,4‬אינה‬
‫מצויה בה בטור סוגר אף פעם‪ ,‬ומשמשת כהרמה ארוכה יותר‪ ,‬היוצרת ציפייה‪:‬‬
‫כל סגולה אצל לו ‪ /‬שיהאבאן הרם‬
‫]‪[3,3‬‬
‫וכשמש המסתיר ‪ /‬את פני הכוכבים‬
‫]‪[3,4‬‬
‫לאורו היו לאין ‪ /‬כל אילי הארץ‪.‬‬
‫]‪[3,3‬‬
‫מחקרו של שטנצלר ממשיך ומנתח תבניות מורכבות מאלה‪ ,‬המשמשות בעיקר להעצמה של הדרמאטיות העלילתית‪,‬‬
‫ובנויות על סימטריות מוסיקליות‪:‬‬
‫אז שבו הענקים ‪ /‬את יאהוּ ויָא ִהינִי‪,‬‬
‫]‪[3,4‬‬
‫כלאוּ את האלים בהר‪,‬‬
‫]‪[4‬‬
‫במערת הדים ‪ /‬בבטן אדמה‪.‬‬
‫]‪[3,3‬‬
‫על פני מבוא המערה ‪ /‬הושיב אָזאד מרגיז הארץ‬
‫]‪[4,4‬‬
‫את אוּ ְרשוּ‪ ,‬קטֹן בניו‪.‬‬
‫] ‪[3‬‬
‫כמכלול‪ ,‬הקטע יוצר תבנית מוסיקלית בת שלושה חלקים‪ :‬ציפייה‪ ,‬עלייה דרמטית עד השלמתה‪ ,‬ולבסוף סיכום‬
‫בסגירה סופית קצרה ]‪.[3,4,4 / 3,3,4 / ,3,4‬‬
‫כעשרים שנה אחר כך‪ ,‬ב‪ ,1949-‬הופיע פרק שלם המוקדש להיבטים ספרותיים של הטקסט‪ ,‬בנספח הנדיב בהיקפו‬
‫שהתקין ליאופולד קראוזה בספרו על הטאהיראקאווי ‪ . 107‬קראוזה טען שם‪ ,‬שהבתים מחומשי הטורים המרכיבים‬
‫את 'שיר הדם' ו'שיר אש התשוקה' קשורים לקדושתו של המספר חמש‪ ,‬מספרם של אלי אמנאת‪ ,‬ובכך מסומנים גם‬
‫פורמלית כמודוס פואטי טקסי ומיתי‪ .‬הוא מצביע על כך שדוגמאות אחרות לבית מחומש‪-‬הטור מופיעות רק בחידות‬
‫ופתרונותיהן‪ ,‬או בהשבעות ותפילות‪ ,‬מסוג נוסחות השיר שמשמיעים במקום אחד אי ָלאלוּ ובמקום אחר אַטאשה‪.‬‬
‫קראוזה הרחיב את את ניתוחיו המספריים גם למוטיבים של הסיפור עצמו‪ ,‬ואף ייחס להם משמעויות מפליגות‪ .‬כך‬
‫למשל טען שהמספר חמש כשלעצמו הוא במינוחיו של שטנצלר 'יחידה נעה' ועל כן דורש תמיד השלמה נסתרת‪:‬‬
‫חמישה אלים ‪ -‬אבל בעצם שישה עם אלת הארץ שאינה מוזכרת במניין; 'חמשת העמים'‪ ,‬אך לצידם מעיב צילו של‬
‫השבט השישי ‪ -‬עם השאקים שאבד או גורש; חמש עריפות ראשים בפועל )קאי‪ ,‬ביהאן‪ ,‬שארין‪ ,‬אשטראדאר‬
‫ומירדאת( – ובצידן עוד עריפה אחת של ביהאן בחלומו‪.‬‬
‫לשיטתו של קראוזה‪ ,‬כל המספרים האי‪-‬זוגיים בטקסט )'חמש תכונות הגבר'‪' ,‬שבע אומנויות הקרב'‪' ,‬תשעת שבילי‬
‫הדעת'( הם בבחינת 'יחידה נעה'‪ ,‬או בלשונו 'יחידה זכרית'‪ ,‬הדורשת את השלמתה במעשה‪ .‬בנסיונו לעמוד על‬
‫‪La Tahirakavvi, Une Epopée Indo-européenne Retrouvée 107‬‬
‫‪Bordeaux, Revues des études anciennes 1949‬‬
‫‪111‬‬
‫משמעותם של אלה בחיבור‪ ,‬טען שהמספרים ‪ 1‬ו‪ 9-‬מסמלים ראשית וסוף‪ ,‬ומכאן קדושתו של המספר ‪ ,5‬האמצעי‬
‫מבין חמשת המספרים האי‪-‬זוגיים שבטווח‪ .‬משום כך‪ ,‬טען‪ ,‬ימי האבל או החתונה הם תשעה‪ ,‬והעשירי‪ ,‬שהוא‬
‫התחלה חדשה‪ ,‬הוא במקרה הראשון התנחמות וחזרה לחיי המעשה‪ ,‬ובמקרה השני ‪ -‬טקס הכלולות עצמו‪.‬‬
‫יורי הוּדוֹלין שהמשיך את המחקר למחוזות ספרותיים יותר‪ ,‬גיבש מתודה סטרוקטורליסטית המושפעת משיטתו של‬
‫חוקר אגדות העם ולאדימיר פּרוֹפּ‪ ,‬שספרו תורגם באותן שנים מרוסית לשפות מערב אירופה‪ .‬הודולין ייחד מאמר‬
‫נרחב ל"תחביר הנראטיבי" של שיר טאהירה‪ ,‬אך אין זה מופרז להניח‪ ,‬שדווקא משום שחרג במוצהר מחקֶר הטקסט‬
‫אל תוך ממלכת הספרוּת‪ ,‬לא זכה מאמרו לתשומת הלב הראויה בזמן פרסומו‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫במבט אחורה‪ ,‬קשה להאשים את‬
‫הודולין בחריגה מניתוח סטרוקטורליסטי גרידא‪ ,‬מבריק ככל שיהיה‪ .‬הוא ניסה עדיין להתחקות על ההרמוניה של‬
‫היצירה בלי להתעניין יתר על המידה במלודיה שלה‪ ,‬ובסופו של דבר לא עסק בעלילה כמכלול ספרותי‪.‬‬
‫הודולין התחיל בסימון יחסים פשוטים של ניגוד והשלמה בין הדמויות )סאסראר ונישאנט‪ ,‬ביהאן וניהאת וכד'( אך‬
‫משם המשיך לניתוח היחסים בין מרכיבי העלילה כמערכת של פעולות‪ ,‬והצביע על מהלכי העלילה עצמם כניגודים‬
‫משלימים או מתהפכים‪ ,‬בעלי סימטריה מורכבת‪ .‬כך‪ ,‬כדוגמה לניגוד עלילתי משלים העמיד את הזוג הימאדרה‬
‫ונידאד‪ :‬שניהם נושאים את אות הכוכב והסהר על גופם; שניהם מתאהבים ומסתירים את אהבתם מפחד‪ ,‬ואחר כך‬
‫מאשמה; שניהם יוצאים מנטאלית ופיסית מן העולם האנושי ונודדים בישימון; שניהם מאבדים את בתוליהם לא עם‬
‫בן זוגם אלא בסיטואציה אורגיאסטית; ולבסוף‪ ,‬בפגישתם‪ ,‬שניהם מאבדים את חושיהם‪ .‬דוגמה אחרת לניגוד‬
‫משלים כזה מצא הודולין בעלילותיהן של אטאשה ונידאד‪ :‬דמותה של האחת היא כמעט היפוכה של האחרת‪ ,‬כמו‬
‫גם תולדותיהן ומעשיהן ‪ -‬אך שתיהן משתמשות בכוחות חזון ונבואה; שתיהן מכריעות מלחמות; ושתיהן מביאות‬
‫לאובדנם של שני מלכים )ביהאן ושארין מזה‪ ,‬מירדאת ונישאנט מזה(‪ .‬ברוח זו הוא מונה לשיטתו רשימה שלמה‬
‫של ניגודים משלימים‪ :‬סאסראר ושאנין‪ ,‬רקאש ופארנאת‪ ,‬וכיו"ב‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כדוגמה לניגוד מתהפך‪ ,‬מביא הודולין את פעולותיהם של ביהאן ונידאד‪ :‬שני אלה עומדים זה מול זו‬
‫כשליט כל יכול מול נערה חסרת אונים שנשלחה כמתנה‪ ,‬אבל עד מהרה המצב משתנה מן הקצה אל הקצה‪ .‬ראשיתו‬
‫של המהפך ביחסי הכוחות המיניים שבהם עומדים השניים כגבר חסר אונים מול ַשליטה ארוטית כל יכולה‪ ,‬וסופו‬
‫בכך שהנערה מובילה לאובדנו של השליט ונישאת לבנו‪ .‬דוגמה אחרת היא עלילת סאסראר ורקאש‪ :‬השר שתפקידו‬
‫לשרת כאומן ליורשו של אדונו‪ ,‬הופך את עצמו לאדון ואת היורש למשרת‪ .‬בהמשך‪ ,‬היחסים אף מחריפים‪ :‬רקאש‬
‫מנסה לחסל את בן אדונו‪ ,‬ואילו סאסראר מבקש נקם‪ ,‬אבל מצליח בכך רק באמצעות מותו שלו מידו של רקאש‪.‬‬
‫בסוג זה מונה הודולין בין השאר גם את עלילות שארין וביהאן ועלילות נישאנט ומירדאת‪.‬‬
‫מאמרו השני של הודולין בנושא פורסם רק קרוב לעשרים שנה אחר כך‪ ,‬אך באקלים האקדמי הפתוח יותר של‬
‫שנות השבעים זכה לתשומת לב סבירה‪ ,‬ובזכותו אף נגאל מאמרו הראשון מתהום הנשייה‬
‫המחקרית ‪. 109‬‬
‫למרות‬
‫הנוקשות המתודית המגבילה לא מעט את אבחנותיו‪ ,‬לא חסרו בהן תובנות מעניינות‪ .‬שנה לאחר פרסומו תורגם‬
‫המאמר לאנגלית‪ ,‬ובדיעבד הפך לציון דרך בדרכו הארוכה של שיר טאהירה מארכיון כתבי היד באקדמיה למדעים‬
‫של ברלין אל ציבור שוחרי התרבות‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫‪109‬‬
‫‪La Syntaxe Des Actions Dans La Tahirakavvi, Bordeaux, Revues des études anciennes 1952‬‬
‫‪La Tahirakavvi, Un Dictionaire De Liasons Dangereux, Paris, Revue Orientale 38, 1971‬‬
‫‪112‬‬
‫במאמרו זה סקר הודולין את שיר טאהירה כמילון מורכב של יחסי אהבה‪ .‬לשיטתו‪ ,‬הוא חילק יחסים אלה לשתי‬
‫קטגוריות גדולות‪ :‬משיכה‪-‬כנגד‪-‬משיכה מזה‪ ,‬ומשיכה‪-‬כנגד‪-‬דחייה מזה‪ .‬הדוגמה המובהקת ליחסי משיכה‪-‬כנגד‪-‬‬
‫משיכה היא כמובן הימאדרה ונידאד‪ ,‬אולם הודולין מדרג יחסים אלה בדרגות שונות‪ ,‬החל במשיכה אנונימית‬
‫)נידאד ואצילי קוש‪ ,‬הימאדרה וקדשות לאהיני( עבור במשיכה מינית הדדית )סאסראר ושאנין( וכלה במשיכה‬
‫רגשית וארוטית כאחד )הימאדרה ונידאד(‪ .‬לדידו דירוג זה אינו יוצר ספקטרום של יחסים‪ ,‬ואף לא סולם ערכי‬
‫הירארכי‪ ,‬אלא הצטברות של יחידות 'תחביריות' פונקציונאליות‪ :‬לכל קשר כזה‪ ,‬טען‪ ,‬יש תכלית כלשהי‪ ,‬אם‬
‫כתרופה )הימאדרה וקדשות לאהיני( ואם כהוקרת תודה וידידות או כאות לברית )סאסראר ואטאשה‪ ,‬נידאד ואצילי‬
‫קוש(‪ .‬לטענתו הקשר בין נידאד להימאדרה כולל פונקציונאלית את כל השאר ויותר‪ ,‬ומכאן מורכבותו הדרמאטית‪.‬‬
‫בדומה‪ ,‬טען‪ ,‬אותו דירוג 'תחבירי' שריר גם לגבי יחסי משיכה‪-‬כנגד‪-‬דחייה‪ ,‬החל באונס גלוי )נידאד ורקאש(‪ ,‬עבור‬
‫באונס מוסוה )נידאד וביהאן(‪ ,‬וכלה בניתוק של קשרי משיכה‪-‬כנגד‪-‬משיכה )שאנין ונידאד‪ ,‬סאסראר ונישאנט(‪.‬‬
‫בתוך קשרים אלה שזורים יחסים עלילתיים מגוונים‪ ,‬מן הסוגים שעליהם הצביע הודולין במאמרו הראשון‪ ,‬כדוגמת‬
‫המהפך ביחסי הכוחות בין ביהאן לנידאד‪ ,‬או המהפך במשמעותן של פעולות הנגזרות מאהבה ביחסיהם של‬
‫סאסראר ונישאנט‪ .‬לשיטתו‪ ,‬ההיפוך הוא תמיד סימטרי‪ :‬סאסראר מקריב את בשרו שלו ומציל את נישאנט ממוות‪,‬‬
‫אבל סאסראר גם שובר את הקשר‪ ,‬ובכך גורם להיפוכה של הברכה שבו לקללה‪ :‬נישאנט הכּ ֶלה בגעגועיו מקריב‬
‫את כף יד ימינו ‪ -‬והורג בשגגה את סאסראר‪ .‬לשיטתו‪ ,‬קשרי אהבה אלה אינם יחידות אוטארקיות‪ :‬מצד אחד הם‬
‫אינם מונעים קשרי אהבה אחרים‪ ,‬אם כי הם עלולים ליצור קונפליקט )כמו אהבתו של הימאדרה לאביו כנגד‬
‫אהבתו לנידאד(‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬הם עשויים גם להקרין על קשרים אחרים )כדוגמת שאנין הרואה בסאסראר את דמותה‬
‫של אהובתה נידאד‪ ,‬או הימאדרה המצטרף לסאסראר למערכה על טאר מאותה סיבה עצמה(‪.‬‬
‫מאמרו זה של הודולין זכה כאמור להכרה מסוימת‪ ,‬ובעקבותיו אף הונהגו לימודי טוכארית במספר אוניברסיטאות‬
‫אמריקאיות שהבלשנות ההודו‪-‬אירופית לא היתה קודם לכן בראש מעייניהן‪ .‬עם זאת לא נוצר בעקבות כך מומנטום‬
‫מחקרי של ממש‪ ,‬והעניין המחודש בשיר טאהירה התגלה כאופנה חולפת שגוועה תוך שנים ספורות בלי שהותירה‬
‫אחריה שום חיבור חשוב נוסף‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫נספח ‪ :4‬מפתח השמות‬
‫שמות פרטיים‪:‬‬
‫אגראיוגה‪ :‬נושא דגל מירדאת‪ ,‬יצא עם דאגול לקרוא תיגר על נישאנט‪.‬‬
‫אוגרה‪ :‬בן אראש‪ ,‬ממחזרי נאסאל‪.‬‬
‫אודאראצ’ינטה‪ :‬משורר בחצר אמטאר‪.‬‬
‫אולוגה‪ :‬מאצילי סרד‪.‬‬
‫אונאמאגה‪ :‬משורר בחצר אמטאר‪.‬‬
‫אומיז‪ :‬בן נימידאד‪ ,‬אחיה ובעלה של אטאשה‪ ,‬ושותפה לשלטון בטאר‪.‬‬
‫אופאלי‪ :‬אלה‪ ,‬אמם של האלים שיהאבאן ולאהיני‪.‬‬
‫אופאגה‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫אוקורלו‪ .1 :‬אלת היערות של קוש‪ .2 .‬אם הענק )אק’(‪.‬‬
‫אורשו‪ :‬אחד הענקים‪ ,‬מבני אזאד‪.‬‬
‫אזאד‪ :‬בן אוקורלו‪ ,‬ראש לענקים ואויבו של שיהאבאן‪.‬‬
‫אטאשה‪ :‬בת נימידאד‪ ,‬אשת שארין‪ ,‬ולאחר מותו מלכת טאר ואשת אומיז‪.‬‬
‫אטאמאר‪ :‬בן האנה‪ ,‬מגיבורי נישאנט‪.‬‬
‫אטאנקאט‪ :‬מאצילי סרד‪.‬‬
‫אילאלו‪ :‬כוהן אמנאת‪.‬‬
‫אימאל‪ :‬בת ביהאן‪ ,‬אשת שארין ואמו של נישאנט‪.‬‬
‫אימארלאש‪ :‬ראש שומרי העבדים‪ ,‬ששארין מינהו לשר צבאו‪.‬‬
‫איראמה‪ :‬אשת ואדין‪ ,‬אם סאסראר ונידאד‪.‬‬
‫אירקאמו‪ :‬בן אחיו של שארין‪ ,‬בן קאי ורוספאן‪.‬‬
‫אלאול‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫אלוש‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫אנגאווה‪ :‬בן ראהי ויורש קוש‪ ,‬מזרע סאסראר‪.‬‬
‫אנגה‪ :‬בן ראהי‪.‬‬
‫אנמה‪ :‬בן ניהאת‪.‬‬
‫אסאדהא‪ :‬בן רומאלה ושארין‪.‬‬
‫אצ’אל‪ :‬מגיבורי נישאנט‪.‬‬
‫אקאר‪ :‬מאצילי סרד‪.‬‬
‫אקלווה‪ :‬בן קאשיוואן‪ ,‬משורר ה’אקלוואיה’‪.‬‬
‫אראש‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ונישאנט‪.‬‬
‫ארדאניש‪ :‬בן האנה‪ ,‬ממחזרי נאסאל‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫ארה‪ :‬בן האראד‪ ,‬מלך סרד‪ ,‬אבי ביהאן וניהאת‪.‬‬
‫ארהאן‪ :‬בן ביהאן‪ ,‬מנסיכי סרד‪.‬‬
‫ארסיפה‪ :‬בן נימידאד‪.‬‬
‫ארקיסה‪ :‬בן האראד‪ ,‬בן בריתו של דראד‪ ,‬אחיו‪ ,‬ואביו של ואדין‪.‬‬
‫ארשינדאר‪ :‬בן הימאדרה ונידאד‪ ,‬חתנה של נאסאל ויורש טאר )אק’(‪.‬‬
‫אשטראדאר‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫אשטראן‪ :‬בן רומאלה ושארין‪.‬‬
‫ביהאן‪ :‬בן ארה‪ ,‬מלך סרד‪.‬‬
‫גונאטיד‪ :‬מלך ארפאן‪ ,‬כוהן ליאהימאר‪.‬‬
‫גונאפיסה‪ :‬בן רונאן‪ .‬אהובה של פיסארני )אק’(‪.‬‬
‫דאגול‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫דראד‪ :‬מלך טאר‪ .‬מבני האראד‪ ,‬אבי שארין‪.‬‬
‫דיאשמה‪ :‬בן אטאשה ואומיז‪ ,‬מלך הוזאן )אק’(‪.‬‬
‫האנה‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ונישאנט‪.‬‬
‫האראד‪ :‬מייסד שושלות המלוכה בטאר וסרד‪ ,‬אביהם של ארה‪ ,‬דראד וארקיסה‪.‬‬
‫הידאם‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר‪ ,‬רוצחו של שארין‪.‬‬
‫הייאראם‪ :‬בן ניהאת‪.‬‬
‫הימאדרה‪ :‬מלך סרד‪ ,‬בן ביהאן ויורשו‪ .‬אהובה של נידאד ואבי הימאסה וארשינדאר‪.‬‬
‫הימאדרי‪ :‬בת ארה‪ ,‬אם שארין‪.‬‬
‫הימאנה‪ :‬אל המלחמה של בית ארה‪.‬‬
‫הימאסה‪ :‬בן הימאדרה ונידאד‪ ,‬מזרע ראהי‪.‬‬
‫הישאקשה‪ :‬ראש כוהני הקטל שנשבה בידי ואדין והומת בידי סאסראר‪.‬‬
‫ואדין‪ :‬נגיד דושאנה‪ ,‬בנו של ארקיסה ואביהם של סאסראר ונידאד‪.‬‬
‫ואלומה‪ :‬אל המוות‪.‬‬
‫קאי‪ :‬בנו של דראד‪ ,‬אחי שארין ואביו של אירקאמו‪ .‬הומת בידי ביהאן‪.‬‬
‫טושיני‪ :‬אם ביהאן‪.‬‬
‫טאהירה‪ :‬אלת הזמן והגורל‪.‬‬
‫טאל‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫טקאן‪ :‬אלת הארץ‪.‬‬
‫יאהו‪ :‬אל הגשם והסערה‪.‬‬
‫יאהיני‪ :‬אשת יאהו )?(‪.‬‬
‫יאהימאר‪ :‬יאהו הארפאני‪ ,‬אל גשם וטוהרה‪.‬‬
‫יאמיש‪ :‬אדון המחולות‪ ,‬מיועצי ביהאן והימאדרה‪.‬‬
‫יאקו‪ :‬מגיבורי נישאנט‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫ירם‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫לאהיני‪ :‬אלת האהבה‪ ,‬החשק והפריון‪ .‬בת אופאלי ואהובת שיהאבאן‪.‬‬
‫מאזק‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫מירדאת‪ :‬בן שארין ואטאשה‪ ,‬מלך טאר‪ .‬גזל את הכתר מאחיו‪ ,‬נישאנט‪.‬‬
‫נאגו‪ :‬רב המרגלים בשירות שארין‪.‬‬
‫נאסאל‪ :‬בת אומיז ואטאשה מזרע סאסראר‪ .‬נישאה לארשינדאר )אק’(‪.‬‬
‫נידאד‪ :‬בת ואדין ואחותו של סאסראר‪ .‬אשת ביהאן ואחרי מותו אשת הימאדרה‪ ,‬אמם של הימאסה וארשינדאר‪.‬‬
‫ניהאת‪ :‬נגיד אורשארה‪ ,‬בן ארה ואחי ביהאן‪ ,‬אביהם של הייאראם ואנמה‪.‬‬
‫ניזומה‪ :‬אלת הכישוף‪ ,‬השבועה והנקמה‪.‬‬
‫נימידאד‪ :‬מלך הוזאן‪ ,‬אביהם של אומיז‪ ,‬שאם‪ ,‬ארסיפה‪ ,‬אטאשה ורוספאן‪.‬‬
‫נישאנט‪ :‬מלך טאר‪ ,‬בן שארין ואימאל‪.‬‬
‫סאמאן‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫סואדיסטאן‪ :‬אציל‪ ,‬משרי צבא טאר בשירות שארין ומירדאת‪.‬‬
‫סאסיו‪ :‬בן יאמיש‪ ,‬מיועצי הימאדרה )אק’(‪.‬‬
‫סאסראר‪ :‬נגיד דושאנה‪ ,‬בן ואדין ואיראמה‪ ,‬אחי נידאד‪ ,‬רעו של נישאנט‪ ,‬ומולידם של אנגאווה‪ ,‬נאסאל ופיסארני‪.‬‬
‫סומארגו‪ :‬נגיד בני קוש‪ ,‬אביו של ראהי‪.‬‬
‫פאלאנטאר‪ :‬בן רואין‪ ,‬מיועצי הימאדרה )אק’(‪.‬‬
‫פארנאת‪ :‬רב הסריסים של ביהאן‪ ,‬הופקד על צבא סרד בידי שארין ומצא את הימאדרה‪.‬‬
‫פיסארני‪ :‬בת שאנין מזרע סאסראר )אק’(‪.‬‬
‫קאסו‪ :‬בן ראהי‪.‬‬
‫קאלפוראש‪ :‬מאצילי סרד‪ ,‬נלחם לצד נישאנט‪.‬‬
‫קאף‪ :‬מגיבורי מיראדאת‪.‬‬
‫קאשיוואן‪ :‬משורר ה’קאשיוואנה’‪ ,‬יועצם של ביהאן והימאדרה‪ ,‬אביו של אקלווה‪.‬‬
‫קירין‪ :‬בן ביהאן‪ ,‬מנסיכי סרד‪.‬‬
‫ראד‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫ראהי‪ :‬נגיד בני קוש‪ ,‬אבי אנגאווה‪ ,‬אנגה וקאסו‪ ,‬ומולידו של הימאסה‪.‬‬
‫רואין‪ :‬רב הציירים‪ ,‬מיועצי ביהאן והימאדרה‪.‬‬
‫רונאן‪ :‬מלך ארפאן‪ ,‬בן גונאטיד ואביו של גונאפיסה‪.‬‬
‫רומאלה‪ :‬פילגש שארין‪ ,‬אמם של אסאדהא ואשטראן‪.‬‬
‫רוספאן‪ :‬בת נימידאד‪ ,‬אשת קאי‪.‬‬
‫ריפאשה‪ :‬ע’ אירקאמו‪.‬‬
‫רקאמן‪ :‬בן רקאש‪.‬‬
‫רקאש‪ :‬משנה ואדין‪ ,‬נגיד דושאנה‪ ,‬משרי נישאנט‪.‬‬
‫שאם‪ .1 :‬אביו של נימידאד‪ .2 .‬בנו של נימידאד ויורשו‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫שאנין‪ :‬הכוהנת הראשית ללאהיני באמטאר‪ .‬אהובת סאסראר ואמה של פיסארני‪.‬‬
‫שארין‪ :‬מלך טאר‪ ,‬בן חסותו של ביהאן‪ ,‬שבויו‪ ,‬יועצו וממיתו‪ .‬בן דראד ואביהם של נישאנט ומירדאת‪.‬‬
‫שגארמה‪ :‬מגיבורי מירדאת‪.‬‬
‫שיהאבאן‪ :‬אל השמש‪ ,‬קוטל אזאד‪ ,‬בנה של אופאלי ואהובה של אחותו לאהיני‪.‬‬
‫שמות מקומות‪:‬‬
‫אורשארה‪ :‬עיר מבצר על הרי הזאד‪ ,‬בגבולה הדרום מערבי של סרד‪.‬‬
‫אמטאר‪ :‬בירת טאר‪.‬‬
‫אמנאת‪‘ :‬מקדש החמישה’ הסמוך לאמטאר‪.‬‬
‫אסול‪ :‬מחוז בדרום טאר‪.‬‬
‫ארפאן‪.1 :‬הממלכה הצפונית מזרחית‪ ,‬כפופה לסרד‪.2 .‬בירת ארפאן )העיר הלבנה(‪.‬‬
‫דארש‪ :‬מחוז ועיר בצפון מזרח טאר‪ ,‬על גבול הרי הזאד‪.‬‬
‫דושאנה‪ :‬עיר מבצר על הרי הזאד‪ ,‬בגבולה הדרום מזרחי של טאר‪.‬‬
‫דראפנה‪ :‬נהר בין טאר להוזאן‪ .‬זרם מזרחה וחצה את הרי הזאד‪.‬‬
‫הוזאן‪ :‬הממלכה הצפונית מערבית‪ ,‬גבלה בטאר מדרום ובארפאן ממזרח‪.‬‬
‫הימאשאיה‪ :‬עיר ומרכז פולחן בסמוך לקריית סרד‪.‬‬
‫וואין‪ :‬מחוז במערב טאר‪.‬‬
‫זאד‪ :‬רכס הרים בין טאר לסרד‪ ,‬מושבם של בני קוש‪.‬‬
‫טאר‪ :‬הממלכה הדרום מערבית‪ ,‬גבלה בהוזאן מצפון ובקוש ממזרח‪.‬‬
‫סאמוטארשי‪ :‬מחוז במערב טאר‪ ,‬סמוך ל’ים הארץ’‪.‬‬
‫סירדאלה‪ :‬מחוז במזרח ארפאן‪ ,‬על גבול הוזאן‪.‬‬
‫סרד‪.1 :‬הממלכה המזרחית‪ ,‬גבלה עם ארפאן בצפון וקוש במערב‪.2 .‬בירת סרד‪.‬‬
‫קוש‪ :‬ממלכה שבטית על הרי הזאד‪ ,‬כפופה לסרד‪.‬‬
‫נספח ‪ :5‬מפות ותרשימים‬
‫נספח ‪ :6‬אילנות יוחסין‬
117
‫ ביבליוגרפיה נבחרת‬:7 ‫נספח‬
Adams D. Tocharian Historical Phonology and Morphology, New Haven, American
Oriental Society 1988
.
Ciardi-Dupre G. Tocarico e Iranico Orientale; Notizie di due liingue scoperte nell' Asia
centrale, Firenze, Tipographia Galileiana.1917
Eberhard W. .Kulturtypen im Alten Turkestan ,Halle a.S. 1941.
Grunwedel A ,.Alt-Kutscha ,Berlin 1920.
Hudolin J., La Syntaxe Des Actions Dans La Tahirakavvi, Bordeaux,
Revues des études anciennes 1952
Hudolin J., a Tahirakavvi, Un Dictionaire De Liasons Dangereux, Paris,
Revue Orientale 38, 1971
Le Coq A. von ,Ein Sptantiker Krug aus Chotan, Budapest, Turan Heft 6/7 1918.
Le Coq A. von ,Chotcho, Konigl. Perussische Turfan-Expedition Berlin 1913.
Krauze L. .La Tahirakavvi, Une Epopee Indo-europeenne Retrouvee ,Bordeaux,
Revues des etudes anciennes 1949
Krauze L. .Note sur les anciens noms de la Tahirakavvi ,Bordeaux,
Annale de la Faculte de Lettres 24 ser. 1951.
Levi S ,.Fragments de textes Koutcheens ,Paris 1933.
Osojni R. & Gaas G.M , .The Origins of the Kashivana ,John Hopkins Univ. Circular 1960
Osojni R. & Gaas G.M ,.The Akkluvaya revised, a study of the RPl fragments,
New Havens, American Oriental Society 1974.
118
Pedersen H ,.Tocharisch von Gesichtspunkt der Indoeuropaischen Sprachvergleichung,
Kobenhaun, Munksgaard .1941
Poucha P ,.Indian Literature in Central Asia ,ArchOr 2 1930.
Richter E. W ,.Die Historische Tocharische Dileme ,Berlin ,Akademie-Verlag 1959.
Richter E.W ,.Die Tocharische Epoche in der Kunst von Kutcha und Turfan,
Leipzig, 19 Aufl. 1931.
Richter E.W ,.Die Tahirakavvi und die Tocharische Punyavanta Jataka, Berlin,
Akademie-Verlag 1962.
Richter E.W ,.Reschaschierung im der Tahirakavvi ,a series of lectures
delivered in the Imperial Univ. of Tokyo, tr. Takeshi K. Gendai Bukkyo 1981.
Schwenten E ,.Tocharisch Bibliographie 1890-1958 ,Berlin, Akademie-Verlag 1959.
Sieg E. H. & Siegling W ,.Tocharische Sprachreste \ Tocharisch, die Sprache der Indoskythen
Gottingen, Vandenhoek & Ruprecht. 1921
Stein A .Serindia, Detailed Report of explorations in Central Asia and Westernmost China
Oxford 1928.