האישה היהודייה בשואה - כאב וכוח - זכור

‫כאב וכוח‪ -‬האישה היהודייה בשואה‬
‫פתיחה‬
‫תקופת השואה שהעמידה את היהודים מול מציאות חיים בלתי אפשרית‪ ,‬של מלחמת קיום יום יומית‪,‬‬
‫של מאבק על הישרדות‪ ,‬של שמירה על קידוש החיים‪ ,‬הפכה את הנשים לאחד הגורמים המרכזיים‬
‫במאבק זה‪.‬‬
‫כושר עמידתן של הנשים במשברים‪ ,‬וכוח הסבל והאמונה שניחנו בהם סייעו להן לשאת בתפקידן‬
‫המסורתי של שמירה על מסגרת המשפחה‪ ,‬גם במציאות של שבר בה כל המסגרות המסורתיות‬
‫התמוטטו‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬מציאות זו שלא היה לה תקדים בהיסטוריה היהודית‪ ,‬העמידה אותן מול התמודדויות‬
‫מסוג חדש לגמרי‪ ,‬הן בתקופת הגטאות‪ ,‬ויותר מכל בתקופת הגרושים ובמחנות ‪.‬‬
‫כל אלה ראוי שיחרטו בלוח הזיכרון הלאומי שלנו‪ ,‬כפי שכתב עמנואל רינגלבלום היסטוריון ומייסד‬
‫ארכיון "עונג שבת"‪ ,‬שהצביע כבר אז‪ ,‬בגטו‪ ,‬על חלקן החשוב של הנשים בעמידה היהודית בתקופת‬
‫השואה‪:‬‬
‫" היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודייה במלחמה‪ .‬היא תתפוס דף חשוב‬
‫בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה‪ ,‬בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על‬
‫אימת הימים"‬
‫ערכה זו מוקדשת לאישה ולאם היהודייה בתקופת השואה ‪.‬‬
‫הערכה מחולקת לארבעה פרקים‪:‬‬
‫קיום הבית והמשפחה ‪ -‬בכל המצבים‪ ,‬אף הקשים ביותר בתקופת השואה‪ ,‬ניסתה האישה והאם‬
‫היהודייה להמשיך בתפקידה המרכזי ‪,‬כעיקרו של הבית‪ ,‬לשמור על מסגרת המשפחה‪ .‬גם כאשר‬
‫נדרשה לשאת בעבודות הכפייה‪ ,‬היא התמודדה עם הצורך לגונן על ילדיה ולדאוג למזונם ולחינוכם‪,‬‬
‫וכאשר גברה המצוקה היה עליה לקבל‪ ,‬לבדה‪ ,‬החלטות שהיה בהן כדי לחרוץ את גורל משפחתה‪.‬‬
‫חסד ועזרה הדדית ‪ -‬הסיוע והעזרה ההדדית היו אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו לאנשים להישאר‬
‫בחיים בתנאים הקשים ביותר בתקופת השואה‪ .‬נשים‪ ,‬שחונכו על ערכים של חסד ונתינה‪ ,‬הביאו‬
‫ערכים אלה לידי ביטוי גם בתוככי הגיהינום‪ ,‬במחנות הריכוז וההשמדה‪.‬‬
‫מסירות נפש לשמירת שבת ומועדים ‪ -‬שמירת מצוות בתקופת השואה אפיינה חלק גדול מהיהודים‬
‫המאמינים‪ .‬נשים שבאו עם מטען חינוכי וערכי שרכשו לפני המלחמה‪ ,‬השתדלו לשמור על משא רוחני‬
‫זה כל שנות המלחמה‪ ,‬ואפילו במחנות הריכוז‪ .‬מטען זה היווה להן ולסביבתן עוגן של אור במחשכי‬
‫אותם ימים‪.‬‬
‫הצלה – פעולות הצלה של יהודים התאפשרו‪ ,‬פעמים רבות‪ ,‬לא רק בזכות ארגונים ומוסדות אלא בכוח‬
‫תושייתם של אנשים יחידים שהדחף למעשיהם היה הערך של הצלת חיי אדם‪ .‬בתחום זה של הצלה‬
‫היה לנשים יהודיות חלק רב‪ ,‬והן גילו גבורה ומנהיגות‪ ,‬כל אישה בדרכה‪ ,‬תוך גילויים של עוצמות נפש‬
‫כבירות בזמן ובמקום שנדרשו לכך‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫פרק ראשון‪ :‬קיום הבית והמשפחה‬
‫מבוא‬
‫המשפחה היהודית הייתה תא החיים המשמעותי ביותר בשמירה על הקיום והזהות של העם היהודי‬
‫לדורותיו‪ .‬הערכים והקשרים האיתנים שטיפחה המשפחה הם שעמדו לה בהתמודדות הקשה כשהחל‬
‫המשבר‪ .‬כל עוד נשמר התא המשפחתי‪ ,‬כל עוד היו בני המשפחה יחד‪ ,‬אף בתנאים הקשים ביותר בגטו‪,‬‬
‫הם הרגישו מוגנים ומלוכדים‪.‬‬
‫הסיפור של השבר מתחיל בפרידה‪ .‬פרידה מהבית שהיווה את המסגרת הפיזית והאינטימית של‬
‫המשפחה‪ ,‬פרידה מהאב שגויס לעבודות כפייה‪ ,‬ולעתים פרידה מהילדים שנשלחו למסתור מתוך‬
‫תקווה שהם ינצלו וימשיכו את השושלת של המשפחה‪.‬‬
‫ההתמודדות עם השבר והסבל בעת השואה הוא סיפורן של האמהות היהודיות שגילו תושייה‪ ,‬אומץ‬
‫ומסירות נפש בדאגה לילדיהם תוך סיכון מתמיד‪ ,‬וסייעו רבות במלחמת הקיום של המשפחות‬
‫בהילקח מהן אבי המשפחה‪ .‬עם המעבר למחנות חדלה המשפחה להיות יחידה אינטימית‪ ,‬היא עברה‬
‫פירוק נוסף‪ .‬האמהות ניסו עד הרגע האחרון להעניק לילדיהם תמיכה רגשית והיו שפנו עם ילדיהם‬
‫לדרכם האחרונה‪ ,‬למרות שיכלו להציל עצמן‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ביומנים ובספרי זיכרונות שנכתבו בתקופת המלחמה ולאחריה‪ ,‬תופסת האם מקום מרכזי בזיכרון‬
‫המשפחתי והיא זוכה להערכה רבה מכותבים‪.‬‬
‫"‪...‬הערצתי את אמי‪ .‬התפעלתי מהשקט שלה‪ ,‬משליטתה העצמית‪ ,‬מחוכמתה‪ ,‬מכך שידעה להיאבק‬
‫על החיים באומץ כזה‪ ,‬לגבור על הפחד‪ ,‬לגבור על הבהלה בזמנים אכזריים כאלה‪ .‬אהבתי אותה על‬
‫מסירותה ללא גבול ואהבתה הגדולה שרחשה לנו‪ ,‬למשפחה‪"...‬‬
‫(הלינה בירנבאום‪' ,‬החיים כתקווה'‪ ,‬ע' ‪)33‬‬
‫בפרק זה פתחנו חלונות לעבר חלק מהשאלות הקיומיות עמהן התמודדו נשים ואימהות‪ ,‬יום יום‪ ,‬שעה‬
‫שעה‪ ,‬בגטו ובמחנה‪ ,‬בניסיון להחזיק במשפחה ולתמוך בילדים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫פעילות מס' ‪ :1‬חיי יום יום בגטו‬
‫לפניך מקורות העוסקים בהתמודדויות של הנשים היהודיות בניסיונן לשמור על מסגרת המשפחה‬
‫ולגונן על ילדיהם‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עיינו במקורות הבאים וענו על פיהם על השאלות הבאות‪:‬‬
‫‪ .1‬מה היו קשיי החיים בגטו‪ ,‬לעומת חיים נורמאליים?‬
‫‪ .2‬הציגו את הדילמות שעמדו בפני האימהות נוכח קשיים אלו‪.‬‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫בזמן העבודה הייתי פזורת דעת מרוב דאגה לילדי‪ ...‬בוקר אחד ב‪ 5-‬בנובמבר ‪ ,1493‬כשהתכוננו לצאת‬
‫לעבודה‪ ,‬הודיעו לנו שהשערים נעולים ואין מרשים לצאת מן הגטו‪ .‬חששנו שהגרוע ביותר עומד‬
‫להתרחש‪ .‬לשמחתנו בוטל האיסור כעבור מחצית השעה והודיעו לנו שאפשר לצאת לעבודה‪.‬‬
‫בעלי ואני החלטנו שליתר ביטחון כדאי שאנסה לקחת עמי את הילדים לבית‪-‬החרושת‪ ,‬שגבל בגטו‪.‬‬
‫נעמדתי בתור היוצאים מן הגטו יחד עם שאר הפועלים‪ .‬אחד אחד עברנו תחת שבט הביקורת של שני‬
‫גרמנים זעופי פנים‪ .‬אני נדחפתי קדימה וגם ילדי הגדול‪ ,‬שהיה בן שמונה ונראה גבוה וחסון‪ ,‬הצליח‬
‫לעבור‪ .‬אך הגרמנים הבחינו בבן הקטן והרימו קול צעקה‪" :‬מה עושה כאן הקטן?" הילד נבהל וחזר‬
‫לגטו‪ .‬משראה זאת אחיו חמק מידי השוטרים ורץ חזרה אל הגטו‪.‬‬
‫נשארתי לבדי מן העבר השני‪ .‬לא יכולתי לחזור ולהיכנס לגטו‪ .‬בזמן העבודה הייתי פזורת דעת מרוב‬
‫דאגה לילדי‪ .‬פתאום שמעתי קולות בכי‪ .‬גברים ונשים שעבדו עמי במחלקה הבחינו מבעד לחלון‬
‫שמשאיות נכנסות אל הגטו‪ .‬כבר ידענו מה פירוש הדבר‪ .‬עמדנו חסרי אונים למראה המחזה הנורא‪,‬‬
‫כיצד ילדים‪ ,‬זקנים וחולים נסחבים בידי חיות הפרא‪ ,‬מוכים בקתות הרובים ומושלכים לתוך משאיות‪.‬‬
‫צעקות וקולות בכי נשמעו משני העברים – מן הגטו ומבית‪-‬החרושת‪.‬‬
‫אותו יום לא הניחו לנו לחזור הביתה בשעה הרגילה‪ .‬רק בשעות הלילה המאוחרות חזרנו לגטו‪ .‬בלב‬
‫מלא דאגה וחרדה עליתי במדרגות לדירת הגג שלנו‪ .‬בדלת כבר חיכו לי בעלי‪ ,‬שהקדים לשוב לפני‪,‬‬
‫ושכנתנו לדירה‪ .‬הייתי בטוחה שבשורת איוב בפיהם‪ .‬אך לא – הם בישרו לי מיד שהילדים בסדר – הם‬
‫ניצלו מן ה'אקציה'‪...‬‬
‫(שרה ירושלמי‪ ,‬לגטו לא חזרתי‪ ,‬עמ' ‪)63-63‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫האמהות מודאגות‪ :‬מה לעשות בילדים במשך יום שלם? ‪ 3‬באוקטובר ‪ .1493‬נהרסים כל חיינו‪ .‬חרבו כל‬
‫מוסדות הגטו ויחד אתם גם בית הספר היסודי‪ ...‬הילדים נסחבו במקצתם למחנות ומקצתם‬
‫משוטטים עד היום בגטו‪...‬הגדולים בשנים חייבים ללכת לעבודה‪...‬הילדים האחרים בגיל בית הספר עד‬
‫בני ‪ 11‬או קצת למעלה מכן‪ ,‬נאלצים להשגיח על אחיהם ואחיותיהם הנעזבים על‪-‬ידי הוריהם כהפקר‪.‬‬
‫הילדים הקטנים מעוררים כעת דאגה חמורה בגטו‪ .‬כל ההורים נאלצים לעזוב את הבית ל‪ 12-‬שעות‬
‫ומעלה‪ .‬נשארים פעוטות בבתים רבים ללא כל השגחה‪ .‬האמהות מודאגות‪ :‬מה לעשות בילדים במשך‬
‫יום שלם? יש חששות לייסד בית‪-‬ילדים בשבילם‪ ,‬שהרי אין ילדים ובתי ילדים מקובלים בגטאות‪ .‬גם‬
‫אי‪-‬אפשר להיות על ידם ולכן הם עזובים כהפקר‪..‬‬
‫(אליעזר ירושלמי ‪ ,‬פנקס שאוולי – יומן מגטו ליטא‪ ,‬עמ' ‪)972‬‬
‫‪3‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫בשש בבוקר עליה להתייצב בתור ללחם‪ .‬בשמונה פותחים את נקודות החלוקה למוצרי חלב והיא‬
‫חייבת לתפוס שם את מקומה בתור כדי לקבל רבע ליטר חלב לילדה הפעוט‪ .‬לאחר מכן היא תתרוצץ‬
‫בין הבתים למכור את החלב לבעלי יכולת תמורת שלושים פניג (אגורות)‪ ,‬כדי שתוכל לפדות תלושים‬
‫למרק במטבח הציבורי… לשם כך עליה לעמוד בתור לתלושים ובתור אחר למרק‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬כאשר‬
‫בלעה כבר את ארוחת הצהרים מהמטבח‪ ,‬היא חייבת להתרוצץ בין שכניה‪ ,‬כדי להצליח להכין את‬
‫קדירת התבשיל‪ :‬כאן בחלוקה הבאה‪ ,‬ושוב אצל אחר לשאול מעט מלח‪ .‬אצל זו תיקח טבלית סכרין‬
‫(סוכרזית)‪ ,‬ואילו אצל ההוא – גפרור‪ ...‬וכאשר הכל כבר יוכן‪ ,‬עליה לתפוס את מקומה לשעות אחדות‬
‫ליד הכיריים ולנשוף באש‪ ,‬כדי שהמרק בקדירה יתבשל‪ .‬ובינתיים ירד הלילה‪..‬‬
‫(י‪ .‬זלקוביץ'‪ ,‬בימים הנוראים ההם – רשימות מגטו לודז'‪ ,‬עמ' ‪).36‬‬
‫מקור מספר ‪9‬‬
‫הייתי אומרת שאימי המסכנה‪ ,‬שנלקחה לטרבלינקה‪ ,‬הייתה גאון‪... .‬אמי הצליחה לשמור על הלחם‬
‫בהחביאה אותו מאתנו במיטה; אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬ידענו את מקום המחבוא אך היא תמיד השגיחה עליו‪.‬‬
‫פחדנו לקחת אותו משום שהיא ידעה שאם נאכל אותו‪ ,‬לא יהיה אוכל אחר כך‪ ...‬נשים מילאו תפקיד‬
‫ייחודי בכל הנוגע לארגון המזון ולניהולו‪ ...‬הייתי אומרת שאימי המסכנה‪ ,‬שנלקחה לטרבלינקה‪ ,‬הייתה‬
‫גאון‪ .‬היא לא סיימה בית ספר תיכון‪ ,‬אך הייתה גאון בדרך שהיא הצליחה לעשות זאת‪.‬‬
‫(עדות ו‪ .‬מיד‪ ,‬ארכיון יד ושם‪ ,‬תיק מס' ‪).6459‬‬
‫‪4‬‬
‫פעילות מס' ‪ 2‬לימוד וחינוך‬
‫ע"פ השיר וע"פ המקורות שלפניכם ענו על השאלות הבאות‪:‬‬
‫‪. 1‬מהי ההתרסה העולה מן השיר וכלפי מי היא מופנית?‬
‫‪ .2‬מתוך המקורות ‪ 3-1‬העלו טיעונים המנוגדים לעמדה המוצגת בשיר‪.‬‬
‫‪ .3‬מה דעתך על העמדה שמציגה כותבת השיר?‬
‫‪ .9‬מהם הכלים‪ ,‬להתמודדות עם המציאות‪ ,‬שרכשו הילדים בבתי הספר המאולתרים בגטאות?‬
‫‪ .5‬מה היה המקום שתפסו הנשים בחינוך הילדים?‬
‫הלה בלומנגרבר ‪ /‬לפרופסורים‬
‫ציוויתם לנו לחפש אידיאלים בחיים‪,‬‬
‫כישפתם במילות משוררים ונביאים‪,‬‬
‫אמרתם לעלות לגבהים על כנפי ההתלהבות‪,‬‬
‫לחדור במחשבה לסודות כמוסים‪.‬‬
‫ ‬
‫צוויתם לכבד ולאהוב קסם מלה‪,‬‬
‫צוויתם להתייפח מפליאה ולגווע‪,‬‬
‫לחתור קדימה ולחפש מחדש‪,‬‬
‫עולם בלתי מובן‪ ,‬אמת לא ידועה‪.‬‬
‫ ‬
‫כישפתם את הנשמה במלה אחת ‪,HUMANUS‬‬
‫דרשתם להשתחוות בפני האצילות‪,‬‬
‫לכן אני חייבת לסבול כל‪-‬כך כעת‪,‬‬
‫לכן אני עומדת בפני העולם כשוטה‪.‬‬
‫ ‬
‫‪5‬‬
‫צריך היה ללמדנו להגיח פתאום‪,‬‬
‫בכף היד לתפוס את החיים בגרונם‪,‬‬
‫לתקוע בין העיניים אגרוף קמוץ‪,‬‬
‫שיתפכחו ועל הברכיים יכרעו!‬
‫ ‬
‫חייבים הייתם ללמדנו לצעוק שנשמע‪,‬‬
‫לפרוץ דלת שהתפרקה‪,‬‬
‫לרמוס כדי לא להירמס‪,‬‬
‫להרגיל עינינו לברק הדם הנורא!‬
‫ ‬
‫הו‪ ,‬פרופסורים‪ ,‬חכמים ומלומדים‬
‫האם לא ידעתם באמת‪,‬‬
‫שחסר מקום עלי אדמות עבור הומניסטים?‬
‫למה בנפשנו זרעתם געגועים?‬
‫פרטים על המחברת אינם ידועים‪ ,‬מלבד העובדה שהשירים נכתבו במחנה ואחד מהם הוקדש‬
‫לפרופסור יוליוש פלדהורן‪ ,‬פרופסור לשפה הפולנית בתיכון העברי בקרקוב‪ ,‬סופר‪ ,‬משורר ומתרגם‪.‬‬
‫פרופסור פלדהורן ואישתו‪ ,‬סטלה לנדוי‪ ,‬שהייתה מתורגמנית ידועה‪ ,‬נספו בעיירה קטנה ליד קרקוב‪.‬‬
‫בעת כתיבת השיר במחנה לא יכלה המחברת לדעת על מותו של הפרופסור‪ ,‬שהוצא להורג לאחר שבני‬
‫המקום הסגירו אותו לידי הגרמנים‪.‬‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫לפני המלחמה היא [פייגה זליצקה] שימשה מורה בסמינר למורות על שם שרה שנירר בקראקא‬
‫[קרקוב]‪ .‬היא הייתה צעירה‪ ,‬ולא מבוגרת בהרבה מתלמידותיה‪ ,‬אך בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם‬
‫חדש; לא לפניה ולא אחריה שוב לא טעמתי שיעורים כשיעוריה‪ .‬דימיתי שרק אלי היא מדברת‪ ,‬בשעה‬
‫שהרצתה את הדברים‪ ,‬שרק לי הייתה עונה על השאלות המענות אותי ומבקשות תשובה‪ .‬אבל היו‬
‫שותפים לאותה הרגשה‪ .‬היא יצרה קשר‪ ,‬מעין מגע בלתי אמצעי‪ ,‬עם הקהל ועם כל אחד מתוכו‪]...[ .‬‬
‫למדנו הרבה‪ ,‬והמדובר לא מבחינת כמות‪ ,‬כי אם לפי איכות‪ .‬היה בלימוד זה אור‪ ,‬שהיה בכוחו להאיר‬
‫את חשכת ימינו‪ .‬היא התגוררה ברח' מיאנובסקיגו‪ ,‬בקצה הגטו‪ ,‬והיינו באות אליה כולנו‪ ,‬אף מקצהו‬
‫השני‪ ,‬בימי הגשם‪ ,‬קור וכפור‪ ,‬על אף הדרך הארוכה של רח' דבורסקא‪ ,‬המלא שלוליות ובוץ‪ .‬הלכנו‬
‫בדרך קשה תוך החלקה על הקרח המלא גבשושיות‪ .‬רבות מאתנו‪ ,‬וביניהן גם אני‪ ,‬היינו נועלות נעלי עץ‬
‫בהן היתה ההליכה על גבי הקרח מייגעת מאוד‪ .‬עזרנו זו לזו‪ ,‬החזקנו ותמכנו אישה ברעותה‪ ,‬וכך היינו‬
‫מגיעות אליה לשיעור‪ .‬ושם‪ ,‬בדירתה העלובה‪ ,‬דלף הגג ובחדרה הונחו קערות לקליטת מי הגשם שחדרו‬
‫לתוכו‪ .‬לא הספיקו הכיסאות לכולנו וישבנו אפוא שתיים שתיים על כסא‪ .‬מחמת הקור לא היינו‬
‫‪6‬‬
‫פושטות את מעילינו‪ ,‬כי החדר לא היה מוסק‪ .‬תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו‬
‫ייסורים‪ ,‬אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע‪ ,‬כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת הדברים שהרצתה‬
‫לפנינו‪.‬‬
‫[‪ ]...‬לאישיותה היתה חלק נכבד בעיצוב דמותנו‪ .‬אני עצמי מרגישה שלא היה בחיי דבר‪ ,‬שהשפיע על‬
‫השקפותי‪ ,‬רגשותי‪ ,‬ועל תפישתי את החיים בכלל‪ ,‬כהשפעתה של פ[ייגה] זליצקה‪ .‬מה יפים היו פרקי‬
‫תהילים כגון 'עד אנא תסתיר פניך ממני'‪ ,‬או 'אלי‪ ,‬אלי למה עזבתני'‪ ,‬מה הטיבו לבטא את רגשותינו!‬
‫וגם פרשת יציאת מצרים – בהארתה של פ[ייגה] זליצקה – היתה פרשה מופלאה; הכוננות לגאולה –‬
‫היה בה הרבה מן המשותף לתקופתנו‪ .‬וכן פרשת 'האזינו' בספר 'דברים'‪ .‬מורתנו קישרה אותנו אל‬
‫העבר‪ ,‬על מנת שנבין יותר את ההווה‪ ,‬ועל מנת שנוכל להאמין בעתיד‪ .‬היא לימדה אותנו מגילת 'איכה'‪,‬‬
‫ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים‪ ,‬בניגוד‬
‫למגמה שהיתה רווחת באותם הימים וגרסה‪ :‬למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו‬
‫בחורבן של ימינו אנו? שיעוריה של פ[ייגה] זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות‪ ,‬היא לימדה אותנו‬
‫לכאוב את המציאות‪ .‬סברתה היתה‪ ,‬שכאב סימן חיים הוא‪ ,‬אצל הפרט ואצל העם כאחת‪ .‬כל עוד‬
‫שכואב לנו – יש תקווה שנבריא‪ .‬הסכנה הגדולה יותר היא אדישות‪.‬‬
‫היינו יורדות אפוא‪ ,‬יחד אתה‪ ,‬לתהום האפילה של ימינו‪ ,‬של צרותנו ומאירות את המקורות המכאיבים‬
‫ביותר‪ .‬נוגעות היינו בפצעי העלבון והבושה ויוצאות מן הנגיעה הזאת מטהרות‪ ,‬טובות יותר‪ .‬היא‬
‫הקרינה עלינו מאור אישיותה והשפעתה היתה ניכרת על כל צעד ושעל‪ ,‬שכן אחר המגע איתה היה לנו‬
‫קל יותר‪ .‬היה קל יותר להתגבר אפילו על הרעב‪ ,‬להתאפק ולא לאכול את המנה שהיתה מיועדת ליום‬
‫המחרת‪.‬‬
‫(שרה זלוור‪-‬אורבך‪ ,‬מבעד לחלון ביתי‪ ,‬ע' ‪)53-53‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫‪...‬ולי חשוב מאוד להכין אותך לחיים שיהיו לך אחרי המלחמה‪... .‬במרתף הלכתי אחרי אמא לתוך‬
‫מחסן‪ ,‬שם עמדה מטה‪ .‬אמא אמרה‪" :‬איש אינו יודע שאת פה‪ .‬אל תעלי במדרגות‪ ,‬ואל תפתחי את‬
‫הדלת‪ .‬כשאגמור את העבודה אבוא אליך"‪...‬‬
‫בערב נעלה אמא את דלת בית המרקחת וירדה אלי‪ .‬הכול היה טוב‪ .‬יחד שכבנו על המטה שהייתה‬
‫מונחת בפינה‪ ,‬ואמא ספרה לי סיפור ושרה לי שיר מצחיק‪ .‬וכשביקשתי עוד סיפור‪ ,‬אמרה אמא בקול‬
‫חגיגי‪ :‬לכבוד הוא לי‪ ,‬בשעה מיוחדת זו ובמקום מיוחד זה‪ ,‬לפתוח את בית הספר של מרטה‪ .‬חצוצרות‬
‫בבקשה! אמא נתנה את האות‪ ,‬ושתינו תקענו בחצוצרות דמיוניות‪" .‬כן מרטוש שלי"‪ ,‬אמרה אמא בחיוך‬
‫מריר‪" ,‬מכיוון שהמצב נעשה קשה וחיי היהודים בסכנה גדולה‪ ,‬את נשארת פה איתי"‪" .‬לא אשוב‬
‫לגטו?" "לא"‪" .‬ועד מתי נשאר כאן?" "ככל האפשר‪ .‬אבל בואי נדבר על דברים חשובים יותר‪ ,‬למשל‬
‫לימודים‪ .‬לו לא הייתה מלחמה והגרמנים לא היו כובשים את פולין‪ ,‬היום היית לומדת בכתה השנייה‬
‫של בית‪-‬הספר‪ .‬אבל עכשיו ליהודים אין זכות ללמוד‪ ,‬ולי חשוב מאוד להכין אותך לחיים שיהיו לך אחרי‬
‫המלחמה‪ .‬לכן ברגע זה אני מודיעה בחגיגיות על פתיחת שנת הלימודים בבית הספר של מרטה"‪" .‬איך‬
‫אלמד‪ ,‬ואין לי ספרים ומחברות?" "גם לזה דאגתי"‪ ,‬השיבה אמא‪...‬‬
‫וכך בכל ערב למדתי לקרוא‪ ,‬לכתוב ולפתור תרגילים בחשבון‪ ,‬שיננתי את לוח הכפל‪ ,‬ציירתי על‬
‫קרטונים ישנים שעונים בכל מיני צורות‪ ,‬ולמדתי לקרוא בשעון עם ספרות‪ ,‬בשעון בלי ספרות ובשעון‬
‫של אותיות רומיות‪ ...‬ביום הכנתי את שיעורי הבית שקיבלתי‪ ,‬וכשהתקדמתי בלימודי הביאה לי אמא‬
‫ספר לקרוא‪.‬‬
‫(נעמי מורגנשטרן‪ ,‬בת כזאת רצינו‪ ,‬עמ' ‪)99-92‬‬
‫‪7‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫נכון שלא היה זה לימוד מסודר‪ ,‬אבל בתנאים בהם היינו נתונים‪ ,‬זה נתן הרבה לילדים‪.. .‬עם הכיבוש‬
‫הגרמני‪ ,‬לקחתי לעצמי את האומץ‪ ,‬ובהידברות עם כמה אמהות פתחתי בית ספר פרטי (מחתרתי)‬
‫לקבוצת ילדים‪ ,‬שעתיים ליום‪ .‬הקבוצות התחלפו ושעות הלימודים אצלי נמשכו מ‪ 8-‬בבוקר עד ‪5-6‬‬
‫בערב‪ .‬ניהול בית‪-‬ספר אי‪-‬ליגאלי מסוג זה‪ ,‬היה כרוך בהרבה סכנת‪-‬נפשות‪...‬‬
‫לימדתי וערכתי את השיעורים לפי תכנית הלימודים הכללית‪ ,‬לאו‪-‬דווקא בנושאי יהדות‪...‬‬
‫מר מיקולסקי‪ ,‬מנהלו לשעבר הגוי של בית הספר הממלכתי הפולני‪ ,‬אפילו העניק לנו תעודות עם‬
‫ציונים לתלמידים שסיימו שנת לימודים‪ .‬מובן שהוא עשה זאת בחשאי‪ ,‬תמורת תשלום‪...‬‬
‫חייבת אני לציין את בגרותם של הילדים‪ ,‬אפילו הקטנים ביותר בני שלוש ידעו כבר שבשעת סכנה יש‬
‫להסתתר מיידית‪ ,‬הם עשו זאת בצורה אינסטינקטיבית‪...‬נכון שלא היה זה לימוד מסודר‪ ,‬אבל בתנאים‬
‫בהם היינו נתונים‪ ,‬זה נתן הרבה לילדים‪ ,‬הצלחתי להחדיר בהם קצת הכרה‪ ,‬השכלה ודעת‪ ,‬להבחין בין‬
‫טוב לרע‪ .‬סיפרתי להם‪ ,‬מתוך ספרים‪ ,‬סיפורים שונים ושרתי להם שירים‪...‬לשירים שחיברתי הייתה‬
‫השפעה גדולה על המבוגרים והילדים כאחד‪ ,‬באמצעות השירים הבענו את מחאתנו ואת מרירותנו נגד‬
‫התנאים העלובים במחנה‪.‬‬
‫היו תקופות קשות לילדים‪ ,‬בהן הם הועסקו בעבודות מפרכות בתור חוטבי‪-‬עצים‪ ,‬סחיבת פחם‪,‬‬
‫עבודות חפירות וכדומה‪ .‬כל זה הפך לנושא של שירים‪ ,‬בהם באה לידי ביטוי המצוקה של הילדים‪...‬‬
‫שפת ההוראה הייתה פולנית‪ .‬לעומת זאת כשהגיע חג יהודי כמו פורים‪ ,‬חנוכה‪ ,‬השתדלנו להסביר‬
‫לילדים ולהקנות להם את משמעות החג‪...‬‬
‫(יהושע אייבשיץ‪ ,‬האשה בשואה – אסופה תיעודית על גבורת האשה‪ ,‬חלק ג'‪ ,‬עמ' ‪)216-212‬‬
‫‪8‬‬
‫פעילות מס' ‪ 3‬מסירת ילדים למסתור‬
‫ע"פ המקורות הבאים ענו על השאלות ‪:‬‬
‫‪.1‬השו"ת(שאלה ותשובה) שלפניך (מקור מס' ‪ )1‬דן בשאלה האם מותר‪ ,‬מבחינה הלכתית למסור ילד‬
‫יהודי למסתור בבתי גויים‪ .‬מהו פסק ההלכה המופיע בשו"ת ?‬
‫‪.2‬הציגו זה מול זה את ההתלבטויות של ההורים האם למסור את ילדיהם למסתור לבתי הגויים‪.‬‬
‫‪.3‬ע"פ מקור מס' ‪ -3‬מתוך איזו תובנה פעלה הרבנית לווין בהחלטתה לא למסור את הילד הקטן שלה?‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫ובנוגע לאלו שמסרו את ילדיהם למכריהם הנכרים שיחביאום עד לאחרי המלחמה ואז יחזירום‬
‫להוריהם היהודיים אם יהיו בחיים אי"ה‪ ,‬נראה דבנוגע לזה יש לדון האם הספק שמא התינוק יטמע בין‬
‫העכו"ם‪ ,‬דוחה את הוודאי של סכנת נפשות‪ .‬והנה‪ ...‬מבואר דספק נפשות להקל‪ ...‬ובנידון דידן הרי אם‬
‫לא ימסר התינוק לנכרים הללו ודאי ייהרג‪ ,‬ואם ימסר לנוכרים אלו הלא התינוק ישאר בחיים‪ ,‬ומאוד‬
‫יתכן שגם ההורים יישארו בחיים‪....‬ולא עוד‪ ,‬אפילו אם ההורים לא ישארו בחיים‪ ,‬מאוד יתכן שהנכרים‬
‫הללו יחזירו את התינוק המופקד בידם למוסדות יהודים אחרי המלחמה‪ ,‬ויש בזה הרבה צדדי ספק‪,‬‬
‫אם כן בוודאי יש לנו להקל בזה ולהתיר להורים הנתונים בצרה ובשביה למסור את תינוקותיהם‬
‫לנוכרים מתוך תקווה שאחרי המלחמה יוחזרו לעמם ומולדתם"‬
‫(הרב אושרי‪ -‬שו"ת ממעמקים‪ ,‬חלק ה‪ ,‬שאלה ט‪).‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫למסור את ילדתך לזרים בתנאי סיכון גדולים ביותר‪ ,‬כיצד עושים זאת? מה רבים הבירורים שנחוץ‬
‫לערוך‪ .‬אפילו כשאנשים נראים טובי מזג והגונים לכאורה‪ ,‬האם יגלו יחס חם לילדך והאם הם שומרי‬
‫סוד; האם גרים הם בבית מבודד דיו והאם נשקפת סכנה מצד שכנים עוינים או שוטר אשר גר בסמוך‪.‬‬
‫האם יש להם קרובים בכפר‪ ,‬שאליהם יוכלו להעביר את הילדה בשעת סכנה מתקרבת; מה מידת‬
‫תבונתם בהצבת סיפור כיסוי מתאים אשר יעורר את אמון סביבתם‪ ,‬ומה עשוי להיות שיעור תושייתם‬
‫בהחבאת בזק נוכח מצב חירום פתאומי‪ ,‬בלא לאבד עשתונות; מהי מידת קור רוחם שלא להזדרז‬
‫ולדרוש החזרתה של הילדה לגטו ברגע ראשון של קושי‪ ,‬או האם חס ושלום‪ ,‬העניין עשוי להמאס‬
‫עליהם והם ימסרו אותה לגרמנים‪ .‬ושמא סתם רמאים ציניים הם‪ ,‬או עושי דברו של הגסטאפו?‬
‫פרטים רבים צריכה הייתה אמא לאסוף ולבדוק‪ ,‬בטרם תוכל להחליט‪ .‬ואת כל המידע החשוב כל‪-‬כך‬
‫היה עליה לרכז בזהירות ובטקט רב‪ .‬אם יהודייה בודדה וסגופה‪ ,‬כורעת תחת משא העול הפיזי‬
‫היומיומי צריכה לבדה לאסוף ולסכם ולשקלל את כל המידע ואת כל החלופות‪ -‬אשר ספק בכלל אם‬
‫קיימות‪ -‬ולהגיע להחלטה הגורלית‪ :‬לבטוח בליטאים‪ ,‬להפקיר בידיהם את ילדתה שלה‪ ,‬או‪ -‬לוותר על‬
‫היוזמה‪ ,‬על החריגה הנועזת מנתיבו של העדר‪ ,‬להיסחף אחר פיתויי ה"שב ואל תעשה" הכפויים עליך‬
‫ולהשאיר אותה כאן‪ .‬וכל הלבטים האלה לעבור לבד‪ ,‬בלא עזר כנגד‪ ,‬בלי שותף לאחריות ולהחלטה‪.‬‬
‫ודאי‪ ,‬היא התייעצה גם אתי בן העשר‪ ,‬סיפרה לי הרבה‪ .‬שימשתי לה אוזן לגבי חלק מן הדאגות שלה‪,‬‬
‫אותו חלק שהייתה נכונה להתחלק אתי בו‪.‬‬
‫סופו של דבר‪ ,‬אחרי היסוסים רבים ומשא ומתן מייגע שכלל גם ענייני כספים וסדרי תשלומים‪,‬‬
‫החליטה אמא למסור את אחותי לידי משפחתה של מרתה‪.‬‬
‫(שלום אילתי‪ ,‬לחצות את נהר‪ ,‬יד ושם ‪)9222‬‬
‫‪9‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫‪....‬למרות שההסתתרות במשפחות נוצריות הותרה‪ ,‬ידועים גם מקרים שיהודים סרבו למסור את‬
‫ילדיהם לחסות נוצרים‪ ,‬משום שדאגו שהילדים יפנימו את האמונה הנוצרית לתמיד‪ .‬כחנה ושבעת‬
‫בניה בשעתם‪ ,‬העדיפו לשמור על נשמת הילד כיהודי גם במחיר חייו‪ .‬אמו של יצחק לוין‪ ,‬הרבנית לוין‬
‫מלבוב‪ ,‬סירבה להסתתר בבית המטרופוליט שפטיצקי עם בנה הקטן‪ ,‬למרות שהתחייב לא להעבירם‬
‫על דתם‪.‬‬
‫לבנה הגדול אמרה‪:‬‬
‫"אני אינני באה במניין‪ ...‬מה שרשאים אחרים לעשות אין אני ראשית לעשות‪ .‬יפות הבטחותיו של‬
‫המטרופוליט‪ ,‬אך שאלת השמד סופה שתעלה כממשית מאוד‪ .‬ודאי לי שאתה תישאר נאמן ליהדות‬
‫ותשתדל שגם אחיך נתן יהיה יהודי‪ .‬אבל אם אתן למעצר גם את אחיך הקטן‪ ,‬כשהוא עוד תינוק‪ ,‬מי‬
‫ידאג כי לא יצא חלילה מכלל ישראל‪ .‬על כן החלטתי כי אני והילד נשארים בגטו‪ .‬ואם נזכה ונחיה ‪-‬‬
‫מוטב‪ ,‬ואם לאו ‪ -‬באשר אביך נהיה גם אנו"‪.‬‬
‫האח הקטן נורה בינואר ‪ 1493‬באקציית הילדים בלבוב‪ ,‬האם נרצחה במחנה ינובסקה בספטמבר ‪.1493‬‬
‫(אסתר פרבשטיין‪ ,‬בסתר רעם‪ ,‬עמ' ‪)999‬‬
‫‪11‬‬
‫פרק שני‪ :‬חסד ועזרה הדדית‬
‫מבוא‬
‫פעולות של חסד ועזרה במחנות ‪ ,‬בין אנשים שרק הסבל והקושי הפכו אותם לידידים אפשרו פעמים‬
‫רבות להחזיק מעמד ‪,‬להישרד ולהגיע ליום השחרור‪.‬‬
‫בחרנו לעסוק בקבוצת נשים ייחודית‪ ,‬שחונכו על הצו של "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"‬
‫(ויקרא כ"ה ל"ה)‪ ,‬והוא היה נר לרגליהן בשעות הקשות והגורליות בתוככי המחנות‪.‬‬
‫ה'צנרשאפט'‪ -‬או בשמה העברי 'העשירייה' היא קבוצה בת עשר נשים צעירות שנתגבשה במחנה‬
‫העבודה פלאשוב שבפולין בשנת ‪ .1493‬רובן היו בוגרות רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב"‪.‬‬
‫קבוצה זו שמרה על מסגרת קולקטיבית במשך שנתיים כמעט‪ ,‬שבמהלכן שהתה בשלושה מחנות‪:‬‬
‫פלאשוב‪ ,‬אושוויץ וברגן‪-‬בלזן‪ .‬היסוד המשותף לכל נשות הקבוצה שהיווה את הבסיס להתלכדותן‬
‫ופועלן היה הבסיס החינוכי המשותף אותו קיבלו בסמינר "בית יעקב" בו למדו‪ .‬תכנית הלימודים‬
‫הציבה את ערכי היהדות בראש סולם הערכים‪ .‬הקרבה עצמית‪ ,‬גמילות חסדים‪ ,‬צניעות וקדושת בת‬
‫ישראל היו אחדות מן המידות שאותן ניסתה שרה שנירר‪ ,‬מייסדת בית יעקב‪ ,‬להחדיר בתלמידותיה‪.‬‬
‫אישה זו מילאה תפקיד נכבד בעיצוב עולמן הרוחני של מאות ואולי אלפי בנות ישראל בפולין בתקופה‬
‫שבין שתי מלחמות העולם‪ .‬אחת מאמרות חז"ל עליהן התחנכו הבנות היא‪" :‬כל המקיים נפש אחת‬
‫מישראל כאילו קיים עולם מלא"‪ .‬אם כך אך ברור הוא שנשים שחונכו ברוח זו ראו בהענקת סיוע‬
‫לנזקקים ובמעשי חסד אחד מהיסודות של עולמן הרוחני‪ .‬יש לציין כי הגורם הדומיננטי שעיצב את‬
‫דמותה של קבוצת ה'צנרשאפט' היה 'גירסא דינקותא' שלא נשכחה גם בתוככי פלאשוב‪ ,‬אושוויץ‬
‫וברגן‪-‬בלזן‪.‬‬
‫"‪...‬רבקה דברה על ליבנו שלא ניפול ברוחנו‪ ,‬שנמשיך את החיים כפי שחיינו לפני המלחמה‪ ,‬כל אחת‬
‫כשם שחונכה בבית הוריה וברוח בית יעקב‪".‬‬
‫להרחבה קראו את המאמר של ד"ר ג'ודי באומל ע"פ הקישור‬
‫רוחקה ושתי הרבקות‪ :‬מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב‬
‫‪http://lib.cet.ac.il/Pages/printitem.asp?item=20973‬‬
‫קישור למצגת "צנרשאפט" – גב' חנה זינגר‬
‫‪http://zachor.michlalah.edu/site/files/Tznrshaft.ppt‬‬
‫‪11‬‬
‫פעילות מס' ‪ 9‬קבוצת הצנרשאפט‬
‫קראו את המקורות הבאים וענו על השאלות‪:‬‬
‫‪ .1‬מה היו המאפיינים הייחודיים של הקבוצה? (העזרו במאמר של יהודית באומל תודור )‬
‫‪ .2‬כיצד השפיע המטען הרוחני עמו הגיעו הנשים על אופן עמידתן במחנות?‬
‫‪ .3‬הציגו את הניגוד בין התנהגותן של בנות הצנרשאפט לבין נורמות ההתנהגות בתוך "עולם המחנות" ‪.‬‬
‫היעזרו במקורות ‪. 2 ,6‬‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫בספריית מחנה פלאשוב עבדו רבנים דגולים רבים מקרקוב‪ ,‬ביניהם רבי יעקב אביגדור‪-‬‬
‫ה"דרוהוביטשער רב"‪ ,‬רבי יוסף הירש‪ -‬פוסק גדול מקראקוב‪ ,‬וכן הרב פרנקל‪ ,‬בנו של הרב מפודגורזה‬
‫ותלמיד חכם עצום בזכות עצמו‪ .‬בנוסף להם‪ ,‬נשלחו לעבוד בספריה גברים מבוגרים וחולים‪ .‬לא הייתה‬
‫להם כל אפשרות להשיג תוספת מזון‪ ,‬ובשוק החליפין לא היה כל ערך לספרים שבידיהם‪ .‬כך קיבלה‬
‫רבקה על עצמה לספק להם מזון נוסף‪ .‬היה זה מעשה חסד נועז וקשה לביצוע‪ ,‬שהציל את הרבנים‬
‫מגוויעה ודאית ברעב‪ .‬היא נהגה להתגנב לצריפם של הגברים בשעות בהן סכנת ההתגלות הייתה‬
‫פחותה‪ ,‬ובידיה מעט מרק או לחם‪ ,‬אותו תרמנו למטרה זו‪ .‬עבודתנו הנוספת במטבח פתחה בפנינו‬
‫אפשרויות רבות להרחבת מפעל חסד זה‪.‬‬
‫המשכתי לדאוג להכנת הארוחות באמצעות תנור הפרימוס שלנו‪ ,‬שהוסתר בין שתי מכונות תפירה‪,‬‬
‫הרחק מעינו הבולשת של מנהל העבודה‪ .‬פעמים‪ ,‬בישלתי מרק תפודים‪ .‬לעיתים קרובות יותר‪ ,‬בשל‬
‫המחסור בתפודים‪ ,‬רקחתי מרק סמיך מקמח ומים‪ ,‬מעט פיסות תפוחי אדמה וקמצוץ מלח‪ .‬הייתה זו‬
‫ממש סעודת מלכים‪...‬הגברים הרעיפו ברכותיהם על ראשינו בתמורה לאותן סעודות‪ ,‬שהחיו ממש את‬
‫נפשם‪ .‬ואילו אנו ברכנו בליבנו את רבציה והלה על העבודה שהורישו לנו‪ -‬חותם נצחי של אהבה ורעות‪.‬‬
‫בתום העבודה במטבח‪ ,‬בשעות המאוחרות של הלילה‪ ,‬היה עלינו לפסוע לעבר צריפנו‪ .‬הדרך הייתה‬
‫אמנם קצרה‪ -‬אך ממושכת דיה עבור הזקיפים הבולשים אחרינו בזרקוריהם‪ ,‬אצבעותיהם רוטטות על‬
‫גבי הדק הרובה‪ .‬אך מעבר למגדלי השמירה‪ ,‬גבוה מעל גבוה‪ ,‬ניצב לו שומר ישראל‪ ,‬והוא גונן עלינו‬
‫מפניהם עד הגיענו "הביתה" בשלום‪.‬‬
‫(פרל בייניש‪ ,‬הרוח שגברה על הדרקון‪ ,‬עמ' ‪)258‬‬
‫‪12‬‬
‫מקור מס' ‪2‬‬
‫ב‪ 21-‬באוקטובר ‪ .1499‬נקראנו אל "האפפל‪-‬פלאץ"‪ ,‬בשעה אחת מוקדמת מן הרגיל‪ .‬זהו זה – הקיץ‬
‫הקץ‪....‬לבשנו את כל פריטי הלבוש שעוד נותרו לנו‪ .‬לבשתי את מעילי היקר‪ ,‬החם‪....‬‬
‫התייצבתי בכיכר המפקדים יחד עם רבקה‪ .‬מנו אותנו שוב ושוב‪ ..‬אחר כך הוצעדנו לעבר תחנת הרכבת‪.‬‬
‫למזלנו כל ה"עשירייה" הועלתה על אתו קרון בקר‪.‬‬
‫בשלב זה‪ ,‬ידענו כבר מהי משמעות המילה אושוויץ‪ ,‬ידענו גם על אודות הסלקציה המתקיימת לצד פסי‬
‫הרכבת‪ ,‬ועל המשרפות והטראנספורטים הגדולים‪ .‬כל זאת נודע לנו מפי בנות שאיבדו את כל משפחתן‬
‫באושוויץ‪ ,‬ואילו הן ניצלו מן התנורים ונשלחו לפלאשוב‪....‬‬
‫לפתע שלפה רבקה הורוביץ ספר דק מתוך חבילתה – "כל אגדות ישראל" מאת י‪.‬ב‪ .‬לבנר‪ ,‬אותו מצאה‬
‫באחד מביקוריה אצל הגברים בספרייה‪.‬‬
‫"רבקה לאיזו מטרה ארזת את הספר" שאלנו אותה בצחוק‪.‬‬
‫היא נעה לעבר קרן אור חלושה שחדרה מבעד לפתח קטן שנפער בדופן הקרון‪ ,‬והחלה מקריאה‬
‫באוזנינו את המדרש הידוע אודות חוני המעגל‪ .‬חוני ישן במשך ‪ 21‬שנה‪ ,‬וכאשר התעורר משנתו‪ ,‬מצא‬
‫את עצמו בעולם משונה‪ .‬איש לא הכירו ולא הבינו‪ .‬הוא חש כי אינו מסוגל להתמודד עם השינויים וכי‬
‫אינו יכול להשלים עם העולם החדש בו התעורר‪....‬‬
‫בעקבות זאת התפתחה שיחה‪" :‬מה יהא עלינו אם ישפר עלינו מזלנו וניוותר בחיים לאחר המלחמה‪,‬‬
‫איזה מן עולם נמצא אז? שאלה רוחקה‪" ,‬הנוכל להבין את העולם?‪...‬‬
‫"השאלה הפוכה" טענה רבקה כנגדה " היוכל העולם אי פעם לקלוט את גודל הזוועות אותן חווינו על‬
‫בשרינו? היבין את סבלנו? היוכל לעזור לנו לחיות יחד עמו באותו עולם חדש?‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪) 283 - 281‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫בעוד בני משפחתו נלקחים עזב ג'קי הקטן את מקום עומדו והחל משוטט מתוך סקרנות וכך הגיע‬
‫אלינו‪ ,‬ילד קטן ובוכה‪ ,‬מבולבל ותוהה‪.‬‬
‫עזרנו לג'קי רבות‪ ,‬כל אחת תרמה לו מעט ממזונה והשקענו רבות בהסתרתו מעיני הגרמנים‪ .‬במרפאה‬
‫אהב ג'קי לבקר יותר מכל‪ ,‬שם הרגיש בטוח יותר מאשר בבלוק‪ .‬צילה האכילה אותו והשיבה בנחת‬
‫לשאלותיו המעמיקות‪ .‬יום אחד‪ ,‬פתחה ואמרה לו‪" :‬הנך ילד גדול‪ ,‬בקרוב תגיע לגיל מצוות‪ ,‬כל ידיעותיך‬
‫בקשר ליהודים מסתכמות בכך שהם מעונים ונרדפים‪ .‬ג'קי‪ ,‬הגיעה העת ללמדך אודות מורשתנו‬
‫הנפלאה‪ .‬אבקש ממך כי תגיע לכאן בקביעות לאחר שעות העבודה‪ .‬ברצוני ללמדך את לשון הקודש וכך‬
‫תוכל ללמוד חומש‪ ,‬ממנו תלמד אודות הקב"ה ועולמו אשר ברא; אודות האדם שנברא בצלם אלוקים‬
‫וכן אודות עם ישראל שנבחר להיות עם קדוש‪ ,‬נושא ומפיץ האמת האלוקית ברחבי תבל" ג'קי שמח‬
‫מאד לשמע ההצעה וכך ישבה צילה יום יום ולימדה אותו יהדות ודברי חיזוק‪.‬‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪)312 – 319‬‬
‫‪13‬‬
‫מקור מספר ‪9‬‬
‫לאחר יומיים‪ ,‬הכריזה שרה כי נמאס לה – "לא נותר בי עוד כוח‪ .‬אני מרימה ידיים" הכריזה בקול‬
‫פסקני‪ ,‬למרות חולשתה‪ .‬כל אחת מאתנו ניסתה בדרכה היא להפיח בה מעט כוח‪ ,‬מעט תקווה‪ ,‬אך הכל‬
‫לשווא‪".‬הניחוני לנפשי" התחננה "אני גמורה אינני מסוגלת להחזיק מעמד " היא חמקה מזרועותינו‬
‫והתמוטטה על משטח השלג‪.‬הרמנו אותה בזרועותינו "שרה בבקשה‪ ,‬הישארי עמנו‪ .‬שרה ‪ ,‬אל‬
‫תתייאשי"‬
‫תחינותינו נפלו על אוזניים אטומות‪ .‬חשנו אובדות עצה‪ .‬לפתע ‪ ,‬כמתוך ייאוש קראה רוחקה‪" :‬שרה‬
‫האינך רוצה לפגוש עוד את רייזקה? רייזקה אחותך נמצאת בארץ ישראל‪ ,‬היא היחידה שנותרה‬
‫לפליטה מכל משפחתך‪ .‬היא משתוקקת לראותך‪.‬‬
‫‪ ...‬גופה הרופס של שרה שב והתקשח תחת אחיזתנו‪ .‬היא קמה על רגליה בכאב‪" .‬אני רוצה לחיות‪.‬‬
‫חייבת אני לפגוש את רייזקה בארץ ישראל"‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪) 396-392‬‬
‫מקור מספר ‪5‬‬
‫"לעתים היינו מטיילות באושוויץ אחרי העבודה‪ ,‬היה זה לא הרחק מן המקום בו שרפו את הגוויות‬
‫והעשן היה מחניק‪ .‬אבל רבקה הייתה יוצאת עם אחת או שתיים מאתנו ומדברת על העבר בדיוק כמו‬
‫ב'שיחות ההשקפה' מלפני המלחמה‪ .‬למה דיברה אתנו על העבר‪ ,‬לא על ההווה ולא על העתיד? הרי‬
‫היינו‪ ,‬בלית ברירה‪ ,‬בתוך ההווה‪ ,‬ועתיד לא ראינו‪ .‬אז דיברנו על העבר‪ .‬אבל דיברנו‪ ,‬וכך התעודדנו‪".‬‬
‫(מתוך ראיון שערכה פרופ' גודי באומל עם אחת מבנות הצנרשאפט בשנת ‪ ,1482‬מופיע במאמר‬
‫המוזכר לעיל)‬
‫מקור מספר ‪6‬‬
‫"מהר מאוד‪ ,‬בהיותנו עדיין כה חלושות עד כי התקשינו לעמוד על רגלינו או להרים את ראשינו מן‬
‫המיטה‪ ,‬חדרה למוחנו ההכרה‪ ,‬כי נותרנו ללא משפחה‪ ,‬ללא בית אליו נוכל לשוב‪ ..‬בחורות צעירות החלו‬
‫משוטטות באפס מעשה‪ ,‬ללא מטרה ללא רצון לחיות‪ .‬ה"עשיריה" שלנו נטלה על כתפיה את האחריות‬
‫לקבץ יחדיו את אותם ניצוצות זעירים‪ .....‬הייתה זו חובתנו לשוב ולהצית את האש‪....‬‬
‫לגודל מזלנו‪ ,‬היו בינינו די הרבה מורות ומדריכות מנוסות‪ ,‬שהתמסרו לעבודה בלהט רב ובכוחות‬
‫מחודשים‪ .‬כך‪ ,‬שבועות ספורים לאחר השחרור‪ ,‬הוקמה מחדש בברגן בלזן‪ ,‬מסגרת לימודית של "בית‬
‫יעקב" ‪ .‬הבנות נהרו אלינו בהמוניהן‪ ,‬צמאות ללמוד‪ ,‬לחזק את אמונתן‪ ,‬ולחדש את תקוותן לעתיד טוב‬
‫יותר‪ .‬הן חיזקו אחת את רעותה‪ ,‬עזרו זו לזו להתמודד עם מצבן החדש ועם הבעיות שהתעוררו בעטיו‪.‬‬
‫קבוצות קבוצות של בנות "בית יעקב" החלו צצות בכל פינה ברחבי המחנה‪ .‬הן פעלו ללא מבנים‬
‫נאותים או משרדים ראויים לשמם‪ .‬הבנות נאספו בצריפים‪ ,‬ישובות על גבי הדרגשים או על הרצפה‪,‬‬
‫שותות בצמא את טל החיים‪ ,‬את הלימוד הנצחי של דברי ימי עם ישראל"‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪)383‬‬
‫‪14‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫"אין הזמן מתאים לספר לכן על כל מה שעבר עלינו‪ ,‬ובפרט איזה גיהינום היו החיים הללו עבור איש‬
‫דתי‪ .‬אולם עובדה אחת יש לספר‪ :‬האמת של דרך האמונה התבלטה ונתגלתה לעין דווקא תוך‬
‫הגלגולים ודרך העינויים האלו‪ .‬מצויד וחדור אמונת אומן‪ ,‬אמונה שבלב‪ ,‬אפשר לעבור נתיב ייסורים‬
‫קשה מנשוא בחיים ולהישאר בטהרה‪ .‬במקום שסטו מדרך הצניעות‪ ,‬דווקא שם הכירו בערכה ובכוחה‪.‬‬
‫במקום שנדרסו יושר ואהבה ברגל גסה‪ ,‬הרגישו בחשיבותם בחיים ואיזו צורה יש לחיים בלעדיהם"‪.‬‬
‫(מכתבה של מרבקה הורוביץ בברגן‪-‬בלזן אל יהודים בעולם החופשי‪ ,‬בתוך‪ :‬אסתר פרבשטיין‪ ,‬בסתר‬
‫רעם‪ ,‬עמ' ‪)613‬‬
‫מקור מספר ‪8‬‬
‫אנחנו שחיינו במחנות ריכוז‪ ,‬זוכרים את האנשים שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של‬
‫אחרים‪ ,‬כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה‪ .‬אולי הם היו מעטים‪ ,‬אך די בהם להוכיח‪ ,‬כי אפשר‬
‫ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד‪ :‬את האחרונה שבחירויות אנוש ‪ -‬לבחור את עמדתו במערכת‬
‫נסיבות מסוימת‪ ,‬לבור את דרכו"‬
‫(ויקטור פרנקל‪ ,‬האדם מחפש משמעות עמ' ‪)85-86‬‬
‫‪15‬‬
‫פרק שלישי‪ :‬מסירות נפש לקיום מצוות‬
‫מבוא‬
‫בגטאות ובמחנות‪ ,‬האישה הדתית שהגיעה עם מטען ערכי חינוכי של אמונה וקיום מצוות‪ ,‬הייתה‬
‫צריכה להתמודד‪ ,‬נוסף על הקשיים עמהם התמודדו כל הנשים‪ ,‬עם הקושי העצום של שמירת שבת‪,‬‬
‫חגים‪ ,‬כשרות ועוד‪ .‬נחישותה להמשיך ולקיים את המצוות המיוחדות לה כאישה ולהימנע עד כמה‬
‫שאפשר מלעבור על איסורי התורה‪ ,‬היא שסייעה לה להתמודד ולעמוד בניסיונות קשים‪.‬‬
‫לנשים הדתיות היה תפקיד חשוב בשמירה על מעגל החיים היהודי בתוככי המחנות‪ ,‬בשמירה על‬
‫המועדים ועל הסמלים היהודיים‪ .‬הן הבינו שהמשך קיום המצוות בתקופה זו לא היה רק עניין הלכתי‪,‬‬
‫אלא דרך של התנגדות לכוונות הנאצים למחוק את זהותן היהודית‪ .‬ייחדנו פרק זה לשמירת שבת‬
‫ומועדים ע"י נשים במחנות‪.‬‬
‫פעילות מס' ‪ 5‬שמירת שבת ומועדים‬
‫קראו את המקורות הבאים וענו על השאלות‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫‪.7‬‬
‫במשפט אייכמן שאל התובע גדעון האוזנר את אחת העדות "גם שם (באושוויץ) המשכתם‬
‫לשמור על שבת ומועד‪ "?.‬הסבירו תמיהה זו לאור הידוע לכם על התנאים במחנות‪.‬‬
‫מדוע מסרו נשים את נפשן דווקא על מצוות הדלקת נרות שבת?‬
‫אחד הביטויים של אהבת המצוות הוא המאמץ של היהודים לצמצם את האיסור ‪.‬כיצד יישמו‬
‫את הדבר קבוצת הבנות באושוויץ ?(מקור מספר ‪)3‬‬
‫"שמור וזכור בדיבור אחד"‪ .‬באיזו דרך שמרו הבנות על "שמור" ובאיזו דרך על " זכור"?‬
‫מה הייתה המשמעות המיוחדת שהנשים העניקו לתפילה בימים הנוראים?‬
‫מה סימל חג החנוכה עבור הנשים במחנות?‬
‫שאלת סיכום‪ -‬מה היו מקורות הכוח של הנשים בהתמודדותן עם קיום המצוות?‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫" במשך כל נדודינו השתדלנו תמיד לקיים מצוות הדלקת נרות לשבת ויו"ט ‪ .‬יש ותפוח אדמה נקוב‬
‫שמילאנו אותו במרגרינה ופתילת סמרטוט בתוכו שימש לנו כנרות שבת בחשכת דלותנו‪..‬‬
‫מה כוחם של נרות פשוטים אלו להדליק בליבי אש יקוד זו? לא ידעתי לתת הסבר להרגשה זו אך חשתי‬
‫כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות קשורות קשר אמיץ בנרות‪ .‬אפשר שראיתי אותה שעה‬
‫פניה של אימי המכוסות וחשתי כי זכותה זו של אימי יש בה כדי להאיר את ליבי הדווה‪".‬‬
‫(מרים וינשטוק ‪ -‬האישה בשואה‪ ,‬אתר זכור)‬
‫‪16‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫ברוח זו‪ ,‬אני מבקשת לברר עם גיסתי‪ ,‬אם היא מסכימה להקריב מנת לחם כדי לקנות נרות לשבת‪,‬‬
‫וזאת כדי לעורר אותנו כנגד ההסתגרות והסבילות‪ ,‬וכדי להחזיר מקצת שפיותנו הרוחנית‪.‬‬
‫בהסכמתה‪ ,‬אני הולכת לקנות‪ ,‬או יותר נכון להחליף‪ ,‬מנת לחם כנגד נר‪ ,‬אשר לאחר שחתכנו אותו‬
‫לשנים‪ ,‬היה לנו אור לשבת‪ .‬האסירות הלא יהודיות יכולות לקבל חבילות מבחוץ הכוללות קצת מכל‬
‫דבר פרט ללחם‪.‬‬
‫וכך השגתי נר זה ‪ -‬במשא ומתן כנגד פרוסה אחת של לחם‪ ,‬ולא כנגד שתיים‪ ,‬כפי שהאסירה דרשה‪.‬‬
‫להדליק נרות של יום שישי בערב‪ ,‬הפך לבעל חשיבות עליונה עבורנו‪ .‬דבר זה אפשר לנו לשמור על‬
‫כבודנו העצמי‪ ,‬לקוות לעתיד‪ ,‬ולנטוע בנו שביב של תקווה לשוב ולראות את יקירינו‪.‬‬
‫באותו ערב שבת‪ ,‬אני חוצה את הנר לשניים‪ .‬ישובות בתאים (‪ ,)coyas‬גיסתי ואני מדליקות בחגיגיות‪,‬‬
‫כל אחת חצי נר ומתפללות‪ .‬אנחנו במצב רגשי כה קיצוני‪ ,‬עד שהדמעות שזמן רב כל כך עיכבנו‪ ,‬פורצות‬
‫ומסמאות אותנו‪ ,‬והבכי זולג כמו מתוך שני מעיינות‪ ,‬וזאת במשך זמן רב‪.‬‬
‫אפילו לא חשבנו לאכול‪ .‬אני נזכרת בזמירות השבת‪ ,‬בשירים שאבי היה שר בליל שבת ליד השולחן‬
‫היפה‪ ,‬שאמי טרחה כה רבות לערוך אותו‪ .‬כמה זה רחוק‪ ...‬הנרות כבר נאכלות למחציתן‪ ,‬ואנו אוכלות‬
‫את חצי פרוסת הלחם ביראת שמים‪ ,‬ובסיוע המזון הרוחני אנו שוקעות בתרדמת אושר‪ ,‬למרות הבטן‬
‫המקרקרת‪.‬‬
‫(דוידוביצי אדית ‪" ,1499‬לא אמות כי אחיה ‪...‬ואספר מעשה י‪-‬ה עמ' ‪)35-38‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫מחנה אושוויץ‪-‬בירקנאו‬
‫"היו ימים בהם ניתנה לנו עבודה קלה יותר – סיתות אבני מרצפת באתר הבנייה או הטבעתן בקרקע‪.‬‬
‫קידמנו בברכה את האפשרות לנוח מעט מעמל דחיפת העגלה הכבדה‪ .‬אך בשבת לעומת זאת הקפדנו‬
‫תמיד להיות משובצות בעבודת הטעינה והפריקה‪ .‬מאחר ולא הייתה לנו אפשרות לשאול רב הסתמכנו‬
‫על ידיעותינו כמיטב יכולתנו‪ ,‬והגענו למסקנה כי דחיפת העגלה בשטח סגור הנה מלאכה שאינה‬
‫אסורה בשבת‪ ,‬בעוד סיתות האבנים וריצוף משטחים הנן ללא כל ספק מלאכות אסורות‪ .‬באותן‬
‫שבתות לאחר סעודת השבת שלנו – שתי פרוסות לחם דקות כנייר כ"לחם משנה" – נהגנו לדחוף את‬
‫עגלתנו תוך זמירות שבת‪ .‬שרנו את הזמירות שהיו זכורות לנו בזו אחר זו‪ ,‬תוך שאחת מרעננת זיכרונה‬
‫של חברתה‪".‬‬
‫(פרל בייניש‪ ,‬הרוח שגברה על הדרקון‪ ,‬עמ' ‪)331‬‬
‫מקור מספר ‪9‬‬
‫למחרת‪ ,‬הצליחו ידי לייצר לא שישה מעילים בלבד ‪ -‬אלא שבעה‪ .‬את‬
‫השביעי החבאתי תחת ערימת שאריות הבד; מעיל נוסף ליום יאפשר לי‬
‫להגיש חמישה או שישה ‪ -‬בשבת‪ .‬כך המשכתי למחרת‪ ,‬ושוב ביום שלאחריו‪.‬‬
‫התייגעתי בייצור שבעה מעילים ליום‪ ,‬כולי נוטפת זיעה‪ ,‬משקיעה את‬
‫שאריות כוחותי ההולכים וכלים‪ .‬בסופו של היום השלישי ניגש וייסבלום‬
‫לבדוק את ששת המעילים שתפרתי‪ .‬הוא בחר אחד מהם והראה אותו לשאר‬
‫הבנות‪.‬‬
‫"הביטו‪ ,‬בנות!" הכריז‪" .‬כך חייבת העבודה להיעשות!"‬
‫הוא מרוצה ממני חשבתי‪ .‬קרן תקווה חדרה ללבי‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫חלף יום נוסף‪ ,‬ועוד יום‪ .‬הגיעה השבת‪ ,‬היום שאהבתי מכל ‪ -‬ואילו‬
‫במצבי הנוכחי הפך להיות יום הממלאני חרדה‪ .‬בבוקר‪ ,‬גייסתי את כוחותי‬
‫והתעודדתי ברוחי‪ ,‬כי אצליח לעבור את השבת הראשונה שלי בטארנוב‬
‫בשלום‪....‬‬
‫יהודיה עקשנית!" צווח במלוא גרונו‪ ,‬כועס שבעתיים "קומי!"‬
‫נשמעתי לפקודתו‪ .‬כעת ניצבנו פנים מול פנים‪ .‬הוא הניף את ידו ועמד‬
‫לסטור על פני‪ .‬היישרתי את מבטי לתוך עיניו‪ .‬מבטו שיקף הבנה מסויימת‪,‬‬
‫ניצוץ יהודי חלש המבזיק לשבריר שנייה וחמק לו‪ .‬האמנם עלה במוחו זכרון‬
‫מבית הוריו? או שמא נותר בנשמתו זכר לאמונה‪ ,‬בה דבקו אבות אבותיו?‬
‫בכל מקרה‪ ,‬הניצוץ עדיין קיים היה בלבו‪ ,‬מבלי שיעלה בידו לכבותו‪ .‬ברגע‬
‫האחרון‪ ,‬ריסן את עצמו; ידו שבה וירדה לאיטה‪.‬‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪)228 – 226‬‬
‫מקור מספר ‪5‬‬
‫ליל "כל נדרי" במחנה נשים בשטוטהוף‬
‫אינני יודעת כיצד הגיעה אלינו הידיעה‪ ,‬אך בוקר אחד בהיותינו בעבודה‪ ,‬פשטה השמועה שמחר יום‬
‫כיפור‪ .‬הערב "כל נדרי" מחר יום כיפור‪ :‬המחשבה הציתה את מוחותינו הרדומים‪.‬‬
‫העבודה נמשכה כרגיל‪ .‬אדמת הנכר שחפרנוה נצטברה ערימות ערימות והשומרים התבוננו בעין טובה‬
‫בזריזות הידיים של הנשים‪ .‬העבודה התקדמה יותר מהר ויותר מהר‪ -‬כל אישה מאלצת את עצמה‬
‫לסיים את המלאכה מבעוד יום לפני "כל נדרי"‬
‫בשובינו למחנה נסתיימה חלוקת הלחם במהירות‪ ,‬והפעם בצורה מסודרת‪ .‬אין מריבות ואין חיכוכים‪.‬‬
‫איש לא הודאג‪ ..‬כל אחת נראתה כאילו נתמלאה חביבות אהבה ועדינות כלפי חברותיה‪ .‬כולנו אף אלו‬
‫שבבתיהן לא שמרו על קדושת יום הכיפורים‪ ,‬החלטנו שיום כיפורים זה יישמר כהלכה ולכן אכלנו מיד‬
‫את מנת הלחם שחולקה לנו ולא הותרנו דבר למחרת‪ .‬כך התחלנו את תעניתנו‪.‬‬
‫דממה מלאת הוד וקדושה‪ .‬יום כיפור! אלפי נשים יהודיות שכבו על שורות הקש הנערם‪ .‬אף אחת לא‬
‫רטנה אף אחת לא הציקה לשכנותיה‪ .‬היה זה ליל " כל נדרי"‪ .‬לפתע שמענו קול מצלצל ‪ ,‬היה זה קולה‬
‫של אישה שכינינו אותה ראש המחנה‪ " :‬אחיותי ! היום יום כיפור‪ ,‬החג הקדמון של אהבה ומחילה‪ .‬אבל‬
‫זה גם היום שבו נכתב כל אחד בספר החיים או בספר המוות‪ .‬אחיותי‪ ,‬אף כי מעטות מאיתנו אינן‬
‫מטילות ספק שנכתב למוות‪ ,‬עלינו להאמין ולקוות על אף הכל‪ .‬באמונה זו‪ ,‬בתקווה זו‪ ,‬מתפללות אנו כי‬
‫יום כיפור הבא יראה אותנו בשובנו לבריאותנו‪ ,‬מאוחדות עם משפחותינו‪ ,‬בבתים משלנו"‬
‫לא היה בכוחה להמשיך‪ ,‬קולה טבע באנחות‪ .‬דממה מוחלטת שררה באסם‪ .‬ואז פתאום בקול מוזר‬
‫כאילו יוצא עמוק מתוך הגרון נשמעה קריאת השבר וכל הנשים פרצו באנחות‪ .‬הן התפללו לריבון‬
‫העולמים‪ ,‬שיסלח לעבירותיהן‪ ,‬למען תהיינה ראויות לרחמיו ולחסדיו‪ .‬באסם שרר חושך מוחלט‪ ,‬אך‬
‫במוחה של כל אחת עלו מראות הבית שהכרנו – המפה הצחורה על השולחן‪ ,‬הנרות הדולקים באורם‬
‫הזוהר‪ .‬בעלים לבושים בגדי חג ואומרים‪ :‬מועדים לשמחה חג שמח! הורים מתבוננים לפני צאתם לבית‬
‫הכנסת‪ .‬ואז לפתע נשמע הניגון הבוקע בלבבות של "כל נדרי" אחת אחת הצטרפו הנשים למנגינה‬
‫הנצחית מנגינת כל הדורות‪.‬‬
‫(בתוך מרדכי אליאב 'אני מאמין' הוצאת מוסד הרב קוק‪ ,‬תשל"ח עמ'‪)141-141‬‬
‫‪18‬‬
‫מקור מספר ‪6‬‬
‫ימים נוראים בגטו טלז‬
‫גולדה עמילן עלתה לבדה על במה והתחילה להתפלל בקול חזק של חזן מובהק עם כל הניגונים של‬
‫חזנות ‪ ..‬לעולם לא אשכח את התמונה הזאת‪ ,‬את מצב הרוח המדוכא‪ ,‬את כל הקהל הנשי עם שני‬
‫הגברים באמצע מאחורי הבמה המרכינים את ראשם ואת עמילן העומדת על הבמה העולה על כולם‪,‬‬
‫המשולהבת הנרגשת בהשתפכות נפשה‪ ,‬וקולה הערב משתפך בחלל בית הכנסת‪ ,‬עולה ויורד ללבבות‬
‫השבורים ושוב עולה אי שם במרומים‪ .‬לעולם לא אשכחנה‪ .‬יהי זכרה ברוך‪.‬‬
‫(רבקה אליצור‪ ,‬בירי ובמסתרים‪).‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫הדלקת נרות חנוכה במחנה אושוויץ‪-‬בירקנאו‬
‫בינתיים קרבו ימי החנוכה‪ .‬החלטתי שיש לחוג חג זה בצורה כלשהי‪ .‬צרי לחזק את רוחן של הבנות כי‬
‫כולנו היינו כבר עייפות מאד ומיואשות‪.‬שבוע לפני החג התחלתי להוציא מפסולת החוטים שקבלנו‬
‫לניקוי המכונות‪ ,‬את חוטי הכותנה‪ .‬את החוטים הללו החבאתי מתחת למזרונים שבמחנה‪ .‬בת אחת‪,‬‬
‫בראותה זאת‪ ,‬שאלה אותי לפשר מעשיי‪ .‬ספרתי לה על כוונתי וכשבקשתי ממנה לעזור לי להשיג‬
‫חמישה תפוחי אדמה‪ ,‬בלתי מבושלים‪ ,‬היא התלהבה מאד מן הרעיון והנה ברשותנו כבר התפוחים‪.‬‬
‫חתכתי אותם לחצאים וגילפתי בתוכם מקום לשמן‪ .‬את חוטי הכותנה שזרתי לפתיל והכנסתי אותם‬
‫לתוך התפוחים‪ .‬גנבתי את פחית השמן‪ ,‬בה השתמשתי כדי לשמן את המכונה בבית החרושת‪ .‬יצקתי‬
‫חנוכייה‪.‬‬
‫לפנינו‬
‫והנה‬
‫התפוחים‬
‫לתוך‬
‫השמן‬
‫את‬
‫בליל החנוכה הראשון‪ ,‬לאחר ארוחת הערב‪ ,‬כשכל הבנות בחדר שלנו יושבות על מיטותיהן ומצטרפות‬
‫גם בנות מהחדרים הסמוכים‪ ,‬הדלקתי את הנר הראשון ובירכתי עליו את הברכות‪ .‬שרנו יחד את הקטע‬
‫הראשון של "מעוז צור" שכמעט כולנו ידענו בעל פה ונזכרנו כיצד חגגנו את החג בבית‪ .‬מאחר וראיתי‬
‫את השפעתו הטובה של הערב על חברותיי‪ ,‬השתכנעתי שעשיתי דבר נכון והחלטתי להמשיך‪ .‬ארבעה‬
‫ערבים עבר הכול כשורה‪ .‬בליל החמישי נכשלנו‪ .‬משום מה איחרנו עם הדלקת הנרות אשר דלקו עוד‬
‫בשעת השריקה לכיבוי האורות‪ .‬בין רגע כבתה התאורה בכל המחנה ובחושך שהשתרר‪ ,‬נקודות האור‬
‫שבקעו הסגירו אותנו‪ .‬הס"סמאנית השומרת על השער‪ ,‬רצה אל מקום האור בהיותה בטוחה כי אנחנו‬
‫מאותתות לאווירוני האויב שלעתים בקרו כאן בלילות‪ .‬היא פרצה את הדלת ונדהמה מהמחזה שנתגלה‬
‫לעיניה‪ .‬חדר מסודר‪ ,‬כל בחורה יושבת על מיטתה וכולן שרות בצוותא‪ .‬צעקתי "אכטונג" (דום) אבל‬
‫הדם קפא בי‪ ,‬במשך שניות ראיתי בעייני רוחי את העונש הצפוי‪ ,‬עשרים וארבעה ראשים גזוזים מחדש‬
‫וגרוע מזה ‪ 29 -‬זוגות עיניים מאשימות‪ .‬לקול שאגתה‪ :‬מה קורה פה? התאוששתי ועניתי‪ :‬גברת‬
‫מפקחת‪ ,‬השבוע יש לנו חג לזכר המכבים‪ ,‬כאשר יהודים מועטים נצחו אויבים מרובים‪ .‬באותו רגע לא‬
‫חשבתי מה אמרתי לה‪ ,‬גם לא שאפתי להיראות גיבורה‪ .‬אבל נאלצתי לענות כי השאלה הופנתה אליי‪.‬‬
‫כנראה איזה מין דיבוק דיבר ממני‪ ,‬מפני שלא התכוונתי בכלל להתגונן כמו שלא חשבתי שיגלו אותנו‬
‫בשעת המעשה‪.‬‬
‫(לאה נוימן‪-‬וייס‪ ,‬האישה בשואה‪ ,‬אתר זכור)‬
‫‪19‬‬
‫מקור מספר ‪8‬‬
‫הדלקת נרות מחנה עבודה גובען‬
‫חלפו אך ימים אחדים והנה רחש‪-‬לחש עובר בין הבנות ‪" :‬אוספים מרגרינה‬
‫כדי להדליק נרות חנוכה!"‬
‫התרגשות רבה אחזה בהן‪ .‬האם ייאסף די שומן כדי להדליק בו נרות?‬
‫וכיצד בכלל ניתן לחגוג כאן‪ ,‬במחנה הכפייה הגרמני‪ ,‬את החג היהודי ב"פרסומי‬
‫ניסא"?‬
‫המגבית הסתיימה בהצלחה‪ .‬כל אחת תרמה טיפת מרגרינה ‪ -‬שומן יקר‬
‫מפז‪ ,‬שבמקום להזין בו את גופה המצומק העדיפה להדליק בו את האור‬
‫בנשמתה‪ .‬ה"חנוכייה" היתה כף ברזל שלתוכה טפטפו את טיפות המרגרינה‪,‬‬
‫והפתיל שהודלק נטווה מחוטים שנפרמו מן השמיכות‪.‬‬
‫לאחר "ארוחת הערב" (מרק ותפוחי אדמה) הוצבו שתי שומרות בפתח‬
‫הצריף‪ .‬כל המשתתפות בהדלקה היו מודעות לכך שאם תיתפסנה בהשחתת‬
‫מזון יקר כשומן ‪ -‬תיענשנה קשות‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬לא ויתרו על ההנאה הרוחנית‬
‫של נר חנוכה ולו גם לדקות מספר‪...‬‬
‫מול הנר הקטנטן שהודלק מתחת המיטה שרו הבנות בשקט "הנרות הללו"‬
‫ו"מעוז צור ישועתי"‪.‬‬
‫מתי נזכה גס אנו לנס ותשועה?" שאלו את עצמן‪ .‬והשלהבת הקטנטונת‬
‫כמו ליטפה אותן ברוך‪ ,‬לחשה להן מילות עידוד‪ ,‬הפיגה את קדרות המחנה‬
‫והנביטה בליבן נבט חדש של תקווה ונחמה‪.‬‬
‫בחוץ ירד שלג כבד‪.‬‬
‫הגעגועים אל הבית תקפו את הבנות‪ .‬כל אחת מהן סיפרה על חנוכה‬
‫בבית‪-‬אבא‪ ,‬זיכרונות מתוקים‪ ,‬שהנפש ערגה אליהם בכל מאודה‪.‬‬
‫(שרה ביינהורן‪ ,‬עלים שעלו מן האפר‪ ,‬עמ'‪)261‬‬
‫נשים מצילות‬
‫מבוא‬
‫במציאות הקשה שנוצרה בתקופת השואה‪ ,‬היהודים בכל ארצות הכיבוש הגרמני מצאו את עצמם‬
‫במלכוד‪ ,‬מבלי יכולת לברוח ממקומות אלו אל המדינות החופשיות‪ ,‬או למצוא לעצמם אפשרויות הצלה‬
‫בארצות מושבם ‪ .‬למרות מציאות זו ניסו היהודים כפרטים וכציבור למצוא דרכי הצלה שונים ולנסות‬
‫להציל ולהינצל בכל מחיר‪ .‬פעולות אלו של הצלה‪ ,‬היו כרוכות בסכנה גדולה ביותר לפועלים בנושא‪ ,‬לבני‬
‫משפחותיהם ולקהילה היהודית בה פעלו‪.‬‬
‫תחום זה של פעולות הצלה נראה על פניו מתאים יותר לגברים מנשים‪ ,‬ובכל זאת מצויות בו גם נשים‪.‬‬
‫פר ק זה עוסק בהכרת פעילותן של שתי נשים שהמשותף להן הוא היותן נשים יוזמות פעולות של‬
‫הצלה כל אחת בדרכה‪ ,‬בזמן ובמקום בו נדרשה לכך‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫פעילות מספר ‪ –6‬גיזי פליישמן ורחה שטרנבוך‪-‬פעילות הצלה לנקד‬
‫‪ .1‬קראו את המידע וקטעי המקורות על פועלן של שתי הנשים שעסקו בהצלה בתקופת השואה‬
‫‪.‬ערכו השוואה בין שתי הדמויות על פי הנתונים שבטבלה שלפניכם‪.‬‬
‫גיזי‬
‫פליישמן‬
‫רחה שטרנבוך‬
‫תקופת חיים‬
‫תחום העיסוק של כל‬
‫אחת מהן‬
‫מתי ובעקבות מה החלו‬
‫בפעילות הצלה‬
‫מקום הפעולה‬
‫זמן ומשך הפעולה‬
‫קשיים בארגון ההצלה‬
‫הערכה‬
‫הניצולים‬
‫של‬
‫מספר‬
‫‪ .2‬הסבירו את הגורם לפער בהיקף ההצלה של שתי הנשים‪.‬‬
‫‪ .3‬כתבו פתגם או אימרה המאפיינת את פעילויותיהן של נשים אלו‪.‬‬
‫‪ .9‬כל אחת מהנשים ביחידה זו זו הצטיינה במעשה גבורה שהתאים לזמן ולתנאים בהם היא‬
‫פעלה‪ ,‬הסבירו קביעה זו בהתייחס לכל אחת מהן‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫רחה שטרנבוך תרס”ה – תשל”א (‪)1421 – 1415‬‬
‫נולדה בבלגיה ונפטרה בשוויץ‪ .‬אביה היה רב קהילת אנטוורפן והיא גדלה בבית שהיה מושתת על‬
‫מסורת של אהבת ישראל ואהבת חסד‪ .‬בית זה היה פתוח לכל יהודי שהיה צריך עזרה או ארוחה חמה‪.‬‬
‫משנישאה ליצחק שטרנבוך ממשפחה של חסידות צ’ורטקוב שחיה בשוויץ‪ ,‬המשיכו שניהם במסורת‬
‫זו‪.‬‬
‫פעילויות ההצלה של רחה החלו עם הגעת זרם הפליטים מאוסטריה ומגרמניה ב‪ .1438 -‬רחה יצרה‬
‫קשרים עם אנשים בוינה שהדריכו את הפליטים בבחירת הדרכים המתאימות להימלטות‪ .‬כמו כן‪,‬‬
‫הפעילה אזרחים בודדים‪ ,‬איכרים‪ ,‬נהגי מוניות ושוטרים שהובילו את הפליטים בדרכים בטוחות עד‬
‫הגיעם ממעברי הגבולות לסן גאלן‪ .‬פול גרונינגר‪ ,‬ראש המשטרה המקומית‪ ,‬סייע בהנפקת אישורי‬
‫שהייה חוקיים‪ .‬הבעיה החריפה עם עליית זרם הפליטים בעקבות החרפת מצבם בגרמניה‪ ,‬והחשש‬
‫מ”הצפה” שלהם את שוויץ‪.‬‬
‫רחה המשיכה במשימותיה והבריחה ויזות מזויפות לאוסטריה ולגרמניה וכך אפשרה כניסתם של‬
‫יהודים נוספים לשוויץ‪ .‬היא אף הצליחה לשחרר יהודים ממחנה הריכוז דכאו בעזרת ויזות אלה בנצלה‬
‫את תשוקתם העזה של הגרמנים “לנקות” את ארצם מהיהודים‪ .‬מסיבה זו זכו יהודים אלה ל”ויזות‬
‫סופיות” שציינו את יעדם הסופי‬
‫רחה נאלצה להילחם לא רק עם גורמי חוץ‪ ,‬אלא לנהל מלחמה גם מבית‪ .‬שכן‪ ,‬הפדרציה של קהילות‬
‫יהודי שוויץ‪ ,‬ובראשה סאלי מאייר‪ ,‬הייתה נחושה בדעתה להציב בראש העדיפויות את טובת הקהילה‬
‫היהודית השוויצרית‪ .‬בסוף ‪ 1491 -‬היו רחה ובעלה שקועים עמוק בתכניות ההצלה וההברחה‪ .‬הם דאגו‬
‫בראש וראשונה שהפליטים יגיעו למקום מקלט‪ .‬בכך לא תמה המלאכה מכיוון שהפליטים שנתפסו‬
‫ללא ניירות חוקיים הושמו במחנות‪ .‬רחה דאגה לשחרורם ע”י ממשלת שוויץ שהעניקה להם אשרות‬
‫שהייה זמניות‪ .‬לאלה שלא עלה בידה לשחרר‪ ,‬דאגה רחה למצרכי מזון כשרים וצרכי דת‪ ,‬לשליחת‬
‫חבילות מזון לגטו לודז’‪ ,‬קרקוב וורשה וליהודים במצוקה בארצות אחרות‪ .‬גם תרופות נשלחו‪ ,‬בעיקר‬
‫לגטו וורשה‪ ,‬מקום בו פרצה מחלת הטיפוס‪.‬‬
‫בדצמבר ‪ ,1491‬עם הפלישה לפרל הרבור‪ ,‬נותק הקשר עם יהודי שנחאי‪ .‬עד אז נתמכו הישיבות‬
‫(הישיבות שהצליחו לברוח מליטא לפני הכיבוש הגרמני) ע”י הג’וינט האמריקאי ומכיוון שארה”ב‬
‫הפכה לאויב‪ ,‬נאלצו לפנות לעזרה לשוויץ‪ .‬רחה ובעלה נחלצו מיידית לעזרה‪ .‬עד אז הם מימנו פעילויות‬
‫רבות מכיסם והוציאו סכומי כסף לא מבוטלים‪ ,‬אולם המשימה החדשה הייתה מעבר ליכולתם והיוותה‬
‫עול כספי כבד מדי עבורם‪ .‬אי לכך‪ ,‬פנו השטרנבוכים במודעה למתפללי בית הכנסת שיתרמו כספים‬
‫להצלת ‪ 911‬בחורי הישיבה משנחאי ומשפחותיהם‪ :‬סה”כ למעלה מאלף איש‪ .‬היהודים שעלו לתורה‬
‫בשבת התבקשו לתרום בעין יפה‪ .‬על החתום היה “הוועד להצלת הפליטים היהודיים בשנחאי”‪,‬‬
‫והמזכירה‪ ,‬רחה שטרנבוך‪ .‬הארגון היה שותף לפעולות הצלה נוספות בזמן המלחמה‪( .‬להרחבה עיינו‬
‫באתר "זכור"‪ ,‬דמויות)‬
‫לאחר המלחמה המשיכה רחה לפעול ברחבי מחנות העקורים שבגרמניה‪ .‬היא בקרה במינכן‬
‫ובמחנות העקורים שבסביבה‪ .‬מהמחנות יצאה רחה עם מזוודות ריקות מציודה האישי אותו‬
‫‪22‬‬
‫השאירה לניצולים‪ ,‬אולם הן היו מלאות במכתבים של הניצולים ליקיריהם בעולם החופשי‪.‬‬
‫בכל המחנות בהם בקרה‪ ,‬נפגשה רחה עם המפקדים של הממשל הצבאי במקום ועם נציגי‬
‫אונר”א והבטיחה שידאגו לצרכים הדתיים של הניצולים‪ ,‬אם ע”י הקמת בתי כנסת‪ ,‬מטבחים‬
‫כשרים וכדומה‪ .‬חלק רב לה בהוצאת ילדים ממשפחות נוצריות בפולין צרפת ואיטליה‬
‫והשבתם ליהדות‪.‬‬
‫כשסיימה את שליחותה חזרה אל שיגרת חיי המשפחה ‪,‬אל אלמוניותה ולא סיפרה דבר על‬
‫פועלה‪.‬‬
‫גיזי פליישמן ‪ -‬תרנ”ד ‪ -‬תש”ד (‪)1499 – 1849‬‬
‫נולדה בבראטיסלאבה שבסלובקיה‪ .‬אביה היה הרב יהודה פישר‪ ,‬שהיו לו קשרי משפחה עם הרב‬
‫וייסמנדל ‪ ,‬קשרים שתהיה להם משמעות רבה בתקופת השואה‪.‬‬
‫להוריה של גיזי פליישמן הייתה מסעדה כשרה בבראטיסלאבה שבה נערכו אסיפות ציוניות וכך נחשפה‬
‫גיזי לפעילות ציונית‪ .‬במהלך מלחמת העולם הראשונה היא נישאה לסוחר אמיד בשם יוסף פליישמן‬
‫ונולדו להם שתי בנות‪ .‬גיזי פליישמן הצטרפה בשנת ‪ 1425‬לתנועת ויצ"ו ומאוחר יותר הייתה לנשיאת‬
‫ויצ"ו השניה בבראטיסלאבה‪ .‬מתחילת מעורבותה בויצ"ו השתתפה גיזי פליישמן בכינוסי ויצ"ו בפראג‪,‬‬
‫ויצרה קשרים עם מנהיגות ציוניות ברחבי אירופה וכן עם מנהלת הג'וינט באירופה שבראשה עמד ד"ר‬
‫שווארץ‪ .‬ב‪ 1491-‬הייתה לנשיאת הג'וינט בבראטיסלאבה‪.‬‬
‫ב‪ 1438‬התמנתה ליו"ר היצ"ם ‪ -‬סוכנות יהודית בינלאומית לטיפול בנושאי הגירה‪ -‬בסלובקיה‪.‬‬
‫מאז עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב‪ 1433-‬ועד פרוץ המלחמה הפכה בראטיסלאבה למקום ריכוז‬
‫של פליטים יהודיים‪ .‬גיזי חיפשה דרכים שונות איך לטפל בפליטים אלו‪ .‬בין השאר היא ניהלה משא‬
‫ומתן עם הממשלה הבריטית בחודשים אפריל מאי בשנת ‪ 1434‬מתוך רצון לשלוח ילדים לארץ ישראל‪.‬‬
‫ומאז ועד סוף פעילותה באוקטובר ‪ 1499‬חזונה היה "יש לעשות הכל כדי להציל כל עוד ניתן הדבר"‬
‫(חנה יבלונקה‪ ,‬מנהיגות במצוקה‪ ,‬עמ' ‪)83‬‬
‫במרץ ‪ 1434‬עם סיפוח צ'כוסלובקיה לגרמניה הכריזה סלובקיה על עצמאותה ומעתה ואילך הייתה‬
‫למעשה מדינת חסות גרמנית‪ .‬בתקופה זו עמד מספר היהודים בסלובקיה על ‪.88,451‬‬
‫בחודש זה היא נסעה ללונדון יחד עם ד"ר אוסקר נוימן‪ ,‬נשיא ההסתדרות הציונית בסלובקיה‪ ,‬שם‬
‫ניסתה למצוא אפשרויות הגירה המונית ליהודי סלובקיה‪.‬‬
‫ב‪-‬ספטמבר ‪ 1491‬עם הקמת המרכז היהודי בסלובקיה של "אוז'ה" (ארגון יהודי שסייע לפליטים‬
‫יהודים לפני המלחמה‪ ,‬ובתקופת המלחמה עסק בהצלת ילדים ‪,‬בעיקר בצרפת) היה ויכוח פנימי בין‬
‫הציונים האם להצטרף למרכז יהודי זה‪ .‬גיזי פליישמן הובילה את המהלך של הצטרפות התמנתה לראש‬
‫מחלקת ההגירה ‪,‬והמשיכה במטרתה המרכזית להוציא יהודים מסלובקיה לעולם החופשי‪.‬באביב ‪1491‬‬
‫גיזי הפכה למנהיגת הקבוצה שתקרא בהמשך "קבוצת העבודה" שריכזה את מאמצי ההצלה‬
‫בסלובקיה‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫גרוש יהודי סלובקיה החל במרץ ‪ ,1492‬ועד אוקטובר ‪ 1492‬גורשו מסלובקיה לאושוויץ‪ ,‬מיידנק ואזור‬
‫לובלין‪ ,‬כ‪ 58,111-‬יהודים‪ .‬גיזי פליישמן וחברי "קבוצת העבודה" החלו לחפש דרכים להפסיק את‬
‫השילוחים‪ .‬במרץ ‪ 1492‬הצטרף הרב וייסמנדל ל"קבוצת העבודה" והמליץ על גיזי פליישמן כמנהיגה‪.‬‬
‫בשלב זה הציע הרב וייסמנדל את הרעיון המהפכני לנסות לשחד את פקידי המשטר הנאצי והסלובאקי‬
‫להפסיק את השילוחים‪ .‬גיזי קיבלה את דעתו‪ .‬הרב וייסמנדל היה האידיאולוג של התוכנית וגיזי‬
‫המוציאה לפועל‪ .‬מעתה ואילך היא ניסתה בכל הדרכים שהכירה עד אז להפעיל את מלוא השפעתה‬
‫בשוויץ ובג'וינט על מנת שרעיון זה יצליח‪ .‬היא היהודייה היחידה שאושר לה לנהל קשר טלפוני עם‬
‫העולם החופשי (שוואלב בשוויץ נציג הסוכנות בשוויץ)‪ .‬היא שלחה מכתבים לג'וינט דרך שוויץ‪ .‬נסעה‬
‫פעמים להונגריה (שלא נכבשה עדיין) על מנת לנסות ולגייס כספים מיהודי הונגריה אבל חזרה בידיים‬
‫ריקות‪ .‬היא פנתה לאישים בכנסייה בסלובקיה ולנציגי ממשל וכך הצליחה לגייס כסף עבור השוחד‪,‬‬
‫ואכן המשלוחים נעצרו באוקטובר ‪ 1492‬ונפסקו עד ‪.1499‬‬
‫גיזי פליישמן ניסתה ללא הצלחה להוציא כ‪ 1111-‬ילדים מפולין לטרזין ומשם לסלובקיה בדרך לא"י ‪,‬‬
‫היא נהגה בחוסר זהירת ונתפסה ע"י הגיסטאפו והושמה במעצר ‪ 9‬חודשים‪ .‬בתקופה זו ניסו חבריה‬
‫לשכנע אותה לעזוב את סלובקיה ולברוח לא"י אבל עם שחרורה מהמעצר חזרה לעבודה מלאה‬
‫במשרדה‪ .‬בספטמבר ‪ 1499‬פרץ מרד סלובקי בגרמנים‪ .‬הגרמנים במבצע בזק השתלטו על כל סלובקיה‬
‫והתארגנו במהירות לשילוח היהודים למזרח‪ .‬כ‪ 13.511-‬יהודים גורשו לאושוויץ‪ ,‬זקסנהאוזן‬
‫וטרייזנשטאט‪ ,‬כ‪ 11,11‬מהם שרדו‪ .‬עוד כ‪ 9,111-5,111‬יהודים שרדו בסלובקיה במחבוא או בשטחי‬
‫הפרטיזאנים‪.‬‬
‫הרב וייסמנדל הצליח לקפוץ מהרכבת לאושוויץ ושרד‪ .‬הניסיון לשכנע את גיזי לברוח לשטחי‬
‫הפרטיזאנים בסלובקיה לא צלח‪ .‬גיזי סירבה לכל הצעה להציל את עצמה‪.‬‬
‫ב‪ 12‬באוקטובר ‪ 1499‬נשלחה גיזי בטרנספורט האחרון מסלובקיה לאושוויץ עם הוראה לא לאפשר את‬
‫חזרתה ושם נרצחה‪.‬‬
‫להכרת דמותה ופועלה של רחה שטרנבוך‪:‬‬
‫‪24‬‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫כששואלים היום אדם ממוצע על רשימת שינדלר‪ ,‬הוא נזכר מיד בסרטו של סטיבן שפילברג על דמותו‬
‫השנויה במחלוקת של אוסקר שינדלר‪ ,‬אם תעלו את שמו של ישראל קסטנר‪ ,‬רבים יידעו לספר על‬
‫הרכבת שהוציא מבודפשט‪ ,‬דרך ברגן בלזן‪ ,‬לשווייץ הניטרלית‪ ,‬ובה יותר מ‪ 1,311 -‬יהודים שניצלו‬
‫מזרועות הנאצים‪ .‬אולם אם תנסו לקבל מידע על הרכבת שיצאה ב‪ 5-‬בפברואר ‪ 1495‬מגטו טרזיינשטט‬
‫לשווייץ‪ ,‬כשעל קרונותיה ‪ 1,211‬יהודים בדרכם אל החופש‪ ,‬סביר להניח שתיתקלו במבט סתום‪.‬‬
‫(ישראל היום ‪)12.9.11‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫בלילה חשוך וקר‪ ,‬בעיצומה של מלחמת העולם השנייה‪ ,‬צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך‬
‫השוויצרית‪ .‬הגברת רחה שטרנבוך‪ ,‬יהודייה תושבת שוויץ‪ ,‬הרימה את השפופרת‪ .‬על הקו היה אחד‬
‫מאנשי הקשר שלה‪ ,‬שדיווח‪" :‬קבוצת יהודים‪ ,‬הכוללת אישה‪ ,‬גבר וילדים‪ ,‬נתפסה בנסותה לחצות את‬
‫הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה‪ .‬כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו‪ .‬לא ניתן לעשות‬
‫דבר‪ ,‬אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו"‪ .‬כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך‬
‫על קו הגבול‪ ,‬שם המתין איש הקשר שלה‪ ,‬שהזהיר אותה‪" :‬את מסכנת את עצמך לשווא‪ ,‬אין סיכוי‪".‬‬
‫רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור‪ ,‬ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות‪ .‬היא‬
‫שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה‪ ,‬עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים‪" :‬לאן את‬
‫הולכת?" שאלו אותה‪ .‬רחה‪ ,‬בקול צלול וברור‪ ,‬השיבה‪" :‬אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם ‪".‬‬
‫מופתעים מגישתה הנחושה‪ ,‬הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים ‪.‬‬
‫כלב אימתני חשף שיניו לעומתה‪ ,‬והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח‪ .‬אף על פי כן‪,‬‬
‫לא נרתעה רחה‪ ,‬ואמרה‪" :‬אני אזרחית שוויץ‪ .‬קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי‪ .‬אני‬
‫אחראית לשלומם‪ .‬אבקשך לשחררם‪ ,‬אני לוקחת אותם לשוויץ"‪ .‬הקצין הנאצי האדים‪ ,‬ועיניו כמעט‬
‫יצאו מחוריהן כשצרח‪" :‬אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא‬
‫תיעלמי מעיני בזה הרגע ‪".‬‬
‫רחה אמרה בקול שקט‪" :‬אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם‪ .‬אני אחראית‬
‫לשלומם"‪ .‬אחרי רגע של שקט מתוח‪ ,‬אירע הבלתי ייאמן‪" :‬קחי את ‪ 12‬היהודים שלך ולכו מפה"‪ ,‬אמר‬
‫הנאצי‪" .‬לפני שאתחרט"‪ .‬רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב‪ 12-‬יהודים שחייהם ניצלו‪ ,‬בדרך אל‬
‫שוויץ החופשית ‪( .‬עיתון בשבע ‪)15.9.19 -‬‬
‫‪.‬‬
‫מעדויות נכדתה שרה שפירא‬
‫"היה להם בית מסחר לבגדים‪ ,‬ומספרים שפלא הוא שבית המסחר הזה עוד התקיים‪ ,‬כי יותר משמכרו‬
‫שם בגדים ניתנו בגדים בחינם‪ .‬בבית היתה מבשלת‪ ,‬ובישלו שם בלי הרף‪ .‬אמא שלי‪ ,‬שהיתה אז בת‬
‫ארבע‪ ,‬זוכרת את עצמה אומרת לאמה‪ :‬יש עוד פינה של רצפה‪ ,‬אפשר לשכן שם מישהו‪ .‬הבית היה‬
‫מכניס אורחים עוד לפני המלחמה‪ ,‬כשמהגרים ממזרח אירופה הגיעו לשוויץ‪ .‬הם לא תמיד היו אנשים‬
‫אסתטיים‪ ,‬והעוזרת סירבה לנקות את חדרם‪ ,‬אז סבתא שלי ניקתה את חדרם‪ ,‬וזה היה מובן מאליו‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫"ועד ההצלה היה מורכב מגברים בלבד‪ ,‬ויצחק שטרנבוך‪ ,‬סבא שלי‪ ,‬היה מעורב בכל פעולה שביצעו‪ .‬אל‬
‫סבתא שלי הופנו הזרקורים כיוון שהיתה אישה יחידה בארגון והיתה כריזמטית מאוד‪ .‬היא היתה‬
‫אישה משכילה ושלטה בשפות רבות‪ ,‬וגם היתה לה הופעה מרשימה"‪.‬‬
‫היא לא רק נשלחה‪ .‬היא התנדבה לכך‪ ,‬וגם יזמה הרבה דברים‪ .‬בעלה היה צריך לשמור עליה הרבה‬
‫פעמים מפני נקיטת יוזמות מסוכנות מדי‪ .‬היא באמת היתה מייצגת טובה מאוד במפגשים שונים‪ ,‬גם‬
‫בגלל שהיתה אישה‪ .‬נראה שבתקופת המשא ומתן עם הימלר היא רצתה לנסוע אליו‪ ,‬ואז סבא שלי‬
‫עצר אותה‪.‬‬
‫"היא התייחדה לא רק במה שעשתה‪ ,‬אלא גם באיך שעשתה את הדברים‪ .‬היא כאבה את כאב אחיה‬
‫המתייסרים בבחינת 'עמו אנוכי בצרה‪ ,‬ואחלצהו ואכבדהו'‪ .‬במשך כל שנות המלחמה היא לא עינגה‬
‫את עצמה‪ .‬היא לא רכשה בגד חדש לעצמה או לבנותיה למרות שבבעלות המשפחה היה מפעל‬
‫לבגדים‪ ,‬ואמרה‪ :‬כשיהודים אחרים סובלים כל‪-‬כך‪ ,‬אין זה זמן לפינוקים ‪".‬‬
‫"סבתא שלי הייתה סבתא רגילה"‪ ,‬מספרת שפירא‪" .‬סבתא שהולכת עם הנכדים לטיול ונותנת להם‬
‫ריבה מעשה ידיה‪ .‬מעולם לא ידענו שסבתא שלנו היא כה מיוחדת‪ .‬רק לאחר מותה נודע לנו סיפור‬
‫חייה‪ .‬חשוב לי להגיד שהיא הייתה אישה עדינה ונשית‪ ,‬כזו שמפחדת להישאר לבד בבית‪ .‬אבל כשהיה‬
‫צריך לעשות ? היא עשתה גם דברים שדרשו המון אומץ‪ .‬הכל מתוך תחושה שזה רצון ה' וכך צריך‬
‫לנהוג ‪".‬‬
‫(עיתון בשבע ‪)15.9.19 -‬‬
‫להכרת דמותה ופועלה של גיזי פליישמן‬
‫מקור מספר ‪1‬‬
‫חיים כפרי‪ ,‬גיסו של ד"ר אוסקר נוימן‪ ,‬מעיד על תכונותיה של גיזי "היא דירבנה‪ ,‬דרשה‪ ,‬דחפה לביצוע‪,‬‬
‫התערבה‪ ,‬גישרה‪ ,‬פייסה‪ .‬באותו זמן מעמדה לא נפגע מהעובדה שהיא הייתה אישה‪ .‬היא הייתה חברה‪,‬‬
‫‪1‬‬
‫לוחמת‪ ,‬שותפה‪ ,‬ולדעתה היה משקל גדול‪ .‬היא הייתה מוערכת ונערצת‪".‬‬
‫אומר עליה אנדרי שטיינר‪":‬גיזי‪-‬אין ערעור על האישיות המוליכה‪...‬דרך אישיותה הייתה נקודת מפגש‪.‬‬
‫היה בה משהו‪-‬מיומנות לנהל אנשים שונים בעלי רקע שונה‪ ,‬מהמתבולל המוחלט ד"ר קובאץ' ועד‬
‫וייסמנדל האורתודוכסי‪ .‬לכולם היה נוח מאד עם גיזי‪...‬היו לה איכויות אנושיות שאפשרו לאנשים‬
‫שונים ברקעם לשבת ליד שולחנה ולשכוח את הבדליהם העצומים ורק לעבוד למען מטרה העצומה‪-‬‬
‫הקלת צוק העתים‪ ...‬גיזי הקרינה את עוצמת האישיות הלוחמת של העניין היהודי הציוני‪ .‬הערצנו‬
‫אותה‪( ...‬חנה יבלונקה‪ ,‬יש לעשות הכל בכדי להציל – גיזי פליישמן‪ ,‬בתוך מנהיגות במצוקה‪ ,‬עמ' ‪)89‬‬
‫מקור מספר ‪2‬‬
‫מתוך מכתב שכתבה לסאלי מאייר נשיא הקהילות היהודיות בשוויץ במלחמת העולם השנייה ונציג‬
‫הג'וינט בשוויץ‪ ,‬אודות תכניות הכופר‪:‬‬
‫‪Joan Campion, In the Lion's Mouth, p. 44 1‬‬
‫‪26‬‬
‫" כיצד יכול אתה לדרוש ממני שמצד אחד אני אבוא עם דרישות נוקשות אלו (לגבי אופן התשלום‬
‫ועמידה על הכללת פולין בהסכם) ומצד שני לא אציע כלום‪ .‬יהיה זה בלתי אחראי מצדי להיכנס למו"מ‬
‫בחוסר כל‪ ,‬שכן זה עלול לסכן לא רק את היהודים בארצות הכיבוש הנאצי אלא גם את יהודי ארצי‪...‬‬
‫דודי היקר אם אדם נמצא במצב רוח השורר פה‪ ,‬איננו יכולים להבין כיצד כסף חשוב יותר‬
‫מחיים‪...‬איננו יכולים להבין את ההחלטה האמריקאית‪ ,‬שכן אלו חוקים מתים והוראות שאין בהם‬
‫נשמה ושום הבנה לצער ולכאב‪"...‬‬
‫(שם עמ' ‪)82‬‬
‫מקור מספר ‪3‬‬
‫ההצעה היא גדולה ועצומה‪...‬אני מודעת לעובדה שסוג עבודה זה הוא מעל לאחריותי‪ ,‬אך מאחר‬
‫וההצעה הוגשה לנו והיות ויש לנו את הקשרים‪ ,‬חובתי לכלל היא להביא לידיעתכם את ההצעה‪....‬אם‬
‫יש רק סיכוי אחד למנוע רצח המוני זה‪ ,‬אנחנו חייבים בכל התנאים לשקול ולבדוק הצעה זו‪ .‬לכן אני‬
‫מעבירה לכם את האחריות להחליט בדבר ואני מניחה שתבדקו את העניין ברצינות ותתאמצו‬
‫להגשימו‪"...‬‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪)86‬‬
‫מקור מס' ‪9‬‬
‫גיזי הוגה את הרעיון למבצעי הצלה גדולים של ילדים ונימוקיה הם‪:‬‬
‫עבודה זו נראית לנו חשובה ביותר‪ ,‬כי הרי בילדים אפשר לעשות עוד גדולות מבחינה אנושית ויהודית‬
‫בלי שים לב לכך מי הם הוריהם"‪.‬‬
‫מקור מספר ‪5‬‬
‫מתוך מכתב שכתבה לבתה ליסי בא"י ב‪ 6-‬בספטמבר ‪1493‬‬
‫"הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד‪ ...‬אך אותו גורל רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו‬
‫ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה‪ .‬אם אעבור תקופה קשה זו‪ ,‬אני חושבת שאוכל לומר‬
‫שלא חייתי את חיי לשווא‪ .‬ברוח זו את חייבת לסבול את הפרידה‪ ,‬היות שמעל לכל סבל אישי עומד‬
‫כלל ישראל‪ ...‬בשנים האחרונות ראיתי בעיניי סבל אינסופי‪ ...‬היית צריכה לראות איך העבירו את הנוער‬
‫היפה שלנו‪ ,‬וביניהם כל בני גילך‪ ,‬לפולין ארץ הזוועות‪ ...‬אני מודה לאלוקים שילדיי בארץ ישראל‪ ...‬אם‬
‫אני מביאה כל זאת בחשבון‪ ,‬אני מקבלת ביתר קלות את כל הזעזועים העוברים עליי‪ ,‬ילדתי‪ ,‬וגם את‬
‫צריכה להיות כך‪"...‬‬
‫(שם עמ' ‪)84 – 88‬‬
‫לסיכום הנושא‪:‬‬
‫קראו שוב את דבריו של עמנואל רינגלבלום שנאמרו תוך כדי השואה‪" :‬היסטוריון העתיד יצטרך‬
‫להקדיש דף הולם לאישה היהודייה במלחמה‪ .‬היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ‬
‫לבה וכושר עמידתה‪." .‬‬
‫חוו דעתכם על קביעתו של רינגלבלום ‪ .‬בססו דבריכם על מה שלמדתם בערכה זו‪.‬‬
‫‪27‬‬
28