‫למות ולהיוולד בשערי ונציה‬ ‫באלף תשע מאות תשעים ושמונה‪ ,‬עזבתי את הכפר הטמפלרי וולדהיים‪,‬‬ ‫הקרוי כיום אלוני‪-‬אבא‪ ,‬הסמוך לקריית טבעון‪ .‬לפני כשבעים שנים נבזז הכפר הטמפלרי וכנסייתו‬ ‫חוללה‪ .‬מסדר הטמפלרים כבר לא יקים את‬ ‫בית המקדש השלישי אחרי אלף שנות כיסופים אביריים‪.‬‬ ‫חזון אחרית הימים מבשר דברים אחרים‪.‬‬ ‫אי אז‪ ,‬נותבו חיי אל מסלול ההתרסקות ובחלום הציוני שלי הופיעו סדקים מבהילים‪ .‬באותה העת‪,‬‬ ‫סיימתי את התפאורות של ‘’אותלו’’ ו’’גטו’’‬ ‫בתיאטרון חיפה‪ ,‬שאף הוא צנח אל הקרשים‪.‬‬ ‫בשארית כוחותיי‪ ,‬עמסתי שתי מכוניות‪ ,‬חתול וכלבה שחורים‪ ,‬וגליתי‬ ‫מארץ אבות ותלאובות‪ .‬הפלגתי מחיפה לפיראוס‪ ,‬ומשם הגעתי בדרך היבשה לפטרס והמשכתי‬ ‫לכיוון החוף האיטלקי‪.‬‬ ‫בליל סערה‪ ,‬על סיפון האוניה‪ ,‬לא ידעתי אי אנה מוליכים אותי השמיים‬ ‫והכוכבים‪ .‬הזיכרונות הקשים‪ ,‬שהנחילו לי תושבי אלוני‪-‬אבא‪,‬‬ ‫כססו ומרטו את עצביי‪’‘ .....‬חסרי אהבה ובוגדים ומלשינים וזוללים‬ ‫ואכזרים ושונאי טוב ומוסרים ופוחזים וגבוהי רוח והולכים אחרי תענוגים’’‪......‬‬ ‫בשבע בבוקר‪ ,‬בסוף פברואר‪ ,‬כשהספינה התקרבה לנמל ונציה‪ ,‬נשמעה‬ ‫צפירה עמוקה ומצמררת‪ .‬סוניה‪ ,‬רקדנית טנגו ארגנטינאית ויהודיה‪ ,‬שנמלטה מישראל אחרי‬ ‫ניסיון אונס‪ ,‬התכוונה להגיע אף היא לשטוטגרט‪.‬‬ ‫מסרתי לה את המפתחות של המכונית הקטנה וירדנו מן הספינה‪ ,‬שפערה‬ ‫מאחור גשר ענק‪.‬‬ ‫רחובותיה המהבילים של ונציה חיכו לנו הומים וסואנים; זה היה ביום‬ ‫האחרון של ‘’פסטיבל המסכות’’‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬באבחת יופי אחת‪ ,‬מרהיבה ומופלאה‪ ,‬התפוגגו כל זיכרונות הייאוש‬ ‫והכאב‪ ,‬ונולדתי מחדש בונציה‪.‬‬ ‫אלי דור‪-‬כהן‬ ‫תל אביב‪ 14 ,‬ביולי‪ ,‬שעת שקיעה‪ .‬במקום להתכונן לאירוע בבית השגריר הצרפתי לכבוד יום‬ ‫הבסטיליה‪ ,‬אני מוצא את עצמי במחשבות נוגות על אשנבך ונפוליאון‪.‬‬ ‫“הגופה צפה עם הפנים למטה בתוך המים העכורים של התעלה‪ .‬הגאות‬ ‫הנסוגה משכה אותה בעדינות לכיוון המים הפתוחים של הלגונה‪ ,‬הפרושים מעבר לקצה התעלה‪.‬‬ ‫ראשה נחבט כמה פעמים ַבמדרגות מכוסות הטחב של המזח לרגלי בזיליקה סן ג’ובאני ֵא‪-‬‬ ‫פאולו‪ ,‬נתקע שם לרגע‪ ,‬ואז השתחרר כשהרגליים התקמרו בקשת עדינה שמשכה אותו חזרה‬ ‫למסלול הסחף‪ ,‬לכיוון המים הפתוחים והחופש”‪ .‬כך נפתח ספרה הבלשי של דונה ליאון “מוות‬ ‫בארץ זרה”‪ ,‬עוד פרק בעלילותיו של מפקח המשטרה הוונציאנית גווידו ברונטי‪ .‬היא ישבה וקראה‬ ‫בספר בתרגומו לגרמנית בזמן ארוחת הצהריים בקפה “פרדיסו”‪ ,‬בכניסה לגני הביאנלה‪ ,‬כשכלבה‬ ‫השחור רובץ לרגלי השולחן‪ .‬אני התיישבתי בשולחן הסמוך‪ ,‬לאחר בוקר ראשון בביתן הישראלי‪.‬‬ ‫הגעתי לונציה בערב הקודם‪ ,‬כדי להכין את תערוכת האדריכלות של שנת ‪ ,2000‬ועוד עמדה לפניי‬ ‫יממה די פנויה עד להגעתם מהארץ של חבריי לעבודה‪ .‬האישה והכלב משכו מיד את תשומת‬ ‫ליבי‪ ,‬הם נראו זרים במקום‪ .‬היה לה עור בהיר‪ ,‬עיניים כחולות בהירות מאוד‪ ,‬ושיער שחור‪ .‬אישה‬ ‫יפה מאוד‪ ,‬ציינתי לעצמי‪ .‬הכלב שמח כנראה על הצטרפותי למרפסת המנומנמת וניסה להתקרב‬ ‫לשולחני למרות הרצועה שקשרה אותו לכיסא‪ .‬היא גערה בו בעדינות‪ ,‬בגרמנית‪ ,‬שלא יפריע לי‪,‬‬ ‫אך הוא התעקש לבוא אל שולחני‪ .‬אני לא זוכר מי משנינו הציע את הפתרון‪ ,‬אבל לאחר מספר‬ ‫דקות היינו ישובים באותו השולחן‪ ,‬סועדים את ארוחת הצהריים ומתוודעים זה לזה‪ .‬היא עובדת‬ ‫ב’דויטשה בנק’ בבון שבגרמניה‪ ,‬מבלה חופשה באיטליה יחד עם כלבה‪ .‬לונציה הגיעה בעקבות‬ ‫התאהבותה בספרי המתח של דונה ליאון‪ ,‬שעלילותיהם מתרחשות כולן בונציה‪ ,‬או ליתר דיוק‪,‬‬ ‫בדמות הראשית ‪ -‬המפקח גווידו ברונטי‪ ,‬אנטי‪-‬גיבור צנוע ואינטליגנטי‪ ,‬שמטיב לפענח את‬ ‫הפשעים החמורים ומאוהב באשתו לה הוא נשוי כבר עשרים שנה‪ .‬באותו בוקר‪ ,‬כך סיפרה לי‪ ,‬היא‬ ‫ביקרה בתחנת המשטרה המתוארת בספרים‪ ,‬ליד הכנסייה האוונגליסטית‪ ,‬ושאלה אם המפקח‬ ‫גווידו ברונטי אכן עובד במקום‪ .‬תמימותה הקסימה אותי‪ .‬החלטתי לא לחזור לביתן‪ ,‬ובמקום זאת‬ ‫טיילנו בסמטאות ונציה כל אחר‪-‬הצהריים‪ .‬היה משהו פשוט‪ ,‬קרוב ומעורר אמון במפגש הזה‪.‬‬ ‫בשוק של ריאלטו קנינו דובדבנים‪ ,‬ולעת ערב הגענו אל דירתי‪ ,‬משל נהגנו לעשות זאת מידי יום‬ ‫ביומו‪ .‬למחרת נפרדנו בהתרגשות‪ ,‬זה היה היום האחרון של חופשתה‪ ,‬ויום העבודה הראשון שלי‬ ‫בונציה‪ .‬היא עוד הספיקה ללוות אותי אל פיאצלה רומא‪ ,‬כיכר הכניסה לעיר‪ ,‬כדי לקבל את פניהם‬ ‫של חבריי לעבודה‪ ,‬לפני שהלכה לדרכה עם הכלב‪ .‬לאחר יותר משבועיים של הכנת התערוכה‬ ‫ופתיחתה לקהל‪ ,‬חזרתי לארץ‪ .‬במשיבון חיכתה לי הודעה מודאגת‪ .‬משום מה היא הבינה שהייתי‬ ‫צריך לחזור לישראל שבוע קודם‪ .‬היא התקשרה מספר פעמים‪ ,‬דאגה ולא הבינה‪ .‬התקשרתי‬ ‫בחזרה‪ .‬היא לקחה חופשה לא מתוכננת ובאה לבקר אותי בארץ‪ .‬זמן מה אחר‪-‬כך נסעתי אני‬ ‫לבקר אותה בגרמניה‪ ,‬ומשם המשכנו לביקור חוזר במקום הפשע‪ ,‬בונציה‪.‬‬ ‫אילן ויזגן‬ ‫כמו גיבורו של תומס מאן המשקיף אל הים ברגעיו האחרונים אבל נפשו ועיני רוחו שקועות‬ ‫באהבתו הבלתי ממומשת ובבדידותו של האמן‪ ,‬כך נפוליאון שלי‪“ ,‬הגנרליסימו” מוקף בימיו‬ ‫האחרונים במים ונפשו שקועה בסופיותו של הכוח ובבדידותו של הלוחם‪.‬‬ ‫“הבדידות מולידה את המקורי‪ ,‬את היופי הנועז‪ ,‬המצמרר‪ ,‬את הפיוט‪ .‬אך גם את המופקר מולידה‬ ‫הבדידות‪ ,‬את הסוטה‪ ,‬האבסורדי והאסור” (תומאס מאן “מוות בונציה”‪ ,‬מגרמנית‪ :‬נילי מירסקי‪,‬‬ ‫הוצאת הספרייה החדשה)‪.‬‬ ‫“צריך יותר אומץ כדי לחיות מאשר למות” נפוליאון בונפרטה‪.‬‬ ‫איתמר גלבוע‬ ‫ונציה‪ :‬ממואר‬ ‫“‪ ...‬זו הייתה ונציה‪ ,‬היפיפיה החנפה‪ ,‬החשודה ‪ -‬ספק אגדת פלאים‪ ,‬ספק פח יקוש לתיירים‪”...,‬‬ ‫מוות בונציה‪ ,‬תומאס מאן‪1912 ,‬‬ ‫רכבת ראשונה מויארג’ו‪ ,‬טוסקנה ‪ -‬לפירנצה‪ .‬צהרים‪ .‬תחילת יוני‪ .‬רכבת שניה‬ ‫מפירנצה לוונציה‪ ,‬אחר הצהריים‪ .‬עדיין תחילת יוני‪ .‬הנוף האנושי משתנה בין הרכבות כמו גם הנוף‬ ‫הטבעי שחולף‪ ,‬אך דבר אינו דומה או מכין אותי לנוף הונציאני הדוהר לכיון הרכבת‪ .‬סוריאליזם‬ ‫בהתגלמותו העל זמנית‪ .‬חותם הנדודים טבוע בי ומתהדק‪ .‬הכיסופים אל הרחוק והחדש‪ ,‬התשוקה‬ ‫לחירות לפריקת עול‪ ,‬לשיכחה‪ .‬אני מנסה להתגבר על תשישות המסע כשאני מתפתלת עם‬ ‫מזוודות והתרגשות בין תעלות וגשרים והעיר השוקעת‪ .‬שוקעת‪ .‬ערב‪ .‬הראשון ביוני‪ .‬דחף ניער‬ ‫בי וכמנהג ונציאני עתיק אני נועלת את נעלי השטוחות ותוחבת לתיק קטן עוד זוג כאלו שאם‬ ‫אתהלך בהן למעלה מחמישה צעדים רצופים במדרכות העיר ונציה‪ ,‬אמצא את עצמי בוודאי‬ ‫בעומק הגראנד קאנל‪ .‬ברחוב ‪ Rio Tera San Leonardo‬בשעה ‪ 21:00‬בלילה‪ ,‬מעט בלתי אפשרי‬ ‫למצוא דרך אחת ישירה ללכת‪ ,‬המון האדם סוחף כגל ומאלץ אותי לנוע עמם לסרוגין ימינה‪ ,‬ימינה‪,‬‬ ‫שמאלה‪,‬הצידה עם הכתף‪ ,‬שוב ימינה ולבסוף לזרום אל הארוע המרכזי בעיר‪ ,‬פתיחה חגיגית של‬ ‫גלריה לונדונית בפיאצה פורמוסה‪ .‬מידותיה הטובות של העיר ונציה מקיימות דיאלוג מתמשך‬ ‫של אמנות רב‪-‬תחומית‪ ,‬כמעט רוחנית‪ .‬האדריכלות הספק גותית ספק ניאו קלאסית ניבטת מכל‬ ‫מבנה וכיכר‪ ,‬וגם עוד דבר לא מוגדר שרוחש לי כאן‪ ,‬מעין תמצית וניצאנית ייחודית שנושמים‬ ‫רגע רגע‪ .‬בדרכי חזרה על עקבותיי יש כמה אפשרויות‪ ,‬אני בוחרת אחת‪ ,‬דוקא זו שפחות נראית‬ ‫אטרקטיבית‪ .‬הרפתקאות הדימיון והרוח מוליכים אותי‪ ,‬מבין צעדי מבליח צילי משנה צורה מהר‬ ‫ומתמזג עם צילן של הכביסות מלמעלה‪ .‬הרחובות נהפכים צרים יותר‪ .‬אני בוונציה ? ניצוץ של‬ ‫משהו מוכר בקצה של הרחוב‪ ,‬מגבירה צעדיי‪ .‬מגיעה לקצה‪ ,‬זהו סוף הרחוב‪.‬סוף הדרך‪ .‬עוד מעט‬ ‫סוף היום ‪ .‬אין דבר‪ .‬ים‪ .‬גלים‪ .‬לילה‪ .‬ונציה‪ .‬העיר נגמרה לי‪ .‬עקבותיי לא נודעו‪ .‬כיון שאי אפשר‬ ‫אף פעם להתכונן לללכת לאיבוד‪ ,‬העצה המחלצת המהירה שאני מעניקה לעצמי‪ -‬לחזור אחורה‬ ‫ורק להחליף כמה פעמים בין הימינה לשמאלה ולבטח אגיע‪ .‬הגעתי‪ .‬כיכר‪ ,‬עדיין לילה‪ .‬עכשיו‬ ‫כבר השני ביוני‪ .‬זהרורי הלילה האחרונים גוועו ברגע‪ .‬קבוצה של אנשים לובשים לבן עומדים‬ ‫יחדיו וחוזרים רפטטיבית אחר הכומר ששר ‪ .Ave Maria‬הכיכר לובשת חליפת עצב לא מפוענח‪,‬‬ ‫האור כהה ומתכהה‪ ,‬שחור ורעד במרצפות הבולטות‪ .‬באיזה טקס וניצאני אני עתידה לחזות?‬ ‫הלוויה וניצאנית במלוא הדרה‪ ,‬עצבה‪ ,‬פארה וכוחה הדרמטי‪ .‬תהלוכת מוות לכנסיה‪ ,‬מצעד החיים‬ ‫והמתים בכיכר לעבר הגשר‪ ,‬לפידי אש מלווים שירת פרידה‪ ,‬ילדים לובשים לבן בראשה‪ .‬נשימותיי‬ ‫גוברות על צעדיי‪ ,‬זו לא רק הליכה לאיבוד בעיר‪ ,‬זו הליכה לאיבוד בזמן‪ ,‬בתקופה ברוח ובמהות‪,‬‬ ‫שוב אני כמעט יכולה להריח את אותה תמצית ווניצאנית שלא דומה לשום דבר אחר‪ .‬לילה‪.‬‬ ‫האימה מחלחלת בהפתעה לחדרי לפנות בוקר‪ .‬איני מוצאת מנוח‪ ,‬ה ‪ Ave Maria‬ממשיך להתנגן‬ ‫בראשי‪ .‬פורט על נימי במלודיה מורבידית‪ .‬בוקר‪ .‬היום הראשון לתצוגה המקדימה בז’רדיני –‬ ‫ביאנלה ‪ .2011‬ליאור ! הוא קורא לי‪ ,‬מנער מתוכי בבת‪-‬אחת את חווית המוות באפלוליות ובלהט‪.‬‬ ‫אל מול הים הפתוח בגני ז’רדיני כקסם העבר וההווה ה ‪ Ave Maria‬ממשיך להתנגן לי בחרישיות‬ ‫כל אותו היום בביאנלה‪ .‬הוא ימשיך זמן רב אחרי שאשוב משם‪ .‬ואולי כי לא שבתי‪.‬‬ ‫ליאור יהל אוהד‬ ‫ונציה‪ ,‬תחילת יוני ‪2011‬‬ ‫כשנתבקשתי לכתוב על חוויה הקשורה‬ ‫לונציה‪ ,‬בה יסודות של יופי ואימה‬ ‫חוברים להם יחדיו‬ ‫מיד הציף את זיכרוני רגע שחוויתי לאחרונה בביקורי בביאנלה‪ .‬‬ ‫הפונטה דלה דוגנה הוא בניין המכס העתיק שעמד בשיממונו שנים רבות עד שנקנה לפני כמה‬ ‫שנים על ידי איש העסקים הצרפתי ואספן האמנות פרנסואה פינו‪ .‬בעזרת האדריכל היפני המצויין‬ ‫טדאו אנדו‪ ,‬המקום עבר מתיחת פנים והפך למוזיאון לאמנות‪ ,‬שמציג חלקים מאוסף האמנות‬ ‫העכשווית של פינו‪ .‬כעת מוצגת במקום התערוכה ‪ IN PRAISE OF DOUBT‬בתרגום חופשי בשבח‬ ‫הספק‪ ,‬ובה עבודות מהאוסף‪.‬‬ ‫בקומה השנייה‪ ,‬בחלל מרהיב עם חלונות מקורים שמשקיפים לתעלת הג’ודייקה‪ ,‬מונחות על‬ ‫הרצפה תשע גוויות אנונימיות מכוסות בבד‪ .‬זהו פסל שיש לבן של האמן האיטלקי מאוריציו קטלן‬ ‫שעבודותיו מתאפיינות בביקורת על הסדר החברתי ועל מנגנוני הכח‪ ,‬הפוליטיקה‪ ,‬הכלכלה‪ ,‬הדת‬ ‫והאמנות‪ .‬הגוויות מסודרות בשורה בצורה שמזכירה מראות הניבטים אלינו תדיר ממסכי טלוויזיה‬ ‫לאחר פיגועים המוניים או תאונות עם הרוגים רבים‪ .‬‬ ‫המוות והיופי דרים בכפיפה בעבודה זו‪ .‬השלמות בה פיסל קטלן את קפלי השמיכות שמכסות‬ ‫את הגופות מזכירות פיסול קלאסי‪ ,‬אולם בעוד הפסלים הקלאסיים עמדו על כן‪ ,‬קטלן “הוריד”‬ ‫ו”השכיב” את הגופות על הרצפה‪ .‬מבעד לקפלי הבד היפים‪ ,‬ניתן להבחין שהגופות שוכבות‬ ‫בפוזיציות שאינן אפשריות מבחינה פיזית‪ ,‬מה שמוסיף אלמנט של אימה לעבודה‪.‬‬ ‫השקט והלובן של השיש מעצימים את תחושת המוות ומכים בבטן‪ .‬ניגשתי לחלון להביט על‬ ‫התעלה בתקווה שהמים יצננו קצת את החוויה החזקה‪....‬מול החלון‪ ,‬במרחק של כ ‪ 20‬מטרים‬ ‫מהבניין ניצבה לה בכל הדרה היאכטה של האוליגרך רומן אברמוביץ’‪ .‬מהמקום בו עמדתי ניתן‬ ‫היה לראות היטב את הנשים החטובות והיפהפיות שעלו כוונוס מן המים (מי הבריכה)‪ ,‬כל אחת‬ ‫בתורה‪ .‬הניגוד בין התחושות שעוררה העבודה של קטלן‪ ,‬בה המוות מתווך לצופה על ידי מגה אמן‪,‬‬ ‫לבין המקדש ההדוניסטי‪ ,‬תמצית הקפיטליזם וזיקוקו הטהור בדמות היאכטה של מגה אוליגרך‪,‬‬ ‫היה מדהים‪ .‬העבודה הקרינה על היאכטה ויושביה את התחושה שהכל הבל הבלים וכולנו ללא‬ ‫הבדל דת‪ ,‬גזע‪ ,‬מין וחשבון בנק נגמור באותו מקום‪ ,‬ואילו הם מצידם שידרו שאם זה מה שנגזר‬ ‫עלינו‪ ,‬אז אכול ושתה (כמה שיותר) כי מחר נמות‪ ....‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫תמר דרזנר‬ ‫ונציה‪ :‬ממואר התערוכה מבקשת להשתמש ב”ונציה” כמסגרת אסתטית ותיאורטית רופפת‬ ‫ואינטנסיבית גם יחד‪ .‬העיר הגאוגרפית ונציה חרגה זה מכבר מקואורדינאטות המרחב התחומות‬ ‫והפכה למטאפורה מרובדת‪ :‬ונציה השוקעת‪ ,‬ונציה הרומנטית‪ ,‬ונציה הקודרת‪ ,‬ונציה השואבת‪.‬‬ ‫ונציה המקיימת בתוכה מזיגה של כיעור ויופי‪ ,‬פחד אימה וצחוק מהתל‪ ,‬ונציה המערבלת בטבעיות‬ ‫בין תועפות המורשת הרנסנסית לאמנות הפוסט –פוסט מודרנית המוצגת בביתני הביינאלה‪,‬‬ ‫ונציה אשר כיכרותיה מלאות אוצרות אמנות נדירים ושמורים‪ ,‬ונציה אשר מסבה עונג בלתי רגיל‬ ‫גם בהליכה קצרה מכיכר לכיכר‪ .‬ההשתקפות המתמשכת בין הערכים המנוגדים הללו‪ ,‬משמשת‬ ‫בסיס רחב ומלא השפעה לאמנות‪ ‬לאורך ההיסטוריה‪ :‬ונציה כומסת בתוכה אינספור התייחסויות‬ ‫אליה עצמה‪ ,‬בשירה‪ ,‬בספרות‪ ,‬במוסיקה‪ ,‬בקולנוע וכמובן באמנות‪ .‬התערוכה מקבצת את אמני‬ ‫גלריה זימאק (יאן ראוכוורגר‪ ,‬יגאל עוזרי‪ ,‬יובל יאירי‪ ,‬לי ינור‪ ,‬ערן שקין‪ ,‬אוסוולדו רומברג‪ ,‬לנה ליב)‬ ‫לצד אמנים אורחים‪ ,‬ומבקשת לגעת בחטף‪ ,‬לרגע אחד‪ ,‬בכוח האדיר שיש לניגודים המרכיבים‬ ‫את ונציה‪ ,‬הסמויים והגלויים כאחד‪ .‬ההשראה מלאת החיים שהיא מעניקה‪ ,‬וריח המוות העולה‬ ‫מתעלותיה‪ .‬חיים ומוות בונציה‪ .‬חיים ומוות בתוך האמנות‪.‬‬ ‫ד”ר קציעה עלון‬ ‫ליאור יהל אוהד‬ ‫הצילו את ונציה‬ ‫‪ ‬‬ ‫ונציה גורמת לי לחשוב על הקשר בין אמנות לפטרון‬ ‫כוחה של אמנות להשפיע‬ ‫מרכז שהפך לפריפריה‬ ‫האור שנידלק לדקה לאחר שאתה מכניס את המטבע‬ ‫הציור החשוך מואר לזמן קצוב‬ ‫ב‪ 6-‬ביולי ‪ 2011‬יוצא הציור “נוף של גשר ריאלטו בונציה” של פרססקו גוארדי למכירה בבית‬ ‫המכירות סותביס בלונדון ההערכה היא ‪ 15-25‬מליון פאונד‬ ‫‪ ‬‬ ‫ערן שקין‬ ‫‪Break This Pattern‬‬ ‫אני מנסה להקים את החברים מהמחלקה שיצאו מהבית‪ .‬אני רואה שהסדק גדל‪ ,‬בקצב הזה‬ ‫התקרה תתמוטט עוד מעט‪ .‬אולי זה ההדף מבחוץ או ההדף מבפנים‪ .‬בסופו של דבר הם מתפנים‪.‬‬ ‫דפיקה בדלת‪ ,‬זה קונה אפשרי‪ .‬אני מראה לו את הדירה‪ .‬ללא ספק‪ ,‬עכשיו כשהתקרה נפלה‬ ‫והקומה ממעל מתגלה‪ ,‬הפוטנציאל של הדירה רק גדל‪ .‬יעלה ואני יוצאים מכיכר סן מרקו לכיוון‬ ‫הגטו‪ .‬השעה שעת לילה‪ ,‬אבל אני סומך על יכולות הניווט שלי‪ ,‬למרות שכשאתה צועד בסמטאות‬ ‫הצרות אין לך הרבה במה להיאחז‪ .‬הנה עוברת לה שעת הליכה‪ .‬אני מרגיש שאני הולך לכיוון צפון‬ ‫מערב‪ ,‬אבל כשאנחנו נכנסים למה שמתחיל להיראות כמו כיכר רחבה‪ ,‬אני מגלה שסבבנו סביב‬ ‫חזרה לסן מרקו‪ .‬אנחנו מחליטים לקחת ואפורטו‪ ,‬אותה סירת אוטובוס ונציאנית‪ ,‬למרות שרצינו‬ ‫לחמוק מהנסיעה המתישה על המים שעוד נותרת בך זמן רב אחרי שירדת לקרקע מוצקה‪ .‬תמיד‬ ‫כשאני מגיע לוונציה‪ ,‬אני מתגורר באזור הגטו‪ .‬נראה שההקשרים ההיסטוריים אוחזים בי ‪.‬למחרת‬ ‫אני קם עם רצון עז למרחבים פתוחים‪ ,‬לוקח ואפורטו יחד עם נטלי לכיוון הלידו אל האי צ’רטוזה‪.‬‬ ‫כדי להגיע אל האי הזה אתה צריך להודיע לנהג הסירה‪ .‬אין במקום תחנה‪ ,‬ומעטים מבקרים בו‪.‬‬ ‫בדרך אנחנו עוברים על יד בית הקברות הגדול המוקף חומות‪ .‬בפעם הבאה אבקר בו‪ .‬צ’רטוזה הוא‬ ‫אי של שכבות‪ :‬בעבר הוא היה מנזר‪ ,‬אחר כך נפוליאון הפך אותו לבסיס צבאי עם קסקרטינים‪,‬‬ ‫היום יש בו מלון קטן עם מסעדה‪ ,‬סנדוויצ’ים איטלקיים‪ .‬האי פתוח ופראי‪ ,‬חלקו חורש שהשתלט‬ ‫על מה שנותר מהמבנים‪ ,‬וחלקו האחר אחו‪ .‬באיזה שהוא אופן הוא ממלא בשבילי את הצורך‬ ‫במרחב‪ .‬כשאנחנו פוגשים על אחד התלים קבוצת עזים עם גדיים בני יומם‪ ,‬נטלי לא יכולה לאחוז‬ ‫את התרגשותה ומספרת לי שהיא בהיריון‪ .‬אני שמח‪.‬‬ ‫פתיחה חגיגית ‪ / 18.8.2011 /‬החל מ‪20:00-‬‬ ‫גלריה זימאק לאמנות עכשווית‬ ‫אוצרות‬ ‫ד”ר קציעה עלון‬ ‫ליאור יהל אוהד‬ ‫תודה מיוחדת ל‪:‬‬ ‫שי וארז צמח‬ ‫ענת בר‪-‬נוי‬ ‫אוסף זאב הולצמן‬ ‫סרג’ תירוש אוסף ‪St-Art‬‬ ‫אמון יריב‬ ‫דן רייזנר‬ ‫ונציה ‪ ,1996‬עמדתי באחת מהפיאצות‬ ‫בעצם עמדתי בין פריז לתל אביב‪ ,‬עם מצלמת סופר‪ 8 -‬קטנה ביד‬ ‫וקסטות של ‪ 3‬דקות כל אחת‪ ,‬מוכנות להקלטה‪.‬‬ ‫היה זה רגע של רגש חזק‪ ,‬המעלה מחדש את חמקמקות הזמן‪ ,‬כח המקריות‪ ,‬הגורל והמוות‪.‬‬ ‫התחלתי להסתובב עם המצלמה סביב עצמי מנסה להפוך את ונציה המונומנטלית לאינטימית‪,‬‬ ‫את תנועת הפן של המצלמה למשהו שמעבר לכל נרטיב‪.‬‬ ‫כך המשכתי לצלם ללא עצירה בנקודה מסויימת‪ ,‬אלא מפזרת את המבט‬ ‫ונותנת לחויה של המים להפוך לפיזית ומנטלית בו בעת‪.‬‬ ‫הבזקי האור בין הגשרים כאילו הפכו לצלליות של זמן‪ ,‬חלל‪ ,‬עבר ועתיד המתמזגים להווה מתמשך‪.‬‬ ‫ניסיתי ליצור הבזק של מודעות בזיכרון המתבוננים‪ ,‬כדי שיוכלו להתכנס פנימה ולייחס את‬ ‫הבעיות‬ ‫והדילמות שלהם‪ ,‬המבט שלהם‪.‬‬ ‫הצופים אמורים להגיע למצב של זרימה שבה הרבה דברים מתגלים לפתע כאפשריים‪.‬‬ ‫אמנים מציגים‬ ‫איתמר גלבוע‬ ‫ארם גרשוני‬ ‫יעקב חירם‬ ‫איתן ויתקון‬ ‫יובל יאירי‬ ‫לי ינור‬ ‫מאיה כהן לוי‬ ‫לנה ליב‬ ‫עופר ללוש‬ ‫חנה סהר‬ ‫יגאל עוזרי‬ ‫מישל פלטניק‬ ‫לי ינור‬ ‫דימוי אחורי‪ :‬לי ינור‪LAPIS ,‬‬ ‫‪ 03:05 , 2011‬דקות‪ ,‬וידיאו טלסינמה‪:‬‬ ‫סופר‪ 16 ,8-‬ממ‪ ,.‬עריכה‪ :‬גיא דגן‬ ‫עיצוב‪ :‬סטודיו צביקה רויטמן‬ ‫מירי צ’ייס‬ ‫יאן ראווכוורגר‬ ‫אוסוולדו רומברג‬ ‫ערן שקין‬