הסטודנטיות של פרופ` אמרו לה פנינה מוצפי־האלר כבר מזמן שהן לא מבינות ע
שוברות שוויון לישיב רייכנר | צילום :מרים צחי א למסע בסביבה שבה ת־שמאלנית יוצאת ני עה רחוקה ,ופמיניזם מיניסטית־חילו בוד ,השמאל הוא שמו כ דתיּות היא אות מפגש קצוות של כאורה, הוא לא חלק מהלקסיקון .ל ועל ,הרבה מהמשותף ם; בפ אנשים מרוחקים זה מזה בהשקפותיה בין הנשים המזרחיות נינה מוצפי־האלר ,ל בין פרופ‘ פ ‘בקופסאות הבטון‘. נמצא יה שבהן עוסק ספרה אלר ,אנתרופולוגית מהפריפר וצפי־ה לאורך עשר שנים נפגשה מ ברים בירוחם .אלו עם עשרות נשים וג ה, של חייהם ,ופתחו במקצוע תה ברגעים הקטנים או ות אותם .בסופו של שיתפו הקור בפניה את בתיהם ואת פר אחד את סיפורן לס תהליך כינסה החוקרת ־טיפוס לרבות אחרות שים ,שהן אב של חמש נ בפריפריה הישראלית. המתגוררות תרופולוגית החלה את דרכה כאנ בראשית שנות ה־80 ()57 מוצפי־האלר בבוטסואנה ,מדינה כפרי באזור שת אפריקה ,שם חקרה ום יב בדר אופן שבו מגיבים את ה פ טודנטיות של פרופ‘ הס פי־האלר אמרו לה פנינה מוצשהן לא מבינות על כבר מז מןניסטיות מדברות. מה הפמי ם מירוחם גילו לה חמש נשי לכך :מה שמכונה את הסיבהשראלי הוא בעצם פמיניזםז ים של רמת־אביב, הפמיני פריה הדרך לשוויון ואילו בפנירים עוברת בתחנות בין המי מרי .שיעורי תורה, אחרות לג הדרה של אב שלא למשל ,או ממלא את תפקידו "הקולגות שלי שעסקו במזרחיּות כתבו תמיד מנקודת מבט גברית". פנינה מוצפי־האלר (משמאל) עם תושבת ירוחם > | 28ט"ז בכסלו תשע"ג | 799 | 30.11.12 ,דיוקן דיוקן | | 799ט"ז בכסלו תשע"ג| 30.11.12 , | ט"ז בכסלו תשע"ג | 799 | 30.11.12 ,דיוקן 29 דיוקן | | 799ט"ז בכסלו תשע"ג29 | 30.11.12 , > תושבים לרפורמות ולשינויים בתחום הקרקעות. לעומת המחוזות הרחוקים הללו ,זיקתה לנושא הנשים המזרחיות בפריפריה טמונה בביוגרפיה המאוד אישית ומקומית שלה .הפרופסורית מאוניברסיטת בן־גוריון נולדה במגדל־העמק ,בת חמישית להורים שעלו מעיראק .היום היא מתגוררת במדרשת בן־גוריון ,יישוב קהילתי הסמוך לקיבוץ שדה־בוקר .ירוחם ,המרוחקת עשרים קילומטרים מביתה ,עדיין מזכירה לה את ילדותה במגדל־העמק ,אבל הסיבה שבגינה בחרה להגיע לעיירה הדרומית לא הייתה רק נוסטלגית. בספרה היא מבקש לקרוא תגר הן על השיח האקדמי בנושא הפריפריה ,והן על השיח הפמיניסטי בישראל. “השיח הציבורי והאקדמי רואה בירוחם מעין חור שחור ומכוער ,שכל התושבים שמתגוררים בו הם קורבנות שצריך להציל“ ,אומרת מוצפי־האלר“ .ישבתי בארכיון של ירוחם וראיתי איך העיתונאים מציגים את אנשי המקום כמסכנים .כאב לי הלב על חוסר ההקשר שבו כולם מנתחים את ירוחם ,כאילו הייתה אי ,בלי לנסות להבין .רציתי לחקור את החיים בעיירה באופן שיעשה להם צדק. אה בירוחם מעין בורי והאקדמי רו שבים שמתגוררים “השיח הצי חור שחור ומכוער ,שכל התו ל .ישבתי בארכיון בו הם קורבנות שצריך להצי ונאים מציגים את של ירוחם וראיתי איך העית לי הלב על חוסר אנשי המקום כמסכנים .כאב את ירוחם ,כאילו ההקשר שבו כולם מנתחים לי לנסות להבין“ הייתה אי ,ב הסוציולוגית דבורה ברנשטיין קבעה ש‘אין להבין את השוליים בלי להכיר את המרכז הפועל עליהם, אך גם אין להבין את המרכז בלי להכיר את השוליים המערערים על המובן מאליו שהוא מתווה‘ .החלק השני של המשפט מחלץ את העבודה שנערכה בשוליים מתוך השוליות האקדמית והפוליטית שלה .הלכתי לירוחם לא בגלל שאני אנתרופולוגית והחיים שם אקזוטיים ומעניינים לחוקרי תרבות מוזרים כמוני ,אלא בגלל שאנחנו צריכים “גם מגדל־העמק וגם אני להבין את החברה התרחקנו מאוד מהמקום שבו הישראלית היינו פעם“ .מוצפי־האלר כ ו ל ה , והשוליים הן נקודת מחקר שוברות שוויון דיוקן | |799דיוקן 799| |30.11.12 תשע"ג30.11.12, בכסלותשע"ג, ט"זבכסלו | | 30ט"ז | |30.11.12 | | דיוקן תשע"ג30.11.12, בכסלותשע"ג, ט"זבכסלו |799ט"ז דיוקן| 799 רק דרך הפריפריה אפשר להבין את מה שקורה במרכז .ירוחם מרתקת על מה שקורה בחברה הזו“. מסקנותיה מהמחקר מערערות גם על הרלוונטיות של השיח הפמיניסטי המקובל“ .הפמיניסטיות החילוניות מדברות כל הזמן על תקרת הזכוכית שמגבילה את הנשים .אני הולכת לכנסים שלהן ואני כבר לא יכולה להקשיב יותר ,כי הן כל כך צרות וחוזרות על עצמן .הן מדברות לקהלים מגויסים על פמיניזם של רמת־אביב כפמיניזם ישראלי ,ואני בספרי מבקשת לומר להן :לכו לירוחם ותראו מה זה פמיניזם אמיתי .לכו לירוחם ותבינו שמי שנלחמות על עבודה בשכר מינימום ,לא יכולות לדבר על פמיניזם בסגנון שאתן מדברות עליו“. יותר מאליס מילר אחת הנשים שמוצפי־האלר בוחרת להגדיר כ“פמיניסטית מזרחית“ היא נורית (שם בדוי ,כמו כל שמות הנשים בספר) ,אם חד־הורית שבעברה הייתה נשואה לנרקומן .נורית היא נתמכת של לשכת הרווחה ומשלימה הכנסה בעבודות מזדמנות .בשפה כמעט הרואית מתארת מוצפי־האלר בספרה את מאמציה של נורית לפרנס את משפחתה“ :במרחב הביתי ,כשהיא מוקפת באנשים המשמעותיים בחייה ,יכולתי לראות כמה חוכמה ,רגישות ונחישות יש במאבקה להיחלץ ממעגל העוני והשוליות שבו היא לכודה ,וכמה הקרבה עצמית יש בחייה של אישה חד־הורית המנסה ליצור חיים טובים יותר לעצמה ולילדיה“. “נורית זה הפמיניזם הכי אמיתי“ ,אומרת לי מוצפי־ האלר“ .הרי מה זה פמיניזם? -כשאת לא מקבלת את הטענה שכאישה את מסוגלת לפחות ,ואת מתמודדת ונלחמת נגד מערכות שמדירות אותך .האישה הזאת עושה פי אלף יותר ממי שצועקת לשמיים שלא ממנים אותה לדירקטוריון הבנק בגלל שהיא אישה, או מאליס מילר שעתרה לבג“ץ על כך שלא התקבלה לקורס טיס .מה יותר פמיניסטי ממה שנורית הזאת עושה?“ אחת הנקודות שמהן עולה דמותה של נורית כאישה חזקה ,היא החלטתה שלא לתת לבעלה שמעון לעמוד יחד איתה בפתח אולם השמחות ולקבל את האורחים בבר־המצווה של בנם ,מכיוון שלא היה שותף במימון האירוע“ .התשלום החסר של שמעון הוא לא רק חומרי ,אלא גם חברתי“ ,כותבת מוצפי־האלר“ .שמעון לא שימש אב ראוי לילדיו ,ולכן, למרות נוכחותו בטקס ,אין הוא ראוי לעמוד בכניסה לאולם ולהצהיר בכך על מעמדו כמארח“. עם זאת ,לעתים היא מתקשה להבין את סדר העדיפויות של מי שאותן הגדירה כמייצגות הפמיניזם האמיתי .כך למשל היא מספרת שבחגיגת בר־המצווה השתתפו 250איש ,ושעלות האירוע הייתה יותר מ־ 20אלף שקלים .האנתרופולוגית שאלה את נורית בעדינות אם במצבה ,כאם חד־הורית שלא זוכה לתמיכה כלכלית מאבי ילדיה ,לא יכלה להסתפק באירוע צנוע יותר .התשובה של נורית הבהירה שלא מדובר פה רק במסיבת בר־מצווה ,אלא בהצהרה“ .מה פתאום צנוע?!“ ענתה האם“ .אני עובדת ואני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מקופחים .שלא יגידו ‘למה אמא, זה עשו לו ,ולי לא‘ .אם לא הייתי עושה את זה ככה, משהו היה מציק לי“. “אני לא מאדירה את נורית כגיבורה“ ,אומרת מוצפי־האלר“ .אני מודעת לכך שזו גם סכנה להפוך אותה למשהו גדול ,כי נשים כאלו מועדות ליפול מבחינה כלכלית וחברתית“. את מגדירה את הנשים בירוחם כפמיניסטיות לכל דבר ,אבל הן עצמן לא מתחברות לשיח הפמיניסטי. “כי אלו שהגדירו את הפמיניזם עד היום ,לא יודעות כלום על פמיניזם ישראלי .הן היו צריכות להגיד שזהו פמיניזם של רמת־אביב .אם הן רוצות להגיד משהו על הישראליות -שיצדיקו את זה ,כמו שאני מצדיקה במחקר שלי .יש קבוצה קטנה וצעקנית, עם ז‘רגון מגוחך מאוד ,שהחליטה להגדיר מהו פמיניזם. נשים כמו מרב מיכאלי מנסות לקחת מונופול על הפמיניזם ,בזמן שלא מעט סטודנטיות אומרות לי ‘אנחנו לא מבינות מה הפמיניסטיות רוצות מאיתנו‘. אם נורית הייתה חלק מהשיח היא הייתה אומרת ‘אני פמיניסטית‘ ,אבל היא לא צריכה את אוצר המילים שלנו ,יש לה שפה משלה“. הדרך לזקיפות קומה אחד המאפיינים הבולטים אצל מוצפי־האלר הוא הכניסה שלה לתוך המרחב הפרטי של גיבורות המחקר: היא מתארחת בבתיהן ,מסיירת איתן במקומות שונים בירוחם וגם מעורבת בחייהן האישיים .לאישה אחת היא מייעצת בניסיונותיה להשיג משרה נחשקת ,לאחרת היא מממנת טיפולי שיניים .מוצפי־האלר משוכנעת שזה הדבר הנכון לעשות ,ושדרך הפעולה הזו אינה פוגעת באיכויות המקצועיות של המחקר“ .המעורבות של החוקר תמיד משפיעה על התוצאות .גם אם הייתי > > מיד משפיעה על בות של החוקר ת שנעשים עם ילדים “המעור ם יי סו ני ב לו התוצאות .אפי ד־צדדית ,הילדים ח ה יי פ צ ל ד ע בחדר שמיו כי הם בתוך חדר. ת יו ע ב ט ב ם גי אינם מתנה כלי המחקר ,ואני כ מי צ ע ב ש מ בחרתי להשת ה הייתה לנוכחות מ כ ד ע ם אי ר קו מספרת ל כי זה הדבר הכי ר, ק ח מ ה ל ע ה שלי ההשפע עי וישר לעשות“ מד | 31ט"ז בכסלו תשע"ג | 799 | 30.11.12 ,דיוקן דיוקן | | 799ט"ז בכסלו תשע"ג| 30.11.12 , לקחת מונופול על הפמיניזם .מרב מיכאלי לא מה שנאמר בהם ,לא הכלים של הדת שהנשים מקבלות ,אלא ההערכה העצמית שבה הן זוכות מעצם ההשתתפות בשיעורים .בניגוד למערכת החינוך ההישגית ,שמדכאת אותן ,המסלול הדתי נותן להן משהו שהן יכולות להתגאות בו .הן מבינות שגם עם תעודת בגרות הן לא יקבלו עבודה בירוחם ,כי זה מסלול שזורק אותן החוצה מהעיירה“. וזה ההסבר להצלחה של ש“ס בקרב האוכלוסייה הזאת? “בהחלט .התהליך הדתי נותן לתושבים כבוד עצמי וזקיפות קומה“. תוקעים מיקרופון ולא מקשיבים דמות מרתקת אחרת בספר היא זו של אסתי, המוגדרת כ“מורדת“ בשל סירובה להיכנס למסגרות של נישואין ,לידת תינוקות ועבודה קשה ולא מתגמלת במפעלי הסביבה או בניקיון .אסתי חיה בלי חשבון ,נסמכת על הלוואות שהיא לוקחת מפה ומשם, צילום :פלאש 90 אפרת ובני משפחתה משנים בהדרגה את אורח חייהם לדתי ,ובכך הם מגדירים מחדש גם את חיי היומיום שלהם בעיירה .המהלך הזה פותח בפני אפרת אופציות תעסוקה חדשות ,מעצים אותה בתוך המשפחה ומשפר את מעמדה בעיני הסביבה .בעקבות זאת מגיעה החוקרת למסקנה שבמקום כמו ירוחם ,התחזקות דתית היא הדרך הטובה ביותר לקידום המעמד החברתי של הנשים“ .זו מסקנה שלא ציפיתי לה .ההתחזקות הייתה הנושא שהכי פחות משך אותי כאישה חילונית ,ובכל זאת אני כותבת באופן חד־משמעי שאם אתה לוקח את חמשת המסלולים של הנשים בספר ,כולל מסלול של אישה מצליחנית -הפתרון הכי נכון והכי בונה הוא ההתחזקות .כן ,אני מתארת לעצמי שבטח יקפצו עליי כל החילונים ויאמרו ‘מה את מדברת‘ .המסקנה הזאת אומרת גם משהו רדיקלי על כל התוכניות החינוכיות שמעודדות בעיקר השגת תעודת בגרות; למעשה, התעודה לא תקדם את הבנות של הנשים הללו לשום מקום .מכל המרואיינות בספר ,אפרת יוצאת הכי טוב, וכך גם הבנות שלה“. אז הפתרון הוא לחזור בתשובה ולא להשקיע בהשכלה אקדמית? “אני לא אומרת שהפתרון הוא לא לעשות בגרות, אלא שבתוך סיטואציה של אפשרויות מוגבלות, האופציה של ההתחזקות מסתמנת כטובה ביותר. הלכתי עם הנשים המתחזקות ללא מעט שיעורי תורה ,ושם הבנתי שמה שחשוב בשיעורים הללו זה צילום :פלאש 90 לובשת חלוק לבן ,זה היה משפיע .אפילו בניסויים שנעשים עם ילדים בחדר שמיועד לצפייה חד־צדדית, הילדים אינם מתנהגים בטבעיות כי הם בתוך חדר. חוקר בעל יושר חושף את זה ,מנתח ,ולא מתנצל ואומר ‘ניסיתי להוריד מעורבות‘ .הנחקרים תמיד יתנהגו אליי בגלל מי שאני ,ואליך בגלל מי שאתה .בחרתי להשתמש בעצמי ככלי המחקר ,ואני מספרת לקוראים עד כמה הייתה לנוכחות שלי ההשפעה על המחקר ,כי זה הדבר הכי מדעי וישר לעשות“. ובכל זאת ,לפעמים המעורבות שלך מניעה באופן דרמטי את ההתנהגות של הנשים הנחקרות. “אני קוראת לזה דרמה אתנוגרפית (אתנוגרפיה היא תיאור של תופעות חברתיות על סמך עבודת שדה א“ר) .בכל מקרה ,אני לא מתנצלת על ההשפעה שלי,אלא משתמשת בסיטואציה ומנתחת אותה .מבחינתי זו גם אסטרטגיה :כדי לאזן את הכוח העצום שלנו ככותבים -כי אנחנו הרי מעצבים את מה שכתוב - אני מכניסה את עצמי לסיטואציה ומשמיעה לקורא מה אומרים הנחקרים על המעורבות שלי .זו דרמה שאני מייצרת והנשים מודעות לכך .אני לא עשיתי להן מניפולציה והן לא נפלו לתוכה .אם הייתי עושה תרגיל ואז זזה הצדה לראות איך הן מגיבות ,זה היה נצלני. תעודת ההכשר שלי היא לא מקוראים חיצוניים ,אלא מהסובייקט שלי שאומרת ‘נגעת בנקודות כואבות ,וזה היה מרפא‘“. את אחת המסקנות המפתיעות בספר מפיקה מוצפי־האלר מסיפורה של אפרת ,הדמות ה“מתחזקת“. תקרת הזכוכית היא לא הכול .הפגנה פמיניסטית ומשקיעה חלק לא מבוטל מכספה המועט בהימורים. “היא מאתגרת את מושגי העבודה והבית ,וגם את מושג האמהות“ ,קובעת מוצפי־האלר“ .גם לי כאמא אובססיבית היא אתגרה את המושג הזה .והיא היחידה מבין הנשים שאומרת וכותבת שירוחם זה בית ושהיא אוהבת אותו .אני חושבת שהיא האזרחית הכי מאושרת מכל הנשים בספר“. מצד שני ,את לא חושבת שאת מעצימה אותה יותר מדי? הרי רוב הזמן היא בוחרת בבטלה. “אני כן שואלת אותה אם אין לה רגעים של דיכאון וייאוש ,אני דוחפת אותה לקחת עבודות ומנסה גם להיות שיפוטית .בסופו של דבר ,אסתי משדרת לי מה שהיא רוצה ,כשהיא צוחקת ואומרת ‘באמת לא עבדתי ובאמת התבטלתי‘ .אני גם מאפשרת לה לסתור את הפרשנות שלי ,וזה חלק מהאסטרטגיה של הכתיבה“. בניגוד לדמויות הנשיות ,הגברים המתוארים ב‘קופסאות הבטון‘ הם חלשים מאוד או שאינם נוכחים. אחד הוא נרקומן ,אחד מתחזק בעקבות ההתחזקות של אשתו ,ואחד נעזב על ידי בת־זוגו .מוצפי־האלר טוענת שלא הבחינה בקו המקשר הזה עד שמישהו מהקוראים הפנה את תשומת לבה“ .גם העובדה שארבע נשים מתוך חמש הן חד־הוריות לא הייתה מכוונת .לא בחרתי אותן בגלל שהן באו ממשפחות מפורקות .רציתי לדבר על כל מיני נושאים ,וזה יצא כך .אני חושבת שנושא הגברים החלשים צריך ניתוח ,כי זו תופעה שחוזרת על עצמה .תראה מה קורה בעדה האתיופית - הנשים שורדות בתנאים קשים מאוד ,והגברים ,בעיקר הפטריארכלים ,מתמוטטים .גם הנשים שאני פגשתי יותר מחפשות עבודה ,וזה לא דבר מובן מאליו .הן שייכות לדור חדש של נשיות ,שבו כולן מרגישות צורך פנימי לצאת ולעבוד ולו בשביל המפגש החברתי .הן הפנימו שמשעמם להיות בבית .עד עכשיו נחקרו נשים רק מהמעמד הבינוני ,וזה אחד החידושים המרכזיים בספר שלי .לרוב לא נותנים לנשים מהשכבות החלשות לדבר .תוקעים להן מיקרופון בפה ,אבל לא מגיעים אליהן באמת“. להיות היברידית מי ששוברת את כל התבניות המוכרות והסטריאוטיפיות של תושבי הפריפריה היא גילה, האישה המצליחה שפרצה את המסגרות המגבילות, יצאה ללמוד בתיכון יוקרתי מחוץ לבית ורכשה השכלה אקדמית .בהמשך עזבה את ירוחם ,עבדה שנים רבות כמורה וכמנהלת בית ספר ,ונישאה לגבר אנגלי .כבר > שוברות שוויון > בתיכון שינתה את שמה ,והקפידה לא לספר לאיש מהסובבים אותה היכן היא מתגוררת“ .כשהיו שואלים מאיפה אני ,הייתי אומרת ‘מבאר־שבע‘“ ,היא מספרת למוצפי־האלר“ .רק אחר כך ,כשהצלחתי בחיים, התחלתי לספר בגאווה שאני מירוחם .כי כבר אין לי מה לפחד ,אני עובדה ,הוכחתי את עצמי“. ובכל זאת ,גם היום היא מתקשה לבקר בעיירה שבה נולדה .כשמוצפי־האלר לוקחת אותה לשם ,למפגש עם אסתי ולסיור בשוק המקומי ,נוצרת אצל גילה מערבולת רגשית“ .היא לא כעסה עליי בגלל זה ,אבל אמרה שהיה לה קשה“ ,מספרת החוקרת“ .גם בנה אמר שכאשר הוא קרא את הפרק עליה ,היה לו ממש קשה. מצד שני הוא אמר שזה היה מדהים“. היום מתגוררת גילה במדרשת בן־גוריון ,כמו מוצפי־האלר ,אך בכך לא מסתיים הדמיון בין השתיים. גם מוצפי־האלר פרצה את מגבלות החיים בעיירת הפיתוח ,לאחר שנשלחה לפנימייה בתיכון יוקרתי .גם היא נישאה לגבר שאינו ישראלי ונפרדה ממנו ,ושני ילדיה קרובים בגילם לבנה של גילה. “עזבתי את מגדל־העמק בגיל ,“13מספרת מוצפי־ האלר“ .כיום אין שם מישהו ממשפחתי ,ואני לא מכירה שם אף אחד .אני אוהבת לחזור לעיירה ,אבל מה שיש בה היום לא דומה למה שהיה בילדותי .אז התגוררו במגדל־העמק פחות מעשרת אלפים איש ,והיום חיים בה 40אלף .גם העיר וגם אני התרחקנו מאוד מהמקום שבו היינו פעם .אני האישה היחידה בארץ שהיא פרופסורית־אנתרופולוגית־מזרחית ,וכברת הדרך קדמאים חילונים “מה שמתסכל הוא שגברים אשבים שאלה סתם שפותחים את הספר ,חו את חומר הנפץ. סיפורי נשים .הם לא רואיםרסיטת תל־אביב, העורך בהוצאת הספרים באוניב רח לקרוא בספר שהוא אשכנזי חילוני ,לא טשאמר ‘עזבי אותי יותר משלושה עמודים לפני נשים מזרחיות‘“ מסיפורים של הארוכה שעשיתי מעניקה לי עמדת כוח משמעותית בהתמודדות שלי עם העבר .האחיות שלי הן מורות ומשכילות ,וההתמודדות שלהן עם העבר היא יותר חזקה ומורכבת ,כמו ההתמודדות של גילה“. כאמור ,במסגרת עבודתה כאנתרופולוגית יצאה מוצפי־האלר לבוטסואנה .היא למדה את השפה המקומית והתגוררה במשך 15חודשים בבקתה ללא חשמל ומים זורמים .אם חיפשתם איזשהו קשר נסתר למושא מחקרה האחרון ,היא מבהירה מיד כי “ירוחם היא לא האפריקה החדשה שלי .לא כתבתי את הספר כאקזוטיקה בשביל אנשים ברמת־אביב .התיעוד של חיי הנשים המזרחיות בירוחם נועד להציע דרך הסיפורים שלהן ניתוח ממשי של החברה הישראלית .נקודת התצפית של השוליים מאפשרת לי לנתח תהליכים חברתיים במרכז בצורה מרתקת יותר .אני רוצה לשנות את האופן שבו האקדמיה הישראלית והשיח הציבורי חושבים על מה שקורה בעיירות פיתוח“. וזה באמת קורה? “מה שמתסכל הוא שגברים אקדמאים חילונים שפותחים את הספר ,חושבים שאלה סתם סיפורי נשים .הם לא רואים את חומר הנפץ החברתי ,הפוליטי והתיאורטי שאני שמה בתוך הדפים .העורך בהוצאת הספרים באוניברסיטת תל־אביב ,שהוא אשכנזי חילוני, לא טרח לקרוא בספר יותר משלושה עמודים .הוא הסתכל ואמר ‘עזבי אותי מסיפורים של נשים מזרחיות‘“. רבע מאוכלוסיית ירוחם הם עולים ,בעיקר מברית המועצות .למה אף אחת מהנשים בספר לא מייצגת | 32ט"ז בכסלו תשע"ג | 799 | 30.11.12 ,דיוקן דיוקן | | 799ט"ז בכסלו תשע"ג| 30.11.12 , “ייצרתי דרמה ,והנשים היו מודעות לכך .הן לא נפלו לתוך מניפולציה“ .אילוסטרציה את המגזר הזה? “זה לא היה מחקר על ירוחם ועל כל התושבים בה. הייתה כאן שאלת מחקר שהתמקדה במשמעות של מעמד ,של מגדר ושל אתניות מזרחית בשוליים .לכן העולות מברית המועצות ,כמו קבוצות נוספות בעיר, לא היו חלק מתחום העניין שלי ,שהיה רחב גם ככה. “חלק מהדיון בספר נסב על המורכבות של המזרחיות בעלות המעמד .אני כל הזמן שואלת מהי המזרחיּות ולא מוותרת על הבירור הזה .לדעתי ,אי אפשר להבין את המזרחיות בלי להבין מעמד ,ואי אפשר להבין מגדר בלי להבין אתניות ומעמד .לכל זה חייבים להוסיף את הבנת הריחוק הגיאוגרפי והשוליות של ירוחם; הנשים המזרחיות שמתגוררות בשכונה במרכז הארץ לא חיות בשוליים מרחביים ,ואי אפשר לנתק בין המרכיבים .אני תמיד הייתי חלק מאלו שכתבו על המזרחים בישראל, אבל כל הקולגות שלי היו גברים .הם כתבו מנקודת מבט גברית ,ואני רוצה להסתכל על מגדר ,מזרחיות ומעמד בעת ובעונה אחת“. וזה לא מצמצם אותך? “אני חוקרת ששואלת שאלות מחקר על אתניות ועל פמיניזם .קיבלתי כסף לא כדי לחוות חוויה אישית ,אלא כי הצעתי שאלת מחקר עם שאלות מצמצמות -מה זה אומר להיות מזרחית ,מה זה אומר מעמד ,מה זה עוני, ואיך נשים שחיות בשוליים מגדירות את המצב שלהן. בנוסף שאלתי איך אפשר לשמוע את הנשים הללו, ואיך אני ,כמזרחית מהמעמד הבינוני ,מכניסה את עצמי לסיפור כדי להבין את מה שהן אומרות לעצמן“. המפגש של מוצפי־האלר עם נשות ירוחם ,כך לדבריה ,השפיע עליה עמוקות“ .זו הסיבה העיקרית שבשבילה הפכתי לאנתרופולוגית .נסעתי לאפריקה וחזרתי כדי להיות מסוגלת לכתוב את הספר הזה“. ובכל זאת ,המחקר הבא שלה לא נשאר בגבולות הארץ. “כבר חמש שנים אני עושה מחקר על נשים בהודו ,כי בסופו של דבר אני תיאורטיקנית .אני מפתחת טענות תיאורטיות על המקום של החוקרת ביחס למחקר ,על היכולת של המוכפפים למחקר לדבר ,ועל היכולת שלי להקשיב להם .אני רוצה שאת המחקרים האלה ילמדו גם בשיעורי אנתרופולוגיה במקסיקו ,ולא רק פה .אני לא רוצה להיות מוגדרת רק על ידי המציאות הישראלית .זה מעייף“. ואחרי לא מעט שנים של מחקר אינטנסיבי בירוחם, את עדיין ממשיכה לגור ביישוב קהילתי ,בקהילה אקדמית. “האמת היא שבתקופה מסוימת איימתי על הבנים שלי שנבנה בית בירוחם ,כי שם אני ארגיש טוב יותר מאשר פה .אני לא חשה שכאן זה הבית שלי .מצד שני ,אני יודעת שיהיה לי קשה במקום כמו ירוחם, כי אני היברידית .המזרחיות שלי לא עזרה לי שם, כי ביני לבין התושבים הפריד המעמד .המזרחיות של הנשים בספר היא של מעמד מסוים ,ואני ממעמד אחר .בעיניהן אני מייצגת בהגדרה את המרכז ,והזהות המזרחית שלי לא עומדת לי כהגנה .זה לא סתם שכאשר הגעתי לבקר את הנשים בבתים שלהן ,הם חשבו שאני לא אוכלת חריף“0 . לתגובות[email protected] :
© Copyright 2024