‫‪ ‬‬ ‫אסון הספארי‬ ‫השיירה חלפה על פני גשר‬ ‫צר‪,‬העובר מעל עיון‪ ,‬ואז הבחינו‬ ‫נוסעי הג'יפ המוביל בטנדר גדול‬ ‫אדום שבא מולם‪ ,‬אף שבדרך כלל‬ ‫נעים בכביש זה נהגים ידידותיים‬ ‫בשל קרבתו לגבול הישראלי‪,‬‬ ‫חשדו נהגי הג'יפ המוביל שמשהו‬ ‫אינו כשורה עם הטנדר האדום‪.‬‬ ‫הם סימנו לנהג בתנועת יד לרדת‬ ‫לשוליים הימניים של הכביש‪ ,‬הנהג‬ ‫ציית ועצר את רכבו סמוך לגשרון‬ ‫נחל עיון‪ ,‬לפתע נשמעה התפוצצות‬ ‫אדירה שזעזעה אפילו בתים‬ ‫במטולה וניפצה זגוגיות‪ .‬הטנדר‬ ‫האדום התלקח לכדי כדור אש‬ ‫עצום‪ .‬הדף אדיר עקר את משאית‬ ‫הספארי הכבדה ממקומה אשר‬ ‫הוטלה לשולי הדרך‪ ,‬המשאית‬ ‫החלה להתלקח‪ ,‬מעוצמת ההדף‬ ‫נזרקו חיילים למרחק ‪ 200‬ואף‬ ‫‪ 300‬מטר‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫פחות משבועיים לפני הארוע כתב סרן מוטי גבע‪ ,‬קמב"ץ היחידה‪ ,‬את השורות הללו‪:‬‬ ‫"מי שאינו צוחק‪ ,‬אינו חוטא‪ ,‬חוטאים הם הנשארים בחיים‬ ‫הם סובלים‪ ,‬אך למרות הסבל עלינו לצחוק‬ ‫אחרת נאבד את הקשר שלנו עם המתים‬ ‫זהו הקשר היחיד שנותר לנו‪ ,‬השריד האחרון לפליטה‬ ‫אחי ורעי פזורים סביבי‪ ,‬בדידותם נצחית‪ ,‬צחוקם קפא‬ ‫בוא אלי‪ ,‬צחק איתי‪ ,‬צחק עבורם‪ ,‬צחק עליהם‬ ‫וצחק עלינו‪ ,‬כי אנו הסובלים‪"..‬‬ ‫בהמשך היכה מוטי על חטא‬ ‫והסתגף כמי שהגורל הטיל עליו‬ ‫להשמיע נבואה אכזרית זו‪.‬‬ ‫על מאפייני העבודה בסדנא מספר‬ ‫אחד הפצועים‪" .‬ביום חמישי‬ ‫בצהריים כשיצאתי לחופשת‬ ‫השבת ניקר במוחי חלום אחד‪,‬‬ ‫להשתרע על המיטה הרכה בבית‬ ‫הורי ולישון‪ .‬בשבוע שקדם לו‬ ‫עבדתי בקצב מטורף‪ ,‬בשניים מתוך‬ ‫שלושת הלילות האחרונים כמעט‬ ‫ולא עצמתי עין‪,‬הן בגלל השמירות‬ ‫ובעיקר בגלל הצורך לסיים בלילה‬ ‫עבודה על כלי שנזקק לטיפול‬ ‫דחוף‪ .‬ביחש"ם עצמו קשה לנוח‪,‬‬ ‫גם כשאינך בתורנות לילה העומס‬ ‫מסביב עצום‪ ,‬בעיקר כלפי מקבלי‬ ‫השירות‪ ,‬שחייהם תלויים בטיב‬ ‫העבודה שתבצע ובמהירותה"‪.‬‬ ‫"כשחצינו את גדר המערכת‬ ‫במטולה בצהרי יום א' הרגשתי‬ ‫תחושה מוזרה‪ .‬המפגש עם‬ ‫החברים והנסיעה לסדנא העניקו‬ ‫לי מצד אחד תחושה של חזרה‬ ‫הביתה ומצד שני תחושה שמשהו‬ ‫רע עומד לקרות‪.‬‬ ‫בספארי תמיד שורר מתח‪ .‬אנשים‬ ‫למארבים‬ ‫לסכנות‪,‬‬ ‫מודעים‬ ‫ולמטענים‪ ,‬אך למרות הכל נהננו‬ ‫ממזל יוצא דופן‪ ,‬וכמות הנפגעים‬ ‫מקרב חיילי הסדנא היה עד לאותו‬ ‫היום נמוך במיוחד‪ .‬כמו תמיד לא‬ ‫הוחלפו מילים מיותרות במהלך‬ ‫הנסיעה וכולנו חיכינו בקוצר רוח‬ ‫להגעה לסדנא‪ ,‬שם בבת אחת היה‬ ‫המתח מתפרק‪ ,‬והשמחה הייתה‬ ‫מציפה את כולנו"‬ ‫"באותו יום א' מקולל‪ ,‬ב‪10‬‬ ‫לחודש מרס ‪ 1985‬הפנה המזל‬ ‫אלינו את גבו"‪.‬‬ ‫‪1985-1990‬‬ ‫שעת הצהריים של יום א' ה‪10-‬‬ ‫במרץ ‪ .1985‬שיירה בת ‪ 4‬משאיות‬ ‫"ספארי"‪ ,‬ובהן חיילי החימוש‬ ‫בסדיר ובמילואים‪ ,‬נעה לאיטה על‬ ‫פני כביש האספלט הצר והמשובש‬ ‫המוליך מ"שער עגל" שבמטולה‬ ‫לעבר העיירה הלבנונית מארג'‪-‬‬ ‫עיון במרחק ‪ 300‬מטרים מבתיה‬ ‫הצפוניים של מטולה‪ .‬השעה ‪13:45‬‬ ‫בצהריים‪ ,‬כמה עשרות חיילים‪ ,‬אשר‬ ‫שבו מחופשת השבת בבתיהם‪ ,‬עשו‬ ‫דרכם לעבר סדנת חיל חימוש‪ ,‬אי‬ ‫שם בדרום לבנון‪ .‬שיירת המשאיות‬ ‫נעה על‪-‬פי ההוראות ‪ -‬ג'יפ חמוש‬ ‫אחד בראשה ושני בזנבה‪ .‬החיילים‬ ‫נסעו עם שכפ"צים וקסדות‪ ,‬כאשר‬ ‫קני הנשקים שלהם מופנים מחוץ‬ ‫לרכב ומוכנים לכל‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫משאית הספארי הפגועה‬ ‫‪14‬‬ ‫‪15‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫הכל מתנהל כרגיל‪ ,‬שדות החיטה‬ ‫הרכים של לבנון משרים אוירה‬ ‫רגועה ופסטורלית‪ ,‬לפתע מזדחל‬ ‫מולם רכב אדום כצבע הדם‪,‬‬ ‫הספארי מתקרבת לאיטה‪ ,‬בטוחה‪,‬‬ ‫איתנה מהודרת‪ ,‬הרכב האדום סוטה‬ ‫מעט לשולי הכביש כמו מצהיר‪:‬‬ ‫אני שייך לשוליים‪ ,‬לשולי החברה‪,‬‬ ‫לשולי האדם‪ ,‬האדם היושב ברכב –‬ ‫מתאבד שיעי‪.‬‬ ‫הידיעה על הפיגוע הגיעה למפקדת‬ ‫היחש"ם בשעה ‪ 13:45‬ומרחק‬ ‫הנסיעה בן ‪ 40‬הדקות נגמע בחצי‬ ‫מהזמן‪ ,‬המחזה הנורא התגלה בפני‬ ‫המפקדים ולא יישכח לעולם‪.‬‬ ‫מספר מחש"פ צפון אל"ם יהודה‬ ‫יזרעלי "תוך שתי דקות הגיעו שתי‬ ‫ידיעות‪ :‬הקמ"ן קיבל דיווח על‬ ‫פיגוע המוני ומיד אח"כ הודיע זאב‬ ‫אנוליק מנבטיה על פגיעה בספארי‬ ‫שלנו‪ ,‬כשהבנתי שההמתנה למסוק‬ ‫עשוייה להימשך זמן רב החלטתי‬ ‫לצאת לדרך בנסיעה‪ ,‬נסעתי בקצב‬ ‫מטורף והגעתי למקום דקות‬ ‫ספורות אחרי זאב‪ ,‬בהמשך הגיעו‬ ‫הרמטכ"ל ושר הביטחון"‬ ‫דווקא בשבועות שלאחר האסון‬ ‫הופעל על היחש"ם לחץ כפול‬ ‫ומכופל לצד הצורך להמשיך‬ ‫ולהעניק שירות בקצב מוגבר‬ ‫לכוחות המתפנים מלבנון זאת‬ ‫למרות מצבם הנפשי הקשה של‬ ‫חלק מהחיילים שלא השלימו עם‬ ‫טראומת הפיגוע‪ ,‬ההנחיה לפרק‬ ‫את הסדנא במו ידיהם הייתה כרוכה‬ ‫ברגשות מעורבים‪ ,‬למרות הכל עמדו‬ ‫בה הסדנאים בכבוד ובנחישות‪.‬‬ ‫מספר זאב אנוליק מפקד היחש"ם‪:‬‬ ‫"היחש"ם היה בנוי מחיילים שהגיעו‬ ‫משלושת היחש"מים‪ :‬דרום‪ ,‬צפון‪,‬‬ ‫מרכז‪ ,‬תפקידנו היה לשרת את כל‬ ‫היחידות במרחב לא רק בתחום‬ ‫החימוש אלא בכל נושא שאותו‬ ‫התבקשנו לבצע‪ .‬האוירה ביחש"ם‬ ‫הייתה מאופיינת בהווי מדהים‬ ‫ובגיבוש יוצא דופן‪".‬‬ ‫המדהימות‬ ‫התופעות‬ ‫אחת‬ ‫שהתרחשו אחרי הארוע היתה‬ ‫הגעתם של גל מתנדבים גדול‬ ‫שהציף את היחש"ם וכלל בתוכו‬ ‫תיאור האירוע בלבנון בעיתון "מעריב"‬ ‫‪16‬‬ ‫בשבועות הבאים התגייסו חיילי‬ ‫היחש"ם לביקור אצל חבריהם‬ ‫הפצועים וגם אצל משפחות ההרוגים‪,‬‬ ‫האוירה הייתה עכורה אך היחידה‬ ‫המשיכה בפעילותה‪ ,‬בסיוע מתנדבים‬ ‫מכל הארץ עד היום האחרון‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪1985-1990‬‬ ‫השעה כבר אחת וחצי‪ ,‬יום חם ויפה‪,‬‬ ‫משאית הספארי החלה בנסיעה‪,‬‬ ‫חולפת על פני הביקורת הראשונה‬ ‫באיטיות‪ ,‬על פני השער השני‬ ‫והשלישי‪ ,‬עשרים ואחת חיילים‬ ‫בני משפחה אחת‪ ,‬ישובים זה ליד‬ ‫זה‪ ,‬גב נשען על גב‪ ,‬עופר רוכס‬ ‫קסדה‪ ,‬מביט בחבריו השותקים‬ ‫המתנועעים מצד לצד לקצב‬ ‫קפיצות המשאית‪ ,‬עוד כמחצית‬ ‫השעה מגיעים לנבטיה‪ ,‬בוזגלו יושב‬ ‫קדימה על יד סויסה‪ ,‬מחכך ידיו זו‬ ‫בזו‪ ,‬מוציא את כלי הנשק מבעד‬ ‫לחלון ונדרך‪ .‬מישהו צועק "חברה‬ ‫להפסיק לחלום‪ ,‬אנחנו בלבנון"‬ ‫הנסיעה דומה לכל הנסיעות‬ ‫הרבות שעשה כל אחד מהם‬ ‫בשנים האחרונות שגרתית‪ ,‬מוכרת‬ ‫ורגילה‪ ,‬הספארי סוטה שמאלה‪,‬‬ ‫בורחת מבור בכביש‪ ,‬סויסה צורח‬ ‫לנהג "עוד נקבל ממך מחלת ים"‬ ‫אבנר הנהג מחייך לעצמו ושותק‪.‬‬ ‫משאית הספארי נקרעת לחלקים‪,‬‬ ‫חלקי הרכב הפזורים מסביב‪,‬‬ ‫מתערבבים עם חלקי הגופות של‬ ‫חיילי החימוש ועם ארובות העשן‬ ‫והפיח הנוראים המופצים לכל‬ ‫עבר‪ ,‬קריאות הפצועים לעזרה‬ ‫וזעקות הכאב מפלחים את הדממה‬ ‫הפסטורלית של הנוף הלבנוני‬ ‫המנומנם ונדמה היה שבין רגע‬ ‫השתלט התהו ובוהו על גורלם של‬ ‫נוסעי הספארי בדרכם ליחידה‪.‬‬ ‫מתנדבים מכל גווני הקשת‪:‬‬ ‫פועלים ופרופסורים‪ ,‬קיבוצניקים‪,‬‬ ‫מושבניקים ועירוניים‪ ,‬צעירים‬ ‫ומבוגרים שמעבר לתרומתם‬ ‫המקצועית למשימות היחש"ם‬ ‫סייעו רבות מבחינה נפשית לאנשי‬ ‫הסדנא הפגועה וליוו אותם בימים‬ ‫הקשים שאחרי האסון‪.‬‬ ‫לוחות הזמנים שנקבעו לפירוק‬ ‫הסדנא הוקדמו בעשרה ימים ובכך‬ ‫בא הקץ לא רק לדברי ימיה של‬ ‫היחידה אלא גם לשלוש שנות‬ ‫שהייה בלבנון‪.‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫מספר דני סרור אחד מפצועי‬ ‫הפיגוע‪" :‬בכל שנה‪ ,‬שאני עומד כאן‬ ‫אל מול המקום הארור והמכאיב‬ ‫הזה‪ ,‬רוצה אני לשתף אתכם בהווי‬ ‫היחידה ובאיכות חייליה‪ ,‬היה לי‬ ‫הכבוד‪ ,‬הכיף והעונג להכיר את‬ ‫החברים המופלאים שליוו אותי‬ ‫בשירות ארוך‪ ,‬מאתגר‪ ,‬קשה ומייגע‪.‬‬ ‫בוודאות אני יכול להגיד לכם‪ :‬לא‬ ‫היתה ולא תהיה יחידה איכותית‬ ‫כמו שלנו‪ ,‬כי כל מי שהגיע אלינו‬ ‫ליחידה קורץ מחומר מיוחד‬ ‫והשתייך לזן נדיר של חימושניקים‪,‬‬ ‫לגולני יש את סיירת גולני לצנחנים‬ ‫יש את סיירת צנחנים ולחימוש יש‬ ‫את היחש"ם המערבי‪.‬‬ ‫אל"ם זאב בעת שרותו בלבנון‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫אנדרטת הספארי תוכננה ע"י‬ ‫האדריכל ישראל גודוביץ' ונמצאת‬ ‫במטולה‪ ,‬בכניסה לגן הלאומי‪.‬‬ ‫האנדרטה נבנתה לזכרם של‬ ‫חללי חיל החימוש שנהרגו בפיצוץ‬ ‫משאית הספארי ע"י רכב תופת‬ ‫בצאתם מלבנון במרץ ‪.1985‬‬ ‫האנדרטה מסמלת את הברית‬ ‫שנרקמה בין חיילי הסדנא למושבה‬ ‫מטולה ואת קשר הדם בין ציבור‬ ‫האזרחים במדינה לבין צה"ל‪.‬‬ ‫בן גל (בוזגלו) אברהם‪.‬‬ ‫דהן משה‪.‬‬ ‫דיין עופר‪.‬‬ ‫חטיב זוהיד רוקן‪.‬‬ ‫אבנר חיים מאיר‪.‬‬ ‫מיכאל אפריים (אפי)‪.‬‬ ‫ממן גיורא‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫מלמד דני‪.‬‬ ‫נגר (שלמה) שלומי‪.‬‬ ‫סגל צפריר (צפי)‪.‬‬ ‫סוויסה יצחק (איציק)‪.‬‬ ‫שניידרמן אלכסנדר‪.‬‬ ‫אומרים שהזמן מרפא ומחשל‪-‬‬ ‫אך הגעגוע רק הולך וגובר"‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪18‬‬ ‫‪1985-1990‬‬ ‫אל"ם ניסים אסייג ששימש כסגן‬ ‫מפקד הסדנא מספר‪" :‬בדקתי‬ ‫את החיילים לפני העלייה לספארי‬ ‫ווידאתי שרמת הכוננות של כולם‬ ‫גבוהה ולפתע פתאום‪ ...‬תוהו ובוהו‪...‬‬ ‫משאית הספארי נקרעה לגזרים‬ ‫ובתוכה חיילי החימוש שעפו לכל‬ ‫עבר מעוצמת הפיצוץ‪ ..‬הגשתי‬ ‫עזרה לפצועים הרבים שחלקם‬ ‫שכבו במרחק רב מהספארי‬ ‫והשתדלתי לעשות ככל יכולתי‬ ‫לטפל בפצועים הרבים ששכבו‬ ‫מסביב"‪.‬‬ ‫אחת לשנה מתקיים טקס זיכרון‬ ‫להנצחתם של חללי הספארי‬ ‫בנוכחות המשפחות השכולות‪,‬‬ ‫מפקדי החיל בעבר ובהווה‪,‬‬ ‫ותושבי מטולה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪19‬‬