מעיינותייך
ְ עיינותייך מ מועדים לחסידות חלק שלישי ימי בין המיצרים • חודש אלול • חגי תשרי מועדים לחסידות פרקי חסידות על מועדי השנה ללימוד עצמי חלק ג' • ימי בין המיצרים • חודש אלול • חגי תשרי תוכן הקדמה 5 ימי בין המיצרים פרק א | מקום הארון וגניזתו ב | בית המקדש שלעתיד פרק פרק ג | למה הרעות לעם הזה?! 9 17 25 חודש אלול פרק ד | כוחה של מחילה ה | המלך בשדה פרק פרק ו | אגרות הרבי מלובביץ' לקראת ראש השנ ה 39 44 50 חגי תשרי פרק ז פרק ח פרק ט פרק י פרק יא פרק יב פרק יג פרק יד פרק טו | | | | | | | | | ראש השנ ה וחנה היא מדברת על ליבה שתמליכוני עליכם עשרת ימי תשובה יום כיפור שמחת חג הסוכות חג האסיף תורה צוה לנו משה לעיני כל ישראל 3 61 68 77 83 87 91 95 103 112 הקדמה חוברת זו עוסקת בתקופת הזמן שמי"ז בתמוז ועד שמחת תורה ,משבירת הלוחות הראשונים ,האבל והחורבן ,דרך תשובת אלול וקבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים, ועד לשמחת חג הסוכות ושמחת תורה. החוברת מיועדת ללימוד עצמי ,בחברותא או בחבורה ,במשך כשעה וחצי בכל שבוע. כל פרק בחוברת מתאים ללימוד שבועי אחד. נאספו כאן מקורות שונים מן החסידות ,בעיקר מחסידות חב"ד ,המתבוננים בהארה המיוחדת של כל אחד מן הזמנים האלו ,ובעבודת ה' המתחדשת בו. בחוברת הובאו מספר פרקים מתוך הספר 'חסידות בפשיטות' .בפרקים האחרים יש מאמרים ושיחות מאדמו"רי חב"ד ,עם ביאורים. פרקים א'-ג' דנים בגאולה הצומחת מתוך הגלות ,ובגילויים המיוחדים של ימי בין המיצרים. פרקים ד'-ו' עוסקים בעבודת התשובה המיוחדת של חודש אלול ובהכנות לקראת ראש השנה. פרקים ז'-ט' מלמדים על עבודת ה' המיוחדת של ראש השנה ,יום המלכת ה' בעולם. פרקים י'-י"א עוסקים בעשי"ת וביום הכיפורים. פרקים י"ב -י"ג דנים בשמחת חג הסוכות ובמהותו כחג האסיף. פרק י"ד מבאר את עניינו של חג שמחת תורה. ובפרק ט"ו ,בסגירת מעגל ,אנו שבים להתבונן בשבירת הלוחות ,שקרתה בי"ז בתמוז, ובשבח הגדול שמתגלה דווקא שם למשה רבנו ,לעם ישראל ולתורה. המבחן על החוברת ייערך לאחר החגים ,פרטים מדוייקים יישלחו לכל הרשומות. המבחן ייערך על 12מתוך 15הפרקים שבחוברת הלימוד על-פי בחירתך. כל שאלה או בעיה בהבנת החומר ניתן לשלוח למייל[email protected] : לשאלות ובירורים בנושאים ניתן אחרים לפנות בטלפון: 03-5366121 (בשעות )9:00-13:00או במייל[email protected] : איסוף מקורות וכתיבה :מעיין הנדלר ויהי רצון שמתוך הלימוד נתעורר בעבודת ה' מתוך התחדשות ושמחה, עריכה :אהרוני ברנשטיין ושתתחדש על כולנו שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות! בהצלחה רבה! צוות התוכנית עיצוב :סטודיו ולדמן -עפרה מעיינותייך -ת.ד 36251 .ירושלים[email protected] 03-5366121 . 4 5 ימי בין המיצרים פרק א מקום הארון וגניזתו הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים, עמ' נ"ה ברמב"ם תחילת פרק ד' מהלכות בית הבחירה כתוב" :ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ,ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה ,שנאמר: "ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל ,אין לכם משא בכתף ,עתה עבדו את ה' אלקיכם" וגו' ונגנז עמו מטה אהרן ...וכל אלו לא חזרו בבית שני .ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש". וצריך להבין (כמו שהקשו במפרשים) :מה נוגע להלכה כל אריכות וסיפור הדברים ,היכן ואיך ועל ידי מי נגנז הארון? והרי דברי הרמב"ם בספרו יד החזקה "להלכה אמורים . .ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה"? מדוע מתאר הרמב"ם ,שלא כדרכו ,את סיפורו של ארון הברית כאשר הדבר איננו בעל השלכות הלכתיות? ארון הברית -חלק מהבית ויובן זה בהקדים דיוק בנוגע להמקום בו מביא הרמב"ם את ההלכה הזו: 9 א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ בתחילת הלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם" :אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית ,עושין בו קדש וקדש הקדשים . .אולם "...ואחר כך כותב "ועושין במקדש כלים "...ומפרט את כלי המקדש ומקומן. בפרקים שלאחרי זה -ב' וג' הוא מבאר צורת הכלים ובפרק ד' צורת הבית (כותלי הבית ,היכל ,שערים ) .ולפי זה צריך ביאור :הרי הארון שייך לכאורה לכלי המקדש ,ואיך מתאים אריכות בהלכה הנ"ל על דבר גניזת הארון בפרק ד' העוסק בצורת הבית? ומזה עצמו משמע שזה שהארון עומד בקודש הקודשים הוא ,לדעת הרמב"ם, פרט בצורת הבית; כלומר הארון אינו רק כלי שמצוי בקדש הקדשים, ובדוגמת כלי המקדש האחרים המצויים בהיכל ,כי אם הוא חלק מקדש הקדשים עצמו -כיון שהארון עושה את בית המקדש לבית לה' ,כמו שכתוב "ונועדתי לך שם". ובזה מוסבר מה שאין הרמב"ם מונה את הארון בין כלי המקדש שהוא מפרט בהלכה הנ"ל בתחילת הלכות בית הבחירה" :ועושין במקדש כלים - "...כי הארון אינו כלי בפני עצמו; הוא חלק מקדש הקדשים. המקדש כלול משניים :בנין הבית עצמו ,והכלים שבו .אך ארון הברית שונה מיתר כלי המקדש :כל הכלים הם פרטים בתוך עבודת הבית ,ומשמשים לעבודה המיוחדת שהצטווינו לעשות בהם :המזבח -לקרבנות ,המנורה -להדלקה וכדומה ,ואילו ארון הברית מהווה חלק מרכזי בבית המקדש ,משום שהוא משכין את הקדושה בקודש הקודשים .לכן הארון אינו נחשב חלק מהכלים הממלאים את הבית ,אלא חלק מן הבית עצמו. לכן כאשר הרמב"ם מביא את סיפור הטמנת הארון כתבו בפרק העוסק בבניין הבית ולא בזה העוסק בכלים. אלא שעל פי זה מתעוררת תמיהה גדולה :לפי זה נמצא שבבית שני שבו לא היה הארון במקומו ,לא היה קדש הקדשים ,שהארון הוא חלק ממנו, בשלימותו; כלומר שבבית שני היה חסר לא רק פרט ,אלא אחד הדברים שהם "עיקר בבנין הבית"?! וכדי להסיר תמיהה זו ,מביא הרמב"ם כל האריכות על דבר גניזת הארון, שלפי זה יובן שאף בבית שני לא היה חסר "בבנין הבית". הרמב"ם מביא את סיפור הטמנת ארון הברית ,כדי ללמד שמבחינה הלכתית לא היה חסרון בקדושת בית שני ,אף על פי שהארון היה גנוז אז. 10 מועדים לחסידות קודש הקודשים הנסתר -לכתחילה והביאור בזה :מה שכתב הרמב"ם "ובעת שבנה שלמה את הבית ...בנה בו מקום לגנוז בו הארון" כוונתו בזה לא להכריע היכן נגנז הארון ,שהרי מה שהיה היה ,אלא לחדש בזה דין בבנין הבית. גניזת הארון אינה רק ענין של "בדיעבד" ולית ברירה ,אלא שמלכתחילה נקבע בבנין הבית שהארון כאילו יהיו לו שני מקומות בבית המקדש :א) מקום גלוי ,על האבן שתיה בקדש הקדשים; ב) מקום לגונזו "למטה" מקדש הקדשים" ,במטמוניות עמוקות ועקלקלות" -ואף מקום זה הוא מלכתחילה חלק מהבית. כלומר :גניזת הארון אינה ענין נוסף לבית המקדש שנעשה כדי (ובעת הצורך) לגנוז ולשמור את הארון אלא שזהו דין בבנין הבית :כשם שלצורך שלימות המקדש צריך שייבנה מקום קדש קדשים ,בו יעמוד הארון באופן גלוי, כך צריך בית המקדש למקום גניזה בקודש הקודשים ,בשביל הארון ,ובזה מובטחת נצחיותו של קדש הקדשים ,מאחר שהארון הוא חלק עיקרי ממנו כנ"ל. וזהו פירוש דברי הרמב"ם "ובעת שבנה שלמה ...וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום :"...לא ששלמה בנה את המקום מדעת עצמו חס וחלילה ,אלא שבעת בנינו היה צריך לדעת שיחרב ונצטוה ובנה את מקום הגניזה: הרי הארון צריך להיות בקדש הקדשים; ולכן אילו היה שלמה חופר סתם מקום למטה ,על פי ציווי ,בלא לדעת את תכליתו ,היה יוצא שבעת הבנין לא היה המקום מתקדש בתור מקום לקדושת ארון בקדש הקדשים. לפיכך מדגיש הרמב"ם ש"שלמה ...ידע שסופו ליחרב ולכן בנה בו מקום לגנוז בו הארון" -מלכתחילה בנה מקום של גניזה לצורך הארון ,כמו שהרמב"ם מדגיש שהמקום היה מתאים לגניזה " -למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות" ,וממילא מובן שהוא קידשו בתור מקום הארון ,וממילא חלק מקדש קדשים. כאשר שלמה בא לבנות את בית המקדש היה צורך שהוא יבנה מלכתחילה שני מקומות המיועדים לארון ,ושניהם בקודש הקודשים :האחד מעל פני הקרקע ,בקודש הקודשים עצמו ,והאחר למטה. 11 א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ בניית מקום המסתור לארון הייתה צריכה להיעשות מתוך מודעות וכוונה שזהו מקום נוסף המיועד לארון ,מכיוון שרק כך התקדש אותו המקום לדורות ,והפך לחלק מבית המקדש עצמו. מקום המסתור הזה הוא ששמר על נצחיות הקדושה של בית המקדש ,גם כאשר הארון איננו נמצא בחלקו הגלוי. על פי זה יובן גם הטעם שכתב הרמב"ם ש"יאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה": מועדים לחסידות נצחיות הבית הראשון ועל פי כל האמור יוצא חידוש והפלאה לא רק בנוגע לשלימות המעלה והקדושה של הבית השני ,שגם אז היה קדש הקדשים בשלימותו והארון במקומו ,אלא בזה מבוארת מעלה גם בקדושת בית ראשון: למרות שבחיצוניות לא היה הבית הראשון בנין נצחי ,שהיה יכול להיות ואכן היה חורבן הבית -אבל בפנימיותו אף בו ניתן ענין של נצחיות -שבבית ראשון ישנו מקום גניזה שבו לא היה חורבן והארון הוא במקומו "עד היום הזה". כדי להוכיח יותר שגניזת הארון במקום זה לא היה ענין של בדיעבד ,אלא כך נקבע מלכתחילה שזה יהיה מקומו הגנוז של הארון בתור חלק מקודש הקודשים -מבאר הרמב"ם שגם גניזת הארון היתה לא בעת החורבן -הזמן של בדיעבד ,אלא בשעה שבית המקדש לא היה בסכנה כלל .כידוע תוקף יד ישראל בזמן יאשיהו ,ויתירה מזו ,שההכנסה למקום גניזתו היתה על דרך ומעין הכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה: זה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ,הוא מחמת קדושת המקום "מפני השכינה" ,אבל כאן מחדש הרמב"ם ענין עמוק יותר ,שגם הבנין גופו יש בו ענין וחלק שהוא "לשעתו ולעתיד לבא" -קדש הקדשים נבנה מלכתחילה לשעתו ולעתיד לבוא ,שיש לו מקום גניזה. ב) ההכנסה נעשתה על ידי "הלוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה'" -על דרך שהיה בימי שלמה אשר "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו". המשמעות של גניזת ארון הברית עוד בימי בית ראשון היא שבעצם חורבן הבית לא היה מוחלט .אמנם כל חלקו הגלוי של הבית נחרב ,אולם קיים מקום נוסף ,מתחת לפני האדמה ,שהוא חלק אינטגרלי מבניין הבית ,וחלק עיקרי מקדושתו .מקום זה לא נחרב מעולם ,ובו נשמרת הנצחיות של בית המקדש הראשון. א) יאשיהו המלך היה זה ש"צוה" לגנזו ,על דרך הכנסתו לקודש הקודשים על ידי שלמה המלך. ולכן מדייק הכתוב לומר הלשון "תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה גו'" שאין זה פעולה של סילוק ונטילת הארון ממקומו ,אלא אדרבה ,זהו ענין של נתינה בבית .ומטעם זה מביא הרמב"ם גם את סיום הכתוב "אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם גו'" ,שאף על פי שמכאן ואילך יהיה הארון במצב של גניזה וממילא "אין לכם (האפשרות של) משא בכתף" אין זה חסרון בהעבודה שבבית המקדש כי אם "עבדו את ה' אלוקיכם גו'" בבית המקדש .כי לא נחסר על ידי זה בבנין הבית. כבר בבנינו של הבית הראשון נקבע ענין שהוא לשעתו ולעתיד לבוא (כנ"ל), נצחי ,השני והשלישי. גניזת הארון נעשתה באופן שמדגיש את העובדה שכך נקבע מלכתחילה ,וזהו איננו מעשה הנובע מכורח הנסיבות :הארון נגנז דווקא בזמן של שלטון יהודי יציב ,ועבודת המקדש נמשכה כסדרה לאחר הגניזה. [ויש לבאר שעל דרך זה הוא בתחיית המתים :אז לא ייבראו גופים חדשים לגמרי ,אלא הגופים ייבנו מה"עצם לוז" -שזהו עצם הגוף שלפני זה ,שבו אינו שייך שום הפסד "חורבן". על פי הנ"ל גם יתוסף עומק בקשר שבין ג' בתי המקדש: אין זה שישנם ג' בתי מקדש נפרדים שיש שייכות בין זה לזה אלא בעיקר הם בית אחד :בית המקדש השני וכן השלישי אינו בית חדש בחלק עיקרי ,אלא -הבית הראשון נבנה מחדש. וזהו הענין של "בנה בו מקום לגנוז בו הארון" -מקום הארון הוא ה"עצם" של בית המקדש ,שבו אינו שייך שום חורבן והפסד ,וממנו נבנה המקדש השני והשלישי]. למעשה אין שלושה בתי מקדש אלא בית אחד ,שחלקו הגלוי נחרב פעמיים ,וחלקו הנסתר ,שבו עיקר קדושתו ,לא נחרב מעולם. 12 13 א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ מה יש לנו ללמוד מזה מועדים לחסידות תכלית החורבן -בית המקדש השלישי הלכה זו של הרמב"ם מביעה גם דברים נפלאים בכללות ענין החורבן והגלות: אבל מזה גופא שבזמן של בנין בית המקדש ביחד עם כל השמחה וה"שטורעם" [סערה] שהיה אז ,חשב שלמה על דבר חורבן הבית ולא עוד אלא שעשה פעולה בקשר לזה ,מובן ,אשר באמת גם החורבן נוגע ומביא להתכלית של בנין הבית. זה שבפועל היה אפשר שיהיה חורבן הבית ,הוא מפני שבבית המקדש גופא, בעת בנינו ,היתה נתינת מקום ואפשריות להחורבן ,ועל דרך שהוא בנוגע ליהודי בכלל ,שגוי מצד עצמו אין לו שום שליטה על יהודי ,אלא אם כן היהודי נותן מקום לזה ,על ידי מעשיו ופעולותיו. והביאור בזה: בבית המקדש מצד עצמו לא היתה אפשרות לשום ענין של חורבן -אין אפשרות שהגוים בכח עצמם יהיה להם חס וחלילה שליטה כל שהיא בבית המקדש ,הבית לה'. ויתירה מזו :לא רק שאי אפשר שגוי יהיה לו שליטה על יהודי ,אלא גם, להבדיל ,בית דין ופמליא של מעלה אין להם כביכול שליטה על יהודי ,והדין שהם פוסקים על יהודי בהכרח שיהיה ב"הסכמתו" של היהודי. חורבן הבית לא היה לשם החורבן עצמו חס וחלילה -אלא כדי שעל ידי זה תיתוסף עליה נעלית יותר -ירידה צורך עליה -עד לבנין של הבית השלישי שיהיה בית נצחי ,ואז תהיה השלימות בבנין בית המקדש ,כי הוא יהיה "בנינא דקוב"ה" [בניין שנבנה ע"י הקב"ה]" ,מקדש א-דני כוננו ידיך". וזהו מה שכתב הרמב"ם "בעת שבנה שלמה את הבית ו(בדרך ממילא) ידע שסופו ליחרב" -מכיון שהיה "בנינא דבר נש" [מעשה ידי אדם] -ולכן "בנה בו מקום לגנוז בו ,"...מלכתחילה הכניס בבנין את הנתינת מקום לחורבן, כדי שלאחרי זה יגיעו על ידי הירידה של החורבן לעליה של הבית השלישי. וזהו מה שכתב הרמב"ם ,שזה שהיה אפשר להיות חורבן הבית ,הוא מפני שבעת שבנה שלמה את המקדש ,הרי לא רק שידע שסופו ליחרב ,אלא שבתוך הבנין גופא הכניס את הנתינת מקום לחורבנו " -בנה בו מקום לגנוז בו הארון". וענין זה ,שה"סופו ליחרב" הוא לצורך העליה שלאחרי זה ,מודגש בענין גופא ששלמה עשה " -בנה בו מקום לגנוז בו את הארון" ,שבזה ישנן שתי קצוות: גניזת הארון אפשרה מצד אחד את נצחיותו של בית המקדש ,ומן הצד השני ,היא אפשרה את חורבנו .שלמה המלך ,בהכנתו מקום להטמנת הארון ,פתח את הפתח לגויים להחריב את חלקו הגלוי של בית המקדש ,ולולא הפתח הזה לא הייתה יכולת בידי הגויים להחריב את ביתו של ה'. זה מורה שהבית הוא באופן ש"סופו ליחרב" ,אבל לאידך המטרה של בניית מקום הגניזה היא להבטיח את הנצחיות של הארון ובית המקדש :על ידי זה הבטיחו שגם בבית השני לא יחסר ב"בנין הבית" ,ועוד יותר -זה הבטיח שהארון גופא יישאר בשלימות וממנו ייבנה מחדש הבית השלישי. כך גם במקדש הפרטי -בליבו של כל יהודי :האפשרות של כוח חיצוני ,גויים ותרבות רעה ,ואפילו של כוח עליון -בית דין של מעלה ,לשלוט ביהודי ,היא רק בתנאי שהיהודי יסכים לכך ,יפתח את הפתח מצידו. ומכאן עולה השאלה ,איך ייתכן ששלמה עשה מעשה כזה ,שפתח את הפתח לחורבן הבית? חורבן הבית הראשון מביא בסופו של דבר לבניין הבית השלישי ,שהוא במעלה רוחנית גבוהה יותר ,ונקרא הבניין של הקב"ה ,בשונה מן הבית הראשון ,שהיה אנושי מיסודו. כאשר שלמה המלך בנה את מקומו הגנוז של הארון הוא פתח בכך פתח לא רק לנצחיותו של בית המקדש ,אלא גם לעליית המדרגה שבו ,להפיכתו לבית אלוקי בעקבות החורבן. על פי זה יש לפרש גם כן בפנימיות הענינים את שלשת הלשונות שהרמב"ם כותב על דבר המקום שנגנז בו הארון " -במטמוניות עמוקות ועקלקלות": בזה מרמז הרמב"ם את העילוי שנקבע בהמקדש על ידי ש"בנה בו מקום לגנוז בו הארון" :אף על פי שבחיצוניות הרי זה קשור עם ענין החורבן" ,סופו ליחרב" ,אבל דוקא על ידי ירידה זו נעשית ,על ידי התיקון והתשובה על 14 15 א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ הירידה -העליה :שמתגלית הבחינה של "מטמוניות עמוקות" -המדריגות הכי עליונות באלקות שמצד עצמן הם "מטמוניות עמוקות" לשון רבים "עמוק עמוק מי ימצאנו" ,שעל ידי עבודה רגילה ,באופן ישר ,אין אפשרות להמשיכן; ודוקא על ידי עבודת התשובה ,הבאה כשהאדם מתנהג לא כמו שהאלקים עשה את האדם ישר ,אלא בדרך של "עקלקלות" -נעשה מזה "עקלקלות" למעליותא ,שממשיכים את ה"מטמוניות עמוקות" שאינן נמשכות בדרך אור ישר ,אלא בדרך אור חוזר" ,עקלקלות". החורבן הכללי ,של בית המקדש ,והחורבן הפרטי ,של כל יהודי שחוטא ,חושפים אוצר גנוז שלא היה מתגלה בלעדיהם .עבודת ה' הראויה והישרה ,ממשיכה משמיים "אור ישר" ,אך עמוק ממנו הוא האור הבא מתוך החושך" ,אור חוזר" ,הנחשף דווקא מתוך נפילה ודרכים עקלקלות .זוהי מעלתם של בעלי תשובה על צדיקים גמורים. בעבודת התשובה ,שהיא הגאולה הפרטית והכללית ,מתגלים האוצרות הגנוזים האלו ומביאים לבניין עמוק יותר ושלם יותר ,הן באישיות הפרטית של כל יהודי ,והן בנשמת האומה כולה. שזה יהיה בגלוי בבית המקדש השלישי ,הבנין הנצחי ,שיבנה ויתגלה במהרה בימינו ממש ,בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו. שאלות חזרה .1היכן ובאיזו סיטואציה נגנז ארון הברית? .2מהו הרווח מכך ששלמה הכין את מקום גניזת הארון? .3מי לא יכול לשלוט על יהודי אם היהודי אינו מאפשר זאת? .4למה הכין שלמה את אפשרות החורבן של הבית הראשון? פרק ב בית המקדש שלעתיד הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים, עמ' קנ"א בענין שבת חזון ,ידוע מה שמביא ר' הלל מפאריטש "בשם הרב לוי יצחק מבארדיטשוב נשמתו בגנזי מרומים" אשר "שבת חזון" הוא מלשון מחזה, שבשבת זו "מראין לכל אחד ואחד המקדש שלעתיד מרחוק". והרב מבארדיטשוב מבאר את זה במשל ,מאב שתפר מלבוש יקר לילדו ,והילד קרע את הבגד לכמה קרעים .עשה לו אביו לבוש שני ,אבל הילד קרע גם אותו .תפר האב לילדו לבוש שלישי ,אבל לא נתנו לו ללבוש ,אלא "לפרקים רחוקים ידועים" הוא מראה את הלבוש לפני הילד ,באומרו לו ,שכשיתנהג בדרך הישר -יתנו לו ללובשו .ועל ידי זה מרגילו האב ללכת בדרך הישר, עד שזה נעשה אצל הילד "כמו טבע" ,ואז נותן האב לבנו את הלבוש שילבשו. שינוי ממשי .לא לצדיקים בלבד מהענינים שיש ללמוד מהמשל הנ"ל :זה שבשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד המקדש שלעתיד" ,הכוונה בזה היא בעיקר ליהודים כאלו שצריך להבטיח שיתנהגו בדרך הישר ולא יגרמו חס וחלילה על ידי מעשיהם שה"מלבוש היקר" ייקרע "לכמה קרעים" .כלומר :לא זו בלבד שבשבת חזון ,שאז הוא זמן הגילוי של בית המקדש שלעתיד ,שבשבת זו מתגלה המקדש באופן של ראיה -כהלשון "מראין ...המקדש שלעתיד" ,נמשך גילוי זה "לכל אחד ואחד" 16 17 ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב אפילו לאלו שעליהם אמרו שהם "מלאים מצוות כרמון" ,ובדוגמת קדושת שבת ויום טוב ,המאירה "אף בנפש בור ועם הארץ גמור . .כמו בקדושת נפש הצדיק"; אלא אדרבה :מאחר שהכוונה שלשמה מראין את המקדש שלעתיד היא - בכדי להרגיל "לילך בדרך הישר" ,הרי מובן ,שעיקר הגילוי הזה הוא לאלו הזקוקים לזה היינו אלו שאם לא יראו להם ,הם עלולים לילך שלא בדרך הישר. מהאמרה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ,שבשבת חזון מראים לכל יהודי את המקדש, היינו עלולים להבין כי מדובר כאן בצדיקים שבכל דור ,שעבודת ה' שלהם שלימה ,והם ראויים לחזות בכל שנה בשבת חזון בבית המקדש שיבנה. אולם ,המשל המבאר את האמרה הזאת מלמד אותנו שהגילוי של מראה בית המקדש ניתן לנו כדי שנתקן את מעשינו ונהיה ראויים לו ,וממילא מובן שגילוי זה צריך להיות בעיקר אצל היהודים הרחוקים מה' ,שעליהם נאמר "אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון". עוד ענין היוצא מהמשל הנ"ל: מאחר שהכוונה בזה שמראין את הלבוש "לפרקים רחוקים ידועים" היא ,בכדי לעורר אצל הילד תשוקה אל הלבוש ,ותשוקה גדולה כזו שתפעול עליו לשנות את הנהגתו -שילך בדרך הישר -ועד כדי כך שזה "נעשה אצלו כמו טבע". הרי מובן מזה ,שהגילוי של שבת חזון "שמראין לכל אחד ואחד המקדששלעתיד" -אף על פי שמראין אותו רק "מרחוק" ,עד שישנם כאלו שאינם יודעים מזה כלל -הוא באופן כזה שפועל בפנימיות על כל יהודי :הראִיה שהיהודי רואה את המקדש מצד נשמתו ,פועלת על גופו ונפש הבהמית - שגם הגוף ונפש הבהמית מתחילים ללכת בדרך הישר. אלא שבכדי שזה יהיה יותר בגילוי ויותר בפנימיות ,הרי בדורות האחרונים כשהתקרב זמן ביאת המשיח -גילו ופירסמו את זה לכל אחד ואחד ,בכדישיתבוננו ויתעמקו בזה ,שאז יש ל"מחזה" פעולה עמוקה יותר. על פי המשל מתבאר כי הגילוי של מראה בית המקדש מטביע שינוי במעשים שלנו ,עד שנהיה ראויים לבניינו בפועל .אמנם זהו גילוי רוחני ,ואנו בדרך כלל איננו מודעים אליו, אך הוא איננו פועל על הנשמה בלבד ,אלא משפיע גם על הרבדים הנמוכים יותר של האישיות שלנו :הנפש והגוף הגשמי .ככל שנהיה מודעים לגילוי הזה ,נעצים את השינוי שהוא מחולל בנו. 18 מועדים לחסידות בין בת קול לחזון בענין הכרוזים השונים של בת קול שמכריזים מלמעלה והכוונה בהן לעורר את האדם לתשובה ,כגון ה"בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ,"...וכיוצא בזה ,מקשים :מהי התועלת שבכרוזים אלו ,הרי רוב בני האדם כאן למטה אינם שומעים את הבת קול? וידוע הביאור בזה שהנשמה שלמעלה שומעת את כל בת קול ,ועל ידי שהיא שומעת את זה למעלה ,זה "מצלצל" ,היינו נמשך ונרגש גם בנשמה שלמטה כמאמר "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" [אף על פי שהם לא ראו,מזלם ראה] .ולכן אנו רואים במוחש שנופלים לו לאדם פתאום הרהורי תשובה בלי שום הכנה והתבוננות לזה מצדו ,שזוהי הפעולה של הכרוזים העליונים שנשמתו שלמעלה שומעת. ולכאורה היה מקום לומר שגם המחזה של שבת חזון הוא בדוגמא לזה :למרות שאין האדם רואה את זה בעיני בשר ,עד אשר לפעמים אינו רואה את זה אפילו בעיני השכל ,ורק שמאחר שהוא מאמין בדברי חכמים ,יודע הוא שכן הדבר -מכל מקום יש להמחזה פעולה על כל יהודי. אבל באמת צריך לומר ,שישנו חילוק בין הפעולה הבאה מהמחזה שבשבת חזון לפעולה של בת קול: בענין ההתעוררות הבאה מהכרוזים שלמעלה כתוב ,שמפני שהיא באה לא מצד האדם שלמטה ,אלא מצד אתערותא דלעילא [התעוררות שלמעלה] ,אין לה קיום אצל האדם אלא אם כן הוא עושה פעולה בזה. מה שאין כן ההליכה בדרך הישר המתעוררת אצל האדם על ידי המחזה של שבת חזון ,הרי היא באופן של קביעות עד שסוף סוף לא נשאר שום חשש "פן יחזור לסורו" ,מפני שזה "נעשה אצלו כמו טבע". מובן מזה ,שהמחזה שבשבת חזון -שכל יהודי "רואה" את המקדש שלעתיד, אף על פי שזה בא מצד שמראים לו אותו מלמעלה ,זהו באופן שפועל עליו שסוף סוף יגיע לראות את זה מצד עצמו .ולכן ,גם ההליכה בדרך הישר הבאה כתוצאה מזה " -נעשה אצלו כמו טבע". המחזה שנגלה לנשמתנו בשבת חזון משפיע עליה באופן שונה מאשר בת קול הנשמעת לה מן השמים: 19 ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב מועדים לחסידות כאשר הנשמה שומעת בת קול מן השמים ,יש בכך פתיחת שער ,אפשרות לקרבת ה', אולם כל עוד לא תהיה פעולה מצד האדם ,לא יהיה שום ביטוי ממשי לשער שנפתח. ומאחר שמדתו של יעקב היא אמת -שהפירוש אמת הוא ,שאינו שייך הפסק ושינוי ,לכן הבית השלישי -שכנגד יעקב ,קיים בקיום נצחי. לעומת זאת ,מראה בית המקדש שנגלה בשבת חזון לא רק פותח לנו אפשרות להתקרב לה' אלא גורם לכך שנעשה זאת בפועל. להבין בביאור יותר את הענין ששלשת בתי המקדש הם כנגד האבות וגם את השייכות בין שני הטעמים שבית המקדש השלישי קיים בקיום נצחי -זה שהוא כנגד יעקב וזה שהוא "בניינא דקוב"ה" [בנינו של הקב"ה]: ראשון ,שני ושלישי עניינו של בית המקדש ,שנקרא משכן ,הוא " -ושכנתי בתוכם" ,הקישור שבין הקב"ה לעולם .ובזה ישנם שלשה אופנים המרומזים במספרים המתאימים - ראשון ,שני ושלישי: אבל צריך להבין :איך בכוחו של המחזה של שבת חזון לפעול על האדם הליכה בדרך הישר שתהיה "כמו טבע" ,עד שהוא לא יהיה שייך כלל "לחזור לסורו" -הרי המחזה אינו מצד עבודת האדם ,אלא מזה ש"מראין" מלמעלה? הבית המקדש כמו שהוא מצד "ראשון" ,היינו מצד הקב"ה שהוא נמשך מלמעלה למטה -וענין זה הוא מדתו של אברהם ,חסד ,המשכה מלמעלה למטה. ויובן זה ,בהקדים הטעם הפנימי לזה שאין האב נותן לבנו את ה"לבוש השלישי" ,כל זמן שהליכתו בדרך הישר לא נעשתה "כמו טבע" -שזה שונה משני ה"לבושים" הראשונים ,שהאב נתנם לו ללבוש למרות שלא היה בטוח איך יתנהג הבן .ויותר מזה בנמשל :כלפי שמיא גליא שהוא יקרעם? הכינוי "ראשון" מתייחס לקב"ה ,שברא את כל העולם ,בבית המקדש הראשון היה גילוי של השפע והחסד שהקב"ה משפיע על הנבראים. והטעם על זה הוא ,בדרך אפשר ובפנימיות הענינים: החידוש שב"לבוש השלישי" על שני ה"לבושים" הראשונים הוא ,כמו שכתוב בזהר על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" ,שהבית הראשון ושני הם "בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל" [הבניינים של בני האדם, שאין בהם קיום כלל] ,אבל הבית השלישי ,מאחר שהוא "בניינא דקוב"ה" [בנינו של הקב"ה] ,יהיה קיים לעולם. ומאחר שענינו של הבית השלישי הוא מה שהוא קיים בקיום נצחי ,לכן גם הכנתו של הבן הלובש את הלבוש השלישי ,צריכה להיות ,שהוא יהיה בדרגא כזו שאין מקום לחשוש "פן יחזור לסורו". בית המקדש השלישי לא ייחרב לעולם ,מכיוון שהוא בניין אלוקי .פירוש הדבר הוא שכדי לזכות בבניינו ,לא מספיק שעם ישראל יתנהג כראוי ,אלא הוא צריך להיות במדרגה כזו, שהוא לא ישוב עוד לחטאו. מהי השייכות של הבית השלישי דוקא ,להענין ד"בניינא דקוב"ה" וקיום נצחי? כללות הביאור בזה הוא ,ששלשת בתי המקדש הם כנגד שלשת האבות :בית הראשון הוא כנגד אברהם ,בית שני -כנגד יצחק ,ובית שלישי -כנגד יעקב. 20 כמו שהוא מצד "שני" ,היינו מצד העולם ,כשהנבראים עומדים בזיכוך והעלאה מלמטה למעלה -וענין זה הוא כנגד יצחק שמדתו גבורה ,העלאה מלמטה למעלה. הכינוי "שני" מתייחס לבריאה .בבית המקדש השני היה גילוי של ההתעלות של כל הבריאה אל האלוקות. וכמו שהוא מצד "שלישי" ,היינו כשמשני הענינים ביחד ,מעלה ומטה ,נעשית מציאות "שלישית" ,הכוללת את שניהם ביחד -וענין זה הוא כנגד יעקב, מדת התפארת ,מדת האמת שהוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" -הוא כולל את הקצה הכי עליון עם הקצה הכי תחתון ,עד שהם נעשים מציאות אחת. הכינוי "שלישי" מבטא מציאות נוספת שנוצרת בעקבות החיבור בין ה"ראשון" ל"שני", בין האלוקות המתגלה בעולם לבין ההתעלות של כל העולם לה' .מציאות זו מקבילה לדמותו של יעקב ,שנוצרה מחיבור בין הדמויות של אברהם ויצחק ,ואשר שייכת למידת האמת. יעקב מקביל לבריח התיכון במשכן ,שעליו נאמר כי הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה". מידת האמת מחברת את כל הקצוות ,מאחדת אותם ,ויוצרת מהם מציאות חדשה, שלמה ונצחית. וזהו החילוק בין שלשת בתי המקדש: 21 ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב בזמן הבית ראשון היו ישראל ,בכלל ובעיקר צריכים להיות בבחינת צדיקים, שהם ממשיכים אלקות מלמעלה למטה -ומאחר שההמשכה היתה מצד למעלה ,לא היתה קשורה כל כך עם המטה ,ולכן היה אפשר שיהיה בזה הפסק. הבית הראשון היה בית של אלוקות .הוא היה קיים רק כל עוד היה לעם ישראל קישור חזק לאלוקות .ומשנתערער הקשר כשחטאו ישראל -נחרב הבית. בזמן הבית שני ,מאחר שהוא היה לאחרי חורבן בית ראשון ולאחר התיקון על החורבן ,היו ישראל במדריגה של בעלי תשובה ,שענין התשובה הוא זיכוך ועליית המטה .ולכן היה הגילוי של בית השני שייך לעולם באופן יותר חזק, שלכן נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" ,שהבית שני היה קיומו בעולם זמן ארוך יותר מהבית הראשון .אבל מכל מקום מאחר שכללות הענין של "עולם" הוא מדידה והגבלה ,הרי גם הבית השני (למרות שענינו הוא מצד המטה) היתה לו מדידה והגבלה. הבית השני היה שייך יותר לעולם הזה ,אך דווקא בשל כך הייתה בו גם מוגבלותו של העולם הזה -היותו זמני ,ולכן נחרב הבית השני גם הוא. ובזה הוא החידוש של הבית השלישי ,שמאחר שענינו הוא התאחדות המעלה והמטה יחד -לכן יהיה קיים בקיום נצחי ,כי ה"גבול" של העולם עצמו יהיה בלי גבול. מהאיחוד של האלוקות עם העולם הזה נוצרת מציאות שמצד אחד שייכת וקשורה לעולם הזה ,ומן הצד השני ,היא נצחית ואינה מוגבלת בזמן. בגילוי העצמות -מעלה ומטה שווים איך אפשר הדבר שהמטה ,שענינו הוא הגבלה ושינוי ,יהיה "חד" [אחד] עם הבלי גבול שלמעלה -על זה אמרו בזהר שהמקדש שלעתיד הוא "בניינא דקוב"ה" [בנינו של הקב"ה]" ,בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא" [הוא ולא אחר]: מועדים לחסידות העצמות מושלל מכל התוארים " -שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול" ,אז נעשה ה"גבול" של המטה וה"בלי גבול" של המעלה ענין אחד. איך תתכן אחדות בין האינסוף האלוקי לעולם הזה הסופי? אחדות כזאת תתכן במדרגה האלוקית שלמעלה מכל גילוי. הזמניות של העולם הזה היא הגילוי שדרכו הקב"ה בוחר לגלות את עצמו ,להאיר את אורו ,כאן .בעולמות העליונים הקב"ה מתגלה כאינסופי. אך גם הסוף וגם האינסוף ,או בלשון אחרת :גם הגבול וגם הבלי גבול ,שניהם רק גילויים של הקב"ה בעצמו .והוא בעצמו עליון יותר מכל גילוי .וממילא כאשר מתגלה עצמות ה' יתברך ,יש אחדות בין הגבול לבין ה'בלי גבול' ,הסופי והאינסופי הופכים לאחד. וזהו גם כן הביאור במה שהמחזה של שבת חזון ,ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש שלעתיד" -אף על פי שמראין את זה מלמעלה -פועל על האדם שיתנהג בדרך הישר עד אשר סוף סוף זה יהיה אצלו "כמו טבע" ,כאילו היה רואה את ה"מחזה" מצד עצמו: ענין הנצחיות של המקדש שלעתיד הוא ,שהוא נצחי לא רק מצד ענינו של המקדש ,אלא גם מצד העולם שהוא נמצא בו .כי מצד גילוי העצמות הרי "הוי"ה ימלוך לעולם ועד" ,שהזמן שענינו הוא שינוי ,הוא עצמו נעשה נצחי ובלי גבול. שם הוי"ה רומז לעניין הזמן :היה הווה ויהיה .מכאן שמשמעות הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" היא שהנצחיות תתגלה בתוך מגבלות הזמן .זאת תהיה המציאות שלתוכה ייבנה בית המקדש השלישי. ולכן ,כשמראין ליהודי את המקדש שלעתיד שהוא נצחי גם מצד המטה ,נפעל ממילא ביהודי העדר השינוי גם מצידו הוא ,עד שכן הוא גם מצד גופו ונפשו הבהמית ,שגם מצידם נעשית אצלו ההליכה בדרך הישר כמו טבע ואינו שייך כלל שיחזור לסורו חס וחלילה. כאשר מראים לכל יהודי את המקדש השלישי ,מראים לו את האינסופיות הקיימת דווקא בגוף המוגבל והגשמי שלו ,וכך התיקון שנעשה בו משפיע על הטבע שלו והוא תיקון נצחי ,שלא יחזור עוד לקלקולו. כשההמשכה היא מגילויים ,שכל גילוי ,ככל שיהיה נעלה ,יש לו ציור וגדר, אז המעלה והמטה הם שני ענינים .אבל כשמאיר גילוי העצמות " -ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ,פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא" -והרי 22 23 ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב שאלות חזרה .1מהו המשל של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לשבת חזון? .2מה המאפיין המרכזי של כל אחד משלושת בתי המקדש? .3איך ייתכן שגבול ובלי גבול יתאחדו? .4איך ייתכן שהמראה של שבת חזון מצליח להשפיע על טבעו של האדם עד שלא יחזור עוד לקלקולו? פרק ג למה הרעות לעם הזה?! רבי הלל מפאריטש מתוך :מאמר "איתא בפסיקתא" לשבת חזון מאמר זה ,לשבת חזון ,דן בשאלת משה רבנו "למה הרעות לעם הזה" ,ובעצם שואל את אותה שאלה לגבי כל הגלויות :מדוע באו עלינו הגלויות ,ואיך ייתכן שהגלות מתחזקת דווקא לקראת סופה. רבי הלל מפאריטש ,מגדולי חסידי חב"ד בדורות הראשונים ,מביא כאן משל המיישב את כל הקושיות ,ומראה איך הגלות קשורה בשורשה לצמיחתה של הגאולה. המאמר עוסק בדיאלוג שבין משה לקב"ה ,לאחר שמשה בא לראשונה לפרעה בדרישה "שלח את עמי" ,כפי שמתואר בספר שמות: וַיָשָב מֹשֶה אֶל ה' וַיֹאמַר אֲ-דֹנ ָי ָלמָה הֲֵרעֹתָה ָלעָם ַהזֶה לָמָ ה זֶה שְ ַל ְחתָנ ִיּ :ו ֵמאָז בָ אתִי אֶל פַ ְרעֹה ְלדַבֵ ר בִ שְמֶָך הֵַרע ָלעָם ַהזֶה וְהַצֵ ל ֹלא הִצַ ְלתָ אֶת עַמֶ ָך :וַיֹאמֶר ה' אֶל מֹשֶה ַעתָה תְִראֶה ֲאשֶר ֶא ֱעשֶה ְלפְַרעֹה כִ י ְביָד ֲחזָקָה יְשַלְ חֵם ּו ְביָד ֲחזָקָה יְג ְָרשֵם ֵמאְַרצֹו :וַיְדַבֵ ר אֱֹלקים אֶל מֹשֶה וַיֹאמֶר ֵאלָיו ֲאנ ִי ה' :וָאֵָרא אֶל ַאבְָרהָם אֶל יִ ְצחָק וְאֶל יַ ֲעקֹב בְ אֵ-ל שַ-דָ י ּושְמִי ה' ֹלא נֹודַ ְעתִי ָלהֶם :וְג ַם ֲה ִקמֹתִי אֶת בְ ִריתִי ִאתָם ָלתֵת ָלהֶם אֶת אֶֶרץ כְ נָעַן אֵת אֶֶרץ ְמג ֵֻריהֶם ֲאשֶר גָרּו בָּה :וְג ַם ֲאנ ִי שָ ַמ ְעתִי אֶת נ ַ ֲאקַת בְ נ ֵי יִשְָראֵל ֲאשֶר ִמצְַריִם ַמ ֲע ִבדִים אֹתָם וָ ֶאזְכֹר אֶת בְ ִריתִיָ :לכֵן ֱאמֹר ִל ְבנ ֵי יִשְָראֵל ֲאנ ִי ה' וְהֹוצֵאתִי ֶאתְכֶם ִמתַחַת ִסבְֹלת ִמצְַריִם וְהִצַ ְלתִי ֶאתְכֶם ֵמ ֲעבֹדָתָם וְג ָ ַא ְלתִי ֶאתְכֶם בִ ז ְרֹו ַע נ ְטּויָה ּו ִבשְ ָפטִים ְגדֹלִים :וְ ָל ַק ְחתִי ֶאתְכֶם לִי 24 25 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל ְלעָם וְ ָהיִיתִי ָלכֶם לֵאֹלקים וִידַ ְעתֶם כִ י ֲאנ ִי ה' אֱֹלקיכֶם הַּמֹוצִיא ֶאתְכֶם ִמתַחַת ִסבְלֹות ִמצְָריִם: (פרק ה' פסוק כ"ב -פרק ו' פסוק ז') א .עיון בפסוקי ספר שמות בתוך הפסוקים מסתתרות שתי שאלות ושתי תשובות צריך להקדים ולהבין קצת מה שנאמר וישב משה אל ה' למה הרעות ...ומאז באתי הרע לעם הזה ...ויאמר ה' עתה תראה ...וידבר אלקים ...וארא...עד וידעתם כי אני ה'. וצריך להבין כפל לשון השאלה "למה הרעות" ,שעל דרך הפשוט הוא שעל ידי מה שנתעורר ענין הגאולה נעשה תוקף הגלות כמו שנאמר "תבן...תכבד העבודה "...ואם כן מהו שכתוב עוד "ומאז באתי הרע לעם הזה" שהרי היינו הך. וכן כפל לשון התשובה שמה שנאמר "ויאמר ה' עתה תראה" הוא תשובה על מאמר "למה הרעות" ,ומה שנאמר אחר כך "וידבר אלקים וארא"...הוא גם כן תשובה על מאמר "למה הרעות" כמו שנאמר ברש"י בשם המדרש ,ואם כן למה צריך שתי תשובות על שאלה אחת. גם התשובות בעצמם אינם מובנים ,במה מתורץ השאלה למה כעת בהתעוררות הגאולה נעשה הגלות בתוקף יותר. משה רבנו שואל את ה'" :למה הרעות לעם הזה" ,כלומר :מדוע דווקא עכשיו ,כאשר מתחילה הגאולה ממצרים ,השעבוד נעשה קשה עוד יותר? שאלה זו חוזרת על עצמה שוב בדברי משה "ומאז באתי אל פרעה ...הרע לעם הזה בעבורך" וגם התשובה כפולה" :ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ואח"כ "אני ה' וארא אל אברהם"... עולות מכאן שתי קושיות: א .מדוע יש כפילות בשאלה ובתשובה? ב .איך התשובות עונות על השאלה? 26 מועדים לחסידות אך הנה כתוב במדרש (מובא גם ברש"י מעין זה) על פסוק "וידבר אלקים" שהוא מדת הדין ואחר כך "אני ה'" [שם הוי"ה] שהוא מדת הרחמים ,ועל זה כתוב במדרש רבה שאמר משה לפני הקב"ה נטלתי ספר בראשית ונסתכלתי בו ומדת הדין היתה .שהנה ידוע שאין יסורים בלא עוון ,וכל העונשים שבספר בראשית מאדם הראשון ודור המבול וקין ודור הפלגה וסדום ,כולם מצינו חטאם ומצינו עונשם ,אבל גלות מצרים שבתחילת ספר שמות מצינו עונשם ולא חטאם .שהנה גזירת הגלות היתה בברית בין הבתרים ,שזה היה מחמת עוצם האהבה והידידות כידוע ענין כריתת ברית ,ואז נגזר הגלות ,נמצא שאין זה מחמת חטא ועון .ועל זה השיבו הקב"ה ,משה את כסבור [אתה סבור] שהוא מדת הדין ,לית אינון [אין הם] אלא רחמים הדא הוא דכתיב [וזהו שכתוב] "וידבר אלקים אל משה" ,שאצל משה היה נחשב לדיבור קשה ומדת הדין, "ויאמר אליו אני ה'" שהוא מדת הרחמים. משה רבנו מתבונן בהיסטוריה של העולם ,ורואה שכל דור שחטא -נענש על כך ,ולכן הוא מסיק שגם גלות מצרים הייתה עונש ,ומקורה בשם אלוקים -מידת הדין .ולכן נאמר "וידבר אלקים אל משה" .אך תשובת ה' הייתה -שגלות מצרים מקורה במידת הרחמים, שם הוי"ה ,ולכן נאמר "ויאמר אליו אני ה'". ובאמת כוונת המדרש לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל שבפרשה זו ,היינו כפל לשון השאלה ושתי התשובות כנ"ל .שהרי היכן מצינו רמז בתורה ששאל משה טעם על הגלות המובא במדרש רבה הנ"ל ,אך כוונת המדרש לפרש שאלת "למה הרעות" שקודם ל"למה זה שלחתני" ,שהיא שאלה על כללות הגלות למה הרעות שיצטרך לגאולה ,והיינו כנ"ל שלא מצא החטא שראויין לעונש זה, ועל זה נאמר נטלתי ספר בראשית כנ"ל .ואחר כך שאל שאלה שניה "ומאז באתי "...היינו למה בסוף הגלות כשמתעורר הגאולה נעשה הגלות בתוקף יותר בגשמיות ורוחניות ,כמבואר בכתוב "תבן אין ניתן."... וברוחניות גם כן לא היה בכל אריכות זמן הגלות הסתר אלקות כזה ,בהתגברות חוצפה יתירה על משה שגילה שם 'הויה' לקרוא אותו בשם שקר ,וכמו שנאמר "ואל ישעו בדברי שקר" ,נמצא שרצה [פרעה] להכחיש מציאות אלקות לגמרי. וכן במה שאמר "נרפים אתם "..וכמו שמתרגם אונקלוס "בטלנין אתון" והוא טענת כל האפיקורסים שאומרים :כדי להנצל מעול מלכות ומעול דרך ארץ, על כן בודים מדעתם ענין מלכות שמים .ובאמת לא מצינו כזה בכל אריכות זמן הגלות ,אדרבה פרעה הראשון [בזמן יוסף] הודה לשם אלקים כמו שנאמר "אחרי הודיע אלקים אותך". 27 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל על פי המדרש מובן שמשה רבנו שאל שתי שאלות שונות: א .איזה חטא חטאו ישראל ,שבגללו נענשו בגלות? ב .מדוע לקראת הגאולה מתעצם שיעבוד מצרים ברמה הפיזית ,וגם ברמה הרוחנית מתעצמת חוצפת פרעה מול משה שליח ה'? ועל זה היתה התשובה מקודם "עתה תראה" ,פירוש עתה דוקא שנעשה ההסתר אלקות בתוקף יותר עד שאין למטה הימנו ,יהיה כעת דוקא גילוי אלקות שאין למעלה הימנו ,עד שכל הקליפות יתבטלו וכולם יודו ויכנעו מפני ה' יתברך כמו שנאמר "כי ביד חזקה ישלחם". ב .הגלות איננה עונש משה חשב שהגלות היא עונש ושככל שעובר הזמן הצרות צריכות לפחות .המציאות היא הפוכה ,הגלות היא רחמים ,וכשהרחמים מתגברים -הצרות מתגברות ואחר כך ביאר לו שאין הגלות מדת הדין כמו שסבר משה רק מדת הרחמים. שהנה למה שאל משה טעם על הגלות בשעה ששב אל ה' אחרי שאמרו אליו "ירא ד' עליכם וישפוט" .שהנה לפי סברת משה שהגלות הוא מדת הדין על איזה חטא ועון ,כמו שנאמר בגמרא "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון" ,לכן חקר לידע שורש הדין ושורת הדין. הנה ידוע שמההנהגה האנושית התחתונה יכולים להבין איך ההנהגה למעלה, רק שאצלנו הדבר מוטבע בטבע הבריאה שטבע הקב"ה ,ולמעלה הוא בדרך בחירה ורצון שמהות ההנהגה תהיה באופן כזה ,ולכן הטביע בנו ה' יתברך טבע זו כדי שנדע על ידי זה איך ההנהגה למעלה .נמצא לפי זה נוכל לידע משורת הדין למטה איך ההנהגה מלמעלה ,ולמטה אנו רואים שסדרו של מידת הדין בתחילה הוא בתוקף ,ועל ידי ששופך חמתו בדיבור או בפעולה בתוכחת מגולה על ידי זה נחלש מדת הכעס לאט לאט עד שכלה ונמתק לגמרי התוכחת והיסורין שמייסר .ולכן המשבר כלים בחמתו מתקן הוא ליצרו .ולכן למעלה מצינו גם כן בראש השנה שהוא יום הדין יום א' הוא דינא קשיא [הדין התקיף] ויום ב' דינא רפיא [הדין החלש]. ההתנהגות הטבעית האנושית מלמדת אותנו על הדרך שבה הקב"ה מנהל את עולמו. כאשר אדם שרוי בכעס ,הטבע הוא שבתחילה כעסו גדול ,וככל שעובר הזמן הכעס 28 מועדים לחסידות נחלש .מכאן אפשר לדעת שכך גם בעליונים ,ולכן ביום הראשון של ראש השנה הדין חזק יותר מביום השני. ואם כן לפי זה לדעת משה שהגלות הוא מידת הדין על איזה חטא כנ"ל ,לכן שאל לידע שרש הדין מהו החטא ,וזהו "למה הרעות" .ואחר כך שאל על שורת הדין ,אם יש גם איזה חטא נעלם שעל ידו הוא עניין הגלות ,אבל על כל פנים היה צריך להיות סדר הגלות מתחילה בתוקף יותר ומתחלש לאט לאט עד שמתעורר הגאולה ,ולמה היה בהיפוך זה ,שמתחילה כתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" ,ואמרו רז"ל לא היו ימים טובים שהיו שרוי בטובה יותר מהם ,ואחר כך נתעצם הגלות עד שמשנולדה מרים טעמו טעם מר בפועל ממש וכשנתעורר הגאולה על ידי משה הכביד הגלות בגוף ורוח כנ"ל. וכן גם עתה בגלות האחרון גם כן הסדר כך ,ולכן נמשל ללילה שהלילה בסופה הוא קדרוניתא דצפרא [קדרות הבוקר] תוקף החושך .וכידוע דבעקבות משיחא דוקא חוצפא יסגי [שלפני ביאת המשיח תרבה החוצפה] ,והוא עניין מלחמת גוג ומגוג שהוא עניין תגבורת קליפת אפיקורסות .ועל זה שאל לפי סברתו ומאז באתי כו'. ועל זה השיב לו הקב"ה עתה דוקא תראה כנ"ל ,והביאור שכללות ענין הגלות אינו מידת הדין שיפול עליו שתי השאלות ,רק הוא מדת הרחמים ,ולכן הוא הסדר באופן זה דוקא ,שהחושך מתגבר והולך דוקא ,וכשמגיע למדריגה היותר תחתונה דוקא שאין למטה הימנה אז תתעלה פתאום במדריגה העליונה שאין למעלה הימנה ,לכן "אמור ...וידעתם כי אני ה'". תשובת ה' למשה היא שהגלות איננה עונש ,ולכן היא איננה קשה בתחילתה וקלה בסופה .מקור גלות מצרים ,וגם הגלות האחרונה ,הוא במידת הרחמים .לכן החושך, שהוא בעצם רחמים נסתרים ,מתגבר והולך ,וכשמגיעים לשלב החשוך ביותר -מתהפך הכול לאור גדול ומגיעה הגאולה. ג .משל מהשפעת רב לתלמידו האור הפנימי מתבטא כלפי חוץ כחושך .וכך רחמי ה' מתבטאים כלפי חוץ כצרות הגלות ,אך באמת הן טובה גדולה ולהבין ביאור הדברים הנ"ל ,יש להקדים על פי משל מן השפעת שכל הרב לתלמידו :שהנה ,רב גדול המשפיע שכל לתלמידו ,הנה אנו רואים 29 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל שהגם שהמשפיע בשעה שהוא דורש לפני תלמידו כבר מסודר אצלו הענין במחשבתו ,עם כל זה אנו רואים לפעמים בשעה שדורש לתלמידו באיזה ענין, נופלים לו לרב המצאות חדשות יותר ,נעלים הרבה מכפי שסידר במחשבתו בענין זה שדורש .כדוגמת קושיא יותר עמוקה או תירוץ יותר נפלא ועמוק, מה שלא השכיל זה מקודם בשעה שסידר את הדרוש במחשבתו. כאשר רב מלמד את תלמידיו ,פעמים רבות בזמן הלימוד מגיעות לרב תובנות שלא היו לו קודם לכן. והוא מכמה טעמים :מה שבמחשבה נסקרים האותיות בסקירה אחת ,ואפילו בהרהור שמהרהר באותיות איך לדבר עם כל זה אינם מחולקים האותיות כמו בדיבור בפועל ממש שמחלקים האותיות על ידי חמשת המוצאות .וזהו אפילו כשלומד לעצמו כמאמר "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" דוקא. ומכל שכן כשהוא מדבר לפני זולתו ,הגם ששיער מקודם קושי הקליטה של המקבל והכין במחשבתו אותיות מצומצמים להסביר לו את השכל ,עם כל זה אינו דומה ההכנה בכח המחשבה כפי שיוצא אחר כך לפועל ורואה את פני המקבל ,ופוגע פנימיות הרצון של המשפיע -שיוקלט דוקא בכלי המקבל בפנימיותו -עם קושי הקליטה של המקבל ,שרואה שהאותיות שלו סולדין [בורחים] לאחוריהם ואינם נכנסים בתוכיותם. והרב כשמבין זה מוכרח להוסיף לו דברים וביאורים מה שלא הכינם מקודם במחשבתו ,או להעתיק לו הדברים מלשון ללשון ,ועל ידי זה נתעורר אצל הרב בעצמו פנימיותו של השכל ההיולי [השורשי] הקבוע בנפש המשכלת, ולכן נתעורר אצלו נעלמות על ידי אור חוזר הנ"ל .ומכל שכן אם המקבל מקשה קושיות. גילוי המחשבות בדיבור בקול ובחיתוך עיצורים מצריך דיוק והתבוננות נוספת .המאמץ של הרב לומר את דבריו בצורה שהתלמיד יוכל להבין מעוררת אותו להתעמק עוד יותר במחשבתו ולברר אותה לעצמו שוב .גם השאלות שנשאלות מצריכות הסתכלות מזווית אחרת על אותה תובנה שנאמרה. והנה ,אם באמצע השפעת הרב שדורש לפני מקבל כזה שנקרא תלמיד מובהק, שהוא מקבל חיות מדברי הרב ומתענג ומשתעשע ,והמשפיע מדבר בכל פנימיותו ,ובאמצע השפעתו נפלה לו למשפיע סברא יותר עמוקה וחדשה באין ערוך יותר נעלה מסברא הקדומה והסדורה לו במחשבתו. והנה ,שיאמר תיכף ומיד הסברא החדשה שנפלה לו במחשבתו זה אי אפשר, כי עדיין לא נרגשה אצלו ההמצאה החדשה כי אם במוח החכמה בדרך כלל 30 מועדים לחסידות ולא פרטה עדיין במחשבה גם לעצמו ,כידוע שבסקירה כללית יש עדיין חשש הטעיית עצמו שיש כמה הברקות ואחר כך כשנפרטו ונתבררו נדחים לגמרי. ומכל שכן לומר לתלמידו זהו בודאי מן הנמנע ,כי צריך עדיין שני מיני הכנות בכלל ופרט לצורך המקבל .והנה אם הרב ידחה המצאה זו החדשה שנסקרה אצלו לזמן אחר שיחשוב אז בזה ,וכעת לא ירצה לפסוק חיותו של המקבל ששומע ומתענג ,וידבר הדרוש כפי שהכין מקודם ,הנה יכול להיות שאחר כך כשירצה לזכור על אותה הסברא וההמצאה שנסקרה אצלו במוחו לחשוב בזה ,תתעלם ממנו לגמרי ותשכח ממנו. אם הלימוד מעורר ברב הארה של תובנה חדשה ,עמוקה הרבה יותר מזו שהוא מלמד כרגע ,הרי הוא שרוי בבעיה :לומר את התובנה החדשה הוא אינו יכול עדיין ,מכיוון שעדיין לא התעמק בה ולא בירר אותה ,וגם לדחות את ההתבוננות לזמן אחר אי אפשר -מכיוון שייתכן שהיא תשתכח ממנו. והנה לפי זה ,אם הרב מייקר את השכלתו ולא ירצה לדחות ההמצאה החדשה שלא תאבד לגמרי ,מוכרח לעיין בה תיכף כשנסקרה במוח החכמה שלו. ממילא נסתלק פנימיותו מההשכלה הקדומה ,וכל שמעיין בעומק יותר ,יותר מסתלק פנימיותו מהשכל הקדום .ובפרט הם ג' מיני עליות והסתלקות בעילוי אחר עילוי ,כנגד שלש מוחין חב"ד [חכמה בינה דעת] .כי מתחילה כשההמצאה החדשה עדיין נסקרת בכללותה במוח חכמתו מרחוק ,עדיין אפשר שידבר הרב חכמתו הקדומה כמו שסידר מתחילה להשפיע להתלמיד ,רק שעל ידי שפנימיותו הוא טרוד בענין ההמצאה החדשה ,ממילא יתמעט החיות מהשפעתו הקדומה .כידוע שאינו דומה אם המשפיע דורש וכל פנימיותו בההשפעה ,אם כשהוא דורש ומדבר מן השפה ולחוץ ובפנימיות המחשבה הוא קשור להשכלה אחרת ,שאין מאירים אז פנימיות המוחין והמדות בהשפעתו ,וממילא מרגיש המקבל מיעוט החיות נגד השפעתו הקודמת .ואחר כך כשנתקרב השכל וההמצאה החדשה למוח בינתו של המשפיע ,כי על ידי שמעלה פנימיות מחשבתו אל ההמצאה והברקה החדשה על ידי זה מתקרבת ההברקה הנ"ל לעומק בינתו ומרגיש הפרטים הכלולים בה ,וממילא אז מתמעט יותר החיות מדיבורו בשכל הקדום עד שאפשר שיתבלבלו הצירופים מהדיבור של המשפיע ,כאדם שטרוד בעומק במחשבה אחרת ומדבר דיבור והשכלה אחרת ,הנה לבד שאין אלו הדברים מכילים פנימיות המוחין והמדות כענין דברים היוצאים מן הלב שיאירו בלב המשפיע ,הנה גם סדר הדברים הם מעורבים ויכול להיות שיכניס בתוך הדברים איזה תיבה שהיא מעין מחשבתו הפנימית ,שאינה שייכת כלל לדיבורו החיצוני שמדבר מה שהכין מתחילה 31 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל כנ"ל ,וממילא נעשה על ידי זה אצל המקבל מיעוט החיות ביותר .כי אפילו בדברים המסודרים של רבו ,הרבה עמל ויגיעה צריך המקבל עד שיגיע לדעת רבו ,ומכל שכן עתה שהדברים בלתי מסודרים. כאשר הרב מחליט שלא לדחות את העיון בתובנה החדשה שעלתה במוחו ,אלא להתעמק בה תוך כדי שהוא מלמד את תלמידו ,נוצר נתק בין דבריו של הרב - המחשבות שחשב לפני השיעור ,לבין מחשבתו של הרב -העוסקת כרגע בתובנה החדשה .שלושת שלבי החשיבה -חכמה ,בינה ודעת הולכים וממלאים את מחשבת הרב וכך דיבוריו הופכים להיות מן השפה ולחוץ. התלמיד ,הרוצה להבין את תורת רבו ,מרגיש שדיבוריו של הרב אינם בחיות ,ויש בהם אף בלבול ואי סדר ,וככל שהרב עוסק יותר בתובנה החדשה ,והיא הולכת ומתבהרת לו ,כך נעשים דיבוריו קשים יותר להבנה לתלמידו .התלמיד העצוב חווה סוג של חורבן תורת הרב ,שהיא הדבר המחייה אותו יותר מכל ,מתרחקת ממנו והוא אינו יודע אתהסיבה. והנה אצל המשפיע כל כמה שמעלה מחשבתו ומסלק אותה מההשפעה הקודמת ,הנה ההמצאה החדשה מתקרבת אצלו ביותר ,עד שנתפסת גם במוח הדעת ומרגיש אמיתית הנקודה ,שהוא הכלל אחר הפרטים של בינה ,וממילא אז יפסוק הדיבור שלו לגמרי וישתוק ממש .ובזה נעשה פסיקת החיות לגמרי אצל המקבל ,ששמע ההשפעה הקודמת מרבו והיה מתענג ומשתעשע מדברי רבו ,ועתה נפסק החיות שלו לגמרי. בסופו של דבר ,הרב מצליח לתפוס את התובנה בשלמותה במוחו ,ומכיוון שהיא מרכזת כעת את כל כוחות החיים שלו ,הוא מפסיק את דיבורו על התובנות הישנות ,ושותק. התלמיד נשאר מנותק מרבו ואין לו כל חיות. אמנם הרב המייקר במושכלות ,על ידי שנולד אצלו שכל חדש ומרומם ביותר מהשכלתו הקדומה ,נעשה אצלו צהיבת פנים כענין צהבו פניו [של רבי אבהו] על ידי שמצא תוספתא חדתא [תוספתא חדשה] ,ומתפעל עתה מהחידוש שנתגלה לו עתה .והנה המקבל כשרואה בפני רבו שצהבו פניו אחר כל העילויים וההסתלקות שראה בהשפעת רבו הקודמת ,הגם שאצלו לעומת עצמו נפסק החיות מקבלתו השפעה הקודמת ,עם כל זה הוא מתנחם ומקווה להשפעות יותר נעלים מה שהוא דבר חדש גם אצל המשפיע. אף על פי שהרב שותק ,ואינו משפיע על התלמיד מחכמתו ,פניו מאירים מהתענוג שבהתחדשות הבנתו .והתלמיד רואה זאת ומבין שאמנם הרב שותק ,אך בוודאי יאמר 32 מועדים לחסידות לו בקרוב דברים עמוקים יותר ממה ששמע עד כה ולכן הוא מתנחם ומתמלא בתקווה לחידושים גדולים עוד יותר. אכן צריך לו לעורר את רבו מחדש שירצה להשפיע לו החידוש ,וידוע שחלל ריקן של המקבל והנחת עצמותו מעורר תענוג הפשוט של המשפיע להשפיע לו ,ומאחר שעתה מייחל וממתין להשפעה נעלית יותר ,הוא מכין את עצמו. וכשרואה הרב שהמקבל מכין את עצמו ביותר לקבל השפעות חדשות ,על ידי זה נתעורר תענוג הפשוט שבמשפיע להשפיע לו החידוש שנתחדש ,וממילא נעשה אחר כך שמחה ותענוג אצל המקבל כמו אצל המשפיע ,ועוד יותר מכמו שהתענוג אצל המשפיע ,מחמת שאצל המקבל גם ההשפעה הקודמת היתה חידוש אצלו ,ומכל שכן מה שהוא חידוש אצל המשפיע .עד כאן תורף המשל. הרצון של התלמיד לקבל את ההארה החדשה של רבו ,מביאה אותו לפנות את עצמו לכך ,ומעשה זה מעורר את רצונו של הרב ללמד אותו. ד .ההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות גילוי האלוקות בעולם הוא השיעור שמלמד הקב"ה (הרב) את עם ישראל (התלמיד). הנמשל מבאר את הטוב הגנוז בצרות הגלות ואת תשובת הקב"ה למשה בפסוקי ספר שמות והנה על פי משל הנ"ל יובן תשובת הקב"ה למשה רבינו עליו השלום ,ששאלו לדעתו שהוא מידת הדין ,ועל פי זה חקר להבין שרש הדין ושורת הדין כנ"ל באריכות בשתי השאלות .ועל זה השיבו הקב"ה בתחילה עתה דוקא תראה, מאחר שכעת נהפך לגמרי החיות אלקי באופן שדבר ה' שבעשרה מאמרות אינם מאירים כלל למטה ,עד שיוכלו להכחיש מציאות אלקות לגמרי ולכנותו בשם דברי שקר ח"ו ,הנה זה לך האות שכבר נתגלו המוחין החדשים של עשרת הדברות למעלה. כמו הרב במשל ,הקב"ה השפיע על נבראיו שפע בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם .כאשר הברואים הרגישו מנותקים מה' עד כדי כך שהתכחשו לקיומו ,היה זה סימן שהארה גדולה יותר עומדת להאיר בקרוב ,ובגללה התמעטה החיות האלוקית מן ההארה הקודמת. 33 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל מועדים לחסידות לכן הקב"ה משיב למשה" :עתה תראה אשר אעשה לפרעה" -עכשיו ,כאשר ההתרחקות מה' הגיעה לשיא ,זה הסימן שההארה הבאה כבר בפתח .עשרת הדברות העתידות להתגלות במעמד הר סיני הם גילוי אלוקות ישיר ונעלה לאין ערוך מעשרת המאמרות בהם נברא העולם .רק בגלל האור הגדול שצומח כעת ,יש בחוץ חושך כפול. כשם שבמתן תורה התגלה הרצון האלוקי בעולם באופן גלוי הרבה יותר משהיה קודם לכן ,כך גם הגילוי שיבוא עם ביאת משיח יהיה במדרגה עליונה הרבה יותר מכעת, עד שנזכה שהיחידה שבנפש ,הקשורה ומחוברת לה' כל הזמן ,תאיר בגלוי ,והמציאות הגשמית כולה תאיר באור אלוקי. ולפי זה מתורץ לו שתי הקושיות ,שכשהגיע אברהם לתכלית שלימותו בברית בין הבתרים בהשגתו ועבודתו הקודמים ,נתעורר במקור גילוי יותר נעלה, שיתגלה על ידי מתן תורה .וההתעוררות הוא סיבת הסתלקות גילוי הקדום, ולזה נתעורר הגלות .וההסתלקות הוא בעילוי אחר עילוי ,ולכן הגלות הוא בכל יום בתוקף יותר .ועתה כשנפסק החיות הקדום לגמרי ,דהיינו כשמכחישין מציאות אלקות לגמרי ודבר ה' שבעשרה מאמרות אינו מאיר כלל על דרך נאלמתי דומיה ,הוא סימן שהאור חדש של מתן תורה כבר נגלה למעלה, ועתה דוקא תראה כי כעת יתגלה גם לנשמות. ולכן אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נולד משיח ,דהיינו מחמת שנולד משיח התעורר במקור למעלה מוחין היותר גבוהים כנ"ל ,ולכן חרב בית המקדש ונסתלק גילוי הקדום ,כנ"ל שההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות ,והתחיל הגלות כנ״ל .ובסדר זה שנתמעט גילוי אלקות בעולמות וגילוי התורה דור אחר דור ,כמו דורות התנאים והאמורים והגאונים עד דורותינו אלה עיקבא דמשיחא שהם בחינת עקביים ממש .ולכן כתיב סוכת דוד הנופלת תדיר, כמאמר חז״ל שמיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו ,מפני שההסתלקות היא בעילוי אחר עילוי כנ״ל. מעמד ברית בין הבתרים היה דומה לרב שמלמד את תלמידו המובהק ,ומתוך הלימוד מתעוררת בו תובנה עמוקה יותר .כך מתוך ההתקשרות המיוחדת של אברהם אבינו לה' ,התחילה להופיע ההארה של מתן תורה ,והופעה זו היא שגרמה להתמעטות הדרגתית של החיות האלוקית בעולם .זאת הייתה הסיבה לגלות מצרים .ההתכחשות של פרעה לה' הייתה הסימן לכך שהחיות האלוקית הקודמת הגיעה אל קיצה ,והגיע זמן ההתגלות של אור אלוקי חדש בתוך העולם. לידת המשיח ,תחילת הופעת האור המיוחד של הגאולה האחרונה ,היא זו שהביאה לחורבן הבית ,להתפרקות הגילוי הקודם .ומאז ככל שהגאולה מתקרבת ,הגלות נעשית קשה יותר. ה .בגלל שהמשיח נולד המקדש נחרב הצרות שלפני ביאת המשיח הן הכנה לגילוי דרגה חדשה ונפלאה ,בה אור אין סוף יאיר למטה ,ובתוך הגשמיות תאיר האלוקות והנה ,כמו שמתן תורה שהיה במעמד הר סיני הוא עילוי נפלא לגבי קיום התורה של האבות ,כן הוא על דרך זה ריחוק הערך ממה שנגלה עתה על ידי מתן תורה לגבי מה שיתגלה לעתיד על ידי משיח במהרה בימינו אמן, כמו שנאמר "כי תורה מאתי תצא" חידושה של תורה .הגם שבשעת מתן תורה נגלה גם כן פנימיות כמו שנאמר פנים בפנים ,אבל אין זה עדיין רק בפנימיות הנשמה שהוא בחינת יחידה ,אבל לעתיד לבוא יתגלה עצם היחידה בגילוי בגוף ,וממילא יתגלה פנימיות אור אין סוף למטה כמו למעלה ממש בחיצוניות העולמות ,עד שב[תוך ה]יש הגשמי יאיר ויתגלה בחינת יש אמיתי. 34 ו .תקופת השנה ולכן מרמזים זה בכל שנה ושנה ,כי כשנתחדש בפרט חיות על השנה בפרט, יש בו מכל מה שיש בכלל בשית אלפי שנין דהאי עלמא [בששת אלפי שנות קיום העולם] ,ולכן בכל פסח יש בחינת יציאת מצרים וכן בכל רגל כידוע .ולכן מפטירין ג' דפורענותא [שלש הפטרות של פורענות] והוא מן י"ז בתמוז שהוא שבירת לוחות הראשונות עד יוכ"פ שהוא מתן תורה של לוחות האחרונות ,כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה ולכן כשנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות ,וההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות ,לכן נשברו הלוחות הראשונות .וההסתלקות הוא בעילוי אחר עילוי ,ולכן האבלות מתחזק יותר, כמבואר בשלחן ערוך מן י"ז בתמוז עד ר"ח אב ,ואחר כך האבלות בתוקף יותר ,ושבוע שחל בו תשעה באב חמור יותר ,עד שלבסוף הוא תשעה באב שהוא עניין פסיקת החיות לגמרי ,כמו שנאמר "היתה כאלמנה" .וההסתלקות הוא סיבת הגילוי ,שבחינת אור חוזר דמתן תורה נגלה ונעשה נהירו [אור] למעלה .ובזה מתנחמים נשמות ישראל ,כמשל המקבל שרואה פנים צהובות של המשפיע .ולכן כשנשמות ישראל הולכין לבתי כנסיות וקורין פסוקי 35 ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל דנחמה "קומי אורי כי בא אורך" ,מתנחמים גם בגלות המר כנ"ל במשל ,ועל ידי זה אחר כך הוא תרתי דתיובתא [שתי הפטרות שעוסקות בתשובה] ,שהוא עניין תשובה עילאה [עליונה] ותשובה תתאה [תחתונה] ,ולכן אחר כך מתן תורה של לוחות האחרונות ביום הכיפורים .ואחר כך כשנקלטה ההשפעה בפנימיות המקבלים ,נעשה שמחה ותענוג אצל המקבלים כמו אצל המשפיע וביותר ,מפני שאצלם הוא חידוש יותר כנ"ל במשל. בכל שנה אנחנו עוברים את התהליך שעבר עם ישראל מאז היותו לעם .אנו יוצאים לחירות בפסח ,ומתאבלים מי"ז בתמוז ,שהוא זמן שבירת הלוחות הראשונים (ותחילת הארת הלוחות השניים) ,והאבלות ,כמו החורבן ,הולכת ומתעצמת עד לתשעה באב, ולאחר תשעה באב אנו מתנחמים ,בשבע הפטרות הנחמה ,בידיעה שהתעצמות הגלות באה בגלל התקרבות הגאולה ,ובהמשך אנו מקבלים את הלוחות השניים ביום הכיפורים ומגיעים לשמחה השלמה של סוכות ושמחת תורה. שאלות חזרה .1מה הייתה הנחת היסוד של משה רבנו בטענתו כלפי ה'? .2במה התבטא השפל הרוחני אליו הגיעו לפני יציאת מצרים? .3במשל ,מה גורם להפסקת החיות של התלמיד? .4מה גרם לחורבן המקדש? .5מה יתחדש ויתעלה בביאת המשיח? .6איזה מקבילות מופיעות במאמר בין גלויות העבר לבין ימינו? 36 חודש אלול פרק ד כוחה של מחילה ה"צמח צדק" ,רבי מנחם מנדל שניאורסון מתוך" :דרך מצוותיך" ,מצוות וידוי ותשובה ,א,ג מצות וידוי ותשובה התשובה היא מצווה מופלאה :היא נותנת לנו יכולת לתקן את מעשינו ולשנות את העבר! אך כיצד נתקן מעשים שכבר נעשו? האדמו"ר ה"צמח צדק" מסביר זאת. להתודות על העונות עם התשובה ,שנאמר "והתוודו את חטאתם אשר עשו", ופירוש שעיקר מצות תשובה מן התורה היא עזיבת החטא והוידוי ובקשת מחילה כמו שכתוב באגרת התשובה פרק א בשם הרמב"ם וספר מצוות גדול, וצריך לבאר שורש ענין ב' דברים אלו שהם: א' עזיבת החטא על להבא ובכלל זה החרטה על העבר הנקראת תשובה ב' הוידוי הנקרא בקשת מחילה מה ענינם שבזה יכופר לו על הפגמים שעשה... איך החרטה והוידוי מתקנות את המעשים הרעים שנעשו? איך הן מביאות כפרה על האדם? 39 ד קרפ • הליחמ לש החוכ נפש החטא וגוף החטא כי הנה על ידי החרטה שהוא עקירת הרצון מן החטא בזה מוציא הנפש מן הקליפה שתולדתה היה מן התאוה שבלב ועתה בעקירת רצונו ותאותו הרי מוציא נפשה כנ"ל ,אך כדי למחות גופה הוא על ידי וידוי דברים דעקימת שפתיו הוי מעשה ובזה הוא ממחה גופה והיה כלא היה. לכל מעשה יש גוף ונפש .הנפש היא הרצון המוליד את המעשה ונותן בו חיים; הגוף הוא המעשה בפועל. ולכן תיקון המעשים מתחלק לשניים :תיקון הנפש -הרצון ,בחרטה ,ותיקון הגוף -עצם המעשה ,בפעולה הגשמית של אמירת הוידוי. וזה סוד נפילת אפיים שתיקנו חז"ל לומר אשמנו בגדנו כו' באל"ף בי"ת ,כי הנה על ידי מחשבות זרות והרהורים רעים שאין אדם ניצול מהם בכל יום ואין שום אחד מהם נאבד... ולכן על ידי אמירת כ"ב אותיות הנ"ל דאשמנו בגדנו כו' הוא מוחה גוף כ"ב אותיות שבכל ההרהורים רעים .אלא שצריך להיות עקירת הרצון גם כן מכל הרהורים רעים כדי להוציא הפנימיות כמו שנזכר לעיל. הוידוי על פי סדר האותיות ,מוחק כל פרט ופרט במעשה הרע או בהרהור הרע ,ומביא לתיקון שלם. בסעיפים הבאים האדמו"ר ה"צמח צדק" מסביר מה פגם בנו החטא ,וכיצד אנו יכולים להשלים חיסרון זה; החטא מנתק אותנו מן הרצון האלוקי ,והתשובה מגיעה לשורש הרצון הזה ,ומחברת אותנו בחזרה ,ממקום עמוק יותר . ובזה יובן פירוש ברכת סלח לנו אבינו כי חטאנו שהרי לכאורה כי זה אינו מובן שמשמע כאילו הוא נתינת טעם למה יסלח לו ,מפני שחטא וזה פלאי. והווי [והיה] לו לומר אשר חטאנו. מדוע אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? לכאורה היינו צריכים לומר "סלח לנו אבינו על אשר חטאנו"? 40 מועדים לחסידות רצון המצוות ,ורצון הרצונות אך הענין דקאי [שמדבר] על מה שנאמר בברכה הסמוכה לה לפניה "החזירנו בתשובה שלימה לפניך" ואזי מבקש עוד "סלח לנו" הוא ענין המחילה וענינה הוא החזרת הרצון שנסתלק על ידי העוונות. כי הנה המצות הם רצון העליון וכשחוטא אזי מסתלק הרצון ממנו, וזהו הנקרא תרעומות שפירושו סילוק הרצון שאינו מרוצה עוד לפניו ,הגם שאינו עושה לו מעשה כלל רק שמסתלק רצונו ממנו. ואחר כך המחילה היא החזרת הרצון. המצוות הן רצונותיו של ה' יתברך .כאשר אנו מקיימים אותן ,אנו ממלאים את עצמנו ברצונו ,ואילו כאשר אנו חוטאים ,אנו מסלקים מאיתנו את רצון ה'. כשאנו מבקשים מה' מחילה על חטאנו ,אנו מבקשים ממנו להחזיר אלינו את רצונו. ואמנם בחינת רצון זה אינו אותו הרצון שהיה תחלה מאחר שהוא נסתלק - למה עתה יחזור? אלא מבחינת רעוא דרעוין [רצון הרצונות] מקור הרצונות ,שממנו נמשך השראת הרצון מחדש ואם כן הוא יותר נעלה מן הרצון שנסתלק. רצון ה' שבמצוות הסתלק ממנו בעקבות החטא ,ולכן כדי להשיב את רצונו אלינו עלינו להגיע לרצון גבוה יותר ,רצון הרצונות. כל הרצונות האלוקיים השייכים למצוות השונות נובעים מרצון עליון ועמוק של ה' לשרות בנו ,להשכין את קדושתו בתוכנו .ומכיוון שחטאנו ,והתרחקנו מן הרצון שבמצוות ,עלינו לחזור כעת אל הרצון השורשי הזה. דווקא בגלל שחטאנו וזהו סוד "סלח לנו אבינו" פירוש מחול -כלומר גלה לנו רצונך מחדש והיינו מבחינת רעוא דרעוין [רצון הרצונות] הנקרא רצון העליון כי יש גם רצון אחר שלמטה מזה והוא שבמצות. 41 ד קרפ • הליחמ לש החוכ וכל כך למה" ,כי חטאנו" ,ונסתלק ממנו רצון שהיה נמשך על ידי המצות ומאחר שעשינו תשובה כמו שנאמר "והחזירנו בתשובה" אם כן צריך לגלות לנו רצונו העליון ברוך הוא שזה סוד הסליחה. ולכן אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו" החטא סילק מאיתנו את רצונך שבמצוות, ולכן עכשיו ,כאשר אנו חוזרים בתשובה ,אין לנו אלא לבקש ממך שתגלה בנו את הרצון העליון .באופן פרדוכסלי -הגילוי העליון (סלח לנו ,רעוא דרעוין) 'מגיע לנו' בגלל שחטאנו. וזה סוד שאמרו רז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות" ואם כן כל שיש לו זדונות יותר הרי זכיותיו מרובים ,מאחר שעל כל זדון צריך להיות המשכת רצון העליון להיות מחילה. כל פרט בחיינו שבו הסתלק ממנו הרצון האלוקי בעקבות החטא ,צריך להתמלא כעת ברצון הרצונות .כך הופך כל זדון לזכות ,לחיבור חדש אל ה'. מועדים לחסידות הקב"ה נתן בתרופה חיות אלוקית מיוחדת ,ולכן כמות מועטה של תרופה נותנת לאדם החולה כח רב יותר מאשר כמות גדולה של מאכלים רגילים. כך גם בחולי רוחני :התשובה נושאת מעלה רוחנית עליונה יותר מאשר קיום המצוות כסדרן. שאלות חזרה .1מה הפגם הרוחני שיש בנו בעקבות החטא? .2מדוע אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? .3מה הקשר בין תרופה לתשובה? והוא בחינת זכיות אחרים שלא כשל הצדיקים שזכיותיהם הם רק המשכת הרצון שבמצות ,ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד" וכן כתוב "שלום לרחוק" שנעשה קרוב בתחילה ורק אח"כ "לקרוב" כמו שאמרו רז"ל. בגמרא ,במסכת ברכות ,מובא" :דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב" [לרחוק בהתחלה ואחר כך לקרוב] לבעלי תשובה יש מעלה מיוחדת על הצדיקים ,כי הזכות של החיבור המחודש לרצון האלוקי ,מגיעה ממקום גבוה יותר מאשר הזכות שבקיום המצוות. ולכן ארז"ל על הפסוק "ארפא משובתם" שהתשובה מביאה רפואה לעולם, כי ענין הרפואה שטפה אחת מסממני רפואה יש בה כח רב לחזק הגוף יותר מהרבה יין ושמן על דרך משל ואי אפשר לגוף לקבל ולהחזיק כל כך מזונות בתוכו ,מה שאין כן בסממנים שפועל כזאת בטפה אחת .וזהו סוד "ישלח דברו וירפאם" ,שהם צירופי אותיות ודבר ה' שנשלחו ברפואות להוותם ועל ידי שהאדם מקבל מהם הוא נרפא מזה הדבר ה' שכחו רב יותר מאותו שבמזונות. וכך הוא ענין התשובה שהתהפכות זדונות של הבעל תשובה נעלה יותר ממעשה המצות של הצדיקים. התשובה דומה לתרופה: 42 43 מועדים לחסידות כדי שהעוצמה הזו אכן תתממש צריך לבוא קודם ה"אני לדודי" -הרומז על חודש אלול .בחודש אלול אנחנו פונים אל ה' ומנסים לעורר בעצמנו את נקודת היראת שמיים והאהבה לה' .חודש זה הוא המבוא והפתח לכל השפע של חגי תשרי ,ובו הדבר תלוי. בחודש אלול אנחנו עושים אימונים ומתחילים להכיר את השטח ,כדי שבבוא חודש תשרי ,השפה כבר תהיה מוכרת לנו ונוכל לקלוט באמת את האור המיוחד של ימי החגים. פרק ה המלך בשדה האדמו"ר הזקן ,רבי שניאור זלמן מלאדי מתוך :ליקוטי תורה ,פרשת ראה אני לדודי ודודי לי אני לדודי ודודי לי .ראשי תיבות אלול .והענין כי באלול מתחיל בחינת אני לדודי דהיינו בחינת אתערותא דלתתא [ההתעוררות של מטה] עד ראש השנה ויום הכיפורים שהם בחינת המשכת אלקותו יתברך למטה בבחינת התגלות, כמו שכתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" שמראש השנה עד יום הכיפורים הוא בחינת שמאלו בחינת יראה לפי שאז הוא זמן התגלות מלכותו יתברך .ולכן קוראין לו המלך כי מלכותך מלכות כל עולמים ..ומזה נמשך גם למטה על כללות נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמים עליהם ותהיה יראתו על פניהם כל השנה. כי יראת ה' ואהבתו אינו עשויה ונטוע בלב האדם מכח עצמו ,כי אם מכח ההארה הנמשך עליו מלמעלה בעת וזמן התגלותו ,דהיינו בראש השנה בחינת יראה ,וזהו בחינת ודודי לי רק שצריך תחלה לעורר את האהבה ויראה על ידי אתערותא דלתתא [ההתעוררות של מטה] שהיא באלול. בראשי התיבות של חודש אלול רמוזות שתי תנועות" :אני לדודי" -הפנייה שלי אל ה', ו"דודי לי" -הפנייה של ה' אלי .ה"דודי לי" רומז על חגי תשרי ,בהם ה' משפיע עלינו גילוי של יראת שמיים בימים הנוראים ,וגילוי של אהבה בימי סוכות ושמחת תורה .הימים האלו הם כל כך משמעותיים ,עד שכל הקשר שלנו לה' במשך השנה תלוי בהם .אך 44 ובכל זאת ,מהו האור המיוחד של חודש אלול? הרי בכל ימות השנה וימי החול הרגילים עלינו לעמול ולגלות בעצמנו יראה ואהבה לה' ,אז במה שונה חודש אלול מבכל יום? נקודה זו מבאר בעל התניא בהמשך המאמר ,במשלו הידוע על ה"מלך בשדה": והנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים ,ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יום טוב כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלקות בחינת הארת אלקותו יתברך? ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד והם מתגלים ביום הכיפורים ובודאי יש הפרש גדול בין יום הכיפורים ובין אלול. משל המלך בשדה אך הנה יובן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ,ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם .ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו .ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה .וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה. כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך שהוא ענין הארת י"ג מדות שיהיה פנים בפנים ,דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו יתברך למקור נשמות ישראל ,על ידי שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו יתברך לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש כמו שכתוב במקום אחר. ברוב ימות השנה אנחנו ,אנשי העיר ,רחוקים מראיית פני המלך .מפגש ישיר פנים אל פנים ,דורש הכנות מיוחדות ,נקיון קפדני ואישורים מיוחדים כדי להיכנס להיכלו, ורק בימי חג ומועד יש לנו הזדמנות לפגישה כזו .לכבוד הימים האלו אנו מתכוננים במסירות ,מקיימים מצוות בהידור וזוכים להיכנס להיכל המלך .אבל בימי החול ,מי יכול לראות את המלך? רק אנשי מעלה "מובחרים שבעם ויחידי סגולה". 45 ה קרפ • הדשב ךלמה חודש אלול הוא חודש יוצא דופן .מצד אחד גם הוא מימי החול ,ימים של עבודה בשדה וטרדות העולם .אך מצד שני ,יש בו הזדמנות לכל אחד לראות את פני המלך .בחודש הזה קורה דבר מופלא -המלך בעצמו עובר בשדה .אמנם בלי כל הפאר וההדר של הארמון ,אך מה זה משנה? המלך בעצמו מגיע כל כך קרוב .ואז ,עם בגדי החול והלכלוך על הפנים ,אפשר לקפוץ על ההזדמנות ולהיפגש עם המלך פנים אל פנים! באותם רגעים הכול תלוי בנו .המלך מעצמו רק עובר בשדה .אם נעזוב לרגע את המחרשה והכלים ונצא אליו ,נוכל לפגוש אותו .אך אם נישאר במקום ,המלך לא יבוא אלינו ,אלא ימשיך הלאה לארמונו ואנחנו נפספס את ההזדמנות. חודש אלול הוא הזדמנות של הארת פנים בתוך ימי החול .יש בו אפשרות לפגוש את פני ה' -לגלות את הרצון הפנימי שלנו להתקרב אליו ,למרות שאנחנו עדיין מלוכלכים ולא ראויים לכך .חודש אלול הוא בעיקר "אני לדודי" -חודש של עבודה מלמטה .קרבת ה' נותנת לנו כוחות מיוחדים ,אך את כל הכוחות הללו אנחנו צריכים לממש .ואם נדע לנצל את ההזדמנות ולפגוש את המלך ,נוכל גם ללכת אחריו אל הארמון ולהיכנס לתוכו בחגי תשרי. לפשפש בשדה והנה יש באדם בחינת 'עיר מושב' .ובחינת 'שדה' ו'מדבר'' .מדבר' היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה .אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה .אלא אפילו גם עניני היתר ,רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה' ודברים בטלים ,הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא [אין דרכו של המלך לעסוק בדבריו של ההדיוט]. וזהו אשר "לא ישב אדם שם" .פירוש אדם הוא כמו שכתוב "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" לא ישב שם כי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כתיב. משל המלך בשדה ובעיר ,מתייחס לשני סוגי התנהגות של האדם: כאשר אדם מקיים את מצוות ה' וממלא את רצונו ,הנפש האלוקית שבו נמצאת במקום הראוי לה ,ולכן הוא נמשל לעיר ,מקום יישוב .על כך נאמר" :ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כאשר אנו מתקדשים בעבודת ה' ,הוא שוכן בתוכנו. לעומת זאת ,כאשר אדם אינו מקיים את רצון ה' ,אף אם אינו עובר עבירות ,אבל משתמש בכוחות החיים האלוקיים שניתנו בו למעשים שאינם מכוונים לעבודת ה' ,אז נפשו האלוקית נמצאת במקום שאינו ראוי לה ,בדומה לשדה ולמדבר שנאמר בו "לא 46 מועדים לחסידות ישב אדם שם" .המילה "אדם" מתפרשת כאן ככינוי לה' ,כמו שמוזכר במעשה מרכבה: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". ומכאן ,שבחודש אלול ,כאשר המלך בשדה ,מתגלה הנקודה האלוקית גם אצל אדם העוסק בדברים שאינם לרצון ה' ,ונפתחת גם לו אפשרות להיפגש עם המלך ,אם רק יצא אליו. ועצה היעוצה לזה ,הנה כתוב "ובקשתם משם את ה' אלקיך" .פירוש :כי הנה כתוב "וירא אלקים את האור כי טוב" ופירשו רבותינו ז"ל "כי טוב לגנוז", שבחינת אור שהוא בחינת הארת פנימיות רצונו יתברך יש בכל אחד ואחד מישראל ,אלא שהוא בבחינת הסתר והעלם מאד בטבעו וצריך לגלות אוצר של יראת שמים ,ויש מי שהוא בבחינת אבידה אצלו ובחינת גלות. הדרך להיפגש עם ה' כתובה בפסוק "ובקשתם משם את ה' אלקיך" :בכל אחד מאיתנו יש אור אלוקי גנוז ,המאיר בתוכו את רצון ה' .האור הזה לפעמים כל כך נחבא ,עד שאיננו יודעים היכן הוא ,כמו אבדה שצריך לחפש אחריה. ועל זה נאמר "ובקשתם" שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה ,דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו בבחינת גלות ,שהוא בחינת ניצוץ אלקות הנ"ל .וזהו "את ה' אלקיך" שהוא נמשך מבחינת א-ל השורה בכל אדם להחיות נפשו האלקית .והנה הכתוב אומר "ובקשתם משם" ,משם דווקא ,כי כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה ,כך לא ישיג אור פני ה' ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו ,כי אם אחר החיפוש תחלה במקום שנאבדה לו .על דרך מה שנאמר "נחפשה דרכינו" שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים וזהו "ובקשתם משם" דהיינו שיפשפש במעשיו אשר לא טובים ,ועל ידי זה יתמרמר לבו בקרבו "וישוב אל ה' וירחמהו" דהיינו שיעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות שבתוכו בבחינת גלות. כדי למצוא את האור האלוקי ,אנו צריכים לחפשו במקום שבו הוא אבד לנו :להתבונן במעשים ,במחשבות ובדיבורים שלא היו לרצון ה'. כאשר אנו מתבוננים על המצבים שבהם לא קיימנו את רצון ה' ,ומוצאים שם את הנשמה האלוקית האבודה שלנו ,אנו מבינים שכמו מלך שהוגלה ממקומו והפך לעבד לאויביו, כך היא נאלצה לרדת איתנו למקומות האלו ולהחיותם .ההבנה הזאת מעוררת בנו רחמים גדולים על נפשנו האלוקית ,האור הגנוז בנו שהגלנו אותו ממקומו ,ורחמים אלו הם עצמם משיבים את נשמתנו למקומה הראוי ,מכירים במלכותו של המלך גם בהיותו במדבר. 47 ה קרפ • הדשב ךלמה שיכאב שלא כואב אך האדם אשר יפשפש במעשיו ולא יתעורר בו מדת רחמנות ולא יתמרמר לבו בקרבו ,עם היות שמעמיק במחשבתו איך נפל ניצוץ אלקות בגלות בתוך נפשו .זאת ישים אל לבו ונשא עליו המשל הזה ,כי היות טבע האדם כשכואב לו אפילו צפורן רגלו מחמת שנגף באבן מרגיש הכאב במוחו ומצטער .אך היינו כשאבר הנגוף עודנו מחובר בו טרם נחתך ,אבל כשחותכין את האבר אין המוח מרגיש את הכאב ,מפני שהוא נכרת ונפרד משרשו .כך אנחנו בני ישראל מחוברים ודבקים בו יתברך ולכן צריכים אנחנו להרגיש הכאב והפגם שפגמנו והורדנו בגלות ניצוץ אלקותו יתברך. יש פעמים שאנו מתבוננים במעשינו ,ומבינים שהגלנו את נשמתנו ,אך הלב מסרב להתעורר ברחמים עליה ,ונשאר אדיש .כאשר איננו מצליחים להתעורר ברחמים על נפשנו האלוקית ,עלינו להתבונן בכך שכאב וצער נובעים מהתקשרות .כשם שאברי הגוף יכולים לכאוב רק כל עוד הם מחוברים אל הגוף ,כך גם הכאב והצער של הנשמה שלנו מורגשים רק בזמן שאנו מחוברים וקשורים אליה. כי אף על פי שחטא [ישראל הוא] ויש לו בחינת ניצוץ אלקות הנ"ל ואיננו מסתלק ממנו אלא שהוא בגלות ,ולא עוד אלא שעדיין נקרא במעלות ומדריגות השר שהוא בחינת ישראל הנ"ל ,כי אינו דומה מעלת השר עם היותו בשביה למעלת ההדיוט ,כי עדיין ניכר וידוע מעלתו של השר ובתנועה אחת יכול שיהפך מן ההיפך אל ההיפך לגמרי לחזור לקדמותו. גם כאשר יהודי חוטא ,הוא עדיין נקרא בשם 'ישראל' ,המבטא את מדרגתו הרוחנית - כשר של המלך ,שאמנם עלול לגלות ,אך גם בשבי נשארת מעלתו ,והוא יכול בבת אחת לחזור ולהיות שר. אך מה שאינו מרגיש בנפשו הכאב והפגם ,היינו מפני שפגם כל כך עד שנפרד ונכרת משרשו לגמרי ,ומזה אדרבה יעורר רחמים יותר גדולים ,עם היות שאינו מרגיש הרחמנות על עצמו. כאשר יהודי אינו מצליח לחוש בכאב ובצער של נשמתו ,הסיבה לכך היא שהוא כבר התנתק ממנה ,וחשיפת הנתק מעוררת גם את הלב האטום. האדמו"ר הזקן הופך כאן את המניעה למניע .במקום לראות את האדישות כמונעת את התעוררות הלב ,הוא מגייס אותה לטובת התעוררות עמוקה יותר .ואדרבה :ככל 48 מועדים לחסידות שהאטימות גדולה יותר ,היא עצמה הסיבה להתעוררות רחמים גדולים יותר מכיוון שהיא מעידה על נתק חמור יותר. אחזתיו ולא ארפנו אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו מה שכתוב בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי וגו' עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. מהפסוק בשיר השירים אנו לומדים שאין זה מספיק שנמצא את המלך ,שנגלה את הנשמה האבודה שבמעשים שלנו ,עלינו גם לאחוז בה ,לקחתה אלינו ולשומרה. והנה בחינת החיפוש הוא בשווקים וברחובות במקום האבדה ,אך אף גם אם מצא את האבדה הנה לא יתקיים בו אור ה' בלתי כלים כי זה גורם הסתלקות האור כנודע ,ולכן העצה לעשות כלים לאור ה' והם אותיות התורה כי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבעל פה. לימוד התורה משמר את הכוח הנשמתי שאיבדנו במהלך השנה ,ושמצאנו בעבודת התשובה של חודש אלול .הוא דומה לפתילה ,שבה האור יכול להיאחז ,ובדומה לו גם מצוות הצדקה והחסד: וכמו שכתוב "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד" .פירוש כי לאור פני ה' שהוא בחינת האור יש שני כלים שהם תורה וחסד כנ"ל. שאלות חזרה .1מהו ההבדל שבין עבודת ה' של אלול לזו של תשרי? .2מהו הנמשל של 'המלך בשדה'? מהו השדה? .3מהי בחינת 'עיר' ומהי בחינת 'שדה'? .4לפי המבואר במאמר זה ,כיצד ניתן לפתוח מהלך של חזרה בתשובה? .5מה יעשה מי שההתבוננות הראשונה אינה משפיעה עליו? .6איך ניתן לשמור על האור האלוקי שמצאנו בנו? 49 מועדים לחסידות ב"ה ,ימי הסליחות ,ה'תשט"ז אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו שלום רב וברכה! פרק ו אגרות הרבי מלובביץ' לקראת ראש השנה לקראת ראש-השנה וחג הפסח נהג הרבי מליובאוויטש זצ"ל לכתוב איגרות מיוחדות, שהופנו "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם" .בכל איגרת כזאת האיר הרבי נקודה אחרת הקשורה בתוכנו של החג ,עם הלקחים הרלוונטיים לכל אחד ואחת מאיתנו. את האיגרות האלה הרבי כתב בדקדוק רב ,ומתוך ידיעה כי תוכנן יגיע למאות אלפים, שיחפשו בהן את תוכנו של החג ואת משמעותו האקטואלית .האיגרות היו מתפרסמות בשלמותן מעל דפי העיתונות ,מתוך שאיפה שתוכנן יגיע לכל יהודי. מובאות כאן שלוש אגרות הבאות לתת כוח וחיזוק בעבודה המיוחדת של חודש אלול ושל הימים הנוראים. חשבון נפש מתוך תקווה המעשים הלא-טובים הם זמניים בלבד ,ועל ידי תשובה אמיתית ונכונה ניתנים לתיקון ולניקוי .לעומתם ,הטוב והקדושה -כפי שתורתנו ,תורת חיים ,מסבירה מה טוב ומה קדוש -הם נצחיים ובלתי ניתנים לביטול ,משום שהם נובעים מן הנשמה ,מן הניצוץ האלוקי שבאדם. בהתקרבנו אל סופה של השנה החולפת ובעומדנו על סף השנה החדשה עורך כל אדם בעל חשיבה רצינית מאזן רוחני של השנה החולפת ,ועל בסיסו הוא מקבל החלטות לשנה החדשה. כדי שהמאזן וההחלטות יהיו נכונים על האדם להישמר מהגזמה בהערכת מעלותיו ופעליו ,אבל עם זה אין להפריז גם בהערכת המגרעות והכישלונות. שכן הלך-רוח של דיכאון ,וכל-שכן של ייאוש ,חס וחלילה ,הוא אחד הדברים המחלישים את ההחלטיות ברצון להשתפר. אך עלול להיות שגם אם אין מפריזים בהערכת המגרעות ,ועורכים חשבון צדק -מתברר שהצד השמאלי ,השלילי ,של כפות המאזנים הוא גדול למדי, ולעיתים אף גדול ובעל משקל רב יותר מן הצד הימני ,החיובי. אבל גם במצב כזה אסור להניח לתחושת ייאוש להתגנב, שכן יחד עם חרטה עמוקה על העבר והחלטה איתנה להשתנות מכאן ולהבא שחשבון הצדק צריך לעורר -חייבים לזכור תמיד כי הטוב והקדושה -כפי שתורתנו ,תורת חיים ,מסבירה מה טוב ומה קדוש -הם נצחיים ובלתי ניתנים לביטול, משום שהם באים ונובעים מן הנשמה ,מן הניצוץ האלוקי שבאדם, ואילו המעשיים השלילים ,הלא-טובים ,קשורים ונובעים מהנפש הבהמית (הבהמה שבאדם) והיצר הרע ,והם מוגבלים מעצם מהותם ,ולכן הם עשויים להתבטל ולהימחק. המעשים הלא-טובים הם זמניים בלבד ,ועל ידי תשובה אמיתית ונכונה ניתנים לתיקון ולניקוי. הדברים האמורים חייבים לעורר אצל כל אחד ,יהיו אשר יהיו תוצאות חשבון- הצדק שלו על השנה החולפת ,תחושה של עידוד ותקווה איתנה לעתיד, ביודעו שמעשיו הטובים במהלך השנה החולפת הם נצחיים ,והכניסו אור בחייו ,במשפחתו ובכלל ישראל, שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה" ,קשורים זה לזה ומהווים יחידה אחת. מזה מובן שאפילו אם לעיתים מתגלות תופעות המצביעות על ירידה ,לא הכול נעשים חכמים יותר ויראי-שמים יותר, 50 51 ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא הרי באמת ובפנימיות -הטוב בעולם גדל ומתחזק בכל שנה ,בכל יום ובכלרגע ,שכן בכל רגע מתווספות פעולות טובות. ואפילו כאשר נראה שהלא-טוב מקבל משקל יתר ,הרי זה רק באופן זמני .סוף סוף חייב הטוב להכריע והלא-טוב חייב להתבטל לגמרי. שכן בורא העולם ומנהיגו קבע שהכול ישובו בתשובה ,והקב"ה ,המרבה לסלוח אפילו על עבֵרות שחזרו ונשנו פעמים רבות ,יקבל את התשובה" ,כי לא ידח ממנו נידח". הדבר מסור בידי כל יהודי לעשות את השנה הבאה לשנה שבה סיכום פעולותיו יהיה טוב מאוד -על-ידי שיפור ושינוי עצמי ,והקב"ה הרוצה בתשובה ,מסייע גם בזה. וההחלטה האיתנה לעשות כן מבטיחה ביתר ודאות שתהיה לכל אחד שנה טובה ומתוקה. בברכת כתיבה וחתימה טובה מנחם שניאורסאהן התיקון מתחיל אצל היחיד לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל-עולמיות. שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר .השופר מלמד כי תשומת-הלב חייבת להיות מופנית קודם כול אל היחיד ואל ה'אני' ,וכי יש לשים את הדגש על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום-יום. ב"ה ,ימי הסליחות ,ה'תשכ"ג שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא של רבינו הזקן -אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו שלום רב וברכה! ימי ראש-השנה -הימים הנוראים שבהם מתחילה השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה -ממלאים כל לב יהודי ברגשות קודש. תחושת 'הימים הנוראים' עמוקה בהרבה מ'יראת העונש' וכדומה. בימים הנוראים מתעוררת יראת הרוממות ,הרגשת חרדה הבאה מתוך הכרה בהתרחשותה של הכתרת מלך מלכי המלכים ,הקדוש-ברוך-הוא, ובהשתתפות האדם בה ,שזה תוכנו של ראש-השנה. 52 מועדים לחסידות הכתרת הבורא ל"מלך על כל הארץ" ,שאותה בני-ישראל מבקשים ומשיגים בראש-השנה ,מחדשת את הקשר האישי של כל יהודי עם הקב"ה ,הקשר הפנימי והישיר של כל יחיד באשר הוא יחיד ,ולא כחלק מן הכלל בלבד. ההכתרה מתקיימת על-ידי הבקשה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו כי יקבל הקב"ה את ההכתרה ,ותוך כך נוצרת ההתקשרות של "אנו עמך ואתה מלכנו". תחושת ההכתרה באה לידי ביטוי מיוחד בתפילה" :אלקינו ואלקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך ,והִנשא . .ויֵדע כל פעול כי אתה פעלתו . .ויאמר כל אשר נשמה באפו -ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל ָמשָלָה" הבריאה כולה ,ובייחוד האדם אשר נשמה באפו ,מכירה בשלטונו ובמלכותושל הקב"ה ונכנעת לו. התפילה מסמלת את רגש יראת הרוממות ,ועמו את התוצאה הבלתי נמנעת - הנכונות והצימאון לקיום מצוות המלך. ומשום כך ,הרי למרות שימי ראש-השנה הם ראשיתם של עשרת ימי תשובה לא נאמרים בהם תחנון ּווִידוי על חטאים .כי רגש ההתאחדות עם הקב"הבאמצעות ההכתרה כובש את האדם במידה כזאת שככל שיהיה גודל הצער על מעשי העבר ,הוא מתבטל ברגש יראת הרוממות המשתלט עליו. לאמיתו של דבר ,גם התשובה (במשמעותה העמוקה :שיבה אל המקור) קשורה קשר הדוק עם תוכנו הפנימי של ראש-השנה ,המתבטא ברעיון ההכתרה. רק לאחר ראש-השנה באים שאר חלקי התשובה ,החרטה על העבר והקבלה לעתיד ,עם וידויים ו'סליחות' וכו' -כהמשך טבעי והכרחי להכתרה של ראש-השנה .הרגשת ההתקשרות וההתאחדות -המחודשות והמחוזקות -עם המלך ,חייבת לעורר רצון והחלטה להיות ראוי להן ,דבר המטיל על האדם לסלק את כל המפריע להתקשרות :פשעים ,עוונות ,ואף חטאים (בשוגג). *** חייבים לומר בצער כי מפני סיבות שונות היו שנים ומקומות שבהם לא נוצלה במידה הראויה ההתעלות הרוחנית של ראש-השנה ועשרת ימי תשובה. הימים הנוראים חלפו ,ובכמה וכמה קהילות ויחידים התפוגגה התרוממות הרוח ,ולא ניכר השינוי לטובה המצופה מכל יהודי ,איש או אישה ,בחיים האישיים היום-יומיים. כתוצאה מכך גם נעדרה ההטבה בחיים החברתיים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא ,שלא ניצלו את ההתעלות ואת התרוממות- הרוח של הימים הנוראים בדרך שתחייב את האדם עצמו ,אלא לעניינים 53 ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא הנוגעים לאחרים .לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל-עולמיות .מושמעים מסרים שאינם מחייבים איש ,ובוודאי לא את ארבע האמות האישיות .דרך זו משביעה את רצון הכול ,ואפשר גם למצוא לה 'הצדקה' ,בכך שראש-השנה מקיף את הבריאה כולה ,ואין בעולם מחסור בעניינים כלליים 'גדולים' הדורשים הטבה או שינוי. הדיבורים ,הלהט וקבלת החלטות תקיפות בבעיות-עולם 'נעלות' כל-כך (שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן) -משמשים אמתלה נוחה ו'נאה' לאי-מתן תשומת-הלב ההכרחית והחיונית לחשבון-הנפש האישי ולחיי היום-יום האישיים (תחום שבו יש להחלטות השפעה מלאה). שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר -המצווה היחידה שהיא חובת היום של ראש-השנה .במצוות תקיעת שופר אין הרכב של כמה וכמה כלי-זמר ,אלא זה כלי יחיד דווקא ,ואף הוא אינו כלי מוזיקלי משוכלל, המבצע יצירות מוזיקליות יוצאות מן הכלל .השופר הוא דווקא קרן פשוטה של בהמה ,ו"כל הקולות כשרים בשופר" .השופר מלמד כי תשומת-הלב חייבת להיות מופנית קודם כול אל היחיד ואל ה'אני' ,וכי יש לשים את הדגש על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום-יום -ורק אחר-כך בחיים החברתיים של היחיד בתור חלק מן הציבור וכך הלאה. *** ויהי רצון שכל יהודי ,איש או אישה ,ובמיוחד המנהיגים הרוחניים ,ינצלו את השעות הקדושות ואת התעוררות הנשמה של הימים הנוראים לא בעבור בעיות כלליות של עולם ומדינה (שככל שיהיו חשובות ,אין הן מעניינם של ראש-השנה ושל עשרת ימי תשובה ,לא ליחיד ולא לציבור) ,אלא לקריאה הדחופה של הימים האלה -הקריאה "תמליכוני עליכם" -קבלת הקדוש- ברוך-הוא למלך ,מלך על כל אחד ואחת ,וההמשך שלה -הקריאה לתשובה, תפילה ,צדקה ,דברים שביצועם חייב להתחיל אצל כל אחד ואחד ,וממנו עצמו ,ואחר-כך מסביב לו ,בקהילתו והלאה. ושההתעוררות הרוחנית והתחייה של הימים האלה יאירו ויקיפו את כל ימות השנה ,ויביאו לקשר מעמיק יותר של כל יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא ,קשר שיתבטא בחיי יום-יום על-פי התורה האלוקית ומצוותיה האלוקיות .השינוי לטובה בחיים הרוחניים יביא ודאי שינוי לטובה בחיים הגשמיים ,שתהיה זו שנה מבורכת בכל המובנים. בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה מועדים לחסידות הביטחון נותן כוח למילוי התפקיד הביטחון עניינו -תחושת ודאות שהקב"ה יסייע להתגבר על כל קשיי החיים ,משום שהוא "אורי וישעי" .מכאן הכוח לכל אחד לבצע את שליחותו בעולם הזה ,ומתוך שמחה, לאחר שיתבונן שהקב"ה בעצמו בחר בו להיות שליח בעולם לעשות לו דירה בתחתונים. ב"ה ,ימי הסליחות ,ה'תשל"ד אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו שלום וברכה! אחד הענינים העיקריים של ראש-השנה ,הוא שזה היום שבו נברא האדם. לפיכך משמש ראש-השנה גם יום הדין של האדם ,וכן של העולם כולו, שנברא בשביל האדם ובאופן שהאדם יכבוש אותו וינהיגנו. זה גם הטעם שראש-השנה הוא יום ההכתרה ,שבו בני-ישראל מכתירים את הקב"ה למלך ישראל ומלך העולם ,ומבקשים ממנו בכל תפילות ראש-השנה: "מלוך על העולם כולו" ,מתוך ביטחון מלא שהקב"ה ייעתר לבקשה ויקבל את ההכתרה. מובן מאליו שההכתרה צריכה להיות בלב שלם ועליה להיות מלאה ,כלומר, בשילוב תחושת יראת הרוממות מפני מלך העולם ,וחדווה עמוקה על שהקב"ה קיבל את ההכתרה, ויחד עם החלטה איתנה על נאמנות ומשמעת למצוותיו של הבורא ,לקיימן יום-יום ,בכל יום ויום מימי השנה שאליה נכנסים עתה ,וגם לאחר מכן. ההחלטה הכללית והעיקרית היא להתנהג -בכלל ,ובכל פרט בחיי היום-יום על-פי תכלית בריאתו של האדם ,שהיא ,כפי שחכמינו ז"ל ניסחו במשפטקצר" :אני נבראתי לשמש את קוני" ,לשמשו בשמחה על-פי הציווי" :עבדו את ה' בשמחה". התוכן ,העיקר והתכלית של שימוש זה את הקב"ה הוא" :לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" ,כלומר ,להתנהג בצורה כזאת שכל פרט בעולם שמסביב, ועל-אחת-כמה-וכמה כל פרט בחיי האדם ,נעשה 'דירה' לאלוקות, דבר שנעשה על-ידי חיי יום-יום של תורה ומצוות.כל האמור נדרש מכל בן ישראל ,איש או אשה ,צעיר או זקן ,בלי כל הבדל בין המעמד ומצב שבו הוא שרוי ,כפי שהדבר גם מודגש בפסוק הקשור עם מנחם שניאורסאהן 54 55 ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא מועדים לחסידות ראש-השנה" :אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ,ראשיכם . .עד שואב מימיך". דבר שהתחלתו בעיקר בתקופה שמראש-חודש אלול עד אחר יום הכיפורים, כמוסבר על-ידי חכמינו ז"ל. מכל יהודי ,בלי יוצא מן הכלל ,נדרש וצפוי שיגיע לדרגת "אתם ניצבים לפני ה' אלוקיכם" ,התייצבות איתנה ,בלי להתחשב כיצד עברה השנה שחלפה. לפיכך צריך הדבר -בתקופה זו וגם בכל השנה -לעורר אצלו אהבה בלתי- מוגבלת אל הקב"ה ,כפי שזה מודגש בפסוק" :מי לי בשמים ,ועמך לא חפצתי בארץ ,כלה שארי ולבבי" וגו' (תשוקה של כלות הנפש אל הקב"ה). כאן מתעוררת השאלה :איך אפשר לדרוש מכל יהודי להגיע לדרגה כזו, ועוד -באמת ובשמחה ,ובמיוחד כשמביאים בחשבון ,מצד אחד ,שמדובר על 'דירה' בעולם תחתון ברוחניות ,עולם חומרי וגשמי ,עולם בו בני-ישראל הם בגשמיות " -המעט מכל העמים" ,ומצד שני -הדבר נדרש מן היהודי כפישהוא שרוי במצב שבו צרכים חומריים ,שבלעדיהם אי-אפשר לו להתקיים, כאכילה ,שתייה ,שינה ,עיסוקי פרנסה וכיוצא בהם ,תופסים חלק גדול מאוד מזמנו ומכוחותיו ,בהותירם זמן מועט בלבד לענייני רוחניות וקדושה? אף כאן מודגשים האהבה אל הקב"ה והביטחון בו לגבי כל הענינים ש"בשמים" (שמשמעותם גם -הענינים הרוחניים) וש"בארץ" (הענינים הגשמיים). *** ההסבר לכך -הסבר המובן לכל אחד ואחת ,כאמור -טמון בענין הביטחוןבקב"ה, שהוא יסוד בתורה ,תורת-חיים ,הוראה בחיים, כפי שהדבר מודגש במזמור הנאמר פעמיים ביום במשך כל חודש אלול - חודש ההכנה לשנה החדשה -וגם בתחילת השנה ,בחלקו הגדול של חודש תשרי" :לדוד ,ה' אורי וישעי ,ממי אירא" גו'. הביטחון בה' ,שאותו דוד המלך מבטא בשמו של כל איש ישראל ,ההסתמכות המוחלטת על עזרת הקב"ה ,מקיף הן את הענינים הגשמיים שבחיים הן את הרוחניים ,עד השגת הדרגה העליונה ביותר בעבודת ה' ,כפי שניתן לראות גם מהמשך פסוקי המזמור האמור ,עד לפסוק האחרון" :קווה אל ה' ,חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". הבטחון בקב"ה הוא מורשת אבות אצל כל יהודי ,ככתוב" :בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטֵמו" ,ונדרשת רק הבאת ביטחון תורשתי זה לידי פועל ,במידה שיקיף את כל חיי היום-יום ויחדור בכל הפרטים. ועל-פי הכלל של חכמינו ז"ל ש"במידה שאדם מודד -מודדין לו" ,מובןשככל שביטחונו של האדם חזק יותר ומבוסס יותר -כך מתגשם ביטחונו בגלוי וביתר ביסוס על-ידי ברכות הקב"ה בגשמיות וברוחניות. *** יעזור הקב"ה שכל האמור לעיל -ביצוע השליחות האלוקית לעשות לו דירה בתחתונים ,הביטחון בקב"ה ,ברכות הקב"ה בגשמיות וברוחניות -יבוא לידי גילוי אצל כל יהודי במידה המלאה ביותר, ודבר זה גם יחיש ויעורר את מילוי הברכות הכלליות לכלל ישראל -בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו. בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, מנחם שניאורסאהן *** ענין הביטחון הוא -הרגשה של ודאות והשתכנעות שהקב"ה יסייע להתגבר על כל קשיי החיים ,הן החומריים הן הרוחניים ,משום שהוא "אורי וישעי", ובוודאי יהיו כל אחד וכל אחת מסוגלים לבצע את שליחותם בעולם הזה, ומתוך שמחה ,שמחה גדולה ביותר -כשהאדם יתבונן בעובדה שהקב"ה בעצמו בחר בו להיות שליח בעולם לעשות לו דירה בתחתונים בליווי הבטחה שהוא ייתן "אור"" ,ישע" ,ו"עוז" כדי למלא שליחות זו. השמחה שבכך גדלה עוד יותר ,כשהאדם מתבונן שהסיוע שהקב"ה נותן לו הוא באופן של "אני לדודי ודודי לי" ,היינו ,באהבה אלוקית ,בלתי רגילה, 56 57 חגי תשרי פרק ז ראש השנה מתוך' :חסידות בפשיטות' תחזיקו ראש שנה חדשה היא בריאה חדשה .אנחנו מחלקים וסופרים את השנים והחודשים ,לא רק כדרך יעילה לארגן את הזמן ,אלא מפני שלכל יחידה של שנה ,חודש וכדומה ,יש מהות מיוחדת לעצמה ,ייעוד ומטרה. ליום הפותח של השנה אנחנו קוראים "ראש השנה" ,ולא "פתיחת השנה" או "התחלת השנה" ,כי ראש השנה הוא לא סתם נקודה בזמן ,אלא הוא הראש של מבנה החיים של השנה החדשה .וכך מסביר זאת רבי נתן ,תלמידו של רבי נחמן מברסלב: "מֵֹראׁש ַהּׁשָנ ָה נ ִ ְמׁשְָך ַהחַּיּות וְ ַהּתִקּון ְלכָל ַהּׁשָנ ָה ּכֻּלָ ה ,וְעַל ּכֵ ן נִקְָרא ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה ֹראׁש ּדַ יְקָאּ .כִ י יֵׁש ׁשָֹלׁש קֹומֹות [מימדים] :עֹולָם [מקום]ׁ ,שָנ ָה [זמן] ,נֶפֶׁשּ .וכְמֹו ׁשֶּבְ קֹומַת 'נֶפֶׁש' ׁשֶהּוא קֹומַת ָה ָאדָם ,עִּקַ ר חַּיּות ָה ָאדָם ּתָלּוי ּבְ הָֹראׁשׁ .שֶּׁשָם ַהּמֹחִין ׁשֶּמְ ַחּיִין ּכָ ל קֹומַת הַּגּוף עַד צִּפָ ְרנ ֵי הֶָרג ֶלַ ,הּכֹל נ ִ ְמׁשְָך ֵמ ַהּמֹ ַח ׁשֶּשָם עִּקַ ר ִמׁשְּכַ ן ַה ְּנׁשָמָה הַּמְ ַחּיָה אֶת ּכָ ל הַּגּוףּ ,כָ ל אֵיבָר וְאֵיבָר ּכְ פִי חַּיּותוּ .כְ מֹו כֵן מַּמָ ׁש נִקְָרא יֹום הַּקָ דֹוׁש וְהַּנֹוָרא ַהּזֶה ֹראׁש ַהּׁשָנ ָהֹ' ,ראׁש' ּדַ יְקָאּ .דְ ַהיְנּו ׁשֶּבֹו עִּקַ ר ַהּמֹ ַח וְ ַהחַּיּות ׁשֶל ּכָ ל ַהּׁשָנ ָהּ .כִ י ּבֹו ַמתְחִילִין ּכָ ל ַהּתִּקּונ ִים וְהּוא ְמ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל יְמֹות ַהּׁשָנ ָהּ ,כְ מֹו הָֹראׁש ׁשֶּבָ ָאדָם ׁשֶּמְ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל הַּגּוף .וְאֵין ׁשּום הְַר ָּגׁשָה וְחַּיּות ּבְ ׁשּום 61 ז קרפ • הנשה שאר מועדים לחסידות אֵיבָר ּבְ ֹלא ַהחַּיּות ַה ִּנ ְמׁשְָך לֹו ֵמהָֹראׁש וְ ַהּמֹח ּכַ ּיָדּועַּ .כְ מֹו כֵן אֵין חַּיּות וְתִּקּון ּבְ כָל יְמֹות ַהּׁשָנ ָה ּכִ י אִם עַל יְדֵי ֹראׁש ַהּׁשָנ ָהֹ' ,ראׁש' ּדַ יְקָאׁ ,שֶּמְ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל הַּקֹומָה". ַהּׁשָנ ָה" ,הֲַרת עֹולָם"ׁ ,שֶּנֹותֵן ּבְ כֹ ַח ְלכָל ֶאחָד וְ ֶאחָד ּכְ פִי הַּמִ ׁשְּפָ ט -אֱלֹוקּותו יִתְּבָ ֵרְך ,וְהַּמִ ׁשְּפָ ט הּוא ְלפִי ַמ ֲעׂשֶה ׁשֶל ׁשָנ ָה ֶה ָעבָר". (רבי נתן מברסלב' ,ליקוטי הלכות' הלכות ערלה ,הלכה ד אות יח) (רבי שניאור זלמן מלאדי' ,מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים' עמוד תכח) כמו הראש שמפעיל את כל חיי הגוף ,כך גם ראש השנה הוא מקור החיים לשנה החדשה. ביום הזה אנו מכתיבים איך תראה לנו השנה הבאה .ההכנות שלנו לפני החג ,מעשינו ותפילותינו בתוך החג ,ומצב הנפש שלנו ביום הזה ,מכריע את מה שיהיה איתנו בשנה הקרובה .ראש השנה הוא יום משמעותי ומכריע מאוד' ,יום הדין' ,ובמידה מסוימת גם לנו יש חלק גדול בהכרעת הדין ,לפי האופן בו נתנהג ביום זה .אנשי מעשה נזהרים מאוד ביום הזה ,כמו שרופאים מטפלים בזהירות עצומה בניתוח ראש .כל תזוזה מכריעה וכל פעולה חשובה ,ולכן אנחנו צריכים לחשוב היטב במה אנו ממלאים את 48השעות של ראש השנה. ימי ההריון הם הימים החשובים ביותר להתפתחותו הפיזית ,ואולי גם הנפשית ,של כל אדם .במידה והעובר מתפתח בצורה תקינה ,הוא יוכל כשיגדל לשמור על אורח חיים בריא בקלות רבה יותר .אך במידה והוא יתפתח עם מומים ,לא עלינו ,יהיה לו קשה ואולי בלתי אפשרי לתפקד באופן נורמאלי .ראש השנה והימים הנוראים הם גם כן ימים של הריון " -היום הרת עולם" .בימים הללו ,ימי הדין והמשפט ,מוכרעת מידת הכשירות הרוחנית שלנו להתקרב לה' במשך השנה הבאה .לעומת המשפט על חיי הגוף ,המוגדר כ"כתיבה" ומבטיח מציאות מסוימת (אלא אם כן נפעל לשינוי הגזירה) ,המשפט על חיי הנפש מוגדר כ"זכירה" והוא קובע בעצם רק את הפוטנציאל .יכולת הבחירה לא ניטלת מאיתנו .גם אם יצאנו זכאים אנחנו יכולים חלילה ליפול ולחטוא ,וגם אם לא זכינו בדין אנחנו יכולים תמיד לעשות תשובה ולהתקרב לה' .ההכרעה בראש השנה היא כמו בהריון -מהי רמת התפקוד שאיתה אנחנו מתחילים את השנה ,באילו כלים רוחניים אנחנו מתייצבים .זו היא הכרעה משמעותית ביותר ,והיא תלויה הרבה בצורת העמידה ובהתנהגות שלנו בימים הנוראים. ה' מחליט כמה תתלהב הדין של ראש השנה איננו רק על "מי יחיה ומי ימות" או "פרנסה וכלכלה" של חיי הגוף, אלא לא פחות מכך על האופן בו נחיה בשנה הבאה את חיי הנפש .בקטע הבא מסביר בעל התניא את הנקודה הזו ,ומדייק בלשון התפילה" :זכרנו לחיים" ו"כתבנו לחיים" .בעל התניא אומר שה'כתיבה' מתייחסת לחיי הגוף ואילו ה'זכירה' נוגעת לחיים הרוחניים, שעל כל אחד מהם ישנו גזר דין שונה: "הַּיֹום הֲַרת עֹולָם" .עַל ּדֶ ֶרְך ּדְ אִיתָא [שמובא] "ּתֹולְדֹותֵיהֶם ׁשֶל צַּדִ יקִים ַמ ֲעׂשִים טֹובִים" (תנחומא נח סימן ב') ,וְקֹדֶם הַּלֵ ידָה צִָריְך ִלהְיֹות הֵָריֹון ּובְֹראׁש ַהּׁשָנ ָה הּוא ַההֵָריֹוןּ ,כְ מֹו ׁשֶּכָ תּוב " ִמׁשְּפָ ט לֵאֹלקֵי יַ ֲעקֹב" (תהילים פא,ה)ּ .כִ י עִּקַ ר הַּמִ ׁשְּפָ ט הּוא ׁשֶּדָ נ ִין אֶת ּכָ ל ֶאחָד וְ ֶאחָד ּכַ ּמָ ה יָכֹול ְלקַּבֵ ל אֱלֹוקּותו יִתְּבָ ֵרְך .וְז ֶהּו " ִמׁשְּפָ ט לֵאֹלקֵי יַ ֲעקֹב"ּ ,כִ י ּכָ ל יִׂשְָראֵל נִקְָראִים ּבְ ׁשֵם 'יַ ֲעקֹב'ּ ,כְ ַמ ֲאמַר "יַ ֲעקֹב ֶחבֶל נ ַ ֲחלָתֹו" (דברים לב,ט) .וְז ֶהּו ּגַם ּכֵ ן ׁשֶאָנּו ִמתְּפַ ּלְ לִים ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה "זָכְֵרנּו ְל ַחּיִים" וְ"כָתְבֵנּו ְל ַחּיִים" ,מַהּו ִענְיָן זְכִיָרה ּוכְתִיבָה? ָה ִענְיָן הּוא כנ"לּ ,כִ י זְכִיָרה הּוא ְל ַמ ְעלָה מִן הַּכְ תִיבָה וְ ָקאֵי [ונוגע] עַל ַחּיִים נ ִ ְצ ִחּיִים ּדְ ַהיְנּו אֱלֹוקּותו יִתְּבָ ֵרְךּ ,כְ ַמ ֲאמַר "וְ ַאּתֶם הַּדְ ֵבקִים ּבַ ה' אֱֹלקֵיכֶם ַחּיִים ּכֻּלְ כֶם הַּיֹום" (דברים ד,ד) ,וְ"כָתְבֵנּו" ָקאֵי עַל ַחּיֵי אמַר" (נדה ט"ז ע"ב) הַּגּוף .וְז ֶהּו מַה ּדְ אִיתָא ּבַ ְּגמָָרא "וְאִּלּו צַּדִ יק וְָרׁשָע לָא ָק ָ [שלפני יצירת הוולד ,לא אומרים האם הּוא יהיה צדיק או רשע ,אלא משאירים בידי האדם את זכות הבחירה]ּ ,פֵ רּוׁש ׁשֶאֵינֹו ּבָ א ְלמַּטָ ה ּבָ ֲאמִיָרה ּכְ דֵי ׁשֶּיִּׁשָאֵר הַּבְ חִיָרה ִל ְבנ ֵי ָאדָם, ֲאבָל ְל ַמ ְעלָה ּבַ ּזְכִיָרה הּוא נִׁשְאָר .וְז ֶהּו "הַּיֹום הֲַרת עֹולָם"ּ ,פֵ רּוׁש "הַּיֹום" ּבְ ֹראׁש 62 המלך בחלק הקודם למדנו על כך שבראש השנה אנחנו משפיעים על הדין ועל גורל השנה שתהיה לנו .אך אם נתבונן היטב בתפילות ראש השנה ,נגלה שכמעט ואנחנו לא מדברים בה על עצמנו .יש פה ושם בקשות מפורשות על צרכים בסיסיים ,כמו בתפילת "אבינו מלכנו" ,אבל עיקר התפילה בכלל לא עוסקת בחיינו הפרטיים ,אלא במלכות ה' .אנחנו קוראים לה' "המלך" ,מתארים את תוקף מלכותו " -עוז בידך וגבורה בימינך", ובעיקר -מבקשים ממנו "מלוך על העולם כולו בכבודך". מה הקשר בין ראש השנה למלכות ה' ,ומה הקשר שלנו לכל זה? את הנקודה הזו מבהיר רבי חיים מצאנז במקור הבא: "ּתִקְעּו ּבַ חֹדֶׁש ׁשֹופָר" (תהילים פא,ד)ּ .דְ ִהּנֵה הַּטַ עַם ּתְקִיעַת ׁשֹופָר ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה ְמבֹאָר ּבַ ּסְ פִָריםׁ ,שֶהּוא ְל ַה ְמלִיְך הַּבֹוֵרא ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹוּ ,כְ עֵין ַמלְכּותָא ּדְ אְַרעָא [מלכות הארץ] ׁשֶּדֶ ֶרְך ִלתְקֹע ּבַ חֲצֹוצְרֹות ּבְ עֵת ׁשֶּמַ ְמלִיכִין ְל ֶמלְֶך .ו ִהּנֵה ּבֶ ֱאמֶת מַה ּׁשֶּמַ ְמלִיכִין ְלהַּבֹוֵרא ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹו ּדַ וְקָא ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה ,הּוא מִּׁשּום ׁשֶאָז נִבְָרא הָעֹולָם ,וְ ָלכֵן נִתְחַּדֵ ׁש אָז ׁשּוב ִענְיַן הַּבְ ִריאָהּ .כִ י יָדּו ַע ׁשֶהַּבֹוֵרא 63 ז קרפ • הנשה שאר ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹו אֵינֹו ֵמסִיר ַהׁשְ ָּגחָתֹו ֵמהָעֹולָם ּכְ לָלּ ,כִ י לּולֵא ַהׁשְ ָּגחָתֹו ָהיָה ּבָ טֵל ִמּכֹל וָכֹל .וְ ַהּכֹל סֹובֵב וְהֹולֵך עַל ּפִ י מִּדֹותָיו יִתְּבָ ֵרְך ׁשְמֹו וְיִתְעַּלֶ ה ׁשֶּמַ נְהִיג ּבְ עֹולָמֹו ,וְכַ ֲאׁשֶר ּבָ א עַל מְֶרּכַ ז ַהּנְקּודָהְ ,מחַּדֵ ׁש ַהׁשְ ָּגחָתֹו יִתְּבָ ֵרְך ְל ִהתְהַּוּות הָעֹולָם, וְאָז הָעֹולָם נ ִּדֹון אִם ָראּוי ְל ִהתְהַּוּותֹו וְנִתְעֹוְרִרין הַּדִ ינ ִים ...וְתַכְלִית הָעֹולָם הּוא ָה ָאדָםּ ,ו ִמתְיַעֵץ הַקב"ה עִם ַמ ְל ֲאכֵי ַהּׁשֵָרת ּכְ מֹו ׁשֶ ָהיָה ּבְ ֵראׁשִית הַּבְ ִריאָה ,וּכְ מֹו אדָםּ ,וכְמֹו ׁשֶּמְ בֹאָר ּבַ ּמִ דְָרׁשִים (בראשית רבה ׁשֶאָז הָיּו ּכִ ּתֹות ׁשֶּקִ טְְרגּו עַל ּבְ ִריאַת ָה ָ פרשה ח,ה) " ֱאמֶת ָאמַר אַל יִּבָ ֵרא וְכו'"ּ ,כְ מֹו ּכֵ ן ּבְ כָל ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה יֵׁש ִקטְרּוג ח"ו עַל הָעֹולָם ,הּוא ָה ָאדָם ַהּיִׂשְְראֵליׁ ,שֶ' ַאּתֶם קְרּויִים ָאדָם' (יבמות ס"א ע"א)ּ .וכְמֹו ׁשֶאָז נ ִּצַ ח הַקב"ה ְלהַּמְ ַקטְְרג ִים עַל ּבְ ִריאַת ָה ָאדָם וְ ִה ְמּתִיק ַהּגְבּורֹותּ ,כְ ַמ ֲאמָָרם ' ָעלָה ּבְ ַמ ֲחׁשָבָה ִלבְֹראתֹו ּבְ מִּדַ ת הַּדִ ין וְָראָה ׁשֶאֵין הָעֹולָם ִמתְ ַקּיֵםׁ ,שִּתֵף עִּמֹו מִּדַ ת הַָר ֲחמִים'ּ ,כְ מֹו כֵן ּבְ כָל ׁשָנ ָה נָתַן הַקב"ה ֵעצָה טֹובָה ְלעַּמֹו ׁשֶּיִתְקְעּו ּבַ ּׁשֹופָר וִיקַּבְ לּו עֹל ַמלְכּותו ,ועַל יְדֵי ז ֶה הֵם מֹוסִיפִים ּכֹ ַח ּכִ ְביָכֹול ְל ִהתְּגַּבֵ ר עַל מִּדַ ת הַּדִ ין ּו ְל ַה ְמּתִיקֹו .וְכֵן ְמבֹאָר (מדרש בראשית רבה פרשה ח,ז) ּבִ בְִריאַת הָעֹולָם ׁשֶ ִּנ ְמלְָך הַקב"ה ּבְ נִׁשְ ָמתָן ׁשֶל צַּדִ יקִיםּ ,כְ מֹו כֵן ּבְ כָל ׁשָנ ָה ,עַל יְדֵי יִׂשְָראֵל ׁשֶ ִּנקְְראּו "עַּמֵ ְך ּכֻּלָ ם צַּדִ יקִים" (ישעיהו ס,כא) נִתְחַּדֵ ׁש הָעֹולָם". (רבי חיים מצאנז' ,דברי חיים' למועדים ,ראש השנה) מועדים לחסידות ּפִ י ה'" (במדבר כב,יח) ּכִ י רּו ַח הַּמֹוׁשֵל ָעלָיו יַ ֲעלֶה ּבְ עַל ּכָ ְרחֹוֲ .אבָל ִלהְיֹות נִקְָרא ּבְ ׁשֵם ֶמלְֶךְ ,לקַּבֵ ל ּבְ ָרצֹון ,נ ַ ֲעׂשֶה עַל יְדֵי עֹוׂשֵי ְרצֹונֹו ּדַ וְקָא". (רבי שניאור זלמן מלאדי' ,לקוטי תורה' דרושים לר"ה, ד"ה "תקעו בחודש שופר") מלכות איננה רודנות ,אלא שלטון שנובע מרצון העם .מלך הוא מנהיג שקשור אל העם ושיש בינו לבין העם מערכת יחסים .העם בחר בו והמליך אותו ,והוא מצידו בוחר בעם, אוהב אותו ודואג לכל צרכיו .שלטון כפוי או שלטון שמתעלם מהעם ומזלזל בו ,איננו מלוכה אלא רודנות וממשלה. אם אנחנו לא נתייחס אל הקב"ה כמלך שלנו ,הוא לא יהיה מלך העולם .הוא בודאי ישלוט וינהיג את העולם ,אבל לעולם ולבני האדם לא יהיה קשר איתו ,קשר של עם ומלך .הגילוי של ה' כמלך תלוי בזה שאנחנו נחפוץ בו ונמליך אותו ,וכפי שמובא בספרים "אין מלך בלא עם" .בראש השנה אנחנו בעצם מכריעים בשאלה הזו :איזה עולם יבראהשנה? האם ה' יחפוץ בעולם וירצה להתגלות בו כמלך ,או שה' יתרחק מהעולם ורק ימשול בו .העולם כולו תלוי בעם ישראל ,שבשבילו נברא העולם ובידו המפתח של הקשר בין ה' והעולם. מלך ולא עריץ צעקת הלב המלכת הקב"ה היא הפעולה המתבקשת כדי שהקב"ה יחדש שוב את בריאת העולם. פעם בשנה הקב"ה עוצר לרגע ,ושואל את עצמו :בשביל מה אני צריך את כל זה? אולי בכלל כל העולם הזה מיותר? מה נותנים לי בני האדם האלו? ואז ,באותה שעה ,בני ישראל מכריזים ואומרים :אנחנו חפצים בך ה' יתברך ,אנחנו רוצים שתהיה המלך שלנו! אנחנו נעבוד אותך ,יש תכלית לעולם! הפנייה הטהורה והחד משמעית הזו של בני ישראל ,ממתיקה את התמונה ומעוררת את מידת הרחמים .הקב"ה שוב חפץ בעולם ומחדש אותו בראש השנה .אמנם מאז המבול כרת אתנו ה' ברית ,שהוא לא יחריב את העולם ,אך העולם הפיזי שימשיך להתקיים ללא המלכתנו את ה' -לא יהיה אותו עולם. ה' ימשול בו אך לא יתגלה בו ,וכך מבאר זאת בעל התניא: להמליך את ה' זו הכרזה ובקשה שנובעת מהלב .הלב הקורא לקשר ישיר עם ה' .הזעקה לקשר עם ה' ולקבלת מלכותו היא מהותו של ראש השנה ,והיא באה לידי ביטוי במצוות היום -תקיעת השופר .השופר מבטא תרועת המלכה ,ויחד עם זאת גם את זעקת הגעגועים אל ה' .הבעל שם טוב מבאר במשל נפלא את זעקת הגעגועים שבתקיעת השופר: "וְכֹ ַח ז ֶה נִּתָן ְליִׂשְָראֵל ִלהְיֹותָם ְמקַּבְ לִים ַמלְכּותֹו יִתְּבָ ֵרְך ּבְ ָרצֹון .מַה ּׁשֶאֵין ּכֵ ן ּבַ ּבְ חִינ ָה ׁשֶ ִּנקְָרא 'מֹוׁשֵל' "ּו ֶמ ְמׁשַ ְלּתְָך ּבְ כָל ּדֹור וָדֹר" (תהילים קמה,יג)ֲ ,אפִּלּו ּדֹור מׁשָלָה" ּכְ תִיב (תהילים הַּמַ ּבּול וְדֹור הַּפְ ַלּגָה ׁשֶּמָ ְרדּו ּבַ ה' מִּכָ ל מָקֹום " ַמלְכּותו ּבַ ּכֹל ָ קג,יט) ּו ְבחִינ ַת ֶמ ְמׁשָלָה ּבְ עַל ּכָ ְרחָם .וְ ָלכֵן ֲאפִּלּו ּבִ ְלעָם ָאמַר "ֹלא אּוכַל ַל ֲעבֹר אֶת 64 " ָמשָל ּבְ ׁשֵם הַבַ עֲל ׁשֵם טֹוב ז"לְ :ל ֶמלְֶך ׁשֶ ָהיָה לֹו ּבֵ ן יָחִיד ְמל ֻּמָ ד הֵיטֵב ׁשֶ ָהיָה ָחבִיב ֶאצְלֹו ּכְ ָבבַת עֵינֹו מַּמָ ׁש .וְ ָעלָה ּבְ דַעַת ָהאָב ּובְנֹו ׁשֶּיִּסַ ע ִל ְמדִינֹות ֲאחֵרֹות ִל ְלמֹד ָחכְמֹות וְלֵידַע ַהנְהָגֹות ּבְ נ ֵי ָאדָם .אָז נָתַן לֹו ָאבִיו הַּמֶ לְֶך ׂשִָרים ּו ְמׁשְָרתִים וְהֹון ַרב ׁשֶּיֵלֵך וְיָתּור ּבִ ְמדִינֹות וְ ִאּיֵי ַהּיָםְ ,ל ַמעַן יַּגִיע הַּבֵ ן ְל ַמ ֲעלָה יְתֵָרה יֹותֵר מִּכְ מֹו הֱיֹותֹו ֵאצֶל ָאבִיו ּבְ בֵיתֹו .וַיְהִי ּבִ ְרבֹות ַהּיָמִים וְכָל ֲאׁשֶר נָתַן לֹו ָאבִיו ָהלְַך עַל הֹוצָאֹות הַּדֶ ֶרְך ֵמ ִה ְצטְָרכּות ּתַפְנּוקָיו ׁשֶ ָהיָה מְֻרּגָל ,וְ ָהעִּקָ ר ּבְ מַה ּׁשֶהֹוסִיף ּתַ ֲאוָה עַל ּתַ ֲאוָתֹו ּבָ ִענְיָנ ִים הַָרּבִ יםׁ ,שֶ ָעלָה לֹו ָלז ֶה הֹו ָצאָה מְֻרּבָ ה עַד ׁשֶּמָ כַר ּכָ ל ֲאׁשֶר לֹוּ .ובֵין ּכָ ְך ָהלְַך ִל ְמדִינ ָה ְרחֹוקָה עַד ׁשֶּגַם ׁשֵם ָאבִיו ֹלא נֹודַע ׁשָם ּכְ לָל. ּו ְב ָאמְרֹו ׁשֶהּוא ּבֶ ן ֶמלְֶך ּפְ לֹונ ִי ,מִּלְ בַד ׁשֶאֵינ ָם ַמ ֲאמִינ ִים לֹוֹ ,לא נֹודַע ּכְ לָל ׁשֵם ָאבִיו .וְכַ ֲאׁשֶר ָראָה ׁשֶּכָ ְלתָה ּכָ ל ּתְרּופֹות ּתְעָלֹות ְל ַהחֲיֹות אֶת נַפְׁשֹו ּבַ ּצַ ר לֹוָ ,עלָה 65 ז קרפ • הנשה שאר ּבְ לִּבֹו ַל ֲחזֹר ִל ְמדִינ ַת ָאבִיוֲ ,אבָל ֵמ ֲחמַת אֲִריכּות ַהּזְמַן ׁשָכַח ּגַם לְׁשֹון ְמדִינ ָתֹו, ּובְבֹואֹו ִל ְמדִינ ָתֹו מַה ּיָכֹול ַלעֲׂשֹות ֵמ ַאחַר ׁשֶּגַם הַּלָ ׁשֹון ׁשָכַח? וְ ִהתְחִיל לְִרמֹז ָלהֶם ׁשֶהּוא ּבֶ ן ַמלְּכָ ם ,וְ ָהיָה ֶא ְצלָם ִלׂשְחֹקֲ ,היִּתָכֵן ׁשֶּבֶ ן ֶמלְֶך אַּדִ יר ּכָ ז ֶה יֵלֵך קָרּוע ּובָלּוי ּכָ ל ּכָ ְך? וְהִּכּו אֹותֹו עַל ָקדְקֹודֹו ,וְנ ַ ֲעׂשָה ָמלֵא ּפְ ָצעִים וְחַּבּורֹות ּומַּכָ ה טְִרּיָה .עַד ׁשֶ ִהּגִי ַע ַל ֲחצַר הַּמֶ לְֶך וְ ִהתְחִיל לְִרמֹז ָלהֶם ׁשֶהּוא ּבֶ ן הַּמֶ לְֶך ,וְֹלא ִהׁשְּגִיחּו ָעלָיו ּכְ לּום ,עַד ׁשֶ ִהתְחִיל ִל ְצעֹק ּבְ קֹול ּגָדֹול ּבִ כְדֵי ׁשֶּיַּכִ יר הַּמֶ לְֶך קֹולֹו. ּוכְׁשֶהִּכִ יר הַּמֶ לְֶך קֹולֹוָ ,אמַר' :הֲֹלא ז ֶהּו קֹול ּבְ נ ִי צֹועֵק מִּתֹוְך ּדָ חְקֹו'! וְנִתְעֹוֵרר ֶאצְלֹו ַא ֲהבַת ּבְ נֹו וְחִּבְ קֹו וְנִּׁשְקֹו כו'". (רבי ישראל הבעל שם טוב ,הוספות ל'כתר שם טוב' אות קצד) הקול של השופר הוא קול של צעקה .אין בו אקורדים ואין בו סלסולים ,רק צעקות ובכיות פשוטות .הקריאה שלנו לקשר עם ה' גם היא איננה נובעת מתובנות עמוקות וחשיבה מרובה ,אלא מזעקת הלב הפשוטה .זעקה של בנים הקשורים באופן טבעי אל אביהם ורוצים לחדש את הקשר הזה. בתפילות ראש השנה אנחנו מבקשים שה' ייטיב עמנו "אם כבנים אם כעבדים" .אנחנו קשורים לה' כבנים שקשורים לאבא וגם כעבדים שקשורים ומשועבדים למלך .למרות ששני הדימויים האלו נראים מאוד שונים זה מזה ,יש ביניהם נקודה משותפת -הפשטות. הבן מחובר לאביו באופן טבעי ופשוט ,והעבד מסור למלכו בלי חכמות ושאלות ,אלא בהתמסרות פשוטה .העבודה של ראש השנה היא לגלות את הנקודה הפשוטה הזו ,את צעקתו של הבן ואת התמסרותו של העבד .הנקודה הזו מצויה בתוכנו ,בעצם הנשמה של כל יהודי ,ובראש השנה עלינו לגלות אותה בתפילות ובשאר מעשי היום .וכך מתאר הרבי הריי"צ מליובאוויטש את עבודת היום: "עִּקַ ר עֲבֹודַת ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה הּוא ּבְ קַּבָ לַת עֹל ַמלְכּות ׁשָ ַמיִם ,וְ ָלכֵן עֲבֹודַת הַּיֹום - ּגַם ּבִ ג ְדֹולִים ּו ַב ֲעלֵי צּוָרה ּ -בַ עֲבֹודָה ַהּנְִראֵית ּכְ מֹו ּפְ ׁשּוטָהּ ,בְ ֲאמִיַרת ּתְהִּלִ ים ּכָ ל ַהּזְמַן ּו ְל ַמעֵט ּבְ ׁשֵנ ָה ּבִ ׁשְנ ֵי לֵילֹות אֵּלּו ּכְ כָל ָה ֶא ְפׁשִָריּ ,ו ְל ִהּזָהֵר ּבִ דְבִָרים ּבְ ֵטלִים עַד ָקצֶה ָה ַאחֲרֹוןּ ,גַם ִמּׂשִיחֹות אֵיז ֶה ׁשֶּיִהְיּוּ .כְ ָה ֶעבֶד ֲאׁשֶר אֵין לֹו זְמַן אַף ֶרג ַע ִלׁשְּבֹת מִּמְ לֶאכֶת אֲדֹונֹו ,אֹו ּכְ בֶן הַּטָ רּוד ּבְ ׂשִ ְמחַת קַּבָ לַת ּפְ נ ֵי ָאבִיו ֲאׁשֶר ּבְ ֶמׁשְֶך ׁשָנ ָה ֹלא ָראָה אֹותֹו ּפָ נ ִים וְיֵָרא ְמאֹד ּכִ י ֹלא יֶ ֱחטָא ּבִ מְאֹור ּפָ נ ָיו ׁשֶל ָאבִיוׁ .שֶּזֶהּו ִענְיַן ַהּתְׁשּובָה ּדִ תְקִיעַת ׁשֹופָר ּכְ מֹו ׁשֶּצֹועֵק" :אַּבָ א ,אַּבָ אַ ,ר ֲח ֵמנ ִי וַ ֲהׁשִי ֵבנ ִי ֵאלֶיָך"... ּבְ ַצ ֲעקַת הַּלֵבּ ,בִ דְמָעֹות נֹוזְלִים וְנֹו ְבעִים ֵמ ַע ְצמָןּ ,כְ ַבעַל יִּסּוִרים ּגְדֹולִים ּו ָמלֵא ַמכְאֹובִים ַר ֲח ָמנ ָא לִי ְצלַן [ה' ישמרנו] ׁשֶאֵינֹו צִָריְך ׁשּום ִהתְּבֹונ ְנּות ,הּוא ּבֹוכֶה ֵמ ֵאלָיו .וְהַּדְ מָעֹות ָהאֵּלּו ַמׂשְּבִ יעִים אֹותֹו ,וְיֵׁש ּבָ הֶם ּגַם ׂשִ ְמחָהַ .הּיָתֹום ְמיַּלֵ ל, 66 מועדים לחסידות וְהַּבֵ ן ּבֹוכֶהׁ .שֶ ַה ֶהפְֵרׁש הּוא -ז ֶה אֵין לֹו ׁשּום ִמׁשְעָן ,וְהַּבֵ ן עִם ׁשֶ ָאבִיו ָרחֹוק וְצַר לֹו ְמאֹד ,מִּכָ ל מָקֹום יֵׁש לֹו ָאבִיו". (רבי יוסף יצחק מליובאוויטש ,אגרות קודש חלק י' עמוד תכה) תקיעת השופר ,אם כן ,מביעה את כל עניינו של ראש השנה .את השיבה של הבן לאביו בקול צעקה פשוטה ,ואת תרועת ההכתרה והביטול אל המלך .ושני הצדדים הללו הם בעצם אותה אמירה -הזעקה לקשר עם ה' .בראש השנה אנחנו צועקים לה' ואומרים: אנחנו לא רוצים עוד שנה של הסתר וריחוק! אנא ה' ,התגלה אלינו! "הופע בהדר גאון עוזך"! האמירה והתביעה הזו שמתבטאת על ידי התקיעה בשופר מוסברת היטב בקטע הבא ,בדבריו של הרב סולובייצ'יק .בקטע זה הוא מסביר את תקיעת השופר על פי תורת החסידות בצורה נפלאה: " ַמ ֲעׂשֶה ּבְ אַּבָ א מָאִריׁ ,שֶ ָעמַד עַל הַּבִ ימָה ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה ,מּוכָן ּומְז ֻּמָ ן ְלסַּדֵ ר אֶת ַהּתְקִיעֹות .הַּתֹו ֵקעֵַ ,מ ֲחסִידֵי חַּבַ "ד ,אִיׁש יְֵרא אֱֹלקִיםׁ ,שֶּיָדֹו ָהיְתָה ְר ָחבָה ּבְ ִמׁשְנ ָתֹו ׁשֶל הַָרב ַהּזָקֵן [רבי שניאור זלמן מלאדי] ,זִכְרֹונֹו ִלבְָרכָהִ ,התְחִיל ִלבְּכֹות .נ ַ ֲענ ָה אַּבָ א מָאִרי וְ ָאמַר" :הַּבֹוכֶה ַאּתָה ּבִ ׁשְעַת נְטִילַת לּולָב? וְלָּמָ ה ז ֶה ּתִבְּכֶ ה ּבִ תְקִיעַת ׁשֹופָר? ַהאֵין ׁשְּתֵיהֶן ִמצְוֹות ה'"? אִיׁש הַּסֹוד יָדַע אֶת ָהאֹפִי הַּסִ ְמלִי ׁשֶל ּתְקִיעַת ׁשֹופָר -מֻּׂשָג קֹול ּפָ ׁשּוט ׁ -שֶ ָאדָם רֹוצֶה ַל ֲחתֹר ּבֹו ֲחתִיָרה ּבַ ֲהוָיָה ַהח ֻּקִ ית ּו ְל ַהּגִיע ְלכִּסֵ א הַּכָ בֹוד ׁשֶל ַעּתִיק יֹומִין ּו ְסתִימָא ּדְ כָל ְסתִימִיןּ .תְקִיעַת ׁשֹופָר ,עַל ּפִ י ַהׁשְ ָקפָתֹו ׁשֶל ּבַ עַל ַהּתַנְיָאְ ,מבַּטֵ את אֶת ַהחֶֶרג הַּכַ ּבִ יר ׁשֶל אִיׁש הַּדָ ת הַּׁשֹואֵף ָלצֵאת מִן הַּמֵ צַר ׁשֶל מִּדַ ת הַּצִ מְצּום -מִּדַ ת ַהּגְבּוָרה ְ -למְֶר ָחבֶי ָה ׁשֶל ִהתְּפַ ּׁשְטּות מִּדַ ת ַה ֶחסֶדּ ...בְ כִּיַת ָה ָאדָם ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה -זֹו הִיא ּבְ כִּיַת ַה ֶּנפֶׁש הַּמִ תְ ַּג ְע ַּגעַתאֶל מְקֹור ַמ ְח ַצ ְבּתָּהְ ,ל ִהתְדַּבֵ ק ּבְ דֹודָּהֹ ,לא מִּתֹוְך ֶה ְסּתֵר ,אֶּלָ א מִּתֹוְך ּגִּלּויּ .תְקִיעַת ׁשֹופָר מֹוחָה ּכְ נֶג ֶד הַּמְ צִיאּות ּו ַמכְחִיׁשָה אֶת ַהּיְקּוםּ .בְ ׁשָעָה ׁשֶ ָאדָם לֹו ֵק ַח ׁשֹופָר ּומִֵריעַ ,הֲֵרי הּוא מֹוחֶה ּכְ נֶג ֶד הַּמְ צִיאּות הַּמַ בְּדִ ילָה ּבֵ ינֹו ְלבֵין ָהאֵין סֹוף .הּוא נ ֶ ֱאנ ָח ָקׁשֶה ּו ְמיַּבֵ ב עַל אִי-יְכָלְּתֹו ְלדַּלֵ ג עַל הֵָרי ַהּיֵׁשּות הַחֹו ְצצִים ּבֵ ין נִׁשְמָתֹו לְקֹונ ָּה"... (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק' ,איש ההלכה' פרק ח') 67 מועדים לחסידות קריאת מעשה פקידת חנה בראש השנה אינה באה רק בשל השייכות הכרונולוגית שלו לראש השנה .ההפטרה באה להורות לנו וללמד אותנו את העניינים המיוחדים לעבודת ה' של כל זמן ,ומהפטרת ראש השנה ,סיפור תפילת חנה ופקידתה ,אנו לומדים על עבודת התפילה המיוחדת לראש השנה. פרק ח וחנה היא מדברת על ליבה הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :אוצר לקוטי שיחות ,ראש השנה ב' עבודת ה' הנלמדת מן ההפטרה בהפטרת יום ראשון של ראש השנה ,שהיא תחילת ספר שמואל ,מסופר אודות חנה ,אשת אלקנה ,ותוכן הדברים ,שבתחילה "ולחנה אין ילדים" ,ולאחר מכן, על ידי תפילתה בהיותה בשילה במשכן ,נפקדה בבן -שמואל הנביא. והנה ,המכוון בקריאת ההפטרה בחגים ,וכן בכל ההפטרות ,הוא -על דרך קריאת התורה ,מלשון הוראה -שיהודי ילמד מזה הוראה בעבודתו בשבת זו ובחג זה. וכן הוא גם בעניננו :אף על פי שהטעם לקריאת הפטרה זו בראש השנה הוא לפי שבראש השנה נפקדה חנה -כוללת הפטרה זו כמה וכמה הוראות בעבודתו של יהודי בראש השנה (ועוד כמה וכמה הוראות בכלל). וכיון שה"עבודה" אשר הביאה לפקידת חנה -שהיא הנקודה העיקרית של ההפטרה בשייכותה לראש השנה ,כנ"ל -היתה תפילתה בשילה ,מסתבר לומר ,שהלימוד העיקרי מן ההפטרה בנוגע לעבודתו של יהודי בראש השנה מצוי בתפילת חנה ובפרט לפי הדעה שהובאה בספר השל"ה ,שגם תפילת חנה היתה בראש השנה. שכרותה של חנה ויובן בהקדם הביאור בסיפור תפילת חנה -שבתחילה חשבה עלי הכהן ל"שכורה" לפי שתפלתה היתה באופן של "מדברת על לבה ,"...ולכן אף הוכיחה על כך "עד מתי תשתכרין"; ועל זה השיבה לו חנה "לא אדוני... ואשפוך את נפשי לפני ה'". ולכאורה אינו מובן: א) כיצד יתכן שטעה עלי הכהן טעות שכזו -מן הקצה אל הקצה! -ותמורת זאת שיכיר בה שהיא מתפללת בשפיכת הנפש ,חשבה ל"שכורה"? ב) אף באם תמצא הסברה לטעות זו על ידי עלי -עדיין אינו מובן :מדוע מסופר על כך בתורה? הלא אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב" ,ועל אחת כמה וכמה ,להבדיל ,בנוגע לעלי הכהן! ג) כיון ש"ויחשבה . .לשכורה" -מדוע המתין עלי בדברי התוכחה עד אשר סיימה תפילתה (כפירוש רש"י על התיבות "ועלי שומר את פיה" -לשון המתנה) ,הרי היה לו להפסיקה מיד ולהשתדל שיוציאוה מבית ה'? מכל האמור מוכח ,שעלי לא חשבה לשכורה במובן הפשוט ,אלא ל"שכורה" בענין התפלה .פירוש ,מכיון שתפילת חנה היתה באופן ש"הרבתה להתפלל" הרי זו תפלה יתירה מן המדה ,שאינה דבר רצוי בשעה שעומד האדם לפניה' בבית ה'. ומענה חנה על כך היה " -ואשפוך את נפשי לפני ה'" ,היינו ,שכאשר ההנהגה ש"הרבתה להתפלל" באה מתוך שפיכת הנפש ,אין זה ענין של "שכרות" בתפלה ,אלא אדרבה ,זוהי דרגא נעלית בתפלה. וזוהי גם השייכות של תפילת חנה לראש השנה -שעל פי הטענה והמענה שבין עלי הכהן לחנה אודות התפלה בבית ה' ,מתבאר התוכן הכללי של תפלת חנה ושל כמה תפלות בראש השנה ,כדלקמן. נקודת אי ההבנה בין עלי לחנה ,הייתה בדרך שבה צריך להתפלל כאשר עומדים במשכן ,לפני ה' .עלי ראה בתפילת חנה 'שכרות' ,תפילה שאינה תואמת את המעמד 68 69 ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו שהיא נמצאת בו ,ואילו חנה מבארת לו את עומק כוונתה ,ואת המעלה העליונה שיש בתפילה מן הסוג הזה דווקא .הדיון ביניהם בא ללמד אותנו כיצד לעמוד לפני ה' בתפילת ראש השנה. בקשות אישיות מול המלכת ה' בנוגע לתפלות ראש השנה ,מצינו שני ענינים הפכיים: ראש השנה הוא יום הדין על כל צרכי האדם ,הן ברוחניות והן בגשמיות .וכמו שנאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" :חק לישראל -מלשון "הטריפני לחם חוקי" -היינו דין ומשפט על המזונות ,ובכלל זה כל הצרכים הגשמיים; ו"משפט לאלקי יעקב" הוא דין ומשפט על ענינים רוחניים ,היינו, כמה יומשך "גילוי אלקות בנפשו" של האדם; ולכן מבקשים בתפלות ראש השנה בני חיי ומזוני ,וגם הצלחה בענינים רוחניים. אלא שמאידך גיסא ,כידוע ,נקודת העבודה דראש השנה ,שעיקרה בתפלה, הוא הכתרת הקב"ה למלך ,ובלשון חז"ל "שתמליכוני עליכם" ,וכן אנו אומרים בתפלת ראש השנה" :מלוך על העולם כולו בכבודך"" ,מלך על כל הארץ", ועוד .והכתרת המלך וקבלת מלכותו נעשות דוקא על ידי תנועה של ביטול בתכלית ,כשהאדם משעבד עצמו לגמרי למלך עד שאינו חש כלל ברצונותיו ה"פרטיים" .וביטול זה הוא המעורר את המלך ש"יקבל" את ההכתרה. והלא שני ענינים אלו הם תרתי דסתרי [סותרים זה את זה] :כאשר עומד האדם בביטול בתכלית למלך ,הרי הוא מושלל לגמרי מכל מחשבה ובקשה על דבר צרכיו האישיים ,שיש להם מקום רק כשיש לו רצונות משלו .והדברים אמורים אפילו בנוגע לצרכים רוחניים ,ועל אחת כמה וכמה -בנוגע לבקשות גשמיות, שעליהן הוא עיקר הדין דראש השנה ,כמבואר בספר הגהות מיימוניות. וכידוע מה שכתוב בתיקוני זהר ,שאלו המבקשים "ביומי דכפורי . .מזונא סליחה וכפרה וחיי ,כתבנו לחיים" ,הם ככלבים הצועקים "הב הב" [תן תן], לפי שחושבים על עצמם ,ולא על השכינה. אבל ,מאידך גיסא ,בקשות אלו של צרכי האדם נתקנו בנוסח התפלה על ידי חז"ל ,והם ביארו טעם הדבר ,שאז הוא עת הרצון למילוי הבקשות וכו' .ומזה מובן ,שבקשות אלו צריכות להיות לא רק מצד קבלת עול -היינו ,דכיון שצוה הקב"ה על איש ישראל לבקש צרכיו בראש השנה ,הרי הוא עושה כן רק 70 מועדים לחסידות כדי לקיים את רצון העליון -אלא באופן שיהיו לאדם רצון והרגש בצרכים המבוקשים. כלומר :מחד גיסא ,על האדם לרצות ולכוון בחלק זה שבתפלה שיתן לו הקב"ה את צרכיו ,ולשם כך בהכרח שיחוש את מציאותו האישית ,וירגיש את החסר לו; אך ביחד עם זה ,עליו להיות חדור במילוי התפקיד של "תמליכוני עליכם" ,ולזה דרוש ביטול בתכלית ,השולל את מציאותו שלו. כאשר אנו באים להמליך את ה' על כל המציאות ,תנועת הנפש שלנו היא של ביטול כל רצונותינו האישיים מול הרצון העליון שמלכות ה' תופיע בעולם .תפילה על בקשות אישיות בזמן כזה ,אינה רק מסיחה את דעתנו מן העיקר ,אלא גם יוצרת תנועה נפשית הפוכה לגמרי -הכרה בקיום הנפרד שלנו כבני אדם ובצרכים האנושיים שלנו. ולכן לא מובן מדוע חז"ל תקנו תפילות על צרכים אישיים ביום כזה ,שעניינו המלכת ה' בעולם. לכאורה אפשר לשאול שאלה זו עצמה גם בנוגע לתפלות כל השנה כולה: בתפלת שמונה עשרה ,המתפלל הוא כעומד לפני המלך ,ובעמדו לפני מלך אסור לאדם להראות שום תנועה המבטאת את מציאותו שלו ,ועד כדי כך, שמצינו בגמרא שאפילו "מחוה במחוג קדמי מלכא" [רומז בתנועה לפני המלך] חייב בעונש דהיפך החיים; אך יחד עם זאת ,קבעו חכמים בנוסח התפלה ,לכל אחד מישראל ,את שנים עשר הברכות האמצעיות ,שתוכנן הוא שאילת צרכיו.אלא שישנו חילוק גדול בין תפלת ראש השנה לתפלות כל השנה: בכל השנה ,לאחרי ההכתרה דראש השנה ,הקב"ה הוא כביכול כ"מלך" המנהיג מדינה ,ולכן ביטול בני המדינה אז אל המלך הוא באופן שמורגש בו שישנם המציאות והצרכים של אנשי המדינה ,אשר אותם מנהיג המלך; אין זאת אלא שבעת העמידה לפני המלך ממש ,צריך להיות ניכר שלכל מציאות המדינה אין קיום משל עצמה ,אלא היא משועבדת אל המלך. אבל בשעה שיש צורך להכתיר את הקב"ה למלך ,כאשר הוא עדיין מרומם ומנושא מהנהגת המלוכה ,נדרש ביטול גדול ועמוק יותר ,ביטול בתכלית, שבו לא יורגש מאומה מלבד המלך עצמו -ואם כן עולה השאלה :כיצד יכול האדם במצב כזה לבקש מהמלך את צרכיו האישיים? 71 ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו בתפילת שמונה עשרה של כל יום ,הקונפליקט עדין יותר .אמנם אנו עומדים מול המלך, אך אין מלך ללא עם ,ואחת התכונות של המלך היא הדאגה לממלכתו ,ולכן כל הצרכים האישיים מובאים לפני המלך. אולם בראש השנה אנו לא רק עומדים לפני ה' אלא ממליכים אותו מחדש .בזמן כזה כל המציאות מתמוססת מול קיומו של ה' .כאן נראה שאין מקום לשום בקשה אישית. המלכת ה' בכל פרטי המציאות והביאור בזה: כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה ,הרי המבוקש צריך להיות לא למען התועלת שלו ,כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה (או אפילו ריבוי בענינים רוחניים) ,אלא כהמשך לעבודה של "תמליכוני עליכם": קיום "מלוך על העולם כולו בכבודך" ,שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו של הקב"ה ,הוא על ידי זה שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון לשבתו יתברך". ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו ,אשר הוא דוקא צריך לבררם -והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה לחלקו ולעבודתו -לפיכך ,מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את הדברים הללו ,כדי שבאמצעותם ישלים את החלק בענין "מלוך על העולם כולו" השייך אליו. הצרכים הגשמיים והרוחניים שיש לכל אחד מאיתנו הם עניינים שבהם לא מתגלה מלכות ה' -המלאה שפע וחיים ,בתוך העולם הזה .הבקשה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" מבטאת את הרצון שכל פרטי החיים יאירו ויגלו את הטוב האלוקי ,וממילא כל הבקשות האישיות שייכות בשורשן להמלכת ה'. ונמצא ,שגם בבקשת צרכיו בראש השנה אין מעורב הרגש של מציאות האדם, כיון שהוא מבקשם אך ורק לצורך גבוה .ואדרבה -הדבר בא דוקא מצד תכלית הביטול שעומד בו בעת העבודה של הכתרת המלך. מועדים לחסידות ובעצם הנשמה אין שייך כלל כל הענין של רצונות אישיים ,בהיותה "חבוקה ודבוקה בך . .יחידה ליחדך" -הרי מובן ,שבקשת צרכיו זו (כדי למלא את הכוונה העליונה) נובעת מהביטול דעצם הנשמה ,המתגלה בעבודה של "תמליכוני עליכם". כאשר אנו מבקשים את צרכינו מתוך הכוונה הזו ,אין כאן סתירה להתבטלות שבהמלכת ה' .להיפך ,הביטול של המציאות שלנו כאנשים מול מלכות ה' היא זו שמולידה בנו את הרצון ואת הבקשה לתיקון שלם בכל חלקי המציאות. אך לכאורה יש מקום לשאול :ענין בקשת צרכיו בראש השנה קבעו חז"ל בנוסח התפלה עבור כל אחד מישראל ,בכל מעמד ומצב שבו ימצא -והרי מכיר אדם בעצמו ,שבקשתו את צרכיו הגשמיים והרוחניים אינה רק כדי שתתמלא הכוונה העליונה ,אלא על כל פנים -גם מפני שהוא נתון ב"מיצר" כפשוטו ,ורצונו שהקב"ה ימלא את צרכיו (של האדם) "מידו המלאה... והרחבה" .ואדרבה :זהו עיקר ענינה של מצוה זו ,וכמפורש בברכות התפלה, וזהו תוכן מעלתה וחידושה של תפלה -שיתרפא החולה וירד הגשם. ומילא אילו היה נדרש ממנו שבתפלת ראש השנה לא יחשוב כלל אודות צרכיו הגשמיים ,כי אם שכל עבודתו תהא אך ורק בענין "תמליכוני עליכם" לפעול בעצמו קבלת עול מלכותו יתברך -לא היה מקום לקושיא ,כימכיון שזהו הזמן של "קירוב המאור אל הניצוץ" [קירוב בין הקב"ה לנשמות ישראל] ,מסוגל כל אחד מישראל להתעורר בהזזה עצמית להתקרב אל הקב"ה ,וממילא -לשכוח את צרכיו האישיים ,ושיהיה רצונו רק להיות ביחד עם ה"מלך". אבל ,היאך נדרש מכל אחד מישראל ,שיהיו בו שני הקצוות גם יחד :שיחשוב אודות צרכיו שלו ,וירצה שהקב"ה ימלאם ,ובזה גופא לא יתערבו כל רגשות ופניות משלו ,אלא כל מגמתו וחפצו יהיו לצורך גבוה? העבודה של המלכת ה' והתבטלות אליו בכל לב ונפש ,איננה עבודה קלה ,אך ההתעוררות המיוחדת של ראש השנה מאפשרת לאדם להגיע אליה .אולם עבודת התפילה על הצרכים האישיים רק מתוך רצון למלכות ה' ובלי עירוב של רצונות אנושיים פשוטים ,היא עבודה קשה עוד יותר. מאחר שעבודת בירור הניצוצות נוגעת ושייכת לעצם הנשמה ,שכשם שהכוונה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" המתמלאת על ידי עבודת הבירורים מושרשת בעצמותו יתברך ,על דרך זה הוא בבני ישראל הממלאים כוונה זו בפועל ,שעבודה זו קשורה לעצם נשמתם. 72 73 ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו הרצון הנשמתי מסתתר ברצון האנושי ויובן זה על פי פירוש הבעש"ט על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" -שרעב וצמאון הגוף לדבר מאכל או משקה נובעים מזה ש"נפשם בהם תתעטף" ,היינו ,שהנפש רוצה לברר את ניצוצי הקדושה שבמאכל ובמשקה אלו ,כיון שניצוצות אלו שייכים לאדם זה" ,שהוא דוקא צריך לתקן". ופירוש הדברים ,שאף על פי שהאדם מרגיש רק ברעבונו הטבעי למאכל הבא מצד הגוף ,הרי באמת זהו ה"רעב" של נשמתו לניצוצי הקדושה שבמאכל השייכים אליו. על פי פירוש הבעל שם טוב ,הרעב והצמא שאנו חשים הם בעצם עטיפה לרצון העמוק של הנפש שלנו לגלות את החיות האלוקית שבמאכל ובמשקה ולגלות אותה. ועל דרך זה בעניננו :בקשת אדם מישראל בראש השנה בתחנונים שהקב"ה יתן לו את צרכיו הגשמיים והרוחניים ,אף על פי שבחיצוניות היא מצד זה שנוגעים לו עניני בני חיי ומזוני ועניני מציאותו ,מכל מקום ,האמת והפנימיות של שפיכת הנפש הן " -רעב" הנשמה למלא את הכוונה העליונה לעשות את הדברים הגשמיים הללו לדירה לו יתברך. ואדרבה :זה שאנו רואים ,שבני ישראל מתעוררים מעומק לבבם באמירת "ונתנה תוקף ...מי ינוח "...יותר מאשר באמירת "מלוך על העולם כולו בכבודך" -הרי זו הוכחה ,שכן הוא גם באמיתת הענין. שאף על פי שהטעם הגלוי לכך הוא ,שבהיות האדם נשמה בגוף ,הרי עניני עולם הזה קרובים אליו ונוגעים ללבו יותר מענינים רוחניים -הנה הטעם הפנימי בדבר הוא ,שכוונת עצמותו יתברך היא דוקא בדירה בתחתונים, וממילא הדבר נוגע ומעורר גם את איש ישראל בעצמיות הנפש שלו; ולכן מתעורר הוא בבקשות אלו דוקא ,כי בפנימיות הענין זו היא ההזזה העצמית של עצם הנשמה למלא את הכוונה העליונה -לעשות את העולם לדירה לו יתברך. ההתרגשות המיוחדת שאנו חשים בתפילת "ונתנה תוקף" ,אף יותר מאשר בתפילת "מלוך על כל העולם "...שהיא לכאורה עיקר עניינו של יום ,נובעת בשורשה מהתעוררות הרצונות העמוקים והכמוסים בנשמתנו ,לכך שהעולם כולו ,בכל פרטיו וחלקיו יאיר בטוב ה' ויגלה את מלכותו ,ויממש את הרצון העליון -לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. 74 מועדים לחסידות בחינת עלי וחנה בנפש ויש לומר שזהו גם הטעם בעבודת ה' ,למה שקבעו לומר את הפטרת תפלת חנה בראש השנה ,ונכללו בה גם דברי עלי הכהן "עד מתי תשתכרין גו'": טענת עלי היתה ,שבעת עמידת האדם "לפני ה'" " -לפני קדש הקדשים" -אין צריך שיהיה נוגע לו מאומה מלבד המצאו "לפני ה'"; אין מקום כלל שיהיה האדם שקוע באותה שעה בבקשות לענינים גשמיים ,ואפילו לא בבקשה כמו "ונתתה לאמתך זרע אנשים" ,ועל אחת כמה וכמה שלא באופן ד"הרבתה להתפלל"; הנהגה זו היא מצב של "שכרות" שאמנם רצונותיה טובים הם, אבל הם לשם עצמה " -ונתתה לאמתך" ,היינו ,שרצונה חזק כל כך ,עד שאין היא שמה על לב למקום המצאה ,שהיא עומדת "לפני ה'". עלי חשב שהבקשה האישית של חנה להיפקד בבן באה מתוך השקיעה שלה בחיים האנושיים וברצונותיה הפרטיים עד שהיא אינה מסוגלת לראות את מציאות ה' ולהתבטל מולה ,כשם ששיכור אינו מסוגל לראות את המציאות בבהירות. ועל זה השיבה חנה "ואשפוך את נפשי לפני ה'" :לא זו בלבד שתפלתה ל"זרע אנשים" אינה ענין של "שכרות" ,חס וחלילה ,ברצונותיה שלה ,כי אם אדרבה זוהי השתפכות של פנימיות הנפש -שזהו דוקא המתאים והשייך למצבהעמידה "לפני ה'" ,וכמו שנאמר "בקשו פני (מפני ש)את פניך ה' אבקש" - שאין לה רצון משלה כלל ,וכל מציאותה היא היותה "חבוקה ודבוקה בך". ובזה יובן גם מה שבבקשתה נדרה מיד ,שאם יתקיים "ונתתה לאמתך זרע אנשים" ,אזי "ונתתיו לה' כל ימי חייו" :כל ימי חייו לא יהיו חיים פרטיים, אלא יהיו מסורים ונתונים להקב"ה ,כיון שבקשתה ל"זרע אנשים" אינה לשם עצמה ,כי אם רק לצורך גבוה המורגש בנפשה פנימה. ומזה ישנה לכל אחד מישראל הוראה בעבודתו יתברך בתפלתו בראש השנה: אין די בכך שפנימיותו של אדם מישראל היא כדבעי ,אלא הכרח הוא שהפנימיות תבוא גם לידי גילוי .ולכן ,כאשר עומד אדם מישראל בראש השנה לבקש על צרכיו הגשמיים ,או אפילו הרוחניים -ישנה בחינת "עלי הכהן" שבנפשו ,הטוענת אליו" :עד מתי תשתכרין"! מה לך להרהר בעניני עולם הזה ובצרכיך שלך עתה ,בזמן זה של הכתרת המלך! ואף על פי כן ,עליו לבקש על ענינים אלו ,כי אדרבה -זה גופא מביא ומעורר את מענה חנה ,שכל אחד מישראל ,אפילו מי שלעת עתה מחשבותיו נתונות 75 ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו להצטרכויותיו עבור עצמו ,הרי פנימיות בקשתו היא -ענין של "ואשפוך את נפשי לפני ה'" ,השתפכות דפנימיות הנפש ,אשר היא "חבוקה ודבוקה בך" - היא ועצמותו יתברך כולא חד. בראש השנה חשוב שנזכור גם את דברי עלי הכהן ,וגם את תשובתה של חנה .אנו צריכים שתהיה בנו הקריאה לבטל את כל רצונותינו בפני הרצון להמליך את ה' ,ומתוך כך עלינו לראות איך בעומק הבקשות האישיות מתגלה הרצון האלוקי. וכשם שבמענה חנה נסתתמה לגמרי טענת עלי ,עד אשר ,אדרבה ,הסכים עמה -ואף נתן לה ברכתו והבטחתו בזה" :ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" -כן ממלא הקב"ה את בקשתו של כל אחד מישראל לשנה טובה ומתוקה ,כפשוטה -בטוב הנראה והנגלה ,בבני חיי ומזוני ,ובכולם רוויחי. שאלות חזרה .1מדוע לא ייתכן שעלי חשב שחנה היא שיכורה כפשוטו? פרק ט שתמליכוני עליכם הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :אוצר לקוטי שיחות ,ראש השנה א' עבודת ראש השנה -המלכת ה' .2מה היה הדיון בין עלי לחנה על פי המבואר במאמר? .3מהי עיקר העבודה של ראש השנה? .4האם וכיצד ראוי לבקש על צרכים אישיים בראש השנה? .5מה פירש הבעש"ט על הפסוק "נפשם בהם תתעטף"? כיצד הדבר בא לידי ביטוי בתפילת "ונתנה תוקף"? על הפסוק "דרשו ה' בהמצאו" ,אמרו רז"ל "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". בלשון רז"ל זה ישנם ,לכאורה ,שני ענינים הפכיים :מהלשון "שבין ראש השנה ליום הכפורים" משמע שראש השנה ויום הכפורים אינם בכלל עשרה ימים אלו; אבל מדברי הגמרא "אלו עשרה ימים" ,מוכח ,שגם ראש השנה ויום הכיפורים נכללים בחשבון עשרת הימים ,שהרי בין ראש השנה ליום הכיפורים ישנם רק שבעה ימים. ובהכרח לומר ,שבראש השנה ויום הכיפורים יש שני ענינים :ענינם העצמי, שאינו ענין התשובה; וענין התשובה שבהם ,שמחמתו נכללים הם ב"עשרת ימי תשובה" .והסדר הוא ,שתחלה צריכה להיות העבודה מצד ענינו העצמי של ראש השנה ,ואחר כך -עבודת התשובה דראש השנה .ולכן נאמר הלשון "עשרה ימים שבין ראש השנה ,"...כי עבודת התשובה של ראש השנה - שמחמתה נכלל ראש השנה בחשבון עשרת ימי תשובה -באה לאחרי העבודה של ראש השנה מצד עצמו. 76 77 ט קרפ • םכילע ינוכילמתש מדברי הגמרא "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור" נלמד כי ראש השנה ויום כיפור הם מצד אחד שלושה ימים מתוך עשרת הימים שעניינם אחד -תשובה ,ומצד שני ,יש לראש השנה וליום כיפור מהות מיוחדת משל עצמם ,שאיננה התשובה. תשובה היא למעלה מכל המצוות ,ולכן מועילה תשובה לתקן את כל הפגמים שבתחום המצוות ,כיון שמגעת למעלה יותר מכל המצוות .ועל פי האמור שענין התשובה של ראש השנה בא רק לאחרי הענין של ראש השנה שמצד עצמו ,נמצא ,שהענין של ראש השנה שמצד עצמו הוא למעלה עוד יותר מענין התשובה. האפשרות לתקן את החטאים והקלקולים שקלקלנו ,ולשוב בתשובה שלמה ,נובעת מכך שהתשובה נוגעת במקום שהוא יותר עליון מאשר המצוות ,ומשם היא מתקנת את מה שפגמנו. מהלשון "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים" למדנו שעבודת ה' המיוחדת לראש השנה קודמת לעבודת התשובה ,ומכאן שהיא גם עליונה יותר מן התשובה. ומהו תוכן העבודה של ראש השנה שמצד עצמו " -אמרו לפני ...מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" .ומובן ,שקודם שמקבל האדם על עצמו מלכותו יתברך ,אין כל מקום לעבודת המצוות ,וכמאמר "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי" .וממילא ,הנה גם עבודת התשובה ,שענינה לתקן מה שלא קיים גזירת המלך -יש לה מקום רק לאחר קבלת מלכותו יתברך. היינו ,שעל ידי העבודה של ראש השנה " -שתמליכוני עליכם" -מגיעים אל העצמות ממש ,למעלה מכל הגילויים :קיום המצוות (גזירות) -מגיע ברצון העליון כפי שנמשך למטה בגילוי ,שהרי המצוות הן רצונו יתברך; עבודת התשובה ,שמתקנת גם מה שעשה האדם היפך הרצון -מגעת למעלה יותר גם מהרצון ,אבל ,עדיין במדרגה שיש לה שייכות לבחינת הרצון ,כי במדריגה שאין לה שייכות כלל לרצון -גם עבודת התשובה על היפך הרצון אינה תופסת מקום .הרי שלתשובה יש עדיין שייכות לרצון ,גילויים; ואילו העבודה של "תמליכוני עליכם" מגעת בעצמות ממש -למעלה מכל הגילויים. בעבודת ה' שלנו אנו נפגשים עם גילוייו השונים של הקב"ה :עם מצוותיו ותורתו ,רצונו וחכמתו .אולם הקב"ה בעצמו הוא עליון מכל הגילויים ומכל ההופעות שלו .המדרגה הזאת ,של האלוקות שלמעלה מכל הגילויים נקראתַ :ע ְצמוּת. המצוות מגלות לנו את הרצון האלוקי. 78 מועדים לחסידות התשובה ,שהיא עליונה יותר ,מתקנת את המעשים שנעשו בניגוד לרצון האלוקי ,מפני שהיא מגיעה למקום שהוא קודם לרצון האלוקי ,אבל שייך אליו. אבל העבודה המיוחדת לראש השנה -המלכת ה' ,מגיעה למקום שהוא עוד למעלה מכל אלו ,לעצמות ממש. ומזה גם מובן גודל העילוי של נשמות ישראל ,שהן נוגעות בעצמות ממש ולכן ביכלתן לעורר אצל הקב"ה בעצמו את הרצון להיות מלך .אבל כדי ליגע בעצמות ממש נדרש הביטול הפנימי שמצד עצם הנשמה ,המתבטא בענין ההכתרה -הבקשה "מלוך על העולם כולו". היכולת של עם ישראל להמליך את ה' נובעת מהמעלה המיוחדת של נשמותיהם ,שהן מגיעות עד למקום עליון וראשוני כל כך -שהוא עוד קודם לכך שה' מולך על העולם ומתגלה בו .כדי להגיע למדרגה הגבוהה הזאת אנו צריכים להתחבר למקום שבו הנשמה שלנו בעצמה מתבטלת בפני ה'. ראש השנה -כמו הראש באיברים כל שם שניתן על ידי התורה -אינו שם הסכמי ,אלא הוא מבטא את החיות והמהות של הדבר הנקרא בשם זה .וגם בשם "ראש השנה" מרומזים הענינים האמורים: ה"ראש" שבאדם -יש בו כמה ענינים: (א) המהות והמעלה של הראש מצד עצמו ,למעלה מכל האברים. (ב) הראש כולל את החיות של כל האברים. (ג) הראש מנהיג את כל האברים גם לאחרי שכבר נמשכת בהם החיות. וכן הוא גם בראש השנה: (א) העבודה של ראש השנה מצד עצמו " -שתמליכוני עליכם" -שמגעת בעצמות ,כנ"ל ,והיא נעלית מכדי שיהיה לה ערך לעבודה של כל ימי השנה. (ב) עבודת התשובה של ראש השנה ,שיש לה ערך ושייכות למצוות ,אבל היא למעלה מהם ,והיא כמו כלל הכולל את כולם. (ג) השפעת ההחלטה הטובה בראש השנה על קיום המצוות של כל השנה - כמו הראש המנהיג את האברים. 79 ט קרפ • םכילע ינוכילמתש בנוגע לראש השנה מובא" :מצות היום בשופר" .ועל פי המבואר לעיל ,מובן, ששלש העבודות דראש השנה " -שתמליכוני עליכם" ,תשובה וקיום המצוות ישנם גם במצות היום ,היא השופר .ודבר זה ,כמו כל עניני פנימיות התורהמרומז גם בנגלה. שלוש התכונות של הראש באיברים ,המאפיינות את עבודת ה' של ראש השנה ביחס לכל ימות השנה ,מאפיינות גם את מצוות השופר ,המצווה העיקרית של יום זה ,כפי שמתבאר מדברי הרמב"ם: כתב הרמב"ם בהלכות תשובה" :אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו ...וחזרו בתשובה" .וצריך להבין ,מדוע קבע הרמב"ם מקומו של ענין זה הנוגע לתקיעת שופר בהלכות תשובה ,ולא בהלכות שופר? הגם שדבריו כאן עוסקים בענין התשובה ,מכל מקום ,כיון שזהו רמז וטעםלתקיעת שופר ,היה לו לסדר זאת בהלכות שופר -וכדרכו במקום אחר ,שנתן טעם לטבילה במקוה" ,אלא גזירת הכתוב היא ...אף על פי כן רמז יש בדבר... לטהר נפשו מטומאת הנפשות ...ודעות הרעות ...במי הדעת טהור ,"...ולא קבע מקומו בהלכות תשובה ,כי אם בהלכות מקואות ,כיון שזהו רמז וטעם למקוה. עוד צריך להבין :בגמרא מובא "אמרו לפני ...מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ...ובמה בשופר" .ונמצא שגם ענין "תמליכוני" נעשה על ידי השופר, ואם כן ,למה לא הזכיר הרמב"ם בין עניני השופר גם את ענין "תמליכוני"? ויש לבאר על פי האמור לעיל -שבשופר ישנם שלשה ענינים: א) מצות תקיעת שופר על כל פרטי דיניה -אשר מנה אותה הרמב"ם בין תרי"ג מצוות ,וקבע מקומה בהלכות שופר. ב) בחינת התשובה הנמצאת ברמז בתקיעת שופר -אשר היא נעלית מכל המצוות ,ולכן קבע הרמב"ם מקומו של ענין זה שבשופר בהלכות תשובה ולא בהלכות שופר ,לפי שבהלכות שופר הנדון הוא רק מצות שופר וכל פרטי דיניה ,מה שאין כן התשובה היא נעלית מהמצוות ורק מרומזת בשופר. וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו" :אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב" ,וגזירה היינו מצוה ,מכל מקום" ,רמז יש בו" ,היינו שמרומז בשופר ענין נעלה מהמצוה עצמה -כשם שכל רמיזה מורה על דבר שהוא נעלה מכדי שיוכל להתלבש באותיות ,ולכן ביכלתו להתבטא ברמז בלבד -וזהו ענין התשובה. 80 מועדים לחסידות היחס בין התשובה לכל המצוות דומה ליחס שבין רמז לבין אמירה מפורשת :הרמז הוא מידע שעובר מבלי שייאמר במפורש ,מפני שהוא מתייחס לתחושה עדינה יותר, שאיננה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים ובאותיות. כך גם התשובה :המצוות מבטאות את הרצון האלוקי ומגלות אותו במילים ,בהלכות ובפרטים ,המקבילות למצוות השופר ,ואילו התשובה מגיעה למקום גבוה יותר מן הרצון הזה ,מקום שיכול להביא את הפגמים שבמצוות לידי תיקון -המקביל לרמז שיש בשופר. ג) מה שעל ידי תקיעת שופר נעשה ענין "תמליכוני עליכם" .וענין זה הוא נעלה לגמרי ממצות שופר ,עד שאינו יכול להתלבש בה אפילו באופן של רמז ,לפי ש"רמז" אף הוא תנועה של גילוי ,משא"כ "תמליכוני" הוא הביטול העצמי של עצם הנשמה. העובדה שהרמב"ם לא הזכיר את עניין המלכת ה' במצוות שופר ,מתאימה למעלה הגבוהה של המלכת ה' -שהיא למעלה מכל הגילויים. יבחר לנו את נחלתנו על פי זה יובן גם הקשר בין הפסוק "יבחר לנו את נחלתינו גו'" במזמור "למנצח" -הנאמר לפני התקיעות -למצות שופר. בחירה אמיתית היא דוקא בחירה שאינה באה מחמת שום סיבות וטעמים צדדיים ,אלא אך ורק מצד הבחירה החפשית של הבוחר ,שהרי ,כאשר ישנה סיבה שבגללה בוחר ,הסיבה מכריחה אותו לבחור ,ונמצא שאין זו בחירה חפשית .ועל פי זה צריך להבין :איך יכול להיות קשר בין ענין "יבחר לנו את נחלתינו גו'" לעבודה של תקיעת שופר -והרי ,כיון שענין "יבחר" נובע מהעבודה דתקיעת שופר ,נמצא לכאורה שאין זו בחירה חפשית? אם תקיעת השופר בהכרח מביאה את ה' לבחור בנו איזו מן בחירה היא זו? אך על פי הביאור הנ"ל יובן :עבודת ה"מצוה" וה"תשובה" שבשופר ,אכן אינן מגיעות עד ל"עצמות" ,מקומה של הבחירה החפשית ,ואינן ממשיכות אלא "גילויים" -אתערותא דלעילא הבאה על ידי אתערותא דלתתא ומחמתה [המשכה עליונה שנמשכת עקב עבודת האדם למטה]; דוקא הביטול העצמי דעצם הנשמה שבשופר " -תמליכוני" -מגיע עד ל"עצמות" ,ושם ישראל הם 81 ט קרפ • םכילע ינוכילמתש מציאות אחת עם הקב"ה ,והוא בוחר בהם מצד עצמו בבחירתו החפשית .אבל אין זאת שתקיעת שופר היא סיבה הפועלת ומעוררת את ענין "יבחר". בעצמות -אין הגבלות ח"ו. וכיון שההמשכה הנמשכת בראש השנה על ידי תקיעת שופר היא מהעצמות ממש -הרי בהמשכה זו אין מקום לחשבונות ,ואין בה הגבלות של סדר השתלשלות. ואזי לבטח תהיה ההמשכה כרצונו יתברך ,והרי רצונו הוא בודאי בטוב (וכמו שכתוב ,אשר "באור פני מלך" יש רק "חיים") ,טוב בגשמיות, הגילויים של הקב"ה מופיעים בעולם על פי חוקיות קבועה ומוגבלת ,הנקראת סדר ההשתלשלות ,אך כאשר יש לעם ישראל מפגש ישיר עם העצמות -המדרגה שלמעלה מכל הגילויים ,אז ממילא הטוב האלוקי מאיר בעולם ללא הגבלות .שתי העבודות הראשונות -מצווה ותשובה -קשורות עדיין לגילויים של הקב"ה ,ואז יש מקום לשאלה דלעיל .אך השופר הנוגע בעצם הנשמה וחושף את ביטולה המוחלט לה' ,מגלה את העצמות בה ה' עצמו בוחר בחופשיות בעמו ישראל .המלכת ה' בתקיעת שופר ,הנוגעת במקום העליון הזה ,חושפת את הבחירה של ה' בעמו ישראל. והיינו ,שתומשך מהעצמות כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. שאלות חזרה .1במה עליונה עבודת התשובה על המצוות? במה עליונה עבודת ראש השנה על עבודת התשובה? .2מהן שלוש התכונות שבראש ,בגוף האדם? .3מהם שלושת החידושים שבראש השנה ביחס לימות השנה הרגילים? .4מהן שלוש העבודות שבתקיעת שופר ,כמה מתוכן מפורשות ברמב"ם? .5אם תקיעת השופר בהכרח מביאה את ה' לבחור בנו איזו מן בחירה היא זו? 82 פרק י עשרת ימי תשובה הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :לקוטי שיחות ,חלק ב' ,עמ' 111 הרבי מלובביץ' מבאר את שלושת העבודות המיוחדות לעשרת ימי תשובה :תשובה, תפילה וצדקה ,ואת המשמעות היהודית המיוחדת שלהן. יהודים מקווים שבראש השנה העניק להם ודאי הקב"ה שנה טובה ומתוקה, להם ולבני ביתם ,בכל הפרטים ,בני ,חיי ומזוני רויחי ,בטוב הנראה והנגלה. ברם ,לטוב אין גבול .נתן ,איפוא ,הקב"ה את הימים שבין ראש־השנה ליום הכפורים -עשרת ימי תשובה -וב"עבודת" ימים אלו ניתן להשיג שביום הכפורים יתן הקב"ה יותר ויותר ,מידו המלאה והרחבה ,כמדת יכלתו של הקב"ה. מה ה"עבודה" הדרושה בימים אלו? אנו אומרים ב"מחזור" :שזהו תשובה ,תפלה וצדקה .באמצעות שלושה אלואפשר להשיג מהקב״ה שיתן מידו המלאה והרחבה. ממבט שטחי נראה ,לכאורה ,ששלושה דברים אלו מצויים גם בין לא־יהודים, להבדיל ,והם .repentance, prayer, charity :ברם ,לאמתו של דבר ,קיים הבדל גדול ויסודי בין שלשת הדברים כפי שהם בבני ישראל ,לכפי שהם, להבדיל ,בעמים .ההבדל מוצא את ביטויו בעצם המלים :תשובה ,תפלה צדקה. 83 י קרפ • הבושת ימי תרשע תשובה התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג repentanceהוא :חרטה .ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם ״חרטה״ כי אם בשם ״תשובה״. ההבדל בין חרטה לתשובה הוא קוטבי: חרטה מציינת התהוות חדשה .חורה לו על שעשה דבר לא־טוב או על שלא עשה דבר טוב ,ורוצה הוא ללכת בדרך חדשה. תשובה מציינת -שיבה חזרה .יהודי הוא טוב בעצם ורצונו לעשות טוב ,אלא שמסיבות שונות ,שאינן באשמתו כלל או שהן באשמתו החלקית ,עשה דבר לא־טוב ,ואילו בעצמותו הוא טוב. וזו משמעות התשובה :הוא חוזר לשרשו ומקורו ,ל״אני״ הפנימי שלו ,והוא מגלה את ה״אני״ הפנימי שלו באופן שזה יהיה השולט בחייו. לפיכך קייימת תשובה בכל אחד ,גם לצדיק יש מקום לתשובה .פירוש הדבר, שהוא שואף תמיד להגיע ל״אני״ הפנימי שלו ולגלותו ,וגם לרשע יש מקום לתשובה ,שכן עד כמה שהגיע לדרגה נחותה יש לו תמיד האפשרות לחזור בתשובה ,כיוון שאינו צריך ליצור התהוות חדשה .עליו רק לשוב ל״אני״ הפנימי שלו. תפלה התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג prayerהוא :בקשה .ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם ״בקשה״ כי אם בשם ״תפלה״. ההבדל בין בקשה לתפלה אף הוא קוטבי: משמעות ״תפלה״ אינה ״בקשה״ -כי אם -התחברות. ״בקשה״ מציינת בקשה מהקב״ה שיתן -מלמעלה למטה -את הדבר החסר, ואילו כשלא חסר הדבר או כשאין רצון להשיגו -אין מקום לבקשה .״תפלה״ מציינת -התחברות עם הקב״ה ,מלמטה למעלה .דבר זה שייך בכל אחד ובכל עת. לכל יהודי יש נשמה הקשורה עם הקב״ה .אך משום שהנשמה ירדה לגוף וקשורה אתו -מוכרחת הנשמה להזדקק לענינים גופניים כגון אכילה ,שתיה 84 מועדים לחסידות וכדומה ,ובו בזמן נחלשת התקשרותה עם הקב״ה .לשם כך קבועים זמנים מסוימים בכל יום לתפלה ,כדי לחדש את הקשר עם הקב״ה ולחזק אותו. לפיכך הרי גם לאלו שלא חסר להם דבר ,ישנו -ובמלוא התוקף -הענין של תפלה ,שכן תפלה אינה אך ורק בקשה ,כי אם ,בעיקר ,ריענון ההתקשרות והדבקות שלו בה'. צדקה התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג charityהוא :חסד .ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם ״חסד״ כי אם בשם ״צדקה״. אף ההבדל בין חסד לבין צדקה הוא קוטבי: חסד מציין שאדם זה הוא טוב־לב ,כלומר :אין מגיע לו לפלוני דבר ואין הוא חייב לתת לו ,ורק בטוב לבו הוא נותן לו. לעומת זאת ,צדקה -מציינת ״צדק״ ,ובשני אופנים: א) הוא חייב לתת לאחר .הוא יודע שאינו נותן משלו .הקב״ה נתן לו בפקדון כדי שיתן לאחר. ב) מאחר שהוא חייב להזדקק לכך שהקב״ה יתן לו ,והרי הקב״ה ודאי אינו חייב לו דבר -צריך הוא וחייב לעשות מדה כנגד מדה ,לתת לזולת למרות שאינו חייב לו .ע״י כך הוא מעורר גם למעלה ,שהקב״ה יתן לו יותר מכפי שהוא זכאי ,שכן נתן במדה יתרה מכחותיו. ובמיוחד -צדקה השייכת לרבים ,וביחוד צדקה למוסדות תורה ,שכל אחד מן המתחנכים במוסדות אלו מהוה בסיס לעתיד לבנין בית בישראל ,מורה־דרך בעתיד לסביבתו .הנותן ,איפוא ,צדקה למוסדות תורה כאלו ,רשאי לבוא לפני הקב״ה ולומר :אני נתתי יותר מכפי יכלתי ל״עסקים" שלך ,כביכול -תן גם אתה ,יותר מן המגיע ,לצרכים שלי. אלה הם שלשת הדברים ,תשובה ,תפלה וצדקה ,שבאמצעותם משיגים חתימה וגמר חתימה טובה .כששבים אל ה״אני״ הפנימי -תשובה ,מתחברים אל הקב״ה -תפלה ,ונותנים צדקה כ״צדק״ -הרי ככל שהקב״ה נתן בראש השנה כל טוב -נותן הוא ביום הכפורים במדה יתרה ,שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. 85 י קרפ • הבושת ימי תרשע שאלות חזרה: .1מה ההבדל בין חרטה לתשובה? .2מהי תפילה? פרק יא .3מה הצדק שנעשה בנתינת צדקה? יום כיפור מתוך' :חסידות בפשיטות' דברים שרואים משם יום כיפור הוא היום המקודש בשנה .היום הזה כשלעצמו" ,עיצומו של יום" ,מביא קדושה ושינוי לעולם .אנשים שלא דרכו בבית כנסת כל השנה ,פתאום מגיעים לתפילה .אנשים שאכלו מאכלים בלי לבדוק את הכשרות שלהם ביום רגיל ,צמים ביום כיפור .עם ישראל כולו מתעלה. אמנם ביום כיפור אנחנו מתפללים המון ,צמים ומחויבים לעשות תשובה ולהתוודות, וכפי שפוסק הרמב"ם" :יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול ,ליחיד ולרבים ,והוא קץ מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות ,ביום הכיפורים" (הלכות תשובה ב,ז) ,אך יחד עם זאת הכפרה ביום כיפור היא הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו מסוגלים ליצור בתשובה ובוידוי של עצמנו" .עיצומו של יום מכפר" -משהו מופלא שמתגלה ביום הזה ,הוא זה שגורם את השינוי. מה הוא אותו דבר מופלא? מהו סוד הכוח של יום כיפור? שני המקורות הבאים יבהירו לנו את נקודת העניין: "ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים מֹופִיעָה מִּדַ ת ָה ֱאמֶתּ ,ו ְבמִּדַ ת ָה ֱאמֶת יִׂשְָראֵל לְעֹולָם ז ַּכָ אִים. ּכִ י ֱאמֶת הִיא ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ֶעצֶם ,וְכָל ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ִמקְֶרה אֵינ ֶּנּו ֱאמֶתׁ .שֶּכָ ל ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ֶעצֶם אֵינֶּנּו ִמׁשְּתַּנֶה וְאִם נ ְִראֶה ּבֹו ׁשִּנּוי הּוא ִלׁשְעָתֹו ּבִ ְלבָד .וְעַל ּכָ ְרחֲָך ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ִמקְֶרה וְיָדּו ַע ׁשֶהַּמִ קְֶרה ֹלא יַתְמִיד ,עַל ּכֵ ן אֵינ ֶּנּו נִקְָרא ֱאמֶת .וְנָהָר 86 87 אי קרפ • רופיכ םוי מועדים לחסידות הַּפֹוסֵק ְלׁשִ ְבעִים ׁשָנ ָה נִקְָרא ׁשֶּמֵ ימָיו ְמכַּזְבִין .וְעַל ּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים ׁשֶּמְ אִיָרה מִּדַ ת ָה ֱאמֶת נִתְּגַּלָ ה ֶעצֶם מַהּות יִׂשְָראֵל ,וְיִׂשְָראֵל ּבְ ַע ְצמָם הֵם נ ְ ִקּיִים ּוטְהֹוִרים, וְ ַה ֵחטְא ִמ ְסּתַעֵף ֵמ ֲחמַת הַּגֹויִים ּכְ מֹו ׁשֶּכָ תּוב" :וַּיִתְעְָרבּו בַּגֹויִם וַּיִ ְלמְדּו ַמ ֲעׂשֵיהֶם" (תהילים קו,לה) ...וְעַל ּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים הּוא זְמַן ְסלִיחָה ּו ְמחִילָה ְלכָל עֲוֹונות יִׂשְָראֵל". ישנם קשרים עמוקים יותר ,כמו קשר בין הורים לילדים .קשר כזה גם כן תלוי ביחס ההדדי ,ואם הבן ימרוד בהוריו אז יהיה ביניהם סוג של נתק ,אבל הנתק הזה לעולם לא יהיה אמיתי ותמיד הם יישארו קשורים זה לזה .במידה וירצו ,הם יוכלו לגלות מחדש את הקשר הטבעי שכבר ישנו ולשכוח לגמרי מכל מה שהיה .רמה כזו של קשר קיימת גם בינינו לבין ה' ,והיא היסוד של התשובה .אפילו יהודי שחטא כל ימיו לא מנתק את הקשר הטבעי שלו לה' ,ונקודת הקשר הזו תמשיך לפעם בקרבו ,עד שאולי בזכותה ישוב בתשובה ויבוא לידי קשר חי וגלוי .ואז ,כשיתגלה הקשר הטבעי שמעולם לא נפסק, ישכחו ממילא כל העבירות וכל הריחוק. "'ַרבִ י אֹומֵר בֵ ין ָעשָה תְׁשּובָה בֵ ין ֹלא ָעשָה תְׁשּובָה יֹום הַכִ ּפּוִרים ְמכַפֵ ר' וַ ֲחכָמִים סֹובְִרים שֶ'יֹום הַכִ ּפּוִרים אֵין ְמכַפֵ ר אֶלָ א עַל ַהשָבִים' (ראה שבועות י"ג ע"א) .בֵ אּור דִ בְֵריהֶם :גַם ְלדַעַת ֲחכָמִים 'עִּצּומֹו שֶל יֹום ְמכַפֵ ר' וְ ָה ָאדָם ַעצְמֹו בְ ֶא ְמצָעּות ַהתְׁשּובָה אֵינֹו ְמסֻגָל ְל ַהגִי ַע לְאֹותָּה כַ פָ ָרה .אֶלָ א שֶלְ דַ ְעתָם כְ דֵי ְל ַהגִי ַע ְלכַפָ ָרה זֹו צְִריכָה ִלהְיֹות תְחִלָ ה עֲבֹודַת ַהתְׁשּובָה ,וְאִּלּו ַרבִ י סֹובֵר שֶ ֲאפִּלּו כְ שֶ ָה ָאדָם ֲעדַיִן ֹלא ָעשָה תְׁשּובָה ,הָ'עִּצּומֹו שֶל יֹום' ַעצְמֹו ְמכַפֵ ר עַל עֲוֹונֹותָיו. אם נתבונן נגלה שישנה רמה עוד יותר עמוקה של קשר אנושי ,והיא -הקשר של האדם אל עצמו .כל אדם קשור באופן טבעי ובעוצמה הכי חזקה אל עצמו ,והקשר הזה לא רק שנשאר נצחי ,אלא הוא גם לא תלוי בשום גורם חיצוני .כל אדם אוהב את עצמו, לא משנה איך הוא נראה או כיצד הוא מתנהג .באותה מידה גם הנשמה שלנו קשורה להקב"ה .בכל יהודי יש נשמה שהיא "חלק אלוה ממעל" (תניא פ"ב) ,וברמה העמוקה ביותר של הקשר הנשמה מחוברת לה' כדבר אחד ,עד כדי כך שכל העבירות לא הפריעו מעולם לקשר הזה" .נשמה שנתת בי טהורה היא" ,ובמקום הכי פנימי בנשמה היא לעולם נשארת טהורה .הרמה הזו של הקשר מתגלה ביום המקודש בשנה ,יום הכיפורים .ביום הזה האמת הכי פנימית של יהודי מתגלה ,ולא רק הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ,אלא כל יהודי מגלה ביום זה את קודש הקודשים שבנשמתו .ברמה כזו של קשר לא שייך לדבר בכלל על חטאים ולכלוך .הם בכלל לא משחקים תפקיד. הכפרה של יום כיפור איננה שינוי טכני שבא מלמעלה במחיקת עונש או אפילו סליחה, אלא דבר שקורה ממילא ,מגילוי הקשר העמוק ביותר שבינינו לה' .ואז ,כל העוונות והפגמים פשוט נעלמים ,וכמו שהנביא מתאר זאת "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך" (ישעיהו מד,כב) .כמו העננים שנעלמים ולא משאירים זכר בשמיים הבהירים ,כך גם החטאים שלנו מתפוגגים ונשכחים בעקבות הגילוי של עצם הנשמה. (רבי שמואל מסוכטשוב' ,שם משמואל' יו"כ תרע"ט) מידת האמת עליה מדבר ה'שם משמואל' תתבהר לנו בקטע הבא מדברי הרבי מליובאוויטש: וְצִָריְך ְל ָהבִיןּ :כֵ יצַד ִמתְנ ַּקֶ ה וְנ ִ ְמחָק הַָרע ׁשֶּבָ ָאדָם עַל יְדֵי "עִּצּומֹו ׁשֶל יֹום" ּגַם מִּבְ לִי ׁשֶ ָה ָאדָם יַ ֲעׂשֶה ּתְׁשּובָה? וְהַּבֵ אּור ּבָ ז ֶהּ :בַ ִהתְ ַקּׁשְרּות ׁשֶל ּבְ נ ֵי יִׂשְָראֵל עִם הַקב"ה יֶׁשְנ ָן ּכַ ּמָ ה ַמדְֵרגֹות :א .הַּקֶ ׁשֶר ׁשֶל ָה ָאדָם עִם הַקב"ה עַל יְדֵי ׁשֶ ָה ָאדָם ְמ ַקּיֵם ִמצְוֹות הַּבֹוֵרא ּו ְמקַּבֵ ל עַל ַעצְמֹו עֹל ַמלְכּות ׁשָ ַמיִם .בִ .התְ ַקּׁשְרּות ּפְ נ ִימִית יֹותֵר הַּמִ תְּבַ ּטֵ את ּבְ כְָך ׁשֶּגַם אִם ָעבַר עַל צִּוּוי הַקב"ה ּופַָרק ֵמ ָעלָיו עֹל ַמלְכּות ׁשָ ַמיִםְ ,מכְַרסֵם הַּדָ בָר ּבְ לִּבֹו ,חֹוֶרה לֹו ,והּוא עֹוׂשֶה עַל ּכָ ְך ּתְׁשּובָה .וְ ָאכֵן ֵמ ֲחמַת ּכָ ְך ׁשֶ ַהּתְׁשּובָה ּבָ אָה מִּקֶ ׁשֶר ָעמֹק יֹותֵרָ ,לכֵן יֵׁש ּבְ כֹחָּה ְל ָהסִיר אֶת הַּפְ גָמִים ׁשֶּנֹוצְרּו עַל יְדֵי ָה ֲעבֵרֹות וְ ֶה ְחלִיׁשּו אֶת הַּקֶ ׁשֶר ַהּגָלּוי .גִ .התְ ַקּׁשְרּות ַע ְצמִית ׁשֶל ֶעצֶם ַה ְּנׁשָמָה עִם ַעצְמּותֹו יִתְּבָ ֵרְךִ .התְ ַקּׁשְרּות זֹו הִיא ְל ַמ ְעלָה מִּלְ ִהתְּבַ ּטֵ א ֲאפִּלּו ּבִ תְנּועָה ׁשֶל ּתְׁשּובָהִ .התְ ַקּׁשְרּות זֹו אִי ֶא ְפׁשָר ְל ַה ֲחלִיׁשָּה וְ ִל ְפּגֹם ּבָ ּה עַל יְדֵי ֲעבֵרֹות ,וְ ָלכֵן "עִּצּומֹו ׁשֶל יֹום ְמכַּפֵ ר" ׁשֶּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים ִמתְּגַּלֵ ית ֵאצֶל ּכָ ל יְהּודִי ַה ִהתְ ַקּׁשְרּות ָה ַע ְצמִית ׁשֶּבְ ֶעצֶם ַה ְּנׁשָמָה עִם הַקב"ה ,וְכַ ֲאׁשֶר ִמתְּגַּלֵ ית ַמדְֵרג ָה זֹו ,נֹו ְפלִים מִּמֵ ילָא ּכָ ל הַּפְ גָמִים". (רבי מנחם מענדל שניאורסון ,הרבי מליובאוויטש, 'לקוטי שיחות' חלק ד' יום הכיפורים) קשרים חברתיים רגילים מבוססים על היחס ההדדי בין שני הצדדים .אם כל אחד מעניק מעצמו לחברו ומכבד אותו ,יוכל הקשר להתקיים ,ואם לא -לא .וכך גם בקשר הרגיל והיום יומי שלנו עם הקב"ה .אם נשמור את מצוותיו נהיה קשורים אליו ,ואם ח"ו לא -אז נהיה מנותקים. 88 עצם הנשמה ,הנקודה הטהורה שבליבנו ,יכולה להתגלות גם בסתם יום חול .אם נתעורר מעומק הלב לתשובה ,אם נמסור את נפשנו לה' ,נגלה את עצם הנשמה .יום כיפור מיוחד בכך שבו מתגלית הנשמה אצל כל יהודי באשר הוא .ייתכן שנרגיש את הגילוי הזה והתעוררות תשובה גדולה תציף את ליבנו ,אך ייתכן גם שיום כיפור יעבור עלינו מבלי להרגיש שום דבר .לא את עצם הנשמה ולא את הנשמה ,אלא רק את קרקורי הבטן .ובכל זאת ,עצם נשמתנו התגלתה ויום כיפור כיפר ,ואנחנו פשוט לא הצלחנו לשמוע .כמו גלי הרדיו שמסתובבים באוויר ובוודאי משדרים אין סוף מנגינות ודיבורים ,אבל ללא מכשיר מתאים לא נוכל לשמוע מזה דבר .כך גם בהתרחשות רוחנית -הפעולה והשינוי קורים בוודאי ,אבל כדי לשמוע ולחוש בזה אנחנו זקוקים 89 אי קרפ • רופיכ םוי ליכולת קליטה רוחנית .השאלה החשובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו איננה האם הרגשנו את הכפרה של יום כיפור ואת קדושת היום ,אלא מה אנחנו עושים עם עצמנו ביום שאחרי? רבי לוי יצחק מברדיטשוב מתייחס לנקודה הזו במשל יפה: "מַה ׁשֶאָנּו אומְִרים "ּכִ י בַּיֹום ַהּזֶה יְכַּפֵ ר ֲעלֵיכֶם ְל ַטהֵר ֶאתְכֶם מִּכָ ל ַחּטֹאתֵיכֶם ִל ְפנ ֵי ה' ּתִ ְטהָרּו" (ויקרא טז,ל)ָ .ה ִענְיָן הּוא ּכָ ְךָ :מׁשָל ְל ֶמלְֶך ׁשֶ ָעׂשָה ִלבְנֹו יְחִידֹו ַמלְּבּוׁש ׁשֶאֵין ּכְ מֹותֹו ּבְ כָל הָעֹולָם ,וְהַּבֵ ן ָהלְַך ּבְ דְַרּכֹו וְ ִטּנֵף אֶת הַּבֶ ג ֶד ּבְ ׁשֹוג ֵג אֹו ח"ו ּבְ ֵמז ִיד .וְהַּבֵ ן הֹולְֵך ּבְ ַעצְבּות ּגָדֹול ּכִ י אּולַי יִׁשְמַע ָאבִיו ,וְג ַם אֵיְך יִתְָראֶה ִל ְפנ ֵי ָאבִיו ׁשֶּצָ ִריְך ְל ִהתְָראֹות ּבְ ָפנ ָיו ּבַ ּמַ לְּבּוׁש ַהּנַ"ל וְהַּמַ לְּבּוׁש ְמטֻּנָף! ֲאז ַי הַּבֵ ן חֹוז ֵר ֵאצֶל אֹו ֲהבָיו ,אּולַי יִ ְמצָא אֵיז ֶה מָזֹור ּותְרּופָה ָלז ֶהּ .וכְׁשֶּבִ ּקֵ ׁש ְמאֹדָ ,מצָא ֶאחָד מֵאֹו ֲהבָיו ׁשֶ ָּנתַן לֹו ֵעצָה הֲגּונ ָה ַרק עַל יֹום ֶאחָד ּבִ כְדֵי ְל ִהתְָראֹות ְל ָפנ ָיו ִל ְפנ ֵי ָאבִיו עַל יְדֵי ּדֹחַק הַּבַ ְרז ֶל ,וְהַּבַ ְרז ֶל ָהיָה מְֹלהָב ּבְ ִהתְ ַלהֲבּות וְּיִדְחַק עַל הַּבֶ ג ֶד וְיֵצֵא הַּטִ ּנּוף ְלפִי ׁשָעָה עַל יֹום ֶאחָד ,וְכַ ֲאׁשֶר יְִראֶה אֶת ַעצְמֹו עִם ָאבִיו יְבַּקֵ ׁש ַלעֲׂשֹות לֹו עֹוד ּבֶ ג ֶד יֹותֵר נָאֶהּ ,כָ אָמּור "גָדֹול יִ ְהיֶה כְ בֹוד הַבַ יִתַ הזֶה ָה ַאחֲרֹון מִן הִָראׁשֹון"ּ ,כִ י ּכְ לּום ָחסֵר מִּבֵ ית הַּמֶ לְֶך? וְ ָע ְלתָה לֹו ּכֵ ןָ .לכֵן אָנּו ְמבַּקְ ׁשִים אֶת ּפְ נ ֵי הַּבֹוֵרא יִתְּבָ ֵרְך ׁשְמֹוּ ,כִ י בַּיֹום ַהּזֶה יְכַּפֵ ר וְ'יְכַּפֵ ר' הּוא לְׁשֹון 'ּבָ עֵי ְלכַּפּוֵרי' (גיטין נ"ו ע"א) [קינוח] ׁשֶּיִ ְמחַל לָנּו עֲוֹונותֵינּו עַל ּכָ ל ּפָ נ ִים ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִריםּ ,ומִּמֵ ילָא ּכַ ֲאׁשֶר יִ ְהיֶה לָנּו ּכַ ּפָ ָרה ִ " -ל ְפנ ֵי ה' ּתִ ְטהָרּו" ְ -לגַמְֵריׁ ,שֶּיִ ְבנ ֶה לָנּו אֶת ִמקְּדָ ׁשֵנּו ּבְ יֶתֶר ׂשְאֵת וִיכַּפֵ ר ָעלֵינּו ּבִ ְמהֵָרה ּבְ יָמֵינּוָ ,אמֵן". (רבי לוי יצחק מברדיטשוב' ,קדושת לוי' ,ליקוטים שונים יום הכיפורים) יום אחד בשנה אנחנו בטוח נקיים .ביום הזה אנחנו יכולים להביט על עצמנו במראה ולראות מי אנחנו באמת וכיצד אנחנו יכולים להיראות גם בשאר השנה .כל שעלינו לעשות הוא לקפוץ על ההזדמנות ,לרצות באמת ,ולבקש מה' שנמשיך להיות נקיים .עכשיו, אחרי שראינו את האמת ,אנחנו יכולים להמשיך אותה הלאה גם לשאר ימות השנה, וביתר שאת .מסופר ,ששנה אחת למחרת יום כיפור נכנס הרבי הריי"צ מליובאוויטש אל אביו הרבי הרש"ב ,ושאל אותו' :ומה עכשיו?' ענה לו אביו' :עכשיו במיוחד צריכים לעשות תשובה'! הכפרה של יום כיפור היא הזדמנות להתחלה חדשה ,לשיבה מחודשת לה' .אחרי ש"מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך" אפשר סוף סוף להיות "שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיהו מד,כב)! פרק יב שמחת חג הסוכות הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :לקוטי שיחות ,חלק כ"ד ,עמוד 292 שמחה בגבול ושמחה בלי גבול אחת המצוות המיוחדות של חג הסוכות היא ניסוך המים במקדש. במשך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח ,אבל דווקא בעת ניסוך המים היתה שמחה יוצאת דופן ,עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" שמחה עצומה זו קשורה למהותו של חג הסוכות. אחד ההבדלים בין שמחת ניסוך היין לבין שמחת ניסוך המים הוא: השמחה של ניסוך היין קשורה לטבע האדם ,בדומה לשמחה המתעוררת כרגיל מיין ,מפני שהיין הוא דבר משמח באופן טבעי .כלומר ,למרות שבניסוך היין זוהי שמחה קדושה ,הקשורה לעבודת המקדש ,בכל זאת היא קשורה לטבע האדם. בדומה לכך שבמצוה של שמחת יום-טוב ,שחייבת להיעשות על־ידי יין כפשוטו -״אין שמחה אלא ביין״ -הרי שתיית היין אצל היהודי אינה לשם תאוה ח״ו ,אלא למען קיום המצוה .על כן ,גם השמחה הנובעת מכך אינה מפני היין עצמו ,כאצל נכרי ,אלא משום המצוה שבכך ,שמחה של מצוה, ויותר מכך -שתיית היין היא מצוה. 90 91 בי קרפ • תוכוסה גח תחמש ישראל הם ״גוי אחד בארץ״ .כלומר ,גם בגופם הגשמי -״ארץ״ -הם ״גוי אחד״ ו״גוי קדוש״ ,ומכך מובן ,שגם השמחה שחש אז הגוף היהודי נובעת לאמיתו של דבר מן הקדושה והמצוה שביין. אך למרות זאת ,משום שהשמחה קשורה דווקא ליין -״אין שמחה אלא ביין״, והסיבה לכך לפי הפשט שבתורה היא ,משום שבתכונתו הטבעית של היין הוא מעורר שמחה ,הרי מובן ,שהשמחה שמצד המצוה קשורה לטבע ומציאות העולם -טבע היין. מועדים לחסידות וכיון ששמחה זו היא תוצאה של התבוננות שכלית ,הרי השמחה מוגבלת לפי אופן ההתבוננות. מאידך ,השמחה של ניסוך המים מהווה דוגמא לשמחה של מצוה הנעלית משכל ומהבנה :כאשר יהודי שרוי בהלך רוח של מסירות נפש ,הוא מתמסר לגמרי אל הקדוש ברוך הוא ,אין הוא זקוק אז להסברים שכליים אודות המעלה הגדולה של המצוות .מיד כאשר הוא חש ,שזהו ציווי של הקדוש ברוך הוא -״וציוונו״ -מתעוררת בו שמחה רבה. לעומתה השמחה הקשורה לניסוך המים על גבי המזבח ,אשר אין תכונתם הטבעית של המים לשמח ,מוכיחה ,שהשמחה בשעת שאיבת המים אינה תלויה בעניני הטבע אלא מתעוררת אך ורק משום ציווי הקדוש־ברוך־הוא ״ושאבתם מים בששון״. ושמחה זו היא ״שמחה אמיתית״ ,שאינה מוגבלת כלל ,משום שהיא קשורה ״בעצם הנפש למעלה מהכחות הגלויים״ .ולכן אומרים חז״ל דוקא על שמחה זו ,של ניסוך המים ,״מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״. וזהו היתרון של ניסוך המים על פני ניסוך היין :בניסוך היין ,כיוון שיש לשמחה אחיזה בטבע הבריאה ,הרי היא מוגבלת במגבלות הבריאה .אבל בניסוך המים ,כאשר השמחה מתעוררת רק משום ציווי הקדוש־ברוךהוא, שהוא אין סוף ,הרי גם השמחה היא מעל לכל מדידה והגבלה. המים הם סמל הפשטות .בלי טעם מיוחד ,בלי צבע ,ומצויים כמעט בכל מקום .אבל דווקא המים הם מקור החיים לכל העולם .כך גם החיבור שלנו לקב"ה ,מקור החיים שלנו ,הוא פשוט .כל יהודי קשור לה' באופן טבעי ,מעצם נשמתו .ביום יום השוטף קשה לחוש את היופי והעוצמה שבדברים הפשוטים ,ולכן אנו מחפשים כל מיני טעמים נוספים שישמחו לנו את החיים .גם בעבודת ה' אנחנו זקוקים במשך רוב השנה לניסוך היין -להסברים מלאי טעם וחכמה ,שיתנו לנו שמחה בקיום המצוות ובחיבור עם ה'. אבל בחג הסוכות ,אחרי שבימים הנוראים נגענו בעצם ופנימיות הנשמה שלנו ,אנחנו יכולים לשמוח במצוות ה' בפשטות ובלי כל ההסברים .עצם הצוותא שבמצווה והחיבור עם ה' ,ממלאים את נפשנו שמחה .ולא סתם שמחה ,אלא שמחה עצומה. היין הוא משקה משמח בטבעו .כאשר הקב"ה מצווה אותנו לשמוח ביין ,הקדושה והדבקות שבקיום רצון ה' מתגלות דרך השמחה הטבעית שהיין מעורר בנו ,וממילא השמחה מוגבלת ליכולות האנושיות שלנו. אולם המים כשלעצמם אינם משמחים בטבעם ,וכאשר הקב"ה מצווה אותנו לשמוח בהם ,השמחה היא כולה אלוקית ,וממילא איננה מוגבלת כלל. מבואר וידוע ,שאצל כל יהודי קיים ״מזבח רוחני" ,ומובן ,שגם שני אופני השמחה הללו של ניסוך היין וניסוך המים על גבי המזבח ,קיימים בעבודתו הרוחנית של כל יהודי: בסוכות המקיף חודר לפנימיות וזהו הקשר הכללי של שמחת בית השואבה לחג הסוכות: השמחה של ניסוך היין משמעותה בעבודת האדם ,שמחה של מצוה הנוצרת באמצעות התבוננות שכלית :כאשר יהודי מתעמק בזכותו הנפלאה ,שהקדוש־ ברוך־הוא העניק לו את האפשרות לקיים מצוה ,והוא מתבונן בהתעלות הנשגבה המושגת באמצעות קיום המצוות ,שעל ידי כך הוא מתדבק בקדוש־ ברוך־הוא ,מצוה מלשון ״צוותא״ -מתעוררת בו שמחה רבה. שמחת הסוכות ,זמן שמחתנו ,נובעת מהעבודה ומהענינים שהחלו להיווצר בראש השנה ובעשרת ימי תשובה ,ובמיוחד ביום הכפורים.ענין הסכך של הסוכה ,הקשור לענני הכבוד ,מקורו הרוחני הוא מהתשובה ומענן הקטורת של יום הכפורים. אך כיון ששמחה זו נובעת מהתבוננות שכלית ,הרי היא כזו שניתן לחוש בה, בנוסף למצוה ,גם את מציאותו של האדם המקיים את המצוה ,בדומה לשמחה הנגרמת על ידי יין ,כאמור לעיל. עבודת יום הכפורים ,״אחת בשנה״ ,היא עבודה שמצד דרגת ה״יחידה״ שבנפש ,ההתקשרות של עצם הנשמה עם עצמותו יתברך ,״יחידה ליחדך״. והעבודה בסוכות היא ,שהתקשרות זו עם הקדוש־ברוך־הוא תבוא לידי ביטוי עד כדי כך שתקיף את היהודי כולו בכל עניניו. 92 93 בי קרפ • תוכוסה גח תחמש וזה מתבטא גם במצוות סוכה כפשוטה -״בסוכות תשבו שבעת ימים -תשבו כעין תדורו״ :כל פעולותיו היום־יומיות של האדם ,אכילה ושתיה וכדומה, מוקפים במצוות הסוכה ,שהרי זוהי המעלה של הסוכה ביחס לטלית :הטלית מקיפה את ראשו ורובו של היהודי ,ואילו הסוכה מקיפה גם את כל פעולותיו, ללא שום הגבלה. ולכן דוקא חג הסוכות הוא הזמן המתאים לניסוך המים ולשמחת בית השואבה ,שהיא שמחה על שכלית כאמור לעיל ,משום שחג הסוכות מעורר שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה. חג סוכות מהווה המשך ישיר של החגים שלפניו .ביום הכיפורים מתגלה ה"יחידה" שבנפש ,החלק שקשור ודבוק תמיד בה' .בחג הסוכות אנו מקיפים את עצמנו בקשר העמוק הזה עם ה' ,ועוטפים בו את כל מעשינו ,ללא תיחום והגבלה. שאלות חזרה .1מה ההבדל בין שמחת ניסוך היין לשמחת ניסוך המים? .2כיצד שני אופני השמחה (של היין ושל המים) באים לידי ביטוי בעבודת ה' של היהודי? .3מדוע דווקא חג הסוכות הוא הזמן מתאים לניסוך המים? פרק יג חג האסיף הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :ספר המאמרים תשמ"ג ,מאמר המתחיל "וחג האסיף" "וחג האסיף ...באספך את מעשיך מן השדה" ,ומבאר הרבי מהר"ש ,שמה שהרגלים נקבעו בזמני התבואה ,המכוון הוא בעיקר לתבואה ברוחניות .וזהו מה שנקבע חג הסוכות בזמן אסיפת התבואה ,ועד שנקרא בשם חג האסיף, מפני שענינו של חג הסוכות קשור ובא לאחרי העבודה של אסיפת התבואה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" ברוחניות .וכמו שאסיפת התבואה כפשוטה בגשמיות היא לפני כניסת החג ,שהרי ביום טוב מי שרי [זה אסור] ,כן הוא גם ברוחניות ,שלאחרי העבודה של "באספכם את תבואת הארץ" הנה אז "תחוגו את חג ה' שבעת ימים". הפעולות החקלאיות המיוחדות לכל אחד מן החגים ,מתייחסות בעיקר לתבואה הרוחנית שלנו ,להתקדמות הרוחנית שלנו בתורה ובמצוות. חג הסוכות ,חג האסיף ,מגיע מייד אחרי איסוף התבואה ,בגשמיות וגם ברוחניות. וצריך להבין השייכות של חג הסוכות ,ששמו ,חג הסוכות ,הוא על שם "בסוכות תשבו שבעת ימים" ,ל"באספכם את תבואת הארץ". וגם צריך להבין מה שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ,שלכאורה ,הרי הציווי "בסוכות תשבו" הוא לכללות ישראל ולכל אחד מישראל ,ומה מוסיף במה שנאמר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". 94 95 גי קרפ • ףיסאה גח וגם צריך להבין מה שבציווי "בסוכות תשבו" אומר "תשבו שבעת ימים" מה שאין כן בציווי "כל האזרח"...אומר "ישבו" סתם ואינו אומר שבעת ימים. והנה בהמשך ל"תחוגו את חג ה' שבעת ימים" ממשיך הכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" ,שגם מצוה זו קשורה עם חג האסיף ,שזמנה של מצוה זו הוא דוקא ביום הראשון, ביום הראשון של החג שמצד "באספכם". עולות כאן שלוש שאלות: .1מה הקשר בין ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים לחג האסיף? .2מדוע חוזר הפסוק ואומר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" לאחר שכבר נאמר "בסוכות תשבו"? .3מדוע החזרה איננה מלאה ,ומשך הישיבה -שבעה ימים ,איננו מוזכר בחלק השני של הפסוק? האחדות שבריבוי ולהבין זה ,השייכות של סוכה ונטילת ד' מינים לאסיפת התבואה ,יש להקדים מה שאמרו רז"ל "פרי עץ הדר זה הקב"ה כפות תמרים זה הקב"ה וענף עץ עבות זה הקב"ה וערבי נחל זה הקב"ה" ומביאים ראיות מפסוקים על זה. ומבאר שמה שכל אחד מארבעת המינים מורה על הקב"ה הוא מצד ענין האחדות שבהם .שפרי עץ הדר ,זה אתרוג שדר באילנו משנה לשנה ,שבמשך השנה יש כך וכך שינויים מן הקצה אל הקצה שלכן נקראת בשם שנה מלשון שינוי לפי שיש בה כל שינויי האוירים של כל ששת התקופות שנמנות בכתוב ,והאתרוג ,שדר באילנו משנה לשנה ,הוא סובל את כל השינויים. ויתירה מזו ,לא רק שהוא סובל את כל האוירים ,אלא שהוא גדל מהם .היינו, לא רק ששינויי האוירים אינם עושים בו גרעון ,אלא שהוא מקבל מהם תוספת צמיחה .שזהו אמיתית ענין האחדות שבאתרוג ,שהוא מאחד את כל שינויי האוירים ,שמכולם נעשה דבר אחד -מציאות האתרוג. ועל דרך זה הוא גם בלולב ,כפות תמרים ,כפת ,בכתיב חסר ,שלכן דרשו רז"ל שצריך להיות כפּות ,שהעלים צריכים להיות באופן שיהיו ראויים לכפותן ולאגדם יחד עם השדרה כדבר אחד .שהגם שיש עוד אילנות שהענפים קרובים להעץ ,אין זה באופן דכפּות ,אחדות ,כבלולב. 96 מועדים לחסידות וכן הוא גם בהדסים ,ענף עץ עבות ,עבות דוקא ,תלתא בחד קינא [שלושה בקן אחד] .שהגם שהם שלש עלים נפרדים ריבוי התחלקות ,שהרי גם שנים הם רבים ,מיעוט רבים שנים ,ומכל שכן שלש ,מכל מקום הן "עבות" כמין קליעה ,בחד קינא [בקן אחד]. וכן הוא גם בערבה ,ערבי נחל ,שנקרא בגמרא בשם "אחוונא" ,על שם שגדלים באחוה .שאף על פי שהם ערבי נחל ,ערבי לשון רבים ,הם באחוה ובאחדות, וכך הוא אופן גידולם ,שגדלים באחוה. והנה ענין האחדות שבד' מינים אלו הוא באופן שמריבוי נעשה אחדות .וכמו באתרוג ,שהאוירים של ששת תקופות השנה הם שונים זה מזה ,ועד שהם הפכים ,ואף על פי כן הם מתאחדים אחר כך ונעשים דבר אחד -מציאות האתרוג .וכן הוא גם בלולב ,שמזה גופא שאומרים שצריך להיות כפות מובן שיש בו עלים נפרדים וצריך לכפותם .וכן הוא גם בהדס שצריך להיות שלש עלים נפרדים ושאף על פי כן יתאחדו זה עם זה בחד קינא [בקן אחד] .וכן הוא גם בערבי נחל ,שהם ריבוי ערבות ,ערבי לשון רבים ,ואף על פי כן הם מתאחדים וגדלים באחוה. המשותף לכל ארבעת המינים הוא שבכולם יש ריבוי שמתאחד .האתרוג מאחד בתוכו את כל עונות השנה ,בלולב כל העלים צמודים זה לזה ומאוחדים ,עלי ההדס יוצאים בשלשות מנקודה אחת וגם דרך גידול הערבה הוא בריבוי יחד. אותה תכונה של ריבוי ההופך לאחד ,מקשרת בין ארבעת המינים לה'. וזהו הקשר של מצות נטילת ד' מינים עם חג הסוכות ,כי ענין הסוכה הוא שלום ,היינו מה שמריבוי נעשה אחדות .שמזה מובן גם בנוגע לחג הסוכות, שהוא על שם "בסוכות תשבו" ,שענינו הוא מה שמריבוי נעשה אחדות .שזהו חג הסוכות שבעת ימים ,שבעת ימים הוא עניין ההתחלקות ,שכל יום הוא משונה מזולתו .ועד שהם כוללים התחלקות של כל משך הזמן .כי שבעת ימי השבוע הן שבעת ימי ההיקף .שזהו מה שבכל שבוע אומרים היום יום ראשון, היום יום שני וכו' ,שלכאורה הלא מבריאת העולם עד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים ולמה אנו מונין יום ראשון שני ושלישי וכו' ,וידוע הביאור בזה, שזהו לפי שהם ימי ההיקף שחוזרין חלילה .וענין חג הסוכות שבעת ימים הוא ,שכל שבעת הימים נעשים ענין אחד ,חג הסוכות. שבעת ימי השבוע יוצרים מקצב מעגלי בזמן ,החוזר על עצמו שוב ושוב מאז בריאת העולם ועד עכשיו .חג הסוכות מאחד את ריבוי הימים (ואתם את כל הבריאה כולה - שנבראה בשבעה ימים) לחג אחד. 97 גי קרפ • ףיסאה גח אחדות שלמעלה מהתחלקות וביאור ענין השייכות של נטילת ד' מינים עם חג הסוכות ,בעומק יותר ,שענין האחדות שבשניהם הוא לא רק באופן של התאחדות של דברים נפרדים ,אלא אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות .שבמצות נטילת ד' מינים הנה נוסף על האחדות שבכל אחד מד' המינים כמו שהוא בפני עצמו ,שהיא התאחדות של דברים נפרדים ,הרי כל ד' המינים נעשים מצוה אחת ,ענין אחד .שהגם שהם ארבעה מינים שונים ,ומן הקצה אל הקצה ,כמופיע במדרש שארבעה מינים שבלולב הם כנגד ארבעה סוגים שבישראל ,מהסוג שכנגד אתרוג שיש בו טעם וריח ,תורה ומעשים טובים ,עד לסוג שכנגד ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח .מכל מקום הם נעשים כולם ,כל הארבעה סוגים ,אגודה אחת לעשות רצונך ,שאחדות זו ,מה שכולם נעשים אגודה אחת לעשות רצונך ,היא אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות .ועל דרך זה הוא בענין האחדות דסוכה ,שאחרי שאומר "בסוכות תשבו שבעת ימים" ,ענין האחדות של נפרדים ,מה ששבעת ימים מתאחדים בסוכה אחת ,מוסיף "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ,ישבו סתם ,ואינו אומר שבעת ימים ,אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות. מועדים לחסידות זה היא האסיפה וההתאחדות של כל שלשת המינים יחד ,שאוסף [את] כולם אל הבית ,למקום אחד. גם כאשר אנו אוספים את התבואה אנו יוצרים אחדות מריבוי :מכל גידול שגידלנו אנו אוספים את כל הפרטים -הפירות (וזו האחדות שבריבוי) ,ואחר כך אנו מחברים את כל הגידולים יחד ומביאים אותם כאחד לביתנו (שזו אחדות שלמעלה מהתחלקות). זהו הקשר שבין חג האסיף ,חג הסוכות ומצוות נטילת ארבעת המינים. האחדות בתשרי והנה כל ענינים אלו באים לאחרי העבודה של התחלת חודש 'תשרי' ,אותיות 'רשית'. שעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ,עשרה ימים ,הם בחינת התחלקות ,וביום הכפורים הם מתכללים ומתאחדים ביום אחד ,יום הכפורים, אחת בשנה .ולאחרי יום הכפורים ,בארבעת הימים שבין יום הכפורים לסוכות, היא ההכנה לקיום מצות בסוכות תשבו ונטילת ד' מינים ,כולל גם העבודה של "באספך את מעשיך מן השדה" ,שעבודה זו היא כנאמר בתחילת המאמר לפני והכנה לחג הסוכות .אלא שביום הכפורים ,שאין בו אכילה ושתיה ,הוא באופן של הפשטה מעניני העולם .ובפרט בתפלת נעילה שביום הכפורים, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי [ישראל והמלך –הקב"ה -לבדם] .שזהו פירוש נעילה ,שנועלים כל השערים ונמצאים בפנים רק ישראל ומלכא. ישנן שתי רמות של אחדות .כשמחברים דברים נפרדים או מנוגדים שישתפו יחד פעולה ,זו רמה אחת של אחדות .אך ישנה רמה עמוקה יותר של אחדות -שהחלקים מתאחדים עד כדי כך שלא ניכר שהם היו חלקים שונים .ברמה הזו החלקים הופכים למהות מאוחדת חדשה ללא כל חילוקים .ארבעת המינים מבטאים את הרמה העליונה של האחדות .המינים השונים מתחברים יחד למצווה אחת ולמהות חדשה -מצוות ארבעה מינים .אם ניטול רק שלושה מינים לא נעשה שום דבר ,כי את המצווה הזו עושים כל המינים יחד ונהפכים לעניין אחד .מצוות ארבעה מינים מבטאת את האחדות שבינינו ובין ה' ואת האחדות שבין יהודי ליהודי ,באופן המושלם ביותר. עבודת האיסוף מתחילה ברוחניות :יום הכיפורים אוסף ומאחד את העבודה הרוחנית של עשרת ימי תשובה ,ובייחוד בשעת נעילה :עם ישראל והקב"ה נאספים יחד וננעלים לבדם ,באחדות גמורה. כך גם במצוות סוכה :שבעת ימי החג הופכים לאחד ממש ,ולכן בחלק השני של הפסוק אין חזרה על המילים "שבעת ימים". האיסוף הרוחני הזה ,המתעלה מעל גדרי המציאות האנושית :ללא אכילה ,שתיה וכו', יורד ומתגלה גם בעניינים הגשמיים באיסוף של חג הסוכות. ועל פי זה תובן השייכות של חג הסוכות" ,תחוגו את חג ה' שבעת ימים", ושל מצות ישיבה בסוכה ושל מצות נטילת ד' מינים ,ל"באספכם את תבואת הארץ" ,כי "באספכם" הוא ענין האחדות ,שבתחילה הם דברים נפרדים, וענין באספך הוא לאסוף אותם ולאחדם יחד .ושני ענינים בזה ,בדוגמת שתי המדריגות שבאחדות שבסוכה וד' מינים .שתחילה היא האסיפה וההתאחדות של ריבוי הפרטים של כל מין ומין (דגן ,תירוש ויצהר) בפני עצמו ,ולאחרי ובכדי להשלים הכוונה של דירה בתחתונים ,צריכה להיות ההמשכה ,להמשיך ענין האחדות למטה ,בעולם הזה הגשמי ,עד בענינים הגשמיים של עולם הזה. מתחיל מ"באספך את מעשיך מן השדה" ,שהגם שהיא עבודה רוחנית ,כנ"ל בתחילת המאמר ,מכל מקום הרי היא קשורה גם עם אסיפת התבואה" :דגנך תירושך ויצהרך" כפשוטה בגשמיות ,ועל דרך זה הוא גם במצות בסוכות תשבו ,שסכך הסוכה צריך להיות מגרנך ומיקבך ובזה גופא ,דוקא מפסולת 98 99 גי קרפ • ףיסאה גח גורן ויקב ,ועל דרך זה הוא גם במצות נטילת ד' מינים ,שאי אפשר לקיים המצוה על ידי כוונה ,וצריך לד' מינים גשמיים דוקא ,ושיגעו בחזה הגשמי דוקא. מועדים לחסידות באופן של טעימה על כל פנים ,יכול להיות וצריך להיות עכשיו .ומזה ,מהענין של "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" כמו שהוא בתורה ,נמשך שיהיה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" בכל עניני עבודת האדם ברוחניות ,ועד שזה נמשך גם ב"ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" כפשוטו ,בדגן תירוש ויצהר הגשמיים. רצון ה' הוא שהאחדות תופיע לא רק בעניינים רוחניים ומופשטים אלא גם בגשמיות, בסכך שגידולו מן הארץ ,בארבעה מינים מוחשיים ,שאנו נוטלים בגופנו והם נוגעים בגופנו .כך אנו מורידים את האחדות העליונה ומגלים אותה בעולם הזה. לעתיד לבוא ,התורה כולה ,על כל חלקיה ורבדיה ,תיאסף ותתאחד יחד ,וכל סודותיה יתגלו לנו .זהו חג האסיף בשלמותו ,אך מעין זה אנו זוכים לטעום גם בזמננו. אחדות בתורה מתוך האיסוף בלימוד התורה חל איסוף גם בעבודה הרוחנית של האדם ,ולבסוף גם בעבודתו הגשמית ,בתבואת השדה. וזהו "וחג האסיף ...באספך את מעשיך מן השדה" ,שהוא אסיפת כל הענינים יחד .וההתחלה בזה היא שמאספים כל הענינים של התורה ,ככל העבודות, שהתחלתם היא בענינם כמו שהוא בתורה ,מכיון 'דאסתכל באורייתא וברא עלמא' [שהסתכל בתורה וברא את העולם] .שהנה כל ענין בתורה יש בו ששים ריבוא פירושים על דרך הפשט ,ששים ריבוא פירושים על דרך הרמז ,וכן על דרך הדרוש ועל דרך הסוד .וצריך לאסוף ולכלול כל הפירושים של חלק הפשט ,וכן כל הפירושים של חלק הרמז ,של חלק הדרוש ושל חלק הסוד, ולאחרי זה לאסוף ולכלול כל ארבעת החלקים יחד .וזהו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ,דגן ,לחם ,הוא נגלה שבתורה ,תירוש ,יין ,הוא רזין דאורייתא [הסוד שבתורה] ,ויצהר ,שמן הוא רזין דרזין [הסוד שבסוד] ,והעבודה של "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" היא בשתים: האסיפה וההתכללות של ריבוי הענינים של כל סוג גופא ,וגם האסיפה וההתכללות של כל הסוגים יחד ,ולהעלותם לדרגא שלמעלה מהתחלקות ,עד לבחינת אתר דכליל כולא [מקום הכולל הכול] ולמעלה יותר. איסוף התבואה מן השדה מבטא באופן פיזי את איסוף התבואה הרוחנית -התורה שלמדנו ,הכלולה משלושה רבדים :נגלה ,סוד והסוד שבסוד המקבילים לדגן ,לתירוש וליצהר .גם כאן אנו אוספים כל מין בנפרד ,וגם את כולם יחד ,בשלמות המאוחדת משלושתם. והגם שעיקר ענין זה ,ההתאחדות של כל עניני התורה ,יהיה בביאת המשיח, שילמד את כל העם כולו את כל התורה כולה ,גם רזי תורה ורזין דרזין [סודות התורה וגם סוד שבסוד] ,וכמו שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו" ופירש רש"י שלעתיד לבוא יתגלה סוד טעמיה ,של התורה ,ומסתר צפונותיה ,וכל זה יהיה אז באופן של ראיה .אף על פי כן ,מכיון ש"טועמיה חיים זכו" ,הרי מעין זה 100 לעתיד לבוא כבר עכשיו ועל דרך זה הוא גם בענין האחדות של הישיבה בסוכה שלאחרי העבודה של "ואספת" ,שיש בזה כנ"ל שתי מדריגות" ,בסוכות תשבו שבעת ימים" שהוא עניין האחדות כמו ששייך עדיין לשבעת ימים ,התחלקות; ו"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ,סתם ,שלמעלה מענין שבעת ימים ,שעיקר ענין זה יהיה לעתיד לבוא ,כידוע שפירוש אזרח הוא מה שעתיד להזריח לעתיד לבוא, אלא שאף על פי כן יש הארה מזה גם עכשיו .כפירוש הרבי מהר"ש על פסוק זה ,שמה שעתיד להזריח לעתיד לבוא בתוך ישראל ובפנימיותם ,הנה גם עכשיו ישבו בסוכות ,שזה מתגלה עליהם עכשיו בבחינת סוכות ומקיף. המילה "אזרח" נוצרה מהשורש זר"ח ,ומתבארת כאן במשמעות של הארה שתבוא לעתיד לבוא .לפי זה כוונת הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" היא שלעתיד לבוא תאיר ותזריח ההארה המיוחדת של חג הסוכות ,הכולל בתוכו את כל שבעת ימי השבוע יחד ,כאחד; ובזמננו אותה הארה אינה מתגלה בנו ממש אלא רק מסוככת עלינו ,ומקיפה אותנו כסוכה. ועל דרך זה הוא גם בענין הד' מינים ,שנטילת ד' מינים הוא לאחרי הישיבה בסוכה .שכל אחד מארבעת המינים הוא "זה הקב"ה" ,שענין זה הוא גם עכשיו ,אלא שעכשיו הוא בהעלם ,והגילוי מזה יהיה לעתיד לבוא שאז יהיה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" .ואז יהיה גם אסיפת דגנך ותירושך ויצהרך באופן אחר ,שלא יהיה צריך להיות "ואספת" -שישראל יצטרכו לאסוף ,כי אם "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם" ,וגם הישיבה בסוכה תהיה באופן נעלה יותר ,שישבו בסוכת עורו של לויתן ,וגם ענין "זה הקב"ה" שבד' 101 גי קרפ • ףיסאה גח המינים יהיה אז בגילוי ,כפי שאני נכתב כך אני נקרא ,אלא שמעין זה של כל ענינים אלו יש גם עכשיו ,וכנ"ל בפירוש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. חג הסוכות על כל ענייניו :האסיף ,הסוכה וארבעת המינים ,הוא חג המטעים אותנו מטעמו של העתיד לבוא .ואף על פי שבעולם הבא המציאות תהיה שונה מאוד :עיבוד האדמה ייעשה בשבילנו ,הסוכה שנשב בה תהיה מעורו של לוויתן ,והאלוקות תהיה בגילוי ,עם כל זה אנחנו זוכים בימי חג הסוכות לחוש מעט מכל זה גם כיום. ועל אחת כמה וכמה בהזמן של סוף הגלות ,עקבתא דמשיחא ,שנשארו רק רגעים ספורים ,והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין ,ובשמחה ובטוב לבב. שאלות חזרה פרק יד תורה צוה לנו משה הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :לקוטי שיחות חלק ד ,שמחת תורה .1מדוע ארבעת המינים דומים לקדוש ברוך הוא? .2מה ההבדל בין אחדות שבריבוי לאחדות שלמעלה מהתחלקות? .3איך שני סוגי האחדות מתבטאים באיסוף תבואה גשמית ובפרד"ס התורה? .4כיצד מתפרש הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"? הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" ,שנאמר בפרשת וזאת הברכה ,הוא הענין הראשון בתורה שמתחילים ללמוד עם ילד יהודי -כמאמר רז"ל "קטן ...יודע לדבר אביו לומדו ...תורה צוה לנו משה": הפסוק "תורה צוה לנו משה" מדבר אודות התורה כפי שבאה ממשה רבינו, שקיבלה מסיני ,ותוכנו ,ש"תורה" זו ש"צוה לנו משה" כוללת את כל התורה, גם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" ,ואפילו את פנימיות התורה שתתגלה על ידי משיח. אין זאת אלא שבגילוי התורה ישנם חילוקים בזמן :יש עניני תורה שכבר נתגלו ,ויש ענינים שיתגלו רק בעתיד ,אבל גם מה שיתגלה בעתיד לא יהיה תורה חדשה חס וחלילה ,שהרי מתן תורה לא יהיה בשנית ,אלא גילוי התורה ש"צוה לנו משה". כלומר ,תוכן הפסוק הוא ,להודיע ,ש"תורה" -כל מה שנלמד בה וכל מה שיילמד בעתיד ,כל מה שהושג והובן ממנה וכל מה שיושג ויובן בעתיד - הכל בכלל מה ש"צוה לנו משה" ,וממילא מובן שכל זה אינו אלא חלק קטן ביותר מהתורה ,כיון שיש בה עומק לפנים מעומק. הפסוק הראשון שילד יהודי לומד מאביו הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ומשמעותו היא שהתורה ,על הנגלה והנסתר שבה ,על כל החידושים שחידשו ושיחדשו בה ,על הפירושים שנאמרו ושעוד יאמרו ,כולה ניתנה למשה רבנו בהר סיני. 102 103 די קרפ • השמ ונל הוצ הרות העצם שייך לתינוק כמו למבוגר ועל פי זה יש להבין :איך יתכן ללמוד (על כל פנים -ברמז) ענינים עמוקים כל כך עם תינוק רך בשנים ,שמתחיל זה עתה ללמוד תורה? הלא סדר הלימוד הרגיל הוא "מן הקל אל הכבד" :תחילה יש ללמוד ענינים קלים ופשוטים, ואחר כך ענינים קשים ונעלים יותר ,עד אשר ,לאחרי שבאים לשלימות ההשגה בידיעת החיוב ,מתחילים ללמוד בסדר של ידיעת השלילה :לומדים לדעת שאמיתית התורה היא למעלה לגמרי מהשגתנו ומושללת ממנה ,וכל מה שנלמד והושג הוא רק "אפס קצהו" מן התורה .אבל מה מקום לדבר אודות ענינים נעלים אלו עם קטן מיד כאשר "יודע לדבר"? היינו מצפים שלימוד התורה ייעשה על פי הבנת הילד :קודם כל סיפורים ,לאחר מכן עניינים מופשטים יותר וכו' .מדוע אנו מתחילים את לימוד התורה באמירה מופשטת כל כך? מועדים לחסידות עומדים במקום המוריש ממש ,והיינו ,שעל ידי התורה "לוקחים" הם את עצמותו יתברך .ו"מורשה" זו היא לכל ישראל ,ואפילו לאלו שהם בבחינת "קהלת יעקב" (יעקב מלשון עקביים) ,אשר גם הם לוקחים על ידי התורה - עצמות. התורה איננה רק ספר חוקים ,או דבר חכמה שה' נתן לעם ישראל .הקב"ה נתן לנו את עצמו בתורה ,והמהות הפנימית שלה עליונה ואיננה נתפסת בכלי השכל אלא בכלי הנשמה .מול עצם התורה אין הבדל בין האדם החכם ביותר לתינוק שזה עתה למד לדבר .את המהות האלוקית העצמית הזאת מקבל כל יהודי העוסק בתורה ,כמו ירושה, בין אם הוא ילד קטן ובין אם הוא תלמיד חכם. לקלוט שהתורה למעלה מהשכל אך עדיין אינו מובן: והביאור בזה: עצמות התורה ש"צוה לנו משה" אינה ענין השייך להשגה; זהו ענין השייך לנשמה ,והוא ניתן לכל אחד מישראל .ולכן שייכת עצמות התורה לכל ישראל ,אפילו לקטן .הכלל על דבר סדר הלימוד "מן הקל אל הכבד" הוא בענינים של השגה ,מה שאין כן תורה -עצמותה אינו ענין של השגה כלל. בעצמות התורה הכניס ונתן הקב"ה ,כביכול ,את עצמו ,עצמותו ,ועל ידי זה שאיש ישראל לומד תורה ,אזי "אותי אתם לוקחים" -את הקב"ה בעצמו כביכול. וכל זה נתן הקב"ה בלימוד התורה של כל אחד מישראל :מצד הנבראים עצמם ,הנה כשם ששכל הקטן אינו כלי לעצמות שבתורה ,כך גם שכל הגדול אינו כלי לזה; ורק מפני ש"בחר בנו מכל העמים" ,לכן "נתן לנו את תורתו" הוא ,הכל יכול ,נתן לנו את התורה שלו ,כפי שהיא בבחינת שעשועיםעצמיים של הקב"ה .וכיון שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה ,הנה כשם שהכניס והלביש את עצמותו בשכל התורה שלומד גדול ,כך הכניס והלביש את עצמותו בדיבור התורה של קטן ,היינו ,שגם בהבל של תינוק המוציא בפיו תיבות התורה -נמצא העצמות. וזהו סיום הפסוק" :מורשה קהלת יעקב" " -מורשה" לשון ירושה ,שבזה אין נוגע מעמדו ומצבו של היורש; אפילו "תינוק בן יום אחד נוחל" -די בזה שיהיה בנו של המנחיל כדי שיקבל את כל הרכוש ,והרי הוא עומד במקום המוריש ממש .וכן הוא בנוגע לישראל :כיון שהם בנים להקב"ה ,הרי הם 104 הן אמת שבחינת עצמות התורה ישנה גם בתורה שלומד תינוק ,אבל מה טעם ההכרח להודיע זאת לתינוק? ומהו החסרון אם יקבל ידיעה זו לאחרי זה ,כשיגדל ויוכל להבין את העניין לאשורו ,ובינתיים יהא הלימוד עמו רק בענינים שלפי ערכו? והביאור בזה: אצל יהודי צריכה להיות חקוקה ההנחה שעצמות ואמיתית התורה אינו ענין של שכל והשגה .עצמות התורה הוא היותה חכמתו של הקב"ה "שהוא וחכמתו אחד"; ואם הנחה זו נעדרת ,אזי חסר כל היסוד של התורה. ענין זה ,שהתורה והקב"ה הם חד ,אינו פרט נוסף בפני עצמו בלימוד והשגת התורה ,שיש מקום לומר שלפניו צריכים ללמוד ענין קל .זוהי הנקודה העצמית של כל התורה ש"צוה לנו משה" .והרי מובן שלכל לראש צריך להיות ביד האדם היסוד ,ורק אחר כך יוכל לבנות עליו את הבנין -השגת התורה. את הידיעה שהתורה והקב"ה אינם נפרדים זה מזה ,אלא הם אחד ,אי אפשר ללמוד בין כל שאר הנושאים בתורה .זוהי ההקדמה ,נקודת המוצא ,המבארת לנו מהי התורה ,ורק לאחריה אפשר להתחיל וללמוד דברים נוספים. ועוד זאת :מלבד זאת שאם תידחה ידיעה זו ,שהתורה היא חכמתו של הקב"ה ו"הוא וחכמתו אחד" ,לאחר זמן ,יחסר היסוד בכל עניני התורה שילמד האדם 105 די קרפ • השמ ונל הוצ הרות עד שיקבל ידיעה זו -הנה בנוסף לזה ,לאחרי שהורגל האדם לתפוס את התורה בהשגה בלבד ,יקשה עליו יותר לחקוק בעצמו את ההנחה שהתורה היא למעלה מהשכל לגמרי ,שהרי כידוע ,השכל מעלים על הבחינה העצמית שלמעלה מהשכל .ולכן יש לנטוע הנחה זו באדם מישראל בעודו תינוק ,ואזי "גם כי יזקין לא יסור ממנה"; גם לאחר זמן ,כשילמד תורה בהשגה ,תהיהההשגה חדורה ביראת שמים וקבלת עול הבאים על ידי הנחה זו. כלי השכל מאפשרים לנו להפגש עם התורה ,להבינה וללומדה ,אולם הם גם חוסמים אותנו מלראות את המעלה שלמעלה מן השכל ,את מה שאיננו בר השגה .ולכן אנו מוכרחים להפגש תחילה עם התורה כמו שהיא למעלה מן השכל ,ורק אחר כך לעבור ללימוד שכלי. שמחת תורה -עם הרגליים ולא עם השכל מנהג ישראל -ו"מנהג ישראל תורה היא" -שאופן השמחה עם התורה בשמחת תורה הוא ,שנוטלים את ספר התורה בהיותו עטוף במעיל ,עורכים הקפות מסביב לשולחן הקריאה ורוקדים עם התורה. ולכאורה :הלא ענין התורה הוא ללמדה ,ובשכל שבראש ,ואם כן ,אופן השמחה דשמחת תורה היה צריך להיות על ידי תוספת התעסקות בלימוד התורה ,הן בכמות והן באיכות -בעיון יותר ,וההבנה בתורה היתה מביאה שמחה .ומדוע הנהיגו לבטא את שמחת התורה על ידי ריקוד ברגלים ,ולא עוד אלא שריקוד זה עם התורה הוא בהיותה גלולה ועטופה במעיל ,באופן שאי אפשר כלל להביט בתוכה? ואף על פי שגם בשמחת תורה צריכים להיות שיעורים קבועים בלימוד התורה הרי זה לפי שהחיוב בלימוד התורה הוא בכל יום .אבל לא מצינו שנדרשתהוספה מיוחדת בלימוד מצד שמחת היום ,ולא בזה הוא תוכן השמחה של שמחת תורה. והביאור בזה: אמיתית ענין התורה ,כנ"ל ,אינו השכל וההבנה שבה ,אלא קדושת התורה, ומצד קדושתה הנה גם לעמי הארץ יש קשר לתורה וגם הם שמחים בשמחת תורה .אלא שכיון שהתורה צריכה לחדור אל האדם גם בפנימיות ,כך שכל פרטי מציאותו יהיו ממולאים ממנה ,ולא תשאר רק בבחינת מקיף ,נדרשת גם מועדים לחסידות ההבנה וההשגה בתורה .ועל ידי השגה ממשיך האדם בפנימיות גם את עצם ענין התורה ,ואת הקשר בין עצם התורה לעצם הנשמה ,שלמעלה מהשכל. ולכן רוקדים אנו בשמחת תורה עם התורה כפי שהיא מכוסה במעיל באופן שאי אפשר לקרוא בה -להדגיש את בחינת התורה כפי שהיא למעלה מהשגה, ובזה שמחים אנו .השמחה היא לא בהשגת התורה ,אלא בכך שעל ידי לימוד וקריאה בתורה לוקחים את העצמות. וזהו גם מה שהשמחה מתבטאת בריקוד ברגלים -כי דוקא ברגלים ,בחינת אמונה ,מתבטא העצם. בשמחת תורה אנו נזכרים שוב בכך ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" .רגלינו הרוקדות עם ספר תורה סגור מבטאות את השמחה הבסיסית שלנו בתורה ,זו שעליה עומד כל הלימוד שלנו ,על הקישור שלנו למהות הפנימית של התורה ,ועל הזכות שניתנה לנו לדבוק בה' בעצמו באמצעות התורה ,גם מבלי שנתפוס ונבין אותה בשכלנו. וענין זה -הריקוד ברגלים והשמחה עם התורה בהיותה במעיל -נעשה דוקא בתור התחלת העבודה של השנה: לאחרי התשובה ,התיקון וההכנה של אלול ,ראש השנה ,עשרת ימי תשובה, יום הכפורים ,סוכות ושמיני עצרת ,בעת שמתחילה שנה חדשה של מלאכת העבודה ,אזי כל ישראל הם כתינוק שצריך לחנכו ,והחינוך צריך להיות בענין "תורה צוה לנו משה" -בחינת קבלת עול .וזה פועל שגם אחר כך ,במשך כל השנה ,כשילמד האדם תורה בשכל והשגה ,יהיה חדור באמונה וקבלת עול. לאחר ששבנו בימי התשובה ,אנו מתחילים את עבודת ה' שלנו מחדש ,מן הבסיס .כמו תינוק ,את לימוד התורה אנו מתחילים מההכרה שהתורה היא למעלה מהשגתנו ואנו מקבלים אותה מתוך אמונה גדולה. הריקוד הוא החלטה לכל השנה על פי הנ"ל יובנו גם דברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר [הרב ר' יוסף יצחק שניאורסון] אודות ריקוד ההקפות ,שהתורה חפצה לרקד בהקפות מסביב לשולחן הקריאה ,אך כיון שהתורה עצמה אין לה רגלים ,נעשה יהודי רגלי ספר התורה ,המוליכות את התורה מסביב לבימה ,כרגלים המוליכות את הראש. מהו פירוש המאמר שיהודי נעשה רגלי ספר התורה? והענין בזה: 106 107 די קרפ • השמ ונל הוצ הרות הריקוד בשמחת תורה הוא ביטוי להחלטה שמחליט האדם בלבו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ,עד כדי כך ,שלא יהיה מציאות בפני עצמו ,אלא כמו רגלים הבטלות אל הראש ,שתיכף כשעולה ברצון הראש איזה דבר ,מיד עושות כן הרגלים ,מאליהן .ואם ה"רגלים" מרגישות את מציאותן האישית, ומתחילות לעיין ולדון אם למלא את רצון ה"ראש" ,הרי זה מורה שיש בהן חולי ,רחמנא לצלן .וזהו הפירוש בכך שיהודי נעשה הרגלים של ספר התורה, היינו ,קבלה והחלטה על כל השנה ,שיהיה בטל לגמרי לתורה ,עד שכל הוראות התורה יתקיימו על ידו מאליהן ובדרך ממילא. וכשם שבמשל של הראש והרגלים ,מוסיפות הרגלים שלימות גם בראש בכך שהן מוליכות אותו למקום שאינו יכול להגיע אליו מצד עצמו ,כן הוא גם בנוגע לישראל והתורה :על ידי זה שישראל מקבלים על עצמם עול תורה בשמחה ,נעשה עילוי גם בתורה. וזהו הפירוש של "זמן שמחתנו" ,לשון רבים :ישראל שמחים בתורה והתורה שמחה בישראל ,ושתי השמחות נזכרות בתיבה אחת ,כי הם תלויים זה בזה - על ידי זה שישראל שמחים בתורה ,שמחה התורה בישראל ,כיון שעל ידי זה גם היא בעצמה מתעלית. הריקוד עם ספר התורה מראה שאנחנו מבטלים את כל חכמתנו ורצונותינו האישיים מול התורה ,והופכים את עצמנו לרגלים ,לכלי לקיום התורה .ודווקא הביטול הזה מגלה עד כמה קבלת העול שלנו מרוממת ומנשאת ,ואף 'מרקידה' ומשמחת את התורה ,כמו הרגליים הנושאות את הראש לכל מקום. ריקוד וגם לימוד הגם שהשמחה דשמחת תורה מתבטאת בעיקר על ידי ריקוד ברגלים ,כנ"ל, הרי בשעת מעשה מקיפין עם ספר התורה סביב שולחן הקריאה ,ובזה מקשרים את השמחה לענין הקריאה (לימוד) בתורה .ויתירה מזה :לפני הקפות נהוג לומר פסוקי "אתה הראת" -פסוקי תורה .ולכאורה ,מה לענין הריקוד ברגלים ,קבלת עול ,אצל הקריאה (הלימוד) בתורה? והביאור בזה: חודש תשרי הוא חודש כללי ,וצריך האדם ליטול ולשאת עמו את הכח שחודש זה נותן עבור התורה ומצוות של כל השנה .ולפיכך צריך חודש זה לכלול בתוכו בעניניו הכלליים גם את לימוד התורה של כל השנה -היינו, 108 מועדים לחסידות לא רק את היסוד של לימוד התורה ,קבלת עול המתבטאת בריקוד ברגלים, אלא גם את הבנין -הלימוד בפועל ממש .אלא שכיון שעומדים אז בשלב היסוד ,לכן עיקר העבודה דשמחת תורה בגילוי הוא ריקוד ברגלים ,קבלת עול ,וענין הלימוד בתורה הוא ברמז. עוד יש לפרש: כשם שקבלת עול משפיעה על ההשגה ,שבכדי שההשגה תהיה מכוונת אל האמת צריכה להיות ההשגה מיוסדת על קבלת עול ,לפי שהתקשרות עצם האדם בקדושה פועלת על כל כחות נפשו -כך גם לאידך גיסא :על ידי המשכת הקבלת עול לירד גם בהשגה ,מתגלה ונשלם העצם. כאשר האדם נשאר רק במצב של אמונה פשוטה וקבלת עול ,ואינו ממשיך זאת למטה בהשגה -הרי זו ראיה שהוא מציאות נבדלת מאלקות; עניניו הפנימיים אינם תואמים את אמונתו ,שלכן אלקות אינה יכולה להקלט אצלו בהשגה ,ונשארת היא בבחינת מקיף .אבל כאשר הוא מיוחד עם מה שהוא מאמין ,היינו שנעשה דבר אחד עם אלקות -אזי האמונה שלו היא באופן כזה שבאה גם בהשגה ,ונמשכת אפילו בדבריו הגשמיים. וזהו שמקשרים את הריקוד בהקפות לפסוקי התורה ולקריאה ולימוד בתורה, כי דוקא על ידי לימוד והשגת התורה ,ריקוד ההקפות הוא כדבעי. קבלת העול ,והשמחה בקישור העצמי שלנו במהות התורה ,לא יוכלו להיות שלמות אם לא תתווסף אליהן השגת התורה בלימוד ,שהיא הדרך להביא לידי ביטוי את הקשר העמוק שלנו עם התורה. לכן אנו אומרים את פסוקי "אתה הראת לדעת" בתחילת כל הקפה ורוקדים דווקא סביב שולחן הקריאה. ללא מאמץ ועם מאמץ התוכן של הנ"ל -שביחד עם נקודת האמונה שלמעלה מהשגה צריכה להיות גם ההשגה -מרומז תיכף בפסוק הראשון הנאמר קודם הקפות" ,אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים": "הראת" מלמעלה -וראיה היא למעלה מהשגה -היינו ,שכל אחד מישראל רואה בראיה מוחשית ש"ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"; וכתיב "הראת" בדרך ממילא -לא "ראית" ,דמשמע שבעבור זה צריך להיות הטירחא והרצון 109 די קרפ • השמ ונל הוצ הרות מועדים לחסידות לראות ,אלא "אתה הראת" :אין הדבר תלוי כלל ברצונך ,לפי שענין זה, "הראת" ,בא מצד היחוד עצמי של עצם הנשמה עם עצמות. ולאחרי "הראת" נאמר לאלתר "לדעת" -שהראיה" ,הראת" צריכה לירד ולבוא בידיעה" ,לדעת" ,הבנה והשגה ,כי ,אם הראיה אינה באה ב"לדעת", אזי ישנו חסרון גם ב"הראת" ,ישנו חסרון ביחוד .בשעה שהאדם מיוחד עם אלקות ,אזי הכרח הוא שיומשך הדבר בכל כחותיו ועניניו ,עד לענינים הגשמיים. האפשרות של כל יהודי 'לראות' את האלוקות ,להיפגש עם ה' באופן שלמעלה מהבנה שכלית ,אינה תלויה במאמץ (כפי שמובן מהמילה "הראת" המורה על פאסיביות) אלא נובע מעצם הנשמה .לאחריה צריך "לדעת" (מילה המורה על אקטיביות) ,ללמוד ולעשות את דברי התורה. שאלות חזרה .1באיזה תחום יש הבדל בין גדול וקטן בתורה ,ומאיזו בחינה אין הבדל? .2מהו המסר אותו מלמד הפסוק "תורה צוה לנו משה"? .3מהו פירוש המאמר שיהודי נעשה רגלי ספר התורה? .4איך מתבטא בפסוק "אתה הראת לדעת" חיבור האמונה שלמעלה מההשגה יחד עם ההשגה? איך הרעיון מתבטא במנהגי שמחת תורה? וענין זה נרמז גם בסיום הפסוקים שלפני הקפות " -כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים": "ציון"" ,ירושלים" (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו) -מדבר על עיר במקום גשמי ,ואם כן ,מהו הפירוש שמגשמיות יצאו "תורה" ו"דבר ה'"? אלא ,זהו החידוש של התורה -להמשיך מ"אתה הראת" ,ראיה עצמית ,עד לשכל אנושי ,ואפילו עד לגשמיות ,שהגשמיות נעשית "ציּון" -סימן ,היינו, שגשמיות אינה מציאות לעצמה ,ומציאותה היא היותה "סימן" על אלקות, כיון שנרגש בה ש"אין עוד מלבדו" ,וכן שנעשית הגשמיות "ירושלים" " -ירא שלם" -שגם הגשמיות חדורה ביראת שמים שלימה ,דעל ידי התורה נרגש אף בגשמיות ש"אין עוד מלבדו". התהליך שהתחיל ב"תורה צוה לנו משה מורשה" ,בקישור של עצם הנשמה שלנו למהות הפנימית של התורה ,ממשיך ב"אתה הראת לדעת" ,בגילוי הקישור הזה בלימוד ובמעשה ,ונשלם ב"כי מציון תצא תורה" ,בכך שכל המציאות הגשמית שלנו חדורה בקרבת ה'. 110 111 מועדים לחסידות ורש"י -שבפירושו על התורה לא בא "אלא לפשוטו של מקרא" –היה לו לפרש ככמה פשטני המקרא ,ש"לעיני כל ישראל" אינו ענין בפני עצמו ,אלא בא בהמשך ל"היד החזקה" ו"המורא הגדול" -ש"נעשו לעיני כל ישראל". גם צריך להבין: פרק טו לעיני כל ישראל הרבי מלובביץ' זצ"ל מתוך :אוצר לקוטי שיחות ,ברכה ב' על הפסוק "ולכל היד החזקה גו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" -סיומה וחותמה של פרשת וזאת הברכה ושל כל התורה -מפרש רש"י התיבות "לעיני כל ישראל"" :שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר "ואשברם לעיניכם" והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר "אשר שברת" -יישר כחך ששברת". והמקור לפרש ש"לעיני כל ישראל" מדבר על שבירת הלוחות הוא בספרי על הפסוק ,וזה לשונו" :בשברי לוחות נאמר ...ואשברם לעיניכם וכאן הוא אומר אשר עשה משה לעיני כל ישראל". תמיהות רבות ולכאורה תמוה :פירוש זה אינו על-דרך הפשט כלל ,שהרי הכתובים כאן מדברים בשבחו של משה וגודל מעלותיו ,וכפירוש רש"י על הכתובים כאן "אשר ידעו ה' פנים אל פנים" -שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה; "ולכל היד החזקה" -שקיבל את התורה בלוחות בידיו; "ולכל המורא הגדול" נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא.ואיך מתאים ,שלאחרי מעלות גדולות ונפלאות אלו ,יסיים הכתוב ב"לעיני כל ישראל" -ש"נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם"?! 112 א) רש"י מדייק לומר "לשבור את הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם" ,לפי שבזה הוא הרמז בלשון הכתוב "לעיני כל ישראל" .אבל זה עצמו צריך הסבר -מדוע בא הכתוב לרמז את הענין דשבירת הלוחות דוקא באופן השבירה שהיתה "לעיני כל ישראל" ,שלכאורה אינו אלא ענין צדדי ובפרט ,שאינו ענין מיוחד לשבירת הלוחות דוקא ,שהרי כמה מהענינים המנויים בהכתובים כאן נעשו "לעיני כל ישראל" ,כנ"ל מהמפרשים? ב) מהו הדיוק בלשונו של רש"י "נשאו לבו לשבור את הלוחות" -דלכאורה (א) היה לו לומרבקיצור "ששבר את הלוחות"; (ב) על-כל-פנים היה לו לרש"י לנקוט "עלה בדעתו" -כהמשך לשון רש"י עצמו "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו" ,ומה ענין נשיאת לב לשבירת הלוחות? מקריאת פירוש רש"י למילים האחרונות בתורה עולה שאלה מרכזית: מדוע ראה רש"י לפרש את המילים "לעיני כל ישראל" שלא על דרך הפשט ,ולשייכן למעשה שבירת הלוחות ,בעוד שנראה כי הזכרת מעשה זה אינה מתאימה להקשר של הדברים :מעלותיו של משה רבינו? נוסף לשאלה זו ,יש צורך להסביר מדוע לפי רש"י מודגש דווקא ששבירת הלוחות נעשתה לעיני כל ישראל ,ואת הלשון המיוחדת שנקט רש"י בפירוש זה. ומכל הנ"ל מוכרח לומר ,שלדעת רש"י יש בפעולה של שבירת הלוחות עצמה ענין נעלה ביותר המורה על מעלתו ושבחו של משה רבינו .ובהמשך לשון רש"י "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו" אין כוונתו שזהו כל תוכן השבח, אלא תוספת ראיה שבשבירת הלוחות יש שבח. ומכיון שזה נאמר לאחרי כל המעלות הנפלאות של משה רבינו ,מובן ,כנ"ל, שלא זו בלבד שבשבירת הלוחות יש מעלה ,אלא שמעלה זו עולה על המעלות שנמנו לפני זה כולל קבלת הלוחות " -שקיבל את התורה בלוחות בידיו". ובזה מתורצת עוד תמיהה בענין :ידוע הכלל ש"מסיימים בטוב" -וכיצד יתכן ,שסיום וחותם התורה כולה "סיומה (גמרה) של תורה" יהיה על-דבר שבירת הלוחות ,ענין בלתי רצוי בתכלית? 113 וט קרפ • לארשי לכ יניעל ושאלה זו היא גם בנוגע ללשון רש"י עצמו ,שמסיים פירושו על התורה בתיבת "ששברת" -דלכאורה ,אפילו אם ישנו הכרח לפרש ש"לעיני כל ישראל" מדבר על שבירת הלוחות ,היה לו לרש"י לסדר את דבריו באופן שסיומם לא יהיה בתיבת "ששברת" ,ענין בלתי רצוי ,כי אם בתיבות "יישר כחך" או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" וכיוצא בזה. ועל כן צריך לומר ,כנ"ל ,שבשבירת הלוחות עצמה יש ענין של מעלה ושבח גדול ביותר למשה ,לכן מסיימת התורה ב"לעיני כל ישראל"" ,שנשאו לבו לשבור את הלוחות"; ולכן גם רש"י מסיים פירושו על התורה דוקא בתיבת "ששברת". מתוך ההקשר שבו נאמרו המילים "לעיני כל ישראל" ,ועל פי הכלל שמסיימים בטוב, יוצא שלדעת רש"י שבירת הלוחות מראה על מעלתו הגדולה של משה רבנו ,ויש בהזכרתה שבח גדול אף יותר מן השבחים האחרים שנאמרו בפסוקים אלו. שבח השושבין ויש לומר ביאור כל זה על פי מה שכתב רש"י לפני זה במקומו ,בביאור הטעם של שבירת הלוחות: על הפסוק "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" מפרש רש"י "פסל לך משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות ,מתוך קלקולהשפחות יצא עליה שם רע ,עמד שושבינה וקרע כתובתה ,אמר :אם יאמר המלך להורגה ,אומר לו :עדיין אינה אשתך . .המלך זה הקב"ה ,השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה ,ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל" .והיינו, שכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה כדי להגן על ישראל ולהצילם מעונש, כמו קריעת הכתובה על-ידי השושבין. ומזה מובן לעניננו -שבחו ומעלתו של משה בשבירת הלוחות ,שתוכן השבח שאליו מתכוון רש"י כאן מודגש בעיקר בטעם ששבירת הלוחות היא בשביל הצלת ישראל ,דוגמת קריעת הכתובה על ידי השושבין להציל את ארוסתו של המלך ,שבגלל זה נאמר לו "פסל לך . .אשר שברת -יישר כחך ששברת". רש"י ממשיל את משה לשושבין הקורע את הכתובה על מנת להציל את הכלה .על פי המשל הזה מתגלה דמותו של משה ,הרועה הנאמן ,שכל כולו נתון לעם ישראל. התבוננות זו נותנת מענה לקושיה שעלתה מהזכרת שבירת הלוחות בין דברי השבח 114 מועדים לחסידות על משה; במעשה זה מתבטאת מסירותו של משה רבנו ,שה' שיבח אותו עליה באומרו לו "יישר כוחך ששיברת". ועל פי זה יש לבאר במה היא מעלת שבחו של משה בשבירת הלוחות יותר משאר מעלותיו: מובן בפשטות -פשוטו של מקרא -גודל ויוקר ערכם של הלוחות ובפרט בעיני משה רבינו ,שהרי "הלוחות מעשה אלקים המה . .מכתב אלקים" ,והוא זכה לקבלם מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו -נוסף על החביבות שלו לדברי תורה בכלל. ואף על פי כן ,כאשר ראה משה רבינו ,הרועה הנאמן והאוהב ישראל ,שיש מקום לחשש ,שמציאותם של הלוחות ,שהם בדוגמא ל"כתובה" יכולה לפגוע בישראל חס וחלילה ,לא היסס כלל וכלל לרגע ,ואף לא שאל את הקב"ה, ותיכף ומיד שבר את הלוחות כדי להצילם מעונש. ולא עוד ,אלא ששבירת הלוחות הייתה כדי להציל רק חלק הכי קטן שהיו במצב ירוד ביותר ,שנכשלו בחטא העגל ,ואף על פי כן ,כדי להגן עליהם לא היסס משה רבינו לשבור את הלוחות (והראשונות). וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבינו ,מנהיג ישראל ,רועה נאמן של ישראל: לא זו בלבד שהפקיר את כל מציאותו כדי להגן על כלל ישראל וכמו שכתוב "ואם אין מחני נא מספרך"" ,מכל התורה כולה" ,אלא עוד זאת ,ששבר את הלוחות שקיבל מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו ,כדי להגן על אלה שנכשלו בחטא העגל! ולכן ,לאחרי שהתורה מונה כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות של משה רבינו ,מסיימת התורה במעלה הגדולה ביותר " -לעיני כל ישראל"" ,שנשאו לבו לשבור הלוחות" ,מעלה גדולה יותר מקבלת הלוחות " -היד החזקה" - שכן ,רק בשבירת הלוחות בא לידי ביטוי גודל מסירת נפשו של משה רבינו עבור ישראל ,שבשביל להגן עליהם שבר את הלוחות. שבירת הלוחות הראשונים היא העדות המשמעותית ביותר למסירות נפשו של משה לעמו ,ולכן לא זו בלבד שיש בה שבח למשה ,אלא שזהו השבח הגדול ביותר שלו, הנאמר בסוף כל השבחים :ששבר בידיו ,ללא רשות מלמעלה ,את הדבר היקר ביותר בשביל להגן החלק הקטן והירוד ביותר בעם ישראל. ובזה מתורץ גם דיוק לשון רש"י האמור לעיל " -שנשאו לבו לשבור הלוחות": לשון זה ,נשיאת הלב ,מורה על תנועה של נדיבות לענין טוב; על דרך הלשון גבי נדבת המשכן "כל איש אשר נשאו לבו" -כלומר ,ששבירת הלוחות היתה 115 וט קרפ • לארשי לכ יניעל תוצאה מגודל הרגש של אהבת ישראל בלבו של משה ,עד כדי למסור נפשו בשביל הגנת ישראל. ולכן נקט רש"י "שנשאו לבו" ולא "עלה בדעתו" -כי רגש אהבת לבו לישראל הוא הוא שהביאו לשבור את הלוחות. ויש להוסיף שבלשון "נשאו לבו לשבור הלוחות" מרמז רש"י ,שכדי "לשבור הלוחות" הוזקק משה לעניין של הרמה והגבהה "נשאו" ברגש שבלב ,שהרי כבוד התורה שלו ויראתה היו גדולים מאד ,ולכן ,כדי "לשבור הלוחות" היה צריך לנשא את האהבה שבלב עוד יותר ,והיינו לעורר בלבו אהבת ישראל גדולה כל-כך -עד כדי שתכריע את יראת וכבוד התורה שלו ,ולשבור את הלוחות כדי להציל את ישראל. שבירת הלוחות לא נעשתה מתוך הגיון שכלי ,מתוך דעת ,אלא מתוך התעצמות רגש אהבת ישראל בלבו של משה רבנו ,עד שגבר אפילו על כבוד התורה ויראתה .ולכן השתמש רש"י במונח "נשאו לבו" דווקא. ויש לומר שזהו גם הטעם על זה שהכתוב מרמז את הענין דשבירת הלוחות בתיבות "לעיני כל ישראל" :זה שמשה שבר את הלוחות "לעיני כל ישראל", "ואשברם לעיניכם" ,הוא: א) שבחו של משה ,מסירת נפשו עבור ישראל גברה אפילו על היפך כבוד התורה לעיני כל ישראל. ולהוסיף על-דרך הרמז: ב) כדי לנטוע בלבן של כל ישראל ,עד סוף כל הדורות ,את הענין של אהבת ישראל בתכלית השלמות. נמצא ,שבתיבות "לעיני כל ישראל" נרמז שבחו של משה בשבירת הלוחות - גודל אהבת ישראל שלו. יש מעלה מיוחדת בכך שמשה שבר את הלוחות מול עם ישראל .אהבת ישראל שבלב משה גברה לא רק על רגש יראת התורה האישי שלו ,אלא גם על הצורך להטמיע את כבוד התורה בעם .ודווקא משום כך ,יחד עם שבירת הלוחות והצלת עם ישראל ,משה רבנו הטמיע באותה שעה את אהבת ישראל העצומה שלו בלב כל יהודי. אמנם עדיין צריך ביאור: על פי הכלל ש"הכל הולך אחר החיתום [הסיום]" מסתבר לומר ,שסיום וחותם התורה" ,גמרה של תורה" ,צריך להיות בעניין המבטא את שלימות מעלת התורה. 116 מועדים לחסידות ותמוה :אף שעל פי הנ"ל יוצא ,שסיום התורה הוא בדבר טוב -שבחו של משה בעניין גודל אהבתו ומסירת נפשו עבור ישראל ,וגם יש בו משום גודל מעלתם של ישראל ,שגם כשהם במצב ירוד ביותר ,הנה כדי להגן עליהם ולהצילם מעונש כדאי אפילו לשבור את הלוחות ,מכל מקום ,בנוגע לתורה עצמה -הרי זה היפך השבח ,שכן ,שבירת הלוחות הרי זה "ביטולה של תורה" והיפך כבוד התורה?! אמנם יש בשבירת לוחות הברית שבח עצום למשה רבנו ולימוד מעלתם של ישראל, אך נראה שכבוד התורה התחלל במעשה זה ,ואיך ייתכן שדווקא בו מסתיימים חמישה חומשי התורה? ישראל והתורה ויש לומר הביאור בזה: כתוב בתנא דבי אליהו רבה" :שני דברים יש בעולם . .תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם ,אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה . .אבל אני אומר ישראל קדמו". ולכאורה אינו מובן :מהו הספק "איזה מהם קודם" ,עד שצריכים לאליהו לחדש "אני אומר ישראל קדמו" -הרי כל ענין התורה לא יתכן בלי ישראל שלהם נאמרו ציוויי התורה והם המקיימים אותם ,ועל כן צריך לומר שישראל קדמו ,וכמפורש במדרש "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר . .אילולי . . ישראל עתידין לקבל את התורה לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל"? לכאורה איך אפשר לומר שהתורה קודמת לישראל ,כאשר כולה עוסקת בעם ישראל? ואם כן ,מה החידוש בכך שישראל קדמו? אלא הביאור בזה -שממה שכתוב "צו את בנ"י" "דבר אל בנ"י" נלמדת רק קדימה בזמן ,אבל בנוגע לקדימה במעלה אפשר לומר שהעיקר היא התורה, שהתורה קדמה במעלה וחשיבות לישראל ,ומעלתם של ישראל היא שרק הם בכחם וביכלתם לקיים את ציוויי התורה; וזהו החידוש ש"אני אומר", שקדימה זו היא בעיקר קדימה במעלה ,מעלתם של ישראל" ,ישראל קדמו". ואולי יש לומר יתרה מזה שהתורה ניתנה כדי לגלות מעלתם של ישראל. 117 וט קרפ • לארשי לכ יניעל השאלה אינה מי קדם מבחינת הזמנים :ישראל או התורה ,אלא :האם מעלתם של ישראל היא רק מכוח קישורם אל התורה ,ולכן התורה קודמת ,או שמעלתם עצמית, וקודמת לתורה ,ומעלתה של התורה היא מכוח נתינתה לעם ישראל ,וממילא ישראל קודמים. ובזה יובן הקשר של "לעיני כל ישראל" ,שבירת הלוחות ,עם "גמרה של תורה" [סיום התורה]: ב"גמרה של תורה" ,סיומה וחותמה של כל התורה כולה ,המקום שיבוא התוכן של כל התורה כולה .וענין זה מודגש בתיבות ,ובענין "לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם" -לומר לך ,שכאשר מסיימים את כל התורה כולה ,יודעים ,ששלימותה ותכליתה של התורה היא " -צו את בנ"י דבר אל בנ"י"" ,ישראל קדמו" שבגלל זה "נשאו לבו לשבור הלוחות". בסיומה של התורה ,במילים האחרונות ,מובאת המהות הפנימית של כל התורה ,והיא: שישראל קדמו במעלתם לתורה ,ומהם מעלתה ,ולכן ראוי היה לשבור את לוחות הברית ולהציל בכך את עם ישראל. מועדים לחסידות ומכיון שבשמחת תורה מתגלית מעלתן של ישראל שקדמו גם לתורה ,לכן קורין ב"גמרה של תורה"" ,לעיני כל ישראל" ,שבירת הלוחות כדי להגן על ישראל ,שבזה מתבטאת שלימותה ותכליתה של התורה " -צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל". שאלות חזרה .1מה תמוה בפירוש רש"י בחתימת התורה? .2לפי המבואר בשיחה זו ,למה שבר משה את הלוחות? .3במה ניכרת אהבת ישראל הגדולה של משה רבנו ,וכיצד הוא הנחיל אותה לכל עם ישראל? .4מהי משמעות ההתלבטות האם התורה קדמה לישראל או שישראל קדמו לתורה? וענין זה מודגש בשמחת תורה -שאז קורין "לעיני כל ישראל"" ,ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה": בשמחת תורה ,יו"ט שני של שמיני עצרת ,מודגשת ומתגלה מעלתן של ישראל "פר אחד איל אחד" -כפי שקורין אז בתורה למפטיר" ,כנגד ישראל"" ,פריחידי . .כנגד אומה יחידה ,משל למלך . .אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" ,היינו ,שהענין של שמחת תורה הוא " -יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" ,ובלשון הזהר " -לא אשתכח במלכא אלא ישראל בלחודוהי" [לא נמצאים עם המלך אלא ישראל בלבד]. ולא עוד ,אלא שהדגשת וגילוי מעלתן של ישראל בשמחת תורה היא -גם לגבי התורה: ב"שמחת תורה" -שני פירושים :א) שמחת ישראל בתורה ("שמחין . .לגמרה של תורה") ,היינו שעל ידי התורה נעשית שמחה בישראל ,ב) שמחתה של התורה ,על ידי זה שישראל משמחים את התורה ,ועד כדי כך ש"ישראל הם החתן והתורה . .היא הכלה" ,היינו ,שישראל הם "משפיעים לגבי התורה". וענין זה -שבכחן של ישראל לשמח את התורה -הוא מפני מעלתם של ישראל ,שקדמו לתורה" ,ישראל קדמו". בשמחת תורה אנו חוגגים את הגילוי המחודש של מעלת עם ישראל ,שבכוחם להשפיע שמחה על התורה ,מפני גודל מעלתם. 118 119 מועדים לחסידות 120 מועדים לחסידות 121 מועדים לחסידות 122 מועדים לחסידות 123 מועדים לחסידות 124
© Copyright 2024