‫ת מהשטח‬
‫תמונו‬
‫תמונות‬
‫נוער ישראל‬
‫מפעילות ש‬
‫לום לעם ל‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪706‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫המצלמה שלנו יצאה לביקור במדרשיות נווה יהושע ברמת גן‪ ,‬ובישוב‬
‫נהורא‪ .‬היה מרתק!‬
‫סניף נווה יהושע ‪-‬רמת גן | פועל בימים א' ‪ -‬ה |בין השעות ‪ 20:00 - 22:00‬ובשבת‬
‫בין השעות ‪23:30 - 21:00‬‬
‫בבית הכנסת 'חזון עובדיה' רח' האם ‪ 2‬רמת גן בואו להצטרף לפעילות המדרשה!‬
‫לפרטים‪054-8835018 :‬‬
‫סניף בישוב נהורא | פועל בימים ב' ‪ -‬ד' | בין השעות ‪20:30-22:30‬‬
‫בבית הכנסת האר"י בשכונת 'שמוליק' בישוב נהורא‪.‬‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה!‬
‫לפרטים‪052-7124040 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫בת‬
‫זמו‬
‫ן‬
‫ה‬
‫נ‬
‫כ‬
‫ון‬
‫פרשת ויגש ז' טבת תשע"ו ‪ 19‬בדצמבר ‪2015‬‬
‫שבת פרשת ויגש‪ ,‬ז' בטבת תשע"ו‪,‬‬
‫‪ 19/12/15‬מאסר ראשי הגולה‬
‫בז' בטבת שנת ד' אלפים ר"ל‪ ,‬לפני ‪1,546‬‬
‫שנה‪ ,‬בתקופת חתימת התלמוד הבבלי‪,‬‬
‫נאסרו שלושה מראשי היהודים שבבבל‪,‬‬
‫ראש הגולה הונא מרי בר זוטרא‪ ,‬רב אמימר‬
‫בר רב ינוקא‪ ,‬ומשרשיא בר פקוד‪ .‬היה זה‬
‫לאחר תקופת רגיעה ליהודי בבל שחיו‬
‫בשלום ובביטחון תחת השלטון הפרסי של‬
‫המלך הורמיז השלישי‪ ,‬אולם עקב שינויים‬
‫מדיניים הורע מצבם של יהודי הגולה‬
‫והמלך פירוז שעלה על כיסא פרס‪ ,‬החל‬
‫להצר את צעדיהם של יהודי הממלכה‪.‬‬
‫ביום זה אסר את שלושת גדולי הדור‪ ,‬הוציא‬
‫אותם להורג והם מתו על קידוש השם‪.‬‬
‫ראש הגולה‪ ,‬היה בעל הסמכות הראשית‬
‫בקהילה היהודית בבבל במשך כ‪ 600-‬שנה‪,‬‬
‫ובדרך כלל היו ראשי הגולה צאצאי מלכי‬
‫בית דוד שהוגלו לבבל עם חורבן בית ראשון‪ .‬ראש הגולה נהנה מחסינות והכרה‬
‫ממשלתית‪ ,‬אלא שהמשרה בוטלה בסוף תקופת הגאונים עקב רדיפות המוסלמים‬
‫שהשתלטו על בבל‪.‬‬
‫יום ראשון‪ ,‬ח' בטבת תשע"ו‪ 20/12/15 ,‬היום בו בא החושך לעולם‬
‫על יום זה נכתב ב"מגילת תענית" (שחוברה בתקופת בית המקדש השני ובו‬
‫תיאור כלל המאורעות ההיסטוריים של עם ישראל לאורך הדורות)‪ ,‬ש"החושך‬
‫בא לעולם" למשך שלושה ימים‪ ,‬כיוון שביום זה תורגמה התורה ליוונית בימי‬
‫תלמי המלך‪ .‬בגזירת מלך זה‪ ,‬התיישבו שבעים ושניים זקנים מישראל בשבעים‬
‫ושניים בתים נפרדים‪ ,‬ועל פי ציוויו תורגמה התורה לשפה היוונית‪ .‬יום זה נחשב‬
‫ליום אבל‪ ,‬מפני שתרגומה של התורה גרם ליהודים רבים להתרחק מדרך התורה‬
‫וללמוד את תרבות יוון שגרמה להתבוללות קשה בעם ישראל‪ ,‬ולאיבוד הזהות‬
‫היהודית ושמירת המסורת הרצופה מזמן משה רבנו‪.‬‬
‫יום שני‪ ,‬ט' בטבת תשע"ו‪ 21/12/15 ,‬תעלומת יום האבל‬
‫ט' בטבת‪ ,‬הוא אחד הימים המוזכרים במגילת תענית כיום צום עקב הצרה שהייתה‬
‫בו‪ ,‬אך תעלומה אופפת את פרטי המאורע שהפך את היום ליום אבל בעם ישראל‪.‬‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫הדעה הרווחת היא‪ ,‬שביום זה נפטרו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה‪ ,‬שני גדולי‬
‫הדור שהחזירו עטרה ליושנה מיד לאחר בניית בית המקדש השני וחיזקו את שבי‬
‫ציון שחזרו לירושלים לאחר שבעים שנות גלות מזמן בית המקדש הראשון‪ .‬רמז‬
‫לזה נמצא בסליחות לעשרה בטבת בו נאמר‪" :‬טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר‪,‬‬
‫הוא עזרא הסופר"‪ .‬יש אומרים‪ ,‬שיום פטירתו חל בעשרה בטבת‪ ,‬אלא שציינו את‬
‫היום לפני כן‪ ,‬כדי לעשות לו היכר‪.‬‬
‫אולם יודעי דבר קבעו‪ ,‬כי ציון יום האבל הוא עקב לידתו ביום זה של 'אותו האיש'‬
‫מייסד הנצרות‪ ,‬אותה 'דת החמלה' שבעטיה נרצחו ונשרפו רבבות מעמנו במשך‬
‫אלפי שנות הגלות‪ ,‬ומחמת המורא ששרר באותם ימים מנקמתה של הכנסייה‬
‫הנוצרית‪ ,‬העלימו את הסיבה האמיתית ליום האבל והעבירו את המסורת בעל‪-‬פה‪.‬‬
‫ביום זה אירעו מאורעות מעציבים נוספים‪ ,‬שאף הם הביאו לקביעת היום כיום‬
‫אבל‪ ,‬ובהם הריגתו של רבי יהוסף הלוי בנו של רבי שמואל הנגיד שנהרג ביום‬
‫זה בשנת ד' אלפים תתכ"ז בעיר גרנאטה‪ ,‬וביום זה נהרג גם שמעון בר גיורא‬
‫אחד ממצביאי המרד הגדול לאחר חורבן בית המקדש השני ויום מיתתו נקבע‬
‫ליום אבל‪.‬‬
‫יום שלישי‪ ,‬י' בטבת תשע"ו‪ 22/12/15 ,‬יום צום ותענית‬
‫'עשרה בטבת' הוא אחד מארבעת ימי הצום שכל עם ישראל מתענה עד היום‪,‬‬
‫לזכר חורבן בית המקדש‪ .‬ביום זה‪ ,‬החל המצור הארוך על ירושלים שבתקופת בית‬
‫המקדש הראשון‪ ,‬כאשר נבוכדנאצר מלך בבל צר עליה במשך שלוש שנים ובסופו‬
‫של דבר שרף את בית מקדשנו ותפארתנו והחריב את העיר כולה‪ .‬על אף שביום‬
‫זה רק התחיל המצור על ירושלים‪ ,‬נקבע ליום אבל לעם ישראל‪ ,‬מפני שהוא מסמל‬
‫את תחילת החורבן שהביאה בסופו של דבר לשריפת בית המקדש וגלות בבל‪.‬‬
‫צום זה כה חמור וחשוב‪ ,‬עד שרבנו דוד אבודרהם‪ ,‬אחד מגדולי הראשונים‪ ,‬כותב‪,‬‬
‫שאם היה יום זה חל בשבת קודש‪ ,‬היו מתענים בו והצום היה דוחה שבת‪ ,‬כמו‬
‫שאנו נוהגים ביום הכיפורים‪ .‬בשנת תשי"א‪ ,‬נקבע יום עשרה בטבת על ידי הרבנות‬
‫הראשית לישראל‪ ,‬ל"יום הקדיש הכללי"‪ ,‬על קדושי השואה שלא ידוע היום בו‬
‫הועלו על המוקד‪.‬‬
‫יום חמישי‪ ,‬י"ב בטבת תשע"ו‪ 24/12/15 ,‬פורים מז'יבו'ז‬
‫י"א בטבת‪ ,‬נחגג כ'יום פורים' בקהילת מז'יבוז'‪ ,‬כי ביום זה ניצלו התושבים בפרעות‬
‫ת"ח הידועות‪ ,‬בהן נרצחו מאות אלפי יהודים ברחבי פולין הגדולה‪ ,‬על ידי‬
‫הקוזקים הארורים בראשות הצורר הנפשע בוגדן חמלניצקי‪ .‬מצילי יהודי אפטא‬
‫היו זוג יהודים‪ ,‬שלמרבה הפלא נקראו מרדכי ואסתר‪ ,‬ממש כמו בשושן הבירה‪,‬‬
‫ומאז כונה האיש בכינוי 'מרדכי פורים'‪ .‬ה"אוהב ישראל" מאפטא לא אמר תחנון‬
‫ביום זה משום כך‪.‬‬
‫בתזמון הנכון‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫הכביש התפתל בין נוף הרים מיוערים‬
‫ומפלי מים מרשימים‪ .‬בין הגאיות זרמו‬
‫נחלי מים צלולים כתוצאה מהפשרת‬
‫השלגים‪ ,‬בתי עץ בצבע שוקולד היו‬
‫פזורים בינות לכרי דשא מרהיבים בהם‬
‫רעו פרות דשנות‪ .‬אבל המראות הללו‬
‫חלפו מול עיניו והוא בהה בהן ללא‬
‫תשומת לב מיוחדת‪ .‬ברני ג'יימסון היה‬
‫במתח נורא‪ ,‬הפגישה שאמורה להתקיים‬
‫בעוד שעתיים בינו לבין הנרי לוק מנכ"ל‬
‫'לוק מדיסון' חברת התרופות הגדולה‬
‫בשוויץ‪ ,‬הייתה משמעותית מאד עבורו‪.‬‬
‫שלו‬
‫הוא ידע שגורל מפעל התרופות‬
‫דוד קליינר‬
‫על אלף עובדיו תלוי בפגישה הקרובה‬
‫שתיערך במלון היוקרתי שבעיירת‬
‫הנופש השוויצרית 'דאבוס'‪.‬‬
‫ברני הקים את מפעל התרופות שלו לפני ‪ 20‬שנה‪ ,‬ותוך זמן קצר הוא‬
‫הצליח מעל למשוער‪ ,‬הצוות שלו הצליח לפתח מספר תרופות חדשניות‬
‫שאותן רשם כפטנטים‪ ,‬דבר שהקפיץ את שווי המניות של המפעל‬
‫בבורסה‪ .‬בשנים האחרונות החלו לצוץ לו בעיות‪ ,‬מכיוון שלפי החוק לאחר‬
‫‪ 20‬שנה פג תוקף הפטנט הרפואי ומותר לחברות אחרות לייצר תרופות‬
‫זהות לשלו‪ .‬החברות המתחרות החלו בייצור מאסיבי של התרופות‬
‫שפיתח‪ ,‬והיקף המכירות החל לרדת עד שהמפעל נכנס להפסדים כבדים‪.‬‬
‫בפגישה שאליה נסע‪ ,‬תכנן לנסות להציע שיתוף פעולה עסקי עם המפעל‬
‫של לוק‪ ,‬בתור צעד אחרון שיוכל להציל את המפעל שלו מסגירה‪ .‬הבעיה‬
‫היא שהנרי לוק היה ידוע כאדם קשוח וחשדן שמציב תנאים קשים מאוד‬
‫לאנשים שאיתם הוא נפגש‪ ,‬וקשה מאד לשכנע אותו להיכנס לשיתופי‬
‫פעולה ופרויקטים חדשים‪.‬‬
‫ברני נכנס אל שערי המלון היוקרתי שעתיים לפני מועד הפגישה‪ .‬הוא‬
‫התבונן על התמונות שהיו תלויות בלובי‪ ,‬בהן נראו כל האנשים החשובים‬
‫שהתארחו במלון‪ ,‬נשיאי ארה"ב‪ ,‬ראשי ממשלות מרחבי העולם‪ ,‬מזכ"ל‬
‫האו"ם‪ ,‬והרבה מעשירי העולם‪.‬‬
‫לאחר כמה דקות הוא החליט לצאת‪ ,‬לטייל מעט ולהביט בנוף השוויצרי‬
‫כדי להוריד את מפלס המתח‪ .‬קצת אחרי בית המלון הוא הבחין במרכז‬
‫תיירות גדול שעליו התנוסס השם 'הר פרסון'‪ .‬בתוך המבנה המתין קרון‬
‫גדול שהוביל תיירים אל מרומי ההר הגבוה ממנו ניתן לצפות על נוף‬
‫עוצר נשימה של דאבוס וסביבותיה‪ .‬הנרי החליט לטפס עד מרומי ההר‪,‬‬
‫אולי הנוף ירגיע אותו במעט‪ .‬לאחר נסיעה של ‪ 20‬דקות‪ ,‬הגיע הקרון אל‬
‫מרומי ההר המושלג‪ ,‬הנוף היה מדהים ביופיו אבל הוא לא הצליח להירגע‬
‫וליהנות ממנו בגלל המתח שלא הרפה ממנו לרגע‪ .‬לפתע שם לב לעוד‬
‫רכבל קטן שבו ניתן להגיע לפסגה הגבוהה ביותר של ההר‪ .‬הוא החליט‬
‫להיכנס אליו‪ ,‬ופגש בפנים בני זוג אמריקאיים‪.‬‬
‫רגע לאחר שהרכבל התחיל לטפס הוא הבחין לפתע שהאנשים הנמצאים‬
‫אתו בקרון הם לא פחות מאשר האיש העשיר בעולם ‪ -‬ביל גייטס ומלינדה‬
‫אשתו‪ .‬באותו הרגע הוא נזכר בדברי המורה שלו למנהל עסקים שביקש‬
‫מהם לפני שנים ארוכות להכין את 'נאום המעלית'‪ ,‬המורה אמר להם אז‪:‬‬
‫"תארו לעצמכם שיום אחד אתם עולים במעלית ולפתע נכנס אליה אדם‬
‫בכיר מאוד שיש לו השפעה רבה בעולם‪ .‬יש לכם כעת ‪ 30‬שניות להציג‬
‫את עצמכם‪ ,‬מה תאמרו לו על מנת שהוא ירצה להמשיך להתעניין בכם‬
‫גם הלאה?"‬
‫ברני הצטער מאוד שאין לו נאום כזה‪ ,‬אבל בכל אופן הוא פנה אליו‪:‬‬
‫"נעים להכיר מר גייטס‪ ,‬זה כבוד גדול בשבילי לפגוש אותך"‪ .‬מר גייטס‬
‫ענה לו בחביבות‪ ,‬והתעניין לשמו ולשם מה הגיע לדאבוס‪ .‬ברני סיפר לו‬
‫על הלחץ הגדול בו הוא שרוי בגלל הפגישה הקרובה במלון הסמוך‪" .‬זה‬
‫המלון בו אני מתארח‪ "...‬אמר מר גייטס‪ .‬אבל באותו הרגע הגיעה השיחה‬
‫לסיומה עם הגעת הקרון אל הפסגה שהתנשאה ליותר מ‪ 3000-‬מטרים‪.‬‬
‫ברני רצה לחבוט את ראשו בקיר הרכבל‪" ,‬איזה פספוס! אם רק הייתי‬
‫מכין את 'נאום המעלית' אולי הייתי מצליח לעניין את ביל גייטס? סתם‬
‫בזבזתי את הזדמנות חיי!"‬
‫ברני הביט בשעון וראה שהזמן חלף במהירות יחסית‪ ,‬הוא החליט לרדת‬
‫בחזרה אל בית המלון מבלי ליהנות מהנופים המדהימים באזור‪.‬‬
‫הפגישה התחילה בזמן‪ ,‬ומר לוק היה אכן עצבני וחשדן‪ ,‬עד שברני היה‬
‫כמעט מיואש‪ .‬ואז לפתע הוא הרגיש טפיחה על הכתף‪ ,‬כשהרים את עיניו‬
‫הוא היה בהלם‪ ,‬היה זה ביל גייטס בעצמו‪" :‬שלום ברני‪ ,‬מה שלומך? איזה‬
‫כיף לפגוש אותך! אני רואה שאתה באמצע פגישה אז אני לא אפריע לך‪,‬‬
‫אני אשמח להמשיך איתך את השיחה‪ ,‬אז נדבר כשתסיים את הפגישה‪"...‬‬
‫מר הנרי לוק היה גם הוא בהלם‪ ,‬ומאותו הרגע הוא התחיל לדבר בנחת‬
‫ובשלווה‪" :‬אם הוא חבר של ביל גייטס כדאי לעשות אתו עסקים" הרהר‬
‫לעצמו‪ .‬הוא החל להקשיב בנחת לדבריו של ברני ותוך חצי שעה הגיעו‬
‫השנים לעמק השווה‪ ,‬וכמה ימים לאחר מכן חתמו השניים על החוזה‬
‫המשותף בין שתי החברות‪...‬‬
‫***‬
‫פעמים רבות יש לנו טרדות שונות‪ ,‬רק שבאותו הזמן אנחנו לא מצליחים‬
‫לראות את כל היופי והטוב שסובב אותנו תמיד‪ .‬כך אנחנו מפספסים רגעים‬
‫מיוחדים שמהם היינו יכולים ליהנות עם חברינו ומשפחתנו‪ .‬אם נביט‬
‫בכל הטוב שסביבנו‪ ,‬ונחדיר בתוכנו את הידיעה שהכול מתנהל בהשגחה‬
‫אלוקית מופלאה‪ ,‬הכול ייראה אחרת‪ .‬חבל לפספס את כל היופי והטוב‬
‫שמסביבך‪ ,‬על‬
‫דברים שבין כה‬
‫אינם תלויים בך‪...‬‬
‫לא לקלים המרוץ‪ ,‬ולא לגיבורים המלחמה"‬
‫(קהלת ט'‪ ,‬י"א)‬
‫לפעמים מחשבה נכונה ויצירתיות‪ ,‬עולים על כוחו‬
‫ויכולותיו של האדם‬
‫הַ ְׁשּגָחָ ה ּבְ ָׁשלָט ָרחֹוק‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫ּכְ ָבר ִמּגִ יל ָצ ִעיר יָ ַדע ֶהנְ ִרי ֶׁשּיֹום ֶא ָחד יַ ֲעזֹב‬
‫ימּיַ ת נְ ָע ִרים‬
‫ֶאת ֲא ֻחּזַ ת ָא ִביו ְּבלֹונְ דֹון‪ ,‬וְ יֵ לֵ ְך לִ ְפנִ ִ‬
‫יֻ ְק ָר ִתית לִ ְבנֵ י ֲאצּולָ ה‪ָ .‬א ִביו ָהיָ ה ִמ ִּמ ְׁש ָּפ ָחה‬
‫ְמיֻ ֶח ֶסת‪ ,‬וְ ִה ְק ִּפיד לָ ֵתת לְ ָבנָ יו ִחּנּוְך ְמ ֻעּלֶ ה‪ּ .‬כָ ל‬
‫חֹוקים‬
‫ֶא ָחיו ֶׁשל ֶהנְ ִרי נָ ְסעּו לִ לְ מֹד ְּב ָב ֵּתי ֵס ֶפר ְר ִ‬
‫ֵמ ַה ַּביִ ת‪ ,‬וְ כַ ֲא ֶׁשר ָחזְ רּו‪ָ ,‬ה ְפכּו לִ גְ ָב ִרים ְצ ִע ִירים‬
‫ּומ ְצלָ ִחים ֶׁש ֵה ִביאּו ּכָ בֹוד לַ ִּמ ְׁש ָּפ ָחה‪.‬‬
‫ֻ‬
‫ֲא ָבל ֶהנְ ִרי ַמ ָּמׁש ֹלא ָר ָצה ְּבכָ ְך‪ .‬טֹוב ָהיָ ה לֹו‬
‫ַּב ֲא ֻחּזָ ה ֶׁש ָּבּה ָעשֹּו ַה ְמ ָׁש ְר ִתים וְ ַה ְמ ַב ְּׁשלֹות‬
‫ּמּודים‪ּ ,‬כָ ְך יָ ַדע‪ ,‬יֵ ׁש ּכְ לָ לֵ י‬
‫מֹוסד ַהּלִ ִ‬
‫ּכָ ל ָּד ָבר‪ְּ .‬ב ַ‬
‫ׁשּוחים‪ַ .‬על ּכָ ל ֲח ִריגָ ה ְמ ַק ְּבלִ ים‬
‫ִה ְתנַ ֲהגּות ְק ִ‬
‫עֹנֶ ׁש‪ ,‬וְ לִ ְפ ָע ִמים ֲא ִפּלּו ַה ְצלָ פֹות ׁשֹוט‪ָ .‬א ִביו ּכָ ַעס‬
‫לּונֹותיו‪ּ' .‬גַ ם ֲאנִ י לָ ַמ ְד ִּתי ָרחֹוק ֵמ ַה ַּביִ ת‪,‬‬
‫לְ ִמ ְׁש ַמע ְּת ָ‬
‫וְ גַ ם ָא ִבי וְ ָס ִבי'‪ָ ,‬א ַמר ְּב ֻח ְמ ָרה‪ּ' .‬כְ ֵדי לָ ֵשֹאת ְּבגָ אֹון‬
‫ֶאת ֵׁשם ִמ ְׁש ַּפ ְח ֵּתנּו‪ָ ,‬עלֶ יָך לְ ִה ְת ַחּנֵ ְך ּכַ ּיָ אּות'‪.‬‬
‫ה‪-‬ע ָׂשר‪ִ ,‬ה ְמ ִּתינָ ה לְ ֶהנְ ִרי‬
‫ְּביֹום ֻהּלַ ְדּתֹו ָה ַא ְר ָּב ָע ָ‬
‫ַהּכִ ְרּכָ ָרה ַה ִּמ ְׁש ַּפ ְח ִּתית ְּב ֶפ ַתח ָה ֲא ֻחּזָ ה‪ .‬לְ ִפי‬
‫ָמס ֶֹרת ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה ָהיָ ה ָעלָ יו לִ נְ ס ַֹע לְ ַבד‪ְּ ,‬בלִ י‬
‫אֹומנֶ ת ֶׁשּגִ ְּדלָ ה אֹותֹו‬
‫יצת יָ ד‪ִ ,‬אּמֹו ִח ְּב ָקה אֹותֹו ְּבחֹם‪ ,‬וְ ָה ֶ‬
‫ְמלַ ּוִ ים‪ָ .‬א ִביו יָ ַרד לְ ִה ָּפ ֵרד ִמ ֶּמּנּו ִּבלְ ִח ַ‬
‫ֵמ ָאז יַ לְ ּדּותֹו ָּד ֲח ָפה לְ כִ יסֹו ּכַ ָּמה ַמ ְמ ַּת ִּקים‪.‬‬
‫ּסּוסים וְ ַהּכִ ְרּכָ ָרה יָ ְצ ָאה לַ ֶּד ֶרְך‪ֶ .‬הנְ ִרי יָ ַׁשב ֵּבין ַה ִּמזְ וָ דֹות‬
‫ִפילִ יּפ‪ָ ,‬ה ַרּכָ ב ַהּוָ ִתיק‪ִ ,‬ה ְצלִ יף ַּב ִ‬
‫ּופנָ ה לְ ֶהנְ ִרי‪ׁ'ְ :‬ש ַמע‪,‬‬
‫ּומ ֵרר ְּב ֶבכִ י‪ָ .‬ה ַרּכָ ב ֹלא ִה ִּביט ּבֹו‪ַ ,‬אְך לְ ַא ַחר ּכְ ֶר ַבע ָׁש ָעה ָע ַצר ָ‬
‫ַהּגְ דֹולֹות ֵ‬
‫אֹומנֶ ת ֶׁשּלְ ָך ִה ְתּגַ ּנְ ָבה ֵמ ַה ַּביִ ת ּכְ ֵדי‬
‫ֲאנִ י הֹולֵ ְך לַ ֲעשֹוֹת ַמ ֶּׁשהּו ֶׁש ָאסּור לִ י לַ ֲעשֹוֹת‪ַ .‬מ ְר ָטה ָה ֶ‬
‫ּוֹותָך‪ֲ ,‬א ָבל ִאם ְּת ַס ֵּפר זֹאת ֵאי ַּפ ַעם לְ ָא ִביָך‪ ,‬הּוא יְ ַפ ֵּטר ֶאת ְׁשנֵ ינּו'‪.‬‬
‫לְ לַ ְ‬
‫סֹובב ֶאת ַהּכִ ְרּכָ ָרה וְ ָחזַ ר לִ כְ ָפר ָסמּוְך ֶׁשּבֹו‬
‫יצד לְ הֹודֹות לְ ִפילִ יּפ‪ֶׁ ,‬שּכְ ָבר ֵ‬
‫ֶהנְ ִרי ֹלא יָ ַדע ּכֵ ַ‬
‫אֹומנֶ ת ַהּוָ ִת ָיקה וְ ָה ַרּכָ ב ֶה ָח ִביב‬
‫ימה‪ָ :‬ה ֶ‬
‫יֹותר נְ ִע ָ‬
‫ִחּכְ ָתה ַמ ְר ָטה ַהּנִ ְרּגֶ ֶׁשת‪ַ .‬עכְ ָׁשו ַה ֶּד ֶרְך ָהיְ ָתה ֵ‬
‫ּוב ָצ ֳה ֵרי ַהּיֹום ָע ַמד ֶהנְ ִרי ְּב ֶפ ַתח ַה ִּבנְ יָ ן ַהּגָ דֹול‬
‫עֹודדּו ֶאת ֶהנְ ִרי‪ַ .‬אְך ַהּנְ ִס ָיעה ִהּגִ ָיעה לְ ִק ָּצּה‪ְ ,‬‬
‫ְ‬
‫ּבֹודד‪ .‬הּוא ֹלא ִהּכִ יר ִאיׁש ֵמ ַה ַּתלְ ִמ ִידים‪ֶׁ ,‬ש ָהיּו יְ ִה ִירים‬
‫נֹותר ֵ‬
‫ּקֹודר ֶׁשל ֵּבית ַה ֵּס ֶפר‪ ,‬וְ ׁשּוב ַ‬
‫וְ ַה ֵ‬
‫ׁשּוחים‬
‫ּמֹורים ַאף ֵהם ָהיּו ְק ִ‬
‫יהם ַה ְמכֻ ָּבדֹות‪ ,‬וְ ֶחלְ ָקם ָהיּו ַמ ָּמׁש ְמ ֻר ָּׁש ִעים‪ַ .‬ה ִ‬
‫חֹות ֶ‬
‫וְ גֵ ִאים ְּב ִמ ְׁש ְּפ ֵ‬
‫ּמּובן‬
‫ּפֹורט‪ ,‬וְ כַ ָ‬
‫עּורי ַה ְּס ְ‬
‫ּוב ִׁש ֵ‬
‫וְ ָת ְב ָענִ ּיִ ים‪ ,‬וְ ָד ְרׁשּו ֵמ ַה ַּתלְ ִמ ִידים ִה ְצ ַטּיְ נּות ַּב ִּמ ְקצֹועֹות ָה ִעּיּונִ ּיִ ים ְ‬
‫ּמּוסים ֻמ ְׁשלָ ִמים‪.‬‬
‫ נִ ִ‬‫ַרק ַּבּלֵ ילֹות ְּב ִמ ָּטתֹו ַהּגְ דֹולָ ה ִה ִּתיר ֶהנְ ִרי לְ ַע ְצמֹו לִ ְבּכֹות לְ תֹוְך ַהּכָ ִרית‪ .‬הּוא ָס ַבל ִמּכָ ל ֶרגַ ע‪,‬‬
‫ִה ְתּגַ ְעּגַ ע לַ ַּביִ ת‪ ,‬וְ ַה ִּבּקּור ַה ִּמ ְׁש ַּפ ְח ִּתי ָה ִראׁשֹון יִ ְהיֶ ה ַרק ְּבעֹוד ח ֶֹדׁש‪...‬‬
‫בּוע ִה ִּתירּו לַ ּנְ ָע ִרים לָ ֶר ֶדת לַ ּכְ ָפר וְ לִ ְרּכֹׁש לְ ַע ְצ ָמם ַמ ְמ ַּת ִּקים‪ְּ .‬ד ֵמי ַהּכִ יס ֶׁש ִּק ְּבלּו‬
‫ְּבסֹוף ַה ָּׁש ַ‬
‫ּתֹובב ֵּבין ַהּדּוכָ נִ ים ַה ִּצ ְבעֹונִ ּיִ ים‪,‬‬
‫ּבֹודדֹות‪ֶ .‬הנְ ִרי ִה ְס ֵ‬
‫עּומים‪ ,‬וְ ִה ְס ִּפיקּו לְ כַ ָּמה ֻסּכָ ִרּיֹות ְ‬
‫ָהיּו זְ ִ‬
‫ּתֹובב ּכְ ֶא ָחד ִמּיַ לְ ֵדי ַה ְמ ָׁש ְר ִתים‪ ,‬וְ ָצ ִריְך‬
‫וְ ָחׁש ֻא ְמלָ ל‪ַּ .‬ב ַּביִ ת ָהיּו ַמ ֲע ַדּנִ ים ְּב ֶׁש ַפע‪ּ ,‬ופֹה הּוא ִמ ְס ֵ‬
‫לִ ְבחֹר ַרק ַמ ְמ ָּתק ֶא ָחד ִמּכָ ל ַה ֶּׁש ַפע ַהּגָ דֹול‪.‬‬
‫יבה וְ ַחּיְ כָ נִ ית‪ָ ,‬צ ְב ָטה ְּבלֶ ְחיֹו‪'ַ .‬א ָּתה נִ ְר ֶאה לִ י ָעצּוב‪ ,‬יַ לְ ּדֹון'‪ָ ,‬א ְמ ָרה‪.‬‬
‫יׁשה ֲח ִב ָ‬
‫ַהּמֹוכֶ ֶרת‪ְ ,‬ק ִׁש ָ‬
‫ֶהנְ ִרי ֹלא ֵה ִׁשיב‪ ,‬וְ ִה ְת ַא ֵּמץ לַ ֲעצֹר ֶאת ַה ְּד ָמעֹות ֶׁש ִאּיְ מּו לִ ְפרֹץ ֵמ ֵעינָ יו‪.‬‬
‫נֹורא‪ .‬לְ כֻ ּלָ ם ָק ֶׁשה ַּב ַה ְת ָחלָ ה‪ּ .‬בֹוא‪ֶ ,‬א ֵּתן לְ ָך‬
‫ַ'א ָּתה ָרחֹוק ֵמ ַה ַּביִ ת?' לָ ֲח ָׁשה לֹו ַהּמֹוכֶ ֶרת‪ֹ' ,‬לא ָ‬
‫הֹוצ ָיאה ֻּב ַּבת ׁשֹוקֹולָ ד ֶׁש ָעלְ ָתה ִּפי ַא ְר ָּב ָעה ִמּכָ ל ְּד ֵמי ַהּכִ יס ֶׁשּלֹו וְ נָ ְתנָ ה לֹו‪.‬‬
‫ַמ ֶּׁשהּו'‪ ,‬וְ ִהיא ִ‬
‫ּומ ֻא ָּׁשר‪ ,‬וְ ִחּלֵ ק ֵמ ַהּׁשֹוקֹולָ ד ּגַ ם לַ ֲא ֵח ִרים‪ַּ .‬בּלֵ ילֹות הּוא ֲע ַדיִ ן‬
‫ימּיָ ה ָש ֵֹמ ַח ְ‬
‫ֶהנְ ִרי ָחזַ ר לַ ְּפנִ ִ‬
‫יֹותר‪.‬‬
‫ִה ְתּגַ ְעּגַ ע ַה ַּביְ ָתה‪ֲ ,‬א ָבל ּכְ ָבר ָהיּו לֹו ּכַ ָּמה ֲח ֵב ִרים‪ ,‬וְ ַה ַּמ ָּצב נִ ְר ֶאה וָ רֹד ֵ‬
‫ימּיָ ה‬
‫הּוטה‪ּ'ְ .‬ב ָסמּוְך לַ ְּפנִ ִ‬
‫ּמֹורה לְ ִס ְפרּות‪ ,‬וְ ִׁש ַּבח ֶאת ְק ִר ָיאתֹו ָה ְר ָ‬
‫בּוע ָק ָרא לֹו ַה ֶ‬
‫לְ ַא ַחר ָׁש ַ‬
‫לֹומט ַאְך ִמ ְת ַק ֶּׁשה ִּב ְק ִר ָיאה‪ .‬הּוא‬
‫יּפ ָ‬
‫ּמֹורה‪ׁ'ֶ ,‬ש ָהיָ ה ֶּב ָע ָבר ִּד ְ‬
‫דּוא ְרד'‪ָ ,‬א ַמר ַה ֶ‬
‫ּגֹורר ֶסר ֶא ַ‬
‫ִמ ְת ֵ‬
‫מּורת‬
‫ׁשֹור ִרים ַאנְ ּגְ לִ ּיִ ים ְּת ַ‬
‫ְמ ַח ֵּפשֹ נַ ַער ֶׁשּיַ ְק ִריא לֹו ַמ ֲחזֹות ֶׁשל ֵׁשיְ ְיק ְס ִּפיר וְ ִׁש ִירים ֶׁשל ְמ ְ‬
‫ַּת ְׁשלּום‪ֲ .‬ה ִת ְר ֶצה ֶאת ַה ִּמ ְש ָֹרה ַהּזֹו?'‬
‫מּורת ַה ַה ְק ָר ָאה הּוא ִק ֵּבל ּכַ ָּמה ְּפרּוטֹות‪ַ ,‬אְך‬
‫דּוא ְרד‪ְּ .‬ת ַ‬
‫בּוע לְ ֶסר ֶא ַ‬
‫ֶהנְ ִרי ֵה ֵחל לְ ַהּגִ ַיע ִמ ֵּדי ָׁש ַ‬
‫דּוא ְרד ָהיּו ַמ ְחּכִ ימֹות‬
‫יחֹותיו ֶׁשל ֶהנְ ִרי ִעם ֶסר ֶא ַ‬
‫לֹומט ִה ְתּגַ ּלָ ה ּכְ ָא ָדם נָ בֹון וְ ָחכָ ם‪ִׂ .‬ש ָ‬
‫יּפ ָ‬
‫ַה ִּד ְ‬
‫צֹותיו ָעזְ רּו לֹו לְ ִה ְת ַק ֵּדם‪.‬‬
‫ּומ ַר ְּתקֹות‪ ,‬וַ ֲע ָ‬
‫ְ‬
‫יבה‪'ָ .‬ה ָבה נֵ ֵצא לִ ְרּכֹב'‪ָ ,‬א ַמר‬
‫עּורי ָה ְרכִ ָ‬
‫דּוא ְרד ֶׁשהּוא ִמ ְת ַק ֶּׁשה ְּב ִׁש ֵ‬
‫יֹום ֶא ָחד ָא ַמר ֶהנְ ִרי לְ ֶסר ֶא ַ‬
‫יבה‪ַ .‬עד ְמ ֵה ָרה ָהיָ ה‬
‫עּורים ְּפ ָר ִטּיִ ים ִּב ְרכִ ָ‬
‫לֹומט‪ָ ,‬ח ַבׁש ֶאת סּוסֹו וְ ֵה ֵחל לָ ֵתת לְ ֶהנְ ִרי ִׁש ִ‬
‫יּפ ָ‬
‫ַה ִּד ְ‬
‫יֹותר ְּב ַמ ְחזֹורֹו‪.‬‬
‫ֶהנְ ִרי ָהרֹוכֵ ב ַהּטֹוב ְּב ֵ‬
‫ּוב ַעל‬
‫ּפֹור ַטאי ִמ ְצ ַטּיֵ ן ַ‬
‫ּומ ְׂשּכִ יל‪ְ ,‬ס ְ‬
‫ַא ְר ַּבע ָׁשנִ ים ָחלְ פּו‪ֶ .‬הנְ ִרי ָה ַפְך לְ גֶ ֶבר ָצ ִעיר ֶּבן ‪ְ ,18‬מלֻ ָּמד ַ‬
‫ּתֹודה ְּב ֵׁשם‬
‫ּמּודים‪ ,‬הּוא נִ ְב ַחר לָ ֵשֹאת ֶאת נְ אּום ַה ָ‬
‫ּמּוסים לְ ֹלא ְר ָבב‪ְּ .‬ב ֶט ֶקס ַה ִּסּיּום ֶׁשל ַהּלִ ִ‬
‫נִ ִ‬
‫ימּיָ ה ַאְך לִ ְפנֵ י‬
‫ַה ַּתלְ ִמ ִידים‪ָ .‬ק ֶׁשה ָהיָ ה לְ ַהּכִ יר ּבֹו ֶאת ֶהנְ ִרי ֶה ָחלּוׁש וְ ַה ַח ְׁש ָׁשן ֶׁש ִהּגִ ַיע לַ ְּפנִ ִ‬
‫ַא ְר ַּבע ָׁשנִ ים‪.‬‬
‫הֹוריו ְּביֹום ַה ֶּט ֶקס‪ּ ,‬וכְ ֶׁש ֵהם ִהּגִ יעּו‪ ,‬הּוא נִ ְד ַהם לְ גַ ּלֹות ְּב ֶח ְב ָר ָתם‬
‫ֶהנְ ִרי ִה ְמ ִּתין ְּב ִה ְת ַרּגְ ׁשּות לְ ָ‬
‫יבה‬
‫אֹומנֶ ת‪ַ ,‬הּמֹוכֶ ֶרת ַה ֲח ִב ָ‬
‫ּכַ ָּמה ֲאנָ ִׁשים ֵמ ֲע ָברֹו ָה ָרחֹוק‪ִ :‬פילִ יפ ַה ַרּכָ ב ַה ִּמ ְׁש ַּפ ְח ִּתי‪ַ ,‬מ ְר ָטה ָה ֶ‬
‫דּוא ְרד‪.‬‬
‫ּמּובן ֶסר ֶא ַ‬
‫ֵמ ֲחנּות ַה ַּמ ְמ ַּת ִּקים‪ ,‬וְ כַ ָ‬
‫ׁשּובה נָ ַתן לֹו ָא ִביו‪:‬‬
‫עֹושֹים ּפֹה?' ָׁש ַאל ֶהנְ ִרי ְּבלִ ּבֹו‪ַ ,‬אְך ֹלא ָא ַמר ִמּלָ ה‪ֶ .‬את ַה ְּת ָ‬
‫ָ'מה‪ָ ...‬מה ֵהם ִ‬
‫ּטֹובים ֶׁש ָעזְ רּו לִ י לְ ַה ְׁשּגִ ַיח ָעלֶ יָך‪.‬‬
‫ּתֹודה לָ ֲאנָ ִׁשים ַה ִ‬
‫לֹומר ָ‬
‫ֶ'הנְ ִרי‪ִּ ,‬ב ְרצֹונִ י לָ ֵתת לְ ָך ִהזְ ַּד ְּמנּות ַ‬
‫ּמּובן לָ בֹוא ְּב ַע ְצ ִמי‪ ,‬אּולָ ם ְּבכָ ל‬
‫ימּיָ ה‪ ,‬יָ ַד ְע ִּתי ֶׁשּיִ ְהיֶ ה לְ ָך ָק ֶׁשה‪ֹ .‬לא יָ כֹלְ ִּתי ּכַ ָ‬
‫ּכְ ֶׁש ָהלַ כְ ָּת לַ ְּפנִ ִ‬
‫ּוּוחים‬
‫ּוֹותָך‪ ,‬וְ גַ ם ַּב ֶה ְמ ֵׁשְך ִק ַּבלְ ִּתי ִּד ִ‬
‫אֹומנֶ ת לְ לַ ְ‬
‫הֹור ִיתי לָ ַרּכָ ב וְ לָ ֶ‬
‫ֶרגַ ע וָ ֶרגַ ע ָהיִ ִיתי ִא ְּתָך‪ֲ :‬אנִ י ֵ‬
‫אֹותי ָעזְ רּו‬
‫הֹור ַ‬
‫דּוא ְרד‪ֶׁ ,‬ש ַעל ִּפי ָ‬
‫ּטֹובים‪ַ ,‬הּמֹוכֶ ֶרת ַּב ֲחנּות ַה ַּמ ְמ ַּת ִּקים וְ ֶסר ֶא ַ‬
‫ׁשֹוט ִפים ִמ ִיד ַידי ַה ִ‬
‫ְ‬
‫לְ ָך ּכְ ֶׁש ָהיִ ָית זָ קּוק לְ ֶעזְ ָרה'‪.‬‬
‫*‬
‫יֹורד לְ ִמ ְצ ַריִ ם ִעם‬
‫נֹודע‪ .‬הּוא ֵ‬
‫בּוע‪ָּ ,‬פ ָר ַׁשת וַ ּיִ ּגַ ׁש‪ֶ ,‬אל ַהֹּלא ָ‬
‫צֹועד ְּב ָפ ָר ַׁשת ַה ָּׁש ַ‬
‫יַ ֲעקֹב ָא ִבינּו ֵ‬
‫ֹלקים‬
‫יֹוד ַע ֶׁשּזֹו ְּת ִחּלָ ָתּה ֶׁשל ּגָ לּות ָק ֶׁשה ֶׁש ָּבּה יִ ְס ְּבלּו ָּבנָ יו ָצרֹות ַרּבֹות‪ֲ .‬א ָבל ֱא ִ‬
‫ִמ ְׁש ַּפ ְחּתֹו וְ ֵ‬
‫ַמ ְב ִט ַיח לֹו‪'ַ :‬אל ִּת ָירא‪ָ ...‬אנֹכִ י ֵא ֵרד ִע ְּמָך ִמ ְצ ַריְ ָמה‪ ,‬וְ ָאנֹכִ י ַא ַעלְ ָך גַ ם ָעֹלה' – ְּבכָ ל ֶרגַ ע וָ ֶרגַ ע‪,‬‬
‫ֲאנִ י ֶא ְהיֶ ה ִא ְּתָך‪.‬‬
‫דֹוׁש‪ּ-‬ברּוְך‪-‬הּוא נִ ְמ ָצא‬
‫ָ‬
‫ַה ַה ְב ָט ָחה ַהּזֹו נִ ְּתנָ ה ֹלא ַרק לְ יַ ֲעקֹב‪ֶ ,‬אּלָ א ּגַ ם לָ נּו‪ָּ ,‬בנָ יו ֶׁשל יַ ֲעקֹב‪ַ .‬ה ָּק‬
‫ּוב ֶרגַ ע‬
‫אֹותנּו‪ָ ,‬‬
‫ִא ָּתנּו ָּת ִמיד! ּגַ ם ּכְ ֶׁש ַרע לָ נּו‪ ,‬וַ ֲא ִפּלּו ּכְ ֶׁש ָאנּו ִמ ְת ַר ֲח ִקים ִמ ֶּמּנּו – הּוא ֹלא עֹוזֵ ב ָ‬
‫ֶׁשּנִ ְר ֶצה לְ ִה ְת ָק ֵרב וְ לָ ׁשּוב ֵאלָ יו‪ ,‬הּוא מּוכָ ן ִמּיָ ד לְ ַק ְּבלֵ נּו ִּבזְ רֹועֹות ְּפתּוחֹות‪.‬‬
‫לקפוץ לאש‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫"שמת לב שמריו נעדר מהעבודה‬
‫כבר שלושה ימים?" הפנה בייליס את‬
‫תשומת לבו של חברו לעבודה‪ .‬החבר‬
‫לא התרגש ולא ייחס לכך כל חשיבות‪.‬‬
‫"כנראה שהוא לא מרגיש טוב" הפטיר‬
‫החבר כשהוא שקוע בתוך מסך‬
‫המחשב‪ .‬רק לאחר שבוע נראה מריו‬
‫שוב בעבודה כשהוא עייף ותשוש‪.‬‬
‫זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא‬
‫נעדר ממקום העבודה‪ .‬בשבועות‬
‫האחרונים זה קרה יותר מפעם אחת‬
‫שהוא נעלם לפתע ליום או יומיים אך‬
‫הפעם היה זה חריג‪ :‬שבוע שלם! לא‬
‫משהו שמתאים למריו שניהול סדר‬
‫איתי גלבוע‬
‫יום קשוח מוטבע באופיו הקפדני‪.‬‬
‫בייליס נמנע לשאול על כך את מריו‪ ,‬אבל לא הצליח לעצור את‬
‫סקרנותו‪ .‬וכך מצא בייליס את עצמו עוקב מבלי משים אחר חברו מריו‬
‫שלא חשד במאום‪...‬‬
‫מלבד ההיעדרויות הקצרות מדי פעם‪ ,‬שגם אלו הלכו והתמעטו‪ ,‬לא‬
‫מצא בייליס דבר מיוחד בהתנהגות של מריו מלבד דבר אחד מוזר‪ :‬מדי‬
‫יום בסיום העבודה היה מריו נועל את חדרו לפחות פעמיים ולאחריו‬
‫היה בודק שוב ושוב האם הדלת אכן נעולה ויוצא ממנה לאחר מספר‬
‫דקות‪.‬‬
‫בייליס הרגיש שהוא מתפוצץ מסקרנות‪ ,‬הוא החליט שהוא חייב לדעת‬
‫מה מריו מסתיר שם בחדר ושומר עליו בשבע עיניים‪ .‬באחד הימים בעת‬
‫יציאתם מהעבודה הבחין בייליס כי מריו הסתובב לאחור ופנה לכיוון‬
‫החדר‪" .‬הפעם אני חייב לדעת מה הוא עושה שם בדקות הבודדות‬
‫שהוא נמצא שם"‪ ,‬החליט בייליס‪ .‬הוא התמקם בקרבת החדר‪ ,‬עשה‬
‫את עצמו כמשוחח במכשיר הסלולארי שבידו ובהצצה החפוזה שעשה‬
‫לעבר החדר‪ ,‬הוא הבחין כיצד מריו ניגש למגירה התחתונה הקבועה‬
‫לצד מקום מושבו‪ ,‬מנענע אותה בחוזקה ומוודא שהיא נעולה‪...‬‬
‫הסקרנות שרק התגברה כעת כמעט והוציאה אותו מדעתו‪" .‬מה הוא‬
‫יכול להטמין שם?" הפך במוחו שוב ושוב‪ ,‬אך כל הרעיונות ההזויים‬
‫שהעלה בראשו לא הועילו לו לפתור את התעלומה‪ .‬יום אחד בעיצומו‬
‫של יום העבודה‪ ,‬הריחו העובדים ריח חזק של שריפה הממלא את‬
‫חלל הבניין‪ .‬לא עברה דקה ופיצוץ עז החריש את אוזניהם‪ .‬הבניין כולו‬
‫רעד מעצמת הפיצוץ ולהבות אש נראו בחלונות‪ .‬העובדים המבוהלים‬
‫החלו לרוץ לעבר חדר המדרגות ותוך כדי קריאות הצלה הצליחו לצאת‬
‫מהבניין הבוער‪ .‬למטה עמדו כל העובדים‪ ,‬כשהם ממתינים לכבאים‬
‫שיגיעו ויראו בעיניים כלות איך בניין המשרדים המפואר נכנע ללהבות‬
‫האש‪ .‬לפתע הבחינו כולם‪ ,‬כי מריו קופץ ממקומו כנשוך נחש ורץ‬
‫בטירוף לעבר הבניין אפוף הלהבות‪ .‬חבריו ניסו לעצור בעדו אבל הוא‬
‫כבר היה עמוק בפנים‪ ,‬נעלם בין ענני העשן שהקיפו את הבניין‪.‬‬
‫בחור אמיץ החליט להסתכן ולהציל את האיש התימהוני שרץ לתוך‬
‫האש אבל האנשים‬
‫במקום הרחיקו אותו‬
‫מיד‪ .‬ממש באותן‬
‫שניות צצו לפתע‬
‫מספר כבאים שרצו‬
‫לעבר הבניין בניסיון‬
‫להשתלט על האש‬
‫ונחרדו לשמוע כי יש‬
‫מישהו בפנים‪ .‬עוד‬
‫מספר דקות עברו‪,‬‬
‫כשכדור אש התגלגל‬
‫אל מחוץ לבניין‪.‬‬
‫לעיניהם הקרועות‬
‫של האנשים נראה‬
‫מריו כשהוא מתגלגל‬
‫על הרצפה בתזזיתיות‬
‫ומנסה לכבות את האש שאחזה בבגדיו‪ .‬אנשי ההצלה מיהרו אליו‬
‫ונדהמו לגלות כי למרות הכוויות הקשות שמילאו את כל חלקי גופו‬
‫נותר מריו בהכרה מלאה ואף הצליח לתקשר עם האנשים שמסביבו‪.‬‬
‫למחרת באו כל עובדי המשרד לבקר את מריו בבית החולים‪ .‬הם שמחו‬
‫לראות שהוא הולך ומתאושש ותיארו בפניו את המתח הנוראי שתפס‬
‫אותם כשנכנס לבניין הלוהט שנהפך לאחר זמן קצר למאכולת אש‪.‬‬
‫"למה עשית את זה?"‪ ,‬פלט בייליס מבלי משים והתחרט מיד על השאלה‪.‬‬
‫אבל מריו החליט הפעם לשתף את כולם‪" :‬לפני כחודשיים"‪ ,‬סיפר מריו‪,‬‬
‫"ביקרתי אצל הרופא לאחר שחשתי כאבים חזקים‪ .‬לאחר שהרופא בדק‬
‫אותי‪ ,‬הוא פנה אלי בצער רב והודיע לי כי אני סובל ממחלה נדירה בדם‬
‫שעדיין לא מצאו לה תרופה‪" .‬אין סיכוי שתשרוד יותר מחודש"‪ ,‬הוא‬
‫בישר לי בצורה חד‪-‬משמעית‪ .‬הרגשתי כאילו העולם כולו נופל עלי ולא‬
‫ידעתי כיצד מעכלים את זה‪ .‬אשתי החליטה לעשות הכול כדי שאשאר‬
‫בחיים ולאחר בירורים אינסופיים נודע לה כי ביוהנסבורג שבאפריקה‬
‫נמצא פרופסור מומחה בעל שם עולמי שיכול להציל את חיי‪ .‬כעבור‬
‫יומיים מצאתי את עצמי ביוהנסבורג הרחוקה‪ ,‬ולאחר יומיים נוספות‬
‫של המתנה התקבלתי לפגישה במשרדו‪ .‬הפרופסור אבחן את מצבי‬
‫ונתן לי מרשם לתרופה יקרה מאד שעלי לקחת פעמיים ביום‪" .‬אם יום‬
‫אחד אתה לא לוקח את התרופה‪ ,‬אין לי אחריות עליך יותר‪ ,"...‬הודיע‬
‫לי הפרופסור נחרצות‪ .‬מאז אני לא שוכח לקחת את התרופה אפילו‬
‫פעם אחת‪ ,‬לשם כך אני מחביא אותה היטב במגירה שבמשרדי שלא‬
‫תיעלם לי חלילה‪ .‬כשקלטתי פתאום בעת שהתחוללה השריפה שמרוב‬
‫לחץ שכחתי אותה בחדר בתוך המגירה‪ ,‬סיכנתי את עצמי מתוך ידיעה‬
‫שבלי התרופה לא אהיה כאן יותר‪ "...‬סיים מריו את סיפורו המצמרר‪...‬‬
‫***‬
‫הפרשה מספרת לנו‪ ,‬כי מכל האחים דווקא יהודה סיכן את עצמו‬
‫כדי להציל את בנימין‪ .‬הסיבה לכך הייתה פשוטה‪ :‬יהודה לקח על‬
‫עצמו ערבות להחזיר את בנימין לאביו‪ ,‬ולכן עשה הכול כדי לעמוד‬
‫בהתחייבותו‪ .‬גם אנחנו‪ ,‬אם בעת החלטה על קבלה טובה נחליט שאנו‬
‫מחזיקים בה בכל מחיר‪ ,‬נצליח לכבוש את היעד ולהתגבר על כל‬
‫המכשולים הניצבים בדרכנו‪ .‬כי מילה זו מילה‪...‬‬
‫‪.‬‬
‫כוס הפלא‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫"אביחי‪ ,‬להכין לך תה?" שאל אוריה‬
‫את אחיו הגדול ששכב על הספה‬
‫והשתעל בקולי קולות‪ .‬החורף‬
‫החל‪ ,‬השפעת התפרצה ואביחי היה‬
‫מרותק למיטה כבר כמה ימים‪" .‬כן‪,‬‬
‫תודה רבה!" שמח אביחי‪ .‬השעה‬
‫הייתה שעת ליל שבת מאוחרת‬
‫ואוריה כבר התכונן ללכת לישון‪.‬‬
‫הוא הוריד ספל לשתייה חמה‬
‫מהמדף והתכונן למזוג לתוכו מים‬
‫חמים‪" .‬אוריה‪ ,‬אסור למזוג לספל‬
‫שאלה מס' ‪373‬‬
‫הזה מים חמים בשבת!" קרא אביחי‬
‫בקול צרוד‪.‬‬
‫"למה?" תהה אוריה‪" .‬זה 'ספל הפלא' ברגע שאתה שופך לתוכו מים‬
‫חמים‪ ,‬אתה רואה את התמונות והכיתוב על הכוס וזה בעיה של‬
‫מלאכת 'כותב' בשבת‪ ,‬תחפש כוס אחרת!"‬
‫"אבל מה הקשר?" תהה אוריה‪" .‬אני הרי לא כותב כלום!" הוויכוח בין‬
‫השניים נמשך‪ ,‬ולמחרת הם פנו לרב יהודה שיפסוק להם מה הדין‬
‫לגבי 'כוס הפלא'‪ .‬מה לדעתכם פסק הרב יהודה?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך‬
‫'אורח חיים' סימן ש"מ ב'פרי מגדים' סעיף קטן ג'‪ .‬תלמוד ירושלמי‬
‫מסכת 'שבת' בפרק 'הבונה'‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "הכוסות שהתנפצו" (שאלה מס' ‪)371‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬שמעון קנה כוסות שמן מוכנות להדלקה‬
‫לחנוכה‪ ,‬והוסיף עליהם שמן כדי שידלקו יותר זמן‪ .‬הכוסות התנפצו‬
‫והווילון נשרף וכעת הוא תובע את הנזק מששון בעל המכולת שמכר‬
‫לו את הכוסות‪ .‬אבל ששון טוען שזו בעיה שלו שהוסיף שמן‪ .‬מי‬
‫ישלם את הנזק?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬נראה שששון בעל המכולת פטור מלשלם על הנזק‪,‬‬
‫ושמעון לא יכול להחזיר לו את הסחורה של כוסות השמן שנשארו‬
‫ברשותו‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬במקרה שלנו‪ ,‬שמעון תובע מששון לשלם‬
‫את הנזק שנגרם כתוצאה ממוצר פגום שמכר לו‪ .‬כעת נביא את‬
‫המקורות ההלכתיים‪ ,‬מה הדין במוכר שמכר מוצר פגום וגרם נזק‬
‫לקונה‪ .‬בתלמוד בבלי (מסכת 'בבא בתרא' דף צ"ג עמוד ב') מובא‬
‫מעשה באדם שקנה זרעים לשדה‪ ,‬זרע אותם והשדה לא הצמיחה‬
‫כלום מכיוון שהזרעים היו מקולקלים‪ .‬במקרה כזה‪ ,‬חייב המוכר‬
‫להחזיר את הכסף של הקונה ולא יכול לומר לו 'תחזיר לי את הזרעים‬
‫ותקבל את הכסף'‪ .‬ולגבי ההחזר של הוצאות הקונה ישנה מחלוקת‬
‫תנאים‪ :‬לפי דעה אחת המוכר פטור מלשלם את ההוצאות‪ ,‬אבל‬
‫לדעה השנייה חייב לשלם גם את ההוצאות‪ .‬להלכה נפסק שהמוכר‬
‫מחזיר את הכסף של הזרעים ואינו מחזיר את ההוצאות‪( .‬שולחן‬
‫ערוך 'חושן משפט' סימן רל"ב סעיף כ' וספר 'מאירת עיניים' סעיף‬
‫קטן ו') דין דומה מובא גם ב'תוספתא' ('בבא בתרא' פרק ו' הלכה ד')‬
‫לגבי אדם שקנה מחברו חביות לאחסון יין‪ ,‬החביות שקנה ממנו היו‬
‫פגומות‪ ,‬הוא מילא יין בחביות‪ ,‬הן נשברו והיין נשפך‪ .‬גם במקרה הזה‪,‬‬
‫המוכר חייב להחזיר את הכסף שקיבל על החביות מכיוון שזה 'מקח‬
‫טעות' אבל פטור מלשלם על היין‪ .‬ודעת האחרונים (מחנה אפרים)‬
‫שאם המוכר ידע שהחביות פגומות‪ ,‬חייב לשלם גם על היין שנשפך‬
‫כפי שלמדנו להלכה (סימן רל"ב סעיף כ"א) לגבי אדם שקנה מוצר‬
‫פגום‪ ,‬והמוכר ידע שהמוצר פגום ואותו אדם גר רחוק‪ ,‬חייב המוכר‬
‫לשלם גם את ההוצאות שנגרמו לקונה כגון הובלה‪ .‬וכל מה שלמדנו‬
‫שהמוכר פטור‪ ,‬זה רק במקרה שלא ידע שהמוצר אכן פגום‪ .‬ובסיפור‬
‫שלנו‪ ,‬אם ששון ידע שהכוסות לא יחזיקו מעמד הרבה זמן‪ ,‬לכאורה‬
‫הוא חייב לשלם על הנזק שנגרם לווילון של שמעון‪.‬‬
‫מה נקרא מוצר פגום?‬
‫מוצר פגום הכוונה למוצר שאינו ראוי לשימוש שעבורו נקנה‪ ,‬כמון‬
‫זרעים שהתקלקלו או חביות סדוקות וכדומה‪ .‬אבל אם המוצר היה‬
‫טוב‪ ,‬והקונה הרחיב בו את השימוש ונגרם לו בגלל זה נזק‪ ,‬במקרה‬
‫כזה המוצר אינו נחשב כפגום כיוון שהיה טוב לשימוש שעבורו‬
‫נקנה‪ .‬השמן שהיה בו דלק במשך שיעור זמן שמספיק להדלקת‬
‫נרות חנוכה‪ ,‬ורק מכיוון ששמעון הוסיף שמן לכוסות הן התפוצצו‪,‬‬
‫ולכן ששון אינו חייב לשלם את הנזק‪.‬‬
‫במקרה שלנו‪ ,‬כל עוד המוצר עבד בצורה טובה – לא משנה האם‬
‫המוכר ידע מהי כמות השמן המיועדת להדלקה‪ ,‬כיוון שבדרך כלל‬
‫האנשים שקונים כוסות מוכנים להדלקה רוצים להדליק בלי להוסיף‬
‫שמן ולכן המוצר מתאים לשימוש שעבורו הוא נקנה‪ .‬ולכן גם אם‬
‫שמעון ירצה להחזיר את הכוסות שנותרו‪ ,‬לא יוכל להחזיר מכיוון‬
‫שבשימוש הרגיל הם נדלקים בצורה טובה בלי לגרום לנזקים‪ .‬אבל‬
‫אם המוצר פגום‪ ,‬המקח מתבטל והמוכר חייב להחזיר את הכסף‪.‬‬
‫אבל אם הלקוח אמר למוכר‪ ,‬שהוא מתכונן להוסיף שמן לנרות‬
‫כיוון שרוצה שידלקו יותר זמן‪ ,‬והמוכר לא אמר לו כלום על כך שאי‬
‫אפשרות כזו‪ -‬אז המצב נקרא 'ביטול מקח'‪ .‬אם המוכר ידע שהכוסות‬
‫אינן עמידות בחום למשך זמן רב ייתכן שיהיה חייב לשלם על הנזק‪.‬‬