‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪745‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שלום לעם מזמין אתכם‪:‬‬
‫לילה של סליחות‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫חווית ניגוני סליחות בצלילים וקולות שופר‬
‫בקבר דוד המלך‪.‬‬
‫רכזי נוער ומדריכים‪ ,‬צרו קשר‪052-7644420 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫להניח לכעס‬
‫במדור מבט לחיים‬
‫פרשת כי תבא כ"א אלול תשע"ו ‪ 24‬בספטמבר ‪2016‬‬
‫שבת פרשת כי‪ -‬תבוא‪ ,‬כ"א באלול תשע"ו‪,‬‬
‫‪ - 24/09/16‬הרב החכם‬
‫היום‪ ,‬לפני ‪ 252‬שנה‪ ,‬בשנת תקכ"ד‪ ,‬נפטר‬
‫אחד מגדולי ישראל המפורסמים שבכל‬
‫הדורות‪ ,‬הוא הגאון רבי יהונתן אייבשיץ‪,‬‬
‫שהתפרסם בפקחותו הנדירה ובתשובותיו‬
‫השנונות‪ ,‬בעיקר בהגנתו על היהדות ותורת‬
‫ישראל והדיפת טענות הנוצרים שניסו‬
‫להתווכח עמו והוכו שוק על ירך‪ .‬בקיאותו‬
‫של רבי יהונתן בתורה הייתה עצומה‪ ,‬והוא‬
‫חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה‪,‬‬
‫ובנוסף לכך היה גם בקי בחכמות שונות‬
‫וחביב היה על שרי המלוכה שנהנו לשמוע‬
‫את תשובותיו המחוכמות והמחודדות‪,‬‬
‫שאותן היה עונה לאלתר‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬שוחח עמו אחד משרי המלוכה‪ ,‬שהיה‬
‫שונא ישראל מובהק‪ ,‬והלה אמר‪" :‬גאוותנים‬
‫אתם היהודים שבזמן הזה‪ .‬שהרי משה רבכם‬
‫הרכיב את אשתו ואת בניו על החמור‪ ,‬ואף‬
‫משיחכם עתיד לבוא כשהוא רוכב על‪-‬‬
‫החמור‪ ,‬ואילו היום רואה אני יהודים מתייהרים ומתגאים ורוכבים על סוסים‪ ,‬ולא על‬
‫חמורים"‪ .‬השיב לו רבי יהונתן תשובה אחת אפיים ואמר‪" :‬מה יכולים אנו לעשות‪,‬‬
‫אם החמורים עלו בזמן הזה לגדולה ונעשו שרים כמוך"‪...‬‬
‫והיה מעשה שכומר אחד שאלו כך‪" :‬תמה אני עליכם היהודים‪ ,‬שכל החגים שלכם‬
‫אתם מתחילים בלילה וממשיכים ביום שלמחרת‪ ,‬שכן במניין בני ישראל הולך‬
‫הלילה אחר היום‪ .‬אולם רק בפורים אתם עורכים את הסעודה בערבו של היום‬
‫שלמחרת‪ ,‬מדוע נוהגים אתם כן"? וכדרכו של יהודי‪ ,‬שמשיב תמיד בשאלה על‬
‫שאלה‪ ,‬ענה לו רבי יהונתן‪" :‬והלוא גם עליכם יש תמיהה דומה‪ .‬את כל החגים שלכם‬
‫אתם עושים יום ולילה שלאחר מכן‪ ,‬שכן במניין אומות העולם הולך הלילה אחר‬
‫היום שלפניו‪ ,‬ואילו את חג המולד שבו נולד אותו האיש י'ימח ש'מו ו'זכרו‪ ,‬אתם‬
‫עושים בלילה שלפניו"? נותר הגוי בפה פעור‪ ,‬ורבי יהונתן המשיך מיד‪" :‬אולם תירוץ‬
‫אחד יענה על שתי השאלות‪ .‬כל החגים שלנו נצטווינו מן‪-‬התורה‪ ,‬ולכן מתחילים‬
‫אותו בלילה שלפני כן‪ .‬אולם שונה הוא חג הפורים שנוצר לנו בעקבותיו של גוי‪ ,‬הוא‬
‫המן הרשע‪ ,‬ולכן נוהגים אותו בחג זה כמנהג הגויים‪ .‬ואף אתם‪ ,‬בכל החגים שלכם‬
‫נוהגים אתם מנהג גויים‪ ,‬חוץ מחג המולד‪ ,‬שאתם נוהגים כמנהגנו‪ ,‬שהרי אותו האיש‬
‫יהודי היה"‪...‬‬
‫יום ראשון‪ ,‬כ"ב באלול תשע"ו‪ - 25/09/16 ,‬אבי מנהגי אשכנז‬
‫היום‪ ,‬חל יום פטירתו של המהרי"ל‪ ,‬רבי יעקב הלוי סג"ל ב"ר משה מולין‪ ,‬המכונה‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫"אבי מנהגי אשכנז"‪ .‬תקופת חייו לא היתה קלה ליהודי אשכנז‪ ,‬והם סבלו מפרעות‬
‫קשות וסבל רב‪ ,‬והוא עמד בראשות הנהגת הקהילות העתיקות באשכנז היא‬
‫גרמניה‪ ,‬ושיקם אותן מחדש‪ .‬עד היום נוהגים בקהילות רבות על‪-‬פי המנהגים שקבע‬
‫המהרי"ל‪ ,‬ואפילו הנעימה המוכרת והמקובלת לתפילות השבת והחג ברוב הקהילות‬
‫האשכנזיות‪ ,‬מקורם מנוסח התפילה של המהרי"ל ששימר את נוסח מגנצא העתיק‪.‬‬
‫בכך היה המהרי"ל חוליה חשובה במסירת התורה מדור לדור‪ ,‬אותה קיבל מאבותיו‬
‫ורבותיו גדולי יהדות אשכנז‪ ,‬מזמן רש"י ובעלי התוספות‪ ,‬עד ימינו אנו‪.‬‬
‫יום שלישי‪ ,‬כ"ד באלול תשע"ו‪ - 27/09/16 ,‬תקומה ובנייה‬
‫ביום זה‪ ,‬כ"ד באלול שנת ג' אלפים ת"ח‪ ,‬החלו זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה‪,‬‬
‫ויהושע בן יהוצדק הכהן‪ ,‬להכין את חומרי הבנייה להקמת בית המקדש השני‪,‬‬
‫לאחר שבעים שנות חורבן‪ .‬היה זה לאחר נבואת חגי‪ ,‬אחד הנביאים האחרונים‬
‫שהיו בתחילת ימי הבית השני‪ ,‬והוא מסר להם את דבר ה' על העיכוב בהקמת בית‬
‫המקדש מחדש ותקומת ציון וירושלים‪ .‬הבנייה נמשכה ארבע שנים‪ ,‬והבית עמד‬
‫‪ 420‬שנה על‪-‬תילו‪ ,‬עד שנחרב בידי הרומאים בשנת ג' תתכ"ח‪ .‬יהי רצון שייבנה‬
‫מחדש במהרה בימינו‪.‬‬
‫בספר כף החיים מובאת סגולה לקרוא ביום זה‪ ,‬כ"ד באלול‪ ,‬את הפסוקים העוסקים‬
‫במלכי אדום‪ ,‬בבראשית פרק ל"ו פסוק ל"א‪" ,‬ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום"‪,‬‬
‫עד פסוק ל"ט‪" :‬בת מי זהב"‪ ,‬מפני ששמונת המלכים הללו מרמזים לימים י"ז עד כ"ד‬
‫באלול שקדמו לששת ימי בראשית‪.‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬כ"ה באלול תשע"ו‪ - 28/09/16 ,‬בריאת העולם‬
‫כ"ה באלול‪ ,‬הוא היום הראשון ליצירת העולם לפני ‪ 5,776‬שנה‪ .‬ביום זה‪ ,‬ברא הקב"ה‬
‫את היקום‪ ,‬ברא בו את האש והמים‪ ,‬השמים והארץ והאורה‪ .‬ששת ימי המעשה‬
‫מסתיימים בראש השנה‪ ,‬ובו התחילה ספירה חדשה של שנה ראשונה לבריאת‬
‫העולם‪ .‬הסיבה שראש השנה נקבע לא' בתשרי ולא לכ"ה באלול‪ ,‬כי בא' בתשרי‬
‫נברא האדם ואילו בכ"ה באלול‪ ,‬נברא העולם עצמו‪ .‬ומכיוון שכל תכלית בריאת‬
‫העולם היא האדם‪ ,‬אשר נבחר להיות שותף למעשה הבריאה ומטרתו לעשות את‬
‫רצון הבורא ולהיטיב עם ברואיו‪ ,‬נבחר א' בתשרי להיות ראש השנה‪ ,‬שהוא היום‬
‫החשוב ביותר בו‪.‬‬
‫מנהג קדום לקרוא בכל יום את הקטע מסדר הבריאה בפרשת בראשית‪ ,‬בהתאם‬
‫ליום הבריאה‪ ,‬ובכ"ה באלול מתחילים וקרואים עד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"‪.‬‬
‫יום זה הוא ממידת החסד‪ ,‬ויש בו סגולה גדולה לתפילה לקבלת שפע ממרום‪ ,‬ולכן‬
‫יש להיזהר מאוד ממידת הכעס ולהיות רודפי שלום ואמת‪.‬‬
‫יום שישי‪ ,‬כ"ז באלול תשע"ו‪ - 30/09/16 ,‬הכנה ליום הדין‬
‫בימים הקרובים וסמוכים לימי הדין‪ ,‬יש לחפש ולתור אחר זכויות ולהוסיף במצוות‪,‬‬
‫כדי להכריע את הכף לטובה‪ .‬ופעם כאשר ישבו בסעודת מצווה והמסובים עסקו‬
‫במחלוקת בדבר הלכה‪ ,‬אמר להם הצדיק רבי יהודה הורביץ מדז'יקוב‪ ,‬ששלושה‬
‫ימים לפני ראש השנה‪ ,‬צריך ללמד זכות על כל אחד ואחד מישראל‪ ,‬ולא להפך‬
‫בחובתם‪.‬‬
‫להניח לכעס‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫"סבא‪ ,‬מה שלומך! איזה יופי‬
‫לראות אותך ואת סבתא‪ "...‬קפצו‬
‫הנכדים בהתרגשות על סבא‬
‫וסבתא‪ .‬כמו בכל שנה‪ ,‬נהגו בני‬
‫משפחת ברוקשטיין האמריקאית‬
‫שצאצאיה התגוררו בכמה מדינות‬
‫ברחבי ארצות הברית‪ ,‬להיפגש‬
‫ליום משפחתי בהרים‪ .‬המשפחה‬
‫המורחבת הסבא הסבתא והדודים‪,‬‬
‫היו מתאספים מדי שנה ומבלים‬
‫יחדיו בפארקים המוריקים באתרי‬
‫הנופש שבמקום‪ .‬יהודים רבים‬
‫מגיעים למקום הנופש‪ ,‬ומטבע‬
‫דוד קליינר‬
‫הדברים היו נפגשים המבקרים עם‬
‫מכרים וותיקים שהכירו משנים‬
‫קודמות‪.‬‬
‫באותה שנה‪ ,‬הלכו הסבא ‪ -‬צבי שהיה ניצול שואה ובנו ראובן לטיול‬
‫קצר באחד המסלולים שבאזור‪ ,‬כשלפתע הגיע מולם יהודי זקן‬
‫שהלך בחברת ילדיו‪ .‬צבי הניד את ראשו לעברו לשלום והמשיך‬
‫בדרכו בהליכה מהירה‪.‬‬
‫ראובן בעינו החדה הבחין במפגש והסתקרן לדעת מי הוא האיש‪,‬‬
‫הוא תמיד חשב שהוא מכיר את כל מכריו וידידיו של אביו‪" .‬אבא‪,‬‬
‫מי זה האדם הזה?" שאל בסקרנות‪ .‬להפתעתו ענה האב‪" :‬הוא היה‬
‫החבר הכי טוב שלי לפני מלחמת העולם השנייה‪ -‬ולא ראיתי אותו‬
‫מאז ועד היום‪"...‬‬
‫"מה?" תמה הבן‪" ,‬כיצד לא יצא לי להכיר אותו עד עכשיו? ומדוע‬
‫אתה לא קופץ עליו בשמחה? בא נחזור אליו‪ ,‬אני בטוח שיש לכם‬
‫הרבה על מה לדבר!"‬
‫"תעזוב" ענה צבי "בא נמשיך‪ ,‬עדיף שלא תכיר אותו בכלל‪"...‬‬
‫התשובה הזו רק העלתה את הסקרנות של הבן‪" :‬אבא‪ ,‬מה הסיפור?‬
‫איך זה שלא שמענו עליו עד עכשיו מאומה?"‬
‫האב נאנח בכבדות‪ ,‬ואמר לו‪" :‬רק בגלל שאתה לא יודע מי האיש‬
‫ומה שמו‪ ,‬אספר לך את הכול‪ "...‬נאנח שוב והמשיך‪" :‬כפי שאתה‬
‫יודע בזמן השואה הייתי גר ברומניה‪ ,‬אבל המלחמה הגיעה אלינו‬
‫רק בשלב מאוחר של שנות המלחמה‪ ,‬אני כבר הייתי נשוי ואב‬
‫לילד‪ .‬כאשר הנאצים ימ"ש התחילו להתקרב לעבר רומניה‪,‬‬
‫התחלתי להפעיל את כל הקשרים שהיו לי בעקבות עסקיי הרבים‪,‬‬
‫והצלחתי להשיג וויזות מעבר לי לאשתי לבני‪ ,‬ולהורים שלנו‪ .‬עמם‬
‫תכננו לצאת ולברוח מן המדינה‪...‬‬
‫אני והוא היינו החברים הכי טובים מאז היותנו ילדים קטנים על‬
‫ספסל הלימודים‪ ,‬בילינו המון שעות ביחד כנערים וגם לאחר‬
‫נישואינו המשכנו בקשר יומיומי‪ .‬כמה ימים לפני שהנאצים כבשו‬
‫את רומניה‪ ,‬פנה אלי חברי ושאל אותי בדרך אגב‪ ,‬מה אני חושב‬
‫לעשות אם הנאצים יצליחו במזימתם? ואיך אני חושב להציל את‬
‫משפחתי?‬
‫עניתי לו שאנחנו מתכוננים לברוח ממש בימים הקרובים‪ ,‬כי‬
‫הצלחתי להשיג ויזות יציאה‪ ,‬שאותן אני מחביא במקום המסתור‬
‫שלי‪ .‬למחרת היום הלכתי לקחת את הוויזות שלנו‪ ,‬ולתדהמתי‬
‫הרבה הן לא‬
‫היו במקום‬
‫המסתור‪.‬‬
‫ידעתי שהיחיד‬
‫שמכיר את‬
‫המחבוא שלי‬
‫היה החבר‬
‫הזה‪ ,‬רצתי‬
‫כמטורף‬
‫לעבר הבית‬
‫שלו‪ ,‬עליתי‬
‫במדרגות‬
‫ודפקתי בחזקה על הדלת‪ ,‬אבל אף אחד לא ענה ‪ -‬היה רק שקט‬
‫ודממה‪ .‬ניסיתי לפתוח את הדלת והיא כלל לא הייתה נעולה‪,‬‬
‫נכנסתי לבית‪ ,‬איש לא היה בו ‪ -‬הכול היה ריק‪ ,‬היה ניכר שהם‬
‫עזבו בחופזה באמצע הלילה וברחו‪.‬‬
‫יומיים אחר כך הנאצים פלשו לרומניה‪ ,‬ודבר ראשון הם התחילו‬
‫להתעלל בכל היהודים‪ ,‬זמן קצר לאחר מכן גורשנו כולנו ברכבות‬
‫משא להובלת בהמות היישר לאושוויץ‪.‬‬
‫במשך כמה ימים לא ניתן לנו אוכל או שתייה והצפיפות הייתה‬
‫נוראה‪ ,‬אבל זה עוד היה כלום לעומת הגיהינום שחיכה לנו‬
‫באושוויץ‪ .‬כבר עם הגיענו לשם הרגו את ילדי הקטן מול עיני‪,‬‬
‫וכבר למחרת אשתי וההורים שלנו כבר עלו בעשן הארובות‪ ,‬כל‬
‫משפחתי נמחתה ולא נותר ממנה זכר‪ ,‬חוץ ממני‪ .‬רק אני הצלחתי‬
‫בקושי לשרוד בתוך התופת‪ ,‬ולאחר המלחמה נודע לי שהחבר הזה‬
‫אכן ברח באותו הלילה והציל את משפחתו עם הוויזות שלי‪"...‬‬
‫ראובן היה המום וכעת הוא שאל בדיוק את השאלה ההפוכה‪:‬‬
‫"אבא‪ ,‬אני לא מבין אותך‪ ,‬איך אתה יכול להגיד לו בכלל שלום?!‬
‫איך לא קפצת עליו בצעקות ‪ -‬הבן אדם הזה גרם למוות של כל‬
‫משפחתך!"‬
‫צבי הביט בבנו ואמר‪" :‬אני יודע שיהיה לך קשה להבין אותי‪ ,‬אבל‬
‫זה היה בזמן מלחמה‪ ,‬במשך השנים הבנתי שכל רצונו היה להציל‬
‫את משפחתו והוא עשה זאת בכל מחיר‪ ,‬גם במחיר הבגידה בי ‪ -‬לא‬
‫סלחתי‪ ,‬אבל הצלחתי להבין את המעשה שלו‪ .‬והחלטתי שאני לא‬
‫מתמקד בזה בהמשך חיי אלא מוחק את הכול ומתחיל לבנות את‬
‫עצמי מחדש‪ .‬אם הייתי ממשיך עם תחושת הכעס והנקמה לא‬
‫הייתי יוצא מהכאב שלי‪ ,‬וכיום לא היו לי היום עשרות צאצאים‬
‫חמודים כמוך‪ ,‬כן ירבו‪"...‬‬
‫***‬
‫תחושות של כעס ונקמה הן כמו גחלים בוערות‪ ,‬הן שורפות רק‬
‫את מי שמחזיק בהן‪ ,‬בעוד שהן כלל לא פוגעות באדם שבגללו הן‬
‫נגרמו‪ .‬עד כמה שזה קשה‪ ,‬עדיף להניח לכעס ‪ -‬גם אם הוא מוצדק‪,‬‬
‫ולהמשיך לתחנה הבאה בחיים‪...‬‬
‫שניצרי‬
‫ם‬
‫ק‬
‫ראים גדטונים‬
‫לים‬
‫וּעל‬
‫ֵש ֶא ָחד ָּכזֶה‪ׁ ,‬ש ָ‬
‫ּגַם ַּב ַח ּיִים יׁ‬
‫ׁש ָּבעוֹלָם‬
‫חֶ‬
‫ה ַה ִּס ּבֵו‬
‫ׁש ִּ‬
‫ּדֹומ ֶ‬
‫ֻּמת ַעְַ‬
‫ּצֹומֹתַ‬
‫ם‪,‬מ ּכָלַ‬
‫הרמו ִּמי‪ֵ,‬‬
‫ַּבר' ְלע ַ‬
‫'מד ֵ‬
‫ִקרָא ְ‬
‫ָהָאדָם נ ְ‬
‫וּטה‬
‫יע לוֹ לָמוּת‪ ,‬וְלוּ ֵמ ַה ִּס ָּבה ַה ְּפׁש ָ‬
‫ַמ ִּג ַ‬
‫ִּתן לָנּו ְּכ ֶׁד‬
‫ּכֹח ַהּדִּבּור נ ָ‬
‫ְה ַחי ‪ַ -‬‬
‫וַ‬
‫ת ֶאת ַח ּיֵינוּ‬
‫אוֹת‬
‫ּבֹו ִל ְחֶי‬
‫ּלא לָנוּ‬
‫יע‬
‫ְמ ְפ ִר ַ‬
‫ל ַַמ‬
‫ֵיהוּא‬
‫ש‬
‫ׁש ְלוָה‪ .‬הוּא צו ֵֹב ַע ֶאת‬
‫ּחנִ ּיִים ְּב ַ‬
‫ָהרו ָ‬
‫ְֶך‪.‬‬
‫ר‬
‫ְצֹ‬
‫ל‬
‫ּבֹו‬
‫ׁש‬
‫ּמ‬
‫ֵ‬
‫ּת‬
‫ַ‬
‫ׁש‬
‫ְ‬
‫ְה‬
‫ִ‬
‫ל‬
‫ּו‬
‫ָם‬
‫ל‬
‫עֹו‬
‫ּב‬
‫ָ‬
‫ָאן‬
‫ּכ‬
‫ֵנּו‬
‫ד‬
‫ִעּו‬
‫י‬
‫ׁש ָּבעוֹלָם‪ִּ ,‬ב ְצ ָב ִעים‬
‫ּחנִי ֶ‬
‫ּכָל ָהרו ַֹע ָהרו ָ‬
‫ִּתֵֹמןד ִּב ְפנֵי‬
‫הוּאּנעַו‬
‫ּמ ְרּג ִה ִיב‬
‫ּכֹח ַ‬
‫אֹותֹופ ִּתיםַו‬
‫ְמ ַ‬
‫ׁש‬
‫ים‪ֶ ,‬‬
‫ָדֹול‬
‫נֹוטל‬
‫ֶֹה? ֵ‬
‫ְהָאדָם ָמה עֹוש‬
‫וָ‬
‫ׁש ָאנוּ רו ִֹצים ְל ִה ְת ַק ֵּדם‬
‫ְש ַעל ֶ‬
‫ׁ‬
‫ּכָל ַצ ַעד ו ַ‬
‫ָהִים‪ָ,‬הוּבר‬
‫ּבֹו ַח ּיַ‬
‫ׁש ַּת ֵ‬
‫ׁש ֵאינֹו ִמ ְ‬
‫לֹו‪ ,‬וְֹלא ּדַי ֶ‬
‫ָשוֹן‬
‫ָה‪ ,‬לׁ‬
‫ַקוּת‬
‫ְאּוליּ‬
‫ַק‬
‫ַחֲל ְ‬
‫ּחנִ ּי‬
‫ּצּורורָ‬
‫ּבּו ָה‬
‫ֵינ‬
‫ּמׁש ְּב‬
‫הוּא מו ִֹביל או ָֹתנוּ ְל ָאחוֹר ֶאל ַה ִּמ ְדרוֹן‪.‬‬
‫ׁש ְּברָאֹו‬
‫ׁש ַּת ֵּמׁש ּבֹו ֶנגֶד ִמי ֶ‬
‫ַּבה ִמ ְ‬
‫ֶאּלָא ַא ְּדר ָ‬
‫(מתוך מדור סיפור צעיר)‬
‫ְּתנּו לַ ּזְאֵ ב לְ נַּצֵ חַ‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫ּתֹובב זְ ֵאב ָר ֵעב‬
‫בֹותים ִה ְס ֵ‬
‫ֵּבין ֲע ֵצי ַהּיַ ַער ָה ֲע ִ‬
‫ִּב ְפ ִסיעֹות ַע ְצ ָּבנִ ּיֹות‪ְ ,‬מנַ ֶּסה לְ ַה ְס ִּתיר ֶאת‬
‫ּוב ְס ַבְך ִע ְש ֵֹבי ַה ֶּפ ֶרא‪,‬‬
‫חֹורי ַהּגְ זָ ִעים ִ‬
‫ַע ְצמֹו ֵמ ֲא ֵ‬
‫ּפֹוטנְ ְציַ אלִ י‪ְּ .‬ב ֵעינַ יִ ם‬
‫ּכְ ֵדי ֶׁשֹּלא לְ ַה ְב ִר ַיח ֶט ֶרף ֶ‬
‫ְר ֵעבֹות הּוא ָּתר ַא ַחר ָמנָ ה ְּב ָׂש ִרית ֲהגּונָ ה‬
‫עּודת ָצ ֳה ַריִ ם‪ ,‬וְ אּולַ י ִאם יִ ְת ַמּזֵ ל ַמּזָ לֹו‬
‫לִ ְס ַ‬
‫רּוחת ֶע ֶרב‪.‬‬
‫נֹוס ֶפת לַ ֲא ַ‬
‫ִּת ָּׁש ֵאר ָמנָ ה ֶ‬
‫ׁשּועל ֶׁש ְּמנַ ְמנֵ ם ַקּלֹות‬
‫ֵמ ָרחֹוק הּוא ַמ ְב ִחין ְּב ָ‬
‫ּקֹופ ַחת‪.‬‬
‫ְּב ֵצל ָה ֵע ִצים‪ִ ,‬מ ְתּגֹונֵ ן ֵמ ַה ֶּׁש ֶמׁש ַה ַ‬
‫מֹוצא‬
‫ׁשּועלִ ית ֵ‬
‫עּודת ָצ ֳה ַריִ ם ָ‬
‫ָה ַר ְעיֹון לִ ְסעֹד ְס ַ‬
‫ֵחן ְּב ֵעינֵ י ִּב ְטנֹו‪ ,‬וְ ָה ִריר נֹוזֵ ל ִמ ִּפיו‪.‬‬
‫ּׁשּועל ַמ ְׁש ִּכיחֹות‬
‫ירֹותיו ַה ְּקצּובֹות ֶׁשל ַה ָ‬
‫נְ ִח ָ‬
‫ּובינְ ַתיִ ם‬
‫ׁשּובים‪ֵ ,‬‬
‫ֵמ ַהּזְ ֵאב ּכַ ָּמה ּכְ לָ לֵ י זְ ִהירּות ֲח ִ‬
‫עֹורר ּולְ גַ ּלֹות ֶאת ַה ַּסּכָ נָ ה‬
‫ּׁשּועל ִה ְס ִּפיק לְ ִה ְת ֵ‬
‫ַה ָ‬
‫ַה ִּמ ְת ָק ֶר ֶבת‪.‬‬
‫ּומ ְחלִ יט לִ ְפּתֹר‬
‫חֹוׁש ִבים‪ַ ,‬‬
‫ְ‬
‫עֹושֹה‬
‫ֶ‬
‫ּׁשּועל‬
‫ַה ָ‬
‫ֶאת ְּב ָעיַ ת ִׁשוְ יֹון ַהּכֹחֹות ּכָ אן וְ ַעכְ ָׁשו‪ַ ,‬א ַחת‬
‫ּׁשּועל יִ ְצ ָט ֵרְך‬
‫ּולְ ָת ִמיד‪ֹ .‬לא יִ ָּתכֵ ן ֶׁש ַהּזְ ֵאב יְ נַ ֶּסה ֶאת ַמּזָ לֹו ְּבכָ ל ַּפ ַעם ֵמ ָח ָדׁש‪ ,‬וְ הּוא ַה ָ‬
‫לִ ְבר ַֹח ּכְ מֹו ָׁש ָפן ִמ ְצ ַטּיֵ ן!‬
‫סֹובב ְּב ַׁשלְ וָ ה ֶאת ּגַ ּבֹו לְ כִ ּוּון ַהּזְ ֵאב ַה ִּמ ְת ָק ֵרב‪ֵ ,‬מ ִרים ֶע ֶצם ּגְ דֹולָ ה ֶׁש ְּב ִמ ְק ֶרה‬
‫הּוא ְמ ֵ‬
‫קֹורא ְּבקֹול‪ּ ,‬כְ ִאּלּו ְמ ַד ֵּבר לְ ַע ְצמֹו‪" :‬הֹוי‬
‫אֹותּה ֶאל ַעל‪ ,‬וְ ֵ‬
‫ָהיְ ָתה ֻמּנַ ַחת ָּב ֵאזֹור‪ֵ ,‬מ ִרים ָ‬
‫יֹוצאת ִמן ַהּכְ לָ ל‪ּ ,‬כְ ַדאי‬
‫רּוחה ֵ‬
‫ּכַ ָּמה ֶׁש ָּט ִעים לֶ ֱאכֹל ָּב ָשֹר ֶׁשל זְ ֵאב‪ ,‬זֹאת ָהיְ ָתה ֶּב ֱא ֶמת ֲא ָ‬
‫ּנּוח!"‬
‫לְ ַח ֵּפשֹ עֹוד זְ ֵאב ֶא ָחד לְ ִק ַ‬
‫ַהּקֹול ִהּגִ ַיע לְ ָאן ֶׁש ָהיָ ה ָצ ִריְך לְ ַהּגִ ַיע‪ָ .‬אזְ נָ יו ָה ֲא ֻרּכֹות ֶׁשל ַהּזְ ֵאב ָקלְ טּו ֶאת ַה ֶּמ ֶסר‪ .‬הּוא‬
‫ּוב ַרח ּכָ ל עֹוד נַ ְפׁשֹו ּבֹו‪ְ ,‬מ ַצּיֵ ן לְ ַע ְצמֹו ְּב ִסּפּוק ּכִ י לְ ָפחֹות‬
‫ָּת ַפס ֶאת זְ נָ בֹו ֵּבין ַרגְ לָ יו‪ָ ,‬‬
‫נִ ַּצל ִמ ָּמוֶ ת וַ ַּדאי‪.‬‬
‫ּׁשּועל‪ ,‬זֶ ה יָ כֹול לִ ְהיֹות ְמ ֻסּכָ ן!‬
‫ְּבלִ ּבֹו הּוא ַמ ְפנִ ים ֶאת ַה ֶּמ ֶסר ֶׁשֹּלא ּכְ ַדאי לְ ַה ְת ִחיל ִעם ַה ָ‬
‫ּׁשּועל‪ ,‬יָ ַׁשב ַהּקֹוף וְ ָע ַקב ַא ֲח ֵרי ַה ַה ָּצגָ ה‪ .‬הּוא ְק ָצת‬
‫לְ ַמ ְעלָ ה‪ַ ,‬על ָה ֵעץ ֶׁש ְּמ ַסּכֵ ְך ַעל ַה ָ‬
‫נֹוטפֹות‬
‫הֹופְך לַ ֲח ִתיכֹות ְ‬
‫מּומי ֵ‬
‫ּׁשּועל ָה ַע ְר ִ‬
‫ִה ְת ַאכְ זֵ ב‪ַּ .‬דוְ ָקא‪ָ ,‬היָ ה ָּבא לֹו לִ ְראֹות ֶאת ַה ָ‬
‫ָּדם ְּב ִׁשּנָ יו ָה ַאכְ זָ ִרּיֹות ֶׁשל ַהּזְ ֵאב‪ִ .‬מ ְּב ִחינָ תֹו ַה ַה ָּצגָ ה ֹלא נִ גְ ְמ ָרה‪.‬‬
‫אּורתֹו ֶׁשל ַהּזְ ֵאב‪ָּ ,‬ת ַפס אֹותֹו ִמ ְתנַ ֵּׁשף‬
‫ְּב ִדּלּוגִ ים זְ ִריזִ ים ֵמ ָענָ ף לְ ָענָ ף ִמ ֵהר ַהּקֹוף לִ ְמ ָ‬
‫ּׁשּועל‪ ,‬וְ ָצ ַעק לְ ֶע ְברֹו‪:‬‬
‫ימת ַה ָ‬
‫יצת ַה ְּב ִר ָיחה ַה ְמ ִה ָירה ֵמ ֵא ַ‬
‫ַא ֲח ֵרי ִר ַ‬
‫ּׁשּועל לַ ֲעבֹד ָעלֶ יָך‪ ,‬וְ עֹוד ּגָ ַרם לְ ָך‬
‫ימה ִה ְצלִ ַיח ַה ָ‬
‫"ּכַ ָּמה ֶׁש ַא ָּתה ֶּפ ִתי! ֵאיְך ְּב ַקּלּות ַמ ְד ִה ָ‬
‫לִ ְבר ַֹח ּכְ ֶׁשּזְ נָ ְבָך ְמ ֻק ָּפל ֵּבין ַרגְ לֶ יָך ּכַ ַא ֲחרֹון ַה ַּפ ְח ָדנִ ים"‪.‬‬
‫ּׁשּועל ֹלא‬
‫רּוחת ַה ָ‬
‫ַהּזְ ֵאב ָׁש ַמע וְ ִה ְת ַרּגֵ ז ֶּב ֱא ֶמת‪ .‬הּוא ָח ַקר ֶאת ַהּקֹוף‪ ,‬וְ ִה ְׁש ַּתכְ נַ ע ֶׁש ֲא ַ‬
‫הֹורה לַ ּקֹוף לַ ֲעלֹות‬
‫עּודת ָה ַא ְריֵ ה‪ .‬הּוא ָ‬
‫ּנֹותרּו ִמ ְּס ַ‬
‫יֹותר ֵמ ֲא ֶׁשר ּכַ ָּמה ֲע ָצמֹות ֶׁש ְ‬
‫ּכָ לְ לָ ה ֵ‬
‫ּׁשּועל לֶ ַקח ַא ַחת ּולְ ָת ִמיד‪.‬‬
‫ּוב ְד ָה ָרה ַע ְצ ָּבנִ ית ָּפנָ ה לְ לַ ֵּמד ֶאת ַה ָ‬
‫ַעל ּגַ ּבֹו‪ִ ,‬‬
‫ּׁשּועלִ י‬
‫ּיֹוׁשב ַעל ּגַ ּבֹו‪ְּ .‬במֹחֹו ַה ָ‬
‫ּובּקֹוף ַה ֵ‬
‫ּׁשּועל ַּבּזְ ֵאב ַה ִּמ ְת ָק ֵרב ַ‬
‫ּכְ ָבר ֵמ ָרחֹוק ִה ְב ִחין ַה ָ‬
‫לֹואּה‪.‬‬
‫ִח ֵּׁשב ֶא ָחד וְ עֹוד ֶא ָחד‪ ,‬וְ ַה ְּתמּונָ ה ִה ְת ַּב ֲה ָרה ִּב ְמ ָ‬
‫ְּב ַׁשלְ וַ ת נֶ ֶפׁש ִה ְפנָ ה ֶאת ּגַ ּבֹו ֶאל ַהּכִ ּוּון ֶׁש ִּמ ֶּמּנּו ָּבא ַהּזְ ֵאב‪ֵ ,‬ה ִרים ֶאת רֹאׁשֹו לַ ֲחלַ ל‬
‫"איפֹוא הּוא‪ַ ,‬הּקֹוף ַה ְמ ַע ְצ ֵּבן ַהּזֶ ה? ּכְ ָבר לִ ְפנֵ י ָׁש ָעה ָא ַמ ְר ִּתי לֹו‬
‫ָה ֵע ִצים וְ ָק ָרא ְּבקֹול‪ֵ :‬‬
‫ּנּוח‪ ,‬לָ ָּמה הּוא ֲע ַדיִ ן ֹלא ִהּגִ ַיע?!"‬
‫לְ ָה ִביא לִ י עֹוד זְ ֵאב לְ ִק ַ‬
‫ּׁשּועל וְ לַ ּזְ ֵאב ָׁשלֹום‪ .‬לַ ּקֹוף ֹלא!‬
‫לַ ָ‬
‫יסה ַע ְצ ָּבנִ ית ֶׁשל ַהּזְ ֵאב לִ ְבלִ ילֵ י‬
‫ארי ַהּזְ ֵאב ָה ְפכָ ה ִמּנְ גִ ָ‬
‫חֹוב ֶקת ֶׁשל ַהּקֹוף ְּב ַצּוְ ֵ‬
‫ַהּיָ ד ַה ֶ‬
‫ּומ ַד ְּמ ִמים‪.‬‬
‫ָּב ָשֹר ְמ ֻדלְ ָּדלִ ים ְ‬
‫***‬
‫חֹורי‬
‫דּודי ֵׁשנָ ה‪ֲ .‬א ָבל ֵמ ֲא ֵ‬
‫ּלּופין לִ גְ רֹם לָ ֶהם נְ ֵ‬
‫נֹועדּו לְ ַה ְר ִּדים יְ לָ ִדים‪ ,‬אֹו לְ ִח ִ‬
‫ַאּגָ דֹות ַעם ֲ‬
‫ּכָ ל ִסּפּור ִמ ְס ַּת ֵּתר לֹו ּגַ ם ֵאיזֶ ֶׁשהּוא ֶמ ֶסר ֶׁשאֹותֹו ֶא ְפ ָׁשר לְ ַה ְפנִ ים‪.‬‬
‫יֹוד ַע ִעם ִמי לְ ִהזְ ַּדהֹות‪.‬‬
‫ּקֹורא ַה ְמ ַחּיֵ ְך לְ ָּפ ַרדֹוּכְ ס ָק ָטן‪ :‬הּוא ֹלא ֵ‬
‫ּתֹוביל ֶאת ַה ֵ‬
‫ַאּגָ ָדה זֹו ִ‬
‫נָ כֹון ַהּזְ ֵאב הּוא ָה ַאכְ זָ ר‪ ,‬הּוא ָּבא לִ ְטרֹף‪ֲ .‬א ָבל ֵאּלּו ֵהם ַה ַחּיִ ים‪ִ .‬מ ָּמה יִ ְחיֶ ה ַהּזְ ֵאב ִאם ֹלא‬
‫יִ ְטרֹף?! (ּכְ ִאּלּו ֶׁש ֲאנַ ְחנּו ִצ ְמחֹונִ ּיִ ים‪)...‬‬
‫אֹורה‪ָ ,‬מה ַרע?‬
‫מּומּיּות‪ .‬לִ כְ ָ‬
‫ּׁשּועל ַּב ִּסּפּור הּוא ַה ִּמ ְסּכֵ ן ֶׁש ַּמ ְצלִ ַיח לְ ִה ְת ַח ֵּמק ְּב ַע ְר ִ‬
‫ַה ָ‬
‫נֹוטים לְ ִהזְ ַּדהֹות ִעם ַה ִּמ ְסּכֵ ן ֶׁש ַּמ ְצלִ ַיח לְ ִה ְת ַח ֵּמק ִמ ַּסּכָ נָ ה‪ּ ,‬גַ ם ִּב ְמ ִחיר‬
‫ְּב ֶד ֶרְך ּכְ לָ ל ֲאנַ ְחנּו ִ‬
‫יפים ּכְ מֹו ַהּקֹוף לִ ְראֹות‬
‫ֶׁשל ֶׁש ֶקר ָׁשחֹר אֹו לָ ָבן‪ֲ .‬א ָבל ּכָ אן ָק ֶׁשה לָ נּו ְק ָצת‪ָ .‬היִ ינּו ַמ ְע ִּד ִ‬
‫ּׁשּועל ְּבכָ ל זֹאת ִמ ְס ַּת ֵּמן‬
‫הֹופְך לַ ֲח ִתיכֹות ְּב ִפיו ֶׁשל ַהּזְ ֵאב‪ַ ,‬ה ָ‬
‫מּומי ֵ‬
‫ּׁשּועל ָה ַע ְר ִ‬
‫ֶאת ַה ָ‬
‫בּוע‪ ,‬הּוא‬
‫מּומי‪ ,‬הּוא ָצ ַ‬
‫ְּב ֵעינֵ ינּו ּכְ כ ַֹח ַרע‪ .‬וְ ֹלא לְ ִחּנָ ם‪ּ ,‬כִ י הּוא ֶּב ֱא ֶמת ּכָ זֶ ה‪ ,‬הּוא ַע ְר ִ‬
‫נֹוכֵ ל‪ ...‬הּוא ָּפׁשּוט ַרע‪.‬‬
‫מּומי‪ֶׁ ,‬ש ִּמּכָ ל ַה ִּסּבֹות ֶׁש ָּבעֹולָ ם ַמּגִ ַיע לֹו לָ מּות‪,‬‬
‫ׁשּועל ַע ְר ִ‬
‫ּגַ ם ַּב ַחּיִ ים יֵ ׁש ֶא ָחד ּכָ זֶ ה‪ָ ,‬‬
‫רּוחנִ ּיִ ים ְּב ַׁשלְ וָ ה‪ .‬הּוא‬
‫ׁשּוטה ֶׁשהּוא ַמ ְפ ִר ַיע לָ נּו לִ ְחיֹות ֶאת ַחּיֵ ינּו ָה ָ‬
‫וְ לּו ֵמ ַה ִּס ָּבה ַה ְּפ ָ‬
‫עֹומד ִּב ְפנֵ י ּכָ ל ַצ ַעד‬
‫יבים‪ ,‬הּוא ֵ‬
‫ּומ ְר ִה ִ‬
‫רֹוע ֶׁש ָּבעֹולָ ם‪ִּ ,‬ב ְצ ָב ִעים ְמ ַפ ִּתים ַ‬
‫צֹוב ַע ֶאת ּכָ ל ָה ַ‬
‫ֵ‬
‫אֹותנּו‬
‫מֹוביל ָ‬
‫ּוב ֲחלַ ְקלַ ּקּות לָ ׁשֹון הּוא ִ‬
‫רּוחנִ ּיִ ים‪ַ ,‬‬
‫רֹוצים לְ ִה ְת ַק ֵּדם ְּב ַחּיֵ ינּו ָה ָ‬
‫וְ ַׁש ַעל ֶׁש ָאנּו ִ‬
‫לְ ָאחֹור ֶאל ַה ִּמ ְדרֹון‪.‬‬
‫מֹודד ִאּתֹו וְ לַ ֲעׂשֹות ֶאת ַה ֻּמ ָּטל ָעלֵ ינּו ּכְ ֵדי ֶׁשּנּוכַ ל לִ ְחיֹות‪ ,‬הּוא‬
‫ּוכְ ֶׁש ָאנּו נִ ּגָ ִׁשים לְ ִה ְת ֵ‬
‫יֹותר ּגִ ּבֹור וְ ָחזָ ק ֵמ ִא ָּתנּו‪,‬‬
‫חּוׁשה‪ֶׁ ,‬שהּוא ֵ‬
‫נֹותן לָ נּו ְּת ָ‬
‫ּגֹורם לָ נּו לְ ַפ ֵחד ִמ ֶּמּנּו‪ .‬הּוא ֵ‬
‫ָּפׁשּוט ֵ‬
‫ּוס ָתם ּכָ ְך ֹלא‬
‫רּוחת ּב ֶֹקר ְּבלִ י ֶמלַ ח‪ְ ,‬‬
‫הּוא ְמ ַס ֵּפר לָ נּו ְּב ֶר ֶמז ֶׁשהּוא אֹוכֵ ל ֶע ֶׂשר ּכָ מֹונּו לַ ֲא ַ‬
‫ּטֹובים ֶׁש ְּמנַ ִּסים לַ ֲעזֹר לָ נּו לָ ֵצאת ֵמ ַהּבֹוץ‬
‫ּכְ ַדאי לָ נּו לְ ַה ְת ִחיל ִאּתֹו‪ּ ,‬כִ י ּגַ ם ָה ֲאנָ ִׁשים ַה ִ‬
‫עֹוׂשים‬
‫קֹופים ֶׁש ִ‬
‫ׁשּורֹותיו‪ ,‬וְ ֵהם ְּב ַסְך ַהּכֹל ִ‬
‫ָ‬
‫וְ לִ גְ מֹר ִאּתֹו ַא ַחת ּולְ ָת ִמיד‪ּ ,‬גַ ם ֵהם ְמגֻ ּיָ ִסים לְ‬
‫מֹוצ ִאים ֶאת ַע ְצ ֵמנּו ָחלִ ילָ ה ַא ֲח ֵרי ָטעּות ָמ ָרה‪ֶׁ ,‬ש ָּבּה ָאנּו‬
‫ּדֹותיו‪ַ .‬עד ֶׁש ֲאנַ ְחנּו ְ‬
‫ֶאת ְּפ ֻק ָ‬
‫אֹותנּו‪...‬‬
‫ּמֹורים ֶׁש ַּמ ְד ִריכִ ים ָ‬
‫הֹורים אֹו ַה ִ‬
‫ּטֹובים‪ּ ,‬כְ מֹו ַה ִ‬
‫ְמ ַא ְּב ִדים ֶאת ָה ֲאנָ ִׁשים ַה ִ‬
‫ִאם נַ ְפנִ ים ֶאת ַה ֶּמ ֶסר‪ ,‬נִ ְקֹלט ֶאת ָה ִע ָּקרֹון‪ ,‬יִ ָּתכֵ ן ֶׁש ַּב ַּפ ַעם ַה ָּב ָאה ּכְ ֶׁש ַהּיֵ ֶצר יַ ְמ ִּתין לָ נּו‬
‫אֹותּה ָּפ ַרשֹ לְ ַרגְ לֵ ינּו‪.‬‬
‫ַּב ִּסּבּוב‪ ,‬נּוכַ ל לָ ֵתת לֹו ָמנָ ה ַא ַחת ַא ַּפיִ ם וְ ֹלא לִ ּפֹל ַּב ִּמכְ מ ֶֹרת ֶׁש ָ‬
‫לבחור בשמחה‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫"אני כבר לא יכול יותר!" חשב‬
‫אחמד לעצמו והרגיש שהוא‬
‫שבור ורצוץ לחלוטין‪ .‬הוא ישב‬
‫מהורהר בכניסה לביתו של זקן‬
‫הכפר שאתו נהג להתייעץ בכל‬
‫צרה‪ .‬מגיל קטן החיים לא האירו‬
‫את פניהם לאחמד‪ ,‬הוא התייתם‬
‫מאביו בתור ילד קטן והוצרך‬
‫לפרנס את אמו ושלושת אחיו‪,‬‬
‫חייו תמיד היו חיי צער ומחסור‬
‫ועבודתו הקשה שחקה את‬
‫כוחותיו‪.‬‬
‫מיכאל ראם‬
‫אבל אם חשב שלאחר נישואיו‬
‫סאת ייסוריו הסתיימה‪ ,‬הרי‬
‫שהתברר לו שהיא רק התחילה‪ .‬פטימה אשתו‪ ,‬התגלתה‬
‫כאישה קשה והוציאה על אחמד את כל תסכוליה‪ .‬היא‬
‫לא הפסיקה להתאונן שבטלן כזה נפל בגורלה‪ ,‬עם אוסף‬
‫הטענות אחמד הצליח להתמודד‪ ,‬הרי שאדישותה ועצלנותה‬
‫היו מעבר לכוחותיו‪ .‬הוא היה שב עייף מעבודתו בבניין‪,‬‬
‫וציפה שבביתו תחכה לו ארוחה חמה לאחר יום שלם תחת‬
‫השמש הקופחת‪ ,‬אבל הוא נחל אכזבה כואבת‪ .‬פטימה‬
‫הייתה מסתובבת ברחבי הכפר ומרכלת עם שכנותיה‬
‫במקום לדאוג לבשל ארוחה חמה עבור אחמד המסכן‪.‬‬
‫כך עברו להן השנים‪ ,‬ופטימה המשיכה להצטיין בדבר אחד‬
‫בלבד‪ :‬לבכות את מר גורלה על הטעות שעשתה כשנישאה‬
‫לו‪ .‬חוץ מזה היא לא עשתה כלום בעבודות הבית‪ .‬לא‬
‫בישלה ולא ניקתה‪ ,‬לא כיבסה ולא גיהצה‪ ,‬ואחמד כבר לא‬
‫ידע איפה הוא סובל פחות‪ ,‬האם בעבודתו הקשה או בביתו‬
‫תחת לשונה המצליפה של אשתו ועצלנותה הנוראה‪.‬‬
‫באחד מימי החורף הגשומים‪ ,‬החליק אחמד מאחד‬
‫הפיגומים שבאתר הבניה ונפל מהקומה השנייה למטה‪.‬‬
‫הנפילה על האדמה הייתה חזקה במיוחד‪ ,‬ואחמד לא האמין‬
‫שנשאר חי‪ ,‬אבל מיד התעשת וניסה לקום על רגליו‪ .‬כאב‬
‫חד לפת אותו‪ ,‬ולרופא הכפרי שהוזעק אל המקום נותר רק‬
‫לבשר לו שרגלו התרסקה ושהוא יצטרך לקבע אותה‪ ,‬הוא‬
‫הודיע לו שעליו לשכב בביתו למשך החודשים הקרובים‪.‬‬
‫אחמד היה בטוח שביכולתו להתמודד עם כאב הרגל‪ ,‬אבל‬
‫הוא היה בטוח שלאחר חודשיים שבהם ישהה עם אשתו‬
‫תיטרף עליו דעתו‪ ,‬ולכן הוא מיהר אל ביתו של חכם הכפר‬
‫וביקש ממנו עצה איך להיפטר מהצרה הצרורה שעמה הוא‬
‫חי‪...‬‬
‫זקן הכפר‪ ,‬שהיה אדם חכם ונבון‪ ,‬האזין ברוב קשב לסיפורו‬
‫של אחמד המסכן‪" :‬בעצם‪ ,‬לפי מה שאתה מספר לי אתה‬
‫מתמודד עם שתי בעיות‪ ,‬האחת ‪ -‬הבטלנות של אשתך‬
‫שאינה מתפקדת כלל בבית‪ ,‬והשנייה הפנים החמוצות‬
‫והתלונות הבלתי פוסקות על כך שהיא בחרה להינשא‬
‫לך‪ ."...‬אחמד הנהן בראשו בהסכמה‪ ,‬ושמח שיש מישהו‬
‫שמבין אותו‪ .‬אבל הזקן החכם לא נתן לו הרבה זמן לשקוע‬
‫במחשבות והמשיך‪" :‬יש לי את הכוחות והיכולת לפתור לך‬
‫את בעיותיך‪ ,‬אבל רק אחת מהבעיות תוכל להיפתר‪ .‬עם‬
‫השנייה תצטרך להמשיך ולחיות‪ ,‬עליך להחליט איזו מן‬
‫הבעיות קשה יותר ‪ -‬ועם איזו אפשר להתמודד איכשהו‪"...‬‬
‫סיים הזקן והביט בעיניו החודרות באחמד ההמום‪.‬‬
‫אחמד חשב מספר שניות‪ .‬בדמיונו הוא ראה סירים מלאים‬
‫באוכל מבושל וטעים‪ ,‬בגדים מגוהצים ובית נקי‪ ,‬והיה ברור‬
‫לו במה הוא הולך לבחור‪ .‬אבל ממבט פניו של הזקן הבין‬
‫שכדאי לו לחשוב עוד קצת‪ ,‬ואכן הוא חשב לעצמו עוד‬
‫מספר דקות‪ ,‬ובליבו גמלה ההחלטה שעם אוכל ובגדים‬
‫הוא עוד יכול להסתדר איכשהו‪ ,‬אבל עם חוסר השמחה‬
‫והפרצוף החמוץ של פטימה הרבה יותר קשה לו להתמודד‪.‬‬
‫הוא חייך אל הזקן החכם ואמר‪" :‬את זה שאשתי לא עושה‬
‫דבר אני מסוגל לסבול‪ ,‬אבל לפחות כשהיא עושה משהו‬
‫שתעשה זאת בפנים שמחות ומאירות"‪ .‬ואילו הזקן חייך‬
‫אליו בחזרה‪" :‬אתה צודק אחמד‪ ,‬אם לא עושים זה חמור‬
‫מאוד‪ ,‬אבל אם גם כשעושים משהו ‪ -‬עושים אותו בחוסר‬
‫חשק‪ ,‬זה כבר בלתי נסבל‪"...‬‬
‫***‬
‫בפרשת השבוע מופיעות הברכות המבטיחות שפע‬
‫הצלחה וסייעתא דשמיא לכל יהודי העושה את רצון האל‪,‬‬
‫ומנגד קללות קשות אם חלילה הוא עושה להיפך‪ .‬בסיומה‬
‫של רשימת העונשים‬
‫הנוראים מופיעה הסיבה‬
‫העיקרית לקבלת העונש‪:‬‬
‫"תחת אשר לא עבדת‬
‫את ה' אלוקיך בשמחה"‪,‬‬
‫כי אם יהודי אינו מקיים‬
‫ב‪ 100%-‬את רצון הבורא‬
‫אפשר עוד להתחשב בו‪,‬‬
‫אבל אם את מה שהוא‬
‫עושה ‪ -‬הוא עושה בפנים‬
‫חמוצות‪ ,‬בזה אי אפשר‬
‫להתחשב‪ ,‬ועל זה קשה‬
‫מאד לסלוח‪...‬‬
‫המהירות לא משתלמת‬
‫השעה הייתה מאוחרת מאוד‪ ,‬ומיסטר זקס‬
‫מיהר להרצאה בתל אביב‪ .‬הוא עמד ברחוב‬
‫וחיפש נואשות מונית שתיקח אותו להרצאה‪.‬‬
‫באותם ימים שבתו נהגי המוניות במחאה על‬
‫הטבות שביטלה להם הממשלה‪ ,‬ושום מונית‬
‫לא נראתה באופק‪ .‬כשמיסטר זקס הבין שאין‬
‫מוניות‪ ,‬הוא פנה לשכנו – מוטי וביקש ממנו‬
‫להשאיל את הרכב‪ ,‬כדי שיספיק להגיע בזמן‬
‫להרצאה‪ .‬מוטי שהיה סוחר לא קטן‪ ,‬החליט‬
‫שזה הזמן 'לעשות קופה' על שכנו העשיר‬
‫וביקש ממנו מחיר מפולפל עבור הרכב‬
‫שבמקרה היה ברשותו‪ ,‬והיה שייך לידידו‪.‬‬
‫למיסטר זקס לא היו הרבה ברירות והוא‬
‫הסכים‪ ,‬אך כשחזר מההרצאה הוא סירב‬
‫לשלם למוטי מכמה סיבות‪ :‬א') המחיר היה‬
‫שאלה מס' ‪413‬‬
‫מוגזם מאד‪ ,‬לפי כל קנה מידה‪ .‬ב') הרכב לא‬
‫שייך בכלל למוטי‪ ,‬אלא למישהו אחר ובכלל‬
‫לא הייתה למוטי רשות להשכיר את הרכב‪.‬‬
‫אבל מוטי טוען‪" :‬מה זה משנה לך של מי הרכב? אנחנו סיכמנו על סכום ואתה צריך‬
‫לשלם‪ ,‬זה שלא ביקשתי רשות ממנו להשכיר לך את הרכב זה עניין שלי עם בעל‬
‫הרכב‪ ,‬אבל אתה צריך לשלם את מה שהתחייבת‪ "...‬מהמקרה הזה עולות לנו כמה‬
‫שאלות‪ :‬א') האם מיסטר זקס צריך לשלם למוטי את המחיר המופרז שביקש? ב')‬
‫האם השואל יכול להשכיר רכב שלקח בהשאלה מחברו? ג') למי שייך הכסף שהרוויח‬
‫מוטי מהשכרת הרכב שאינו שלו?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן‬
‫רס"ד סעיף ה'‪ .‬סוגיא ד'משטה אני בך' והאם זה דומה למקרה שלנו? סימן ש"ז סעיף‬
‫ה' והאם זה דומה למקרה של 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו'? ולמי שייך‬
‫הכסף‪ :‬סימן ש"ז סעיף א' בדין‪' :‬שוכר שהשכיר' ובסימן שס"ג ברמ"א‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "תאונה חזיתית" (שאלה מס' ‪)411‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬אשר מיהר לפגישה ונסע מעל המהירות המותרת‪ ,‬ריקי‬
‫עברה בצומת ולא נתנה לו זכות קדימה ונכנסה בו חזיתית‪ .‬שני הרכבים הושבתו‪,‬‬
‫והתברר לאשר שריקי נסעה בלי ביטוח ותבע ממנה לשלם לו את הנזקים‪ .‬אבל היא‬
‫טוענת שהוא אשם כי הוא נסע מהר‪ ,‬ואם היה נוסע במהירות המותרת היא הייתה‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫מספיקה לבלום את הרכב‪ ,‬מי צודק?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬נראה להלכה‪ ,‬שאשר חייב לשלם לריקי את הנזקים שנגרמו לרכבה‬
‫כתוצאה מכך שהוא נסע במהירות מופרזת‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬ריקי פטורה מלשלם לאשר‬
‫את הנזקים שנגרמו לרכבו‪ ,‬וראוי שהוא גם לא יתבע מחברת הביטוח שישלמו לו‬
‫פיצוים על הנזק אם בתגובה הם יפנו לריקי וידרשו ממנה לשלם זאת שלא כדין‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬האם כללי הנסיעה וחיובי התשלומים נקבעים לפי חוקי התורה או‬
‫לפי חוקי התעבורה?‬
‫ראשית חשוב להבהיר‪ ,‬שחוקי התעבורה נקבעים לפי מה שקבעו המומחים בתחום‬
‫ועל פי הכללים הברורים שהציבו למהירות הנסיעה‪ ,‬שמירת מרחק‪ ,‬עצירה‪ ,‬זכות‬
‫קדימה וכדומה‪ ,‬ועל כל אחד להיצמד להוראות אלו ולא לחרוג מהן‪ ,‬כי אין לשנות‬
‫מדרכו של עולם‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬למרות זאת‪ ,‬כשאנו נדרשים להכריע במקרה של תאונה מי צריך לשלם וכמה‪,‬‬
‫אנו בודקים מה התורה קובעת לנו האם וכמה לשלם‪ ,‬חוקי התעבורה בסך הכול‬
‫עוזרים לנו בכך שאנו יכולים לבדוק מי נסע כמו שצריך ומי הפר את כללי הנסיעה ‪-‬‬
‫שבדרך כלל הוא זה שחייב לשלם‪.‬‬
‫נביא לכך דוגמה‪ :‬אדם שנסע חלילה ללא רישיון‪ ,‬שזה דבר חמור מאוד‪ ,‬אך הוא נסע‬
‫כמו שצריך‪ ,‬והגיע אדם אחר עם רישיון והתנגש בו וגרם לתאונה קשה‪ .‬לפי חוקי‬
‫התעבורה‪ ,‬היות והאדם הראשון נסע ללא רישיון עליו לשאת בתוצאות ולשלם לשני‬
‫את הנזק‪ ,‬אולם לפי חוקי התורה‪ ,‬על אף שהראשון נקרא פושע כי הוא נסע בשלילה‪,‬‬
‫כיוון שהנזק לא נגרם כתוצאה מהפשיעה שלו‪ ,‬הוא יהיה פטור מלשלם‪ .‬ולכן‪ ,‬במקרה‬
‫כזה‪ ,‬ודאי שעל פי דין תורה נפטור אותו מלשלם‪.‬‬
‫גם במקרה שלנו אנו נבדוק את חוקי התעבורה כדי לקבוע מי שינה וחרג מהכללים‪,‬‬
‫אולם את חיוב התשלום נקבע על פי דיני התורה‪ .‬ולכן‪ ,‬למרות שעל פי חוקי התעבורה‬
‫ריקי היא זו שאשמה בתאונה כיוון שהיא שעטה אל הכביש הראשי בלי להיזהר‪ ,‬בכל‬
‫זאת‪ ,‬אנו לא נחייב אותה לשלם לפני שנעיין היטב מה התורה אומרת במקרה כזה‬
‫ורק על פי זה נפסוק ונכריע‪.‬‬
‫מה הדין במקרה שלנו שגם אשר וגם ריקי שינו וחרגו מהכללים?‬
‫בגמרא (מסכת בבא קמא דף מ"ח עמוד א' ובשולחן ערוך סימן שע"ח סעיף ז') מובא‪,‬‬
‫שאם שני אנשים שינו מהדרך הנהוגה ברשות הרבים והזיקו אחד את השני‪ ,‬שניהם‬
‫חייבים‪ ,‬הוזקו אחד בשני‪ ,‬שניהם פטורים‪ ,‬אחד הזיק וגם הוזק‪ ,‬המזיק חייב והשני‬
‫פטור‪ ,‬ונסביר‪ :‬אם שניהם רצו במקום שמיועד להליכה והתנגשו אחד בשני וניזוקו –‬
‫שניהם חייבים‪ ,‬אם אחד רץ והתנגש בשני שעמד במקום שאינו מיועד לעמידה וניזוקו‬
‫– האדם שרץ חייב‪ ,‬כיון שהזיק בצורה פיזית‪ ,‬והשני פטור‪ ,‬כיון שלא הזיק בפועל אלא‬
‫האדם שרץ התנגש בו ונפגע מזה‪.‬‬
‫במקרה שלנו אשר נסע במהירות מופרזת מעבר למה שמותר ובכך שינה מהכללים‬
‫שנקבעו‪ ,‬ריקי שעטה לכביש הראשי בלי להסתכל ולא נתנה זכות קדימה לרכבים‬
‫הנוסעים ובכך גם היא שינתה מהכללים‪ ,‬אולם היות שאשר הוא זה שנכנס ופגע ברכב‬
‫של ריקי‪ ,‬חובת הפיצויים חלה עליו והוא צריך לשלם לה על כל הנזקים שנגרמו לה‪.‬‬
‫ריקי לעומת זאת פטורה מלשלם לאשר‪ ,‬כיוון שהיא לא הזיקה בפועל לרכב שלו אלא‬
‫הרכב ניזוק מכך שהוא התנגש ברכב שלה‪ ,‬ועל היזק כזה היא פטורה מלשלם על אף‬
‫שהיא שינתה מהכללים‪.‬‬
‫יש לציין‪ ,‬שכל זה הוא דווקא גם אם התאונה נגרמה מכך שאשר נסע במהירות ולכן‬
‫לא הצליח לעצור‪ ,‬אבל אם התאונה הייתה מתרחשת גם אם אשר היה נוסע לאט והיה‬
‫מצליח לעצור ברגע האחרון‪ ,‬והנזקים גם הם היו נגרמים באותה רמה‪ ,‬הרי שרק ריקי‬
‫גרמה לתאונה ורק היא חייבת לשלם על הנזקים שנגרמו לאשר‪ ,‬ולעומתה אשר אינו‬
‫צריך לשלם לה כלום‪.‬‬
‫האם מותר לאשר לפנות לחברת הביטוח ולתת להם את הפרטים של ריקי?‬
‫אכן‪ ,‬פסקנו שאשר לא יכול לתבוע מריקי לשלם לו על הנזקים שנגרמו לו‪ ,‬אך האם‬
‫מותר לו לערב את חברת הביטוח שלו כדי שהם ישלמו לו את הנזקים? או שגם את‬
‫זה הוא לא יוכל לעשות כיוון שהחברה תפנה מיד לריקי בדרישה שהיא תשלם שהרי‬
‫היא נהגה בלי ביטוח? התשובה היא‪ ,‬שעל אף שאכן לפי הנהלים שלהם היא צריכה‬
‫לשלם אך על פי חוקי התורה היא פטורה לשלם כאמור‪ ,‬ואם כן הרי בכך שיפנה‬
‫לחברת הביטוח‪ ,‬אשר יגרום לה בכך נזק שלא כדין‪.‬‬
‫הלכה ידועה היא (שולחן ערוך סימן שפ"ח) שאסור לאדם לגרום נזק לחברו אפילו‬
‫בעקיפין או על ידי גרמא‪ ,‬וכל שכן שאסור לאדם למסור את ממונו של חברו ביד גוי‬
‫או ביד ערכאות (בית משפט שאינו פוסק על פי חוקי התורה)‪ ,‬אולם במקרה שלנו‪,‬‬
‫ייתכן שיהיה מותר לאשר לפנות לחברת הביטוח שלו כיוון שהוא לא בא לתבוע‬
‫את ריקי אלא לדרוש מהם את מה שמגיע לו על פי החוקים שלהם‪ ,‬ואם הם יחליטו‬
‫לפנות לריקי זה לא מעניינו ואין לו שום מטרה בכך להוציא את הכסף מריקי דווקא‬
‫אלא שהוא יקבל את הפיצויים שהוא זכאי לקבל‪ ,‬ולמעשה כיוון שנחלקו בדין זה‬
‫גדולי ההוראה‪ ,‬יש לשאול רב האם מותר לעשות כך או יש להימנע מזה‪ .‬אך זה ודאי‪,‬‬
‫שאם הוא יהיה חייב למסור לחברת הביטוח את הפרטים של ריקי או שהוא יצטרך‬
‫לחתום על ייפוי כוח כדי שהם יוכלו לדרוש מריקי את הכסף‪ ,‬במקרה כזה‪ ,‬אסור לו‬
‫לפנות לחברת הביטוח ולבקש מהם פיצויים על הנזק שנגרם לו‪ ,‬כי בכך הוא גורם‬
‫לה נזק שלא כדין‪.‬‬