‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪1‬‬
‫סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א‬
‫רונית שושני‬
‫אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬מאי דכתיב "ועשקו גבר }עמו{ וביתו איש ונחלתו"?‬
‫מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו‪ ,‬ושוילא דנגרי הוה‪ .‬פעם אחת הוצרך‬
‫ללות‪ .‬אמר לו‪ :‬שגר אשתך אצלי ואלוינה‪ .‬שיגר אשתו אצלו ושהת עמו שלשה‬
‫ימים‪ .‬קדם ובא אצלו‪ .‬אמר לו‪ :‬אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו‪ :‬אני פטרתיה‬
‫לאלתר‪ ,‬ושמעתי שתינוקות נתעללו בה‪ .‬אמר לו‪ :‬מה אעשה? אמר לו‪ :‬אם תאמין‬
‫בעצתי גרשינה‪ .‬אמר לו‪ :‬כתובתה מרובה‪ .‬אמר לו‪ :‬אני אלויך ותן לה כתובתה‪.‬‬
‫עמד זה וגירשה‪ .‬בא זה ונשאה‪ .‬כיון שהיגיע זמנו ולא היה לו לפורעו‪ ,‬אמר לו‪ :‬בוא‬
‫ועשה עמי בחובך‪ .‬והיו הם אוכלים ושותים‪ ,‬והוא היה עומד ומשקה עליהם‪ .‬והיו‬
‫דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהם‪ .‬ועל אותה שעה נתחתם גזר דין‪ .‬ואמרי לה‪:‬‬
‫על שתי פתילות בנר אחד‪.‬‬
‫בבלי גיטין נח ע"א )על‪-‬פי כתב‪-‬יד וטיקן ‪(130‬‬
‫‪1‬‬
‫סיפור שוליית הנגר מובא במסכת גיטין בתלמוד הבבלי‪ ,‬במסגרת קובץ אגדות חורבן )גיטין נה‬
‫ע"ב‪-‬נח ע"א(‪ .‬לסיפור אין מקורות אחרים‪ 2.‬החוקרים שדנו בסיפור מתארים את הבעל כאדם‬
‫חיובי ותמים שנפל קורבן לאכזריותו של השוליה‪ ,‬שהוא חומד מתחכם‪ 3,‬רשע ערום ומצליח‪,‬‬
‫תאוותן ערמומי וסדיסט‪ ,‬שבדרכי עורמה וזדון לב הולך וצובר כוח על חשבון רבו‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫נראה לי‪ ,‬כי קריאה זו של הסיפור מושפעת מן הפסוק הפותח )"ועשקו גבר וביתו…"(‪ ,‬וכי‬
‫הבעל הנבגד רחוק מלהיות קורבן תמים‪ .‬במאמר זה אציג קריאה צמודה של סיפור שוליית הנגר‪,‬‬
‫ואעמוד על קווי הדמיון בין חלקו הראשון של הסיפור ובין סיפור פילגש בגבעה בשופטים י"ט‪.‬‬
‫בנספח למאמר אשווה בין סיפור השוליה ובין הסיפור על ר' יוסי הגלילי וגרושתו בויקרא רבה‪.‬‬
‫* תודתי נתונה לד"ר עדו חברוני‪ ,‬לפרופ' חננאל מאק‪ ,‬לפרופ' בן‪-‬ציון רוזנפלד‪ ,‬לד"ר יעל שמש ולקוראים המעריכים של כתב‪-‬‬
‫העת "סידרא"‪ ,‬על הערותיהם המועילות למאמר זה‪.‬‬
‫‪ 1‬הוספתי לטקסט סימני פיסוק‪ ,‬פתחתי ראשי תיבות‪ ,‬והשלמתי קיצורים ודאיים‪ .‬המילה "עמו" בראש הסיפור נתונה בסוגרים‬
‫מסולסלים‪ ,‬משום שהיא טעות סופר‪ ,‬ואינה מופיעה במקור המקראי )מיכה ב' ב(‪ ,‬וגם לא בכתבי‪-‬היד האחרים למסכת גיטין‪.‬‬
‫במקום המילה "כתובתה" )המופע הראשון( רשום בכתב‪-‬יד וטיקן ‪" 130‬כתובה"‪ ,‬ותיקנתי על‪-‬פי כתבי‪-‬היד האחרים‪.‬‬
‫נוסח כתב‪-‬יד וטיקן ‪ 130‬נראה המקורי ביותר מבין כתבי‪-‬היד שבדקתי‪ .‬בכתב‪-‬יד וטיקן ‪ 140‬ניכרת מגמה עקבית להבהיר‬
‫משפטים עמומים‪ :‬פעמיים נוסף למשפט נושא מפורש – "רבו" )"נצרך רבו ללוות" במקום "הוצרך ללות"‪" ,‬קידם רבו ובא‬
‫אצלו" במקום "קדם ובא אצלו"(‪ ,‬ובסוף הסיפור הוחלף כינוי הגוף "הם" )"והיו הם אוכלים"(‪ .‬במילה "שניהם" )"והיו שניהם‬
‫יושבין אוכלין‪ .("..‬בכתב‪-‬יד מינכן ‪" ,95‬שהה אצל'" )במקום "שהת עמו"( הוא נוסח משובש‪ ,‬שהשפיע על נוסח הדפוס )ראו‬
‫דיון בהמשך(‪ .‬בדיון להלן לא הערתי על שינויים בכתבי‪-‬היד שאינם משפיעים על ניתוח הסיפור‪.‬‬
‫‪ 2‬במדרש איכה רבתי‪ ,‬מהדורת בובר‪ ,‬ג‪ ,‬א‪ ,‬מובאת מקבילה לסיפור שוליית הנגר‪ ,‬הזהה כמעט בכל פרטיה לנוסח הבבלי‪ .‬בובר‬
‫מעיר שם כי סיפור זה אינו מופיע בכתבי‪-‬יד אחרים של איכה רבתי‪ ,‬והוא תוספת חיצונית מן הגמרא )עמ' ‪ ,123‬הערה יב(‪.‬‬
‫מסכים לדעתו של בובר פ' מנדל‪ ,‬מדרש איכה רבתי‪ :‬מבוא‪ ,‬ומהדורה ביקורתית לפרשה השלישית‪ ,‬עבודת דוקטור‬
‫באוניברסיטה העברית‪ ,‬ירושלים תשנ"ז‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪ ,94‬כרך ב‪ ,‬עמ' ‪) 24‬הערה לשורה ‪50‬ב(‪.‬‬
‫‪ 3‬א"א אורבך‪ ,‬ההלכה‪ :‬מקורותיה והתפתחותה‪ ,‬גבעתים ‪ ,1984‬עמ' ‪.135‬‬
‫‪ 4‬י' פרנקל‪ ,‬דרכי האגדה והמדרש‪ ,‬גבעתים ‪ ,1991‬עמ' ‪.242‬‬
‫‪ 5‬א' קוסמן‪ ,‬מסכת גברים‪ :‬רב והקצב ועוד סיפורים‪ ,‬ירושלים ‪ ,2002‬עמ' ‪.66‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪2‬‬
‫אמר רב יהודה אמר רב – קובץ אגדות החורבן כולל תיאור מפורט ומזעזע של הסבל שפקד את‬
‫העם בתקופת החורבן‪ :‬הרג‪ ,‬רעב‪ ,‬שבי והתעללות מינית‪ .‬הקובץ פותח בסיפור הסבר לחורבן‪,‬‬
‫שהוא ביאור והרחבה לדברי רבי יוחנן )"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים…"(‪ ,‬ונסגר בסיפור‬
‫הסבר לחורבן מפי רב יהודה )סיפור השוליה(‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫מאי דכתיב "ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו"? – פסוק זה‪ ,‬הלקוח ממיכה ב' ב‪ ,‬מדבר במקורו‬
‫על עושק רכוש‪ ,‬אך הוא נדרש כאן לעושק אשת איש‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו – משמעותו הבסיסית של הצירוף "נתן עיניו" היא‬
‫מבט מרוכז‪ 8.‬בהקשר המיני מבטא צירוף זה תאווה‪ ,‬ומשמעותו שלילית‪ .‬כך למשל בסיפור המובא‬
‫בבבלי סנהדרין עה ע"א‪ ,‬ואף הוא מיוחס לרב יהודה בשם רב‪" :‬מעשה באדם אחד שנתן עיניו‬
‫באשה אחת‪ ,‬והעלה לבו טינא‪ .‬ושאלו לרופאים ואמרו‪ :‬אין לו תקנה עד שתיבעל לו‪ .‬אמרו‬
‫חכמים‪ :‬ימות‪ ,‬ואל תיבעל לו‪ .‬תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה‪ .‬תספר עמו‬
‫מאחורי הגדר? – ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר"‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫ושוילא דנגרי הוה – ושוליה של נגרים היה‪ .‬פסוקית זו באה להבהיר שלא מדובר ברב לתורה‬
‫אלא לאמנות הנגרות‪ 10.‬מן ההגדרה "שוליה" אנו מבינים שמדובר באדם צעיר‪ .‬בהמשך יסתבר‬
‫לנו גם שהוא ככל הנראה רווק‪ ,‬כי מיד לאחר שהתגרשו בני הזוג נשא השוליה את האישה‪.‬‬
‫פעם אחת הוצרך ללות‬
‫‪12‬‬
‫‪11‬‬
‫– השוליה שומע כי הבעל זקוק לכסף‪ ,‬ומבין כי הגיעה שעת כושר‬
‫להשיג את האישה‪ .‬הוא רוקם מזימה ומציע הלוואה לבעל‪.‬‬
‫‪ 6‬על הרכבו ומקורותיו של הקובץ‪ ,‬ואופן שילובו במסכת גיטין‪ ,‬ראו א' ווייס‪ ,‬על היצירה הספרותית של האמוראים‪ ,‬ניו‪-‬יורק‬
‫תשכ"ב‪ ,‬עמ' ‪.263–261‬‬
‫‪ 7‬קוסמן )לעיל הערה ‪ ,(5‬עמ' ‪ ,65‬מעיר כי דימוי האישה לאדמה או לשדה מצוי בכל התרבויות הקדומות‪ ,‬וכי חז"ל תיארו‬
‫לעתים את הזיווג במונחים חקלאיים )שם‪ ,‬עמ' ‪ .(165‬אפשרות אחרת היא להבין את הדרשה כמכוּונת לכפל הביטויים‬
‫שבכתוב‪" :‬גבר וביתו" – זו אשתו‪" ,‬איש ונחלתו" – אלו נכסיו‪ ,‬שמהם ירד רבו של השוליה‪.‬‬
‫‪ 8‬יש הקשרים שבהם המבט הוא חיובי‪ ,‬כגון‪" :‬נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן" )בבלי סנהדרין יא ע"א(‪ ,‬ויש הקשרים‬
‫שבהם המבט הוא קטלני‪ ,‬כגון‪" :‬נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות" )בבלי שבת לד ע"א(‪.‬‬
‫‪ 9‬בפירוש רש"י לסנהדרין לא ע"ב‪ ,‬ד"ה "לדזיו ליה כבר בתיה"‪ ,‬מובא סיפור המשלב מוטיבים משני הסיפורים שהוזכרו לעיל‪,‬‬
‫סיפור השוליה והסיפור מסנהדרין עה ע"א‪ …" :‬ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה‪ ,‬שנתן עיניו באשה אחת‬
‫והעלה לבו טינא ונפל בחולי‪ ,‬ואשת איש היתה‪ ,‬לימים נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו‪ ,‬וכבש יצרו ופטרה לשלום‬
‫ונתרפא‪ .‬וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרי ליה ר' נתן צוציתא במסכת שבת …" )תודתי‬
‫לד"ר אבינועם כהן על שהביא לידיעתי מקור זה(‪ .‬סיפור זה לוקח מן הסיפור בסנהדרין עה את מוטיב החולי והטינה‪ ,‬ומסיפור‬
‫השוליה את מוטיב ההלוואה‪ .‬אך בסיומו של הסיפור מתהפכת העלילה בהשוואה לסיפור השוליה‪ :‬הגבר אינו מממש את‬
‫תאוותו‪ ,‬וזוכה לשכר על כך‪ .‬בכך מתאים סיפור זה להגדרה של סיפור בבואה כפי שהיא מוצגת בספרו של י' זקוביץ‪ ,‬מקראות‬
‫בארץ המראות‪ ,‬תל‪-‬אביב ‪ ,1995‬עמ' ‪ .13‬נוסח רחב ומפורט יותר של סיפור נתן דצוציתא מצוי בספר חיבור יפה מהישועה‬
‫לרבי נסים בן יעקב מקירואן )עמ' עג‪-‬עו במהדורת הירשברג‪ ,‬ירושלים תשי"ד(‪ .‬בנוסח זה מסופר כי הבעל שהיה שקוע‬
‫בחובות נאסר בבית האסורים‪ ,‬והפציר באשתו שתלך לעשיר שחמד אותה ותלווה ממנו כסף כדי לפתור את מצוקתו‪ .‬האישה‬
‫סירבה שלושה ימים )מקביל לשלושת ימי הניאוף בסיפור השוליה!( אך לבסוף נכמרו רחמיה על בעלה‪ ,‬הלכה לעשיר וביקשה‬
‫הלוואה‪ ,‬ושידלה אותו להתגבר על יצרו‪ .‬האיש נענה לבקשתה ועל‪-‬כן זכה לגמול גדול‪.‬‬
‫סיפור השוליה עצמו עשוי להיות סיפור בבואה לסיפור המקראי של פילגש בגבעה‪ .‬ראו דיון בהמשך והערה ‪ 27‬להלן‪.‬‬
‫‪ 10‬פרנקל )לעיל הערה ‪ ,(4‬עמ' ‪ ,241‬וע"צ מלמד‪ ,‬מדרשי‪-‬הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי‪ ,‬ירושלים תשמ"ח‪ ,‬עמ' ‪,499‬‬
‫סבורים שפסוקית זו היא תוספת מאוחרת של הבבלי‪ .‬גם אם מדובר בתוספת‪ ,‬יש לציין שהיא חיונית להבנת הסיפור‪ ,‬ועל‪-‬כן יש‬
‫לראות בה תוספת פרשנית‪ ,‬של עובדה שהייתה מובנת מאליה לשומעי הסיפור המקורי‪.‬‬
‫‪ 11‬אמנם בתקופה זו מותר היה לשאת שתי נשים‪ ,‬אך בפועל מיעטו לממש אפשרות זו‪ ,‬מאחר שפרנסת שתי נשים מהווה עול‬
‫כלכלי כבד‪ .‬כמו כן‪ ,‬תיאור האכילה והשתייה של בני הזוג בסוף הסיפור יוצר רושם של זוגיות טובה‪ .‬מן העלילה לא נראה‬
‫מקום לאישה נוספת‪ .‬אילו רצה המספר לתאר את דמותו של השוליה כמרבה נשים היה דואג לציין עובדה זו במפורש‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪3‬‬
‫הצעת הלוואה על‪-‬ידי נער צעיר‪ ,‬הלומד מקצוע ואינו משתכר למחייתו )או שמשתכר סכום‬
‫זעום בלבד(‪ ,‬היא תמוהה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫בהמשך הסיפור נגלה שהשוליה גר בבית משלו‪ ,‬ואף מציע לנגר‬
‫הלוואה נכבדה נוספת‪ .‬גם אם נקבל ששתי הלוואות אלו היו מדומות )ראו דיון להלן(‪ ,‬יש להניח‬
‫לצורך סבירות העלילה כי מציע ההלוואה היה בעל רכוש‪ ,‬והנגר יכול היה להאמין באפשרות של‬
‫קבלת הלוואה מידיו‪ .‬לכן יש לשער כי המידע לגבי היותו של האיש שוליית נגרים מתייחס לשלב‬
‫נתינת העינים בלבד‪ .‬כאשר התחנך בבית רבו נתן עיניו באשתו‪ ,‬אך לא יזם כל פעולה כדי להשיג‬
‫את האישה‪ .‬פרשת ההלוואה התרחשה בשלב מאוחר יותר‪ ,‬כאשר עמד ברשות עצמו‪ ,‬אך שמר על‬
‫קשר מסוים עם רבו לשעבר )ועל‪-‬כן נודע לו על מצוקתו הכספית(‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫אמר לו‪ :‬שגר אשתך אצלי ואלוינה – השוליה מבקש מרבו לשלוח אליו את האישה כדי לקבל‬
‫את ההלוואה‪ .‬בקשה זו היא תמוהה ביותר על רקע התקופה‪ ,‬התרבות ונסיבות העניין‪ .‬בתקופת‬
‫חז"ל‪ ,‬שליחת אשת איש לביתו של רווק היא מעשה שלא יעלה על הדעת‪ .‬בסוף מסכת קידושין‬
‫נאמר‪" :‬לא ילמד רווק סופרים" )רווק אינו יכול להיות מלמד לתינוקות(‪ ,‬והגמרא מבארת )בבלי‬
‫קידושין פב ע"א(‪" :‬משום אימותן דינוקי" )כדי שלא ייפגש באמהות הבאות לקחת את‬
‫התינוקות(‪ .‬גם אם לא היה השוליה רווק‪ ,‬שליחת האישה לביתו היא מעשה שאינו מקובל‪ .‬באופן‬
‫כללי בתקופת חז"ל יציאת האישה לרחוב או לעבודה מחוץ לבית לא הייתה דבר טבעי ומובן כמו‬
‫בימינו‪ 15.‬כמו כן‪ ,‬אם השוליה והבעל נפגשו לצורך הדיון בהלוואה‪ ,‬מדוע לא יכלו להיפגש למתן‬
‫ההלוואה בפועל? או מדוע לא יכול היה הבעל לשלוח אדם אחר‪ ,‬ולא את אשתו‪ ,‬לקבל את הכסף?‬
‫אין מנוס מן המסקנה כי השוליה מפנה פה בקשה מרומזת לבלות עם האישה תמורת ההלוואה‪ ,‬וכי‬
‫הבעל חייב להבין את המסר המרומז בבקשה זו‪.‬‬
‫‪ 12‬כתבי‪-‬היד וטיקן ‪ 140‬ומינכן ‪ ,95‬ועין יעקב‪ ,‬מוסיפים את המילה "רבו" למשפט‪ ,‬אך גם בגרסת וטיקן ‪ 130‬ברור על‪-‬פי‬
‫ההמשך כי נושא המשפט הוא רבו של השוליה‪.‬‬
‫‪ 13‬מ' איילי‪ ,‬פועלים ואומנים‪ :‬מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל‪ ,‬גבעתיים ‪ ,1987‬עמ' ‪ ,36‬מציין כי המילה "שוליא" מצויה‬
‫בתלמוד הבבלי ככינוי למשרת ותלמיד אצל כמה בעלי אומנויות‪.‬‬
‫‪ 14‬מכאן אנו למדים כי השוליה חשק באישה למטרת נישואים‪ .‬אילו חשק בה לצורך סיפוק תשוקה רגעית‪ ,‬היה מפתה אותה‬
‫בבית הנגר‪ .‬אך השוליה רצה להתחתן עם האישה‪ ,‬ולכן חיכה בסבלנות להזדמנות המתאימה‪ .‬בכך שונה סיפור השוליה מן‬
‫הסיפור בסנהדרין עה ע"א שהובא לעיל‪ ,‬שבו ככל הנראה מדובר על תשוקה בלבד‪ ,‬משום שהגמרא תוהה בהמשך מדוע לא‬
‫יינשא האיש לאישה – במקרה שמדובר בפנויה – ויפתור את בעייתו‪ ,‬ומשיבה כי לא תתיישב דעתו‪ ,‬משום שהוא מעוניין בדבר‬
‫האסור דווקא )"דאמר ר' יצחק‪ :‬מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה‪ ,‬שנאמר‪' :‬מים גנובים ימתקו‬
‫ולחם סתרים ינעם'"(‪.‬‬
‫‪ 15‬מ"ש הכהן‪ ,‬מזונות ילדים – התהוות ההלכה‪ ,‬השתלשלותה ונסיבותיה‪ ,‬עבודת דוקטור באוניברסיטת בר‪-‬אילן‪ ,‬רמת‪-‬גן‬
‫תשנ"ט‪ ,‬עמ' ‪ ,52–40‬טוען כי האישה בתקופת חז"ל הייתה ספונה בביתה‪ .‬נשים לא עבדו מחוץ לביתן‪ ,‬ולא יצאו לרחוב‪ .‬אפילו‬
‫קניות בשוק נעשו על‪-‬ידי הבעל‪ .‬אמנם ב"צ רוזנפלד‪' ,‬נשים פעילות בכלכלה בימי חז"ל'‪ ,‬מחנים ‪) 2‬תשנ"ב(‪ ,‬עמ' ‪,171–166‬‬
‫טוען שבתקופת המשנה והתלמוד גם נשים יצאו לעבודה מחוץ לביתן‪ ,‬אך מסייג כי היציאה לעבודה נבעה לרוב מצורך מסוים‬
‫של המשפחה‪ ,‬ולא הייתה דבר טבעי ומובן‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אין דומה יציאת אישה לפרנסה מקובלת‪ ,‬לשליחת אישה לביתו של גבר‬
‫בנסיבות היוצרות ייחוד‪ .‬יש להוסיף כי בעלי מקצועות שעיסוקם עם נשים )כגון צורפים‪ ,‬רוכלים וכובסים( נחשבו לאנשים‬
‫מפוקפקים בעיני חז"ל‪ .‬בסוף בבלי קידושין פב ע"א נאמר‪" :‬תנו רבנן‪ :‬כל שעסקיו עם הנשים – סורו רע…"‪ .‬ראו גם ריכוז‬
‫מאמרי חז"ל וספרות מחקרית במאמרה של י' שמש‪' ,‬סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה‪ ,‬לפילגש בגבעה ולתמר‬
‫במקרא‪ ,‬במדרש ובפרשנות המסורתית'‪ ,‬עיוני מקרא ופרשנות ז ]בדפוס[‪ ,‬סעיף‪" :‬כל כבודה בת מלך פנימה" – אידיאל‬
‫הצניעות במסורת ישראל‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪4‬‬
‫שיגר אשתו אצלו – הבעל‪ ,‬במצוקתו הכספית‪ ,‬נענה לבקשה ושולח את אשתו לבית השוליה‪.‬‬
‫הסיפור התלמודי אינו מגלה לנו אם התלבט הבעל לפני ששלח את אשתו למשימה הנוראה‪ ,‬ואם‬
‫הבהיר לאשתו מה מצפה לה בביתו של השוליה‪ .‬ניתן להשוות את מעשהו של הבעל למעשהו של‬
‫האיש הלוי בסיפור פילגש בגבעה‪ .‬במצוקתו‪ ,‬כאשר נאספו אנשי גבעה סביב לבית מארחו הזקן‬
‫ודרשו להוציאו אליהם‪ ,‬החזיק בפילגשו והוציאה בכוח אל האספסוף‪ ,‬כדי שיתעללו בה במקום בו‬
‫)שופטים י"ט כה(‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫האם הייתה האישה שותפה למזימת השוליה? הסיפור אינו מגלה לנו דבר על רגשותיה‬
‫ומחשבותיה‪ .‬בין אם הייתה שותפה מראש‪ ,‬ובין אם בדיעבד‪ ,‬היא הולכת לבית השוליה בידיעה‬
‫ברורה כי בעלה היה מוכן להפקיר את כבודה כדי לפתור את בעיותיו הכלכליות‪.‬‬
‫סביר להניח‪ ,‬כי היחסים בין האישה לבעלה הנגר לא היו תקינים‪ ,‬וכי השוליה היה מודע לכך‪.‬‬
‫יש לשער כי אילו היה רואה לפניו בית אוהב ויציב לא היה מעז לנסות מזימה כזו‪ ,‬ולהסתכן‬
‫בסירובה של האישה‪ .‬לכן‪ ,‬גם אם לא שיתף את האישה במזימתו‪ ,‬היה לו יסוד לקוות כי האישה‬
‫תשתכנע לשתף עמו פעולה‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫גם בסיפור פילגש בגבעה שהוזכר לעיל‪ ,‬מספק לנו הסיפור מידע מראש‪ ,‬כי יחסו של הבעל‬
‫לפילגש היה קשה ואכזרי‪ ,‬שהרי מסופר כי הפילגש ברחה מבית בעלה וחזרה לבית אביה לתקופה‬
‫ממושכת )פס' ב(‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫ושהת עמו שלשה ימים – על‪-‬פי נוסח כתבי‪-‬היד‪ ,‬האישה שוהה בבית השוליה שלושה ימים‪.‬‬
‫בנוסח הדפוסים כתוב "שהה עמה" )=השוליה(‪ ,‬אולם נוסח זה הוא ככל הנראה תוצאה של‬
‫שיבוש טקסטואלי‪ 19.‬העובדה שהאישה היא נושא המשפט אינה רומזת על היותה שותפה לתכנון‬
‫המזימה נגד הבעל‪ .‬נראה כי הרצף הטבעי של המשפטים מחייב שהאישה‪ ,‬ששוגרה אל בית‬
‫השוליה‪ ,‬תהיה נושא המשפט הבא‪ ,‬המציין ששהותה של האישה בבית השוליה ארכה שלושה‬
‫ימים‪.‬‬
‫‪ 16‬כמובן‪ ,‬יש הבדל בין שני הסיפורים‪ ,‬כי בסיפור פילגש בגבעה מדובר באונס קבוצתי אכזרי במיוחד‪ ,‬ואילו בסיפור השוליה‬
‫מדובר בכפיית מעשה ניאוף על האישה‪ ,‬ואין נשקפת לה סכנת חיים‪ .‬בכל זאת‪ ,‬יש מקום לעמוד על קווי הדמיון בין שני‬
‫הסיפורים‪.‬‬
‫‪ 17‬קוסמן )לעיל הערה ‪ ,(5‬עמ' ‪ ,67‬טוען כי הביקורת המרכזית המופנית כלפי האישה בסיפור היא על היותה חסרת חוט שדרה‬
‫מוסרי‪ ,‬שאינה מבחינה בין טוב לרע‪ ,‬ומצטרפת למי שכוחו רב יותר‪ ,‬ללא כל קול משלה‪ .‬על‪-‬פי הניתוח המוצע כאן‪ ,‬האישה‬
‫מצטרפת לשוליה משום שהוא מציע לה יחס חיובי שאותו לא קיבלה מבעלה‪ ,‬אשר אינו מהסס להפקירה לצורך ההלוואה‪ .‬כפי‬
‫שנראה להלן‪ ,‬יחסו המתנכר של הבעל לאשתו משתמע גם מתגובתו האדישה לסבלה ולגורלה של אשתו הנעדרת‪ ,‬שעברה אונס‬
‫קבוצתי לפי דברי השוליה‪.‬‬
‫‪ 18‬חז"ל אכן תפסו כך את הסיפור‪ ,‬ועל‪-‬כן אמר רב חסדא‪" :‬לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו‪ ,‬שהרי פילגש בגבעה‬
‫הטיל עליה בעלה אימה יתירה‪ ,‬והפילה כמה רבבות מישראל" )בבלי גיטין ו ע"ב(‪.‬‬
‫‪ 19‬בכתב‪-‬יד מינכן כתוב "שהה אצל'"‪ .‬מאחר שברור כי השהייה המשותפת הייתה בבית השוליה‪ ,‬נראה שכוונת נוסח זה הייתה‬
‫"שהת אצלו"‪ .‬בגלל דמיון האותיות ה"א ותי"ו הוחלף "שהת" ב"שהה"‪ ,‬והמילה "אצלו" שנרשמה בקיצור נתפרשה כ"אצלה"‪,‬‬
‫ובדפוסי התלמוד ובעין יעקב השתנה הנוסח ל"שהה עמה"‪" .‬שהת" היא הצורה המקורית של נסתרת בפעלי ל"י בלשון חז"ל‪,‬‬
‫ראו מ' בר‪-‬אשר‪' ,‬הנסתרת בעבר בפועלי ל"י‪-‬ל"א בלשון התנאים'‪ ,‬מחקרי תלמוד ב )תשנ"ג(‪ ,‬עמ' ‪ .84–39‬גם במקבילה‬
‫באיכה רבתי )ראו הערה ‪ 2‬לעיל( כתוב "שהת עמו"‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪5‬‬
‫הסיפור אינו מציין במפורש שקוימו יחסי אישות‪ ,‬ובראייה מודרנית היינו אומרים כי המספר‬
‫עמעם במכוון את הנושא‪ .‬אולם לשומעי הסיפור בתקופה זו משמעות המשפט היא אחת‪ .‬חברה‪,‬‬
‫המגבילה את יציאת האישה לרחוב ולשוק‪ ,‬ואפילו את דיבורה עם אנשים זרים‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫תפרש בדרך‬
‫אחת בלבד שהות של גבר ואישה ביחידות במשך שלושה ימים‪ .‬לא היה צורך לציין במפורש כי‬
‫הדבר היה מובן מאליו‪.‬‬
‫קדם ובא אצלו – כתב‪-‬היד וטיקן ‪ ,140‬נאמן לנטייתו להבהיר משפטים עמומים‪ ,‬הכניס למשפט‬
‫נושא מפורש "רבו"‪ ,‬ונראה שזה פשט הכתוב‪ .‬לאחר שלושה ימים פקעה סבלנותו של הבעל‪,‬‬
‫והוא הטריח עצמו לבית השוליה כדי לבקש את אשתו חזרה‪ .‬העובדה שחיכה שלושה ימים מעידה‬
‫שאכן היה הבעל מודע לאופי בקשתו של השוליה‪ .‬אילו סבר שיש כאן שליחות רגילה‪ ,‬היה יוצא‬
‫לחפש את אשתו כבר באותו יום‪ ,‬או לפחות למחרת‪ .‬אדישותו של הבעל מזכירה את התנהגותו‬
‫של האיש הלוי בסיפור פילגש בגבעה‪ ,‬אשר לאחר שדחף בכוח את הפילגש לזרועות ההמון‬
‫המשולהב‪ ,‬הלך במנוחת לב לישון ולא חיכה במתח לראות מה יעלה בגורל פילגשו‪.‬‬
‫פרנקל סבור כי השוליה הוא זה שבא לבית הבעל לאחר שלושה ימים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫‪21‬‬
‫השערה זו אינה‬
‫הגיונית‪ .‬לשוליה לא הייתה סיבה להגיע לבית הבעל‪ ,‬אם רצה להעמיד פנים ששילח את האישה‬
‫מיד לאחר מתן ההלוואה‪ .‬כבר ציינתי לעיל שעל‪-‬פי התפתחות הסיפור אין השוליה עובד כבר‬
‫בבית הנגר‪ 23.‬כמו כן‪ ,‬קשה להניח כי הבעל הגיב באפס מעשה מוחלט להיעדרה של אשתו‪ .‬גם אם‬
‫לא דאג לשלומה של אשתו‪ ,‬הרי ציפה בקוצר רוח להלוואה שהיה זקוק לה‪ .‬נראה סביר יותר‬
‫שהמתין שלושה ימים‪ ,‬שהוא פרק זמן ארוך למדי‪ ,‬ואז החליט שהשוליה קיבל תמורה מספקת בעד‬
‫ההלוואה‪ ,‬ובא לדרוש את אשתו‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫אמר לו‪ :‬אשתי ששיגרתי לך היכן היא? – גם שאלה זו‪ ,‬כמו ההמתנה של שלושה ימים‪,‬‬
‫מעידה על הבעל שהיה מודע לאופי בקשתו של השוליה‪ .‬בהלוואה רגילה לא היה הבעל מצפה כי‬
‫השוליה יידע היכן האישה שבאה אליו לפני מספר ימים רק כדי לקבל כסף וללכת לדרכה‪.‬‬
‫‪ 20‬ראו פירוט מקורות בעבודתו של הכהן )לעיל הערה ‪ ,(15‬עמ' ‪.42–41‬‬
‫‪ 21‬העובדה שהלך לישון מסתברת מפס' כז "ויקם אדניה בבקר"‪ .‬אילו היה הבעל מחכה בדאגה ליד הדלת כל הלילה‪ ,‬היה יכול‬
‫לשמוע את פילגשו נופלת ליד פתח הבית‪ ,‬ואולי היה ניתן להציל את חייה‪ .‬אך הפילגש הערומה והחבולה שהגיעה בשארית‬
‫כוחותיה אל פתח הבית‪ ,‬ולא נותר בה כוח לקרוא לעזרה‪ ,‬קפאה מקור ודיממה למוות בזמן שחלף מעלות השחר ועד שיצא‬
‫אדוניה מן הבית לדרכו‪.‬‬
‫‪ 22‬פרנקל )לעיל הערה ‪ ,(4‬עמ' ‪ .241‬נראה שכך סבר גם בעל הגדות התלמוד )קושטנטינה רע"א(‪ ,‬הגורס‪" :‬שהתה אצלו ג'‬
‫ימים ושלח ובא וקדם אליו"‪ .‬לרצף הפעלים "ושלח ובא וקדם"‪ ,‬הקשורים בוי"ו החיבור‪ ,‬יש נושא אחד‪ ,‬והוא השוליה‪ .‬אולם‬
‫גרסה זו אינה קיימת בכתבי‪-‬היד‪ ,‬ויש להניח שהיא עיבוד פרשני של בעל הגדות התלמוד‪.‬‬
‫‪ 23‬אילו עבד עדיין בבית הנגר‪ ,‬מן הסתם לא היה משהה את האישה בביתו שלושה ימים‪ ,‬מאחר שהנגר היה חושד מיד בראותו‬
‫כי השוליה לא התיצב לעבודתו שלושה ימים‪ ,‬במקביל להיעדרה של אשתו‪ .‬כמו כן‪ ,‬אילו עבד עדיין שם‪ ,‬לא היה צורך לשלוח‬
‫את האישה‪ ,‬משום שהשוליה יכול היה להביא את הכסף אתו‪.‬‬
‫‪ 24‬נראה שפרנקל סבור כי השוליה הוא זה שבא לבית הבעל‪ ,‬משום שקביעה זו יוצרת מבנה סימטרי של שלבי הסיפור‪ .‬ראו‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ ,242‬פירוט מיקום הגיבורים )בית הבעל מול בית השוליה( בשלבי הסיפור‪ .‬אולם מאחר שמפגש הבעל והשוליה‬
‫מתרחש במרכז הסיפור )שלב ג בשלבים א‪-‬ה(‪ ,‬נשמר מבנה סימטרי גם בהנחה כי הבעל הלך לבית השוליה‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪6‬‬
‫אמר לו‪ :‬אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שתינוקות נתעללו בה – השוליה ממשיך בתוכניתו‬
‫ומספר לבעל שקר שיגרום לו לרצות לגרש את אשתו‪ :‬האישה נפלה קורבן להתעללות מינית של‬
‫פרחחים צעירים‪ .‬העובדה שהבעל מאמין לדבריו עשויה להעיד על תמימות וטפשות‪ ,‬אך היא‬
‫עשויה גם ללמד כי מדובר בשכונה מפוקפקת‪ ,‬ועל‪-‬כן גוברת תמיהתנו כיצד שלח את אשתו‬
‫למקום כזה‪ ,‬במקום ללכת בעצמו‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬מה אעשה? – הבעל שואל את השוליה לעצתו‪ .‬ברור מן השאלה שלא גורל אשתו‬
‫מטריד אותו‪ ,‬אלא כיצד משפיע מידע זה על מעמדו כבעל‪ .‬הבעל אינו מגלה דאגה למצבה של‬
‫אשתו הנעדרת‪ ,‬שנפלה לדברי השוליה קורבן לאונס קבוצתי‪ .‬אטימות זו לגורל האישה מזכירה‬
‫את התנהגותו של האיש הלוי בסיפור פילגש בגבעה‪ .‬כאשר הוא יוצא מן הבית‪ ,‬ורואה את פילגשו‬
‫מוטלת על הארץ‪ ,‬הוא אומר לה "קומי ונלכה" )פס' כח(‪ ,‬בלי כל גילוי של אהדה או רצון לסייע‬
‫לאישה שהייתה קורבן להתעללות במשך לילה שלם‪ .‬כאשר קולט האיש שפילגשו מתה‪ ,‬אין הוא‬
‫מגלה סימני צער‪ ,‬אלא לוקח את הגופה על החמור ובהגיעו למקומו מנתח אותה לנתחים )פס' כט(‪.‬‬
‫על‪-‬פי הניתוח שהצעתי‪ ,‬יש לתמוה מדוע היה הבעל מוטרד מן הפגיעה בשמו הטוב לאחר‬
‫ההתעללות המינית באשתו‪ ,‬בשעה שהוא עצמו שלח אותה למשימת ניאוף עם השוליה‪ .‬על כך יש‬
‫להשיב כי המעשה עם השוליה היה אמור להתבצע בצנעה‪ ,‬בביתו של השוליה‪ ,‬ואילו המעשה‬
‫שאירע כביכול עם הפרחחים נעשה לעיני הציבור‪ ,‬או נודע בציבור )והראיה שהשוליה יודע לדווח‬
‫עליו לבעל(‪.‬‬
‫כבר ציינתי לעיל כי ניסיונו של השוליה להשיג את האישה עשוי להעיד כי ידע על יחסים‬
‫בעייתיים בין הבעל לאשתו‪ .‬תגובתו של הבעל לסיפור האונס המדומה מחזקת השערה זו‪ .‬הבעל‬
‫אינו מגלה חום ואמפתיה כלפי אשתו‪ .‬בהמשך‪ ,‬כאשר נראה את אדישותה של האישה לדמעותיו‬
‫של בעלה‪ ,‬נוכל להבין את התנהגותה על רקע יחסו האטום והמתנכר של בעלה כלפיה‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬אם תאמין בעצתי גרשינה‪ – 25‬השוליה מתקדם בתוכניתו ומעמיד פנים שהוא מייעץ‬
‫עצה אוביקטיבית‪ ,‬בשעה שהוא מעוניין למעשה בגירושי הזוג‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬כתובתה מרובה – מתשובתו של הבעל מסתבר ששאלתו "ומה אעשה" היא שאלה‬
‫רטורית‪ .‬למעשה הבעל מבין שעליו להתגרש מאשתו לאור המידע שקיבל‪,‬‬
‫‪26‬‬
‫ושאלתו היא רק‬
‫‪ 25‬בכתבי‪-‬היד וטיקן ‪ 140‬ומינכן ‪ ,95‬ובעין יעקב‪" :‬אם אתה שומע לעצתי גרשנה" )בוטיקן ‪" 140‬גרשה"(‪ .‬יש מקום נוסף‬
‫בספרות חז"ל שבו קיימת התבנית "מה אעשה‪...‬אם אתה שומע לעצתי"‪ ,‬וגם שם העצה הניתנת רעה‪ .‬בבבלי קידושין סו ע"א‬
‫מסופר על ינאי המלך שעשה סעודה לחכמי ישראל‪ .‬היה שם איש רע ובליעל‪ ,‬ושמו אלעזר בן פוערא‪ ,‬שהסית את ינאי נגד‬
‫החכמים‪ ,‬וכשנשאל על‪-‬ידי ינאי המלך‪" :‬ומה אעשה"‪ ,‬ענה‪" :‬אם אתה שומע לעצתי רומסם"‪.‬‬
‫‪ 26‬בבבלי כתובות נא ע"ב אומר אביו של שמואל‪" :‬אשת ישראל )בכתב‪-‬יד וטיקן ‪" 130‬אשת איש"( שנאנסה אסורה לבעלה‪.‬‬
‫חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון"‪ .‬אמנם בהמשך הדיון מובאת דעה הפוכה של רבא‪ ,‬שהאישה מותרת‪ ,‬וזו ההלכה‬
‫שנקבעה‪ ,‬אבל יש לשער שאביו של שמואל מביע דעה רווחת‪ .‬ואכן השוליה אינו אומר לבעל שהוא חייב לגרשה‪ ,‬אלא מייעץ‬
‫לו‪ ,‬והבעל נוטה לקבל את העצה בגלל הבושה החברתית הנגרמת לו מן המעשה‪ .‬וראו מאמרו של מ"ע פרידמן‪' ,‬המחזיר‬
‫גרושתו משנישאת וטומאת הסוטה והאנוסה'‪ ,‬ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן‪ ,‬ערך ש"י פרידמן‪ ,‬ירושלים תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪–189‬‬
‫‪.232‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪7‬‬
‫התלבטות בקול רם‪ ,‬של אדם היודע מה יהיה מחיר הגירושין‪ .‬כפי שציינתי לעיל‪ ,‬הבעל מגלה‬
‫אטימות ואדישות גמורה לגורלה של אשתו הנעדרת‪ .‬התלבטותו נוגעת רק להיבט הכלכלי של‬
‫מעשיו‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬אני אלויך ותן לה כתובתה – השוליה מציע לבעל הלוואה לתשלום הכתובה‪.‬‬
‫לכאורה ניתן לתהות‪ ,‬כיצד יכול היה השוליה להרשות לעצמו הלוואה בסכום נכבד‪ .‬אולם יש‬
‫לשים לב כי למעשה אין השוליה מוציא מכיסו סכום כלשהו‪ .‬את ההלוואה הראשונה כנראה לא‬
‫נתן‪ ,‬ואת ההלוואה השנייה קיבל בחזרה מיד כאשר התחתן עם האישה‪ ,‬שהביאה עימה את דמי‬
‫כתובתה‪.‬‬
‫הצעת ההלוואה מחזקת את ההשערה שציינתי לעיל‪ ,‬כי השוליה עומד כבר ברשות עצמו‪ ,‬ואינו‬
‫עובד בבית הנגר‪ .‬משום שאף על פי שהשוליה לא הוציא כסף מכיסו‪ ,‬הבעל הנגר צריך להאמין‬
‫שיש ברשותו סכום כסף גדול‪.‬‬
‫עמד זה וגירשה‪ .‬בא זה ונשאה – כאן חלה התפנית בעלילה‪ ,‬המהפכת את ההקבלה לסיפור‬
‫פילגש בגבעה‪ 27.‬בסיפור הפילגש האונס הוא אמיתי ותוצאתו קטלנית‪ ,‬אך בסיפור השוליה האונס‬
‫אינו אלא אונס מדומה‪ ,‬והאישה נישאת כעת לגבר המגלה אליה יחס חיובי‪.‬‬
‫נישואי השוליה והאישה אסורים על‪-‬פי ההלכה‪ .‬הערתי לעיל‪ ,‬כי אין ספק שהאישה והשוליה‬
‫קיימו יחסי אישות בשלושת הימים שבהם שהתה בביתו‪ ,‬והיא עדיין אשת איש‪ .‬לפיכך‪ ,‬היא‬
‫אסורה לבעלה ולבועלה‪ .‬במסגרת הסיפור לא נענשו השוליה והאישה על חטאם‪ ,‬ראו דיון‬
‫בהמשך‪.‬‬
‫כיון שהיגיע זמנו ולא היה לו לפורעו – בלהיטותו של הבעל להתגרש לא נתן דעתו‬
‫לשאלה כיצד יוכל להחזיר את הכסף שלווה לצורך תשלום הכתובה‪ ,‬כאשר הוא שקוע בחובות‬
‫כבר לפני הלוואה זו‪ .‬ואכן‪ ,‬אין הבעל מצליח להשיג את הסכום הדרוש בזמן פרעון ההלוואה‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬בוא ועשה עמי בחובך – השוליה מורה לבעל‪ ,‬רבו לשעבר‪ ,‬לשמש כמשרת בביתו‬
‫בתמורה לחוב‪ .‬דרך זו של תשלום חוב בעבודתו של החייב‪ ,‬על‪-‬פי הסכם שנעשה על כך בין בעל‬
‫החוב והחייב‪ ,‬הייתה מקובלת בסדרי המשפט העתיקים‪ ,‬ואפשרית גם לפי דיני התלמוד‪ 28.‬פרנקל‬
‫סבור שאת ההלוואה הראשונה השוליה מעולם לא נתן לרב‪ ,‬אבל דרש אותה 'בחובו' מתוך טענה‬
‫‪ 27‬נקודות ההקבלה בין שני הסיפורים‪ ,‬שהצבעתי עליהן בדיון לעיל‪ ,‬הן כדלקמן‪ :‬ניתן להסיק מן הסיפורים שיחסו של הבעל אל‬
‫האישה‪/‬הפילגש היה שלילי כבר לפני האירוע המתואר בסיפור; הבעל מנצל את האישה‪/‬הפילגש לפתרון מצוקתו; הבעל אדיש‬
‫לחלוטין לגורלה של האישה‪/‬הפילגש לאחר ששוגרה למשימה או נדחפה למקום הסכנה‪ ,‬ומגלה אטימות מוחלטת לסבלה‪.‬‬
‫בסיפור פילגש בגבעה מתואר אירוע אחד של סבל לפילגש‪ .‬בסיפור השוליה מתחלק הסבל לשני שלבים‪ ,‬האחד – שליחת‬
‫האישה למשימת הניאוף‪ ,‬השני – האונס המדומה‪ ,‬שבו כאמור מתהפך הדמיון בין שני הסיפורים‪ .‬האם ניתן לשער כי סיפור‬
‫השוליה חובר במודע כסיפור בבואה לסיפור פילגש בגבעה? בהערה ‪ 9‬לעיל הצגתי סיפור שהוא סיפור בבואה של סיפור‬
‫השוליה )סיפור נתן דצוציתא(‪ .‬סיפור זה קשור באופן מובהק לסיפור השוליה בביטויים דומים ובעלילה דומה )"נתן עיניו"‪,‬‬
‫צורך בהלוואה וכיו"ב(‪ .‬הקשר בין סיפור השוליה לסיפור פילגש בגבעה מובהק פחות‪ ,‬משום שהעלילה שונה‪ ,‬אך יש דמיון‬
‫במוטיבים‪ ,‬וגם בפועל "התעלל"‪ ,‬המשמש לתיאור האונס המדומה של האישה בסיפור השוליה ולתיאור האונס האכזרי של‬
‫פילגש בגבעה )במקום הפועל "ענה"‪ ,‬שבו משתמש המספר המקראי בתיאורי אונס דינה ותמר(‪.‬‬
‫‪ 28‬ראו א' גולאק‪ ,‬תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד‪ ,‬א‪ :‬החיוב ושעבודיו‪ ,‬ירושלים תרצ"ט‪ ,‬עמ' ‪.30‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪8‬‬
‫שהוא נתן אותה לאישה‪ .‬ואומר פרנקל‪" :‬שני 'חובות' אלה‪ ,‬שמהם לא נהנה הלווה ובשניהם לא‬
‫חסר המלווה כלום‪ ,‬הם ה'חובך' שבשבילו משתעבד ה'רב' בסוף!"‪ 29.‬אולם תיאור זה אינו נכון‪.‬‬
‫אין ראיה מן הסיפור שהשוליה דרש גם את דמי ההלוואה הראשונה‪ ,‬ובכל מקרה יכול היה הבעל‬
‫לטעון בצדק שלא קיבל את הכסף לידיו‪ .‬ההלוואה השנייה ניתנה לצורך דמי הכתובה ששולמו‬
‫לאישה‪ .‬העובדה שהכסף חזר לידי השוליה כאשר נשא את האישה אינה מבטלת את החוב‪ .‬הבעל‬
‫שהזדרז לגרש את אשתו על סמך עדות מפוקפקת‪ ,‬ללא חקירה ודרישה‪ ,‬ולקח באיוולתו הלוואה‬
‫שלא יכול היה לעמוד בה‪ ,‬חייב היה לשאת בתוצאות‪.‬‬
‫ראוי לשים לב שאין מדובר בהשתעבדות של הבעל‪ ,‬כדברי פרנקל‪ ,‬אלא בעבודת שכיר‪ ,‬שיכול‬
‫היה לחזור בו ממנה‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫והיו הם אוכלים ושותים והוא היה עומד ומשקה עליהם – כתבי‪-‬היד וטיקן ‪ 140‬ומינכן‬
‫‪ ,95‬ועין יעקב‪ ,‬מוסיפים את הפועל "יושבים" לפני "אוכלים ושותים"‪ ,‬כדי להבליט את הניגוד‬
‫בין ישיבתם של השוליה והאישה ובין עמידתו של הבעל לשעבר‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהם – הסיפור פתח בנתינת עיניו של השוליה‪,‬‬
‫ונסגר כעת בדמעות היורדות מעיניו של הבעל‪.‬‬
‫ציפייה למידה כנגד מידה‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫‪32‬‬
‫מסגרת הנוצרת על‪-‬ידי חזרת מילים יוצרת‬
‫בהתאם לכך ניתן היה לצפות כי במשפט הסוגר את הסיפור תהיה‬
‫התייחסות לעיניו החוטאות של השוליה‪ .‬מי שחטא בנתינת עינים ייענש בעיניו‪ .‬במקום זאת‪ ,‬אנו‬
‫מוצאים כי עיניו של הבעל מגירות דמעות‪.‬‬
‫על‪-‬פי הניתוח שהצגתי לעיל‪ ,‬שני הגברים בסיפור חטאו‪ :‬הבעל חטא בניצול ציני של אשתו‬
‫לפתרון מצוקתו הכלכלית ובאדישות אכזרית לגורלה לאחר הדיווח על האונס המדומה‪ ,‬והשוליה‬
‫חטא בניאוף עם אשת איש ובהשפלה וביזוי של רבו לשעבר‪ .‬חטאו של הבעל אינו מתואר באופן‬
‫מפורש‪ ,‬אלא נרמז מן העלילה‪ ,‬אך עונשו מפורש‪ ,‬אכזרי ומידי‪ .‬חטאו של השוליה מתואר במילים‬
‫מפורשות‪ ,‬אך עונשו אינו מפורש‪ .‬להיפך‪ ,‬על‪-‬פי הסיפור השוליה חי חיים טובים עם האישה‬
‫האסורה לו על‪-‬פי ההלכה‪.‬‬
‫‪ 29‬פרנקל )לעיל הערה ‪ ,(4‬עמ' ‪ ,622‬הערה ‪.37‬‬
‫‪ 30‬גולאק )לעיל הערה ‪ (28‬מציין כי החייב שקיבל על עצמו לעבוד במקום תשלומים‪ ,‬היה יכול לחזור בו כדין שכיר‪ ,‬ולא היה‬
‫עליו אלא חיוב תשלומים כמקודם‪.‬‬
‫‪ 31‬כתב‪-‬היד וטיקן ‪ 140‬ממשיך בעקביות להבהיר ניסוחים עמומים‪ ,‬ועל‪-‬כן כתוב בו "שניהם" )=השוליה והאישה( במקום‬
‫"הם"‪.‬‬
‫‪ 32‬במסגרת הנוצרת בעזרת המילה "עיניו" דנו פרנקל )לעיל הערה ‪ ,(4‬עמ' ‪ ,261‬וקוסמן )לעיל הערה ‪ ,(5‬עמ' ‪.67–66‬‬
‫‪ 33‬דוגמה לשימוש במסגרת לרמיזת מידה כנגד מידה ניתן למצוא בסיפור על ר' יוסי הגלילי וגרושתו בויקרא רבה לד‪ ,‬יד )נוסח‬
‫הסיפור מובא בנספח א להלן(‪ .‬המספר פותח בציון העובדה שאשתו של ר' יוסי הייתה מבזה את בעלה‪ ,‬וסוגר בתיאור התבזותה‬
‫של האישה‪ .‬בסיפור זה ניתן להבחין במוטיבים מקבילים לסיפור השוליה‪ ,‬אך סופו שונה‪ :‬בסוף הסיפור דואג ר' יוסי למחסורה‬
‫של גרושתו‪ ,‬שציערה אותו בעבר‪ ,‬בניגוד לסופו של סיפור השוליה‪ ,‬שבו האישה משתפת פעולה עם השוליה בהשפלתו של‬
‫בעלה לשעבר )ראו נספח ב להלן(‪ .‬יש להעיר‪ ,‬כי לא ניתן להגדיר את הסיפור על ר' יוסי וגרושתו כסיפור בבואה של סיפור‬
‫השוליה )ראו הערה ‪ 9‬לעיל‪ ,‬דיון בסיפור נתן דצוציתא כסיפור בבואה לסיפור השוליה‪ ,‬והערה ‪ 27‬לעיל‪ ,‬דיון באפשרות‬
‫שסיפור השוליה הוא סיפור בבואה לסיפור פילגש בגבעה(‪ ,‬משום שמדובר בעלילה שונה ואין ראיות לתלות בין הסיפורים‪.‬‬
‫ניתן לתלות את המוטיבים הדומים בסוג הספרותי המשותף‪ :‬סיפור על בני זוג במשבר‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪9‬‬
‫היעדר העונש המידי לשוליה הוא המוביל את העלילה לעונש המוסב על החברה כולה‪ .‬יש‬
‫להשוות את סיפור השוליה לסיפור אחר המובא בקובץ אגדות החורבן‪ ,‬והוא חלק מקובץ סיפורים‬
‫על צדיקותם של בני הכפר סכניא במצרים )גיטין נז ע"א(‪:‬‬
‫‪34‬‬
‫מעשה ועמדו ארבעים מודיות )מידה של תבואה( בדינר‪ .‬נחסר השער מודיא אחת‬
‫התבואה(‪ ,‬ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים‪ ,‬והביאום לבית דין‬
‫וסקלום‪ ,‬וחזר השער למקומו‪.‬‬
‫)נתייקרה‬
‫סיפור זה מתאר חטא חמור‪ ,‬אך החברה שבה התבצע החטא פעלה בנחישות לאתר את החוטאים‬
‫ולענשם‪ .‬העובדה שהשער חזר למקומו מיד לאחר סקילתם של החוטאים מלמדת שמדובר בחטא‬
‫של יחידים‪ .‬לעומת זאת מסיפור השוליה עולה תמונה של חברה מופקרת‪.‬‬
‫ועל אותה שעה נתחתם גזר דין – כוחן של דמעות חזק מכוחה של תפילה‪ .‬בבבלי בבא מציעא‬
‫נט ע"א נאמר‪" :‬ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו"‪ .‬דמעות הבעל מזעזעות‬
‫את השמים‪ ,‬ועל‪-‬כן נחתם גזר הדין לחברה כולה‪ .‬ניתן להשוות את פעולתן של דמעות הבעל‬
‫בסיפור השוליה לפעולתה של דמעת האישה בסיפור על רב רחומי )בבלי כתובות סב ע"ב(‪.‬‬
‫בסיפור זה גורמת דמעת האישה למותו הפתאומי של בעלה‪ ,‬שהפר את מנהגו הקבוע להגיע לביתו‬
‫בערב יום הכיפורים‪.‬‬
‫מן הניסוח "ועל אותה שעה" ניתן להבין כי גזר הדין נתחתם על האירוע המתואר בסוף‬
‫הסיפור‪ ,‬שבו ירדו דמעות הבעל המושפל ונפלו בכוסיהם של השוליה והאישה‪ .‬אך קיימת גם‬
‫אפשרות להניח כי גזר הדין נתחתם על מכלול השחיתות המתואר בסיפור‪ ,‬ודמעות הבעל היו רגע‬
‫השיא שגרם למשבר‪ .‬אפשרות זו עולה מנוסח כתב‪-‬יד וטיקן ‪ ,140‬הגורס "ועל אותו מעשה"‬
‫במקום "ועל אותה שעה"‪ ,‬ונראה שהמילה "מעשה" מכוונת לסיפור בשלמותו )ורומזת לפתיחה‬
‫"מעשה באדם אחד"(‪.‬‬
‫ואמרי לה‪ :‬על שתי פתילות בנר אחד – ויש אומרים‪ :‬על שתי פתילות בנר אחד )ניסוח מטפורי‬
‫לניאוף עם אשת איש(‪ .‬המשפט הקודם‪ ,‬המדבר על חיתום גזר הדין‪ ,‬סוגר באופן דרמטי את‬
‫הסיפור‪ ,‬וכל תוספת אחריו נראית מיותרת ובלתי שייכת לסיפור זה‪ .‬אך ניתן להבין את המשפט‬
‫האחרון על רקע הבעיה הפרשנית שתיארתי לעיל‪ :‬האם גזר הדין נתחתם על דמעות הבעל‪,‬‬
‫המתוארות באירוע האחרון של הסיפור‪ ,‬או על מכלול השחיתות בסיפור‪ .‬נראה שבעל משפט זה‬
‫רצה להדגיש כי הסיבה העיקרית לחורבן אינה השפלת הבעל )כפי שעשוי להשתמע ממיקום‬
‫ההכרזה על גזר הדין(‪ ,‬אלא עבירת הניאוף‪.‬‬
‫‪ 34‬ניתן להבין כי קובץ סיפורים זה מכוון ללמד על צדיקותם של בני המקום מן השאלה ששואל בהמשך אביי את רב יוסף‪:‬‬
‫"ומאחר דהוו צדיקים כולי האי‪ ,‬מאי טעמא איענוש?" )ומאחר שהיו צדיקים כל כך‪ ,‬מה טעם נענשו?(‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪10‬‬
‫סוף דבר‪ :‬סיפור ההסבר הפותח את קובץ אגדות החורבן – "אקמצא ובר קמצא חרוב‬
‫ירושלים…" )גיטין נה ע"ב ואילך( – תולה את החורבן בשנאת חינם‪ ,‬הלבנת פנים ושחיתות‬
‫חברתית‪ ,‬אך הוא גם קשור לחורבן בקשר עלילתי ישיר‪ ,‬מאחר שמתוארים בו רצף מאורעות‬
‫שהובילו למלחמה ולהחרבת ירושלים‪ .‬סיפור השוליה‪ ,‬הסוגר את הקובץ‪ ,‬תלוש מכל מציאות‬
‫היסטורית‪ ,‬והקשר שלו לחורבן הוא עריכתי בלבד‪ .‬הסיפור מתאר שחיתות מוסרית והיעדר חמלה‬
‫שגרמו לקב"ה לחתום את גזר הדין לחברה החוטאת‪ .‬אמנם מתואר חטאם של יחידים‪ ,‬אבל ניתן‬
‫להסיק מן הסיפור שהנורמות המוסריות של החברה כולה איפשרו התנהגות כזו ללא ענישה‪.‬‬
‫הסיפור על קמצא ובר קמצא שואב את אמינותו כהסבר לחורבן מריבוי השמות והפרטים‬
‫ההיסטוריים )גם אם מקורם אגדי(‪ ,‬ואילו סיפור השוליה הקצר והמרוכז‪ ,‬המתאר שלוש דמויות‬
‫חסרות שם ומקום‪ ,‬נבחר כסיפור הסבר לחורבן בזכות עוצמתו הדרמטית בלבד‪.‬‬
‫דרישת הסיפור מתוך פסוק מקראי המדבר על עושק )מיכה ב' ב(‪ ,‬והדמעות הטרגיות של הבעל‬
‫הנבגד‪ ,‬גרמו לפרשני התלמוד לדורותיהם למקד את הרוע בסיפור בדמות השוליה‪ .‬במאמר זה‬
‫הראיתי כי גם דמותו של הבעל מוצגת בסיפור באור שלילי‪ .‬מצוקתו הכספית גרמה לו לשלוח‬
‫ביודעין את אשתו למשימת ניאוף‪ ,‬והתנהגותו לאחר הדיווח על האונס המדומה של אשתו הנעדרת‬
‫היא אטומה ומנוכרת‪ .‬בכך דומה הסיפור לסיפור פילגש בגבעה בשופטים י"ט‪ ,‬שבו אשמים גם‬
‫האנסים מגבעה וגם הבעל שדחף בכוח את פילגשו אל ההמון כדי להציל את עצמו‪ .‬בסיפור פילגש‬
‫בגבעה האישה היא קורבן‪ ,‬ובסיפור שוליית הנגר האישה משתפת פעולה עם השוליה‪ ,‬אם כי‬
‫אשמתה פחותה משל שני הגברים‪ ,‬משום שאין היא היוזמת של מעשי החטא‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪11‬‬
‫נספח א‪ :‬נוסח הסיפור על רבי יוסי הגלילי וגרושתו – ויקרא רבה לד‪ ,‬יד‬
‫נוסח ותרגום על‪-‬פי מהדורת מ' מרגליות לויקרא רבה‪ ,‬ירושלים תשי"ח‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ר' יוסי הגלילי הוה ליה איתא בישא והוות מבזיה ליה קומי תלמידוי‪ .‬אמ' ליה תלמידוי ר' שבקה‬
‫דלית היא דיקרך‪ ,‬אמ' להון פרנא רב עליי ולית בי משבק לה‪ .‬חד זמן הוה יתיב פשיט הוא ור'‬
‫אלעזר בן עזריה‪ .‬כיון דחסלון מן פשוטהון אמ' ליה משגח ר' סליק לגו בייתא‪ ,‬אמ' ליה אן‪ .‬כיון‬
‫דעיילין לביתא אמכת על אפהא ונפקת לה‪ ,‬צפון קדירא יהיבת על תפייה‪ .‬א' לה אית בהדא קדרה‬
‫כלום‪ ,‬אמרה ליה היא מלייה פרפרייה‪ ,‬אזל גליתה ואשכחתה מלייה פרגיין‪ .‬ידע ר' לעזר בן עזריה‬
‫מה יתיב שמע‪ ,‬אמ' ליה ר' לא אמרת אלא פרפריין והא אשכחנן לה מלייא פרגיין‪ ,‬אמ' ליה ר'‬
‫מעשה ניסים הן‪ .‬כיון דחסלון מיכלן ומישתיין אמ' ליה ר' שבוק הדא איתתך דלית היא דיקרך‪,‬‬
‫אמ' ליה פרנא רב עליי ולית לי ממרקא לה‪ .‬אמ' ליה ואנן פסין פרנה ושבקה‪ .‬פסון פרנה ושבקה‪,‬‬
‫ואסבוניה לחדא איתא טבא מינה‪ .‬גרמון חובייא דההיא איתתא דשביק ואזלת ונסבת לסנטרא‬
‫דקרתא‪ .‬בתר יומין נפלון עילוי ייסורין איתעבד ההוא גברא סגי נהוריא והוות חגלה נגידה ליה‬
‫בכל שכיניה דקרתה ובשכינותיה דר' יוסי הגלילי לא הוות מייבלה ליה‪ .‬ההוא גברא מי חכים‬
‫קרתיה אמ' לה למה לית את מייבלה לי לשכינותיה דר' יוסי הגלילי‪ ,‬דאנא שמע דו עביד מצוון‬
‫סגיאן‪ ,‬אמרה ליה מישבקתיה אנא ולית בי מיחמי סבר אפוי‪ .‬חד זמן מטון לההוא שכונתה שורי‬
‫חבט עלה והוון מתבזין בשוקא‪ .‬אדיק ר' יוסי הגלילי וחמתהון מתבזיין בגו שוקא‪ ,‬נסתהון ויהבון‬
‫בגו חד ביתא מן דידיה והוה זאין להון כל יומיא דהוון בחיים‪ ,‬על שם ומבשרך לא תתעלם‪.‬‬
‫תרגום‪:‬‬
‫ר' יוסי הגלילי הייתה לו אישה רעה והייתה מבזה אותו בפני תלמידיו‪ .‬אמרו לו תלמידיו‪ :‬רבי‪,‬‬
‫גרש אישה זו‪ ,‬שאין היא לכבודך‪ .‬אמר להם‪ :‬כתובתה מרובה עלי ואין ידי משגת לגרשה‪ .‬פעם‬
‫אחת היה יושב ולומד הוא ור' אלעזר בן עזריה‪ .‬כיוון שסיימו את לימודם אמר לו‪ :‬ישים נא רבי‬
‫אל לבו לעלות לתוך הבית?‪ 36‬אמר לו‪ :‬הן‪ .‬כיוון שנכנסו לבית כבשה את פניה ויצאה לה‪ .‬ראו‬
‫קדירה נתונה על הכיריים‪ .‬אמר לה )ר' יוסי לאשתו‪ ,‬לפני שיצאה(‪ :‬יש בקדירה זו כלום? אמרה לו‪ :‬היא‬
‫מלאה פרפרין )מיני לפתן(‪ .‬הלך וגילה את הקדירה ומצאה מלאה פרגיות )אפרוחים(‪ .‬ידע )הבין( ר'‬
‫אלעזר בן עזריה מהו יושב ושומע‪ .‬אמר לו‪ :‬רבי‪ ,‬לא אמרה אלא פרפרין והרי מצאנוה מלאה‬
‫פרגיות‪ .‬אמר לו )ר' יוסי לר' אלעזר(‪ :‬רבי‪ ,‬מעשה נסים הם‪ .‬כשגמרו לאכול ולשתות אמר לו )ר' אלעזר‬
‫לר' יוסי(‪ :‬רבי‪ ,‬גרש אישה זו‪ ,‬שאין היא לכבודך‪ .‬אמר לו‪ :‬כתובתה מרובה עלי ואין לי לשלם לה‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬אנחנו )תלמידיך( נסלק כתובתה‪ ,‬וגרשה‪ .‬סילקו כתובתה וגרשה‪ ,‬והשיאוהו אישה טובה‬
‫ממנה‪ .‬גרמו עוונותיה של אותה אישה שגירש והלכה ונישאה לשומר העיר‪ .‬אחרי ימים נפלו עליו‬
‫ייסורים ונעשה אותו איש עיוור‪ ,‬והייתה סובבת ומושכת אותו בכל שכונות העיר‪ ,‬ובשכונתו של‬
‫ר' יוסי הגלילי לא הייתה מובילה אותו‪ .‬אותו איש מתוך שהכיר את עירו אמר לה‪ :‬למה אין את‬
‫‪ 35‬ראו ניתוח הסיפור במחקריהם של י' פרנקל‪ ,‬סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה‪ ,‬תל‪-‬אביב ‪ ,2001‬עמ' ‪ ,182–175‬וי'‬
‫זלכה‪ ,‬מגמות עריכה בסיפורי "מעשי חכמים" בויקרא רבה ובמקבילותיהם התלמודיות‪ ,‬עבודת דוקטור באוניברסיטת בר‪-‬אילן‪,‬‬
‫רמת‪-‬גן תשס"א‪ ,‬עמ' ‪ .169–155‬במחקרים אלו מוצג ניתוח המאיר את דמותה של האישה באור שלילי‪ ,‬ואת ר' יוסי הגלילי‬
‫כדמות נדיבה ואנושית‪ .‬ניתוח שונה מוצג במאמרו של ח' ליכט‪' ,‬הסיפור על רבי יוסי הגלילי וגרושתו – ניתוח ספרותי רעיוני'‪,‬‬
‫עלי‪-‬שיח ‪ ,(1995) 36‬עמ' ‪ ,159–143‬הדן בסיפור המקביל בבראשית רבה יז‪ ,‬ג‪ .‬ליכט סבור שסיפור זה הוא סיפור ביקורת‬
‫על ר' יוסי הגלילי‪ ,‬וכי האישה מתוארת בסיפור כאישה טובה‪ .‬לדבריו‪ ,‬הציון המפורש על‪-‬ידי המספר כי האישה הייתה רעה‪,‬‬
‫היא התערבות מכוונת‪ ,‬שמטרתה למשוך את הקורא לכיוון אחר של פירוש הסיפור‪ ,‬כאשר התפתחות העלילה בסיפור מביאה‬
‫אותו למסקנה הפוכה )עמ' ‪ ,158‬הערה ‪ .(35‬טענה זו היא תמוהה ביותר‪ ,‬אך ניתן לקבל את דבריו של ליכט כי דמות האישה‬
‫בסיפור אינה שלילית לגמרי‪ ,‬ויש בה גם צדדים טובים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במקבילת הסיפור בירושלמי כתובות יא‪ ,‬ג אכן ניכרת‬
‫מגמת היפוך‪ ,‬ויש בו ביקורת על ר' יוסי וגילוי אהדה לאישה‪ ,‬ראו זלכה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .182–169‬אולם בגרסת הירושלמי חסרים‬
‫רוב המוטיבים המקבילים בין סיפור ר' יוסי וגרושתו וסיפור השוליה‪ ,‬ועל‪-‬כן אני מתייחסת במאמרי רק לגרסת ויקרא רבה‪.‬‬
‫‪ 36‬מרגליות מפרש כאן שר' יוסי הגלילי הזמין את ר' אלעזר לסעודה‪ ,‬אך נראה יותר פירושו של פרנקל‪ ,‬סיפור האגדה )ראו‬
‫הערה קודמת( – המעדיף כאן נוסח חלופי )משגח ר' ואנן סלקין לבייתה( – שר' אלעזר בן עזריה מזמין את עצמו לבית ר' יוסי‪,‬‬
‫בכוונה ליצור משבר‪ ,‬שיהווה תמריץ לגירושין )ביודעו שהזמנתו לארוחה תגרום מורת רוח לאישה(‪.‬‬
‫שושני – שוליית הנגר נוסח מתוקן – עמ' ‪12‬‬
‫מוליכה אותי לשכונתו של ר' יוסי הגלילי‪ ,‬ששמעתי שהוא נותן צדקה הרבה? אמרה לו‪ :‬גרושתו‬
‫אני ואיני יכולה לראות פניו‪ .‬פעם אחת הגיעו לאותה שכונה )ולא רצתה להוליכו לביתו של ר' יוסי(‪,‬‬
‫התחיל חובט עליה והיו מתבזים בשוק‪ .‬הציץ ר' יוסי הגלילי וראה אותם מתבזים בשוק‪ ,‬נטלם‬
‫ונתנם בתוך בית אחד משלו‪ ,‬והיה זן אותם כל ימי חייהם‪ ,‬על שם "ומבשרך לא תתעלם"‪.‬‬
‫נספח ב‪ :‬טבלה משווה של מוטיבים בשני הסיפורים‬
‫המוטיב‬
‫בסיפור שוליית הנגר‬
‫משתמע מתיאור התנהגות הבעל‬
‫זוג במשבר‪:‬‬
‫לאישה )שולח את אשתו ביודעין‬
‫למשימת ניאוף‪ ,‬אדיש לגורלה‬
‫לאחר ששומע שנאנסה(‪.‬‬
‫בן הזוג הפוגע בתחילת הסיפור‪ :‬הבעל‪.‬‬
‫שוליית הנגר‪.‬‬
‫תלמיד הבעל מתערב להפריד‬
‫בין בני הזוג‪:‬‬
‫חושק באישה לעצמו‪.‬‬
‫המניע להתערבות‪:‬‬
‫השוליה מבקש את שיגור האישה‬
‫שימוש בתחבולה למימוש‬
‫אליו‪ ,‬ולאחר מכן משקר‬
‫ההפרדה‪:‬‬
‫שהותקפה מינית בדרך‪.‬‬
‫התלמיד מייעץ באופן מפורש‬
‫לבעל להתגרש‪:‬‬
‫נימוק הבעל נגד הגירושין‪:‬‬
‫הפתרון המוצע‪:‬‬
‫הגורל מתהפך לבני הזוג‪:‬‬
‫השפלה לבן הזוג הפוגע‪:‬‬
‫התנהגות בן הזוג הנפגע‪:‬‬
‫מסגרת לסיפור‪:‬‬
‫ענישה‪:‬‬
‫בסיפור ר' יוסי וגרושתו‬
‫מצוין במפורש בפתיחה‪ :‬אישה‬
‫רעה‪ ,‬מבזה את בעלה‪.‬‬
‫האישה‪.‬‬
‫ר' אלעזר בן עזריה )בעצה אחת‬
‫עם שאר התלמידים(‪.‬‬
‫רוצה את טובתו של הרב‪.‬‬
‫ר' אלעזר מזמין את עצמו בכוונה‬
‫לארוחת צהרים‪ ,‬בידיעה שהדבר‬
‫יגרום לאישה מורת רוח ויחמיר‬
‫את המשבר בין בני הזוג‪.‬‬
‫"רבי‪ ,‬גרש אישה זו‪ ,‬שאין היא‬
‫"אם תאמין בעצתי גרשינה"‪.‬‬
‫לכבודך"‪.‬‬
‫"כתובתה מרובה"‪.‬‬
‫"כתובתה מרובה"‪.‬‬
‫מימון הכתובה על‪-‬ידי התלמידים‪.‬‬
‫הלוואה‪.‬‬
‫ר' יוסי נושא אישה טובה וחי‬
‫השוליה והאישה חיים באושר‬
‫באושר ובעושר‪ .‬גרושתו נישאת‬
‫ובעושר‪ ,‬הבעל לשעבר הופך‬
‫לבעל קשה וחיה חיי עוני‬
‫למשרת בביתם‪.‬‬
‫והשפלה‪.‬‬
‫הבעל לשעבר משרת את השוליה בעלה השני של האישה מכה‬
‫אותה בשוק‪.‬‬
‫והאישה ודמעות יורדות מעיניו‪.‬‬
‫ר' יוסי עוזר לגרושתו‪ .‬אך עזרה‬
‫האישה משתפת פעולה עם‬
‫זו מגיעה רק לאחר שהאישה‬
‫השוליה בהשפלת הבעל‪.‬‬
‫באה כבר על עונשה בידי שמים‪.‬‬
‫"מבזה אותו" )האישה(‪.‬‬
‫"נתן עיניו" )השוליה(‪.‬‬
‫"דמעות יורדות מעיניו" )הבעל(‪" .‬היו מתבזים" )האישה ובעלה‬
‫השני(‪.‬‬
‫ענישה על דרך "מידה כנגד‬
‫קיימת רק לבעל‪ .‬אין מתואר‬
‫מידה"‪ .‬נרמזת מן החזרה על‬
‫עונש ישיר לשוליה ולאישה על‬
‫הפועל "בזה" )"מבזה אותו" "היו‬
‫הניאוף בעודה אשת איש‪ ,‬אך‬
‫נקבע עונש לחברה כולה בעקבות מתבזים"(‪.‬‬
‫המעשה‪.‬‬