‫אזיקים מנייר‬ ‫אורנה פלג־אלוני‬ ‫‪ 2‬פרקים ראשונים במתנה‬ ‫פתח דבר‬ ‫בשעה עשר בבוקר החל הדיון בדלתיים סגורות בבית־משפט השלום‪ .‬כשהיא נתבעת‬ ‫לראשונה בחייה‪ ,‬עמדה ליאורה פינר דרוכה‪ ,‬ממתינה לפסיקתה של השופטת‬ ‫שעיינה בכתב ההגנה ובראיות‪ .‬מדי פעם הרימה את ראשה ושלחה מבטי בוז אל‬ ‫ליאורה ואל קצין המשטרה שביקש להוציא נגדה צו למניעת הטרדה‪ .‬הזמן עצר‬ ‫מלכת בדקות הארוכות עד שנתקבל צו הדדי לניתוק הקשר ביניהם‪ .‬בקשתו לצו‬ ‫הרחקה חד־צדדי לא נענתה‪ ,‬ופניו הביעו מורת־רוח‪.‬‬ ‫עם צאתה של ליאורה מהאולם‪ ,‬נשמע קולה של השופטת‪:‬‬ ‫“התיק הבא‪“.‬‬ ‫הקצין הבכיר נשאר לשבת באולם‪ ,‬מנסה לומר לשופטת עוד משפט אחד כשהיא‬ ‫מסרבת להקשיב לדבריו ומורה לו לצאת‪.‬‬ ‫“בואו נרד לקפיטריה‪ “,‬הציע עורך־הדין יעקובי לליאורה ולבעלה‪.‬‬ ‫היא לא ידעה אם עליה להתבייש בפניו על כל אשר פירטה לגבי יחסיה האינטימיים‬ ‫איתו‪ ,‬או אם לחגוג את ניצחונה על כך שהשופטת בזה לשקריו‪.‬‬ ‫“קפה הפוך‪ ,‬בבקשה‪ “,‬הזמין יעקובי‪,‬‬ ‫“מה תשתו?“‬ ‫“בשבילי רק מים‪ “,‬ענתה‪ .‬גלעד לא ביקש דבר‪.‬‬ ‫“יש לך מזל‪ ,‬ליאורה‪ .‬היית עלולה להיות בצרה צרורה אם הוא היה מקבל את הצו‬ ‫שביקש‪ .‬אני מרגיש לא בנוח לדבר ליד בעלך‪ ,‬אבל חשוב שתדעי ‪ -‬אם הצו נגדך היה‬ ‫ניתן לו‪ ,‬כל מספר חסוי על הנייד שלו היה עלול להיות תירוץ לעצור אותך מיידית‪,‬‬ ‫ולעצור אותך פירושו לשים על ידייך אזיקים‪“.‬‬ ‫“חלום בלהות‪ “,‬מילמלה‪.‬‬ ‫“תהיי רגועה‪ ,‬עברנו את העניין בשלום‪ .‬הצלחנו להבהיר לבית־המשפט שבינך לבין‬ ‫הקצין היה רומן ממושך ושאת לא מטרידה אלמונית‪“.‬‬ ‫“אין לך מושג כמה אני מודה לך‪ ,‬הצלת אותי‪“.‬‬ ‫“את כתב ההגנה ניסחת בעצמך‪“.‬‬ ‫“אנחנו חייבים לזוז‪ “,‬גלעד קם ולחץ את ידו בפנים חתומות‪.‬‬ ‫פרק ראשון‬ ‫ריח זיעה עמד באוויר עם כניסתם לתחנת המשטרה‪ ,‬וליאורה נשענה על הדלפק‪,‬‬ ‫מסוחררת‪.‬‬ ‫“אפשר לעזור לכם?“‬ ‫"אילן דינובסקי נמצא?“‬ ‫“נראה לי שהסתיימה הישיבה‪ .‬הוא יודע שאתם מגיעים אליו?“‬ ‫“כן‪ ,‬הוא מחכה לנו‪ “,‬לא היססה לשקר‪.‬‬ ‫“קומה אחת למעלה‪“.‬‬ ‫כשהתקדמה לכיוון המדרגות‪ ,‬לחשה לבעלה‪:‬‬ ‫“אתה כבר מסתכל על השעון בפעם השלישית‪ .‬למה אתה כל כך לחוץ?“‬ ‫“אמרתי לך שאני עייף אחרי יום עבודה ולא רוצה ללכת לתחנה‪ .‬את לא מבינה‬ ‫שהמשטרה לא תעשה כלום בעניין שלנו?“‬ ‫“אין לנו מה לעשות חוץ מאשר להגיש תלונה‪ ,‬ואין מי שיעזור לנו‪ .‬אתה חייב‬ ‫להיות פה איתי‪“.‬‬ ‫בקומה שמעל הבחינה באזרחים הממתינים לאורך הפרוזדור‪.‬‬ ‫“זהירות‪ “,‬העירה בחיוך לשוטר שנתקל בה‪“ ,‬אתה יכול להגיד לי איפה יושב‬ ‫דינובסקי?“‬ ‫“דינו יושב בהמשך המסדרון‪“.‬‬ ‫כשהתקדמה לעבר המשרד‪ ,‬ראתה על שלט המתכת הקטן‪:‬‬ ‫“סגן ניצב אילן דינובסקי‪ ,‬סגן מפקד תחנה“‪ .‬הדלת היתה פתוחה‪.‬‬ ‫“שלום‪ ,‬אפשר להיכנס?“‬ ‫“מי אתם?“‬ ‫“ליאורה וגלעד פינר‪“.‬‬ ‫“כנסו‪ ,‬כנסו‪“.‬‬ ‫עיניו הבהירות ותוי פניו שיוו לו מראה נאה‪ .‬היא התיישבה מולו וחייכה למראה‬ ‫חולצת המדים המתוחה על כרסו‪ ,‬עוד רגע יקפוץ הכפתור לשולחן‪ .‬ליאורה סקרה‬ ‫את קירות המשרד והרימה גבה למראה אחד מהקירות‪ ,‬מעולם לא ראתה במשרד‬ ‫ציבורי צילומים רבים כל כך‪.‬‬ ‫“בת זוגי מצולמת לידי‪ “,‬ענה כשהבחין בחיוכה‪.‬‬ ‫“סליחה‪ ,‬לא התכוונתי לנעוץ מבטים‪“.‬‬ ‫“מה הביא אתכם אלי?“‬ ‫“מטרידים אותי בטלפון ממספר חסוי‪ .‬אישה שאני לא מכירה השיגה את מספר‬ ‫הטלפון הנייד שלי‪ .‬היא מקללת‪ ,‬מאיימת עלי‪ ,‬ומעירה אותנו לפנות בוקר‪ .‬לפני‬ ‫שבוע הייתי אצל אביטל החוקרת‪ ,‬והיא ביקשה שאקליט אותה‪“.‬‬ ‫ליאורה החניקה את הרעד בקולה והצליחה להישמע בוטחת כשמסרה לידיו את‬ ‫הדיסק‪ .‬אצבעותיו נעצרו ברכות על כף ידה‪ .‬צמרמורת נעימה חלפה לאורך גבה‬ ‫ופניה האדימו‪ .‬כשהזיז את ערימת הקלסרים‪ ,‬רכן לעברה סגן מפקד התחנה כמו לא‬ ‫היה איש מלבדם בחדר‪.‬‬ ‫“לא צריך להיבהל‪ “,‬הרגיע אותה בקול חם‪“ ,‬היה לכם לאחרונה סכסוך עם‬ ‫מישהו?“‬ ‫“לא שזכור לי‪“.‬‬ ‫“טוב עשית שהקלטת אותה‪“.‬‬ ‫סוף סוף היה שם מישהו עבורה‪ .‬היא זזה באי נוחות על הכיסא‪ ,‬אולי בעלה הבחין‬ ‫בחביבותו הגלויה של הקצין אליה ובנועם שחשה? גלעד לא אמר מילה ולא היישיר‬ ‫מבט לחוקר הבכיר או אליה‪.‬‬ ‫“מה לגבי הנייד שלָך? אני מבין שאליך היא לא מתקשרת‪ “,‬פנה אליו דינו‪.‬‬ ‫“לא יודע‪ ,‬אני לא עונה למספרים חסויים‪“.‬‬ ‫“תרדו לחוקר שירשום את התלונה שוב‪ ,‬ואני אישית אטפל בעניין‪ .‬תמצאו אותו‬ ‫במשרד מול הדלפק בקומת הכניסה‪“.‬‬ ‫“תודה לך‪“.‬‬ ‫“אל תדאגי‪ ,‬את בידיים טובות‪“.‬‬ ‫“שימי לב‪ ,‬את זו שנמצאת בידיים טובות‪ ,‬לא אנחנו‪ “,‬העיר בעלה לאחר צאתם‪.‬‬ ‫“ברור שהוא מתכוון לשנינו‪ ,‬כשמעירים אותי בלילה מעירים גם אותָך‪ .‬תשמח‬ ‫שהוא הבטיח לעזור‪ “,‬ענתה מבלי שהסגירה עד כמה היתה מרוצה מכך שהקצין פנה‬ ‫רק אליה‪.‬‬ ‫“שכחתי לשאול אותך מה שמו של החוקר‪ “,‬חזרה למשרד של דינו‪.‬‬ ‫“אמיר בן־שמר‪ ,‬הוא מחכה לכם‪ .‬התקשרתי ואמרתי שאתם בדרך אליו‪“.‬‬ ‫החוקר בקומת הכניסה רשם כל מילה בקצב הכתבה‪ ,‬ולאחר כמה דקות שמעה את‬ ‫קולו של דינו מאחוריה‪:‬‬ ‫“אמיר‪ ,‬אני יוצא להפסקה של עשר דקות‪ .‬מטפלים בכם יפה?“‬ ‫“אני מייד חוזרת‪ “,‬מיהרה לצאת אליו‪.‬‬ ‫הוא ישב על ספסל סמוך לכניסה לתחנה ועישן להנאתו‪ ,‬לוגם מהקפה‪ .‬ליאורה‬ ‫החליקה את שמלתה‪ ,‬מתעלמת מהכאב שגרמו לה נעלי העקב החדשות‪.‬‬ ‫“אפשר לשבת?“ שאלה‪.‬‬ ‫“ברור שאפשר‪ ,‬אפילו רצוי‪“.‬‬ ‫“אני מודאגת מההטרדה הזאת‪“.‬‬ ‫“אל תהיי מודאגת‪ .‬כשאני מבטיח טיפול אישי‪ ,‬אני מקיים‪ .‬את לא סומכת עלי?“‬ ‫“סומכת‪ ,‬אבל עדיין לא שקטה‪“.‬‬ ‫“מוזר לי שבעלך אף פעם לא שמע את הקול שלה‪“.‬‬ ‫“לי זה לא מוזר‪ .‬כפי שאמר לך‪ ,‬הוא לא עונה למספרים חסויים‪ ,‬אבל אני‪ ,‬מתוקף‬ ‫תפקידי‪ ,‬חייבת‪“.‬‬ ‫“במה את עוסקת?“‬ ‫“בתרגומים מרוסית עבור חברות עסקיות‪ .‬אני עובדת בארץ ובחו“ל עם מוסדות‬ ‫וארגונים‪ ,‬ומגיעים אלי גם מספרים חסויים‪“.‬‬ ‫“וגלעד?“‬ ‫“יצא לפרישה מוקדמת לפני שנה‪ ,‬מהנדס במקצועו‪ .‬היום הוא נותן ייעוץ‬ ‫כשפונים אליו לחוות־דעת‪“.‬‬ ‫“אם זה העיסוק שלו‪ ,‬אני בטוח שחלק מהמקורות שפונים אליו חסויים‪ ,‬כמו‬ ‫אצלך‪“.‬‬ ‫“אתה חוקר את האדם הלא־נכון‪ ,‬אין לי תשובות לתת לך‪“.‬‬ ‫“לא מסתדר לי הבעל שלך‪ ,‬וגם לא העובדה שהוא ישב אצלי במשרד ובקושי‬ ‫הוציא מילה מהפה‪“.‬‬ ‫“זה האופי שלו‪ ,‬ולכן העזרה שלך כל כך חשובה לי‪ .‬אני לבד בעניין‪“.‬‬ ‫“נראה לי שלא רק בעניין הזה את לבד‪ ,‬אבל עכשיו כבר לא תהיי‪ .‬הקשבתי לכל‬ ‫מילה שאמרת‪ ,‬לקול הנעים ולטון האסרטיבי‪ ,‬גם העיניים הירוקות שלך מדהימות‪.‬‬ ‫מצאת חן בעיניי‪“.‬‬ ‫“כל מתלוננת שמגיעה אליך מקבלת מחמאות כאלה?“‬ ‫“לא‪ ,‬רק אלה שמגיע להן‪ .‬אני אוהב נשים עם ביטחון עצמי‪“.‬‬ ‫“למה קוראים לך דינו? מה רע באילן?“‬ ‫“כינוי מילדות‪ ,‬דינובסקי ארוך מדי‪ ,‬וככה זה נשאר‪“.‬‬ ‫“בכל מקרה אני רק רוצה שנהיה ידידים ושתעזור לנו‪“.‬‬ ‫“נוכל להיות הרבה יותר‪ ,‬אם תרצי‪“.‬‬ ‫“לא דיברתי על ידידות מהסוג הזה‪“.‬‬ ‫“אני יודע‪ .‬יש לי את מספר הטלפון הנייד שלך‪ ,‬אפשר להתקשר?“‬ ‫“אם יהיה לך מה להגיד לי‪ ,‬אשמח לשמוע‪“.‬‬ ‫“בכל נושא?“‬ ‫“אתה מביך אותי‪“.‬‬ ‫מצב־רוחה המרומם על הספסל ההוא גילה בתוכה אישה אחרת‪ ,‬שרצתה להמשיך‬ ‫לשבת איתו‪ ,‬לשמוע עוד עד כמה היא נחשקת‪ ,‬שלא ייגמר‪.‬‬ ‫“סיימנו‪ “,‬יצא אליהם גלעד‪“ ,‬הולכים?“‬ ‫“החוקר היה מאוד אדיב‪ “,‬ניסתה לנהל שיחה עם צאתם מהתחנה‪.‬‬ ‫“האדיבות שלו לא מעניינת‪ ,‬נראה אם המשטרה שלך באמת יכולה לעזור‪“.‬‬ ‫“למה הציניות? המשטרה לא שלי‪“.‬‬ ‫אולי הגזימה בהתנהלותה‪ .‬מן הסתם לא היה קשה להבחין שראתה שם רק גבר‬ ‫אחד‪ .‬גלעד נהג לחנייה הפרטית של ביתם ומיהר לצאת ממכונית ה‘מאזדה‘ הלבנה‬ ‫שלהם‪.‬‬ ‫“אני מת מרעב‪ .‬את באה?“‬ ‫ליאורה הטרודה במחשבות לא הקשיבה לו‪ ,‬עדיין מבולבלת מהחיזור הבלתי‬ ‫צפוי‪ .‬אסור לה לרצות אותו‪ ,‬לדמיין את המגע הגברי שמזמן לא חוותה‪ .‬שנים לא‬ ‫נגעה בה יד של גבר‪ ,‬גלעד הלך והתרחק עד שכבר לא ראה אותה‪ .‬כמיהתה לא‬ ‫נעלמה מעיניו של הקצין‪ ,‬אך המחיר שתשלם עלול להיות גבוה מדי‪.‬‬ ‫***‬ ‫ביתם בשכונה הגרמנית בעיר התחתית בחיפה עמד ברחוב צדדי‪ ,‬נמוך מהכביש‪ .‬עם‬ ‫שובם מתחנת המשטרה פתחה את שער הברזל וירדה במדרגות‪ ,‬נפעמת שוב מגינתה‬ ‫שנראתה לה עתה מטופחת ויפה מתמיד‪ .‬היא הביטה בעצי הדקל המחבקים את גג‬ ‫הרעפים האדום‪ ,‬ועיניה נחו על הספסל שעמד בחצר‪ ,‬רק אז הבחינה עד כמה הוא‬ ‫תואם לזה שעליו ישבה עם דינו בתחנה‪.‬‬ ‫‘אם מישהו משגיח עלי מלמעלה‪ ,‬אולי הוא שולח לי סימן‪ ‘,‬צחקה בקרבה‬ ‫למחשבה שמלאכים עוסקים בנגרות‪.‬‬ ‫עם כניסתה ניגשה למחשב ופתחה את הדואר האלקטרוני לעבודה שהמתינה לה‪.‬‬ ‫‘הוא לא יתקשר אלי והמילים שאמר על הספסל הן שטות‪ .‬אין סיבה להיות‬ ‫מוטרדת‪ ‘,‬חשבה כשעיניה נעוצות במסך‪.‬‬ ‫“אני מקווה שיטפלו בנו ברצינות‪ “,‬קראה לגלעד שסיים את ארוחתו‪ ,‬מנסה שוב‬ ‫לפתוח בשיחת חולין‪.‬‬ ‫בעלה לא ענה‪ ,‬והיא המשיכה לדבר‪ .‬כשקמה מכיסאה‪ ,‬הבחינה שהוא נרדם על‬ ‫הכורסה באמצע השיחה‪ .‬הרגשה של החמצה הכאיבה לה כמו פצע שאינו מגליד‪,‬‬ ‫והיא מגרדת ומגרדת אותו בלי לקבל שלעולם לא תצליח לרפאו‪ .‬ההצעה של קצין‬ ‫המשטרה להתקשר אליה “בכל נושא“ נראתה לה עתה קוסמת יותר מכל טיפול זוגי‬ ‫שהיא עצמה לא האמינה ביכולתו להושיע‪.‬‬ ‫היא כבר בת ‪ ,74‬שערה בלונד קצר ועור פניה עדיין צעיר‪ .‬בזיכרונה של ליאורה‬ ‫עלו מחזרים מהעבר‪ ,‬שהחמיאו לנשיותה ולאנרגיות שהקרינה‪ .‬כמה קל היה להציב‬ ‫חומה בפניהם ולשמור שלא להיכנע לתשוקותיה‪ .‬אז מה קרה עכשיו שקשה לה‬ ‫פתאום?‬ ‫היא ישבה מול המחשב מרוכזת בתרגום מאמר‪ ,‬כשגלעד יצא לסידוריו‪.‬‬ ‫“אני רץ לבנק ולרואה חשבון‪ ,‬לא יודע מתי אחזור‪“.‬‬ ‫עם שובו היה הבית שקט בדיוק כשהיה טרם צאתו‪.‬‬ ‫“אולי נלך לסרט או להצגה טובה?“ הציעה‪.‬‬ ‫“אין לנו אותו טעם בסרטים והצגות‪ ,‬את יודעת‪“.‬‬ ‫“אז בוא נצא לחברים‪“.‬‬ ‫“רק עכשיו חזרתי‪ ,‬אני עייף‪“.‬‬ ‫יום רדף יום‪ .‬ילדיהם בגרו ועזבו את הבית‪ ,‬והשקט חדר לעצמות כמו קור‬ ‫ששמיכת פוך עבה ועוד אחת לא יכולות לו‪ .‬חברים חדלו בהדרגה לבקר והפסיקו‬ ‫להזמין אותם אליהם או לבילויים משותפים‪.‬‬ ‫“אני לא נכנס לשיחות הנפש האלה שוב‪ ,‬לא רוצה לריב‪“.‬‬ ‫“מי רב איתך? אני רק רוצה לדעת למה אנחנו לא יוצאים מהבית לשום מקום‪.‬‬ ‫למה אתה שותק?“‬ ‫“אין לי תשובות בשבילך‪“.‬‬ ‫דעתה כמעט נטרפה עליה‪ ,‬והיא התקשרה ליעל‪.‬‬ ‫“מה אני עושה איתו?“‬ ‫“מיליון פעם אמרתי לך שאת עדיין נראית טוב ושעוד לא מאוחר‪ .‬אין לי מושג‬ ‫איך את מסוגלת לחיות כמו נזירה טיבטית‪ .‬את תקועה בנישואים שלך בדיוק באותו‬ ‫המקום שבו היית לפני שנים‪ .‬אני תמיד פה בשבילך‪ ,‬ליאורה‪ ,‬אבל לא יעזור אם‬ ‫תבכי לי כמה רע לך‪ .‬אני לא יודעת מה יגרום לך לקום וללכת וכמה זמן זה עוד יקח‪.‬‬ ‫הפחד היחיד שלי הוא שאף פעם זה לא יקרה לך‪“.‬‬ ‫איך תסביר ליעל את החרדה המשתקת‪ ,‬את הבהלה שאם תפרק את נישואיה‬ ‫ואת משפחתה תהיה הרבה יותר לבד?‬ ‫“מתי תביני שאין לבד יותר מזה שאת נמצאת בו‪ “,‬שבה ואמרה לה‪“ .‬מתי היית‬ ‫בחופשה? אני יודעת עליך הכל‪ ,‬ולא זוכרת שהגעת לאורגזמה מטורפת‪ ,‬או אפילו‬ ‫סתם נהנית ממגע עם בעלך‪ .‬לא שמעתי ממך שיש לך עם מי לדבר בבית‪ ,‬או מישהו‬ ‫שיחבק וינשק אותך‪ .‬גלעד תומך בך בעניין המטרידה הטלפונית? הוא לוקח את‬ ‫הנייד שלך וצועק עליה שתפסיק להציק לך? לא‪ .‬יש לך עציץ בבית‪ ,‬לא גבר‪ ,‬ואפילו‬ ‫מים הוא לא מבקש‪“.‬‬ ‫היא לא העזה לספר לה על משיכתה לדינו‪ ,‬הרי מעולם לא היתה בוגדנית‬ ‫ושקרנית הפועלת מאחורי גבו של בעלה‪ .‬באהבתה אליה יעל היתה אולי מעודדת‬ ‫אותה לחוות מין סוער‪ ,‬אבל ליאורה ידעה שתרצה יותר‪.‬‬ ‫למחרת בשעות הבוקר צילצל הטלפון הנייד שלה‪.‬‬ ‫“היי‪ ,‬זה דינו‪ .‬מה שלומך? עוד אין לי חדשות בשבילך לגבי התלונה‪ ,‬אבל אני‬ ‫שולח לך חיבוק‪ ,‬אפשר?“‬ ‫“אפשר‪ “,‬ענתה בהיסוס‪ ,‬מנסה להסתיר את הנאתה‪.‬‬ ‫“אני קצין תורן הלילה‪ ,‬נוכל להיפגש במשרד אם תרצי‪“.‬‬ ‫“לא יודעת‪“.‬‬ ‫“תחשבי על זה‪ ,‬אני מת לשבת לדבר איתך‪“.‬‬ ‫“לא בטוחה שזה צעד נבון‪“.‬‬ ‫“בחיים לא עושים רק מה שנבון ונכון‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬מה שתחליטי‪ .‬עד שעה שש‬ ‫בערב אל תתקשרי למספר הנייד שמופיע אצלך‪ ,‬אי אפשר לדעת איפה אני נמצא‪ .‬אני‬ ‫מחכה לך בסביבות שעה אחת־עשרה‪ .‬מקווה שתגיעי‪“.‬‬ ‫לקראת השעה היעודה הסתובבה בבית חסרת מנוח‪ ,‬כל כך רצתה להגיע אליו‪.‬‬ ‫גלעד נרדם בחדר השינה‪ .‬ליאורה נכנסה בשקט והוציאה שמלה שחורה עליה הניחה‬ ‫עליונית דקה‪ ,‬מתיזה על עצמה בושם קליל‪ .‬בספר הבלתי כתוב לפיו חונכה‪ ,‬גוף ולב‬ ‫אינם נפרדים‪ ,‬ואילו הפעם הגוף והראש נפרדו זה מזה‪.‬‬ ‫“אני בדרך לתחנה‪ ,‬אפילו לא יודעת בן כמה אתה‪ “,‬שוחחה איתו מהדיבורית‬ ‫שברכב‪.‬‬ ‫“את ה־‪ 63‬כבר עברתי‪ .‬טוב שהתקשרת‪ ,‬יש שינוי בתוכנית‪ ,‬במקום בתחנה ניפגש‬ ‫בחניה של הקניון‪“.‬‬ ‫מוטב לה עכשיו לעשות סיבוב פרסה ולשוב לביתה‪ ,‬אבל מה רע יכול לקרות אם‬ ‫רק ישוחחו? בכל רגע תוכל לסגת‪ .‬ואולי כדאי שתחסוך מעצמה את המבוכה‪.‬‬ ‫המחשבות ניקרו בה ולא נתנו מנוח‪.‬‬ ‫***‬ ‫בתי־הקפה היו סגורים‪ ,‬ואיש לא ראה או שמע אותם מגיעים לחנייה‪ .‬מכונית‬ ‫‘טויוטה‘ ללא סמל משטרתי הגיעה לשם אחריה‪.‬‬ ‫“בואי‪ ,‬תעלי‪ “,‬פתח לה את דלת הרכב‪.‬‬ ‫היא ישבה קפואה במושב לצידו‪ ,‬והוא ניגש ישר לעניין‪:‬‬ ‫“אני גרוש וחי לגמרי לא רע‪ .‬יש לי בת זוג‪ ,‬כפי שהספקת לראות‪ .‬היא אחרי לידה‪,‬‬ ‫נולד לי תינוק לפני שבעה שבועות‪ .‬אבל את סקסית ונראית מצוין‪ ,‬פרי בשל שהייתי‬ ‫רוצה לקטוף‪ .‬רוצה לעבור למושב האחורי?“‬ ‫ליאורה הביטה בו בתדהמה‪.‬‬ ‫“יצאת מדעתך אם אתה חושב שבשביל זה הגעתי‪“.‬‬ ‫“אז בשביל מה הגעת?“‬ ‫“לדבר עם בן־אדם‪ ,‬להכיר אותך‪ ,‬לא שתציע לי כאן ועכשיו את המושב האחורי‬ ‫ברכב שלך‪“.‬‬ ‫להגיע כמעט בחצות לגבר שהיא לגביו רק פרי בשל היה לה קשה לעיכול‪ .‬ידה‬ ‫אחזה בידית הדלת כדי לצאת משם מהר ככל האפשר‪ ,‬כששמעה במכשיר הקשר‪:‬‬ ‫“דינו‪ ,‬היו יריות‪ ,‬מחכים לך‪“.‬‬ ‫“את רוצה צימר‪ ,‬יהיה צימר‪ .‬אני אכיר אותך‪ ,‬ואת תכירי אותי כמו שאת רוצה‪.‬‬ ‫חייב לזוז‪ ,‬אתקשר אלייך‪“.‬‬ ‫רגליה דרכו על האספלט וקצין המשטרה נחפז למקום האירוע‪ .‬ליאורה לא‬ ‫הפנתה את ראשה לאחור‪.‬‬ ‫לאחר שהגיעה לביתה לא הצליחה להירגע‪ .‬אחרי חצות יצאה לגינה‪ ,‬מבוהלת‬ ‫מהצפוי לה‪ .‬עוד לא קרה שום דבר‪ ,‬והיא יכולה לסגת בקלות‪ ,‬על מה הבהלה?‬ ‫באצבעות רועדות הדליקה סיגריה‪ ,‬לא מתאים לנסות להיגמל עכשיו‪ .‬ועדיין‪ ,‬גם אם‬ ‫לא אהבה את דרכו‪ ,‬לא היה לה ספק שתהיה איתו‪.‬‬ ‫נסערת משיקול הדעת שהלך ודעך‪ ,‬נכנסה לחדר העבודה והוציאה מתוך ארון‬ ‫הספרים אלבום‪ .‬בעודה מעלעלת בתצלומים הביטה בבניה מינקותם‪ ,‬בזוג הורים‬ ‫צעירים המחבקים את ילדיהם באהבה‪ ,‬עד שגובהם של הזאטוטים הגיע לכתפיהם‪.‬‬ ‫באלבום אחר‪ ,‬כלה נאה עמדה לצד גלעד המחויט‪ .‬היה שם הרב שקידש אותם‪,‬‬ ‫והוריה המבוגרים שלא מצאו את מקומם בין קהל האורחים‪ .‬שנים ארוכות של‬ ‫חיים עלו מתוך התמונות‪ .‬רק כשסגרה את האלבומים והשיבה אותם למקומם‪,‬‬ ‫שמה לב שלא מצאה שם ולו תמונה אחת שבה בעלה מחבק אותה‪ .‬ליבה נצבט‬ ‫כשראתה את האמת ניצבת מולה מתוך הצילומים‪.‬‬ ‫‘אני לא מדמיינת דמיונות שווא‪ .‬כמה מהר חולפות השנים‪ ,‬מ־‪ 02‬ל־‪ 62‬ול־‪ .72‬עוד‬ ‫מעט אהיה בת ‪ ,02‬והחיים יעברו בלי שאחווה אהבה‪ .‬אולי זה כבר לא יקרה לי‪ .‬למי‬ ‫אני תורמת בנאמנות שלי? ההתנזרות שלי לא תורמת לגלעד כלום‪ .‬הוא לא רואה‬ ‫אותי‪ ,‬בכלל‪ .‬מה לא ברור?‬ ‫חששותיה שמא דינו לא יצור קשר התעצמו עם כל יום שחלף‪ .‬היא לא האמינה‬ ‫שיטרח להתקשר לאחר שסירבה לו‪ .‬ליאורה‪ ,‬שדחתה שוב ושוב מחזרים שהופיעו‬ ‫במהלך נישואיה‪ ,‬כמעט השלימה עם העובדה שפעם נוספת החמיצה הזדמנות‪.‬‬ ‫לאחר שבוע מליל פגישתם הופיע מספרו על הנייד שלה‪ ,‬והיא חייכה לעצמה‬ ‫בשביעות רצון‪ ,‬נושמת נשימה עמוקה וממתינה שהמכשיר יצלצל מעט‪ .‬לא צריך‬ ‫לענות מייד‪ .‬ביטחונה העצמי שב אליה‪ .‬טוב עשתה כשסירבה למושב האחורי‪ ,‬לשם‬ ‫היא לא שייכת‪.‬‬ ‫“היי‪ ,‬רציתי לדעת אם האישה שהתלוננתם עליה ממשיכה להתקשר אליכם‪“.‬‬ ‫“לא שמענו ממנה לאחרונה‪ ,‬אני מקווה שהמשטרה מטפלת בעניין‪“.‬‬ ‫“זו חובתי‪ ,‬וכמו שהבטחתי לך‪ ,‬אני מטפל בתלונה שלכם באופן אישי‪ .‬תרצי‬ ‫להיפגש מחר לכוס קפה? בשש בערב השוטרים מסיימים לעבוד‪ ,‬ואני מאמין שיהיה‬ ‫רגוע‪ .‬בואי לתחנה ונדבר‪“.‬‬ ‫“שש זו שעה סבירה‪ .‬משעה אחת־עשרה בלילה אתה מתחיל להיות מסוכן‪“,‬‬ ‫צחקה‪.‬‬ ‫“כיף לראות אותך‪ .‬מה שלומך?“ התקבלה בחיוך מאיר פנים‪.‬‬ ‫“הכל בסדר‪“.‬‬ ‫“את יודעת שהייתי רוצה להיות איתך לבד‪ ,‬לחבק אותך‪“.‬‬ ‫“אתה שוב מתחיל? בשביל מה להיכנס למקום שאין לך מה לתת בו? אמרת‬ ‫שאתה מרוצה בפרק ב‘‪ ,‬והבהרתי לך שאני לא פרי שקוטפים על הדרך‪“.‬‬ ‫“מצטער‪ ,‬אולי לא השתמשתי במילים הנכונות‪ .‬אני מאוד שמח שהגעת‪ ,‬ואין לי‬ ‫שום כוונה לקטוף אותך בלי להישאר איתך בקשר‪“.‬‬ ‫“דינו‪ ,‬מחמיא לי החיזור שלך‪ ,‬ואולי גם אני נמשכת אליך‪ ,‬אבל מין שאין בו רגש‬ ‫ומושב אחורי ברכב הם לא הסגנון שלי‪“.‬‬ ‫“הרגש יבוא‪ ,‬תני לו זמן‪ .‬גם ציפור לא תעוף אם חותכים לה את הכנפיים‬ ‫בתחילת המסע‪“.‬‬ ‫“נעשית משורר‪ “,‬צחקה‪.‬‬ ‫“תאמיני לי‪ ,‬שאני רוצה קשר איתך ולא מחפש סטוצים‪ .‬את אישה סקסית‬ ‫וחכמה‪ ,‬הראשונה שלי בשלוש השנים שאני עם רינה‪“.‬‬ ‫נהנית מהמילים היפות שאמר‪ ,‬גיחכה לעצמה‪ .‬שבועות ספורים לאחר שרינה‬ ‫ילדה את תינוקו‪ ,‬הוא כבר התחיל איתה‪ .‬ליאורה ודאי לא היתה הראשונה מאז‬ ‫שהוא עם זוגתו החדשה‪ ,‬אבל בפנטזיה שלה גבר צריך לחזר אחרי אישה‪ .‬בא‬ ‫בקלות‪ ,‬עוזב בקלות‪ .‬איך תרגיש אם תיעזב‪ ,‬ומה ייתן לה זיון חפוז עם קצין שרואה‬ ‫בה רק תפוח עסיסי לנגוס בו? בטנה התהפכה‪ .‬אם חיכתה כל כך הרבה‪ ,‬היא תחכה‬ ‫עוד קצת‪.‬‬ ‫“תן לי לחשוב על זה‪“.‬‬ ‫“תנסי למצוא צימר באזור‪ ,‬יום חמישי פנוי לי‪“.‬‬ ‫“לא דיברתי על צימר‪ ,‬אמרתי רק שאחשוב על זה‪“.‬‬ ‫‘יום חמישי פנוי לו‪ ,‬הוא לא שאל אותי אם היום הזה פנוי אצלי‪ ‘,‬הירהרה‬ ‫כשהלכה לאורך הפרוזדור‪ ,‬מנסה לעכל את האיש הזה ולשכנע את עצמה שלהיות‬ ‫נחשקת חשוב לא פחות מלהיות נאהבת‪‘ .‬כמה זמן עוד תתנזרי מתשוקה מינית?‘‬ ‫חשבה בדרכה לשקט המצפה לה בביתה‪‘ ,‬הרי לעולם לא תהיי מוכנה למעשה עד‬ ‫שתעשי אותו‪ ‘.‬יש מים בבריכה‪ ,‬אין מים בבריכה‪ ,‬היא תקפוץ ראש‪ .‬אם תתרסק‪,‬‬ ‫תתרסק‪.‬‬ ‫הקצין התקשר אליה מספר פעמים ביום‪ ,‬והיא לא חדלה לחשוב עליו‪ .‬כשישבה‬ ‫על הספסל בחצרה דימיינה איך תרגיש איתו‪ ,‬כאילו לא ידעה גבר מעולם‪ .‬הוא נהג‬ ‫לספר לה על הנעשה בתחנה‪:‬‬ ‫“היכו שוטרים‪ ...‬תפסו סמים‪ ...‬הציתו רכב‪ ...‬אני חייב לסיים‪ ,‬מפקד התחנה פה‪,‬‬ ‫אתקשר אחר כך‪ ,‬מתוקה‪“.‬‬ ‫הוא הרשה לעצמו לשלוח לה הודעות טקסט לנייד בכל שעה שהתאימה לו‪.‬‬ ‫בלילות הנייד היה מונח לצד הכר עליו הניחה את ראשה‪ ,‬ועיניה עוקבות אחר הבזק‬ ‫האור המודיע שהגיעו המילים להן ציפתה‪:‬‬ ‫“אני מת להיות איתך עכשיו‪ .‬את חסרה לי‪“.‬‬ ‫כשהתעוררה משנתה והביטה על הצג‪ ,‬היום החל בחיוך‪.‬‬ ‫***‬ ‫דינו חי עם רינה בשכונת הדר הכרמל שבחיפה‪ .‬כששאלה היכן הוא מתגורר‪ ,‬לא‬ ‫ביקשה לדעת את כתובתו‪ ,‬אולם הוא לא היסס למסור לה את שם הרחוב ומספר‬ ‫הבית‪ .‬סקרנותה הובילה אותה לשכונה‪ ,‬והיא חלפה ברכבה על פני ביתו השכור‬ ‫שחזיתו התקלפה מהשמש‪.‬‬ ‫“יהיו לי חמש שעות לבלות איתך‪ .‬הזמנת מקום?“ שאל אותה בטלפון‪.‬‬ ‫נבוכה על כך שנכנעה בלי מלחמה של ממש‪ ,‬אמרה‪:‬‬ ‫“התכוונתי להודיע לך‪ .‬הזמנתי צימר בראש־פינה ליום חמישי בבוקר‪“.‬‬ ‫“כמה ביקשו ממך?“ שאל‪.‬‬ ‫“מאתיים‪“.‬‬ ‫“דולר או שקל?“‬ ‫“אם זה יקר לך‪ ,‬אני יכולה להתקשר ולבטל‪“.‬‬ ‫“כל כך מהר את מוכנה לבטל? המחיר סביר‪“.‬‬ ‫“כשאתה מזמין אישה לארוחה‪ ,‬אתה שואל מה מחיר הקינוח?“‬ ‫הוא שתק באי נוחות‪ ,‬ואצבעותיה כמו קיבלו חיים משל עצמן‪ ,‬לא חייגו לבעלת‬ ‫הצימר‪.‬‬ ‫לבוש בחולצת טריקו שחורה ובמכנסי ג‘ינס הגיע לאותו חניון שבו נפגשו לראשונה‪,‬‬ ‫והיא פינתה עבורו את מושב הנהג‪.‬‬ ‫“את נראית מצוין‪ ,‬השמלה מחמיאה לך‪“.‬‬ ‫כמעט שעה התלבטה מה ללבוש לפגישה‪ .‬בחירתה נפלה על שמלה בגוון אפרסק‪,‬‬ ‫סקסית במידה הנכונה‪ ,‬שלא תיראה להוטה מדי‪ .‬את פניה איפרה בעדינות‪ .‬בנסיעה‬ ‫הניחה את כף ידה על אצבעותיו‪ ,‬מנסה ליהנות מכל דקה במחיצתו‪ .‬חרטה לא היתה‬ ‫בה‪ ,‬ובכל מקרה כבר מאוחר מדי לסגת‪ .‬אין ספק שהקצין הזה יודע להסתדר‪ ,‬חייכה‬ ‫לעצמה‪ .‬זוגתו בוטחת בו שהוא קם בבוקר לעבודתו‪ ,‬ומפקדו חושב שהוא יוצא‬ ‫בלבוש אזרחי לתפקיד‪.‬‬ ‫“אם מישהו יפגע לי בתא המשפחתי‪ ,‬אני בורח‪ “,‬אמר כשהגיעו לראש־פינה‪.‬‬ ‫“אל תדאג‪ ,‬אני לא כאן בשביל להרוס לך בית‪ ,‬גם לי יש משפחה‪“.‬‬ ‫מהמראה הימנית הבחינה בבעלת הבית שהמתינה להם‪.‬‬ ‫“אני לא יוצא מהרכב‪ .‬תשלמי לה‪ ,‬ושתלך‪ “,‬הושיט לה את השטר‪.‬‬ ‫הגברת קיבלה את הכסף ומסרה לידי ליאורה מפתח‪ .‬מדרגות המתכת לקומה‬ ‫שמעל חרקו תחת נעלי העקב שלה‪ ,‬ודינו עלה אחריה‪ ,‬מפזר מבטים של אי שקט‪.‬‬ ‫במרכזו של חדר רחב ידיים עמדה מיטה זוגית ולצידה ג‘קוזי מזמין‪ .‬בלי לבזבז זמן‬ ‫יקר‪ ,‬הסיר הקצין את בגדיו‪ ,‬מיהר לפשוט את שמלתה ונשכב לצידה על המיטה‪,‬‬ ‫נושק לה נשיקה ארוכה‪ .‬ידיו ריחפו על שדיה ובטנה‪ ,‬יורדות מטה לאט למפשעתה‪,‬‬ ‫כשליאורה עוצמת את עיניה בהנאה‪ .‬אצבעותיו ליטפו את איברה הרטוב‪ ,‬והוא‬ ‫הרים את ראשה‪ ,‬מוביל את פיה לפטמותיו הרגישות‪.‬‬ ‫“נעים לי עם הלשון שלך על הפטמות‪ .‬תמשיכי‪ ,‬ככה אני אוהב‪“.‬‬ ‫היא נענתה לו בעונג כשחדר אליה ונע בתוכה‪ ,‬מוביל את ידה לערוותה‪.‬‬ ‫“תיגעי בעצמך‪ ,‬תגמרי‪ .‬אני רוצה לראות אותך‪“.‬‬ ‫“אל תצא ממני‪ ,‬זה טוב‪ “,‬אורגזמה טילטלה אותה והיא גנחה‪.‬‬ ‫“הכי סקסי בעולם לראות אותך גומרת‪ “,‬לחש לה כששכבה ברפיון על המיטה‪,‬‬ ‫ושפתיו שוב מצאו את פיה לנשיקה מענגת‪.‬‬ ‫הנייד שלו חתך את האוויר ואת האווירה בצלצולו הרם‪ ,‬והוא קם לכורסה לענות‬ ‫למדביר הנמלים שהתקשר לבצע עבודה בביתו‪ .‬באכזבה כיסתה את מערומיה‪ .‬היא‬ ‫לא הסכימה לחלוק את זמנה היקר עם מדביר נמלים‪ .‬כל כך חיכתה לזמן שבו הוא‬ ‫יהיה רק שלה‪ ,‬אך דינו המשיך בשיחתו השלווה שנמשכה בעיניה דקות ארוכות‪.‬‬ ‫כשסיים את השיחה‪ ,‬הסיר מעליה את השמיכה הדקה וצחק‪:‬‬ ‫“למה את מתכסה?“‬ ‫לא היתה שום אווירה רומנטית שם‪ ,‬זו שייחלה לה בפנטזיה היפה שציירה‬ ‫לעצמה‪ .‬המיטה והכריות שעליה הפכו בעיני רוחה לשולחן עבודתו עמוס הקלסרים‪,‬‬ ‫ואיבריה שאך לפני דקות ספורות שתו אותו בצמא‪ ,‬יבשו וננעלו‪.‬‬ ‫טרם הספיק לחזור למיטה‪ ,‬צילצל הנייד שלו שוב‪ ,‬הפעם היתה זו חברתה של‬ ‫זוגתו‪ ,‬וגם איתה האריך בשיחה‪ .‬לפני שיגיע צלצול נוסף‪ ,‬ליאורה החליטה להתלבש‬ ‫ולצאת משם‪.‬‬ ‫“אני רוצה ללכת‪ “,‬התרוממה לכיוון שמלתה‪.‬‬ ‫“עוד לא הולכים‪ ,‬באנו ליהנות‪“.‬‬ ‫“אם לשיחות האלה אתה קורא הנאה‪ ,‬יש לך ולי מושגים שונים לגמרי לאווירה‬ ‫רומנטית ולדרך שבה עושים אהבה‪“.‬‬ ‫“די להיות צינית‪ ,‬אני חייב לענות לטלפונים‪ .‬בואי אלי‪ “,‬התקרב אליה ונשק לה‪,‬‬ ‫“אני אוהב לנשק אותך‪ ,‬את טעימה לי‪“.‬‬ ‫ליאורה לא עמדה בפני הרכות של שפתיו‪ .‬איברו התקשח כשנצמד אליה‪ ,‬והיא‬ ‫התמסרה בכמיהה‪.‬‬ ‫“את מאוד רטובה‪ .‬איזו אישה נהדרת את‪“.‬‬ ‫שוב חדר לתוכה והם התעלסו בלהט‪ .‬לפני דקות ספורות התכוונה ללכת‪ ,‬עכשיו‬ ‫רק רצתה שלא ייגמר‪.‬‬ ‫“תחבק אותי חזק‪ “,‬נצמדה לחזהו החלק‪.‬‬ ‫הגבר שחיבק אותה‪ ,‬שנשק לה והתעלס איתה בטירוף חושים השכיח ממנה את‬ ‫השעון התלוי על הקיר‪ .‬כמה קל לפייס אותה‪ ,‬וגם מעיניו לא נעלם הדבר‪ .‬ליאורה‬ ‫לא זכרה מתי נישקו אותה בתאווה כזאת‪ ,‬וכמה זמן עבר מאז עינגו אותה עד שגנחה‬ ‫בצעקה‪ .‬דינו היה מרוצה מביצועיו‪.‬‬ ‫“זהו‪ ,‬חייבים לחזור‪ “,‬נשק לה קלות וקם ממנה‪.‬‬ ‫תשושים ודביקים תחת זרם המים בחדרון האמבטיה הצהיר‪:‬‬ ‫“אם תשימי בושם‪ ,‬אני מנוע נגיעה‪“.‬‬ ‫הגופייה הדהויה שלבש היתה פעם לבנה ועתה ביצבץ בה חור‪ .‬לבוש בחולצת‬ ‫טריקו‪ ,‬מכנסי ג‘ינס ואקדח בחגורתו‪ ,‬עמד מוכן ליציאה‪ .‬היא יישרה את שמלתה‪,‬‬ ‫ונעלי העקב שלה שוב הרעידו את מדרגות הברזל כשירדה להחזיר את המפתח‬ ‫לבעלת הבית‪.‬‬ ‫הפעם נהגה היא ברכבה‪ .‬אותו נוף נשקף מהחלון בדרך מראש־פינה לעיר שלה‪,‬‬ ‫אותם כבישים‪ ,‬ולמרות זאת העולם נראה לה אחר‪ .‬ליאורה נבהלה מעוצמת החוויה‬ ‫ומהפחד לאבד את התחושה המשכרת שחוותה איתו‪ .‬תוך חמש שעות בלבד קרסו‬ ‫החומות שהקיפה עצמה בהן עם השנים‪ ,‬ואיתן צנחו התדמית שבנתה והשכנוע‬ ‫העצמי המתמשך שניתן לחיות גם בהיעדר תשוקה‪ .‬לא העובדה שבגדה בבעלה‬ ‫הטרידה אותה‪ ,‬כי אם הרגש שהתעורר בה לאיש שנקרה בדרכה‪ .‬ליאורה ידעה‬ ‫שיקשה עליה לוותר עליו‪ .‬מה יהיה אם יעזוב עכשיו? הוא דיבר על אורגזמות ואיך‬ ‫בדיוק נשים גומרות‪ .‬הדיון שניהל עם עצמו לא נעם לה‪ ,‬והיא שתקה כל הדרך‪.‬‬ ‫כשהחנתה את הרכב ברחוב צדדי סמוך לתחנת המשטרה‪ ,‬נופף באצבע שעליה‬ ‫הטבעת‪:‬‬ ‫“א־ו־ת־ה אני אוהב‪ .‬כואב לך לשמוע?“‬ ‫“לא‪ “,‬ענתה לו בשלווה‪“ .‬לא כואב לי לשמוע‪ ,‬אבל אולי יכאב לזוגתך אם היא‬ ‫תדע איפה היית הבוקר‪“.‬‬ ‫בקושי נשמה מעוצמת חוצפתו‪ ,‬ומבלי שתבין מדוע עדיין רצתה בו‪ ,‬שאלה‪:‬‬ ‫“ניפגש שוב?“‬ ‫“ניפגש‪ “,‬ענה בשלווה‪.‬‬ ‫לאחר שהבהיר לה את מקומה‪ ,‬נרגעה רוחו‪ ,‬אולם ליאורה רצתה עתה יותר‪.‬‬ ‫לאחר שכבש את גופה ניצני ההתמכרות כבר נבטו בה‪ .‬דינו הניח את תיקו על כתפו‬ ‫ובהליכה איטית נעלם לכיוון התחנה‪ .‬בלי להניע את הרכב הניחה את ידיה על ההגה‬ ‫וראשה צנח עליהן‪ .‬איך תצא מהמצב אליו נכנסה? אם תעזוב עכשיו‪ ,‬תהיה ללעג‬ ‫בעיני עצמה‪ ,‬סטוץ חד־פעמי שמעולם לא הסכימה להיות; ואם תמשיך איתו‪ ,‬תגיע‬ ‫לדרך ללא מוצא‪.‬‬ ‫***‬ ‫בשעות הצהריים שלמחרת צילצל הנייד שלה‪.‬‬ ‫“אתמול כשהגעתי הביתה‪ ,‬מצאתי על השולחן מתנה מרינה‪ ,‬כל כך התביישתי‪“.‬‬ ‫“התביישת כי שכבת איתי‪ ,‬או כי קיבלת את המתנה ממנה בזמן ששכבת איתי?‬ ‫תרגיש נוח‪ ,‬דינו‪ ,‬מבחינתי אתה חופשי ללכת‪“.‬‬ ‫“רק סיפרתי לך מה היה אתמול בבית‪ .‬לא אמרתי מילה על עזיבה‪ .‬את אישה‬ ‫סקסית ומעניינת‪“.‬‬ ‫רגועה מאי עזיבתו‪ ,‬לא ייחסה חשיבות לבהלה שאחזה בו‪.‬‬ ‫“רינה היא כבר האישה הרביעית שבגללה עזבתי בית‪ ,‬והיא הזהירה אותי שאם‬ ‫יהיה לי רומן עם אחרת‪ ,‬אני אמצא את עצמי עם מזוודה על המדרכה‪ .‬טוב שהיא‬ ‫מחזיקה אותי קצר‪“.‬‬ ‫איך היא מחזיקה אותו כל כך קצר‪ ,‬והוא מצליח לבלות עם אישה אחרת מחצית‬ ‫מיום עבודתו‪ ,‬ליאורה לא הבינה‪ ,‬אבל אותה לא עניינה המזוודה הזרוקה שלו ולא‬ ‫היה לה שום רצון שיעזוב את ביתו למענה בפעם החמישית‪ .‬מבולבלת ניסתה למצוא‬ ‫סיבה אמיתית להיות איתו‪ .‬כל שהצליחה לדלות ממוחה היה ‘רק לא להיות זיון‬ ‫חד־פעמי‘‪ .‬הצימר בראש־פינה לא ייזכר כפינה של עונג שבו עשתה אהבה‪ ,‬אלא כחור‬ ‫עלוב במאתיים שקלים שבו השאירה את כבודה‪ .‬אם ימשיך לחשוק בה‪ ,‬היא תרגיש‬ ‫אישה; אם ילך עכשיו‪ ,‬היא תיפול לבור שמפניו נזהרה ותהיה בעיני עצמה‬ ‫למופקרת‪.‬‬ ‫“בשעות העבודה רינה לא תחשוד בנו‪ “,‬ניסתה להרגיע אותו‪.‬‬ ‫לעצמה סיפרה אגדה יפה‪ ,‬שגסותו היא רק קליפה דקה הניתנת בקלות להסרה‬ ‫וכי הרגש אליה יגיע עם הזמן‪ .‬קל היה להבחין שבביתו הרגיש חלש‪ ,‬ובשגרת יומו‪,‬‬ ‫בין תורנויות מתישות ומחויבות לנשותיו‪ ,‬החניף לו שליאורה לא רצתה לוותר עליו‪.‬‬ ‫“אני רוצה לספר לך על הסימפוניה של שוברט‪ “,‬המשיך בשיחתם הטלפונית‪.‬‬ ‫תוהה אם מתגלה צד אחר בקצין שלה‪ ,‬תרבותי ורגיש יותר‪ ,‬הקשיבה לדבריו‪.‬‬ ‫“פעם כשעברתי ברחוב‪ ,‬כשהייתי צעיר ונאה‪ ,‬קלטתי נעימה מאחת הדירות‪.‬‬ ‫עליתי לשם‪ ,‬ואת הדלת פתחה בחורה יפהפייה‪ .‬כששאלתי על המוזיקה‪ ,‬היא הזמינה‬ ‫אותי לחדר המיטות‪ .‬אני הייתי בן ‪ ,74‬הסימפוניה היתה הבלתי גמורה של שוברט‬ ‫ואיתה גמרתי פעם אחר פעם‪ .‬נשים אף פעם לא יכלו לעמוד בפני‪“.‬‬ ‫ליאורה צחקה‪:‬‬ ‫“אתה גבר מדהים‪ ,‬דינו‪ .‬יש לי מזל גדול להופיע ברשימת הכיבושים שלך‪“.‬‬ ‫פרק שני‬ ‫גלעד הופיע ב‘פיאט‘ חדשה לפגישתם הראשונה באוניברסיטה‪ ,‬בן ‪ ,62‬מבוגר ממנה‬ ‫בחמש שנים‪ .‬הם נדברו להיפגש בחניה שליד הקמפוס‪ ,‬והיא הקדימה לצאת‬ ‫מההרצאה בפונטיקה בחוג לבלשנות סלאבית‪ .‬אמר שילבש חולצה אדומה עם פס‬ ‫לבן בצווארון‪ ,‬וליאורה הבחינה בו מרחוק‪ .‬שערו היה עשוי בקפידה ועורו הבהיר‬ ‫האדים מעט מהשמש‪ ,‬מסגיר את מוצאו‪ .‬הוריה ודאי יגידו עליו שהוא “פון‬ ‫אינזערער“‪ ,‬משלנו‪ .‬ידיים נלחצו ומילים ספורות הוחלפו ביניהם‪.‬‬ ‫“יש בית־קפה נחמד באזור‪ .‬אם סיימת להיום‪ ,‬בואי ניסע‪“.‬‬ ‫הוא הזמין לעצמו ארוחה קלה‪.‬‬ ‫“ומה בשבילך?“‬ ‫“אני רק קפה‪ ,‬תודה‪“.‬‬ ‫מתוך שתיקותיו הבינה שהוא לא מיומן בפגישות עיוורות‪ ,‬ומהמעט שאמר לא‬ ‫היו לו קשרים רבים עם נשים‪ .‬אמנון שהכיר ביניהם למד איתו הנדסת בניין‬ ‫בטכניון‪ ,‬ואשתו יעל היתה חברתה הטובה מילדות‪ .‬גלעד לא שאל שאלות מרובות‪,‬‬ ‫וכדי שהשיחה תזרום ניהלה היא את השיחה ביניהם‪ .‬הגבר שישב מולה נשמע לה‬ ‫משעמם‪ ,‬אבל זכרה מה שאמרו לה‪:‬‬ ‫“את כבר בת ‪ .00‬זה לא גיל למשחקים‪ .‬אם תחפשי פגמים‪ ,‬תמיד תמצאי אותם‪“.‬‬ ‫הפעם תהיה פחות בררנית‪ ,‬החליטה‪ ,‬וליעל סיפרה בגיחוך איך הניח את אצבעו‬ ‫על הגב שלה כשחצו את הכביש‪.‬‬ ‫"בשביל מה האצבע? אם הייתי נופלת‪ ,‬האצבע שלו היתה מושיעה אותי?" צחקה‪.‬‬ ‫“תפסיקי עם השטויות שלך‪ .‬זו הדרך שלו להביע חיבה‪“.‬‬ ‫“ניפגש מחר שוב?“ שאל אותה כשהחנה את רכבו סמוך לביתה‪“ ,‬באיזו שעה את‬ ‫מסיימת?“‬ ‫“יש לי את מספר הטלפון שלך‪ ,‬אני אתקשר‪“.‬‬ ‫לא היתה בטוחה שתרצה בפגישה נוספת‪ ,‬אולם קסם לה שגלעד מסודר כלכלית‪,‬‬ ‫מהנדס נאה שאינו מחפש הרפתקאות‪ .‬נתוני פתיחה טובים מכדי להיפסל על הסף‪.‬‬ ‫האמינה שאת הטעון שיפור היא תצליח לשפר עם הזמן‪ .‬אחרי שברון הלב עם דורון‪,‬‬ ‫שהכירה בלהקה הצבאית‪ ,‬לא היתה בטוחה שתמצא אהבה אמיתית‪ .‬שרמנטי‬ ‫ומצחיק‪ ,‬דורון היה גבר חם שידע להתענג על הנאות החיים‪ ,‬אבל שנתיים איתו לא‬ ‫הובילו לשום מקום‪.‬‬ ‫***‬ ‫ביתו של גלעד היה מסודר להפליא‪ ,‬עיתונים שהספיק לקרוא וטרם זרק עמדו‬ ‫בערימה זה מעל זה כמו חיילים‪ .‬ידידים שהכירה נהגו לזרוק חולצה על המיטה‬ ‫ומכנסיים על הרצפה‪ ,‬גרב פה וגרב שם‪ ,‬וסדר מופתי שכזה לא ראתה בחדרו של שום‬ ‫גבר‪ .‬את הלבטים הניחה בצד‪ .‬היא לא חשבה שהוא יסרב‪ ,‬ולא ציפתה שגבר אחר‬ ‫יכרע ברך בפניה ויגיש לה ורד‪ ,‬אז מה הטעם לחכות?‬ ‫לאחר שלושה שבועות של יציאות משותפות לטיולים בחיק הטבע ולמסעדות‪,‬‬ ‫החליטה להציע לגלעד נישואים‪ .‬הסכמתו המיידית להצעתה שימחה אותה‪ ,‬וכבר‬ ‫למחרת היו ברבנות לפתיחת תיק הנישואים‪ .‬העתיד נראה לה בהיר כמו ה‘פיאט‘‬ ‫‪ 704‬הירוקה שלו‪ .‬חודשיים מהיום שבו פגשה אותו לראשונה תעמוד מתחת לחופה‪.‬‬ ‫ליאורה לא סיפרה לגלעד על הבית הערבי בחליסה‪ ,‬ממנו רצתה לברוח ולהקים‬ ‫חיים חדשים‪ .‬היתה שם רצפה מצויירת צבעונית ובחדר הגדול שבו ישנו‪ ,‬אכלו‬ ‫ואיחסנו בגדים‪ ,‬שיחקו הילדים ב“קלאס“‪ ,‬כשהם קופצים ממרצפת למרצפת‪ .‬איש‬ ‫לא הוטרד מהכתמים שעל החלונות‪ ,‬עד שלא ניתן היה לראות בעדם דבר‪ .‬הקירות‬ ‫הדביקים במטבח לא נוקו מעולם‪ ,‬ובדלת חדר האמבטיה היה חור שהפך לפטנט‬ ‫שימושי להכנסת מגבות בעת הצורך‪.‬‬ ‫“ליאורה‪ ,‬אם תציצי תקבלי מכות!“ צעקו לאחותם הקטנה‪.‬‬ ‫מול רדיו דובר יידיש‪ ,‬בבית דובר גרמנית‪ ,‬ואב שדיבר אנגלית רהוטה מימי‬ ‫המנדט הבריטי‪ ,‬עמד מסגד יתום דובר ערבית‪ .‬איש לא נשא בו תפילה‪ ,‬והוא עמד‬ ‫שם בצריח גאה‪ ,‬כיפה וחצר גדולה‪ ,‬זועם על עוברי האורח שזילזלו בקדושתו ועשו‬ ‫בו את צרכיהם‪ .‬לא היו לליאורה או למסגד שום טענות‪ ,‬רק שימצאו אותם פעם על‬ ‫המפה‪ ,‬שמואזין יזמין לתפילה‪ ,‬שיבוא מישהו לחבק‪.‬‬ ‫מוצאם של הוריה מווינה שבאוסטריה לא הפך אותם לטובים יותר משכניהם‬ ‫המזרחיים‪ ,‬גם אם חשו נעלים מהם‪ .‬דווקא השכנים היו אלה שבזו להוריה וגרו‬ ‫בבתים מצוחצחים ומתורבתים יותר‪ .‬סיפורים הילכו שם על בתי “הרכוש הנטוש“‬ ‫שבהם התגוררו‪ ,‬ועל הדיירים הערבים שנאלצו לנטוש במלחמת השחרור ושיחזרו‬ ‫לאחר שנים לבקש את ביתם‪.‬‬ ‫זיגי ואנג‘ליקה‪ ,‬הוריה הזקנים‪ ,‬לא עזבו את חליסה שעל מורדות הר הכרמל‬ ‫בחיפה כשהשכנים היהודים החלו עוברים ליישובים אחרים‪ .‬את בתיהם של‬ ‫העוזבים איכלסו בדווים עם תרנגולות ועיזים‪ ,‬ולעיניהם זיגי לא נופף בשום תרבות‪,‬‬ ‫רק הקשיב בחוסר אונים לדפיקות העלי הכותש את פולי הקפה ביום ובלילה‪ .‬נשים‬ ‫חרושות קמטים עם קעקוע כחול על סנטרן ישבו סביב מגש ענק על הרצפה בחצר‪,‬‬ ‫וסביבן צאצאיהן הטובלים ידיהם בתבשיל‪ .‬כבשים מבוהלות פעו למראה הסכין‬ ‫והשתינו מפחד לפני שנשחטו מתחת לחלונם‪ .‬שום יד לא הורמה לסלק את הזבובים‪.‬‬ ‫שעות ישבו שם השכנים החדשים בשלווה‪ ,‬בלי להרבות בדיבור‪ ,‬מזגו מהקפה המר‬ ‫ושתו בשתיקה‪ .‬זיגי ניסה לנער אותם משלוותם וצעק‪:‬‬ ‫“לכו חזרה לכפר לגדל תרנגולות ועיזים‪ ,‬וקחו איתכם את הזבובים ואת התרנגול‬ ‫שמעיר אותי בארבע כל בוקר‪ .‬אני אתלונן עליכם בעירייה!“‬ ‫“תפאדל אשרב קהווה‪ ,‬בוא תשתה איתנו קפה‪ ,‬חראם תתעצבן‪ “.‬השיבו לו‬ ‫הבדווים בחיוך ובקור רוח‪.‬‬ ‫זיגי היכה את אנג‘ליקה עד זוב דם‪ ,‬ובתמורה היא כינתה אותו “הכלב המנוול“‪.‬‬ ‫גם מילדיו המוסתים נגדו לא חסך את שבטו‪ .‬בקצה מקל שמצא בחצר היו מסמרים‪,‬‬ ‫ובאלה היכה על גבו של ילד שהמרה את פיו‪ .‬בניו מעולם לא ניסו להתגונן מפניו‪ ,‬רק‬ ‫ליאורה בת ה־‪ 8‬עמדה איתנה מולו‪.‬‬ ‫“אל תדאגי‪ ,‬אמא‪ ,‬אני אשמור עליך‪“.‬‬ ‫בהתקפים שלא ניתן לצפות מראש‪ ,‬היה זיגי גורר את הילדה לחצר ומטיח את‬ ‫ראשה באבנים כשאצבעותיו לופתות את גרונה‪ .‬פעם‪ ,‬כשלא יכלה לנשום עוד‪ ,‬משכה‬ ‫בשערות ראשו ונשכה בידו במלוא כוחה‪.‬‬ ‫“איי! כלבה קטנה!“ צרח והרפה ממנה‪ ,‬אוחז ביד המדממת‪.‬‬ ‫למי תספר? מי יאמין לה? עם הסימנים הכחולים על גרונה רצה לרופאת‬ ‫המשפחה‪ ,‬כשהיא מתירה סוף סוף לדמעות לזרום על פניה‪.‬‬ ‫“אבל זה אבא שלך‪ “,‬ניסתה הרופאה להרגיע אותה‪“ ,‬תחזרי הביתה‪ .‬אבא לא‬ ‫באמת חונק את הילדים שלו‪“.‬‬ ‫***‬ ‫פנאי לחיזורים ולהיכרות מעמיקה עם האיש שתחלוק איתו את חייה לא היה לה‪,‬‬ ‫אך תחושת ביטחון של אושר והתרגשות הציפו את הכלה הצעירה כשקיבלה את פני‬ ‫האורחים בשמלה לבנה באולם המפואר בחיפה‪ .‬הרב מקדש‪ ,‬והיא מהדקת את‬ ‫אחיזתה בידו של גלעד שהגיש לה את כוס היין תחת החופה‪ .‬שלוש מאות מוזמנים‬ ‫מהצד שלו וחמישים מהצד שלה צפו בהם‪ ,‬כשהוא נושק לה ושובר את הכוס‪.‬‬ ‫“מזל טוב!“ הריעו להם בשמחה‪.‬‬ ‫שפתיה הרגישו בנשיקתו המאופקת של החתן שלה‪ .‬טרם נישואיהם חששה מעט‬ ‫מקרירותו וניסתה להסביר אותה לעצמה באוזני יעל‪.‬‬ ‫“הוא אחר ממני‪ ,‬מופנם וביישן‪ .‬אין בזה רע‪ .‬דברים ישתנו לאחר שנתחתן‪.‬‬ ‫אומרים שאנשים שונים יוצרים השלמה וזוגיות טובה‪“.‬‬ ‫יעל הטובה הקשיבה ואמרה לה‪:‬‬ ‫“אני סומכת עליך שאת יודעת מה טוב לך‪ ,‬אני רק רוצה שתהיי מאושרת‪“.‬‬ ‫בלילה הראשון שלהם כזוג נשוי התהפך וגבו אליה‪.‬‬ ‫“מה עם מצוות חתן וכלה?“ צחקה‪.‬‬ ‫“אני עייף‪ .‬אולי מחר‪“.‬‬ ‫הבית שבו התגורר היה מוכן ולא נדרשו להם הכנות מרובות‪ .‬חייהם התנהלו על‬ ‫מי מנוחות כשהיא מנסה להתקרב‪ ,‬והוא נענה לה בלי ליזום או להביע תשוקה‪ .‬שום‬ ‫דבר ספונטני או חושק שראתה בדמיונה ושהאמינה כי נעשה אצל זוגות אחרים לא‬ ‫קרה בחדר המיטות החדש שלה‪ .‬מהר מאוד למדה שהמחר מביא איתו עוד מחר‪,‬‬ ‫ותמיהה מהולה בעלבון לא נתנה לה מנוח‪ .‬אם היא רוצה בחיי נישואים טובים‪,‬‬ ‫עליה לנווט אותו אליה‪ ,‬ללמד אותו ליהנות ממעשה האהבה‪ .‬אבל הוא נע באי נוחות‬ ‫ולא מצא את מקומו על גופה‪.‬‬ ‫“עשיתי מה שביקשת‪ “,‬התגונן‪“ ,‬בדיוק מה שביקשת‪“.‬‬ ‫“תיזום אהבה‪ .‬תבוא אלי‪ ,‬תן לי הרגשה שאתה רוצה אותי‪ .‬אתה לא יכול‬ ‫ספונטנית? אז נקבע יום לסקס‪ .‬מתאים לך יום רביעי?“‬ ‫מתוחה המתינה ליום המתוכנן‪ ,‬מצפה שיעטוף אותה בחום‪.‬‬ ‫“את רוצה לעשות משהו?“ נגע בכתפה בהיסוס‪.‬‬ ‫“מה זה ‘לעשות משהו‘? תחבק אותי‪ .‬תגיד לי שאתה חושק בי‪ .‬למה אתה לא‬ ‫יכול להגיד לי שאתה רוצה לשכב איתי‪ ,‬שיש לך חשק?“‬ ‫אכזבתה היתה קשה‪ ,‬ותשוקתה למין עם בעלה הלכה ודעכה‪ .‬שיחות ביניהם לא‬ ‫הובילו למקום טוב יותר‪ ,‬ומתוך תסכוליה ליאורה ניהלה איתו מונולוגים רוטנים‪.‬‬ ‫איך מלמדים גבר לאהוב מין? ניסיונותיה לכוון את שפתיו לנשיקה ארוטית ואת‬ ‫אצבעותיו למקומות הרגישים בגופה הסתיימו במפח נפש‪ ,‬אך מעולם לא הצטערה‬ ‫על כך שנישאה לו‪ .‬היא אהבה את ידיעותיו המקיפות ואת נועם הליכותיו‪ ,‬את‬ ‫יציבותו‪ ,‬את מראהו הנאה ואת חריצותו‪ ,‬אולם דומה שיותר מכל אהבה להיות‬ ‫אשת איש‪ .‬בית הוריה הלך ורחק‪ .‬בקרוב תקים משפחה וחום ימלא את הבית‪ ,‬אף‬ ‫אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלם בין הסדינים ובחדרי חדרים‪ .‬גם כשלא היה‬ ‫בילוי משותף שבו מצאו שניהם עניין‪ ,‬ולא נושא אחד עליו יכלו לשוחח‪ ,‬רצתה‬ ‫להאמין שזוגות אחרים לא חיים טוב יותר‪.‬‬ ‫“אולי הוא א־מיני‪ “,‬אמרה לה יעל‪ ,‬שהיתה בעיני ליאורה אנציקלופדיה מהלכת‪.‬‬ ‫“מה זה?“‬ ‫“כמו שיש אישה פריג‘ידית‪ ,‬יש גם גברים כאלה‪“.‬‬ ‫“רק עם המזל שלי יכולה אישה חמה כמוני‪ ,‬שאוהבת מין סוער‪ ,‬להתחתן עם‬ ‫פריזר‪ “,‬צחקה‪“ ,‬כמה טוב שאמנון שלך אחר‪“.‬‬ ‫“לכל אחת יש שק משלה‪ .‬הבעל שלי אוהב יותר מדי‪ ,‬ולי כבר מזמן אין כוח‬ ‫לחשקים שלו‪“.‬‬ ‫“אולי משהו בי כאישה לא בסדר? אולי אני מסרסת אותו‪ ,‬כי אני אף פעם לא‬ ‫מרוצה?“‬ ‫“למה שתהיי מרוצה אם לא נעים לך? מין הוא עונג‪ ,‬לא עונש‪ .‬אין דבר יותר בריא‬ ‫ונורמלי מאישה שרוצה לשכב עם בעלה‪ ,‬ואת אישה נאה ומושכת‪ .‬משהו לא בסדר‪,‬‬ ‫אבל לא בך‪ ,‬אלא בו‪“.‬‬ ‫ספה מהודרת שנבחרה לרהט את הסלון הסיטה לשעה קלה את דאגותיה של‬ ‫ליאורה מהיעדר מיניות וזוגיות טובה‪ .‬כורסאות אפורות הונחו על שטיח תואם‬ ‫ושולחן מעץ מייפל שיווה לבית מראה חמים‪ ,‬גם אם חום לא היה בבית הזה‪ .‬פסלים‬ ‫משורשי עצים שפיסל אביה ניצבו בפינות החדר‪ ,‬והמטבח היה יפה כתמונה מקטלוג‪.‬‬ ‫נדמה שחלומותיה התגשמו‪.‬‬ ‫מדי חודש ציפתה לאיחור במחזור‪ ,‬וכשלא הרתה אזרה אומץ ואמרה לו‪:‬‬ ‫“גלעד‪ ,‬טוב לי או לא טוב לי איתך במיטה‪ ,‬התחתנתי כדי להקים משפחה‪ .‬אם זה‬ ‫לא יקרה‪ ,‬אני לא נשארת בבית היפה הזה‪“.‬‬ ‫הלחץ שהפעילה עשה את שלו‪ ,‬והוא הסכים לגשת איתה למרפאת הפוריות‪ ,‬שם‬ ‫קיבלו מרשם והוראה ליחסי מין קבועים ותכופים‪ .‬ליאורה שאלה את הרופא‪:‬‬ ‫“כמה תכופים?“‬ ‫“לסירוגין ‪ -‬יום כן‪ ,‬יום לא‪“.‬‬ ‫המחשבה שאולי לעולם לא תהיה אם הבהילה אותה‪ ,‬וליאורה חרדה שמא‬ ‫תיאלץ לממש את איומיה ולעזוב אותו‪ .‬לאן תחזור? גלעד נשמע להוראות הרופא‬ ‫ולמדחום שלה‪ ,‬המורה על מועד הביוץ‪ .‬חודש חלף‪ ,‬ועוד אחד‪ ,‬וחודשים רבים‬ ‫אחריו‪ ,‬אך המחזור שב להופיע‪ .‬ליבה נחמץ עם כל תשובה שלילית‪ ,‬והציפייה‬ ‫הממושכת נדמתה לאינסופית‪ .‬תסכולם על ניסיונות השווא‪ ,‬שלא העניקו להם עונג‪,‬‬ ‫העכיר את יחסיהם‪ .‬כלפי חוץ הם היו זוג צעיר ומאוהב‪ ,‬אך בתוך ביתם לא ידעו‬ ‫שלווה‪ .‬ליאורה חדלה לעסוק בעבודתה עד שהתשובה המיוחלת הגיעה‪.‬‬ ‫בבדיקת המעבדה אישרו כי יש היריון‪ .‬היא לא האמינה לאושר הזה‪ ,‬היתה‬ ‫בטוחה שנעשתה טעות ושמייד יתקשרו אליה‪" ,‬סליחה‪ ,‬התבלבלנו עם אחרת"‪ .‬אבל‬ ‫הטלפון לא צילצל‪ ,‬והחיים החדשים שנרקמו בה היו של גלעד ושלה‪ .‬כל שבוע בדקה‬ ‫אם הבטן מתעגלת‪ .‬שדיה התמלאו בחלב והעובר החל לבעוט בתוכה‪ .‬גאה ושמחה‬ ‫בחלקה חשבה פחות על מה שאין בחייה וכמעט התרגלה לחיות בלא אינטימיות עם‬ ‫בעלה הישן לצידה‪ .‬היא לא שכחה מהיכן הגיעה ואת המילים של אביה‪“ :‬הייתי‬ ‫צריך לשפשף טוב טוב במקום להביא אתכם לעולם‪ “.‬לא היה לה ספק שמילים מסוג‬ ‫זה בעלה לעולם לא יאמר לילדיהם‪.‬‬ ‫***‬ ‫צירי לידה תקפו אותה בשתיים לפנות בוקר‪ .‬התיק היה ארוז ומוכן‪ 78 .‬שעות של‬ ‫חבלי לידה עברו עליה בבית־חולים ‘בני ציון‘ בחיפה כשגלעד לצידה עד שהגיח‬ ‫התינוק לאוויר העולם בלידת ואקום‪ .‬האחות המיילדת הניחה אותו על בטנה‪,‬‬ ‫וליאורה ליטפה בזהירות את מצחו של הפעוט‪ ,‬מרחפת על פסגת העולם ומלטפת‬ ‫באצבע מהססת את הגוף הפיצפון‪ ,‬שנלקח ממנה לרחצה והוחזר עטוף אל זרועותיה‪.‬‬ ‫“התינוק שלך קיבל ציון ‘אפגר ‪ ,‘72‬זה אומר שהכל בסדר איתו‪“.‬‬ ‫“גם הציונים שלו בבית־הספר יהיו כולם מאה‪ “,‬צחקה לאחות‪.‬‬ ‫לאף אמא לא היה ילד יפה כשלה‪ .‬העיניים הגדולות‪ ,‬השפתיים שינקו מפטמותיה‬ ‫בשקיקה‪ ,‬והראש הזעיר שנצמד אליה היו עכשיו כל עולמה‪ .‬לא האמינה שאפשר‬ ‫לאהוב כך‪.‬‬ ‫“נשמתי‪ “,‬לחשה לו‪“ ,‬מדהים שלי‪“.‬‬ ‫היא ידעה שתרעיף על תינוקה את כל האהבה שנחסכה ממנה‪ .‬האם הצעירה‬ ‫יצאה עם העגלה מדי בוקר לגן הציבורי‪ .‬לאחר שובה ינק ירון ונרדם‪ ,‬כשהיא מניחה‬ ‫אותו במיטתו ומכסה אותו היטב‪ .‬פטפוטי האמהות בגן לא עניינו אותה‪ ,‬ושעת‬ ‫הטיול הפכה למחצית השעה‪ ,‬אחר כך לרבע שעה‪ ,‬עד שהיא פסקה להגיע‪ .‬העגלה‬ ‫הונחה אחר כבוד במרפסת כדי שהתינוק יספוג מעט שמש ואוויר צח‪.‬‬ ‫“מתוקי‪ ,‬אני פה‪ .‬מה קורה?“ שוחחה איתו‪.‬‬ ‫לירון בן ה־‪ 6‬חודשים סיפרה את שעל ליבה‪ ,‬והוא ענה לה בשפה שרק שניהם‬ ‫הבינו‪ ,‬כשהוא מניע אליה את כפות ידיו הקטנות בשמחה‪ .‬ליאורה נשקה לראש‬ ‫הבלונדיני‪ ,‬ונזכרה בסבא זיגי שהגיע להיות שמרטף רק לפני חודש‪ .‬מעולם לא חדלה‬ ‫לרצות אבא אמיתי בחייה‪ ,‬מקווה בכל ליבה שהנכד החדש יעזור לחבר ביניהם‪.‬‬ ‫“תחזרי מהר‪ ,‬אין לי הרבה זמן‪ .‬יש לי סידורים לעשות היום‪ “,‬אמר לה‪.‬‬ ‫כשחזרה‪ ,‬נראה נסער מאוד‪.‬‬ ‫“הכל בסדר‪ ,‬אבא?“‬ ‫היא הביטה בסימן הכחול ובראשו הנפוח של התינוק שלה השוכב בעגלה מבלי‬ ‫לזוז‪ .‬ליאורה זעקה בבהלה‪:‬‬ ‫“מה קרה לו?“‬ ‫“הוא נפל על הפס של העגלה‪ “,‬ענה אביה בגמגום‪.‬‬ ‫נדהמת הסתכלה על אביה הזקן‪ ,‬שהיה נמוך ממנה‪ .‬איך נפל התינוק מהידיים‬ ‫שלו בדיוק על הדופן הדקה של עגלת השכיבה? תוך שניות ספורות זיגי סגר את‬ ‫הדלת ונעלם‪ ,‬מבלי לומר שלום‪ .‬ברעד חייגה אל רופא הילדים‪ ,‬שהגיע מייד‪.‬‬ ‫“הוא נפל על הרצפה‪ “,‬קבע הרופא‪“ .‬אמנם לתינוקות בגיל הזה יש עצמות רכות‬ ‫שמתאחות מהר‪ ,‬אבל אני רוצה שתקחי אותו לבית־חולים רמב“ם מייד שיעשו לו‬ ‫סריקה מוחית כדי לבדוק שאין דימום‪ .‬אז נוכל להיות רגועים‪“.‬‬ ‫היא אשמה‪ ,‬רק היא אשמה‪ .‬מי משאיר תינוק עם האיש הזה?‬ ‫“אבא‪ ,‬תגיד לי את האמת‪ .‬מה קרה לילד?“ ניסתה להוציא ממנו מידע בטלפון‬ ‫לאחר צאתו של הרופא‪.‬‬ ‫“אני מצטער‪ ,‬את לא יודעת כמה אני מצטער‪ .‬הוא נפל לי מהיד‪ .‬עצרתי את‬ ‫הנפילה סנטימטר מהרצפה‪ .‬נבהלתי נורא‪ .‬אם היה קורה לו משהו‪ ,‬הייתי מתאבד‪“.‬‬ ‫לרווחתה‪ ,‬ירון התפתח להפליא‪ .‬ילד נבון ויפהפה‪ ,‬שובב וצעקן‪ .‬האם הצעירה‬ ‫היתה גאה כטווס בבנה שהקדים לדבר ולהבין‪ ,‬עד שהחל לרוץ ולשבור אגרטלים‪.‬‬ ‫גלעד לא חינך‪ ,‬לא העביר ביקורת ולא שפט‪ ,‬רק הביט על המתרחש כאורח‪ .‬כבן‬ ‫שנתיים היה ירון כשהתפרע מעל לכוחותיה‪ ,‬וליאורה הנחיתה עליו את ידה להכותו‬ ‫חזק מכפי שהתכוונה‪ .‬בנה החל להוריד את ראשו מפחד כשהתקרבה אליו‪ .‬מבועתת‬ ‫מעצמה‪ ,‬רצה אליו וחיבקה אותו בחום‪ ,‬מנשקת ומלטפת את פניו הקטנות‪:‬‬ ‫“לא התכוונתי‪ ,‬נשמה של אמא‪ ,‬לא התכוונתי‪ .‬סליחה‪“.‬‬ ‫איש מלבד יעל לא ידע עד כמה נבהלה שמא אינה שונה מאביה‪.‬‬ ‫***‬ ‫בן ‪ 82‬עצם זיגי את עיניו על כיסאו של רופא השיניים ביום חורף בהיר אחד‪ .‬תשוש‬ ‫הגיע אליו עם שני סלים‪ ,‬הרגיש רע‪ ,‬התיישב ומת‪ .‬הרופא הזעיק עזרה ומילמל‬ ‫בבהלה שלא הספיק לגעת בו‪.‬‬ ‫“אבא נפטר‪ “,‬מסר לה ברוך אחיה את הפרטים בטלפון‪“ ,‬ההלוויה מחר בשעה‬ ‫שלוש‪“.‬‬ ‫“איך הוא מת? מתי זה קרה? לא ידעתי שהוא חולה‪“.‬‬ ‫“זקנים מתים‪ “,‬השיב ברוך בשלוות נפש‪.‬‬ ‫היא נזכרה במילים שאביה אמר לה בילדותה‪" :‬כשאמות‪ ,‬את תתגעגעי אלי"‪ .‬רק‬ ‫עם קבלת ההודעה על מותו‪ ,‬הבינה את מה שניסה לומר לה בחייו ועד כמה היה‬ ‫חשוב לו שתאהב אותו‪.‬‬ ‫המשפחה הגיעה לבית־הקברות בחיפה והתכנסה בפתח “שער הברושים“‪ .‬ברוך‬ ‫נכנס לזהות את הגופה‪ ,‬וליאורה המתינה לו‪ ,‬מחבקת את אנג‘י הנמוכה שלה‬ ‫שבזקנתה התכווצה עוד יותר וכעת הגיעה בקושי לכתפיה‪ .‬אמה לא הזילה דמעה‪.‬‬ ‫“האיש שצעק כל החיים‪ ,‬שותק עכשיו‪ “,‬אמרה לה מבלי שהיתה בטוחה שאמה‬ ‫הבינה אותה‪ .‬אירוע מוחי ודמנציה קלה עשו את שלהם‪.‬‬ ‫כמה הביכו את ליאורה הצרחות של זיגי לאוזני זרים‪ .‬בכיתה א‘ כבר נהגה‬ ‫לדמיין שהיא ילדתם היחידה של הורים צעירים ונאים המתגוררים באנגליה‪ .‬היא‬ ‫נהגה לספר שסבא וסבתא מגדלים אותה ושהוריה יצאו למסעות עסקים‪ .‬די מהר‬ ‫החלה להאמין בעצמה לסיפורים שהמציאה‪ ,‬והדמויות הדמיוניות מילאו את‬ ‫עולמה‪ .‬ממילא חברים לא היו לה‪ .‬עתירת ניסיון בכישורי הישרדות‪ ,‬חסרה הילדה‬ ‫את הכישורים להתחבר ולהתחבב על בני גילה‪ .‬היתה ממהרת לקפוץ אגרופים למול‬ ‫פניהם מלאות הבוז של בני כיתתה‪ ,‬או מחזרת בכפייתיות אחר ילדות זהובות שיער‬ ‫הנעולות בנעלי לכה‪.‬‬ ‫“נכון שתהיי החברה הכי טובה שלי?“ היתה חוזרת ושואלת‪.‬‬ ‫מעולם לא הבינה מדוע היא נענית בלעג ובהתעלמות‪ .‬איך תזמין אליה חברים גם‬ ‫אם היו לה? אפילו נייר טואלט לא היה בביתה‪ ,‬כדי לחסוך השתמשו בגזרי עיתונים‪.‬‬ ‫בחלקם ניגבו‪ ,‬ובעיתונים אחרים כיסה אביה את כפות רגליו מתחת לגרבי הצמר‬ ‫כנגד הקור שחדר לעצמות‪.‬‬ ‫אולי קר לאבא שלה עכשיו‪ .‬אולי היתה צריכה להיכנס לחדר הטוהרה עם ברוך‬ ‫כדי לבדוק שהרגליים מכוסות‪ ,‬לתת לו את החיבוק שלא נתנה לו בחייו‪.‬‬ ‫ממנו ירשה את צבע העיניים‪ ,‬את האנרגיה התזזיתית ואת הלב שמתאמץ להיות‬ ‫קשוח כדי לשרוד עם האחיזה שלא יודעת להרפות שמא תאבד הכל‪ .‬רק מי שהביט‬ ‫מקרוב בעיניו של זיגי יכול היה לראות את הילד המפוחד שבו‪ .‬למרות קומתו‬ ‫הנמוכה‪ ,‬היה גבר נאה ושרמנטי גם באחרית ימיו‪ .‬ליאורה צחקה לעצמה כשעלה‬ ‫בזיכרונה הסיפור על הוריה הצעירים לאחר נישואיהם‪ ,‬ואישה רצה אחריהם צועקת‬ ‫לאביה ברחובות וינה‪:‬‬ ‫“תעצרו אותו! האיש הזה שייך לי!“‬ ‫עד יום מותו לא הרגיש שייך עוד לשום אישה‪.‬‬ ‫***‬ ‫תרגומיה נעשו מול המחשב בלילות ארוכים‪ ,‬בשעות שבהן היתה זקוקה לשינה‬ ‫טובה כדי לצבור כוח ליום המחר‪ .‬עייפות השתלטה עליה‪ ,‬וכשבחילות הבוקר שבו‬ ‫לפקוד אותה‪ ,‬הופתעה‪ .‬מי חשב על היריון נוסף? ירון היה כבן ‪ 6‬ובקושי זכרה מתי‬ ‫גלעד נגע בה לאחרונה‪.‬‬ ‫“את חייבת לישון‪ “,‬פסקה יעל‪“ .‬הפסקת לעשן ולשתות קפה‪ ,‬או שאת ממשיכה‬ ‫להתעלל בעצמך? את תגרמי נזק לעצמך ולעובר‪“.‬‬ ‫נבואתה של יעל התגשמה‪ ,‬ודימומים קלים הופיעו בחודש החמישי להריונה‪.‬‬ ‫“הרופא אמר שאני צריכה לנוח‪ .‬את מכירה אותי‪ ,‬אני יודעת לנוח?“‬ ‫“את באה אלי‪ .‬אצלי תנוחי‪“.‬‬ ‫שבועיים בעיר רחובות אצל חברתה הספיקו לליאורה‪ ,‬והיא שבה לביתה‬ ‫ולשגרתה‪.‬‬ ‫תינוק חדש נולד בבוקר אוקטובר בהיר‪ ,‬יפהפה ודומה להפליא לאחיו‪ .‬ערן היה‬ ‫שקט ולא הרבה לבכות‪ .‬בלילות חלפה ממיטה למיטה‪ ,‬מכסה‪ ,‬מאכילה ומרגיעה כדי‬ ‫שגלעד יקום ערני לעבודתו‪ .‬כשהיא ממשיכה לעבוד מביתה‪ ,‬דאגה שתמיד תהיה‬ ‫ארוחה חמה לילדיה‪.‬‬ ‫“יש ילדים רעבים‪ “,‬שמעה את אביה מדבר מגרונה‪“ ,‬תאכלו הכל‪ ,‬גם אם לא‬ ‫טעים‪“.‬‬ ‫כשהגבירה את קצב עבודתה‪ ,‬הצליחה להרוויח משכורת נאה ועדיין שמעה את‬ ‫אביו של גלעד מהחדר הסמוך‪:‬‬ ‫“אנחנו הבאנו את הבית‪ ,‬מה אשתך הביאה? הגיעה רק עם התחתונים‪“.‬‬ ‫כמו להכעיס‪ ,‬קנתה בגדים ונעליים ותכשיטים מכל סוג וצבע‪ ,‬ושום חפץ שנרכש‬ ‫לא הרגיע את רוחה‪ .‬היא לא הבינה שאת החסר לה לא תוכל לעולם לרכוש בכסף‪.‬‬ ‫“מטפטפים לגלעד שהגעתי לנישואים האלה בלי כלום‪ .‬מי אשם שאבא שלי היה‬ ‫פועל עני?“‬ ‫“הבאת איתך מה שהיה לך‪ ,‬ואם בעלך ואבא שלו חיפשו אישה עשירה‪ ,‬חליסה‬ ‫היא לא הכתובת‪ “,‬הרגיעה אותה יעל‪" ,‬אבא שלו ממש חצוף‪".‬‬ ‫גלעד שתק כשהשמיצו אותה‪ .‬תמיד שתק‪ .‬אף פעם לא הגן עליה‪.‬‬ ‫התינוקות הפכו לנערים ונהגו לשבת מסביב לשולחן המטבח עם חבריהם‪ ,‬שהרגישו‬ ‫אצלה כמו בבית‪.‬‬ ‫“מה בישלת היום‪ ,‬ליאורה?“‬ ‫“פעם אכלנו עוף מכובס עד הביס האחרון‪ .‬מזל שהיום היא מבשלת טוב יותר‪“,‬‬ ‫צחק ירון‪.‬‬ ‫סירים נטרפו על תכולתם‪ ,‬ובקבוקי משקה חוסלו בזה אחר זה‪ ,‬אחר כך ישבו‬ ‫ופיטפטו איתה שעות‪.‬‬ ‫“מתי החברים שלהם מתכוונים ללכת? אין להן בית? אנחנו לא מפעל למזון‬ ‫ומשקאות‪ “,‬רטן גלעד‪ ,‬מתקשה לשאת את השמחה שהביאו איתם‪.‬‬ ‫“למה מפריע לך שאוהבים להיות פה?“‬ ‫איש מהם לא ניחש שבחברתם של הצעירים מצאה מפלט גם מבדידותה שלה‪.‬‬ ‫היא לא דיברה איתם על הילדה שהיתה‪ ,‬זו שנשכה שפתיים והצמידה רגליים‬ ‫בתקווה שלא יברח לה‪ ,‬הילדה שרעדה מפחד מפני המורה ולא העזה לבקש לצאת‪.‬‬ ‫“למה את עומדת? רוצה להגיד משהו?“ שאלה המורה‪.‬‬ ‫“אני‪ “...‬הספיקה ליאורה להוציא מפיה ולא יותר‪.‬‬ ‫היא לא הגיעה לשולחן המורה‪ ,‬ומצאה את עצמה עומדת בתוך שלולית שתן‬ ‫גדולה לעיני כל כיתה ד‘‪ .‬אף ילד לא פצה את פיו‪ ,‬והמורה מלכה הביטה בה בזעזוע‪.‬‬ ‫מסך שחור ירד על עיניה והיא לא זכרה מאומה ממה שקרה אחר כך‪ .‬כשהתעוררה‬ ‫מצאה את עצמה על מיטת המרפאה כשאחות בית־הספר מלטפת את ראשה‪ .‬מייד‬ ‫קמה על רגליה ובבהלה ברחה הביתה‪ ,‬שם איש לא שאל מדוע חזרה כל כך מוקדם‪.‬‬ ‫“אל תבכי!“ אמר לה אחיה למחרת‪“ ,‬לא רוצים לבוא למסיבת הכיתה אצלנו‬ ‫בערב שבת? שלא יבואו‪ .‬את ואני נהנה ביחד‪“.‬‬ ‫ברוך קנה אורנג‘דה וממתקים במכולת הפינתית והזמין את ילדי השכנים לחגוג‬ ‫איתם‪.‬‬ ‫לרכישת הספר המלא בפורמט דיגיטלי‪ -‬לחצו כאן‬