1. No category

‫צילום‪ :‬דנה לנדאו‬
‫הדמיה‪ :‬יח"צ‬
‫"אני יודע שיש הרבה ציניות סביב חברות‬
‫התרופות‪ ,‬אבל ברפא היעדים ברורים‪ ,‬והם לא כסף‬
‫אלא קודם כול רווחת החולים‪ .‬כמי שבא מהעולם‬
‫של המטופלים אני יכול לגעת במה שעובר על‬
‫החולה ולהבין מהי המשמעות של תרופה טובה"‬
‫זקהיים )משמאל( בטקס הנחת אבן הפינה למפעל רפא החודש בירושלים‪ ,‬והדמיית המפעל המתוכנן‪.‬‬
‫"כל החברות הישראליות בתחום הפרמצבטיקה ששרדו והתפתחו הן חברות שיצאו החוצה"‬
‫אך משפחתה עזבה את השכונה‪ ,‬עברה לקיבוץ גבעת‬
‫ברנר‪ ,‬ורומן הילדים נקטע באיבו‪ .‬עד שהגורל הפגיש‬
‫ביניהם שוב‪ ,‬באקראי‪ ,‬שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים‪,‬‬
‫שבה לחם זקהיים בסיני כחייל סדיר בחיל השריון‪.‬‬
‫"רבים מחבריי נהרגו במלחמה ההיא‪ ,‬והשאלה הראשונה‬
‫ששאלתי את עצמי אז הייתה למה אנשים צעירים‬
‫צריכים למות בגיל ‪ .19‬לא יכולתי להשלים עם הדבר‬
‫הזה"‪ ,‬משחזר זקהיים את תחושותי באותה תקופה‪.‬‬
‫את טלי הוא נשא לאישה לפני ‪ 34‬שנים בבית אגד‬
‫בתל אביב )"כי אביה היה נהג אגד"(‪ ,‬אך לבית הכרם הם‬
‫לא חזרו )"המחירים בשכונה כבר לא התאימו לזוגות‬
‫צעירים"(‪ .‬השניים שכרו דירה בירושלים; הוא סיים‬
‫את שירותו הצבאי ולמד באוניברסיטה העברית‪ ,‬היא‬
‫למדה בסמינר והייתה לגננת‪ .‬ואז נולד גיא‪ ,‬והשאלה‬
‫הארורה ההיא ממלחמת יום הכיפורים חזרה שוב אל‬
‫חייו‪" .‬כל אחד חושב שבריאות זה דבר טבעי ‪ -‬לקום‬
‫בבוקר והרגליים יעבדו והגוף יפעל‪ ,‬אבל זה לא ככה"‪,‬‬
‫אומר זקהיים בראיון ל–‪" .G‬ב–‪ 1987‬אני וטלי היינו זוג‬
‫הורים צעירים‪ ,‬ופתאום אמרו לנו שהבן שלנו‪ ,‬גיא בן‬
‫ה–‪ ,7‬חולה בלוקמיה‪ .‬לא ידענו מה זאת המחלה הזאת‪,‬‬
‫וכשאמרו לנו סרטן הבנו שזאת מילה שמזוהה עם מוות‬
‫ואין חוכמות‪.‬‬
‫"שם גם התחיל הקשר שלי עם עולם הרפואה‪.‬‬
‫מצאנו את עצמנו מתמודדים בקרב על היקר מכול‪.‬‬
‫הסטטיסטיקה אומרת שמי שחלה בגיל צעיר‪ ,‬החלים‪,‬‬
‫והמחלה לא חזרה בתוך חמש שנים ‪ -‬הסיכויים שישרוד‬
‫גבוהים‪ .‬במשך שלוש שנים טיפלנו בגיא‪ ,‬עד שהבריא‪,‬‬
‫כמשפחה מאוחדת ובעזרת מערך הרפואה היעיל‬
‫והמיוחד שיש לנו במדינה"‪.‬‬
‫התמודדות קשה‪.‬‬
‫"אדם שעובר דבר כזה ‪ -‬כל סולם הערכים שלו‬
‫משתנה‪ .‬הכסף מאבד משמעות‪ ,‬ופתאום אתה מבין שיום‬
‫המחר לא מובטח לך‪ .‬אתה מבין את זה באופן מוחשי‪.‬‬
‫אורח החיים שלנו השתנה‪ ,‬וברגע שעברנו את החוויה‬
‫המזעזעת הזאת‪ ,‬וגיא החלים‪ ,‬אמרנו לעצמנו שהמחלה‬
‫מאחורינו והכול נפלא‪ .‬אני חשתי חובה גדולה מאוד‬
‫לרופאה של גיא‪ ,‬פרופ' רנה זייצוב )כלת פרס ישראל‬
‫בחקר הרפואה‪ ,‬צ' ק'(‪ ,‬שנפטרה לפני חמש שנים‪ .‬היא‬
‫הייתה מחלוצות ההמטולוגיה והאונקולוגיה בישראל‪,‬‬
‫ועבדה בבית החולים בלינסון"‪.‬‬
‫אז הצטרפת לעמותת חיים‪ ,‬שנוסדה בבית החולים‪.‬‬
‫"במשך השנים ‪ ,1995–1990‬הייתי גם הגזבר וגם יו"ר‬
‫העמותה‪ .‬עשינו המון דברים לטובת המחלקה והילדים‪,‬‬
‫והכול בהתנדבות מוחלטת של עשרות אנשים ‪ -‬החזר‬
‫על הוצאות טלפון לא קיבלו שם‪ .‬הרמנו בהיכל התרבות‬
‫אירועי התרמה שהגיעו אליהם אלפים‪ ,‬השגנו תורמים‬
‫מהעולם‪ ,‬בנינו מחלקת אשפוז לילה‪ .‬עשיתי את זה עם‬
‫המון אהבה‪ ,‬אבל אז התנתקתי‪ ,‬כי קשה ללוות כל היום‬
‫הורים שהילדים שלהם חולים ולחוות את המחלה עם‬
‫עשרות ילדים אחרים ‪ -‬צריך נפש מברזל"‪.‬‬
‫איך גיא הרגיש באותן שנים?‬
‫"הכול נראה אז טוב ושקט‪ .‬הוא גמר תיכון‪ ,‬היה‬
‫רשג"ד בצופים‪ ,‬התגייס לצבא וסיים קורס פקחי טיסה;‬
‫עד שיום אחד‪ ,‬כשהוא בן ‪ ,19‬כמעט עשר שנים אחרי‬
‫שהמחלה עזבה אותו‪ ,‬היא חזרה‪.‬‬
‫"חזרנו לקרב הזה מחדש לשנתיים נוספות‪ .‬חיפשנו‬
‫תורם למח עצם‪ ,‬כי זה בעצם היה המפלט האחרון למגר‬
‫את המחלה‪ .‬כולם יכולים להגיד שהילדים שלהם‬
‫מיוחדים‪ ,‬אבל אני יכול להוכיח‪ :‬לא נמצא תורם לגיא‬
‫כי היה לו מבנה גנטי שלא היה זהה לו ‪ -‬חיפשנו בין‬
‫בני המשפחה ועשינו מבצעים לחיפוש התאמה בכל‬
‫העולם כולו"‪.‬‬
‫בסופם של החיפושים אתה היית התורם‪.‬‬
‫"אמנם לא הייתי מושלם בהתאמה‪ ,‬אבל נסענו‬
‫לארצות הברית לעבור את ההשתלה‪ .‬עברנו גם אותה‪,‬‬
‫וחזרנו לארץ והיה נדמה שיהיה טוב‪ ,‬אבל המחלה חזרה‬
‫שוב‪ .‬ידענו שאין פתרון‪ ,‬אבל איך תספר לילד בן ‪21‬‬
‫שאין יותר לאן ללכת? אז לקחנו החלטה קשה מאוד ולא‬
‫סיפרנו לגיא שהמחלה חזרה‪ .‬אחרי כמה חודשים הוא‬
‫נפטר‪ ,‬במארס ‪."2001‬‬
‫כדי לתאר את כאבו‪ ,‬נעזר זקהיים בציטוט של אריק‬
‫שרון‪" :‬בנו של שרון נהרג בגיל צעיר‪ ,‬ואני זוכר שקראתי‬
‫ציטוט שבו אמר 'לכאב הזה אין מזור'"‪ .‬וזה נכון‪ ,‬גם אם‬
‫אנשים יגידו שהכאב חולף עם הזמן‪ ,‬זה שטויות‪ ,‬הכאב‬
‫הזה נשאר איתך כל הזמן‪ .‬כל שעה ביום ‪ -‬אתה צוחק‬
‫ובוכה‪ ,‬רוקד ובוכה‪ ,‬כי בפנים כל הזמן כואב לך‪ .‬יכולים‬
‫לקרות לאדם שני דברים אחרי שהוא מאבד את בנו ‪ -‬או‬
‫שהוא הופך לקהה חושים או שהוא הופך לפתוח יותר‬
‫לאנשים‪ .‬אני מרגיש שאני מאוד פתוח לרגשות של‬
‫אנשים‪ ,‬אני יכול להבין את הסערות האיומות שעוברות‬
‫עליהם‪ .‬זה נכון בעיניי כבן אדם‪ ,‬ובטח נכון כמנהל"‪.‬‬
‫אתם מנציחים את גיא?‬
‫"אני לא מאמין בהנצחה‪ ,‬אבל עשינו דבר אחד שאנחנו‬
‫מאמינים בו ‪ -‬גיא למד בתיכון ליד האוניברסיטה‬
‫בירושלים‪ ,‬ואני וטלי נותנים מלגות מדי שנה למסיימי‬
‫י"ב שעוסקים בתחומי המחשב ושתורמים לקהילה‪.‬‬
‫הסיבה היא שגיא היה בוגר מדעי המחשב בתיכון‪ ,‬והיה‬
‫מאוד פעיל בקהילה‪ .‬אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני‬
‫רואה כמה צעירים מופלאים יש לנו‪ .‬אנחנו נותנים את‬
‫המלגות כבר תשע שנים‪ ,‬שחלפו מאז שגיא נפטר"‪.‬‬
‫"קשה לי עם הניכור של ההיי–טק"‬
‫תרופה לטיפול בכאבי‬
‫גרון‪" .‬רפא הכניסה את‬
‫הנושא של טיפול בכאב"‬
‫שלמה ינאי‪" .‬היה‬
‫הסמג"ד שלי בצבא‪ ,‬ועד‬
‫היום אנחנו בקשר"‬
‫צילום‪ :‬תמר מצפי‬
‫בשנים הקשות ההן עבד זקהיים בקבוצת ארלדן של‬
‫משפחת רשף‪ 25" .‬שנים עבדתי עם צלי רשף ועם אביו‬
‫אשר רשף‪ ,‬שהיה בתפיסותיו הפוליטיות קומוניסט‬
‫עברי"‪ ,‬הוא מספר‪" .‬הוא היה מורי ורבי‪ ,‬ואמר לי‬
‫כשסיימתי את הסטאז' בראיית חשבון‪' ,‬תשכח כל מה‬
‫שלימדו אותך באוניברסיטה'‪ .‬הוא לימד אותי לעשות‬
‫עסקים בנחת‪ ,‬בשכל וללא סיכונים‪ .‬אני הייתי סטודנט‬
‫בן ‪ ,28‬ארלדן הייתה אז חברת נכסים קטנה‪ .‬הם הנפיקו‬
‫אז בבורסה ואני הייתי שותף לזה‪ .‬אחר כך הם קנו‬
‫חברות בנות‪ ,‬והשקיעו בהיי–טק‪ ,‬בהשקעות פיננסיות‬
‫ובמיליון דברים נוספים‪ .‬הם יצרו ערך מדהים לבעלי‬
‫המניות"‪.‬‬
‫איך תמרנת בין העבודה לבין המחלה של הבן?‬
‫"כשגיא חלה‪ ,‬וכשקורה לך דבר כזה ואתה עובד במקום‬
‫עבודה‪ ,‬לכולם יש המון אמפטיה‪ .‬אבל לא תמיד אפשר‬
‫להגיע למשרד‪ ,‬ובשלב מסוים היה לגיטימי להגיד לי‪,‬‬
‫'תשמע‪ ,‬כשיסתדרו הדברים‪ ,‬נדבר'‪ .‬אבל לא‪ ,‬הם תמכו‬
‫בנו לאורך כל הדרך ובשני הסיבובים של המחלה‪ .‬שם‬
‫למדתי את הפרק הגדול בחיים ‪ -‬כך צריך לנהוג בבני‬
‫אדם‪ .‬אם יש לך עובד שיש לו צרות אז אתה לא אומר לו‬
‫איזה תפוקה אתה צריך ממנו‪ ,‬אלא אתה עוזר לו לעבור‬
‫את הפרק הקשה הזה‪ .‬לכן קשה לי עם הניכור של עולם‬
‫ההיי–טק ‪ -‬יכולים להגיד לעובד ביום חמישי לאסוף את‬
‫הדברים וללכת‪ .‬זאת לא דרכי"‪.‬‬
‫בארלדן עסק זקהיים בעיקר בניהול הכספים‪" :‬לא‬
‫עשיתי אף פעם אותו דבר‪ ,‬ומשום שזה היה מקום‬
‫משפחתי זה היה מרתק‪ .‬אבל יש הבדל תהומי בין להיות‬
‫מנהל כספים ובין להיות מנכ"ל"‪.‬‬
‫את שמריהו לוין ז"ל‪ ,‬מנכ"ל רפא לפניו‪ ,‬הכיר‬
‫זקהיים כאשר ייעץ לחברה לפני שבע שנים במשא‬
‫ומתן על חומרי גלם‪" :‬מייסד רפא הוא ד"ר ברוך לוין‪,‬‬
‫בנו של הפעיל הציוני שמריהו לוין‪ ,‬שכולם מכירים‬
‫משמות הרחובות‪ .‬נכדו‪ ,‬שמריהו לוין‪ ,‬בעל אותו השם‪,‬‬
‫ניהל את החברה ‪ 46‬שנים‪ .‬לצערנו הוא חלה והציע לי‪,‬‬
‫מהיכרות אישית‪ ,‬לבוא לנהל את החברה במקומו‪ .‬הוא‬
‫נפטר בגיל ‪ ,70‬היה איש מיוחד‪ ,‬אספן וידען בתחומים‬
‫רבים‪ ,‬איש שיחה"‪.‬‬
‫איך הייתה ההרגשה לשבת על כיסא המנכ"ל‬
‫בפעם הראשונה?‬
‫"יש משהו בודד בלהיות מנהל‪ ,‬יש לך בורד להתייעץ‬
‫איתו ולקבל הנחיות ממנו‪ ,‬אבל אתה הוא שמקבל את‬
‫ההחלטה הסופית‪ .‬סביבך לאנשים יש אינטרסים‪ ,‬ואתה‬
‫צריך לזהות מהי ההחלטה הטובה לך ולחברה‪ .‬לכן‬
‫תהליך קבלת ההחלטות בחברה הוא תהליך מובנה‪,‬‬
‫שמורכב מחוות דעת מומחים מכל תחום‪ ,‬שמהם אני‬
‫בונה תמונה מלאה ומתועדת‪ ,‬ואז מקבל הכרעה"‪.‬‬
‫סיפרת שאת ההחלטות אתה מקבל בצעדות בהר‬
‫איתן‬
‫"את מכירה את תופעת הר איתן? מלא סלבס‪ ,‬זה 'חוף‬
‫הצוק' של ירושלים‪ .‬חצי מדינה הולכת שם ‪ -‬כל תושבי‬
‫<‬
‫‪| 34‬‬
‫יום ה' | ט"ו באייר תש"ע | ‪ 29‬באפריל ‪2010‬‬
‫‪G‬‬