תיאטרון צלליות מגרוטאות, שיצרה עם אחיה במחנה הריכוז ג`אדו בלוב, הוא רק
4 5344ıĨĶĩ4Ĩ%壳ķĹıĸĩĮ%ijķĭŁĨŀĵĭı מחבואים ,הגרסה האמיתית תיאטרון צלליות מגרוטאות ,שיצרה עם אחיה במחנה הריכוז ג'אדו בלוב ,הוא רק אחד מזיכרונותיה של יוליה (יעל) מסיקה .בתה ,נאוה ט' ברזני ,יצרה תערוכה בהשראת סיפוריה ,המשרטטת את חוויית הילד ּות בזמן השואה תמר רותם י לד מציץ בצדה החשוך של התמונה, כמו מתוך מחבוא ,אל עבר האור .הוא נראה דרוך ,הכותונת הלבנה שלעורו נדמית כמרחפת על פני המרחבים השחורים המאיימים לבלוע אותו .אך המבט שלו הוא שמושך את תשומת הלב :מפוחד ובו־בזמן מרותק למה שצופן המרחק ,ואולי רק למה שמוסתר מעבר לקיר. ובמחשבה שנייה ,אולי הדמות הילדותית־ אך־בוגרת בעבודת הקולאז' הגדולה והמרשי־ מה הזאת של האמנית נאוה ט' ברזני היא בכלל ילדה .ילדה תלויה בין אור לחושך ,תוהה מה יעלה בגורלה עתה ,כשהיא גזוזת שיער לדי־ ראון עולם. זיכרון הילדות הקשור בשיער ובפחד מפני גזיזתו מופיע שוב ושוב בתערוכת היחיד של ברזני" ,ג'אדו פינת אמא" ,שנפתחה בשבוע שעבר בגלריית בית אחותי בתל אביב .פעם בדמות הילדה המסופרת הקופאת על עומדה, פעם בצללית של חייל האוחז במספריים ופעם כייצוג של המקום החשוך ,שבו אולי הוחבאה הילדה מפני בעל המספריים. זאת תערוכה על פחדים ועל שברי זיכ־ רונות .פחדים כפי שסיפרה האם ,יוליה (יעל) מסיקה ,לבתה האמנית ,שבילדותה ,בתקופת השואה ,נכלאה במחנה הריכוז ג'אדו שבלוב. הטכניקה של מעשה האמנות ,העובדה שהעבו־ דות עשויות קרעי נייר ,מוסיפה ממד נוסף ומו־ חשי לנושא שלה ,שהוא סיפור לא שלם ,העשוי פרגמנטים של זיכרונות .התוצאה עשירה כמו ציור בשכבות של צבע שמן .ולעתים ,היכן שהדמויות לבושות ,אף יש לבגדים הצבעוניים עומק ומראה של בד. אמה של ברזני לא דיברה על השואה עד לא־ איטליה .רדיפת היהודים במדינה החלה אמנם כבר ב– 1938עם כינון "חוקי הגזע" ,אך בתחילה נמנעו האיטלקים מלאכוף חוקים אלו .ואולם, בעיצומה של המלחמה החל מוסוליני לראות ביהודים גיס חמישי .מקצתם (בעלי נתינות זרה) הוגלו ,לתוניסיה או מצרים ולאירופה, ומשם למחנה ברגן בלזן ,ואילו אזרחי לוב - ובהם אמה של ברזני -הוגלו למחנות ריכוז או כפייה בלוב. ג'אדו ,כ– 235קילומטרים מדרום לטריפו־ לי הבירה ,היה המחנה העיקרי .לפני כן שימש מחנה צבאי .הוא היה מוקף גדרות תיל ונש־ מר בידי איטלקים ולובים .הוגלו אליו 2,600 יהודים במסע מפרך שנמשך חמש יממות דרך המדבר .היהודים הוכו קשות והוטלה עליהם עבודת פרך .דרי המחנה סבלו רעב ותנאים סניטריים ירודים .מחלת הטיפוס פרצה וכן מח־ לות זיהומיות אחרות 562 .יהודים מתו במחנה, שנסגר ב– 1943בעקבות הכיבוש הבריטי. ממש ככה חיינו ברזני ,בת ,45אם לשני ילדים ,מספרת שכילדה ונערה דווקא התעניינה בשואה ,אבל על הזיכרון החי של משפחתה פסחה" .קראתי המון ספרי שואה ,ראיתי המון תצלומים .הז־ דהיתי כל כך שהיו לי סיוטים על מקומות מח־ בוא .תמיד חיפשתי לדעת עוד על תקופה זו. במשפחה היו סיפורים קטועים ,שמועות ,אבל אמא אף פעם לא ישבה לספר על השואה בצורה מסודרת לי או לאחים ולאחיות שלי .וגם אם ניסתה לספר ,לא הייתי פתוחה לשמוע". האמנית חושדת שהאטימות שלה לסיפורים המשפחתיים נוצרה בגלל סיפור אחד שסופר לה בגיל צעיר מדי" .היה סיפור אחד שליווה את הילדות שלי ואת החלומות שלי ,ובגללו, מחנה הריכוז ג'אדו .השפעת הדימוי על הזיכרון ברזני" :תצלום המחנה כמו החזיר את אמי לאחור ,היא דיברה ברצף' :שלוש אחיות מתו בג'אדו ,לולו ,ויולט וליזה, עכשיו אני נזכרת שגם סבתא, אמא של אבא ,מתה שם'" חרונה .אולי כי היתה צעירה מכדי לזכור משהו מהתקופה הנוראה .היא היתה בת חמש כשנ־ לקחה עם משפחתה -חמשת אחיה ואחיותיה, הוריה ,סבה וסבתה -מביתם בעיר הנמל שעל גדת הים התיכון ,טוברוק ,מדרום למחנה ג'אדו. המשפחה לא הופרדה ,הבגדים לא נלקחו ,אבל התנאים היו קשים ,אומרת ברזני .במחנה שהיה בלב אזור מדברי שררו רעב ומחלות .הם שהו במקום שנה .שלוש אחיותיה הצעירות מתו" .עם כל מוראות המקום ,המוות והמחלות ,נדהמתי לשמוע שהפחד התנקז לגזיזת השיער" ,אומרת ברזני" .אמא שלי מספרת שאמא שלה ניסתה להחביא אותה כדי שלא יגזזו לה את השיער, ואפילו מראה מקום חשוך בצילום המחנה ,שבו הסתירה אותה אמה מה'רשעים' .היא לא אומרת מיהם .איטלקים ,או שומרים". הפרטים היבשים על שואת יהודי לוב ידו־ עים ,אומרת ברזני .אך לטענתה ,יש חור שחור בנוגע לזיכרונות הניצולים ,חיי היום־יום במ־ חנה ,הכאב הפרטי ,וגם ובעיקר בנוגע למושג הילד ּות במחנה .וזה מה שהיא חושפת באמנות שלה. ואלה איפוא הפרטים היבשים :לוב היתה מושבה איטלקית מאז נכבשה ב– 1911על ידי כנראה ,עודדתי את השתיקה ולא רציתי שאמא שלי תמשיך ותספר". הזיכרון היחיד שסיפרה אמה מתקופה זו אכן היה סיפור זוועה" .אמא שלי סיפרה שיום אחד היא הסתכלה על אשה אחת ,שהניקה את התינוק שלה .זה מאוד סיקרן אותה .ותוך כדי שהיא צפתה בה מניקה ,הגיע מי שהגיע וכרת לאשה את השדיים .זה היה סיפור ילדות שלי. והתחושה היתה של להיות במקום שלא רציתי להיות בו כילדה". אבל כאמנית ,ברזני מצליחה להתמודד עם הזיכרון .היא יוצרת שתי תמונות ,האחת של־ ווה ,אם מניקה את התינוק שלה .האם בעלת יופי נוקב ,מבטה חולמני ,לבושה בבגד מנומר. התמונה השנייה ריקה מדמויות אנושיות ,אבל ההתרחשות בה היא של אחרי אסון .נראה בה הבגד של האם מוכתם בדם ומוטל כמו פגר של חיה אחרי שנעשה בה טבח. תמונת האשה נעשתה בעקבות תצלום שואה אקראי שמצאה ברזני" .כשהתבוננתי באשה הרגשתי שזו דמות שראיתי .מישהי מהמשפחה .זה הזכיר לי צילומים מזרחיים". ככלל ,האפיון של הדמויות בתערוכה הוא מזרחי ,ושונה מכל הדימויים החזותיים המוכ־ רים כל כך בהקשר של השואה .אין כאן בגדי אסירים ולא בדים כהים .לדברי ברזני ,בג'אדו לא לבשו בגדי אסירים .אמה תיארה לה גם את הבדים שהיו תולים בתוך המבנים כמחיצות, שהיו צבעוניים מאוד. בכל התמונות של ברזני הצבע והמרקם המסוים של הבגדים ממלאים תפקיד .הצב־ עוניות שלהם חזקה מאוד ,לעתים פרחונית ולעתים מנומרת ,בעיקר על הרקע השחור או האפור של המחנה. עיבודו של הזיכרון המשפחתי האפל הזה ארך זמן .לפני שנתיים וחצי חשה ברזני שהיא יכולה ורוצה לפתוח את הסיפור של משפחתה בשואה .היא הפכה את ההתמודדות הזאת לע־ בודה לתואר השני במדרשה לאמנות במכללת בית ברל .מלבד אמה דובבה ניצולים נוספים, רובם מלוב וכן ניצולים ממחנה ברגן בלזן .זאת עשתה בעזרת הדימוי החזותי היחיד שנותר ממחנה ג'אדו :תצלום המחנה מבחוץ .היא רצ־ תה לבדוק את השפעת הדימוי הזה על הזיכרון. אבל את התערוכה יצרה בהשראת הזיכרונות של אמה בלבד. "כשמצאתי את השריד היחיד הזה ,התאכ־ זבתי" ,אומרת ברזני" .חשבתי ,איך אצית את הזיכרון מתצלום שאוטם לי את הדמיון .הצי־ לומים שהכרתי מהשואה ,התצלומים הנפוצים מאירופה ,יש בהם אנשים ,ילדים ,ישנו המבט. אבל פה אין בן אנוש .אבל כשניגשתי עם הת־ צלום הריק והיחידי לאמא שלי ,היא התחילה לדבר בלי הפסקה". האם בת ה– 73אחזה בתצלום בהתרגשות, לדברי בתה" ,כאילו התגעגעה אל המחנה". היא דיברה דיבור קטוע ,כאילו הזיכרונות מפ־ כים תוך כדי דיבור .הטקסט שלה ,בלי עיבוד או עריכה ,מוצמד לעבודות .לדוגמה" :יו ,בא לי לבכות ,ממש מרגש .ממש ככה חיינו .אלו היו החיים שלנו ,תארי לך .חיי גיהנום .אולי פה בית החולים ,איפה שאבא התנדב". התצלום ,מדגישה ברזני" ,כמו החזיר את אמי לאחור ,היא דיברה ברצף' :שלוש אחיות מתו בג'אדו ,לולו ,ויולט וליזה ,עכשיו אני נז־ כרת שגם סבתא ,אמא של אבא ,מתה שם'". ממה מתו? שאלה האמנית" .הם מתו כמו שילדים מתים לפעמים" ,אמרה האם ולא יספה. מאוחר יותר אמרה" :קברו בנות שם ,דבר הכי גרוע שיכול להיות". אבל היו גם זיכרונות אחרים" :כל היום אני מתגנבת מאמא ,מחפשת שדה ,מטיילת ,אוכלת חובייזה .זה היה האוכל שלי .מדי פעם מתחבאת ומשחקת עם מישהי". לא כל העבודות מייצגות זיכרון מוות או פחדים .נושא נוסף ולא פחות חשוב בתערו־ כה הוא ילד ּות במחנה .כך ,בחלק מהעבודות ובסרטון קצר ממחישה ברזני בעזרת אמה את תיאטרון הצלליות שיצר אחיה והיא עזרה לה־ נאוה ט' ברזני ,ללא כותרת2011 , פעיל .היא יוצרת תיאטרון צלליות שהיא ואמה מפעילות ,ובעודן מניעות את הדמויות הקטנות נותי .היא פועלת היטב גם במעבר לספירה רוכב על סוס ,מכונית עם נהג וכדומה -על הציבורית ,שכן היא חושפת כעין פינה ניד־פני סדין ישן שמאחוריו אלומת אור ,האם מע־ חת בסיפור "הגדול" של זיכרון השואה :קורות לה זיכרונות" .לקח לה זמן לספר על התיאטרון יהדות לוב בשואה. שולה קשת ,יו"ר תנועת אחותי ,שאצרה הזה .זה לא יצא ממנה בראיונות הראשונים", את התערוכה של ברזני יחד עם ורד נסים, מספרת ברזני. בתיאטרון הציגו הילדים סיפורים מחיי סבורה שזהו סיפור מושתק" .לא מלמדים במ־ היום־יום שלהם .לדברי האם ,זה היה אמצעי ערכת החינוך בכלל על השואה בצפון אפ־ למלא את הזמן ולהילחם בשעמום .החומרים ריקה .המדינה חרתה על דגלה לשוב ולספר היו קרטון מקופסאות שאביה ,ש"התנדב" כד־ את הסיפור של השואה ,אבל בתוך הנרטיב בריה בבית החולים ,הביא .הילדים יצרו דמויות הקולקטיבי של השואה יש נקודות עיוורון .וזו שאותן צבעו בשחור ,בפחם או זפת ,או באדום אחת מהן .בעצם השואה שמדברים עליה היא ולבן משאריות אודם וגיר ,והדביקו לחתיכות שואה של יהדות אירופה ,וכל מה שלא קשור לזה ,לא חשוב ,ואולי גם לא התרחש". עצים או ברזלים חלודים שמצאו על האדמה. הפרופ' מוריס רומני מאוניבריטת בן גו־ האם סיפרה גם על העצים שהיו בשטח המ־ חנה ושימשו מקור לנחמה" .העצים הם סתם ,ריון ,מחבר הספר ""The Jews of Lybia צמחו לבד" ,אמרה האם .וברזני אומרת" :כשהיא (הוצאת אוניברסיטת סאסקס ,)2008 ,אומר אף אמרה את המשפט הזה ,זה נשמע שהכל ,החיים ,הוא שבתוך היחס הכללי של מדינת ישראל למזרחים יש התעלמות מהשפעת השואה של קרו לבד ,אבל עליה שמרו". לפעמים ,מוסיפה ברזני" ,היא סיפרה את צפון אפריקה .לדבריו ,ישראל לא הכירה בכך הדברים בלי צנזורה ,לא אלי .כמדברת לע־ שיהודי המזרח התיכון וארצות ערב נכללו צמה ,בהתלהבות ,בטון שהזכיר לי ילדה ולא בתוכנית "הפתרון הסופי". הוא מציין שבוועידת ואנזה מופיעה נשמעה כאמא שלי .אבל לרגעים נזכרה שהבת שלה יושבת שם וצינזרה .הצנזורה היתה לא רק יהדות איטליה כגדולה מבחינת מספרית בשבילי ,אלא גם בשבילה". ברזני נוכחה בקושי של האם להתמודד עם העובדה שאמה שלה לא גוננה עליה" .היה לנו ברזני (בתצלום)" :עם כל הכל" ,חזרה ואמרה" ,אמא הכינה אוכל מכ־ לום" ,אף שגם סיפרה על רעב .לדברי ברזני ,מוראות המקום ,המוות "מול התצלום ,היא כאילו התווכחה עם הדימוי והמחלות ,נדהמתי שהפחד של אמא אידיאלית ,כי תמונת המחנה שברה התנקז לגזיזת השיער" לה את הדימוי המושלם של הורה .זה שבר את ההגנות שלה .חששתי מפני זה ,אבל היה חשוב לי ,למרות זאת ,לשמוע את הממד האישי .אני פי כמה מאומדנה האמיתי" :יהדות זו מנתה חושבת שלזיכרון האישי יש חשיבות בבנייה בקושי 10,000נפש ,אלא שהגרמנים כללו של הסיפור הגדול יותר ,הסיפור הקולקטיבי" .בה את יהדות לוב ,שמנתה 30אלף יהודים. אילולא כבשו הבריטים את המחנה ,ההשמדה היתה מתבצעת .לפני כמה שנים ,כשבאתי נקודת עיוורון לאוניברסיטת בן גוריון והתחלתי לדבר על ואמנם ,התערוכה (שתוצג עד 19ביוני) מורשת השואה בצפון אפריקה ,היו ששאלו מרגשת לא רק ברובד הישיר שלה ,הסיפור על איזו מורשת הוא מדבר .זו היתה האווירה המשפחתי והפרטי של ברזני ,או ברובד האמ־ הכללית במדינה .רק ב– ,2008בכנס ,התחל־ תצלום :דניאל צ'צ'יק נו לדבר על השפעת השואה על יהודי צפון אפריקה והבלקן" .אף על פי כן ,מורני נשמע כיום סלחני יותר מאוצרת התערוכה .לדבריו, "לא ניתן להאשים את האשכנזים .לעומת שישה מיליון ,כמה מאות זה לא הרבה .אבל העיקרון חשוב ,והוא שהשואה לא פסחה גם על יהודי צפון אפריקה". ובחזרה לממד האישי .התערוכה ,לדברי ברזני ,מאפשרת לה להתמודד עם החרדות של אמא שלה מהשואה ולכן גם עם החר־ דות שלה .לראשונה היא הבינה למה אמה היא צלמת אובססיבית" .אמא שלי מתעדת בלי סוף ,כל הזמן .אנשים ,אותי גם במצ־ בים שאני לא רוצה .אמא שלי מחביאה את הצילומים במזוודות ,מתוך חרדה .עכשיו היא איפשרה לי לצלם אותה .היא הבינה אותי, כצלמת ומתעדת בעצמה .והבינה שאני מבי־ נה אותה". photo: BBC-Vani
© Copyright 2024