Untitled
תודה ל: אנסטסיה פיין שעזרה המון בצילומים .יובל בנג'מין בעזרה וביעוץ בהקמת התערוכה .איתי פרומין שכיוון את כיול הצבע והכין להדפסה את התערוכה. קבוצת בית ריק וקרון .322אספיר מילמן שכתבה ועזרה בכתיבה .ולכל המישתתפים בתערוכה שתרמו ונירתמו לעשות את התערוכה לאפשרית וקיימת. דיו — בין החומות והפריצה מחוצה להן עוד בתקופה הפרה–היסטורית נהגו בני האדם לעטר את גופם בכתובות קעקע ,בציורי דיו ובחריטות למטרות שונות ,אם כסימון עבדים ושבויי מלחמה או כעיטור אומנותי .תופעה זו נרחבת ומגוונת לאורך ההיסטוריה האנושית בתפוצתה הגיאוגרפית ,במניעיה ובשיטות לביצועה ותועדה בחלקים שונים של כדור הארץ. הדתות המונותיאיסטיות ,תוך שאיפה להתבדל מן העמים הפאגאנים, נאלצו לנקוט עמדה שלילית כלפי הקעקוע .ביהדות חל איסור מהתנ"ך על כתובות קעקע; ״וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה'״ ויקרא יט ,כח. העונש המקובל בתקופת המשנה על כתובת קעקע היה מלקות .עם זאת ,נראה כי הציבור התקשה לעמוד באיסור ובמשנה מופיעה פרשנות מקילה :האיסור נוגע אך ורק לקעקועי כתב שמטרתם עבודה זרה או בפרשנות מקילה אף יותר ,לקעקוע השם המפורש בלבד .דו–משמעות והקלות אלו הפכו עם הזמן לאיסור גורף בתקופתו של הרמב"ם. באסלאם הקדום נאסר הקעקוע ,אך גם כאן גבר המנהג העתיק על האיסור והקעקועים היו נפוצים בקרב האוכלוסיות השונות ,בעיקר בקרב הנשים הבדואיות והכפריות. בנצרות המיסיונרית המערבית ,ששאפה לנצר את האוכלוסייה הפאגאנית שנהגה להתקעקע ,נוצרה גישה פרגמאטית כלפי הקעקועים והמניע למעשה הקעקוע הפך לשאלה המרכזית .אם נעשה הקעקוע בשם האל ,הבן ורוח הקודש ,היה מעשה מבורך ואילו קעקועים ממניעים אסתטיים ואחרים נאסרו .לאור רעיון זה נוצר הקעקוע הירושלמי ,הוא הקעקוע הצלייני. במזרח התיכון נשתמרו לאורך ימי הביניים והעת החדשה מסורות הקעקוע בשיטותיהן השונות .בכנסיה המזרחית היה הקעקוע הדתי נפוץ כסימן מזהה המייצג את אמונתם של המאמינים ונועד להבדילם מאוכלוסיות אחרות .אך הקעקוע הירושלמי הצלייני הוא תופעה מיוחדת ושונה במעט מבחינת מניעיה .העדות הכתובה הראשונה לתופעת הקעקוע הצלייני האירופי בירושלים היא משלהי המאה השש–עשרה ומאז הולכות ומתרבות העדויות והמנהג ממשיך ומתקיים ברציפות של למעלה מ– 400שנה בעיר .הוא היה ונותר עונתי בעיקרו; הצליינים מגיעים בחג הפסחא לירושלים מאירופה ,אסיה ואפריקה ובמסגרת ביקורם מקעקעים את גופם .הקעקועים הדתיים שנעשים בתוך חומות העיר והדת הם קעקועים שנוצרים מתבניות קבועות ורשת סמלים מצומצמת .בפני הצליינים היו מוצגות תבניות עץ ,מהן הם היו בוחרים את הקעקוע המבוקש .מטרתו העיקרית של הקעקוע הייתה תיעוד למעשה הצליינות ושנת הביקור בירושלים הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהקעקוע הירושלמי הצלייני. לעומת הקעקועים הדתיים והשבטיים ,מתפתח לקראת סוף המאה התשע עשרה ולאורך המאה העשרים הקעקוע האמנותי החדש ותופס תאוצה .הוא פורץ מחוץ לחומות הדת והסימבולים הקבועים ומקבל פנים של חירות אינדיבידואלית ואסתטית .בניגוד למקעקעים הדתיים והשבטיים ,המקעקע החדש מקבל חופש אמנותי ואינו כפוף עוד לסמלים מצומצמים ופונקציונאליים .המקעקע והמקועקע יוצרים יחדיו יצירת אמנות ייחודית על העור ,לבחירתו החופשית של המקועקע ולאור השראתו היצירתית של המקעקע .כך ,הקעקוע משתחרר ממטרות חיצוניות כגון אקט דתי ,שבטי או חברתי ומקבל פנים אסתטיות ונושא משמעות אישית. בירושלים פריצה זו מחוץ לחומות ,הן אלו הממשיות והן אלו הרעיוניות, התרחשה לפני כעשרים שנה עם הקמתו של הסטודיו הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה .הסטודיו מתמקם במרכז ירושלים החדשה ומשלב בעבודתו את שני צדי המטבע של הקעקוע; הוא מפתח את תרבות הקעקוע האמנותי החדש ובד בבד לא זונח את המסורת העתיקה של הקעקוע הירושלמי הצלייני .לאורך השנה נוצרים קעקועים אסתטיים ואינדיבידואליים ופעם בשנה בתקופת הפסחא המקעקעים יוצרים קעקועים מסורתיים ,לפי המנהג העתיק ,לצליינים העולים לירושלים א :אנחנו נכנסים לקרון ,מה אנחנו רואים? ד :את החדר הקטן בכניסה .חשבתי להפוך את החדר הזה לחדר עבודה. כמו הבית הקטן בגן הפסלים של מוזיאון ישראל (יצירתו של מרק דיון "בית ממכר ספרים" בגן האמנות) .המון פרטים – חדר עבודה של מקעקע ,לא ברור מאיזו שנה .יש שם הכל ,תצוגת עור חזיר לתרגול מקועקע בפורמלין שמשמש לאימון בגלל הקירבה למיבנה עור אנושי, כלים של מקעקע ,חותמות. בצבעים קיטשים ומבחילים כי הם יכלו .יש אנשים שעושים קעקועים בשחור לבן שמבטאים משהו מאוד אישי ויש אנשים שעושים דרקון צבעוני יפני על הגב שהופך את משה מקטמון ליקוזה מיפן .הלכתי על תהליך של זיקוק וצמצום התוכן הזה עד שבסוף נשארה "צריבה" של האנשים ,אובייקט ,פק-שוט .זה כל מה שצריך. א :עד כמה האנשים שצילמתם עונים להגדרות שונות בט־ בלה הזאת? ש :החזיר – זה אקס אפידרמיס שמוצלח לעבוד עליו .זו הדגמה מאוד מדעית אבל לכאורה מזעזעת .זו עבודה פנקיסטית מאוד. ש :למשל כיסוי של צלקת ,בטבלה מתחת לרפואה .צילמנו לתערוכה את הקעקוע על הרגל של סופי שכל הרגל שלה נשרפה .בתור תיקון לחיים שלה בגיל 50היא עשתה קעקוע על כל הכוויה .לחזור למשהו אחר, לבטא את עצמה מחדש .יש גם את הקעקוע שעשיתם לניצול שואה מאושוויץ ,חידשתם לו את הקעקוע .יש לנו צילום של זה? א :ואז אתה נכנס לתוך הקרון ד :אתה לא תאמין ,יש הכל ,התברר שבאותו הרגע היו שלושה אנשים. בשנת תשעים ומשהו הדלת של הסטודיו נפתחה ונכנס בחור שרצה לשחזר את המספר שלו מהשואה .לפני ששחזרתי אותו הוא שעתיים סיפר לנו סיפורים מהילדות שלו .שנים חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד לי שיש לו צילום שלו .לאחרונה זה קרה כשוואדים חזר ואמר לי שהוא צילם .אני בכלל שכחתי שהוא היה שם .הנה הצילום. ד :את זה אתה יודע מהקרבה שלך לסטודיו .אבל זו פרובוקציה ,הקהל לא יודע שזה אמצעי מדעי .החדר העמוס הזה מעכל הכל .הראש של החזיר נטמע בכל השאר .זה הסטודיו של המקעקע ,הסדנא של האמן. ש :אתה נכנס ואתה רואה מכל צד שורת תמונות של תשעה בני אדם לבושים ,אנשים שקועקעו בסטודיו .מאחורי כל תמונה יש את אותו האדם ,אבל הפעם בעירום מלא .כל הקעקועים חשופים .קנבס אנושי. ד :דיברנו עם כל מי שעשה עבודה מעניינת .עבודה מעניית זה דמות ,זה כימייה ,אנשים שעושים קעקועים יומיום שהפכו לחברים .כשהתחלנו לבנות את התערוכה היא הייתה כל כך שונה ,משהו אחר לגמרי .קשה להבין את זה .בהתחלה הפרויקט היה בכלל ניתוח וחקירה של המח־ שבות מאחורי הקעקוע .הרקע של האדם .למה האיש הזה ספציפית הגיע לקעקועים שהוא עשה .יש טבלה נהדרת ,שיצר סטפן אטרמן, חוקר קעקועים מפולין ,שתירגמנו .זו התשובה לשאלה שתמיד שואלים אותנו דבר ראשון כשכותבים עלינו מאמר לעיתון או משהו כזה – "למה אנשים עושים קעקועים?" – פתאום יש תשובה ,זה פנטסטי .התערוכה הייתה אמורה להיות משהו כמו טבלה ,אבל טבלה אנושית .צילום של האדם והחפצים שלו .הראשונים שהצטלמו ,רצינו להציג ליד צילומים של החפצים שלהם .דברים שיחשפו את האופי שלהם ואת הסיבה לבחירות שלהם. ש :רצינו לצלם אנשים במקום העבודה שלהם ,עלו המון רעיונות לאורך השנים .זו תערוכה שאנחנו עובדים עליה כמעט חמש שנים והיו הרבה מחשבות. ד :הגיע אדם שעשה מן שרוול ענקי כזה .בפגישה החמישית או השי ־ שית שאלתי אותו במה הוא עובד .הוא נהג של משאית זבל עצומה שאוספת את כל הזבל מהמשאיות הקטנות יותר ולוקחת את זה לחירייה. ביקשנו מהאנשים להביא צילומים מהבית ,מהמשפחה .אז להראות אותו עם אשתו ,נגיד ,ואז פתאום את המשאית .ולאור כל זה יש את הקעקועים שלו. א :אז איך החלטתם בעצם למחוק את כל הדברים האלו ולהישאר עם רקע לבן ואנשים ערומים? ד :זה היה מסובך לגמרי .אתמול קראתי שהמינגווי המציא סגנון כתיבה של סיפורים בשש מילים .הסיפור הראשון שכתב היה "למכירה :נעלי תינוק ,מעולם לא ננעלו". ש :כל הלוגיסטיקה גרמה לנו לחשוב פשוט .אם מצלמים את האדם עם הבגדים שלו זה מספר לנו מי הוא .כשהתחלנו ממש לעבוד ,המחקר אחורה נראה לנו פתאום רעיון די נוראי .אז עשינו קיצור של תולדות הזמן ,ברגע אחד .פתאום אפשר היה לנטרל את כל הרעש הסביבתי ולהתמקד בעניין עצמו .אחר כך החלטתי לקחת את זה שלב קדימה ולנסות העמדה כמו של פיסול יווני קלאסי על רקע לבן .הפסלים היוונים, למרות שאנשים זוכרים אותם אחרת כי הצבע דהה עם השנים ,לא היו לבנים .מי שיכל לצבוע אותם ,צבע אותם כי זה הוכיח שהוא עשיר יותר, שיש לו יותר יכולת מחשבה ועידון .אנשים "ברמה" צבעו את הבית ד :הייתה תנועה חזקה בארץ של שחזור של מספרים ,נכדים שמשח ־ זרים את המספר של הסבתא והסבא .פוקו שמקעקע איתי בביזארט השתתף בפרויקט הזה .אבל זה היה פחות מרגש מהסיפור של האדם הזה .כשמי שהיה שם משחזר את זה – לא יכולתי להתחיל מרוב הסי ־ פורים שהיו לו לספר. ש :הטראומה פה חקוקה עד הקצוות הרחוקים... א :דניאל – הקעקועים עצמם – בכמה מהמקרים יוצא לכם לבחור מה מצויר? כמה אתם חופשיים לאלתר? כמה מדובר במלאכה? ד :ברור שהאנשים מביאים את הרעיון .האדם רוצה להיות בורא .נראה לו שחסר לו בגוף את "זה" .רק כך הוא יהיה יותר טוב או שייך לקבוצה שהוא רוצה להיות שייך אליה .למשל אחד בשם שי ,שמופיע בתערוכה, זה היה שונה .זה היה הרבה יותר אמנותי-חופשי .לפעמים אדם מגיע, מישהו שיודע מה הוא רוצה ,ולפעמים כדי להרגיש שלם יותר הוא חושב שפשוט חסר לו דיו על היד אז מתחילים לשאול מה בדיוק .עם שי זה היה דומה .אנחנו קוראים לזה צבע-טרפיה .לפעמים הוא היה מגיע ואומר אני רוצה כאן משהו בסגול .בסופו של דבר פותרים את זה בשיחה .אתה שואל אותו שאלות פשוטות — מה אתה אוהב? כל בן אדם מושפע מכל הסוציו השונים שמסביבו .זה משפיע על האמן ועל המקועקע .זה נשמע כמו סיפור בין מקעקע למקועקע ,תכלס לא קרה כלום ,אבל לפעמים זה היה ממש חזק. א :שי – מה עם העבודה מול מצולם בסטודיו – איך התמודדת עם הצילומים? ש :אני אומר להם איך לעמוד .אני אומר לאחד — תעמוד בעמידה של זורק הדיסקוס ,ומנסה להדגים או להראות צילום של מקור ההשראה, כמו שאמרתי מתוך תפיסה פיסולית .עם ההרגשה באותו הרגע אני מתחיל לפנטז ולדמיין איזה פסל הייתי בונה היום .הסיסמה הצילומית שלי היא "אני הוא לשכה אפלה" .אני המצלמה — עומד מול משהו ומפנטז .אני בוחר איך המצולם נראה .הם באים לייצג את עצמם אבל למעשה אני מיצג אותם. א :נשמע שלמקעקע יש נאמנות מאוד גדולה למקועקע, ולעומתו אתה מרשה לעצמך ליצור בתוך הפריים משהו אישי משלך. ש :בדרך כלל מי שנכנס לתהליך הקעקוע רוצה לבטא את עצמו ,אבל דוקומנטציה. אני רואה שהרבה ממה שאנחנו עושים זה גם ביטול של העצמי .אנחנו קצת עוזרים לו לעצב את עצמו ואחר כך קצת מעצבים אותו בהעמדה. זה תהליך שמצלק את הבנאדם .אם מדברים על צילום כמשהו שנו־ עד למען הנצח כדי להקפיא רגע בזמן אז צלמים מצלקים את הזמן, משאירים סימן כמו המקעקע .ההתעסקות עם סוג קנבס כזה ,זה הכיף שיוצא לאנשי המקצוע שמתעסקים בזה .דניאל בתור מקעקע רואה הרבה גוף ,ריח ומגע ממרחק שאף בן אדם לא יראה .אני בתור צלם רואה הרבה אנשים ערומים .רוב האוכלוסייה רואה את בן הזוג, את הילדים ערומים .אני רואה את הגוף כמדיום .כקנבס ,כפדסטל .אני לא בורח מצילום אופנה ,צילמתי מעט אופנ הֿ ,הגעתי לצילום אופנה מתוך צילום של אמנות .אני מאוד משתדל להשליך את מה שלמדתי בתולדות האומנות והצילום במשך השנים ובאקדמיה לצילום .אני עושה את מה שאני אוהב לעשות. א :מה אתם רואים בתור הזיקוק של התערוכה? ד :מה שרצינו לעשות מההתחלה ,דרך הקעקועים ,עדיין לראות בן אדם .זו לא תערוכת קעקועים שרואים כמה מגניב אתה ,כמה אתה מקעקע טוב .אני רוצה להציג את האדם .אני עזרתי לו .זה מה שאני עשיתי .ומה שהם הרגישו — הכל למעשה נענה בטבלה. ש :נראה את התערוכה ונמשיך ללמוד עוד .רק בסוף התהליך נבין מה במושג שפיתחנו במשך כל השנים היה מעורפל ,וגם אם אתה טוב אתה מגלה את זה רק בסוף .עכשיו גם אנחנו כיוצרים עומדים להתמודד עם הילד הזה ,שמושפע מכל מה שאנחנו .צלקת שהשארנו על הזמן בצילום ועל גופם של תושבי העיר וכמובן על הקרון. א :אנחנו מגיעים למוניטור שבקצה הקרון – תמונות מתחלפות של קעקועים נוצריים ש :כשריצ'ארד לב ארי הגיע לירושלים הוא התחיל מסורת ,הוא עמד מול החומות ועשה קעקוע של צלב לסימון החוויה .זה המשך של מה שדיברנו עליו בנוגע לקעקוע מהשואה .הביטול של האדם את עצמו. לדעתי זה קטע מאוד מהותי בתערוכה. א :ועכשיו שראינו הכול ,מה תוכלו להגיד לי על התערוכה השלמה? ש :אני חושב שמה שהגענו אליו זה זיקוק של הרעיונות .הפשטות, צריבה צ׳לוק סימן שייכות (עבד ,בהמה) חוק (עונש) פונקציה פוליטית קעקוע מסיכה קישוט ,התיפיפות סימן לקשר דם פולחן ,דתי ,מאגי סימן סטטוס קישוט הגנה ציור הרתעה פונקציה פוליטית כתב סימנים זהות קוסמטיקה תקשורת רפואה זהות (וטשטוש זהות) משמעות ד :למדנו שבירושלים יש חיים מהסוג הזה .אישית קשה לי להגיב על זה ...הנושא הזה נהיה פופולארי מאוד .כל מי שיכנס לתערוכה יכנס עם הידע שיש לו על קעקועים ואם אין לו אז הוא ראה בטלוויזיה — במיאמי ,ניו יורק או דיסקברי צ'אנל .אנחנו רוצים לעשות משהו חדש שיהיה מעניין באותה המידה. ציור גוף פונקציה ש :פיסות העור של החזיר ,כל הפוליטיקה והקונפליקטים ,הצלבים... אם הייתי עכשיו בתל אביב הייתי זורק שם טוסיקים נוצצים ,שלושה אופנועים מצוירים ,סקייטבורדים ובולדוגים .היום אפשר לפתוח גוגל ולכתוב דגדגנים כרותים על ראשים של כופרים — דם ופורנו זה כבר לא סקסי .בירושלים קיימת אפשרות אחרת .זו לא תערוכה מסחרית של ביזארט .זו תערוכה של חבורת יוצרים שמתעסקים במה שהם עושים כל החיים ,מסמך תיעודי היסטורי. טבלתו של סטפן ארטמן המראה את החיבור בין הדרכים השונות לקישוט וסימון הגוף טכניקה ד :יש שם אלפי צילומים מהכנסייה הסיריאנית שאיתה עבדנו .היו שם שתי משפחות של מקעקעים לפנינו .משפחת רזוק הייתה שם במשך שלושה דורות ,לפניכן לא היו בירושלים מקעקעים בכלל .המקעקע היחידי שיודעים עליו בארץ שפעל לפניהם היה בבית לחם .משפחת רזוק היו המקעקעים הראשונים בירושלים .המכשור שלהם שאני ראיתי היה מתחילת המאה ה־ ,20אמריקאי כזה .בסגנון אנטיקה .אבל אב המשפחה השתמש בחותמות ,דבר אותנטי שרק הוא יכול היה לעשות כי הוא היה נגר וגילף את החותמות בעצמו .אותו לא הכרתי כי הוא כבר נפטר .הוא היה קברן ,היה לו בר קטן ובנוסף הוא היה מקעקע .בצילום רואים את המצרי הזה מחייך ,מבסוט כל כך מהחיים .העסק הפך לעסק משפחתי שנסגר רק לאחרונה .אנחנו עבדנו ביחד עם המשפחה הזו כמה זמן .הדור הרביעי עוד שוכנע לעבוד בקעקועים .ואנחנו ממשיכים את המסורת .זה ג'וב מוזר .הטקס משפיע .בהתחלה זו היכרות ,באים אנשים חדשים שרואים אותנו וזה מוזר להם כי אנחנו מאוד שונים .אני לבוש כמו שאני לבוש עכשיו ,נראה קצת הארדקור עם הבגדים השחורים. בחדשות של רוסיה שאלו את הבישופ של הכנסייה למה הוא בחר דווקא אותנו? הוא אמר שהוא מעדיף לתת את העבודה למישהו שהוא יכול לסמוך עליו מבחינה מדעית—היגיינית .הוא תמיד בוחר לקהילה שלו את הכי טוב שיש — לא אכפת לו איך אני נראה. השיטה בקצרה על הצלם שי הלוי יליד ירושלים וחי ,יוצר ועובד בעיר .מצלם משנת 1996 את ירושלים ,את התושבים והחיים בעיר ,בסטודיו ובמרחב הציבורי. בשנים הראשונות עסק בצילום עיתונות עצמאי ולאחר מכן היה צלם הבית של האקדמיה בצלאל .כיום עובד כצלם מסחרי בסטודיו להדפס אומנותי וכצלם המגילות הגנוזות עבור רשות העתיקות. התערוכה דיו התהוותה בירושלים בין השנים 2014-2009והיא מציגה את אומנות הקעקוע בירושלים ,כפי שנוצרה בעשרים וחמש השנים האחרונות בסטודיו של אומני הקעקוע חיים פוקו ודניאל בולצ'וב. הקעקוע טעון במשמעויות היסטוריות של ביטויי חירות ,עבדות והשתייכות אתנית ,דתית וחברתית .בעזרת הדיו אנשים הופכים את גופם לקנבס חי שמגיב לתופעות חברתיות ושמתקשר עם קשת רחבה של רעיונות ,כגון :ארכיטקטורה ,מוזיקה ,שירה ,תיעוד ועוד .בתערוכה דיו אני מתבונן דרך העדשה על המקעקע במיפגש עם הקנבסים האנושים המשתנים שמקיפים אותי בירושלים .צילומים שצילמתי במהלך חמש שנים במיפגש עם עולי הרגל בכנסייה הסיריאנית, המקעקעים את סימן העלייה לרגל בגופם וסידרה של צילומי סטודיו מוקפדים שמציגה סידרת עבודות ניבחרות של אנשים מהצד החילוני מודרני של העיר וכיצד הם בוחרים לייצג עצמם בקעקוע. התערוכה אוצרת את הביטוי האומנותי שנוצר בשימוש בדיו ואת הדרך בה בוחרים אנשים לבטא את רצונותיהם ודימיונם על הגוף בדרך שאינה מתפשרת וקבועה ואת היכולת של האומנים לשלוט בתנועת הדיו על גופם של המקועקעים. הצטרפתי לדניאל ופוקו המקעקעים בעלי הסטודיו "ביזארט" במרכז ירושלים שלקחו אותי להתבוננות על אומנות הקעקוע הירושלמי. כל אלו מתועדים בצילומים באיכויות גבוהות ובגדלים מרשימים כדי לספק חוויה שלמה של התבוננות משתהה על הדיו וכך היא באה לידי ביטוי בתערוכה.
© Copyright 2024