1. No category

‫ב''ה‬
‫לקוטי שיחות‬
‫על הקהל עם מקורות‬
‫♦‬
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק כ''ד‬
‫וילך א'‬
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק ל''ד‬
‫וילך א'‬
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק ל''ד‬
‫סוכות‬
‫בית ליובאוויטש פאריז‬
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק כ''ד‬
‫וילך א'‬
‫‪227‬‬
‫וילך א'‬
‫פשוטו של מקרא‬
‫מדוע מגדיר הכתוב את זמן מצות הקהל כסיומה של תקופה‪ ,‬ולא‬
‫כהתחלתה של התקופה הבאה? • מה עניין "קציר של שביעית‬
‫היוצא למוצאי שביעית" למצות הקהל? • האם מצות הקהל חלה‬
‫בזמנים שאין בהם חיוב שמיטה מן התורה? • שלוש הפרשיות‬
‫שקורא המלך במעמד הקהל ‪ -‬כנגד שלושת חלקי מצות השמיטה‬
‫א‪ .‬בתחילת הציווי על מצות הקהל בתורה‪,‬‬
‫נאמר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה‬
‫בחג הסוכות"‪ .1‬והעתיק רש"י מן הכתוב את‬
‫התיבות "מקץ שבע שנים"‪ ,‬ופירש‪" :‬בשנה‬
‫ראשונה של שמיטה שהיא שנה שמינית‪ 2‬ולמה‬
‫קורא‪ 3‬אותה שנת השמיטה‪ 4‬שעדיין שביעית‬
‫נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי‬
‫שביעית"‪.5‬‬
‫ובפשטות נראה‪ ,6‬שהקושיא שבא רש"י‬
‫ליישב בפירושו היא‪ :‬לשון הכתוב הוא "מקץ‬
‫שבע שנים" )בסוף שבע השנים עצמן(‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫בסוף השנה השביעית‪ ,7‬וכן היא משמעות‬
‫הלשון "במועד שנת השמיטה"‪ ,‬היינו בשנת‬
‫השמיטה עצמה; אבל לאחרי זה סיים הכתוב‬
‫"בחג הסוכות"‪ ,‬שאינו ב)סוף ה(שנה השביעית‪.‬‬
‫‪ (1‬לא‪ ,‬י‪.‬‬
‫‪ (2‬כן הוא בדפוסים לפנינו ובדפוס ראשון "היא‬
‫בשמינית"‪ .‬ובדפוס ב' ובב' כת"י רש"י )שתח"י( "בשמינית"‪.‬‬
‫וברוב כת"י רש"י )שתח"י( הוא "בשנה )ה(ראשונה של‬
‫שמיטה" והשאר ליתא‪.‬‬
‫‪ (3‬בדפוס שני "קרא"‪.‬‬
‫‪ (4‬בדפוס ראשון מוסיף כאן "והיא שמינית ולא )אלא?(‬
‫לפי שעדיין כו'"‪.‬‬
‫‪ (5‬תיבות "היוצא למוצאי שביעית" ליתא בדפוס שני‪.‬‬
‫‪ (6‬ראה דבק טוב‪ ,‬באר יצחק‪.‬‬
‫‪ (7‬ראה סוטה מא‪ ,‬סע"א‪ :‬ואי כתב רחמנא שמיטה ה"א‬
‫בסוף שמיטה‪ ,‬ובפרש"י )ד"ה בסוף שמיטה(‪ :‬קודם ר"ה של‬
‫שמינית דהא מקץ שבע בסוף שנה משמע‪.‬‬
‫ועל זה פרש"י‪ ,‬ד"מקץ שבע שנים" שבכתוב‬
‫זה משמעו "שנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה‬
‫שמינית"‪ .‬פירוש‪ ,‬דאף ש"מקץ" פירושו אכן‬
‫"סוף"‪ ,‬כדפרש"י בריש פרשת מקץ "כל לשון קץ‬
‫סוף הוא"‪ ,8‬מכל מקום הכוונה כאן היא לאחר‬
‫הסוף‪ ,9‬לאחרי גמר שבע השנים‪" ,‬שהיא שנה‬
‫שמינית"‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬כיון שמהמשך הכתוב "במועד שנת‬
‫השמיטה" משמע‪ ,‬שהכוונה היא – בתוך זמנה‬
‫של שנת השמיטה‪ ,‬הוסיף רש"י והקשה‪" :‬ולמה‬
‫קורא אותה שנת השמיטה"? ותירץ‪" :‬שעדיין‬
‫שביעית נוהגת בה כו'"‪.‬‬
‫אבל עפ"ז אינו מובן‪:‬‬
‫א( אם כן היה לו לרש"י להעתיק מן הכתוב‬
‫התיבות "בחג הסוכות" )או לרמזם על־כל־פנים‬
‫בתיבת "וגו'"(‪ ,‬שהרי הקושי בדברי הכתוב‬
‫מתעורר בתיבות אלו‪.‬‬
‫ב( אם נאמר שרש"י בא לחדש שבכתוב דידן‬
‫פירוש "מקץ שבע שנים" הוא לאחרי גמר שבע‬
‫השנים )דלא כהביאור הנראה בפשטות‪ ,‬שהכוונה‬
‫היא לסוף שנת השבע( – היה לו לפרש "שהיא‬
‫שנה שמינית" ותו לא‪ .‬ומהו שהוצרך להקדים‬
‫"בשנה ראשונה של שמיטה"‪ ,10‬דלכאורה ענין‬
‫‪ (8‬ראה רא"ם כאן‪.‬‬
‫‪ (9‬ראה בארוכה רמב"ן ראה טו‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (10‬ובדפוס ראשון התחלת פרש"י היא "מקץ שבע שנים‬
‫של שנת השמיטה בשנה הראשונה של שמיטה"‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫לקוטי שיחות‬
‫זה אין לו שייכות לפירוש הלשון "מקץ"‪ ,‬ואינו‬
‫מוסיף מאומה בהבנת דברי הכתוב‪?11‬‬
‫ובאמת כך מצינו במשנה ובגמרא‪ ,12‬שזמן‬
‫הקהל נקרא "בשמיני" או "בשמינית"‪ ,‬אבל לא‬
‫נזכר שזהו "שנה ראשונה של שמיטה"‪.‬‬
‫ב‪ .‬לכאורה היה מקום לתרץ )על־כל־פנים‬
‫הקושיא השניה(‪ ,‬שרש"י בא להשמיענו כאן‬
‫פירוש חדש הן בתיבת "מקץ" והן בתיבות "שבע‬
‫שנים" )ובדרך ממילא – אף לשלול פירוש נוסף‬
‫בדברי הכתוב(‪:‬‬
‫לולא פרש"י‪ ,‬קס"ד ד"מקץ" )שפירושו "סוף"(‬
‫היינו )כל( השנה השביעית‪ ,‬שהיא "מקץ" תקופת‬
‫שבע שנים‪ ,13‬וכוונת דברי הכתוב היא‪ :‬בסוף‬
‫"תקופת שבע שנים" )היינו – כל השנה השביעית(‬
‫שהוא "מועד שנת השמיטה"‪ ,‬בזמן חג הסוכות‬
‫דשנה השביעית – יקויים "הקהל גו'"‪.‬‬
‫ורש"י שולל זאת‪ ,‬ומפרש ש"מקץ שבע שנים"‬
‫בכתוב דנן הוא יוצא מן הכלל‪ ,‬דכאן אין פירושו‬
‫"סוף"‪ ,‬אלא – "התחלה"‪) 14‬ועל־דרך שמצינו‬
‫בכמה ממפרשי התורה‪ – 15‬בפירוש "מקץ"( –‬
‫‪ (11‬ברע"ב ר"פ מקץ‪ :‬וכן מה שאמר בפרשת וילך מקץ‬
‫שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ר"ל בסוף‬
‫השביעית ‪ . .‬ל' יום אחר השמיטה נחשב מן השמיטה‪ .‬אבל‬
‫לשון רש"י בתחלת לשונו "בשנה ראשונה של שמיטה שהיא‬
‫שנה שמינית" מדגיש להיפך‪ .‬וראה לקמן בפנים סעיף ב‪.‬‬
‫‪ (12‬סוטה שם‪.‬‬
‫‪ (13‬ע"ד פרש"י בא י‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪ (14‬כי לשון מקץ הוא מלשון קצה שיתכן גם על‬
‫ההתחלה שהוא קצה הראשון‪ .‬או "כי גם לפעמים הקץ‬
‫הראשון מהענין יקרא קץ כי הוא סופו מהקצה ההוא"‬
‫)חידושי ופירושי מהרי"ק ר"פ מקץ(‪ .‬וראה בכל זה בהנסמן‬
‫בהערה הבאה‪.‬‬
‫‪ (15‬ראב"ע כאן‪ ,‬ובפרשת ראה טו‪ ,‬א*‪ .‬אלא שלדעתו‬
‫פירושו – תחלת שנת השמיטה‪ .‬ראה גם פירושו בשמות כ‪,‬‬
‫ח ופירושו כאן בפסוק יב‪ .‬וכן מפורש באברבנאל כאן‪ .‬וראה‬
‫*( וכ"פ הרד"ק )בספר השרשים ערך קצץ( ב"מקץ‬
‫שבע שנים" דראה שם‪ .‬וברמב"ן ראה שם "וכן אמרו‬
‫המדקדקים כולם"‪ .‬וראה ספר זכרון ר"פ מקץ‪.‬‬
‫"שנה ראשונה של שמיטה"‪ ,‬שהיא תחילת שבע‬
‫שנים הבאות‪.16‬‬
‫אבל לפי זה אינו מובן לאידך גיסא‪ :‬מהו‬
‫שהוסיף רש"י "שהיא שנה שמינית"‪ ,‬היינו שהיא‬
‫המשך השמיטה הקודמת?‬
‫ועוד ועיקר‪ :‬באם בא רש"י לחדש בפירוש‬
‫התיבות "מקץ שבע שנים"‪ ,‬שאינו כפירושו בכל‬
‫מקום – )א( היה לו להזכיר הדבר בלשון חידוש‪,‬‬
‫שאין זה ע"פ הכלל שכתב בעצמו ד"כל לשון קץ‬
‫סוף הוא"‪ ,‬ולהביא ראיה לפירוש זה‪) ,‬ב( היה‬
‫לו לכתוב זאת בסגנון של פירוש המילות‪" :‬מקץ‬
‫שבע שנים – שנה ראשונה של שמיטה"‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫ומלשון רש"י "בשנה ראשונה של שמיטה"‬
‫משמע‪ ,‬שלא בא בזה לפרש התיבה "מקץ )שבע‬
‫שנים("‪ ,‬אלא להודיע ולפרט על איזה זמן‬
‫קאי – "בשנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה‬
‫שמינית"‪.18‬‬
‫רמב"ן פרשת ראה שם בארוכה‪ .‬רא"ם )וגו"א( ר"פ מקץ‪.‬‬
‫וראה פסיקתא זוטרתא כאן‪.‬‬
‫‪ (16‬והטעם שאינו מפרש ש"מקץ שבע שנים" קאי על‬
‫כל השנה – י"ל כי אינו מסתבר שהכתוב יקרא כן את כל‬
‫השנה משום פעולה חד פעמית שבתחלת השנה‪ .‬משא"כ‬
‫ב"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" להפי' שקאי על כל‬
‫השנה‪ ,‬שמדובר בשמיטת קרקעות שזהו בכל השנה‪ ,‬ראה‬
‫רמב"ן שם‪.‬‬
‫ואי"ז שייך למה שכתב רש"י )בהר כה‪ ,‬י(‪ :‬יובל הוא‪,‬‬
‫שנה זו מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה ומה‬
‫שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר )אף שגם זה הוא‬
‫פעולה אחת בתחילת השנה(‪ ,‬כי שם הרי זה בנוגע לנקיבת‬
‫שם* )ובשעת התקיעה נקרא‪ ,‬ובמילא – נשאר כן ונקבע‬
‫השם(‪ ,‬משא"כ בנדון דידן שהמדובר בפי' הכתוב "מקץ‬
‫שבע שנים"‪ .‬ועצ"ע‪.‬‬
‫‪ (17‬ופשיטא לפי הגירסא בדפוס ראשון שמפרש "מקץ‬
‫שבע שנים של שנת השמיטה" ורק אח"כ כותב "בשנה‬
‫ראשונה של שמיטה"‪.‬‬
‫‪ (18‬לכאורה יש לומר שרש"י מפרש הכתוב ע"ד מ"ש‬
‫בגמרא )"דאי כתב רחמנא מקץ הוה אמינא נימנו מהשתא‬
‫*( ועד"ז נתבאר טעם שיש לקרות את כל השנה‬
‫"שנת הקהל" – ראה שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א )לקוטי‬
‫שיחות חל"ד ע' ‪ 329‬בהערה(‪.‬‬
‫וילך א'‬
‫ועוד צריך להבין‪ ,‬בכלל‪ :‬לאיזה צורך הזכיר‬
‫הכתוב כאן שזהו ")מועד( שנת השמיטה‪,‬‬
‫שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית‬
‫היוצא למוצאי שביעית"? – והלא האיסור‬
‫בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ידוע‬
‫כבר )לדעה אחת( מפרש"י לעיל על התיבות‬
‫"בחריש ובקציר תשבות"‪ ;19‬ובכל אופן‪ ,‬הזכרת‬
‫כמה מדיני שביעית הנוהגים במוצאי שביעית‬
‫אינה ענין כלל לציווי דהקהל‪.‬‬
‫ג‪ .‬והביאור בזה‪:‬‬
‫אין רש"י זקוק לבאר פירוש תיבת "מקץ"‪,‬‬
‫כי כבר פירש‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬ש"כל לשון קץ סוף הוא"‪,‬‬
‫וממילא מובן‪ ,‬דבכל מקום פירושה כמו לגבי‬
‫"ויהי מקץ"‪ ,20‬ואף כאן פירושה – לאחר‪ 21‬שבע‬
‫השנים‪.22‬‬
‫אלא‪ ,‬רש"י בא לבאר כאן שאלה כללית בענין‬
‫זמנה של מצות הקהל‪,‬‬
‫]וכמו שנתבאר כמה פעמים‪ ,‬דבכמה מקומות‬
‫מיישב רש"י ענין כללי בפרשה תיכף בתחילת‬
‫הענין‪ .‬ואף אם הקושיא מתעוררת רק מתוך‬
‫ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה" – ראה פרש"י שם(‪ ,‬והיינו‬
‫שהיה אפשר לפרש שהציווי דמשה היה דמקץ שבע‬
‫שנים לכניסתם לארץ אז יעשו הקהל ואי"ז מצוה לדורות‬
‫)ראה עד"ז בלקוטי שיחות חי"ט ע' ‪ 323‬בביאור פרש"י‬
‫בפסוק יא(‪ .‬ולשלול זה מפרש רש"י "בשנה ראשונה של‬
‫שמיטה שהיא שנה שמינית" )ובפרט לפי הגירסא בדפוס‬
‫ראשון כנ"ל(‪ .‬והיינו שהוא מצוה לדורות‪ ,‬בשנה ראשונה‬
‫של שמיטה‪ .‬אבל לפי"ז‪ :‬א( אינו מובן האריכות בפרש"י ב(‬
‫הוצרך רש"י להעתיק מהכתוב גם התיבות "שנת השמיטה"‪.‬‬
‫‪ (19‬תשא לד‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (20‬ראה גם גו"א ודקדוקי רש"י )מירא דכיא( שם‪.‬‬
‫ובכמה מפרש"י רש"י שם‪ .‬לקוטי שיחות ח"ה ע' ‪ 196‬ואילך‪.‬‬
‫ובהערות שם‪.‬‬
‫‪ (21‬ראה פרש"י בכתוב דלפני "ויהי מקץ" – "אסור שתי‬
‫שנים"‪.‬‬
‫‪ (22‬ראה רמב"ן ראה שם‪ .‬בחיי כאן‪ .‬וגם בראה שם "מקץ‬
‫שבע שנים תעשה שמיטה" לא פרש"י אם הסוף מכלל‬
‫השבע כי מובן הוא מפירושו שצ"ל שבע שנים שלימות‪.‬‬
‫ולשון "מקצה שלש שנים" )שם יד‪ ,‬כח( – ראה פרש"י תבוא‬
‫כו‪ ,‬יב‪.‬‬
‫‪229‬‬
‫הכתובים שלאחרי זה – כיון שהם הכתובים‬
‫דידן בפרשה זו‪ ,‬וענין זה כללי הוא )ונוגע לכל‬
‫הכתובים(‪ ,‬מבאר זאת רש"י תיכף בתחילת‬
‫הענין[‪.‬‬
‫ובהקדים‪ :‬גם בפשוטו של מקרא מצאנו‬
‫דבמצוות התורה ישנן מצוות שיש להן טעם‬
‫וישנם חוקים שאין להם טעם; ומבין המצוות‬
‫שיש להן טעם )אם מפני שהתורה פירשה טעמן‪,‬‬
‫או שהטעם מובן מאליו(‪ ,‬ישנן מצוות שגם‬
‫לפרטיהן יש טעם‪ ,‬ומצוות שלפרטיהן )על־דרך‬
‫הפשט( אין טעם‪.23‬‬
‫והנה‪ ,‬במצות הקהל נתפרש בכתוב טעם‬
‫המצוה ותכליתה – "למען ישמעו ולמען ילמדו‬
‫ויראו את ה' אלקיכם גו'"‪] 24‬ועל יסוד זה מובנים‬
‫גם טעמי הפרטים שנזכרו בתורה‪" :‬בבוא כל‬
‫ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר‬
‫יבחר"‪ – 25‬דאז בנקל יותר להקהיל את כל‬
‫ישראל‪ ,‬וכן ה"מקום אשר יבחר" הרי הוא מתאים‬
‫יותר על־מנת להביא לקיום "למען ישמעו ולמען‬
‫ילמדו ויראו גו'"[‪.‬‬
‫ועפ"ז דרוש ביאור במה שאמרה תורה שהזמן‬
‫)המתאים( הוא "מקץ שבע שנים"‪ :‬על־מנת‬
‫לעורר לעשיית דבר מסויים‪ ,‬ובפרט ליראת ה'‪,‬‬
‫שהיא התכלית דמצות הקהל‪ ,‬על הדבר להעשות‬
‫)לא בסיום תקופה‪ ,‬אלא( בהתחלת תקופה‪.‬‬
‫ועל זה פרש"י דאין הכי נמי – כוונת הכתוב‬
‫היא אכן "בשנה ראשונה של שמיטה"‪.‬‬
‫אלא שלפי זה אינו מובן מפני מה נאמר‬
‫בכתוב "מקץ שבע שנים"‪ ,‬דבכך מודגש שענין‬
‫זה בא כסוף )והמשך( שבע השנים – ועל זה‬
‫ממשיך רש"י "שהיא שנה שמינית"‪ :‬בנדון דידן‬
‫נוגע גם ענין זה ששנה זו היא השמינית‪ ,‬היינו‬
‫השנה הבאה לאחרי שנה שביעית היא שנת‬
‫השמיטה‪.‬‬
‫‪ (23‬ראה גם ע"ד החקירה והחסידות מו"נ ח"ג פכ"ו‪.‬‬
‫אגרת הקדש סי"ט )קכח‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (24‬לא‪ ,‬יב‪.‬‬
‫‪ (25‬לא‪ ,‬יא‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫לקוטי שיחות‬
‫ד‪ .‬וההסברה בזה‪:‬‬
‫בשנת השמיטה – "שבת שבתון יהיה לארץ‬
‫‪ . .‬שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח‬
‫קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור"‪.26‬‬
‫ומובן גם בפשוטו של מקרא‪ ,‬שכיון שהיו בני‬
‫ישראל פנויים אז מעבודת האדמה‪ ,‬שהיתה‬
‫)עיקר( עסקם‪ ,27‬הקדישו עצמם )יותר‪ ,‬ובעיקר(‬
‫ללימוד התורה‪ ,‬ועי"ז באו ליראת ה' ושמירת‬
‫המצוות‪.28‬‬
‫ועפ"ז מובן הקשר בין מצות הקהל )שהיא‬
‫"בשנה ראשונה של שמיטה"( לשנת השמיטה‬
‫)שלפניה(‪ :‬בשעה שבאה העת להתחיל "שש‬
‫שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"‪,29‬‬
‫בשנה הראשונה לשמיטה‪ ,‬יש צורך בהתעוררות‬
‫מיוחדת שתשפיע על ששת השנים הבאות‪,‬‬
‫ש)גם( בהן יקויים "ויראו את ה' אלקיכם ושמרו‬
‫לעשות את כל דברי התורה הזאת"‪.30‬‬
‫וזה נעשה עי"ז שנזכר האדם בשנת השמיטה‪,‬‬
‫שבה הקדיש עצמו ללימוד התורה ונספג‬
‫ונתמלא ביראת ה'‪ .‬היינו‪ ,‬שתוכן מצות הקהל‬
‫הוא‪ ,‬לחזק ולהמשיך את ההתעוררות של שנת‬
‫השמיטה גם בשש השנים הבאות‪ ,‬בזמן העסק‬
‫בעבודת האדמה‪.‬‬
‫וזאת הדגיש רש"י במה שקרא לשנה זו –‬
‫"שהיא שנה שמינית"‪ :‬השנה הראשונה משש‬
‫השנים צריכה להיות )לא רק התחלה של‬
‫השמיטה החדשה‪" ,‬שנה ראשונה של שמיטה"‪,‬‬
‫אלא גם( המשך של השנה הקודמת; זוהי השנה‬
‫השמינית הבאה לאחר השנה השביעית‪.‬‬
‫‪ (26‬בהר כה‪ ,‬ד־ה‪.‬‬
‫‪ (27‬כמובן בכ"מ בפשוטו של מקרא – ראה ר"פ בחוקותי‬
‫ועוד‪.‬‬
‫‪ (28‬ראה ספורנו שם‪ ,‬ד‪ .‬אברבנאל כאן – לפירושו‬
‫דהקהל היא בתחלת שנה השביעית‪ .‬ראב"ע שמות שם‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫‪ (29‬בהר שם‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (30‬פרשתנו לא‪ ,‬יב‪.‬‬
‫ה‪ .‬עפ"ז יובן גם מ"ש "קורא אותה שנת‬
‫השמיטה שעדיין שביעית נוהגת בה כו'" –‬
‫דכנ"ל‪ ,‬לכאורה אינו מובן למה הוצרך הכתוב‬
‫)בפרשת הקהל( להודיע ש"עדיין שביעית" כו' –‬
‫דאין זה סימן )צדדי( סתם המורה על שנה‬
‫זו‪ ,‬אשר אין לו שייכות לתוכן מצות הקהל‪ ,‬אלא‬
‫תוכן הדבר הוא‪ ,‬שכדי להמשיך את ההתעוררות‬
‫של שנת השמיטה הקודמת‪ ,‬הדגיש הכתוב‬
‫שגם השנה השמינית היא "שנת השמיטה"‪,‬‬
‫כי "עדיין שביעית נוהגת בה"‪ :‬לא זו בלבד‬
‫שבהתחלת "שנה ראשונה של שמיטה" ישנו‬
‫הזכרון וההתעוררות דשנת השמיטה שלפניה‪,‬‬
‫אלא השמיטה עדיין נוהגת בפועל )ב"קציר של‬
‫שביעית היוצא למוצאי שביעית"(‪ ,‬וממילא –‬
‫עדיין ישנו זמן פנוי ללימוד התורה וכו'‪.‬‬
‫ו‪ .‬מהענינים המופלאים על־דרך ההלכה שיש‬
‫ללמוד מדברי רש"י‪:‬‬
‫בענין זה שמצות הקהל היא "מקץ שבע שנים‬
‫במועד שנת השמיטה"‪ ,‬היינו בשנה שאחרי שנת‬
‫השמיטה‪ ,‬יש לחקור האם זהו רק סימן באיזו‬
‫שנה יש לקיים את מצות הקהל – בשמינית‪,‬‬
‫השנה שלאחר השמיטה‪ – 31‬או שהדבר תלוי‬
‫ב)קיום( מצות שמיטה‪.‬‬
‫ונפק"מ מזה‪ 32‬בפועל‪ ,‬בזמן בית שני‪ ,‬לדעות‬
‫אלו שמצות שמיטה נהגה אז רק מדרבנן‪:‬‬
‫לסברא הראשונה‪ ,‬שזהו רק סימן לזמן קיום‬
‫מצות הקהל‪ ,‬מובן שגם אז היו חייבים במצות‬
‫הקהל מן התורה; ולסברא השניה‪ ,‬מן התורה היו‬
‫פטורים אז‪.‬‬
‫וע"פ הנ"ל בהסברת לשון רש"י )ובפרט‬
‫בסיום לשונו‪" :‬ולמה קורא אותה שנת השמיטה‬
‫שעדיין שביעית נוהגת בה כו'"(‪ ,‬שזהו המשך‬
‫קיום מצות שמיטה בשנת השביעית – נמצא‪,‬‬
‫‪ (31‬כדמשמע לכאורה מפשטות לשון רש"י סוטה שם‬
‫"כל הסימנין הללו מקץ שנת השמיטה כו'"‪.‬‬
‫‪ (32‬ראה בכל זה אנציקלופדיה תלמודית ערך הקהל‪.‬‬
‫וש"נ‪.‬‬
‫וילך א'‬
‫שמצות הקהל תלויה בקיום מצות שמיטה‬
‫התורה‪.‬‬
‫]אלא שאין זה מוכרח‪ ,‬ואפשר לומר שגם‬
‫קיום מצות השמיטה בשנת השבע מדרבנן חשיב‬
‫"שנת השמיטה" לגבי מצות הקהל מן התורה‪,‬‬
‫כיון שבפועל היתה שביתה מעבודת האדמה‬
‫)מבלי לחרוש וכו'(‪ ,‬וממילא גם אז ישנו חיוב‬
‫במצות הקהל‪.33‬‬
‫ועל־דרך שמצינו שקנין מדרבנן מועיל‬
‫בענינים מן התורה‪.[34‬‬
‫מן‬
‫ז‪ .‬אבל עדיין צריך להבין )בפנימיות הענינים(‪:‬‬
‫תוכן שנת השמיטה‪ ,‬המפורש בתורה‬
‫)שבכתב(‪ ,‬הוא )לא מה שבמשך השנה‪ ,‬בהיותם‬
‫פנויים מעבודת האדמה‪ ,‬עוסקין ישראל יותר‬
‫בלימוד התורה כו'‪ ,‬אלא( – "שבת שבתון יהיה‬
‫לארץ גו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור";‬
‫וענין זה פועל ומשפיע גם בשש השנים‬
‫הבאות‪ ,‬שבהן "תזרע שדך" ו"תזמור כרמך"‪,‬‬
‫כי ע"י קיום מצות שמיטה יודע יהודי‪ ,‬ומראה‬
‫בפועל‪ ,‬אשר "אין דבר מיוחד ברשותו רק‬
‫שהכל ברשות אדון הכל"‪ ,35‬שהקב"ה הוא האדון‬
‫של שדהו ושל כל מה שישנו בעולם )כמבואר‬
‫בארוכה במפרשי טעמי המצוות‪ ,(36‬ולכן גם‬
‫עסקו ב"תזרע" ו"תזמור" ב"שש שנים" אלו הוא‬
‫בהתאם לרצון השם‪ ,‬רצון אדון העולם‪.‬‬
‫וכיון שהדגישה תורה דמצות הקהל היא‬
‫‪ (33‬ראה עד"ז לקוטי שיחות ח"א ע' ‪ 271‬ואילך‬
‫]במהדורה זו – שיחה ב לספירת העומר[ די"ל דספירת‬
‫העומר דרבנן בתחלת ימי הספירה מהני לחייבו בספירת‬
‫העומר מדאורייתא לאחרי זה‪ ,‬כי לאחר שישנה למציאות‬
‫הספירה מצד המצוה דרבנן‪ ,‬הרי"ז מועיל לדאורייתא‪ .‬וראה‬
‫לקוטי שיחות ח"ח ע' ‪ 54‬ואילך‪ .‬לקוטי שיחות חל"ח ע' ‪7‬‬
‫ואילך‪ .‬ספר השיחות תנש"א ח"א ע' ‪ 452‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (34‬ראה הדעות בזה‪ :‬פסקי דינים להצמח צדק חאו"ח‬
‫סתמ"ח ס"ג‪ ,‬בספרים שנסמנו בשדי חמד כללים מערכת‬
‫הקו"ף כלל ח"י‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (35‬חינוך מצוה שכח‪ .‬וראה חינוך מצוה פד‪.‬‬
‫‪ (36‬ראה גם רמב"ן בהר כה‪ ,‬ב‪ .‬אברבנאל ר"פ בהר‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫"במועד שנת השמיטה" – וכנ"ל‪ ,‬שהקהל הוא‬
‫המשכת )ההתעוררות ד(שנת השמיטה אל תוך‬
‫"שנה שמינית" – נמצא‪ ,‬שגם התעוררות זו של‬
‫השמיטה נמשכת בשש השנים ע"י ההתעוררות‬
‫דהקהל‪,‬‬
‫אם כן‪ ,‬צריך להבין‪ :‬היכן מצינו בהקהל‬
‫התעוררות בנוגע לענין זה?‬
‫ויש לומר‪ ,‬שהדבר קשור בפרשיות בתורה‬
‫שקורא המלך בהקהל‪ ,‬כפי שהן מנויות במשנה‪37‬‬
‫)לגירסת רש"י‪ :(38‬מתחלת אלה הדברים עד‬
‫שמע‪ ,39‬ושמע והיה אם שמוע‪ ,40‬עשר תעשר‪ ,41‬כי‬
‫תכלה לעשר‪ ,42‬ברכות וקללות‪ 43‬ופרשת המלך –‬
‫אשימה עלי מלך‪.44‬‬
‫ח‪ .‬והביאור בזה‪:‬‬
‫מצות שמיטה מתחלקת‪ ,‬בכללות‪ ,‬לשלושה‬
‫ענינים‪:‬‬
‫א( שביתת האדם‪ – 45‬האיסור על האדם‬
‫לעסוק בעבודת האדמה‪ ,46‬כדי שיקדיש עצמו‬
‫לגמרי ללימוד וכו'‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫ב( שביתת הארץ – "ושבתה הארץ שבת‬
‫לה'"‪ :47‬כיון שהארץ שובתת אז מכל העבודות‪,‬‬
‫‪ (37‬סוטה שם‪.‬‬
‫‪ (38‬סוטה שם‪ .‬וראה גירסת הירושלמי במשנה שם‪.‬‬
‫רמב"ם בפיה"מ שם‪ .‬הלכות חגיגה פ"ג ה"ג‪ .‬לח"מ שם‪.‬‬
‫‪ (39‬ואתחנן ו‪ ,‬ד־ט‪.‬‬
‫‪ (40‬עקב יא‪ ,‬יג־כא‪.‬‬
‫‪ (41‬ראה יד‪ ,‬כב־כז‪.‬‬
‫‪ (42‬תבוא כו‪ ,‬יב־טו‪.‬‬
‫‪ (43‬שם כח‪ ,‬א־סט‪.‬‬
‫‪ (44‬שופטים יז‪ ,‬יד־כ‪.‬‬
‫‪ (45‬המ"ע "בחריש ובקציר תשבות" "לשבות מעבודת‬
‫הארץ ועבודת האילן" )לשון הרמב"ם ריש הלכות שמיטה‬
‫ויובל‪ .‬ועד"ז בסהמ"צ ובמנין המצוות מ"ע קלה(‪.‬‬
‫‪ (46‬הלאוין שבו "שדך לא תזרע גו'" "שלא יעבוד עבודת‬
‫הארץ בשנה זו" )לשון הרמב"ם בהכותרת להלכות שמיטה‬
‫ויובל מצוה ב‪ .‬וראה סהמ"צ ומנין המצוות מל"ת רכ ואילך(‪.‬‬
‫‪ (47‬בהר כה‪ ,‬ב‪" .‬שבת שבתון יהיה לארץ"‪" ,‬שנת שבתון‬
‫יהיה לארץ" )שם‪ ,‬ד־ה(‪ .‬ובלשון הרמב"ם )בהכותרת‬
‫‪232‬‬
‫לקוטי שיחות‬
‫ובאותה שנה אין נעשות עבודות האדמה‪ ,‬הרי‬
‫זה ענין של "שבת לה'" אצל הארץ עצמה‪.‬‬
‫ג( הפירות שגדלו בשנת השמיטה הם הפקר‬
‫לכל‪ ,‬ואסור לבעל השדה להחזיק בהם כבדבר‬
‫השייך לו‪.48‬‬
‫והנה‪ ,‬תכליתה הכללית והעיקרית של מצות‬
‫שמיטה היא‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬להעיד אשר "הכל ברשות‬
‫אדון הכל"‪ .‬וי"ל שבכל אחד משלושת הענינים‬
‫הנ"ל מתבטא פרט שונה ב"בעלות" של הקב"ה‪,49‬‬
‫כדלקמן‪.‬‬
‫ט‪ .‬ענין שביתת האדם מדגיש את ה"בעלות"‬
‫והאדנות של הקב"ה על האדם – "אני נבראתי‬
‫לשמש את קוני"‪:50‬‬
‫בשעה שיהודי עוסק בעניני העולם‪ ,‬עלול‬
‫הוא בשעת מעשה לשכוח את תכלית בריאתו‪,‬‬
‫שהוא עבד ה' אשר רצונו ועבודתו צריכים‬
‫להיות להתדבק בהקב"ה‪.‬‬
‫ולכן נתן הקב"ה מדי שש שנים שנה אחת‪,‬‬
‫שבה על יהודי לנתק עצמו מעניני העולם‬
‫ולהקדיש עצמו לגמרי לעבודה רוחנית )שבה‬
‫ניכרת בגלוי דביקותו בה'(; ועי"ז ניתן לו הכח‬
‫שלאחרי זה‪ ,‬בבוא "שש שנים תזרע שדך גו'"‪,‬‬
‫יחוש שגם התעסקות זו היא ענין של עבודת ה'‪,‬‬
‫"לשמש את קוני"‪ ,‬ויעשה זאת לשם שמים‪ ,51‬ואף‬
‫באופן של "בכל דרכיך דעהו"‪.52‬‬
‫שביתת הארץ מדגישה את בעלות הקב"ה‬
‫על הארץ‪ ,‬ובכלל זה על טבעה )ועל חוקי הטבע‬
‫להלכות שמיטה ויובל מ"ע א( "שתשבות הארץ בשביעית"‪.‬‬
‫וראה השקו"ט בכל הנ"ל לקוטי שיחות חי"ז ע' ‪286‬‬
‫]במהדורה זו – שיחה ג לפרשת בהר[‪ .‬וש"נ‪.‬‬
‫‪ (48‬וראה לקוטי שיחות שם ע' ‪] 287‬ושם – ס"ב[ ואילך‪.‬‬
‫וש"נ‪.‬‬
‫‪ (49‬ראה לקוטי שיחות ח"ט ע' ‪ 476‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (50‬קדושין בסופה‪.‬‬
‫‪ (51‬אבות פ"ב מי"ב‪.‬‬
‫‪ (52‬משלי ג‪ ,‬ו‪ .‬רמב"ם הלכות דעות ספ"ג‪ .‬טושו"ע או"ח‬
‫סרל"א‪.‬‬
‫בכלל(‪ ,‬וכדכתיב‪" 53‬וכי תאמרו מה נאכל בשנה‬
‫השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו‪,‬‬
‫וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את‬
‫התבואה לשלש השנים"‪:‬‬
‫ע"פ חוקי הטבע צמיחת וגידול התבואה‬
‫תלויים בחרישה וזריעה הקודמת להם; ובשנת‬
‫השמיטה מראה הקב"ה שצמיחת התבואה‬
‫‪54‬‬
‫והפירות ע"י הארץ היא "לא בכחה וסגולתה"‬
‫)דעפ"ז היה הדבר תלוי בחרישה וזריעה(‪,‬‬
‫אלא "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"; וברצות‬
‫ה'‪ ,‬תצמח התבואה שלא ע"פ חוקי הטבע‪ ,‬עד‬
‫שזריעת שנה אחת‪ ,‬השנה הששית‪ ,‬תהא מספקת‬
‫)למעלה מהטבע( לשלש שנים – "ועשת את‬
‫התבואה לשלש השנים"‪.‬‬
‫ומזה מקבל האדם את ההכרה וההרגש גם‬
‫בשש השנים שבהן הוא חורש וזורע‪ ,‬שהתבואה‬
‫הצומחת בשדהו באמת אינה מכח החרישה‬
‫והזריעה‪ ,‬אלא מצד ברכת ה'‪.55‬‬
‫י‪ .‬הענין השלישי בשמיטה – הפקר פירות‬
‫שביעית – הוא ביטוי לכך שהקב"ה הוא האדון‬
‫של נכסי האדם‪ .‬גם לאחר שהקב"ה מברך אדם‬
‫בנכסים‪ ,‬נשארים הם בבעלותו וברשותו של‬
‫הקב"ה‪.‬‬
‫יכול האדם להעלות על לבו‪ :‬הן אמת‬
‫שהקב"ה לבדו הוא המברך והנותן את הכח‬
‫לצמיחת התבואה )ולא החרישה והזריעה של‬
‫‪ (53‬בהר כה‪ ,‬כ־כא‪.‬‬
‫‪ (54‬חינוך מצוה פד‪ .‬בחינוך כתב זה בהמצוה "והשביעית‬
‫תשמטנה" – "להפקיר כל מה שתוציא הארץ"‪" ,‬לכן ציוה‬
‫ב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה‬
‫בה כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל‬
‫שנה ושנה לא בכחה וסגולתה כי יש להם אדון על אדוניה"‪.‬‬
‫אבל עיי"ש לפנ"ז‪ :‬ומצוה זו שהיא להפקיר כל פירותיה‬
‫ומצוה אחרת שציונו הא־ל לשבות בה כו' קשר אחד להם‪.‬‬
‫ובמצוה שכו "שמיטת קרקעות" כתב "שורש מצוה זו כו'‬
‫כתוב בפרשת אם כסף תלוה מצוה פד וקחנו משם"‪.‬‬
‫‪ (55‬להעיר ממה שנתבאר כמה פעמים )לקוטי שיחות‬
‫ח"א ע' ‪ .216‬ועוד( בפי' הירושלמי )הובא בתוד"ה אמונת‬
‫שבת לא‪ ,‬א( שמאמין בחיי העולמים וזורע‪.‬‬
‫וילך א'‬
‫האדם‪ ,‬או "סגולת" הארץ(‪ ,‬אבל לאחר שהקב"ה‬
‫נתן לו את הברכה וצמחה התבואה והיא בידו‪,‬‬
‫נמצא שהקב"ה מסר את התבואה לרשותו‪.‬‬
‫והן אמת דכיון ש"אני )לא‪ (56‬נבראתי )אלא‪(56‬‬
‫לשמש את קוני"‪ ,‬ברור שצריך כל אחד מישראל‬
‫לנצל גם כל מה שברשותו "לשמש את קוני" )ע"י‬
‫שימוש בדבר לעניני קדושה‪ ,‬או ")כל מעשיך(‬
‫לשם שמים" כנ"ל( – אבל אעפ"כ‪ ,‬עדיין ישנה‬
‫נתינת מקום להרגש שהנכסים שייכים לו‪ ,‬אלא‬
‫שהוא מחליט להשתמש בהם בהתאם לרצון ה'‪.‬‬
‫על כך בא הענין השלישי שבשביעית‪ ,‬ללמד‬
‫שליהודי אין בעלות )משלו( על נכסיו‪ ,‬ודבר‬
‫זה בא לידי ביטוי בציווי התורה שאחת לשבע‬
‫שנים יהיו כל הפירות שגדלו בשדה שלו – הפקר‬
‫לכל‪:49‬‬
‫ענין זה מזכיר לו לאדם‪ ,‬שגם בשש השנים‬
‫שבהן הותר לו להחזיק את הפירות ברשותו‪,‬‬
‫אין זה מפני שהם שייכים לו )לעשות בהם‬
‫כרצונו(‪ ,‬אלא הם נכסים של הקב"ה שניתנו לו‬
‫)בפקדון?(‪ ,‬על־מנת שיהיה שלוחו של הקב"ה‬
‫למלא בהם את רצונו של הקב"ה‪.‬‬
‫יא‪ .‬עפ"ז מובנת השייכות דמצות הקהל גם‬
‫לפרטי מצות שמיטה‪:57‬‬
‫תוכן שלשת הענינים הנ"ל ]שביתת האדם‪,‬‬
‫שביתת הארץ ומה שפירות שביעית הן הפקר‬
‫לכל – המבטאים את "בעלות" הקב"ה על האדם‪,‬‬
‫על הארץ )וחוקי הטבע( ועל נכסי האדם[‪,‬‬
‫הוא )חלק מ(תוכן הפרשיות הנקראות‬
‫בהקהל‪ :‬פרשת שמע‪ ,58‬והיה אם שמוע‪ ,‬ו"עשר‬
‫‪ (56‬כן הוא ביל"ש ירמיה רמז רעו‪.‬‬
‫‪ (57‬וי"ל שזהו גם טעם נוסף על זה שמצות הקהל נאמרה‬
‫בסוף זמן היותם במדבר ולפני כניסתם לא"י‪ ,‬כי החילוק‬
‫דשנת השמיטה )שבת לה'( להשש שנים שלאחריה‪ ,‬הוא‬
‫בדוגמת החילוק בין מצב בנ"י במדבר שהיה להם לחם מן‬
‫השמים בלי שום עבודה ויגיעה )ולא היה מקום לטעות‬
‫הנ"ל(‪ ,‬למצב בנ"י בא"י שהותחל הסדר דעבודת אדמה כו'‪.‬‬
‫וראה לקוטי שיחות חט"ז ע' ‪ 176‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (58‬אלא שקורא "מתחילת אלה הדברים" – דברי תוכחה‬
‫‪233‬‬
‫תעשר"‪" ,‬כי תכלה לעשר"‪:‬‬
‫בפרשת שמע מדובר אודות עבודתו הרוחנית‬
‫של יהודי – קבלת עול מלכות שמים‪ ,59‬לימוד‬
‫התורה וקיום המצוות )תפילין ומזוזה(‪ .‬וזהו‬
‫בהתאם לענין הראשון הנ"ל בשמיטה – שביתת‬
‫האדם‪ ,‬כדי שיוכל להיות פנוי להקדיש עצמו‬
‫לענינים רוחניים‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫בפרשת והיה אם שמוע מדובר על זה שע"י‬
‫"שמוע תשמעו וגו'"‪ ,‬אזי "ונתתי מטר ארצכם‬
‫בעתו גו' ואספת דגנך גו'" )ואם ח"ו "וסרתם‬
‫גו'"‪ ,‬אזי "ולא יהיה גו' והאדמה לא תתן גו'"(‪.‬‬
‫וענין זה מדגיש שהקב"ה הוא האדון על חוקי‬
‫הטבע‪ ,‬ולכן הגשמיות של יהודי‪" ,‬ואספת דגנך‬
‫גו'"‪ ,‬תלויה )לא בחרישה ובזריעה של האדם‪,‬‬
‫אלא( ב"שמוע תשמעו אל מצותי"‪ ,‬במילוי רצונו‬
‫של הקב"ה‪.60‬‬
‫בפרשיות "עשר תעשר" ו"כי תכלה לעשר"‬
‫מודגש שנכסיו של יהודי הם בידו כפקדון של‬
‫הקב"ה‪ ,61‬ואינם בבעלות האדם‪ ,‬וענין זה מתבטא‬
‫בחיובו ליתן חלק מנכסיו )ליהודי אחר(‪– 62‬‬
‫‪59‬‬
‫"מתנות עניים" ו"הפרשת תרומות ומעשרות"‬
‫– בדומה לפירות שביעית שהם הפקר לכל‪.63‬‬
‫ולפיכך מסיימין אח"כ בקריאת פרשת‬
‫המלך‪) 64‬וקריאת כל הפרשיות הנ"ל אף היא ע"י‬
‫שהוא כעין הקדמה כללית שיוקבע בלבם תוכן הפרשיות‬
‫שקורא לאח"ז‪ .‬ולהעיר שלדעת רבי )תוספתא סוטה פ"ז‪,‬‬
‫ט( לא היה צריך להתחיל מראש הספר אלא שמע והיה‬
‫אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר ופרשת המלך עד‬
‫שגומר את כולה‪.‬‬
‫‪ (59‬פרש"י סוטה שם‪.‬‬
‫‪ (60‬בפרש"י שם "והיה אם שמוע קבלת עול מצות"‪.‬‬
‫‪ (61‬ראה ד"ה א"ר שמואל בר נחמני תר"ץ פ"ג‪ .‬לקוטי‬
‫שיחות חי"ז ס"ע ‪ 229‬ואילך‪ .‬וש"נ‪.‬‬
‫‪ (62‬ראה חינוך מצוה סו‪ :‬שנעשינו שלוחים לו לזכותינו‪.‬‬
‫‪ (63‬ולכן לאח"ז דוקא קורא "ברכות וקללות קבלת‬
‫בריתות של תורה" )לשון רש"י סוטה שם(‪ ,‬כי לאחרי‬
‫שנקבע בדעת באדם דהוא וכל אשר לו שייך להקב"ה‪ ,‬אז‬
‫מקבל התורה באופן של ברית‪ ,‬שנעשו דבר אחד‪.‬‬
‫‪ (64‬ועפ"ז מובן הסדר לגירסת ופי' רש"י )סוטה שם(‬
‫‪234‬‬
‫לקוטי שיחות‬
‫המלך( – כי ההכרה האמיתית בכך שהאדם וכל‬
‫אשר לו וכל הבריאה אינם מציאות לעצמם‪ ,‬אלא‬
‫הכל שייך להקב"ה‪ ,‬באה ע"י המלך‪ .‬דתפקידו‬
‫העיקרי של המלך הוא להמשיך לישראל‬
‫)ולפעול בהם( ענין קבלת עול מלכות שמים‬
‫ויראת ה'‪ ,‬עד להרגש של ביטול אמיתי )שאינו‬
‫נותן מקום למציאות חוץ מהקב"ה(‪ ,‬כביאור‬
‫הצמח צדק בזה בארוכה‪.65‬‬
‫יב‪ .‬וזהו גם הביאור הפנימי לכך שהדין‬
‫ד"עדיין שביעית נוהגת בה" )בשנה השמינית(‬
‫הוא דוקא ב"קציר של שביעית היוצא למוצאי‬
‫שביעית"‪:‬‬
‫ההכרה )הבאה משביתת הארץ( שהקב"ה‬
‫הוא אדון הארץ )וחוקי הטבע(‪ ,‬קיימת בלאו‬
‫הכי ב"שנה השמינית"‪ ,‬שהרי עדיין אוכלין בה‬
‫)וחיותו של האוכל היא( מתבואה שנזרעה בשנה‬
‫הששית‪ ,‬וכלשון הפסוק‪" :66‬וזרעתם את השנה‬
‫השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה‬
‫התשיעית"‪ ,‬היינו‪ ,‬שבשנה השמינית נראית‬
‫בגלוי ברכת השם )שלפי טבע הארץ אינה יכולה‬
‫להיות בשנה זו(;‬
‫דקורא פרשת המלך לבסוף‪.‬‬
‫‪ (65‬ספר המצות מצות מינוי מלך‪ .‬ועיי"ש פ"ג‪.‬‬
‫‪ (66‬בהר כה‪ ,‬כב‪.‬‬
‫וכדי שתהיה )בשנה השמינית גופא( גם‬
‫ההכרה שהאדם וכל אשר לו שייכים להקב"ה‪,‬‬
‫בא הענין השני שבשנה השמינית‪ ,‬ש"עדיין‬
‫שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא‬
‫למוצאי שביעית"‪ ,‬היינו‪ ,‬שגם בשנה השמינית‬
‫אין לאדם בעלות על הקציר )משדהו(‪ ,‬וממילא‬
‫הרי הוא מרגיש ומכיר שזה שייך להקב"ה‪.‬‬
‫וממילא‪ ,‬בבוא הזמן שבו חש האדם בלבו‬
‫מעין תוכן ענין השמיטה‪ ,‬הן בזה שרואה שגם‬
‫אז הקב"ה מפרנס אותו‪ ,‬והן בזה שמרגיש שאינו‬
‫מציאות לעצמו‪ ,‬כי בשדהו שלו לא ניתנה לו‬
‫רשות להתנהג כבעלים –‬
‫זוהי העת המתאימה שתהיה לקריאת‬
‫פרשיות הקהל ע"י המלך השפעה פנימית עליו‬
‫לאורך שש השנים הבאות‪ ,‬עד אשר – "ולמדו‬
‫ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים‬
‫על האדמה"‪.67‬‬
‫)משיחות ש"פ )נצבים( וילך תשל"ב ותש"מ‪,‬‬
‫שמחת בית השואבה תשי"ג‬
‫– לקוטי שיחות חלק כד‪ ,‬וילך א‬
‫בתרגום ללשון הקודש(‬
‫‪ (67‬פרשתנו לא‪ ,‬יג‪ .‬וראה לקוטי שיחות חי"ט ע' ‪.369‬‬
‫וילך א'‬
‫סיכום‬
‫מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות‪.‬‬
‫ופרש"י‪ :‬מקץ שבע שנים ‪ -‬בשנה ראשונה של שמיטה‪ ,‬שהיא שנה שמינית‪.‬‬
‫ולמה קורא אותה שנת השמיטה? שעדיין שביעית נוהגת בה‪ ,‬בקציר של‬
‫שביעית היוצא למוצאי שביעית‪.‬‬
‫צריך ביאור‪) :‬א( לשם מה האריכות היתרה בדברי רש"י "בשנה ראשונה‬
‫של שמיטה‪ ,‬שהיא השנה השמינית" ‪ -‬והרי יכול היה לכתוב בפשטות "בשנה‬
‫השמינית" )כהסבר ללשון הכתוב "מקץ שבע שנים"( ותו לא? )ב( מה ראה‬
‫הכתוב לרמוז כאן לכך ששמיטה נוהגת "בקציר של שביעית היוצא למוצאי‬
‫שביעית" )הלכה הנלמדת כבר מכתוב קודם ‪" -‬בחריש ובקציר תשבות"(?‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫כוונת רש"י בדבריו היא ליישב את הקושי הבא‪ :‬מדוע מגדיר הכתוב את זמן‬
‫מצות הקהל כסיומה של תקופה )"מקץ שבע שנים"( ‪ -‬והרי מטרתה של מצות‬
‫"הקהל" היא כדי לחזק את יראת ה' בשנים הבאות )"למען ישמעו ולמען‬
‫ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם"(‪ ,‬ואם־כן היה מן הראוי‪ ,‬לכאורה‪ ,‬להגדיר את‬
‫זמנה של מצוה זו כהתחלתה של התקופה הבאה‪ ,‬ולא כסיומה של התקופה‬
‫הקודמת?‬
‫כדי להשיב על כך מאריך רש"י ומפרט ‪" -‬בשנה ראשונה של שמיטה‪,‬‬
‫שהיא השנה השמינית"‪ :‬זמנה של מצות "הקהל" הוא אכן בתחילת השמיטה‬
‫החדשה‪ ,‬והסיבה לכך שהכתוב מכנה זאת "מקץ שבע שנים" היא כדי להדגיש‬
‫את העובדה ששנה ראשונה זו אינה באה בחלל ריק‪ ,‬אלא היא גם "השנה‬
‫השמינית"‪ ,‬הבאה בעקבות שנת שמיטה‪.‬‬
‫הסבר הדברים‪ :‬שנת השמיטה‪ ,‬שבה הכל פנויים מעבודת האדמה‪ ,‬מוקדשת‬
‫להתעלות רוחנית ולהתחזקות בלימוד התורה‪ ,‬ביראת ה' ובקיום המצוות;‬
‫מטרתה של מצות "הקהל" היא לנצל מצב זה של התעלות רוחנית‪ ,‬ולהפוך‬
‫אותו למנוף להמשך ההתעוררות וההתחזקות ביראת ה' בשנים הבאות‪.‬‬
‫לפי זה יתבאר גם המשך דברי רש"י ‪" -‬ולמה קורא אותה 'שנת השמיטה'?‬
‫שעדיין שביעית נוהגת בה" וכו'‪ :‬הכתוב אינו מסתפק בציון העובדה שהשנה‬
‫השמינית באה לאחר שנת השמיטה )"מקץ שבע שנים"(‪ ,‬אלא הוא מוסיף‬
‫ורומז לכך שחלק מהלכותיה של שנת השמיטה נמשכות עדיין בשנה השמינית‬
‫עצמה‪ ,‬עובדה המחזקת עוד יותר את השפעתה של שנת השמיטה על מצות‬
‫"הקהל"‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫‪236‬‬
‫לקוטי שיחות‬
‫ומכאן יש ללמוד ‪ -‬בדרך ההלכה ‪ -‬שמצות הקהל תלויה בקיום מצות‬
‫השמיטה בשנה הקודמת‪ ,‬ובזמן שמצות שמיטה אינה מדאורייתא ‪ -‬גם מצות‬
‫הקהל אינה מדאורייתא‪.‬‬
‫על יסוד קשר זה בין מצות שמיטה למצות הקהל ניתן לבאר )בפנימיות‬
‫העניינים( את תוכן הפרשיות שקורא המלך במעמד זה‪:‬‬
‫תכליתה של מצות שמיטה היא הכרה באדנותו של הקב"ה על העולם‪.‬‬
‫הכרה זו מורכבת משלושה פרטים‪) :‬א( שביתת האדם ‪ -‬הכרה באדנותו של‬
‫הקב"ה על האדם; )ב( שביתת הארץ ‪ -‬הכרה באדנותו של הקב"ה על הטבע;‬
‫)ג( הפקרת הפירות ‪ -‬הכרה בבעלותו של הקב"ה על רכוש האדם‪.‬‬
‫שלושה פרטים אלה מקבילים לפרשיות הנקראות במעמד הקהל‪) :‬א(‬
‫פרשת שמע )קבלת עול מלכות שמים( ‪ -‬הכרה באדנותו של הקב"ה על‬
‫האדם; )ב( פרשת והיה אם שמוע )"ונתתי מטר ארצכם בעתו" וגו'( ‪ -‬הכרה‬
‫באדנותו של הקב"ה על הטבע; )ג( פרשיות "עשר תעשר" ו"כי תכלה לעשר"‬
‫‪ -‬הכרה בבעלותו של הקב"ה על רכוש האדם‪.‬‬
‫ב"ה‬
Vayélè’h – Sens profond de la Chemita et du Hakhel
Source : Likouté Si’hot volume 24, première Si’ha de Vayélè’h
Mitsva du Hakhel
1
-‫ נֶׁגֶׁד ּכָׁל‬,‫ַתֹורה הַז ֹאת‬
ָׁ ‫ה‬-‫ בְּמֹעֵּד שְּ נַת הַשְּ מִ טָׁה ְּבחַג ַהסֻּּכֹות… תִ קְּ ָׁרא אֶׁ ת‬,‫ מִ קֵּ ץ שֶׁ בַע שָׁ נִים‬:‫ י‬,‫וילך לא‬
.‫ אֲ שֶׁ ר בִשְּ ע ֶָׁׁריָך‬,‫ ְּוג ְֵּּרָך‬,‫ הָׁאֲ נָׁשִ ים ְּו ַהנָׁשִ ים ְּו ַהטַף‬,‫ ָׁהעָׁם‬-‫ הַקְּ הֵּל אֶׁ ת‬.‫י ִשְּ ָׁראֵּ ל בְָּאזְּנֵּיהֶׁם‬
Vayélè’h 31, 10 : A la fin de chaque septième année, à l'époque de l'année de Chemita, lors de la
fête de Soukkot… tu feras lecture de cette doctrine en présence de tout Israël, qui écoutera
attentivement. Convoques-y le peuple entier, hommes, femmes et enfants, ainsi que l'étranger.
‫ בשנה ראשונה של שמטה שהיא השנה השמינית ולמה קורא אותה שנת‬.‫ מִ קֵּץ שֶׁ בַע שָׁ נִים‬- ‫רש"י‬
:‫השמטה שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית‬
Rachi - A partir de la fin de sept ans : La première année du cycle de la Chemita, à savoir la
huitième année. Et pourquoi l’appelle-t-on « année de Chemita » ? Parce que [les lois] de la
septième année y ont encore cours quant à la moisson de la septième année qui a lieu à l’issue de
la septième.
Explication du
Rachi sur le
Hakhel.
Pourquoi
autant de
détails ?
.‫ תִ שְּב ֹת‬,‫ ּובַּיֹום הַשְּ בִיעִי תִ שְּ ב ֹת; ֶׁבח ִָׁריש ּובַקָׁ צִיר‬,‫ שֵּ שֶׁ ת י ָׁמִ ים תַ עֲב ֹד‬:‫ כא‬,‫כי תשא לד‬
Ki-Tissa 34, 21 : Six jours tu travailleras et le septième jour tu chômeras; labourage et moisson
seront interrompus.
Sens général du Hakhel
2
‫ ומבין המצוות שיש להן‬.‫ וישנם חוקים שאין להם טעם‬,‫ ישנם מצוות שיש להן טעם‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ ומצוות שלפרטיהן (ע"ד הפשט) אין טעם‬,‫ ישנן מצוות שגם לפרטיהן יש טעם‬,‫טעם‬
Likouté Si’hot : Pour certaines Mitsvot, la raison de la Mitsva a été donnée, pour d’autres dites
« ‘Houkim », aucune raison n’est donnée. Parmi les Mitsvot pour lesquelles un sens est donné,
certaines Mitsvot ont été expliquées jusqu’au moindre détail, d’autres Mitsvot, les détails de la
Mitsva sont inexplicables (selon le Pechat), [uniquement le sens général est expliqué].
-‫ אֶׁ ת‬,‫ וְּשָׁמְּ רּו ַלעֲשֹות‬,‫ה' אֱ ֹלקֵּ יכֶׁם‬-‫ ְּוי ְָּׁראּו אֶׁ ת‬,‫ ָׁהעָׁם… לְּמַ עַן י ִשְּ מְּ עּו ּולְּמַ עַן יִלְּמְּ דּו‬-‫ הַקְּ הֵּל אֶׁ ת‬:‫ יב‬,‫וילך לא‬
.‫ַתֹורה הַז ֹאת‬
ָׁ ‫דִ ב ְֵּּרי ה‬-‫ּכָׁל‬
L’encourageent du Hakhel
au début ou à
la fin de la
Chemita ?
Vayélè’h 31, 12 : Convoques-y le peuple entier, hommes, femmes et enfants… afin qu'ils
entendent et s'instruisent, et révèrent l'Éternel, votre D.ieu, et s'appliquent à pratiquer toutes les
paroles de cette doctrine…
Sens de la Chemita
3
.‫ָָׁארץ‬
ֶׁ ‫ י ִ ְּהי ֶׁה ל‬,‫ שְּ נַת שַ בָׁתֹון‬...'‫ ַלה‬,‫ָָׁארץ שַ בָׁת‬
ֶׁ ‫ שַ בַת שַ בָׁתֹון י ִ ְּהי ֶׁה ל‬,‫ ּובַשָׁ נָׁה הַשְּ בִיעִת‬:‫ ד‬,‫בהר כה‬
Behar 25, 4 : La septième année, un chômage absolu sera accordé à la terre, un Chabbat en
l'honneur de D.ieu... Ce sera une année de chômage pour le sol.
,‫ הקדישו עצמם (יותר‬,‫ כיון שהיו בני ישראל פנויים אז מעבודת האדמה שהיתה (עיקר) עסקם‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ ועי"ז באו ליראת ה' ושמירת המצוות‬,‫ובעיקר) ללימוד התורה‬
‫ וזה נעשה עי"ז‬...‫ יש צורך בהתעוררות מיוחדת שתשפיע על ששת שנים הבאות‬,‫בשנה הראשונה לשמיטה‬
‫ וזהו תוכן מצוות‬.'‫ שבה הקדיש עצמו ללימוד התורה ונספג ונתמלא ביראת ה‬,‫שנזכר האדם בשנת השמיטה‬
.‫הקהל‬
Likouté Si’hot : Etant donné que les enfants d’Israël étaient déchargés du travail de la terre qui était (le
principal) de leur occupation, ils pouvaient d’adonner (davantage, et principalement) dans l’étude de la
Torah, pour arriver ainsi à la crainte de D.ieu et à l’accomplissement des Mitsvot.
Lors de la première année du cycle des sept ans, il faut un éveil et encouragement particulier qui influera sur
les six années suivantes… Cela est atteint grâce au fait que l’homme se souvient de l’année de la Chemita,
lors de laquelle il s’est adonné à l’étude de la Torah et s’est imprégné et empli de crainte de D.ieu. Voilà le
sens de la Mitsva de Hakhel.
Expérience
spirituelle de
la Chemita qui
influe sur le
Hakhel
‫ב"ה‬
4
Autre sens de la Chemita
‫ אשר "אין דבר מיוחד ברשותו רק‬,‫ ומראה בפועל‬,‫ יודע יהודי‬,‫ ע"י קיום מצוות שמיטה‬:‫ספר החינוך‬
.‫ שהקב"ה הוא האדון של שדהו ושל כל מה שישנו בעולם‬,"‫שהכל ברשות אדון הכל‬
Sefer Ha’Hinou’h : En accomplissant la Mitsva de la Chemita, un juif sait, et montre par son
comportement, qu’« aucune chose ne lui est définie et attribuée, mais que tout appartient à D.ieu
Maître de toute chose », que D.ieu est le propriétaire de son champ et de tout ce qui se trouve dans
le monde.
5
Trois buts dans le Chemita et Hakhel
‫הפירות‬
‫שביתת הארץ‬
‫שביתת האדם‬
Statut des fruits (les biens)
Chabbat de la terre
Chabbat de l’homme
‫הפירות שגדלו בשנת שמיטה הם‬
‫ ואסור לבעל השדה‬,‫הפקר לכל‬
.‫להחזיק בהם כבדבר השייך לו‬
‫כיון שהארץ שובתת אז‬
‫ הרי זה‬..‫מכל העבודות‬
‫עניין של שבת לה' אצל‬
.‫הארץ עצמה‬
‫האיסור על האדם לעסוק‬
‫בעבודת האדמה כדי שיקדיש‬
.‫עצמו לגמרי ללימוד‬
Interdiction de l’homme de
s’occuper du travail de la terre
pour s’adonner entièrement à
l’étude.
Les fruits ayant poussé pendant
l’année de la Chemita sont
déclarés
« Hefker »
abandonnés. Le propriétaire du
champ ne peut les garder
comme
une
chose
lui
appartenant.
Puisque la terre de repose
de tout travail, le concept
de
« Chabbat
pour
D.ieu »
s’appliquera
également à la terre
même.
.‫עשר תעשר את כל תבואת זרעך‬
.)‫ליתן חלק מנכסיו (ליהודי אחר‬
‫ ונתתי מטר‬- ‫והי' אם שמוע‬
.‫ארצכם בעתו‬
« Tu donneras un dixième de
toutes tes récoltes ». Donner
une partie de ses biens (à un
autre juif).
‘Vehaya Im Chamoa’,
D.ieu dit : « Si vous
écoutez Mes lois, Je
donnerai la pluie de vos
champs en son temps ».
‫נכסיו של אדם הם בידו כפקדון‬
.‫ ואינם בבעלות האדם‬.‫של הקב"ה‬
'‫הגשמיות של יהודי תלוי‬
‫אל‬
‫תשמעו‬
‫ב"שמוע‬
."‫מצותי‬
‫מדובר אודות עבודתו הרוחנית‬
‫ לימוד התורה וקיום‬.‫של היהודי‬
.‫המצוות‬
Le « matériel » d’un juif
dépend du fait « qu’il
écoute Mes Mitsvot ».
Il s’agit du travail spirituel du
Juif. Etude de la Torah et
accomplissement des Mitsvot.
Les biens d’un homme sont
comme un dépôt que D.ieu a
mis entre ses mains. Ils
n’appartiennent pas à l’homme.
Chemita :
Montrer que
tout
appartient à
D.ieu
.‫ קבלת עול מלכות שמים‬- ‫שמע‬
Le « Chema Israël » –
symbole de l’acceptation du
Joug Divin.
Sens profond du Hakhel
‫ הן בזה שרואה שגם אז‬,‫ בבוא הזמן שבו חש האדם בלבו מעין תוכן עניין השמיטה‬:‫לקוטי שיחות‬
‫ והן בזה שמרגיש שאינו מציאות לעצמו כי בשדהו שלו לא ניתנה לו רשות‬,‫הקב"ה מפרנס אותו‬
‫להתנהג כבעלים – זוהי העת המתאימה שתהי' לקריאת פרשיות הקהל ע"י המלך השפעה פנימית עליו‬
.‫לאורך שש השנים הבאות‬
Likouté Si’hot : Lorsque l’homme ressent dans son cœur un sentiment à l’image de la Chemita,
soit en se rendant compte que c’est [tout le temps] D.ieu qui le nourrit, ou en se rendant compte
qu’il n’a pas d’existence propre, vu que dans son propre champ il ne peut pas se comporter en tant
que propriétaire – c’est alors le moment le plus opportun pour que le Roi lise les Parachiot de
Hakhel qui ont un impact profond sur la personne pour les six années à venir.
‫שמיטה‬
Pendant la
Chemita
‫פרשת המלך‬
‫בהקהל‬
Lecture du Roi
pendant le
Hakhel
‫הוראה‬
Le message
6
Le Hakhel
suite à la
Chemita
produit un
impact sur six
ans
Conclusion : Le but du Hakhel est de prolonger l’expérience de la dernière Chemita pour les six années
suivantes. Buts parallèles de la Chemita et Hakhel pour l’homme, la terre et les biens.
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק ל''ד‬
‫וילך א'‬
‫לקוטי‬
‫שיחות‬
‫‪ 87‬ו‬
‫וילד‬
‫א‪ .‬בפרשתנו נתפרשו שתי מצות‬
‫עשה האחרונות׳ שבתורה ‪ -‬מצות הקהל‬
‫)״מקץ שבע שנים גו׳ בבוא כל ישראל‬
‫גו׳ הקהל את העם גו׳״( ומצות כתיבת‬
‫ספר תורה)״ועתה כתבו לכם גו׳״(׳‪.‬‬
‫וע״פ הידוע ש״סדר בתורה ‪ -‬תורה‬
‫הוא״‪ ,‬צריך לומר‪ ,‬שזה ששתי מצות אלו‬
‫לא נאמרו עד סמוך ל)יום( מיתת משה‪,‬‬
‫הוא בדיוק ו״תורה הוא״ ‪ -‬ולכאורה‬
‫ענין זה דורש ביאור‪ :‬מדוע המתין הכ­‬
‫תוב עם ב׳ מצוות אלו עד סיום התורה ?‬
‫והנה ע״ד הפשט שאלה זו היא רק‬
‫בנוגע למצות הקהל ‪ -‬כי בפשוטו של‬
‫מקרא‪ ,‬לא איירי הכתוב ״ועתה כתבו‬
‫לכם את השירה הזאת״ בכתיבת ספר‬
‫תורה אלא קאי על שירת האזינו״;‬
‫ושירה זו שייכת לסוף ימי משה דוקא‪,‬‬
‫כדברי ה״ ״הנך שוכב עם אבותיר וקם‬
‫העם הזה וזנה גו׳ וחרה אפי גו׳ ו ע ת ה‬
‫כתבו לכם את השירה הזאת גו׳ למען‬
‫ת ה י ׳ ‪ . .‬לעד גו׳ כי אביאנו אל האדמה‬
‫גו׳ והי׳ כי תמצאן גו׳ וענתה השירה‬
‫הזאת לפניו לעד גו׳״ ‪ -‬הרי שכל)תוכן(‬
‫שירת האזינו הוא ‪ -‬שתהי׳ ״לעד״ לבני‬
‫ישראל כאשר יעברו את הירדן‪.‬‬
‫)משא״כ בנוגע למל״ת‪ ,‬שהרמב״ם במניו המצות‬
‫אמנם בנוגע למצות הקהל‪ ,‬אף שגם‬
‫קיום מצוה זו הוא רק בבית המקדש״‪,‬‬
‫הרי אין טעם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שתאמר לבנ״י‬
‫דוקא בסמיכות ממש להסתלקותו של‬
‫משה רבינו ‪ -‬שהרי כו״כ מצות נצטוו‬
‫ישראל‪ ,‬ובפרט במשנה תורה׳‪ ,‬שקיומן‬
‫הוא רק בארץ ישראל לאחרי שיעברו‬
‫את הירדן ובביהמ״ק וכיו״ב‪.‬‬
‫ג‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪ (1‬לדעת ההמנ״ס‪ ,‬החינוך וכו׳ ‪ -‬שלא מנו‬
‫ברכת התורה )מהפסוק האזינו לב‪ ,‬ג( במניו המצגת‬
‫)מל״ת קצד‪ .‬וראה סהמ׳׳צ שם‪ .‬ס׳ היד הל׳ מאכלות‬
‫אסורות פי״א ה״א( למד איסור יין נסך מהפסוק דפי‬
‫האזינו )לב‪ ,‬לח(‪ .‬אבל ראה נ׳׳כ הרמב״ם לסהמ״צ‬
‫וסי היד שם(‪.‬‬
‫‪ (2‬לא‪ ,‬י ואילך‪ .‬סהמ״צ להרמב״ם מ״ע טז‪.‬‬
‫חינוך מצוה תריב‪.‬‬
‫‪ (3‬לא‪ ,‬יט‪ .‬סהמ״צ שם מצוה יח‪ .‬חינוך מצוה‬
‫תריג‪.‬‬
‫‪ (4‬פתגם כ״ק מריח אדמו״ר )לקו״ד ח״א ח‪ ,‬א‪.‬‬
‫ח״ד תשמו‪ ,‬א־(‪ .‬וראה של״ה חלק תושבע״פ )כלל‬
‫לשונות בתחלתו(‪ .‬ועוד‪ .‬וראה לקוי׳ש חכ״ד ע׳ ‪629‬‬
‫בהערה‪ .‬וש״נ‪.‬‬
‫‪ (5‬ולהעיר מהפי׳ הב׳ ברש״י ריש פרשתנו)לא‪,‬‬
‫ומכיון שזמנה של מצוה זו הוא ״מקץ‬
‫שבע שנים במועד שנת השמטה״‪ ,‬מקומה‬
‫הוא לכאורה בהמשר למצות שמיטה‬
‫)בפ׳ בהר או עכ״פ בם׳ ראה״׳(‪.‬‬
‫ב ד״ה אנכי(‪ ,‬דמשה אמר אז שלא אוכל עוד לצאת‬
‫ולבוא בדברי תורה כוי‪.‬‬
‫‪ (6‬כפרש״י על הפסוק‪ .‬אבל ברלב״ג עה״ח‬
‫שהכוונה ל״כל דברי התורה בכללם וגם השירה‬
‫•( ושם‪ ,‬בנוגע למצות פ ו י ה שהיא מצנה רא­‬
‫עמהם״‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫ש ו נ ה שבתורה מהאה גם ס׳ השיחות תש״א ע• ‪.(46‬‬
‫‪ (7‬לא‪ ,‬טז ואילך‪.‬‬
‫וראה באהובה לקו־ש חכ״ו ע־ ‪ 59‬ואילך‪ .‬ב ו ה ש­‬
‫‪ (8‬כמש״נ )לא‪ ,‬יא( בבוא כל ישראל לראות את‬
‫קדוש החדש הוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל‬
‫מעיי־ש בנוגע ללשון הרמב״ם במנין המצות בריש‬
‫ס׳ היד בחחלתו ‪..‬מצוה ראשונה ממצוח עשה לידע‬
‫מ ׳ ־ ( ; לקו־ש חכ־ח ע• ‪ 174‬ואילו — בור! שמצות‬
‫נחלוח היא מ״ע האחהינה במנין המצות דהבמב־ס‪.‬‬
‫פני ה״א במקום אשר יבחר‪ .‬וראה לקמן הערה ‪. 16‬‬
‫‪ (9‬ראה רמב״ו עה״ת בהקדמתו לספר דבהים‪.‬‬
‫וראה שרית הרדב׳׳ז ח״ו ב״א קמג‪.‬‬
‫‪ (10‬או כפי תבוא‪ ,‬ששם נאמרו כו״כ מצות‪,‬‬
‫משא״כ לאח״ז)פ׳ נצנים ואילך( ״כינסם משה לפני‬
‫‪ 88‬ו‬
‫לק וטי‬
‫וילך א‬
‫שיחות‬
‫לכאורה אפשר לתרץ‪ ,‬שבמצות הק­‬
‫הל נאמר ״תקרא את ה ת ו ר ה הזאת נגד‬
‫כל ישראל״‪ ,‬שהמלך קורא ״מתחלת אלה‬
‫הדברים״״‪ ,‬ומכיון ש״התורה הזאת״ לא‬
‫נגמרה כתיבתה עד סמור למיתת משה ׳‪,‬‬
‫לכן אין מקום לצוות ע״ד מצות הקהל‬
‫עד אז‪.‬‬
‫שישראל יתקיימו בארץ כר‪ ,‬צריך‬
‫יהושע•׳׳ )וכן המלכים ׳ שלאחריו( לק­‬
‫רות את התורה הזאת באזני העם‪ ,‬״ל­‬
‫מען״׳ ישמעו ‪ ..‬ילמדו גו׳ ובניהם גו׳‬
‫ישמעו ולמדו ליראה את ה״א כל הימים‬
‫אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם‬
‫עוברים את הירדן שמה לרשתה״‪.‬‬
‫אבל זהו תירוץ דחוק‪ ,‬כי ענין זה‬
‫)איזו פרשיות נקראות על ידי המלח‬
‫הוא רק פרט אחד ממצוה זו‪ ,‬וקשה לומר‬
‫ש)רק( בשביל זה תתעכב אמירת מצוה זו‬
‫לישראל עד לאחרי אמירת שאר כל‬
‫מצוות התורהי׳׳‪.‬‬
‫ומתורץ בפשטות מדוע נאמר זה רק‬
‫כאן‪ ,‬כי מצוה זו נאמרה בסגנון)והיא‬
‫כעין( צוואה וציווי ליהושע‪ ,‬באופן‬
‫הנהגתו בכניסתו לארץ‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ב‪ .‬ויש לבאר זה)ע״ד הפשט(‪:‬‬
‫ע״פ פ ש ו ט ו של מקרא‪ ,‬מצות הקהל‬
‫היא חלק מדברי משה ליהושע‪ ,‬בהמשך‬
‫לדבריו אליו ע״ד הכניסה לארץ ‪ -‬״כי ׳‬
‫אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר‬
‫נשבע גו׳״‪ ,‬שבהמשך לזה ציווה אותו‬
‫ע״ד מצות הקהל ‪ -‬״ ת ק ר א ״ את התורה‬
‫הזאת גו׳ הקהל את העם גו״‪/‬‬
‫‪4‬‬
‫כלומר‪ ,‬בתוך דברי הצוואה ליהושע‬
‫אודות כיבוש וישוב הארץ כוי‪ ,‬זרזו ע״ד‬
‫קיום התומ״צ כשיעברו את הירדן‪,‬‬
‫שדוקא עי״ז יהי׳ לבנ״י קיום בארץ‪,‬‬
‫ובהמשר לזה באה מצות הקהל‪ ,‬שכדי‬
‫‪7‬‬
‫ולכן לא נאמרה מצוה זו בהמשך‬
‫למצות שמיטה‪ ,‬שאז היא פרט במצות‬
‫שמיטה בהר סיני בתחילת הארבעים‬
‫שנה‪ ,‬אלא נאמרה כאן להדגיש ענינה ‪-‬‬
‫צוואה והוראה בהנהגה הרצוי׳ של בני‬
‫ישראל לאחרי התיישבותם בארץ יש­‬
‫ראל‪.‬‬
‫ואין להקשות שגם מצות שמיטה‬
‫ענינה שעל ידה יתקיימו ישראל בארץ‪,‬‬
‫ובמודגש בהתוכחה שבעון שמיטה גלו‬
‫ישראל מארצם״ ‪-‬‬
‫כי חלוקה וביותר מצות שמיטה‬
‫ממצות הקהל‪ :‬מצות שמיטה היא מצוה‬
‫‪ (16‬ואת״ל‬
‫ש״בבוא כל ישראל לראות גו׳‬
‫במקום אשר יבחר״)לא‪ ,‬יא( קאי גם על משכן שילה‬
‫הקב״ה ביום מותו להכניסם בברית״ )רש״י ר״פ‬
‫ולא רק ביהמ״ק שבירושלים )ראה לקו״ש חי״ט ע׳‬
‫נצבים(‪ ,‬ולא ציוום עוד במצות )מלכד הנ״ל בפנים(‪.‬‬
‫‪ 323‬הערה ‪ .18‬וש״נ( ‪ -‬ויהושע מת שנים רבות לאחר‬
‫‪ (11‬לא‪ ,‬יא‪ .‬פרש׳׳י שם‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה פרש״י שם‪ ,‬ט‪.‬‬
‫חלוקת הארץ )בשנת ב״א תקטז )סדר הדורות ב״א‬
‫תקנח( היינו כשלש עשרה שנה בעדך אחרי י״ד‬
‫ועוד ועיקר‪ :‬מצינו כמה מצות ניו״ב‪,‬‬
‫שנה דכיבוש וחילוק )ראה סדר עולם םפי״א((‬
‫ולדוגמא ‪ -‬הציווי ע״ד ס״ת של המלך ״וכתב לו את‬
‫נתקיימה מצות הקהל )כולל קריאת הפרשיות בוי(‬
‫‪(13‬‬
‫משנה התורה הואת״ נאמר בפי שופטים )יו‪ ,‬יח(‪,‬‬
‫בפועל ע״י יהושע כמשכן שילה‪.‬‬
‫שגם בפשש״מ מצותו לכתוב כל התורה כולה )ראה‬
‫‪ (17‬וי״ל שגם מטעם וה כתב רש״י )שם‪ ,‬יא(‬
‫פרש״י שם( ‪ -‬והרי זה נאמר ונכתב בתורה לפני‬
‫המלך הי׳ קורא‪ ,‬כי כיבוש הארץ הוא ע״י המלך‬
‫גמר כתיבת כל התורה כולה‪.‬‬
‫דוקא‪ ,‬כמובן בפשטות‪ .‬וראה בארוכה לקו״ש שם ע׳‬
‫‪ (14‬לא‪ ,‬ו ואילך‪.‬‬
‫‪ (15‬ראה חזקוני עה׳יפ‪ :‬ליהושע היי מצוה ולכך‬
‫היי קורא אותה המלך‪.‬‬
‫‪ 323‬ואילך )בביאור פרש״י וה(‪ .‬וש״נ‪.‬‬
‫‪ (18‬לא‪ ,‬יב־יג‪.‬‬
‫‪ (19‬בחוקותי כו‪ ,‬לד־לה ופרש״י שם‪.‬‬
‫לק וטי‬
‫וילד א‬
‫פרטית‪ ,‬מצות היחיד שכ״א צריך לקיים‬
‫בשדה שלו‪ ,‬וגם את״ל שהיא)גם( מצות‬
‫הציבור‪ ,‬הרי םו״ס מצות שמיטה היא רק‬
‫מצוה פרטית שמקיימים בארץ‪:‬‬
‫משא״כ מצות הקהל שהיא מצוה‬
‫כ ל ל י ת ביותר ‪ -‬״ולמדו ליראה גו׳)ועד(‬
‫כל הימים גו׳״‪ ,‬היינו שהיא מביאה‬
‫לקיום כל המצות וכל הימים‪ ,‬והיא תלוי׳‬
‫במלך הכובש את הארץ‪ ,‬ע״ד כיבוש‬
‫יהושע‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה כ״ז הוא ע״פ פשוטו של‬
‫מקרא‪ ,‬אשר)א( הכתוב ״ועתה כתבו גו׳״‬
‫אינו מדבר במצות כתיבת ספר תורה‬
‫כ״א בכתיבת שירת האזינו‪) ,‬ב( מצות‬
‫הקהל באה בהמשך לדברי הצוואה ל­‬
‫יהושע אודות ביאת וכיבוש הארץ כוי‪.‬‬
‫אמנם ע״ד ההלכה צריך ביאור בנוגע‬
‫למצות כתיבת ס״ת)שהרי מפסוק ״ועתה‬
‫כתבו לכם גו׳״ ילפינן מצות כתיבת ספר‬
‫תורה‪ ,‬כנ״ל(‪ ,‬וגם בנוגע למצות הקהל‬
‫אין התירוץ הנ״ל )שהיא דברי צוואה‬
‫ליהושע( מספיק‪ ,‬ובפרט לפי הדיעות‬
‫שמצות הקהל אינה מצות המלך דוקא״ ‪.‬‬
‫שיחות‬
‫‪189‬‬
‫ויש לומר בזה בהקדם דברי הרמ־‬
‫ב״ם׳ בנוגע למצות הקהל ״חייבין ל­‬
‫הביו לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה‬
‫ויראה וגילה ברעדה״ כיום שניתנה בו‬
‫ב ס י נ י אפילו חכמים גדולים שיודעים‬
‫כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה‬
‫גדולה יתירה ומי שאינו יכול לשמוע‬
‫מבוץ לבו לקריאה זו שלא קבעה‬
‫הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה‬
‫עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה‬
‫שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דב­‬
‫רי הא־ל״‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪22‬‬
‫ועפ״ז מובן הטעם שנאמרה המצוה‬
‫בסוף ארבעים שנה סמור ולפני כניסתם‬
‫לארץ‪ ,‬ולא ביחד עם שאר מצוות התורה‬
‫)התלויות בארץ( ‪ -‬כי שאני מצוה זו‬
‫בגדרה משאר מצות התלויות בארץ‪:‬‬
‫בשאר מצות אלו‪ ,‬התנאי בהם דכניסה‬
‫לארץ הוי רק תנאי במקום וזמן חיובן‬
‫)שאין חייבים בהם במדבר כ״א בכניסתם‬
‫לארץ וכו׳(; משא״כ מצות הקהל‪ ,‬הרי זה‬
‫שחיובה הוא בארץ דוקא‪ ,‬הוי חלק מע­‬
‫צם המצוה‪ ,‬דכאשר יוצאים בנ״י ממדבר‬
‫‪2‬‬
‫ערך הקהל‪ .‬וש״נ‪ .‬לקדיש חי״ט שם ועי ‪ .367‬וש״נ‪.‬‬
‫‪ (20‬כי אף שקריאת הפרשיות היא ע״י המלך‪,‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫כמפורש במשנה )סוטה מא‪ ,‬א‪ .‬וראה רש״י שם ד״ה‬
‫‪ (21‬הלי חגיגה פ״ג ה״ו‪.‬‬
‫שנאמר( ‪ -‬אינו מוכרח שמצות הקהל היא מצוה‬
‫‪ (22‬לפנינו התחלת ההלכה היא ״וגרים שאינו‬
‫דהמלך‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬מלשון הרמב״ס )הל׳ חגיגה פ״ג‬
‫מכיריו״‪ ,‬וככר העירו)אנציקלופדי׳ תלמודית שם ע׳‬
‫ה״א( ״מ״ע ל ה ק ה י ל כל ישראל״ )סתם‪ ,‬ולא כתב‬
‫תמו( שבדפוס רומי ר״מ וקושטא רסט נראה שאין‬
‫שהחיוב הוא ״על המלך להקהיל״ וכיו״נ( משמע‬
‫כאו התחלת ההלכה‪ ,‬ולפ״ו תיבות ״וגרים שאינן‬
‫דלא הוי מצות המלך‪ .‬וגם בנוגע לקריאת הפרשיות‪,‬‬
‫מכיריו״ שייכות להתיבות בסוף הלכה שלפנ״ז‬
‫הרי מזה שהרמב״ם לא הוכיך הא דמלך קורא תיכף‬
‫״אע״פ שיש שם לועזות״‪.‬‬
‫בתחילת הפרק כשמגדיר עצם המצוה )כ״א בהלכה‬
‫‪ (23‬צייר בירור בגירסת ״באימה כוי ברעדה״‬
‫ג שם(‪ ,‬משמע קצת שאי״ז מעצם גדר המצוה )ואפ״ל‬
‫‪ -‬שלכאורה המקור בברכות )כב‪ ,‬א( ‪ -‬אבל שם‬
‫דהוי מפני כ ב ו ד‬
‫ה מ ל ך וכיו״ב(‪ .‬וברלב״ג כאן‬
‫בכמה שינויים‪.‬‬
‫)בהתועלת הי״ג( ״המלך או הכה״ג או הנשיא‬
‫וראה הלשה ״באימה וביראה כוי״ ברמב״ם ‪-‬‬
‫שבישראל״‪ .‬ועד״ז באברבנאל ״יקרא הגדול שבעם‬
‫הל׳ תפלה פ״ה ה״ד )כעבד לפני רבו בתפלה(‪ :‬שם‬
‫שהוא המלך או השופט״‪ .‬וראה לשונו לפנ״ז הובא‬
‫פ״׳ב הי״א )במתרגם התורה(‪ :‬סוף הל׳ ס״ת )ביושב‬
‫לקמן הערה ‪ .34‬וכ״כ במנ״ח שם מ״ע תריב )ועוד(‬
‫לפני ם״ת(‪ :‬הל׳ סגהדרין פ״ג ה״ו)ישיבת הדיינים(‪.‬‬
‫ע״ד ההלכה‪ .‬וראה בכ״ז אנציקלופדי׳ תלמודית‬
‫וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ ‪ 71‬הערה ‪ 14‬ובשוה״ג שם‪.‬‬
‫לקוטי‬
‫שיחות‬
‫סיני ‪ -‬המקום שבו קבלו את התורה מפי‬
‫הגבורה ל מ ק ו ם אחר ושונה בתכלית; וכן‬
‫עוברים מנשיאות משה )שקבל התורה‬
‫מפי הגבורה( לנשיאות יהושע ‪ -‬צריך‬
‫להיות אצלם )מזמן לזמן( מעין ה מ ע מ ד‬
‫שניתנה בו ב ס י נ י ״הקהל את העם‬
‫האנשים והנשים והטף וגרך״‪ ,‬לחזקם‬
‫ולזרזם במצוות התורה‪.‬‬
‫את ה׳ א ל ק י כ ם ושמרו ל ע ש ו ת אח כ ל‬
‫‪190‬‬
‫דברי התורה הזאת ובניהם אשר לא ידעו‬
‫ישמעו ולמדו ליראה את ה״א כל הימים‬
‫גו״׳ ‪ -‬היינו שעיקר ההדגשה היא על‬
‫י ר א ת ה׳ המביאה לידי עשיית המצות;‬
‫משא״כ מצות כתיבת ם״ת תוכנה הוא‬
‫״ועתה כתבו גו׳ ו ל מ ד ה את בני ישראל‬
‫שימה בפיהם״‪ ,‬שתכלית הכתיבה היא ‪-‬‬
‫‪,‬‬
‫ועפ״ז י״ל)מעין זה( גם במצות כתיבת‬
‫ס״ת‪ ,‬שמפורש בה ״כתבו ‪ -‬מעלה עליו‬
‫הכתוב כאילו ק ב ל ו מ ה ר סיני״‪ ,‬והובא‬
‫להלכה ברמב״ם במצות כתיבת ס״ת‪.‬‬
‫כי זהו)תוכן( מצות כתיבת ס״ת בשלי־‬
‫מותה‪ ,‬שגם אלו שלא היו בגופם בהר‬
‫סיני בעת קבלת התורה‪ ,‬יהי׳ אצלם מעין‬
‫קבלת התורה‪ .‬ולכן נאמרה מצוה זו‬
‫בסמיכות ליציאתם מן המדבר ומנשיאות‬
‫משה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫ד‪ .‬ויש לבאר הטעם שישנם שתי‬
‫מצות כדי שיהי׳ תמיד מעין קבלת ה­‬
‫תורה בסיני‪:‬‬
‫במ״ת בהר סיני היו )בכללות( שני‬
‫דברים‪ :‬א( קבלת התורה בענינה )לי־‬
‫מודה(‪ ,‬ב( קבלת מצות•׳ ‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬ששתי המצוות הנ״ל הן‬
‫כנגד שני ענינים אלו‪ :‬מצות הקהל ענינה‬
‫ קבלת מ צ ו ו ת התורה‪ ,‬ומצות כתיבת‬‫ספר תורה ‪ -‬היא)בעיקר( בשביל לימוד‬
‫התורה ‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫וכמפורש בכתוב שתוכן מצות הקהל‬
‫הוא ״למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו‬
‫‪ (24‬מנחות ל‪ ,‬א‪.‬‬
‫הלימוד׳׳ ׳‪.‬‬
‫וחילוק זה בין שתי מצות אלו ‪-‬‬
‫מצינו גם בהלכה‪ ,‬ועד שיש מזה נפק״מ‬
‫למעשה‪:‬‬
‫‪2‬‬
‫במצות וענין הקהל כתב הרמב״םי‬
‫״מ״ע להקהיל כל ישראל אנשים ונשים‬
‫וטף כו׳ ולקרות כאזניהם מן התורה‬
‫פרשיות שהן מ ו ר ז ו ת א ו ת ן ב מ צ ו ת‬
‫ומחזקות ידיהם בדת האמת״‪ ,‬והיינו שכל‬
‫המעמד הגדול והקדוש הזה אינו)כ״כ(‬
‫בשביל ל י מ ו ד התורה )לימוד פרשיות‬
‫אלו(‪ ,‬אלא בשביל החיזוק והזירוז בקיום‬
‫המצות‪.‬‬
‫וי״ל שזהו הטעם למ״ש הרמב״ם‬
‫בהמשך הענין‪ ,‬שהכל )גם אלו שאינם‬
‫מכירים כוי( ״חייביו להכין לבם ולהק­‬
‫שיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה‬
‫ברעדה ‪ . .‬אפילו חכמים גדולים שיוד־‬
‫עים כ ל ה ת ו ר ה כ ו ל ה חייבין לשמוע ב­‬
‫כוונה גדולה כו׳ ומי שאינו יכול לשמוע‬
‫כו׳ שלא קבעה הכתוב אלא לחזק ד ת‬
‫ה א מ ת כו׳ מפי הגבורה שומעה״ ‪ -‬כי‬
‫אין התכלית ‪ -‬ה ל י מ ו ד ‪ ,‬אלא קבלת עול‬
‫מצות‪.‬‬
‫וגם זה שמצות כתיבת ס׳׳ת תכליתה‬
‫הלימוד ‪ -‬נוגע לדינא‪ ,‬וכמ״ש הרא״ש״׳‬
‫‪ (25‬הל׳ תפילין מזוזה וס״ת רפ״ז )ה״ה כאילו‬
‫קיבלה מהר סיני(‪ .‬וכ״ה בסהמ״צ וחינוך שנהערה ‪.3‬‬
‫‪ (26‬וי״ל שכנגד זה אמרו ישראל וקבלו ״נעשה‬
‫ונשמע״ ‪ -‬ראה לקו״ש חכ״א ס״ע ‪ 142‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (27‬ועד שלדעת כמה פוסקים האידנא ה״ז ע״י‬
‫ספרי חושבע״פ וכו• ‪ -‬ראה לקמן בפנים‪.‬‬
‫‪ (28‬וראה חינוך מצוה תריג‪.‬‬
‫‪ (29‬הלי חגיגה רפ״ג‪.‬‬
‫‪ (30‬הלכות קטנות ריש הל׳ ספר תורה‪ .‬וראה‬
‫גם חינוך שם‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫לק וטי‬
‫וילד א‬
‫דמצות כתיבת ס״ת שעל כל אחד ואחד‬
‫היתה ״בדורות הראשונים שהיו כותבים‬
‫ם״ת ולומדין בו‪ ,‬אבל האידנא שכותבין‬
‫ס״ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות‬
‫בו ברבים מצוה עשה היא על כל איש‬
‫מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי‬
‫התורה ומשנה וגמרא ופירושי׳ להגות‬
‫בהן הוא ובניו‪ ,‬כי מ צ ו ת כ ת י ב ת ה ת ו ר ה‬
‫היא ל ל מ ו ד בה כדכתיב ולמדה את בני‬
‫ישראל שימה בפיהם וע״י הגמרא והפי׳‬
‫ידע פי׳ המצות והדינים על בוריים לכן‬
‫הם הם הספרים שאדם מצוה לכתבם״ ‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫ה‪ .‬עפ״ז יובן עוד חילוק בין שתי‬
‫מצות אלו ‪ -‬שמצות כתיבת ם״ת היא‬
‫מצות היחיד‪ ,‬בלשון הרמב״ם ׳ ״מצות‬
‫עשה על כ ל איש ואישיי מישראל לכתוב‬
‫ספר תורה לעצמו״‪ ,‬ואילו מצות הקהל‬
‫שייכת ל צ י ב ו ר כולרי‪ ,‬זהו תוכו המצוה‬
‫ ״הקהל את העם״‪.‬‬‫‪2‬‬
‫‪ (31‬וכן נפסק בטור ושו״ע יריד סי׳ ער ס״ב‪.‬‬
‫וראה בארוכה לקו״ש חכ״ג ע׳ ‪ 18‬ואילך‪ .‬ע״ש‪.‬‬
‫‪ (32‬הלי פיית רפ״ז‪.‬‬
‫‪ (33‬כ״ה ברמב״ם•‪ .‬וראה כלי חמדה פרשתנו‬
‫עה״פ )אות ד( דכפל הלשון ״כל איש ואיש״)ודלא‬
‫כבריש הל׳ שקלים ״כל איש״( בא למעט שלא נימא‬
‫דהיא מצות הציבור‪ ,‬ובא למעט דגם בשותפות אינו‬
‫מקיים המצוה דכתיבת ם״ת )‪ -‬וראה פתחי חשובה‬
‫שם ר״ם ער(‪.‬‬
‫‪ (34‬כי גם להדיעות שהיא מצות המלך לקרות‬
‫שיחות‬
‫ו‪9‬ו‬
‫ויש לבאר חילוק זה בהתאם למש־‬
‫נת״ל‪ ,‬שמצות בתיבת ס״ת מטרתה לימוד‬
‫התורה‪ ,‬ומצות הקהל ‪ -‬קבלת עול‬
‫מצות‪:‬‬
‫לימוד התורה אינו שווה אצל כל‬
‫ישראל‪ ,‬דנוםף על החילוק באופן קיום‬
‫מצוה זו ‪ -‬דיש שיוצא י״ח רק ע״י‬
‫לימוד באופן ד״והגית בה יומם ולילה״‬
‫כ פ ש ו ט ו ‪ ,‬ויש שיוצא י״ח בפסוק אחד‬
‫שחרית ופסוק אחד ערבית )כמבואר‬
‫בהלכות ת״ת ׳•(‪ ,‬הרי גם ב ה ש ג ת התורה‬
‫חלוקים זמ״ז‪ ,‬שכל אחד מביו לפי ערכו‬
‫כר ‪ -‬ולכו מצות כתיבת ס״ת‪ ,‬השייכת‬
‫ללימוד והשגת התורה‪ ,‬היא מצוה על‬
‫כל יחיד ויחיד בפ״ע;‬
‫‪5‬‬
‫משא״כ בנוגע לעשיית המצות הרי‬
‫״תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום‬
‫כל התורה ומצות בבחי׳ מעשה״״י; וכן‬
‫בעניו קבלת עול מצות ‪ -‬היראה ה­‬
‫מביאה לידי עשיית המצות )״ויראו גר‬
‫ושמרו לעשות גו׳״( ‪ -‬דקבלת עול‬
‫מלכות שמים היא למעלה מהתחלקות‬
‫והיא שווה לכל נפש ‪ -‬ולכו‪ ,‬גם מצות‬
‫הקהל‪ ,‬שענינה לעורר את ישראל ליראת‬
‫השם ושמירת המצות‪ ,‬היא חובת הציבור‪,‬‬
‫הכולל את כל עם ישראל בשווה‪.‬‬
‫]ומצינו שני ענינים אלה במ״ת גופא‬
‫ שכללות מעמד הר סיני הי׳ לכל יש­‬‫ראל כאחד‪ ,‬בבת אחת דוקא‪ ,‬ל׳ יחידיי‬
‫ ראה יראים סרפ״ט )וכהשלם ‪ -‬רסו(‪ ,‬חינוך שם‬‫‪-‬‬
‫ה״ה שייכת לציבור כולו שכולם יבואו לשמוע‬
‫)ראה יראים סר״צ )בהשלם ‪ -‬תלג«‪ .‬ופשיטא לפי‬
‫המצות מוטלת על כל ישראל כוי ‪ ..‬כי גם הבתונ‬
‫פשטות לשון הרמב״ם ״מ׳׳ע להקהיל כוי״ )ועד׳׳ז‬
‫אמר נגד כל ישראל מכלל שהי׳ קורא אחד ויהי׳‬
‫בעוד ראשונים(‪.‬‬
‫ולהעיר מתיב״ע פרשתנו לא‪ ,‬יא‪ :‬ח י ק ו ו ! ית‬
‫אורייתא‪ .‬שם‪ ,‬יב‪ :‬כ נ ו ש ו ית עמא‪ .‬וראה אברבנאל‪:‬‬
‫ומאשר אמר שיקרא את התורה הזאת ידענו שהיתה‬
‫נגד כל ישראל ‪ . .‬וראוי שיהי׳ הראש והגדול אשר‬
‫בעם שהוא המלך לפי שהמלך ‪ . .‬הוא נפש כללית‬
‫לעם ובהיותו הוא הקורא הי׳ כל ישראל קורא‪.‬‬
‫וראה בפרטיות בהנסמן בהערה ‪.20‬‬
‫‪ (35‬ראה הל׳ ת״ח לאדה״ו פ״ג ה״ד־ה‪ .‬שו״ע‬
‫אדה׳׳ז או״ח סקנ׳יו ס״א‪.‬‬
‫•(‬
‫ה ו ע ת ק ב ס מ ״ ג מ ־ ע כ ד ‪ .‬אבל ב ש ו ־ ע שם ד ״ ס‬
‫ער ‪.,‬כל איש־‪ ! .‬ב ט ו ר שם ‪.,‬כל א ד פ ־ ‪ .‬נ א כ י מ ‪.‬‬
‫‪ (36‬לשח התניא רפמ״ד‪.‬‬
‫‪ (37‬ראה זח״ג פד‪ ,‬ב‪ .‬מדרש לק״ט יתרו כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לקוטי‬
‫שיחות‬
‫)ואחז״ל״י‪ -‬ד״אילו היו ישראלים חסרים‬
‫אפילו אדם אחד״ לא היו זוכים למ״ת(‪,‬‬
‫ולאידך ארז״ליי‪ -‬שאחד מהטעמים ש־‬
‫עשה״ד נאמרו בלשון יחיד ‪ -‬הוא משום‬
‫שנאמרו לכל יחיד ויחיד בפ״ע‪.‬‬
‫הוא משום שעיקר החידוש דמעמד‬
‫הר סיני ומ״ת היי לא בלימוד התורה‬
‫ושמיעת מצוות ה‪ /‬ובפרט שזה הי׳ גם‬
‫קודם מ״ת אצל האבות כוי‪ ,‬אלא החידוש‬
‫הוא שאז הי׳ זה באופן של ראי; כמ״ש‬
‫״וכלי• העם רואים את הקולות גו׳ אתם״‬
‫ראיתם גו״‪ /‬״הראנו״ ה״א את כבודו‬
‫גו׳״‪ ,‬וזה הי׳ ״בעבור)שעי׳׳ז דוקא באים‬
‫להשלימות אשר( תהי׳ יראתו על פניכם‬
‫לבלתי תחטאו״׳״‪.-‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬ששני ענינים אלו‬
‫נתינת התורה הם בהתאם לשני הענינים‬
‫שניתנו במ״ת‪ :‬נתינת התורה ומצות ליש­‬
‫ראל באופן השווה לכל ‪ -‬ומצד זה הרי‬
‫מתן תורה הוא כולל פרטי כלל ישראל‬
‫במציאות אחת; משא״כ לימוד התורה‬
‫שניתן במ״ת‪ ,‬הוא בכאו״א לפי ערכו[‪.‬‬
‫באופן‬
‫ו‪ .‬והנה הטעם והצורך לכך שמזמן‬
‫לזמן )בכל שבע שנים״ ( צריכים לחיות‬
‫מחדש )איבערלעבן( את מעמד הר סיני‬
‫בהקהל‪ ,‬וכן זה שכל אחד חייב לכתוב‬
‫ס״ת שיהי׳ ״כאילו קבלו מהר סיני״‬
‫‪4‬‬
‫‪4‬‬
‫ אף שכל הנשמות היו בעת מ״ת׳‬‫כמ״ש״ ״את אשר ישנו פה ‪ . .‬ואת אשר‬
‫איננו פה״‪ ,‬וגם נצטווינו ״ר?ף• השמר לר‬
‫ושמור נפשך מאוד פן תשכח את‬
‫הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו‬
‫מלבבר כל ימי חייר והודעתם לבניר‬
‫ולבני בניר יום אשר עמדת לפני ה״א‬
‫‪4‬‬
‫‪,‬‬
‫בדזורב״ ‪-••-‬‬
‫‪ (38‬ראה דב״ר פ״ז‪ ,‬ח‪ .‬וראה גם מכילתא יתרו‬
‫יט‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (39‬ראה פסיקתא דר״כ פ׳ יב‪ .‬פסיקתא רבתי‬
‫פכ״א‪ .‬חגחומא באבער יחרו יז‪ .‬רמב״ן עה״ת יתרו כ‪,‬‬
‫ב‪.‬‬
‫‪ (40‬ראה אברבנאל כאן הטעם ש״לא היתה‬
‫בכל שנה ושנה וגם מדי חדש בחדשו״‪.‬‬
‫‪ (41‬ראה פרקי דר״א פמ״א‪ .‬שמו״ר פכ״ח‪ ,‬ו‪.‬‬
‫תנחומא יתרו יא‪ .‬וראה גם שבת קמו‪ ,‬א ןובחדא״ג‬
‫מהרש״א שם(‪.‬‬
‫‪ (42‬נ צבים כט‪ ,‬יד‪,‬‬
‫‪ (43‬ואתחנן ד‪ .‬ט־יוד‪.‬‬
‫‪ (44‬ומנאה הרמב״ן בהוספותיו לספר המצות‬
‫להרמב״ם מל״ת ב‪,‬‬
‫‪4‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫וכידוע״ דאינה דומה שמיעה לראי׳״ ‪,‬‬
‫דשמיעה היא מרחוק )ולכן ביכולתה‬
‫לתפוס רק דבר רוחני כמו קול וכה״ג‪,‬‬
‫ונתפס רק בשמיעה ‪ -‬הבנה והשגה‪,‬‬
‫רוחניות האדם(‪ ,‬משא׳׳כ ראי׳ היא מקרוב‬
‫)ולכן ראי׳ תופסת בדבר גשמי‪ ,‬וגם‬
‫פועלת על גשמיות גופו עד שהדבר‬
‫הנראה מתאמת אצל הרואה(‪ ,‬וכן הי׳‬
‫במ״ת‪ ,‬ש״כל העם רואים את הקולות״ ‪-‬‬
‫רואים את הנשמע׳‪ /‬ולכן נתאמת אצל‬
‫כאו׳׳א מישראל ש״אנכי ה״א״ וכו‪/‬‬
‫וי״ל שזהו הטעם שבכדי שהדור‬
‫שלאחרי דור מ״ת והדורות הבאים ״יראו‬
‫את ה״א ושמרו לעשות את בל דברי‬
‫התורה הזאת״ ‪ -‬אינה מספיקה ו כ י ר ח‬
‫מעמד הר סיני ‪ -‬שזוכר דבר שהי׳‬
‫כ ע ב ר ‪ ,‬שאז האדם הוא בריחוק מהדבר‪:‬‬
‫אלא צ״ל ענין מיוחד‪ ,‬מצות הקהל‪ ,‬שכל‬
‫ישראל‪ ,‬אנשים נשים וטף‪ ,‬נקהלים יחד‬
‫כמו במעמד הר סיני ״ויראה עצמו‬
‫‪ (45‬יתרו כ‪ ,‬טו‪.‬‬
‫‪. (b4‬שם‪ ,‬יט‬
‫‪ (47‬ואתחנן ה‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (48‬יתרו שם‪ ,‬יו‪.‬‬
‫‪ (49‬ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ סב ואילך‪ .‬סה״מ‬
‫תרס״ג ע׳ יג ואילה סה״מ חש״ט ע׳ מה ואילך‪.‬‬
‫לקו״ש חייו ע׳ ‪ 121‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (50‬מכילתא יתרו יט‪ ,‬ט‪ .‬וראה גם ר׳׳ה נו‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (51‬פרש״׳ יתרו שם‪ ,‬טו ממכילתא שם‪.‬‬
‫לקוטי‬
‫שיחות‬
‫כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה‬
‫שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע‬
‫דברי האיל״‪.‬‬
‫שע״י ההוספה וחיזוק בהתעוררות זו‬
‫שכאו״א עושה ‪ -‬ע״י שמקהיל אנשים‬
‫נשים וטף השייכים אליו‪ ,‬ומעוררם ע״ד‬
‫לימוד התורה וקיום המצות‪ ,‬ובכלל ‪-‬‬
‫״ליראה את ה״א״‪ ,‬הרי זה פועל בהנק־‬
‫הלים ‪ -‬״נזכרים ונעשים״ ‪ -‬ליראה כל‬
‫הימים כאילו עתה נצטווה בה מפי הגבו­‬
‫רה בתוקף הראי׳ דמ״ת‪,‬‬
‫וכן הוא במצות כתיבת מ״ת‪ ,‬שדוקא‬
‫כאשר כותבו ב ע צ מ ו ‪ ,‬שפועל בעצמו‬
‫ובמעשה שלו‪ ,‬אזי הוי ״כאילו קבלו מהר‬
‫סיני״‪ ,‬ע״ד הראי׳ דמ״ת ש)גם( הגוף‬
‫הגשמי של האדם ‪ -‬הי׳ באימה וביראה‬
‫וברתת ובדעה״‪.‬‬
‫ז‪ .‬אע״פ שבזמן הזה‪ ,‬שאין ביהמ״ק‬
‫אין מצות הקהל כפשוטה‪ ,‬הרי מובן‪,‬‬
‫שכשם שהוא בכל הדברים התלויים‬
‫במקדש )קרבנות וכו׳( ‪ -‬שברוחניות‬
‫ישנם גם עתה‪ ,‬וכמחז׳׳לי• תפלה במקום‬
‫קרבנות תקנום‪ ,‬ישנו מעין זה במצות‬
‫הקהל״‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫‪193‬‬
‫ועד שזה ממהר ומזרז קיום היעוד‬
‫ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים‬
‫ולירושלים בית מקדשך ביהמ״ק השלי­‬
‫שי בביאת ״המלר המשיח״ שיקרא בו‬
‫את התורה הזאת‪ ,‬בגאולה האמיתית וה­‬
‫שלימה‪ ,‬ובמהרה בימינו ממש‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫מ ז ש י ח ח ש״פ נצו״י חשר־ג(‬
‫‪ (52‬ברבות בב‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (53‬ברכוה כו‪ ,‬א־ב‪ .‬טושריע )ודאדה״ז( אריח‬
‫סצ״ח )סייד(‪.‬‬
‫‪ (54‬ראה לקמן ע׳ ‪ .215‬סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ ‪n‬‬
‫ואילך‪ ,‬ע׳ ‪ 163‬הערה ‪.89‬‬
‫‪ (55‬להעיר מאברבנאל‪ :‬מכאן נשאר המנהג‬
‫בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים‬
‫יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה‬
‫עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא‬
‫מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה‬
‫המלד בזמן האלקי ההוא‪.‬‬
‫ב"ה‬
‫סיכום ומהלך השיעור‬
‫השיחה‪ :‬חלק לד – וילך ב'‪.‬‬
‫הערה למגיד השיעור‪:‬‬
‫ השיחה יסודית ביותר על נושא הקהל‪ ,‬והטעם שעושים מזה מצווה חשובה מאוד‪.‬‬‫ אפשר להשלים גם (או בשיעור אחר)‪ ,‬עם השיחה מחלק כ"ד שיחה א' לפרשת וילך (שלמדנו "בעיון" בסוף שנת‬‫תשע"ד)‪ ,‬שם מוסבר איך שהקהל מכין ונותן כח לשש השנים הבאות עד לשמיטה הבאה‪...‬‬
‫מקור ‪ :1‬בפרשתנו מפורשות שתי המצוות האחרונות בתורה‪ ,‬מצוות שמשה מסר בז' אדר‪ ,‬ביומו האחרון עלי אדמות‪:‬‬
‫ מצוות הקהל‪ :‬בשנה שאחרי השמיטה‪ ,‬בחג הסוכות‪ ,‬כל העם מתכנסים בבית המקדש לשמוע המלך חוזר על‬‫פרשיות נבחרות מהתורה‪.‬‬
‫ מצוות כתיבת ספר תורה‪ :‬משה רבינו מבקש שיכתבו "השירה הזאת"‪ ,‬וכדלקמן‪.‬‬‫כמובן שנשאלת השאלה‪ ,‬למה חיכו עד לסוף החומש למסור ב' המצוות האלה‪ ,‬והרי "סדר בתורה – תורה הוא"‪ ,‬ובטח‬
‫יש טעם בדבר‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬בקשר לכתיבת השירה‪ ,‬אפשר לענות כדברי רש"י‪ ,‬שהכוונה ב"השירה הזאת"‪ ,‬היא שיכתבו פרשת האזינו‪,‬‬
‫ושזה שייך לסוף חיי משה‪ ,‬מכיון שהקב"ה מודיע למשה ש"הנך שוכב עם אבותיך"‪ ,‬ומכיון שישנו חשש שעם ישראל‬
‫יפנו מהתורה‪ ,‬פרשת האזינו תזכירם ‪ -‬כשמשה כבר לא יהי' כאן – מה יקרה אם מתנהגים טוב‪ ,‬ומה יקרה אם‬
‫מתנהגים לא טוב וכו'‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬למה פרשת הקהל לא נשנית מוקדם יותר? לדוגמא אחרי מצוות השמיטה (בפרשת בהר או ראה)‪ ,‬מכיון‬
‫ש"הקהל" מגיע הרי אחרי שנת ה"שמיטה"‪.‬‬
‫מקור ‪:2‬‬
‫ויש לבאר ע"ד הפשט‪ ,‬כשמעיינים בפסוקים לפני מצוות הקהל‪ ,‬מוזכר שם "וַיִּקְ ָרא מ ֹשֶׁ ה לִּיהֹושֻׁ עַ ‪ ...‬חֲ זַק ו ֶׁאֱ מָ ץ‪--‬כִּי אַ תָ ה‬
‫ָארץ"‪ ,‬היינו שמשה מוסר צוואתו ודברי חיזוק ליהושע‪.‬‬
‫תָ בֹוא אֶׁ ת‪-‬הָ עָ ם הַ זֶׁה‪ ,‬אֶׁ ל‪-‬הָ ֶׁ‬
‫א"כ‪ ,‬מסתבר לומר שמצוות הקהל גם נועדה כחלק מצוואת משה רבינו ליהושע‪ ,‬הנותן עצה ליהושע שעליו (ועל‬
‫המלכים שאחריו) לקרות פרשיות נבחרות מהתורה באזני בנ"י‪ ,‬לוודא שבנ"י ישמרו התורה כהוגן‪ ,‬ועי"ז יוכלו להתקיים‬
‫ולחיות בארץ בה עומדים להיכנס תיכף‪.‬‬
‫ועפ"ז‪ ,‬הכל מובן‪ ,‬משה רבינו מסר שתי המצוות האחרונות בעיתן ובזמנן‪ :‬הקהל – בתור עצה ליהושע איך לדרבן העם‬
‫בתומ"צ כשיהיו בארץ‪ ,‬כתיבת השירה – כדי שבנ"י יזכרו שעליהם לקיים תומ"צ גם כשמשה לא יהי' כאן‪.‬‬
‫מקור ‪:3‬‬
‫אלא‪ ,‬שכשמעיינים מבחינת ההלכה‪ ,‬איך פורשו ב' המצוות האלה בתורה שבע"פ (גמרא וכו') ועד למוני המצוות ‪,‬‬
‫רואים שהבינו שהמצוות האלה הרבה יותר רחבות‪ ,‬ולא מוגבלות דווקא לתקופת יהושע‪.‬‬
‫ הקהל‪ :‬שייך לכל המלכים‪ ,‬עד שיש אומרים שזה לאו דווקא מצוות המלך‪ ,‬אלא פשוט מצווה להתכנס!‬‫ כתיבת ס"ת‪ :‬המצווה אינה רק כתיבת השירה (מכיון שא"א לכתוב רק חלקים מהתורה)‪ ,‬אלא פשוט כתיבת כל‬‫הספר תורה!‬
‫וא"כ‪ ,‬זה לא שייך דווקא ליהושע ולתקופתו‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתא‪ :‬למה המצוות האלה נדחו עד לסוף התורה?‬
‫‪1‬‬
‫מקור ‪:4‬‬
‫והביאור בזה‪ :‬בני ישראל אמנם נכנסים לארץ‪ ,‬אבל עומדים כעת לצאת מהמדבר שם קיבלו התורה ישר מהקב"ה!‬
‫ועומדים גם להחליף מנהיג ממשה רבינו שקיבל התורה ישר מהקב"ה ליהושע שקיבל ממשה‪ .‬וממילא הי' צורך בב'‬
‫המצוות האלה‪ ,‬וכדלקמן‪.‬‬
‫הרמב"ם מסביר בהלכות חגיגה בגדר מצוות הקהל‪ ,‬ש"חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה‬
‫ברעדה כיום שניתנה בו בסיני‪ ...‬שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת‪ .‬ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי‬
‫הגבורה שומעה"‪ .‬היינו שתכלית מצוות הקהל הוא להזכיר מעמד הר סיני‪.‬‬
‫‪ 1‬המקורות מספר המצוות שבמקור ‪ ,3‬הובאו בהערות ‪ 2‬ו‪ 3-‬בתחילת השיחה‪ ,‬והובאו כאן (מאוחר יותר)‪ ,‬להקל הביאור בשיעור‪.‬‬
‫כמו"כ‪ ,‬בקשר למצוות כתיבת ס"ת‪ ,‬הובא בגמרא מנחות שמי שכותב‪ 2‬ס"ת – "מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר‬
‫סיני"‪ ,‬היינו שגם כתיבת ס"ת‪ ,‬תכליתה הוא‪ :‬שגם אלו שלא היו בגופם במ"ת‪ ,‬ירגישו שנמצאים שמה‪.‬‬
‫וזהו הטעם שהתורה מ ַצווה ב' מצוות אלה מיד לפני הכניסה לא"י‪ ,‬כדי שגם בא"י תהי' להם אפשרות מעשית לחיות‬
‫מחדש מעמד מ"ת‪.‬‬
‫מקור ‪:5‬‬
‫לכאורה אפשר לשאול‪ ,‬למה צריכים שני מצוות להזכיר מעמד מ"ת? אחת לא היתה מספיקה?‬
‫והביאור בזה‪ :‬מ"ת פעל ב' עניינים‪( :‬א) קבלת (לימוד) התורה‪( .‬ב) קבלת עול המצוות‪.‬‬
‫וממילא ישנו צורך בהזכרת ב' הנקודות האלה‪( :‬א) מצוות כתיבת ס"ת שתכליתה "ולמדה את בנ"י"‪ ,‬מזכירה את‬
‫קבלת לימוד התורה במ"ת‪( .‬ב) מצוות הקהל שתכליתה בעיקר "ליראה את ה'"‪ ,‬מזכירה את קבלת עול מצוות במ"ת‪.‬‬
‫ומזה משתלשלים חילוקים הלכתיים‪:‬‬
‫ במצוות הקהל כותב הרמב"ם שעל המלך לקרות באזני העם "פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם‬‫בדת האמת"‪ ,‬משא"כ במצוות כתיבת ס"ת‪ ,‬שלפי דעת הרא"ש בכלל המצווה הזאת שונה היום‪ ,‬מכיון שעיקרה היא‬
‫לימוד בספרים‪ ,‬ובימינו כבר לא לומדים בספרי תורה‪ ,‬ממילא המצווה היא כתיבת ספרי לימוד (חומש‪ ,‬משנה‪ ,‬גמרא‬
‫וכו') שילמדו בהם‪.3‬‬
‫‪4‬‬
‫ מצוות הקהל היא מצוות הכלל‪ ,‬וזה בהתאם לכך שבקבלת עול מצוות אין חילוקים בין האנשים ‪ ...‬משא"כ במצווץ‬‫כתיבת ס"ת שהרמב"ם כותב שזוהי מצווה איניבידואלית "על כל איש ואיש מישראל"‪ ,‬וזה בהתאם לכך שלימוד התורה‬
‫משתנה איניבידואלית לפי האנשים‪ ,‬יש היכולים להסתפק בלימוד קצר ערב ובוקר‪ ,‬ויש שחייבים ללמוד כל היום‪ .‬כמו"כ‬
‫בעומק‪ ,‬לא כולם לומדים באותו עומק‪ ,‬ולכן‪ ,‬זוהי מצווה ממש איניבידואלית‪.‬‬
‫מקור ‪:6‬‬
‫לכאורה‪ ,‬למה צריכים לחזור על מצוות הקהל מזמן לזמן?‬
‫והביאור בזה‪ :‬אף שנשמות כל עם ישראל היו במ"ת‪ ,‬אמנם‪ ,‬עיקר החידוש במ"ת הי' בזה ש"ראו" את כבודו של‬
‫הקב"ה‪ ,‬וזה גופא הביא יראת ה'‪ .‬והרי‪" ,‬אינה דומה שמיעה לראי'"‪ ,‬וגם אם יספרו לנו ("שמיעה") מעמד הר סיני‪ ,‬זה‬
‫יהי' עדיין רחוק מאיתנו‪ ,‬מחיינו הפרטיים ‪ ,‬ולכן צריך מזמן לזמן לחיות מחדש בבחינת ראי' את מעמד מ"ת‪ ,‬וזאת ע"י‬
‫מצוות הקהל בה כולם מתכנסים מעין מה שהי' במ"ת‪( ,‬וגם ע"י מצוות כתיבת ס"ת‪ ,‬בפרט כשכותבו כעצמו‪ ,‬שאז ממש‬
‫חי בגופו את קבלת התורה)‪.‬‬
‫מקור ‪:7‬‬
‫ובימינו שאין לנו ביהמ"ק‪ ,‬מ"מ קיים עניין הקהל ברוחניות‪ ,‬עי"ז שכאו"א יקהיל את האנשים‪ ,‬נשים וטף עליהם יש לו‬
‫השפעה‪ , 5‬וידרבנם לתורה ולמצוות‪ ,‬וליראת ה' בכלל‪ ,‬וזה גופא יעורר בהם יראת ה' עם תוקף גדול כמו בשעת מ"ת‪.6‬‬
‫ויה"ר‪ ,‬שעי"ז נזכה לביאת "המלך המשיח" שיקרא לנו ב"הקהל"‪ ,‬במהרה בימינו‪.‬‬
‫‪ 2‬היינו שכותב בעצמו‪ ,‬כמובא שם בגמרא‪" :‬הלוקח ס"ת מן השוק ‪ -‬כחוטף מצוה מן השוק‪ ,‬כתבו ‪ -‬מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר‬
‫סיני"‪ ,‬וכך כותב הרמב"ם בפירוש במצוות עשה יח‪" :‬ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו "כתבו בידו מעלה עליו‬
‫הכתוב כאילו קבלו מהר סיני"‪.‬‬
‫‪ 3‬משא "כ מצוות הקהל‪ ,‬שגם אם לא לומדים מספר התורה‪ ,‬יש לקרוא עדיין הפרשיות הנבחרות בספר התורה‪ ,‬מכיון שתכליתן הוא‬
‫בעיקר קבלת עול מצוות‪ ,‬ולא לשם לימוד גרידא‪.‬‬
‫‪ 4‬או שהיהודי מקבל עול או שאינו מקבל עול כלל‪ ...‬אין מצב ביניים‪.‬‬
‫‪ 5‬בכמה שיחות הרבי מציין שכל אחד הוא מלך במובן מסויים‪ ,‬יש לו השפעה על חוג‪ :‬אבא ואמא ‪" -‬מלכים" על משפחתם‪ ,‬רב – "מלך"‬
‫על קהילתו‪ ,‬מנהל – " מלך" על העובדים וכו'‪ ,‬וזהו התכלית‪ ,‬לנצל היתרון הזה לטובה‪ ,‬להשפעת יראת ה' עליהם‪ ,‬שזהו תפקיד "מלך"‬
‫ע"פ תורת החסידות (דרך מצותיך מצוות מינוי מלך ועוד)‪" :‬שום תשים עליך מלך"‪ ,‬הפירוש שיראת המלך מזכירה את יראת הקב"ה‪.‬‬
‫כדאי לציין שאצל הרבה אנשים בימינו‪ ,‬כל מושג המלך הוא מושג שלילי לגמרי‪ ,‬מכיון שהמלכים האחרונים שהעולם הכיר‪ ,‬השתמשו‬
‫לרעה בכוחם‪ .‬ולכן‪ ,‬חשוב לציין שכאן מדובר על "מלך טוב "‪ ,‬שמשתמש לטובה בכוחו וכו'‪ .‬ויש להאריך הרבה בנושא זה‪ ,‬כמו לדוגמא על‬
‫נושא נחיצות "מלך המשיח" וכו'‪ ,‬ואכ"מ‪.‬‬
‫‪ 6‬להעיר גם ממכתב כללי מהקהל תשמ"ח (חלק ל"ד עמ' ‪ )331‬שם מסביר הרבי שאפשר לעשות הקהל גם בעצמנו‪" :‬אנשים — ניחנים‬
‫במעלה של עוצמה וכוח הנהגה‪ ,‬להיות מורי דרך בהתנהגות הכללית‪ ,‬הנהגה מחוץ לביתו וכר‪ :‬נשים — הן בבחינת ״עקרת הבית״‪ ,‬הן‬
‫מנהלות את הנהגת הבית‪ ,‬התחלת חינוך הטף‪ ,‬הבנים והבנות וכו'‪ ,‬ואילו טף — הם המתחנכים‪ ,‬המקבלים‪ ,‬הם מודרכים על ידי הוריהם‬
‫ומחנכיהם‪ .‬דומה לכך גם ב״עולם קטן — זה האדם״‪ :‬אצל כל אדם ישנן (צריכות להיות) כל התכונות האמורות‪ :‬התוקף והעוצמה של‬
‫״אנשים״‪ ,‬הזמן והכוחות שלו המסוגלים וצריכים להנהיג ולהשפיע ולהאיר מסביבו‪ ,‬בהנהגת העולם‪ ,‬וכן — של ״נשים״ — בהנהגת‬
‫הבית‪ ,‬ויחד עם זה הוא צריך להיות גם תלמיד ומחונך‪ ,‬כלשון חז״ל‪ :‬״איזהו חכם — הלומד מכל אדם״‪ ,‬וגם בכך מלמדת מצות ״הקהל״‬
‫את כל יחיד‪ ,‬ב״עולם קטן״ שלו‪ ,‬שהוא נדרש ״להקהיל״ ולאסוף את כל תכונותיו השונות‪ ,‬של ״אנשים‪ ,‬נשים וטף״‪ ,‬ולהכניס אותם ב״בית‬
‫המקדש״ הפנימי שלו‪ ,‬בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך‪ ,‬זה הקב״ה‪ ,‬עד שיהיו כולם חדורים כליל ב״ליראה את השם״"‪.‬‬
‫ב"ה‬
Vayélè’h – Hakhel : une Mitsva essentielle
Source : Likouté Si’hot volume 34, première Si’ha sur Vayélè’h
Le jour de son départ, Moïse enseigne les deux derniers commandements
1
'‫ ְּפנֵּי ה‬-‫ ל ֵָּׁראֹות אֶׁ ת‬,‫י ִשְּ ָׁראֵּ ל‬-‫ בְּבֹוא כָׁל‬.‫ בְּמֹעֵּד שְּ נַת הַשְּ מִ טָׁה ְּבחַג ַהסֻּּכֹות‬,‫ מִקֵּ ץ שֶׁ בַע שָׁ נִים‬:‫ י‬,‫וילך לא‬
,‫ ָׁהעָׁם‬-‫ הַקְּ הֵּל אֶׁ ת‬.‫בְָּאזְּנֵּיהֶׁם‬--‫י ִשְּ ָׁראֵּ ל‬-‫ נֶׁגֶׁד ּכָׁל‬,‫ַתֹורה הַז ֹאת‬
ָׁ ‫ה‬-‫ תִ קְּ ָׁרא אֶׁ ת‬:‫ אֲ שֶׁ ר י ִ ְּבחָׁר‬,‫ בַמָׁקֹום‬,‫אֱ ֹלקֶׁ יָך‬
‫ וְּשָׁמְּ רּו‬,‫ה' אֱ ֹלקֵּ יכֶׁם‬-‫ ְּוי ְָּׁראּו אֶׁ ת‬,‫לְּמַ עַן י ִשְּמְּ עּו ּולְּמַ עַן יִלְּמְּדּו‬--‫ אֲ שֶׁ ר בִשְּ ע ֶָׁׁריָך‬,‫ ְּוג ְֵּּרָך‬,‫הָׁאֲ נָׁשִ ים ְּו ַהנָׁשִ ים ְּו ַהטַף‬
.‫ ה' אֱ ֹלקֵּ יכֶׁם‬-‫ אֶׁ ת‬, ‫ י ִשְּמְּעּו ְּולָׁמְּ דּו ְּלי ְִּרָאה‬,‫י ָׁדְּ עּו‬-‫ ּו ְּבנֵּיהֶׁם אֲ שֶׁ ר ֹלא‬.‫ַתֹורה הַז ֹאת‬
ָׁ ‫דִ ְּב ֵּרי ה‬-‫ּכָׁל‬-‫ אֶׁ ת‬,‫ַלעֲשֹות‬
Vayélè’h 31, 10 : A la fin de chaque septième année, à l'époque de la Chemita, lors de la fête de
Soukkot, alors que tout Israël vient comparaître devant l'Éternel, ton D.ieu, dans l'endroit qu'il aura élu, tu feras
lecture de cette doctrine en présence de tout Israël, qui écoutera attentivement. Rassemble-y le peuple entier,
hommes, femmes et enfants, ainsi que l'étranger qui est dans tes murs, afin qu'ils entendent et s'instruisent, et
révèrent l'Éternel, votre D.ieu, et s'appliquent à pratiquer toutes les paroles de cette doctrine; et que leurs
enfants, qui ne savent pas encore, entendent aussi, et qu'ils apprennent à révérer l'Éternel, votre D.ieu ».
‫ ּכִתְּ בּו‬,‫ ְּועַתָׁ ה‬...‫ ְּוח ָָׁׁרה אַ פִי‬...‫אֲב ֹתֶׁ יָך; וְּקָׁ ם ָׁהעָׁם ַהזֶׁה ְּוזָׁנָׁה‬-‫ ִהנְָּך שֹכֵּב עִם‬,‫מ ֹשֶׁ ה‬-‫ וַי ֹאמֶׁ ר ה' אֶׁ ל‬:‫ טז‬,‫וילך לא‬
,‫תִ מְּ צֶׁאן ָׁ א ֹתֹו ָׁרעֹות ַרבֹות‬-‫ ְּו ָׁהי ָׁה ּכִי‬...‫ שִ ימָׁ ּה ְּבפִיהֶׁם‬,‫י ִשְּ ָׁראֵּ ל‬-‫ ְּבנֵּי‬-‫ ְּולַמְּדָׁ ּה אֶׁ ת‬,‫ירה הַז ֹאת‬
ָׁ ִ‫הַש‬-‫ָׁלכֶׁם אֶׁ ת‬
.‫ירה הַז ֹאת ְּל ָׁפנָׁיו ְּלעֵּד‬
ָׁ ִ‫ ְּו ָׁענְּתָׁ ה הַש‬,‫ְּוצָׁרֹות‬
Les deux
dernières
Mitsvot de la
Torah : Hakhel
et l’écriture
d’un Sefer
Torah
Vayélè’h 31, 16 : D.ieu dit à Moïse : « Tandis que tu reposeras avec tes pères, ce peuple se laissera
débaucher… Ma colère s'enflammera… Et maintenant, écrivez pour vous ce cantique, qu'on l'enseigne aux
enfants d'Israël et qu'on le mette dans leur bouche… Vienne alors la multitude de maux et d'angoisses qui
doivent l'atteindre, le présent cantique portera témoignage en face de lui.
:‫ הַאֲ זִינּו הַשָׁמַ י ִם עַד ְּו ִכפֶׁר ַאדְּ מָׁ תֹו עַמֹו‬.‫ירה הַז ֹּאת‬
ָ ִּׁ‫ אֶ ת הַש‬- ‫רש"י‬
Rachi - Ce cantique-ci. Depuis : « Ha’azinou… » (infra 32, 1) jusqu’à : « … Il pardonnera » (infra 32, 42).
Question : Pourquoi la Mitsva du Hakhel est enseignée à la fin de la Torah ?
2
.‫ָָׁארץ‬
ֶׁ ‫ה‬-‫ אֶׁ ל‬,‫ ָׁהעָׁם ַהזֶׁה‬-‫ּכִי אַ תָׁ ה תָׁ בֹוא אֶׁ ת‬--‫ ֲחזַק וֶׁאֱ מָׁ ץ‬...‫ ַוי ִקְּ ָׁרא מ ֹשֶׁ ה לִיהֹושֻּ ַע‬:‫ ז‬,‫וילך לא‬
Vayélè’h 31, 7 : Moïse dit à Josué : sois fort et vaillant ! Car c'est toi qui entreras avec ce peuple dans la Terre…
‫ מצות הקהל היא חלק מדברי משה ליהושע (ע״ד הכניסה‬,‫ ע״פ פשוטו של מקרא‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ באופן הנהגתו בכניסתו לארץ‬,‫ מצוה זו נאמרה בסגנון (והיא כעין) צוואה וציווי ליהושע‬...)‫לארץ‬
Likouté Si’hot : Selon le sens littéral du texte, la Mitsva du Hakhel intervient à la suite des paroles de Moïse
à Josué (concernant l’entrée en Israël)… Cette Mitsva est dite sous une forme (qui est en quelque sorte) le
testament et les instructions de Moïse concernant la marche que Josué devra suivre en entrant en Israël.
Développement : Analysons ces deux Mitsvot sur le plan Hala’hique
‫ ִצּוָׁנּו להקהיל את העם כלו בַשֵּ נִי מִ סֻּּכֹות בכל מוצאי שמטה‬:‫ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה טז‬
.‫ וזו היא מצות הקהל‬...‫ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם‬
Maïmonide - Mitsva positive N° 16 : Il s'agit du commandement qui nous a été enjoint de rassembler tout
le peuple le deuxième jour de la fête de Souccot, à la fin de chaque septième année (Chemita), et de donner
lecture devant lui de plusieurs versets du Deutéronome… C'est cela le commandement du Hakhel.
‫ והוא אמרו‬...‫ ִצּוָׁנּו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו‬:‫ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה יח‬
.‫ כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות‬."‫יתעלה "כתבו לכם את השירה הזאת‬
Maïmonide - Mitsva positive N° 18 : Il s'agit du commandement qui nous été enjoint que tout homme de
notre peuple possède son propre rouleau de la Torah…. Ainsi que l'Eternel l'a dit : « Et maintenant, écrivez
pour vous ce cantique... ». Puisqu'il n'est pas permis d'écrire un rouleau de la Torah contenant seulement
quelques extraits (il s'ensuit nécessairement que le terme « ce cantique » signifie toute la Torah).
Explication : Deux Mitsvot enseignées par Moïse juste avant l’entrée en Israël
‫ חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום‬:‫ ו‬,‫רמב"ם הל' חגיגה ג‬
,‫ אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה‬,‫שניתנה בו בסיני‬
‫ ויראה עצמו‬.‫ שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת‬.‫ מכוין לבו לקריאה זו‬,‫ומי שאינו יכול לשמוע‬
.‫ל‬-‫ שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא‬,‫כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה‬
Selon le sens
littéral, Hakhel
fait partie du
testament de
Moïse à Josué
3
Sur le plan
Hala’hique, ces
Mitsvot ne sont
pas exclusives à
Josué. Pourquoi
les placer à la
fin de la Torah ?
4
Ces Mitsvot
préparent le
peuple d’Israël à
une nouvelle ère
‫ב"ה‬
Maïmonide - Lois relatives à l’offrande de la fête 3, 6 : On a l’obligation d’éveiller l’attention du cœur et des oreilles pour écouter avec
respect, crainte et crainte, et en se réjouissant dans la frayeur comme le jour où la Thora fut donnée sur le Sinaï. Même les plus grands
sages qui connaissent toute la Thora ont l’obligation d’écouter avec une intense ferveur. Et celui qui n’arrive pas à écouter, se concentrera
sur cette lecture, car l’Ecriture ne l’a imposée que dans l’intention de raffermir la foi authentique. On doit considérer comme si l’on avait
reçu cet ordre l’instant même, et qu’on l’entendait de la bouche de D.ieu, car le roi est un délégué pour faire entendre les paroles de D.ieu.
.‫ מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני‬- ‫ כתבו‬:‫ א‬,‫גמרא מנחות ל‬
Guemara Mena’hot 30a : S’il écrit (lui-même) le Sefer Torah, c’est comme s’il l’avait reçu au mont Sinaï !
‫ המקום שבו קבלו את התורה מפי הגבורה למקום אחר ושונה‬- ‫ כאשר יוצאים בני ישראל ממדבר סיני‬:‫לקוטי שיחות‬
‫ צריך להיות אצלם (מזמן לזמן) מעין‬- ‫בתכלית; וכן עוברים מנשיאות משה (שקבל התורה מפי הגבורה) לנשיאות יהושע‬
.‫ לחזקם ולזרזם במצוות התורה‬...‫המעמד שניתנה בו בסיני‬
Likouté Si’hot : Israël s’apprête à quitter le désert du Sinaï – où ils ont reçu la Torah directement de D.ieu, pour rejoindre un
endroit bien différent. Par ailleurs, ils passent de la direction de Moïse (ayant reçu la Torah de D.ieu) à la direction de Josué. Il faut
qu’il y ait, de temps en temps, des éléments rappelant l’évènement du Sinaï, pour les renforcer et empresser à accomplir les Mitsvot.
5
Question : Pourquoi deux Mitsvot pour rappeler l’évènement du Sinaï ?
Au don de la Torah au Sinaï, deux choses se passèrent : (A) La réception de la Torah (l’étude), (B) L’acceptation des Mitsvot.
Ces deux éléments sont représentés par les deux dernières Mitsvot : (A) l’écriture du Sefer Torah (B) Hakhel.
Cette différence fondamentale, entraine plusieurs différences Hala’hiques entre ces deux Mitsvot.
RAPPEL DE L’ETUDE – SEFER TORAH
Qu'on l'enseigne aux enfants d'Israël. .‫יִש ְָּׁראֵּל‬-‫ ְּבנֵּי‬-‫ְּו ַלמְּדָׁ ּה אֶׁת‬
RAPPEL DES MITSVOT - HAKHEL
Ils révèrent D.ieu, et pratiqueront. .‫שמְּרּו ַלעֲשֹות‬
ָׁ ‫ ְּו‬...'‫ה‬-‫ְּוי ְָּׁראּו אֶׁת‬
‫ האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין‬:‫רא"ש הל' ספר תורה‬
‫ מצות עשה לכתוב חומשי התורה ומשנה‬...‫אותו בבתי כנסיות‬
.‫ כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה‬...'‫וגמרא ופירושי‬
‫ מצות עשה להקהיל כל ישראל‬:‫ א‬,‫רמב"ם הל' חגיגה ג‬
‫ ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות‬...‫אנשים ונשים וטף‬
.‫שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת‬
Rabénou Acher, lois du Sefer Torah : De nos jours, puisque le
Sefer Torah est déposé à la Synagogue, la Mitsva est d’écrire les
cinq tomes du ‘Houmach, la Michna, la Guemara et leurs
commentaires. Car la Mitsva d’écrire la Torah – est en fait la
Mitsva de l’étudier.
Maïmonide Lois relatives à l’offrande de la fête 3, 1 : Il est un
commandement positif de rassembler tout le peuple juif,
hommes, femmes et enfants… et de leur lire des sections de la
Thora qui les éveillent aux commandements et raffermissent
leurs mains dans la foi authentique.
‫ לימוד‬...‫ מצות כתיבת ס״ת היא מצות היחיד‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ כל אחד מבין לפי ערכו‬...‫התורה אינו שווה אצל כל ישראל‬
‫ קבלת עול‬...‫ מצות הקהל שייכת לציבור כולו‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫מלכות שמים היא למעלה מהתחלקות והיא שווה לכל נפש‬
Likouté Si’hot : Ecrire un Sefer Torah est une Mitsva individuelle.
L’étude est inégale entre les Juifs, chacun comprend à son niveau.
Likouté Si’hot : Hakhel est une Mitsva communautaire…
Accepter le joug Divin est égal à tous, au-delà des différences.
Pourquoi la Mitsva du Hakhel doit être renouvelée de temps en temps ?
6
.‫ ְּל ִבלְּתִ י תֶׁ ֱחטָׁאּו‬--‫ ְּפנֵּיכֶׁם‬-‫ תִ ְּהי ֶׁה י ְִּרָאתֹו עַל‬,‫ ּו ַבעֲבּור‬...‫הַקֹוֹלת‬-‫ ָׁהעָׁם ר ֹאִ ים אֶׁ ת‬-‫ ְּוכָׁל‬:‫ יד‬,‫יתרו כ‬
Yitro 20, 14 : Le peuple fut témoin des Voix… Afin que vous gardiez Sa crainte et que vous ne péchiez point.
.‫ה‬-‫ אינה דומה שמיעה לראי‬:‫מכילתא‬
‫ שאז האדם הוא בריחוק‬,‫ שזוכר דבר שהי׳ בעבר‬- ‫ אינה מספיקה זכירת מעמד הר סיני‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ נקהלים יחד כמו במעמד הר סיני‬,‫ אנשים נשים וטף‬,‫ שכל ישראל‬,‫ מצות הקהל‬,‫ צ״ל ענין מיוחד‬.‫מהדבר‬
.‫ הוי ״כאילו קבלו מהר סיני״‬...‫ שדוקא כאשר כותבו בעצמו ובמעשה שלו‬,‫וכן הוא במצות כתיבת ס״ת‬
Me’hilta : La vue ne peut être comparée à l’ouïe.
Likouté Si’hot : Le souvenir de l’évènement du Sinaï ne suffit pas. En se rappelant du passé, l’homme reste
distant du sujet. Il faut quelque chose de particulier - la Mitsva de Hakhel : tout Israël, hommes, femmes et
enfants vont se rassembler ainsi que cela se passa lors de l’évènement du mont Sinaï. De même, c’est justement
en écrivant soi-même un Sefer Torah, que l’on sera considéré comme « si on l’avait reçu au mont Sinaï ».
Hakhel et
l’écriture d’un
Sefer Torah :
rappeler
« réellement »
l’évènement du
Sinaï
Enseignement : Hakhel de nos jours – A l’image du Hakhel au Temple
7
- ‫ ובכלל‬,‫ ומעוררם ע״ד לימוד התורה וקיום המצות‬,‫ע״י שמקהיל אנשים נשים וטף השייכים אליו‬
.‫ הרי זה פועל יראה בהנקהלים כאילו עתה נצטווה בה מפי הגבורה בתוקף הראי׳ דמ״ת‬,‫״ליראה את ה״א״‬
Hakhel de nos
jours :
rassembler pour révérer
D.ieu
En rassemblant les hommes, femmes et enfants qui nous sont liés, en les encourageant à étudier la Torah, à
accomplir les Mitsvot, à « révérer l’Eternel » en général - cela générera chez ces personnes une révérence envers
D.ieu, comme si elles venaient d’en recevoir l’ordre de D.ieu, avec la puissance de la « vue » du don de la Torah.
Conclusion : Les deux dernières Mitsvot de la Torah – Hakhel : rappel « réel » de l’acceptation du joug Divin
au Don de la Torah, pour générer une révérence envers D.ieu. Sefer Torah : rappel « réel » de l’étude au Sinaï.
.
‫לקוטי שיחות‬
‫חלק ל''ד‬
‫סוכות‬
‫הוספות– ש''פ נצו''י ‪ ,‬ה'תשמ''ז‬
‫‪ -‬ליל ג' דחג הסוכות ‪ ,‬ה'תשמ''ו‬
‫שיחות‬
‫ח‪2‬‬
‫חג הסוכות‬
‫א‪ .‬כתב הרמב״ם בהל׳ חגיגה׳‪ :‬מצות‬
‫עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים‬
‫וטף וכו׳ ולקרות באזניהם מן התורה‬
‫פרשיות שהן מזרזות אותן במצות‬
‫ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר׳‬
‫מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה‬
‫בחג הסכות ‪ . .‬הקהל את העם ‪. .‬‬
‫בשעריך וגו׳‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ולכאורה יל״ע במה שהאי־יר הרמב״ם‬
‫כאן להסביר שקורין ״פרשיות שהן‬
‫מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם‬
‫בדת האמת״ ‪ -‬שהרי רגיל הוא להקדים‬
‫)בתחלת ההלכות הדנות באיזו מצוה( רק‬
‫תוכן המצוה בתכלית הקיצור*‪ ,-‬ואח״כ‬
‫בהמשך הפרק )פרקים( לבאר פרטיי‪.‬‬
‫ואמאי שינה כאן מדרכו ופירש תוכנן‬
‫‪ (1‬פ״ג ה״א‪.‬‬
‫‪ (2‬צריך חיפוש מקור הלשון ״דת האמת״•‪.‬‬
‫של פרשיות התורה ומטרת קריאתן במ­‬
‫עמד הקהל‪ ,‬ולא כתב בקיצורי ״ולקרות‬
‫באוניהם פרשיות מן התורה״‪ .‬ובפרט‬
‫שגם לאחרי תיאור זה )״פרשיות שהן‬
‫מזרזות אותן במצות כוי״( אין מבורר‬
‫וידוע לאילו פרשיות הכוונה‪ ,‬והוצרך‬
‫לפרש לקמן* אילו פרשיות קוריו‪ ,‬וא״כ‬
‫למה הוצרך להוסיף תיבות אלו כאן‪,‬‬
‫וה״ז כפלי‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫]ובפרט ששאר פרטים עיקריים של‬
‫המצוה)זמנה ומקומה של קריאה זו‪ ,‬ומי‬
‫הוא הקורא( לא הזכיר הרמב״ם כלל‬
‫בהלכה זו )ה״א(‪ ,‬אלא כתבם להלו‬
‫בהלכה ג׳ ‪ -‬״אימתי היו קוריו במוצאי‬
‫יו״ט הראשון של חג הסכות כו׳ והמלד‬
‫הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו‬
‫קורין כר״)ושם מפרט גם ״מהיכן הוא‬
‫קורא״ ‪ -‬פרטי הפרשיות מן התורה‬
‫שהוא קורא(‪ ,‬אף שפרטים אלה מפורשים‬
‫בכתוב שהביא׳)״בחג הסכות‪ ,‬בבוא כל‬
‫ובקרא )אסתר ג‪ ,‬ח( ״דתיהס שונות״ לשון רבים ‪-‬‬
‫היינו שבלשון תוהה מצינו ל׳ ״דת״ רק בפי׳ ״מנהג״‬
‫)ראה תרגום לאסתר שם( ]משא״כ בתושבע״פ ‪-‬‬
‫ראה סוכה )בסופה( ״המירה דתה״‪ ,‬פסחים )צו‪ ,‬א(‬
‫״בו)פסח( המרת דת פוסלת״‪ ,‬פדר״א רפמ״א ״דת‬
‫אבותינו״[‪.‬‬
‫ לע״ע לא מצאתי לי וה בספרים שלפני‬‫הרמב״ם‪ .‬ובכוזרי)מ״ד‪ ,‬ג‪ .‬מ״ה‪ ,‬כ‪ ,‬כג( ‪ -‬תרגום ר׳‬
‫יהודה אבו תיבה )שבנו ר׳ שמואל תרגם המו״נ כוי‬
‫בזמן הרמב״ם( ‪ -‬נמצא ״דת האמתית״‪.‬‬
‫‪ (3‬וילך לא‪ ,‬י ואילך‪.‬‬
‫‪ (4‬ראה לדוגמא רמב״ם ריש הלי ק״ש‪ .‬ריש‬
‫הלי תפלה‪ .‬ובכ״מ‪ .‬וראה ריש הלי חגיגה‪.‬‬
‫‪ (5‬וע״ד לשונו בספר המצות מ״ע טז ״ולקרוא‬
‫קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם״‪ .‬ובמנין המצות‬
‫בריש ספר היד‪ :‬להקהיל את העם ל ש מ ו ע ה ת ו ר ה‬
‫כר‪ .‬וראה סמ״ג מ״ע רל ״בקרוא המלך את ה ת ו ר ה ״ ‪.‬‬
‫•‪ (5‬ה״ג‪.‬‬
‫‪ (6‬ובפרט שבהראי׳ מהכתוב לא הביא התיבות‬
‫״תקרא את התורה הזאת״ ורק רמזו ב״וגו׳״ )וראה‬
‫לקמז בפנים(‪ .‬ולהעיר שבהכותרת להל׳ חגיגה לא‬
‫הזכיר כלל ע״ד קריאת ושמיעת הפרשיות‪ ,‬אף‬
‫שהזכירו במניו המצות ובסהמ״צ‪ ,‬כנ״ל בהערה‬
‫שלפנ״ו‪.‬‬
‫‪ (7‬להעיר שברמב״ם כאן ה״א לא הזכיר חג‬
‫הל• ״ ד ח ת א מ ת ״ נ מ צ א ב ר מ ב ״ ם ) מ ל ב ז ב ״ פ‬
‫הסוכות‪ ,‬אף שכתב שאר הפרטים שבהכתוב )אבל‬
‫כאן בהל־ ח ג י ג ה — פ ־ ג ה י א והיו( — הל׳ ח מ ץ ו ח צ ה‬
‫קרוב לומר שסמך על מה שהעתיק תיבות ״בחג‬
‫ה ־ ד ‪ :‬הל־ מ ת נ ו ת ע נ י י ם פ ״ י ה ־ א ‪ :‬הל־ מ ל כ י ם‬
‫הסוכות״ בהכתוב שהביא(‪ .‬ובםהמ״צ שם כ׳ זמנה‬
‫•(‬
‫פ״ז‬
‫פ פ ־ ד ‪ ,‬ש ם פ י ״ כ ה״א‪.‬‬
‫״להקהיל את העם ביום השני של סוכות )במוצאי‬
‫לקוטי‬
‫‪2‬ו‪2‬‬
‫חג הסוכות‬
‫ישראל לראות את פני ה״א‪ ,‬במקום אשר‬
‫יבחר ת ק ר א ״ גו׳״( ‪ -‬ואילו תוכן הפר­‬
‫שיות לא נתפרש בכתוב ולא נאמר אלא׳‬
‫״תקרא את התורה הזאת״‪ ,‬ובכ״ז רק זה‬
‫מפרש מיד בתחילת ההלכה׳״[‪.‬‬
‫ב‪ .‬להלן בה״ו)קרוב לסיום ההלכות‬
‫דמצוה זו( כ׳ הרמב״ם‪ :‬״וגרים״ שאינן‬
‫מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב‬
‫אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה‬
‫ברעדה ׳ כיום שניתנה בו בסיני‪ .‬אפילו‬
‫‪2‬‬
‫שמיטה(״‪ .‬וכ״כ כהכותרת להל׳ חגיגה ״בחג ה­‬
‫סוכות״‪ .‬אבל השמיטו במניו המצות שם‪ .‬ויל״ע‬
‫בשינויי הלשונות הנ״ל‪ .‬ואכ״מ‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה חזקוני עה״פ ותוי״ט סוטה פ״ז מ״ח ‪-‬‬
‫שיחות‬
‫חכמים גדולים שיודעים בל התורה‬
‫כולה חייביו לשמוע בכוונה גדולה‬
‫יתירה‪ .‬ומי שאינו יכול לשמוע מ מ י ן‬
‫לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא‬
‫לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה‬
‫נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך‬
‫שליח הוא להשמיע דברי הא־ל״‪.‬‬
‫ולכאורה גם כאן צריר להבין במה‬
‫שהאריד בטעם מצוה זו ״שלא קבעה‬
‫הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה‬
‫עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי‬
‫הגבורה שומעה שהמלר שליח הוא‬
‫להשמיע דברי הא־ל״ ‪ -‬והרי הסברת‬
‫טעם המצוה באופן ובאוי־ד כזה הוא‬
‫דבר בלתי רגיל בספרד׳‪ ,‬ספר הלכות‬
‫הלכות ׳‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫שמ״תקרא״ ילפינן שהמלך קורא‪ .‬וראה בפרטיות‬
‫בנוגע לכמה ילפותות מהכתובים ובמצות הקהל‬
‫בכלל‬
‫‪ -‬לעיל ע׳ ‪ 187‬ואילך ובהערות שם‪.‬‬
‫אנציקלופדי׳ תלמודית ערך הקהל‪ .‬וש״נ‪.‬‬
‫‪ (9‬וגם וה לא העחיק הרמב״ם מהכתוב‪ ,‬כנ״ל‪.‬‬
‫‪ (10‬ודוחק לומר שהרמב״ם הוצרך לכותבו‬
‫תיכף בה״א‪ ,‬כיון שפשטות לשון הכתוב ״תקרא את‬
‫התורה הזאת״ משמעו כל התורה ]שלכן צריכים‬
‫לימוד מיוחד )ספרי שופטים יז‪ ,‬יח‪ .‬הובא בפרש׳׳י‬
‫למשנה סוטה שם )מא‪ ,‬א« שקורין רק ״משנה תורה‬
‫בלבד״‪.‬‬
‫וראה בארוכה ביאור הרי״פ פערלא‬
‫לסהמ״צ רס״ג חייג פרשה יריד‪ ,‬שלדעת הת״ק‬
‫בספרי שם )ועוד( ‪ -‬היו קורץ כל התורה בהקהל‪,‬‬
‫ע״ש בארוכה[ ‪ -‬כי לוה הי׳ מספיק לכתוב ״ולקרות‬
‫באזניהם פרשיות מן התורה״‪.‬‬
‫‪ (11‬ראה לעיל ע׳ ‪ 189‬הערה ‪ 22‬מה שהעירו‬
‫שבדפוס רומי רמ וקושטא רטט נראה שאיו כאן‬
‫התחלת ההלכה‪ ,‬ושני אופנים בזה‪ :‬א( התיבות‬
‫ג‪ .‬ונראה לומר‪ ,‬דלשיטת הרמב״ם‬
‫ענינה זו של המצוה‪ ,‬שהיא ״לחזק דת‬
‫האמת״ אינו רק טעם בתוכנה של המצוה‬
‫או ענין של תוצאת המצוה ׳‪ ,‬אלא זהו‬
‫תוכן המצוה‪ ,‬ה״חפצא״ שלה‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫שגדר מצות הקהל אינו מוגבל בפעולת‬
‫ההקהלה והקריאה ש)רק( תכליתם חיזוק‬
‫הדת‪ ,‬אלא ש״חיזוק דת האמת״ הוא עצם‬
‫המצוה גופא‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫]ובזה יומתק המשד הכתוב ״הקהל את‬
‫העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר‬
‫בשעי־יד למען ישמעו ולמען ילמדו ויר­‬
‫או את ה״א ושמרו לעשות את כל דברי‬
‫התורה הזאת״ ‪ -‬היינו שהציווי על מע­‬
‫שה ד״הקתל את העם האנשים והנשים‬
‫״וגרים שאינו מכיריו״ באות בהמשך להתיבות‬
‫שבסוף ההלכה שלפנ״ו ״אע״פ שיש שם לועזות״‬
‫ברכות כב‪ ,‬א‪ .‬אבל שם הוא בכמה שינויי}!‪ - .‬וראה‬
‫והתחלת ההלכה היא ״חייבין להכין לבם כוי״‪ ,‬ב(‬
‫לעיל שם הערה ‪.23‬‬
‫התיבות ״אע״פ שיש שם לועוות וגרים שאינו‬
‫מכירין״ הן התחלת העניו‪.‬‬
‫אבל לכאורה בכל אופן אף שי״ל דחייכין קאי‬
‫על כאו״א‪ ,‬עיקר ההדגשה היא על אלה שאינם‬
‫מכירים‪ .‬וראה לקמן הערה ‪.20‬‬
‫‪(12‬‬
‫באימה ‪ ..‬ברעדה‬
‫‪ (13‬לבד באיזה סיומי ״הלכה״ וסיומי ״ספר״‪,‬‬
‫שמוסיף טעמו של מצות ותוכנן בתיקון הדעות בו׳‬
‫)ראה רמב״ם סוף הל• תמורה(‪.‬‬
‫‪ (14‬משא״כ בספרו מורה הנבוכים‪.‬‬
‫‪ (15‬כפי שמשמע קצת בספר החינוך מצוה‬
‫‪ -‬לכאורה‬
‫הוא ע״פ‬
‫תריב‪.‬‬
‫לקוטי‬
‫חג הסוכות‬
‫והטף וגרך גו׳״ והטעם ד״למען ישמעו‬
‫ולמען ילמדו ויראו את ה״א ושמרו‬
‫לעשות גו׳״ לא נחלקו לשני פסוקים‬
‫)כמו במצות סוכה‪ ,‬דכתיב בה״ ״בסוכות‬
‫תשבו גו׳״ ובפסוק בפ״ע לאח״ז ״למעז‬
‫ידעו דורותיכם גו׳״(‪ ,‬אלא כללם יחד‬
‫בפסוק אחדי׳ ‪ -‬משום שאין כאן ב׳‬
‫ענינים»י)מעשה המצוה ומטרת המצוה(‪,‬‬
‫כ״א הכל דבר אחד‪ ,‬שהחדרת יראת ה׳‬
‫בכלל ישראל היא ג״כ עצם מצותה של‬
‫מצות הקהל[‪.‬‬
‫ולכן נקט הרמב״ם כל דבר זה ״ול­‬
‫קרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן‬
‫מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם‬
‫בדת האמת״ בהתחלת הגדרת המצוה‪ ,‬כי‬
‫שאני ענין זה במצות הקהל משאר‬
‫הדינים שבה ‪ -‬זמנה הקבוע )במוצאי‬
‫יו״ט הראשון של חג הסכות(‪ ,‬מקומה‬
‫המדוייק‪ ,‬ומי הוא הקורא ‪ -‬כי דינים‬
‫אלה הנם פרטים ב א ו פ ן קיומה של‬
‫המצוהיי‪ ,‬משא״ב עניו זירוזם במצות‬
‫שיחות‬
‫וחיזוק ידיהם בדת האמת ‪ -‬הוא מגוף‬
‫ועצם המצוה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ועפי״ז יובן גם מ״ש הרמב״ם בה״ו‬
‫״שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת‬
‫האמת״ בתור ביאור להתחלת ההלכה‬
‫״וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם‬
‫ולהקשיב אזנם לשמוע ב א י מ ה ויראה‬
‫וגילה ב ר ע ד ה כיום שניתנה בו בסיני‪.‬‬
‫אפילו חכמים גדולים שיודעים כל‬
‫התורה כולה חייבין לשמוע ב כ ו ו נ ה‬
‫ג ד ו ל ה י ת י ר ה ״ כו׳־ימין לבו כר״‪:‬‬
‫אם נאמר שחיזוק דת האמת הוא ענין‬
‫הבא רק כתוצאה ממצוה זו‪ ,‬אז לא הי׳‬
‫מקום ל ח י י ב את כל אחד ואחד מהנק־‬
‫הלים ״להכין לבם ‪ ..‬לשמוע בכוונה‬
‫בר״•*)ובפרט‪ ,‬שבפשטות המצוה היא על‬
‫המקהיל ‪ -‬המלך‪ ,‬ב״ד או הזקנים‪,‬‬
‫‪ (20‬זה שכתב הרמכ״ס בחכמים גדולים ״חייבים‬
‫לשמוע בכוונה גדולה יתירה״ ולא כמ״ש לפנ״ז‬
‫״באימה וידאה וגילה ברעדה״‪ ,‬יש לומר‪ ,‬כי בתחלת‬
‫‪ (16‬אמור כב‪ ,‬מב־מג•‬
‫ההלכה מדבר באלה שאינם מכירים ומבינים את‬
‫‪ (17‬בענין וה מצינו כמה חילוקים‪ ,‬הן נ״למעז״‬
‫הפרשיוח הנקראות‪ ,‬ולכן צריכים להקשיב אזנם‬
‫הנאמר בשייכות לפעולת המצוה‪ ,‬ולדוגמא בתפליז‬
‫לשמוע ב א י מ ה ויראה כר )שהעיקר הוא רגש היראה‬
‫)בא יג‪ ,‬ט( נאמר בפסוק אחד‪ ,‬ובציציח )שלח טו‪ ,‬מ(‬
‫מעצם השמיעה ולא מתוכו הדברים הנשמעים‪ ,‬ואיו‬
‫בפסוק בפ״ע‪ ,‬והן ב״למעו״ שנאמר בשכר מצות‪,‬‬
‫שייך כ ו ו נ ה כשלא מבינים תוכן הדברים•(‪ ,‬ואילו‬
‫לדוגמא בכבוד אב ואם )ואתחנן ה‪ ,‬טז( נאמר בפסוק‬
‫בחכמים גדולים האימה ויראה הם תוצאה משמיעת‬
‫אחד‪ ,‬ובשילוח הקן )תצא כב‪ ,‬ז( ובמזוזה )עקב יא‪,‬‬
‫)תוכן( ה פ ר ש י ו ת ״בכוונה גדולה יתירה״‪.‬‬
‫בא( בפסוק בפ״ע‪ .‬ואולי תלוי אם כל הדיבור‬
‫‪ (21‬ולהעיר ממש״כ בסי שני המאורות )למה­‬
‫דהמצוה נאמר בפסוק אחד או בכמה פסוקים‪ .‬ויל״ע‬
‫ר‪,‬״״ הלוי עפשטייז מהאמיל תלמיד רבינו הזקן( ה״ב‬
‫אם בכלל נפק״מ להלכה באם נאמר בפסוק אחד‬
‫ס״ב בנוגע למצות אהבת הי‪ ,‬ודיל‪ :‬״שמעתי פא״פ‬
‫ושזה פסקי משה ואגן לא פסקינן )מגילה כב‪ ,‬א«‪.‬‬
‫מאדמו״ר נ״ע ‪ . .‬שמצות ואהבת היא לתקוע‬
‫ואכ״מ דכ״ז‪.‬‬
‫‪ (18‬אף שלדעת הב״ח )טאו״ח סייח ופתרכ״ה(‬
‫מחשבתו ודעתו ‪ . .‬בדברים המעוררים את האהבה‬
‫ומה שיבא מזה אין זה מעיקר המצוה״‪ .‬ועד״ז היי‬
‫אף במצות סוכה הידיעה היא חלק מהמצוה )וראה‬
‫אפ׳׳ל בנדו״ד‪ ,‬שהמצור‪ .‬היא על המקהיל להקהיל‬
‫שם שנלמד מתיבת ״למעו״ שמורה כי עיקר המצוה‬
‫את העם כר בכדי שיבואו ליראה את ה׳‪ ,‬אבל אי״ז‬
‫וקיומה תלוי׳ בכוונתה(‪ - .‬ולהעיר שלא מצאה׳‬
‫מצוה על הנקהלים )בהכוונה בשעת מעשה(‪.‬‬
‫לע״ע מי דפליג עליו בפירוש‪.‬‬
‫אבל במצוח הקהל יש ענין נוסף‪ ,‬כדלקמן סעיף‬
‫•(‬
‫ה‪.‬‬
‫‪ (19‬וראה לעיל ע• ‪ 189‬הערה ‪.20‬‬
‫ועד״ז ב״מי שאינו יכול ל ש מ ו ע ״ ) ו ר א ה ל ח ם‬
‫מ ש נ ה שם ה פ י ר ו ש כנה(‪ .‬נ ר א ה לל!מן ה ע ר ה ‪.25‬‬
‫חג הסזמת‬
‫לקוטי‬
‫‪214‬‬
‫וכהדיעות השונות בזה״(‪ ,‬אבל מכיון‬
‫ש ״ ק ב ע ה הכתוב ‪ . .‬לחזק דת האמת״‪,‬‬
‫כלומר שזהו עצם המצוה ‪ -‬פשיטא‪,‬‬
‫שהחיוב ד״כוונה״ מוטל על כאו״א‪,‬‬
‫כשם שגדר מצות הקהל כולל קריאת‬
‫פרשיות מן התורה ״שהן מזרזות אותן‬
‫במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת״‪ ,‬כר‬
‫נכלל בו החיוב על כ״א״‪ ,‬שמעמדו‬
‫ושמיעתו בשעת מעשה תהי׳ באופן‬
‫ד״להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע‬
‫באימה כר״ ‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ועל פי זה יש לבאר גם הוספת‬
‫הרמב״ם ״ויראה עצמו כאילו עתה גצטוה‬
‫בה ומפי הגבורה שומעה״ ‪ ,‬דכיון ש״לא‬
‫קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת״‪,‬‬
‫היינו שחיזוק הדת יהי׳ באופן ד פ ע ו ל ה‬
‫נמשכת )וכמ״ש בפסוק•׳ ״ליראה את ה״א‬
‫כל הימים גר״(‪ ,‬הרי מובן שהכוונה‬
‫והאימה וכו׳ באותו מעמד צ״ל בתוקף‬
‫גדול ביותר‪ ,‬עד שתהא המשכת פעולתן‬
‫ב״כל הימים״ ‪ -‬ולכן בכלל החיוב הוא‬
‫ש״יראה עצמו כאילו ע ת ה נצטוה בה‬
‫ומפי הגבורה שומעה״‪ ,‬כי דוקא בשה־‬
‫אימה וכו׳ היא באופן זה הרי אז בכחה‬
‫‪25‬‬
‫שיחות‬
‫לפעול חיזוק כדת האמת‬
‫בדוגמת מעמד הר סיני ‪.‬‬
‫כ כ ל הימים‪,‬‬
‫‪27‬‬
‫ה‪ .‬ועל פי זה מובן אמאי ביאר‬
‫הרמב״ם כא! את כוונת המצוה )שלא‬
‫כדרכו ברוב המצוות( ‪ -‬לפי שכוונת‬
‫מצוה זו)אינה כמו ברוב המצות שמעשה‬
‫המצוה והכוונה הם ב׳ דברים‪ ,‬אלא( היא‬
‫חלק מעצם מעשה המצוה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫וי״ל שזהו ע״ד משנ״ת במ״א״ במ״ש‬
‫הרמב״ם בהלכות תפלה״ שמצות תפלה‬
‫ענינה ״שיהא אדם מ ח ח נ ן כר״ ‪ -‬שזה‬
‫שהתפלה צריכה להיות באופן של‬
‫תחנונים אינו תנאי צדדי או אפילו חיוב‬
‫אבל נוסף הוא על עצם המצוה‪ ,‬אלא‬
‫דזה הוי תוכנה של מצות תפלה‪ ,‬דבלא‬
‫תחנונים חסר בענינה של תפלה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ (22‬ראה אנציקלופדי• תלמודית שם‪ .‬לעיל ע׳‬
‫‪ 189‬שם ובהנסמן שם‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (23‬ראה גם לקריש חי״ט ע׳ ‪ 367‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (24‬ועפ״ז יומתק מה שהרמב״ם חשיב מצות‬
‫הקהל למצוה אחת ולא ב• מצות )בדעח הבה״ג)מ״ע‬
‫קסב ופרשיות סה( והיראים )סרפ״ט‪ ,‬רצ )ובהשלם ‪-‬‬
‫רסו‪ ,‬תלג«‬
‫‪ -‬מצוה על המלך שיקרא‪ ,‬ומצוה‬
‫]ובזה שונה מצות תפלה לא רק מרוב‬
‫המצוות שבהן הכוונה היא תנאי צדדי‪,‬‬
‫אלא גם ממצות כאלו )כסוכה‪ ,‬ציצית‬
‫ותפילין( שבהם הכוונה היא חלק‬
‫מהמצוה״י‪ .‬כי במצוות אלו עם היות‬
‫שהכוונה והמעשה הם שני חלקים של‬
‫המצוה ששניהם בכלל גדר המצוה‪ ,‬מ״מ‬
‫המעשה בלא הכוונה נחשב ג״כ כ ח ל ק‬
‫של המצוהיי‪ .‬משא״כ בתפלה‪ ,‬הרי דיבור‬
‫התפלה בלא כוונת תחנונים ה״ז חסר‬
‫בגדר תפלה[‪.‬‬
‫וכן י״ל במצוות הקהל‪ ,‬שההקהלה‬
‫ושמיעת הפרשיות בלי כוונה ותוכן‬
‫הנ״ל‪ ,‬הוי לא רק חסרון בהמצוה‪ ,‬אלא‬
‫שחסר ב״חפצא״ דמצות הקהלי‪-‬י‪.‬‬
‫שבקרוא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע‬
‫)וראה ביאור הרי״פ פערלא שם ובח״א עשה טז(‪,‬‬
‫כי להרמב״ס גדר המצוה הוא לא גוה פעולת‬
‫‪ (27‬וראה בארוכה לעיל ע׳ ‪ 189‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (28‬לקו״ש חכ״ב ע• ‪ 116‬ואילה‬
‫ההקהלה וקריאת הפרשיוח של המלד ושבנ״י יבואו‬
‫‪ (29‬פ״א ה״ב‪.‬‬
‫לשמוע‪ ,‬כ״א נקודה אחת ‪ -‬״חיזוק דת האמת״‪,‬‬
‫‪ (?0‬ראה ב״ח )ושו״ע אדה״ל( אריח ס״ח ד״ה‬
‫כוונת לבם בעת מעמד הקהל‪.‬‬
‫‪ (25‬ובפשטות קאי לא רק אלפניו ‪ -‬מי שאינו‬
‫יכול לשמוע כוי ‪ -‬כ״א גם אלפני פניו ועל כאו״א‪.‬‬
‫‪ (26‬וילך לא‪ ,‬יג‪.‬‬
‫ויכוין)סי״ז(‪ .‬םכ״ה ד״ה וימיו)סי״א(‪ .‬סי• תרבה‪.‬‬
‫‪ (31‬אלא ש ה א ד ם ״לא קיים המצוה כ ח י ק ו נ ו אם‬
‫לא יכוין אותה הכוונה״)ב״ח שם סתרכ״ה(‪.‬‬
‫‪ (32‬וי״ל שזה ניתוםף בהקהל גם לגבי סוכה‬
‫לקוטי‬
‫חג הסוכות‬
‫ו‪ .‬ע״פ יסוד זה נמצינו למדים דבר‬
‫נפלא בענין הנצחיות דמצות הקהל‪:‬‬
‫ידוע הביאור בזה שהתורה היא‬
‫נצחית בכל זמן ובכל מקום ‪ -‬דאף‬
‫שכו״כ ממצות התורה הן תלויות בזמן‬
‫ובמקום‪ ,‬בכהנים ובלוים וכו׳ ובשאר‬
‫תנאים ‪ -‬ובנדו״ד בזמן שבית המקדש‬
‫קיים ובמקום המקדש‪ ,‬כמו קרבנות וכו׳‬
‫ הרי תוכן המצות ברוחניות בנפש‬‫האדם קיים בכל זמן ובכל מקום‪ .‬והטעם‬
‫י״ל ‪ -‬כיון שהמצות כלולות ממחשבה‬
‫דבור ומעשה׳ ‪ ,‬ולכן גם בזמן שאי‬
‫אפשר לקיים את המצוה דקרבנות ב­‬
‫מעשה‪ ,‬ישנו קיום המצוה במחשבה ע״י‬
‫עבודת התפלה‪ ,‬עבודה שבלב‪ ,‬שנתקנה‬
‫כנגד קרבנותייי‪ ,-‬וכן בדיבור ‪ -‬ע״י‬
‫העסק בת״ת דקרבנות‪ ,‬דכל העוסקי‪-‬י•‬
‫בתורת עולה כוי‪ .‬ועד אשר ‪ -‬ונשלמה‬
‫פרים שפתינו״‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ועד״ז י״ל שהוא במצות שמיטה‬
‫שתוכנה שהאדם יכיר ״שהכל ברשות‬
‫אדון הכל״״׳‪ ,‬דדבר פשוט הוא שהכרה‬
‫זו היא נצחיית בכל זמן ובכל מקום גם‬
‫כשאין מצות שמיטה נוהגת מן התורה‪,‬‬
‫וגם לא בשנת השמיטה‪.‬‬
‫אמנם ברוב המצוות )שבהם הטעם‬
‫והכוונה פרט או תנאי בלבד(‪ ,‬הרי‬
‫הנצחיות היא בנוגע לפרט המצוה וכו׳‬
‫אבל לא בנוגע לגוף המצוה‪ .‬ובמו‬
‫במצוות הנ״ל‪ ,‬שגוף ועצם המצוה ‪-‬‬
‫‪215‬‬
‫שיחות‬
‫הקרבת הקרבנות בפועל‪ ,‬ופרטי מצות‬
‫שמיטה בפועל)שלא לזרוע בו׳ להפקיר‬
‫כל מה שתוציא השדה וכר( וכיו״ב‪ ,‬לא‬
‫ניתנו לקיימם בכל מקום ובכל זמן‪.‬‬
‫משא״כ במצות הקהל‪ ,‬שבה ת ו כ ן‬
‫המצוה )״לחזק דת האמת״( וכוונת הלב‬
‫והאימה וכו׳ שבמעמד הקהל הם מעצם‬
‫המצוה כנ״ל ‪ -‬מכיוו שתוכו וכוונה זו‬
‫)חיזוק דת האמת ואימה כוי( נצחי הוא‪,‬‬
‫נמצא שבמצות הקהל מתגלה עניו הנצ­‬
‫חיות במדה מרובה יותר מבשאר המצוות‬
‫הנ״ל*‪.-‬‬
‫‪,‬‬
‫‪ (38‬ויתירה מזו‪ :‬מכיון שעיקר תוכנה היא‬
‫הכוונה‪ ,‬לפעמים יכול דבר זה להיות ביתר שאת‬
‫כשאיו מעשה דהקהל כפשוטו‪ ,‬ואולי י״ל‪ ,‬כי הגם‬
‫ש״האדם נפעל כפי פעולותיו ‪ . .‬אחרי הפעולות‬
‫נמשכים הלבבות״• )חינוך מ״ע טז‪ .‬ובכ״מ( ‪ -‬מ״מ‬
‫יתכו שמצד העיסוק )אריינגעטאנקייט( במעשה‬
‫המצוה יוגרע מכוונת הלב ובלשה הידוע מצות‬
‫אנשים מלומדה )ישעי׳ כט‪ ,‬יג(‪ .‬ולהעיר מהמבואר‬
‫ששכל מעלים על מסנ׳׳פ וקב״ע )סה׳ימ תרמ״ח סייע‬
‫קפז ואילך‪ .‬סה״מ תרפ״ה ע׳ ךס ואילך‪ .‬סה״מ תש״ט‬
‫ס״ע ‪ 419‬ואילך‪ .‬ועוד(‪ :‬משא״כ בזמן הזה שישנו רק‬
‫התוכן הרוחני של מצות הקהל )בלי כל ה ע ש ״ שב­‬
‫מקדש ע״י המלך כוי(‪ ,‬הרי התעוררות הלב וכוונת‬
‫הלב וכוי יכולים להיות ביתר שאת ויתר עז״‪ .‬ופשי־‬
‫טא אשר הזכר להקהל שעושים בזמן הזה צ״ל באופו‬
‫שיהי׳ הדגש על ההתעוררות בחיזוק הדת כר‪.‬‬
‫וי״ל יתירה מזו‪ :‬ההתבוננות בדבר זה עצמו‬
‫שנמצאים בזמן הגלות )שבא מפני החסרון בהיראה(‬
‫ואין ביהמ״ק קיים כו׳ ובמילא א״א לקיים המצות‬
‫עי״ז ‪ -‬שהיראה כוי נכללה באותו הכתוב דהקהל‬
‫אח העם )ראה לעיל סוס״ג(‪.‬‬
‫‪ (33‬ראה לקו״ת ר״פ פינחס‪ .‬סידור עם דא״ח‬
‫)לא‪ ,‬ג ואילך(‪ .‬ובכ״מ‪.‬‬
‫י(‬
‫נפומנ׳‬
‫נדי‬
‫‪ (34‬ברכות בו‪ ,‬א‪-‬ב‪.‬‬
‫‪ (35‬מגחות קי‪ ,‬א‪ .‬וראה שו״ע שבהערה הבאה‪.‬‬
‫השלש‬
‫לקו״ש חי״ח ע׳ ‪ 413‬הערה ‪.25‬‬
‫ס״ט‪.‬‬
‫‪ (37‬חינוך מצוה שכח‪ .‬וראה חינוד מצוה פד‪.‬‬
‫ג ד ו ד י ק ר א ה ג ד ו ל ש נ ע ם ש ה י א ה מ ל ך כוי‬
‫שישמעו ויתפעלו לנותיהס מהדברים ו מ נ נ ו ד‬
‫המדנר‬
‫‪ (36‬הושע יד‪ ,‬ג‪ .‬שו״ע אדה״ז אריח מהד״ח ס״א‬
‫!נפרט‬
‫בנדו״ד‪ .‬האה‬
‫א ב ר ב נ א ל פי‬
‫וילך‪:‬‬
‫••(‬
‫מצות‬
‫ממעמד‬
‫ו ה ק ו ר א ‪ .‬ו ר א ה גס ד ל נ ־ ג ש ם נ ״ ה ת ו ע ל ת‬
‫עשרה״‪.‬‬
‫ואין ביאוה וה נ ו ג ע ח״ו וחייו נ מ ע ל ח קיום‬
‫ה ק ה ל בזמ! ש ב י ה מ ״ ק ה ״ ק י י ם ‪ ,‬ומר‪ ,‬ג ד ו ל‬
‫רשוחע‬
‫מפי‬
‫הגבורה‪ .‬ו נ ה ל כ ה‬
‫פסוקה‬
‫ב ר מ ב ״ ס ‪ :‬ש ה מ ל ך ש ל י ח הוא ל ה ש מ י ע דברי ה א י ל ‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫לקוטי‬
‫חג הסוכות‬
‫‪,‬‬
‫וע״פ הידוע פי׳ האריז״ל׳יי־ במ״ש״ ‪-‬‬
‫״הימים האלה נזכרים ונעשים״‪ ,‬דכאשר‬
‫מגיעים בתקופת השנה לזמן המאורעות‬
‫שאירעו בפעם הראשונה‪ ,‬הרי כאשר‬
‫מאורעות אלו חוזרים ונזכרים כדבעי‪,‬‬
‫הרי עי״ז ״נעשים״ ונמשכים אותן ההמ־‬
‫שכות והבחינות דפעם ה א ׳ ‪-‬‬
‫יש לומר‪ ,‬אשר עי״ז שכאו״א ישתדל‬
‫לעשות ולקיים את הענין דהקהל בנפשו‬
‫פנימה״•‪ ,‬ועאכו״כ כשישתדל לקיימו גם‬
‫בד׳ אמות שלו‪ ,‬בשכונתו ובעירו וכיו״ב‬
‫ להקהיל אנשים נשים וטף במשר ימי‬‫חגה״ס בכוונה ״למען ישמעו ולמען יל­‬
‫מדו ויראו את ה״א ושמרו לעשות את כל‬
‫דברי התורה הזאת״‪,‬‬
‫הרי י״ל שזה יפעול גם בכללות בנ״י‬
‫״חיזוק דת האמת״‪,‬‬
‫ועוד ואולי זה העיקר ‪ -‬כל מי ש­‬
‫הקהיל מסיבות כאלה‪ ,‬אפילו כשלא היו‬
‫ברוב עם גדול בכמות כו׳ והיו בשנה‬
‫במעשה בפועל מעוררת יותר להכין הלב לתוכו‬
‫העניו דיראת ה• שבמצוה וו‪.‬‬
‫שיחות‬
‫ויום רגיל בו׳ ראה‬
‫ער הוא לדת האמת וכד‪ .‬ו מ ע ש ה ר ב‬
‫ו מ כ ר י ע ו מ כ ר י ח לעשות זה להקהיל כד‬
‫מזמן לזמן‪.‬‬
‫במוחש‬
‫שלב ישראל‬
‫ועוד וג״ז עיקר‪ ,‬ואולי ‪ -‬העיקר‪:‬‬
‫העדר העשי׳ )בזה ובכל כיו״ב(‬
‫והשלילה ‪ -‬מביאות ה ע ד ר ו ש ל י ל ה ‪.‬‬
‫וק׳׳ל‪.‬‬
‫ז‪ .‬ויה״ר שיותר ממה שהוצע כאן‬
‫יעשה כאו״א‪ ,‬ובתוספת מרובה על הנ״ל‪,‬‬
‫כולל וג״ז עיקר ‪ -‬להשפיע על כו״כ‬
‫שכן יעשו‪.‬‬
‫ויה״ר שכ״ז ימהר ויזרז ביאת המלך‬
‫המשיח‪ ,‬ואז יקיימו מצות הקהל כפשו­‬
‫טה׳ בביהמ״ק‪ ,‬ע״י המלר המשיח שיקרא‬
‫באזני כל ישראל את הפרשיות ״שהן‬
‫מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם‬
‫בדת האמת״‪,‬‬
‫וכל ישראל יהיו ״ ח כ מ י ם‬
‫ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת‬
‫בוראם ‪ . .‬שנאמר״ כי מלאה הארץ דעה‬
‫את ה׳ כמים לים מכסים״‪ ,‬במהרה בימינו‬
‫ממש‪.‬‬
‫״‬
‫גדולים‬
‫‪ (39‬רמ״ז בספר תיקון שובבים‪ ,‬הובא ונתבאר‬
‫בספר לב דוד להחיד״א פכ״ט‪ .‬וידועה הראי׳ ממש­‬
‫) מ ש י ח ו ת ל י ל גי ד ח ג ה ס ו כ ו ת ח ש מ ״ ו ‪,‬‬
‫נה גיטין ספ״ג‪ :‬בודקיו את היין ‪ . .‬ובהוצאח סמדר‬
‫ש ־ פ נ צ ו ״ י חשמ״!(‬
‫כוי‪.‬‬
‫‪ (40‬אסתר ט‪ ,‬כח‪.‬‬
‫‪ (41‬כפי שנתבאר במכתב ו׳ תשרי תשמ״ח‬
‫)נדפס לקמן ע׳ ‪ 329‬ואילך(‪.‬‬
‫‪ (42‬רמב״ם סוף הלי מלכים‪.‬‬
‫‪ (43‬ישעי׳ יא‪ ,‬ט‪.‬‬
‫ב"ה‬
‫סיכום ומהלך השיעור‬
‫השיחה‪ :‬חלק לד שיחה על חג הסוכות‪.‬‬
‫הערה למגיד השיעור‪:‬‬
‫ השיחה הזאת היא בעצם השלמה לשיחת וילך א' שבחלק ל"ד (שלמדנו בעיון לש"פ וילך) בנושא חשיבות ה"הקהל"‪.‬‬‫ השיחה דידן בסגנון קצת יותר למדני (בפרט בהתחלה)‪ ,‬אם כי לכאורה מתאים לכל הקהלים‪ ,‬ובפרט בהוראה‬‫החשובה מאוד של השיחה על נושא "הקהל" בימינו!‬
‫הקדמה‪ :‬השיחה מתחילה מנקודת הנחה שהלומד יודע כבר על גדר מצוות הקהל בזמן שבית המקדש הי' קיים‪.‬‬
‫כמובן שלקהל שאינו מתקדם לע"ע צריך להסביר בפרוטרוט על מצוות "הקהל" לפי הפשט‪ ,‬איך שבשנה שאחרי‬
‫השמיטה‪ ,‬אנשים נשים וטף היו נקהלים בבית המקדש ביום שני דחג הסוכות‪ ,‬והמלך הי' קורא בפניהם פרשיות‬
‫מחומש דברים שתכליתן לעורר לבם ליראת ה' (וכפי שהסברנו בארוכה בשיחה בעיון לש"פ וילך תשע"ו)‪.‬‬
‫תכלית השיעור היום להתעכב יותר בעיון על כוונת וטעם מצוות ה"הקהל"‪ ,‬ובפרט בימינו‪ .‬נתעכב בעיקר סביב פירוש‬
‫הרמב"ם‪ ,‬שהוא הפוסק המרכזי שמדבר על הלכות אלה (איך שהיו מתקיימות בזמן שבית המקדש הי' קיים)‪ ,‬ומן‬
‫ההגדרות שמביא הרמב"ם נוכל ללמוד גדר הקהל בימינו‪.‬‬
‫מקור ‪ :1‬כתב הרמב"ם בתחילת (והקדמת) הלכות הקהל‪" :‬מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף‪...‬‬
‫ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת"‪.‬‬
‫כל מי שלומד רמב"ם‪ ,‬יודע שבד"כ הרמב"ם מביא בתחילת הנושא את תוכן המצווה בתכלית הקיצור‪ ,‬ואח"ז נכנס‬
‫בפרטי ההלכה‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬בנדו"ד‪ ,‬למה מדגיש ב"הקדמה" שקורין באזני העם "פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת‬
‫האמת "? והרי בין כך אינו מפרט איזו פרשיות קוראין‪ ,‬ויפרש זאת רק בהמשך הפרק בהלכה ג' שם מסביר "מהיכן‬
‫‪1‬‬
‫הוא קורא? מתחילת חומש אלה הדברים כו'"‪ .‬וא"כ‪ ,‬שם הי' צריך להסביר שהפרשיות האלה "מחזקות דת האמת"!‬
‫מקור ‪ :2‬כמו"כ בסיום הלכות הקהל כותב הרמב"ם‪" :‬וגרים שאינן מכירין‪ 2‬חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע‬
‫באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני‪ ,‬אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע‬
‫בכוונה גדולה יתרה‪ ,‬ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו‬
‫כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה‪ ,‬שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא‪-‬ל"‪.‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬גם כאן יש לעיין למה מבאר טעם מצוות הקהל ש"לא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת"? הרי אין הדבר‬
‫רגיל כלל וכלל בספרו להסביר טעמי המצוות‪ ,‬כפי שכותב הרמב"ם בעצמו בהקדמתו‪" :‬וראיתי לחבר‪ ...‬כולם בלשון‬
‫‪4‬‬
‫ברורה ודרך קצרה‪ ...‬הלכות הלכות בכל ענין וענין‪ ,3"...‬ולמה דווקא כאן מביא טעם למצוות הקהל?‬
‫מקור ‪ :3‬מזה מוכח שלשיטת הרמב"ם‪" ,‬לחזק דת האמת" אינו רק פרט במצוות הקהל‪ ,‬אלא זהו עצם תוכן המצווה‪,‬‬
‫וכפי שרואים שבאותו פסוק‪ 5‬הַ מְ דַ בֵּר על הקהל‪ ,‬מובא שהטעם הוא "למען ישמעו כו' ויראו"‪ ,‬היינו שעצם גדר המצווה‬
‫הוא כדי "לחזק דת האמת"‪ ,‬משא"כ בשאר מצוות‪ ,‬שגם כשיש טעם‪ ,‬הוא מובא בפסוק שני‪ ,‬בתור פרט משלים‪.6‬‬
‫‪ 1‬יש להדגיש ( ובפרט לקהל שאינו רגיל לסגנון ישיבתי‪ ,‬ופלפולים על הרמב"ם)‪ ,‬שמה שכותב הרמב"ם במשנה תורה הוא בדיוק גדול‪,‬‬
‫אפילו על סדר הנושאים‪ ,‬ובנושאים גופא – סדר ההלכות שבכל פרק ופרק‪ ,‬וכדלקמן במקור ‪.2‬‬
‫ידוע שלקח לרמב"ם כמה שנים לכת וב את ה"משנה תורה"‪ ,‬והיו כמה מהדורות ותיקונים כו' עד שהגיע ל"משנה תורה" שבידינו‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫מעצם מיקום ההלכות ופרטיהן אפשר ללמוד הרבה גדרים‪ ,‬כפי שעושים המגידי שיעורים "תמידין כסדרן" בישיבות‪ ,‬ועיקר ההגדרה‬
‫שנוציא כאן בעניין ה"הקהל" היא ממיקום הפרט הזה ד"פרשיות ש‪...‬מחזקות ידיהם בדת האמת"‪.‬‬
‫‪ 2‬אם שוא לים‪ :‬למה בשיחה בעיון דש"פ וילך לא הבאנו המילים "וגרים שאינם מכירין" בתחילת ההלכה‪ ,‬עיין בהערה ‪ 11‬בשיחה דידן‬
‫שמסביר בטוב טעם החילוק וכו'‪ .‬ש לכאורה המילים האלה שייכות להלכה שלפנ"ז‪ ,‬אבל בין כך‪ ,‬תכלית הרמב"ם כאן היא לעורר על‬
‫חשיבות הכוונה ("לכוון לבם") גם ל"גרים שאין מכירים"‪ ,‬כלומר אנשים רחוקים מאוד‪,‬שגם הם חייבים בכוונה‪ ,‬וכדלקמן במקור ‪.4‬‬
‫‪ 3‬להאריך ע"ז שהרמב"ם מביא בהקדמתו שם‪" :‬ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות‪ ...‬לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו‬
‫הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר‪ .‬ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית‬
‫והירושלמית וספרא וספרי והתוספתא שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך‪ ...‬וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו‬
‫החיבורים בענין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה‪ .‬כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה‬
‫סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק‪ ...‬דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט‪ ...‬עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל‬
‫מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים‪ .‬כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם"‪.‬‬
‫‪ 4‬יש כאן ב' שאלות (שהן בעצם שאלה אחת)‪ :‬א) למה הרמב"ם מגדיר בתחילת והקדמת הלכות הקהל‪ ,‬הפרט שקוראין בהקהל פרשיות‬
‫שתכליתן הוא "לחזק דת האמת"? ב) למה מביא בסוף הלכות הקהל את טעם המצווה שהיא "לחזק דת האמת"‪ ,‬והרי אין דרכו כלל בכך‪.‬‬
‫עפ"ז מבואר גם למה נקט הרמב"ם מיד בהקדמה‪ ,‬שקורין לפני העם "פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות‬
‫ידיהם בדת האמת"‪ ,‬מכיון שאין זה פרט במצווה‪ ,‬אלא זהו גוף ועצם המצוה!‬
‫מקור ‪ :4‬ועפ"ז מובן מה שמזכיר הרמב"ם שם‪ ,‬שהן "גרים שאינם מכירין"‪ ,‬והן "חכמים גדולים" – כולם חייבים לכוון‬
‫בכוונה גדולה יתירה כדי לעורר אימה ויראה להקב"ה‪ .‬אם היינו אומרים שחיזוק דת האמת הוא רק פרט במצוות‬
‫הקהל‪ ,‬א"כ‪ ,‬אין מקום כלל לחייב כל העם בזה (אלא רק הממונים והקוראים בתורה כו')‪ ,‬משא"כ אם אומרים כנ"ל‬
‫שזהו חלק מעצם המצווה‪ ,‬ממילא‪ ,‬מכיון כולם חייבים בכוונות ובמה שמביא ל"חיזוק דת האמת"!‬
‫פרט נוסף (ומרכזי)‪ :‬מכיון שהכתוב מדגיש במפורש שתכלית מצוות הקהל הוא "ליראה את ה' אלקיך כל הימים"‪ ,‬מובן‬
‫שפעולת "חיזוק הדת" חייבת להיות חזקה מאוד‪ ,‬באופן שתהי' פעולה נמשכת "כל הימים"‪ ,‬ולכן מדגיש הרמב"ם שעל‬
‫כאו"א לראות עצמו "כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה"‪ ,‬שדווקא עי"ז נשאר בו רושם לטווח ארוך‪.7‬‬
‫מקור ‪ :5‬עפ"ז מובן גם למה הרמב"ם ביאר טעם מצוות הקהל ("לחזק דת האמת") היפך רגילותו בשאר המצוות‪.‬‬
‫שהטעם בזה הוא ע"ד זה שבמצוות תפילה הסביר הרמב"ם שטעם וגדר מצוות תפילה היא "שיהא האדם מתחנן"‪,‬‬
‫והטעם שמדגיש זאת הוא מכיון ש"תחנונים" אינם פרט בתפילה (כוונה משלימה)‪ ,‬אלא זהו עצם גדר התפילה‪ ,‬בלי‬
‫"תחנונים" אין תפילה! ועד"ז בהקהל‪ ,‬שהכוונה ד"לחזק דת האמת" היא כ"כ עיקרית‪ ,‬שבלעדי' – אין מצוות הקהל!‬
‫מקור ‪ :6‬עפ"ז לומדים יסוד גדול במצוות הקהל‪ :‬ידוע שכל המצוות שבתורה נצחיות הן‪ ,‬וגם המצוות שא"א לקיימן‬
‫לע"ע במעשה‪ ,‬כשאין לנו ביהמ"ק‪ ,‬בכל זאת מבאר אדה"ז בלקו"ת שאפשר וצרחך לקיים כל המצוות גם במחשבה או‬
‫בדיבור‪ ,‬עד"ז שכיום ‪ -‬תפילות מחליפות הקרבנות‪ ,‬ועד כ"כ שמובא בגמרא שעצם העיסוק בתורת הקרבנות ה"ז‬
‫כהקרבתו! וא"כ כל המצוות הן נצחיות‪ ,‬הן בלימודן או בעשיית דבר המזכיר המצווה‪.‬‬
‫רואים א"ז גם במצוות שמיטה‪ :‬מוסבר בספר החינוך שטעם המצווה הוא להראות במעשינו "שהכל ברשות אדון הכל"‪.‬‬
‫מובן‪ ,‬שיסוד זה הוא דבר נצחי אצל יהודי‪ ,‬וקיים במחשבה ובדיבור גם למי שאין לו קרקע וגם שלא בשעת שמיטה‪...‬‬
‫רק שבכל המצוות‪ ,‬הנצחיות שבמצווה‪ ,‬נוגעת רק לפרט או כוונה מסוימת במצווה‪ .8‬משא"כ במצוות הקהל‪ ,‬מכיון‬
‫שהכוונה היא הרי עצם המצווה‪ ,‬נמצא שבזה שמכוונים בימינו‪ ,‬ה"ז ממש עצם המצווה‪!9‬‬
‫מקור ‪ :7‬האריז"ל מסביר על הפסוק במגילת אסתר "והימים האלה נזכרים ונעשים"‪ ,‬שעצם "הזכרת" מאורע בעולם‬
‫הזה‪ ,‬פועל ש"נעשה" שוב למעלה‪ ,‬עם כל ההמשכות של הפעם הראשונה‪.‬‬
‫וא"כ‪ ,‬עי"ז שכאו"א משתדל לקיים מצוות הקהל בימינו ("נזכרים")‪ ,‬ומשתדל בפועל לארגן כינוסי "הקהל" שתכליתן‬
‫לעורר בנ"י ליראת ה' ולקיום המצוות‪ ,‬הרי זה פועל ("ונעשים") בכל בנ"י בימינו – עניין "חיזוק דת האמת"!‬
‫והרי רואים במוחש שכל אלה שארגנו מסיבות הקהל‪ ,‬גם בקהל קטן‪ ,‬ראו בבירור שלב ישראל עֵּ ר לדת האמת‪,‬‬
‫וכינוסים האלה פועלים פעולתם! ועצם זה ‪ -‬מכריע ומכריח כל אחד ואחד לקיים כינוסים כאלה!‬
‫ויה"ר‪ ,‬שכ"ז יזרז וימהר ביאת משיח צדקנו‪ ,‬שאז יקיימו מצוות הקהל כפשוטו‪ ,‬ע"י שמלך המשיח יקרא בפני כל עם‬
‫ישראל שיהיו "חכמים גדולים"‪ ,‬שיתאספו בכוונה גדולה סביבו‪ ,‬ועי"ז "יחזקו דת האמת"‪ ,‬שיהי' במהרה בימינו‪ ,‬אמן!‬
‫לסיכום‪ :‬הגם שא"א לקיים מצוות הקהל מן התורה בימינו‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬מכיון שהכוונה שבמצוות הקהל היא חלק מגוף המצווה‪,‬‬
‫נמצא שכמקיימים בימינו המצווה במחדו"מ המזכירים את מצוות הקהל‪ ,‬ומשתדלים שבכינוסי הקהל יעוררו העם ליראת ה' ולקיום‬
‫התומ"צ‪ ,‬הרי זה דומה במאוד למצוות הקהל מן התורה‪ ,‬ואדרבה – הרי יש כח מיוחד לכוונה שאין אפילו בזמן המקדש! ועפ"ז‬
‫מובן למה הרמב"ם הדגיש כ"כ הנקודה הזאת של "לחזק דת האמת"‪.‬‬
‫‪ 5‬להעיר‪ ,‬שגם חלוקת הפסוקים בתורה מלמדת הרבה‪ .‬על חלוקת הפרקים בתורה‪ ,‬זהו כבר דיון שונה מהיכן מקורה וד"ל‪ ,‬אבל חלוקת‬
‫הפסוקים גופא בקודש יסודה (כשם שבטעמי המקרא ישנם סודות גדולים‪ ,‬ובטעמי המקרא ישנו גם "סוף פסוק" המחלק הפסוקים‪.)...‬‬
‫‪ 6‬ולדוגמא‪ ,‬במצוות סוכות שהיא עניינא דיומא‪ ,‬בפסוק אחד נאמר "בַסֻּ כ ֹּת ֵּתשְ בּו שִׁ בְעַ ת י ָמִׁ ים"‪ ,‬ובפסוק שלאח"ז‪" :‬לְמַ עַ ן י ֵּדְ עּו ד ֹּר ֵֹּּתיכֶם כִׁי‬
‫בַסֻּ כֹות הֹושַ ב ִׁ‬
‫אֹותם מֵּ אֶ ֶרץ מִׁ צ ְָרי ִׁם"‪ .‬היינו שיש כאן ב' עניינים‪ :‬מעשה המצווה ("בסוכות תשבו")‪ ,‬ומטרת המצווה ("למען‬
‫ָ‬
‫ְתי‪ ...‬בְהֹוצִׁיאִׁ י‬
‫ידעו דורותיכם")‪ .‬משא"כ בהקהל‪ ,‬שהחדרת יראת ה' בישראל זהו מעשה ומטרת המצווה ביחד!‬
‫‪ 7‬לסיכום‪ :‬מכיון ש"לחזק דת האמת" הוא גוף ועצם המצווה‪ ,‬לכן‪ :‬א) הביאו הרמב"ם בהקדמה‪ ,‬ב) הדגישו בהלכה ו' בחשיבות כוונה זו‬
‫לכל העם‪ ,‬ג) הדגיש בגדר כוונה זו שחייבים לכוון כאילו נצטוו כעת במצווה זו – כדי שה"חיזוק" הזה יהי' פעולה נמשכת‪" ,‬כל הימים"‪.‬‬
‫‪ 8‬במילים אחרות‪ :‬בכל מצווה ישנם הרבה רבדים ופרטים ‪ .‬וכדי להזכיר בזמנינו מצווה שא"א לקיימה במעשה‪ ,‬לוקחים פרט מפרטי‬
‫המצווה (כמו גדר הקירוב בקרבן‪ ,‬גדר הביטול להקב"ה בשמיטה)‪ ,‬וסביב הפרט הזה‪ ,‬מזכירים המצווה במחשבה ודיבור כו'‪.‬‬
‫‪ 9‬עי' בהערה ‪ 38‬שמסביר שבעצם‪ ,‬בזמן הגלות הכוונה היא יותר חזקה מזמן הבית המקדש! מכיון שכשקיימו המצווה בפועל עם המלך‬
‫עם כל ה"שטורעם" סביב זה‪ ,‬יכול להיות שפחות שמו לב לכוונת המצווה מרוב ה"שטורעם" במעשה המצווה‪ ,‬משא"כ בזמן הגלות‪ ,‬שאין‬
‫לנו "מעשה" המצווה‪ ,‬א"כ‪ ,‬שכוונת הלב לעורר יראת ה' ב"הקהל"‪ ,‬היא מאוד חזקה מכיון שיש לנו רק הכוונה! עיי"ש בארוכה ביסוד‬
‫הנפלא הזה‪ ,‬שהוא לכאורה ה"בכן" של השיחה‪.‬‬
‫ב"ה‬
Souccot – Hakhel : l’intention du rassemblement
Source : Likouté Si’hot volume 34, Si’ha sur Souccot
Maïmonide traite des lois du Hakhel (rassemblement)
1
« INTRODUCTION » DE MAÏMONIDE A LA MITSVA DU HAKHEL
‫ מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם‬:‫ א‬,‫רמב"ם הל' חגיגה ג‬
.‫לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת‬
Maïmonide lois relatives à l’offrande de la fête 3, 1 : Il est un commandement positif de rassembler tout le
peuple juif, hommes, femmes et enfants à l’issu de chaque [année de] Chemita, quand ils se rendent pour la
fête de pèlerinage et de leur lire des sections de la Thora qui les éveillent aux commandements et
raffermissent leurs mains dans la foi authentique.
MAÏMONIDE DETAILLE ENSUITE LES LOIS DE CETTE MITSVA
,‫ של שנה שמינית‬...‫ במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות‬,‫ אימתי היו קורין‬:‫ ג‬,‫רמב"ם הל' חגיגה ג‬
‫ מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע‬...‫והמלך הוא שיקרא באזניהם‬
.‫ ופוסק‬...‫ וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות‬...'‫ומדלג לוהיה אם שמוע וגו‬
Pourquoi
préciser que le
but de la
lecture est pour
« raffermir
leurs mains
dans la foi
authentique » ?
Maïmonide lois relatives à l’offrande de la fête 3, 3 : Quand lisent-ils [la Thora] ? A l’issu du premier jour
de la fête de Souccot de la huitième année. Et c’est le roi qui doit lire à leurs oreilles... A partir d’où lit-il ? A
partir du début du Deutéronome jusqu’à la fin du « Chema ». Il reprend à « Véaya Im Chamoa… » et passe à
« Tu prélèveras la dîme » et lit jusqu’à la fin des bénédictions et des malédictions… et s’arrête.
Question : Les lois du Hakhel sont-elles trop élaborées par Maïmonide ?
‫ וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה‬:‫ ו‬,‫רמב"ם הל' חגיגה ג‬
‫ אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע‬,‫וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני‬
‫ ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת‬,‫בכוונה גדולה יתרה‬
.‫ל‬-‫ שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא‬,‫האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה‬
Maïmonide lois relatives à l’offrande de la fête 3, 6 : Les étrangers qui ne connaissent pas [l’hébreu], on a
l’obligation d’éveiller l’attention de leur cœur et de leurs oreilles pour écouter avec respect, crainte et crainte,
et en se réjouissant dans la frayeur comme le jour où la Thora fut donnée sur le Sinaï. Même les plus grands
sages qui connaissent toute la Thora ont l’obligation d’écouter avec une intense ferveur. Et celui qui n’arrive
pas se concentre sur cette lecture, car l’Ecriture ne l’a imposée que dans l’intention de raffermir la foi
authentique. On doit considérer comme si l’on avait reçu cet ordre l’instant même, et qu’on l’entendait de la
bouche de D.ieu, car le roi est un délégué pour faire entendre les paroles de D.ieu.
2
Les lois du
Hakhel
paraissent trop
détaillées pour
le Michné
Torah,
habituellement
« concis »
‫ הלכות הלכות בכל‬...‫ כולם בלשון ברורה ודרך קצרה‬...‫ וראיתי לחבר‬:‫הקדמה ליד החזקה לרמב"ם‬
.‫ וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה‬...‫ענין וענין‬
Introduction de Maïmonide au Michné Torah : J’ai élaboré ce livre… dans un style limpide et concis…
Les lois sont regroupées par thème… chaque chapitre est divisé en petits paragraphes, afin que ces lois
puissent être facilement retenues.
Explication : Maïmonide insiste sur le but de « raffermir la foi authentique »
‫ ״לחזק דת האמת״ אינו רק טעם בתוכנה של המצוה או ענין של תוצאת‬,‫ לשיטת הרמב״ם‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ ״חיזוק דת האמת״ הוא עצם המצוה גופא‬,‫ כלומר‬...‫ ה״חפצא״ שלה‬,‫ אלא זהו תוכן המצוה‬,‫המצוה‬
Likouté Si’hot : Selon Maïmonide, « raffermir la foi authentique » n’est pas seulement la raison ou le
résultat de la Mitsva du Hakhel, cela est l’objet, la définition-même de la Mitsva. En d’autres termes,
« raffermir la foi authentique » est l’essence-même de cette Mitsva.
...‫ וְשָ מְ רּו ַלעֲׂשֹות‬...‫ לְמַ עַן י ִשְמְ עּו ּולְמַ עַן יִלְמְדּו ְוי ְָראּו אֶ ת ה' אֱ ֹלקֵ יכֶם‬...‫ הַקְ הֵל אֶ ת ָהעָם‬:‫ יב‬,‫וילך לא‬
3
« Raffermir la
foi
authentique »
est l’essencemême de la
Mitsva du
Hakhel
Vayélè’h 31, 12 : Rassemble-y le peuple… afin qu'ils entendent et afin qu’ils s'instruisent, et révèrent
l'Éternel et s'appliquent à pratiquer…
Implication Hala’hique : « Raffermir la foi authentique » concerne chacun ?
4
‫ שהחיוב ד״כוונה״‬,‫ פשיטא‬- ‫ שזהו עצם המצוה‬- ‫ לחזק דת האמת״‬..‫ מכיון ש״קבעה הכתוב‬:‫לקוטי שיחות‬
...‫ ״ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה״‬:‫ ומוסיף הרמב"ם‬...‫מוטל על כל אחד ואחד‬
.‫ עד שתהא המשכת פעולתן ב״כל הימים״‬,‫ומובן שהכוונה והאימה וכו׳ באותו מעמד צ״ל בתוקף גדול ביותר‬
Chacun doit
avoir cette
intention !
‫ב"ה‬
Likouté Si’hot : Puisque « raffermir la foi authentique » est l’essence de la Mitsva, il est clair que
l’obligation d’avoir cette intention incombe à chacun… Puis Maïmonide ajoute : « On doit considérer
comme si l’on avait reçu cet ordre de la bouche de D.ieu », d’où nous comprenons que l’intention et la
crainte lors de l’évènement du Hakhel doivent être puissants au point que leur influence reste à jamais.
Mitsva similaire : L’intention que nous devons avoir pendant la prière
5
‫ שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של‬:‫חיוב מצוה זו כך הוא‬... :‫ ב‬,‫רמב"ם הל' תפילה א‬
...‫הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה‬
Maïmonide lois relatives à la prière 1, 2 : L’obligation de cette Mitsva est ainsi : l’homme adresse des
supplications et des prières chaque jour ; il chante les louanges du Saint Béni soit-Il, puis demande ce dont
il a besoin avec requêtes et supplications.
,‫ זהו תוכנה של מצות תפלה‬,‫ זה שהתפלה צריכה להיות באופן של תחנונים אינו תנאי צדדי‬:‫לקוטי שיחות‬
.‫ חסר ב״חפצא״ דמצות הקהל‬- ‫ בלי כוונה‬...‫ וכן י״ל במצוות הקהל‬.‫דבלא תחנונים חסר בענינה של תפלה‬
Dans la prière
également,
l’intention
forme la
Mitsva-même
Likouté Si’hot : La nécessité des « supplications » dans la prière n’est pas une condition annexe ; cela est
l’essence-même de la prière. Omettre les supplications formerait un manque dans le caractère-même de la
prière. Ainsi en est-il pour le Hakhel : omettre l’intention serait un manque dans l’objet-même de la Mitsva.
Hakhel de nos jours : Cette Mitsva est pérenne - même (et surtout !) en exil
6
‫ מחשבה ודבור‬...‫ הנה כל המצות צריך האדם לקיים במחשבה דבור ומעשה‬:‫ א‬,‫לקוטי תורה פנחס עה‬
.‫ ות"ת דקרבנות יכולים לקיימן בזמן שאין בהמ"ק קיים ג"כ‬,‫דקרבנות שהם תפלה שכנגד הקרבנות‬
Likouté Torah Pin’has 75a : L’homme doit accomplir toutes les Mitsvot en pensée, parole et action. La
pensée et parole des sacrifices est représentée par la prière. Par ailleurs, les lois des sacrifices peuvent être
étudiées même lorsque le Temple n’est pas là…
.‫ כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת‬:‫ א‬,‫גמרא מנחות קי‬
Guemara Mena’hot 110a : Celui qui étudie les lois du sacrifice expiatoire – c’est comme s’il l’avait offert.
.‫ שהכל ברשות אדון הכל‬...‫ שיראה ממעשה האדם‬:‫ שמיטה‬- ‫ספר החינוך מצוה שכח‬
‫ דבר פשוט הוא שהכרה זו היא נצחיית בכל זמן ובכל מקום גם כשאין מצות שמיטה‬:‫לקוטי שיחות‬
‫ הרי הנצחיות היא בנוגע לפרט המצוה‬,‫ אמנם ברוב המצוות‬.‫ וגם לא בשנת השמיטה‬,‫נוהגת מן התורה‬
.‫ שתוכן וכוונה זו נצחי הוא‬...‫ משא״כ במצות הקהל‬...‫וכו׳ אבל לא בנוגע לגוף המצוה‬
Les Mitsvot
s’accomplissent
éternellement
en pensée, mais
dans le Hakhel,
la pensée est
l’essence-même
de la Mitsva !
Sefer Ha’Hinou’h Mitsva 328 - Chemita : L’homme montre ainsi que tout appartient au Maître de toute chose.
Likouté Si’hot : Il est évident que cette prise de conscience est éternelle et dépasse même le cadre de l’année
de la Chemita. Cependant, dans la majorité des Mitsvot, l’éternité de la Mitsva s’applique sur ses détails et
non sur l’objet-même de la Mitsva. Alors que dans Hakhel : l’intention qui forme cette Mitsva est éternelle !
Enseignement : Application concrète du Hakhel de nos jours
,)‫ כח‬,‫ וזהו סוד " ְו ַהי ָמִ ים הָאֵ לֶה נִזְכ ִָרים ְונַעֲׂשִ ים" (אסתר ט‬:‫תיקון שובבים לרמ"ז בשם האריז"ל‬
.‫ כי כן קיימו למעלה מה שקיימו למטה‬,‫ וזה בכל דור ודור‬,‫ נעשים בפועל למעלה‬,‫שֶ ְב ִהזָ ֵכר זכרם למטה‬
Tikoun Chovavim de Rabbi Moché Zakoute au nom du Arizal : Voici le sens profond du verset (Esther 9,
28) « ces jours sont commémorés et réalisés » : en commémorant les fêtes ici-bas, elles sont réalisées à
nouveau en Haut. Cela s’applique dans chaque génération : en Haut on accomplit ce qui est réalisé ici-bas.
‫ ועאכו״כ‬,‫ עי"ז שכל אחד ואחד ישתדל לעשות ולקיים את הענין דהקהל בנפשו פנימה‬:‫לקוטי שיחות‬
‫ בשכונתו ובעירו וכיו״ב להקהיל אנשים נשים וטף במשך ימי‬,‫כשישתדל לקיימו גם בד' אמות שלו‬
‫ הרי י״ל שזה יפעול גם בכללות בנ״י ״חיזוק‬...‫ ושמרו לעשות״‬...‫ ויראו‬...‫חגה״ס בכוונה ״למען ישמעו‬
‫ ראה במוחש שלב‬...‫ אפילו כשלא היו ברוב עם גדול‬,‫ כל מי שהקהיל מסיבות כאלה‬...‫דת האמת״‬
.‫ ומעשה רב ומכריע ומכריח לעשות זה להקהיל כו׳ מזמן לזמן‬.'‫ישראל ער הוא לדת האמת וכו‬
7
Un « Hakhel »
local peut
influer et
inspirer tout
Israël à révérer
D.ieu !
Likouté Si’hot : Lorsque chacun accomplira le sens du Hakhel en lui-même, d’autant plus s’il fera l’effort
de rassembler pendant la fête de Soucoot les hommes, femmes et enfants de son entourage, son quartier et
sa ville ; les rassembler dans l’intention « d’entendre… révérer l'Éternel et s'appliquer à pratiquer », il est
sûr que ce rassemblement local « raffermira la foi authentique » du peuple juif en entier. Par ailleurs, toute
personne ayant déjà organisé ce genre de rassemblement (même si les grandes foules n’y étaient pas…),
pourra témoigner à quel point le cœur d’Israël éveillé à la foi authentique. Cette expérience encourage et
oblige à accomplir, de temps en temps, des rassemblements de Hakhel autour de nous.
Conclusion : L’intention du Hakhel, « raffermir la foi authentique » - est applicable intégralement de nos jours !
.
‫ש"פ‬
‫‪386‬‬
‫ולא עוד‪,‬‬
‫כמארז"ל‪ 77‬על‬
‫דקדוקי'‬
‫תורה"‬
‫ואותיותי' של‬
‫הכלל "לא עביד קב"ה ניסא‬
‫מספיק‬
‫שינתנו‬
‫עד כמה‬
‫נוגע‬
‫ומודגש‬
‫מהותו‬
‫[ולכן‪,‬‬
‫לתיקונה‬
‫צריכה‬
‫("לאפשא‬
‫כאו"א‬
‫"לזכות את‬
‫ע"י‬
‫שהמלך‬
‫מקיימן‬
‫ישראל"‪,‬‬
‫מישראל‬
‫בפרד"ס"‪,"2‬‬
‫נשלם‬
‫אמנם‪,‬‬
‫היראה‪,‬‬
‫החוקים‬
‫ובפרט יראה‬
‫והציור‬
‫המציאות‬
‫וכאמור‪,‬‬
‫נמשכו ב'‬
‫ביום‬
‫יג‪.‬‬
‫האחדות)‬
‫הקהל‬
‫וזיכוך‪ ,‬כל כח ואבר‬
‫בירור‬
‫במיוחד‬
‫פרטי זה‪,‬‬
‫לענין‬
‫שחייב‬
‫בגלגול‬
‫שלפנ"ז‬
‫כולל גם‬
‫וטעם‬
‫כולה‪" .‬כל נפש‬
‫בפרד"ס‬
‫כו'‪.‬‬
‫התורהי"‬
‫וכמו כן‬
‫חייב‬
‫‪-‬‬
‫עי"ז‬
‫מצוות המלך‬
‫הדבר‬
‫‪-‬‬
‫"לזכות את‬
‫כדי‬
‫כו']‪.‬‬
‫רכל‬
‫עניני‬
‫פרטי‬
‫ליראה את‬
‫(בפסוק זה‪,)"7‬‬
‫"אסתכל‬
‫באורייתא וברא‬
‫אלו‪:‬‬
‫הפרטים‬
‫ריבוי‬
‫למע"ב‪ ,‬יום‬
‫והנה‪,‬‬
‫החילוק‬
‫ברוא‬
‫התורה‬
‫תכלית‬
‫היא‬
‫‪-‬‬
‫והרי‪,‬‬
‫ענין‬
‫ומצוותי'‪,‬‬
‫ה'"""‪ ,‬יראת‬
‫המלך‪,‬‬
‫הביטול‪ ,‬הוא‬
‫כי‪,‬‬
‫מודגש‬
‫בשמיטה‬
‫היינו‪ ,‬שגם‬
‫עלמא"‪,‬‬
‫ביום‬
‫‪-‬‬
‫ראשון‬
‫אדה"ר‪,‬‬
‫ר"ה‪,‬‬
‫כ"ה‬
‫אלול‬
‫האמור בין‬
‫מודגש יותר בשנה זו‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫לפיכך הרבה להם תורה‬
‫שלילת‬
‫‪-‬‬
‫הפרטי‪.‬‬
‫ענינים‬
‫ששי‬
‫?‬
‫לחדש‬
‫ישראלי"‪.‬‬
‫האלה‬
‫עילאה‬
‫מכאן רואים‬
‫אלא‪,‬‬
‫בלימוד כל התורה‬
‫הדבר‬
‫דכלל‬
‫בהלוחות עצמם‪ ,‬ולא‬
‫ויאדירו"‪.‬‬
‫מצוות התורה‪,‬‬
‫הפרטים‬
‫והתכלית‬
‫"ויצוונו ה' את כל‬
‫פרטית‬
‫ועד‬
‫לחילוקי‬
‫הכוונה‬
‫ישראל"‪.‬‬
‫מלשון‬
‫השייכת‬
‫חייב‬
‫בשליחות‬
‫ישראל‬
‫עצמם‪,‬‬
‫ודיבור‬
‫בענין של נס (היפך‬
‫דתוו‪2‬ב"כ‬
‫"יגדיל תורה‬
‫‪-‬‬
‫אא"כ‬
‫‪-‬‬
‫מצוה‬
‫מישראל לקיים כל תרי"ג‬
‫בהתאם‬
‫‪-‬‬
‫"רצה‬
‫הקב"ה‬
‫שכאו"א‬
‫לה"‪)"4‬‬
‫שבע"פ‪,‬‬
‫לזכות את‬
‫לעסוק‬
‫הצורך‬
‫"מירושה"‬
‫ענין‬
‫בהתורה‬
‫מצינו‬
‫‪-‬‬
‫הפרטים‬
‫וענינו‪,‬‬
‫ניתוסף גם‬
‫דלכאורה‪ ,‬מהו‬
‫בתורה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כדי‬
‫פרטי לפי‬
‫שעי"ז‬
‫‪-‬‬
‫בהלוחות‬
‫שבתורה ישנם‬
‫הפרטים‬
‫כתובים"‪" ,‬בין כל דיבור‬
‫ומזה הם‬
‫למגנא"‪ )74‬שכל הפרטים יהיו‬
‫באופן דתורה‬
‫וטעם הדבר‬
‫ומצוות"‪,"0‬‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫שריבוי‬
‫אלא‪,‬‬
‫הפסוקת "מזה‬
‫אלול‬
‫שכ"ה‬
‫ונקודת‬
‫האחדות‬
‫למע"ב‪,‬‬
‫"תמליכוני‬
‫לר"ה‬
‫הפרטים‪,‬‬
‫עליכם"‪.‬‬
‫(ריבוי‬
‫אלול הוא בשנת‬
‫ריבוי‬
‫בהתהוות‬
‫הבריאה‬
‫ונקודת‬
‫הפרטים‬
‫השמיטה‪ ,‬ור"ה בשנת‬
‫ובהקהל‬
‫נקודת‬
‫מודגשת‬
‫האחדות‪.‬‬
‫השמיטה‬
‫שנת‬
‫‪:‬‬
‫‪-‬‬‫‪)77‬‬
‫‪---‬‬
‫ירושלמי‬
‫שקלים‬
‫‪)78‬‬
‫תשא‬
‫לב‪.‬‬
‫‪)79‬‬
‫ראה‬
‫דרשות‬
‫ח"ג ע'‬
‫‪)80‬‬
‫וא)‬
‫ע' ‪41 1‬‬
‫ת"ו‬
‫סה"א‬
‫טו‪.‬‬
‫דרוש‬
‫הר"ן‬
‫ח ‪,‬נעתק בלקו"ש‬
‫‪.,966‬‬
‫מכות‬
‫נא)‬
‫ראה‬
‫הל'‬
‫‪,‬קמה‪.‬‬
‫כג‪,‬‬
‫רע"ב‬
‫כא‪,‬‬
‫‬‫וראה‬
‫במשנה‪.‬‬
‫בכ"ז‬
‫‪-‬‬
‫‪)85‬‬
‫לקו"ש‬
‫ח'"ז‬
‫בלוגי ברוגש‬
‫וח"א‬
‫‪6‬א)‬
‫ה"ב‪.‬‬
‫יב‪ .‬ב‪ .‬תו‪-‬א מקץ לט‪,‬‬
‫ראה‬
‫ובהערות‪.‬‬
‫‪187‬‬
‫ת"ת‬
‫שם‬
‫פ"ב‬
‫אגה"ק‬
‫סב‪-‬ו‬
‫א)‬
‫‪4‬א)‬
‫'שע" מב‪,‬‬
‫ואילך‪.‬‬
‫‪)82‬‬
‫הל'‬
‫ת‪-‬ת‬
‫לאדה"ז‬
‫פ"א‬
‫ת"ר‪.‬‬
‫רסכ"ט‪.‬‬
‫אגד"ק‬
‫וש"ג‬
‫ואתחנן‬
‫ראה‬
‫ו‪,‬‬
‫תצא‬
‫כד‪,‬‬
‫ספכ"ג‪.‬‬
‫לקו"ש‬
‫ד‪,‬‬
‫חי‪-‬ח‬
‫ע'‬
‫‪192‬‬
‫ש"פ‬
‫כעבודת‬
‫עבודתם של‬
‫אדמתם‪,‬‬
‫על‬
‫בעבודת‬
‫האדמה‬
‫ישראל‬
‫ו"אין‬
‫העולם‪ ,‬שכן‪,‬‬
‫שעי"ז בירר‬
‫שבעבודת‬
‫לפרטים‬
‫פרצופיהן‬
‫כאו"א‬
‫דראי'‬
‫שעד‬
‫שמעון‬
‫שוין"‪( 90‬אף‬
‫כתיקונם‪,‬‬
‫מישראל‬
‫דנפק"מ‬
‫‪-‬‬
‫חלקו‬
‫חייבת‬
‫להשגת‬
‫עבודתם של רוב בנ"י‬
‫(ועי"ז‬
‫בעולם‬
‫בירור‬
‫‪-‬‬
‫בעלותו של‬
‫ונמצא‪,‬‬
‫אפילו‬
‫דיעותיהם‬
‫שוות"‪,‬‬
‫בשוה‪ ,‬שיש בו ד'‬
‫הוי'‪ ,)91‬אלא גם‬
‫החושים‬
‫לשדהו‬
‫בנוגע‬
‫ראובן‪ ,‬ועד כאן תחום שדה וכרם של‬
‫גבול‪ ,‬וגם‬
‫ד"כל‬
‫"לחי' אשר‬
‫הקב"ה על השדה‪.‬‬
‫שבשנת‬
‫השמיטה‬
‫הקב"ה ("כי לי‬
‫בהשלילה‬
‫ומעשרות‪ ,‬שהרי שדה‬
‫לתרומות‬
‫"שש‬
‫שנים תזרע שדך ושש‬
‫מעשיך יהיו לשם‬
‫ו"בכל דרכיך‬
‫אופנים‬
‫(א)‬
‫‪:‬‬
‫שמים"‬
‫"אפקעתא‬
‫בארצך"ל‪,9‬‬
‫ובלשון‬
‫הכתובת‬
‫ריבוי‬
‫הפרטים‬
‫מודגש‬
‫דמלכא"‪ ,98‬שבזה‬
‫"כי לי‬
‫הארץ"‪.‬‬
‫שהנקודה‬
‫‪-‬‬
‫הכללית‬
‫הארץ") חודרת בכל ריבוי הפרטים דשדהו וכרמו‪,‬‬
‫ד"שדך לא תזרע וכרמך לא‬
‫ופרט לפי‬
‫כהחיוב דהפקר לכל‪ ,‬בכל‬
‫תזמור"‪ ,‬והן‬
‫ענינו‪.‬‬
‫מצות הקהל‬
‫‪:‬‬
‫דהקהל‬
‫‪-‬‬
‫התוכן‬
‫להאדם‬
‫הפרצוף הוא‬
‫"אין‬
‫מודגש‬
‫"שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא‬
‫שהמכוון בזה‪ ,‬להראות ש"הכל ברשות אדון הכל"‪ ,96‬שלכן‪,‬‬
‫נעשית שדהו הפקר‬
‫דבעלותו של‬
‫עבודת‬
‫עצמו‪,‬‬
‫האדמה‬
‫ענין‬
‫ומעשרות‪."2‬‬
‫באופן‬
‫‪-‬‬
‫ע"י‬
‫אותיות שם‬
‫עבודת האדמה היא בשני‬
‫דעהו"‪( .94‬ב)‬
‫‬‫תזמור"י‪9‬‬
‫יד‪.‬‬
‫שכללות‬
‫בתרומות‬
‫שנים תזמור כרמך"‪93‬‬
‫ניכר‬
‫בנוגע‬
‫ודיבור‪ ,‬כנגד ד'‬
‫כאן‬
‫וכיו"ב‬
‫שנעשית‬
‫תחום שדה וכרם של‬
‫הפקר אינה‬
‫והנה‪,‬‬
‫הבירורים‬
‫‪ -‬לא רק‬
‫שמיעה ריח‬
‫וכרמו‪,‬‬
‫פרט‬
‫קשורה‬
‫מצות‬
‫בשנים‬
‫‪-‬‬
‫כללות‬
‫ישראל ישבו‬
‫כולו)‪.‬‬
‫ההתחלקות‬
‫הן‬
‫שמיטה‬
‫מתבטאת‬
‫כאשר‬
‫"איש תחת גפנו ותחת תאנתו"‪ ,88‬היתה עיקר‬
‫ומובן‪,‬‬
‫של‬
‫‪-‬‬
‫בבירור‬
‫האדמה‪,89‬‬
‫העולם‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫שבה‬
‫אלול‬
‫‪387‬‬
‫האנשים‬
‫"הקהל את העם‬
‫‪ -‬הוא‪,‬‬
‫והנשים והטף"‪100‬‬
‫‪-‬‬‫"א)‬
‫מ"א ה‪ ,‬ה_‬
‫ואפילו‬
‫‪9‬א)‬
‫לפרקמטיא‬
‫הים‬
‫וגם‬
‫אלו‬
‫עד‬
‫שטחה‬
‫ח"כים‬
‫לירד‬
‫ליכשחא"‬
‫של‬
‫ימים"‪.‬‬
‫לים‬
‫העיקרי‬
‫היא‬
‫הוא‬
‫סכנה‪, .‬טלכד‬
‫להודות‬
‫"לא‬
‫(אף‬
‫ימים‬
‫‪-‬‬
‫רוב‬
‫גם‬
‫וארבעה‬
‫ועיקר‬
‫"לחוף‬
‫ראה‬
‫ועור ‪.‬‬
‫כרכות‬
‫נח‪,‬‬
‫סנהדרין‬
‫הל'‬
‫‪)95‬‬
‫‪796‬‬
‫ד‪)9‬‬
‫לח‪ .‬א‪.‬‬
‫בהר‬
‫הל'‬
‫כה‪,‬‬
‫אבות‬
‫בהר‬
‫תרומות‬
‫שי'‬
‫ת"ב‬
‫כ‪.‬‬
‫שו'‪.‬ע‬
‫‪,10)1‬‬
‫‪)99‬‬
‫הי"א‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אדה"ז‬
‫מצוה‬
‫הגמרא‬
‫‪-‬‬
‫וראה‬
‫‪.1‬‬
‫או"ח‬
‫רמב"ם‬
‫וראה‬
‫מ"ב‪.‬‬
‫סקנ"ו‬
‫חינוך‬
‫מצוה‬
‫פד‪.‬‬
‫שם‪ .‬ז‪.‬‬
‫ב"מ‬
‫‪.‬‬
‫כהר‬
‫הקדרשה‬
‫פ"ב‬
‫משלי‬
‫שכח‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫פרשתנו‬
‫בלוצי ברוגעו‬
‫שער‬
‫רפ"ח‪,‬‬
‫שם‪ .‬ד‪.‬‬
‫חינוך‬
‫לשון‬
‫ר"ח‬
‫ת"ע‬
‫ג‬
‫ספת‪.‬‬
‫בהר‬
‫יעיךא‪)9‬‬
‫פ"א‪.‬‬
‫רמב"ם‬
‫‪194‬‬
‫כ‪,‬‬
‫אח"פ‬
‫דעות‬
‫נהרות"‬
‫סע"ב)ן‪.‬‬
‫רע‪.‬א‪.‬‬
‫ע"ח‬
‫‪)92‬‬
‫מיתכא‬
‫שהיתה‬
‫שער‬
‫‪)91‬‬
‫(ברכות (ד‪ .‬ב)ך‬
‫אמיד לב‪ .‬אן‬
‫"שבעה‬
‫יוצאים‬
‫דעתידק‬
‫בים‪.‬‬
‫ישראל‬
‫וכפרטיות‪,‬‬
‫‪:‬תהיו‬
‫מקומם‬
‫הר'‪.‬‬
‫‪:‬טהירידה‬
‫כוטעלו‬
‫ארון‬
‫מבנ"י‬
‫‪--‬‬
‫(ועד‬
‫וטרגק~ם‬
‫(ב"כ עד‪.‬‬
‫‪)90‬‬
‫המיעוט‬
‫בספינות‬
‫זרדי הישטה‬
‫ע"ג‬
‫דסלקין‬
‫מיכה ד‪ .‬ד‪.‬‬
‫וח"ג‬
‫‪)91‬‬
‫רפט‪,‬‬
‫תקר"ז‬
‫(קבב‪,‬‬
‫סע"א)‪.‬‬
‫בג‪.‬‬
‫‪,‬וילך‪ 1‬לא‪ .‬יכ‪.‬‬
‫לט‪,‬‬
‫רע"א‪.‬‬
‫קו‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫ש"מ‬
‫‪388‬‬
‫ביטול‬
‫אלול‬
‫ושלילת ההתחלקות‪ ,‬כי אם‪ ,‬נקודת האחדות‪ ,‬היינו‪ ,‬שכל ישראל‪,‬‬
‫האנשים הנשים והטף‪ ,‬נעשים מציאות אחת של "קהל"‪ ,‬קהל אחד‪.‬‬
‫זאת ועוד‬
‫עיקר‬
‫ה'‬
‫‪:‬‬
‫ד"הקהל את העם" הוא‬
‫המכוון‬
‫אלקיכם"‪01‬י‪,‬‬
‫והשגה‪,‬‬
‫היינו‪,‬‬
‫באופן של‬
‫האמור‬
‫לעיל‬
‫ביטול‬
‫המציאות‬
‫לבו‬
‫התחלקות‬
‫(סי"ב)‬
‫לפי‪-‬ערך‬
‫שהמכוון‬
‫בפס"ד‬
‫באימה‬
‫נצטווה בה‬
‫עיקר‬
‫יראה‬
‫"מה‬
‫ומפי‬
‫החידוש‬
‫ותכלית‬
‫ומפי‬
‫אם‪,‬‬
‫הגבורה‬
‫"חייבין‬
‫‪-‬‬
‫הביטול‪,‬‬
‫באימה‬
‫"וירא העם‬
‫ועד"ז‬
‫ב"הקהל"‬
‫הגבורה‬
‫שומעה"‬
‫‪-‬‬
‫שעיקר‬
‫בנוגע‬
‫ההתחלקות‬
‫שמצד‬
‫ההבנה‬
‫רגש‬
‫ומכיון‬
‫בנוגע‬
‫לפרשיות‬
‫פרשה‬
‫מיוחדת שיש בה‬
‫ב"משנה‬
‫והיראה‪,‬‬
‫אלא‪ ,‬כל‬
‫מתאחדים‬
‫מצינו‬
‫ב"הקהל" לא‬
‫נקודת‬
‫האחדות‬
‫‪)101‬‬
‫הל'‬
‫‪)102‬‬
‫סה"כ‬
‫‪)103‬‬
‫ח"א‬
‫תער"כ‬
‫ע'‬
‫ועד‬
‫‪)104‬‬
‫ומשנה‬
‫בערך‬
‫שהי'‬
‫(ראה‬
‫לחידוש‬
‫בלתי מוגה‬
‫שנו‪.‬‬
‫תרס‪-‬ו‬
‫המשך‬
‫ע'‬
‫בג‪.‬‬
‫ועור‪.‬‬
‫כך‪,‬‬
‫הגבורה‬
‫יום‬
‫כו'‬
‫ע'‬
‫שסו‪.‬‬
‫כדי‬
‫מפי‬
‫ארבעים‬
‫תרז‪-‬ו‬
‫ה‪-‬ו‪.‬‬
‫‪)106‬‬
‫שאפילו‬
‫(לאחרי‬
‫בהר‬
‫יל‪-‬ש‬
‫לימודו‬
‫תשא‬
‫של‬
‫שצ"ל‬
‫תו"א‬
‫מ"ת)‪.‬‬
‫אסילו‬
‫כמשך‬
‫לחידוש‬
‫מפי‬
‫הגבורה‬
‫מקרא‬
‫אין‬
‫‪)109‬‬
‫להעיר‬
‫רמז‬
‫שהיי‬
‫תו‪.‬‬
‫ועוד)‬
‫במעמד‬
‫‬‫הר‬
‫סיני‪,‬‬
‫פרטי‬
‫וכיו"ב‪,‬‬
‫מיוחד‪,‬‬
‫ואדרבה‬
‫‪-‬‬
‫("ליראה את ה"') היא‬
‫ועאכו"כ‬
‫‪)108‬‬
‫שקורין‬
‫‪ -‬לכן‪ ,‬גם‬
‫יתרו כ‪ .‬סו‪.‬‬
‫כרכות כב‪ .‬א‪ .‬וע"נ‪.‬‬
‫פרש"י‬
‫ולמד‬
‫החד‪-‬פעמי‬
‫משה‬
‫גדולים" עד‬
‫ענין‬
‫הדברות‬
‫(ראה‬
‫כו"'‬
‫בטלה‬
‫"כאיש אחד בלב‬
‫הדגשה על‬
‫‪)107‬‬
‫מישראל‬
‫מ"חכמים‬
‫שבתורה‬
‫בשכל‪ ,‬כי‬
‫שלכן‪,‬‬
‫"ליראה את ה"'‬
‫עשרת‬
‫‪:‬‬
‫נצטווה בה‬
‫והשגה‬
‫ד"הקהל"‪,‬‬
‫האחדות‪,‬‬
‫שם‪ .‬יג‪.‬‬
‫חגיגה‬
‫‪,‬‬
‫כאילו עתה‬
‫ישראל‪,‬‬
‫‪)105‬‬
‫פ‪-‬ג‬
‫ובלשון חז"ל‪06‬י‬
‫כבמתן‪-‬תורה‪,‬‬
‫במעמד‬
‫מיוחד‪ ,‬כמו‬
‫תורה"‪ ,109‬כי‪,‬‬
‫עצמו‬
‫כאילו‬
‫שבמעמד הר סיני‪ , 104‬שפעלה‬
‫ויעמדו מרחוק"‪105‬‬
‫מודגשת נקודת‬
‫שקורין‬
‫ויראה‬
‫המכוון אינו בנוגע להבנה‬
‫האימה‬
‫עילוי‬
‫האמת‪,‬‬
‫שניתנה בו בסיני ‪. .‬‬
‫והשגה‪,‬‬
‫שב"הקהל"‬
‫שאינו יכול‬
‫לשמוע‬
‫ובזיע"‪.107‬‬
‫‪-‬‬
‫לכוונת‬
‫ולהקשיב אזנם‬
‫מכוין‬
‫חד‪-‬פעמי‪ ,‬כפתגם הידוע‪ 103‬שלא יהי'‬
‫וינועו‬
‫ביראה ברתת‬
‫‪-‬‬
‫ה"')‪,‬‬
‫‪:‬‬
‫(באופן‬
‫‪-‬‬
‫"ליראה את‬
‫להכין לבם‬
‫ההתגלות האלקיח‬
‫לשמוע"‪,‬‬
‫ל"מי שאינו יכול‬
‫כבמתן‪-‬תורה‪.‬‬
‫אחד"‪, 108‬‬
‫זה‬
‫נקודת‬
‫האחדות‪.‬‬
‫שומעה"‬
‫רמתן‪-‬תורה‬
‫הלב‪,‬‬
‫רכינו‬
‫עניני‬
‫הכתוב אלא לחזק דת‬
‫"כיום‬
‫קורין‬
‫שכלו של‬
‫הלימוד‬
‫כאו"א‪ ,‬אלא‪ ,‬על יראת ה' (ע"ד‬
‫התומ"צ הוא‬
‫הרמב"ם‪102‬‬
‫עוד הפעם מתן תורה) הוא‬
‫להלן‬
‫רכל‬
‫‪-‬‬
‫(כל כך) על‬
‫ויראה ‪ . .‬כיום שניתנה בו בסיני ‪ . .‬ומי‬
‫לקריאה זו‪ ,‬שלא קבעה‬
‫עתה‬
‫‪-‬‬
‫ההדגשה‬
‫והפרטים‪ ,‬כי אם‪,‬‬
‫וכמודגש‬
‫לשמוע‬
‫שעיקר‬
‫כהמשך‬
‫אינה‬
‫הכתוב‬
‫"ליראה את‬
‫בהבנה‬
‫שהי'‬
‫בהקהל‬
‫שלימוד‬
‫בדוגמת‬
‫יתרו‬
‫במעמד‬
‫יתרו‬
‫מ"ת‪,‬‬
‫מז‪,‬‬
‫ב)‬
‫הר‬
‫סיני‪.‬‬
‫"מה‬
‫‪-‬‬
‫אינו‬
‫כו'‬
‫אף‬
‫בערך‬
‫כלל‬
‫יט‪ .‬כ‪ .‬וראה מכילתא שם‪.‬‬
‫מחילוקי‬
‫(ראה‬
‫התורה‬
‫להלן‬
‫דכאו"א‬
‫כאן‬
‫אנציק'‬
‫הדעות‬
‫בנוגע‬
‫תלמודית‬
‫לפרשיות‬
‫ערך‬
‫הקהל‬
‫ש"פ‬
‫מהתחלקות‬
‫למעלה‬
‫ומיוחד‬
‫חשוב‬
‫במוצאי‬
‫פרטים‪.‬‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫בנוגע‬
‫ועד"ז‬
‫אלול‬
‫למקום‬
‫בביהמ"ק‪ ,‬כי אם‪ ,‬בעזרת נשים‪,‬‬
‫בלילה‬
‫יו"ט‪,‬‬
‫כאמור‪.‬‬
‫כו'‪,‬‬
‫שנקודת‬
‫‪389‬‬
‫הקריאה‬
‫שאין זה בחלק‬
‫‪-‬‬
‫ועד"ז בנוגע לזמן הקריאה‬
‫למעלה‬
‫האחדות היא‬
‫‪-‬‬
‫מהתחלקות‬
‫פרטים ‪.‬‬
‫ועפ"ז‬
‫דוקא‪0‬‬
‫‪11‬‬
‫‪-‬‬
‫הקריאה‬
‫כי‪,‬‬
‫ד"הקהל" היא ע"י המלך‬
‫הפרשיות‬
‫מובן גם הטעם שקריאת‬
‫ואעפ"כ‪,‬‬
‫לסנהדרין‪,‬‬
‫דלכאורה‪ ,‬לימוד התורה עם כל ישראל שייך‬
‫ד"הקהל" לא היתה‬
‫המכוון‬
‫אינו‬
‫ד"הקהל"‬
‫ע"י ראש‬
‫של‬
‫ענין‬
‫"ליראה את‬
‫ה'"‪,‬‬
‫נקודת‬
‫האחדות‪,‬‬
‫ישראל"‪,112‬‬
‫ענין‬
‫החיות‬
‫שנמשך‬
‫היחידה שמקום משכנה‬
‫הסנהדרין‪ ,‬אלא ע"י המלך דוקא‪1‬‬
‫לימוד‬
‫באופן של‬
‫וענין זה‬
‫מהלב‬
‫נפעל‬
‫(בכל‬
‫הבנה‬
‫ע"י‬
‫‪ 1‬ן‬
‫‪-‬‬
‫והשגה‪ ,‬כי אם‪,‬‬
‫המלך‬
‫"לב כל קהל‬
‫‪-‬‬
‫בשוה)‪ 1 3‬י‪ ,‬עד לבחי'‬
‫אברי הגוף‬
‫בלב‪4‬י‪,1‬‬
‫טו‪ .‬עפ"ז מובן ששמיטה והקהל הם דוגמת כ"ה אלול ור"ה‪:‬‬
‫בכ"ה אלול מודגש ריבוי הפרטים דכל הבריאה‬
‫תכליתו‬
‫כל‬
‫וכוונתו‬
‫ריבוי‬
‫שיומשך‬
‫הפרטים‬
‫ועד"ז‬
‫(גם)‬
‫באופן‬
‫לר"ה‬
‫האחדות) הם‬
‫טז‪.‬‬
‫והנה‪,‬‬
‫יחידי‬
‫‪)110‬‬
‫וגם‬
‫דשנת‬
‫הקהל‬
‫ע"י‬
‫גדול‬
‫דכאו"א‪,‬‬
‫היינו‪,‬‬
‫מודגש‬
‫שהכלל‬
‫לריבוי‬
‫ומתכללים‬
‫בנקודת‬
‫שכל‬
‫‪-‬‬
‫דמלך‬
‫שהוא‬
‫דוגמת‬
‫‪-‬‬
‫לעיל‬
‫עניני‬
‫בבריאת‬
‫כו"'‪,68‬‬
‫להרעות‬
‫דשנת‬
‫אזי ב'‬
‫ריבוי‬
‫ד"כי לי‬
‫ולאח"ז‪,‬‬
‫האחרות‬
‫השמיטה‬
‫ענינים‬
‫יש גם‬
‫הפרטים‬
‫הארץ"‬
‫במוצאי‬
‫נמשך‬
‫שביעית‪,‬‬
‫"הקהל את העם‬
‫‪-‬‬
‫(ובפרט‬
‫הנ"ל‬
‫הכריאה‬
‫אדה"ר‪,‬‬
‫היינו‪,‬‬
‫לאו‬
‫שכאו"א‬
‫דוקא‬
‫‪)20-34‬‬
‫לימוד‬
‫ישנם‬
‫תכלית‬
‫(ריבוי‬
‫והוראה‬
‫שחל‬
‫בשבת)‪,‬‬
‫הפרטים‬
‫גם‬
‫מישראל‬
‫יראה‬
‫צ"ל‬
‫‪-‬‬
‫מלך‪.‬‬
‫‪) 1 12‬‬
‫‪)113‬‬
‫‪-‬‬
‫הוא‬
‫הנהגת המלוכה‪,‬‬
‫בעבודת‬
‫בהאדם‪,‬‬
‫הבריאה‬
‫רמב"ם‬
‫כמשנה (סוטה מא‪ .‬א) שאגריפס‬
‫כמסופר‬
‫‪)1 1 1‬‬
‫קרא הפרשיות דהקהל ‪ -‬בפני חכמי ישראל‪ .‬חכרי‬
‫בעניני‬
‫אפילו‬
‫אליהם‬
‫זקוק‬
‫שהי'‬
‫הסנהדרין ‪,‬אף‬
‫בלתי מוגה‬
‫שבשמיטה‬
‫באלול‬
‫האמור‬
‫בהיסמן בלקו"ש השבועי הערות‬
‫שבעם‪,‬‬
‫"תמליכוני‬
‫עליכם"‪.‬‬
‫ונקודת‬
‫יתירה‪.‬‬
‫מכל‬
‫ובהקדמה‬
‫ללמדך‬
‫בעמדנו‬
‫בכ"ה‬
‫בהדגשה‬
‫וכמודגש‬
‫האדם"‪,‬‬
‫וכרם‬
‫בראש‪-‬השנה‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫הפרטים‪,‬‬
‫הכלל‬
‫ה"'‪.‬‬
‫וכאמור‪,‬‬
‫ומתכוננים‬
‫האחדות‬
‫‪-‬‬
‫התחלקות‬
‫ריבוי‬
‫ליראה את‬
‫בנקודת‬
‫הפרטים‬
‫ולאח"ז‪,‬‬
‫בפרטים)‪,‬‬
‫והקהל‬
‫מצד שדה‬
‫של‬
‫מתבטלים כל‬
‫גו'‬
‫ומתכללים‬
‫בשמיטה‬
‫וההתחלקות‬
‫וחודר‬
‫ויתגלה‬
‫(ועד שגם‬
‫הראשון‪,‬‬
‫מתבטלים‬
‫הל'‬
‫משא"כ‬
‫המוח‬
‫"עולם‬
‫"לפיכך‬
‫בדוגמת‬
‫מלכים‬
‫‪-‬‬
‫האדם ‪:‬‬
‫קטן זה‬
‫האדם‬
‫נברא‬
‫אדה"ר‪.‬‬
‫פ"נ‬
‫ה"ו‪.‬‬
‫שמנהיג‬
‫את‬
‫כל‬
‫אברי‬
‫הגוף‪ .‬ובמילא‪ .‬ה"ה ‪,‬כמו) מקור לפרטים‪ .‬מכיון‬
‫שהנהגת כל אבר ואכר היא לפי ענינו דהאכר הפרטי‪.‬‬
‫‪)1 14‬‬
‫ראה‬
‫המשך‬
‫תער"ב‬
‫ח"א‬
‫ע' נט‪.‬‬
‫ש"מ‬
‫‪390‬‬
‫ומזה‬
‫דמע"ב‬
‫מובן‪,‬‬
‫ישנם גם‬
‫‪-‬‬
‫ושלימות‬
‫שפרטי‬
‫שנעשה‬
‫בהאדם‪ ,‬הן‬
‫בקומו‬
‫משנתו‬
‫שמים"‬
‫כלומר‪,‬‬
‫התחלת‬
‫כללית‬
‫אמנם‪,‬‬
‫סך‪-‬הכל‬
‫אצל‬
‫צריכה‬
‫היום‬
‫מסביבו‬
‫גדול‪ ,‬שיש בו‬
‫עולם‬
‫עבודתו במשך היום‪" ,‬כל‬
‫אמנם‬
‫היא‬
‫"מודה אני‬
‫באמירת‬
‫מציאותו של האדם‪ ,‬לא פרטי‬
‫מעשיך יהיו‬
‫שהודאה‬
‫‪-‬‬
‫הודאה‬
‫לפניך"‪,‬‬
‫ההתחלקות דמוח ולב כו')‬
‫תומשך‬
‫כללית זו‬
‫בריבוי‬
‫ותחדור‬
‫היום‪.‬‬
‫ד"מודה אני‬
‫ושלימות‬
‫לפניך"‬
‫ריבוי‬
‫הקב"ה‪,‬‬
‫עבודתו בסיום היום‪.‬‬
‫דעהו"‪.‬‬
‫לאחרי גמר‬
‫מכל‬
‫‪ -‬בכל יום ויום‪ ,‬מהתחלת היום‪,‬‬
‫ומיד שיש‬
‫להיות‬
‫הכוונה בזה היא‬
‫דעבודת‬
‫הכללית‬
‫ובפרטיות יותר‬
‫דרכיך‬
‫ד"אני" (עצם‬
‫הפרטים‬
‫מתחלת‬
‫חייו‪,‬‬
‫ושלימות‬
‫רואה תיכף‬
‫‪-‬‬
‫ו"בכל‬
‫"לפניך"‪ ,‬אבל‪,‬‬
‫ור"ה‪ ,‬יום‬
‫ראשון ויום ששי‬
‫בריאתו ועד לגמר‬
‫‪:‬‬
‫פרטים‪ ,‬אשר‪ ,‬בהם‬
‫לשם‬
‫באלול‬
‫בכללות‬
‫חדשה"‪5‬וו‪ ,‬ועד לגמר‬
‫והענין בזה‬
‫ריבוי‬
‫הענינים‬
‫עבודתו עלי אדמות‪.‬‬
‫"ברי'‬
‫נצו"י‪ ,‬ס"ה‬
‫דכ"ה‬
‫אלול‬
‫הפרטים‪,‬‬
‫היינו‪ ,‬שכל‬
‫העבודה דבל‬
‫בריבוי הפרטים‬
‫ריבוי‬
‫ולוקח את‬
‫היום‪,‬‬
‫הנקודה‬
‫להחדיר את‬
‫‪ -‬הרי‪ ,‬בסיום היום‪ ,‬עושה האדם‬
‫פנימיותם‬
‫הפרטים נעשים‬
‫וחיותם‪,‬‬
‫ומפקיד‬
‫"רוחי"‪,‬‬
‫לנקודה אחת‬
‫"בידך אפקיד‬
‫‪-‬‬
‫רוחי" ‪.‬‬
‫שהתחלת היום היא‬
‫ונמצא‪,‬‬
‫ריבוי‬
‫הפרטים‬
‫ע"ד‬
‫ובדוגמת‬
‫היום הוא‬
‫הפרטים‬
‫‪-‬‬
‫המשכת‬
‫לנקודה אחת‪,‬‬
‫שעיקר‬
‫ההדגשה היא על נקודת‬
‫"בידך אפקיד‬
‫להכתרת‬
‫הקב"ה‬
‫להיות‬
‫יז‪.‬‬
‫ועד"ז‬
‫בנוגע‬
‫לשמיטה‬
‫הנקודה‬
‫את‬
‫ע"ד‬
‫כו'‪,‬‬
‫הכללית‬
‫המשכת‬
‫לפניך" בכל‬
‫כללות‬
‫"מלך‬
‫השמיטה‬
‫ד"מודה אני‬
‫שעיקר‬
‫הבריאה‬
‫בדוגמת ר"ה‪,‬‬
‫בשנת‬
‫בדוגמת כ"ה‬
‫להמשיך את הכלל‬
‫אלול‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫עיקר‬
‫ד"כי לי‬
‫הנקודה‬
‫ההדגשה היא על‬
‫מאין ליש בכל פרטי‬
‫ובדוגמת‬
‫רוחי"‪ ,‬ע"ד‬
‫ריבוי‬
‫הפרטים‪,‬‬
‫הנבראים ‪:‬‬
‫האחדות‬
‫‪-‬‬
‫וסיום‬
‫ביטול כל‬
‫ביטול הבריאה כולה‬
‫העולם"‪.‬‬
‫והקהל‬
‫בעבודת האדם‬
‫‪-‬‬
‫העבודה היא‬
‫הארץ" בכל‬
‫הכללית‬
‫בריבוי‬
‫הפרטים‬
‫ד"מודה אני‬
‫‪:‬‬
‫היינו‪,‬‬
‫הפרטים‪,‬‬
‫להמשיך‬
‫ופרטי פרטים דשדה וכרם‬
‫לפניך"‬
‫בריבוי‬
‫הפרטים דכל‬
‫היום ‪.‬‬
‫ובהקהל‬
‫האחדות‪,‬‬
‫היינו‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫לאחרי סיום שנת‬
‫לאחד את כל‬
‫"ליראה את ה"'‪ ,‬הן בנוגע‬
‫ריבוי‬
‫השמיטה‬
‫הפרטים‬
‫חוןן‬
‫בליצי מוגו‪:‬‬
‫ולעשות מהם‬
‫‪-----‬‬‫אדד‪-‬ז‬
‫או"ח‬
‫נקודה אחת‬
‫‪-‬‬
‫לעצמו‪ .‬והן וננוגע להזולת‪ ,‬לאחד את כל אלו שיש לו‬
‫‪--‬‬‫ש~‪-‬ע‬
‫‪-‬‬
‫עיקר‬
‫העבודה היא‬
‫בנקודת‬
‫‪,‬מהדו‪-‬ק)‬
‫רם‪-‬ד‪,‬‬
‫גרס‪-‬ו‪.‬‬
‫ש"מ נצו"י‪ ,‬ב"ה אלול‬
‫שייכות עמהם‬
‫את ה"'‪,‬‬
‫נקודת‬
‫יח‪.‬‬
‫והקהל‬
‫להוסיף‬
‫ויש‬
‫עוד‬
‫בעבודת האדם‬
‫מבואר‬
‫מאשר‬
‫יכולים‬
‫ולכן‪ ,‬חכם‬
‫וצריך‬
‫גדול‬
‫‪-‬‬
‫וטעם‬
‫שניהם‬
‫גדול‪,‬‬
‫לפעול‬
‫הקב"ע ‪:‬‬
‫בעצמו‬
‫שביהמ"ק הי'‬
‫בהשתדלות‬
‫פשוט‬
‫בנוגע‬
‫מיוחדת‬
‫לפעול‬
‫ברוחניות‪,‬‬
‫ברוחניות ‪:‬‬
‫משא"כ‬
‫הקיום‬
‫לאחרי‬
‫שהאדם‬
‫צורך‬
‫הביא‬
‫עליו‬
‫המחשבה‬
‫הבורא‬
‫ובמילא‪,‬‬
‫כדי כך‪,‬‬
‫או וו‬
‫בלתי‬
‫שאינם‬
‫ובעונה אחת‪,‬‬
‫שבור‬
‫הו"ע‬
‫‪1‬‬
‫שהשכל לא‬
‫המעלים על‬
‫והקהל‬
‫הקיום‬
‫שמלבד‬
‫קיום‬
‫‪-‬‬
‫קיומם‬
‫שכן‪,‬‬
‫ובזמן‬
‫שבארץ‬
‫‪-‬‬
‫דמצוות‬
‫פרטי‪,‬‬
‫יעלים על‬
‫הקב"ע‪ ,‬נקל‬
‫והקהל‬
‫ישראל‬
‫יכול‬
‫מכיון שלא‬
‫בעבודה‬
‫בנפש‬
‫האדם‪.‬‬
‫ובהקדמת‬
‫דוגמא‬
‫מענין‬
‫ובזמן‬
‫כפשוטם‪ ,‬יש צורך‬
‫כפשוטם‬
‫בפשטות‬
‫הגלות‪,‬‬
‫ראה‬
‫חשוב‪,‬‬
‫"שור‬
‫וכפר‬
‫יהי' גם‬
‫הקיום‬
‫להעלים על‬
‫שייך‬
‫קיומם‬
‫הקרבנות‪,‬‬
‫שיחת‬
‫כ"ב‬
‫(כ"ד‬
‫אלול‬
‫ד"ה‬
‫אין‬
‫תש"ט‪.‬‬
‫שפתגם‬
‫מוגה‬
‫שמלבד‬
‫קיומם‬
‫בפשטות‪,‬‬
‫"תפלות כנגד‬
‫הקב"ה‬
‫בא‬
‫לאלקיו‬
‫הקרכן‬
‫ובנפשו‬
‫ע"ג‬
‫‪-‬‬
‫בפועל‬
‫ממש‪,‬‬
‫וראוי לו כו'‬
‫צ"ל‬
‫לולי חסד‬
‫כו'‪.‬‬
‫אנשים ‪),‬‬
‫ובנות‬
‫(לנשי‬
‫תרפייה‪.‬‬
‫ד"ה‬
‫וערד‪,‬‬
‫הידועןסד‪-‬מ‬
‫בפועל‬
‫להקריב‬
‫הבאת‬
‫בגופו‬
‫ה"שטורעם"‬
‫תש‪-‬דע' ‪5‬י‬
‫כדי‬
‫ממש‬
‫הרי‪,‬‬
‫המזבח‪ ,‬יש‬
‫שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש‬
‫שמסביב‬
‫מתעסקים‬
‫"א איד‬
‫או"ח‬
‫להקרבת‬
‫השור‬
‫השמן‪ ,‬עד‬
‫בהקרבת השור ע"ג המזבח‬
‫איז א‬
‫‪)1 19‬‬
‫בטרוניא‬
‫קרבנות‬
‫שמן"‪,‬‬
‫הקרבן הזה‬
‫בתשובה‬
‫בראותו את‬
‫אנשים‬
‫אים")‬
‫ש"חטא‬
‫תמורה‬
‫ישוב‬
‫‪:‬‬
‫שכו"כ‬
‫גם‬
‫הי'‬
‫קרבן‬
‫קיים‪,‬‬
‫כשהקריבו‬
‫מי"א‪.‬‬
‫ישנה‬
‫השכל‪,‬‬
‫היינו‪.‬‬
‫רותחים‬
‫לקב"ע‪,‬‬
‫‪ -‬בעת‬
‫ואילו‬
‫המצוות‬
‫("קנעלן מיס‬
‫ממנו‬
‫ובפשטות‬
‫ר(‬
‫התוקף‬
‫שמיטה‬
‫לארץ‬
‫וההתבוננות‬
‫שלקח‬
‫כו"'‪,]20‬‬
‫‪)1‬‬
‫בסתירה‬
‫אצלו דבר‬
‫שמיטה‬
‫האדם‪,‬‬
‫יותר‬
‫שביהמ"ק‬
‫לפעול‬
‫‪1116‬‬
‫חב"ד‪,‬‬
‫הרגל למים‬
‫הקב"ע‬
‫שאין‬
‫אצל איש‬
‫תקנום"טוו‪:‬‬
‫בזמן‬
‫גם‬
‫ובכל‬
‫הקב"ע על‬
‫ברוחניות‪,‬‬
‫ובפרטיות‬
‫תמידין‬
‫ששכל הוא‬
‫ובגילוי‬
‫‪-‬‬
‫להכניס את‬
‫השכל‪,‬‬
‫מכיון‬
‫ישנו‬
‫בעבודה‬
‫יט‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫למצוות‬
‫בחוץ‬
‫אין‬
‫יותר‬
‫דקבלת‪-‬עול‬
‫פשוט‬
‫בגילוי‪.‬‬
‫בנפש‬
‫כאן‬
‫ההוראה‬
‫הגלות‪6‬י‪.1‬‬
‫הענין‬
‫מכיון‬
‫בפועל‬
‫קיים‪ ,‬שאז‬
‫אלא‬
‫שנקל‬
‫להגביר את‬
‫הקב"ע‬
‫ועד"ז‬
‫בנוגע‬
‫ובזמן‬
‫לפעול‬
‫העיקרי הוא‬
‫איש‬
‫י"ל‬
‫כשם‬
‫‪-‬‬
‫ענינו‬
‫משא"כ‬
‫לפעול בו‬
‫שנקל יותר‬
‫הדבר‬
‫הראש‪.‬‬
‫להיות‬
‫נקודה‬
‫לקיום‬
‫דשמיטה‬
‫‪:‬‬
‫חכם‬
‫מאשר את‬
‫נפלאה‬
‫בחוץ לארץ‬
‫‪-‬‬
‫ככ"מ‪117‬‬
‫אצל‬
‫ולפעול אצלם את הענין‬
‫‪-‬‬
‫ד"ליראה‬
‫האחדות‪.‬‬
‫ובהקדמה‬
‫אני‬
‫האנשים‬
‫‪-‬‬
‫והנשים והטף‬
‫~‪39‬‬
‫‪121‬‬
‫קבלת‪-‬עול'ניק‪.-‬‬
‫ראה‬
‫סצ"ח‬
‫כרכית‬
‫בו‪,‬‬
‫א‪-‬כ‪.‬‬
‫‪1‬ודאדה"ז)‬
‫טושו"ע‬
‫(סיד)‬
‫()‪ 1 2‬ן‬
‫רמכן‬
‫‪1121‬‬
‫רמכ"ם‬
‫ט‪.‬‬
‫ויקרא‬
‫א‪,‬‬
‫הל'‬
‫מעשה‬
‫הקרבנות‬
‫פ"ו‬
‫הי"ז‪.‬‬
‫ש"מ‬
‫‪392‬‬
‫עלול לטעות‬
‫‪-‬‬
‫הרוחני‬
‫הטוב‬
‫ולחשוב‬
‫ישאר‬
‫‬‫ביותר‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫שיכול להסתפק בכך‪,‬‬
‫"כבשה‬
‫בזמן‬
‫הגלות‪,‬‬
‫אינו‬
‫שביהמ"ק‬
‫עבודת התפלה‪,‬‬
‫בפועל‬
‫בידעו‬
‫‪:‬‬
‫ממש‪ ,‬כי אם‪,‬‬
‫[ועד כדי כך‬
‫גדולה‬
‫חלישות הדור כו'‬
‫רבקה נ"ע‪,‬‬
‫לאכול‬
‫הצ"צ‪,‬‬
‫בקומה‬
‫בהשכמה‬
‫שצריכה‬
‫להתפלל כדי‬
‫אזי‪,‬‬
‫אדמו"ר‬
‫ואחר‬
‫ועד"ז‬
‫בארץ‬
‫מונח‬
‫ביותר‬
‫‪)122‬‬
‫‪)123‬‬
‫לביהמ"ק‬
‫הסיפור אודות הרבנית‬
‫וכידוע‪122‬‬
‫שבגלל מצב‬
‫חפצה‬
‫בריאותה צוה עלי'‬
‫לאכול‬
‫אוכלת פת‬
‫התפלה‪ ,‬כי‪,‬‬
‫מוטב‬
‫קודם‬
‫שחרית‪,‬‬
‫הרופא‬
‫התפלה‪ ,‬היתה‬
‫ואמר לה‬
‫חותנה‪,‬‬
‫מאשר‬
‫לאכול כדי להתפלל‪123‬‬
‫לכל‪,‬‬
‫ולא‬
‫בכך‪,‬‬
‫בלימוד‬
‫מ"ש‬
‫יו"ד‬
‫שבט‪,‬‬
‫הרמב"ם‬
‫השמיטה‬
‫אשר‬
‫"לחי'‬
‫כפשוטה‪,‬‬
‫"שדך לא תזרע‬
‫בארצך"‬
‫בהיותו‬
‫הרי‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫להקפיד על כל פרטי הדינים‬
‫כולל גם‬
‫הצער‬
‫בחפשיות‬
‫לשים לב‬
‫ברוחניות‪,‬‬
‫‪:‬‬
‫במשך שש שנים‪,‬‬
‫מסתובבת‬
‫(כנ"ל‬
‫עניניו ‪, --,‬‬
‫בכל ‪.- --‬‬
‫‪.--‬‬
‫יום"‬
‫כפשוטה‪,‬‬
‫ומרצו‬
‫הוספה‬
‫‪-‬‬
‫השמיטה‬
‫מסירת‪-‬נפש‪,‬‬
‫בארצך"‬
‫להיות ענין‬
‫אפילו‬
‫מצות‬
‫הקרבן‬
‫מכיון‬
‫שמלבד‬
‫לטעות אולי יכול להסתפק ע"י ענין אחר)‪.‬‬
‫שמקיימים‬
‫תזמור"‪,‬‬
‫שה"חי' אשר‬
‫ע"ד‬
‫ומכיון‬
‫מצות‬
‫הפקר‬
‫להסתפק‬
‫"היום‬
‫ללכת‬
‫ולהביא קרבן‬
‫התפלה שותה כוס תה‪ ...‬שכן‪ ,‬מצד‬
‫שלא‬
‫שמוכרח‬
‫השמיטה‬
‫שקיים זאת מתוך‬
‫האריו"‬
‫ן‬
‫‪.....‬‬
‫שלפני‬
‫(ואין מקום‬
‫בנוגע‬
‫שמשקיע בה כל כחו‬
‫השמיטה‬
‫אינו‬
‫מהר"ש‪,‬‬
‫למצות‬
‫ישראל‪,‬‬
‫בקיום‬
‫יכול‬
‫יכול‬
‫תמידין‬
‫תקנום"‪.‬‬
‫לאכול‪24‬ן]‪,‬‬
‫מודגש‬
‫וכרמך לא‬
‫"תפלות כנגד‬
‫התפלה היתה‬
‫לאכול לפני‬
‫זה אין ענין של קרבן כלל‬
‫כ‪.‬‬
‫ברוחניות‪ ,‬להקריב‬
‫(מלשון קירוב) את‬
‫לה'‪,‬‬
‫הירידה‪,‬‬
‫משנתה‪.‬‬
‫מקריבים‬
‫ואפילו לא‬
‫התירו לטעום לפני התפלה‪,‬‬
‫זוגתו של‬
‫מיד‬
‫מתפללת‬
‫להתפלל‬
‫ולא‬
‫קרבנות‪,‬‬
‫עשרון סולת בלבד‬
‫כאמור‪,‬‬
‫שבזמן הזה‬
‫שמן"‪ ...‬ובמקרה‬
‫"בהמה"‪...‬‬
‫קיים‪,‬‬
‫כפשוטו‪,‬‬
‫‪ -‬הרי‪ ,‬לא שייך כאן אלא ענין הקרבן‬
‫ובפשטות‬
‫ובמילא‪ ,‬בנוגע‬
‫קטנה"‪ ...‬אבל‪ ,‬בכל זאת‬
‫ובמילא‪ ,‬אינו יכול להביא "שור שמן"‬
‫נפשו לה'‪ ,‬ע"י‬
‫למעמדו ומצבו‬
‫כמקודם‪ ,‬שנפש הבהמית שלו נשארת "שור‬
‫‪-‬‬
‫משא"כ‬
‫אלול‬
‫וכו'‪,‬‬
‫בראותו‬
‫ששדהו‪,‬‬
‫נעשית הפקר לכל‪ ,‬עד כדי כך‪,‬‬
‫בשדהו‬
‫(כל כך)‬
‫התורה‪,‬‬
‫והעגמת‪-‬נפש‬
‫ובפרט‬
‫לתוכן‬
‫ועיקר‪,‬‬
‫ועוד‬
‫ואוכלת את‬
‫התבואה‪...‬‬
‫הפנימי‬
‫החדרת‬
‫והרוחני‬
‫ההכרה‬
‫‪-‬‬
‫דמצות‬
‫ד"כי לי‬
‫‪.........‬‬‫בארוכה)‬
‫ובכ"מ‪.‬‬
‫"אי‬
‫אפשר‬
‫להעיר‬
‫‪)124‬‬
‫שיכין‬
‫‪-‬‬
‫ששניהם‬
‫מהקשר‬
‫קשורים‬
‫עם‬
‫ושייכות‬
‫ענין‬
‫ראכילה‬
‫המלחמה‬
‫ותפלה‬
‫בעבורה‪:‬‬
‫בחכמות והוא רעב כו‪( '.‬הל' דעות ש"ג)‪,‬‬
‫וישתכל‬
‫ועד ש"הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים‪ .‬אם יש בו‬
‫תפלה ‪" -‬בחרבי ובקשתי"‪" ,‬בצלותי ובבעותי"‬
‫(ויחי מח‪ ,‬כב ובתרגום)‪ .‬ואכילה ‪" -‬נהמא אפום‬
‫לכוין דעתו יתפלל‪ ,‬ואם לאו אל יתפלל עד‬
‫חרבא‬
‫ליכול" (זח"ג קפח‪ ,‬ב)‪ .‬וגם בתיבת "לחם"‬
‫(עיקר‬
‫השורש‬
‫יכולת‬
‫שיאכל וישתה" (הל' תפלה פ"ה ת"ב)‪.‬‬
‫האכילה)‬
‫ד"מלחמה"‪.‬‬
‫בלתי‬
‫מוגה‬
‫ישנם‬
‫האותיות‬
‫שהם‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫ש"פ‬
‫משא"נ‬
‫לא נשאר‬
‫בחוץ‪-‬לארץ‪,‬‬
‫מענין‬
‫ההכרח‬
‫ובפשטות‬
‫הקב"ה‬
‫להוסיף‪,‬‬
‫‪:‬‬
‫להוספה‬
‫שההכרה‬
‫ואפס‬
‫להתבוננות‬
‫נוספת‬
‫את העם‬
‫ועד"ז‬
‫בנוגע‬
‫למצות‬
‫היו‬
‫‪-‬‬
‫ענין‬
‫והנשים‬
‫הביטול‬
‫הארץ"‬
‫להחדרת ההכרה‬
‫‪, 1‬‬
‫לבטל‬
‫ממש‬
‫הצורך‬
‫נתהווה‬
‫הבעש"ט)‬
‫ציווי‬
‫שוב אינו‬
‫‪-‬‬
‫הקב"ה‬
‫לעסוק‬
‫כשמבטל רגע אחד‬
‫שמחפש מקוה כדי‬
‫מלימוד‬
‫התורה‪,‬‬
‫ע"י‬
‫ללמוד תורה‬
‫התורה‪.]127‬‬
‫הקהל‪:‬‬
‫מקיימים מצות הקהל‬
‫כשהיו‬
‫בביהמ"ק‬
‫בפועל ממש‬
‫לשמוע‬
‫כפשוטה‪,‬‬
‫קריאת‬
‫"הקהל‬
‫מהמלך‬
‫הפרשיות‬
‫ד"הקהל"‪ ,‬ולא לשים לב (כל כך)‬
‫ד"ליראה את ה"'‬
‫הגלות‪,‬‬
‫פועלת גם‬
‫(כתורת‬
‫ח"ו‬
‫בלימוד‬
‫ללמוד תורה‪125‬‬
‫למלא את‬
‫גם בשעה‬
‫והטף"‬
‫להסתפק‬
‫משא"כ בזמן‬
‫בנוגע‬
‫אפילו רגע אחד (שהרי גם‬
‫שביהמ"ק הי' קיים‪,‬‬
‫יכולים‬
‫הרוחני‪,‬‬
‫לבטל‬
‫שאין זה‬
‫האנשים‬
‫והפנימי‪,‬‬
‫עליו כדי‬
‫ע"ד‬
‫דביטול תורה)‪26‬‬
‫תירוץ‬
‫בזמן‬
‫כל‬
‫שיושב‬
‫כדי‬
‫כא‪.‬‬
‫קרקעות‬
‫ובמילא‪,‬‬
‫בלימוד התורה‪ ,‬והן‬
‫המוחלט ברגע זה‬
‫בתורה בכל רגע פנוי‪ ,‬ולא‬
‫בטהרה‪,‬‬
‫מצות‬
‫הרוחני‬
‫ד"לי‬
‫שהכסא‬
‫מיוחדת‬
‫יש בזה כל החומר‬
‫התוכן‬
‫שמיטת‬
‫כפשוטה‬
‫‪-‬‬
‫מודגש ביותר‬
‫עניניו‪.‬‬
‫כשמתבונן‬
‫מאין‬
‫זקוק‬
‫בנוגע‬
‫הארץ" בכל‬
‫[ויש‬
‫מקיימים‬
‫השמיטה כי אם‬
‫שבדבר‪ ,‬הן‬
‫ד"לי כל‬
‫שאין‬
‫אלול‬
‫‪393‬‬
‫לתוכן‬
‫וכו'‪.‬‬
‫לקיים מצות הקהל‬
‫'טביהמ"ק אינו קיים‪ ,‬ולא שייך‬
‫כפשוטה‪,‬‬
‫כי אם‪,‬‬
‫‬‫המנהג‬
‫אנו‬
‫בימינו‬
‫באופן של זכר‬
‫שביום‬
‫משלימין את‬
‫לתורה‬
‫כו')‬
‫מודגש‬
‫הביטול‬
‫הקהל‪,‬‬
‫כב‪.‬‬
‫ויה"ר‬
‫כבוד‬
‫חלישות‬
‫‪)126‬‬
‫והנשים‬
‫הימים‬
‫התורה‬
‫ובמיוחד‬
‫והטף" (כפי‬
‫הדעת‬
‫שאינם‬
‫ת"ת‬
‫בישיבה‬
‫פ"ר‬
‫ה"ב)‪.‬‬
‫סנהדרין‬
‫צט‪.‬‬
‫הפנימי‬
‫הרוחני‬
‫והרוחני‬
‫שהגדול‬
‫‪-‬‬
‫‬‫ד"הקהל"‬
‫שבנפשו פנימה‬
‫ענין‬
‫‪-‬‬
‫("ועשו לי מקדש‬
‫שבקהל צריך‬
‫שמתאחדים‬
‫ישלים את כל עניני‬
‫לעורר את כל‬
‫ונעשים קהל אחד)‪,‬‬
‫הלימוד‬
‫מעומד)‪.‬‬
‫לעסוק‬
‫יכולים‬
‫‪,‬מגילה‬
‫כא‪,‬‬
‫ספ"ג‪.‬‬
‫תניא‬
‫מצד‬
‫‪)127‬‬
‫בתורה‬
‫לתלמוד‬
‫מע"א‪.‬‬
‫שו"ע‬
‫העבודה דשבת‬
‫"ליראה‬
‫חורה‪,‬‬
‫או"ח‬
‫מקובלת‬
‫א‪.‬‬
‫רמכ"ם‬
‫הל'‬
‫ת"ת‬
‫מג‪,‬‬
‫מע"ב‬
‫דחודש‬
‫האחרון‬
‫פ"א‪.‬‬
‫לאחרי‬
‫‪) 128‬‬
‫נשתי מוגה‬
‫ומסיים אותה כו' (או‬
‫ההוא"‬
‫שעולה‬
‫גו"'‪.‬‬
‫שכאו"א‬
‫צ"ל‬
‫אא"כ‬
‫ראה‬
‫בזמן‬
‫האלקי‬
‫שהתירולימודהתורהבישיבהןאף‬
‫הדורות‪.‬‬
‫הל'‬
‫הגדול‬
‫בביהמ"ק‬
‫האברבנאל~~‪1‬‬
‫האחרון ‪ . .‬יום שמחת תורה שבו ביום‬
‫שבקהל‬
‫בהתוכן‬
‫כולל‬
‫לאחרי‬
‫‪)125‬‬
‫בישוב‬
‫ההכרח‬
‫בתוכם"‪,)128‬‬
‫את ה' ‪ . .‬כל‬
‫רמב"ם‬
‫המלך‬
‫ד"ליראה את ה"'‬
‫ושכנתי‬
‫שמצד‬
‫עומד‬
‫מעשה‬
‫ביותר‬
‫"האנשים‬
‫בלבד‪,‬‬
‫השמיני חג העצרת‬
‫התורה‪,‬‬
‫לדמיון‬
‫כמ"ש‬
‫"מכאן נשאר‬
‫שביטלו‬
‫ואפילו‬
‫לתפלה‬
‫דטכילת‬
‫(כפסק‬
‫אלא‪.‬‬
‫שבתפלה‬
‫הטבילה‪.‬‬
‫כמבואר‬
‫רספ"ח)‪.‬‬
‫יותר עם‬
‫החיוב‬
‫עזרא‬
‫ההלכה‬
‫לכו"ע‬
‫כלקו"ח‬
‫‪-‬‬
‫התפלה‬
‫‪1‬תכוא‬
‫ואילך)‪.‬‬
‫תרומה‬
‫כד‪ .‬ח‪.‬‬
‫וראה‬
‫אלייך‬
‫עה"פ‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫ש"פ‬
‫‪394‬‬
‫בכל‬
‫אלול‪,‬‬
‫החולפת‪,‬‬
‫לעשיית‬
‫הקשור‬
‫נצו"י‪ ,‬ב"ה‬
‫אלול‬
‫החשבון‪-‬צדק‪,‬‬
‫תיקון‬
‫וההכנה לשנה החדשה‬
‫(המודגשים‬
‫הפרטים‬
‫לנקודת‬
‫הפרטים‬
‫בכ"ה‬
‫באופן‬
‫‪-‬‬
‫אלול)‬
‫האחדות‬
‫שבכל‬
‫ד"תמליכוני‬
‫והכנה‬
‫(נקודת‬
‫להקהל‬
‫וכל ענינים אלו‬
‫דשבת זה‬
‫אשיש בה"'‪0‬י‬
‫וע"י‬
‫את‬
‫מעשינו‬
‫פריצת גדרי‬
‫עוד‬
‫ועבודתינו בכל‬
‫הגלות‪,‬‬
‫לקיים‬
‫בגאולה‬
‫מצות‬
‫מצות‬
‫הקהל‪,‬‬
‫קיום‬
‫ועאכו"כ‬
‫המלך‪ ,‬בחג‬
‫[ופשוט‪,‬‬
‫וכן‬
‫שאף‬
‫הקב"ה‬
‫כפשוטה‬
‫בימינו‪ ,‬ושם‬
‫שבמוצאי שנת‬
‫שנח"ל‬
‫העילוי‬
‫אלא‬
‫כשישנו‬
‫בעוה"ז‬
‫להיות לו‬
‫ית'‬
‫גאולה‬
‫‪-‬‬
‫דירה‬
‫האמיתית‬
‫עיכבן‬
‫"לא‬
‫ד"ה אתם‬
‫נצבים‬
‫היום‬
‫*‬
‫נהוג בכל‬
‫כד‪.‬‬
‫לקו"ח‬
‫‪)130‬‬
‫ששמחה‬
‫מודגש‬
‫‪)131‬‬
‫בלתי‬
‫כאמור‪,‬‬
‫שזהו"ע של‬
‫כביכול‬
‫תאוה‬
‫דוקא]‪.‬‬
‫ע"י‬
‫צדקנו‪ ,‬תיכף‬
‫משיח‬
‫ומיד‪,‬‬
‫עין"גי י‪.‬‬
‫*‬
‫גו'‪.‬‬
‫*‬
‫*‬
‫אאמו"ר על הזהר‪ ,‬משנה בפרקי אבות‬
‫שלומדים‬
‫בשיעור היומי ברמב"ם‪.‬‬
‫‪----‬‬
‫זו‬
‫ממש‬
‫דוקא‬
‫‪-‬‬
‫הרי‪,‬‬
‫מכיון‬
‫‪--‬‬
‫ישעי'‬
‫‪) 1 29‬‬
‫ובזמן‬
‫הגלות‬
‫ועד‬
‫והשלימה‬
‫והטף"‪,‬‬
‫הפרשיות‬
‫התוועדות דיום הש"ק לבאר פסוק בפרשת השבוע עם‬
‫פירוש רש"י‪ ,‬ענין בהערות‬
‫בשבת זה‪ ,‬והלכה‬
‫והנשים‬
‫דוקא‪,‬‬
‫כהרף‬
‫*‬
‫דשנה‬
‫זו)‪,‬‬
‫זו‪,‬‬
‫בתחתונים‬
‫המקום‬
‫האחרונים‬
‫האנשים‬
‫השמיטה‬
‫כפשוטו‪,‬‬
‫צדקנו‪ ,‬שאז‪,‬‬
‫שומעים את קריאת‬
‫הקיום‬
‫*‬
‫כג‪.‬‬
‫(בימים‬
‫"הקהל את העם‬
‫הגשמי‬
‫כשהעבודה היא‬
‫והשלימה ע"י משיח‬
‫שבחוץ‬
‫ד"אחישנה"ו' ‪,1‬‬
‫מאמר‬
‫‪1‬‬
‫לארץ‬
‫אינו‬
‫תהי' לנו‬
‫באופן‬
‫‪ -‬בשבת‬
‫ממהרים ומזרזים עוד יותר‬
‫‪-‬‬
‫בפועל‬
‫העצמות היא‬
‫נתאווה‬
‫‪-‬‬
‫הסוכות‬
‫והתכלית‬
‫הענינים‬
‫השמיטה‬
‫בביהמ"ק‬
‫שכוונת‬
‫והתחלתו‬
‫האמורים‪ ,‬ובפרט‬
‫האמיתית‬
‫‪-‬‬
‫העיקר‬
‫‪,1‬‬
‫כמודגש בהתחלת ההפטרה‬
‫דקאי על ר"ה‪,131‬‬
‫שפורצת גדרת‬
‫השלישי שיבנה במהרה‬
‫מפי‬
‫בארוכה‪.‬‬
‫שממנו מתברך ר"ה‪.‬‬
‫מתוך שמהה וטוב לבב‪ ,‬שמחה‬
‫זוכים‬
‫עניני‬
‫ולאח"ז‪,‬‬
‫בר"ה‪.‬‬
‫‪ -‬מתוך שמחה וטוב לבב‪,‬‬
‫‪" -‬שוש‪129‬‬
‫שלפני ר"ה‪,‬‬
‫העבודה‪,‬‬
‫ביטול כל‬
‫‪ -‬סיום שנת השמיטה (ריבוי פרטים)‪,‬‬
‫כנ"ל‬
‫האחדות)‪,‬‬
‫ושלימות‬
‫האמור‪ ,‬לכל לראש בנוגע‬
‫עליכם"‬
‫וכאמור‪ ,‬בהדגשה יתירה בשנה זו‬
‫העבודה דשנה‬
‫לריבוי‬
‫היא‬
‫לכתחילה‬
‫וי"ל‬
‫מוגה‬
‫יו"ד‪.‬‬
‫מא‪,‬‬
‫פרשתנו‬
‫בהעלם‪,‬‬
‫ענין‬
‫ש"שוש‬
‫תשמח"‪.‬‬
‫מז‪,‬‬
‫א‪.‬‬
‫ואף‬
‫מ"מ‪.‬‬
‫שמבואר‬
‫שם‬
‫בפשטות‬
‫הכתוב‬
‫ע"ד‬
‫‪.‬שמח‬
‫השמחה‪.‬‬
‫אשיש‪'.‬‬
‫דשא‬
‫מתענוג‬
‫‪) 132‬‬
‫הוא‬
‫ולהעיר‬
‫תבוא)‬
‫דבלתי‬
‫ראה‬
‫מהמבואר‬
‫דקאי‬
‫על‬
‫שמחה‬
‫לעיל‬
‫‪,‬ד"ה שמח תשמח‬
‫העצמית‬
‫שלמעלה‬
‫גם‬
‫מורכב‪.‬‬
‫בארוכה‬
‫סה"כ‬
‫תרנ"ז‬
‫מ"ע‬
‫ישעי' ס‪ .‬כב‪ .‬סנהדרין צח‪ .‬א‪.‬‬
‫‪)133‬‬
‫‪ ,134‬מכילתא ופרש"י בא יכ‪ .‬מא‬
‫רכג‬
‫ואילך‪.‬‬
‫ליל‬
‫‪230‬‬
‫ע"ד‬
‫‪-‬‬
‫ובדוגמת הענין‬
‫ועד שזכה לתכלית‬
‫"משמיא‬
‫שכן‪ ,‬כאשר‬
‫ג' דחג‬
‫ד"חכמתי‬
‫הסוכות‬
‫שלמדתי באף עמדה לי"‪.‬‬
‫השלימות דלימוד התורה‬
‫ולהורות הלכה ברורה כו'"‬
‫"לעשות מלאכה זו מלאכת הקודש‬
‫טעמי ההלכות ‪ . .‬ופסק ההלכה המתברר‬
‫תוכן הענין‬
‫‪-‬‬
‫אסכימו על ידי הרב הקדוש הנ"ל לחפוש בחפש מחופש‬
‫בתלמידיו איש אשר רוח אלקים בו להבין‬
‫ברבינו הזקן‬
‫"ומשפטיו עם‬
‫ישראל"‪,‬‬
‫ד"משפטיו עם‬
‫‪ -‬בחר‬
‫להוציא לאור תמצית ופנימית‬
‫ויוצא מדברי כל הפוסק‪-‬ם"‪ ,82‬שזהו‬
‫ישראל"‪ ,‬להורות לישראל את כל משפטי ה'‪ ,‬הלכה‬
‫למעשה ‪.‬‬
‫*‬
‫טז‪.‬‬
‫בשיעור‬
‫תוכן ענינם של‬
‫כרמב"ם‬
‫היומי‬
‫שיעור‬
‫התחלת‬
‫חגיגה‪ ,‬עד לפרק‬
‫ובכן‬
‫‪:‬‬
‫הלכות חגיגה‬
‫הנה‬
‫בסיום וחותם‬
‫מצות הקהל‪,‬‬
‫הקהל הוא‬
‫ובחג‬
‫האושפיזין‬
‫מצוות עשה‬
‫הלכות חגיגה‪,‬‬
‫השייכות‬
‫"במועד שנת‬
‫‪:‬‬
‫דינם זה‪,‬‬
‫ולמען‬
‫ומחוקות‬
‫ילמדו ‪. .‬‬
‫יז‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫"הכל הולך אחר‬
‫התורה‬
‫רגלים"‬
‫‪-‬‬
‫החיתום"‪ ,83‬שבו נתבארה‬
‫המיוחדת לחג הסוכות‬
‫השמטה בחג‬
‫ענין‬
‫כמודגש בהתחלת‬
‫נצטוו ישראל בכל רגל משלש‬
‫הסוכות גופא נמייך הדבר‬
‫"להקהיל כל ישראל ‪. .‬‬
‫במצוות‬
‫ברמכ"ם הוא‬
‫דהלכות חגיגה‪,‬‬
‫ ב' פרקים‬‫שתוכנו‬
‫אחרונים‬
‫דהלכות‬
‫מצות הקהל‪.‬‬
‫השייכות דהלכות חגיגה לכל המועדים‪,‬‬
‫מודגשת‬
‫‪-‬‬
‫‪:‬‬
‫היומי‬
‫"שלש‬
‫‪:‬‬
‫האושפיזין דיום זה‬
‫האחרון‬
‫נוסף על‬
‫‪ -‬ענין התורה‬
‫מורגש גם‬
‫‪ -‬שלז‪ ,‬זמנה של מצות‬
‫הש‪.‬כות"‪,84‬‬
‫במיוחד ליום ג'‬
‫שהרי‬
‫‪-‬‬
‫דסוכות‪ ,‬מצד תוכנם של‬
‫תוכנה של‬
‫מצות‬
‫הוא‪:‬‬
‫הקהל‬
‫ולקרות באזניהם מן התורה‬
‫פרשיות שהן מזרזות אותם‬
‫ובלשון‬
‫ישמעו‬
‫ידיהם בדת‬
‫האמת"‪,85‬‬
‫הכתוב‪86‬‬
‫‪:‬‬
‫"למען‬
‫ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"‪ ,‬כללות ענין התורה‪.‬‬
‫‪ -‬בפרטיות יותר‪:‬‬
‫ויש להוסיף בזה‬
‫בהמשך ההלכות דמצות הקהל ‪ -‬כותב הרמב"ם‪87‬‬
‫ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני‪,‬‬
‫אפילו חכמים‪-‬‬
‫שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה‬
‫‪:‬‬
‫‪.‬מפי גי‬
‫יתירה ‪ . .‬שלא קבעה ‪-‬הכתוב אלא לחזק דת האמת‪ ,‬ויראה‬
‫נצטווה כה‬
‫הגבורה‬
‫עיקר‬
‫כלומר‪:‬‬
‫בקריאת‬
‫התורה בלבד (שהרי חיובה גם אצל‬
‫לא‪,‬‬
‫‪)82‬‬
‫לשון‬
‫י‪.‬‬
‫‪)85‬‬
‫בלתי מוגה‬
‫הקדמת‬
‫ריש‬
‫פ"נ‪.‬‬
‫הרבוים‬
‫‪)86‬‬
‫בני‬
‫עצמו‬
‫כאילו עתה‬
‫שומעה"‪,‬‬
‫המכוון‬
‫שם‪,‬‬
‫"חייבין להכין לבם‬
‫הגאון‬
‫יב‪.‬‬
‫המחבר‬
‫‪)87‬‬
‫התורה‬
‫"חכמים‬
‫ז"ל‬
‫‪-‬‬
‫הלכה‬
‫ו‪.‬‬
‫ד"הקהל"‬
‫גדולים‬
‫לשו‪-‬ע‬
‫ארה"ז‪.‬‬
‫כשביל‬
‫ידיעת‬
‫שיודעים כל התורה‬
‫כולה"‪,‬‬
‫‪)83‬‬
‫אינו‬
‫ברכות‬
‫יב‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪)84‬‬
‫וילך‬
‫הסוכות‬
‫ליל ג' דחג‬
‫‪231‬‬
‫נך ששמיעת פרשיות אלו מפי המלך‪ ,‬לא תוסיף אצלם מאומה בידיעת התורה)‪,‬‬
‫כי אם כעיקר כדי להדגיש את הקשר‬
‫התורה"‬
‫שומעה"‪.‬‬
‫"כיום שניתנה בו כסיני ‪. .‬‬
‫‪-‬‬
‫וזהו מ"ש הרמב"ם‬
‫חייבין‬
‫והשייכות של התורה עם הקב"ה‪" ,‬נותן‬
‫לשמוע‬
‫כאילו עתה‬
‫"אפילו חכמים‬
‫בכוונה גדולה‬
‫גדולים‬
‫נצטווה בה ומפי הגבורה‬
‫שיודעים כל התורה כולה‪,‬‬
‫יתירה"‪:‬‬
‫אמנם‪ ,‬שמיעת הקריאה מפי המלך אינה מוסיפה אצלם מאומה בידיעת‬
‫"חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה"‪ .‬אבל אעפ"כ‪,‬‬
‫התורה‪ ,‬מפני היותם‬
‫ניתוסף אצלם ענין של "כוונה גדולה יתירה"‬
‫(ענין הכוונה) על התורה‬
‫ ע"ד ובדוגמת פעולת התפלה‬‫(האושפיזא דיום‬
‫שלאח"ז‪ ,‬כפי שמבאר אדמו"ר הזקן‬
‫זה) בלקו"ת פרשתנו‪" 68‬מה שאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה‬
‫למטתי"‪ - 89‬ש"מעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה‬
‫שקודם‬
‫מכיון‬
‫התפלה"‪,‬‬
‫שעי"ז‬
‫ומגלים את‬
‫ממשיכים‬
‫"נותן התורה"‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫שלימוד התורה הוא מתוך ידיעה והכרה ורגש שהתורה היא חכמתו של הקב"ה‪,‬‬
‫כנוסח ברכת התורה‬
‫"ונתן לנו את‬
‫‪:‬‬
‫ודוגמתו כתורה עצמה‬
‫התורה‬
‫פנימיות‬
‫הנשמה‬
‫של‬
‫ונגלה‬
‫תורתו"‪.‬‬
‫המשכת‬
‫‪-‬‬
‫דתורה הם‬
‫פנימיות התורה בנגלה דתורה‪ ,‬שכן‪,‬‬
‫בדוגמת נשמה‬
‫הכוונה‬
‫לגבי הגוף היא ע"ד מעלת‬
‫וגוף‪ ,90‬אשר‪,‬‬
‫("כוונה‬
‫גדולה‬
‫מעלתה של‬
‫יתירה") לגבי ענין‬
‫מעשהן‪.9‬‬
‫שתוכנה של מצות הקהל‬
‫ונמצא‪,‬‬
‫אלא) גם עם החיבור‬
‫הזקן‬
‫קשור (לא רק עם‬
‫כללות ענין התורה‪,‬‬
‫דפנימיות התורה ונגלה דתורה יחדיו‪ ,‬שוהו ענינו של‬
‫(האושפיזא דיום זה)‬
‫"שני‬
‫‪-‬‬
‫אור"‪ ,‬האור דתורת הנגלה‬
‫אדמו"ר‬
‫והאור דתורת‬
‫הנסתר גם יחד‪.‬‬
‫יח‪.‬‬
‫ענין‬
‫מרומז גם‬
‫הנ"ל‬
‫שמדגיש הן בהתחלת הפרק‬
‫"לחזק דת האמת"‬
‫‪-‬‬
‫בדיוק‬
‫לשון‬
‫הרמב"ם‬
‫"דת‬
‫האמת"‪ ,‬בפי‬
‫"מחזקות ידיהם בדת האמת"‪ ,‬והן בסיום הפרק‬
‫‪:‬‬
‫בביאור ענינה של מדת האמת‪ ,‬לא רק "שפת אמת"‪ .‬אלא "אמת" ממש‪,‬‬
‫עד ל"אמת‬
‫לאמיתו"‬
‫‪ -‬מבאר אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישא‪" 92‬שמדת אמת‬
‫היא מדתו של יעקב"‬
‫ובלשון‬
‫הכתובת‪" :‬תתן אמת‬
‫בדרושי חסידות‪,94‬‬
‫‪ )88‬צי‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫‪)93‬‬
‫(האושפיזא דיום זה)‪.‬‬
‫דלכאורה‪,‬‬
‫ב‪.‬‬
‫‪)89‬‬
‫ברשת‬
‫מיכה ז‪.‬‬
‫כ‪.‬‬
‫‪)94‬‬
‫יעקב בתחלתו‪ .‬וש"ג‪.‬‬
‫בלתי מוגה‬
‫ה‪,‬‬
‫ב‪.‬‬
‫אגה"ק ט"ו‪.‬‬
‫וכבר נתבאר ענין זה‬
‫ליעקב"‪,‬‬
‫"וכי אין אמת ביעקב ח"ו עד‬
‫‪ )90‬זח"ג‬
‫לקו"ח‬
‫קנב‪,‬‬
‫א‪.‬‬
‫‪)91‬‬
‫יאה‬
‫שמע"צ פג‪ ,‬א‪ .‬וראה ספר‬
‫תניא‬
‫בארוכה‬
‫שהקב"ה יתן לו‬
‫מל"ח‪.‬‬
‫הליקוטים (דא"ח‬
‫‪ )92‬פרק‬
‫להצ"צ) ע'‬
‫ליל‬
‫‪232‬‬
‫וכן מהו‬
‫מלמעלה" ?‬
‫ענין‬
‫ויצחק הי'‬
‫החידוש‬
‫האמת?‬
‫ונקודת הדבר‬
‫אמת‬
‫ביעקב‬
‫ככל‬
‫‪-‬‬
‫בנוגע‬
‫‪-‬‬
‫דחג‬
‫פרטי‬
‫לעניננו‬
‫התורה" (הרגש דתפלה‪,‬‬
‫מדום‬
‫המעלות‬
‫התוכן‬
‫דתיבת‬
‫"אמת"‬
‫"אל"ף‬
‫ע"ד מ"ש‪97‬‬
‫וענינו‬
‫"אני‬
‫בתורה‬
‫"דת‬
‫‪-‬‬
‫התיכון‬
‫ואני‬
‫האמת"‬
‫דתורה‬
‫‪-‬‬
‫אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫אדמו"ר הזקן (אף‬
‫לשיטתו של‬
‫וניהלו את כל‬
‫באופן‬
‫היו‬
‫הענינים כו'‬
‫של‬
‫"תורה‬
‫אחת" גם‬
‫בחיבור‬
‫בגלוי‪:‬‬
‫פנימיות התורה‪ ,‬הי' גם לפני דמנו של‬
‫אדמו"ר הזקן‬
‫‪ -‬אצל אלו‬
‫שבתחילה לא הודו‬
‫שאח"כ חזרו בהם כו')‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא‬
‫"תורת‬
‫תי"ו‬
‫אלקים"‪.‬‬
‫אדמו"ר הזקן‬
‫(כמסופר בדברי ימי חייו של‬
‫"אמת"‪,‬‬
‫באמצעיתה‪,‬‬
‫ומבלעדי אין‬
‫שנעשים‬
‫בביאור‬
‫בירושלמי‪96‬‬
‫מ"מ‬
‫הידושו של‬
‫לימוד התורה‪ ,‬הן נגלה דתורה והן‬
‫וכמו כן בזמנו של‬
‫ביתא‪,‬‬
‫אחרון‬
‫באופן‬
‫היינו‪ ,‬בחי'‬
‫המבדית מן הקצה אל הקצה‪,‬‬
‫וכדאיתא‬
‫דאלפא‬
‫הענין‬
‫מלמעלה‪,‬‬
‫ד"תתן‬
‫וביחד עם זה‪ ,‬נמשך הענין עד‬
‫דדגין"‪,95‬‬
‫רישי'‬
‫ראשון‬
‫דפנימיות התורה עם נגלה‬
‫שעיקר‬
‫‪-‬‬
‫ההדגשה על‬
‫כאופן של נתינה‬
‫"בריח‬
‫ומדרגות עד סוף כל‬
‫‪:‬‬
‫‪-‬‬
‫בודאי שגם אצל אברהם‬
‫שנתבארו בזה‪.‬‬
‫פנימיות התורה)‪,‬‬
‫למטה מטה‪ ,‬שכן‪ ,‬מדת האמת היא‬
‫בסופה"‪,‬‬
‫דוקא‬
‫הרי‬
‫הענינים‬
‫היינו‪ ,‬מדת האמת שבאה‬
‫ליעקב"‪,‬‬
‫"נותן‬
‫ג'‬
‫הסוכות‬
‫שהרי‬
‫אמת"‪,‬‬
‫מדובר‬
‫שהתנגדו‬
‫אדמו"ר הזקן)‪,‬‬
‫ושניהם‬
‫גדולי‬
‫ישראל‬
‫אודות‬
‫אמיתיים‪.‬‬
‫אבל‬
‫בפ"ע‪,‬‬
‫אעפ"כ‪ ,‬כל זה הי'‬
‫ולימוד‬
‫שונים‬
‫(והנהגה‬
‫ע"פ)‬
‫אמנם‪,‬‬
‫תכלית‬
‫"תורה אחת"‪,‬‬
‫פנימיות התורה (קבלה כו') הו"ע‬
‫השלימות‬
‫היינו‪,‬‬
‫ענין אחד‬
‫‪-‬‬
‫(תפלה‬
‫התפלה‬
‫בפ"ע‪,‬‬
‫בזמנים‬
‫שבתחילתו‬
‫"דת‬
‫שנעשים‬
‫דתורה‬
‫דנגלה‬
‫נמשך עד‬
‫למטה‬
‫"לזמן")‬
‫יט‪.‬‬
‫תניא‬
‫שם‪.‬‬
‫בלווי ברוגזי‬
‫ופנימיות‬
‫דתורה‬
‫ובסופו (מן הקצה אל הקצה) אינו‬
‫מטה‬
‫‪-‬‬
‫לימוד‬
‫לפני‬
‫וכמודגש גם‬
‫הלכה‬
‫דרגין")‬
‫למעשה‬
‫האמור לעיל‬
‫פ"א‬
‫ה"א‪.‬‬
‫בשמו‬
‫‪-‬‬
‫‪-‬‬
‫שעיקר‬
‫‪)97‬‬
‫בגדרי‬
‫בפועל‬
‫ישעי'‬
‫ההדגשה‬
‫מד‪.1 .‬‬
‫דהקדמת עבודת‬
‫כתוצאה מזה‬
‫(כנ"ל‬
‫"שניאור"‪ ,‬ששני‬
‫נעשים תיבה אחת‪ ,‬ולא‬
‫("סוף כל‬
‫סנהדרין‬
‫שהדגיש את הצורך‬
‫התורה‪ ,‬אשר‪,‬‬
‫דפנימיות התורה עם נגלה רתורה‬
‫התורה‬
‫בעניני‬
‫והנה‪ ,‬ע"פ‬
‫‪196‬‬
‫הקב"ה)‬
‫בגלוי‪,‬‬
‫ופנימיות‬
‫והמקום‪,‬‬
‫(נגלה‬
‫כאמצעיתו‬
‫אדמו"ר הזקן‬
‫החיבור‬
‫"תורה אחת"‬
‫האמת‬
‫כולה‬
‫שבתורה‪,‬‬
‫אטת ויאמיתו‪ ,‬הוא‬
‫‪-‬‬
‫התורה) היא‬
‫האמת"‪.‬‬
‫וח?בור עם‬
‫נפעל בתורה גופא‬
‫דענין‬
‫התורה‬
‫וענין זה נפעל ע"י‬
‫‪5‬ק‬
‫שלימוד‬
‫ע"פן נגלה דתורה‬
‫כו'‪,‬‬
‫כאשר רואים בגלוי שכל‬
‫אלא‬
‫באופן‬
‫(והנהגה‬
‫הו"ע‬
‫עוד‪ ,‬אלא‬
‫הומן‬
‫("משפטיו עם‬
‫("‪%‬מן"‬
‫סי"ו)‪ ,‬עד‬
‫האורות‬
‫שענין זה‬
‫אותיות‬
‫ישראל")‪,‬‬
‫בקריאת התורה‬
‫ד"הקהל"‬
‫ליל‬
‫הסוכות‬
‫ג' אחג‬
‫‪253‬‬
‫וגילוי "נותן התורה"‪ ,‬עתהו‬
‫היא (לא על ידיעת התורה‪ ,‬כי אם) על המשכת‬
‫התוכן דהקדמת התפלה לתורה‪ ,‬פנימיות התורה‪ ,‬בחי' התפלה שבתורה‬
‫להוסיף ולבאר את הדגשת הענין‬
‫בתוכן מצות הקהל‬
‫ד"הקהל את העם"‬
‫‪ -‬יש‬
‫‪:‬‬
‫‪ -‬יש ראשונים‪ 98‬שכתבו שהמצוה מוטלת על כאו"א‬
‫מישראל לבוא‬
‫ולשמוע אל המלך כשקורא את פרשיות התורה‪ ,‬אמנם‪ ,‬הרמב"ם‬
‫‪:‬‬
‫שחיוב המצוה הוא (גם)‬
‫מדייק וכותב‬
‫עצם הענין‬
‫"מצות עשה‬
‫להקהיל כל‬
‫ד"הקהל את העם"‪ ,‬ולא עוד‪ ,‬אלא ששמה של המצוה הוא ע"ש ענין‬
‫ההקהלה‬
‫מצות הקהל‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫ובזה גופא‬
‫להקהיל כל‬
‫ישנו דבר‬
‫‪-‬‬
‫ועאכו"כ קטנים‪,‬‬
‫קטנים‬
‫ישראל‬
‫כולם‬
‫יכללו יחדיו באופן‬
‫נכללים‬
‫ונמצא‪,‬‬
‫כאשר‬
‫יחדיו‬
‫שבמצות‬
‫‪-‬‬
‫הקהל‬
‫שהוא נמצא בקצה תבל זה‬
‫דאהבת‬
‫להיות גם‬
‫לצרפם יחד‬
‫גדול‬
‫וגדר‬
‫מטף"‬
‫"מצות עשה‬
‫אפילו "טף"‪ ,‬קטני‬
‫היינו‪,‬‬
‫(בתמי'))‪,‬‬
‫שכל‬
‫ד"קהל"‪.‬‬
‫דאהבת‬
‫הענין‬
‫ישראל‪,‬‬
‫עד‬
‫לתכלית‬
‫ישראל‪:‬‬
‫הציווי‬
‫‪ -‬הרי כל זמן‬
‫"ואהבת לרעך כמוך"‪100‬‬
‫ותבירו נמצא כקצה תבל השני [שגם במצב כזה שייך‬
‫בכל‬
‫ליהודי‬
‫לקרוא אותם בשם‬
‫קטן‬
‫מודגש‬
‫יהודי מקיים את‬
‫ישראל‬
‫וטף"‪ ,‬לא רק קטנים‪ ,‬אלא‬
‫באופן‬
‫אחדות‬
‫‪ -‬לא מצינו שנשים‪,‬‬
‫ד"קהל"‪ ,‬מלבד במצות הקהל‪,‬‬
‫"ואין‬
‫הירושלמי‪:99‬‬
‫השלימות שבזה‬
‫הענין‬
‫חידוש‪ :‬בכל עניני התורה‬
‫ישראל‪ ,‬אנשים נשים‬
‫(כדברי‬
‫צריכה‬
‫ישראל"‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫כידוע הפתגס‪101‬‬
‫ה"שטורעם"‪,‬‬
‫שאינו‬
‫"קהל"‪ ,‬שהרי‬
‫מכירו‬
‫שאהבת‬
‫ומעולם לא נפגש עמו‬
‫למנין של עשרה‬
‫אפילו‬
‫ישראל‬
‫כו']‪,‬‬
‫אי‪-‬אפשר‬
‫מישראל‬
‫אי‪-‬אפשר‬
‫!‬
‫מתי וכיצד שייך‪ ,‬איפוא‪ ,‬המושג ד"קהל" ‪ -‬כאשר הענין דאהבת ישראל‬
‫הוא בתכלית השלימות‪ ,‬כלומר‪ ,‬באופן של אחדות ישראל‪ ,‬ובפשטות‪ ,‬כאשר‬
‫באים כולם יחדיו למקום אחד (לעזרה) ולשם מטרה אחת (לשמוע את קריאת‬
‫התורה מפי המלך)‬
‫"קהל‬
‫"קהל"‬
‫גדול"‪,‬‬
‫ויש לבאר‬
‫התורה‬
‫ אזי נעשים מציאות אחת של "קהל"‪ ,‬ובלשון הכתוב‪02‬ן‬‫לשון‬
‫יחיד‪.‬‬
‫ולהמתיק ענין זה‪ ,‬ע"פ האמור לעיל שעיקר ההדגשה בקריאת‬
‫דהקהל היא על בחי' התפלה שבתורה‬
‫הדגשה יתירה על הענין דאהבת ישראל‬
‫אדמו"ר הזקן‬
‫בכתבי‬
‫‪)98‬‬
‫יח‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫האריז"ל‪)'03‬‬
‫‪)101‬‬
‫‪)103‬‬
‫בסידורו‬
‫‪-‬‬
‫‪-‬‬
‫"היום‬
‫קוער‬
‫יום"‬
‫הכותוח‬
‫ח"כ ע' ‪ 679‬ואילד)‪.‬‬
‫בלתי טוגה‬
‫‪-‬‬
‫ג'‬
‫‪-‬‬
‫שכן‪ ,‬גם בענין התפלה‬
‫(ששלימותה‬
‫אחדות‬
‫‪-‬‬
‫סידור השוה לכל נפש (אף‬
‫שמקור‬
‫מצינו‬
‫ישראל)‪ ,‬כמ"ש‬
‫הדברים הוא‬
‫"נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה‬
‫סמ"ג ףיאים‪ .‬השאו כלקו"ש חי"ל ע'‬
‫כה"ג‬
‫‪:‬‬
‫אד"א‪.‬‬
‫ט"ו‬
‫כסלו‪.‬‬
‫‪367‬‬
‫הע' ‪.41‬‬
‫‪)99‬‬
‫וראה‬
‫לקו"ש‬
‫חכ"א‬
‫ר"ח חגיגה‪.‬‬
‫ע'‬
‫‪.51‬‬
‫וש"ג‪.‬‬
‫‪)100‬‬
‫‪)102‬‬
‫קדושים‬
‫ים‪,‬‬
‫ירמי'‬
‫לא‪,‬‬
‫בתחלתו‪ .‬וראה כהנסמן בתיחוח י"ס כסלו וש"פ ר‪,‬שכ תשר"מ מ"ב ‪1‬התהעדויות‬
‫ליל ג' דחג הסוכות‬
‫‪234‬‬
‫של‬
‫לרעך‬
‫ואהבת‬
‫שבטיכם גו'‬
‫התפלה‬
‫טפכם‬
‫שבתורה)‬
‫ב‪.‬‬
‫היומי‬
‫והרי‬
‫כמוך"‪,‬‬
‫בתואר‬
‫נשיכם"‪,104‬‬
‫"להקהיל כל‬
‫‪-‬‬
‫ענין התורה (תוכנם של‬
‫ברמב"ם‬
‫תיבת‬
‫התחלת‬
‫‪-‬‬
‫"בכור"‬
‫ובדוגמת ענין הכרכה‬
‫והשייכות‬
‫הקשר‬
‫הלכות‬
‫לפי‬
‫כסיום שיעור‬
‫הברכה)‪,‬‬
‫כענין "קדש לי כל‬
‫שמתחילה אף היא‬
‫כדאיתא בזהר‪106‬‬
‫‪-‬‬
‫ככור"‬
‫כאות‬
‫‪-‬‬
‫כי"ת‪.‬‬
‫שהתחלת התורה כולה‬
‫"אנכי הוי'‬
‫‪-‬‬
‫אלקיך"]‪,‬‬
‫כי"ת היא ר"ת ברכה‪.‬‬
‫פרטי‬
‫בהלכות אלו‬
‫בהתחלת‬
‫כללות הענין‬
‫הלכות‬
‫כלומר‪:‬‬
‫אע"פ‬
‫בכורות‬
‫כותב‬
‫‪-‬‬
‫שמדובר‬
‫היא"‪ ,‬ג'‬
‫מקיימים‬
‫מצוה בתורה (כמו בנוגע‬
‫באופן‬
‫‪-‬‬
‫ד"לא‬
‫‪ -‬יש‬
‫טהורה"‪,‬‬
‫‪:‬‬
‫"מצות עשה‬
‫ומוסיף‬
‫תמור"‪,‬‬
‫להפריש כל‬
‫"בין ממין‬
‫‪:‬‬
‫התטור"‪.‬‬
‫"בהמה אשר לא‬
‫טהורה‬
‫מ"מ‪ .‬מהפכים זאת‬
‫לקדושה‪ ,‬עד כדי כך‪ ,‬שעי"ז‬
‫לבבור אדם)‪,‬‬
‫המשלימה את תרי"ג‬
‫תוסיפו גו' ולא‬
‫ויש לקשר זאת עם ענין התורה‬
‫שמהפכים דבר‬
‫הרמב"ם‬
‫אודות "פטר‬
‫קליפות הטמאות‬
‫מצוות התורה‪,‬‬
‫דבכורות‬
‫להתעכב גם על‬
‫‪:‬‬
‫פטר רחם הזכרים‪ ,‬כין באדם‪ ,‬בין בבהמה‬
‫כאופן‬
‫והטף"‪.‬‬
‫מודגש גם‬
‫שהתחלתם באות אל"ף‬
‫והנה‪ ,‬נוסף על הקשר עם‬
‫דין‬
‫ד"בכורות"‬
‫ענין‬
‫כעשה"ד‬
‫‪-‬‬
‫התחלתה באות בי"ח‪ ,‬ע"ד‬
‫‪-‬‬
‫בדרושי הצ"צ‪105‬‬
‫ד"בכור" עם‬
‫(שעיקרה‬
‫בחי'‬
‫בכורות‪:‬‬
‫וזהו הקשר עם ענין התורה‬
‫שאות‬
‫האנשים‬
‫בנ"י‪,‬‬
‫והנשים‬
‫האושפיזין דיום זה)‬
‫(כמבואר‬
‫היא באות בי"ח [דלא‬
‫כמצות הקהל‬
‫ישראל‬
‫כללות הענין‬
‫‪-‬‬
‫"רעך"‬
‫ודוגמתו‬
‫נכללים כל‬
‫"ראשיכם‬
‫‪-‬‬
‫בלתי‪-‬רצוי‪ ,‬ע"ד‬
‫ב"חרן"‪.‬‬
‫"חרון אף של מקום‬
‫"חכמתי‬
‫שלמדתי באף עמדה לי"‪.‬‬
‫מצוה‬
‫תגרעו"‪.107‬‬
‫"ישכר תמור גרם"‪ ,‬ובתורה גופא‬
‫ובדוגמת‬
‫‪-‬‬
‫לימוד התורה דיעקכ בהיותו‬
‫בעולם"‪ ,‬אשר‪ ,‬עי"ז נפעל‬
‫עילוי גדול יותר‬
‫‪-‬‬
‫*‬
‫נא‪ .‬והנה‪ ,‬לאחרי כל אריכות הביאור דלעיל אודות הדגשת ענין התורה‬
‫האושפיזין‬
‫(תוכנם של‬
‫(כפתגם‬
‫אדמו"ר‬
‫השואבה‬
‫דלילה זו‪,‬‬
‫(ובנדו"ד‬
‫שמחת בית‬
‫וראה‬
‫בלתי מוגה‬
‫‪-‬‬
‫כאמור לעיל‬
‫היום)‬
‫לבאו‪,‬‬
‫(ס"ה)‬
‫צריכה‬
‫שענין זה‬
‫שה"עבידתי"'‬
‫להתבטא‬
‫לכל‬
‫הוספה‬
‫המיוחדת דיום ג'‬
‫לראש‬
‫בעבודת‬
‫דסוכות‬
‫הלילה‬
‫‪-‬‬
‫השואבה‪.‬‬
‫‪04‬י) ר"פ (צבים‪.‬‬
‫לקו"ש‬
‫הזקן)‬
‫שיעורי‬
‫‪-‬‬
‫דיום זה)‬
‫יש‬
‫בשיעורים‬
‫שעמהם‬
‫צריכים‬
‫פועל‬
‫"לחיות" ביום זה‬
‫בשמחת בית‬
‫חט‪-‬ו‬
‫‪05‬י) ראה‬
‫בתחלתו‪.‬‬
‫וש"ג‪.‬‬
‫ד"ה‬
‫קדש לי כל‬
‫‪)107‬‬
‫בכוי‬
‫ואתחנן ר‪ ,‬כ‪.‬‬
‫‪1‬איה"ת בא ע' של‬
‫וראה‬
‫לקו"ש שם ע'‬
‫יאילר)‪.‬‬
‫אגו‬
‫‪06‬י)‬
‫הע' ‪.8‬‬
‫ר"פ‬
‫וש"ג‪.‬‬
‫ויגש‪,‬‬