‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪722‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫לפתגם‬
‫שבת‬
‫מרכז 'שלום לעם' משתתף באבלה הכבד‬
‫של משפחת מיימוני‪,‬‬
‫על נפילת הבן אמיר אושר ז"ל בעת מילוי תפקידו‪.‬‬
‫מייסד מדרשת 'שלום לעם' במושב השחר‪.‬‬
‫בנחמת ציון וירושלים תנוחמו‪ ,‬ולא תוסיפו לדאבה עוד‪.‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים טל‪ 02-5022881 .‬פקס‪02-5022991 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫פרשת תזריע א' ניסן תשע"ו ‪ 09‬לאפריל ‪2016‬‬
‫שבת פרשת תזריע‪ ,‬א' בניסן תשע"ו‪,‬‬
‫‪ - 9/4/16‬חודש הגאולה‬
‫היום מתחיל חודש ניסן שהוא חודש‬
‫הגאולה‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל "בניסן נגאלו‬
‫(ממצרים)‪ ,‬ובניסן עתידים להיגאל"‪.‬‬
‫על ראש חודש ניסן נאמר ש"הוא יום‬
‫גדול מאוד‪ ,‬ומסוגל לסימן טוב‪ ,‬לברכה‬
‫ולהצלחה"‪ .‬יש נוהגים‪ ,‬שלא לאכול‬
‫מצה כשרה לפסח מראש חודש ניסן‪,‬‬
‫ויש שאינם אוכלים אפילו מצה שאינה‬
‫כשרה לפסח‪ ,‬כדי לחבב את טעם המצה‬
‫שנאכלת בפסח‪ ,‬ולהראות את החביבות‬
‫שיש לנו למצוות הבורא‪.‬‬
‫היום‪ ,‬ראש חודש ניסן‪ ,‬הוקם המשכן‬
‫בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ‬
‫מצרים‪ ,‬והיום התחילו הנשיאים להקריב‬
‫את הקרבנות‪ ,‬ולכן נוהגים לקרוא כל‬
‫יום את פרשת הקרבנות ב‪ 12‬הימים‬
‫הראשונים של חודש ניסן כנגד ‪ 12‬הנשיאים‪.‬‬
‫יום ראשון‪ ,‬ב' בניסן תשע"ו‪ 10/4/16- ,‬ברכת האילנות‬
‫בחודש ניסן‪ ,‬יש לנו הזדמנות להודות לקב"ה על עולמו היפה‪ ,‬ולהכיר‬
‫לו טובה על האילנות הטובים והפירות המשביעים שהכין לנו‪ ,‬ועל כל‬
‫הבריאה הנפלאה שברא בעבורנו‪ .‬את ההודאה מבצעים באמצעות "ברכת‬
‫האילנות"‪ ,‬כאשר יוצאים אל שדה ורואים שני עצי פרי כשהם מלבלבים‪,‬‬
‫ומברכים עליהם "שברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני‬
‫מי שיש לו יום אזכרה של אחד מבני משפחתו‪ ,‬כגון הוריו‬
‫אדם"‪.‬‬
‫או זקניו‪ ,‬באחד מימי ניסן‪ ,‬רצוי שיברך את ברכת האילנות דווקא ביום‬
‫האזכרה‪ ,‬ובכך יעשה תיקון לנשמתו של הנפטר ויעלה את נשמתו בשמיים‬
‫כפי שאמרו חז"ל 'כי האדם עץ השדה'‪.‬‬
‫יום שני‪ ,‬ג' בניסן תשע"ו‪ - 11/4/16 ,‬אפר פרה אדומה‬
‫בזמן שבית המקדש היה קיים‪ ,‬היו נוהגים בדיני טומאה וטהרה‪ ,‬וכאשר‬
‫אדם היה נטמא בטומאת מת‪ ,‬היה עליו להיטהר על‪-‬ידי שהיזו עליו מים‬
‫בהם היה מעורב אפר פרה אדומה‪ ,‬את ההזאה היו מבצעים פעמיים‪ ,‬ביום‬
‫שלישי ושביעי ממי ההזאה‪ ,‬ובערבו של היום השביעי היה האדם נטהר‪.‬‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫היום‪ ,‬ג' בניסן‪ ,‬הזו בפעם הראשונה על הטמאים‪ ,‬כדי שיספיקו להיטהר עד‬
‫חג הפסח המתקרב‪ ,‬ויוכלו להקריב את קרבן הפסח בבית המקדש‪ ,‬ונמצא‬
‫שהיום הוא יום המסוגל לתוספת טהרה וקדושה‪ .‬מי ייתן‪ ,‬ונזכה השנה‬
‫כבר להקריב את הפסח בבית המקדש השלישי שייבנה במהרה‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬ה' בניסן תשע"ו‪ - 13/4/16 ,‬ה"אוהב ישראל"‬
‫היום חל יום פטירתו של הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא‪,‬‬
‫המפורסם על‪-‬שם ספרו "אוהב ישראל"‪ .‬הרב מאפטא היה מגדולי צדיקי‬
‫החסידות‪ ,‬והתפרסם באהבתו הגדולה לכל יהודי באשר הוא‪ .‬רגיל היה‬
‫לומר‪ ,‬שכל אדם צריך להיות בעולם כמו כד או בקבוק‪ ,‬וכמו שהם מקבלים‬
‫כל מה שבעל הבית מחליט ליצוק לתוכם‪ ,‬אם זה יין או חומץ‪ ,‬כך האדם‬
‫צריך לקבל באהבה כל מה שהבורא עושה עמו‪ .‬יש נוהגים עד היום לאפות‬
‫את המצות שלהם דווקא ביום זה‪ ,‬בו חל יום פטירתו של ה"אוהב ישראל"‪,‬‬
‫כדי שזכותו הגדולה תגן עליהם להינצל ממשהו חמץ בחג הפסח‪.‬‬
‫יום חמישי‪ ,‬ו' בניסן תשע"ו‪ - 14/4/16 ,‬מחדש היישוב בטבריה‬
‫היום‪ ,‬ו' בניסן תק"ד‪ ,‬נפטר רבי חיים אבולעפיה‪ ,‬מחדש היישוב היהודי‬
‫בטבריה‪ ,‬ומחשובי רבני ארץ ישראל בתקופת התחדשות היישוב בארץ‪.‬‬
‫רבי חיים נולד בחברון‪ ,‬ובצעירותו עבר לירושלים עם בני משפחתו‪ .‬מאוחר‬
‫יותר שימש כשד"ר ‪ -‬שלוחא דרבנן שיצא לארצות הגולה למען עניי הארץ‪,‬‬
‫והתמנה לרבה של קהילת איזמיר שבתורכיה‪ .‬לפני כ‪ 280-‬שנה‪ ,‬החל‬
‫דאהר אל‪-‬עומר השליטו הבדואי של הגליל‪ ,‬לפעול לתקומתה של העיר‬
‫טבריה שהייתה חרבה במשך ‪ 70‬שנה‪ ,‬והוא הזמין את הרב אבולעפיה‬
‫לשוב ארצה ולשמש כרבה של הקהילה‪ .‬הרב נענה להזמנתו‪ ,‬ועל אף גילו‬
‫המבוגר‪ ,‬הגיע לטבריה והקים בה את הקהילה היהודית מחדש‪ ,‬ואף עמד‬
‫בגבורה כנגד ניסיון הכיבוש של סולימאן פאשה‪.‬‬
‫יום שישי‪ ,‬ז' בניסן תשע"ו‪ - 15/4/16 ,‬הרופא הירושלמי‬
‫היום חל יום פטירתו של הרופא הירושלמי הנודע‪ ,‬ד"ר רבי משה וולך‪,‬‬
‫שנפטר בז' בניסן תשי"ז‪ ,‬לפני כמעט ‪ 70‬שנה‪ .‬ד"ר וולך היה יהודי ירא‬
‫שמים‪ ,‬שהקפיד על קלה כבחמורה‪ ,‬וקיבל על עצמו את הנהגתם של רבני‬
‫ירושלים‪ ,‬ובראשם הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד‪ .‬הוא למד רפואה‬
‫בברלין ובווירצבורג‪ ,‬ובשנת תרנ"א החליט לעלות ארצה על מנת להקדיש‬
‫את חייו לבני ירושלים ולהחיש להם מזור ומרפא‪ .‬הוא יזם את הקמת בית‬
‫החולים הגדול "שערי צדק" ועמד בראשו במשך עשרות שנים‪ .‬היו לו‬
‫קשרים מעולים עם השלטון התורכי והבריטי והציל אלפים מבני העיר‪.‬‬
‫ידי זהב‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫כבר מתחילת שנת הלימודים בתיכון‬
‫חששו הוריו של שמעון להצלחתו‬
‫של שמעון‪ .‬הם ידעו היטב שבנם אינו‬
‫מהתלמידים המצטיינים‪ ,‬למעשה אפילו‬
‫ניתן לקבוע בוודאות שהוא נמנה על‬
‫התלמידים החלשים ביותר שאי פעם‬
‫דרכו בבית הספר‪ .‬למרות הניסיונות‬
‫החוזרים של המורים ללמד אותו חשבון‬
‫או מקצועות אחרים‪ ,‬הוא פשוט לא תפס‬
‫כלום ובהה במורים הפרטיים שהוצמדו‬
‫לו‪ ,‬אינו מבין מאומה‪.‬‬
‫אבל למרות הכול‪ ,‬הייתה לשמעון תכונה‬
‫מיוחדת שהפכה אותו לאהוב על חבריו‪,‬‬
‫ובגללה הוא זכה לכינוי 'שמעון ידיים' ‪-‬‬
‫אבינועם הרש‬
‫הוא ידע לעמוד על הידיים שלו בדיוק‬
‫באותה מיומנות שאדם רגיל עומד על‬
‫רגליו‪ .‬כיצד הוא הצליח לעשות זאת? הרופאים שיערו שכפי הנראה מדובר‬
‫בתכונה תורשתית‪ .‬וכך בכל אירוע‪ ,‬או כששמעון ראה שאנשים עצובים‬
‫או משועממים הוא נעמד על רגליו והחל לעשות תרגילים ועמידות ידיים‬
‫לקול תשואות הסובבים‪.‬‬
‫למרות 'מתנה' מפוקפקת זו‪ ,‬הוריו של שמעון דאגו מאוד כשבנם עמד‬
‫לסיים את התיכון‪" .‬שמעון יקירי" אמר לו אביו‪" :‬זה נהדר שאתה יודע‬
‫לעמוד על הידיים‪ ,‬תכונה זו תרמה לך המון‪ .‬אבל איך אומר זאת?" המשיך‬
‫בדבריו‪" :‬מלעמוד על הידיים עדיין אי אפשר לשלם את החשבונות‬
‫במכולת"‪ .‬שמעון שמע את אביו‪ .‬למרות שלא היה מצטיין במקצועות‬
‫הלימודיים‪ ,‬הייתה לו חכמת חיים יוצאת דופן‪ .‬הוא ידע שאביו צודק‪,‬‬
‫אולם מה הוא יכול לעשות? בבית הספר מעריכים רק תכונה אחת‪:‬‬
‫הצלחה בלימודים‪ .‬וכך‪ ,‬שמעון נאלץ בכל זאת לנסות ולסיים בגרות‪,‬‬
‫כדי שאולי יוכל להתקבל איתה בעתיד לעבודה מכובדת‪ ,‬בלי קשר‬
‫לכישורי האתלטיקה שלו בעמידה על הידיים‪ .‬בוקר אחד שמעון נסע‬
‫עם כיתתו לאצטדיון האתלטיקה העירוני‪ .‬כשהגיע לשם הוא הרגיש כמו‬
‫דג במים‪ .‬היו שם מסלולי ריצה‪ ,‬דשא רחב ידיים ובעיקר המון מתקנים‬
‫אולימפיים מיוחדים‪ .‬מהסוג שספורטאים מתאמנים עליהם במשך שנים‪,‬‬
‫כדי להתחרות באולימפיאדות‪.‬‬
‫שמעון היה מהופנט‪ .‬הוא הרגיש בתוכו דחף חזק לגשת לעבר המכשירים‪,‬‬
‫אולם כל המכשירים היו מגודרים ורק ספורטאים שנשאו תגים וזוהו על‬
‫ידי אנשי הביטחון הורשו לעלות עליהם‪ .‬בדיוק כשחבריו של שמעון‬
‫הפצירו בו להצטרף אליהם לעבר היציע‪ ,‬ראה שמעון את אחד המאבטחים‬
‫שנראה לו מוכר‪ :‬זה היה איתי‪ ,‬חברו מילדות‪ .‬היה ביניהם הפרש של‬
‫ארבע שנים וכעת איתי עבד באבטחה‪ .‬גם הוא הכיר כבר את ה'קונצים'‬
‫של 'שמעון ידיים'‪.‬‬
‫"מה קורה חבר?" פנה אליו איתי בשמחה‪" :‬מה אתה עושה כאן?" שמעון‬
‫החל לספר לאיתי שהגיע לביקור במסגרת בית הספר וכעת הוא היה שמח‬
‫לנסות את מזלו על המכשירים רק שאסור לו לעלות עליהם ללא רשות‪.‬‬
‫איתי קרץ לשמעון וחייך אליו‪" :‬בוא ידידי‪ ,‬אני אחראי כאן על המאבטחים‪.‬‬
‫בוא תראה לנו מה אתה יודע" שמעון עלה על המתקן הראשון‪ .‬ליבו פעם‬
‫כקטר וחישב לקפוץ ממקומו משמחה‪ .‬הוא החל באופן טבעי לעשות‬
‫שימוש בידיו וברגליו ובקלילות רבה קפץ והשתלט על המתקן כאילו‬
‫נולד בתוכו‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬בזהירות!" צעק עליו איתי‪:‬‬
‫"שלא תשבור לי כאן יד או רגל‪ ,‬אין‬
‫לנו ביטוח עליך!"‪ .‬אבל שמעון היה‬
‫כבר שקוע בתוך התרגילים‪ .‬הוא‬
‫החל לקפוץ לאחור‪ ,‬המשיך בסלטה‬
‫גבוהה וסיים בתצוגה מרשימה‬
‫ביותר עד שנחת על שני רגליו‪.‬‬
‫פתאום החלו אנשים להתאסף‬
‫מסביבו‪ ,‬הם היו בהלם ולא ידעו מי‬
‫זה הנער הזר הזה שעושה פעלולים‬
‫מרתקים בידיו וברגליו‪.‬‬
‫בין האנשים שהתאספו מסביב היה‬
‫גם מאמן נבחרת מפורסם‪ .‬הוא צפה‬
‫בתנועותיו של שמעון בשתיקה‪.‬‬
‫לאחר מכן ניגש לאיתי ושאל אותו‪:‬‬
‫"אתה מכיר את הבחור הזה? מעולם לא ראיתי מישהו שקופץ כל כך טוב‬
‫על המכשירים‪ ,‬כולל ספורטאי הנבחרת שלי‪"...‬‬
‫"בטח שאני מכיר!" ענה איתי‪" :‬הוא חבר ילדות שלי‪ ,‬נהגנו לקרוא לו‪:‬‬
‫'שמעון ידיים' מכיוון שהוא ידע להשתמש בידיו באותה מיומנות שרוב‬
‫האנשים משתמשים ברגליהם‪ .‬כבר אז הוא עשה דברים מטורפים"‪.‬‬
‫כעבור כמה רגעים סיים שמעון את ה'מופע' שלו‪ ,‬אדיש לחלוטין לדמותו‬
‫של המאמן המפורסם שצפה בו בעיון‪ .‬המאמן ניגש לשמעון והציג את‬
‫עצמו‪ ,‬שמעון הכיר אותו מיד‪ .‬המאמן הציע לשמעון להצטרף לבחינות‬
‫לנבחרת המחוזית ומשם "לך תדע מה יהיה הלאה‪ "...‬אמר לשמעון וטפח‬
‫על כתפו‪ .‬כשחזר שמעון לביתו‪ ,‬לא הבינו הוריו מדוע פרצופו קורן‬
‫משמחה כביכול זכה בפרס השנה‪.‬‬
‫כשסיפר כשמעון להוריו על ההצעה שקיבל מהמאמן המפורסם‪ ,‬התגובות‬
‫שלהם היו הססניות‪ ,‬בתחילה הם חשבו שחבל לו על הזמן וזה שהוא יודע‬
‫לעשות כמה תרגילים עם הידיים‪ ,‬זה לא אומר שהוא כבר יכול להתקבל‬
‫לנבחרת המקצוענים‪ .‬אבל מכיוון שראו כמה שמחה וסיפוק הביאו לו‬
‫המתקנים שדיבר עליהם‪ ,‬הם החליטו בכל זאת לאפשר לו לנסוע לבחינה‬
‫שארגן לו המאמן המפורסם‪ .‬בבחינות הציג שמעון לראווה את אחד‬
‫מהתרגילים הקשים והמורכבים ביותר שנראו באצטדיון‪ .‬מבחינת שמעון‬
‫היה מדובר בסך הכול בעוד תרגיל פשוט‪ .‬המאמן לא ידע את נפשו‬
‫מהתלהבות‪ ,‬ומיד כשסיים שמעון הוא הודיע לו בהתרגשות‪" :‬מחר בשעה‬
‫חמש‪ ,‬יש לנו אימונים‪ .‬ברוך הבא לנבחרת המחוזית‪ .‬מכאן הדרך לנבחרת‬
‫הארצית קצרה מתמיד‪ "...‬סיכם ולחץ את ידיו‪.‬‬
‫כשרונו הרב של שמעון בתחום האתלטיקה הרשים את כל אנשי הסגל‬
‫המקצועי‪ .‬שמעון החל להתחרות באופן מקצועי וקצר הצלחות רבות‪.‬‬
‫הוא זכה באולימפיאדה במדליות זהב והביא גאווה להוריו‪ ,‬וכמובן 'הרבה‬
‫כסף למכולת'‪ .‬הכישרון החבוי שלו‪ ,‬שהוריו הביעו כלפיו ספקנות רבה‪,‬‬
‫הוכיח את עצמו מעל למשוער‪...‬‬
‫***‬
‫אמרו לנו חז"ל‪" :‬אין לך אדם שאין לו שעה"‪ .‬בכל אדם מתחבא כישרון‬
‫גדול שרק מחכה לרגע ולהזדמנות המתאימה כדי לפרוץ קדימה ולממש‬
‫את עצמו‪ .‬אסור לנו אף פעם לזלזל במישהו רק משום שלדעתנו הוא אינו‬
‫מוכשר מספיק בתחום כזה או אחר‪ .‬אנחנו צריכים לזכור שלכל אדם יש‬
‫את הכישורים שלו‪ ,‬שיפתיעו אותנו כשיתגלו‪.‬‬
‫ֹוך ַל ַּנ ַער ַעל ִּפי ַד ְר ּכוֹ ַּגם ִּכי י ְַז ִקין‬
‫"חנ ְ‬
‫ֲ‬
‫מ ָּנה" (משלי כ"ב‪ ,‬ו)‬
‫לֹא יָסוּר ִמ ֶּ‬
‫כשרוצים להעביר מסר‪ ,‬צריך להתחשב בשומעים‬
‫ולראות שיש להם את היכולת לעמוד בקבלת המסרים‪.‬‬
‫יֵׁש לָנּו ּגֹלֶם ּבְ ַמ ְעּגַל הַ חַ ּיִיםֹ‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫ּתֹולַ ַעת ְס ָפ ִרים‪ּ ,‬כָ ְך ָק ְראּו לֹו ּכֻ ּלָ ם‪ֹ .‬לא ָהיָ ה ֵס ֶפר ֶׁשּנִ כְ נַ ס‬
‫אֹותּיֹות‬
‫ַּת ַחת יָ דֹו ֶׁשֹּלא ָע ְברּו ּבֹו ֵעינָ יו ִמּכְ ִריכָ ה לִ כְ ִריכָ ה‪ִ ,‬‬
‫הֹוריו יָ ְדעּו ִאם‬
‫ֻמ ְד ָּפסֹות ִמּכָ ל סּוג ָהיּו ַּב ֲעבּורֹו ֲחגִ יגָ ה‪ָ .‬‬
‫יֵ ׁש ְּביָ דֹו ֵס ֶפר‪ִ ,‬אי ֶא ְפ ָׁשר לְ ַד ֵּבר ֵאלָ יו‪ ,‬הּוא ָּפׁשּוט ֹלא‬
‫ׁשֹומ ַע‪.‬‬
‫ֵ‬
‫לְ ֵס ֶפר ֶא ָחד ָהיְ ָתה לֹו ִח ָּבה ְמיֻ ֶח ֶדת‪ ,‬הּוא ָק ָרא ּבֹו ָהֹלְך‬
‫ּוב ֲהנָ ָאה ְמ ֻח ֶּד ֶׁשת‪,‬‬
‫וְ ָקרֹא ַּפ ַעם ַא ַחר ַּפ ַעם ִּב ְׁש ִק ָיקה ַ‬
‫יֹותר ִמּכָ ל ֵס ֶפר ַא ֵחר‪ָ .‬היָ ה זֶ ה ֵס ֶפר‬
‫זֶ ה ִּד ֵּבר ֵאלָ יו ֵ‬
‫"הּגֹלֶ ם ִמ ְּפ ָראג" ָה ַאּגָ ִדי‪ִּ .‬ב ְד ִריכּות ָע ַקב‬
‫ילֹותיו ֶׁשל ַ‬
‫ֲעלִ ָ‬
‫הּודים ְּב ִע ְּקבֹות‬
‫אֹותם ָע ְרכּו ַהּגֹויִ ים ַּבּיְ ִ‬
‫ַא ַחר ַה ְּפ ָרעֹות ֶׁש ָ‬
‫ֲעלִ ילֹות ָּדם ִמ ְת ַח ְּדׁשֹות‪ָ ,‬צ ַעד ְּב ִד ְמיֹונֹו ַּב ֲא ֵפלַ ת ַהּלַ יִ ל‬
‫ִעם ַר ָּבּה ֶׁשל ְּפ ָראג ֶׁש ָהלַ ְך לִ ּצֹר ְּבמֹו יָ ָדיו ֶאת ַהּגֹלֶ ם‪.‬‬
‫אֹותם ִּב ַּצע ַהּגֹלֶ ם‪ ,‬נִ כְ נַ ס ִעּמֹו‬
‫ִה ְׁש ַּת ֵּתף ְּבכָ ל ַה ְּפ ֻעּלֹות ֶׁש ָ‬
‫ׁשֹוטט ִעּמֹו‬
‫לְ ַמ ְר ֵּת ִפים ֲא ֵפלִ ים‪ִ ,‬ט ֵּפס ַּב ֲעלִ ּיֹות ַהּגַ ּגֹות‪ ,‬וְ ֵ‬
‫ְּב ֶח ְׁשכַ ת לַ יְ לָ ה ְּב ִס ְמ ָטאֹות ֲא ֵפלֹות ַּב ֶּד ֶרְך לְ ַסּכֵ ל ְמזִ ּמֹות‬
‫נִ ְס ָּתרֹות‪.‬‬
‫ַצ ַער ַעז ִמּלֵ א ֶאת לִ ּבֹו ְּבכָ ל ַּפ ַעם ֶׁש ָהיָ ה ַמּגִ ַיע לְ ֶפ ֶרק‬
‫ַה ִּסּיּום‪ֶׁ ,‬שּבֹו ַהּגֹלֶ ם ְמ ַסּיֵ ם ֶאת ַּת ְפ ִקידֹו וְ רּוחֹו עֹוזֶ ֶבת ֶאת‬
‫נּוחת עֹולָ ִמים ַּב ֶח ְדרֹון ַה ָּק ָטן ִּב ְק ֵצה‬
‫ּגּופה לִ ְמ ַ‬
‫ּגּופֹו לְ עֹולָ ִמים‪ְּ .‬ב ַס ְק ָרנּות לִ ּוָ ה ְּבכָ ל ַּפ ַעם ֵמ ָח ָדׁש ֶאת ַה ָ‬
‫"אלְ ְטנֹוי" ִּב ְפ ָראג‪.‬‬
‫ֲעלִ ּיַ ת ַהּגַ ג ֶׁשל ֵּבית ַהּכְ נֶ ֶסת ַ‬
‫יֹותר ְּפ ָע ִמים‪ּ ,‬כָ ְך ִה ְתּגַ ְּב ָׁשה ְּבלִ ּבֹו ַה ַה ְחלָ ָטה‪ּ ,‬כִ י ְּבבֹוא ַהּיֹום יִ ְפקֹד ֶאת ְמקֹום‬
‫ּכְ כָ ל ֶׁש ָּק ָרא ֶאת ַה ֵּס ֶפר ֵ‬
‫נּוחתֹו ֶׁשל ַהּגֹלֶ ם‪ַ .‬חּיָ ב הּוא לְ ָה ִציץ וְ לּו ַּפ ַעם ַא ַחת ְּב ָפנָ יו ֶׁשל ַהּגֹלֶ ם‪ ,‬לִ ְראֹות ֶאת ּגּופֹו‪ ,‬לִ ְבחֹן ֶאת ְּבגָ ָדיו‪,‬‬
‫ְמ ָ‬
‫ּפּורי ָה ַאּגָ דֹות ֶׁש ָּס ְבבּו ֶאת ַהּגֹלֶ ם‪.‬‬
‫אֹותּה ָׁש ַאב ִמ ְּמלַ אי ִס ֵ‬
‫לָ חּוׁש ְמ ַעט ֵמ ָה ָע ְצ ָמה ֶׁש ָ‬
‫יהה ֶׁש ְּבלִ ּבֹו‪ִ ,‬היא ַרק ִה ְת ַחּזְ ָקה‪ִ .‬חּכָ ה לָ ֶרגַ ע ֶׁשּבֹו יּוכַ ל לְ ַהגְ ִׁשים‬
‫לַ ְמרֹות ַה ָּׁשנִ ים ֶׁש ָחלְ פּו ֹלא ּכָ ֲה ָתה ַהּכְ ִמ ָ‬
‫ֶאת ֲחלֹומֹו ַהּיָ ָׁשן‪ ,‬לִ ְהיֹות ִּב ְפ ָראג‪ ,‬לְ ַב ֵּקר ֶאת ַהּגֹלֶ ם‪.‬‬
‫חֹוב ֵקי עֹולָ ם ָע ְמדּו ַּת ַחת נִ הּולֹו‪ַ ,‬ע ְשֹרֹות‬
‫ִמּיֶ לֶ ד ָק ָטן וְ ַס ְּק ָרן ָה ַפְך ִמּכְ ָבר לְ ִאיׁש ֲע ָס ִקים ְמכֻ ָּבד‪ֲ .‬ע ָס ִקים ְ‬
‫ּפֹועלִ ים ָע ְבדּו ְּב ִמ ְפ ָעלָ יו‪ ,‬וְ ַהּכֶ ֶסף זָ ַרם לַ ֻּק ָּפה‪ .‬הּוא ָע ַמד לְ ַהגְ ִׁשים ֶאת ַה ֲחלֹום‪.‬‬
‫ֲ‬
‫יה‪ִּ ,‬ב ֵּקר ַּבּמּוזֵ יאֹונִ ים ַה ְמ ֻפ ְר ָס ִמים‪,‬‬
‫אֹות ָ‬
‫יה‪ָ ,‬ס ַבב ְּב ִס ְמ ְט ֶ‬
‫יקֹות ָ‬
‫ּתֹובב ִּב ְפ ָראג‪ִּ ,‬ב ֵּקר ְּב ַע ִּת ֶ‬
‫בּוע יָ ִמים ִה ְס ֵ‬
‫ֶמ ֶׁשְך ָׁש ַ‬
‫בּוצת ַּתּיָ ִרים ֶׁש ֶה ֱאזִ ינָ ה לְ ֶה ְס ֵּב ָריו ֶׁשל ַה ַּמ ְד ִריְך ֶׁש ִה ְצ ִּב ַיע‬
‫"אלְ ְטנֹוי"‪ .‬הּוא ָע ַמד ִעם ְק ַ‬
‫וְ גַ ם ְּב ֵבית ַהּכְ נֶ ֶסת ַ‬
‫ֹאׁשם ְמ ַא ְּׁש ִרים ּכִ י‬
‫ּגּופתֹו ֶׁשל ַהּגֹלֶ ם"‪ָ ,‬א ַמר ַה ַּמ ְד ִריְך‪ ,‬וְ ַהּכֹל ִהנְ ֲהנּו ְּבר ָ‬
‫"ׁשם ְטמּונָ ה ָ‬
‫לְ ֵע ֶבר ֲעלִ ּיַ ת ַהּגַ ג‪ָ .‬‬
‫"איְך ֶא ְפ ָׁשר לְ ִהּכָ נֵ ס‬
‫יֹותר ֵמ ֵאי ַּפ ַעם‪ֵ .‬‬
‫ָׁש ְמעּו ֵאי ַּפ ַעם ֶאת ָה ַאּגָ ָדה‪ֵ .‬עינָ יו ֶׁשל ָה ִאיׁש ָּב ְרקּו‪ ,‬הּוא ָקרֹוב ֵ‬
‫לְ ָׁשם?" ָׁש ַאל‪ ,‬וְ ִה ְת ָח ֵרט ּכַ ֲעבֹר ֶרגַ ע לְ ַמ ְר ֵאה ַע ְשֹרֹות זּוגֹות ָה ֵעינַ יִ ם ֶׁשּנִ נְ ֲעצּו ּבֹו ְּב ִת ָּמהֹון‪.‬‬
‫גּועים‬
‫"סּכָ נָ ה ִהיא לְ ִהּכָ נֵ ס לְ ָׁשם‪ָ ,‬ה ַאּגָ ָדה ְמ ַס ֶּפ ֶרת ַעל ֲאנָ ִׁשים ֶׁשּנִ כְ נְ סּו וְ יָ ְצאּו ְּפ ִ‬
‫"אי ֶא ְפ ָׁשר"‪ָ ,‬א ַמר ַה ַּמ ְד ִריְך‪ַ ,‬‬
‫ִ‬
‫גּופם‪"...‬‬
‫ְּב ָ‬
‫"היכָ ן הּוא ַה ַּמ ְפ ֵּת ַח?" ִה ְת ַע ֵּקׁש ָה ִאיׁש‪.‬‬
‫ֵ‬
‫ּובזֶ ה נֶ ְח ַּתם ַה ִּסּיּור ְּב ַאלְ ְטנֹוי‪.‬‬
‫ׁשֹומר ָעלָ יו ִמּכָ ל ִמ ְׁש ָמר"‪ִ ,‬סּיֵ ם ַה ַּמ ְד ִריְך ָ‬
‫"לַ ּגַ ַּבאי ַהּזָ ֵקן יֵ ׁש ַמ ְפ ֵּת ַח‪ ,‬הּוא ֵ‬
‫אֹור ַח לְ ֵביתֹו ִּב ְס ָתם יֹום ֶׁשל חֹל‪.‬‬
‫בּוצה‪ָּ ,‬פנָ ה ֶאל ֵּביתֹו ֶׁשל ַהּגַ ַּבאי ַהּזָ ֵקן ֶׁש ָּׂש ַמח לְ ַק ֵּבל ֵ‬
‫ָה ִאיׁש ָעזַ ב ֶאת ַה ְּק ָ‬
‫רֹוצה לְ ִהּכָ נֵ ס לְ ַח ְדרֹו ֶׁשל ַהּגֹלֶ ם ִמ ְּפ ָראג‪ִּ ,‬ב ְרצֹונִ י לִ ְראֹות אֹותֹו‪ּ .‬כָ ל ַחּיַ י ֲאנִ י חֹולֵ ם ַעל ָה ֶרגַ ע ַהּזֶ ה"‪.‬‬
‫"אנִ י ֶ‬
‫ֲ‬
‫יב ְר ַסלִ י לִ ְס ִפ ַירת ְמזֻ ָּמנִ ים‪.‬‬
‫ימן ָהאּונִ ֶ‬
‫ַהּגַ ַּבאי ֵמנִ ַיע ֶאת רֹאׁשֹו לִ ְׁשלִ ילָ ה‪ַ ,‬אְך ְּביָ דֹו הּוא ְמ ַס ֵּמן ֶאת ַה ִּס ָ‬
‫ֲח ִבילַ ת ְׁש ָטרֹות יְ ֻר ִּקים נִ ְׁשלֶ ֶפת ֵמ ָה ַא ְרנָ ק וְ נִ ְת ֶח ֶבת לְ תֹוְך יָ דֹו ֶׁשל ַהּגַ ַּבאי ֶׁש ַּמ ְת ִחיל לְ ָהנִ ַיע ֶאת רֹאׁשֹו‬
‫ּיּובית ֻמ ְחלֶ ֶטת‪.‬‬
‫ׁשּובה ַה ִח ִ‬
‫נֹוס ֶפת נִ ְד ֶח ֶפת‪ ,‬וְ ַה ְּת ָ‬
‫לְ ִחּיּוב וְ לִ ְׁשלִ ילָ ה יַ ְח ָּדו‪ֲ .‬ח ִבילָ ה ֶ‬
‫"הּיֹום ָּב ֶע ֶרב ְּב ַא ַחת ֶע ְש ֵֹרה ֶא ֶפס ֶא ֶפס לְ יַ ד ֵּבית ַה ְּק ָברֹות"‪.‬‬
‫ַ‬
‫ּפֹוסעֹות ְּב ֶח ְׁשכַ ת ַהּלַ יְ לָ ה לְ אֹורֹו ֶׁשל ַּפּנַ ס ּכִ יס ָק ָטן‪,‬‬
‫ּדֹומ ִמים‪ַ .‬רק ְׁש ֵּתי ְּד ֻמּיֹות ְ‬
‫ֲח ֵׁשכָ ה ִמ ָּס ִביב‪ָ ,‬ה ְרחֹובֹות ְ‬
‫"אלְ ְטנֹוי"‪ֲ ,‬ח ִר ָיקה ַקּלָ ה נִ ְׁש ַמ ַעת‪ֵ ,‬הם ִּב ְפנִ ים‪.‬‬
‫ַה ַּמ ְפ ֵּת ַח נִ ְת ַקע ְּב ֶדלֶ ת ָה ַ‬
‫ּפֹועם ְּב ָחזְ ָקה‪ַ ,‬ר ַעד ַקל ָּב ַרגְ לַ יִ ם‪.‬‬
‫ּמֹובילֹות לַ ֲעלִ ּיַ ת ַהּגַ ג‪ַ ,‬הּלֵ ב ֵ‬
‫ַה ַּפּנָ ס ֵמ ִאיר ֶאת ַה ַּמ ְד ֵרגֹות ַה ִ‬
‫"ּבֹוא ַא ֲח ַרי"‪ ,‬נִ ְׁש ַמע קֹולֹו ַה ָּצרּוד ֶׁשל ַהּזָ ֵקן‪.‬‬
‫יטב ַעל ַה ַּמ ְד ֵרגֹות ַה ְּק ִׁשיׁשֹות‪ ,‬זֵ ָעה ָק ָרה ְמכַ ָּסה ֶאת ּגּופֹו‪,‬‬
‫ַה ְּׁשנַ יִ ם עֹולִ ים ַּב ַּמ ְד ֵרגֹות‪ּ ,‬כָ ל ְּפ ִס ָיעה נִ ְׁש ַמ ַעת ֵה ֵ‬
‫נֹוסכֹות ּבֹו ְמ ַעט ִּב ָּטחֹון‪.‬‬
‫ּצֹועדֹות ְּב ִב ְט ָחה ְ‬
‫חֹוׁשׁש‪ֲ ,‬א ָבל ַרגְ לָ יו ֶׁשל ַה ָּק ִׁשיׁש ֶׁש ֲ‬
‫הּוא ְּב ֶה ְחלֵ ט ֵ‬
‫ּנֹוׁש ֶבת‬
‫רּוח ַה ֶ‬
‫ּתֹוק ַע אֹותֹו ְּבחֹור ַה ַּמנְ עּול‪ָ ,‬ה ַ‬
‫עֹומ ִדים לְ יַ ד ֶּדלֶ ת ַה ֶח ְדרֹון‪ַ ,‬הּזָ ֵקן ׁשֹולֵ ף ַמ ְפ ֵּת ַח ָחלּוד ֵ‬
‫ֵהם ְ‬
‫חֹור ֶקת ֲח ִר ָיקה ַעּזָ ה‪ּ ,‬כְ ָבר ָׁשנִ ים ֶׁש ִהיא ֹלא‬
‫יהם ֶׁשל ֵׁש ִדים וְ רּוחֹות‪ַ ,‬ה ֶּדלֶ ת ֶ‬
‫קֹולֹות ֶ‬
‫ֵ‬
‫ַּבחּוץ נִ ְׁש ַמ ַעת ּכְ מֹו‬
‫נִ ְפ ְּת ָחה‪.‬‬
‫ימ ָתנִ ית‬
‫עֹומד ְּב ִפּנַ ת ַה ֶח ֶדר‪ֵ ,‬מ ִטיל ְצלָ לִ ית ֵא ְ‬
‫ַּפּנָ סֹו ֶׁשל ַהּגַ ַּבאי ֵמ ִאיר ֶאת ַה ֶח ֶדר ָה ָא ֵפל‪ֲ ,‬ארֹון ֵעץ ּגָ דֹול ֵ‬
‫ַעל ָה ִר ְצ ָּפה‪.‬‬
‫ׁשֹואל ַהּקֹול ַה ָּצרּוד‪.‬‬
‫"מּוכָ ן?" ֵ‬
‫רֹועד‪.‬‬
‫ׁשּובה ְּבקֹול ֵ‬
‫ּומזֻ ָּמן!" עֹולָ ה ַה ְּת ָ‬
‫"מּוכָ ן ְ‬
‫"עמֹד ּכָ אן‪ ,‬לְ יַ ד ֶּדלֶ ת ָה ָארֹון"‪.‬‬
‫ֲ‬
‫הּוא נֶ ֱע ַמד לְ יַ ד ֶּדלֶ ת ָה ָארֹון‪ַ ,‬ה ֶּדלֶ ת נִ ְפ ַּת ַחת‪ַ ,‬מ ְר ָאה ּגְ דֹולָ ה ְּתלּויָ ה ַעל ּגַ ב ַה ֶּדלֶ ת‪ ,‬הּוא ִמ ְתּבֹונֵ ן‪ְ ,‬מ ַח ֵּפשֹ‪...‬‬
‫ִהּנֵ ה הּוא ַהּגֹלֶ ם ִמ ְּפ ָראג‪ּ ,‬כָ אן ְּבתֹוְך ַה ַּמ ְר ָאה‪...‬‬
‫*‬
‫קֹורן לּוט ָּב ֲע ָר ֶפל‪.‬‬
‫ּכָ ְך ְּב ִדּיּוק‪ ,‬נִ ְר ֶאה ִמי ֶׁשּנִ ְת ָּפס לִ ְד ָב ִרים ַח ְס ֵרי ָמקֹור‪ִ ,‬מי ֶׁשּנֶ ֱא ָחז ֶּב ֱאמּונֹות ְּת ֵפלֹות ֶׁש ְּמ ָ‬
‫רּורים‪ַ ,‬על ָמס ֶֹרת ָאבֹות‪ַ ,‬על ְסגֻ ּלֹות נֶ ֱא ָמנֹות‪ַ ,‬על ַק ְר ַקע‬
‫ֱאמּונָ ֵתנּו ְצ ִריכָ ה לְ ִה ְת ַּב ֵּסס ַעל ְּד ָב ִרים ְּב ִ‬
‫דּותנּו‪ֶׁ ,‬ש ָּבּה ָאנּו ּגֵ ִאים‪.‬‬
‫ּומּוצ ָקה‪ ,‬זֹו ִהיא יַ ֲה ֵ‬
‫ָ‬
‫יאּותית‬
‫ְמ ִצ ִ‬
‫נֹוח לָ ֶהם לָ ֲאנָ ִׁשים לְ ִה ָּת ֵפס ְּב ָמס ֶֹרת ְמ ֻפ ְק ֶּפ ֶקת ַעל ְּד ַבר ְסגֻ ּלָ ה זֹו אֹו ַא ֶח ֶרת‪ּ ,‬ולְ ֵה ָא ֵחז ָּבּה ּכִ ְב ַק ְרנֹות‬
‫ַ‬
‫ַה ִּמזְ ֵּב ַח‪.‬‬
‫קֹורן ִמ ָּמקֹום ָקדֹוׁש‪ִ ,‬מ ָּמס ֶֹרת ָאבֹות אֹו ִמ ְּמקֹורֹות‬
‫מּורים ּכְ ֵדי לִ ְפסֹל ָחלִ ילָ ה ְסגֻ ּלֹות ֶׁש ְּמ ָ‬
‫ֵאין ַּב ְּד ָב ִרים ָה ֲא ִ‬
‫אֹותם ֲאנָ ִׁשים‪.‬‬
‫ימנִ ים‪ַ ,‬אְך ְּב ֶה ְחלֵ ט יֵ ׁש ָמקֹום לִ ְבּדֹק ַה ִאם ֲאנַ ְחנּו ֹלא ֵמ ָ‬
‫ְמ ֵה ָ‬
‫יהם ָק ְראּו ִּבגְ זִ יר ִעּתֹון ֶׁש ָע ַבר ִמּיָ ד לְ יָ ד ְּב ַקּנָ אּות ּכְ ִאּלּו נֶ ֶא ְמ ָרה‬
‫ׁשֹומ ִרים ַעל ְסגֻ ּלֹות ֶׁש ֲעלֵ ֶ‬
‫טֹובים ְ‬
‫ַר ִּבים ּגַ ם ִ‬
‫נֹוהים‬
‫רּוחנִ ּיּות חֹולֶ ֶפת‪ ,‬וְ ִ‬
‫ּוב ַע ְצמֹו‪ ,‬נִ ְס ָח ִפים ַא ַחר ּכָ ל ַמ ָּׁשב ֶׁשל ָ‬
‫יֹוחאי ִּבכְ בֹודֹו ְ‬
‫ִמ ִּפיו ֶׁשל ַר ִּבי ִׁש ְמעֹון ַּבר ַ‬
‫ַא ַחר ּכָ ל ִּפ ַּסת ְסגֻ ּלָ ה ּכְ מֹו ָהיְ ָתה ֶק ֶרׁש ַה ַה ָּצלָ ה ָה ַא ֲחרֹון ֲעלֵ י ֲא ָדמֹות‪.‬‬
‫קֹומם ֻמּנָ ח‪ִּ ,‬ב ְתנַ אי ֶׁש ָע ְברּו ֶאת חּוׁש ַה ִּבּק ֶֹרת‪ ,‬נִ ְב ְּדקּו וְ ָע ְמדּו‬
‫בֹודם ִּב ְמ ָ‬
‫יהם ּכְ ָ‬
‫ֹלא זֹו ַה ֶּד ֶרְך‪ַ .‬ה ְּסגֻ ּלֹות לְ ִמינֵ ֶ‬
‫גּועים ּכִ י ֹלא‬
‫יהם‪ָ ,‬אז נּוכַ ל לִ ְהיֹות ְר ִ‬
‫ימן‪ּ ,‬וגְ דֹולִ ים ָס ְמכּו ָעלָ יו ֶאת יְ ֵד ֶ‬
‫קֹורם נִ ְמ ָצא ְמ ֵה ָ‬
‫ְּב ִמ ְב ַחן ַה ָּמס ֶֹרת‪ְ ,‬מ ָ‬
‫יהם‪.‬‬
‫נִ ְס ַח ְפנּו‪ֹ ,‬לא נָ ַפלְ נּו ַּב ַּפח ֶׁשאֹותֹו ָט ְמנּו לָ נּו ַׁש ְרלְ ָטנִ ים לְ ִמינֵ ֶ‬
‫להבין את הרמז‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫הפקס צלצל ופלט את ההזמנה הרשמית‬
‫למערכת העיתון‪ .‬כשהציע גילי את‬
‫מועמדותו כעיתונאי במערכת העיתון‬
‫הנפוץ 'פנסי' שבמדינת קרוליינה‪ ,‬הוא‬
‫ידע כי יקבל תשובה חיובית מהירה‬
‫המלווה ברשימת בונוסים שמנה‪ .‬שמו‬
‫של גילי כעיתונאי מוכשר הלך לפניו‪,‬‬
‫ורשימת החשיפות והתחקירים שלו‬
‫הייתה מוכרת לכל עורך ומו"ל במרחב‬
‫התקשורתי במדינה‪ .‬התשובה החיובית‬
‫לא איחרה מלהגיע‪ ,‬וגילי סיכם את‬
‫תנאיו עם המערכת בתוך זמן קצר‪ .‬מה‬
‫שאנשי העיתון לא ידעו הוא שגילי הוא‬
‫יהודי שומר תורה ומצוות‪ ,‬ששב אל‬
‫אריק סגל‬
‫חיק יהדותו רק לפני כשנתיים‪.‬‬
‫גילי הגיע בשעות הבוקר המוקדמות למקום עבודתו החדש‪ ,‬כשהוא‬
‫חבוש בכיפה‪ ,‬ופנה הישר אל משרדו של עורך המשנה‪ .‬הלה הביט בגילי‬
‫חבוש הכיפה ועטור הציצית‪ ,‬והאנטישמיות שבו התעוררה במהירות‪.‬‬
‫הוא כעס על עצמו שלא בירר מספיק את זהותו של העיתונאי המוערך‬
‫שהתקבל לעבודה‪ ,‬אך ידע כי כעת לא יוכל להתפטר ממנו לאחר‬
‫שהחוזה ביניהם כבר נחתם‪ ,‬ובוודאי לא כשהעילה לפיטורים היא מוצאו‬
‫של גילי‪ .‬הוא הצליח לכבוש את שנאתו והפנה את גילי לתא קטן בקצה‬
‫המסדרון‪ ,‬ללא חלונות ואוורור‪ ,‬ואמר לו‪" :‬זהו החדר שלך!"‪.‬‬
‫גילי ההמום ניסה למחות‪ ,‬אבל סגן העורך אמר‪" :‬זה מה שיש כרגע‪ ,‬אני‬
‫מצטער"‪ .‬גילי חרק שיניים‪ ,‬אך לא אמר מילה‪ .‬הוא סידר את חפציו וניגש‬
‫שוב לסגן העורך כשהוא מבקש לשמוע מהן המשימות העיתונאיות‬
‫שאליהן ישלח‪ .‬סגן העורך הביט בו בקרירות ואמר לו‪" :‬האמת שכעת‬
‫אין לנו צורך בכיסוי כל שהוא‪ ,‬תנוח בינתיים בחדרך"‪ .‬גילי התחיל להבין‬
‫במה מדובר‪ ,‬והשיב‪" :‬אני מצטער לא באתי לכאן כדי לנוח‪ ,‬אני דורש‬
‫שתשלח אותי למשימה עיתונאית‪ ,‬אחרת איאלץ לפנות לעורך הראשי‬
‫ולפרסם זאת בתקשורת"‪ .‬סגן העורך האנטישמי נאנח ואמר‪" :‬תעבור על‬
‫מדור 'דרושים' ו'מכתבים למערכת' בעיתון‪ ,‬תראה אם יש שם איזו ידיעה‬
‫מעניינת‪ ,‬או אולי עיתונאי שמחפש עבודה‪ "...‬גילי הבין את הרמז‪ .‬סגן‬
‫העורך שולח אותו למשימה משעממת‪ ,‬כשהוא רומז לו כי כדאי שיחפש‬
‫עיתונאי אחר שימלא את מקומו‪ ,‬ורצוי שלא יהיה יהודי כמותו‪ .‬גילי לא‬
‫נכנע בקלות‪ .‬הוא הודה לסגן העורך וחזר לשולחנו‪ .‬בעמוד האחרון של‬
‫העיתון הופיעה רשימת 'דרושים' ומדור 'מכתבים למערכת'‪ .‬גילי הוציא‬
‫לורד והחל לסמן את המודעות השונות‪ .‬רובן של המודעות הכילו פרטי‬
‫ביקוש עבודה חסרי עניין‪ ,‬אבל אז נתקל גילי במודעה הקטנה הבאה‪:‬‬
‫"דרוש שם לתינוק"‪ .‬הוא רפרף עליה מבלי לשים לב‪ ,‬אבל אז חזר וקרא‬
‫שוב את המודעה המוזרה‪" :‬דרוש שם לתינוק"‪ .‬מה זאת אומרת דרוש‬
‫שם לתינוק‪ ,‬וכי חסרים שמות? הוא משך בכתפיו וחייג למספר הטלפון‬
‫שהיה רשום במודעה‪.‬‬
‫בצד השני ענה לו גבר צעיר שגולל בפניו בקצרה סיפור מוזר‪ :‬האיש‪,‬‬
‫שנקרא הוגו סיפר לעיתונאי כי הוא אזרח אמריקאי המתגורר באזור‪ ,‬וכי‬
‫לפני שבועיים נולד לו תינוק קטן וחמוד‪ .‬הסב של אשתו הוא אדם זקן‬
‫כבן ‪ 95‬השוהה בבית אבות ואינו מסוגל לדבר‪ ,‬אבל ראשו עדיין צלול‪.‬‬
‫כאשר הגיעו הוגו ורעייתו לסב הזקן וסיפרו לו על הולדת התינוק ועל‬
‫השם שהם רוצים להעניק לו – 'לוקאס'‪ ,‬האדימו פניו של הזקן‪ ,‬והוא נענע‬
‫בראשו בחזקה לשלילה‪ .‬הוגו ורעייתו ניסו להרגיע את הזקן אך הוא סימן‬
‫להם שוב ושוב כי הוא כועס מאוד על השם שבחרו‪ ,‬והם ניסו להציע‬
‫שמות נוספים‪ .‬אבל הסבא סירב לשמוע‪ .‬מאחר שהוא לא היה מסוגל‬
‫לדבר‪ ,‬לא הצליחו השניים להבין מה הוא רוצה‪ .‬הוא אמנם הציע בתחילה‬
‫להתעלם מהסבא‪ ,‬אך אשתו שהייתה קשורה אליו מאוד‪ ,‬סירבה‪ .‬כעת הם‬
‫מנסים לגלות באיזה שם מעוניין האיש הקשיש‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬פרסם‬
‫הוגו מודעה קטנה בעיתון‪ ,‬מתוך תקווה קלושה כי מישהו שיתוודע אליה‪,‬‬
‫ימצא את הפתרון לסיפור המוזר‪.‬‬
‫גילי הסקרן ביקש להיפגש עם הסב‪ ,‬והוגו הסכים לבא איתו לבית האבות‪.‬‬
‫כשהגיעו השניים בשעת בוקר מוקדמת הציג הוגו את גילי בפני הקשיש‬
‫שישב בכיסא גלגלים ונעץ עיניים בזרועו החשופה של גילי‪" .‬על מה הוא‬
‫מסתכל?" שאל גילי את הוגו שמשך בכתפיו ואמר‪" :‬אין לי מושג‪ .‬אמרתי‬
‫לך שהוא מוזר!"‪ .‬הזקן המשיך להביט בזרועו של גילי ואז הוא העביר‬
‫את אצבעותיו בעדינות על סימני רצועות התפילין שנותרו בפרק ידו‬
‫השמאלית‪ ,‬שעליה הניח תפילין רק שעה קודם לכן‪.‬‬
‫בבת אחת הבין גילי כי הזקן שלפניו אינו אלא יהודי‪ ,‬והוא פנה אל הצעיר‬
‫שעמד לצדו ושאל בחדות‪" :‬האם אתם יהודים?" הוגו פרץ בצחוק והשיב‬
‫כי לא רק שהם אינם יהודיים‪ ,‬אלא הם אף מבקרים בכנסייה מעת לעת‪,‬‬
‫ומכאן הרצון שלהם לקרא לתינוק בשם לוקאס – שם נוצרי למהדרין‪ .‬גילי‬
‫ביקש ממנו רשות לערוך עליהם עבודת שרשים קטנה שבסיומה התברר‬
‫לו כי הסב‪ ,‬הינו יהודי ניצול שואה‪ ,‬שלאחר המלחמה התיישב בארצות‬
‫הברית‪ ,‬התחתן עם יהודייה‪ ,‬ונטמע באוכלוסייה המקומית‪ .‬ההיטמעות‬
‫שלו בסביבתו הצליחה כל כך עד שבתו ונכדתו לא ידעו שהם יהודים‪.‬‬
‫כעת בסוף ימיו‪ ,‬שמע הסב כי נולד לו נין יהודי‪ ,‬והרעיון שהוא יקרא בשם‬
‫'לוקאס' עורר אצלו תאים רדומים והנקודה היהודית שבו התעוררה‪ .‬הוא‬
‫לא היה מסוגל למות בידיעה שנינו ימשיך את השושלת המשפחתית‬
‫תחת שם נוצרי מובהק‪ .‬הוגו ורעייתו שמעו את התגלית המפתיעה‬
‫של העיתונאי והחלו לנסות ולגלות את שורשיהם ולנסות לברר מהי‬
‫היהדות‪...‬‬
‫עם בוקר נחתה על שולחנו של עורך המשנה האנטישמי כתבה מרתקת‪,‬‬
‫עם סיפורם המופלא של הסב‪ ,‬הנכד והנכדה‪ ,‬שמצאו את דרכם ליהדות‬
‫באופן מעורר השתאות‪ .‬לסגן העורך האנטישמי וטעון הרעל‪ ,‬לא הייתה‬
‫ברירה‪ ,‬אלא לפרסם את הידיעה בכותרת הראשית של העיתון‪ ,‬ולהודות‬
‫לגילי על הכתבה המרתקת‪...‬‬
‫***‬
‫בפרשתנו אנו לומדים על ה'נגעים'‬
‫שמופיעים על גופו של האדם‪ ,‬בביתו‪ ,‬או‬
‫בבגדיו‪ .‬חז"ל מלמדים אותנו‪ ,‬כי הנגעים‬
‫הללו הם 'רמזיו של הקב"ה עם האדם‬
‫באמצעות הנגעים'‪ .‬על היהודי מוטלת‬
‫החובה למצוא את הרמזים הללו‪ ,‬ולהבין‬
‫את המסרים שה' שולח לו גם במקומות‬
‫לא שגרתיים‪ ,‬ולא צפויים‪ ,‬כמו נגע‬
‫בבגדים‪ ,‬ולנסות להבין מה נדרש ממנו‬
‫לתקן את דרכו ולהתקרב אל הבורא‪.‬‬
‫הכלב המאולף‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫"וואו‪ ,‬כבה לנו האור!" הצטערו‬
‫בני משפחת כהן‪ ,‬כשהאור‬
‫כבה בפתאומיות בעיצומה של‬
‫סעודת השבת המשפחתית‪.‬‬
‫"מה נעשה עכשיו‪ ,‬איך נשב‬
‫כולנו בחושך?" תהו בני‬
‫המשפחה‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬יש לי פתרון!" אמר ערן‪.‬‬
‫"אני יכול לקרוא לג'וני הכלב‬
‫המאולף של משפחת רביבו‪,‬‬
‫ולרמוז לו שידליק את האור‪ ,‬אני‬
‫שאלה מס' ‪389‬‬
‫אומר לכם שהכלב שלהם ממש‬
‫חכם‪ ,‬הוא יבין אותי והוא ידליק‬
‫לנו את האור!"‬
‫"מה פתאום?" התנגד אורי‪" .‬אסור בכלל לקרוא לכלב‬
‫ולהשתמש בו כדי להדליק את האור בשבת!"‬
‫"מי אמר לך?" דחה ערן את דבריו‪" .‬אתה יודע מה? בא‬
‫נלך רגע לבית של הרב מלכיאל‪ ,‬רב השכונה‪ .‬והוא יפסוק‬
‫לנו האם מותר או אסור להשתמש בכלב כדי להדליק את‬
‫האור‪ "...‬השניים נגשו לביתו של הרב שיכריע עבורם את‬
‫ההלכה‪ .‬מה לדעתכם פסק להם הרב?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬תלמוד‬
‫בבלי מסכת 'בבא קמא' דף כ"ג עמוד ב' במילים‪' :‬שיסה בו‬
‫את הכלב‪ ,‬פטור'‪ .‬ובשולחן ערוך 'אורח חיים' סימן רס"ו‬
‫סעיפים א'‪-‬ב' וב'משנה ברורה'‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "משלוח מנות אחרי פורים" (שאלה מס' ‪)387‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬הרב צבי שלח משלוח מנות‬
‫מכובד לתורם המרכזי שמלווה את המוסד בראשותו‪,‬‬
‫אבל משום מה המשלוח לא הספיק להגיע לפני פורים‪.‬‬
‫הוא התקשר לבטל את המשלוח‪ ,‬ובעל החברה הסביר לו‬
‫שהמשלוח יצא לדרך והשליח לא זמין ואין לו איך להודיע לו‬
‫על הביטול‪ .‬כשהרב צבי ביקש בכל זאת לבטל את המשלוח‬
‫אמר לו בעל החברה כי יבקש מהשליח לקחת את המשלוח‬
‫בחזרה מהתורם‪ ,‬הרב צבי סירב כמובן‪ .‬כעת האם הוא צריך‬
‫לשלם על המשלוח למרות שהוא לא הגיע בזמן?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬אם המשלוח לא הגיע עדיין הרב צבי אינו‬
‫חייב לשלם‪ ,‬ואם כבר שילם מראש הדבר תלוי האם שווה‬
‫לו שהמשלוח הגיע בכל זאת באיחור‪ .‬אם כן‪ ,‬ישלם כשווי‬
‫המוצרים שבמשלוח‪ ,‬ולא יותר מכך‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬אדם שהזמין מוצר לזמן מסוים‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫מצות לחג הפסח‪ ,‬והמוכר לא הצליח לספק את הסחורה‬
‫בזמן‪ .‬האם המזמין חייב לשלם על הסחורה גם אם היא כבר‬
‫לא רלוונטית כעת?‬
‫בהלכה נפסק שהמזמין פטור מלשלם‪ ,‬כיוון שהגעת‬
‫המשלוח בזמן הכרחית לנחיצותו של המשלוח‪ .‬אבל אם‬
‫ממד הזמן אינו כל כך חשוב בשעת הקנייה‪ ,‬וההגעה בזמן‬
‫אינה תנאי עיקרי לרכישה יש בדין זה מחלוקת הפוסקים‪:‬‬
‫דעת הט"ז שאי אפשר לבטל את העסקה ואילו דעת הש"ך‬
‫שאפשר לבטל את העסקה‪.‬‬
‫בסיפור שלנו‪ ,‬הדבר תלוי באופיו של התורם המכובד‬
‫שיקבל את המשלוח‪ .‬אם הוא אדם קפדן‪ ,‬שבשבילו משלוח‬
‫אחרי פורים הוא ביזיון והדבר יבייש את הרב צבי ודאי‬
‫שהמזמין אינו חייב לשלם על המשלוח‪ ,‬אבל אם הוא אדם‬
‫נוח הדבר יהיה תלוי במחלוקת הפסוקים שהבאנו‪ ,‬ולהלכה‬
‫אם לא שילם עדיין – אינו חייב לשלם‪ ,‬אבל אם הכסף כבר‬
‫שולם מראש‪ ,‬הרב צבי אינו יכול לתבוע את הכסף בחזרה‪.‬‬
‫כשה'מקח' מתבטל‪ ,‬האם המוכר יכול לקחת את המשלוח‬
‫בחזרה למרות שזה גורם ביזיון לשולח?‬
‫הדעה ההלכתית היא‪ ,‬שהמוכר יכול לקחת את המשלוח‬
‫בחזרה למרות שזה מבייש את השולח‪ ,‬ואם השולח אינו‬
‫מעוניין בכך‪ ,‬הוא יצטרך לשלם עליו‪ .‬אמנם מלכתחילה‬
‫אסור למוכר לקחת את המשלוח בחזרה על דעת עצמו‬
‫ולבייש את השולח‪ ,‬אבל אם לשולח יש הזדמנות לשלם‬
‫על המשלוח ולהשאיר את המצב כמות שהוא‪ ,‬המוכר יכול‬
‫לאלץ את השולח לשלם או שייקח בחזרה את המשלוח גם‬
‫אם ייגרם לו מכך אי נעימות‪ ,‬מכיוון שלא הסכים לשלם על‬
‫המשלוח‪ .‬אבל בכל מקרה אם הוא כן מחליט לשלם‪ ,‬בוודאי‬
‫שהוא לא משלם לפי מחיר מלא של משלוח מנות לפורים‪,‬‬
‫אלא לפי ערך מוזל של משלוח כזה ביום רגיל ולפי שווים‬
‫של המוצרים שנשלחו כיוון שהשולח לא נהנה מהם‪ ,‬ובעל‬
‫החברה לא הפסיד יותר משווי המוצרים‪.‬‬