‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪741‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫ישיבה לבוגרי צבא‬
‫ישיבת "עץ החיים" שע"י מרכז 'שלום לעם' מזמינה בוגרי צבא‬
‫לקמפוס הישיבה בלב ירושלים‪.‬‬
‫תכנית מזורזת במיוחד בשבילך!‬
‫צעירים מכל רחבי הארץ מגיעים ונהנים מתכנית אישית ייחודית‪.‬‬
‫לימוד גמרא בחברותות‪ ,‬שיעורים באקטואליה ומחשבת ישראל‪.‬‬
‫לפרטים‪054-8439300 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫סודו של‬
‫הפרופסור‬
‫לשבת‬
‫במדור סיפור‬
‫פרשת עקב כ"ג אב תשע"ו ‪ 27‬באוגוסט ‪2016‬‬
‫נטילת ידיים (ג')‬
‫מהו "דבר שטיבולו במשקה"?‬
‫כמו שנוטלים ידיים לאכילת לחם‪,‬‬
‫כך יש ליטול אותן לאכילת מאכלים‬
‫שטובלים אותם במשקה (מים‪ ,‬יין‪,‬‬
‫שמן‪ ,‬חלב או דבש) ושאוכלים אותם‬
‫כשהם רטובים מהמשקה‪ .‬הטעם לכך‬
‫הוא שעל פי כללי הטומאה והטהרה‪,‬‬
‫המשקה מעביר את הטומאה מהידיים‬
‫לאוכל‪ ,‬ולכן יש לטהר את הידיים לפני‬
‫האכילה‪.‬‬
‫יש אומרים שבימינו‪ ,‬כיון שבכל מקרה‬
‫כולנו טמאים‪ ,‬אין צורך להקפיד על‬
‫יוסף רזניק‬
‫נטילה זו‪ ,‬אך לדעת רוב הפוסקים צריך‬
‫ליטול גם כיום (אמנם לרוב הדעות יש‬
‫ליטול בלי ברכה)‪ .‬ייתכן שהטעם לכך הוא כדי שיישאר לנו לפחות שריד‬
‫ממנהגי הטהרה שהיו נהוגים בעבר ושעתידים לחזור בעתיד‪.‬‬
‫בעניין דבר שטיבולו במשקה יש כמה חילוקי דינים (למשל‪ :‬האם מרק‬
‫נחשב משקה‪ ,‬האם צריך נטילה לפירות שנרחצו במים אך לא "נטבלו"‪,‬‬
‫האם מי שאינו נוגע באוכל בידיו צריך נטילה‪ ,‬ועוד)‪ ,‬ואין כאן המקום‬
‫להאריך‪.‬‬
‫מהם "מים אחרונים"?‬
‫תיקנו חכמים ליטול ידיים פעם נוספת בסוף הסעודה לפני ברכת המזון‪,‬‬
‫ונטילה זו נקראת "מים אחרונים" כדי להבדיל אותה מ"מים ראשונים"‬
‫שלפני הסעודה‪.‬‬
‫לנטילה זו שני טעמים‪ :‬האחד הוא כדי לנקות את הידיים משאריות‬
‫האוכל לקראת ברכת המזון‪ .‬הטעם השני הוא שבזמנם היו משתמשים‬
‫לפעמים במלח חזק וחריף ("מלח סדומית") שהיה מזיק לעיניים בנגיעה‬
‫יש לי‬
‫מושג‬
‫בהן‪ ,‬ולכן היה צורך לשטוף אותו מן האצבעות‪ .‬ואף שמלח זה אינו מצוי‬
‫בימינו‪ ,‬לדעת רוב הפוסקים צריך ליטול גם היום‪ ,‬ובפרט אם הידיים אינן‬
‫נקיות‪ ,‬טעמים נוספים בדבר הביאו הגר"א וחכמי הקבלה‪.‬‬
‫על מים אחרונים אין מברכים‪ ,‬ולדעת ה"שולחן ערוך" גם אין צורך ליטול‬
‫את כל כף היד אלא רק את שני הפרקים העליונים באצבעות‪.‬‬
‫מדוע נוטלים ידיים לפני התפילה?‬
‫דין זה הוא משום ניקיון בלבד‪ ,‬כדי לגשת לתפילה בצורה מכובדת‪ .‬משום‬
‫כך מעיקר הדין אין חיוב ליטול דווקא בכלי ובמים הראויים לשתייה וכו'‪,‬‬
‫ולרוב הדעות גם אין מברכים על נטילה זו‪.‬‬
‫צריך ליטול ידיים לתפילה גם אם אין עליהן לכלוך ניכר לעין‪ ,‬משום‬
‫שהידיים נוגעות לפעמים במקומות שיש בהם זיעה וכדומה‪ .‬מי שאין לו‬
‫מים‪ ,‬יכול לנגב את ידיו במגבת או בטישו ולהתפלל; אבל מי שיודע שנגע‬
‫במקום מלוכלך‪ ,‬צריך להשתדל למצוא דווקא מים‪ .‬ומי שרחץ את ידיו‬
‫וברור לו שמאז לא נגע בשום דבר מלוכלך‪ ,‬אינו צריך לנקות את הידיים‬
‫לפני התפילה‪.‬‬
‫מדוע נוטלים ידיים כשקמים בבוקר?‬
‫לנטילת הבוקר יש כמה טעמים‪ .‬טעם אחד הוא כמו שאמרנו לעיל‪,‬‬
‫שבשעת השינה הידיים נוגעות במקומות שיש בהם זיעה ולכלוך‪ ,‬וצריך‬
‫לנקות אותן לקראת תפילת שחרית‪ .‬טעם שני הוא שבכל בוקר אנו‬
‫נעשים "ברייה חדשה"‪ ,‬וכיון שהאדם נברא לעבוד את ה'‪ ,‬ראוי לקדש‬
‫את הידיים כמו הכהנים שהיו מקדשים את ידיהם לפני העבודה במקדש‪.‬‬
‫על נטילה זו יש לברך‪ ,‬וגם בה יש דינים שונים‪ ,‬כגון במי שלא ישן כל‬
‫הלילה ועוד‪.‬‬
‫מלבד זאת‪ ,‬נאמר בגמרא ובספר הזוהר‪ ,‬שבשעת השינה הנשמה הקדושה‬
‫מסתלקת מהאדם‪ ,‬ואז שורה עליו "רוח רעה"‪ ,‬וכדי לסלק אותה יש ליטול‬
‫את הידיים שלוש פעמים לסירוגין (כלומר‪ :‬ימין‪ ,‬שמאל‪ ,‬ימין‪ ,‬שמאל‪,‬‬
‫ימין‪ ,‬שמאל)‪ .‬ישנם מקרים נוספים שבהם שורה על האדם רוח רעה‪ ,‬כגון‬
‫מי שיצא מבית הכיסא או מבית הקברות‪ ,‬ומי שנטל את ציפורניו‪ .‬ונאמר‬
‫ב"שולחן ערוך" שגם במקרים אלו צריך ליטול ידיים‪.‬‬
‫מעשה באופניים‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫'מנחם אופניים' היה דמות מוכרת‬
‫בשכונה וחנותו הייתה חלק בלתי נפרד‬
‫מהנוף העירוני של תל אביב‪ .‬חנות‬
‫האופניים עמדה שם עוד מימי המנדט‬
‫ שם הקים אביו את חנות האופניים‬‫הראשונה בפלשתינה‪ ,‬שמה הקדום של‬
‫מדינת ישראל לפני מלחמת העצמאות‪.‬‬
‫באותה תקופה שמו של ראובן מייסד‬
‫חנות האופניים‪ ,‬אביו של מנחם‪ ,‬יצא‬
‫למרחקים עד כדי כך שהאגדה מספרת‬
‫שאפילו לורד בלפור בכבודו ובעצמו‬
‫הגיע פעם אחת לביקור מיוחד בתל‬
‫אביב בכדי לקנות זוג אופניים לו‬
‫אבינועם הרש‬
‫ולחבריו‪ ,‬האופניים המסורתיות נשלחו‬
‫אליהם באנייה היישר לאנגליה‪.‬‬
‫מגיל קטן היה מנחם עובד בחנות של אביו וממנו גם רכש את מיומנות‬
‫המקצוע‪ .‬משפט אחד היה אהוב על אביו במיוחד‪" :‬כל בן אדם חייב‬
‫שיהיו לו לפחות זוג אופניים אחד‪ .‬אחרת אם ירד גשם ותהיה סופה‪ ,‬איך‬
‫הוא יחזור הביתה?"‬
‫השנים חלפו‪ ,‬הטכנולוגיה תפסה את לבם של בני האדם ודחקה את‬
‫האופניים ממעמדם‪ ,‬עכשיו האופניים כבר אינו כלי התחבורה המרכזי‬
‫עד כדי כך שיום אחד‪ ,‬מצא עצמו 'מנחם אופניים' עומד בצומת הרחובות‬
‫'אבן גבירול' ו'אלנבי' מנסה לשכנע נהגים ישראלים העומדים בתור לרמזור‬
‫האדום בעצבנות לקנות ממנו אופניים לעצמם או כמתנה לילדיהם‪.‬‬
‫'מנחם אופניים' ניגש בהתחלה לכל הנהגים שנסעו בכביש מצדו לא היה‬
‫הבדל בין מכוניות יוקרה כמרצדס ואאודי לבין מכוניות פשוטות בהרבה‬
‫כמו פיאט וסובארו‪ .‬תחילה היה נוקש על חלון המכונית ואז היה מתחיל‬
‫בדקלום הקבוע‪" :‬אדוני לא צריך אופניים?" היה פותח מנחם את השיחה‪.‬‬
‫הנהג התמים שלא תמיד הבין מה מנחם רוצה ממנו‪ ,‬היה עונה בדרך כלל‪:‬‬
‫"לא‪ ,‬בשביל להתנייד יש לי מכונית כמו שאתה רואה‪ "...‬ואם הוא היה‬
‫נתקל בתל אביב שנון‪ ,‬הוא היה מגיב‪" :‬תגיד לי אתה צריך משקפיים?!‬
‫אתה חושב שקניתי לעצמי מרצדס בעלות של שבע מאות אלף שקל‪ ,‬כדי‬
‫שתשאל אותי אם אני צריך אופניים? אתה פשוט חצוף!"‬
‫אבל מנחם התרגל כבר לתגובות כאלו ואחרות‪ ,‬והוא בשלו ולא הפסיק‬
‫ממנהגו‪ ,‬גם לאחר שפעם אחת אחד הנהגים יצא החוצה ואיים על מנחם‬
‫שאם עוד פעם אחת הוא יטריד אותו‪ ,‬הוא ימצא את עצמו בבית משפט‬
‫שם "הוא מוזמן לשאול את כבוד השופט אם הוא מעוניין באופניים‪"...‬‬
‫אבל איך אומרים? אלוקים עוזר למי שעוזר לעצמו וההשתדלות של מנחם‬
‫למרות הכול נשאה פרי וכך על כל עשרים נהגים שסירבו‪ ,‬היה תמיד נהג‬
‫אחד שדווקא השתכנע מהדקלום של מנחם וקנה לעצמו זוג אופניים‪.‬‬
‫במשך השנים מנחם שם לב‪ ,‬שדווקא הנהגים עם המכוניות הגדולות‪,‬‬
‫שלהם יש מקום מרווח לאופניים מסרבים תמיד בתוקף לקנות‪ .‬ואילו‬
‫הנהגים עם המכוניות הקטנות והפשוטות‪ ,‬הם אלו שמעוניינים לקנות‬
‫אופניים‪.‬‬
‫בוקר אחד פגש מנחם בנהג בשם זבולון שהחזיק במכונית גדולה‪ .‬על אף‬
‫שבדרך כלל‪ ,‬כאמור‪ ,‬מיעט מנחם לגשת לנהגים אלו‪ ,‬הוא החליט הפעם‬
‫בכל זאת לגשת אליו עקב חיוכו החם והמזמין‪.‬‬
‫"אדוני רוצה אופניים?" שאל‬
‫מנחם את זבולון‪" .‬ולמה לי‬
‫אופניים אם יש לי מכונית‬
‫גדולה?" השיב זבולון בחיוך‪,‬‬
‫"כי אם תתחיל סופת גשמים‬
‫וכל העיר תוצף לא תוכל לחזור‬
‫הביתה עם המכונית שלך‬
‫בכבישים החסומים‪ .‬ואז תודה‬
‫לי שקנית אופניים‪ .‬שמעת את‬
‫תחזית מזג האוויר?"‬
‫למרות שזבולון הסכים בדעתו‬
‫שאין לו צורך באופניים‪ ,‬משום‬
‫כבודו של 'מנחם אופניים' הוא‬
‫החליט בכל זאת לקנות זוג אחד‪ .‬מה אכפת לו? הרי הפרוטה מצויה בכיסו‬
‫והוא רואה בכל יום כיצד מנחם מתאמץ למכור את האופניים שלו‪ ,‬גם‬
‫זה חסד‪...‬‬
‫קנה זבולון זוג אופניים ממנחם ובינתיים התחלף הרמזור‪ .‬מנחם החליט‬
‫לנסות את מזלו אצל הנהג הבא שענה לשם יוסי‪ .‬אבל יוסי בניגוד לזבולון‬
‫היה נרגז וענה למנחם שלא יטריד אותו ואין לו שום צורך באופניים כי‬
‫הכבישים הרי לא הולכים עכשיו להיות חסומים ו"זוז לי מהדרך!" צעק‬
‫יוסי על מנחם והשפריץ עליו עם מכוניתו ממי השלולית שהיו על הכביש‪.‬‬
‫רצתה ההשגחה וזו הייתה אחת השנים החורפיות ביותר שידעה תל אביב‪,‬‬
‫ארובות השמיים נפתחו ושטפו בחוזקה את הרחובות‪ .‬לא עברו שעתיים‬
‫וכל הכבישים במרכז תל אביב הוצפו ונחסמו מלבד כמה רחובות ראשיים‬
‫שבהם התאפשרה תנועה אך ורק להולכי רגל ורוכבי אופניים‪.‬‬
‫היות ש'מנחם אופניים' היה ידוע בלבו הטוב‪ ,‬הוא נחלץ מיד לעזרת‬
‫התושבים התקועים והחל להסיע בעצמו עם אופניו תושבים שנתקעו עם‬
‫המכוניות‪ .‬לא עברה חצי שעה מרגע חסימת הכבישים ומנחם ראה את‬
‫יוסי‪ ,‬הנהג העצבני עומד חסר אונים על הגג של הג'יפ היוקרתי שלו צועק‬
‫לעזרה‪ .‬כשהבחין במנחם חשב יוסי בהתחלה לצעוק לו‪ ,‬כדי שיבוא לחלץ‬
‫אותו אולם הבושה גברה עליו וכך עמד יוסי במשך שעה שלימה‪ ,‬כשהוא‬
‫מחכה לצוותי החילוץ‪ .‬אבל הפליאה הגדולה של מנחם הייתה העובדה‬
‫שבפעם הראשונה בחייו‪ ,‬הוא ראה את זבולון כשהוא מחויט ומעונב רוכב‬
‫במרץ על האופניים החדשים שקנה רק לפני כמה שעות‪" :‬תשמע ידידי‪"...‬‬
‫אמר לו זבולון תוך כדי שהוא מדווש במרץ‪" :‬פשוט הצלת אותי! תודה‬
‫רבה לך‪ ,‬פשוט אין לי מילים‪"...‬‬
‫***‬
‫לפעמים נדמה לנו שאנחנו לא נצטרך משהו‪ ,‬כי לא הולך להיות לנו בו‬
‫שימוש‪ .‬תמיד כדאי שניקח בחשבון שיום יבוא ודווקא כן נצטרך אותו‪.‬‬
‫ולפעמים אתה צריך את הדבר בגלל סיבה עקיפה וחשובה לא פחות‪:‬‬
‫להיות מענטש‪ .‬להיות בן אדם‪ .‬ולעזור לזולת‪ .‬יש סיכוי שמעבר למעשה‬
‫הטוב ולחסד האמיתי אתם גם תודו לבן אדם שעזרתם לו על כך‪ ,‬ופתאום‬
‫תגלו עד כמה המוצר הזה עזר לכם בשעת צורך‪ ,‬ועל זה נאמר‪" :‬יותר‬
‫משבעל הבית עושה עם העני‪ ,‬העני עושה עם בעל הבית"‪.‬‬
‫עֹו ֵמד‬
‫ַמ ָּט ָרה ְו ר ִמים‬
‫ַה ֶּנ ֱע ָ‬
‫ַע לֹו‬
‫קֹו ֵב‬
‫ה‬
‫ה ְו ָרצֹון‪ .‬ה ִה ְסטֹו ְר ָי ֹונֹות‪.‬‬
‫ּד ֵּפי ַ ה ִּז ְכר‬
‫ֹוְך ְּב ִחי ָר ַעל ַ‬
‫ֶפר ַ‬
‫ּת‬
‫ֵס‬
‫ק‬
‫ת יֹומֹו ִמ יו ְּב ִסּפּו ק ָר ִאים ְּב עיר')‬
‫ׁש ַחי ֶא ׂשימֹו ָת ֹול ְו ִנ ְ ור צ‬
‫'סיפ‬
‫ִ‬
‫ד‬
‫ֶ‬
‫ׁש ָא ָדם ט ֶאת ְמ י ֶא ָחד ָּג מדור‬
‫ׁש‬
‫ֵי ‪ְ ,‬וחֹו ֵר מן ִאי ִ מתוך‬
‫ָּבּה‬
‫ְליֹו ָ‬
‫(‬
‫אֵ ּלֶה קֹורֹות חַ ּיַי‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫מֹוׁשב זְ ֵקנִ ים ֶׁש ְּב ַפ ֲא ֵתי ָה ִעיר יָ ְׁשבּו לָ ֶהם ַהּזְ ֵקנִ ים‬
‫ְּב ַ‬
‫רּוח ַה ְּק ִר ָירה‬
‫ַעל ַה ַּס ְפ ָסל ָה ַע ִּתיק ֶׁש ֶּב ָח ֵצר‪ָ ,‬ה ַ‬
‫נָ ְׁש ָבה וְ גָ ְר ָמה לְ כַ ָּמה ֵמ ֶהם לְ ִה ְת ַע ֵּטׁש ְּתכּופֹות‪,‬‬
‫אּולָ ם ִאיׁש ֵמ ֶהם ֹלא ִמ ֵהר לַ ֲעזֹב ֶאת ֶה ָח ֵצר ֶאל‬
‫יבה קֹולָ נִ ית‪:‬‬
‫סּוקים ָהיּו ִּב ְמ ִר ָ‬
‫ָהאּולָ ם ֶה ָח ִמים‪ֲ ,‬ע ִ‬
‫צֹועק ָה ִראׁשֹון‪.‬‬
‫"א ְר ָּב ִעים!" ֵ‬
‫ַ‬
‫ּוׁשנַ יִ ם!" ִמ ְתנַ ּגֵ ד ַה ֵּׁשנִ י‪.‬‬
‫"א ְר ָּב ִעים ְ‬
‫ַ‬
‫מֹותכֶ ם!"‬
‫ֹלׁשים וָ ֵת ַׁשע ְּב ִדּיּוק‪ֶ ,‬צ ֶמד ִעוְ ִרים ֶׁשּכְ ְ‬
‫"ׁש ִ‬
‫ְ‬
‫יׁשי‪.‬‬
‫קֹורא ַה ְּׁשלִ ִ‬
‫ֵ‬
‫ּכָ ְך ִה ְתוַ ּכְ חּו ַהּזְ ֵקנִ ים ְּבקֹולָ נִ ּיּות ֶׁשֹּלא ָהיְ ָתה‬
‫בּוצת יַ לְ ֵדי ֵּבית ֵס ֶפר ְּבגִ יל ָה ֶע ְש ֵֹרה‪,‬‬
‫ְמ ַבּיֶ ֶׁשת ְק ַ‬
‫וְ ֹלא‪ֵ ,‬הם ֹלא ִּד ְּברּו ַעל ְמנָ יֹות‪ֵ ,‬הם ּגַ ם ֹלא ָּדנּו‬
‫נֹושֹא ַה ִּדּיּון ֹלא ָהיָ ה‬
‫יציָ ה‪ֵ ,‬‬
‫ּקֹואלִ ְ‬
‫ְּב ִמ ְס ַּפר ַח ְב ֵרי ַה ֲ‬
‫טֹורית ּכָ לְ ֶׁש ִהיא‪ַ .‬מה ֶּׁש ִה ְס ִעיר‬
‫ַּב ַעל ֲח ִׁשיבּות ִה ְס ִ‬
‫אֹותּה ְׁש ַעת ֵּבין ַע ְר ַּביִ ם ָהיָ ה‬
‫רּוחם ְּב ָ‬
‫ֶאת ַׁשלְ וַ ת ָ‬
‫ִמ ְס ָּפ ָרם ַה ְמ ֻדּיָ ק ֶׁשל ִצ ֳּפ ֵרי ַה ְּדרֹור ֶׁש ָחלְ פּו ֵמ ַעל‬
‫ֲח ַצר ֵּבית ָה ָאבֹות‪.‬‬
‫יׁשים ֶׁשּזֶ ה ַע ָּתה יָ ָצא ֶאל‬
‫יהם ֶאל ַא ַחד ַה ְּק ִׁש ִ‬
‫אׁש ֶ‬
‫סֹובבּו ֶאת ָר ֵ‬
‫לְ ֶפ ַתע ִה ְׂש ָּת ְר ָרה ְּד ָמ ָמה‪ַ ,‬הּכֹל ְ‬
‫רֹונֹותיו‪,‬‬
‫ָ‬
‫הֹוציא ֶאת ֵס ֶפר זִ כְ‬
‫"ה ְׁש ַמ ְע ֶּתם‪ ,‬יְ ִד ֵידנּו ַהּוָ ִתיק מ ֶֹׁשה‪ִ ,‬‬
‫ׁשּובה ְּב ִפיו‪ַ :‬‬
‫ֶה ָח ֵצר‪ ,‬יְ ִד ָיעה ֲח ָ‬
‫הֹוציא‬
‫עֹומד הּוא לְ ִ‬
‫דּורה ָה ִראׁשֹונָ ה נֶ ְח ְט ָפה ּכֻ ּלָ ּה‪ּ ,‬וכְ ָבר ֵ‬
‫אֹומ ִרים ֶׁש ַה ַּמ ֲה ָ‬
‫ּובֹו ּכָ ל קֹורֹות ַחּיָ יו‪ְ .‬‬
‫דּורה ְׁשנִ ּיָ ה"‪.‬‬
‫ַמ ֲה ָ‬
‫יב ָתם ַהּקֹולָ נִ ית‪.‬‬
‫"אכֵ ן‪ַּ ,‬בר ַמּזָ ל הּוא מ ֶֹׁשה"‪ִ ,‬ה ְמ ֲהמּו ַהּזְ ֵקנִ ים וְ ָחזְ רּו לִ ְמ ִר ָ‬
‫ָ‬
‫יֹוׁשב הּוא‬
‫חֹוריו‪ֵ ,‬‬
‫פּופה וְ ָׁשנִ ים ַרּבֹות לֹו ֵמ ֲא ָ‬
‫קֹומתֹו ּכְ ָ‬
‫יֹוׁשב ַחּיִ ים‪ֲ ,‬א ֶׁשר ָ‬
‫נֹותר לֹו ֵ‬
‫אּולָ ם ַּב ַּצד ַ‬
‫ּומ ַקּנֵ א ְּבמ ֶֹׁשה יְ ִדידֹו‪ֶׁ ,‬ש ִהנְ ִצ ַיח ֶאת קֹורֹות ַחּיָ יו לְ דֹורֹות‪' .‬אּולַ י ֶא ֱע ֶשֹה ּכָ ְך ּגַ ם ֲאנִ י‪,‬‬
‫ְמ ֻה ְר ָהר ְ‬
‫יׁשהּו ֶׁשּיִ ְת ַענְ יֵ ן ָּב ֶהם‪ ,‬וְ יִ ְהיֶ ה לִ י ֵס ֶפר‬
‫יֹוד ַע אּולַ י יִ ָּמ ֵצא ִמ ֶ‬
‫ַא ֲעלֶ ה ֶאת קֹורֹות ַחּיַ י ֲעלֵ י ַּדף‪ִ ,‬מי ֵ‬
‫לְ זִ כְ רֹון עֹולָ ם'‪.‬‬
‫רֹומם ִמּכִ ְסאֹו‪ ,‬לָ ַקח ֶאת ַה ֲהלִ יכֹון ֶׁש ִה ְמ ִּתין ַּב ַּצד וְ ָעלָ ה לְ ַח ְדרֹו‪ ,‬הּוא‬
‫ִמ ַּמ ֲח ָׁש ָבה לְ ַמ ֲע ֶשֹה‪ִ ,‬ה ְת ֵ‬
‫אֹותּיֹות‬
‫נֹורת ַה ֻּׁשלְ ָחן‪ַ ,‬על ּגִ לְ יֹון נְ יָ ר ָחלָ ק ָר ַׁשם ְּב ִ‬
‫ִה ְתיַ ֵּׁשב ֶאל מּול ַה ֻּׁשלְ ָחן ֶה ֱעלָ ה ֶאת ָהאֹור ִּב ְמ ַ‬
‫יבת קֹורֹות ַחּיָ יו‪.‬‬
‫ּוב ֵּקׁש לְ ַה ְת ִחיל ִּבכְ ִת ַ‬
‫ּׁשּורה ַה ָּב ָאה ִ‬
‫"אּלֶ ה קֹורֹות ַחּיַ י"‪ .‬נָ ַעץ ֶאת ֵעטֹו ַּב ָ‬
‫ּגְ דֹולֹות ֵ‬
‫יסה ֵאינִ י זֹוכֵ ר‪.‬‬
‫קּותי‪ּ ,‬כְ ֶׁש ָהיִ ִיתי ִּתינֹוק ַּב ֲע ִר ָ‬
‫"על ָמה ֶאכְ ּתֹב?" ָח ַׁשב‪ֶ .‬את יְ ֵמי יַ נְ ִ‬
‫ַ‬
‫ּוב ֶר ֶפׁש וְ נִ ְתלַ כְ לְ כּו ִמכְ נָ ַסי‪ּ ,‬כְ ֶׁש ָחזַ ְר ִּתי ַה ַּביְ ָתה‬
‫יצד ִׂש ַח ְק ִּתי ְּבבֹוץ ְ‬
‫דּותי‪ּ ,‬כֵ ַ‬
‫ֶאכְ ּתֹב ַעל ַׁש ַחר יַ לְ ִ‬
‫ִא ִּמי ִהּכְ ַתנִ י ַמּכָ ה נִ ְמ ֶר ֶצת?! ַהּדֹור ַה ָּצ ִעיר ֹלא יָ ִבין ַעל ָמה ֲאנִ י ְמ ַד ֵּבר‪.‬‬
‫אֹופן ֶׁש ָּקנָ ה לִ י ָס ִבי לְ יֹום ֻהּלַ ְד ִּתי ַה ִּׁש ִּׁשי?! ֵאין ְּבכָ ְך ׁשּום ָּד ָבר ְמ ַענְ יֵ ן‪.‬‬
‫אּולַ י ֶאכְ ּתֹב ַעל ְּתלַ ת ָה ַ‬
‫ּגַ ם ַעל ַה ִּטּיּול ַה ְּׁשנָ ִתי ֶׁשאֹותֹו ָע ַרכְ נּו ְּב ֵבית ַה ֵּס ֶפר ֹלא אּוכַ ל לִ כְ ּתֹב‪ֹ .‬לא ָע ִשֹינּו ֹלא ֶסנְ ְּפלִ ינְ ג‪,‬‬
‫ֹלא ָר ְפ ִטינְ ג‪ֹ ,‬לא ָּבנְ ּגִ 'י‪ׁ ,‬שּום ָּד ָבר ְמיֻ ָחד‪ ,‬יָ ֵבׁש ְּבלִ י ַא ְט ַר ְק ְציֹות‪ְ ,‬ס ָתם ְצ ָע ָדה ַּב ֶּט ַבע‪...‬‬
‫קּופת ַה ִה ְת ַּבּגְ רּות‪ָ ,‬ה ֵחל ִמּגִ יל ַּבר ַה ִּמ ְצוָ ה‪ֶ .‬אכְ ּתֹב ֵאיְך ָחגַ גְ ִּתי ִעם‬
‫מּוטב ֶׁש ַא ְת ִחיל ִּב ְת ַ‬
‫ָ‬
‫ַה ֲח ֵב ִרים‪ַ ,‬אזְ ּכִ יר ֶאת ַה ַּמ ָּתנֹות ֶׁש ִּק ַּבלְ ִּתי‪ֶ ,‬את ַה ְּב ָרכֹות ֶׁש ִא ֲחלּו לִ י?!‬
‫ַאְך ֹלא‪ָ ,‬מה ְמיֻ ָחד ְּבכָ ְך‪ֵ ,‬אין ּכָ אן ּכָ ל ָּד ָבר ָה ָראּוי לְ ִצּיּון‪ֲ ,‬ח ָבל ַעל ַהּנְ יָ ר‪.‬‬
‫וְ ַא ַחר ּכָ ְך‪ִּ ,‬פ ְצ ֵעי ַה ַּבגְ רּות ַה ַּמ ְרּגִ יזִ ים‪ַ ,‬ה ִּמ ְב ָחנִ ים ַה ְמ ַׁש ְע ְמ ִמים‪ַ ,‬הּיָ ִמים ֶׁש ָחלְ פּו וְ ֹלא ָע ִשֹינּו ָּב ֶהם‬
‫ּכְ לּום‪ּ ,‬גַ ם ַעל זֶ ה ִאי ֶא ְפ ָׁשר לִ כְ ּתֹב‪...‬‬
‫קּופת ַה ָּצ ָבא‪ֶ ,‬אכְ ּתֹב ּכַ ָּמה ֲחזָ ִקים ָהיִ ינּו‪ֵ ,‬איְך ָר ִצינּו לִ כְ ּבֹׁש ֶאת‬
‫ָצ ִריְך ִאם ּכֵ ן לְ ַה ְת ִחיל ִמ ְּת ַ‬
‫יצד ִה ְתהֹולַ לְ נּו ְּב ַצוְ ָּתא‪ֵ ,‬איְך ָח ַׁש ְבנּו ֶׁש ֲאנַ ְחנּו הֹולְ כִ ים לְ ַה ִּציל ֶאת ָהעֹולָ ם‪,‬‬
‫ָהעֹולָ ם ּכֻ ּלֹו‪ּ ,‬כֵ ַ‬
‫וְ גִ ּלִ ינּו ֶׁש ַה ְמ ַפ ְּק ִדים ָע ְבדּו ָעלֵ ינּו‪ֵ .‬איְך ָחלְ פּו וְ ָע ְברּו לָ ֶהם ָׁשֹלׁש ָׁשנִ ים ֶׁשל ּכְ לּום‪ּ ,‬גַ ם ָּבזֶ ה ֵאין‬
‫ׁשּום ִחּדּוׁש‪.‬‬
‫ימּיּות‪,‬‬
‫אֹוּפ ִט ִ‬
‫ּׂשּואי‪ָ ,‬היּו ֵאּלֶ ה יָ ִמים יָ ִפים‪ ,‬יָ ִמים ֶׁשל ִּת ְקוָ ה‪ֶׁ ,‬של ְ‬
‫יֹוד ַע ֲאנִ י ֵמ ֵהיכָ ן ַא ְת ִחיל‪ ...‬יְ ֵמי נִ ַ‬
‫ֵ‬
‫אֹוב ְר ְד ַר ְפט‬
‫אֹותם יָ ִמים? זֵ כֶ ר ָעכּור ֶׁשל ֶ‬
‫נֹותר ֵמ ָ‬
‫יָ ִמים ֶׁשל ַא ֲה ָבה וְ גַ ם ֶׁשל ִש ְֹמ ָחה‪ַ ,‬אְך ָמה ָ‬
‫בֹודה ֶא ָחד לְ ִמ ְׁשנֵ הּו‪ַ .‬א ַחר ּכָ ְך ַהיְ לָ ִדים ֶׁשּנֹולְ דּו‪ּ ,‬גָ ְדלּו‬
‫רֹוצ ֻצּיֹות ִמ ְּמקֹום ֲע ָ‬
‫ַּב ַּבנְ ק‪ֶׁ ,‬של ִה ְת ְ‬
‫רֹוצ ֻצּיֹות ֵּבין ַה ִּמ ְׂש ָר ִדים‪.‬‬
‫ּמֹורים‪ ,‬וְ ַה ִה ְת ְ‬
‫אֹוב ְר ְד ַר ְפט ֶׁשּגָ ַדל ִעם ַהיְ לָ ִדים‪ַ ,‬ה ְּפ ָת ִקים ֵמ ַה ִ‬
‫ּוב ֲעטּו‪ָ .‬ה ֶ‬
‫ָ‬
‫ֹלא אּוכַ ל לִ כְ ּתֹב ַעל ּכָ ְך‪.‬‬
‫נֹות ְרנּו לְ ַבד‬
‫קּופה ַה ְמ ֻא ֶח ֶרת‪ּ ,‬כְ ֶׁש ַהיְ לָ ִדים ָהלְ כּו לַ ָּצ ָבא‪ ,‬וַ ֲאנִ י וְ ִא ְׁש ִּתי ַ‬
‫אּולַ י ַא ְת ִחיל ֵמ ַה ְּת ָ‬
‫עּורים ֶׁש ָחלְ פּו‪ .‬אּולַ י ֶאכְ ּתֹב‬
‫מּוסים ִּבזְ ַמן ָּפנּוי לִ ְמ ִריבֹות ּולְ ִה ְתּבֹונְ נּות לְ ָאחֹור ַעל יְ ֵמי ַהּנְ ִ‬
‫ֲע ִ‬
‫ַעל ַהּכֶ לֶ ב ֶׁש ָּקנִ ינּו לְ ָה ִפיג ֶאת ַה ְּב ִדידּות‪ַ ,‬על ַהיְ לָ ִדים ֶׁש ָּבאּו לְ ַב ֵּקר ַּפ ַעם ְּבח ֶֹדׁש ּולְ ַב ֵּקׁש ְק ָצת‬
‫ַה ְר ֵּבה ּכֶ ֶסף ִּב ְׁש ִביל ַה ַחּיִ ים‪ְ ,‬מ ַׁש ֲע ֵמם לְ ַמ ַּדי‪...‬‬
‫רֹופא‪ִ ,‬מ ֵּבית חֹולִ ים ֶא ָחד לְ ִמ ְׁשנֵ הּו‪ַ ,‬עד ֶׁש ְּביֹום‬
‫רֹופא לְ ֵ‬
‫נֹותר? יְ ֵמי ַהּזִ ְקנָ ה‪ַ .‬ר ְצנּו יַ ַחד ֵמ ֵ‬
‫ָמה ָ‬
‫קֹודר לִ ּוִ ִיתי ֶאת ָה ִא ָּׁשה ֶאל ֶחלְ ַקת ַא ְד ָמ ָתּה‪ּ .‬ולְ ַא ַחר ִמּכֵ ן ְׁשלָ חּונִ י ַהיְ לָ ִדים ֶאל ֵּבית ָה ָאבֹות‪.‬‬
‫ֵ‬
‫ּוב ָא ִביב‪ ,‬אֹו ַעל ִמ ְס ַּפר ִצ ֳּפ ֵרי ַה ְּדרֹור ֶׁש ְּמ ַב ְּק ִרים‬
‫ֶאכְ ּתֹב אּולַ י ַעל ְמ ִריבֹות ַה ִצ ֳּפ ִרים ַּב ְּס ָתו ָ‬
‫מֹוׁשב ַהּזְ ֵקנִ ים‪ ,‬אֹו אּולַ י ַעל ַהּזְ ֵקנִ ים ַהּנֶ ְח ָמ ִדים ֶׁשּיָ ְרדּו ֱאלֵ י ֶק ֶבר‪ַ ,‬על ָמה‬
‫ִּב ְת ִדירּות ֶאת ַ‬
‫ֶאכְ ּתֹב???‬
‫לּוטין‪ָ ,‬רכּון‬
‫ַּבּב ֶֹקר נִ ְפ ְּת ָחה ַה ֶּדלֶ ת ִמ ַּבחּוץ‪ּ ,‬ולְ יַ ד ַה ֻּׁשלְ ָחן ָמ ְצאּו ִאיׁש זָ ֵקן וְ כָ פּוף‪ּ ,‬גּופֹו ַקר לַ ֲח ִ‬
‫"אּלֶ ה קֹורֹות ַחּיַ י"‪...‬‬
‫ּכֹות ְרּתֹו ֵ‬
‫ַעל ֻׁשלְ ָחן‪ ,‬וְ ָעלָ יו ַּדף ֵריק ֶׁש ַ‬
‫***‬
‫ימי ְּבחּור ֶֹתיָך ַעד ֲא ֶׁשר ֹלא יָ בֹאּו יְ ֵמי ָה ָר ָעה‬
‫ּבֹור ֶאיָך ִּב ֵ‬
‫ָא ַמר ְׁשֹלמֹה ַה ֶּמלֶ ְך ְּבק ֶֹהלֶ ת‪ּ" :‬וזְ כֹר ֶאת ְ‬
‫ֹאמר ֵאין לִ י ָב ֶהם ֵח ֶפץ‪...‬‬
‫וְ ִהּגִ יעּו ָׁשנִ ים ֲא ֶׁשר ּת ַ‬
‫צֹוב ַע הּוא ֶאת‬
‫ּובכָ ְך ֵ‬
‫עֹומד ָּבּה‪ְ ,‬‬
‫קֹוב ַע לֹו ַמ ָּט ָרה וְ ֵ‬
‫יֵ ׁש ָא ָדם ֶׁש ַחי ֶאת יֹומֹו ִמּתֹוְך ְּב ִח ָירה וְ ָרצֹון‪ֵ .‬‬
‫יׁשי ֶא ָחד ּגָ דֹול‬
‫יֹומן ִא ִ‬
‫טֹוריָ ה ַהּנֶ ֱע ָר ִמים לְ ָ‬
‫ימֹותיו ְּב ִסּפּוק ַעל ַּד ֵּפי ַה ִה ְס ְ‬
‫חֹורט ּבֹו ֶאת ְמ ִׂש ָ‬
‫יֹומֹו וְ ֵ‬
‫וְ נִ ְק ָר ִאים ְּב ֵס ֶפר ַהּזִ כְ רֹונֹות‪.‬‬
‫אֹותם‬
‫אֹותם ּולְ ַה ֲעלֹות ָ‬
‫ִאי ֶא ְפ ָׁשר לִ ְחיֹות ֶאת ַה ַחּיִ ים "ּכִ י ַחּיִ ים"‪ּ ,‬ולְ ַבּסֹוף עֹוד לְ נַ ּסֹות לְ ַמּצֹות ָ‬
‫טֹוריָ ה‪.‬‬
‫ַעל ַּד ֵּפי ַה ִה ְס ְ‬
‫סודו של הפרופסור‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫מינויו הטרי של פרופסור בראד קומפל‬
‫לתפקיד מנהל בית החולים‪ ,‬היה ללא‬
‫ספק שיחת היום בחדרי הצוות‪ .‬כמעט‬
‫בכל פינה שוחחו רופאים ואנשי צוות‬
‫על פועלו רב השנים של פרופ' קומפל‪,‬‬
‫ועל המקצועיות הרבה שרכש בעשרות‬
‫שנות פעילותו הרפואית‪.‬‬
‫שהייתה‬
‫הכירורגית‬
‫במחלקה‬
‫מהגדולות שבבית החולים לא היו‬
‫הרבה רגעי פנאי בדרך כלל ולאנשי‬
‫הצוות המסורים כמעט ולא היה זמן‬
‫לנוח‪ ,‬ידיהם היו תמיד מלאות עבודה‪.‬‬
‫אבל דווקא באותו ערב לשם שינוי‬
‫הלחץ ירד והאווירה הייתה רגועה‬
‫מיכאל ראם‬
‫יחסית‪.‬‬
‫בחדר הקפה של הצוות הרפואי ישבו‬
‫באותה שעה ד"ר תום ברונדס מנהל המחלקה הקשיש‪ ,‬וסביבו חמישה‬
‫רופאים מאנשי הצוות ומספר מתמחים צעירים‪ .‬ד"ר ברונדס היה מוותיקי‬
‫הרופאים בבית החולים‪ ,‬והיה ידוע בתור ידידו הקרוב של פרופ' קומפל‪.‬‬
‫"כולם מדברים על מקצועיותו של פרופ' קומפל" אמר הד"ר הזקן‪ ,‬ומיד‬
‫כולם השתתקו‪" :‬אבל בואו ואספר לכם מהו סודו של פרופ' קומפל‬
‫שהביא אותו לתפקידו הבכיר‪ "...‬ד"ר ברונדס התרווח לאחור על כסאו‬
‫והפליג בזיכרונו עשרות שנים אחורה‪.‬‬
‫"אני מכיר את פרופ' קומפל כ‪ 40-‬שנה‪ .‬כבר בלימודי הרפואה הוא זוהה‬
‫כפוטנציאל אדיר בעולם הרפואה‪ ,‬ואכן הוא הצליח מאד בלימודים‬
‫הקשים‪ ,‬כל מי שהכיר אותו ניבא לו עתיד מזהיר‪ .‬גם פרופ' קומפל עצמו‪,‬‬
‫או כמו שהוא נקרא אז סתם בראדי קומפל‪ ,‬לא טמן ידו בצלחת‪ ,"...‬חייך‬
‫ד"ר ברונדס‪" ,‬הוא היה מודע ליכולותיו וכישרונותיו‪ ,‬והוא תכנן 'לכבוש‬
‫את העולם'‪ .‬הוא היה מספר לנו על תכניותיו להצטרף למשלחות מצילות‬
‫חיים במדינות העולם השלישי‪ ,‬בתנאי שטח קשים ובתנאים מינימליים‪.‬‬
‫הוא תמיד חיפש להיות בתוך הסיפורים הבומבסטיים שבכותרות‪ .‬היה‬
‫רופא שהציל את חייו של חולה ברגע האחרון לאחר שאף אחד לא נתן‬
‫לו סיכוי‪ ,‬במקרה אחר רופא מהצוות ניתח תינוקת תוך כדי טיסה עם‬
‫כלי מטבח מאולתרים‪ .‬גם פרופ' קומפל של אותם זמנים ציפה להיות‬
‫אחד מאלו שיכנסו לדפי ההיסטוריה‪ ,‬וכשסיים את לימודיו ניסה להתקבל‬
‫למספר מקומות שיתאימו לציפיותיו‪ ,‬אבל רצונות לחוד ומעשים לחוד‪.‬‬
‫לבסוף מצא בראד קומפל את עצמו משמש כרופא בבית חולים לחולי‬
‫נפש האחראי על בדיקת מצבם הגופני של החולים השוהים במקום‪ .‬הוא‬
‫היה מאוכזב מאד מהמינוי שלא הגשים את ציפיותיו‪ ,‬והיה רחוק מאד‬
‫מהמקום שבו הוא שאף להיות‪ .‬הוא עשה את עבודתו בלי הרבה חשק‪,‬‬
‫וכך עברו להם ימים וחודשים‪ .‬עד שפגש ברוברטו‪ "...‬ד"ר ברונדס הציץ‬
‫אל המחלקה השקטה‪ ,‬וכשראה שהכל בסדר המשיך בסיפור חייו של‬
‫המנהל הטרי‪" .‬רוברטו היה איטלקי שהחיים לא ממש האירו לו פנים‪.‬‬
‫הוא גדל במשפחה קשה‪ ,‬ומצבו הנפשי היה מעורער עד שהיה צורך‬
‫לאשפזו בבית החולים הפסיכיאטרי‪ .‬פרופ' קומפל פגש את רוברטו‬
‫מספר שבועות לאחר שאושפז בבית החולים‪ .‬לפי זכרונו הוא לא היה‬
‫נראה מסוכן‪ ,‬ולכן הופתע פרופ' קומפל לאחר מספר ימים שלא ראה‬
‫אותו והתעניין בשלומו‪ ,‬לשמוע שהוא הועבר למחלקה הסגורה‪ .‬פרופ'‬
‫קומפל הרגיש שהוא חייב לבדוק מה קורה איתו‪ ,‬מיד כשהגיע אל‬
‫"א ֶּבנֶ ה!‬
‫המחלקה שמע פרופ' קומפל את צעקותיו של רוברטו המסכן‪ֶ :‬‬
‫ֶא ֶּבנֶ ה!" צעק רוברטו‪" .‬מה זה ֶא ֶּבנֶ ה?" שאל פרופ' קומפל את אחד‬
‫האחים שהיו במקום‪ .‬האח משך בכתפיו בזלזול‪ ,‬ומהמבט בעיניו היה‬
‫נראה שממש לא מעניין אותו מה צועק החולה חסר הדעת‪" .‬אולי זה‬
‫שם של חבר שלו" השיב לו אח אחר בחיוך מלגלג‪ .‬פרופ' קומפל החליט‬
‫שהוא לא מוותר‪ .‬הוא התקדם ונכנס לחדרו של רוברטו והמחזה שנגלה‬
‫לעיניו היה קשה מאד‪ .‬רוברטו היה אזוק לידיות המיטה‪ ,‬והוא לא הפסיק‬
‫"א ֶּבנֶ ה! ֶא ֶּבנֶ ה! ֶא ֶּבנֶ ה!"‪ .‬לבו של פרופ' קומפל התמלא ברחמים‬
‫לצעוק‪ֶ :‬‬
‫על רוברטו המסכן‪" .‬מה הוא רוצה?" חשב לעצמו‪ .‬לפתע עלה רעיון‬
‫במוחו‪ .‬הוא ניגש במהירות אל המשרד‪ ,‬הוציא מכיסו ספר טלפונים אישי‪,‬‬
‫וחייג אל החייט שאצלו תפר פרופ' קומפל את כל בגדיו‪" .‬לורנצ'ינו‪ ,‬זה‬
‫קומפל"‪ ,‬אמר במהירות כשהוא ממולל בידיו את חוט השפופרת‪" .‬כן‪,‬‬
‫פרופ' קומפל‪ ,‬מה שלומך?" ענה לו לורנצ'ינו במבטא איטלקי כבד‪.‬‬
‫"אין לי הרבה זמן לדבר‪ ,‬רק תגיד לי מה פירוש המילה ֶא ֶּבנֶ ה?"‪ .‬שאל‬
‫הרופא‪" .‬אהה‪ֶ ,‬א ֶּבנֶ ה זה אף‪ ,‬אף של בן אדם"‪ ,‬אמר לורנצ'ינו‪ ,‬פרופ'‬
‫קומפל הודה לו בנימוס וניתק את השיחה‪" .‬מה הקשר אף?" הוא לא הבין‬
‫במה מדובר‪ .‬לפתע הוא רץ לחדרו של רוברטו כשהוא מתאפק שלא‬
‫לצעוק משמחה‪ ,‬הוא היה בטוח שפתר את התעלומה‪ .‬הוא נכנס לחדר‬
‫במהירות וניגש אל רוברטו שלא הפסיק לצרוח ולזוז במיטתו ללא מנוחה‪.‬‬
‫הוא הביט בו בעיניים מעוררות חמלה וגירד באפו של רוברטו‪ .‬הוא היה‬
‫כל כך מופתע שמישהו הצליח להבין אותו‪ ,‬והשתתק ברגע אחד‪ .‬ואילו‬
‫פרופ' קומפל הרגיש סיפוק‪ .‬לפתע הוא הבין שבמעשה קטן‪ ,‬אפילו קטן‬
‫מאוד‪ ,‬אפשר להקל על סבלו של האחר‪ ,‬ולגרום לאנשים להיות מאושרים‬
‫יותר‪."...‬‬
‫ד"ר ברונדס הביט בפני הנוכחים המרותקים לסיפורו‪" :‬לימים סיפר לי‬
‫פרופ' קומפל שזהו הרגע שבו חדרה לראשו ההכרה שלא רק בסיפורי‬
‫גבורה ומסירות נפש אפשר לקנות את עולמך ולדאוג לעולם טוב יותר‪,‬‬
‫אלא דווקא בנקודות קטנות אלו שאין מייחסים להן חשיבות רבה‪ ,‬דווקא‬
‫מעשים כאלו מצרפים עוד מעשה קטן ועוד מעשה קטן‪ ,‬עד שצומח לו‬
‫מתוכם אדם גדול‪"...‬‬
‫כשסיים ד"ר ברונדס את סיפורו של הפרופסור הגדול‪ ,‬התמתחו הנוכחים‬
‫והכינו את עצמם לעוד משמרת של עבודה‪ ,‬כשהתובנה החדשה מהדהדת‬
‫במוחם ללא הרף‪" :‬הדרך להיות אדם גדול עוברת דרך המעשים הקטנים‪,‬‬
‫הקטנטנים‪"...‬‬
‫***‬
‫פרשת השבוע פותחת‬
‫במילים "והיה עקב‬
‫המסמלים‬
‫תשמעון"‬
‫לפי חז"ל את המעשים‬
‫הקטנים שאדם דש‬
‫בעקביו ואינו מייחס‬
‫להם חשיבות מיוחדת‪,‬‬
‫אבל התורה מדגישה‬
‫שאם אדם מקיים את‬
‫רצון בוראו גם במעשים‬
‫הקטנים והשוליים‪ ,‬אזי‬
‫הוא אדם גדול‪ .‬זהו עבד‬
‫ה' אמיתי‪.‬‬
‫של מי הכסף?‬
‫"דני‪ ,‬אולי הגיע הזמן שתקנה רכב‬
‫ב'מכרז' במקום להמשיך ולחפש מודעות‬
‫של 'רכב במחיר מציאה'?" אמר יחיאל‬
‫והניח מולו את העיתון‪ .‬הוא הצביע על‬
‫מכירת רכבים במכרז של רכבים שהיו‬
‫בשרות המדינה‪ .‬דני שהבין שאכן לו‬
‫סיכוי טוב למצוא שם רכב מהדגם‬
‫שהוא מחפש במחיר מצוין‪ ,‬נסע למגרש‬
‫המכוניות ומצא בקלות יחסית את דגם‬
‫הרכב שחיפש‪ .‬כשניגש למשרד להגיש‬
‫הצעה ולהתמודד עליו במכרז‪ ,‬ביקש‬
‫ממנו המנהל לעבור קודם על כללי‬
‫המכרז‪ .‬דני עבר עליהם ברפרוף ואחד‬
‫הסעיפים המרכזיים היה‪ ,‬שאין לקונה‬
‫שאלה מס' ‪409‬‬
‫שום תלונות לאחר הקנייה‪ .‬דני הבין‬
‫שכך הדברים מתנהלים כאן ומבט קצר‬
‫לעבר חזית המשרד – הראה לו שלט ענק‬
‫שכתוב עליו באותיות גדולות‪' :‬זכית – יצאת‪ ,‬תלונות? תגיש לאגד' הוא הבין‬
‫את הסיכון שיש במכרז אבל הוא החליט בכל זאת לקחת סיכון ולהגיש את‬
‫ההצעה‪ ,‬לאחר מספר ימים זכה דני במכרז והגיע לשלם את הכסף‪ .‬כשדני‬
‫נכנס אל הרכב‪ ,‬הוא מצא בין המושב למשענת שקית נייר עם ‪ 1,000‬דולר‪.‬‬
‫כשסיפר זאת ביושר לבעל המגרש‪ ,‬הוא תבע ממנו להעביר לו את הכסף‪.‬‬
‫אבל דני טען‪" :‬אתה כותב שאין לי זכות להתלונן‪ ,‬אז גם לך אין זכות לטעון‬
‫כלפיי שום דבר והכסף הזה שייך לי‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל השלט הזה נתלה לגבי הרכבים עצמם‪ ,‬לא לגבי דברים שנמצאים‬
‫בתוכם!" טען בעל המגרש‪ .‬אחד העובדים שהאזין לוויכוח‪ ,‬ניגש לשניהם‬
‫ואמר‪" :‬הכסף הזה בכלל שייך לבעל הרכב‪ ,‬אז על מה אתם מדברים?! אתם‬
‫צריכים לקיים מצוות 'השבת אבדה'!"‬
‫מה דעתכם? למי שייך הכסף?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬האם התנאי תופס גם‬
‫לרעת המוכר? שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רכ"ה סעיף ג' בעניין 'אומדים‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫דעתו'‪ .‬וסימן רנ"ט סעיפים א'‪ ,‬ז' וב'נתיבות המשפט' סעיף קטן ג'‪ .‬והאם‬
‫חצרו של בעל המגרש קונה לו? סימן רס"ח סעיף ג' ברמ"א‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "הלהטוטן" (שאלה מס' ‪)407‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬יניב סגר עם שימי הלהטוטן על הופעה‪ ,‬ולבסוף‬
‫בלית ברירה ביטל אותה ושימי חייב אותו לשלם דמי ביטול‪ .‬שימי שהתפנה‬
‫לו הערב קיבל הצעה חדשה להופעה באותו ערב ודרש עבורה סכום גבוה‬
‫יותר‪ ,‬לטענתו בגלל ההתראה הקצרה‪ .‬יניב ששמע ששימי הופיע במקום‬
‫אחר לא רוצה לשלם לו את דמי הביטול‪ .‬ומנהל האירועים שהספיק‬
‫להתעדכן בחדשות האחרונות רוצה את ההפרש מהסכום הגבוה ששילם‬
‫לו‪ .‬האם שימי צריך להחזיר למנהל האירועים את ההפרש? והאם יניב צריך‬
‫לשלם לו את דמי הביטול?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬יניב אינו חייב לשלם את דמי הביטול לשימי הלהטוטן‬
‫כיוון שבסופו של דבר הוא לא הפסיד מההזמנה שבוטלה‪ ,‬ואם הוא עשה‬
‫מול שימי התחייבות על ההזמנה‪ ,‬הוא יהיה חייב לשלם לו גם אם שימי לא‬
‫הפסיד כלום‪ .‬אבל אסור היה לשימי לרמות את מנהל האירועים‪ ,‬ובכל זאת‬
‫אחרי העוול שעשה הוא לא חייב להחזיר את ההפרש‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬אדם שביטל הזמנת עבודה לפועל האם חייב לשלם לו על‬
‫היומית שהפסיד אותו? נפסק בשלחן ערוך חושן משפט סימן של"ג סעיף‬
‫א'‪ ,‬שאם ההזמנה הייתה בעל פה בלי שום קנין‪ ,‬זה לא מחייב את בעל הבית‬
‫לשלם‪ ,‬ולפועל יש עליו רק תרעומת (תלונה)‪ ,‬אבל אם הם עשו קנין או‬
‫חוזה הזמנת עבודה ביניהם‪ ,‬או שבעל הבית התחיל לשלם לו על החשבון‪,‬‬
‫או שהפועל כבר התחיל את העבודה‪ ,‬בעל הבית חייב לשלם לו על יום‬
‫עבודה פחות מה שהפועל הרוויח מכך שלא היה צריך לעבוד ולהתאמץ‪,‬‬
‫מה שנקרא בלשון הגמרא שכר כ"פועל בטל"‪.‬‬
‫אולם אם בגלל ההזמנה הפועל לא השכיר את עצמו לאחרים ועכשיו אין לו‬
‫לאן ללכת‪ ,‬בעל הבית צריך לשלם לו (כ'פועל בטל') גם במקרה שההזמנה‬
‫נעשתה בעל פה‪ ,‬כי על ידי ביטול ההזמנה הוא גרם לו נזק ישיר ובגללו‬
‫הפסיד עבודה במקום אחר ('ספר מאירת עיניים' שם סעיף קטן ח') סיבה‬
‫נוספת לתשלום פיצוי‪ :‬חכמים עשו תקנה שמי שמבטל הזמנה צריך לשלם‬
‫סכום מסוים לטובת שני הצדדים‪ ,‬כיוון שבדרך כלל הם מעוניינים בקנס‬
‫הזה כדי לגרום לצד השני לא לחזור בו מהסיכומים שסיכמו ביניהם (נתיבות‬
‫המשפט סעיף קטן ק"ג)‪.‬‬
‫ולכן גם בסיפור שלנו שימי לא יוכל לדרוש מיניב את דמי הביטול כיוון‬
‫שהוא התחייב על זה רק בעל פה ולשימי לא היה שום הפסד כתוצאה‬
‫מהביטול‪ ,‬שהרי מצא לעצמו אירוע אחר באותו זמן‪ ,‬אבל יכול להיות לשימי‬
‫תרעומת על יניב שלא עמד בהתחייבות שלו‪.‬‬
‫חשוב לציין‪ ,‬שעל אף ששימי לא יכול לתבוע מיניב את הכסף על סמך‬
‫ההתחייבות בעל פה‪ ,‬אך יניב חייב מצד עצמו לשמור על המילה שלו ולקיים‬
‫את מה שהוא הבטיח‪ ,‬ואם לא כן הוא ייחשב כ'מחוסר אמנה' (אדם לא אמין)‬
‫מוכר שהעלה את מחיר הדירה שלו ברמאות‬
‫נעבור לשלב הבא‪ ,‬שימי הצליח להוציא סכום גדול ממנהל האירועים על‬
‫ידי כך ששכנע אותו שהוא עמוס מאד‪ ,‬דבר שהתברר כלא נכון‪ ,‬והוא עבר‬
‫בזה על איסורים חמורים של אונאת ממון‪ ,‬גניבת דעת וגזל המוזכרים בחושן‬
‫משפט סימן רכ"ח סעיף ו'‪ ,‬ויש צורך להדגיש את זה כי לדאבוננו אנשים‬
‫רבים נכשלים בזה והם לא יודעים עד כמה הדבר חמור‪.‬‬
‫אולם למרות הכול‪ ,‬שימי לא צריך להחזיר למנהל את הכסף‪ ,‬כמו שמובא‬
‫בהלכה ('פתחי תשובה' סימן ר"ז סעיף קטן ט' בשם 'חוות יאיר' סימן ס"ט)‬
‫על אדם שרצה למכור את ביתו בחמש מאות זהובים (סוג מטבע באותם‬
‫ימים) והקונה הסכים לשלם לו רק שלש מאות‪ ,‬ואז אמר לו המוכר‪" :‬רק‬
‫היום הגיע אלי אחד שהיה מוכן לשלם לי ארבע מאות ולא הסכמתי‪ ,‬אז‬
‫אתה לא מתבייש להציע לי שלש מאות?!"‪ ,‬וכששמע מזה הקונה הסכים‬
‫לשלם יותר‪ .‬נפסק בהלכה‪ ,‬שלמרות שהמוכר שיקר‪ ,‬הוא לא צריך להחזיר‬
‫את הכסף לקונה‪ ,‬כי ייתכן שבסופו של דבר הוא היה מסכים לשלם יותר גם‬
‫בלי הסיפור השקרי הזה‪.‬‬
‫מאותה סיבה‪ ,‬גם בסיפור שלנו שימי לא צריך להחזיר את הכסף למנהל‬
‫האירועים‪ ,‬כי למרות שהוא הסכים לשלם יותר אחרי שהוא שמע ממנו‬
‫שהוא עמוס בעבודה‪ ,‬אבל ייתכן שהוא היה מסכים לסכום הזה גם בלי‬
‫השכנוע הספציפי הזה‪.‬‬
‫חשוב רק לציין‪ ,‬שאם מנהל האירועים אמר לשימי במפורש שכל מה שהוא‬
‫מסכים לשלם יותר זה רק בגלל העומס שיש לו‪ ,‬ואחר כך התברר שלא היה‬
‫לו שום עומס‪ ,‬שימי יהיה חייב להחזיר לו את הסכום הנוסף שלקח ממנו‪ ,‬כי‬
‫המנהל הרי אמר שזו הסיבה היחידה שבגללה הוא מוכן לשלם יותר ממה‬
‫שמשלמים בדרך כלל‪.‬‬