הערה במסכת שבת
168 הרב אהרן מורה העדה במטכת שבת ״אמר שמואל :כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ,בר מהני תלת ,דפטור ומותר: צידת צבי ,וצידת נחש ,ומפיס מורסא״ )שבת ג ,א(. יש לברר :האם יש מכנה משותף לטעם ההיתר בשלשת הדינים הנ״ל? עוד יש לברר :מהי נקודת המוצא :האם הכל אסור ,ובכללם ג׳ מלאכות אלו ,אלא שזהו חידושו של שמואל שמותר ,וא״כ צריך להסביר את טעם ההיתר ,או שנקודת המוצא היא שג׳ מלאכות אלו מותרות לגמרי ,אלא שסד״א שיהיה פטור אבל אסור ,וקמ״ל שהם היתר גמור. הנה בעניין צידת צבי שאמר שמואל דפטור ומותר ,הכוונה היא למבואר במסכת שבת )קו ,ב( שמותר לאדם לנעול את דלת ביתו כדי לשמור על הבית ,כאשר יש בתוך הבית צבי שניצוד כבר .בהלכה זו סיבת ההיתר ברורה :נעילת הדלת איננה מעשה צידה ,שהרי הצבי כבר ניצוד ועומד ,אלא נעילת הדלת היא כדי לשמור את ביתו ,אלא שממילא נשמר הצבי ,ובזה אין שום איסור ,לכן מקרה זה הוא משל להיתר של ישב הראשון על הפתח ולא מילאהו ,ובא השני וישב ,אע״פ שעמד וכר .והחידוש במקרה זו שהיה מקום לאסור ,שהרי היושב כוונתו לשמור את הצבי )ולא כסגירת הדלת שכוונתו רק לשמור את הבית( ,ואעפ״כ מותר, כיוון שהאיסור הוא צידה ולא שמירת הבהמה )עיין היטב בתוס׳ שם ד״ה ״למה זה דומה״ ובחי׳ הריטב״א בעניין(. לפי הסבר זה ,אין לכאורה שום שייכות לצידת צבי ,שאין עליה שם מלאכה, ולכן מותר ,ולצידת נחש ,שהיא לכאורה מלאכת צידה ,וכן למפיס מורסא שיש בה שם מלאכה של עשיית פתח וכדו׳. עיין בדף ג׳ ע״א בתוד״ה ״בצד״ ,שהבינו שצידת נחש ומפיס מורסא -יש עליהם שם מלאכה ,אלא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה ,ולכן דברי שמואל ע״כ הם אליבא דר״ש ואסור מדרבנן ,וכאן איירי במקום צער ולכן פטור ומותר ,וכן התירו צידת נחש כדי למנוע צער .עוד עיין שם בתו׳ ,שלכן התו׳ נדחקו שא״כ יש סתירה בדברי שמואל ,שכאן דבריו לפי ר״ש ובמקום אחר פסק כר׳ יהודה, עיי״ש שנדחקו הרבה. דברי התו׳ שטעם ההיתר רק משום צער וטעם אחד לשני המקרים ,לענ״ד הם בגדר דברי נביאות ואינם מונחים במהלך הגמ׳׳ שהרי מאן דכר שמיה שהטעם הערה במסכת שבת 169 הוא משום צער .עיין בדף ק״ז שבה הובאו דברי שמואל ,ושם לא נאמר שום טעם להיתר ,משמע שזה מותר כיון שאינה כלל מלאכה ,דומיא דצד צבי. אולי אפשר לומר ,שהמקור לתר הוא בדברי הגמי)קז ,ב( :״שקצים ורמשים... הצדן לצורך חייב ,ושלא לצורך -פטור .מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב :ר׳ שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור .איכא דמתני לה אהא - המפיס מורסא ...ואיכא דמתני לה אהא -הצד נחש בשבת ,אם מתעסק בו שלא ישכנו -פטור ,אם לרפואה -חייב״. לכאורה לפי גמ׳ זו ,סיבת ההיתר היא משום דהווי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה מדרבנן ,ולכן מותר רק משום צער ,וא״כ י״ל דזהו המקור לדברי התר. אלא שלאחר העיון לא כך הדבר ,שהרי לפי הלישנא הראשונה אין לה שייכות לכאן )דהיינו למפיס מורסא ולנחש( .ולפי שתי הלישנות רק אחד מהדברים, מפיס מורסא או צד ,נחשב שייך למשאצל״ג ,וא״כ מנלן לתו׳ ששני המקרים ,גם מפיס מורסא וגם צד נחש ,יש עליהם שם מלאכה ,וסיבת ההיתר היא משום צער? על כרחנו י״ל ,שדברי התו׳ הם לשיטתם שכל פסיק רישא דלא ניחא ליה הופך להיות למלאכה שאינה צריכה לגופא ,ולכן ע״כ יש עליהם שם מלאכה ]עיין קג, א תוד״ה לא צריכא וד״ה בארעא[ .אלא שאם כך נמצינו למדים שאין מקור במהלך הסוגיא לשיטת התו׳. המעיין בשיטת הרמב״ם בסוגיא ימצא לכאורה סתירה בדבריו .בפרק י׳ מהל׳ שבת הל׳ י״ז הביא את המימרא דלעיל דג׳ מלאכות אלו פטור ומותר .והנה הגר״ח זצ״ל על הרמב״ם הניח הנחה שהרמב״ם סובר במהלך הסוגיא כהתו׳, וא״כ המציא סתירה ברמב״ם ,דהרי לפי התו׳ הסוגיא היא רק לפי ר׳ שמעון דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור ובמקום צער התירו ,וא״כ קשה הרי הרמב״ם פוסק כר׳ יהודה ,ועיי״ש בדבריו שיצא במהלך מקיף להסביר שזה שייך לעניין פס״ר דלא ניחא ליה ובזה יש מחלוקת בין רב לשמואל ,ורק לרב זה שייך למלאכה שאין צריך לגופה ,וכהסוגיא בדף ק״ז ,אבל שמואל סובר שהווי אינו מתכוון ,ולכן מותר .ולענ״ד לא ידעתי מי אמר שפירוש הסוגיא הוא כהתו׳ ,ועוד מי יימר שהרמב״ם סובר שהתירו מלשאצל״ג במקום צער ,עיין בסימן שכ״ח סעיף י״ז דיש בזה ד׳ דעות ,וההלכה למעשה שמותר רק בשינוי ורק בחולה. הנה הנראה כאן בכל הסוגיא שההבנה בדברי שמואל הוא כצד ב׳ ,דהיינו, שנקודת המוצא היא שג׳ מלאכות אלו מותרות לגמרי ,ושמואל בא לאפוקי מסד״א שאסור .ראה את לשון רש״י על דיוקם והבן שדברי רש״י הם כהבנה זו, ברש״י ד״ה ואם להוציא )קז ,א( :״לחה של עכשיו ,ואינו חושש אם תחזור 170 הרב אהרן מורה ותסתום מיד״ .ובהמשך שם )בד״ה פטור( ״ומותר דאין כאן תיקון ,ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא״. דוק ותמצא ,שרש״י אינו אומר שמותר משום שזה איסור מדרבנן והתירו משום צער ,אלא בדיוק ההיפך ,שכאן זה מותר שהרי אינו תיקון ״שהרי אינו חושש אם תחזור ותסתום״ ,אלא רש״י בא להסביר מה החידוש שמותר ,ובזה הסביר רש״י שהיה מקום לאסור משום שבות )אולי עובדין דחול וכדו׳( ,וקמ״ל דחכמים לא גזרו משום צער. כל הנ״ל הוא במפיס מורסא ,וא״כ אף בצידת נחש צ״ל שאין כאן שם מלאכה כלל ,שהרי לשון הגמי הוא ״הצד נחש בשבת ,אם מתעסק בו שלא ישכנו״ ,משמע כנ״ל שאין עליו שם צידה .עיין שם שרק לפי לישנא ג׳ יש בזה שם של צידה וסיבת ההיתר היא משום דהוויא משאצל״ג .אם כנים אנחנו בהבנה זו ,נמצינו למדים שצידה ללא כוונת צידה )ואפילו באופן שיודע שהצבי או הנחש וכדו׳ ניצוד( ,נחלקו בה הלישנות בגמ׳ אי הווי עליה שם של מלאכה ,ולפי לישנא א׳ אכן אין עליה שם של מלאכה ,ולכן דברי ר״ש אין להם שייכות לצד נחש ומפיס מורסא. עיין כאן חי׳ הרשב״א ד״ה ״אף אנן״ בעניין נועל ביתו ,שאע״פ שכעת עושה מעשה צידה -מותר ,וכנ״ל לפי לישנא א׳ .ועיין בשלטי גבורים אות ג׳ )לח ,א בדפי הרי״ף( שלא הבין כן בדעת הרשב״א .נמצא לפי זה שמחלוקת הראשונים אי צידה ללא כוונה חשיב צידה היא מחלוקת בין הלישנות בגמרא. אחרית דבר :לפי האופן של צד ב׳ ,וכנ״ל באות ו׳ ,כל הסוגיא מבוארת היטב ללא שום דוחק וסתירה בדעת הרמב״ם ,והוא שהרמב״ם פסק כלישנא א׳ בגמ׳ דאין למפיס מורסא וצד נחש עניין עם משאצל״ג ,אלא אדרבא אין עליה שם מלאכה כלל .וכן לפי אופן זה גם אין צורך בהסבר החדש של דברי המשנ״ב בסימן שט״ז סעיף ו׳ בבה״ל ד״ה נחשים ,עיי״ש ודוק בדבריו ובדברינו. ועיין בדברי הרב קאפח זצ״ל בפירושו על הרמב״ם כאן ,שאכן ביאר כך את הסוגיא .ולאחר רואי את דבריו שמח ורחב לבי שכיוונתי לדעתו הרחבה. 171 הרב חיים סבתו ביאוד מחלוקת אחת של דבי יהודה ודבי שמעון במוקצה ביאור המשנה במסכת שבת פרק כ״ד משנה ד מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה מופיעה במפורש בשתי משניות במסכת שבת .באחת מהן מופיע רבי שמעון בשמו ורבי יהודה בסתם ,ובשניה רבי יהודה בשמו ורבי שמעון בסתם. במסכת שבת שנינו :״מטלטליו נר חדש אבל לא ישן .רבי שמעון אומר :״כל הנרות מטלטלין ,חוץ מן הנר הדולק בשבת״ )שבת פ״ג מ״ו( .מן התוספתא אנו למדים ,שתנא קמא של משנתנו המופיע בסתם הוא רבי יהודה )תוספתא שבת פ״ד(. ועוד שנינו במסכת שבת :״מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ,ואת הנבלה לפני הכלבים .רבי יהודה אומר :אם לא היתה נבלה מערב שבת -אסורה ,לפי שאינה מן המוכן״ )שבת פכ״ד מ״ד(. מן הגמרא בשבת )קנ״ו( ובביצה )כ״ז( אנו למדים ,שתנא קמא של משנתנו, המופיע בסתם ,הוא רבי שמעון. בנוסף לכך מופיעה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במפורש בתוספתא: ״מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ,דברי רבי יהודה .רבי מאיר אומר :כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת .רבי שמעון אומר :חוץ מן הנר הדולק בשבת .כבתה ,מותר לטלטלה .אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם״ )תוספתא שבת פ״ד(. ביאור המשנה בפרק כד .שנינו :״מחתכיו את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים .רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת -אסורה ,לפי שאינה מן המוכן״ .הגמרא בביצה)ב׳( אומרת שתנא קמא כאן הוא רבי שמעון. ונחלקו אמוראים בביצה )כ״ז( בשמו של רבא בדעת רבי שמעון במשנתנו :דעת מר בר אמימר משמיה דרבא ,שרבי שמעון מודה בבעלי חיים שמתו -שאסורים. ומה שהתיר במשנתנו בהמה שנתנבלה בשבת ,אינו אלא בבהמה מסוכנת דווקא, שכיון שהיתה מסוכנת בין השמשות ,דעתו להאכילה לכלבים .ואילו לדעת מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא ,רבי שמעון מתיר אפילו בהמה בריאה שנתנבלה 172 הרב חיים סבתו בשבת ,לפי שדעתו שבעלי חיים שמתו -מותרין ,מפני שמוכן לאדם מוכן לכלבים. ויש להבין מה סברת מחלוקתם .אפשר לומר שהם חולקים אימתי אמר ר״ש מוכן לאדם הווי מוכן לכלבים ,שלדעת מר בר אמימר רק במסוכנת אמר כן, ולדעת מר בריה דרב יוסף אף בבריאה .אבל הגר״א בסי׳ שי״ח פירש מחלוקתם באופן אחר .שלכאורה יש להקשות על מי שמתיר בהמה בריאה שנתנבלה ,והרי ר״ש מתיר במוקצה מחמת איסור רק ב״יושב ומצפה״ז יש שתירצו שמיתה מצויה ,ויש שתירצו שכיוון שלא דחה בידיים אין צריך לתנאי של ״יושב ומצפה״ ,ורק בנר שדחה בידיים ,ההיתר הוא בתנאי שהוא ״יושב ומצפה מתי יכבה נרו״ ,וזו סברת האומר שרבי שמעון מתיר גם בבהמה בריאה שמתה .ומי שמתיר רק בהמה גוססת ,סובר שגם במוקצה מחמת איסור שלא דחה בידיים, צריך את התנאי של ״יושב ומצפה״ ,ולכן רק בגוססת ,שמצפה שתמות ,מתיר ר״ש. פירוש זה קשה מאוד ,שהרי הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים זו על המשנה בביצה :״בהמה שמתה -לא יזיזנה ממקומה״ ,והמשנה שם עוסקת ביום־טוב. וביום טוב אין כלל איסור שחיטה ,וא״כ הבהמה אינה מוקצה מחמת איסור! )שו״ר שכן הקשה הגר״ח גרינמן שליט״א בספרו חידושים וביאורים מועד סי׳ ק׳(• מלשון משנתנו -״לפי שאינה מן המוכן״ ,משמע ,שרבי יהודה אוסר מפני שהבהמה היתה מוכנה לאכילת אדם ,ולפיכך הקצה אותה בדעתו מאכילת כלבים ,אבל אילולי כן היה מתיר .וקשה ,שהרי גם בלאו הכי יש כאן מוקצה מחמת איסור כמו בנר שהדליקו בו בשבת ,שהרי בין השמשות היתה הבהמה אסורה לאדם משום איסור שחיטה שהוא אב מלאכה .וכיצד רבי יהודה קורא לה ״מוכן לאדם״? וביתר שאת קשה על פסק ההלכה :אנו פוסקים כרבי שמעון שבהמה שמתה מותרת לכלבים ,ואף אם היתה בריאה בין השמשות ,והרי במוקצה מחמת איסור נפסקה ההלכה כרבי יהודה האוסר. והנה ,זה מוכח מן הגמרא בחולין ,שהיא הבינה את משנתנו שלא מטעם מוקצה מחמת איסור ,אלא רק מדין ״מוכן לאדם״ וכו׳ ,שהרי הגמרא שם )י״ד( על המשנה ששנתה :״השוחט בשבת וביוהכ״פ ,אע״פ שמתחייב בנפשו -שחיטתו כשרה״ ,הביאה :״אמר רב הונא ,דרש חייא בר רב משמיה דרב ,אסורה באכילה ליומא .ונסבין חבריא למימר ,רבי יהודה היא״ ,ומחפשת שם הגמרא ,״הי רבי יהודה״ ,והשיבה שם :״אמר רבי אבא ,רבי יהודה דהכנה היא ,דתנן :״מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים .רבי יהודה אומר :אם לא היתה נבלה מערב שבת ,אסורה לפי שאינה מן המוכן ,אלמא ,כיוון דלא איתכן ביאור מחלוקת אחת של רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה 173 מאתמול ,אסורה ,ה״נ כיוון דלא איתכן מאתמול ,אסורה .אמר ליה אביי :מי דמי ,התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים ,והכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם״. והנה ,אם ידעה הגמרא שטעמו של רבי יהודה הוא גם מפני מוקצה מחמת איסור שחיטה ,נפלאת מאוד תשובתה ,שהרי אדרבה ,במשנה בחולין ,ששם מדובר כשעבר על האיסור ושחט בשבת ,כל שכן שיחשב מוקצה מחמת איסור, ומה פירוש התשובה ,שהיתה מוכנה לאדם? )מה שכתבנו ״כל שכן״ ,הוא לפי שיטת הרמב״ן שתבואר לקמן( כיצד היתה מוכנה אם חל איסור שחיטה בין השמשות? ברור ,שהגמרא בחולין הבינה שטעם האיסור לרבי יהודה הוא רק מפני ש״מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים״ ,ולא משום מוקצה מחמת איסור. ואמנם בדף ט״ו ניסתה הגמרא להסביר את דעת רב האוסר לאכול בהמה שנשחטה בשבת משום מוקצה מחמת איסור ,אלא שליסיוע לכך הביאה את ״רבי יהודה דנרות״ ,האוסר לטלטל נר שדלק בין השמשות ,ולא את משנתנו .וכך הם דברי הגמרא שם :״אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי :רבי יהודה דנרות היא. דתניא ,מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ,דברי רבי יהודה .אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס ,במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה ,אין ,דתנן: רבי יהודה אומר :כל נרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת״ .ומכך שהוצרכה הגמרא שם להביא לעניין זה את רבי יהודה דנרות ולא הסתמכה על ציטוט שלה לעיל מרבי יהודה של בהמה שנתנבלה ,ברור שהבינה ששם לא שייך הטעם של מוקצה מחמת איסור כלל .ויש להבין מדוע הבינה הגמרא שבבהמה שנשחטה שייך מוקצה מחמת איסור ,ובבהמה שנתנבלה לא שייך .והרי בשניהם חל איסור שחיטה בין השמשות) .ואמנם היה אפשר לומר, שכוונת הגמרא שמן המשנה אי אפשר להוכיח דין מוקצה מחמת איסור ,אף אם הוא קיים ,כיון ששם יש עוד טעם ,שלא מוכן לכלבים .אך כפי מה שביארנו קודם ,פירוש זה דחוק בגמרא ,ודו״ק(. והגמרא שם דוחה :״דילמא שאני התם )בנרות( ,דהוא דחי ליה בידיים״ ,וכותב רש״י -״שהדליקו בו הנר ,אבל בהמה דממילא אידחיא ,אימור הדר חזיא״. והנה ,סברא זו אומרת הגמרא בדעת רבי יהודה! אף שבסתם מוקצה ראינו שרבי יהודה אינו מצריך דחייה בידיים ,וחולק בזה על רבי שמעון שאוסר מוקצה מחמת איסור דווקא אם דחייה בידיים .וכן מפורש בגמרא שבת )מ״ה ע״א( לגבי פירות :״אילימא רבי יהודה ,ומה היכא דלא דחייה בידיים אית ליה מוקצה ,היכא דדחייה בידיים ,לא כל שכן״ ,וכתב רש״י שם :״אפילו הכניסן נמי לאוצר״ ,וכונתו למשנה ״ולא את האוצר״ ,וכן כתבו תוס׳ שם )בד״ה היכא(: 174 הרב חיים סבתו ״כגון הא דתנן ולא את האוצר ,ותנן נמי בפרק בתרא ,רבי יהודה אומר :אם לא היתה נבלה מערב שבת ,אסורה״. וצריכים לבאר ,שכוונת הגמרא לחלק .שבשאר מוקצים ,לרבי יהודה חשיב מוקצה אפילו במקום שלא דחייה בידיים ,אבל במוקצה מחמת איסור דווקא במקום שדחה בידיים. הסברא לחילוק זה נמצאת בחידושי הרשב״א )חולין י״ד ,ד״ה ואת הנבלה(: ״דאין מוקצה אלא מה שמקצה אדם מדעתו .והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם ,אלא דאריא דאיסורא רכיב עליה ,וכיון דנשחטה הותרה״ .ולכן, במקום שהאיסור הוא חיצוני ,שם רק דחייה בידיים תיחשב למוקצה אף לדעת רבי יהודה .מה שאין כן בדבר שמוקצה מחמת עצמו ולא מחמת האיסור ,אין צורך)לרבי יהודה( בדחייה בידיים כדי לאוסרו)וזהו דין האוצר(. אמנם כשהגמרא שם בחולין אומרת :״עד כאן לא שרי אלא במבשל ,הואיל וראוי לכוס ,אבל שוחט דאינו ראוי לכוס ,לא״ ,משמע ,שסוברת שמוקצה מחמת איסור הבא מאליו נחשב למוקצה .״ודלא כי הא דאמרינן לעיל ,שאני התם דדחייה בידיים״ )לשון הרשב״א בחידושיו לחולין ט״ו וע״ש( ,והרשב״א מביא שם מחלוקת ראשונים אם נשאר חילוק זה להלכה בדעת רבי יהודה או לא. והתוספות )שבת מ׳( הסתמכו כנראה על חילוק זה שבגמרא כדי להשיב על שאלתנו ,מדוע הגמרא לא פירשה את נבלה מדין מוקצה מחמת איסור ,וכתבו, לפי שלא דחייה בידיים .דבר זה פותר את בעיית הסתירה בהלכה .שאמנם אנו פוסקים כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור ,אבל זה רק אם דחייה בידיים ,אבל בנבלה שלא דחייה בידיים אין פוסקים כמותו ,או שאף הוא עצמו מודה שאינו מוקצה )תלוי במ״ש לעיל( .ומה שכתבו התוס׳ )מ״ה ע״א( שבנבלה אין מצריך רבי יהודה דחייה בידיים ,זהו מצד ״שאינו מוכן לכלבים״ ,אבל בזה אנו פוסקים כרבי שמעון ולא כמותו .ובמוקצה מחמת איסור ,שאנו פוסקים כמותו)כר״י(, מודה שלא דחייה בידיים לא חשיב מוקצה .ואף השבנו על הסתירה בהלכה )בין הפסק שבהמה שנתנבלה מותרת ,למוקצה מחמת איסור שאסור( ,אך לא השבנו על הגמרא .שהרי הגמרא בחולין בהו״א לא ידעה חילוק זה ,ואף על פי כן הביאה את משנת ׳שבהמה שנתנבלה׳ רק לעניין ״מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים״ ולא לעניין מוקצה מחמת איסור וכמו שביארנו. ומכאן סיוע גדול לשיטת הרמב״ן שסובר שאכן בבהמה שנשחטה בשבת יש מוקצה מחמת איסור ,אבל בבהמה שנתנבלה בשבת אין מוקצה מחמת איסור. וזה לשון הרמב״ן במלחמות פרק ב׳ בביצה )יא ,א בדפי הרי״ף ,הובאו דבריו גם ברשב״א חולין ט״ו ,ובר״ן סוף פרק חבית בשבת( :״ואני סובר עוד בפירוש אותה ביאור מחלוקת אחת של רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה 175 שיטה ,שכל דבר שעומד לכלבים מוכן הוא לכלבים ,אע״פ שנאסר לשחוט להם, שהמוכן שקפץ עליו איסור שבת ,ועל כרחו של מכין אסרו עליו ,לא יצא מכלל הכן ,אלא לאיסור מלאכתו ...אעפ״י שנאסר לשחוט בשבת ,שכיוון שמאתמול מוכנת ,ולא נאסרה אלא בשביל איסור שבת ,עדיין הכנתו עליה ודעתו לאכול לכשתבוא לו שעת היתר ...ובלבד שלא לעבור על איסור שבת שבה לא בשוגג ולא במזיד ,ואפילו בשוחט ברשות כגון שוחט לחולה ...וכאן הרי לא עבר על איסור שבת שבה והכנתה עליה לכלבים...״. וכך יסבור הרמב״ן גם בפירות שנשרו בשבת )אלא ששם אסורים מטעם אחר(. והביא הרמב״ן ראיה לדבריו :״דאי לא תימא הכי ,אלא למ״ד שבת ויו״ט קדושה אחת הן ,היכא אכיל בשרא ביו״ט אחר השבת ,והלא בעלי חיים כולן נאסרו בשבת ,ומוקצה מחמת איסור הן ,ואסורים עליהם ביו״ט ,אלא ש״מ לכשתבוא להם שעת הכושר מותרין הן ,כיון שלא עברו על איסור שלהן כלל״. והביאו הר״ן בפרק חבית ע״ש. ולפי זה ,מובנת מאוד הסוגיא בחולין .הסוגיא שם הבינה בפשטות ,שבהמה שנשחטה נחשבת למוקצה מחמת איסור ,אך בהמה שנתנבלה לא נחשבת למוקצה מחמת איסור .והטעם ,כיוון שבהמה שנשחטה התקיים בה איסור שחיטה ,שהרי על מקרה כזה האדם הקצה את דעתו קודם השבת ,אבל בהמה שנתנבלה ,על דעת מקרה כזה לא הקצה הוא את דעתו ׳מחמת איסור׳ ,כי אין זה איסור. החידוש בדברי הרמב״ן הוא ,ששייכת הקצאה לעניין אחד ,ואם אכן קרה, המוקצה אסור ,אך לא לעניין אחר שלגביו אין הדבר מוקצה. ובפסחים )נ״ו( על המשנה ״אוכלים מן הנשרים בשבת״ אומרת הגמרא :״אמר עולא אמר ר״ש בן לקיש :מחלוקת בשל מכבדות ...אבל בשל בין הריפין דברי הכל מותר .א״ל רבא ,והא מוקצות נינהו )שמערב שבת בין השמשות היו מחוברות ונמצאו מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבין השמשות מוקצה לכל היום -רש״י( ,וכי תימא הואיל וחזי לעורבים ,השתא ,מוכן לאדם לא הווי מוכן לכלבים ,דתנו :רבי יהודה אומר :אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן .מוכן לעורבים הווי מוכן לאדם? ! א״ל ,אין ,מוכן לאדם לא הווי מוכן לכלבים ,דכל מידי דחזי לאיניש לא מקצי ליה מדעתיה ,מוכן לעורבים הווי מוכן לאדם ,כל מידי דחזי לאיניש דעתיה עלויה״. והנה לכאורה ,גמרא זו קשה על הרמב״ן ,שהרי כאן לשיטתו אינו מוקצה מחמת איסור ,שהרי לא התקיים האיסור ,אלא נשרו הפירות .וא״כ ,מה מקשה רבא ״והא מוקצות נינהו״ז והרמב״ן עצמו תירץ גמרא זו באומרו :״ולא דמיא נמי 176 הרב חיים סבתו לפירות שנשרו ודגים שניצודו שאין הכנה בהם כלל״ .כלומר ,שבהמה קודם כניסת שבת היתה מוכנת לאדם ,ולר״ש היתה בכלל הכנה זו גם הכנה לכלבים, וכניסת השבת הטילה איסור על ההכנה ,אבל אם באה שעת הכושר לאכול לכלבים ע״י שמתה ,נעורה ההכנה ,אבל פירות שהיו מחוברים ,לא היו מוכנים כלל לאכילה )קודם תירוץ הגמרא שהוכנו לעורבים( ולכן הם מוקצים) .ואף שכתב הרמב״ן גם תירוץ שני :״א״נ בפירות גזרינן שמא יעלה ויתלוש״ ,צריך לומר שלדעתו שני התירוצים מתאימים לגמרא בביצה ,אבל לסוגיא בפסחים מתאים רק תירוצו הראשון .ועיין בתוד״ה ״מוכן לעורבים״ ,שם בפסחים(. גם התוס׳ בכמה מקומות )שבת קנו ,פסחים נו ,ביצה ו( התקשו בשאלה ,מדוע רבי יהודה לא השתמש בבהמה שנתנבלה בטעם של ׳מוקצה מחמת איסור׳, והשיבו על כך תשובות שונות. הריב״ם )הובאו דבריו בתוס׳ ביצה ו ,ב ד״ה השתא ,ובתוס׳ שבת קנו ,ב ד״ה ר׳ יהודה( גרס במשנה :״אם לא היתה נבלה מערב יום טוב״ ,ולפיכך אין כאן כלל בעיה של מוקצה מחמת איסור )ואכן הגמרא בביצה מביאה את משנתנו ביחס ליו״ט( .והר״י פורת )הובאו דבריו בתוס׳ הנ״ל ,שבת ופסחים( תירץ ,שאכן יש בבהמה שנתנבלה משום מוקצה מחמת איסור ,אלא שמלשון המשנה ״לפי שאינו מן המוכן״ דייקה הגמרא שאף אלמלא הטעם של ׳מוקצה מחמת איסור׳ היה אוסר רבי יהודה מטעם אחר )שאינו מוכן לכלבים( .גם ר״ת )שבת יט ,ב תוד״ה הני כרכי( סובר ששייך בבהמה שנתנבלה מוקצה מחמת איסור. כלומר ,לדעת ר״י פורת ,ר״ת וריב״ם ,בהמה שנתנבלה בשבת -שייך בה מוקצה מחמת איסור .וכבר הקשינו על דבריהם ממהלך הסוגיא בחולין .אבל ר״י ורבי יעקב מקורביל )ובתור״פ כתב ר׳ יצחק מקורביל( תירצו תירוצים אחרים כדי להראות שאין בבהמה שנתנבלה בשבת מוקצה מחמת איסור )וכדעת הרמב״ן שהבאו לעיל( .הר״י פירש )הובאו דבריו בשבת שם ובביצה שם( ״דיש דברים שראויים ליתן לפני הכלבים חיים ,כגון עופות וכיו״ב ,הילכך אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ,הוה שריא ליתן לכלבים״ )לשון תוס׳ בשבת( ,ואם כן אין זה מוקצה מחמת איסור כי מעולם לא הוקצתה לכלבים .״ומוכן לאדם, היינו שעומדת לאכילת אדם ואע״ג דאין ראויה לאדם לאותה שבת ,היינו מחמת איסור ולא מחמת הקצאה שלא היה רוצה שיהנה בה אדם ...ואילו היתה עומדת לכלבים כמו שהיא עומדת לאדם ,היתה מותרת כשנתנבלה בשבת דלגבי כלבים ליכא מוקצה מחמת איסור״ )לשון התוס׳ בביצה( .ונראה ברור ,שמה שכתב ״דלגבי כלבים ליכא מוקצה מחמת איסור״ ,ודאי שכוונתו שאח״כ היה חוזר ונהיה מוכן לאדם בשבת אף שלאדם לא היתה ראויה בחיים ,וכדברי הגמרא בפסחים )נ״ו( ״מוכן לעורבים מוכן לאדם ,דכל מידי דחזי לאיניש -דעתיה ביאור מחלוקת אחת של רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה 177 עלויה״ .ומה שאמרה הגמרא בחולין שבהמה שנשחטה נחשבת למוקצה מחמת איסור ,נצטרך לומר ששם לפי שבהמה א״א לכלב לאוכלה חיה ,ולפיכך חשיב מוקצה מחמת איסור .וזה דוחק. ואם היינו מפרשים כוונתו שלא חשיב מוקצה לכלבים אבל לאדם חשיב מוקצה מחמת איסור ,היה מובן מאוד מדוע בהמה שנשחטה אסורה ,כיוון ששם האיסור הוא לאדם .אך זה קשה לומר מפני הגמרא בפסחים שהבאנו לעיל שמוכן לעורבים מוכן לאדם .ודו״ק. ובשם הר״י מקורביל כתבו התוס׳ )בביצה( בלשון הזה :״דשפיר מיירי דווקא לענין שבת ,ואף על פי כן מוכח שפיר דמוכן לאדם לא הווי מוכן לכלבים ,דאי סלקא דעתך מוכן לאדם הווי מוכן לכלבים ,א״כ בערב שבת מבעוד יום אם היה מוכן לאדם היה כמו כן מוכן לכלבים ,א״כ כשהחשיך וקידש היום ,אע״ג דנסתלקה הכנה דאדם ,שאינה ראויה לאדם עכשיו ,מ״מ היתה מוכנת לכלבים מבעו״י ,וכיון שהיתה מוכנת להם ,ההכנה לא הסתלקה בקידוש היום״. וצריך להבין מה כוונתו ״שלא הסתלקה בקידוש היום הכנתו לכלבים״ ,הרי סוף סוף כשנאסרה שחיטה ,איך יתן לכלבים? ואפשר לפרש דבריו על פי ר״י שהבאנו לעיל ,כלומר שראויה לאכילה לכלבים בעודה חיה .אבל אם כן עיקר דבריו חסרים מן הספר .ואפשר לפרש דבריו על פי הרמב״ן שהבאנו לעיל ,כלומר שלעניין אפשרות שהבהמה תמות ,לא הסיח את דעתו .אך גם זאת לא אמר בפירוש ,וצ״ע בכוונתו. נמצינו למדים ,שהשאלה אם בהמה שמתה -מוקצה מחמת איסור ,נחלקו בה ראשונים.
© Copyright 2024