‫חדש לנוער ישראל!‬
‫סניפי 'שלום לעם' בגליל המערבי‬
‫מושב עין יעקב‬
‫בשעה ‪19:45‬‬
‫‪052-7600192‬‬
‫מושב צוריאל‬
‫בשעה ‪20:00‬‬
‫‪052-7600192‬‬
‫מושב יערה‬
‫בשעה ‪19:00‬‬
‫‪052-2839948‬‬
‫מושב עבדון‬
‫בשעה ‪054-8485250 20:30‬‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪757‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫מושב עמקה‬
‫בשעה ‪19:00‬‬
‫‪052-2839948‬‬
‫מושב אבן מנחם‬
‫בשעה ‪19:30‬‬
‫‪052-2620635‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫מוקדש לכבוד שבת הבר מצווה של יהודה בן תקווה נ"י‬
‫העלון‬
‫להקדשת העלון ‪02-5022881‬‬
‫פרשת וישב כ"ד כסליו תשע"ז ‪ 24‬בדצמבר ‪2016‬‬
‫חינוך (ד')‬
‫מה מקומו של הפרס בחינוך?‬
‫נתינת פרסים על התנהגות טובה היא‬
‫בעייתית מבחינה חינוכית‪ ,‬שכן היא‬
‫מרגילה את הילד שהרווח החומרי‬
‫הוא התכלית‪ ,‬והמעשה הטוב הוא‬
‫רק ה"מחיר" שיש לשלם עבורו‪ .‬פרס‬
‫יכול להועיל רק אם עיקר הנאתו של‬
‫הילד היא מהמעשה הטוב מצד עצמו‪,‬‬
‫והפרס הוא רק כלי עזר משני‪ .‬משום‬
‫כך כדאי להשתמש בפרסים בעלי ערך‬
‫נמוך‪ ,‬ותוך השתדלות להגדיל את ערך‬
‫המעשה הטוב בעיני הילד‪.‬‬
‫יו‬
‫בחינוך?‬
‫מה מקומו של העונש‬
‫סף‬
‫ר‬
‫זנ‬
‫יק‬
‫כפי שכבר כתבנו‪ ,‬העונש אינו מיועד‬
‫ואינו מסוגל ליצור אצל הילד הרגלים‬
‫חדשים‪ .‬כל תפקידו הוא למנוע מהילד הרגלים שליליים‪ .‬כאשר הילד‬
‫מתנהג באופן חריג לרעה גם לפי קני המידה שלו עצמו‪ ,‬העונש נועד לאזן‬
‫אותו ולהחזיר אותו למסלול‪ .‬דוגמה לעונש שעשוי להועיל היא שליחת‬
‫הילד לחדרו לזמן מסוים‪ .‬כאשר הילד חוזר להתנהג באופן תקין‪ ,‬יש‬
‫לעודד אותו ולשבח אותו‪ ,‬כדי לתקן את הרושם השלילי שיצר העונש‪.‬‬
‫מובן מאליו הוא שעונש חייב לבוא מתוך שיקול דעת‪ ,‬ולא מתוך כעס‬
‫ועצבנות‪ .‬חשוב לזכור שכל דיני "בין אדם לחברו"‪ ,‬והכלל "מה ששנוא‬
‫עליך לא תעשה לחברך"‪ ,‬קיימים גם בין הורים לילדיהם ובין מורים‬
‫לתלמידיהם (וכן להיפך‪ ,‬כמובן)‪ .‬משום כך אסור להורים לצער את‬
‫ילדיהם בדיבורים קשים או במעשים‪ ,‬אלא כאשר לדעתם יש בכך תועלת‬
‫חינוכית ממשית‪.‬‬
‫האם מותר להעניש ילד בעונש גופני?‬
‫באופן עקרוני התורה מתירה עונשים גופניים מתונים‪ ,‬אם הדבר נעשה‬
‫לתועלתו של הילד‪ .‬אולם לדעת מחנכים מנוסים‪ ,‬בימינו צריך להימנע‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫לחלוטין מהכאת ילדים‪ ,‬משום שבאווירה של ימינו הדבר עלול לגרום‬
‫לנזקים רבים‪ ,‬ואת כל התועלת שבכך ניתן להשיג באמצעים אחרים‪.‬‬
‫מה מקומה של הביקורת בחינוך?‬
‫יש לדעת שהערות ביקורתיות מהסוג של "למה עשית כך וכך"‪ ,‬הן עונש‬
‫לכל דבר‪ ,‬משום שהן מכאיבות לילד‪ ,‬לפעמים לא פחות מעונש גופני‪.‬‬
‫משום כך יש למעט בהן ככל האפשר‪ .‬גם כאשר יש צורך להעיר‪ ,‬יש‬
‫לעשות זאת באופן שמשאיר מקום לתיקון‪ .‬דוגמה לכך היא לומר "לא‬
‫מתאים לך לעשות כך וכך" ‪ -‬משפט שמכיל את ההנחה שהילד הוא‬
‫בעצם טוב ורק נכשל באופן חד פעמי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הערות מכלילות‬
‫כדוגמת "אתה עצלן!" "אי אפשר לסמוך עליך!" "את ילדה רעה!" ‪ -‬הן‬
‫הרסניות ביותר ויש להימנע מהן לחלוטין‪.‬‬
‫הערות שעשויות להועיל לילד הן אלו שאין בהן ביקורת אלא לימוד‬
‫והדרכה לעתיד‪" :‬להבא כדאי שלא תוריד הרבה כלים בבת אחת‪ ,‬כדי‬
‫שלא יישברו"‪" .‬אני חושבת שיותר נהנים לשחק עם מי שלא מתווכח‬
‫כשהוא מפסיד"‪ ,‬וכדומה‪.‬‬
‫מה מקומה של הדוגמה האישית בחינוך?‬
‫כיון שהמעשה הוא מוחשי יותר מדיבור‪ ,‬מעשיהם של ההורים משפיעים‬
‫על הילדים הרבה יותר מאשר דיבוריהם‪ .‬משום כך ברור שאדם אינו יכול‬
‫ללכת בדרך אחת ולחנך את ילדיו לדרך אחרת‪ .‬אמנם אין פירוש הדבר‬
‫שההורים צריכים להיות "מושלמים"; אם ההורה משתדל ללכת בדרך‬
‫מסוימת ואכפת לו מכך‪ ,‬הילדים יקלטו את מאמציו והשתדלותו גם אם‬
‫אין הוא מצליח תמיד‪.‬‬
‫האם עבודת החינוך נוגעת גם למי שאין לו ילדים או תלמידים?‬
‫ודאי שכן‪ .‬חלק גדול מעבודת החינוך היא של האדם כלפי עצמו‪ ,‬והיא‬
‫נמשכת לאורך כל החיים‪ .‬את מקומם של ההורים תופס האדם עצמו‪,‬‬
‫שהוא ה"מושל" בכל כוחות נפשו‪ .‬עליו לדאוג לעודד את עצמו‪ ,‬להשתדל‬
‫ליהנות ממעשים טובים‪ ,‬לפתח ולחזק את המשמעת העצמית ואת‬
‫השמיעה בקול ה' ולהימנע מביקורת עצמית מוגזמת‪ .‬כך האדם עולה‬
‫ומתעלה עוד ועוד‪ ,‬וממלא את התפקיד שלשמו נברא בעולם‪.‬‬
‫השביתה ששבתה‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת‪.‬‬
‫במרכז המסחרי החלו להיפתח באיטיות‬
‫החנויות הראשונות‪ ,‬וליד סניף הדואר‬
‫כבר חיכו בסבלנות מספר אנשים‬
‫שהמתינו לשעת פתיחת הסניף בשעה‬
‫שמונה‪ .‬מחוגי השעון התקדמו במהירות‬
‫והשעון כבר הורה על השעה שמונה‪,‬‬
‫אבל דלתות סניף הדואר עדיין נשארו‬
‫סגורות ואף אחד מהעובדים לא נראה‬
‫באופק‪ .‬מספר אנשים שהמתינו בחוץ‬
‫כבר התחילו לרטון בכעס‪" :‬זה ממש‬
‫לא בסדר!" אמר אחד הממתינים‪" ,‬הם‬
‫עושים מה שהם רוצים!" הוסיף השני‪,‬‬
‫מיכאל ראם‬
‫וכך תוך מספר דקות החלו להתלהט‬
‫הרוחות בקרב הממתינים ליד דלת‬
‫הסניף‪ .‬בשעה שמונה ועשרה‪ ,‬הגיע בפתאומיות בחור העובד במשרד‬
‫תיווך סמוך כשבידו דף גדול‪ ,‬הוא ניגש אל דלת הכניסה לסניף והדביק‬
‫אותו על הדלת‪ .‬קבוצת הממתינים שכבר פקעה סבלנותם התקרבה אל‬
‫הדלת במהירות כדי להבין את פשר האיחור‪ ,‬אבל כשקראו את נוסח‬
‫המודעה התאכזבו שבעתיים‪" :‬בעקבות עיצומים ברשות הדואר" נכתב‬
‫באותיות גדולות‪" ,‬הסניף יהיה סגור‪ ,‬וייפתח בשעה ‪ 9:30‬בבוקר‪ .‬אתכם‬
‫הסליחה" נכתב בתחתית ההודעה המרגיזה‪" .‬שיתביישו להם! אנשים פה‬
‫מחכים והם שובתים להם" אמר קשיש כסוף שיער‪ ,‬וכך עמדו עשרות‬
‫האנשים ליד הסניף הסגור והתמרמרו על הנהלת הדואר שמתעמרת‬
‫בהם על לא עוול בכפם‪.‬‬
‫השעה הייתה כבר שמונה וחצי‪ ,‬ורק חלק מהאנשים עזבו את המקום‪.‬‬
‫הממתינים חיכו לשעה תשע וחצי‪ ,‬ובינתיים התחרו ביניהם מי ישמיץ‬
‫יותר את הדואר‪ ,‬עובדיו‪ ,‬מנהליו וכל מי שידו קשורה במישרין או בעקיפין‬
‫לשביתה המרגיזה שנכפתה עליהם ללא הודעה מוקדמת‪.‬‬
‫לפתע קרה הבלתי יאמן‪ :‬בשעה רבע לתשע‪ ,‬התקרבו אל הסניף שניים‬
‫מעובדי הדואר וניגשו אל הדלת‪ .‬תור הממתינים כבר התכונן לכלות בהם‬
‫את זעמם‪ ,‬אבל זוג העובדים הקדימו אותם‪" :‬למרות השביתה והעיצומים‬
‫אנו פותחים על דעתנו את הסניף כדי להעניק לכם שירות‪ ,‬ומבקשים בכל‬
‫לשון של בקשה שהדברים לא יועברו הלאה להנהלת הדואר‪ ,‬המסוגלת‬
‫לנקוט נגדנו בצעדים במידה ויתגלה שהפרנו את הוראות השביתה"‪.‬‬
‫עשרות הממתינים היו בהלם‪ ,‬כשלפתע נשמעו מחיאות כפיים קצובות‬
‫מתוך הקהל כאות תודה לזוג העובדים המסור‪" :‬כל הכבוד לכם!" חייך‬
‫אחד הנוכחים ולחץ את ידם‪" ,‬טוב שיש אנשים מסורים כמוכם" טפח‬
‫כסוף השיער על שכמם של השניים שהדליקו את האורות והזמינו את‬
‫הקהל הרב להיכנס פנימה‪.‬‬
‫קבלת הקהל החלה‪ ,‬והאנשים נגשו אל הדלפק לשלם את חשבונותיהם‬
‫ולהשתמש בשירותי הדואר‪ ,‬אך בניגוד למלמול תודה בלחישה שאליו היו‬
‫רגילים צמד העובדים‪ ,‬היום הכול היה שונה‪ .‬כל אחד ממקבלי השירות‬
‫הרעיף על ראשם מילות תודה נרגשות‪ ,‬ושיבח אותם על האומץ להמרות‬
‫את פי ההנהלה כדי לדאוג ללקוחות הרבים‪ .‬ככל שחלפו השעות הידלדל‬
‫תור הממתינים והשקט חזר לשרור בסניף‪.‬‬
‫רובי היה מהאחרונים בתור‪ ,‬וכשהגיע תורו הודה גם הוא בלבביות לצמד‬
‫הפקידים‪ ,‬אבל עדיין הרגיש שאינו יכול להתאפק מלשאול את השאלה‬
‫שהציקה לו כל הבוקר‪" :‬תגידו‪ ,‬איך אתם לא פוחדים? הרי אם ההנהלה‬
‫תדע שפתחתם את הסניף בניגוד להוראות‪ ,‬אתם עלולים לאבד את מקום‬
‫הפרנסה שלכם‪ ,‬ובינינו"‪ ,‬הוסיף בקריצה‪" :‬אין סיכוי שהדבר לא יתגלה‬
‫במוקדם או במאוחר‪ ,‬אז איך הסכמתם לעשות דבר כזה?"‬
‫צמד העובדים‪ ,‬שעכשיו התברר לרובי ששמם הוא גלעד ותומר‪ ,‬הסתכלו‬
‫זה על זה וחייכו חיוך גדול‪" .‬אתה רוצה לספר או שאני אספר לו?" שאל‬
‫גלעד את תומר‪" :‬תספר אתה" השיב תומר בחיוך צופן סוד שהגביר את‬
‫סקרנותו של רובי שבעתיים‪.‬‬
‫הם הורו לרובי להמתין מספר דקות עד שהסניף יתרוקן‪ ,‬וכשאכן הסניף‬
‫היה ריק‪ ,‬החל תומר לספר לו את מה שקרה באותו בוקר‪" :‬האמת היא‬
‫שזהו יום החופש שלנו‪ .‬שנינו לא היינו אמורים כלל לעבוד היום‪ .‬אבל‬
‫בשעה שבע בבוקר הודיעו לשנינו‪ ,‬שבצירוף מקרים נדיר שני העובדים‬
‫שהיו אמורים לפתוח את הסניף היום נתקפו בשפעת חמורה ואינם יכולים‬
‫להגיע‪ ,‬וכך תיאמנו בינינו במהירות שאני אאסוף את גלעד ונגיע לסניף‬
‫יחדיו‪ ,‬אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד‪ .‬הכבישים היו עמוסים מאוד‬
‫והתנועה זחלה לאיטה‪ ,‬כך שבשעה עשרה לשמונה היינו עדיין רחוקים‬
‫מאוד מהסניף‪ ,‬כשאנו כבר מתחילים לתאר לעצמנו איזו קבלת פנים‬
‫ממתינה לנו מהממתינים שלא יהיו מוכנים לקבל תירוצים על האיחור‬
‫למרות שאין זו אשמתנו‪ .‬ואז העלה גלעד את רעיון השביתה‪ ,‬רעיון‬
‫שבדיעבד התברר כגאוני‪ "...‬עצר תומר וחייך אל גלעד‪" :‬שלחנו את חברנו‬
‫ממשרד התיווך הסמוך שיודיע על השביתה שהומצאה באותם רגעים‪.‬‬
‫ואכן תוך מספר דקות כבר הייתה תלויה ההודעה על דלת הסניף‪ ,‬וכך‬
‫במקום לחטוף על ראשנו צעקות וביזיונות‪ ,‬זכינו לאין ספור תודות וברכות‬
‫על מסירותנו הרבה" סיים תומר בחיוך את סיפור השביתה שלא הייתה‪...‬‬
‫***‬
‫לעיתים נוטים אנו לקבל את הטוב הסובב אותנו כמובן מאליו‪ ,‬ואין אנו‬
‫מייחסים לו חשיבות מיוחדת‪ ,‬ובטח שלא טורחים להודות עליו‪ .‬רק‬
‫כשמגיע מצב שהעניינים משתבשים ויוצאים משליטה‪ ,‬ואז לפתע הכול‬
‫מסתדר‪ ,‬מעריכים בדיעבד את הטוב והשפע שמורעף עלינו ממרום בכל‬
‫שעה‪ ,‬בכל רגע ובכל זמן‪...‬‬
‫ֶׁשהַ ּכֹל נִהְ יָה ּבִ דְ בָ רֹו‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫"זְ כַ ְריָ ה" ָא ָדם ָּפׁשּוט ָהיָ ה‪ֶׁ ,‬ש ֵּמעֹולָ ם ֹלא יָ ָצא‬
‫חּומי ָה ֲעיָ ָרה‪ּ .‬כָ אן נֹולַ ד‪ּ ,‬כָ אן ּגָ ַדל‪ ,‬וְ כָ אן‬
‫ֶאת ְּת ֵ‬
‫ָהיָ ה נִ ְר ֶאה ֶׁשּיְ ַסּיֵ ם ֶאת ַחּיָ יו‪ֲ .‬א ָבל לְ ַמ ְר ֵּבה‬
‫ּומּכָ אן‬
‫ַה ַּמּזָ ל נָ ְפלָ ה לְ יָ דֹו ִהזְ ַּד ְּמנּות ִע ְס ִקית‪ִ ,‬‬
‫ִה ְתּגַ לְ ּגְ לּו ָה ִענְ יָ נִ ים‪ַ ,‬עד ֶׁשהּוא ָמ ָצא ֶאת‬
‫יֹוצא ֶאל ָה ִעיר‬
‫אֹורז ֶאת ְמ ַעט ֲח ָפ ָציו וְ ֵ‬
‫ַע ְצמֹו ֵ‬
‫ַהּגְ דֹולָ ה‪ָׁ ,‬שם ָהיָ ה ָאמּור לְ ִה ָּפגֵ ׁש ִעם ִמ ְס ַּפר‬
‫ַּב ֲעלֵ י ֲע ָס ִקים ּכְ ֵדי לְ ַה ְמ ִׁשיְך לְ ַה ְתנִ ַיע ּולְ גַ לְ ּגֵ ל‬
‫ּיּומּה ַה ֻּמ ְצלָ ח‪.‬‬
‫ֶאת ָה ִע ְס ָקה ַעד לְ ִס ָ‬
‫ִּב ְׁש ַעת ּב ֶֹקר ֻמ ְק ֶּד ֶמת יָ ַרד ְּב ַת ֲחנַ ת ָה ַרּכֶ ֶבת‬
‫ַה ֶּמ ְרּכָ זִ ית ָּב ִעיר ַהּגְ דֹולָ ה‪ֵ ,‬עינָ יו ִמ ְׁש ָּתאֹות‬
‫לְ נֹכַ ח ִּפלְ ֵאי ָה ִעיר‪ ,‬הּוא ֹלא ֶה ֱא ִמין לְ ַמ ְר ֵאה‬
‫רֹוח ֶׁשת ּכָ ל ּכָ ְך ְּב ָׁש ָעה‬
‫ֵעינָ יו ַּב ֲהמּולָ ה ָה ֶ‬
‫ֶׁש ַּב ֲעיָ ָרה ַה ְּק ַטּנָ ה ֶׁש ִּמ ֶּמּנָ ה ָּבא ֶט ֶרם ֵה ֵחל‬
‫ּיֹומית‪ .‬הּוא ָע ַמד ְּב ֶפה‬
‫בֹודתֹו ַה ִ‬
‫ַה ַחלְ ָּבן ַּב ֲע ָ‬
‫ּדֹוהרֹות ְּב ֶמ ְרּכַ ז ָה ִעיר‪ֲ ,‬עמּוסֹות ַּב ֲאנָ ִׁשים ַה ְמ ַמ ֲה ִרים‬
‫ּומ ִּביט ַעל ַה ַח ְׁש ַמּלִ ּיֹות ַה ֲ‬
‫ָּפעּור ַ‬
‫יֹומם‪ ,‬וְ נִ ְב ַעת לְ ֶפ ַתע ּכַ ֲא ֶׁשר ָה ַרּכֶ ֶבת ִה ְׁש ִמ ָיעה ֶאת ְצ ִפ ָיר ָתּה לְ אֹות ּכִ י עֹוזֶ ֶבת‬
‫בֹודת ָ‬
‫לַ ֲע ַ‬
‫ּיֹומית‪ ,‬וְ ֵה ֵחל ָּתר‬
‫ִהיא ֶאת ַה ַּת ֲחנָ ה‪ .‬הּוא נִ זְ ּכַ ר ַּבּגָ רֹון ֶׁש ֲע ַדיִ ן ֹלא ֻה ְׁש ָקה ִּב ְמנַ ת ַה ָּק ָפ ִאין ַה ִ‬
‫צּוקה ַהּגְ רֹונִ ית‪.‬‬
‫ַא ַחר ִּפ ְתרֹון ַמ ְת ִאים לַ ְּמ ָ‬
‫טֹופ ַח הּוא‬
‫יׁשה ֶׁשּלִ ְׁש ָמּה ִהּגִ ַיע ָה ִע ָירה‪ֵ ,‬‬
‫ַהּיֹום עֹוד לְ ָפנָ יו‪ַ ,‬ה ָּׁש ָעה עֹוד ֲא ֻרּכָ ה ַעד לַ ְּפגִ ָ‬
‫ּפֹוס ַע הּוא ַמ ֲע ַדּנֹות ִּב ְרחֹובֹות‬
‫אֹומר "זְ כַ ְריָ ה" ִה ְת ַק ַּד ְמ ָּת ַּב ַחּיִ ים‪ ,‬וְ כָ ְך ֵ‬
‫ּובלִ ּבֹו ֵ‬
‫ַעל ִׁשכְ מֹו ְ‬
‫ָה ִעיר ַהּגְ דֹולָ ה‪ְ ,‬מ ַח ֵּפשֹ ֵהיכָ ן יּוכַ ל לִ ְׁשּתֹות ֶאת ָק ֶפה ַהּב ֶֹקר ֶׁשּלֹו‪ֹ .‬לא ָהיָ ה ָעלָ יו לִ ְטר ַֹח‬
‫"ּבית ָק ֶפה"‪ָ .‬ה ִאיׁש ָמ ַׁשְך ֶאת‬
‫ַה ְר ֵּבה‪ֶׁ ,‬שלֶ ט ּגָ דֹול ִּב ְק ֵצה ָה ְרחֹוב ִּד ֵּבר ְּב ִדּיּוק ֵאלָ יו ‪ֵ -‬‬
‫חּוׁשת ַה ֲח ִמימּות ֻהכְ ְּפלָ ה‬
‫ימה‪ֶ ,‬ה ֶבל ַחם וְ נָ ִעים ִק ֵּדם ֶאת ָּפנָ יו‪ְּ ,‬ת ַ‬
‫ַה ֶּדלֶ ת‪ ,‬נִ כְ נַ ס ְּפנִ ָ‬
‫ימה ֶׁש ֻה ְׁש ָמ ָעה ִמ ְּפ ַסנְ ֵּתר ּכָ נָ ף ֶׁש ָה ֳע ַמד ַעל ָּב ָמה‬
‫ְּביַ ַחס לַ ּקֹר ֶׁש ַּבחּוץ‪ ,‬וְ ַהּמּוזִ ָיקה ַהּנְ ִע ָ‬
‫חּוׁשת ַה ֲח ִמימּות‪ָ .‬ה ִאיׁש ִה ְת ַק ֵּדם ֶאל ַא ַחד‬
‫יפה ַאף ִהיא לִ ְת ַ‬
‫הֹוס ָ‬
‫ְק ַטּנָ ה ִּב ְק ֵצה ַה ֶח ֶדר ִ‬
‫נֹוח ַּב ַעל יָ ִדּיֹות ַמ ְהּגֹונִ י ְר ָחבֹות‪.‬‬
‫ַה ֻּׁשלְ ָחנֹות ָה ֵר ִיקים‪ִ ,‬ה ְתיַ ֵּׁשב ַעל ּכִ ֵּסא ֵעץ ְמ ֻר ָּפד וְ ַ‬
‫ֶמלְ ָצר ֲהדּור ַמ ִּדים נִ ּגַ ׁש לִ ְׁשאֹל לִ ְמ ֻב ָּקׁשֹו‪ּ ,‬וזְ כַ ְריָ ה ֵהגִ יב ִּב ְצנִ יעּות‪ּ ,‬כֹוס ָק ֶפה ִּב ְמ ַעט‬
‫ָחלָ ב‪.‬‬
‫ַּדּקֹות ִמ ְס ָּפר ָחלְ פּו‪ַ ,‬ה ֶּמלְ ָצר ָחזַ ר ּכְ ֶׁש ְּביָ דֹו ַמּגָ ׁש וְ ָעלָ יו ּכֹוס ֵר ָיקה ּונְ ִקּיָ ה‪ֻ ,‬ק ְמקּום‬
‫רֹות ִחים‪ַ ,‬קנְ ַקּנֹון ָחלָ ב ָק ָטן‪ַ ,‬ק ֲע ִרית ָק ֶפה וְ ַק ֲע ִרית ֻסּכָ ר‪ִ ,‬הּנִ ַיח‬
‫ַח ְר ִסינָ ה ָק ָטן ָמלֵ א ְּב ַמיִ ם ְ‬
‫בֹודתֹו‪.‬‬
‫ֶאת ַה ַּמּגָ ׁש וְ ָׁשב לַ ֲע ָ‬
‫ימה ְּבתֹוְך ּכְ ֵדי ְק ִר ַיאת ִעּתֹון ַהּב ֶֹקר‪ֲ ,‬ח ִמימּות‬
‫ָׁש ָעה ֲא ֻרּכָ ה יָ ַׁשב ָה ִאיׁש‪ ,‬נֶ ֱהנֶ ה ִמּכָ ל לְ גִ ָ‬
‫ּטֹובים ַּב ֲעלֵ י ַה ָּמקֹום ַעל ַה ֲהנָ ָאה‬
‫הֹודה לָ ֲאנָ ִׁשים ַה ִ‬
‫ּובלִ ּבֹו ָ‬
‫ימה ָּפ ְׁש ָטה ְּבכָ ל ּגּופֹו‪ְ ,‬‬
‫נְ ִע ָ‬
‫ַה ֻּמ ְׁשלֶ ֶמת‪.‬‬
‫ַה ֲהנָ ָאה ָּפ ְס ָקה ָּב ֶרגַ ע ֶׁש ֻהּגַ ׁש ַה ֶח ְׁשּבֹון‪" .‬זֶ ה ׁשֹוד! ְסכּום ּכָ זֶ ה ַּב ֲעבּור ּכֹוס ָק ֶפה?!?! ָמה‬
‫ּכְ ָבר ִהּגַ ְׁש ֶּתם לִ י – ְק ָצת ַמיִ ם‪ָ ,‬חלָ ב‪ֻ ,‬סּכָ ר וְ ָק ֶפה?!" ַה ֶּמלְ ָצר ֵה ִרים ֶאת יָ ָדיו לְ אֹות ּכִ י‬
‫אֹור ַח ַהּנִ כְ ָּבד ְּתלּונֹות‪ ,‬זְ כּותֹו ַה ְמלֵ ָאה לַ ֲעלֹות ֶאל‬
‫הֹוסיף ּכִ י ִאם יֵ ׁש לָ ֵ‬
‫ֵאינֹו יָ כֹול לַ ֲעזֹר‪ ,‬וְ ִ‬
‫יֹוׁשב ַּב ַעל ַה ַּביִ ת ּולְ ִה ְתלֹונֵ ן ְּב ָפנָ יו‪.‬‬
‫ּקֹומה ָה ֶעלְ יֹונָ ה‪ָׁ ,‬שם ֵ‬
‫ַה ָ‬
‫"מה ּכְ ָבר‬
‫נֹותיו‪ָ :‬‬
‫ָה ִאיׁש ֹלא ִה ֵּסס‪ִ ,‬ה ְת ָּפ ֵרץ לְ ִמ ְׂש ָרדֹו ֶׁשל ַּב ַעל ַה ַּביִ ת וְ ָׁש ַפְך ֶאת ּכָ ל ַט ֲע ָ‬
‫לּוח‪ְ ,‬ק ָצת ַמיִ ם‬
‫לֹומים?! זָ ָהב?! ַעל ָמה ַה ְּמ ִחיר ַה ֻּמ ְפ ָקע ַהּזֶ ה? ִט ַּפת ָחלָ ב ָּד ַ‬
‫ָׁש ִת ִיתי‪ ,‬יַ ֲה ִ‬
‫ֵמ ַה ֶּב ֶרז‪ ,‬עֹוד ּכַ ָּמה ּגַ ְרּגְ ִרים ֶׁשל ֻסּכָ ר לָ ָבן ָּפׁשּוט וְ כַ ִּפית ָק ֶפה נָ ֵמס‪...‬‬
‫הֹוׁשיב אֹותֹו ַעל ּכֻ ְר ָסה‬
‫אֹור ַח ַהּנִ ְס ָער וְ ִ‬
‫ַּב ַעל ַה ַּביִ ת ֹלא נִ ְב ַהל‪ּ ,‬ולְ ַא ַחר ֶׁש ִה ְרּגִ ַיע ֶאת ָה ֵ‬
‫נֹוחה‪ָׁ ,‬ש ַאל‪ֱ :‬אמֹר לִ י יְ ִד ִידי‪ֶ ,‬את ָה ֱא ֶמת‪ַ :‬ה ִאם נֶ ֱהנֵ ָית ּכָ אן ְּב ֵבית ַה ָּק ֶפה?‬
‫ָ‬
‫לֹומר ֶׁש ְּמאֹד נֶ ֱהנֵ ִיתי"‪.‬‬
‫"וַ ַּדאי‪ֶ ,‬א ְפ ָׁשר ֲא ִפּלּו ַ‬
‫"ּבוַ ַּדאי נֶ ֱהנֵ ָית ֵמ ַהחֹם ַהּנָ ִעים‪ֵ ,‬מ ַהּמּוזִ ָיקה ָה ֲע ֵר ָבה לָ אֹזֶ ן‪ֵ ,‬מ ַה ֵּׁשרּות ַהּטֹוב‪ֵ ,‬מ ַהּכִ ְסאֹות‬
‫ְ‬
‫ּטֹובה?!"‬
‫ּנֹוחים‪ֵ ,‬מ ָה ֲאוִ ָירה ַה ָ‬
‫ַה ִ‬
‫טֹובה ְמאֹד ְמאֹד"‪.‬‬
‫ימה וַ ֲאוִ ָירה ָ‬
‫חּוׁשה נְ ִע ָ‬
‫נֹותנִ ים ְּת ָ‬
‫"וַ ַּדאי‪ ,‬וַ ַּדאי‪ּ ,‬כָ ל ֵאּלּו ְ‬
‫"אם ּכָ ְך‪ּ ,‬תּוכַ ל לְ ָה ִבין אּולַ י ֶׁש ַא ָּתה ֹלא ְמ ַׁשּלֵ ם ַרק ַעל ַה ָּק ֶפה‪ֶׁ ,‬שאֹותֹו ַא ָּתה יָ כֹול‬
‫ִ‬
‫אֹותם ְּד ָב ִרים ֶׁש ֵּמ ֶהם נֶ ֱהנֵ ָית‪ּ ,‬כְ לּולִ ים ֵהם‬
‫לְ ַה ִּׂשיג ַּב ֲחנּות ַמּכֹלֶ ת ַּב ֲע ִׂש ִירית ַה ְּמ ִחיר‪ּ ,‬כָ ל ָ‬
‫ַּב ְּמ ִחיר ֶׁשאֹותֹו ִה ְת ַּב ַּק ְׁש ָּת לְ ַׁשּלֵ ם"‪.‬‬
‫***‬
‫"ׁש ַהּכֹל נִ ְהיָ ה ִּב ְד ָברֹו" וְ ָאז הּוא‬
‫ּפֹות ַח ְּב ִב ְרּכַ ת ֶ‬
‫ּכְ ֶׁשּנִ ּגָ ׁש ָא ָדם לִ ְׁשּתֹות ּכֹוס ַמיִ ם‪ ,‬הּוא ֵ‬
‫ימה ְק ַטּנָ ה ֶׁשל ַמיִ ם‪ ,‬לְ ַה ְר ִטיב ְמ ַעט ֶאת ַה ְּׂש ָפ ַתיִ ם‪,‬‬
‫ׁשֹואל ֶאת ַע ְצמֹו‪ְּ :‬ב ַסְך ַהּכֹל לְ גִ ָ‬
‫ֵ‬
‫רֹוּפֹור ְציָ ה?‬
‫ְ‬
‫"הּכֹל" נִ ְהיָ ה ִּב ְד ָברֹו‪ּ ,‬כָ ל ַה ְּב ִר ָיאה ּכֻ ּלָ ּה? ֵהיכָ ן ַה ְּפ‬
‫ּומֹודים ִּב ְב ָרכָ ה ֶׁש ַ‬
‫ִ‬
‫ימת ַמיִ ם‪ֹ ,‬לא ַרק ַעל ַה ַּמיִ ם לְ ַב ָּדם ֲאנַ ְחנּו‬
‫ּוב ִאים לְ ָב ֵרְך ַעל לְ גִ ַ‬
‫מֹודים ָ‬
‫ֶאּלָ א ּכְ ֶׁש ֲאנַ ְחנּו ִ‬
‫אּורה ֶׁש ִּמ ָּס ִביב‪ַ .‬על ָהאֹור וְ ַעל ָה ֲאוִ יר‪ַ ,‬על ַהּכ ַֹח לִ ְׁשּתֹות‬
‫ְמ ָב ְרכִ ים‪ֶ ,‬אּלָ א ַעל ּכָ ל ַה ַּת ְפ ָ‬
‫וְ ַעל ָה ֶא ְפ ָׁשרּות לָ חּוׁש ְּבחּוׁש ַה ַּט ַעם‪ַ ,‬על ַהּי ִֹפי ַהּנִ ְפלָ א ֶׁש ְּבעֹולָ ֵמנּו וְ ַעל ּכָ ל ַהּגָ לּום‬
‫חֹוב ִרים‬
‫ּצֹומ ַח וְ ַעד ַה ַחי‪ַ ,‬הּנֹוף‪ַ ,‬ה ְּצ ָב ִעים‪ַ ,‬הּקֹולֹות וְ ַה ַּמ ְראֹות‪ּ .‬כָ ל ֵאּלּו יַ ְח ָּדו ְ‬
‫ּבֹו ֵמ ַה ֵ‬
‫ה‪ּ-‬כֹ‪-‬ל‬‫מֹודים ְּב ֶפה ָמלֵ א ֶׁש ַ‬
‫לְ ַה ְרמֹונְ יָ ה נִ ְפלָ ָאה ֶׁשל ְּב ִר ָיאה‪ ,‬וְ ַעל ּכָ ל ֵאּלּו וְ ַעל עֹוד ָאנּו ִ‬
‫נִ ְהיָ ה ִּב ְד ָברֹו‪.‬‬
‫חצאי השטרות האבודים‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫בקרב אמני ה'מיקרוגרפיה' נחשב‬
‫'קלי הווארד' כאמן מומחה ובעל שם‬
‫עולמי לכתיבה זעירה‪ .‬הוא היה מסוגל‬
‫לכתוב טקסטים שלמים על משטחים‬
‫קטנטנים‪ .‬כך למשל‪ ,‬כתב הרווארד‬
‫את אחד משיריו המפורסמים של‬
‫שייקספיר המשורר הבריטי הנודע על‬
‫קליפת ביצה‪ ,‬שיר המונה לא פחות‬
‫מ‪ 1250-‬מילים‪ .‬הרווארד נחשב היה‬
‫לאחד מאמני הקליגרפיה המומחים‬
‫והיצירתי שבהם‪ ,‬ומחיר של עבודה‬
‫בודדת שלו נע בין ‪ 40‬ל‪ 60-‬אלף‬
‫דולרים‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬הרגיש הרווארד כי הגיע‬
‫למיצוי מסוים באומנותו‪ .‬ההזמנות‬
‫אריק סגל‬
‫הקבועות של ברכות יום הולדת‪ ,‬או‬
‫נאומים על קליפות ביצים ובולים‬
‫קטנים נמאסו עליו‪ ,‬והוא החליט לעשות משהו חדש ובלתי שגרתי‪ .‬הוא‬
‫אסף עשרים שטרות של ‪ 5‬לירות שטרלינג (סכום השווה בערך ל‪25‬‬
‫שקלים) והחל לאסוף טקסטים מעניינים מתרבויות ודתות שונות‪ .‬על כל‬
‫שטר הוא כתב בכתב זעיר מחצית מהטקסט‪ ,‬ועל שטר נוסף את המחצית‬
‫השנייה‪ .‬כך היו בידיו עשרה זוגות של שטרות כאשר כל זוג של שטרות‬
‫היווה טקסט שלם‪.‬‬
‫הוא לקח עשרה שטרות‪ ,‬ויצא לעשרה שווקים ומרכזי קניות‪ ,‬ורכש‬
‫באמצעותם מוצרים‪ .‬שבוע ימים מאוחר יותר‪ ,‬כינס הרווארד מסיבת‬
‫עיתונאים והודיע‪" :‬ישנם עשרה שטרות של ‪ 5‬ליש"ט שעליהם כתוב‬
‫טקסט בכתב זעיר‪ ,‬שאותו ניתן לראות רק באור אולטרה סגול או בעזרת‬
‫זכוכית מגדלת‪ .‬השטרות 'מסתובבים' עכשיו בשווקים‪ .‬כל אזרח שימצא‬
‫שטר מהסוג הזה‪ ,‬מוזמן לבוא אליי‪ ,‬ולקבל במתנה את החצי השני שלו‪.‬‬
‫השווי המוערך של כל זוג שטרות עומד על ‪ 80‬אלף דולרים ואני אעניק‬
‫לו את הפרס מידית"‪.‬‬
‫ההודעה המוזרה של האמן פשטה במהירות‪ ,‬ובשבועות הבאים‪ ,‬נצפו‬
‫רבים מאזרחי בריטניה מתבוננים בעיון רב בעזרת זכוכית מגדלת‬
‫בשטרות ה‪ 5-‬ליש"ט שלהם‪ ,‬כשהם מצפים לזכות בפרס הגדול‪' .‬שיגעון'‬
‫השטרות הפך לטרנד מדינתי‪ ,‬וכעבור חודש נמצאו ‪ 9‬שטרות‪ ,‬כאשר‬
‫הזוכים המאושרים ממהרים לביתו של קלי הרווארד ומצטלמים אתו יחד‬
‫על רקע זוג השטרות והטקסט המלא‪ .‬בין הטקסטים היו שירי עם ערביים‪,‬‬
‫המנונים של מדינות‪ ,‬צוואות של אנשים מפורסמים ועוד‪ .‬הרווארד‪ ,‬וכך‬
‫גם האזרחים שעקבו אחרי התופעה המעניינת חיכו לזוכה העשירי שיגיע‪,‬‬
‫אך זה לא נראה באופק‪ .‬חלפו חודשיים‪ ,‬והשטר כאילו נעלם במצולות‪.‬‬
‫חצי שנה מאוחר יותר הלך האמן הרווארד קלי לבית עולמו‪ ,‬והותיר את‬
‫השטר האחרון בעל מחצית הטקסט לבנו‪ .‬מותו של הרווארד העלה את‬
‫ערכו של השטר האבוד‪ ,‬אולם כדרכם של אירועים מן הסוג הזה‪ ,‬החל‬
‫הדבר להישכח מלבבות האנשים‪ ,‬ומלבד כמה 'משוגעים לדבר' איש כבר‬
‫לא חיפש את שטר ‪ 5‬הלירות האחרון‪.‬‬
‫אחד מן 'המשוגעים' היה הנרי ‪ -‬בריטי באמצע שנותיו שהחזיק חנות‬
‫מכולת‪ .‬מאחר ששטרות רבים חולפים היו בקופתו‪ ,‬נוהג היה לבדוק כל‬
‫שטר בשווי ‪ 5‬ליש"ט תחת מנורה מיוחדת שרכש‪ ,‬שבאורה ניתן היה‬
‫להבחין בנקודה הזעירה שהרכיבה את הטקסט שכתב קלי הרווארד‬
‫המנוח‪.‬‬
‫שנתיים לאחר מותו של הרווארד הופיע בחנותו של הנרי צעיר בעל‬
‫שיער ארוך ומטונף‪ ,‬עם גיטרה על גבו‪ ,‬וביקש לרכוש לחם ויוגורט‪.‬‬
‫הנרי עטף את הלחם הפשוט בנייר חום‪ ,‬הכניס אותו לשקית עם יוגורט‪,‬‬
‫והמתין לתשלום‪ .‬הצעיר הוציא ערימת שטרות בעלי ערך נמוך של ‪1‬‬
‫ליש"ט‪ 10 ,‬ליש"ט‪ ,‬וגם שטר אחד של ‪ 5‬ליש"ט‪ .‬לבסוף הגיש להנרי ‪2‬‬
‫ליש"ט – המחיר המדויק של הלחם והיוגורט‪ .‬הנרי לא הפסיק להתבונן‬
‫בשטרות ואמר‪" :‬אדוני‪ ,‬אתה מוכן אולי לשלם לי בשטר של ‪ 5‬ליש"ט?"‬
‫הצעיר המוזנח משך בכתפיו בסירוב ואמר בכעס‪" :‬למה?" הנרי חשב‬
‫להניח לעניין‪ ,‬אך קול עקשן בליבו דחק בו שלא להרפות‪" :‬בבקשה‪,‬‬
‫תשלם לי בשטר של חמש ליש"ט‪ ,‬והקנייה תעלה לך לירה אחת בלבד"‪.‬‬
‫הנרי היה משוכנע‪ ,‬כי הצעיר יתפוס מיד שהוא אחד מהמחפשים‬
‫הנלהבים של יצירתו של הרווארד‪ ,‬שכן לא היה בריטי אחד שלא שמע‬
‫על כך‪ ,‬אך הצעיר המוזר משך בכתפיו ואמר‪" :‬אני מוכן לתת לך את‬
‫השטר הזה בחינם‪ ,‬אבל בתנאי שתספר לי מדוע זה חשוב לך"‪ .‬הנרי‬
‫הבין שלא נותרה לו ברירה‪ ,‬והוא החליט לספר לצעיר את האמת‪ .‬הבחור‬
‫הקשיב‪ ,‬ולבסוף הגיש להנרי את השטר ואמר‪" :‬קח אותו במתנה!"‪ .‬הנרי‬
‫חטף את השטר‪ ,‬הניח אותו תחת המנורה‪ ,‬וקלט שחושיו לא הטעו אותו‪.‬‬
‫היה זה השטר האחרון של הרווארד‪ ,‬והנקודה הקטנה במרכזו הכילה‬
‫טקסט באורך רב‪ .‬הוא היה משוכנע שהצעיר שמולו ידרוש בחזרה את‬
‫השטר השווה עשרות אלפי דולרים אך הצעיר אמר‪" :‬השטר שלך‪ ,‬אני רק‬
‫רוצה לראות מה כתוב בו"‪.‬‬
‫הנרי ההמום הגיש לצעיר זכוכית מגדלת‪ ,‬ופינה את מקומו ליד המנורה‪.‬‬
‫הצעיר החל לקרוא באיטיות‪ ,‬ופתאום פניו השתנו כשסיים כעבור דקות‬
‫ארוכות אמר‪" :‬אדוני‪ ,‬השטר הזה שלך‪ ,‬אבל איפה ההמשך של הטקסט?"‬
‫הנרי סיפר לו כי הוא נמצא בבית בנו של האמן המפורסם קלי הרווארד‪,‬‬
‫והצעיר דרש ממנו כי ייקח אותו אליו בדחיפות‪" :‬אני ישראלי בשם אופיר‪,‬‬
‫התחלתי לנדוד במקומות שונים בעולם‪ .‬לפני שנה‪ ,‬התיישבתי באחת‬
‫מתחנות הרכבת התחתית של לונדון‪ ,‬התחלתי לנגן בגיטרה והתפרנסתי‬
‫מהפרוטות שהעוברים והשבים היו זורקים לקופה החלודה שהנחתי‬
‫לצדי‪ .‬ככל שעברו החודשים הריקנות פשטה בי‪ ,‬ואיבדתי עניין בכל‬
‫הנעשה סביבי ובעולם‪ .‬היום לראשונה בחיי קראתי טקסט שניער אותי‪.‬‬
‫הכותרת שלו הייתה 'איגרת הרמב"ם ליהודי תימן'‪ ,‬שבה מוסבר באופן‬
‫ברור ביותר נושא האמונה ומשמעות החיים‪ .‬אלא שבאמצע הטקסט‬
‫נקטע‪ ,‬ואני חש צורך עז לקרא את ההמשך‪ .‬לא מעניין אותי שוויו של‬
‫השטר‪ ,‬כי איבדתי את הרצון לרדוף אחרי העושר והנאות החיים"‪.‬‬
‫הנרי הקשיב לדבריו של היהודי הצעיר‪ .‬בלבו שמח שהאיש לא דורש‬
‫את השטר לעצמו‪ .‬הוא חש בוז לבחור שמתרגש מטקסט שנכתב לפני‬
‫‪ 1,000‬שנים‪ .‬אבל הוא לא ידע‪ ,‬שאופיר מצא את המטמון שלו‪ ,‬את נקודת‬
‫המפנה שעומדת לשנות את חייו‪....‬‬
‫***‬
‫חג החנוכה כידוע מסמל‬
‫את ניצחון הרוח של העם‬
‫היהודי על היוונים‪ .‬להבדיל‬
‫ממלחמות ומניסים אחרים‪,‬‬
‫הקרב לא ניטש על שאלות של‬
‫גוף וחומר‪ ,‬או על כסף ורכוש‪.‬‬
‫להיפך‪ :‬המכבים היו מוכנים‬
‫לוותר על הכול‪ ,‬כולל החיים‬
‫שלהם‪ ,‬כדי לזכות בדבר‬
‫החשוב ביותר ‪ -‬משמעות‬
‫החיים הרוחניים והיכולת‬
‫לחיות על פיהם‪...‬‬
‫חלפים על חשבון הברון‬
‫כבר כמה ימים שצבי מסתובב כשהוא‬
‫מיואש ואובד עצות‪ .‬מאז שהכניס את רכב‬
‫הפונטיאק הנדיר שברשותו למוסך‪ ,‬הודיע לו‬
‫בעל המוסך שיצטרך להחליף בו כמה חלקים‬
‫שבלתי אפשרי להשיג אותם בחנויות חלקי‬
‫החילוף‪ .‬האפשרות היחידה שעלתה בפניו‪,‬‬
‫היא לפרק את החלקים הללו מרכב בעל מודל‬
‫דומה ולהרכיב אותם ברכבו‪ .‬לאחר שלושה‬
‫שבועות של בירורים קדחתניים‪ ,‬שמע צבי‬
‫שבתל אביב ישנו רכב דומה שחונה כבר‬
‫תקופה ארוכה בשכונה צדדית‪ .‬כשהגיע צבי‬
‫למקום‪ ,‬גילה לשמחתו שהרכב מאובק וכפי‬
‫הנראה עומד שם במשך חודשים ארוכים‬
‫וננטש על ידי הבעלים‪ .‬על הרכב הודבקה‬
‫שאלה מס' ‪425‬‬
‫מדבקה של העירייה עם אזהרה לבעל הרכב‬
‫שאם לא יפנה את הרכב מהמקום תוך ארבעה‬
‫עשר יום הרכב יילקח לגריטה‪ ,‬ועלות הפינוי‬
‫תיגבה מהבעלים‪ .‬צבי רשם לעצמו את התאריך ובאותו יום שבו הייתה העירייה‬
‫אמורה לפנות את הרכב הוא הגיע מוקדם בבוקר ופירק ממנו את החלקים שהיה‬
‫צריך להחליף‪ .‬לאחר כמה שעות הגיעו פקחי העירייה וגררו את הרכב מהמקום‪.‬‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫שבוע לאחר מכן הגיע רונן שהיה בעל הרכב ושהה בחו"ל באותה תקופה לארץ‪,‬‬
‫וגילה שרכבו נגרר על ידי העירייה‪ .‬בירור קצר עם השכנים הסביר לו את העניין וגם‬
‫קיבל הסבר מפורט על החלקים שנלקחו על ידי צבי בצירוף מספר הטלפון שלו‪ .‬רונן‬
‫התקשר לצבי ותבע ממנו לשלם על חלקי החילוף שפירק מרכבו ללא רשות‪ ,‬ואילו‬
‫צבי טוען‪" :‬בין כה וכה העירייה הייתה לוקחת אותו לפירוק אז אני לא חייב לך כלום‬
‫מכיוון שאני נהנה ואתה 'לא חסר'‪"...‬‬
‫"חסר מאוד!" כעס רונן‪" :‬א') אני בחיים לא התכוננתי לזרוק את הרכב‪ ,‬מה לעשות‬
‫שהייתי בחו"ל? ב') היית צריך לנסות ולאתר אותי בתור בעל הרכב‪ ,‬לקיים מצוות‬
‫'השבת אבדה' ולהודיע לי שהעירייה הולכת לקחת אותו לגריטה‪ "...‬מה דעתכם‪ ,‬מי‬
‫צודק? והאם צבי חייב לשלם לרונן על החלפים?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן‬
‫רס"ד ו'פתחי תשובה' סעיף קטן ג'‪ .‬סימן ר"ס סעיף י"א בדין‪' :‬מצא באשפה' והאם זה‬
‫דומה ל'זוטו של ים'? סימן רס"ד סעיף ה' וש"ך סעיף קטן ח'‪.‬‬
‫הדירה‪ ,‬כי מדובר בדירה שלא עומדת להשכרה וכשזה נהנה וזה לא חסר הנהנה פטור‬
‫מלשלם‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬אדם שהוזמן לסעודה מחסיר מבעל המסעדה או מהמזמין‬
‫אותו בזה שאוכל את המנה שהוגשה לו ועל זה הוא צריך לשלם (הגאון מווילנא סימן‬
‫שס"ג סעיף קטן ל"א)‪.‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬עקיבא עבד במרכז ת"א והתקשה בכל יום מחדש למצוא‬
‫חנייה‪ .‬הוא פגש את ידידו צבי וסיפר לו על מצוקתו‪ .‬צבי הציע לעקיבא לחנות בחנייה‬
‫הפרטית שלו בחודש הקרוב כיוון שהוא תכנן לשהות בחו"ל‪ .‬לתדהמתו קיבל עקיבא‬
‫בסוף החודש חשבונית על סך ‪ 1,200‬שקלים על החנייה‪ .‬הוא התקשר לצבי ואמר לו‬
‫שהבין שהוא מציע לו את החנייה בחינם‪ ,‬ובתגובה ענה לו צבי שהוא בסך הכול דאג‬
‫לו למקום חנייה מסודר‪ ,‬ואין חניות בחינם‪ .‬אולם עקיבא כעס מאוד על חשבון החניה‬
‫המנופח שנאלץ לשלם שלא מרצונו‪ .‬האם צבי צריך לשלם לעקיבא את החשבון?‬
‫ועוד תירוץ‪ :‬השוכר פטור מלשלם כי הוא היה מסתדר גם בלי הדירה שהוצעה לו‪ ,‬כי‬
‫מדובר באדם שיש לו דירה משל עצמו‪ ,‬וזה מה שנקרא 'לא נהנה' שפטור מלשלם‪,‬‬
‫אבל האדם שאכל במסעדה היה בכל מקרה צריך לקנות לעצמו אוכל‪ ,‬וברגע שהוא‬
‫נהנה הוא צריך לשלם על מה שהוא נהנה‪ ,‬ואכן‪ ,‬אם היה לו מקום אחר ששם הוא היה‬
‫יכול לאכול בחינם הוא יהיה פטור מלשלם (קצות החושן סי' רמ"ו סק"ב)‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "אין חניות חינם" (שאלה מס' ‪)423‬‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬ישנה מחלוקת בין הפוסקים במקרה שאדם נתן דבר מאכל או כל‬
‫הנאה אחרת לחברו‪ ,‬ולא פירש אם זה לשם מתנה או לשם תשלום ‪ -‬האם עליו לשלם‪.‬‬
‫ולהלכה‪ ,‬כיון שזוהי מחלוקת‪ ,‬החבר לא יכול להוציא ממון מאותו אדם‪ ,‬ולכן גם כאן‪,‬‬
‫צבי פטור מלשלם לעקיבא על החנייה‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬אדם שהציע לחבר שלו לבוא לגור בדירה ששייכת לו‪ ,‬ובסוף‬
‫החודש הוא דרש ממנו שישלם לו דמי שכירות‪ ,‬נפסק בהלכה (רמ"א בשלחן ערוך‬
‫חושן משפט סימן שס"ג סעיף י' בשם שו"ת התשב"ץ) שהשוכר לא צריך לשלם דמי‬
‫שכירות‪ ,‬כי בעל הדירה לא אמר לו קודם לכן אפילו מילה אחת על תשלום בתמורה‬
‫למגורים‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬מובא בהלכה (שולחן ערוך סימן רמ"ו סעיף י"ז) שאם אדם הוזמן על ידי חבר‬
‫שלו לארוחה משותפת במסעדה‪ ,‬וכשסיימו לאכול הסביר לו החבר ה'אדיב' שהוא‬
‫כלל לא מתכוון לשלם עליו‪ ,‬הוא צריך לשלם על כל מה שאכל (רמ"א בשם 'תרומת‬
‫הדשן')‪ ,‬והפוסקים שואלים מה ההבדל בין המקרה של השוכר שהוא לא צריך לשלם‬
‫לבין הסיפור של המסעדה שזה שהוזמן אליה צריך לשלם‪ ,‬ויש בזה כמה תירוצים‪.‬‬
‫תירוץ אחד‪ :‬כיוון שיש מחלוקת בראשונים בהלכה זו‪ ,‬הובאו שתי הדעות‪ ,‬פעם כך‬
‫ופעם כך‪ ,‬ולמעשה יש להשתמש בהלכה הידועה בכל ספק ממון "המוציא מחברו‬
‫עליו הראיה"‪ .‬ולפי זה‪ ,‬האדם שהוזמן לארוחה יהיה פטור אם הוא לא שילם עדיין‪ ,‬ואם‬
‫יש לבעל הדירה כסף ששייך לשוכר הוא לא צריך להחזיר לו אותו (ב"ח)‪.‬‬
‫תירוץ נוסף‪ :‬שוכר הדירה לא צריך לשלם כי הוא לא גרם שום חיסרון והפסד לבעל‬
‫האם יש חילוק בין מצב שבו הנהנה ביקש את ההנאה‪ ,‬לבין מצב שבו נותן ההנאה‬
‫הציע אותה?‬
‫האם יש הבדל‪ ,‬במקרה שלנו‪ ,‬אם עקיבא היה זה שפנה לצבי לבקש לעצמו חנייה‬
‫או שצבי הציע לו את זה מעצמו? בפוסקים (נתיבות המשפט סימן קנ"ג סעיף קטן‬
‫ג') מובא שאכן‪ ,‬אם מי שקיבל את ההנאה פנה מעצמו לנותן ההנאה‪ ,‬הרי שכוונתו‬
‫בוודאי לא הייתה לשם תשלום אלא חיפש הנאה בחינם‪ ,‬ובמקרה כזה כל הפוסקים‬
‫יסכימו שהוא לא צריך לשלם כלום‪ ,‬אולם אם נותן ההנאה הוא זה שהציע את ההנאה‪,‬‬
‫כאן שייך לומר שהוא מצדו נתן את זה מתוך כוונה שישלמו לו על כך‪ ,‬ובזה נחלקו‬
‫הראשונים (כפי שהובא למעלה)‪.‬‬
‫לפי זה‪ ,‬במקרה שלנו‪ ,‬צריך לבדוק מה המצב של החנייה‪ ,‬אם החנייה עומדת‬
‫להשכרה ובדרך כלל צבי משכיר אותה כשהוא נמצא בחו"ל‪ ,‬הרי שעקיבא יהיה חייב‬
‫לשלם לו על כך‪ ,‬לרוב השיטות‪ .‬עם זאת‪ ,‬כיוון שיש פוסקים הפוטרים אותו מלשלם‬
‫יכול עקיבא לומר שהוא סובר כמו דעות אלו‪ ,‬והמוציא מחברו עליו הראיה‪ .‬אולם‪,‬‬
‫היות שבכל זאת יש בזה מחלוקת‪ ,‬שהרי יש שיטות שמחייבות אותו לשלם‪ ,‬כתבו‬
‫הפוסקים שטוב יעשו אם יוכלו להתפשר ביניהם‪.‬‬
‫לסיכום‬
‫אם צבי הציע לעקיבא מיוזמתו לחנות בחנייה שלו‪ ,‬והחנייה עומדת בדרך כלל‬
‫להשכרה‪ ,‬היות שאנו לא יודעים אם צבי התכוון לשם מתנה או לשם תשלום‪ ,‬הדבר‬
‫תלוי במחלוקת הפוסקים‪ ,‬והמוציא מחברו עליו הראיה‪ ,‬ולא ניתן אם כן להוציא‬
‫מעקיבא תשלום עבור החנייה‪ .‬אולם אם יש לצבי כסף ששייך לעקיבא הוא לא חייב‬
‫להחזיר לו את זה‪ ,‬כי עכשיו עקיבא הוא המוציא שעליו להביא ראיה שהוא פטור‪.‬‬