‫היבטים לשוניים בפרשת משפטים סט‬
‫מילים שוי"ו ההיפוך מעבר לעתיד הפכה אותן למלרע‪ :‬וְ נָ ַת ָתּה וְ ָה ַרגְ ִתּי וְ ָשׁ ַמ ְע ִתּי וְ ָח ַד ְל ָתּ וְ ָא ַס ְפ ָתּ וְ ָא ְיַב ִתּי וְ ַצ ְר ִתּי‬
‫וַ ֲה ִסר ִֹתי וְ ַהמּ ִֹתי וְ נָ ַת ִתּי וְ ָשׁ ַל ְח ִתּי וְ נָ ַח ְל ָתּ וְ ַשׁ ִתּי וְ ָל ַק ְח ָתּ וְ נָ ַת ָתּ‬
‫־לו ֹ הלמ"ד רפויה‪.‬‬
‫ה־לו ֹ‪ :‬געיה ביו"ד‪ 1‬ולמ"ד בשווא נע‪ ,‬הקורא נח משבש את המשמעות‪֥ ֿ .‬‬
‫כא ד וְ ָי ְֽל ָד ֿ ֥‬
‫‪2‬‬
‫כא ו וְ ָר ַ֨צע‪ :‬יש להשמיע את העי"ן בסוף מילה‪ ,‬הקורא בה"א משבש את המשמעות עד כדי גיחוך ‪.‬‬
‫כא ח ִאם‪ָ -‬ר ֞ ָעה‪ :‬להקפיד על קריאת העי"ן‪ ,‬שלא יישמע מלשון ראייה‪ .‬כתיב‪֥ :‬ל ֹא קרי‪֥ :‬לוֹ‪.3‬‬
‫יע ֶ ֑דנָּ ה‪ :‬היו"ד בחירק מלא‪ ,‬אין לבטא שווא במקומו‪ .‬אין מפיק בה"א‪.‬‬
‫כא ט יִ ָ‬
‫ָצא!‬
‫כא יא וְ ָי ְצ ָ ֥אה‪ :‬הצד"י בשוא נע לא לקרוא וְ י ָ‬
‫כא יב וְ ַשׂ ְמ ִ ֤תּי‪ :‬הטעם בתי"ו מלרע‪ .‬הקורא מלעיל משנה משמעות‪.‬‬
‫יוּמת׃ ההפסקה העיקרית בטפחא‪ ,‬יש להחיש את קריאת התיבה 'ואמו' להסמיכהּ לתיבה‬
‫וּמ ֵ ֥כּה ָא ִ ֛ביו וְ ִא ֖מּוֹ ֥מוֹת ָ ֽ‬
‫כא טו ַ‬
‫יוּמת‬
‫וּמ ֵ ֥כּה ָא ִ ֛ביו וְ ִא ֖מּוֹ ֥מוֹת ָ ֽ‬
‫שלפניה וכן הדבר בפסוק יד וְ ִכי‪-‬יָ ִ ֥זד ִ ֛אישׁ ַעל‪ֵ -‬ר ֵ ֖עהוּ ְל ָה ְרג֣ וֹ ְב ָע ְר ָ ֑מה וכן הוא בהמשך יז ַ‬
‫יאה‬
‫כא כה ְכּוִ יָּ ֙ה‪ :‬הוא"ו בחירק חסר‪ ,‬יו"ד בדגש חזק מנוקדת בקמץ‪ .‬לא‪ְּ :‬כ ִו ָ‬
‫כא כט שׁוֹר֩ נַ ֨ ָגּח ֝הוּא‪ :‬דגש חזק בגימ"ל שהוא שם תואר לשור ולא תאור פעולה בעבר שאז הניקוד היה צריך להיות נו"ן‬
‫בקמץ וגימ"ל בפתח וללא דגש חזק בגימ"ל‪ָ :‬נגַח‪.4‬‬
‫כא לא יֵ ָ ֥ע ֶשׂה ֽלּוֹ׃ טעם נסוג אחור לעי"ן ודגש חזק בלמ"ד מדין אתי מרחיק‬
‫שׁ ָמּה‪ :‬געיה בנו"ן‬
‫כא לג וְ ָנ ַֽפל‪֥ ָ -‬‬
‫כא לה וְ ִ ֽכי‪-‬יִ ֹ֧גּף ֽשׁוֹר‪֛ ִ -‬אישׁ‪ :‬לפי קורן ותורה קדומה‪ ,‬תיבת וכי‪-‬יגף מוטעמת במרכא‪ ,‬ברויאר ואחרים‪ ,‬בדרגא וכן צריך‬
‫לקרוא‪.5‬‬
‫כב ח ַעל‪ַ -‬שׂ ְל ָ֝מה‪ :‬שי"ן שמאלית‬
‫ֹלהים הלמ"ד בקמץ‪ .‬לא בצירי!‬
‫כב יט ָל ֱא ִ ֖‬
‫כב כא ְת ַענּֽ וּן׃ יש להקפיד על הדגש בנו"ן‪ ,‬מלשון ענוי וכן הוא הדבר בהמשך‬
‫כב כו וְ ָשׁ ַמ ְע ִ ֖תּי‪ :‬במלרע! הקורא במלעיל משנה משמעות‬
‫כג א ַאל‪֤ ָ -‬תּ ֶשׁת‪ :‬במלעיל‬
‫כג ג ֶת ְה ַ ֖דּר‪ :‬הה"א בשווא נח והדל"ת בדגש קל מדין בגד"כפת אחרי שווא נח‪ ,‬אין לקרא ' ֶתּ ַדר'‬
‫כג ד אֹיִ ְבָך֛ ‪ :‬אל"ף בחולם‪ ,‬יו"ד בחירק קטן )חסר( ובי"ת בשווא נח‪ ,‬יש לקרא‪ :‬אֹ – יִ ְב – ָך‬
‫יס ֵלּ֖ף ִדּ ְב ֵ ֥רי ַצ ִדּי ִ ֽ קים׃ להיזהר מהפסוק המקביל דברים טז יט ִ ֣כּי ַה ֗שּׁ ֹ ַחד יְ ַעוֵּ ֙ר ֵע ֵינ֣י‬
‫שּׁ ַח ֙ד ְי ַעֵוּ֣ר ִפּ ְק ִ֔חים וִ ַ‬
‫כג ח ִ ֤כּי ַה ֹ֙‬
‫יס ֵלּ֖ף ִדּ ְב ֵ ֥רי ַצ ִדּי ִ ֽ קם‬
‫ֲח ָכ ִ֔מים וִ ַ‬
‫֣את ִמ ִמּ ְצ ָ ֑ריִם‪ :‬הטפחא בתיבה ִכּי‪֖ -‬בוֹ‬
‫כג טו ִכּי‪֖ -‬בוֹ יָ ָצ ָ‬
‫כג טז ְבּ ָא ְס ְפָּך֥ ‪ :‬האל"ף בקמץ קטן והפ"א דגושה‪.‬‬
‫יא ָ֔ך‪ :‬וא"ו בשווא נע‪ ,‬געיה בלמ"ד בפתח‪ ,‬העמדה קלה בבי"ת בגלל המונח‪ .‬יש לקרא‪ :‬וְ ַל‪ֲ -‬ה ִבי‪ֲ -‬א ָך‬
‫כג כ וְ ַל ֲה ִ ֣ב ֲ‬
‫יא ָ֗ך‪ :‬געיה מתחת לוא"ו המורה על העמדה קלה ומאפשר הגיה נכונה של הה"א החטופה למנוע הבלעתה‪.‬‬
‫כג כג וֶ ֱה ִב ֲ‬
‫וְ ִה ְכ ַח ְד ִ ֽתּיו‪ :‬הכ"ף בשווא נח על אף הקושי בקריאת החי"ת שלאחריה‪ ,‬התיבה מוטעמת בטעם סו"פ ללא משרתים או‬
‫‪ 1‬אני בדרך כלל מעתיק את המילים מהפסוק על ניקודן וטעמיהן מתוכנת כתר בר‪-‬אילן‪ ,‬שם אין געיא ביו"ד‪ .‬ידידנו אורי הוסיף געיא זו‬
‫ע"פ ברויאר שמוסיף געיות במקום הראוי להן גם אם אינן בכתר או בלנינגרד‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬
‫‪ 2‬מי שאינם מבחינים בין קמץ לפתח‬
‫‪ 3‬בספר תורה קדומה‪ ,‬בחלק הדקדוק מציין המחבר כי בעדה התימנית נוהגים להבדיל בין השניים ע"י הארכה קלה בקריאת לו לעומת‬
‫לא‪ ,‬שהצליל נחתך ע"י האל"ף‪ .‬ראב"ע בפרשתנו אומר שאין הבחנה‪.‬‬
‫‪ 4‬כבר דננו סביב הנושא של צירוף הטעמים "תלישא קטנה֩ קדמ֨א גר֝ש" )לרֹב מוכר בשמו המשובש‪ :‬קדמא ואזלא א"ה‪ :‬או אזל֨א גר֜ש‪.‬‬
‫א‪.‬ל‪ ,(.‬האם הקדמא קרובה יותר לתלישא או לגרש? ובכן‪ ,‬לפעמים כך ולפעמים כך‪ ,‬במקרה שלנו‪ׁ :‬שֹור ַנ ָּגח ‪ -‬הּוא‪.‬‬
‫‪ 5‬על פי כללי משרתי התביר היה ראוי להיות מוטעם במרכא שהרי הברה אחת בלבד מפרידה בין הברת התביר לבין הברת משרתו‪ :‬וְ ִכֽי‪-‬‬
‫ִיגֹּ֧ף ֽשׁוֹר‪ִ -‬א֛ישׁ‪ .‬א"ה‪ :‬עיין בספר טעמי המקרא של ר"מ ברויאר עמ' ‪ 92‬שיש שלושה עשר חריגים‪ ,‬וכאן אחד מהם‪ .‬וכבר הבהרנו‬
‫שמחלוקת בין קורן )היידנהיים( לברויאר אינה בין כוחות שווים‪ .‬מה גם שהדרגא הוא המקובל והמרכא נראה כהגהה מסברא‪ .‬גם בתנ"ך‬
‫ירושלים תשי"ג ]העולה בדיוקו על קורן שיצא לאור כעשר שנים אחריו[ בדרגא‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫מפסיקים לפניה ואין להאריך בה"א כאילו מוטעמת בטפחא‬
‫כג כד ָ ֽת ָע ְב ֵ ֔דם‪ :‬תי"ו בקמץ גדול‪ ,‬העי"ן בקמץ קטן‬
‫כג כה וַ ֲה ִסר ִ ֹ֥תי‪ :‬במלרע‪ ,‬געיה בוא"ו למנוע הבלעת הה"א‬
‫כג כז וְ ַהמּ ִֹת֙י‪ :‬וא"ו בשווא נע )אין לקרא שם פתח(‪ ,‬דגש חזק במ"ם הטעם בתי"ו‪.‬‬
‫כג כט וְ ַר ָ ֥בּה הטעם בבי"ת מלרע‪.‬‬
‫וללֹהיהם'‬
‫יהם‪ :‬אין להשמיע את האל"ף‪ ,‬לקרא ' ֵ‬
‫אֹלה ֶ ֖‬
‫כג לב וְ ֵל ֵ‬
‫וּכ ֶ ֥ע ֶצם‪ :‬הכ"ף בשווא נח‬
‫כד י ְ‬
‫שׁם‪ :‬הה"א בשווא נח‬
‫כד יב וֶ ְהיֵ ה‪֑ ָ -‬‬
‫הפטרת שקלים מלכים ב יב‪:‬‬
‫ב ִצ ְב ָ ֖יה‪ :‬הבי"ת בשווא נח והיו"ד בקמץ‬
‫יוּבא‪ :‬במקף ולא בקדמא‬
‫ה ֶ ֥כּ ֶסף נַ ְפ ֖שׁוֹת‪ :‬מרכא טיפחא )ולא להיפך כחלק מהחומשים(‪ֲ .‬א ֶשׁר‪֤ ָ -‬‬
‫שׁ ָמּה‪ :‬געיה בנו"ן הראשונה‬
‫י ֲא ֣רוֹן ֶא ָ֔חד‪ :‬האל"ף בחטף פתח]‪ .[7‬וְ ָנ ְֽתנוּ‪֤ ָ -‬‬
‫]‪[8‬‬
‫יב ַ ֽה ְמ ֻת ָ֔כּן‪ :‬המ"ם בשווא נע ולא בחטף‬
‫יג ְל ַח ֵזּ֖ק ֶאת‪֣ ֶ -‬בּ ֶדק ֵבּית‪֑ -‬ה'‪ :‬טפחא בתיבה ְל ַח ֵזּ֖ק‪ְ .‬ל ָחזְ ָ ֽ קֿה׃ החי"ת בקמץ קטן הה"א אינה במפיק‪.‬‬
‫יד יֵ ָע ֝ ֶשׂה‪ :‬העמדה קלה ביו"ד מפני הגעיה שם‬
‫]‪[6‬‬
‫ראשון של תרומה‪:‬‬
‫ילם | ְמ ָא ָדּ ִ ֛מים וְ עֹ ֥ר ֹת | ְתּ ָח ִ ֖שׁים‬
‫כה ג זָ ָ ֥הב וָ ֶ ֖כ ֶסף‪ :‬יש להקפיד על הפרדת התיבות וכן בהמשך פס' ה‪ֵ :‬א ִ ֧‬
‫כה ה ְמ ָא ָדּ ִ ֛מים‪ :‬האל"ף בקמץ חטוף‬
‫כה ח וְ ָ ֥עשׂוּ ִ ֖לי‪ :‬טעם מרכא נסוג אחור לעי"ן‬
‫כה י וְ ַא ָ ֤מּה‪ :‬אל"ף פתוחה ודגש חזק במ"ם להבדילו משפחה עברית‬
‫כה יב וְ יָ ַצ ְ֣ק ָתּ ֗לּוֹ‪ :‬טעם מונח נסוג אחור לצד"י ודגש חזק בלמ"ד‬
‫כה יד ַ ֖על ַצ ְל ֣עֹת ָה ָא ֑ר ֹן‪ :‬טפחא בתיבה ַ ֖על‬
‫כה טז ֲא ֶ ֥שׁר ֶא ֵ ֖תּן ֵא ֶ ֽליָך׃ אין לסיים ֲא ֶ ֖שׁר ‪ֶ -‬א ֵ ֥תּן ֵא ֶ ֽליָך‬
‫רשימות מאורות נתן עדות על נוסח כתר ארם צובא‪.‬‬
‫]‪ [6‬כבר ראיתי משתבשים בשם זה לקרוא ְצ ִביָּה‪.‬‬
‫]‪ [7‬וכן בפסוק המקביל בדברי הימים ב כד ח‬
‫]‪ [8‬החטף במ"ם בכתר ארם צובא אינו מותיר ספק שיש לקרוא בשווא נע‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫רשימות קמחי‪:‬‬
‫כמה הערות על הרשימות‪.‬‬
‫יע ֶ ֑דנָּ ה העדות שאין מפיק נראית מיותרת‪ .‬יתכן שקמחי רצה לוודא מול כא"צ כללים ידועים‪.‬‬
‫כא ט יִ ָ‬
‫כא כא יֻ ַ ֔קּם בפתח בשונה מבראשית ד טו‪ .‬שם יש אתנח כאן יש זקף‪.‬‬
‫כא לא יִ ָגּ֖ח הגימ"ל בקמץ כנראה בהשפעת ָיִגּ֑ח באתנח בהמשך‪.‬‬
‫כג כא ַאל‪ַ -‬תּ ֵ ֣מּר יש כאן חידוש בעצם הפתח והדגש‪ ,‬כי אין השורש כאן מחסרי פ"נ‪ ,‬אחרי שהמ"ם דגושה אין הטעם נסוג אליה‬
‫וממילא המ"ם נשארת בצירי‪.‬‬
‫כא ח יְ עָ ָ דּה השורש הזה מופיע במקומות אחרים בבנינים נפעל הפעיל והָ פעל‪ .‬כאן ובפסוק הבא מופיע בבנין קל‪.‬‬
‫ת"א‪ :‬דיקיימה כלומר לקבוע אותה אצלו ע"י נישואין‪.‬‬
‫רש"י‪ :‬שהיה לו ליעדה ולהכינה לו לאשה‪ .‬כלומר לשון דומה להכנה‪.‬‬
‫ראב"ע קצר‪ - :‬שהיא יעודה שיקחנה לנפשו‪ ,‬או יעודה לבנו‪.‬‬
‫ראב"ע ארוך‪ - :‬שהיא יעודה לו להיותה אשתו‪ ,‬או יעדה להיותה אשת בנו )ראה להלן‪,‬ט(‪.‬‬
‫כא יג הרב ישראל אליצור )שנת תשסז(‪ :‬ואשר לא צדה‬
‫דינו של הרוצח בשגגה מופיע לראשונה כבר בפרשתנו‪" :‬ואשר לא ָצ ָדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"‬
‫)כא‪ ,‬יג(‪ .‬לעומת הרוצח במזיד‪ ,‬שנידון להריגה‪ ,‬הרי שהרוצח בשגגה נס אל עיר המקלט‪ ,‬כפי שהתורה מרחיבה במקומות אחרים )במדבר‬
‫לה‪ ,‬ט‪-‬לד; דברים יט‪ ,‬א‪-‬יג(‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫אָרב לו ולא נתכוין‪ .‬צדה ‪ -‬לשון ארב‪ ,‬וכן הוא אומר )שמואל א כד יא( 'ואתה צ ֶֹדה את נפשי‬
‫מפרש רש"י‪" :‬ואשר לא ָצ ָדה ‪ -‬לא ַ‬
‫לקחתה'‪ ,‬ולא יתכן לומר צדה לשון ' ַה ָ ּצד צַ יִ ד' )בראשית כז‪ ,‬לג(‪ ,‬שצידת חיות אין נופל ה"א בפועל שלה‪ ,‬ושם דבר בה ַציִ ד‪ ,‬וזה שם דבר‬
‫וּד ָלא ְכ ַמן ֵליהּ'‪ .‬ומנחם חברו בחלק צד ציד‪ ,‬ואין אני מודה לו‪.‬‬
‫צוֹדה‪ ,‬וזה פועל שלו ָצד‪ .‬ואומר אני פתרונו כתרגומו ' ְ‬
‫בו ְצ ִדיָּה ופועל שלו ֶ‬
‫או ֶרה' )שמואל א כ‪ ,‬כ(‪' ,‬ומלין ְל ַצד עלאה‬
‫ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד‪ ,‬נחברנו בחלק 'על ַצד תנשאו' )ישעיה סו‪ ,‬יב(‪ִ ' ,‬צדָּ ה ֹ‬
‫ימלל' )דניאל ז‪ ,‬כה(‪ .‬אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה‪ ,‬ואף זה יש להרהר עליו‪ ,‬סוף דבר לשון אורב הוא"‪.‬‬
‫רש"י מאריך כאן להסביר מה משמעות הפועל " ָצ ָדה"‪ .‬הוא מדגיש שאין לקשור את המילה הזו ל" ַציִ ד"‪ ,‬משום שהה"א בסוף‬
‫המילה מראה שאין קשר בין " ַציִ ד" לבין " ָצ ָדה"‪ .‬במילים אחרות אין המילה הזו משורש צו"ד אלא משורש צד"י‪.‬‬
‫אָרב"‪ ,‬כמו שמתרגם אונקלוס "כמן"‪ .‬כששאול רודף אחרי דוד ודוד כורת לו את כנף מעילו במערה‪,‬‬
‫לדעתו פירוש "צדה" הוא " ַ‬
‫הוא אומר לו אחר כך שאף על פי שהוא לא עשה לו שום רע הוא צודה את נפשו לקחתה‪ ,‬כלומר הוא אורב על נפשו לראות מתי הוא‬
‫יוכל לקחתה‪.‬‬
‫חיזוק לפירוש זה אפשר למצוא בפסוק‪" :‬וכי יהיה איש שנא לרעהו וְ ָא ַרב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים‬
‫האל" )דברים יט‪ ,‬יא(‪ .‬שם מדובר על רוצח במזיד שנס לעיר המקלט‪ ,‬ששולחים להוציא אותו משם כי דינו הוא מוות ולא גלות‪ .‬והתורה‬
‫מתארת את מעשהו בכך ש"ארב לו וקם עליו"‪ .‬לכן כשהתורה מדברת על הרוצח בשוגג הוא מתואר כזה שלא ארב לו ‪" -‬אשר לא צדה"‪.‬‬
‫בסוף דבריו רש"י מביא שאם אפשר לקשור את המילה "צדה" למילה אחרת הוא היה קושר זאת למילה " ַצד"‪ ,‬משורש צד"ד‪,‬‬
‫והכוונה היא שהרוצח בשגגה לא התכוון למצוא לנרצח שום צד של מיתה‪ .‬אך דעתו של רש"י אינה נוחה בפירוש זה‪ ,‬והוא מסכם‪" :‬סוף‬
‫דבר לשון אורב הוא"‪.‬‬
‫הגמרא במסכת מכות )ז ע"ב( מביאה ברייתא‪'" :‬בלא ְצ ִדיָ ּ ה' )במדבר לה‪ ,‬כב( ‪ -‬פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר;‬
‫'ואשר לא צדה' ‪ -‬פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע"‪ .‬ורש"י מפרש שם‪" :‬בלא צדיה ‪ -‬לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני;‬
‫ואשר לא צדה ‪ -‬שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם"‪ .‬הרי שרש"י עצמו פירש‬
‫"צדה" משורש צד"ד‪ ,‬מלשון לזרוק לצד‪ .‬אמנם ייתכן שרש"י רק רצה לפרש את הברייתא ולא התכוון לומר שזהו לדעתו פשט הפסוק‪.‬‬
‫רש"י מביא שמנחם בן סרוק כן קשר את המילה "צדה" לשורש צו"ד במחברתו‪ .‬ר' יונה אבן ג'נאח לעומתו כותב בספר‬
‫השרשים שלו‪..." :‬אבל ענין 'ואשר לא צדה'‪' ,‬ואתה צודה את נפשי'‪' ,‬בצדיה'‪ ,‬הוא ענין הכונה מהדבר ואיננו מענין 'הצד ציד' כאשר‬
‫חשב המשורר שאמר וטעה במאמרו‪' :‬באמרו כי ידה‪ ,‬כיסוד הא הדה‪ ,‬וכצפור צדה‪ ,‬חכם השנערים'"‪.‬‬
‫אותו "משורר" שמזכיר ר' יונה אבן ג'נאח הוא דונש בן לברט‪ ,‬שאת המשפט הנ"ל כתב בתשובותיו למחברת מנחם‪ ,‬שם הוא‬
‫חולק על הרבה דברים שכותב מנחם בן סרוק‪ ,‬אך דווקא בעניין המילה "צדה" הוא מסכים עמו‪ ,‬כי הוא משתמש במילה‪" :‬צדה" במקום‬
‫המילה "צד"‪ ,‬לנסתר עבר‪ ,‬ומכאן שהבין ששתי המילים זהות במשמען‪.‬‬
‫ר' יונה אבן ג'נאח עצמו תוקף דעה זו וכותב שמשמעות המילה "צדה" היא עשה בכוונה‪ ,‬וכן כתב גם הרד"ק‪ .‬יש לשים לב‬
‫שישנו הבדל מסוים בין דעת רש"י‪ ,‬שמשמעות המילה "צדה" היא "ארב"‪ ,‬לבין פירוש זה שמפרש "צדה" כעשיה בכוונה ובמזיד‪ ,‬אם כי‬
‫המשמעות קרובה מאוד‪ ,‬שהרי מי שאורב לחבירו להרגו הוא פועל בידיעה ובכוונה תחילה‪.‬‬
‫שד"ל כותב‪" :‬צדה ‪ -‬קרוב לשורש צו"ד‪ ,‬ועניינו ארב וביקש להזיק‪ ,‬כמו 'ואתה צודה את נפשי לקחתה'‪' ,‬בצדיה'‪' ,‬בלא צדיה'‪,‬‬
‫וכן הצייד אורב לבעלי חיים ומשתדל להמיתם או לתפשם"‪ .‬בדבריו אפשר למצוא חיזוק דווקא לדעת ר' יונה אבן ג'נאח ודונש בן‬
‫לברט‪ ,‬שיש קשר בין "צדה" לבין השורש צו"ד‪.‬‬
‫הגר"א ב"קול אליהו" שואל מדוע ישנה כפילות‪" :‬ואשר לא צדה ‪ -‬והאלקים אנה לידו"‪ ,‬הרי לכאורה זהו אותו דבר בדיוק‪,‬‬
‫והוא עונה‪" :‬יש שני מיני שגגות‪ .‬א' שהיה לו להשמר ממנו‪ ,‬כגון החוטב עצים ונפל בקעת עץ על האדם והרגו‪ ,‬שוגג זה היה לו להשמר‬
‫ממנו ולראות שלא יעמוד שם אדם‪ ,‬הב' שלא היה לו להשמר ממנו כגון שעלה על הסולם ונשברה שליבה מתחתיו ונפל על האדם‬
‫והרגו‪ ,‬וזהו שאמר 'ואשר לא צדה'‪ ,‬על השוגג שהיה לו להשמר ממנו‪' .‬והאלקים אנה לידו' על השוגג שלא היה לו להשמר ממנו"‪.‬‬
‫יהי רצון שלא יאונה על ידינו כל רע‪ ,‬בין במזיד ובין בשוגג‪ ,‬בין בשוגג שהיה לנו להישמר ממנו ובין בשוגג שהקב"ה אנה לידינו‪,‬‬
‫ומתוך כך נזכה שלא תאונה אלינו רעה ונגע לא יקרב באהלינו‪ ,‬ונזכה לגאולה השלמה‪ ,‬במהרה בימינו‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫כא יד וְ ִכי‪-‬יָזִ ד נשוב לדון בשורש מילה זו וגם "אשר זדו" מפרשת יתרו‪ .‬הגיעוני דברי הרב ישראל אליצור נר"ו ונביא מהם‪.6‬‬
‫הדברים ברובם על אשר זדו אבל מתקשרים יפה לפרשה‪.‬‬
‫זָדו"‪.‬‬
‫ֹלהים ִ ֣כּי ַב ָדּ ָ֔בר ֲא ֶ ֥שׁר זָ ֖דוּ ֲע ֵל ֶ ֽ‬
‫" ַע ָ ֣תּה יָ ַ ֔ד ְע ִתּי ִ ֽכּי‪-‬גָ ֥דוֹל ֖ה' ִמ ָכּל‪ָ -‬ה ֱא ִ ֑‬
‫יהם׃" )פסוק יא(‪ .‬יש מקום להתבונן מה פירוש המילה " ּ‬
‫רש"י מפרש‪" :‬כי בדבר אשר זדו עליהם ‪ -‬כתרגומו‪ ,‬במים דמו לאבדם והם נאבדו במים; אשר זדו ‪ -‬אשר הרשיעו‪ .‬ורבותינו‬
‫דרשוהו לשון 'ויזד יעקב נזיד' )בראשית כה‪ ,‬כט(‪ ,‬בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו"‪.‬‬
‫רש"י מביא בהתחלה את "תרגומו"‪ ,‬והתרגום הוא‪" :‬ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למדן ית ישראל ביה דננון" = כי בדבר‬
‫שחשבו המצרים לדון את ישראל‪ ,‬בו דנו אותם‪ .‬רש"י מסביר יותר את התרגום ואומר שהמצרים רצו לאבד את ישראל במים‪ ,‬שהרי‬
‫גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו‪ ,‬והם טבעו במים‪ ,‬מידה כנגד מידה‪.‬‬
‫רש"י מביא אחר כך‪" :‬אשר זדו ‪ -‬אשר הרשיעו"‪ ,‬כלומר עשו במזיד‪ ,‬במחשבה תחילה‪ .‬רש"י רוצה לומר לנו שפשט הפסוק הוא‬
‫שהמצרים הרשיעו עלינו להטביענו במים‪ ,‬והקב"ה השיב להם מידה כנגד מידה‪ .‬לפי זה הפסוק חסר השלמה מסוימת‪" :‬כי בדבר אשר‬
‫זדו עליהם ]בו הם לקו[" וכדומה‪.‬‬
‫הרא"ם מקשה על רש"י‪..." :‬אבל בשמות רבה לא אמרו רק‪' :‬בקדרה שבשלו בה נתבשלו'‪ ,‬ולא ידעתי מהיכן הוציא רש"י ז"ל‬
‫לומר שרז"ל דרשו 'זדו' מלשון 'ויזד' שבא בו הנח תמורת הדגש והיה ראוי להיות ַו ַיּזֵּד בדגש עי"ן הפועל"? בגרסה שלנו בגמ' בסוטה יא‬
‫ע"א כתוב‪" :‬אמר רבי אלעזר‪ :‬מאי דכתיב‪' :‬כי בדבר אשר זדו עליהם'? בקדירה שבישלו בה נתבשלו‪ .‬מאי משמע דהאי זדו לישנא‬
‫דקדירה הוא? דכתיב‪' :‬ויזד יעקב נזיד'"‪ .‬כנראה בגרסה שהייתה לפני הרא"ם לא הייתה כתובה ההוכחה מהפסוק בבראשית‪ ,‬ורש"י כן‬
‫גרס את ההמשך‪.7‬‬
‫זָדו' מנחי למ"ד הפעל‪' ,‬וַ יָ ּ זֶד יעקב נזיד' )בראשית כה‪ ,‬כט(‬
‫לגבי גוף הקושיה מתרץ המהר"ל ב"גור אריה"‪" :‬ואף על גב דלשון ' ּ‬
‫מחסרי פ"א נון‪ ,‬ובא הנח תמורת הדגש‪ ,‬בודאי רז"ל גם כן מפרשים דהוא מלשון 'גם ִמזּ ִֵדים חשוך עבדך' )תהלים יט‪ ,‬יד(‪ ,‬וכן הרבה‪,‬‬
‫אלא שכתוב זה הלשון‪ ,‬ולא כתב 'אשר הרשיעו'‪ ,‬מפני שהוא לשון נופל על הלשון‪ ,‬שמפני שהכתוב מדבר שהשם שילם להם במידה‬
‫שמדדו‪' ,‬בקדירה שבשלו כו''‪ ,‬ועל זה שייך לשון 'נזיד'‪ ,‬כמו 'ויזד יעקב נזיד'‪ ,‬ולכך כתב גבי רשעתם גם כן לשון דומה לזה‪ ,‬שדרך הכתוב‬
‫לכתוב לשון נופל על הלשון"‪.‬‬
‫נראה שקושייתו של הרא"ם מעיקרא אינה קושיה‪ ,‬משום שבאמת הבינו הראשונים שהמילה "וַ יָ ּ זֶד" היא משורש נז"ד‪ ,‬וגם‬
‫הרד"ק הכריע כן‪ ,‬אך יותר נראה ש"ויזד" הוא מנחי ע"ו‪/‬ע"י‪ ,‬אלא שלשורש זה ישנן שתי משמעויות שונות‪ ,‬לשון בישול ולשון רשע‪.‬‬
‫ואולי אף ישנו קשר בין המשמעויות‪ :‬מראש השורש היה מלשון בישול‪ ,‬והוא התרחב למשמעות של בישול מזימות רעות‪.‬‬
‫בתפילת שחרית אנו מזכירים בכל יום‪" :‬ותתן אתת ומפתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי ֵהזִ ידוּ עליהם‬
‫ידו‬
‫זָדו עליהם" כתוב בו‪" :‬כי הֵ זִ ּ‬
‫ותעש לך שם כהיום הזה" )נחמיה ט‪ ,‬י(‪ .‬ברור שפסוק זה מושפע מהפסוק שלנו‪ ,‬אלא שבמקום "אשר ּ‬
‫עליהם"‪.‬‬
‫ידו"‪ .‬כמו שמשורש‬
‫דו" ובבניין הפעיל‪" :‬הֵ זִ ּ‬
‫זָדו"‪ ,‬הוא זו"ד‪ ,‬ובבניין קל אומרים‪ָ " :‬ז ּ‬
‫כל המדקדקים הבינו שהשורש של המילה " ּ‬
‫בו עליה"‬
‫קו"ם אומרים בבניין קל‪ָ " :‬קמוּ" ובהפעיל‪ֵ " :‬ה ִקימוּ"‪ .‬והמילה מוטעמת במלרע‪ ,‬משום שהיא לפני אות גרונית‪ ,‬כמו‪" :‬ולא ָר ּ‬
‫מו את שמי" )במדבר ו‪ ,‬כז( ועוד‪.‬‬
‫)בראשית כו‪ ,‬יב(; "וְ ָׂש ּ‬
‫אך אולי אפשר לומר שהשורש של המילה "זָדוּ" הוא זי"ד ולא זו"ד‪ ,‬ומכאן נגזר השם "נָזִ יד"‪ ,‬ובעתיד אומרים‪" :‬וכי יָזִ ד איש על‬
‫רעהו" )לקמן כא‪ ,‬יד(‪" ,‬אך הנביא אשר יָ זִ יד לדבר דבר בשמי" )דברים יח‪ ,‬כ(‪ ,‬כמו שמשורש שי"ם אומרים בעבר " ָשׂמוּ" ובעתיד‬
‫ָקים" וגזרו ממנה את המילה " ֵהזִ ידוּ" בעבר‪ ,‬ולא "זָדוּ"‪,‬‬
‫ָשׂימוּ"‪ .‬אך בשלב מאוחר יותר חשבו שהמילה "יָזִ יד" היא בבניין הפעיל‪ ,‬כמו "י ִ‬
‫"י ִ‬
‫ובשלב מאוחר יותר גם את המילה " ֵמזִ יד"‪.‬‬
‫דבר דומה קרה בלשון חז"ל בשורש שי"ם‪ .‬במקום "אין אדם ָשׂם עצמו רשע" אומרים‪" :‬אין אדם ֵמ ִשׂים עצמו רשע"‪ ,‬כי הבינו‬
‫ָשׂים" כבניין הפעיל‪ ,‬וגזרו ממנה את המילה " ֵמ ִשׂים"‪ .‬וכן מצאנו‪" :‬זה ֵמ ִריב ואומר אני טוען כאן וזה ֵמ ִריב ואומר אני טוען‬
‫את המילה "י ִ‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫כיון שאיננו לומדים עתה פרשת יתרו הכנסתי רק את הענינים הלשוניים‪.‬‬
‫א"ה‪ :‬לא מסתבר לתלות במחלוקת בגירסא בתלמוד‪ .‬לפני הרא"ם היה רק המדרש‪ ,‬ולא קישר שרש"י הביא מהתלמוד ולא )רק( מהמדרש‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫כאן" )במ"ר ה‪ ,‬א(‪ֵ " .‬מ ִריב" במקום " ָרב"‪ .8‬לפי דברינו תופעה דומה קרתה לשורש זי"ד עוד בתקופת המקרא‪ ,‬כשבספר שמות מוצאים‬
‫"זָדוּ" ובספר נחמיה‪ 9‬המאוחר הרבה יותר מוצאים‪ֵ " :‬הזִ ידוּ"‪ .‬ע"כ מדברי הרב ישראל אליצור‪.‬‬
‫בקוקורדנציה של אבן‪-‬שושן השורש הוא זוד‪ ,‬בתקליטור של מפעל הכתר של בר‪-‬אילן השורש הוא זיד‪.‬‬
‫אגב אביא כאן התכתבות עם מפעל מקראות גדולות 'הכתר'‪ .‬כנראה תהיה בזה תועלת למשתמשים בתקליטור שלהם‪ ,‬ומסיבה זו‬
‫אני מביאה כאן‪.‬‬
‫בס"ד יום ד' לסדר דבר אתה עמנו‬
‫לבעלי ומנהלי כתר בר‪-‬אילן שלום!‬
‫בחיפוש בשורש זדה הגעתי לשתי תוצאות‪.‬‬
‫יטה ַשׁ ְלּמוּ‪ָ -‬ל֣הּ ְכּ ָפ ֳע ֔ ָלהּ ְכּ ֛כֹל ֲא ֶ ֥שׁר ָע ְשׂ ָ ֖תה‬
‫֣יה ָס ִ֗ביב ַאל‪-‬יְ ִהי‪ָ ◌֙ -ָ--‬ל ֙הּ ְפּ ֵל ָ֔‬
‫‪ .1‬ירמיהו נ‪,‬כט‪ַ :‬ה ְשׁ ִ ֣מיעוּ ֶאל‪ָ -‬בּ ֶב֣ל ׀ ַ ֠ר ִבּים ָכּל‪֨ -‬דּ ֹ ְר ֵכי ֶ ֝ק ֶשׁת ֲחנ֧ וּ ָע ֶל ָ‬
‫ֲעשׂוּ‪ָ -‬ל֑הּ ִ ֧כּי ֶאל‪֛ -‬ה' ָז ָ֖ דה ֶאל‪ְ -‬ק ֥דוֹשׁ יִ ְשׂ ָר ֵ ֽאל׃‬
‫כוּתהּ ִ ֽו ָיק ָ ֖רה ֶה ְע ִ ֥דּיו ִמ ֵנּֽהּ׃‬
‫רוּחהּ ִ ֽתּ ְק ַ ֣פת ַל ֲהזָ ָ ֑דה ָהנְ ַח ֙ת ִמן‪ָ -‬כּ ְר ֵ ֣סא ַמ ְל ֵ֔‬
‫וּכ ִד֙י ִ ֣רם ִל ְב ֵ֔בהּ וְ ֵ ֖‬
‫‪ .2‬דניאל ה‪,‬כ‪ְ :‬‬
‫משונה למדי שהמילה אשר זדו עליהם בתחילת יתרו אינו מסומן‪ .‬גם לא המקרים של "זדון"‪.‬‬
‫הדוגמה מירמיהו כנראה לא נכונה כי היא נראית משורש זוד כמו "הזידו עליהם" או "וכי יזיד" )נקבה מלעיל(‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכה‬
‫בהמשך למכתב‪ ,‬בשורש זיד יש זדו של תחילת יתרו וגם "מזכה שטרא לבי‪-‬תרי" זדה של ירמיהו‪.‬‬
‫וכל הלישנא של זדון‪ .‬ככל הנראה אין זה נכון מבחינה דקדוקית‪.‬‬
‫אליהו לוין‬
‫תשובת פרופ' מנחם כוהן‬
‫ב"ה‪ ,‬יום ראשון כ"א בשבט תשס"ט‬
‫לכבוד‬
‫הרב אליהו לוין‬
‫שלום רב‪,‬‬
‫בתשובה למכתבך‪:‬‬
‫א‪ .‬הערה מקדימה‪ :‬לשון פנייתך "בעלי ומנהלי כתר בר‪-‬אילן" מוזרה‪ .‬כפי שתוכל להווכח למעלה השם של מפעלנו הוא‬
‫מפעל מקראות גדולות 'הכתר'‪ ,‬ויש לו מנהל אחד בלבד‪ .‬ומכיוון שבדקדוק עסקינן‪ ,‬מן הראוי לדקדק גם בשמות‬
‫ובהגדרות‪.‬‬
‫ב‪ .‬לגופו של עניין‪ :‬החיפוש שערכת בשורש 'זדה' מבוסס על טעות בזיהוי השורש‪ .‬אין שורש כזה בעברית‪ ,‬וכל הצורות‬
‫הנזכרות במכתבך נגזרות מן השורש 'זוד\זיד' )נחי עו"י(‪ .‬שים לב‪ ,‬שהצורות 'זדה' )יר' נ‪,‬כט( 'זדו' )שמ' יח‪,‬יא( מוטעמות‬
‫מלעיל‪ ,‬כמו 'קמה' 'קמו'‪ ,‬ואין להעלות על הדעת לחפשם בשורש 'זדה'‪ .‬כמו כן הצורה השמנית 'זדון'‪ ,‬אף שצורות רבות‬
‫משורשי נחי ל"י‪-‬ל"ה אכן באות במשקל זה‪ ,‬כגון‪' :‬רצון' 'גאון'‪ ,‬הוא כולל גם צורות של שורשי עו"י‪ ,‬כגון‪' :‬ששון'‪' ,‬לצון'‪.‬‬
‫ג‪ .‬אשר לתוצאות שקיבלת בחיפוש המוטעה בשורש 'זדה'‪ ,‬בוודאי שמת לב‪ ,‬להודעה שקדמה לחלון התוצאות בלשון זו‪:‬‬
‫וּבן‪ְ -‬יהוֹנָ ָ ֖תן ְמ ִ ֣ריב ָ ֑בּ ַעל )אותן מילים גם בפרק הבא שם פסוק מ והמשך אותו פסוק‪:‬‬
‫‪ 8‬מעניינת דרשת התלמוד בשבת נו ב‪ :‬היינו דכתיב )דברי הימים א ח לד( ֶ‬
‫יכה׃ בי"ת אחת נבלעה![ וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו ]עם הקב"ה[‪.‬‬
‫הוֹליד ֶאת‪ִ -‬מ ָ ֽ‬
‫וּמ ִרי‪֖ ַ -‬ב ַעל ִ ֥‬
‫ְ‬
‫‪ 9‬במקרא יש רק כ"ד ספרים‪ .‬אין ספר נחמיה לפי המסורת היהודית‪ .‬סנהדרין צג ב‪ :‬מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו ונחמיה בן חכליה‬
‫מ"ט לא איקרי סיפרא על שמיה ]והלא כל הדברים )לאו דווקא‪ ,‬הכוונה להרבה דברים‪ ,‬או הכוונה למקום שמתחיל "דברי נחמיה"( של עזרא – נחמיה‬
‫אמרם‪ ,‬מדוע לא נקרא הספר על שמו?[ אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר )בסוף הספר ולשון דומה כמה פעמים בתוך הספר(‬
‫טוֹבה׃ הקטע שאומרים אחרי ויברך דויד הוא מתפילה ארוכה שהתפללו שבי הגולה אחרי שנתבדלו מהגויים‪.‬‬
‫ֹלהי ְל ָ ֽ‬
‫זָ ְכ ָרה‪֥ ִ -‬לּי ֱא ַ ֖‬
‫‪6‬‬
‫"השורשים השמורים" הם השורשים הנכונים‪ ,‬שחיפוש בהם נותן תוצאות נכונות וממצות של כל היקרויותיו של השורש בפעלים‬
‫ובשמות‪ .‬במקרה דנן השורש 'זיד' הוא המצוי בקטגוריה זו‪ ,‬ולא השורש 'זדה'‪ .‬בתוכנות ישנות יותר‪ ,‬כשאתה לוחץ על 'אישור'‬
‫בשורש מוטעה שרשמת‪ ,‬התוכנה עלולה לחפש את כל המילים הכוללות את שלש האותיות הרשומות‪ .‬עליך פשוט להתעלם מן‬
‫הממצא הזה‪ .‬התוכנה שבידיך היא כנראה מן הסוג הזה‪ .‬נסה‪ ,‬למשל‪ ,‬לחפש את צירוף האותיות 'תשב' כשורש‪ ,‬ותקבל את‬
‫ההודעה דלעיל‪ ,‬שכן אין שורש כזה קיים‪ .‬אבל אם תלחץ על 'אישור' תקבל ‪ 173‬מופעים שבהם מצויות האותיות הנ"ל‪ .‬עליך‬
‫להתעלם כמובן מן הממצא הזה‪ .‬בתוכנות החדשות יותר תוקן הבאג הזה‪.‬‬
‫אגב‪ :‬גם רשימת השורשים השמורים עדיין טעונה שיפוצים נוספים‪ ,‬ואנחנו מתכוננים לעסוק בקרוב בנושא זה‪.‬‬
‫בברכה‬
‫מנחם כהן‬
‫מכתבי‪ :‬יום ב לסדר את מספר ימיך אמלא‬
‫לכב' פרופ' מנחם כוהן שלום!‬
‫אני מודה לך מאוד על המכתב‪.‬‬
‫רציתי רק להבהיר נקודה או שתים‪.‬‬
‫בעלי ומנהלי התכוונתי לעומד בראש וגם למסייעים כמו יוסי פרץ או יונה בר‪-‬מעוז‪.‬‬
‫אשתדל לדייק להבא‪.‬‬
‫מה שכתבת שים לב‪ ,‬שהצורות 'זדה' )יר' נ‪,‬כט( 'זדו' )שמ' יח‪,‬יא( מוטעמות מלעיל‪ ,‬כמו‬
‫פורתא לא דק‪ ,‬כי זדו בפרשת משפטים מוטעמת מלרע‪ ,‬לולא כן לא הייתי מעלה בדעתי לחפש בזדה‪.‬‬
‫אבל אני מקבל שלפעמים ל"ה נמשך למלרע בעיקר אם יש גרונית אחריו )אע"פ שזדו בטעם מפסיק(‪ .‬ולכן כנראה גם כאן הוא‬
‫בשורש זיד )או זוד(‪.‬‬
‫תודה על התשובה‪.‬‬
‫בכבוד רב ובברכה‬
‫אליהו לוין‬
‫תשובה‪ :‬אתה צודק בעניין מיקומו של הטעם ב'זדו'; וכן נכון הוא שלעתים באה צורה זאת במלרע גם בפעלי עו"י‪ ,‬לרוב לפני‬
‫גרונית‪ .‬אבל יש גם לפני אותיות לא גרוניות‪ ,‬כגון‪" :‬רבו בני ישראל" )במ' כ‪,‬יג(‪" ,‬טחו להם טפל" )יח' כב‪,‬כח(‪ ,‬ועוד‪ ,‬ויש גם‬
‫בטעם מפסיק‪" :‬נעו ולא שכר" )יש' כט‪,‬ט(; "רבו עליה" )בר' כו‪,‬כב(; "פקו פליליה" )יש' כח‪,‬ז(‪.‬‬
‫יישר חילך לאורייתא‬
‫מנחם כהן‬
‫יה‪ .‬רש"י‪ - :‬על בוריו וכחו‪ .‬רס"ג‪ :‬על משענת לעצמו‪ .‬מנוה שלום משמע לא על ידי משענת‪.‬‬
‫כא יט עַ ל‪ִ -‬מ ְׁשעַ נְ ּת ֹו ת"א‪ :‬על ָּב ְר ֵי ּ‬
‫ראב"ע קצר‪ :‬כמו "ואיש משענתו בידו" )זכ' ח‪,‬ד(‪ .‬והחכמים אמרו )מכיל' משפטים נזיקין ו( שפירוש על משענתו ‪ -‬בעצמו; והטעם‪,‬‬
‫שלא ישען על אחר‪ .‬ונעזֹב הפירוש הראשון‪ ,‬בעבור שיש לשיני עדים נאמנים‪ .‬כאן ראב"ע מסכים לדעת חז"ל בפירוש‬
‫המקרא‪ .‬כן גם בפירוש הארוך‪ :‬אם יקום‪ .‬על קדמונינו נסמוך )ראה מכיל' משפטים נזיקין ו(‪ ,‬שפירשו‪ ,‬כי על משענתו ‪ -‬שלא ישען‬
‫על אחר כמשפט החולים‪ ,‬רק על עצמו‪.‬‬
‫רמב"ן‪ :‬כפשוטו‪ ,‬כמו "ואיש משענתו בידו מרוב ימים" )זכ' ח‪,‬ד(; "משענת קנה" )יח' כט‪,‬ו(; ויאמר הכתוב‪ ,‬כי כאשר יתחזק‬
‫ול ּמֵ ד‪,‬‬
‫המוכה‪ ,‬והוא מתהלך תמיד בחוץ ‪ -‬בשוקים וברחובות ‪ -‬על משענתו‪ ,‬כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי‪ ,‬ונקה המכה; ִ‬
‫שאפילו פשע בנפשו ומת בחולשתו אחרי כן‪ ,‬לא יומת‪ .‬ודבר הכתוב בהווה‪ ,‬כי המוכים שנפלו למשכב לא יתהלכו בחוץ‬
‫עד שתחיה מכתם ויצאו מידי סכנה‪ ,‬וזה טעם והתהלך בחוץ; כי אם יקום ויתהלך בביתו על משענת ‪ -‬לא יִ נקה‪ .‬עיין שם עוד‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫כא כב וְ ָנגְ פּו הפועל נגף מוכר לנו‪ ,‬גם שם העצם ֶנגֶ ף‪ .‬ת"א‪ :‬וימחון‪ ,‬כלומר יכו‪ .‬רס"ג‪ :‬והכו דרך דחיפה‪.‬‬
‫רש"י‪ :‬אין 'נגיפה' אלא לשון דחיפה והכאה‪ ,‬כמו "פן תגוף באבן רגליך" )תה' צא‪,‬יב(; "בטרם יתנגפו רגליכם" )יר' יג‪,‬טז(; "ולאבן נגף"‬
‫)יש' ח‪,‬יד(‪ .‬למה הוסיף רש"י )ורס"ג לפניו( לשון דחיפה?‬
‫נעבור למשנה בסוף פרק ראשון של בבא קמא‪ :‬חמישה תמין‪ ,‬וחמישה מועדין‪ :‬הבהמה אינה מועדת לא ליגח‪ ,‬ולא ליגוף‪ ,‬ולא‬
‫לישוך‪ ,‬ולא לרבוץ‪ ,‬ולא לבעוט‪.‬‬
‫נעבור עתה לדברי התלמוד בתחילת המסכת )ב ב( תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה‪ .‬מאי שנא נגיחה דקרי‬
‫לה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב )שמות כא לה( כי יגוף! האי נגיפה נגיחה היא‪ .‬דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר‬
‫לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה‪ .‬מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא‬
‫כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ומלתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא‬
‫הוי מועד לאדם‪.‬‬
‫נעבור להמשך הפרשה כדי לראות את הפסוקים המובאים‪.‬‬
‫כי‪-‬יִ ַּגח ׁש ֹור אֶ ת‪ִ -‬א‪%‬יׁש א ֹו אֶ ת‪ִ -‬א ָּׁשה‬
‫פסוק כח וְ ִ ֽ‬
‫כי‪-‬יִ ֹּג(ף ֽׁשֹור‪ִ -‬א‪%‬יׁש אֶ ת‪ׁ-‬ש ֹור ֵר ֵעהּו‬
‫פס' לה‪ְ :‬ו ִ ֽ‬
‫נֹודע ִ‪ּ,‬כי ׁש‪ֹ +‬ור נַּגָ ח הּוא ‪/‬‬
‫פס' לו ‪+‬אֹו ַ ‪.‬‬
‫נֹודע ִ‪ּ,‬כי ׁש‪ֹ +‬ור נַּגָ ח הּוא ‪ ./‬וכן הגירסא בגמ' לפיו‪.‬‬
‫רש"י מפרש פתח בנגיפה ְו ִ ֽכי‪-‬יִ ֹּג(ף סיים בנגיחה א‪ֹ +‬ו ַ ‪.‬‬
‫כי‪-‬יִ ַּגח ׁש ֹור אֶ ת‪-‬‬
‫הרמב"ם בתשובה )אינו לפניי וזמני אינו פנוי לחפש( גורס‪ :‬פתח בנגיחה וסיים בנגיפה ומפרש פתח בנגיחה וְ ִ ֽ‬
‫ִא‪%‬יׁש; וסיים בנגיפה ְו ִ ֽכי‪-‬יִ ֹּג(ף ֽׁשֹור‪ִ -‬א‪%‬יׁש אֶ ת‪ׁ-‬ש ֹור ֵר ֵעהּו‪.‬‬
‫המעיר )ובלאו המעתיק( מעיר שאגב שיטפיה לא דק‪ .‬אבל תשוב אוולתו בראשו כי הוא עצמו לא דק‪.‬‬
‫תן לחכם ויחכם עוד‪.‬‬
‫אני מבקש מאוד ממי שיש לו הערות שלא ימנע מלשולחן אלי‬
‫הכתובת למשלוח‪ [email protected] :‬או ‪[email protected]‬‬
‫הערות מתקבלות גם באנגלית‪.‬‬
‫אם אתה מתענין‬
‫בהבטים הלשוניים של התורה‬
‫)לשון המקרא‪ ,‬המשנה‪ ,‬התלמוד וכו'(‬
‫אתה מוזמן להרשם )בחנם(‬
‫לקבלת דוא"ל בנושאים לשוניים‬
‫בכתובת‪[email protected] :‬‬
‫☺ ּב ֹוא להחכים את עצמך ואת שאר המכותבים ☺‬
‫‪8‬‬