‫גליון זה יו"ל ע"י מערכת טעמי תורה‪.‬‬ ‫תודה לכל העוזרים והמסייעים שגליון זה יראה אור‪.‬‬ ‫© כל הזכויות שמורות‪ ,‬ניתן לצלם ולהדפיס כמות שהוא ללא שינוי‪.‬‬ ‫גליון מס' ‪42‬‬ ‫פרשת בא‬ ‫הערות‪ ,‬הארות‪ ,‬ביקורת‪ ,‬שאלות‪ ,‬רעיונות‪ ,‬וכן תרומות לצורך‬ ‫המשך פיתוח הגליונות‪ ,‬יתקבלו בברכה במערכת‪.‬‬ ‫כמו"כ אפשר לשלוח בקשה לקבלת הגליונות במייל‪.‬‬ ‫מייל‪ [email protected] :‬פקס‪153775150494 :‬‬ ‫ה"א תשע"ד‬ ‫‪XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW‬‬ ‫י' א'‪ :‬אֶ ל־פּ ְַר ֑ע ֹה ‪ -‬הרי"ש בשווא נח‪ ,‬ויש להזהר שלא להבליע את‬ ‫העי"ן ולקרוא פַּר ֹהא‪ .‬וכן בכל מקום בו מנוקד שווא נח לפני אות‬ ‫גרונית‪ ,‬יש להזהר שלא תבלע האות הגרונית‪ .‬ולהלן רשימת‬ ‫המילים בפרשה שיש להזהר בהן בזה‪ :‬הִתְ ַע ַלּלְתִּ י‪ .‬ל ְִרא ֹת‪ַ .‬הנִּשְׁ אֶ ֶרת‪.‬‬ ‫ִבּנְע ֵָרינוּ‪ .‬הִשְׁ אִ יר‪ .‬וּ ְבעֵשֶׂ ב‪ .‬וּלְאַהֲר ֹן‪ .‬נִשְׁ אַר‪ַ .‬ויְהִי‪ְ .‬ויִשְׁ אֲ לוּ‪ .‬וּ ְבעֵינֵי‪.‬‬ ‫ִכּסְאוֹ‪ .‬יִ ְמעַט‪ .‬שִׁ ְבעַת‪ִ .‬צבְאוֹתֵ יכֶם‪ .‬וּבְאֶ ז ְַרח‪ .‬מִשְׁ אֲ ר ֹתָ ם‪ַ .‬ויִּשְׁ אֲ לוּ‪.‬‬ ‫ַויַּשְׁ אִ לוּם‪ַ .‬ויִּסְעוּ‪ִ .‬צבְאוֹת‪ִ .‬צבְא ֹתָ ם‪ .‬יִשְׁ אָלְ‪.,‬‬ ‫ִהכ ַ ְ֤בּדְ תִּ י ‪ -‬הדלי"ת בשווא נח‪ ,‬ולא בשווא נעב‪ ,‬למרות הקושי‬ ‫להגותה בשווא נח‪ ,‬ויש להזהר שלא להבליעה בתי"ו שישמע כאילו‬ ‫קרא ִה ְכבַּתִּ י‪ ,‬אלא יש להקפיד שישמע שקרא דלי"ת ותי"ו‪ .‬ואם אינו‬ ‫יכול לקרוא בשווא נח בלי להבליע את הדלי"ת‪ ,‬עדיף לקוראה‬ ‫בשווא נע מאשר להבליעה‪ .‬וכן הוא להלן י"ג ה'‪ְ :‬ו ָעבַדְ תָּ ‪ .‬ולהלן י"ג‬ ‫ח'‪ְ :‬ו ִהגַּדְ תָּ ‪.‬‬ ‫י' י'‪ :‬יְ ִ֨הי ֵכ֤ן י ְ ֙יָ ִע ָמּ ֶ֔כם ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים כראוי‪ ,‬ולא‬ ‫להטעים י ִ ְ֤הי ֵכ ֙ן י ְ ָי֣ ִע ָמּ ֶ֔כם‪.‬‬ ‫י' י"א‪ַ :‬וי ְָג ֶ֣רשׁ ‪ -‬הטעם מלעיל בגימ"ל‪.‬‬ ‫‪ 8‬מ ֵ ֵ֖את ‪ -‬יש להזהר שלא להבליע את האל"ף ולקרוא מֵת‪ .‬וכן להלן‪.‬‬ ‫‪ 8‬י' י"ב‪ְ :‬ו ַ ֖יעַל ‪ -‬הוי"ו בשווא נע‪ ,‬ואין לקרוא ַויַּעַל בפתח הוי"ו‪.‬‬ ‫‪ 8‬וְי ֹא ַכל ֙ ‪ -‬הוי"ו בשווא נע‪ ,‬ואין לקרוא וַי ֹאכַל בפתח הוי"ו כבפסוק‬ ‫ט"ו‪.‬‬ ‫י' י"ד‪ ֥= :‬א ִי ֽ ְהיֶה־כֵּ ֽן ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם הנכון‪,‬‬ ‫ולא להטעים <א־י ִ ְה ֶי ֥ה כֵּ ֽן‪.‬‬ ‫י' ט"ז‪ֽ :‬וּלְאַה ֲ֑ר ֹן ‪ -‬הוי"ו במתג‪ ,‬והלמ"ד שאחריו בשווא נחה‪.‬‬ ‫‪ 8‬י' י"ז‪ְ :‬ועַתָּ֗ ה ‪ -‬יש להקפיד על הגייה נכונה של העי"ן‪ ,‬שלא ישמע‬ ‫שקורא ְואַתָּ ה באל"ף‪.‬‬ ‫י' ב'‪ :‬וִ ֽידַ ע ֶ ְ֖תּם ‪ -‬העי"ן בשווא נח‪ ,‬ואין להבליעה ולקרוא וִידַ תֶּם‪,‬‬ ‫וכמו"כ אין לקרוא וִי ַדעַתֶּ ם בפתח העי"ן‪ .‬וכן הוא בעי"ן שלהלן‬ ‫פסוק י"ז‪ְ :‬ו ַהע ְִ֖תּירוּ‪ .‬ולהלן פסוק י"ח‪ַ :‬ויֶּע ַ ְ֖תּר‪ .‬ולהלן י"ב כ"ב‪:‬‬ ‫ְו ִה ַגּע ֶ ְ֤תּם‪ .‬ולהלן י"ב ל"ז‪ֵ :‬מ ַֽר ְעמ ֵ ְ֖סס‪.‬‬ ‫ַ ֖רק אֶ ת־ה ָ ַ֥מּוֶת הַזֶּ ֽה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם הנכון‪,‬‬ ‫ולא להחליף את המרכא והטפחא ולהטעים ַ ֥רק אֶת־ה ָ ַ֖מּוֶת ַה ֶזּ ֽה‪.‬‬ ‫י' ג'‪ :‬אֶ ל־פּ ְַרע ֹ֒ה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬ ‫להשמיט את המקף ולהטעים ֶ ֣אל פּ ְַרע ֹ֒ה‪.‬‬ ‫ִשּׁ ֶמר ‪ -‬הטעם מלעיל בשי"ן‪ ,‬והמ"ם בסגול‪ .‬ויתכן שאם‬ ‫‪ 8‬י' כ"ח‪ :‬ה ָ ֣‬ ‫שּׁ ֵ ֣מר מלרע נחשב לשינוי משמעות‪ ,‬עיין הערהו‪.‬‬ ‫קרא ִה ָ‬ ‫י' ד'‪ִ :‬הנְ ִ֨ני ‪ -‬יש אומרים שהנו"ן הראשונה בשווא נע‪ ,‬ויש אומרים‬ ‫שהיא בשווא נחג‪.‬‬ ‫ה ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה כ"ב‪.‬‬ ‫אֶ ת־כָּל־ ָה ֵ֔עץ ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬ ‫להשמיט את המקף ולהטעים אֶת־ ָכּ֣ל ָה ֵ֔עץ‪.‬‬ ‫ו‬ ‫י"ח פעמים מופיעה מילת "השמר" בתנ"ך‪ ,‬וכולן מוטעמות מלעיל והמ"ם בסגול‪,‬‬ ‫ירא‬ ‫שׁ ֵ֜קט אַל־תִּ ָ֗‬ ‫שּׁ ֵ֨מר ְו ַה ְ‬ ‫פרט לפעם אחת שמוטעמת מלרע והמ"ם בצירי‪ ,‬והוא ִה ָ‬ ‫שּׁמֶר לְ‪) F‬כגון בבראשית כ"ד ו'‪,‬‬ ‫)ישעיה ז' ד'(‪ .‬וברוב המקומות כתוב הצירוף ִה ָ‬ ‫ל"א כ"ד‪ ,‬ל"א כ"ט‪ .‬סה"כ י"ב פעמים(‪ ,‬וע"כ ניתן היה לומר שהוא ראוי להיות‬ ‫מוטעם מלרע‪ ,‬כמו שמוטעם בישעיה‪ ,‬ומה שמוטעם בדרך כלל מלעיל‪ ,‬הוא משום‬ ‫נסוג אחור‪.‬‬ ‫אך באמת ברור שאין זה משום נסוג אחור‪ ,‬אלא משפט המילה להיות‬ ‫מוטעמת מלעיל‪ ,‬שהרי גם כאשר לא יתכן נסוג אחור הטעם מלעיל‪ ,‬כמו ה ָ ִ֧שּׁ ֶמר‬ ‫ִמפָּנָ ֛יו )שמות כ"ג כ"א(‪ ,‬שלא יתכן נסוג אחור משום שמילת ִמ ָפנָיו אינה מוטעמת‬ ‫בראשה‪ ,‬וכמו ִה ָ֕שּׁמֶר ֵמע ֲ֖ב ֹר )מלכים ב' ו' ט'(‪ ,‬שלא יתכן נסוג אחור משום שמילת‬ ‫שׁמֶר מוטעמת בטעם מפסיק )והרב מלבי"ם שגה בזה‪ ,‬שכתב בישעיה שם שהוא‬ ‫ִה ָ‬ ‫מלרע כדינו‪ ,‬ובשאר המקומות הוא מלעיל משום נסוג אחור שמילת לך באה‬ ‫אחריו‪ ,‬עכ"ד‪ ,‬ולא שם לבו שיש פעמים שמוטעם מלעיל אף כשלא יתכן שנסוג‬ ‫אחור(‪.‬‬ ‫ונחלקו המפרשים בפירוש מילת השמר שבישעיה‪ .‬רבינו סעדיה גאון פירש‬ ‫שהוא מלשון שמירה‪ ,‬כשאר השמר שבמקרא‪ ,‬אך דונש בתשובתיו לרס"ג )תשובה‬ ‫קכ"א( השיג עליו‪ ,‬שאיך יאמר אל תירא אחר שאמר השמר‪ ,‬והוא כמו לומר תירא‬ ‫ואח"כ אל תירא‪ ,‬אלא הוא מלשון שמרים‪ ,‬כלומר שקוט על שמריך‪ ,‬והראיה‪,‬‬ ‫שהמילה מלרע והמ"ם בצירי‪ ,‬שלא כדרך המקרא‪.‬‬ ‫והאבן עזרא בשפת יתר )סימן צ"ג( כתב על דברי דונש שאין ראיה לדבריו‬ ‫מזה שהמילה מלרע‪ ,‬כי מנהג הנפעל להיות פעם מלעיל ופעם מלרע‪ ,‬ואין משפט‬ ‫לשון הקודש לעשות הפרש בטעמים אלא בשמות‪ ,‬ודברי דונש רחוקים מאד‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫אך בפירושו )בראשית כ"ד ו'( כתב וז"ל‪ :‬כל השמר מלעיל מלשון שמירה‪ ,‬ואשר‬ ‫מלרע לשון שמרים‪ ,‬כמו השמר והשקט‪ ,‬כטעם שקט הוא על שמריו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה‬ ‫שחזר בו ממה שכתב בשפת יתר‪.‬‬ ‫ורד"ק )ישעיה ז' ד'‪ .‬שרשים שרש שמר( פירש ג"כ כדונש שבמלרע הוא‬ ‫מלשון שמרים‪ ,‬אך הביא שרס"ג פירש שהוא מלשון שמירה‪ ,‬וכן תרגם יונתן‪,‬‬ ‫שהלא בכל מקום תרגם "אסתמר"‪ ,‬ולא חילק בין מלעיל למלרע‪.‬‬ ‫י' ו'‪ :‬בָתֶּ֜ י‪ ,,‬וּב ֵ ָ֣תּי‪ ,‬וּב ֵ ָ֣תּי ‪ -‬התי"ו בדגש קל‪ ,‬ולא בדגש חזקד‪ .‬וכן הוא‬ ‫בשאר ההטיות של מילה זו‪.‬‬ ‫וּב ֵ ָ֣תּי כָל־ ִמצ ְַרי ִ֒ם ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם הנכון‪,‬‬ ‫ולא להטעים וּבָתֵּ י־ ָכ֣ל ִמצ ְַרי ִ֒ם‪.‬‬ ‫עַל־ ָ ֣האֲ דָ ָ֔מה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬ ‫להשמיט את המקף ולהטעים ַ ֣על ָה ֲאדָ ָ֔מה‪.‬‬ ‫י' ז'‪ :‬עַד־ ָמתַ ֙י יִ ְה ֶ֨יה ֶז֥ה ָל ֙נ ֙וּ ‪ -‬מוטעם בפשטא קדמא מרכא פשטא‪,‬‬ ‫ואין להחליף בין הטעמים‪.‬‬ ‫י' ט'‪ִ :‬כּ֥י חַג־י ָ ְ֖י ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם הנכון‪ ,‬ולא‬ ‫להטעים כִּי־ ַח֥ג י ְ ָי֖‪.‬‬ ‫א מחמת קלות האות הגרונית במבטא‪ ,‬כאשר יש לפניה אות המנוקדת בשווא נח‪,‬‬ ‫יש נטיה חזקה להשמיט את האות הגרונית מהמבטא‪ ,‬ולנקד את האות שלפניה‬ ‫שׁמְעוֹן‪ַ ,‬ויִּנַג‬ ‫בניקוד שלה במקום בשווא נח‪ ,‬כגון ַמלַ‪ 5‬במקום ַמ ְלאַ‪ ,5‬שִׁמוֹן במקום ִ‬ ‫במקום ַויִּנְהַג‪ .‬וזה מצוי עשרות מקומות בכל פרשה‪ ,‬וצריך זהירות רבה מאד ע"מ‬ ‫לא להיכשל בזה‪.‬‬ ‫ב ולא יתכן כלל שיבוא כאן שווא נע‪ ,‬שהרי אין שווא נע בא לפני דגש‪ .‬וכל הטעם‬ ‫שהתי"ו דגושה‪ ,‬משום שהדלי"ת שלפניה בשווא נח‪.‬‬ ‫ג ענין זה מבואר בגליון פרשת וארא הערה י"א‪.‬‬ ‫ד ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ט"ו‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫נִ ְה ָ֔יתָ ה ‪ -‬הה"א בשווא נח‪ ,‬ואין להבליע את הה"א ולקרוא נִי ָתָ ה‪ ,‬וכן‬ ‫אין לקוראה נִ ִהי ָתָ ה בחיריק‪ ,‬אלא יש לבטאה כהוגן בשווא נח‪ ,‬והוא‬ ‫נהגה כמו מפיק ה"א בסוף תיבה )כגון במילים‪ִ :‬עמָּהּ‪ ,‬א ֹתָ הּ‪ ,‬וכדו'(ז‪.‬‬ ‫וכן הוא להלן י"ב ד' במילת ִמה ְ֣י ֹת‪ .‬ולהלן י"ב ל"ט בה"א השניה‬ ‫במילת ְלהִתְ ַמ ְה ֵ֔מ ַהּ )ועיין מש"כ שם(‪ .‬וכן בשאר מקומות שהה"א‬ ‫מנוקדת בשווא בלבד‪ ,‬כגון י ִ ְהי ֶה ִבּהְיוֹת וכדומה‪ ,‬יש לקרוא באופן‬ ‫זה‪.‬‬ ‫‪ 8‬בּ ְַר ְגלֵי ֶ֔כם ‪ -‬הלמ"ד בצירי‪ ,‬והוא לשון רבים‪ .‬ויש להזהר שלא‬ ‫ישמע שקורא בּ ְַרגְ ְלכֶם הלמ"ד בשווא נע‪ ,‬שהוא שינוי משמעות‬ ‫ללשון יחיד‪.‬‬ ‫י"ב י"ב‪ְ :‬ועַד־ ְבּה ָ ֵ֑מה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬ ‫להשמיט את המקף ולהטעים ו ַ ְ֣עד ְבּה ָ ֵ֑מה‪.‬‬ ‫י"ב י"ג‪ :‬אֲ ֶ ֣שׁר אַ ֶ ֣תּם שָׁ֔ ם ‪ -‬יש לנגן את ב' המונחים כראוי‪ ,‬ואין‬ ‫שׁם במקףיב‪ .‬וכן‬ ‫להשמיט את המונח הראשון ולהטעים ֲאשֶׁר־א ֶ ַ֣תּם ֔ ָ‬ ‫ֵאָכ֣ל ְלכָל־ ֶ֔נפֶשׁ‪.‬‬ ‫הוא להלן פסוק ט"ז‪ :‬אֲ ֶ ֣שׁר י ֵ‬ ‫י"א ז'‪ ֤= :‬א יֶ ֽח ֱַרץ־ ֶ֙כּ ֶל ֙ב ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬ ‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים <א־יֶח ַ ֱ֤רץ ֶ֙כּ ֶלב֙‪.‬‬ ‫ְועַד־ ְבּה ָ ֵ֑מה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא להשמיט‬ ‫את המקף ולהטעים ו ַ ְ֣עד ְבּה ָ ֵ֑מה‪.‬‬ ‫י"א ח'‪ָ :‬בּח ֳִרי־ ָאֽף ‪ -‬יש אומרים שהבי"ת בקמץ קטןח‪ ,‬וי"א שהבי"ת‬ ‫בקמץ גדולט‪.‬‬ ‫אשׁ ֹן עַד־י֥ וֹם‬ ‫‪ 8‬י"ב ט"ו‪ְ :‬ונִכ ְְר ֞תָ ה ה ֶ ַ֤נּפֶשׁ ַההִו ֙א ִמיִּשְׂ ָראֵ֔ ל מִיּ֥ וֹם ה ִָר ֖‬ ‫הַשְּׁ בִעִ ֽי ‪ -‬יש להקפיד להטעים היטב את הזקף המפסיק שבתיבת‬ ‫שּׁ ִבעִי קאי על תחילת הפסוק )כִּי‬ ‫ִמיִּשׂ ְָראֵל‪ ,‬כי מִיּוֹם ה ִָראשׁ ֹן עַד יוֹם ַה ְ‬ ‫כָּל אֹכֵל ָחמֵץ(‪ .‬וכן הוא להלן בפסוק י"ט‪.‬‬ ‫י"ב כ"א‪ִ :‬מֽשְׁ ֗כוּ ‪ -‬המ"ם במתג‪ ,‬והשי"ן בשווא נחיג‪.‬‬ ‫י"ב ט'‪ִ :‬כּ֣י אִ ם־ ְצלִי־אֵ֔ שׁ ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬ ‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים כִּי־ ִ ֣אם ְצלִי־ ֵ֔אשׁ‪.‬‬ ‫ִמּנּוּ עַד־ ֖בּ ֹקֶר בּ ֵ ָ֥אשׁ תִּ שְׂ ֽר ֹפוּ ‪ -‬יש להקפיד להטעים‬ ‫‪ 8‬י"ב י'‪ְ :‬והַנּ ָ ֹ֥תר מ ֶ ֛‬ ‫היטב את הטפחא המפסיק שבתיבות עַד בֹּקֶר‪ ,‬שהוא ניגון מפסיק‬ ‫יותר מהתבירי שבתיבת ִממֶּנּוּ‪ ,‬שאם לא יפסיק כראוי ישמע שזמן‬ ‫שריפת הנותר הוא עד הבוקר‪ ,‬בעוד שפירושו שאת הנותר עד‬ ‫הבוקר יש לשרוף‪.‬‬ ‫ֵיתוֹ ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬ ‫י"ב כ"ב‪֥ ִ :‬אישׁ מִפֶּ ֽתַ ח־בּ ֖‬ ‫ֵיתוֹ‪.‬‬ ‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים ִאישׁ־מִפֶּ ֥תַ ח בּ ֖‬ ‫י"ב ל"א‪֤ :‬קוּמוּ צְּא ֙וּ ‪ -‬מילת קומו מוטעמת במהפך‪ ,‬ולא ביתיביד‪.‬‬ ‫‪ 8‬י"ב ל"ז‪ֵ :‬מ ַר ְעמ ֵ ְ֖סס ‪ -‬העי"ן בשווא נח‪ ,‬והמ"ם בשווא נע‪ .‬ויתכן‬ ‫שאם קרא ַר ַע ְמסֵס העי"ן בפתח‪ ,‬והמ"ם בשווא נח‪ ,‬נחשב לשינוי‬ ‫משמעותטו‪.‬‬ ‫י"ב י"א‪ְ :‬ו ָככָה֮ ‪ -‬הטעם מלעיל בכ"ף הראשונהיא‪.‬‬ ‫הטעם מלעיל‪ ,‬ואם הוא מלרע על דרך הזרות‪ ,‬היה לבעל המסורה להעיד עליו‬ ‫ולמסור א' מלעיל וא' מלרע כמו במקרים דומים במקרא‪.‬‬ ‫וכן בלוית חן העתיק דברי רב פעלים הנ"ל‪ ,‬והסכים להם‪.‬‬ ‫וכן בעין הקורא ליהב"י הנקדן סימן שתי זרקאות להורות שהמילה מלעיל‪.‬‬ ‫וכך הכריע מנחת שי למעשה )כמו שמשמע מתוך דבריו‪ ,‬וכן נראה בדיבור‬ ‫המתחיל שסימן שתי זרקאות(‪.‬‬ ‫ונראה שבכתר ארם צובה היה מסומן ג"כ שתי זרקאות‪ ,‬שכתב במאורות נתן‬ ‫שהוא מלעיל‪ ,‬ולא כתב שאין הכרע כמו שכתב במדבר י"א ח' על תיבת שָׁט ֩וּ‪,‬‬ ‫)אמנם יתכן שהסתמך בזה רק על המסורה המוסרת ב'‪ ,‬ובמקום השני )נחמיה ה'‬ ‫י"ג( הוא מלעיל‪ ,‬ומזה הסיק כן(‪.‬‬ ‫ולמעשה גם במסורה שבידנו נמסר ב'‪ ,‬וכן ישנם כתבי יד המטעימים בשתי‬ ‫זרקאות )כ"י א"ד א"ז א"ח א"י(‪ ,‬וא"כ אין ספק בזה שהמילה מלעיל‪.‬‬ ‫והעולה מכ"ז‪ ,‬שהקורא השמר מלרע במקום מלעיל‪ ,‬לדונש ורד"ק ואב"ע‬ ‫בפירושו יש בזה שינוי משמעות‪ ,‬ולרס"ג ואב"ע בשפת יתר אין בזה שינוי‬ ‫משמעות‪ ,‬וכן נראה מתרגום יונתן‪.‬‬ ‫ז ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה כ"ה‪.‬‬ ‫ח הכלל הוא שאותיות השימוש ב' ו' כ' ל' מנוקדות בשווא‪ ,‬כגון בְּרוּ ַח וְרוּ ַח כְּרוּ ַח‬ ‫לְחֹשֶׁ‪) 5‬פרט ללפני אותיות בומ"פ שוי"ו השימוש מנוקדת בשורק כגון וּ ִבנְיָמִין‬ ‫וּפ ְַרע ֹה‪ ,‬או כשהם מיודעות שאז מנוקדות בפתח כגון לַדָּ בָר ַבּגָּדוֹל(‪.‬‬ ‫אך כאשר המילה עצמה מתחילה בשווא נע‪ ,‬או בשווא מורכב )חטף פתח‪,‬‬ ‫חטף קמץ‪ ,‬חטף סגול( שדינו ג"כ כשווא נע‪ ,‬אזי ישתנה ניקוד אות השימוש‪ ,‬שהרי‬ ‫אין מילה יכולה להתחיל בשני שוואים‪ .‬והכלל בזה שלפני שווא מורכב‪ ,‬אות‬ ‫השימוש תנוקד כניקוד הבא עם השווא שאחריה‪ ,‬כגון במילים ֱא ֶמת ֲאנִי ֳאנִיוֹת‪,‬‬ ‫ינוקדו בהם אותיות השימוש ֶבּ ֱא ֶמת ֶו ֱא ֶמת ַו ֲאנִי ָו ֳאנִיוֹת ָכּ ֳאנִיוֹת )כללים אלו‬ ‫מפורשים ברד"ק )מכלול ל"ט((‪.‬‬ ‫וממילא כאשר בא אחר אות השימוש חטף קמץ קטן‪ ,‬אות השימוש תנוקד‬ ‫בקמץ‪ ,‬והסברא הפשוטה אומרת שהקמץ שבאות השימוש הוא קמץ קטן‪ ,‬שהרי כל‬ ‫הטעם שהיא מנוקדת בקמץ הוא משום החטף קמץ קטן שאחריה‪ ,‬ואם היא מנוקדת‬ ‫בקמץ גדול‪ ,‬אין קשר בינו לבין הח"ק קטן שאחריו‪ ,‬ואין סיבה שאות השימוש‬ ‫תנוקד בקמץ גדול משום שאחריה בא חטף קמץ קטן‪.‬‬ ‫יב ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ל'‪.‬‬ ‫יג בלוית חן כתב )שער שני פרק ראשון( שכשיבוא מתג בחיריק‪ ,‬יהיה השווא‬ ‫שאחריו נע‪ ,‬כגון מִ ֽשׁ ְ֗כוּ וּק ְ֨חוּ‪ .‬והעתיק דבריו בערוגת הבשם פרק ג'‪.‬‬ ‫אך המנחת שי הביא )מאמר המאריך תירוץ חקירה ג'( שמדברי הבחור לא‬ ‫משמע כן‪ ,‬שהביא )טוב טעם פרק ז'( את שהמתג שבמילת משכו הוא מתג כבד‪,‬‬ ‫והביאו יחד עם דוגמאות נוספות שבהם השווא נח ללא ספק‪ ,‬ומשמע שדעתו‬ ‫שהשווא בזה נח‪.‬‬ ‫וכתב שם המנחת שי שכן משמע גם מדברי רד"ק‪ ,‬משום שהביא )מכלול ט"ז‬ ‫ע"ב( שתיבת משכו בגעיא‪ ,‬ולא הוסיף שהוא בשווא נע או בח"פ‪ ,‬כמו שהוסיף‬ ‫במקרים דומים )אמנם‪ ,‬ראיה זו אינה מוכרחת‪ ,‬שהלא גם על לִ ֽ ְקחִי־נָא )מלכים א'‬ ‫י"ז י"א( לא הביא רד"ק שהיא בשווא נע‪ ,‬אע"פ שהיא בשווא נע‪ ,‬אך יתכן שלא‬ ‫כתב משום שא"א לסמנה בח"פ להורות על נעות השווא‪ ,‬שהלא אחריה אות‬ ‫גרונית‪ ,‬וממילא לא נכון לסמן את השווא נע בח"פ כמבואר במאמר החטפים(‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬כיון שבכל כתבי היד שבדקנו השי"ן מנוקדת בשווא‪ ,‬ולא בח"פ‪,‬‬ ‫ניתן להסיק שהשווא בודאי נח‪ ,‬שהלא כאשר יש שווא נע שאינו בא ע"פ הכללים‬ ‫הרגילים‪ ,‬הוא מסומן ע"י הרבה מהסופרים בח"פ‪ ,‬וכאשר בכל הספרים הוא בשווא‬ ‫בלבד‪ ,‬אין ספק שהשווא נח‪.‬‬ ‫ט שהרי כתבו המדקדקים )רד"ק מיכה ב' י"ב ותהילים פ"ו ב'‪ ,‬ועוד מדקדקים(‬ ‫שקמץ עם מתג הוא קמץ גדול‪ ,‬ואף כשנראה שע"פ משפט הלשון הוא אמור להנקד‬ ‫בקמץ קטן‪ .‬וכן יש שכתבו שכל קמץ קטן חייב לבוא אחריו שווא נח או דגש‪ ,‬וא"כ‬ ‫קמץ הבא לפני חטף קמץ הוא בהכרח קמץ גדול‪ .‬וכך היא מסורת הספרדים שכל‬ ‫קמץ שאין אחריו שווא נח או דגש‪ ,‬הוא נהגה כקמץ גדול‪.‬‬ ‫י בניגון הטעמים המקובל יש נטיה להטעים את התביר בניגון מפסיק יותר‬ ‫מהטפחא‪ ,‬אך באמת הטעם טפחא הוא מפסיק יותר מהתביר‪ ,‬ויש להקפיד על הניגון‬ ‫המתאים בכל מקום של צירוף הטעמים תביר וטפחא‪ ,‬כי בהרבה מקומות זה משנה‬ ‫את פירוש הענין‪.‬‬ ‫יא הטעם זרקא הוא מהטעמים שאינם מורים על מיקום ההטעמה‪ ,‬כיון שהוא תמיד‬ ‫מסומן בסוף התיבה‪ ,‬ולכן ממקום סימון הטעם אין ללמוד כאן שהוא מלרע‪.‬‬ ‫ורד"ק הביא בשרשים )שרש כה( שבמסורה נמסר כאן "לית כותיה מלרע"‪,‬‬ ‫והעתיק דבריו במכלל יופי כאן‪.‬‬ ‫אך במנחת שי הביא בשם ר' משה פרובינצלו שכתב שהיא מלעיל‪ ,‬שבמסורה‬ ‫אצלנו נמסר עליו ב'‪ ,‬וחברו הוא בנחמיה ה' י"ג‪ ,‬ושם הטעם מלעיל‪ ,‬וממילא משמע‬ ‫שגם כאן הוא מלעיל‪ ,‬וכן מצא בספרים ישנים שסימנו זרקא גם בכ"ף הראשונה‬ ‫להורות שהטעם מלעיל )ואע"פ שאין דרך כתבי היד לסמן ב' זרקאות‪ ,‬במקומות‬ ‫שעלולים לטעות סימנו ב' זרקאות(‪.‬‬ ‫וכן כתב רב פעלים שמוכח מהמסורה שהטעם מלעיל‪ ,‬וכן הוא גם ע"פ חוקי‬ ‫הדקדוק‪ ,‬שהלא המילה היא כך‪ ,‬והה"א נוספת‪ ,‬והכלל הוא שכשתבוא ה"א נוספת‬ ‫יד מחמת שאין ניקוד תחת הקו"ף‪ ,‬יש הטועים לחשוב שהוא יתיב‪ ,‬אך ברור שהוא‬ ‫מהפך‪ ,‬שכן מוכח מהמסורה המוסרת על י"א מקומות שבא יתיב ואחריו פשטא‪ ,‬וזה‬ ‫אינו א' מהם‪.‬‬ ‫וכן מוכח גם מהדגש שבצד"י‪ ,‬שהלא דגש חזק לעולם אינו בא אחר טעם‬ ‫מפסיק‪.‬‬ ‫ויש המספרים על גדולים שהורו לקרוא ביתיב‪ ,‬אך ברור שזו טעות‬ ‫שהשתרבבה מחמת שלא ניכר מספיק שהוא מהפך‪ ,‬משום שאין ניקוד תחת הקו"ף‪,‬‬ ‫ולכן טעו לומר שהוא ביתיב‪ ,‬אך ברור ופשוט ללא ספק שאין נכון להטעים ביתיב‪.‬‬ ‫טו ה' פעמים כתובה מילה זו בתורה‪ ,‬ובכל המקומות העי"ן מנוקדת בשווא‪ ,‬כמו‬ ‫כאן‪ ,‬חוץ מבשמות א' י"א שהעי"ן מנוקדת בפתח‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫הה"א במתג – בדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪,‬‬ ‫קסוטו‪ ,‬קורן‪.‬‬ ‫כג‬ ‫וראה הערה ‪.‬‬ ‫י"ב ל"ח‪ְ :‬וגַם־ ֵ ֥ע ֶרב ַ ֖רב ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬ ‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים וְגַ ֥ם ע ֵֶרב־ ַ ֖רב‪.‬‬ ‫י"ב ל"ט‪ִ :‬כּ֣י =֣ א ח ֵ ָ֑מץ ‪ -‬יש לנגן את ב' המונחים כראוי‪ ,‬ואין‬ ‫להשמיט את המונח הראשון ולהטעים כִּי־<֣ א ח ֵ ָ֑מץטז‪.‬‬ ‫שׂה תָ ִ ֛מים ‪֧ ֶ ) /‬שׂה תָ ִמ֛ים(‬ ‫י"ב ה'‪֥ ֶ :‬‬ ‫תיבת שה במרכא – בכתבי היד‪ :‬טא"ס ט"ב ט"ג ט"ד ט"ו‪ ,‬ס"א ס"ב‬ ‫ס"ג ס"ד ס"ה ס"ו ס"ח ס"ט ס"י סי"א סי"ב סי"ג סי"ד סט"ו סט"ז‬ ‫סי"ז‪ ,‬א"א א"ב א"ג א"ד א"ה א"ו א"ח א"ט א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪:‬‬ ‫רוו"ה‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪ ,‬קסוטו‪ ,‬קורן‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן הוא בעין‬ ‫הקורא‪ ,‬וכן מוכח מהמסורהכד ומדברי בן אשר‪ ,‬רד"ק‪ ,‬ר' משה‬ ‫הנקדן‪ ,‬ובשאר ספרי הראשונים העוסקים בכללי הטעמיםכה‪.‬‬ ‫תיבת שה בדרגא – בכתב יד‪ :‬ס"ז‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪.‬‬ ‫ְלהִתְ ַמ ְה ֵ֔מ ַהּ ‪ -‬הה"א השניה בשווא נח‪ ,‬והוא נהגה כמו מפיק ה"א‬ ‫בסוף תיבה‪ ,‬והה"א השלישית בפתח גנובה ומפיק ה"א‪ ,‬דהיינו שיש‬ ‫לקרוא את הפתח לפני הה"א‪ ,‬ואת הה"א עצמה יש להגות בשווא‬ ‫נחיז‪.‬‬ ‫י"ב מ"ט‪ :‬בְּתוֹכְכֶ ֽם ‪ -‬הכ"ף בשווא נע‪ .‬ואע"פ שיש ספרים המנקדים‬ ‫בְּתוֹ ֲככֶם בחטף פתח‪ ,‬אין להגותו כפתח‪ ,‬אלא כשווא נע פשוטיח‪.‬‬ ‫י"ג ה'‪ָ :‬ל֣תֶ ת ‪ -‬הטעם מלעיל בלמ"דיט‪.‬‬ ‫י"ג ט"ז‪ :‬עַל־ ָי֣דְ ָ֔כה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬ ‫להשמיט את המקף ולהטעים ַ ֣על י ָדְ ָ֔כה‪.‬‬ ‫י"ב ז'‪ :‬ו ְָנ֥תְ נ֛ וּ ‪) /‬וְנָ ֽתְ ֛נוּ(‬ ‫הה"א במרכא – בדפוס‪ :‬ברויאר‪.‬‬ ‫הה"א במתג – בדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪,‬‬ ‫קסוטו‪ ,‬קורן‪.‬‬ ‫*כג‬ ‫וראה הערה ‪.‬‬ ‫‪ Q‬חילופי נוסחאות ‪R‬‬ ‫י' י"א‪ְ :‬לכֽוּ־ ָנ֤א ‪) /‬ל ְ֨כוּ ָנ֤א(‬ ‫תיבת לכו במקף – בכתבי היד‪ :‬טא"ס ט"ב ט"ג ט"ד ט"ה‪ ,‬ס"א ס"ב‬ ‫ס"גכ ס"ד ס"ז ס"י סט"ז‪ ,‬א"ב א"ג א"ו א"ח א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪:‬‬ ‫רוו"ה‪ ,‬גינצבורגכא‪ ,‬קסוטו‪ ,‬קורן‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן נמסר בספר‬ ‫החילופים בשם בן אשר ובן נפתליכב‪ ~ .‬וכן הוא בעין הקורא‪.‬‬ ‫תיבת לכו במונח – בכתבי היד‪ :‬ס"ה ס"ח ס"ט סי"א סי"ב סי"ג‬ ‫סי"ד סט"ו‪ ,‬א"א א"ד א"ה א"ז א"ט‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪,‬‬ ‫לטריס‪.‬‬ ‫י"ב ט"ו‪ :‬שְּׂ ֖א ֹר ‪) /‬שׂ ְ֖א ֹר(‬ ‫השי"ן דגושה – בכתבי היד‪ :‬ט"ב ט"ג ט"ד ט"ה ט"ו‪ ,‬ס"ב ס"ג ס"ד‬ ‫ס"י סי"א סי"ד סט"ז סי"ז‪ ,‬א"ג א"ה א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬רוו"ה‪,‬‬ ‫גינצבורגכו‪ ,‬קורן‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן הוא בעין הקוראכז‪.‬‬ ‫השי"ן רפה – בכתבי היד‪ :‬טא"סכח‪ ,‬ס"ה ס"ו ס"ז ס"ח ס"ט סי"ב‬ ‫סי"ג‪ ,‬א"א א"ו א"ז א"ט‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬לטריס‪ ,‬קסוטו‪.‬‬ ‫כג ישנו כלל מוסכם בכל המדקדקים )בן אשר‪ ,‬דקדוקי הטעמים סעיף ‪ .20‬רבינו‬ ‫תם‪ ,‬שיר אלוקים לי מגן על כללי הטעמים‪ .‬רד"ק‪ ,‬עט סופר ל"א ע"ב‪ .‬טעמי‬ ‫המקרא המיוחס לר' יהודה בן בלעם‪ ,‬פרק לדבר על י"ב טעם‪ ,‬שער התביר‪ .‬ר'‬ ‫משה הנקדן‪ ,‬דרכי הנקוד והנגינות‪ ,‬שער הנגינות‪ ,‬טעם תביר‪ .‬ובעוד מדקדקים(‪.‬‬ ‫שכאשר בא תביר ללא טעם משרת לפניו‪ ,‬ויש עמו בתיבתו מקום הראוי למתג‪,‬‬ ‫ובין מקום המתג לתביר יש שווא בלבד‪ ,‬יבוא מרכא במקום המתג‪.‬‬ ‫ובכתבי היד אכן מוטעם מרכא במקומות אלו‪ ,‬ככלל זה‪ ,‬אך מחמת הדמיון‬ ‫הרב שיש בכתבי היד בין מרכא למתג )ששניהם קו קצר נוטה מעט‪ ,‬וההבדל‬ ‫ביניהם בכתבי היד כמעט ואינו מורגש(‪ ,‬טעו רוב המדפיסים‪ ,‬והדפיסו במקומות‬ ‫אלו במתג במקום במרכא )ובדפוסים ההבדל בין המתג למרכא ניכר‪ ,‬שמתג הוא קו‬ ‫ישר‪ ,‬ומרכא הוא קו מעוגל נוטה לשמאל(‪.‬‬ ‫ואף רוו"ה שהביא לכלל זה בספרו משפטי הטעמים )דף כ"ו ע"ב(‪ ,‬עכ"ז‬ ‫בחומשיו הדפיס במתג ולא במרכא‪ ,‬כמקובל בדפוסים שלפניו‪.‬‬ ‫ולענין מעשה‪ ,‬כיון שכלל זה מוסכם ללא שום חולק‪ ,‬ואף בכתבי היד כך‬ ‫הטעימו‪ ,‬וההטעמה במתג מקורה בטעות בלבד‪ ,‬יש לקרוא במרכא ולא במתג )וכן‬ ‫הדפיס בתנ"ך ברויאר בכל התנ"ך(‪.‬‬ ‫י"א ו'‪ :‬ו ָ ְ֥הי ָ ְ֛תה ‪) /‬וְהָ ֽי ְָת֛ה(‬ ‫הה"א במרכא – בדפוס‪ :‬ברויאר‪.‬‬ ‫וכתב האבן עזרא )בראשית מ"ז י"א‪ ,‬שמות א' ז'‪ ,‬י"א‪ ,‬י"ב ל"ז( שהיו שני‬ ‫מקומות שנקראו רעמסס‪ ,‬מקום מגורי ישראל הוא ַר ְע ְמסֵס העי"ן בשווא‪ ,‬והוא שם‬ ‫ור ַע ְמסֵס בפתח העי"ן הוא שם עיר שאותה בנו בני ישראל‪ ,‬ואינה מקום‬ ‫מחוז‪ַ ,‬‬ ‫מגוריהם‪ .‬ולפ"ז לכאורה הקורא ַר ַע ְמסֵס בפתח העי"ן במקום בשווא‪ ,‬או להיפך‪,‬‬ ‫«««‬ ‫שינה משמעות‪.‬‬ ‫אך בתרגום יונתן מתורגם בכל המקומות "פילוסין"‪ ,‬ומשמע שהוא אותו‬ ‫מקום‪ ,‬ולפ"ז אם שינה וקרא בשווא במקום בפתח או להיפך‪ ,‬לא שינה משמעות‬ ‫)ואע"פ שאם קרא רעואל במקום דעואל וכדומה‪ ,‬צריך לחזור אע"פ שאותו אדם‬ ‫נקרא פעם כך ופעם כך‪ ,‬מ"מ כאן הוא שינוי קל בלבד בניקוד‪ ,‬ואם אינו משנה‬ ‫משמעות‪ ,‬יתכן שא"צ לחזור על שינוי קל כזה(‪ ,‬וצ"ע בזה‪.‬‬ ‫טז ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה י"ט‪.‬‬ ‫כד זה הכלל במשרת התביר‪ :‬אם יש בין המשרת לתביר שתי תנועות ומעלה‪,‬‬ ‫משרתו יהיה דרגא‪ ,‬כגון‪ַ :‬וי ָ ְ֧ב ֶר‪ 5‬א ָֹת֛ם )בראשית א' כ"ב(‪ .‬ואם יש פחות משתי‬ ‫תנועות ביניהם‪ ,‬המשרת יהיה מרכא‪ ,‬כגון‪ַ :‬ויּ ִֵתּ֥ן א ֹ ָת֛ם )בראשית א' י"ז(‪) .‬ושווא נע‬ ‫נחשב כתנועה גבי כלל זה‪ ,‬כגון‪ַ :‬ויִּק ָ ְ֧רא ֶאת־שׁ ְ֛מוֹ )בראשית ה' כ"ט((‪.‬‬ ‫ויש לכלל זה י"ג יוצאים מן הכלל שנמנו במסורה )בפרשת משפטים(‪ ,‬שבהם‬ ‫מטעם דרגא אע"פ שיש רק הברה אחת בין המשרת לתביר‪.‬‬ ‫ובפסוק זה יש רק הברה אחת בין מקום המשרת לתביר‪ ,‬וכיון שאינו נמנה‬ ‫ביוצאים מן הכלל‪ ,‬מוכח שהוא מוטעם במרכא ולא בדרגא‪.‬‬ ‫יז במדקדקים מובאות ב' דרכים בזה‪ ,‬יש שכתבו שהפתח נהגה תחת אות אל"ף‬ ‫שאינה כתובה‪ ,‬ונקרא כאילו כתוב אֱלוֹאַהּ‪ ,‬שִׂיאַחְ‪ָ ,‬רקִיאַעְ‪ ,‬ויש שכתבו שהפתח‬ ‫נהגה תחת האות שנמשכת במבטא מהתנועה הקודמת‪ ,‬ונקרא כאילו כתוב אֱלוֹוַּהּ‪,‬‬ ‫שִׂייַחְ‪ָ ,‬רקִייַעְ‪.‬‬ ‫למעשה נראה יותר לומר שאין זו מחלוקת‪ ,‬אלא כל אחד מהמדקדקים כתב‬ ‫ותיאר באופן שונה את דרך הקריאה‪ ,‬אך זו דרך קריאה אחת‪ ,‬שניתן לתארה בב'‬ ‫אופנים‪ ,‬ועיקרה שאין הפתח נהגה תחת האות עצמה‪ ,‬אלא לפניה‪.‬‬ ‫ויש הרבה שקוראים בטעות את הפתח תחת הה"א‪ ,‬וזה אינו נכון כלל‪.‬‬ ‫כה הכלל והיוצאים מן הכלל )שהובאו בהערה לעיל( נמנו גם בספרי הראשונים‬ ‫העוסקים בכללי הטעמים‪ ,‬כגון בדקדוקי הטעמים לבן אשר )סעיף ‪ ,(19‬ובדרכי‬ ‫הניקוד והנגינות לר' משה הנקדן )שער הנגינות‪ ,‬טעם תביר(‪ .‬ובטעמי המקרא‬ ‫המיוחס לר' יהודה בן בלעם‪ ,‬ועוד‪ .‬וגם בהם לא נמנה פסוק זה ביוצאים מן הכלל‪.‬‬ ‫ורד"ק בהביאו כלל זה )עט סופר ל' ע"ב( הביא כמה דוגמאות שבהם המשרת‬ ‫הוא מרכא כיון שאין ביניהם ב' הברות‪ ,‬וביניהם הביא להדיא דוגמא זו של שה‬ ‫תמים שהיא מוטעמת במרכא כיון שאין ביניהם ב' הברות‪.‬‬ ‫יח כמבואר בארוכה במאמר החטפים שחטף פתח זה הוא ניקוד מושאל הבא לסמן‬ ‫על שווא נע‪ ,‬ואינו חטף פתח ממש‪.‬‬ ‫יט ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ט"ז‪.‬‬ ‫כ נראה שיש סימני מחיקה של קדמא‪ ,‬ובמקומו נוסף מקף אחר המחיקה‪.‬‬ ‫כא כן הוא בנוסח הפנים‪ ,‬ובגליון ציין שיש נוסח אחר שלבן אשר בקדמא‪.‬‬ ‫כו ומסר עליו‪ :‬ביריחו )שם של ספר ידוע( שְּׂא ֹר השי"ן דגוש‪.‬‬ ‫כב כן נמסר בחילופי מישאל‪ .‬ובספר המסורה של גינצבורג הביא ב' נוסחאות של‬ ‫חילופים‪ ,‬באחד הוא חילוף בין בן אשר לבן נפתלי‪ ,‬וב"א מטעים במקף וב"נ‬ ‫בקדמא‪ ,‬ובנוסח השני הוא הסכמה ביניהם להטעים במקף‪.‬‬ ‫כז בעין הקורא כתב שהשי"ן דגשה בכל ספרי ספרד‪ ,‬וכן קומו סְּעו‪ ,‬קומו צְּאו‪.‬‬ ‫וכתב רוו"ה הטעם לזה‪ ,‬שאותיות השריקה )זסצר"ש( מבליעות את השווא‪ ,‬ובפרט‬ ‫כשאחריהן באה אות גרונית‪ ,‬ולכן הן דגושות כדי לההבירן היטב‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫י"ב כ"ב‪ :‬בּ ָ ַ֣דּם אֲ שֶׁ ר־ ַבּסּ ַ֒ף ‪) /‬בּ ָ ַ֣דּם ֲאשֶׁר־ ַבּ ָסּ ֒ף(‬ ‫הסמ"ך בפתח – בכתבי היד‪ :‬ט"ב ט"ג ט"ה‪ ,‬ס"א ס"ב ס"ג ס"ד ס"ה‬ ‫ס"ו ס"ז ס"ח ס"ט ס"י סי"א סי"ג סי"ד סט"ו סי"ז‪ ,‬א"ב א"ד א"ו‬ ‫א"ז א"ח א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬גינצבורג‪ ,‬קסוטו‪,‬‬ ‫קורן‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן מוכח מהמסורהכט‪.‬‬ ‫הסמ"ך בקמץ – בכתבי היד‪ :‬סי"ב סט"זל‪ ,‬א"א*ל א"ג א"ה*ל א"ט‪~ .‬‬ ‫ובדפוס‪ :‬לטריסלא‪.‬‬ ‫‪ Q‬הפטרת פרשת בא ‪R‬‬ ‫למנהג האשכנזים והספרדים‪ :‬ירמיה מ"ו י"ג‪ ,‬הַדָּ בָר ֲאשֶׁר ִדּבֶּר י ְי ָ‬ ‫ֶאל י ְִר ְמי ָהוּ ַהנָּבִיא‪ ,‬עד סוף פסוק כ"ח‪ְ ,‬ונַקֵּה <א ֲאנ ַ ֶקּ ָךּ‪.‬‬ ‫למנהג התימנים‪ :‬ישעיה י"ט א'‪ַ ,‬משָּׂא ִמצ ְָרי ִם‪ ,‬עד סוף פסוק כ"ה‪,‬‬ ‫וּ ַמ ֲעשֵׂה י ָ ַדי אַשּׁוּר ְונַ ֲחלָתִ י יִשׂ ְָראֵל‪.‬‬ ‫שׁי‪ ,‬עד פרק‬ ‫למנהג האיטליינים‪ :‬ישעיה י"ח ז'‪ָ ,‬בּעֵת ַההִיא יוּבַל ַ‬ ‫י"ט סוף פסוק כ"ה‪ ,‬וּ ַמ ֲעשֵׂה י ָ ַדי אַשּׁוּר ְונַ ֲח ָל ִתי יִשׂ ְָראֵל‪.‬‬ ‫י"ב ל"ז‪ :‬ל ַ ְ֥בד ‪) /‬לְבָ ֥ד(‬ ‫הבי"ת בפתח – בכתבי היד‪ :‬טא"ס טא"ק ט"ב ט"ג ט"ד ט"ה‪ ,‬ס"א‬ ‫ס"ב ס"ג ס"ד ס"ה ס"ו ס"ח ס"ט ס"י סי"א סי"ב סי"ג סי"ד סט"ו‬ ‫סט"ז סי"ז‪ ,‬א"א א"ב א"ג א"ה א"ו א"ז א"ח א"ט א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪:‬‬ ‫מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪ ,‬קסוטו‪ ,‬קורן‪ ,‬ברויאר‪.‬‬ ‫עיין מאור עינים‬ ‫לב‬ ‫הבי"ת בקמץ – בכתב יד‪ :‬ס"ז‪ ~ .‬וכן כתב במכלל יופי ‪.‬‬ ‫למנהג האשכנזים‪:‬‬ ‫מ"ו י"ג‪ :‬אֲ ֶ ֣שׁר דִּ ֶ ֣בּר יְ ָ֔י ‪ -‬יש לנגן את ב' המונחים כראוי‪ ,‬ואין‬ ‫להשמיט את המונח הראשון ולהטעים ֲאשֶׁר־דּ ֶ ִ֣בּר י ְ ָ֔י במקף*יב‪.‬‬ ‫ֶאֽל־י ְִר ְמ ָי֖הוּ ‪ -‬המ"ם בשווא נע‪ ,‬ולא בחיריק‪.‬‬ ‫אצּר ‪ -‬ברי"ש אחר הדלי"ת‪ ,‬ולא בנו"ן‪ .‬והטעם מלרע‬ ‫נְבוּכַדְ ֶר ַ ֣‬ ‫בצד"י‪.‬‬ ‫י"ב מ"א‪֥ ָ :‬יצ ְ֛אוּ ‪ָ ) /‬י ֽצ ְ֛אוּ(‬ ‫הה"א במרכא – בדפוס‪ :‬ברויאר‪.‬‬ ‫הה"א במתג – בדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪,‬‬ ‫קסוטו‪ ,‬קורן‪.‬‬ ‫*כג‬ ‫וראה הערה ‪.‬‬ ‫ְריִם֙ ‪ְ ,‬ב ִמג ְ֔דּוֹל ‪ -‬הביתי"ן רפותלג‪.‬‬ ‫מ"ו י"ד‪ְ :‬ב ִמצ ַ ֙‬ ‫מ"ו ט"ז‪ :‬מֽוֹלַדְ תֵּ֔ נוּ ‪ -‬הדלי"ת בשווא נח‪ ,‬ולא בשווא נע*ב‪ ,‬למרות‬ ‫הקושי להגותה בשווא נח‪ ,‬ויש להזהר שלא להבליעה בתי"ו שישמע‬ ‫כאילו קרא מוֹלַתֵּ נוּ‪ ,‬אלא יש להקפיד שישמע שקרא דלי"ת ותי"ו‪.‬‬ ‫ואם אינו יכול לקרוא בשווא נח בלי להבליע את הדלי"ת‪ ,‬עדיף‬ ‫לקוראה בשווא נע מאשר להבליעה‪.‬‬ ‫‪XâW XâW XâW‬‬ ‫כח וכתב ייבין )כתר אר"צ ניקודו וטעמיו עמ' ‪ (57‬שמסתבר שהיה דגש בכתר‬ ‫אר"צ‪ ,‬אלא שלא היה ניכר כראוי‪ ,‬שהרי בשאר כתבי היד ההולכים בדרכו הוא‬ ‫דגוש‪ .‬ואכן ברויאר הדפיס בדגש ע"פ כתבי היד הקרובים לכתר‪.‬‬ ‫כט בספר המסורה הקדום אכלה ואכלה‪ ,‬סעיף ‪ ,21‬מובאת רשימת מסורה של מילים‬ ‫המנוקדות רק פעם אחת במקרא בקמץ‪ ,‬וביניהם נמנה תיבת ַבּסָּף בפסוק ולקחתם‬ ‫אגודת וגו'‪ ,‬תניינא דפסוק‪ .‬כלומר שתיבת בסף השניה בפסוק היא היחידה במקרא‬ ‫המנוקדת בקמץ‪ ,‬ובשאר המקומות המילה מנוקדת בפתח‪.‬‬ ‫עוד נמסר במסורה‪ ,‬שכל סף הסף בסף פתח אף באתנחתא וסוף פסוק )כגון‪:‬‬ ‫שופטים י"ט כ"ז‪ ,‬מלכים ב' כ"ה י"ח‪ ,‬ירמיה ל"ה ד'‪ ,‬נ"ב כ"ד‪ ,‬אסתר ו' ב'(‪ ,‬פרט‬ ‫למִן הַדָּ ם ֲאשֶׁר ַבּסָּף שהוא קמוץ באתנחתא‪ .‬והביא רד"ק מסורה זו )מכלול קפ"ב‬ ‫ע"ב(‪.‬‬ ‫מ"ו י"ח‪ :‬וּ ְככ ְַר ֶ ֖מל ‪ -‬יש אומרים שהכ"ף הראשונה בשווא נע‪ ,‬ויש‬ ‫אומרים שהיא בשווא נח*ג‪ .‬וכן הוא בנו"ן שלהלן כ"ה‪ִ :‬הנְ ִנ֤י‪ .‬ולהלן‬ ‫כ"ז‪ִ :‬הנְ ִנ֤י‪.‬‬ ‫‪ 8‬מ"ו כ"ג‪ :‬כּ ְָר ֤תוּ ‪ -‬הכ"ף בקמץ גדול‪ ,‬והרי"ש בשווא נעלד‪.‬‬ ‫‪ 8‬מ"ו כ"ח‪ :‬הִדַּ ח ִ ְ֣תּי‪ - ,‬הדלי"ת דגושה‪ ,‬והוא לשון הסרה‪ .‬ויש‬ ‫להקפיד על הדגש‪ ,‬כי הקורא ִהי ַדחְתִּ י‪ F‬בדלי"ת רפה משנה משמעות‬ ‫ללשון שטיפה‪.‬‬ ‫ל ובמסורה שם נמסר עליו‪ :‬לית קמץ‪ .‬כלומר שאין עוד במקרא תיבת בסף‬ ‫המנוקדת בקמץ שלא באתנחתא או סוף פסוק‪.‬‬ ‫לג‬ ‫לא ובגליון כתוב עליו‪ :‬קמץ בסגולתא‪.‬‬ ‫ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ג'‪.‬‬ ‫לד כתב רד"ק )כאן‪ ,‬ובשרשים שרש כרת( שיש מחלוקת בקריאת מילה זו‪ ,‬יש‬ ‫שקוראים את הכ"ף בקמץ קטן‪ ,‬והוא לשון ציווי‪ ,‬ויש הקוראים בקמץ גדול‪ ,‬והוא‬ ‫פועל עבר‪ ,‬שכן דרך הנבואה לעתיד לדבר בלשון עבר‪.‬‬ ‫וכתב רד"ק שבקצת ספרים מדויקים הכ"ף במתג‪ ,‬וממילא מוכח שהוא בקמץ‬ ‫גדול‪ .‬וזו הקריאה הנכונה‪.‬‬ ‫ובאמת בכתב יד הנביאים מקהיר הכ"ף במתג‪ ,‬ומוכח שהקמץ הוא קמץ גדול‪.‬‬ ‫לב והוכיח כן מהמסורה שבמק"ג בשמות כ"ו ט' )והביאה גם רד"ק במכלול קפ"ג‬ ‫ע"א(‪ ,‬שמוסרת שכל "לבד" בספר שמות ותרי עשר בקמץ‪ ,‬ובשאר התנ"ך בפתח‬ ‫)כשאינו באס"פ( חוץ ממקום אחד קמוץ‪ .‬ומשמע שגם כאן קמוץ‪.‬‬ ‫אך רוו"ה כבר כתב על דבריו שבעין הקורא כתב בפרשת תרומה "כל לבד‬ ‫דמשכנא קמץ"‪ ,‬וזהו נוסח המסורה הנכון‪ ,‬וממילא אין הוכחה מהמסורה לכאן‪.‬‬ ‫ברכת מזלא טבא וגדיא יאה‬ ‫מתוך רגשי שמחה וששון נשגר בזאת מלא הטנא ברכות לאחינו היקר‪ ,‬ברוך פעלים וכשרון‪ ,‬איש חי ורב‬ ‫המעשים‪ ,‬גריס באורייתא תדירא‪ ,‬ופועל ללא לאות להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬איש חסד לכלל ולפרט‬ ‫ָמ ְר ֳד ַכי‬ ‫שליט"א‬ ‫הרב‬ ‫לרגל נישואיו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫יהי רצון שיזכה להקים בית נאמן בישראל‪ ,‬שיהיה לבנין עדי עד‪ ,‬ויזכה לרוב שלו' ושלוה‪ ,‬מתוך שמחה והרחבה‪,‬‬ ‫בריות גופא ונהורא מעליא‪ ,‬עד ביאת ינון‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫‪4‬‬