בירור הלכה
בירור הלכה
הרה"ג מרדכי קרליבך שליט"א
רו"כ תורת רפאל " -אהבת שלום"
אכילה שלא כדרך לענין א .ברכת הנהנין ב .אכילת תרומה וחובת קרן וחומש
בכסף משנה ]פ"א ברכות ה"ב[ כתב מקור לחיוב ברכת הנהנין וז"ל ,אפשר לתת סמך לדבר,
דכתיב ואכלת וברכת ,ואע"ג דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מ"מ יש לסמוך למקרא זה
ברכה ראשונה.
וכן פרש"י בברכות לה] :ד"ה אזוקי[ ,אהא דאיתא שם בש"ס שהשותה שמן זית אינו מברך
עליו ברכת הנהנין שהרי הוא מזיקו ,וזה לשונו ,אין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה 'ואכלת'
כתיב ,עכ"ד .ויליף לה הש"ס להך דינא ממה דתניא דהשותה שמן זית של תרומה אינו חייב קרן
וחומש ,ופרש"י דלאו בר אכילה הוא ,ולכן אינו משלם את החומש ,דגבי חומש אכילה כתיב,
ואיש כי יאכל קודש בשגגה פרט למזיק.
והגרע"א בברכות שם הקשה על דברי רש"י ,מנא ליה להש"ס בברכות דכי היכי דאכילת שמן
אינה בכלל אכילה האמורה בחיובא דחומש דתרומה ,ה"נ אינה בכלל אכילה האמורה לענין
ברכה ,והרי ע"כ חלוקים המה ,דהרי אכילה שלא כדרך לא הויא אכילה לענין חובת קרן וחומש
בתשלומי תרומה ,כמפורש בתוס' פסחים כו] .ד"ה שאני[ ,ואילו לענין ברכת הנהנין שפיר
חשיבא אכילה אף באכילה שלא כדרך ,וצ"ע.
וראיה לזה הביא ]דדין אכילה לענין ברכת הנהנין אינו תלוי בגדרי אכילה שבכל מקום[,
דבפסחים כד :מפורש לענין מאכלות אסורות שהאוכל את היוצא מן התותים הרי זו אכילה
שלא כדרך ופטור ,ועכ"ז מברכין ברכת שהכל על היוצא מן התותים ,וע"כ דאף דלא חשיבא
אכילה מ"מ מברכין ,והניח דברי רש"י בצ"ע ,ולכן כתב דכוונת הש"ס דכשם דבתרומה פטור
משום דהוי אכילת היזק ,סברא היא שאין צריך לברך.
ולא הבנתי כוונת הגרע"א ,דהרי אף על דבריו יש להקשות ,מנא ליה להש"ס דאכילת שמן הויא
אכילת היזק ,והרי אפשר שאין זו אלא כאכילה שלא כדרך ,ואשר לכן לענין תרומה דבעינן
אכילה כדרך פטור מקרן וחומש ,ומ"מ מן הראוי לברך ברכת הנהנין ,כמו שהוכיח לזה הגרע"א
דאף על אכילה שלא כדרך מברכין ברכת הנהנין ,באופן דע"כ פשוט להש"ס דאין הפטור
בתשלומי תרומה משום אכילה שלא כדרך ,וצ"ע.
במנח"ח ]מצוה ת"ל סק"ב[ כתב ,שאם אכל פת שלא כדרך פטור מברכת המזון ,דהלא אכילה
כתיבא בפרשה ,כמו שלענין מאכלות אסורות ולענין מצות עשה לא חשיבא אכילה כל דהויא
אכילה שלא כדרך.
אמנם ראיית הגרע"א מדברי רש"י קמה וגם נצבה כנגד דברי המנח"ח ,דהלא אכילת תותים לא
חשיבא אכילה במאכלות אסורות ,משום דהויא אכילה שלא כדרך ,ועכ"ז לענין ברכת הנהנין
שפיר חשיבא אכילה ,והרי ברש"י מבואר דלענין ברכת הנהנין בעינן אכילה ,מהך קרא דכתיב
'ואכלת' ]גבי ברהמ"ז[ ,וא"כ למה באמת מברכין ברכת הנהנין על היוצא מן התותים ,אחר
דאכילה שלא כדרך לא חשיבא אכילה ,וע"כ דאף אכילה שלא כדרך חשיבא אכילה.
ובפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה ]ד"ה השורש הב'[ חידש ,שהאוכל נבילה פחות מכזית עובר
בעשה דאינו זבוח ,דהא דאין אכילה בפחות מכזית היינו רק אם כתוב לשון אכילה בציווי או
במניעה ,אך לענין עשה דאינו זבוח דכתיב וזבחת ואכלת ,בזה אף בכל שהוא חשיב אכילה,
ונפ"מ בזה כתב ,דחשיב כמושבע ועומד ,ואין שבועה חלה עליה] ,והגרע"א פסחים לא .תמה
עליו מסוגיא דשבועות כא ,:והארכתי במקו"א[.
הלא מעתה נראה דה"נ לענין ברכת המזון דלא כתיב ביה לשון אכילה בחיוב ,אלא שאם יאכל
חייב לברך ,א"כ לדעת הפמ"ג ליכא להך כללא דאין אכילה בפחות מכזית ,ודכוותה נראה לענין
אכילה שלא כדרך ,דלענין ברכת המזון חייב ,דאף דלא חשיבא אכילה לגבי מאכלות אסורות
ובמצוות עשה ,דילפותא היא לגבי שיעור אכילת איסור או מצוה ,אך לענין אכילת רשות ליכא
להנך תנאים ,והדברים מסתברים.
ואמנם ,לפי"ז ניחא מה שמברכין ברכת הנהנין על היוצא מן התותים ,דלענין ברכה אין צריך
אכילה כדרך ,אך מ"מ אכתי צ"ע היאך מוכיח הש"ס ממה שפטור לענין תשלומי תרומה דה"נ
דאין מברך ,וכקושית הגרע"א ,וצ"ע.
בישוב קושית הגרע"א בדין אכילה שלא כדרך ואכילת היזק
והנראה בזה ,דהנה איתא ביומא פ :דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור ,מ"ט אשר לא תעונה
כתיב ,פרט למזיק ,ופרש"י ]ד"ה פרט[ שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק
הוא את האוכלין ואת עצמו ,וכן אמרו שם זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו
משלם את החומש ,כי יאכל פרט למזיק ,וכן אמרו שם זר שכוסס שעורים של תרומה אינו
משלם את החומש ,כי יאכל פרט למזיק.
ובשאגת אריה ]סי' ע"ו[ העלה דהאוכל ביום הכיפורים שלא כדרך חייב ,דלא כתיב ביה לשון
אכילה כלל ,אלא כתיב כל הנפש אשר לא תעונה ,וממילא דאף באכילה שלא כדרך חייב ,כגון
שאוכל חלב חי וכ"ש בשר בהמה חי ,ואף שאמרו שם שאם אכל אכילה גסה ביום הכיפורים
פטור ,לאו משום דבעינן כדרך אכילה ,אלא משום דאכילה גסה שאני לפי דאכילת היזק היא,
ולכן פטור בה אף דאין צריך כדרך אכילה.
ויש לתמוה שהרי כלשון הזה אמרו שם גם לענין אכילת תרומה ,שאם אכל אכילה גסה מן
התרומה פטור מתשלומי תרומה ,והרי בתרומה כתיב לשון אכילה ,דכתיב כי יאכל קודש ,ולמה
יתחייב בשלא כדרך.
ובמנח"ח ]מצוה רפ"א סק"ב[ באמת כתב כן ,שאם אכל תרומה שלא כדרך חייב חומש ,שהרי
לא פטרו אלא את האוכל אכילה גסה לפי שהיא אכילת היזק] ,או באכילה דבטלה דעתו,
כמבואר בסוגיא דמנחות ע ,.יעוי"ש[ ,דאף דכתיב לשון אכילה ,י"ל דלא ממעטינן אכילה שלא
כדרך אלא אם כתוב לשון אכילה באזהרה או בציווי ,אך גבי תשלומי תרומה שבא לשון אכילה
בלשון כי יאכל לא נתמעטה אכילה שלכ"ד.
והביא מה שנסתפק במשנה למלך ]פ"ה יסודי התורה ה"ח ד"ה יש[ אם במצוות עשה ]כגון
מצה[ יוצא ידי חובתו באכילה שלא כדרך ,דאף דכתיב בה לשון אכילה ,מ"מ אפשר דלא
נתמעט שלא כדרך אלא באכילה דכתיב באיסורי התורה ,ובשער המלך ]פ"ח מאכלות אסורות
ה"ו[ הוכיח דבמצות עשה יוצאין בשלא כדרך ,הא מיהת לענין תשלומי תרומה דלא כתיב
בלשון ציוי או אזהרה ,לכו"ע י"ל דלא נתמעט שלא כדרך.
שוב מצא במנח"ח מש"כ בתוס' פסחים כו] .ד"ה שאני[ דהנאת הקדש שלכ"ד מותרת ,דילפינן
מתרומה דכתיב ביה לשון אכילה ,הרי דשלכ"ד בתרומה שריא ,וכן הוכיח הגרע"א מהתוס' שם
וכנ"ל ,והניח בצ"ע.
והנראה בישוב קושית הגרע"א והמנח"ח ,בהקדם מש"כ במכתבי מרן רי"ז הלוי ]ע' [156דבאיסור
זרות של תרומה איכא תרתי ,חדא ב"מעשה האכילה גופא" כשאר כל מאכלות אסורות ,שהזר
מוזהר לבל יאכל תרומה ,ככתוב בתורה וכל זר לא יאכל קודש ,ושנית יש בזה איסור מחמת
לתא ד"גוף התרומה עצמה" ,דכל זר האוכל תרומה יש באכילה זו "חילול התרומה" עצמה ,והוא
נלמד מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו.
ובכריתות ז .איתא דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו מתעגל בו ,דכתיב ומתו בו כי יחללוהו
פרט לזו שמחוללת ועומדת ,דכיון שנתקיים דין התרומה בהחפצא ע"י סיכת הכהן שוב פקע
הימנו דין חילול ,וחידש הגרי"ז שם ,דהיינו רק לענין איסורא דחילול התרומה ,דבזה כיון דכבר
נתחלל שוב אין כאן איסור חילול ,אך מ"מ אסור לזר לאכול שמן זה ,דכל שעדיין שם תרומה
עליו הרי הזר מוזהר עליו בלאו דזרות.
ובשבת פו .ובנדה לב .איתא דזר שסך בשמן תרומה חייב קרן וחומש ,משום דסיכה כשתיה,
ויליף לה מדהוקש שמן למים ,ובתוס' שם ]ד"ה אע"פ וד"ה וכשמן[ כתבו דדין סיכה כשתיה אינו
אלא מדרבנן ,שהרי בכל שאר מאכלות אסורות אין איסור סיכה ,וע"כ דאף בתרומה אינו אלא
מדרבנן ,אכן בדברי הר"מ ]פי"א תרומות ה"א[ מבואר דעיקר דין סיכה כשתיה בתרומה הוא דין
תורה ,וצ"ע מ"ש מכל מאכא"ס דסיכה מותרת בהם.
וביאר הגרי"ז ,דדעת הר"מ דסיכה כשתיה היא מדאורייתא "לענין החפצא" ,דלענין החפצא
חשיבא כשתיה ,ולכן בכל מאכא"ס דדינם תלוי "במעשה האכילה" ,אכילה לחוד וסיכה לחוד,
דבסיכה ליכא מעשה אכילה ,אך איסור אכילת תרומה הוא משום "חילול החפצא" דתרומה
]מלבד איסור האכילה[ ,ובזה מן הדין דסיכה כשתיה מה"ת ,וחיובא דקרן וחומש תליא בחילול
החפצא ,ולכן זר שסך חייב קרן וחומש מה"ת.
הלא מעתה נראה ברור דכל מה שכתבו בתוס' בפסחים שם דאף לענין אכילת זרות בתרומה
בעינן שיהא כדרך אכילה ,היינו רק לענין איסורא דזרות דכתיב וכל זר לא יאכל קודש ,שהרי
התוס' שם איירי לענין איסור מעילה בשלא כדרך ,וכתבו דילפינן לה מתרומה ,וא"כ ודאי היינו
רק לענין איסורא דזרות ,אך לענין חיוב קרן וחומש באכילת תרומה ,הלא זה שייך לחילול
התרומה בהחפצא ,וחילול זה ישנו אף באכילה שלא כדרך ,וכמש"נ.
והדברים מכוונים מיניה וביה ,דבאיסור אכילה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש ,הרי זה כשאר כל
מאכא"ס דאין אכילה בשלא כדרך ,אך לענין חיוב חומש דכתיב כי יאכל ,דבזה לא כתיב בלשון
מניעה ,א"כ בכל גוונא הויא אכילה ,אכן באכילה גסה ע"כ דאין על זה שם אכילה כלל ,דכל
דהויא אכילת היזק ]שמזיק את עצמו ואת האוכלין[ זה לא חשיבא אכילה כלל ,ולכן אף ביוה"כ
ואף בתשלומי תרומה ,פטור בכה"ג.
הלא מעתה הסוגיא דיומא והסוגיא דברכות מיושבים עד מאד ,דבין לענין ברכת המזון ,ובין
לענין תשלומי תרומה ,חשיבא אכילה גם בשלא כדרך ,כיון דלא כתיב לשון אכילה בחיוב ,ורק
באכילה גסה הוא דפטור ,וא"כ שפיר מוכיח הש"ס דאין מברכין על שתיית שמן ממה שהשותה
שמן פטור מתשלומי תרומה ,דאילו היה זה רק בגדר אכילה שלא כדרך חשיב אכילה ,ורק
משום דהוי אכילת היזק הוא דנפטר ,ומיושבת היטב קושית הגרע"א.
עוד בדין היוצא מן התותים אם חשיב אכילה שלא כדרך
עוד נראה בישוב קושית הגרע"א] ,העירני אחי המופלג הרב שלמה ,יעוין בספר 'אהל רחל'[,
דהנה באמת צ"ב בעיקר סברת הש"ס דשתית היוצא מן התותים חשיב כאכילה שלא כדרך
אכילתן ופטור ,דהתינח במוצץ התות בפיו שפיר י"ל דחשיב אכילה שלא כדרך ,אך בזה שכבר
סחט את התות והוציא מימיו ,הרי כן הוא הדרך לשתותו כמות שהוא ,וצע"ג.
אשר ע"כ דמה דחשיבא אכילה שלא כדרך ,דאין זה הפקעת מעשה אכילה ,אלא הוא חלות דין
שנקבע בעיקר דין האיסור ,דאיסור ערלה על זה הפרי ניתן רק לאכילה שדרך הפרי בכך ,וא"כ
אלו התותים של ערלה הלא עיקר דין איסור אכילתם ניתן רק באכילה אשר דרכו של התות
בכך דהיינו לאוכלו בתורת תות ,ולא לשתות את היוצא ממנו ,ומעולם לא נאסר לאכול את זה
התות של ערלה באופן של שתית מימיו.
ויש להוסיף ,דכל מש"נ דעיקר צורת האכילה נמסר בעיקר דין האיסור ,דזה שייך דוקא באיסורים
שחלים על גוף החפצא כברייתם דוגמת איסור ערלה וכלה"כ ,דדין איסורם הוא על גוף הפרי
כמות שהוא פרי ,ואף אם ריסקו מ"מ הפרי קיים לפנינו בריסוק ,משא"כ חלות תרומה
לא חייל דוקא על תות כמות שהוא פרי ,דהלא אף היוצא מן התותים שם טבל עליו,
המשך בעמ' ט'
הלכות ברכת הפירות
להגאון רבי שמעון אגסי זלה"ה
גנזי הלכה עמ' ב'
תשובה מתוך כת"י
הגאון רבי משה ן' חביב זלה"ה
עמ' ג'
בירך על סוכר בפה"ע או בפה"א
האם יצא?
עיון הלכה עמ' ח'
מדור חדש
להגר"נ קופשיץ שליט"א
בירורי הלכות וסוגיות
ברכת כהן עמ' י'
מה מברכים על פרי הסברס?
שו"ת בהלכה עמ' י"ג
ברכת השוקולד
תשובות ופסקים עמ' י"ד,
המנהג וטעמו עמ' י"ז
ברכת בורא פרי הגפן
בסגו"ל או בקמ"ץ?
המנהג וטעמו עמ' ט"ז
ברכת שקדים מחופין בסוכר
האיר המזרח עמ' י"ח
השותה מים כדי לחמם או לקרר
את גופו האם מברך?
הוראת הלכה עמ' י"ט,
שי"ח הלכה עמ' ל"ט
ברכתם של פירות וירקות מרוסקים
עוד יוסף חי עמ' כ"ג
השותה שמן זית וחומץ חי ,לעניין
ברכה ,ולכל עניניו בהלכה
מקור הלכה עמ' כ"ד
חלופת מכתבים עם הגר"ח קניבסקי
שליט"א בענין ברכת המלח הנאכל
כדי לפטור מספק ברכות
הרב ראובן לוי ביני עמודי עמ' מ"א
ברכת הפופקורן
הרב ראובן ניסן ,ביני עמודי עמ' מ"ו
ועוד בעמודי הגליון:
ברכת גומי לעיסה ,חריין ,פירה ,תותים
מרוסקים ,אכילה מחמת בושה ,ברכת מי
סוטה ,ברכת הנבטים וגידולי מים,
ועוד ועוד...
ב
גנזי הלכה
תשובות וחידושים מכת"י רבותינו נ"ע
עורך :הרב שלום הלל
הגאון רבי שמעון אגסי זלה"ה
ראש רבני בבל
תרי"ב -תרע"ד .שר וגדול בתורה ,חסידא קדישא ופרישא .עוד מנעוריו לן בסתר בצל שדי בעומק חכמת הקבלה ,ובה עלה ונתעלה כאחד הגדולים אשר בארץ .רוב ימיו היה מצניע עצמו,
ומשום שלא חפץ להנות מכתרה של תורה עסק לפרנסתו במסחר .יסד את אגודת 'תומכי תורה' ותמך בחכמי הישיבה שהוקמה על ידה .בשלהי ימיו של רבינו הגרי"ח זלה"ה ,החל להיות
מעורב בעניני הקהל ,וביותר לאחר פטירתו אז זרחה שמשו והאיר מכבודו לבני בבל כולם .ממעט כתביו שנדפסו ,עולה דמותו של גאון עצום ורב אשר ידיו רב לו בכל חדרי תורה .ואלו
הם הנדפסים מכתביו' :בני אהרן' ביאור על שער הגלגולים )בגדאד תרס"ח(; 'אמרי שמעון' חידושים על התנ"ך ודרשות )ירושלים תשכ"ח(; 'שם משמעון' חידושים וביאורים על ספר
'עץ חיים' )שם תש"ל(; 'יסודי התורה' על י"ג עקרים )הוצאת אהבת שלום ,שם תשל"ו(; חזיונות וגילוים )שם תשמ"ב(; 'זהב שבא' תשובות וחקרי הלכה )ובראשו נדרשו באורך תולדותיו
וקורות ימיו ע"י אאמו"ר הגרי"מ הלל שליט"א ,שם תשמ"ט(; ועוד .לאחר פטירת רבינו הגרי"ח ז"ל ,ראוהו בני בבל כממשיך דרכו בקודש ושמוהו מנהיג על העדה .גם חוץ לגבולות ארצו
נודע לשם ולתהלה ,ראה 'דורות האחרונים' )ניו יורק תרע"ג עמ' (12הכותב אודותיו בחייו' :גאון מופלא צדיק וחסיד ובקי בכל התלמוד והפוסקים ,מגדולי ישראל בבבל ומתושבי בגדד,
נולד בשנת ברי"ת ,וישקוד מנעוריו בתורה ועבודת ה' ויסתופף בצל החכמה האמתית ,ויצק מים ע"י הרב החסיד והצדיק המפורסם ר' יצחק ז"ל ב"ר מרדכי ז"ל ,ויהי בקי אח"כ בכל התלמוד
והפוסקים הראשונים .ובהיותו לאיש החל להרביץ תורה לתלמידים מקשיבים ולהורות לעדתו בלי פרס ושכר ,כי ברכו ה' בעושר ולא עשה תורתו קרדום .ומגדולי תלמידיו הגאון החכם
הכולל ר' יהודה משה פתייא הי"ו .חיבר ס' "זכרון אהרן" ו"בני אהרן" בסוד הגלגולים לרבינו חיים ויטאל זצ"ל' .וראה עוד 'אהלי שם' )פינסק תרע"ב( עמ' .480
תלמידו הגאון המקובל מהר"ר יהודה פתייא זלה"ה בהקדמת ספרו 'בית לחם יהודה' )ירושלים תרצ"ו( ,בבואו לבאר גודל החיוב לעסוק בסתרי תורה ,אשר מסגולתה להגן על הדור ,רשם
כמה גרגרים אודות גדולת רבינו ז"ל בחכמת הקבלה ,וז"ל' :והנה בעירנו בגדאד יע"א ,היו לנו שניים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומחוץ ,והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום
זעם .הראשון בקודש צדיק יסוד עולם ח"ר יוסף חיים בן ח"ר אליהו בן ח"ר משה בן חיים זצוק"ל ,ושני בקודש הרב הגאון ח"ר שמעון אהרן אבא בר אבא המכונה אגסי זצוק"ל ,המחבר
ספר בני אהרן על שער הגלגולים ,אשר ב' צדיקים אלו הם לבדם היו נמצאים בעירנו שרוב עסקם היה בעץ חיים ובשמונה שערים ,כל אחד ואחד עוסק לבדו בחדר משכיתו בפני עצמו ,והמה
בזכותם וצדקתם היו מגינים על העיר ,זה מפה וזה מפה .אפס כשגרמו העוונות ונלקח ארון האלהים ח"ר יוסף חיים ז"ל בשנת התרס"ט בי"ג אלול ,התחילה העיר להיות צולעת מהלכת על
רגל אחת ,והתחילו הצרות לבוא וכו' והיו כל העם מיללים ובוכים .והיינו מתנחמים בח"ר שמעון אהרן זצ"ל ,וכל העם ענו אחריו עוד לא אבדה תקותינו ,כי הוא יכול למלא מקום הרב ח"ר
יוסף חיים זלה"ה .אך לא כאשר דמינו כן היתה ,כי מעשה שטן הצליח ,וגם באותו צדיק פגעה מדת הדין ,כי אחרי חמשה שנים ,בליל ו' ,ח' לחודש מנחם ,שנת המביט לארץ ותרע"ד ,נסע
גם הוא למנוחות ,ועזב אותנו לאנחות ,ובהסתלק גם ח"ר שמעון ז"ל אז כבה מהעיר גם שביב האחרון ,יוס"ף איננו ושמעו"ן איננו ,והיתה עת צרה ליעקב .'...לפנינו ליקוטי דינים וחידושי
הלכות על סדר שו"ע או"ח הלכות ברכות סי' ר"ב ,מתוך כתביו אשר הותיר אחריו.
בהנ"ו ,י"ד לחודש אייר ,שנת ששו"ן ושמחה
שלחן ערוך או"ח סי' ר"ב
א .סעיף א' .על כל פירות האילן וכו' חוץ מן היין שמברך עליו
בורא פרי הגפן בין חי בין מבושל בין שהיה עשוי קונדיטון וכו'.
הנה לענין יין מבושל ,רובא דקמאי ובתראי ס"ל דמברך עליו
בפה"ג וכמ"ש מרן ז"ל .אמנם רש"י ז"ל וקצת גאונים ז"ל ס"ל
דמברך עליו שהנ"ב ,וכן ס"ל לקצת מהאחרונים ז"ל .ולענין הלכה
אע"ג דקיי"ל בכל דוכתא ספק ברכות להקל ,הכא כבר נהגו
בעירנו בגדאד יע"א לברך עליו בפה"ג ,וכן נהגו ביין שנותנים בו
צוק"ר לברך בפה"ג ,וכן הלכה.
ב .שם .הג"ה אם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב וכו' .היינו
דוקא שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין ,אבל שאר משקים
מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל ,ש"ך
הביאו המג"א סק"ג ,וכן פסקו שאר אחרונים ז"ל.
ג .יין שנותנים לתוכו כנאכינ"א שהוא דבר מר ושותים אותו
לרפואה ,משמע מהרב חיי אדם כלל נ"ה דין א' דמברך עליו
בפה"ג ,והביאו הרב קיצור שלחן ערוך סי' מ"ט דין א' .אבל הרב
מסגרת השלחן כתב עליו וז"ל ,אבל הפמ"ג באש"א ריש סי' ר"ב
כתב דאין מברכין ביין ווערמי"ט שלנו שהוא מר דיש בו הרבה
וכמעט אין החיך נהנה ממנו כ"א לרפואה אף שהכל אין לברך
עליו ,עכ"ל .ונראה דאם הוא מר ביותר ואין החיך נהנה ממנו,
פשוט הוא דאין לברך עליו אפילו שהכל.
ד .סעיף ב' .הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך עליו
בורא פרי האדמה וכו' .ולאחריו מברך בנ"ר .מאמר מרדכי סק"ג
ואחרונים.
ה .שם .ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן לעולם מברך בורא
פרי האדמה .יש לדקדק דלא יצאנו בזה מכל ספק ,דנהי דלענין
ברכה ראשונה יוצא ממ"נ ,מ"מ לענין ברכה אחרונה לא יצא ,דאם
הגיע לכפול הלבן שצריך לברך עליו בפ"ע ולאחריו מעין שלוש,
הנה כשבירך בנ"ר לא נפטר ,וגם אם יברך מעין שלוש לא נפטר
אם הוא צריך לברך עליו בנ"ר .והיה לו למרן ז"ל להזהיר שלא
יאכלם אלא בתוך הסעודה עד שיהיה גדול ביותר כדי לצאת ידי
ספק ברכה אחרונה ,כמ"ש לקמן דין י"א גבי מי שריית צמוקים.
וי"ל דסמכו על המעיין בזה וצ"ע .מאמר מרדכי סק"ד.
ו .שם .לעולם מברך בורא פרי האדמה .ובדיעבד אם בירך בפ"ע
יצא אפילו כשהם קטנים ,כמ"ש המג"א בסי' ר"ו סק"א דעל
פרי העץ דדינו לברך בפה"א אם בירך בפ"ע דיצא יע"ש .ועיין
חיי אדם שכתב דאם בירך על ענבים קטנים בפ"ע ,דבירך ברכה
לבטלה .ואישתמיט מיניה המג"א הנ"ל ,ארץ חמדה סי' כ"א בב"י
סק"ב .ועיין בס' אבן העוזר שחלק על המג"א ,וכן הרב אליה רבה
והמאמ"ר הקשו על המג"א ז"ל ,יע"ש בדבריהם .ומכל מקום
מידי ספיקא לא נפקא ואם בדיעבד בירך בפ"ע ודאי דלא יחזור
ויברך בפה"א.
ז .עד שיהיה גדול ביותר .כלומר שיהיה גדול כ"כ שאף לאחר
שיתבשל או קרוב לבישולו לא יהיה גדול יותר ,ואז אפילו יהיה
בוסר שעדיין לא נגמר בישולו מברך עליו בפ"ע ,וזה פשוט.
אבל כשנתבשל ואינו בוסר אלא נגמר בישולו מברך בפ"ע ,ואין
שיעור לדבר דאפילו הוא קטן ביותר כל שנראה שנגמר בישולו
פרי גמור הוא .ולא שייך למימר בכהאי שאין אנו בקיאים ,הלא
דבר הוא וכל אדם יש לו חיך לטעום אם הוא מתוק ,וגם נראה
וניכר לעין וגם במשמוש היד ,כן נראה לי ,מאמר מרדכי סק"ה.
וכן המנהג בעירנו לברך על ענבים קטנים בפ"ע אם הם טובים
ומבושלים.
ח .ושאר כל האילן משיוציא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ.
הנה הרב פמ"א ח"א סי' ס"ה השיג על מרן ז"ל בדין זה ,וכתב
דאינו מברך בפ"ע אלא עד שיגמר פריו לגמרי ,וקודם לכן מברך
שהכל ,יע"ש .וגם הגר"א השיג על דין זה יע"ש .וכ"כ הרב חיי
אדם כלל נ"א דין ז' דכל זמן שלא נגמר הפרי מברכין שהכל.
וכ"כ הרב קיצור שלחן ערוך סי' נ"ב .ולכן ספק ברכות להקל וכל
פרי שעדיין לא נגמר בישולו מברך עליו שהכל.
ט .פירות אלו שעדיין לא נגמר בישולם שפסקנו לברך עליהם
שהכל ,אם בישלם או טיגנם בדבש ,פסק הרב חיי אדם שם לברך
עליהם בפ"ע .וכ"כ היד אפרים סק"ד .אבל מלשון הרב קיצור
שלחן ערוך שם סי' נ"ב אות י"ב משמע דאפילו בישלם או טיגנם
בדבש אינו מברך אלא שהכל ,ודלא כהרב מסגרת השלחן אות
י"ב שפירש דבריו דקאי אשאינם ראויים לאכילה כלל בלא טיגון
יע"ש ,דליתא דהרואה יראה דכל משמעות דבריו הוא על פירות
שלא נגמר בישולם עדיין אבל ראויים הם לאכילה .וכן נראה
להדיא ממה שכתב שם הרב קיצור שלחן ערוך עצמו בגליון וז"ל,
ואף כי האתרוגים המובאים למדינתנו עדיין לא נגמרו לגמרי
מ"מ וכו' ,משמע דאיירי בפירות שלא נגמר בישולם עדיין לגמרי
יע"ש .וכן יש לדקדק ג"כ דהכי ס"ל להרב פמ"א דכל שלא נגמר
בישולו אפילו טיגנו בדבש אינו מברך עליו אלא שהכל ,שכתב
דהטעם שמברכין בפ"ע על אתרוג המטוגן בדבש אף שאינו ראוי
לאכילה ,הוא משום דהוי פרי למעשרות ,דקיי"ל כרבנן דאמרי
דאתרוגים חייבים גדולים וקטנים יע"ש .משמע דשאר פירות כל
זמן שלא נגמר בישולן ולא הגיעו לעונת מעשרות אפילו טיגנם
בדבש מברך שהכל.
ולענין הלכה ,כיון דאיכא פלוגתא בדבר ,ספק ברכות להקל
ואינו מברך אלא שהכל .מיהו במדינתנו נהגו כהרב חיי אדם
לברך בפ"ע על מה שקורין בערבי כו"ך ]=אפרסק[ הכבוש בחומץ
אפילו שמתחילתו הוא עדיין לא נגמר בישולו.
י .מיהו תפוחים שלא נגמר בישולם שטיגנם בדבש ,מברך בפ"ע,
כיון שהרב פמ"א ס"ל דאפילו כשהם חיים מברך בפ"ע משום
שהגיעו לעונת מעשרות .ואע"ג שאנו פסקנו לעיל אות ח' דעל
כל מיני פירות שלא נגמר בישולם מברך שהכל כשהם חיים ,ולא
חילקנו בין תפוחים לשאר פירות לפי הטעם שכתב החיי אדם
שמזיקים לגוף ,מ"מ כשמטגנם בדבש אפילו הרב חיי אדם ס"ל
שמברך בפ"ע.
יא .וכן אגסים שקורין בערבי עגנא"ץ שמביאין אותו קודם גמר
בישולו ומטגנים בדבש ,ג"כ יש לברך עליו בפ"ע ,משום שהרבה
ממנו מביאין אותו לטיגון ולא לאכילה והו"ל נטעי ליה אדעתא
דהכי והכי ולכן יש לברך עליו בפ"ע .וכן המנהג פה בגדאד יע"א,
ודלא כהרב רי"ח הטוב נר"ו שפסק לברך עליו שהכל.
יב .ועל הבוסר שקורים חצר"ם ,אותו שמביאין בתחילת הקיץ
שהוא חמוץ ביותר ומזיק לגרון אינו מברך עליו כלל ,אבל לבסוף
הוא נעשה מתוק מעט ומברכים עליו שהכל .ואע"ג דלדעת מרן
ז"ל צריך לברך על הבוסר בפה"א ,היינו בבוסר שסופו להתבשל
ולהיות ענבים ,אבל זה החצר"ם אומרים העולם שהוא מין בפ"ע
שאינו מתבשל לעולם ]וכ"כ התוס' בסוכה דף ל"א ע"ב ד"ה
שיעור וכו' שיש מין בענבים שלעולם הם בוסר יע"ש[ ,ולכן אין
לברך עליו אלא שהכל .ועוד דבלאו הכי כבר פסקנו לעיל אות
ח' דעל כל מיני פירות שלא נגמר בישולם עדיין מברך שהכל
דלא כמרן ז"ל ,וה"ה לבוסר שקורין חצר"ם ג"כ שעדיין לא נגמר
בישולו דמברך עליו שהכל.
יג .ועל בוסר שסופו להיות ענבים ,אעפ"י שמוכח מלשון הרב
חיי אדם שם אות ז' שמודה למרן ז"ל דמברך עליו בפה"א ,מ"מ
ראינו בהלכות ברכות להריטב"א ז"ל שנדפסו בסוף ספר חיים
וחסד פ"א אות י"ד שכתב שעל הבוסר אינו מברך עליו אלא
שהכל ,ומשמע דבכל מין בוסר מיירי אפילו באותו שסופו להיות
ענבים ,ואפילו הכי אינו מברך עליו אלא שהכל .וא"כ פליג על
מרן ז"ל .וכן הרב שה"ל הביאו הרב חיי אדם בנשמת אדם שם,
ג"כ פליג על מרן ז"ל בזה ,שכתב בשם הגאונים דאינו מברך
אלא שהכל יע"ש .וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בדבר ספק ברכות
להקל ואינו מברך אלא שהכל.
יד .על הלימוני"ס ורארגנא"ש ,אם הם חמוצים ביותר ומזיק לגוף
אינו מברך עליו כלל אם אוכלו או שותהו לבדו ,ואם הוא ע"י
תערובת סוק"ר מברך שהכל ,ואם אינם חמוצים הרבה מברך
שהכל ,משום דאדעתא דסחיטה נטעי להו ולא לאכילה ]ועל
מימיהם ג"כ מברך שהכל ,משום דאע"ג דאדעתא דסחיטה נטעי
להו ,לאו למישתנהו בעינייהו אלא כדי לחמץ בהם תבשיל וד"א[,
מהריק"ש הביאו היד אהרן בסי' ר"ד בהגה"ט ,הלכות קטנות ח"א
סי' צ"ג ,פרי האדמה דף ז"ך ע"ג ,זכור לאברהם בהלכות ברכות
במערכת למ"ד.
טו .שם .ובלבד שלא יהיה מר או עפוץ ביותר .ואם מתקו ע"י
האור מברך שהכל ,מג"א סק"ה ואחרונים .וה"ה אם רקחו בדבש
כגון הרארגנא"ש הקטנים ביותר שמרקחים אותם בדבש בעירנו
מברך שהכל.
טז .סעיף ג' .גרעיני הפירות אם הם מתוקים מברך עליהם בורא
פרי העץ .האחרונים ז"ל חלקו על דין זה ,יש שסוברים לברך
בפה"א ,ויש דס"ל שמברך שהכל .וכתב החיד"א ז"ל בברכי יוסף
אות ג' דלאפוקי נפשיה מפלוגתא דיברך שהכל יע"ש .ומיהו אם
בדיעבד בירך בפה"ע או בפה"א יצא ,שערי תשובה אות ז' בשם
הרב יד אפרים .ואם אוכלם עם הפרי יוצא בברכת הפרי וא"צ
לברך עוד על הגרעין ,פני יצחק אות ג' בשם הרב חסד לאלפים.
יז .שם .ואם מתקם על ידי האור מברך עליהם שהכל .ואם טעה
ובירך עליהם בפה"ע ,נראה דיצא בדיעבד ,מאחר דהאבודרהם
הביאו הרב שערי תשובה אות ז' ס"ל דעיקר ברכתם הוא בפ"ע
יע"ש .וכן ס"ל להרב פרישה דלהרא"ש וסיעתו דס"ל דבגרעינין
המתוקים יברך בפה"ע ,ה"ה למרים ומתקם ע"י האור דמברך
בפה"ע יע"ש .ועיין להרב אליה רבה סק"ז דכתב ג"כ הכי בדרך
אפשר .וא"כ כיון דאיכא דסבירא להו דעיקר ברכתם הוא בפה"ע,
ודאי דאם טעה ובירך בפה"ע דיצא דסב"ל ,ודלא כהרב יד אפרים
שכתב שחוזר ומברך שהכל יע"ש.
ג
יח .על גרעיני הקאהו"י לאחר שקולין אותם ואוכלים אותם
בעינייהו או כתושים ,י"א לברך עליהם בפה"ע ,מהר"ם מזרחי
ז"ל בספר אדמת קודש ח"א סי' ב' ,הביאו הרב זכור לאברהם
בח"ג אות ב' .וי"א לברך בפה"א ,הרב שאילת יעב"ץ הביאו
המחב"ר ז"ל בסי' ר"ד ,והרב נוה שלום סי' רס"ט .וי"א לברך
שהכל ,הרב זכור ליצחק סי' נ"ו .והרב פני יצחק אע"ג שבאות ג'
סי' ג"ן הסכים לברך בפה"א יע"ש ,מ"מ בהשמטות שבסוף הספר
חזר בו והסכים עם הרב זכור ליצחק לברך שהכל .וכן המנהג פה
עירנו בגדאד יע"א לברך שהכל .מיהו אם טעה ובירך בפה"א או
בפה"ע ,ודאי דיצא ואינו חוזר ומברך שהכל.
יט .סעיף ו' .צלף על העלין וכו' ועל הקפריסין בפה"א .על קליפת
המרנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"ע ,מג"א סקי"ז .אבל הט"ז
בסי' ר"ד סקט"ו הכריע לברך בפה"א .והרב עולת תמיד בסי'
ר"ג סק"ד והרב אליה רבה שם בסק"ב פסקו לברך שהכל ,וכ"כ
הבאה"ט בסימן זה סקי"ג ,וכתב שכן נוהגין בכל מדינות ישמעאל
יע"ש .וא"כ ספק ברכות להקל וצריך לברך שהכל.
ומכאן אתה למד לקליפות הדבד"ב שהיא הקליפה הירוקה
הדקה שמרקחין בדבש ,שיש לברך עליה שהכל .וכן על קליפת
הלימון שקורין פרנקא"ל שמרקחין בדבש ג"כ שמברכין שהכל.
ואם בירך בפה"א או בפה"ע יצא .אבל קליפה העבה הלבנה של
הדבד"ב שמרקחין בדבש ,המנהג לברך בפה"ע משום דנטעי להו
אדעתא דהכי.
כ .סעיף ז' .תמרים שמיעכן ביד וכו' מברך עליהם בורא פרי העץ.
הג"ה ויש אומרים לברך עליהם שהכל .וטוב לחוש לכתחלה לברך
שהכל ,אבל אם בירך בורא פרי העץ יצא כי כן נראה עיקר .הט"ז
האריך בדין זה ופסק לברך בפה"ע ,וכן הסכים המג"א .אמנם
הרב נהר שלום אות י' דחה ראיות הט"ז והמג"א ופסק לברך
שהכל .וכ"כ הרב שיירי כנה"ג .וכן המנהג פה עירנו בגדאד יע"א
לברך שהכל .מיהו אם בירך בפה"ע יצא וכפסק רמ"א ז"ל.
כא .מה שכותשים שקדים ומערבים עמהם סוק"ר וקורין אותו
אל מדקו"ק ,דינו כדין תמרים שמיעכן ביד שפסקנו לעיל
בסמוך כרמ"א ז"ל דלכתחילה יש לברך שהכל ואם בדיעבד
בירך בפה"ע יצא ,וה"נ הכא ,אע"ג דהכא איכא תרתי לריעותא
דנשתנה מראיתו וטעמו במה שמערבים עמו סוק"ר .ועיין להרב
פרי מגדים בא"א סקי"ח ובמש"ז סק"ד ,מ"מ בדיעבד ודאי דיצא,
דהא פאווידל"א נמי אית בה תרתי לריעותא כמ"ש הפמ"ג שם
ואפילו הכי פסק רמ"א דבדיעבד אם בירך בפה"ע יצא.
כב .וכן חבושים שקורין ספרג"ל ,שמבשלים אותו וממעכין אותו
ביד ומערבין עמו סוק"ר ועושים אותו מרקחת ,לכתחילה יש
לברך עליו שהכל ,ואם בדיעבד בירך בפה"ע יצא.
כג .סעיף י' .פירות ששראן או בישלן במים אעפ"י וכו' אינו מברך
על אותן המים אלא שהכל .והרא"ש כתב וכו' מברך בורא פרי
העץ .על פרי שקורין משמ"ש שמייבשים אותו ושורין במים
וממעכים אותו ונמחה לגמרי ונעשה כמו משקה ,נראה דמברך
עליו שהכל לכו"ע אף להרא"ש ז"ל ,משום דהכא לאו למימיהם
הוא צריך אלא לגופן והרי נמחה גופן ,וכתב המג"א סקי"ד דכל
שנימוח לגמרי מברך שהכל .מיהו בדיעבד אם בירך בפה"ע יצא,
משום דיש לחוש לסברת הרב בית יאודה ז"ל דפליג אמג"א,
הביאו הרב ברכי יוסף לקמן סי' ר"ח אות ח' יע"ש .וה"ה על
הקאמרדי"ן שפסק הרב ברכ"י בסי' זה אות ב' שמברכין עליו
שהכל יע"ש ,אם בירך עליו בפה"ע יצא כנ"ל.
כד .פירות ששראן וכו' .עיין להרב אליה רבה שהביא משם הרב
עו"ת דמעת לעת בעינן ,ואיהו ז"ל פליג עליה וס"ל כל שנתנו
טעם במים סגי .ובמדינתנו יע"א נוהגים כהרב אליה רבה ,שכן
דרכן ששורין צמוקים חצי יום או יותר ומברכין עליו בפה"ג
ומקדשין עליו ,וא"כ ה"ה בשאר פירות לא בעינן מעת לעת.
כה .סעיף טו .על הסוקא"ר מברך שהכל .הנה הטור ז"ל הביא ג'
דעות בצוק"ר ,שבה"ג ס"ל לברך בפה"ע ,ושאר הגאונים ס"ל
שיברך בפה"א ,והרמב"ם ז"ל ס"ל שהכל .ומרן ז"ל כתב בב"י כיון
דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף ,וכן פסק כאן בשו"ע דלכתחילה
יברך שהכל .מיהו ודאי אם בדיעבד בירך בפה"ע או בפה"א יצא,
וכ"כ הרב נהר שלום ,ופשוט הוא.
כו .ואם יש לפניו צוק"ר ופה"ע ,כתב הרב ט"ז סקי"ג שיברך
בפה"ע ויוצא גם על הצוק"ר יע"ש .והרב אליה רבה חלק עליו
וכתב דאין להקל בזה לכתחילה ,אלא טוב לברך בתחילה
אצוק"ר שהכל ואח"כ אפרי יע"ש .והוא הדין נמי אם יש לפניו
פרי שברכתו בפה"א שיש לברך תחילה על הצוק"ר שהכל ואח"כ
אפרי בפה"א.
כז .שם .וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל .ועל שאר פרי אם מוצצו
כגון אם מוצץ לימוני"ס וכיוצא ,מברך ברכה הראויה לאותו פרי,
דמציצה אכילה מיקרי ,הרב פני יצחק בהל' ברכות אות מ' סי'
ק"ע .ולענין שיעור ברכה אחרונה ,הביא שם דעת הפר"ח ז"ל
בס' מים חיים דשיעורה בכזית דכאכילה דיינינן לה יע"ש .מיהו
הרב קול אליהו ז"ל בסי' ז' חלק על הפר"ח ופסק דאין לברך
לאחריו ולא כלום משום דשוהה הוא במציצת כזית טפי משתיית
רביעית ,אבל במוצץ קנים מתוקים פסק דיברך אחריו ,ושיעורו
בכזית משום דלועסו הוא בשיניו ,ולא דמי למציצה דאין בה
לעיסה אלא שתייה בלבד יע"ש .ומן התימה על הרב פני יצחק
שבכאן הביא דעת הפר"ח ,ולעיל מזה באות ב' סי' מ"ו כתב
דהמוצץ לימון אין לברך אחריו כלל ,והוא דעת הרב קול אליהו,
והם סברות חלוקות ודבריו סותרים זא"ז וצ"ע.
ולענין הלכה ,לכתחילה יש לחוש לסברת הפר"ח ולכן לא ימצוץ
אלא אם אוכל מהם כזית .אבל אם לא עשה כן ואין לו עוד
מאותו הפרי ,אם יכול לפטור עצמו מברכה אחרונה באכילת
פרי אחר או בשתיית מים יפטור עצמו ,ואם לאו לא יברך אחריו
כלל.
כח .סעיף יז .ועל קניל"ה )שהוא מה שקורין בערבי דרצינ"י
]=קינמון[( ,בורא פרי האדמה .והרב חיי אדם כלל נ"א אות ט"ו
כתב דנהוג עלמא לברך על הקניל"א שהכל יע"ש .וכן ראוי
להורות .וכן משמע מלשון הרב שבלי הלקט הביאו הב"י יע"ש.
כט .על מין תבלין שקורין בערבי הי"ל מברך שהכל.
הגאון רבי משה ן' חביב זלה"ה
אב"ד ירושלים ת"ו
רבינו נולד בשלוניקי בשנת תי"ד לאביו הגאון רבי שלמה ן' חביב זלה"ה ,מגזע רבי יעקב ן' חביב והנמוקי יוסף זלה"ה.
בשנת תכ"ט בהיותו בן ט"ו שנים עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים ,למד בישיבת רבו המובהק רבי יעקב חגיז זלה"ה בעל הלכות קטנות ,ואף נשא את בתו לאשה.
בשנת תמ"ח הועמד בראש ישיבה גדולה בירושלים שיסד רבי משה בן יעיש ז"ל מקושטא .לאחר כשנה כשנפטר רבה של ירושלים הגאון רבי משה גלאנטי זלה"ה ,נבחר למלאות
מקומו כראשון לציון וראש רבני ירושלים .רבינו נלב"ע בירושלים בשנת תנ"ו בהיותו בן מ"ב שנים בלבד.
מחיבוריו שהותיר אחריו ,ספר 'גט פשוט' על הלכות גיטין )קושטא תע"ד(' ,עזרת נשים' בענין תקנת עגונות )קושטא תצ"א(' ,שמות בארץ' חידושי מסכתות ראש השנה יומא
וסוכה )קושטא תפ"ב(' ,עץ הדעת' על דיני ספק ספיקא.
הגאון חיד"א ז"ל בספרו 'שם הגדולים' בערכו כותב" :ויש בידי כמו ספר תשובות כת"י מהרב ,אך עיקר ספר תשובותיו נטבעו בים" .אכן ברבות הימים נמצאו חלק גדול
מתשובותיו ,חלקם נדפסו בספר 'קול גדול' )ירושלים תרס"ז( ,ובסוף ספר 'דבר שאול' )ירושלים תרפ"ח( ,ועוד.
לפנינו תשובה בדין ברכת השכר מתוך ספר תשובותיו כת"י הנמצא בספריית ראש הישיבה הגר"י הלל שליט"א ,ועומד לראות אור בקרוב בעזה"י .תשובה זו נערכה ע"י הרה"ג
רבי שמעון גרינצייג שליט"א ,אשר עיטר דברי רבינו בציצים ופרחים — ותשואות חן לו.
]בדין ברכת השכר[
שאלה .אם יש לברך על שכר מיין בורא פרי הגפן ,ואת"ל אינו מברך אלא שהכל ,מאי שנא
ממי ורדים הנקראים אג'ואה רוזאדה דמברכין בורא עצי בשמים ואע"ג דהוא זיעה בעלמא.
ואת"ל דשאני היוצא מן היין דעיקרו לא להכי קאי אבל ורדים עיקרן לריח ,איכא למיבעי
בשכר של דמדמו אם מברכין בורא פרי העץ 1או בורא פרי הגפן דעיקרו להוציא שכר ממנו,
ושכרו כפול מן השמים.
תשובה .גרסינן בפרק המוכר פירות 2דף צ"ו ע"ב ,תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר
שעורים ואחד שמרי יין מברך עליהם שהכל נהיה בדברו .ואחרים אומרים שמרים שיש בהם
טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן .רבא ורב 3דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים ,4ע"כ .הרי
לך ראיה בהדיא לנדון דידן דאין מברכין על שכר יין בורא פרי הגפן מפני דאין בו טעם יין.5
ואפילו האחרים לא פליגי בשמרים אלא מפני שיש בהם טעם יין ,אבל בנדון דידן כיון דאין
בו טעם יין כולי עלמא מודו דאין מברכין אלא שהכל נהיה בדברו.
6
ותו יש להביא ראיה מדין שריית צימוקים שהביא הבית יוסף בסי' ר"ב דלדעת הרא"ם
מספקא ליה בברכת צימוקים .וז"ל הרא"ש אמאי דאמרינן 7מיא דכולהו שילקי כשילקי
ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה ,אעפ"י שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם
כמו שמברך על הירקות עצמם .ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל 8דזיעה בעלמא הוא לפי
שמשקה אין לו טעם הפרי ,ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליהם
בורא פרי העץ ,9ע"כ .ונ"ל 10דהא דמיא דשילקי כשילקי בין שבישלם במים בין ששראם
במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בורא פרי העץ .ומכאן דלדעת הרא"ש
מי שריית צימוקים ותאנים או בישולם מספקא לן אם יש להם דין הפרי בעצמו לענין ברכה.
ואע"ג דלענין ברכה ראשונה לא נפקא לן מידי דהא תנן 11על כולן אם אמר שהכל נהיה
בדברו יצא ,נפקא מינה לענין ברכה אחרונה שאם יש להם דין הפרי עצמו מברך ברכה אחת
מעין שלש ,ואם אין להם דין הפרי עצמו מברך בורא נפשות רבות ,ולכן ירא שמים וכו' .הרי
דאפילו בשריית צימוקים מספקא ליה בענין ברכה אחרונה ,אבל לענין ברכה ראשונה פשיטא
ליה דמברכינן שהכל נהיה בדברו .ואע"ג דהתם יש בהם קצת טעם יין מברכינן שהכל נהיה
בדברו ,כל שכן בנדון דידן כיון דאין בו שום טעם מיין והוא זיעה בעלמא דודאי דלא מברכינן
אלא שהכל נהיה בדברו דוקא.
ואם תאמר מאי שנא ממי ורדים דמברכין בורא עצי בשמים ,הא לא קשיא ולא מידי .דכשם
דאמרינן משמיה דהרא"ש דכל מים שיש להם טעם הפרי מברכין עליהן ברכת הפרי ,הוא
הדין במי ורדים שמברכין עליהן בורא עצי בשמים כמו בוורד דהרי יש להם ריח הורד עצמו.12
וכ"כ הלבוש בהדיא באו"ח סי' רי"ו סעיף ג'.
נחזור לענינינו דשכר מברכין שהכל נהיה בדברו כיון שאין בו טעם יין כמו שהוכחנו לעיל.
ועוד יש להביא ראיה ממה שכתב הבית יוסף ז"ל סי' ר"ד בשם האגור 13דכתב שהשיב מהר"י
מולין 14על יין מזוג 15בורא פרי הגפן .אע"ג דבעלמא פסק ר"ת 16דטעם כעיקר דאורייתא
אפילו לקולא ,מכל מקום לענין ברכה הוכיח ר"ת סוף פ"ק דחולין 17דחד בשיתא בטל
דלא חשיב טעמא לענין ברכה ,ואי הוה יותר מחד בשיתא הולכים אחר הטעם אי רגילי
אינשי למישתי במקום יין מברך בורא פרי הגפן ,ע"כ .הרי בהדיא דבתר טעמא אזלינן לענין
ברכה.
.1להלן בתשובתו לא הזכיר רבינו לבורא פרי העץ וכן לא חזר לכתוב שהנידון הוא בשכר של דמדמו שיתכן שדוקא בו היה צד לברך ברכת העץ ,ואולי הוא ט"ס וצ"ל :שהכל נהיה בדברו ,ברם אפשר דכוונת
השואל היא דאף דאין בשכר זה דין ברכת הגפן ,מ"מ לא פקע שם הפרי ממנו ויש לברך עליו בורא פרי העץ] .וראה במג"א סי' ר"ח סקכ"ב בשם תשובת מהר"י לבית לוי כלל ה' סי' מ"ז וברע"א שם בשם שו"ת
גינת ורדים או"ח כלל א' סי' י"ט דנחלקו אם בירך פרי העץ על היין מה דינו ,וע"ע בחי' רבי אריה לייב מאלין ח"א סי' ב'־ג' שדן באריכות בענין זה[ .2 .בבא בתרא .3 .לפנינו :רבה ורב יוסף .4 .יעוין בטור ושו"ע
סי' ר"ד ס"ה ובב"י שם וכן בב"י יו"ד סי' קכ"ג .5 .מפשטות לשונו של רבינו נראה שהנידון הוא על שכר העשוי מיין בלבד אלא שאין בו טעם יין ,ועיקר תשובתו הוא להוכיח דבליכא טעם יין אין לברך ברכת
הגפן ,ואכן האחרונים דנו בענין זה ,וראה במור וקציעה סי' ר"ב גבי שרץ העשוי מיין דס"ל דמברכים עליו הגפן ,ובמחזיק ברכה שם פליג ע"ז ודעתו דברכתו שהכל ,וע"ע בשו"ת הר צבי ח"א או"ח סי' צ"ז שהאריך
בזה והביא עוד מדעות הפוסקים שדנו בשאלה זו .6 .צ"ל :הרא"ש ,ברכות פ"ו סי' י"ח .7 .שם ל"ט ע"א .8 .שם ל"ח ע"א ,ובשו"ע סי' ר"ב ס"ח .9 .וראה שם בטור דעת הרשב"א בחידושיו שם ל"ח ע"א שמברך
שהכל .10 .ועד להלן" ,ולכן ירא שמים וכו'" הוא מדברי הב"י .ויעוין בשו"ע שם סעיפים י' וי"א .11 .שם מ' ע"א .12 .ובמג"א שם בסי' רט"ז סק"ז כתב דיברך בורא עצי בשמים אף לדעת הרשב"א החולק על
הרא"ש ,ראה לעיל הערה ,9משום דטבע הריח להיות נקלט במים ,משא"כ במאכל דנותן רק טעם קלוש ,יעו"ש בפמ"ג א"א סק"ז ובשעה"צ סקי"ז .13 .הלכות ברכת הפירות סי' רס"ט .14 .סי' קמ"ב .15 .צ"ל:
לענין בורא פרי הגפן .16 .ראה תוס' חולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא וברא"ש שם פ"ז סי' ל"א .17 .כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה המתמד ,ושם לא כתב בשם ר"ת ,ובמהרי"ל שם כ"ה בשם ר"י.
ד
מתורתן של ראשונים
1
ספר הבתים לרבנו דוד כוכבי
שער שביעי
א( על פירות האילן מברך בורא פרי העץ 2חוץ מן היין שעל
היין הוא אומר בורא פרי הגפן .יש מן הגדולים 3שכתב שאין
מברכין על היין בורא פרי הגפן אלא כשהוא מזוג כראוי .אבל
מזוג יותר מדאי ,מברך עליו שהכל .יש מי שאמר 4שכל זמן
שיש בו טעם יין ,או מראה יין ,מברכין עליו בורא פרי הגפן.
ויש מן הגדולים 5שאמר שאם יש בו ששה חלקי מים ,שאין
בו משום יין נסך ,שכבר נתבטל מתורת יין ,לפיכך אין מברכין
עליו בורא פרי הגפן .ומה שיראה לנו בזה הואיל ויש בדבר זה
מחלוקת בין הגדולים ,וכל מברך ברכה שאינה צריכה עובר
משום לא תשא ,לפיכך אינו מברך על היין מזוג כזה אלא
שהכל נהיה בדברו ,שאפי' היה יין גמור ,הרי אמרו על כולם
אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא .סמני ההלכות פרק כיצד
מברכין ,6ופרק שלשה שאכלו.7
ב( על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת
שעל הפת אומר המוציא לחם מן הארץ ,ואם בירך על פירות
האילן בורא פרי האדמה יצא ,אבל אם ברך על פירות הארץ
בורא פרי העץ לא יצא ,ועל כלם אם אומר שהכל נהיה בדברו
יצא .8ויש 9מי שפסק 10שאם ברך על פירות האילן בורא פרי
האדמה לא יצא .כתב הרי"ף בתשובת שאלה 11אע"פ שאמרו
על כלם אם אמר שהכל יצא ,צריך לברך אחריו ברכה הראויה
לאותו המין .כיצד אם אכל פת מברך ברכת המזון .ואם אכל
מעשה קדרה ,או אחד מהמינין הכתובים בתורה ,מברך אחריו
ברכה מעין שלש .על דבר שאינו יונק מן הארץ ,כגון בשר
וגבינה ודגים וביצים וחלב ודבש דבורים וכיוצא בהם ,אומר
שהכל נהיה בדברו .על הפת שעפשה ,ועל היין שהקרים ,ועל
תבשיל שעברה צורתו ועל המלח ועל הזמית אומר שהכל
נהיה בדברו .על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי ועל כמהין
ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו .כתב הראב"ד 12אין מברכין
על החומץ ,אלא בחושש בגרונו ומטבל בו פתו שהחומץ עיקר
ומברך עליו ,אבל אם שותהו לבדו כיון שמזיקו אין מברך
עליו כלום.
ג( על השמן מברך עליו בתחלה בורא פרי העץ .בד"א בשהיה
חושש בגרונו ,ושותה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהם,
שהרי נהנה בשתיתו .אבל אם שתה השמן לבדו ,או שלא היה
חושש בגרונו ,מברך עליו שהכל ,שהרי לא נהנה בטעם השמן.
לר"ם .13רבים מגדולי המפרשים 14והפוסקים כתבו ,שאם שתה
השמן עם מי השלקות ואינו חושש בגרונו ,מי השלקות עיקר,
ומברך על השלקות .וכן כל כיוצא בזה מברך על העיקר .ואם
שתה השמן לבדו ,כיון שמזיקו אינו מברך כלום.15
ד( יש מן הגדולים 16שפסק המרקחות שאינן נאכלין אלא
לרפואה ,כל זמן שיש הנאה לחיך מברך עליהם ברכה הראויה
להם .ואם הם מפירות האילן ,מברך בורא פרי העץ .ואם
מפירות האדמה ,בורא פרי האדמה17 .ורב עמרם גאון 18כתב
שכל דבר הנאכל לרפואה ,אע"פ שיש ממנו הנאה לחיך ,אינו
מברך עליו כלל .סמני ההלכות פרק כיצד מברכין.19
ה( יש מן הגדולים 20שפסק השותה )מן( ]מי[ דקרים לרפואה,
מברך בורא מיני רפואות וכן כל כיוצא בזה .ולא מצאתי באחד
מן הפוסקים 21שהביא זה הפסק .ויראה לי שדעתם שאין זה
כהלכה .סמני ההלכות ירושלמי פרק כיצד מברכין.22
23
ו( דבש תמרים מברכין עליו שהכל .וכתב הרב בעל הלכות
והוא שנתן לתוכו מים ,אבל לא נתן לתוכו מים מברך בורא
פרי העץ .ולא נתברר לי .כתב הראב"ד 24לא אמרו בדבש
תמרים מברך עליו שהכל ,אלא באותו הזב מעצמו ,אבל
אם כתשו והוציא ממנו משקה ,עיקר הפרי הוא ,ומברך עליו
בורא פרי העץ .ויש מי שאמר 25שאפי' כתשו אינו מברך עליו
אלא שהכל .וזה עיקר .וכן נראה דעת הר"ם ,26שכתב בסתם,
דבש תמרים מברכין עליו שהכל .סמני ההלכות פרק כיצד
מברכין.27
ז( הסוחט פירות והוציא מהן משקין ,מברך עליהם בתחלה
שהכל ,ולבסוף בורא נפשות ,חוץ מן הענבים והזתים .לר"ם.28
יש מן הגדולים 29שכתב שכל מי פירות האילן ]בורא פרי[
העץ ,חוץ מדבש תמרים .ודברי הר"ם נראין עיקר .סמני
ההלכות פרק כל שעה .30ופרק העור והרוטב.31
ח( תמרים שמעכן ביד ועשאן מין מרקחת מברך עליהם
בורא פרי העץ וכן כל כיוצא בזה .32יש מן הגדולים 33שאמר
אגוזים מרוקחות שמרקחין אותן כשהן רכות קודם גמר
34
בשולם ,אין מברכין עליהם אלא שהכל .ויש מן הגדולים
שאמר שמברכין עליהם בורא פרי העץ .והראשון עיקר .יש מן
הגדולים 35שפסק אפרסקין וקרוסטמלין וכיוצא בהם ממיני
הקוצין ,מברכין עליהם בורא פרי העץ .וכן נראה.
ט( הפלפלין והזנגביל ,בזמן שהם רטובים מברך עליהם
בתחלה בורא פרי האדמה .אבל יבשים אינם טעונין ברכה
36לא לפניהם ולא לאחריהם .לר"ם .37כתב הראב"ד 38פלפל
וזנגביל רטובים ,מברך עליהם בורא פרי העץ .ופסק הר"ם
נראה עיקר .וכן פסק הרי"ף .39ויש מן הגדולים 40שפסק ,שלא
פסקו הרי"ף והר"ם כן אלא על התמרות ,אבל על הפרי עצמו
כשהוא לח מברך בורא פרי העץ .ויש מן הגדולים 41שכתב,
שזרע הפלפלין הוא מפרי האדמה ,ואפי' על הפרי אין מברכין
אלא בורא פרי האדמה .המרקחת שעושין מן הזנגביל,
מברך עליו בורא פרי האדמה .וכן בכל המרקחות מברכין על
המין שהוא עיקר המרקחת ,אם העץ בורא פרי העץ .ואם
פרי האדמה ,בורא פרי האדמה .42ויש מן הגדולים 43שכתב
שמרקחת הזנגביל שעושין בארץ הזאת מן היבש הוא ,ואין
44
מברכין עליו אלא שהכל .וכן ראוי להורות .ויש מן הגדולים
שכתב ,פלפלין הנשחקים שגובלין אותן במים לתבל בהן ,הרי
.1מחכמי פרווינצא מהעיר אישטליא )כוכב( היה מבית מדרשם של רבינו אברהם מן ההר ורבינו מנוח
והמאירי והיה תלמידו של רבינו מרדכי ב"ר יהוספה בעל שערי נדרים ואבר מן החי ועוד .בספרו זה
נמצא בשפע דעות רבות מגדולי הראשונים ורבים מהם לא ידועים משום מקום אחר .יסוד הספר בנוי
על הרמב"ם וע"פ רוב פוסק כמותו .רוב הציונים הם להמו"ל הרמ"י בלוי זצ"ל .2 .יעויין בשדי חמד
מערכת ברכות אות ב' בדין אם בירך על היין בפה"ע 3 .הריטב"א בהלכות ברכות פ"א הכ"ב והכ"ג
כתב שאם היין מזוג יותר מדאי ,שאין דרך לשתותו כך ,מברך עליו שהכל .ועיין שו"ת הרשב"א חלק
א' סימן תתי"ג .4 .המאורות חולין עמוד קל"ב כתב דבעינן תרוייהו טעם יין ומראה יין .5 .כ"כ בשם
ר"ת באגור סימן שכ"ט .6 .ברכות ל"ה ע"א .7 .ברכות נ' ע"ב .8 .פ"ח ה"י .9 .יעויין בתשובות
יין הטוב חלק א' סי' ל"ח ואילך דיונים ארוכים בכעין דא עם הגרצ"פ פראנק זצ"ל .10 .כ"כ הרמ"ך
בהשגותיו פ"ח ה"י .וכ"כ הסמ"ג עשין כ"ז .11 .לא מצאתי 12 .וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ו סימן כ"ג.
אבל המאירי עמוד קל"ג כתב שהשותה חומץ ,בין חי בין מזוג ,מברך שהכל .ועיין אשכול הלכות
ברכות סימן כ"ט ,ומאורות יומא עמוד ק"ל .13 .פ"ח ה"ב .14 .וכ"כ רבינו האי וריא"ג )מובא בספר
הנר עמוד ע'( .וכן דעת הרי"ף ותר"י ורשב"א ומאורות ורא"ה ברכות ל"ו ע"א ,וכ"כ הריטב"א הלכות
ברכות פ"א הכ"א .15 .וכ"כ רש"י ברכות ל"ה ע"ב ד"ה אזוקי ,וברכות ל"ו ע"א תוד"ה כיון ,והמאורות
עמוד קי"ב .ועיין בספר המכתם עמוד נ"ו .16 .וכ"כ הריטב"א פ"א מהלכות ברכות הלכה י"ח .וכ"כ
כ"מ פ"ח ה"ב לשיטת הרמב"ם .ועיין במאורות עמודים קי"ב קי"ג .אבל הרא"ש ריש פ"ו כתב שמברכין
עליו שהכל .17 .אפשר דמחלוקתם היא בגדר טפל ,האם בכל מקום אמרינן ,וגם כאן הוי טפל
לרפואה שהיא העיקר כאן .אך הסברא הראשונה סוברת שטפל ועיקר שייך שיש לעיקר ,והיינו
שהעיקר הוא בר ברכה וחשיבות אבל שאין לעיקר ,הטפל כבר אינו טפל וחשיב בפני עצמו .18 .סדר
רב עמרם גאון עמוד מ"ג .וכ"כ תר"י בשם רמ"ה .19 .ברכות ל"ו ע"ב .20 .וכ"כ הראבי"ה סימן קכ"ג
והרוקח סימן שמ"א .21 .אפשר אולי דהטעם דמברכים על ההנאה ,וכאן אין זה הנאה אלא יפעל
מזה רפואה .ועיין בהלכות ירושלמי להרמב"ם )ניו יורק תש"ח( מ"ש בזה בסוף אלו מברכין ובהגהות
המהדיר .22 .ירושלמי ברכות פ"ו ה"ח .23 .בה"ג ברכות פ"ו .וכ"כ הרשב"א ברכות ל"ח ע"א בשם
רב האי גאון עיי"ש .24 .מובא בשמו ברשב"א ברכות ל"ח ע"א .25 .דיעה זו הביא המאירי עמוד
קל"ט .26 .פ"ח ה"ד .27 .ברכות ל"ח ע"א .28 .פ"ח ה"ב .29 .וכ"כ הרשב"א ברכות ל"ח ע"א סוף
ד"ה דבש .30 .פסחים כ"ד ע"ב .31 .חולין ק"כ ע"ב .32 .פ"ח ה"ד .33 .וכ"כ בספר המנהיג הלכות
סעודה סימן ה' .34 .וכ"כ הגהות מיימוניות פ"ג אות ה' בשם רבו )מהר"ם רוטנבורג( .וכן כתב רבנו
הם נחשבים לאוכל ,ומברכין עליהם בורא פרי העץ לדעת
האומר ]דעל פלפלין מברכין פרי העץ או פרי האדמה לדעת
האומר דעל פלפלין מברכין[ פרי האדמה ,ולא מצאתי לדבר
זה עיקר .ומה שיראה לנו בזה ,שכל דבר שהוא ראוי לאכילה
על ידי תערובת מים או דבר אחר ,הואיל ואינו ראוי לאכילה
46
בפני עצמו ,אין מברכין עליו אלא שהכל .45יש מן הגדולים
שכתב שהגירופלי שהוא ממיני הבשמים ,דינו כפלפלין ואינו
מברך עליו כלל ,לפי שאינו נאכל אלא על ידי תערובת .ויש
מי שכתב 47שמברכין עליו בורא פרי העץ ,הואיל ואוכלין
אותו לבדו לפעמים .והראשון עיקר .סמני ההלכות פרק כיצד
מברכין.48
י( הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלים מימיהם עד
שיקפה וידמה למלח כל הגאונים 49אומרים שמברכין עליהם
בורא פרי האדמה .ומקצתם 50אמרו בורא פרי העץ ,וכן אמרו
שהמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי האדמה .ואני אומר,
שאין זה פרי51 ,ואין מברכין עליו אלא שהכל .לא יהא דבש
זה מאלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים
שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל .לר"ם .52כתב
הרב בעל הלכות 53כשכת והכוסברתא והוא הנקרא שליאנדרי,
ושבלוליתא הנקרא אפנגדיג ,והכמון ,מברך עליהם שהכל
שכל אלו למתק הקדרה הם עשויין ,ולא לאכלן בפני עצמן.
יש מי שכתב 54לולבי ורדים ועלי הלוף השוטה ,אין מברכין
עליהן עד שימתקו ,שהרי אינם נחשבים לאוכל לענין טומאת
אוכלין .וכן כל כיוצא בזה מהדברים שלא נחשבו לאוכל לענין
טומאת אוכלין .ויש מי שאמר שמברכין עליהם שהכל .וזה
נקרא עיקר .סמני ההלכות באור.
יא( תמרים שאין מתבשלים באילן אלא על ידי כומר שמכסין
אותם במחצלאות וכיוצא בהם ומתבשלין ומתחממים ,55וכן
התמרים שלרוב החומם נתקרב בשולם ונשרפו ,56מברכין
עליהם שהכל .אבל תמרים הנופלים מחמת הרוח ,כיון
שנתבשלו כל צרכם ,מברכין עליהם בורא פרי העץ.
יב( על מיני צלף על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין
מברכין עליהם בורא פרי האדמה .והראב"ד 57כתב שעל
הקפרסין מברך שהכל .ויש מי שכתב 58שעל הקפרסין מברך
בורא פרי העץ .והראשון עיקר .כתב הר"ם 59קפרס של צלף,
מברך עליו בורא פרי האדמה ,מפני שאינו פרי .האביונות הם
הפרי שהם בצורת התמרים דקים קטנים ,ומברכין עליהם
בורא פרי העץ .ועלה של ורדים כתב הראב"ד 60שמברכין עליו
בורא פרי האדמה .ויש מן הגדולים 61שכתב בורא פרי העץ.
ופסק הראב"ד עיקר .וקליפי רמונים והנץ שלהם ,וקליפי
אגוזים וגרעיניהם ,אין מברכין עליהם כלל ,מפני שאינם
ראויין לאכילה.62
יג( סמדר של ענבים אינו פרי ומברכין עליו שהכל וכן על
פרץ בהגהותיו על הסמ"ק סימן קנ"א .ועיין רשב"ץ עמוד רט"ז .35 .וכ"כ רבינו יהודה שיר ליאון
ברכות מ' ע"א ד"ה כל עיי"ש ובתוד"ה איתיה ובהגהות אשר"י פ"ו סימן כ"ג וברשב"ץ עמוד רי"ט.36 .
ברמב"ם המשיך מפני שהן תבלין ולא אוכל יעוי"ש ורבינו ברוך הספרדי כתב דאגב חריפותא לא
מתהני )ספר הנר ויעוי"ש בהגהות( .37 .פ"ח ה"ז .38 .מובא בשמו ברשב"א ברכות ל"ו ע"ב
ובמאורות עמוד קי"ג .39 .רי"ף ברכות ל"ו ע"ב .40 .וכ"כ הרמ"ך בהשגותיו פ"ח ה"ז .וכ"כ הראב"ד
)מובא בהשלמה ובמאורות ברכות ל"ו ע"ב( .41 .וכ"כ המאורות ברכות עמוד קי"ג ,כיון שפילפלין
טעם עצו ופריו שווין ,גם הפרי חשוב כעץ ומברכין עליו בורא פרי האדמה .וכ"כ אחריו תלמידו רבינו
מנוח עמוד ש"ך .ועיין כסף משנה פ"ח ה"ז .42 .וכ"כ המאורות עמוד קי"ד ותלמידו רבנו מנוח עמוד
שכ"א .43 .וכ"כ רבנו מנוח עמוד שכ"א .44 .וכן היא דעת מהר"ם רוטנבורג )הובא בטור סוף סי'
ר"ג .ועיי"ש בב"י( .45 .וכ"כ הרא"ש פ"ו סימן ו' .46 .וכ"כ בריטב"א )ברכות ל"ו ע"ב( .וכ"כ הרא"ש
פ"ו סימן ו' ,וכ"כ רבינו מנוח עמוד שכ"א .47 .לא מצאתי .וצ"ע הא לא נטעי להו אדעתא למכלינהו.
וכדאמרינן בכבשות שאם רובם נאכלין חיין אין מברכין עליהן בפה"ע כשאוכלין אותן מבושלין .וי"ל
דהתם השאלה היא אם פרי העץ הוא או שהכל אבל כאן השאלה אם אינו מברך עליו כלל שאינו
נחשב למאכל אדם ולזה קאמר שאפילו ע"י יחידים האוכלין אותו בלי תערובת כמות שהן כבר נעשה
מאכל אדם ונקרא פרי העץ .48 .ברכות ל"ו ע"ב .49 .בה"ג פ"ו בשם "אית רבנן" .וכ"כ תר"י בשם
רבני צרפת .50 .זוהי דעת בה"ג עצמו שם .51 .יעויין באחרונים דיון על ברכת השוקולד עיין אור
לציון ועוד .52 .פ"ח ה"ה .53 .בה"ג הלכות ברכות פ"ו ועיי"ש ובתשובות הרב אב"ד סימן פ'.54 .
לא מצאתי .וצ"ע מה חילוק בין טומאת אוכלין לברכת הנהנין .ומה נפשך אם אינו מאכל איך יברך
עליו .ויש לחלק דבטומאת אוכלין כתיב וכל אוכל אשר יאכל ,והוא דין בחפצא שיחול עליו שם מאכל
אדם מחמת עצמו שימתק .אבל בברכת הנהנין אין צריך להיות על החפצא שם מאכל אלא צריך
שיהנה ממנו .וכל שנהנה מברך אפילו אוכל דבר שאינו חשוב מאכל הואיל והרבה בני אדם אוכלין
אותו קודם שימתק .55 .כ"פ רבינו יהונתן הכהן מלוניל עמוד צ"ז ד"ה אם .ועיין רשב"ץ עמוד רל"ח.
.56כ"פ רש"י ברכות מ' ע"ב ד"ה בישולי .57 .אבל הרשב"א ברכות ל"ו ע"א והמאירי עמוד קל"ב
כתבו בשם הראב"ד שמברך בפה"ע .58 .וכ"כ ברכות ל"ו ע"ב בתוד"ה והילכתא ,ובאוה"ג עמוד פ"ו.
.59פ"ח ה"ו .60 .מובא בשמו במאורות עמוד ק"ל ובמכתם עמוד ע"ח .61 .מובאה דיעה זו במכתם
ובמאורות שם ובמאירי עמוד קנ"ט ובארחות חיים הלכות ברכות סימן ל"ו .ועיין רשב"ץ עמוד רט"ז.
.62וכ"כ המאירי עמוד קל"ג .63 .סמ"ג עשין כ"ז .וכ"כ ברכות ל"ו ע"ב בתוד"ה שיעורו .וכ"כ שם
ה
מי הבוסר מברכין שהכל .הבסר שנגמר כל הגרגיר ,הרי הוא
כאלו נגמר כל הפרי ,ומברכין עליו בורא פרי העץ .וכן על מי
הבסר מברכין שהכל .והרב ר' משה בר' יעקב 63כתב הבוסר
פחות מפול הלבן ,אין שם פרי עליו ,ומברך עליו בורא פרי
האדמה .ויש מי שכתב 64שעל כל בסר מברכין שהכל .וכן
ראוי להורות.
יד( הקור שבראש הדקל ,שהוא רך וראוי לאכילה ,מברך עליו
שהכל .65וכן לולבי גפנים שהם רכים ,מברכין עליהם שהכל.66
אבל הצנון אע"פ שסופו להתקשות ,מברכין עליו בורא פרי
67
האדמה ,שעל מנת לאכלו כשהוא רך נטעוהו .ויש מן הגדולים
שכתב הקנה שקורין קנילא ,ואע"פ שראוי לאכילה ,קליפת
68
עץ הוא ואינו פרי ,ומברכין עליו שהכל .ויש מן הגדולים
שכתב בורא פרי העץ .ויש מי שאמר 69בורא פרי האדמה,
והראשון עיקר וכן ראוי להורות .שקדים רטובים שנאכלין
בקליפתם ,כיון שסופם להקשות מברכין עליהם שהכל .70ויש
מי שאמר 71שהשקדים המרים שעיקר אכילתן קודם שנגמרו,
מברכין עליהם בורא פרי העץ .וכשהם נגמרים אינן ראויים
לאכילה ,ואין מברכין עליהם כלל .ויראה לי שאפי' רטובים
מברכין עליהם שהכל .72סמני ההלכות פרק כיצד מברכין.73
טו( כל מיני ירקות ומיני דשאים מברך עליהם בורא פרי
האדמה .זה הכלל ,כל דבר שאחר שלוקטין הפרי מוציא פרי
אחר ,מין אילן הוא ,ומברכין על פריו בורא פרי העץ .וכל
שאינו חוזר ומוציא פרי אחר ,מברכין עליו בורא פרי האדמה.74
כתב הרב בעל השלמה 75כל שמוציא עלין מעקרו עשב הוא
ומברכין עליו בורא פרי האדמה .וכשמוציא עליו מעצו ,אילן
הוא ,ומברכין עליו בורא פרי העץ .76סמני ההלכות פרק כיצד
מברכין 77ותוספתא.78
טז( פירות או ירקות שדרכן להאכל חיים ,אם בשלן מברך
עליהם בתחלה שהכל ,ולבסוף בורא נפשות רבות .וירקות
שדרכן להאכל שלוקין ,כגון כרוב ולפת ,אם אכלן חיים ,מברך
עליהם בתחלה שהכל ,ולבסוף בורא נפשות רבות .ואם בשלן
או שלקן ,מברך עליהם בורא פרי האדמה .ודברים שדרכן
להאכל חיים ומבושלים ,אכלן בין חיים בין מבושלים ,מברך
בתחלה ברכה הראויה להם .כיצד אם היו פירות העץ ,מברך
בורא פרי העץ .ואם היו פירות האדמה ,מברך בורא פרי
80
האדמה .לר"ם .79והאוכל דלעת חייה מברך בתחלה שהכל
81
ולבסוף בורא )פרי האדמה( ]נפשות רבות[ .כתב הר"ש
לפתות שחתכן חתיכות דקות או גסות אפי' אכלן כשהם
חיים מברך עליהם בורא פרי האדמה .ומלשון הר"ם נראה
שאם אכלן חיים אינו מברך עליהם אלא שהכל .וכן דעת רבים
מגדולי המפרשים והפוסקים .82הכוסס חטים או אורז כשהם
חיים מברך עליהם בתחלה שהכל מפני שאין דרכן לאכלן
חיים .83ויש מי שאמר 84שמברך עליהם בורא פרי האדמה .וכן
כתב הר"ם .85סמני ההלכות פרק כיצד מברכין.86
הרשב"א והמאירי עמוד קל"ב .64 .כ"כ בתשובות הגאונים )מובאה באוה"ג עמוד פ"ד( .ומובאה דיעה
זו גם במאירי עמוד קל"ב .65 .כ"כ הרמב"ם פ"ח ה"ו .66 .וכ"כ ברכות ל"ו ע"א בתוד"ה לא .ובאוה"ג
שם עמוד פ"ה .ובסמ"ג עשין כ"ז הלכות ברכות ,ובהגהות מיימוניות פ"ח אות יו"ד .67 .וכ"כ שה"ל
)מובא בב"י סימן ר"ב( .וכ"כ הרשב"ץ עמוד רט"ז .68 .כ"כ רבינו מנוח עמוד שכ"א .69 .וכ"כ ברכות
ל"ו ע"ב תוד"ה ברטיבא .70 .וכ"כ בה"ג ברכות פ"ו )מובא ברשב"א ברכות ל"ו ע"א בשם בה"ג(.71 .
וכ"כ תר"י ורשב"א ברכות ל"ו ע"א ,וכ"כ הגמי"י פ"ח אות יו"ד .72 .וכ"כ הרא"ש פ"ו סימן ג' .וכן
משמע ברבינו מנוח עמוד ש"ך .73 .ברכות ל"ו ע"א .74 .כללים מה נקרא עץ :הגמ' בברכות דף מ'
אומרת כלל ,היכא מברכין בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגווזא ]ברי"ד ועוד,
הגירסא לאילן[ והדר מפיק ,אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא דהדר מפיק לא מברכינן
עליה בפה"ע אלא בורא פרי האדמה ,ועיין ברא"ש שם ובטוב"י סי' ר"ג .ומ"ש כאן רבינו בשם ההשלמה
כן כתוב גם בתשובת הראב"י אב"ד סי' כ"ג ובטור שם ובעוד ראשונים ומקורם מתשובת רב יהודאי
גאון והמקור מהתוספתא )יעויין לקמן( שרב יהודאי פסקה להלכה ,יעויין באוצה"ג חלק התשובות
עמוד 91והובא שם גם תשובת רה"ג ,וכן הובאה התשובה בספר הנר לרבינו זכריה אגמאתי בדף מ'
מהמסכת שג"כ פסקה להלכה וכן עוד כמה גאונים וה"ג ור"ח יעוי"ש ,והזכיר מפורש למוזי )בננות(
והבדנג'אן )חצילים( שהם בכלל הכלל הזה ולכן מברכינן עליהם בפה"א .וכן רבינו אברהם בן הרמב"ם
בליקוטי הראשונים שבריש ספר מעשה רוקח ונדפסו ליקוטים אלו גם בראש שו"ת הרמב"ם הישנים
כותב שעל הבדנג'אן מברכים בפה"א .וכפי שכתבתי פעם שכל הליקוטים הללו הם מספר המספיק
לעובדי השם שהיה עד עתה בכת"י )ורובו עדיין בכת"י( וחיפשתי ומצאתי בפרק ל' המדבר בהלכות
שאר הברכות וז"ל ,מה שדרכו להישלק או להתבשל כלפת וסלק וכרשינה ועדשים וקולקס וחצילים
וכדומה אין מברכין עליו בפה"א אלא אם כן יאכל שלוק או מבושל וכו' ,אולם אם יאכל נא כמי
שאוכל חיטה חיה או לפת חיה או חצילים חיים וכדומה אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו ,ומה
שדרכו להאכל חי לא מבושל ,כגון קישוא )אולי אין זה קישוא שלנו או שפעם כך היתה צורת
אכילתם( ומלפפונים ואבטיחים וכדומה מברכים עליו בפה"א אם יאכל חי ,ואם יאכל מבושל או
שלוק מברך עליו שהכל נהיה בדברו ,ומה שדרך מרבית האנשים לאכלו חי כגזר וכדומה מברך עליו
בפה"א בין אם יאכל חי או מבושל עכ"ל ,והמלקט קיצר מאוד כדרך המלקטים ודבריו אלו של הקיצור
הובאו בהרבה אחרונים .ולדבריו במלואם דהיינו החילוק בחצילים בין מבושל לחי כיון הרה"ק בעל
חסד לאלפים דף קכ"ב והביאו הר"ב פני יצחק אבואלעפיא בחלק א' סי' א' ערך בדנג'אן יעוי"ש .עוד
כלל להבחין בין עץ לפרי האדמה כתב הר"ב קול אליהו בספר מחנה ישראל סי' נ"ד משם גדול דורו
מהר"ש גרמיזאן בהגהה על תשובת הרדב"ז בחדשות סי' תצ"ט שהרדב"ז שם כתב בשם בעל כפתור
ופרח לאסור החצילים משום ערלה ,והוא חילק בין החצילים השחורים ללבנים וע"ז כתב מהרש"ג
בשם התוספתא דעץ דמוציא בתוך שנה לזריעתו פירותיו אין בו דין ערלה וממילא ברכתו בפה"א,
ובכסא אליהו יו"ד סי' רצ"ד הביא הגהה זאת בשם מהר"י חביליו וכתב שם המחנה ישראל מכת"י
הרה"ק בעל חסד לאברהם שמכח התוספתא הזאת פסקו מרן הב"י ומהר"ם אלשיך והאר"י ומהרח"ו
שאין לחשוש לחצילים כלל לערלה ומברכין עליהם בפה"א ,ואולם בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ד הביא
גם להא דמר זקנו החס"ל רק שלא כתב דחילייהו מכח תוספתא זאת אלא שמהר"ם אלשיך אמר
טעם ליישב המנהג לאוכלו ולא חיישינן לערלה ,שכל עץ משביח ועולה ואילו החצילים שנה ראשונה
מוציאים פירות מתוקים ובשנה ב' יוצאים פחות מתוקים ובשנה השלישית יוצאים ממש מרים עד
שקשה לאכלם ולכן לא דמי לכל עץ ולכן לא נהגו להחמיר בו ,וכן נמצא בהגהות החס"ל על הלבוש
שנדפסו מקרוב על הלבוש יו"ד סי' רצ"ד יעוי"ש ,ואולי מהדורא אחרת של הגהות החס"ל נזדמנה
להקול אליהו שהיו כמה מהדורות .ובהלכות קטנות חלק א' סי' פ"ג יישב המנהג מטעם שעצו חלול
לא הוי ככל עץ ,וכמובן דב' טעמים האחרונים הללו הם נתינת טעם ליישוב המנהג משא"כ ג' טעמים
הראשונים שהם יסודות בהלכה מכח גמרא ותוספתות ,ולטעם דהתוספתא שהביא מהרש"ג זכה
לכוון הרדב"ז בתשובותיו חלק ג' סי' תקל"א מדנפשיה .ויש שרצו לערער על דברי מהר"ש גרמיזאן
שטעות סופר הוא ואין כזאת תוספתא אך המערערים הם רק מדור האחרון ממש ובכל הדורות אף
אחד לא קרא ערער בזה ,יעויין למרן ברב פעלים חלק ב' סי' ל' בענין הפאפיא וביין הטוב יו"ד סי' י"ד
ומה שציינו ,וקודם כל ראוי שתדע שלמהר"ש גרמיזאן היו הרבה כת"י שאין לנו ,ועוד שהתוספתא
שהביאו בתשובות הגאונים אין זאת התוספתא דכלאים סוף פרק ג' אלא תוספתא אחרת במסכת
ברכות וכיום לא נמצאת בידינו ,עיין בספר הנר שם ובהגהות המהדיר ,ויש עוד דברים רבים שבעוונותינו
הרבים אבדו ואינם ואין לא מצאנו ראיה והרבה מדברים אלו נכנס מהחוקרים שמחליטים מכח המדע
לא לפי המסורה כידוע בדבריהם ,ולפי"ז גם בעל החידושים על ברכות המיוחסים לריטב"א )יש
שכינוהו שט"מ ויש שכינוהו שיטה להר"א אלשבילי( שכתב שתוספתא דכלאים אין לה ענין להלכות
ברכות ג"כ היה מודה אילו ידע שהיה תוספתא מפורשת על ברכות .והרא"ה בתירוצו האחרון שהסכים
עליו כותב שיש להשוות ממש התוספתא בכלאים לכלל בדף מ' בברכות יעוי"ש )ולפי"ז קשה
שהריטב"א לא הזכיר זאת והרי שמעתתא דרביה על פומיה תדיר וד"ל( ,ועיין במכתם וברשב"ץ עמוד
יז( על השכר מברך שהכל אחד שכר תמרים ואחד שכר
שעורים ,87וכתב הר"ם 88שמרים שנתן עליהם שלשה והוציא
ארבעה ,מברך עליהם בורא פרי הגפן ,שזה יין מזוג הוא .הוציא
פחות מארבעה ,אע"פ שיש בהם טעם יין ,מברך עליהם בתחלה
שהכל .יש מן הגדולים 89שכתב במתמד בחרצנים וזגים ,ונתן
מים במדה ,אם נתן שלשה ויצאו ארבעה בגלגל ,מברכין עליו
בורא פרי הגפן .ואם לא יצאו ארבעה ,מברכין עליו שהכל .לא
עצרן בגלגל ,אפילו לא מצא אלא כדי מדתו ,מברך עליהם
בורא פרי הגפן ,שהרבה מן המים נבלעים בחרצנים ובזגים.
רבים מגדולי המפרשים 90כתבו התמד שהחמיץ ,אע"פ שלא
מצא כדי מדתו דין יין עליו ומברכין עליו בורא פרי הגפן .ומה
שאמרנו שצריך שיצאו ארבעה ,בשלא החמיץ .סמני ההלכות
פרק )המוציא( ]המוכר[ פירות 91ופרק הכל שוחטין.92
93
יח( השותה מים לצמאו מברך עליו שהכל .אבל אם שתהו
שלא לצמאו אלא לדחות מה שבגרונו אין מברך עליו כלל .יש
מן הגדולים 94שכתב שהשותה יין או משקה אחר לדחות מה
שבגרונו ,מברך עליו ברכה הראויה לו95 ,שמכל מקום הנאה
יש לו בשתיה זו .ודבר של טעם הוא .סמני ההלכות פרק כיצד
מברכין.96
ברכת יישר כוח מרובה להרב משה שבת שליט"א על עריכת המדור
רי"ט ועיין בתוס' רבנו יהודה שירליאון בדף מ' ובתוס' רא"ש ,ועיין ברמב"ם סוף פ"ה מהלכות כלאים
שהעתיק ברייתא זאת להלכה וכתב שם הרדב"ז ועל זה הכלל אנו סומכין לענין ברכות .ועיין עוד
במהר"י קורקוס שהקשה דבכלאים הכלל אם מוציא עלין מעיקרו הוי ירק ואם מוציא גזע הוי עץ,
ואילו בברכות אפילו מוציא עץ לא מהני עד שאם נשקול פירא והדר מפיק גווזא וכו' ,ותירץ דלענין
כלאים סגי במה שיוצא גזע כבר הוי עץ ,אך לגבי ברכה בעי שישקול הפירא ויפיק גווזא ,וכן תירץ
הירושלמי לגבי האטדין שהן מין אילן ואינם כלאים בכרם והתניא אלו הן מיני דשאים האטדין וכו'
ומשני תמן לענין ברכה .עוד תירץ כתירוץ הרא"ה דהא בהא תליא ותרווייהו חד כללא .ואולי אפשר
דהירושלמי גם יסבור הכי דלא יכל לתרץ כך על האטדין ,וגם אולי הגידול של האטדין קצת שונה,
אלא אם כן נימא דהירושלמי סובר דאפילו הדר ומפיק גווזא שזה הכלל שאם מוציא עלין וכו' ,לענין
ברכה אין זה אילן .ולבבלי יש לתרץ על קושיית הירושלמי כהגמ' בעירובין ל"ד ע"ב דבקנים קשים
הוו מין אילן .ומאי דאמרינן אלו הן מיני דשאים האטדין ,מיירי דהקנים רכים יעויין ברדב"ז שם.
ובאמת יש לעיין מדוע הרמב"ם לא העתיק בהלכות ברכות ברייתא זאת וכן לא כתב הכלל דהגמ'
בברכות מ' ,וכן הרי"ף לא כתבה להאי כללא דאמרינן בגמ' ולא כללא דתוספתא .וכנראה דס"ל דלאו
הלכתא נינהו מכח הירושלמי הנ"ל שהקשה אטדין אאטדין ותירץ דלענין ברכה שאני ,וחזינן מהתם
דאע"פ דלענין כלאים חשיב עץ ואע"פ שיש בו כללים של הגמ' והתוספתא ,לענין ברכה ברכתו
בפה"א ,ולכן הרמב"ם לא הביא להלכה הא דאמרינן בגמ' ולא הא דאמרינן בתוספתא ורק לענין
כלאים הביא הא דאמרינן בתוספתא וגם היא מובאת בירושלמי דכלאים פרק ה' הלכה ז' דרק לענין
כלאים אמור ,ושיטת הרמב"ם לפי"ז אחרת מכל הגאונים והראשונים שהבאנו עד כה ,וידוע בבעלי
הכללים שהרמב"ם סומך מאוד על הירושלמי ופעמים רבות אף כנגד הבבלי וכידוע חיבר הרמב"ם על
הירושלמי כמו שעשה הרי"ף על הבבלי ונדפס ממנו מעט בשנת תש"ח ,ויתכן דאף אם היה לרמב"ם
ברייתא מפורשת לענין ברכות וכמו שהיה לגאונים לא היה סומך עליה מכח הירושלמי .ולפי"ז יוצא
שהביאור בירושלמי הוא כמו דכתבינן בסוף ואפילו יש לתרתי סימנים בגמ' ותוספתא ,אין זה לענין
ברכה ,ואפשר שהרמב"ם גם סובר כהרא"ה ומהר"י קורקוס דהכלל בגמ' הוא הוא הכלל דהתוספתא
רק שהרא"ה מסיק ממנו להלכות ברכות והרמב"ם להיפך .ולפי"ז צ"ב בדברי הרדב"ז שכתב שם
דלמדין ממנה להלכות ברכות ולא העיר כלום מזה בדברי הרמב"ם .אך כאמור שיטת כל הראשונים
היא לא כך וכן ס"ל למרן בסי' ר"ג ושאר אחרונים שהבאנו לעיל ,וכן עיין למרנא בעל חסדי דוד
בביאורו על התוספתא שמה שכתבה התוספתא זה הכלל כל המוציא וכו' הוא לאתויי לענין ברכה
והביא שהירושלמי הביאה בלשון שונה את שהוא עולה מן גזעו מין אילן ,מן שורשין מין ירק ולפי
לשון זה כתב ביאור חדש שיש דבר שעולה מן הגזע שהוא אילן ויש דבר שעולה מן הגזע והוא ירק,
אבל במה שעולה למעלה מן הגזע הוא ודאי אילן ,ומה שעולה למטה מן הגזע )מן השורשין( הוא ודאי
ירק .והכלל שלנו בגמ' הוא בא על מה שיוצא מן הגזע וכל היכא דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא
והדר מפיק מין אילן וכו' .ולפי"ז מובן למה צריך לב' הכללים דהתוספתא וגמ' דידן ,ולפי"ז ס"ל שיש
לברך על פירות הסנה )תותים( בפה"ע ודלא כמרן עכ"ד ,ויש להעיר דלפי גירסאות רוב הראשונים כל
היכא דשקלת לפירא איכא לאילן לא יבואו דבריו ,דלא מדברים במה שיוצא מן הגזע אלא על הגזע
ממש .ועוד קשה דלדבריו מדוע בירושלמי חילק בין עולה מגזעו לעולה מן השורשין ,שהיה מחלק
בעולה מן גזעו בעצמו ואם הגווזא נשאר הוי מין אילן ואם הגווזא מתייבש ונופל הוי מין ירק ,וכל
שכן שיוצא שורשים חדשים .ולכן ס"ל למרן והרבה מהראשונים והאחרונים שאין לדקדק במ"ש מן
גזעו דהיינו שעולה מן הגזע והגזע תמיד קיים אלא הכוונה כפשוטו שעולה מגזעו שהגזע כולו עולה
ולכן חילקה הברייתא בין שורש לגזע ולא בגזע עצמו ,ואציין שמות הפירות )ירקות( שדנו בהם,
החצילים ,הבננות ,הבמיה והעגבניות )שאגב גרעיניהם מאוד דומים ויש להם יסוד משותף( ,ובתשובות
הגאונים הנ"ל הזכיר עוד פירות בעייתיים ,והפאפיא והפלפל חריף ופוק חזי מאי עמא דבר.75 .
ההשלמה והמאורות ברכות מ' ע"א ועיין רשב"ץ עמוד רט"ז .76 .בבעל ההשלמה סיים לה שתוספתא
זאת העתיקה ר"ח בפירושו .77 .ברכות מ' ע"א .78 .תוספתא כלאים פ"ג הט"ו .79 .פ"ח ה"ג.
.80כ"כ הסמ"ג עשין כ"ז הלכות ברכות .81 .רש"י ברכות ל"ט ע"א ד"ה פרימא זוטא .82 .וכ"כ בה"ג
ברכות פ"ו ורבנו האיי גאון ,ורש"י בספר איסור והיתר שלו )מובא במאורות עמוד קי"ח( .וכן היא דעת
הרשב"א ברכות ל"ח ע"ב ד"ה ואני .83 .וכ"כ רבינו מנוח עמוד רנ"ג לשיטת הרמב"ם .וכ"כ המאירי
עמוד קל"א .84 .כ"כ הסמ"ג עשין כ"ז הלכות ברכות .85 .פ"ג ה"ב ועיי"ש בכ"מ .86 .ברכות ל"ז
ע"א .87 .סמ"ג עשין כ"ז הלכות ברכות .88 .פ"ח ה"ט .89 .כ"כ העיטור הלכות מצה ומרור דף
קל"ב .וכ"כ הרמב"ן )מובא ברבנו ירוחם נתיב י' חלק א' וכ"כ מגיד משנה הלכות שבת פכ"ט בשם
הרשב"א .וכ"כ בפסחים ק"ז ע"ב המכתם והמאירי והר"ן .וכ"כ בשיטה מקובצת ב"ב צ"ז ע"א ד"ה
כתבו בתוספות בשם שיטה לא נודע למי בשם י"א .90 .וכ"כ המאורות חולין עמוד קל"ב בשם בעל
העיטור .91 .ב"ב צ"ו ע"א .92 .חולין כ"ה ע"א .93 .יעויין במ"ש בהגהותי על המספיק לעובדי
השם .94 .ברכות מ"ה ע"א תוד"ה דחנקתיה .95 .יש להסתפק בתה או קפה ללא סוכר איך הדין
ואולי תלוי ברגילות של כל אחד אם רגיל לשתותו עם סוכר או בלי .96 .ברכות מ"ה ע"א.
ו
עיון הלכה
הגאון רבי שמחה בונם ולדנברג
זצללה"ה
השיעור בדבש ופלפלין שאפשר לשים ביין
סימן רב סעיף א' מ"ב ס"ק ו' .ואפילו שליש דבש ושליש פלפלין
ויותר מזה אפי"ה היין עיקר.
אולם רק כשעכ"פ יש יין יותר מא' בששה נגד הדבש .ופלפלין
כהא דסימן ר"ד סעיף ה' ]ברמ"א לענין מזוג מים ביין[ וכמו
שכתב בבה"ל ד"ה ואם ,בריש עמוד ב'.
מיתק פרי שהגיע לשיעור ברכה בגודלו
מחמת שלא הי' יכול לאוכלו
מ"ב ס"ק י"ט .ואפילו מתקן ע"י אור ג"כ אין מברך עליו רק
שהכל.
עין לקמן שעה"צ ס"ק מ' ]שכתב דהטעם שאין מועיל כאן
המיתוק לברך עליו בפה"ע ,משום שלא נגמר הפרי[.
יין שנשתנה בטעמו מחמת דברים המשביחים הטעם
בה"ל ד"ה ואם .נמי אינם מבטלים היין ואפילו נשתנה טעם היין
עי"ז מכמות שהיה וכו'.
-אך לא אבד טעמו .עיין שעה"צ ס"ק ה'.
פרי שמחמת קטנותו אין ראוי לאוכלו כלל ומתקו
שעה"צ ס"ק י"ט .והנה בביאור הגר"א בסעיף ג' ד"ה ואם משמע
ג"כ וכו' אלא דמצד אחר לא נוכל לברך בפה"ע לדעת הגר"א
אפילו בלא היו מרים דהא הוא ס"ל דבעינן דוקא שיגיעו לעונת
המעשרות אז חשיב פרי.
אך לכאורה אכתי נפק"מ ]בזה שדעת הגר"א דמועיל מיתוק
לברך עליו ברכת הפרי[ לפירות שהגיעו לעונת המעשרות ואין
ראוין לאכילה כלל לפני שמתקן ,דלהמג"א אכתי ע"י מיתוק
מברך רק שהכל ,ולהגר"א ועוללות אפרים מברך בורא פרי העץ.
ואולי כשהגיעו לעונת המעשרות גם המג"א יסבור דע"י מיתוק
מהני לברך בורא פרי העץ כמו בכל פרי שנאכל רק כשהוא
מבושל ]כהנ"ל בהערה הקודמת[ .ועיין סימן ר"ה שעה"צ ס"ק
ה' ]שמדמה תיקון הפרי ע"י בישול לברך ברכתו הראוי' ,לתיקון
שע"י מיתוק[.
ברכה אחרונה ליין שברכתו מוטלת בספק
בה"ל ד"ה מברך שהכל .ולענין ברכה אחרונה יראה ליקח יין אחר
רביעית ויפטור בברכה אחרונה גם את זה .כאן בבה"ל יש רושם
כאילו יכול לתקן ספיקו גם אחר שתייתן ע"י שישתה רביעית
יין ,והיינו כיון שיין פוטר כל מיני משקין .ועיין לקמן סימן ר"ח
מ"ב ס"ק ע"ב ]דיין פוטר את המשקין מברכה אחרונה דוקא
כשקבע על היין ,או שהיו המשקין לפניו בשעת ברכה[ ולפי
המבואר שם ,אזי אם שתה היין לאחר שתיית המשקה המסופק,
אכתי לא נפיק מידי ספק ויצטרך לשתות גם רביעית ממשקה
שמברכין עליו בורא נפשות.
ועיין לקמן סימן ר"ד סעיף ד' בה"ל ד"ה כל] .שכתב שם כמו"כ
עיצה בשם המג"א שכשיש לו יין שמפני חמיצותו הוא מסופק
אם ברכתו שהכל ובנ"ר ,שישתה יין ויפטרנו בברכה ראשונה
ואחרונה[.
ועיין בסימן ר"ח מ"ב ס"ק פ' ]ששם כתב לענין שתה משקה
שספק אם ברכתו על הגפן או בורא נפשות רבות וכו' דאי יש לו
יין יברך על היין וכו' ועל מין אחר בנ"ר ויצא ממ"נ[.
ועיין לקמן סעיף י"א בה"ל ד"ה ובורא ,בסופו ובמש"כ שם.
יין מענבים שאין בהם גרעינים
בשו"ע .על כל פירות האילן מברך בתחילה בורא פרי העץ חוץ
מהיין שמברך עליו בפה"ג.
יין מענבים שאין בהם גרעינים -עיין כף החיים סימן רע"ב ס"ק
מ' ]שכתב על צימוקים שאין בהם גרעינים שהם בכלל ענבים
שבתורה וכו שכתב הרד"ק בישעי' ה' על הפסוק ויטעהו שורק
שהם ענבים המשובחים שאין בהם גרעינים[ .ועיין שדי חמד
אסיפת דינים פאת השולחן מערכת ברכות סימן כ"ג ]שכתב
דאין ללמוד דין והלכה למעשה ממפרשי המקראות ומאריך
לבאר דברכתן שהכל[.
האוכל ענבים שהם בכלל בוסר יחד עם גדולים
סעיף ב' .בשו"ע .הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך
עליו בורא פרי האדמה.
לכאורה באשכול א' שיש בו כמה ענבים קטנים אשר הם בגדר
בוסר ,מכל מקום אם בירך בתחילה על ענבים הגדולים ,אזי
לשיטת המג"א בריש סימן ר"ו ]דס"ל דעל דבר שברכתו בופה"א
משום דלא נגמר הפרי ,אם בירך בורא פרי העץ יצא[ יצא כבר
גם על הקטנים.
ואולם כאן לכאורה זה תלוי בהא דסמן ר"ו ס"ב דכשבירךעל מה שראוי לברך בנתכוין גם על מה שלא ראוי לברך כן
לכתחילה ]כגון שבירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור את פרי
העץ[ דבמ"ב שם כתב דהוי ספק ברכות .ואולם כאן יש עוד
ספק והיינו דעת החולקים על המג"א שהו"ד בשעה"צ שם
)בסימן ר"ו( ס"ק א' ,ואם כן הוי ספק ספיקא -אך בסימן רט"ו
ס"ק כ' כתב המ"ב להקל גם בספק ספיקא ]ולכן לא יברך שנית
שהכל על הבוסר[.
פרי האדמה שלא נגמר הפרי
בשו"ע .כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך עליו בורא פרי
האדמה.
ובדבר שמברכין בורא פרי האדמה ]ולא נגמר פריו[ נחית לשהכל
כשלא נגמר פריו כדלקמן סימן ר"ד מ"ב ס"ק י"ג ]ויעו"ש מש"כ
בזה[.
פרי שלא נגמר בישולו וראוי לאכול ע"י הדחק
מ"ב ס"ק י"ח .מבואר מזה דאם עכ"פ נאכלים ע"י הדחק וכו'
ובח"א וכן בספר עוללות אפרים פקפקו בדין זה ודעתם דבכגון
זה אינו מברך אלא שהכל.
עיין בה"ל ד"ה ושאר .בסופו ]שנקט כן להלכה למעשה כהח"א
והעול"א שאין לברך בפה"ע רק כשבשלן או מתקן[.
אם בירך בורא פרי העץ על פרי שלא נגמר
וכשאינו ראוי לאכילה ומתקו
בה"ל ד"ה ושאר .והנה לפי דברי הגר"א וכו' שאינו חשוב פרי
קודם שהגיע לעונת המעשרות ולעולם מברך בורא פרי האדמה
ויש לנהוג כן למעשה לכאורה ,דבזה יוצא ממ"נ.
משמע דאם יברך בורא פרי העץ לא יצא לדעת הגר"א -ואם כן
ה"ה בבוסר לדעת השו"ע.
וצ"ע דהרי בס"ק י"ב כתב דהטעם ]שמברך על הבוסר בפה"א[משום דאינו עיקר הפרי ,ולקמן בשעה"צ ס"ק מ"ב כתב בשם
המג"א דעל דבר שאינו עיקר הפרי אם בירך בורא פרי העץ יצא,
ובלא"ה דהמג"א כתב בהדיא שם )בסימן ר"ו ס"ק א'( דבלא
נגמר הפרי יצא בבורא פרי העץ.
ושו"ר במחצית השקל ובמגן גבורים ריש סימן ר"ו שכתבו דזוקושית הא"ר על המג"א שם ]שסובר שיצא בבפה"ע על דבר
שלא נגמר[ מהא דכאן בסעיף ב' ]דמתוך שלא נודע לנו שיעור
פול הלבן מברך בורא פרי האדמה[ עי"ש.
ועיין שם ]במ"ב סימן ר"ו ס"ק ג'[ דהפנים מאירות פסק כהמג"א
בספק ברכות להקל ועיין שם בשעה"צ ס"ק א'.
ואם כן אתי שפיר דבריו כאן ]שכתב לברך בורא פרי האדמה[
כדי לצאת גם לפי דעת החולקים שם על המג"א עיי"ש בשעה"צ
ס"ק א'.
ואולם במש"כ במ"ב ס"ק י"ט ]בפרי שלא נגמר גידולו ואינו ראוי
לאכילה ומתקו[ שמברך שהכל לדעת המג"א ,יתכן דלשיטתו
לא יצא שם בבורא פרי העץ כיון דהטעם ]שאין מברכין עליו
ברכתו הראוי'[ משום דהוי כעץ בעלמא.
ואולם גם על זה צ"ע ,דאולי לדעת המג"א יוצא בדיעבדבברכת בורא פרי העץ לפי מה שהסביר המחצית השקל בריש
סימן ר"ו את דעת המג"א שם משום דעיקר יניקתו מן האילן
ועיין לקמן סימן ר"ה שעה"צ ס"ק ז'] .במש"כ על ירק שאינוראוי בלא טיבול שלדעת המג"א לא מקרי ראוי לאכול חי
ומשו"ה יברך שהכל שיוצא בודאי בדיעבד[.
פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונאכלים רק ע"י הדחק
בה"ל ד"ה ושאר .אמנם אם לא היו ראויין לאכול רק ע"י הדחק
אין לברך בפה"ע רק כשבשלן או מתקן באור.
זה קאי לא רק למאי דסמיך ליה להסומך על השו"ע ]ומברך
העץ על הפירות משיוציאו[ ,אלא ה"ה להנוהג כהגר"א מ"מ אחר
עונת המעשרות ג"כ לא יברך בפה"ע כשאינו נאכל אלא ע"י
הדחק ,רק אחר שמתקן כמו שסיים לקמן בהא דתפוחים.
בהא דלכו"ע יצא כשבירך בדיעבד האדמה על גרעיני הפירות
סעיף ג' .מ"ב ס"ק כ"ג .ואינו מברך עליהם אלא בפה"א וכן
הסכמת הגר"א ,ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד.
עיין לקמן בשעה"צ ס"ק מ"ב ]מש"כ טעם במה שיצא שם
בדיעבד כשבירך בפה"א[ ומש"כ שם.
גרעיני הפירות כשראויים לאכול רק ע"י הדחק
מ"ב ס"ק כ"ד .מרים .היינו שאינם ראוים לאכול אפילו ע"י
הדחק.
ובראויים ע"י הדחק לכאורה דינם כהמבואר בס"ק י"ח דתליא
בפלוגתא עי"ש ]דלהשו"ע מברך ברכתו הראויה וה"נ יברך העץ,
ולהח"א ועול"א שהכל[.
בענין גרעינים שמתקן ,ובסברת נטעי אדעתא דהכי
סעיף ג' מ"ב ס"ק כ"ה .מברך עליהם שהכל .הרבה אחרונים
הקשו ע"ז וכו' ויש מתרצים דאפילו לדעה זו לא עדיפא גרעינין
כשקדים גופא שהם עיקר הפרי משא"כ בגרעינין ולהכי אם הם
מרים לא מקרי פרי כלל ולא מהני במה שממתקן אח"כ.
עיין יד אפרים ובמחצית השקל ובמה שכתבו בשם הלבוש
]דהחילוק בין שקדים שע"י מיתוק מברך העץ לגרעינין מרים
שאין מועיל המיתוק בשביל לברך העץ ,דגרעינים כשאינם
ראויים לאכילה אינה נחשבת פרי כלל ,אבל שקדים עיקר פרי
הוא הגרעין ותחילת נטיעתן להכי להמתיק אותו באור ויעו"ש
שמבארים כן בכונת המג"א[ - .ולכאורה מוכח כן דהמכוון
עכ"פ ]במג"א דגרעינים לא מועיל למתקן בשביל לברך עליהן
בפה"ע[ משום דלא נטעי אדעתא דהכי ,דהרי לקמן סעיף ו'
במג"א ס"ק י"ז .ס"ל דעל קליפות מאראנצי"ן מברכין בורא פרי
העץ ]כשמרקחין אותם[ אע"ג דהקליפה מרה ולא אמרינן דלכן
לא הוי פירי אלא ע"כ משום דהתם נטעי להוא אדעתא דהכי
לפי"ד המג"א.
ועיין בביאור הגר"א ]ז"ל ,ועיין מ"א ודאי דמ"ש ואם מתקן וכו'
הוא דעת הרשב"א דפליג על התוס'[.
וכנראה מחלק דסברת לא נטעי אדעתא דהכי ]שהיא לפי"ד
המג"א סברא שלא לברך ברכת הפרי[ מועילה כאן רק אליבא
דהרשב"א ]שס"ל דלגרעינים אין דין פרי לברך עליהם העץ[
ולא להרא"ש.
והעיר רנ"ק דיתכן משום דלהרא"ש שזה חלק מהפרי א"כ נטעי
להו אדעתא דהכי ,אבל להרשב"א דלא הוי עיקר הפרי ,ע"כ כאן
שהם מרים כבר לא נטעי להו אדעתא דהכי.
שותה שמן מעורב עם אנגרון לרפואה והוא תאב לאנגרון
סעיף ד' .אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו
בפה"ע.
עיין לקמן במ"ב ס"ק פ' דבתאב לשתות האניגרון ,אע"פ שנותן
השמן לרפואה מברך על האנגרון לבד ,אם הוא הרוב.
צירוף האנגרון לשמן לענין ברכה אחרונה
מ"ב ס"ק ל"ב .ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור.
עיין לקמן סימן ר"ח סעיף ט' ]לענין תערובת קמח קטניות עם
קמח דגן שאין בקמח דגן כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת
פרס שהביא במ"ב שם ס"ק מ"ז שנחלקו האחרונים אם מברך
ברכה אחרונה על המחיה או בנ"ר[ -ואם כן אולי הכא דוקא
שיש רביעית בתוך כדי אכילת פרס - .אך להסוברים דבברכה
אחרונה של משקין תלוי בשיעור כדי שתיית רביעית ]בסימן
תרי"ב ס"י[ ,אם כן הרי א"א כיון שיש קצת תערובות.
אך יתכן דכאן הוי כהא דכתב שם המ"ב ס"ק מ"ח בסופו לעניןלעקי"ך דתבלין הבא להכשיר את האוכל מצטרף ,ואולי גם כאן
כן ]דהא אין האניגרון בא אלא להכשיר את השמן[
והעיר רנ"ק שבפרי מגדים מ"ז ס"ק א' דן לענין תערובת שכר
ביין אליבא דמ"ד דתלוי בשתיית רביעית ,וכנראה דנתכוין לזה
דבכל תערובת כבר יש פחות משיעור ,ואולם שם אי אפשר
לומר משום דבא ליתן טעם ,כמו שכתב לעיל במ"ב ס"ק י'.
)והגם דבפמ"ג הזכיר משקין ]ובזה הרי י"ל דבא ליתן טעם
ויצטרף לכו"ע[ אולי מטעם דאזיל לשיטתו עיין לעיל בה"ל
סעיף א' ד"ה ואם( ואדרבה מכל מזיגת יין במים חזינן דכיון
שהמים באו להכשיר את היין מצטרפים לשיעור ,ולכאורה מזה
ראי' לדברי המ"ב שם בסימן ר"ח.
הטעם שמברך על האנגרון שהכל
מ"ב ס"ק ל"ד .והמג"א תמה דהא מבואר לקמן בסימן ר"ה
דברכת מי השלקות הוא בפה"א ,והגר"א מישבו דהכא שמתקנו
לשתיה הרי הוא כמשקה וברכתו שהכל.
כנראה המכוון שבזה הוי כעין הא דסימן ר"ה מ"ב ס"ק י' דירקות
ששראן לצורך מימיהן לבד ]ולא בשביל לאכול גם את הירקות
שמברך על המים שהכל[ ,וכאן שמתקנו לשתיה דינו כן אפילו
אם בתחילה בישל לצורך הפרי.
ברכת השמן המעורב עם האניגרון כשאינו שותה לרפואה
שעה"צ ס"ק ל"ו .והא"ר הכריע דהיכא דרובא סלקא מברך
בפה"א ,והיכא דהשמן מרובה אינו מברך אלא שהכל.
לכאורה היינו כשהשמן הרוב כעין דברישא איירי ברובא סלקא,
ואם כן זה עולה לפי שיטת המג"א שכתב המ"ב בס"ק ל"ג ]דס"ל
ז
דכשאינו בא לרפואה אפילו אניגרון מועט ,הוא עיקר ומברך עליו
ופוטר את השמן[ אבל לא לדעת הט"ז ]שחולק וס"ל דכשהשמן
הרוב מברך העץ[.
ואולי בכונה כתב כאן לשמן "מרובה" כדי לחלק גם אליבאדהט"ז בין יש קצת שמן או הרבה ,אך דחוק לומר כן דלפי"ז צ"ל
במה שכתב קודם רובא סלקא הוי רק כשיש מעט שמן.
בהא דשקדים המרים מברך עליהם כשהם קטנים העץ
סעיף ה' .בה"ל ד"ה וטעמא .אלא בפשוטו דהשקדים המרים גופם
בקטנותם אינם מרים ובגדלם נעשו מרים.
ולפי זה לא נצטרך לחילוק שכתב במשנ"ב ס"ק ל"ה ]לחלק בין
הכא דמברך בופה"ע על שקדים המרים כשהם קטנים להא דסימן
ר"ד ס"א דמברך שהכל על שקדים מתוקים כשהן רכים[ אלא
דכאן מברך עליהם בורא פרי העץ כמו בכל פרי לעיל בסעיף ב'
דמברך משיוציאו פרי ,והא דסימן ר"ד שאני דאין נהנה מהפרי
אלא מהקליפה וכמו שכתב לקמן סימן ר"ד במ"ב ס"ק י"ב .ומה
שכתב כאן במ"ב הוא לפי מש"כ המחבר דגם כאן האכילה היא
בגלל הקליפה לכן ביאר דשאני קליפה דהכא מקליפה דהתם.
על קליפות וגרעיני הפירות אם בירך בופה"ע
סעיף ו' .מ"ב ס"ק ל"ט .ומ"מ בדיעבד אם בירך על הקפריסין
בפה"ע יצא .ובשעה"צ ס"ק מ"ב .חידושי רעק"א ,משום דלהרבה
פוסקים ברכתו בפה"ע ע"ש .ועל העלין ותמרות יש לעיין בדבר
וכו' דשמא אינן בכלל פ"ע כלל.
עיין בתר"י שכתב לענין קפריסין שמברך בורא פרי האדמה משום
שבזה ודאי יוצא ,משמע דאם הדין דמברך בפה"א אזי אם בירך
בורא פרי העץ לא יצא ,ואם כן פשיטא דכן גם בעלין ותמרות.
ואולם במה שכתב לענין קפריסין רק משום דלהרבה פוסקיםברכתו בורא פרי העץ ,צ"ע למה לא יצא גם להסוברים דברכתו
בורא פרי האדמה דהרי כתב במ"ב דהטעם ]שמברך על הקפריסין
בפה"א[ משום דאינו עיקר הפרי ,וא"כ לפי"ד המג"א בסימן ר"ו
יצא ]דס"ל דעל דבר שמברכין עליו בפה"א משום דאינו עיקר
הפרי ,יצא בדיעבד בבפה"ע[ ובזה לכאורה לא שיך לומר דאינם
בכלל פרי העץ ]וכמו שכתב בשעה"צ לענין עלין ותמרות[ כיון
דהם חלק מהפרי ]דהרי הוא הקליפה שסביב הפרי[.
ועיין לעיל סעיף ג' במ"ב ס"ק כ"ג שכתב דעת הסוברים דעל
גרעינים מברך בורא פרי האדמה ,וכתב אח"כ דיצא בברכת בורא
פרי העץ ,ויתכן דגם שם כונתו משום דבדיעבד סמכינן ע"ד השו"ע
דמברך בורא פרי העץ וספק ברכות להקל .אך לפי הנ"ל ]עפי"ד
המג"א בסי' ר"ו[ הרי אפשר לומר דלענין דיעבד מהני גם לדעת
החולקים כיון דהם חלק מהפרי.
ועיין חוות דעת יו"ד סימן ל"ו ]סעיף ו' ס"ק ג' ,שכתב שקליפתהפרי לא נקרא פרי ולכן אין מברכין עליו בפה"א -וא"כ לפי"ז
בקליפה וגרעינין גם להמג"א לא יצא בבפה"ע ,ורק מפני שאר
הדעות[ .ועיין לקמן במ"ב ס"ק מ"ב ומש"כ שם ועיין לקמן בה"ל
בסעיף ט"ו ד"ה על ,בסופו ובמש"כ שם.
שו"ר בפרי מגדים א"א ס"ק י"ז דלהרמב"ם ]שפסק לענין קפריסין
שהוא פרי האדמה גם לערלה בכל מקום[ אם בירך בורא פרי העץ
לא יצא - .וכן משמע מתר"י ]הנ"ל[ שבקפריסין אי ברכתו בפה"א
לא יצא בורא פרי העץ ,א"כ משמע לכאורה דלא כמג"א ריש סימן
ר"ו )נתעוררתי ע"י רנ"ק(.
וכל מש"כ לכאורה נפק"מ גם לענין קליפת מארנצי"ן שיצא בברכת
בורא פרי העץ למ"ד דמברכים בורא פרי האדמה ,אבל להסוברים
שם שהכל משום דלא נטעי אדעתא דהכא א"כ לא יצא אפילו
בברכת בורא פרי האדמה ,א"כ לפי מש"כ לעיל בשעה"צ ס"ק
מ"א ]בשם הברכ"י דהיום לא נטעי אנשי אדעתא דעלין ותמרות
ויש לברך עליהן שהכל[ .יוצא דהאידנא בעלין ותמרות יתכן דלא
יוצא אפילו בברכת בורא פרי האדמה וכש"כ בברכת בורא פרי
העץ .וצ"ע.
וכן נפ"מ בזה להסוברים בגרעינים דמברכים שהכל עיין שערי
תשובה ס"ק ו' ,ושעה"צ ס"ק כ"ב.
בענין מרקחת מפרות מבושלים ונמוחו לגמרי
סעיף ז' .ברמ"א .ולפ"ז ה"ה בלטווערן הנקרא פאווידל"א וכו' וטוב
לחוש לכתחילה לברך שהכל.
עיין סימן רי"א בפרי מגדים מ"ז ס"ק ו' אות י' ]שכתב לזה בין
הדברים שלא לאכול בפנ"ע ,וע"ז מסיים דמחמיר יכין לו שאר
מינים ג"כ ,ומאן דלא מחמיר בברכה ראשונה יברך שהכל וכו'[.
דבר שברכתו שהכל מחמת שנשתנה אם יצא בדיעבד בברכתו
הראויה
מ"ב ס"ק מ"ב .אכן לענין ברכה אחרונה אין עצה אי אתרמי לענין
דברים שהוא מז' מינים וכו' ואם אין לו נ"ל שיוכל לברך מעין
שלש כי כן משמע מלשון הרמ"א דתופס לעיקר הדין שברכתו
פה"ע.
משמע שלמ"ד דברכתו שהכל מעיקר הדין ,לא יצא גם בדיעבד
ואם כן צריך לומר דבזה גרע מהני גווני שכתב המג"א ומ"ב בריש
סימן ר"ו ]דפירות האילן שברכתן בפה"א מחמת שלא נגמרו או
מחמת שאינן עיקר הפרי ,אם בירך בפה"ע יצא[ ועיין בסימן ר"ח
בשעה"צ ס"ק מ"ד שעל מאי דנסתפק בדבר דגם אליבא דרמ"א
דלא מהני ]לברך עליו ברכת הפרי ,והיינו תבשיל העשוי מדבר
שאין דרך בנ"א לעשות מזה תבשיל[ גם כן כתב דיש לעיין לענין
דיעבד ]אם יצא בברכת בפה"א[ -ועיין לקמן סעיף ט"ו בה"ל ד"ה
על .בסופו ובמש"כ שם.
פירות שנתרסקו ואין תוארם עליהם
מ"ב ס"ק מ"ד .ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק אף
לכתחילה מברך ברכתו הראויה.
עיין לקמן סימן ר"ג ס"ק י"ב ובשעה"צ ס"ק י"ט ]בהא דבשמים
שחוקים המעורבים בסוכר שמברכין עליהם ברכת הבשמים אף
שנמוחו לגמרי ואין תארם הראשון עליהם ,כתב במ"ב מפני שדרך
הבשמים לכתוש כך ,ובזה כתב בשעה"צ דכו"ע מודו[ -ועיין לקמן
סימן ר"ה בשערי תשובה ס"ק ז' ומ"ב ס"ק י"ז לענין שומשמין
]שבזה נחלקו המג"א והאבן העוזר אם כשטחנן מברך עליהן
שהכל או האדמה ובשע"ת מביא דטעם האבהעו"ז שמברך בפה"א
הוא משום דהוא דרך הנאתן לא נשתנה ברכתו[.
תמרים שנפלו קודם שנתבשלו
סעיף ט' .בה"ל ד"ה שבשלם .ואמנם לפי מה שהערנו שם דדין
זה אינו ברור ממילא אם נפלו מעצמן קודם בישולם ג"כ אפשר
דמברך שהכל.
מש"כ "אפשר" היינו דאפילו לפי מה שכתב שם ]בסעיף ב' בבה"ל[
מכל מקום ברכתו בורא פרי האדמה ,אלא דבזה דהוי פרי שלא
נגמר כבר אפשר לומר דכשנשר מאליו גרע יותר וברכתו שהכל
]דיש כאן תרתי לגריעותא[ .אבל לדעת המחבר דמשיוציאו כבר
הוי פרי ,מה לי השירן או נפלו מאליהן.
ברכת בפה"ע ,בישול פירות להרא"ש
סעיף י' .בשו"ע .והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים
מברך בורא פרי העץ.
עיין במג"א סימן ר"ד ס"ק ט' בתירוץ הא' ]שכתב בהא דשכר
תמרים שאני שמברך עליהם לכו"ע שהכל[ שהיינו דוקא שנרגש
טעם הפרי במים ,משא"כ כשנרגש טעם אחר לגמרי.
ברכת פירות מבושלים כשטובים חיים כמבושלים
בה"ל .ד"ה על .ואולי דלהרשב"א וכו' ולא נחלק רק כשטובים
לאכול מבושלין אבל דרכם לאכול רק חיים.
משמע חידוש דין ,דהרי בזה הפלוגתא רק במימיהן ,אבל על
הפירות גופייהו מברך בפה"ע ]לכו"ע[ והיינו אף שרוב בנ"א
אוכלים חיים ,בכל זאת כיון שהם טובים בבישולם כמו בחיותם
לא נשתנה ברכתן אע"ג דאין דרך בנ"א לאכלם כך.
וצ"ע דלקמן בסימן ר"ה סעיף א' בה"ל ד"ה שטובים חיים .כתבבשם החיי אדם לענין טובים בחיותן ואין דרך בנ"א לאכלם כך,
דלא חשיב לעיקר פרי ]והובא כמו"כ לקמן במ"ב ס"ק ס"ד[ ואם
כן לכאורה ה"ה הכא ,ואולי צריך לומר שדברי החיי אדם הם רק
באופן שנאכלים חיין שלא ע"י הדחק אבל עכ"פ לא טובים כמו
המבושלים ,וכן נצטרך לומר כמש"כ המ"ב ס"ק ס"ד בשם א"ר
וח"א דאפילו טובים לאכול ג"כ חיין כיון שדרך רוב בנ"א לאכול
אותן ע"י בישול דוקא מברך שהכל ולהנ"ל נצטרך לומר דעכ"פ
אינם טובים ממש כמו המבושלים.
או שנאמר באופן אחר דבגוונא שיותר טובים כשהם מבושלים,
אזי לברך על חיין ברכת הפרי צריך דוקא כשרוב בני אדם אוכלים
אותו )כמש"כ במ"ב סימן ר"ה ס"ק ג'( ,אבל באופן שטובים חיים
כמבושלים ,צריך שיהא דרך בנ"א לאכלם אבל סגי כשאין הרוב
אוכלים בחיותן ,ובזה נבאר דכונת הח"א בבה"ל סימן ר"ה רק
שיהא דרך לאכלם ולא כתב בבה"ל שיהא דרך רוב בנ"א) .אך
דחוק שהרי כתב דרך בני אותו מקום ,זולת שנאמר שיש דרך
כזאת אצל בני אותו מקום( ובבה"ל שבסימן זה נבאר שכונתו
שגם במבושלים יש דרך לאכלם - .אך גם זה קשה שהרי כתב
כאן בבה"ל "אבל דרכן לאכול רק חיין" ,זולת שנאמר שכונתו דרכן
לאכול רק חיין לרוב בנ"א אבל עכ"פ גם דרך למיעוט בני אדם יש
באכילת מבושלים.
ולכאורה מחוורתא יותר כדרך הא' ,אשר עכ"פ לכאורה ממ"נ אםטובים ממש אלו כאלו ודרך בני אדם לאכלם כך אפילו המיעוט,
מברך ברכת הפרי לפי"ד בה"ל כאן בסימן ר"ב.
מי פירות שדרך רוב בנ"א לבשלן אבל רובן נאכלים כשהן חיין
בה"ל ד"ה על .ואולי דלהרשב"א אף כשדרכן לאכול מבושלים כמו
חיין בשוה ג"כ מודה להרא"ש דמהני לברך בפה"ע ,ולא נחלק רק
כשטובים לאכול מבושלין אבל דרכן לאכול רק חיין וכו'.
לכאורה לפי הנראה לקמן במ"ב ס"ק כ"א ובסימן ר"ה ס"ק ג'
דגם כשטובים יותר חיין מ"מ אם דרך רוב בנ"א לאכלם מבושלים
מברכים כברכתם )שם במ"ב הציור איפכא אך ה"ה בהנ"ל( ומשמע
דהא דרך רוב בנ"א הוא רק שדרכם של רוב בנ"א לעשות כן ]היינו
לבשל פירות אלו[ אע"ג שלמעשה רובם של הפירות נאכלים חיין
בגלל שהם יותר טובים כן ,מ"מ כיון שרוב בנ"א אוכלים אותם
ג"כ באופן זה לא אבדו מעלתם ,ואולם מ"מ לנידונינו להרשב"א
לא יועיל זה ]לבד שרוב דרכם לבשלן[ ,דלגבי מימיהן בעינן שרוב
הפירות או מחציתן דרכן בבישול.
סדר ברכה אחרונה ,בשתה מי תפוחים ואכל פרי מז' המינים
סעיף י"א .בשו"ע .מי שרית צמוקים או תאנים או מי בשולם וכו'
אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או
אם מברך ברכה אחת מעין ג ',ולכן וכו' כדי שיצטרך לברך ברכה
א' מעין ג' ובורא נפשות.
בשתה מי תפוחים ואכל פרי מז' המינים כתב הפרי מגדים בא"א
ס"ק כ"ה דישתה גם מים כדי שיוכל לברך מעין ג' ואח"כ בורא
נפשות ]דבלא"ה ,להרא"ש דבכלל פרי עץ הוא הרי יפטר במעין
ג'[ -ומשמע דבאין לו מים יברך תחילה בורא נפשות כעין שכתב
המג"א בס"ק כ"ו בשם האגודה )ועי"ש במחצה"ש שמבאר בכונת
השו"ע ומג"א כמו שמצדד הפמ"ג -הו"ד בבה"ל ד"ה ברכה.
דבעלמא מעין ג' שהיא חשובה קודמת לבונ"ר( -ועיין לקמן סימן
ר"ח במ"ב ס"ק ס"ג ובשעה"צ ס"ק ס"ג לענין מי סחיטה.
שיעור המים ביין צימוקים
מ"ב ס"ק נ"ח .ועיין באחרונים דאפילו לא רמיא ג' ואתא ד' ,והטעם
דכיון שהצמוקים יפים כח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק.
עיין בסימן ער"ב סעיף ה' בבה"ל ד"ה מקדשין ,ובמה שכתב משו"ת
משכנות יעקב ]יעוי"ש בבה"ל שדן בזה שאין להקל כשהמים יותר
מששה נגד הצמוקים ומביא שדעת המשכנות יעקב לשער נגד
הלחלוחית היוצא מהם ולא נגד כל הצימוקים ,וגם דעתו שיהא
הלחלוחית אחד מד' במים[.
ברכה ראשונה לשותה מי שריית פירות תוך הסעודה
בה"ל ד"ה בתוך הסעודה .אבל ברכה ראשונה שהיא שהכל יצטרך
לכו"ע ואפילו להרשב"א דאל"ה מאי תקנתיה .משמע דנקט
בפשטות דלהרא"ש דברכתו בורא פרי העץ ודאי מברך בתוך
הסעודה ,וכדי שלא תקשי אם כן הרי שוב נחתינן לפלוגתא לזה
חידש דגם להרשב"א צריך לברך.
וצריך עיון דלעיל בסימן קע"ד סעיף ז' מתבאר דגם כשלמשקין
יש ברכה אחרת מברכת שהכל ג"כ פטור בתוך הסעודה ,דהרי כתב
דגם על יין לא היה צריך לברך אי לאו משום חשיבותו ,א"כ הכא
לכאורה גם להרא"ש אינו מברך וכש"כ להרשב"א .וצ"ע.
ועיין מג"א סימן ר"ד ס"ק י"ז משמע דס"ל דיין פוטר רקלמשקה שאינו כפרי ]שכתב לענין מי תאנים דלהרא"ש לא פטר
להו יין דפרי נינהו[ ומשמע דלהרשב"א יש להרוטב דין מים
)ועי"ש במחצה"ש( וכשם דכ"כ המג"א שם לענין הא דיין פוטר
כל מיני משקין ה"נ לענין הא דפת פוטרת כל מיני משקין ]ויפטור
להרשב"א מברכה ראשונה[ -אולם אליבא דהרא"ש כתב שם
המג"א דפרי נינהו ולא פטר להו יין ,ומוכח לכאורה דלא כמש"כ
לעיל ,דאי נימא דיש לו דין משקה אלא שברכתו כברכת הפרי
א"כ מדוע לא פוטרו היין כשם דפת פוטרתו והרי גם יין מטפיל
אליו כל מיני משקין ולכאורה גם אם ברכתם בורא פה"ע או
פה"א ,וא"כ תהדר לדוכתו קושית הבה"ל כאן ]שהקשה דאל"ה
מאי תקנתיה[ -ואולי יש חילוק בין פת לבין יין וצ"ע) .ועיין סימן
ר"ד בשעה"צ ס"ק ל"ג מש"כ ע"ד המג"א שם אך לא איירי שם
לענין הנ"ל עי"ש(.
ועיין כאן בפמ"ג א"א ס"ק כ"ו ד"ה כתב] .ע"ד הלבוש שכתבשמי ששתה מי תאנים ורוצה לשתות יין שלא יכלול על הספק על
העץ[ שכתב להעיר דגם ]אם נאמר[ דטעם כעיקר ויש למשקה
ברכת פרי דבכ"ז ברכת יין תפטרנו ]דיין פוטר כל המשקים[ .ושם
איירי לענין ברכה אחרונה ומשמע דה"ה בברכה ראשונה ,ואם כן
לכאורה ה"ה גם במאי דפת פוטרת משקה היינו כל מיני משקין
אפילו שברכתו בורא פרי העץ מלבד יין דברכתו חשובה ,אך צ"ע
מדברי מג"א סימן ר"ד .ואולי זהו טעם הלבוש אשר הפמ"ג העיר
את הנ"ל על דבריו.
ועיין בספר מקור הברכה ]קרויס מנטשסטר .בענין ברכה על מ"פ
באמצע הסעודה[ בסופו מש"כ בזה וכתב ג"כ בשם "קונטרס
עיונים והערות" עי"ש ]שתמה על מה דפשיט ליה למ"ב דלהרא"ש
ודאי מברך תוך הסעודה[.
שו"ר בפמ"ג סימן רי"א משבצות זהב ס"ק ו' אות ד' נראה
שסבירא לי' שלענין ברכה ראשונה ]תוך הסעודה[ תליא בפלוגתא
של שהכל או בפה"ע ,וא"כ זאת אומרת כהמ"ב שלכו"ע מברכין
וכפי הנראה ג"כ כונתו שמברך שהכל ,רק דכתב שראוי שיהיה
לו בופה"ע ושהכל -ולפי"ז מרויח ]בזה ששותה את מי הפירות
המבושלים תוך הסעודה[ רק שלא צריך פרי של שבעת המינים
אלא סגי גם בפרי אחר.
ועיין שם היטב דמש"כ לענין ברכה ראשונה ]שראוי שיהיה לובופה"ע ושהכל[ קאי גם לגוונא דשותה תוך הסעודה - .ועיין מקור
הברכה )עמוד צ"ד( מש"כ בזה.
ח
בדין ברכת בנ"ר ,כששתה מי שרית צימוקים ואח"כ יין
בה"ל ד"ה ובורא נפשות .אכן אם יש לו יין טוב שישתה ויברך על
הגפן ויכלול גם על העץ ואע"ג דהב"י ולבוש כתבו וכו'.
עיין פרי מגדים א"א ס"ק כ"ו שג"כ כתב כן -אך פקפק דברכת
היין כבר תפטור למי הפרות ]שלא יצטרך לברך בורא נפשות[
ולכאורה אם נמלך לשתות היין אחר שכבר שתה את מי הרוטב
כבר לא יוכל לפוטרו עם ברכת היין וכעין שכתבנו לעיל בסעיף
א' ע"ד הבה"ל ד"ה מברך.
ועוד צריך עיון דלפי"ד המג"א סימן ר"ד ס"ק י"ז הרי לדעתהרא"ש לא יוכל לפטור בברכה את הרוטב )אך צ"ע כמש"כ לעיל
בסעיף זה הבה"ל ד"ה בתוך(.
ברכה אחרונה על דבר מז' המינים שמברכין עליו לפניו שהכל
סעיף י"ב .מ"ב ס"ק ס"ה .וברכה אחרונה בורא נפשות אפילו אי
איתרמי בשבעת המינים בכה"ג .ובשעה"צ ס"ק ע"ו גמרא ל"ח
ע"ב בעובדא דזית.
עיין חידושי הגרעק"א סימן ר"ח ]בסעיף ה' ,שהביא ראי' זו
והקשה ע"ז ונו"נ שם בזה[.
חילוק בין פירות חיין שהדרך לאוכלן מבושלים ,לפירות
הנאכלים בדוחק מחמת שלא נגמרו
בה"ל ד"ה מברך שהכל .ולא דמי לדלעיל בס"ב דמוכח שם
מהשו"ע דאם ראויין לאכול אפילו רק ע"י הדחק דמברך ברכה
הראוי' וכו'.
עיין שם בס"ק י"ח שכתב דהחיי אדם והעוללות אפרים פקפקו
ע"ד השו"ע - .ואולי אפ"ל לתרץ ]החילוק בין הא דפירות שאין
הדרך לאוכלן חיין שמברך עליהן כשהן חיין שהכל ,לפירות שלא
נגמרו וראויין לאכול ע"י הדחק דלהשו"ע מברך העץ[ דהכא איירי
כשנאכל כשהוא חי ע"י הדחק מ"מ לעומת זה נאכל בבישול,
וע"כ הוי באכילתו חי שלא כדרכו ,אבל התם איירי בבוסר שאע"ג
שנאכל בחיותו ע"י הדחק מ"מ לא נוהגים בגלל זה לבשלו אלא
שאוכלים אותו חי ע"י הדחק על כן הוי כפרי שנאכל ע"י הדחק
הן בחי והן במבושל דבזה מסתמא מברכין בורא פרי העץ או
בפה"א.
אילן העומד רק שתי שנים
סעיף ט"ו .בה"ל ד"ה על הסוקא"ר .ודבריו אלו אשתמיטיה
מהרידב"ז שכתב דפלוגתייהו הוא משום דאית בהו כמה שאין
מחליפים גזעים כ"א שתי שנים ואית וכו'.
צ"ע אם כונתו שלהיות אילן בעינן ג' שנים והני שמחליפין לב'
שנים ברכתם בורא פה"א.
ועיין בית יוסף בסימן ר"ג .ועיין חזו"א ]ערלה סימן י"ב[.הערה בלשון הביה"ל
בבה"ל בא"ד .בצוקער שלנו שנעשה מן ירקות וכו' וא"כ אף אם
נימא דלא תלוי במי שלקות שהמים כמוהם ,דזהו אפשרי דוקא
במבשל שלקות ולא בשנעשה דבר חדש מהשלקות כבנידון דידן
אבל עכ"פ לא גרעי משאר מ"פ שיצאו ע"י בישול דלהרא"ש וכו'.
צ"ע דהא היא היא ,דנידון הרא"ש והרשב"א הא הוי ע"פ דימוי
לדין שלקות )נתעוררתי ע"י רנ"ק(
בירך על סוכר בורא פה"ע או פה"א אם יצא בדיעבד
בה"ל בא"ד .ותימה אמאי לא חשש לשיטת כל הני רבוותא הנ"ל
דס"ל דברכתו רק בפה"א ולפ"ז בדיעבד לא יצא לדעת כל הני
גדולים.
הנה לפי הסברא שכתב לעיל בשם בה"ג שדימה לשותא דפרחא
]דאע"ג דעץ הוא מברכין עליו בפה"א דלאו פירי קמפיק וכו'[ -
עיין לעיל בשעה"צ ס"ק מ"א שכתב להסתפק בעלין ותמרות אי
יצא בדיעבד כשבירך עליהן בורא פרי העץ.
אך לפי מש"כ שהרמב"ם ס"ל דלאו פרי הוא כלל ,יתכן דבזהגרעי שודאי לא יצא גם בדיעבד בברכת בורא פה"ע או פה"א.
וכן לפי הסברא ]שהיא הסברא השניה שזכר הרמב"ם שמברךשהכל מחמת[ שאין ניכר כלל וכפי הנראה לעיל במ"ב ס"ק
מ"ב ובסימן ר"ח בשעה"צ ס"ק מ"ד ועיין מש"כ לעיל במ"ב ס"ק
מ"ב.
בדעת הרשב"א בפלפלין רטיבתא
סעיף י"ח .שעה"צ ס"ק פ"ט .צ"ע דפסק השו"ע הוא כדעת הרי"ף
והרמב"ם ור"ה גאון ,והגר"א בביאורו פסק דפלפלין רטיבתא
בורא פרי העץ כדעת הראב"ד והרשב"א והרא"ש.
עיין ב"ח ]שכתב כן בדעת הרשב"א שמברך בפה"ע[ ,ועיין בבית
יוסף בשם שו"ת הרשב"א דמברך בורא פרי האדמה ,אך בתחילת
דבריו ]הביא הב"י בשם הרשב"א בברכות ששם[ כתב דמברך בורא
פרי העץ ,ורנ"ק העיר דגם שם משמע דמסיק כרי"ף ורב האי גאון
]שמסיים שם אבל הרי"ף כתב בופה"א וכן מצאתי לרה"ג[.
ברכת פרי הצבר הנקרא סבראס
סימן ר"ג .סעיף ד' .מ"ב ס"ק ה .ואגוזים קטנים הנלקטים בעצי
היער שהם טובים לאכילה פרי גמור הוא ומברך ע"ז בורא פרי
העץ.
עיין כף החיים סימן ר"ב ס"ק ו' שעל "סברס" מברך בורא פרי
העץ ,ועי"ש בסימן רכ"ה ס"ק ו' שמברך עליו שהחיינו.
ברכת שרביטי קטניות של שדה
סימן ר"ד .סעיף א' .מ"ב ס"ק ט .כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל
גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין ,מברך בפה"א אפילו על השרביטין
לבד ,דע"מ כן נזרעו.
לכאורה ה"ה בשרביטין של שדה לאחר שנתבשלו.קטניות של שדה שנתבשלו קודם שנתייבשו -להט"ז
מ"ב ס"ק ט' .אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן
מבושלים ,מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין
שהכל ,ואם בשלן בפה"א.
לכאורה רק בבשלם לאחר שנתייבשו אבל בבישל בעודןרטוב לא ,כיון דלא נטעי אדעתא לאוכלן ברטיבותן ,ומסתמא
יש עדיפות בנתבשל לאחר יבשותו ,אשר לכן נטע רק אדעתא,
דהכי ,וברטיבותן חזי גם לפני בישול אלא דאתו עלה משום
דלא נטעי אדעתא דהכי ,ואם כן ה"ה בבשלם - .ואולי י"ל דנקט
שנטעי אדעתא דבישול ,אבל גם בבישל ברטיבותא הוי בדרך של
מאי דנטע אדעתא דהכי ,אע"ג דיש עדיפות יותר בבישל לאחר
שנתייבשו.
פירות קודם גמרן כשנטעי להו אדעתא דאח"כ
שעה"צ ס"ק ז' .ולכאורה יש ראיה מהא דאיתא בסימן ר"ח לענין
כוסס חיטה חי דמברך בופה"א ובודאי ג"כ לא נטעי ע"ד לאוכלה
חיה אפ"ה לא נשתנית ברכתה.
צ"ע ,דלכאורה סברת הט"ז ]לחלק ולומר דקטניות של שדות
כשהן רטובין ברכתן שהכל משום דלא נטעי לה אדעתא דהכי[
שייכת רק לענין מאי דלא הניח גמרו במחובר כהא דקטניות
שלא הניחן להתייבש במחובר ,ומשוה זאת להא דקורא דלא
מניח שיתקשה ויגדלו הפירות.
אבל בהא דחטה הרי כבר נגמר בישולו ,ורק משום דדרכו לבשל
א"כ שייך לכאורה להקשות עפ"י הכלל דמאי דדרכו לבשלו
כשאוכלו חי מברך שהכל וכקושיית בה"ל בסימן ר"ב שציין כאן
בשעה"צ.
ורשח"ק הי"ו העיר ]ע"ד הט"ז[ מהא דסימן ר"ב סעיף ב'דמברכין על כל הפירות משיוציאו או שאר שיעורים ,ולא אמרינן
דלא נטעי אלא אדעתא שיגמר בישולם ,ואופן זה לכאורה דמיא
לנידון הט"ז שהרי גם שם לא הניח לגמור בישולו במחובר וא"כ
מוכח לכאורה כסברת אבן העוזר.
ועיין לקמן במ"ב ס"ק י"ב ]בהא דשקדים מתוקים שאוכלים אותם
רכים בקליפיהם מברך שהכל ולא דמי להא דסעיף ב' דמשיוציאו
מברך ברכתן הראויה ,דשם הוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו
מחמתו משא"כ שקדים שנהנה מהקליפה לא נטעי להו אנשי
אדעתא דקליפה[ ומש"כ לכאורה תואם עם סברת אבן העוזר
ובאמת מש"כ שם זהו ההסבר בהא ד"משיוציאו".אך עיין במג"א סימן ר"ב ס"ק ל"ה ובמ"ב שם ס"ק פ"ב ]בהא
דפלפלין כשהן רטובין מברך עליהן בורא פה"א אף שגדילין על
אילן כיון דאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכל כתבלין קרוב
הדבר שיברכו ע"ז שהכל ,אלא לפי שמעט מהן נאכלין ברטיבותן
אדעתא דהכי נמי נטעי קצת[ והפמ"ג כאן הקשה רק ע"פ דברי
המג"א שם דכשמיעוט זורעין לכך מברכין בורא פה"א ]וא"כ גם
בשדות יברכו על הקטניות בפה"א כשהן רטובין[ אך ע"ז לכאורה
אפ"ל שבמיעוט זורעין נחית חד דרגא ,ושם ]בפלפלין[ נחית
מפה"ע לפרי האדמה ,וכאן ]בקטניות[ מפה"א לשהכל.
ועל מש"כ להקשות מהא דסימן ר"ב ,צ"ע ביותר דדברי המג"א
שם הם מדברי הרשב"א שהביא בב"י שם ,ומה שכתב לקמן
בס"ק י"ב הם ג"כ דברי הרשב"א וכמו שכתב בשעה"צ ס"ק י'
])יעוין במש"כ לעיל סימן ר"ב סעיף א' בשעה"צ([.
פרי האדמה שלא נגמר הפרי
מ"ב ס"ק י"ג .וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה,
שהכל.
עיין לעיל סימן ר"ב מ"ב ס"ק כ"א ובבה"ל ד"ה ושאר -ואם כן
מסתמא גם הכא לדעת הגר"א תלוי אם הגיע לעונת המעשרות.
פירות ועשבים הגדלים מאיליהן
מ"ב ס"ק י"ח .עשבי דדברא וכו' ואפילו הם טובים לאכול וכו'
ואפילו לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו
חשוב כ"כ לפרי.
משמע דהם טובים לאכול גם כשהם חיין וצ"ע דלפי מש"כ לעיל
סימן ר"ג מ"ב ס"ק ה' בכהאי גוונא ]שטובים לאכול גם כשהם
חיין[ מברך כברכתו הראויה אע"ג שלא זורעים אותן.
ואולי כאן דומה למש"כ שם בסוף הס"ק בשם החיי אדם דאםאינם חשובין מברך שהכל ,וגם כאן ]בעלין החמוצים דמיירי
במ"ב[ אע"ג שאחר בישול הם מאכל שרים אבל בעודן חיין לא
חשיבי.
ומה שסיים שם ]במ"ב בשם הח"א[ דגם גדלים על אטדין ,אולי
זה רק להוספה בעלמא אבל בעיקר תלוי במאי דלא חשיבי -וכן
מבואר לקמן במ"ב ס"ק י"ט .ולפי המבואר כאן הרי מקור הדין
שם הוא מכאן מעשבי דדברא.
הברכה על שרביטי קטניות של שדה
מ"ב ס"ק ט .אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים.
ובשעה"צ ס"ק ח' .דדעת השע"ת כהט"ז שיברך עכ"פ בשל גינה
בפה"א.
ולכאורה ה"ה בשל שדה לאחר שנתבשלו.החילוק בין קליפת מרנצי"ן לשרביטי קטניות
בשעה"צ ס"ק ח' .דדעת השע"ת כהט"ז שיברך עכ"פ בשל גינה
בפה"א .ודעת אבן העוזר ופנים מאירות דתמיד מברך עליהן רק
שהכל וכו' משום דאינן עיקר הפרי וכן הוא ג"כ דעת הח"א.
עיין לעיל סימן ר"ב שעה"צ ס"ק מ"ג ]במחלוקת האחרונים
בענין קליפות פאמערנצי"ן[ -ולכאורה הט"ז ,והפנים מאירות
והח"א ,החליפו שיטותיהם דהרי הט"ז ס"ל התם ]דמברך בפה"א[
דקליפה לאו כעיקר הפרי ונחית חד דרגא והכא לא ס"ל דנחית.
זולת דס"ל דרק מפה"ע לפה"א נחית ולא מפה"א לשהכל.ולהפנמ"א וח"א קצ"ע דשם ס"ל דיש לקליפה ברכת הפרי ומדוע
כאן שאני.
ועוד יתכן דלהט"ז נאכלים השרביטים כאן יותר מאשר שם
בקליפת המרנצי"ן והוא כפרי ממש ,ולפי סברא זו יותר קשה
לשיטת פמ"א וח"א.
ואולי שרביט גרעי מקליפה דאין הפרי מדובק בו ]ולכן ס"ל
להח"א ופנמ"א דאינם כפרי[ ,אולם הרי גם קליפי רמון הוו בדין
ערלה ,והמג"א לעיל ר"ב ס"ק י"ז השוה לשם ]דמוכיח דקליפי
מראנצי"ן ברכתן העץ מהא דקליפי רמון וכו' והגרעינין חייבין
בערלה ,והתוס' שם בד"ה קליפי אגוזים הוכיחו דיש לברך על
גרעינים בופה"ע וכתב המג"א דא"כ ה"נ הקליפה[ .ואולי שם
הוי קצת כמדובק ,אך עי"ש דגם קליפי אגוזים הוו בדין ערלה.
וצ"ע.
ובענין קליפת מראנצי"ן בט"ז סימן ר"ד ס"ק ט"ו הביא ראיה
להיפך ,מהא דכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגרעינים בפה"ע,
ולא כתבו כן על קליפי אגוזים הקודם לגרעינים )עכ"ל(.
ולכאורה קליפת אגוזים אינם ראוים לאכילה ולא שיך לדון על
ברכתם ורק בערלה נפ"מ לענין הנאה ,ועיין בפמ"ג שכתב ומ"ש
קליפי אגוזים אפשר בעודם ירוקים קאמר ,ואולי נתכוין ליישב
לענין הנ"ל והיינו דבעודן ירוקים ראוי לאכילה וצ"ע.
ואולם ראיית הט"ז תתכן שכונתו מהא דקליפי רימון שג"כקדם להו לפני הא דגרעינין.
ברכת כמון וכוסבר כשהן רטובים -לדעת המג"א
מ"ב ס"ק כ"א דלטעימא עבידי וכו' .ומיירי בין ברטובין ובין
ביבשין .וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל.
ובשעה"צ ס"ק ט"ז דלא כב"ח - .והיינו במאי דס"ל דהכא איירי
]בשו"ע בכמון וכסבור[ רק ברטובין או מרוקחים ]אבל יבשים
ס"ל להב"ח דאינו מברך עליהם כלל[ .אבל כנראה שעכ"פ גם
ברטיבתא או מרוקחין ס"ל ]להמ"ב[ דדעת המג"א כהב"ח דמברך
שהכל .ועיין במחצית השקל שמפרש שהמג"א פליג ברטיבתא
או מרוקח וס"ל דמברך בפה"א] .והשו"ע שכתב שהכל מיירי
ביבשים[ - .ועיין פמ"ג שכתב דבמרוקח לא פליג המג"א על
הב"ח ,וכנראה דה"ה ברטוב ,כי מסיים לחלק רק בפלפל וזנגביל
רטוב.
ברכה לפניה ולאחריה באוכל כדי שביעה מפת שעפשה
בה"ל ד"ה ופת שעפשה .אבל כשאכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו
הוא מדאורייתא חייב לברך בהמ"ז וכו' ואף דמתחילה בירך
שהכל לית לן בה ,וכעין מה שפסק השו"ע לענין פת כיסנין בסימן
קס"ח ס"ו.
והכא עדיף ,דאפילו יודע בתחילה שיאכל שיעור שביעה מברך
בתחילה שהכל ולבסוף בהמ"ז ]ופת כיסנין שבדעתו מתחילה
לקבוע הרי מברך המוציא ובהמ"ז[ -ודוחק לומר ]גם כאן[ שכיון
שרוצה לאכול שיעור חשוב לא נגרע ערכו ,עבור מאי דלא חשיב
בעצמו.
פירות המצופין בסוכר וכדו'
סעיף יא .מ"ב ס"ק נ"א .וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהן
מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי
עיקר.
יתכן דזה רק כשעיקר המכוון לשקדים ורק דממתקן ,משא"כ
כשהשקד משמש רק כמעמיד לציפוי הסוכר ,ועיקר חשיבות
האכילה הוא שכבת הסוכר אשר סביבותיו - .ועיין שו"ת באר
משה ח"א סימן ז' שכתב כעין זה לענין פירות המחופין בשוקולד
שהמכוון לחיפוי ,והפירות ניתנו ליתן טעם בשוקולד.
ט
לאמתה של הלכה
הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א
ראש ישיבת "חברת אהבת שלום"
לבאר כי הא דקיימא לן כדעת "המקובלים" היינו דוקא כדעת האר"י ז"ל
שאלה:
ראינו בגליוני "אליבא דהלכתא" )גליון ל"ב( את תשובת ראש הישיבה
בענין שיירי מאכל ,האם להניחם על השלחן בשעת ברכת המזון ,שהעלה
שאין נכון להניחם על השלחן ,ודלא כפסק רבינו הבן איש חי שכתב על פי
הקבלה שבכח ברכת המזון מתבררים ניצוצי הקדושה שנשארו בקליפות
ובעצמות .ולא זכינו עדיין להשיג דעתו הרמה דמור .כי הרי בעלמא שיטת
ראש הישיבה דוקא לפסוק כשיטת המקובלים ,ודרכו להמליץ לכל אדם
להתנהג על פי פסקי הרב בן איש חי ,ודוקא משום הא שמעבר להיותו
גאון עצום בתורת הנגלה ,הרי הוא מגדולי המקובלים ,וכל דרכיו ופסקיו
יסדם על אדני פז של תורת הסוד ,ואם כן היאך יתכן שכת"ר יחלוק עליו,
ובפרט בפסק שהעלה על דרך הסוד .ואין כוונתינו ח"ו לקנטר בשאלה
זו ,אלא רק להבין דעתו ושיטתו של כת"ר כי אנו תלמידיו ושותים מימיו
בצמאון תמיד.
תשובה:
שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב שהזמנתם לי את הסיבה לבוא
ולבאר דעתי והשקפתי בנושא זה ,כי אכן הענין טעון ביאור והבהרה ,וזה
החלי בס"ד.
הנה ,כבר ידוע ומפורסם שק"ק בני ספרד ועדות המזרח קבלו עליהם
הוראות מרן הר"י קארו ז"ל בשלחן ערוך ,ואם כן כפי פסקיו והוראותיו
כך צריכין אנו להתנהג למעשה) .עיין בכללים שבראש ספר ארץ החיים
סתהון כלל ג'(.
אלא שישנם כמה כללים היוצאים מן הכלל הנזכר אשר על פיהם אנו
צריכים להתנהג דלא כפסק מרן ז"ל) .עיין בארץ החיים שם כלל ד' ה'
ט' י' י"א י"ב( .וכיון שכוונתינו בכאן היא לקצר ,נזכיר רק מה שנוגע אלינו
מצד שאלת הרב השואל .והוא כי מוסכם הדבר מפי גדולי הפוסקים
האחרונים ,שבכל דבר שחולק האר"י ז"ל על פסק מרן ז"ל אנו עושים
כדעת האר"י ז"ל ,דקים לן דאם היה יודע מרן ז"ל דעתו של האר"י ז"ל
היה חוזר בו מפסקו להורות כמותו .ולמעשה כך נוהגים רוב ככל קהלות
הספרדים בהדרכת והמלצת פוסקי הדור שקדמו )עיין ארץ החיים שם
כלל י"ב(.
וטעם הדבר כתבו )עיין שו"ת דברי יוסף אירגס סימן ג' ,ובשו"ת חיים שאל
לג"ע החיד"א ז"ל חלק ב' סימן י' אות ג'( ,דהוא משום שרבינו האר"י ז"ל
זכה לגילוי אליהו זכ"ל שנגלה לו תמיד פנים אל פנים ולמדו יום יום
פה אל פה .ולהיות כי כל תורתו אמת מפי אליהו זכ"ל ,לכן קבלו דבריו
גם כאשר הוא חולק על דעת מרן ז"ל ,ואפילו בענין ברכות דקיימא לן
בעלמא דספק ברכות להקל ,הנה בכל זאת נקטינן דאין אומרים ספק
ברכות להקל נגד האר"י ז"ל )וכמ"ש בארץ החיים שם כלל י"ג( .וכבר
כתבנו באריכות בתשובה שבספרנו שו"ת וישב הים )חלק ב' סימן י"ד(
לבאר למה אין בזה חשש משום לא בשמים היא ,עיש"ב ותרו"ץ .וכל אלו
הדברים שכתבתי עד כאן הם פשוטים וברורים ומוסכמים בדעת כל גדולי
פוסקי ספרד ואין בהם חידוש כלל.
עוד צריכים אנו להקדים ,שכבר דנו הפוסקים מזמן הראשונים עד
לזמנינו ,בענין קבלת דעת ושיטת הזוהר הקדוש להלכה .וגם בנידון
זה כבר הארכנו בס"ד לבאר דעת כל גדולי ישראל ראשונים ואחרונים
בספרנו שו"ת וישב הים )חלק א' סימן ח' ,חלק ב' אות א'( ושם נתבאר
בארוכה בס"ד גם דעת מרן הבית יוסף בשאלה זו עיש"ב.
וכבר ידוע כי לפעמים מרן ז"ל פוסק בשלחנו הטהור כדעת הזוהר )עיין
שלחן ערוך או"ח סימן ד' סעיפים ז'-י"א ,וסימן כ"ה סעיף ב' ,ושם סעיף
י"ג ,ושם סימן כ"ז סעיף ב' ,וסימן ל"א סעיף ב' ,וסימן ל"ב סעיף מ"ד,
וסימן נ"ט סעיף ג' ,וסימן ס"א סעיף ג' ,וסימן ס"ו סעיף ז' ,וסימן צ' סעיף
ד' ,וסימן קי"א סעיף א' ,וסימן קכ"ח סעיף ו' ,וסימן קמ"א סעיף ב' ,וסימן
קפ"ב סעיף א' ,וסימן רפ"ח סעיף ט"ו( .ולפעמים אינו פוסק בשלחן ערוך
כוותיה דהזוהר ,הגם שמביאו בבית יוסף ,ולפעמים מסכים עם הזוהר
שם ,ובכל זאת בשלחן ערוך לא הביא דעת הזוהר )עיין שו"ע או"ח סימן
ק"א סעיף ב' ובבית יוסף שם ,וביו"ד סימן ס"ה סעיף י' ,ובבית יוסף שם,
ובסימן פ"ט סעיף ב' ,ובבית יוסף או"ח סימן קע"ג( .וביאר דעתו בכמה
מקומות מספריו ,שכל שאין דברי הזוהר חולקים בפירוש על דברי הש"ס,
אפילו אם יהיו חולקים על דברי המפרשים והפוסקים בביאורם ללשונות
הש"ס ,וכל שכן במקום שיש מחלוקת הפוסקים בביאור דברי הש"ס,
שראוי לפסוק כדעת הזוהר .והדברים מפורסמים ואינם סובלים אריכות
)עיין בבית יוסף או"ח סימן כ"ה וסימן ל"א וסימן נ"ט וסימן קמ"א( .ועל
כל פנים עדיין צריך עיון ויישוב להבין דרכו בזה ,היאך פסק לפעמים
בשלחן ערוך כהזוהר ,ולפעמים לא פסק כהזוהר ,ועוד חזון למועד לעיין
וליישב בזה בס"ד .אולם בכל מקום שמצאנו דעת האר"י ז"ל מפורש,
ואפילו בהיכא שחולק על דעת מרן ז"ל בשלחן ערוך ,נקטינן כהאר"י
ז"ל ,וככל הנ"ל.
והנה ,כללים מוסכמים אלו נשתרבבו בלשונות הפוסקים האחרונים
בכמה מקומות .ויש מהם שרגילים לכתוב בסתמות דאנו נוקטים כדעת
"המקובלים" וכו' .וישנם מהם שחשבו שכל ספרי הקבלה יש בהם מעלה
זו שפוסקים כמותם ,וגם כל מה שימצאו בספרים שפסקו להלכה בטעם
שעל פי הסוד ,סוברים שיש חיוב לנהוג כך ,ואפילו נגד פסק השלחן
ערוך.
ודעה זו יש לגמגם בה ,כי אפילו דברים הכתובים בספר הזוהר הקדוש,
שהוא ראש וראשון ומקור לכל ספרי הקבלה ,ובכל זאת ,כל שלא ביאר
האר"י ז"ל דבריו והורה לנו לנהוג כן ,אין אנו סומכים על הבנתינו בדברי
הזוהר הסתומים בי"ג עיזקאן ,לנהוג כוותיה ,ובפרט היכא שיחלוק על
פסק השלחן ערוך )עיין שדי חמד בכללי הפוסקים בסימן י"ג אות ט'(,
כל שכן בנוגע לדברים הכתובים בספרי קבלה אחרים ,אם קדומים אם
מאוחרים ,שאין לסמוך עליהם בשום אופן ,ובפרט לנהוג על פיהם במקום
שחולק על פסק השלחן ערוך .כי לענין דעת "המקובלים" המכרעת
לדינא ,אין אנו סומכים אלא על דעת האר"י ז"ל בלבד )עיין שו"ת חיים
שאל חלק ב' סימן י' אות ג'( ,וכפי שהבין וביאר כוונתו מרן הרש"ש ז"ל,
שירד לסוף דעתו של האר"י ז"ל ,או כפי שהבינו בדעתו גדולי הרבנים
האחרונים ,כמו ג"ע החיד"א ז"ל ,ומרן הרי"ח טוב ז"ל ,ודכוותייהו ,שאנו
סומכים על גדולתם בתורה ,ורוב בקיאותם בחכמת הקבלה ,שידעו להבין
כוונת האר"י ז"ל באמיתות ,וכאשר יאמרו לן שכן דעתו ,אז אנו מקיימים
דבריו ,ואפילו במקום שהוא הפך מפסק השלחן ערוך ,וככל הנ"ל.
אולם לא כל מה שכתוב בספרים בטעמים ונימוקים שעל דרך הסוד ,וכגון
מנהגים ודינים שכתבו מקובלים אחרים אם ראשונים אם אחרונים ,דהגם
שיתנו טעם וסיבה לכך על דרך הסוד ,אין אנו סומכים עליהם ,ובפרט
היכא שדבריהם חולקים על השלחן ערוך .ומה שהם נותנים לדבריהם
טעם ומביאים ראיה על דרך הסוד ,אין זה מוסיף שום סמכות לדבריהם,
כי אך ורק הסודות והטעמים שכתב רבינו האר"י ז"ל בפירוש בדבריו,
"אליו תשמעון" כתיב ,שכל דבריו אמת וצדק מפי אליהו זכ"ל ,ולכן אנו
סומכים עליו ,ולא על זולתו ,ותול"מ.
והאמת שישנם כמה ספרים של רבנים אחרונים שאינם מדקדקים היטב
בכל זה ,וחושבים מחבריהם שכל דבר הנכתב בספרים בטעמים על פי
הסוד ,שהדברים הם בעלי סמכות על פי הקבלה ,ואין הענין כך כלל,
וכנ"ל ,ואדרבא ואדרבא ,בענייני תורת הסוד ומנהגיה ,אין לנו אלא הקבלה
והמסורה ,ואין רשות לשום אדם לפרש מדעתו ולעשות חדשות בארץ
על פי טעמי חכמת הקבלה ,ואפילו אם יהיו דבריו מיוסדים לפי הבנתו
על איזו הקדמה של רבינו האר"י ז"ל .כי הכלל האמיתי בזה הוא ד"אם
קבלה נקבל" ,ואין נקרא "קבלה" אלא מה שכתב בפירוש רבינו האר"י
ז"ל דוקא .1אבל מנהגים ודינים שלימדו מקובלים אחרים בטעמים שעל
דרך הקבלה שהמציאו מדעתם ,אין להם שום כח מכריע לדינא כלל ,ואין
לסמוך עליהם למעשה בשום אופן .ומי לנו גדול מרבינו הרש"ש ז"ל ,אשר
דרש כתרי אותיות של תורת האר"י ז"ל כנודע ,ובכל זאת הוכרח להתנצל
ולבאר את דרכו ושיטתו ,שהגם שהיא נראית כמחודשת ועצמאית ,באמת
כל דבריו הם מיוסדים על עומק הבנתו בדברי האר"י ז"ל ,ואין עוד מלבדו,
וכמ"ש בספרו )נהר שלום דף ל"ב ע"א( ,ונשבע על כך שבועה חמורה
שכן האמת שלא חידש דבר מעולם ,כל שכן וקל וחומר לענין דינא שאין
לשום אחד הרשות לעשות חדשות על פי טעמי הקבלה ,כל שאין גילוי
מפורש בדבר בדברי האר"י ז"ל .ובכל זאת רק לגדולי ישראל ומקובלי
אמת הרשות לקבוע בדבר זה של בירור דעת האר"י ז"ל.
ויתר על כן יש מקום לחוש לפעמים שמה שממציאים הנהגות ודינים
בספרי האחרונים בטעמים שחידשו מדעתם על דרך הסוד ,יתכן להיות
שאותן הנהגות ,לא מבעיא שאינם מפי האר"י ז"ל ,אלא יתכן שלא ממקור
טהור יצאו .וכבר ידוע ומפורסם בישראל שהרבה הנהגות הנהיגו אנשי
כת הצב"י השבו"ר ,ונמקו דבריהם על פי הסוד ,והם מנהגים מפוקפקים
ומוטעים ואסור לנהוג בהם בשום אופן .ובעוה"ר כמה ממנהגים אלו
נשתרבבו בספרי האחרונים באין מבין להבדיל בין קודש לחול.
והאמת היא ,כי סכנה גדולה ישנה לעשות כך ,כי חלילה וחלילה יכולים
לשנות ולהחליף פני דת תורתינו הקדושה ולהכניס כל מיני שינויים
ומנהגים חדשים בלתי נכונים לכלל סדר הנהגת הציבור ,וכולם הולכים
ונכשלים בדברים אלו בחושבם כי ממקום קדוש יהלכון ,בחושבם שהרי
הדברים הם על פי הסוד ,ולכן אין להרהר אחריהם וראוי לעשותם בכל
אופן.
עוד יש להעיר בכאן על עוד רעה חולה שהתפשטה לאחרונה ,שכותבים
על כל ענין הנראה תמוה ומוזר ולא נמצא לו מקור מוסמך בש"ס
ובפוסקים ,שהוא על פי הקבלה ,וכיוצא .וכמה זלזול לתורת האמת המה
גורמים .ואין המקום כעת להאריך בראיות .וכבר הבאתי כמה עניינים
מאלו בספרי והזהרתי עליהם ,ועוד חזון למועד .וכאן אסתפק בכמה
ציונים למ"ש בספרי בזה ,עיין בסידור שובבי"ם בשפת הים עמוד ר"ז,
ובספרי תקנת השבים סימן י"ב לענין תענית ל"ז שעות הנזכר בספר
אמת ליעקב ניניו .ובספר מכתב מאליהו) ,הנדפס בקובץ מקבציאל גליון
כ"ח שאלה כ"ז בהגהות בין הרי"ם שם ,בענין הישיבה לארץ בתיקון חצות
שאין לבטל מנהג זה שמקורו מפורש בדברי האר"י והרש"ש ז"ל .ועיין
בגליון "אליבא דהלכתא" גליון י' בענין ע"ב נטילות במקום טבילת מקוה
שמובא בספר אמת ליעקב הנ"ל .והמעיין בדברינו לשם יראה שדעות
המאמינים בש"ץ היו ביסוד אותם מנהגים ,והרי שכל אלו "התיקונים"
טוב לנו העדרם ממציאותם.
ולדוגמא אזכיר את דברי בתשובה בענין ברכת האילנות )קובץ מקבציאל
גליון ל"ו( אם צריכים לברכה בחודש ניסן דוקא .וכתבתי שם בס"ד שלא
נזכר דבר ולא חצי דבר בביאור טעם וזמן וכוונת ברכה זו ,לא בזוהר ולא
בכתבי האר"י ז"ל .ורק בספר חמ"י שאינו בר סמכא ,כתב מדעתו )בדף
ז' ע"א( שתיקנו ברכת האילנות בחודש ניסן דוקא כדי לתקן הנשמות
המגולגלות בצומח ,שאז הוא זמן עלייתן .ובאמת דברים אלו אין להם
שום שורש ויסוד כלל בכתבי האר"י ז"ל ,אלא הם טעמים מחודשים
שהמציאם בספר חמ"י מדעתו ,ועל פי דבריו הוסיפו עוד שמועות
מחודשות ללא שום בסיס ,עד שהגענו למצב כהיום ,שהעולם חושבים
שכל ענין ברכת האילנות נתקן כדי לתקן הנשמות המגולגלות בצומח.
ולמי כל חמדת ישראל לחדש מדעתו מה שלא גילו הם.
אך דא עקא ,כי בענין הנזכר נמשכו אחריו גם כמה מגדולי הפוסקים
האחרונים ,ג"ע החיד"א ז"ל ,ומרן הרי"ח טוב ז"ל ,הגם שבעלמא הם הם
המזהירים בדבר זה שאין לחוש לשום סודות שלא גילה האר"י ז"ל .וכמו
שציינתי על לשונם לעיל .והנה בנידון זה לשום טעם וסיבה נמשכו לסמוך
על הדברים הכתובים בספר חמ"י כאילו מקורם טהור מפי האר"י ז"ל.
וכן כתב ג"ע החיד"א ז"ל בספרו ברכי יוסף )או"ח סימן רכ"ו אות ב'(:
ואני שמעתי שעל פי דרך האמת ברכה זו אינה נוהגת אלא בימי ניסן
וכו' .ובספרו מורה באצבע )אות קצ"ח( כתב וז"ל :ישתדל לברך ברכת
האילנות בימי ניסן .והמדקדקים מקפידים שיהיה בניסן דוקא ,עכ"ל .ושם
)באות קצ"ט( כתב וז"ל :מאד יתעצם בכוונתו בברכה זו שהיא לתיקון
הנשמות שהן מגולגלות בעצי השדה והעשבים בזמן הזה ,ויבקש עליהם
רחמים ,עכ"ל .ועיין בספר עולת שמואל קונפורטי )בחלק הליקוטים דף
ל"ז ע"א( ,ולהרב פתח הדביר )בסימן רכ"ו סעיף א' אות א' וב'( ,ובהגדה
של פסח אורח חיים למרן הרי"ח טוב ז"ל )בדרוש לברכת האילנות שם(,
ובספר כף החיים להרי"ח סופר )סימן רכ"ו אות א' וו'( ,ומ"ש בספרי סידור
אהבת שלום לכוונות ההגדה של פסח )בשפת הים שם סימן א' דף ל"ז(,
אשר כל החכמים הנ"ל ,ואנכי הקטן בשיפולי גלימתם ,נמשכנו זה אחר
זה ,על סמך דברי ג"ע החיד"א ז"ל ,שבלי ספק כתב מ"ש על פי מה שראה
בספר חמ"י ,ומהם שאף לא העלימו את המקור הראשון לשמועה זו,
והזכירו להדיא לספר חמ"י כמקורם ,וכדלהלן.
אולם עיין בתשובתי הנ"ל שבקובץ מקבציאל שם ,שהבאתי גם לדברי
מהר"י פתיה ז"ל בספרו מנחת יהודה )דף ל' ע"ב( שהשיג על כל דברי
הרבנים הנ"ל והפיל דבריהם ארצה על פי הקדמות מפורשות בכתבי
האר"י ז"ל ,שהם מורים בהיפך ממש בספר חמ"י .וגם אני בתשובתי הנ"ל
הבאתי ראיות כראי מוצקות שאין לדברים אלו שחר על פי דעת האר"י
ז"ל .והרי לן מכל זה שכמעט אין מי שיצא נקי מחשש זה של תערובת
כתבי חוץ בענייני קבלה לייחסם כאילו הם להאר"י ז"ל .ואפילו רבותינו
החיד"א והרי"ח טוב אשר היו מנקיי הדעת ביותר ,ובכל מקום הקפידו
ודקדקו לסמוך דוקא על דברי האר"י ז"ל האמיתיים ,וכמ"ש בספריהם
בהרבה מקומות אזהרות אלו ,ובכל זאת באיזהו מקומן ,זעיר שם זעיר
שם ,לא דקדקו מספיק לבחון את מקור הדברים מבטן מי יצאו ,והביאו
שמועות על דרך הסוד מכתבים בלתי מוסמכים .ולולי ההכרח שבא לידי
שאלה ,והוכרחתי לעיין בעצמי במקורות הסוגיא ,גם אני בתמימותי
נמשכתי אחרי דבריהם ,ונפלתי לטעות .וברוך ה' שהאיר את עיני וזכיתי
לתקן המעוות בתשובתי הנזכרת ,וה' יסייעני על דבר כבוד שמו תמיד
שלא תצא שום תקלה מתחת ידי לעולם אכי"ר.
ואין לטעון כדי להצדיק את הצדיקים דמעיקרא רבותינו הנ"ל ,שלא על
אותם מקורות מפוקפקים סמכו ,אלא היו להם סמוכים לכך גם מכתבי
האר"י ז"ל שאינם נמצאים אתנו ,ולא גילו לנו איה מקום כבודם ,דהרי
בתשובתי בענין הנחת קליפין ועצמות על השלחן בעת ברכת המזון,
הבאתי שמרן הרי"ח טוב ז"ל ציין למקורו בספר חסד לאלפים .ובחסד
לאלפים ציין מקורו מספר זכור לאברהם ,ובספר זכור לאברהם כתב
להדיא שמקורו מספר חמ"י ,וכתב לעיין שם במפתחות הספר שכתב שם
המחבר עצמו שהוא הוא המחדש דין זה בשם אביו ,עי"ש .הרי לן להדיא
שממקום שבאו ,נסתרו דבריהם בטענה זו ,והוכח שאין להם מקור אחר
מלבד ספר חמ"י הנ"ל .והוא הדין בענין ברכת האילנות ,כאשר יבין כל
מעיין ישר הולך.
ומעתה לאור דברים אלו מובנת שיטתי והשקפתי בס"ד בהבנת סוגיא זו.
והיא שהגם שעל הרוב ,ורובא דרובא ,דברי רבותינו הגאונים המקובלים
ג"ע החיד"א ז"ל ,ומרן הרי"ח טוב ז"ל מקובלים עלינו כנתינתן מסיני,
ובפרט בכל הנוגע לענין אמיתות וסמכות שמועות המובאות בשם חכמי
הקבלה ,ודרכם דרך ישרה ,ואני הצעיר הנני תלמידם הקטן הנכנס מתחת
לשיפולי גלימתם ,להבין ולהורות שדוקא דברי קבלה אשר מקורן טהור
מכתבי האר"י ז"ל המוסכמים והמוסמכים יש לסמוך עליהם בכל הנוגע
לענייני דת ודין ,ולא לשום שמועות אחרות הפורחות באויר על דרך
הסוד כלל ועיקר .ואם באיזהו מקומן מצאתי שרבותינו הנ"ל נטו עצמם
מהכלל הגדול שכללו לן ,ונמשכו אחרי שמועות על דרך הסוד בלתי
מוסכמות ומוסמכות ,הוכרחתי לכתוב האמת ולברר משפטן של אותן
שמועות ,ולגלות קבל עם ועדה מבטן מי יצאו הדברים .וכיון שנתברר לי
שאינם יוצאים מפה קדוש האר"י ז"ל ,אין לנו לסמוך עליהם .וזה הכלל
הוא מקויים בידי דוקא בשם רבותינו הגאונים הנ"ל ,שכתבו בספריהם
בהרבה מקומות שאין לסמוך בענייני סוד אך ורק על דברי האר"י ז"ל
האמיתיים ,ומבלעדו אין עוד .ובשום אופן אין לנהוג למעשה על פי
שמועות כאלו שאין מקורן מוסמך ,ובפרט מן הפרט בהיכא שחולקים
על דברי מרן ז"ל בשלחן ערוך ,או לשאר גדולי הפוסקים ,ואפילו בפרט
קטן שבקטנים .וכגון בנידון ברכת האילנות ,שלדעת הפוסקים בשופי יש
לברך ברכת האילנות גם אחרי ניסן ,ובזוהר ובכתבי האר"י אין שום גילוי
בדבר .ואם כן היאך יפסקו כמו ספר חמ"י בטעם שהמציא מדעתו על דרך
הסוד ,ויבטלו דעת הפוסקים שהתירו לברך גם לאחר ניסן .ולעולם אין
לנהוג בשום מנהג שאינו מוזכר בספרי הפוסקים מטעמי ההלכה ,או כפי
מסורת הקהלות ,או שמקורו בכתבי האר"י ז"ל המוסמכים ,אבל שמועות
מחודשות שעל דרך הסוד ,אין ראוי שתהיה לן שום מגע יד בהם ,ושומר
נפשו ירחק מהם ותול"מ .וכמ"ש ג"ע החיד"א ז"ל בספרו שו"ת חיים שאל
)ח"ב סימן י' אות ג'( וז"ל :ואני בעניי איני חש לסודות שלא גילה רבינו
האר"י ז"ל עצמו וכו' כי מה שלא גילה האר"י רבינו הגדול ז"ל אשר למד
עם אליהו זכור לטוב ,באלו אמרו שלא לסמוך וכו' ,עכ"ל.
ולכן אל יתפלא שבמעט מקומות הוכרחתי להעיר על דברי רבותינו
הגאונים מרן החיד"א ז"ל ומרן הרי"ח טוב ז"ל ,שהרי כל כחי בזה הוא רק
על פי הדרכתם ,ומפיהם ומפי כתבם אנו חיים ולמדנו מהם דרך האמת.
ומקום הניחו לן בחסדי ה' לעורר ולתקן איזה פרטים קטנים זעיר שם
זעיר שם לכבוד הבורא יתברך ,ולכבוד תורת הסוד לאמיתתה ,ולכבוד
רבותינו הנזכרים זיע"א ,שאני תלמידם הנאמן ההולך בדרכם ובשיטתם
לעולם ,במסילה העולה בית אל ימצאנו.
י
ברכת כהן
סימן א
בענין השותה שמן זית כמות שהוא
א
שיטת הרמב"ם דמברך שהכל על שמן זית כמות שהוא ומה שנראה
לכאורה ראיה לזה מכוסס שעורים
בגמ' לה" ,:גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן
זית מברכין עליו בורא פרי העץ ,היכי דמי אילימא דקא שתי ליה )משתה(
אוזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו
משלם את החומש הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את
החומש".
ופירש"י ,אוזוקי מזיק -לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה
ואכלת כתיב ,עכ"ל .ומבואר ברש"י דעל שמן זית בעין אינו מברך כלל .וכ"כ
הרי"ף והרא"ש דאין מברך כלל .אולם ברמב"ם פ"ח מהלכ' ברכות ה"ב
כתב וז"ל ,ועל שמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ במה דברים אמורים
שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה
בשתייתו אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו
שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן ,עכ"ל .ומבואר ברמב"ם דהשותה שמן
זית לבדו מברך שנ"ב .וצ"ע מאי שייך לברך על שמן לבדו אף שנ"ב ,כיון
שלא נהנה בטעם השמן כמוש"כ הרמב"ם עצמו.
ולכאורה היה אפ"ל דראי' הרמב"ם דשפיר מברך על שמן זית לבד עכ"פ
שנ"ב ,דהנה ביומא פא .איתא ,אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן זר שכוסס
שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט
למזיק .ואפ"ה מבואר בסי' ר"ח סעי' ד' ברמ"א דכוסס שעורים מברך שנ"ב,
והוא מהכל בו .ודעת הב"י לברך בפה"א ,ומבואר דאף דבכוסס שעורים
ליכא תשלומי תרומה מ"מ שפיר דמקרי אכילה לענין ברכה שהרי נהנה.
מיהו באבודרהם מבואר ]מובא בב"י ובד"מ שם[ ,דבכוסס שעורים אין
מברך כלל .אולם דבריו צ"ע דבגמ' דף לו .איתא דאפי' בקמחא דשערי
מברך שנ"ב ,וא"כ כ"ש דבשעורים עצמם יש לברך שנ"ב ,דהא חזינן
דקמחא דחיטי גרע מכוסס את החטה דבכוסס את החטה לכו"ע יש לברך
בפה"א ובקמחא דחיטי איכא פלוגתא אי מברך בפה"א או שנ"ב ,והרמב"ם
בפ"ג ה"ב פסק לברך על קמח שהכל ,וכן קי"ל ,וא"כ כיון דחזינן דבקמחא
דשערי מברך שנ"ב כ"ש שעל השעורים יש לברך עכ"פ שנ"ב .ואפשר
דהאבודרהם יפרש דקמחא דשערי מיירי בקלוי כמש"כ התוס' והרא"ש,
אבל עכ"פ הרמב"ם שלא כתב בפ"ג ה"ב דקמח היינו דוקא קמח קלוי ,א"כ
כ"ש דכוסס שעורים מברך עכ"פ שנ"ב ,וא"כ מבואר דשפיר אפשר לברך
אף דאין חייב חומש בתרומה.
ב
מה שנראה לדחות ענין הדמיון שבין שמן לכוסס שעורים ,ומה שיל"ע
בדברי הרמב"ם והרשב"ץ
אמנם באמת צ"ל דאינו דומה כלל דין שמן בתרומה דאינו משלם את
החומש ,להא דכוסס את השעורים שאינו משלם את החומש לדעת
הרמב"ם ,דהנה הרמב"ם בפ"י מהלכ' תרומות ה"ח כתב וז"ל ,היה שבע
וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנ'
כי יאכל לא שיזיק עצמו וכן הכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני
שהזיק עצמו ,עכ"ל .ובהי"א כתב הרמב"ם וז"ל ,המאכיל את בניו הקטנים
ואת עבדיו וכו' והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ואינן
משלמין את החומש ,עכ"ל .ומבואר דחילק הרמב"ם לדין שמן בתרומה
ולכוסס את השעורים לב' הלכות ,ודין שמן בתרומה משמע דלא נדרש מכי
יאכל פרט למזיק.
ומשמע דהטעם דפטור מחומש בשותה את השמן הוא משום דאין דרך
למשתי שמן ,והוי כמו הסך את היין ,ואף דגם בזה הטעם דאין משלם את
החומש הוא משום דמזיק ,וכמבואר בגמ' בסוגי' דאוזוקי מזיק ליה ,מיהו
נראה מדברי הרמב"ם דלכל מזיק תרומה דאין משלם את החומש אי"צ
לקרא דכי יאכל פרט למזיק ,אלא בקץ במזונו וכוסס את השעורים דאכתי
מקרי שם אכילה בזה אלא דמזיק את האדם ,ובזה אתי המעוט דכי יאכל
פרט למזיק את עצמו דדבר המזיק לו ממעטי' מכי יאכל ,אף דאכתי איכא
שם אכילה עלה ,וכ"ז לענין הכוסס את השעורים ,אבל בשמן אין הטעם
משום דמזיק לו ,אלא כיון דאין דרך לשתות שמן והו"ל שלא כדרך הנאתו
מקרי מזיק את השמן ,ועל מזיק אין חיוב חומש וכמו בסך את היין] .והיינו
דיותר פשוט לפטור שותה שמן מחומש דלא חשיב כלל אכילה ,מכוסס
שעורים דאכתי איכא שם אכילה עלה אלא דניפטר ממעוט דכי יאכל פרט
למזיק[ .וכ"כ הרשב"ץ בסוגי' דאוזוקי מזיק ליה פירושו דמזיק את השמן,
וזה מביאה הגמ' ראי' דלא מקרי אכילה כיון דקרי ליה מזיק.
ורש"י אע"ג דפי' דאוזוקי מזיק ליה היינו לגופיה ,והביא להמעוט דכי יאכל
פרט למזיק ,וכתב דאין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתי',
ומבואר ברש"י דבמזיק לגופיה דממעטי' מכי יאכל פרט למזיק היינו דאין
זו אכילה כלל ,ודלא כפשנ"ת בדעת הרמב"ם דבכוסס שעורים וקץ במזונו
דמזיק לגופיה ,היינו דממעטי' מכי יאכל פרט למזיק דאע"ג דאיכא שם
אכילה עלה מ"מ הוי מעוט באכילה שיש בה היזק ,היינו דלרש"י באמת
המיעוט מכי יאכל פרט למזיק היינו כיון דאי"ז אכילה ממילא מתמעט
מכי יאכל .וכן מפורש ברש"י בכ"מ .והיינו דלהרמב"ם המיעוט דכי יאכל
פרט למזיק הוא היכא דאיכא שם אכילה עלה וממעטי' דאעפ"כ אין
חיוב בחומש באכילה שיש בה היזק ,ולרש"י ענין המעוט מכי יאכל פרט
למזיק הוא דאכילה שיש בה היזק כיון דלא חשיבא לאכילה כלל ואין זה
דרשה אלא ממילא ממועט .ועכ"פ להמבואר ברמב"ם דשותה שמן פטור
מתשלומי תרומה משום דלא חשיב אכילה כלל לענין תרומה ,א"כ צ"ב
אמאי מברך על שמן בעין שנ"ב.
והנה ברשב"ץ כתב דלמ"ד שצריך לברך שנ"ב על שמן זית בעין ,בע"כ
דאוזוקי מזיק ליה היינו דמזיק לשמן ,דאי פירושו דמזיק לגופו איך אפשר
לברך על דבר המזיק ,וצ"ע דהא הרמב"ם ס"ל בכוסס את השעורים דפטור
מחומש כיון דמזיקו ואפ"ה קיי"ל דמברך עכ"פ שנ"ב.
הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א
מרא דאתרא שכונת נחלה ומנוחה ,בית שמש
וצ"ל בדעת הרשב"ץ דיש לחלק בין כוסס שעורים לשמן ,דלענין שעורים
מבואר בגמ' לו .דקשה לקוקיאני ,והיינו דשפיר איכא תועלת מאכילת
השעורים ומקרי אכילה אלא דקשה לקוקיאני ,אבל בשמן אי נימא דמזיק
לגופיה משמע דליכא שום תועלת באכילתו ,והוא מדלא אמרי' בגמ'
דקשה לגופו ,ובע"כ צריך לפרש דאוזוקי מזיק ליה היינו דמזיק את השמן,
ומשו"ה שפיר דאפשר לברך עכ"פ שנ"ב .ועכ"פ מבואר גם בדברי הרשב"ץ
דאי הפי' דמזיק את השמן שפיר שייך לומר דיברך על השמן ,וצ"ב דכיון
דמקרי מזיק לשמן היינו משום דלא מקרי אכילה ,וא"כ אמאי שייך ברכה
בזה ,דהא רק על הנאת אכילה שייך לברך.
ג
ביאור דברי הרשב"ץ והרמב"ם
והנראה בזה דס"ל להרשב"ץ וזו היא ג"כ כוונת הרמב"ם ,דאף דשתיית
שמן מקרי מזיק את השמן ,היינו משום דאין עיקר השמן עומד לאכילה,
דעיקר שימושו הוא לסיכה ולהדלקה ,ואי"ז נקרא הנאה מן השמן באכילתו
דהנאת שמן היינו בסיכה ובדברים אחרים ,אבל ודאי דאיכא הנאה כל דהו
בשתיית השמן ,ומשו"ה שפיר דיש לברך על השמן עכ"פ שנ"ב .ואפ"ל דזה
מש"כ הרמב"ם שהרי לא נהנה בטעם השמן ,והיינו דהנאת השמן לאו
להכי קיימא ,ולא מקרי אכילה של שמן ,ומשו"ה באמת בתרומה פטור מן
החומש כיון דאי"ז הנאה מן השמן ,אבל עכ"פ בעי ברכה דהא סו"ס אית
ליה הנאה מאכילה זו ושפיר דטעון ברכה ,עכ"פ שנ"ב] ,ועיין באבודרהם
דלהכי בפת שעיפשה ויין שהקרים מברך שנ"ב משום דאי"ז עיקר ברייתו,
ומשו"ה לא שייך לברך ע"ז בורא דאי"ז מטרת ברייתו ,וה"נ אפ"ל דמברך
בשמן שנ"ב דאי"ז עיקר מטרת השמן.[.
ועי' ברשב"ץ דבחושש בגרונו אף בשמן בעין מברך בפה"ע ,והיינו דס"ל דכיון
דמשתמש עם השמן לרפואה שפיר דמקרי אכילתו דרך הנאתו .ובדעת
הרמב"ם דמבואר בדבריו דאף בחושש בגרונו צריך השמן להיות מעורב עם
מי שלקות ,צ"ל דמ"מ כיון דאין השמן עומד לכך לשתייה ,ומה שמתרפא
עי"ז אי"ז מקרי הנאת השמן כיון דרפואה עצמה לא מקרי הנאה ,ורק
בשותה השמן מעורב באניגרון דזהו דרך הנאת השמן באכילה שייך לברך
בפה"ע .וכדכתב הרמב"ם לענין תרומה בפ"י מהלכ' תרומות ה"ז דבמערב
שמן עם חומץ חייב חומש דאז הוי דרך אכילה .ומ"מ בעי' להרמב"ם שיהא
חושש בגרונו לענין ברכה דלא יהיה טפל לאניגרון ,וכדאיתא בגמ' ,וכשהוא
לרפואה הו"ל השמן עיקר.
ד
ביאור דברי הראב"ד פ"י מהלכ' תרומות
ברמב"ם פ"י מהלכ' תרומות ה"ז מבואר דהכוסס את החטה משלם קרן
וחומש .וכתב הראב"ד וז"ל ,א"א פלוגתא דרבי ורבנן היא )ירושלמי פ"ו
ה"א( ורבי הוא דס"ל הכי וקי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי
האדמה )ברכות לז (.אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא .וצ"ל בדעת הראב"ד
ג"כ כפשנ"ת בדעת הרמב"ם דאף דבגמ' מדמה חיוב ברכה לתשלומי
תרומה ,היינו דוקא לענין שמן ,דשמן שפטור מחומש הוא משום דאי"ז
דרך אכילתו ,אבל לענין הכוסס את החטה דטעמא דרבנן משום דמזיק,
אבל מ"מ שפיר מקרי אכילה אפי' לברך עליה בפה"א .ומדברי הראב"ד
משמע דקשיא ליה רק מהא דמברכין על הכוסס את החטה בפה"א,
ומשמע דמשהכל לא קשיא ליה כלל אף דנימא דמקרי מזיק גם לענין
ברכה ,והיינו דס"ל כהרמב"ם בשמן דמברכין שנ"ב מדלא השיג עליו בהלכ'
ברכות ,והיינו דאף דמקרי מזיק מ"מ כיון דאיכא הנאה מאכילה זו מברכין
שנ"ב ,וכפשנ"ת.
גם משמע קצת בראב"ד דס"ל דאין מברכין על כוסס את השעורה בפה"א,
דאל"כ תיקשי גם על הרמב"ם דמודה בכוסס את השעורים דאין משלם
את החומש ,וזה דלא כמבואר בב"י דמברך בכוסס את השעורים בפה"א.
ומיהו אפ"ל דמשעורה לא הו"מ להקשות כיון דלא מפורש בהדיא בגמ',
ועי' בבהגר"א סי' ר"ח סעי' ד' בהג"ה )סקי"ג( ,ודו"ק.
ובדברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכ' ברכות ה"ב וז"ל ,אכל דגן שלוק כמו
שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות .משמע
דחיטים ושעורים שוים ובשניהם מברכין בפה"א .וכן דייק הלח"מ .אלא
דצ"ע למה דוקא בשלוק הא בגמ' מבואר דהכוסס את החיטה מברך בפה"א
ומשמע דמיירי בחי ,ואפשר דאורחא דמלתא נקט .ועי' בכס"מ שם דמפרש
בדברי הרמב"ם דאפי' בשלוק מברך בפה"א ,והיינו דלא נימא דמברך
בשלוק במ"מ ,ומשמע מדבריו דאפי' בחי .ובמרכה"מ כתב דהרמב"ם ס"ל
דדוקא בשלוק ,עי"ש .וכן נוטה המ"ב בבה"ל סי' ר"ב סי"ב ד"ה ואם ,דדעת
הרמב"ם דדוקא שלוק משום דאין דרך לאכול חי והו"ל כפירות שדרכן
לאכול מבושלים ולא חיים ,עיי"ש.
סימן ב
בענין האוכל שמן זית עם הפת
א
דברי הרי"ף והטור ,ומה שהקשו בזה תר"י והב"ח
בגמ' ברכות לה" ,:גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר
יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ,היכי דמי אילימא דקא שתי ליה
)משתה( אוזוקי מזיק ליה כו' אלא דקא אכיל ליה על ידי פת אי הכי הויא
ליה פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך
על העיקר ופוטר את הטפלה אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון וכו'".
וברי"ף כתב וז"ל ,אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יצחק וכן אמר ר'
יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחושש בגרונו ושתי
ליה על ידי אניגרון דהוי ליה שמן עיקר דתניא החושש בגרונו לא יערענו
בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אבל היכא דאכיל ליה
על ידי הפת הויא ליה הפת עיקר ושמן טפל וכו' .והקשו תר"י וז"ל ,והלשון
שכתב הרי"ף ז"ל אבל היכא דאכיל ליה ע"י הפת הויא ליה הפת עיקר וכו'
תימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי איצטריך הכא לאשמועינן
שהפת הוא עיקר ופוטר כל מיני מאכל ,ודאי כיון דאמר מעיקרא ודוקא
היכא דחשש בגרונו )משמע( ]שמעינן דכל היכא דאינו חושש בגרונו דה"ל
אניגרון עיקר )ע"פ הגהות הב"ח([ לא מברך עליה אלא שהכל ,עכ"ל.
וכעי"ז הקשה הב"ח בסי' ר"ב על הטור שכתב כדברי הרי"ף .וכתב הב"ח
בדעת הרי"ף והטור ,דאף בחושש בגרונו לא אמרי' דהשמן עיקר והפת
טפל ,ואף בשמן הרבה ופת מועט ,וכן מוכח בגמ' דקא מהדר לאוקמי להא
דר' יוחנן שמברך על השמן בפ"ע דמיירי בשמן ע"י אניגרון וחושש בגרונו,
ולא מוקי לה בחושש בגרונו וקאכיל ליה ע"י הפת ,ומשו"ה הזכירו כאן
הרי"ף והטור דשמן ע"י הפת הפת עיקר ,דבכל גווני הו"ל הפת עיקר ,אלא
דמקשה הב"ח מהא דמבואר בסי' רי"ב לענין אוכל דג מליח ואי"צ לאכול
פת אלא שלא יזיקנו המלח בגרונו דהפת טפל וצ"ע ,וכתב לעי' במש"כ
בסי' רי"ב.
ובסי' רי"ב כתב הב"ח ,דהנה לקמן מד .תנן ,הביאו לפניו מליח בתחלה
ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו .ומקשי' בגמ'
מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה ,ומוקמי' לה באוכלי פירות
גינוסר .ומדברי הרמב"ם והטור נראה דלאו דוקא פירות גינוסר ,אלא דכל
כמה דאי"צ לאכול פת אלא שצריך לאכול מליח מאיזה טעם שהוא,
והמליח מזיקו בגרונו ומשו"כ אוכל פת ,הו"ל הפת טפלה ,וכתב דמדברי
תר"י מבואר שם דכיון דפירות גינוסר מתוקים נמצא שהפת טפלה אל
הפירות ,ומה דתנן מברך על המליח ופוטר את הפת דמשמע דהפת טפלה
למליח ולא לפירות ,צ"ל דה"פ מברך על דבר שהביאו בשבילו את המליח,
והיינו דלתר"י דוקא בפירות גינוסר הפת טפלה ,ונמשכו תר"י אחר פירש"י
דמשמע מדבריו ג"כ דדוקא בפירות גינוסר שהם חשובים מן הפת .ולפ"ז
כתב הב"ח דלהמבואר ברש"י ותר"י דווקא בפירות גינוסר הפת טפלה
דפירות גינוסר חשובים מהפת ,א"ש הא דאין הפת טפלה לשמן דהפת
חשובה מהשמן ,ומשו"ה אף היכא דחושש בגרונו ואוכל הפת עם שמן
מרובה אין הפת טפלה לשמן ,אלא דלפירוש התוספות והפוסקים דלאו
דוקא בפירות גינוסר הפת טפלה ,וכן ס"ל להטור ,קשיא משמן זית ,והניח
בצ"ע ,עכתו"ד.
ב
דברי המ"א ומה שיל"ע בזה
ובמ"א סי' ר"ב סק"ח כתב וז"ל ,עם הפת -כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך
לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הר"ר יונה על הרי"ף ,ונ"ל
דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מועט לא אמרינן
דשמן עיקר וכן משמע מלשון הרי"ף ,וקשה מאי שנא מהאוכל דג מליח
עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל ,ולכן נראה לי דאם מתכוון לרפואה
ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין הכי נמי דמברך על השמן ,וכן
כתב הב"ח סי' רי"ב עי"ש ,ומשום קושיא זו )דמאי איצטריך לאשמועינן( אין
לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט ,והא דלא מוקי
ליה בגמ' דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך
מדנקט אנגרון ולא שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה
כגון עם שכר או יין שרף דמברך בורא פרי העץ ,עכ"ל.
והנה אף דדברי המ"א מסתברים ,מ"מ עדיין צ"ע דמלשון הרי"ף והטור
משמע להדיא דהפת עיקר אף בחושש בגרונו ,דאחר שכתבו דבחושש
בגרונו הו"ל השמן עיקר ,כתבו הלשון אבל היכא דאכיל ליה ע"י הפת הויא
ליה הפת עיקר ושמן טפל ,ומשמע דאף היכא דחושש בגרונו הו"ל הפת
עיקר .ומיהו לשי' הטור דס"ל דלאו דוקא בחושש בגרונו ,אלא כל דנותן
שמן הרבה הו"ל שמן עיקר ,וחושש בגרונו אורחא דמלתא נקט ,א"ש דבפת
נמי מיירי בשמן הרבה וכוונתו לאכילה ולא מיירי בחושש בגרונו ,ובפת
אף בשמן הרבה הו"ל הפת עיקר ,ועדיין צ"ע דכיון דבשמן עם אניגרון
בשמן הרבה הו"ל השמן עיקר דהאניגרון בא רק שלא יזיקנו השמן ,א"כ
ה"נ בשמן הרבה עם פת ומ"ש .וכ"ש לדעת הרי"ף דדוקא בחושש בגרונו
הו"ל שמן עיקר ,ומ"מ בפת משמע מדבריו דאף בחושש בגרונו הו"ל הפת
עיקר.
ג
הנראה בביאור דברי הרי"ף והטור
והנראה בזה ,דאף בחושש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון משמע דאין הכונה
דאין רוצה בעיקרו כלל להאניגרון אלא לשמן ,אלא דרוצה גם לאניגרון אבל
עיקר שתייתו הוא משום השמן ולהכי הו"ל השמן עיקר] .ועי' מש"כ להלן
בסי' שאח"ז אות ג' בדברי ר"ה גאון המובא ברשב"א[ .והנה כ"ז שייך לומר
דהשמן עיקר בכה"ג בשמן עם אניגרון ,אבל בשמן עם פת הא איתא בגמ'
לקמן לו :דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ,אף
דהדבר השני הוא רוב ועיקר וכמש"כ הרשב"א שם ,והיינו דמשום החשיבות
דה' מינים חשיב תמיד לעיקר אי לאו דעשוי לדבק ,והא דאיתא לקמן מד.
לענין פת ומליח דמקשי' ומי איכא מידי דהוי פת טפל ,ומוקמי' לה באוכלי
פירות גינוסר וקאכיל למליח והפת באה שלא יזיקנו המליח ,היינו דהתם
אין רצונו כלל בפת ,אבל כל היכא דרוצה גם להפת אף דהשמן הוא עיקר
מ"מ הו"ל הפת עיקר ,ועי' בט"ז סי' רי"ב סק"ג שכתב דפת ושמן מקרי ע"י
תערובת ,וכן משמע במ"א סי' רי"ב סוסק"ג וכמו שיבואר להלן בעזהי"ת,
וכ"כ להדיא הגר"ז בסי' רי"ב ס"ב דמקרי ע"י תערובת ,ועי' בגר"ז סי' ר"ב
ס"י ,ובתערובת הא ודאי איתא לדין דכל שיש בו מה' מינים דהוי עיקר.
ולפ"ז שפיר אפשר ליישב לדברי הרי"ף והטור ,שכתבו דאפי' בחושש בגרונו
הו"ל הפת עיקר והשמן טפל ,דמיירי דומיא דשמן ואניגרון דרוצה קצת גם
לאניגרון ,וה"נ רוצה קצת גם לפת ,ומשו"ה חלוק פת מאניגרון דבפת הו"ל
הפת עיקר מהדין דכל שיש בו ,ואה"נ אי לא ירצה כלל להפת ורק לשמן,
והפת אינו בא אלא שלא יזיקנו השמן דהו"ל כמו פת ומליח דהמליח עיקר,
וה"נ השמן יהיה עיקר ,אלא בהא דחושש בגרונו לא מיירי בכה"ג אלא
דרוצה קצת לאניגרון ודומיא דהכי בפת שרוצה קצת לפת ,ובזה חלוק
אניגרון מפת ,דבאניגרון השמן חשוב לעיקר ,ובפת מהדין דכל שיש בו
חשיב הפת אף שעיקר רצונו הוא בשמן ,כנלע"ד נכון .שו"ר בחי' הרא"ה
שכתב להדיא כמוש"כ דבאכיל ליה ע"י הפת אפי' בכה"ג דלגבי אניגרון
הו"ל שמן עיקר דמ"מ לגבי פת הו"ל השמן טפל] .אלא דנראה מדבריו דאין
יא
תלוי בחושש בגרונו ,אלא דאז נותן שמן הרבה דהו"ל השמן עיקר ,עי"ש ,וזה
דלא כהמגיה ברא"ה עי"ש[.
ועי' במ"א סי' רי"ב סוסק"ג שכתב להדיא דבשרה פת ביי"ש אף אם עיקר
כוונתו להפיג החריפות דאם הוא קודם סעודתו דודאי כוונתו גם להשביע הוי
הפת עיקר .ועי"ש שמדמה זה לפת ושמן .ומבואר להדיא דבזה לא אזלי' בתר
עיקר כוונתו ,ואינו דומה לשמן ואניגרון דהתם אזלי' בתר עיקר כוונתו אף אם
יש לו הנאה גם מהאניגרון ,וזהו כוונת הרי"ף ,והא דלא נקטי' בגמ' בפת ושמן
היכא דאין כוונתו כלל לפת ,היינו דבגמ' נקטי' דבר השכיח וכמוש"כ המ"א.
שו"ר במ"א סי' ר"ב סקל"ד שכתב דכל שרוצה גם בשתיית האניגרון אף
בחושש בגרונו מברך על האניגרון ,ובע"כ דמיירי דהשמן הוי עיקר דאין רוצה
כלל לאניגרון ,והוי כפשנ"ת בפת ,ומשו"ה לא כתב לתרץ כפשנ"ת בדברינו.
ועי' להלן סי' שאח"ז אות ו'.
סימן ג
בענין השותה שמן זית ע"י אניגרון
א
דברי המ"א והאבודרהם ומה שיל"ע בדבריהם
בגמ' לה" ,:גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן
זית מברכין עליו בורא פרי העץ ,היכי דמי אילימא דקא שתי ליה )משתה(
אוזוקי מזיק ליה כו' אלא דקא אכיל ליה על ידי פת אי הכי הויא ליה פת
עיקר והוא טפל וכו' אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון דאמר רבה בר שמואל
אניגרון מיא דסלקא אנסיגרון מיא דכולהו שלקי א"כ הוה ליה אניגרון עיקר
ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר
את הטפלה ,הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דתניא החושש בגרונו לא
יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ,פשיטא,
מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוון לא לברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה
הנאה מיניה בעי ברוכי".
במ"א סי' ר"ב סק"י כתב בהא דשותה שמן ע"י אניגרון דאם אינו חושש
בגרונו ואינו לרפואה דהו"ל אניגרון עיקר ,אפי' אם האניגרון מועט .וצ"ע דהא
בעלמא אמרי' דמה שהוא מהרוב הוא העיקר ,וא"כ באניגרון מועט הו"ל
השמן עיקר.
]אלא דלכאו' איכא ראי' למ"א מסוגי' הגמ' ,מדמוקמי' לה רק בחושש בגרונו,
ולכאו' אף בלא חושש בגרונו שפיר מצי לאוקמי בשמן מרובה ואניגרון מועט,
אולם לכאו' ליכא ראי' ,דאי השמן הוא הרוב הו"ל כשמן בעיניה דאזוקי מזיק
ואין מברכין עליו כלל כדפסקינן ,וכ"כ הפמ"ג במשב"ז סק"ב והגר"ז בסי'
ר"ב ס"י ,ואפ"ל דאה"נ ס"ל למ"א דהיכא דהשמן הוא הרוב דאוזוקי מזיק,
אלא דפירושו דמזיק לשמן ,וא"כ מ"מ כיון דאיכא הכא לאניגרון צריך לברך
על האניגרון דהשמן אינו ראוי ,אלא דלפ"ז גם בחושש בגרונו אם הרוב הוא
השמן צריך לברך רק שהכל ,כיון דלגבי השמן חשיב כשמן לבדו ,ולא משמע
כן מהמ"א[.
והנה בשעה"צ סי' ר"ב סקל"ה כתב דמדברי האבודרהם משמע כהמ"א.
וז"ל ,וכן משמע קצת באבודרהם שכתב וז"ל ואם אינו חושש וכו' מברך על
השלקות ופוטר את השמן ואפילו השמן מרובה כיון שאינו ראוי לשתיה אלא
ע"י השלקות הוי להו השלקות עיקר והשמן טפל וכו' ע"ש ומסברא זו משמע
קצת דאפילו השמן מרובה מהשלקות דינא הכי וצ"ע ,עכ"ל .וכן יעוי' בבאור
מרדכי למהר"ם בנעט אות ג' .והנה הפמ"ג בא"א סק"י רצה באמת לומר
כן בטעמו של המ"א ,דלהכי אפי' אי השמן הוא הרוב הוי השמן טפל כיון
דהאניגרון מכשירו ,אולם כתב דאיפכא מסתברא דכל מאי דבא לתקן את
הדבר הו"ל טפל ,וכדאשכחן בסי' ר"ד סי"א לענין ורדים המרוקחים בדבש,
דאף דהורדים בפני עצמן אינם ראוים לאכילה מ"מ כשמתקנן ע"י הדבש
הו"ל הורדים עיקר .ועי' בגר"ז סי' ר"ב ס"י שכתב ג"כ בדעת המ"א כטעם
האבודרהם ,וע"ע בגר"ז סי' רי"ב ס"ג.
ובדברי האבודרהם יל"ע ,כמו שהקשה הפמ"ג דאדרבה כל מה דבא לתקן הוא
חשיב לטפל .עוד יל"ע דאי ס"ל דכל שאינו ראוי לשתיה אלא ע"י תיקון ע"י
דבר אחר חשיב לטפל ,א"כ אמאי בחושש בגרונו הו"ל השמן עיקר הא מ"מ
אין השמן ראוי בלא האניגרון ,ומאי מועיל מה דחושש בגרונו הא אין מברכין
על השמן כשהוא בעין אפי' בחושש בגרונו .ועוד יל"ע דבכל הראשונים מבואר
דבחושש בגרונו מברך על השמן משום דעיקר כוונתו על השמן וכשאינו
חושש בגרונו עיקר כוונתו על האניגרון ,ומה היה צריך האבודרהם לטעם
חדש בזה.
ב
ביאור דברי האבודרהם והמ"א
והנראה בזה ,דהנה בטור סי' ר"ב הביא לפלוגתת ה"ר יוסף והבה"ג בנותן שמן
הרבה ואינו חושש בגרונו ,דשי' ה"ר יוסף דהשמן עיקר ומאי דמוקמי' בגמ'
בחושש בגרונו לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ,ושי' הבה"ג דדוקא בחושש
בגרונו הוי השמן עיקר .ונראה בזה דהוקשה לאבודרהם קושי' הטור שם על
הבה"ג ,דבשמן הרבה גם באינו חושש בגרונו חזינן דכוונתו ג"כ לשמן ומאי
עדיף חושש בגרונו שהוא לרפואה מהיכא דאינו חושש בגרונו ,ולכן כתב
דהשמן אינו ראוי בלא האניגרון .ומ"מ עדיין צ"ע מאי תירץ בזה.
ונראה דהנה הא דצריך לברך על האניגרון הוא מדין עיקר וטפל וכמבואר
בגמ' ,ובדין עיקר וטפל נראה דהדין דמברך על העיקר הוא משום דשם
אכילתו נקראת ע"ש העיקר ,ולכן ממילא נפטר הטפל ,וכן מבואר בגמ לקמן
לו :בדין דכל שיש בו מחמשת המינים דמברכים במ"מ ,אף דהמין השני הוא
העיקר כמבואר ברשב"א שם ,והיינו דבחמשת מיני דגן מפאת חשיבותם
מקרי אכילתו אכילת דגן ,ועי' ברמב"ם פ"ג מהלכ' ברכות ה"ה דהדין דכל
שיש בו הוי מדיני עיקר וטפל .והנה זה ודאי דכל היכא דמין אחד אינו ראוי
לאכילה והמין השני ראוי לאכילה ,ודאי דמקרי עיקר אכילתו ע"ש המין
שראוי לאכילה ,ולכן ודאי כל ששותה שמן ואניגרון מקרי דעיקר אכילתו
הוא האניגרון ,והשמן בא רק להוסיף טעם .והא דבורדים המרוקחים בדבש
מבואר דהורדים אע"פ שאינן ראויין לאכילה בפנ"ע מ"מ אחר שנתקנו ע"י
הדבש הו"ל הורדים עיקר ,היינו דוקא התם דאין רצונו כלל בהדבש ,וכל
הדבש בא רק לתקן את הורדים ,ומשו"ה התם הורדים עיקר ,דא"א למקרי
לאוכל ע"ש הדבש כיון דלא בא אלא לתקן את הורדים ,אבל כל שיש ברצונו
לאכילת ב' המינים ודאי דמין הראוי לאכילה הוא העיקר לעומת המין שאינו
ראוי לאכילה.
וכן מבואר להדיא בב"י שהביא המ"א בסי' ר"ד סקכ"ג ,וז"ל ,וא"ת כיון דורדין
לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלים אלא אם כן מבושלים עם הדבש אם
כן הוי ליה דבש עיקר ,וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו
אלא עם הדבש הוי ליה דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה
וכו' ,עי"ש .הנה מבואר מקושיתו דהורד הו"ל ליחשב לטפל והדבש לעיקר כיון
דאין הורד ראוי לאכילה בפ"ע ,וכל תירוצו הוא דכיון דהדבש בא רק להכשיר
את הורד הו"ל הורד עיקר ,והיינו דאי הורד היה ניתקן אף שלא ע"י הדבש,
שפיר י"ל דכשתיקנם עם הדבש דכוונתו גם משום הדבש ,וא"כ הו"ל הדבש
עיקר כיון דהוא מין הראוי לאכילה בפ"ע והורד טפל דאינו ראוי לאכילה ,אבל
כיון דכל תיקון הורד הוא ע"י הדבש א"כ אמרי' דאין כוונתו כלל משום הדבש
וכל כוונתו בדבש הוא רק לתיקון הורד ,ומשו"ה הו"ל הורד עיקר.
ומעתה לפ"ז בשמן ואניגרון כל היכא דאינו חושש בגרונו ודאי דהאניגרון
עיקר ,כיון דהאניגרון הוי מין הראוי לאכילה ,והשמן טפל כיון דאינו ראוי
לאכילה ,ורק היכא דחושש בגרונו י"ל דכל האניגרון בא אך ורק לתקן את
השמן שיהיה ראוי ,דעיקר כוונתו הוא לרפואת גרונו ,ומשו"ה הו"ל השמן עיקר
והאניגרון טפל .ומיושבים שפיר דברי האבודרהם והמ"א ,דאפי' בשמן הרבה
היכא דאינו חושש בגרונו דהו"ל השמן טפל ,כיון דהשמן אינו ראוי לאכילה
בפ"ע והאניגרון ראוי בפ"ע א"כ הו"ל האניגרון עיקר .וכמו"כ לפ"ז א"ש מש"כ
להקשות על האבודרהם בענין ההבדל שבין חושש בגרונו לאינו חושש בגרונו,
דלכאו' אי כל שאינו ראוי אלא ע"י תיקון חשיב לטפל ,אמאי בחושש בגרונו
הו"ל השמן עיקר ,דבחושש בגרונו הו"ל כורדים דכל כוונתו הוא אך ורק לתקן
השמן וכפשנ"ת .וכמו"כ א"ש מה הוצרך האבודרהם ליתן טעם בזה יותר
ממש"כ הראשונים לחלק דבחושש בגרונו עיקר כוונתו על השמן וכשאין
חושש בגרונו אף בשמן הרבה הו"ל השמן טפל ולכאו' גם באינו חושש בגרונו
כוונתו גם לשמן ומ"ש ,ובזה מתרץ האבודרהם דבאינו חושש בגרונו האניגרון
הוי עיקר כיון דהוא מין הראוי והשמן הו"ל מין שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י
תיקון ע"י האניגרון ,ובכה"ג נקרא שם האכילה ע"ש המין הראוי ,דבזה אמרי'
דכוונתו באכילה גם לשמן וגם לאניגרון ושם האוכל נקרא ע"ש המין הראוי,
ומשא"כ בחושש בגרונו דכל אכילתו הוא רק משום השמן ,והאניגרון בא אך
ורק לתיקון לא חשיב האניגרון לעיקר ,וכפשנ"ת.
ג
להמבואר יתבארו היטב דברי רב האי גאון שהביא הרשב"א
ולפ"ז יתבארו היטב דברי ר"ה גאון שהביא בחי' הרשב"א ,וז"ל הרשב"א ,ומ"מ
לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ
דהא עיקרו שמן אבל אי שתי ליה בחול ע"י אניגרון לא מברך עליה כלל
משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על
האניגרון שהוא עיקר ואי שתי ליה באפי נפשי' לא מברך עליה כלל משום
דאזוקי מזיק כן כתב רב האי גאון ז"ל ,ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין
הברכות משתנות בשנוי העתים אלא כל ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו
לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בפה"ע דהוי' לי' שמן עיקר וכל שאין
מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי לי' אניגרון עיקר ומה שחלק הגאון ז"ל
בין שבת לחול נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא
שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מילתא דמשום חושש בגרונו שותהו
ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ ל"ל אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר
והוא עדיף לי' טפי אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על
השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו ומ"מ אפילו בחול אם מתכוין ממש
לרפואה מברך עליו דהוא עיקר וכו' עכ"ל ,עי"ש.
ומבואר דס"ל לר"ה גאון דמה דאמרי' דבחושש בגרונו הו"ל שמן עיקר היינו
דוקא בשבת דאין יכול לערער בגרונו שמן לבד דאסור משום רפואה בשבת,
ומשו"כ אף ע"י אניגרון הו"ל השמן עיקר ,אבל בחול הו"ל האניגרון עיקר דאי
לרפואה הו"ל לערער שמן לבדו ,וכתב הרשב"א דרה"ג איירי בסתמא אבל
כשכוונתו לרפואה אף בחול הו"ל השמן עיקר .ויל"ע מאי שייך סתמא בזה הא
ודאי יודע אם רוצה שיהיה לו לרפואה עי"ז ,או ששותה סתם להנאתו .ומאי
שייך לחלק בזה בין חול לשבת.
ולהמבואר נראה בכוונת ר"ה גאון והרשב"א ,דודאי בשבת כיון דמניח שמן
הרבה לתוך האניגרון אמרי' דכוונתו הוא רק לרפואה והאניגרון בא רק כדי
שיוכל לשתות השמן ,משום איסור רפואה בשבת ,ואי"ז דכוונתו גם לשתיית
האניגרון דשתיית אניגרון אין עושים עם הרבה שמן ,ומשא"כ בחול כיון
דלרפואה יכול לערער שמן לבד ,ובע"כ מה דעושה ע"י אניגרון היינו משום
שרוצה גם בשתיית האניגרון ,וא"כ הו"ל האניגרון עיקר ,וכפשנ"ת דכיון
דהאניגרון ראוי בפ"ע והשמן אין ראוי בפ"ע הו"ל האניגרון עיקר ,ובזה קאמר
הרשב"א דהיינו בסתמא דבחול אף דחושש בגרונו וכוונתו משום רפואה
ומשו"כ נותן שמן הרבה ,מ"מ כוונתו ג"כ לשתיית האניגרון ,אבל אם כוונתו
רק לרפואה ונתן אניגרון רק לצורך תיקון השמן ,בזה מודה ר"ה גאון דהשמן
עיקר וכפשנ"ת בדעת האבודרהם והמ"א ,דהיכא שהמין הראוי לאכילה בא
רק לתקן למין שאינו ראוי הו"ל המין שאינו ראוי עיקר וכמבואר לענין ורדים
המרוקחים בדבש .וע"ע להלן אות ו'.
ד
ביאור דברי הרא"ש והמ"א בענין החילוק שבין אגוז המטוגן בדבש לתומי
וכרתי להמבואר
והנה לקמן בגמ' לח :איתא ,דשלקות דנשתנו לגריעותא ע"י הבישול כשהן
חיין מברך בפה"א וכשהן מבושלין מברך שנ"ב ,ואמרי' בגמ' דמשכחת לה
בתומי וכרתי .ובתוס' שם ד"ה משכחת ,כתבו וז"ל ,וא"ת והרי נראה לעינים
דהבשול משביחן וי"ל דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן .ובסוה"ד כתבו
התוס' וז"ל ,ואגוז מטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז עיקר ,עכ"ל.
והרא"ש בסי' ט"ו כתב ג"כ כהתוס' דתומי וכרתי לא מקרי נשתנה לטיבותא
לפי ששומן הבשר ממתיק טעמו .ולענין אגוז המטוגן בדבש כתב הרא"ש
וז"ל ,ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר ומברכין עליו בפה"ע ,ויש שרוצים לומר
כיון דאילו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל
נמצא מעליותא ע"י הדבש והדבש עיקר ומברך עליו שהכל ולא מסתבר
דאע"פ שנתעלה ע"י הדבש מ"מ האגוז עיקר ,עכ"ל.
ודברי הרא"ש צ"ב ,דלענין תומי וכרתי מבואר בדבריו דכיון דתיקונם הוא ע"י
דבר אחר והיינו ע"י שומן הבשר ,לא מקרי נשנתנה לטיבותא ,ותוך כדי דיבור
כתב הרא"ש דאגוז אף דנתעלה ע"י הדבש מ"מ העיקר הוא האגוז ומברכין
בפה"ע ,וצ"ב דמאי מועיל שהאגוז הוא עיקר הא מ"מ לעינן תומי וכרתי כתב
דכל שנתעלה ע"י דבר אחר לא מקרי נשתנה לעילויא ,אף שאוכל להתומי
וכרתי לבד והוא העיקר.
ובמעיו"ט אות כ' הרגיש בזה ,וכתב וז"ל ,מ"מ האגוז עיקר ,משא"כ בתומי
וכרתי כששומן הבשר ממתיק אותו אפ"ה אזלינן בתר גריעותא דידיה שע"י
בישול בלא בשר דהתם אדרבה הבשר עיקר ועל הבשר ג"כ אינו מברך
אלא שהכל ,עכ"ל .ומבואר בדבריו דמשום עיקר וטפל קאתי עלה דהבשר
עיקר ,וצ"ע דא"כ דמשום עיקר וטפל הוא אמאי צ"ל דהתומי וכרתי נשתנה
לגריעותא הא אף בנשתנה לטיבותא מ"מ מברך על העיקר שהוא הבשר
ופוטר את הטפל ,ובע"כ דמשום טעם הבשר הנמצא בתומי לא מקרי הבשר
עיקר כלפי התומי ,וא"כ כיון דהתומי משובח צריך לברך עליו בפה"א ,דמ"ש
מאגוז.
ובמ"א סי' ר"ה סק"ה ג"כ הקשה בענין ההבדל שבין תומי לאגוז ,וכתב וז"ל,
וי"ל דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו עם מים
או עם דבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממילא ,עכ"ל.
ונראה בביאור כוונתו ,דהא דחשיב דנשתנה לעילויא היינו היכא דמטרת
הבישול הוא לשבח לעצם הפרי ,ומשו"ה על השלקות מברך בפה"א דאף
דנשתנו ע"י הבישול מ"מ כיון דנשתנה לשבח מקרי בזה שפיר דהוי בכלל
חשיבות הפרי ,ומשו"ה גם היכא דנשתנה לעילויא ע"י דבר אחר מ"מ כיון
דמתבשל כן כדי להשביח את עצם הפרי ,הוי בכלל חשיבות הפרי ,ומשא"כ
היכא דמה שמתבשל עם דבר אחר שמתקנו אינו כדי לתקן אותו וכגון בתומי,
שנותנין התומי ליתן טעם בתבשיל ,אלא דממילא הוא ג"כ מקבל טעם
מהבשר ,א"כ הוא עצמו בעצם מתקלקל ע"י הבישול ,ועיקר חשיבות התומי
הוא כשהוא חי ,ומה שהוא טוב ומשובח עתה ע"י הבשר לא מקרי נשתנה
לעילויא כיון דהבשול הוא לא בעבור התומי אלא עבור הבשר ,ונמצא דבאמת
התומי עצמו לא נשתבח ,והטעם המשובח בתומי הוא טעם הבשר.
אבל באגוז אף דהאגוז עצמו נשתנה לגריעותא ע"י הבישול ,מ"מ כיון דכל
מטרת הדבש הוא רק להשביח האגוז שפיר מקרי דהאגוז משתבח ,והביאור
בזה דכיון דכל הדבש בא רק להשביח האגוז הוי טפל לאגוז ,והוי כחלק
מהאגוז ,דאכילתו מקרי אכילת אגוז ,ומשא"כ בתומי ובשר דאין הבשר נטפל
לתומי כיון דלא בא לתקנו] ,ואדרבה התומי בא ליתן טעם לבשר[ וטעם
התומי לבדו אחר שנתבשל הוא לגריעותא ,ומשו"ה מברך שהכל.
וביאור הענין הוא כפשנ"ת לעיל לחלק בדין עיקר וטפל בין שמן ע"י אניגרון
כשאינו חושש בגרונו ,לורדים ודבש ,דהיכא שבא רק לתקן הדבר מקרי טפל
אף דללא התיקון אין הדבר ראוי בעצמותו ,ומשא"כ כשאינו בא לתקן או
עכ"פ רק לתקן דאין נטפל לדבר שאינו ראוי .ובמ"א בסי' ר"ה הנ"ל כתב
בתו"ד ועי' מש"כ סי' ר"ד סי"א ,וכוונתו למש"כ שם בסקכ"ג לענין ורדים,
דהיכא שבא הדבש לתקן הורדים נטפל הדבש לורדים והו"ל הורדים עיקר,
וממילא שפיר דנקראים הורדים דבר הראוי לאכילה אף דלולי הדבש לא
היו הורדים ראוין בעצמותם ,וה"נ כשהדבש בא לתקן האגוז מקרי נשתנה
למעליותא דכל מטרת הדבש כאן הוא לצורך תיקון האגוז ,ומשא"כ בתומי
ובשר דהו"ל כשמן ואניגרון באינו חושש בגרונו ,דהאניגרון בא לצורך שתיית
האניגרון ,ואין בא לצורך תיקון השמן ,ואף דהשמן ניתקן ממילא ,מ"מ כיון
דהשמן אינו ראוי בעצמותו והאניגרון הו"ל מין הראוי ,הו"ל האניגרון עיקר
ומברך על האניגרון ,וכמו בתומי ובשר דאין הבשר בא לתקן התומי דמקרי
התומי נשתנה לגריעותא ואין מועיל מה שיש לתומי טעם טוב מהבשר ,אבל
היכא דחושש בגרונו ,דאז עיקר הכוונה היא משום השמן והאניגרון בא רק
לתקן השמן ,דנעשה השמן ראוי והו"ל השמן מין הראוי והוי השמן עיקר.
ועיקר דברי האבודרהם מבוארים בדברי הרא"ש הללו ,שכתב ,ויש שרוצים
לומר כיון דאילו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך שהכל
נמצא מעליותא ע"י הדבש והדבש עיקר ומברך עליו שהכל .ולכאו' אינו מובן
מה שאמרו דהדבש עיקר ולהכי מברכין עליו שהכל ,הא אם האגוז נשתנה
לגריעותא גם על האגוז יש לברך שהכל ,ולשם מה תלו זאת בהא דהדבש
עיקר .אמנם נראה דהא בהא תליא ,דכיון דהאגוז חשיב אינו ראוי והדבש
הוי מין הראוי הדבש הוא העיקר ,וכדברי האבודרהם כפשנ"ת בדעתו ,דכל
היכא דאיכא במאכל מין הראוי ומין שאינו ראוי הו"ל המין הראוי עיקר ,ולהכי
לא מקרי האגוז דנשתנה לעילויא ,דא"כ חשיב האגוז למין הראוי .וע"ז כתב
הרא"ש ,דאע"פ שנתעלה ע"י הדבש מ"מ האגוז עיקר .ור"ל דכיון דהדבש בא
לתקן את האגוז וכל מטרת הדבש בזה היא תיקון האגוז ,הו"ל האגוז עיקר,
וא"כ שפיר דמקרי האגוז דנשתנה למעליותא .ועכ"פ מבואר דאי לאו דהדבש
בא לתקן את האגוז לא היה נחשב האגוז לעיקר ,ואדרבה הדבש היה נחשב
לעיקר וכדעת היש שרוצים לומר שהביא הרא"ש ,והיינו כמש"כ האבודרהם,
ודו"ק היטב] .ועי' ביד הקטנה פ"ד מהלכ' ברכות במנחת עני אות י"א שהקשה
על דברי המ"א ,וכתב דבאגוז היינו דאם בישל בדבש האגוז לא משתנה
לגריעותא ,ולא נראה כן בדברי הרא"ש[.
ה
להמבואר א"ש דברי תר"י בדין שתיית מים תוך הסעודה
והנה לקמן מא :בסוגיא דדברים הבאים מחמת הסעודה ,מובא בתר"י
פלוגתת הראשונים אם יש לברך על המים בתוך הסעודה ,וז"ל תר"י בד"ה
ומכאן ,ומכאן היה למד ר' יעקב שעל המים ששותה בתוך הסעודה אין מברכין
עליהם דמעיקר המזון הם דהא הכא היין עצמו היה פוטר הפת אם לא מטעם
חשיבות היין שיש לו מעלה אחרת שגורם ברכה לעצמו אבל המים כיון
שאינם גורמים ברכה לעצמם שברכתם שהכל היא ברכה כללית נגררין אחר
הפת וא"צ לברך עליהם כלל ,ויש אומרים שמברכין עליהם וטעמא משום דיין
שהוא מעין מזון היו אומרים שאם לא מטעם יין גורם ברכה לעצמו היה הפת
פוטר אותו אבל המים שאינם מעין מזון אין הפת פוטרת אותם ,ואין זה נראה
שגם המים כיון שבסיבת הפת צריך לשתותם מעין המזון הוי והפת פוטרת
אותם ואפי' היה צמא מתחלה לא נאמר כיון שמתחלה היה צמא ולא באו
בסבת הפת מברך עליו עכשיו אלא כיון שלא רצה לשתות מתחלה כדי שלא
יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא וא"צ לברך עליהם ופת
פוטרתן ,מפי מורי הרב נר"ו ,עכ"ל.
ויל"ע במש"כ תר"י דאם היה צמא מתחלה כיון דאין שותה מתחלה כדי שלא
יזיקו לו המים הרי דשתיית המים בסבת הפת היא ,ולכאו' הא אדרבה כיון
שאוכל הפת תחלה רק כדי שלא יזיקו לו המים ,א"כ הו"ל הפת טפל דעיקר
כוונתו על המים ,והוי כפת ומליח דאוכל הפת שלא יזיק לו המלח דהו"ל
הפת טפל.
ואמנם לפמשנ"ת בדברי האבודרהם א"ש ,והיינו דהא הכא אין אוכל הפת
רק כדי שלא יזיק לו המים ,אלא דאוכל פת לשבעו ,וא"כ כיון דהמים בפ"ע
בלא פת אינם ראויין ופת בפ"ע הוי מין הראוי א"כ הו"ל הפת עיקר ,ורק היכא
יב
דאינו אוכל הפת אלא כדי שלא יזיק לו המליח אז שפיר דהפת טפל ,והיינו
כפשנ"ת דהיכא דאיכא במאכל מין הראוי ומין שאינו ראוי אי כוונתו לשם
אכילה גם למין הראוי הו"ל המין הראוי עיקר ,ואי כל כוונת המין הראוי הוא
רק לתקן למין שאינו ראוי ,הו"ל המין שאינו ראוי עיקר.
והדברים מפורשים ומבוארים במ"א סי' קע"ד סקי"ב ,דעל דברי השו"ע בסעי'
ז' שהביא לדברי תר"י ,כתב המ"א וז"ל ,בסבת הפת ,ודוקא כשאוכל סעודת
קבע אבל אם אכל פת מעט עיין סי' רי"ב ,ע"כ .וכוונתו כמש"כ דאם אוכל
סעודת קבע הרי דאין אוכל הפת רק בשביל המים ,וממילא דהפת עיקר,
אבל אם אוכל רק מעט פת והיינו רק שלא יזיק לו המים הו"ל כפת ומליח
דהפת טפל ,וכ"כ המחה"ש והוא כדברינו ,ואמנם באבן העוזר הבין בדברי
המ"א בענין אחר עי"ש ,אבל ממה שציין המ"א לסי' רי"ב והיינו לדין פת
ומליח משמע כדברינו וכמש"כ במחה"ש .וגם בבה"ל סי' קע"ד ד"ה ופת כתב
כדברינו והשיג על האבן העוזר ,עי"ש.
ו
מה שנראה במ"א סי' ר"ב סקל"ד כהמבואר בדעת רב האי גאון
והנה משנ"ת באות ג' בדעת ר"ה גאון המובא ברשב"א דאף בחושש בגרונו
אם כוונתו גם לשתיית האניגרון הו"ל האניגרון עיקר ,והיינו משום דהשמן
בעצמותו הו"ל מין שאינו ראוי והאניגרון הוי מין הראוי ,ומשו"ה הו"ל האניגרון
עיקר ,מצאתי שכן כתב המ"א להדיא בסי' ר"ב סקל"ד דאם תאב גם לשתיית
האניגרון מברך על האניגרון אף בחושש בגרונו ושותה השמן לרפואה ,והיינו
כפשנ"ת דכיון דהשמן הו"ל מין שאינו ראוי והאניגרון הוי מין הראוי כיון
דהאניגרון בא גם לאכילה הו"ל האניגרון עיקר ,ורק היכא דהאניגרון בא רק
לתקן השמן הו"ל השמן עיקר.
מיהו לעיל בסי' י' אות ג' נתבאר בדעת הרי"ף וכן מבואר ברא"ה ,דבשמן
ואניגרון כל היכא דעיקר שתייתו הוא משום השמן אף דחפץ גם באניגרון
הו"ל השמן עיקר ,וחלוק מפת ושמן ,דבפת ושמן כל שחפץ גם באכילת הפת
הו"ל הפת עיקר אף אם עיקר כוונתו הוא משום השמן ,והוא מהדין דכל
שיש בו מחמשת המינים ,אולם נתבאר שם דהמ"א מיאן בזה בביאור דברי
הרי"ף והיינו דהמ"א לשיטתו דאף בשמן ואניגרון הו"ל השמן עיקר רק היכא
דאין חפץ באניגרון כלל ,דהאניגרון בא רק לתיקון השמן ,וה"ה בפת ,ומצאתי
בגר"ז סי' ר"ב סוס"י שכתב להדיא לדמות פת למשקין ,עי"ש.
ז
מה שיל"ע בדברי המ"א סי' ר"ב סקל"ד ,ומה שנראה מהמ"ב בדעת המ"א
והנה בעצם דברי המ"א בסי' ר"ב סקל"ד הנ"ל יל"ע ,דמשמע מדבריו דהיכא
דחושש בגרונו ושותה האניגרון גם משום שרצונו בשתיית האניגרון דהו"ל
האניגרון עיקר ,דאי"ז דוקא משום דהשמן הו"ל מין שאינו ראוי כפשנ"ת,
דהנה עמש"כ השו"ע בסעי' י"ז ,על אגוז מושקא"ט בורא פרי העץ .כתב
המ"א וז"ל ,מושקאט ,פרי הוא ורגילין לאוכלו ביובש )תוס'( ,ומי שיש לו
שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש ס"ד,
ומיהו נ"ל דכששותה לצמאו אע"פ שנותן ג"כ מושק"ט לתוכו לרפואה מ"מ
מברך על השכר וה"ה גבי שמן ,עכ"ל .וממה דמדמה אגוז מושקא"ט לשמן,
אף דמושקא"ט הוי מין הראוי לאכלו בפ"ע ,מבואר דהא דשמן טפל לאניגרון
אי ברצונו גם לשתיית האניגרון אי"ז משום דהשמן הוי מין שאינו ראוי.
ולכאו' הביאור בזה דכל היכא שמין אחד בא לשתיה והשני לרפואה ,מה
שבא לשתיה הו"ל עיקר דהוא חשיב טפי ,אלא דצ"ע דמנ"ל להמ"א הא.
והנה במ"ב בסי' ר"ב סק"פ הביא לדברי המ"א בסקל"ד ,והוסיף בסו"ד
לתיבות "אם הם הרוב" ,והיינו דמה דאמרי' דהיכא שכוונתו גם לרפואה וגם
לשתייה דהו"ל האניגרון או השכר עיקר היינו היכא דהם הרוב ,והיינו דבכה"ג
שכוונתו גם לרפואה וגם לשתייה חשיבי גם השמן וגם האניגרון לעיקר וכן
גם המושקא"ט וגם השכר חשיבי לעיקר ,וממילא דאזלי' בתר הרוב ,וכמו
בכל תערובות שחפץ בשני המינים דאזלי' בתר הרוב.
ולפ"ז נראה דהמ"א לשיטתו דס"ל דכל היכא שחפץ בשני המינים אף דעיקר
מטרתו הוא עבור מין אחד ,דבכה"ג אזלי' בתר הרוב ,כמש"כ המ"א בסו"ס
ר"ד סקכ"ה ,וכמש"כ הגר"א שם ,דלא אזלי' בתר עיקר המאכל אלא בכל
שיש בו מחמשת המינים ,דאמרי' דחמשת המינים הוי עיקר המאכל ,אבל
בשאר מינים כל כמה דחפץ בשניהם אזלי' בתר הרוב ,ורק בשמן ואניגרון
כשאינו לרפואה אפי' אי הרוב הוא השמן לא אזלי' בתר הרוב ,כיון דהשמן
אינו ראוי בלא האניגרון וכמש"כ האבודרהם וכמשנ"ת ,אבל כל היכא דהשמן
בא לרפואה שפיר דחשיב השמן עיקר ,ואי בא האניגרון גם לשתייה הו"ל
כשני עיקרים דאזלי' בתר הרוב ,והיינו דכשהשמן בא לרפואה חשיב ג"כ
למין הראוי וממילא דחשיבי שניהם גם האניגרון וגם השמן לעיקר ואזלי'
בתר הרוב.
ח
מה שנראה מדברי השו"ע הרב בדעת המ"א ,ומה שיל"ע בדברי המ"ב
בשו"ע הרב סכ"ג ביאר בדעת המ"א דאם שותה המושקא"ט והשכר גם
לצמאו דהשכר עיקר ,היינו דכל שלא היה אוכל בלא המין השני חשיב לטפל,
וה"נ לולי השכר לא היה בולע המושקא"ט ,ולהכי במושקא"ט אף שהוא בעין
מקרי טפל ,דאל"כ הו"ל לברך גם על המושקא"ט וגם על השכר ,ומבואר
עוד בדבריו דהמ"א לשיטתו דס"ל דבשמן אף אי השמן הוא הרוב אם אינו
חושש בגרונו השמן טפל ומברך על האניגרון ,והוא כיון דלא היה שותה
השמן בלא האניגרון .וכתב דיש חולקין ע"ז .וכ"כ בסי' רי"ב ס"ג דכל שני
מינים אף שכוונתו על שניהם בשוה אלא דאחד היה אוכלו גם אלו היה לבדו,
והמין השני לא היה אוכלו לבדו ,דבאנו למחלוקת אי חשיב לטפל.
ולפ"ז נראה דס"ל בדעת המ"א דבשמן אף שחושש בגרונו ,אי חפץ גם
בשתיית האניגרון ,הו"ל האניגרון עיקר ,אפי' אי השמן הוא הרוב .ומיהו בסי'
ר"ב סוף סעי' י' כתב וז"ל ,וכן המערב שמן בשאר משקין לרפואה והוא צמא
ותאב לשתות המשקין עיקר לדברי הכל אם הם הרוב ,ע"כ .ולכאו' לפי מה
שביאר בדעת המ"א במושקא"ט א"כ גם אם השמן הוא הרוב דינא הכי .אלא
דבסי' ר"ב כתב כן לדברי הכל ,והיינו דאי המשקין הם הרוב א"כ גם החולקין
על המ"א ס"ל כן עי"ש ,אבל אה"נ דלדעת המ"א עצמו אפי' אי השמן הוא
הרוב ותאב וצמא גם לשתיית האניגרון ,דהאניגרון חשיב לעיקר ומברך על
האניגרון.
ומעתה יל"ע במש"כ והוסיף המ"ב בסו"ד "אם הם הרוב" ,וכנראה שמקורו
הוא מהשו"ע הרב וכמו שציין בשעה"צ סקפ"ח ,מ"א והגר"ז .והנה בדברי
הגר"ז בסכ"ג מבואר בדעת המ"א דאף אי השמן הוא הרוב דאניגרון עיקר ,ועי'
במ"ב סקל"ג ובשעה"צ סקל"ה דנשאר בצ"ע אי השמן הוא הרוב ,אם השמן
עיקר או לא ,וא"כ ה"נ הכא ,ומאי פשיט ליה לכאו' דרק אם המשקין הם
הרוב דהו"ל המשקין עיקר .ובאמת דלפמש"כ הגר"ז במושקא"ט להחולקים
על המ"א וס"ל דאף אם השכר הוא הרוב דמברך גם על המושקא"ט ,דכיון
דהמושקא"ט ניכר בעין אין המושקא"ט נחשב לטפל ,ורק להמ"א דס"ל דכל
שלא היה אוכל בלא המין השני נחשב לטפל ,ומשו"ה המושקא"ט נחשב
הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א
הרשב"ץ בברכות ל"ו.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק ל"ה ,ובודאי לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו
וכו' – .נ.ב .אפי' שאז נהנה רק מקליפתן עי' סי' ר"ד סק"ו.
סי' ר"ב שעה"צ אות מ"ג ,והע"ת והא"ר והפמ"ג פסקו דיש לברך עליהן שהכל.
– נ.ב .וכן החת"ס במג"א סקל"א.
סי' ר"ב ביאוה"ל ד"ה תמרים ,ובפרט דהא"ר מצדד דגם רש"י מודה בדינא
להרמב"ם – .נ.ב .וגם הט"ז כ"כ.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק מ"ג ,ובדיעבד אם בירך עליהם ברכתו הראויה יצא – .נ.ב.
עי' סי' ר"ח שעה"צ מ"ד ,דדבר שאין דרך כלל למעכן צ"ע אם יוצא דיעבד.
סי' ר"ב שעה"צ אות נ"ד ,ונ"מ לענין דיעבד וצ"ע – נ.ב .עי' סי' ר"ה שעה"צ כ"א
}שם נוטה לומר דבדיעבד יצא{.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק נ"ז ,דמיירי בשלא נשרה עדיין ג' ימים ולכך אין לו דין יין
וכו' אא"כ משכן והפרידן מהצמוקים – .נ.ב .ובט"ז סק"י משמע דבלא נשתהו
ג' ימים לא מועיל משיכה עי"ש ,וכן סתם במ"ב סי' רע"ב סקט"ו.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק נ"ח ,ועיין באחרונים דאפילו לא רמיא ג' ואתא ד' וכו'–.
נ.ב .עי' סי' רע"ב ס"ו ביאוה"ל ד"ה מקדשין עליו }אי בעינן שלא יהיו המים
יותר מששה כנגד הצימוקים או כנגד היוצא מהן{.
סי' ר"ב סעי' י' ביאוה"ל ד"ה על ,ולא נחלק רק כשטובין לאכול מבושלין,
אבל דרכן לאכול רק חיין וכו' – נ.ב .משמע מזה דעל גוף הפרי מברך בפה"ע
גם במבושלין ,אע"פ שדרכן לאוכלן חיין כיון דטוב לאכול גם מבושלין ,וזה
לכאורה דלא כמ"ש במ"ב לקמן ס"ק ס"ד ובביאוה"ל סי' ר"ה ד"ה שטובים
חיים ,שאפילו דבר שהוא טוב לאכלו גם כשהוא חי אם רוב בני אדם אוכלין
אותו כשהוא מבושל ברכתו שהכל ,ולכאורה ה"ה להיפך ,ובאמת העיר רש"ו
הי"ו דהי' יכול לומר המ"ב דמיירי בדבר דאוכלין אותו ברוב חי אבל רוב ב"א
אוכלין אותו גם מבושלין ,דלגבי המים תלוי בפרי איך אוכלין אותו ,אבל לגבי
עצם הפרי תלוי אם רוב ב"א אוכלין אותו מבושלין ודוק ,שו"ר במ"ב סי' ר"ה
סק"ג דמשמע מיניה דאם בין כשהן חיים ובין כשהן מבושלין הן שוין בטעם
מברך האדמה אפי' אם דרך לבשלן ,ולא קאמר דצריך רוב בני אדם אלא
כשמבושלין עדיפי ,עי"ש ,שא"כ לא קשה כלל.
סי' ר"ב ביאוה"ל ד"ה בתוך ,אבל ברכה ראשונה שהיא שהכל יצטרך לכו"ע וכו'.
– נ.ב .תמה הרש"ו דלעיל סי' קע"ד ס"ז מבואר דאפי' יין לא היה צריך ברכה
באמצע סעודה אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו ,וא"כ הכא במי
פירות אפי' להרא"ש אין צריך ברכה לפניהם אע"פ שהוא בופה"ע ,כיון דסוף
כל סוף הוא משקין ,וצע"ג ,ואפשר דס"ל להמ"ב דבע"כ להרא"ש ליכא ע"ז
שם משקין ,דמשום זה ס"ל דמברך בפה"ע ,משום דהוי כחלק מהפרי עצמו,
וכמו דמשמע בתשובת הרא"ש ,וע"ז כתב דבאמת גם להרשב"א ליכא ע"ז
שם משקה אלא פרי ,ודו"ק.
סי' ר"ב שעה"צ אות כ"ט ,אבל הכא ששראן בעלמא לא הוי יין עד שיפרישן
מרא דאתרא שכונת נחלה ומנוחה,
הקריה החרדית בית שמש
הערות והארות וציונים על סדר משנה ברורה
סי' ר"ב ביאוה"ל ד"ה ושאר ,ויש לנהוג כן למעשה לכאורה }לברך בפה"א בלא
הגיעו לעונת המעשרות{ ,דבזה יוצא ממ"נ וכו' – .נ.ב .לכאורה גם אם יברך
בפה"ע יוצא ממ"נ ,לפי' מש"כ במ"ב סי' ר"ו סק"ג בשם מ"א דכל דבר שלא
נגמר בישולו דהדין הוא דמברך בפה"א אם בירך בפה"ע דיצא ,אלא דשם
בשעה"צ א' מביא דעת החולקין ע"ז ,ואע"פ שפסק שם כהמ"א היינו לענין
דיעבד ,אבל לכתחילה ודאי יש לחוש לדעת החולקין.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק כ"ה ,וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם
אלא שהכל – .נ.ב .ואע"פ דבעלמא }בפרי עצמו{ במרים ומתקן דינם כמו
מתוקין מעיקרא ,והו"ל לברך בפה"א לדעת הגר"א ,הכא }בגרעינין{ כיון דהיו
מרים לא נטעי אדעתא דהכי ,כ"כ בהגר"א ,ועיי"ש בגליון בהגר"א.
סי' ר"ב שעה"צ אות כ"ב ,שכן מבואר באבודרהם להדיא לדעת הרשב"א וכו'.
– נ.ב .אולם ברשב"ץ בחידושי ברכות כתב בדעת הרשב"א דמברך שהכל,
וכפר"ח.
סי' ר"ב שעה"צ אות כ"ג ,מתרבי גרעינין בערלה מדהוי טפל לפרי ,וממילא
בעניננו הלא בכ"מ קי"ל דמברך על העיקר ופוטר הטפל וכו' – .נ.ב .צ"ע מאי
שייכות טפל לברכה להא דמרבינן לענין ערלה טפל לפריו.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק כ"ז ,ואפילו חושש בגרונו נמי אינו מברך וכו' – נ.ב.
ברשב"ץ ברכות ל"ו כתב דבחושש בגרונו גם בשמן כמות שהוא מברך
בפה"ע ,וכתב דגם הרשב"א כ"כ.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק ל"ב ,ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור – .נ.ב .לכאורה לפי
הדעה המובאת לקמן סי' ר"י מ"ב סק"א דצריך בכדי שתיית רביעית במשקה,
וא"כ כאן אי אפשר }לשתות מהשמן עצמו בכשיעור זה ,שהרי מעורב בו
אניגרון{ ,אולם לפי מש"כ במ"ב סי' ר"ח סקמ"ח בסופו ,דדבר הבא להכשיר
את האוכל מצטרף לכזית ,א"ש הכא.
סי' ר"ב שעה"צ אות ל"ה ,ובפמ"ג משמע שהוא מצדד כט"ז וכו' – .נ.ב .בא"א
י' ,ועי"ש במ"ז ב' ד"ה עוד.
סי' ר"ב שעה"צ אות ל"ה ,אמנם בביאור מהר"מ בנעט למרדכי מצדד כהמ"א
עי"ש וכו' – .נ.ב .וכן לכאורה משמע להדיא לפי המובא מהא"ר לקמן בשעה"צ
ל"ו ,וכן מהמגן גבורים }המובא שם{ ,שוב ראיתי בא"ר עצמו דלא מוכח מיניה
כלום ,רק כתב שם החילוק בין יש הרבה שמן }וא"כ י"ל דמיירי עכ"פ שהרוב
הוא אניגרון{ ,ולא כדמשמע בשעה"צ דתלוי ברוב ,ודו"ק.
סי' ר"ב שעה"צ אות ל"ו וכו' ברכתו בפה"א וכסברת הרב מג"א וכו' – .נ.ב .וכ"כ
לטפל ,וא"כ המ"ב שפסק במושקא"ט כהמ"א ,א"כ ה"נ בשמן כיון שלא
היה שותה השמן בלא האניגרון אף אי השמן הוא הרוב ,השמן צריך ליחשב
לטפל ,וכמש"כ הגר"ז.
אמנם באמת מש"כ הגר"ז דבמושקא"ט כיון שהוא ניכר בעין לא אזלי'
ביה בתר הרוב ,לאו מילתא דפסיקא הוא ,ואמנם בח"א כלל נ"א סי"ג כתב
כהגר"ז דאי ניכר בפ"ע לא אזלי' בתר הרוב וצריךלברך ב' ברכות ,אבל בפמ"ג
בפתיחה להלכ' ברכות אות י"א מבואר דבתערובת אף אי ניכר בפ"ע אזלי'
בתר הרוב .ויעוי' במ"ב סי' רי"ב סק"א שכתב כהפמ"ג ,ובשעה"צ שם סק"ב
הביא דכן גם דעת הדה"ח באות י"ח .ועי"ש בבה"ל שפסק למעשה כהפמ"ג
משום דספק ברכות להקל .ולפ"ז במושקא"ט אי"צ לבא מהטעם שכתב
הגר"ז דכיון שלא היה אוכל המושקא"ט לבדו בלא השכר הוי המושקא"ט
טפל ,אלא כיון דהמושקא"ט הוא מעוט לעומת השכר הו"ל טפל ,וכן בשמן
כיון דהוא מעוט הוי טפל ,אבל אי הוו המושקא"ט או השמן הרוב ,כיון דהוו
מין עיקר אזלי' בתר הרוב ,ורק היכא דאינו חושש בגרונו ,דאמרי' דאין השמן
מין עיקר כלל ,וכיון דאין ראוי לאכילה ללא האניגרון ,חשיב השמן לטפל אף
אי הוא הרוב לדעת המ"א ,ודו"ק.
ט
מה שזכינו לדין בדעת המ"א להבנת המ"ב
ועכ"פ זכינו לדין בדעת המ"א לפי הבנת המ"ב ,דס"ל בשמן ואניגרון דאפי'
בחושש בגרונו אם הוא צמא ותאב גם לשתיית האניגרון דמברך על האניגרון,
אם האניגרון הוא הרוב ,אף דעיקר שתייתו הוא משום השמן ,והיינו דהמ"א
לשיטתו במש"כ בסו"ס ר"ד דבתערובת אזלי' לעולם אחר הרוב ,ולא אזלי'
בתר עיקר מאכלו ,וכמש"כ הגר"א שם ,והבין כן בדברי המ"א ,והדין דהעיקר
פוטר את הטפל היינו היכא דאין חפץ לאכול כלל להטפל ללא העיקר ,וזה
אפי' שלא בתערובת וכמש"כ הגר"א בריש סי' ר"ב ,וכפשנ"ת בזה בדעת
הטור סי' ר"ד להלן בסי'.
ולפ"ז הא דאמרי' בגמ' בסוגי' ,דבשמן אי שתי ליה ע"י אניגרון הו"ל אניגרון
עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את
הטפלה ,בע"כ דלשי' המ"א והגר"א היינו משום דהוי טפל גמור ולא משום
דהאניגרון הוא הרוב ,דא"כ אין לזה שייכות להא דתנן כל שהוא עיקר ועמו
טפלה ,וכמש"כ הגר"א רס"י ר"ב ,וא"כ אפי' אי השמן הוא הרוב נמי הוי השמן
טפל ,וכמש"כ המ"א בסק"ו ,כיון דמקרי טפל גמור ,והטעם בזה הוא כמש"כ
האבודרהם דכיון דאין השמן ראוי לשתיה לבדו מקרי טפל .ונמצא דדברי
המ"א דאפי' אי השמן הוא הרוב היכא דאין חושש בגרונו הוי שמן טפל,
מוכרח בגמ' לשיטתו.
וכבר נתבאר לעיל באות ג' ואות ו' דכן משמע דעת ר"ה גאון המובא ברשב"א,
דכל שרוצה גם בשתיית האנירון הו"ל השמן טפל ,אולם כתבנו דדעת הרי"ף
להמבואר בחי' הרא"ה דאפי' אי רוצה גם לשתיית האניגון מ"מ בחושש
בגרונו הו"ל השמן עיקר ,וזהו החילוק שבין פת לשמן דבפת אי חפץ גם
משום אכילת הפת הו"ל הפת עיקר ,כמבואר בדבריו .ולפ"ז מבואר דאזלי'
בתר עיקר אכילתו שבתערובת אף אי חפץ לאכול שניהם] ,דבחושש בגרונו
עיקר אכילתו הוא השמן[ ,וכדעת הרמ"א בסי' ר"ד לפמשנ"ת בדעתו ,וכן
מבואר להדיא ברא"ה בסוגי' דכל שיש בו מחמשת המינים דאזלי' בתר עיקר
המאכל שבתערובת עי"ש.
נערך ונסדר ע"י הרה"ג בנימין חיים יעקבס שליט"א
ע"ש – .נ.ב .ובסי' רע"ב מ"ב סקט"ו משמע דבשריה לבד לא הוי יין אפי'
אחר שהפרישן ,ובע"כ דהשו"ע הכא מיירי דגם כתשן )קצת( ,ואפשר שזה
גם כוונת הנה"ש ששראן וכתשן אבל לא סחטן ודו"ק ,ועי"ש בסי' רע"ב
בשעה"צ כ"ג.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק ס"ד ,כיון שדרך רוב בני אדם לאכול אותן ע"י בישול
דוקא מברך שהכל – .נ.ב .עי' מש"כ לעיל סעי' י' בגליון ביאוה"ל ד"ה על ,דשם
מוכח להיפך ,ואולי יש לחלק ודו"ק ,ועי' סי' ר"ה מ"ב סק"ג ושעה"צ ב'.
סי' ר"ב סעי' י"ב ביאוה"ל ד"ה מברך ,נ"ל משום דהתם הלא מיירי בפרי
שבגדלותה וכו' – .נ.ב .לכאורה החילוק בזה דהתם אין אופן אחר לאכול
הבוסר וכולם אוכלין אותו כן ,אבל הכא זה הפרי אין אוכלין אותו כך אלא
מבשלין אותו ודו"ק.
סי' ר"ב משנ"ב ס"ק פ' ,אע"פ שנותן לתוכו השמן לרפואה מברך על השכר
לבד אם הם הרוב – .נ.ב .מהשו"ע הגר"ז סכ"ג משמע דאפי' השמן הרוב
ג"כ ,והיינו לפי דעת המ"א לעיל בסקל"ג ,ולפי דעת הט"ז שם משמע מיניה
דבמוסק"ט אפי' השכר הרוב מברך גם בפה"ע עי"ש }ועי' בזה ביתר הרחבה
בחידושי "ברכת הכהן" )סימן י"א( שנדפסו בגליון זה{.
סי' ר"ב ביאוה"ל ד"ה על הסוקר ,ולא בשנעשה דבר חדש מהשלקות כבנידון
דידן אבל עכ"פ לא גרע משאר מי פירות וכו' – .נ.ב .צ"ע מ"ש מי פירות ממי
שלקות ,הא כל דין מי פירות נלמד מדין מי שלקות )רט"ו( ,ונ"ל דאין כוונת
המ"ב דבאמת במי שלקות הוא רק בלא נעשה דבר חדש ,אלא דאפשר היה
לומר כן ,ומביא ראיה דאין אומרין כן מהא דהרא"ש דבמי פירות שבשלן
שמברך בפה"ע ,אולם זה גופא צ"ע היכא מבואר במי פירות דגם בנעשה
דבר חדש מהפירות.
סי' ר"ב שעה"צ אות פ"ט ,כדעת וכו' והרשב"א וכו' – .נ.ב .בב"י הביא מתשו'
הרשב"א דמברך בפה"א ,אלא דהביא הרשב"א בחידושיו דמביא ב' דיעות
בזה ,אבל בב"ח ובהגר"א מביאים את הרשב"א דמברך בפה"ע.
סי' ר"ד ביאוה"ל ד"ה ופת שעיפשה וכו' אבל לענין בהמ"ז שהיא דאורייתא
איך נפקע חיובו וכו' – .נ.ב .עי' רשב"ם ב"ב צ"ה ע"ב דפת שעיפשה לאו לחם
הוא וא"כ א"ש בפשוטו ,ובאמת לא עדיף מלחם שנתבשל דבטל מיניה שם
לחם ואינו מברך בהמ"ז ואפי' קבע סעודתו עליו כמבואר בסי' קס"ח ,אלא
דיש להקשות למ"ד ברכה מעין שלש דאורייתא א"כ עכ"פ שיברך מעין שלש
דהא מ"מ הוא מחמשת המינין ,אלא דא"כ ג"כ קשה על חומץ יין דמברך
שהנ"ב וב"נ ,וגם על חיטין דהתוס' מסתפקים אם לברך על האדמה ,אלא
צריך לומר דעל שבעת המינים דצריך לברך מעין שלש הוא רק כשאוכלם
כדרך אכילתן ,וכשהוא לא דרך אכילתן אינם חשובין אכילת שבעת המינים
ודו"ק.
נערך ונסדר ע" הרה"ג יהודה לייב קובר שליט"א ,כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
יג
שו"ת בהלכה
הרה"ג אשר חנניה שליט"א
מרבני בית ההוראה שע"י ישיבת "אהבת שלום"
בבירור גדרי פירות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה
לכבוד ידי"נ היקר הלן בעומקה של הלכה
הרה"ג .....שליט"א שלום וברכה וכט"ס
א.
ראיתי את הקונטרס הנפלא ששלח לי כת"ר ,אשר בירר וליבן
בו את כל שיטות הראשונים והאחרונים ,בגדרי אילן וירק לענין
ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ,ולא הניח פינה וזוית
שלא השתטח עליה ,ובסוף דבריו הביא את דברי השו"ע )בסי'
ר"ג סעיף ב'( שכתב וז"ל :על התותים הגדלים בסנה בורא
פרי האדמה עכ"ל .וכן הביא את מחלוקת האחרונים בדבריו,
שהרמ"א סיים על דברי השו"ע בזה"ל :דלא מקרי עץ אלא
שמוציא עליו מעצו ,אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי
עץ ,והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו מברכין
עליו בפה"א )טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים( עכ"ל .ומבואר
מדבריו דלמד בדעת השו"ע דמה שפסק שמברכים על התותים
הגדלים בסנה בורא פה"א ,זהו משום שאין גזעו קיים משנה
לשנה וחוזר וגדל מהשורשים ,ופסק כדעת הגאונים כמש"כ
המרדכי והטור בדעת הגאונים ,ולא משום שגדל בין הקוצים,
וכ"כ החיי"א )כלל נ"א בנשמ"א ס"ק ז'( ,והמחה"ש )סי' ר"ג ס"ק
א'( ,ולפ"ז י"ל שבדוקא כתב הרמ"א את הגהתו על סעיף ב' ולא
המתין לפרש הטעם אחרי סעיף ג' ,אע"פ שטעם א' לשניהם,
להורות שהטעם של סעיף ב' זהו משום שאין גזעו מתקיים
משנה לשנה ,ולא תטעה לומר דהוא משום שגדל בין הקוצים.
ואילו הבאה"ג כתב על דברי הרמ"א בזה"ל :ונראה לענ"ד
שהגהת רמ"א שייך אחר סעיף ג' ,וכן הוא בתשובת הגאונים
שהביא הב"י עכ"ל ,ובמאמ"ר )סי' ר"ג סק"א וסק"ג( הסכים
עם באר הגולה דהגהת הרמ"א מקומה בסעיף ג' ,וכתב שהוא
ברור למעיין בב"י ,דהא מה דפסק השו"ע בסעי' ב' שעל תותים
הגדלים בסנה מברכים בפה"א מטעם אחר אתינן עלה ,והוא
ממה שהביא ר' מנחם מהירושלמי שמיני אטד אינם פרי עץ
לענין לברך עליהם בפה"ע עכ"ד ,וכ"כ ג"כ הפני משה )על
הירושלמי פרק כ"מ ,במראה הפנים סוד"ה האטד דף מ"ו ע"א(
עיי"ש ,ומבואר מדבריהם שהבינו דבעלי השו"ע מבארים ,דאיכא
פלוגתא בין ר' יוסף הראבי"ה והגאונים לר' מנחם בטעם הדין
שמברכים על תותים הגדלים בסנה בפה"א ,שהגאונים ורבינו
יוסף והראבי"ה ס"ל שמה שמברכים על התותים שבסנה בורא
פה"א ,זהו מפני שגזעם כלה וחוזרים וגדלים מהשורשים ,ואילו
רבינו מנחם חולק עליהם וס"ל שבתותים אפי' שגזען קיים
משנה לשנה ,בכ"ז מברכים עליהם בורא פה"א כיון שגדלים בין
הקוצים ,דכל כה"ג אין להם חשיבות לברך עליהם בורא פה"ע,
והבינו הבאר הגולה והמאמ"ר דמה שפסק השו"ע בסעי' ב' דלא
כראשונים הסוברים שמברכים על תותים הגדלין בסנה בפה"ע,
וכן מה שפסק בסעי' ג' גבי המאוזי"ש כסברת הגאונים ,אין זה
מחמת ודאי ,אלא מחמת ספק ,משום דחשש לכל השיטות ,וכמו
דמשמע באמת בב"י שהביא את כל שיטות הראשונים זה אחר
זה ולא הכריע כמאן ,ואפשר שחשש לכולם .ולכן ס"ל דמש"כ
השו"ע בסעי' ב' שעל התותים הגדלים בסנה יברך בפה"א ,היינו
מחמת טעמו של ר' מנחם הסובר שמה שברכת מיני האטד היא
בופה"א ,זהו משום שגדלים על הקוצים באילנות קטנים ,לכן
אפי' שגזעם מתקיים משנה לשנה ,אינם חשובים כאילנות לברך
עליהם בופה"ע אלא בופה"א ,וחקר מהי דעת מרן השו"ע ,דיש
בזה נפ"מ למעשה ,דאי נימא שהשו"ע חשש לדעת רבינו מנחם,
א"כ בדברים הגדלין על הקוצים אפי' שזגעם מתקיים משנה
לשנה ,אין לברך עליהם אלא בופה"א ,לחוש לדעת ר' מנחם
כדעת השו"ע שחשש לדעתו ,והוסיף שכ"כ הגר"א כאן )בס"ק
א'( ,דציין על דברי השו"ע )בסעיף ב'( לתוס' ,והיינו לר' מנחם
שבתוס' ,וכן בחידושיו לברכות כתב שאין לברך בופה"ע ,אא"כ
יש בו גם את התנאי שאינו מין אטד עיי"ש .וענוותו תרבני לדעת
דעתי העניה בזה.
ב.
אע"פ שאיני ראוי לכך ,לעשות רצון צדיק חפצתי ,והריני להשיבו
מעט כמיסת הפנאי .לענ"ד נר' דכיון שדברי הגאונים בכל
תשובותיהם שהובאו בראשונים ובפוסקים ]וע"ע באוצר הגאונים
ברכות דף מ' ע"א[ שפתותיהם ברור מיללו ,שכל טעמם לברך
בורא פה"א על הבננות והחצילים וכיו"ב ,הוא משום שגזעם כלה
וחוזרים וגדלים מהשורשים ,ומזה למדו הר"ר יוסף והראבי"ה
דה"ה בתותים הגדלים בסנה ,יש לברך עליהם בורא פה"א,
כמבואר בטור ובמרדכי ,וכ"ה דעת רבינו מנוח שהביא ראיה
מהירושלמי דמיני אטד מברך עליהם בורא פה"א ,דהיינו מטעם
שגזעו כלה וחוזר וגדל מהשורשים ,כדמשמע בהדיא במרדכי
שהביאו במחתא חדא עם שיטת הגאונים ור' יוסף והראבי"ה,
ובב"י הסכים לדבריהם ,מדהביאם ולא העיר עליהם כלום ,ש"מ
שאף דעת השו"ע הוא כן.
ואע"פ שהב"י הביא גם את דברי רבינו מנחם שהביא ראיה
מהירושלמי דמיני אטד מברך עליהם בורא פה"א ,וכת"ר
האריך להוכיח בטו"ט דרבינו מנחם פליג על הגאונים ורבינו
מנוח בטעם שמברך על האטד בורא פה"א ,וס"ל דאפי' שגזעו
קיים משנה לשנה ,בכ"ז כיון שגדל בין הקוצים מברכים עליו
בורא פה"א ,והביא שכ"כ המאמ"ר בביאור דעת רבינו מנחם,
וכ"כ בס' ברכת יצחק )סי' ר"ג ס"א ס"ק ב( ,ושו"ת ברכה מציון
)חיו"ד סי' כ"ד( וכן ס"ל לבאה"ג בדעת רבינו מנחם .עכ"פ מזה
שהב"י לא פירש כלום מזה שרבינו מנחם פליג על רבינו מנוח,
וס"ל שמה שמברך על אטד בורא פה"א זה מטעם אחר ,משמע
שלמד שרבינו מנחם ,ורבינו מנוח שלמדו מהירושלמי שאטד
מברך עליו בורא פה"א ,זה אותה שיטה וטעם א' לשניהם ,וכיון
שלרבינו מנוח הטעם שמברך עליו בורא פה"א ,זהו משום שהגזע
שלהם כלה וחוזר וגדל מהשורש ,זהו גם טעמו של רבינו מנחם
שבתוס' ,וכמו שלמדו הדרכי חיים כאן )סי' ר"ג( ,והשלט"ג )ס"ק
א'( ,והרדב"ז )ח"ג סי' תקל"א( ועוד אחרונים בדעת רבינו מנחם,
והביאם כת"ר קצת לפנ"כ ,דאל"כ היה לב"י לפרש את זה ,שמה
שלרבינו מנחם מברך עליהם בורא פה"א זהו מטעם אחר ,אחרי
שיש בזה נפ"מ לדינא ,בפרט לפי מה שרצו האחרונים הנ"ל לומר
שמרן בשו"ע )סעיף ב'( פסק את הנפ"מ הזו להל' ,ומה שפסק
בתותים שמברך עליהם בורא פה"א זהו מטעמו של רבינו מנחם,
ודאי שכל כה"ג היה למרן לפרש את זה לפחות בב"י.
ג.
ומה שהוכיח כת"ר מסיום דברי התוס' שכתבו "ומיהו לדברי הכל
פריזיי"ש צריך לברך עליהם בופה"ע ,דאינו גדל על אטדין ועצו
מתקיים משנה לשנה עכ"ל .דמשמע מזה שרבינו מנחם מודה
לתוס' דעיקר הסימן להבחין בין אילן לירק הוא אם שורש העץ
נשאר משנה לשנה וחוזר ומוציא פירות ,ומה שחולק על התוס'
במיני אטד וס"ל שמברך עליהם בופה"א ,זהו משום שגדלים
על הקוצים באילנות קטנים ,ומשו"ה סיימו התוס' "דלדברי הכל
פריזיי"ש צריך לברך עליהם בופה"ע ,דאינו גדל על אטדין" ,ר"ל
דכיון שאינו גדל על הקוצים ,בזה גם רבינו מנחם מודה שמברך
עליו בופה"ע ,דאל"ה לא מובן מה שסיימו התוס' דבפריזיי"ש
לכו"ע צריך לברך עליו בופה"ע כיון שאינו גדל על אטדין.
לענ"ד נר' דאע"פ שרהיטת דברי התוס' ודאי מורים כפירוש זה,
עכ"פ יש מקום לפרש את דבריהם בדרך אחרת ,דמה שסיימו
התוס' "ומיהו לדברי הכל פריזיי"ש צריך לברך עליהם בופה"ע,
דאינו גדל על אטדין ועצו מתקיים משנה לשנה עכ"ל .ר"ל
דכיון שאינו גדל על קוצים וסלעים גזעם מתקיים משנה לשנה,
דלא כהגדלים על קוצים וסלעים שרק שורשם מתקיים משנה
לשנה ,ולכן בזה לכו"ע מברך עליו בופה"ע .ויש לסייע פירוש
זה מדקדוק לשון התוס' ,דלגבי פריזיי"ש שאמרו דלכו"ע צריך
לברך עליו בופה"ע ,כתבו וז"ל :דאינו גדל על אטדין "ועצו"
מתקיים משנה לשנה ,ואילו לגבי תותים שאמרו לפנ"כ שנר'
שיש לברך עליו בופה"ע ,כתבו בזה"ל :דכי שקיל פרי בשנה זו
הדר אתי פרי "באותו העץ עצמו" ,דמשמע דבתותים הגדלים
על הקוצים הגזע לא נשאר קיים משנה לשנה ,רק שיוצא פרי
מאותו העץ עצמו משורשיו ,וזהו שדקדקו וכתבו דאתי פרי
"באותו העץ עצמו" ,בעוד שבפריזיי"ש שאינו גדל על הקוצים
והסלעים כתבו התוס' "שעצו" מתקיים משנה לשנה ,דהיינו
שהגזע מתקיים משנה לשנה ,לכן בזה לכו"ע צריך לברך עליו
בופה"ע ,והיינו כנ"ל .ולפ"ז נמצא דרבינו מנחם ס"ל כרבינו מנוח
והגאונים .ומה שטען כת"ר דא"כ למה התוס' לא ביארו שזוהי
גם שיטת הגאונים ,י"ל שלא ראו צורך לפרש את זה ,דאחרי
שמצאו לרבינו מנחם שהיה מבעלי התוס' שס"ל הכי ,אין לתוס'
ענין לחפש ולציין שיש עוד ראשונים או גאונים שס"ל הכי ,ורק
כשלא נמצא בראשונים מבעלי התוס' מי שחולק עליהם ,אז
מחפשים בגאונים אם נמצא מי שחולק עליהם ,ומציינים עליו.
ועוד נר' דאפי' נימא דרבינו מנחם חולק על הגאונים ורבינו מנוח
בגדר דאילן וירק ,ובטעם דתותים מברך עליהם בופה"א כטענת
הרבה אחרונים וכת"ר ,עכ"פ מזה שהב"י הביא רק הדין היוצא
מדבריו ,דס"ל שעל תותים מברך בופה"א ,ולא הזכיר אפי' ברמז
כלום מטעמו ,י"ל שצירפו רק לעיקר הדין ,דהיינו שגם רבינו
מנחם הוא מהפוסקים דס"ל שתותים מברך עליהם בופה"א,
וכיון שרוב רובם של הראשונים ומכללם גם ר' מנחם ס"ל שיש
לברך עליהם בופה"א ,לכן הכריע בשו"ע לברך עליהם בופה"א,
ונמצא שפסק כרבינו מנחם אבל לא מטעמו ,אלא מטעמם של
הגאונים ור' יוסף והראבי"ה ורבינו מנוח ,וכדאשכחן בדוכתי
טובא דס"ל כוותיה ולא מטעמיה.
סוף דבר נר' לענ"ד שדעת מרן בשו"ע במה שפסק בסעיף
ב' דתותים מברך עליהם בופה"א ,זהו רק מטעם הגאונים
ודעימייהו ,ולא חשש לטעם דכיון שגדלים על קוצים יש לברך
עליהם בופה"א כמשנ"ל ,וכמו שלמד הרמ"א בדעת השו"ע לפי
כל הגירסאות שלפנינו ,שהגהת הרמ"א היא על סעיף ב' ,ואחריו
נמשכו רוב האחרונים ,דכ"כ בס' מאורי אור בחלק באר שבע
)דף מ"א( ,והביאו כה"ח )ס"ק ו'( והסכים עמו ,ולא חש לדעת ר'
מנחם לברך על הגדל בקוצים בורא פה"א ,אפי' שדרכו לחוש
הרבה לסב"ל עיי"ש ,וכ"כ המשנ"ב )ס"ק ד'( ,וערוה"ש )בס"ק
ד'( ,ושאר אחרונים הלא בספרתם .לפ"ז נר' דכיון שדעת התוס',
ומהר"ם מרוטנברג ,והרא"ש ,והגאונים ,ור' יוסף ,והראבי"ה ,ור'
מנוח ,ומרן השו"ע והרמ"א ורוב האחרונים ,דדברים שגזעם קיים
משנה לשנה אפי' שגדלים על קוצים יש לברך עליהם בופה"ע,
ולדעת כמה אחרונים אף דעת ר' מנחם ס"ל הכי ,ולזה נוטה
קצת דעת מרן בב"י כנ"ל .א"כ העיקר להל' שיש לברך עליהם
בורא פה"ע.
וכן העלו האחרונים לגבי פרי סבראס ]צבר[ דאע"פ שגדל על
הקוצים ,כיון שענפיו מתקיימים משנה לשנה ,ברכתו בורא פרי
העץ ,דכ"כ בס' פרי האדמה ח"א )דף כ"ד( ,וברכ"י )סי' ר"ב ס"ק
א'( ,עיקרי הד"ט )סי' י' ס"ק ע"א( ועוד אחרונים ,הביאם כה"ח
)סי' ר"ב ס"ק ו'( ,ונר' שכן הוא דעת רבינו האר"י ז"ל ,מדכתב
בשער המצות פר' עקב שהיה מברך על פירות אילני סרק בורא
פה"ע ,ולא היה חושש לדעת האומרים דברכתם שהכל ,והביאו
הברכ"י )בסי' ר"ג ס"ק ב'( עיי"ש .וכ"כ המשנ"ב )סי' ר"ג ס"ק
ה'( ,קצות השולחן )סי' מ"ט סעיף י"ז( ,שו"ת שבט הלוי ח"ד
)סי' כ"ג( ,שו"ת יחוה דעת ח"ב )סי' כ"א( ועוד אחרונים .אך
מאחר ודעת חלק מהאחרונים שלדעת ר' מנחם יש לברך עליהם
בופה"א ,ולבאה"ג והמאמ"ר צריך לחוש לדעתו ,וכן העו"ת )ס"ק
א'( והגר"א )ס"ק א'( חששו לדעה זו ,ופסקו שיש לברך עליהם
בופה"א ,א"כ בפירות הגרועים שלא ראויים כ"כ לאכילה הגדלים
על קוצים ,הרוצה לחוש לדעתם ולברך עליהם בופה"א לצאת
י"ח כל הדעות ,נר' דיכול לעשות כן .ולא דמי לפרי הסבראס
שהסכימו הרבה אחרונים לברך עליו בורא פה"ע ,והעידו שכן
המנהג ,דפרי הסבראס הוא פרי חשוב כמבואר בס' פרי האדמה
ובאחרונים ,ובזה ודאי כיון שנהגו לברך עליו בורא פה"ע ,צריך
לברך עליו בופה"ע ,ואסור לשנות המנהג .אבל בפירות הגרועים
הגדלים בין הקוצים הרוצה לחוש לדעות שס"ל שצריך לברך
ע"ז בורא פה"א ,יכול לעשות כן.
ואע"פ שלדעת האר"י ז"ל שהיה נוהג לברך על פירות של אילני
סרק בורא פרי העץ ,נר' שגם על פירות הגרועים הנ"ל יש לברך
עליהם בורא פה"ע ,עכ"פ אינו מוכרח לגמרי ,דהאר"י ז"ל מיירי
בסתם אילני סרק ,ולא דיבר בהדיא בגדלים על הקוצים ,ואף
שמסתימת דבריו נראה יותר דאף בכה"ג להאר"י ז"ל יש לברך
עליהם בורא פה"ע ,עכ"פ כיון שלא מפורש בדבריו כן ,נראה
שהרוצה לחוש בזה לכל הדעות ולברך עליהם אדמה יכול
לעשות כן .והנר' לענ"ד כתבתי ,וצור ישראל יצילנו משגיאות
שלא נכשל בדבר הל' ,ויראנו נפלאות מתורתו.
העולה מהנ"ל לדינא
דעת השו"ע היא דעץ שגזעו מתקיים משנה לשנה אפי' שגדל
על קוצים ברכתו בורא פרי העץ ,ולא חשש לדעת הסוברים
שהגדל על הקוצים ,וגזעו מתקיים משנה לשנה ,ברכתו בורא פרי
האדמה ,וכיון שכן הוא דעת הגאונים ורוב רובם של הראשונים
ומרן השו"ע ,ולא חשש לדעת החולקים ,נר' שאפי' לכתחילה
יכול לברך על כל הדברים הגדלים על הקוצים וגזעם מתקיים
משנה לשנה בורא פרי העץ ,ובפרט על פרי סבראס ]צבר[ שהוא
פרי חשוב ,ומנהג העולם הוא לברך עליו בורא פרי העץ ,ודאי
שצריך לברך עליו בורא פרי העץ ,ואסור לשנות המנהג ,אך
בפירות גרועים הגדלים על הקוצים ,אפשר דהרוצה להחמיר
לברך עליהם בורא פרי האדמה ,יכול לעשות כן.
יד
תשובות ופסקים
שוקולד -ברכתו
בשו"ע )סימן ר"ב סעיף ז'( איתא :תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה
והוציא מהם גרעיניהם אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם בורא
פרי העץ ולבסוף מעין שלש .וכתב הרמ"א :ולפי זה הוא הדין בלטווערן
הנקרא פאוידלא )ריבת פירות שעושין מגודגניות ושאר מינים שמוציאין
גרעיניהן ומבשלים אותם עד שהם נימוחו לגמרי[ מברכין עליהם בורא
פרי העץ וי"א לברך עליהם שהכל וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל אבל
אם בירך בורא פרי העץ יצא כי כן נראה עיקר.
ובמשנה ברורה )ס"ק מ"ד( כתב :ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא על
ידי ריסוק אף לכתחילה מברך ברכתו הראויה בין לענין בורא פרי העץ או
פרי האדמה כגון מאכל שמבשלין מדלועין שקורין קירבע"ס וכן אינגבע"ר
ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם צוקער מברכין בורא פרי העץ.
ובשערי תשובה )ס"ק ט"ז( כתב :על שעקלד"י כתב בדברי יוסף סימן י"ד
לברך שהכל וכן עמא דבר.
ובספר מקור הברכה )סימן כ"א( כתב :אני משתומם על המראה דרובן
ככולן מברכין שהכל על שוקולד ואין פוצה פה ,ולכאורה הדבר ברור
כשמש דצריכין לברך העץ ,דאפילו אם נאמר דנקרא אינו ניכר לא אבד
ברכתו הראויה ,כמו שכתב המ"ב סימן ר"ב ס"ק מ"ד "ואם רוב דרך אכילת
אותן פירות הוא על ידי ריסוק אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה" ,איברא
לקושטא דמילתא יש לדון דאפשר אין זה בבחינת נימוח לגמרי ולא ניכר
צורתו כלל אלא לא גרע מנתרסק לגמרי וניכר תוארה וצורתה כעין ער"ד
עפי"ל ]תפו"א[ שמיעכן ועשאן כעיסה במשנה ברורה שם ס"ק מ' ,ובזה
פסק המשנה ברורה שם ס"ק מ"ב דלא נשתנית ברכתן .ונראה דהעולם
סומכין את עצמן על השערי תשובה סימן ר"ב ס"ק י"ט "וגם על שעקלד"י
כתב בדברי יוסף סימן י"ד לברך שהכל וכן עמא דבר" ,אכן החוקר ודורש
במציאות הדברים יתברר לו דעשיית השוקולד היה שונה לגמרי אז מעתה,
דעד בערך לפני ק"ל שנים היה תואר השוקולד כמשקה דהיו כותשין
עולשי קקאו וערבום במים ושפיר כתב הדברי יוסף שנדפס לפני יותר
מר"ל שנים לברך שהכל על "משקה הגיקולאטי" ועיי"ש דכל תשובתו
סובב על ביאור הענין דמיא דסילקא ברכות דף ל"ט ,ולכן גם השערי
תשובה מחי ליה בחדא מחתא עם קפה ותה וכן הפרי חדש יו"ד סימן קי"ב
ס"ק י"ז וסימן קי"ד ס"ק ו' מדמה הגיקולאט"י לקפה ושכר ,עיי"ש .איברא
בזמנינו דתהליך ייצור השוקולד שונה לגמרי מאז ,אין לו שום שייכות עם
הנדון דמיא דשלקי אלא הוא מאכל גמור ואין לכאורה שום טעם בעולם
למה לא יברכו העץ ,ונראה לכאורה דהעולם עשו "גזירה שוה" מאכל
שוקולד דעתה ממשקה שוקולד מאז.
אחר כותבי כל זאת אנהרינהו לעיינין דברי הפחד יצחק בערך קיקולאטה
עיי"ש אריכות עצומה בענין זה ואחר כל המשא ומתן שם מוכח דלכו"ע
על שוקולד שבימינו מברכין העץ .ועיי"ש עוד במקור הברכה מה שהאריך
בזה .ומסיים :ולכן אני מייעץ למשפחתי ולשואלים ,לברך העץ על דבר
אחר ושהכל על דבר אחר ואחר כך לאכול את השוקולד.
ומרן זצוק"ל במנחת שלמה )ח"א סימן צ"א אות ב'( כתב :בענין שוקולד
שנהוג לברך עליו שהכל ,נו"נ עם גדולי תורה ,דבשלמא על משקה של
קקאו ניחא מה שמברכין שהכל כמבואר בשערי תשובה סימן ר"ב ס"ק
י"ט ,אבל שוקולד הרי הוא ממש אוכל גמור ומבואר להדיא בשו"ע או"ח
סימן ר"ג סעיף ז' שעל "בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר הבשמים
עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים" ועיין במג"א סימן ר"ב ס"ק
י"ח שכתב דכיון שהדרך הוא לכתוש ולשחוק הרי הם חשובים כקיימי
במילתייהו ,ואם כן הרי גם קקאו דרך אכילתם רק על ידי כיתוש וריסוק
ויש לברך על זה בורא פרי העץ אם הקקאו הוא עיקר וכל שכן כשהוא
רוב ,והפליאה היא ביותר על אחינו הספרדים שנוהגים כהמחבר בסימן
ר"ב סעיף ז' לברך בורא פרי העץ גם על תמרים שנתמעכו ונשתנה צורתן.
וחשבתי לומר דכיון שהקקאו עצמו אינו נאכל כלל כמו שהוא לא חי ולא
מבושל ועומד כרגיל להתערב עם דברים אחרים באופן שהוא רק מיעוט,
ולכן אפשר דאפילו בכה"ג שאינו מיעוט אבל כיון שאינו ראוי לאכילה
אלא על ידי תיקון ותערובת עם דברים אחרים אפשר דאין זה כל חשוב
ואף שדרך אכילתו תמיד על ידי ריסוק אפילו הכי מברכין על זה שהכל,
ולא דמי לשמן דאם חושש בגרונו ונותן שמן הרבה לתוך אניגרון שמברך
עליו בורא פרי העץ אף על גב דבשום ענין אחר לא משכחת דמברכין
עליו בורא פרי העץ כמבואר בריש כיצד מברכין ,דשאני שמן שלא נשתנה
ממה שהיה קודם מה שאין כן קקאו שהוא פרי כזה אשר כמו שהוא אינו
נאכל וגם צריך כיתוש ריסוק עד שנהפך לדבר אחר לכן מברכין שהכל,
אך עדיין תמוה שהרי מבואר שגם על אינגבע"ר שחוקים שאוכלים עם
צוקער מברכין בורא פרי העץ וכיון שכתב הט"ז וכן הוא במשנה ברורה
סימן ר"ב ס"ק מ"ד אף על גב שגם אינגבע"ר אינו נאכל כלל אלא על ידי
שחיקה ונטפל לדברים אחרים ממש כמו קקאו ולכן צע"ג .ועל כל פנים
אותם שמערבים קקאו עם סוכר יחד ואוכלין נראה שאם הרוב הוא קקאו
צריכים ודאי לברך בורא פרי העץ שהרי לא נהפך לדבר אחר ודומה ממש
לאינגבע"ר וכדומה.
ולמעשה ראיתי פעם אחת שהובא למרן זצוק"ל כוס קפה והסתפק אם
צריך לברך על זה ברכת שהכל והיה על השולחן שוקולד ובירך על זה
שהכל כדי לפטור את הקפה.
אמנם הוסיף לי הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א דזה פשוט שאם
בירך בורא פרי העץ על שוקולד יצא.
וכן בהגהות ביצחק יקרא על המ"ב להגר"א נבנצל שליט"א )סימן ר"ב
סעיף ז'( כתב בשם מרן זצוק"ל דמעיקר דינא צריך לברך על שוקולד
בורא פרי העץ אלא שלמעשה הורה לברך שהכל נהיה בדברו כמנהג
העולם ,אבל אם אכל תחילה דבר שברכתו בורא פרי העץ הורה לברך
תחילה שהכל נהיה בדברו על משהו אחר ולפטור השוקולד.
הרה"ג יוסף זונדל שוב
קריית ספר
וכן שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דעל שוקולד יש לברך שהכל
נהיה בדברו ]ואמר שאינו נכון מה שכתב בשמו השואל בשו"ת שבט הלוי
)ח"ז סימן כ"ז אות ב'( שיש לברך על שוקולד בורא פרי העץ[.
ובספר מקור הברכה )שם( כתב בשם מרן שליט"א :על שוקולד מעיקר
הדין צריך לברך עליו בורא פרי העץ ,אלא שמכל מקום מנהג כל ישראל
לברך עליו שהכל ואי אפשר לשנות ,ולכן מי שרוצה להדר ,יברך על דבר
אחר בורא פרי העץ ועל דבר אחר שהכל ,ואחר כך יאכלנו ,אבל כשאין
לו דבר אחר יש לברך שהכל כיון שכך הוא המנהג ,ובודאי אם בירך על
שוקולד בורא פרי העץ יצא.
וכעין זה שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א דשוקולד זה ספק אם
ברכתו שהכל נהיה בדברו או בורא פרי העץ ולכן מספק מברכין שהכל
נהיה בדברו ואם בירך על שוקולד בורא פרי העץ יצא.
ומהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א שמעתי דעל שוקולד המנהג לברך
שהכל נהיה בדברו ,רק טוב להזהר שאם בירך מקודם בורא פרי העץ
שיעשה היסח הדעת או יצא החוצה לרחוב.
ובשו"ת אגרות משה )או"ח ח"ג סימן ל"א( מבואר דשוקולד ברכתו
שהכל.
וכן בשו"ת שבט הלוי )ח"ז סימן כ"ז אות ב'( כתב :בענין ברכת שוקולד
הרבה כבר מדובר ,איברא בכל זאת אין דעתי לשנות מנהג העולם לברך
שהכל ,דנראה דאין שוקולד דומה להמבואר בפוסקים דאם דרך הפרי
לאכול בריסוק דמברך ברכה הראוי לפי אותו פרי וכמבואר גם כן במשנה
ברורה סימן ר"ב ס"ק מ"ד ,ועיין בשו"ע סימן ר"ג סעיף ז' לענין בשמים
שחוקים מעורבים ,ועיין היטב מה שכתבתי באורך בשו"ת שבט הלוי ח"ד
סימן י"ט ומה שנו"נ בזה בדברי המשכנות יעקב ,דשוקולד אינו קאקאו
טחון נקי בלבד ,אלא תעשיה של קאקאו עם הרבה חמאת קאקאו ועוד
מינים שנעשה מהם תבשיל כזה שכשיקרש יש לו צורת השוקולד ,דטחינת
קאקאו עצמו הוא קצת מר ,ובכזה לא דברו הפוסקים ,ונוטה יותר לברכת
שהכל ואם אינם נביאים הם ,בני נביאים הם ,ועיין בשערי תשובה סימן ר"ג
ס"ק ג' דזנגביל אפילו שחוק בורא פרי האדמה היינו כשאין שחוק לגמרי,
אבל אם הוא מעוך וכתות עד שאין ניכר אף על פי שיודע שהוא זנגביל
מברך שהכל ,ואם כן הוא הדין לענין שוקולד ,ואף על פי שבביאור הלכה
מפקפק קצת מכל מקום אינו מדחה לגמרי יע"ש.
וכן בשו"ת אז נדברו )ח"ג סימן נ"א אות ג'( כתב :על שוקולד אין לברך רק
שהכל ועל קאקאו קלוי מביא כף החיים דעות בזה ומסיק לברך שהכל
וכל שכן בשוקולד שנשתנה למציאות אחרת בתערובות עוד מינים ,ולפיכך
אינו דומה לפירות מרוסקין ,ומסתברא דאפילו יש חתיכות בטנים ניכרים
וכו' הם טפלים להשוקולד.
וכן כתב בתשובות והנהגות )ח"א סימן קפ"ז( לגבי הברכה על שוקולד:
ראיתי בספר על ברכת הנהנין מהרה"ג רבי גבריאל קרויס שליט"א
מאנגליה דמסיק כיון שעיקרו מפרי העץ היינו פולי הקקאו ודרכו בכך
לשוקולדה ,עיקר הברכה בורא פרי העץ ,ותמה על שנוהגין לברך שהכל,
ובמקור הברכה מביא מפחד יצחק שבעל יד מלאכי הורה באמת לברך
על קיקולאטה בורא פרי העץ ,רק בספר הנ"ל מסכים לברך שהכל כיון
שהמנהג כן ,אבל רצינו כאן לסדר עשיית שוקולדה עם הכשר ,וביררנו
התערובות שנותן ועירבו שם כט"ו מיני תבלין וכדומה .לכן כפי הנראה
בשאקאלדע אוכלים רק בשביל הטעם הטוב דוקא ,וצורת פרי הקקאו
משתנית לגמרי על ידי התערובות שנותן טעם וחשוב ולא בטל ,ואף אם
רובו פרי מעץ ,בשוקלדע חשוב יותר התערובות שמטעים ומשנה צורה
וטעם ,לכן ראוי לברך שהכל דאזלינן בתר טעם וצורה ,ולא דמי לשוקלדע
לבד העשויה בלי תערובת ,שהתערובות שנאכל בשבילו משנה צורתה
לגמרי כמ"ש ,ומיהו אם אוכל שאקאלדע המיוחד רק לעצירות ולא בשביל
הטעם ,ולא מעורב בו הרבה דברים המטעימים ,נראה שראוי לברך בורא
פרי העץ ,שהמברך שהכל על דבר שנתייחד לו ברכה בורא פרי העץ הלא
הוא בור אף שיוצאין בו בדיעבד ,אבל כמדומני שנהגו לברך תמיד שהכל
דווקא ,שעל מה שאוכל לרפואה כשאינו נהנה אינו מברך וכמבואר בשו"ע
סימן ר"ד סעיף ח' ,ועל הטעם שמברך עיקרו התבלין מהתערובות ושפיר
ראוי לברך שהכל אבל ד"ז צ"ב ,ועיין ברמ"א סוף סימן רי"ב שאם אוכל
טפל לפני העיקר ,אף שברכתו בורא פרי העץ ,אינו מברך אלא שהכל,
שלא חשוב שאינו אלא טפל ,וגם כאן השוקולדה לא חשוב כל כך ואוכלין
רק בשביל הטעם הטוב דתבלין שמערבין ,ולכן בלא חשוב שפיר ברכתו
שהכל.
וכן בשו"ת משנה הלכות )ח"ו סימן ל"ח( כתב להגאון רבי יהושע נויבירט
שליט"א :בענין הטשוקאלאד שיצא לו להלכה בעת לימודו שיש לברך עליו
פרי האדמה או העץ והסתייע לו ממשנה ברורה סימן ר"ב ס"ק מ"ד הנה
באמת כי דא הוא מחלוקת הראשונים ז"ל וכגון דא אין בידינו להכריע כי
מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים וכיון דנהוג עלמא לברך שהכל
אמרינן כל היכי דהלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר .וקצת היה
נראה ליישב עוד מנהג העולם אליבא דהלכתא כי באמת השאקאלאד אין
דרך לאכלו כמו שהוא אלא עם סוכר מטובל ומוטעם ופעמים שהסוכר
הוא באמת הרוב ולא השאקאלאדי אלא כעין נותן טעם ומראה ועל כל
פנים הו"ל זה וזה גורם וכיון דעל סוכר נהוג עלמא כרמב"ם לברך שהכל
הכי נמי על השאקאלאדי) .הגם כי יש לומר ב' ספקות להחמיר היינו דגם
על סוכר באמת יש לברך בורא פרי העץ ועל שאקאלאדי ודאי מכל מקום
לא חששו לה( או יאמר דבמקומותינו מדינות יוראפ רוב הסוכר נעשה
מסוכר ריבען בלע"ז ולא מקני סוכר והמחלוקת לא היה אלא על קני סוכר
אם כן בכל שאקאלאדע יש ספק מאיזה סוכר הוא נעשה דאפשר אין זה
סוכר מקנים אלא שאר סוכר וגם הרבה פעמים מערבים עוד תערובות
חלב וכיוצא בה ולכן הו"ל ספק ברכה עיין בעה"מ פסחים בד' מיני מדינה
ובתוס' שלהי ביצה דף ל"ט ע"א דכל שאחד צריך לחזק חבירו לא בטיל
ואם כן הו"ל ספק ברכה ומברך שהכל לכו"ע .אלא דלפי זה מי שאכל
שאקאלאדע בלי תערובות ורק עם סוכר מקנים היה לו לברך בורא פרי
העץ מכל מקום כיון דאינו ידוע ואין דרך העולם לאכלו כך בלי תערובות
כלל אם כן בטלה דעתו כל זה כתבתי ליישב מנהג העולם כי מעולם
אני מתרחק לחדש חדשים ובפרט בדברים כאלו אשר נהג עלמא למאות
בשנים ככה.
ובחלק ח' סימן כ"ב כתב :בענין שאקאלאדע האריך הרבה שצריך לברך
בורא פרי העץ ולבסוף העלה דכבר נהוג עלמא שהכל ,ולפענ"ד אין לשנות
המנהג חדא דהרי כבר נחלקו בה רבותינו הראשונים ואחרונים וכפי אשר
הביא בפחד יצחק מיד מלאכי ועוד ,ואם כן במחלוקת כזו ונהוג עלמא מאן
ספון לשנות המנהג ולחלוק בספק ברכה .ובעינותי בספרי משנה הלכות
ח"ו סימן ל"ח כתבתי קצת סמוכין למנהג העולם כי באמת השאקאלאדי
אין דרך לאכלו כמו שהוא אלא עם סוכר מטובל ומוטעם ופעמים שהסוכר
הוא באמת הרוב ולא השאקאלאדי ולא הוי השאקאלאדי אלא כנותן טעם
ומראה ועל כל פנים הו"ל זה וזה גורם וכיון דעל סוכר נהוג עלמא כהרמב"ם
לברך שהכל הכי נמי על השאקאלאדי ולפי זה מי שאכל שאקאלאדי בלי
סוכר היה לו לברך בורא פרי העץ מכל מקום כיון דאינו ידוע ואין דרך
העולם לאכלו כך בלי תערובת כלל אם כן בטלה דעתו כ"ז כתבתי ליישב
מנהג העולם ומעכ"ת כל יקר ראתה עינו בספרי הנ"ל ]מקור הברכה[
וכתב וז"ל ודברים אלו אינן מחוורין דודאי הסוכר בא לטבל ולהטעים
השאקאלאד ולא איפכא וציין שם ציונים לעיין או"ח סי' ר"ב כו' .וכוונתו
צריך ביאור דהרי גם אני כתבתי שם דהסוכר בא לטבל השאקאלאדע
אלא כתבתי דהשאקאלאדע כשהוא לעצמו אינו ראוי למאכל כלל ואם כן
באמת הרוצה לאכול שאקאלאדע בלי תערובת סוכר אין לו ברכה ואינו
מברך כלל כמו דקיי"ל דעל דבר מר אינו מברך וכיון שאין דרך העולם
לאכלו בפני עצמו ואינו ראוי לאכילה פשוט דאין לו ברכת בורא פרי העץ
כמו שהוא ועיין מג"א הלכות פסח שהקשה האיך מברכין אמרור בורא
פרי האדמה כיון שהוא דבר מר והכי נמי כן וכל שכן הוא דהתם על כל
פנים מצוה באכילת מרור וכל ישראל אוכלין בלילה ההוא אבל כאן ליכא
מצוה ואין דרך לאכלו .ומיהו באמת פשוט הוא דבמקום שיש שני מינים
ותרוייהו עקרים הם כל שיש בו מז' המינים אזלינן בתר ז' מינים אבל
במקום שאין בו מז' מינים אזלינן בתר רוב ומיעוט וכבר הארכתי בזה
במקום אחר ואם כן בדידן נמי כיון דתרוייהו עקרים הם ואדרבה הסוכר
הוא יותר עקרי דהשאקאלדע אי אפשר לאכלו בלי סוכה והשאקאלאדי
נותנים רק ליתן טעם ועל כל פנים השאקאלאדי כשהוא לעצמו אין לו
ברכה מיוחדת ואינו ראוי לברכה לכן מברכין עליו שהכל כנלפענ"ד .ולא
דמי לאגוזים מרים כשהם קטנים מברך בורא פרי העץ עיין שו"ע סימן
ר"ב סעיף ה' ואדרבה דמי להא דהתם סעיף ט"ז על פלפל וזנגביל יבשים
ועל הקלאו של גירופלי )נעגליך( וכל כיוצא בזה שאין דרך לאכלם אלא
על ידי תערובות אין מברך עליהם כלום ועיין מג"א סימן תע"ה דעל קריין
אין מברך כלום ומג"א סימן ר"ה ס"ק ג' .ויש להאריך עוד אמנם כיון דנהוג
עלמא לברך שהכל ממילא הפלפול בזה הוא מיותר.
ושמעתי מפי הגאון בעל המשנה הלכות שליט"א דאף בדיעבד אם בירכו
על שוקולד בורא פרי העץ לא יצא.
ובספר שערי הברכה )פרק כ"ג הערה (699מביא דבספר משפט העדות
סי' ח' האריך לבאר את המנהג לברך שהכל ,לאחר שביאר אופן עשיית
השוקולד ,והוא שלאחר קטיפת פולי הקקאו מייבשים אותם בתהליך
מיוחד של ייבוש ולא קליה רגילה בתנור ,ואחר כך טוחנים את הפולים
לאבקה ,והאבקה הנוצרת מזה היא סמיכה ודביקה ואינה נוחה כלל ,ואחר
כך לוקחים אותה ומחממים אותה בחימום איטי ומיוחד ועל ידי החימום
מופרד השמן מהאבקה היבשה ,והשומן נקרא חמאת קקאו והאבקה היא
אבקת הקקאו) ,ואבקת הקקאו אינה ראויה לעשיית השוקולד כשהיא
עם השומן( ,אחר כך מערבים את אבקת הקקאו עם עוד חומרים כמו
שמן וסוכר ואבקת חלב וכדומה ,כל מין שוקולד לפי טעמו ומתכונתו,
ואת התערובת הזו מערבים במכשיר חשמלי גדול בצורה איטית במשך
כמה שעות ,עד שהתערובת מוכנה ואז יוצקים אותה לתבניות ושם היא
נקרשת למאכל השוקולד ,ואבקת הקקאו הנמכרת היא האבקה היוצאת
לאחר החימום וההפרדה הנ"ל לפני העירבוב עם עוד חומרים ובחישה יחד.
ולאחר כל התיאור הנ"ל כתב לבאר ולהוכיח שפרי שמצד עצמה אינו ראוי
לכלום רק עושים בו פעולה מחודשת לעשות ממנו מאכל אחר אינו בגדר
פרי ,כי פולי השוקולד אם יחממו אותם או יבשלו אותם בפני עצמם כמות
שהם לא יצליחו לכלום וגרועים מפולי הקפה שאפשר בדוחק לבשלם
ולאפותם בפני עצמם ,מה שאין כן הקקאו אינו ראוי אלא על ידי פעולות
מורכבות היכולות להיעשות רק בבית חרושת בלבד על ידי פעולות שונות
וללא זה אין השוקולד ראוי למאכל ,היוצא מזה שפולי הקקאו עצמם
אינם ראוים בתור פרי אלא על ידי תחבולה המכשרת אותם לאכילה ,והרי
זה דומה לעשבים ועלים שאף אם יחדשו בהם פעולה חדשה להכשירם
לאכילה מכל מקום לא יקראו בשם פרי ,ואין זה כהומלתא שחסרה רק
עירבוב בדברים המכשירים לאכילה ,וגם לא כשאר מאכלים הדורשים
בישול או אפיה בלבד .וכתב שלפי זה אף המערב אבקת קקאו עם סוכר
כדי לאוכלה יברך שהכל כיון שאבקת קקאו כשלעצמה אינה נידונת
כפרי.
וכן בשו"ת אור לציון )ח"ב פרק י"ד סעיף ה'( כתב :על שוקולד מברך
שהכל נהיה בדברו .ובביאורים שם כתב :יש להסתפק בברכת השוקולד,
והנה גדול אחד רצה לומר שמברכים עליו בורא פרי העץ ,כיון שעשוי
מפולי קקאו הבאים מן העץ ,ואף שהם שחוקים ,דמי למה שכתב בשו"ע
בסימן ר"ג סעיף ז' ,שבשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר מברך עליהם
כברכת הבשמים ,וכמו שביאר במג"א בסימן ר"ב ס"ק י"ח בשם התרומת
הדשן ,שאף שהם כתושין כיון שדרך לכתוש ולשחוק את הבשמים חשיבי
טו
קיימו במילתייהו ,ואם כן הוא הדין בקקאו שדרך לשוחקו ,צריך לברך
עליו בורא פרי העץ .אולם נראה שיש לברך על השוקולד שהכל נהיה
בדברו ,והטעם לכך הוא ,שהרי עץ הקקאו הוא מעצי סרק ,ומרן כתב
בשו"ע בסימן ר"ג סעיף ד' ,שעל פירות שמוציאין אילני סרק מברך שהכל
נהיה בדברו ואף שבמג"א ובט"ז שם ועוד אחרונים כתבו שאם הפרי ראוי
לאכילה מברך עליו בורא פרי העץ ,וכן הביא בשער המצוות בפרשת עקב
בשם האריז"ל ,והובא בברכ"י יוסף שם אות ב' ,שהיה מברך על פירות
עצי סרק ,וכגון סברס וכדומה ,בורא פרי העץ ,ושכן המנהג ,ע"ש .מכל
מקום נראה דאף שבשער המצוות שם לא חילק באיזה פרי איירי ,נראה
דהיינו דוקא פירות הראויים לאכילה כמות שהם ,כמו סברס וכדומה,
אבל פירות שצריך לתקנם לאכילה ,דינם כמו שכתב מרן ,שברכתם
שהכל ,וכמו שכתב הט"ז שם ,והרי פולי הקקאו צריכים תיקון גדול,
שבצורתם המקורית הם קשים מאוד ,אלא ששמים אותם בשמש זמן
מסויים ,ואחר כך שוברים אותם וטוחנים אותם ,ונותנים אותם במים
עד שנעשים דלילים כמים ,ואחר כך מאדים את המים על ידי מכונה,
ומתקשה לצורתו הידועה ,וכיון שצריך לתקנם לאכילה ,יש לברך על
השוקולד ברכת שהכל נהיה בדברו ,ואף שעץ סרק הוא עץ שגידולו
מאיליו ,וכעת נוטעים את עצי הקקאו ,מכל מקום צריך עיון מה דין עץ
שמעולם היה עץ סרק שגידולו מאיליו ,וכעת השתנה הדבר ומגדלים
אותו על ידי אדם ,אם משתנית ברכתו משום כך או לא ,ויש לדון בזה,
ומידי ספק לא יצאנו ,וספק ברכות להקל ,וכן המנהג לברך על השוקולד
שהכל נהיה בדברו.
וכן שמעתי מהגאון רבי אברהם קופשיץ שליט"א דהמנהג לברך שהכל
נהיה בדברו על שוקולד.
מזיגת מים במיץ ענבים
בשו"ע )סימן ר"ד סעיף ה'( דן בשיעור מזיגה ביין כמה מים אפשר למזוג
ביין והברכה תהא עדיין בורא פרי הגפן ויש לדון האם דין מזיגה שייך
גם במיץ ענבים.
ובספר וזאת הברכה )עמ' (116כתב בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל
שדין מזיגה נאמר רק בנוגע ליין ,אך במיץ ענבים אין דין מזיגה לפי זה
כמות המים שניתן להוסיף למיץ ענבים מועטת מאוד ,ויתכן שאפילו אם
הוסיף למיץ ענבים כמות קטנה של מים ,דין המשקה שנוצר הוא כדין
מים ממותקים וברכתו שהכל.
וכן כתב במנחת שלמה )ח"א סימן ד'( דעל מיץ טבעי אין להוסיף מים
מפני שטעמו חלש.
ובחלק ב' סימן ל"ד אות כ"ד כתב :נלענ"ד דשאני יין שכך דרכו תמיד
דבתחלתו הוא חי ולא ראוי כל כך לשתיה וטעון מזיגה אפילו לחכמים
שמברכים "הגפן" גם על חי ,ולכך יש שמוזגים על חד תלת ויש שמוזגים
על חד שית ,ולכן מברכים על שניהם הגפן מבלי להתחשב בטעמי
המזיגה .מה שאין כן מיץ ענבים אינו שייך כלל למזיגה.
ובהליכות שלמה )מועדים ח"ב פרק ט' ארחות הלכה (90כתבו דהורה מרן
זצוק"ל לרבני היקבים שאין למזוג מיץ ענבים במים ,ואף אם מוסיפים
בו תמציות שונות לחיזוקו עדיין אין למזגו במים ,דסוף סוף כשלעצמו
אינו ראוי למזיגה והחיזוק על ידי התמציות הוא סיוע חיצוני גרידא ,ופעם
אמר מרן זצוק"ל דמיץ ענבים טבעי מאה אחוז אם עירב בו שליש מים
ברור הדבר שברכתו שהכל.
וכן שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דבמיץ ענבים אפילו מאה
אחוז טבעי אין להוסיף מים דלא שייך בזה מזיגה רק כמה טיפות מים
אפשר להוסיף .וכן כתב בספר וזאת הברכה )שם( בשם מרן שליט"א.
וכן בספר הלכות שבת בשבת )פרק ז' סעיף כ"ח( כתב בשם מרן שליט"א
דכל דין מזיגה לא נאמר אלא ביין ולא במיץ ענבים ,ולא שייך בו דין
מזיגה כלל וכן אין לילך בו אחר הרוב כיון שנאבד טעמו בקל ,ואף
שמדינא אזלינן בתר הרוב כמבואר בסימן ר"ב סעיף א' ,כיון דמתקלקל
בקל טעם היין והעיקר שיהא נרגש היטב טעם היין או המיץ ענבים ואין
להוסיף אלא מעט מים באופן שלא יתקלקל ויפגם טעמו.
וכן בקונטרס זמן שמחתנו )פרק י"א אות ד'( כתב בשם מרן שליט"א
דמיץ שלנו הוא חלש ביותר וביותר מכמה טיפות משתנה טעמו וגם מיץ
העשוי מענבים מתוקים מאוד אין להוסיף בו מים ,שהרי ברכתו הגפן
אינו מחמת טעמו אלא מחמת שכמות שהוא מצינו שתיקנו לו ברכה
כברכת היין ,ובכל שינוי מכמות שהוא צ"ע אם נשאר בברכתו.
וכן שמעתי מהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א דאין להוסיף מים למיץ
ענבים מאה אחוז טבעי רק מעט מאוד אפשר להוסיף.
ובתשובות והנהגות )ח"ה סימן ע"ז( כתב :דאם בא לערב מים במיץ ענבים
מוכן ,ראוי שלא להתיר כלל או על כל פנים רק מעט מאד ,שרק ביין
מתירין להוסיף מים מפני שזהו לטובת היין למזיגה שיהא ראוי לשתייה
לכל אחד ,ולא כנוהגין להתיר עירוב כל זמן שיהא רובו מיץ ענבים ,דראוי
להדר לצאת כל הפוסקים ,כיון דיש כאן ביטול מצוה להאוסרין לערב
וכמ"ש ,ואם מבשל הענבים במים ,תלוי אם יש טעם יין גמור או לא.
ובשו"ת אור לציון )ח"ב פרק כ' סעיף י"ח בביאורים( כתב :והנה אף שגם
במיץ ענבים יש דין מזיגה ,ומותר להוסיף בו מים ולברך עליו ברכת
בורא פרי הגפן ,מכל מקום אין למזוג בו מים באותה מידה שמוסיף ביין,
שפעמים שטעמו פג אף כשמוסיף בו מעט מים ,והכל תלוי בטעם ,שכל
שטעמו עמו מברך עליו בורא פרי הגפן ,ובלבד שלא נוספו בו חומרים
לשפר טעמו .ועיין בשו"ת מנחת יצחק )ח"ח סימן י"ד(.
ומגאב"ד ירושלים הגאון רבי יצחק טוביה וויס שליט"א שמעתי דאפשר
למזוג מים במיץ ענבים כשיעור שלא ישתנה טעמו ואין בזה שיעור ברור
כמה מים אפשר להוסיף.
ומהגאון רבי אברהם קופשיץ שליט"א שמעתי דמסתבר דעשרים וחמש
אחוז מים בודאי אפשר להוסיף.
ובחוט שני )שבת ח"ד עמ' ק'( כתב :מיץ ענבים שמהול בתוכו מים ,אם
רובו מיץ ענבים ומיעוטו מים ,דינו כיין וברכתו בורא פרי הגפן .ובשיעור
מיעוט המים במיץ ענבים ,יש לכלול בו גם את שאר התוספות שמוסיפים
למיץ ענבים כמו סוכר ,ושאר חומרים .ובשער הציון שם )ס"ק י"ט( הוסיף:
ושמענו מהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שהרה"ג זרח שפירא העיד
שמרן החזו"א התיר במיץ ענבים להוסיף עד מחצית מים.
וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א דאפשר למזוג מים
במיץ ענבים והעיקר שיהא חמישים ואחד אחוז מיץ ענבים.
]במנחת שלמה )ח"ב סימן ד' אות כ"א( כתב :במקום שמסתפק אם
לברך הגפן או שהכל ,לכאורה אפשר שיברך שהכל ובתוך כדי דיבור
יאמר הגפן ,אבל נראה דאם כן הוי כמכוון לכתחילה להפסיק באמצע
הברכה כיון שמכוון לכך כמו יעלה ויבוא וכדומה דבכונה הרי זה מגרע
)עיין מ"ב ק"ח ס"ק ל"א ,סימן ק"ו ס"ק כ"ה( וכיון שכן נראה דיאמר ויברך
דוד ואחר כך יאמר מלך העולם שהכל נהיה בדברו ,ושוב יאמר עוד פעם
כל הנוסח ויברך הגפן דנראה שאין זה הפסק בין ברכה לשתיה כיון שהוא
עושה כן לתועלת כמו גבל לתורא וכמו שכתב התוס' בפסחים דמטעם
זה אין הקידוש חשיב הפסק[.
הבולע תרופה מתוקה האם צריך לברך
בשו"ע )סימן ר"ד סעיף ח'( איתא :כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל
ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחילה
וסוף.
ובמשנה ברורה )ס"ק מ"ג( כתב :רצה לומר אף על פי שאינו תאב להם
כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעל כל פנים החיך נהנה
מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אף על פי שמתרפא
מהם אינו מברך כלל.
ובשלחן שלמה )ערכי רפואה ח"ב עמ' ר"ו( מובא ממרן הגרש"ז אויערבאך
זצוק"ל :האוכל תרופות ,אם אינן מרות והחיך נהנה מהן ,יברך עליהן
תחילה .ואם מרות הן ,לא יברך ,וכן לא יברך ,אם רק בולע את התרופות,
כגון גלולות ,גם אם אינן מרות .והשותה מים כדי להפיג טעם תרופה
או כדי להקל על בליעתה לא יברך עליהם ,אבל השותה שאר משקין,
או אפילו שותה מים וכוונתו גם להרוות את צמאונו יברך את הברכה
הראויה להם.
וכן בשמירת שבת כהלכתה )פרק מ' סעיף פ"ד( כתב :לא יברך אם רק
בולע את התרופות כגון גלולות ,גם אם אינן מרות.
וכן שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א דהבולע תרופה מתוקה אין
צריך לברך על זה.
וכן כתב בספר פתחי הלכה )פרק ד' הערה א :(39וכל זה בסממנים וכדומה
שנהנה קצת מטעמם אבל הבולע גלולי רפואה אף שמצופות בסוכר
מסתבר שלא יברך עליהם ,שאינו נהנה מהם כלל ,מכיון שאינו לועסם
אלא בולעם.
וכן שמעתי מהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א והגאון רבי אברהם
קופשיץ שליט"א דהבולע תרופה מתוקה אין צריך לברך עליה.
ומהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א שמעתי דלכתחילה מי שצריך
לבלוע תרופה מתוקה שיברך על דבר אחר ויכוין גם על התרופה ובדיעבד
כשאין לו דבר אחר לברך על זה יבלע את התרופה בלי ברכה.
ובשו"ת שבט הקהתי )ח"ב סימן פ"ד( כתב שהבולע כדור מתוק צריך
לברך לפניה .ובחלק ג' סימן פ"ד כתב דהא דאמרינן דהשותה או אוכל
לרפואה דמברך איירי באוכל כזית או רביעית דבכה"ג אפילו בטועם
מברך אבל אם אוכל ושותה פחות מכשיעור לרפואה אינו מברך דהוי
כטועם דאינו מברך .והנה רפואות דלוקחים הם פחות משיעור אכילה
ואין לברך עליהם.
ומגאב"ד ירושלם הגאון רבי יצחק טוביה וויס שליט"א שמעתי דאף
הבולע כדור מתוק יש לו לברך על זה כיון שאף בזה החיך נהנה מעט.
האם מברכים על תרופות שטעמם מר
ומערבים בהם דבר מתוק כדי להמתיקו
בדעת תורה )סימן ר"ד סעיף ח'( כתב דרפואה אם מתקנו עם סוכר
וכדומה יברך רק שהכל אפילו הוא מצד עצמו ברכתו בורא פרי האדמה
כמיא דסילקא וכדומה עיין שו"ת בשמים ראש סימן קע"א ותבין ]יעו"ש
שנשאל על מי שעורים שמבשלים לחולים לשתותן וכו' ,והשיב דאם הוא
מתוקן בסוכרא ומיני בשמים אין מברכין עליו אלא שהכל ולא דמי לשמן
זית )דמברך עליו בורא פרי העץ אם מתקנו ע"י אניגרון( דבתערובת הזה
חפץ בו ובטעמו אבל הכא טעם השעורים פוגם וכו' ועוד דהתם השמן
הוא בעינו וחשיבותו ,ולא כן הכא וכו'[.
והעיר שם נכדו הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל :לא ידעתי אמאי הוצרך
אזמו"ר ז"ל להביא ממרחק לחמו ,הא מפורש כן בסימן שלאחר זה סעיף
א' ברמ"א בשם הרבינו יונה בתומי וכרתי ,דלאחר בישולם אין מברכין
עליהם אלא שהכל נהיה בדברו משום דנשתנו לגריעותא ,וכתב רמ"א
דאפילו בישלם עם בשר ונשתבחו ,מכל מקום אינו מברך אלא שהכל
נהיה בדברו ,שאין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם ע"כ.
וק"ו הוא ברפואה בנידון דידן שאינו מברך עליה כלל מצד עצמה ,ודאי
דנתינת הסוכר בתוכה לא יועיל לברך עליה כברכת עצמה.
וכתב מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל )בנשמת אברהם ח"א סימן ר"ד ס"ק
ד'( לא מובן ,התם התומי עצמם נשתנו לגריעותא מה שאין כן הכא.
ובשמירת שבת כהלכתה )פרק מ' הערה קצ"א( כתב :ונ"ל דכל שהתרופה
עצמה מרה אלא שמעורב בה דבר מתוק על מנת להמתיקה ,דלא יברך,
שהרי הוא טפל לעיקר שהוא התרופה .אך כתב בשם מרן הגרש"ז
אויערבאך זצוק"ל שיתכן דבכה"ג שאינו מברך כלל על העיקר ,מברך
שפיר על הטפל ,כמ"ש סימן קע"ד במ"ב ס"ק ל"ט ,שיברך על מעט סוכר
לפטור את הקפה ,ע"ש ,ומשמע דכוונתו על הסוכר שהוא טפל .וא"כ
הרי ק"ו הוא מהתם דברכת המוציא פוטרת שפיר גם את הקפה ואע"ג
שאת הסוכר הוא טועם קודם בפני עצמו ,מכל מקום הרי אין כוונתו
בשביל הנאה מועטת זו ,ודוגמא לכך מזון המלכות שהעיקר הוא ודאי רק
התרופה והדבש הוא רק טפל ומכל מקום מסתבר דודאי מברכים אף על
פי שהכל ביחד .וכן מסתבר ,שהרי אסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה.
ובנשמת אברהם )ח"א סימן ר"ד ס"ק ד'( כתב בשם הגאון רבי יהושע
נויבירט שליט"א :אם חומר המרפא בעצמו מר אולם מעורב בו סוכר
להמתיקו אינו מברך כי הסוכר הוא טפל לרפואה מהא דמי סילקא ברכות
ל"ו ע"א] .ובנשמת אברהם ח"ה סימן ר"ד ס"ק א' מובא מה שכתב הגר"י
נויבירט שליט"א בהסבר הדבר וז"ל :ואמנם המקור להלכה זאת ,דיש
לברך על רפואה אם איננה מרה ,הוא בברכות דף ל"ו ע"א לגבי הדין של
הנותן שמן לתוך אניגרון ,מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליברך
עליה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי .וכן הוא שם בדף
ל"ח ע"א ,לגבי הדין של שתיתא ,אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה
קמכוין לא ליברך עליה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.
ולכאורה יש ללמוד מכאן ,שאם אדם שותה מיני סירופ לרפואה ,או
מוצץ כדור של רפואה ,שיהיה חייב לברך עליו .וכן שמעתי רבים נוהגים
כן .אמנם לא כן אתי ,די"ל דאין הראיה עולה יפה .ואמנם שמן זית אם
שותים אותו כמו שהוא מזיק ,ולכן לא מברכין כלל לרש"י ,או מברכין
שהכל לרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה ב' ועיי"ש בכסף משנה.
אבל אם מכניסין שמן זית לתוך אניגרון יש לו טעם ,ולכן אמרינן שאם
כוונתו לאניגרון מברך האדמה ,ואם כוונתו לרפואה ,ושותה אותו שמן זית
מעורב באניגרון לשם רפואה ,מברך העץ .אמנם בנידון שלנו ,סם הרפואה
המעורב בתוך הסירופ או בתוך כדור המציצה ,הוא בעצמו מר ,וגם אם
מערב אותו עם שאר חומרים שממתקים את חומר הרפואה ,הרי אין
האדם רגיל לשתות רפואה זו ולא לשם רפואה .ואם כן סם הרפואה הוא
העיקר ,והוא מר ,ואין רגילים לערבו עם שאר חומרים רק לשם רפואה
ולמה יברך עליו ,הרי על העיקר לא מברכים ,כיון שמר הוא ,ולמה נאמר
שהטפל ,המתיקות ,היא תחייב בברכה ,הלא אין רצונו במתיקות בכלל,
אלא רק להטעים את חומר הרפואה ,דברים אלו נאמרו אפילו במקום
שסם הרפואה הוא המועט והסוכר שמכניסים בו הוא הרוב ,אף על פי כן
אין לברך עליו ,כיון שסוף סוף סם הרפואה הוא העיקר ,והראיה משמן
זית מעט שהכניסו לתוך אניגרון מרובה ,אם כוונתו לרפואה ,דאמרינן
לברך בורא פרי העץ ,אף שהוא המועט ,וכפי שמבואר בסימן ר"ב סעיף
ד' ובמ"ב ס"ק ל"א .וכן הוא גם כן לגבי הראיה השניה ,שתיתא רגילים
לאוכלו ,בין הבריאים ובין האדם החולה ,ולכן משמיע לנו שמברכים עליו
ברכה גם אם כוונתו לשם רפואה .אבל אין זה דומה לדין שלנו ,שאין
אדם שיאכל את הסם המר ולא לשם רפואה .ולכן נראה לי ברור שאין
לברך על הסירופ הנ"ל ,וכן גם על כדורי מציצה[.
וכתב שם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל :לא מובן וכי על כפית מזון
המלכות פטורים מלברך? ובחלק ד' סימן ר"ד ס"ק א' כתב שכעת כתב
לו מרן זצוק"ל :שאם התרופה מצופה בסוכר צריך לברך עליו שהכל כי
אז נהנה מהסוכר לפני שטועם את התרופה ,אך אם הסוכר מעורב עם
התרופה ,כגון בכדורי מציצה או בסירופ אינו מברך עליו כי אדם בריא
לא ישתמש בו להנאתו] .וכן הוסיף שם בשם מרן זצוק"ל :אדם שצריך
לעשות צילום קיבה צריך לשתות בריום וכדי שיוכל לשתותו מערבבים
סירופ או דבר מתוק אחר איתו .וכן לפעמים צריך לאכול דבר מוצק כגון
חתיכת עוגה או פרוסת לחם שטבולה בבריום שאינו מברך על זה כי
הכל טפל לבריום שאינו מאכל בריאים .לעומת זאת כשעושים צילום
כיס מרה שותים דבר שומני כגון שמנת או חלבון של ביצה עם חלב כדי
שכיס המרה יתכווץ בזה הורה מרן זצוק"ל שודאי צריכים לברך כי סוף
סוף נהנה מהאוכל[.
וכן בספר פתחי הלכה )פרק ד' הערה א (39כתב :דמלשון המחבר משמע
דמיירי דוקא בדבר שהוא מאכל אלא שאוכלו לרפואה ועל כן אם נהנה
קצת מטעמו צריך לברך עליו .והנה תרופות וסממנים אלו טעמם מר
בעצם אלא שנותנים בהם דבר מתוק להעביר רוע טעמם ,ולכן יש להם
קצת מתיקות אבל אין הנאה גמורה באכילתה ,ואין מי שיאכלם לולי
הכרח הרפואה ואפשר לומר שאין זה מאכל כלל ולא נקרא אכילה .אולם
מצאתי במאירי ברכות ל"ה ע"ב וז"ל וכן כל מה שנעשה לרפואה אם
יש בו הנאה קצת כגון מרקחת העושים לחולה מברך על העיקר שבו,
והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל ,עכ"ל .והנה
ממה שהדגיש טעם קצת ,וכן לשון רפואות המרות שאין שום הנאה,
משמע דבהני דידן צריך לברך ,וכן משמע קצת מדברי הרמ"א סימן
ר"ד סעיף י"א .אולם למעשה מסיים שם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך
זצוק"ל שסמי רפואה אף שטעמם מתוק קצת אין זה אכילה ,אבל גלולי
רפואה לתינוקות שטעמם כטעם סוכריה מברך עליהם .ודבר מאכל ממש
שאוכלו לרפואה הגם שאינו נהנה בגרונו וכוונתו רק לרפואה מכל מקום
מברך עליו שהרי מאכל הוא.
וכן שמעתי ממרן זצוק"ל שרק על תרופה שמוצצים את זה כסוכריה
יש לברך אבל על תרופה שלוקח רק משום רפואה והסוכר שבו זה כדי
להקל על המרירות אין צריך לברך.
וכן כתב בספר וזאת הברכה )עמ' (113בשם מרן זצוק"ל שתרופה )כדור
סירופ וכו'( שיש בה רק מעט מתיקות ,ואלמלא היה נזקק לתרופה לא
היה אוכלה אין לברך עליה שאין זה דרך אכילה.
ובנשמת אברהם )ח"א סימן ר"ד ס"ק ד'( כתב בשם הגאון בעל הציץ
אליעזר זצ"ל לגבי אם חומר המרפא מר אולם מעורב בו סוכר להמתיקו:
כשהחולה אומר היהי רצון לפני לקיחת התרופה ]בשו"ע )סימן ר"ל סעיף
ד'( איתא לומר יהי רצון מלפניך ד' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי
רופא חנם אתה[ נקרא זה כעין ברכה על התרופה ואינו נקרא גזלן כי
נהנה רק אחרי הודאה להש"י ,וממילא פוטר בזה את החומר הממתק
הטפל.
ובספר וזאת הברכה )עמ' (113כתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א
שתרופה גם אם אין לה טעם עצמי ,וכל מתיקותה מחומר ממתק דינה
לברך עליה .וכן תרופה )כדור סירופ וכו'( שיש רק מעט מתיקות ואלמלא
היה נזקק לתרופה לא היה אוכלה צריך לברך עליה מכיון שנהנה .וכן
שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א.
וכן שמעתי מגאב"ד ירושלם הגאון רבי יצחק טוביה וויס שליט"א והגאון
רבי אברהם קופשיץ שליט"א דהלועס תרופה מרה שמעורבב עם חומר
ממתק יש לברך על זה.
ומהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א שמעתי דהלועם תרופה מרה
שמעורבב עם חומר ממתק מעיקר הדין יש לברך על זה .וראוי לברך על
דבר אחר ולכוין אף על התרופה.
טז
המנהג וטעמו
בורא פרי הגפן הג' בסגול או בקמץ
כתב בסידור מהרש"ס הידלסהיימר בסי' ג' וז"ל :שבתי אני
להוכיח בראיות ברורות שבברכת היין יש לומר בורא פרי הגפן
הגימ"ל בקמ"ץ ולא בסגו"ל .כי הנה במכלול משקל פעל דף
נ"ב ע"ג )דפוס ליק דף קמ"ט ,ב'( הביא השמות הנקודות בשני
סגו"לין .וז"ל פעל ארץ תבן ארך אדר גפן וכו' .ובסוף כתב בעמוד
ד' )דפוס ליק ק"נ ,א'( וז"ל ,ורוב המשקל הזה ישתנה באתנח
וסוף פסוק וישוב קמ"ץ גדול תחת פ"א הפעל ,ויש שישתנה גם
בזקף וכו' ויש שלא ישתנו אף באתנח וסוף פסוק וכו' .והביא
שם פסוקים לשמות שלא ישתנו .וגפן נשאר בכללו שנשתנה
בהפסק כי נמצא במקרא שנשתנה סגו"ל הגימ"ל לקמ"ץ בכל
מקום שבא באתנחתא או בסוף פסוק כמו ויאמרו העצים לגפן
)שופטים ט'( אמללה גפן )ישעיה כ"ד( ויפרחו כגפן )הושע י"ד(.
והשינוי הזה שנשתנה הסגו"ל לקמ"ץ באתנחתא וסוף פסוק היא
הלכה למשה מסיני ונקרא בדברי רז"ל מקרא סופרים כדאיתא
בפרק ד' דנדרים )דף ל"ז ע"ב( אמר ר' יצחק מקרא סופרים
הלכה למשה מסיני כגון ארץ ארץ שמים מצרים ,ופירש"י
והרא"ש והר"ן מקרא סופרים הקריאה שמסרו לנו הראשונים
שנקראו סופרים לקרות ארץ ארץ שמים מצרים שכשיש בהם
אתנחתא נקראם בקמ"ץ אע"פ שאין בהם אל"ף נקראים כאלו
יש בהם הלכה למשה מסיני דנקראין הכי ע"כ .הנה הביאו רז"ל
שמות שישתנו בהם הסגו"ל והפת"ח לקמ"ץ בהפסק ,ואשר לא
ישתנה בהפסק מסגו"ל לקמ"ץ הוא על פי המסרה שהיא ג"כ
הלכה למשה מסיני כדאיתא התם בדף ל"ז ע"ב .ומאחר שמצאנו
שקדמונינו ז"ל מתקני הברכות והתפלות הלכו תמיד בדרך לשון
הפסוק שכאשר בא להם שם מן השמות של שני סגו"לין במקום
הפסק נקדו קמ"ץ במקום הסגו"ל הראשון כגון בברכת שחרית
שלא עשני עבד ,אשר הכין מצעדי גבר .אע"פ שבפסוק אשר על
שמו נתיסדה ברכה זו ננקדה הגימ"ל של גבר בסגו"ל שנאמר
מי"י מצעדי גבר כוננו )תהלים ל"ז( הנה מפני שבכאן הוא סוף
הברכה נקדו הגימ"ל בקמ"ץ) ,וכ"כ בסדורו עמוד ,(19וכן בברכת
אמת ויציב וצדקתך עד אפסי ארץ האל"ף של ארץ בקמ"ץ מפני
ההפסק .ואע"פ שנמצא במסרה שמלת ארץ לא נשתנה בארבעה
מקומות ונשארה האל"ף בהפסק בסגו"ל ע"פ המסרה עכ"ז הלכו
מתקני התפלות אחר הרוב ונקדו אפסי ארץ בקמ"ץ בהפסק.
וכן עשו בפת"ח שנשתנה בהפסק לקמ"ץ כמו שמים מצרים
שהביאו בגמרא ונקדו בברכת על נטילת ידים הדל"ת בקמ"ץ
מפני ההפסק )עיין בסדורו עמוד ,(9וכן למ"ד של להבחין בין יום
ובין לילה ובברכת אתה חונן לאדם דעת שהדל"ת בפת"ח חתמו
חונן הדעת הדל"ת בקמ"ץ מפני ההפסק והרבה כאלה .ומאחר
שבכל המקרא שם גפן הגימ"ל בקמ"ץ כשבאה בהפסק כנזכר יש
לנו לומר שנפל טעות בפי האומ' בורא פרי הגפן הגימ"ל בסגו"ל
כי צריך לקרות בקמ"ץ מפני ההפסק על פי הכלל שכתבתי .וכל
המשנה עובר על קבלת קדמונינו ז"ל שסמכו על קבלת הלכה
למשה מסיני כנזכר .ודי בזה למבין המודה על האמת.
ואפשר כי טעם שהלכו מתקני הברכות והתפלות אחר לשון
הפסוק בעניינים כאלה מפני שלשון מקרא סופרים הנזכר
בגמרא כולל כל קריאה בין בתורה בין בתפלה כי גם התפלה
היא מן התורה כדאיתא בב"ק פרק ח' דף צ"ב ע"ב ובב"מ פרק
ט' דף ק"ז ע"ב ועבדתם את י"י אלהיכם וגו' זו ק"ש ותפלה .הנה
הושוו בדבריהם ק"ש ותפלה ,ונראה מזה שכשם שבק"ש שהם
פרשיות התורה נשתנה הפת"ח והסגו"ל לקמ"ץ במקום הפסק
כדלעיל בפירוש מקרא סופרים כן ראוי גם בתפלה שישתנה
הפת"ח והסגו"ל לקמ"ץ במקום הפסקת ענין כי אין חילוק בין
ק"ש לתפלה בכל הדקדוקים כדאיתא בטור או"ח סי' ס"א אחר
שהאריך במה שצריך לדקדק בק"ש כתב וז"ל ולא בק"ש בלבד
אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה .וגם הרד"ק האריך בענין זה
בחלק ראשון מן המכלול בתחילת פעלי אבני גזית דף כ"ה
ע"ב )דפוס ליק ע"ב ,ב'( ובסוף כתב וז"ל אבל הזהירו בק"ש
והוא הדין לכל קריאה וכו' עד ומה שהזהירו בק"ש הוא לשתי
עילות .האחת מפני שיש באותן הפרשיות יחוד השם וקבלת עול
מצוות ,והאחרת שכל ישראל קוראים אותם פעמיים ביום חכמים
ועמי הארץ לפיכך היו צריכים להזהיר עליהם מפני עמי הארץ
שאינם רגילים בקריאה עכ"ל .והב"י הביא דברי הרד"ק הנ"ל
באו"ח סי' ס"א בשם האבודרהם וכתב שהאבודרהם הביא דברי
הרד"ק דלעיל .נמצא שכולם כאחד מסכימים שיש לדקדק בכל
קריאה בין בק"ש בין בתפלה .ועוד שהרי כל התפלות הנזכרות
בתורה ובנביאים ובכתובים בכולם נמצאו כל דקדוקי הנקודות
על הדרך שאמרו בפרק ד' דנדרים כנ"ל והרבה מפסוקי תורה
ונביאים וכתובים מעורבים בתפלתינו שאנחנו מחוייבים להזהר
בהם שלא לשנות בהם שום נקודה אשר בעבור זה אמרו בפ"ק
דתענית דף י"ו ע"א במדות ש"ץ הגון ובקי לקרות בתורה ובנביאים
ובכתובים ,ופירש"י ורגיל לקרות וכו' שיהיו הפסוקים של תפלה
סדורין בפיו .וא"כ מאחר שאנו חייבים להזהר ולדקדק בפסוקים
שבתפלות מוכח מזה שגם בשאר התפלות שהם לשון חכמים
הרב אליהו נכס
כולל "אליבא דהלכתא" קריית ספר
יש לדקדק בהם בכל הדקדוקים הנ"ל כי כולם הם בלשון הקדש
אשר חובה עלינו לדקדק בו ושלא להשחיתו חלילה כמו שהאריך
בזה החכם ראב"ע בקהלת ריש סי' ה' פסוק אל תבהל על פיך
וגו' ,והרד"ק בהקדמת המכלול ובחלק שני מהמכלול שרש עתר,
ועוד יש ראיות לענין זה בספר הזוהר בכמה מקומות ובשאר
ספרי הקבלה אין מספר ולא רציתי להאריך בהם כי למודה על
האמת מספיק המעט מן הראיות ולבלתי מודה לא יספיקו ולא
יועילו אפילו מאה ואלף ראיות ולא ישוב מן הקריאה המשובשת
שהורגל בה מנעוריו כמו שכתב הגאון מהרש"ל בסדורו בפי'
ברכה מעין שבע )בליל שבת ,הובא בסדור מהרש"ס בעמוד (298
אחר שכתב דקדוק מלת מדשני עונג כתב ו]ז"ל[ ואעפ"כ שמעתי
מן הבוערים בעם המתגאים ומתביישים ל]חזור[ מטעותם
שאחזו ועשו מנעוריהם ואמרו כן וכן עשו ]וזדו[ במזיד ]ובגאוה[
בהרבה מלין אע"פ שימצאו ויראו בספרים מדויי]קים[ אינם
שבים ]מטעותם[ שנאמר )משלי כ"ו ,י"א( כסיל שונה באולתו
עכ"ל .ו]אין[ לפקפק על מה שכתבתי כי ברכת המוציא לחם מן
הארץ ]תוכיח כי[ הארץ הוא על משקל הגפן רק שננקדה ה"א
הידיעה בקמ"ץ במלת ארץ לתשלום הדגש שהיה ראוי להיות
באל"ף שאינה מקבלת ד]גש ,ומלבד קמ"ץ[ הה"א אין הפרש בין
הארץ ובין הגפן כלל .וזה מבואר למשכיל ולא יכחישני כי אם עם
הארץ שהוא כבהמה ולא אכל ]מעבור הארץ[.
ועיין בסידור אזור אליהו עמוד צ"ה שכתב :בורא פרי הגפן .בקמץ
כ"ה בס"י שאחרי רש"ס ומכללם סידור ר"ע ור"א ווילנא ,וכ"הבהגדה של פסח שהדפיס רמ"מ משקלאוו .אבל בכל ס"י קודם
רש"ס היה בורא פרי הגפן בסגול ורש"ס הוא ששינה לקמץ )כדין
סוף פסוק( ,ונתקבל השינוי בנוסחי אשכנז ללא עוררין.
ועיין במנהג ישראל תורה חלק א' סי' קי"ח שכתב :ומדי דברי
בו זכור אזכור גם בענין ברכת בורא פרי הגפן דהמנהג ברוב
מקומות שאומרים תיבת הגפן בקמ"ץ ,ועולה יפה ע"פ דקדוק
כיון שהוא סוף הענין ,אבל בזידיטשוב היה המנהג לומר הגפן
בסגו"ל וכן היה המנהג אצל הצדיקים מבית ביאלא כהובא
בהסכמה מהרה"צ מביאלא זצ"ל על הקונטרס ברכת החיים ,וכן
היה נוהג הרה"ק מהר"א מסטרעטין כהובא שם בהסכמה אחרת,
והטעם שכתב הרה"צ מביאלא בהסכמה הנ"ל עולה יפה גם
במוריד הגשם ,דהנה ידוע שיש גשמים שמביאים ברכה לעולם
ויש גשמים שהם להיפך ח"ו וגם אצל גפן יש יין שמביא ברכה
ויש להיפוך ח"ו ,ע"כ אנו צריכים להמתיק את הענין עם נקודות
סגו"ל של חסד שגימטריא ע"ב שהוא שם הרחמים והישועות,
והיינו טעמא דגשם וגם דגפן )ולדבריו אתי שפיר למה אין
אומרים מוריד הטל בסגו"ל ודו"ק( .ובשו"ת רב פעלים הנ"ל מביא
שכן מנהג הספרדים לומר הגפן בסגו"ל והטעם מפני שכן הניקוד
בתיבת גפן האמורה בתורה בשבעת המינים של ארץ ישראל- ,
ושוב מצאתי בספר ילקוט אברהם חלק ב' אות י' שכתב ששמע
מחסיד גדול מבנן של צדיקים וקדושים דסטרעטין זי"ע ,דהטעם
שהם אומרים בורא פרי הגפן בסגול תחת הג' ותחת הפ"א ,משום
דהנקודות הללו המה תחת תיבת חסד ,אבל אם תנקד תיבת
הגפן בקמץ תחת הגימ"ל ובסגו"ל תחת הפ"א הנקודות הללו
באים תחת תיבת מות ולהיש אומרים עץ שאכל אדה"ר גפן היה
ע"כ אם תנקד תיבת הגפן בסגלין אזי תמתיק החטא דאדה"ר
בחסד ע"כ.
ועיין בקובץ בית אהרן וישראל גליון ל"ח עמוד קכ"ב שכתבו:
כשם שנדחתה דעת הרד"ק וסיעתו בימי מרן והר"ש אלמולי
מפני קריאת "כל העולם" ,כך דוחים כיום הספרדים וכל עדות
המזרח והמערב וקצת מן האשכנזים החסידים מתפללי נוסח
ספרד המברכים בורא פרי הגפן בסגול את ניקודה בקמץ בשתי
הפעמים היחידות שיש גפן במקרא באתנחתא ,בשופטים )ט',
י"ב( ויאמרו העצים לגפן ,ובסוף הושע )י"ד ,ח'( ויפרחו כגפן.
קריאת האשכנזים בקמץ שמעתי שהוא "תיקון בעלי הדקדוק",
ושבספרי אשכנז וצרפת העתיקים שבדפוס ובכי"י של סידורים
ומחזורים והגדות של פסח נקוד בסגול) ,ויש לבקש ממי שספרים
אלו בהישג ידו לעיין בהם ולאמת או לסתור את השמועה(.
בספרי תפלות התימנים שבדפוס )בלדי ושמאי( נקוד בקמץ,
אבל בתכלאל )נדפס מצילום כ"י( המיוחס לר"ש שבזי וכן בספר
חופת חתנים כמנהג עדן ובסידור תפלת החודש נוסח עדן נקוד
בסגול .ואיני יודע אם קבלו את הסגול מסידורי הספרדים או
שהוא מנהג קדמון בדרום ארץ התימן .גם בענין הקריאה בקמץ
בצפון התימן איני יודע אם הוא תיקון מדקדקים או לא ,ואם
ישנו גם בתכלאלים שנכתבו קודם שנדפסו ספרי האשכנזים
הנקודים בקמץ.
לא בדקתי במחזורי רומניא וכפא )הקרימצ'קים( וקארפינטראץ
והמוסתערבים ושאר נוסחאות שלא נדפסו ,ואם יתברר שנקוד
בסגול בכל הנוסחאות הקדמוניות ,יש מקום לומר שצריכים
לקרוא כך כל אחב"י.
ועיין בספר רב פעלים חלק ב' סימן כ"ה שכתב :גם ילמדנו רבינו
בענין ברכה של בורא פרי הגפן ,ששמענו מפי מדקדק אחד
שאומר שצריך לומר הגפן בקמ"ץ תחת הגימ"ל ,ואנחנו וכל
העולם נוהגים לומר בסגו"ל ,ועל זאת אמר לנו מורינו הרב רבי
אליהו מני אב בית דין דעיר הקודש חברון שאין הולכים במטבע
תפילה אחר לשון הדקדוק ,כי כן כתב הרב חיד"א בספר יוסף
אומץ ,על כן יורינו מה נאמר בקמ"ץ או בסגו"ל.
ועל אשר שאלת מצד ברכת פרי הגפן ,שאמר לך מדקדק לפי
הדקדוק שצריך להיות בקמ"ץ ,כן הוא לפי הדקדוק ,כל מילה
שהיא סוף פסוק או יש בה טעם אתנ"ח שבזה יש לה דין סוף
פסוק ,צריך לנקד ראשה בקמ"ץ ,והוא ליפוי בעלמא ,ועל כן
אנחנו מברכין בברכות השחר שלא עשני עבד ,אף על גב דאיכא
בקרא עבד בסגו"ל ועבד בקמ"ץ ,עם כל זה כיון דהיא תיבה של
סוף צריכה להיות נקודה בקמץ ליפוי הלשון ,ואם באמצע פסוק
נקודה בסגול ,וכן תראה בכל תיבת עבד אשר בתנ"ך ,אם תיבת
עבד היא באתנ"ח או סוף פסוק נקודה בקמ"ץ ,וכן כל גפן המצוי
בתנ"ך נקוד סגו"ל תחת הגימ"ל ,ורק במקום שיש בה אתנ"ח
שהוא כמו סוף פסוק נקוד קמ"ץ תחת הגימ"ל והם שני פסוקים
בכל התנ"ך ,האחד הוא בישעיה כ"ד אבל תירוש אומללה גפן,
והשני בהושע יחיו דגן ויפרחו כגפן ,ששנים אלה נקודים בקמ"ץ
מפני שיש בהם אתנ"ח ,כי תיבה שיש בה אתנ"ח ותיבת סוף
פסוק משפט אחד להם ,וראיתי בגמרא דנדרים דף ל"ז עמוד ב'
מקרא סופרים ארץ שמים וכו' ,שכתב הר"ן ז"ל מקרא ארץ ארץ,
דכשיש בו אתנחת"א נקרא ארץ בקמץ ,עד כאן לשונו .מוכח
מכאן דכלל זה הוא מוסכם ואמיתי והוא הלכה למשה מסיני,
ועיין נודע ביהודה חלק א' סימן ב' מה שכתב ,ודבריו צריכין
יישוב.
מיהו נראה לי בס"ד דהאי כלל אינו כלל מוחלט ,ואיכא קצת
מקומות דאשתני האי כללא ,כי נמצא בתהלים מזמור מ"ד
תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו ,ותיבת זריתנו היא סוף פסוק,
ולפי הכלל ההוא צריך לומר זריתנו בקמ"ץ תחת זי"ן ,כי לשון זה
אף על גב דנמצא במקראות הרבה שנקוד בצירי ,הנה נמצא גם
כן נקוד בקמ"ץ ככתוב בירמיה סימן ל"א מזרה ישראל יקבצנו,
וכן במשלי כ' מזרה רשעים מלך חכם ,וכן ביחזקאל כ' ולזרות
אותם בארצות ,וכן בזכריה את ארץ יהודה לזרותה ,וכן בחומש
ויקרא סימן כ"ו ואתכם אזרה בגויים ,ועוד הרבה כזה ,ועל כן
תיבת זריתנו שהיא בסוף פסוק הוה ליה למימר זריתנו בקמ"ץ
לפי הכלל הנזכר .וכן עוד נמי בתהלים מזמור קל"ט ,ארחי ורבעי
זרית הוה ליה למימר זרית בקמ"ץ ,כיון דיש אתנח בתיבת זרית
שהוא כמו סוף פסוק ,וכן מצינו עוד בתהלים מזמור מ"ד בפסוק
דבקה לארץ בטנינו ,שהוא סוף פסוק ,והוה ליה למימר בטנינו
קמץ תחת בי"ת ,כאשר נקוד בתיבת בטן שהוא סוף פסוק קמ"ץ
תחת בית ,כמו שכתוב אשר מנע ממך פרי בטן ,וכן חופש כל
חדרי בטן ,וכן שכר פרי הבטן ,וכן אתה גוחי מבטן ,דכולם נקודים
בקמ"ץ תחת אות בי"ת ,ועל הרוב ימצא עוד כזאת אם נחפש
אחריהם .נמצא זה הכלל אינו חלוט לגמרי במקראות ,אלא יזדמן
קצת במקראות הפך הכלל הזה ,ואולי במקום שנמצא הפך הכלל
הזה יש טעם בדבר ההוא .ואנא עבדא אמרתי טעם נכון בברכה
זו דפרי הגפן ,שלא נהגו בה על פי הכלל המצוי ברוב המקראות,
אלא נהגו לאומרה בנקוד סגו"ל ,מפני שרצו להשוותה עם תיבת
גפן האמורה בשבעת המינים של ארץ ישראל הכתובים בפרשת
עקב שיש בהם סוד ,ככתוב בשער הלקוטים לרבינו ז"ל על פסוק
ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ,שכתב
חטה חכמה ,שעורה בינה ,גפן דעת חסד וגבורה תפארת ,תאנה
נצח ,רמון הוד ,זית שמן יסוד ,דבש מלכות ,עיין שם ,נמצא גפן
הוא כנגד שלשה קוין ,לכך אומרים אותו בסגול שהוא שלש
נקודות ,וגם עוד כי גפן של פסוק הנזכר נקוד בסגו"ל ,לכן בברכה
מזכירים אותו כפי מה שנקוד בפסוק הנזכר.
ואשר כתבתם שאמר לכם הרב החסיד מורינו הרב רבי אליהו מני
נר"ו ,שאין הולכים בנוסח התפילות כפי דקדוק לשון המקרא,
כי כן כתב הרב חיד"א ז"ל ביוסף אומץ ,כן הוא ,כי הגאון חיד"א
ז"ל בספרו יוסף אומץ סימן י' ,שנשאל שם בשינוי נקודות איזה
תיבות ,ממנהג בכל תפוצות ישראל מאליפות מרובבות ,כגון
נקודות נקדישך ונעריצך וכיוצא בהם ,שרוצים לשנות נקודותיהם
על פי הדקדוק .והשיב וזה לשונו :נידון שלנו שרוצים לשנות
התיבות התדירות והמורגלות בפי כל המון ישראל אנשים ונשים
וטף ,לשנות נקודתן שינוי מורפש וכו' ,ופערו פיהם שכל ישראל
המה וחכמיהם ורבניהם טע"ו במדב"ר ,לא ידעו לקרות התיבות,
הא ודאי אינהו הוא דקטעו בנקודו"ת הקצף ,עושי חדשות
ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל ,ויש לבטל דעתם ולכפותם
וכו' ,ועדותי זאת כי בעיר הקדש ירושלים תבנה ותיכונן במהרה
בימינו ששם הורתי ולידתי ,ובעיר הקדש חברון תבנה ותיכונן
במהרה בימינו אשר גרתי בה ,ועברתי בארץ מצרים ואגפיה,
ובקושטנדינא ואזמיר ותונס ובכל ערי איטליא ואמסטרדם ושאר
עיירות ,כולם עונים ואומרים נקדישך ונעריצך וכיוצא כמנהג
הקדום ,ובכל העיירות האלה מעיד אני גדולה ראיה ושמיעה,
וידענו נאמנה שבשאר ערי טורקיא וארם צובא וארם דמשק וערי
יז
פרס וערי מערב הפנימי כולם אומרים כן כנדפס בסידורים ,וכבר
נודע דבערי איטאליא היו רבנים גדולים ומדקדקים עצומים ולא
שינו המנהג ,ובפרט בעיר מנטובה שם היו הרב הגדול הרמ"ז
ז"ל והרב מהר"י בריאל ז"ל שחיברו ספרים בדקדוק ,והחזיקו
במנהג העולם וכו' .וכבר נודע שהגאון הרב תוספות יום טוב
כתב שיאמרו חי העולמים בציר"י על פי הדקדוק ,ואני הדל הן
כל יקר ראתה עיני תשובת רבנים מדקדקים שהסכימו לומר
להפך לומר חי בפתח בברכות כפי המנהג וכו' ,עיין שם בדברי
קדשו ז"ל .ולפי זה ברכת פרי הגפן שכל קהילות ישראל אנשים
ונשים וטף אומרים בסגו"ל ,כך ראוי לנהוג ,ואין אנחנו משגיחים
על משפט הדקדוק שיש במקראות ,וכל שכן לפי מה שכתבנו
לעיל בס"ד שבזה הכלל נמצא שינוי להפך בקצת מקומות
וכאשר זכרתי לעיל .ודע כי מלבד הך דנקדישך ונעריצך ,יש כמה
מלות בתפילה וברכות שאין אנחנו נוהגים בהם על פי משפט
דקדוק המקרא ,ואזכיר קצתם והם בברכת המזון ,ועל הכל וכו'
מודים לך ומברכים את שמך ,וכן רחם וכו' ישראל עמך עירך
כבודך היכלך מעונך דבירך ומלכות בית דוד משיחך ,וכן בברכת
ההפטרה באליהו הנביא עבדך ,ובמלכות בית דוד משיחך ,וכן
בתפילה להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ,וכן באהבה
כמצות רצונך ,כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך ,וכן
קדש שמך בעולמך ,צפניה חוזך ,וכן בברכת ברוך שאמר נגדלך
נשבחך ונפארך ונרוממך ,וכן בברכות קריאת שמע ,ובמוסף ראש
חודש ובסליחות של כיפור ותפילת ראש השנה וכיוצא בזה ,הנה
בכולם אנחנו אומרים כפי מה שאנחנו נוהגים בנקדישך ונעריצך,
שהוא הפך משפט תורת הדקדוק של המקרא.
בענין ברכת השוקולד
כתב בשערי תשובה סי' ר"ב ס"ק ט"ז :עבה"ט ועיין בפנים
מאירות חלק ב' סימן ק"צ שחיזק דבריו שבח"א והשיב על
השגת הש"י ,ומ"מ סיים בזה שגם הוא נוהג לברך שהכל על
קאוו"י וטיי"ע כמנהג העולם ,וגם על שעקלד"י כתב בדברי יוסף
סימן י"ד לברך שהכל וכן עמא דבר ועיין בשו"ת שמש צדקה
סוף סימן ב'.
ועיין בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן צ"א אות ב' שכתב:
בענין שוקולד שנהוג לברך עליו שהכל ,נו"נ בזה עם גדולי תורה,
דבשלמא על משקה של קקאו ניחא מה שמברכין שהכל כמבואר
בשע"ת סי' ר"ב ס"ק י"ט ,אבל שוקולד הרי הוא ממש אוכל
גמור ומבואר להדיא בשו"ע או"ח סי' ר"ג סעי' ז' שעל "בשמים
שחוקים ומעורבים עם סוכר הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין
ברכת אותם בשמים" ועיין במג"א סי' ר"ב ס"ק י"ח שכתב דכיון
שהדרך הוא לכתוש ולשחוק הרי הם חשובים כקיימי במילתייהו,
וא"כ הרי גם קקאו דרך אכילתם רק ע"י כיתוש וריסוק ויש לברך
ע"ז בפה"ע אם הקקאו הוא עיקר וכל שכן כשהוא רוב ,והפליאה
היא ביותר על אחינו הספרדים שנוהגים כהמחבר בסי' ר"ב
סעי' ז' לברך בפה"ע גם על תמרים שנתמעכו ונשתנה צורתן.
וחשבתי לומר דכיון שהקקאו עצמו אינו נאכל כלל כמו שהוא
לא חי ולא מבושל ועומד כרגיל להתערב עם דברים אחרים
באופן שהוא רק מיעוט ,ולכן אפשר דאפילו בכהאי גוונא שאינו
מיעוט אבל כיון שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י תיקון ותערובת
עם דברים אחרים אפשר דאין זה כ"כ חשוב ואף שדרך אכילתו
תמיד ע"י ריסוק אפילו הכי מברכין ע"ז שהכל ,ולא דמי לשמן
דאם חושש בגרונו ונותן שמן הרבה לתוך אניגרון שמברך עליו
בפה"ע אע"ג דבשום ענין אחר לא משכחת דמברכין עליו בפה"ע
כמבואר בריש פרק כיצד מברכין ,דשאני שמן שלא נשתנה ממה
שהיה קודם משא"כ קקאו שהוא פרי כזה אשר כמו שהוא אינו
נאכל וגם צריך כיתוש וריסוק עד שנהפך לדבר אחר לכן מברכין
שהכל ,אך עדיין תמוה שהרי מבואר שגם על אינגבע"ר שחוקים
שאוכלים עם צוקער מברכים בפה"ע כמו"ש הט"ז וכן הוא
במשנ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ד אע"ג שגם אינגבע"ר אינו נאכל כלל
אלא ע"י שחיקה ונטפל לדברים אחרים ממש כמו קקאו ולכן
צע"ג .ועכ"פ אותם שמערבים קקאו עם סוכר יחד ואוכלין נראה
שאם הרוב הוא קקאו צריכים ודאי לברך בפה"ע שהרי לא נהפך
לדבר אחר ודומה ממש לאינגבע"ר וכדומה.
ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ז' סימן כ"ז וז"ל :שאלה .מה דעת
רבינו שליט"א על ברכת שוקולד ,כי דעת הגרש"ז אוירבאך
שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א לברך בורא פרי העץ עפ"י
המבואר במשנ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ד שאם רוב דרך אכילת אותן
פירות הוא ע"י ריסוק אף לכתחילה מברך ברכתו הראויה עי"ש,
ולמה העולם נוהג לברך שהכל .תשובה .בענין ברכת שוקולד
הרבה כבר מדובר ,ולפום רהיטא מש"כ כ"ת בשם שני ידידי
הגאונים שליט"א הם דברים של טעם – איברא בכ"ז אין דעתי
לשנות מנהג העולם לברך שהכל ,דנראה דאין שוקולד דומה
להמבואר בפוסקים דאם דרך הפרי לאכול בריסוק דמברך ברכה
הראוי לפי אותה פרי וכמבואר ג"כ במשנ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ד,
ועיין בשו"ע סי' ר"ג סעי' ז' לענין בשמים שחוקים מעורבים,
ועיין היטב מש"כ באורך בשו"ת שבט הלוי חלק ד' סי' י"ט ומה
שנו"נ בזה בדברי המשכנות יעקב ,דשוקולד אינו קאקאו טחון
נקי בלבד ,אלא תעשי' של קאקאו עם הרבה חמאת קאקאו
ועוד מינים שנעשה מהם תבשיל כזה שכשיקרש יש לו צורת
השוקולד ,דטחינת קאקאו עצמו הוא קצת מר ,ובכזה לא דברו
הפוסקים ,ונוטה יותר לברכת שהכל ואם אינם נביאים הם ,בני
נביאים הם ,ועיין בשע"ת סי' ר"ג ס"ק ג' דזנגביל אפילו שחוק
בפה"א היינו כשאין שחוק לגמרי ,אבל אם הוא מעוך וכתות
עד שאין ניכר אעפ"י שיודע שהוא זנגביל מברך שהכל ,וא"כ
הה"ד לענין שוקולד ,ואעפ"י שבביאוה"ל מפקפק קצת מ"מ אינו
מדחה לגמרי יעוי"ש.
ועיין עוד באור לציון חלק ב' פרק י"ד שאלה ה' שכתב :שאלה.
מה מברכים על שוקולד .תשובה .על שוקולד מברך שהכל נהיה
בדברו .ועיין שם עוד בהערה ה' שכתב :יש להסתפק בברכת
השוקולד ,והנה גדול אחד רצה לומר שמברכים עליו בורא
פרי העץ ,כיון שעשוי מפולי קקאו הבאים מן העץ ,ואף שהם
שחוקים ,דמי למש"כ בשו"ע בסימן ר"ג סעיף ז' ,שבשמים
שחוקים ומעורבים עם סוכר מברך עליהם כברכת הבשמים ,וכמו
שביאר במג"א בסימן ר"ב ס"ק י"ח בשם התרומת הדשן ,שאף
שהם כתושים ,כיון שדרך לכתוש ולשחוק את הבשמים חשיבי
קיימו במילתייהו ,וא"כ הוא הדין בקקאו שדרך לשוחקו ,צריך
לברך עליו בורא פרי העץ .וראה עוד בזה בביאורים לתשובה
ב' ,עי"ש.
אולם נראה שיש לברך על השוקולד שהכל נהיה בדברו ,והטעם
לכך הוא ,שהרי עץ הקקאו הוא מעצי סרק ,ומרן כתב בשו"ע
בסימן ר"ג סעיף ד' ,שעל פירות שמוציאין אילני סרק מברך
שהכל נהיה בדברו .ואף שבמג"א ובט"ז שם ועוד אחרונים כתבו
שאם הפרי ראוי לאכילה מברך עליו בורא פרי העץ ,וכן הביא
בשער המצוות בפרשת עקב בשם האריז"ל ,והובא בברכ"י שם
אות ב' ,שהיה מברך על פירות עצי סרק ,וכגון סברס וכדומה,
בורא פרי העץ ,ושכן המנהג ,עי"ש) .ומטעם זה אף יש לברך על
סברס ברכת שהחיינו( ,מ"מ נראה דאף שבשער המצוות שם
לא חילק באיזה פרי איירי ,נראה דהיינו דוקא פירות הראויים
לאכילה כמות שהם ,כמו סברס וכדומה ,אבל פירות שצריך
לתקנם לאכילה ,דינם כמו שכתב מרן ,שברכתם שהכל ,וכמ"ש
הט"ז שם ,והרי פולי הקקאו צריכים תיקון גדול ,שבצורתם
המקורית הם קשים מאוד ,אלא ששמים אותם בשמש זמן
מסויים ,ואח"כ שוברים אותם וטוחנים אותם ,ונותנים אותם
במים עד שנעשים דלילים כמים ,ואח"כ מאדים את המים ע"י
מכונה ,ומתקשה לצורתו הידועה ,וכיון שצריך לתקנם לאכילה,
יש לברך על השוקולד ברכת שהכל נהיה בדברו.
ואף שעץ סרק הוא עץ שגידולו מאליו ,וכעת נוטעים את עצי
הקקאו ,מ"מ צריך עיון מה דין עץ שמעולם היה עץ סרק שגידולו
מאליו ,וכעת השתנה הדבר ומגדלים אותו על ידי אדם ,אם
משתנית ברכתו משום כך או לא ,ויש לדון בזה ,ומידי ספק לא
יצאנו ,וספק ברכות להקל ,וכן המנהג לברך על השוקולד שהכל
נהיה בדברו.
ועיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' סי' קפ"ז שכתב :ראיתי
בספר על ברכת הנהנין מהרה"ג רבי גבריאל קרויס שליט"א
מאנגליה דמסיק כיון שעיקרו מפרי העץ היינו פולי הקקאו
ודרכו בכך לשוקולדה ,עיקר הברכה בורא פרי העץ ,ותמה על
שנוהגין לברך שהכל ,ובמקור הברכה מביא מפחד יצחק שבעל
יד מלאכי הורה באמת לברך על קיקולאטה בורא פרי העץ ,רק
בספר הנ"ל מסכים לברך שהכל כיון שהמנהג כן ,אבל רצינו
כאן לסדר עשיית שוקולדה עם הכשר ,וביררנו התערובות שנותן
ועירבו שם כט"ו מיני תבלין וכדומה.
לכן כפי הנראה בשאקאלדע אוכלים רק בשביל הטעם הטוב
דוקא ,וצורת פרי הקקאו משתנית לגמרי על ידי התערובות
שנותן טעם וחשוב ולא בטל ,ואף אם רובו פרי מעץ ,בשוקלדע
חשוב יותר התערובות שמטעים ומשנה צורה וטעם ,לכן ראוי
לברך שהכל דאזלינן בתר טעם וצורה ,ולא דמי לשוקלדע לבד
העשויה בלי תערובת ,שהתערובות שנאכל בשבילו משנה צורתה
לגמרי כמ"ש.
וכעת ראיתי במנחת שלמה להגרש"ז אוירבך שליט"א )סימן
צ"א( שדן דאפשר דכיון דהקקאו אינו נאכל כלל אלא ע"י
תערובת ונשתנה צורתו ע"כ מברך שהכל ,אך העיר ע"ז שהרי
גם על אינגבער שחוקים שאוכלים עם צוקער מברכין בפה"ע
וכמבואר בט"ז וכ"ה במשנ"ב סימן ר"ב ס"ק מ"ד ,אף שאינגבאר
אינו נאכל אלא ע"י שחיקה ונאכל עם דברים אחרים ,ומסיים
וצע"ג ,ועכ"פ אותם שמערבים קקאו עם סוכר יחד ואוכלים
נראה שאם הרוב הוא קקאו צריכין וודאי לברך בפה"ע שהרי
לא נהפך לדבר אחר ודומה ממש לאינגבער עכ"ל ,אך שוקלדה
למשנ"ת עיקרו רק כתבלין להנאת הטעם וטעם התבלין עיקר
וכמו שביררנו בזה ,ואין דומה לאינגבער שהסוכר אינו העיקר
ולכן מברך בפה"ע ,ולכן מנהג העולם לברך שהכל על שוקלאדה
שפיר יש על מה לסמוך וכנתבאר.
ומיהו אם אוכל שאקאלדע המיוחד רק לעצירות ולא בשביל
הטעם ,ולא מעורב בו הרבה דברים המטעימים ,נראה שראוי
לברך בורא פרי העץ ,שהמברך שהכל על דבר שנתייחד לו ברכה
בפ"ע הלוא הוא בור אף שיוצאין בו בדיעבד ,אבל כמדומני
שנהגו לברך תמיד שהכל דוקא ,שעל מה שאוכל לרפואה
כשאינו נהנה אינו מברך וכמבואר בשו"ע סימן ר"ד סעיף ח',
ועל הטעם שמברך עיקרו התבלין מהתערובת ושפיר ראוי לברך
שהכל אבל ד"ז צ"ב ,ועיין ברמ"א סוף סי' רי"ב שאם אוכל טפל
לפני העיקר ,אף שברכתו בורא פרי העץ ,אינו מברך אלא שהכל,
שלא חשוב שאינו אלא טפל ,וגם כאן השוקולדה לא חשוב כ"כ
ואוכלים רק בשביל הטעם הטוב דתבלין שמערבין ,ולכן בלא
חשוב שפיר ברכתו שהכל.
ועיין בספר משנה הלכות חלק ו' סי' ל"ח שכתב :וקצת היה
נראה לישב עוד מנהג העולם אליבא דהלכתא כי באמת
השאקאלאדי אין דרך לאכלו כמו שהוא אלא עם סוכר מטובל
ומוטעם ופעמים שהסוכר הוא באמת הרוב ולא השאקאלאדי
אלא כעין נותן טעם ומראה ועכ"פ הו"ל זו"ז גורם וכיון דעל
סוכר נהוג עלמא כרמב"ם לברך שהכל הכ"נ על השאקאלאדי.
)הגם כי יש לומר ב' ספקות להחמיר היינו דגם על סוכר באמת
יש לברך בפה"ע ועל שאקאלאדי ודאי מ"מ לא חששו לה( .או
יאמר דבמקומותינו מדינות יוראפף רוב הסוכר נעשה מסוכר
ריבען בלע"ז ולא מקני סוכר והמחלוקת לא היה אלא על קני
סוכר וא"כ בכל שאקאלאדע יש ספק מאיזה סוכר הוא נעשה
דאפשר אין זה סוכר מקנים אלא שאר סוכר וגם הרבה פעמים
מערבים עוד תערובות חלב וכיוצא בה ולכן הו"ל ספק ברכה עיין
בעה"מ פסחים בד' מיני מדינה ובתוס' שלהי ביצה דף ל"ט ע"א
דכל שאחד צריך לחזק חבירו לא בטיל וא"כ הו"ל ספק ברכה
ומברך שהכל לכו"ע ודו"ק כי קצרתי.
אלא דלפי"ז מי שאכל שאקאלאדע בלי תערובות ורק עם סוכר
מקנים הי"ל לברך בפה"ע ,מ"מ כיון דאינו ידוע ואין דרך העולם
לאכלו כך בלי תערובות כלל א"כ בטלה דעתו ,כ"ז כתבתי
ליישב מנהג העולם כי מעולם אני מתרחק לחדש חדשים
ובפרט בדברים כאלו אשר נהג עלמא למאות בשנים ככה וזקני
ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם כלומר שצריך
ליישב דעת רבותינו זקני ת"ח שנהג עלמא ע"פ ולא ח"ו לטרוף
דעתם ובעוונותינו הרבים הוא מחלה בדור הזה אשר מחפשים
המקילים אחר קולות והמחמירין אחר חומרות אשר לא שערום
אבותינו.
ושמעתי ממו"ר שליט"א שאמר פעם על הגמ' סנהדרין מאי
אהני לן רבנן מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה והקשה
דבשלמא מה שקבלו שלא שרו להו עורבא לחייא כי רצו לאכול
בשר עורב אבל מה שקבלו על רבנן שלא אסרו להן יונה מה
קובלנא הוא לא יאכלו בעצמן וכי זה חסרון מצד החכמים הוא
אפילו לדעתם ,ותי' דהני בני בנימין אסיא אמרו דרב צריך לחדש
מה שהוא אם הוא קל יתיר עורב וידעו שעשה משהו חידוש ואם
הוא מחמיר יחמיר ויאמר בדור הזה אפילו היונה אסורה ועכ"פ
כיון דיחדש מה שהוא ממילא ידעו כל באי עולם שמה שהוא
אהני רבנן אבל רבנים שהם רק מפרשים התורה כפשוטה לא
אוסרים יונה ולא מתירין עורבא מאי אהני רבנן כהני וזה באמת
אפקרותא כי אין לרבנן רק לפרש התורה וזה שאמר ר"י בוידוי
את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי דתרווייהו שוין
לאיסורא ובח' הארכתי.
ועיין בספר משפט העדות שביאר הכנת השוקולד וז"ל :הנה
בדבר ברכת השוקולד ידועה התמיה מדוע אין מברכין עליו
בפה"ע ,שהרי הוא כמו הומלתא שמפטמין בשמים כתושים
בדבש שפסק בשו"ע סי' ר"ג סעיף ז' דמברכין עליו ברכתו
הראויה אף שהבשמים כתושים לגמרי כיון שדרך אכילת אותן
פירות הוא ע"י ריסוק ,והראשון שעורר על כך הוא הגרש"ז
אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה סי' צ"א וכתב שאינו יודע
טעם למה מברכין על שוקולד שהכל נהיה בדברו ,ועיין בשו"ת
שבט הלוי )חלק ז' סי' כ"ז( מה שכתב בזה.
ואולי יש להציע בזה דבר חדש ,ומקודם עלינו להקדים את
מציאות וסדר אופן עשיית השוקולד מפרי פולי עץ הקקאו,
והוא אחר שקוטפים את הגרעינים פולי הקקאו מייבשים
אותם בתהליך מיוחד של ייבוש )שלא כמו כל קלייה רגילה(
ואח"כ טוחנים את הפולים לאבקה ,והאבקה היוצא היא סמיכה
ודביקה ואינה נוחה כלל אלא שאח"כ לוקחים זאת ומחממים
בחימום איטי ומיוחד וע"י החימום מופרד השומן שבו מהאבקה
היבשה ,והשומן נקרא חמאת קקאו והאבקה היא אבקת קקאו
)כי עם השומן הוא אינו ראוי בתור אבקה( ואח"כ מערבבין רק
האבקת קקאו עם עוד חומרי מאכל כמו שמן וסוכר ואבקת חלב
וכדומה כל מין שוקולד לפי טעמו ומתכונתו ואת התערובת הזו
מערבבים במכשיר חשמלי גדול שסובבים בתוכו הרבה כפות
הבוחשים בה במשך שעות מרובות מאוד הרבה ולאט ,עד שמוכן
התערובת ואז יוצקים אותו לתבניות ושם הוא נקרש למאכל
שוקולד ,ע"כ .ואבקת הקקאו הנמכר היא האבקה שיוצא אחר
החימום וההפרדה הנ"ל לפני הערבוב עם עוד חומרים ובחישה
יחד.
ומעתה עלינו לדון מהי הגדרת מאכל פרי שכזה והאם מצינו מין
פרי ואופן מאכלו בכהאי גוונא בגמ' ובפוסקים שמשם יתבאר
לנו דינו.
ונראה דבמה דתני שם בברייתא חומץ ספוניות דלא הוי פרי
נתחדש בזה הגדרה חדשה ,דחומץ ספוניות הוא נעשה ממין
פרי עץ שאינם נאכלים כדרכם כלל בתור פרי ולכן על אף שיש
שימוש שעושין מהן והוא חומץ מברכין עליהם שהכל ,כיון שמצד
מהות טבעו ודרך שימוש אכילתו הוא אינו משמש כמאכל ולכן
אף שעושין מהן החומץ עכ"ז ברכתן שהכל ,כי כל מה שתקנו
חכמים ברכה על פרי הוא על מאכל עץ פרי אבל אם יש עץ
פרי שאינו משמש למאכל לא מועיל מה שנמצא לזה שימוש
המשך בעמ' ל"ה
יח
הרה"ג חיים פרזון שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש ורו"כ אהל משה
האיר המזרח
רבני בית ההוראה שע"י ישיבת "אהבת שלום"
הגאונים רבי מנשה שוע ורבי דוד פנירי שליט"א
שינויים בפסיקה לשיטת רבותינו הספרדים זיע"א מהנפסק בספר משנה ברורה
שאין לברך ברכת בורא פרי הגפן עד שיהיו בו רוב יין
כתב המ"ב )סימן ר"ב ס"ק י'( לדברי הרמ"א בסימן ר"ד ס"ה
שברכת בורא פרי הגפן נקבעת כשיש ביין מעט יותר מאחד
בששה נגד המים ,ע"ש .אמנם מרן כתב )שם( וז"ל "שמרי יין
מברך עליהם בורא פרי הגפן ,נתן בהם מים אם נתן שלשה
מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי
הגפן ,ואם מצא פחות אף על פי שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא
הוא ואינו מברך אלא שהכל ,והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים
אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך אפילו רמא תלתא ואתא
ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן ,ונראה שמשערים
בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום" עכ"ל .וכתב העולת תמיד
)אות ז'( על דברי הרמ"א הנזכרים דהיינו משום דלא ס"ל הא
דכתב המחבר שמשערין לפי מה שנוהגין למזוג אלא ס"ל דכל
שעדיין נרגש טעם היין היטב מברכין עליו בורא פרי הגפן
אע"פ שנוהגין למוזגו בפחות אבל לדעת המחבר פשיטא שאין
מברכין כשהיין הוא רק חלק ששית שלא מצינו מזיגה כזאת
גם בימים קדמונים כי אם על חד תלת .והפמ"ג )א"א שם אות
ט"ז( כתב שביינות שלנו שאינם חזקים כל שיש בו רוב מים
ראוי לברך שהכל ,ע"כ .הביא דבריו הכף החיים )שם אות ל"ב(
וכתב שמשמע שאם יש מים כמו יין מדה כנגד מדה יש לברך
בורא פרי הגפן וכתב שנראה שכן יש ליזהר ואין למזוג יותר
אפילו בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין ,ע"ש .וכ"כ בשו"ת
אור לציון )ח"ב פרק כ' שאלה י"ח( ,וע"ש שכתב שביינות חזקים
כגון מענבים הבאים בסוף עונת הבציר אפשר למזוג שלשה
חלקים מים ואחד יין .ובשו"ת שואל ונשאל )ח"ג סימן ט"ל(
כתב שאף שמשמע מדברי הפמ"ג שאם המים והיין שוים מברך
הגפן ,מאחר והוא ספק ברכות להקל יש להקפיד שיהיה היין
יותר על המים .וע"ע בספרו ברית כהונה )מערכת יין אות ז'(
ובשו"ת שמחת כהן )ח"ב סימן נ"א(.
וכמו כן מש"כ הבה"ל )ד"ה "אם הרוב יין"( על דברי הרמ"א
שכתב לדברי התשב"ץ שכתב שאם נתערב יין בשיכר אזלינן
אחר הרוב שאם הרוב יין מברך בפה"ג ואם הרוב שיכר מברך
שהכל ,דאולי מיירי שבהצטרף המיעוט שיכר ג"כ לא יעלה
לששה חלקים נגד היין ושבאופן זה יש עדיין שם יין עליו ,או
דמיירי ביין חי ,וכתב כ"ז כדי שלא יהיה קשה מדברי הרמ"א
עצמו הנ"ל דבעי שיהיה מעט יותר מאחד מששה נגד המים,
משא"כ לדידן פשוט דבעי שיהיה רוב יין חי וכנ"ל.
כמו כן מה שחילק הבה"ל )ד"ה "ואם הרוב שכר"( שכשדרך
העולם לערב אותן משקין ביין להשביח טעמו אז אפילו הם
רוב נגד היין נמי אינם מבטלים היין רק בעינן שיהיה ביין מעט
יותר מאחד בששה נגד המים כדי לברך בורא פרי הגפן משא"כ
כשאין דרך העולם לערב אותן ביין תלוי הדבר ברובא ,ע"ש.
לדידן גם במשקין שהדרך לערבם ביין בעינן רוב יין כדי לברך
עליהם בורא פרי הגפן .וכמו כן מש"כ במ"ב )ס"ק י'( ובבה"ל
)ד"ה "מברך שהכל"( לדברי הגר"א שחולק על הרמ"א וס"ל
שגם שיכר שוה למזיגת יין במים ובעינן שיהיה ביין מעט יותר
מאחד מששה נגד המים ע"ש לדידן בעי רוב יין בכל המשקין
וכנ"ל.
לברך עליהם בורא פרי העץ וכתב הבה"ל על דבריו שכן יש
לנהוג למעשה ,ע"ש .וכתב בשעה"צ )ס"ק י"ח( שלדעת הפמ"א
והגר"א דלא הוי פירא לענין ברכה עד שיגיע לעונת המעשרות
מסתברא שאפילו מיתקן אינו מועיל ,ע"ש .לדידן יש לנהוג כמו
שכתב המ"ב בשם הח"א והעוללות אפרים שכשמיתקן ברכתם
בורא פרי העץ .וכמו שכתב רבינו יוסף חיים זיע"א )שם( וכמו
כן לגבי פירות האילן נקטינן שכשהפירות ראוים לאכילה שלא
ע"י הדחק ברכתם היא בורא פרי העץ ולא אזלינן בתר עונת
המעשרות.
דין ברכת החרובין והזיתים
כתב הרמ"א בהגה )סימן ר"ב ס"ב( שי"א שעל חרובין אינו
מברך בורא פרי העץ עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין
וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביבם וקודם לכן מברך בורא פרי
האדמה ושכן עיקר ,ע"כ .הנה מרן בבדק הבית אינו מחלק בין
חרובין וזיתים לשאר פירות שלאחר שהביא בב"י )ד"ה "ובעודם
בוסר"( לדברי המשנה במסכת שביעית )פ"ד מ"י( שאסור
לקצוץ לפירות האילן משיוציאו פירות וחרובין משישרשרו
והגפנים משיגרעו ושהטור ברמזים )בגירסא שהיתה לפני מרן
עיין בחדושי הגהות אות א'( ורבינו ירוחם כתבו סתם ושאר
כל האילנות משיוציאו ולא חילקו בין חרובין וזיתים לשאר
אילנות ותמה על דבריהם כתב בבדק הבית שלו ז"ל נראה
שאין ללמוד מדין שביעית לזיתים וחרובין לענין ברכה שהרי
חרובים אפילו אחר ששרשרו מרים הם ואינם ראויים לאכילה,
ע"ש .ועיין בפמ"ג )א"א אות ו'( שכתב שהרמ"א ז"ל לא ראה
ספר בדק הבית והבין שהב"י סובר שחרובין נמי משיוציאו ,וכ"כ
הרב מרדכי כרמי זצ"ל בספרו מאמר מרדכי )אות ו'( .ולענין
דינא כשנאכלין החרובין ע"י הדחק ברכתם שהכל וכמש"כ בדין
הקודם ואם נגמר בישולם ברכתם בורא פרי העץ .וכ"כ הכה"ח
)אות ל"ה( .ולענין הזיתים בלא"ה אין מברכין עליהם עד אחר
הכבישה כיון שהם מרים ,ואחר הכבישה מברכין עליהם בורא
פרי העץ כיון שדרכם בהכי ,וכ"כ רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו
בא"ח )ש"ר פרשת פנחס אות א'( ובכה"ח )שם(.
דין ברכת גרעיני הפירות
כתב מרן )סימן ר"ב סעיף ג'( "גרעיני הפירות אם הם מתוקים
מברך עליהם בורא פרי העץ ,ואם הם מרים אינו מברך עליהם
כלל ,ואם מתקן ע"י האור מברך עליהם שהכל" ע"כ.
וכתב המ"ב )ס"ק כ"ג( שהרבה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל
שאינו מברך בורא פרי העץ דלא הוי כפרי גופא ואינו מברך
עליהם אלא בורא פרי האדמה ושכן הסכמת הגר"א ,ע"ש.
אמנם הפר"ח )אות ג'( כתב שלא יברך על הגרעינין אלא שהכל,
וכן הרב חיד"א זצ"ל בספרו ברכי יוסף )אות ג'( לאחר שהביא
למחלוקת הפוסקים בזה כתב שע"כ לאפוקי נפשין מפלוגתא
יברך שהכל וכמש"כ הפר"ח ,וכתב שאף שבספר גן המלך )סימן
ל'( ואבן העוזר כתבו שיברך בורא פרי האדמה ,משום שבאנו
לחוש לחולקין ראוי לברך שהכל .ועע"ב בספרו שו"ת יוסף אומץ
)סימן כ"ד( ,וכ"כ החסד לאלפים )אות ד'( והיפה ללב )אות ג'(
הביא דבריהם הכף החיים )אות ל"ז(.
דין ברכת פירות האילן בקטנותם באופן שנאכלים ע"י הדחק
כתב מרן )סימן ר"ב סעיף ב'( "הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול
הלבן מברך עליו בורא פרי האדמה ומשהוא כפול הלבן ואילך
מברך עליו בורא פרי העץ ,ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול
הלבן לעולם מברך בורא פרי האדמה עד שיהיה גדול ביותר,
ושאר כל האילן משיוציאו פרי מברכין עליו בורא פרי העץ
ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה
אפילו ע"י הדחק דאז אין מברכין עליו כלל" ע"כ .כתב המ"ב
)ס"ק י"ח( שמבואר מדברי מרן שאם עכ"פ פירות האילן נאכלין
ע"י הדחק אע"ג שחמוצים ומרים הם כדרך פירות בקטנותם
אפילו הכי מברך עליהם ברכתם הראויה ,והביא שבח"א וכן
בספר עוללות אפרים פקפקו בדין זה ודעתם שבכגון זה אינו
מברך אלא שהכל אם לא שבישלן או שמיתקן באור שאז
מברך עליו בורא פרי העץ כיון שהוא פרי בעצם אלא שצריך
תיקון .והנה רבינו יוסף חיים זיע"א בספריו שו"ת רב פעלים
)או"ח ח"ב סי' כ"ט( ובא"ח )ש"ר פ' פנחס אות ב'( כתב להלכה
כדברי הח"א והעוללות אפרים ,ע"ש .ומעתה מש"כ הבה"ל )ד"ה
"ושאר כל האילן"( לדברי הפמ"א והגר"א שחולקים על מרן
וס"ל שלענין ברכה בעינן דוקא שיגיעו לעונת המעשרות כדי
דין ברכת שמן הזית
כתב מרן )סימן ר"ב ס"ד( "שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו
מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה" ע"כ .הנה רבינו יוסף
חיים זיע"א בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת פנחס אות ט'( כתב
שמשקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך בורא פרי
העץ כברכתו של פרי ,ע"ש .ובשו"ת אור לציון )ח"ב פרק י"ד
אות א'( כתב על זה שדבריו צריכים עיון שהרי מדינא דגמ' אין
מברכים על שמן זית כמבואר בגמ' ברכות לה) :דהיינו לרוב
הראשונים חוץ מהרמב"ם שס"ל שמברך שהכל עיין ב"י( ,וכתב
שיש שרצו לומר שנשתנו הטבעים וכיום אין שמן זית מזיק
)וכ"כ בפשטות הגאון הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו
קיצור שולחן ערוך השלם ע' ר"ל סימן צ' סעיף כ"א ע"ש( .וכתב
ע"ז שלא נראה שנשתנו הטבעים מזמן מרן שהעתיק דין זה,
ואע"פ שנראה שאינו מזיק אין זה ראיה כלל שאפשר שמזיק
באופן שאינו ניכר ולכן כתב שאין לברך על שמן זית ,ע"ש.
ובאמת כל כה"ג שיש חדוש דין בדבריו של הבא"ח דרכו לפרש
ולא לסתום .ונ"ל שהבא"ח מיירי כשמערב עם השמן איזה
משקה ומתכוין לרפואה וכמו שסיים מרן )שם( שאם שתאו
לשמן זית כשהוא מעורב עם מי סלקא שאז אינו מזיק אדרבה
הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו ,ה"ל שמן עיקר ומברך
עליו בורא פרי העץ ,ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה ה"ל
אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון )שהכל( ,ע"ש .וכעת
נדפס ע"י הישיבה הקדושה חברת אהבת שלום קובץ מקבציאל
)גליון ל"ו( ובו מובא הגהות וביאורים על ספר בא"ח שנכתב ע"י
הגאון רבי נסים כצ'ורי זיע"א וראיתי שכך ביאר )שם ע' ק"ו(
לדברי הבא"ח הנ"ל דמיירי דוקא כשמערבו עם איזה משקה
וגם שותהו לרפואה ולכן השמן עיקר ומברך עליו בורא פרי
העץ אבל אם אין מתכוין לרפואה אלא לאכילה המשקה עיקר
ומברך שהכל ,ואם שותהו לבדו כמות שהוא אינו מברך כלל
לפי שהוא מזיק לגופו ואינו נהנה ממנו ,ע"ש .ומ"מ סיים האור
לציון שהרוצה לשתות שמן זית יברך ברכת שהכל על דבר אחר
וכך יוצא מידי כל ספק ,ועוד שלשיטת הרמב"ם )ברכות פ"ח
ה"ב( ברכתו שהכל וא"כ יש לברך שהכל על דבר אחר ולפטור
את שמן הזית ,כ"כ הכה"ח )אות מ'( .וכתב שאם אין לו דבר
אחר והוא צריך לו לשתות אז יש להרהר הברכה בלבו.
דין ברכת היין
כתב הרמ"א )סימן ר"ד סעיף ה'( שכשהיין יותר מאחד מששה
במים שם יין עליו .הנה לעיל בבאורים לריש סימן רב כתבנו
שכדי שיהיה עליו שם יין בעינן שיהיה בו רוב יין ,או עכ"פ מחצה
יין ע"ש.
דין ברכת הצלף
כתב מרן )סימן ר"ב ס"ו( צלף ,על העלין ועל התמרות ועל
הקפריסין בורא פרי האדמה ועל האביונות שהם עיקר הפרי בורא
פרי העץ" ע"כ .הנה כתב הרב חיד"א זצ"ל בספרו ברכי יוסף )אות
ה'( לדברי הרב יעקב פראג'י זיע"א בתשובותיו מכתב יד )סימן
פ"ה( שכתב שהצלף בזמנינו ישתנה דינו ,והנה הקפריסין כשהם
קטנים הם סגורים והאביונות בתוכן אינם נראות וכשהקפריסין
גדלים נפתחים ונעשים פרחים גדולים ובתוך הפרח נראה גיד
ובראש אותן הגידין הנראין בתוך הפרחים האביונות וגדלין
אותם הגידים ובראשם האביונות גדלים והולכים עד שגדלים
כמו זית וכשמלקטין הקפריסין מלקטין אותן ומה שמוצאים
שנעשו אביונות ובוררים הקפריסין הקטנים מן הגדולים שכל
מה שהם קטנים הם החשובים וקורין אותם קאפ"ר סולטאנ"י
ובזמן הזה אין עיקר הפרי אלא הקפריסין ושני להם האביונות
וצריך לברך על הקפריסין בורא פרי העץ ,והעלים והתמרות
אין מי שיאכל אותם ולא נטעי הצלף אדעתא דעלין ותמרות
וצריך לברך לפי הזמן שהכל מידי דהוה אקורה הוא ראש הדקל
כשהוא רך דמטעם זה דלא נטעי אותו מברך שהכל ע"כ .וכן
הסכים הנוה שלום )סימן רס"ט אות ג'( ,הביא דבריהם הכף
החיים )אות נ"א(.
ברכת השקדים המחופין בסוכר
כתב המ"ב )סימן ר"ד ס"ק נ"א( לדברי הפמ"ג שכתב ששקדים
המחופין בסוכר אף שהם מחופין לגמרי מברך עליהם בורא פרי
העץ דאף שהסוכר הרבה מהפרי הפרי עיקר ,ע"כ.
אמנם רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת
פנחס אות ט"ו( כתב בזה שהיה דרכו של אביו זלה"ה כשהיה
אוכלם היה מפריד הסוכר מהם ומברך על השקדים בורא פרי
העץ ועל הסוכר שהכל ,אך מנהג עירו לברך עליהם שהכל
ואוכלים אותם כמו שהם שלא יפרידום זה מזה ,והביא לדברי
ספר יוסף אומץ אשכנזי שכתב )דף נ"א( כמנהג אביו זלה"ה
וכתב הבא"ח שכן ראוי להורות ,ע"ש.
ברכת מרקחת של ורדים
כתב מרן )ר"ד סעיף י"א( שעל מרקחת ורדים מברך בורא פרי
האדמה.
וכתב הבה"ל )סימן ר"ד ד"ה "ועל של ורדים"( שכך הסכימו הדרך
החיים ,הח"א ושאר האחרונים .אמנם הרב חיד"א בספרו ברכי
יוסף )אות ז'( כתב בשם המהר"י מולכו לברך על מרקחת ורדים
שהכל ,וכ"כ בשם ספר דת ודין )סימן ב'( שכמה גדולים מברכים
על סוכר רוסדו שהכל ,וכ"כ בספרו מחזיק ברכה )אות ד'( בשם
ספר סמא דחיי )או"ח סימן ד'( בשם הרשב"ץ ע"ש .הביא דבריו
הכה"ח )אות נ"ז( והביא שהביאו דבריו היד אהרן והעיקרי הד"ט
ושכתב בספר חסד לאלפים )אות ח'( שכן נוהגין.
יט
הוראת הלכה
ברכת סוגי היין
שאלה :כתב מרן )סימן ר"ב סעיף א'( על כל פירות האילן מברך
בתחילה בורא פרי העץ חוץ מהיין שמברך עליו בורא פרי הגפן
בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש
ופלפלין ע"כ .יש לשאול מהי ברכת מיץ ענבים ,יין שיכר )קוניאק(
הנעשה מאדי בישול יין ,ומהי ברכת מיץ ענבים משוחזר ,ומה דינם
לקידוש ולארבע כוסות לליל הסדר.
תשובה :דעת רוב ככל הפוסקים דקוניאק הנקרא בלשון הפוסקים
יי"ש ,אפי' כשנעשה מזיעה של יין ברכתו שהכל ,והעידו שכ"ה המנהג,
דכ"כ בהלק"ט ח"א )סי' י'( ,ברכ"י )ס"ק ב'( ,שו"ת שבות יעקב ח"א
)סי' ס"ב( ,שו"ת יד יצחק ח"ב )סי' ס'( ,שו"ת לבושי מרדכי ,כה"ח )סי'
ר"ב ס"ק ט"ו( ,שו"ת הר צבי )סי' צ"ז( ,ועוד אחרונים ,ואע"פ שבס'
מו"ק בתחילה פקפק בזה דברכתו פה"ג ,עכ"פ אחר שראה את דברי
הלק"ט שכתב שהמנהג לברך עליו שהכל ,הסכים למנהג העולם.
ובטעם הדבר נר' דכיון שהתבשל ונשתנה טעמו עד שלא ניכר בו
טעם יין ,ופנים חדשות באו לכאן ,יש לברך עליו שהכל ,דהרי אפי'
ביין מבושל שיש לו טעם יין רק נשתנה קצת טעמו ,דעת הגאונים
והרי"ף בתשובה שברכתו שהכל ,ואף שלא נהגו בזה כמותם ,אלא
מנהג העולם לברך עליו בופה"ג ,היינו משום שמורגש בו טעם היין,
אבל בקונייק שלא מורגש בו טעם יין כלל ,ופנים חדשות באו לכאן,
שפיר דמי לברך עליו לכתחילה שהכל ,והנח להם לישראל דאם
אינם נביאים בני נביאים הם .ואע"פ שברכתו שהכל אפשר לקדש
עליו מדין חמר מדינה ,כמש"כ הלק"ט שם ,והיינו באופנים שיכול
לקדש על חמר מדינה ,כגון שאין לו יין ופת ,שמותר בדיעבד לקדש
על חמר מדינה ,ועוד כיו"ב .אבל לקיים בו ד' כוסות אי אפשר ,כיון
דלד' כוסות צריך יין ,ולא חמר מדינה.
ובמיץ ענבים משוחזר הוא מחלוקת הפוסקים ,דבס' יסודי ישורון
ח"ג )דף רי"ט( ,ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח )סי' י"ד( העלו שאם מזגו
אותו במים בשיעור הנכון ,ברכתו בורא פה"ג ,וכן בשו"ת מנחת
שלמה ח"א )סי' ד'( אחרי שנו"נ באורך בזה צידד שברכתו בורא
פה"ג ,אך לגבי קידוש כתב שאין לקדש עליו עייש"ה .ואילו באור
לציון ח"ב )פ"כ סעיף כ"א( כתב שברכתו שהכל ,ונר' שלבני ספרד
שקבלו עליהם הוראות השו"ע ,ושמרן השו"ע ס"ל דלא סגי במה
שיש לו טעם יין ,אלא צריך שיהיה בו שיעור גדול דיין כדי לברך
עליו בורא פה"ג ,ודאי שאין להם לברך עליו בורא פה"ג אלא שהכל,
ואפשר שאף בני אשכנז ראוי להם לכתחילה להמנע מלברך עליו
בורא פה"ג .אך לענין לקדש עליו כדין חמר מדינה ,באופנים שמותר
לקדש על חמר מדינה כנ"ל ,נר' שיכולים לקדש עליו ,ולברך עליו
שהכל ,ואף שבמנחת שלמה ואור לציון כתבו שאין לקדש עליו,
נר' דהיינו כדין יין ,אבל לקדש עליו כדין חמר מדינה ,י"ל שאף הם
מודים שאפשר.
ברכת הקליפה הלבנה של התפוז
שאלה :כתב המשנ"ב )ס"ק ל"ט( לגבי קליפת התפוז המטוגנת
בדבש שיש בזה דעות בין האחרונים אם לברך עליהם שהכל או
בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ושעל כן יש לברך עליהם שהכל.
יש לשאול האם הדברים אמורים גם לגבי הקליפה הלבנה שבפירות
ההדר ,שהרי אף שהקליפה החיצונית לעולם אינו אוכלה עם הפרי
מ"מ אותה קליפה לבנה פעמים שאוכלה עם הפרי.
תשובה :פשוט דאע"פ שלפעמים אוכלים קצת ממנה עם הפרי ,זהו
רק מתוך שטפלה לפרי ,ואיננה עיקר הפרי ,וודאי שלא נוטעים האילן
בשביל זה ,ועל כן יש לברך ע"ז שהכל ,כמבואר בכה"ח )ס"ק נ"ד(
דכל שלא נוטעים האילן בשביל זה ,יש לברך עליו שהכל עיי"ש.
דין הסוחט ענבים לתוך פיו
שאלה :הסוחט ענבים לתוך פיו האם יברך על המיץ היוצא מהפרי
בורא פרי הגפן או שהכל נהיה בדברו.
תשובה :בשו"ע הרב בסדר ברכת הנהנין )פ"ו סעיף ט'( כתב שאם
מוצץ את המיץ מהענבים שמחזיק בידו מחוץ לפיו ,מברך ע"ז בורא
פה"ע ,ומשמע קצת מרהיטת דבריו שאם סוחט את הענבים בידו
והמיץ נשפך לתוך פיו ,מברך ע"ז בורא פה"ג ,דהו"ל כהא דאמרינן
ב"ב )דף צ"ז ע"ב( סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום.
אך בס' אור לציון ח"ב )פי"ד סעיף ז'( כתב שדוקא אם סחט את
הענבים לתוך כוס ושותה מהכוס ,המיץ מקבל חשיבות של יין ,אבל
הסוחט ענבים בידו לתוך פיו ,מברך על המיץ בורא פה"ע עיי"ש.
מהי ברכת הפופקורן ,וגומי לעיסה
שאלה :האם מברכים על גומי לעיסה .ומהי ברכת הפופקורן.
תשובה . :בשו"ע )סי' ר"ב סעיף ט"ו( כתב מרן דהלועס קנים מתוקים
מברך עליהם שהכל ,ומזה למדו כמעט כל הפוסקים דה"ה הלועס
גמי לעיסה מתוק ,צריך לברך עליו שהכל ,ודלא כמי שפקפק בזה,
דאין בזה שום פקפוק .ופופקורן ברכתו בורא פה"א ,מאחר והצורה
שמקבל אחרי הקליה לא חשיב לשינוי צורתו ,ולקושטא דמילתא
אין צורך לזה ,אחרי שהתברר שגרעיני הפופקורן הוא גידול מיוחד
שכל יעודו הוא לעשות ממנו פופקורן ,ונמצא שמא שנעשה בסוף
בצורה של פופקורן זוהי צורתו ,כיון שכל גידולו הוא כדי לאוכלו
בצורה הזאת ,כמבואר כל זה בספרי הפוסקים שבימינו ,וכן הוא
מנהג העולם לברך עליו בורא פה"א ,ואין אחר המנהג כלום.
חכמי ורבני בית ההוראה
שע"י ישיבת "חברת אהבת שלום"
ברכת רסק כשרוב אותו זן לאוכלו מרוסק ורוב כל זניו לאוכלם
כשאינם מרוסקים
שאלה :כתב המשנ"ב )סימן ר"ב ס"ק מ"ד( לגבי פירות מרוסקים
שאם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק מברך עליהם
אף לכתחילה ברכתן הראויה .ויש לשאול מהו גדר רוב דרך אכילת
אותן פירות ,האם הפירוש רוב כפשוטו דהיינו רוב כל סוג הפרי על
כל זניו ,או אזלינן בתר רוב אותו זן ,נפקא מינה לפרי שרוב אותו זן
לאוכלו מרוסק ולשווקו )כגרבר המצוי כיום( ורוב זניו נאכלים ללא
ריסוק ,ואת"ל דאזלינן בתר אותו זן יש לשאול מה הדין כשרוב אותו
זן נאכל כשהוא מרוסק אבל לא מחמת שהוא יותר טוב כשהוא
מרוסק אלא שדרך אותו מקום שהוא גדל בו לרסקו כדי לשווקו
ודרך רוב זניו לאוכלו כשהוא אינו מרוסק ובאמת אם היה המציאות
שהוא היה גדל בשאר המקומות גם אותו זן רובו היה נאכל ללא
ריסוק.
תשובה :נר' שכוונת המשנ"ב היא לאותו זן ,שאם רוב דרך אכילתו
הוא ע"י ריסוק ,לא משנה מאיזה סיבה ,אם מחמת שהוא יותר טוב
לאכילה ע"י ריסוק ,או מחמת שרוצים לשווק אותו למקומות אחרים
שלא גדל בהם פרי זה ,עכ"פ כיון שמגדלים אותו על דעת לאוכלו
מרוסק ,א"כ ריסוקו נחשב שזוהי צורתו ,ויש לברך עליו את הברכה
הראויה לו.
בדין ברכת מיצי הפירות
שאלה :כתב מרן )סימן ר"ב סעיף ח'( שעל משקין היוצאין מכל מיני
פירות חוץ מזיתים וענבים מברך שהכל ,ויש לשאול מהי ברכת מיצי
הפירות באופן שהמשקה אגור בתוך הפרי מצד טבעו כגון משקה
אגוז הקוקוס.
תשובה :כיון שהמשקה האגור באגוז קוקוס אינו עיקר הפרי ,חשיב
כזיעה בעלמא ,וברכתו שהכל ,כמש"כ הבן איש חי פרשת פנחס
)סעיף ט'( ,וכה"ח )ס"ק ס"ב( עיי"ש.
דין ברכת מיצי פירות ההדר
שאלה :יש לשאול לגבי ברכת משקה הפירות שקי"ל )שם( שברכתו
שהכל אם יש לחלק ולומר דהני מילי שכשסוחט את הפרי אינו
ממסמס את גוף הפרי אלא מוציא ממנו את המשקה ,משא"כ פרי
הדר שממסמס את כל הפרי לתוך הקערה אולי יש לברך על זה
כברכת הפרי דהיינו בורא פרי העץ.
תשובה :החזו"א באו"ח )סי' ל"ג ס"ק ה'( ושביעית )סי' כ"ה ס"ק
ל"ב( דן בזה ,וכתב שהדעת נוטה שיש לו דין ריסוק של פוידל"א
שנחלקו בו הפוסקים באו"ח )סי' כ"ב סעיף ז'( ,ודעת הרמ"א שעיקר
ברכתו העץ ,אך שוב כתב שיש צד דחשיב סחיטה עיי"ש .ומבואר
בדבריו דלא ברירא ליה דחשיב ריסוק ,א"כ כיון שאפי' בריסוק דעת
הרמ"א שטוב לברך עליו שהכל ,וע"פ זה נהגו בני אשכנז וחלק מבני
ספרד לברך עליו שהכל ,ובמיץ תפוזים יש עוד ספק שמא חשיב
לסחיטה ,ולכו"ע ברכתו שהכל ,שפיר דמי לברך עליו לכתחילה
שהכל ,וכעין זה כתב בס' וזאת הברכה במקורות ללוח )הערה ק"ז(
בשם הגרח"פ שיינברג שליט"א עיי"ש .וכ"כ באול"צ ח"ב )פי"ד סעיף
ו'( דברכתו שהכל ,ובהערות שם כתב דאף החזו"א לא קאמר אלא
לענין שביעית ,דלא חשיב למוריד אותם מחשיבותם ,אבל לענין
ברכה מודה שברכתם שהכל עיי"ש.
בדין ברכת קפה
שאלה :סי' ר"ב סעי' י' ,הנה בשתית תה נוהגים העולם לברך שהכל,
ולכאורה עפ"י השו"ע צריך לברך העץ כדין העלים ,וכן בקפה דהא
במי שלקות מברך לרא"ש ברכת הפרי ,וגם לרשב"א דפליג הא מודה
באופן שדרכו לשרות דמברך את ברכת הפרי ,דהרי על הקושיא
ממי שלקות למי פירות תי' דאזלינן בתר הרגילות ,וא"כ בגוונא
דהרגילות היא לעשות מהפרי משקין כו"ע מודו דמברך ברכת הפרי
)וכ"כ משנ"ב ס"ק נ"ב( וא"כ אמאי מברכים שהכל .וכן יש לדון האם
מה"ט יש ליזהר לא לאכול דבר שברכתו העץ או אדמה קודם שתית
הקפה או התה כדי שלא לפטור ע"י ברכת האדמה או העץ ,דהא
אם יברך שוב לא יוכל לברך שהכל שלכל הפחות מספק כבר יצא
יד"ח על התה.
תשובה . :בכה"ח )ס"ק ע'( הביא שדעת רוב ככל האחרונים לברך
על תה וקפה שהכל ושכן עמא דבר ,ובטעם הדבר דלא דמו למי
שלקות בין להרא"ש ובין להרשב"א ,היינו משום דהתם השלקות
הם העיקר ,והמי שלקות שנתבשלו עמהם וקיבלו טעם מהשלקות
הם טפלים ובטלים לשלקות ,לכן דינם כדין השלקות אפי' כשאוכל
אותם בפני עצמם ,בעוד שבתה וקפה כיון שהמים הם העיקר ,והעלי
תה או הקפה הם רק כתבלין שבא לתת טעם במים ,פשוט שברכתם
שהכל ,וכמבואר בתוס' בברכות )דף ל"ח ע"א( בד"ה האי דובשא
דתמרי ,בשכר שעורים שאין מברכים עליו בורא מיני מזונות אלא
שהכל ,אפי' כשיש בהם כזית שעורים בכדי אכילת פרס ,כיון שהמים
הם העיקר ,והשעורים באים רק ליתן טעם במים עייש"ה .ולכן אף
מי שבירך קודם העץ והאדמה ,צריך לברך על התה והקפה ששותה
אח"כ שהכל בלי שום פקפוק ,וכן אין צורך ליזהר שלא לאכול העץ
והאדמה קודם שתיית תה או קפה.
ברכת מרק פירות בתוך הסעודה
שאלה :כתב הביאוה"ל )סי' ר"ב סעיף י"א ד"ה בתוך הסעודה(
דאע"פ דלרשב"א מי בישול של פירות אין להם את ברכת הפרי
אלא מברך עליהם שהכל כמשקה בעלמא ,מ"מ דינם חלוק משאר
משקים ,לענין ברכתם בתוך הסעודה ,דאע"פ דשאר משקים לדעת
רוב הפוסקים אין מברכים עליהם בתוך הסעודה ,מ"מ על מי בישול
פירות צריך לברך דלענין זה יש להם את חשיבות הפרי ,והוי כפירות
שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה .ולפי"ז השותה מרק פירות
באמצע הסעודה צריך לברך עליו שהכל.
ויש לדון בזה לפי שיטת הרא"ש המבוארת בסעי' י' שרק אם נכנס
טעם גמור במשקה יש לו את דין הפרי ,אך בטעם קלוש חשיב
כזיעה בעלמא ,דלפי"ז אף במרק פירות שאוכל בתוך הסעודה אם
לא יהיה לו טעם גמור לכאורה יחשב כמשקה בעלמא דאין מברכים
עליו תוך הסעודה ,וצ"ע מה הגבול והשיעור בזה שיחשב שנכנס
טעם הפרי או דיחשב כזיעה ולא יברכו עליו תוך הסעודה.
תשובה :נר' דהשיעור בזה הוא ,כמש"כ המשנ"ב )בס"ק נ"ג(
שמרגישים שיש טעם הפרי במים המבושלים וכו' עיי"ש ,דכל
שכשטועמים את המים מרגישים בהם את טעם הפרי ,אמרינן
דהבישול יש בכוחו להוציא את הטעם הגמור של הפרי למים ,וצריך
לברך עליהם בורא פה"ע ,ולא אמרינן דהוא זיעה בעלמא ,כמו
שאמרינן בסחיטת פרי דהוא זיעה בעלמא ומברכים עליו שהכל,
אפי' כשמרגישים את טעם הפרי במיץ ,דהכי קיי"ל לחז"ל לפי
הרא"ש ,דבסחיטה הטעם שיוצא מהפרי למיץ אינו הטעם הגמור
של הפרי ,ואילו בבישול הטעם שיוצא מהפרי למים הוא הטעם
הגמור של הפרי .אבל אם כשטועמים את המים לא מבחינים בהם
טעם הפרי ,אפי' שמבחינים שיש להם טעם שונה ממים רגילים ,לא
חשיבי למי שלקות של פירות ,ונר' דאף להרשב"א הוא כן ,דכל שלא
מורגש בהם טעם הפרי ,לא חשיב למי שלקות של פירות ,ואין לברך
עליהם בתוך הסעודה.
ברכת מיץ פירות בתוך הסעודה
שאלה :לפי מש"כ בשאלה הקודמת ע"פ דברי הביאוה"ל דעל מרק
פירות צריך לברך בתוך הסעודה ,כיון דלענין זה חשיבי כפרי ,צל"ע
במה שמצוי בפירות שסוחטין ומרסקים אותם בעצמם לגמרי וכגון
מיץ גזר דעיקר הפרי נימוח וכדומה ,דבכהאי גוונא בפשוטו ברכתו
שהכל כיון דלא ניכרת צורת הפרי כלל ,אך מ"מ יש לעיין בכהאי
גוונא דלכאורה אינו כזיעה דהרי עיקר הפרי לפנינו אלא רק שנמחה
ואבד תוארו ,ומ"מ לכאורה ראוי שיהיה לו דין של רוטב הפירות
שיברכו עליו בתוך הסעודה.
תשובה :כיון שאף במיץ גזר גוף הגזר נהפך לפסולת שיוצא מהצד
השני של המסחטה החשמלית ,אלא שהמסחטה החשמלית יש לה
כח סחיטה חזק מאד להוציא את כל המיץ והלחלוחית שיש בגזר,
דינו כדין סחיטת שאר פירות ,שהמיץ היוצא מהם נחשב לזיעה
בעלמא ולא מברכים עליו בתוך הסעודה.
ברכת הסוכר לכתחילה
שאלה :נחלקו הפוסקים סי' ר"ב סעיף ט"ו מהי ברכת הסוכר ,דיש
מהגאונים שסוברים שמברך העץ וכן דעת הטור ,אך דעת הרמב"ם
שמברך שהכל ,והב"י כתב שמסתבר כשיטת הטור שמברך העץ אך
מ"מ בכדי לצאת ממחלוקת עדיף לברך שהכל ,וכן פסק בשו"ע.
ויש לדון במי שרוצה לברך ברכת שהכל כדי לפטור דבר אחר ,וכגון
שרוצה לפטור משקין בתוך הסעודה ,האם ראוי לכתחילה ליקח
סוכר ולברך עליו שהכל ,כיון דהוי פלוגתא מהי ברכתו ,ואולי אין
ראוי לכתחילה להכניס עצמו למחלוקת זו.
תשובה :כיון שפשט המנהג לברך על סוכר שהכל ,ולא חוששים כלל
לדעות שס"ל שברכתו העץ ,וקיי"ל דמנהג מכריע הלכה ,א"כ גם
לגבי לפטור משקים שבתוך הסעודה ,אפשר לברך על סוכר שהכל
כדי לפטור את המשקין ששותה בסעודה ,כמש"כ הבא"ח פרשת
נשא )סעיף ה'( ,וכה"ח )סי' קנ"ז ס"ק י' ,וקע"ד ס"ק מ"ט( עיי"ש.
בדין שותה מים להחם גופו
שאלה :סי' ר"ד סעי' ז' ,מבואר בביאוה"ל דבשותה מים כדי לשרות
המאכל שבמעיו צריך לברך ,ולא דמי לחנקתיה אומצא ,והביאור
לכאורה דהתם אינו נהנה מעצם שתית המים אך בשותה כדי לשרות
המאכל א"כ נהנה הוא מעצם השתיה ,וא"כ יל"ע מה הדין בשותה
מים חמים כדי להחם גופו אם יברך ,דלכאורה דמי ללשרות המאכל,
ומאידך יל"ע מ"ש מהא דלרפואה לא מברך דלכאורה מ"ש הנאת
רפואה מהנאה זו דלשרות המאכל שבמעיו.
תשובה :נר' שצריך לברך ע"ז ,דכל ששותה לצורכי גופו חשיב
להנאתו וצריך לברך עליו ,דמה לי צורך גופו דלשרות המאכל
שבמעיו ,ומה לי צורך גופו דחימום גופו ,ומה שהשותה לרפואה לא
צריך לברך ע"ז ,היינו ששותה רק לסלק מזיק מגופו ,ולא לתיקון
גופו בצורה חיובית ,כגון ששותה כדי לסלק את האומצא דחנקתיה,
או שותה כדי לסלק חולי אחר שמזיק ורודף את גופו .ועוד דבדרך
כלל השותה לחמם גופו גם הוא נהנה מזה ,וכל ששותה לרפואה
וגם הוא נהנה מזה צריך לברך ע"ז ,כמבואר בשו"ע )סי' ר"ד סעיף
ח'( דהשותה לרפואה משקים שטעמם טוב והחיך נהנה מהם ,צריך
לברך עליהם עיי"ש .א"כ ה"ה בני"ד צריך לברך.
כ
לקט הלכה
הרה"ג צבי ויסבלום שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
בהלכות ברכת הפירות
בדין ברכת פרי האילן )מסי' ר"ב(
א .פרי האילן ופרי האדמה :על פירות האילן מברך בורא פרי העץ
)ס"א( ,ועל פרי הארץ מברך בורא פרי האדמה )סי' ר"ג ס"א( .ולענין
מה נחשב כאילן או כפרי האדמה יבואר אי"ה ריש סי' ר"ג.
ב .בדיעבד אם בירך על פירות "האילן" "בורא פרי האדמה" יצא,
אבל אם בירך על "פירות האדמה" "בורא פרי העץ" לא יצא )סי' ר"ו
ס"א(] .ואי"ה יבואר לקמן בפירות שיש בהם מחלוקת אם נחשבין
כעץ או כאדמה לענין דיעבד אם יוצא בהעץ .ועיין עוד שיטת המג"א
)סי' ר"ו ס"ק א'( בדברים שברכתן "האדמה" אף שגידולם על אילן,
ומטעם שאינם עיקר הפרי וכיוצ"ב ,דלענין דיעבד נפטר בברכת
"העץ"[.
כמה כללים בברכת פירות העץ והאדמה
אף שכללנו דפירות האילן ברכתן העץ ,ופירות הארץ ברכתן האדמה
מ"מ נתבארו בפוסקים כמה אופנים וסיבות המורידים את חשיבות
הפרי "מפרי העץ" לברכת האדמה ,ולפעמים שהכל" ,ומפרי האדמה"
לשהכל .ונפרט בס"ד כמה מהם.
א .דברים שאינם מעיקר הפרי :אבל ניטעו גם אדעתא דהכי ,בכלל
זה יש לדון בקליפות וגרעיני הפירות )באופן שאין נחשבים חלק
חשוב מהפרי ,ויתבאר עוד בסמוך( ,ובדברים שהם חלקים שונים
מענפי האילן ושרשיו כוורדים ושרביטי הקטניות ,כמו"כ נכלל
בכלל זה ענין הפירות שלא נגמר גידולם כבוסר וכדומה ,ובהרבה
מהאופנים יורד ברכתו בזה מהעץ להאדמה )סעיף י"ח( ,ויש גם
מיעוט שיורדים לשהכל ,ובפירות הארץ יורד מדרגתו לשהכל.
ב .לא נטעי אדעתא דהכי :היינו דברים שאינם עיקר שימוש הפרי
בכך ואין דעת האדם עליהם בשעת הנטיעה ,שמטרת נטיעת
האילנות אינה לשמושי אכילה אחרים שבהם ,ובכללם קורא ,לולבי
גפנים ,קליפות שקדים )המתוקים( בקטנותן ,דברים דלטעמא
עבידי ככמון וכסבור] ,ובכלל זה ג"כ פלוגתת ט"ז ואהעו"ז לענין
קטניות דגינות ושדות( ,ובד"כ יורדין בברכתן לשהכל.
ג .שאינם פרי חשוב :דברים שגדלים מאליהן ואינם פרי חשוב כ"כ
כבני אסא ,ופירות של אילני סרק )בסי' ר"ג( ,ועשבי דדברא )סי' ר"ד
ס"ק י"ח(] ,ומרקחת של קריין להבנת פמ"ג[ וכדומה ,וברכתן שהכל
)ופרטי הדינים יובאו אי"ה בהמשך(.
ד .פירות שנפגמו :ובכלל זה ענין נובלות וסתוניות ,ודינם בשהכל
כדין פת שעפשו ותבשיל שנתקלקל.
ה .נשתנה מצורתו :כגון ע"י ריסוק וכדומה ]וכלול בזה גם נדון
דסוכר[.
ו .כשאינו אוכלו כדרך אכילתו הרגילה :כגון שאוכל חי דברים
הנאכלים ע"י בישול ,או להיפך ,דברים שנאכלים טחונים בפ"ע ועם
סוכר וע"י כבישה.
ואי"ה יתבארו בפרטי הדינים ,הנדונים השייכים לכללים אלו,
ומפרטי הלכותיהן.
ז .כל מקום שמסופק אם ברכתו העץ או האדמה) ,שלמד ואינו יכול
לברר( יברך בורא פרי האדמה) ,ס"ק פ"ד ,פ"ה(.
)עוד יש להעיר דהרבה מיני פירות ומאכלים התלויים בדרך אכילתן,
לפעמים ישתנה דינם ע"י שינוי הרגילות בהם לפי הזמנים ,ולדוגמא
"כרוב" המכונה "קרויט" המבואר בסי' ר"ה ס"ק ד' דבאכלן חיים
ברכתן שהכל ,בזמנינו שהדרך לאכלו כך לכאורה נשתנה דינו לברך
עליו חי האדמה ,ורבים כיוצ"ב(.
דין ברכת היין
א .ברכת יין :אע"פ שגם הוא מפרי האילן ,קבעו לו ברכה מיוחדת,
מפני חשיבותו שסועד הלב ומשמחו ,בפה"ג) .ס"ק ב'(.
ב .זב מעצמו מהענבים בלי דריכה ,ג"כ ברכתו הגפן) ,ס"ק ג'(.
ג .מבושל :יין שבישלו ,או שבישל ענבים וצימוקים כדי לעשות מהן
יין ברכתו הגפן ,דל"ח נשתנה לגריעותא עי"ז) ,ס"ק ד'(.
ד .ווערמוט וויין )שטעמו מר( :כתב הח"א שמברך הגפן ,ובפמ"ג
מסתפק דאולי אין מברכין עליו כלל שאין החיך נהנה ממנו כי
אם לרפואה) ,ס"א ביאוה"ל ד"ה שהוא(] .א.ה .שמעתי לבאר דתלוי
ברגילות המקומות ,דיש מקומות שהוא חשוב מאד ורגילים להביאו
לסעודות חשובות כיו"ט וכדומה ,ובמקומות שלא הורגלו אליו ולא
היו שותין אלא לרפואה מפני המרירות ,ולכך הוי כאין החיך נהנה
ממנו[.
ה .טעה ובירך על יין בורא פרי העץ :יש בזה דעות בפוסקים אם יצא
או לא ,וספק ברכות להקל) ,סי' ר"ח סק"ע ועיין שעה"צ שם ס"ז(.
ברכת יין המעורב בשאר משקין וכדומה
א .שלא יבטל ממנו טעם יין :בכל המשקין שנתערבו המבוארים
בס"ד בסמוך אם אבד ממנו טעם יין הפסיד ברכתו ודינו כשאר
משקין בשהכל.
ב .קונדיטון :והוא תערובת שליש יין ושליש דבש ושליש פלפלין
מברך הגפן ,אף שהיין מיעוט ,הוא עיקר שהם לא באו רק להשביחו
ולהטעימו) ,סק"ו( ,ואף שע"י כך נשתנה טעמו משהיה קודם לכן,
ומ"מ אם אבד ממנו טעם יין ע"י התערובת ,לא חשיב יין) ,סק"ה
ושעה"צ סק"ה(.
ג .יין המעורב בשיכר וכיוצ"ב :בסתם שיכר )שטבעו לחזק כח היין(,
לרמ"א שאזלינן בתר הרוב ]מדין עיקר וטפל[ ומין שהוא הרוב
הוא הקובע ברכתו ,אם הרוב יין הגפן ,וברובו שיכר שהכל] ,ומיירי
כשהיין חי שאין בו מים ,או כשבהצטרף השיכר למים לא יהי' עדיין
ו' חלקים מים נגד היין[ .ולדעת הגר"א שוה דין שיכר למים דאם יש
יותר משביעית יין בתערובת )שאין ו' חלקים שיכר נגד חלק היין(
ברכתו הגפן ]ועיין בסמוך בדין מים בזה[] .ואם אבד טעם היין עי"ז,
או אפילו לא אבד טעמו אם הוא פחות יין מדרך מזיגת היין באותו
מקום מודה הגר"א שברכתו שהכל ובורא נפשות[ .וכתב ביאוה"ל
דבאופן זה ]שיש יותר מרוב שיכר[ לכתחילה יברך שהכל )שלכו"ע
יוצא בדיעבד( ,ובדיעבד אם בירך הגפן יצא .ולענין ברכה אחרונה
יקח רביעית יין ויפטור בברכתו גם למשקה זה.
]ושיטת מג"א לפי מה שביארו בביאוה"ל ,דאם הוא שיכר וכדומה
מדברים ]שאף שמחזקים כח היין ,ואין מפסידים אותו[ שאין
רגילות ליתנם ביין כדי להשביחו ,בעינן רוב יין .ואם הוא דברים
שדרך העולם ליתנם ביין להשביחו בטלים הם ליין אפילו טפי מרוב,
וכמו שמצינו בקונדיטון שאינו אלא שליש יין ,ובלבד שיהא יותר
מא' בששה ]ולמג"א עצמו בזה דינו כיין אפילו בפחות מא' בששה
יין כנגדם ,אלא שבזה לא נקטינן כמותו[) ,סק"ז-י' ,וביאוה"ל ד"ה
אם ,ואם ,מברך(.
ד .משקין שפוגמים ומפסידים טעם היין :מיד כשנתערב כ"כ
שהפסידו טעם היין מברך שהכל) ,סק"ז – והוא בכלל מה שנזכר
לעיל אות א'(.
ה .יין חי שעירבו עם מים :אם יש בו עדיין טעם וריח של יין וגם
דרך בני אדם באותו מקום למזגו בכמות מים כזו ולשתותו בתורת
יין ,דינו כיין ,ובלבד שלא יהא במים ששה חלקים כנגד היין )היינו
שצריך להיות יותר משביעית יין מכלל התערובת( ,אבל באופן שאין
דרך למזגו במים בכמות זו ולשתותו בתורת יין ,מברך שהכל ובורא
נפשות אפילו כשיש בו יותר משביעית יין) ,סי' ר"ד סקכ"ט-ל"ב(.
]א.ה .ראיתי בפרסומים של ועד הכשרות שע"י העדה החרדית,
שביינות ומיץ ענבים שבהשגחתם שכתוב עליהם "ברכתו הגפן" יש
לפחות 70אחוז יין[.
דין שמרי יין וכיוצ"ב
א .המוצץ שמרי יין :שמוצץ בפיו לחלוחית היין שבתוך השמרים
מברך בפה"ג) ,סי' ר"ד סעי' ה' וסקכ"ז ,ועי"ש שעה"צ(.
ב .שמרי יין שנתן עליהם מים :אם נתן עליהם ג' מדות מים ומצא
ארבעה מדות )היינו שנתוסף במים עוד שליש יין שהוא רבע מכלל
המשקה( חשיב כיין )ושונה מיין חי שעירבו במים דאמרינן שבדרך
למזוג כן חשוב כיין אפילו יש רק יותר מא' בששה יין נגד המים,
והטעם מפני דלחלוחית היין שבשמרים אינה חשובה כ"כ( .וכ"ז
ביינות שלהם החזקים ,אבל יינות שלנו החלשים ,אפילו נתן ג' ומצא
ד' אינו מברך הגפן ,ומשערים בשיעור שמוזגים יין באותו מקום) ,סי'
ר"ד ס"ה ,סקכ"ט(.
ג .תמד :היינו שנותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שבהם,
אם נעצרו בקורה )שיצא מהם כמעט כל הלחלוחית עי"ז( דינם
כשמרים .ואם נדרכו רק ברגל שאז נשאר בהם הרבה לחלוחית,
אפילו נתן ג' ומצא ג' או פחות מברכין הגפן )ובלבד שיהא בו טעם
וריח יין ,ואין במים ששה נגדם() ,סי' ר"ד ס"ו ,סקל"ד-ל"ו ושעה"צ(.
ד .זגים של ענבים שנתנו בהם תאנים וכדומה לחזק כח המשקה
שבהם :אפילו אם הזגין הרוב ,ונתן שלושה מים ומצא ארבעה או
יותר ,אין נחשב משקה זה היוצא מהם כיין ,דעיקר המשקה הוא
מפירות אלו שלא נתמצה כוחם עדיין ,ולא מהזגין שכבר נתמצו,
והוי כשיכר תאנים ,ומברך שהכל .ומ"מ לענין ברכה אחרונה יש
להסתפק בזה ,ויראה לשתות רביעית יין גמור לפוטרם בברכתו,
)סי' ר"ד סקל"ז-ל"ט(] .א.ה .ועיין ביאוה"ל שם ד"ה ואין לענין קידוש
והבדלה ,ועיין עוד מ"א סקי"ז שכתב דצריך גם לאכול פרי משבעת
מינים דיש ג"כ ספק "על העץ" דאולי הוא כמי בישול ושריית
תאנים שנחלקו רשב"א ורא"ש ,ועיין פמ"ג סי' ר"ב א"א כ"ו בד"ה
כתב הלבוש ,שסובר דמ"מ דין מים אלו "כמשקין" ליפטר בברכה
אחרונה של יין[.
ה .יין צימוקים :ואופן עשייתם הוא ,שלוקחים צימוקים וכותשים
ונותנים עליהם מים ותוסס ,אז נקרא יין אחר שנשתהו ג' ימים ,אם
יש בצימוקים יותר מא' בששה נגד המים דינו כיין) ,ואם משערין
אותם בזמן הנתינה ,או אח"כ כשתנפחו ,יש בזה דעות( ,ויש אומרים
דאפילו בפחות יין סגי כל שיש בו טעם יין ,וירא שמים יזהר בזה
)לחוש שביטלו בששה מים() .סי' רע"ב ס"ו(] .א.ה .ויש בזה עוד
הרבה פרטים ,אם צריך ג"כ כתישה ,ואם צריך למשוך היין מהם,
ולענין יין שעושין מחרצנין שלהם ומשמריהם ונתבארו בסי' רע"ב
שם ,ובסי' ר"ד סקל"ב ובביאוה"ל ד"ה אלא ,ובסי' ר"ב סקנ"ז-נ"ט
ושעה"צ([ .וכל זה דוקא בצימוקים שיש בהם לחלוחית ,שאם ידרוך
אותם בלא שרי' תצא מהם לחלוחית ,ואז יש במי שרייתן דין יין
וכנ"ל ,אבל יבשים שאין בהם לחלוחית אין מי שרייתן נעשים יין,
)סי' ר"ב סוף סעי' י"א ובמשנ"ב סקנ"ט-ס'(.
ברכת הפרי שלא נגמר בישולו )ובוסר(
א .פירות שלא הגיעו לגמר גידולן] :מלבד זיתים ,חרובים וענבים
שיתבאר בסמוך[ להשו"ע אף שהם קטנים ביותר נחשבים פרי
משיוציאו ,לברך העץ ,ואפילו אם הם חמוצים ,ובלבד שראויים
לאכילה ע"י הדחק) ,ס"ב() .ועיין ביאוה"ל סי"ב ד"ה מברך ,שמבאר
החילוק בין אלו ,לפירות שדרכן לאכול ע"י בישול דוקא(.
ויש אומרים דאם ראויים רק ע"י הדחק מברך שהכל .ואם בישלן או
מיתקן באור )עד שראויין לאכילה רגילה( מברך העץ) ,סקי"ח(.
ואם אין ראויים לאכילה כלל אין מברך עליהם כלל ,דכעץ בעלמא
חשובים ,וע"י מיתוק אין מברך אלא שהכל )סקי"ט( ,ויש אומרים
דגם בזה אם מתקן יברך העץ) ,שעה"צ י"ט(.
ושיטת הגר"א ופנמ"א דשיעור הקובע לברכת העץ אינו משיוציאו,
אלא משיגיעו לעונת המעשרות והוא לכל פרי שיעור אחר ,ומבואר
ברמב"ם בהלכות מעשרות ,וקודם לכן דינו כבוסר )דלקמן( לברך
האדמה) ,ואפילו ע"י מיתוק אינו אלא האדמה() .ומשהגיעו לעונת
המעשרות אפילו רק ע"י הדחק העץ וכשיטת השו"ע() ,ביאוה"ל
ד"ה ושאר(.
ומצדד הביאוה"ל )שם( דראוי לנהוג דקודם עונת המעשרות לברך
האדמה )לחוש לשיטת הגר"א( )דבדיעבד יוצא על העץ בהאדמה(
)ומ"מ אין למחות בהנוהג כהשו"ע משיוציאו( ,ומשיגיעו לעונת
המעשרות )וראויים ע"י הדחק( ,ג"כ צריך שיבשלם וכד' שיהיו ראויים
גם שלא ע"י הדחק ,דבאופן זה לכו"ע ברכתו העץ) .ולענין ברכה
אחרונה שלהם ,במין ז' כרימונים ותמרים וכיוצ"ב ,לכאורה דינו
כבוסר דבסמוך() .וכתב עוד הביאוה"ל דתפוחים עונת המעשרות
שלהם הם תיכף משנעשו עגולים ואז אם ראויים ע"י הדחק ובישלם
מברך העץ לכו"ע(] .א.ה .יש לי מקום עיון בזה למג"א סי' ר"ו סק"א
שכתב הבוסר וכו' בדיעבד יצא בהעץ) ,והובא במשנ"ב שם סק"ג(,
א"כ למה לא יברך העץ דיוצא ממ"נ ,ועיין מש"כ בזה פמ"ג שם ב'
א"ר ,ועוי"ל ע"פ הדעות בשעה"צ סי' ר"ו סק"א שחלקו על המג"א,
)אכן אין זה מספיק לשיטת המג"א דאם לא כן תקשי מבוסר שכתב
השו"ע האדמה( ואכמ"ל[.
ב .ברכת הבוסר] :והיינו ענבים שלא נגמר בישולן[ ,כל זמן שלא
הגיעו לכפול הלבן מברך האדמה ,ומשהגיעו מברך העץ ,וכתב שו"ע
דמתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן לעולם מברך האדמה עד
שיהיו גדולים ביותר) ,ס"ב(.
וכן אם נראה למראית עין שנגמר בישולו ,או שהחרצנים שלהם
נראים מבחוץ ,בודאי הוא קרוב לבשלותו ומברך העץ) ,סקט"ו(,
ודעת הגר"א )וכפי שזכרנו לעיל( דתלוי בעונת המעשרות ולא
בכפול הלבן ,ושיעורו משיראו החרצנים) ,ביאוה"ל ד"ה ושאר
ושעה"צ ט"ז(.
ולענין ברכה אחרונה ,כיון דיש בזה ספק ,אם בורא נפשות רבות
או מעין שלוש ,יאכלם בתוך הסעודה דוקא ,או פחות מכשיעור.
]א.ה .באבהעו"ז משמע קצת למעין )ויש לדחות( דהספק הוא רק
במסופק לן בשיעור פול הלבן ,וקודם לכן הוא ודאי אינו פרי ומברך
בורא נפשות רבות ,ובמאמ"ר משמע דגם בקודם לכן שברכתו
בתחילה ודאי האדמה יש צד שברכתו מעין שלוש ,ונכלל בספק
דדגן חי בסי' ר"ח אם ברכתו בורא נפשות רבות או "על האדמה
ועל פרי האדמה") ,ולשיטת המאמ"ר אתי שפיר דאין יכול לפטרו
באכילת פרי משבעת המינים ובדבר שברכתו בורא נפשות רבות,
אלא בתוך הסעודה ,כדי לחוש לספק השו"ע בדגן חי ,ולהאהעו"ז
יל"ע בזה([.
ג .זיתים וחרובים :בשו"ע משמע שנכללים בשאר כל האילנות
)וכנ"ל( ,והרמ"א כתב דיש אומרים דחרובין משישרשרו וזיתים
משיניצו ,וקודם לכן הם האדמה וכ"נ מ"א ,ולהגר"א כנ"ל משיבואו
לעונת המעשרות דוקא ,ולענין ברכה אחרונה דזיתים תלוי בספק
דבוסר הנ"ל אות ב'.
ד .שחת :תבואה שלא הביאה שליש וראויה לאכילה ,כיון דלא גמר
פירא יורד דרגה מהאדמה לשהכל .ולשיטת מג"א )סי' ר"ד סק"ז(
כל פרי האדמה שלא נגמר פריו ,אף שראויין לאכילה ,יורד לשהכל
)והטעם מפני דפרי האדמה אינם חשובים כ"כ להיות ברכתן
משיוציאו כפרי גמור ודוקא במין עץ החשובין דינם כך ,פמ"ג שם(,
)סי' ר"ד סקי"ג ,ועיין שעה"צ י"א שם די"א דבשל גינות האדמה(.
בדין גרעיני הפירות
א .גרעיני הפירות שמתוקין :שהם ראויין לאכילה והחיך נהנה מהם
במקצת ,לשו"ע ברכתן העץ דנחשבים ג"כ מחלקי הפרי .והרבה
אחרונים ס"ל דאינו כעיקר הפרי ,ומברך האדמה ,ובדיעבד אם בירך
העץ יצא .ובאופן שאוכלו אחר הפרי מסתבר שטפל לפרי ונפטר
בהעץ] ,א.ה .והעירוני להסתפק בזה בגרעיני פירות האדמה ,לשיטת
המג"א סי' ר"ד סק"ז )הנ"ל בדין שחת( ,אם גם בזה יהי' שהכל גם
לשו"ע או לאו .ולכאורה להחולקים בפירות האילן שמברך האדמה
בגרעיני פרי הארץ ודאי שהכל[) ,ס"ג וסקכ"ג(.
ב .סאפטלין) :כמדומה הוא כמשמש ואפרסק וכיו"ב( שיש בתוכן
גרעין עם קליפה קשה ובתוכו פרי כמין שקדים מתוקין ,יש
להסתפק אי דינו כגרעין דעלמא ,או שבזה לכו"ע העץ דהוא כפרי
בתוך פרי ,וגם בודאי כו"ע נטעי אדעתא דהכי וצ"ע) ,ביאוה"ל ד"ה
גרעיני(] .א.ה .יל"ד טעם ספקו אם דאינו ודאי דנטעי אדעתא דהכי
כא
וכו' ,ויל"ע בזה בגרעיני אבטיח ודלעת ,ובאופן שעיקר גידולן רק
להגרעינים ,כפי שכמדו' הדרך באותם הנמכרים כן ,לכאורה שפיר
ברכתן האדמה[.
ג .גרעיני הפירות המרים שאינם ראויין כלל לאכילה :אין מברך
עליהם .ואם מיתקן ע"י האור מברך שהכל ,ואף דיש מקשים
דלהשו"ע צריך שיהיה ברכתו ע"ז העץ ,מ"מ למעשה ודאי יברך
שהכל ,ומ"מ בדיעבד אם בירך העץ או אדמה יצא יד"ח) ,ס"ק כ"ד
כ"ה ושעה"צ כ"ה(.
בדין ברכת שמן זית
א .שמן זית :ברכתו העץ ,אף שהוא מי פירות מ"מ חשוב ג"כ כפרי
עצמו ,וכן ברכה אחרונה דיליה ג"כ מעין שלוש ,אלא דבשותהו בפני
עצמו אין מברך כלל ,משום דאזוקי מזיק ליה ואין נהנה ממנו אז
כלל ,ואפילו חושש בגרונו אין מברך] ,א.ה .משמע לי ענין "מזיק"
דאינו מבחינת בריאות וכדומה ,רק הכוונה מבחינת ערבות והנאת
השתיה שאין ערב לו כך ,וכן נראה לפרש בסי' ר"ד סקכ"ד לענין
חומץ ,שכן ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי ,וכן גבי שקדים
המרים בגדלותן .ומצאתי כן בגר"ז סוף סעיף י' שענינו רק הנאת
החיך ,וראיתו מקמחא דשערי דסי' ר"ד במשנ"ב סקט"ו[ .והאופן
שמברך העץ הוא בשותהו ע"י אניגרון וכפי שיובא לקמן.
ב .אכל שמן זית עם פת :אם אוכל השמן ללפת הפת נפטר בברכת
הפת כדין טפל ואפילו הי' שמן הרבה ,ואפילו באוכל השמן לרפואת
גרונו אם כוונתו ג"כ לשבוע רעבונו בפת נטפל לפת.
ואם אוכל עם פת לרפואת גרונו :ואוכל הפת רק שלא יזיקנו השמן,
יש אומרים דהשמן עיקר ומברך העץ דהפת טפילה לו ואין צריך
נט"י והמוציא )ועיין סי' קנ"ח סוף סק"י מח' בזה( ,ויש אומרים דגם
בכהאי גוונא הפת עיקר ואין מברך על השמן )והטעם דשונה ממליח
ופת עיין א"ר ב' נ"צ ונרמזו דבריהם בפמ"ג() ,סקכ"ח-כ"ט(.
ג .השותה שמן זית מעורב באניגרון) :שכן דרך לערבו עם מי סילקא
אניגרון( ,והוא הדין עם שאר משקין בענין שנהנה עי"ז מהשמןואינו מזיקו ,אם כוונתו לאכילה ולא לרפואה והאניגרון הוא הרוב,
מברך על האניגרון שהכל ]ויש מצדדין האדמה כדין מי שלקות,
וא"ר ומג"א מכריעים דברובא סלקא מברך אדמה וברובו שמן מברך
על האניגרון שהכל[ .ואם השמן הוא רוב )וכוונתו לאכילה ולא
לרפואה( להט"ז משמע שמברך העץ )כברכת השמן( ,ולמג"א מברך
על האניגרון )ועיין לעיל(.
ואם חושש בגרונו וכוונתו לרפואת גרונו) :והפמ"ג מסתפק אם
צריך כוונתו להדיא או גם בסתמא כן כיון שחושש בגרונו( אפילו
אם האניגרון רובא מברך על השמן ונפטר האניגרון) ,ונחלקו בזה
הפוסקים אם מירי אפילו נותן שמן כפי הרגילות או במוסיף שמן
יותר מהרגילות ,ומצדד השעה"צ דאם נותן השמן כשיעור המועיל
לרפואה מהני() ,ס"ד משנ"ב ביאוה"ל ושעה"צ( .ומיהו גם בחושש
בגרונו אם רצונו וכוונתו גם לשתיית האניגרון ותאב לו מברך
עליו ופוטר את השמן )כל שהאניגרון הוא הרוב בתערובת() ,לקמן
סק"פ(.
דין פירות שנתמעכו ונתרסקו
א .טרימא ,תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה :אף שנתרסק
לגמרי) ,ולא נשאר חתיכות מהפרי( ,אפילו הכי ברכתן העץ שעדיין
ניכר תארן וצורתן גם במרוסקים לגמרי ,והוא הדין תפו"א וכדומה,
)וכן קטניות שנתמעכו אחר בישולן בכף ,שדרך אכילתן כך וגם
ממשן קיים ,סי' ר"ח סקל"ח( לא נשתנית ברכתן ע"י הריסוק .ויש
אומרים דגם באופן זה מברך שהכל) ,ומש"כ בגמ' גבי טרימא העץ
היינו שנשאר חתיכות קטנות וכדמשמע מרש"י( .ומ"מ להלכה קיי"ל
בזה שכשממשו ותארו קיימים שלא נשתנית הברכה ,וכן לענין
ברכה אחרונה מברך ברכתו הראויה ,אם הוא מין שבעה מברך מעין
שלוש.
ב .פווידלא :והם פירות שנתרסקו עד שאבד צורתן לגמרי )כתפוחים
מבושלים שמרסקים או מיני מרקחת שמתמעכין לגמרי ע"י הבישול
)ונהפכין כנוזל( דינם כך:
.1אם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק )כמדו' שהכוונה
כאן שרוב המין נאכל בצורה זו ,ואין דומה לענין דחיים ומבושלים
בסקס"א-ס"ג יעוי"ש( לכו"ע מברך ברכתו הראויה )העץ והאדמה
כ"א כמינו( ,כגון דלועין וכדומה ,וכן בשמים וזנגביל שחוקים
)במקום( שהדרך לאכלם מעורבין עם סוכר בשחיקתם) ,סקמ"ד(
]ולענין קמח ,סוכר ,ושומשמין אי"ה בסמוך יבואר[.
.2ובאופן שאין רוב דרך אכילתן כן )ובכלל זה קטניות שנתמעכו בכלי
מיוחד שנתרסקו לגמרי )סי' ר"ח סקל"ח( ,לדעת השו"ע ברכתו העץ
)או אדמה( גם בענין זה ,ודעת הרמ"א דמעיקר הדין העץ כהשו"ע
אלא דיש לחוש להדעות שאבד ברכתו ע"י הריסוק ומברך שהכל .וכן
נוהגים בזה לכתחילה לברך שהכל )שיוצא בדיעבד על כל המינים(,
ובדיעבד אם בירך העץ יצא .אכן לענין ברכה אחרונה בשבעת מינים
שנתמעכו כפווידלא שאפילו בדיעבד אין בורא נפשות רבות פוטרת
מעין שלוש ,והעיצה לזה שיאכל פרי משבעת מינים וגם דבר שברכתו
בורא נפשות רבות ,ויברך שתי הברכות ויפטר על הפווידלא ממ"נ,
ומצדד המשנ"ב דבאין לו פרי שלם משבעת המינים ,יוכל לברך מעין
שלוש דכן העיקר להלכה) .ובפמ"ג נשאר בזה בצ"ע(.
]ג .ברכת הקמח וקמח של קטניות :קמח חיטה וכדומה מבואר בסי'
ר"ח סעי' ה' דאפילו לא נטחן דק כ"כ ועדיין יש בו טעם חיטה ברכתו
שהכל ,ואף דברכת חיטים שלמים היא האדמה ,והרגילות הרי לטחנן
)וא"כ אף להסוברין דפווידלא שהכל ,ברגילות לרסקן מודו דמברך
ברכתן הראויה( ,והטעם משום דאית ליה עלויא אחרינא לעשות
ממנו פת ,ומכלל פרי יצא ועדיין לא בא לכלל פת) ,סי' ר"ח סק"כ(.
ולענין קמח דקטניות ותבשילין ופת שעושין מהם שברכתן שהכל
)חוץ מקמח אורז ]והדומים לו שנדונו בפוסקים[ ,עיין במשנ"ב
סי' ר"ח סקל"ג ב' טעמים בזה ,ולא' מהטעמים דבר שרובו מיועד
לעשות ממנו פת אכן צריך להיות ברכתו "האדמה") ,וכדין פוודילא
בדבר שרובו לכך( ,ושייך לנדון מאכלים מסויה ,וגם לענין שוקולד
וכדומה הנעשים מקקאו וכדומה( ,ועיי"ש עוד צדדים בזה ,ועיין עוד
שעה"צ סקמ"ד שם לענין אם יוצא בדיעבד בברכת האדמה )וראה
עוד לענין פת מחיטה בשע"ת סי' ר"ז סוף סק"א([.
ד .שומשום טחון :לכאורה אם רוב רגילותו בכך לכו"ע האדמה] ,וגם
בלי רוב ,יל"ע אם הוא כעיסה וכתמרים וכדומה ,שמסקנת המשנ"ב
לברך ברכתו הראויה כהשו"ע[ ,אכן יעויין סי' ר"ה סקי"ז מה שהביא
בזה מחלוקת אחרונים ,ויסודם בב"י סוף סי' ר"ד ב' אבודרהם,
והטעם אין מבואר כ"כ בדבריהם ויל"ע.
ה .סוכר :הנה יש בזה ב' נדונים א .ברכת המוצץ קני הסוכר .ב .ברכת
הסוכר:
.1המוצץ קני סוכר נחלקו בזה הראשונים ,יש אומרים דהיינו פריין
ודרך אכילתן וברכתו העץ ,ויש אומרים כיון דאין הקנה פרי גמור
אלא כעץ בעלמא ברכתו האדמה )ויש עוד טעמים בזה( ,ויש אומרים
דהוא כמי סחיטת פירות שברכתו שהכל .ולמעשה מספק יברך שהכל
שיוצא לכו"ע ,ואם בירך העץ או האדמה יצא) ,סט"ו סקע"ו ,ביאוה"ל
ד"ה על הסוקאר(.
.2ברכת סוכר הנעשה מאלו הקנים או מסלק סוכר :גם בזה נחלקו
הפוסקים אם נחשב פרי גמור או שאינו פרי כלל ,ובביאוה"ל דן
עוד בסוכר הנעשה מסלק סוכר למה לא יחשב כמי שלקות והעלה
בזה לצדד דלא תקנו ע"ז ברכת הפרי דחשיב נשתנו ע"י האור,
וכדבר החדש לגמרי הוא שאין ניכר כלל שמפרי וירק יצא דבר זה,
ומסקנתו דלמעשה יברך שהכל ,ובדיעבד אם בירך עליו האדמה,
ובסוכר של קנים גם בהעץ יצא) ,שם(.
ברכת מי סחיטת פירות ומי בישולן
א .מי סחיטת הפרי :כל משקין היוצאים מהפירות ע"י כתישה
וסחיטה ,או שזבו מאליהן מהפרי ברכתן שהכל ,וכן דבש תמרים,
דזיעה בעלמא הם ואינם פרי ,חוץ מזיתים וענבים שמשקה הזב
מהם חשוב הוא ,ולדעת רשב"א פירות שרוב אכילתן ע"י סחיטה,
מברכין עליהן כברכת הפרי ,ועיין בסמוך) ,ס"ח משנ"ב ,ושעה"צ
נ"ד(.
ב .מים ששלקו בהם פירות או נכבשו בהם :בגמ' מבואר דמי שלקות
)של ירקות( ברכתן כברכת הפרי )ובסי' ר"ה יבוארו אי"ה פרטי דינים
בזה( ,והקשו הראשונים מאי שנא מדבש תמרים ומי סחיטת הפירות,
ותירץ הרשב"א :דבירקות רוב אכילתן ע"י שליקה ,ולכן מברכין על
מימיהן כמותן ,משא"כ פירות שאין דרך לסחטן ולשלקן ,אין מימיהן
חשובין כהפרי ,והרא"ש מחלק ,דבמי בישול יוצא יותר טעם הפרי
לתוכן מע"י סחיטה ,וכתב ואפשר דאם בישל ונכנס טעם הפרי במים
מברך עליהם העץ .נמצינו למדים באופן ששותה המשקה לבדו:
ג .פירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול :ונטעים למטרה זו )כמו שמצוי
כהיום ב"חבושים" וכיו"ב( ברכת מי בישולן העץ לכו"ע )להרשב"א
משום שרובן לכך ולהרא"ש משום דקיבלו טעם בבישול() ,סקנ"ב(.
ד .פירות מיובשים שדרך לבשלם כשהם יבשים :אבל עיקר דרך
אכילתן הוא כשהם חיים ובלא בישול ,נחלקו בזה באחרונים לדעת
רשב"א אם נחשב כרוב עי"ז ,ונקטינן דברכתן שהכל .ואותם פירות
במקומות שגדלים מהם הרבה :ומסתמא נוטעים ע"ד ליבש רובן
)ולבשלן() ,כמו שמצוי בשזיפים ודובדבנים בכמה מקומות(] ,שכיון
שיש מהם ריבוי ואין מתקיימין חיים ,דרך לייבשן ,ואח"כ עיקר
אכילתן בבישול[ ,א"כ הם פירות שרובם לבישול וברכתם לכו"ע
העץ) ,שם(.
ה .מי בישול פירות שטובים לאכול חיין דוקא) :באופן שאם בישלן
יורדים לברכת שהכל( לא עדיפי המים מהפרי) ,ביאוה"ל ס"י ד"ה
על אותם(.
ו .מי בישול פירות שדרך אכילתן חיים ומבושלים :אבל אין רוב
אכילת הפירות ע"י בישול )כתפוחים ומשמשים וכדומה( ,בזה נחלקו
הרשב"א והרא"ש הנ"ל במי בישולם) ,וביאוה"ל )שם( מצדד קצת
דגם בדרכן בשוה חיים ומבושלין מודה הרשב"א דהעץ ופלוגתתו
בטובין לאכול מבושלים אבל דרכן לאכול רק חיים ,ויל"ע מסקס"ד
וס"ה( .ופרטיהם כך:
א( אם אוכל המים יחד עם הפירות :לכו"ע נטפלים לפרי ומברך
העץ) ,סקנ"ד(.
ב( אם אוכל המים לבדן :מחלוקת ,ויברך שהכל שיוצא בדיעבד
לכו"ע ,ובדיעבד יצא בהעץ) ,סקנ"ג(.
ג( ואם עיקר כוונתו על המים אלא שאכל מהפירות מתחילה ובירך
העץ :צ"ע אם יברך על המרק שהכל דלהרא"ש הרי יצא כבר ,ולכן
יברך על דבר אחר שהכל.
ד( כשאוכל בתוך הסעודה :בביאוה"ל משמע )סעי' י"א ד"ה בתוך(
דגם להרשב"א צריך לברך עליו תוך הסעודה "שהכל" דאין עליו שם
משקין לפטור מברכה בתוך הסעודה כנפסק בסי' קע"ד אלא "רוטב
הפירות" ]א.ה .וכמדו' יל"פ כוונתו רק באוכל אותם מים דרך קינוח
ומתיקה כלפתן ,אבל אם שותהו כשתיית שאר משקין במקום מים
וכדומה) ,ומצוי כן לפעמים בפסח לשתות מי בישול התפוחים( ,ודאי
לא גרע משאר משקין ,ובזה יתכן דאפילו להרא"ש )שברכתן העץ(
יהיה פטור מברכה) ,וגם בפירות הבאים מחמת סעודה( לפעמים
פטורים כבסי' קע"ז יעוי"ש ,אכן שוב הראוני בכתבי הגרש"ב
ולדנברג שציין לפמ"ג רי"א משב"ז סק"ו באות ד' שם שמבואר
כדברי ביאוה"ל דכאן למעיין[.
ה( ולענין ברכה אחרונה שלהם :אם הם פירות משבעת המינים:
כתאנים ,וצימוקים ]באופן שאין על מימיהן דין יין[ דלהרשב"א ברכה
אחרונה שלהם בורא נפשות רבות ,ולהרא"ש על העץ ,ואין ברכה זו
פוטרת את זו )כמו שפוטר ב"שהכל" כל הברכות() ,סקנ"ה(.
ולכן ירא שמים .1 :יאכלם בתוך הסעודה שנפטרים בברהמ"ז,
)סי"א() ,ולענין ברכה ראשונה עיין אות ד'( .2 .או שיאכל פרי משבעת
המינים )או קצת מפירות אלו הנשרים( ודבר שברכתו שהכל ובורא
נפשות רבות )ולא שאר פירות ,שהרי נפטרים במעין שלוש של הפרי
משבעת המינים כמבואר לקמן סי' ר"ח סי"ג( ויברך מעין שלוש
ובורא נפשות רבות .3 .ובביאוה"ל מצדד דאם יש לו יין ולא פרי
משבעת המינים ,ישתהו ויכלול בעל הגפן ג"כ על העץ) ,ד"ה ובורא
נפשות רבות עיי"ש( .4 .ואם אין לו דברים אלו לפטור ע"י יש אומרים
שיברך בורא נפשות רבות ,ויש חולקים שלא יברך כלל) ,שם(] .א.ה.
ואם הוא אדם פשוט ולא ירא שמים לכאורה יכול לאכלם ,ואף
שעי"ז יפסיד ברכה אחרונה מספק ,כ"מ בשו"ע[.
ז .פירות הנכבשין :במים דינם כמי בישולן ,ובלבד שנכנס טעם חזק
של הפרי במים ,והוא מעת לעת או יותר לפי טבע הפירות) ,סקנ"א
ושעה"צ ס'(.
בדין פירות הנאכלים חיים ומבושלים
א .כדרך אכילתם :כל הפירות מברך עליהם ברכתם הראויה
כשאוכלם כדרך אכילתן כגון הנאכלים חיים ,או מבושלים ,או ע"י
כבישה ומליחה) ,סי' ר"ה סק"ד( ,טיגון ,וכדומה ,כשאוכלם בדרך
שרוב בני אדם רגילים לפעמים לאכלן כך ,מברך ברכתו הראויה,
ואם אכלם שלא כדרך אכילתן מברך שהכל) ,ובלבד שראוי לאכול
עכ"פ ע"י הדחק דבלאו הכי אין מברך( ,והטעם כתב המשנ"ב סקס"ד
דאינו חשוב עיקר הפרי] ,א.ה .וכמדו' שאין כוונתו מענין פרי עצמו
או חלקים אחרים כמו קפריסין ותמרות דצלף ,דהרי בזה יורדים
להאדמה ,וכמ"ש הרמ"א בסוף הסימן ,רק דשייך לסברת לא נטעי
אדעתא דהכי ,וכן מבואר בלבוש עיין לשונו ,ובשו"ע הגר"ז ,וכעי"ז
בט"ז סי' ר"ה סק"א[.
ב .פירות שטובים חיים ומבושלים :פירות שדרך הרבה בני אדם
לאכלם חיים ומבושלים כמו תפוחים וכדומה ואפילו טובים יותר
כשמבושלים כיון שטוב חי והרבה בני אדם אוכלים כן ברכתן העץ,
)סקס"א( .והוא הדין אם יש לו כמה צורות אכילה ורגילים רוב בני
אדם לאכלן לפעמים כך או כך מברך בכולם הברכה הראויה) ,סי'
ר"ה ס"א ביאוה"ל ד"ה וקטניות(.
ג .טובים רק מבושלין :ואין דרך בני אדם לאכלם מחמת כן חיים,
כשהם חיים מברך שהכל) ,סי"ב וסקל"ז(] ,ואפילו אם רק סוג מסויים
מאותו הפרי נאכל כך) ,אף ששאר הפירות מאותו מין נאכלים חי
ומבושל( וכגון מיני תפוחים חמוצים שאין ראויים לרוב בני אדם
כשהן חיין ,מברך עליהם שהכל כשהן חיים ,סקס"ב[ .וכן אם טובים
רק ע"י כבישה או כל כיו"ב מברך באופן שראויין ברכתו הראויה
)כגון זיתים שאין נאכלים בבישול במים אבל נאכלים ע"י כבישה
וכדומה ,וכן להיפך כמו כבישת תפוחים בביאוה"ל ס"י שברכתו
שהכל(] ,ועיין ביאוה"ל ד"ה ואם אין ,מה שהקשה מברכת דגן חי
ומה שרוצה ליישב[.
ד .טובים לאכול ג"כ חיים ,אבל דרך רוב בני אדם לאכלן ע"י בישול
דוקא ,להמג"א בחיותן מברך ג"כ ברכה הראויה ,וא"ר וח"א הסכימו
דכשהן חיים מברך שהכל] .א.ה .וכמדומה "דרוב" דהכא )וכל הנזכר
כאן לענין חיים ומבושלין וכדומה אין הכוונה שרוב המין משמש
למטרה זו )ולאפוקי מכדרך שמתפרש בנדון מי בישול פירות
בסקנ"ב ,ולענין ריסוק פירות דסקמ"ד( דשם קאי ארוב המין לכאורה
דהרי כל מין שיש לו ב' צורות אכילה ע"כ שאחת מהם הוא הרוב,
אלא הכוונה שרוב בני אדם )במקום ההוא – סי' ר"ה ס"א ביאוה"ל
ד"ה שטובין חיים( אוכלים לפעמים ג"כ בצורה הזו ועיין[.
וכן דברים שדרך בני אדם לאכלן חיים דוקא] :ולכאורה גם בזה
אפילו יהיו טובים לאכול ג"כ מבושלים[ אם בישלן מברך שהכל.
]א.ה .ויש להסתפק בזה במינים שמשביחין ע"י הבישול אבל
אין רגילים בהם מחמת הטורח או היוקר וכמו שלכאורה רגילות
באגסים במקומותינו שלא שכיח כ"כ שיבשלו ,אך גם זה בכלל שאין
רוב אכילתן בכך ואכהמ"ל[.
ה .ברכה אחרונה בשבעת המינים כשאוכל שלא כדרך הרגילות :כדרך
שמברך שהכל במקום העץ ,הוא הדין לענין ברכה אחרונה מברך
בורא נפשות רבות ולא מעין שלוש ,כגון המבשל זיתים )או רמונים(
במים וכדומה) ,סקס"ה(.
ו .מינים שמתקלקלים ע"י בישול במים אבל משביחין ע"י טיגון
בשמן ודבש וכיו"ב :אם אכלו כדרך המשביחו )ורגילות לאכלו גם
כך( וכגון אגוזים וכדומה מברך העץ )ובמים מברך שהכל() ,סי"ג(.
]וכן דברים שמשביחין ע"י בישול בצורה מסויימת כמו עם בשר )או
תערובת מסויימת( מברך אז ברכתן הראויה )סי' ר"ה סק"ז יעוי"ש(,
ועיין עוד שם בסק"ד לענין שאלטין )חסה( שמברך ברכתה הראויה
בחיין דוקא בתערובת מסויימת ועיין שעה"צ שם סק"ז(.
ז .פירות הגדלים בעצי סרק ואין טובים כ"כ לאכילה אלא ע"י בישול:
אף שכל הפירות שנאכלים רק ע"י בישול כשהן מבושלים מברך העץ
)או האדמה במינם( ,מ"מ פירות אלו הגדלים בלא נטיעה אם ראויים
וטובים הם לאכילה בלא בישול ברכתן העץ ,אבל אם אין ראויים
אלא ע"י בישול כתפוחים ואגסים קטנים הגדלים בעצי היער )ואינם
ראויין כ"כ חיין( ,או ענבים הגדלים בהדסים) ,סי' ר"ג ס"ד וה' ,ושם(,
וכן עשבי דדברא שהם עשבים ]ואפילו ראויים למאכל חיין רק שאין
חשובים כך[) ,סי' ר"ד סקי"ח י"ט( ברכתן שהכל ,דכיון שאינם פרי
חשוב בפ"ע וגם אין נזרעים אלא גדלים מאליהן אין להם חשיבות
]והפמ"ג למד טעם דמרקחת של קריין )תמכא – חזרת( מברך שהכל
)סי' ר"ג סק"י( הוא מפני שאין נזרעים וכעשבי דדברא )א"א סי' ר"ד
כב
סק"י ,ומשב"ז סי' ר"ב סקי"ב([ ועיין עוד כמה מינים כיו"ב בסי' ר"ג
סק"א וה'] ,ועיין מג"א סי' ר"ד סק"י שהביא הנהגת האריז"ל בזה
לברך על של עץ בפה"ע ועל של אדמה בפה"א ובשע"ת סי' ר"ג
סק"ב[.
ח .כשאוכל שלא כדרך אכילתן :בדיעבד אם בירך העץ או האדמה
כגון שאכל חי פרי שדרכו לבשל וכל הנ"ל .כתב פנמ"א דיצא
בדיעבד) ,סי' ר"ו סק"ג ועיין שעה"צ שם סק"א(.
עוד פרטים בברכת הפירות
א .ברכת שקדים מרים ומתוקים :יש ב' מיני שקדים א .המתוקים
)המצוי בינינו( שנאכלים כשנגמר הפרי בלא קליפה ,ואם אוכלם
כשהן רכים בקליפתן הירוקה ברכתן שהכל דלא נטעי אינשי אדעתא
דקליפתן הירוקה אלא ע"ד פרין ,ובכלל זה המטגן אגוזים בקליפתן
הירוקה בעודן רכים בדבש מברך שהכל) ,סי"ד( ,ומטעם זה האוכל
קורא שהוא החלק הרך שמתוסף בעץ הדקל באילן בכל השנה ,אף
שגידולו מן הארץ )והיה ראוי לברך אדמה כדין מה שאינו עיקר
הפרי( מאחר שלא נטעי אדעתא דהכי )שממעט ענפי האילן עי"כ[
ברכתו שהכל ,וכן הוא בלולבי גפנים) ,סי' ר"ד ס"א סק"ט ,י' ,וי"ב(.
ומין השני הוא שקדים המרים דהיינו מין שכשהוא גדול פריו מר,
ואין החיך נהנה ממנו ואין מברך עליו כלל בזה ,אבל כשהם קטנים
שעיקר אכילתן הם קליפתם הירוקה שאינה מרה) ,ובביאוה"ל מביא
מראשונים דגם הפרי אינו מר עדיין( ונטעי להו ע"ד כן ,זהו גמר פרין
ומברך העץ) ,ס"ה( .ואם המתיקם )בגדלותם( ע"י האור וכדומה ,הוי
כשאר פירות )מאותן שאין נאכלין אלא ע"י בישול וכיו"ב( ,ומברך
העץ .שקדים המחופים בצוקער אפילו הצוקער הרוב ברכתו העץ
דטפל לשקד) ,סי' ר"ד סקנ"א(.
ב .צלף :והוא מין אילן שעליו ראויין לאכילה ונוטעים קצת ע"ד
כן ,ויש בעליו ג"כ כמין תמרים ,ועיקר פריו הוא האביונות וקליפה
שסביב הפרי הנקראת קפריסין ,מברך על האביונות העץ ועל שאר
הדברים האדמה] ,ולהברכ"י כהיום שאין נוטע ע"ד העלין והתמרות
שבו ברכתן שהכל[ ,ואם בירך על הקפריסין בדיעבד העץ יצא דיש
אומרים שברכתן העץ ,ולענין עלים ותמרות מסתפק בשעה"צ אם
יצא בדיעבד לד' המג"א שבדיעבד על דבר שאינו עיקר הפרי יוצא
בהעץ דאולי אינם פרי עץ כלל ,ובפרט על עלין שלו) ,ס"ו(.
ג .סתוניות :והם ענבים הנמצאים בגפנים )בסתיו( בחורף ,ואין
מתבשלין לעולם ועושים מהם חומץ )ונקראים ג"כ סופי ענבים
שגדלים בסוף זמן הגידול( ,מברך עליהם ועל משקה שלהם שהכל
ואחריהם בורא נפשות רבות דנשתנו לקלקולא) .ואינם דומים לבוסר
דהאדמה ,וכמו פת שעיפשה ותבשיל שנשתנה צורתו שהפסידו
ברכתן לשהכל ע"י הקלקול) ,דסי' ר"ד ס"א() ,ס"ט(.
ד .על הנובלות) :תמרים( מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות ,ויש
בזה ג' פירושים:
א .דהם תמרים שנשרפו ויבשו )באילן( ע"י חמה.
ב .ויש שפירשו דהם תמרים שאין מתבשלין על האילן לעולם
ותולשים ומחממין אותם בעפר או במחצלאות של תבן עד
שיתבשלו ,ומה שמברכין עליהם שהכל יש אומרים דהיינו קודם
שכמרן דאח"כ זהו פרים ויברך העץ כפרי גמור ,ויש אומרים דקודם
הכמור אין מברך כלל שאין ראויים כלל ואחר כמירתן הוא שמברך
שהכל ,ונשאר בביאוה"ל בצ"ע למעשה .גם דנו באחרונים )שעה"צ
סקנ"ז( אם דעה זו מודה לדעה א' בתמרים שנשרפו שברכתן שהכל,
או דלדידהו בנשרפו אין ברכתן שהכל.
ג .הדעה השלישית בנובלות הוא תמרים שנפלו או הפילן קודם
שבישלו ,ומצדד בביאוה"ל דזה תלוי בנדון )דבוסר( דשאר כל
הפירות משיוציאו )דסעיף ב'( או שאין מברך העץ משיוציאו,
ולכתחילה ראוי לברך עליהם שהכל אם ראויים קצת לאכילה,
ובדיעבד יצא בהעץ ,ואם נופלים מחמת הרוח בבישולן לכו"ע העץ,
)ס"ט וביאוה"ל ושעה"צ ,וסי' ר"ד סק"ג(.
ה .ברכת קליפות פאמרנץ )תפוזים( :יש בזה ג' דעות אם העץ ,או
האדמה או שהכל ולכן יברך שהכל ואם ברך העץ או האדמה יצא,
)סקל"ט(.
כמה פרטים במיני תבלין וכיו"ב
א .שבת וכמון וכסבור דלטעמא עבידי ולא לאכילה כלל :מברכין
עליהם שהכל בין רטובין ואפילו יבשים ואפילו מרוקחים בדבש
שהכל )שאין דרכן לכך ולא נטעו אדעתא דהכי )אבל ראויים קצת
לאכילה אפילו יבשים( ,ושבת )אניס( שבישלו במים מברך על
מימיו האדמה דקיימא להטעים התבשיל) ,סי' ר"ד ס"א סק"כ-כ"ב
ושעה"צ ט"ז ,ועי"ש בשעה"צ י"ז(.
ב .זנגביל ופלפלין וצפורן וכיו"ב :כשהן יבשין אין מברך כלל דאין
ראויים לאכילה ,וכשהן רטובים האדמה )ופלפלין יש דעות העץ(,
וכן ע"י ריקוח האדמה בין רטובים ובין יבשים ,וכן באוכלן יבשים
טחונים ע"י צוקער וכדומה ]ואפילו הרוב צוקער הם העיקר[ האדמה
)ובביאוה"ל )סי' ר"ג ס"ו( דן לענין זנגביל טחונים לגמרי שאין ניכר
כלל ,אם דינו כבשמים בהאדמה ,או דשונה ומברך שהכל שאין
דרך לשחוק כ"כ( ,וכן כשצולין זנגביל ואוכלים כן לרפואה האדמה,
)וטעם דפלפלין האדמה אף שגדלים על העץ ,מפני שניטע ליאכל
שחוק ברובו כתבלין ,ומ"מ מברך האדמה )ברטובין( דנטעי ג"כ קצת
ע"ד כאן ,וזנגביל אינו עיקר פרי אלא חלק מהשורש ,ועיין בלשון
הטור() ,סי' ר"ב סט"ז וי"ח ,וסי' ר"ג ס"ו ביאוה"ל ושעה"צ(.
ג .בשמים שחוקים שדרך לערבן עם צוקער :אפילו שחוקים לגמרי
מברך כברכתן ,ואפילו הצוקער הרוב ,דהם העיקר) ,סי' ר"ג ס"ז וסי'
ר"ב סקמ"ד(.
ד .אגוז מושקט :העץ ,דפרי הוא ורגילין לאכלו ביובש ,ונותנין
לתוך השיכר ושותהו מי שיש לו שלשול כדי שיעצור ,וכששותה
רק לרפואה המושקט עיקר והעץ ,אבל אם תאב גם להשיכר מברך
שהכל ונפטר המושקט אם השיכר הרוב) ,סי"ז(.
ה .קנמון )צימרינד( :מברך גם ביבשותו )שדרך לאכלו כן( האדמה
)דהוא גדל על הארץ כקנים) ,סי"ז ס"ק פ"א(] .א.ה .ועיין בב"י
בסוה"ס ב' שבלי הלקט ,דמסופק שמא ברכתו שהכל דהוא קליפת
עץ[ )ויש לעיין בכל הנך אם תלוי בדרך בני אדם ,ואם בזמנינו
נשתנו הרגילויות בזה(.
בדיני ברכת פירות הארץ )מסי' ר"ג(
א .הגדרת אילן לברכת העץ :בטור הביא ב' דעות ,דעת ר"י ורא"ש
דכל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ ,אבל אם אין
שרשיו נשארים בארץ כלל וצריך לזרעו בכל שנה נקרא פרי האדמה,
אבל אם שורשו נשאר בארץ העץ.
ודעת ר' יוסף )ור' מנחם בתוס'( ומרדכי דאף אם נשאר השורש בארץ,
אלא שענפיו ועליו כלים נחשב פרי האדמה ,והנפ"מ בין הדעות הוא
בתותים הגדלים בסנה שנשאר רק השורש ,לדעת ר"י העץ ,ולדעת
ר' יוסף האדמה.
]ובטור ובב"י נזכרו עוד כמה לשונות בזה .1 :רא"ש :כל שמוציא מעיקרו
עשב הוא ,כל שמוציא מענפיו אילן) .2 .ר"מ )תשב"ץ קטן( ]ומנהג ר"ת
בשם אביו[ :תות סנה העץ שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים(.3 .
לשון תשובת הגאונים) :שהיא מקורו של ה"ר יוסף( כל אילן שיבש
בסיתוא וכלו גווזיה וטרפיה לגמרי ,והדר פארי משרשיו ,מברכין עליו
פרי האדמה ,כל שמוציא עלין מעיקרו וכו' )כלשון הרא"ש המועתק
לעיל( והני "מוזי" כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו האדמה,
ומהאי טעמא ברצאנן ושהדנג ושומשמי האדמה )ע"כ([.
ב .והנה פסק השו"ע )סי' ר"ג ס"ב( תותים הגדלים בסנה האדמה,
והוא כר' יוסף הנזכר ,וכ"נ רמ"א ,ובס"ג כתב על המאוזיש בורא
פרי האדמה )ושמעתי לפתור דהוא מה שקורין "בננות" ועיין מ"ש
בסמוך() .והוא מוזי' הנזכ' בתשובות הגאונים(.
ובח"א כתב דתותים הגדלים בסנה אין נקראים עץ כלל דנקטינן
בודאי דברכתו האדמה )ואם בירך העץ משמע בדבריו דאינו כלום,
אכן בסידור הגר"ז פ"ו סוס"ו משמע דיצא בדיעבד בהעץ) ,ולדבריו
בבננות )וחצילים שראיתי מתרגמין כן ל"ברצנאן"( אם בירך העץ
יצא) ,וכן יש לדון להקדים ברכת האדמה שלהם לבפה"ע על
פירות(.
ג .וכתב הח"א שיש סוג נוסף שנשאר מעט מהשורש מעל האדמה
ובזה הפוסקים מחולקין ולכתחילה יברך האדמה ,ואם בירך העץ
יטעום מעט כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה ולא יאכל עוד מזה עד
שיברך על דבר אחר האדמה או שהכל לפטור אותן ,וזהו המין
הנקרא "פאזימקעס" של גינות )שגדולים מעט ונשאר מהם מעט
מע"ג הקרקע ,אבל פאזימקעס דיערות הם כתותין הגדלים בסנה
שהשורש נשאר בהאדמה ולא מע"ג הקרקע() ,בסק"ג(.
ד .פירות הגדלים באילנות נמוכים פחות מג' טפחים :כיאגדעס
שחורים ,ד' מג"א שהם פירות גמורים ומברך העץ ,ומנהג העולם
לברך האדמה ,ואפשר שטעמם דלא חשיבי כ"כ פרי) ,סק"ב(.
ה .פירות שראויין קצת ,ודרך למוצצם ולזרוק הפרי) :מיני יאגדעש
וזורעוויניס( ,יש דעות אם האדמה או שהכל) ,שם(.
ו .פרי שאין האוכל ראוי כלל ורק מוצצין מימיו) :קאלינעס הגדלים
באילן( ,שהכל ,ואפילו בולע הקליפה והגרעין כיון שאינן ראויים,
)שם(.
ז .וכתב עוד הגר"ז בסידורו )שם( דיש אומרים שאפילו העיקר
)הגזע( נשאר ורק ענפיו נושרים ברכתו האדמה ,וכתב ע"ז דיש לחוש
לדבריהם ולברך האדמה.
]והנה יל"ע בתותים הגדלים בסנה] ,וכן בכל הני דרגות השנויות
כאן[ ,ג"כ לענין ערלה אם נקטינן דהם בודאי האדמה ,או רק
מספק ,ובפוסקי זמנינו נדונו הרבה מיני פירות הידועים כיום שחלק
מהם בכלל הספק ,כגון פפיה ,אוכמניות ,אננס ,פטל ,פירות יער
למיניהן .ועוד ]א.ה .ומה שתרגמו "מאוזיש" "לבננות" הנה ראיתי
בכמה מלקטים שכתבו דדרך גדילת בננות שנשאר חלק מהשרשים
)או הגזע( בחוץ ,וא"כ הוא בכלל הדרגה הנזכרת באות ג' דלעיל
)מהח"א( ,ויל"ע בזה דבלשון תשובות הגאונים שהעתקנו )באות א'
(3משמע ד"מוזי" הוא בכלל הדוגמא הנשנית בפלוגתת ר"י ור' יוסף
וכתותים של סנה ,וצ"ת[.
עוד פרטים במין האדמה
א .צנון :מבואר בגמ' דאף דסופו להקשות ולהיות כעץ ,מ"מ מברכין
עליו בעודו רך האדמה שע"ד כן נוטע ,ועיין עוד במשנ"ב מה שדן
בצנון שהוא מר ואין דרך לאכלו בלא פת דיש אומרים שהכל,
]ובמש"כ ב' הגר"ז עיין בגר"ז )סי' ר"ה במוסגר בסעיף א'( ויש לדון
בדעתו בזה ,ואכ"מ[) ,ס"ח סקי"ד( .וכן על מרקחת שעושין מקליפתו
ג"כ האדמה דהקליפה בו נחשבת ג"כ מעיקר הפרי) ,סקי"ד(.
ב .קטניות ושרביטיהן :בסי' ר"ה מבואר דנאכלים חיים והיינו
ברטיבותן ,ומבושלים רטובין ויבשין עי"ש בס"ק ב' וג' ובביאוה"ל
שם כמה אופני רגילות אכילתן ,ודעת הט"ז דבקטניות של גינות
שנזרעין )גם בו( על דעת לאכלן חיים מברך האדמה ,אבל של שדות
שדרכן להניח עד שיתייבשו ולאכלן מבושלין ,מברך עליהם כשהן
חיים אפילו רטובים שהכל ,ומבושלים האדמה )היינו אף שהם אותו
מין ממש והרי נאכלים כך וכך מ"מ גם בכהאי גוונא שייך לחלק בין
נטעי אדעתא דהכי או לא( ,ודעת הרבה אחרונים )דכיון שנאכלין
חיים ומבושלים( דלא שייך לומר בעיקר הפרי נטעי אדעתא דהכי
)ובאבהעו"ז הוסיף סברא זו דבאותו דבר שדרך לאכלו כך ,אין
לתלות במטרת נטיעת כל אדם ]והרי של גינות אכילתן כך הוא[(
ומברך גם על של שדות רטובין חיין האדמה ,וכן מנהג העולם) ,סי'
ר"ד סק"ט(.
ולענין השרביטין )תרמיל של הקטניות( ד' הט"ז )דבאופן שמברך
על הקטנית האדמה( גם עליהם כשאוכלן לבדן יברך האדמה ,ויש
אומרים דעל השרביטין אם אוכלם בפני עצמן בכל גווני מברך
שהכל) ,ולכתחילה יזהר לאכלן עם הקטניות ויפטרו בברכת האדמה
שלהם) ,שם ושעה"צ(] .א.ה .יל"ע לענין מה שקורין היום שעועית
צהובה וירוקה שכמדו' הוא סוג מיוחד שנזרע בעיקרו להשרביטין
דלכאורה בזה ודאי ברכתן אדמה גם בפני עצמן )וכשקדים המרים
בקטנותן( וצ"ת[.
ג .ורדים וכיו"ב שכתושין ומרוקחים בדבש) :וכן שאר מיני פירות
ועשבים שדרך לרקחן בדבש( אף דע"י בישול במים היו נגרעים
מ"מ כיון שנתקן ע"י הדבש שבא להכשיר הורדים הם העיקר ומברך
ברכת הורדים ,ואף שהדבש יותר ,ואפילו כתושים ,ומ"מ צריך שיהא
ניכר קצת תארן .וטעם דורדים האדמה ולא העץ ,כיון שאינם עיקר
הפרי ,דהזרע שלהם היינו פריים והעלים הם הפרחים) ,סי' ר"ד
סקנ"ב נ"ג(.
ד .עוד בדינים אלו נתבארו בסי' ר"ב.
ברכת שהכל ועוד פרטים בברכת הנהנין )מסי' ר"ד(
א .שהכל :עיין סי' קס"ז במג"א סק"ח וכאן במג"א דהביא בזה ב'
דעות אם לומר נהיה בקמץ או נהיה בסגול.
ב .על דבר שאין גידולו מן הארץ שהכל :וכגון מים ,בשר ,ודגים,
חלב ,גבינה ,מלח ,כמהין ופטריות ,ודבש דבורים ,חגבים הטהורים,
וכל כיו"ב.
ג .מאכל שנתקלקל ברכתו שהכל :והיינו שנתקלקל קצת שראוי
לאכילה ,דאם נתקלקל לגמרי ואינו ראוי אין מברך עליו כלל,
ובכלל זה פת שעיפשה )ואוכל ממקום העיפוש ,שעה"צ סק"א(,
תבשיל שנתקלקל צורתו ,נובלות )להפי' שנשרפו( ,סתוניות ,ועוד
כיו"ב .וכן ברכה אחרונה של כל אלו בורא נפשות )אפילו אם הם
ממינים שכשטובין ברכתן מעין שלוש( .ולענין ברכה אחרונה של פת
שנתעפשה מסתפק בביאוה"ל )ד"ה ופת( אם מברך בורא נפשות
רבות ומצדד דאולי באכל כדי שביעה יברך ברהמ"ז שלא יצא מדין
דאורייתא שלו) ,ס"א משנ"ב סק"א-ג'(.
ד .יין שהחמיץ )חומץ( :ירד מדרגתו )של הגפן( ודיניו כך :א .אם
נתקלקל קצת בטעמו )אפילו ריחו כיין( שאין בני אדם שותין אותו
)כיין( מחמת זה ברכתו שהכל ,וכתב מג"א דלפי שאין בקיאין
בשיעור זה לכך ישתה יין ויפטרנו בברכתו .ב .ואם רק נשתנה בריחו
אבל יש לו עדיין טעם יין -הגפן .ג .אם נתקלקל ונהיה חומץ גמור,
והוא חזק )כ"כ שכשמשליכין אותו על הארץ הוא מבעבע( ,אין
מברך עליו כלל ,שאין החיך נהנה בשתייתו )אזוקי מזיק( .ד .אם
אינו חזק כ"כ ויש קצת הנאה בשתייתו מברך שהכל )ועיין שעה"צ
סקי"ח דכן נקטו הפוסקים ודלא כא"ר שפוטר מברכה( .ה .וכן אם
עירב חומץ במים עד שראוי לשתותו שהכל) ,ס"ב-ג'-ד'(.
ה .שיכר :בין משעורים ובין מתמרים ,אין דינו כמי בישול פירות או
שלקות ,לברך כברכת הפרי )לדעות( ולכו"ע ברכתן שהכל ,והטעם
דכיון שהם צלולין ועומדים לשתיה כמשקה ,אין נחשבים כתבשיל
ומי שלקות ,ואפילו יש במי שעורים אלו כזית בכא"פ מהדגן מ"מ
ברכתן שהכל) ,סקט"ז(.
ו .שתיית מים :אף דבכל המשקין אפילו אינו צמא כלל ,אם שותה
מהם מברך ,כיון שנהנה ,אבל מים אין מברך עליהם רק לצמאו,
ואין הכוונה דוקא כשמרגיש צמא ,אלא אם החיך נהנה מהמים
מסתמא הוא צמא קצת ,ובכלל זה השותה )אחר ברהמ"ז( לשרות
אכילה שבמעיו ,הוא ג"כ לצמאו ,אבל אם אין החיך נהנה מהם
ושותה להעביר מאכל שנתקע בגרונו וכדומה )אומצא( או ששותה
לרפואה בלבד )כשאינו גם לצמאו( אין מברך עליהם לא לפניהם
ולא לאחריהם ,וכן הדין אם שותה מפני סיבה אחרת ולא לסיבת
הצמא כגון שסובר לפטור ע"י כך ספק שיש לו בברכה אחרונה )או
ראשונה( ,ויודע בעצמו שאין נהנה עתה מהמים ,או ששותה כדי
להצטרף לזימון )לדעות שמים מהני( אם אינו צמא אינו מברך עליו
וממילא ג"כ אין מצטרף) ,ס"ז(.
ז .האוכל אכילה גסה :אם גרונו נהנה מאותו אכילה מברך לפניו
ולאחריו ,ואם נפשו קצה ואין נהנה גרונו אין מברך דלא חשובה
אכילה כלל) ,סי' קצ"ז סקכ"ח(.
ח .האוכל מאכל שנהנה בטעמו אבל אין בריא לגופו :צריך לברך,
ולכן מברך על קמח שעורין )ושאר מיני דגן( כשיש לו קצת הנאה
מהם אף שקשה לתולעים שבמעים) ,סקט"ו(.
ט .האוכל לצורך רפואה :אם הוא מאכל רגיל וטעמו טוב והחיך נהנה
מברך תחילה וסוף ברכה הראויה אף שאין תאב להם כלל ואוכלן
רק מפני החולי) ,סקמ"ג( ,ואם הוא מאכל שאין דרך הבריאים
לאכול ממנו ועומד רק לרפואה ,אף שטעמו טוב מברך עליו שהכל,
ואפילו הוא מין דגן ,דנחשב שאינו עיקר הנאתו ,כן דעת הרמ"א,
אבל הפוסקים נחלקו והסכימו דכיון דעכ"פ נהנה צריך לברך ברכתו
הראויה) ,סקנ"ד-נ"ה ושעה"צ מ"ה(.
י .האוכל איסור לרפואה מפני הסכנה :מברך תחילה וסוף ,אלא אם
כן נפשו קצה בזה ואין נהנה שאז אין מברך )ס"ט( )ויתר פרטיו
נתבארו בסי' קצ"ו(.
יא .אנסוהו לאכול אפילו דבר היתר אפילו טעמו טוב :לרוב
הפוסקים אין מברך דלא חשוב הנאה כיון שהוא בע"כ ,ויש חולקים
דחשיבא אכילה כשגרונו נהנה ,ובח"א הכריע דבפת כדי שביעה
יברך) ,סקמ"ה( )ונתבארו פרטיו באורך בסי' קצ"ו(.
יב .שאר הפרטים נתבארו בסימנים ר"ב ור"ג.
כג
עוד יוסף חי
בירור וליבון במשנתו של מרן ה"בן איש חי"
הרה"ג שלום טוויל שליט"א
בעמח"ס "פסקי בן איש חי"
ברכת ריבת פירות ,תפוח אדמה מרוסק )פירה( ,ולדר
יסוד הדין
ברכות דף ל"ח ע"א .א"ל ההוא מדרבנן לרבא ,טרימא מהו ]מה
מברכין עליו ,ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק ,רש"י[.
לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה ]לא היה מבין מה הוא שואל,
רש"י[ .אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה ,א"ל רבא חשילתא ודאי
קא אמרת ]דבר מעוך שאלתני ,רש"י[ ,ואדרכרתן מלתא הא דאמר
רב אסי ,האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור
לעשות מהן שכר .והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו
בורא פרי העץ ,מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא ע"ש.
ורש"י פירש ,טרימא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק .ומבואר
דבמרוסק לגמרי ברכתו שהכל נהיה בדברו .אולם הרמב"ם בפ"ח
מה' ברכות ה"ד כתב ,תמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהם
ועשאן כמו עיסה ,מברך עליהם בתחילה בורא פרי העץ ולבסוף
מעין שלוש .ומבואר דגם במיעכן לגמרי כמו עיסה מברך עליהם
בורא פרי העץ .והשו"ע סימן ר"ב ס"ז פסק כרמב"ם .והתרומת הדשן
סימן כ"ט פסק כרש"י.
שיטת הרב פעלים
והנה בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סימן כ"ח נשאל בתמרים שדכין
אותם במכתשת עם שומשמין ומתרסקין לגמרי עד שנעשה עיסה
אחת ואין ניכר בהם צורת תמרים ,מה יברך עליהם בורא פרי העץ
וברכה מעין שלוש ,או שהכל ובורא נפשות רבות .והשיב ,מרן ז"ל
בסימן ר"ב ס"ז העתיק לשון הרמב"ם תמרים שמיעכן ביד מברך
בורא פרי העץ .אך הרמ"א הביא סברת התרומת הדשן לברך עליהם
שהכל] .ועיין במ"ב ס"ק מ"ב שהאחרונים נחלקו אם הרמ"א פליג
על תמרים שמעכן[ .ובאמת נוכל לפרש דהרמב"ם יודה בנתמעכו
לגמרי ולא נשאר עליהם צורתם כלל דמברך שהכל ,והוא איירי
כשצורתם עליהם וכמו שכתבו האחרונים ז"ל .אך מרן ז"ל בבית
יוסף לא ניחא ליה בזה ,ומפרש דעת הרמב"ם אפילו כתושים ביותר
שנימוחו לגמרי ואין ניכר צורתם כלל .ועיין להגאון ב"ח ז"ל שכתב
לענין הלכה יש לברך אתמרים מרוסקים לגמרי בורא פרי האדמה.
ולא כרמב"ם דפסק בשולחן ערוך כמוהו לברך בורא פרי העץ .אבל
מהרא"י בתרומת הדשן תופס דעה שלישית לברך עליהם שהכל,
וסמך על מה שנמצא באשרי קטן בהדיא דתמרים מרוסקים לגמרי
מברך עליהם שהכל .וכך נוהגין העולם והנח להם לישראל ע"ש .גם
בשיירי כנה"ג הגב"י אות ט' תמה על מרן ז"ל על מה שפסק בשו"ע
דמברך בורא פרי העץ ,כיון דקיי"ל ספק ברכות להקל ,וכן נוהגין
העולם .והרב יד אהרן ג"כ מסיק כמו שכתב מור"ם לברך שהכל וכן
עמא דבר ע"ש .ועיין מ"א סימן ר"ב ס"ק י"ח וסימן ר"ד ס"ק כ"ב,
ונהר שלום מה שכתבו בזה .והנה כי כן ודאי יש לנו להורות לברך
שהכל ואף על פי שהוא הפך פסק מרן ז"ל ,משום דהוי ספק ברכות,
והא איכא כמה עניינים בברכות דלא עבדי כסברת מרן ז"ל משום
ספק ברכות להקל עכת"ד.
ויוצא מדברי הרב פעלים ,דדעת השו"ע שעל פירות מרוסקים היטב
יש לברך בורא פרי העץ וכשיטת הרמב"ם .אלא שכיון שרש"י פליג
עליה והתרומת הדשן חשש לדבריו ,וגם בשיטת הרמב"ם יש שכתבו
שמודה שבנתרסק לגמרי יש לברך שהכל ,לכן יש לחוש לדבריהם
דספק ברכות להקל .ואולם הגר"י ידיד ז"ל בספר ברכת יוסף ח"ב
מערכת ו' כתב לדחות את דברי הרב פעלים מכל וכל .ונבוא בעזה"י
לברר האי הילכתא.
בירור שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כתב ,תמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהם ועשאן
כמו עיסה מברך עליהם בתחילה בורא פרי העץ .ובפשוטו נראה
דס"ל דגם בנתמעכו לגמרי מברך עליהם בורא פרי העץ ,וכ"כ הבית
יוסף סימן ר"ב )ס"ז( וסו"ס ר"ד .אולם הרב פעלים כתב שאפשר
לומר דגם הרמב"ם מיירי בלא נתמעכו לגמרי וכמש"כ הדרישה אות
ד' ,וציין לנהר שלום סימן ר"ב סק"י שכתב ,דמלשון הרמב"ם שכתב
ועשה מהם עיסה ,משמע שמיירי אפילו במרוסקים לגמרי .אלא
דממה שכתב "שמיעכן בידו" משמע דהרמב"ם מודה דאם רסקן
בכלי תו לא קיימיה במילתא ולא מברך עליהם בורא פרי העץ .ותדע
דבה' תרומה פי"א ה"ב כתב וז"ל ,תמרים של תרומה מותר לחבצן
ולקבצן בעיגול הדבילה עכ"ל .הרי דשם כתב בהדיא בעיגול ,והכא
דייק לומר ביד דאילו בעיגול לא ע"ש.
אולם בברכת יוסף שם )דף כ"ח ע"ב והלאה( כתב לתמוה ,דאפשר
דמה שכתב הרמב"ם שמיעכן בידו ,היינו אורחא דמילתא שכך היה
מנהגן שהיו ממעכין אותם ביד .שאם כדבריו דדוקא ביד ולא בכלי
ומש"ה דקדק לכתוב ביד ולא בעיגול משום דבכלי מברך שהכל,
א"כ איך הרמב"ם כתב בה' תרומה דתמרים מותר למעכן בעיגול,
דהיינו בכלי ,הרי אם ברכתן שהכל אסור לעשות כן בפירות תרומה
וכמבואר להדיא בגמ' שדינם שוה שילפינן דין ברכת הטרימא מדין
ריסוק פירות תרומה .ולא ידעתי איך יצאו דברים הללו מפי המחבר
ושגגה גדולה פלטה קולמוסו בזה ע"ש .וכן הקשה בשער אשר ח"א
סימן ז'.
ונראה לקיים דין הנהר שלום ,דהנה דוחק גדול לומר דמה שכתב
הרמב"ם בה' ברכות "שמיעכן בידו" היינו משום דאורחא דמילתא
היה כן ,דהרי בה' תרומה כתב "ממעכן בעיגול" ,ואי משום אורחא
דמילתא ,היה לרמב"ם לכתוב כן גם בה' תרומה .ועוד שאם לאו
דוקא הוא ,היה לרמב"ם לכתוב תמרים שמעכן ,ותו לא .אלא שגם
דברי הנהר שלום לחלק בין ה' ברכות לה' תרומה קשים ,שהרי
בגמ' מבואר דשוים הם] .ועיין בדרך החיים דיני ברכת הנהנין קו"א
דין ז'[ .לכן נראה דהנה ברמב"ם בה' תרומה בדפוסים שלנו כתב
בזה"ל ,תמרים של תרומה מותר לחבץ אותן ולקבצן "כ"עיגול
הדבילה עכ"ל .הרי שכתב כעיגול בכף הדמיון ולא בבי"ת בעיגול.
ועיין ברמב"ם פרנקל בשינוי נוסחאות .ולפי זה אתי שפיר הכל,
דהרמב"ם בה' ברכות דייק בלישניה "שמיעכן בידו" דדוקא ביד ולא
בכלי ,והיינו שלא נתמעכו הרבה .ובה' תרומה כתב שמעכן כעיגול
הדבילה .והיינו נמי שמיעכן קצת שנדבקו אחד לשני ועוד רישומם
ניכר.
ואם כנים דברינו ,יש להוכיח מדברי הרמב"ם בה' תרומות דדוקא
בלא נתרסקו לגמרי ברכתם בורא פרי העץ ,שהרי כתב להדיא
שמותר לקבצן כעיגול הדבילה .ותו לא .והרי בעיגול הדבילה
התאנים נדבקות זו עם זו ורישומם ניכר .ועיין בחידושי הרא"ה
ושיטת אלאשבילי ובשטמ"ק שם .ומזה יש לתמוה על הב"י שלמד
בדעת הרמב"ם שאפילו בנתרסקו לגמרי מברך בורא פרי העץ.
]אלא שאפשר שהב"י היה גורס ברמב"ם בעיגול דבילה ,דהיינו
בכלי ,וא"כ שרי גם לרסקם טובא ,אך לפ"ז יקשה למה בה' ברכות
כתב הרמב"ם שריסקן ביד[.
וצריך לומר ,שאין דיני ברכות ודיני תרומה שוים לכל מילי ,אלא
דיני תרומה חמירי טפי .וכן כתב לצדד הקהילת יעקב )הובא בדרך
אמונה בביאור הלכה שם( ,דבתרומה כיון דקיי"ל שאין משנין
הפירות מברייתן אסור לרסקו לגמרי ולא הותר אלא לרסקו קצת.
אבל בברכה אפילו ריסקו לגמרי לא נשתנית ברכתו .והא דבברכות
דף ל"ח מדמה תרומה לברכה ,אינו אלא להביא ראיה שע"י ריסוק
הפרי לא נשתנה לגריעותא ,שאם נשתנה לגריעותא היה אסור
לרסק תרומה אפילו קצת ,ומדשרי לעשות טרימא אלמא דלא
נשתנה לגריעותא .והא דבתרומה אסור לרסק לגמרי הוא מטעם
אחר שאסור לשנות מברייתן עכ"ד .ולפי מש"כ יש הוכחה לדבריו
מדברי הב"י הנ"ל] .ועיין בדרך אמונה בציון ההלכה אות ל"ט מש"כ
גבי ריסק עד שנהפך למשקה .ויש לדון ע"פ הנ"ל ואכמ"ל[.
עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם ,דהא דנקט "שריסקן בידו" היינו
שרסקן בידי אדם ולא על ידי בישול ,וכמו שכתב המחצית השקל
סימן ר"ב ס"ק י"ח דעל ידי בישול נתבטל צורתן ואין ניכר כלל
תואר הפירות לכן אבדו ברכתן .משא"כ תמרים שלא נתבשלו אע"פ
שמיעכן לגמרי ביד עד שנעשה עיסה ,מכל מקום עדיין רושם צורתן
ניכרת שהן תמרים ולכן במלתייהו קיימי לברך בורא פרי העץ .וכ"כ
בפמ"ג שם .ולפי זה אתו שפיר דברי הרמב"ם בה' תרומה שמותר
לקבצן בעיגול ,היינו בכלי נמי ,דכל שלא מבשלם שפיר דמי .אלא
שבב"י סו"ס ר"ד מבואר דלדעת הרמב"ם גם אם נתבשל ,מברך עליו
בורא פרי העץ.
בירור שיטת רש"י בפירות מרוסקים לגמרי
רש"י כתב שטרימא הוא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק .ומשמע
מזה דהא דאמרינן בגמ' שטרימא ברכתו בורא פרי העץ היינו דוקא
באינו מרוסק לגמרי ,אבל במרוסק לגמרי אין מברכין עליו בורא
פה"ע .וכן כתבו הב"י והתרומת הדשן בדעת רש"י .אולם הט"ז סק"ד
כתב ,שכוונת רש"י לפרש מהו שם טרימא בכל מקום ,ותלמודא
דנקט כאן טרימא ,היינו משום שהיו רגילים לעשות מאכל באופן
זה מתמרים ואורחא דמילתא נקט ,ואין הכי נמי דבמרוסק היטב
הוה דינא הכי ע"ש .ולפי זה כתב הברכת יוסף שם )דף י"ט ע"א
וע"ב ודף כ"ב ע"ב( ,דאחר שרש"י הוא מפרש ולא פסקן ,וגם הוא
יחיד נגד הרמב"ם ,וגם דבריו אינם ברורים שהוא חולק על הרמב"ם
ואפשר שיודה לענין דינא וכמו שכתב הט"ז ,ובודאי דהכי עדיף
טפי לומר שלא לאפושי בפלוגתא כידוע .וגם אפילו אם יהיה ספק
בדברי רש"י ,בודאי בכה"ג אמרינן שאין עומד הספק שמסופק לנו
בדברי רש"י נגד דברי הרמב"ם המבוארים ,שאין ספק מוציא מידי
ודאי .ואם כן אחר כל זה מה נשאר מקום לפקפק ונימא דבנימוח
יברך שהכל משום דהוי ספק ברכות להקל ,שבודאי אין זה כלל
בכלל ספק ברכות להקל וכאמור .וכן כתב בגינת ורדים או"ח כלל
א' סימן כ"ו ,דיש לומר שרש"י לא חולק על הרמב"ם בזה ,וכיון
דדברי הרמב"ם ברורים הרבה דאפילו במיעכן לא אבדו חשיבותם,
הכי נקטינן ולא נחוש למאי דאפשר לומר דרש"י חולק על הרמב"ם
ע"ש.
ונראה דהגם דבדעת רש"י יש מקום לדון איך סבירא ליה .מכל
מקום מצאנו לכמה מרבוותא דכתבו להדיא דבנתרסק לגמרי
אינו מברך בורא פרי העץ .וזה לשון הרא"ה ,שמעינן מינה דטעמא
משום דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא ,הא נתרסקו לגמרי עד שעברה
צורתם לא ,ואין מברכין עליהם אלא שהכל ע"ש .וכן כתבו בזה
הלשון בשיטת אלאשבילי ]הנדפס ע"ש הריטב"א בהוצאת מוסד
הרב קוק[ ,ובשטמ"ק שם .והריטב"א בה' ברכות פ"א הכ"ד כתב,
כל פרי שנעשה חתיכות דקות ונעשה ממנו אוכל וגופו קיים וראוי
לאכילה ,מברך עליו ברכתו הראויה ע"ש .ואפשר שגם רש"י סובר
כן וכמו שכתב הבית יוסף דכן משמע ברש"י וכן נוטה דעת התה"ד
בשיטת רש"י .ולדבריהם כן גם דעת רבינו יהונתן מלוניל ,ופסקי
הרי"ד ,ונימוקי יוסף שכתבו כעין לשון רש"י .ועיין בדרך אמונה
פי"א מה' תרומות ציון ההלכה אות מ' .והדרן לכללא ספק ברכות
להקל.
הוכחת הט"ז מברכות דף ל"ח
בגמ' ברכות דף ל"ח אמרינן ,הא תמרי של תרומה מותר לעשותן
טרימא ,ואסור לעשות מהן שכר .והט"ז סק"ד כתב להוכיח מזה
שאפילו בנתרסקו לגמרי מברך עליו בורא פרי העץ ,דבלאו הכי לא
הוי ליה לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כלה כל ממשות
התמרים ואין שם אלא טעם בעלמא ,והיה לו לומר רבותא טפי
דאפילו יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה אסור .וזו ודאי
הוכחה גדולה דכל שיש עדיין ממשות הוא עיקר הפרי ומברך עליו
בורא פרי העץ ע"ש.
וביד אהרן כתב לדחות ,דיש לומר כמו שכתב הט"ז בעצמו בשיטת
רש"י דמאי דנקט טרימא שפירושו מעוך קצת ,אורחא דמילתא הוא
דנקט שהיו רגילים לעשות מתמרים באופן זה .אם כן דון מיניה
ואוקי באתרין ,דאה"נ דנימא דבמרוסק הרבה לגמרי אסור לעשותו
אם הוא תרומה כמו שכר ,ומה דנקט התלמוד שכר ולא נקט רבותא
מרוסק ,משום דאורחא דמילתא נקט שלא היו רגילים לעשות מן
התמרים כי אם שכר ,ואה"נ דבמרוסק נמי אסור ע"ש.
ובברכת יוסף שם )דף כ"ג ע"ב( כתב להעמיד ראיית הט"ז ,דבמה
שכתב הט"ז אורחא דמילתא נקט ליכא חשש איסור אם יטעו לומר
דדוקא נקט ,דהטעות תהיה לומר דבמרוסק לגמרי ברכתו שהכל
ואסור לעשות כן בתרומה ,ואין בזה מכשול שעל הכל אם אמר
שהכל נהיה בדברו יצא .משא"כ אי נימא אורחא דמילתא גבי שכר,
דהטעות תהיה להפך שיסברו לומר שמותר לרסק תרומה לגמרי
וכן שברכתו העץ והיא ברכה לבטלה .ואם כן כיון דאיכא למטעי
וליפוק מיניה חורבא מהיתר לאיסור ,לא הו"ל לתלמודא לסמוך על
זה ולומר שכר מותר משום דאורחא דמילתא דהו"ל לחוש דלא אתי
למטעי .והם דברים ברורים וישרים ע"ש.
ויש לעורר ,דגם במה שכתב הט"ז דאורחא דמילתא נקט שלא
נתרסק לגמרי ,איכא חשש מכשול שיטעה אדם לומר דבמרוסק
לגמרי ברכתו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות ,בזמן שברכתו העץ
ולאחריו מעין שלוש .והרי המברך בורא נפשות במקום מעין שלוש
לדעת הרבה פוסקים לא יצא ידי חובתו והוי ברכה לבטלה ,וכן דעת
הט"ז גופיה סימן ר"ח ס"ק י"ט ,וכ"פ המ"ב סימן ר"ב ס"ק מ"ב וסימן
ר"ח ס"ק ס"ב ,וכ"כ הזבחי צדק יור"ד סימן קי"ב אות כ' שכן דעת
התוספות והרא"ש והשו"ע ע"ש .ודלא ככה"ח סימן ר"ב ס"ק ע"ט.
המורם מכל האמור
א .פירות שרסקם קצת ולא נשתנית צורתם וניכר בהם צורת הפרי,
לכו"ע מברך עליהם ברכתם הראויה.
ב .פירות שרסקם הרבה ועדיין ממשן קיים וניכר מה הוא ,וכגון
תמרים מרוסקים ,לדעת השו"ע ברכתם בורא פרי העץ .וכן פסק
המ"ב ס"ק מ"ב .אולם בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סימן כ"ח כתב
לברך עליהם שהכל נהיה בדברו משום ספק ברכות להקל .וכן
פסק בבא"ח ש"א פ' פנחס ס"ג .אלא דאי אתרמי ספק זה בפירות
מז' מינים יש להסתפק איך ינהג גבי ברכה אחרונה ,דדעת הרבה
פוסקים דאין ברכת בורא נפשות פוטרת ברכת מעין שלוש .ונראה
שאם אינו יכול לפטור עצמו ע"י שיאכל פירות אחרים ,יברך ברכת
מעין שלוש אחר שכן היא דעת השו"ע והמ"ב גם לכתחילה.
ג .פירות שרסקם הרבה ואבדו כל צורתם ולא ניכר כלל מה הוא,
וכגון רסק תפוחים וכד' ,לדעת השו"ע ברכתם בורא פרי העץ וכמו
שנראה בב"י סו"ס ר"ד .אולם המ"ב ס"ק מ"ב והרב פעלים כתבו
שיברך שהכל.
ד .פירות שרסקם הרבה ,ויש בתוך העיסה כמה חתיכות פרי שלא
נתרסקו ,יברך על אותם החתיכות בורא פרי העץ ויפטור הכל )עיין
רב פעלים(.
ה .תפוח אדמה מרוסק )פירה( ,אם מרוסק כולו ואין בו חתיכות פרי,
נראה שדינו כדין פירות שרסקם וממשן קיים שנתבאר לעיל אות ב',
דלדעת השו"ע והמ"ב יברך עליו בורא פרי האדמה .ולדעת הבא"ח
מברך עליו שהכל נהיה בדברו .ואם נשאר בו חתיכות שלא התרסקו
יברך עליהם בורא פרי האדמה ויפטור השאר.
ו .פירות שרוב דרך אכילתן על ידי ריסוק ,מברך עליו ברכתו הראויה.
)מ"ב ס"ק מ"ד(.
ז .ממרח בוטנים ברכתו שהכל נהיה בדברו) .ע"פ המבואר באות
ג'(.
ח .משמש מרוסק ומיובש כמין דף )לדר( ,ברכתו שהכל )רב פעלים
לשיטתו ודלא כשו"ע .והברכת יוסף ח"ב דף כ"ו ע"א כתב שגם
השו"ע יודה בזה(.
כד
מקור ההלכה
הרה"ג יהודה הלל שליט"א
ראש מערכת "אליבא דהלכתא"
מאמר ראשון
בירור שיטת הרמב"ם בענין שתיית שמן וחומץ חי ,א .לענין ברכה .ב .חיוב קרן וחומש .ג .שתייתם ביום הכפורים .ד .שתייתם לרפואה בשבת.
תמיהת ראשונים ואחרונים אשיטת הרמב"ם שעל השמן לבדו מברך
שהכל ,ויישובם ,והתמיהות ליישובם
כתב הרמב"ם )פ"ח מהלכות ברכות ה"ב( הסוחט פירות והוציא מהן
משקין וכו' חוץ מן הענבים והזיתים וכו' ,ועל השמן בתחילה הוא מברך
בורא פרי העץ ,במה דברים אמורים ,שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן
עם מי השלקות וכיוצא בהן "שהרי נהנה בשתייתו" ,אבל אם שתה השמן
לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל" ,שהרי לא נהנה
בטעם השמן" ,עכ"ל.
והובאו דבריו בטור )סי' ר"ב ה"ד( ושם :וכן כתב הרמב"ם ז"ל :אם שתה
אותו לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל .ואין נראה
מה שכתב שאם שתה אותו לבדו שיברך עליו ,דקאמר בגמ' אי דשתיה
בעיניה אזוקי מזיק ליה ,פירוש ,ולא יברך עליו כלל ,ע"כ.
ואכן בתמיהה זו תמהו על הרמב"ם הרבה מן הראשונים ,דאיך יעלה על
הדעת שיברכו על דבר המזיק.
ויעויין בבית יוסף שם שכתב ז"ל ,ועל מה שכתב שאם שתה אותו לבדו
מברך עליו כתב רבינו שאינו נראה ,ובאמת כי לכאורה בדין יש לרבינו
לתמוה עליו דהא אמרינן בגמ' אי דשתיה בעיניה אזוקי מזיק ,משמע
ודאי דהיינו לומר דכיון דמזיק הוא אין לברך עליו כלל ,וכן כתב בהדיא
הרי"ף ,וגם ההגהות כתבו בשם הר"ם דאין מברכין עליו כלל דאזוקי
מזיק ליה ,עכ"ל.
אכן הרב עצמו בכסף משנה שם יישב דעת הרמב"ם ז"ל ,תימה דכיון
דאזוקי מזיק אין לברך עליו ,וכן פירש"י וכו' וכבר תמה עליו הטור בסי'
ר"ב ,ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי
מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ" ,אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק
נהנה הוא מברך שהכל ,עכ"ל.
וכיישוב זה בדעת הרמב"ם הילכו רוב רובי האחרונים .עיין ב"ח הכא
שהשוה זה לדין החומץ שאף עליו כתב הרמב"ם שמברך שהכל ,הרי"ל
דאף דמזיק כיון שנהנה ממנו מברך עליו ,וכן הוכיח בפירוש ממה שאמרו
בגמ' לקמן גבי קמחא דשערי דאף שקשה לקוקיאני כיון שנהנה ממנו
מברך עליו שהכל ,והסכים עמו בכ"ז הפר"ח שם ושאר אחרונים ,ועיין
פרי מגדים.
האמנם צ"ע גדול על פי' זה ,א .הא שיטת הרמב"ם ידועה בפי' אזוקי
מזיק דהוא כפי' רש"י דהנזק הוא לגוף האדם ולא לדבר עצמו ,ז"ל )בפ"י
מתרומות ה"ח( היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה,
אינו משלם את החומש ,שנאמר כי יאכל" ,לא שיזיק עצמו" ,וכן הכוסס
את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו ,עכ"ל .וא"כ צלע"ג
איך יעלה על הדעת שיברכו עליו שהכל כיון שנהנים ממנו ,הא אינו בגדר
"ואכלת" כלל כיון דלאו בר אכילה דאזוקי מזיק ,וכפירש"י )ברכות ל"ה
ע"ב( ז"ל ,אזוקי מזיק .לגופיה ,ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה
ואכלת כתיב ,עכ"ל.
ב .עוד יל"ע טובא לדבריהם ממאי דפסק הרמב"ם )שם הי"א( דהשותה
שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,דבעינן ואיש
כי יאכל ולא שיזיק עצמו ,וצע"ג הא לשיטתם דעת הרמב"ם שמברך על
השמן שהכל כיון "שנהנה" ממנו ,וא"כ צע"ג מאי טעמא יפטר מן החומש
והא ילפו בגמ' הכא דאינו מברך על השמן מהא דפטור מן החומש ושוב
לדבריהם אין ראי' כלל.
ג .עוד יל"ע טובא בדבריהם הקדושים ,מהיכן הכריחו לפרש כן בדברי
הרמב"ם דעיקר טעם הברכה הוא ממה שבכאו"פ נהנה מן השמן ,הא
מלשון הרמב"ם מוכרח היפך זה ,שכתב אבל אם שתה השמן לבדו
או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל "שהרי לא נהנה בטעם
השמן" ,וכן לעיל מיניה כתב הטעם שעם תערובת אניגרון מברך פה"ע
הוא משום שנהנה בשתייתו ,ומהיכן הבינו בלשונו שעיקר הטעם לברכה
הוא משום שנהנה .ואין לומר בשום אופן שלא נהנה שכתב כוונתו שלא
נהנה כיון שהוא מזיק ,דהא הוסיף הרב לשון "בטעם" השמן ,וברור.
ואכן כאשר יצאתי לחפש"י בלשונות הראשונים בזה מצאתי לו לספר
המאורות שהוקשה לו בדין הרמב"ם אמאי יברך עליו שהכל כיון שגם
לא נהנה ממנו וכדכתב הרב עצמו וגם בנוסף לזה שהוא מזיק ,ז"ל :צ"ע
מה שכתב הרמב"ם בזה בפ"ח שנראה מדבריו דאע"ג דמזיק ליה "ולית
ליה הנאה מיניה" מברך שהכל ,ותימא הוא ,דכיון דלית ליה הנאה מיניה
נראה דלא מקרי אכילה ואינו מברך כלל ,וכן דעת רש"י ,והכי נמי משמע
לקמן גבי קמחא דשערי בסוגיית הגמרא ,וכו' עכ"ל .ועיין עוד ברבינו יונה
הכא שכתב ז"ל :ואי שתי ליה משתה באפי נפשיה ואינו מערב לשם שום
דבר כלל אזוקי מזקי ליה ואינו מברך עליו כלל" ,שאין זה דרך הנאה",
שכל דבר שמזיק אין מברכין עליו כלל ,מפי מורי הרב נר"ו ,עכ"ל .ועיין
עוד בראבי"ה שכתב ז"ל :והשותה שמן זית בעיניה ,כיון דאזוקי מזיק
ליה לא מברך כלל עלויה "שאין כאן הנאה" ,וכו' עכ"ל.
הרי"ל מלשונותיהם שבאופן שהדבר מזיק אין בו שום הנאה ,ולא מסתב'
כלל דפליגי במציאות אי איכא הנאה בדבר או לאו ,וברור.
מכריח שגם הרמב"ם מסכים שאם שותה השמן לבדו כשאינו חושש
בגרונו אינו מברך עליו כלל
והנראה בעניותי בדעת הרמב"ם ,דהנה מצאנו בסוגי' זו כמה מחלוקות
יסודיות בדברי הראשונים ,א .דעת רש"י והרמב"ם דאזוקי אזיק שאמרו
היינו שהשמן לבדו מזיק לגוף האדם ,ולכך לא הוה ליה שם אכילה,
ובעינן לברוכי אואכלת .אבל דעת רוב רובי הראשונים היא דאזוקי
אזיק שאמרו בזה היינו שכיון שאין הדרך לשתות השמן לבדו בלא שום
תערובת הנה כששותהו לבדו מזיק הוא לשמן ולכך לא מברך עליו ,וכן
פי' מהר"ם מרוטנבורק ,והריטב"א בהלכותיו ,והרשב"ץ בחידושיו ,ורא"ה
בחידושיו ,ושאר ראשונים ,ורש"י במס' יומא )דף פ' ע"ב( ד"ה פרט למזיק
הביא ב' הפירושים ,ז"ל ,שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה
זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו ,עכ"ל ,והובאו ב' הפירושים
במאירי הכא עיי"ש.
ב .הנה יש לדעת כשתירצו בגמ' הב"ע בחושש בגרונו ,ופי' רש"י )ולמד
זה מהגמ' לקמן( דנותן שמן הרבה בתוך אניגרון ,האם תוספת מועטת
של האניגרון גורמת לביטול הנזק שעושה השמן ,או שמטרתו היא אך
ורק נתינת טעם לשמן .הנה גם בזה רוב הראשונים הבינו שלעולם נתינת
האניגרון היא לבטל נזק השמן ,אמנם יש מהראשונים ונביאם לקמן
שהבינו שמטרתו היא נתינת טעם.
ג .כשאמרו בגמ' לקמן פשיטא וכו' קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי
ברוכי ,מהו ההנאה דאית ליה מהשמן.
ועתה אכתוב דעת הרמב"ם בכל הנ"ל ,הנה ברור הוא דגם דעתו היא
דאדם שאינו חושש בגרונו ושותה השמן לבדו אזוקי מזיק ליה ואינו
מברך עליה כלל וכלל ,וס"ל ליה עוד דבחושש בגרונו כיון שהשמן לבדו
מועיל לו לרפואה אפשר דאף דמזיק ליה לגופיה הוה לגביו בר אכילה
ושפיר יכול לברך עליו ,אלא דס"ל לר"מ דלשמן לבדו אין שום טעם
ולכך כששותהו לבדו בלא עירוב אניגרון הו"ל הדבר רק לרפואה ואינו
נהנה בו כלל ולכך מברך עליו שהכל) .ואבאר הדברים לקמן(.
ועתה נחזור ללשונו הזהב :ועל השמן בתחילה הוא מברך בורא פרי
העץ ,במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי
השלקות וכיוצא בהן "שהרי נהנה בשתייתו" ,הרי מודגש בלשונו שעיקר
הטעם שמברך עליו באופ"ז בפה"ע הוא מחמת שנהנה בשתייתו .שוב
כתב אבל אם שתה השמן לבדו "או שלא היה חושש בגרונו" מברך עליו
שהכל ,הרי"ל שכשדיבר על אופן ששתה השמן לבדו מדבר הוא באופן
שחושש בגרונו וכדלעיל מיניה ,ואח"כ כתב או שלא היה חושש בגרונו,
ושתה מן השמן עם מי השלקות ,מברך עליה שהכל ,וטעמו "שהרי לא
נהנה בטעם השמן" ,והיינו דאיה"נ כשחושש בגרונו ושתה השמן לבדו
מספיק הוא לברך עליו כיון שהוא בר אכילה לגביו ,אלא שלא נהנה
ממנו כיון שאין בשמן לבדו שום טעם וכיון דלית ליה הנאה מיניה לכך
מברך עליה שהכל ,וכן כשאינו חושש בגרונו ושותה מן השמן עם מי
השלקות ,דהיינו שנותן שמן הרבה בתוך אניגרון ,הנה לשמן עצמו אין
שום טעם ,וגם האניגרון בטל אצלו ,ולכך אינו מברך עליו אלא ברכה
כללית והוא ברכת שהכל.
ועתה נבוא להוכיח כן מלשונות הראשונים והאחרונים ,ז"ל הרשב"ץ
בחידושיו הכא ,ואי שתי ליה לא מברך עליה ,פי' רה"ג ז"ל דלא מברך
עליה כלל אפילו שהכל דהא אזוקי מזיק ליה ,וה"נ מוכח בפרקין דכל
היכא דליכא הנאה כלל לא מברך כלל ,כדאמרינן לקמן דהשותה מים
שלא לצמאו כגון דחנקתיה אומצא אינו מברך כלום ,וכן נמי בקמחא
דשערי וכו' ,וכ"כ הר' יהונתן ז"ל שאין מברכין עליו כלום ,וכן נראה דעתו
של הרשב"א ז"ל" .והרמב"ם ז"ל כתב שמברך עליו שהכל ,וכן דעת
בה"ג ז"ל ,ותמה הוא .עוד כתב שאפילו בחושש בגרונו ושתהו שלא ע"י
אניגרון שאין מברך עליו בפה"ע ,וגם זה תמה שאם דרך רפואתו הוא
אפילו בלא אניגרון אמאי אינו מברך עליו ,וכן דעת הרשב"א ז"ל .נמצא
שעלה בידינו מזה ,שהחושש בגרונו ושותה בין ע"י אניגרון בין שלא ע"י
אניגרון ויש לו בזה רפואה ,בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי
העץ ,וכו' .ונראה לי שפירוש אזוקי מזיק ליה דאמרינן בשותה שמן לאו
למימרא שהשמן הוא מזיק לשותה ,שא"כ היאך עלה על דעת שום אדם
לומר שמברך עליו שהכל ,אלא ה"פ שהשותה הוא מזיק לשמן כאילו
זורקו ולא מיקריא אכילה כלל ,וכו' עכל"ק.
הנה הבין הרשב"ץ שפי' אזוקי מזיק גם לרמב"ם הוא שהשמן עצמו אינו
מזיק כלל ,אלא שאם שותהו לבדו הוה כאילו זורקו ולא מיקריא אכילה,
ולכך מסיק שפיר לשיטתו דבחושש בגרונו כיון שאז דרכו לשתות השמן
לבדו ,שפיר הוה דרך אכילתו ומברך עליו בפה"ע ,ולכך שפיר הוקשה לו
בדעת הרמב"ם א .אמאי כשאינו חושש בגרונו ושותהו לבדו מברך עליו
שהכל ,הא אין הדרך לשתותו כך .ב .ויותר קשה מאי טעמא אם שותהו
כך בחושש בגרונו מברך עליו רק שהכל ,הא באופ"ז יש לו לברך עליו
בפה"ע כיון שדרך אכילתו בכך.
אכן למאי דהכרחנו לעיל דעת הרמב"ם דאזוקי מזיק שאמרו היינו
שמזיק לגופו ,וגם הכרחנו דכשאינו חושש בגרונו ושותהו לבדו לא
מברך עליה כלל )הרשב"ץ שהבין שמדבר הר"מ בכל האופנים הכריח
דמפרש אזוקי מזיק לשמן ,דאי לגופו ,לא יעלה על הדעת שיברך עליו
שהכל( ,אלא דכשחושש בגרונו ומערבו עם אניגרון נעשה טעם בשמן
עצמו ולכך מברך בפה"ע ,אבל כששותהו לבדו כיון שלא נהנה ממנו ואין
דרך לאוכלו כך מברך עליו שהכל .ועיין עוד בחידושי הרשב"א הכא.
]והנה מפשטות לשון הבה"ג הבינו הרשב"ץ ועוד ,דס"ל דאי שתי ליה
לבדו מברך עליו שהכל ,והוא ממאי דכתב ז"ל ,משח זיתי בעיניה או
דשתי ליה ולא כלום "דהוא שהכל" ,ואי חש בגרונו וקא שתי שמן זית,
על ידי אניגרון וכו' ,לרפואה קא שתי ליה ומברך בפה"ע ,דהוה ליה שמן
עיקר .הנה בפירוש משמע מלשונו דמדבר על מי שאינו חושש בגרונו
וס"ל דמברך שהכל .אמנם נראה בעניותי דמהמשך לשונו בשם מוכרח
כהבנתינו דבאופן שהוא מזיקו דהיינו בבריא כו"ע מודו דאין מברך כלל,
שכתב בסוף דבריו ז"ל :והיכא דשתי למשחא דזיתא בעיניה לא מברך
עליה ולא כלום ,מאי טעמא ,אזוקי קא מזיק ליה ,דתנן וכו' ,ע"כ .וצע"ג
בלשונו דנראים הדברים דסתרי אהדדי ,דבתחילה כתב שמברך עליה
שהכל ,ושוב כתב דלא מברך עליה ולא כלום כיון דאזוקי מזיק ליה.
ומה שכתב שם הרא"ש טרוייב דכוונתו ג"כ שהכל ,צל"ע מאי טעמא
חזר על דבריו בלא הוספת שום חידוש .אמנם אי כהבנתינו אתי שפיר
דבתחילה מדבר באחד החושש בגרונו שאז אינו מזיקו ושפיר מברך
עליה שהכל ,ודו"ק[.
והנה האמת שרבות חפשתי למצוא אפילו רמז כהבנתינו בדברי
האחרונים להיתלות על אילן גדול ,ובס"ד מצאתי לו לגאון הרב חמד
משה )או"ח סי' ר"ב סעי"ק ד'( שהבין בדעת הרמב"ם ככל הנ"ל ,ז"ל,
והיה נ"ל לומר ג"כ דהא דכתב הרמב"ם אבל אם שתה השמן לבדו
חוזר למעלה דהיינו אם הוא חושש בגרונו דמברך בפה"ע היינו אם
שותהו ע"י אניגרון ,אבל אם חושש בגרונו ושותהו לבדו או שאינו חושש
בגרונו ושותהו ע"י אניגרון מברך שהכל ,והטעם ,אף שהשמן כששותהו
לבדו אזוקי מזיק לי' בחד צד ,מ"מ הואיל וחושש בגרונו ,עכ"פ מרפאהו
נמי בחד צד ,ומ"מ כיון דאין דרך לשתותו בעיני' אף לרפואה מברך רק
שהכל ,אבל אם אינו חושש בגרונו ושותהו בעיני' שלא ע"י אניגרון "בהא
מודה נמי הרמב"ם דאינו מברך עליו כל עיקר" ,ולא הוצרך לפרש זה
דממילא נתבאר זה בדבריו ,ומעתה לא פליגי בשותהו לבדו בלא חשש
בגרונו" ,כן נ"ל לתרץ דבריו" ,עכ"ל ,ועיין לו עוד לעיל מיניה בסעי"ק א'
מה שכתב בזה .ועיין עוד בספר עוללות אפרים שהאריך הרבה בסב' זו,
ושמחתי על דבריהם הקדושים ,כמוצא שלל רב.
שוב מצאתי כהבנתי העניה להרב פרי מגדים שרמז קצת לזה) ,סי'
ר"ב באשל אברהם אות י"א( ז"ל" ,והנה י"ל מה שכתב הרמב"ם מברך
שהכל ,בחושש בגרונו ,דרפואה יותר ממה שיזיק אח"כ" ,וכו' עכל"ק.
הרי"ל בלשונו דמפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב שמברך שהכל היינו
בחושש בגרונו שבאופ"ז על אף שהוא מזיק כיון דבכאו"פ לרפואה הוא,
מברך עליו.
ועתה לכל הנ"ל נחזור לבאר שיטתם ,והנראה דאזלו רש"י והרמב"ם
בביאור הסוגי' באופן אחד ,והוא דבפי' אזוקי מזיק פי' דהיינו מזיק
לגופיה ,ומשום כך לא הוה בר אכילה ,ושפיר השוו שמן לתרומה ,וע"ז
תי' בגמ' דמיירי דקאכיל ליה ע"י פת ,והוה השמן לפתן לו ,והקשו דא"כ
הוה ליה פת עיקר ,ותי' אלא דקשתי ליה ע"י אניגרון ,ואפשר לפרש בב'
אופנים ,או דהאניגרון הוא מין מאכל קבוע ,ולכך הקשו דכיון דמיירי
בבריא הוה ליה האניגרון עיקר ,ותי' הב"ע בחושש בגרונו ,ואז העיקר
בשבילו הוא השמן ,ומה שכתב רש"י ונותן שמן הרבה בתוך אניגרון,
לרבותא נקט כן דאף אם ישתה השמן לבדו בעי לברוכי עליה לכל
הפחות שהכל ,כיון דהוה בר אכילה לגביו ,ומה שנותן מעט אניגרון הוא
בעיקר לנתינת טעם בשמן כדי שעי"ז יברך על השמן ברכתו הראויה לו
והוא בפה"ע .או שנפרש שבס"ד הבינו דשתי ליה ע"י אניגרון היינו כדרך
הבריאים שהעיקר בכמות הוא האניגרון ,וע"ז הקשו דהו"ל עיקר )ואין לי
לפי' זה יישוב מאי ס"ד שיהא שונה האניגרון מהפת( ,ותי' הב"ע בחושש
בגרונו ,שאז הדרך הוא לתת השמן עיקר ,ומוסיף האניגרון כדי לתת טעם
בשמן ,וכדי לבטל הנזק וכנ"ל .ועיקר הכרחם מתוספת' דשבת הוא רק
שהחוששים בגרונם היו שותים אף השמן לבדו ולכך שפיר לענין ברכה
חשיב בר אכילה) ,ולכך לא הזכיר הרמב"ם כלל בפרק כ"א מהלכות
שבת עירוב עם האניגרון(.
חילוק יסודי בין שותה שמן לבדו שמוכרח תנאי דחושש בגרונו לקמחא
דשערי דבכל גווני מברך שהכל
הנה עד עתה הכרחתי בעניותי בבירור ,דדעת הרמב"ם במה שכתב ואם
שתה השמן לבדו מברך עליו שהכל ,היינו רק באופן שחושש בגרונו שאז
הוה השמן לגביו בר אכילה אלא שכיון שאין בשמן עצמו שום טעם לכך
מברך עליו שהכל.
אמנם רוב רובי האחרונים ,והם הב"ח ,הפר"ח ,חמד משה ,אבן האזל,
ועוד ,הבינו בדעת הרמב"ם וכפי שהבינו בדעתו עוד מן הראשונים ,דס"ל
דגם כשאינו חושש בגרונו מברך על השמן כששותהו לבדו שהכל ,וכן
הוא הבנת הטור ,והכריחו כן גם מלשון הבה"ג .אלא דהוקשה להם
בדעתו קושיית הטור דהא בפירוש אמרו בגמ' דהיכא דקשתי ליה לבדו
אזוקי מזיק ליה ואין מברכין עליו כלל ,ותי' הכס"מ וב"ח ושאר ,דהבין
הרמב"ם דמה שאמרו דאין מברך עליו היינו ברכתו הקבועה ,אבל כיון
שבכאו"פ נהנה בשתייתו זו הו"ל הנאת אכילה ומברך עליו שהכל.
והכריח הב"ח שיטה זו בדעת הרמב"ם מלשון הגמ' לקמן גבי קמחא
דשערי דאמרו שם אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך
עליה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ע"כ .הרי שעל
אף שהדבר מזיקו ,כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי עליה ,אלא
דבכאו"פ אינו מברך עליו ברכתו הראויה לו ,כיון דאין דרך אכילתו בכך.
ואני תמה אדבריהם ,הן אמת אי היה כותב הרמב"ם שמברך על השמן
כיון שבכאו"פ נהנה ממנו הוה אתי שפיר ,אבל הא כתב הרמב"ם בפירוש
הטעם "כיון שלא נהנה בטעם השמן" ,א"כ הוא מזיק וגם לא נהנה ממנו
ואמאי יברך עליו .והם ז"ל מפרשים דברי הרמב"ם שלא כתב כדלעיל
שלא נהנה בשתייתו ,אלא שלא נהנה בטעם השמן ,אבל מהשתיה עצמה
נהנה.
ועיין באבן האזל שהקשה כן ז"ל :אכן שם אמרו בגמ' כיון דאית ליה
הנאה בעי ברוכי ,וכאן כתב הרמב"ם שהרי לא נהנה בטעם השמן .וצריך
לומר דהא דכתב שהרי לא נהנה הוא רק לומר דלא יברך בפה"ע ,משום
דלא נהנה כדמתהני אינשי ,וכמו דכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי לספויי
קמחא והוי נשתנה לגריעותא לענין זה ,וכמו שכתב שם בה"ג להדיא,
אבל כיון ששתה עכ"פ בשביל איזה תועלת חייב לברך ,עכ"ל ,הנה גם
הוא לא כתב איזה תועלת שייך שיהיה בדבר זה .ועוד יש להקשות
ולדקדק בכ"ז וכפי שכבר כתבתי לעיל .א .דמלשון הגמ' אזוקי מזיק
משמע שאין מברכין עליה כלל .ב .שהשוו דין זה לתרומה ואי בכאו"פ
נהנה אמאי פטור התם מן החומש.
כה
האמנם אני בדרכי אעמודה בביאור דעת הרמב"ם ,ואדרבא מקמחא
דשערי יש להוכיח כנ"ל .וטרם אכתוב דרכי בזה אכתוב בזה תמיהה
לדברינו ,דהנה הסקנו בדעת הרמב"ם דכששותה השמן לבדו בחושש
בגרונו מברך עליו שהכל ,ולכאורה צ"ע ,דהנה אחר שתירצו בגמ' דמיירי
בחושש בגרונו שאז נותן שמן הרבה בתוך אניגרון ,הקשו פשיטא
דבאופ"ז מברך אשמן ,ותירצו ס"ד אמינא כיון דלרפואה עביד ליה לא
לבריך עליה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,והנה
באופן ששותה השמן עם האניגרון שפיר שייך לומר דאית ליה "הנאה
מיניה" ויש לו לברך ,אך כששותה השמן לבדו בלא עירוב האניגרון הא
לית ליה הנאה מיניה והוה רק לרפואה )וכדמפורש בלשון הרמב"ם
עצמו( ואמאי כתב הרמב"ם שיש לו לברך עליו.
והנראה בביאור דעת הרב ,דהנה אם מבינים אנו שעיקר ההנאה הנגרמת
היא אך ורק ע"י האניגרון ,וכהבנת הלח"מ שם עיי"ש ושאר אחרונים,
הוה קשיא שפיר קושי' הנ"ל ,אמנם המדקדק בלשון רש"י בכל הסוגי'
יראה ויבין גדר אחר בהנאה ,דהנה כפי שכבר הקדמנו לעיל דעת רש"י
והרמב"ם דאזוקי מזיק שאמרו היינו שמזיק הדבר לגופו ,וגבי אכילה
בעינן ואכלת וליכא כיון דלאו בר אכילה הוא דהוא מזיק .אכן היוצא
לדבריהם דבאופן שהדבר מועיל לגרונו ורוצה בזה הוה לגביו הדבר "בר
אכילה" ,ושפיר שייך ביה ואכלת כיון שמועיל לו הדבר ורוצה הדבר,
ואיה"נ גם אם ישתה השמן לבדו בעי לברוכי עליה כיון שהוא בר אכילה,
וע"ז אמרו בגמ' פשיטא ,והיינו דכיון שעתה שייך ביה ואכלת פשיטא
שיש לו לברך עליה ,ותירצו ,ס"ד אמינא כיון שעיקר שתייתו היא רק
לרפואה )דאי לאו היה מזיק ליה( לא בעי לברוכי ,קמ"ל כיון דהשתא
בכאו"פ מועיל לו הדבר הוה לגביו בר אכילה והוה ליה הנאה מעצם
שתיה זו ויש לו לברך עליו ,אלא דבכאו"פ ס"ל לרמב"ם שאיה"נ ברור
הוא דבאופ"ז הו"ל הנאת אכילה ,אבל כיון שבשמן לבדו אין שום טעם,
אף שודאי בעי לברוכי עליה כיון שיש לו הנאת אכילה ,אכן הנאה "מטעם
השמן" אין לו כיון דלית ביה שום טעם ,לכך כתב הרמב"ם שמברך עליה
שהכל מצד הנאת אכילה דבו ,ככל דבר שאוכל.
א"כ היוצא בדעת הרמב"ם דיש ג' גדרים בכל הנ"ל ,א .שהדבר עצמו
צריך שיהיה בר אכילה .ב .שאחר שהוא בר אכילה ונקרא אוכל צריך
שיהיה לו בו הנאת אכילה .ג .שבנוסף יהיה לו גם הנאת הטעם.
ומצד מה שיש לו הנאת אכילה זהו מספיק לברוכי עליה ,אכן אם יש
לו גם הנאת טעם א"כ נהנה עי"ז מטעם השמן עצמו ,לכך מברך בורא
פרי העץ ,אבל כשאין בדבר שום טעם איך יברך עליו הברכה הראויה
לו כיון שלא נהנה מטעמו ,ולכך מברך שהכל כיון דבכאו"פ אית ליה
הנאת אכילה.
ומה שחילקתי עתה מדוקדק בפירוש בלשון קדשו של הרב שם ,שכתב
ועל השמן מברך בורא פרי העץ ,בד"א "שהיה חושש בגרונו" ושתה מן
השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן "שהרי נהנה בשתייתו" ,אבל אם
שתה השמן לבדו וכו' מברך עליו שהכל" ,שהרי לא נהנה בטעם השמן",
עכל"ק .הרי מדוקדק שעיקר טעמו שכששותה השמן לבדו אינו מברך
עליו בפה"ע הוא משום שלא נהנה "בטעם" השמן ,אבל בכאו"פ מברך
שהכל כיון דאית ליה הנאת אכילה.
או שנחלק הדברים באופ"א ,והוא דודאי לעולם כיון שחושש בגרונו הוה
ליה הנאת אכילה ממה שהוא בר אכילה לו ,אלא דס"ל לר"מ דבאופן
שמערב בו אניגרון כיון שבא מחמת זה לדרך שתייתו )בכאו"פ כשחושש
בגרונו( שייך שפיר לברך עליו ברכתו הראויה לו ,אבל כששותהו לבדו
כיון שאין לו בדבר שום טעם ,אינו שותהו כדרך שתייתו ,לכך מברך עליו
ברכת שהכל ,כיון דקיי"ל כר"נ לקמן דכל שאוכל ושותה דבר שלא כדרך
השתיה על אף דאית ליה הנאת אכילה ,גרע ממעלתו ומברך שהכל.
ועתה ככל החילוקים חזינן בבירור בלשון הגמ' גבי קמחא דשערי ,שגם
הוא כשמן הוה בר אכילה ,ומצד מה שהוא בר אכילה הוה ליה הנאת
אכילה מיניה כאוכל כל דבר ,ובזה אין בו שום שוני מקמח חיטים ,אלא
שיש בו גריעותא שהוא קשה לקוקיאני ,א"כ הוא כשמן ממש שמצד א'
הוה בר אכילה ממש ונהנה ממנו )ובשמן אפילו מועיל לו לרפואה( ,ומצד
הב' הוא מזיק לגוף.
ולכך כיון שהוא מזיק היה הו"א בגמ' שלא יברך עליו כלל ,ותירצו כיון
דבכאו"פ אית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ויעויין ברש"י שם שדקדק
בלשונו ופי' הנאה שאמרו היינו "הנאת אכילה" ,וכיון דבמציאות הוה בר
אכילה ואית ליה הנאת אכילה מאי איכפת לי שבנוסף לזה הוא מזיק,
העיקר שלגביו יהיה הדבר בר אכילה ויהא לו הנאה מיניה .ואיה"נ אחר
תירוץ הגמ' היה לברך עליו ברכה הראויה לו והיינו פה"א ,כיון שבכאו"פ
בזה איכא טעם ,אלא דשיטת ר"נ שם היא שכל דבר שאין דרך אכילתו
בכך) ,כיון דאית ליה עלויא אחרינא בפת( גרע ממעלתו ,וכיון שיש לו
בכאו"פ הנאת אכילה מברך עליו שהכל ,ואין שום חילוק למסקנ' בין
קמחא דשערי לקמחא דחיטי על אף דאית ביה גריעותא שהוא מזיק,
מוכרח שכל ההסתכלות הוא על צד הא' והוא שיש לו הנאת אכילה
מיניה ,ודו"ק.
ואכן המעיין בלשון הרש"י לכל אורך הסוגי' יראה בפירוש כהבנתינו
בביאור הדברים ,והוא ממאי דכתב בריש דבריו דהעיקר הוא שיהיה
הדבר בר אכילה ,ובהמשך שם שפי' מה שאמרו בגמ' קמ"ל כיון דאית
ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ז"ל דאית ליה הנאה מיניה .לבד הרפואה
"יש לו הנאת אכילה") ,ומה שייך בזה לשון זה ,והיה לו לכתוב שיש לו
הנאה בשתייתו( מדוקדק שחוזר על מאי דכתב לעיל דבעינן שיהיה בר
אכילה ושיהיה לו הנאת אכילה .וגם בהמשך שם גבי קמחא דשערי כתב
ז"ל :דאית ליה הנאה "באכילה" ,עכ"ל ,וצל"ע הא ודאי הנאה שיש לו
הוא באכילה ,אלא במאי? ,אלא מוכרח כנ"ל דהיינו שנעשה אוכל והוה
בר אכילה ,ודו"ק.
והנה לפי הנ"ל מה שהוכיחו האחרונים מקמחא דשערי לדעת הרמב"ם
דאף שכשהדבר מזיק לו כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,איה"נ
הוכיחו שפיר לדעתם בשיטת הרמב"ם ,אמנם כפי שכבר הכרחנו מלשון
הרש"י לעולם צריך שיהיה הדבר בראשונה בר אכילה שהמושג של
"הנאת אכילה" שייך רק בדבר הנקרא "אוכל" ,וכיון שהדבר מזיק לגופו
ואין לו בזה שום תועלת מה יועיל מה שיש לו הנאה מיניה ,וכי אם
יהיה לו הנאה באכילת עופרת ושאר דברים שאינם אוכל היעלה על
הדעת שיברך ע"ז ,אמנם רק כשחושש בגרונו שמחמת זה יש לו תועלת
באכילה זו א"כ הוה לגביו הדבר בר אכילה ,ועתה שייך לבוא ולומר
שכיון שיש לו הנאת אכילה בדבר מאיזה סיבה שיהיה שפיר מברך עליו,
ובזה הוא דומה שפיר לקמחא דשערי דמתחילה הוה ליה שם אוכל
כיון שבמציאות הוא אוכל ,ומעולם לא עלה על דעת הגמ' או א' מן
המפרשים שכיון שהוא קשה לקוקיאני לא יהיה בר אכילה )ועיין בראש
יוסף שחילק בין "קשה" למזיק עיי"ש והוא חילוק ברור( ,ולכך דומה
שפיר לשתיית השמן לבדו כשחושש בגרונו שבכאו"פ אית ליה הנאת
אכילה מיניה ,וברור.
ומצאתי בס"ד און לי בחילוק זה בקיצור שולחן ערוך להגאון ר' שלמה
גאנצפריד )סימן נ' כללים בברכה ראשונה מברכת הנהנין הלכה ח'( ז"ל
האוכל או שותה לרפואה ,אם הוא דבר מוטעם ונהנה ממנו מברך עליו
לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו ,וכו' .השותה ביצה חיה לצחצח קולו" ,אף
שאינו נהנה מטעמו ,נהנה הוא ממזונו דמיזן זיין ומברך עליו" ,עכ"ל.
והנה מחמת רבוי הפרטים אכתוב בקצרה דרכינו בשיטת הרמב"ם ,הנה
ברור שכשאינו חושש בגרונו ושותה השמן לבדו אינו מברך כלל כיון
"דלאו בר אכילה הוא" .וכשחושש בגרונו – אם שותה השמן לבדו ,כיון
שבשמן עצמו אין שום טעם ,אינו יכול לברך עליו ברכה הראויה לו,
אמנם כיון שעתה הוא בר אכילה )על אף שהוא מזיק( ובנוסף יש לו
בדבר הנאת אכילה מחמת שהוא זן ושאר תועלת ,מברך עליו שהכל,
ככל אכילת מאכל שאין בו טעם .ואם שותהו בתוספת אניגרון ,כיון
שעתה עי"ז מתווסף אף טעם לשמן ,והשמן הוא העיקר מחמת רבוייו
ורצונו ,מברך עליו בפה"ע "כיון שנהנה בשתייתו" .אבל כשאינו חושש
בגרונו אף כששותהו ע"י אניגרון ,והאניגרון מבטל נזק השמן ומוסיף בו
טעם ,שם חידש הרמב"ם דכיון שהשמן הוא הרוב ,ובשמן אינו מעוניין,
וגם האניגרון אינו רוצה ,דאי היה רוצה בו היה שותהו כדרך הבריאים
השותים באופן שהאניגרון עיקר ,אי לכך הוה כאילו אין האניגרון קיים,
והוה כשותה השמן לבדו ,וכיון שאין בו שום טעם ,הו"ל רק הנאת אכילה
ומברך שהכל" ,כיון שלא נהנה בטעם השמן".
ועתה לפי כל הנ"ל נתיישב לן בשופי טעם שכתב הרמב"ם גבי תרומה
שכששותה השמן לבדו אינו משלם החומש ,והוא משום דמיירי התם
בסתם בני אדם הבריאים ,וכששותה השמן לבדו אזוקי מזיק ליה ולא
הוה גביה בר אכילה כלל ,לכך אינו משלם החומש.
דעת הרמב"ם שהשותה חומץ חי מברך עליו ,ותמוה ,א .אמאי פטור מן
החומש .ב .אמאי פטור בשותה ביוהכ"פ
ב .ומחמת דאתינא להכי אכתוב מה שיש לברר עוד בדעת הרמב"ם.
הנה הוכיח הב"ח עוד הכרח גמור לשיטתו בדעת הרמב"ם ממאי דכתב
הרב גבי חומץ ,וז"ל הב"ח שם :אבל הא פשיטא הוא )דעל אף דמזיק
ליה( כיון דנהנה בשעה דקא שתי ליה דצריך לברך שהכל ,דלא גרע שמן
מחומץ דאזוקי נמי מזיק ליה וצריך לברך עליו שהכל ,וכן כתב הרב יונה
)כ"ח ע"ב ד"ה על( גבי חומץ ,דלענין ברכה צריך לברך אע"ג דמזיק ליה,
ומביאו בית יוסף בסימן ר"ד )ק"פ ע"ב ד"ה ומ"ש ועל החומץ( ,והיא דעת
הרמב"ם שכתב בפרק ח' הלכה ח' בסתם דעל החומץ מברך שהכל,
דמשמע חומץ גמור שאינו מעורב במים ,דלא כדעת רבינו בסימן ר"ד
דאינו מברך כלום על החומץ אם אינו מעורב במים ,ולטעמיה אזיל,
דבשמן נמי אינו מברך כלל אם שותהו בעיניה ,ואין כך דעת הרמב"ם לא
בשמן ולא בחומץ .ועיי"ש שהקשה לדעתו מ"ש משקדים המרים דקיי"ל
דכשהם גדולים אינו מברך עליהם כלל כיון דאזוקי מזקי ,ותי' דחומץ
ושמן זית אף שמזקי נהנה בשעת שתיה אלא דמזקי לאחמ"כ ,משא"כ
שקדים אינו נהנה כלל באכילה כיון שמרים הם ,ובנוסף לזה מזקי ליה
לכך לא מברך עליה כלל ,עיי"ש מה שכתב עוד.
וז"ל הרמב"ם )פ"ח מהלכות ברכות ה"ח( ,הפת שעיפשה ,והיין שהקרים,
ותבשיל שעברה צורתו ,והנובלות שהן פגין ,והשכר "והחומץ" ,והגובאי
והמלח והכמהין והפטריות ,על כולן מברך תחילה שהכל ,וכל המברכין
לפניו שהכל ,לאחרונה מברך בורא נפשות ,וכל הטעון ברכה לאחריו
טעון ברכה לפניו ,עכ"ל .ובה"ז שם כתב ז"ל :וכן אוכלין שאין ראויין
לאכילה ,ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא
לאחריהן ,עכ"ל.
הרי שס"ל לרמב"ם שחומץ איקרי דבר הראוי לשתיה ,כיון שמברך עליו
לפניו ולאחריו .והנה מיניה מוכרח בפירוש דשיטת הרמב"ם היא דעל אף
שהדבר מזיק כיון שנהנה בשתייתו הרי הוא מברך עליו.
אלא דצלע"ג לפי"ז מאי דהקשינו לעיל ,דהנה עיקר הוכחת הגמ'
דכששותה השמן לבדו כיון דמזיק ליה אינו מברך עליו ברכתו הראויה
לו )לשיטתם( היא ממאי דתנן גבי תרומה דהשותה שמן של תרומה
משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,ופי' רש"י הטעם ,דגבי חומש
אכילה כתיב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ,פרט למזיק" ,ולפי"ז צלע"ג
דאם שיטת הרמב"ם היא שבכאו"פ מברך עליו )שהכל( ,א"כ מוכרח הוא
דס"ל שהוא בר אכילה וא"כ צלע"ג מאי טעמא גבי תרומה נפטר מן
החומש ,הא בכאו"פ הוה ואיש כי יאכל ,ועוד למאי השווהו כלל לתרומה.
אלא דמוכרחים אנו לומר דס"ל לר"מ דאיה"נ לא הוה כלל בר אכילה
כיון שהוא מזיק ,אלא דבכאו"פ כיון שהוא נהנה ממנו ,וכל הנהנה מן
העוה"ז בעי לברוכי ,ע"כ יש לו לברך עליו ,אמנם גבי תרומה כיון דבעינן
דבכאו"פ יהיה בר אכילה ,הנה כיון שהוא מזיק לו על אף שנהנה ממנו,
הרי הוא פטור מן החומש ,כיון דבעינן שיהיה בגדר ואיש כי יאכל וזה
אינו ,ועתה לפי"ז עיקר ראיית הגמ' מתרומה היא רק להכריח דהשמן
לבדו מזיק ולא הוה בר אכילה ,ולכך פטור מן החומש וגם לכך אינו
מברך עליו ברכתו הראויה לו.
או שנאמר בדעתו ,דלעולם ס"ל דהשמן עצמו הוא בר אכילה ,אלא דכיון
דגם הוא מזיק ליה ,לכך מברך עליו שהכל כיון דבכאו"פ הוה בר אכילה
ונהנה ממנו ,אמנם בתרומה התם דקדקו לומר "פרט למזיק" ולא נחתו
כלל אי הוה בר אכילה או לאו ,וגם אי הוה בר אכילה ,כיון דבכאו"פ
הוא מזיק ליה הרי הוא פטור מן החומש ,והוכיחו מתרומה רק ענין זה
שהשמן לבדו מזיק ליה.
ומעתה ברור לנו טעם שעל אף דכתב הרמב"ם הכא גבי שמן לבדו
דמברך עליו שהכל ,הנה בתרומה כתב ז"ל והשותה שמן והסך את היין
כל אלו משלמין את הקרן ואינן משלמין את החומש.
האמנם לפי הנ"ל צלע"ג לשון הרמב"ם בפ"י שם ה"ז ז"ל :והסך יין ושמן
כאחד ,או ששתה שמן וחומץ כאחד ,או שכסס את החטים" ,או גמע את
החומץ" ,הרי"ז משלם קרן וחומש .וצלע"ג מ"ש שמן מחומץ דשניהם
אזוקי מזקי ומשניהם נהנה דהא על שניהם מברך שהכל או דשניהם
הוו בר אכילה וכנ"ל ,דעל השמן פטור מחומש ועל החומץ משלם את
החומש.
עוד צלע"ג מלשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות שביתת עשור הלכה ה' ז"ל:
אכל אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם ,כגון עשבים המרים וכו'" ,או
ששתה משקין שאינן ראויין לשתיה" ,כגון ציר או מורייס "וחומץ חי",
אפילו אכל ושתה מהן הרבה ,הרי"ז פטור מן הכרת .ובה"ו שם כתב ,ז"ל:
שתה חומץ מזוג במים חייב ,עכ"ל.
הרי כתב בפירוש שהשותה חומץ חי פטור מן הכרת ,והוה בכלל הדברים
שאינם ראויין לשתיה ,ולפי"ז צע"ג ,מאי טעמא גבי ברכה כתב הרמב"ם
שמברך עליו שהכל ,והא כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות ה"ז ז"ל:
וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה ,ומשקין שאינן ראויין לשתיה "אינן
טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן" ,וכיון שהחומץ החי כללו הרמב"ם
בכלל הדברים שאינן ראויין לשתיה צע"ג אמאי מברך עליו .וכן צלע"ג
אמאי משלם את החומש כששותהו כך כיון שהוא מזיק ואינו נהנה ואינו
ראוי לשתיה.
הכרח האחרונים דשיטת הרמב"ם דאם נהנה מדבר המזיק צריך לברך
עליו מההיא דכוסס את השעורים וקמחא דשערי
עוד הביאו לשיטתם הכרח בדעת הרמב"ם ,דהנה יעויין בחמד משה או"ח
הכא ,שהוכיח שיטת הב"ח בדעת הרמב"ם דס"ל דאף דהדבר הוא מזיק
כיון שנהנה בו מברך עליו ,ממאי דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ברכות
ה"ב גבי הכוסס את השעורים וקמחא דשערי ,ז"ל :אכל דגן שלוק כמו
שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות ,אכל
קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות ,עכ"ל.
וכתב הרב כס"מ שם ז"ל ,וגרסינן תו בגמרא א"ר זירא אמר רב מתנא
אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ,ולכן סתם רבינו
וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל
נ"ב ,עכ"ל.
ובלח"מ שם ז"ל ,אכל דגן שלוק כמו שהוא וכו' .נראה מדברי רבינו
ז"ל ,דאע"ג דבגמרא )ברכות ל"ז( אמרו הכוסס את "החיטה" ,סובר
הוא ז"ל דהוא הדין לשעורה דמברך בורא פרי האדמה ,ודלא כדברי
הכלבו ז"ל שכתב בשם רבינו הביאו הב"י ז"ל סי' ר"ח דמברך שהכל
לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ,ודלא כה"ר דוד אבודרהם ז"ל
שכתב שאינו מברך כל עיקר לפי שהוא מאכל בהמה ,וכו' עיי"ש עוד מה
דהאריך .הנה ס"ל לרב שהכוסס את השעורים או אכל קמח שעורים ,על
אף ששעורים בעין הוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ,ועל אף שקמח
שעורים קשה לקוקיאני ,הנה כיון שנהנה ממנו מברך עליו שהכל.
ולגבי תרומה כתב הרמב"ם )פ"י מהלכות תרומות ה"ח( ז"ל :וכן הכוסס
את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו ,עכ"ל.
מוכיח מיניה הרב חמד משה דחזינן בפירוש בדעת הר"מ דעל אף
שהדבר מזיק והראיה שפטור מן החומש ,הנה גבי ברכה כיון שבכאו"פ
נהנה ממנו מברך עליו .ויעויין בהשגת הראב"ד שם שהוקשה לו ז"ל:
ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי האדמה" ,אפשר דלגבי תרומה מזיק
הוא" ,עכ"ל .אמנם כבר הקשו עליו הרבה מן האחרונים וכדלהלן דבגמ'
דברכות הכא השוו בפירוש ענין הברכה לתרומה ,ונאריך בדבריהם לקמן
בס"ד.
עוד ראיתי מקשים בדעת הרמב"ם מלשונו בפרק י"ד מהלכות מאכלות
אסורות הלכה ה' ,ז"ל :חמשה מיני תבואה וקמחין שלהן וכו' הכל
מצטרפין לכזית בין לאיסור חמץ בפסח וכו' "בין לאיסורי מעשר שני
ותרומות ,עכ"ל .וצ"ע איך מצטרפין שעורים וקמחן לכזית בתרומות הא
כתב הרב שהכוסס את השעורים פטור.
יישוב האגלי טל בדעת הרמב"ם ,ומה שיש לתמוה ביישובו
ותחילה אכתוב הנראה ביישוב שיטת הרמב"ם בענין החומץ ,הנה יעויין
באגלי טל )מלאכת טוחן אות כ"ז שהביא שם לשון הרמב"ם בפרק כ"א
מהלכות שבת הלכה כ"ד ,ז"ל שם :החושש בשיניו לא יגמע בהן את
החומץ ויפלוט ,אבל מגמע הוא ובולע .החושש בגרונו לא יערענו בשמן,
אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא ,וכו' ע"כ.
והנה ידוע הוא הקושי' בדעת הרמב"ם ,דהנה בתוספת' ובגמ' דברכות
הכא אמרו "אבל נותן שמן הרבה בתוך אניגרון ובולע" ,והר"מ השמיט
ענין האניגרון ,והקשה האגלי טל ,ז"ל :וקשה לי טובא במה שהתיר
הרמב"ם לבלוע השמן בעיני' ,שהרי גבי חומץ רצה רבא לומר דאחר
טיבול אפילו לגמוע ולבלוע אסור דניכר שהוא לרפואה ,וכו' ,ובשמן
דס"ל להרמב"ם לבלוע מותר ואינו ניכר שלרפואה אף דשמן אין היתר
משום קודם טיבול )וחומץ קודם אכילה דרכו לפתוח מעיו משא"כ שמן
שאינו מועיל לזה כלל( ,צריך לומר דשמן לבדו הוא מאכל טפי מחומץ.
ואילו לענין קרן וחומש דתרומה איפכא שמעינן ,דהשותה שמן של
תרומה מפורש בכיצד מברכין דפטור ,וכן פסק הרמב"ם ,ואילו המגמע
חומץ פסק הרמב"ם דחייב קרן וחומש ,וכו' ,הרי דחומץ הוא מאכל טפי,
וכו' .גם מה דקשה טובא מאחר דבגמ' לא התיר רק ע"י אניגרון שהוא
אכילה שמברך עליו בפה"ע ,משמע אבל לחודי' דלאו אכילה הוא אסור.
וגם סתירת דברי הרמב"ם שבחומץ תרומה מחייב קרן וחומש וביוה"כ
פוטר על חומץ .וגם מ"ש הרמב"ם שמן זית בעיני' מברך שהכל ,והרי
בגמ' קאמר דמזיק ליה ,וכיון דאינו נהנה למה יברך כלל.
ואכתוב בזה תורף תירוצו ,והוא ,דנחלקו ר"י ור"ל בפרק גיד הנשה )דף
ק"ג ע"ב( ,לר' יוחנן חייב בהנאת גרונו לחוד ,ור"ל סובר שהנאת מעיו
בעינן ,וגם ר"ל מוכרח דס"ל דבעינן גם הנאת גרונו ,שהרי האוכל ביוה"כ
עם חשיכה מעייו נהנין ביוה"כ ומותר ,אלא דלר"י מספיק לחייב בהנאת
כו
גרון לחוד ,דכל אכילה תליא בזה ,אך לענין ברהמ"ז דכתיב ושבעת
שם הדבר תלוי רק בהנאת מעיו ,והראי' שאם נתעכל המזון שוב אינו
מברך שעבר השביעה ,ולענין ברכה שלפני' תלוי ג"כ בהנאת מעיו לבד,
וראי' לדבר שהרי מטעמת אין צריך ברכה בטועם ופולט ,וכתב המג"א
הטעם משום דאינו נקרא הנאה אלא בתוך מעיו ,וכן פירש הרב בסידור
בספר ברכות הנהנין )סוף פ"ח( ז"ל :לא מיקרי הנאה אלא הנאת מעיו
ולא הנאת החיך .ואף שבכל אכילות שבתורה קיי"ל כר' יוחנן דבהנאת
גרונו לבד מחייב ,אמנם גבי ברכה לפניו ולאחריו אינו תלוי אלא בהנאת
מעיו ,והטעם בזה ברור ,שהרי ברכה שלפני' למדו בק"ו מברכה שלאחריה,
וברכה שלאחרי' חיובה על הנאת מעיו כנ"ל .וביום הכפורים נראה דאינו
חייב רק על הנאת גרונו ומעיו יחד ,עיי"ש שהוכיח זה.
ולפי"ז אתי שפיר כל הקושיות ,דהנה חומץ שנתקלקל טעמו וריחו ,ברור
שאין בו הנאת מעיים ואינו מזון לגוף ,אך קלקולו זה תקונו שבהרגשת
החמוץ בגרונו משיב את הנפש ,ושמן נהפוך הוא ,כי הוא יפה ומשובח
ובודאי הוא מזין ,אך לרוב שמנוניתו אינו נהנה ממנו ,אבל בבא למעיו הוא
מזון לגופו .וע"כ בתרומה דכתיב כי יאכל ואכילה בהנאת גרונו תלוי חייב
על החומץ ופטור על השמן ,וביוה"כ דאינו חייב אלא אם אית ביה תרתי,
פטור על החומץ ,ולענין ברכה דמחייב על הנאת מעיו לבד ,ע"כ מברך על
השמן שהכל משום הנאת מעיו שבו .והשתא אף לענין שבת אתי שפיר,
דחומץ כשהוא שותהו לבדו מוכרח הוא שהוא רק לרפואה דאם היה עושה
להנאת גרונו היה מוזג בו ,אבל השמן כיון שבכאו"פ הו"ל הנאת מעיו
אתי שפיר שיוכל לשתותו אף לבדו ,ומה שנקטו בבריית' האניגרון ,הוא
אדרבא להכריח הטעם שאף כששותהו לבדו לא מינכר דלרפואה עביד
ליה ,ועיי"ש עוד באורך ,ובהגהות וחידושים ,ובתשובות שבסוף הספר סי'
קע"ח קע"ט בענין זה.
ואני בעניותי תמה רבות על פי' זה מנין ליה לרבינו האג"ט שלא בעינן
גבי ברכה אף הנאת גרון ,וכשם שלמד שבעינן הנאת מעיו ממה שכתוב
בו "ושבעת" ,כן כתוב בו באותו פסוק "ואכלת" ,הרי שבעינן שיהיה בו
אף הנאת גרון ,וזהו מוכרח אף מסברת וממקור הרב עצמו ,וזהו מוכרח
גם מלשון הרש"י בהכא גבי אזוקי מזיק שכתב דלית ביה "ואכלת" וכן
בתרומה בעינן ואיש כי יאכל ,עיי"ש ,ומנין לו שלא בעינן ביה אף הנאת
גרון ,ואדרבא מתרומה ומכל אכילת איסורין שבתורה ילפינן שבכאו"פ
בעינן שיהיה ביה הנאת גרון ,אלא דנתוסף לענין ברכה דבעינן אף הנאת
מעיו ,וכל הוכחות הרב אינם אלא שגם בברכה דלפניו וגם לאחריו בעינן
אף הנאת מעיו ,אך מנין ההכרח לומר כנ"ל.
ועוד צל"ע טובא דגם אי נאמר כדבריו ,יסתר כל בניינו מענין הברכה על
החומץ שכתב הרמב"ם דמברך עליו שהכל ,ומאי טעמא מברך עליו הא
אית ביה רק הנאת גרון ולגבי ברכה בעינן )לפי דבריו( הנאת מעיו ,וככל
הנ"ל ,וצלע"ג.
ובאמת קושי' הא' שהקשינו ,מצאתי לו לרבינו עצמו שעמד ע"ז בתשובות
שבסוף הספר ,ז"ל :אשר כתבתי דברכת המזון תלוי רק בהנאת מעיו,
וכתבת בשם המנחת חינוך )מצוה שי"ג( דתלוי גם בהנאת גרונו ,אין
מחלוקת בינינו ,כי אני כתבתי כן רק לרמב"ם ,אבל לשאר הפוסקים יש
לומר כיון דכתיב ואכלת אינו חייב אלא אם כן נהנה בגרונו ,וכן פירש"י
אזוקי מזיק ליה ,דלגבי ברכה ואכלת כתיב ,ואף דהברכה על הנאת מעיו,
מ"מ אינו חייב בברכה אלא א"כ נהנה בגרונו .ולרמב"ם יש לומר כיון
דהברכה על הנאת מעיו הא דכתיב "ואכלת" ,דיבר הכתוב בהווה ,ולעולם
אפילו לא נהנה גרונו חייב ,עכ"ל.
וקושי' הב' מצאתי לאחמ"כ בכלי חמדה פרשת עקב )דף נ"ה ע"א( עיי"ש
באורך מאי דהאריך להקשות לתרץ ולפלפל בכל דברי הגאון בעל אגלי
טל ,עיי"ש.
והנה בכלי חמדה שם הכריח בדברי הרמב"ם ,דמה שכתב שעל השמן
לבדו מברך שהכל ,הוא רק כששותה מעט מזה שאינו מזיק לו ,והוא
מוכרח ממאי דלא כתב הרמב"ם כלום גבי ברכה אחרונה ,והוא משום
דלזה בעינן שיעור ושיעור יזיק לו ,אלא דהוקשה לו על דבריו ממאי דכתב
הר"מ שם דכל דבר הטעון ברכה לפניו טעון אף לאחריו ונשאר בצ"ע,
עיי"ש באורך .וכעי"ז יעויין גם במרה"פ ירושלמי ברכות פ"ו הכא ,וירושלמי
תרומות )דף ל"א ע"ב( עיי"ש ,ועיין עוד לו מה שכתב לתרץ בענין החומץ,
עיי"ש.
לשונות הבבלי והירושלמי בהאי ענינא ,חילוף גירסותיהם ,סיכום השיטות
והנפק"מ לפי"ז
והנה קודם שאכתוב בס"ד חלקי הניתן לי בסיני בביאור הדברים אמרתי
להקדים בזה לשונות הבבלי וירושלמי ואח"כ נעלה ונבוא לברר דעת
הרמב"ם בכ"ז .ותחילה אכתוב בזה לשונות הירושלמי ובירור דבריהם,
תחילה יעויין בירושלמי פ"ו דתרומות ה"א :רבי אבהו בשם ר' יוחנן המגמע
חומץ של תרומה לוקה ,רבי אבהו בשם ר"י הכוסס חטה של תרומה לוקה.
תני הכוסס את החטה של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את
החומש ,רבי אומר אני אומר שמשלם קרן וחומש ,רבי ירמיה בשם רבי
אימי מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא
משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש ,ע"כ .וז"ל הירושלמי )שבת
פי"ד ה"ד( החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ וכו' ,תני לא יהא מגמא
חומץ ופולט ,אבל מגמא הוא חומץ ובולע .והקשו בירושלמי מתני' אמרה
שאסור לגמות ולבלוע דתנינן החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ .מה היא
נדון ,או כרבי ,או כדברי הכל במגמא חומץ )של תרומה ,עיין גירסת קרבן
העדה ,וברור הוא כדבריו שאין לגרוס של תרומה ,דמה שייך של תרומה
לענין שבת ,אלא דיש לאוקומי הגירס' דכוונתם או כד"ה והיינו מה שאמרו
בתרומה ,ודו"ק .וכן באופן הב' משמע בפני משה שם עיי"ש( אחר טיבולו.
ר' אבהו בשם ר"י המגמא חומץ של תרומה לוקה וכו'" ,המגמא חומץ
של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" ,הכוסס חטים
של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,רבי אומר אומר
אני שהוא משלם קרן וחומש ,רבי ירמיה בשם רבי אימי מודין חכמים
לרבי במגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש,
שהחומץ מיישב את הנפש ,ע"כ .וז"ל הירושלמי )פ"ח מיומא ה"ג( אכל
אוכלין שאינן ראויין לאכילה ,שתה משקין שאינן ראויין לשתיה ,שתה ציר
או מורייס פטור .ושוב העתיקו שם בירושלמי לשונם המובא לעיל בפרק
י"ד מהלכות שבת ה"ד.
הנה מצאנו חילוקי גירסאות בלשונות הירושלמי הנ"ל ,יעויין בהגהות
הגר"א שגרס במגמא וכו' "לפני טיבולו" להשוות הבבלי לירושלמי,
עיי"ש .ויש עוד חילופי גירסאות ,יעויין במראה הפנים שעמד ע"ז ,שיש
נוסחאות שכתוב בהם בתחילה" ,המגמא חומץ של תרומה משלם את
הקרן והחומש" ,ואכתוב לקמן הנפק"מ היוצאות לגירס' זו.
סיכום דעת הירושלמי :נחלקו רבי ורבנן בכוסס את החטה ומגמא את
החומץ לענין שבת ,יוה"כ ,ותרומה .דעת רבי שהמגמא חומץ של תרומה
משלם קרן וחומש ,והשותה חומץ ביוה"כ חייב כרת ,והחושש בשיניו
מגמא ובולע חומץ חי בשבת ,ובכולם משום שהחומץ משיב ומיישב את
הנפש .ורבנן פליגי עליה וס"ל בהיפוך בכל הנ"ל .ואמר ר' ירמיה דמודים
חכמים במגמא חומץ אחר טיבולו שהוא חייב בקרן וחומש .וכן לענין שבת
מודין שאם גמע אחר טיבולו מגמע ובולע ואינו דרך רפואה) .ולענין יוה"כ
לא שייך שיודו לרבי דאי מיירי אחר טיבולו הא חייב כבר על מאי דאכיל
קודם לכן בטיבול ,וברור(.
אמנם דעת הבבלי לא כן הוא ,ז"ל בגמ' דשבת )דף קי"א ע"א( החושש
בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא
)ע"כ לשון המש'( ,והקשו בגמ' והתניא לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע,
אמר אביי כי תנן מתני' מגמע ופולט תנן .רבא אמר אפילו תימא מגמע
ובולע כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול ,והסיקו בגמ' דהדר ביה רבא וס"ל
כאביי דמתני' מיירי במגמע ופולט ,אבל מגמע ובולע לכו"ע שרי.
וז"ל הבבלי ביומא )דף פ"א ע"ב( אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה
ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה ושתה ציר או מורייס פטור )ע"כ לשון
המשנה( ,ובגמ' שתה ציר או מורייס פטור ,הא חומץ חייב ,מתני' מני רבי
היא ,דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש .דרש רב גידל בר מנשה
מבירי דנרש אין הלכה כרבי ,לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתי חלא,
שמע רב גידל ואיקפד אמר אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחילה מי אמרי,
אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי ,אימר דאמרי אנא חי מזוג מי
אמרי ע"כ.
א"כ מסקנת הבבלי דלא נפסקה הילכתא כרבי דס"ל דחומץ משיב את
הנפש .ולפי"ז השותה חומץ סתם כמו שהוא חי פטור ביוה"כ ,וכן לגבי
חומש פטור כיון שנכלל בכלל דברים שאינם ראויים לשתיה א"כ בסתמות
מזיק הוא )ואף שלא מצאנו בשום מקום שנקטו לשון "מזיק" גבי חומץ,
כן הבינו בפשיטות כל הראשונים וכדלהלן( .ולקמן נעמוד על חילוקי רב
גידל בגמ' דיומא שם.
מסתמות לשונות הרמב"ם נראה שתפס להלכה פעם כבבלי ופעם
כירושלמי
ועתה נחזור ללשונות הרמב"ם ,כתב הרב בפ"י מהלכות תרומות ה"א ז"ל,
אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד
הסך ,וכו' ,משלם קרן וחומש ,ע"כ .ובה"ז כתב :אבל השוגג וכו' או שכסס
את החטים" ,או גמע את החומץ ,הרי זה משלם קרן וחומש" ,ע"כ .ובה"ח
היה שבע וקץ במזונו ,וכו' ,אינו משלם את החומש ,שנאמר כי יאכל ,לא
שיזיק עצמו ,וכן הכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו,
ע"כ .ובהי"א ז"ל :והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן
ואינן משלמין את החומש ,ע"כ.
הרי לן בפירוש בלשון הרמב"ם הכא דחשיב החומץ לדבר שדרך לשתותו,
וגם אינו מזיק ,והיינו בפירוש כדעת רבי דס"ל שהחומץ משיב את הנפש,
ודלא כמסקנת הבבלי .וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות ה"ז :וכן אוכלין
שאין ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא
לפניהם ולא לאחריהן ,ע"כ .ובה"ח ז"ל :הפת שעיפשה וכו' "והחומץ" וכו'
על כולן מברך תחילה שהכל ,וכל המברכין לפניו שהכל לאחרונה מברך
בורא נפשות ,וכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ,ע"כ .הרי"ל שוב
כמסקנתו לענין תרומות דחומץ חי הוא נכלל בכלל דברים הראויין לשתיה
ומברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות ,ופסק כן כסתמות לשון המשנה
בברכות דף מ' ע"א ,ושוב היפך מסקנת הבבלי בגמ' דיומא שם.
וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות שביתת עשור הלכה ה' ז"ל :אכל אוכלים
שאינן ראויין למאכל אדם ,כגון עשבים המרים וכו'" ,או ששתה משקין
שאינן ראויין לשתיה" כגון ציר או מורייס "וחומץ חי" ,אפילו אכל ושתה
מהן הרבה הרי"ז פטור מן הכרת ,ע"כ ,ובה"ו כתב :שתה חומץ מזוג במים
חייב ,עכ"ל.
הנה כאן הפך הקערה על פיה וכתב בכל הנ"ל היפך מסקנותיו בהלכות
תרומות וברכות ופסק כמסקנת הגמ' דיומא שם דודאי חשיב החומץ
לדבר שאינו ראוי לשתיה כמו שהוא חי ופטור.
וז"ל הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הכ"ד :החושש בשיניו לא יגמע
בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע ,וכו' ע"כ .הנה פסק בזה
הרמב"ם כמסקנת הבבלי בשבת שם וכדעת התוספת' פי"ד דשבת.
ביאורי הראשונים בדעת הבבלי גופא ,שנראים הדברים סותרים במקורם
והנה קודם שנבוא בס"ד לברר שיטת הרמב"ם צריכים אנו בקודם לדעת
ולהבין בבירור שיטת הבבלי עצמה ,דהנה כל מה שתמהו הראשונים
והאחרונים בדעת הרמב"ם יש להם לתמוה בקודם אדעת הבבלי .דהנה
מסתמות המשנה בברכות דף מ' ע"א משמע בפירוש דמסקנת הבבלי
שהחומץ חי כמות שהוא ראוי לשתיה ואינו מזיק כלל ומשיב את הנפש
כרבי ,מהא דאמרו שעל החומץ מברך שהכל ,ואי היו סוברים כרבנן לא
היה לברך כלל על החומץ כיון שהוא מזיק ,ואמרו לעיל מיניה )דף ל"ה
ע"ב( דעל השמן לבדו אינו מברך כלל כיון דאזוקי מזיק .וכדאמרו לעיל
גבי כס פלפלי יבישתא ,וכקושי' הרא"ש ורבינו יונה .ובגמ' דשבת דף
קי"א ע"א משמע נמי בפירוש דהסיקו כדעת רבי ,מהא דאמרו שהחושש
בשיניו אינו מגמע את החומץ ופולט כיון דמיחזי דלרפואה קעביד ליה,
אבל מגמע הוא ובולע שאז לא מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,ואי הוו סברי
כרבנן דחומץ חי אינו משיב את הנפש ואדרבא מזיק הוא מה הועילו במה
שאמרו "ובולע" הא כיון שאדם בריא לעולם אינו שותה חומץ חי כמות
שהוא וק"ו שאינו בולע כיון שהוא מזיק ,עדיין מוכח שרק מחמת החשש
בשיניו הוא שותה ועדיין מיחזי בפירוש דלרפואה קעביד ליה.
ובעיקר יש להבין שיטתם בגמ' דיומא שם ,דהנה בתחילה דקדקו ממה
שאמרו במשנה שם דהשותה ציר או מורייס פטור כיון שהוא דבר המזיק
ובכלל הדברים שאין ראויין לשתיה ,הא חומץ חייב ,מני מתני' כרבי דס"ל
שחומץ חי משיב את הנפש ,דרש רב גידל דאיה"נ מתני' אזלה כרבי ,אבל
אין הלכה כרבי ,לשנה אחרת נפקי כו"ע מזגו ושתו חלא ,איקפד ר"ג ,אמר
אימר דאמרי אנא דיעבד לכתחילה מי אמרי ,אימר דאמרי אנא פורתא
טובא מי אמרי ,אימר דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ,ע"כ .ופי' הדברים,
דס"ל לרב גידל ,דמאי דאמרינן דהשותה חומץ פטור היינו דווקא בשותהו
חי ושותה פורתא וגם זה רק בדיעבד והיינו פטור אבל אסור ,ולפי"ז מוכרח
בפירוש דס"ל לבבלי דאף לרבנן אי שותה הרבה חומץ חי חייב .וצלע"ג ,א.
אי ס"ל לרבנן דחומץ חי מזיק הוא ואינו ראוי לשתיה ,ק"ו הוא שאם ישתה
ממנו הרבה יהא פטור כיון שיזיק לו יותר .ב .אי לרבנן יש חילוק בין שותה
מעט לשותה הרבה א"כ צע"ג אמאי דקדקו בגמ' דמתני' כרבי ולא כרבנן,
אפשי שפיר להעמיד המשנה כרבנן ,ומה שלא הביאו בכלל ציר או מורייס
גם החומץ ,הוא מטעם שבחומץ יש חילוק מן הציר ומורייס ,שבהם אין
חילוק בין מעט להרבה משא"כ בחומץ שאם שתה ממנו הרבה חייב .עוד
יש לתמוה בזה הרבה ,וראה להלן.
והנה לכל הנ"ל היה אפשי ליישב דעת הבבלי בשופי והוא דפלוגתא דרבי
ורבנן הוא בשותה מעט חומץ חי ,דלרבי בכאו"פ החומץ משיב את הנפש,
ולרבנן רק השותה הרבה הוא משיב את הנפש ,ולפי"ז מה שאמרו בברכות
מ' ע"א דעל החומץ מברך מיירי בשותה הרבה ,וכן מה שאמרו גבי שבת
אבל "מגמע" ובולע ,מיירי בשותה הרבה ,שבאופ"ז גם דרך הבריאים
לשתותו כיון שהוא משיב את הנפש לא מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,וכן
לענין יוה"כ אם ישתה הרבה חייב .ואתי שפיר נמי לענין תרומות ,דהא
הושוו הברכות לתרומות כדאמרינן בגמ' ברכות )דף ל"ה ע"ב( ומה שחשיב
מזיק בתרומה חשיב מזיק לענין ברכה וכן להיפך ,ולפי"ז המגמע חומץ חי
של תרומה כיון ששותה מזה הרבה חייב בקרן וחומש ,כיון דבאופ"ז אף
לרבנן הוא משיב את הנפש.
אמנם כ"ז היה אתי שפיר לדעת רבינו יונה ורבינו ירוחם ומהרי"ץ גיאות
ועוד מן הראשונים דפירשו דברי הגמ' ביומא כפשוטו דבשותה הרבה חייב
גם לרבנן .אכן דעת הרמב"ם ורא"ש ועוד הרבה מן הראשונים דבכאו"פ
ששותה חומץ לרבנן הוא פטור וחשיב לעולם כדבר שאין ראוי לשתיה.
והנה גם בפלוגתא זו דשו כבר גדולי האחרונים ואמרתי להביא בזה הדעות
והשיטות בקצרה .ז"ל הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שם :או ששתה
משקין שאינן ראויין לשתיה ,כגון ציר או מורייס וחומץ חי" ,אפילו אכל
ושתה מהן הרבה" הרי"ז פטור מן הכרת ,וכו' ע"כ .ובטור או"ח סי' תרי"ב
סעי' ט'-י' ,כתב ז"ל ,שתה משקין שאינן ראויין לשתיה כגון ציר או מורייס
וחומץ חי פטור אבל אסור ,אבל חומץ מזוג חייב ,עכ"ל .הנה סתם בזה
הטור בלא חילוק בין הרבה למעט ,ומשמע בסתמ' דדעתו כדעת הרמב"ם
דבכאו"פ ששותה חומץ חי פטור כיון דקיי"ל כרבנן שהוא דבר המזיק.
אמנם רבינו יונה בברכות פ"ו )דף מ' ע"א( הבין כפשטות לשון הגמ' הכא
ז"ל :על החומץ וכו' אומר שהכל נהיה בדברו וכו' ,וא"ת והיאך מברך על
החומץ כלל והא לאו בר אכילה הוא כדאמרינן ביומא שאם שתה חומץ
ביוה"כ שהוא פטור ,וכל דבר שאין ראוי לאכילה קיי"ל שאין מברך עליו
כלל ,כגון זנגבילא יבישתא )ברכות ל"ו ע"ב( שאין מברך עליה כלל כיון
שאינו חשוב מאכל ביוה"כ שהוא פטור ,וכל דבר שאינו ראוי לאכילה
כדאמרי' לעיל כס פלפלי ביומא דכפורי פטור .ויש לתרץ דגבי חומץ אף
על פי שהוא פטור כשיעור רביעית כיון דקיי"ל שאם שתה ממנו הרבה
חייב מפני שנהנה ממנו בשתיה מרובה ,לענין ברכה נמי לא יצא מתורת
מאכל ולפיכך מברך עליו ,מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך
עליו בתחילה מפני שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ואינו מברך לבסוף
כיון שאינו חשוב שתיה ביוה"כ אבל ביותר מזה שחשוב שתיה ביוה"כ
מברך עליו תחילה וסוף ,עכ"ל.
הנה הוקשה לו לרבינו יונה דאיך אמרינן בסתם שמברך על החומץ הא
קיי"ל דלא חשיב דבר הראוי לאכילה ביוה"כ ,והושווה ברכה ליוה"כ .ותי'
דלפי מאי דקיי"ל שאם שתה הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתיה
מרובה ,לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ומברך עליו .ויש לדקדק
הרבה בדבריו ואכתוב הדברים לקמן.
והנה לכאורה יש לעיין טובא בדעת הרמב"ם מהא דנסתרו דבריו מגמ'
דשם דחילקו בפירוש דבשותה הרבה חייב ומנ"ל דבכאו"פ פטור ,וכבר
עמד על דבריו הרב בית יוסף בסי' תרי"ב שם ,ז"ל :וצריך טעם למה
השמיטו רבינו )הטור( .ואפשר דמשום דלא שמיע ליה בכמה מיקרי טובא
לא מצי לחיובי עליה ,ומפני כך סתם דבריו ,אבל על הרמב"ם יש לתמוה
שכתב אכל אוכלין שאינן ראויין וכו' .דמשמע מלשונו דאפילו שתה הרבה
חומץ חי נמי פטור ,ואמאי ,כי היכי דחייב בחומץ מזוג משום דאמר אימור
דאמרי אנא וכו' ,הכא נמי הו"ל לחיובי בשתה חומץ חי הרבה ,וכו' .ושמא
יש לדחוק ולומר דאפילו שתה מהן הרבה דקאמר לא קאי אלא אציר
ומורייס בלבד ולא אחומץ חי .ויותר נ"ל שלא היה גורס אימור דאמרי
אנא פורתא וכו' .ורבינו ירוחם כתב כל הפטורים שכתבתי בין באכילה בין
בשתיה דוקא מעט אבל הרבה לא ,וכו' ע"כ.
ובאמת כתי' הב' נמצא בפירוש בהגהות מיימוניות שם ,ז"ל דרש גידל וכו',
אמר אימור דאמינא אנא חי מזוג מי אמרי ,אימור דאמינא אנא דיעבד
לכתחילה מי אמרי ע"כ .הרי שלא הביא החילוק בין טובא לפורתא ,והביא
גירסתו הרב"ח שם ,עי"ש.
אמנם זהו יישוב נכון רק לדעת הרמב"ם ,אכן הטור שדרכו לילך כדעת
אביו הרא"ש היה לו לחלק בין מעט להרבה כיון שברא"ש גרס כן .ועמד
ע"ז הב"ח שם ,וכתב יישוב נכון לדעת הרמב"ם והטור ,והוא שהמעיין
ברא"ש שם יראה שגרס בלשון הגמ' באופ"א ז"ל :אמר להו אימר דאמרי
אנא חי מזוג מי אמרי ,אימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי ,אימר
דאמרי אנא דיעבד לכתחילה מי אמרי ,עכ"ל .וכן הוא הגירס' בהגה"מ
שם )ללא חילוק שבין טובא לפורתא( .ופי' הדברים :תחילה קאמר שלא
התיר אלא בחומץ חי ,ואח"כ קאמר דאעפ"י שגם בחומץ מזוג יש היתר
היינו דוקא בפורתא פי' בפחות מכשיעור ואף זה בדיעבד אבל לכתחילה
לא והם היו שותין לכתחילה יותר מכשיעור בחומץ מזוג ,ומכל שכן דלא
כז
אמריתא אנא אלא בחומץ חי אבל לעולם אף בחומץ חי אסור לכתחילה
בין מעט ובין הרבה ,ובדיעבד אין חיוב חטאת כלל אפילו בהרבה ,ע"כ
תורף יישובו .וכן הסיק להילכתא הרמג"א באו"ח שם סעי"ק ה' ,ז"ל:
ובגמ' משמע דבחומץ הרבה חייב ,ונדחקו בזה הרב"י והד"מ ,ובאמת
הדעת נותנת דאדרבא כששותה הרבה חומץ חזק טפי מזיקו .והעיקר
כמ"ש הב"ח דקאי אמזוג דכששותה הרבה חייב ,וכן הגי' ברא"ש .וכ"מ
ברא"ש פ"ו דברכות שכתב הא דמברכין על החומץ מיירי בנותן חומץ
הרבה לתוך המרק וכו' עיי"ש ,משמע דבלא מרק אפילו הרבה לא חשיב
שתיה ,עיי"ש ,עכ"ל .ועיין מחצית השקל ושא"פ שם.
וז"ל הגאון מהר"ם בן חביב בספרו תוספות יוה"כ :והרמב"ם פסק
וכו' ,והלחם משנה תירץ תי' מפולפל וגם הוא דוחק בעיני .ומה שנ"ל,
כשנעורר ,דבשלמא מה שהקפיד רב גידל ואמר אימור דאמרי אנא חי
מזוג מי אמרי אתי שפיר משום דכן עשו ,אבל מה שהקפיד ואמר אימור
דאמרי אנא פורתא וכו' לא אתי שפיר ,דמי הוא זה ואיזה הוא דשתה
חומץ הרבה דיקפיד עליו ,והלא מה שעשו העם הוא שמזגו ושתו חלא
ועל מה שעשו הוה ליה למימר "להקפיד" לא על מה שלא עשו ,ותו דמה
סברא היא דבשתה חומץ חי פורתא פטור משום דמזיק ובטובא חייב,
והלא לפי הסברא גם חומץ חי הרבה מזיק ודין הוא שיהא פטור .ומכח
קושיות הללו נראה דגירס' אחרת היה להרמב"ם וכן מצאתיה ברא"ש
ז"ל ,וכו' ,ושוב ראיתי בב"ח שכ"כ ,עכ"ל.
אמנם הט"ז ולח"מ ופר"ח ועוד מן הראשונים יישבו דעת הרמב"ם אף
לפי הגירס' הנמצאת לפנינו ,ז"ל הפר"ח :אבל אין בזה כדאי להקשות
על הרמב"ם והטור דאינהו ס"ל דכיון דאין החומץ משיב את הנפש מה
לי רב מה לי מעט .אלא ודאי דה"ק אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחילה
מי אמרי ,ואפילו אי לכתחילה הוה שרינא הוא בפורתא דהיינו פחות
מכשיעור אבל בטובא ודאי לא ,ואפילו אי הוה שרינא טובא הוא בחי
אבל במזוג ודאי לא אמרינן ,וכן נ"ל עיקר ,ע"כ .וזכה הפר"ח לכוין בדעתו
הרחבה כהבנת המאירי ביומא שם ביישוב הקושי' ז"ל :מזג חומץ ושתאו
חייב כרת שהרי מיישב הוא את הדעת ,אבל חומץ חי הרי הוא בכלל
הדברים שאינם ראויים ופטור אפילו שתה הרבה מהם ,שכל שאינו ראוי
אינו מיישב את הדעת אף בשיעור גדול .ומה שנאמר כאן טובא מי אמרי,
לרווחא דמילתא נאמר ,כלומר אפילו הייתי בא להתיר לכתחילה טובא
מי אמרי ,וכל שכן שאף בשיעור מועט לכתחילה אסור ומכין אותו מכת
מרדות ,עכ"ל.
וז"ל הלח"מ :ואני אתרץ ,דרבינו נראה לו דפשט דברי רב גידל משמע
דהכי קאמר אימור דאמרי אנא אין הלכה כרבי בפורתא ,אבל בטובא
אפילו רבנן מודו דחייב ,דאין לפרש דמאי דקאמר אבל טובא מי אמרי
שר"ל אבל בטובא ודאי דהלכה כרבי דחייב אע"ג דרבנן פליגי עליה
אפילו בטובא ,דודאי רב גידל היה לו לפסוק כרבי לגמרי או כרבנן לגמרי.
ומפני שנראה לרבינו ז"ל פשט דברי רב גידל כך לכך הוקשה לו בגמרא
דכיון דאמר ר"ג דרבנן מודו בטובא דחייב א"כ אמאי קאמר בגמ' הא
חומץ חייב מתני' רבי היא וכו' ,דמשמע דה"ק מדנקט מתני' ציר או מורייס
ולא נקט חומץ משמע דחומץ חייב וא"כ מתני' אתי כרבי ,ואמאי מוקי
מתני' כרבי ,אפילו כרבנן נמי מצי אתי דהא רבנן מודו בטובא דחייב ,וא"כ
להכי נקט במתני' ציר או מורייס ולא חומץ לומר דבציר או מורייס בין
מעט בין הרבה פטור ,אבל בחומץ כשיהיה הרבה הוא חייב) ,וכן מצאתי
שהקשה קושי' גדולה זו הרש"ש בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' תרי"ב שם(.
ומכח קושי' זו אפרש פשט דברי רב גידל כך :אימור דאמרי אנא דיעבד
לכתחילה וכו' ,אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי ,כלומר רב גידל
אקפיד ואמר אני לא אמרתי שמותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא
אמרתי ,ואפילו לפי דבריהם שהבינו לי שאמרתי אפילו לכתחילה אם
אמרתי שמותר לכתחילה לא אמרתי אלא בפורתא אבל בטובא מי
אמרתי שמותר שלכתחילה מותר ,ואפילו כדבריהם שהבינו לי בין רב
בין מעט אימור דאמרתי אני כן בחי אבל במזוג מי אמרתי .ולפי"ז לא
נפק"ל איסור בהרבה לרבנן אלא לכתחילה אבל בדיעבד אית להו לרבנן
דמותר .ולהכי מתני' דקאמר בדיעבד שתה ציר או מורייס פטור בדיעבד
דמשמע דחומץ לא ,ודאי דאתיא דלא כרבנן דאית להו דאפילו טובא
מותר ,ומשום הכי קאמר מתני' מני רבי היא ולא רבנן וכו' ,ע"כ תורף
דבריו .ועיין עוד במרומ"ש יומא שם ,ושאג"א הלכות יוה"כ ,ומרכה"מ שם
מה שכתבו לתרץ עיי"ש.
]הנה ראינו עד עתה ב' דעות בראשונים לענין שתיית חומץ חי ביוה"כ,
דעת הרמב"ם דבין מעט בין הרבה פטור אבל אסור כיון דקיי"ל כרבנן
דחשיב חומץ דבר שאינו ראוי לשתיה ומזיק הוא ,ודעת רבינו יונה
ושא"ר דבשותה הרבה אף לרבנן חייב .ולדעה זו אתי שפיר מה שאמרו
בברכות דעל החומץ מברך שהכל ,דמיירי התם בשותה הרבה שנהנה
עי"ז ומשיב הנפש .אמנם יש לעיין טובא בדעת רבינו יונה כל מאי דהקשו
האחרונים לעיל ,ובעיקר צל"ע איך יעלה על הדעת שדבר המזיק ,אם
שותהו מעט הוא מזיק לו וכיון ששותה ממנו הרבה שוב אינו מזיק לו.
ובאמת המדקדק בלשון רבינו יונה בברכות שם יראה שכתב בזה טעם
אחר ,ז"ל :כיון דקיי"ל שאם שתה ממנו הרבה חייב "מפני שנהנה ממנו
בשתיה מרובה" ,וכו' .והנראה בכוונתו דס"ל בדעת רב גידל שאיה"נ ודאי
הוא שלעולם החומץ מזיק לשותהו וכנ"ל ,וק"ו שמזיק לו כששותה ממנו
הרבה .אמנם בשותה הרבה נוסף לו מעלה שהוא נהנה בשתייתו עי"ז
מחמת שבמציאות הוא שובר רעבונו ומרוה צמאונו ,אי לכך חייב עליו
משום כך ביוה"כ ,וחייב לברך עליו כששותהו כיון שנהנה מהעוה"ז וחייב
בברכה.
ואכן מצאתי בס"ד להרב"ח בסי' תרי"ב שם שעמד ע"ז וכתב כנ"ל ז"ל:
והרב רבינו ירוחם כתב וכו' ,נראה ממנו דבהרבה אפילו דיעבד חייב חטאת,
וכו' ,ותימה למה יתחייב בהרבה כיון שאין ראויין לאכילה ואנן אכילה
בעינן וליכא .ואפשר דטעמא ,דאוכלין שאינן ראויין לאכילה דפטור הוא
מפני שאינו נהנה מהם ,ולא תעונה כתיב פרט למזיק ,וזה כיון שאכל
הרבה ושיבר רעבונו וריוה צמאו הרי נהנה מהם ואכילה ושתיה ראויה לו
קרינן ביה ולא אמרינן בכי הא בטלה דעתו אצל כל אדם דבדידיה תליא
מילתא אי מותיב דעתיה בהכי אם לאו ,ודו"ק ,עכ"ל.
וכעי"ז כתב גם הט"ז שם סעי"ק ז' ז"ל ,ואין להקשות הא אמרינן דאוכלין
שאין ראויין פטור משמע אפילו הרבה ,הא לא קשה ,דפטור באין ראויין
היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה
פטור באין ראויין ,אבל אם הרבה מאד חייב אפילו באין ראויין מצד
מעלת הרבוי ,וכמו דאשכחן ביו"ד סימן ק"ג לענין נותן טעם לפגם דאם
יש מעלה מצד הרבוי לא חשיב לפגם ,עכ"ל .ועיין עוד בזה בפר"ח שם,
ובפני משה על הירושלמי בברכות )פ"ו ה"א( ד"ה שמן זית.
עוד יש לדקדק בלשון הרבינו יונה שם ,דלכאורה נראה דדבריו סתרו
אהדדי ,שכתב ז"ל :ויש לתרץ דגבי חומץ אע"פ שהוא פטור )לענין יוה"כ(
כשיעור רביעית ,כיון דקיי"ל שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה
ממנו בשתיה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך
עליו .מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך עליו בתחילה מפני
שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ,ואינו מברך לבסוף כיון שאינו חשוב
שתיה ביוה"כ ,אבל ביותר מזה שחשוב שתיה ביוה"כ מברך עליו תחילה
וסוף ,עכ"ל.
וצלע"ג ,דהנה עיקר קושייתו היתה על מאי דאמרו שעל החומץ מברך
"לפניו" שהכל ,והוקשה לו היאך מברך כלל הא לאו בר אכילה הוא,
והוכיח כן מיומא ,ומכס פלפלי .ותי' שהכס פלפלי הא בכאו"פ שיאכלנו
אינו ראוי לאכילה הלכך יצא מתורת אוכל ואין מברך עליו ,משא"כ חומץ
כיון דקיי"ל דכששתה הרבה חייב א"כ מוכרח הוא שלא יצא מתורת אוכל
ולכך חייב לברך עליו .ולפי"ז היוצא מדבריו דבין שתה הרבה ובין שתה
מעט כיון שלא יצא מתורת אוכל מברך עליו בין בתחילה ובין בסוף.
ושוב כתב דברים אחרים ,דנראה שאם שתה רביעית או פחות שבשיעור
זה עדיין ביוה"כ פטור עליו ,נראה דלגבי ברכה לפניו יש לו לברך עליו
כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ,אבל גבי ברכה בסופו אינו מברך
כיון שאינו חשוב שתיה ביוה"כ .וצלע"ג דהא עיקר קושייתו היתה מאי
טעמא מברך עליו לפניו הא אינו ראוי לאכילה ,ואי ס"ל דבכאו"פ אפילו
כששותה מעט ממנו כיון שנהנה ממנו על אף שמזיקו יש לו לברך עליו,
א"כ מאי טעמא חילק לעיל בין הרבה למעט ,ואמאי כתב לעיל הטעם
שלא יצא מתורת אוכל .ועוד מ"ש בין ברכה דלפניו לברכה דלאחריו גבי
דבר המזיק ואינו ראוי לשתיה ופטור עליו ביוה"כ כיון ששותה ממנו מעט
דהא הושווה ברכה ליוה"כ.
ובאמת כבר עמד על לשונו בחידושי אנשי שם שם בשם מהר"ם ,ז"ל:
מהר"ם ,פי' ואינו דומה לכס פלפלי וזנגבילא יבישתא ,דהתם לא נהנה,
אבל בשתיית חומץ אע"ג דלא חשוב שתיה כדחזינן ביוה"כ נהנה מיהא
הוי .ואיני יודע מי דחקו מעתה לחלק בברכה אחרונה בין שתיה מועטת
לשתיה מרובה בלא קשיא ,ע"כ .וגם על דברי מהר"ם יש לדקדק דברבינו
יונה הנמצא לפנינו כתב חילוק אחר בין חומץ לכס פלפלי ,שחומץ לא
יצא מתורת אוכל משא"כ כס פלפלי.
ועיין ברכת ראש בברכות דף מ' ע"א שם מאי דכתב ביישוב קושי'
המהר"ם ,ודבריו תמוהין למעיין עיי"ש.
והנראה בביאור דעת רבינו יונה ז"ל ,דהבין הרב דלעולם כדי לברך על
דבר בעינן שיהיה בר אכילה וגדר תורת אוכל עליו ,ובנוסף לזה בעינן
שיהנה מהדבר שאז נכנס הוא לגדר הנהנה מעוה"ז .ולפי"ז הקשה שפיר
דאיה"נ לעולם על אף שהחומץ מזיק הוא הרי נהנה בשתייתו בכל שיעור
שישתה) ,וכנמצא כעי"ז באגלי טל ובשאר אחרונים( ,אמנם כיון שמצאנו
שפטור הוא בשתיה ביוה"כ מוכרח דחשיב דבר שאין ראוי לאכילה ואינו
בר אכילה וכדוגמת כס פלפלי וזנגבילא ,ע"ז תי' שפיר דכיון שקיי"ל שאם
שתה הרבה חייב מוכרח הוא שתורת אכילה עליו ולא דומה כלל לכס
פלפלי ,האמנם גבי יוה"כ על אף שגם בפורתא הוא נהנה אין זה טעם
לחייבו כיון דבכאו"פ הוא מזיק ,ורק כששותה הרבה שייך התם לחייבו
כיון דהתם תלוי הוא ביתובא דעתא וזה שייך רק כששותה הרבה שאז
הוא מרוה צמאונו ,אמנם בכאו"פ ברור הוא דמהתם יוצא לן דתורת אוכל
עליו ,וכיון שבר אכילה הוא שוב לגבי ברכה דלפניו אין צריך שתיית הרבה
דלאו ביתובא דעתא תליא אלא בהנאה ,והנאה אית ליה מיניה אפילו
בפורתא ,הילכך חייב לברך עליו מטעם כל הנהנה מהעוה"ז .אבל גבי
ברכה דלאחריו הנה ברכה זו מברכין על שבח השתיה ובזה מתחייב רק
בשיעור ראוי וחשוב בשתיה ,וכיון דגבי יוה"כ לא חשיב שתיה להתחייב כן
הוא גם גבי ברכה אחרונה ,כן נלע"ד בביאור דבריו ,ודו"ק[.
חילוק האחרונים בדעת הרמב"ם בין יוהכ"פ דתליא ביתובי דעתא
לברכת הנהנין שאם נהנה מברך גם על דבר המזיק ,והתמיהות ליישובם
עתה נחזור ליישוב שיטת הרמב"ם ,הנה לדעת רבינו יונה שמחלק שפיר
בין טובא לפורתא ,אתי שפיר כל סוגיו' הש"ס שראינו עד עתה וככל הנ"ל,
אמנם לדעת הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שהחומץ החי חשיב בכאו"פ
לדבר המזיק ובכלל הדברים שאינם ראויין לשתיה צלע"ג איך פסק גבי
ברכה וגבי תרומה וכן לענין שבת דחשיב החומץ כדבר הראוי לשתיה
ודרך לאוכלו ואינו מזיק.
ואכן הראב"ד בתרומות שם הקשה כן בדעת הרמב"ם ,ז"ל ,א"א פלוגתא
דרבי ורבנן היא ,ורבי הוא דסבירא ליה הכי ,וקיי"ל כרבנן .ואע"ג דמברכין
עליה בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא ,עכ"ל.
הנה בסתמות הבינו מפרשי הרמב"ם דעיקר קושי' הראב"ד היא על מאי
דכתב הרמב"ם דהכוסס חטים משלם קרן וחומש ,הא כן ס"ל לרבי ,אבל
רבנן בפירוש פליגי עליה התם .אך על מה שכתב "או גמע את החומץ
הרי"ז משלם קרן וחומש" הבינו הכס"מ ושאר דלא פליג עליה בזה .וזה
נגרם להם מחמת גירס' מוטעית בירושלמי שהיתה לפניהם ,וזהו לשון
הכס"מ שם :בירושלמי פרק יוה"כ ופ"ו דתרומות תני הכוסס את החטה
של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,רבי אומר אני
אומר שמשלם קרן וחומש" ,רבי ירמיה בשם רבי אמי מודין חכמים לרבי
במגמע חומץ של תרומה שהוא משלם קרן וחומש" שהחומץ משיב את
הנפש ,ע"כ .וכן הוא הגירס' במהר"י קורקוס שם ,ובפר"ח סי' תרי"ב.
הנה לגירס' זו לא נזכר כלל הלשון "תני המגמע חומץ של תרומה משלם
את הקרן ואינו משלם את החומש" כגירס' הנמצאת לפנינו ,ועוד עיקר
השינוי בין גירס' הכ"מ לגירס' דלפנינו הוא דלא מופיע כלל בגירס' הכ"מ
חילוק זה שמודין חכמים לרבי במגמע חומץ "אחר טיבולו" ,אלא דמודו
חכמים לרבי בכאו"פ שהמגמע חומץ של תרומה חייב גם בחומש והוא
משום דהחומץ משיב את הנפש .ולפי"ז פסק הרמב"ם בתרומות אתי
שפיר אף לרבנן ,ועיקר השגת הראב"ד הוא על כסיסת החטים.
ולפי"ז כתב הפר"ח שם ליישב סתירת הרמב"ם מתרומות לשביתת עשור,
ז"ל :אלא דק"ל טובא בדברי הרמב"ם ז"ל דהכא )בהלכות שביתת עשור(
פסק דלא כרבי דמשמע שאין החומץ משיב את הנפש ,ובירושלמי פ"ב
דיומא ופ"ו דתרומות גרסינן תני וכו' מודים חכמים לרבי במגמע חומץ
של תרומה שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש .וכן פסק
הרב ז"ל בפ"י מהלכות תרומות שכשמגמע את החומץ הרי"ז משלם
קרן וחומש ,ומשמע דהיינו טעמא שהחומץ משיב את הנפש ,דאל"כ הרי
גבי אכילה גסה וכוסס את השעורה פטרם הרב ז"ל מחומש מטעמ' דכי
יאכל ולא שיזיק את עצמו .ושמא יש לומר דסבירא ליה להרב ז"ל דכיון
שחכמים מודים לרבי במגמע חומץ של תרומה שמשלם קרן וחומש אית
לן למימר דלא קרינן ליה מזיק אלא דוקא ביוה"כ משום דבעינן יתובי
דעתא ,אבל לגבי תרומה דסגי לן לחיובי חומש באכילה גרידת' אכילה
קרינן ביה .אלא שעדיין צ"ע לפי שהירושלמי יהיב טעמא משום שהחומץ
משיב את הנפש ,ודו"ק ,עכ"ל.
הנה הפר"ח עצמו סתר כל תירוצו מלשון הירושלמי עצמה שם שכתבו
הטעם משום דמשיב את הנפש.
והאמת שגירס' זו תמוהה ביותר .א .כיון דלגירס' זו לא הוזכר כלל שעל
החומץ פטור מחומש ,מאי טעמא ואיך שייך כלל לומר מודין חכמים
במגמע חומץ של תרומה וכו' ,הא מעולם לא נחלק עמהם בזה .ואף
אם נאמר שנחלקו )בבבלי יומא שם( ,וכוונת הירושלמי לומר שבמגמע
חומץ של תרומה אף לחכמים ישלם החומש מפני שמשיב את הנפש.
מהיכי תיתי לחלק בין תרומה ליוה"כ ,ובפרט שעיקר טעם פלוגתתם
ביוה"כ הוא משום דסברי שאין החומץ משיב את הנפש ,ואיך שייך שיודו
בתרומה מטעם שהם עצמם נפלגו עליו בטעם זה .וכקושי' הפר"ח .ב.
בפרט שבגירסת מהר"י קורקוס שם לא הוזכר כלל "בתרומה" ,אלא
"מודין חכמים לרבי במגמע חומץ שהוא משלם קרן וחומש" ,וא"כ לגירס'
זו מודין חכמים לרבי בכל מגמע חומץ בין לענין תרומה ובין לענין יוה"כ
)ואפשר ליישב שמיירי שם לענין תרומה( .ג .ובפרט יל"ע טובא לגירס' זו
לשון הירושלמי בשבת שם ז"ל :מה היא כדון ,פי' דממתני' משמע שאף
לבלוע אסור דעדיין מיחזי דלרפואה קעביד ,ובברייתא כתבו שלא יהא
מגמע ופולט אבל מגמע ובולע ,וע"ז אמרו מאי הוי עלה ,ותירצו "או כרבי.
או כדברי הכל במגמע חומץ של תרומה ,עיין בהגהות הגר"א שם ובגליון
אפרים שם שגרסו "לפני" טיבולו ,וכגירס' הבבלי בשבת ,כאן קודם טיבול
כאן לאחר טיבול )פי' או כרבי אזלה הברייתא דס"ל שלעולם הוא משיב
את הנפש ולכך לא מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,ומתני' כרבנן דאינו משיב
את הנפש ואינו ראוי לשתיה .או שאפשי להעמיד הברייתא אף כרבנן
ומיירי במגמע החומץ קודם טיבולו ואז לכו"ע משיב את הנפש( .והשתא
לגירסתם צל"ע מהו או כרבי או כדברי הכל ,הא מודו חכמים לרבי במגמע
חומץ שהוא משיב את הנפש) .והנה היה אפשר במקצת לאוקמי גירסת
ויישוב הפר"ח ,ע"פ מאי דנקטו שם הלשון "או כדברי הכל במגמע חומץ
של תרומה" ,וצל"ע טובא מה שייך ענין תרומה לדין הרפואה בשבת ,ואכן
הרב קרבן העדה בפירושו שם מחק לשון "של תרומה" ,והרב פ"מ שם
העמיד הגירס' ויישב הלשון ז"ל :וכלומר כדאמרינן לעיל בפ"י דתרומות
בה"א וכו' עיי"ש .אמנם ליישוב הפר"ח אפשר דבדוקא נקטו של תרומה
מחמת דרק בזה מודו ליה חכמים לרבי ,וצ"ע( .ד .ובכאו"פ צל"ע טובא
על עצם יישוב הפר"ח מלשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שם שכתב
בפירוש דחשיב החומץ בכלל הדברים שאינן ראויין לשתיה בין מעט ובין
הרבה ,וא"כ מזיק הוא.
ואכן בס"ד מצאתי לו להרב קרבן העדה בתוספותיו בשבת שם שעמד על
גירסתם ז"ל :ותימה )פירושו של הרב כס"מ( הא רבי אמי לא קאמר אלא
דמודים חכמים במגמע חומץ אחר טיבולו ,ואף לפי גירסתו שנראה שלא
היה כתוב בה אחר טיבולו ,מ"מ הרי הוא קאמר "ומודים" חכמים שמע
מינה דאיכא מילתא דפליגו בה ,ולפי פי' הכס"מ לא פליגי כלל) ,צלע"ק
הא הכס"מ גרס "של תרומה" ואפשר דס"ל דבזה מודים( ,וגם בבבלי
פרק יוה"כ דף פ"א ע"א מפורש דפליגי חכמים ורבי ,וכו' ע"כ .ועיין עוד
למהר"מ בן חביב בתוספות יוה"כ שלו שם שעמד ע"ז ,ז"ל :ומרן בכ"מ
שם הליץ בעד הרמב"ם" ,וגירסת הירושלמי שהביא שם מרן אינה מכוונת
כפי הגירס' שכתבתי" עכ"ל.
אמנם לגירס' הנמצאת לפנינו אתי שפיר כל הלשונות ,והוא שבתחילה
הביאו בסתם שס"ל לחכמים שהמגמע חומץ פטור מן החומש ,והוא
משום דפליגי ארבי וסברי שאין החומץ משיב את הנפש ,וע"ז אמר ר'
ירמיה דמודו חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו )או
קודם טיבולו לגירס' הגר"א להשוות הדעות הבבלי וירושלמי( שאז הוא
משיב את הנפש ,ואתי שפיר כל הלשונות ,ועיין מרה"פ בתרומות שם
כעי"ז.
ויעויין בקרבן העדה שם שרצה ליישב טעם שפסק הרמב"ם בתרומות
כדעת רבי ,עפ"י מה דהסיקו בבבלי דשבת שם לענין גמיעת החומץ
בשבת ,ז"ל :ולי נראה דראיית הרמב"ם מהא דאמרי' בבבלי בפרקין
במגמע ובולע מותר בשבת ולא מיחזי כרפואה ,שמע מינה דאדם עשוי
לשתות חומץ ,וכ"פ הרמב"ם ,הלכך פסק גם כאן דמגמע חומץ חייב לשלם
חומש ,וכו' .אכן דחה יישוב זה ז"ל :אך קשה לי שהרמב"ם פסק בפ"ב
מהלכות שביתת עשור שתה חומץ חי אפילו הרבה ,וכו' ,והיינו כרבנן,
וכו' .ולפי"ז צ"ל אף סתמא מתני' דשבת כרבי כמפורש כאן בסוגיין ולית
הלכתא כוותה ,וקשיא אהרמב"ם בתרתי ,וכו' ,ואפשר לומר דהרמב"ם
איירי במגמע לאחר טיבולו ,וביוה"כ מסתמ' איירי במגמע קודם טיבולו.
ודוחק מכמה טעמים וצ"ע ,עכ"ל .ואכן חילוק זה של לפני ללאחר טיבול
לא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם.
תמיהה גדולה לדעת כס"מ וב"ח שהשוו
שתיית השמן לבדו לשתיית חומץ חי
מעתה לכל הנ"ל צ"ע טובא על יישוב הכס"מ וב"ח ושאר אחרונים
ארמב"ם דמה שכתב דעל השמן לבדו מברך שהכל הוא משום דס"ל דעל
אף שהדבר מזיק כיון שבכאו"פ נהנה ממנו ע"י טעמו או שמרוה צמאונו
כח
יש לו לברך עליו ,ודימהו לחומץ חי שפסק הרמב"ם שמברך עליו שהכל
על אף שגבי יוה"כ פסק שהוא פטור כיון שהוא דבר המזיק ,הרי שגם
בדבר המזיק כיון שבכאו"פ נהנה ממנו יש לו לברך עליו .וכבר הארכנו
לעיל בקושיו' על תירוצם ,ובכללם דהרי הושווה ברכה לתרומה וכשם
שפטור על השמן מחומש כיון שמזיק הוא כן אין לו לברך על דבר המזיק.
וכתב הראב"ד לחלק בין תרומה לברכה ,וכבר האריכו הרבה להקשות
על דבריו ואין המקום בכאן .וכתב הכס"מ שם ליישב דעיקר ההשואה
לתרומה היינו להוכיח שכיון שמזיק הוא אין לו לברך עליו ברכתו הראויה
לו ,עיי"ש .אכן עדיין צלע"ג מה סב' לחלק בין תרומה לברכה ,ובפרט צל"ע
שהרי הושווה ברכה ליוה"כ מדאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור,
ולגבי ברכה נמי אינו מברך עליו כלל )ביבישתא( וכשם שלענין יוה"כ
פטור על שתיית חומץ חי כיון שמזיק הוא ,וכן פטור בפשיטות על שתיית
שמן לבדו ביוה"כ כיון שמזיק הוא כחומץ ובכלל דברים שאינם ראויין
לשתיה הם) ,וכן פסק להדיא הרב ערוך השולחן או"ח סי' תרי"ב דשמן
חשיב כחומץ עיי"ש( כן צריך להיות הדין לגבי ברכה כפלפלי שלא יברכו
עליהם כלל ,ואמאי פסק הרמב"ם של החומץ מברך שהכל וכן על השמן
לבדו לשיטתם) ,וכקושי' הרא"ש ורבינו יונה(.
ועוד צל"ע טובא דאם בכאו"פ נשווה חומץ לשמן כדעתם ,ונחלק בין
תרומה לברכה ,עדיין צל"ע טובא אמאי גבי שמן פסק הרמב"ם שפטור
מן החומש וגבי חומץ כתב שחייב בחומש ,הא שניהם מרווים צמאון,
ומצד הב' שניהם גורמים היזק ובמה נחלק ביניהם .ומצאתי לו להרב פ"מ
בירושלמי דברכות ותרומות שכתב ליישב בדעת הרמב"ם ,שאיה"נ ודאי
גם הרמב"ם מחלק בענין החומץ בין טובא לפורתא וכהבנת הרבינו יונה,
וס"ל לרב שוודאי לענין שייחשב לשתיה אם שותה מיניה הרבה חשיב
שפיר שתיה ומרווה צמאונו ולכך יש לו לברך עליו ,אמנם לענין יוה"כ ס"ל
לר"מ דעל אף שכששותה הרבה הוא מרוה צמאונו כיון שבכאו"פ הוא
מזיק ובשותה טובא מזיק יותר הוה לגביו עינוי ופטור מן הכרת ,ומכריח
הכרח גמור לדבריו מהא דפסק הרמב"ם שם ,דבשותה חומץ חי על אף
שפטור מן הכרת בכאו"פ אינו נפטר ומכין אותו מכת מרדות ,מוכרח
דס"ל דבכאו"פ חשיב החומץ לשתיה המרווה צמאונו ופטור רק משום
דמזיק ליה ,אמנם גבי ברכה ,התם תליא בהנאתו ,וכיון שנהנה בשתיה זו
יש לו לברך עליו ,ולכך פסק הרמב"ם שעל החומץ והשמן מברך שהכל
)ועיי"ש שביאר טעם שירד השמן בברכתו לדרגת שהכל( .ולפי דרכו כתב
גם ליישב טעם שעל החומץ משלם קרן וחומש ,ז"ל ,ולדעת הרמב"ם
נראה לומר דגם בחומץ טעמיה הוא כדאמרן גבי חטה דמכיון דתנן בפרק
כ"מ על החומץ הוא אומר שהכל ,ומדמברכין עליו דרך שתיה הוא ,ועוד
דסתם מגמע שותה הרבה הוא ושותה הרבה כתב בהלכות יוה"כ דאע"ג
דפטור מכרת מכין אותו מכת מרדות אלמא דמיהת שתיה מיקרי ,וכו'
עכ"ל.
ואכן מצאתי במאירי )ברכות ל"ו ע"ב ד"ה ומה( שכתב ליישב כעין דבריו
בחילוק שבין ברכה ליוה"כ ,ז"ל :האוכל פלפלין או זנגביל וכו' ואם הם
יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם "מפני שאינו
אוכל" אלא תבלין וכו' .ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכין עליו
שהכל בין חי בין מזוג ,לדעתנו בזו" ,מה שהוא פטור הוא מפני שאינו
משיב את הנפש אבל פלפלין וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים
מאכל" ,וכו' עכ"ל .הרי"ל שמחשיב חומץ חי כמאכל גמור שנהנים ממנו
אי לכך ודאי יש לברך עליו ,אבל לענין יוה"כ התם תליא ביישוב הדעת
וכיון שמזיק הוא איננו משיב את הדעת.
א"כ היוצא בסיכום דבריהם :דגבי יוה"כ כיון דתליא בהשבת הנפש
פסקינן כרבנן שאין החומץ משיב את הנפש כיון שהוא מזיק ולכך פסק
הרמב"ם שפטור מן הכרת ,אבל גבי ברכה כיון שבשותה הרבה הוא מרוה
צמאונו לכך יש לו לברך עליו כיון שנהנה ממנו ,ולענין תרומות נמי כיון
שנהנה מיניה בשתיה מרובה ומיירי שם במגמע לכך חייב בחומש.
אך צל"ע טובא ליישובם ,א .אמאי לפי"ז פטור מן החומש בשותה שמן
הא גם זה מרוה צמאו לשיטתם דהא לכך מברך עליו שהכל ,ואין לחלק
דבשמן מיירי בשותה דהיינו מעט וגבי חומץ מיירי במגמע דהיינו הרבה
ולכך בחומץ חייב בחומש ,דא"כ יקשה מאי טעמא על השמן מברך
שהכל במעט הא הרוואת צמאו נעשה רק בהרבה .ב .הא גבי תרומה לא
שייך כלל חילוק דנהנה ,דהא הלימוד מואיש כי יאכל הוא פרט למזיק
ומפרש הרמב"ם דהיינו שמזיק עצמו ,וא"כ מה איכפת במה שנהנה הא
תליא במה שמזיק והא לכו"ע החומץ מזיק .ג .איך שייך לומר דבתרומות
תליא בנהנה הא בפירוש העמידו בירושלמי שם דפלוגתתם הוא בהשבת
הנפש ,ואמרו שם דמודים חכמים לרבי במגמע אחר טיבולו "מפני שהוא
משיב את הנפש" ,הרי שגם שם תליא בהשבת הנפש .ד .ובפרט צל"ע
דהא הושווה ברכה לתרומה וליוה"כ ,ואיך שייך לחלק בזה כחילוקם .ה.
מה גם שעדיין צל"ע לשיטתם ההיא דשבת דהא הבריאים אינם שותים
לעולם החומץ כמו שהוא חי ועדיין מיחזי דלרפואה קעביד ליה .עוד יל"ע
בעצם חילוק הפ"מ בין טובא לפורתא בין ברכה ליוה"כ.
יישוב נפלא בדעת הרמב"ם ויסודו ,שמחלק בין "שותה" "למגמע" חומץ
חי
ועתה אכתוב בס"ד הנראה בעניותי ביישוב הדברים ,אך קודם אקדים מה
שיישבו עוד מן האחרונים .ותחילה ללשון מהר"י קורקוס בתרומות שם
ז"ל :ודין מגמע את החומץ הוא בירושלמי ,ומודים חכמים לרבי במגמע
את החומץ שמשלם קרן וחומש" .ונראה מדברי רבינו דוקא מגמע" כההיא
דירושלמי ,או שותה חומץ מעורב עם יין כנזכר בתוספתא ,אבל אם שתה
חומץ לבדו פטור "דמזיק נקרא ,ולאו אוכל" שהרי זה שתה משקין שאינן
ראויין לשתיה ,ואיתא בפרק יוה"כ שתה ציר או מורייס פטור ,וכו' ,ולכך
לא חייב רבינו אלא בשותה מעורב או במגמע ,עכ"ל.
הנה גרס בירושלמי כגירסת הכס"מ דלא מוזכר חילוק של קודם או
אחר טיבולו ,ולפי"ז הוקשה לו כנ"ל דגבי תרומות פסק ככו"ע וכירושלמי
דמשלם החומש כיון שמשיב את הנפש ,וגבי יוה"כ פסק כבבלי דנחלקו
רבי ורבנן בזה וקיי"ל כרבנן ,וע"ז יישב דבירושלמי מיירי "במגמע" או
שותה חומץ מעורב ,שאז לכו"ע הוא משיב את הנפש ,וגבי יוה"כ מיירי
בשותה סתם ,ע"כ תורף דבריו .והנה סתם דבריו ולא פירש כוונתו דמיירי
"במגמע" .ואכן מצאנו לו לר"ש מסירליאו שחילק ביישוב דעת הרמב"ם
חילוק זה ,והובאו דבריו במלאכת שלמה )ברכות מ' ע"א( עיי"ש .וז"ל
מהר"מ בן חביב בתוספות יוה"כ דף פ"א ע"ב ,ואפשר לחלק ולומר
דהכא לענין יוה"כ דבעי לשתות מלא לוגמיו בכדי שתיית רביעית פטור
דאזוקי מזיק ,אבל התם מיירי בגומע את החומץ דשותה ממנו מעט
מעט ואינו שותהו בבת אחת בכהאי גוונא לא אזוקי מזיק ולפיכך משלם
קרן וחומש .וקרוב לזה מצאתי שתי' בפי' הירושלמי כת"י של מהר"ש
סירליו ז"ל וז"ל ,ויש לומר דמגמע לחוד ושותה לחוד והכא גבי תרומה
מיירי דוקא במגמע ,והתם ביוה"כ בשותה דלאו שתיה היא ,עכ"ל .ועפ"י
חילוק זה יש לתרץ מה ששנינו בברכות דעל החומץ מברך שהכל וכן
פסק מרן הב"י או"ח סי' ר"ד וכו' ,ולפי מ"ש יש ליישב דשותה חומץ
ביוה"כ פטור הוא משום דשותה שיעור מלא לוגמיו דאזוקי מזיק ,אבל
בגמע מעט חומץ אינו מזיק וברכה ראשונה אין לה שיעור ולפיכך מברך
שהכל ,ומיירי דשותה כדי גמיעה דאינו מזיק .אמנם ראיתי ברמב"ם פ"ח
מהלכות ברכות דין ח' דעל החומץ מברך שהכל ולאחריו בורא נפשות
רבות אלמא דמיירי דשתה רביעית דמברך אחריו ,וא"כ צ"ל התירוץ של
הרא"ש דאיירי במזוג קצת ,עכ"ל.
ולפי דבריהם ההיא דשבת הא מיירי במגמע וכיון ששותה מעט מעט
שוב אינו מזיק לו ואפשר שדרך הבריאים לשתותו בכך ושוב לא מיחזי
דלרפואה קעביד ליה) .ועיין אגלי טל הלכות טוחן שהביא דבריו( .והנה יש
לפלפל הרבה בדבריהם מהו שיעור מגמע ,דבפ"מ לעיל הבין דהיינו הרבה
והוא מפרש שהוא מעט ,ובפי' המשניות לרמב"ם בשבת שם כתב שהוא
מלשון הגמאיני נא מעט מים ,ושיעור הגמיאיני יש מפרשים מלא לוגמא,
וכתבו התוס' )שבת ע"ו ע"ב ד"ה כדי גמיעה( דלא משמע כן ביומא דף פ'
ע"א עיי"ש בתוס' .ועוד יש לפלפל הרבה ביישובם.
והנראה בעניותי ביישוב דעת הרמב"ם עפ"י חילוקם הנ"ל והוא דודאי
הסיק הרמב"ם בכל הנ"ל כמסקנת הבבלי ביומא וכדעת רבנן דהחומץ
החי אינו משיב את הנפש ומזיק וחשיב כמשקה שאין ראוי לשתיה .וכן
ברור הוא שס"ל לרמב"ם כהבנה הפשוטה בגמ' דברכות שם דהושווה
תרומה לברכה בכל ,והיינו דכשם דבתרומה כתיב איש כי יאכל פרט
למזיק והיינו כפי' הרמב"ם ורש"י דפרט למזיק היינו לגופו ,וכשהדבר
מזיק לגופו לא חשיב בר אכילה ,כן הוא לגבי ברכה דכתיב ביה "ואכלת"
ושבעת "וברכת" ,וכשהדבר מזיק אינו חשוב כלל אכילה וודאי אין מברכין
עליו .וכן ברור דס"ל לרמב"ם כמסקנת הגמ' בברכות )דף ל"ו ע"ב(
דהושווה ברכה ליוה"כ בכל ,ודבר שהוא פטור עליו ביוה"כ כגון פלפלי
יבישתא דחשיב לדבר שאינו ראוי למאכל ,כן הוא לגבי ברכה .ולפי"ז
ברור שהאוכל או שותה דבר המזיק אינו מברך עליו ופטור מן החומש,
ופטור מן הכרת ביוה"כ .ולפי"ז ברור לגמרי דהשותה שמן לבדו או חומץ
חי לבדו אינו מברך עליו ופטור מן החומש ופטור מן הכרת ביוה"כ.
אמנם ס"ל לרמב"ם דכאשר שותה דבר המזיק לרפואה על אף שהדבר
מזיק לו ,כיון שבכאו"פ צריך הדבר לרפואה ,ונהנה ממנו ,חשיב לגביו בר
אכילה וחשיב שפיר "ואכלת" "ואיש כי יאכל" ,וכפי שכבר הוכחנו לעיל
באורך .ולכך פסק הרמב"ם דהשותה שמן לבדו כאשר הוא חושש בגרונו
מברך עליו שהכל על אף דמזיק ליה כיון דחשיב לגביו בר אכילה ,אמנם
כיון שאין דרך לשתותו כך ואין בו שום הנאה וטעם לכך ירד מעלתו
וברכתו לשהכל .ולפי"ז אתי שפיר פסק הרמב"ם בתרומות שם דהשותה
שמן סתם פטור מן החומש ,כיון דמיירי באינו חושש בגרונו וחשיב לגביו
דבר המזיק ובעינן איש כי יאכל פרט למזיק ,וזהו שאמרו בברכות אי
דקשתי ליה משתיה אזוקי מזיק ליה ואינו מברך כלל דתניא השותה שמן
של תרומה וכו' ,וע"ז תי' הב"ע בחושש בגרונו .ולפי"ז ברור דכשאינו חושש
בגרונו ושותה השמן לבדו ביוה"כ פטור מן הכרת ,וכן פסקו הפוסקים שם.
)עיין ערוך השולחן או"ח סי' תרי"ב(.
ועתה לפי כל הנ"ל נעלה ונבוא לברר דעת הרמב"ם בענין החומץ ,והוא
דאין כלל ספק בדבר דכששותה החומץ לבדו כשאינו חושש בשיניו,
הרי חשיב הדבר למזיק ופטור בכל הנ"ל וודאי אין מברך עליו .אמנם
כשחושש בשיניו ושותה החומץ לרפואה ,התם ודאי חשיב לגביו בר
אכילה ויש לו לברך עליו.
ועתה נדקדק כל הנ"ל בלשון הבבלי ורמב"ם ,הנה במשנה דשבת )דף
ק"י ע"א( נקטו לשון "מגמע" חומץ גבי חושש בשיניו .והנה אם נאמר
דכוונתם שם כפשוטו שחושש בשיניו ושותה חומץ על מנת להבריא
השיניים ,צל"ע מה שאמרו לא יהא מגמע ופולט "אבל מגמע ובולע" ומה
ואיך יועיל לו לרפואת השיניים מה ששותה חומץ ובולע ,הא הרפואה
שייך אם ישהה הדבר בתוך פיו שאז יועיל לו לכאב השיניים ,וכפי שנקטו
שם גבי החושש בגרונו לשון "יערענו" והיינו שמשהה הדבר בתוך פיו
ומגרגר בגרונו ועי"ז מועיל לו לרפואה ,ואף כשבולע כשחושש בגרונו
מועיל לו כיון שבכאו"פ עובר השמן דרך גרונו ,אבל כשבולע חומץ מה
מועיל לו הדבר לשיניו .אלא ברור הוא שלשון "מגמע" שנקטו שם היינו
לשון רפואה והיינו שמשהה החומץ בתוך פיו ובזה מועיל לו לכאב שיניו.
כמו שלשון יערענו שייך רק גבי רפואה ,וכן הוא בתוס' ברכות )דף ל"ו ע"א
ד"ה לא יערענו( ,וז"ל תוס' הרא"ש שם :הילכך נ"ל לפרש שלא יערענו
בשמן ,פי' שתיה וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור ,כמו דבר
שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסס ,וכו' עיי"ש ,כן ברור הוא לשון "מגמע".
מעתה אתי שפיר פסק הרמב"ם בתרומות שם ז"ל :או שכסס את החטים
"או גמע את החומץ" הרי זה משלם קרן וחומש ,עכ"ל .דהתם מיירי
בשותה החומץ לרפואה מחמת חשש שיניו והיינו מגמע ושפיר משלם
את החומש .ויעויין עוד להרב מעשה רוקח )בהלכות שביתת עשור(
שהכריח הכרח גמור לחילוק דבין מגמע לשותה מלשון הרמב"ם שם
ז"ל :ונראה שיתורץ בדקדוק לשונו ז"ל ,שכתב תחילה והסך יין ושמן
כאחד "או ששתה שמן וחומץ כאחד" או שכסס את החטים או שגמע את
החומץ ה"ז משלם קרן וחומש ,ע"כ .הרי שבשמן וחומץ נקט לשון "שתיה"
ובחומץ לבדו נקט לשון "גמיעה" דהיינו מעט דרך טועם בעלמא משא"כ
אם שתה ממנו דרך שתיה ,וכו' ,וכן תירץ הרב שמות בארץ ,עיי"ש ,עכ"ל.
)הוא אזיל כאופן שתירצו תוספת יוה"כ ושאר עיי"ש( .ובפרט אתי שפיר
ראיית הרב מעשה רוקח לגירס' הנמצאת לפנינו בתוספת'" :השותה יין
וחומץ כאחד" ,הרי שנקטו לשון שתיה כאשר מערב החומץ עם היין,
ודו"ק.
ומעתה אתי שפיר בשופי טעם שהשיג עליו הראב"ד שם רק לענין כסיסת
החטים ,דרבי הוא דסבירא ליה הכי ואנן קיי"ל כרבנן ,והקשו עליו האחרונים
אמאי לא השיג עליו אף לענין החומץ ,ועיין במראה הפנים שנדחק לומר
דאף לזה כיון בהגהתו .אכן לפי הנ"ל אתי שפיר ,דאיה"נ מסקנת הרמב"ם
אתי שפיר כפי מסקנת הבבלי בכל הנ"ל ולכך דקדק ונקט לשון מגמע
והיינו דמגמע לרפואה והתם שפיר משלם את החומש ,ולפי"ז אתי שפיר
בשופי לשון הירושלמי בכל הנ"ל ,והוא שבתחילה הביאו דברי רבי אבהו
בשם ר' יוחנן דהמגמע חומץ של תרומה לוקה ,והכוסס חטה של תרומה
לוקה ,ושוב הביאו פלוגתא דרבי ורבנן רק גבי הכוסס חטה של תרומה,
ושוב אמרו רבי ירמיה בשם רבי אימי "מודין חכמים לרבי במגמע חומץ
של תרומה )אחר טיבולו( שהוא משלם קרן וחומש" ,שהחומץ משיב את
הנפש" ,ע"כ .ולגירסת הכס"מ ומהר"י קורקוס דלא גרסי "אחר טיבולו"
אתי שפיר ,והיינו דכוונת הירושלמי לומר דעיקר פלוגתת רבי ורבנן שייך
רק באינו חושש בשיניו שאעפ"כ ס"ל לרבי שהחומץ משיב את הנפש,
אבל "במגמע" חומץ של תרומה שוב לגביו חשיב בר אכילה וודאי משיב
את הנפש ולכו"ע משלם את החומש .וזהו כוונת קדשו של מהר"י קורקוס
שכתב שם ז"ל "ונראה מדברי רבינו דוקא מגמע כההיא דירושלמי" או
שותה חומץ מעורב עם יין וכו' ע"כ .וזהו גם כוונת מהר"ש סירליו שחילק
בין מגמע לשותה סתם.
ומעתה נתיישב לן בשופי קושייתו הגדולה של הקרבן העדה על גירסת
הכס"מ ומהר"י קורקוס ז"ל ,ואף לפי גירסתו שנראה שלא היה כתוב בה
"אחר טיבולו" ,מ"מ הרי הוא קאמר "ומודים" חכמים ,שמע מינה דאיכא
מילתא דפליגו בה ,ולפי פי' הכס"מ לא פליגי כלל ,עכ"ל .ולפי הנ"ל אתי
שפיר דלכך נקטו בירושלמי לשון "מגמע" ,דרק באופן זה מודין חכמים
לרבי אבל ודאי פליגו בשותה חומץ סתם .ועיין עוד לקמן מה שהבאתי
מדברי ה' שיח יצחק עיי"ש .ומעתה אתי שפיר עוד מאי דצ"ע בלשון
הירושלמי שנקטו לשון מודין חכמים וכו' "שהחומץ משיב את הנפש",
ולכאורה צע"ג הא בזה פליגי חכמים ארבי אף לפי הירושלמי ,דסברי
דאין החומץ משיב את הנפש ,וכעי"ז הקשה הפר"ח ,ואיך שייך למינקט
לשון זה דמשמע דלעולם סברי כן והיה להם למינקט לשון דהחומץ
באופ"ז משיב את הנפש .אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דודאי לעולם בכח
החומץ להשיב את הנפש ,ומה שמצאנו בגמ' דכריתות י"ח ע"ב שרבנן
דפליגי ארבי פליגי מחמת דסברי שאין החומץ משיב את הנפש ,ולכאורה
לא מסתב' כלל דפליגי במציאות אי משיב או לאו ,ניתי חומץ וניחזי ,אלא
דעיקר פלוגתתם היא דלרבי כיון שהוא משיב את הנפש לא איכפת לי
במה שהוא מזיק ,אמנם חכמים פליגי וסברי דכיון שהוא מזיק ואינו חשוב
דבר הראוי לשתיה היזק הדבר גורם שלא יהא משיב את הנפש) ,וכעין
יישוב הפני משה דלעיל( ,אכן במגמע את החומץ התם כיון דעושה כן
לרפואה ושוב חשיב לגביו בר אכילה שפיר שייך למינקט הלשון שהחומץ
משיב את הנפש אף לחכמים .ויש להוכיח חילוק זה מלשון גמ' דיומא
שם דחילקו בין פורתא לטובא ובלשון רבינו יונה שם ועיין לעיל ,ודו"ק.
ומעתה מה שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שם דהמגמע חומץ לוקה,
אתי שפיר אף לרבנן ומסתב' לפי סתמות לשונו דכתב כן לכו"ע ,וכן
דקדק במרומ"ש )ירושלמי שבת שם( עיי"ש .ומעתה לפי כל הנ"ל
נתיישבו לשונות הבבלי וירושלמי באופן דלא פליגו אהדדי ,וקיי"ל שעד
כמה דאפשר ליישובי הלשונות אהדדי באופן שלא יצא מחלוקת אתי
שפיר.
ביאור נפלא בלשון הירושלמי עפ"י הנ"ל
ועתה אכתוב לך בזה חידוש לאמיתה של תורה בדעת הירושלמי היוצא
לפי הנ"ל .והוא דהוקשה לן קושי' גדולה לגירסת הכס"מ ומהר"י קורקוס
מלשון הירושלמי בשבת ,דהעמידו ברייתא האומרת אבל מגמע ובולע
או כדברי רבי או כדברי הכל במגמע חומץ "אחר טיבולו" ,הרי"ל שמודו
חכמים לרבי רק במגמע חומץ אחר טיבולו ,ואי הוו מודו ליה בכל מגמע
מה שייך שם או כדברי רבי הא מיירי שם במגמע ובזה מודו חכמים לרבי.
אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר בשופי דעת הירושלמי ,והוא דודאי מודו ליה
חכמים לרבי אף במגמע לבדו כיון דלרפואה קעביד ליה ,אמנם לענין
שבת אדרבא מה שהוא לרפואה הוא הדבר המעכב כיון דמיחזי דלרפואה
קעביד ליה ,ומה מועיל מה שהוא בולע הא גם באופ"ז אין הבריאים
שותים ומיחזי דלרפואה קעביד ליה ,לכך אמרו שם שפיר בגמ' דמיירי
או כרבי דס"ל דבכאו"פ לא חשיב החומץ לדבר המזיק ושפיר משיב הוא
את הנפש ולא מיחזי דלרפואה קעביד ליה )משא"כ בפולט( ,או כדברי
הכל ואז שייך רק באופן שמגמע "אחר טיבולו" שבאופ"ז אוכלים ושותים
אף הבריאים ושפיר חשיב משיב את הנפש ולא מיחזי דלרפואה קעביד
ליה .ובפרט אתי שפיר כל הנ"ל אם נגרוס בירושלמי כגירסת הגר"א
שם שמגמע "קודם טיבולו" ,ואתי שפיר יותר מה שנקטו לשון זה דוקא
לענין שבת דהוא כיישוב רבא בגמ' דבבלי שם כאן קודם טיבולו כאן
לאחר טיבולו ,ועיין בתוס' הרי"ד בשבת שם שפי' ז"ל :כאן קודם טיבול
כאן לאחר טיבול .פי' היו רגילין לטבל ירקות בתוך סעודתן ,הילכך קודם
סעודה אם מגמע ובולע נראה כמנסה את החומץ אם הוא טוב לטיבול,
אבל לאחר סעודה ודאי מוכחא מילתא דלרפואה קעביד ,עכ"ל .ועתה
לפירושו ואם נגרוס כן בירושלמי מוכרח גירס' זו רק לענין שבת ,דמאי
טעמא לענין תרומה יתחייב בתשלום חומש אמה דמנסה החומץ המזיק
בסתם לראות אם טעמו טוב לטיבול ,הא בכאו"פ מזיק הוא ,וכן צל"ע זה
אף לפירש"י בשבת שם עיי"ש .אלא מוכרח כגירס' הכס"מ ושאר דמודו
חכמים במגמע חומץ סתם דאז עביד לרפואה ושפיר מתחייב בחומש,
אבל לענין שבת התם שייך להעמיד כדברי הכל רק במגמע קודם )או
אחר( טיבולו ,שאז מיחזי דלבדוק הטעם קעביד ליה ,ולא מיחזי דלרפואה
קעביד ליה ,ודו"ק היטב כי נכון הוא.
יישוב דעת הרמב"ם עפ"י גירסת הירושלמי שלפנינו
והנה כל מאי דכתבנו עד עתה אתי שפיר בשופי לגירסת הכס"מ ומהר"י
קורקוס בכל הנ"ל .אמנם לגירסת הירושלמי כפי הנמצא לפנינו עדיין
צל"ע בכל הנ"ל ,א .דלגירס' זו תנן בתחילה המגמע חומץ של תרומה
כט
משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,רבי אומר וכו' ,ולפי"ז אף
"במגמע" פליגו חכמים .ב .ובפרט צל"ע אמאי נקטו לשון "אחר טיבולו"
מאחר דמיירי במגמע והיינו לרפואה ומחמת זה כבר מספיק להתחייב
בחומש .ואכן מה שחשבתי בזה מצאתי לו לגאון בעל שיח יצחק ביומא
שקדם לעמוד בכל הנ"ל ,וז"ל :ועיקר תי' הוא מ"ש שם בשם מהר"ש
סירליו ז"ל דמגמע לחוד יעו"ש ,והא דאמר בירושלמי שם ומודים
חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה "אחר טיבולו" שהוא משלם קרן
וחומש ,על כרחך צריך לומר דתרתי קתני דבין במגמע מעט מעט או
באוכלו דרך טיבול תרווייהו דרך שתיה הוא ואינו מזיק .והיינו דתני
בתוספת' דתרומות סוף פ"ח גבי תרומה נתנה לאכילה וכו' ,כיצד לשתות
דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו להיות גומע אניגרון וכו' ,החושש
בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויהא פולט אבל מגמע ובולע ומטבל
כדרכו ואינו חושש ,ע"כ .משמע דבמגמע או במטבל כדרכו דרך שתיה
הוא לכ"ע .וניחא השתא דהא דקאמר רבי יוחנן התם המגמע חומץ
של תרומה לוקה אתיא אפילו כרבנן דבמגמע בלחוד נמי מחייבי .והא
דבירושלמי דפרקין מייתי פלוגתייהו דרבי ורבנן במגמע )והא במגמע
מודו רבנן לרבי וכנ"ל( ,צ"ל דלאו דוקא אלא כלומר "השותה" ,ועיין
בתלמודא דידן בכריתות י"ח ע"ב דפליגי רבי ורבנן אי חומץ משיב את
הנפש או לא ולא הוזכר מגמע ,וא"כ יש לנו לומר דבשותה דוקא הוא
דפליגי אבל במגמע מודו .ויותר נראה גירסת הירושלמי דפ"ו דתרומות
)ופי"ד דשבת לאפוקי גירס' הנ"ל הנמצאת בירושלמי דיומא שם( דלא
הוזכר מחלוקתם במגמע .וה"ק ומודים חכמים דהכוסס את החטה,
דהגם דהתם אין דרך אכילה בכך ומשום הכי פטור מן החומש מ"מ
מודים במגמע את החומץ דדרך שתיה בכך ומשלם קרן וחומש .וקרוב
לתירוץ זה תמצא שכתב מהר"י קורקוס בפ"י מהלכות תרומות יעו"ש
וק"ל ,עכ"ל) .וכעי"ז יישבנו בעניותינו לעיל עי"ש(.
עוד נראה להביא ראי' נפלאה למה שביאר בלשון הירושלמי דאחר
טיבולו לאו דוקא ואו או קאמר ,מלשון המשנה בשבת שם ז"ל החושש
בשיניו לא יגמע בהן את החומץ "אבל מטבל הוא כדרכו" ואם נתרפא
נתרפא ,ע"כ .ונחלקו בגמ' בזה ,והסיקו לכו"ע כברייתא דמתני' מיירי
במגמע ופולט אבל מגמע ובולע שרי .והקשו בתוס' )ד"ה כי תנן נמי
מתני' במגמע ופולט תנן( ז"ל ,וסיפא דקתני "אבל מטבל הוא כדרכו",
הוא הדין דה"מ למיתני במגמע ובולע ,אלא אורחא דמילתא נקט ,עכ"ל.
וה"נ אפשר דלשון הירושלמי ,אורחא דמילתא נקטו כן) ,על אף דיש
לחלק דבמתני' בשבת הביאו רק אופן האחד של טיבול כדרכו ,משא"כ
הכא נקטו ב' האופנים בחדא מחתא היינו מגמע ואחר טיבולו ,עדיין יש
לחלק ולומר דאו או נקט ,וכנ"ל(.
ועתה לכל הנ"ל אתי שפיר טעם שפסק הרמב"ם גבי שותה חומץ ביוה"כ
דפטור בין בשותה מעט בין בשותה הרבה ,דהא התם מיירי באדם סתם
השותה חומץ ,וודאי לגביו החומץ מזיק ואינו משיב את הנפש ,וברור.
ומעתה לכל הנ"ל מתיישב בשופי מתני' דברכות )מ' ע"א( ופסק
הרמב"ם דעל החומץ מברך שהכל ,דודאי כיון דמיירי התם בסתם
אדם שאינו חושש בשיניו הנה ודאי כששותה חומץ שותהו מזוג כדרך
שתייתו ,ואי"צ כלל להדגיש כן במתני' כפי שלא דקדקו לומר שעל היין
חי אינו מברך בפה"ג ,דברור הוא דכשנקטו "יין" נקטו כדרך שתיית בני
אדם והיינו במזוג ,כן הוא בחומץ ,וודאי מיירי במזוג דרק בכך הוה דרך
השתיה ,ובפרט שעיקר הדגש המתני' שם הוא למנויי ברכות על דברים
שהם מין קללה דבכאו"פ בעינן לברך עליהם ,ולכך אין מקומו לחלק
בין חי למזוג ,וברור.
או שנעמיד מתני' דשם בחושש בשיניו וכנ"ל דבאופ"ז אף בשותה חומץ
חי דמזיק ליה ,כיון דבכאו"פ צריך לו לחשש שיניו ובנוסף אית ליה הנאה
מיניה הוה לגביו בר אכילה ושפיר בעי לברך עליו ברכתו הראויה לו
כשמן זית דלעיל וכקמחא דשערי .ואכן בב' אופנים הללו יישב הרא"ש
בברכות שם )סימן כ"ג( קושי' הנ"ל ,ז"ל :וא"ת היכי מברכין על החומץ
הא אמרינן בפרק בתרא דיומא השותה חומץ ביום הכפורים פטור וכו',
יש לומר דמיירי במזוג קצת כדמסיק התם דאז משיב הדעת .אי נמי
מיירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה
וחומץ עיקר ,מכל מקום אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי
כדאמרינן לעיל גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון ,עכ"ל .ואתי שפיר
כ"ז לכל הנ"ל.
הכרח לכל הנ"ל מלשון הרא"ש ,ויישוב התמיהות שבלשונו
עוד יש להכריח בפירוש מלשון הרא"ש יישובינו בדעת הרמב"ם בטעם
שמברך על השמן כמות שהוא שהכל כשחושש בגרונו על אף דבכאו"פ
מזיק לו ,והוא מטעם דנעשה גביו בר אכילה והוה בגדר ואכלת ...וברכת
וככל הנ"ל ,והוא מיישוב הב' שכתב הרא"ש .דלכאורה יש לתמוה דאי
מיירי בחושש בשיניו ובאופ"ז בעי לברך אמאי הוסיף דנתנו לתוך מרק,
הא גם בלא זה בעי לברך .ועוד אי מוכרח להוסיף בתוכו מרק ,מ"ש זה
מתירוצו הראשון דמיירי במזוג .ועוד שאם מוסיפו לתוך המרק שוב
לא בעי להעמיד בחושש בשיניו .ואכן בכל הנ"ל תמה הגאון בעל שו"ת
משפטי צדק ]לגאון ר"ש גרמיזאן[ בהלכות ברכות דיליה ,ז"ל :ומה
שכתב הרא"ש א"נ וכו' ,קשה מה חידוש בתירוץ זה והלא היינו הך תי'
קמא ,מה לי לומר מזוג במים מה לי מזוג במרק .ועוד קשה דכיון דמוקי
לה דשותהו לרפואה דחושש בשיניו ,מי דחקו לאוקמה בעירבו במרק,
לוקמה בשותהו חומץ לרפואה ,וכו' עיי"ש.
אמנם היישוב בדבריו פשוט וברור ומפורש הוא בלשונו ,והוא דאיה"נ
בחושש בשיניו ודאי כיון דמועיל לו ורוצה הוא בזה נעשה לגביו הדבר
בר אכילה ובעי לברך עליה ,אמנם בכאו"פ כדי לברך עליו בעי שיהיה
לו הנאה מן הדבר ורק משום כך מוסיף בו קצת מרק ,וכפי שכתב הוא
עצמו שם ז"ל :מ"מ אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי ,ע"כ.
ובזה חלוק הוא מתירוצו דלעיל ,דלעיל מיירי בסתם ,והתם ודאי משום
כך כדי שייעשה בר אכילה בעי שיהא "מזוג" כדי לבטל ההיזק ,אכן
בתי' הב' דמיירי בחושש בשיניו איה"נ לא בעי כלל לערב בו כלום על
אף דמזיקו כיון דחשיב לגביו בר אכילה ,וכנ"ל ,וכל תוספת המרק הוא
אך ורק לתת בו טעם ,וזה שכתב" :ונתן חומץ הרבה" ,וברור .ואכן כעין
זה כתב בעל משפטי צדק שם ז"ל :ומיהו הא ודאי לא קשיא ,דאפילו
שותהו לרפואה אם הוא לבדו לא יברך דומיא דשמן זית אפילו שותהו
לרפואה לא יברך אלא אם כן הוא ע"י אניגרון ,עכ"ל.
אמנם עדיין יש להעיר בזה דמהכא משמע דבכאו"פ כדי לברך בעי
תוספת המרק כדי לתת טעם בדבר ובלא זה אינו מברך כלל ,ומדברי
הרמב"ם דלעיל גבי שמן משמע דגם בלא תוספת האניגרון בעי לברך
עליה שהכל על אף דלית ליה הנאה מיניה ,וככל הנ"ל.
ואפשר דבזה פליג הרא"ש אשיטת הרמב"ם וס"ל דלעולם כדי לברך
על הדבר בעינן שיהיה לו בזה הנאה ,וס"ל דגם בשמן לעולם אינו מברך
אלא בתוספת אניגרון .או דנאמר דאיה"נ אפשר דגם בלא תוספת
המרק יברך עליו ,אך בכאו"פ כתב הדבר גבי לכתחילה ולכתחילה בעי
עירוב מרק או אניגרון בדבר ,ודחוק.
והנה לפי מאי דביארנו עתה בהבנת יישובו השני ,צריך לעיון בלשון
הרמג"א באו"ח סי' תרי"ב דכתב שם להכריח כדעת הרמב"ם וכהבנת
הב"ח בדבריו בטעם שלא חילק גבי יוה"כ בין מעט להרבה ,ז"ל :ובאמת
הדעת נותנת דאדרבא כששותה הרבה חומץ חי טפי מזיקו ,והעיקר
כמ"ש הב"ח דקאי אמזוג וכו' .וכ"מ ברא"ש פ"ו דברכות שכתב הא
דמברכין על החומץ מיירי בנותן חומץ הרבה לתוך המרק וכו' עיי"ש,
משמע דבלא מרק אפילו הרבה לא חשיב שתיה עיי"ש ,עכ"ל.
ועיי"ש במחצית השקל שהקשה על דבריו ז"ל :אלא דזה יש לדחות
דמ"ש הרא"ש ונתן חומץ הרבה אין הכוונה שהחומץ כמותו הרבה )וא"כ
יוכרח מדבריו דאפילו בשותה הרבה אינו משיב את הנפש( אלא כוונתו
שהוא יותר מן המרק )דאי לאו בעי לברך על המרק שהכל כמו בשמן עם
אניגרון כשאניגרון יותר בכמות מן השמן ,וכן ביאר הרב לחם חמודות
בברכות שם והביאו גם ה' מחצית השקל לעיל עיי"ש( כי כן דרך שתייתו
לרפואה .אלא ראיית מג"א דאי אמרת דהרבה חומץ בעין מברכים למה
הוצרך לאוקמי שנתנו לתוך מרק ומיירי בחושש בשיניו ,טפי ה"ל לתרץ
בפשיטות דמיירי ששתה חומץ חי הרבה ,עכ"ל.
ועדיין לכל הנ"ל לא זכיתי להבין מה מצא הכרח לכל הנ"ל מיישובו
השני ,ואי כפי' המחצית השקל הא זה יכל להכריח מתי' הא' ברא"ש.
ועדיין צריך לי עיון בזה.
ואכן ככל הנ"ל אזיל הטור בביאור כל הסוגיות ודרכו רצופה ,דגבי שמן
זית סתם )והיינו באינו חושש בגרונו( כתב שאינו מברך עליו כלל כיון
דאזוקי מזיק ליה ,וגבי יוה"כ פסק כנ"ל ז"ל :שתה משקין שאינן ראויין
לשתיה כגון ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור ,אבל חומץ מזוג
חייב ,עכ"ל .ולגבי ברכות כתב בסי' ר"ד ז"ל :ועל החומץ שערבו במים
עד שראוי לשתותו ,שהכל ,אבל אם הוא לבדו אין מברכין עליו ,שהוא
מזיקו ,עכ"ל.
יישוב דעת הרמב"ם שהתיר לבלוע שמן כמות שהוא בלא תערובת או
חומץ חי בשבת אף דלכאורה מחזי דלרפואה קעביד
אמנם מוטל עלינו עדיין לברר לכל הנ"ל מאי דהקשינו לעיל ,דאם
האופן היחיד ששייך לברך על החומץ והשמן הוא רק באופן שחושש
בגרונו או בשיניו דאז נעשה לגביו בר אכילה ,צל"ע טובא אמאי התירו
בשבת לחושש בשיניו או בגרונו לבלוע הדבר בעינו ,הא עדיין מיחזי
דלרפואה קעביד ליה ,וכבר עמדו על קושי' זו גדולי האחרונים .וכתב
השפת אמת בשבת שם דלחילוק הרב תוספת יוה"כ הנ"ל בין מגמע
לשותה ,דמגמע היינו שמגמע מעט מעט מהדבר ובאופ"ז אינו מזיק לו
ואף דרך הבריאים בכך אתי שפיר טעם שהותר לבלוע ,ורק כשפולטו
מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,אמנם לדרכינו ביישוב קושיו' הנ"ל דמגמע
היינו שותה לרפואה ,צל"ע מאי טעמא הותר לבלוע הדבר בשבת.
והנראה ביישוב הדבר בב' אופנים .א .הנה כבר כתבנו והכרחנו לעיל
באריכות בדעת הרמב"ם דאין דומה השמן והחומץ לשאר דברים
המזיקים .והיינו דפת שעיפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו
והאוכל נבלה ושאר דברים שאינם ראויים לאכילה כגון פלפלי יבישתא
וזנגביל ,הנה אלו הדברים מצד עצמם כיון שנתקלקלו נעשו לדבר המזיק
ולא חשיבי כלל אוכל בשום אופן ,אכן השמן והחומץ ודאי מצד עצמם
חשיבי שפיר אוכל והם מרוים צמאון האדם וזנים אותו ואפשר דאף
מעלי בשאר אנפי .אכן כיון שבכאו"פ גם מזקי לגוף האדם היזק הדבר
גורם שלא יחשב הדבר לבר אכילה .ולפי"ז אפשר דכשחושש בשיניו או
בגרונו ושותה משקין הללו לרפואתו הנה על אף דמזקו ליה בחד אנפי,
בכאו"פ חשיבי שפיר לגביו דבר הראוי לאכילה ,ובנוסף לזה שהדבר
עתה מועיל לו לרפואתו במה שצריך עוד הדבר זנו ומרוה צמאונו וחשיב
לגביו לגמרי אוכל ,ולפי"ז נראה דלענין שבת איה"נ ודאי חומץ ושמן
בסתם לא שותים אותם הבריאים כיון דמזקו ,אמנם לזה שחושש בשיניו
הנה בנוסף ששותהו עתה לרפואה עוד שותהו על מנת לאוכלו ולשתותו
ולהנות ממנו כשאר אוכלין ומשקין ,ולכך אם הוא פולטו ודאי מיחזי
דרק לרפואה קעביד ליה ,אך כשבולעו שוב אין מעכב מאי דמיחזי
דלרפואה קעביד ליה כיון שבכאו"פ מעלת הדברים הללו שנעשים עתה
לגביו אוכל ממש ושוב מחמת זה אינו שותהו רק לרפואה אלא על
מנת להשביע רעבונו ולהרוות צמאונו ושוב לא מיחזי עתה דרק לרפואה
קעביד ליה ,משא"כ בשאר דברים ששותים לרפואה הנה לעולם אין
שותה או אוכל הדבר על מנת לאכול ולשתות אלא רק על מנת הדבר
שצריך לרפואה וודאי באופ"ז מיחזי דלרפואה קעביד ליה ואסור ,ודו"ק.
והנה החילוק הנ"ל בין השמן והחומץ לשאר דברים כבר נמצא
בראשונים ובאחרונים ,ז"ל המאירי בברכות )דף ל"ו ע"ב( ,האוכל פלפלין
או זנגביל בעין ,וכו' ,ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם
ולא לאחריהם "מפני שאינו אוכל" אלא תבלין ,וכו' .ואע"פ שהשותה
חומץ פטור ואעפ"כ מברכין עליו שהכל בין חי בין מזוג ,לדעתינו בזו מה
שהוא פטור הוא משום שאינו משיב את הנפש" ,אבל פלפלין וזנגביל
אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל" ,וכו' עכל"ק.
וכעין חילוק זה תמצא באגלי טל )הלכות טוחן שם( ,ז"ל :הנה חומץ
שנתקלקל טעמו וריחו ,ברור שאין בו הנאת מעיים ואינו מזון לגוף,
"אך קלקולו זהו תקונו שבהרגשת החימוץ בגרונו משיב את הנפש",
אבל הנאת מעיו אין בו" ,והשמן נהפוך הוא כי הוא יפה ומשובח ובודאי
הוא מזין ,אך לרוב שמנוניתו אינו נהנה ממנו ,אבל בבא למעיו הוא מזון
לגופו .וידוע שמשקה הטראהן אף שאדם קץ בשתייתו נותנים אותו
הרופאים לאדם כחוש שיבריא וישמן" ,וכו' עיי"ש עוד מאי דהאריך בכל
הנ"ל לפי דרכו )ועיין מה שהארכנו לעיל הרבה בדבריו( ,בכאו"פ חזינן
חילוק זה בין השמן והחומץ לשאר אוכלין ומשקין .כן נראה אופן הא'
ביישוב קושי' הנ"ל.
חילוק נפלא בטעם דלא מחזי דלרפואה קעביד
עוד נראה ביישוב הקושי' וכעי"ז מצאתי שכתב ליישב בהגהות הרש"ש
בשבת שם ,והוא ,דאיה"נ אפשר דהשמן והחומץ מזקי ובכאו"פ מיחזי
דלרפואה קעביד ליה ,אמנם עיקר איסור שתיית דברים הללו בשבת
הוא משום גזירת החכמים ,וכדכתב רש"י בברכות ל"ו ע"א ד"ה לא
יערענו בשמן ז"ל ,בשבת ,דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו ,וכיון דלא
בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות
הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה ,עכ"ל.
ולכך מצאנו בראשונים ונביאם להלן שהקילו רבות באופן שיש לתלות
באיזה שהוא דבר אפילו הדחוק ביותר שאינו עושהו לרפואה ותלינן ביה
ושרינן .ולכך כיון ששמן וחומץ אי נותנים בתוכו אניגרון או מזגוהו קצת
ביין ,שוב הוה גם דרך הבריאים לשתותו ,א"כ גם כששותהו חי לגמרי
או שנותן חומץ הרבה בתוך המרק או שמן הרבה בתוך אניגרון שודאי
עושהו רק לרפואה ,הנה כיון דאפשר דיחשבו הרואים דמיירי במזוג
לגמרי כדרך הבריאים שוב אין שום חשש בדבר ושרי לשתותו אף דרק
לרפואה קעביד ליה .ולכך אסרו החומץ רק באופן שפולטו שאז מיחזי
שפיר דלרפואה קעביד ליה ,וכן בשמן אסרו הגרגור בגרונו וכנ"ל )ונאריך
בזה לקמן שרבו השיטות והדיעות בזה( ,ובחומץ נראה דאפשר ביותר
לומר סברא זו ,דהנה ידוע דגם בחומץ עצמו תלוי הדבר במידת חוזקו,
וכדכתב הרמג"א )בהלכות ברכות סי' ר"ד( ז"ל :נ"ל דוקא בחומץ חזק
שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ ,וכמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג סעי' ו' .אבל
בחומץ שאינו חזק כל כך ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כמ"ש
ס"ד .והא דלא תי' הרא"ש כן ,משום דמשמע ליה דמתני' איירי בסתם
חומץ שהוא חזק ,עכ"ל .ועיין עוד במחצית השקל שם ובאשל אברהם.
ולפי"ז הנה בשלמא בשמן שבכאו"פ לולי עירוב עם אניגרון מזיק ליה
אפשר דעדיין מיחזי קצת בשותה סתם דלרפואה קעביד ליה ,אבל
בחומץ כיון שיש בו אופן שייראה במראהו ממש כחומץ חי חזק המזיק,
ובכאו"פ הוא שתיה גמורה כיון שאינו חזק וחריף ,ודאי השותה חומץ
סתם בשבת לא מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,כיון דהרואים אינם יודעים
עד כמה הוא חוזקו של חומץ זה ,ואפשר שהוא משקה רגיל ,וברור .וז"ל
הרש"ש שם :והתניא וכו' אבל מגמע ובולע .קשה לי מדוע לא משני
ברייתא כרבי דאמר חומץ משיב את הנפש ,ומתני' כרבנן דמוכח שם
דפליגי עליה .ועוד קשה לי דלישני דברייתא איירי במזוג דמודו ביה רבנן
כדאיתא שם וכדמוקי הרא"ש למתני' דפרק כיצד מברכין) ,תמוה איפה
דייק כן דמיירי במזוג מלשון הברייתא ,וצ"ע( .ויותר דהתם ביומא פסקינן
דאין הלכה כרבי ,והכא מסקינן דמותר ,והלא מוכח דלרפואה קשתי .וי"ל
דכיון דמזוג שתו ליה אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי משום דלא
מינכר מילתא דיתלו יותר שהוא מזוג ושותהו כדרכו ,עכ"ל .והוסיף שם,
ועיין בירושלמי דתירץ כן .כן נראה בעניותי ביישוב הסתירות והקושיות.
ועתה אכתוב לך בזה חידוש אמיתי היוצא לדרכינו בכל הנ"ל בדעת
הרמב"ם .דהנה לשון התוספת' בתרומות ושבת ,וכן הוא הגירסא בגמ'
דברכות הכא ושאר מקומות :דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן
תחילה בשבת "אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע" ע"כ .הנה
מפורש בלשון התוספת' דאופן היחידי שהותר לחושש בגרונו להכניס
השמן לתוך פיו בשבת הוא ע"י עירוב הרבה שמן עם אניגרון ,ורק אז לא
מיחזי דלרפואה קעביד ליה.
אמנם הרואה יראה ששינה הרמב"ם בהלכותיו בזה ,ז"ל )פרק כ"א
מהלכות שבת הכ"ד( החושש בגרונו לא יערענו בשמן "אבל בולע הוא
שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא" ,עכל"ק .הנה השמיט הרב לגמרי ענין
זה של תוספת האניגרון בשמן .וכבר עמדו בדבריו גדולי האחרונים,
)ועיין בהגה"מ שם שחידש בדבריו עיי"ש( ,וכבר עמד עליו בזה הרב
בית יוסף )או"ח סי' שכ"ח( ז"ל :ומ"ש )הטור( נותן שמן "הרבה" לתוך
אניגרון לרבותא נקט הכי דאעפ"י שאין דרך ליתן לתוך אניגרון אלא
שמן מועט ועכשיו משום רפואת גרונו נותן לתוכו שמן הרבה ,וסד"א
דאסור דמוכחא מילתא דלרפואה הוא אפילו הכי שרי כיון דשותהו ע"י
אניגרון לא מוכחא מילתא ,וכו' ,ואע"ג דהרמב"ם פרק כ"א לא כתב
לתוך אניגרון ,ס"ל דלאו דוקא לתוך אניגרון אלא אורחא דמילתא נקט,
יחיד הוא כנגד כל הפוסקים ,וכו' ע"כ.
אמנם לכל הנ"ל מיושב בשופי טעם שלא כתבו הרמב"ם ,דהנה הכרחנו
באריכות לעיל דדעת הרמב"ם דעיקר עירוב האניגרון בשמן כשחושש
בגרונו "הוא אך ורק כדי לתת טעם בשמן" ,ועי"ז יוכלו לברך עליו ברכת
בורא פרי העץ ,אבל ודאי כשחושש בגרונו חשיב שפיר השמן לגביו בר
אכילה לגמרי ומברך עליו שהכל ,וזהו שכתב שם הרמב"ם ז"ל :בד"א
כשהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן "שהרי
נהנה בשתייתו" ,וכו' ע"כ .משא"כ הרשב"א ועוד מן הראשונים הבינו
דעיקר תוספת האניגרון אפילו מעט הוא על מנת לבטל נזק השמן,
עיי"ש .ולפי"ז אתי שפיר טעם שלא הוסיף הרמב"ם הכא עירוב עם
אניגרון ,דמה שייך ומה מוסיף לענין שבת תוספת האניגרון ,ואם הוא
כדי שלא יהא ניכר דלרפואה קעביד ליה ,הא מיירי הכא בכאו"פ בנותן
שמן הרבה ,וכיון דבכאו"פ שייך אופנים לביטול הנזק א"כ שוב גם אם
ישתה השמן לבדו לא יהא מחזי דלרפואה קעביד ליה .או שנאמר כאופן
הא' לעיל דחשיב השמן לגבי החושש בגרונו כאוכל גמור ושוב אינו
שותהו רק לרפואה אלא שותהו על מנת להרוות צמאונו ושפיר יכול
לשתותו ולא מיחזי כלל דלרפואה קעביד ליה ,וברור ודו"ק.
ל
מרפסן איגרי
א
עשיית מלאכה בשעת ברכה
כתב במשנ"ב סימן קצ"א ס"ק ה' שאסור לעשות מלאכה בעודו
מברך מפני שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה ,ואפילו תשמיש קל,
ואצ"ל שלא יעסוק בדבר שצריך לשום ליבו ,וכתב הט"ז שלא לעיין
בדברי תורה בשעה שמברך כי זה מורה על היות ברכת המזון אצלו
על צד המקרה וההזדמן וכו'.
וצ"ע שהרי לעסוק בדבר שצריך לשום ליבו אליו יש לאסור גם
בלי טעם שנראה כמקרה שהרי צריך לכוון במילות הברכה באימה
וביראה ,ובשלמא מש"כ בביאוה"ל לענין לעסוק בשעת מצוה י"ל
שאינו רק מדין שנראה המצוה כמקרה שהרי כיון שכיון לצאת
יד"ח עיקר הכוונה יצא אבל כאן שמודה ומשבח איך יהא כזורק
המילים מפיו וליבו בל עמו.
יעקב שפיגל – נוה יעקב
ב
אם חשש איסור לזמן מספיק
קצ"ז ,ג' .מחלוקת אם מזמנים בג' כשאחד אכל ירק וכתב ש"ע
דלכתחילה לא יתנו לו שלא ליכנס בספק חיוב וצ"ע כיון שמספק
יוכלו לזמן וכמש"כ באה"ל ד"ה עמהם ובמ"ב קצ"ג כ"ו ,וכן
בפמ"ג שם קצ"ז א"א ב' ,משמע דאין חשש לענות ברוך שאכלנו
גם כשפטור וכן מוכח במג"א קצ"ח )מובא במ"ב שם ס"ק א'(
דכתב דאם שתה בלי להצטרף אתם כלל מ"מ יכול לענות על
הזימון ברוך שאכלנו ופמ"ג שם מסתפק אם בעשרה יכול "לענות
ברוך השם שאכלנו" דמשמע דרך חיוב אפשר דלא יאמר )ומשמע
בפמ"ג דכשנדון אם איכא כלל צירוף לזימון איכא חשש לא תשא
)בעשרה( וכשיש זימון בלעדיו והוא רק מצטרף לשבח את הבורא
יחד אתם קיל טפי ומ"מ מסתפק משום דמשמע דרך חובה( עכ"פ
צ"ע אמאי חשש איכא להצטרף בשלשה.
דוד שיפרין -קרית ספר
ג
האם שייך זימון כשאינו יכול להוציא חבירו
אכל ירק מצטרף לשלשה אף דאינו נפטר בבה"מ ושעה"צ ה'
מדמה לזה אחד שכבר זימן ואח"כ אכל עם עוד שנים ומשמע קצת
דמיירי גם בלא התחילו וגמרו יחד וצ"ע דהרי כתב שעה"צ קצ"ג,
כ"ב ,דאם לא התחייבו בזימון א"א לזמן "דאיך יאמרו נברך והכונה
שנברכנו יחדיו אחרי שלבסוף מוכרחים להתחלק שאין אחד יכול
להוציא חבירו" ושם מיירי גם בשנים שקבעו והשלישי לא קבע
עמהם )כדמוכח בביאור הלכה שם( וסברא זו שייכא בכל אכילת
ירק דהרי לא יכול לצאת בבהמ"ז.
דוד שיפרין -קרית ספר
ד
בברכות הנהנין אי הוי מצוה או איסור
סי' ר"ב ,בעיקר ברכת הנהנין יש לחקור האם הוא איסור לאכול
בלא ברכה או שהוא מצוה לברך לפני האוכל אך איננו איסור,
ולכאורה מצינו סתירה בזה במשנ"ב דבסי' ס"ב סעיף ד' בביאוה"ל
ד"ה שלא יהא כתב שהשותים במרחץ ]ושם אסור לברך[ טועים
הם דאין להתיר משום שהם אנוסים על הברכה דזה היה שייך
לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך ובאמת הלא
אחז"ל דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה וכו' עכ"ד ומבואר דהוא
איסור .ומאידך לגבי אונן קי"ל סי' ע"א במשנ"ב ס"ק ד' דפטור מכל
ברכות הנהנין ,וודאי דאונן ]דפטור משום עוסק במצוה[ לא הותר
לו לעבור איסורים )וכמבואר שם בביאוה"ל ,ופשוט( וא"כ חזינן
דאי"ז איסור אלא מצוה לברך והוא סתירה לכאורה.
שמעון בן גיגי – רוממה
ה
בטעם שעל פירות מבושלים כשאין דרכן בכך מברך שהכל
סי' ר"ב בביאוה"ל ד"ה פה"ע כתב דאע"ג דגידולם מן הארץ לא
רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשארי פירות הארץ מתוך שהם
חשובים ביותר וקבעו ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום
שברא פירות חשובים אלו.
הנה לדבריו מתיישב מדוע מברכין במקרים מסויימים אדמה כגון
בוסר או תמרות וקפריסין וזהו מש"כ הרמ"א סוף סי' ר"ב שכל
פירות שהם עיקר הפרי מברך עליהם העץ ואם אינם עיקר הפרי
יברך אדמה.
ויל"ע מ"ש ממש"כ בסעיף י"ב שכל הפירות שטובים חיים ובישלם
יברך שהכל או להיפך וכתב במשנ"ב ס"ק פ"ד הטעם דכיון שדרך
אכילת אותן פירות לרוב ב"א הוא ע"י בישולם דווקא לא מקרי
עיקר הפרי כ"ז שלא בא לכלל זה והוא מרש"י ברכות ל"ח ע"ב ד"ה
שלקו כמו שציין שם בשעה"צ.
אולם צ"ע מדוע לא יברך אדמה הרי הכלל הוא שדבר שאינו עיקר
הפרי יורד בחשיבותו אבל עדיין ברכתו אדמה שסוף סוף פרי הוא
ומה גרע מבוסר וקפריסין שגם לא עיקר הפרי ,וניח' דאין מברך
העץ אע"פ ששאר פירות בקטנותן העץ זהו כמש"כ בביאוה"ל
שם ד"ה מברך שהכל דשם יהיה באמת ראוי אבל כאן אין דרך
מדור השאלות
הערות ותמיהות שנתעוררו בבית המדרש
ודורשות עיון ותשובה
רוב ב"א לאכול חי או מבושלים ואינו עיקר הפרי אבל מדוע ירד
לברכת שהכל וכמש"כ הרמ"א הנ"ל שהיכא שאינו עיקר שהכל,
ויש לחלק.
עוד יל"ע בסי' ר"ו ס"ק ג' כתב המשנ"ב בשם המ"א שאותן פירות
הגדלים על האילן ומברך אדמה משום שלא נגמר הפרי או אינו
עיקר הפרי אם בירך העץ יצא דעכ"פ מין פרי עץ וכן על פירות
אדמה שטובים מבושלים יותר מחיים שמברך שהכל כשהן חיים
אם בירך אדמה יצא ,ויל"ע מדוע לא נקט בפירות העץ שיהיה דינו
שיצא בהעץ בטובים מבושלים או עכ"פ באדמה שהרי התחיל אם
מקרה של העץ ועבר לאדמה.
]עוד יל"ע במה חשיבות העץ מהאדמה ,אם מחמת שיותר גבוהים
הרי כתב המשנ"ב סי' ר"ג ס"ק ג' שגם אילנות קטנים פחות מג'
טפחים ברכתן העץ וכי הם חשובים יותר מפירות האדמה גבוהים,
ואולי עצם מה שמתקיים לזמן רב יש בו חשיבות[.
יעקב שפיגל – נוה יעקב
לברך עליהם לפניהם כך צריך לברך אחריהם[ ,ה"נ י"ל דכל שכן
בנד"ד דלא יפטור למפרע משקין ששתה כבר.
והראוני ב' הוכחות מדברי המשנ"ב דיין לא פוטר משקין למפרע,
א .בסי' ר"ח ס"ק פ' ,לגבי משקה שספק אם ברכתו על הגפן או
נפשות ,כתב המשנ"ב דאם יש לו יין יברך על היין "על הגפן",
ועל מין אחר בורא נפשות ,ולא כתב דסגי ביין .ב .בסי' קע"ד ס"ק
ל"ז ,לגבי השותה רביעית מים קודם הסעודה דכתב המג"א שהוא
בספק ברכה אחרונה ,והוסיף המג"א דאם יש לו כוס של ברהמ"ז,
מהני הברכת מעין שלוש שיברך עליו לפטור את המים ששתה
קודם המזון ,וביארו שם הלבושי שרד דיין פוטר מיני משקין
למפרע .אולם המשנ"ב שם כתב דזה טעות סופר ,וצ"ל דמיירי
שיש לו כוס של שיכר ,ואז הברכת נפשות שיברך תפטור את המים
של לפני המזון ,ומבואר דלא ס"ל דיין פוטר מיני משקין למפרע,
והדק"ל ,וצע"ג.
יהודה ברזילי – רמת בית שמש
ו
בדעת מג"א דעירוב משקין ביין מפסיד טעמו
בביאוה"ל ריש סי' ר"ב )ד"ה ואם הרוב שכר( הביא תמיהת הפמ"ג
מדברי רמ"א )ס"א( שכתב דאם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב,
אדברי מג"א )סי' ר"ד ס"ק ט"ז( דס"ל דיין במשקין אף לדברי ט"ז
עכ"פ צריך ששה נגדו ,ולדידיה אף ששה לא מהני ,ותירץ הפמ"ג
דיש לחלק בין נתערב ממילא דאז אזלינן אחר הרוב כפסק רמ"א,
למכוון למזוג דאז אפילו הרוב משאר משקין לא נתבטל שם יין.
וצע"ג אפסק מג"א להבנת פמ"ג ,הלא על עצם דברי רמ"א כתב
מג"א הכא בשם הש"ך )הובא בשעה"צ ס"ק ח'( "דשכר" היינו
"תאנים" ,אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד
טעם היין מברכין שהכל ,הרי שדעתו להדיא דעירוב שאר משקין
מפסידין טעם היין ,א"כ נסתרו פסקיו אהדדי מההיא דר"ד .ושוב
לא שייך כלל יישוב הפמ"ג ,דמה לי נתערב ממילא מה לי כיוון
למזוג באופן שנפסד טעם היין ,וצע"ג] .וע"כ כיישוב הביאוה"ל
דהכא בנתערב לשם עירוב ,ובר"ד הוא על מנת להשביח טעמו
וכקונדיטון ,ודו"ק[.
יהודה הלל – רמת בית שמש
ט
בדין יין פוטר כל מיני משקין
נפסק בשו"ע סימן ר"ח סעיף ט"ז שתה יין ומים אין לו לברך בורא
נפשות שברכת יין פוטרתן .ויש לדעת האם ברכת היין פוטרת רק
אם שתה יין ואח"כ שתה מים שהמים נטפלו אז ברכת היין על
הגפן יפטור בורא נפשות או אפילו שתה מים ואח"כ שתה יין המים
יפטרו בברכת היין .ולכאורה בדין זה יש סתירה במשנ"ב ,דהנה
בסימן ר"ב הביא הביאוה"ל את שיטת הגר"א שעל מזיגת שכר
ויין תמיד יברכו הגפן כמו מים אם זה לא פחות משישית מים
ודלא כרמ"א שהולכים אחרי הרוב ולמעשה כתב המשנ"ב לברך
שהכל ובגפן יצא ,ולענין ברכה אחרונה כתב המשנ"ב שיקח יין
אחר וישתה ממנו רביעית ויפטור בברכה אחרונה גם את זה ,וקשה
הרי אם נסבור כמו הרמ"א שברכתו שהכל מה יעזור אם ישתה יין
אח"כ הרי ברכת היין פוטרת רק אם שתה קודם יין ואח"כ מים
ולא אם אחרי כן שתה יין ,ולכאורה רואים שברכת היין פוטרת גם
אם את המים שתה לפני היין וזה חידוש גדול ,וכן רואים בסימן
ר"ד ס"ק ל"ט ושם כתב שמשקה שרק מספק מברכים עליו שהכל
ישתה אח"כ יין ויפטור גם את זה בברכת היין וקשה איך יפטור
בברכת היין הרי הדבר שברכתו שהכל היה לפני ששתה היין ואיך
יפטור ,רואים שיין פוטר כל מיני משקין אפילו אם שתה לפני כן
מים .ומאידך בסימן ר"ח סעיף י"ח בענין ששתה משקה שאינו יודע
ברכתו כתב במשנ"ב ס"ק פ' שאם יש לו יין יברך על הגפן ועל
מין אחר בורא נפשות ואז יפטור משקה זה וכאן כתב המשנ"ב
שיביא מין אחר ויברך בורא נפשות ולא מספיק לברך על היין
ויפטור את המשקה המסופק רואים שהיין אינו פוטר שאר משקים
מברכה אחרונה אם שתיית היין היתה אחרי המים ,וראיה זו הביא
בספר שערי הברכה ,וצ"ע סתירת המשנ"ב שבסימן ר"ב ור"ד רואים
שיין יפטור אפילו מה ששתה לפני כן ובסימן ר"ח רואים שיין לא
יפטור מה ששתה לפניו וצע"ג )ועיין בספר בן איש חי שנה ראשונה
בפרשת מסעי סעיף י"א שהביא בענין זה שתי דעות וכתב שעדיף
לברך על המים לפני ששותה היין ואם לא בירך יברך על המים
בלא שם ומלכות משום ספק ברכות להקל(.
אריה וינפלד – רמת שלמה
י
בדין ברכת פירות קטנים הנאכלים רק ע"י הדחק
סי' ר"ב סקח"י כ' המ"ב בדין פירות קטנים שמחמת חמיצותם
ומרירותם אינם נאכלים אלא ע"י הדחק דמבואר מלשון השו"ע
דמברך עליהם ברכתם הראויה ,וכ' ובח"א וכן בס' עוללות אפרים
פקפקו בדין זה ודעתם דבכגון זה אינו מברך אלא שהכל וכו'.
אמנם המעיין בדבריהם יחזה דאכן הח"א כ' דבכגון זה מברך שהכל,
אבל העולל"א כ' יותר ,דיש לפקפק דאינו מברך כלל ,יעוי"ש דין
ז' ד"ה ואמנם לפמש"כ לעיל ניחא ,ויסד זה ע"ד הרשב"א דאכילה
כזו לא שמה אכילה ,עייש"ה ,וצ"ת.
שמואל שוב -קרית ספר
ז
אם בקונדיטון בעינן תנאי שלא יהא העירוב בששה נגד היין
בביאוה"ל )שם( כתב ליישב תמיהת הפמ"ג אמג"א ,דלא כל
המשקין שוין לענין ברכה ,דאם דרך העולם לערב אותן משקין ביין
להשביח טעמו ,אז אפילו הם רובא נגד היין "כל זמן שאינם ששה
נגדו" נמי אינם מבטלין היין ,וכו' ,וכמו ההיא דקונדיטון .וצל"ע מאי
טעמא התנה הדבר בכ"ז שאינם ששה נגדו ,הלא בקונדיטון עצמו
לא שמענו חילוק זה ,ומלשון המשנ"ב )ס"ק ו'( משמע דאפילו יהיה
יותר מששה כנגדו לא נתבטל שם יין .וע"כ שהוסיף תנאי זה משום
דעת הט"ז שם שהתנה כן ,וצ"ע הלא קושיית הפמ"ג אינה על
דעת הט"ז רק אדעת מג"א דס"ל דאפילו ברוב משקין לא נתבטל
טעם יין ,וכיון שהוכרח על מנת ליישב הקושי' דהתם מיירי בגוונא
דקונדיטון ,שוב אין סבר' להתנות דדוקא באינם ששה נגדו ,וצ"ע.
יהודה הלל – רמת בית שמש
ח
הערה בענין ספק ברכת מעין שלוש
בביאוה"ל בריש סי' ר"ב כתב לגבי מחלוקת הרמ"א והגר"א ביין
שעירב בו רוב שיכר )כמעט פי שש מהיין( דלמעשה ,בברכה
ראשונה יברך שהכל ,ולענין ברכה אחרונה יקח רביעית יין אחר
ויפטור בברכה אחרונה גם את זה ,עכ"ד .ומבואר דסגי בברכת מעין
שלוש שיברך על יין אחר לפטור משקה מסופק זה.
ויש לתמוה טובא ,הלא קיי"ל )סי' ר"ח סעי' י"ג( דברכת מעין שלוש
אינה פוטרת נפשות ,וכן נפשות אינה פוטרת מעין שלוש ,וא"כ לצד
שברכת המשקה הזה היא נפשות איך יפטר במעין שלוש ,וכהאי
גוונא יש להעיר ע"ד המשנ"ב בסי' ר"ד ס"ק ל"ט ,עי"ש.
ובאמת להלן בסעיף י"א גבי מי שריית צימוקים ותאנים כתב
השו"ע דמספק יאכל פרי משבעת המינים וגם ישתה מים כדי
שיצטרך לברך את שני הברכות שמסתפק עליהם ,ואף המשנ"ב
בס"ק מ"ב לגבי ז' מינים שנימוחו לגמרי ,כ' דמספק יאכל גם פרי
מז' מינים וגם דבר שברכתו נפשות כדי לפטור הספק ,וא"כ צ"ע
מאי שנא הכא שכתב דסגי בליקח רביעית יין.
ובפשטות יש לחלק ,דדוקא לגבי ברכת נפשות של פירות ,אין
המעין שלוש פוטרם ,אך לגבי ברכת נפשות של משקין מהני
המעין שלוש של היין לפוטרם וכדאיתא להלן )סי' ר"ח סעי' ט"ז(
דאף בברכה אחרונה יין פוטר כל מיני משקין.
אלא שצ"ע אם שייך הכא האי דינא דיין פוטר כל מיני משקין,
דהא כאן לאחר שתית המשקין שותה היין ,ולכאורה כי היכי שיין
לא פוטר מברכה אחרונה משקין שאינם לפניו )בלא קבע( בשעת
הברכה ראשונה] ,כמבואר שם )במשנ"ב ס"ק ע"ב( דכשם שצריך
יא
בגדר גרעינים מרים אי מיקרו פרי או לא
סי' ר"ב סעי' ב' וסעי' ג' .הנה ע"ד השו"ע דגרעינים מרים שמתקן
ברכתן שהכל הקשו האחרונים דהלא לדעתו דבגרעינין מתוקים
מברך כברכת הפרי הרי מבו' דס' דגדר הגרעינין כפרי עצמו וא"כ
היה ראוי דבמתקן יחזרו לברכת הפרי וכשקדים המרים ,וכ' המ"א
דצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו ,והנה יעויין יד אפרים שבי' דברי
המ"א דאין כוונתו משום דלאו פרי נינהו אלא משום דלא נטעי
אדעתייהו ,שהרי כ' שכ"כ הלבוש ,ועי' בעט"ז בשם הלבוש מבואר
חילוק זה דלא נטעי כו' להדיא ,ויעויי"ש דהאריך לב' דכוונת המ"א
לאפוקי דכאן לא שייכא יסוד הרשב"א דכל שאוכל גוף הפרי
שנטעו מחמתו ,לא אמרי' לא נטעי וכו' אף אם על מצב זה שאוכלו
עתה לא נטעי וכו' ,והוא משום דלגבי זה לא מיחשבי כגוף הפרי,
דנימא דכיון דאדעתא דגוף הפרי נטעי מהני זה גם לגרעינים.
לא
אמנם יעויין במ"א סק"ה בדין פירות קטנים מרים שאין נאכלים
כלל ומתקן דברכתו שהכל ,ומקורו הוא הדברי חמודות ברכות
פ"ו אות ט' ,והד"ח למד דין זה מגרעינין דבמתקן כ' הב"י דמברך
שהכל ואי נימא דמה דבגרעינין ליכא ברכת הפרי הוא משום די"ל
סברת לא נטעי וכו' וכנ"ל דכה"ג ליכא לסברת הרשב"א ,הלא
ודאי דפרות קטנים חלוקים לגמרי מגרעינים ,דבהו הדרי' לסברת
הרשב"א ,שהרי אוכל מגוף הפרי שנטעו מחמתו ,ומדהביא המ"א
לד"ח דמשווה אותם זל"ז ע"כ דמה דבגרעינין אין מברך ברכת
הפרי הוא כפשטות דברי המ"א דלא מיקרו פרי כלל ,ובזה משוה
פירות קטנים חמוצים לגמרי דהנך נמי לא מיקרו פרי כלל) ,ובזה
משוה פירות קטנים חמוצים לגמרי דהנך נמי לא מיקרו פרי כלל(
וכלש' המ"ב דכעץ בעלמא נינהו ,וצ"ת.
וביותר יש להפליא דהלא היד אפרים גופיה בדבריו על המ"א
דסק"ה כ' דמה דכ' המ"א בשם הד"ח דמברך שהכל הוא רק
כשקודם המיתוק הוא מר ביותר דלא חזי לאכילה כלל ,אבל סתם
אילנות משיוציאו חזי ע"י הדחק ,וע"י מיתוק הוי דרך אכילה,
ושייכא בזה סברת הרשב"א דכל שאוכל גוף הפרי וכו' ,הרי דבמר
ביותר ס' דליכא לסברת הרשב"א ,וע"כ דאף איהו ס' דיש דרגא
בפרי דאמרי' דלאו פרי הוא ,ומשו"ה כ' הד"ח דמברך שהכל ,והרי
דרגא זו השווה הד"ח לגרעינין ,וכיון דמודה היד אפרים דכה"ג לאו
פרי הוא הרי מוכח דדעת הד"ח והמ"א שהביאו ,דגרעינין לאו פרי
נינהו כשהם מרים וכנ"ל.
ומש"כ היד אפרים דמדכ' המ"א דכ"כ הלבוש מוכח כדבריו הנ"ל ,הנה
היד אפרים לכאו' לא ראה דברי הלבוש אלא כפי שהביאם העט"ז
וכלשונו 'ועי' בעט"ז בשם הלבוש מבו' חילוק זה' .אמנם הלבוש עצמו
לא הזכיר לגבי גרעינין דלא נטעי אדעתייהו ,יעוי"ש .וא"כ י"ל דהמ"א
למד בבי' דברי הלבוש דלא כעט"ז ,ודו"ק ,וכ"ז צ"ת.
שמואל שוב -קרית ספר
יב
בדין פירות קטנים מרים שמיתקן
סי' ר"ב שעה"צ סקי"ט הביא דברי העוללות אפרים דפירות קטנים
מרים ומיתקן מברך בפה"ע וזה עפ"י יסוד הרשב"א דכל שאוכל
גוף הפרי וכו' ,והיינו דדעת העולל"א דאף פירות קטנים מרים הרי
הם בגדר פרי ,ולכך לא איכפת לן מה דלא נטעי וכו' וכנ"ל ,והנה
אמנם בעולל"א מבו' כנ"ל דכל פירות קטנים מרים שמיתקן מברך
בפה"ע ,אבל ביד אפרים כ' דמה דכ' הד"ח דמברך שהכל היינו דלא
חזי לאכילה כלל ,אבל סתם אילנות משיוציאו חזי ע"י הדחק ,וע"י
מיתוק הו"ל דרך אכילה וכל שהוא אוכל מגוף הפרי וכו' לא שייך
בי' לא נטעי וכו' הרי מבו' דל"כ דבריו אלא בחזי ע"י הדחק ,וצ"ת
בסתירת הדברים.
שמואל שוב -קרית ספר
יג
מהי ברכת גרעיני אבטיח ודלעת ושאר גרעיני פירות האדמה
דעת השו"ע שגרעיני פירות המתוקים מברך עליהם בפה"ע.
והוא דס"ל דהם נמי חלק מחלקי הפרי .והרבה אחרונים חולקים
וס"ל דברכתם בפה"א ,דלא הוי כפרי גופא) ,עיין משנ"ב סי' ר"ב
ס"ק כ"ג( .ובסי' ר"ד פסק השו"ע דעל שחת מברך שהכל ,וביאר
המשנ"ב )ס"ק י"ג( ,דמשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא ,מפה"א
לשהכל" ,והוא הדין לכל פה"א דלא גמר פירא וחזי לאכילה,
שהכל" – מג"א.
ולכל הנ"ל יש להסתפק בדין ברכת גרעיני אבטיח ודלעת וכדומה,
דלכאורה ע"פ כלל זה שכתב המ"א דכל דלא גמר פירא אף שחזי
לאכילה נחית חד דרגא לשהכל ,א"כ הוא הדין בכל גרעיני פירות
האדמה .ואפשר דלדעת השו"ע דלעיל דהם נמי חלק מחלקי
הפרי ,ישאר בברכתו כדמעיקרא ,מפני שחשיב גמר פירא ,אך לכל
האחרונים החולקים שם ,נראה לכאורה פשוט שיש לברך עליהם
שהכל ,וצ"ע.
יהודה הלל – רמת בית שמש
יד
בדין עיקר וטפל כשהפת טפילה
סי' ר"ב סעי' ד' ,שמן זית וכו' ואם אכלו עם פת אינו מברך עליה,
דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה ,ובמשנ"ב שם ס"ק
כ"ט הביא מחלוקת אחרונים באופן ששותה השמן מפני שחושש
בגרונו אלא דאוכל עמו מעט פת כדי שיוכל לשתות השמן ,דיש
אומרים דבזה השמן עיקר ופוטר הפת הטפילה לו ,ויש חולקים
וס"ל דאף בכהאי גוונא הפת עיקר .ועיין בשעה"צ שם דדעה
קמייתא היא דעת מ"א וסייעתו ,ודעה בתרייתא היא דעת א"ר
וסייעתו ,ויש להקשות דבסימן רי"ב מצאנו לכאורה דמהופכות
שיטותם ,דיעוי"ש במשנ"ב ס"ק ג' דהא דשנינו דמליח עיקר פוטר
את הפת הוא רק כשקודם לאכילת המליח אכל דבר מתוק מקודם,
ובכדי להפיג המתיקות הוצרך לאכול מליח ,ושם בשעה"צ ס"ק ט'
כתב דבאמת באופן שאוכל המליח משום שחפץ לאוכלו ואוכל
עמו פת לא נעשית הפת טפילה ,וזה הביא שם מכו"כ ראשונים
ואחרונים וביניהם המ"א עי"ש ,אך בשם א"ר כתב שם דלא כן ,אלא
דבכל גוונא נעשית הפת טפילה.
נמצא לכאורה סתירה כפולה ,דהא"ר דכתב כאן דהפת עיקר כתב
לענין מליח דהפת טפילה ,ומאידך המ"א דכתב כאן דהשמן עיקר
כתב שם דאין המליח עיקר אלא באופן שאכל לפניו דבר מתוק ,ומאי
שנא שמן ממליח בזה ,וצ"ע] ,ועיין ב"הערות והארות" משכ"ב[.
מרדכי ברגר – אלעד
טו
נטילת ידים על פת שטפלה לשמן
סי' ר"ב במשנ"ב ס"ק כ"ט כתב דבאוכל שמן מפני שחושש בגרונו
ואוכל עמו מעט פת בכדי שהשמן לא יזיקנו ,השמן עיקר והפת
טפילה ,ולכן אין צריך לברך על הפת ואין צריך ליטול ידיו )אמנם
יש אומרים שהפת עיקר( ומבואר בדבריו אלו דפשיטא ליה דבאופן
שהפת טפילה אין צריך ליטול ידיו.
אך צ"ע דלעיל )סי' קנ"ח ס"ק י'( הביא שנידון זה שנוי במחלוקת
ולכן בכזית ובכביצה יטול ידיו ולא יברך.
משה ששון – גאולה
טז
ברכת שקדים קטנים
סי' ר"ב בשו"ע בסעיף ה' מבואר דעל שקדים מרים קטנים מברך
העץ ,וכתב המשנ"ב דעל מתוקים קטנים אינו מברך העץ" ,דאינו
גמר פירא ובודאי לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו
משא"כ הכא דבגדלם לא יהיו ראויים כלל לאכילה נטעי להו שפיר
אדעתא למיכל בקטנותם וזהו גמר פירא שלהם" ,עיין בשעה"צ
דמקורו מרש"י ורא"ש ,ויעויין בדבריהם דבאמת כל אחד קאמר
טעמא אחרינא ,דרש"י ביאר הטעם דלאו גמר פירא ,והרא"ש כתב
הטעם דלא נטעי להו אדעתא דהכי.
אך צ"ע על המשנ"ב שהרכיב שני טעמים אלו יחד ,דבאמת אלו שני
טעמים חלוקים ,דהטעם שכתב רש"י בפשוטו לא קיי"ל כוותיה,
דהא אנן פסקינן דעל כל פרי מברכים העץ מתחילת גידולו אע"פ
שלא נגמר ,וא"כ לא קיי"ל כרש"י ,וטעם הרא"ש הוא טעם אחר,
דלא נטעי להו אדעתא לאכול הקליפה אלא לאכול הפרי עצמו,
וכשאוכל בקטנותם עיקר האכילה זה הקליפה ,וצ"ע על המשנ"ב.
משה ששון – גאולה
יז
בדין ברכה אמי שריית צימוקים ותאנים
שו"ע סי' ר"ב סי"א מי שריית צימוקים ותאנים וכו' יש להסתפק
אם מברך בנ"ר או אם מברך ברכה אחת מעין ג' כהרא"ש ,ולכן
יר"ש לא ישתה אלא בתוך הסעודה .וכתב בביה"ל )ד"ה בתוך
הסעודה( וז"ל :ר"ל ולא יצטרך לברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה
שהיא שהכל יצטרך לכו"ע ואפי' להרשב"א דאל"ה מאי תקנתי'
]דהלא עי"ז יהי' יהי' ספק בברכה ראשונה[ אבל באמת נראה דאף
להרשב"א אין עליהם שם משקה אלא כרוטב הפירות ]והוו כפירות
בתוך הסעודה לענין ברכה[ עכ"ל הביה"ל .והיינו דמבואר לכאו'
בביה"ל דכל מי פירות צריך לברך עליהם בתוך הסעודה.
וצ"ע דהא מצינן בגמ' )ברכות מ"א ב'( דהק' הש"ס' :יין נמי ניפטרי'
פת' ,והיינו טעמא דכיון דבא לשרות המאכל הוי כדברים הבאים
מחמת הסעודה ,ומשני הש"ס דיין גורם ברכה לעצמו ,להכי בעי
נמי לברוכי עלי' בתוך הסעודה .הרי מבואר דאי לאו האי סברא לא
הוי מברכינן על היין בתוך הסעודה ,וק' הא יין דרכן לסוחטן ,וא"כ
אף להרשב"א הו"ל למיהוי ברכתן כברכת הפרי ודומיא דהפרי
דמברכין עלי' תוך הסעודה ה"נ יין הו"ל למיהוי דינא דכוותא,
ובש"ס הא מבואר לא כן ,דאי לאו סברא דגורם ברכה לעצמו ,לא
הוי מברכינן עילויא ,ומאי שנא הכא וצ"ע.
ועוד צ"ב טעמא דמילתא דבעי ברכה ,הא כיון דבא לשתי' הו"ל
למיהוי ככל שתי' בתוך הסעודה ,דא"צ ברכה לפי דבא לשרות
המאכל ,ומיטפלי לסעודה דאתי מחמתו ,ומ"ל דשם פרי עליהם,
הא מ"מ מחמת הסעודה קאתו והו"ל ליפטר בברכת הפת וצע"ג.
]וע"ע בביני עמודי ודו"ק[
משה לייב לוי – רמת בית שמש
יח
בשתיית מי פירות בסעודה לענין ברכה
סי' ר"ב סעי' י"א ,כתב השו"ע דבמי שריית צימוקים יש לאוכלם
בסעודה ]משום מחלוקת הרא"ש והרשב"א לענין ברכה אחרונה[
וכתב הביאוה"ל דלכאורה הרי עדיין נפק"מ דלרשב"א לא יברך
ע"ז כיון שהוא כמים שברכתו שהכל ולא מברך ע"ז בסעודה ,ויישב
דגם לרשב"א אי"ז משקה אלא רוטב פירות ורק דברכתו שהכל
עי"ש .וצ"ע דאטו שם משקה קובע שלא מברכים ע"ז בסעודה,
וממנ"פ אם המי שריית צימוקים נחשב לבא מחמת הסעודה גם
להרא"ש לא יברכו ע"ז דלא גרע מכל אוכלים ,ואם לא בא מחמת
הסעודה א"כ מה מהני שהיה לזה שם משקה ,ובסי' קע"ד סעי' ז'
מבואר דכיון דאין אכילה בלא שתיה לכן השתיה נחשבת למחמת
הסעודה ]ויש ראשונים שחולקים[ אך אם משקה זה מוגדר כבא
לא מחמת הסעודה לא עדיף מאוכלים וכמו בקפה וכדומה שלשי'
שלא בא מחמת הסעודה מברכים ע"ז ,ועכ"פ היאך מחלוקת
הרא"ש והרשב"א בהגדרת שם משקה זה יקבע אם נחשב לבא
מחמת הסעודה ,וצ"ע.
שמעון בן גיגי – רוממה
יט
לכאורה סוכר עביד לטעמא
שבת עביד לטעמא וע"כ מברך עליו שהכל )כד ,א( ואף דבנדה נא:
אמרו דסתם שבת לכמך עשויה ופרש"י "דכותשין אותו ונותנין
בכותח ועיקרו שבת וב' מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד
דהוה עיקר" ולכן מטמא טומאת אוכלין ועדיף מפלפלין שעביד
לטעמא ולא מטמא וצ"ל כיון שרק מטבלין בו ואינו נאכל בפנ"ע
חשיב נמי עביד לטעמא )מעין מש"כ הפוסקים בס' רה בדין בצל(
וצ"ע א"כ איך דנו לברך על סוכר פה"א הרי עיקרו לטעמא ואין
רגילין כלל לאוכלו בעין וגם אינו ראוי כ"כ ואף בסוכריות דהוי
סוכר בעין מ"מ הן מיעוט שבמיעוט ורובו לתבל.
דוד שיפרין -קרית ספר
כ
בברכת הסוכר
בביאוה"ל בסימן ר"ב סעיף ט"ו בד"ה על הסוקאר כתב לדון
בסוכר שלנו שעשוי מירקות מה ברכתו ,וכתב שלמי שלקות זה
לא דומה בגלל שמי שלקות זה דוקא במבשל שלקות ולא שיוצא
מהם דבר חדש ולכן דוקא במי שלקות ברכתו בורא פרי אדמה
וממשיך הביאוה"ל אבל מצד סיבה אחרת צריך לברך בורא פרי
אדמה בגלל שזה לא גרע ממי פירות שיצאו ע"י בישול שלהרא"ש
מברך כמו על פירות וגם הרשב"א מודה לזה דהא כיון שזורעין
בשביל זה ברכתו בורא פרי אדמה .ויש לעיין מה כוונתו שזה לא
גרע ממי פירות הרי מי פירות לפי הרא"ש זה בדיוק מי שלקות כמו
שמי שלקות ברכתם כמותם כך שרה פירות ברכתם כמותם והרי
הסביר הביאוה"ל שזה לא דומה למי שלקות בגלל שמי שלקות
זה לא נעשה דבר חדש כהפת ופה נעשה דבר חדש אז מה ממשיך
הביאוה"ל ואומר דלא גרע ממי פירות ,ואין לומר שהוא מדבר במי
פירות שסחטם ,זה לכאורה לפי הרא"ש זה שהכל כי זה לא טעם
הפרי ולפי הרשב"א זה ברכתו כברכת הפרי אם זה רוב עושים כך
והביאוה"ל כתב שלפי הרא"ש ברכתו כברכת הפרי והרי בסחיטה
זה לא כך לכן אי אפשר להגיד שמדבר בסחיטה וצ"ע כוונתו.
אריה וינפלד – רמת שלמה
כא
ירק תבלין שמיעוטו נאכל בעין
ק"ל דפלפל רטוב מברך פה"א )כ"ב( משום דרובו קאי לתבלין
והיה ראוי שיהיה שהכל אלא מפני שנאכל קצת לכן מברך על
רטוב פה"א וזנגביל לא נחית דרגא ומברך על רטוב פה"א וצ"ע אם
משום שדרכו בכך שנאכל רטוב למיעוט אינשי או דרק פה"ע נחית
דרגא דכיון דרק מיעוט נאכל בעין ולא כתבלין אין לו חשיבות פרי
אלא הוא כירק בעלמא אבל שיהיה פה"א סגי שמיעוט רגילים
לאוכלו בעין )ולכן עדיף מכוסבר וכדומה שאפי' מיעוט אין רגילים
לאוכלו(.
דוד שיפרין -קרית ספר
כב
בדין ספק אדמה וספק העץ ובירך העץ
אם יצא בדיעבד מדין סב"ל
סי' ר"ג ס"ק ג' ,במשנ"ב הביא שיטת החי"א לגבי פירות אדומים
הגדלים בגנות שהוא מחלוקת הפוסקים אם ברכתם אדמה או העץ
ומסקנת החיי"א דיברך לכתחילה אדמה ,ודיעבד בבירך העץ יאכל
מעט כדי שלא יהיה ברכה לבטלה ולא יותר .וצ"ע אמאי בכמה
ספיקות שלכתחילה ג"כ מברך את הברכה שיוצא בה ממנ"פ כמו
באדמה על ספק העץ ושהכל על ספק אדמה ,ובכ"ז אם בירך את
ברכת העץ כמו בסוכר יצא יד"ח משום שהוא ספק )משנ"ב ס"ק
ע"ו( ,ואמאי שם ג"כ לא כתב המשנ"ב דרק יאכל מעט כדי שלא
יהיה ברכה לבטלה ,ושוב לא יאכל כיון דהוא רק מספק כדהכא.
וגם מסברא קשה כיון דאמרינן לו לאכול מעט בפירות אדומים ע"כ
דהוא בגדר ספק שיוצא יד"ח בברכת העץ דאי לאו הכי מה מהני
שיאכל משום הברכה לבטלה הרי אם אי"ז ברכתו הוא עדיין ברכה
לבטלה ,וגם אוכל בלא ברכה ,וע"כ דהוא מוגדר כספק ,וממילא יצא
יד"ח מדין סב"ל כשאוכל מעט ,וא"כ אמאי לא ימשיך באכילתו דהרי
הוא סב"ל גם לענין להבא ,וקי"ל דבסב"ל יכול לאכול לכתחילה )סי'
קס"ז סעי' ט'( ורק דאם נזדמן לו עדיף שיצא יד"ח מאחר )משנ"ב
שם( וכאן משמע דאסרינן ליה להמשיך לאכול ,וצ"ע.
שמעון בן גיגי – רוממה
כג
סוף סי' ר"ג כתב מ"ב דהגר"ז סובר דצנון מר שלא נאכל בלי פת
מברך פה"א ומעין זה בשעה"צ רה והוכיח מדכתב חק יעקב דתמכא
בירכתו פה"א מדראוי ע"י טיבול בחומץ וצ"ע אם ע"י הטיבול נאכל
בפנ"ע אינו ענין לצנון ובצל דאינם נאכלים כלל בפנ"ע אלא כטפל
לפת ואם נאכל רק כטיבול צ"ע )וכמו שלכאורה המציאות( אכתי
מי עדיף משבת דפסק ש"ע שהכל אף דעשוי לטבל בו כמו שמובא
בשאלה קודמת )אכן בתר"י מאמרו כתב דשבת פה"א( עוד צ"ע
בזה דבדין תמכא סתם המ"ב ר"ג ,י' ,דברכתו שהכל וגם מרקחת
ממנו ולא הזכיר דברי החק יעקב.
דוד שיפרין -קרית ספר
כד
בדין פירות משבעת המינים שירדו מברכתם לדעת מג"א
יל"ע בפירות שירדו מברכתם או באופן שלא הגיעו לגמר גידולם או
דלא נטעי אדעתא דהכי או באופן שלא נאכלים באופן זה שמבואר
במ"א ריש סי' ר"ו שיוצא יד"ח גם בברכתם הראויה כי לא משקר
מה הדין אם הם משבעת המינים ,ומדינא מברך בורא נפשות רבות
בסוף אם בדיעבד בירך על העץ ולכאורה מ"ש במשנ"ב סי' ר"ב
ס"ק י"ד וס"ק מ"ב שלא יצא )ועיין אשל אברהם בוטשאטש סי'
ר"ב סעי' י"ב( וצ"ב החילוק.
אופיר משה חדד – אלעד
נערך ונסדר ע"י הרה"ג יהודה לוי שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
לב
מרפסן איגרי
א
צירוף לזימון ע"י רואין אלו את אלו
במשנ"ב סי' קצ"ה ,מביא פלוגתת רשב"א ורשב"ש לצרף ב' וא'
להיות חבורה אחת ולזמן ומשמע דנוטה לעיקר כהרשב"ש שאין
מצטרפין .והנה בסי' נ"ה סי"ד )ס"ק נ"ד( מבואר דעתו דהעיקר
כהרשב"א לענין צירוף למנין ע"י רואה מקצתן ורק כתב דאם נקל
לו לירד וכו' ,וצ"ת) ,והרי עיקר נדון דצירוף למנין ע"י רואים למדו
הנך קמאי מנדון דזימון דידן כ"א לפי פירושו(.
במה שהקשה דלכאורה איכא סתירה בפסקי המשנ"ב דהכא נוטה
לפסוק כרשב"ש ולעיל בסימן נ"ה נטה לפסוק כהרשב"א ,הנה דעת
המשנ"ב בסי' נ"ה לא ברורה כ"כ ,דמצד אחד בס"ק נ"ב כתב בזה"ל,
יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לביהכנ"ס שירד ,וכדציין הרב
השואל ,אך מאידך בכמה מקומות שם משמע איפכא ,דבס"ק נ"ז
כתב ע"ז "ובמקום הדחק אפשר שיש להקל" ,הרי דנטה להחמיר,
וכן בביאוה"ל שם ד"ה ולחוץ כתב "ולכתחילה יותר טוב להחמיר
בזה" עי"ש ,וכן סתימת דבריו בביאוה"ל שם ד"ה ש"ץ דהביא דעת
הגר"א ,וכן בשעה"צ שם ס"ק נ"ג נטה לצד המחמיר וציין לעיין
בביאוה"ל הנ"ל ,וס"ק זה בשעה"צ קאזיל על דבריו דמשנ"ב ס"ק
נ"ב הנ"ל .הרי דמסיכום הדברים נראה יותר דנוטה להחמיר ,אף
דאין זה מחוור כ"כ ,וכמו שנטה להחמיר כאן כרשב"ש .ועיין עוד
במש"כ בזה באורך ב"ביני עמודי" גליון ל"ג.
מרדכי ברגר – אלעד
העיר הרה"ג צבי וייסבלום סתירה בפסקי המשנ"ב בצירוף ע"י
רואין אלו את אלו ,עי"ש.
פשוט שלק"מ שמקור דין צירוף למנין הוא בתשובות הרשב"א חלק
א' סי' צ"ו ושם מבואר שמוכיח מצירוף לזימון שאפשר ע"י ראיה
להחשיב ב' חבורות הנמצאות בב' בתים כאילו הן בבית אחד ,וא"כ
גם לענין מנין נחשבות בבית אחד ומצטרפות למנין ,וד"ז מוסכם
לכו"ע ,וכל הפקפוק של החולקים על הרשב"א לענין זימון שס"ל
שאין לצרף שנים ואחד לשלושה ,זה רק לענין זימון שבעינן הסיבו
או ישבו יחד ,ול"מ יושבים מפוזרים ,וכמבואר בביאוה"ל )בסקצ"ה
ס"א בד"ה שתי חבורות( ,וד"ז לא שייך בצירוף למנין ,ששם כיון
שנמצאים במקום אחד מצטרפים אף שהם מפוזרים ,וא"כ פשוט
שאין סתירה בפסקי המשנ"ב והכל שריר וקיים.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
הדין דברואין זה את זה דמצטרפין הוא דין מוסכם לכו"ע אלא
דפליגי אי מהני רק לצרף אחר שכבר יש חיוב זימון בכל חבורה ,או
דמהני גם להחיל תורת זימון ,וא"כ לענין לצרף למנין שכבר ישנו
חיוב תפילה לכל אחד ,ואין כאן יצירת חיוב חדש אלא דנפק"מ
לענין שיוכלו לשמוע ולצאת וממילא נפק"מ גם לעניה ולקדושה
שפיר י"ל דדמי להיכא דיש כבר תורת זימון ומצטרפים לענין זימון,
ובזה כו"ע מודו ,ולא דמי להיכא שבאים ליצור חיוב זימון שכלל
לא שייך בפחות משלושה ,אך תפילה בציבור הוא איננו מחייב
חדש ,וגם קדיש וקדושה הוא פרט בתפילה בציבור ואינו מחייב
חדש כברכת הזימון.
שמעון בן גיגי -רוממה
אמנם כן כל המקור דמהני צירוף ע"י רואים לענין תפלה הוא
מדמהני לענין זימון והרשב"ש דכתב דלא מהני לענין זימון רק
באיכא ב' חבורות כתב דלא מהני מה שרואים זא"ז לענין תפלה
וכ"כ הרע"א דמכל הפוסקים דכתבו דמהני לענין תפלה מוכח דלא
כהרשב"ש ולפ"ז היה ראוי לדינא להחמיר לענין תפלה עוד יותר
מאשר לענין זימון דהרי המחמירים שם )ח"א ומשכנות יעקב( לא
מטעם הרשב"ש מחמירים אלא סברי דאין ללמוד תפלה מזימון
וכתבו דגם הרשב"א דכתב דמהני רואים זא"ז לתפלה לא החליט
כלל ,אלא דנראה מדברי בא"ה סי' קצ"ה דלא הכריע כהרשב"ש
אלא כתב דמסתברא כדבריו משום דרואים אלו את אלו לא מהני
ליחשב הסיבה ולא מסתבר שיצטרפו כשהם מפוזרים לזימון וסב'
זו לא שייכא לענין תפלה ע"כ לענין תפלה סתם מעיקר הדין כדעת
הש"ע ופר"ח דמהני רואים אלו את אלו .ולכן מש"כ הרשב"ם דאף
להצטרף לזמן בעשרה לא מהני ע"י רואין אלו את אלו הבאה"ל
חושבו לחידוש דנוקט כדבריו לא מטעמיה.
דוד שיפרין -קרית ספר
במה שהקשה ידידינו המופלג הרה"ג צבי ויסבלום שליט"א בסתירת
הכהן הגדול מרן בעל המשנ"ב זלל"ה – יפה שאל ,וכבר נתקשו בזה
בבי מדרשא הרבה .ויש להוסיף נופך על תמיהתו דהנה בהלכות
צירוף י' לדבר שבקדושה מבואר בשו"ע )סי' נ"ה סי"ד( דמהני רואין
אלו את אלו אפי' להצטרף לעשרה ]היינו אף שאין י' במק"א[,
דז"ל השו"ע" :מי שעומד אחורי ביהכנ"ס וביניהם חלון ,אפי' גבוה
כמה קומות ,אפי' אינו רחב ארבע ,ומראה להם פניו משם ,מצטרף
עמהם לעשרה .ומקורו הביא הב"י מארחות חיים בשם רב האי,
ומפורש שם הטעם דמהני להצטרף בזה ,משום דרואין אלו את אלו
מדור התשובות
מצטרפין .הרי לן בזה להדיא בדברי השו"ע דאע"פ דאין ברשות א'
מהם י' ,אפ"ה מצטרפין למנין י' ,והרי דפסק דלא כרשב"ש אלא
כסברת הרמב"ן הרשב"א והרא"ה דבכל אופן מצטרפין.
ואיכא לתמוהי טובא על מה דמסיק בביה"ל בדוכתין כסברת
רשב"ש ואף הוכיח לזה מד' השו"ע בדוכתין ,אחר דבשו"ע בהל'
תפילה )שם( מפורש דאף כשאין מנין עשרה בחד דוכתא מצטרפין,
ומ"מ לא הזכיר הביה"ל בדוכתין דבר ,הלא ד"ז אומר דרשני.
ועוד צ"ב דבמשנ"ב שם בהל' תפילה )ס"ק נ"ד( כתב וז"ל..." :יותר
טוב אם בנקל הוא לו לירד לביהכנ"ס שירד ,דיש מהאחרונים
שחולקין על עיקר הדין ,וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון".
ובשעה"צ )אות נ"ג( הביא מתשו' משכנות יעקב שכתב כן ,ושכ"כ
נמי רבינו הגר"א בביאורו )ס"ק ל"א( דיש לדחות כל הראיות
דבתפילה מהני האי מילתא .ועוד הוסיף בשעה"צ )שם( ובביה"ל
)ד"ה ולחוץ( דאף מקורם של דברים שהוא מדברי הרשב"א בתשו'
)סימן צ"ו( לא כתבו אלא בדרך אפשר ,לכן כתב המשנ"ב דבמקום
האפשר טוב להחמיר .והנה כ"ז פלא ,דמאחר דבדוכתין מסיק
בביה"ל כדברי הרשב"ש דלא מהני אלא בשיש כדי שיעור ג' או י'
לכ"א ,למה לא הזכיר התם מידי דמשום דברים אלו יש להחמיר
עכ"פ במקום האפשר שלא לצרף מדין רואין כל זמן שאין י' במק"א
]ואין לומר דמש"כ שם להחמיר קאי אף בשיש כבר מנין י' במק"א,
ראשית דעדיין הו"ל לאדכורי סברת הרשב"ש לענין מקום דליכא
מנין בחד דוכתא .ועוד והוא העיקר ,דאף דאיכא כבר מנין בחד
דוכתא ,מ"מ זה הרוצה להצטרף עמהם ,יחיד הוא ,וא"כ תו הו"ל
כדינא דהרשב"ש דלא מהניא צירוף לטעמי' ]וכמשי"ת בסמוך
בס"ד דלדעת הרשב"ש לא מצטרפי בכה"ג[ וזה מכבר ראיתי
לגאוני זמנינו שעמדו בזה והניחו הדברים בצע"ג.
ובחסד העליון ית"ש אנהירנהו לעיינין ונתבארו יסודם של דברים
טעמם ונימוקם ,ודברי המשנ"ב תמים ושלמים ,מבוארים ומבוררים,
מתוקים מדבש ונופת צופים וכמו שיבואר לפנינו.
וביאורא דמילתא הוא דהנה איכא חילוקא רבא בין צירוף י' לדבר
שבקדושה ,לבין צירוף לזימון .דהא לענין צירוף מנין י' בנ"א לדבר
שבקדושה ,מהני כל דאיתנהו י' בבית א' ,אע"פ שהן מחולקין ה'
בזוית זו וה' בזוית אחרת ,לפי דסו"ס יש כאן מנין י' ,משא"כ לענין
זימון ג' או י' בכה"ג לא מצטרפי ,אלא"כ רואין אלו את אלו ,הרי לן
בזה דלענין זימון לא סגיא במה שהן ביחד ,אלא בעי' שיהי' שום
קביעות ביניהם ]אלא דמצינו פלוגתת הראשונים אי קביעות זו
צריכה ליעשות בידי אדם ,או מהניא כל שאוכלים יחד והקביעות
מאילי' היא נעשית ,אבל הא מיהא בעי' שיהו קבועים כולן יחד בחד
דוכתא או בחד שולחן[ וק"ל.
ולפ"ז מבואר כמין חומר ד' הביה"ל ,דכל מה דכתב דלא מהניא
לצרף בזימון ע"י דינא דרואין אלו את אלו אלא"כ ישנו כדי זימון
בכל חבורה ,היינו טעמא משום דאל"ה היאך יהי' להם דין קביעות,
והיינו דהן אמת דלצירוף מנין י' מפורש בד' הרשב"א דמצטרפי,
והכי איתא בשו"ע )סי' נ"ה סי"ד( ובזה לא איירי הביה"ל בדוכתין
כלל ,וכל דבריו לא קאי אלא לענין זימון דבהו איכא דינא דקביעות,
ובזה נקט הביה"ל דמאחר דאיכא דינא דקביעות ,מאי יועיל לן
דמצורפין כאילו הן יחד בחד דוכתא ,הא מ"מ קביעות אין בהן,
דרואין אלו את אלו מצינו דמשויא להו כאילו הן יחד ,אבל 'קביעות'
הוא מידי דתליא באובנתא דליבא והיינו שהן מסובין ממש במקום
א' ,ולזה לא מהניא מה דדין 'יחד' להם ודו"ק .והמדקדק היטב
בדברי הביה"ל ,יראה דהן כל קוטב דבריו ,דכיון דאיכא דינא
דקביעות לא מהניא לצרף יחד ע"י רואין אלו את אלו וכמשנ"ת.
]ובזה נמי מבואר בפשיטות היאך דייק הביה"ל בריש דבריו מד'
הרשב"א בחי' )נ' ב' ד"ה הא( דמהניא לצרף בזימון אע"פ שאין בכל
חבורה כדי זימון ,ולהאמור הוא מבואר בפשיטות .והוא מדכתב
הרשב"א שם דע"י שרואין אלו את אלו ,הרי הן חשובין כמסובים
יחד ,א"כ מוכח להדיא דיועיל אע"פ שלא יהי' בכל חבורה כדי זימון,
דהא אי חשבי' ע"י שרואין זא"ז – כקבועים יחד ,ממילא אין שום
טעם שלא יועיל לצרף כשאין בכל חבורה כדי זימון וק"ל[.
איברא דבתשו' הרשב"ש גופי' )שם( לא חילק בזה ,ודימה בין
הדברים יחד ]דהא שאלתו דנשאל שם לענין צירוף י' לתפילה
הוא דהוי ,ואהא השיב בתשובתו הרמתה דלא מהניא ,מאחר דכל
המקור הוא משמעתתא דילן דזימון ,ומדזימון לא מהניא אלא"כ
יש בכל חבורה כדי זימון ,ה"נ דכוותא במנין י' לא מהניא אלא
בשיש שיעור מנין לכ"א ,הרי דלא חילק בין הנידונים .ובדרכו אזיל
נמי הגרעק"א בגליון השו"ע בדוכתין דדימה הנהו תרי מילי אהדדי,
ולהכי כתב דמהא דאיתא בשו"ע לענין צירוף מנין י' דמצטרפי
– וכ"מ נמי מתשו' הרשב"א – ש"מ דלא קיי"ל כהרשב"ש .מבואר
להדיא דנקט דהנהו תרי מילי – זימון ותפילה – איכא לכיילינהו
כחדא .אמנם כאמור בדעת הביה"ל נראה דפסק כוותי' דהרשב"ש
ולא מטעמי' ]ומה דאדכר לה משמם של הרשב"ש והגרעק"א ,היינו
דהלכה דידהו – לענין זימון – נכונה ,אבל לא מטעמייהו .וכלל גדול
הוא בדברי הפוסקים בכלל ובדברי המשנ"ב בפרט ,דמה דנקטינן
כא' הפוסקים אינו מכריח כלל דמטעמי' הוא דנקטי' הכי ,וכדחזינן
הכי בכו"כ דוכתי הכי ]עי' במשנ"ב לעיל )סי' קע"ה שעה"צ אות
הערות ותמיהות שנתעוררו בבית המדרש
ודורשות עיון ותשובה
ב' ג'( ובמשנ"ת שם בגליון 'אליבא דהלכתא' מדור 'מרפסן איגרא'
ואכמ"ל [.וכ"נ מכל ד' הביה"ל דלא אדכר כלל אלא להנהו מילי
דאיתא לענין זימון דבעי קביעות וכמשנ"ת בס"ד.
ונפק"מ רבתא איכא בין הטעמים ,דהנה איכא לספוקי אי איכא
חבורה א' שיש בה כדי זימון ,ובחבורה א' לא ,כגון חבורה א' של ג'
בנ"א ,ועוד חבורה שיש בהם ב' בנ"א ,האם מצטרפים יחד לדעת
המחמירים דבעי' שיהא שיעור בכל חבורה ,ונת' לעיל בס"ד דבכה"ג
מהניא אף לדעת המחמירים .ועתה נראה בס"ד דהאי מילתא
מיתלא תלי בהנהו ב' סברות ,דלסברת הרשב"ש דעיקר יסודו הוא
דא"א לייסד ולקבוע צירוף ע"י דינא דרואין אלו את אלו ,הנה לפ"ז
מסתברא דמהניא כל דאיכא כבר בחד דוכתא כדי זימון ,דעתה
א"צ לייסד דין זימון ,והאחרים אינם אלא כמצטרפים ]וכ"נ בתשו'
הרשב"ש ,דהנה כתב שם דבכה"ג דאיכא י' בביהכנ"ס ובחוץ יש
ה' בנ"א – כתב עלה דאיכא נפקותא בין מנין י' לדבר שבקדושה
לדינא דזימון ,דבמנין י' לכל דבר שבקדושה א"צ בזה כלל דינא
דרואין ,ואף אם אינם רואין זא"ז מצו להצטרף יחד ,אבל לענין
זימון בעי' שיהו רואין זא"ז ומשמע דעכ"פ אי רואין זא"ז מצטרפין
וכשנ"ת[ אבל כד אתינן משום סברת הביה"ל דבעי' שיהו קבועים
יחד ,ורואין אלו את אלו לא משויא אותן לקבועין יחד ,הנה לפ"ז
אף בכה"ג – שיש כבר זימון ג' בחד חבורה – לא יצטרפו היחידים
שבחבורה האחרת כיון דסו"ס אלו לית להו קביעות וכמשנ"ת.
ואמנם איכא למידן זימון בב' חבורות הרואין אלו את אלו ובכל
חבורה יש בהם כדי זימון ]היינו ג' או יותר[ ,אמנם י' בחד דוכתא
ליכא ,ובעינן איפה להאי דינא דרואין אלו את אלו ,ואיכא לעיוני
אי מהניא לענין צירוף י' לזמן בהזכרת ה' ,או לא כיון דליכא י' בכל
חבורה .ויש לדון בזה מצד ב' הסברות דלעיל דלא יועיל בכה"ג,
דהן לסברת הרשב"ש לא יועיל ,כיון דבעי' עתה לייסד זימון של
י' ,וזו א"א ע"י דינא דרואין זא"ז .וגם לסברת הביה"ל ]דבזימון
איכא דין קביעות ול"ש לצרופי ב' חבורות שאין בכ"א כדי זימון[
א"א לצרפם ,מאחר דלית להו קביעות ה' אלו עם ה' האחרים ,אינן
יכולים להצטרף ולזמן יחד בהזכרת השם ,וכן מפורש באמת בתשו'
הרשב"ש )שם( דאף לצרף י' לזמן יחד בהזכרת ה' לא יועיל ע"י
רואין אלו את אלו כל דליכא מנין י' בחד דוכתא ודו"ק.
ברם נראה דהאי דינא תלי בספיקא דאיסתפקנא בדוכתא אחריתי
]עי' לעיל סי' קצ"ג מג"א סק"ז ודו"ק[ בגדר דין זימון י' ,אי הוי
גדרו כדין זימון חדש ,או אפשר דיסוד דינו הוי כזימון ג' ,ורק כיון
שיש כאן י' קבועים יחד ,הרי הן מזכירין את ה' .ולפי צד האחרון
נראה דשפיר יוכל להועיל אע"פ שאין בכל חבורה ה' ,דלא מיבעי'
דסברת הרשב"ש אין כאן מכיון שאין כאן דין קביעות חדש כלל,
אלא אלו שבלא"ה יש להם חיוב זימון כל שיש במנינם י' מזכירין
את ה' ]ובאמת משום סברת הרשב"ש בלא"ה אין בו נפק"מ לדידן
דקיי"ל בשו"ע בהל' תפילה כסברת החולקים דאף לענין ייסוד מנין
י' מהניא כ"ש לענין דין זימון דקילא ]דלענין סברא זו דייסוד הדבר
קשה – בודאי טפי חמיר מנין י' דהוי דבר שבקדושה טפי מזימון ואי
מהניא לי' כ"ש מהניא לזימון וכל מה דמפלגינן דזימון חמירא היינו
משום סברא בתרא דאיכא דין קביעות[ ודו"ק ,[.אלא אפי' לפי"מ
דאסברא לן בביה"ל דלענין זימון בעי' שיהו קבועים יחד ,וזו הא
בעי' בכ"מ אף לאחר שיש דין זימון ]וכמשנ"ת לעיל דלסברא זו לא
מהניא אפי' כשיש כבר חבורה א' שיש בה מנין ג' ,כל שאין בחבורה
הב' ג' בנ"א .וא"כ לכאו' ה"נ דכוותא מאחר דב' חבורות אחרות א"א
לזמן יחד ,היאך יזמנו אלו יחד[ מ"מ יש לו להועיל ,דהא רואין הם
אלו את אלו ועד כאן לא אמרי' אלא דל'קביעות יחד' לא מהניא,
אבל כל שיש בכל חבורה כדי זימון וא"כ ע"י רואין אלו את אלו
מזמנין יחד ,ממילא נמי יש להם להזכיר את ה' ודו"ק.
ברם מאחר דבתשו' הרשב"ש מבואר דלא מהניא דינא דרואין אלו
את אלו לזימון י' ,ש"מ דס"ל דאף זימון י' הוי ייסוד דין חדש ]ודלא
כמבואר מד' המג"א )סי' קצ"ג סק"ז – סי' ר' סק"ב( כמשנ"ת במק"א
דמדבריו מבואר דזימון י' אינו דין זימון חדש[ וא"כ לא יועיל באמת
כה"ג בב' חבורות אע"פ שרואין אלו את אלו ,וכ"נ דנקיט בביה"ל,
אמנם כאמור בד' המג"א וש"פ נראה לא כן דהזכרת ה' אינו אלא
תוספת בעלמא ולפ"ז ישתנה הדין הכא ,וצ"ע לדינא.
המורם מן האמור:
בהאי ענינא הא מהניא רואין אלו את אלו לצרף כשאין שיעור
הנצרך ]ג' או' י' בזימון וי' לענין תפילה[ בכ"א מהן ,הוי פלוגתא
דרבוותא .דדעת הרשב"א וסייעתי' דמהניא אע"פ שאין שיעור
בכ"א מהן ,ודעת הרשב"ש ודעמי' דלא מהניא כה"ג ,וב' דיעות אלו
קאי בין לענין תפילה בין לענין אכילה וזימון ג' או י'.
מיהו בהכרעת ההלכה בזה מצינו חידושים גדולים בדבר דהנה
לענין תפילה מפורש בשו"ע דמהניא אע"פ שאין י' בחד דוכתא
ולפו"ר שורת הדין הוי בעי ליהוי הכי אף לענין זימון מיהו מצינו
לרבינו בעל המשנ"ב זלל"ה דאפליג למילתא בסכינא חריפא,
דאע"פ דלענין תפילה מהניא לענין זימון לא מהניא.
וסברא דמילתא נת' בס"ד משום דבאכילה איכא הלכתא דקביעות
מה דליכא בתפילה ,ולהכי נקט המשנ"ב בזה כדעת הרשב"ש דלא
מהניא לאיצטרופי בכה"ג דליכא שיעור לכ"א ודו"ק.
לג
עוד נפק"מ נפיק בסברא זו ,בגוונא דבחבורה א' איכא שיעור
ובחבורה השני' ליכא ,דלדברי הרשב"א מסתברא דבכה"ג מצטרפי,
הא לסברת הביה"ל בזימון אף בכה"ג לא מצטרפי ,כיון דסו"ס ליכא
ביניהם קביעות בדבר ודו"ק.
משה לייב לוי – רמת בית שמש
ב
בראית הב"י מהירושלמי לענין ברכה על אכילת איסור
סי' קצ"ו נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם מברכים על אכילת איסור
והוכיח הב"י מירושלמי כהרמב"ם דמבואר גבי מצה גזולה לענין
ברכה דבסוף דלרבי יוסי אין מברכים דאין עבירה מצוה ואמר רבי
אילא אלה המצוות וכו' אם עשייתן כמצותן הרי הן מצוות ,ואם לאו
אינם מצוות ,וכתב הב"י דאין לדחות דאדרבה דדוקא במצת מצוה
אינו מברך לבסוף ]דהא בירושלמי נקטו משום שאין עושה המצוה
דהיינו המצה כמצותה[ דברהמ"ז נמי מצוה היא וא"כ דמי לירושלמי
ולכן אתי שפיר שיטת הרמב"ם ויל"ע בתרתי חדא דבב"י מבואר
דמצוה דקאמר הירושלמי דאין מצוה עבירה היינו המצה ומהאי
טעמא כתב הב"י דמצת מצוה שאני ולכאורה הרי הברהמ"ז אינה
שייכת למצוה שבמצה )כברכה ראשונה( אלא מברך על האכילה
ללא שייכות למצוה וא"כ מהי הסברא דמשום שעבר עבירה במצה
ואיננה מצוה שוב לא יברך עליה ,ועוד במש"כ הב"י דברהמ"ז היא
גם מצוה מהאי טעמא כן דומה הרמב"ם לירושלמי ומשמע להדיא
דפשט הירושלמי הוא כנ"ל אלא דגם ברהמ"ז הוא מצוה וצ"ע הדמיון
דהתם הברכה היא על המצת מצוה וע"ז אמרינן דלא מברכים ע"ז
ברהמ"ז דהעבירה היתה במצוה ומהאי טעמא לא מברכים כמבואר
בירושלמי ,אך ברהמ"ז דהיא גופא המצוה אך הברכה היא לא על
מצוה א"כ ל"ד לירושלמי דהתם דהמחייב הוא המצוה שנעשה בו
עבירה וממילא לא מברך משא"כ כאן דהמחייב אין בו מצוה א"כ
מאי איכפת לן שהברכה היא מצוה הרי בברכה אין עבירה] ,ואם היה
אפשר לומר דכוונת הב"י דמצוה דירושלמי קאי אברכה אתי שפיר,
אך להדיא משמע שלא חזר מזה והמצוה קאי אמצה וכנ"ל[ ,וצ"ע.
יתכן דמה שאמרו כל היכא דמצי השניים למיכל מצטרף השלישי
בהדייהו אין הפירוש שדעתם לאכול אם יביאו להם אלא דמצו
לאכול כמש"כ המ"ב "שאינם שבעים כ"כ" ,והיינו דחשיב שעוד
לא גמרו סעודתם וא"כ י"ל דאם לא יכולים לאכול מחמת סיבה
חיצונית כגון הכא שצריכים לחוש לשיטות שצריך לברך מ"מ לא
חשיב גמר סעודה ורק כשמצד האכילה גמרו סעודתם אמרינן דלא
מצטרפים לזימון ולומר כיון שאסור לאכול מחמת שחיישינן לרא"ש
א"כ יחשב כהיסח הדעת ויברך כשאוכל וכמו שמוכח בבא"ה שם
דכתב דיזהר לא לאכול(.
דוד שיפרין -קרית ספר
ג
באמרו הב לן וכו' ובא השלישי לאכול אם מצטרף לזימון
סי' קצ"ז סעי' א' מבואר דאם בא השלישי אחר שגמרו השנים לאכול
אם כשיביאו להם לאכול יאכלו א"כ מצטרף עמהם אך אם אמרו הב
לן וכו' לא מהני דהרי אסור לאכול ובביאוה"ל כתב מהמג"א דתלוי
במחלוקת הראשונים לעיל בסי' קע"ט אם מותר לאכול בלא ברכה
ומהגר"ז כתב דכאן כו"ע מודו והפמ"ג נשאר בצ"ע .ולכאורה להלכה
כיון שהמשנ"ב כתב שם )בביאוה"ל ד"ה א"צ( שאין הכרעה במחלוקת
זו וע"כ לדינא לא יאכל מספק א"כ אף למג"א דתלוי במחלוקת הנ"ל
מ"מ למעשה כיון שההכרעה לא לאכול א"כ היום לכו"ע כיון שאם
יביאו להם לאכול הרי לא יאכלו מהספק וא"כ לכו"ע לא מצטרפי
ובמשנ"ב משמע שגם לדינא הוא תלוי בהנ"ל ,וצ"ע.
יש ליישב ,דהא כל הנידון בסי' קע"ט הוא רק לענין ברכה על אכילה
אחר שאמר הב לן וניבריך ,אך ודאי דאם מברך קודם אכילתו שרי
ליה לאכול ,ומה דהכריע הביאוה"ל שם לא לאכול הוא מספק
ברכות ,א"כ יש הכ"ת פשוטה שיכול להמשיך ולאכול ,ע"י שיביאו
לפניו דבר קינוח שאינו שייך כלל לסעודה ,דבכהאי גוונא בין אם
אמר הב לן וניבריך ובין אם לא אמר ,צריך הוא לברך עליו מתחילה,
משום שאינו בא מחמת הסעודה ,ובברכת דבר הקינוח יפטור גם
שאר הדברים וינצל בזה מספק הברכה ,ומשום הכי לענין זימון
ודאי דיכול להצטרף בכהאי גוונא ,דבתורת "מייתי להו מידי מצי
למיכל מיניה" הוא ,ובפרט ,שכתב המשנ"ב בס"ק ב' דכל הנידון
הוא על דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה ,דהם צריכים
ברכה בכל גווני.
ומה שכתב המשנ"ב לתלות הנידון בפלוגתא הוא משום עיקר הדבר,
דלסוברים דאחר הב לן וניבריך אין לו לשוב ולברך א"כ הוי היסח
הדעת וסילוק גמור ואינו יכול להצטרף ,אף שאם ירצה יוכל לברך
ולאכול ,ולהחולקים אין כן הדבר ,ועכ"פ מחמת ספק הברכה בלחוד
אין למנוע הצטרפותם.
מרדכי ברגר – אלעד
הקשה הרה"ג שמעון בן גיגי שמשמע שנשאר ספק לדינא במשנ"ב
אי אפשר לצרף לאחר "הב לן וניבריך" ,והרי כיון שהכריע בסי' קע"ט
שלדינא אין לאכול א"כ למעשה במצב זה לכו"ע אי אפשר לצרף.
ונראה שגם הביאוה"ל סובר כך שכיון שסוף סוף אי אפשר לאכול
– אי אפשר לצרף ,אלא שעיקר הנושא באחרונים הוא שהשו"ע
קצת סותר עצמו ,שכאן סתם לאסור כשיטת הרא"ש ,ובסי' קע"ט
משמע טפי שדעתו כרבינו יונה והר"ן שמותר לאכול כיון שהם רבים
ביחס לרא"ש ,וכמשכ"ש הביאוה"ל בד"ה אין צריך ,ועז"א הגר"ז
שכאן זה לכו"ע ואינו סותר לצידוד השו"ע שם.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
איכא ס"ס אם מצטרפים שמא א"צ שעור שמחייב ברכה אחרונה
שמא רוב רביעית יש לברך ועוד יש סוברים דרוב רביעית סגי
כיון דהוא שעור חשוב ואף בהרבה מקומות מבואר דבספק ברכה
מחמירים גם בס"ס הכא דהוא רק ספק אם חשוב ברכה כיון שאינו
אומר נוסח ברכה בא"י הכריע המ"ב "אפשר דיש להקל".
דוד שיפרין -קרית ספר
ד
האיך הקל הביאוה"ל שבשתיית רוב רביעית מצטרף לעשרה הרי יש
בזה חומר "לא תשא"
כתב מרן בסימן קצ"ז סעיף ב' תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית
ירק מצטרפין להזכיר השם ואפילו וכו' לא שתה עמהם אלא כוס
אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ ממים מצטרף עמהם.
וכתב שם הביאוה"ל ד"ה שיש בו רביעית בסיום דבריו ואף דלכתחילה
מחמירינן שלא לברך ברכה אחרונה בפחות מרביעית ,מ"מ לענין
צירוף אפשר דיש להקל בפחות מזה ,ולכתחילה בודאי טוב יותר
להדר שישתה רביעית אך בדיעבד אפשר שיש להקל.
ולכאורה איך כתב הביאוה"ל להקל הרי בעצמו כתב לעיל בד"ה
עמהם :עיין בפרי מגדים שמצדד לומר דבברכת זימון של שלושה
כל היכא שיש ספק לדינא מצטרפין ]היינו דרשות להם לזמן[ אבל
בברכת זימון של עשרה שיש הזכרת השם מסתפק שם אי מותר בזה
משום חומר "לא תשא".
ונראה מדבריו שבזימון בעשרה כיון שיש הזכרת השם במקרה של
ספק יש להחמיר ואיך בעניננו מיקל בפחות מרביעית.
הביאוה"ל לא היקל רק משום הצד דסגי בכזית לברכה אחרונה
אלא בצירוף עוד שיטות כמבואר שם ובפרט שיטת הגר"א דלזימון
אין צריך אפילו כזית ולא דמי לשאר ספיקא דדינא ממש.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
אולי יש לחלק ,דמקורו דהביאוה"ל בד"ה עמהם הוא מהפמ"ג,
והתם מיירי בנידון הצטרפות לאחר אמירת הב לן וניבריך ,כדלעיל
בתשובה לשאלה ג' יעוי"ש ,וא"כ י"ל דשאני התם דלא אכלו כלל
ויש לדון האם יש כאן כלל "עשרה" לענין זימון ,וכל כיוצ"ב דיש
ספק אם יש כלל זימון מחמת חסרון עיקרי בזימון ,בכהאי גוונא
אמרינן דזימון בעשרה חמיר ,אך בנידון הביאוה"ל בד"ה שיש בו
רביעית דשתה העשירי אך שתה פחות מרביעית בזה י"ל כדכתב
המשנ"ב בס"ק י"ז לענין י' דסגי להצטרף לעשרה בכל מאכל ,וז"ל,
דבלאו דידיה יש חיוב זימון מן האוכלים פת ולא בעינן ליה אלא
להזכרת השם ,עכ"ל .והיינו ,דכשאוכל עמהם אף פחות מכשיעור
שפיר יכול להשלים לענין הזכרת השם ,ועדיין צ"ע בזה.
מרדכי ברגר – אלעד
הקשה הרה"ג שמואל בצלאל מדוע מצדד הביאוה"ל להקל לצרף
לזמן בעשרה בשתה רוב רביעית הרי מספק כתב לעיל שאין לצרף
לעשרה מחשש לא תשא ,ולק"מ שהרי כאן מצרף הביאוה"ל הרבה
צדדים להקל ,שיטת הגר"א וסייעתו שכלל אין צריך רביעית ,והשיטה
שמספיק כזית לברכה אחרונה ,והשיטה שמספיק רוב רביעית לענין
זימון )הא"ר בשם צדה לדרך( .סברת הפמ"ג שיש חשש לא תשא
בזימון בעשרה לא ברירא לפמ"ג ונשאר ע"ז בצ"ע .ולכן בצירוף כל
ספיקות אלו ודאי אפשר להקל ולזמן) .וזה עדיף ממה שלא מקילין
לברך ברכה משום חומרת לא תשא .וכמש"כ המשנ"ב בסוף סי'
רט"ו ,שכאן יש יותר ספיקות ובפרט שלא ברור שיש לא תשא(.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
במשנ"ב מבואר שלא היקל משום ספק אלא משום הסברות שכתב
שם יעוי"ש ,אלא דלישנא דלהקל שכתב המשנ"ב קצת קשה וכנראה
שזהו כוונת הרב השואל.
שמעון בן גיגי -רוממה
אם בא להצטרף לעוד שנים שאכלו יש סוברים שבכל ענין מצטרף
עיין באה"ל קצג ד"ה כל אחד ,ואם שניים כה"ג שזימנו ונמלכו
לאכול לכאורה תלוי אם חשוב אכילתם עכשיו המשך הסעודה
או סעודה חדשה עיין באה"ל קעז ד"ה למשוך דנחלקו בזה מג"א
ומאמ"ר )בשם השל"ה( וחזו"א נוטה יותר כדעת מג"א דהוי סעודה
חדשה וע"ש דכתב במה שסגי בהמ"ז אחד לא שמצטרף הכל
לאכילה אחת ,אלא שבהמ"ז אחד קאי על שתי הסעודות ולפי"ז
מסתבר דסעודה שניה מחייבת זימון ומה שזימן קודם לא פוטרו
מחיוב זימון בסעודה השניה .ויתכן דאם התכוין לצאת בברכת הזן
כ"ע מודו לסב' החזו"א.
דוד שיפרין -קרית ספר
ה
בנמלך ואכל שוב אחר שענה לזימון אם פרח זימון מינייהו
כתב המשנ"ב בסימן ר' ס"ק ט' חמשה שאכלו בחבורה אחת והפסיק
אחד לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון
מינייהו ,ומשמע אפילו אכלו אחר כך ביחד.
וצריך ביאור מה יהיה הדין אם כשענה לשנים הראשונים היה בדעתו
שלא לאכול עוד ,ואח"כ נמלך ונטל ידיו שוב ואכל עם השנים
הנותרים האם גם כאן כיון שענה פרח זימון מינייהו או שמכיון
שנטל ידיו שוב אחרי שהסיח דעתו יחשב כתחילת אכילה חדשה
ויצטרף עמהם לזימון.
נראה פשוט דבכהאי גוונא יכולים לזמן יחד שהרי הסברא דהא
דפרח זימון מינייהו כשהפסיק אחד לשנים ואין יכולים לזמן אע"פ
שאכלו עוד לכאורה היינו משום דבכהאי גוונא האכילה שאכלו
אח"כ אינה נחשבת כאכילה חדשה אלא כהמשך האכילה הקודמת
וע"כ כיון שהשלישי כבר יצא יד"ח פרח זימון מינייהו .וממילא
באופן שהיה דעתו שלא לאכול עוד ונמלך שיש כאן אכילה חדשה
פשוט שמצטרף דלא גרע משנים שאכלו ובא אחר באמצע ואכל
עמהם שמצטרף באופנים המבוארים בשו"ע.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
יש לומר בזה ,דהנה חילק המשנ"ב בשם מ"א בין ב' מקרים שונים,
דהיכא דענה לשנים ובאו אח"כ שנים אחרים ואכלו עמו ,יכול לענות
עמהם ,אך היכא דהיו מתחילה חמשה בחבורה אחת וענה לשנים
מהם ,תו אינו יכול להצטרף לענות עם השנים הנותרים ,וביאר
במחצית השקל החילוק ,דכשהם בחבורה אחת וזימנו שנים מהם
יחד עם השלישי ,א"כ מחבורה זו נותרו רק שנים שעדיין לא זימנו,
ופרח זימון מקבוצה זו לחלוטין ,ומשום הכי אינו יכול להצטרף
עמהם ולזמן שוב .אך כשבאים שנים מחבורה אחרת לגמרי יכול
הוא להצטרף עמם ,דלא גרע מאכל עלה של ירק ,עי"ש ,ומהשתא
בודאי דאין כל חילוק בין אם הסיח דעתו ונטל ידיו לבין אם לא
עשה כן ,דהא כל הסברא בזה היא דמחבורה זו פרח זימון ,ומה
יועיל דיתחיל שוב לאכול ,הא כלפי השנים הנותרים עדיין אין הם
בתורת זימון כלל.
מרדכי ברגר – אלעד
הרי כתב שעה"צ דאף שפרח זימון מיניה מ"מ מצטרף דלא גרע
מאכל עלה של ירק ולכאורה פירושו אף דהוא לא מתחייב בזימון
מ"מ מצטרף לשניים שחייבים וא"כ יתכן דבזה א"צ להתחיל ולגמור
יחד וצ"ע דמ"מ הרי בעינן שיאכל יחד ומשמע דכל שלא התחילו או
גמרו יחד לא הוי כהסיבו יחד ,מ"מ יתכן דאם אכל לפני שהם באו
עד סיום אכילתם מסתבר דשפיר מצטרף ולכה"פ לא גרע מעלה
של ירק .ולא דמי להתחיל לפניהם וגמר לפניהם דניכר דמהקיל
עצמו וקובע לעצמו.
דוד שיפרין -קרית ספר
ו
אי שרי לזמן יותר מב' פעמים
א .סי' ר' ס"ק ט' אחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים
ואפ' ג' ויותר עכת"ד ,וצ"ע מסימן קצ"ג ס"ק כ"ד שהביא דברי המ"א
שאין רשאי לזמן אלא א"כ התחילו או גמרו יחד וא"כ אין שייך
לזמן יותר מפעמיים
הארכתי בזה בגליון מס' 33עמוד נ"ב ,יעויי"ש .ותורף הדברים
דיש שתי' דבסימן ר' עסקינן היכא שכשאכל עם הקבוצה השניה
היה בכוונתו לגמור עמם אכילתו ,אך בראשונים לא משמע דהכא
עסקינן ,ולכך נראה החילוק דבסימן ר' שאני כיון דנתחייבו מקודם
לכן בזימון ,דכיון דהוא נתחייב בזימון ואכל עמהם מהני הקביעות
יחדיו לזמן כיון דלא בעינן לחייבו בזימון דמחוייב ועומד הוא ,וכל
הא דבעינן שיאכלו יחד הוי רק כדי לקובעם יחד ,משא"כ דברי
המשנ"ב בסימן קצ"ג התם לעולם אין כאן עדיין קביעות וליכא
לחייבם בזימון] .ובנוגע לשאלה ז' יעויין שם בביאוה"ל מש"כ
בזה[.
אליהו קרפ – נוה יעקב מרכז
לא הבנתי הקושיא ,דבסימן קצ"ג ס"ק כ"ד כתב רק לענין אכילה
שלא בצורת קביעות דכלל אין בזה תורת זימון ,דבהא ס"ל להמ"א
דאין רשות לזמן ,ודלא כרמ"א שם עי"ש ,אך בנ"ד הא קבועין יחד
לאכול ,והשלישי אוכל יחד עם השנים החדשים שנצטרפו עמו,
וכתב בשעה"צ בשם הב"ח דלא גרע זה מאכל עלה של ירק דקי"ל
דמצטרף עמם ,ואי קשיא הא קשיא ,מסי' קצ"ג סעי' ה' ,וזה כבר
הקשה בשעה"צ הנ"ל ,עי"ש מה שיישב.
מרדכי ברגר – אלעד
הקשה הרה"ג שמשון שמואל ,שבסי' קצ"ג ס"ק כ"ד פסק כמ"א
שלא מצטרפים בלא התחילו וגמרו יחד ,ובסי' ר' ס"ק ט' מבואר
שאפשר לזמן בכהאי גוונא .ולא דק כיון שבסי' קצ"ג מדובר לענין
שאכלו ללא קבע שאין אחד יכול להוציא חבירו בברהמ"ז וזה
באופן שאכלו נפרדים ומפוזרים וכמבואר שם בס"ג ,אבל כשלא
התחילו וגמרו ביחד אף שאין חיוב זימון בזה שפיר רשאים לברך,
וכדעת הרמ"א שם ,אלא שלרמ"א שרי אף באכלו כל אחד בזוית
אחרת וכמשכ"ש השעה"צ באוכ"א ,וע"ז חולק ופוסק כמ"א) .וכ"כ
כמה אחרונים לחלק כנ"ל(.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
בשו"ע שם בסי' קצ"ג סעי' ב' איירי שאם קבעו בסוף מהני ,והיכא
שלא קבעו כלל )דומיא דשמש( בזה לא מהני וע"ז כתב הרמ"א
דמכל מקום רשאים והמג"א פליג ע"ז דהיכא דלא חסר בצורת
הקביעות שאין אוכלים בשולחן אחד וכו' אי אפשר לזמן ,ולהדיא
הוא כן במג"א ובמשנ"ב דעל זה איירי ,אך על האופן שלא התחילו
לד
או לא גמרו יחד לא דיברו בזה ,ויתכן דקבעו רק לא תחילה או סוף
בזה עדיפי מהיכא דלא קבעו ,עכ"פ במשנ"ב ומג"א לא דיברו בזה
מפורש.
שמעון בן גיגי – רוממה
ז
אי שרי כלל לזמן יותר מפעם אחת
ב .בנדון הנ"ל ,צ"ע מסימן קצ"ג בבה"ל סעיף ה' ד"ה כל אחד לשנים
שכת' שאחד שכבר ענה לזימון יש הסוברים שאינו יכול להצטרף שוב
פעם אף אם יאכל עמהם.
א .הנה בשאלה זו עמד הביאוה"ל עצמו שם סימן קצ"ג ד"ה "כל
אחד" שהביא מפסקי הריא"ז ומחידושי הרא"ה על הרי"ף שכתבו
שבשלושה שבאו מג' חבורות של שלושה שלושה בני אדם וזימן
אחד מהם עם חבורתו שוב אין הם יכולים לזמן דחד מנייהו פרח
מיניה חובת זימון והקשה ע"ז מדברי הטור והמג"א בסימן ר' שאחד
שזימן יכול להצטרף עם שנים אחרים אם אכלו עכשיו יחד והן הן
דברי המשנ"ב דידן בסימן ר' ס"ק ט' שהביא את דברי הטור והמג"א
הללו.
ובביאוה"ל שם כתב ע"ז "וצריך לומר דלהראשונים הנ"ל מיירי
שהם לא אכלו עתה אבל כשאכלו הכא נמי דמצטרפי" וסיים
שם "וצ"ע לדינא" מזה נראה שהוא עצמו פקפק בתירוצו ,ובאמת
תירוץ זה מוקשה מאד דהא כל עניינו של דין זה של שלושה שבאו
מג' חבורות שהובא כאן בשו"ע סעיף ה' הוא שאם זימנו עליהם
בחבורתם פרח מנייהו חובת זימון ואינם יכולים לזמן אף אם אכלו
אח"כ יחד כיון שכבר יצאו בפועל בזימון ,ואילו דין פרח מיניה חובת
זימון הפוטר מזימון רק באופן שלא אכלו יחד אבל באופן שאכלו
יחד מתחייבים בזימון דין אחר הוא שהובא לקמן בשו"ע בסעיף ו'
והוא באופן שלא זימנו בפועל אלא כשבאו מחבורה של ארבעה
וזימנו בחבורתן אחר שפרש מהם עיי"ש במשנ"ב ס"ק ל"ג וא"כ
היאך אפשר לומר שהראשונים שדיברו על אופן שזימן כל אחד
בחבורתו בפועל ומחמת כן פרח מיניה חובת זימון של סעיף ה'
יאמרו שהוא הדין אם רק אחד מהם זימן בחבורתו כאשר בהאי
גוונא אין לו את דין פרח מיניה חובת זימון של סעיף ה' אלא רק את
פרח מיניה חובת זימון של סעיף ו' שהוא דין אחר לגמרי ונפק"מ
שאם יאכל עמהם יתחייבו בזימון.
אך נראה לי שאפשר לקיים את תירוצו של המשנ"ב שהראשונים
מיירו רק באופן שלא אכלו וליישב קושייתנו אלא שזה יהיה שלא
ע"פ דרכו של המשנ"ב בעצמו וכמו שנבאר.
ב .הביאוה"ל בסימן קצ"ג ד"ה "אבל" הביא דברי החיי אדם שכתב
שארבעה שאכלו ביחד על שולחן אחד ושנים אכלו על שולחן אחר
יכול אחד מן הארבעה להצטרף עם השנים ולזמן עמהם ותמה עליו
הביאוה"ל היאך יצטרף עם השנים אחרי שהם אינם מחוייבים זימון
כלל ,ומה שמצאנו בסעיף ו' בהג"ה שמותר לאחד מחבורת ארבעה
להצטרף עם שנים ולזמן היינו דווקא היכא שגם השנים האחרים
הגיעו מחבורות של ארבעה ומחוייבים בזימון אבל היכא דאין השנים
מחוייבי זימון היאך יצטרפו כיון שלא אכלו יחד.
והנה בסימן קצ"ד סעיף א' בהג"ה כתב שחבורת שלושה שאחד
מהם זימן עם אחרים אין השנים יכולים עוד לזמן וביאר המשנ"ב
שם ס"ק ב' דהיינו שאינם יכולים לזמן עוד עם אותו יחיד שזימן
אבל אם נזדמן להם אחד מן השוק יכולים לזמן עמו אם יטעום
עמהם משהו ,וכתב שם השעה"צ אות ב' שדין זה הוא מהלבוש
וא"ר ופרמ"ג והרעק"א ודלא כהחיי אדם .והנה רהיטת הדברים כפי
שהציגם המשנ"ב תמוהה דאם מיירי שבאים לזמן עם אחד מן השוק
שאכל עמהם א"כ מאי טעמא דהח"א דפליג הלא באופן שלא זימנו
אלא שנעשה זימון בחבורתם מוסכם משמיה דהתר"י שודאי מהני
אם אוכלים יחד כמש"כ המשנ"ב לעיל סימן קצ"ג ס"ק ל"ג וביאר
בטוטו"ד בשעה"צ אות כ"ט שכן הוא לכו"ע וביותר בגוונא דידן שלא
זימן אלא אחד מן החבורה שודאי יצטרפו עם אחר מהשוק עם
אכילה.
ובאמת המעיין באליה רבה שהביא המשנ"ב )והוא בסימן קצ"ג ס"ק
י"א( יראה שהוא הביא דעת הלחם רב שס"ל שכשזימן אחד מן
השלושה אין השנים הנותרים מצטרפים עם אחד מן השוק והביא
ראיה לדבריו מדברי הרשב"א שהובא בב"י סוף סי' קצ"ג שכתב
שכשזימן אחד מהשלושה פרח זימון מנייהו וכן בח"א כשחלק על
הא"ר כתב שברשב"א זה מבואר דלא כדבריו .ובאליה רבה נתייחס
לרשב"א זה וכתב שכוונתו רק שאין יכולים לזמן עם האחד ופרח
הזימון מחבורה זו כמות שהיא אבל עם אחד מן השוק מצטרפים
והוסיף שם שבאמת חלוק הוא מגוונא דסימן קצ"ג סעי' ו' שאם
זימנו שלושה מחבורה של ארבעה שפרח זימון מהרביעי דהתם
זימנו רוב חבורה אבל הכא שרק אחד מהחבורה זימן לא פרח תורת
זימון מהשנים הנותרים .והנה לפי הבנת המשנ"ב שהויכוח ביניהם
הוא בגוונא שאחד מן השוק אוכל עמהם אין שום טעם לראיה
מהרשב"א ולסגנון האליה רבה דהא אף כשפרח זימון מנייהו כגון
שזימנה כל החבורה חוץ ממנו מ"מ אם טועמים יחד שוב יכולים
לזמן יחד כמו שהבאנו מהמשנ"ב סי' קצ"ג ס"ק ל"ג וא"כ מה ראיה
יש לנו מהרשב"א לענין זה ומה עונה הא"ר שהכא לא פרח חובת
זימון מנייהו .והנה בשעה"צ כאן סי' קצ"ד אות ד' עמד באמת בלשון
זה שכתב הא"ר שבאחד שזימן לא פרח חובת זימון מהשנים מחמת
כן וכתב שנפק"מ בזה אם באים להצטרף עם אחד שבא מחובת
זימון ולא אכלו עמו שכיון שלא פרח מנייהו חובת זימון מצטרפים
עמו .אך המעיין בא"ר עצמו יראה כדברינו שכתב כן ליישב ראיית
הלחם רב מהרשב"א ולסתור סברתו בענין צירוף אחד מן השוק.
ג .לכן נראה ברור שכל הני אחרונים מיירו בגוונא שבאים לצרף
עמהם אחד מן השוק המחוייב בברכת המזון ואינו אוכל עמהם כלום
ואפילו הכי אי לא פרח חובת זימון מנייהו מצטרפים עמו לזימון,
והיינו טעמא כמש"כ הח"א שהבאנו באות א' שאחד מארבעה שבא
לזמן עם שנים מצטרף עמהם אף שעלייהו ליכא חובת זימון ,ומה
שהקשה עליה הביאוה"ל שכיון שהם אינם מחוייבים בזימון היאך
מצטרף עמהם ,נראה דהנה באמת כל דין שאם באים מחובת זימון
מצטרפים אף שלא אכלו יחד צ"ב דהיאך מצטרפים בלא אכילה
יחד וא"כ אפשר לומר שבאמת אין כאן כלל דין צירוף אלא דין אחר
הוא שכל שהוא מחוייב זימון יכול הוא לקיים חיובו עם עוד שנים
שמברך עמהם ברהמ"ז אף שאינם מצורפים עמו דלהתחייב בזימון
בעינן צירוף אבל לקיום זימון לא בעינן צירוף אלא כל שמברך עם
עוד שנים יחד מקיים בזה תורת זימון ואם כן שוב מה לי מחוייבים
השנים האחרים בזימון מה לי אינם מחוייבים בזימון ושפיר יכול מי
שמחוייב בזימון לברך עם עוד שנים שאינם מחוייבים בזימון ולצאת
בזה ידי חובת זימון דידיה.
ומה שנקטו בגמ' ובפוסקים בכל הני גוונא שלושה שבאו משלושה
חבורות היינו משום שנקטו זאת לענין דינא דאינם רשאים ליחלק
וזה לא שייך אלא בגוונא שכל השלושה מחוייבים בזימון ואז דינם
שאינם רשאים ליחלק כיון שיכולים הם לקיים חיוב זימון דידהו
דהדי אהדדי אבל אם אין כולם מחוייבים לא שייך לומר שאין
רשאים ליחלק ואותם שאין מחוייבים בזימון רשאים ליחלק .אבל
לענין קיום חובת זימון של המחוייב בזימון סגי אף כשהשאר אינם
מחוייבים בזימון וכנ"ל.
ומעתה יובן השו"ט דהני פוסקים שהבאנו ,דהלחם רב והח"א הוציאו
מהרשב"א שאף בזימן אחד פרח חובת זימון מהשנים שנשארו ולכך
אינם יכולים לצרף עמהם אחד מן השוק והוא הדין אחר המחוייב
זימון ,והא"ר ושאר פוסקים סברי שאחד אינו מפריח חובת זימון
משנים ולכך שפיר מצרפים עמהם אחד מן השוק לקיים חובת זימון
דידהו .ומ"מ לפי"ז כל מחלוקתם היא רק בגוונא שאינם אוכלים
עמו כלום אבל אם אוכל עמהם מידי לכו"ע מזמנים עמו דכשאוכל
עמהם אף אם פרח מנייהו חובת זימון מזמנים עמו ופשוט .ובאמת
אף דאחד מן הפוסקים )קודם המשנ"ב( לא הוזכר שאוכל עמהם.
נמצא דינו של הח"א הנ"ל מבואר בכל הני פוסקים )לחם רב ,אליה
רבה ,רעק"א ,פרמ"ג( וממילא לשיטתו שבאחד שזימן לא פרח
מהשנים חובת זימון ובאים לצרף עמהם אחד מן השוק אין צריך
שיאכל עמהם )וכמש"כ השעה"צ אליבא דשיטתו שאותו האחד
מחוייב זימון(.
ד .עתה נחזור לענין שפתחנו בו ונראה דלפי דרכנו באופן של שלושה
שבאו מג' חבורות של שלושה שלושה וזימן אחד מהם עם חבורתו
לולי דין פרח מניה חובת זימון של סעיף ה' דהיינו שכבר קיים מצוות
זימון בפועל היה יכול להצטרף עמהם ולהוציא אותם ידי חובת זימון
שלהם כנ"ל .ואף אילו היה עליו דין פרח מניה חובת זימון של סעיף
ו' דהיינו שהיה נחשב כמי שאינו מחוייב בזימון שאינו יכול להצטרף
בלא אכילה אבל ע"י אכילה היה יכול להצטרף שוב כאן היה יכול
להצטרף אף בלא אכילה כיון שהשנים מחוייבים בזימון והוא ג"כ אכל
ולא בירך וכנ"ל .ואתי שפיר אמאי כתבו הראשונים שרק מכח דין פרח
מניה חובת זימון של סעיף ה' הפקיעו הראשונים את דין זימון מכאן
כשזימן אחד מהם בחבורתו .ונתקיים תירוצו של הביאוה"ל בראשונים
ונתיישבה הקושיא הגדולה שהעמדנו ע"ז בתחילת דברינו.
ולפי"ז יצא נפק"מ להלכה שבדינא דסעיף ו' שהיו מחבורות של
ארבעה וזימנו עליהם הנותרים בלעדיהם באמת אם רק על אחד
מהם זימנו בחבורתו ולא על השנים ואפילו אם על שנים זימנו
בחבורתם ולא על אחד יצטרפו לזימון אף בלא שיאכלו יחד כיון
שיש כאן אחד שמחוייב לגמרי בזימון להשאר אין עליהם דין פרח
מנייהו חובת זימון של סעיף ה' אלא רק דין פרח מנייהו חובת זימון
של סעיף ו' לזה אינו מעכבם מלזמן עם המחוייב וכמו שביארנו.
יונה מרדכי רוזנפלד – בית וגן
כן הקשה בביאוה"ל שם בעצמו ,עי"ש מה שכתב בזה ,והניח בצ"ע
לדינא.
מרדכי ברגר – אלעד
איני יודע מה הוא שח ,שהביאוה"ל שם הקשה מכאן ופירש
שראשונים האלו דיברו כשלא אכל עמהם שוב.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
ח
בשיטת המשנ"ב דברכת הזימון היא עד סוף הזן
סי' ר' סעיף כ' מבואר ברמ"א דאם העונה לזימון חשב לאכול אח"כ
צריך לחזור על ברכת הזן אעפ"י דלא אכל דכיון שחשב לאכול א"כ
לא כיון לצאת יד"ח ברכת הזן ומהאי טעמא צריך לחזור ולברך.
וצ"ע א"כ דבמשנ"ב בכמה מקומות נקט מהרמ"א והאחרונים דברכת
הזימון היא עד סוף הזן ומהאי טעמא צריך שישמעו השומעים עד
סוף ברכת הזן ונקט כן לעיכובא ג"כ דמהאי טעמא בעשרה שלא
ישמעו ברכת הזן מהמזמן עדיף ליחלק )סי' קצ"ג ס"ק י"ז( וכן נקט
דהוא לעיכובא עד סוף הזן )סי' קצ"ד סעי' ג' ד"ה לחצאין( וא"כ היאך
יוצאים כאן בזימון כשאין מכוין השומע לצאת יד"ח ברכת הזן ומה
מהני שמיעתו אם אינו יוצא יד"ח בברכה שהרי הוא אינו דין שמיעה
סתם אלא מטעם שברכת הזימון היא עד הזן כמבואר בהנ"ל וא"כ
איך מהני כשלא יוצא יד"ח ,ואין לומר דיוצא רק ידי ברכת הזימון
ולא בברכת המזון דלכאורה הוא אותו ברכת הזן ולא שייך לחלק בזה
לכאורה ,וצ"ע.
הנה בטעם מאן דס"ל דברכת הזימון עד הזן כתבו תוס' בברכות
מ"ו בד"ה עד וז"ל ,ולא משום דחשיב ברכת הזן מזימון ,דודאי יחיד
נמי מתחייב מהזן ,אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה
לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה ,עכ"ל.
והרא"ש שם בסי' י"ב כתב בזה"ל ,משום דנברך אינה ברכה הלכך
מסתבר שמפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר
שמזמנים עליו ,ולאו משום דחשיב ברכת הזן ברכת הזימון ,דהא כל
יחיד נמי אומר ברכת הזן ,אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה
אחת ,עכ"ל.
ומעתה אתי שפיר היטב דאף דפסק הרמ"א כדעה זו דברכת הזימון
היא עד הזן ,מ"מ פסק דאין ברכה זו חלק מהותי מברכת הזימון,
אלא רק להיכרא אמרו דיפסיק עד הזן ,ואולם בודאי דאם לא כיון
לצאת יד"ח צריך שיברך ברהמ"ז מתחילת ברכת הזן.
מרדכי ברגר – אלעד
יפה שאל דלכאורה היינו מפרשים דדוקא אם אוכל אח"כ לא נפטר
בברכת הזן ששמע מהמזמן דיש לו חיוב חדש מצד אכילתו הנוספת
אבל איך נאמר שלא התכוין לצאת בה הא ממתין ושומע ולמה לא
ימשיך אח"כ מיד בברכת נודה אף אם מתחילה חשב לאכול ,איברא
דכך מפורש במקור הדברים בתר"י ומפורש שם טעמא דבשעת ברכת
הזימון היתה כוונתו לאכול ושלא יצא בברכה זו .וע"כ צ"ל דכאן אף
ביצא לענין ברכת הזימון לענין ברכת המזון מיהא לא יצא ,ואפשר
לבאר ע"פ מש"כ במחצית השקל דאין מתכוין לצאת כיון שרוצה
להמשיך לאכול שלא יצטרך לחזור ולברך מתחילה ,והיינו שאי
אפשר לברך ברהמ"ז באמצע סעודה וכיון שמברך נפסקה סעודתו
ורק לזימון אפשר להצטרף באמצע סעודה והיינו שמצטרף לברהמ"ז
של המברך וזה הדין של אחד מפסיק לשנים דיכול להצטרף לברכה
דידהו והוא אינו מברך ולמ"ד דברכת הזימון עד הזן צריך לשמוע
ולכוין עד הזן וזה כדי שיקרא שמצטרף לברהמ"ז שלהם ולענין זה
צריך לשמוע ולצאת אבל לא שהוא עצמו יברך השתא שהרי יכול
להפסיק ולחזור לסעודתו ואין ברכה באמצע סעודה.
עוד נראה דהא כתב במשנ"ב בשם הפוסקים דכ"ז לענין שלושה
אבל אם נצטרף לזימון עשרה אין צריך להמתין עד הזן דלא נצטרף
מעיקרא אלא להזכרת השם ומוכח דלאו כל אנפי שוין ויש להצטרף
לענין זה ויש להצטרף לענין אחר .וא"כ י"ל דהא דקאמר ברכת
הזימון עד הזן אין הכוונה דאין יכול להצטרף בלא לצאת ברכה אחת
מברכת המזון אלא דחשיב ממטבע ברכות דברכת הזימון וברכה
אחת היא מנברך עד הזן ובה הוא דצריך לצאת ומכוין לצאת ומלבד
זה ישנה לברכה זו אף לדין ברכה ראשונה דברכת המזון וזה אין
רוצה ואין מתכוין לצאת כיון שבדעתו היה לאכול אח"כ.
חנוך ורטהימר – ירושלים
ברור שאין הכרח להוציאן בברכת הזן ,שהרי מבואר בסי' קפ"ג סעי'
ז' ובמשנ"ב ס"ק כ"ז שנכון שיברכו בלחש בעצמם ולא יצאו ממנו,
ומתקיים הזימון יחד ע"י שמברכים כאחד ,ובסי' ר' מבואר שהדבר
מורחב יותר שאפשר לקיים את "ונרוממה שמו יחדיו" ע"י שהוא
מברך עד הזן את הכל והם מאזינים לברכתו ,אבל אין צריך לצאת
יד"ח בזה ,אלא משתתפים עמו בברכתו ע"י שמיעתם את ברכתו.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
ט
אם האידנא דכולם מברכים יש דין לכבד הגדול ,וכן לחזר לברך
סי' ר"א סעי' א' מבואר דהגדול מברך וכתב המשנ"ב ס"ק א' דהאידנא
דכולם מברכים מ"מ מכבדים הגדול שיהיה הוא המזמן ובשעה"צ
כתב מהפמ"ג דהטעם לכבדו משום לא פליגי ]והמעיין בלשונו מבואר
שהוא טעם אחר דלמשנ"ב הוא משום שעי"ז הוא המזמן ולפמ"ג
משום שמברך ולא פלוג ,ודו"ק[ והוכיח כן לדינא מהשו"ע דלא כתב
דהאידנא ישתנה זה הדין .וצ"ע דבסוף הסי' סעי' ד' דכתב השו"ע
דצריך לחזור אחר כוס של ברכה דממהרין ליתן שכר למברך .וכתב
השעה"צ דהאידנא דכולם מברכים לא שייך זה דבלאו הכי כולם
מברכים ואולי דברכת הזימון חשיב שהוא מברך וכו' וצ"ע .ואמאי
לא הוכיח כנ"ל מהשו"ע מדלא חילק דהאידנא ג"כ לא ישתנה הדין
כמש"כ כאן] .ומגוף הדין אין קושיא דלענין לחזור שהוא יהיה המברך
האידנא מסתפק המשנ"ב ולענין לכבד את הגדול פשוט דהאידנא
נמי ,דלטעם הפמ"ג דלא פלוג אתי שפיר דכ"ז רק לענין הדין לכבד
את הגדול שהוא דין שייך לומר לא פלוג אך לא לענין לחזר שהוא
אינו דין אלא עצה טובה לזכות בשכר ולא שייך בזה לא פלוג ,וגם
לטעם המשנ"ב שהכיבוד הוא בזימון היינו דלענין לחזר אחר זה אין
ענין כיון שאי"ז מעלה בעצם שהרי כולם מברכים ,אך לענין לכבד
מכבדים את הגדול בזה שיהיה הוא קודם לכולם וכמו עליית כהן וכל
דין קדימה לכהן שהוא איננו מעלה להיות ראשון ואין צריך לחזר על
כך אך מ"מ מכבדים את הכהן והוא הדין לענין זימון שאעפ"י שאין
צריך לחזר מ"מ הוא כיבוד במה שנותן לו לזמן ,ודו"ק אך קשה אמאי
השעה"צ לא הוכיח משיטת השו"ע כמו הכא[.
לכאורה החילוק מבואר דלענין לחזור אחר כוס של ברכה אין הוכחה
מהשו"ע שלא חילק דהאידנא אין נוהג דין זה משום דאדרבא כיון
שאין שייך בזה לא פלוג דהוא רק מעלה בעלמא וכפי שביאר
השואל בעצמו בתוך דבריו ממילא לצד זה פשיטא דהאידנא אי"ז
לה
שייך והשו"ע כלל אינו צריך לפרש זאת.
משא"כ לענין הא דגדול מברך שהוא דין ממש ולא ענין ומעלה
בעלמא ושייך לומר בזה לא פלוג בזה שפיר יש להוכיח דהו"ל
לשו"ע להדגיש ולומר שהאידנא אין נוהג דין זה שלא נטעה לומר
לא פלוג.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
י
בענין כהן ליטול ראשון בדבר של שותפות
במ"ב סי' ר"א סקי"ג הביא דהכהן יטול מנה יפה ראשון ]דהיינו
שהישראל יתן לו[ וכ' דזה דוקא בחברים המסבים בסעודה או
בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא
דאדרבה אמרינן בגמ' כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן
ברכה לעולם -ומקור פסק זה הוא בתוס' גיטין נ"ט ,:דהנה תוס'
הקשו במ"ק י"ח :הא אמרי' בפסחים הנותן עינו בחלק יפה אינו
רואה סימן ברכה לעולם ,ותי' שהכהן אין לו ליטול אבל הישראל
חייב ליתן לו היפה ,עוד תי' תוס' דבכהן כיון שזה דינו יכול ליטול
את היפה ,ותוס' בגיטין נ"ט :תי' דדוקא בצדקה או בחבורה המסובין
בסעודה יכול ליטול מנה יפה אבל במידי דשותפות כיון ששייך
לכולם אינו רואה סימן ברכה ומרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בדרך
חכמה פ"ד מכלי המקדש בביה"ל ד"ה ולטול העיר דמיומא י"ז .שכ'
כיצד כה"ג נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני
אוכל משמע שיכול לברור לו היפה ולא שהכהנים צריכים לתת לו
היפה דלא כתי' הראשון של תוס' במ"ק ,וגם משמע דלא כתוס'
בגיטין ,שהרי כל הכהנים כשותפין בכל הקרבנות כדכתיב לכל בני
אהרן תהיה ואפ"ה יכול לברור היפה ומוכח דכיון דדינו בכך מותר
לו לברור ,ונשאר בצ"ע.
אולי יש ליישב דשאני דינא ד"וקדשתו" שנאמר בכהן כלפי ישראל
דהתם באופן שהם שותפים הרי בזכויות הממון תרווייהו שווים
כאחד ורק שיש דין נוסף ד"וקדשתו" מדין כבוד הכהונה להקדים
הכהן ובזה כתבו התוס' בגיטין דגם על זה נאמר הכלל דהנותן עינו
בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה .וכן מש"כ התוס' במו"ק כ"ח ע"ב
דבעינן דוקא שאחרים יתנו לו ולא שיטול מעצמו.
משא"כ בגמ' ביומא דמיירי לענין הזכות דכהן גדול כלפי שאר
הכהנים דבפשוטו היינו מהדרשא דוהיתה לאהרן ולבניו דאהרן
קודם לשאר הכהנים וכמו הדין דילפינן התם דנוטל מחצה בלחם
הפנים מהאי קרא והתם זהו מזכותי הממון גופא דאהרן קודם
ובכהאי גוונא לא שייך בזה הדין דהנותן עינו בחלק יפה וכו' דזהו
גופא זכות הבעלות דידיה בקדשי המקדש ליטול מנה יפה ואי"ז רק
דין חיצוני מחמת כבוד הכהונה.
וראיה לדבר שהרי ברמב"ם פרק ה' מהלכות כלי המקדש הלכה י"ב
כתב דהא דכהן גדול נוטל מנה יפה ראשון היינו דוקא בקדשי המקדש
אבל בקדשי הגבול הרי הוא כשאר הכהנים .ואם הוא מדין וקדשתו
אין שום סברא לחלק ביניהם ומוכח לכאורה דהמקור הינו מהפסוק
דוהיתה לאהרן ולבניו דאהרן קודם והפסוק מיירי בקדשי המקדש.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
בענין כהן גדול שנוטל מנה יפה ראשון ,הנה בהערות מהגריש"א
שליט"א דן בגדר חלוקת קדשים שיש לומר דהוי בתורת שכר ולפי"ז
אפשר דדווקא בתורת שותפין יש קפידא שלא יטול מנה יפה יותר
משאר שותפין אבל בתורת שכר חלף עבודה דכל אחד נוטל שכר
כלפי הנותן לית לן בה ,ועוד יתכן דכהן גדול נחשב שהוא העובד
העיקרי במקדש וממילא שכרו ראשון דהא אינו במשמרות אלא
בכל עת יכול לעבוד ,ויש קצת להוכיח כן מהא דאיתא בתוספתא
ביומא פ"א ה"ה בד"א בקדשי המקדש אבל בקדשי הגבול )תרומות
וכדומה( אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה ,ופסקה
הרמב"ם פרק י"ב מהלכות כלי המקדש והעובדים בו הלכה י"ב,
והיינו משום דקדשי המקדש הם כשכר על העבודה וכמו שאחד
המקריב קרבן איש ,יהיה לו ,ובזה נוטל כהן גדול חלק בראש ,ובאמת
ברמב"ם שם לא נזכר הדין של נוטל מנה יפה ,אלא הביא הברייתא
באומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי ,והביא הכס"מ דרש"י כתב
דנוטל חלק בראש מנה יפה וכל שכן הוא מדין זה ,ולפי"ז אתי שפיר
דכאן אי"ז דין חלוקה כלל אלא יש לו זכות לקחת הכל ובודאי
דכשנוטל מנה יפה אין זה אלא וויתור שהרי יכול ליטול הכל ואף
בלא עבודה כמבואר שם בנו"כ .ולא מקרי נותן עיניו בחלק יפה .ולא
דמי לשאר שותפין וחלוקותם דכאן זה זכותו שהתורה זכתה לו
ליטול כל מה שירצה ,אבל דין וקדשתו לא הוי אלא חיוב להקדימו
ובזה שפיר כתבו התוס' דרק הישראל יתן לו ולא יטול בעצמו.
חנוך ורטהימר – ירושלים
יש לחלק דוקדשתו הוא איננו דין לגבי זה גופא דלהקדימו ראשון
במנה יפה אלא דין כללי לכבדו להיות ראשון ,ומעתה מאחר וליטול
מנה יפה אינו כבוד ממילא אין דין זה ,ומהאי טעמא הקשו תוס'
]ובכ"ז בא' מהתי' ס"ל דכיון דנוטל משום דינו אי"ז נחשב נותן עיניו
וכו' אך שאר תירוצים דפליגי היינו משום הנ"ל[ .אך הדין שכהן גדול
נוטל חלק בראש הוא דין לגבי פרט זה גופא שנוטל ראשון ]ומקורו
הוא בתו"כ על הפסוק ונתנו לאהרן ובניו וכו' שאהרן אינו בחלוקה
והוא הדין בניו[ ,וא"כ כיון שהילפותא )ולכאורה הוא אסמכתא( הוא
לענין זה גופא שנוטל ראשון בזה לכו"ע י"ל דלא שייך בזה הנותן
עיניו וכו' כיון שהוא מחמת שדינו ליטול ראשון.
שמעון בן גיגי -רוממה
לכאורה יש לחלק דכה"ג לא הוי כשותף אלא זכותו הוא להיות
ראשון בכל הקרבנות ואינו חולק בשוה אלא נוטל כרצונו ולא דמי
כלל לחלוקה שצריכים לחלוק בשוה ואחד בורר לו חלק יפה דהוא
דבר מגונה ,וגם לא דמי כלל לשותפות דמשלחן גבוה קזכו.
דוד שיפרין -קרית ספר
המנהג וטעמו -המשך מעמ' י"ז
אחר כדי שיוכשר לאכילה ,ודמיא כעין פירות אילן סרק שאם שייך
שיהיה ממנו פרי מאכל מברכין עליו שהכל כדפסק המחבר בסי' ר"ג
סעיף ד' ,כי הגדרת אילן סרק הוא שאין פריו משמש בתור מאכל
אם כשלעצמו ואם ע"י פעולה כמו בישול או מיתוק ,אבל בסופי
ענבים שעושין מהן חומץ אין הפשט שזה שימוש מאכל הפרי אלא
שהמציאו עצה כיצד לנצל הפרי ע"י שימושו לעשיית חומץ ודינו
כדין פרי אילן סרק .ולכן אף דכתבו המג"א והט"ז שם בסי' ר"ג דאם
צומחים פירות טובים על האילן סרק מברך בפה"ע עיי"ש והברכי
יוסף הביא שהאר"י הקדוש היה מברך בפה"ע על כל פרי אילן סרק,
אין זה נידון דידן דזה רק אמור בפרי מאכל הצומח על אילן סרק
אבל בכהאי גוונא שהענבים האלו לא נעשו פרי מאכל כלל אלא
ששייך לנצלם לחומץ אין זה נעשה ראוי לברכת בפה"ע.
ואפילו לגבי הקני סוכר שנחלקו הרמב"ם והבה"ג כנ"ל ,אין זה
דומה לכאן ,כי שם זהו שימושם דהיינו ששימוש הקנים האלו
הם לשם מציצת המתוק שלהם או לשם בישולם והוצאת עסיס
שלהם ואם נטעי אינשי לכך הוי פרי ,דברגע שנעשה כך סדר
אכילת צומח זה הוי פרי אבל כאן אין זה שהספוניות נעשו מאכל
אצל אנשים באופן מסויים ,אלא שמצאו שימוש בהם לשם עשיית
חומץ ,וזה לא עושה את הפרי להחשיבו לגבי ברכה לפרי .זה מה
שנתחדש לנו מלימוד בדין סופי ענבים.
ומעתה יש לדון בפולי הקקאו שמהם עושים את מאכל השוקולד,
דבעצם זהו ג"כ הגדרת פרי זה .כי באמת מצד טבעם ומהות דרך
אכילתם אינם ראויים לשום מאכל כלל וכלל ואפילו להמתיקם
ע"י בישול בסוכר הם לא יצלחו למאכל )ואפילו אינם כמו פולי
קפה שאותם ניתן בדוחק לקחת הפולים עצמם ולשחקם ולטחון
אותם שאז הם ראויים כמעט לשימושם דהיינו בתור קפה לשתיה
וכדומה ,אבל בפולי הקקאו לא שייך לעשותם לבד בשום פנים
אלא בבית החרושת המייצרים אותם ,כי דרך עשייתם מורכב
מאד ,ובדרך ייצורם שנתבאר לעיל ,יש לכה"פ שלושה דברים
שלזה צריך יכולת עיבוד מיוחדת דהיינו מעשה ייבוש הפולים כדי
שיתכשרו לטחינה ויהיה אפשר להפריד השומן מהאבקה ,החימום
המיוחד של טחינת האבקה )שלא יתבשל סתם( ,העירבוב האיטי
משך שעות הרבה ,שלכל פעולות אלו צריך מעשים מיוחדים
וא"כ נמצא דאין הנידון כאן על פרי עץ הקקאו שכך נעשה דרך
אכילתו אלא הנידון הוא שנתחדש והמציאו אופן עשיית מאכל
מסויים שפולי הקקאו הם מרכיב עיקרי ומרכזי בו ,וע"י זה לא
נעשו הפולים פרי מאכל .וכמו אילו ימציאו לעשות דבר מעשבים
או עלים וכדומה ע"י ייצור ותעשיה מיוחדת לדרך אכילה אין זה
מחשיבם לפרי והוא הדין כאן ,וזה ברור מסברא והראיה ע"ז הוא
מגמרא בדין חומץ ספוניות וכנ"ל.
ואף דבאמת הדמיון לסופי ענבים אינה ראיה גמורה דשאני סופי
ענבים שהם מין פרי שנתקלקל ולכן גריעי טפי משא"כ פולי
הקקאו שזה מינן ,ובשוע"ר סי' ר"ב מדמה להו לבישול כמרא ,אבל
מ"מ חזינן מהכא דזה שמוצאים שימוש מסויים לתכלית הפרי אין
מחשיבו בכלום אף שזה נהיה דרכו .ועיין בתוס' )סוכה ל"א ע"ב(
ד"ה שיעור דכתבו לגבי מחלוקת בשיעור אתרוג שאפילו רבנן
אתרוג הבוסר לצאת בו יפסלו בשיעור אתרוג קטן דאתרוג בוסר
חשיב פירא טפי מאתרוג קטן שלא יגדל עוד ,ובקרבן נתנאל שם
על הרא"ש )סוכה פרק ג' סי' כ"ד אות פ"א( פירש דפרי בעודו
בוסר הוי פרי אפילו שהוא קטן דכך הוא דרך גידולו אבל פרי
שמלכתחילה אינו עתיד ליגדל הוא בריאה בפ"ע .וכן כתבו התוס'
גם בנזיר )ל"ה( ד"ה דבין הבינים ,דאיצטריך לרבות בנזיר ענבים
קטנים שלא יגדלו לעולם דאינם בכלל מה שנתעבה כבר בוסר
דהני גריעי טפי דבוסר יבוא לידי גידול משא"כ אלו .ועיין בשדי
חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סי' כ"ג אות ו' מה שדחה לגמרי
סברתו של בעל ספר ברכת ראש שרצה לומר בהיפך עיי"ש.
ומטעם זה גם לא דמו כלל לדין הומלתא דהם בשמים שחוקים
ומעורבים עם סוקר דמברכין בפה"א אף שכתושים לגמרי ,דשאני
התם שהם בשמים ככל מין הבשמים ושם בשמים עלייהו ככל
עשבי הבשמים ,אלא שחסר זה שיהיו ראויין לאכילה דבשמים
לבד אין אוכלים כל כך כמו שהן ועתה שמערבין עם הסוקער
שפיר ראויים הם למאכל ,וכיון שזה דרך בכך ,נמצא שהם בשמים
ראויים לאכילה כדרכם ובמלתייהו קיימי וברכתן בפה"א ,וזה
נתחדש בדין הומלתא ,ולכן ברכתם העצמית נשארת להם ,אבל
פולי הקקאו ,לא שייך לומר שישארו פרי ,דמצד מין פרי אילן עץ
הוא כלום ואין די בכך שנעשה ע"י תחבולה שיהיה ראוי לאכילה,
כי מעצם טבע מהותו הוא אינו ראוי כלל ומבחינת ברכות הוא
כמו אילן סרק ואפילו לברכת האילנות יש אומרים דאין מברכים
על אילן כזה ,ואילולי שהיו ממציאים שיהיה שייך לעשות המאכל
שוקולד ,היה נחשב עץ פולי הקקאו כעץ סרק ועץ בוסר ורק ע"י
עשיית השוקולד ממנו ,נחשב העץ כעץ עושה פרי מאכל ,ולא
שייך למימר בהו קיימי במילתייהו ,דמצ"ע אין להם שום חשיבות
ודרך פרי כלל וכלל ,רק ע"י המצאת אופן עשיית שוקולד שהוא
ע"י כתישתו לאבקה וכו' וכו' ,נתחדש אפשרות לאכול ממנו ואין
שייך לומר כאן קיימי במילתייהו שלו עצמו .ועיין ברמב"ם הלכות
סוכה פרק ה' הלכה ד' בפשתי עץ שדך וניפץ אותן דפסולין לסכך
ול"ה יותר גידולי קרקע עיי"ש .ואין זה כהומלתא ,דשם מהות מין
שלהם בתור בשמים עלייהו אלא שלהרחה הם ראויים כמו שהם
וע"י בישול הם מתוקנין לאכילה ,וזה דרך הנאתם מלכתחילה אם
להריח אם למאכל .ולכן שפיר י"ל דבשוקולד שתיקונן הוא באופן
מיוחד מברך שהכל דפולי הקקאו דמי כחומץ ספוניות דהיינו
שנעשו לכתחילה לדבר שברכתו שהכל .ויש לדמות זה להא דכתב
החיי"א )נ"א ,ג'( לגבי תפוחי יער וכדומה דברכתן שהכל מטעם
דהם מין גרוע ואינם חשובים פרי ,וודאי אפילו אם ימציאו לעשות
מהן מאכל מסויים לא תשתנה ברכתו לבפה"ע כיון שגריעותו הוא
בעצם מהות שם הפרי שלו.
ולפי"ז שפיר המנהג לברך שהכל על שוקולד ,ויתר על כן ,לפי
דברינו אף באוכל אבקת קקאו עם סוכר שאז אין זה מעורב עם
חמאת קקאו וכו' ג"כ מברך שהכל ודלא כמו שכתב במנחת שלמה
)סי' צ"א ,ב'( דבכהאי גוונא יש לברך בפה"ע כיון דאוכל הקקאו
בפ"ע בלי תערובת ,אלא אף אז מברך שהכל כיון שזהו ברכתו של
מאכל עץ הקקאו וכמשנ"ת.
ויסוד זה הוא גם לגבי סויה דלכאורה ג"כ דרך אכילתם רק ע"י
ריסוק וא"כ היה מקום לברך על מוצרי סויה בפה"ע ,ובמש"כ
מבואר דברכתו שהכל ,כיון דהכשרת והמצאת אופן לעשות מאכל
מפרי בוסר וסרק ,ולא פעולה רגילה של מיתוקו או בישולו ,אין
מחשיב את הפרי לקבל ברכת פרי העץ כדחזינן בסופי ענבים.
)ואין זה דומה למאכל הנקרא פופקורן דשם אין משתנה צורת
הפרי והוי הפרי גופא(.
אמנם עיין בספר דברות יעקב סי' ל"ח שכתב :כתב מרן בשו"ע סי'
ר"ג סעי' ז' בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר ,הבשמים עיקר
ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים ע"כ ,וביאר עליה הכהן
במשנ"ב דהיינו כשהם שחוקין ונימוחין לגמרי עד שאין ניכר בהן
תארן הראשון כלל אפילו הכי לא נשתנית ברכתן בזה לכולי עלמא,
דדרך הבשמים לכתוש באופן זה )כלומר אף לפי מש"כ הרמ"א
סי' ר"ב סעי' ז' לחשוש לדעת תה"ד ,שאני הכא דדרך בכך ובכהאי
גוונא כו"ע מודו כדאיתא בהדיא בתה"ד ,שעה"צ( ולפיכך מברך
בפה"ע אף אם הרוב סוכר ומעט בשמים כיון דהסוכר טפל להן
דאינו בא רק למתק הבשמים ע"כ ,ומן דין תשובה מוצאת על אותן
שנוהגים לברך שהכל על שוקולד ,ונהפוך הוא אשר מבואר בשו"ע
ובכל הפוסקים דבכי האי גוונא צריך לברך בפה"ע כיון שהקקאו
עיקר ,ואף גם זאת לא חיישינן להא דנשתנה צורת הקקאו כיון
דדרכו בכך ,ובלאו הכי העיקר לדינא כדעת מרן השו"ע דלא חייש
לשינוי צורה דכ"ד רובא דרבוותא קמאי כדברירנא בארוכה בס"ד
לעיל סי' ל"ז קחנו משם.
ודע דאין זה ענין להא דאיתא בשו"ע התם סעי' ד' דעל פירות
שמוציאין אילני סרק מברך שהכל ע"כ ,הא ליתא דאילן סרק היינו
שגדל מאליו בלא זריעה ונטיעה ,אבל אם נטעו אילן פירותיו פרי
גמור הוא אף אם גרועים הם ,כמש"כ רבוותא בתראי הניף הכהן
אותם הביאוה"ל במקומו ,איכו השתא זה הקקאו דנוטעים אותו
הא ודאי פרי גמור הוא ,זאת ועוד אחרת מה נשתנה קקאו מקפה
דהא האוכל קפה קלוי מברך בפה"ע כמש"כ הי"א סי' ר"ד הגב"י
ס"ק א' ושאר אחרונים ועיין עוד במחזיק ברכה התם ,וכן מתבאר
מכל להקת אחרונים אשר שקלו וטרו בדין משקה הקפה אפס
קצהו תראה לקמן סי' ל"ט איש איש ממקומו ]וליכא למימר שאני
קפה דנעשה ראוי על ידי בישולו בחמין ולעולם כד נאכל קודם
בישולו מברך שהכל כמו אילן סרק ,הא ליתא דהא אילן סרק
שבישל פירותיו מברך שהכל כמש"כ המשנ"ב ,והיינו טעמא משום
דלאו פירא נינהו ,ועכ"ז חזינן לכל רבוותא דעל משקה הקפה
מברך בפה"ע זולת משום דהשתא לא אכיל הקפה אלא טעם
בעלמא ,ועיין עוד בשו"ת גינת ורדים כלל ג'[ ומה נשתנה קפה
מקקאו הא תרווייהו קודם התיקון עולין בקנה אחד יבש היה כעץ,
ומ"מ כיון דעומד לתיקון שפיר דמי הכא נמי לא שנא ,ומה גם
דאף אילן סרק גמור דכתב בשו"ע לברך שהכל ,הנה האר"י ז"ל
פליג עליה כדאיתא בברכ"י ס"ק ב' ובא"ח פרשת מטות ס"ז ושכן
המנהג ע"ש איכו השתא מילתא דפשיטא דעל השוקולד צריך
לברך בפה"ע דוק ותשכח.
ועיין בספר שערי הברכה ברשימת המאכלים בהערה 699שכתב:
ועיין בשע"ת סי' ר"ב ס"ק ט"ז שכתב לברך על שוקולד"י שהכל,
אך פירשו האחרונים דבריו שהוא מיירי במשקה שוקולד ולא
באוכל כעין שלנו) .אמנם יש להעיר מהשע"ת בסי' תק"ד ס"ק
ג' שהזכיר שם לגבי טחינת הקאקא"ז ביו"ט "כדי ללוש ממנו
שיקולאט"י" ,ומוכח שאף בזמנו היה נפוץ לעשות עיסת שוקולד
מהקאקאו ולא רק משקה ,וצ"ע(.
לו
פניני הלכה
ברכות הנהנין -ענינם וטעמם
בשו"ע נתבארו היטב כל הלכות ברכות הנהנין
ופרטיהם ,ובראשונים עמדו מהו ענין הברכה ,ומה
שייך ברכה אצל הקב"ה אשר מידו הכל ,והוא מקור
כל הברכות] ,ונתבאר בהרחבה בגליון מס' 17על
השו"ע סי' ה'[ ,כן ביארו ענין ברכות הנהנין ,וכתבו
שע"י הברכה מכריז שיש בורא ,וממליך את הקב"ה
וביארו הטעם שתקנו ברכה מיוחדת על כל מין
ומין.
הברכות -כדי שנזכה בברכת ה' :ע"ד הפשט ,אין הברכות צורך
גבוה אלא צורך הדיוט ,כי כיון שהוא מקור הברכה וכל הברכות
משתלשלות ממנו ,וכל הנמצאים המברכים אותו ,אין ברכותיהם כדי
לו ,כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כולם ,ואין מציאותם
אלא ממציאותו והכל צריכים לו ,ומציאותו תספיק בעצמה לא יצטרך
לזולתו כלל .ואם כולם יברכוהו כל היום ויספרו תהילותיו כל היום,
וכל הלילה לא יחשו ,מה יתרבה בכך ומה יתנו לו או מה מידם יקח,
אין התועלת והריבוי כי אם אלינו ,כי מי שמברך על מה שנהנה הוא
מעיד על ההשגחה שהוא יתברך המציא מזון לשפלים כדי שיחיו,
ובזכותם התבואה מתברכת והפירות מתרבין) .כד הקמח לרבינו בחיי,
ערך ברכה( • אין ברכותינו אלא כדי לזכות בברכותיו ,כאמרם ז"ל
)סוטה ל"ח( כל המברך מתברך .וכן כתיב )תהלים קל"ד( שאו ידיכם
קודש וברכו את ה' ,יברכך ה' מציון) .אבודרהם(.
הגדולה שבמצוות והחזקה שבעבודות :דע בני ,יצליחך האל יתברך,
כי הגדולה שבכל המצות ,והחזקה שבכל העבודות הם הברכות ,שכל
מאמין חייב לברך לאלקינו על כל מה שברא בזה העולם על כל דבר
ודבר הברכה המיוחדת לו ובזמן שהגבילוהו קדמונינו ז"ל ,כי כל מה
שברא הקל יתברך והוציא למציאות ,הכל היה לצורך האדם) .ספר
מצוות זמניות ,לאחד מהראשונים -רבינו ישראל ב"ר יוסף הישראלי
הל' ברכות(.ענין ברכות הנהנין :חייב כל איש ישראל לברך את הבורא ,ולהודות לו
על כל מה שברא בעולמו ,על כל דבר ודבר ברכתו הראויה לו ,בזמנים
שקבעו להם רז"ל ,כי כל מה שברא לא בראו אלא לכבודו ,לצורך
האדם ותועלתו ,שנאמר תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו.
)אבודרהם ,הלכות ברכות( • .והטעם בכל הברכות שנצטוינו לברך את
השם .על כל המצות ,לפי שבחר בנו וקדשנו במצותיו ,וגם על המזון
ושאר ההנאות ,להודות לו על הספקו לנו את צרכנו ,להיות גופותינו
בריאים ,שישארו נפשותינו נחים להתבונן חסדי השם ,ונודה לשמו.
)אבודרהם ,סדר שחרית( • .ענין אמרנו על איזה דבר מאכל או הנאה
"ברוך אתה ה'" ,כלומר אתה הוא מקור הברכה ,ירצה שאתה הוא
המלא טוב וחסד לאין קץ ותכלה וסוף וכו' ,ולכך אתה מריק ושופע
תמיד ברכת הטוב והחסד לזון ולההנות הנמצאים כולם ,כי הן רק
לזאת בראת כולם למען תשפיע עליהם ממקור ברכתיך) .יד הקטנה
על הרמב"ם פ"א מהל' ברכות(.
ברכות הנהנין -המלכת הבורא :טעמו וראו כי טוב ה' ,אמר הקב"ה הוי
מקיים כל המצוות שנתתי לך בתורה ,אם אכלת מפירות הארץ או מן
האילן הוי מברך עליהן ,שאם אכלת ולא ברכת אתה גוזל את הפירות
ואת האילן ואת הארץ ולמי שהוא מגדלן ,ואם אכל אדם וברך הוא
ממליך לבוראן ,הוי טעמו וראו כי טוב ה') .ילקוט שמעוני ,תהלים ל"ד,
בשם מדרש ילמדנו(.
כדי לזכור הבורא תמיד :תקנו אנשי כנסת הגדולה לברך על ההנאה,
המצוות וההודאה .וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ,ודרך
בקשה ,כדי לזכור את הבורא תמיד ,אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה.
נמצאו כל הברכות כולן ,שלשה מינים ,ברכות הנייה ,וברכת המצוות,
וברכות הודאה ,שהן דרך שבח והודיה ובקשה ,כדי לזכור את הבורא
תמיד וליראה ממנו) .רמב"ם ,פ"א מהל' ברכות הל' ג'-ד'(.
שלא ימשך אחר תאוות האכילה :ולפיכך צריך האדם שיתבונן
בברכות שעל השלחן ,כדי שימשיך לבו לתאות השי"ת ,ולא לצד
תאות המאכל והמשתה .וצריך שיזכור העיקר במקום שהוא סיבה
שישכחנו ,והוא מקום סעודה ,כי שם יתחייב האדם להיות יותר נפשו
משוטטת אל השם יתעלה) .כד הקמח לרבינו בחיי ,ערך ברכה( •
ואשר אנחנו רשאים לאכול ולשתות ,הזהירנו לברך את ה' ולהודות
לו ,על כל הטובה אשר גמלנו ,כמו שבא בתורה ואכלת ושבעת
וברכת את ה' אלוקיך ,וכשאנו נהנים מן העולם הזה ומברכין את
שמו יתברך ואנו מודים לו על רוב חסדו עמנו ,לא נמשך אחר תאות
המאכל והמשתה ,ולא נהיה מאומרים אכול ושתה כי מחר נמות ,אבל
נסתפק במספיק ונעזוב המותרות אפילו מהדבר המותר לנו ,ונתרחק
מהדברים המנועים והאסורים לנו ,למען יתקיים בנו והתקדשתם
והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדישכם) .צדה לדרך ,לתלמיד ר"י
בן הרא"ש ,מאמר א' ,כלל ג' ,פ"כ(.
לתקן היצר ,הנלחם ביותר בפה :ומאחר שכל כוחם ומלחמתם של
ישראל עם הקליפה הוא בפה ,לכך תיקנו חז"ל על כל אכילה ושתיה
ברכה להקב"ה ,יען כי היצר הרע הוא מתקנא ומתגרה בפה יותר מכל
איברים של אדם ,כי הוא נגדיי אליו ,ושם האדם עורך מלחמה עם
היצר הרע ,ואין דבר שיהיה ליצר הרע תגבורת מצידו על האדם כמו
תאות אכילה ושתיה .ולכך תיקנו ברכה על אכילה ושתיה ,כדי שלא
יצא מהם נזק לאדם במלחמת היצר הרע ,אלא אדרבה יתחזקו נגד
מלחמה של האדם שהם בפה להכניע היצר הרע .ועל כן אמרו רבותינו
ז"ל המזלזל בברכות הנהנין גורם רעה לעצמו להטמא בקרי בר מינן
כי תמשול בו הסטרא אחרא .ולהיפך הנזהר בברכת הנהנין הוא ימשול
הרב שמואל זלוטניק
כולל "אליבא דהלכתא" -ברכפלד
ביצר הרע ממשל רב ,ויתקן עצמו בזה תקון גדול עצום ורב .על כן
ראה כמה וכמה צריך האדם ליזהר בברכות ,ולא יביא עצמו לידי
ברכה לבטלה ,ולא ישנה ויטעה בהם אלא את הכל יוציא מפיו בכוונה
גדולה ,ואז הוא טוב לו וטוב לעולם) .בן איש חי ,הקדמה לפרשת
פנחס(.
לתקן ולקדש אכילתו :ואולם עוד הוסיפו חכמינו זכרונם לברכה לתקן
ברכות קודם ההנאה ,להגדיל זה הענין ,והוא שגם קודם שישתמש
האדם מן העולם יזכיר שמו יתברך עליו ויברכהו ,ויתכוין שממנו
יתברך בא לו הטוב ההוא ,ויתכוין באמיתת הטוב ההוא ,שאינו ענין
גופני והנאה חמרית בלבד ,אלא שבאמת הוא ענין מוכן ממנו יתברך
למה שיוצא ממנו תועלת לטוב האמיתי כמו שזכרנו ,ובהקדים הענין
הזה למעשה ,ישאר המעשה ההוא כולו לצד הטוב ולא לצד הרע,
ויתוקן בו האדם ויתעלה ,ולא יתקלקל ויושפל ,וכמו שזכרנו) .דרך ה'
להרמח"ל ,ח"ד פ"ט(.
טעם חילוק ברכות על כל מין ומין :עלי עשב .כי שם ה' אקרא .מכאן
שמברכין על כל מין ומין) .בעל הטורים ,פרשת האזינו( • .ודרשו רז"ל
ברוך ה' יום יום ]וכי[ ביום מברכין אותו ,בלילה אין מברכין אותו ,אלא
כל יום תן לו מעין ברכותיו .הכי נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.
)ספר מצוות זמניות ,לרבינו ישראל ב"ר יוסף הישראלי ,הל' ברכות(.
• ולפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה לברך על כל דבר ודבר שנהנין
ממנו ,וכמו שחייב אדם לברך בכל יום ויום לפי ענינו ,כדכתיב ברוך
ה' יום יום ודרשו חז"ל דרוצה לומר בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו.
דודאי אין מהראוי לברך בשבת ברכות הראויות לפסח וכיוצא בו ,כן
צריך לברך על כל דבר ודבר ברכתו הראויה לו .ולכן תקנו חז"ל לברך
על כל מין ומין לפניו ,והם ששה ,המוציא ,בורא מיני מזונות ,בורא פרי
הגפן ,בורא פרי העץ ,בורא פרי האדמה ,שהכל) .סידור אוצר התפלות,
בשמים ראש(.
חילוק הברכות -מורה על ריבוי טובו וחסדו ית' :ולכך לא תקנו ברכה
אחת על כל ההנאות כמו ברוך אתה ה' הזן והמהנה את הנמצאים
כולם ,אלא יסדו ותקנו על כל מין ומין מאכל ומין ומין פרי ומין ומין
הנאה ,על כל אחת ואחת ברכה בפני עצמה ,למען להורות לנו אשר
למקור ברכת טובו וחסדו אין קץ ותכלה וסוף ,ולכך אינו משפיע עלינו
במין מזון אחד לבד למען יהיה קיום לחי להיות חי ,אלא הוא משפיע
עלינו בההנאות שונות לאין מספר ,למען ייטיב לנו בכל הטוב והחסד
אשר יש בנו כח לקבל ,ואילו היה בנו עוד כח יותר ,היה משפיע עלינו
עוד מיני טובות יותר ,כי לרב טובו אין קץ) .יד הקטנה על הרמב"ם,
פ"א מהלכות ברכות(.
הצדיקים קרויין חיים -שמברכין על כל דבר :אמר רבי שמואל בר
נחמני ,הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים ,אבל הרשעים אפילו
בחייהם קרויים מתים וכו' ,רשע בחייו חשוב כמת מפני שראה חמה
זורחת ואינו מברך יוצר אור ,שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים ,אוכל
ושותה ואינו מברך ,אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין
ושותין שרואין וששומעין ,ולא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתן
מברכין ומודים לפני הקב"ה) .מדרש תנחומא ,סוף פרשת וזאת
הברכה(.
הברכה -הכרזה שיש בורא :כשמברכים ברכה ,בכל ברכה שמברכים
לא שמים על לב ,אומרים "המוציא לחם מן הארץ" "בורא פרי האדמה"
ולא חושבים כלום ,אומרים בגלל שכך הוא הדין שצריך לברך לפני
האוכל ,וחושבים שההודאה היא רק על האוכל עצמו .אבל הפירוש
הנכון של הברכות הוא "בורא פרי האדמה" ,בברכה מונחת אמירה
והכרזה שיש בורא ,שהוא ברא את פרי האדמה ,ההודאה והשמחה
היא לא על המאכל שאוכלים ,על כך שהקב"ה נתן לנו תפוח או תפוח
אדמה לאכילה ,לא זו הברכה ולא על זה השמחה ,הברכה היא "בורא"
פרי האדמה ,וכך בכל הברכות מדגישים ואומרים "בורא" שהוא עשה
וברא את הכל ,כל ברכה נועדה לקרב ולרומם אותנו בכל צעד ושעל
לזכור ולדעת שלא אנחנו עושים ,רק יש בורא ,הקב"ה שברא ועשה
ועושה את הכל) .מחשבת מוסר ,לבעל האבי עזרי(.
לאכול כל מיני פירות ומגדים -להרבות בברכות :עיר שאין בה כל
מיני פירות אין ת"ח רשאי לישב בתוכה ,שכל מיני פירות מאירין את
העינים) .תנא דבי אליהו סא"ז פט"ז( • .ישמעו ענוים וישמחו .א"ר
בון בשם רב ,עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שחזתה עינו מיני מגדים,
ולא אכל ור' אלעזר חש לההיא שמעתתא ,הוה מצמצם פריטי למיכל
בהון ,מכל מילי חדש בשתא) .ירושלמי ,פרק עשרה יוחסין( • .והטעם
כדי להרבות בברכות) .התשב"ץ ,סי' שי"ט(.
ברכי נפשי את ה' -ברכת הנהנין :כנגד ברכת הנהנין אמר לדוד ברכי
נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו ,שראוי שתברך הנפש לאל
יתברך על מה שנהנית בזה העולם ,כדי שלא תבא לידי מעילה ,כי על
מה שהוא רוצה לאכול אמר ברכי נפשי את ה' ,כי הוא אדון העולם
ולא יאות ליהנות מן עולמו בלתי ברכתו ,ואחר שכבר אכל והמזון
במעיו קודם שיתעכל ,אמר וכל קרבי את שם קדשו ,בעוד המאכל
במעים ובקרבים צריך לברך עליו) .בית אלוקים להמבי"ט ,שער
התפלה פי"ט(.
כיצד מברכין -נוסח הברכות וביאורם
ברכות הנהנין לפניה כולל ששה ברכות והם ,א.
המוציא לחם מן הארץ ,ב .בורא מיני מזונות ]וב'
ברכות אלו נתבארו פרטיהם והלכותיהם בסימנים
הקודמים[ .ג .בורא פרי הגפן .ד .בורא פרי העץ .ה.
בורא פרי האדמה .ו .שהכל נהיה בדברו .ובראשונים
ביארו ופירשו נוסח הברכות בכלל ונוסח כל ברכה
בפרט וכגון מדוע בברכת המוציא אנו אומרים
המוציא לחם מן הארץ ובברכת האדמה אנו
אומרים בורא פרי האדמה ,וכן מה נשתנה ברכת
שהכל שאין מזכירים בו הלשון בריאה.
ברוך -ביאורו וענינו :כל לשון ברוך דגבי הקב"ה ,הן במקרא
הן במשנה הן בתפלה ,הן במצוה ,הן בפירות ,כולם מתפרש לשון
נתינת שלום או לשון שבח) .חזקוני ,בראשית כד ,כז( • .אבל לשון
וברכת ענין תוספת וריבוי וכו' ,ועוד מלשון בריכה וכריעה מי שכל
ברך כורע לו) .רבינו בחיי ,דברים ח ,י( • .החכם השלם ,שאלת מהו
ענין הברכות ,שהברכות תוספת טובה ומה יוסף העבד לאדוניו וכו'
באמת לשון ברכה תוספת וריבוי הוא והוא מלשון בריכות המים ,ויש
בענין הברכות סוד עמוק יבינהו מי שזיכה השי"ת אותם לעמוד בסוד
התורה וכו' ,וככה ענין הברכות ,שאנו מודים לפניו על מזונותיו ועל
טובות המגיעות לנו מאתו יתברך ומתפללים שיתמיד טובו לבריותיו
שידעו הכל שהוא ברוך) .הרשב"א בתשובותיו ,ח"א סי' נ"א( • .שענין
הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו,
כי הוא המברך ומבורך יכלול כל הטובות) .ספר החינוך ,מצוה ת"ל(.
אתה -לשון יחיד ונוכח :כאשר יתחיל איזה ברכה ,אל ימהר לומר
התיבות במהירות ,רק יבחין בפירוש תבותיו ויכון ליחדו יתברך.
וכשיאמר "ברוך אתה" ,שהוא לשון יחיד ולשון נוכח ,יכוון בלבו פירוש
הענין ,שהשם יתברך כנגדו נוכח פניו ,ורואה כל מעשיו ויודע כל
מחשבותיו .ויצייר בשכלו שהוא כמי שעומד בפני המלך פנים בפנים,
והמלך רואה ומדקדק אחר כל מעשיו שעושה ואחר כל דיבור שמוציא
מפיו .ואז בודאי ילבש חרדה ומורא גדול) .הגהות יש נוחלין ,אות ט'(.
ברוך אתה ,בורא פרי -לשון נגלה ונסתר :וכדי לקבוע שתי הפינות
האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ובנסתר .ברוך אתה ,כמדבר עם
מי שהוא נמצא מפורסם ,שהוא מדבר עמו פנים אל פנים ,וכדי שלא
תשבש המחשבה שהוא ית' נמצא כמציאות שאר הנמצאים ,ושיש
יחס בין מציאותו למציאותם ,קבעו אשר קדשנו ,לקבוע בנפשותינו
שאע"פ שהוא מפורסם ,מהות מציאותו נעלם ונסתר ,שאי אפשר
לדבר בו רק בנסתר ,ברוך הוא) .שו"ת הרשב"א ,ח"ה ,סי' נ"ב(.
מנין תיבות הברכה ,ורמזיהם :כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה
ברכה שלימה ,דלכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה בכל ברכה לומר ברוך
אתה ה' אלהינו מלך העולם ,כי ידוע דהברכות הם תיקון המלכות וכו',
לכך תיקנו בכל ברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם ,שיש בתיבות
אלו כ"ה אותיות .ואמרתי בס"ד רמז לזה מה שאמר הכתוב יודוך ה'
כל מעשיך וחסידיך יברכוכה ,חלק התיבה לשתים וקרי בה יברכו כ"ה,
דברכה שלימה היא בשם ומלכות שיש בזה כ"ה אותיות) .אוצרות
חיים ,ליקוט מספרי הבן איש חי ,סדר תיקון סעודה(.
בורא פרי הגפן -מעלת היין :על היין הוא מברך בא"י אמ"ה בורא
פרי הגפן ,וקובע ברכה לעצמו משום שמנסכין ממנו על גבי המזבח,
דכתיב המשמח אלוקים ואנשים) .ספר הפרדס ,שער י'( • .ומעתה ראוי
לברך על היין בורא פרי הגפן וכו' ,וכן בארו לנו חז"ל על מעלת הגפן
הוא שאמרו במסכת ברכות מנין שאין אומרים שירה אלא על היין,
שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי וכו' ,ואמרו באגדה
תתקכ"ו מיני ענבים נבראו בעולם כמנין תירוש"י ,וכולם לקו בחטאו
של אדם ,ולא נשאר לפניו אלא אחד ,וכן עוד למעלת הגפן ימשילו
הנביאים תמיד כנסת ישראל לגפן ,וזהו שאמר הכתוב גפן ממצרים
תסיע ,ועוד יש בזה טעמים אחרים ונכבדים) .שולחן של ארבע לרבינו
בחיי ,שער ראשון(.
בורא פרי העץ -מדוע אין אומרים פרי האילן :מה שאין אומרים על
פירות האילן לשון פרי האילן ,משום דאילן הוא לשון תרגום) .חידושי
הגר"א ,ברכות מ"ד ע"א(.
בורא פרי האדמה ,המוציא לחם מן הארץ -כלשון המקרא :על פירות
הארץ אומר בורא פרי האדמה ,חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר
המוציא לחם מן הארץ וכו' ,והאי דלא אמרינן בורא פרי הארץ או
המוציא לחם מן האדמה ,האי כלישנא דקרא והאי כלישנא דקרא,
דהאי כתיב )תהלים ק"ד( להוציא לחם מן הארץ ,ובהאי כתיב )דברים
כ"ו( מראשית כל פרי האדמה) .חידושי הרא"ה ,ברכות ל"ה ע"א(.
הארץ הוא ארץ ישראל ,וזהו רק בלחם :על פירות הארץ בורא פרי
האדמה .וקשה למה לא תקנו על פירות הארץ בורא פרי הארץ .וא"ת
שאדמה מבוררת טפי ,קשה למה אין אומרים גם על הפת המוציא
לחם מן האדמה ,וכו' .וי"ל דהארץ יש לה ג' פירושים ,הא' ,הארץ היא
הכולל כל מה שבעולם מן השמים ועד התהום ,כמו שכתוב בראשית
ברא אלקים את השמים וגו' ,והב' ,מדינה אחת בכלל נקראת ארץ,
כמו ארץ מצרים ,ארץ כנען ,ודומיהן ,והג' ,ארץ ישראל נקראת ארץ
סתם ,כמש"כ ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ,אבל האדמה
הוא מקום מיוחד לזריעה .וזה שאומרים על פירות הארץ ,דהיינו
מה שבכל הארץ ובכל העולם ,אומר בורא פרי האדמה ,דהפרי גדל
מאדמה מיוחדת ,ואין שייך לומר בה ארץ ,שהוא שם הכולל .ועל הפת
אומר מן הארץ ,דקאי על ארץ ישראל מפני שעיקר ז' המינין הגדלים
כאן הן יונקים מא"י ,דהא בחו"ל נמי יש ז' המינין וקרא משבח ארץ
ישראל בשבעת המינין ,אלא מפני ששבעת המינין יונקים מארץ
ישראל ,וארץ ישראל נשתבחה בלחם כמש"כ ארץ אשר לא במסכנות
תאכל בה לחם ,וכמו שכתוב גבי שלמה שהיה משלח לחירם חטים,
ועל כן אנו אומרים ותן טל ומטר בימות הגשמים שאם לא יהיה לחם
ח"ו בארץ ישראל לא יהיה בכל העולם כמו שאמרו גבירה לוקה כו',
והשפעה הולך מארץ ישראל לכל העולם כלו ,לכך אומרים בברכת
לז
הפת מן הארץ ,שקאי על ארץ ישראל ומזכירין שבח של ארץ ישראל,
וכמש"כ לעיל שארץ ישראל נקרא ארץ סתם) .חידושי הגר"א ,ברכות
מ"ד ע"א(.
פרי האדמה הוא מזון קל ,משא"כ לחם :ונראה לי דלהכי על פרי אדמה
יברך בורא פרי האדמה ,ועל לחם המוציא לחם מן הארץ ,ולא שניהן
בבורא ומהאדמה ,או שניהן במוציא מהארץ ,משום דבורא הוא יש מאין
ומוציא היינו יש מיש ,ואדמה הוא חלק העפריי שבארץ ,אבל ארץ הוא
שם כולל לכל כוחות הטמונים בכדור הארץ ,ולהכי כל פרי אדמה שהוא
רק מזון קל ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך ,לכן נברא רק מחצונית
קליפת הארץ ממש יש מאין ,להכי מברך עליו בורא פרי האדמה ,אולם
לחם לבב אנוש יסעד למרבה ,שצריך להזנתו כח גדול וחזק ,לכן גדול
אדונינו ורב כח מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים
בכל מסתוריו ,כדי שיצא לאור דבר המחזק כח האדם כפיתא סעדתא
דלבא והיינו יש מיש) .תפארת ישראל ,ברכות פ"ו מ"א(.
טעם שאין אומרים מן האדמה :בורא פרי האדמה לא תקנו לברך
במוציא ,דבורא עדיף טפי לכלול תחלת הבריאה .ומ"מ לא תקנו לברך
בורא פירות מן האדמה כמו שהיתה תחלת הבריאה כדי לכלול נמי של
עכשיו ,דאין בורא מן האדמה כי אם פרי מפרי ,ולכך אינו אומר שברא
וכו' ,משא"כ בלחם דכיון דהזכירו את הלחם בפרט לא יכלו לתקן בורא
לחם ,כי הלחם אינו בא אלא לאחר כמה יגיעות ,קצירה ,וטחינה ,ואפייה,
על כן אינו שייך גביה אלא לשון מוציא ,רוצה לומר שנתן כח בארץ
שע"י יוכלו להוציא את הלחם .ותפסו ג"כ לישנא דקרא להוציא לחם
מן הארץ) .תוס' אנשי שם ,ברכות פ"ו מ"א(.
שהכל נהיה -מדוע אין אומרים ברא :הקשה ה"ר אשר מלוני"ל למה
בכל הברכות מברכין בורא ובזו נהיה ,יאמר גם כן בזו שהכל ברא ,ותירץ
כיון שתקנו מטבע ברכה זו על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בעלי חיים
וכיוצא מהן אין לומר בורא שעיקר בריאתנו לא לכך היתה ,וראיה לדבר
אדם הראשון שלא הותר לו בשר באכילה ,ועוד כיון שתקנו מטבע זה
על יין שהחמיץ ,וחומץ ,ופת שעפשה ,ותבשיל שעברה צורתו ,ונובלות,
שכל אלו אינן תיקון הבריאה אלא השחתה והחסרת הבריאה ,אין לומר
בהם בורא ,ולפיכך תקנו לומר נהיה ולא תקנו לומר היה .והמשכיל יבין.
)פי' ענף יוסף ,בסידור אוצר התפלות(.
ברכת שהכל -ברכה כוללת ומתקנת :בברכה של שהכל נהיה בדברו
נרמז תיקון של תערובת טוב ברע שהיה על ידי חטא אדם הראשון,
דהכתוב אמר על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ,כי בדבר פי ה' הכל נעשה
במעשה בראשית ,שכל דבר שהיה רוצה היה אומר יהי כן ויהי כן,
שבכח הדיבור של הקב"ה היו כל הברואים ,וזה נקרא מוצא פי ה' וכו',
וזהו שתיקנו בברכת הנהנין שהכל נהיה בדברו ,דזו היא ברכה כוללת,
דקיימא לן על הכל אם אמר שהכל יצא .ולכן בכח זאת הברכה עולה
כל הרוחניות והקדושה למעלה למקומה ,ויתוקנו מקלקולם שהיה להם
מחטאו של אדם הראשון) .בן איש חי ,פרשת מטות(.
הלכות ברכות הנהנין -חשיבותם ,ונחיצות לימודם
בגמ' ריש כיצד מברכין מבואר חובת ברכת הנהנין,
ואמרו שם שמי שאינו בקי בהלכות ברכות ילך אצל
חכם וילמדנו ברכות ובראשונים מצאנו שהזהירו
בחובת שינון ולימוד הלכות ברכת הנהנין ,בכל
פרטיהם ודקדוקיהם ,עד שידע בבירור מה מברכים
על כל דבר ,וכתבו שהוא ראש לכל הלימודים,
ומחובתו של כל איש ישראל.
חובת לימוד הלכות ברכות הנהנין :וכמה הועילונו ז"ל באומרם ילך אצל
חכם מעיקרא וילמדנו ברכות .כי זה המאמר יחייב לכל מי שאינו יודע
ענין הברכות ,וחיוביהם ,וזמניהם ,שילך אצל אדם בקי בדבר ,בלשון
שתקנום עזרא ובית דינו ,וילמוד אותם עד שלא תחסר מהם דבר,
וישתמש בכולן כראוי) .ספר מצוות זמניות לרבינו ישראל ב"ר יוסף
הישראלי ,הל' ברכות( • .יתן אל לבו מבלי לעבור את פי ה' ,וללמוד
דיני התורה ולהשמר מעבירות שדש בעקביו ,ובפרט הלכות וכו' וברכות
הנהנין ,ומי שאינו בקי בהם ממש אינו בתורת האדם הישראלי) .יערות
דבש ,ח"א דרשה י"א( • .דיני ברכות ארוכים ועמוקים ,וצריך כל אחד
ליזהר בהם ,ואמרו בברכות דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא ,וצריך
כל אחד ללמוד ,ישמע חכם ויוסיף לקח) .פמ"ג פתיחה להל' ברכות,
אות י"ח(.
סדר ברכות הנהנין -ראש לכל הלימודים :כל מה שברא הקב"ה בעולמו,
הכל היה לעבודת האדם ,שנברא בצלמו ,לעמוד לפני הקל לשרתו
ולברך בשמו ,וכו' .לפיכך חייב כל ישראל הבא ליהנות מן העולם לברך
על כל מה שנהנה לשם הגדול מלך העולם .והמברך יבורך ומשך לכל
העולם חן וחסד וכו' .לכן תחילת כל דבר ,ראוי אדם ללמוד ,וללמד לבניו
ולתלמידיו סדר ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה ,וישחיתו ויתעיבו
עלילה ,מפני שזה דבר חמור מאוד) .סדר ברכות הנהנין להריטב"א,
בראש הספר(.
ילך אצל חכם -ולא יחוס על כבודו :וקאמר בגמרא מאי תקנתיה ,אמר
רבא ילך אצל חכם וילמדנו ברכות .וקשיא ,מאי חידוש בא לאשמועינן,
כל אדם יודע זה שאם ילך אצל תלמיד חכם ילמד אותו ברכות ,ומאי
אשמועינן בזה .אבל רוצה לומר שלא יאמר האדם מתבייש אני לילך
אצל תלמיד חכם ללמוד ברכות ,כי חשוב אני או עשיר אני ,ואיך אלך
אצל ת"ח ללמוד ברכות ,ועל זה אמר כי בודאי ילך ,כי איך יקפיד על
כבודו והרי השם יתברך בראו לכבודו ולדבר זה נברא ,ואם יאכל בלא
ברכה ממעט כבוד המקום ,שהנבראים הם לכבודו והוא יקח אותם,
ולפיכך אל יהיה חס על כבודו נגד כבוד המקום רק ילך אצל תלמיד
חכם וילמוד ברכות) .דרוש לשבת הגדול להמהר"ל( • .וכבר אמרו
רבותינו זכרונם לברכה כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה ,מעל.
מאי תקנתיה ילך אצל חכם וילמדנו .וזה כלל גדול מי שרוצה להיות
עובד אלוקים כאשר יאות לנו על היותנו יהודים מאמינים בני מאמינים
בתורה ובכל דברי חכמים ובשכר ועונש ,ראוי שלא יבוש ולא יכלם
מלילך אצל חכם וילמדנו ,ויכתוב לו בכתב יושר מטבע ברכות ושאר
דברים הנצרכים ,ויורנו בדרך אמת וינחנו בדרך טובים .ובאמת אמרו
הולך את חכמים יחכם) .פלא יועץ ,ערך ברכה(.
וילמדנו ברכות -הלכות היסח הדעת ,עיקר וטפל :וכל הנהנה מן העולם
הזה בלא ברכה מעל ,מאי תקנתיה וכו' ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו
ברכות .קשה אי איירי בעם הארץ שאינו יודע לברך ברכת הנהנין ,ועשה
לו תקנה שילך אצל תלמיד חכם וילמדנו ,אם כן זה ודאי גבי קריאת
שמע ותפלה אינו יודע ,ולמה עשה לו תקנה בעצה טובה זו שילך אצל
תלמיד חכם וילמדנו ברכות שהם דרבנן ,ולא נתן לו עצה שילמוד
קריאת שמע ותפלה גם כן .ועוד קשה ,בשביל לימוד ברכת הנהנין למה
צריך תלמיד חכם ,יוכל ללמוד זה מכל אדם המוני או מלמדי תנוקות
שמלמדים הקטנים ,ועל כן הוה ליה למימר ילך אצל אדם אחד וילמדנו.
ונראה לתרץ בס"ד ,דלעולם הוא יודע נוסח הברכות כולם ,ורק הלכות
ברכות אינו יודע .דרך משל אכל פרי עץ זה ,ואחר שעה הביאו לו פרי
עץ אחר ,אינו מברך ,כי חושב שתועיל ברכה ראשונה לכל פעם ופעם
שיהיה אחריה ,וזה אינו .גם מדין הביאו לו עיקר ועמו טפלה ,מברך על
העיקר ופוטר הטפלה ,אך צריך שיהיה חכם ומבין לידע איזה נחשב
עיקר ואיזה טפילה ,והוא אינו מבין ופוטר הכל) .בניהו ,לבעל הבן איש
חי ,ברכות ל"ה ע"א(.
עד שידע בבירור איך לברך על כל דבר :וראוי להשתדל בכל עוז ולחפש
בספרים או לשמוע מפי סופרים ,ולרשום בכתב נוסח הברכות ודיני
הברכות שאינו בקי בהם עד שירגיל ויהיו שגורות בפיו) .פלא יועץ ,ערך
ברכה( • .ואע"פ שברכת שהכל נהיה היא כוללת הכל שמודה לה' שהוא
ברא הכל ,ולכן בדיעבד על כל דבר ודבר אפילו על פת ויין אם טעה
ובירך שהכל יצא ,לא יאמר אדם למה לי טורח זה ללמוד דיני ברכות
אלא על כל דבר שאסתפק אברך שהכל ,אסרו חז"ל דבר זה ואמר
שמחוייב לילך אצל חכם וילמוד הברכות ,ואסור ליהנות מעוה"ז עד
שיודע בבירור איך לברך בפרט על כל דבר אם לא במקום שיש פלוגתא
בין הפוסקים ואי אפשר להכריע) .סידור אוצר התפלות ,בשמים ראש(.
כשאין יודע ההלכות כראוי -יניח הנאתו :אסור להנות בלא ברכה ,ויברך
בכל דבר לפניו ולאחריו הברכה האמורה בה על פי רבותינו עליהם
השלום ,ואם אינו בקי ,ילך אצל בקי ללמוד ,ואל ישים עצמו כבהמה,
ואם לא מצא בקי ,ילך ויניח הנאתו ,ולא יהנה מן הדבר עד שידע לברך
עליו את בוראו כדת וכמשפט ,וכשיברך ,יכון את לבו לברך את הבורא,
ולא כדבר הרגיל בפי אדם לצאת שלא בכונה) .ספר היראה ,לרבינו
יונה(.
זהירות בכבוד הברכה וצורתה
ברכות הנהנין הם ברכות המצויות תדיר וכל זמן
שאדם בא לאכול או לשתות ,הרי הוא מברך לפניה
ולאחריה ,משום כך הזהירו בספרים להקפיד היטב
על כבוד הברכה וצורתה ,ולהשמר מההרגל הגורם
לזלזול וחיפזון ,וכתבו לברך בקול רם ,בכוונה ,ומתוך
הכתב ,ולשהות מעט קודם שיברך ולהתבונן .לפני מי
הוא הולך לברך.
קודם הברכה -ישהה מעט וישליך טרדת מחשבותיו :ולהרגיל כל אדם
עצמו ,הן קטון הן גדול ,לדרך הכוונה .שיהא לו הרגל שלטון ,ויהא לו
בטבע קיים ,קרוב הדבר מאוד .דהיינו ,שיסכים בדעתו וירגיל עצמו
בזה ההרגל הקטן ,כשבא להתפלל או לברך שום ברכה בשום מקום,
בראש כל דבר אל יתחיל להתפלל ולברך שום ברכה תכף ומיד בפתע
פתאום ,רק ירגיל עצמו לשתוק ולשהות מעט מקודם ,ולא יתן מקום
אחיזה כלל לשום הרהור ומחשבה בעולם לבוא אל לבו ,דאם יתן מקום
לעצלה אפילו רגע אחד ,או לשום מחשבה והרהור בעולם -הנה הוא
נלכד ברשת היצר הרע ,והולך ומתגבר עליו .על כן יעשה מסקנה תכף
ומיד ,בזריזות בלי עצלות היצר הרע ,להשליך מעליו לפי שעה טרדת
מחשבותיו ,כמי שמשליך מעליו משא כבד אשר יכבד ממנו ,ויציר ציור
שכלי פנימי בעומק מחשבתו ,לא ציור דמיוני בדרך העברה ,אילו היה
עומד בבית המלך לפני המלך ,כמה היה לו חרדת לב ופחד ,ומורא
יעלה על ראשו ,ולא היה נותן מקום לעצלות כלל אפילו כמלא נימא,
רק בקלות ברגע אחד ובזריזות גדול היה משליך מעליו כל עסקיו,
ומסיח דעתו מכל הענינים שבעולם ,ולא היה עולה על דעתו בשום
צד ואופן שום ענין בעולם כי אם העסק שיש לו עם המלך ,והיה נזהר
בזריזות גדול ועומד בחרדה גדולה שלא ליגע בכבודו של מלך אפילו
כמלוא נימא וכו' ,ויהרהר בליבו ויכון דעתו בזריזות לעשות ענין תפילתו
וברכותיו לשם שמים ,ויזרז עצמו לכוון בפרוש כל מילה ומילה ,ובפרט
בהזכירו השמות הקדושים) .הגהות יש נוחלין לר"ח אחי השל"ה ,סי'
ה'(.
יתן אל לבו לפני מי הוא מברך :החי יתן אל לבו כי הוא מברך למלך
הכבוד נוכח פני ה' ,כמשמעות לשון הברכה שמדבר לנוכח ואומר ברוך
אתה .ובכן חרדה ילבש ,ולא יקרב לברך כי אם ביראה ואהבה ושמחה
רבה על שזכה לכך כי זה חסד גדול יותר מחיים ,כמו שפי' המפרשים
על פסוק כי טוב חסדך מחיים ]שפתי ישבחונך[ ,ומהו החסד שהוא
טוב מחיים ,מה ששפתי עני ודל ישבחוך לך מלך איום ונורא רם ונשא,
ובהיותו מכוין פי' המלות מצוה גוררת מצוה ,שיתעורר לברך ביראה
ואהבה ושמחה רבה) .חסד לאלפים לר"א פאפו ,סי' ה'(.
צריך להשמיע לאזניו :המברך צריך להשמיע לאזניו הברכה .ויזהר לברך
במתון בכוונת הלב ולא כאותם בורים המברכים בדלוג אותיות ותיבות.
ואם דלג שם או מלכות יחזור ויברך ,דכל ברכה שאין בה שם ומלכות
אינה ברכה .ואפילו לא דלג אלא תיבת העולם לבד ,יחזור ויברך כי מלך
לבד אינה מלכות) .בן איש חי ,פרשת בלק(.
בקול רם ,ומתוך הכתב :ילמד אדם את בני ביתו ,שיאמרו כל הברכות
בכל יום בקול רם ,הן ברכת המצוות ,הן ברכת הנהנין ,חדא שהקול מביא
לידי כוונה ,ועוד שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענו ברוך הוא
וברוך שמו ,וגם יענו אמן ,נמצא הם זוכים ומזכים ,ומצוה גוררת מצוה.
)של"ה ,ענין ס"ת וביהכ"נ( • .כלל גדול הן בברכת הנהנין ,הן בברכות
השבח ,הן בברכות המזון ,שתרגילו עצמכם לומר אותם בקול רם כי
הקול מעורר הכונה ,וטוב שתתפללו הכל מתוך הסידור ולא בחוץ ,כי
זהו גם כן התעוררות גדול להתפלל בכונה ,ועיקר הכוונה כתב הסמ"ק
)יום ראשון ,מצוה י"א( שיחשוב בכל תיבה שאומר פירושה ,וידקדק
שלא ידלג תבה אחת כאילו מונה מעות )הגהת יש נוחלין ,סעי' ה'(.
יכוון פי' המילות ,ויברך בנחת :וכן ראוי לכל בעל נפש ,לכוון בכל
ברכותיו כדין וכשורה ,בנחת ובדעת שלמה ,ומברכותיו של אדם ניכר
מה טיבו אם תלמיד חכם הוא וירא שמים אם סכל הוא בעבודתו) .סדר
היום ,כונת הברכות( • .ולא התפלה בלבד צריכה כוונה ,אלא כל דבר
שבקדושה היוצא מפיכם ,צריכים אתם לכון בכל דבר ודבר כפי ענינו,
וכו' ובפרט ברכות הפירות וברכת הלחם וברכת המזון ,תכוונו ביותר
לברך בשמו יתברך אשר הפליא חסדו עמנו תמיד לתת לנו פירות ולחם
להנות ממנו) .ספר יש נוחלין -צוואת אבי השל"ה -פ"א סעי' ג'(• .
ובאמת אמרו מברכותיו של אדם ניכר אם הוא יודע ספר או אם הוא
בור .ומה טוב לגבר שישתדל לידע פירוש המילות בברכות שהוא מברך,
ויתן לב לכון בברכות שהוא מברך ,שהרי אמרו תפילה או ברכה בלי
כונה כגוף בלא נשמה) .פלא יועץ ,ערך ברכה(.
יברך בשמחה :הרוצה להיות חסיד ושיקרא אוהב מזרע אברהם שנאמר
בו זרע אברהם אוהבי ,צריך להיות שמח בהיותו מברך להקב"ה בברכת
הנהנין ,וכן בתפלתו ובתורתו ,ובמצותיו ,ובקבלת בני אדם בשמחה,
ובימי המועדים ,כמו שביארנו לעיל .בברכותיו יכוין לתת שבח והודאה
לעילת הכל שברא הדבר ההוא וע"י השבח יתדבק באהבת הבורא
ובגדולתו ורוממותו) .ראשית חכמה ,שער האהבה פרק י'(.
ביראה ,באהבה ,ושמחה רבה :וכן יזהר מאוד בברכת הנהנין לאומרם
כתקנן כי כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל וגוזל להקב"ה וכנסת
ישראל ,והוא חבר לירבעם כמ"ש ריש פ' כיצד מברכין הנה כי כן יבורך
גבר ירא ה' ,כל ברכת הנהנין כמשפטן ,ביראה ואהבה ושמחה רבה ,כי
מהמאכל ניזון הגוף ,ומהברכה יושפע רוחניות במאכל ,והוא מזון הנפש
כמו שאמרו רז"ל) .לב דוד להחיד"א ,פי"א(.
במתון ,בכוונה ,ובחיבה :גם תיקנו כ"ה אותיות בנוסח הברכה בשם
ומלכות כמנין חיבה ,לרמוז שצריך האדם לברך באהבה וחיבה ,כדי
שברכתו תעשה פירות וכו' ,לכן צריך האדם להזהר היטב בכל הברכות
כולם ובפרט בברכות הנהנין ,לברכם במתון בכוונה ובשמחה ובחיבה,
שעל ידי כך יעשה בירור שלם בברכתו מן המאכל) .אוצרות חיים ,ליקוט
מספרי הבן איש חי ,סדר תיקון סעודה(.
בשפה ברורה ,ובהרגשת כל גופו :וכשמברך איזו ברכה ,יברך בשפה
ברורה ובהרגשת כל גופו ,ולא לזרוק ,חס ושלום ,ברכה מפיו במהירות,
כמו שראיתי המון עם נכשלין בעוון זה ,כשאוחזין איזה דבר מאכל
ומשקה ,שצריך האדם לברך עליו ברכת הנהנין ,עיקר מגמתו הוא על
מאכל ,וחושק להשליך המאכל בפיו במהירות ,והברכה אומר במרוצה
ובמהירות בלי שום דקדוק כלל ,וענשו גדול מאוד) .קב הישר ,פרק
מ"א(.
יחשוב על נפלאות ה' בבריאת הפרי :יברך ברכה הראויה לה לפרי העץ
או לפרי האדמה או למיני מזוני ,ויחשוב במחשבתו בשמחה עצומה
גבורות ה' ,גבורות ה' בזה הבריאה וחכמתו הנפלאה בזה ,איך נתהוה
פרי זה או תבואה זו במאמרו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד .וכזה יכוין
בכל ברכות הנהנין ,אף בשתית המים אחר ברכת שהכל ,גם בשעת
אכילת הפרי ,הן פרי אילנות ,או אדמה ,או פת הבאה בכיסנין ,ונהנה
מאוד ממיתוקה ומטעמה יחשוב בלבבו וכו' ,ויעלה על מחשבתו גבורות
ה' וחכמתו הנפלאה של הבורא ,יתברך שמו ויתעלה ,בבריאת זה הפרי
אילן או אדמה בטעמה המתוק .וביחוד בשעה שאדם רעב מאוד או צמא
מאוד כאיל תערוג על אפיקי מים ,שאז בודאי נהנה מאוד מהמאכל או
מהמשקה אף במשען לחם לבד ובמשען מים ,אזי יחשוב במחשבתו
כונה הנ"ל בשמחה עצומה ,ויכוין לתת בזה הכונה נחת רוח ליוצרו
ובוראו ,יתברך שמו ויתעלה) .יסוד ושורש העבודה ,שער ז' ,פ"י(.
כבוד הברכה ,והזהירות בזה :ועיקר עבודת השם יתברך היא עבודה שבלב
דרחמנא ליבא בעי .ולכן צריך להשתדל מאוד לכון בפירוש המילות על
כל היוצא מפיו ,תפילות ,ברכות ולימודים .ומצוה גוררת מצוה ,שיתעורר
מתוך הדברים לעבוד את בוראו עבודה שלמה ,עבודה תמה ,ביראה
ואהבה ושמחה רבה ,ומתוך כך לא יבוא להיות עובד אלקים דרך עראי,
כדרך הרבה בורים שבהיותם מברכים או מתפללים או לומדים ,נותנים
בקולם קול עוז לגעור בשום אדם ,או לרמוז שום דבר שרוצים ,ואומרים,
אי אי אי ,ומשחקים .ואם יציירו בדעתם כאילו אומרים בלעז ומדברים
לפני המלך בעשיית אלו הגערות והרמיזות ,תכסמו בושה וכדי בזיון
וקצף .לכן גם לזאת ראוי לשים לב לילך אצל חכם שילמדנו התפילות
והברכות בלעז ,ולא יבוש ולא יבול למען יוכל לעבוד את בוראו עבודה
שלימה ,כי זה כל האדם) .פלא יועץ ,ערך ברכה(.
בושה וכלימה להמברך במהירות :ויש רבים מעמי הארץ שסוברים
שמברכים ,אבל ברכתם פסולה מחמת שמדלגים כמה תיבות ואותיות,
ושתים רעות עושים שנהנים בלא ברכה ומזכירים השם לבטלה .וזה פרי
המהירות ,אשר היא רעה חולה ,שאפילו שיאמר הברכה כולה כדי ביזיון
וקצף לברך למלך הכבוד ברכה חטופה ,אין זה מברך ,אלא מנאץ .אשרי
איש ירא את ה' יקבל עליו בכל תוקף וישתדל ברוב עוז ותעצומות לברך
כל ברכותיו בקול רם אות באות תיבה בתיבה ברעותא בחדותא דליבא,
וזה כל האדם שישתדל בכל תוקף לקיים כל דבר טוב כאשר יאות ,וזה
האות אם הוא איש טוב) .פלא יועץ ,ערך ברכה(.
לא יעסק בשום עסק כשמברך :אסור לעסוק בשום עסק אפילו כל דהוא
בהיותו מברך ,כגון לובש מלבושיו ,או הולך אנא ואנא ,או מנגב ידיו
וכדומה ,לא תהא כזאת לברך ה' דרך עראי ,כי עבירה גוררת עבירה
לברך בלא כונה ,ובדילוג תיבות ואותיות ,ובהפוך סדרן ושגיאות מי
יבין וכו' ,לכן יחרד האיש וילפת ויברך ברכותיו בקביעות אות באות
תיבה בתיבה בכונת הלב כאשר יאות ,וגדר גדול לברך מתוך הספר או
בעינים סגורות ,אז הברכות והתפילות יהיו למאורות) .חסד לאלפים,
סי' ה' אות ב'(.
מעט מעט יתחזק בכבוד הברכה וכוונתה ,ולא יתייאש :בודאי שאין
הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ,וקמי שמיא גליא שאנחנו כשכורים
לח
מחמת טרדות הזמן ,ומחמת עוונותינו שהם מונעים הטוב ממנו ,עד
שאין אנחנו יכולין לכוין בתפילות וברכות ואזכרות כדת מה לעשות,
מ"מ חיובא רמיא עלן להתחזק ,ולבחור הרע במיעוטו לפחות לומר
התפילות והברכות כתיקונן בשפה ברורה אות באות .ועוד מעט יתחזק
לכוין פי' המילות ,ועוד מעט יתחזק לכוין בהזכרת ה' ,ואם לא יוכל
לעשות כן בכל ברכה ובכל הזכרת ה' ,לא ימנע לכוין ביום שיוכל,
ובפעם שיוכל ,ובהזכרה שיוכל ,הכל עולה לחשבון ,וזה כלל ברזל בכל
מילי דיראת שמים ,שלא יאמר האדם דבר זה קשה עלי ולא אוכל
לעמוד בו ,א"כ למה לי להטריח עצמי לעשותו פעם ביובל ,מאחר שעל
הרוב לא אוכל לעשותו ,לא זו הדרך ליראי ה' .הא למה הדבר דומה למי
שרואה בעצמו שאינו יכול להרויח אלף אלפים דינרי זהב ,האם מפני
זה ימנע להשתדל להרויח זהוב אחד ,או מי שחטא למלך ונתחייב מאה
מלקיות ,האם יאמר א"כ אחטא עוד ואלקה מאתיים ,וזו דרך שטות .רק
כל אשר בכחו לעשות יעשה ,ויקבל שכר טוב בעמלו ,וה' לא ימנע טוב
להולכים בתמים) .חסד לאלפים ,סי' ה' אות ג'(.
בדבקות גדול וקול מרגש -מעשה רב :פעם אחת בילדותי ראיתי ת"ח
גדול וחסידא קדישא ,הוא הגאון כמוהר"ר רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל,
מברך ברכת בורא פרי העץ על תפוח ,והרים את התפוח בשתי ידיו
למעלה ,ונשא פניו בוערות כלפי שמיא ,ואמר את הברכה בדביקות
גדול וקול מרגש ,מתון כמונה מרגליות ,ובדקדוק רב ,והזדעזע בהזכרת
שם שמים מאד ,כאילו זהו הפעם הראשונה שבירך ברכה להשי"ת על
פרי ,ודבר זה השאיר עלי רושם עמוק עד היום .ויקח אדם מוסר השכל
מאיך שמברכין על הברכות המזדמנות באופן נדיר ,כמו ברכת החמה
וכדומה ,באיזה רעש גדול והתפעלות וחרדה מברכין אותן ,ולמה לא
נעשה כן בכל פעם שמברכין ,ומאי שנא ,הרי בכל ברכה שנברך אנו
עומדים לפני המלך ית"ש ,ומדברים עמו להודות ולשבח לו ,אלא פשוט
שהרגילות גורמת לנו לזלזל בדבר ,ולכן עלינו להתחדש ולהתעורר
תמיד ,ולהתחזק בדבר) .רה"י הגרי"מ הלל שליט"א ,בהסכמתו לספר
מצות המאה ברכות כהלכתה(.
הנזהר בברכות הנהנין -מעלתו וזכותו
הרבה מעלות נאמרו להנזהר בברכת הנהנין לברך
כתיקנה ,וכהלכתה ,ובכוונה ,ובזוהר מבואר שעל ברכה
בכוונה מכריזים בשמים ,זו היא המתנה ששלח פלוני
להקב"ה ,ומי לנו גדול מהאר"י שהעיד על עצמו ,שכל
מה שזכה לרוח הקודש הוא בזכות שבירך ברכות
הנהנין בכוונה ,כן איתא בגמ' )ב"ק ל' ע"א( דהאי מאן
דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ובראשונים
ביארו ענין זה ,והפליגו במעלתו ובזכותו בזה ובבא.
שכרו וזכותו של המברך כתיקנה :זה שאמר הכתוב מוות וחיים ביד
הלשון ואהביה יאכל פריה ,אמר רבי חייא בר אבא כלכלה של תאנים
לפניו ,אם אכל ממנה עד שלא בירך מוות ביד הלשון ,ברך ואח"כ
אכל חיים ביד הלשון) .מדרש תנחומא ,פרשת וישב( • .אמר הקב"ה
אם אכלת ואמרת ברוך אתה ה' ,טובתי בל עליך ,אל תחזיק לי טובה
שאכלת משלי ,אלא משלך אכלת וכאילו קיימת כל התורה דכתיב
ואכלת ושבעת וברכת וסמיך לה כל המצוה) .ילקוט שמעוני ,תהלים
ט"ז( • .אמר ריש לקיש ,אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך ,אם אכלת
וברכת כאילו משלך אכלת .ד"א בל עליך יובלו כל הטובות שלך ויבלו
בך .ד"א בל עליך ,מבלה אני כל הטובות בגופך וגופך אינו בלה) .מדרש
תהלים ,ט"ז ,י"ג( • .ומי שמברך כל ברכה וברכה בעונתה נקרא חסיד,
דאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין ,רבינא
אמר דאבות ,אי נמי דברכות ,וכל המברך מתברך ,שנאמר ואברכה
מברכיך ,קל וחומר לשכינה ,והזהיר והזריז בהן כתקנן ,ישא ברכה מאת
ה' וצדקה מאלהי ישעו) .שבלי הלקט ,סימן קס"ו(.
מכריזים בשמים -זו היא מתנה ששלח פלוני להקב"ה :מצוה שמונה
עשרה ,זהו לברך לו להקדוש ברוך הוא על כל מה שאוכל ושותה ונהנה
בעולם הזה .ואם לא בירך ,נקרא גזלן לגבי הקדוש ברוך הוא ,שכתוב
גוזל אביו ואמו ,והרי העמידוהו החברים וכו' ,ואותם הברכות מריק
האדם באותם התיבות שפע מההוא מקור העליון ,ומתברכים כל אותם
מדרגות ומקורות ,ומתמלאים להריק לכל העולמות ומתברכים כולם
כאחד .,ועל כן צריך האדם לשים רצונו בסוד הברכות בשביל שיתברכו
וכו' ,כולם כאחד .ומי שמברך להקדוש ברוך הוא ,מתברך ונוטל חלקו
מאותם הברכות קודם לכל העולם למטה ,כיון ששמו של הקדוש ברוך
הוא נתברך משם ,יורד ושורה על ראשו חלק הראשון וכו' ,ואחר שאותה
הברכה באה ושורה על ראשו ,מתפשט בכל העולם .בשעה שאותם
הברכות יורדות מתעטרות בתוך שדה תפוחים הקדושים ופוגשים בהם
כמה מדרגות של ממוני העולם ויורדים עמהם ואומרים ומכריזים זו
היא המתנה ששלח פלוני להקדוש ברוך הוא) .תרגום הזוהר ,פרשת
עקב(.
הקב"ה רוצה באותם שמברכים :הקב"ה רוצה באותם שמברכים לו,
ותאותו בברכות של התחתונים ,כי הברכה עולה ומאיר להשכינה
הקדושה .הברכה שאדם מברך להקב"ה ,מעוררת להשפיע ברכות
מלמעלה לכל העולמות) .תרגום הזוהר ,ח"ג ,דף רעא.(.
ע"י ברכותיו מטיבין לכל העולם :ע"י הברכות שמברך להקב"ה ,מתברכים
עליונים ותחתונים ,ולכך בתפילות ישראל מתברכים העולמות ,ומי
שמברך להקב"ה יתברך ,ומי שאינו מברך לא יתברך וכו') .תרגום הזוהר,
ח"א דף רנ • (.הראוי לדעת כי החפץ והרצון העליון ,שיברכו לשמו הגדול
על כל מה שיצר ,וזהו החפץ ביצירה .והנה הנהנה מן העולם ומברך
על הנאתו ,הנה הוא סיבה שיתברך השם הגדול ,ומשם יבא השפע
והקיום לכל היצור ,כי בהתברך הוא ,יבורכו כל התחתונים והנה זה סיבה
שמטיבין לכל העולם) .תולעת יעקב ,ח"ג ,סדר הברכות הנהנין(.
חסיד וירא חטא וליבו זך :כיון שמצינו פסוק מלא בתורה כי הוא יתברך
ציוה אותנו לברך על מזונותיו ,מכאן יש ללמוד שיש על האדם חובה
עצומה להזהר בברכות החובה ,וגם בברכות הנהנין ,וכל הזהיר בהן הרי
זה מופת על אמונתו ועל זכות לבו ,וגם מעיד על עצמו שיש ליהדותו
שורש ועיקר ,והוא חסיד וירא שמים) .רוקח עה"ת ,סוף פרשת ויקרא(.
זוכה לרוח הקודש עי"ז :וכן הענין באכילתו ובברכותיו ,אם יברך בנחת
ובמתון ויכוין לתת שבח לקונו שהוא תמיד לפניו וכו' ,ולא יזרוק ברכה
מפיו במרוצה וכו' הרי זה מסתלק מהגשמיות ומקדש נפשו ברוחניות
העליון ויזכה אל הנשמה ,ואז השכינה שורה בו) .ראשית חכמה ,שער
הקדושה ,פ"ז אות צ"ז( • .אמר לי מורי ז"ל כי עיקר השגת האדם אל
רוה"ק תלויה ע"י כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין ,לפי שעל ידם
מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ,ומתדבקים
באדם האוכל אותם ,ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא
מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ,ונעשה זך ומוכן לקבל
קדושה ,והזהירני מאד בזה) .מהר"ח וויטל ,בשם רבו האריז"ל( • .ודע
כי צריך האדם להזהר בתכלית בברכות הנהנין ,כי גוף האדם נהנה
מהן ומתקדש בברכות אלו ,וכמו שכתוב ותורתך בתוך מעי ,וגורם שפע
עליון באדם) .שער המצוות לרח"ו ,הובא בכף החיים סי' קצ"א ,אות ו'(.
אין התולעים שולטים בו :שמעתי שכל המברך על כל מה שאוכל
ואינו מכניס לגופו שום דבר בלא ברכה ראשונה ואחרונה ,כשמת אין
התולעים שולטים בגופו ,לפי שהתולעים הם מהקללה ,שנאמר "כי
תאכלנו התולעת" ,והברכה הוא היפך הקללה ,שנאמר "להניח ברכה
אל ביתך" הוא הקבר" ,ברכה" גימטריא "כרז" ,שמכריזין שלא יגע בו
שום נזק .עוד "ברכה" גימטריא "זכר" ,לפי שמזכיר שמו ומברך על
כל דבר ודבר שהיה אוכל ,ולא נהנה שום דבר בלא ברכה ,לזה מצילין
אותו מדין התולעים ,ועוד לפי שבשר גופו נתגדל ונתרבה על ידי ברכה,
אין הקללה שולטת במקום ברכה ,וכן מצינו רמז לזה ואכלת ושבעת
וברכת את ,ס"ת ד' תוי"ן ,גימטריא "ברכת נהנים להציל מדין תולעים".
עם התיבה ועם הכולל) .שפתי כהן עה"ת ,לר"מ כהן מגורי האר"י ,פרשת
עקב(.
ניצל מדין הגלגול :תיקון גדול שאין לו ערך להנצל מדין הגילגול הוא,
אחר שיעשה תשובה ראויה על עוונותיו ,יזהר בברכת הנהנין ,שיברך
על אותם הפירות ,והמים ,והלחם ,והבשר ,בכוונה ,אז הוא מתקן כל
הניצוצות והנשמות שבאו באותם הפירות ,ומעלה אותם למדרגתם
ומתקנם שאם בירך עליהם ברכה הראויה ואז אפי' אם יהיו במדרגת
הצומח יתתקנו וילכו למחיצתם ,שאם הברכה לא תהיה ראויה אין
הנפש נתקנת ,ולכן מידה כנגד מידה ,לפי שהוא תיקון נשמות רבות
המגולגלים על ידי ברכותיו שבירך בכוונה ובברכה הראויה ,דא היא
דאהניא ליה מלנצל מדין הגילגול ,אפילו שנתחייב גילגול על רוע
מעלליו) .קול ששון ,שער התשובה ,פרק ל"ח דף רפ"ח(.
המזלזל בברכות הנהנין -חומרתו ועונשו
איתא בגמ' )ריש פרק כיצד מברכין( ,שהנהנה מן
העוה"ז בלא ברכה גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל,
ונקרא מועל ,וחבר לאיש משחית ועוד דברים
חמורים ,ובראשונים ובספרים ביארו חומר הענין
וטעם שהפליגו בעונשו כל כך ,וכתבו שלא רק מי
שאינו מברך כלל הוא בכלל זה ,אלא אף המברך
בזלזול ובלא שום כוונה .שהרבה פעמים הוא בגדר
אינו מברך כלל.
חומר נוראות עונשו :ואם לא בירך מעל בקדשים והבדיל בין מים למים
ופרק עול מלכות שמים וגזל אביו ואמו ,ונאץ לרוכב בערבות ביה שמו.
לכן בארץ ישולם ומספר החיים ימחה וילך ערירי ,ועל זה נאמר ועוכר
שארו אכזרי) .סדר ברכות הנהנין להריטב"א ,בראש הספר( • .אתה
הראת לדעת מאמרי רז"ל הנזכרים פה ,גודל עונש הנהנה מן העולם
הזה בלא ברכה ,ואב לכולם הוא המאמר הנזכר בסמוך בשם ר' חנינא
בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה וכו' ,כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא
וכו' ,מה נורא המאמר הזה ,וכמה גודל כח המדמה אשר דימו רז"ל
הנהנה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל .וכבר
ידעת אמרם ז"ל בהגוזל בתרא כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה
כאילו גוזל את נפשו ,וכל שכן הגוזל את הרבים ,וקל וחומר לשכינה.
ויותר רע מזה שדימוהו גם כן לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את
ישראל ,זו קשה מן הראשונה ,בשכבר ידעת אמרם ז"ל במסכת אבות
כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו כו' ,הרי גודל חיוב ברכת
הנהנין) .של"ה שער האותיות ,אות ק'(.
גם כשמברך במהירות ,הוא גזלן ומועל :גם בברכת הנהנין אם ימהר
להוציא דבר לפני האלוקים ,ולא ישים רווח בין הדבקים ,נמצא אומר
"ברו כתה אדנ ילהינו מל כעולם" בודאי אינה נחשבת לברכה כלל ,שלא
אמר שש תיבות של עיקר הברכה שהם ,ברוך אתה ,שם ומלכות ,נמצא
שאכל או שתה בלא ברכה ונקרא גזלן או מועל רחמנא לצלן שנהנה
מעולם הזה בלא ברכה כידוע מהגמרא הקדושה ,ואוי לאותה בושה.
)יסוד ושורש העבודה ,שער ג' ,פרק ב'(.
טעם שנקרא גזלן :ומי שאינו מברך כל ברכה וברכה בעונתה נקרא גזלן,
דאמר ר' חיננא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו
גזלו להקב"ה ולכנסת ישראל ,דכתיב גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע
חבר הוא לאיש משחית ,אביו זה הקב"ה ,דכתיב הלא הוא אביך קנך,
ואמו זו כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך .ואמר ר' חלבו
אמר רב הונא כל היודע בחבירו שרגיל ליתן לו שלום ,צריך להקדים
לו שלום ,שנאמר בקש שלום ורדפהו ,ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו
שלום נקרא גזלן ,שנאמר גזלת העני בבתיכם ומה אם הגוזל ברכות של
הדיוט נקרא גזלן הגוזל ברכות של הקב"ה על אחת כמה וכמה) .שבלי
הלקט ,סימן קס"ו(.
טעם שנקרא מועל :כשהאדם נהנה מן העולם הזה בשום פנים חייב
לברך לאדון הכל ,אשר כל ההנאות באות מטובו .ואם נהנה בלא ברכה,
מעל וכו' ,ואמאי קרי ליה מעל ,לפי שכל מי שאוכל בלא ברכה לשם,
נראה שהוא חושב שבאה לו בחריצותו ואינו כן ,כי הכל בא מאת השם
יתברך ובזה מעל .ועוד ,שקודם ברכה הוא קודש ומועל בו כמו בקודש
ולאחר ברכה זכה בו מאת שלחן השם שנתנו לו ונעשה שלו ,לפיכך
הנהנה בלא ברכה מועל ,כמי שאכל קודש בלא פדיון) .מנורת המאור,
נר ג' סי' קכ"א(.
הכל הקדש -וע"י הברכה יוצא לחולין :כי הכל נברא לשמש את השם
יתברך וכו' ,ולכך הכל קדוש אל השם יתברך ,כמו שאר קדשי שמים
שהם משמשים את השם יתברך וכו' ,אבל כאשר ברא הכל לכבודו,
והוא מכיר את השם יתברך מפועל ידיו ,שהרי הוא נותן הודאה על
הפירות שנבראו ,הנה דבר זה הוא כבוד השם יתברך גם כן ,דהיינו
הברכה על שברא .ובכך יוצא הפרי לחולין כאשר האדם נותן ברכה אל
השם יתברך אשר ברא אותו ,כי זה תמורת זה) .נתיבות עולם למהר"ל,
נתיב העבודה ,פרק י"ד( • .כתיב לה' הארץ ומלואה .וא"כ הכל הוא כמו
הקדש ,וכמו שאסור ליהנות מההקדש כי אם לאחר פדיון ,והנהנה מהם
בלא פדיון מעל בקדשי ה' ,כן אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ,והוא
הפדיון ,והנהנה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי ה') .סידור אוצר התפלות,
בשמים ראש(.
חבר הוא לאיש משחית -ענינו :כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה
כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל ,שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין
פשע חבר הוא לאיש משחית וכו' .חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית
ישראל לאביהם שבשמים .נראה לפרש בס"ד אם יברך הוא משלשל
שפע בכל העולמות עד עולם הזה ,וכיון דאינו מברך נהפך השפע לפשע.
ולכן זה האדם שהוא קל בעיניו הפגם הזה שגוזל אביו ואמו ,שאינו
מברך ואומר אין כאן פשע ,שמהביל העון הזה ואומר ]על עצמו ש[אינו
כדאי להפוך השפע לפשע ,הנה הוא חבר לאיש משחית ,שההביל עון
עבודה זרה בלבו ואמר אין זה אלא אמצעי בין ישראל לבין הקב"ה,
ובסברא מזוייפת זו הטה לב ישראל לעבוד עבודה זרה) .בן יהוידע,
ברכות ל"ה ע"א(.
רובם בגזל -של ברכות הנהנין :וכמה תצדק גזירה זאת של רוב בגזל ,כי
יש הרבה מיני גזל .תחלה במה שנמצא בינינו גזל גמור וחמור מקדשי
שמים ,והוא מעוט ההשקפה בברכות הנהנין אשר עליו נאמר בברכות
כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל לקב"ה ולכנסת ישראל,
שנאמר גוזל אביו ואמו וגו' .ואמרו שם לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה
וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ,לא קשיא כאן קודם
ברכה כאן לאחר ברכה) .בינה לעיתים ,ח"ב דרוש א'(.
גוזל ומונע מהעולמות שפעת הברכה והקדושה :ולכן אמרו רז"ל ובזוהר
חדש שם כל האוכל ואינו מברך נקרא גזלן ,שנאמר גוזל אביו ואמו
כו' ,ואין אביו אלא הקב"ה כו' ,כי הוא גוזל ומונע מהעולמות שפעת
הברכה והקדושה שהיה צריך להשפיע בהם על ידי ברכתו) .נפש החיים
למהר"ח מוואלאז'ין ,שער ב' פ"ד(.
גוזל ומונע שפע וטובה מישראל :כשאינו מברך גוזל ומונע עצם
התשוקה אשר לאל יתברך להטיב אלינו ,וגם מונע בר ומחיה וטובה
מכנסת ישראל לבלתי השפיע עליה הטובות ,ואומר בלבו שאין פשע,
שהרי לא חטא במפעל ועשיה אלא שב ואל תעשה שאני ,ולזה המשילו
לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים ,כלומר אעפ"י
שיראה שאין פשע ,הנה באמת יצדק להשוותו עם מי שפשע בקום
עשה ,הרצון בזה ,אעפ"י ששני מיני הפשע אינם שוים ,הנמשך מהם.
הוא שוה לכל פרטיו ,כי כמו שירבעם השחית טובתן של ישראל ,ומנע
מהם השפעה טובה ,כן זה במנוע ברכתו מונע ברכה מכנסת ישראל.
)כלי מחזיק ברכה ,לר"י נאג'ארה(.
גוזל ושולל ההשגחה מיוצר בראשית :המאמר הזה צריך ביאור ,מהו ענין
הגזילה שגוזל מהקדוש ברוך הוא כשאינו מברך .על דרך הפשט יתבאר
על פי הקדמה אחת והיא זאת ,ידוע כי המברך על הפירות או על אחת
מהנאות העולם כבר הודה בדעתו כי הבורא יתברך אשר הוא מברך
לו הוא משגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל ואף על פי שהגלגלים
בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים ,כאמרם ז"ל אין לך כל
עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול ,ועם
כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה
המשגיח בכל ברוך הוא וכו' ,וממילא נשמע מי שלא בירך כופר בכל
זה .וזהו שאמרו כאילו גוזל להקב"ה ,כי הרשעים הנהנים בלא ברכה,
גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית ומוסרים הנהגת השפלים
למזלות וכוכבים) .של"ה ,שער האותיות ,אות ק'(.
עפ"י סוד גוזל להקב"ה כפשוטו :אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה,
והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו ,ויהיה הגזילה
הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש .ויתבאר על פי
הסוד הגדול המסור לחכמי האמת כי הברכות הם צורך גבוה ,לא צורך
הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים ,כמבואר בזוהר בכמה מקומות וכמה
פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב וזהו מה
שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו' ופסוק צור ילדך תשי ודרשו רז"ל כל
זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח של מעלה וכו' ,ועל
פי הסוד הזה יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שבגוזל להקב"ה ולכנסת
ישראל ,היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה ,שמונע השפע הטהור הבא
להם מלמעלה ממלך עולם) .של"ה ,שער האותיות ,אות ק'(.
יחרד מליתן דבר לתוך פיו בלא ברכה :ויחרד האיש מליתן דבר לתוך
פיו בלא ברכה ,שאם הגוזל את המלך אחת דתו להמית ,על אחת כמה
וכמה הגוזל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל .וגם
המועל בקודש חייב מיתה ,והרי אמרו שהנהנה בלא ברכה הוא כאילו
מועל בקודש ,וכאילו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל .ועוד אמרו,
שהמאכל והמשקה הם מזון הגוף ,והברכות הם מזון הנפש ,שגורם
שישרה שפע קדושה על האכילה ועל המשקה .וזהו כונת הכתוב כי לא
על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם .וזהו נמי
"צדיק אוכל לשובע נפשו" וכו' .וראוי לאדם שיהא זהיר מאוד ועומד
על המשמר שלא לשכוח מלברך ,עד שירגיל באופן שלא יתפתח פיו,
ולא תקבל שיתנו דבר לתוכה בלא ברכה ,כי כשם שאמרו כל המברך
מתברך ,כל קבל דנא מי שאינו מברך גורם קללה לעצמו) .פלא יועץ,
ערך ברכה(.
לט
שי"ח הלכה
תשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א
נערך ע"י הרב אברהם חיים שצ'יגל כולל אליבא דהלכתא -קרית ספר
בעניני ברכות הנהנין לפניה
בחיוב להסמיך הברכה לאכילה
עשיית נקב בשקית קודם ברכה
שאלה :הנה קיי"ל )סי' ר"ו( ,שצריך להסמיך הברכה לאכילה כמה
שיותר ,ונסתפקו איך הדין כשמברך על דבר הסגור בתוך שקית,
האם נצריכו לברך רק אחר שפתח את השקית ,או לא .ונפ"מ בכמה
מיני מאכלים הסגורים בשקית] ,שיצטרכו לפתוח את השקית ואח"כ
לעשות הברכה[ ,וכן בשקית שתיה ,יצטרך קודם לפתוח ולעשות נקב
בשקית ,ואח"כ לברך ,או לא.
תשובה :אחר) ,דולה ומשקה ,עמוד קי"ח(.
]א"ה :הכוונה שאת הברכה יעשה אחר שיעשה נקב בשקית ,וכן הביאו
בשם הכף החיים ,ומצאנו כעין זה במ"ב )סי' ר"ו ס"ק י"ב( שצריך
לשבור את קליפת האגוז לפני הברכה ואחד הטעמים הוא מטעם
הפסק[.
החזקת המאכל בכפית קודם ברכה
שאלה :יש להסתפק האם מכח דין שצריך להסמיך האכילה לברכה,
נאמר למי שמברך על מרק ,שקודם הברכה יחזיק כבר את הכף עם
המרק ,כדי שיסמיך הברכה תיכף ומיד לאכילה ,או שא"צ .וצ"ע.
]האם דומה לפסק מרן שליט"א ,שצריך לפתוח השקית של המאכל
או המשקה ,קודם הברכה ,או שלא דמי[.
תשובה :אין מוכרח) ,תשובה בכת"י(.
]א"ה :והנה שאלו שהרי קיי"ל )בסי' ר"ו סעי' ד'( שצריך להחזיק
המאכל בשעת הברכה בידו ,וא"כ אם לא יחזיק הכף בידו איך יתקיים
דין זה ,וצ"ע[.
בדין מזיגת הכוס לפני הברכה
שאלה :הנה בפשטות הדין שקודם ברכה צריך שימזוג השתיה
מהבקבוק לכוס ,כדי להסמיך הברכה לשתיה כמה שיותר ,ונסתפקו
מי שהתחיל לברך לפני מזיגת הכוס ,ונזכר באמצע הברכה שעדיין לא
מזג ,האם יפסיק באמצע הברכה וימזוג הכוס ,ואח"כ יסיים הברכה,
או שיגמור הברכה כך] ,וימזוג אח"כ[ ,וצ"ע] .שמצד אחד יש מעלה
למזיגה קודם ברכה ,אבל מצד שני באמצע ברכה לא עושים הפסקים,
ומאי עדיף[.
תשובה :כרצונו) ,דולה ומשקה עמוד קי"ט(.
התחיל לברך כשהמאכל ביד שמאלו
שאלה :הנה קיי"ל )סי' ר"ו סעי' ד'( שצריך לברך כשהמאכל מוחזק
ביד ימינו ,ונסתפקו מי שהתחיל לברך כשהיה המאכל ביד שמאלו ,מה
עליו לעשות עכשיו ,האם לסיים הברכה כשהוא בשמאלו ,מכיון שאין
עושים מעשים ופעולות בשעת ברכה ,או שיעבירנו לימינו ,שמכיון
שהוא לצורך הברכה מותר לעשות פעולה זו בשעת ברכה ,וצ"ע.
תשובה :יעבירנו) ,דולה ומשקה ,עמוד קי"ט(.
המתחיל ברכה בטעות ,כיצד תקנתו
שאלה :כיצד ינהג מי שבטעות התחיל ברכה ,ונזכר שא"צ לברך
ברכה זו ,האם יאמר מיד בשכמל"ו ,או שיסיים הברכה ,ואח"כ יאמר
בשכמל"ו ,או שיש עצה אחרת לזה.
תשובה :אם יכול לגמור ברכה על איזה מאכל ולאוכלו עדיף) ,הליכות
חיים עמוד ע'(.
]א"ה :משמעות התשובה שגם כשכוונתו היתה לברך ברכה אחת ,ואין
לו על מה לסיים מסוג ברכה זו ,ויש לו ממין אחר ,שברכתו שונה ,מ"מ
יסיים על דעת לברך הברכה השונה ,שבדיעבד מועיל ברכתו ,ומציל
מברכה לבטלה[.
המכוין לפטור מאכל נוסף בברכתו בסוף הברכה
שאלה :מי שהתחיל לברך ,ואוחז אחרי הזכרת השם ומלכות ,האם
יכול עכשיו לכוין על מאכל נוסף ,שלא כיון עליו בתחילת הברכה,
או לא.
תשובה :אפשר דיצא ,וצ"ע) ,הליכות חיים ,עמוד ע'(.
המכוין לפטור מאכל נוסף בברכתו בתיבה האחרונה
שאלה :הנה כשמכוין לפטור מאכל נוסף בברכתו בסוף הברכה ,כתב
מרן שליט"א שאפשר שיצא ,ונסתפקו איך הדין כשמכוין בתיבה
אחרונה של הברכה ,לפטור מאכל נוסף ,האם מועיל ,או לא.
תשובה :לא) ,הליכות חיים ,ח"ב עמוד ס"ט(.
מוצץ אצבעו האם מברך
שאלה :מי שנדבק על אצבעו טעם מאכל בלי ממשות ,ומוצץ אצבעו,
וטועם טעם מאכל ,האם מברך ,או שנאמר שזהו דבר שאין בו ממשות
ואין בו ברכה.
תשובה :אם נהנה יברך) ,דולה ומשקה ,עמוד קי"ח(.
]א"ה :צ"ע דבאמת אמאי לא נאמר ,שלא תקנו ברכה רק אם יש
בו ממשות הנראית לעין ,אבל אם אין בו ממשות הנראית לעין ,לא
יצטרך לברך ,וצ"ל שמצאנו שגם על ריח תקנו ברכה ,א"כ מוכח שגם
כשאין ממשות מ"מ כשנהנה מברך ,וה"נ הכא אפי' שאין ממשות מכיון
שנהנה מברך ,ויש לחלק ששם אפי' שריח אין בו ממש אבל יש עיקר
שממנו בא הריח ,וכאן אין עיקר שממנו בא הטעם ,וצ"ע[.
בעניני ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי הגפן
ברכת יין קפוא
שאלה :נסתפקו בבי מדרשא ,מהי הברכה על יין קפוא האם ברכתו
כברכת יין ברפה"ג ,או שנחשב נשתנה מבריאתו ,ונהפך לדבר אחר
וברכתו שהכל ,או בורא פרי העץ ,וצ"ע.
תשובה :לכאורה מברך הגפן) ,הליכות חיים ,עמוד ס"ט(.
]א"ה :עי' בספר פסקי תשובות )סי' ר"ב אות ג'( שהביא בדין ברכת יין
קפוא ,הרבה דיעות בפוסקים ,שי"א בפה"ג ,וי"א בפה"ע ,וי"א שהכל
עיי"ש ,עיי"ש בשם המנחת יצחק ,והשבט הלוי ,ועוד פוסקים רבים[.
ברכת רסק תפוחי עץ עם מימיו
שאלה :הנה קיי"ל )סי' ר"ב סעי' י'( שמים שנתבשלו בו פירות ,ברכתו
כברכת הפרי ,בפה"ע ,ולפי"ז השותה מים שנתבשלו בו תפוחי עץ )מי
קומפוט( מברך בפה"ע ,ועוד קיי"ל )סי' ר"ב סעי' ז'( שרסק של פרי,
תלוי אם ניכר עליו צורת הפרי ,או לא ,שאם ניכר מברך בפה"ע ,וכשאין
ניכר מברך שהכל ,ולפי"ז יש להסתפק מי שבישל תפו"ע עם מים,
וריסק אח"כ את התפוחים עם המים בריסוק גמור ,שאין ניכר הפרי,
מהו ברכתו ,שמצד הפרי צריך לברך שהכל ,אבל הרי מעורב בפרי
גם המים ,ובמים הרי דינם שצריך לברך בפה"ע ,וא"כ לכאורה יצטרך
לברך עליהם בפה"ע ,ומה בכך שהם מעורבים ברסק הפירות ,וצ"ע.
תשובה :שהכל) ,דולה ומשקה ,עמוד קי"ח(.
]א"ה :צ"ב טעמא דמילתא ,שלהיכן נעלם ברכת המים .וצ"ל שבטלים
בתערובת רסק הפרי ,או שהם מיעוט ,או אפי' כשהם רוב ,אולי בטלים
בחשיבותם לפרי ,וברכתם כברכת הפרי המרוסק ,וכן מצאתי שמבאר
הפסקי תשובות )סי' ר"ב מס' ,(91ועי' עוד בפסקי תשובות )סי' ר"ב
אות כ"ו( שהרבה פוסקים סוברים שעל כל מי קומפוט מברך שהכל,
מכמה טעמים ע"ש[.
כיצד ינהג במאכל שמעורב בו ב' מיני ברכות )העץ ואדמה(
שאלה :הנה קי"ל שמאכל העשוי מתערובת ב' מינים של בפה"ע
ובפה"א ,וכל אחד ניכר לעצמו ,צריך לברך ב' ברכות ,ברכה על כל מין
לעצמו ,ויש להסתפק באופן שכבר בירך בפה"א על מין אחד ,ועכשיו
בא לברך בפה"ע על המין השני ,האם עכשיו צריך בדווקא ליטול ממין
של בפה"ע לבד ,או שיכול ליטול מעורב העץ ואדמה ביחד ,שהרי על
אדמה כבר בירך ,וצ"ע] .שאולי אכילת האדמה יחד עם העץ נחשב
כהפסק ,בין ברכת העץ לאכילת העץ ,וצ"ע[.
תשובה :טוב שיברך על חתיכה מהעץ לבד) ,שאלת רב ,עמוד רע"ט(.
בעניני ברכת בורא פרי האדמה
המברך על בננה בורא פרי בננה
שאלה :איך הדין מי שבירך על בננה ,במקום בורא פרי האדמה ,בורא
פרי בננה ,האם יצא או לא ,האם נחשב משנה ממטבע שטבעו חכמים
בברכות ,ולא יצא ,או שיצא) ,שיש מקום לומר שכמה שמפרט יותר
עדיף יותר( ,וצ"ע.
תשובה :לא יצא) ,תשובה בכת"י(.
ברכת מרק אפונה מרוסק
שאלה :קיי"ל )בסי' ר"ב( שרסק פירות וירקות ,מברך עליו כברכת הפרי
והירק ,כשלא נשתנה ,וניכר עדיין צורת הפרי ,ונסתפקו איך הדין במרק
אפונה מרוסק ,האם נחשב ניכר ומברך בפה"א ,או לא.
תשובה :אם ניכר ממה זה מברכים אדמה) ,שאלת רב ,עמוד רפ"א(.
]א"ה :הנה בתשובה זו לכאורה עדיין לא נתחדש בדברי מרן שליט"א,
יותר מדין המפורש בשו"ע ,ועי' בתשובה הבאה[.
שאלה) :המשך( בדין הנ"ל ,שאם ניכר מברך בפה"א ,מהו הפירוש ניכר,
האם מצד צורת החתיכות ,או גם ניכר מכח דבר אחר כגון סמיך ,ועבה,
וצבע של אפונה ,מספיק ,או לא.
תשובה :אם הרואה יודע ממה זה) .שם(.
]א"ה :לכאורה כאן בתשובה זו חידש רבינו שליט"א ,שלא דווקא ניכר
מצד הצורה של החתיכות ,אלא גם היכר מכח סמיך ועבה והצבע,
גם מספיק .וגם כשאין לו היכר של צורה ודו"ק .ולפי"ז למשל בפירה
מתפו"א ,גם כשיהיה מרוסק לגמרי ,שאין שום חתיכה כלל ,יברכו
בפה"א שבפשטות הרואה יודע מצד הסמיכות והעובי והצבע ,שהוא
תפו"א ,ויברכו בפה"א ,וצ"ע[.
דין ברכת ירקות המתבשלים עם הבשר
שאלה :קיי"ל )בסי' ר"ה סעי' ד'( ,שירקות המתבשלים עם הבשר,
נעשים הירקות טפלים לבשר ,וברכת הבשר פוטרתם .ונסתפקו איך
הדין כשהירקות יש להם תיבול בפ"ע ,שמחמת כן היה אוכלם גם
בפ"ע ,אלא שעכשיו הוא אוכלם עם הבשר ,האם בכה"ג טפל לבשר,
או לא.
תשובה :מסתמא אין נפ"מ כיון שאוכלם יחד) .שאלת רב ,עמוד
רפ"א(.
שאלה) :המשך( באופן הנ"ל ,שיש בשר וירקות ,וגם הירקות מתובלים
וטעימים בפ"ע ,שכתב מרן שליט"א שכשאוכלם יחד הם טפלים
לבשר ,אבל עדיין יש להסתפק אם עכשיו כשאוכלם דעתו באכילתו
גם על הירקות מחמת עצמם) ,שהם טעימים לו( האם גם אז נעשים
טפלים לבשר ,או לא.
תשובה :תלוי מה העיקר) ,שאלת רב ,שם(.
בעניני ברכות שהכל
דין המברך שהכל נהיה מדברו
שאלה :המברך ברכת שהכל ושינה הנוסח ,ובמקום לומר שהכל נהיה
בדברו ,אמר שהכל נהיה מדברו ,האם יצא ,או לא ,האם בשינוי קטן
כזה נחשב משנה ממטבע שטבעו חכמים ,וצ"ע.
תשובה :צ"ע) ,תשו' בכת"י(.
בירך בטעות על אורז שהכל לפטור דגים
שאלה :מי שאכל אורז מבושל ומדובק שברכתו מזונות ובירך בטעות
שהכל ,והיה לפניו דגים ,האם ברכת שהכל שבירך בטעות על האורז
פוטר את הדגים ,או לא] ,ששמא הוא ברכה שלא כדין ,שהיה לו לברך
מזונות ,ואפי' שבדיעבד פוטר את האורז ,אבל אולי לא פוטר דברים
אחרים[ ,וצ"ע.
תשובה :אם טעה וסבר שצריך לברך שהכל ,יתכן שפוטרם) ,הליכות
חיים ,ח"ב עמוד ס"ט(.
בירך שהכל בטעות האם יאכל מזונות
שאלה :מי שבירך שהכל בטעות ,האם יאכל מזונות שהיו לפניו ,כדי
להנצל מברכה לבטלה ,שהרי בדיעבד ברכת שהכל פוטר מזונות ,אבל
מצד שני כאן לא בירך את השהכל על המזונות ,וברכה שלא כהלכתה
אינה פוטרת ,כשלא כיון מפורש על זה] .אבל אולי זהו אומדנא שרוצה
לפטור את המזונות ,כדי שלא יכשל בברכה לבטלה[ ,וצ"ע.
תשובה :לא) ,שאלת רב ,עמוד ר"פ(.
דין ברכת מאכל ומשקה מקקאו )שוקולד(
שאלה :כתב השע"ת )סי' ר"ב ס"ק ט"ז( שברכת שוקולד הוא שהכל,
ולא נתבאר כל הצורך אם זהו רק משקה משוקולד ,או גם מאכל
משוקולד מברכים שהכל ,וצ"ע] .שבמאכל שוקולד מקקאו ,יש שטענו
שעיקרו הוא קקאו ,ומברך בפה"א וצ"ע[.
תשובה :שניהם) ,שאלת רב ,עמוד ר"פ(.
בענין ברכה על שתיית מים
דין ברכת שתיית מים קרים
שאלה :בשותה מים קיי"ל שרק לצמאו מברך ,ונסתפקו איך הדין
בשותה מים קרים ,שאולי גם שלא לצמאו יברך ,שיש הנאה מקור
המים] ,וכמו שידוע שאפי' כשאין צמאים ,שותים מים קרים בשביל
הנאת הקור[ ,אבל אולי אין דין ברכה על הנאת הקור של המים ,וצ"ע.
תשובה :אם נהנה) ,תשו' בכת"י(.
שותה מים בקיץ לשם לחות
שאלה :מי ששותה מים בקיץ לשם לחות ונוזלים בגוף שכידוע צריך
בימים החמים ,לשתות מים רבים ,שיהיה לו נוזלים בגוף] ,שנאבדים
מחמת חום היום ,וחום הגוף[ .האם מברך שהכל או לא ,האם נחשב
זאת כמו לצמאו ומברך ,או לא.
תשובה :יתכן שגם זה חשוב נהנה) ,הליכות חיים ,ח"ב עמוד ס"ו(.
שותה מים לצורך ענינים
שאלה :מי ששותה מים לצורך ענינים שונים ,כגון שותה מי באר
במוצש"ק ,לזכות לשתות מבארה של מרים ,האם מברך או לא ,שהרי
דוקא כשיש הנאה מברך ,האם זה נחשב הנאה ,או לא ,שאולי דוקא
הנאה גשמית של שתיית מים תיקנו ברכה) ,ולא על הנאה צדדית(,
וצ"ע.
תשובה :אם אין נהנה כלל לא יברך) ,שאלת רב ,עמוד רע"ט(.
]א"ה :לכאורה הכוונה הנאה גשמית ,ועי' תשובה הבאה ,ודו"ק[.
שאלה :השותה מים שהם שיירים של מקובל או אדמו"ר ,שיש לו מהם
הנאה רוחנית ,האם יברך ,או לא.
תשובה :לא מברך) ,שם(.
שותה מים להפיג מרירות
שאלה :יש להסתפק מי שיש לו טעם מר בפה] ,מתרופה או מאיזה
מאכל[ ,ושותה מים להפיג את טעם המרירות האם מברך ,או לא ,שיש
לו הנאה מהמים ,אבל על דרך שלילי ,להפיג טעם מר ,האם בכזה סוג
הנאה יש ברכה או לא.
תשובה :אולי) ,שאלת רב ,עמוד רע"ט(.
שותה מים למנוע כאבי ראש
שאלה :השותה מים למנוע כאבי ראש ,האם מברך או לא ,האם דומה
לשותה לצמאו ומברך ,או לשותה לרפואה ואין מברך.
תשובה :אם אין נהנה אין מברך) ,שאלת רב ,עמוד ר"פ(.
מ
]א"ה :צ"ע מ"ש מלעיל בשותה לשם לחות שנוטה תשובת מרן שליט"א
שיברך ,וצ"ע[.
דין שותה מי סודה
שאלה :קיי"ל שהשותה מים אין חייב בברכה רק אם שותה לצמאו) ,אבל
שותה לבלוע תרופה אין מברך( ,ונסתפקו איך הדין בשותה מי סודה,
האם דינו כמים ,וכשאין שותה לצמאו אין מברך ,או שדינו כמו משקין,
שמברך גם בשותה לרפואה] ,שיש לדון בטעם המיוחד של מי סודה ,האם
על טעם זה יש ברכה ,או שאין בו ממשות שזהו גז בעלמא[ ,וצ"ע.
תשובה :אם אין צמא אין לברך) ,שאלת רב ,עמוד ר"פ(.
בדין ברכת מזונות
ברכת פריכיות אורז
שאלה :איזה ברכה מברכים על פריכיות אורז ,האם מזונות ,או אדמה,
או שהכל ,וצדדי הספק ,שקיי"ל לענין אורז ,שאורז מבושל שאינו מדובק
ברכתו אדמה ,ובאורז מבושל ומדובק ,ברכתו מזונות] ,ולאחריו בורא
נפשות[ ,ואורז שנשתנה מראיתו ]ולא מדובק[ ברכתו שהכל ,ועכשיו יש
לדון על ברכת פריכיות אורז ,שע"י חום בלי מים כלל ,מפוצצים את
גרעיני האורז ,ומדביקים אותם) ,בלי בישול כלל( ,ויש להסתפק האם
דנים אותם כאורז מבושל ומדובק ,וברכתם מזונות ,או שמכיון שאין כאן
מים ובישול ,רק חום בעלמא ,דינו כאורז מבושל שאינו מדובק ,וברכתו
אדמה ,או דלמא שמכיון שנשתנה צורתו לגמרי ברכתו שהכל ,וצ"ע איך
לנהוג למעשה.
תשובה :מו"ח שליט"א הורה מזונות) ,תשו' בכת"י(.
]א"ה :שמעתי שבתחילה נהג מרן שליט"א לברך ברכה אחרת) ,או אדמה
או שהכל( ,ואח"כ חזר בו מכח פסק מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א[.
בדין ברכת בורא נפשות
דין ברכה אחרונה על שתיית כוס מים
שאלה :הנה יש שמועה שדעת מרן שליט"א ,שאפי' שבשאר משקין יכול
להפסיק קצת באמצע שתיה ,ומברך ברכה אחרונה גם כשלא שתה בבת
אחת כל הכוס ,מכל מקום במים אין מפסיקין באמצע שתיית כוס מים,
ומברך ברכה אחרונה דוקא אם שתה את כל הכוס בב"א בלי הפסק ,האם
שמועה זו נכונה ,או לא.
תשובה :נכון) ,תשו' בכת"י(.
]א"ה :ונכון לפרסם זאת ,שהרבה נכשלים בזה[
דין שתה רביעית ומחציתו שלא לצמאו
שאלה :מי ששתה רביעית מים ,וחצי היה לצמאו ,וחצי שלא לצמאו,
האם מברך ברכה אחרונה ,או לא ,שבפשטות אי"צ לברך ברכה אחרונה
כשחסר לו שיעור של שתייה המחייבת ,אבל אולי בתורת צירוף מועיל
השתיה שלא לצמאו להצטרף לשתיה של לצמאו ,להתחייב בברכה
אחרונה ,וצ"ע] ,ששמא גם שלא לצמאו יש לו שם שתיה ,ונותן חשיבות
שתיה בחצי שיעור של לצמאו) ,כעין שמצאנו בענין דין היתר מצטרף
לאיסור שאומרים סברא זו( וצ"ע[.
תשובה :לכאורה לא) ,תשו' בכת"י(.
דין ברכה אחרונה ,אם פוטר אכילה שכוחה
שאלה :מי שאכל ושכח מאכילתו) ,ולא בירך ברכה אחרונה( ,ושוב חזר
ואכל) ,עם ברכה ראשונה( ,ובירך אחריו ברכה אחרונה ,ועדיין בשעת
ברכה אחרונה לא נזכר כלל מאכילתו הראשונה ,האם נפטרת אכילתו
הראשונה בברכה אחרונה ,שבירך) ,בשביל אכילה שניה( ,או לא] ,וצדדי
הספק ששמא כמו שבברכה ראשונה יש דין כוונה לפטור אכילות
מסוימות ,ורק את אכילות אלו שכיון להם ,פוטרת הברכה ,כמו כן אולי
גם בברכה אחרונה יש דין כוונה לפטור אכילות מסויימות ,ואת האכילות
שלא נתכוין לפטור לא יפטור בברכה אחרונה ,או דלמא שברכה אחרונה
שאני ,שממילא פוטר את כל האכילות שהיו אצלו[ ,וצ"ע.
תשובה :נפטר) ,תשו' בכת"י(.
אכל שני דברים ,ועובר שיעור עיכול מדבר הראשון
שאלה :מי שאכל פרי ,וגם שתה משקה ,והולך לעבור שיעור עיכול
מאכילת הפרי ,שלכאורה מחמת כן צריך לברך בורא נפשות ,האם יחשב
ברכת בורא נפשות כהיסח הדעת גם מהמשקה ,ויצטרך לברך שוב ברכה
ראשונה על המשקה או לא] ,מכיון שמברך את הבורא נפשות מחמת
הפרי ,ולא מחמת השתיה[ ,וצ"ע.
תשובה :אין לעשות כן ,ואין לחוש לעיכול ,כיון שאכל דברים אחרים,
)הליכות חיים ,עמוד ס"ח(.
]א"ה :תשובת מרן שליט"א הוא ,שהספק מעיקרא אינו נכון ,שבכלל לא
צריך לברך עכשיו בורא נפשות על הפרי ,מכיון שהמשיך לאכול דברים
נוספים ,ממילא שיעור עיכול נמדד לפי המשך אכילתו ,ודין זה יסודו
מפורש במ"ב בדין ברהמ"ז ,וכאן מבואר זאת גם לענין בורא נפשות ,וגם
במאכלים שונים ,שנמשך שיעור עיכול ,ע"י מאכל נוסף ודו"ק[.
ביני עמודי
הרה"ג אברהם בן חיים
מחו"ר מדרש "אור יצחק" שע"י ישיבת "אהבת שלום"
שיעור מזיגת מים ביין או במיץ ענבים בזמן הזה
הנה מקובל וידוע בשער בת רבים ,שנחלקו להלכה האשכנזים והספרדים
על שיעור מזיגת היין .אולם לכאורה יוצא מלשון השו"ע והרמ"א )סי' ר"ד
סעי' ה'( ,שלא מוכרח שנחלקו בזה מרן והרמ"א להלכה ,וכמו שיבואר
בעזהשי"ת .וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי.
א .בביאור שני שיעורי מזיגה -
אם הוא חד חמרא בתלת מיא או קצת יותר מחד חמרא בשיתא מיא
איתא בגמ' )ב"ב צ"ו ע"ב( שמרי יין מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו.
אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו ,אין הלכה כאחרים .ונמצא שעל מים
שעירבבו בו שמרי יין מברכים שהכל נהיה בדברו .אולם הגמ' חילקה
בזה ,וכמו שנתבאר שם ,אמר רבא ,דכולי עלמא רמא תלתא ואתא
ארבעה ,חמרא הוא .וכלומר אם נתן בשמרים שלוש כוסות של מים,
ומצא ארבעה כוסות משקה ,הוי ליה כיין מזוג ומברכים עליו בורא פרי
הגפן ,שהרי אמר רבא ,כל חמרא דלא דרי על חד יין תלת מיא ,לאו
חמרא הוא .ומשמע שכך הוא דרך מזיגת היין ,לערבב שלוש כוסות מים
בכוס של יין .ואם רמא תלתא ואתא תלתא ,ולא כלום הוא .וכלומר ,אם
נתן בשמרים שלוש כוסות מים ,ומצא שלוש כוסות משקה ,נמצא שלא
נתווסף שום יין במים ,ולכו"ע מברכים על זה שהכל .ועל מה נחלקו
חכמים עם אחרים ,במי שהניח שלוש כוסות מים ומצא שלוש וחצי
כוסות משקה ,רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק ,פש ליה פלגא יין,
ופלגא בשיתא פלגי מיא לאו כלום הוא .וכלומר ,מה שהתווסף חצי כוס
יין על ששת חצאי כוסות מים ,אין זה חשוב ובטל הוא ,ולכך מברכים
עליו שהכל כברכת המים .אבל אחרים סברי ,תלתא מיא עול ,תרין
ופלגא נפיק ,וכלומר ,כשמכניסים שלוש כוסות של מים בשמרי יין ,אין
כל המים יוצאים החוצה ,כי חצי כוס של מים נבלע בתוך השמרים ,שהרי
אין דרך שיצאו החוצה כל המים שנכנסו לתוך השמרים ,אלא לאחר
שהמים הוציאו מהשמרים את היין שהיה מובלע בתוכם ,נכנסו המים
ונבלעו בתוך השמרים ,כי כן הוא הדרך בתערובת של יין ומים ,שהיין
עולה למעלה והמים שוקעים למטה .ונמצא לפי אחרים ,יש כאן כוס של
יין המזוג בשתי כוסות וחצי של מים ,ולכך סברי אחרים ,שיש לברך על
זה בורא פרי הגפן.
ממילא שמעינן הכא ,שמשיעור של רביעית יין בשלוש רבעי מים ודאי
שיש לברך על זה בפה"ג ,שהרי כך אמר רבא כנזכר ,רמא תלתא ואתא
ארבעה חמרא הוא .ואם רק שביעית מהכמות הוא יין ,ודאי שלא מברכים
ענינים כלליים בברכות
בדין שומע כעונה בחצי ברכה
שאלה :הנה קיי"ל שיכול לצאת בברכה מחבירו מדין שומע כעונה,
ונסתפקו איך הדין כשחבירו מברך את תחילת הברכה ומכוין להוציאו,
מדין שומע כעונה ,והוא מסיים את החצי השני של הברכה בעצמו ,האם
מועיל ,או לא ,האם יכולים לצרף שחצי ברכה יצא מאחר ע"י שומע
כעונה ,וחצי יברך בעצמו ,וצ"ע] .ומצוי הדבר כשיש ספק ברכה שמספק
לא מברכים ,אבל כתבו הפוסקים שלכתחילה יצא מאחר בברכה ,ומצא
אחר שמברך ברכה אחרת נאמר לו שיבקש ממנו שיוציאנו בתחילת
הברכה ,והוא יסיים את החצי השני בברכה שהוא צריך לברך ,וצ"ע[.
תשובה :א"א להוציא בחצי ברכה ,עי' שונה הלכות סי' קצ"ד דין י') ,הליכות
חיים עמוד ע'(.
]א"ה :שם ציין מרן שליט"א לדברי החזו"א ,ששם מתבאר דין זה שאין
שומע כעונה בחצי ברכה ויש לעיין שם ,האם זהו רק כשחצי יוצא מאחר
וחצי אומר בעצמו ,שאז לא מהני ,שברכה צריך או כולה בדיבור ,או כולה
בשמיעה ,או גם כששומע חצי ברכה מאיש אחד ,וחצי ברכה מאיש שני,
גם לא מועיל ,שדין הוא בשומע כעונה שנאמר דוקא בברכה שלימה
מאיש אחד ,וצ"ע[.
דין ברכה מספק עם הזכרת רחמנא ,והזכרת השם
שאלה :הנה הוזכר בפוסקים שני עצות איך לברך ברכה במקום ספק
ברכה ,כדי לצאת מידי חשש ברכה לבטלה ,עצה אחת שיאמר ברכה
עם לשון רחמנא) ,במקום שם השם( ,ועצה שניה שיאמר ברכה עם
לשון השם ,במקום שם השם .ולהלכה הרבה פוסקים אסרו את העצה
הראשונה לומר לשון רחמנא ]ואפי' שאין איסור לומר סתם רחמנא,
כשאומרו בתורת ברכה ,נחשב ברכה לבטלה[.
ומ"מ התירו לשון השם ,וצ"ע מ"ש ,ששניהם הם כינוי של שם השם ,ואם
זה אסור גם זה יאסר ,או ששניהם יהיו מותרים ,וצ"ע.
תשובה :רחמנא הוא כינוי ממש ,והשם הוא רמז) .הליכות חיים ,עמוד
ע"א(.
ע"פ בקשת מרן שליט"א
אין להורות הלכה למעשה ע"פ התשובות
מאמרים שונים שנתלבנו ביני עמודי
דכוללי "אליבא דהלכתא"
על זה בפה"ג ,שהרי כך סברי רבנן ,פלגא יין בשיתא פלגי מיא ולא כלום
הוא .אמנם יש לנו להסתפק לדינא ,מה הדין כשהיין הוא רק שישית
מכמות המים ,האם יש לברך על זה בפה"ג או לאו .והנה כתב הרשב"ם
שם )ד"ה פש( ,היכא דרמא תלתא ואפיק תלתא ,אין לומר לפי אחרים,
שמן המים נשארו בשמרים ,והיין יצא ,ונמצא שיש כאן תרי ופלגא מים
ופלגא יין .דהא אין רגלים לדבר ,הואיל ולא מצא יותר מכדי מדתו כמו
שאיירי בנדון של אחרים ,דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא .ואף אם
נימא שגם ברמא תלתא ואתא תלתא ,נפיק יין מן השמרים ובמקומו
נבלע בהם מים ,פלגא הוא דנפק ,וא"כ חד פלגא בחמשה פלגי מיא לאו
כלום הוא ע"כ .הרי מפורש בדבריו ,שגם בשישית יין אין לברך בפה"ג.
ולפי"ז צ"ל ,דמאי דאמרינן בגמ' "ופלגא בשיתא פלגי מים ולא כלום
הוא" לאו דווקא הוא ,אלא כך איירי התם במי דרמא תלתא מיא ואתא
תלתא ופלגא ,אבל אין הכי נמי גם אם הוי פלגא יין בחמשא פלגי מים
ולא כלום הוא .ברם עדיין יש לנו להסתפק בשיעור חמישית יין בארבע
חמישיות מים ,האם מברכים עליו בפה"ג ,שהרי לא נתפרש בגמ' שם
אלא על חד יין בתלת מיא ,לפי שכך היה דרך המזיגה בזמנם ,ולעולם
אפשר שגם בשיעור של חמישית יין מברכים בפה"ג .או דילמא שיעור
רמא תלתא ואתא ארבעה הוא בדווקא לעיכובא ,וכל שהוא פחות מזה
לא הוי חמרא הראוי לברכת בפה"ג.
ולכאורה מצינו בזה שתי דיעות ,מחד כתב הטור )ריש סי' ר"ד( וז"ל,
ושמרי יין אפילו יש בהם טעם יין ,מברכין עלייהו שהכל ,אבל אם נתן
בהם שלוש מדות של מים ומצא ארבע ,הוי ליה כיין מזוג ומברכין עליו
בפה"ג ע"כ .ומשמע מדבריו ,שהשיעור של חד חמרא בתלת מיא הוא
לעיכובא .וכ"כ הב"י שם ,וכיון דלא קיימא לן כאחרים ,לא מברכינן
בפה"ג אלא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה דווקא ,אבל אם אתא
בציר מהכי לא ,וכך הם דברי רבינו ע"כ .וכ"פ מרן שם )סעי' ה'( .ומאידך
הביא הב"י שם מספר האגור )סי' רס"ט( ,שהשיב מהר"י מולין )שו"ת
מהרי"ל סי' קנ"ג( על יין מזוג ,דאי הוי יותר מחד בשיתא ,הולכים אחר
הטעם ,אי רגילי אינשי למישתי במקום יין מברך על זה בפה"ג .והרמ"א
שם העתיקו להלכה .ושמעינן מדבריו ,שהוא פירש את השיעור של חד
יין בתלת מים ,שאי"ז לעיכובא ,אלא כך היו רגילין למזוג בזמנם ,ולעולם
גם יותר מזה דינו כיין ,ורק חד חמרא בשיתא מיא אינו כלום ,וכמו
שמפורש בדברי רבא כנזכר.
איברא דכתב הגר"א על השו"ע שם ,ששתי דיעות אלו אינן חולקות זו
על זו ,כי לעולם כו"ע לא פליגי ,דמ"ש רבא רמא תלתא ואתא ארבעה,
הוא בדווקא ,אבל בפחות מזה אין לברך בפה"ג .ושכן משמע מפירוש
הרשב"ם הנזכר .וברוך שכוונתי .אלא שבמה דברים אמורים במים
המעורבים עם שמרים ,אבל בתערובת של יין גמור עם מים ,בזה כו"ע
לא פליגי שהשיעור הוא יותר מחד חמרא על שיתא מיא ,שהרי גם
השו"ע כך סבירא ליה לענין יין נסך ,וכמ"ש ביו"ד )סי' קל"ד סעי' ה'(
וז"ל ,כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין ,ששה חלקים כנגדו,
וכל שיש במים כשיעור הזה מותר אפילו בשתיה ע"כ .ועיין עוד בהרמ"א
שם )סי' קכ"ג סעי' ח'( ,ובביאור הגר"א שם .ובזה אתי שפיר דברי האגור
והרמ"א הנזכרים ,דהם דיברו להדיא על דין תערובת של יין ממש עם
מים ,וכמ"ש האגור "שהשיב מהר"י מולין על יין מזוג" .וכן הרמ"א שם
איירי על דברי מרן שם שדיבר על השיעור של מזיגת יין במים ,וע"ז
כתב ,ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים ,כי אז ודאי בטל .וכ"כ
המשנ"ב שם )ס"ק כ"ט( ,שמ"ש מרן כנזכר ,שאם מצא פחות משיעור
של שלוש מדות מים ומדה אחת יין ,אינו מברך אלא שהכל ,היינו דווקא
בשמרים ,ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כל כך ,אבל יין
גופא שיצא מדריכת ענבים ,אם שפך עליהם מים אפילו יותר משלושה
חלקים עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא ,וכדלקמיה בהגה"ה ,ובעינן רק
שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ,ודרך בני אדם לשתותו
במקום יין ע"י מזיגה זו ,דאי לאו הכי אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם
ע"כ .ונמצא לפי זה ,שהן מרן והן הרמ"א אינן חולקים להלכה ,שהשיעור
הנמוך ביותר של מזיגת יין עם מים בשביל שיהיה ראוי לברכת בפה"ג,
הוא בשיעור של יותר מחד יין על שש חלקים של מים.
ב .בביאור שיטת מרן והרמ"א על הזמן הזה
אולם כתב רבינו יונה )סוף פרק כיצד מברכין( על השיעור שנתבאר בגמ'
בפרק המוכר פירות שם לענין תערובת שמרים עם מים ,שצריך להיות
רמא תלתא ואפיק ארבעה כנזכר וז"ל ,ונראה ,דמה דאמרינן ,דאי רמא
תלתא ואפיק ארבעה ,חמרא הוא ,זה הוא ביינות שלהם שהיו חזקים,
אבל במקומות שאין היינות חזקים כל כך ,אפילו רמי תלתא ואפיק
ארבעה לא דיינינן ליה חמרא ,ולא מברכין עליו בפה"ג ע"כ .והביאו הב"י
שם .וכתב עליו ,ונראים הדברים .וכ"פ בשולחנו הטהור שם "והיינו ביינות
שלהם שהיו חזקים ,אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך ,אפילו רמא
תלתא ואתא ארבעה ,אינו מברך עליו בפה"ג ,ונראה שמשערים בשיעור
שמוזגים יין באותו מקום".
ובביאור מדת שיעור המזיגה של היין בזמן הזה ,כתב בספר עולת תמיד
)שם ס"ק ז'( וז"ל ,ומה שכתב השו"ע "ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים
יין באותו מקום" כלומר ,שמשערים לפי מה שנוהגים שם למזוג ,אם
המזיגה מדה יין במדה מים בשווה ,אין מברכין אלא אם נתן מדה אחת
ומצא שתים ,אבל ביותר ממה שנוהגים אין מברכין ,ואם נוהגים למזוג
יותר מחד תלת ודאי דאין מברכין עליו ,שהרי גם בימות הראשונים שהיו
היינות חזקים לא היה שכיח חמרא דדרי יותר על חד חמרא תלת מיא,
ומכל שכן עכשיו ,וע"כ אין לברך עליו בפה"ג ע"כ .וילפינן מדבריו ,שמה
שהורה מרן ללכת בתר מנהג המזיגה באותו מקום ,אין זה בא לפחות
מצורת המזיגה שהיתה בעבר ,ולכך אם נוהגים למזוג יותר מעל חד תלת
אין מברכים עליו בפה"ג ,ודהיינו ,השיעור הפחות ביותר הוא רביעית יין.
מא
ומשמע מדבריו ,שהוא לא מחלק בין תערובת שמרים עם מים לבין
מזיגת יין במים ,שבין שניהם השיעור של המזיגה והתערובת אינו פחות
מאחד יין על תלת מים ,ומכח זה הוא תמה על הרמ"א שפיר וז"ל,
וע"כ יש לתמוה קצת על מ"ש הרב בהג"ה "ובלבד שלא יהא היין אחד
מששה" ומשמע שאם הוא יותר מחלק שישית שמברכין עליו ,וזה אינו
עכשיו ביינות שלנו שהם חלושים מאד .ואע"פ שהאגור כתב כן בשם
ר"ת ,היינו משום שר"ת לא ס"ל הא דכתב המחבר שמשערין לפי מה
שנוהגין למזוג ,אלא ס"ל שכל שעדיין נרגש טעם היין היטב מברכין
עליו בפה"ג אע"פ שנוהגים למזגו בפחות ,אבל לדעת המחבר שפסק
שמשערין בשיעור מזיגה ,א"כ פשיטא הוא שאין מברכין כשהיין הוא רק
חלק שישית ,שלא מצינו מזיגה כזאת גם בימי הקדמונים כי אם על חד
תלת .וצ"ל שהבין הרמ"א בפירוש דברי ר"ת דבעינן ג"כ שנוהגים בכך
לשתות על דרך זה ,אבל בלאו הכי אין מברכין עליו בפה"ג ע"כ.
וכן תמה המשנ"ב שם )ס"ק ל"א( וז"ל ,דברי הג"ה אין לו ביאור ,דהמחבר
הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ,ואפילו
אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה ,הלא פחות מרביעית יין
בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ,ומהרמ"א משמע
דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ,ובאמת דדברי האגור לא קאי
על שמרים ,דבשמרים השיעור כמ"ש המחבר ,והוא האגור מיירי ביין
ענבים גופא כשמוזגו עם מים ,דעד קרוב לששה שם יין עליו עכ"ל .וכן
תמה ערוך השולחן )שם ס"ק ט"ו( וז"ל ,מיהו עיקר דברי רבינו הרמ"א
תמוהים מאד ,והא אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים מאד אין מברכין
בפה"ג כשיש יותר מג' חלקים מים ,וק"ו ביינות שלנו ,ואיך כתב עד
ששה חלקים .והלבוש באמת השמיט זה עי"ש עכ"ל.
ואנכי בעניותי מאד תמהתי ולא הבנתי את תמיהתם של הרב עולת
תמיד והמשנ"ב ,מאי קשיא להו על הרמ"א ,הלא מפורש בביאור הגר"א,
שמ"ש הרמ"א "ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים" היינו ביין גמור
ולא בשמרים ,ומ"ש מרן בתחילת דבריו "אבל יינות שלנו שאינן חזקים
כל כך אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג" היינו
בשמרים המעורבים עם מים .ושוב מצאתי בשו"ת מנחת יצחק )חלק ח'
סי' י"ד( ,שכתב בקצרה על תמיהת המשנ"ב וז"ל ,אמנם בביאור הגר"א
שם כתב ,דהרמ"א קאי על יין גמור עי"ש ע"כ.
ולפי"ז צריך לומר ,שמ"ש הרמ"א "ובלבד שלא יהא אחד מששה במים"
זה הולך על סוף דברי מרן שם שכתב ,ונראה שמשערים בשיעור
שמוזגים יין באותו מקום .וכלומר ,שמשערים את השיעור של תערובת
שמרים עם יין כפי שיעור המזיגה ההכרחי שבאותו מקום .ודהיינו,
אע"פ שיש מוזגים יין בהרבה מים ,מ"מ השיעור של נתינת מים על
גבי שמרים צריך להיות כפי שיעור המזיגה הפחותה ביותר ממים ,וכמו
שבזמן הגמ' שיער רבא את שיעור נתינת המים על גבי שמרים כפי
המזיגה ההכרחית ביותר ליין ,שבפחות מאחד על תלת אינו נקרא יין
מרוב חריפותו וחוזקו ,ואף ששיעור זה היה רק למעלה ולא למטה ,כי
רבים היו מוזגים קצת יותר מאחד יין על ששה מים ,וכנזכר לעיל .ולכן
כתב מרן ,שהשיעור של נתינת מים על גבי שמרים צריך להיות כפי
השיעור הגבוה ביותר של מזיגת יין שבאותו מקום ,כמה נותנים מים
מועטים ביותר על גבי יין ,אבל בודאי הוא שגם בזמנינו יש שיעור למטה
במזיגת יין ,שנותנים פחות יין והרבה מים ,וע"ז כתב הרמ"א שלכל
הפחות יהיה אחד יין על ששה במים ,כי פחות מזה אפילו בזמנם לא
היה נחשב ליין הראוי לברכת בפה"ג.
ואע"פ שלגבי שמרים לא אמרינן שלכל הפחות יהיה כמו שנהגו בזמנם
אחד יין על תלת מים ,כי אמרינן שבודאי השתנה היין שלנו מבזמנם,
וכמ"ש השו"ע שם כנזכר ,שאפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו
מברך עליו בפה"ג .מ"מ מבין הרמ"א שלענין מזיגת יין במים אין הדבר
ברור שהשתנה כח היין מבזמנם .עוד אפשר לומר ,שבאמת יש בזה
מחלוקת בין מרן להרמ"א ,שדעת מרן ברורה שהיין שלנו השתנה בודאי
מזמנם ,וממילא אע"פ שבזמנם היה מועיל מזיגת יין בשיעור של קצת
יותר מאחד יין בששה במים ,מ"מ בזמנינו משערים בשיעור אחר מעל
שיעור זה .אבל הרמ"א סובר להלכה ,שלא ברי לן שהשתנה היין שלנו
מבזמנם ,ולכל הפחות במזיגת יין במים ,ואם כי בתערובת שמרים ביין
לא פליג הרמ"א על מרן ,שהשתנה השיעור של מעלה במזיגת היין
שלנו מבזמנם ,ולכן אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו
בפה"ג .מ"מ במזיגת יין במים ס"ל להרמ"א שלא השתנה בודאי השיעור
של מטה במזיגת היין שלנו מבזמנם ,ולכן בדיעבד סמכינן לברך בפה"ג
על השיעור של מטה כמו שהיה בזמנם קצת יותר מאחד יין על ששה
במים.
ג .שיעור מזיגת היין בזמן הזה
ומכל מקום לענין שיעור המזיגה של היין במים בזמן הזה ,מצינו כמה
דיעות בזה ,מחד כתב העולת תמיד שם וז"ל ,ונראה דעכשיו שאין
נוהגים כלל למזוג היין במים ,כי היינות שלנו רפויים מאד ,אם נתערב
מעט מים בו ,אפילו המים שנתערב בו הוא פחות מהיין ,אפילו הכי
אין לברך בפה"ג ,מיהא למעשה צ"ע עכ"ל .ומפורש בזה ,שאפילו אם
יש חמשים ואחד אחוז יין על ארבעים ותשע אחוז של מים ,אין לברך
בפה"ג ,ורק אם יש רוב ניכר של יין .והסכים עמו הא"ר )ס"ק י'( להלכה,
ודלא כהרמ"א שהתיר גם בשיעור של יותר מאחד יין על ששה במים.
וכ"כ בספר אורחות רבינו )חלק ג' עמוד רכ"א( בשם החזו"א זצ"ל,
שאמר לו שביינות שלנו אפשר להוסיף עד שליש מים ,ולברך עליו
בפה"ג .והביאו בספר פסקי תשובות )שם ס"ק ח'(.
אולם מאידך כתב הפמ"ג שם )אשל אברהם אות ט"ז( וז"ל ,ויינות שלנו
אין חזקים ,כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל ע"כ .ומשמע שבמחצה
מים על מחצה יין יש לברך בפה"ג .וכ"כ הכה"ח שם )ס"ק ל"ב( וז"ל,
ומשמע מהפמ"ג שאם המים כמו היין מדה כנגד מדה ,יש לברך בפה"ג,
ונראה כי כן יש להזהר ,ואין למזוג יותר אפילו בשעת הדחק שאין לו
כי אם מעט יין עכ"ל .וכן הסכימו לזה כמה אחרונים ,שכתב הגאון ר'
כלפון משה הכהן בספר ברית כהונה )מערכת יין אות ז'( ,שבודאי יש
גבול וקצבה למדת המים ,ולכן שיעור המים לא יהיה יותר משיעור
הצימוקים לאחר שנתגדלו ,וכדברי הכה"ח ע"כ .וכ"כ בשו"ת אור לציון
)חלק ב' סי' י"ח( וז"ל ,ביין חי רגיל אפשר למזוג חצי מים וחצי יין ,ואם
הוא יין חי חזק אפשר למזוג שלושה חלקים מים וחלק אחד יין ,ובפחות
מזה אין לקדש עליו ,ויש לברך עליו שהכל ע"כ .וכ"כ בשו"ת שמחת כהן
)חלק ב' סי' נ"א(.
ויש עוד דיעה אמצעית ,שמשיעור של חמשים ואחד אחוז יין אפשר
לברך בפה"ג ,וכמו שכתב בשו"ת שואל ונשאל )חלק ג' סי' ל"ט( ,שנ"ל
שכל שהרוב יין יכול למזוג במעט מים והם בטלים ברוב .והוסיף שם
)סי' מ'( ,שאם המים שוה בשוה עם היין ,אף שמדברי הפמ"ג משמע
שמברכים עליו בפה"ג ,לפענ"ד אינו מוכרח ,שי"ל שהוא ספק ,וממילא
סב"ל ,לכן יש להקפיד שיהיה יין יותר על המים ע"כ .וכ"כ הגאון רבי
חיים אריה ליב בשו"ת פני האריה החי )סי' ל"ח( ,שאסור לברך בפה"ג
על היין כל שאינו ברור שיש שם יין יותר מן המים ,ואם אין לו יין אחר
יקדש עליו אך יברך עליו שהכל .וכ"כ בשו"ת אם לבינה )סי' כ"ז( ,שצריך
שיהיה רוב יין .והביאם בשו"ת חזון עובדיה )סי' ו' עמוד ע"ט( .וסיים על
זה ,וכן עיקר להלכה ולמעשה.
ד .שיעור המזיגה במיץ ענבים
והנה מצינו עוד דיעה המחמירה בשיעור מזיגת יין בזמנינו ,שכתב בספר
ערוך השולחן )שם סי"ד( "ודע דיינות שלנו אינם ראויים למזיגה כלל,
ובמעט מים מתקלקלים ,וברכתן שהכל" .וזהו חומרא גדולה במזיגת
יין .אך במיץ ענבים מצינו כן בפוסקי זמנינו שחששו לזה ,וכמו שכתב
בספר מנחת שלמה )קמא סי' ד' ,ותנינא סי' י"ג( ,שהואיל והמיץ ענבים
טעמו חלש מאד ,לכן אין להוסיף בו מים כלל אלא רק מעט לצורך
מזיגה ,ולדעתו אם הוסיפו שליש מים ברכתו שהכל .וכ"כ בספר הליכות
שלמה )פסח עמוד רי"ז( .וכ"כ בספר שבות יצחק )חלק י' הלכות סוכה
עמוד פ"ה( בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א ,שאין לברך בפה"ג על מיץ
ענבים שהוסיפו בו מים ,ואפילו אם המים הם מיעוט ,וגם בדיעבד אם
בירך בפה"ג חוזר ומברך שהכל .אולם מאידך כתבו בשו"ת מנחת יצחק
שם ,ובשו"ת אור לציון שם ,שגם במיץ ענבים אפשר למזוג מים כדרך
שמוזגים ליין .אלא שסיים שם באור לציון ,שאין למזוג בו מים באותה
מידה שמוסיף ביין ,כי פעמים שטעמו פג אף כשמוסיף בו מעט מים,
והכל תלוי בטעם .ועיין עוד בספר וזאת הברכה )עמוד .(116
ולכאורה היה נראה ,שמיץ ענבים לא גרע מיין צימוקים ,שכתב בספר
בכור שור על ב"ב שם ,שצריך להזהר בשריית הצימוקים במים ,שלא
יתן כ"כ מים עד שיהיו הצימוקים אחר שנתגדלו ונתנפחו קצת יותר
משיעור של אחד מששה במים .והביאו המשנ"ב )סי' רע"ב ס"ק ט"ז(.
וכתב שם ,שבפי' יד אפרים על סי' ר"ד ,ובדרך החיים כתבו ,שצריך
לשער את הצימוקים כפי עת נתינתן למים ולא כפי נפיחתן .ובספר
מנחת שבת )סי' ע"ז ס"ק ח'( כתב ,שלא יתן צימוקים יותר מעל חד על
תלת .והכה"ח שם )ס"ק ל"ג( כתב ,שלדעת מרן אין לתת צימוקים יותר
מחד על תלת במים ,אבל ביינות שלנו הרפויים אין ליתן מים יותר מכנגד
הצימוקים אחר שנתגדלו ,דכיון שהענבים נתכחשו ואין עושין יין חזק
כל שכן הצימוקים .וכ"כ בשו"ת אור לציון שם ,שיש ליתן חצי צימוקים
וחצי יין מדה במדה ,וכל זה כשאינו מוסיף סוכר ,אבל אם מוסיף סוכר,
הסוכר מצטרף למים ,וצריך שיהא יין כנגד המים והסוכר .וכ"כ בשו"ת
חזון עובדיה שם ,ששיעור המים לא יהיה יותר משיעור הצימוקים לאחר
שנתנפחו במים .ממילא נראה ,שמים שמשכו מהצימוקים את המיץ
שלהם אינו יותר טוב ממיץ ענבים ממש .וכשם ששם מותר להוסיף מים
כדרך של מזיגת יין ,כך יהיה מותר להוסיף במיץ ענבים ,ולכל הפחות
מסתבר שאפשר להוסיף שליש מים .ואולי יש לחלק ולומר ,שהמיץ
שזב מהצימוקים הוא יותר חזק מסחיטת ענבי תירוש שלא התייבשו
ולא התבשלו בשמש כמו הצימוקים .ולכן לכתחילה יש להחמיר כדעת
הגרי"ש אלישיב שליט"א ,וכדעת הגרש"ז אוירעבאך זצוק"ל ,שצריך
להדר אחר מיץ ענבים שלא הוסיפו בו מים כלל ,ורק ימזוג שלוש
טיפות מים בשעת הקידוש .אבל מעיקר הדין אפשר לברך בפה"ג על
מיץ ענבים ששיעורו לפחות חמשים ואחד אחוז מיץ טבעי .וזה שיעור
שקיים ברוב ככל בקבוקי מיץ ענבים שמוכרים בזמנינו.
ה .המורם לדינא להלכה ולמעשה
שיעור שמרי יין המעורבבים עם מים הוא לא פחות משלוש מדות מים
ואחד יין ,ואם יש מים מעט יותר משיעור זה ,אע"פ שיש בו טעם יין,
קיוהא בעלמא הוא ,ואינו מברך אלא שהכל .אולם בזמן הזה שהיינות
שלנו אינן חזקים ,צריך שיהיה לכל הפחות חמשים ואחד אחוז יין.
ושיעור מזיגת יין עם מים ,יש בזה כמה דיעות ,ולהלכה מחמת ספק
ברכות להקל ,אין לברך בפה"ג אלא בחמשים ואחד אחוז יין .והוא הדין
במזיגת מיץ ענבים עם מים .אך במזיגת מיץ ענבים יש מחמירים שלא
להוסיף מים כלל חוץ משלוש טיפות של מזיגת הכוס בקידוש.
הרב ראובן לוי שליט"א
רמת בית שמש
בענין אם מברכים על המלח באמצע הסעודה
אי מיקרי דברים שבאים בתוך הסעודה
והאם בעינן דוקא שיהא לו הנאה מזה
שאלה :יש לדון ביש לו ספק על ברכת שהכל באמצע הסעודה ,וצריך
שום דבר לברך עליו שהכל ,והנה אם יש לו צוקער יוכל לברך עליו
]וכמש"כ בביה"ל )סימן קע"ב סוד"ה יין( כן לענין שתה יין פחות ממלוא
לוגמיו דהוי ספק אם צריך לברך שהכל -שיברך על מעט צוקער לפטור
המשקין[ מיהו יש לדון האם מהניא לפטור המשקין על ידי שעושה ברכה
על מעט מלח שאכלו בפני עצמו ומברך עליו שהכל ופוטר המשקין.
ויש לדון בזה משום שני שאלות :א .שמא אין מברכין על מלח כשאינו
נהנה ממנו .ב .שמא נחשב בא מחמת הסעודה ואינו יכול לברך עליו.
ויבואר בס"ד.
ענף א'
דברי הש"ס והשו"ע בדין המלח דברכתו שהכל
א .איתא בגמ' ברכות דף מ' ע"ב תנו רבנן וכו' על המלח ועל הזמית ועל
כמהין ופטריות אומר שהכל ,ועיין שם דף לו .מלח וזמית עביד אינש
דשדי לפומיה .1וכן נפסק בשו"ע )סימן ר"ד ס"א( ועל המלח וכו' מברך
שהכל ,וכתב המשנ"ב ס"ק ה' ועל המלח הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה
קצת כשנותן לתוך פיו ,עכ"ל .הנה מבואר בזה כדבר פשוט דמברך על
המלח שהכל.
נידון אדם שאוכל מלח רק כדי לפטור מברכת שהכל אם מברך או
דוקא כשנהנה מברך
ב .והנה זה דבר ברור אדם שנהנה מאכילת מלח בפני עצמו ויש לו
הנאה מזה ,חייב לברך שהכל .אך יש לדון אדם שאינו תאב לאכול מלח
בפני עצמו ,רק מחמת שיש לו ספק ברכות ,ורוצה לפטור ברכת שהכל,
לוקח קצת מלח האם יכול לברך שהכל ,או אין יכול לברך.
מבאר צדדי הספק
ג .והספק הוא שאפשר לומר שכיון שאין לו הנאה מזה ,וכל מה שאכלו
אינו אלא מחמת שיש לו ספק ברכות ולכן רוצה לאכלו לא מקרי נהנה
ואינו מברך ,או דילמא נאמר שצריך לברך שהכל כיון שזה דבר מאכל,
וראוי למאכל מהיכי תיתי לומר שאינו מברך ,וכי אדם שמגיע לאכול
אצל חברו ,וחברו נותן לו לאכול דבר מאכל שאינו אוהב ,והוא אכלו
משום שלא לבזותו ,וכי נאמר שאינו מברך עליו ,כיון שעכ"פ זה באמת
דבר מאכל וראוי למאכל חייב לברך ,אף שאינו אוהב זאת.
מביא דיוק ממשנ"ב על מלח שיש לו הנאה כל שהוא
ד .ואע"פ שהמשנ"ב כותב שם על המלח הואיל ויש לו הנאה מזה עכ"פ
קצת כשנותן לתוך פיו עכ"ל ולכאורה משמע שדוקא כשיש לו הנאה
מזה מברך ,מכל מקום אפשר לדחות שאדרבה הוא אומר שכל פעם
כשאוכל מלח יש איזה הנאה ,אע"פ שהוא לא כ"כ אוהב זאת ,מ"מ
מקרי שיש לו הנאה ,ולא כתב המשנ"ב בתנאי שנהנה ,אלא אנו אומרים
שכל פעם אדם נהנה מזה קצת ,ואה"נ אם יהיה אדם שאצלו זה מאוס
ביותר ,ולא סובל זאת אה"נ לא יצטרך לברך ,עכ"פ בפשטות כל אדם
יש לו מקצת הנאה מזה וצריך לברך.
מביא ראיה ממ"א שאם אינם רעים ,מברך עליו
ה .והנה המחבר סימן ר"ב סעיף ח' כתב כל האוכלין והמשקין שאדם
אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם
תחילה וסוף ,וכתב שם המשנ"ב סע"ק מג אם טעמם טוב ר"ל אע"פ
שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ
החיך נהנה מהם ,ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ
שמתרפא מהם אינו מברך כלל ,וכתב שם בשער הציון ל"ז וז"ל ואף
אם טעמם אינו טוב כ"כ כיון שעכ"פ אינם רעים והחיך נהנה מהם
משמע ממ"א סקכ"ד דאעפ"כ מברך ומה דנקט המחבר אם טעמם
טוב הוא לאו דוקא אלא לאפוקי אם הם רעים וזה רמז המ"א בסקי"ט
דבתוספות לא נזכר כלל טעמם טוב ,עכ"ל.
הרי לכאורה כתבו כאן להדיא שאף אם אין טעמם טוב כ"כ כיון שעכ"פ
אינם רעים והחיך נהנה מהם מברך ,וא"כ ה"ה מלח אף אם נאמר שאינו
אהב זאת ואין תאב לזה ,מ"מ אינם רעים ולכאורה צריך לברך.
מביא כף החיים ,דוקא כשאין ראוי כלל אינו מברך.
ז .והנה כף החיים סימן רב סעיף א' סע"ק ו' כתב ועל המלח ועל מי
המלח ,וכגון שזה המלח ראוי לאכילה קצת שאינו מר ועפוץ ביותר ,וכן
במי המלח כגון שנתן לתוכו מים הרבה בענין שראוי לשתיה דאי לאו
הכי אין לברך עליו כלל ,עכ"ל.
הנה מלשון הכף החיים משמע שאם ראוי קצת לאכילה מברך ,ורק
באופן שזה מר ועפוץ ביותר אין לברך ,א"כ כשאוכל קצת מלח בסתמא
לא הוי כ"כ מר וצריך לברך.
ח .וכן כתב לי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א במכתב תשובה" :ואם
נהנה משהו מברך" עכ"ל.
סיכום נידון זה
ט .היוצא מדברינו ,שבפשטות אדם שאוכל קצת מלח אע"פ שאינו תאב
לזה ,ואכלו רק מחמת ספק ברכות ,מ"מ מקרי נהנה וחייב לברך שהכל,
ורק אדם שאינו אוהב זאת כלל ,ואצלו זה ממש מאוס לא יצטרך לברך,
ואולם זה לא מצוי ,ויש שרצו לומר שאם אינו אכלו רק מחמת ספק
ברכות לא צריך לברך אע"פ שזה לא מאוס כלפיו ,אלא שלא היה אוכלו
רק מחמת הספק ברכות ,ואולם זה חידוש.
ענף ב'
מביא לדון שמא הוי באין מחמת הסעודה ,ואם אכלו באמצע הסעודה
שלא יברך.
י .ואולם יש עוד לדון בזה ,שמא זה נקרא באין מחמת הסעודה ,שכיון
שרוב העולם אוכלים מלח בשביל תוספת לפת למזון שבסעודה ,ולא
רגילים לאכול זאת בפני עצמו ,מקרי באין מחמת הסעודה ,ואע"פ
שהוא עצמו עכשיו לא אוכל מחמת הפת אלא אכלו מחמת ספק ברכות
ורוצה לפטור ברכת שהכל מ"מ מקרי באין מחמת הסעודה ]ונתעוררתי
בזה ע"י ידידי המופלג הרב חיים מרדכי שטדלר שליט"א[ ,וכך שמעתי
מהגאון רבי צבי וובר שליט"א.
מב
מביא עוד סברא שזה יחשב באין מחמת הסעודה
יא .והנה בספר וזאת הברכה הוסיף בזה סברא ,דהביא ממרן הגרי"ש
אלישיב שליט"א על אדם שאוכל שקדי מרק בפני עצמו בתוך הסעודה,
ולא בתוך המרק אלא בפני עצמו ,שאין מברך עליו והטעם שכיון שכל
המאכל הזה נעשה רק בשביל המרק והוי באין מחמת הסעודה ,אע"פ
שעכשיו אכלו בפני עצמו מקרי באין מחמת הסעודה ,ואינו מברך עליו,
ורצה לדמות דה"ה במלח כשאכלו באמצע הסעודה אע"פ שאכלו בפני
עצמו מקרי באין מחמת הסעודה ואין מברך עליו ,כעין סברא של בטלה
דעתו ,ודומה הדבר להמבואר בשו"ע )סי' קע"ז ס"א( דדברים הבאים
מחמת הסעודה כגון בשר ודגים אפי' אוכלם בלא פת אין טעונים
ברכה לפניהם ולאחריהם וכתב במשנ"ב )סק"ב( הטעם" :דכיון שתמיד
באים ללפת ,מעיקר הסעודה הם ונטפלים להפת" .הרי מבואר בזה
כהאי סברא דמאחר דתמיד באים מחמת הסעודה אמרי' דבטל לסעודה
ולעולם א"צ ברכה בתוה"ס ודו"ק.
מביא סברת הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א שאינו נחשב באין מחמת
הסעודה
יב .ואולם הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א אמר שברור שאינו נקרא
באין מחמת הסעודה ,שהרי עכשיו אינו אכלו כלל מחמת הסעודה ,אלא
שיש לו ספק ברכות ורוצה לפטור שהכל לכן אכלו בפני עצמו ולמה זה
יקרא מחמת הסעודה.
וביאור הדבר שבאמת יש שני אפשרויות של אכילה ,יש אפשרות של
אכילת מלח בתוספת למאכל בתורת תבלין ויש אפשרות של אכילת
מלח בפני עצמו וא"כ הרי אותם בני אדם שאוכלים המלח בפני עצמו
הם אוכלים זאת בין באמצע הסעודה בין שלא באמצע הסעודה ,ואצלם
לא הוי כלל מחמת הסעודה ולא שייך כאן לומר בטלה דעתו שהרי
באופן הזה של אכילת מלח בפני עצמו רוב האנשים אינם אוכלים דוקא
בתוך הסעודה ,אלא אוכלים בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה,
ולכן ברור שלא הוי מחמת הסעודה ,וצריך לברך.
וחילוק הדבר מהמבואר בשו"ע לענין בשר ודגים דא"צ ברכה בתוה"ס
ובטלה דעתם ,היינו משום דבבשר ודגים הוי אותו צורת אכילה והיינו
אכילת בשר בפנ"ע ,ולהכי אמרי' דכיון דרוב פעמים אכילת הבשר הויא
מחמת הסעודה ,לעולם א"צ ברכה .משא"כ באכילת מלח צורת האכילה
שונה היא כשאוכל בפנ"ע ,ממה שנאכל על הרוב בתוך המאכלים ,ולזה
אע"פ דכשהם באים בתוך המאכלים מחמת הסעודה הם באים ,אבל
אכילתם בפנ"ע לאו מחמת הסעודה הוא ,ולזה אינם נפטרים מברכה,
וטעונים ברכה לפניהם בתוך הסעודה ודו"ק.
והוסיף הגר"נ שליט"א דאפי' אי נאמר דשקדי מרק א"צ ברכה בתוה"ס,
עדיין י"ל דמלח צריך ברכה בתוה"ס ,ומשום דשקדי מרק דרך אכילתן
על הרוב היא בתוך הסעודה ומחמתה ,ולזו איכא למימר דאף אם עתה
אוכלו בכונה אחרת בטלה דעתו ,אבל אכילת מלח בפנ"ע אין רגילות
לאכלן כך בתוה"ס ,ולזה מסתברא מילתא דצריך ברכה ,ואם הי' דרך
בנ"א ללפת בהן את הפת תדיר ]כדברי התנא באבות פת במלח תאכל[
אכן הי' מקום לדון דלעולם אכילת מלח תהא חשובה מחמת הסעודה,
אבל מאחר שאין רגילות בנ"א כך ,נראים הדברים דטעונים ברכה
בתוה"ס עכ"ד.
והנה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א בכמה חליפת מכתבים ישנים )שנת
תשס"ה( כתב וז"ל" :אינו נחשב דברים הבאים מחמת הסעודה ,ואם
נהנה משהו מברך" .והיינו כמשנ"ת לעיל .אמנם עתה )ב' סיון תשס"ט(
כתב לי מרן שליט"א במכתב תשובה" :מלח אין צריך ברכה בסעודה"
עכ"ל .והיינו דדעתו עתה בזה לכאו' דתדיר נחשב באים מחמת הסעודה,
ולבאר סתירת ב' הכתובים העלנו שוב את הדברים על שולחן מלכים
– מאן מלכי רבנן – והשיב מרן שליט"א במכתב חדש )י"ב סיון תשס"ט(
וזל"ק" :אם אוכלן בפנ"ע לתענוג או לפטור ברכה ,לכאו' אינו נחשב באין
מחמת הסעודה ,ורק מלח שטפל לאוכל א"צ ברכה" עכ"ל .הנה שפתי
דעת ברור מללו כחילוק שנתבאר דאם באמת בא לאכלן ממת הסעודה
א"צ ברכה אבל אם אין דעתו באכילתו עתה מחמת הסעודה ,והיינו
כשכוונתו לתענוג גרידא או לצאת מספק ברכה בזה הויא דינו ככל
דברים הבאים שלא מחמה"ס וטעונים ברכה לפניהם ודפח"ח.
סיכום האי נידון
יג .דעת הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א שצריך לברך אף באמצע
הסעודה עכ"פ אדם שנהנה מאכילת מלח ,וכך הוא נוהג למעשה ,וכן
הורה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דהאוכל מלח לפטור ברכה או
לתענוג גרידא ,צריך ברכה בתוך הסעודה .אך יש שצידדו בזה דעדיין
חשובים באים מחמת הסעודה ,וכן שמעתי מהגר"צ וובר שליט"א דאין
לברך באמצע הסעודה דמקרי תמיד דבאין מחמת הסעודה.
* * *
סיכום הנידון:
א .אדם שאוהב מלח ואוכל מלח בפני עצמו שלא בתוך הסעודה פשוט
וברור שמברך שהכל.
ב .אדם שלא אוהב מלח אלא אוכלו משום שיש לו ספק ברכות ורוצה
לברך שהכל ,בזה תלוי אם יש לו הנאה כל שהוא מברך ,ואם אין לו
הנאה כלל אין מברך ,ואולם במציאות כמעט לא שייך זאת ,שתמיד יש
לו הנאה כל שהוא שלא הוי דבר רע.
ג .אדם שאוהב מלח ואוכלו באמצע הסעודה בפני עצמו ולא מחמת
הסעודה צריך לברך כיון שנהנה מזה ,ולא אכלו מחמת הסעודה כן דעת
הגרח"ק שליט"א וכן שמעתי מהגרנ"ק שליט"א.
ד .אדם שאוהב מלח ועכשיו אוכלו באמצע הסעודה בגלל הסעודה ,בזה
אמרינן שנחשב בא מחמת הסעודה ולכו"ע אינו צריך לברך.
הרב שמעון בן גיגי שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רוממה
בדין מי שלקות ומי פירות לרא"ש והרשב"א
שיטת הרא"ש והרשב"א בחילוק דין מי שלקות למי פירות
א .סי' ר"ב סעי' י' בגמ' ברכות ל"ט ע"א איתא דמיא דכולהו שלקי
ככולהו שלקי ומברכים עליהם בפה"א ,והקשו הראשונים מ"ש ממי
פירות דאמרינן דמים היוצאים מהפירות הם זיעה בעלמא וברכתם
שהכל ,ותירץ הרא"ש וז"ל ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה
בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ,ואפשר שאם בשל הפרי
ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה"א .והיינו דעיקר דינא
דשלקות הוא לענין ירקות ובזה מברך אדמה משום שיש טעם הירקות
במים ]וזהו דינא דסי' ר"ה[ אך בפירות דבזה לא איירי הגמ' ע"ז כתב
הרא"ש דגם בזה אם נכנס טעם הפרי אפשר שברכתו העץ] ,וזהו דינא
דסי' ר"ב[ ,וכן פסק בטוש"ע לענין ירקות ופירות .והרשב"א תירץ דבמי
שלקות איירי בירקות שדרכן לישלק ,ומהאי טעמא מימיהם כמותם
ומשום דזהו ג"כ יעודו של הירקות ,אך בפירות שאין דרכן לישלק מהאי
טעמא אין על המשקה שבהם תורת משקה ופרי אלא זיעה בעלמא
ואיהנ"מ דגם פירות שדרכם לישלק ברכתם העץ ,ומבואר שם דהוא
ילפותא דרק יין ושמן משקה שלהם נחשבים כהפרי ושאר פירות הם
זיעה ,אלא דהיכא דדרכם לישלק חשיב דמהות הפרי הוא גם בשליקתו.
ונפק"מ בין הרשב"א לרא"ש בדרכם לישלק בפירות או בדרכם ליסחט
דלהרשב"א ברכתו כברכת השלקות גופייהו ,ולהרא"ש שהכל אלא אם
כן מורגש הטעם בשלקות.
בביאור מחלוקת הרא"ש והרשב"א בטעמא דמי שלקות
ב .ולכאורה נחלקו הרא"ש והרשב"א לא רק בנפק"מ בדרכם לישלק
דלרשב"א ברכתו העץ ,ולרא"ש תליא בטעם הפרי שבמים ,אלא גם
בטעם הדבר פליגי ,דלהרא"ש ברכתו של מי השלקות הוא משום
הרגשת טעם הפרי שבהם ולרשב"א הוא משום דכיון דדרכו לישלק
א"כ חשיבותו של הפרי הוא גם במימיו ,ומהאי טעמא תלוי בדרכו וכמו
שבפרי עצמו היכא דדרכו לאוכלו מבושל ואכלו חי מברך שהכל )שם
ל"ח ע"ב ובטושו"ע סי' ר"ב סעי' י"ב( וכן איפכא והיינו משום דברכת
הפרי הוא לפי מה שנוטעים אדעתיה וכל שהוא עיקר גידול הפרי הוא
חשיבותו לענין ברכה ]ומצינו זאת בכל הסוגיא לענין היכא דלא נטעי
אדעתא דהכי דמהאי טעמא ברכתו שהכל ,ואפילו שהוא פרי גמור,
וכמו זנגביל )סי' ר"ב סעי' י"ח( אע"פ דלענין ערלה הוי פרי כמבואר
בברכות ל"ו ע"ב ולענין גרעינין )סי' ר"ב סעי' ג'( נחלקו הראשונים אם
ילפינן לברכה או דהוא ריבוי רק לערלה "את הטפל לפריו" ולכו"ע אי
ילפינן מברכים העץ כערלה ובכ"ז לענין זנגביל שכן ילפינן מערלה
וכנ"ל בכ"ז ברכתו אדמה כמש"כ הרשב"א משום דלא נטעי אדעתא
דהכי כ"כ ,והיינו דלענין הפרי ילפינן שפיר מערלה והוא הדין לגרעינים
אלא דהכא בעינן שהברכה תהיה על תכלית הפרי ומהאי טעמא הוא
חסרון נוסף דאף דילפינן מערלה מברכים אדמה )ואי לא נטעי כלל
מברך שהכל אפילו שהוא פרי כמבואר שם([ ,ולכן באוכלם חי בדרכו
ליבשל או איפכא בזה ברכתו שהכל ואפילו שהוא ראוי לאכילה גם
בשני המקרים )משנ"ב סי' ר"ב ס"ק ס"ד וסי' ר"ה ס"ק ג'( מ"מ אזלינן
בתר דרכו ע"י רוב בני אדם דזהו הקובעו לענין ברכה] .וקצת יש להעיר
דבסי' ר"ב הנ"ל כתב דבעינן שרוב בני אדם יאכלו אותו מבושל כדי
שיברכו עליו שהכל בעודו חי ,הא במחצה מברך אדמה גם בחי ובסי'
ר"ה הנ"ל כתב דבעינן דרוב בני אדם יאכלוהו כשהוא חי כדי לברך
אדמה ואולי ההיא דסי' ר"ה איירי בדווקא כשטובים יותר מבושלים אלו
שטובים ג"כ חיים ,ובסי' ר"ב איירי שטובים בשווה גם בחי וגם במבושל[
וה"נ לענין המשקה ,אלא דלענין הפרי בדרכו לישלק ולאוכלו חי גם אם
אין רוב אכילת הפרי באחד מהאופנים הנ"ל ג"כ ברכתו העץ או אדמה
ולענין השלקות כשבישלם בעינן שיהיה רוב אכילתם בבישול וכמו
שחילק בזה הביאוה"ל סי' ר"ב סעי' י' והיינו משום דהפרי בסתמותו
הוא כברכתו הראויה לו שהרי פרי הוא אלא דהיכא דרוב השימוש בו
הוא למטרת בישול א"כ זהו המפקיעו מברכתו בעודו חי וכן איפכא,
אך במשקה שבסתמותו הוא לא הפרי וכדילפינן שהוא זיעה בעלמא
והיינו שהוא הפרשה מהפרי ולא עצם הפרי )וזהו ההגדרה של "זיעה"
שהוא נטפל לפרי ואיננו הפרי עצמו( אלא דהיכא דאיכא רוב שימוש
שמחשיב את מצב זה ששלוק א"כ זהו הנותן לו חשיבות פרי לענין
ברכה כיון שהקובע הוא מטרת אכילת הדבר ,וכנ"ל] .ועוד יש חילוק
דלענין הפרי אזלינן בתר רוב בני אדם ולענין המשקה אזלינן בתר רוב
השימוש בפרי כמדוייק במשנ"ב במקומות הנ"ל ,ונפק"מ ברוב בני אדם
המשתמשים בקצת מהמקרים ועיין חזו"א בזה ,ואכ"מ[ .אך להרא"ש
הוא תלוי לכאורה עד כמה ניכר טעם הפרי במים והעיקר הוא הפרי
שהוא סיבת הברכה ,ולכן תלוי בהרגשת הטעם.
בפשיטות שיטת הרא"ש דהחילוק הוא בהרגשת טעם הפרי,
והקושיא בזה
ג .והנה ברא"ש שכתב לענין מי פירות לפי שמשקה אין לו טעם הפרי
]ובטור הוסיף ובשלקות יש לו טעם הפרי[ מבואר דהחילוק בין שלקות
למי פירות הוא במציאות של הרגשת הטעם וגם במי פירות אם
מרגיש הטעם יברך כברכת הפרי וכנ"ל דסיבת הברכה היא טעם הפרי
בתרווייהו .וכן הוא במשנ"ב ס"ק נ"ג דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י
בישול מאלו סחט הפרי בעצמו כשהוא חי ,אמנם לכאורה במציאות הוא
קשה דהרי כשסוחטים פרי כמו תפוז ודאי דמרגישים טעמו של הפרי
ובד"כ הוא יותר מאשר אם יבשלנו ,ובטור בסי' ר"ה הביא שיטת רבינו
יחיאל דבנסחטו הפירות מברכים על המים כברכתו של הפרי כל שכן
מהיכא דשלקם והיינו לכאורה מהטעם הנ"ל דיותר ניכר הטעם ,ומצאתי
כן מפורש בט"ז בסי' ר"ה דכתב כנ"ל דהדבר נראה למים שנרגש טעמו
בסחיטה יותר מבישול ומהאי טעמא ס"ל כר' יחיאל הנ"ל דבסחיטה
שאני ,וכל דברי הגמ' והרא"ש איירי במשקים שזבו מאליהם ,אלא
דהטור נחלק על הרבינו יחיאל וכתב דלא שנא נסחטו מזבו ומשום
דדכיון שנסחטו נשתני לגריעותא עי"ש .וכתב הט"ז דגם לשיטת הטור
מ"מ אם כתשו ויצא מהם משקין הוא עדיף מסחט וודאי שברכתו כברכת
הפרי והיינו מהטעם הנ"ל דהרי יש פה את עיקר הטעם .ובמשנ"ב סי'
ר"ה פסק לא כך וכתב דהמקור לחלוק על הט"ז הוא מהנה"ש וחמד
משה ,ועיין בחמד משה שכתב דהוא משום דבמציאות דבסוחט את
הפרי לא נסחט אלא רק מים בעלמא שאין בהם טעם הפרי ,ובנה"ש
לא פירש הטעם אלא רק הוכיח דגם בכהאי גוונא שנסחט מ"מ ברכתו
שהכל .וצ"ע במש"כ הטור דבנסחטו ג"כ ברכתו שהכל ומשום דנשתני
לגריעותא ]וכ"כ הגר"א ומג"א[ והרי טעם החילוק כנ"ל הוא משום
הרגשת הטעם ,וממנ"פ אם ס"ל דהטעם לא מורגש א"כ אי"ז משום
דאישתני לגריעותא אלא דאין כאן טעם ,ואם יש טעם כרבינו יחיאל
הרי ברא"ש מבואר החילוק בטעם ,ולא אמרינן דאישתני לגריעותא
וכמו דבשלקות דמברך העץ ולא אמרינן דאישתני הטעם לגריעותא.
וכעי"ז כתב החזו"א דבמיץ תפוזים לא חשיב זיעה כיון שאינו סוחט רק
את המשקה הכנוס בפרי אלא סוחט גוף הפרי ונשארים רק הקרומים
א"כ הו"ל כטרימא דגם לרמ"א עיקר ברכתו הוא העץ ,והיכא שרוב
בני אדם אוכלים אותו באופן זה א"כ ברכתו העץ בטרימא והוא הדין
במיץ תפוזים עי"ש שדן בזה ,ולכאורה הוא בכלל דברי הט"ז דהיכא
דכתש חשיבי המים כפירות ומברך העץ ,ולמה דפסק המשנ"ב דלא
כט"ז לכאורה הוא ג"כ לא כחזו"א ואי"ז אלא זיעה אלא שצ"ע כנ"ל
מאי טעמא והרי ודאי דמורגש הטעם טפי משליקה ,וכן יש לדון במיץ
גזר וכדומה דהוא לא רק שכותש ומוציא משקה דהרי כמה שיסחטנו
לא יצא כמעט כלום ,אלא שע"י המכונה כשטוחן את גוף הפרי הוא
נטחן היטב עד אשר נימוח למשקה ואינו סחיטה כלל והנה לחמד משה
הנ"ל דפסק כמותו כמשנ"ב מבואר להדיא דטעם שסחיטה אין בה
הרגשת הפרי משום דאי אפשר לסוחטן כ"כ ומה שסוחטן ע"כ שהוא
מיא בעלמא ,ומדבריו מבואר שס"ל דבמציאות באמת אין כאן טעם
הפרי ועל תפוז וכדומה יל"ע היטב אם שייכים דבריו במציאות שהרי
נסחט היטב אך עכ"פ לענין מיץ גזר וכדומה בזה הוא ודאי לכאורה
שגם לשיטתו יברך אדמה דהרי באמת במציאות אי אפשר לסוחטו
וכמו שכתב ,אלא דע"י המכונה הוא מכתשו עד שנהפך למשקה ,וא"כ
גם לדבריו שהוא מקור המשנ"ב ג"כ יברך אדמה לכאורה.
בברכת מי פירות הנסחטין שמורגש בהם טעם הפרי להרא"ש
ד .וכן ילה"ק בכל סוגיא זו דהנה לענין טרימא שהוא פירות שכתשם
דמברך כברכת הפרי הביא הטור שיטות אם בדווקא כשלא נימוח ונשאר
עדיין צורת הפרי או גם היכא דאין מציאות הפרי ניכרת מברך כברכת
הפרי ,ולמסקנה פסק המשנ"ב שברכתו שהכל .ועיין בדברי חמודות
לרא"ש בסי' י"ב דכן משמעות פסק הטור .ולכאורה אמאי לא מוכח
משיטת הרא"ש שכתב דהיכא שיש הרגשת הטעם של הפרי במים
מברך כברכת הפרי והרי לכאורה הרגשת טעמו של הפרי לא עדיפא
מהפרי עצמו כשהוא מרוסק ,ואם על טעמו מברך העץ ,כל שכן בנימוח
לגמרי וזה מוכח גם משלקות שמברך העץ כשניכר הטעם ,ולהנ"ל הוא
מוכח גם מזיעה דאם היה מורגש הטעם במי הפירות היה מברך העץ,
וא"כ ממשות הפרי כשנימוח לא עדיפי מטעמו .וכן איך הביא הטור
שיטת הרא"ש במי שלקות אם בטרימא דעתו שבלא ניכר מברך שהכל
וכנ"ל.
והנה ברא"ש )בתשובה והובא במג"א סי' ר"ה ס"ק ו'( כתב לענין מיא
דסילקא כסילקא כיון דעיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון
שנתנו הירקות טעם בהן הולכין אחר הטעם ,ואפילו אם בישל הירקות
לצורך מימיהם לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותו לאכילה לא
נשתנית ברכת המים בשביל זה עכ"ל .ומבואר דכל הא דבמי שלקות
ברכתו כשלקות הוא דוקא בנשלקים לצורך הפרי אך לצורך המשקה
ברכתו שהכל ,אלא דבמי דסילקא דרוב בני אדם השולקים הוא לצורך
השלקות לא איכפת לן דשולק הוא לצורך המים ,ומבואר דאם זה היה
עיקר השליקה לצורך מימיו ברכתו שהכל ,והוא מפורש שם בפנים
התשובה ,וכ"פ במשנ"ב סי' ר"ה ס"ק ו' ,ולכאורה צ"ע דמה הוצרך
הרא"ש לחלק בין מי פירות לשלקות הא בשלקות גופייהו אם שלקן
למימיהם ברכתו שהכל וא"כ בזיעה שהמטרה הוא לצורך המשקה א"כ
מהאי טעמא ברכתו שהכל דל"ג משלקות כהאי גוונא ,והנה ברא"ש לא
איירי בסחיטה אלא בזבו מאליהם כמבואר ברבינו יחיאל )ואף הטור
רק כתב שהוא הדין סחיטה אך הגמ' איירי בזבו( אך לכאורה לא עדיפי
משלק לצורך מימיו ,דאי"ז מגרע מה ששלק לצורך מימיו אלא מה
שלא שלק לצורך הפרי כמשמעות הרא"ש וא"כ במשקים שזבו סתם
לא עדיפי ,וכל שכן דהטור שם דבנסחט מברך שהכל כתב דאישתני
לגריעותא וכמש"כ הרא"ש לענין זיעה ,ואמאי לא חילק כנ"ל.
בביאור הרא"ש דהחילוק הוא לא בהרגשת הטעם
ה .והנה היה אפשר לומר בביאור הרא"ש שאין כוונתו לחלק דהרגשת
הטעם דהפרי בפועל ניכרת בשלקות יותר מנסחט אלא דבשלקות
דהפרי הוא המתבשל עם המים א"כ הפרי הקיים הוא נותן טעם
במשקה ,ומהאי טעמא מברך העץ על המשקה משום שיש בו טעם
הפרי ,אך בזיעה בעלמא אף שטעם המשקה הוא כטעם הפרי מ"מ אי"ז
טעם הפרי אלא טעם המשקה שבו שטעמו גופיה הוא כטעם הפרי
ואי"ז הפרי עצמו שנותן טעם במימיו אלא שטעם מי הפרי כטעמו של
הפרי ,אך מסיבה זו אין לברך דהמים הם זיעה והיינו אע"פ שטעמם
כפרי מ"מ הם אינם הפרי ,ואתי שפיר דחז"ל לא באו לחדש לנו דאין
כאן טעם הפרי במה שאמרו זיעה אלא שאי"ז הפרי וממילא אע"פ
שטעמם כפרי מ"מ אי"ז הפרי ומשא"כ בשלקות שהפרי הוא הנותן טעם
בשלקות מהאי טעמא מברך העץ .ויתכן דגם להרא"ש הוא מדרשה כמו
מג
להרשב"א דרק יין ושמן הם משקה ושאר פירות הם זיעה והיינו דאין
כאן ענין מציאותי גרידא אלא לומר שאי"ז משקה כהפרי ,וממילא לא
איכפת לן טעמו.
ובזה אתי שפיר מש"כ הטור דבסחיטה מברך שהכל ומשום דאישתני
לגריעותא וקשיא כנ"ל דהרי זה תלוי בהרגשת הטעם ,אלא דלהנ"ל
שפיר י"ל דגם רבינו יחיאל ס"ל כנ"ל ברא"ש דבעינן טעם הפרי ,אלא
דהיכא דנסחט ס"ל דלא ע"ז נאמר זיעה בעלמא אלא דהוא הפרי
בעצמו ומהאי טעמא ס"ל שיברך העץ ולא משום דבזה נרגש יותר
הטעם ,וע"ז כתב הטור דפרי זה הנסחט אישתני לגריעותא והיינו דאם
באנו לדון משום טעם הפרי הוא כנ"ל דאי"ז אלא טעם עצמו ולא טעם
הפרי שבעין שנתן טעם במשקה ,אלא דגם משום הפרי גופיה שנסחט
לכאורה צריך לברך שהרי הדבר הנסחט היה פרי לפני כן וא"כ הרי הוא
כפרי אלא דזה אישתני לגריעותא בזה שנהפך מפרי לזיעה או עכ"פ
לנימוח] .והיינו לכאורה כעין מה שאמרו לענין קמחא דחיטי דברכתו
שהכל בכך שנטחן ואישתני לגריעותא[ .וגם אם בדברי הטור יל"ע
בביאורו בדברי הרא"ש נראה כנ"ל לכאורה ,והא דלא מהני הך טעמא
בשלקות לברך שהכל משום הטעם דאישתני לגריעותא היינו כמשנ"ת
דבשלקות סיבת הברכה איננה מטעם גוף הטעם שיחשב כפרי מצ"ע
אלא משום הפרי שהוא בעין ונותן טעם במשקה וא"כ הפרי הרי לא
אישתני לגריעותא ומהאי טעמא מברך העץ ,אך כאן הפרי לא נותן טעם
במימיו ,ומצד מימיו הם זיעה ,ואף שהפרי הרי נסחט מ"מ מה שנסחט
אישתני לגריעותא ,ודו"ק.
ובזה אתי שפיר דאי אפשר להוכיח דין טרימא מהרא"ש הנ"ל דאם
על הטעם מברך העץ ,כל שכן על הפרי כשמרוסק ,והוא משום דהיכא
דהפרי הוא בעין והוא הנותן טעם כמשקה א"כ זהו סיבת הברכה מה
שהפרי שלפנינו נותן טעם במשקה אך בטרימא הוא כמו לענין סחיטה
דכיון דהפרי אינו בעין אישתני לגריעותא ואין מברך אע"פ שיש כאן ג"כ
ממשות הפרי ,וה"נ לענין טרימא אי אפשר להוכיח מהרא"ש דבטעמו
עכ"פ יש פרי שהוא ברכתו העץ ונותן טעם במשקה ,אך בטרימא גרע
לענין זה דהרי הפרי איננו בעין והוא גופיה נשתני לגריעותא בלא ניכר
לשיטות שס"ל שברכתו שהכל וא"כ גרע ממי שלקות .וגם בזיעה
בעלמא דלכאורה קשה דאם יש טעם מברך העץ ,וא"כ כל שכן טרימא
ולהנ"ל ניחא דאיהנ"מ גם באיכא טעם אינו מברך העץ בסחיטה ,אלא
דיתכן דטרימא עדיפא מזיעה וחשיב שהפרי בעין אך עכ"פ אי"ז שייך
לדין שלקות שמברך על טעם הפרי שבמים.
ואין הכוונה בזה דהפרי שבעין היום נותן דין בטעמו שבמים דהא ודאי
דהיום אין שום יחס בין הפרי למשקה ואין נפק"מ אם בעולם או איננו
בעולם ,אלא הכל תלוי ביצירת המשקה דהכא דהיצירה היא ע"י שהפרי
נותן טעמו במימיו א"כ דינו כברכת הפרי משא"כ בטרימא שיצירת
הטרימא היא ע"י איבוד הפרי בכך שמרסקו א"כ אין דין ברכתו כהפרי
ולא דמי למי שלקות דיצירתו איננה מכחשת ומאבדת הפרי.
והסברא בזה הוא לכאורה דהא דטרימא שלא ניכר צורתו שמברך שהכל
ומשום דלאו במלתייהו קיימי )לשון התרומת הדשן בתשובה כ"ט שהוא
מקור שיטה זו( אי"ז דאין כאן את דין הפרי והראיה שלתרומה ישאר
דינו וכן לשאר הדינים וכמו"כ אם דרכו בכך לרסקו מברך כברכת הפרי
כמש"כ בתרומת הדשן שם ,וע"כ דהוא רק ענין של איבוד החשיבות
בכך שנתרסק ,ומהאי טעמא בדרכו בכך שאני ומהאי טעמא כשהפרי
נתן טעם במימיו והפרי לא אבד חשיבותו א"כ המים לא באו ע"י ביטול
חשיבות הפרי ונשאר ברכתו כהפרי משום טעמו ,אך בטרימא שלא
ניכר א"כ יצירת הטרימא אף שעדיפא מטעם מ"מ היא באה ע"י ביטול
חשיבות הפרי ובטלה ברכתו.
ומצאתי במג"א סי' ר"ה ס"ק ו' שכתב ג"כ כעין הנ"ל עי"ש שהקשה
בסוף דבריו אמאי בלביבות שבישלם מברך על מימיהם מזונות להרא"ש
]והיינו מדין מי שלקות כמבואר שם[ והרי בסי' ר"ח סעי' ו' מבואר
דקמח שנימוח במים ונעשה עבה ברכתו שהכל ותירץ וי"ל דשאני הכא
כיון שבישל הלביבות בתוכן הרוטב בטל על גבי הלביבות ומברך עליו
במ"מ מידי דהוי אמי קטניות שמברך בפה"א ,ואילו בישלן עד שנימוחו
ברכתו שהכל עי"ש ,ולכאורה מבואר בזה החילוק הנ"ל.
ובזה מיושב ג"כ הא דבזיעה בעלמא ובסחיטה לא אמרינן דהטעם
דברכתו שהכל הוא משום דגם במי שלקות הרי כהאי גוונא ששולק
אודותיו דהמשקה ברכתו שהכל ,ולהנ"ל ניחא דסברת הרא"ש לדין
הנ"ל הוא דבשלקות שהוא משום הפרי שנותן טעם במשקה א"כ ס"ל
דכל חשיבות הפרי במשקה הוא רק כשהמים באו לצורכו ,ומהאי טעמא
הברכה נקבעת לפי טעם הפרי שבהם ,דבכהאי גוונא שבאו לצורך הפרי
מהני טעם הפרי להחשיב המשקה כהפרי .אך בנעשו לצורך עצמם לא
מהני טעם הפרי שבהם לקבוע את ברכת המים כטעמו ,אך בסחיטה
וזיעה דהנידון הוא משום טעם עצמן ולא משום טעם הפרי שנתן טעם
בהם ,א"כ אע"פ שנעשו לצורך המים מ"מ המים מצ"ע כיון שהם מי
הפרי הם הסיבה לברך העץ ולא משום הפרי שנתן טעם בהם ומהאי
טעמא ברכתו העץ אלא דזה גופא שאין כאן טעם הפרי אלא טעם
מימיו ,מהאי טעמא ברכתו שהכל ומשום הפרי גופא שנסחט אישתני
לגריעותא ,וכנ"ל.
אמנם אחרי כ"ז שפיר יתכן כמש"כ דבמיץ גזר וכדומה שהוא גוף
הפרי שנימוח גם להמשנ"ב דפליג על הט"ז יתכן דהוי כטרימא ולא
כזיעה ,ואף לשיטת הרשב"א יתכן שפיר דהוי הפרי בעצמו ,ולא בעינן
דיהיה רוב בני אדם משתמשין לכך ,ודו"ק .ונפק"מ שאם בירך בדיעבד
בפה"א דיצא דלכתחילה הרי ברכתו שהכל משום דלא ניכר ,ונפק"מ גם
לשביעית עיין חזו"א שדן בהשוואת הדינים.
במש"כ המשנ"ב והפוסקים דבשלקו לצורך מימיו מברך שהכל
ו .והנה לעיל נתבאר דנחלקו הרא"ש והרשב"א דלרא"ש בשלקות הוא
משום טעם הפרי שבמים ולהרשב"א הוא משום דדרכו כן וגם בסחיטה
היכא שדרכו כן מברך כברכת הפרי לרשב"א והיינו דלהרשב"א הברכה
נקבעת לפי מה שהוא יעוד הפרי ,ומהאי טעמא גם בנסחט וגם בשליקה
הוא הפרי במה שמעידים אותו ,ומהאי טעמא לא איכפת לן שאין כאן
ממשות הפרי שאי"ז משם שנותן הפרי טעם במים אלא גם הטעם
גופיה וכן הפרי הסחוט הוא הקובע לענין ברכת הפרי והרא"ש פליג
וכנ"ל.
אלא דיש להקשות דבסי' ר"ד סעי' א' לגבי אני"ס כתב השו"ע שברכתו
שהכל משום דלטעמא עבידי וכתב המשנ"ב שאם שלקן מברך על
מימיו בפה"א והוא עפ"י הגמ' ברכות ל"ט ע"א ,ולכאורה קשה דהרי
מבואר לעיל דבשלקו לצורך מימיו מברך שהכל לדעת הרא"ש וכמו
שנפסק במשנ"ב סי' ר"ה ס"ק י' ,וא"כ גם באני"ס הרי שולק לצורך
מימיו ואמאי מברך אדמה ,ועוד תיקשי דהרי בשלק האני"ס לא משנה
הדבר לענין ברכתו עצמו ועדיין מברך שהכל כמשמעות המשנ"ב וכן
הוא מסברא שהרי אינו משנה כלום ביחס לפרי ,וקשה שהרי בביאוה"ל
סי' ר"ב סעי' י' כתב דלהרא"ש אינו מברך על מי שלקות העץ אלא היכא
דדרכו ג"כ לישלק ולא רק לאוכלו חי דאל"כ כיון מברך שהכל על הפרי
הוא הדין על המי שלקות והיינו כנ"ל דלהרא"ש הברכה היא משום טעם
הפרי שבמים וכיון שהפרי הוא שהכל א"כ לא שייך שיברך על מימיו
העץ כיון שברכתם רק טעם הפרי שבהם ,וא"כ כאן שעל האני"ס גופיה
יברכו שהכל א"כ מאי טעמא יברך על מימיו בפה"א לשיטת הרא"ש
דפסקינן כוותיה.
אמנם להנ"ל י"ל דהרא"ש מודה לרשב"א לענין הני שכל גידולם הוא
רק בשביל טעמם לכשיתבשלו ,והיינו דהחזו"א דן דבדרכו שכתב
הרשב"א דמברך העץ על המים שנסחטו כתב החזו"א דיתכן דהרא"ש
מודה לזה ובמשנ"ב סי' ר"ה שעה"צ ס"ק כ"א מבואר לא כן לכאורה.
אמנם בהני שעיקר הפרי הוא רק לטעמו א"כ מודה הרא"ש דטעם
ברכת הפרי אדמה הוא משום שזהו מהות הפרי ולא משום שהפרי
האני"ס בעצמו הוא סיבת הברכה כבעלמא ,אלא סיבת הברכה היא
הטעם עצמו שבמים משום דלהכי עבידא ומהאי טעמא לא איכפת לן
ששלקן אדעתא דהמשקה דכל החסרון בזה הוא דכהאי גוונא לא חשיב
הפרי לקבוע את ברכת המשקה אך כ"ז בעלמא שהפרי הוא סיבת
הברכה בטעם שנותן בשלקות ,אך כאן סיבת הברכה הוא המשקה וכמו
שהרשב"א ס"ל בעלמא לענין שלקות .וכן לא איכפת לן שברכת האני"ס
יהיה שהכל דכנ"ל דסיבת הברכה היא עצם הטעם שבמים מצ"ע ולא
משום הפרי לגופו שנותן בו טעם ביצירתו ואע"פ שברכתו שהכל ברכת
מימיו אדמה ,וכנ"ל.
ונפק"מ בזה לענין תה או קפה דמדין מי שלקות לכאורה ברכתו כברכת
הפרי שהרי הוא גם רוב תשמישו כן וגם הוא טעם הפרי בשלקות
כהרא"ש ,וכ"כ גם בשע"ת סי' ר"ב אלא שהמנהג שהכל כמש"כ שם.
ואין לומר דהטעם דברכתו שהכל משום ששלקו על דעת מימיו דלהנ"ל
הוא דומה לאני"ס שברכתו כברכת הפרי ,אלא דיש לדון דכיון שאינם
ראויים לאכילה כלל ורק לטעם ]משא"כ באני"ס שראוי והראיה שמברך
שהכל[ מהאי טעמא מברך שהכל ,ובזה אתי שפיר ג"כ דבביאוה"ל סוף
סי' ר"ב לגבי סוכר הנעשה מירקות כתב דלא גרע מפירות שבישלו
שנתנו טעם במים שברכתן כהפרי ,ולכאורה הוי מבשל הסוכר לצורך
מימיו וכהאי גוונא ברכתו שהכל כמש"כ לקמן סי' ר"ה וכנ"ל .אמנם
להנ"ל ניחא דזה דומה לאני"ס שזהו עיקר ומהות הפרי גם להרא"ש
ובזה גם בשלקו לצורך מימיו ברכתו אדמה ,והביאור כנ"ל.
הרב יוסף משדי שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" בני ברק
בענין הנאת גרונו והנאת מעיים בברכות
ענף א
הנאת מעיים בלא הנאת פיו אם טעונה ברכה ראשונה
יל"ע באדם האוכל דבר תפל חסר טעם אם צריך לברך עליו שהרי לא
נהנה כלל .ומאידך גיסא הרי הוא נהנה ממנו הנאת מעיו ,ונבוא לדון
מכמה הוכחות וצדדים ,ויש לפלפל בהם הרבה לכאן ולכאן ונפ"מ לכו"כ
דינים ,ובסוף כל ענין נסכם הדינים העולים.
א( ברש"י בברכות )לה (:איתא שהשותה שמן זית אינו מברך עליו כלל.
וטעם הדבר כמו שאמרו בגמ' שהוא מזיק )ופרש"י דכל דבר דמזיק
אינו בכלל ואכלת וכו' ,ובחי' רע"א ביאר דכל כה"ג לא תקנו חז"ל ברכה
עיי"ש משכ"ב( .ומבואר הדבר דמה שלא מברכים עליו הוא מפני שמזיק,
הא לאו הכי היה צריך לברך עליו .והשתא הנה בשמן זית בפשטות אין
טעם בפיו בכדי שיהנה ממנו .וכן כתב הרמב"ם )פ"ח מהל' ברכות ה"ב(
שאינו נהנה בו כלל עיין שם .וכן פירשו בריטב"א ועוד ראשונים והובא
גם בשטמ"ק ובמאירי .דפירוש הגמ' אוזוקי מזיק ליה היינו שאינו נהנה
באכילתו והוי כמזיק את השמן ומפסידו עיי"ש ,ואע"פ שהם מפרשים
בגמ' באו"א מפרש"י ,מ"מ רואים אנו את הפרט הזה שבשמן אין הנאת
פה .וה"נ נימא בפשטות גם ברש"י .ודוחק לומר שיחלוק במציאות זו
ויסבור שיש בזה הנאה .ובלא"ה כן המציאות שאין בו הנאה] .וכן מוכח
עוד מד' האחרונים שהקשו סתירה בין הגמ' הנ"ל ולפרש"י דמבואר
שאין מברכים על שמן זית מפני שמזיק .ואילו להלן )לו (.איתא שמברך
על קמח שעורים אע"פ שהוא קשה לקוקיאני .ותירצו הפמ"ג )בסימן
רד( ובאגלי טל )מלאכת טוחן אות סה( ועוד הרבה אח' דשאני שמן
שאינו נהנה כלל ,ומוכח איפוא דשמן זית אין לו הנאה כלל[ .ואעפ"כ
אילולי שהוא מזיק היה צריך לברך] .ואכן לדעת הרמב"ם )בפ"ח מהל'
ברכות ה"ב( דפסק שמברך שהכל נוכל להוכיח דכל כה"ג שאינו נהנה
הנאת פיו מברך שהכל ויורד בדרגה ,אולם ברש"י הרי מבואר שאינו
מברך כלום ,ובגלל שמזיק וכאמור .ובעיקר שיטת הרמב"ם הזו ישנה
אריכות רבתי באח' בביאור הדברים ,וע"ע במה שכתבנו להלן בענ"ז
דשמן זית[.
ומאידך מדברי שאר הראשונים הנ"ל שפירשו את הגמ' שאוזוקי מזיק
היינו שמזיק את השמן ומפסידו .ומבואר הטעם בפשטות דהיינו בגלל
שלא נהנה ]ועיין בגמ' דשבת )קמ (:האי מאן דאוכל וכו' קא עבר על בל
תשחית וכו' ,וה"נ מעין זה ולכן אמרו דהוי מזיק .ובעיקר הדרשא מצאנו
כיוצא בזה בפסחים )לב (:ובכ"ד שדרשו המקרא איש כי יאכל קודש
פרט למזיק עיי"ש בע"א וע"ב וברש"י שם .ועצם הדבר יש לפרשו כב'
הביאורים הנ"ל .ויעוין ביומא )פ (:דזר שאכל תרומה אכילה גסה משלם
את הקרן ולא את החומש דאיש כי יאכל פרט למזיק .ויעוין שם )פא(.
עוד כמה דוגמאות באופני אכילה שלא כדרך הנאתן דהוי כמזיק את
התרומה ,וכדפרש"י שם )סוף דף פ( דמזיק את התרומה .ועיין ברמב"ם
)פ"י מהל' תרומות ה"ח( שכתב בב' דוגמאות מהגמ' דיומא הנ"ל דפטור
מפני שמזיק את עצמו עיין שם וע"ע בהי"א שם .ובעיקר דברי הרמב"ם
התם יעוין בצל"ח )בברכות לח (.בסוגיה דדובשא דתמרי מה שכתב
בזה ואכמ"ל[.
ומבואר מהראשונים הנ"ל דאע"פ שיש לו הנאת מעיים מ"מ כיון שאין
לו הנאת פה אינו מברך ,ולדבריהם זו גופא כוונת הגמ' לחדש .ושו"ר
שכן דקדק והוכיח כן בספר קהילות יעקב החדשים מכת"י )סוף סימן
י( דמוכח איפוא דאע"פ שבודאי איכא הנאת מעיו מ"מ כל שאינו נהנה
בפה אינו מברך עיין שם) .איברא דבעיקר הפירוש בכוונתם לפרש
דההיזק שמפסיד את השמן הוא בגלל שלא נהנה ,אינו מוכרח כ"כ.
אולם יותר מפורש כן במאירי משם היש מפרשים ,וכן הביאור באותם
ראשונים( ולכאורה הוקשה לי אחרי שהביא לעיל מיניה את דברי רש"י
בפירוש הגמ' ,למה לא הוכיח ממנו בהיפוך מאותם ראשונים .אא"כ
נאמר שהבין דלרש"י אפשר לומר שיש הנאת פה ג"כ בשמן ,וא"כ אין
ראיה ממנו ,דאה"נ שלולי הסברא דמזיק נמי יברכו עליו .אבל לפי
הפשטות נ"ל דשפיר י"ל כן ברש"י ,ומסתברא שלא יחלקו כולי האי
במציאות ההנאה מן השמן ,ונמצא איפוא דאיכא פלוגתא אם מברך על
הנאת מעיו ללא הנאת פה) .וע"ע היטב בלשון המאירי גבי דין דשמן
זית( .ודוחק גדול לומר דרש"י נקט סיבה אחת דמזיק וכפשט הגמ' וה"ה
דהיה אפשר לומר משום דלא נהנה מזה ,ואינו נהירא.
ושוב חשבתי לפענ"ד שאין ראיה בנידון הראשונים הנ"ל .דאפשר לומר
שבאמת יש הנאה קצת מאותו השמן .ועכ"פ במה שנאכל ע"י הדחק
]ומצאנו כבר שכל דבר שנאכל ע"י הדחק ג"כ טעון ברכה ,וכמבואר
בשו"ע סימן רב ס"ב שהעיקר שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שלא
יהיה ראוי אפילו ע"י הדחק עיי"ש ,וע"ע בשו"ע סימן רד ס"ח ובמשנ"ב
שם בשעה"צ אות לז עיי"ש ,וכ"ה בכ"ד[ .שהנה יש לדקדק בלשון
הראשונים שמבארים את כוונת הגמ' דמזיק שאינו טעון ברכה היינו
בגלל שלא נהנה .ולכאו' צ"ע טובא שאם כל שלא נהנה אינו מברך למה
צריך לדבר בלשון מזיק וכו' ,ומה גם שאפשר לטעות בהבנתו ולפרש
כאידך פירושא ,נימא כפשוטו שאינו מברך משום שאינו נהנה ממנו,
ועוד קשה דלפי"ז מה הוצרכו להביא ראיה מדין השותה את השמן של
תרומה אם עיקר הדבר הוא בגלל שלא נהנה נימא כפשוטו דהא אינו
נהנה .ואילו מצד הראיה שהביאו הרי אפשר לדון שדין ברכות שונה
מכאן ,ולחלק איזה חילוקים ,והיה לו לומר רק מצד המציאות שאינו
נהנה ממנו ,ולמה צריך להביא ראיה הלא פוק חזי שאין בו הנאה ,וביותר
קשה לי כאמור דכיון שהוא יסוד ברור בברכות שאינו מברך כל שאין
הנאה א"כ יאמר בפשטות דאי בשותה שמן זית הרי אינו נהנה ואינו
טעון ברכה ,ועוי"ל בזה.
ומכל זה היה נ"ל שישנה איזו הנאה מועטת מהשמן אלא שאינה
הנאה חשובה לטעון ברכה ,ואדרבה רק בגלל הסברא שמזיק את
השמן ומפסידו אינו מברך] ,ומה שכתב המאירי בשם היש מפרשים
שאינו נהנה ממנו ,לא לגמרי קאמר אלא שישנה הנאה קטנה אולם
אינה הנאה בדרגה חשובה ,והיינו שבשביל לברך צריך הנאה כאורחייהו
דאינשי וכדלהלן ,ואמנם במאירי לקמיה כתב שכאשר מערב בו אניגרון
טעון ברכה ,וכתב דכיון ששם בו שמן עד שהשמן עיקר" ,ויש בו הנאת
טעם מעט" מברך .ומשמע קצת דבלא אניגרון אין בו טעם כלל ,אולם
ז"א מוכרח די"ל דהכל תלוי אם יש בו דרגת טעם הנצרכת לחשיבות
ברכה .וכיוצ"ב יבואר בד' הריטב"א דלהלן .ודו"ק) .וע"ע בלשון המאירי
לקמיה לענין דין שתית שמן של תרומה שכתב שם שאינו משלם את
החומש ,כיון "ששתיית השמן אינה מצויה" ,ולא עוד אלא שהוא מזיק לו
וכו' עכ"ל .ויש לפרש דרצה לכלול בזה את ב' הפירושים הנ"ל ,ולפירוש
הראשונים שאינו נהנה הוא דהוסיף לבאר שאינה שתיה מצויה .ודו"ק.
)ועכ"פ אפילו אם נאמר כן בדעת המאירי שאין הנאה כלל ,מ"מ מרש"י
אין הכרח ,וכדלקמיה( .ועיין בלשון הריטב"א שכתב פירוש האי מפסיד
את השמן הוא "וחשוב כמזיק"" ,ולא חשיבא הנאה כלל" ,ויש לפרש
דבאמת הויא הנאה ,אלא שאינה נחשבת לענין ברכה ,ולכן לא כתב
שאינה הנאה כלל ,אלא שאינה נחשבת הנאה ,ולכן סיים שם דכשמערב
בו אניגרון הוי כי אורחא דאינשי כדרך הנאתו עכ"ד .והיינו שבשביל
לברך צריך שיהיה הנאה חשובה כדרך בני אדם[.
והשתא יבואר דכיון שיש הנאה קצת מהשמן זית ואינו מאוס ,לכך
היתה הו"א שיברך עליו ,דהא כל מילי שיש לו הנאה בהם טעון ברכה.
וע"ז קמ"ל בגמ' דאינו נחשבת הנאה כדרך הנאתן )וכלשון הריטב"א(,
כיון שאינה הנאה גמורה ,ואין דרך בני אדם בכך )כל' הראשונים הנ"ל(,
ואדרבה הוי בגדר מזיק ומפסיד את השמן ,ולזה הביאו ראיה שפיר
משמן של תרומה שאמרו ע"ז שהוא בכלל מזיק את השמן ,דמוכח
איפוא דאינה נחשבת הנאה להתחייב בחומש ,והכי נמי לענין ברכות,
ודו"ק .ויש להאריך בזה בעוד דקדוקים שהזכרנו ואכמ"ל] .ויש להוסיף
עוד מד' הרמב"ם )פ"ח מהל' ברכות סוה"ב( ,שכתב שאם הוא שותה
שמן לבדו מברך עליו בתחלה שהכל ,שהרי לא נהנה בטעם השמן,
עכ"ד .ומוכח מדקדוק לשון הרמב"ם דהסיבה שאינו מברך עליו כברכתו
הוא כדברי הראשונים שפירשו זה בגלל שלא נהנה ומפסיד את השמן,
ואעפ"כ פסק לברך שהכל ,ולכאו' מוכח בפשטות שיש קצת הנאה,
)וע"ע בכס"מ שם שמה שמברך שהכל הוא משום שנהנה עכ"פ( ,וא"ת
שבזה גופא אנו דנים אם הנאת מעיים טעונה ברכה .אולם מ"מ אחרי
דקיי"ל מכמה דוכתי )שיבואר להלן בעזה"י( שצריך הנאת גרון א"כ
נראה בשיטת הרמב"ם עכ"פ דאיכא הנאה בשותה שמן זית ,דאל"ה לא
מד
היה מברך כלל ,ודו"ק[.
ומעתה יבואר שאין ראיה מהריטב"א ושא"ר לומר שאין הנאה בכלל,
אלא יש לומר דשפיר יש הנאה קצת ,ולכן אמנם מדברי הריטב"א
ודעימיה מוכח כן שאם אין לו הנאה בפיו אינו מברך ]אם כי שגם
בזה יש לבאר כנ"ל דהיינו דווקא בדברים שהם בגדר שלא כדרך
הנאתן ,שלכן דימו זאת בגמ' למזיק ואמנם בד"כ הא בהא תליא ,אולם
אפשר דחסרון ההנאה לא גורע אלא במידי דאינו מזיק והיינו כשיש לו
שימושים אחרים[ .אולם לא נוכל להוכיח מרש"י לאידך גיסא שלולי
הסברא של מזיק יברך אע"פ שלא נהנה ,דז"א ,אלא דלעולם יש הנאה
קצת וכשלעצמה היא טעונה ברכה )וכד' הרמב"ם הסובר שמברך ע"ז
שהכל עכ"פ( .וע"ז קמ"ל דמ"מ אינו מברך מחמת סיבה אחרת של
מזיק] .ולפי"ז את"ש מה שהקה"י הנ"ל לא הוכיח מרש"י לאידך גיסא,
וכמו שהקשינו עליו לעיל ,ודו"ק[.
ואפשר לדון יותר שגם מהריטב"א אין ראיה לשאר מקומות שלא נהנה
בגרונו שאינו מברך ,דשמא שאני הכא בשמן זית שיש בה גריעותא
נוספת שנחשב מזיק את השמן ומפסידו ,מאחר שלא הגיע לתכליתו
וכיוצ"ב .ואם איתא שכל החיסרון משום שאינו נהנה ,לא היו צריכים
לומר שזה בגלל שמזיק את השמן ,ואע"פ שכבר ביארנו שיש קצת
הנאה ,וממילא שפיר היתה הו"א שיברך ,וקמ"ל דההיזק שנחשב כמזיקו
גובר ,מ"מ א"א לעשות ק"ו לכל מילי שאין הנאה ,דמ"מ כל שאינו בגדר
מזיק אין בו חסרון ברכה .ותלוי הכל באורחייהו דאינשי) .אלא שבד"כ
בעלמא נראה דהא בהא תליא( .ומ"מ נ"ל טפי לבאר כדאמרן לעיל.
ומ"מ יוצא מהראשונים הנ"ל שביאור מזיק דנקט היינו מזיק את השמן.
שמפסידו חינם ,והיינו משום שאינו נהנה בו ,ולכן אינו מברך .וא"נ י"ל
שעצם הדבר שעובר בגרונו דבר שאינו נהנה ממנו ה"ז כמו היזק .והיינו
מה שמעורר בו סלידה מן הדבר .ועיין בלשון המפ' דנקטו שהוא מזיק
"בגרונו" כהמג"א סק"ח .וכעי"ז בערוה"ש ס"כ .וכיוצ"ב .וכל כה"ג קראו
לזה חז"ל היזק .ועכ"פ העיקר הוא במה שאינו נהנה ממנו] .ולכן פשיטא
ליה לקה"י כפי שהוכיח לעיל .ואת"ש באו"א ממה שכתבנו לעיל –
אולם הא מיהא מדברי רש"י מבואר שהוא מזיק לגוף ,ודלא כהראשונים
הנ"ל[ .ועיין עוד להלן בענף הבא אות ד מה שביארנו בזה לדינא בענין
ברכה על שמן זית .ודו"ק.
ב( ובתוס' )לו (.ד"ה כיון דאית ליה הנאה וכו' כתבו ונראין הדברים שאם
אדם שותה משקין לרפואה .אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה
מיניה לא בעי ברוכי ,ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה וכו' ,ע"כ.
ולכאו' מוכח בפשטות דכל שאין הנאת גרונו אע"פ שיש הנאת מעיו
אינו מברך .איברא שהיה מקום לחלק דשאני ענין רפואה .שאינו בגדר
הנאת מעיו גם כן ,אלא זה גרמא כדי שיתרפא ,ולא נעשה לסעוד וכו'.
אולם ז"א דהא מ"מ יש כאן מילוי כרס וגם תחושת שבע והוא בכלל
הנאת מעיים )עיין רש"י חולין קג ,(:ודו"ק) .ובפרט בזמנם שהרפואות
נעשו מעשבים וכו' ,ולא מחומרים כימיים וכדו' ,כידוע( .וביותר יש לפרש
כן בגירסת הכל בו )הל' ברכות( שכתב אם שותה משקין שאין להם
הנאה בהנאת גרונו אינו מברך ,ע"כ .ומשמע דדוקא בגלל שאין הנאת
גרון אבל באמת יש לזה הנאת מעיים .וכן הפשטות] ,ואם נאמר ונרצה
לדחוק דכוונתו לדון רק לפי הנאת גרון ובאמת אין הנאת מעיים .ה"ז
קשה אחרי דבברכות דף יד .בסוגיא דמטעמת ובכ"ד מבואר שהנאת
פה לבד אינו כלום .אולם יש לדחות דל"ח גם הנאת גרון) .עיין רש"י
בחולין קג .(:ומ"מ לתלות זאת בהנאת מעיים הוא מסתבר טפי .ומה גם
שכתוב בפסוק ואכלת דרך אכילה .וכמ"ש לעיל .אע"פ שי"ל קצת דהוי
בכלל ואכלת מ"מ ,ואמנם לצד דלא הוי הנאת מעיים הרי בתרופות שיש
להם טעם טוב הרי מברך ,ובודאי לא נימא שתלוי בהנאת פה דווקא,
אלא יש בזה גם הנאת מעיים ויל"ב .ומ"מ זה פשוט כאמור שבכל זה
יש הנאת מעיים[.
ומוכח לכאו' בפשטות מד' תוס' שהנאת מעיו לבד אינה גורמת ברכה
וכן העיר מד' התוס' הזה בחלקת יעקב סימן נב עיי"ש ,וכמו שהוכחנו
מד' הראשונים בפשט הגמ' .ואין לומר דאין ברכה על הנאת מעיים
בכה"ג מצד דלא הוי דרך אכילה כשהוא לרפואה .דא"כ גם בהנאת גרונו
נמי לא יברך בכה"ג ,ובלא"ה ז"א כלל כדמוכח בלשונם ומה גם דנ"ל
דאיכא בזה הנאת מעיים ואעפ"כ לא חיישינן לה אם אין הנאת גרון
יעוין ברש"י חולין )קג (:שהנאת מעיים היינו במילוי כרס ומשמע דעצם
המילוי הוי הנאה ,וה"נ איכא ,ואפילו את"ל דהיינו השובע דמחמתיה
נמי .ודו"ק.
ג( וכעת נתעוררתי עוד מלשון ספר הפרדס )שער ה אות יט( שכתב גבי
משקין שעושים לרפואה ואינם מתוקים לחיך ]נ"ב .לכאורה לפי הנ"ל
נתבאר דאפילו אינם מתוקים כל שיש בהם טעם ואינו לגריעותא נמי
אפשר לברך עליהם ,וע"ע גם להלן בענף א' ,אות א ,ודו"ק .וי"ל דלאו
דווקא מתוקין אלא הכוונה שאינם ערבים כלל לחיך .וכעין זה מצאנו גם
בשו"ע )סימן רב ס"ג( דנקט בלשון "מתוקים" ,וכתבו שם המפ' דבודאי
לאו דווקא הוא) .עי' במשנ"ב שם( ,ופשוט .ושם כתבנו לדון בזה אם ה"ה
גם בנאכלים ע"י הדחק וכו' עיין שם ,ודון מיניה לנידו"ד ,ויל"ב .והנה
כעין זה מצאנו בספר הפרדס )שער ב אות טו( לענין דבר המזיק ששם
כתב שאין מברכים עליו "אע"פ שיש לו קצת טעם לחיך" אא"כ היתה לו
הנאה גדולה .ולכאו' נשמע שזה דין מיוחד בדבר המזיק .וכנראה שלמד
כן מסוגיה דברכות )לו ,(.אבל בעלמא כל שיש לו קצת טעם צריך לברך
אולם באמת אפשר לומר דהוא כלל היוצא לכל כהאי גוונא שאינם
באכילה גמורה ויש בהם איזה ריעותא .שבכה"ג צריך שתהיה הנאה
גדולה ,ולכן במזיק שיש ריעותא זו צריך שתהיה הנאה גדולה ,וה"ה
כשכל עיקר אכילתו לצורך רפואה ,ומצאתי כיוצ"ב במאירי )ברכות לה(:
שכתב לענין מים שי"א שכל "שאין הנאתן מרובה" אזי אפילו כשצמא
אם זה לרפואה אינו מברך ,ולי נראה שכל ששותה לצמאו מברך ואפילו
מים עכ"ד ,ומבואר שלדעת הי"א אה"נ שכל שמטרתו היא רק לרפואה
אין מספיק שיהיה טעם מועט ,אלא צריך שתהיה הנאה מרובה .ודו"ק
וכך יש לפרש שפיר בד' הפרדס שלכן הצריך שיהיו מתוקים .אם כי שזה
גופא חידוש גדול דמהיכא תיתי לומר שבגלל שהוא מזיק יצטרכו הנאה
גדולה כדי לברך ,דכיון שסובר שגם במזיק צריך לברך כל שהוא נהנה,
א"כ בהנאה כל דהוא יברך )ובאמת בראבי"ה סימן צט איתא גבי דבר
המזיק שאפילו בהנאה קצת מברך( ,ואולי ס"ל שמעיקר הדין לא היה
צריך לברך כלל שהרי הוא מזיק ,ורק ההנאה מחייבתו )וכמ"ש בברכות
לה .שכל הנהנה מברך( ולכן צריך הנאה גדולה ,אבל הנאה קצת לא
חשיבא) ,ויש לפלפל בזה עוד מדין דשמן זית )הנ"ל( שמבואר שמברך
בפה"ע רק בתוספת אניגרון ,ויש לדון לכאן ולכאן אי הוי בזה הנאה
קצת ואין להאריך( וע"ע במש"כ לעיל באות א .ואכתי יש לבאר דנראה
פשוט דא"צ הנאה גדולה מאד ,אלא כל הנאה שהיא בכלל )שהרי אין
שיעור להנאה כמש"כ הראשונים( ,ועיקרו לאפוקי מדברים שאינם
ערבים לחיך ,או שנאכלים ע"י הדחק ,שאע"פ שבעלמא מברך מ"מ
כאן אינו מברך דלא חשיבי וכמו"כ יש לפרש בהא דמשקין לרפואה
הנז' דמה שכתב ומתוקין לחיך ,היינו שתהיה לו הנאה משהוא ,ולאפוקי
שלא יהיה תפל וחסר טעם לגמרי ,וע"ע בשעה"צ סימן רד סקל"ז גבי
אוכלים ומשקין לרפואה שכל הנאה שיש מברכים ,וא"צ דוקא טעם
טוב ע"ש[.
וכתב שהדין הוא שלא מברכין עליהם אע"פ שעושים אותם לרפואה
ומועילין לגוף) ,ובפשטות יש לפרש תועלת לגוף היינו כהנאת מעיו(
וביאר הטעם "כיון דלפי שעה אין לו הנאה מהם" ,עכ"ל .ולכאו' יש
מקום לומר שדווקא בכה"ג שעשוי לרפואה הדין כן דכיון דלפי שעה
אין הנאה אינו מברך .אבל בעלמא היה לו לברך אפילו באופן שזה רק
הנאת מעיו גרידא .ואילו לדברי התוס' )בברכות לו (.ושא"ר גבי רפואה
אפשר לומר כפשוטו דכיון שאין הנאת גרון אינו מברך .והיה אפ"ל
דמיירי הפרדס בגווני שיש להם קצת טעם) .וכמו שדקדקנו לעיל שכתב
דאינם "מתוקין"( וממילא אה"נ דהוי הנאת גרון .אבל מלשונו נשמע
שבא לומר דאע"פ שאין הנאת גרון ]ואפילו כשנאמר כמו שביארנו
לעיל דצריך הנאה חשובה ,דמ"מ לא חשיב ליה כהנאה ,וכנ"ל[ .מ"מ
היה לו לברך מעצם הנאת מעיו עכ"פ .וקמ"ל דלא] ,ולא בא לבאר את
עצם טענת חז"ל למה לא תיקנו ע"ז ,דזה אינו .עיין במחזיק ברכה או"ח
סי' תלב ודו"ק[ .ודלא כמו שהבאנו לחשוב בתוס' ,ודו"ק .ויעוין בספר
הפרדס )שם אות ב( גבי פלפל וזנגבילא וכו' שאינו מברך מפני שאינם
טעימים עיי"ש ,ומשמע מדבריו שאע"פ שיש הנאת מעיו בכ"ז אין מברך
כשאין גרון ,ויש לדחות או מצד שגם אין הנאת מעיים .או שאינו כ"כ
כדרך אכילה )וע"ע שם אות ו( .ועוי"ל.
עוד מצאתי בראבי"ה )סימן צט( ע"ד הגמ' בברכות )לו (.דכל מידי דאית
ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,כתב דהלכך כל מידי דמזיק ונהנה ממנו
קצת או שאכל ממנו לרפואה וגם נהנה החיך בעי ברכה כיון דנהנה .ואם
לא נהנה אינו מברך .וסיים בזה"ל ואם כל כוונתו רק לאכול אפילו אם
אינו נהנה מברך רק שלא יזיק לו עכ"ל .ומוכח איפוא מסו"ד שתלוי חיוב
הברכה גם בהנאת מעיים .ולכן כשרוצה לאכול )והיינו להנות במעיו(,
וצריך לברך אפילו שלא נהנה )והיינו אפילו שלא נהנה בגרונו( ,ומה
שתלה זאת ברצונו לאכול ,י"ל דלצד שצריך הנאת מעיים צריך שתהיה
הנאה חשובה שאינו שבע מכבר .שאם הוא כבר שבע שוב לא נחשבת
לו הנאת מעיים ,והוי דומיא דדבר שאינו נהנה בגרונו .אמנם זה חידוש,
ואפשר לדחוק ולפרש באו"א )דמיירי בדבר שאוכלו כטפל וכדו'( ,אולם
כפי פשט הדברים שם משמע דאיירי כאמור בהנאת מעיים ,שהרי כבר
דן לפנ"כ באופנים שיש הנאה ובאופנים שאין הנאה) ,וכ"ז הרי מיירי
בהנאת גרון כפשוטו( ,וא"כ נראה דכעת מיירי מהנאת מעיו ,אמנם
הדברים בלשון הראבי"ה עדיין קצת סתומים ,ויש לפלפל.
ד( והיה מקום לדון בזה עוד ממה שאמרו בברכות )מד (.בשותה מים
לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו .ויל"ע בהאי ברכה דלכאו' במים אין
טעם ,שהרי לכן אם אינו שותה לצמאו אלא סתם כך אינו מברך ,ועל
כרחך שאין בהם טעם ,ואעפ"כ אם הוא שותה לצמאו מברך .ובהכרח
שהוא בגלל שיש כאן הנאת מעיו .אולם באמת אין מזה ראיה דהא גם
אם אינו שותה לצמאו הרי יש כאן הנאת מעיו )דהא ודאי שהדבר מועיל
לגופו ודוחק לומר דכשאינו צמא אינו מועל לו כעת כלל ,דז"א( .ואעפ"כ
חזינן שאינו מברך ,ועל כרחינו שזו תקנה מיוחדת לשותה לצמאו שצריך
לברך .דאע"פ שאין בזה טעם מ"מ כיון שזו דרך שתיה ובפרט כששותה
לצמאו ודאי שיש לזה ברכה כמו שאר הדברים שנכנסים לגופו .ולא
גרע מברכת הריח וכדו' שתיקנו חז"ל לברך ברכה עצמית מפני ענינם
וה"נ לא שנא) .ויש לזה עוד ראיות( .עוד נראה לדחות ולומר דשאני
השותה מים לצמאו דכיון שהוא צמא נחשב הדבר כטועם טעם המים
וכבר בגרונו יש לו הנאה בהם ושפיר צריך לברך דהוי כמו שיש לו הנאת
גרונו ,נמצא מב' טעמים האמורים שאין הכרח להוכיח ממים שאפשר
לברך בהנאת מעיו בלבד .א .שנחשב שיש להם טעם .ב .שזו ברכה
מיוחדת ואין להקיש אליה כלל .ומ"מ נראה בפשטות שאכן מים אין
להם טעם ואין לו הנאה כשלא לצמאו.
ובהאי ענינא שהזכרנו בדין שתית מים ,דיש לומר בב' אופנים .א .שאם
הוא צמא מברך ,ומשום שאז נחשב הדבר כהנאה שלו .אבל כשאינו
צמא אינה נחשבת הנאה כלל ואינו מברך .ב .הבאנו לצדד דהיא תקנה
מיוחדת שתקנו חז"ל דאע"פ שאין בה הנאה בעצם טעם הדבר .מ"מ
כיון שיש בה הנאה מיוחדת שאדם שגרונו יבש הוא בצער גדול ,וע"י
המים מתלחלח גרונו א"כ זו הנאה חשובה שתקנו בגללה ברכה ,אע"פ
שאין לו הנאת טעם בעצם הדבר רק הנאת רטיבות המועילה לו ודו"ק,
ועי' בלשון התוס' בברכות )מה (.שהמים "אין לו בהם הנאה" ,כי אם
לשתות מים לצמאו ,עכ"ל .וכ"ה ברא"ש .וכן בתר"י בברכות )לב(:
שכתבו שהנאת המים היא במה שהוא צמא )וע"ע בתר"י הנ"ל שם(.
אכן יש לפרש בכל זה כב' הפירושים.
ועיין בביה"ל )סימן רד ס"ז( שכל בדומה לחנקתיה אומצא אינו מברך,
וע"ע שם בסוף הדיבור דלשרות המאכל ה"ז כמו שותה לצמאו ,ולכאו'
קשה שאם החיוב ברכה הוא על לצמאו מצד שהנאת החיך ,א"כ איך
יברך על מה שמועיל לו לשרות ,ואפשר דכל כה"ג שיש צורך לשרות
ה"ז בגדר "לצמאו" ,ודמי ממש לצמא בחיכו .והיינו דאם יש לו צורך
לשרות ,מסתמא יש בזה צמא לחיך ,א"נ שגם צמא במעיים בכלל זה.
וא"צ להא דכתבנו שזו ברכה מיוחדת.
ויש להוסיף עוד ולבאר דאין להוכיח כלום מהמבואר בברכות )לה (:ע"פ
המשנה בנדרים דכל מידי מקרי מזון חוץ ממים ומלח ,ונימא דאה"נ
מזה מוכח שמים אינם אפילו בגדר הנאת מעיים ,שהרי אינם זנים כלום
את הגוף ,וכל ההנאה היא באמת רק ע"י לחלוח הגוף על ידם ,אולם
ז"א דאע"פ שאינו בגדר מזון ואינו זן את הגוף ואין בו הרגשת שובע
וכו' .מ"מ ודאי ששייכת בו הנאת מעיים שמ"מ נהנה במעיו במשקה זה
באיזה אופן ,ויוצא איפוא שאע"פ שיש לזה הנאת מעיים א"א לברך ע"ז
אא"כ יש ג"כ הנאת גרונו "לצמאו"] .אמנם אם נצדד כמו שכתבנו לעיל
שזו תקנה מיוחדת ונפרדת מכל שאר ברכות הנהנין ,שתקנו חז"ל ע"ז
ברכה ,כעין מה שתקנו על ברכת הריח ,א"כ י"ל כפשוטו ,ואין להביא
מזה ראיה לשום צד[ ויש לדון עוד מההיא דהאוכל מלח מברך שהכל.
ואכמ"ל.
ויש לציין לדברי המאירי בברכות )לה (:שכתב שם לענין מים ,שיש
אומרים שכיון שאין הנאתן מרובה אזי אפילו כשהוא צמא אם זה
לרפואה אינו מברך ,וכתב ע"ז המאירי ולי נראה שכל ששותה לצמאו
מברך ואפילו מים ,ע"כ .ומבואר להי"א דיש גריעותא בעצם ההנאה
שבמים ,שאינה כשאר דברים .ומה שכתב שאין הנאתן מרובה נראה
דקאי על שותה לצמאו דמיירי ביה .ואפ"ה כתב שאין הנאתן מרובה .ויש
לפרש דהיינו משום שאפילו כשהוא צמא אינה הנאה בעצם טעם המים,
אלא מצד הצמא שבזה )ובזה יש לפרש כצדדים הנ"ל שכתבנו( .ולכן
ס"ל להיש אומרים שכאשר הוא לרפואה גרע טפי שלא יברך כלל] .וע"ע
להלן בענף הבא בענ"ז מה שכתבנו עוד בהגדרת שותה מים ל"צמאו"
עיי"ש .ויש לפרש ככ"ז אפילו אם נאמר שצריך הנאת גרונו דמ"מ כל
שיש לו רצון בשתיה הוי "לצמאון" ,וע"ע מש"כ להלן בענינא דברכת
הפסולת הנשארת מסחיטת הפירות ,והבאנו שם דברי האבן העוזר
)בסימן רח סי"ז( שכתב שמברך עליו כיון שאוכל למלא רעבונו ,והוי
כדין שותה מים לצמאו ,ע"כ .ובפשטות דבריו משמע שמבין שהענין
בברכה לצמאו ,הוי כמו שעושה למלא בטנו ,ומשמע שהברכה קאי על
הנאת מעיו ,אולם כפי האמור לעיל יש להגדיר את הברכה בשתית
המים באופנים אחרים ,ודו"ק[.
ה( עוד היה מקום להוכיח מסוגיין )לה (:שדנו בגמ' דמאי שנא ברכת
היין שקבעו לה ברכה מיוחדת ועיקר השאלה היתה כלפי השמן שגם
הוא נשתנה לטיבותא .ובהתחלה אמרו דשאני יין דזיין אבל שמן לא
זיין ,ודחו דהלא בודאי גם שמן זיין ,ומסקינן דשאני יין דמסעד סעיד.
ולכאו' מבואר מכ"ז שדנו במעליותא של המינים הללו לפי התועלת
שמביאים לגוף ,והיינו מעלת זיין ,וכן מסעד סעיד) .ועי' בריטב"א מש"כ
בחילוק שבין זיין לבין סעיד עיין שם היטב( .וכל אלו הדברים הרי אינם
שייכים להנאת גרונו בעלמא ואעפ"כ גורמים ברכה .ואין לדחות ולומר
דאינם גם לא בכלל הנאת מעיו דאע"פ שסועד היינו סועד את הלב
ואינה תוספת חשיבות בהנאת מעיו ,וכן ענין זה דמיזן זיין נמי הוא
תועלת לכל הגוף .דכל זה שפיר הוי בכלל הנאת מעיו ,דהוא גופא ג"כ
בכלל ענין השביעה של חיוב דאו' בברהמ"ז שמרגיש שובע בכל גופו.
ועל כל פנים נראה שזו אינה ראיה והיינו דלעולם המחייב של הברכה
בודאי הוא תלוי בהנאת פיו או הנאת מעיים כפי האמת ,אלא שהגמ'
דנה לאחר החיוב על מהות הברכה מה יגרום לשינוי בברכה .והיינו
דעצם זה שיש חשיבות בעלמא זה עצמו גורם לשינוי בברכה ,ואין מזה
ראיה לנידונינו על מה בכלל יש חיוב ברכה ,וכ"מ ברהיטת הגמ' ועיין
רש"י בד"ה סעיד שכתב חשיב טפי ממזון ,ע"כ .ועכ"פ זה פשוט דכל
הנידון הוא כדי לשנות את הברכה לברכה מיוחדת לפי חשיבותה ,ואינו
קשור לדבר המחייב ברכה ]וראיה נוספת לכך למרות דהוא פשוט ,מהא
דמשמע קצת בתר"י )בב' מקומות בפירקין( דנקט את החשיבות של
היין מצד דהוא סעיד ומשמח ,עיי"ש .ונשמע קצת דגם המעלה שהוא
משמח ה"ז מוסיף למעליותא בברכה )ואמנם בתחילת הסוגיה לא אמרו
כן שזו המעלה הגורמת ברכה .וע"ע בצל"ח משכ"ב דזו אינה מעליותא,
מ"מ בתר"י מבואר כן ועכ"פ למסקנה( ,ואע"פ דעל שמחה בעלמא לא
מצאנו ברכה ,ולכן אין מברכים על מראה יפה ועל קול ערב ,ובכ"ז כאן
ה"ז נחשב ,והיינו כאמור דזה רק לענין שיש בו מעליותא לגרום שינוי
בברכה[.
ו( עוד יש לבאר דאין לדון כלום מיסוד חיוב הברכה בגמ' )לה (.דאסור
לאדם שיהנה מהעולם וכו' ,ונימא דהכא נמי שנהנה במעיו בלבד דהוי
הנאה .דז"א כלל ,שהרי הרבה הנאות יש שלא תיקנו עליהם ברכה ,וזה
פשוט .והלום מצאתי בקה"י החדשים )סימן י( שאכן היה ח"א שרצה
לחייב מטעם זה שכן נהנה ,והשיבו לנכון מהא דחזינן הרבה הנאות
שאין מברכין עליהם ,כדוגמת הלועס בעלמא שא"צ ברכה )בסימן רי(,
וכן על סיכה לא תיקנו ברכה ,אע"פ שאמרו )פ"ו דשבת( דהיא כשתיה.
וכן במרחצאות לא תיקנו ברכה אע"פ דיש בה הנאה גדולה )כנדרים
רפי"א( .וכן בשמיעת כלי זמר וכו' ,והביא עוד הוכחות ,וסיים דהכלל בזה
שאין לנו אלא מה שתיקנו חז"ל ,ולכן יש לנו לבדוק אם תקנת חז"ל
היתה על הנאת פה או גם על הנאת מעיו בלבד ]ובעיקר תקנת הברכות
יש לציין לד' הרשב"א בתשו' ח"א )סימן יח( שהאריך להביא טעמים
על מה מברכים וכו' .ואעפ"כ ראיתי במחזיק ברכה או"ח )סימן תלב(
שהביא מבנו של הרשב"א שהעיד על אביו שחזר בו לומר שכל טעמים
אלו שלא לצורך הם .והכלל הוא דמה שתיקנו חז"ל הוא הדבר שעליו
מברכים ,עיי"ש) .אמנם לענין מצוות( .ומשמע שאין לנו לדון בטעמי
הברכות כלל .רק לדון מהו הגדר בכל ענין וענין שתקנו בו חז"ל ברכה.
ולפי"ז לדון על מה חז"ל חייבו ברכה ועל מה לא[.
וכמו"כ אין להעיר מקראי דואכלת ושבעת וברכת ,וכבר נתבאר במקומו
דחז"ל תיקנו את הברכות דלפניה לאחר דחזינן ברכה דלאחריה .עיין
ברכות )מח (:ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש .ואע"פ
שאמרו בגמ' )בדף לה (.דסברא הוא שאסור ליהנות וכו' .וע"ע תוס'
ד"ה אלא דקרא דקודש הילולים הוי אסמכתא וכו' .אעפ"כ נראה דיסוד
הברכה הוא לפי מאי דחזינן בברכה שלאחריה ]וראיה לכך ממש"כ רש"י
בברכות )לה (:ד"ה אוזוקי ללמוד דין ברכה שלפניה מברכה שלאחריה.
וע"ע גם כן ברמב"ם ה"א מהל' ברכות ה"ב לענין מטעמת ובכס"מ שם.
וע"ע ג"כ בכס"מ פ"ג מהל' ברכות ה"ה מה שהקשה ,ודו"ק[ .אמנם עי'
תוס' בדף לה .ד"ה לפניו דלא ק"ו הוא .ועכ"פ אין להוכיח מזה שהכל
מה
תלוי בהנאת מעיו כמו בברכה שלאחריה .דודאי ז"א אלא הא כדאיתא
והא כדאיתא ובודאי שכאן יש יותר סברא שיברכו על הנאת פה ולא
דמי לשם ,ופשוט .וע"ע בב"י )סימן רי( במ"ש ע"ד האוהל מועד דכל
שנהנה מברך וכו'] .וע"ע מש"כ להלן בס"ד בענין הנאת מעיו בברכה
ראשונה ובברכה אחרונה ,אם אומרים סברא של כל דתקון רבנן בברכות
כעין דאו' תקון ,לענין ברכה אחרונה דאו' שהיא תלויה בשביעה ,ואילו
כאן אינו תלוי בשביעה אלא על הנאה שהיא ,ומאידך הרי הוא תלוי
בהנאת מעיים בכל אופן שהיא יעין שם[.
ובחולין )קג (:נחלקו לענין איסורי אכילה בכזית ונשאר קצת בין השיניים
דלדעת ריש לקיש אינו מצטרף ולדעת ר"י מצטרף ,ואמרו בגמ' דבשל
שניים כו"ע לא פליגי שאינו מצטרף )ופרש"י דהא אינו נהנה לא גרונו
ולא מעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתיב וחיך
אוכל יטעם( .וכל המח' היא בנשאר קצת בין החניכיים אע"פ שמעיו
לא נהנו דלר"י הכל תלוי בהנאת גרונו ,ולר"ל הכל תלוי בהנאת מעיו
ע"כ .וברמב"ם )פי"ד ממאכ"א ה"ג( פסק דמה שבין החניכים מצטרף
שהרי נהנה גרונו ,ע"כ .וככללים שבידינו )ביבמות לו .ועוד( שהלכה כר"י
לגבי ריש לקיש .ויש לדון אם יש לדמות ברכת הנהנין לשם .ובפשטות
אין הכרח כלל ,דבברכת הנהנין הכל תלוי כפי מה שהחשיבוהו חז"ל
כאכילה לענין חיוב ברכה .וכל עיקר הנידון על איזה הנאה יש לחיב ואין
כל קשר לאיסורים .אמנם יעוין בשו"ת הריב"ש סימן רפח לדון מדין
אכילת איסור דטעם כעיקר וכו' לדין מטעמת ,וע"ע בדברינו להלן ענף
ג .אכן בלא"ה י"ל דל"ח בכה"ג הנאת גרון לענין ברכה.
ולסיכום מכל הנ"ל .הנה הבאנו הוכחות לכאן ולכאן מכמה דוכתי ,אם
חיוב הברכה על הנאת גרונו או מעיו ,ומדברי הראשונים )בברכות לה(:
גבי שמן זית מוכח שאין מספיק בהנאת מעיו אלא צריך גם הנאת גרונו
לחיוב ברכה .וכ"ה בקה"י שם .אלא שגם בזה כתבנו שיש מקום לדחות,
ומ"מ פשטות הדברים נראה כן שכל שאין הנאת גרונו אינו מברך אפילו
שיש הנאת מעיים] .איברא שבשיטת רש"י י"ל שתלוי בהנאת מעיו
דווקא) .ודלא כהראשונים( .וכן ראיתי באגלי טל )מלאכת טוחן אות
סב( בדעת הרמב"ם ,עיי"ש .וכתב כן בפשוטו שהרי למדו ברכה ראשונה
בק"ו מברכה אחרונה .ויל"ב[ .וכן הוכחנו מהתוס' )בדף לו (.וכן מוכח
מכו"כ פרטים ודינים דמייתינן להלן בענף הבא בס"ד כיעוין שם .וע"ע
גם בענף ג מה שהבאנו מתשו' הריב"ש דלכאו' מוכח שתלוי בהנאת
גרונו ,וכמש"כ הגאון בעל ערך השולחן וכו' עיי"ש .ולכן אם אין לאותו
הדבר הנאה .עכ"פ בכדי שיאכל ע"י הדחק )עי' שו"ע סימן רב ס"ב( אזי
אינו מברך ע"ז ,אבל אם יש הנאה כל דהוא ה"ז חייב ברכה] ,ומ"מ צריך
ג"כ שיכנסו למעיו בדרך אכילה ,דאל"ה אינו בכלל ואכלת[.
ענף ב
הנאת גרונו בלא הנאת מעיים אם טעונה ברכה ראשונה
אחרי שכתבנו לעיל דהנאת מעיו אינה מחייבת ברכה ראשונה .יש לעין
אם הנאת גרון בלבד מחייב ברכה ,או שצריך שיהיו ב' הדברים גם הנאת
מעיו וגם הנאת גרונו.
הנה בברכות )יד (.איתא בעי מיניה אשיאן וכו' .תניא נמי הכי מטעמת
אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום .עד כמה רבי
אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא ,ע"כ .ובתוס' שם ד"ה טועם
ואין בכך כלום הביאו פירש ר"ח דמיירי שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה
מן הטעימה ,אבל בולע לא .אפילו בשאר תעניות .ומשום הכי הפולט
אינו צריך ברכה שאינו נהנה עכ"ל .וכן הביאו את שיטת הר"ח הרבה
ראשונים )שם( .ואמנם שיטת הרי"ף והרמב"ם )בפ"א מהל' ברכות ה"ב
ובאח' שם( דמטעמת פטור מברכה אפילו אם בולע )ועיין בשו"ע סו"ס
רי שהביא את ב' השיטות( .ועכ"פ מדברי הר"ח מבואר שהנאת גרון לבד
אינה מחייבת ברכה ,ולהלן יבואר דאיכא סברא שאינו כדרך אכילה.
ואמנם היה מקום לדחות ולומר דכל כה"ג אינו נחשב אפילו הנאת גרון
דהנאת פה גרידא היא ולא הנאת גרון .וכיוצ"ב מצאתי בספר קהילות
יעקב החדשים מכת"י )סוף סימן י( שדן לומר דמסתבר דלעיסה אינה
אפילו הנאת גרונו רק הנאת פיו .והנאת גרונו אינו אלא ע"י בליעה
דווקא וכו' עכ"ד )ולפי"ז כמעט שאין שייך שתהא הנאת גרונו בבליעה
ללא הנאת מעיו( .ולכאורה יש להוכיח מדברי הגאון ערך השולחן בסימן
רי שאם הינו או' דאיסור תלוי בהנאת גרון היה אסור לטעום ג"כ כדין
חצי שיעור עיי"ש .ומשמע דאפילו בלעיסה נמי ,אולם ז"א .דה"מ לפני
הדימוי למטעמת ,אבל אחרי דהריב"ש דמייתי שם מדמה זאת למטעמת
אה"נ דזה גופא קמ"ל ,דאינו נחשב כלום ,ועוי"ל בזה .ולעולם הנאת גרון
הוא דווקא בבית הבליעה .אולם הדבר קשה לכאו' דבגמ' דחולין )קג(:
איתא האוכל שבין השינים אם מצטרף לשיעור כזית באיסורין וכו'.
ונחלקו בזה ר"י וריש לקיש .וקיי"ל דהלכה כר"י דהוא מצטרף ,וביארו
שם דקסבר דהנאת גרונו בכזית בעינן .וחולק על ריש לקיש הסובר
דהנאת מעיו בעינן .ומבואר איפוא דהאוכל שבפיו הוא נחשב הנאת
גרונו .אמנם הרי ביארו שם בגמ' דבשל השנים כו"ע לא פליגי )ופרש"י
דהא אין נהנה לא גרונו ולא מעיו ,שאין אדם טועם עד שיהא סמוך
לבית הבליעה ,כדכתיב וחיך אוכל יטעם( .וכל המחלוקת בבית החנכיים
דווקא ,ועי' פרש"י שם ,וי"ל איפוא דהוי דווקא בקרוב לבית הבליעה.
]ויעוין בכתובות )דף ל (:באוכל חלבו של חבירו ,שהעמידו זאת בתחב
לו חבירו לתוך פיו ,ועי' רש"י שם .אלא דהתם מיירי בחיוב התשלומין.
דמשתרשי ליה .וע"ע ברש"י לקמיה )שם( ד"ה ע"י הדחק ,וד"ה משקין
של תרומה בהנאת גרונו ומעיו מחייב וכו' .ויל"ב .וע"ע תוס' שם ד"ה לא
צריכא ובסוף דבריהם ואכמ"ל[ .ומצאתי בפמ"ג בא"א )ר"ס רי( שהביא
דברי הרמב"ם בהל' מאכ"א לענין חיוב באיסורים שאם הוא בין החניכיים
מצטרף .ועוד כתב הרמב"ם שאכל חצי כזית והקיאו וחזר ואכלו חייב
שהרי נהנה גרונו בכזית ע"כ וכתב ע"ז הפמ"ג דהנאת גרונו המחייבת
היינו בית הבליעה .אבל אם יטעם ויפלוט ולא בא לבית הבליעה גם שם
פטור )וע"ע בהגה ביו"ד סי' ק ס"ה ובאח'( ,ומבואר דאה"נ שהנאת גרונו
היינו בית הבליעה דווקא ,ומצאנו ברא"ש פ"ב דברכות )סימן ו( שכתב
עמש"נ בגמ' שמותר עד שיעור רביעית .ומיהו נראה דברכה לא צריך
כיון שאינו נהנה בתוך מעיו .עכ"ל .וכן מבואר בעוד ראשונים ולכאו'
מבואר מכ"ז דהנאת גרון לבד לא מחייבת כיון שלא נהנה בהנאת מעיו
)ועדיין י"ל דתרתי בעינן( .ועיין בב"י )סימן רי( שהביא דברי האוהל מועד
שהטועם ופולט אינו מברך .וכתב ולי נראה דהברכה לא בטעימת חיך
תליא אלא באכילה תליא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת
מעיים כדברי הרא"ש ,ע"כ .ולכאו' כוונתו כדברי הראשונים הנ"ל .אולם
באמת יש לדחות ולומר דאין כוונתם שהחיוב של הברכה תלוי בהנאת
מעיים ,אלא זה תנאי בעלמא שיוכל לברך ,והיינו שיהיה כדרך אכילה,
ואם לא היתה הנאת מעיו א"כ אינו דרך אכילה .וא"כ כך יש לבאר שפיר
כדברי הראשונים הנ"ל דכל שדין מטעמת אינו טעון ברכה הוא מפני
שאינו דרך אכילה ,ואמנם פשט לשונו הוא שהדבר תלוי בהנאת מעיו
מ"מ אין הכרח לכך.
ויש להוסיף דלראשונים הסוברים שאפילו אם הוא בולע ממש נמי אינו
מברך כמו שהביא השו"ע )סו"ס רי( ,וכן היא שיטת הרמב"ם )פ"א מהל'
ברכות ה"ב( כמו שביאר שם בכסף משנה שאפילו בולע אינו מברך,
וכ"כ עוד ראשונים .הנה לכולהו הטעם הוא משום שזה לא דרך אכילה.
)ועי' בלשון הכס"מ שאינו "בכוונת" אכילה( ,א"כ ה"נ י"ל לדעת הרא"ש
עד"ז שצריך שתהיה צורת אכילה ואופן אכילה ,ואם הוא מכניס למעיו
שפיר דמי ,אבל כשפולט ולא נכנס למעיו .א"כ כיון שאין לו הנאת מעיו
לא שייך בזה כדרך אכילה .ואע"פ שהרא"ש חולק עליהם .ותו דאף
את"ל כדרך הנ"ל מ"מ זה אינו ביאור שווה ,מ"מ אין ראיה מוכרחת ,אבל
בפשטות אה"נ שיש לבאר שצריך הנאת מעיו לחייב ברכה ראשונה.
והנה העירוני מלשון הב"י )סימן רי( שהביא דברי האוהל מועד הסובר
שצריך לברך גם כשפולט ,הואיל והחיך נהנה .וכתב עליו בזה"ל ולי
נראה דברכה לאו בטעימת חיך תליא ,אלא באכילה תליא כדכתיב
ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיו ,ע"כ .ולכאו' יש לדייק מדבריו
כמו שכתבנו בכוונת הרא"ש דמה שהצריך הנאת מעיים הוא משום דרך
אכילה ,ודרך אכילה הוא בהנאת מעיים ,וזש"כ הב"י דתלוי "באכילה",
איברא שאם נרצה גם כאן יש לדחוק ,דלעולם בודאי דהחיוב הוא מצד
קרא דואכלת ,וסתם אכילה בכזית .אלא דמ"מ סמכו חז"ל לתקן חיוב
הברכה באכילה ,באופן שיש בו שביעה כמו שממשיך קרא ,והיינו הנאת
מעיים.
והלום מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב )סימן כז( שהביא את דברי
הרא"ש הנ"ל שחיוב ברכה תלוי בהנאת מעיו ,וכתב דלא ילפינן דין ברכה
מאיסור הנאה דהתם תלוי בהנאת גרון אבל בברכה הדבר תלוי בהנאת
מעיים וסמכוהו רבנן אקרא דואכלת ושבעת ,ש"מ דבעינן אכילה שבאה
לכלל שביעה .וכך הסכימו לדבריו החת"ס בתשו' )בסימן קכז( ועו"א.
איברא דהיה אפשר לדחות כדאמרן דכוונת הרא"ש היא שצריך שיהא
דרך אכילה ,ולאו דווקא שתלוי הדבר בהנאת מעיים ,אולם לפי הפשטות
כך מורים דברי הרא"ש שצריך הנאת מעיים כדי להתחייב בברכה,
ודו"ק .אמנם הנה בשו"ת הריב"ש )סימן רפח( כתב בענין האיסור לטעום
דברי איסור אע"פ שפולט ,שאינו איסור דאורייתא ,שאם כן היה צריך
להתחייב ברכה ,אלמה תניא )בברכות יד (.מטעמת אינה צריכה ברכה,
ואפילו לדעת ר"ת דטעם כעיקר דאו' היינו באכילה גמורה ,דכיון שאוכל
דבר שיש לו טעם וכו' ,אבל במי שאינו אוכל כלל אין הטעימה אסורה,
כיון שאינו אוכל גוף האיסור וכו' ,עכ"ד .והזכירו הרמ"א ביו"ד )סימן ק
ס"ה( ושאר הפוסקים] .ובעצם הדין שאסור לטעום דבר האסור באכילה,
הנה מצאנו גם ביבמות )דף פט (.גבי טבל שתרם ונמצא סרוח .ואמרו
בגמ' דאיבעי ליה למיטעמיה .ופירשו התוס' שם דהיינו שיתרום מיניה
וביה .עיי"ש .ומבואר שטעימה בפה מן הדבר האסור ,אסור .ולכן הוצרכו
לפרש כפירושם .וזה ככל האמור לעיל ,ודו"ק .ובאמת שכבר מצאנו
בגמרא דחולין )קז (.גבי איסור שנתערב בהיתר דיטעמנו קפילא .וכ"פ
בשו"ע יו"ד )ר"ס צח( שאיסור שנתערב מין בשא"מ ואין ידוע אם בטל
הטעם יטעמנו גוי עיי"ש .ומבואר שיהודי אסור לטעום מחשש איסור
זה ,וכן דקדק בדרישה שם אות א )וכן משמע בש"ך שם סק"ה דמשמע
שלא סמכינן על גוי ,אבל על טעימת ישראל סמכינן ,וציין דוגמא כגון
בתרומה שנפלה לחולין שיטעמנה כהן .עיי"ש .ומבואר שסתם איסור
אסור .ועי' בט"ז שם )סק"ב( שכתב לחלק שאם הוא טעימה בלשון,
מותר אף בישראל ,אבל טעימה בדרך אכילה כדי להבחין אם יש איסור,
בזה אסור בישראל .ועי' בפת"ת שם משם הפו' שיש לאסור אף טעימה
בלשון .אא"כ איסור פגום שיש מתירין[ .ולפי"ז יש להעיר על הפנים
מאירות ,דמה שהביא לדון מאיסורי אכילה דהתם הוא חיוב התלוי
בהנאת גרון .הנה לפנינו דבאמת גם שם פטור מה"ת על מטעמת ,וכבר
העיר כן הגאון בעל ערה"ש בשירי הערך שלו בסוה"ס )סימן רי( עפ"ד
הריב"ש הנ"ל ,והקשה על הפנים מאירות עיין שם .ומדבריו מבואר ע"פ
הוכחתו מדברי הריב"ש שם דאכן דין ברכה כדין איסור ממש שהכל
תלוי בהנאת גרונו ולא בהנאת מעיו כלל .איברא דלענ"ד פשט דברי
הרא"ש עדיין מורים שצריך הנאת מעיו ,ואע"פ שיש לפרשו כד' הריב"ש,
)וכוונתו מצד דרך אכילה( ונימא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ,מ"מ
מידי פשטות דברי הרא"ש לא מפקינן ,ואמנם אחרי ד' הב"י הנ"ל שפיר
י"ל כן בדעת הרא"ש ,אולם עדיין אין הכרח ושפיר י"ל שזו מחלוקת
אם צריך הנאת מעיים או הנאת גרון וכבר לעיל בענף א צידדנו דהוי
מחלוקת כיעוין שם ,ודו"ק] .ועוד בענינא דמטעמת ובמשנ"ת יעוין להלן
בד"ה ועוד היה עיין שם מה שהבאנו מהלק"ט וכו' ,ודו"ק[
ונפקא מינה בזה הוא לענין שאוכל ויודע שהוא מיד מקיא ]אבל אם
אינו יודע שיקיא בודאי אזי פשוט שאין מה לדון שלא יברך כיון שהוא
נוהג כדרכו ובודאי דעל כל כה"ג חיבו חז"ל ברכה[ ,כגון שיקח כדור
או שיודע טבעו וכדו' .דאם הוא מצד הנאת מעיים הלא אין כאן הנאת
מעיים אבל מצד דרך אכילה הוי דרך אכילה ,ואע"פ שהוא יקיא לבסוף
מה בכך .וא"כ חייב ברכה ,ובאמת בנידון זה נראה טפי שצריך לברך
מפני שאף אם הוא יקיא עדין יש לו שום רושם במעיו .וכבר נתבאר
בס"ד שיש לבאר אפילו על אכילת כל שהוא ,וזה הרי נהנה בכל שהוא
ובודאי טעון ברכה .ועי' בסידור בית מנוחה )דף פט דין יז( שכתב שאם
אכל כזית והקיא כל מה שאכל אינו מברך ברכה אחרונה .כדין נתעכל
המזון שבמעיו .אבל אם אכל הרבה והקיא כיון שלא יבצר שלא נשאר
לו תמצית מן המאכל במעיו צריך לברך ,וציין לשו"ת קול אליהו ,ע"כ.
והנה לפנינו שסובר שאם אינה אכילה מרובה אפשר שלא ישאר אפילו
תמצית במעיו) .ואפשר דשארית המאכל שבמעיו הוי תנאי לחיוב ברכה
דכל כה"ג לא נפקע ממנו ,ולכן אפילו תמצית בעלמא נמי סגי( ,ולפי"ז
ההשערה שכתבנו אינה מדויקת ונצטרך לחלק לפי הענין .אלא שכתבתי
כן לפי הסברא הפשוטה דבפשטות אפילו במעט א"א שלא ישאר לו
כלום ,והיה אפ"ל דאף לדבריו באמת יש תמצית ,אלא שאין בה כזית
בכדי לברך ברכה אחרונה ,אולם מלשונו ל"מ כן כלל .וצע"ע.
]והאוכל סם המשלשל מיד אחרי מאכלו ,נ"ל בפשטות שחייב ברכה
אפילו שיודע שמיד הוא גורם לו לצאת ,ואפילו שהוא סם הגורם לסלק
כרל המאכל ,וה"ט א' כאמור דמ"מ רושם של הנאה ודאי שיש לו
במשהוא שנספגו במעיו אבות מזון וכו' .ב' דבכה"ג ודאי הוא דרך גמור
וכל כה"ג אין שום סברא לפוטרו מברכה ואדרבה ה"ז כמו שנתעכל
המזון במהירות ,כנ"ל ברור ,והעיקר בזה משום שהוא עובר במעיו כדרכו
ובכל כה"ג ודאי מהניא ליה והויא אכילה גמורה ,וסימוכין לזה ממה
שמצאנו בתענית )כב (:ומנחות )סט (:מעשה שבלעו זאבים שני תינוקות
בעבר הירדן )ופרש"י שהקיאום דרך בית הרעי( ובא מעשה לפני חכמים
וטיהרו את הבשר .ופרש"י משום דהוי עיכול ,וק"ו בנידו"ד[.
עוד היה מקום לדון בנידון הנ"ל אם הנאת גרונו מחייבת ברכה אע"פ
שאין הנאת מעיו ,והוא מסוגיה דברכות )לה (:בשותה שמן זית שאינו
מברך .ואמרו בגמ' משום שהוא מזיק עיין שם ,ולהלן )דף לו (.איתא
באוכל קמח שעורים שמברך שהכל ואע"פ שהוא מזיק שקשה
לקוקיאני ,והקשו המפרשים סתירה בין הדברים למה בשמן שמזיק
אינו מברך וכאן מברך ,והבאנו ע"ז במקומו דברי האחרונים שכתבו
לתרץ דשאני קמח שעורים דנהנה עכ"פ בגרונו ולכן מברך משא"כ
בשותה שמן זית שאינו נהנה כלל .ולכאו' מוכח מדין הגמ' דאע"פ שאין
לו הנאת מעיו .מ"מ הוא מברך כיון שיש לו הנאת גרון .אולם באמת זו
אינה הוכחה כלל דהתם נחשב שיש לו גם הנאת מעיים שהרי מרגיש
שובע והנאת מעיים שפיר .אלא שיש חסרון מצד דהוא מזיק .ומנא לן
לחדש דההיזק גורם להאפיל על הנאת המעיים ולהחשיבו כלא הנאה.
ובודאי אינה הוכחה כלל) .ואדרבה עפ"ד הראשונים בזה י"ל באו"א.
עמש"כ לעיל ענף א .ב(.
ויש שרצה להוכיח ממ"ש בגמ' )לו (.דעל המלח והזמית מברך שהכל
נהיה בדברו .ובגמ' בהמשך אמרו דשדי איניש "לפומיה" עיי"ש .ורצה
לומר דמיירי שמכניס לפיו ולא בולעם ואעפ"כ חזינן דמברך .אולם זה
אינו ראיה דאם איתא הלא הוי כמטעמת שכתבו הראשונים )בברכות
יד (.שאינו מברך .ובודאי דמיירי בבולע אותו לבסוף או אפילו מקצתו.
אלא שאין דרך לאוכלו כמות שהוא ולכן נקט בלשון דשדי איניש
לפומיה )ועוד שהרי הגמ' כתבה זאת כלפי קמח בשעורים .והוא ודאי
מדובר שנכנס למעיים .וה"נ לענין מלח זה( .ובההיא דשבת )סד (:יוצאה
אשה וכו' בגרגר של מלח עיין רש"י שעשה כן לרפואת שניים עיי"ש.
בזה אה"נ שאינו מברך עליו .אבל כאן מיירי בנהנה ממנו לבסוף .וא"ת
אכתי כיון שאין בזה הנאת מעיו שהרי אינו בכלל אוכל למה יברך.
)ומלבד מה שטוענים הרופאים שמלח מזיק לגוף ,וז"א קשור לעניננו
דהלא מעט מלח ודאי נצרך לגוף ועי"ל בזה לעניננו .ועכ"פ אינו בגדר
מזיק שנפטר מברכה בברכות לה :לפמשנ"ת במקומו .דהטעמים דהתם
אינם שייכים בזה( ,אולם נ"ל שאינו הכרח כלל שפיר הוי בכלל הנאת
מעיו שהרי מועיל קצת לגופו .ואם מצד דאיכא הנאת מילוי כרס עיין
חולין קג :וברש"י.
ועוד היה מי שרצה להוכיח שהברכה תלויה בהנאת מעיו ,והוא ממה
שדנו הפוסקים אם מותר להפסיק בדיבור לאחר שהתחיל ללעוס בפיו,
ונבאר הדבר שהנה במג"א )סימן קסז סקט"ז( הביא דעת השל"ה הסובר
שאפילו אם הכניס המאכל לתוך פיו ולעסה ג"כ אינו רשאי לדבר עד
שיטעם ויבלע ,וציין לדברי השו"ע )בסימן רי( לענין מטעמת אם צריכה
ברכה או לא ,דהיינו שמבואר שהלועס אין צריך ברכה ועל כרחך שעיקר
הברכה על הבליעה ע"כ )וסיים בצריך עיון( .וכן הסכימו לדבריו הרבה
אחרונים ומזה רצה אותו חכם ללמוד לנידונינו שעיקר הברכה על
הבליעה .אכן בעיקר דינו של המג"א אינו מובן לי הראיה מהתם בדין
מטעמת ,דהלא שאני התם שלא אכל כדרך אכילה וכמו שכתבנו לעיל
דזה גופא שמטעמת אינו מברך הוא מפני שאין זה בכוונת אכילה ולכן
אינו מברך ,אבל באופן שאוכל כדאכלי אינשי בדרך אכילה שפיר י"ל
שהברכה חלה מעת הלעיסה אע"פ שלא בלע )ואולי זה גופא מה שסיים
המג"א שצ"ע ,והיינו בראיה זו ממטעמת שהיא גופא ראיתו של השל"ה
כיעוין בדבריו בשער האותיות .ומש"כ המג"א לעיין בסימן רי היא גופא
הראיה והיינו הך אלא שציין לפסק ההלכה בזה וע"ז גופא כותב דצ"ע(,
ואכן מצאתי בשו"ת הלק"ט ח"ב )סימן לג( שכתב שאלה בכה"ג במי
שבירך ונתן אוכלים לפיו קודם שהחיך יטעם אם יוכל לדבר ,וכתב
דמההיא דמטעמת אין ראיה ,שהרי איכא למאן דאמר שאפילו בבולע
עד רביעית ג"כ אינו מברך )והזכיר שטה זו השו"ע שם( וטעמא דלאו
לאכילה מיכוונא ,אבל במתכוין לאכול ונתן אוכלין לתוך פיו תחילת
אכילה היא ושוב אין חשש .דומיא דההיא )בסימן תלב( שאין להפסיק
בין ברכה לתחילת הבדיקה ]וכנראה ראיתו מהמבואר שם שאם התחיל
לבדוק שוב אינו הפסק .ועל כרחך שכל שהתחיל במצוה אינו נחשב
הפסק ,וה"ה בנידון דברכת הנהנין ,אולם בעצם הדברים אם לעיסה הוי
בכלל התחלה או לא ,לזה אין ראיה משם ,דדילמא שאני בדיקה דהיא
גופא המצוה משא"כ כאן שבזה אנו דנים אם הלעיסה הוי מן המצוה[.
ע"כ .ושו"ר בביה"ל )סימן קסז ס"ו( שהביא ד' המג"א ועו"א שלעיסה
אינה נחשבת תחילת אכילה ואסור להפסיק בדיבור .וכתב ע"ז במוסגר
דראיתו של המג"א מדין מטעמת אינה ראיה לפי מה שביארו האחרונים
שם דשאני התם שכוונתו לטעימה בעלמא עיי"ש ושכן דחה הבגדי ישע,
ועוד הרבה אחרונים .ואף שהביה"ל כתב ליישב דבריו מדעות הראשונים
שאפילו בבליעה דינא הכי .אולם לפענ"ד אין הכרח בזה דהא מ"מ
כלפי לעיסה לא אשכחן דנחשב אכילה ,ועוי"ל בזה .ולדינא המשנ"ב
מו
שם חשש לדברי האוסרים להפסיק לכתחילה ,וע"ע במשנ"ב )סקל"ה(
ובשעה"צ שהזכיר השיטות בד"ז.
היוצא איפוא דאיכא פלוגתא בענ"ז אם מותר להפסיק ,והשתא היה
מקום להוכיח לצדדים הנ"ל אם הדבר תלוי בהנאת גרון או בהנאת
מעיים .ולענ"ד אן ראיה כ"כ .ונבאר את הדברים ,דלסוברים שאסור
להפסיק משום שעיקר הברכה על הבליעה )כלשון המשנ"ב שם( ,אין
ראיה שהדבר תלוי בהנאת מעיו דדילמא תרתי בעינן ,א"נ י"ל בדוחק
שצריך שתהיה לו דרך אכלה מושלמת ,ורק באופן שעשה כל תנאי
צורות האכילה אז אנו מחשיבים את זה כתחילת אכילה כלפי שאר
הדברים שיאכל ,ד"אכילה" היינו בבליעה ג"כ ,עוד נתעוררתי לפי מה
שכתבנו לעיל לדון אם לעיסה גרידא נחשבת הנאת גרון ,או דילמא
הנאת גרון הוא בבליעת הגרון דוקא )וכן נקט הפמ"ג והקה"י( ,והשתא
י"ל שאינו נחשב תחילת אכילה כלל ,שהרי אין כאן הנאת גרון אלא
לעיסה גרידא וזה אינו נחשב כלל .וכן לאידך גיסא אין ראיה שהדבר
תלוי בהנאת פיו לסוברים שהעיקר תלוי בהנאת פיו ,דהלא שאני התם
דהוא משום דנחשב התחלת אכילה ,וכמו שהבאנו מהגאון הלק"ט
שדימה זאת להתחיל לבדוק חמץ ואח"כ דיבר דאינו חוזר לברך כיון
שהתחיל במעשה המצוה וה"נ בענ"ז ודו"ק.
]ובעיקר דינא דהמכניס לפה אם מותר לו להפסיק או לא ,הנה הבאנו
דברי האחרונים והמשנ"ב שחשש לכתחילה שלא להפסיק קודם
הבליעה )או לפחות בליעת הטעם שמצץ בפיו ,כמו שכתב החיי אדם
וה"ד במשנ"ב( .ומאידך הבאנו שהאח' דחו את הראיה להחמיר בזה,
וגם הבאנו משו"ת הלק"ט שמתיר בשופי לאחר שנתן את המאכל
בפיו .ויתירה מזו מרבותינו ראשונים כמלאכים שהקילו בזה כהמאירי
)בברכות מ (.שכתב שאסור לדבר עד שיתן הפרוסה לתוך פיו עכ"ל.
ומבואר שא"צ שיבלע .וכן כתב הלקט יושר בח"א שאסור לדבר אחר
כל ברכה עד שיאכל ,אבל אינו צריך לבלוע קודם שידבר ע"כ ,והשתא
אחרי כל האמור מסתבר שאם היו האח' רואים את דברי הראשונים הו
חוזרים בהם .וצע"ע .איברא שנסתפקתי אם לדבריהם יש להקל בעצם
זה שנתן לתוך פיו )וכלשון המאירי( ,או שצריך שילעס את המאכל
בפיו שבזה נחשב לאכילה ,ונרגשתי בזאת מלשונות הפוסקים במשנ"ב
ובביה"ל שהזכרנו לעיל עיי"ש שהזכירו לעיסה וא"כ אפשר שרק
הלעיסה נחשבת תחילת אכילה )א"נ כעין ההיא דחולין קג :באוכל
שבין השיניים ,וי"ל( ,ואילו ההכנסה לפה אינו כלום ,דהוי כמו שאוחז
המאכל בידו שאינו כלום ,או דילמא שהכנסה לפה והלעיסה היינו הך.
ועכ"פ נראה לכאו' אחרי שראינו בלשון המאירי שבהכנסה לפה די בכך.
והאח' שכתבו ענין הלעיסה דיברו בשלילה )לומר שאינו מספיק אלא
עד שיבלע( .וא"כ י"ל שנקטו כן לרבותא דאפ"ה אינו מועיל .ועוד דכיון
שהסברא שאינו הפסק משום דהוי התחלת אכילה ,ולא משום שהיא
נחשבת הנאה א"כ גם בהכנסה לפה אפשר דדי בכך ,ובפרט נ"ל דבד"כ
בכל עת שמכניס לפיו מיד יש תנועת הלשון והפה וכל זה הוא בכלל
לעיסה ושפיר דמי ,ואחרי שראינו בדעת המאירי והלק"ט הכותבים
בהדיא שהכל תלוי בהכנסה לפה ,כן נ"ל לדינא .ודוחק לומר דאורחא
דמילתא כתבו שבהכנסה לפיו יש לעיסה ,ואכמ"ל.
וכמו"כ היה אפשר לדון עד"ז בענין כדי אכילת פרס שכתבו המג"א
והאח' )ר"ס רי( .והאריכו הפו' בשיעור זה כידוע ,וה"נ יש לדון אי הוי
מעת הבליעה דווקא שצריך לבלוע כזית מן המאכל תוך כאכ"פ ,או
שמשערים מן הלעיסה ,ונראה לכאו' שתלוי הדבר בהנ"ל אי ברכות
הנהנין בהנאת גרונו או מעיו )ולקמן הארכנו בזה דאף לגבי ברכה
אחרונה נחלקו הפו' במה החיוב( ואם זה בהנאת מעיו א"כ רק בבליעה
מתחיל החיוב] ,והיינו לפמש"כ החת"ס בחולין )קג (.דכבר בבליעה
מתחיל הנאת מעיים ,עוד לפני שמגיע לקיבה ,וה"ד בשבה"ל דלקמיה
עיי"ש ,ועכ"פ כשמגיע לקיבה ודאי הוי הנאת מעיים ובעיקר דברי
החת"ס יש לציין למש"כ במנחת יצחק ח"ג סימן יח[ ואם תלוי בגרונו
הרי גם לעיסה בכלל אלא שהערנו דלעיסה בעלמא י"ל שאינו אפילו
הנאת גרון ,ועוי"ל בזה לכאן ולכאן ,ומצאנו במקו"ח )סימן תנד( שדן
בכיוצ"ב דהלעיסה היא תחלת האכילה )ודמי למה שנת' לעיל לענין
הפסק בדיבור דשרי מתחלת הלעיסה ,מאחר דחשיב תחלת אכילה(,
אולם בשבה"ל ח"ט סי' קעג כתב בפשיטות דאחרי דחזינן באיסורים
דאזלינן בתר הנאת גרונו ,ומבואר בגמ' דחולין דמה שבין החניכיים
מצטרף לשיעור כזית ,ומבואר שזה נחשב הנאת גרון ,א"כ גם לענין
אכילת מצה דתלוי בהנאת גרונו כמבואר במהר"ם שיק )סימן רנ( א"כ
גם בזה יהיה הדין שמשם מתחילים לשער ]ושאני ברהמ"ז ואכילת
יוה"כ דכתב החת"ס דתלוי בהנאת מעיים ,וכמש"כ שם בשבה"ל בשם
החת"ס והוא בתשו' בסימן קכז וע"ע בשו"ת כת"ס סי' צו ,ובמנחת
חינוך מצוה שיג )איברא דיעוין בעט סופר כלל סב פרט ב ע"פ התוס'
בעירובין דף כ .דגם ביוה"כ צריך הנאת גרון ,אולם יש לדחות במיגו
דאחשביה( .ועי' להלן ענף ד ,שכתבנו כן גם לגבי שיעורא דרבנן ,ולפי"ז
יצא דלענין ברכה אחרונה הוא תלוי רק מעת תחלת הבליעה ,ודו"ק[.
ומבואר מדבריו דמתחילת הלעיסה משערינן במצוות ואיסורין מאחר
דתליא בהנאת גרונו ]ולענין ברכה ראשונה כבר הארכנו לעיל דלכאו'
יש לחוש לתרוייהו ,ויותר נראה דתלוי בהנאת גרון[ ולכאו' קשה הרי
הערנו לעיל דלעיסה אינו אפילו הנאת גרון אמנם יישבנו זאת שפיר
ושוב מצאתי לו שם בתו"ד שהביא מהמאירי )בחולין קג (:שכתב בזה"ל
שמה שעל החניכיים והוא החיך והוא המקום שטועם ,מצטרף למה
שבלע ,שאין חיוב אלא בהנאת גרון עכ"ל .ומבואר דמה שבין החניכיים
הוא הנאת גרון ,אולם לעיל הערנו דמ"מ יש לומר דהיינו דווקא בקרוב
לבית הבליעה[.
העולה מהנ"ל .דלפי"ד הריב"ש )וכהוכחת הגאון עה"ש( הכל תלוי
בהנאת גרון ,אבל פשט ד' הראש שהדבר תלוי בהנאת מעיו .אכן יש
לפרש דברי הרא"ש בענין אחר ואין הכרח כ"כ שהוא חולק .וע"ע בסימן
הבא לענין ברכה אח' ,ולמבואר שם להעה"ש וכו' דהכל תלוי בהנאת
גרון א"כ כ"ש ברכה ראשונה תלוי בהנאת גרון.
ולדינא מ"מ א' .בטועם תבשיל ופולטו אינו מברך )עי' שו"ע סו"ס רי( וכן
הטועם כל דבר מאכל ופולטו] .ולפי פשטות ד' הרא"ש הנ"ל ה"ט משום
שאין כאן הנאת מעיים .ולהריב"ש הנ"ל ה"ט מפני שאינו דרך אכילה
בכך[ .ולטעום דבר האסור באכילה ,אסור ,אע"פ שפולטו .וכמשנ"ת.
ב' .האוכל דבר ומיד אח"כ בדעתו להקיא ע"י כדור או סם וכדו' צריך
לברך ,והאוכל על דעת לשלשל אח"כ ואפילו מיד ע"י סם וכדו' צריך
לברך] .משום שנהנה מהם בכל שהוא ואפילו במעיו נמי יש לו שום
הנאה[.
ג' .בירך על מאכל והכניסו לפיו ועדין לא בלע ממנו כלום ,לדעת הרבה
פוסקים אסור להפסיק לכתחילה ובדיעבד אינו הפסק .אבל בראשונים
מבואר שאפילו לכתחילה אינו נחשב הפסק אחרי שהכניסו לפיו
]ונסתפקנו אם צריך שעכ"פ יתחיל ללעוס או עצם ההכנסה לפה נחשב
כבר התחלת האכילה ,וראוי להחמיר לכתחילה[.
הרב ראובן ניסן שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" בני ברק
בענין ברכת פירות וירקות מרוסקים
וחידוש בענין ברכת "פופקורן"
בשו"ע סימן ר"ב סעיף ז' כתב מרן וז"ל :תמרים שמיעכן ביד
ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם ,אפילו הכי לא נשתנית
ברכתן ,ומברך עליהם בורא פרי העץ ,ולבסוף ברכה מעין שלש .הג"ה,
ולפי זה הוא הדין בלטווערן הנקרא פווידלא ]ריבת פירות[ ,מברכין
עליהם בורא פרי העץ ,ויש אומרים לברך עליהם שהכל) ,תרומת הדשן
סימן כ"ט ,ובית יוסף בשם הטור( ,וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל,
אבל אם ברך בורא פרי העץ יצא ,כי כן נראה עיקר ,עכ"ל .ומבואר
בסעיף זה שדעת מרן בברכת פרי מרוסק היא כברכת עיקר הפרי ,ולא
משתנית ברכתו ,והרמ"א הביא את הדעה החולקת ,שכן משתנה ברכת
הפרי לשהכל כשהוא מרוסק] ,ועיין במשנ"ב שם ס"ק מ"ב[ ,והכריע
הרמ"א שטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל ,שבעצם מעיקר הדין נראה
כמרן שלא משתנית ברכת הפרי אם נתרסק ,ולכן פשיטא שבדיעבד
אם בירך את הברכה המקורית יצא ,אלא שלכתחילה טוב לחוש לדעה
השניה ולברך שהכל .וצריכינן בס"ד לברר טובא סוגיא הדין ,הן במה
שלמעשה להלכה לא קיי"ל בזה כמרן ,והן בגופא דהאי כללא "דדבר
שנשתנה צורתו" מה נכלל בדין הזה ,והדברים נפק"מ להלכה ולמעשה
יום יום וכמו שנבאר בס"ד.
אלא שכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה ,שהענין הזה של פרי
שנתרסק ונשתנה צורתו ,רבו פארותיו ופארי פארותיו ,ונשתברו עליו
הרבה קולמוסים ,ולכל דעה בראשונים ,יש כמה דעות באחרונים איך
להסביר אותה ,והחילוקים והביאורים וההסברים בענין זה ,הם בבחינת
דקה מן הדקה ,כהררים התלוים בשערה ,וכבר התרומת הדשן בסימן
כ"ט שהזכירו הרמ"א כנ"ל ,כשכתב סוגיא זו לפרטיה ודקדוקיה כתב
בסוף "ואין אלו החילוקים ברורים לי" ,ומה נענה אנן אבתריה ,והגאון
רבי יוסף ידיד הלוי מענקי חכמי הספרדים לפני כמאה שנה ,בספרו
ברכת יוסף חלק ב' סימן א' האריך בזה אריכות עצומה מאוד מאוד,
למעלה ממאה עמודים ,ונשאר שם בהרבה קושיות ותמיהות על הרבה
פוסקים ,והכריע שם בכל הענין הזה רק משום ספק ברכות להקל ,אף
על פי שהדברים עדיין לא ברורים ,עיי"ש בכל דבריו ,ועל כל פנים אנן
בדידן נגיש בפני הלומדים את מה שעלתה מצודתינו בבירור סוגיא
זו ,בעיקר מה שיוצא למעשה ממעמקי בירור וליבון דברי הראשונים
והאחרונים בכל הענין הזה ,שיש בזה הרבה נפקא מינה בכמה וכמה
ענינים להלכה ולמעשה ,ואין בית המדרש בלא חידוש ,וזה החלי
בס"ד.
הנה מקור הדברים בגמ' זה בברכות דף ל"ח ע"א ,אמר ליה ההוא
מרבנן לרבא ,טרימא מהו] ,מה מברכין עליו -רש"י[ וכו' ,ועיי"ש כל
מהלך הדברים ,ומסיקה הגמ'" ,הלכתא ,תמרי ועבדינהו טרימא ,מברכין
עלוייהו בורא פרי העץ ,מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא ,ע"כ.
ובפירוש הגמ' יש מחלוקת גדולה בראשונים ,מהו "טרימא" ,יש שפרשו
שהכוונה לפירות שכתושים קצת ,אבל לא מרוסקים לגמרי ,ויש שפרשו
שהכוונה לפירות מרוסקים לגמרי ,ומרן בבית יוסף כאן על הסעיף הנ"ל
וגם בסוף סימן ר"ד הביא את שתי השיטות ,וכתב שהנפק"מ ביניהם
היא ,שלמ"ד שטרימא הוא דוקא כתוש קצת ולא מרוסק ,א"כ דוקא
בכהאי גוונא מסיקה הגמ' שפירות שעשה מהם טרימא" ,במלתייהו
קיימי כמעיקרא" ,ונשארו בברכתם המקורית ,אבל באופן שבאמת
נתרסקו הפירות ממש ,אז "לאו במלתייהו קיימי כמעיקרא" ,ומברכינן
עלייהו את ברכתם המקורית ,ובדעות שנחלקו בזה ציין הבית יוסף
לרש"י על הגמ' שם בד"ה טרימא שפירש שהוא דוקא דבר הכתוש
קצת ואינו מרוסק ,וממילא אם הוא מרוסק אז ברכתו שהכל וכנ"ל,
וכתב הבית יוסף שם שכך נראה דעת הטור ,והביא שגם תרומת הדשן
כתב כך להדיא .ובדעה החולקת ציין הבית יוסף להרמב"ם בפרק ח'
מהלכות ברכות הלכה ד' שכתב שגם בתמרים מעוכין שעשאן עיסה
נשארו בברכתן הראשונה.
והנה נשתדל בס"ד להרחיב את היריעה במחלוקת ראשונים זו,
ולעיין הדק היטב בסברתן של ראשונים ,כדי שנעמוד על עיקרי ושורשי
הדברים ,לכל הדינים העולים מסוגיא זו .אלא שכפי שנראה להלן בעז"ה
שהדעה הפשוטה והמבוררת יותר היא דעת הרמב"ם וכפי שפסק גם
מרן וכנ"ל ,שלמעשה בכל אופן שנתרסקו הפירות ,כל עוד שלא נהפכו
למשקין ,ברכתם עדיין במקומה עומדת כבמעיקרא) ,למרות שגם בזה
יש הרבה עקולי ופשורי עיין בנהר שלום כאן על דברי מרן ובאליה רבה
ועוד( .ועיקר החילוקים והבירורים והנפק"מ הם דוקא לדעה השניה
בראשונים ,שמחלקים בין כתוש קצת להרבה ,ואז יש הרבה מה לדון
בהגדרת סברה זו ,מה גדרה ,ומתי נאמרה ,ועל מה נאמרה ,וכל שאר
הנפק"מ היוצאים ממנה ,והיא למעשה הדעה שנפסקה להלכה לדידן
בני ספרד ,למרות שהמשנ"ב כאן בס"ק מ"ב עשה פשרה וכפי שנבאר
בעז"ה ,ולכן נשתדל להתעכב יותר בדעה זו של הראשונים להבינה
לאשורה על מתכונתה ,ולמעשה הביאור הלכה כאן בסעיף ז' כבר ציין
לרוב ככל הראשונים דסברי כדעת הרמב"ם ,והם הרוקח ,הערוך ,האור
זרוע ,והריא"ז ,ועיי"ש עוד.
והשתא נייתי לדברי הראשונים דסברי כרש"י וראשית נביא את
לשונותם ,ואחר כך נשתדל לבאר ולהבין דבריהם ,דברי רש"י כבר
הבאנו לעיל שכתב "טרימא ,כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק",
והריטב"א כתב שם בד"ה תמרים של תרומה וכו' ,וז"ל :הלכתא תמרי
דעבדי טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ ,מאי טעמא במילתייהו
קיימי כמעיקרא ,ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קימי,
הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ,ואין מברכין עליהם אלא
שהכל ,עכ"ל .וכן בחידושי הרא"ה שם על דברי הגמ' הנ"ל "מאי טעמא,
במלתייהו קיימי כדמעיקרא" ,כתב וז"ל :פירוש ,ושמעינן מינה דטעמא
משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא ,הא נתרסקו לגמרי עד שעברה
צורתן לא ,ואין מברכין עליהן אלא שהכל ,עכ"ל .וכבר ציינו הביאור
הלכה הנ"ל שהוא סובר כרש"י ,ועוד ציין הביאור הלכה שם לאבודרהם
שגם כן סובר כרש"י ,וכן בפסקי הרי"ד על הגמ' שם כתב כלשון רש"י,
וכן רבינו ירוחם בדף קמ"ג ע"ג כתב כרש"י ,וכן בפי' "שיטת ריב"ב" על
הרי"ף בדף כ"ז ע"א כתב כלשון רש"י ,וכן הטור בקיצור פסקי הרא"ש
פרק ו' סעיף י"ב פירש כרש"י להדיא ,וכן השיטה מקובצת שם כתב
וז"ל" :במילתייהו קיימי כמעיקרא" ,ושמעינן מינה דטעמא דבמלתייהו
קיימי ,הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם
אלא שהכל ,עכ"ל ,וזה כדברי הריטב"א והרא"ה הנ"ל ,וחזינן להדיא
בדבריהם שלמדו פשט בדברי הגמ' "דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא",
שהדגש הוא האם ניכר כאן צורת הפרי או לא ,דלא סגי לן כלל במה
דידעינן דזה באמת פרי רק שנתרסק ,אלא צריך קיימי במלתייהו,
שיהיה קיים עדיין תואר וצורת הפרי ,דחזינן דזה חתיכת פרי ,ובראיה
תליא מילתא ,ורק אז תקנו חז"ל לברך בורא פרי העץ ,וממילא אם
נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא שייכא בהם כלל ברכת "בורא
פרי" ,אלא רק הברכה הכללית שהכל ,ונשתדל להרחיב בביאור הענין
הזה.
וכדי להבין את כל מהלך סוגיא זו בשיטת הראשונים הנ"ל,
צריכינן לבאר כאן את היסוד הגדול שהשריש לן רבינו יונה בדין פת
קטניות ,ומשם נשכיל ונבין בכל סוגיא דידן .בדף כ"ו ע"א בדפי הרי"ף
כתב רבינו יונה וז"ל :והפת שעושין מקטניות כגון פת של פולין וכיוצא
בו ,נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל וכו' ,וא"ת ולמה לא יברך על
הפת של קטניות בורא פרי האדמה כמו שמברך על הקטניות ,ואם
תאמר ]שזה[ מפני שנשתנה ,אין לומר כן ,שהרי אדרבא[ למעליותא
אישתנה ,דמעיקרא קטניות והכא פת ,ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני
מעלתו ,ירד ,דכיון שנשתנה ויצא מתורת פרי ,אין אנו יכולין לומר עליו
בורא פרי האדמה ,וברכת הפת אין אנו יכולין לומר גם כן אלא בחמשת
המינין ,על כן אנו מברכין עליו ברכה שכוללת הכל ואפילו הפת ,כדתנן
ועל כולם אם אמר שהכל יצא ,נמצא שמפני שהגיע לשם פת חל
עליו ברכת שהכל שכוללת הפת ,אף על פי שהיא גרועה ,ואפשר לומר
שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהוא פרי ועכשיו יצא
מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך ,לפיכך גרע מהברכה שלו ,הלכך בפת
של קטניות או בקמח שלהם שמבשלין אותו ועושין ממנו מאכל ,מברך
תחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות ,עכ"ל .ומבואר כאן ברבינו יונה
שני מהלכים שונים מה מביא לברכת שהכל ,וטרם נבאר דברי הרבינו
יונה רק נציין שהפוסקים כבר הביאו את שני התירוצים של רבינו יונה
ופסקום להלכה ,בסימן ר"ח סעיף ח' במגן אברהם שם ס"ק י"ב ,ובפרי
מגדים במשבצות זהב ס"ק י"א האריך בשני תירוצים אלו עם הנפק"מ
העולה מהם ,והעתיקו המשנ"ב שם בס"ק ל"ג ,וז"ל :על פת דוחן ]או
של שאר מיני קטניות[ ,אף דהם פרי אדמה ,ועל ידי שנעשה פת אישתני
למעליותא ,מכל מקום כיון דעל ידי זה יצא מתורת פרי אין יכול לומר
פרי האדמה ולכן מברכין שהכל .ואפשר לומר עוד טעם ,מפני שאין
דרך אכילתו בכך ,שאין דרך לעשות פת מזה ,על כן יברך שהכל וכו',
עכ"ל עיי"ש .וכאן שנו לנו רבותינו הלכות גדולות וכפי שנבאר בעזרת
השם ,ולמעשה המהלך השני הוא מהלך פשוט ומוסכם וידוע ,שכל דבר
שאוכלים אותו כעת שלא כפי דרך אכילתו הרגילה אז משתנה ברכתו
לשהכל ,שפשוט הוא שכיון שפרי עומד לאכילה ,כל פרי לפי איך שרוב
העולם אוכלים אותו ,ממילא הברכה נקבעת לפי דרך אכילתו ,שאם
אוכל אותו כדרכו אז מברך עליו את ברכתו המקורית ,ואם אוכלו שלא
כדרך אכילתו הרגילה ,זה עצמו משנה לגריעותא את כל ייעודו של
הפרי באכילתו ,ולכן נחית לברכת שהכל שהיא ברכה שכוללת את כל
סוגי ודרכי האכילות והמינים ,זהו תירוצו השני של רבינו יונה ,וכפי
שהביאוהו הפוסקים להלכה וכנ"ל.
אמנם תירוצו הראשון של רבינו יונה הוא כמגדל רב קומות וכפי
שנראה להלן ,וראשית כל נבאר קודם את עצם דבריו ,והנה עיקר
הנפק"מ בין שני התירוצים היא ,דלתירוצא בתרא הענין הוא שבעצם
אם נשתנה לגריעותא מהות אכילת הפרי וכנ"ל ,אז ממילא ברכתו
שהכל ,אבל לתירוצא קמא מדגיש רבינו יונה שבעצם אדרבא נשתנה
למעליותא ,אלא שאדרבא עצם מעלתו זו שהשתנה לטובה ,היא גופא
הגורמת שירד במעלת ברכתו ,ולא משום שאין זה דרכו ,וצורת אכילתו
גרועה ,וכבתירוצא בתרא ,כי אדרבא לתירוצא קמא זה אף אם זה
דרכו בכך ,וזה צורת אכילה מעולה ,שהשתנה לטובה ,אלא שיש סיבה
אחרת דלא שייך לברוכי עלה בורא פרי ,היות ואין צורת פרי עליו,
שכבר יצא מתורת פרי ,שלא ניכר כעת תואר עצמות הפרי המקורית,
שעיקר יסוד שורש תקנת חז"ל לברך על הפירות "בורא פרי" ,זה
דוקא כשהפירות עדיין תורת פרי עליהם ,דחזו ומתקריין פירי בצביונן
ומתכונתם ומראיהם ותוארם כבשעת בריאתם ,אבל אם נשתנו אפילו
למעליותא דמעליותא ,אבל סוף סוף "אין צורת פרי נכרת בהם עכשיו"
מז
]זה לשון הפוסקים וכדלהלן[ ,ממילא לא נתקנה עליהם כלל מעיקרא
ברכת "בורא פרי" .ואם כן היסוד שהושרש לנו כאן דאין נפק"מ כלל
בין אשתני לגריעותא או למעליותא ,אלא לעולם כל שאין צורת הפרי
ניכרת לא שייך ביה כלל ברכת "פרי" ,אלא רק ברכת שהכל ,ובודאי שגם
מציאות של שינוי לגריעותא משנה את הברכה לשהכל וכנ"ל ,אלא שאין
זה נידונינו כלל] ,ולקמן נדון מה הדין בסוגי פירות שלעולם כך אכילתן,
רק בצורה ששוחקין אותם ונימוחין לגמרי ,ונבאר מחלוקת הפוסקים
בזה[.
אלא שכאן יש כבר כמה קומות שנחלקו הפוסקים עד כמה ומתי
זה נקרא עדיין צורת פרי ,וממתי כבר עברה צורתו של הפרי ,ובזה יש
כמה שיטות ודעות ומהלכים ,והדברים דקים מאוד ,והדוגמא הקיצונית
לזה ,היא דברי הביאור הלכה על ברכת סוכר שעושים אותו מסלק,
והאריך בזה כאן בסימן ר"ב סעיף ט"ו ד"ה על הסוקאר וכו' ,ובתוך דבריו
)בעמוד ב'( כתב וז"ל :ובנידון דידן כולי עלמא יודעין שזורעין אלפי שדות
רק בשביל זה ,וגם הירקות הוא מין מיוחד שנקראים בוריקעס ]סלק[
מתוקים ,שעומדים בעיקר רק להוציא מהן צוקאר ,אם כן ]לכאורה[
ליברוך על הצוקאר בורא פרי האדמה כמו על הבורעס בעצמם וכו' ,אלא
דלא תקנו על זה ברכת הפרי שממנה יצא ,כיון שאין ניכר כלל לעין אדם
שמפרי או מירק פלוני יצא דבר זה ,שהרי הוא עכשיו כחתיכת מלח,
ואין לברך בכגון זה אלא שהכל ,עכ"ל .דהיינו שזה דבר פשוט ומוסכם
שבשינוי כל כך גדול של הפרי שנשתנה ונעשה כחתיכת מלח ולא ניכר
כלל בעין שהוא יצא מפרי ,בזה כולי עלמא מודו דלא שייך כלל לברוכי
עליהן בורא "פרי" ,אלא ברכתו שהכל ,וכמו בפת קטניות דאיירי בה
רבינו יונה וכנ"ל ,והביאור הלכה לומד את זה שם בשיטת הרמב"ם ,אף
דהרמב"ם סובר דבפירות מרוסקים לא משתנית הברכה ,וכנ"ל.
וכאן ניצבת מחלוקת הראשונים הגדולה דנידון דינן ,דרש"י וסיעתו
הנ"ל סברו דכדי לברך "בורא פרי" צריך הפרי להיות עדיין בצורתו
ומהותו וממשו כבשעת בריאתו ,שרואים בפועל חתיכת פרי כמות שהיא,
אפילו קטנה ,שאז עדיין שם פרי על זה ,ושייך לברוכי עליה בורא "פרי",
וזה שייך רק אם הדבר "כתוש קצת ואינו מרוסק" כלשונו של רש"י ועוד
ראשונים הנ"ל ,וזהו שכתבו הריטב"א והרא"ה והשיטה מקובצת הנ"ל על
דברי הגמ' שם "במילתייהו קיימי כדמעיקרא"" ,ושמעינן מינה דטעמא
דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ,ואין מברכין
עליהם אלא שהכל" ,והדגישו הראשונים להדיא שהקובע הוא אם עברה
צורת הפרי או לא ,ואסברו לן שההבדל בזה הוא אם הדבר כתוש רק
קצת שאז נשארו עדיין חתיכות פרי במתכונתם ,שאז כיון שצורת הפרי
עדיין קיימת ,ורואים את חתיכת הפרי כמו שגדלה ממש ,אז מברכינן
עליה "בורא פרי" ,ואמנם ודאי שאין הפרי כעת בצורתו ושלמותו ומידתו
כבשעת ברייתו ,אבל זה לא אכפת לן ,כיון שסוף סוף יש כאן חתיכות
ממש מהפרי שניכרות ,אפילו שיהיו קטנות מאוד ,מברכין עליהם "בורא
פרי" ,כמו שמברכים תמיד "בורא פרי" על כל חתיכה של פרי בכל גודל
שהוא ,וכשהפרי רק כתוש קצת אז זה מציאות של הרבה חתיכות קטנות
יחד ,ורק אם נתרסקו לגמרי שאז למעשה אין כאן את הפרי כצורתו
ותוארו אפילו במקצת ,שלא נשארו שום חתיכות ,ולא שייך להגדיר את
זה כהרבה חתיכות פרי מעורבבות יחד ,אלא זה מהות חדשה של "רסק",
"יש כאן את החומר ,אבל אין כאן את הצורה"" ,שעברה צורתן" ,מציאות
כזאת לא נכללה מעיקרא בתקנת ברכת "הפירות" של "בורא פרי" שהיא
נתקנה דוקא על "חתיכה של פרי" ,ולא רק על "חומר של פרי" ,וכהיסוד
והשורש של רבינו יונה וכנ"ל ,ומדוקדק מאוד בכל לשונות הראשונים
הנ"ל שכשדברו בגוונא דנתרסק לגמרי לא הזכירו כלל שזה מצד
שאשתני לגריעותא ,שזה המהלך והתירוץ השני של רבינו יונה וכנ"ל,
שאם זה לא דרך האכילה הרגילה ,שנשתנה לגריעותא בדרך אכילתו,
אז מברכינן עליה שהכל ,לא מצד זה נחתו הראשונים לברכת שהכל,
אלא הדגישו דוקא אם עברה צורתו או לא ,וכמו שכתב רבינו יונה הנ"ל,
שזה אפילו אם השתנה למעליותא ,ומצאתי שהנמוקי יוסף כאן בסוגיא
שלמעשה הוא סובר כרש"י ,אבל בהסבר הדבר הסביר כמהלך השני
של רבינו יונה מצד אשתני לגריעותא עיי"ש .אולם הרמב"ם וסיעתו
סברו דבעיקר תקנת ברכת הפירות ,הצורה והתואר לא נפק"מ כלל ,אלא
העיקר זה חומר הפרי ,ועליו תקנו את ברכת הפירות ,ועד כמה שניכר על
כל פנים שזהו החומר של הפרי מברכינן עליה "בורא פרי" ,ורק באופן
שלא ניכר בכלל שזה חומר של פרי שזה יצא מהפרי הזה ,וכדוגמת
הביאור הלכה הנ"ל בסוכר ,אז ודאי דלכולי עלמא לא שייכא בזה כלל
ברכת הפירות וכנ"ל ,והדברים ברורים ומבוארים .ולקמן נראה עוד שיטה
בפוסקים שהיא דרגה אמצעית בין שתי השיטות וכפי שנבאר להלן.
והנה כבר הבאנו בריש דברינו שלהלכה מרן פסק כדעת הרמב"ם
וסיעתו שאפילו בנתרסקו הפירות לגמרי ,עדיין נשארו בברכתן העיקרית,
וכמו שביאר להדיא המשנ"ב בס"ק מ' את דברי מרן שכתב "תמרים ביד
ועשה מהם עיסה" ,וז"ל שם :פירוש ,אף שנתרסק על ידי זה לגמרי,
אפילו הכי מברכין "פרי העץ" ,משום דכיון דעדיין ממשן קיים שייך לברך
עליהם פרי העץ ,עכ"ל .ואם כן לדעת מרן יוצא שכל סוגי הממרחים
וריבת פירות וכל מיני סוגי דברים שעושים מפירות ,כגון "לדר" וכדו' כל
אלה ברכתם כמו עיקר הפרי שהם נעשו ממנו ,וכמו שכתב כל זה רבינו
יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ב' סימן כ"ח שלדעת מרן כל הדברים
האלה ברכתם כברכת הפרי ממש ,ונביא דבריו להלן.
והרמ"א שם הביא דעת תרומת הדשן שהיא שיטת רש"י ודעימה
הנ"ל ,שאם ניתרסקו הפירות לגמרי אז ברכתן שהכל ,וכמו שביאר הגאון
בביאור הגר"א על הרמ"א שם ,והוסיף שם הרמ"א שכל זה לכתחילה
אבל בדיעבד אם בירך בורא פרי העץ יצא ,וביאר שם הביאור הלכה בסוף
דבריו שבאמת הרמ"א זה עוד דעה ,שהרי לשיטת הרא"ה והריטב"א
הנ"ל שכל דבר שעברה צורתו מברכין עליו שהכל ,נראה שזה ממש
מעיקר הדין ,ואם בירך בורא פרי העץ לא יצא ,והיינו ככל דברינו דלעיל,
דלא שייך עליה שם פרי כלל ,ולא תקנו עליו ברכת "בורא פרי" כלל,
אבל דעת הרמ"א היא כותב הביאור הלכה שם ,וז"ל :הרמ"א החליט
דנראה לו לעיקר דאם בירך בורא פרי העץ יצא ,עכ"ל .וגם במשנ"ב שם
בסוף ס"ק מ"ב כתב כך להדיא ,והיינו שדעת הרמ"א גופיה היא לעשות
כעין פשרה במחלוקת הקיצונית של הראשונים ,דלכתחילה חיישינן
לשיטת רש"י ודעימיה לברך שהכל כי לדעתם אם בירך בורא פרי העץ
לא יצא וכנ"ל ,ובודאי שלכתחילה צריכינן לחשוש להו משום סב"ל,
אמנם בדיעבד אם בירך בורא פרי העץ יצא כדעת הרמב"ם ,כך דעת
הרמ"א להלכה במחלוקת ראשונים זו.
ובמשנ"ב שם בס"ק מ"ב כתב שיש בעצם מחלוקת גדולה
באחרונים על מה קאי הרמ"א ,במה שכתב שלכתחילה יש לברך שהכל,
ע"ש .ולמעשה כתב שם המשנ"ב שלדינא ההלכה היא כדעת כמה
אחרונים שעשו עוד פשרה ,והאריך בזה בביאור הלכה שם בשם כמה
אחרונים ,ובראשם המגן אברהם בס"ק י"ח שכתב שלדעתו יש חילוק
בין אם הפירות רק נתמעכו לבין אם נמוחו לגמרי ,וביאר את דבריו
הלבושי שרד שם )בס"ק י"ט( וז"ל :מחלק ]המגן אברהם[ בין נתמעך
לנימוח לגמרי ,שאז נפסדת מהותו ואינו ניכר כלל ,מה שאין כן בנתמעך,
שניכר על כל פנים מהות התמרים ,עכ"ל .והיינו שדעת המשנ"ב בשם
כמה אחרונים לעשות כמין פשרה בין שיטות הראשונים ,ולחלק בין
נתמעך לנימוח לגמרי ,שאם רק נתמעך ,אפילו שבעצם לא נשארה שום
חתיכה ממש של פרי אכתי שם פרי עליה ,ופסקינן בזה כמרן דמברכינן
עליה "בורא פרי" ,אבל אם נימוח לגמרי שלא ניכר כלל מהות התמרים,
אז פסקינן כהרמ"א דהוי ברכתו שהכל ,וזה הבדל יותר דק ועדין מאוד
בהגדרתו ,ועל כל פנים כך פסק המשנ"ב להלכה.
אולם רבותינו גדולי וענקי חכמי ספרד חשו מאוד מאוד לסב"ל,
ותמהו מאוד על מרן איך לא חש לסב"ל במחלוקת ראשונים זו על כל
פנים לכתחילה וכדעת הרמ"א ,אלא פסק כהרמב"ם שאפילו בנתרסק
לגמרי ברכתו כברכת הפרי ,ולכן פסקו רבותינו דהדרינן הכא לכללא
דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן שקיבלנו הוראותיו ,ופסקינן
בזה כהרמ"א דודאי לכתחילה מברכינן שהכל בכל גווני ,ורק בדיעבד אם
בירך בורא פרי העץ יצא ,ולא מחלקינן בין נימוח לגמרי ובין לא נימוח
לגמרי ,אלא בכל גווני שאין צורת הפרי ניכרת וכנ"ל מברכין לכתחילה
שהכל ,וכבר רבינו החיד"א בספרו ברכי יוסף על דברי מרן שם בסעיף ז'
כתב וז"ל :תמרים שמיעכן וכו' עיין מה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה,
ועיין מה שכתב הרב יד אהרן ,ודו"ק ,עכ"ל .ולקיים צוואת מרן החיד"א
נעלה ונביא בראש ובראשונה את דברי שיורי כנסת הגדולה והיד אהרן
מקדמוני ענקי פוסקי הספרדים) ,וכבר ידוע מה שכתב החיד"א בספרו
שם הגדולים מערכת ח' סעיף י"ז וז"ל :הרב ]חיים בנבנשת[ ,מאיר עיני
גולה הוא בספרי כנסת הגדולה ,אשר נדפסו בשמונה חלקים ,ובלעדיו
לא ירים איש מורה הוראה הבקי בדרכי הוראה והוא מיראי הוראה ,את
ידו בשום הוראה ,עד שילך מהרה לבית ה"כנסת ]הגדולה"[ ,ויראה מה
בפיו ,ומה ירמזון עיני חכמתו ,ואחר צאתו מבית ה"כנסת ]הגדולה" ,אז[
בנחת רוח יערה ,יורה יורה ,עכ"ל( .ושם בשיירי כנסת הגדולה על הבית
יוסף כאן בסימן ר"ב ס"ק ט' כתב וז"ל :כתב רבינו המחבר בספר הקצר
]שולחן ערוך סימן ר"ב סעיף ז'[ ,תמרים שמעכן ביד ועשה מהם עיסה
והוציא מהם גרעיניהם ,אפילו הכי לא נשתנית ברכתם ,ומברך עליהם
בורא פרי העץ ,ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ,ע"כ .ויש לתמוה עליו
כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ז"ל דמברך עליהם שהכל ,כמו שכתוב
בתרומת הדשן סימן כ"ט ,ספק ברכות להקל ,דעל הכל אם אמר שהכל
יצא ,ונראה שזה הוא דעת הרב המפה ]הרמ"א[ שכתב על דברי רבינו
המחבר ז"ל ,ויש אומרים לברך עליהם שהכל ,וטוב לחוש לכתחילה
לברך שהכל אבל אם ברך בורא פרי העץ יצא וכו' ,וכתב הב"ח שכך
משמע בתשובות מהרי"ק שרש מ"ג ,וכך נוהגים העולם וכו' ,עכ"ל .וחזינן
שיטתיה להדיא דמשום ספק ברכות פשיטא דצריכינן לחוש לדעת רש"י
ודעימיה ,לחוש לכתחילה לברך שהכל ,ורק בדיעבד אם בירך ברכת
הפרי יצא ,וכמו שהביא את דברי הרמ"א ,ועוד העד העיד לנו הכנסת
הגדולה דאכן כך הוא באמת למעשה המנהג ,דבכל פרי מרוסק מברכינן
שהכל .ושני בקודש שציין לן רבינו החיד"א הוא הרב יד אהרן ,כאן בסימן
ר"ב על דברי הטור בנידונינו שהביא שם את דברי הכנסת הגדולה הנ"ל
שפסק כתרומת הדשן לברך שהכל ,ושהט"ז הקשה על תרומת הדשן
כמה קושיות ,והאריך שם היד אהרן ליישב את דעת תרומת הדשן ,ופסק
שהלכה כדבריו ,וכתב גם שכך המנהג ,עיי"ש .וחזינן בכל מה שציין לן
רבינו החיד"א שלמעשה לא פסקינן ולא נהגינן בזה כמרן ,אלא דוקא
כהרמ"א משום ספק ברכות להקל ,ושוב פסק להדיא כך מרן החיד"א
בדין "לדר" שעושים אותו ממשמשים כנודע ,וכתב שם בברכי יוסף
סעיף ב' דמברכין עליו שהכל ,אף על פי שלדעת מרן ברכתו ודאי בורא
פרי העץ כדין כל פרי שנתרסק ,וכפי שכתב כל זה הרב פעלים בדעת
החיד"א ,ונביא לשונו מיד לקמן.
גם הרב אליעזר פאפו בעל הפלא יועץ בספרו "חסד לאלפים" כאן
בסימן ר"ב סעיף ז' כתב וז"ל :פירות שכתשן בכלי ועשה מהן מתיקה
וכדו' ,מברך שהכל לצאת ידי ספק ,אבל אם מעכן קצת ביד לא נתשנה
ברכתו .על המקרחת שעושים מן הקרא אחר שליקה ומרקחין אותה
בדבש או בצוקאר מברך שהכל ,שנימוח צורתו לגמרי ,ואם גוררין אותה
במורג חרוץ יש להסתפק אי מיקרי נשתנה צורתו ונימוח ומספק יברך
שהכל ,עכ"ל .וגם בדבריו חזינן שלמעשה פסק כהרמ"א שמשום ספק
ברכות מברכינן שהכל בכל גווני ,אלא שבסוף דבריו רואים אנו עוד
חידוש שהוא נפק"מ לנו מאוד למעשה ,שגם באופן שיש לנו ספק אם
נשתנתה צורת הפרי או לא ,גם כן דינא הכי שמברכין שהכל ,וכדלקמן.
וגאון עוזינו ותפארתינו מרן אדמו"ר הרי"ח הטוב זלה"ה בספרו רב
פעלים חלק ב' אורח חיים סימן כ"ח האריך טובא בפתגמא דנא ברוב
עוז ותעצומות ,והעלה להלכה ולמעשה דקיי"ל בזה כהרמ"א ולא כמרן,
ושכך למעשה המנהג ,והיות ובדבריו מונחים יסודות גדולים לכל מקום
בהשקפת פסיקת ההלכה ובהתייחסות למנהג ,לכן כאן מצא מקומו
להאריך מעט בהעתקת כמה לשונות מדבריו ,כדי שממנו ניקח לעבוד
את ה' אלקינו ,והנידון שם במה ששאלו אותו על "מדגו'גה" ,שזה מין
מתיקה מתמרים שנתרסקו לגמרי ועושים מהם עיסה ,ובריש דבריו
שם הביא את כל המחלוקת בנידון הזה וכנ"ל ,ושהאחרונים למעשה
תמהו על מרן ופסקו כהרמ"א משום סב"ל ואז כתב וז"ל :הנה כי כן
ודאי יש לנו להורות לברך שהכל ,ואף על פי שהוא היפך פסק מרן
ז"ל בשולחנו הטהור ,משום דהוי ספק ברכות ,והא איכא כמה ענינים
בברכות דלא עבדינן כסברת מרן ז"ל ,משום ספק ברכות להקל וכו',
ולפי זה גם מה שקורין בערבי קמראדין ]לדר[ שעושין מן פרי העץ
שקורין משמ"ש הבא מדמשק ,גם כן לדעת מרן ז"ל יברך בורא פרי
העץ ,ולדעת החולקים שהכל ,שזה הקמרדין אין מערבין בו כלום ,ורק
מרסקין הפרי לגמרי ומסירין הגרעין ממנו ושוטחין אותו על כלי עץ,
ומניחין אותו עד שיתייבש ,ואחר כך תולין אותו בחבל כדי שינשב בו
הרוח ,נמצא זה נשאר הפרי כולו כמו שהוא ,ואינו משקה הפרי לבד,
אלא רק צורת הפרי הולכת לגמרי מחמת הריסוק ,ולפי סברת מרן ז"ל
גם על זה יברך בורא פרי העץ ,ובאמת המנהג פשוט וברור פה עירינו
בג'דאד לברך שהכל .וכן כתב ברכי יוסף סימן ר"ב סעיף קטן ב' בשם
מהר"א אזולאי ז"ל ,הקמר'דיאן שעושין מן משמש יברך עליו שהכל ,עיין
שם .ומה שכתוב בשאלה שיש מן החכמים פה עירינו יכוננה עליון אמן
אומרים מנהגם לברך על המדג'וגה בורא פרי העץ ,כמו שפסק מרן ז"ל
בשולחן ערוך סעיף ז ,ושאל השואל אם יש לסמוך על זה ולומר מנהג
עירינו הוא כך ,הנה ברור אין ראיה מאלו החכמים על מנהג העיר ,כי אלו
ראו כתוב בשלחן ערוך כך ולא ידעו מקור הדין ,שדבר זה יש בו פלוגתא
וספק ברכות להקל ,וכל אחד אוכל בביתו ועושה לפי דעתו והשגתו ,כי
זה המדג'וגה אין מביאים אותה על השלחן ואין אוכלים אותה בפומבי,
וזוכר אני הצעיר שדרשתי בס"ד ברבים באסיפת חכמים וזקנים כמה
פעמים לברך על המדג'וגה שהכל ואין פוצה פה ומצפצף ,ואמרתי כיון
דהיא מרוסקת לגמרי ואין ניכר בה צורת תמרים כלל ,אף על גב דמרן
ז"ל פסק לברך בורא פרי העץ ,צריך לברך שהכל משום ספק ברכות
להקל .גם דרכי לדרוש בציבור בדברים אחרים כיוצא בזה ,והוא מה
שקורין בערבי תמג'יי שזה נעשה על ידי בישול במחבת ,וגם כן ירסקום
לגמרי שאין צורת התמרים ניכרת ,וכן על מה שקורין לוזינא של ספרג"ל
]חבושים[ ,וכן מרקחת שעושין מן קר"ע ,וכן על קמר'דין ]לדר[ ,בכל
אלו יברך שהכל מפני שצורת הפרי אינו ניכר ,ובכל מינים אלו המנהג
ברור ופשוט פה עירינו לברך שהכל ,ועל כן אתה השואל תשאל מאלו
החכמים שאמרו לך מנהגם לברך על המדג'וגה שהכל ,אם נהגו לברך
על הקמר'דין ]לדר[ בורא פרי העץ )וברכה מעין שלש( ,וכן על אותם
מינים שזכרתי ,כי דבר זה לא נשמע בעירינו כלל שיש מי שיברך בורא
פרי העץ ,ולכן אף אתה אמור להם טועין אתם ,ומכל מקום תברכו על
המדג'וגה שהכל .ומה שיש אומרים הואיל ונמצא בתוך המדג'וגה קצת
חתיכות תמרים שלא נתרסקו ]אז מברכין בורא פרי העץ[ ,אין הכי נמי,
אם נזדמן כך יברך על אותם חתיכות שניכר בהם הפרי בורא פרי העץ,
ויפטור הכל ,כי אנחנו מדברים על מדג'וגה שנתרסקו התמרים לגמרי
ואינו ניכר הפרי ,והוא הנידון שכתב מרן ז"ל בסעיף ז' ,עכ"ל .וכן פסק
כל זה בספרו בן איש חי שנה ראשונה פרשת פנחס סעיף ג' וסעיף י"ב,
ככל דבריו ברב פעלים עיי"ש .ולקמן נרחיב הדיבור בכמה וכמה הלכתא
גבירתא דשמעינן מדבריו.
ועד אחרון רבינו הכף החיים בכמה מקומות גם כן פסק להדיא ככל
הנ"ל ,וכתב כאן על דברי מרן בסעיף ז' ,בס"ק נ"ז וז"ל :כיון דדין זה לא
נפיק מפלוגתא ,לכן לכתחילה על כל דבר שנתרסק לגמרי ,ואין צורת
הפרי ניכרת ,בין שהוא מין עץ או אדמה אין לברך לפניו אלא שהכל,
ולאחריו בורא נפשות רבות ,רק בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו
יצא ,אך אם אפשר יש להביא מאותו המין] ,חתיכת פרי[ שאינו מרוסק
ולברך עליו ,ולפטור את זה בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה,
עכ"ל .וכן הוא פסק שוב להדיא בסימן ר"ד ס"ק נ"ד ,ובסימן ר"ו ס"ק ג',
עיי"ש.
והמעיין היטיב בדברי קדשם של כל רבותינו הנ"ל שהבאנו דבריהם,
יראה בעליל שכולהו גרירי בתר דברי הראשונים שהבאנו לעיל וביארנו
בארוכה ,שאין הנידון כלל מצד אשתני לגריעותא ,אלא הכל סובב מצד
אם ניכר צורת הפרי או לא וכדביארנו לעיל ,ואף אחד מרבותינו לא
הזכיר אפילו ברמז ,ענין אשתני לגריעותא ,הן החסד לאלפים הנ"ל
הסביר שכל הנידון אם נשתנה צורת הפרי או לא ,הן הרב פעלים הדגיש
כמה וכמה פעמים שכל הנידון מצד שהשתנה צורת הפרי ,וכמו שכתב
שם בתוך דבריו בענין הלדר ,וז"ל :נמצא זה נשאר הפרי כולו כמו שהוא,
אלא רק צורת הפרי הולכת לגמרי מחמת הריסוק ,עכ"ל ,וחזר על לשון
זו עוד כמה וכמה פעמים בהמשך דבריו וכנ"ל ,וכן רבינו הכף החיים
הדגיש רק את הענין של שינוי צורת הפרי ,וכל זה קורא בחיל כפי
שביארנו לעיל באריכות שנידונינו הוא רק מצד שאין שם "פרי" על
פרי שהשתנתה צורתו ,וזה מצד "עצמותו" שאינו בשם "פרי" ולא מצד
"חשיבותו" ,כי באמת יכול להיות שהוא נהיה אפילו יותר חשוב ,אבל
בכל אופן שם "פרי" אין עליו ,ולא תקנו לברוכי עליה "בורא פרי".
ומכאן נעלה ונבא לכמה וכמה נפק"מ גדולות העולים לדינא ,מכל
דברי רבותינו הפוסקים המורים לנו את הדרך אשר נלך בה להלכה
ולמעשה ,אלא שקודם לכן צריכים אנו להביא כאן עוד נדבך אחד בסוגיא
דידן שממנו תצא אורה לכמה וכמה ענינים ,והנידון הוא בגוונא של פרי
שדרך העולם תמיד לרסקו ,וכך היא בדרך כלל צורת אכילתו ,ונידון זה
הזכירו המשנ"ב כאן בסימן ר"ב ס"ק מ"ד וז"ל :אם רוב דרך אכילת אותן
פירות הוא על ידי ריסוק ,אף לכתחילה מברך ברכתו הראויה ,בין לענין
פרי העץ או פרי האדמה ,עכ"ל .וציין בשער הציון שמקורו מהגר"ז וח"א
ומתרומת הדשן סימן כ"ט ,וכן לקמן בסימן ר"ג שפסק שם מרן בסעיפים
ו' ז' ,שכל מיני בשמים ותבלינים שחוקים ומרוקחים מברכין עליהם את
ברכתם המקורית ,ביאר שם המשנ"ב בס"ק י"ב וז"ל :היינו אף כשהם
שחוקין ונימוחים לגמרי ,עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל ,אפילו
הכי לא נשתנית ברכתן על ידי זה לכולי עלמא ,דדרך הבשמים לכתוש
באופן זה ,עכ"ל .וביאר את דבריו שם בשער הציון ס"ק י"ט וז"ל :רצוני
לומר ,שאינו דומה למה שמבואר בסימן ר"ד ס"ק נ"ב שצריך שיהא ניכר
מהותו ותוארו ,דהכא לענין הבשמים שדרכן בכך מודו כולי עלמא ,היינו
אפילו לדעת הגה"ה שבסימן ר"ב סעיף ז' ]הוא הרמ"א הנ"ל דנידונינו[,
מח
וכמבואר בהדיא בתרומת הדשן סימן כ"ט ,עכ"ל .ומבואר להדיא דעת
המשנ"ב ,שבכל דבר שכך היא דרכו תמיד לאוכלו רק אחרי שמשתנית
צורתו ,אז בכה"ג לא משתנית ברכתו העיקרית .אלא שבביאור הלכה
שם הביא מהשערי תשובה שכתב בשם עמק ברכה לא כך ,אלא
שאם נשתנה לגמרי צורת התבלין אז מברכין על זה שהכל ,ותמה על
זה מאוד שם הביאור הלכה מהתרומת הדשן הנ"ל ,שאפילו שדעת
התרומת הדשן כהראשונים הנ"ל ,שבדבר שהשתנה צורתו מברכין עליו
שהכל ,מכל מקום כתב להדיא שאם זה דרכו בכך ,אז לא משתנית
ברכתו ,וכפי שהוא ציין בשער הציון פעמיים וכנ"ל ,וניסה הביאור הלכה
ליישב את העמק ברכה בדרך דחוקה ,ודחה אותה ,ולמעשה נשאר
בצריך עיון.
ובאמת שאין דבר זה פשוט כלל ,שהרי מקורו של המשנ"ב הוא
מתרומת הדשן סימן כ"ט וכנ"ל ,והביא את לשונו הבית יוסף בסוף
סימן ר"ד ,שלאחר שביאר התרומת הדשן שם את שיטתו שדבר
שנתרסק לגמרי מברכין עליו שהכל ,ושכך היא שיטת רש"י ,הקשה
על זה מרש"י ביומא דף פ"א ע"ב ,שמבואר בדבריו שבשמים כתושים
נשארו בברכתם הראשונה ,ונביא את דבריו שם וז"ל :וההיא דהומלתא
דפירש רש"י בפרק בתרא דיומא )פא (:בשמים כתושים בדבש ,יש
לומר דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים,
משום הכי חשיבי קיימי במילתייהו ,מה שאין כן בדבר אחר שאין דרכו
תדיר להיות מעוך ומרוסק ,ואף על פי שאין אלו החילוקים ברורים לי,
מכל מקום לא יעשו אלא ספק בדבר ,וכל היכא דאיכא ספיקא בברכה
ראשונה מברך שהכל ,עכ"ל .ומבואר בדבריו שאכן ביאר לן את החילוק
בין אם זה דרך לכתוש או לא ,אבל יש כאן קול ושוברו עמו ,שהרי סיים
על זה שאין חילוק זה ברור לו ,רק כדי שלא יקשה מרש"י ביומא הציע
חילוק זה ,אף על פי שאינו ברור ,ויכול להיות אופנים אחרים ליישוב
הקושיא ואכל"ב ,רק לענינינו למדנו שלא חתך התרומת הדשן בסכינא
חריפא האי כללא דדבר שדרכו בכך ,ומיד נבאר את שני הצדדים בענין
זה ,רק שקודם נראה שאכן כמה וכמה מגדולי הפוסקים באמת לא
הסכימו בזה כדעת המשנ"ב הנ"ל שיסוד זה פשוט להלכה ,ולמעשה
לא מחלקינן כלל בין דבר שדרכו בכך לדבר שאין דרכו בכך ,וראשית
נציין את הט"ז שאמנם בעצם דעתו היא לפסוק כמרן שדבר שנתרסק
עדיין ברכתו עליו ,מכל מקום לגבי סברא זו בפרטות ,של דבר שדרכו
בכך ,סובר שלמעשה היא אינה סיבה כל עיקר ,וכאן בסימן ר"ב ס"ק
ד' האריך מאוד הט"ז לפסוק כדעת מרן שפרי שנתרסק לעולם נשאר
בברכתו ,ואחת הראיות שהביא זה מהדין הנ"ל של בשמים שחוקים,
שנשארו בברכתן הראשונה וזה לכאורה תמוה מה הראיה משם ,הרי
בזה כבר כתב התרומת הדשן שמשם אין ראיה ,כי זה הדרך בהם ,וכתב
על זה הלבושי שרד שם בס"ק י"ח ,וז"ל :הרי דאפילו שחוקים ]לא
הפסידו ברכתן ,עד כאן דברי הט"ז[ ,ולא רצה בחילוק שבמגן אברהם
]בשם התרומת הדשן הנ"ל ,ששם זה הדרך כך ,וממילא אין ראיה[,
כי התרומת הדשן בעצמו סיים שאין החילוקים ברורים ,עכ"ל .וחזינן
שלמעשה היות והתרומת הדשן גופיה לא פשיטא ליה האי כללא ,לכן
לא תפסה הט"ז כסברא ברת סמכא כלל.
ולמעשה כבר בא חכם רבינו הגדול הכף החיים )שהיום הזה שאני
כותב תשובתי זאת ,ט' סיון ,הוא יום פטירתו ,וזכותו יגן עלינו אמן(
ובסוף סימן ר"ד בס"ק ס"ב ,ס"ג ,ציין לן לספר עולת תמיד על השו"ע
שם בס"ק י"ג ,ושם העולת תמיד האריך בכמה מיני אופנים של דברים
כתושים שנשתנו לברכת שהכל ,ובסוף דבריו כותב וז"ל :ולדעת הרב
רמ"א בלאו הכי נכון לברך שהכל כשהם כתושים ביותר ,שהרי מסיק
לעיל בסימן ר"ב סעיף ז' בליטיוערן ]ריבת פירות[ לברך לכתחילה
שהכל ,מפני שאין תמונה הראשונה ניכרת ,והוא הדין הכא ,ואף על פי
דיש לחלק בין דברים שדרכם להיות מעוך וכתות ,ובין דבר שאין דרכו
תדיר להיות מעוך ומרוסק ,וכמו שחילק בתרומת הדשן סימן כ"ט ,מכל
מקום למעשה אין לחלק ,ולברך על כולם שהכל ,דבלאו הכי קיימ"ל
דבספק ברכה מברכין שהכל ויוצא ,עכ"ל .ומבואר להדיא שלמעשה
לדידן דכל דבר שנשתנה צורתו מברכין שהכל ,זה אפילו באופן שזה
דרכו בכך ,ורבינו הכף החיים גופיה בסימן ר"ג סעיף כ"ז פסק נמי הכי
להדיא ,ועוד העד העיד בנו אנן בני ספרד שכך הוא המנהג למעשה,
וז"ל שם :בשמים שחוקים וכו' אם הם שחוקים לגמרי ,ונפסדה צורתן
אין לברך רק שהכל ,כמו שכתבנו לעיל אות כ"א יעויין שם ,והגם דיש
שכתבו דדבר שדרכו בכך אפילו נפסדה צורתו מברך ברכה הראויה
לו ,המנהג שאין לחלק ,אלא כל שנפסדה צורתו מברכין שהכל ,עכ"ל.
ומה שציין בתוך דבריו לעיין באות כ"א ,שם הביא את השערי תשובה
הנ"ל שהביאו הביאור הלכה ,שכתב בשם עמק ברכה שאם נפסדה
צורת הבשמים לגמרי מברכין שהכל ,והביאור הלכה תמה עליו מאוד
שהרי זה דרכו בכך ,וכנ"ל ,ונשאר עליו בצריך עיון ,וכל שכן שלא פסקו
להלכה ,ובא רבינו הכף החיים ופסקו להדיא שם בס"ק כ"א ,ונימק
את דבריו כאן בס"ק כ"ז ,שלמעשה לא מחלקינן כלל בין דבר שדרכו
בכך או לא ,וכסברת הט"ז והעולת תמיד הנ"ל ,ונמצא שיישב בזה הכף
החיים את דברי השערי תשובה מקושיית הביאור הלכה עליו.
ונבאר עתה בכל זה מה שהסתפק בסברא זו התרומת הדשן ,ובמה
שנחלקו בזה למעשה האחרונים וכנ"ל ,שהנידון הוא ,לאחר שביררנו
היטיב הדק לעיל מהראשונים והאחרונים שבפרי מרוסק הנידון הוא
מצד שיצא משם פרי בעצמותו ,ולא שייך לברוכי עליה בורא "פרי",
יש עכשיו שני צדדים לדון בדבר שדרכו בכך ,האם נאמר שבדבר שזה
כך דרכו תמיד לאוכלו רק בריסוק ,וממילא כמובן שגם כל נטיעתו
היתה לשם זה ,והרי לעולם כל פרי ,כל מהותו מה שמוגדר כפרי ,הוא
מצד שעומד לאכילה ,שהרי אילן שלא מוציא פירות הראויים לאכילה,
נקרא עץ סרק ולא עץ פרי ,וממילא כאן כיון שכל נטיעתו מעיקרא על
דעת לאוכלו דוקא בצורה כזו ,ובלי צורת אכילה כזו ,אינו מוגדר ככל
אצל בני אדם כפרי הראוי לאכילה ,לכן שייך לומר דבזה אפילו שהוא
מרוסק שם פרי עליו ,שהיות ורק זה דרך אכילת הפרי ,אני מביט עליו
שכאילו בצורה כזו הוא גדל מהעץ ,ושפיר שייך לברוכי עליה "בורא
פרי" ,וזו סברא עמוקה ,ועיין רש"י בברכות ל"ו ע"א ד"ה הכא אית ליה
וכו' עיי"ש ,וכך צידד התרומת הדשן ,וכצד זה פסק המשנ"ב למעשה
וכנ"ל ,אולם הצד השני הוא באופן פשוט שלעולם צורת הפרי נקבע
כפי "תמונתו הראושנה" כלשון העולת תמיד הנ"ל ,וכיון שסוף סוף לא
ניכר כאן צורת הפרי כפי בריאתו הראשונה ,ובצורתו העכשוית כעת
לא ניכר בשום אופן איזה צורת פרי שהוא בעולם ואפילו שזה דרכו
בכך ,שוב הדרינן לכללא דכל שאין ניכר צורת הפרי לא שייך לברוכי
עליה בורא "פרי" ,ומברכינן עליה שהכל ,וכפי שפסקו העולת תמיד
והכף החיים הנ"ל ,והעיד לנו שכך למעשה נהגו ,והאמת שהדבר פשוט
שהרי על כל פנים מידי ספק לא יצאנו ,וכבר ביארנו לעיל בשם החסד
לאלפים שאפילו אם יש רק ספק אם נחשב הדבר לנשתנה צורתו או
לא מברכין שהכל ,וגם הכף החיים כתב להדיא יסוד זה כאן בסימן ר"ב
ס"ק נ"ח ,וזה בעצם מפורש בסוף דברי העולת תמיד הנ"ל ,שכיון שמידי
ספק לא יצאנו לכן מברכינן שהכל ,על כל פנים למעשה נמצא דבר זה
שנוי במחלוקת דלדעת המשנ"ב בכה"ג מברכינן את הברכה המקורית,
ולדעת הכף החיים מברכין שהכל ,והודיענו שכך למעשה המנהג.
והשתא לאחר שיסודות הסוגיא מושרשין וברורין לן שפיר ממילא
כל הדינים היוצאים למעשה ,כבר עולים מאליהן ,וכמעט אין מן הצורך
להאריך בהם ,והדברים פשוטים וברורים ,וכפי שנבאר ,ראשית נדון בדבר
המצוי מאוד היום הנקרא "שוקולד" שעשוי מקקאו טחון שהאריך בזה
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך במנחת שלמה ח"א סימן צ"א ומאוד
מאוד נתקשה בזה ,שהרי לפי דעת מרן פשיטא שברכתו בורא פרי העץ
ואין שום צד שברכתו שהכל ,דלא גרע מ"לדר" שכתב הרב פעלים הנ"ל
שפשיטא ופשיטא דלפי מרן ברכתו שהכל ,ואפילו שזה מעורב עם כל
מיני ממתיקים למיניהם ,סוכר וכדו' ,לא מהני כלום ,וכמו שהבאנו לעיל
את דברי מרן בסימן ר"ג סעיף ז' שכתב להדיא וז"ל :בשמים שחוקים
ומעורבים עם סוכר ,הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם
בשמים ,עכ"ל .ושוב בסימן ר"ד סעיף י"א כתב מרן יותר מפורש וז"ל:
חבושים ושאר מיני פירות שמרקחים בדבש ,הפירות הם עיקר והדבש
טפל ,אפילו הם כתושים ביותר ,הלכך מברך ]על זה[ בורא פרי העץ,
עכ"ל .וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפי מה שפסק המשנ"ב הנ"ל
שבדבר שזה דרכו ,ועל מנת כן נטעו אותו ,שבודאי ברכתו לא משתנית,
אם כן פשוט הדבר כביעתא בכותחא שצריכינן לברך על השוקולד
בורא פרי העץ ,שהרי זה דרכו ונוטעים אותו על דעת זה ,ומאוד מאוד
התחבט בזה מרן הגרש"ז שם מדוע נוהגים העולם לברך עליו שהכל,
ולמעשה נשאר בצריך עיון גדול ,יעו"ש ,ובאמת ידוע שיש כמה גדולים
שנקטו שבעצם ברכתו בורא פרי העץ ,עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ז'
אורח חיים סימן כ"ז סעיף ב' בשאלה ,וגם בשו"ת אור לציון חלק ב'
עמוד קי"ז הביא בשם "גדול אחד" שברכת השוקולד היא בורא פרי
העץ ,ובכל הספרים הנ"ל ובעוד ספרי זמנינו נדחקו מאוד רק ליישב
בדוחק את מנהג העולם כיעויין בדבריהם .אולם אנן בדידן ,יוצאים
במחולות ,ובנתיבות סלולות ,לאור פסקי רבותינו דהורו לן דלעולם כל
פרי שנשתנה צורתו ,בכל גווני ברכתו שהכל ,ואפילו אם דרכו בכך וככל
הנ"ל ,ולכן פשיטא לדידן שברכת השוקולד שהכל בלי שום דוחק.
ומכאן נשכיל ונבין בס"ד בענין ברכת פופקורן ,שהוא עשוי
מגרעיני תירס ,שעל ידי בישול בשמן מתפוצצים ומתנפחים ,הפך כושי
עורו ,ונמר חברבורותיו ,וכולו הפך לבן ,כאשר ירד השלג מן השמים,
ונדון קל וחומר בעצמינו ,אם על "שוקולד" ו"לדר" שרואים בפועל את
ממשות הפרי ,בכל אופן כיון דלא חזינן ביה תואר וצורת פרי כתמונתו
הראשונה וכנ"ל ,הוי ברכתו שהכל ,כל שכן הפופקורן הזה דלית מאן
דפליג דלא חזינן ביה כלל לא צורת פרי ולא תואר פרי ,כי לא ראיתם
כל תמונה ,מלבד מה שיודעים שזה בא מפרי ,ויאמרו איש אל אחיו מן
הוא ,כי לא ידעו מה הוא ,והוא כזרע גד לבן ,וטעמו כצפיחית בדבש,
שהרי עיקר הפופקורן ,שזה החתיכות הלבנות דוקא ,בהם לא ניכר
שום דבר ,ורק נשאר איזה רשימו מגרעין התירס מסתתר ונחבא אל
הכלים ,עמוק עמוק מי ימצאנו ,ועל הרוב הוא גם לא כל כך ראוי
לאכילה ,ובמה שמוכרים בחנויות כמעט לא נשאר כלום ,ולא רואים
שום דבר ,בלתי אם בהרות בהרות לבנות ,בוהק הוא ,פרח כשושנה,
ויך שורשיו כלבנון ,ופנים חדשות באו לכאן ,ואם כן מהיכי תיתי לברך
עליו בורא פרי האדמה ,דהתינח לדעת מרן דלא בעינן שום תואר וצורת
פרי כלל אלא כל אוכל שהוא שנעשה מפרי ,נשארה ברכתו עליו ,אז
שפיר דמי ,אבל לדידן דפסקינן כהרמ"א דבכל גווני שלא חזינן תמונת
פרי מברכינן שהכל ,אם כן פשיטא דגם פופקורן ברכתו שהכל ,ואפילו
ספק אין פה כלל ,ואין לומר שהיות ורק תפח הפרי ולא התרסק אז לא
הוי בגדר נשתנה צורתו ,זה אינו ,כי מה לי תפח מה לי נתרסק מה לי
נימוח ,הלא הצד השווה שבכולם הוא מה שהורונו רבותינו דכל דלא
חזינן השתא צורת פרי ,לא שייך לברוכי עליה "בורא פרי" כלל ,וזה לא
מצד שבטלה חשיבות הפרי ,אלא כמו שכבר הוכחנו לעיל באופן ברור
שזה מצד שבטלה עצמות שם הפרי ,ולא מצד שבטלה חשיבותו ,אלא
אדרבא אפילו אם עבר תהליך של השבחה ,מכל מקום כיון דהשתא
לא חזינן ביה תואר פרי כתבניתו ,לא שייך לברוכי עליה "בורא פרי"
כלל ,וכמו שביארנו לעיל כל זה באר היטיב ,וזה כבר משנים קדמוניות
עידן ועידנים שאמרתי סברא זו ,וכעת ממש מצאתי ב"ה בספר ברכת
ה' להגר"מ לוי זצ"ל בחלק ג' עמוד צ' ,שגם כן כתב כך בפשיטות ,שאין
שום סברא לחלק בהכי בין תפח להתרסק ,אלא פשיטא שפופקורן
נחשב שנשתנה צורתו כמו כל פירות מרוסקים ,ודפח"ח .ואפילו אם
נאמר ]מה שלא נראה כלל[ ,שעל כל פנים זה ספק ,גם כן לא יועיל
מידי ,דהרי כבר לימדונו רבותינו החסד לאלפים והכף החיים הנ"ל
שאפילו אם יש רק ספק אם נשתנה צורתו או לא ,גם כן מברכינן
שהכל ,אם כן שוב פשיטא דלמעשה ברכתו שהכל.
ומפורסם בפי כל לומר דאין הכי נמי באמת נחשב פופקורן לשינוי
צורה ,אבל עדיין ברכתו האדמה מצד אחר ,כי למעשה מגדלים זן מיוחד
של גרעיני תירס רק בשביל עשיית פופקורן ,ואם הוי כדבר שנטעוהו על
דעת זה ,שכך הוא דוקא דרך אכילת הזן הזה של גרעיני התירס האלו,
ודמי למה שהבאנו לעיל את מה שפסק מרן בסימן ר"ג סעיף ו' ז' ,ור"ד
סעיף י"א ,שכל מיני בשמים ותבלינים אפילו הם כתושים ביותר ולא
ניכר בהם שום תואר פרי כלל ,עדיין ברכתם הראשונה עליהם ,וכתב
שם המשנ"ב שזה משום שזה דרך אכילתם ,וכפי שהארכנו לעיל בכל
זה ,כך מפורסם לומר ,ובאמת יש הרבה מה לדון בזה ,ואין הדבר פשוט
כלל ,לפי היסוד שביארו לנו רבותינו מרן הגרש"ז זצ"ל ,ויבדלח"ט
מרן פוסק הדור הגריש"א שליט"א וכמובא בספר וזאת הברכה )בירור
הלכה סימן י"ז( ,שבענין "זן מיוחד" ,הולכים אחרי כללות המין של
הפרי הזה ,ואם רוב המין של הפרי הזה הוא נתגדל לאכילה כמו שהוא,
לא מתחשבים כלל אם עשו איזה זן מיוחד מהמין של הפרי הזה שלא
ראוי לאכילה כמו שהוא ,אלא בריסוק וטחינה וכדו' ,ולעולם אזלינן
בתר כללות המין ,ולכן בנידון דידן צריך לדון טובא ,דלא ברור כלל
למה הרוב גודל ,ויכול להיות בהחלט שרוב המין גודל לאכילה של
תירס רגיל שלם ,ושל תירס קפוא לבישול ,ותירס בקופסאות שימורים,
ואני אין לי עסק בבירור ענינים כאלו ,ועל כל פנים מידי ספק לא
יצאנו ,ומכל מקום גם אי נימא דשייך כאן הסברא של "זן מיוחד" כל
זה אמת נכון הדבר דוקא לדעת המשנ"ב הנ"ל ,שאכן בדבר שדרכו בכך
ונתגדל לזה אז בכל אופן נשאר בברכתו ,אבל לדידן דקיי"ל דאפילו
בדבר שדרכו בכך ,לעולם אזלינן רק בתר חזותא ,במראה ולא בחידות,
שיהא ניכר צורת פרי עליו ,וככל הנ"ל ,ואם כן לא נפק"מ לן כלל במה
שכך דרך אכילת הפרי הזה ,אלא לעולם מברכינן עליו שהכל כשלא
ניכר צורת פרי עליו ,ולכן לדידן כך הדין גם בפופקורן ,וזהו בדיוק
כדוגמת הממתק הנקרא "במבה" שכפי שידוע ומפורסם הוא עשוי
מתירס תפוח ,שמעולם לא שמענו ולא ראינו לשום בר נש שיברך עליו
אדמה ,שלא שמנו כמשפחות האדמה ,והטעם פשוט שלא ניכר כאן
שום צורת פרי כלל ,ולא שייך לברוכי עליה "בורא פרי" כלל ,ואם כן
הוא הדין גם בענין הפופקורן ,והדברים פשוטים וברורים .וידעתי בני
ידעתי שהעולם נוהגים היום לברך על זה בורא פרי האדמה ,אבל אני
בעוניי מעולם לא זכיתי להבין ,אדמה זו על שום מה ,ובינותי בספרים
ולא מצאתי את שאהבה נפשי ,וצע"ג .וכעת בעוברי בין הבתרים ,ראיתי
באמת לכמה ממחברי זמנינו שאכן העלו כדברי שאכן ברכת הפופקורן
באמת שהכל ,עיין שו"ת שערי עזרא )בצרי( חלק אורח חיים סימן
י"ד ,וספר שערי ברכה )שמואליאן( עמודים נ"ד וקל"ב ,ועיין עוד בספר
תורת הברכות )עובד( חלק א' עמוד צ"ה עיי"ש ,ובעיקר עיין בספר
פסקי מהרי"ץ ,בארות יצחק ,עמודים רע"ח רע"ט ר"פ ,להגאון רבי יצחק
רצאבי שליט"א ,שהאריך בפתגמא דנא טובא ,ולבסוף גם כן העלה ככל
דברינו דלכתחילה מברכינן על הפופקורן שהכל נהיה בדברו ,והרי זה
משובח ,וכמובן שאם בירך בורא פרי האדמה בודאי שיצא ,ועיי"ש בכל
דבריו.
ועל כל פנים באופן כללי יוצא לן לדינא אנן בני ספרד דבכל
גווני שלא ניכר צורת הפרי ,מברכינן עליה שהכל נהיה בדברו ,ואפילו
בדבר שדרכו בכך ,וככל דברינו דלעיל ,וממילא יוצא לן לדינא דכל סוגי
הממרחים שיש היום בין תעשייתיים ובן ביתיים ,הכל בכל מכל שהכל
נהיה בדברו ,וכגון ממרח בוטנים ,ממרח תמרים ,טחינה ,תפוחי אדמה
מרוסקים לגמרי -פירה ,אבוקדו מרוסק ,בננה מרוסקת ,וכן כל כיוצא
באלו ,כולם מברכינן עלייהו שהכל לכתחילה ,כפי שמובאר להדיא
מכל סוגיין וכדלעיל ,ורק זאת נזכיר את ההלכה הפשוטה שלימדנו
רבינו יוסף חיים ברב פעלים שם וגם בבן איש חי הנ"ל ,שבכל המקרים
הנ"ל של פירות מרוסקים דמברכין עלייהו שהכל ,זה כשהכל מרוסק
לגמרי ,אבל אם אכן נשאר חתיכות ממש מהפרי ,ואוכלם גם כן ,אז
מברך עליהם את ברכת הפרי ויפטור הכל ,כי פשיטא שאם נשארו
ממש חתיכות פרי אז ודאי שהשאר טפל להם ,לא גרע ממה שכתבו
הפוסקים באבטיח ,שאם נימוח קצת בתוכו ונהיה משקה ,אז אם שותה
לבד רק את המים של האבטיח מברך שהכל ,אבל אם גם אוכל מהפרי
אז ברכת הפרי פוטרת גם את המשקה ,עיין בן איש חי שנה ראשונה
פרשת פנחס סעיף ט' ,וכף החיים סימן ר"ב ס"ק ס"ב ,ובעיקר שהרי כפי
שביארנו לעיל שרק מחמרינן לכתחילה לברך שהכל משום סב"ל ,אבל
אם כבר ברך בורא פרי העץ ודאי שיצא ,ועיין בזה בספר שערי ברכה
)קבץ( על ספר "בן איש חי" עמוד צ"ו עיי"ש .אבל על כל פנים באופן
שנתרסקו הפירות לגמרי ,וכך הוא באמת על הרוב ברסק אבוקדו או
ברסק תפוחי אדמה -פירה ,וכדו' ,אז פשיטא דמברכינן עלייהו שהכל,
והכל בא על מקומו בשלום ,לאור דברי הפוסקים ככל העולה מסוגיין
דלעיל ,דברים המיוסדים על אדני רבותינו גדולי הפוסקים ,המורים לנו
את הדרך לעולמים ,ועליהם כל בית ישראל נשענים ,והיעבת"א.
הרב משה לייב לוי שליט"א
רמת בית שמש
בירורי הלכות בדיני פה"ע ופה"א
שנשתנו לכתחילה ולענין דיעבד והמסתעף
תוכן הענינים :ענף א' -בדין בירך בפה"ע על פה"ע דברכתו בפה"א
או שהכל /ענף ב' -בדין ברכת הפאווידל"א /ענף ג' -בדין בירך על
פה"ע בפה"א אי פטר פה"ע אחר /ענף ד' -בדין ברכת מי פירות בתוך
הסעודה להרא"ש ולהרשב"א /ענף ה' -ביאור פלוגתת הפוסקים בדין
ברכת הסוכר /ענף ו' -בדין בירך בפה"א על פה"ע ונתכוין לפטור גם
פה"א
ענף א'
בדין בירך בפה"ע על פה"ע דברכתו בפה"א או שהכל
דברי המג"א דפה"ע אף אי לא הוכשר לברך בפה"ע בדיעבד יצא
– קושיא מדברי הטור
א( טור סי' ר"ב על כל פירות האילן בין אם הוא מז' המינים או משאר
מט
מינים ברכה ראשונה שלהם בפה"ע וכו' ,ובעודן בוסר כל זמן שלא
הגיעו לכפול הלבן מברכין עליהם בפה"א וכו' ,ואם הוא מסופק מברך
עליהן בפה"א ,דעל כולן אי אמר בפה"א יצא .וכה"ג כתב נמי להלן
לענין קפריסין דהוי פלוגתא דרבוותא מה יברך.
ולכאו' משמע דהא אי הוי מברך בפה"ע לא יצא אפי' דיעבד .וישלה"ק
מד' המג"א שכתב להלן )סי' ר"ו סק"א( דכל דבר שאינו עיקר הפרי,
מ"מ אי בירך עליו בפה"ע יצא בדיעבד ,ולכאו' דבריו נסתרים מד'
הטור ,2ובאמת בא"ר )שם סק"א( הקשה כן אדברי המג"א ומשו"ה חלק
על דינו ,וכ"כ באבן העוזר )שם( לחלוק ע"ד המג"א ,מיהו לדינא נקטינן
כדברי המג"א וכמ"ש במשנ"ב )שם סק"ג( וצ"ב איפה טובא קושיי'
האחרונים הנ"ל וצ"ע.
יישוב החיי אדם – ביאור הדברים
ב( ברם כבר כתב בח"א )כלל נ"א סעיף י"ב( ליישב דתרי גווני בדיעבד
איכא ,דאיכא גווני דאמרי' אף לכתחילה למיעבד כן וזה הוא ברכת
בפה"א ,משא"כ בפה"ע דאע"פ דיצא ,מ"מ אי"ז אלא בדיעבד ממש
היינו כשבירך כבר ,הא לכתחילה להורות לברך כן ,זו לא עבדינן.
וביאור הדברים לפי דבפה"ע מאחר דתקנוה רז"ל על פרי המתוקן
העומד על טובו הכשרו ושבחו ,הא כל שלא הגיע לכלל זה ,אע"פ
דיוצא בדיעבד בברכת בפה"ע ,מ"מ חשיב שבירך ברכה שאינה בלשון
הראוי' ,ולא כפי המטבע שתקנו בה חז"ל ,משא"כ בפה"א על פה"ע,
אין בלשונו שום דופי ושינוי מתקנתם ז"ל ,אלא שאינו מפרש כל צרכו,
ולזה אמרי' דבודאי שלא במקום ספק ,לא הויא עבדינן כן לברך ברכה
שאינה מבוררת כל צרכה ,אבל במקום דא"א – והיינו דמספק"ל ברכתו
מה היא ,בזה מורינן לי' לכתחילה לברך בפה"א ,מאחר דמצד עיקר
הברכה אין בה כל חסרון וכאמור.
שו"ר בפמ"ג )סי' ר"ו א"א סק"א( דכתב ליישב קושיי' הא"ר הנ"ל
וז"ל :וי"ל דלכתחילה זה עדיף מזה עכ"ל .ונראה כוונתו כדברי הח"א
האמורים ,דטפי עדיף לברך בפה"א שאין בה שינוי כל דהו מהפרי ]ורק
אינו מפורט כ"כ[ ,מאשר בפה"ע שאינו מברך במטבע הראוי ויש בה
שינוי מברכת הפרי וכשנ"ת בס"ד.
הצעת כו"כ סתירות מדברי הפוסקים ליסוד המג"א הנ"ל
ג( והנה בעיקר דברי המג"א דלהלן )סי' ר"ו סק"א( דכל שאינו עיקר
הפרי מ"מ בדיעבד אם בירך עליו בפה"ע יצא ,ישלה"ק ע"ז מד' הפוסקים
בכמה דוכתין דנראה לכאו' דלא כתבו כן ,וצ"ע דאנן דנקטינן הלכתא
כדברי המג"א כנ"ל ,ואף דברי הפוסקים דלהלן קיי"ל הכי ,וסתרי מילי
אהדי ויבואר בס"ד:
א .שו"ע סי' ר"ב ס"ז – תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא
מהם גרעיניהם ,אפ"ה לא נשתנה ברכתן ומברך עליהם בפה"ע ולבסוף
ברכה מעין ג' .הג"ה – ולפ"ז ה"ה בלטווער"ן הנקרא פאווידל"א מברך
עליהם בפה"ע ,וי"א לברך עליהם שהכל ,וטוב לחוש לכתחילה לברך
שהכל ,אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נראה עיקר .והנה הט"ז )שם
סק"ד( האריך דמעיקר הדין הוא לברך בפה"ע ,וסיים עלה" :ולית כאן
בית מיחוש ברכה לבטלה" ע"כ .ומשמעות דבריו דמאחר דכתב דעיקר
דינא הוא כן ,ליכא למיחש ברכה לבטלה ,הא אי לא"ה באמת הו"ל
למיחש משום חשש ברכה .וצ"ב דלכאו' לד' המג"א בלא"ה אין בזה כל
חשש ברכה לבטלה ,דהא בדיעבד לעולם יוצא ברכת בפה"ע וצ"ב.
ב .כתב בשעה"צ )סי' ר"ב אות נ"ד( לענין סחיטת פירות ,דהא דפ'
המחבר לברך שהכל ,אינו דנקט לדינא כהרשב"א ,אלא דמספיקא הוא
דפסק הכי ,ומשום דבזה יוצא לדברי הכל .ונפק"מ לענין דיעבד ,דאי
בירך בפה"ע ,יצא בדיעבד עכ"ד .וקשה הא בדיעבד בלא"ה צריך שיצא
בדבר משום ד' המג"א כיון שבא מן העץ ]ואין לומר דסחיטת פירות
דזיעה בעלמא הוא – גרע דלאו פרי כלל הוא ,דהא מבואר ברא"ש
דאם דרכו בכך ,מהניא אפי' על סחיטת הפירות לברך ברכת הפרי,
הרי לן בזה דמה שאין מברכין ברכת הפרי ,אינו אלא משום דאין דרך
הנייתם בכך[ ,וא"כ ל"ל לשעה"צ להאי טעמא דיועיל משום דדרכו בכך.
]ובאמת מפורש הדבר במג"א לקמן )סי' ר"ב סקכ"ה( והביאו הגרעק"א
בגליון השו"ע )סי' ר"ח סי"ג סק"ה( ובמשנ"ב שם )ס"ק ס"ג( דבסחיטת
פירות אשר ברכתן שהכל – אין יוצאים בברכת בפה"ע אפי' דיעבד[
וצ"ב מה נשתנה ד"ז מדברי המג"א דקאמר דפה"ע לעולם מהניא
כשבירך עלי' בפה"ע ויוצא בה בדיעבד וצ"ב.
ג .עוד מצינו בדין גרעינים המרים דדעת המחבר בשו"ע )סי' ר"ב ס"ג(
דמברך עליהם שהכל ,ובמשנ"ב )שם ס"ק כ"ה( הביא דכמה אחרונים
חולקים ע"ז ,ונימוקם הוא דמאחר דנקטינן דכשהם מתוקים מברך
עליהם בפה"ע וכדאיתא שם בשו"ע ,הרי דשם פרי עלייהו ,א"כ ה"ה
מרים הו"ל למיהוי ברכתו בפה"ע .ומיהו לדינא מסיק שם במשנ"ב
לברך שהכל כדברי השו"ע ,וכתב בשעה"צ )סי' ר"ב אות כ"ו( דמיהו
בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא ,ומטעם דהא לדעת האחרונים
הנ"ל אית להו דברכתן בפה"ע ,ולכך לענין דיעבד עכ"פ יוצא עכ"ד.
וקשה למה לי' כולי האי ,הא לפי"ד המג"א בלא"ה נמי צריך שיצא
וצ"ע.
ד .כתב בשעה"צ )סי' ר"ב אות מ"ב( וז"ל :ועל העלים והתמרות ישל"ע
בדבר אף לפי"מ שפסק המג"א לקמן בריש סי' ר"ו )סק"א( דעל דבר
שאינו עיקר הפרי יצא בדיעבד בברכת פה"ע ,דשמא אינו בכלל פרי עץ
כלל ,ובפרט על העלים שהם עלים בעלמא ע"כ .הנה נסתפק בשעה"צ
אי בעלין ותמרות איתא לדברי המג"א ,וכבר הובא בדברינו לעיל
)בהערה בשולי הגליון( דבדברי הפמ"ג מפורש דלא יצא ומשמעות
דברי הגרעק"א דיצא יעו"ש .וצ"ב איפה צדדי ספיקתו ומה הוא טעם
פלוגתת הפוסקים הפמ"ג והגרעק"א דאיפלגו בדבר וצ"ע.
יישוב הדברים – דמילתא דברכתו שהכל מיגרע גרע
ד( ברם באמת כד ידוקדק לשונו הזהב של המג"א ,יבוארו הכל על
מכונו ,והרי לשונו הטהור" :דכ"מ שאינו עיקר הפרי ומברך בורי פרי
האדמה" ,משמע דוקא בכה"ג דהוי מילתא דדינו לברך בפה"א ,הוא
דאמרי' בזה דבדיעבד יוצא בבפה"ע ,הא אי הוי דבר שנשתנה דינו כ"כ
עד שברכתו שהכל – לא יצא אפי' דיעבד.
וסברא דמילתא דכל עיקר דברי המג"א מיוסדים ע"ז ,מאחר דסו"ס
אתו הפירות מהעץ ,ול"ה שקר בברכתו ולהכי יוצא בדיעבד ,מיהו
כ"ז שייך במידי דהוי פרי עכ"פ ,הא מידי דרחק כ"כ מעיקר הפרי ,עד
שמברכין עליו שהכל ,והיינו דכבר אין שם פרי עליו ,בכי האי לא חידש
המג"א את דבריו ]ובשעה"צ )סי' ר"ב אות מ"ב( הנ"ל הפליג יותר בדבר,
דאפי' על דבר שמברך בפה"א מ"מ יתכן שלא יצא בבפה"ע .דהא על
העלין והתמרות מברכין עליו בפה"א ,ואפ"ה נסתפק השעה"צ אי בירך
בפה"ע יצא בדיעבד או לא ,הרי דאיכא גווני דאינו יוצא בבפה"א ,וכ"ש
הכא דאינו מברך אלא שהכל[ ולפ"ז לק"מ.
קושיא על יסוד האמור מדברי הפנים מאירות – יישוב הדברים
ה( אמנם לכאו' איכא לאקשויי עלה דהא במשנ"ב )סי' ר"ו סק"ג(
הביא בשם הפנים מאירות )ח"א סי' נ"ח( דעל פירות האדמה שטובים
מבושלים יותר מחיים ,שדינן לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיים,
אם בירך בפה"א יצא .הרי לן בזה דאע"פ דברכתו שהכל ,אפ"ה יוצא
בדיעבד בבפה"א וצ"ע.
ברם התירוץ פשוט מאיליו ,דמידי דברכתו שהכל לאו משום דאינו פרי,
אלא מטעם שאינו עיקר הפרי ,ועתה דנחית חד דרגא ברכתו שהכל
]ובפרי העץ בכה"ג הי' ברכתו בפה"א לפי דאף כד נחית חד דרגא הוי
עדין ברכתו בפה"א[ ,בזה בודאי איתא לכללא דבדיעבד יוצא בברכת
בפה"א ,דמה דברכתו שהכל אינו משום דאינו פרי כלל ,אלא משום
דאינו חשוב עיקר הפרי בכדי לברך ברכתו הראוי' ,בזה שפיר הויא דינא
דיוצא בדיעבד בבפה"א ,דהא עדיין שם פרי עלי' ,אבל פה"ע דמברך
עליו שהכל ,דבזה בע"כ ביאורו משום דל"ה פרי כלל ,בזה מסתברא
מילתא דאף בדיעבד לא יצא בברכת בפה"א וק"ל.
יישוב נוסף על עיקר הקושיא – דדבר דנשתנה לגריעותא גרע ובהו
ליתא לדברי המג"א
ו( עוי"ל ביישוב הדבר לענין פאווידל"א וסחיטת פירות דליתא בהו יסוד
דברי המג"א ,דמאחר דנשתנה ענינן כ"כ ,כגון הפאווידל"א שנתמעך
כ"כ עד שהפסיד ברכתו ,וא"נ פירות שנסחטו ואין צורת הפרי עליהם,
בזה ליכא לדינא דהמג"א ,ודבריו אינם אלא במידי דהוי כעין הפרי
אלא שאינו עיקרו ]ולפ"ז נפיק דפירות הטובים חיים יותר ממבושלים
ובירך עליהם כשהם מבושלים בפה"ע – דלא יצא בברכתו ,דמידי
שכבר הפסיד ברכתו לא קאיירינן[ ודו"ק.
הוכחה מדברי הח"א דלא כיסוד הנ"ל
ז( אמנם בח"א מבואר דלא ככל החזיון הנ"ל )סק"ד( וכמו שיבואר.
דהנה בדינא דפאווידל"א דקיי"ל הלכתא בשו"ע )סי' ר"ב ס"ז( דמברך
שהכל וכמו שהכריע כן הרמ"א דטוב לברך שהכל ,סיים הח"א עלה
דבדיעבד עכ"פ אם בירך בפה"ע יוצא ,וציין לד' המג"א ר"ס ר"ו .הרי
מבואר דסבר דה"נ איכא להאי סברא דהמג"א ,ואע"פ שמברכין שהכל,
מ"מ עדיין שייך שיצא בדיעבד בברכת בפה"ע .וכתב כן נמי להדיא )כלל
נ"א סעיף י"ב( בהביאו את דברי המג"א דקאי נמי על דבר שנתרסק
וכדו' ,הרי דנקט דאף אכגון דא איתנייהו לדברי המג"א.
וצ"ב לדעתו מכל הנהו הוכחות דלעיל ,ובד' שאר הפוסקים לא מצינו
דביארו הכא הא דמועיל לצאת בדיעבד בבפה"ע משום דברי המג"א,
ופשטי' דמילתא הוא מטעמא הנ"ל ,דהכא ל"ש כלל סברת המג"א
וכשנ"ת לעיל ,וד' הח"א איפה צ"ב] .וע"ע בסמוך )ענף ב'( משנ"ת
בזה[
ענף ב'
בדין ברכת הפאווידל"א
ג' דרכים בביאור הטעם דיצא בדיעבד בבירך בפה"ע על הפאווידל"א
ח( שו"ע סי' ר"ב ס"ז – תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא
מהם גרעיניהם ,אפ"ה לא נשתנה ברכתן ומברך עליהם בפה"ע ולבסוף
ברכה מעין ג' .הג"ה – ולפ"ז ה"ה בלטווער"ן הנקרא פאווידל"א מברך
עליהם בפה"ע ,וי"א לברך עליהם שהכל ,וטוב לחוש לכתחילה לברך
שהכל ,אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נראה עיקר .הנה כתב הרמ"א
דבדיעבד אי בירך בפה"ע יצא ומצינו כמה דרכים בביאור הטעם דיצא
בזה וכדלהלן.
א .ריהטת ד' הרמ"א דיצא הוא ,משום דעיקר שיטתא דדינא הכי הוי
דברכתו בפה"ע ,וכל מה דאמרי' לברוכי עלי' שהכל ,לא אתי אלא לחוש
לכתחילה לסברת הסוברים דברכתו שהכל ,אבל לענין דיעבד בודאי
מהניא כעיקר הדין ,וכ"נ דעת המשנ"ב והחזו"א וכדלהלן.
ב .הגר"ז )סדר ברכה"נ פ"ז סכ"ד( כתב הטעם דא"צ לחזור ולברך,
משום ספק ברכות להקל .והיינו דנקיט דהוי בגדר ספק ,ומה דשרינן לי'
למיכל אינו אלא משום דספק ברכות להקל ]והיינו דנקט דספק ברכות
להקל שרי אף למיכל ודלא כהמהרש"א בפסחים )ק"ב א'( דהוציא
מדברי הרשב"ם )שם ד"ה להודיעך( דאסור לאכול וסב"ל אינו אלא
לענין ברכה אחרונה או בברכת המצוות ,והביאו הגרעק"א בגליון השו"ע
)סי' ר"ט מג"א סק"ג( ומיהו אף הגרעק"א נטה לדברי הרי"ף וסייעתו
דס"ל דסב"ל הוי אף לענין ברכה ראשונה ושרי לי' למיכל ואכמ"ל[ וכן
צ"ל בדעת הפמ"ג דס"ל שאין כאן הכרעה בדין ]וכמו שיבואר בסמוך
בס"ד[ בהכרח יצטרך לפרש דהוי בגדר סב"ל.
ג .הח"א )כלל נ"א ס"י( כתב הטעם משום סברת המג"א להלן )סי' ר"ו
ס"א( דבדיעבד מהניא ברכת בפה"ע לכו"ע ,כיון דאתי מן האילן והוי
פרי העץ .אמנם כאמור מד' הפו' והמשנ"ב בכ"ד מבואר דמידי דהוי
ברכתו שהכל לא מהני ברכת בפה"ע אף בדיעבד וע"כ יל"פ בא' מהני
ב' דרכים דלעיל וק"ל.
הוכחות מדברי רבותינו הפוסקים כפי איזה מהדרכים נקטו
ט( והנה יש להוכיח מדברי רבותינו הפוסקים כפי איזה מהדרכים נקטו
לדינא ]וכו"כ נפק"מ איכא לדינא בינייהו וכמשי"ת בסמוך[ ויבואר
בס"ד.
א .כתב הפמ"ג )משב"ז סק"ד( דאי משכח"ל האי מילתא ]היינו כעין
פאווידל"א[ בפרי מז' המינים ,הרי איכא לספוקי אי בעי לברוכי מעין
ג' או בנ"ר – ותקנה זו דאיתא בברכה ראשונה דמברך שהכל ל"ש
הכא ,כיון דבכל צד אינו יוצא לב' הדיעות ,וכמבואר בשו"ע להלן )סי'
ר"ח סי"ג( דבנ"ר ומעין ג' אין א' פוטר את חבירו ,ויש לו תקנה רק
לאכול פרי מז' המינים ודבר שהכל ויצא בברכה אחרונה שלהם .ואם
אין לו הרי לדעת הטור )סי' ר"ט( דברכה מעין ג' דאורייתא ,יצטרך לברך
מספק ,אבל לדידן לא ,דספק הוא אי הוי דאורייתא וכמ"ש במג"א )סי'
קע"ב סק"ג( ,ולהכי לא יברך מספק.
הנה מבואר בדברי הפמ"ג באר היטב דנקט דהאי מילתא הוי ספיקא
דדינא ממש עד כדי דלא מורינן לי' לברך שום ברכה אחרונה .ולדעתו
ניצטרך לפרש דהא דכתב הרמ"א דבדיעבד יוצא בבפה"ע ,אינו אלא
משום דספק ברכות להקל ,וכדברי הגר"ז המובא לעיל )דרך הב'(
וק"ל.
ב .ברם לא כן היא דעת המשנ"ב דכתב בדוכתין )סי' ר"ב ס"ק מ"ב(
אהאי ספיקא דיש לו לברך מעין ג' ,והוא משום דהכי הוי עיקר דדינא.
ומפורש איפה בדבריו דנקט כהאי צד קמא דעיקר לדינא נקטינן
דברכתו בפה"ע ,ולהכי שפיר במקום ספק ,מצי לברך מעין ג' .ונראה
דחילי' הויא ממה דכתב הרמ"א דבדיעבד יצא בבפה"ע ,ול"ה משמע
לי' משום ספק ברכות כהגר"ז והפמ"ג ,ובע"כ חזינן מהכא דהכי הוי
עיקרא דדינא ודו"ק.
ג .כתב בחזו"א )או"ח סי' ל"ג סק"ה ד"ה מן האמור( וז"ל :מן האמור
נלמד דסחיטת תפו"ז הנהוג שמערין כל האוכל לתוך הכוס ואינו נשאר
רק הפסולת ,הדעת נוטה שיש לו דין ריסוק של פאווידל"א שנחלקו בו
הפוסקים )או"ח סי' ר"ב ס"ז( ,ודעת רמ"א שם דהעיקר דברכתו בפה"ע,
ומותר לעשות פאווידל"א מפירות שביעית ומתרומה עכ"ל .הנה כתב
בפירוש דשרי למיעבד פאווידל"א מפירות שביעית ותרומה ,והיינו
דאע"פ דשביעית ותרומה אסורים בהפסד ,ואלא כל מידי דבכלל פרי
הוא ,לא חשיב הפסד .והוא מש"כ החזו"א דכיון דדעת רמ"א דהעיקר
לדינא דמברך בפה"ע ,ש"מ דבכלל פרי נינהו ,שפיר איכא למישריא
למיעבד פאוידל"א משביעית ותרומה.
הרי מפורש בדבריו דנקט דליכא כלל ספיקא בדבר ,וטעמא דיוצא עליו
בברכת בפה"ע ,משום דהכי הויא עיקר דדינא ]ובפירות ז' המינים בודאי
יברך מעין ג' כדעת המשנ"ב ,ודלא כהפמ"ג והגר"ז[ והוא מבואר.
אמנם טפי חזינן מדברי החזו"א ,דהנה לכאו' אף לפשטות דברי הרמ"א
דיוצא בדיעבד בבפה"ע משום דהכי הוי עיקר לדינא ,הא מ"מ לכתחילה
אמרי' לי' לברך שהכל ,והיינו לחוש לדעת רש"י ותרוה"ד דמברך שהכל,
וא"כ היאך שרינן לי' למיעבד פאווידל"א בפירות שביעית ותרומה ,הא
לדעה זו אין לעשותו דהוי הפסד הפירות ,והא חיישי' לי' לכתחילה
לדיעה זו וצ"ב.
והמבואר בזה דהאי דחייש הרמ"א לשיטת רש"י ותרוה"ד ,אינו אלא
למעליותא בעלמא ,דלעולם עיקר שיטת הפוסקים הוא דמברך בפה"ע,
ורק במקום דאפשר בקל לקיים שיטה החולקת חיישי' לה ]ואפשר
משום חומר לא תשא ,דלדעת רש"י ותרוה"ד הא בפה"ע הוי ברכה
לבטלה[ ,אבל כל דלית לן דרך אחרת תו אוקמי' מילתא אעיקר דדינא
ולא חיישי'ק לדיעה החולקת אף לא לכחילה וק"ל.
נפק"מ בין סברת הרמ"א ורוה"פ לסברת הח"א
י( וכמה נפק"מ טובא איכא לאשכוחי בין ג' הסברות דלעיל ,בטעם מה
דשרינן לי' למיכל כשבירך בפה"ע ,וכמו שיבואר לפנינו בס"ד.
א .כשבירך בפה"ע על פה"ע ,ובא עתה לאכול את הפאווידל"א ,הנה
לסברת הרמ"א המשנ"ב והחזו"א דמה דשרינן לי' למיכל בברכת בפה"ע,
משום דסמכינן אשיטת הפוסקים דברכת הפאווידל"א הוא בפה"ע ,א"כ
ה"נ מאחר דכבר בירך בפה"ע על ד"א ,מהניא נמי לפאווידל"א ,דמ"ל
אי בירך עליו מ"ל אי בירך עליו ד"א ,אידי ואידי כיון שבירך בפה"ע תו
אין רשאי לברך עלי' שהכל .3וא"נ לדעת הגר"ז והפמ"ג דנקטו הטעם
דשרי למיכל משום ספק ברכות להקל ,נמי הוי דינא דכוותא דה"נ שרי
למיכל ,דמאחר דספק ברכות להקל מ"ל בירך ע"ז מ"ל בירך על ד"א
וכמובן .אבל לדעת הח"א דפירש בטעמא דמילתא דמהניא ,משום
סברת המג"א – דבדיעבד פטר בפה"ע אף אי בעי' לברוכי בפה"א – הנה
לפירוש זה הכא ל"ש למיפטרא בהך ברכה ,דהא לא כיון עליו בפירוש
ממילא לא מועיל לו ,וככללא דמילתא דקיי"ל בכ"מ ]עי' שו"ע להלן
)סי' ר"ו ס"ב( ועוד[ דכל ברכות המועילות בדיעבד ,לא מהני אלא"כ
כיון על הדבר בפירוש ,וממילא הכא שלא כיון עליו בפירוש לא יועיל
לו ]ואדרבא אפשר דאפי' כוונה בפירוש לפטרו לא יועיל ,מאחר דיש
לברכה על מה לחול ,דומיא דכתב בשיטמ"ק )ברכות מ"ב א' ד"ה בירך(
הו"ד במשנ"ב לעיל )סי' קע"ו סק"ב( לענין בירך על הפרפרת במ"מ
דמבואר בש"ס )שם( דלא פטר את הפת ,ופירש בשיטמ"ק דאפי' אי
נתכוין להדיא לפטור את הפת ,לא יועיל לו ,מאחר דיש לברכה על מה
לחול ,ויש לפלפל בכ"ז ואכ"מ[ ודו"ק.
נפק"מ נוספת דאיכא למיתלי בין ג' דרכים הנ"ל
י"א( עוד ישל"ע בבירך שהכל על ד"א ,ושוב הביאו לפניו פאווידל"א מה
דינו בזה .ונראה דד"ז שוב מיתלי תלי בפלוגתא דרבוותא הנ"ל.
הנה לדעת הח"א דעיקר ברכתו שהכל פשיטא מילתא דיצא ,דהא
ברכת שהכל היינו ברכתו .ולדעת הגר"ז והפמ"ג נמי כיון דלדעתם
הוי פאווידל"א ספק בפה"ע ספק שהכל ,א"כ ה"נ לא יצטרך לחזור
ולברך ,דה"נ הוי ספק דכוותא ,דהא אפשר דברכת הפאווידל"א הוי
שהכל ,וכבר נפטר הפאווידל"א ,ותו אינו רשאי לברך ברכה אחרת.
אמנם לפמשנ"ת מפשטות ד' הרמ"א והכי נקטי המשנ"ב והחזו"א דמה
נ
דמהניא ברכת בפה"ע משום דהכי הוי עיקר מדינא ,א"כ הכא לא יועיל
דכיון שבירך מקודם שהכל ,והא לדעת רוה"פ ד"ז אין ברכתו שהכל,
ולדעתם מה דיוצא בברכת שהכל ,אינו אלא משום האי דינא דאיתא
בברכות 'ועל כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו יצא' ,ואמנם ברכה זו
אינה אלא בדיעבד ,וכבר נת' לעיל בסמוך )סק"י( דכל מידי דהוי דיעבד
אינו מועיל ליכלל כל כמה דלא כיוון להדיא עליהם ,וא"כ יצטרך לברך
שוב בפה"ע ]ולא שהכל .ואע"פ דהרמ"א כ' דטוב לחוש לדעת רש"י
והתרוה"ד ,הכא שאני דממ"נ אין לו לברך שהכל ,דאי נייתי למיחש
לדעת רש"י דברכתו שהכל – א"כ הא כבר יצא במה שבירך מקודם,
דלענין ברכותיהם שוות מהניא כל כמה דאינו בגדר נמלך ,ואלא בע"כ
מה דבא לחזור ולברך ,אינו אלא משום שי' הראשונים דהויא ברכתו
שהכל ,א"כ לזה בודאי בעי לברוכי שהכל[ ודו"ק כי נפלא הוא למאד
בס"ד.
ביאור להאמור – הכרעת הט"ז בברכת הסוקא"ר
י"ב( והנה לענין ברכת הסוקא"ר דאיפלגו בה רבוותא בטור ובשו"ע
)סי' ר"ב סט"ו( ובשו"ע הכריע מספק לברך שהכל ,ומיהו כתב הט"ז
)סקי"ג( בסו"ד :ונראה פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו
ויצא גם על הצוקער דעת הטור עיקר ע"כ .וצ"ב מאי תקנתי' דיש לו
פרי אחר ,דממ"נ אי מהניא ברכת בפה"ע עכ"פ דיעבד ,א"כ לברוכי
עלייהו גופייהו בפה"ע ,ואי לא מהניא ברכת בפה"ע לענין הסוקא"ר
אי הוי מן הדין שהכל ,א"כ מאי יועיל במה שבירך בפה"ע על ד"א,
הא אה"נ דברכה לבטלה ל"ה משו"ה ,אך מ"מ הא אכיל לי' לסוקא"ר
בלא ברכה ]וכבר נתקשה הביה"ל )בד"ה על הסוקא"ר בסוה"ד( בדבר
יעו"ש[ וצ"ב.
ונראה בס"ד להאמור ]והכי נמי דייקי ד' הט"ז בדין ברכת הפאווידל"א
וכדבסמוך[ דכל מידי דהפסיד ברכת בפה"ע ונעשה למידי דמברכין
עלי' שהכל – אי יברך עתה בפה"ע לא יצא אפי' דיעבד ,וא"כ ה"נ
דכוותא כל דנחשוש להאי שיטתא דברכתו שהכל ,באמת לא יועיל
בפה"ע אף דיעבד ,אלא דהכריע הט"ז דלענין זה יש לסמוך על שי'
הפוסקים דברכתו בפה"ע ]כשי' הטור הב"ח והגר"א[ והוא משום דהכי
נראה לו טפי א"נ לא יהא אלא ספק הא קיי"ל ספק ברכות להקל ושרי
אף למיכל ]וכאמור דהכי קיי"ל להלכה[ אמנם מ"מ משום איסור ברכה
לבטלה דחמיר טפי ]דאיכא למ"ד דהוי דאורייתא .עי' פמ"ג[ לזה חייש
הט"ז לא לברוכי עלייהו גופייהו ,ולזה בעי לברוכי אמידי אוחרי ,ושוב
לא יהא חשש בדבר
]ואמנם כ"ז שייכי היכי דעיקר הדברים נראה כהאי שיטתא ,והכא דעת
הט"ז דעיקר השיטה היא ברכת בפה"ע ,וכל מה דכ' הרמ"א למיעבד
שהכל הוא רק משום חשש ברכה לבטלה ,ולזה שפיר כתב דכל דאית
לי' פה"ע עדיפא שיברך עליו ויפטור את הסוקער וצ"ע[ ודו"ק.
מנהג העולם בברכת הפאוידל"א – ביאור להאמור
י"ג( ובזה יש לבאר נמי מנהג העולם לענין הפאווידל"א ,דמברכים על
פרי אחר בפה"ע ומכוונים לפטור את הפאווידל"א ]וכ"כ בכף החיים[.
ולכאו' צ"ע טובא פשר האי מנהגא ,הא כיון דחיישי' לדעת הסוברים
דברכתו שהכל וכמ"ש הרמ"א ,ולדעתם הא אינו יוצא בברכת בפה"ע
וכאמור ,א"כ מה מהניא מה דבירכוה על פרי אחר ]ואת"ל דמאיזה
טעם שיהי' ס"ל דיצאו בברכת בפה"ע ,תו הו"ל לברוכי על הפאווידל"א
גופייהו[ והוא פלא והפלא.
ולהמבואר בדברי הט"ז ניחא ,דהא חזינן בדבריו דחיישי' לברכה
לבטלה טפי ממה שאינו מברך ברכה הראוי' ,ולזה שפיא מבואר מנהג
הנ"ל ,דלברך על הפאווידל"א גופייהו בפה"ע לא אבו ,מאחר דלדעת
רש"י והתרוה"ד ברכתו שהכל ,אבל כל שמברך על פה"א אחר ושוב ל"ה
ברכתו לבטלה ,שוב לא פש לן אלא דינא דבעי לפטרו בברכתו הראוי',
לענין זה סמכינן שפיר על עיקרא דינא דברכתו בפה"ע ותו לא מידי.
וביותר יומתקו הדברים ומה מאד ינעמו נעימות אמרי קל ,עפי"ד
החזו"א דלעיל )סק"ט( דנקט לדינא דשרי למיעבד פאווידל"א
משביעית ותרומה וחזינן בזה כמו שנת' במקומו )שם( בס"ד דעל כרחך
הא דשרינן להו ולא חיישי' לשיטת רש"י והתרוה"ד ,משום דהכי הויא
עיקר לדינא ולא חיישי' כלל לאידך שיטתא ומה דמ"מ חייש לה הרמ"א
לברך שהכל אינו אלא משום חומר ברכה לבטלה וחשש לא תשא אבל
כל זולת זה לא הוי חיישינן והדבים נפלאים ומתוקים בס"ד.
ומיהו נראה דכ"ז שייך לפי"מ דקיי"ל עיקר דברכה לבטלה חמיר יותר
מאכילה בלא ברכה ,וכמ"ש כן המג"א )סי' ר"ט סקכ"ו( שכתב וז"ל:
"כמו שכתבו הפוסקים דיותר יש לחוש לברכה לבטלה ,מלאוכלן בלא
ברכה דכל הברכות דרבנן" ע"כ ,ומה"ט הוא דקיי"ל דספק ברכות להקל
רשאי לאכול בלא ברכה ,אבל לשיטת הסוברים )רשב"ם ועוד( דסב"ל
אסור לאכול הרי חזינן בזה דשקולים הם אכילה בלא ברכה כאיסור
ברכה לבטלה ,א"כ לכאו' כל דחיישי' לברכה לבטלה ,כן אית לן למיחש
נמי שלא יאכל בלא ברכה ]וכבר נת' בדברינו לעיל )סק"ח( דהכי נקטינן
יעו"ש[ ואולי עדיין חילוק יש בדבר וצ"ע.
ענף ג'
בדין בירך על פה"ע בפה"א אי פטר פה"ע אחר
ספק בבאו לפניו פרי העץ ופרי שהוא ספק פה"ע ספק פה"א – מעשה
מהגר"י פוזן שליט"א
י"ד( שאלה :ישל"ע במי שבאו לפניו בפה"ע ודאי וספק בפה"א ,מה
יעשה דאם יקדים לברך בפה"ע הרי לא יוכל לברך בפה"א על הבננה
כיון דהוי ספק בפה"ע שכבר בירך ואם יקדים את הבננה הרי יהי' בזה
ספק שמא יצא.
ושמעתי מעשה רב מנהג הגר"י פוזן שליט"א ]חבר בי דינא רבא דמרן
הגר"נ קרליץ שליט"א[ דכשצריך לברך שהכל בתוה"ס ,מברך על סוכר,
אבל אח"כ כשבא לאכול פה"ע ,מבקש מאחר שיפטרנו ומבואר כנ"ל
]דאע"פ שלא בירך אלא בפה"א ,מ"מ על הצד שהוא פה"ע ,אע"פ
שבירך רק בפה"א יצא בדיעבד[ ודו"ק.
מו"מ בפסק הנ"ל
ט"ו( ברם לענ"ד נראה דיש לדון בזה טובא .דהנה בגדר הדין דבירך
ברכה על ד"א מצינו ב' דרכים היאך מצי למיכל עוד ד"א והוא א .מה
שמכוין להדיא לפוטרו באותו ברכה ב .דברים שלא כיוון עליהם אלא
אחר שאינו בגדר נמלך מצי למיכל עוד והוא לפי התנאים המבוארים
במקומן )סי' ר"ו סעיף ב' ג'( והיינו אם הוא מאותו המין )בה"ג( א"נ
כל שלא לה מין הראשון )בעל העיטור( והנה גדר דין דברים אלו אינו
דבאמת נכללו בדעתו אלא דאע"פ שלא הי' דעתו לפוטרו מותר לו
לאכלם אחר שכבר בירך ברכה הראוי' להם.4
והנה הא מצינו בשו"ע )סי' ר"ו ס"ב( בזה שבירך בפה"א על פה"א ולא
נתכוין לפטור את פה"ע אסור לו למיכל פה"ע כיון שדינו לברך עליו
ברכתו הראוי' ורק אי נתכוין להדיא לפטור את פה"ע מהניא ]ודעת
כמה פוסקים דאפי' אי נתכוין להדיא לא מהניא עי' משנ"ב שם וסי'
קע"ו ס"א ובחזו"א שם ובמשנ"ת שם ואכמ"ל[ הרי דאיכא דינא לברך
על כל דבר ברכתו הראוי' ורק כשכיון להדיא לפטור מהניא אפי' מה
דלא הוי ברכתו הראוי' ולזה איכא למיסבר שפיר דמה דבירך עליו
שרי לי' למיכל אבל מידי דל"ה בכלל ברכתו שלא היתה דעתו להדיא
עליהם אע"פ של"ה בגדר נמלך מ"מ כיון שלא הי' בדעתו לפטרו אינו
רשאי למיכלי' וכשנ"ת וכן נראה פשוט לדינא בס"ד.
ענף ד'
בדין ברכת מי פירות בתוך הסעודה להרא"ש ולהרשב"א
דברי הביה"ל במי שריית פירות בתוה"ס – ב' תמיהות גדולות על
הדברים
ט"ז( שו"ע סי' ר"ב סי"א מי שריית צימוקים ותאנים או מי בישולם
מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש אבל בברכה שלאחריהם יש
להסתפק אם מברך בנ"ר או אם מברך ברכה אחת מעין ג' כהרא"ש,
ולכן יר"ש לא ישתה אלא בתוך הסעודה .וכתב בביה"ל )ד"ה בתוך
הסעודה( וז"ל :יר"ש לא ישתה אלא בתוך הסעודה .רצונו לומר ולא
יצטרך לברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה שהיא שהכל יצטרך לכו"ע
ואפי' להרשב"א דאל"ה מאי תקנתי' ]דהלא עי"ז יהי' יהי' ספק בברכה
ראשונה[ ואע"ג דבסי' קע"ד ס"ז דעת הרבה פוסקים דא"צ לברך על
המים ועל המשקים בתוך הסעודה וא"כ להרשב"א לכאו' לא יצטרך
לברך עליו ברכה ראשונה אבל באמת נראה דאף להרשב"א אין עליהם
שם משקה אלא כרוטב הפירות ]והוו כפירות בתוך הסעודה לענין
ברכה[ ורק משום דדרכן לאכול רק חיין ס"ל דכשמבשלן מברך על
רטבן שהכל עכ"ל הביה"ל .הנה לפו"ר מבואר ביה"ל דכל מי פירות
צריך לברך עליהם בתוך הסעודה ולא מיחשבי כבאין מחמת הסעודה.
וצ"ע דהא מצינן בגמ' )ברכות מ"א ב'( דהק' הש"ס' :יין נמי ניפטרי' פת',
והיינו טעמא דכיון דבא לשרות המאכל הוי כדברים הבאים מחמת
הסעודה ,וקשני הש"ס דיין גורם ברכה לעצמו ,להכי בעי נמי לברוכי
עלי' בתוך הסעודה .הרי מבואר דאי לאו האי סברא לא הוי מברכינן על
היין בתוך הסעודה ,וק' הא יין דרכן לסוחטן ,וא"כ אף להרשב"א הו"ל
למיהוי ברכתן כברכת הפרי ודומיא דהפרי מרכין עלי' תוך הסעודה ה"נ
יין הו"ל למיהוי דינא דכוותא ,ובש"ס הא מבואר לא כן ,דאי לאו סברא
דגורם ברכה לעצמו ,לא הוי מברכינן עילויא ,ומאי שנא הכא.
ועוד צ"ב טעמא דמילתא דבעי ברכה ,הא כיון דבא לשתי' הו"ל למיהוי
ככל שתי' בתוך הסעודה ,דא"צ ברכה לפי דבא לשרות המאכל ,ומיטפלי
לסעודה דאתי מחמתו ,וה"נ הו"ל למיהוי דינא דכוותא וצ"ב.
מקור דברי הביה"ל – מו"מ בדברים אלו
י"ז( והנה יסוד ד' הביה"ל אתי מכח קושיא דהק' אהא דאיתא בשו"ע
דמי תאנים וצימוקים ישתהו בתוך הסעודה ,הא תינח לענין ברכה
אחרונה אבל ברכה ראשונה לא יצא מכלל ספק ,דד"ז הוי מסתברא
לי' להביה"ל דלהרא"ש בודאי בעי ברכה – מידי דהוי כפרי גמור ,וא"כ
אי נימא דלד' הרשב"א א"צ ברכה ,מה הועילו בתקנתם לשתותם בתוך
הסעודה ,הא מעתה חיילא ספיקא עלה לענין ברכה הראשונה אתו"ד
ז"ל .מיהו לו"ד קדשו דהביה"ל הי' נראה ליישב את הדברים ולבארם
לאידך גיסא ,דאדרבא דומיא דלהרשב"א א"צ ברכה ,ה"נ להרא"ש לא
יצטרך לברך ,ומטעם דסו"ס הוי כשאר משקים הבאים לשרות המאכל,
ומאי אכפ"ל דברכתו בפה"ע ]דומיא לדבר דהא נסתפקו הראשונים
בדין ברכת השכר אי מברך עליו במ"מ או בפה"א או שהכל .ועתה האם
למ"ד דברכתו בפה"א או במ"מ ,יצטרך לברך על השכר תוך הסעודה
וק"ל[ ואדרבא לפ"ז יהי' בתקנה זו – לשתותם בתוך הסעודה – תקנה
גמורה ,הן לענין ברכה ראשונה והן לענין ברכה אחרונה וק"ל .וד'
הביה"ל עכ"פ צ"ב רב מגמרא ומסברא וכנ"ל וצע"ג.
יישוב דברי הביה"ל – ביאור הדברים
י"ח( שו"ר דיש ליישב דברי הביה"ל בפשיטות ולא איירו כלל אכל
גוונא ,אלא כל עיקר ד' הביה"ל דבעי לברוכי בתוך הסעודה אתו באופן
דאתו לסעודה לקינוח אכילה כפירות וכדו' ,והיינו דבאמת כל מי פירות
הוי כמאכל ,ואין עיקרו בא לשתי' ואהא הוא דקאמר דיש לברך עליו
ברכת הפרי ,הא כד אתו לשתי' גרידא לית דין צריכא בשש ,דמסתברא
מילתא טובא דבכה"ג יברך עלי' ברכת הפרי וכמו שיתבאר בס"ד.
דהנה איתא במרדכי )ברכות סי' קכ"ה( הביאו המג"א להלן )סי' ר"ה
סק"ו( דכל מי פירות דמברכין כברכת הפרי ,היינו דוקא בשעה שהוא
משמש כמאכל ,הא אי בא לשתי' מברך שהכל .וכעי"ז כ' רבינו הגר"א
בביאורו אדינא דאניגרון )סי' ר"ב ס"ב( דכל שתיקנו לשתי' מברך
שהכל ]ונת' באורך במק"א בס"ד עיי"ש[ והיינו דכל מי פירות דדיינינן
עלה לברוכי עלי' שהל או ברכת הפרי ,היינו באופן שעומד לאכילה
כפרי הא אי מיוחד הוא לשתי' ,בעי לברוכי עלי' שהכל.
ומעתה נראה דזהו קוטב ד' הביה"ל ,דד"ז הוי פשיטא לי' דלהרא"ש
דמברך ברכת הפרי הו"ל כפרי ,דמאחר דמברך עליו ברכת הפרי בודאי
דינו לכל דבר כפרי ,ודומיא דעל הפרי מברך בתוה"ס ,ה"ה הויא דינא
דכוותא .והיינו כאמור איירי בכה"ג דאתי לאכילה ]וכגון מה שמצוי
בזמנינו דמביאים בסוף הסעודה פירות שונים )אפרסק משמש וכדו'(
מבושלים ללפתן ,ואי שותה א' מהם בלא אכילת הלפתן מסתברא
דצריך לברך אחר דהוא משמש כמאכל[ .ואלא חידש הביה"ל דאף
להרשב"א דמברך שהכל ]והיינו בע"כ דלכאו' ל"ה דינו כפרי[ מ"מ אינו
נפטר בברכת הפת ,לפי דסו"ס הוי כדבר מאכל דלא מחמת הסעודה
קאתו ולא הויא כמשקה ולהכי בעי ברכה וק"ל.
ולפ"ז א"ש נמי משה"ק מברכת היין ,דהא יין ודאי הוי כשתי' ]ולפ"ז
באמת אי ל"ה משתני לעילויא ,ל"ה ברכתו כברכת הפירות לפי דעיקרו
לשתי'[ ,הא שאר מידי דלא מיבעי' להרא"ש הוי דינו כפרי ואע"פ דגם
להרשב"א דאתי לשתי' ,ומ"מ בעי לברוכי עלי' בתוך הסעודה ,הא
כבר נת' דלד' הרשב"א עכ"פ הוי כמאכל ,ולזה לא אכפ"ל מה דמברך
שהכל ,ואעפ"כ אמרי' דבעי ברכה בתוך הסעודה[ משא"כ בדין היין
דהוי שתי' ומשו"ה הוא דל"ה ברכתו כברכת הפרי – אי לאו דקובע
ברכה לעצמו[ ולזה שפיר הוי דינא ליפטר בברכת הפת דומיא דשתי'
בעלמא וכשנ"ת.
המורם מן האמור לענין דינא
י"ט( ואתאן איפה לענין דינא ,דאף לפי"ד הביה"ל דיש לברך על מי
פירות בתוך הסעודה ,אינו אלא בשעה שאינו משמש לשתי' ,אך אי
משמש כשתי' ודאי דא"צ ברכה בתוך הסעודה ]והיינו בין בכה"ג
דמברך שהכל מחמת זה דתיקנו לשתי' ,ואפי' אי עדיין מברך כברכת
הפרי ,מ"מ כל כמה דאתי נמי לשרות ובאופן דלא שייכא בטלה דעתו
אצל כל אדם ,הכי הוי דינא דא"צ ברכה [5ודו"ק.
דברי המג"א לענין מי תאנים – סתירה לכאורא לדברי השו"ע הנ"ל
כ'( כתב המג"א )סי' ר"ד סקי"ז( לענין מי תאנים דברכתו הוי ספק
בפה"ע או שהכל דתליא בפלו' הרשב"א והרא"ש וז"ל :ולכן מספיקא
יברך שהכל .אבל בברכה אחרונה יש להסתפק ,וישתה יין ויברך על
הגפן ,ויאכל פרי משבעת המינים ,ויברך על העץ ועל פרי העץ .דמי
התאנים לא פטר להו יין ,דפרי נינהו לדעת הרא"ש כמ"ש בסי' ר"ב
סי"א ,לכן צריך לברך על העץ וכו' עכ"ל .הנה מבואר בדבריו דהאי
מילתא אי מי שליקת פירות נפטר בברכת היין – מדין יין פוטר כל מיני
משקים – מיתלא תליא בהאי פלוגתא דהרא"ש והרשב"א ,דלהרא"ש
דהוי פרי אינו נפטר ולהרשב"א נפטר ]ואף להרא"ש כל דמעורב בו
מים ועשויים לשתי' נפטרים בברכת היין וכדלהלן בדבריו שם[ .וביאור
הדברים בפשיטות הכי הויא ,דלהרא"ש חשבי' לי' כפרי ואינו בכלל
משקה ליפטר בברכת היין ,ולהרשב"א לא הויא פרי אלא כמשקה.
ולכאו' דברים אלו נסתרים מד' השו"ע הנ"ל )ס"ק ט"ז( דמבואר דלא
מפלגינן בין הרא"ש והרשב"א בזה ולדעת שניהם חשבי' להו כחדא
]והיינו או דלתרוייהו מיבעי' לברוכי בתוה"ס דלא הוי כמשקה או
דלכו"ע הוי כמשקה וכמשנ"ת[ ברם ליתן חילוק ביניהם לא אשכחן
וצע"ג.
יישוב הדברים דתליא בביאור הדין דיין פוטר כל מיני משקים
כ"א( מיהו נראה דד"ז תליא בעיקר הדין דיין פוטר כל מיני משקים
דמצינו ב' דרכים יסודיות בדבר א .דהמשקים טפלים אל היין וכעין
דין דברכת העיקר פוטרת את הטפילה .ב .או אפשר דביאור הדבר הוא
משום דברכת היין חשובה ומשו"ה פוטרת היא כל מיני משקים וכברכה
כוללת ]כעין הא דאמרו 'בכלל מאתים מנה'[ וכשנ"ת שם באורך.
ונראה דבהא מיתלא תלי מילתא דא ,דדעת המג"א דיין פוטר כל מיני
משקים הוי משום חשיבות ברכת היין ,לזה מהניא ברכתו לפטור את
כל המשקים .ובזה באמת איכא לפלוגי דלדעת הרא"ש הוי דינו כפרי
ולא כמשקה ,ממילא ברכת משקה היין פוטרת כל מיני משקים ,אבל
אינה פוטרת דבר שהוא כפרי .הא לדעת הרשב"א הוי איפכא ,דמכיון
דהוי כמשקה ולא כפרי ,שפיר נכללה ברכתו בכלל ברכת היין .אבל
בתוך הסעודה מה דמיפטרי מברכה היינו משום דטפל הוא לסעודה,
ובזו לא אכפ"ל שמו מהו ,אלא תליא דינא בעיקר הבאתו על השולחן,
ולזה בודאי תרוייהו שוים הם ודו"ק.
להאמור נראה דהח"א והמשנ"ב יפלגו ע"ד המג"א – דברי הפמ"ג בענין
כ"ב( ולפ"ז למשנ"ת שם דדעת הח"א והמשנ"ב דסברא דמילתא דיין
פוטר כל מיני משקים הוי נמי משום סברא דעיקר וטפל ,הנה לפ"ז
בהכרח ה"נ לא נוכל לחלק בדבר ,דלתרוייהו ע"כ הכי שוו דינייהו
אהדדי וכשנ"ת .ומדברי המג"א דחילק בין הדברים ,מבואר בזה ע"כ
דס"ל דיין פוטר כל מיני משקים הוי משום דברכת היין חשובה ולזה
היא פוטרת אותו 6ודו"ק.
והנה הפמ"ג הביא את ד' המג"א אלו וחלק עליו דכיון דמ"מ שותה
אותו דרך משקה ,דינו ליפטר בתוך הסעודה אף להרא"ש דברכתו
בפה"ע ]והיינו לפי דבריו אכן נפיק הכי ,דודאי שוו הרא"ש והרשב"א
בדינם לענין תוך הסעודה ,אבל לא כדעת הביה"ל דלעיל דלתרוייהו
מיחייבו בברכה אלא לאידך גיסא דלתרוייהו א"צ ברכה וכשנ"ת[.
וד"ז חידוש הוא לדעת הפמ"ג גופי' לפי דנקיט איהו לעיל )סי' קע"ז
א"א סק"א( דסברא דיין פוטר כל מיני משקים אינו מחמת עיקר וטפל,
אלא לפי שברכת היין חשובה א"נ לפי דיין חשוב מאד עד שקובע
ברכה לעצמו וכל המשקים נטפלים אצלו ]היינו לא דשתייתו מאלו
המשקים הוי טפילה ליין ,אלא דבטלים ונטפלים בחשיבותם אצל
היין ,ומה"ט הוא דא"צ ברכה[ ולפ"ז הי' נראה לכאו' דמילתא תליא
במה דמיקרו משקה או פרי ומ"מ חזינן מד' הפמ"ג דאינו כן אלא
דאמרי' כיון דשתאן דרך משקה ראוי הוא ליבטל ליין .ונראה מהאי
סברא נמי לאידך גיסא שבא לאכול מים שנתבשלו בו בשר דברכתו
שהכל לאחר שבירך על היין מה דינו האם נפטר בברכת היין או אפשר
נא
דבעי לברוכי עלי' .ומסברת הפמ"ג וטעמו נראה דלא יפטר בברכת היין
וסברתו מבוארת דיין פוטר מיני משקים הוא דאמרו והיינו כל דבאים
דרך משקה הוא דראוי ליפטר בברכת היין הא לא"ה אין טעם דברכת
היין יפטרנו ודו"ק.
ענף ה'
ביאור פלוגתת הפוסקים בדין ברכת הסוכר
פלוגתת הפוסקים בדין ברכת הסוקאר – קושיי' הט"ז והגר"א ע"ד
הכס"מ
כ"ג( שו"ע סי' ר"ב סט"ו על הסוקאר מברך שהכל וכן המוצץ קנים
מתוקים מברך שהכל ובט"ז )סקי"ג( הביא קושיית הטור דלא דמי
לדבש של תמרים לפי דאלו הקנים אינם ראויים לאכילה אלא לדבש
שלהם ועיקר נטיעתם הוא על דעת הדבש עכ"ד .והכס"מ )פ"ח מהל'
ברכות הל"ה( כתב ע"ד הטור וז"ל :אילו היו קנים אלו נמצאות בארצו
של הטור לא הי' טוען כן שבמקום שנמצאות מוכרין מהן לרבבות
למצות אותן והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות עכ"ל .ובב"י
שם קילס את ד' הטור והסכים עמם.
ודבריהם צ"ב לכאו' דהא אף כשמוצצים אותם הא עיקרן המים וא"כ
שוב אית לן למימר דבעי לברוכי בפה"ע כיון שזהו פריין ,ובאמת הקשה
כן הט"ז )שם( וז"ל" :והנה אדרבא מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי
להכי זה פריין" .והיינו כקושיין דלעיל .וכ"כ הגר"א בביאורו דד' הטור
תמוהין וציין לד' הט"ז וכוונתו לקושיא זו ,וצ"ב איפה מאי פלוגתתם
וצ"ב.
יישוב הדברים – ביאור דברי החולקים
כ"ד( ונראה בס"ד דהנה כתב הגרעק"א בגליון השו"ע )סי' ר"ב ס"ח(
בשם הפר"ח בספרו מים חיים )או"ח סי ז'( דמוצץ פירות מברך ברכת
הפרי וכה"ג הביא הגרעק"א עוד להלן בגליון השו"ע )סי' ר"י סק"ז(
דשיעורא הוי כזית כשל מאכל ולא רביעית כשל משקה עיי"ש .וביאור
דבריו מבוארים בפשיטות דכל שאוכל מן הפרי גופי' כל חלק שאוכל
חשוב כאוכל הפרי ודוקא כשהפרידם אז אינם נחשבים כפרי ודו"ק.
ולפ"ז נראה בס"ד דזהו ביאור ד' הכס"מ דהא מאחר כשמוצצין אותן
לרבבות בלא משיכת המים קודם האכילה נמצא דאינהו קאכלי את
הפרי גופייהו ]וכאמור מדברי הפר"ח דכל כי האי חשוב כאוכלים את
גוף הפרי[ ולזה שפיר הקשה דהא איכא דאכלי ע"י מציצת הקנים וא"כ
מה"ט תו אית לן למימר דאם סחטן מברך שהכל כ"נ בדעת הכס"מ
ודו"ק.7
אלא מעתה יש לבאר תשובת הט"ז הא לכאו' ד' הכס"מ נכונים וכשנ"ת.
ונראה הביאור בזה דהן אמת אי הוי שום דבר דהוי עיקר הפרי שפיר
הי' אפ"ל כה"ג אבל מאחר דכל כולו של הפרי הוא רק המים שבתוכו
ומה"ט אנו דנים לקובעו עיקר הפרי הנה בזה איכא למיסבר דלא שייכי
האי סברא לומר דמציצה הוי כאכילה דמ"מ לענין מי פירות אלו בע"כ
חשובין עיקר הפרי ודו"ק.
ענף ו'
דינים העולים:
א( כל דבר שאינו עיקר הפרי ומברכין עליהן בפה"א בדיעבד א י בירך
עליהן בפה"א יצא )מג"א(
ב( דבר שנשתנה ברכתו כ"כ עד שנעשית ברכתו שכל דעת רוה"פ דלא
יצא אם בירך בפה"ע אפי בדיעבד ]אלא"כ איכא לשיטות הסוברים
דברכתו היא כך סמכינן בדיעבד עלייהו וכדלהלן[.
ג( פאווידל"א מברכין עליו בפה"ע וי"א לברך עליו שהכל וכתב הרמ"א
דטוב לחוש לכתחילה לברך עליו שהכל ,מיהו אם בירך עליו בפה"ע
יצא.
ובטעם הדברים דיצא בבפה"ע מצינו ג' דרכים בדבר:
א .ריהטת ד' הרמ"א דיצא הוא ,משום דעיקר שיטתא דדינא הכי הוי
דברכתו בפה"ע ,וכל מה דאמרי' לברוכי עלי' שהכל ,לא אתי אלא לחוש
לכתחילה .וכן פירשו במשנ"ב ובחזו"א.
ב .י"א דהטעם דא"צ לחזור ולברך ,משום ספק ברכות להקל ,והיינו
דהוי בגדר ספק] .ומבואר לפ"ז דספק ברכות להקל שרי אף למיכל
ודלא כהרשב"ם )פסחים ק"ב א' ד"ה להודיעך( דכתב המהרש"א
בדעתו דאסור לאכול ,וסב"ל אינו אלא לענין ברכה אחרונה[ וכן נקטו
הגר"ז והפמ"ג.
ג .י"א הטעם משום סברת המג"א להלן )סי' ר"ו ס"א( דבדיעבד מהניא
ברכת בפה"ע לכו"ע ,כיון דאתי מן האילן והוי פרי העץ ,כ"כ הח"א )כלל
נ"א ס"י( ודו"ק.
וכמה נפק"מ בדבר :א .כשבירך בפה"ע על פה"ע ,ובא עתה לאכול
את הפאווידל"א ,לסברת הרמ"א המשנ"ב והחזו"א שרי למיכל משום
דסמכינן אשיטת הפוסקים דברכת הפאווידל"א הוא בפה"ע ,א"כ ה"נ
דכוותא .וכן לדעת הגר"ז והפמ"ג שרי למיכל משום ספק ברכות להקל.
אבל לדעת הח"א אסור לאכול דאי משום סברת המג"א – דבדיעבד
פטר בפה"ע אף אי בעי' לברוכי בפה"א – הא לא כיון עליו בפירוש,
וקיי"ל בכ"מ דכל בדיעבד אינו מועיל אלא"כ כיון עליו בפירוש.
ב .בירך שהכל על ד"א ,ושוב הביאו לפניו פאווידל"א מה דינו בזה.
ונראה דד"ז שוב מיתלי תלי בפלוגתא דרבוותא הנ"ל .דלדעת הח"א
פשיטא מילתא דיצא ,דהא ברכת שהכל היינו ברכתו .ולדעת הגר"ז
והפמ"ג נמי כיון דלדעתם הוי פאווידל"א ספק בפה"ע ספק שהכל ,ה"נ
לא יצטרך לחזור ולברך .אמנם לפמשנ"ת מפשטות ד' הרמ"א והכי
נקטי המשנ"ב והחזו"א ,הכא לא יועיל דכיון שבירך מקודם שהכל,
והא לדעת רוה"פ ד"ז אין ברכתו שהכל ,ולדעתם מה דיוצא בברכת
שהכל ,אינו אלא משום האי דינא דאיתא בברכות 'ועל כולם אם אמר
שהכל נהי' בדברו יצא' ,ואמנם ברכה זו אינה אלא בדיעבד ,וכבר נת'
לעיל )סק"י( דכל מידי דהוי דיעבד אינו מועיל ליכלל כל כמה דלא
כיוון להדיא עליהם ,וא"כ יצטרך לברך שוב בפה"ע ]ולא שהכל וכשנ"ת
בפנים משום סברא דממ"נ יעו"ש[.
ד( מי פירות בתוך הסעודה האם מברך עליהם או לא ,מבואר בביה"ל
דלכו"ע – בין להרשב"א בין להרא"ש – מברכין עליהן ברכתן הראוי'
]ומספק מברכין עליהן שהכל כבכ"מ[.
ה( מיהו כבר נתבאר דהיינו דוקא בשעה שאינו משמש לשתי' ,אך
אי משמש כשתי' ודאי דא"צ ברכה בתוך הסעודה ]והיינו בין בכה"ג
דמברך שהכל מחמת זה דתיקנו לשתי' ,ואפי' אי עדיין מברך כברכת
הפרי ,מ"מ כל כמה דאתי נמי לשרות ובאופן דלא שייכא בטלה דעתו
אצל כל אדם ,הכי הוי דינא דא"צ ברכה[ וכשנ"ת לעיל באורך.
הרב אליהו קרפ שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" נוה יעקב מרכז
בענין ברכת הסוכר
ביאור שיטות הראשונים ,וביאור מנהג העולם לברך שהנ"ב גם היכא
שכבר ברכו בפה"ע או בפה"א
נח' הראשונים בדין ברכת הסוכר ,י"א דמברך בפה"ע י"א בפה"א וי"א
שהנ"ב ,ומספיקא מברכים לעולם שהנ"ב דיוצאים ידי כולם ,אך היכא
שאכל קודם לכן דבר שברכתו בפה"ע או בפה"א אינו יכול לברך שוב
שהנ"ב שהרי לשיטות הנ"ל דמברך ברכה זו על הסוכר יצא ,וא"כ מספק
לא יברך ,יעויין בא"ר ובכף החיים ,אך מנהג העולם לעולם לברך שהנ"ב
גם אם אכלו דברים אחרים כדלעיל ,ונראה אולי ביאור הסוגיא ,ובזה
ננסה ליישב את מנהג זה.
כת' הרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה ה' הקנים המתוקים
שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח כל הגאונים
אומרים שמברכים עליו בורא פרי האדמה ומקצתם אמרו בורא פרי
העץ ,וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בפה"א .ואני אומר שאין זה
פרי ואין מברכין עליו אלא שהנ"ב שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה
על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו
שהנ"ב.
והטור סי' רב הביא את דברי הרמב"ם וכת' ואפשר להשיב על דבריו
שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם
הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על
משקין היוצאין מהן שהנ"ב חוץ מהיין והשמן ,אבל אלו הקנים שאינן
ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין
עליו בפה"ע .וכת' הב"י דדברי טעם הם ואעפ"כ יברך שהנ"ב מספק .אך
בכסף משנה כת' שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא
היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהן לאלפים ולרבבות למצוץ
אותם והרי המים היוצאים מהן כשאר מי פירות.
אך נתקשו כל האחרונים בדברי הכס"מ ,דודאי אפילו במקומות
שמצויים קנים הללו ואוכלים אותם לאלפים ורבבות עיקר נטיעתן
אינה בשביל כך אלא בשביל הסוכר שעושין מהן ,ויעויין בביאור הלכה
רב,טו ד"ה על הסוקא"ר שהאריך בדבריו לדחות דברי הכס"מ משום
שהעיקר הוא בשביל הסוכר ולא בשביל המציצה.
והנה הט"ז סקי"ג כת' דמדברי הכס"מ אין קו' על הטור אלא אדרבה
איכא מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי להכי זה פריין .וצ"ב כוונתו
דלא משמע דכוונתו דמשו"ה יברך כשמוצץ הקנים ברכתו הראויה
דעיקר דברי הטור הם על המים היוצאים מהן ,וכן הכס"מ גופא כת'
דמשו"ה המים היוצאים הם כשאר מי פירות וא"כ כיצד מהא שאמרינן
שמוכרים מהם הרבה למצוץ איכא סיוע להטור וצ"ע .ויעויין במחצית
השקל שכ' דאין כוונת הכס"מ אלא להק' על דברי הטור שכת' שהקנים
אין ראויים לאכילה ,אך באמת דברי הרמב"ם עדיין ק' דמדוע כשמוצצן
מברך שהנ"ב ולדברי הכס"מ מברך ברכתו הראויה יעויי"ש.
והביאור הלכה מבאר דברי הרמב"ם ומביא דברי הבה"ג שכת' הטעם
שמברכים בפה"א ולא בפה"ע משום דאע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירי
קמפיק ולאו פירי קאכלינן לא מתאמר לן בפה"ע אלא בפה"א מידי
דהוי אשותא דפרחא ,וכת' הביאוה"ל דהרמב"ם ס"ל כטעם זה וביותר
דלאו פרי הוא כלל ולא מברך עליו אלא שהנ"ב ,ולא כשותא דפרחא
דהתם אוכל את השותא עצמו משא"כ שא"א לאכול את הקנים אלא
למצוץ את הטעם המתוק ובכה"ג לא מברכים ברכת הפרי ,ולפי"ז כת'
דאין זה דומה למי שלקות ולמי שריית פירות דהתם איכא פרי משא"כ
דליכא פרי כלל אלא עץ ולהכי כת' הרמב"ם דמברך שהנ"ב.
אך קצת צ"ע בדבריו דהנה סברא זו כת' גם הרמב"ן )ברכות לו .סוף
ד"ה ולעין פלפלין( וז"ל וראיתי בהלכות גדולות ואית רבנן דאמרי סוכר
וקנה דסוכר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכי ס"ל
אע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא קא אכלינן פירא אלא עץ
לא מיתמר לן בפה"ע אלא בפה"א מידי דהוה אתיתא ואפירחא עכ"ל.
ומבואר דכל סברא זו ניחא דווקא דמשו"ה יברך בפה"א אך דיברך
משו"ה שהנ"ב לא משמע ,והטעם בזה פשוט לכאורה דאפילו אי ליכא
בזה פרי אלא עץ מ"מ כיון דהוה פרי אולי אינו חשוב כעיקר אך הוי פרי
לברך עליו בפה"א ,וא"כ מנלן דמשו"ה יברך עליו שהנ"ב.
עוד צ"ב ,דהנה גבי פירות של שאר אילנות מברכים עליהם בפה"ע
מיד כשיוציאו פרי ודלא כבוסר ,אך היכא דאינו ראוי לאכילה אפילו
ע"י הדחק משום שהוא מר או עפוץ ביותר אין מברכים עליהם כלל,
והטעם כת' המ"ב דהוי כעץ בעלמא ,ואפילו אי מיתקן ע"י האור כת'
המג"א דמברך שהנ"ב כדין גרעינין ,אך העוללות אפרים פליג וס"ל
דכיון דהוא עיקר הפרי שאני מגרעינין וכיון דהשתא ראויים לאכילה
מברך עליהם ברכתו הראויה .וא"כ משמע דאפילו בדבר שכעץ גמור
הוא אם הוא עיקר הפרי וראוי לאכילה מברך עליו ברכתן הראויה ומ"ש
קני סוכר .והניחא דברי הבה"ג דכיון דאין בזה פרי אינו חשוב כעיקר
הפרי ומברך בפה"א דעדיין אינו חשוב כעיקר הפרי ,אך דיברך שהנ"ב
מדוע וכי אכפ"ל צורת הפרי.
אך ביותר קשיא מדינא דזנגבילא רטיבתא ,דברכתו בפה"א וכת'
הטור )בסוף סימן רב( הטעם משום דאע"פ דהיא ראויה לאכילה מ"מ
כיון שאינה עיקר הפרי מברכין עליה בפה"א .וכת' הב"ח ד"ה "ומ"ש
וזנגבילא" דהוא השורש שתחת הקרקע ואין שם פרי אחר אלא אותו
השורש והוא עיקר הפרי ומשו"ה מברך בפה"א .ומוכח דאפילו אי ליכא
פרי והוי כעץ מברכים בפה"א.
וביאור דברי הביאור הלכה נראה דעיקר טעמו דלעולם לא אוכלים את
הדבר בעצמו ,והא דמברכין על מי שלקות בפה"א משום דאפילו דרוב
האכילה היא ע"י שרייה אך כיון דמיעוט אוכלים את הפרי עצמו משו"ה
חשיב פרי ונותן למים ברכת הפרי .אמנם זה חידוש דהמיעוט מחשיב
את הרוב לפרי.
אולם לפי"ז צ"ב מדוע הביא הביאוה"ל דברי הבה"ג דאינו פרי והוי כעץ
בעלמא ,ודי בהא דלעולם לא אוכלים את הדבר בעצמו ,ואפילו אם יש
בו צורת פרי ואם היו אוכלים אותו היו מברכים בפה"ע כיון דלעולם
לא אוכלים אותו לא חשיב פרי .והמדייק בדברי הבה"ג יראה דסברא
זו דאין בו צורת פרי לא מפקיעה ממנו שם פרי אלא רק חשיבות הפרי
ומברך עליו בפה"א כמו כל דבר שהוי פרי ואינו עיקר הפרי ,אך גם
הבה"ג לא חילק כלל בין אם אוכל את עצם הפרי להכא שאינו אוכל
הפרי עצמו ולהפך דימה זאת הבה"ג לשותא וכה"ג שאוכל הפרי עצמו,
ומנין לחדש סברא זו דאם לא אוכלים אותו בעצמו לעולם אינו פרי
כלל.
ובעיקר ק' דאי זהו טעם הרמב"ם העיקר חסר מן הספר ,דהרמב"ם
כת' דאינו פרי ומברכים עליו שהנ"ב ולא יהיו מימיו עדיפים על דבש
תמרים ,ולדברי הביאור הלכה אין זה הטעם אלא שלעולם לא אוכלים
את הפרי עצמו ולא בעינן כלל לראיה מדבש תמרים ,דכיון דהקנים
עצמם אינו חשובים פרי א"כ פשיטא דהסוכר לא עדיף מהקנים עצמם,
משא"כ בדבש תמרים התם התמרים נחשבים פרי אך על הדבש
מברכים שהנ"ב משום דחשיב זיעה בעלמא ,ואי אמרינן הכי אפילו
אם עדיפי מדבר תמרים וחשיבי כעצם הפרי עדיין מברכים על הסוכר
שהנ"ב כברכת הקנים עצמם ולא יותר.
והנה הב"י ביאר דברי הרמב"ם דפליג על ב' הדינים שכת' הגאונים ,על
הא שכת' שמברכים כשמוצצים את הקנים בפה"א כת' הרמב"ם כנגד
זה דאין זה נקרא פרי .וג"כ חולק על דין המים וכת' כנגד זה לא יהא
דבש אלו הקנים גדול מדבש תמרים] ,ולפי הביאור הלכה לכאורה היה
די בטעם הראשון לב' הדינים לשיטת הרמב"ם וכדלעיל[ .אך הנשמת
אדם )סימן נא,י( פליג על הב"י וכת' דאין כוונת הרמב"ם לחלוק על ב'
הדינים אלא רק על דין המים ,ודייק מהא דכת' הרמב"ם שאין זה פרי...
שלא יהיה דבש אלו הקנים גדול מדבש תמרים וכו' .והרמב"ם לא כת'
ולא יהיה דבש אלו הקנים עם ו' אלא כת' בלא ו' ,ומשמע דהכל חד
הוא .וע"כ נראה דצ"ל דלב"י דהרמב"ם פליג על ב' הדינים כת' בלא ו'
משום דהכל טעם אחד הוא דאין זה נקרא פרי ולא יהא גדול מדבש
תמרים טעם אחד הוא דמשו"ה מברכים על הקנים ומימיהן שהנ"ב.
ולפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם כעין דברי הביאוה"ל ]ואולי זה עומק
כוונתו[ .דבאמת הרי כל הפירות והירקות כולם אוכלים אותם בעצמם,
ורק קני סוכר לא אוכלים אותם לעולם ,ורק ע"י בישול אוכלים את
מימיהן ,ואפילו כשלוקחים אותם בעצמם לא אוכלים אותם אלא רק
מוצצים אותם .ומשו"ה נראה דא"א להחשיב פרי דבר שלעולם לא
אוכלים אותו והא שמשתמשים במים הוא כמו המציצה ,דאין בזה טעם
כלל אלא רק שבדבר עצמו יש מתיקות ומוצצים את המתיקות אך
הדבר בעצמו אין בו כל צורך ,וכן כשמבשלים מוציאים את המתיקות
ונשאר הקנה ללא כל מתיקות וא"כ אין בו טעם כלל ,וכה"ג לא מצינו
פרי לעולם .ויעויין בשו"ת הרידב"ז שהביא הביאור הלכה כת' כדברי
הכס"מ שמגדלים אותם לאלפים ורבבות והוסיף הרדב"ז דפשיטא
דמברך שהנ"ב שהרי חשיבי מים ,ובפשטות צ"ב דכיון דדרך למצוץ
הקנים לאלים מדוע מברכים עליהם שהנ"ב ,וכן מה כוונת דבריו שכת'
דחשיב מים .ואולי כוונתו כנ"ל דאין כאן פרי כלל אלא רק מים ואו
שמוצצים אותם או שמוציאים אותם ע"י בישול ולהכי אינו חשוב פרי.
וא"כ שפיר כוונת הרמב"ם דכת' דאין זה פרי משום דלא אוכלים אותו
לעולם ,אך עדיין איכא סברא לומר דכיון דעיקר הדרך היא לאכול
את הקנים ע"י בישול וזהו עיקר גידולם ומשו"ה נברך על המים
ברכתו הראויה והם יתנו לקנים ֵשם פרי דהרי מי שלקות כשלקות וכן
מסתברא להפך ,וא"כ ברכת הקנים כשמוצצים אותם בפה"א דאינם
עיקר הפרי ,ותי' הרמב"ם דכיון דחזינן דדבש תמרים מברכים עליו
שהנ"ב והטעם משום דחשיב כזיעה בעלמא ,א"כ כ"ש שע"י בישול
הוי פחות מכך ,וא"כ א"א לומר שהיכא שהדרך היא לאכול את הזיעה
שמשו"ה נחשיב את הדבר לפרי ,והניחא היכא שחשיב פרי א"כ היכא
שהדרך לשתות את הזיעה שלו או ע"י בישול את מימיו מברכים עליו
כברכת הפרי שהפרי נותן למים את החשיבות ,אך להפך שהזיעה תתן
לפרי את החשיבות פרי זה א"א לומר דלעולם הדבש היוצא מהפרי
ובישולו הוי דבר טפל לפרי ולא שמשו"ה חשיב פרי .ובהא מיושבת
ג"כ קושיית ההר צבי )או"ח א' סימן צ"כ( שהק' דאי כהב"י מדוע הפך
הרמב"ם את סדר הדברים ,שהרי בתחילה הביא דברי הגאונים שפליגי
על הסוכר ואח"כ דין הקנים עצמם ,וכשפליג הרמב"ם על דבריהם
קודם כת' הא דאין זה פרי דהוי לביאור הב"י סברא דעל הקנים עצמם
יברכו שהנ"ב ,ולאח"מ פליג על דין הסוכר .ולדברינו ניחא דכיון דתלי
הא בהא קודם ביאר הרמב"ם דין הקנים ולאח"מ מדוע הסוכר לא נותן
לקנים דין פרי.
ובהא מבוארים דברי הט"ז דכת' דסברת הכס"מ היא להפך .דכל דברי
הרמב"ם ניחא כיון דלא חשיב פרי כלל מימי הקנים לא יחשיבו אותו
לפרי ,אך אי מוכרים אותו לאלפים ולרבבות ומוצצים אותם א"כ משום
זה חשיב פרי וכשמבשלים אותו וכך היא הדרך הוי סברא דנברך ברכתו
הראויה גם על המציצה וגם על מימי הפרי שדרך ועיקר הפרי הן ,דכיון
דהרבה אוכלים אותו חשיב פרי ומימיו מי פירות וא"כ הוי סברא דנימא
כהטור ולא קו' על דבריו .אך באמת סברת הרמב"ם דאפילו דמוכרים
אותם כך לאלפים ורבבות כיון שגם אז לא אוכלים אלא רק מוצצים
את המתיקות זה מוכיח דאין בזה חשיבות פרי אלא מתיקות בעלמא
ומשו"ה ברכתו בין כשמוצץ ובין על מימיהן שהנ"ב.
נב
ויעויין בביאור "ידיו של משה" ]מר' משה פריסקו זצ"ל[ על הרמב"ם
שכת' דאפילו אי נימא כדברי הכסף משנה שמוכרים למצוץ לאלפים
ורבבות עדיין מברך על הקנים ומימיהן בפה"ע ,וטעם הדבר כת' דכל
מי פירות יש חילוק והפרש בין הפרי למימיו וא"כ כיון דנוטעים אותם
ע"ד לאכול הפרי והמים הם דבר חדש א"כ מברך שהנ"ב דאין זה הפרי,
אך הכא הרי הקנים והסוכר היינו הך שמה שמוצץ יוצא ע"י הבישול
ומשו"ה חשיב כהפרי עצמו עכ"ד .וודאי א"כ שהפרי ומימיו היינו הך,
והידיו של משה ס"ל דכיון שמוכרים לאלפים הוי פרי ומשו"ה דין מימיו
כמותו ומברכים בפה"ע ,אך לדברינו כיון דאינו פרי דגם המציצה אינה
אכילת הפרי עצמו אלא כעין אכילת מימיו בלבד ,א"כ מימי הפרי
כמותו ועל שניהם מברכים שהנ"ב.
והטור ודעימיה פליגי וס"ל דכיון דהדרך היא כך לבשלו ולהשתמש
במימיו ולכך מגדלים אותן א"כ זהו הפרי ומשו"ה מברכים על שניהם
בפה"ע ,על המים שהם העיקר ,וכן על המציצה אם זה גם קצת דרך
מברכים ג"כ בפה"א כדין דבר שאינו עיקר הפרי.
]ולבאר דברי הכס"מ מדוע הא דמגדלים את הקנים לאלפים ורבבות
כדי למצוץ הוי סברא כהרמב"ם ,נראה לומר דאי אמרינן דכל גידול
הקנים הוא אך ורק בשביל הסוכר א"כ הסוכר מחשיב את הקנים
ומברכינן בפה"ע ,אולם כיון דחלק ניכר מהקנים מוצצים אותם ,א"כ
ליכא למימר דהסוכר יתן לקנים את הברכה שהרי הרבה אוכלים את
הקנים עצמם ולכך כיון שהמציצה לא חשיבא לפרי לדברי הרמב"ם
שלא אוכלים את הפרי עצמו משו"ה מברכים שהנ"ב.
וביאור הדבר דמי שלקות ומי פירות החילוק בניהם אם עיקר אכילת
הפרי ע"י הבישול ולהכי מברכים על המים ברכתן הראויה ,או דעיקר
האכילה היא לאכול הפרי בעצמו ומשו"ה המים נחשבים לזיעה וכדו'
ומשו"ה מברכים עליהם שהכל .והכא אי אמרינן דכל האכילה היא
הסוכר א"כ א"א לומר שהוי זיעה דהרי כל האכילה היא כך ומשו"ה זה
נותן לפרי את דינו דלכך נוטעים אותו ,אך סובר הכס"מ דכיון דהרבה
אוכלים את הקנים עצמם ,אפילו שהרוב ודאי הוא הסוכר אך כיון שגם
כך אוכלים ,ופשיטא דלעולם אכילת הפרי עצמו חשובה יותר ממימיו,
ואפילו אם אינם זיעה אלא עיקר הטעם עדיין הוי רק טעם ולא עיקר
הפרי ,אמנם היכא דלא אוכלים הפרי עצמו כלל א"כ מימיו הם עיקר
הפרי וע"פ ברכת המים ג"כ ברכת הפרי אמנם כמו דבר טפל בפרי
שברכתו בפה"א ,וכת' הכס"מ דהכא כיון דגם אכילה הפרי עצמו מצויה
אפילו שאינה מצויה כאכילת מימיו פשיטא דאפ"ה היא העיקר וכמו
שלקות שאפילו שעיקר אכילתם היא המים ודאי שעיקר הוא השלקות
עצמם וה"ה הכא ,ולכך כיון שעל הפרי עצמו מברכים שהנ"ב לרמב"ם
משום דאין זה דרך אכילה ואין זה פרי הכי דינא במימיו ג"כ[.
ובהא יובן ביותר דברי הרמב"ם ,דהנה המשכנות יעקב )או"ח סימן
צ"ז) נשאל מה לברך על סוכר והביא כמה סברות לשיטת הרמב"ם
דמברכים שהנ"ב ,וכת' להוכיח מגמ' ברכות )לו (.גבי ברכה על קמח
חיטים והביאה הגמ' ראיה למ"ד דס"ל דמברך בפה"א משמן זית
דמברכין עליו בפה"ע אלמא אע"ג דאשתני במלתיה קאי ,ודוחה הגמ'
דבקמח אית ליה עילויה אחרינא בפת ולהכי מברכים שהנ"ב .וכת'
המשכנות יעקב דהכא נמי אית ליה עילויה אחרינא לבשלו ולהקפות
]אולי כוונתו לקוביות סוכר דבזמנם היו חשובות ומצויות יותר וא"כ
בזמנינו ליכא לסברא זו[ וא"כ מברכים שהנ"ב .אמנם ודאי דאין זה
סברת הרמב"ם דאי הכי לא היה צריך להוכיח מדבש תמרים אלא לומר
שאית ליה עילויה אחרינא.
אך לכאורה דבריו תמוהים ,דהתם קמח זהו ריסוק וטחינה הדיק של
החיטים וכן שמן זית זהו מיץ הפירות בעצמם ובזה מצינו דכל היכא
דאית ליה עילויה אחרינא מברכינן שהנ"ב ,אך הכא הרי דומה למי
שלקות לסברת הטור שהרי זהו עיקר גידולם ובמי שלקות לא מצינו
דאם אית ליה עילויה אחרינא ברכתו היא שהנ"ב ,והסברא לחלק בזה
היא דבריסוק וסחיטה הרי בשאר הפירות מברכים שהנ"ב ,ורק אי
גידולו לכך מברכים ברכתו הראויה ,וכיון דאית ליה עילויה אחרינא
א"כ לא חשיב גידולו לך שהרי איכא אכילה חשובה יותר ,אך בבישול
יוצא עיקר טעם הפרי וכדלקמן ולא בעינן גידולו לכך ,וא"כ כמו כל פרי
שאם נבשלו יהיה לו עילוי יותר דפשיטא דמברכים עליו ברכתו הראויה
שהרי יש בו את טעם הפרי ,וא"כ כיצד מוכח מדין זה דלא כהטור.
אך לכשנדייק הדבר קשה בעצם דברי הרמב"ם דלכאורה אין להם
כל פשר .דכת' וז"ל "שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור
גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור" .והנה פסק הרמב"ם
פרק ח' מברכות הלכה ב' דהסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך
עליהן בתחלה שהנ"ב ,ובהלכה ד' גבי מי שלקות פסק דאם שלקן
לשתות מימיהן דין השלקות כשלקות עצמן ומברך עליהן ברכת
השלקות ,והטעם בזה לכאורה דהנה כת' שם דכ"ז בירקות שדרכן
להשלק ,ויעויין בשו"ע רב,י דמי פירות להרשב"א מברך שהנ"ב ,ולרא"ש
אפשר דבפה"ע ,וכת' שם הרשב"א דשאני ממיא דסלקא וממי שלקות
דהתם רוב אכילת אותן ירקות הוא ע"י שליקה משא"כ בפירות דלאו
דרכייהו בהכי ,ויעויי"ש במ"ב ס"ק נ"ב .וכן כת' שם הכס"מ הלכה ד'
דמי שלקות שונים ממי סחיטת פירות שמשקה אין לו טעם הפרי אך
ע"י בישול נכנס טעם הפרי במים יותר יעויי"ש .וא"כ חזינן דבישול טוב
יותר מסחיטה וסברא שע"י בישול יברכו ברכתו הראויה יותר ממי הפרי
עצמו .וא"כ מה כוונת הרמב"ם דדבש אלו הקנים שיוצא ע"י האור
לא יהיה גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור ,והרי הא דהוא
ע"י האור זהו סברא דיהיה גדול זה מזה ,דע"י האור דמי למי שלקות
שמברכים עליהם ברכתן הראויה ואילו דבש תמרים כיון שאין זה ע"י
האור אינם חשובים אלא כזיעה בעלמא ,וא"כ תמוהים דברי הרמב"ם
עצמו.
אולם נראה דלדברינו ניחא ,דאמנם ודאי דע"י בישול יוצא טעם הפרי
יותר והוי סברא לברך עליהם הברכה ,אך גבי הסברא בברכת הקנים
הוי סברא להפך דע"י בישול גרע ומשום דרק ע"י הבישול יוצא הטעם
הוי סברא לברך שהנ"ב ולא ברכת הפרי ונבאר.
דאמרינן דהקנים הללו עיקר גידולם הוא בשביל הדבש ,אך הקנים
עצמם אינם פרי דלעולם לא אוכלים אותם והא דמוצצים אותם אין
זה הדבר בעצמו אלא רק המתיקות שבעץ ,וכל הטעם לומר שחשיב
פרי הוי משום הדבש הנ"ל .וא"כ אם הדבש הנ"ל היה יוצא ע"י סחיטה
א"כ אפשר לומר דכיון דזיעת הקנים חשובה היא ואוכלים אותה וכן
הנטיעה היא בשביל כך א"כ חשיב פרי דהפרי עצמו אותו אוכלים ע"י
סחיטה וכך הדרך ]וכעין בדבש תמרים אם היה הדרך בתמרים לאוכלם
תמיד רק את הדבש[ ,אולם גבי דבש הקנים שיוצא ע"י בישול גרע,
דאמנם ע"י בישול יוצא הטעם דהקנים יותר מאשר בלא בישול ,אך
דבש שיוצא ע"י בישול אינו הפרי בעצמו אלא רק מים שיש בהם טעם
הפרי ממש ,אך כיון שאין זה הפרי עצמו א"כ ליכא למימר דמשום
הדבש הנ"ל יהיה לעץ ֵשם פרי דהרי לעולם לא אוכלים את הדבר
בעצמו אלא רק את מי הבישול ,וא"כ מברכים על סוכר שהנ"ב ,דלעץ
עצמו אין חשיבות וא"כ הוא שהנ"ב ומימי בישולו שיש בהם טעמו
ממש הם מי דבר שמברכים עליו שהנ"ב וכ"ש שמברכים עליהם שהנ"ב
ודו"ק.
אולם כ"ז אפשר לומר בדברי הרמב"ם ,אך יעויין במעשה רקח שהק' על
דברי הכסף משנה כעין קו' הט"ז ,וכת' לתרץ ]וכעין זה כת' יצחק ירנן
על הרמב"ם[ דודאי הכס"מ מודה דלרמב"ם מברך על הקנים בפה"ע
משום זה שהרי לכך שותלים אותם ,אך על המים מברך שהנ"ב כמו
מי פירות .וק' טובא דהרי הכא דהוי ע"י האור ועיקר הטעם של הקנים
נמצא בסוכר ]וכמו במי שלקות[ וא"כ מהי הראיה ממי פירות דהתם
לא מבושלים ,ואי מבושלים נח' בזה הרא"ש והרשב"א ,ואפילו אם
נאמר דס"ל בשיטת הרמב"ם כהרשב"א עדיין א"א לומר דזהו ביאור
דברי הרמב"ם דהוכיח מדבש תמרים וכת' דלא יהיה גדול ע"י האור
וצ"ב.
וכן צ"ב דברי הח"א שכת' בסימן נ"א דדין הקנים עצמם כשמוצצים
אותם מברך בפה"א ועל הסוכר מברך שהנ"ב .וצ"ב דאי מברכים על
הקנים עצמם בפה"א מוכח דחשיב פרי ,וא"כ מדוע על הסוכר מברכים
שהנ"ב .ואפשר לבאר דבריו דהטעם כמו דכת' הביאור הלכה לבאר
מדוע מברכים על סוכר מסלק סוכר שהנ"ב ולא בפה"א ,דכ' דאפילו
דהוא פרי כיון דלא ניכר כלל מאיזה פרי בא לא חשיב פרי ,וה"ה הכא
גבי הקנים ג"כ לשיטת הח"א והמעשה רקח .אולם לכאורה ברמב"ם
א"א לומר כן ,דא"כ לא שייכא כלל לדבש תמרים דהתם הטעם משום
זיעה ולא משום דלא ניכר .אך יעויין שם בנשמת אדם שביאר כדברי
הכס"מ ומשמע מדבריו שלשיטתו עיקר אכילת הקנים היא המציצה
ולא הסוכר דלכך עיקר גידולו ולפי"ז ניחא ]אך ק' מאד לומר כן דזוהי
המציאות[ ,אך גם זה צ"ע דא"כ אמנם בזה דמי לדבש תמרים שאינו
עיקר הפרי אך עדיין לא מבואר הרמב"ם דכת' דלא יהיה גדול שנשתנה
ע"י האור מהיכא דלא נשתנה ע"י האור והרי ע"י האור הוי סברא דנברך
ברכתו הראויה דע"י האור יש במים את עיקר הטעם.
ונראה לבאר דבריהם ע"פ סברת הביאוה"ל דסוכר נשתנה הרבה ולא
ניכר כלל ]ויעויין בהמשך הדברים מש"כ בזה[ .א"כ אפשר דזוהי
הסברא לדברי המעשה רקח ודעימיה דס"ל שברכת הפרי עצמו היא
בפה"ע או בפה"א ואילו ברכת הסוכר אינה כן ,משום דהוי שינוי גדול
ולא ניכר כלל מאיזה פרי בא .וא"כ אפשר לבאר דברי הרמב"ם וז"ל
"שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים
שלא נשתנה על ידי האור" ,דהנה הא דנשתנה צורתו וטעמו פשיטא
דהוי סברא דגם נשתנה מברכתו ולא נברך עליו אלא שהנ"ב שהרי
נשתנה צורת הפרי ,וא"כ היכא דנשתנה ע"י האור ודאי הוי סברא יותר
דלא נברך עליו כברכת הפרי אלא שהנ"ב ,אך כל הטעם דמי שלקות
עדיפי ממימי הפרי עצמו אפילו שהרי הם נשתנו יותר ע"י הבישול,
אפ"ה כיון שיש טעם הפרי במים ממש משום דע"י בישול יוצא עיקר
הטעם מברכים עליו כברכתו .וא"כ כל מה דאמרינן דע"י בישול עדיפא
הוי דווקא כשניכר הטעם מאיזה פרי יצא אך הכא בסוכר שע"י הטעם
א"א להבחין כלל מאיזה פרי יצא הא דנשתנה ע"י בישול גרע מהיכא
דלא נשתנה ע"י בישול שפחות ניכר גם צורת הפרי ,וא"כ אין בו לא
צורת הפרי ולא ניכר טעם הפרי מאיזה בא .ולפי"ז ביאור לשון הרמב"ם
כך הוא :דכיון דדבש הקנים הללו נשתנה ע"י האור לגמרי ולא ניכר כלל
צורתו וטעמו מאיזה פרי בא א"כ לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה
ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור שלפחות צורתו
ניכרת קצת.
וא"כ אפשר לבאר דברי המשכנות יעקב ,דחזינן מברכת הקמח
דמברכים שהנ"ב משום דאית ליה עילויה אחרינא בפת ,דלעולם דבר
דאית ליה עילויה אחרינא גרע ואין לו את דין הדבר עצמו .וא"כ הוכיח
המשכנות יעקב דכיון דבסוכר אית ליה עילויה אחרינא א"כ הסוכר
עצמו אין לו דין עיקר הפרי ומשו"ה א"א לומר שהקנים נחשבים לפרי
דעיקר שימושם הוא ע"י דבר שהוא אינו עיקר הפרי דהיינו הסוכר
ומשו"ה מברכים על הקנים ועל הסוכר שהנ"ב.
אולם עדיין ק' דהביאור הלכה כת' גבי סוכר סלק ששותלים סלק מיוחד
עבור הסוכר דמברכים שהנ"ב משום שאין ניכר כלל שיצא מהפרי או
מירק פלוני יצא שהרי הוא עכשיו כחתיכת מלח .ולכאורה מקמח חזינן
דאפילו דבר שנשתנה לגמרי ונעשה קמח מברכים ברכתו הראויה אי
לית ליה עילויה אחרינא.
ואולי לפי החילוק שהבאנו בין מי סחיטת פירות למי בישול פירות,
דמי סחיטה הם הפרי עצמו אך חשיבי כזיעה בעלמא ,ומי הבישול הם
דבר אחר לגמרי מהפרי אך כיון שטעמם כטעם הפרי ממש מברכים
עליהם כברכתו ,אפשר דדווקא קמח שהוא טחינת החיטים א"כ אפילו
שלא ניכר כיון שזהו הפרי בעצמו ואין זה זיעה אלא הפרי כשהוא
מרוסק א"כ מברכים כברכתו כיון שזה הדרך ,אך היכא שאין זה אלא
מי הבישול של הפרי כיון שאין ניכר כלל א"א לתת להם את ברכת
הפרי כיון שלא נראה לעין שייכות כלל לפרי .ובאמת אפשר להוסיף
עוד סברא בזה דבכה"ג ליכא גם טעם הפרי אלא מתיקות בעלמא וגם
מהטעם ליכא להבחין מאיזה פרי או ירק יצא וכמו שכת' לעיל.
הט"ז סק"יג כת' דדעת הטור דמברכים על הסוכר בפה"ע היא עיקר ,אך
כיון דהוי ספק יברך שהנ"ב דיוצא ידי כולם ,והוסיף הט"ז דאם יש לפניו
פרי אחר שיברך עליו ויצא גם על הצוק"ר .ותמה על דבריו בביאור
הלכה דכיון דדעת התר"י והריא"ז והכל בו והגאונים שהביא הרמב"ם
שמברכים על הסוכר בפה"א א"כ אמאי לא חשש לשיטות אלו ויפטור
ע"י דבר שברכתו בפה"א דיוצא ע"י זה גם שיטת הטור וגם שיטתם
משא"כ כשפוטר ע"י בפה"ע לא יצא כלל לשיטות הנ"ל.
ונראה דביאור כוונת הט"ז דכיון דעיקר כשיטת הטור שברכתו בפה"ע
יפטור ע"י כך ,ואמנם לשיטות הנ"ל דמברך בפה"א צריך לפטור ע"י
דבר שברכתו בפה"א ,אך כיון שהדבר בעצמו פרי אפילו דגרע ומברכים
עליו רק בפה"א כיון דאינו עיקר הפרי מ"מ יוצא בברכת בפה"ע .וכדכת'
המג"א סימן ר"ו ,א ]הובא בשעה"צ רב ,מב[ דכל שגדל על האילן ומברך
בהפ"א משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפה"ע
יצא .ויעויי"ש במחצית השקל שביאר טעמו משום שעיקר יניקתו מן
האילן ,וכן כת' המ"ב ס"ק מ"ג על פירות שנתסקו לגמרי שאם בירך
בפה"ע בדיעבד יצא .וא"כ כיון דעיקר להלכה כהטור ובדיעבד יוצא כך
גם השיטות דמברך בפה"א כיון שחשיב אילן לכך כת' הט"ז שיפטרנו
ע"י דבר שברכתו בפה"ע.
ואפשר לבאר מח' דנח' בהא דכת' השיטמ"ק ]הובא לעיל סימן קע"ו
מ"ב ס"ק ב ושעה"צ ב'[ דכל מה דאמרינן דהיכא דבירך ברכה אחרת
יצא בדיעבד כ"ז היכא שאין לברכה על מה לחול אך היכא שבירך על
דבר אחר לא יצא אפילו בדיעבד שהביאוה"ל פליג וס"ל דהכא אפילו
בדיעבד לא יצא .וא"כ ס"ל לביאור הלכה דהכא כיון שהברכה חלה על
הפרי שבירך עליו לשיטות שברכת הסוכר בפה"א לא יצא .והט"ז פליג
וס"ל דשאני הא מהא ,דדווקא התם שבירך ברכה גרועה יותר כגון
שבירך במ"מ על הפת ולכך היכא שיש לברכה על מה לחול אמרינן
דמחוייב לברך הברכה החשובה יותר על הפת .משא"כ הכא שבירך
ברכה מעולה יותר וא"כ אין סברא לחייבו לברך שוב אפילו שעיקר
הברכה היא בפה"א כיון שבדיעבד יוצא מהני.
והשתא נבאר הדין היכא שבירך על דבר אחר בפה"ע או בפה"א מה
דינו .דצ"ע לשיטת הרמב"ם דמברכים על הסוכר שהנ"ב האם לשיטתו
כשיברך בפה"ע או בפה"א על דבר אחר האם יפטרנו או לאו ,דהנה
הבאנו דברי המג"א דכל דבר שהוא גדל על האילן ומברכים בפה"א
משום דאינו עיקר הפרי או לא נגמר הפרי אם בירך בפה"ע יצא משום
שגדל על העץ ,וא"כ אפשר לומר דה"ה לדברי הרמב"ם אפילו שעיקר
הברכה היא שהנ"ב אך כיון שהדבר בעצם חשיב עץ אם יברך עליו
בפה"ע או בפה"א יוצא בדיעבד.
ולדברינו נראה דלשיטת הרמב"ם לא יוצא יד"ח אפילו בדיעבד ,שהרי
ביארנו שכיון דלא נוטעים את הקנים ע"ד לאוכלם בפ"ע אלא בשביל
הסוכר ,והסוכר כיון שהוא רק ע"י בישול לא נותן לקנים שם פרי א"כ
גרע מהיכא שהוי פרי אך אינו עיקר הפרי או שלא נגמר גידולו דהתם
הוי פרי משא"כ הכא.
ואי אמרינן הכי נראה חידוש למעשה ,דהנה ידוע דכיון דהוי מח'
הפוסקים מה מברכים על הסוכר מצד הדין מברכים שהנ"ב משום דהוי
ספק ברכות ,אך הבעיה היא היכא שאוכל יחד עם הסוכר דבר שברכתו
בפה"ע או בפה"א לשיטת הטור או לסוברים דבעי לברך בפה"א יצא
יד"ח וא"כ תו לא יברך שהנ"ב משום ספק ברכה לבטלה ,ולכך כת'
האליה רבה סק"כ שכשאוכל עוד דברים כנ"ל יברך קודם שהנ"ב על
המים ולאח"מ יברך בפה"ע או בפה"א ,ואפילו שברכות אלו קודמות
לברכת שהנ"ב משום הספק יעשה כן .ויעויין בכף החיים שכת' דאם
בירך על דבר אחר בפה"ע בדיעבד יצא ולא יברך שהנ"ב .אולם מנהג
העולם אינו כן אלא לעולם מברכים על הסוכר גם לאחר שברכו בפה"ע
ולא חיישינן לשיטות אלו.
ולדברינו נראה דלשיטת הרמב"ם הרי אפילו בדיעבד לא יצא בברכת
בפה"ע או בפה"א וא"כ חייב לברך שהנ"ב ,ואפילו להשיטות דס"ל דבעי
לברך בפה"ע או בפה"א כיון דפסקינן סב"ל ומברך שהנ"ב א"כ כיון
שלברכה יש על מה לחול א"כ אמרינן שסתמא כוונתו לא לצאת יד"ח
בברכת בפה"ע שהרי לפי הרמב"ם אפילו בדיעבד לא יצא יד"ח וא"כ
חייב לברך לאח"מ שהנ"ב ,וא"כ כל אדם שבירך בפה"ע אפילו אם יכוון
בפירוש לפטור יהיה בספק ברכות ומשו"ה כשמברך בפה"ע מכוון לא
לצאת ותו יכול לברך שהנ"ב .וא"כ יכול לכתחילה לברך קודם בפה"ע
ורק לאח"מ שהנ"ב על הסוכר] ,אך כ"ז דווקא בסוכר העשוי מקני סוכר,
אך סוכר שלנו העשוי מסלק סוכר בהא לכאורה מסתברא דבדיעבד
יצא ,ויבואר לקמן[ ,וביותר דכת' הפרמ"ג בפתיחה דאפילו בספק
כה"ג מברכים קודם בפה"ע ואח"כ שהנ"ב דלעולם הברכה קודמת.
ואפשר דהאחרונים שכת' דיקדים אכילת הסוכר היא משום דס"ל דגם
להרמב"ם יוצא בדיעבד בברכת בפה"ע או בפה"א משום דהוי כמו זיעה
ודבש תמרים דאינו עיקר הפרי אך בדיעבד יוצא יד"ח וכדברי המג"א
]אמנם לא מצאתי מקור מפורש דבזיעה ומשקין שמברכים שהנ"ב
אי בירך בפה"ע יצא אך מסתברא הכי דהרי הוי פרי אך אינו עיקרו
אלא זיעה בעלמא[ ולהכי ס"ל דאם יקדים הפרי גם להרמב"ם לא
צריך לחזור ולברך ]דבביאוה"ל כת' דאי בירך בפה"ע או בפה"א יצא
בדיעבד ,משמע דס"ל דגם להרמב"ם יצא דאי לא הוי ליה למיכ' כדכ'
המ"ב לקמן רג,ג גבי פאזימקע"ס דיאכל מעט דלא יהיה ברכה לבטלה
אך לא יאכל יותר משום דלרמב"ם חשיב אוכל בלא ברכה ,אלא מוכח
דס"ל דגם לרמב"ם יוצאים בדיעבד יד"ח[ ומשו"ה אינו חוזר ומברך ,אך
לדברינו דאינו פרי כלל א"כ פשיטא דלא יוצא יד"ח בברכת בפה"ע א"כ
כיון דלדברי הרמב"ם יצטרך לחזור ולברך פשיטא דמכוון לא לצאת
שהרי להרמב"ם דהכי פסקינן להלכה יצטרך לחזור ולברך ולהכי אפילו
לא כיון להדיא כוונתו לא לצאת יד"ח ויכול אח"כ לאכול את הפרי.
ואפשר דאולי אפילו בסוכר העשוי מסלק סוכר ג"כ לשיטת הרמב"ם
אינו יוצא בברכת בפה"א אפילו בדיעבד ,וכסברת הידיו של משה
שהבאנו לעיל ,דכיון דאין בסוכר לא את טעם הסלק אלא רק את
המתיקות וכן לא ניכר כלל בצורתו דמסלק בא ,משו"ה אפילו בדיעבד
נג
לא יוצא בברכת בפה"א.
אך אפשר לומר סברא יותר דהנה מצינו כמה דינים בסימנים אלו דכל
היכא דנטעי אינשא אדעתא דהכי כלומר שנוטעים ע"ד לאכול בזמן
גידול מסוים או בצורה מסוימת אם אוכל לא בצורה ובזמן זה מברך
שהכל .ונראה א"כ שהכא אפילו שהוי ירק גמור אך כיון שכל נטיעתו
הוא בשביל הסוכר א"כ אכילתו טפילה וחשיב כדבר שדרך לאכול רק
מבושל שמברכים עליו כשהוא חי שהנ"ב] ,והרי כל המין של הסלק
סוכר הרי גדל בשביל הסוכר ,ואפילו אם נלך בתר כל המין כולו כלומר
על כל זני הסלק ,נראה דהוי רוב וצריך בירור ,אך אפילו אם אין זה רוב
הכא מסתברא דניזיל בתר זן סלק זה בלבד דאיכא שינוי גדול משאר
המין דזן זה פחות ראוי לאכילה אלא רק למתיקות בעלמא[.
וכיון דאמרינן דהסוכר עצמו א"א לברך עליו בפה"א משום דלא ניכר
כלל דהוא מפרי כל שהוא ומאיזה פרי יצא אלא ברכתו שהנ"ב ,וכל
אכילת הפרי היא הסוכר ,א"כ אין בסלק חשיבות פרי כלל דגם הפרי
עצמו לא יברך עליו בפה"א דהרי אוכלו לא כדרך אכילתו יעויין רב,יב.
ולכך נראה דכיון דבשום צורה ודרך לא מברכים עליו בפה"א א"כ אינו
חשוב פרי כלל ואפילו בדיעבד לא יצא יד"ח בברכת בפה"א.
ויעויין בביאור הלכה שהכריע דיוצא יד"ח בברכת הפנ"א ,אך היכא
שבירך על דבר אחר הרי הבאנו לעיל דהביאור הלכה מודה דלא יוצא
משום שיטת השיטמ"ק דכל היכא דמברך על דבר אחר ויש לברכה
על מה לחול לא יוצא יד"ח ,א"כ גם לדברי הביאור הלכה הכא יחזור
ויברך שהנ"ב ,אמנם לפי הסברא שכת' בדברי הט"ז יצא הכא בדיעבד
לשיטות הללו ,אך אין זה מוכח כלל אלא רק סברא בעלמא .וא"כ
אפשר דעל זה סמכו העולם דכיון דלרוב השיטות אפילו בדיעבד לא
יצאו יד"ח סתמא דעתם לכוון לא לפטור את הסוכר בברכת בפה"א
שברכו על הירק שאכלו משום דאם יכוונו כך יהיו בספק ברכה ,ולכך
סתמא מכוונים לא לצאת ולכך אפילו לאחר שברכו בפה"א על ירק
יכולים לכתחילה לברך שהנ"ב על הסוכר.
הרב משה אהרן ארלנגר שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" ברכפלד
בדין "ברכת האורח" והלכותיה
יסוד הברכה ומקומה
א( כתב הרמב"ם פ"ב מברכות ה"ז :ברכה רביעית צריך להזכיר בה שלש
מלכויות ,וכשמברך האורח אצל בעה"ב מוסיף בה ברכה לבעה"ב ,כיצד
מברכו -אומר יה"ר שלא יבוש בעה"ב בעוה"ז ולא תכלם לעוה"ב ,ויש
לו רשות להוסיף בברכת בעה"ב ולהאריך בה ע"כ.
ומקורו בדברי הגמ' בברכות מו - .דאמר ריו"ח משום רשב"י בעה"ב
בוצע ואורח מברך וכו' כדי שיברך לבעה"ב ,מאי מברך -יה"ר שלא
יבוש בעה"ב בעוה"ז ולא יכלם לעוה"ב ,ורבי מוסיף בה דברים ויצלח
מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר וכו' מעתה
ועד עולם ע"כ ,ומכאן למד שיכול כ"א להוסיף עוד על עיקר הברכה
וכמו שביארו הכס"מ ורבינו מנוח.
וידועים דברי מרן הגרי"ז זצ"ל בזה ]ונד' בכמה ס' מלקוטי תורת הגרי"ז[
לדייק מלשון הרמב"ם שברכת האורח מקומה אחר ברכה רביעית
וכהמשך אליה וכלשונו "ברכה רביעית וכו' מוסיף בה ברכה לבעה"ב",
והדברים מבוארים היטב בדברי האבן האזל שכתב ע"ד הרמב"ם הללו
בזה"ל :מדברי הרמב"ם מוכח דברכת האורח אצל בעה"ב הוא המשך
לברכת הטוה"מ ולא ברכה בפנ"ע ,וכתב ויש לו רשות להוסיף בברכת
בעה"ב ולהאריך בה ,ולפי"ז א"א לענות אמן אחר אל יחסרנו ,וזה אין
לומר דיהיה הפסק בין היה"ר ובין אל יחסרנו בתפלות הרחמן דא"כ
אינה מצטרפת לברכה רביעית ,וע"כ דצריך לומר היה"ר תיכף אחר
אל יחסרנו ושלא לענות אמן ,אלא דאפשר דכשאין אורח אין תפילות
הרחמן מצטרפין ,עכ"ל.
ומבו' בדברי הגרא"ז דענין ברכת האורח הוא כהמשך ותוספת לברכת
הטוה"מ וכל מה שאומר אח"כ הרחמן וכו' הוא המשך של זה והכל
מתקשר עם הברכה וע"כ יש לאמר כל הרחמנים אחר ברכת האורח
ולא לפני כדי שלא יהא הפסק בין ברכת הטוה"מ לברכת האורח ,אלא
דלפ"ז מחדש הגרא"ז שבכה"ג לא יענה אמן אחר אל יחסרנו כיון
שהברכה עדיין לא הסתיימה ]וצ"ל לפ"ז שאחר ברכת האורח יענה
אמן על הכל ואז יצטרך לכוין בו גם כונת האמנת שבח דברכת הטוה"מ
וגם כונת תפלה על בקשת האורח ,אך צ"ע דאם לדבריו כל הרחמן
הם גם מתחברים לזה א"כ לא יענה אלא בגמר הבקשות וצ"ע ,שוב
נראה בפשטות שיענה אמן אחר ברכת האורח דהא מבו' במ"ב )קפ"ט
סק"ה( שעונין אמן אחר ]כל[ הרחמן 8ומשמע דלא ממתינין עד גמר כל
הבקשות וא"כ ה"נ בזה לא גרע ויענה בגמר הברכת אורח[.
והנה מש"כ דברכת האורח היא כהמשך ותוספת לברכת הטוב והמטיב
כן מתבאר בלשון הרמב"ם ,אכן צ"ב בגוף הדבר מנא ליה להרמב"םדבר זה דהא בגמ' מבו' בסה"כ שצריך האורח לברך לבעה"ב וקבעה
הגמ' את נוסח ברכתו אבל לא נזכר מידי בגמ' שיהא זה כתוספת או
המשך לברכה הרביעית ,ועוד מאי סברא היא לחבר זאת לברכה אחרת
ולא לאמרה כברכה בפנ"ע?
והי' נראה לבאר בפשוטו שלמד זאת הרמב"ם מעצם דברי הגמ'
דקאמרה שאם יש אורח הוא מברך והיינו שמזמן ומברך ברכהמ"ז -
כדי שיברך לבעה"ב את ברכת האורח ,והוקשה להרמב"ם מדוע בשביל
לומר ברכת האורח צריך הוא לברך כל ברהמ"ז ולהוציא את כולם הלא
אחר לברך ובגמר ברהמ"ז יוסיף האורח הוא ברכה לבעה"ב?
יכול ֵ
ומכח זה הסיק הרמב"ם שע"כ שברכת האורח נתקנה כהמשך וכחלק
מהברכה וע"כ בשביל שיוכל לאמרה כראוי צריך הוא לברך את כל
הברכה רביעית וממילא גם את כל ברהמ"ז דהא לכתחילה אין חולקין
הברכות ]ויתכן דהביאור בדב"ז שתקנוהו כהמשך משום דרצו חז"ל
שברכת האורח לא תהא כתפלה בעלמא אלא יהא לה תוקף ודרגה
של ברכה וצל"ע[ ועכ"פ מזה יליף הרמב"ם שברכת האורח תוספת היא
על ברכה רביעית.
אמנם שאר דברי האבן האזל צע"ק ,שכותב שכ"מ שמוסיף אחר ברכת
האורח הרחמן וכו' הוא גם מצטרף לברכה אך דוקא כשמוסיף אחר
הברכה ולא לפניה ,וזה צ"ב דעד כמה שאפשר להוסיף בקשות ולספחן
לברכה א"כ מה משנה הסדר ואת"ל שרק לנוסח דברכת האורח נתנו
חז"ל תוקף וכח להיות המשך הברכה ולכן צריך להסמיכה א"כ מנין
לומר שאחר שמסיים הנוסח יכול כבר לחבר שאר הרחמנים שאינם
שייכים לברכת האורח.
עוד צ"ב במש"כ שאין לענות אמן אחר אל יחסרנו בגלל שהוא המשך
דמאי חסרון איכא אם יענו השומעים אמן הלא המברך עצמו אינומפסיק בברכתו וא"כ למה יבטלו בחנם ענית אמן על הברכה בגלל
שרוצה המברך להוסיף דברים ,דהלא מצינו דשייך אמן גם על חלק
מברכה וכמו ביעלה ויבא שעונים אחר ג' בקשות שבתוך הנוסח וכן
במוסף דר"ח ובברכת החודש עונים אחר כל בקשה ובקשה בפנ"ע
וא"כ הכא ק"ו שיוכלו לענות על עיקר נוסח ברכת הטוה"מ המתוקן לנו
ואח"כ יוסיף בה המברך דברים לבעה"ב?
ויתכן דמיירי באופן )הפשוט בהלכה( שהמברך מוציא את כולם
בברכותיו וא"כ צריך לכאו' להוציאם גם בברכת האורח וא"כ יש קפידא
שלא יענו באמצע ברכתם שהיא "שומע כעונה" ככל ברכה שאין עונים
באמצע אמירתה לסתם אמנים ושאין ביעלה ויבא וכו' שהשומעים
אינם יוצאים יד"ח בחזרת הש"ץ וע"כ עונים ,אלא דלפ"ז יצא דהאידנא
שכ"א מברך בפנ"ע לא יהא חסרון לענות אמן אחר אל יחסרנו.
ב( והנה בפמ"ג בסי' קפ"ט )משב"ז סק"א( כתב וז"ל :ודע דברכת הטוב
מסיימת מיד שיאמר ומכל טוב אל יחסרנו ,והרחמן הוא וכו' הוספה
ואין מברכה רביעית עיין טור ולבוש עכ"ל .גם בא"ר סוסק"א כתב :ודע
דברכות טוב ומטיב עד הרחמן ע"כ .וכן ראיתי בחי"א )כלל מ"ז ,א'(
כותב :וברכה רביעית וכו' ומסיימת ומכל טוב תמיד אל יחסרנו ,והשומע
שהמברך מסיים אל יחסרנו צריך לענות אמן כי כאן הוא סוף הברכה
והרחמן הוא אינו אלא מנהג .ע"כ .ונראה מדבריהם ]עכ"פ בדעת הטור[
שלא כפי שנתבאר שהוא המשך אלא דהוא ברכה בפנ"ע ,ואמנם לא
מדברים על ברכת האורח אלא על הרחמן אבל משמע דאכולהו קאי
דאין המשך לברכה ,ונבוא לבחון הדברים במקורם.
הנה לשון הטור סו"ס קפט :כתב הר"ר יחיאל ז"ל -נהגו להאריך בברכת
הטוב והמטיב ]בדפוסים קדמונים וכתה"י "להאריך אחר הטוה"מ" או
"אחר ברכת הטוה"מ"[ הרחמן בכמה גווני ,ולא ידעתי מאין בא זה
להרבות בבקשה בין ברהמ"ז לברכת בופה"ג ,ואפשר שנהגו לעשות
כן מהא דאמרו אורח מברך יה"ר מלפניך וכו' עד כאן ,ונראה לי שאין
בזה משום הפסק וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללים על
הילד באמצע הברכה אחר שבירך בופה"ג ומפסיק בין ברכה לשתיה
עכ"ל הטור.
ולשון הלבוש )קפ"ט ס"ב( :נהגו להאריך בברכה זו הרחמן הוא בכמה
גוונים ,ואין בזה הפסק בין ברהמ"ז לברכת ושתיית הכוס כיון שכן
נהגו ושייכי לברכת ההודאות שאמרנו ,ונ"ל שהטעם הוא דלא חשבינן
להו להפסק כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע
לאחוריו] ,ובהגה"ה מדפו"ר מוסיף :ועוד טעם אחר -שאגב שמפסיק
אורח שמברך ברהמ"ז במה שמברך לבעה"ב ואומר יה"ר מלפניך וכו'
מפסיקין כמו באלו הרחמן אע"פ שהם בכמה גוונים[ עכ"ד הלבוש.
ויש להבין עפ"י כל לשונות אלו מנין הוכיח הפמ"ג מדבריהם שהרחמן
וכו' הוא בפנ"ע ולא מברכה רביעית דהלא לשון הטור "להאריך בברכת
הטוב והמטיב וכו'" וכן לשון הלבוש "נהגו להאריך בברכה זו וכו'"
]ואמנם מדברים על ההרחמן אבל הלא משוים זאת לברכת האורח[?
ונראה דראית הפמ"ג היא מכל נידון דברי הטור שמקשה כיצד מותר
להפסיק בבקשות אחרות והלא הוא הפסק בין ברהמ"ז להגפן -ופושט
מברכת האורח שרואים גם שם שמוסיפים בקשות אחרות ואין בזה
הפסק ,ולמד הפמ"ג שאילו הי' זה חלק מהברכה א"כ מאי קושיא ומאי
תירוצא דהלא כל הבקשות הן המשך הברכה וע"כ דס"ל שהם בקשות
בפנ"ע וע"ז הוכיח דגם בברכת האורח מוסיפים בקשות בפנ"ע ,וכ"ז גם
בדברי הלבוש ,אך א"כ לשונם שמאריכים בברכה רביעית אכתי דוחק
ונצטרך לומר דלאו דוקא הוא.
אמנם לפי כל משנ"ת ]עפי"ד הגר"ז והאבן האזל[ א"כ הלא יש לפרש
בפשיטות דברי הטור והלבוש דנקטו שכולהו הרחמן הם המשך
לברהמ"ז כפי שנהגו אלא דע"ז גופא הק' מנין דשרי להוסיף דברים
שאינם בנוסח חז"ל שקבעו לברכת הטוה"מ וע"ז כתב הטור בשם ר'
יחיאל להוכיח מהמבו' בגמ' שמוסיף ברכה לבעה"ב וחזינן שחז"ל כבר
נתנו אפשרות של הוספה שלא מעצם נוסח הברכה המקורית וע"כ
שיש האפשרות להאריך את הברכה וא"כ ה"נ אפשר להאריך ולהוסיף
שאר בקשות ואף שלא ברכת האורח ,וכ"ה גם כונת הלבוש בכל דבריו
וכמש"כ "כיון שכן נהגו ושייכי לברכות ההודאות שאמרנו" ובהמשך
משוה זאת לתחנונים שבסוף שמו"ע שגם שם ממשיכים את תפלת
שמו"ע בזה וכן בהגה"ה מדפו"ר משוה זאת לברכת האורח וכנ"ל.
ואם כנים דברינו בביאור הטור והלבוש א"כ לא רק שאין קושיא בדבריהם
על דרך האבהא"ז והגרי"ז )בהרמב"ם( אלא אדרבה מדבריהם ראיה
ליסוד שהכל הוא המשך של ברכה רביעית ,ואף תוספת חזינן מדבריהם
דהלא הערנו ע"ד הגרא"ז שברמב"ם איתא כן על ברכת האורח ומנין
לחדש כן גם על כל הרחמן ,אך בדברי הטור והלבוש מתבאר שגם
שאר הרחמן הוא המשך לברכה רביעית ,וגם נפשט ספקו דהגרא"ז
בסוף דבריו אם גם כשאין ברכת אורח הוא המשך וכפי שנראה מדברי
הטור בשם רבינו יחיאל] ,אלא שעדיין יש מקום להערתנו מ"ש אם
אומר קודם הרחמן וכו' או ברכת האורח דהלא את תרויהו אפשר
לצרף כהמשך לברכהמ"ז לפי הנראה מדברי רבנו יחיאל ,9ואולי לדברי
הלבוש בטעם האחר יש מקור לחלק בדב"ז דמשמעות דבריו היא
שאגב שמפסיקין לברכת האורח מפסיקין גם לשאר בקשות אבל הכל
מכח ברכת האורח שאמר קבעו כהמשך לברכה ,וצ"ע[.
אך כאמור שבדברי הא"ר ופמ"ג מבו' לא כן אלא דהברהמ"ז מסתיימת
באל יחסרנו והם פרשו אחרת בדברי הטור ולבוש והבנתם א"ש טפי
לפי הנוסחאות האחרות בטור שהעתקנו לעיל במוסגר שלפ"ז מפורש
]שעכ"פ שאר הרחמן[ זה אחר ברכת הטוה"מ ולא כהמשך להברכה.
ג( עכ"פ מתבאר מכל הנזכר בדברי הראשונים -דאף שבטור אין
הכרע למיקום ברכה זו ויסודה )ותליא בביאורים שבדבריו( מ"מ בדברי
הרמב"ם עולה בפשטות שמיקומה מיד אחר ברכה רביעית וכהמשך
אליה.
ועתה נבא לבחון דעת שאר ראשונים בענין זה ומצינו בזה דברים
מפורשים בראשונים לכאן ולכאן ,הנה מחד גיסא מצינו כמה ראשונים
שהלכו בדרך הרמב"ם -דזה לשון הסמ"ג )עשין כ"ז(" :וכשמברך האורח
מוסיף בברכה רביעית וכו'" ,ובספר הבתים" :אורח המברך ברכהמ"ז
מוסיף בברכת הטוב והמטיב וכו'" ,ובספר השלחן" :כשמברך האורח
אצל בעה"ב מוסיף בה ברכה לבעה"ב כיצד מברכו יה"ר וכו' עד עולם,
הרחמן הוא ישים וכו'" ,ובספר מצוות זמניות "יסדר ]ברכה זו[ בברכת
הטוב והמטיב" )אלא שנוסחתו שם לא כנוסח הגמ' כלל אלא הרחמן
הוא יברך וכו'( וכן קצת משמעות לשון הצידה לדרך שכותב" :כשאורח
מברך מוסיף לבעה"ב יה"ר וכו'".
אמנם מאידך מצינו הרבה ראשונים שכותבים אחרת אם מצד מיקום
ברכה זו אם מצד שלומדים בגדר ברכת האורח שהיא ברכה בפני
עצמה -הנה לשון האורחות חיים )לרא"ה מלוניל( סי' נ"ג :מכאן סמכו
ז"ל לתקן ברכה בפנ"ע לבעה"ב ,ואומר הרחמן הוא יברך מורי בעה"ב
הזה וכו' ואחר יאמר יה"ר מלפני וכו' ממרום ילמדו עליו וכו' ,ולשון
סידור רס"ג " -ומי שאכל בבית חברו ומברך צריך להתפלל בעדו וחומר
הרחמן יברך את בעה"ב הזה וכו' וכן יה"ר שלא יבושו ולא תכלמו וכו'
מעתה ועד עולם ,ממרום ילמדו עליכם וכו'" ,ולשון ר"י בר יקר )בפ'
התפילות( :כאן אומר הרחמן הרחמן כ"א כרצונו וכרצון שאלתו ואם
הוא אורח צריך לברך בעה"ב וכו' ,לשון הסמ"ק :אורח חייב לברך את
בעה"ב ותקנו לו חכמים ברכה אחת ואפילו לא תהא ברהמ"ז טעונה
כוס )הל' ברכות סי' ק"ט( ,ובכל בו כתב" :מכאן סמכו ז"ל לתקן ברכה
בפני עצמה לברך בעה"ב ,ואומר הכי הרחמן הוא יברך מורי בעה"ב
הזה אותו ואת ביתו וכו' ונאמר אמן ,יה"ר מלפני אלוקי השמים וכו'
ממרום ילמדו עליו זכות וכו' ,ובאבודרהם כותב :ואומר הרחמן כאו"א
כרצונו וכרצון שאלתו ואינו חשוב הפסקה בין ברכהמ"ז לבופה"ג שהרי
תקנו לאורח לברך לבעה"ב וכו' ובפ' שלשה שאכלו מפרש נוסח הברכה
שמברך האוכל לבעה"ב כך -יה"ר שלא יבוש וכו'.
ובמחזור ויטרי אחר שמפרט כל סדר הרחמן שאומרים מביא את הנוסח
הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה אותו ואת ביתו וכו' בברכה שלמה
ונאמר אמן ,יה"ר מלפני אלוקי השמים שלא יבוש וכו' ממרום ילמדו
עליו וכו' ]ובמקורות וציונים על הרמב"ם הוצאת פרנקל הוסיפו לציין
בזה לספר צרור החיים עמ' ל' ]וסידור[ עץ חיים ח"א עמ' קס"ח שגם
שם הוא מסודר כבמחזור ויטרי ויש כאן עוד מן הראשונים שבדרך זו[.
עכ"פ מתבאר מכל הנך ראשונים דנקטו שברכת האורח היא ברכה
בפנ"ע ואינה חלק מברכת הטוב והמטיב ורבים מהנך ראשונים אף
קבעוה אחר שאר סדר הרחמן ועכ"פ אחר נוסח של הרחמן הוא יברך
את בעה"ב הזה וכו' שאז מוסיפים הנוסח שתקנו חז"ל בגמ'.
ד( והנה במ"ב )ר"א סק"ה( כתב ]ע"ד השולחן ערוך שהעתיק נוסח
ברכת האורח[ -בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח
הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס ע"כ ,והוא לפנינו במעדני יו"ט
על הרא"ש בברכות פ"ז סי"א שכותב בסק"ט מאי מברך יה"ר שלא
יבוש וכו' -מימי תמהתי על שמשנין הנוסח בענין אחר ,וכן בדבריו
בדברי חמודות סקכ"ג :ואנן מברכים בנוסח אחר וכבר תמהתי ע"ז
בסי' מעיו"ט ע"כ .ובפשטות כונתו שאנו אומרים נוסח של הרחמן הוא
יברך את ]אבי מורי[ בעה"ב הזה וכו' שהוא נוסח שאינו דומה כלל
לנוסח הגמ' ,ואמנם מקיימים סוף סוף התקנה לברך לבעה"ב אבל
מדוע משנים מנוסח שתיקנו חז"ל ,עכת"ד.
והנה לפי לשונות הראשונים שהבאנו לעיל מבאר בכמה מינייהו שנוסח
הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו' ככל נוסחתנו עד בברכה שלמה ונאמר
אמן -היא נוסחא קדמונית שהזכירו הראשונים )כ"א בלשון דידיה(
אלא שלאחריה הוסיפו גם את נוסח הגמ' ,וא"כ אין טענה על מה שאנו
אומרים את הרחמן זה ,אלא שאם יש שאינם אומרים נוסח הגמ' של
יה"ר וכו' עליהם התלונה למה משמיטים נוסח הגמ' ,וכנראה שבזמן
התוי"ט לא אמרו ככל נוסח דיה"ר וע"כ תלונתו היתה על שמשנין,
אך עכ"פ לדידן לכתחילה י"ל את תרוייהו וכפי הנזכר ברוב סידורים
וברכונים בימינו וא"ש .כמו"כ ביעב"ץ בסידורו נקט לתרוויהו דהרי סידר
את היה"ר אחר גמר כל הרחמן ]בברכה שלמה ונאמר אמן[ ובביאוריו
כתב להעיר :התמיהא עלינו האשכנזים שהקלנו בו והשלכנוהו אחרי
גוינו ,וכך לא יעשה ,ראה איך דקדקו בו וכו' עי"ש וחזינן דס"ל דלא
סגי בנוסח דהרחמן הוא יברך את בעה"ב אלא דוקא כנוסח הגמ'
]ולכתחילה עכ"פ תרויהו בעינן[.
אמנם מאידך מצינו כמה אח' שהביאו ונקטו המנהג של אמירת נוסח
הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו' ,הנה בכה"ח סקט"ו כתב על לשון
המחבר יה"ר וכו' " -ואנחנו מברכים בנוסח אחר כמ"ש בסידורים"
אך מיד מציין לעיין בל"ח שתמה ע"ז והובא במחצה"ש סק"ב ,ובספר
שולחן הטהור )למהרי"א מקאמרנא( כתב בפשטות )בסי' ר"א ס"ג(:
האידנא אין מברכין כלל ברכת בעה"ב המבו' בגמ' ובשו"ע כי סומכים
על שאומרים "הרחמן הוא יברך את בעה"ב ,כמו שנתברכו אבותינו"
והכל בכלל ,ובזמן הגמ' לא היו אומרים כלל אלו הרחמן שאומרים
בזמנינו ע"כ )והיינו שמישב כביכול טענת הדברי חמודות ,וצ"ע(,
ובקצות השולחן סי' מ"ה סקמ"א כותב :ולא העתקתי נוסח הברכה
כי לא נהגו בזמה"ז בנוסח דגמ' ועי' בל"ח שתמה ע"ז )ומסיים שם
נד
במוסגר שאצל הספרדים המנהג לברך בנוסח הגמ' .ונראה מדבריו
שעליהם אין את תלונת הל"ח ואילו בכה"ח הנ"ל נראה שעדיין הערתו
קיימת דאף שמזכירים הבקשות שבנוסח הגמ' אבל סו"ס משנים
מנוסח המקורי(.
ובתשובות והנהגות )ח"ב סי' קכ"ב( דן בענין זה וכתב) :אחר הבאת
ד' הרמב"ם וכו'( -אבל ע"ש בכס"מ דנראה שכל ההוספה רשות
ויוצאין בברכה לבעה"ב לחוד ומוסיף כפי הנוסח כרצונו ,ולזה העירוני
שבברכת הרחמן יוצא מדינא שמברך גם בעה"ב הזה וכו' בכל מכל כל
וכו' ויוצא כבר עיקר החיוב מדינא דגמ' ,ולכן רבים לא נהגו היום לברך
לבעה"ב בנוסח יה"ר הנ"ל ולא עברו דינא דגמרא שמעיקה"ד יוצאין
בברהמ"ז שלנו כשמברך לבעה"ב בהרחמן וכמ"ש ,ואף שבמ"ב הביא
שבל"ח תמה למה משנין מנוסח ברכת בעה"ב שבגמ' מ"מ בשעה"צ
סקי"ד משמע שעקה"ד יוצאין בהרחמן וכמ"ש ,אך מסיים בהערה
נחוצה דלפ"ז הנוהגים בשבת לסיים באל יחסרנו יפסידו ברכת בעה"ב
ויצטרכו להוסיף ולומר ברכת בעה"ב ועכ"פ לומר הרחמן הוא יברך את
בעה"ב וכו' וכת"ד.
והנה אם באנו לדון למעשה באיזה מקום לומר את נוסח היה"ר
אנו במבוכה שהרי הבאנו בזה דעות שונות בדברי הראשונים ואף
שהרמב"ם ודעימיה הסמכוהו לברכת הטוה"מ אך רוב ראשונים
קבעוהו כנוסח בפנ"ע ,ובכמה ראשונים זה נזכר במפורש אחרי הרחמן
הוא יברך את בעה"ב וכו' ובמחזור ויטרי זה מפו' בגמר סדר הרחמן,
וכמו"כ בשו"ע לא העתיק לשון הרמב"ם אלא כלשון הטור בסי' ר"א
שאפשר בפשטות לפרש שהוא ברכה בפנ"ע ,גם הזכרנו דברי הפמ"ג
שכתב בפשיטות שהיא ברכה בפנ"ע והוכיח כן מהטור והלבוש ,גם
הובא דברי היעב"ץ בסידורו שקבע היה"ר אחר גמר כל הרחמן ,ומכל
הלין היה נראה דעדיף טפי לאמרו התם בפרט שהלא לפי סדר הרחמן
שבידינו שנתקבל בכל תפוצות ישראל מימות הראשונים הלא נזכר
ברכת בעה"ב אחר שאר הרחמן ולא ראשונה להם והגם שהוא נוסח
אחר מהמבו' בגמ' אך עכ"פ זהו ברכת האורח לבעה"ב וחזינן שנקבע
שם וא"כ גם אם נבוא להחמיר ולומר גם את נוסח הגמ' הלא פשוט
דנסמיכנה להתם ולא נקבענה במקום אחר לברך בעה"ב ואחר בקשות
אחרות נשוב ונברכנו בנוסח אחר ופוק חזי גם ברוב הסידורים סידרו
את היה"ר לפני או אחרי הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו' וכסידור
היעב"ץ] ,גם בנוסח הספרדים בסידורהם ] -שמבו' בבא"ח ובכה"ח[
שמשלבים נוסח הרחמן יברך את בעה"ב וכו' אם בקשות הנז' ביה"ר
שבגמ' -גם הם לא מסמיכים זאת לברכה רביעית אלא בגמר סדר
הרחמן לפני הרחמן הוא יזכנו[.
ועוד יש להוסיף טענה בזה דגם הנך ראשונים שכתבו את היה"ר
כהמשך ותוספת לברכת הטוה"מ מ"מ לא כתבו שא"א לאמרם אחר
שאר הרחמן דעד כמה שאפשר להוסיף עוד בקשות כרצונו כלשון
הרמב"ם ]וכ"ה בצידה לדרך -ויוסיף כפי שכלו וכו'[ א"כ יתכן שיכול
להקדים שאר הרחמן ואז להוסיף הברכות לבעה"ב וכולהו יהיו המשך
לברכת הטוה"מ שגם היא מסתיימת בבקשות ,ואף שיתכן שבדוקא
כתבוהו סמוך להטוה"מ מ"מ ספקם לא יוציא מודאי דשאר ראשונים
שכתבו להדיא אחר שאר הרחמן] ,גם יתכן שיש ראשונים שלא נהגו
כלל באמירת שאר הרחמן )שלא נזכר בגמ'( ולכן הסמיכו מיד את
ברכת האורח אך גם הם מודו דמי שאומר שאר הרחמן יכול לסדר מיד
אחריהם והכל יהא כהמשך לברכת הטוב והמטיב ,ואמנם שברמב"ם
עצמו לא נראה כן אלא גם לדידי' אומרים הרחמן וכו' כפי שדקדקנו
לעיל מלשונו בסוף ה"ח[.
ואמנם מאידך יש לטעון ולומר שעדיף לנהוג כמשמעות הרמב"ם דהא
בדבריו יש מקום לפרש שבדוקא הוא שיהא מחובר ברכת האורח
לבעה"ב וכהמשך אחד ]וכפי דנקטו הגרי"ז והגרא"ז[ ,ואף דבהרבה
ראשונים מבו' שלא הסמיכוהו אך יתכן שאין ענין לשיטתם בדוקא
שלא להסמיך וגם אם קבעוה כברכה בפנ"ע מ"מ אין חסרון אם יסמיכן
לברכת הטוב והמטיב וא"כ יתכן דעדיף לחוש להרמב"ם ודעימי' שלא
יהא הפסק לשיטתם בין ברהמ"ז לברכת האורח.
וכל דברינו הם לפלפול לבחון הדבר לאור דברי הראשונים כיצד ראוי
לנהוג טפי אך למעשה יש מנהגים שונים בזה בין האנשים ]וכבר בין
הגדולים זצ"ל[ ולכל מנהג יש מקור נאמן כפי שנתבאר.
ולסיום אעתיק בזה מה שראיתי בכתבי ת"ח מתלמידי הגר"ח קניבסקי
שליט"א ששאלו בזה"ל :בשו"ע דאורח מברך ברכהמ"ז ואומר יה"ר
וכו' ולא מפורש היכן ,ובשם הגרי"ז שדייק ברמב"ם שזה המשך ברכת
אל יחסרנו ,שו"ר בכל בו שכ' לאמרה אחר בברכה שלימה ונאמר אמן,
ילמדנו רבינו היאך לנהוג? והשיב הגרח"ק בזה"ל :המנהג כהכל בו,
ע"כ.
עוד אציין לדברי התשובות והנהגות ח"ב סי' קכ"ב שנקט בפשיטות
שאמירתה אחר אל יחסרנו עפי"ד הרמב"ם וביאור הגרי"ז בזה ,אך לא
הזכיר מידי מדברי שאר ראשונים בענין הזה )ושאר דבריו הנוגעים
לענין נזכרים להלן(.
עניית אמן אל יחסרנו
ה( הנה בתחילת דברינו הבאנו את דברי האבן האזל שהוכיח מדברי
הרמב"ם שברכת האורח היא המשך של ברכת הטוב והמטיב ולפ"ז
רצה לחדש האבן האזל שכשאומרים ברכת האורח אין עונין אמן אחר
אל יחסרנו ,ובהמשך הדברים כתבנו להעיר ע"ד )לפו"ר( מ"ט יבטל
האמן בגלל שהאורח מוסיף ברכה לבעה"ב יעו"ש ,אך הנה אחר כל
אריכות דברינו בהבאת דברי הראשונים בענין זה א"כ קחזינן שלהרבה
ראשונים ברכת האורח היא ברכה בפנ"ע ואינה חלק מברכת הטוה"מ
וא"כ לדבריהם אין כל סיבה שלא לענות אמן אחר אל יחסרנו וא"כ
כל הנך שיטות ודאי חזי לאצטרופי לדברינו שלא לבטל עניית האמן
בכה"ג.
אמנם ראיתי שמעירים דעצם המושג של עניית אמן אחר אל יחסרנו
)בעלמא( אינו כה פשוט וברור דהוא דבר שלא הי' בקדמונים אלא בב'
אחרונים שכביכול הם חידשו הדבר -ראשית מצינו כן בחיי"א )כלל
מ"ז ס"א( שכותב :והשומע שהמברך מסיים אל יחסרנו צריך לענות
אמן כי כאן הוא סוף הברכה והרחמן הוא אינו אלא מנהג ע"כ .והובאו
דבריו בכה"ח קפ"ט סק"א ]שציין שלמנהג הספרדים הסיום וכל טוב[
וכן מצינו בתוספות מעשה רב בשם הגר"א ,וכיון שכן יש מקום לומר
שהיות שהם חידשו הדבר א"כ אין חסרון בכך אם עכ"פ באופן שיש
ברכת האורח לא יענו דלא חשיב מבטל אמן שתקנו חכמים ,אמנם
יש מקום לטעון בזה דאף שהנך אחרונים הזכירו מפורש את אמן זה
אך אין זה אומר שהם חידשוהו ויתכן שלא טרחו קודמיהם לציין זאת
בגלל פשיטותו וכמו שלא מצינו מפורש שצריך לומר אמן על ברכת
על הארץ ועל המזון דפשיטא דבגמר ברכה עונין אמן וה"נ הכא] ,ואף
כאן יש סברא יתירא לענות אמן משום שהוא גמר כל הברכות[.
עכ"פ למאי דנהגו מן קדמת דנא לענות אמן אחר אל יחסרנו כדברי
האחרונים נראה דודאי ש"ד לענות גם באופן שאומר מיד ברכת
האורח ,לא מבעיא לכל שיטות הראשונים שהבאנו דס"ל שאינו
המשך של ברכה רביעית דודאי שיש לענות כאן ,אלא אף להראשונים
שמדבריהם נראה שברכת האורח היא המשך לברכה רביעית מ"מ
הלא קא חזינן שתמיד אנו עונים אמן אחר אל יחסרנו אף שממשיכים
בהרחמן וכו' והלא נתבאר בפשיטות דאם נקטינן שאפשר לאמשוכי
לברכה רביעית א"כ זה נוגע גם לכל הרחמן דאמרינן וכמו דמשמע
בטור בסו"ס קפ"ט ובלבוש שם וכן בגר"ז שם מפו' היטב )והובאו
דבריהם לעיל אות ב'( ואי אעפ"כ לא חשים לזה ועונים אמן ה"נ הכא
נענה )והטעם שאין חסרון לענות על אף שלא סיים ברכתו -כבר
בארנו טעמנו בזה לעיל באות א' קחנו משם(.
אמנם יש קצת לדון בזה עפי"ד החיי"א שהעתקנוהו )לעיל באות זו(
שמטעים מדוע לענות אמן הכא "כי כאן הוא סוף הברכה והרחמן אינו
אלא מנהג" דסברא זו לא שייכא כ"כ הכא במי שאומר ברכת האורח
סמוך לברכה רביעית שדב"ז אינו סתם מנהג אלא חיובא שתקנו
לאורח לברך לבעה"ב ,אלא דאעפ"כ שאר סברותינו לענות כאן אמן
עדיין קיימי אף ללא סברא האחרונה הנזכרת.
ופשיטא דכל דברינו הם בהנוהגים לברך לבעה"ב מיד בסמוך לברכה
רביעית אבל כל הנוהגים לאמרה בסוף הרחמן או לבטלה ולפטרה
בנוסח הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה -בזה פשיטא לכאו' שיענו
אמן ככל גווני שעונים אמנים על אף שממשיכים באמירת כל אופני
בקשות הרחמן.
ובתשובות והנהגות ח"ב סי' קכ"ב כתב בענין זה )אחר שהביא הראי'
מדברי הרמב"ם שברכת האורח היא הוספה על ברכה רביעית( ולענין
אמן אני מסופק שהנה בסוף ברכת האורח בודאי ראוי לענות אמן
שעכ"פ שייך לברכה רביעית אבל בסוף כשאומר אל יחסרנו אולי
כשיש אורח אין ראוי לענות שם דכשיש אורח אין זה סוף הברכה אלא
יענה בגמר כל הברכה דהיינו אחר סוף ברכה לבעה"ב ולכן ראוי רק אז
לענות אמן בסוף ברכת האורח ולא באל יחסרנו ,אבל המנהג שבכל
אופן עונים גם אמן אחר אל יחסרנו ,וצ"ל שנתקבל ברכת האורח
כהוספה ולא מגוף הברכה.
ובהמשך שם מביא דברי הגר"א שיש לענות אמן )בעלמא( אחר אל
יחסרנו ומבאר זאת הגרמ"ש דאף שממשיך בהוספות מ"מ ראוי לענות
כדי להבחין שעד כאן חיוב ומכאן מנהג ודומיא דאמן דבונה ירושלים
שמבדיל בין ברכות דאורייתא לדרבנן.
ומסיים שם לעניננו -ומיהו גם באורח כיון שאינו אומר בברכת האורח
ויהי רצון אלא יה"ר נראה שראוי לומר אמן בסוף אל יחסרנו וגם בסוף
ברכת האורח שמברך מיד אח"כ כמו בברכה הסמוכה לברכה ע"כ.
שיחה והליכה אחר אל יחסרנו
ו( הנה מרגלא בפומייהו דאינשי שכיון שברכהמ"ז מסתיימת באל
יחסרנו א"כ אח"כ לפני אמירת הרחמן או באמצע אפשר להפסיק
ולדבר לצורך כל דהוא ,ויש מקילים אף לכתחילה ואף ללא צורך
]ושמא לדידהו הרצון לומר מיד את העולה בדעתם חשיב צורך גדול[
ונחזי אנן אם נכון הדבר.
דהנה מלבד מה שלכאו' גם אם מותר הדבר מדינא מ"מ יש בזה
זלזול בברכה ובתקנת הקדמונים באמירת הרחמן עם כל הנוסחאות
המקובלות ,אך בר מן דין יש לדון אם הדבר מותר משורת ההלכה,
דהנה לאור המתבאר בארוכה לעיל לא מבעיא באופן שיש ברכת
האורח דאז להרמב"ם ודעמי' היא המשך וחלק מברכת האורח ואז
אסור להפסיק ביניהם ,ונתבאר באבן האזל דבכה"ג שאומר ברכת
האורח אז כל המשך ההוספות הם ג"כ תוספת והמשך לברכה רביעית,
אלא אף באופן שליכא ברכה"א מ"מ גם בכה"ג מצינו משמעויות
שכל נוסחי הרחמן הם המשך לברכה רביעית וכלשון הטור בסו"ס
קפ"ט " -נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גווני" וכן
לשון הלבוש "נהגו להאריך בברכה זו הרחמן הוא בכמה גוונים" וא"כ
לפ"ז יש לדון לאסור להפסיק בדיבור במקום זה דהא אכתי לא סיים
הברכה ,ואמנם דיש גם משמעויות בראשונים אחרים שאינו המשך
לברכה אלא בפנ"ע וגם בטור עצמו הבאנו באות ב' גרסאות אחרות
בדבריו מ"מ להמבו' בלבוש בפשטות ובגיר' זו שבטור )ומשמעויות
נוספות הוזכרו למעלה( א"כ יש לחוש בזה משום הפסק עכ"פ עד
בברכה שלימה ונאמר אמן .וצ"ע.
אכן להמבו' בא"ר ובפמ"ג משמע דנקטו להלכה שברהמ"ז מסתיימת
באל יחסרנו וההמשך הוא רק מנהג וא"כ לפ"ז יצא דאין חשש איסור
בדבר.
אמנם גם לפי המשמעות שהזכרנו שהרחמן הוא בהמשך הברכה יש
מקום לדון ולומר שאין איסור בדבר דהלא מעיקר התקנה דברכה
רביעית בודאי דלא נכלל דבר זה אלא דכל שמוסיף בבקשות א"כ
הוא מוסיף בזה על הברכה ומרחיבה אם כ"ז כשהמשיך ולא הפסיק
אך באופן שפוסק כדי לדבר לאיזה צורך א"כ גלי דעתיה דפסק לה
לברכה וסיימה ואף אי לא חשיב דגלי דעת מ"מ המציאות כך היא
שפסק כבר את הברכה ,וא"כ באופן זה כל המשך אמירת הרחמן הוי
כבקשות בפנ"ע ולא מן הברכה ,ואין בכך פסול בעצם אלא רק הורדה
מדרגת הדברים וחשיבותם ,וצ"ע.
ז( עוד יש לדון במנהג רבים הממהרים לתלמודם ואחר שאכלו
בזריזות וברכו הברכה המחויבת אצים לדרכם ואת שאר הרחמן
אומרים בדרך הילוכם ,דגם בזה אף דמסברא אמינא דאין קפידא
מדינא מ"מ לאור משנ"ת דהרחמן המשך הוא לברכת הטוה"מ א"כ
יתכן שיהא אסור לקום ממקומו עד סוף הברכה כדין השו"ע )קפ"ג
ס"ט( "כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וכו'" ,ויתכן
דכאן אף חמור דמש"כ לעיל לדון בזה גבי שיחה וכתבנו סברא לדחות
דברגע ששח א"כ בזה מסיים ומנתק עצמו מהברכה וההמשך הוא רק
מנהגא יל"ע אם גם הכא שייך לטעון כן שברגע שילך א"כ החליט
שהברכה תסתיים במקום זה -דהכא שאני שלא עשה הפסק מוגדר
כי אם שינה תנוחתו תוך כדי הברכה וא"כ יתכן דאסור ]וראה להלן מה
שהבאנו לשון הרו"ח ויתכן שהתכוין לאסור מדינא ההליכה מצד טענה
הנ"ל ולא רק מצד ההנהגה[.
אמנם בין כך ובין כך יש לדון על הנהגת השיחה הזו מצד כבוד הברכה
וצורתה )כפי שכתבנו בתחילה( ומצינו דברים בזה באחרונים ,דבכה"ח
סי' קצ"א אות ה' מעתיק לשון הרוח חיים )פלאג'י( :ואפי' לפנות
הדברים מהשולחן אין לו לעשות בעודו מברך כ"א ידיו אסורות ועיניו
סגורות ומה טוב מתוך הספר ,והממהרין לקום מהשולחן כשמתחילין
לומר הרחמן וכו' לאו שפיר עבדי כי אם צריך להיות יושב עד עושה
שלום כמו עקירת רגלים שבעמידה ואז יעמוד ,והיכן )כלו' ואיך( יאמר
"ומה שהותרנו יהיה לברכה" דלא על בני מעיו בלבד הכונה אלא
על השולחן עכ"ל ומדבריו נראה שאמירת עושה שלו' )שאצל נוסח
ספרדי זהו סיום הכל ובנוסח אשכנז הוא לקראת הסוף( הוא כעקירת
רגלים וסיום ואין להפסיק לפנ"כ בהליכה ומסתמא דכ"ש בשיחה,
]ומה שמעיר על לשון ומה שהותרנו וכו' זה ל"ש בנוסח אשכנז אך
יש להעיר על לשון "בבית הזה ועל שולחן זה שאכלנו עליו" בזמן
שכבר הלך לדרכו ויש ליישב אך עכ"פ לכתחילה נראה דבשעה"ד
כשהולך לדרכו יאמר נוסח "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית
ועל שולחן שאכלנו עליו" וצ"ע[ ,ומסתברא דמ"מ הנחוץ לילך לדרכו
ומיקל בענין זה דלפ"ד הרו"ח הנ"ל ראוי שעכ"פ יאמר עושה שלום וכו'
טרם הולך לדרכו ופשוט.
עוד מצינו בבא"ח )חוקת אות י"ח( שכתב" :ואע"ג דאין אסור להפסיק
בתחינות אלו דהרחמן מ"מ אסור להפסיק בשיחת חול" וצב"ק
במש"כ בתחילה דאין אסור להפסיק וממשיך דאסור ,ואולי תחילה
מיירי בהפסק לדברים שבק' ובסוף על שיחת חולין או דמתחילה דיבר
מדינא ולבסוף בהנהגה ודר"א דכבוד הברכה ,ומסתבר יותר כאופן
הא' אלא דלפי"ז יצא שאוסר מדינא את השיחה בדברי חול )משא"כ
לאופן הב'( וא"כ צ"ב מנין המקור לאיסור זה ,ואולי הוא ע"ד מה
שכתבנו לדון דכיון שהכל כהמשך ותוספת לברכה רביעית א"כ עדיין
בברכה קעסיק ,ואף דלפ"ז הי' צריך לאסור גם לענות לדברים שבק'
מ"מ בזה מסתבר טפי דעדיף שיענה אף שעי"ז יפסיק את המשכיות
הברכה מאשר לבטל עניה ,ואכתי צ"ע.
והנה כל דברינו הן אף באופן שאין כוס של ברכה אבל היכא דאיכא
כוס השיחה וההפסק חמורים טפי אף במקום זה ,דהלא מצינו בטור
בקפ"ט שכתב לתמוה אף על נוסח הרחמן וכו' כיצד מותר להפסיק
בזה בין ברכהמ"ז לבופה"ג וישב הדברים והבאנו לעיל עקרי הד' אך
מ"מ משמע דשיחה ודאי אסור ,ואמנם הי' מקום לדון שהנדון רק
ביחס למברך ולא לשומעים אבל באח' הבינו לא כן.
דהנה בפמ"ג בקפ"ט )משב"ז סק"א( כתב :ואף בהרחמן הוא לא יפסיק
שלא לצורך דהא בטור אמר שאין הרחמן הפסק בין ברהמ"ז לפה"ג
הא דברי חול הוה הפסק ע"כ והוב"ד בכה"ח )שם אות י"ד( שכתב:וע"כ כשמברכים על הכוס וא' מבני החבורה גמר ברהמ"ז קודם שגמר
ברכתו המברך על הכוס צריך ליזהר שלא ידבר שום דיבור עד שיברך
המברך על הכוס וישתה ע"כ.
שוב נראה שבעצם הדברים מבו' במ"ב בסי' קפ"ג ,דלשון המחבר שם
)בס"ו( :משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך ,והמסובין אין להם
להשיח משהתחיל המברך וכו' ע"כ ,ובמ"ב סקכ"א כתב על "משנתנו
לו כוס" -ועד אחר שתייתו שהוא לאחר גמר ברהמ"ז ,וביאר בשעה"צ
סקכ"א :שמקודם הכל בכלל מה שאמרו אין משיחין על כוס של ברכה
ע"כ )וצע"ק דנראה שהמ"ב חידש זאת מדיליה ולהאמור הדבר מפו'
בפמ"ג(.
מי צריך לאומרה
ח( הנה בגמ' איתא בברכות מ"ו .ואורח מברך -כדי שיברך לבעה"ב
וכו' ,והיינו שהאורח הוא זה שצריך לזמן ולברך כי עי"ז יברך לבעה"ב,
וכן בגמ' ברכות נ"ה - .שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם מי
שנותנים לו וכו' כוס של ברכה לברך ואינו מברך וכו' ,דכתיב ואברכה
מברכיך ,ופרש"י והמברך ברכת המזון מברך לבעה"ב.
ומגמרות הנ"ל נראה בפשטות שברכת האורח שייכת להמזמן וע"כ
דוקא את האורח צריך לכבד לזמן ,ולכן אם הוא מסרב ח"ו מקצרין
ימיו על שלא חפץ לברך לבעה"ב )עי' לשון המ"ב בזה(.
אמנם מצינו באחרונים שיצאו לדון שכ"ז לא שייך בזמננו דהא לשון
הגמ' הוא אורח "מברך" והיינו בזמנם שאחד הי' מברך ומוציא את
כולם וא"כ הוא זה שיברך גם לבעה"ב אבל בזמננו שכ"א מברך לבד
א"כ מ"ש ברכת בעה"ב שתהי' נוגעת למזמן יותר מלאחרים.
ומצינו שנס' כעין זה המ"ב בשעה"צ ,שע"ד המחבר בסי' ר"א ס"ג "מי
שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו" וביאר המ"ב הטעם כנ"ל
וע"ז כותב בשעה"צ סקי"ד :וכהיום שבלא"ה המנהג אצל כל אורח
לומר הרחמן הוא יברך את בעה"ב וכו' איני יודע אם שייך בכלל ענין
זה ועי' בא"ר שמפקפק ג"כ ע"כ.
והנה טענת הא"ר וספק השעה"צ הם בעקבות נוסח הרחמן שכולם
אומרים דלפ"ז ל"ש קפידת הגמ' במי שמסרב ,אך הנה למשנ"ת
נה
להצריך לכתחילה לומר דוקא ברכת האורח כנוסח הגמ' לא הזכירו
מידי בזה ,אך בבא"ח מצינו דס"ל שלמעשה יש להצריך כ"א לומר נוסח
ברכת האורח ואף למי שאין מזמן ומטעם הנ"ל.
הנה בדע"ת בהגהותיו לאו"ח הביא בס"ג את דברי הא"ר הנ"ל והוסיף
המהרש"ם :ונ"ל דבזמה"ז שכל אחד מברך בפנ"ע לא שייך דבר זה
]דמי שנותנים לו וכו'[ שוב מצאתי בכר"ש שכ"כ עכ"ל.
ומצינו כבר דברים מפו' בזה בשו"ת שאילת יעב"ץ סי' ע"ד )והוב"ד
בכה"ח כאן שציין גם לספר בית מועד שכ"כ( ,וז"ל היעב"ץ :ועוד יש לך
לידע דההוא טעמא דאורח מברך לא שייך גבי דידן ,דדוקא בימיהם
שהיה האחד מברך ואחרים יוצאים בברכתו שייך האי טעמא ,משא"כ
האידנא דנהוג עלמא להחזיר עצמן כל ישראל חברים שמברך כ"א
לעצמו ואינן מתכונין לצאת בברכת המברך על הכוס א"כ מה מפסיד
בעה"ב בכך אם יברך בעצמו הרי מקיים המצוה החביבה ולא הפסיד
ברכה.
כמו"כ בערוך השולחן בס"ג כתב :ופשוט הוא דעכשיו שכל אחד מברך
ברהמ"ז מחויב כל אורח לברך ברכה זו אף שלא כיבדו בעה"ב בברכת
הזימון ,והוסיף במוסגר :ואולי עתה לא אמרינן כלל דאורח מברך דזיל
בתר טעמא ודו"ק עכ"ל ,והוא ככל דברי היעב"ץ.
אמנם לעצם חידושו של היעב"ץ וערוה"ש וכו' שכיום אין כלל דין
דאורח מברך -אינו פשוט להלכה ,דבפמ"ג באש"א סק"א כתב על
הדין של גדול מברך " -אף האידנא שכולם מברכים בלחש לא פלוג"
וכדבריו סתם המ"ב סק"א שכל סדרי הקדמה הנזכרים בשו"ע שייכי
גם היום אך הוא כתב טעם שונה וז"ל :ואף דהשתא המנהג שכ"א
מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסי' קפ"ג מ"מ מנהג דרך ארץ לכבדו
שיהיה הוא המזמן ע"כ .אמנם לכאו' יש נפק"מ בין טעם המ"ב לטעם
הפמ"ג דבנדון דידן גבי אורח לכאורה לא שייך סברת המ"ב אלא רק
סברת הפמ"ג ויתכן לפ"ז דמודה המ"ב שהיום א"צ להקדימו ,אמנם
סתימת דברי המ"ב בהמשך הסימן לא משמע הכי )וכן משמעות דבריו
בשעה"צ סק"ב עי"ש(.
ויש לציין לדברי השולחן הטהור )מקמארנא( מש"כ בזה )סי' ר"א ס"א(
דגם הוא כותב "אבל עכשיו שכולם מברכים הרי האורח יכול לברך
לבעה"ב אף שלא יהיה הוא המברך" אך מסיים שם "אבל עפ"י אמת
בזוהר יש סוד על אורח מברך ,ונכון שיברך אורח צדיק" ]ומציינים
שם למטה לזוהר פרשת פנחס רמ"ד ע"ב וזו"ח דף ק"א ע"א ,וצע"ק
בדברי הכה"ח ואחרונים כיוצ"ב שלא הזכירו מדבר זה[ .אמנם חידוש
אחר ראיתי בכה"ח )ר"א סק"ט( עפ"י הזוהר פרשת בלק )קפ"ז ע"ב(
דמשמע שם דמי שהוא אומר ד"ת על השולחן הוא צריך ליקח הכוס
ולברך ע"כ.
ומדבריו עולה שברכת האורח שייכא שפיר בכאו"א מהמסובין שמברכין
ואף חידש לפ"ז דבימינו ל"ש הדין שאורח מברך טפי משאר מסובין
ויכול הוא לברך בעצמו )וסתימת השו"ע והמ"ב נראה דלא ס"ל לחידוש
הזה ,אך בכה"ח העתיק בפשיטות דברי היעב"ץ והכ"מ הנ"ל(.
וחידוש נוסף מצינו במג"א שמצמצם טפי את ברכת האורח רק למזמן
על הכוס ,וז"ל :דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ברכהמ"ז ע"כ,
והוב"ד במ"ב סקי"ד ,וכתב השעה"צ סקט"ו :איני יודע מנין לו למג"א
שבלא כוס כשמברכין אין החיוב לברך את בעה"ב ואולי דהמג"א דייק
מלשון הגמ' דקאמר מי שנותנים לו כוס ע"כ.
ובקצות השולחן )להגר"ח נאה( בסי' מ"ו סקכ"ג פשיטא לי' כהבנת
המ"ב ויישב את ראיתו מהגמ' ,וז"ל :ובגמ' שם דנ"ה מי שנותנים לו
כוס של ברכה ואינו מברך וכו' ובשו"ע סי' ר"א איתא סתם מי שנותנים
לו לברך ואינו מברך ולא הזכירו כוס משום דלפי הטעם המבו' שם
דהמברך ברהמ"ז מברך לבעה"ב אין חילוק בין בכוס לבלא כוס ,וראיתי
להמ"ב שמביא מהמג"א שדוקא כשמברכין על הכוס וכו' ובשעה"צ
שם תמה וכ' דאולי דייק זה המ"א מלשון הגמ' דקאמר מי שנותנים
לו כוס ,והנה במג"א אין מפו' הדברים וז"ל דוקא באורח הד' אמורים
ובכוס ברהמ"ז עכ"ל ונראה פשוט שגם המ"א לא כיון דדוקא על כוס
ועיקר כונתו הוא הבהמ"ז ,ובודאי שהאורח צריך לברך הבעה"ב אפי'
בלי כוס ,ומלשון הגמ' אין לדייק כמ"ש לעיל )וכונתו למש"כ שם לעיל
"והא דאמרו כוס של ברכה הוא ל"ד אלא לפי שכן הדין לברך בכוס"
עכ"ד הקצוה"ש ,ומדבריו אלה שלא מבעיא דמהגמ' אין הכרח אלא אף
המ"א עצמו לא נחת לזה .והנה להיעב"ץ הנ"ל לכאו' ק"ו דלאו על כוס
דהא הצריך את כל המסובין לברך ברכת האורח ,ועולה הדין כנ"ל.
עוד יש להוסיף בזה דאורח המבו' בגמ' ובמחבר אין הכונה לאורח
דוקא ,וכדחזינן בלשון המג"א עצמו ,שכתב ע"ח הרמ"א דס"א "וה"פ
שיכול ליתן לברך למי שירצה" -קשה ממנ"פ אם נותן לברך לאחד
מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבעה"ב וכו' ע"ש
ומבו' דזה שייך גם בבני הבית וכ"כ בכה"ח סקי"ג -וגם הבן מברך
לאביו ברכת האורח וכו' וכ"כ הבי"מ ,וכשמברך הבן לאביו אומר הרחמן
הוא יברך את אבי מורי בעה"ב הזה ואת אמי מורתי בעה"ב הזה וכו'
בי"מ שם.
ויש להעיר דלמעשה לדידן בנוסח הרחמן שאומרים הרי בלא"ה אומרים
כל המסובין הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה וכשמסובים אצל האב
אומרים בנוסח הנ"ל "את אבי מורי בעה"ב הזה" אך את נוסח הגמ' של
ברכת האורח לא נהגו לומר אלא האורחים ויש שרק המזמן אומר זאת,
ולאור האמור אף שמדינא יוצאין בכל נוסח מ"מ ראוי לכתחילה שכ"א
מהמסובין יאמר את נוסח הגמ' ויברך את בעה"ב כראוי וכהלכה ,וכן
ראיתי אצל תלמידי חכמים שנהגו כן וא"ש.
ותוספת מילין מצאתי בזה בספר חסד לאלפים דאחר שמביא בסט"ו
את הדין של אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב הוסיף שם בסק"ב
בהגהות בנו )הר"ר יהודא פאפו( :בן הסמוך על שולחן אביו מכשהוא
יתר על בן שש חייב לברך לאביו ברכת האורח ,עיין בה"ט סי' כ"א
סק"ד עכ"ל )וכונתו למה שהביא שם לשון המ"א הנ"ל שגם בני ביתו
כאורחים חשיבי לענין זה ,אלא שהוסיף מדילי' שהוא מגיל שש דהבין
שמה שנחשבים כאורחים הוא משום שאין על האב חיוב לפרנסם והוי
כאורחים וא"כ זהו רק מגיל שש דעד אז מחויב הוא בכך ,כן נראה
לפרש בכונתו(.
ויש להסתפק בענין זה אם אשתו גם בכלל זה ,בלשון המג"א "לאחד
מבני ביתו" יכול להתפרש גם על אשתו אך המג"א מדבר על אופן
שנותן לאחד מב"ב לברך ולהוציא כולם וזה הרי לא שייך באשה ,אלא
דיש לדון לאור משנ"ת שבימינו שכ"א מברך לעצמו צריך כ"א לברך
לבעה"ב בפנ"ע מהו גבי אשתו ,ומקום הספק הוא אם לענין זה נימא
דאשתו כגופו וכבעה"ב חשיבא )דהא חזינן שבנוסח הרחמן שלפניו
מברכים גם לבעלת הבית הזה( או שגם היא צריכה לברך לבעלה
שהוא בעה"ב העיקרי ,ולא מצאתי מפורש ע"ז באחרונים ,אכן סתימת
הדברים נראה שגם היא בכלל ]ובסידור תפילת כל פה כתוב לפני
ברכת האורח בזה"ל :יאמרו היה"ר ואפילו הסמוכים על שולחן אביהם,
וגם האב הנסמך על שולחן בניו ,גם אשתו תאמר כן וגם הבנים יאמרו
כן על אימם וגם הבעל על אשתו ע"כ ולא ידעתי מה מקור נוסח זה,
אלא שלמעשה בנוסח הרחמן המקובל חזינן שמברכים בכל האופנים
הנ"ל את אבי מורי ואת אמי מורתי" "את אשתי וכו'" "את בעלי וכו'",
והשאלה היא רק אם ראוי להחמיר גם לומר את כל נוסח היה"ר דגמ'
או לא[ ,עכ"פ אם באנו לבחון המנהג נראה דודאי לא נהוג אמירת נוסח
ברכת האורח באשה על בעלה ,וצ"ע.
ולענין אורח המשלם על הסעודה -הובא דברי המג"א סק"ב שכתב:
ונראה לי דאם סמוך על שולחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך
שבעה"ב וכו' ,וכ"כ המ"ב סק"ז ,ולשון הערוה"ש ס"ב :ופשוט הוא דמי
שמשלם מעות בעד סעודתו כמו באכסניא אינו נחשב כאורח אלא
כבעה"ב ,ע"כ .וזה פשוט שאם בכלל לא אוכל מפתו של בעה"ב אלא
משל עצמו דלא שייך ברכה לבעה"ב וכמפו' במ"ב סק"א וסק"ג.
ונפק"מ מכ"ז להאוכל במסעדה וכיוצ"ב שא"צ לברך לבעה"ב המוכר
והאופה משום דמשלם על מזונו ,ויש להוסיף בזה את דברי הבא"ח
)חוקת אות י"ח( :ואם הבעה"ב אינו עושה סעודה לאורחים בביתו
יאמר האורח הוא יברך את בעל הסעודה הזאת ,ועם בעלי הבית הם
רבים שהם אחי ושותפים בסעודה זו יאמר יברך את בעלי הסעודה
הזאת עכ"ל ,והוא נוגע הרבה בכל השמחות למיניהם כשאין אוכלים
מהקיטרינג של האולם אלא של אחרים וכגון כשמכינים בעלי השמחה
לבד את הסעודה דיש לברך את בעל הסעודה או כשהכינו כמה ביחד
כנהוג יש לברך את בעלי הסעודה הזאת.
בנוסח הברכה
ט( הנה בנוסח ברכת האורח יה"ר וכו' מצינו נוסחאות רבים בראשונים
וכמעט שלא נמצא ב' ראשונים שלשונותיהם שוים בזה ואין כאן
המקום להאריך ולציין כל הנוסחאות והשינויים ,וישנם ב' נוסחאות
עיקריות שמצינו האחד זה נוסח הגמ' שבזה כולל המברך את עצמו
)נכסיו ונכסינו וכו'( ויש נוסח שנקט המחבר בשו"ע שבזה לא כולל את
עצמו ,וכמדומה שהנוסח הרווח בסידורים זה כנוסח הגמ' ואכמ"ל.
אך מה שבכ"ז נראה להעיר בענין הנוסח שהנה לכאו' לא נזכר בפתיחת
הבקשה פניה לקוב"ה אלא רק יה"ר וכו' ואפי' לשון "הרחמן" שבו אנו
פותחים שאר הבקשות לא נזכר כאן ,אכן באמת אף שבגמ' ובהרבה
ראשונים הנוסח רק "יהי רצון" אך מאידך בהרבה ראשונים מצינו נוסח
של פני' לקוב"ה כגון יה"ר מלפני אבינו שבשמים )במהר"ם מרונטבורג
ועוד( ויה"ר מלפני אלוקי השמים )ברבינו ירוחם ואורחות חיים וכל
בו( ועוד נוסחאות מצינו ,ולדבריהם א"ש ,והי' נראה דגם הנך ראשונים
שלא הזכירו לא כיונו לחלוק אלא דלא נחתו להזכיר לשון זו שהיא
פשוטה אלא רק נוסח עצם הברכה וכ"ה בגמ' ובשו"ע.
ונראה דכן ראוי לנהוג למעשה ועכ"פ לומר "יה"ר מלפני אבינו
שבשמים" )וכן ראיתי עכשיו בסידור החדש בהוצאת עז והדר שנערך
ע"י הגר"מ גרוס שליט"א( .ועי' גם בלבוש שהעתיק נוסח הברכה בזה"ל:
"יה"ר מלפניך אבינו שבשמים שלא יבוש וכו'".
המורם מן הדברים בקצרה:
א .מצינו מחלוקת בראשונים ביסוד הברכה ומקומה אם היא מיד בגמר
ברכה רביעית ונתקנה כהמשך ותוספת לה או שהיא ברכה בפנ"ע
ומקומה בגמר בקשות הרחמן השונות ,וברמב"ם ועוד ראשונים מפו'
כאופן הא' וכן נקטו בפשיטות הגרי"ז והאבן האזל ,אך ברוב ראשונים
בספריהם וסידוריהם ,מבו' כאופן הב' וכן קבע היעב"ץ בסידורו את
ברכה זו אחר בברכה שלמה ונאמר אמן ,ובטושו"ע אין הכרע בדבר.
ולמעשה יש בדבר מנהגים שונים אך הראנו פנים וצדדים להעדיף
האופן הב' ,וכן הגרח"ק שליט"א נקט דכן המנהג.
ב .נפק"מ מהנ"ל גם לענין ענית אמן אחר אל יחסרנו שנקט האבן
האזל דלהרמב"ם אין עונין אמן כשמוסיף ברכת האורח ,אך הארכנו
שלמעשה יש לענות מלבד שלהרבה ראשונים היא ברכה בפנ"ע גם
להרמב"ם יש להצדיק ענית האמן ,בפרט שיתכן שדברי האבן האזל
לא שייכי בזמה"ז.
ג .עוד נידון המסתעף מזה אם מותר להפסיק בשיחה לפני גמר הרחמן
וכן אם מותר להפסיק בהליכה ,והבאנו דברי האח' שכתבו שאין
להפסיק בשיחה ובהליכה עד סיום הבקשות )מדינא או מצד כבוד
הברכה( ,וגם למקילים בזה בשעת צורך נראה דעכ"פ יאמרו עושה
שלום טרם ישוחחו או יעקרו ממקומם.
ד .כשמזמנים על הכוס מבו' באחרונים דודאי שאסור לכל המסובים
לשוח עד אחר ברכת בופה"ג.
ה .במג"א יש משמעות שדוקא בזימון על הכוס נאמרת ברכת האורח,
ובמ"ב תמה ע"ז וכן בעוד אח' נראה דלא נקטו כן לדינא ,ובקצוה"ש
נוקט שגם המג"א לא נתכוין דוקא על הכוס.
ו .אף שלפשטות הגמ' והטושו"ע רק המזמן אומר ברכת האורח -הובא
דברי האחרונים בזה שכ"ז כשהוא מוציא כולם אבל כהיום שכ"א מברך
בפנ"ע חייב הוא לברך לבעה"ב ]ואף שנוהגים כולם לומר נוסח הרחמן
יברך בעה"ב מ"מ נפק"מ לומר נוסח הגמ' לכתחילה וכדלהלן[.
ז .עוד מבו' במג"א ובמ"ב שאורח לאו דוקא וגם בניו וכל הסמוכים על
שולחנו צ"ל ברכת האורח] ,ובהגהה בחל"א מבו' דהיינו בנים מגיל שש
ומעלה[ וכתבנו לדון מהו לגבי אשתו) ,וגם כאן המנהג בכל אופנים
הנ"ל לומר הרחמן הוא יברך וכו' והנפ"מ הוא רק לכתחילה באמירת
יה"ר כבגמ'(.
ח .כשאין אוכלים משל בעה"ב אלא כל אחד אוכל מפיתו א"צ לברך
לבעה"ב ,ובמקום שאוכלים סעודה שהכינוה אחרים אך לא בעלי הבית
יש לברך ל"בעל הסעודה הזאת" או ל"בעלי הסעודה" אם רבים הם.
ט .נוסח הגמ' והפוסקים :יה"ר שלא יבוש וכו' ,אך בהרבה ראשונים נזכר
לשון יה"ר מלפניך ה' אלוקינו או יה"ר מלפני אבינו שבשמים ]ובלבוש:
יה"ר מלפניך אבינו שבשמים[ וצידדנו דאין כאן פלוגתא וכולהו מודו
דיש לפתוח בפניה להשי"ת ,וכן ראוי לנהוג.
י .לעצם נוסח היה"ר שבגמ' ובשו"ע מצינו אח' שהתלוננו על ששינו
הנוסח ואומר הרחמן הוא יברך בעה"ב הזה וכו' בלא הבקשות הנזכרות
בגמ' ,וכן נזכר במ"ב ,והמחוור הוא להזכיר את תרווייהו ,וכ"ה בסידור
היעב"ץ והרבה סידורי קדמונים ,אך יש אחרונים שיישבו המנהג לומר
רק נוסח הרחמן.
--הערות-------------------------- 1הנה מבואר בגמרא בזה דאע"פ דאין דרך בנ"א לאכול מלח בפנ"ע ,מ"מ
מברכין עלי' שהכל ,ומשום דעביד איניש דשדי לפומי' ודו"ק.
2איברא דהפמ"ג )סי' ר"ב א"א סקי"ז( כתב דעל קפריסין אי בירך עליו בפה"ע
לא יצא ]ורק לדעת השו"ע יצא ,כיון דלדידי' הוי ספק אי מברך עליו בפה"ע או
בפה"א ,ורק מספק מברכינן עלי' בפה"א ,ולהכי בדיעבד אי בירך בפה"א יצא[
ואפשר דחילי' הויא מד' הטור אלו .אמנם בגליון הגרעק"א )שם סק"ד( כתב
להדיא אף לענין זה דאיתא לד' המג"א דיוצא בדיעבד ]והוסיף עוד דאף לדברי
הא"ר ואבן העוזר דאיפליגו ע"ד המג"א ,הכא יודו ומשום דלהרבה פוסקים
ברכתו בפה"ע[ ,ואמנם השעה"צ גופי' )אות מ"ב( נסתפק בדין העלין והתמרות
האם שייכי הכא דברי המג"א דבדיעבד יוצא בבפה"ע או לא כיון דלאו פרי כלל
נינהו ]אלא דלענין קפריסין הכריע במשנ"ב )ס"ק ל"ט( דיוצא בדיעבד ,ומשום
די"א דברכתו בפה"ע ,וכמ"ש לעיל בסמוך בשם הפמ"ג והגרעק"א[ ולכאו' הוא
פלוגתא בין הגרעק"א והפמ"ג ,דלהפמ"ג לא יצא ולהגרעק"א יצא וכדכתב כן
לענין קפריסין ]וכדחזינן בשעה"צ )שם( דדימה העלין והתמרות לקפריסין.
ובטעם דעל הקפריסין יצא בברכת בפה"ע ,העתיק בשעה"צ רק סברא בתרא
דהגרעק"א – משום דלהרבה פוסקים הכי הויא ברכתו לכתחילה ,והיינו משום
דאידך סברא מספק"ל לשעה"צ אי איתא הכא או לא .ואולי מ"מ איכא שום
חילוקא בין קפריסין לעלין ותמרות ,דעלים ותמרות גרעי טפי מקפריסין ,וא"כ
לא יהי' ראי' מד' הגרעק"א לפשוט ספיקתו דשעה"צ וצ"ע בכ"ז[ ודו"ק.
3ואמנם יש שהעלו לומר דמאחר שרגיל בפאווידל"א לברך שהכל א"כ כל
כה"ג הוי כיון בפירוש שלא לפטרו ]כ"כ הגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו
'חשוקי חמד )ברכות( וכן אמר הגרמ"ש קליין שליט"א בשיעורו )בית שמש
– תשס"ו( וכן מובא בכמה ספרי זמנינו[.
מיהו אף אם כנים הדברים עדיין תליא מילתא בפלוגתת הפר"ח )יו"ד סי' י"ט(
והתבו"ש )שם סקי"ז( הו"ד בגליון השו"ע להגרעק"א )סי' קע"ד ס"ב( ,בבירך
בפה"ע על פרי ,ויש לפניו עוד פרי אחר שמתכוין לאכלו אלא שכיון להדיא
שלא לפטרו בברכתו ,האם מהניא לו או לא ,דדעת הפר"ח דמהניא ולדעת
התבו"ש לא מהניא ,וא"כ לכאו' ה"נ דכוותא לדעת התבו"ש לא יועיל לו הדבר
מיהו יש הרבה להאריך בנידון זה וצ"ע.
4וד"ז מבואר בכמה דוכתי וכדלהלן:
א .סי' ר"ו ס"ב בדין נפל הפרי אסור לו למיכל ד"א אע"פ שהי' דעתו לאכלם
מ"מ לא הי' דעתו לכוללו בברכתו וכשנ"ת במקומו בס"ד ודו"ק.
ב .סי' רי"א ס"ה בהג"ה ועי' מש"כ הגר"ז בסידורו )סדר ברכה"נ פ"ט ה"ח( בדין
דבר שאינו חשוב דמהניא כל שהי' דעתו לאכלו אע"פ שלא נתכוין לפטרו אבל
כל מידי דחשוב בעי' שיהא דעתו לפטרו בפירוש .ומבואר חילוק זה להדיא
כשנ"ת ודו"ק.
5וכשנ"ת הכי באריכות בדיני דברים הבאים בתוך הסעודה ,דכל שהן באים
מחמת הסעודה ודרך בנ"א להיות כך ,הרי הם פטורים מברכה .וכן לאידך גיסא
אי עיקר אכילתו הוא לבוא מחמת הסעודה ,אבל דרך בנ"א קצת לאכלם אף
שלא מחמת הסעודה ,ובא הוא לאכלו שלא מחמת הסעודה הרי הם טעונים
ברכה
6וכבר נת' במק"א כמה הוכחות דזהו שי' המג"א דהנה כתב המג"א )סי' קע"ד
סקי"ד( לענין משקין שלפני המזון אי נפטר בברהמ"ז ,דלצאת ידי כל ספק
יפטרנו בכוס של ברכת המזון ]והיינו בפשטות דמברך ברכת המזון על כוס של
יין ופטר למשקים מדין יין פוטר כל מיני משקים[ .הרי אע"פ דהתם ל"ש דין
עיקר וטפל ,דהא לא שתאם כלל יחד ,ואפ"ה מבואר מד' המג"א דמהניא.
וכן מבואר מד' הפמ"ג )סי' קע"ד א"א סק"ט( מדכתב דברהמ"ז הפוטרת את
היין שלאחר המזון ,אינה פוטרת שאר משקים ,דדוקא ברכת היין פוטרת שאר
משקים ולא בכה"ג דברהמ"ז פוטרתה .וע"ע מש"כ הפמ"ג )סי' קע"ז א"א
סק"א( בביאור ד' המג"א בספיקתו באכל מעט פת ,ומבואר מד' הפמ"ג נמי
כהאי סברא דלאו משום עיקר וטפל אתינן עלה ,אלא משום חשיבות היין או
ברכתו ודו"ק.
7אמנם אם כי הביאור בד' הכס"מ נכונים מ"מ בד' הרמב"ם א"א לפרשו דא"כ
הו"ל למיהוי דינא דעכ"פ כשימצוץ את הקנים גופייהו הו"ל לברוכי כברכת
הפרי וברמב"ם משמע דהתם ה"נ דכוותא אינו מברך אלא שהכל ]ובע"כ יל"פ
כסברת הביה"ל דכיון דאין להם אלא זיעה בעלמא להכי לא חשיב כלל פרי
אלא כעצים בעלמא[ ודו"ק.
8דז"ל שם :אחר הרחמן יש לענות אמן וכן אחר כל תחינה ובקשה אע"פ
שאין בה שם ]כל בו ושל"ה[ ,ויותר מפורש מצינו בבא"ח )חוקת י"ח( שכתב:
כשאומר המברך הרחמן אז כל היושב חייב לענות אמן אחר כל בקשה ובקשה
דהרחמן כמ"ש חסל"א רט"ו אות ד' ע"כ.
9איברא דברמב"ם גופיה מדויק שמקום ברכת האורח הוא אחר הטוה"מ
וקודם הרחמן -דהמעיין בדבריו בפ"ב מברכות יראה שאחר ה"ז שמדברת על
ברכת האורח כותב בה"ח את ההוספה האחרת שיש בברכה רביעית והוא מה
שאומרים בבית האבל ,ומסיים בסוף דבריו "וגומר הרחמן וכו'" ומשמע דה"ה
בברכת האורח אומר לאחריה הרחמן ואוכלהו קאי וחזינן שגם בנוסח הרמב"ם
היה את הוספת הרחמן ובכ"ז הקדים ברכות הנ"ל אלא דעדיין יש מקום לומר
שגם מי שיהפוך הסדר ש"ד דהכל הם הוספות וצ"ע.
נו
הערות והארות
חידושי הלכות מה"כף החיים"
הכתוב בסוגריים עגולות הוא הוספה שלנו .האותיות
בסוף ההלכה מציינות את הסעיף קטן .נא לא לסמוך
הלכה למעשה
סימן ר"ב ,דיני ברכת פירות האילן
כתב המהרח"ו בשם האריז"ל :כי עיקר השגת האדם אל
רוח הקודש תלויה ע"י כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות
הנהנין וכו' ועל ידי הברכות הנאמרות בכוונה הוא מסיר
מהמאכלים הקליפה ,ומזכך החומר שלו ,ונעשה זך ומוכן
לקבל קדושה ,והזהירני מאד על זה )א'(.
מי שיש לפניו פרי ובירך עליו בורא פרי העץ ,ולא הי'
לפניו פרי אחר ,ואחר שבירך בא לפניו פרי אחר יותר יפה,
לא יאכל אלא מה שבירך עליו )ג'(.
אדם שיש בידו אגוז ,לא יברך ואחר כך ישבור האגוז ,שמא
הוא מתולע או רקוב ,ונמצא מברך לבטלה .והוא הדין בכל
פרי שיש לחוש שאינו ראוי לאכילה .אבל אם הוא יפה
ונקי ולית ביה חששא שאינו ראוי לאכילה ,מצוה לברך
עליו דוקא כשהוא שלם ,ואין לחוש לשהייה כשחותכו בין
הברכה לאכילה ]דכל שהייה שהיא לצורך אינה חשובה
הפסק ואפילו לכתחילה מותר[ .ופרי שצריך לקולפו ,יש
לקלוף אותו ואחר כך לברך משום הפסק ,דאף אם הסיר
הקליפה אם הפרי בעצמו לא נשבר נקרא שלם .ועל כן יש
ליזהר כשקולף הפרי שלא ישבר ,כדי לברך עליו כשהוא
שלם .ובפרי שיש חשש שמא הוא מתולע ,שצריך לפותחו
ולבודקו ,לאחר שבודקו יחזור ויסתמנו כדי שיראה שלם
בשעת הברכה )ד'(.
על סברא"ס מברכים בורא פרי האדמה )ו'(.
אם במקום "בורא פרי" אמר "יוצר פרי" ,או במקום "פרי
האדמה" אמר "פרי הארץ" ,אף על פי שאינו רשאי ,יצא
)ז'(.
אם אמר "בורא פרי העץ ברוך אתה ה' אלוקינו מלך
העולם" או שאמר "פרי העץ ברוך אתה ה' אלוקינו מלך
העולם שבראו" יצא .אבל אם אמר רק "פרי העץ ברוך
אתה ה' אלוקינו מלך העולם" לא יצא )ח'(.
על כל דבר אם אמר בורא מיני מזונות יצא ,חוץ ממים
ומלח )ט'(.
בירך על היין בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה יצא
)י"א(.
]הגם דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו כנגד הרוב
ואפילו כנגד מרן ז"ל ,היינו דוקא אם המחלוקת היא אם
צריך לברך או לא דבזה אמרינן דלא יברך מספק ,אבל אם
לכו"ע צריך לברך אלא שהמחלוקת היא מה צריך לברך,
בזה אזלינן בתר רוב דעות כשאר דינים )יב([.
יין מבושל שנתעבה ונעשה אוכל מברכין עליו בורא פרי
הגפן )י"ד(.
ביאוה"ל ד"ה שהוא :כתב החיי אדם ,דמה שקורין
"ווערמיט וויין" )יין מר( מברכין עליו הגפן .אכן בפמ"ג
מסתפק בזה וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כי אם
לרפואה אפשר שאף שהכל אין לברך עליו .כה"ח :ועל כן
יש לפטור אותו ביין גמור אם אפשר ,או להרהר הברכה
בלבו אם הוא נצרך לו )י"ט(.
רמ"א ס"א :אם נתערב יין בשכר ,אזלינן בתר הרוב ,ואם
הרוב יין מברך בורא פרי הגפן ואם הרוב שכר מברך
שהכל .כה"ח :ואם הוא מחצה על מחצה ,אזלינן לחומרא,
לענין לאוסרו במגע עכו"ם ,ושלא לקדש עליו ,ולברך עליו
שהכל )כ"ג(.
נקוט האי כללא בידך ,כל שתחילתו שהכל ,סופו בורא
נפשות רבות ]אבודרהם ורמב"ם[ )כ"ג(.
שו"ע ס"ב :הבוסר ,כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך
עליו בורא פרי האדמה .כה"ח :ואם סחט ענבים שעודם
בוסר ועשאם יין מברך שהכל )כ"ה(.
ואם בירך על הבוסר שהכל או העץ ,יצא )כ"ו ,כ"ז(.
דעת השו"ע )ס"ב( שבשאר האילנות ]חוץ מענבים[,
משיוציאו פרי מברכים עליהם בורא פרי העץ .כה"ח :מיהו
שהחיינו אין לברך עד שיגמר תשלום בישול הפרי )ל"ב(.
ולענין מה שכתב השו"ע שברכתם העץ ,עיין בביאוה"ל
ד"ה ושאר שפסק כהחיי אדם והעוללות אפרים שכל
שאינם ראויים לאכילה אפילו לא ע"י הדחק שמברכים
עליהם שהכל .וכן דעת הכה"ח ,וכתב שכן פסק בבן איש
חי )ל"ד(.
פירות שלא נאכלים ע"י הדחק ,ומיתקן ע"י האור,
המשנ"ב )ס"ק י"ט ובשעה"צ( הביא בזה מחלוקת אם
מברך עליהם העץ או שהכל .ודעת הכה"ח שמברך עליהם
שהכל .והוסיף שאם הם ספק אם נאכלים ע"י הדחק או
לא ובישלם ,מברך עליהם שהכל )ל"ד(.
הזתים ,קודם כבישה אין מברך עליהם כלום כיון שהם
מרים ,ואחר הכבישה מברך עליהם בורא פרי העץ ,כיון
שדרכם בכך )ל"ה(.
משנ"ב ס"ק כ"ג :אם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי ,אינו
צריך לברך על הגרעין ,שכבר נפטר בברכת הפרי .שעה"צ:
וכן כתב בספר שדי חמד .כה"ח :וכתב שם השדי חמד:
ומכל מקום מהיות טוב יברך על דבר אחר שהכל ויכוין
על הגרעין )ל"ז(.
משנ"ב ס"ק ל"ב] :השותה שמן עם אניגרון ,כשכוונתו
לרפואה מברך על השמן בורא פרי העץ[ ,ואם שתה
רביעית מברך לאחריו מעין שלוש .כה"ח :והיינו אם שתה
רביעית שמן חוץ ממשקה המעורב בו ,אבל אם הוא רביעית
בצירוף המשקה אין לברך אחריו אלא בורא נפשות רבות
]ולא דמי ליין שמצטרף עמו המים המעורבים בו ,דהתם
מתערב טוב מה שאין כן השמן שהוא צף למעלה[ )מ"ו(.
]אם יש מחלוקת מה מברכים על דבר מסויים ,שיש
אומרים העץ ויש אומרים אדמה ויש אומרים שהכל,
מברך שהכל )נ"ד([.
משנ"ב ס"ק ל"ט :קליפות פאמערנצי"ן )=תפוזים(
שמטגנין בדבש ,ברכתם שהכל .כה"ח :והיינו דוקא אם
אין דרך אותו מקום ליטע האילן משום ריקוח הקליפות
אלא בשביל הפרי ואגב יש איזה בני אדם שמרקחים
הקליפות ,אבל אם דרך אותו מקום ליטע האילן בעיקר
משום ריקוח הקליפות והפרי הוא טפל לקליפה ,יש לברך
על הקליפה "העץ" )נ"ד(.
אתרוג המטוגן בדבש ברכתו העץ ]כמו שנתבאר באות
הקודם[) .נ"ה( .ודוקא בקליפה העבה של האתרוג ,אבל
אם קלפו את האתרוג קליפה דקה והיא הקליפה החיצונה
הירוקה וריקחו אותה בדבש ,אין לברך אלא שהכל )נ"ו(.
המוצץ פרי ,אם נותנו בפיו ולועסו ומוצצו ,דינו כאוכל,
ומברך העץ ולבסוף ברכה אחרונה בכזית .ואם מניח הפרי
מחוץ לפיו ומוצץ המשקה בפיו ,דינו כשתיה .אבל אינו
מברך ברכה אחרונה ]יען כי בשתיה בעינן שלא ישהה
מתחילה ועד סוף שיעור שתיית רביעית ,והמוצץ אי
אפשר שימצוץ שיעור רביעית ולא ישהה יותר משתיית
רביעית[ )ס"ג(.
קאפה ותה ,אף שנחלקו האחרונים מה מברכים עליהם,
כבר פשט המנהג לברך שהכל )ע'(.
פירות ששראן או בשלן במים ,אף שנכנס טעם הפרי
במים ,אם אוכל הפירות לבד ,יטול ידיו ,כדין כל דבר
שטיבולו במשקה .שהמרק הזה דין מים יש לו ואף אם
נשתנה צורתו )ע"ה(.
דעת הביאוה"ל ד"ה "בתוך" שהשותה מים שנשרו בהם
פירות בתוך הסעודה ,צריך לברך עליהם ברכה ראשונה
כדין הפרי עצמו .ודעת הכה"ח שדין המשקה כשאר
משקין ,ולכן השותה משקה זה בתוך הסעודה כדי לצאת
מספק פלוגתא ]הנזכרת בשו"ע סעי' י"א[ לא יועיל לו
אלא אם ישתה משקה אחר פחות מכזית קודם הסעודה.
)א"ה ,מה שכתב "פחות מכזית" ,זהו ע"פ השו"ע סי' ק"צ
סעי' ג' ,עי"ש( )פ'(.
שו"ע סעי' י"ב :כל הפירות שטובים חיים ומבושלים ,אם
אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים ,אכלם כשהם חיים
מברך שהכל ,כשהם מבושלים בורא פרי העץ .כה"ח:
ובשביל שיחשב שדרך לאוכלן צריך שדרך כל אותה
מדינה יהא כן ,אבל לא מהני אם רק אנשי אותו מקום
דרכם בהכי )צ"ב(.
]שו"ע הנ"ל :אכלן כשהן חיים מברך שהכל .כה"ח :ואע"ג
דכוסס חיטה ואורז מברך בורא פרי האדמה ואף שאין
דרכן בכך ,יש לומר דמיני זרעי חשיבי הן ,אבל הני לא
חשיבי ,וכיון שאין דרכן בכך מברך שהכל )צ"ג([.
שו"ע סעי' י"ג :אגוז המטוגן בדבש ,מברך עליו בורא פרי
העץ .כה"ח :וכן בכל מיני פירות מרוקחים ,בין פירות
האילן ובין פירות האדמה ,אין הדבש חשוב עיקר אלא
טפל ,ומברכין עליהם ברכת הפרי )צ"ו(.
איתא בתנא דבי אליהו :עיר שאין בה כל מיני פירות ,אין
תלמיד חכם רשאי לישב בתוכה ,שכל מיני פירות מאירים
את העינים ,עד כאן .וגם הם מרגילות לשון תורה כדאיתא
במדרש ,על פסוק "ויאכל בועז וכו' ויטב לבו" שאכל מיני
מתיקה אחר המזון שהיא מרגלת לשון תורה ,עי"ש .ור"ל
שאכל פירות שהן מתוקות )קי"ח(.
סימן ר"ג ,דיני ברכת פירות הארץ
בברכת בורא פרי האדמה צריך ליזהר להוציא היטב הה"א
של האדמה )א'(.
אם עשו כלאים מאבטיח ותפוח ונעשה פרי ברכתו אדמה.
ואם גזעו מחליף הוא אילן גמור )ג'(.
שו"ע סעי' ג' :על המאוזי"ש )בננות( בורא פרי האדמה.
כה"ח :וכן על מין פרי שגדל בערי הנדייא שקורין אותו
פאפייה מברכין עליו בורא פרי האדמה ,ואין בו משום
ערלה] .רב פעלים[) .י"ג(.
שו"ע סעי' ד' :על פירות שמוציאין אילני סרק ,שהכל.
ביאוה"ל ד"ה "אילני" :היינו שגדלין מאליהן בלא זריעה
ונטיעה ,וגם אינן ראויין לאכול חיין אלא רק ע"י בישול
וטיגון .כה"ח :ודעת האריז"ל שברכתן העץ] ,וכן פסקו
החיד"א והבן איש חי[ ,וכן עמא דבר )ט"ו(.
שו"ע סעי' ז' :בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר,
הבשמים עיקר ,ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים.
משנ"ב ס"ק י"ג :ואפילו היה הסוכר הרוב ומיעוט בשמים.
כה"ח :ודוקא אם נרגש טעם הבשמים יותר מהסוכר ,אבל
אם אין נרגש אלא רק טעם הסוכר אין לברך אלא שהכל
)כ"ט(.
שו"ע סעי' ז' :בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר,
הבשמים עיקר ,ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים.
כה"ח :במה דברים אמורים ,במיני בשמים שדרכן להאכל
כך ע"י תערובת סוכר ,אבל מיני בשמים ותבלין שאין
דרכן להאכל אלא רק מתבלין בהם התבשיל ,אף אם תקנו
והכשירו לאכילה כמות שהוא ,ברכתו שהכל ,כיון שאין
נוטעין אותו על דעת לאוכלו כלל )ל'(.
שו"ע סעי' ח' :צנון מברכין עליו בורא פרי האדמה .כה"ח:
אברכי ורבני הכוללים
"אליבא דהלכתא"
ואם נתקשה כעץ אין מברכין עליו כלל דעץ בעלמא הוא.
והיינו אם נתקשה לגמרי שאין ראוי לאכילה כלל ,אבל
אם עדיין ראוי לאכילה יש לברך עליו שהכל )ל"א(.
סימן ר"ד ,דיני הברכות ליתר המאכלים
האוכל חלמון ביצה כמות שהוא חי ,לצחצח הקול ,יברך,
כיון שהוא מזונו ,ואף שאינו נהנה בטעם אכילתו .ולענין
ברכה אחרונה ,החלמון דינו כאכילה ושיעורו בכזית,
אבל החלבון יש להסתפק בו אם הוא בכזית כאוכל או
כרביעית כשתיה ,ועל כן יש לאכול מהחלבון פחות מכזית
ולא יברך ,או כרביעית בפעם אחת ויברך .ואם אכל כזית
מהחלמון ומהחלבון ביחד ,הוי ספק ,ויש לו לאכול או
לשתות דבר שברכתו האחרונה בורא נפשות רבות ויכוין
לפוטרם )א'(.
מי שבירך על שקד בחושבו שהדבר מתוק ונמצא מר אינו
מועיל אם אוכלו שלא תהא ברכתו לבטלה שהרי אינו
נהנה )א'(.
מי שבירך על כל דבר בורא פרי האדמה יצא ]אפילו על
בשר וגבינה וכדומה[ ,דגידולי גידולין הן .לבד מן המים
המלח והדגים .וכן מי שבירך בורא מיני מזונות על כל
דבר יצא ,לבד ממים ומלח ,דבלשון התורה הכל נחשב
מזון )ב'(.
מי ששותה מרק ,ועירב במרק דבר שאוכלו בדרך הנאתו
לרפואה ,אף שהוא מועט והמרק הוא הרוב ,אותו דבר
הוא העיקר ומברך עליו ברכה הראויה לו ופוטר את המרק
)ז'(.
שו"ע סעי' א' :על מי שעורים מברך שהכל .כה"ח :יש
שעושין ממנו עבה ,שיוצא ממשן של שעורין ,ועל זה
מברכין מזונות ,ואפילו שאינו אוכל השעורים .ויש
שעושין רק כמו מים ,שאין המים קולטים אלא ריח וטעם
השעורים וקרירותו ,ובזה מברכין שהכל )ט"ז(.
שו"ע סעי' א' :על עשבי דדברא מברך שהכל .כה"ח:
והאריז"ל היה מברך בורא פרי האדמה )י"ז() .ועיין בכה"ח
לעיל סימן ר"ג אות ט"ו(.
לימון ,אם הוא חמוץ ביותר שאינו נאכל אפילו שלא
ע"י הדחק ,אינו מברך כלום .ואם נאכל ע"י הדחק ,מברך
שהכל .ואם הוא מתוק ונאכל שלא ע"י הדחק מברך העץ
)כ"ד(.
שו"ע סעי' ג' :יין שריחו חומץ וטעמו יין ,יין הוא ומברך
עליו בורא פרי הגפן .כה"ח :ואם טעמו חומץ וריחו יין,
חומץ הוא וברכתו שהכל .וסמניך זיל בתר טעמא )כ"ה(.
טעה ובירך על החומץ בורא פרי הגפן במקום שהכל ,יצא
)כ"ח(.
ביינות שלנו שאינם חזקים ,אם יש רוב מים בודאי שמברך
שהכל .ואם יש מדה במדה יין ומים שוים ,יש לברך בורא
פרי הגפן .ונראה שכמו כן יש ליזהר ואין למזוג יותר
ואפילו בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין )ל"ב(.
אם בירך על מים בתחילה בורא נפשות רבות במקום
שהכל ,יצא .ומכל מקום טוב להרהר ברכת שהכל בלבו
בין הברכה שבירך לבין השתיה ,או לאחר שכבר התחיל
לשתות ,כל זמן שלא גמר השתיה .ואחר השתיה לא יברך
נפשות אלא יהרהר ברכת נפשות בלבו )ל"ז(.
עיין פירוש ברכת בורא נפשות רבות ע"פ האריז"ל בכה"ח
ס"ק ל"ח.
מי שעשה צרכיו קודם שבירך בורא נפשות רבות ,יברך
תחילה אשר יצר ואח"כ בורא נפשות )ל"ט(.
לענין קאפה ותה ,אם שותה אותם כשהם רותחים ,לא
שייך לברך אחריהם נפשות ,שהרי לא שתה בכדי שתיית
רביעית בפעם אחת .ומכל מקום נראה כיון דאיכא
פלוגתא אם אפשר יש לפוטרו בדבר אחר ,ואם לא אפשר
יש להרהר הברכה בלבו .וכל שכן אם מחכה עד שתצטנן
מעט דיש לעשות כן .אבל אם מניחו עד שיתקרר ושותה
אותו כדי להרוות צמאונו במקום המים ,יברך אחריו בורא
נפשות ,כל ששתה רביעית בפעם אחת )מ'(.
הצמא לשתות מים ,ואוכל ,אם ידיו מלוכלכות ,יקנחם,
ואחר כך יברך וישתה )מ"ג(.
מי שאינו זהיר בברכת הנהנין תחילה וסוף ,פחדים באין
עליו .ספר המידות .וכתב בחינוך :כי ביטל מצות חכמים
ופורץ גדר ישכנו נחש .והזהיר בהם יתברך מדה כנגד מדה
)מ"ז(.
השקדים שמחפים אותם בסוכר וסולת קלוי ,אף שהפרי
חפוי כולו ואינו נראה ,ברכתו העץ .ואפילו אם הסוכר
מרובה מהפרי ,הפרי עיקר .מיהו יש נוהגין להפריד הסוכר
מהשקדים כדי לצאת מידי ספק )נ"ה(.
שו"ע סעי' י"א :פירות שמרקחים אותם בדבש ,הפירות
הם עיקר והדבש טפל ,לכן מברך על הפירות .כה"ח :ואם
אינו אוכל הפירות אלא הדבש או הסוכר לבדו מברך
שהכל .אבל אם בירך על הפרי אין צריך לברך על הסוכר
כי נפטר בברכת הפרי ,ואפילו אם אוכל אח"כ סוכר לבדו
)נ"ו(.
שו"ע סעי' י"ב :כל דבר שמערבים אותו כדי ליתן טעם,
הוא העיקר .משנ"ב ס"ק נ"ז :האחרונים הסכימו דהיינו
דוקא בחמשת מיני דגן דבזה אמרינן דהיכא דבא ליתן
טעם אף שהוא המיעוט הוא העיקר ,אבל בשארי מינים
אזלינן בתר רובא .כה"ח :והא דאזלינן בתר רובא ,דוקא
בענין שאין ניכר ,אבל אם כל אחד ניכר לעצמו ואינו
נעשה טפל ,מברך על כל א' ברכתו הראוי לו] .ועיין סימן
רי"ב בכל דיני עיקר וטפל[) .ס'(.
בכל עניני תערובת ועיקר וטפל הדבר משתנה לפי
המקומות והזמנים ,אך הכלל העולה :כל שהוא דבר מועט
ואינו ניכר ,נעשה טפל ,ומברך על העיקר ופוטר את הטפל.
ובזה ידין לכל דבר המתערב )ס"א(.
על שומשומין מברכין בורא פרי האדמה .ועל שימנן
מברכין שהכל וכן על פסולתן מברכין שהכל )ס"ד(.
ישראל בן ישי – קרית ספר
בטעם שינוי ברכת היין ,ומסתעף לבאר החילוק שבין
יין לשמן
מתני' ריש כיצד מברכין ,על פירות האילן הוא אומר בורא
פרי העץ ,חוץ מן היין ,שעל היין הוא אומר בורא פרי
הגפן ,ע"כ.
ובגמ' שם ל"ה ע"ב :מאי שנא יין ,אילימא משום דאשתני
לעלויא אשתני לברכה ,והרי שמן דאשתני לעלויא ולא
אשתני לברכה ,דאמר רב יהודה אמר שמואל ,וכן א"ר
יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה"ע ,אמרי
התם משום דלא אפשר ,וכו' ,ונבריך עליה בורא פרי עץ
הזית ,אלא אמר מר זוטרא חמרא "זיין" משחא לא זיין,
וברש"י :חמרא זיין ,להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו,
ע"כ .והקשו בגמ' ,ומשחא לא זיין והתנן הנודר מן המזון
מותר במים ובמלח וכו' ,וא"ר הונא באומר כל הזן עלי,
אלמא משחא זיין .אלא חמרא "סעיד" ומשחא לא סעיד.
וברש"י :סעיד" ,חשיב טפי ממזון" ,ע"כ .והקשו ,וחמרא מי
סעיד ,והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי
היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי .ותירצו ,טובא גריר
פורתא סעיד ,והקשו ,ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח
לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וכו' ,נהמא הוא דסעיד
חמרא לא סעיד .ותירצו ,אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד
ומשמח ,נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח .והקשו
אי הכי נבריך עליה שלוש ברכות ,וברש"י :אי הכי ,דזיין
וסעיד "מזון הוא" ולבריך עליה שלוש ברכות לאחריו,
ואנן אמרינן לקמן בפירקין )דף ל"ז ע"א( כל שהוא
משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת,
ע"כ .ותירצו ,לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה ,א"ל רב
נחמן בר יצחק לרבא ,אי קבע עלויה סעודתיה מאי ,א"ל
לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא ,השתא מיהא
בטלה דעתו אצל כל אדם ,ע"כ.
הנה הבאתי כל לשון הגמ' בזה ,מחמת כל הדקדוקים
והקושיות שיש בסוגי' עמומה זו ,ובס"ד נשתדל לבאר עד
כמה שאינה ה' לידינו בזה.
ואכתוב בזה כל הדקדוקים אף מה שעמדו עליהם כבר
הראשונים והאחרונים ,ולקמן נביא מלשונותיהם עיקר
הדברים.
א .יש לעיין במה שאמרו בגמ' מ"ש יין אילימא משום
דאשתני לעלויא אשתני לברכה וכו' ,האם המעלה גרמה
שיעלה מברכת שהכל כשאר מי פירות לברכת פרי הגפן,
או שזה הוה פשיטא להו לש"ס דגם כשנעשה יין היתה
ברכתו בורא פרי העץ ,וע"ז הקשו מה נשתנה יותר משאר
הפירות .ואם שינויו הוא מברכת שהכל יל"ע אמאי
לא הקשו מקודם מ"ש יין שנשתנה לפרי יותר משאר
משקים.
ב .עוד יש לעיין מהו השינוי לעלויא שיש ביין כמו בשמן
יותר משאר מי הפירות.
ג .הקשו ,והרי שמן דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה
דא"ר יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה"ע,
וצ"ע מ"ט לא הקשו והוכיחו דלא אשתני לברכה
מסתימות לשון המשנה שאמרו חוץ מן היין ,ומשמע
דשמן לא אשתני בברכתו ,ומה הוצרכו להביא ממרחק
לחמם מהא דר"י אמר שמואל.
ד .אלא חמרא זיין ומשחא לא זיין ,וכתב רש"י "להכי
חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו" ,ומשמע מלשונו דמה
שהוא זן מספיק לטעם שישתנה ברכתו לעומת שמן,
וצ"ע א .הא גם תמרים זייני ,כדאמרינן לעיל י"ד .וגם
קובעים עליו סעודה כדמצינו בעירובין ושאר ,ואעפ"כ לא
נשתנה ברכתו .ב .עוד צל"ע מ"ט הקשו בגמ' "ומשחא
לא זיין" וכו' היה להם להקשות יותר" ,והלא כל הפירות
זנים" כדתנן הנודר מן המזון וכו'.
ה .אלא חמרא סעיד ,וברש"י "סעיד חשיב טפי ממזון".
הנה צל"ע בזה ,א .דעד השתא חזינו ג' סוגי מזון בגמ'.1 ,
זייני ,וזהו בכל הפירות חוץ ממים ומלח .2 .מזון ,והוא בה'
מיני דגן .3 .סעיד ,והוא ביין ובלחם כדלקמן ,וסעיד חשיב
טפי ממזון .ויש לנו לדעת מה חילוק יש בין זיין למזון
לבין סעיד .ב .עוד צל"ע ,דהנה על מה שתי' בגמ' חמרא
זיין הקשו דהלא שמן גם זיין ,ומ"ט הוצרכו להביא טעם
דסעיד כדי למצוא מעליותא ליין טפי משמן ולומר דסעיד
חשיב טפי ממזון ,הא אפשי דסעיד הוא במעליותא כמזון,
ובזה יש לו עלויא על שמן ולכך אשתני ברכתו.
ו .שם ,אי הכי נבריך עליה ג' ברכות ,ופירש"י ,אי הכי דזיין
וסעיד "מזון הוא" וכו' ,וצל"ע דסותר עצמו ממאי דכתב
לעיל דסעיד חשיב טפי ממזון ,ועתה הוא אומר דבמה
דהוא זן וסעיד מזון הוא ,וצע"ג.
ז .עוד צל"ע טובא מלשון הרש"י בעירובין ל' ע"א ,ושם
באומר כל הזן עלי ,דודאי לא מיקרי מזון אלא ה' מינין
דהוו מין דגן "דזייני וסעדי ליבא" ,אלא כגון דאמר יאסר
עלי כל הזן ,דמשמע "כל דבר המשביע" ,דכל מילי זייני
נז
חוץ ממים ומלח "אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרי מזון",
ע"כ .הרי כתב מפורש דחילוק שבין מזון לזן הוא דזן
אינו אלא משביע ,משא"כ מזון שהוא אף סועד את הלב,
וצלע"ג ,דזה סותר דברי הגמ' בהכא שחילקו בפירוש בין
סעיד למזון ,וכדפי' רש"י דסעיד והיינו סעד הלב חשיב
טפי ממזון ,ופי' דשם שוה עם לשונו דהכא שאמר אי הכי
דזיין וסעיד "מזון הוא".
ח .עוד יל"ע מלשון הרש"י לקמן )דף מ"ד ע"א( ושם אמר
רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל
פירות גינוסר ,וכו' ואכיל להו ,ומשתבע דלא טעים זיונא,
זיונא ס"ד ,אלא אימא מזונא ,ע"כ .וכן הוא בעירובין שם,
ופירש"י זיונא ,משמע מידי דבר אכילה ,מזונא" ,דבר
הסועד" ,עכ"ל ,הרי"ל שוב דמבין בפשיטות דמזון דבר
הסועד הוא.
ט .הקשו בגמ' אי קבע עלויה סעודתיה מאי ,ותי' ,א"ל
לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא ,ע"כ .וצל"ע
מה שייך אליהו גבי קביעותא ,והיה לו להשיב דכשיקבעו
עלויה בני אדם סעודתם.
י .הנה למסקנ' עיקר מעליותא דיין גבי שמן הוא במאי
דסעיד כלחם ,וצל"ע לשונות הראשונים בזה ,יעויין תר"י
במתני' ד"ה חוץ מן היין ,ז"ל מפני שהיין כיון שמחמת
השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמ'
"דחמרא סעיד ומשמח" ,ומאי דכתיב ויין ישמח לבב
אנוש ולחם לבב אנוש יסעד ,לא בא למעט שאין היין
סועד ,אלא ה"ק ,חמרא סעיד ומשמח ,נהמא מסעד
סעיד שמוחי לא משמח ,וכו' ע"כ .וכן הוא באו"ז )הלכות
סעודה סימן קס"ב( ,וכן הוא בראבי"ה )סימן צ"ח( .ועיין
עוד בתוי"ט במשנה ,ז"ל פי' הר"ב שמתוך חשיבותו וכו',
דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ,ועוד אי שתי פורתא סעיד
נמי ,ובפת משום דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד ,עכ"ל.
הרי"ל שפי' כראשונים שהבאנו לעיל וחילק בטעמים בין
פורתא שהוא משום סעיד לטובא שהוא משום משמח.
אמנם המאירי לא נקט כלל טעם דמשמח ,ז"ל ,כבר
ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני
עצמו" ,וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת
עצמו" ,ומ"מ אין מברכין אחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם
קובע סעודתו עליו ,וכו' ע"כ .ובאמת צל"ע להני דכתבו ב'
הטעמים למאי צריכים אנו לטעם דשמחה כיון דבטעם
דסעיד מספיק הוא לעלויה יותר משמן ,והראי' ,דהא
עיקר מעליותא דפת יותר משאר הוא רק במאי דסעיד,
דהא אינו משמח ,וקשה לחלק כחילוק התוי"ט דלטובא
בעינן טעם השמחה ,דהא כיון דכבר הוקבע לו שהוא
סעיד ,הא בכאו"פ מברכין עליו כן אף בשתי טובא ,כשם
דבפת אף שאוכל מעט פחות מכדי שביעה מברך עליו
המוציא ,והוא מטעם דבעצם הפת שייך סעיד ,ועוד צ"ע
לפי' דבטובא שיש בו רק מעלת השמחה מ"ט נשתנה
ברכתו יותר משמן שאף בו יש מעליותות אחרות ,ובהם
הוא שווה ליין ,וכדלהלן .וצל"ע ,ולקמן נביא מלשונות
הצל"ח גם לענין זה.
מוכיח דשונה הוא היין משאר משקין
וחשיב "פרי" לעולם
א .ונבוא בס"ד לבאר הסוגי' כפי אשר עלה בחכתינו.
ובתחילה נבאר מאי דנתקשינו האם המעלה שיש ביין
העלתה אותו אף לדרגת פרי ,או שעלה במעלה שנשאר
בברכתו כשאר ברכות הפירות ,אלא דחשיבותו גרמה לו
להשתנות בברכתו להזכיר הגפן.
והנה מלשון המשנה מוכרח לכאורה שהבינו דבכאו"פ גם
כשנעשה יין נשאר בגדר פרי העץ ,א .ממה שאמרו דעל
כל פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין,
ומשמע דגם היין כלול הוא בכלל פירות האילן .ב .ממה
שאמרו חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא "פרי" הגפן,
ומשמע שוב שנשאר בגדר פרי) .וראי' זו אינה מוכרחת
עפ"י פירוש הרש"י שם עיי"ש ,אמנם כהבנה זו הבין הר"א
ממיץ ונביאו לקמן( .ג .עוד מוכרח כן מלשון הגמ' ,שאמרו
והרי שמן דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה דאמר רב
יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו "בורא פרי
העץ" .שוב חזינן שהשינוי בברכה הנגרם ממעליותתם
מעלה אותם מדרגת פרי העץ ליותר ,אך ודאי היו קודם
לכן בגדר פרי העץ אף בלא המעליות' .עוד מוכרח כן
מסברא ,דמעליותתם יכול לגרום לשנות הברכה באופן
שיוזכר בו מעלתו ,והיינו ברכת פרי "הגפן" או פרי "עץ
הזית" שמוזכר בו מעלתו ,אך מהיכי תיתי שמעליותתם
תגרום להם ליהפך שוב לפרי ,אחר שקמ"ל שכל מי
הפירות הוו זיעה בעלמא.
מוכרח מכל הנ"ל שבכאו"פ גם כשנעשה יין נשאר בגדר
פרי העץ ,ויש לן לדעת במה נשתנו יין ושמן מכל שאר
מי הפירות דנגרעו בשינוים וברכתם שהכל משא"כ אלו
שנשארו בגדר פרי .ואכן מצאתי שכבר עמד על דיוק לשון
המשנה ה' נחלת דוד שם ,וז"ל :מלישנא דמתני' לכאורה
איכא למידק דעל כל המשקין היוצאין "מכל הפירות"
מברכינן בורא פרי העץ ,ועל פירות האילן דתני היינו בכל
ענין בין שהפירות בעינייהו בין שעשה מהן משקין ,ולכך
שייך שפיר למיתני חוץ מן היין וכו' ,ובאמת בירושלמי
קמדייק ממתני' כך וכו' ,אבל תלמודא דידן לא סברה כן
וכו' עיי"ש .ותירץ שם הרב ליישב דעת הבבלי ,דתלמודא
דידן פי' המשנה כך ,על פירות האילן הוא אומר בורא פרי
העץ ,היינו בין אם אוכלן בעינייהו בין אם נשתנו לדברים
שדרכן להשתנות לזה ,והיינו שעיקר אלו הפירות נטעי
להו אדעתא דהאי שינוי ,וע"ז קאמר שפיר חוץ מן היין
דאף שנשתנה לדבר שדרכו להשתנות ועיקר הפרי נטעי
להו אדעתא דהכי ,אפילו הכי תקנו לו חכמים ברכה
מיוחדת לחשיבותו ,ע"כ תורף דבריו.
ואכן קדם לו כבר בסבר' זו רש"י לקמן )דף ל"ו ע"א(,
ושם הוכיחו דכשם ששמן אף שנשתנה הוה כזית עצמו
ומברכין עליו בפה"ע כן צריך להיות הדין בקימחא ,ודחו
סבר' זו בגמ' ,מי דמי ,התם בשמן לית ליה עלויא אחרינא,
ופי' רש"י ז"ל :אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך
אכילתו" ,ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא" עכ"ל.
ועיין עוד מאירי דף ל"ח ע"א כעי"ז ,ושאר ראשונים שם,
הרי נתבאר לן מכל הנ"ל דחילוק שבין יין ושמן לשאר
מי פירות הוא דאלו ניטעים לכתחילה בשביל כך ולכך
נשארו בגדר פרי.
אמנם יל"ע עפ"י מאי דאמרו בגמ' לקמן דטעם שעל מי
פירות מברך שהכל הוא משום דזיעה בעלמא הוא ,ולפי"ז
מאי איכפת לן אם נטעוהו לכך או לא .ויעויין בחידושי
הרא"ה וריטב"א שם ובהלכות ברכות להריטב"א )אות כ'(
שכתבו טעם אחר בכולם שמברכין עליהם שהכל והוא
מטעם שאין גוף הדבר קיים והיינו זיעה שאמרו ,ואי
מטעם זה אתי שפיר דבאופן דלכתחילה נוטעים הדבר
בשביל שינויו עדיין הוא בשבחו ונשאר בגדר פרי העץ.
עוד אפשר בטעם שנשארו בגדר פרי ,עפ"י מאי דכתב
הרא"ה בדף ל"ח ע"א גבי דובשא דתמרי ,ז"ל :והכא נמי
יין ושמן לא חשובינהו פרי ולברוכי עלייהו כפרי טפי
משאר משקין ,מכל מקום ,וכו' ,וכן לענין ברכה בתחילה,
שפיר מיקרי בלישנא פרי ,כיון דאירבי לענין ביכורים
וערלה דכתיב בהו פרי ,וכו' ע"כ .וכן כתב הר' אליעזר
ממיץ הובא ברא"ש )פרק כיצד מברכין סי' ג' בסופו( ז"ל:
והר"א ממיץ הקשה היאך אנו מברכים על היין בורא פרי
הגפן הא לא מיקרי פרי לענין ביכורים ,דתניא בפרק העור
והרוטב )דף ק"כ ע"ב( פרי ,פרי אתה מביאו ואי אתה
מביא משקה ,הביא ענבים ודרכן מנין ,ת"ל תביא ,אלמא
אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי ,והתם נמי לא
מרבי אלא הביא ענבים ודרכן )כלומר שעדיין החרצנין
והזגין מעורבים עם המשקה היוצא מהם – מעדני יו"ט
שם( אבל יין גמור לא ,אלמא לא מיקרי פרי ,ור' יהושע
פטר לקמן )דף ל"ח ע"א( דבש תמרים מתרומה דלא
מיקרי פרי .יש לומר משום דילפינן מערלה שנקרא יין
פירי ,וכו' ,והתם יליף פרי פרי מביכורים שמשקין היוצא
מהם כמותן ,הלכך לענין בפה"ג נמי חשיב פרי ,וכו' ע"כ.
וכן הוא כנ"ל בתוס' לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה האי עיי"ש.
וראה עוד להלן מה שנביא מלשון הפנ"י והריטב"א
בהלכותיו.
הנה לב' הפירושים נתברר לן בפשיטות דלא מה שעלו
במעלה היא שגרמה להם להשתנות לפרי אלא דבכאו"פ
הוו ונשארו בגדר פרי אם משום שנטעו אותם לכך אם
משום שהתורה קבעה להם שיהיו בגדר פרי בכאו"פ.
אמנם יעויין בהלכות ברכות להריטב"א שכתב בזה דברים
מחודשים ,ז"ל) :באות כ'( ,דבש ואפילו של תמרים ,וכן
משקה שהוא יוצא משום פרי וכיוצא בו ,בין מאליו בין
דרך סחיטה ,אין מברכין עליו אלא שהכל ,כיון שאין גוף
הדבר קיים ,חוץ מן היין והשמן ,שהיין ברכתו בורא פרי
הגפן בין חי בין מזוג כדרכו" ,מפני שהוא חשוב וסועד
ומשמח ונשתנה לעילוי גדול" .וכן השמן מברכין עליו
בורא פרי העץ" ,כי לכך אמרה תורה ארץ זית שמן לומר
שהשמן כזית לענין ברכה לפניו ולאחריו" ,עכ"ל.
הנה מפורש בדבריו שהבין שעיקר מעליות' דאית' ביין
גרמה לו להשתנות משום כך משאר משקין שמברך
עליהן שהכל ,וכן מוכרח ממה שכתב אח"כ וכן השמן
מברכין עליו בפה"ע ,משום שהתורה קבעה בו שישאר
כזית עצמו אף אחר השתנותו ,מוכרח מדבריו דביין
כיון שלא אמרה בו התורה כלום לענין זה איה"נ היה לו
להיות כשאר משקין דהוו ברכתם שהכל אלא שחשיבותו
ומעליותתו גרמה לו להשתנות משום כך בברכתו משאר
משקין להזכיר בו שבח העץ .ועיין לה' המגיה שם מאי
דהאריך בדבריו.
ואין להקשות לדבריו אמאי קבעו לו בברכתו לשון "פרי"
אם בכאו"פ לא הוה בשום אופן פרי אחר שנשתנה.
דאפשר דמפרש כרש"י שם ד"ה זית אקרי ,ז"ל אבל גבי
גפן ,הגפן היא העץ "והענבים הם פרי הגפן" עכ"ל .וא"כ
אין הכוונה בלשון פרי ליין אלא לענבים שמהם יוצא היין,
וברור.
מברר מעליותתם של היין והשמן יותר משאר משקין
ב .והנה יש לנו לדעת לפי כל ההבנות ,מהו המעליות'
דאית' ביין ושמן יותר משאר משקין .ואכן עמד בזה הפנ"י
בסוגייתינו ,ז"ל :לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין
חשוב עלויא לגבי ענבים ,אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך
עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן
בשום פירי ,דאטו בפירות גופייהו לא מצינן באחד מהם
עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפילו הכי לא קבעו בשום
מקום ברכה מיוחדת .ונראה לענ"ד בזה דשאני הכא דיין
חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא
מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי
דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות
בפרק העור והרוטב )שם( לפי המסקנא דמפרי פרי
ילפינן וכו' ,וכהאי גוונא אשכחן נמי בעיקר הדין לענין
הברכה עצמה ,דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו
בורא פרי העץ אלא שהכל ,וכו' .והשתא אתי שפיר
דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון
דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן
לחוד ומשום הכי שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן
כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויא ,ועל
זה מקשה המקשן והרי שמן וכו' דהא בשמן שייך לגמרי
האי טעמא דפרישית כמו ביין ,וכו' ע"כ.
הנה הבין הפנ"י בפשיטות כהבנת הרא"ה ור"א ממיץ,
דבכאו"פ אף דהוה יין נשאר בגדר פרי העץ כדילפינן
מערלה וביכורים ,אלא דמפרש דמ"ש יין דאשתני לעלויא
שאמרו ,עלויו הוא עצם הדבר דהחשיבתו התורה בכלל
פרי העץ על אף שכל המשקין נשתנו לגריעות' .אלא
דלפי"ז היה מספיק לברך עליו בורא פרי העץ ובזה יודגש
עלויו משאר משקין ,ע"ז תי' שפיר דעיקר מה ששינו בו
הברכה לפרי הגפן הוא להדגיש דרק משום שהוא פרי
הגפן נשאר הוא בגדר פרי העץ משא"כ בשאר ,ולפי"ז
הקשו שפיר דאף שמן היה לו להשתנות לפרי עץ הזית
משום כך וכדי להדגיש עלויו שנשאר בגדר פרי העץ.
ונראה להוסיף בזה דתי' הפנ"י אתי שפיר אך לפי' הרא"ה
ור"א ממיץ שהבינו שהתורה היא שקבעה עליו שם הפרי,
ודוקא יין ושמן ייחשבו לעולם בגדר פרי משום שכך
קבעה התורה ,משא"כ שאר מי פירות דאפי' ינטעו לשם
כך לעולם כיון שאין גוף הדבר קיים הוה ברכתם שהכל.
אבל לפי הרש"י לקמן וה' נחלת דוד דביארו דטעם
שנשאר בגדר פרי הוא משום דעיקר נטיעתו לכך ,לא
שייך לומר דעלויו הוא במה שנטעוהו לכך ולכך יברכו
עליו ברכת פרי הגפן ,דהא בכל הפירות אם יהיה המנהג
שנטעו הפרי בשביל המשקה שבו הא גם על משקה
זה יברכו בפה"ע ,וכשיטת החזו"א הידועה גבי תפוזים,
וכן דעת המאירי בכמה מקומות .וא"כ לא שייך לומר
שזהו עלויו ,ומחמת כן נשתנה ברכתו ,והו"ל על כל פנים
להשאר בגדר פרי העץ ,וכך היה לברך עליו ,וצל"ע.
אכן הפנ"י עצמו שם כתב דתי' זה שייך שפיר רק לר'
יהושע ,אבל לדעת ר"א בפרק העור והרוטב שם דס"ל
דעל מי פירות משקין היוצאין מהן כמותן לענין ערלה
וביכורים ,עדיין מה אישתני יין לעלויא יותר משאר מי
פירות .עוד יש להוסיף דעפ"י שיטת הריטב"א לעיל לא
קשה מידי קושי' הפנ"י ,דהא לשיטתו כיון שלא קבעה
התורה ביין ששם פרי עליו ,ואיה"נ מצד עצמו חשיב הוא
עתה כשאר מי פירות שברכתם שהכל ,אלא שמעלתו
וחשיבותו גרמה לו להשתנות בברכתו מברכת שהכל,
וע"כ מברכין עליו דווקא ברכת פרי הגפן ,והיינו כדפירש"י
שם שאין קורין ליין פרי דהא במציאותו אינו פרי וכנ"ל,
אלא שמשבחים אנו את פרי הגפן והיינו הענבים שהם
פרי הגפן שעל ידם יצא דבר חשוב ומשמח כיין וע"כ
על הענבים עצמם אין מברכין אלא פרי העץ ולא פרי
הגפן .ומעתה לא הוה שייך לעולם לדעת הריטב"א לברך
על היין "פרי העץ" דהא במציאותו אינו חשוב כפרי .ואף
שאפשר היה לפרש פרי העץ היינו על הענבים ,בכאו"פ
כיון שדרך כלל הכוונה היא על הדבר עצמו היינו גוף הפרי
שמברכין עליו עתה ע"כ לא הוה שייך לברך עליו כנ"ל.
וע"ז הקשו בגמ' דבכאו"פ כיון דחזינן דמעלת הדבר
גורמת לו להשתנות בברכתו ,א"כ כשם שביין מעלתו
גרמה לו להשתנות מברכת שהכל לברכת הגפן ,כן היה
צריך להיות בשמן שמעלתו תגרום לו לעלות ממעלת
פרי העץ )וזה אינו מצד מעלה ,דהתורה קבעה כן שהוא
פרי ,או להדגיש דדוקא מחמת שהוא שמן היוצא מן הזית
שהוא חשוב קבעה התורה כן וכפי' הפנ"י( להשתנות
בברכתו ,ודו"ק כי הוא נכון.
ועיי"ש שיישב באופ"א דאפשר דמעליות' דיין הוא במאי
דאית ביה צד מזבח ,ואתי שפיר מאי דהקשו דגם שמן
אית ביה צד מזבח ומאי טעמא לא נשתנה בברכתו,
עיי"ש ותרו"ץ.
ומצאתי שכיון בתי' הב' לדברי הפרדס )בשער השני(
שכתב ז"ל וא"ת והלא יין אינו נקרא פרי אלא משקה,
וכו' .יש לתרץ דיין נקרא פרי מג"ש וכו' ,ואמרינן ריש
כיצד מברכין מנין שאין אומרין שירה אלא על היין וכו',
המשמח אלוקים ואנשים ,וכו' ,ומשום חשיבות הגפן אנו
מברכין עליו בפה"ג שאין לך שום פרי שנזכיר עליו שם
האילן אלא על היין בלבד משום כבוד הנסוך ,וג"כ משום
הכי אומרין בורא פרי הגפן ולא בורא פרי הענבים משום
טעמא דאמרן ,עכ"ל.
אמנם בעניותי נראה לומר דעיקר מעליות' דהזכירו בגמ'
בלשונם דאיתא ביין מ"ש יין דאשתני לעלויא אשתני
לברכה "הוא מאי דמשמח" ,וכמו שנאמר ויין ישמח לבב
אנוש ,ומתחילה ידעו בגמ' על האי מעליות' ,ולפי"ז בין לר'
יהושע ובין לר"א עיקר סיבת הדבר דנשתנה ברכת היין
משאר מי הפירות הוא אך משום מעליות' זו דיין ישמח
לבב אנוש ,ולפי"ז אתי שפיר נמי טעם שמברכין עליו
בפה"ג ,והוא כדי להדגיש שבח האילן הגורם למעליות'
זו וזהו הגפן ,וכמו שביאר המאירי בפירושו למתני' בד"ה
חוץ מן היין ,ז"ל ועל היוצא מהם מברך בורא פרי העץ,
חוץ מן היין שאע"פ שהגפן קרוי עץ כדכתיב )יחזקאל
ט"ו ,ב'( מה יהיה עץ הגפן ,מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה
בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ,עכ"ל .וע"ז
הקשו בגמ' שפיר דאי משום הא הא גם שמן אישתני
לעלויה במה שנעשה עתה שמן ,ואין צורך שישתוו
כלל במעליותתם כפי שנדחק הפנ"י בב' תירוציו ,אלא
דמספיק שיהיה לשמן מעליות' שאין בשאר מי פירות
כדי לגרום גם בו שינוי בברכתו כיין ,ומעלות השמן רבות
הן ,וכשנשתבחה ארץ ישראל בשבעת מיניה נקטו בזית
לשון ארץ "זית שמן" ודבש ,ועוד דשמן ראשון לארץ ויין
שלישי לארץ עיין צל"ח לקמן ,וברור.
ובזה ניישב בס"ד מאי דנתקשינו לעיל בכמה קושיות,
ונקדים בזה ,דהנה יעויין במרומ"ש הכא דנתקשה ז"ל:
אלא אמר מר זוטרא חמרא זיין משחא לא זיין ,וכן להלן
חמרא סעיד משחא לא סעיד .ולכאורה קשה למה לו
לומר משחא ,לימא היינו טעמא דיין קובע ברכה לעצמו,
משום דזיין או משום דסעיד .אלא פשיטא דהעיקר הוי
היישוב הראשון משום דאישתני לעלויה ,והא דמקשה
א"כ שמן נמי ,על זה משני דאינו דומה חמרא למשחא.
איברא הא גופה קשה ,למאי צריכים ליישוב הראשון
כלל ,נימא דמשום הכי יין קובע ברכה לעצמו משום דזיין
או דסעיד ,אלא צריכים לומר דיישוב זה לבדו אינו כלום,
דא"כ תמרי דמיזן זייני ליקבעי ברכה בפני עצמו ,אלא
ע"כ משום דלא אישתני לעלויא ,וכו' ע"כ.
הנה הוקשה לו קושי' נכונה דמ"ש תמרים מיין ,הא
אדרבא לתמרים יש מעליות' יותר מן היין ,דגם מיזן וגם
מזון וגם סעיד הוא ,וגם קבעי עליה פעמים סעודה ,ומאי
טעמא רק ביין נשתנה ברכתו מחמת שמיזן או סעיד,
לכך מכריח בהכרח גמור דאף אחר שתירצו מיזן או סעיד
עדיין צריכים אנו לתירוץ הא' דאית ליה ליין מעליותא
טפי משאר פירות ומי פירות .ועיין עוד בספר ברכת ראש
הכא שהקשה מתמרי ,עיי"ש מה שתי'.
ונראה בעניותי הכרח גמור לדברי המרומ"ש דבכאו"פ
בעינן גם לטעם שאשתני למעליות' ,ממאי דאמרו
בגמ' אלא אמר מר זוטרא חמרא זיין משחא לא זיין,
והקשו ומשחא לא זיין והתנן וכו' ,וא"ר הונא באמר כל
הזן עלי ,אלמא משחא זיין ,ע"כ ,וצע"ג דאיך עלה על
דעת הגמ' עתה לפי התי' דשינוי הברכה והמעליות' הוא
במאי דזיין ,הא עתה ידעו שכל הפירות נמי זנים הם ואיך
יעלה על הדעת שזהו המעלות שיש בהם ובעינן מחמת
זה להשתנות בברכתם ,ועיין בחדשים גם ישנים שהק'
כן ובשאר אחרונים ,האמנם לדעת המרומ"ש אתי שפיר
דבכאו"פ תמיד סיבת המעליות' נשארת ובזה נשתנו
משאר הפירות ,אלא דחיפשו טעם לזה שהיין השתנה
בברכתו יותר משמן ,וע"ז אמרו דיין זן ,והקשו שפיר דשמן
גם זן וא"כ אין הפרש ביניהם ,אבל לגבי שאר פירות ודאי
שונים הם בכאו"פ מחמת מעליותתם ,ודו"ק .אלא דעדיין
צ"ע למ"ד דעל כל מי פירות מברכין בורא פרי העץ א"כ
לא אשתני שמן כלל בברכתו מחמת מעליותתו ,וצ"ל
להאי מ"ד בדוחק דקושי' הגמ' באמת כן היתה שגם ביין
לא לברך ברכה מיוחדת ,או דקושי' הגמ' היתה דע"כ אין
זו הטעם למה יין נשתנה לברכה ,והעתקתי ב' התי' מס'
חדשים גם ישנים ,ועדיין צ"ע .עוד יש להכריח כדברי
המרומ"ש ,מהא דקיי"ל להיל' דאם בירך על היין ותמרים
ברכת המזון יצא ,וטעמו כתב המג"א דתמרים ויין סעדי
וזנים ,עיי"ש ,וצ"ע לפי"ז מאי טעמא לא נשתנה ברכת
התמרים ,אמנם לדעת המרומ"ש מיושב הדבר ,דאיה"נ
גבי ברכה לאחריו כיון שהוא דומה ליין מברכין עליו
כברכת היין ,אבל ברכה דלפניו לא נשתנה אלא משום
מעליות' שיש בו שגורם לשנותו ,וזה יש ביין ולא בתמרים
וככל הנ"ל ודו"ק.
השתא שמוכרחין אנו לומר דגם כשתירצו בגמ' דיין
חשיב טפי משמן מחמת שהוא מזין וסעיד ,ודאי הוא
בנוסף למעליות' דאית ליה ,ובזה שונה הוא מתמרים,
אתי שפיר טעם שכתבו הראשונים לעיל דלמסקנת הגמ'
מעליות' דיין הוא דסעיד ומשמח ,ולכאורה צע"ג דבמה
שהוא סעיד מספיק הוא במה שחשיב יותר משמן ושוב
אי"צ לטעם דמשמח ,והראי' דלחם אינו משמח ואעפי"כ
אישתני בברכתו .האמנם לפי הנ"ל מבורר שפיר הכרחם
והדגשם דבעינן ביין תרתי סעיד ומשמח ,וזהו לאפוקי
מתמרים דאינו משמח ,ודו"ק.
ואכן כשעיינתי שוב בלשון תר"י מצאתי סמך מפורש
מלשונם לכל מה שכתבנו .ז"ל :מפני שהיין כיון שמחמת
השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו ,כדמפרש
בגמרא דחמרא סעיד ומשמח ,וכו' ומקשינן התם א"ה
ניבריך עליה ג' ברכות ,ומתרצין לא קביעי אינשי עליה,
"ובתמרים" אע"פ שהם מזון ]מה שכתבו שהתמרים
הם מזון ,בכאו"פ חשיבי משמן שאינו רק זן ,ועיין מג"א
או"ח סי' ר"ט סעי"ק כ"ה דביאר טעם שאם בירך על
התמרים ברכת המזון יצא ,ז"ל ,דיין ותמרים נמי סעדי
וזייני ,משא"כ בדייסא דאית ליה עלויא אחרינא בפת,
עכ"ל ,ועיין בתוספת שבת בהגהות שבראש הספר ז"ל,
ליתא ,דתמרים לא סעדי עכ"ל ,והביא לשונותיהם ה'
מחזיק ברכה וכתב ז"ל ולק"מ דגם מ"ש הרמג"א קאי
איין ודו"ק ,עכ"ל[ .כיון דלא קביעי עלייהו "ולא נשתנו
כמו שמשתנים הענבים כשנעשו יין" אינם קובעים ברכה
לעצמן ,עכ"ל .הרי"ל מלשונם דעיקר הדגשם דביין איכא
תרתי הוא לאפוקי תמרים שלא נשתנו כמו שנשתנו
הענבים כשנעשו יין דמשמחים ,והדברים נפלאים.
והנה לעיל הבאנו לשון המאירי וכן דייקנו מלשון רש"י
בד"ה אי הכי ,דמשמע מלשונם דלא בעינן כלל האי
מעליות' דיין שמשמח .ויעויין עוד בצל"ח הכא שכתב
בתוך דבריו ,ז"ל ,ואין לומר משום דיין משמח ג"כ )לכך
נשתנה בברכתו כלחם( דודאי השמחה אינה שייכא
להברכה ,וכן משמע מפירוש רש"י בד"ה אי הכי ,דזיין
וסעיד וכו' ,הרי שלא פירש דמשמח וסעיד ,שהשמחה
אינה מועיל להברכה ,וכו' ע"כ מלשונו .וראיתי לחכם
אחד שרצה לדקדק מלשונו דס"ל בדעת רש"י דמעליות'
דמשמח אינו מוסיף וגורע לענין הברכה .אמנם לפי
דברינו ברור הוא דאף לדעת רש"י מוכרחים אנו להוסיף
טעם המעליות' דמשמח ליין לחלק בינו לבין תמרים,
אלא דכוונת רש"י והצל"ח ברורים ,דעיקר כוונת רש"י
בשם לבאר מאי דהקשו בגמ' דאי הכי כיון דאמרינן דיין
סעיד והיינו זיין וסעיד א"כ דומה הוא לפת ונבריך עליה
ג' ברכות ,וודאי לא מוסיף ומעלה שם לאשוויי לפת
טעם השמחה ,דהא פת עצמו מברך עליו ג' ברכות אף
שאין בו שמחה ,ועל ענין ג' ברכות כתב הצל"ח שאין
טעם השמחה מעלה ומוריד ,אך ודאי צריכים אנו טעם
השמחה לחלק בינו לתמרים גבי ברכה דלפניו ,וברור
ופשוט לולי הבנת אותו חכם.
וגם לא קשה מידי מלשון הרש"י לעיל בד"ה חמרא זיין
שכתב ז"ל :להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו ,עכ"ל.
נח
משמע מלשונו דטעם זה מספיק לקבוע לו ברכה לעצמו.
ולדברינו שוב הכרח אין מלשון הרש"י ,דהא עיקר פי'
רש"י אזיל על מאי דרצו לומר שם דסיבת השינוי ביין
הוא משום המעליות' ,וע"ז דחו דהא גם בשמן איכא האי
מעליות' ,א"כ שווים הם במעליותתם ,ולכך כשאמרו שם
דטעם החשיבות הוא משום דזיין" ,ובזה הוא יותר משמן"
ע"ז כתב רש"י להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו ,והיינו
שבזה חשיבותו יותר משמן ,דמה היה מועיל אם היה רש"י
מוסיף דזה והמעליות' גורמים ,דהא המעליות' לגבי שמן
אינו מוריד ומעלה כיון שגם בו איכא האי מעליות' .אמנם
גבי שאר דברים וכגון תמרים ,ודאי התם מוכרחים אנו
גם לטעם המעליות' דהא רק במעליותתו שהוא משמח
יותר הוא במעלה מתמרים דגם זייני וסעדי ,וברור ופשוט,
)וג"ז כתבתי לאפוקי מה שמצאתי לאחד ממחברי זמנינו
שבנה וסתר ופלפל עפ"י לשון רש"י זה(.
מוכיח מלשונות הראשונים שעיקר מעלת היין שע"כ
נשתנה ברכתו הוא מה שמשמח
ואמרתי להוכיח בס"ד מלשונות הראשונים כהבנתינו
הברורה דעיקר המעליות' דאית' ביין הוא מאי דמשמח
בנוסף למאי דסעיד שבזה חשיבותו יותר משמן.
יעויין באור זרוע )הלכות סעודה סי' קס"ב( ז"ל ,כיצד
מברכין על הפירות וכו' מאי שנא יין וכו' למדנו מיכן
דהיכי דאשתני לעילויא עדיף לענין ברכה ,והכי מוכח
בסמוך גבי קמחא דחיטי ,ובעבור כן מברכינן אחמרא
בפה"ג דאשתני לעלויא טפי "דסועד ומשמח" ,ושמן
זית דסועד ואינו משמח וקאי במילתי' )היינו שלא גרע
כמי שאר פירות וכדלעיל( מברכינן עלי' בורא פרי העץ,
עכ"ל.
הנה יל"ע טובא במאי דכתב "ושמן זית דסועד" ,הא
בפירוש אמרו בגמ' חמרא סעיד משחא לא סעיד.
ויש לי לעיין בכתבי ידות דהנראה בפשיטות דטעות סופר
הוא מה שכתב "דסועד" ,או שכוונתו לתמרים ,ותמרים
הוו במעל' דסעיד )ויש בזה אריכות גדולה באחרונים
ורמזתי לזה לעיל ואכתוב בזה אי"ה( ,וגם קאי במלתי'
כאשר ראינו בחילוק תלמידי רבינו יונה לעיל עיי"ש.
איך שיהיה הנה חזינן בפירוש מדבריו דעיקר חילוק שבין
יין לשמן או לתמרים על אף ששניהם סועדים הוה רק
במעליות' הנוספת דאית' ביין שהוא משמח ,וברור.
ועיין עוד בראבי"ה ריש פרק ו' מהלכות ברכות שכתב
ז"ל :ושאר כל המינים מברך לפניו בורא פרי העץ
ולאחריו בורא נפשות וכו' ,ועל היין מברך לפניו בפה"ג
משום דאשתני לעלוי דסעיד ומשמח ,ולהכי מברכים
נמי על שינוי יין הטוב והמטיב משא"כ בשינוי הפת וכו'
ע"כ .ועיין לו עוד בתשובותיו שבסוף ספרו שם סי' קנ"ב,
שכתב ז"ל :בפרק כיצד מברכין מסקינן חמרא אית ביה
תרתי סעיד ומשמח ולחמא סעיד גרידא ,ומהאי טעמא
נמי י"ל דמברכין אחמרא הטוב והמטיב על שינוי יין אבל
לא על שינוי לחם ,וכו' ,עיי"ש באורך.
הנה חזינן מדבריו דעילויא שאמרו ביין שנשתנה ממה
שהיה מקודם הוא במאי דמשמח ,ומטעם זה עלה במעלה
שמברכין עליו הטוב והמטיב משא"כ על הפת.
הנה מכל הראשונים הנ"ל וכן הוא למעיין בכל לשונות
הראשונים בסוגייתינו יראה להדיא דמעליות' שהזכירו
ביין שנשתנה למעליות' הוא במה שעתה אחר שינויו
משמח ,או כלשון ספר הפרדס לרש"י )סי' ע"ח( ז"ל :אבל
מישתי חמרא מיגו דאישתני לעלויא "שנעשה יין לגדולה
ומלכות" אישתני לחודיה באנפי ומברך בורא פרי הגפן,
עכ"ל .או כלשון הירושלמי המובא בראבי"ה )ובנוסחת
הירושלמי הנמצא לפנינו אינו( ז"ל :וגרסינן בירושלמי
כל הפירות בין בעינם בין שחוקים כל זמן שלא נשתנו
וכו' ,חוץ מן היין ,ומה נשתנה יין ,ממנו "לקידוש ולהבדלה
ולאירוסין ולנישואין" ,וכן מפרש דפת נשתנה לברך
"שעסקיו מרובים ,ממנו לחולה ,ממנו למצה ,ממנו לכל
שולחן" וכו' ע"כ.
ועיין עוד בשו"ע לרבינו זלמן )הלכות ברכות סי' ר"ב
סעי' י'( שסיכם הדברים כפשוטן ,ז"ל :כל הפירות
שסחטן להוציא מימיהם ,אין מימיהם חשובים כמותם
לברך עליהם בפה"ע וכו' ,אלא מברך עליהם שהכל נהיה
בדברו כי זיעה בעלמא היא ואינה נחשבת כגוף הפרי,
חוץ מזתים וענבים שהיוצא מהם כמותם ,שאף שנשתנו
נשתנו לעילוי ,שבשינויים הם באים לכלל דרך אכילתם
שעיקר הפרי לכך נטעוהו ,ענבים להוציא מהן יין ,וזתים
להוציא מהן שמן לפיכך פרי הוא וראוי לברך עליו בפה"ע,
"אלא שהיין מפני חשיבותו שסועד ומשמח הלב ,כמ"ש
ויין ישמח לבב אנוש הוציאוהו מכלל פירות העץ וקבעו
עליו ברכה לעצמו והיא בורא פרי הגפן ,שהיא ברכה
פרטית ומבוררת יותר שמבררת ופורטת יותר חשיבותו
שהוא פרי הגפן ,וכו' ע"כ.
ויעויין לו עוד )שם סי' קס"ז סעי' א'( שכתב והכריח
בפירוש כהבנתינו ,ז"ל ,ועל כל אוכל ומשקה מברך
עליהם ברכה כוללת לכמה מינים ,כמו בפה"א לכל מיני
פירות הארץ ,ובורא פרי העץ לכל פירות העץ ,חוץ מן
היין והפת שמתוך חשיבותן קבעו להן ברכה לעצמן,
שהיין הוציאוהו מכלל פירות האילן לברך עליו בפה"ג
"מפני חשיבותו שמשמח את הלב שנאמר ויין ישמח
לבב אנוש" ,והפת הוציאוהו מכלל פירות הארץ לברך
עליו המוציא לחם מן הארץ מפני חשיבות הלחם שסועד
הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד ,עכ"ל .הרי"ל בלשונו
לכאורה תמיהה שהזכיר מעלת היין שמטעם זה שינו לו
ברכתו והוא מחמת דמשמח ,וצל"ע שלא הזכיר כלל טעם
הגמ' שמעלתו הוא מחמת דסעיד .האמנם לדברינו אתי
שפיר ,דודאי עיקר מעלת היין ושינויו הוא מעלת המשמח
שבו ,אכן הוצרכו אף לטעם דסעיד כדי לחלק בין שינויו
לשינוי השמן ,וברור.
ביאור מחלוקת הרב יוסף ובה"ג בדין שתיית השמן,
ויישוב הבנת הטור בדעת בה"ג והרמב"ם ,ובטעם שכתבו
דמברך על האניגרון שהכל הא קיי"ל דמי שלקות
כשלקות
הנה בטור ריש סימן ר"ב הביא ב' שיטות החולקות
להילכתא במסקנת הגמ' ,ז"ל ,ופירש הר' יוסף לאו דוקא
חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא נקט ,והוא הדין נמי
אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון
מברך עליו שהרי נהנה ממנו ,אבל בהלכות גדולות כתב
שאין לו לברך אלא אי כייבין ליה חינכיה דמיכוין לרפואה
ומיתהני מיניה ,אבל אי ליכא רפואה אפילו נותן שמן
הרבה הוי אניגרון עיקר ואינו מברך על השמן ,וכן כתב
הר"מ מרוטנבורק ,וכן כתב הרמב"ם ז"ל אם שתה אותו
לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל ,וכו'.
ויותר נראה סברא ראשונה לברך אף כשאינו חושש ,דכיון
שהוא נהנה למה לא יברך ,אדרבא יותר פשוט הוא שצריך
לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה ,עכ"ל.
הנה הביא הטור מחלוקת מהותית בהבנת הסוגי' ,דעת
ר' יוסף היא דכיון שאמרו בגמ' דשמן לבדו מזיק ואינו
מברך עליה כלל ,הנה כשתירצו הב"ע בחושש בגרונו
מוכרח הוא שהוא בנוסף לאניגרון המעורב בו ,א .מהלשון
שנקטו הב"ע ולא אמרו אלא וכדיוק הלח"מ .ב .שאמנם
מועיל השמן לבדו לגרונו כשחושש בו ,אך עדיין מזיק
הוא לגופו ,לכך מוכרח הוא עירוב האניגרון לביטול הנזק.
ג .דאמרו שם דאית ליה הנאה מיניה והנאה שייך רק
עם עירוב האניגרון שהוא הנותן טעם בשמן .א"כ מוכרח
מתי' הגמ' דלעולם החילוק הוא בכמות התערובת ,והיינו
דדרך הבריאים כיון שעושים אותו למאכל ,נותנים הרוב
אניגרון ,ולכך הקשו שפיר דהו"ל אניגרון עיקר ,ולכך תי'
הב"ע בחושש בגרונו ,שאז מחמת שעיקר כוונתו לרפואת
גרונו נותן שמן הרבה בתוך אניגרון והו"ל השמן עיקר
ואניגרון טפל ,ועירוב האניגרון הוא לבטל הנזק ולתת
טעם בשמן .א"כ כיון שמוכרח הוא שהאניגרון גורם
לבטל נזק השמן ,שוב אין חילוק בין חושש בגרונו לאינו
חושש ,ולעולם כיון שנותן שמן הרבה בתוך אניגרון ,כיון
שאינו מזיקו ובנוסף אית ליה הנאה מיניה ,מברך על
השמן שהוא העיקר.
אמנם דעת הבה"ג דלעולם אין אנו מסתכלים על כמות
השמן או האניגרון ,אלא דהכל תלוי בכוונת השותה,
דאי כייבין ליה חינכיה ושותה השמן לרפואה וגם נהנה
ממנו מברך לעולם על השמן בין אם הוה האניגרון עיקר
בכמות ,וק"ו אי הוה השמן עיקר ,אבל אם אינו חושש
בגרונו אז אפילו הוה ליה השמן עיקר בכמות הו"ל
האניגרון עיקר ומברך על האניגרון .והוסיף הטור דכן הוא
דעת המהר"ם והרמב"ם ,והוא ממה שכתב שאם שתה
אותו לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל.
וביאר הבית יוסף ראיית הטור מלשון הרמב"ם ,ז"ל כלומר
גם הרמב"ם הסכים לדברי בה"ג ומהר"ם שסוברים שאם
אינו מתכוין לרפואה אינו מברך על השמן ,שהרי כתב
שאם לא היה חושש בגרונו מברך שהכל ,כלומר מברך
על האניגרון שהכל ופוטר את השמן ,ע"כ.
וכתב הטור בסוף דבריו דיותר נראה סברת ר' יוסף שיש
לברך אף כשאינו חושש ,דכיון שהוא נהנה למה לא
יברך ,אדרבא יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו
לרפואה מכשהוא לרפואה.
הנה הבין הטור )כפי שהבינו בכוונתו הב"י והדרכ"מ(
באופן תמוה דעת בה"ג ומהר"ם ור"מ ,והוא דס"ל
דכשאינו חושש בגרונו ונותן שמן הרבה לתוך אניגרון,
כיון שעיקר כוונתו אינה לרפואה אינו מברך כלל לא על
השמן ולא על האניגרון ,ולכך נתמה בתמיהה גדולה מאי
טעמא לא יברך לכל הפחות על האניגרון ,דכיון שנהנה
למה לא יברך.
וכבר עמד על הבנתו הרב בית יוסף שם ,וכתב ז"ל :ומה
שכתב רבינו ויותר נראית סבר' ראשונה וכו' כלומר שמה
שהסכמו בו בה"ג והר"ם והרמב"ם שאם אינו חושש
בגרונו אינו מברך על השמן ,אינו נראה ,ויותר נראית
סברא ראשונה שהיא סברת הר' יוסף שאפילו אינו
חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך
על השמן ,דכיון שהוא נהנה מן השמן למה לא יברך עליו
וכו' ,ומיהו מתוך דברי הרשב"א נתיישב זה ,שכתב דכל
ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו לרפואה מברך עליו בורא
פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר ,וכל שאין מתכוין לרפואה
אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר "ואינו מברך אלא
על האניגרון" ,עכ"ל.
הרי שבלשון הרשב"א מפורש דבכא"פ מברך ,אלא
שכשאינו חושש בגרונו מברך על האניגרון ,ושוב לא
קשה מאי דהקשה הטור דכיון שנהנה למה לא יברך.
וכתב ע"ז הדרכי משה ז"ל :ולא ידעתי למה תלה הדבר
ברשב"א ,הלא בעל הלכות גדולות כתבו כמו שכתב הטור
בשמו .ובאמת שיש לתמוה על דברי רבינו בעל הטור
על מה שכתב כיון שנהנה למה לא יברך וכו' ,דזה לא
קאמרי החולקים עליו ,אלא אמרו שאינו מברך על השמן
מטעם שהאניגרון הוא עיקר ,ולכן נראה לענין הלכתא
כדעת בה"ג והר"מ והרמב"ם ,עכ"ל .ועיין בפרישה שם מה
שכתב ,ואחזור לדבריו לקמן.
והנה בנוסף לתמיהת הרב דרכי משה ,עוד נתמהתי
בעניותי בכמה תמיהות גדולות לדעת הטור ,א .צלע"ג
איך עלה בדעתו להבין כן בדעת בה"ג ,הא המעיין בלשונו
בספרו יראה שכתב הדברים בפירוש ,ז"ל בה"ג ,ואי חש
בגרונו וקא שתי שמן זית על ידי אניגרון דהוא מיא
דסילקא ,וכו' ,לרפואה קא שתי ליה ומברך בורא פרי
העץ ,דהוה ליה שמן עיקר" ,אבל ודאי קא שתי ליה על
ידי אניגרון כי לא חש בגרונו הוה ליה אניגרון עיקר ושמן
טפל ומברך על אניגרון בורא פרי האדמה ושמן מיפטר",
דתנן זה הכלל כל שהוא עיקר וכו' ,אמר רב פפא מיא
דסילקא כסילקא וכו' עכל"ק .הרי לן דברים מפורשים
יוצאים מפי השליט דבאופן הנ"ל הו"ל אניגרון עיקר
ומברך עליו.
והן אמת שלשון המהר"ם מרוטנבורג היה לפני הטור
ושם מובא הלשון כפי שהביאו הטור .אך עדיין יש לתמוה
תמיהה רבתית על הבנה זו וכדתמה הרב דרכי משה
שם.
ב .עוד צלע"ג עד מאוד ,דהנה גם את"ל דכן הבין הטור
מלשונותיהם ,עדיין צל"ע מהיכן הכריח משום כך דסברת
ר' יוסף היא הנכונה ,הא משמע מדבריו דהן אמת מצד
הסברא מסתב' כדעת בה"ג דההסתכלות היא על כוונת
השותה ,אלא דבכאו"פ גם אי נאמר כן היה להם לומר
שמברך על האניגרון שהוא עיקר .וא"כ צלע"ג וכי משום
קושי' זו נראית סברת ר' יוסף הנכונה ,הא שפיר הוה ליה
להסיק להיל' כדעת בה"ג דתלי' בכוונת השותה ,וליפלוג
עליה בחדא דעל מאי דכתב דאין מברך כלל ,זה אינו
נראה אלא שאז האניגרון עיקר ומברך עליו.
ג .עוד תמיה לי בעניותי דהנה הבין הטור בדעת הרמב"ם
דאזיל כבה"ג דהוא תליא בכוונת השותה ,והכריח כן
ממאי דכתב הרמב"ם דאם לא היה חושש בגרונו ושותה
שמן עם האניגרון מברך שהכל ,ומפרש הב"י דמוכרח
מלשונו דגם כששותה שמן הרבה הוה ליה האניגרון עיקר
ועליו מברך שהכל .ולפי"ז צע"ג דהא מלשון הרמב"ם
שמביא הטור לראי' לבה"ג מוכרח בפירוש דמברך על
האניגרון שהוא העיקר ,וא"כ מאי טעמא סתם כסברת ר'
יוסף מחמת מאי דהוקשה לו בדעת בה"ג ,הא היה יכול
להסיק להיל' בפשיטות כהבנת הרמב"ם דבכאו"פ מברך
על האניגרון ושוב לא יקשה ליה דכיון שנהנה אמאי לא
מברך.
והנראה בעניותי המוכרח בדעת הטור משום כל הנ"ל,
דודאי ברור היה לו כהבנה הפשוטה בדבריהם דס"ל
דכשאינו חושש בגרונו ונותן שמן הרבה בתוך אניגרון
הו"ל האניגרון עיקר ומברך עליו ,דכן הביא מלשונם
בפירוש ,וע"ז הביא שפיר דדעת הרמב"ם הוא כבה"ג,
והוא ממאי דכתב דכשאינו חושש בגרונו אף אם השמן
הרבה מברך שהכל והבין הב"י דהיינו על האניגרון ,הרי
שתלוי בכוונת השותה ,וטעמם ברור ,דהבינו דלעולם עיקר
וטפל היינו מה שהוא עיקר לשותה וטפל לשותה ,לכך
כשחושש בגרונו שאז ודאי כוונתו לשמן א"כ אפילו יהא
האניגרון הרוב יברך על השמן כיון שלגביו הוא העיקר,
והכלל שהעיקר פוטר הטפל ,וכשאינו חושש בגרונו אז
אפילו יתן השמן הרבה והאניגרון מעט ,כיון שאין לו שום
צורך בשמן ,ולולי האניגרון לא היה שותה כלל השמן ,עם
מחמת ההיזק ועם מחמת הטעם ,אי לכך ודאי לגביו הוה
האניגרון עיקר ומברך עליו .וע"ז כתב הטור :ויותר נראה
סברא ראשונה לברך )על השמן כשהוא הרוב( אף כשאינו
חושש )וכדעת ר' יוסף( ,דכיון שהוא נהנה )מהשמן( למה
לא יברך ,אדרבא יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו
כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה ,עכ"ל .וביאור קושייתו
לשיטתם ,דהנה הן אמת אפשר דאף ר' יוסף יודה לבה"ג
לשיטתו באופן שחושש בגרונו ונותן מעט שמן בתוך
כמות גדולה של אניגרון ,שיברך על השמן ,והוא מטעם
שהגם שהאניגרון הוא הרוב הא במציאות עיקר כוונתו
ומטרתו היא לשמן והוה לגביו העיקר ,אבל כשאינו
חושש בגרונו ונותן שמן הרבה בתוך אניגרון ,איה"נ אינו
צריך כלל לשמן ,אבל בכאו"פ הא מעט האניגרון גרם
לביטול נזק השמן וגם שעתה נהנה שפיר מן השמן ,א"כ
הו"ל השמן עתה ככל מאכל שנהנה ממנו ומאיזה סיבה
לא יברך עליו באופ"ז ומהיכי תיתי שנאמר שעיקר כוונתו
היא לאניגרון ,וכי משום כך נתן השמן הרבה ואניגרון
מעט ,ואדרבא יותר פשוט הוא שצריך לברך על השמן
באופ"ז כשאינו חושש בגרונו שאז אין ענין הרפואה
מעכב כלל והוה שפיר ככל מאכל שנהנה ממנו ,וברור.
וכל מה שכתבתי מדוקדק בלשון הב"ח שם לעיל מיניה
בד"ה ומ"ש ופירש הר' יוסף עיי"ש .ועיין בפרישה שם
שנדחק בדברים .ועיין עוד בט"ז באורך בכ"ז ,ומובן
בפשטות מלשונו ככל הנ"ל ,אלא שהוקשה לו כמה
קושיות עיי"ש מה שהאריך.
והנה בדעת הב"י וד"מ יש לפלפל ,ולעת עתה לא מצאתי
בדבריהם יישוב נכון.
אמנם עדיין יש להקשות לכל הנ"ל מלשון הרמב"ם,
דהנה הכריח הטור מלשון הרמב"ם כדעת בה"ג שלעולם
מסתכלים על כוונת השותה ,והוא ממאי דכתב שאם
לא חושש בגרונו ושותה שמן הרבה עם מעט אניגרון
מברך שהכל והיינו על האניגרון .וצלע"ג על הבנה זו דהא
הוסיף הרמב"ם טעם לזה שמברך שהכל "שהרי לא נהנה
בטעם השמן" ,ואי היה ס"ל לרמב"ם כדעת בה"ג מה שייך
הטעם שיברך שהכל מחמת שלא נהנה בטעם השמן ,הא
לדעת הבה"ג ההסתכלות הוא על העיקר וטפל בכוונת
השותה ,ולדעת בה"ג אף אם נהנה בטעם השמן יברך על
האניגרון כיון שהוא העיקר לגביו ולא צריך כלל לשמן.
ועוד צל"ע ,דהקשה הטור אדעת בה"ג ור"מ דכיון שהוא
נהנה מהשמן אמאי לא יברך עליו ,וצל"ע ,הא הרמב"ם
כתב בפירוש שלא נהנה בטעם השמן ,וכי פליגי במציאות
אי נהנה או לאו .עוד צל"ע בעצם הבנתם דהבינו שמה
שכתב הרמב"ם דמברך שהכל הוא על האניגרון .וצל"ע
א .מלשון הרמב"ם מוכרח לא כך שכתב שעל השמן לבדו
מברך שהכל ודימה אינו חושש בגרונו לזה .ב .שכתב
הרמב"ם ודקדק בלשונו "או שלא היה חושש בגרונו מברך
עליו שהכל" ,מפורש בלשונו שכוונתו על השמן .ועוד איך
אפשי שכוונתו על האניגרון ועליו הוא מברך שהכל ,והא
אמרו בגמ' לקמן דמי סילקא כסילקא ומברכין עליו בורא
פרי האדמה .ובאמת כל מה שהקשתי עתה כבר הוקשה
לגדולי האחרונים ,ז"ל הראש יוסף )ברכות הכא( ד"ה הוה
ליה אניגרון עיקר ,ז"ל :ומ"ש הטור ראיה מרמב"ם ז"ל
שם אבל שותה לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך
שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן ,קשה ,הטעם הוא
דהעיקר פוטר הטפל היה לו לומר ,כמ"ש הב"י שם.
וז"ל הרב עצמו בפריו )אשל אברהם אות י"א( :ובחידושינו
דף ל"ו ע"א כתבנו להר"מ פ"ח מהלכות ברכות כתב ואם
שמן לבדו או שלא חושש בגרונו מברך "עליו" שהכל וכו',
וסובר שמן לבדו שהכל ,הוא הדין בלא חושש בגרונו ורוב
שמן ומעט אניגרון הולכין אחר הרוב ,אבל שלא לרפואה
ורוב אניגרון איה"נ פרי האדמה ,וכו' ע"כ .וכן הכריח
בראש יוסף שם ז"ל :ולכאורה לדיוקא אתא ,הטעם דלא
נהנה משמן כל כך הא נהנה ועיקרו לשמן הרבה ואניגרון
מעט מברך פה"ע ,וזה כדעת ה"ר יוסף הפך סברת הטור
והבנתו בדברי הרמב"ם .גם קושיית הפוסקים ומכללן
המ"א ז"ל דסלקי מברך פה"א ,ואם נאמר דשמן הרבה
ואניגרון מעט לכך מברך שהכל הוה אתי שפיר ,עכ"ל.
הנה היוצא מדברי הפרמ"ג בדעת הר"מ דאזיל כדעת ר'
יוסף דלעולם ההסתכלות הוא על הכמות ,ולכך כשחושש
בגרונו ושותה השמן לבדו או שאינו חושש בגרונו ונותן
מעט אניגרון לבטל נזק השמן ,כיון שכמות השמן היא
הגדולה הו"ל לברך על השמן ,אלא שאינו יכול לברך
עליו בורא פרי העץ כיון שאין שום טעם בשמן ואין דרך
לשתותו כך אף לחוששים בגרונם ,אי לכך כששותה
השמן לבדו בחושש בגרונו מברך עליו שהכל כיון שאינו
נהנה ממנו ,וכן כשאינו חושש בגרונו על אף שמוכרח
לערב מעט אניגרון לבטל נזק השמן )דאי לאו אינו מברך
עליה כלל( ס"ל לרמב"ם דכיון דמסתכלים על הכמות
א"כ הוה ליה השמן עיקר ,ואף שעתה יש בו טעם מחמת
האניגרון ,אי"ז חשיב כנותן טעם בשמן מחמת שאין
כוונתו על האניגרון ,דאם היה רוצה לשתות אניגרון היה
עושה כדרך העולם שנותנים שמן מעט בתוך האניגרון,
וכיון שלא עשה כן מוכיח שאינו מעונין באניגרון ,והו"ל
השמן עיקר ,ובשמן אין טעם ואין דרך לשתותו כך ,לכך
אינו מברך אלא שהכל .או שנאמר כהבנת הפרמ"ג דרוב
השמן מבטל טעם האניגרון ושוב לא הוה ליה שום טעם
עיי"ש .וצ"ע לטעם זה דא"כ אמאי כשחושש בגרונו
ושותה עם מעט אניגרון מברך פה"ע הא רוב השמן מבטל
לטעם האניגרון ,אלא מוכרח כהבנתינו ,וכן משמע הבנתו
בראש יוסף.
ובזה שונה דעת הר"מ מדעת ר' יוסף ,דלר"י לעולם כיון
שהאניגרון נותן טעם הוה ליה כנותן טעם בשמן ומברך
עליו פה"ע ,אמנם הר"מ סובר דכיון שאינו חושש בגרונו
א"כ השמן אינו צריך ,וגם במה שעירב רק מעט אניגרון
מוכיח שגם אינו רוצה באניגרון ,א"כ במציאות הו"ל
השמן רוב ואין בו שום טעם ואין דרך לשתותו כך וירד
מברכתו הקבועה .וסברא זו מדוקדקת בפירוש בלשון
הרמב"ם ,שלעיל מיניה גבי חושש בגרונו ונתן שמן
הרבה במעט אניגרון כתב הרמב"ם דמברך על השמן
פה"ע" ,כיון שנהנה בשתייתו" ,והכא כתב "כיון שלא
נהנה בטעם השמן" ,מדוקדק שפיר בדבריו דלעיל מיניה
שצריך השמן לחשש גרונו ומטעימו עם האניגרון מברך
על השמן פה"ע כי בזה רוצה וגם נהנה בשתייתו א"כ
ע"י תוספת האניגרון נהנה בטעם השמן ובשתייתו ,ועל
אף שעתה כשעירב האניגרון נתבטל גם נזק השמן ,בכל
זאת דקדק הרמב"ם לכתוב "כיון שנהנה בשתייתו" ,כיון
שבחושש בגרונו אינו צריך תוספת האניגרון לבטל נזק
השמן ,דבכאו"פ הוה בר אכילה מחמת התועלת שבו
שהוא לרפואה ,אלא שעיקר כוונתו ורצונו בעירוב זה
הוא רק שיהנה משתייתו ,אבל כשאינו חושש בגרונו שם
אינו נכון לומר שלא נהנה בשתייתו כיון שנהנה ,אלא אף
שנהנה בשתייתו כיון שהעיקר שם הוא השמן ,ואינו צריך
לשמן ,ולשמן עצמו אין שום טעם ,א"כ על אף שעתה
יש בו טעם מחמת האניגרון ,הו"ל כאילו שותה השמן
לבדו )כיון שעיקר הטעם הוא מהאניגרון והוא בטל גבי
השמן והשמן עצמו אינו רוצה( ,ולכך מברך עליו שהכל.
ועל אף שנהנה עתה בשתייתו הרי נהנה רק מהאניגרון,
ומעט האניגרון בטל גביו ,לכך הוה כאילו שותה השמן
לבדו בתערובת אניגרון שמועיל לביטול הנזק.
ואיה"נ אם לשותה יהא הנאה בשמן הרבה עם מעט
אניגרון ,איה"נ גם כשאינו חושש בגרונו יברך עליו בפה"ע
כיון שעיקר הנאתו עתה בשמן ,אלא דזה אינו מצוי .וכן
דקדק הראש יוסף שם ,ז"ל ,הטעם דלא נהנה משמן כל
כך ,הא נהנה ועיקרו לשמן הרבה ואניגרון מעט מברך
פה"ע ,וזה כדעת הר"ר יוסף וכו' ע"כ.
ובזה נמי מתיישב בשופי מאי דהוקשה להם לאחרונים
אדברי הרמ"א ,שכתב שם המחבר וז"ל :ואם אינו מתכוין
לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך
אלא על האניגרון ,והוסיף הרמ"א ז"ל" :שהכל" .ומקורו
מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שאם אינו חושש בגרונו
מברך עליו שהכל ,והבינו הב"י והד"מ שם דהיינו על
האניגרון ,עי"ש .והקשה המ"א ז"ל ,שהכל ,צ"ע דהא בגמ'
דף ל"ט ע"א איתא בהדיא דמברך על מי סילקא בורא
פרי האדמה .ועיין בביאור הגר"א שם שיישב הקושי' ז"ל:
אע"ג דשם ל"ט ע"א אמרינן מיא דסילקא כסילקא ,מכל
מקום כיון דלשתיה מברך שהכל ,כמו שכתב תוס' שם
ל"ח ע"א סוף ד"ה האי ,ובד"ה והא וכו' ,עכ"ל.
ועיין באבן האזל שדחה יישוב הגר"א בדעת הרמב"ם
נט
ז"ל :אכן ברמב"ם פ"ח שם ה"ד מוכח להדיא דלית ליה
האי כללא ,דכתב להדיא :על מיא דסילקא והוא ששלקן
לשתות מימיהן ,שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן
לשתותן ,ע"כ .הרי שכתב בפירוש והוא ששלקן לשתות
מימיהן שזהו דרכו מברך עליו בפה"א.
ואכן זוהי קושי' גדולה אדברי הרמ"א ,ועיי"ש בנתיב חיים
שנדחק ביישוב דבריו ז"ל :ונ"ל משום דמספקא להרמ"א
כמאן ,אי כדעת רבינו יוסף )דלשיטתו מברך בפה"ע( או
כבעל הלכות גדולות )דלשיטתו מברך בפה"א( משום הכי
מספק מברך שהכל ,עכ"ל .אמנם כבר תמה הגרעק"א
שם על יישוב זה ,ז"ל :וזה אינו מספיק ,דהא גם אם הדין
דמברכין על השמן מכל מקום יוצא בברכת בורא פרי
האדמה ,דהא קיי"ל בירך על פרי העץ פרי האדמה יצא,
וא"כ מספיקא אם שמן עיקר או אניגרון עיקר יברך בורא
פרי האדמה ויוצא ממ"נ ,עכ"ל.
אמנם לפי כל הנ"ל לא קשה מידי קושי' זו בדעת הרמב"ם
ומיושב לשון הרמ"א ,דמעולם לא כתב הרב שיברך על
אניגרון שהכל ,אלא עיקר כוונתו היא על השמן ,והוא
מוכרח מלשונו שכתב "עליו" ,וכן הכריח הפרמ"ג וחמד
משה )או"ח שם( ואבן האזל )על הרמב"ם הכא( ז"ל :ודברי
הטור תמוהים ,דהרמב"ם אינו סובר דשלא לרפואה הוי
אניגרון עיקר ,דהא כתב הרמב"ם או שלא היה חושש
בגרונו מברך "עליו" שהכל ,דהיינו על השמן עם מי
השלקות דעליה קאי ,והבה"ג דסובר דאניגרון עיקר כתב
להדיא דמברך בפה"א ,וכו' עי"ש באורך .ובדעת הבית
יוסף ,עיין פרמ"ג שם שנסתפק ,דהנה בלשונו בשו"ע סתם
דבריו ,ואפשר דס"ל דהברכה היא פה"א ,אמנם מלשונו
בב"י מוכרח שהבין דברכתו שהכל ,ועי"ש שתמה עליו מאי
טעמא השמיט לשון הרמב"ם שכתב "עליו" עי"ש באורך.
יהודה הלל -רמת בית שמש
ביאור שיטת הרמב"ם בענין הברכה על שתיית שמן זית
כתב הרמב"ם פרק ח' הלכה ב'" :הסוחט פירות והוציא
מהן משקין מברך עליהם בתחילה שהכל ולבסוף בורא
נפשות ,חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך
בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה מעין שלוש .ועל שמן
בתחילה הוא מברך בורא פרי העץ במה דברים אמורים
שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי שלקות
וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו .אבל אם שתה השמן
לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל ,שהרי
לא נהנה בטעם השמן".
אמאי מברך שהכל על שמן זית הא אזוקי מזיק ,ומ"ש
משקדים המרים.
הקשה הטור על דברי הרמב"ם דהא אמרינן בגמ' ]ברכות
ל"ה ע"ב[ דשמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך
עליו כלל דהא אזוקי מזיק ליה ]וכן פסק בשו"ע סי' ר"ב
סעי' ד'[ והרמב"ם פסק שמברך שהכל ,וכן הק' בכס"מ,
ומנ"ל שהטעם הוא כדמסיים שם "שהרי לא נהנה בטעם
השמן" ,וכי חולק הוא על טעם הגמ' שאמרה ששמן
אזוקי מזיק.
והב"ח הקשה ,מאי שנא הכא משקדים המרים שפסק
הרמב"ם שאין מברך עליהם כלל משום דאזוקי מזקי,
ואילו בשמן זית שהוי נמי היזק פסק שמברך שהכל.
והוא תירץ ,דשאני שקדים מרים שאיכא בהו תרתי
לריעותא גם מרים וגם מזיקים ,דמרים בתחילת אכילתן
ומזיקים לאחר אכילתן ,ולכן אפילו ברכת שהכל אינו
יכול לברך בתחילה משום שאף בתחילת אכילתן מרים
הם .משא"כ שמן זית שרק לאחר שתייתו מזיק ,אפשר
לברוכי שהכל בתחילה.
ואמנם אם קבלה היא נקבל ,אלא שבערוך השולחן ]סי'
ר"ב אות כ'[ כתב "שטבע השמן להזיק להחיך כששותהו
בפני עצמו" ,ומשמע שההיזק הוא מיד בתחילת השתיה
ולא בסוף כדברי הב"ח ,וא"כ הדק"ל מאי שנא שקדים
המרים משמן זית.
עוד הקשה באבן האזל ובעוד אחרונים ,דהטור כתב
שהרמב"ם ס"ל כדעת בעל התרומות ]ולאפוקי דעת
הר"ר יוסף[ .והנה דעת בעל התרומות היא שלעולם ברכת
בורא פרי העץ על השמן המעורב עם אניגרון ,שייך רק
כאשר חושש בגרונו ,אך כאשר אינו חושש בגרונו לעולם
"ברכתו שהכל על האניגרון".
והנה כל הרואה לשון הרמב"ם יווכח שאמנם הברכה היא
שהכל אך לא על האניגרון אלא על השמן ,דז"ל "אבל אם
שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו
שהכל" וגו' .והנה לא הזכיר בדבריו כלל אניגרון ואדרבה
כל היחס של מברך "עליו" אזיל על השמן ,ופשוט.
מחלק בין אזוקי מזיק שבא מחמת הפרי ,לבין אזוקי
מזיק שבא מחמת חלישות הגוף
והנראה לומר בדעת הרמב"ם ,דיש ב' גדרים של אזוקי
מזקי .א( שעצם "הפרי" הוא דבר שיש בו כדי להזיק לגוף,
וזהו גריעותא בפרי שיש בו חיסרון .ב( שבעצם הפרי מצד
עצמו משובח מאד ,ברם מרוב שבחו וחוזקו אין אדם יכול
לעמוד כנגדו ולאוכלו או לשתותו כמות שהוא חי בלא
שינזק ממנו ,ואלא רק ע"י עירוב ומיזוג הדבר שמחליש
עוצמתו יכול לאוכלו ולשתותו ללא היזק.
ונפק"מ בינייהו לענין ברכה ,דלטעם א( שאזוקי מזיק
הוא מצד שהפרי בעצמו יש בו גריעותא שמזיק ,אזי הפרי
נחית דרגא ואפילו ברכת שהכל לא יהא ,והיינו שקדים
המרים כיון שהפרי מצד עצמו מזיק לא מברך עליו כלל.
משא"כ לטעם ב( שההיזק הוא מחמת שגוף האדם חלוש
כדי לאכול פרי חזק ומשובח ,אי"ז סיבה שיגרע מלברך
על הפרי .אמנם כיון שסוף סוף לא נאכל כמות שהוא חי
אלא בעי מיזוג בדבר נוסף ברכתו משתנה לשהכל ,על
אף שהחיסרון אינו מחמת הפרי אלא מחמת האדם.
ונראה דזהו טעמו של הרמב"ם בשמן זית ,דכל היזק
הבא לאדם מחמת חולשתו של האדם שלא יכול לשתות
משקה חזק כ"כ בלא שימזגוהו קודם לכן ,ולא מחמת
חסרון הפרי ,דאדרבה הפרי מושבח טפי ובעי ברכה] ,וכ"מ
בגליון מהרש"א יו"ד סי' צ"ה סעי' ז' שכתב "שמן זית הוי
דבר חריף – פסקי תוס' ע"ז פרק א"מ[ .ובזה העלנו ארוכה
לקושיית הב"ח מאי שנא שמן זית משקדים מרים.
ולמתבאר ,אף קושיית הטור והכס"מ מעיקרא ליתא,
דאמנם אף שבגמ' איתא על שמן זית הלשון אזוקי
מזקי ,אך הרמב"ם ס"ל ש"אזוקי מזקי" דשמן זית שאני
מ"אזוקי מזקי" דשאר דברים ,ולכן כתב דלעולם אף
השותה שמן זית מברך שהכל ,דסוף סוף זהו פרי משובח
ביותר ואין בו חסרון כלל ,אלא שמרוב שבחו ויחודו בא
חסרון אחר שאין אדם יכול לשתותו לבד אלא אם כן
מזיק ובעי מזיגה ,וחסרון זה משנה ברכתו מהעץ לשהכל.
וסיום דברי הרמב"ם "שהרי לא נהנה בטעם השמן" זהו
ההגדרה של "אזוקי מזקי" דשמן זית.
וביתר ביאור :כיון ששמן זית הוא משובח מצד עצמו ,וכל
מה שבא האניגרון הוא כדי להחליש את עוצמת השבח
של השמן ,אזי ודאי שתמיד הברכה היא על השמן,
דאדרבה בזה ניכר לכל שהשמן הוא המשובח עד כדי
שבעינן להחלישו כדי לשתותו .משא"כ בכל שאר גווני
שעושים פעולות כדי שעי"ז יומתק הפרי ,אזי הממתיק
הוא זה שהעלה את הפרי לדרגת מאכל יותר טובה,
בזה הממתיק הוא העיקר ולא הפרי] .וכל מקרה לגופו[.
ובזה חידש הרמב"ם כיון שסוף סוף אי אפשר לשתות
את השמן כמות שהוא חי ורק ע"י מיזוג נוסף ,אזי אע"פ
ש"הברכה היא רק על השמן" ,אך לענין "איזה ברכה
מברכים עליו" ,בזה חשיב גריעותא שאינשי לא יכולים
לשתותו חי ומברך שהכל.
וזה דלא כמו שהבין הטור שהרמב"ם ס"ל כבעל התרומות
שכתב דבכהאי גוונא שאינו חושש בגרונו מברך שהכל
על "האניגרון" .וזהו משום דהטור לא נחית לחילוק הנ"ל
דיש ב' סוגי אזוקי מזקי ,אלא ס"ל דשמן אזוקי מזקי
כשאר דברים ,ורק היכא שחושש בגרונו ויש אניגרון
השמן העיקר לרפואה וברכתו העץ .משא"כ כשאינו
חושש בגרונו השמן אזוקי מזקי ואם עירב עם אניגרון
אזי האניגרון עיקר ומברך שהכל על "האניגרון" בלבד.
אך לאור הנ"ל עולה שלפי הרמב"ם לעולם מברך על
השמן המשובח בלבד ,רק השאלה איזה ברכה מברך,
וע"ז כתב אם שותה שמן עם אניגרון לרפואה מברך על
השמן -העץ ,ואם בסתם מברך על השמן – שהכל.
]ואפשר דזהו נמי פתח ליישב אמאי לא זכר הרמב"ם דין
ברכה אחרונה על שתיית השמן ,כמו שכתב גבי פירות
זיתים ויין .ויש שרצו ללמוד מהא ,דדעת הרמב"ם דאינו
מברך ברכה אחרונה ,ועיין במעשה רוקח ,ואכ"מ[.
נראה שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' בברכות ל"ה ע"ב ב'
סוגי עיקר וטפל
ואדרבה נראה שמקור דברי הרמב"ם מתבארים בדברי
הגמ' שם ,דאיתא שם בגמ' אר"י שמן זית מברכין עליו
בורא פרי העץ .היכי דמי אילימא דקא שתי ליה אזוקי
מזקי ליה דתניא וכו' .אלא דקאכיל ליה ע"י פת וכו' ,אי
הכי פת עיקר והוא ]השמן[ טפל ותנן וכו' .אלא דקא שתי
ליה ע"י אניגרון ,א"כ הו"ל אניגרון עיקר ושמן טפל ,הכא
במאי עסקינן בחושש בגרונו .פשיטא ,מהו דתימא כיון
דלרפואה קמיכוון לא ליברך עליה כלל קמ"ל.
ויש להקשות ,דהנה אחר שדחתה הגמ' שאין לומר
שקאכיל ע"י פת משום שאז הפת עיקר ועליה מברך
ולא על השמן ,העמידה הגמ' אופן אחר דשתי ליה ע"י
אניגרון .ולכאורה גם שם דחתה הגמ' שאי אפשר לומר כן
משום דאניגרון עיקר ושמן טפל כמו שדחתה הגמ' בפת
ושמן ,ומה קס"ד דגמ' להעמיד בעוד אופן דומה ,וכי לא
ידעה שאניגרון ושמן הוי עיקר וטפל כמו פת ושמן .ועוד,
דאחר שהעמידה הגמ' בחושש בגרונו שזו הגוונא שמברך
"העץ" ,מקשינן "פשיטא" ,וכי זה כ"כ פשוט שמברך העץ
ולא שהכל] .ועיין עוד בצל"ח ובפנ"י שם[] .ותו מה משני
דקס"ד שלרפואה לא צריך ברכה ומה המסקנה שכן בעי
לברוכי[.
אמנם נראה לומר בזה ,דאחר שדחתה הגמ' שאא"ל
שאכיל ע"י פת משום שפת עיקר ושמן טפל ומברך על
הפת בלבד ,העמידה הגמ' בשתי ליה ע"י אניגרון ,ובגוונא
זו פשיטא לגמ' ששמן הוא העיקר במשקה זה ולא
האניגרון והברכה היא על "השמן" ולא על האניגרון ,אלא
שרצתה הגמ' להוכיח בזה שברכת השמן תהא "העץ" ,ע"ז
מקשה הגמ' "א"כ הו"ל אניגרון עיקר ושמן טפל" פי' כיון
שסוף סוף האניגרון שמחליש את השמן הוא המאפשר
לשתות את השמן החריף והחזק א"כ "ברכת השמן" לא
תהא "העץ" אלא "שהכל" .וזה הכוונה שאניגרון "עיקר"
פי' שרק על ידו אפשר לשתות את השמן ,אך ודאי
ש"עיקר" הברכה תהיה תמיד רק על השמן .וע"ז משני
דמלבד שיש אניגרון מיירי נמי שחושש בגרונו ולצורך
רפואה ודאי שהשמן הוא העיקר ואף ברכתו היא "העץ".
וע"ז מקשינן "פשיטא" שבכהאי גוונא ברכת השמן היא
העץ ,ודחי דקס"ד כיון שהשתיה היא לרפואה לא בעי
ברכה כלל וא"כ לא מצינו לעולם ברכת בורא פרי העץ
על שמן ,קמ"ל ששמן לרפואה זה היעוד של שמן זית
ולכן ברכתו העץ.
תרופה ממותקת לדעת הרמב"ם
והנה נפסק שתרופה ממותקת מברך לפניה שהכל ,שכל
דבר שהחיך נהנה ממנו מברך "שהכל" ]סי' ר"ד סעי' א'[
ואמנם יראה לומר דכ"ז שפיר פשוט לפי מה שפסק
בשו"ע הכא גבי שמן ,שמברך שהכל על "האניגרון" שהוא
מתקן את השמן מהיזק ,ולכן הוא הדין בתרופה ממותקת
יברך "שהכל" על המיתוק .ברם לדעת הרמב"ם שכתב
שלעולם מברך על "השמן" ולא על האניגרון המתקן ,יש
לדון דאף בתרופה ממותקת לא יברך עליה שהכל .ואמנם
יש לחלק ולומר דכל דברי הרמב"ם דוקא בשמן שהוא
פרי ולכן מברך עליו .משא"כ בתרופה ממותקת שעצם
התרופה אינה אוכל כלל ,אפשר וכן יברך "שהכל" לדעת
הרמב"ם על המיתוק ,ויש לעיין.
צבי יהודה מרק – נוה יעקב מרכז
הערה בענין שבע ברכות
מצוי הוא שכאשר עורכים שבע ברכות ,ואין עשרה
בסעודה ,קוראים לאנשים להשלים מנין ,נבאר בעז"ה
שני נושאים במקרה הנ"ל:
א .צירוף לזימון .ב .צירוף לענין ברכת החתנים.
לענין להזכיר שם ה' בזימון של עשרה ,פשוט הוא שאם
ישנם שבעה שאכלו פת יכולים עוד שלושה לאכול כזית
ירק או כל מאכל אחר ,או לשתות רביעית מכל משקה,
חוץ ממים )ויתכן שמשקים קלים של היום כגון קולה
וכדומה נחשב כמים ,שהרי רובו מים ,ולא ראוי לשתותם
כדי להצטרף לזימון( ,ואז יכולים לברך ברכת הזימון עם
שם ה' כמבואר או"ח סי' קצ"ז סעי' ב'.
ברכת החתנים שהם שש ברכות אין לברך אלא אחר
ברהמ"ז ורק בעשרה) ,חוץ מאשר בשעת הנישואין שאז
מברכים אותן בלא סעודה( ולפחות אחד מן הסועדים
צריך להיות אדם שלא אכל בחופה והוא נקרא "פנים
חדשות" ,כל זה מבואר בשו"ע אבן העזר ס"ב ,מביא
הרמ"א בסעיף ז' בשם יש אומרים דאם נמצא שם פנים
חדשות ,אע"פ שלא אוכל אלא עומד שם אפשר לברך
ברכת החתנים ,ואומר שם חלקת המחוקק ס"ק י' שמכל
מקום צריכים להיות שמחים בביאת הפנים החדשות,
והפתחי תשובה שם ס"ק ח' מסיק שכדי לברך ברכת
החתנים לא חייבים שכל העשרה יאכלו את הסעודה,
אבל צריך שרוב מנין ישתתפו בסעודה.
יוצא מכאן שכאשר עורכים שבע ברכות ואין עשרה
סועדים :א .צריך שיהיו לפחות ששה שיאכלו פת ,ועדיף
שבעה ,כדי שיהיה זימון עם שם ה' .ב .לפי המחבר צריך
ש"פנים חדשות" יהיו דווקא מאוכלי הפת ולפי הרמ"א
בשם יש אומרים אף אם אינו אוכל כלל ,אך כדי לצאת
לכו"ע עדיף ש"פנים חדשות" יהיה מן הסועדים .ג .אף
שלפי פתחי תשובה מספיק רוב אוכלים ,אך אם יש
שבעה שאוכלים פת מצוה לתת לשלושה לאכול כזית
או לשתות משקה כמבואר לעיל ,שהרי מצוה להדר אחר
זימון בעשרה כמבואר או"ח סי' קצ"ג סעי' א' .ד .אם יש
רק ששה שאוכלים פת ,ובאו ארבעה להשלים מנין אי
אפשר לצרף אותם לזימון כמבואר סי' קצ"ז סעי' ב' .א"כ
אין הם חייבים לאכול כלל ,אך בכ"ז אפשר לברך ברכת
החתנים לפי פתחי תשובה הנ"ל .ה .ונראה פשוט שכל
אחד יכול לברך ברכת החתנים ,ולאו דווקא אותו אחד
שאכל פת.
)ולענין הלכה למעשה נא לשאול מורה הוראה(.
ברכת מיץ תפוזים
סי' ר"ב סעי' ח' נפסק בשו"ע שעל דבש תמרים יש לברך
שהכל וכן על כל משקין שיוצאים מן הפירות חוץ מזתים
וענבים .המקור להלכה ברכות ל"ח ע"א ,אך הרשב"א
כאן בסוגיא סובר שרק דברים שדרך לאוכלם חיים אז
ברכת המשקה שלהם שהכל אך אם דרך להוציא מהם
משקה צריך לברך על המשקה בורא פרי העץ ,וכן הדין
במי שלקות דלדעת הרשב"א זה תלוי אם רוב אכילתן
ע"י בישול או סחיטה או לאוכלם חיים .אך תוס' פסחים
כ"ד ע"ב ד"ה "אלא הכא" סובר שכל משקה היוצא מן
הפירות הוא זיעה בעלמא ואף זתים וענבים אלא שישנה
גזירת הכתוב שהיוצא מזתים וענבים הוא נחשב כפרי
עצמו ,ולפי דרכם אין הדבר תלוי איך דרך רוב אכילתן
וכל משקה חוץ מזתים וענבים לא נחשב לפרי אלא זיעה
בעלמא ,וברכתו שהכל וכדברי התוס' נראה לשון הטור.
אם כן אף אם המציאות בעולם שרוב התפוזים נסחטים
למיץ כיון שיש מחלוקת הרא"ש והרשב"א בודאי שיש
לברך שהכל וכפי שפסק שו"ע סי' ר"ב :י"א לברך על
מי שריית צימוקים שהכל כדעת הרשב"א ונגד שיטת
הרא"ש כי בברכת שהכל יוצא אף לדעת הרא"ש בדיעבד.
)וכל שכן לענין מיץ פירות יש לפסוק כן שהרי שיטת
הרשב"א הוא שיטת יחיד נגד דברי התוס' ,הרמב"ם פרק
ח' ב' והטור כאן( .ואף אם ישנם חתיכות פרי שצפות בתוך
המיץ נראה שהם בטלים בתוך רוב המיץ ולא קובעים
ברכה לעצמם שלא מצינו רק בחמשת מיני דגן מועטים
שצפים בתוך המרק שאף שהם מועטים לא בטלים לענין
ברכה עקב החשיבות של חמשת מיני דגן כפי שפסק
משנ"ב ר"ח ו' )כ"ג(.
ומה שהביא הטור ר"ב ט"ו לגבי סוכר של קני סוכר
שאפשר להשיב על דברי הרמב"ם שיש לברך בורא
פרי העץ ואינו דומה לדבש תמרים שנוטעים אותם כדי
לאוכלם משמע לכאורה כשיטת הרשב"א ,י"ל שהכוונה
של הטור רק על קני סוכר שהיוצא מהם ברכתו בורא פרי
העץ כי הקנים לא ראויים לאכילה כלל ולכן כל נטיעתם
הוא על מנת לאכול את היוצא מהם ולכן המשקה היוצא
מן הקני סוכר נחשב לאוכל כפי שכתוב תוכן דברים אלו
בדברי הטור.
אלכסנדר רייזנר – נוה יעקב
זימון כששנים אכלו פת ושלישי משקה
בסי' קצ"ד הביא הביאוה"ל ד"ה אחד מהם בשם הא"ר
להסתפק באופן ששנים אכלו פת והשלישי שתה רביעית
משקה ואחד מהאוכלים פת בירך אם יכול לזמן וכתב
דמסתבר שאינם יכולים להצטרף ,וצ"ב הצדדים.
ויש להסתפק באחד אכל ירק ותשעה דגן שמצטרפין
לעשרה וכן לשלושה אם הוא מחוייב בזימון ויוצא יד"ח
או שהוא יכול מצדו לצאת רק יכול לענות להם ויש
להביא לזה ראיות.
ונראה דבזה נסתפק הא"ר דאם מחוייב בזימון א"כ אף
שבירך מ"מ חל עלייהו חיוב זימון ולא פקע אבל אם
נימא דאינו חייב רק דיכול לענות להם י"ל דכל שבירך
האוכל ירק קל יותר ופקע צירופן שאין כאן רוב החיוב
לזמן כעת וכנראה הכריע כצד זה.
ברכת מי פירות תוך הסעודה
סי' ר"ב בסעיף י"א בביאוה"ל ד"ה בתוך הסעודה כתב
שברכה ראשונה על מי שריית ובישול פירות בתוך
הסעודה יברך שהכל ,ואע"פ שעל מים לא מברכים מ"מ
נראה דאף להרשב"א אין עליהם שם משקה אלא כרוטב
פירות והוו כפירות בתוך הסעודה לענין ברכה ורק משום
שדרכן לאכלן חיים ס"ל שכשמבשלן מברך על רוטבן
שהכל.
ושמעתי להקשות מהרה"ג ר' אריאל פרץ שליט"א
שלכאורה על משקה לא מברכין תוך סעודה משום שבא
מחמת הסעודה וא"כ גם מי פירות אלו אם שותה אותן
כמשקה מאי נפק"מ אם נגדירם כרוטב פירות או כמשקה
מ"מ זה בא מחמת הסעודה וגם פירות אם יבואו מחמת
סעודה לא יברך עליהם.
השותה או אוכל דבר המאוס בעיניו ,ולאחרים אדרבא
שתיה ואכילה חשובה מיקרי לענין ברכה
נסתפקתי באחד שנמאס בעיניו איזה שהוא מאכל אבל
אחרים אוהבים המאכל כגון מה שמצוי למשל שישנם
שאינם אוהבים יין יבש ואצלם הדבר מעורר גועל וישנם
שמאוד אהוב עליהם השתיה האם יברך הגפן כרוב
העולם או שהכל או כלל לא יברך שאצלו לא אוכל אפילו
ע"י הדחק.
והנה הביאוה"ל בסי' ר"ב ד"ה שהוא עשוי קונדיטון הביא
בשם ח"א דמה שקורין וערמיטויין שהוא מר ג"כ מברך
בפה"ג ,אכן הפמ"ג באשל אברהם אות ב' מסתפק בזה
וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כי אם לרפואה אפשר
שאפילו שהכל נהיה בדברו אין ראוי לברך עליו ,ולכאורה
גם כאן לא יברך ,אולם יש לחלק דשם סוג המאכל אינו
אוכל שנהנים ממנו אבל כאן נהנים רק הוא לא נהנה.
ושורש הספק האם מברכין על סוג מאכל שנאכל
וע"ז שברא בריאה זו כלשון הברכה בורא פרי העץ או
שמברכין על ההנאה שלו והיות ולא נהנה מזה איך יברך
ברכת הנהנין .ואשמח בבירור הספק.
בעצה המובאת במשנ"ב ליטול חתיכת סוכר ולפטור בו
ספק ברכה ,והא הסוכר עצמו בספק ברכה
סי' ר"ב סעיף ט"ו במשנ"ב ס"ק ע"ה כתב דעל צוקער יש
לברך לכתחילה שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"א יצא
והסיבה כמו שהאריך שהטור והב"י פסקו רק מספק
לברך שהכל ,והעירו בבית מדרשינו שלפי"ז מדוע בדבר
שמסופק ברכתו אם העץ או שהכל מובא לפעמים
במשנ"ב שיקח גם סוכר ויוציא המאכל הרי גם סוכר זה
ספק ויכול לצאת בהעץ.
יעקב שפיגל – נוה יעקב
בדין פירות חיין שהדרך לאוכלן
מבושלים ופלפלי רטיבתא
סי' ר"ב סעי' י"ח ס"ק פ"ב ,ביאר המשנ"ב דמה שמברכין
על פלפלין רטובים בפה"א אע"ג דגדלין באילן כיון
שאין נוטעין אלא על דעת שיתיבשו ויאכלו רובן שחוקין
בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב
הדבר שיברכו על זה שהכל כמו קורא אלא לפי שמעט
מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן
מברכין עליהן בפה"א ,והוא מתשובת הרשב"א מובא
בב"י.
וצ"ב מאי שנא מהא דפסק המשנ"ב בס"ק ס"ד בשם
הא"ר והחיי אדם דפירות שטובים גם כן לאוכלם חיים
כיון שדרך רוב בני אדם לאכול אותם ע"י בישול דוקא
מברך שהכל ,והרי כיון שטובים לאוכלם חיים ג"כ לא
גרעי מפלפלי רטיבתא שמעט מהם נאכלים חיים
ומסתמא נטעי קצת אדעתא דהכי.
ודוחק לומר דדוקא בפלפלי רטיבתא נטעי קצת אדעתא
דהכי.
ואפשר לחלק דפלפלי רטיבתא כיון דאין אופן שהפרי
נאכל ומברכין עליו ברכה הראויה דכשעושים ממנו
תבלין נטפל למאכל שמתבלין אותו ,וביבשתא אינו ראוי
לברכה נמצא דברטיבותו הוא האופן היחיד דשייך לברך
עליו ברכתו ואין אופן אחר שהוא בשם פרי וראוי לברכה
אלא ברטיבות וזה מחשיבו עכ"פ לברך עליו האדמה ולא
העץ כיון דזה רק מיעוט .אבל בשאר פירות דרובן נאכלין
מבושלין כיון דיש לפרי אופן שהוא בחשיבות אצל רוב
בני אדם ומברכין ברכתו הראויה ,כשהם חיין מברכין
שהכל.
ובמ"א סי' ר"ה ס"ק ג' נקט דאם הפירות טובין כשהן
חיים אע"ג דיותר טובים מבושלים מברכין ברכתן
הראויה ,והביא ראיה מפטרע'זיל שמברכין בפה"א בליל
ס
פסח אע"פ שטוב יותר מבושל מחי ,ודחה דאפשר דאם
מבשלו בפני עצמו בלא בשר משתנה לגריעותא ומה
שטוב יותר בבישול והדרך לבשלו זה עם בשר.
והנה חזינן מדברי המ"א דהגם שהדרך לבשל פטר'זיל
עם בשר וכך הוא יותר טוב מחי כיון דאין השבח מצד
עצמו של הפטרע'זיל אין זה מבטל ברכתו כשהוא חי
ומברך בפה"א .וא"כ גם תבלין דפלפלי יש לדמות קצת
לפטרע'זיל כיון דאין השבח מצד עצמו דהתבלין עיקרו
להטעים הקדרה ואינו נאכל לכשעצמו לכן אין נוחתת
ברכת הפלפלי רטיבתא לשהכל דבאכילתם יש כאן
שבח הפרי עצמו ורק דרגה אחת נוחתים מהעץ לאדמה
כיון דאין נוטעין אלא על דעת שיאכלו רובן שחוקין
כתבלין.
העולה מזה דבין לדעת המ"א ובין לדעת הא"ר והחיי
אדם פרי שרוב אכילתו באופן שאין השבח מעצמו של
פרי ,כשאוכלו באופן שנהנה משבח הפרי בעצמו אם
מעט אוכלים כך נחית רק חד דרגא.
ולדעת הגר"א שפסק דפלפלין רטיבתא בפה"ע כהראב"ד
הרשב"א והרא"ש מברך ברכתם הראויה להם כיון שרק
באופן זה נהנה משבח הפרי בעצמו.
ובסי' ר"ד ס"ק ט' הביא המשנ"ב דעת הט"ז דעל קטניות
של שדות שדרכן לאוכלן בבישול לאחר שיתיבשו כשהן
חיין אפילו רטובין מברך שהכל ,ובפרי מגדים מפקפק
מאוד על דבריו ועיינתי בפמ"ג שהקשה דכיון דמיעוטן
זורעין לאכול כך דמיא לפלפלים ,ולכאורה י"ל דכמו
בפלפלין נחית חד דרגא לבפה"א גם בקטניות נחית
לשהכל.
אלא שהפמ"ג הבין דכיון דקצת נוטעין אדעתא דהכי
זה סיבה לברך פרי האדמה ואין להורידו דרגה כיון שיש
קצת שנוטעין על דעת זה.
ולפי דברינו יש ליישב קושייתו דדוקא בפלפלין דרובן
נאכלין שחוקין ואין שבח בפרי מעצמו אלא בפלפלי
רטיבתא מועיל נטעי אדעתא דהכי קצת להחשיבו ולברך
בפה"א אבל בקטניות דנאכלין רובן בבישול דיש שבח
הפרי בעצמו לא חשיבי בעודם רטובים לברך האדמה
ולכן מברך שהכל.
ובשעה"צ ס"ק ז' הביא דעת אבהעו"ז והח"מ ופ"מ
שהחליטו בפשיטות דלא שייך הסברא דלא נטעי
אדעתא דהכי על עיקר הפרי.
וצ"ב איך יפרשו האי דינא דפירות חיין שהדרך לאוכלן
מבושלין דמברכין שהכל א"כ חזינן דאמרינן הסברא
דלא נטעי אדעתא דהכי גם על עיקר הפרי.
וי"ל דכשהפרי הגיע למצב שרוב העולם אוכלין אותו
בבישול אמרינן דעיקר הפרי בבישולו אבל כשעדיין
לא הגיע למצב שנאכל בבישול כמו בקטניות חיין כיון
שכעת כל האוכלו אוכלו חי חשיב לברכתו הראויה.
יאיר בן סלומון – נתיבות
מאי שנא דינא דתמרים מדבש הזב מהם
סי' ר"ב סעיף ז' בדינא דתמרים שמיעכן מברך עליהם
בפה"ע ,וכתב המשנ"ב דאם נימוח לגמרי שאין ניכר
כלל וג"כ אין ממשות הפרי קיים ברכתו שהכל דנשתנה
צורתו וממשו ,וצ"ע א"כ אמאי בדבש הזב מתמרים צריך
הגמ' ליתן טעם דהוי זיעה בעלמא דמשמע דבלא טעם
זה הו"ל לברך בפה"ע והרי גם לולא טעם זה היה צריך
להיות ברכתו שהכל דהרי נשתנה מצורת הפרי כל שכן
מפרי הנימוח .ואף את"ל דזיעה בעלמא הוא טעם יותר
פשוט שבגללו נברך שהכל מאשר טעמא דנשתנה צורתו,
מ"מ צ"ע דבסעיף שאח"ז כתוב שאם בישל פרי במים
נס' המשנ"ב דבפירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול או
כבישה מי שליקתן כמותן ומברך בפה"ע לכו"ע ,וביותר
ק' כאן וכי המים יותר טובים מפרי הנימוח שנשתנה
צורתו ,ולא מהני מש"כ המשנ"ב בס"ק נ"ג דיותר נכנס
טעם הפרי במים ע"י בישול מאילו סחט את הפרי דהכא
בשניהם איירי שבישל וודאי שבשניהם נכנס טעם הפרי
במים אלא שבפרי הנימוח נשתנה צורתו וא"כ הוא הדין
במים ודאי שנשתנה כאן צורת הפרי ורק טעם הפרי
נמצא במים ואיך יברך בפה"ע.
עוד צ"ב דאי אמרינן שכשנשתנה צורת הפרי ירד
מדרגתו החשובה כפרי וכבר איבד את הברכה המיוחדת
על הפרי ומשום הכי מברך שהכל א"כ מה מהני דרוב
העולם עושים כן והרי סוף סוף לא כך היא צורת הפרי
כבריאתו .ובזה נראה ליישב דטעמא דרוב העולם אוכלין
אותו בצורה זו הוא רק לומר שפרי זה צורת אכילתו
בשני אופנים הא' כבריאתו והב' ע"י שמרסקים אותו
וכדומה שאם רוב העולם עושים כן א"כ זהו צורת אכילת
הפרי ובכהאי גוונא לא אמרינן שירד מדרגתו כאן שזוהי
דרגתו שאוכלים אותו בצורה זו ,וממילא מתבאר קושיא
קמייתא דבדבש הזב ובפירות שנתבשלו במים אין
כאן בעי' שנשתנה צורתן שכך היא צורת אכילתו של
הפרי ע"י שאוכלים את דבשו או שלוקחים את טעמו
ומעבירין אותו למים ע"י בישול ושותין וכך היא צורתו
של הפרי ע"י צורות אכילה אלו אם רוב העולם רגילים
בכך ומשום הכי צריך לטעמא אחרינא דכיון דבסחיטה
הוא זיעה בעלמא מברך שהכל דאין זה הפרי גופא ,והוא
הדין בבישול הפרי מברך ברכת הפרי ואין בעי' שנשתנה
צורתו דכיון שכך היא צורת אכילתו הוי הפרי גופא
ומברך ברכת הפרי.
בדין סחיטת פירות
והשתא דאתינן להכי נוכל לומר דהא דאם רוב העולם
עושים כן מהני שיברכו ע"ז ברכת הפרי הוא רק היכא
שאנו אומרים שיש כאן אכילת הפרי בצורה שונה אבל
בסחיטת פרי שהטעם שאין מברכין על מימי סחיטתן
הוא דלא הוי עיקר הפרי כלל אלא זיעה בעלמא,
לכאורה בזה לא יועיל הא דרוב העולם עושין כן דרובא
מהני רק לומר שצורת אכילת הפרי בכהאי גוונא שרוב
העולם דרכן בכך ג"כ נחשבת לאכילת הפרי אבל אם אין
זה הפרי עצמו אלא זיעה בעלמא איך נברך עליו ברכת
הפרי וכי אם רוב העולם יאכלו דבר שאינו עיקר הפרי
יהני לברך עליו ברכת הפרי.
ובזה מבואר הא דבדינא דפווידל"א )לפי הכרעת המשנ"ב
שמברכין עליו שהכל בנימוח לגמרי( ובפירות שבישלם
במים כתב המשנ"ב דלכו"ע אם רוב העולם אוכלים כך
מהני לברך עליו ברכת הפרי ואילו בסחיטת פירות אף
שרוב העולם עושים כן מ"מ הביא השעה"צ מחלוקת
בזה וצ"ב מאי שנא ,ולפי האמור מיושב שפיר דכאן
דהוי זיעה בעלמא אפשר שלא יועיל לברך עליו ברכת
הפרי אף אם רוב העולם עושים כן וכמשנ"ת ,אמנם דעת
הרשב"א דאעפ"כ כיון דרוב העולם דרכן בכך מהני לברך
על מימי סחיטתן כמותן.
במימי סחיטתן בתוך הסעודה
עוד אפשר לומר לפימשנ"ת דהא דכתב הביאוה"ל
לקמיה סעיף י"א ד"ה בתוך הסעודה דאף להרשב"א
דמברך על מים שנתבשלו בהם פירות שהכל מ"מ מידי
פירות לא נפקא ובתוך הסעודה דינם כפירות לענין
ברכה ,ונוכל לומר דהוא הדין בדינא דפווידל"א שאף
בנימוח לגמרי דברכתו שהכל עדיין מכלל פירות לא
נפקא דכל הטעם שברכתו שהכל הוא דאין רוב העולם
רגילים בכך וכמש"כ שם הביאוה"ל ,אמנם בסחיטת
פירות אפשר דכו"ע מודו דלא הוי כפירות בתוך הסעודה,
ואף להרשב"א דס"ל דאם רוב העולם דרכן בכך מברך
כברכת הפרי הוא דווקא התם דהוא כפרי אלא דמברך
שהכל מטעמא אחרינא דאין דרך רוב העולם בכך
משא"כ הכא דהוא זיעה בעלמא ודאי אף להרשב"א לא
הוי כפרי אף דמברך על מימי סחיטתן כמותן מ"מ מידי
משקה לא נפקא ואין דינם כפירות בתוך הסעודה וכל
שכן לדעת הרא"ש דאין דינם כפירות.
העולה מדברינו להלכה שאם יקח את כל הפרי ויטחנו
עד שיעשה משקה כגון גזר או תפוז שטחנם דאי אפשר
לומר בזה דהוי זיעה בעלמא שהרי גופא דפרי ישנו
כאן אם רוב העולם יהיה דרך בכך יברכו על זה כברכת
הפרי.
אברהם ישעיהו בר ששת – גבעת שאול
בגדר השותה מים לצמאו
סי' ר"ד סעי' ז' ,כתב בביאוה"ל דהשותה מים להשרות
המאכל שבמעיו צריך לברך ולא דמי להיכא דחנקתיה
אומצא או כל כהאי גוונא ששותה כדי לברך על המים
לצאת ידי ספק בברכות דבזה אינו מברך ,אלא דכהאי
גוונא חשיב לצמאו ,ולכאורה החילוק בין חנקתיה
אומצא לשריית המאכל במעיו דאין דין דוקא הנאת
גרונו או מעיו כדי לברך ברכות הנהנין וכל שנהנה ע"י
אכילתו וכמו בכל התורה דהנאה היינו שימוש בדבר
להפקת התועלת שבו ]כעין מצוות לאו נהנות ניתנו
דהיינו איפכא דגם כשנהנה הנאה גשמית )לשיטת
הרשב"א( היינו שלא נחשב שמשתמש ונהנה מהדבר,
ודו"ק[ וממילא הוא הדין הכא דהיכא דשורה המאכל
במעיו א"כ נהנה הוא משתית המים משא"כ בחנקתיה
אומצא איננו נהנה מעצם שתית המים ומתכונתם בתורת
מים אלא רק משתמש בהם להעביר את העצם וגם
דההנאה היא ממה שאין לו את העצם וזה רק נגרם לו
ע"י שהעבירו ע"י המים אך מתכונת המים כלל לא נהנה,
ודו"ק ]ולפי"ז יש לדון טובא בשותה כוס מים חמים כדי
להחם גופו וראיתי שנחלקו בזה )לענין כוס תה ללא
סוכר שאינו נהנה ושותה כדי להתחמם( דהגראי"ל ס"ל
שלא יברך והגרנ"ק ס"ל שיברך ,ולהנ"ל שפיר י"ל דיברך
דהרי נהנה ממש משתית המים ,אלא אם כן נחלק בין
המים לחום שבהם דאי"ז נחשב שנהנה מעצם המים
ותלוי ק' בב' הסברות דלעיל ,ודו"ק.
בחילוק בין שתית מים לרפואה לשורה המאכל שמברך
שם בסעיף ח' ,מבואר דבשותה לרפואה אינו מברך אלא
אם כן נהנה מהם בגרונו ,אך על מים אינו מברך ,ע"כ.
ולכאורה ילה"ק מ"ש ממש"כ הביאוה"ל דבשותה כדי
לשרות המאכל שבמעיו מברך וכמשנ"ת לעיל הטעם
בזה וא"כ גם ברפואה הרי הוא נהנה .אמנם לכאורה
הביאור הוא דהנה בגמ' אמרינן )ברכות ל"ח ע"ב( מהו
דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא ליבריך עליה כלל
קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ובב"י הביא
מהרבינו ירוחם שכתב שאין מברכים על רפואה דהוי
אכילת אונס והקשה עליו הב"י דלהדיא מבואר בגמ'
הנ"ל דכן מברך ומשום דסוף סוף נהנה ,וכמו כן כתב
במשנ"ב דברפואה מברך דאע"ג שהוא מחמת אונס
חוליו א"כ לא ליברך ,וקמ"ל בכ"ז שיברך כיון שנהנה.
וא"כ מבואר כאן דברפואה ישנו חסרון לברך משום
שהוא לאונסו וא"כ לא יברך אלא דכיון שהוא סוף סוף
נהנה בגרונו לכן מברך ,ואע"פ דללא הרפואה לא היה
שותה מ"מ הנאה זו איננה באה לחולי אונסו ומברך ע"ז
שהרי נהנה וכמו בשותה שאר משקין להעביר האומצא
שכתבו הפוסקים שמברך כיון שנהנה ,ומעתה אתי שפיר
דעל מים לא יברך לרפואה דאע"פ דהרפואה הוא סיבה
לברך כמו בלשרות המאכל מ"מ הרי זה לאונס חוליו,
אלא דבעלמא מברך משום שהוא סוף סוף נהנה וכלשון
הגמ' והפוסקים והיינו הנאה נוספת מלבד הרפואה ,וכיון
שבמים לא נהנה מלבד הרפואה לכן לא מברך.
אמנם הרי נחלקו באכילה באונס ולשיטת הרמ"א
דבאונס לא מברכים גם בנהנה וע"כ דרפואה אי"ז אונס
]אלא דוקא באוכל איסור דאז הוי אונס שהרי לא רוצה
משום האיסור[ ,אלא אם כן נימא דלענין הנאת הרפואה
גופא כיון שהיה רוצה שלא יחלה ולא יתרפא אי"ז הנאה
ומהאי טעמא לא מברך על הרפואה ]לולי היכא דאיכא
הנאת גופו דבכהאי גוונא מברך דאי"ז אונס ממש[ ויתכן
עוד דהנאת רפואה כיון שאינה הנאה לשעתה ומיד ,אלא
רק לאחר זמן מהאי טעמא לא חשיב הנאה כמו בשריית
המאכל במעיו ,ונפק"מ בסברות הנ"ל בשותה מים כדי
שלא יחלה או לתוספת בריאות דלטעם א' יש לדון,
ולטעם ב' לא יברך ,ודו"ק.
בשיטת השו"ע לענין ברכת זתים וחרובין משיוציאו
סי' ר"ב סעי' ב' ,שיטת השו"ע דכל האילן משיוציאו הוי
פרי לענין ברכה מלבד בוסר דבעינן כפול הלבן והרמ"א
הוא דגם בחרובין אין מברך עד שישרשרו וכו' .ובב"י
הביא דבמשנה שם הובא ג"כ שיעור לחרובין וגפנים וכו'
כמו שהוזכר כאן ברמ"א ותמה על הרבינו ירוחם והטור
ברמזים שלא הזכירו זאת ,ובבדה"ב כתב דנראה דלא
ילפינן משביעית לברכה לענין חרובין וזיתים דהא מרים
הם ואינם ראויים לאכילה ,ולכאורה אין כוונתו דכלל
לא ילפינן דהרי לענין ענבים כן ילפינן אלא דלעולם
חשיב פרי ורק לברכות הנהנין בעינן תנאי נוסף שיהיה
ראוי לאכילה ולכן בחרובין לא מברכים ,וא"כ לשיטתו
גם אחרי שישרשרו ג"כ אינם ראויים ופליג על הרמ"א
דלא סגי בשירשרו וא"כ מש"כ הרמ"א על שיטת השו"ע
דאינו מברך עד שישרשרו ומשמע דלשו"ע מברך לפני כן
והיינו משיוציאו הוא לכאורה אינו בדקדוק דהרי לשו"ע
גם אחרי שישרשרו אינו מברך ומשום דס"ל דאינו ראוי
לאכילה ואם הוא ראוי הרי באמת מברך רק משירשרו,
ולכאורה הרמ"א לא ראה בזה את הבדה"ד ,ולשיטתו
באמת השו"ע קשה מה החילוק בין זתים וחרובין
לענבים.
ביישוב הקושיא מכפוהו לאכול מצה אנסוהו שיאכל
שפטור מברכה
סי' ר"ד סעי' ט' פסק הרמ"א דבאנסוהו לאכול אינו
מברך ע"ז וברא"ה מבואר דהנאת אונס לא חשיב הנאה
וכמש"כ במשנ"ב ,והמג"א הקשה מכפאוהו לאכול
מצה דיצא שכן נהנה אלמא חשיב הנאה ,וא"כ ליברך
עליה ,ותירץ השעה"צ בתירוץ השני בשם ויש שתירצו
)ולא כתב המקור( דשאני התם דכיון דהוא מצוה א"כ
ניחא ליה אחר שכפאוהו וכרמב"ם לענין הנכפה ליתן
גט שאחרי שכפאוהו הרי זה מרצון ,ע"כ .וצ"ע דא"כ
דמשום דהוא נחשב לרצון א"כ למ"ל טעמא דשכן נהנה
דהיינו דהוי כחלבים ועריות ]דההנאה משוי ליה רצון[
הרי הסברא הוא משום שאי"ז נחשב לאונס ,ואם כוונת
תירוץ זה לחלוק דהטעם דיצא הוא לא משום שכן נהנה
אלא משום הסברא הנ"ל ]דסברא שכן נהנה מקורה
בר"ן ביישוב שיטת הרמב"ם שפסק דמצוות צריכות
כוונה ובכ"ז בכפאוהו למצה דיצא[ ,מלבד שהוא תמוה
ששיטה זו לא הוזכרה לקמן בסי' תע"ה דפליג אם יצא
מטעם שכן נהנה או לא יצא ולא הוזכר דיצא מטעם
הנ"ל ,אלא דלשיטה זו ג"כ גם בכפאוהו לתקיעת שופר
ג"כ יצא והדבר מוסכם לקמן לכו"ע דלא יצא ,ותמוה
לומר שלרמ"א יצא יד"ח.
בראיית הרא"ה לענין שהנאה באונס
אין מברכים על זה
סי' ר"ד סעי' ח' ,פסק הרמ"א כשיטת הרא"ה ובאנסיהו
לאכול אינו מברך ,וברא"ה כתב משום דאע"ג דאי אפשר
שלא נהנה דמי לאשה שנאנסה דאעפ"י שסופה לרצון
מותרת ,ולכאורה הרי שם אין המחייב הוא ההנאה ,וגם
באונס שכן נהנית אך אינה רוצה מפני האיסור אעפ"י
שלא רק בסופה כן אלא גם בתחילה כך הוי אונס,
ומאידך ברצון אעפ"י שלא נהנית חייבת כמבואר בתוס'
יומא פ"ב ע"ב אלא דהתם איירינן דבסופה היא רוצה
)ולא רק נהנית( ואעפ"כ הוי אונס כיון דרצון זה בא לה
בהכרח ע"י האונס ,חשיב אונס .וא"כ מאי ראיה לכאן
דהנידון הוא לענין הנאה.
אמנם לכאורה מבואר דהא פשיטא ליה לרא"ה דהנאה
באונס לא חשיב הנאה והיינו כמש"כ לעיל )לענין השותה
מים לצמאו( דהנאה ענינו ג"כ השתמשות בדבר ולא רק
עצם ההנאה הגופנית ולכן כל שאינו רוצה בכך אי"ז
הנאה ,אלא דהכא הרי כיון שנהנה הרי יתכן דגם רוצה
בכך וע"ז הוכיח הרא"ה דכהאי גוונא אי"ז רצון וממילא
אי"ז הנאה .ולפי"ז י"ל דאידך דפליגי על הרא"ה וס"ל
דמברך גם באונס ס"ל דהכא הברכה הוא על גוף הרגשת
ההנאה ,ואף ללא רצון ומהאי טעמא מברך.
שמעון בן גיגי – רוממה
בדין ברכה אחרונה ביין המעורב בשאר דברים
סי' ר"ב סעי' א' ,בשו"ע איתא דיין שהוא עשוי קונדיטון
היינו שנותן בו דבש ופלפלים מברך בפה"ג ,וכתב
המשנ"ב אפילו אם נתן שליש דבש שליש פלפלין ושליש
יין .וברמ"א איתא דאם נתערב שכר ביין אזי אזלינן בתר
רובא דאם רוב יין יברך בפה"ג .וכן מה שמזכיר המשנ"ב
ס"ק י' דבמזיגת מים ביין אפשר למזוג עד קרוב לששה
חלקים מים ולברך עליהם בפה"ג.
ויש לעיין בכל הני אם שתה רביעית מצומצם בבת אחת
מה יברך ברכה אחרונה ,האם יברך על הגפן כיון דסוף
סוף יין הוא לענין ברכה ראשונה או דילמא יש לחלק.
והנה נראה דיש לחלק דבמקרה הראשון דעירב בו דבש
ופלפלים מסתבר דכמו שביאר המשנ"ב בס"ק ו' דלא
באו אלא להשביח א"כ הם רק נותן טעם ליין וודאי יברך
ברכה אחרונה על הגפן.
ולענין המקרה האחרון בדין מזיגת מים ביין דאם מזג
חמשה חלקים מים ביין אפילו הכי מברך בפה"ג יראה
מלקמן סי' ר"ד סעי' ה' ובמשנ"ב שם )ס"ק כ"ט( וכן
הכא במשנ"ב ס"ק י' דהוא דרך מזיגת יין והכל נחשב
"מין אחד" ולכן נמי הכא מסתבר דברכה אחרונה יברך
על הגפן.
ומה דיש לעיין הוא לענין יין המעורב בשכר דאם היין
רוב אזי אזלינן בתר רובא ומברך בפה"ג ,היינו דהסברא
לא משום דהשכר מתבטל ליין ,אדרבה יש לו טעם
עצמי ,אלא משום הכלל דרוב ומיעוט אזלינן בתר רובא,
וא"כ לענין ברכה אחרונה יש לדון דאיתא לקמן בסי'
ר"ח סעי' ט' דבתערובות לענין ברכה אחרונה בעינן כזית
דגן בכדי אכילת פרס כגון תבשיל של כוסמין עם תפוחי
אדמה )דאפילו בדגן מועט לענין ברכה ראשונה מברך
במ"מ משום דחשיב ,אבל לענין ברכה אחרונה כנ"ל(
כמובא שם במשנ"ב ס"ק מ"ח וא"כ אולי נימא דהוא
הדין הכא דבעינן רביעית יין דוקא ,ובמקרה דידן לא
יברך על הגפן דלא שתה רביעית יין .ואף דשם במשנ"ב
כתב דמנהג העולם בפת כיסנין המעורב בתבלין הרבה
]צוקער לעקיך[ לברך על המחיה אפילו אם אין כזית
דגן בכא"פ .וביאר המשנ"ב דאולי טעמם משום דדבר
הבא להכשיר את האוכל כמו התבלין מצטרף עם האוכל
לשיעור ,וא"כ במקרה קמא בדבש ופלפלים הוא אותו
טעם ויברך על הגפן .מ"מ כתב המשנ"ב "ולכתחילה טוב
ליזהר לשער שיהיה בקמח שיעור כזית" וא"כ לכאורה
הוא הדין בדבש ופלפלין .ויש עוד לעיין בזה.
א .עקיבא – נתיבות
מהו שיעור הפרי לענין ברכה
נחלקו הפוסקים מהו שיעור בשאר פירות האם משיוציאו
או שזמנו עונת המעשרות ,דעת השו"ע ששאר פירות
לברך עליהם בורא פרי העץ משיוציאו ,אמנם יעויין
בביאוה"ל שם שדעת הגאון אינו כן אלא השיעור תלוי
בעונת המעשרות וכל זמן שלא הגיע לשיעור הזה מברך
בורא פרי האדמה ואפילו שמתקנו על ידי האור לא יברך
אלא בורא פרי האדמה ,ולכאורה הביאוה"ל סותר את
עצמו בסעיף ט' שם השו"ע פסק שעל נובלות מברכים
שהכל נהיה בדברו ונחלקו הראשונים בביאור הדבר,
שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה שנובלות הם פירות
שנפלו מן האילן פגים קודם זמנם וכן כתבו תלמידי
רבינו יונה ,אבל הטור בסימן ר"ד כתב שנובלות הם מין
תמרים שאינם מתבשלים על האילן משמע מזה שדוקא
מין תמרים רעים דאין יכולים להתבשל על האילן אבל
סתם תמרים שנפלו לפני זמנם יברכו על זה העץ.
ועיין בביאוה"ל שם שכתב וכן השו"ע שם בסעיף ט'
השמיט דברי הרמב"ם שנובלות הם פירות שנפלו מן
האילן קודם שיתבשלו משום דהשו"ע הולך לשיטתו
בתחילת סי' ר"ב סעי' ב' ששם פסק שאר פירות
משיוציאו מברכין על זה העץ ואם היה מביא הפשט
של הרמב"ם זה סותר לדבריו וכן דעת הטור אבל
לפי הרמב"ם שפוסק כמו הגאון שכל זמן שלא הגיע
לעונת המעשרות מברכין על זה האדמה כמו שהוכיח
הביאוה"ל על סעיף ב' שדעת הגאון והרמב"ם תלוי
בעונת מעשרות ומסיים הביאוה"ל אבל לפי מה שהערנו
דהיינו בביאוה"ל על סעיף ב' ד"ה ושאר כל אילן דדין זה
אינו ברור ממילא אם נפלו מעצמן קודם בישולן גם כן
אפשר דמברך שהכל.
מבואר כאן שלפי דעת הגר"א פרי שנפל מן האילן קודם
זמנו מברכין על זה שהכל ולכאורה זה סותר לביאוה"ל
בתחילת הסימן על סעיף ב' שלפי הגאון פרי שלא הגיע
לעונת מעשרות מברכין על זה האדמה.
ובאמת בנשמת אדם כלל נ"א ס"ק ה' ופנים מאירות
)חלק א' סימן ס"ה( כתבו על פי רמב"ם כאן שכל פרי
שלא נגמר הפרי ברכתו שהכל ולא אדמה )ובאגרות
משה חילק בין אם נפלו מעצמם לתלשם בידים קודם
בישולם דאם תלשם בידים כי רצונו לאכול מהם עתה
יתכן שאף בעודם פגים ברכתם האדמה לפי שהרי
עומד לאכילה כשיגדל ויגמר הפרי ועל זה נטע והוא
ראוי לאכול גם קודם שנגמר אלא שעדיין לא הגיע
הפרי לחשיבותו ולכן לא מצוי שיתלשו אז ועל כן אף
שפרי העץ לא נחשב כיון שעדיין אינו פרי שלא היה
עומד ליתלש מ"מ פרי האדמה עכ"פ הוי שהרי תולשו
עתה לאוכלו והחשיבו לפרי וכאן שמחובר לאדמה
החשיבו לפרי להתחשב לפרי האדמה שכל מה שנתגדל
באדמה הראוי ועומד לאכילה הוא ברכת פרי האדמה
אף שאינו עיקר הפרי ,אמנם כל זה רק בתלשן כשלא
נגמרו מחמת שרוצה לאוכלן שעל ידי רצונו נעשו עומדין
לאכילה בעודו מחובר לאדמה אבל בנובלות שהן פירות
שנפלו מעצמן כשהן פגים קודם שיתבשלו שלא תלשן
ורק אחרי שכבר נפלו רוצה לאוכלן הרי לא נעשו עומדין
לאכילה אלא אחרי שאין שייכין להאדמה על כן אין
להחשיבם אף כפרי האדמה.
מרדכי עטייה -אלעד
הערה בדברי השו"ע לענין שחת
בסימן ר"ד סעיף א' פסק בשו"ע דעל חזיז והוא שחת
מברך שהכל .וביאר במשנ"ב ס"ק י"ג ,וז"ל :שחת ,תבואה
שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ,ומשום דלא גמר פירא
סא
נחית חד דרגא ,מפרי האדמה לשהכל ,והוא הדין לכל
פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה – שהכל ,עכ"ל.
מבואר דכל דלא גמר פירא נחית חד דרגה.
והוקשה לנו מדלעיל סימן ר"ב סעיף ב' דפסק בשו"ע
דעל פירות האילן משיוציאו פרי מברכין עליהם בורא
פרי העץ ,ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו
ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק ,דאז אין מברכין עליו
כלל .וכתב שם במשנ"ב ס"ק י"ח דמדברי השו"ע נראה
דאם עכ"פ נאכלים ע"י הדחק ,אע"ג שחמוצים ומרים הם
כדרך פירות בקטנותם ,אפילו הכי מברך עליהם ברכתם
הראויה ,עכ"ד .חזינן דלא אמרינן מדלא גמר פירא נחית
חד דרגא.
והנה מקור דברי המשנ"ב בסימן ר"ד הוא מהמג"א ,וז"ל:
שחת ,תבואה שלא הביאה שליש ,משום דלא גמר פרי
מברכים שהכל ,דנחית חד דרגא ,ועיין סימן ר"ב סעיף
ב' ]כוונתו ,דשם מבואר דעל בוסר שלא הגיע לפול
הלבן מברכים בורא פרי האדמה ,דמשום דלא גמר פירא
נחתינן חד דרגא ,מחצית השקל[ ,וא"כ הוא הדין לכל פרי
האדמה דלא גמר פירא ,שהכל ,עכ"ל .ומשמע שכוונת
המג"א לחלק בין פירות האילן ]חוץ מענבים[ שאע"פ
שלא נגמר פריים ולא הגיעו לעונת המעשרות מברכים
עליהם בורא פרי העץ ,לבין פירות האדמה שאם לא נגמר
פריים דהיינו שלא הגיעו לעונת המעשרות שמברכים
עליהם שהכל ,וכך ביאר דבריו הפמ"ג )באשל אברהם
אות ז'(.
נמצא שבפירות האדמה וכן בבוסר אם לא גמר פירא
נחתינן חד דרגא ,משא"כ בפירות העץ אין מושג כזה כלל
אלא משיוציאו פרי מברכים בורא פרי העץ.
וסברת החילוק כתב שם בפמ"ג הנ"ל ,דפירות העץ
חשיבי ולכך משיוציאו פרי מברכים ברכתם הראויה .אלא
שבחילוק זה אכתי לא סגי ,דהרי בענבים מבואר בסימן
ר"ב סעי' ב' דעל הבוסר אם לא הגיע לפול הלבן נחית חד
דרגא לאדמה ,ואי אפשר לומר דענבים לא חשיבי.
וראיתי בספר ברכת ה' להגר"מ לוי זצ"ל )חלק ג' פרק ז'
הערה (101שכתב לבאר עפ"י מה שכתב הלבוש )סי' ר"ב
סעי' ב'( גבי בוסר ,וז"ל וענבים בעודם בוסר ,כל זמן שלא
הגיעו לכפול הלבן אע"פ שראויים לאכילה כיון שאינם
עיקר הפרי ,שאין עיקר פרי הגפן אלא כשראוי לעשות יין,
אינם נחשבים עדיין לפרי העץ אלא כשאר פרי האדמה
ומברכים עליהם פרי האדמה וכו' ,עי"ש.
ועפי"ז כתב דצ"ל דס"ל להרב מג"א דתבואה וקטנית
וירקות הואיל ועומדים למזון ,א"כ כל שעדיין לא נגמר
פריים כיון שאינם ראויים למזון לא חשיבי עיקר הפרי,
ואינם פרי מצד צורתם הטבעית .ודמו לבוסר דלא חשיב
עיקר הפרי כיון שעדיין אינו ראוי לעשות ממנו יין שהוא
עיקר פרי הגפן ,וכמ"ש הלבוש הנ"ל .משא"כ שאר פירות
האילן שאינם עומדים למזון אלא לקינוח ואכילת ארעי
בעלמא ,א"כ מיד כשיוצאים הם ראויים לזה ,והו"ל פרי.
ועכ"פ צ"ב המג"א מדוע נייד מהסברא הפשוטה בשחת,
וכמו שכתב הלבוש שעל שחת מברך שהכל דלאו להכי
זרעי להו למיכליה שחת.
דניאל ישכרוב ואמיר זיצרמן – אלעד
הגדרת שם פרי לחיוב ברכה
דעת השו"ע לגבי שם פרי לחיוב ברכה צ"ב ,שלגבי ענבים
בסעי' א' וגרעינים מתוקים בסעי' ג' תולה חיוב ברכה בדין
ערלה ובכ"ז לגבי שאר אילנות נוקט ששיעורם משיוציאו
ובפשטות כולל גם זיתים וחרובים אף ששיעורם לגבי
ערלה שונה כמ"ש בטור.
ואפשר לומר בדעת השו"ע שאמנם שיעור פרי לגבי
ערלה אינו קובע לברכה באופן שטעם הפרי עדיין מר
כי אז לגבי שבח והודאה עדיין אינו ראוי .וא"כ באופן זה
לא תלוי בשם פרי ולכן חרובים ששירשרו אינו ענין כלל
לחיוב ברכה .וממילא אז דנים בשם פרי רק משעה שאינו
מר ,ושיעור משיוציאו אין ענינו שיעור לשם פרי אלא זה
הרגע שהפך מעץ ופרח לפרי לדונו בכלל לשייכות לברכת
בפה"ע ,ומכאן ואילך בודקים מתי נהיה ראוי לאכילה
ואז מתחייב בברכה .משא"כ בוסר בענבים ששם הטעם
שאינו חייב בערלה משיוציא כמ"ש בלבוש שעיקר הענב
עומד ליין ולכן בשעת כניסת המים מקבל שם עיקר הפרי
וא"כ שם שינוייו אינו רק בצורת הפרי כשירשרו בחרובים
אלא בטעמו ואיכותו ולכן בזה קובע גם לברכה ,וביותר
שאף שמתוק קודם מ"מ כל עוד לא נכנסו המים לתוכו
עדיין לא נגמר פריו והוי כשתי סוגי פירות בעץ שאחד
טפל והשני עיקר שמברך על הטפל שהכל כמו בצלף,
וראיה לדבר שפירות משהוציאו ועדיין מרים לגמרי אף
אם מתקן ברכתם שהכל מוכח שאינו פרי מרגע שיוציאו
כי אז היה מהני מיתוק כמו שקדים המרים בסעי' ה'
אלא ע"כ שעד שיתמתקו לא הגיע לשיעור פרי לברכה
ומשיוציאו הוא רק מה שהפסיקו להיות עץ והפכו לפרי
)משא"כ לגבי ערלה עיקר החיוב הוא בצורת הפרי(.
ומ"מ לפי"ז יצא שאם חרובים יהיו מתוקים קודם
שישרשרו יברך בפה"ע כמ"ש גם במחצית השקל ,וכן
לגבי גרעינים אם מתוקים בעצם הוי שיעור לברכה ושם
רק נלמד מערלה שאינו חשיב עץ בעלמא וממילא שייך
בברכתו הראויה )משא"כ לגבי ערלה שם תלוי חיובו בצורה
וגודל פרי ,ואפילו בשביעית הנלמדת מערלה אין איסור
הפסד אפילו כשראוי לאכילה אם לא הגיע לגמר צורתו
ושאני מברכה ששם הענין הוא שבח והודאה לפי הנאתו(.
ביאור דעת הרא"ש דבנכנס
טעם הפרי במים מברך בפה"ע
סעי' י'" ,והרא"ש כתב שאפשר שאם נכנס טעם הפרי
במים מברך בפה"ע" ודנו האחרונים מה היה ספיקו
של הרא"ש ,ועיין בביאוה"ל לקמן סעי' ט"ו שדן בסוכר
הנעשה מבורקע"ס שיברך אדמה מדין מי שלקות ודוחה
שפה נעשה דבר חדש ,וממשיך אבל עכ"פ לא גרע משאר
מי פירות שיצאו ע"י בישול דלהרא"ש מברך כעל פירות
וכו' ,וצ"ע כוונתו שבפשוטו למד הרא"ש שכמו שמי
שלקות מברך כראוי מפני שנכנס טעם ע"י הבישול הוא
הדין בבישול פירות נכנס הטעם.
ועיי"ש שלמד שמי שלקות עיקר בישולו עבור השלקות
והמים רק מקבלים טעם משא"כ במי פירות עיקר כוונתו
לסחיטת הפרי ע"י בישול ולהוציא טעמו לחוץ ולכן אין
חסרון במה שנעשה דבר חדש כי זה כל כוונתו .אך זה
צ"ע שהרי מבואר בת' הרא"ש )ד' ,ט"ו( ולקמן סי' ר"ה
ס"ק י' שאם כוונתו לבשל הירק ודרך לשתות המים
ברכתו שהכל וא"כ מה דן כאן בבורקעס )ובעצם כבר
הדרכי משה ר"ה ,מעיר שיש ב' טעמים שונים ברא"ש
שבפסקים נראה שהכל תלוי בטעם שיוצא ע"י בישול
ובתשובות נראה שתלוי באם בישל עבור הירקות או עבור
המים ,וצ"ע אולי כאן דן לפי שבבישול מוציא הטעם ,אך
לפי"ז קשה למה על שכר שעורים מברך שהכל כמו
שהקשה המ"א בסי' ר"ד ס"ק י"ט ותירץ ב' תירוצים,
בשכר אין טעם הפרי ,ולפי"ז הוא הדין בסוכר אין טעם
הסלק ,וטעם נוסף שבשכר אין ממשות הפרי ולפי"ז אולי
בסוכר יש וצ"ע.
בטעם שעל פת שעיפשה מברך לאחריה בורא נפשות
סי' ר"ד ,ביאוה"ל "ופת שעיפשה" ע"ש שמקשה שפת
שעיפשה בפשטות מברך לאחריה בורא נפשות רבות ואין
נפטרה מחיוב ברהמ"ז ,וכדי להבין דבריו אפשר להקדים
חקירה האם בכל הדברים שירדו מברכתם הראויה הפי'
שהם נחשבים כרגע דבר חדש ורק צריך לברך עליהם
מפני שסוף סוף יש הנאה ,או שהוי אותו הפרי רק מפני
שפחות חשוב תיקנו לו ברכה פחות חשובה .ונ"מ לכאורה
אם דיעבד בירך את ברכתו הראויה האם יצא יד"ח.
ואמנם המ"א פוסק כן שבדבר שאינו עיקר הפרי או שלא
הגיע לגמר גידולו וברכתו שהכל אם בירך העץ יצא דסוף
סוף לא משקר ,והמשנ"ב מוסיף שם שהוא הדין בדבר
הראוי מבושל יותר ואכלו חי שגם יצא יד"ח וא"כ משמע
שעדיין שם פרי עליו.
אך מ"מ היה מקום לעיין בדבר מקולקל קצת כמו נובלות
ופת שעיפשה שאולי פקע שמו ורק מברך על הנאה
זוטרא שיש בו שהכל .ומוכח שהבין הביאוה"ל שבעצם
עיקר שמו עליו ולכן אם מברך בורא נפשות רבות הפקיע
לגמרי את חיוב דאורייתא שלו וזה לא מצאנו שעשו רק
שהורידו בחיובי ברכה דרבנן מהעץ לאדמה למשל .אך
ראייתו מיוהכ"פ צ"ב אף שהוי שם אכילה לחיוב כרת
מ"מ אולי לגבי חיוב הודאה של ברהמ"ז אינה פת ואינה
מחובת ברכה ,ודוגמא לדבר מש"כ בשעה"צ אות ל"ח
שאנסוהו לאכול מצה יצא יד"ח המצוה דהוי אכילה ומ"מ
לא שייך להודות על זה ופטור מברהמ"ז וצ"ע .וקצת
יל"ע עוד מדבר שהיה חייב בברכה אחרונה על העץ ויש
אופנים שהורידו אותו מברכתו הראויה לבורא נפשות
רבות כגון בוסר שלא הגיע לפול הלבן או בפאוידל"א
של שבעת המינים לרמ"א ושם הרי בורא נפשות רבות
לא פוטר על העץ וא"כ נימא שהפקיעו החיוב ,אך אפשר
שסוף סוף כיון ששם כל החיובים מדרבנן לא הקפידו
משא"כ להפקיע חיוב דאורייתא וצ"ע.
אופיר משה חדד – אלעד
ברכת בורא פרי העץ על יין
כתבו התוס' דמי שטעה בלשונו ובירך על יין בורא פרי
העץ יכול לחזור ולתקן דבורו תוך כדי דבור ולסיים בורא
פרי הגפן ואף ע"פ שטעה ואמר בתחילה בורא פרי העץ
יצא יד"ח מאחר שפתח ע"ד לומר בורא פרי הגפן ,ומבואר
בדבריהם דאי פתח ע"ד בורא פרי העץ או שלא תיקן
דבורו וסיים בורא פרי העץ לא יצא יד"ח ,וס"ל דאין ברכת
בורא פרי העץ מועלת ליין ,וכך הביא הב"י סימן ר"ט בשם
המרדכי ,והמ"א סימן ר"ב ס"ק כ"ב בשם תשובות ר"י
הלוי ,וכ"ה בירושלמי ]ברכות פ"ו ה"ב[.
ומאידך הריטב"א לקמן )לה :מב (:ס"ל דאי בירך על יין
בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה יצא ,והוכיח כן מהא
דאיתא לקמן )מ (:דאי בירך על יין שהכל נהיה בדברו יצא
דחזינן דברכת שהכל שהיא ברכה כללית מועלת במקום
ברכות פרטיות ,וה"ה די"ל כן גבי ברכת היין דברכת בורא
פרי העץ ופרי האדמה שהם ברכות כלליות יועילו לפטור
את היין ,וכדבריו ס"ל לרע"א בגליון הש"ס בסוגיין והגינת
ורדים ]סימן י"ט[ והחיי אדם ]כלל נ' ס"ד[ והט"ז ]סימן
ר"ד ס"ק י"א ע"פ באור הפרמ"ג[ ,וכך הכריע השו"ע סי'
ר"ב ובמ"ב הביא דנחלקו בזה ומש"ה פסק דסב"ל.
והנה הגינת ורדים הביא בשם מהר"י הלוי סי' מ"ז לבאר
את סברת התוס' ]דברכת פרי העץ אינה מועלת ליין[ ע"פ
המבואר לקמן דמי פירות אינם השתנו ואינם נחשבים
לפרי ]ומש"ה מברכים עליהם שהכל[ ,ואף גבי יין יש
לומר כן דפקע מהיין שם פרי וכשמברך עליו בורא פרי
העץ לא יצא ,ומה שמברך עליו בורא פרי הגפן הוא
משום שהיין סעיד ומשמח ועיקר פרי הגפן הוא היין,
ע"כ .וכונתו דלעולם פקע שם פרי העץ מהיין ומ"מ
איכא תקנה חדשה לברך בורא פרי הגפן על היין מאחר
שעיקר הגפן הוא יין] ,ואף שיין אינו בכלל פרי העץ מ"מ
הוא בכלל פרי הגפן[ ,ולפי"ד א"ש הא דהמברך על יין
שהכל יצא שהרי ודאי ברכה כללית מועלת לפטור דברים
שברכתם פרטית ,ומ"מ כשמברך על היין בורא פרי העץ
לא יצא משום שבטל מהיין שם פרי העץ.
ועפי"ד יש ליישב מה שהעיר הפרמ"ג ]סימן ר"ו ס"ק א'[
על המ"א ,דהנה כתב המ"א דהמברך על בוסר בורא פרי
העץ יצא מאחר שהבוסר יוצא מהעץ וכשמברך בורא פרי
העץ אינו משקר ,והק' הפרמ"ג דא"כ מ"ט ס"ל למ"א
דהמברך על יין בורא פרי העץ לא יצא הא התם נמי אינו
משקר שהרי היין הגיע מהעץ ,וכתב וז"ל ואיני רואה טעם
לחלק בניהם ,אמנם למה שהתבאר א"ש דיין אינו בכלל
פרי העץ ולא שייך לברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי
לבוסר דאינו מופקע מפרי העץ ומש"ה מהני ליה ברכת
פרי העץ.
אלא דיש להעיר על שיטה זו מהא דאיתא לקמן
דמברכים על שמן בורא פרי העץ ,דחזינן דאף שנשתנה
הזית לא התבטל ממנו שם פרי העץ ,ושוב יקשה מ"ט לא
מהני ליין ברכת בורא פרי העץ ,וע' בגינת ורדים שהוכיח
מכמה מקומות דמה שמברכים על יין בורא פרי הגפן
אי"ז תקנה מיוחדת דלעולם נשאר ליין שם הפרי שהיה
לו קודם שנעשה יין.
שוב ראיתי בחידושי ר' אריה לייב מאלין ]ח"א סימן ב'[
שכתב לבאר דעת התוס' דלעולם ברכה כללית אינה
מועלת לפטור ברכה פרטית ואינו נפטר אא"כ בירך את
הברכה הראויה ,והא דברכת שהכל מועלת לכל דבר אי"ז
משום שהיא ברכה כללית אלא כך היתה התקנה שברכת
שהכל תועיל לכל דבר] ,וביאר דשורש החיוב של ברכה
הוא מה שאמרו שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה
וכל האוכל בלא ברכה כאילו מעל ובמקום שיש את החיוב
לברך בעינן נמי שיברך את הברכה הפרטית שניתקנה
לאותו הדבר שבא לאכול ,וא"כ היכא דבירך שהכל כבר
אין עליו את האיסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה
וממילא פקע ממנו את החיוב לברך את הברכה הפרטית
שניתקנה לאותו הדבר שבא לאכול ,ובזה ביאר הא
דברכת שהכל ניתקנה לכל הדברים בדיעבד[.
והביא שכך מבואר בדברי הרא"ש ]פ"ו סו"ס ט'[ שכתב
דהא דאיתא בגמ' דמספק מברכים בתחילה שהכל ואין
מברכים לבסוף בורא נפשות הוא משום שרק על ברכת
שהכל תנן שמועלת לכל דבר אבל בברכה אחרונה אין
לברך אלא את הברכה שנתקנה ,וכונתו דברכת שהכל
ניתקנה לכל דבר משא"כ שאר הברכות ,וכך מבואר
בתוס' הרא"ש.
אמנם אכתי יקשה מהא דברכת בורא פרי האדמה
מועלת לפטור דבר שברכתו בורא פרי העץ ,דחזינן
דברכות כלליות מועילות במקום ברכות פרטיות ,וכתב
לבאר בזה דהנה איתא לקמן מאן תנא דס"ל דהמברך על
העץ אדמה יצא ,ר"י היא דס"ל גבי ביכורים דאף כשנעקר
האילן יכול להביא בכורים ולומר מן האדמה אשר נתת
לי מאחר שהעץ יונק מן האדמה ,ומאידך בירושלמי איכא
מ"ד דס"ל דאף רבנן דגבי בכורים ס"ל דכשנעקר האילן
אינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי מודו דברכת
בורא פרי האדמה מועלת לפרי העץ ,וביאר דנחלקו
ביסוד החילוק שיש בין פרי האדמה לפרי העץ דיש לומר
דבברכה צריך להזכיר את היניקה ובדבר הבא מן העץ
דיניקתו מן העץ בעינן להזכיר את העץ ,וא"כ שפיר יש
לדמות את דיני הברכות לדיני הבכורים ,דגבי בכורים
נמי הדבר תלוי ביניקה ומ"ד דפרי העץ יונק מן האדמה
ה"ה דגבי ברכות ס"ל דברכת פרי האדמה מועלת לעץ,
וזוהי שיטת הבבלי שדימה את דין הברכות לדין הבכורים,
ומאידך הירושלמי ס"ל דבברכה בעינן להזכיר את שם
הפרי ,ומש"ה ס"ל דאף רבנן דגבי בכורים ס"ל דאין פרי
העץ יונק מן האדמה מודו דבברכות הנהנין פרי האדמה
מועיל לפטור את פרי העץ ,ומשום שלענין הברכות אין
הדבר תלוי ביניקה אלא הוא תלוי בשם הפרי ,ושם פרי
האדמה שהוא שם כללי מועיל לפטור דברים שצריך
לברך עליהם ברכות פרטיות ,ונמצא דרק לירושלמי איכא
מקור שברכה כללית מועלת לפטור ברכה פרטית ,אבל
לשיטת הבבלי אין מקור לדבר זה שהרי לבבלי הא דברכת
פרי האדמה מועלת לפרי העץ אי"ז משום שברכת פרי
האדמה היא ברכה כללית אלא משום דפרי העץ יונק מן
האדמה ,וא"ש דעת הסוברים דברכת בורא פרי העץ אינה
מועלת ליין ומשום דאף שהיא ברכה כללית אינה מועלת
לדברים שיש עליהם חיוב לברך ברכה פרטית.
ולפי"ד יש לבאר הא דחלוק יין משאר פירות האילן,
דאף שגם מהיין לא נפקע שם פרי העץ ]וכדמוכח מהא
דהמברך על השמן בורא פרי העץ יצא[ מ"מ אין ברכת
פרי העץ מועלת לו ,ומשום דבכל גונא אין ברכה כללית
מועלת במקום ברכה פרטית ,והא דהמברך על פירות
האילן בורא פרי האדמה יצא הוא משום דגבי פרי האילן
יסוד הברכה הוא להזכיר את היניקה ומאחר שפרי העץ
יונק מהאדמה שפיר מועיל לו ברכת בורא פרי האדמה,
אבל גבי יין דאיכא תקנה חדשה לברך ברכת פרי הגפן
וגדר ברכה זו אינו להזכיר את היניקה אלא להזכיר את
הגפן ,תו לא מהני לה ברכת פרי העץ מאחר שאינו מברך
את מהות הברכה שניתקנה ליין ואין ברכה כללית מועלת
לדברים שחיבים עליהם ברכה פרטית ,ומ"מ מה שברכת
שהכל מועלת לכל דבר הוא משום דניתקנה ברכה זו לכל
דבר וכמו שהתבאר.
יונתן לוי -ירושלים
בדין ברכת המים
כתב הטור בסי' ר"ד סעי' ז' וז"ל ,השותה מים לצמאו
מברך עליו שהכל ולאחריו בורא נפשות ,ודוקא לצמאו
אבל אי חנקתיה אומצא ושותה לרפואה אינו מברך
לא לפניו ולא לאחריו דלא כרב עמרם שכתב שמברך
לאחריו ,עכ"ל .ודברי רב עמרם הובאו ברא"ש ברכות פרק
ו' סימן מ"ג ,ונעתיק לשונו ,ובסדר רב עמרם ז"ל כתב
היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי שדרו ביה
רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא ליבריך
שהכל משום דאניס לבתר דשתה מברך בורא נפשות
רבות ,ולא נהירא דטעמא הוי משום דלא מיתהני וא"כ
מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי אין צריך לברוכי
כלל לא לפניו ולא לאחריו ,וגם קשה לדברי רב פלטוי
מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי מאן דחנקתיה אומצא,
פשיטא אניס הוא ,אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה
אחרונה ,עכ"ל.
וצ"ב שורש מחלוקת ר"ע והרא"ש בזה ,וביחוד צ"ב שיטת
ר"ע דמ"ש ברכה ראשונה מברכה אחרונה ,סוף סוף לא
נהנה ,וכמשה"ק הרא"ש.
עוד יש לברר מהי כוונת הרא"ש בקושייתו השניה
דבחנקתיה אומצא פשיטא שלא יברך ברכה ראשונה
משום דאנוס הוא ,ומה יענה ר"ע עלה.
עוד יש להקשות ,דלכאורה לק"מ קושיא השניה של
הרא"ש ,דהא נידון המשנה בדף מ"ד אי מברך על מים
שהכל או בורא נפשות רבות קאזיל על ברכה ראשונה
וכמ"ש תוס' בדף מ"ה ע"א ד"ה רבי טרפון עי"ש ,וכ"כ
רש"י בעירובין י"ד ע"ב ד"ה ר"ט ,וא"כ ודאי דאתינן בגמ'
למיעוטי ברכה ראשונה דבה עסקינן ,וכדעת ר"ע ,ולא
כדהק' הרא"ש דאתא למעוטי ברכה אחרונה ,וצ"ע.
עוד יש לדון בהאי ענינא ,דהנה הביאוה"ל בד"ה השותה
מים לצמאו האריך להוכיח דחנקתיה אומצא לאו דוקא,
וגם מי ששותה מים שלא להנאתו ללא הכרח דחנקתיה
אומצא לא מברך לפניה ולאחריה ,וכגון ששותה מים
לצאת ידי ספק וכיוצ"ב ,והביא דכן מוכח מהרא"ה
ומהגר"א ,עי"ש ,ונראה מזה דישנם דס"ל דחנקתיה
אומצא דוקא ,והיינו דרק בכהאי גוונא לא מברך ,ובלאו
הכי מברך .ויעויין בשו"ת שבה"ל חלק ט' סי' מ"ב דהביא
מאן דכן ס"ל ,וצ"ב שורש הפלוגתא בזה.
ודבר פלא מצינו באשל אברהם מבוטשאטש דכתב בסי'
ר"ד סעי' ז' בזה"ל ,ברכה אחרונה משמע דלכו"ע מברכין
על המים גם שלא שתאן לצמאו וכו' והטעם נראה
בבחינת מה שכתוב לחלק באכילה של איסור או שאינה
ראויה כל כך שאחר אכילה אמרינן הרי זה כבר אחשביה
וכן הוא בזה ,עכ"ל .ולכאורה הוא כשיטת ר"ע הנ"ל ,והוא
נגד שא"ר ונגד פסק השו"ע וכל הפוסקים ,וזה צ"ע טובא,
וכתב בשבה"ל הנ"ל שם דכנראה תלמיד טועה כתבו
עי"ש ,והוא דוחק גדול.
והנראה בכ"ז ,דהנה כתב הב"י בסי' ר"ד ,וז"ל ,כתוב באהל
מועד בשם הרא"ה שכל אכילה שע"י אונס אף דלא סגיא
דלא מתהני לא שייך לברך עליה והרי הוא כדין אשה
שנאנסה דאף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס,
עכ"ל ,ופסק כן הרמ"א בסעיף ח' .וביאור הדבר ,דאף
דנהנה בפועל מהמאכל ,מ"מ כיון דהכריחוהו לאוכלו נגד
רצונו ,קץ במאכל ומואס בו ,ולא רוצה כלל להנות ממנו,
על כן לא חשיב שנהנה ממנו ואין מברך עליו .וצ"ע ,דהא
קי"ל כפאוהו ואכל מצה יצא ,ונתבאר שם דאע"ג דקי"ל
מצוות צריכות כוונה מ"מ כיון שנהנה מהמאכל חשיב
שנתכוין למצוה ,וכן קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות
חייב שכן נהנה ,וא"כ אמאי לא חשיב שנהנה מהמאכל
נמי לענין ברכה ,ועיין במ"א סי' ר"ד שהרגיש בזה ,וכתב
דדין זה צ"ע ומשום הכי השמיטו השו"ע ,עי"ש) .ועיין עוד
בשעה"צ ס"ק ל"ח שיישב דיש לחלק בין לצאת יד"ח
מצוה לבין הודאה על אכילה ,ועי"ש עוד(.
והנה ,עפי"ז היה מקום לבאר הבנת הרא"ש בדעת רב
עמרם דלא מברך ברכה ראשונה מדין אונס ,דכוונתו
כהרא"ה ,דכיון דנאנס ע"י האומצא לא חשיב שנהנה
ופטור מברכה ,אך זה אינו ,דהא הרא"ה כתב את דינו
בכל סוגי המאכלים ,ואף שנהנה מהם בפועל ,ואילו
סוגיין קמיירי דוקא בשותה מים שאין בהם כל הנאה ,ואי
זה טעמו דר"ע אמאי נתמעט דוקא מים .ועוד ,דלהרא"ה
נתמעט מברכה כלל ,בין ברכה ראשונה ובין ברכה אחרונה,
ואילו ר"ע ממעט רק מברכה ראשונה .וממילא ודאי דאף
הרא"ש לא הבין כן בדעת ר"ע ,דא"כ הו"ל להקשות
טובא .ובהכרח דכך היא הבנת הרא"ש בדעת ר"ע ,דכיון
דחנקתיה אומצא א"כ בפועל אנוס הוא ,דאיננו יכול
מבחינה טכנית לומר הברכה משום דחונקתו האומצא
ואינו יכול לדבר ,או משום דטרוד הוא עי"ז ומבוהל ,ועל
כן לא מברך בורא נפשות רבות ,רק ברכה אחרונה .ועלה
הקשה הרא"ש דפשיטא הוא ואין צריך כלל למעטיה.
אמנם פשוט דאין זו כוונת ר"ע ,וכוונה אחרת לו במ"ש
דכיון דאנוס הוא לא צריך לברך ברכה ראשונה.
ונראה בדעתו ,עפ"י מה שהובא לעיל פלוגתת האחרונים
אי חנקתיה אומצא דוקא או לא דוקא ,ונראה לבאר
שורש הענין בזה עפ"י דינו דהרא"ה הנ"ל ,אך דלא כדבריו.
דנראה דיש לחלק בין גוונא דאנסוהו לאכול דעלה קמיירי
הרא"ה ,לבין נידון סוגיין בחנקתיה אומצא ,דכשאונסים
אותו לאכול אין לו הנאה כלל מהמאכל משום דקץ בו
וממאיס עליה ,אך כשחנקתיה אומצא דהוא אונס את
עצמו לשתות כדי שתרד האומצא מגרונו ,אי"ז חשיב
אונס עד כדי שקץ בהמאכל ,משום דלא מוכרח הוא על
עצם המעשה ,ונתון הדבר לשליטתו מתי היאך וכיצד
יוריד האומצא ,ובכהאי גוונא אף דאנוס הוא מ"מ אין
כאן כוונה הפכית לא להנות ,ונראה ,דבדרגת אונס כזו
מהניא הנאת גרונו להחשיב הדבר שנהנה בו ,וע"כ בכל
סוגי המאכלים מברך ברכה ראשונה בזה ,אך במים שאין
הנאת גרון ויש רק הנאת מעיים יש לדון אם נהנה בכהאי
גוונא אם לאו ,וזו שורש פלוגתת האחרונים הנ"ל ,דמאן
דס"ל דחנקתיה אומצא דוקא כן ס"ל ,והיינו ,דישנם ג'
דרגות א .אונס גמור כהרא"ה דבכל אוכל אף בהנאת גרון
לא חשיב נהנה משום דיש כוונה הפכית לא להנות) ,אי
סב
נסבור כוותיה( .ב .אונס כחנקתיה אומצא דרק בהנאת
מעיים לא חשיב נהנה אך בהנאת גרון נהנה חשיב .ג.
כששותה מים אך לא נהנה ,כגון ששותה לקחת תרופה
וכיוצ"ב ,דבכהאי גוונא כיון שיש עכ"פ הנאת מעיים
חשיב שנהנה וצריך לכך .ומאן דפליג וס"ל דלאו דוקא,
א"כ כל זמן שאין הנאת גרון לא צריך לברך בין בורא
נפשות רבות ובין ב"א ,דהנאת מעיים לא חשיב הנאה.
ועפי"ז מבוארת היטב שיטת רב עמרם ,דס"ל כמאן
דסברי דחנקתיה אומצא דוקא ,וממילא דוקא כשאנוס
נתמעט מברכה וכשלא אנוס צריך לברך בורא נפשות
רבות וב"א משום הנאת מעיו ,וחידש ר"ע דהא דכשאנוס
נפטר מברכה הוא רק מבורא נפשות רבות אך מב"א לא
נפטר ,וביאור דבר זה הוא ,דס"ל כנ"ל דבדבר שאין הנאת
גרון כשאנוס ע"י האומצא -לא חשיב שנהנה ,אך אחר
שע"י המים הוריד האומצא מגרונו הנה שפיר נהנה ע"י
המים ,ואף שהנאה צדדית היא ולא הנאת שתיה ממש,
מ"מ סגי בהא לברוכי ב"א .וכן נראה לדקדק מדברי
המעדני יו"ט שכתב בס"ק ה' על דברי הרא"ש דממעטינן
גם מברכה אחרונה ,וז"ל ,ואע"ג דהלך לו האומצא ועבר
לו האונס ע"י שתייתו ,עכ"ל ,ודו"ק .והרא"ש דפליג ס"ל
דאין חיוב ברכה אחרונה על הנאה צדדית שנגרמה ע"י
שתיית המים ,וע"כ בהכרח דל"ש בורא נפשות רבות ל"ש
ב"א כ"ז שלא נהנה אין מברך כלל .וכיון דס"ל להרא"ש
דכל המחייב של הברכה הוא ההנאה בפועל ,א"כ בהכרח
ס"ל דחנקתיה אומצא לאו דוקא ,אלא כל שלא נהנה אין
מברך ,ונמצא דפליגי הרא"ש ור"ע בפלוגתת האחרונים
בזה.
ומהשתא יש ליישב שפיר משה"ק על הרא"ש בריש
הדברים ,דבסוגיא מוכח דכל הנידון הוא על ברכה
ראשונה ולא על ברכה אחרונה ,דכיון דנתבאר דס"ל
להרא"ש דחנקתיה אומצא לאו דוקא ,ונידון הסוגיא הוא
למעוטי כל מידי דלית ביה הנאה ,א"כ לית כל נפק"מ
בין בורא נפשות רבות לב"א בזה ,דכשהנידון הוא על
הנאה ולא על אונס ,ממילא אותו הנידון קיים בין בבורא
נפשות רבות ובין בב"א ,וכמ"ש הרא"ש .ועל כן אף
שבאמת נידון המשנה הוא על ברכה ראשונה מ"מ ילפינן
מיניה נמי לב"א ,וכשהגמ' ממעטת חנקתיה אומצא וכל
הדומה לו באה למעט גם מברכה אחרונה] .ובאמת רש"י
בעירובין י"ד ע"ב ד"ה ר"ט הביא יש אומרים דס"ל דר"ט
בא לחייב אף ברכה אחרונה ,עי"ש שדחה זה ,ולפי"ז
באמת נידון המשנה היא על ברכה אחרונה ,ואי נימא
דכן ס"ל להרא"ש לק"מ קושיין ,אמנם מסתבר יותר
דס"ל להרא"ש כדחיית רש"י שם וכד' תוס' בסוגיין ,וצ"ל
כמשנ"ת[.
והנה הביאוה"ל הנ"ל דהאריך להוכיח דחנקתיה אומצא
לאו דוקא אלא כל היכא דלא נהנה לא מברך עליה,
הביא ראיה דכן הוא מדברי הרא"ה בברכות עי"ש ,ונראה
דהרא"ה לטעמיה קאזיל ,דהובאו לעיל דבריו דבאונס
אין מברך בורא נפשות רבות וב"א על כל דבר מאכל
ואף שיש בו הנאת גרון ,וא"כ הוקשה לו אמאי מיעטה
הגמ' חנקתיה אומצא רק במים ,ולא ס"ל לחלק בין סוגי
האונס כמש"כ לעיל ,ומשום הכי ביאר בסוגיין דחנקתיה
אומצא לאו דוקא ,ולאו מדין אונס קאתינן עלה אלא
משום שלא נהנה ,ובדעת הרא"ש נראה דאף דנתבאר
דס"ל דחנקתיה אומצא לאו דוקא ,וכהרא"ה בזה ,מ"מ
בדינו הראשון של הרא"ה פליג עליה ,מהא דנתבאר
לעיל דלא הבין בדעת ר"ע דאונס הכוונה לדינו דהרא"ה,
עי"ש ,וי"ל דהוא משום דלא ס"ל כן ,ודו"ק] .והנה בחלק
מדפוסי המשנ"ב צויין על דברי הרמ"א דפסק כהרא"ה
דמקורו מדברי הרא"ש ,והוא טעות סופר ,דהכוונה
לרא"ה ,וכן הוא בנדמ"ח[.
ואחר כל זה נבוא ליישב דבר האשל אברהם מבוטשאטש
התמוהין לכאורה ,דכתב דבשותה מים שלא לצמאו
מברך ברכה אחרונה ,ונראה ,דלא ס"ל כר"ע אלא ס"ל
כהני דס"ל דחנקתיה אומצא דוקא אך לא לגמרי ס"ל
כמותם דהם ס"ל דבשותה מים שלא לצמאו מברך
ברכה ראשונה וברכה אחרונה ,ואיהו ס"ל דעה אמצעית
בזה ,דכיון דלא נהנה בשתיית המים אין הוא מברך
עלייהו ברכה ראשונה ,דבעינן הנאה ממש ,וכלפי זה ס"ל
דחנקתיה אומצא לאו דוקא ,אך לגבי ברכה אחרונה ס"ל
דחנקתיה אומצא דוקא ,והיינו דס"ל כהרא"ש בזה דעל
הנאה חיצונית אין מברכין ברכה אחרונה ,אך כששותה
מים ללא הנאה בסתמא ,מברך ברכה אחרונה משום
דאחשביה ,וביאור הדבר ,דכיון דאחר שתייתו חשוב
בעיניו הדבר שיש מים במעיו ,ויש לו הנאת מעיים,
משום הכי חייב בב"א ,אך בחנקתיה אומצא דכל שתייתו
היא להוריד האומצא ,אין בכך כל אחשביה ,ואף הנאת
מעיים לא חשיב שיש כאן בכדי לחייב בב"א ,וע"כ כתב
דבשותה מים בסתמא יברך ב"א ,ודו"ק היטב.
ולפימשנ"ת ארווחנא עוד ,דהנה דינו הנ"ל של הרא"ה
באנסוהו לאכול דאינו מברך נפסק ברמ"א בסעי' ח',
ומאידך בסעי' ט' פסק השו"ע באכל מאכל או משקה
של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחילה וסוף ,ונתחבטו
האחרונים לפרש החילוק בין הנידונים ,וז"ל המשנ"ב
בס"ק מ"ה ,ולא דמי למש"כ לקמיה בסעי' ט' וכו' דמברך
עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס
שאני התם דהאונס אינו האכילה גופא משא"כ הכא
שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא
שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ ,עכ"ל,
ועי"ש דבאמת יש שנחלקו על הרמ"א בזה וס"ל דצריך
לברך .ולכאורה עדיין הדברים מחוסרים ביאור ,דמה הוא
"אכילה גופא ע"י אונס" ,סוף סוף בתרווייהו מעיקרא לא
היה חפשי לאכול ,ורק מחמת שחפץ בהצלת חייו אוכל,
בין אם מציל את חייו מחמת שחולה ואוכל לרפואתו,
ובין אם מציל חייו ע"י שמקיים רצון האנס באכילתו,
ומ"ש זה מזה.
ולהאמור יש לחלק ,דכשאוכל מחמת ציווי האנס ,קץ
ומואס במאכל ,ואף שנהנה גרונו ,הו"ל כמו כוונה הפכית
ומשום הכי לא צריך לברך ע"ז ,אך כשאוכל מחמת
ציווי הרופא עקב מחלתו ,לא מואס במאכל ,ונתון הדבר
לשליטתו באיזה אופן וזמן לאוכלו וכיוצ"ב ,ובכהאי
גוונא מחמת שנהנה גרונו חשיב נהנה וצריך הוא לברך,
ועיין בזה.
אמנם באמת אין צורך לזה ,דיש לחלק שפיר באופ"א,
עפי"ד השעה"צ דהוזכר לעיל ,דשאני דין ברכה מדין
מצווה בזה ,דברכה עניינה "הודאה" ואין ליתן הודאה
כשנאנס לאכול ,עי"ש .ועפי"ז שפיר י"ל דכשאונסים
אותו לאכול ל"ש ליתן ע"ז הודאה ,אך כשמוכרח לאכול
מחמת מחלתו ,אדרבא מודה הוא להקב"ה שזימן לו
רפואתו ,וכסברא זו מצאנו בחת"ס )בשו"ת או"ח סי' ר"ב(
ונעתיק בזה דבריו הנפלאים ,ז"ל ,ולא פירש החילוק כי
הוא מבואר לכל הישר הולך ,האוכל מרצונו לפקוח נפשו
מברך את ה' שברא פרי זה או לחם זה ,שהרי אפילו
רק להשביע רעבון מברך ,מכ"ש שיברך ויודה שהזמין לו
דבר להצילו ממות ,וגם אשר בחסדו ית"ש ויתר לו תורתו
ומצותו למען חיותו ואיך לא יברך ,משא"כ מי שכפאו
לאכול על כרחו שלא לרצונו ,מה יברך שנברא פרי זה,
והלואי ולא היה ולא נברא שהרי על אפו ועל חמתו
הוא אוכל ,וסברא זו הוא תמיה גדולה על החולקים
בברכה ראשונה עכ"פ ,מיהו בברכה אחרונה אחר שכבר
היה סופו לרצון אין תימה כ"כ אבל עכ"פ סברת מג"א
מיושבת ונכונה ,עכ"ל.
בדין עיקר וטפל כשהפת טפילה
סי' ר"ב סעי' ד' ,שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו
מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה ,ואם אכלו
עם פת אינו מברך עליה דפת עיקר ומברך על העיקר
ופוטר את הטפילה .ובמשנ"ב ס"ק כ"ט ,אבל אם אוכל
השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל לזה מעט פת כדי
שיוכל לאכול השמן עמו ולא יזיקנו ,בזה מקרי השמן
עיקר ופוטר הפת הטפלה לו ואין צריך ליטול ידיו ולברך
המוציא ,ויש חולקים וס"ל דאף בכהאי גוונא הפת עיקר.
הרי דנחלקו אחרונים האם שייך דין עיקר וטפל בשמן
שאוכלו עם פת.
והנה בעיקר דין עיקר וטפל בפת מצאנו דברים מחודשים
בשעה"צ בסימן רי"ב ,דהתם על דין השו"ע דבאוכל דג
מליח עם פת נפטרת הפת בברכת הדג ,כתב במשנ"ב
בס"ק ג' וז"ל ,כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג
מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו
אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי
הפת טפל ,עכ"ל ,ובשעה"צ ס"ק ט' ז"ל ,ציירתי באופן
זה ולא ציירתי בפשיטות כגון שחפץ לאכול דג מליח
וכפשטיית לישנא דהמחבר וכמו שכתב הט"ז והא"ר,
משום דהרבה אחרונים מצדדים דדוקא באופן זה שהיה
מוכרח לאכול המליח מפני חולשת לבו מהמתיקות לכן
חשיב המליח לעיקר אף נגד הפת ,הא בעלמא לא אמרינן
דהמליח יהיה עיקר נגד הפת ,עכ"ל .הרי דחידש דכל דין
עיקר וטפל בפת הוא רק כשאוכל העיקר מחמת דבר
אחר ,אך כשרוצה לאכול המליח מחמת עצמו ומשום
מליחותו נאלץ לאוכלו עם פת ,לא נאמר בזה דין עיקר
וטפל ,ואין הפת נפטרת בברכתו ,ודבר זה צ"ב טובא,
ובעז"ה במקומו יבואר בכמה אופנים ,אלא דעל של
עתה באנו ,דלכאורה נראה מדברי המשנ"ב כאן כשהביא
הדעה הראשונה בסתמא דלא כדבריו שם ,דס"ל לדעה
קמייתא הכא דהשמן עיקר ופוטר את הפת ,אף דלא
אכל דבר מה קודם שתיית השמן ,וביותר ,דבשעה"צ
ס"ק כ"ט ציין כמקור דעה זו את דברי המ"א ,ואיהו ס"ל
להלן כדברי השעה"צ עי"ש בסו"ד השעה"צ הנ"ל.
ובאמת דאף בשיטת א"ר דאיהו דעה בתרייתא כאן היה
נראה לכאורה דמהופך הענין ,דהתם הביא בשעה"צ
הנ"ל דהא"ר לא ס"ל כדבריו ,וס"ל דלעולם הפת טפלה
למליח ,ואף אם לא אכל דבר מתוק לפניו ,וא"כ היה
צ"ל בנידון דידן דהשמן פוטר את הפת ,ואליבא דאמת
ס"ל בהיפוך כדהביא המשנ"ב כאן משמו ,אך זה לק"מ,
כדאסברה לן הא"ר גופיה בטו"ט ,דז"ל ,דדג מליח יכול
לאכול בלא פת ונהנה ממנו ,רק כדי שלא יזיק בגרונו
אוכל פת ,אבל שמן לבדו אינו יכול לאכול ואף האוכל
אינו נהנה ,עכ"ל ,ועי"ש עוד מ"ש בזה באופ"א דאף
להתרפא בשמן ופת אין דרך כ"כ ,ובטלה דעתו .הרי
דמטעם המיוחד בשמן ס"ל לא"ר דאין הפת נטפלת לו,
ובאמת בכל דין עיקר וטפל בפת בשיטתו עומד כנ"ל .אך
בדעת המ"א והמשנ"ב עדיין צ"ע.
ונראה פשוט דאף זה ל"ק ,דתורף שיטת המ"א והמשנ"ב
בזה היא שלא יאכל המליח מצד רצונו לאוכלו בפני
עצמו ,דבכהאי גוונא אין הפת נטפלת לו לרוב חשיבותה,
אלא יאכל המליח מחמת סיבה חיצונית כמו אכילת דבר
מתוק מקודם ,ובכהאי גוונא נטפלת לו הפת ,וה"נ י"ל
בנ"ד ,דהא לא אוכל השמן מחמת שחפץ באכילתו בפ"ע,
אלא אך ורק מחמת שחושש בגרונו ,ודבר זה חשיב
כסיבה חיצונית כמו אכילת דבר מתוק קודם דג מליח,
ומשום הכי שפיר ס"ל למ"א והמשנ"ב בזה דנטפלת
הפת לשמן ,ועיין בזה.
אלא דיעויין בדברי הב"ח כאן )בד"ה ומ"ש רבינו( דכתב
לדינא כדברי א"ר כאן ,דבשותה שמן לרפואה עם פת
לא אמרינן דהשמן עיקר והפת טפל אפילו בשמן הרבה
ופת מועט ,עי"ש ,ומאידך להלן ס"ל כדעת המ"א דבעינן
שיאכל דבר מתוק קודם אכילת המליח בכדי שתהא
הפת טפלה לו ,ולהמבואר לעיל לכאורה נידון דנן דומה
לאכל דבר מתוק ,ואמאי פסק הב"ח דלא נעשית בהא
הפת טפילה.
ובאמת בסו"ד הקשה הב"ח על דבריו ,וז"ל ,אלא דלפי"ז
קשיא מ"ש הך דחושש בגרונו וקאכיל ליה לשמן ע"י
פת אע"ג דאין כוונתו לאכול פת ואפילו הכי הפת עיקר,
ובסימן רי"ב באוכל דג מליח ואין צריך לאכול פת אלא
כדי שלא יזיק המלח בגרונו קאמר דהפת טפל וצ"ע,
ועיין במה שכתבתי בזה בסימן רי"ב ,עכ"ל .ולהאמור,
י"ל דעיקר תורף קושייתו הוא אכן ממש"כ להלן בסי'
רי"ב דנידון השמן דומה לנידון דהתם בגוונא דאכל דבר
מתוק קודם אכילת המליח והפת ,וכיון דבכהאי גוונא
נפסק דהפת טפלה אמאי הכא לא נפסוק כן ,אך אין זה
משמע כ"כ בלשונו ,ובפשטות נראה דהקשה קושייתו אף
למאי דס"ד דעדיין לא נחית לחידושו דלהלן דבעינן דבר
מתוק מקודם ,ומשום הכי הקשה דכיון דחזינן דיש דין
טפל בפת ,אמאי בשמן ופת לא נימא כן .ונראה ליישב
קושייתו לפי שיטתו ,ואף דאיהו גופיה הניח בצ"ע ,מ"מ
לו"ד לענ"ד ניתן ליישב ,והיינו ,דלא ס"ל ככל משנ"ת כאן
בדעת מ"א דמשום דחושש בגרונו נחשב הדבר כשותה
השמן מחמת סיבה חיצונית וע"כ הפת צריכה להיות
טפילה לשמן ,אלא ס"ל דכשחושש בגרונו ומשום הכי
זקוק לשתיית השמן ,אף דלא היה חפץ בשתיית השמן
מצד עצמו ,מ"מ סוף סוף עתה אחר שחושש בגרונו חפץ
הוא לשתות השמן ,ולא דמי לאכל דבר מתוק ,דבכהאי
גוונא לא חפץ כלל לאכול המליח אחריו ,ורק מחמת
דמוכרח להעביר המתיקות אוכל המליח ,והיינו ,דבשמן
כיון שחולה הוא זקוק "לשתות" השמן ,ואילו במליח הוא
רק הכ"ת "להעביר המתיקות" ואינו נחשב אצלו כ"אוכל"
כלל ,ועל כן במליח כהאי גוונא נחשבת הפת כטפילה,
אך בשמן דומה הדבר לאוכל דג מלוח בפ"ע דבכהאי
גוונא נפסק להב"ח דאין הפת טפילה ,ויל"ע היטב בדבר
זה ,וכתבתיו ע"ד אפשר.
מרדכי ברגר – אלעד
גדר חשיבות פרי העץ
סי' ר"ב סעי' א'" ,על כל פירות האילן מברך בתחילה
בפה"ע" חוץ מן היין .וכתב הביאוה"ל "ואע"ג דגידולם מן
הארץ לא רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשארי פירות
הארץ מתוך שהם חשובים ביותר ,וקבעו ברכה מיוחדת
להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלו",
עכ"ל .ואף שלא ציין המשנ"ב מקור לדברים אלו ,נראין
הדברים שהם משו"ע הרב שכתב כהאי לישנא "שמפני
חשיבותם הוציאום מכלל פירות הארץ אע"פ שגידולם
מן הארץ וקבעו להם ברכה מיוחדת פרטית ומבוררת
שמבררת ופורטת חשיבותם שהם פרי העץ ולא גדלים
באדמה ,כדי להרבות בכבוד המקום בהזכרת שבחו
בפרטות שברא פירות חשובים כפרי העץ" ,עכ"ל.
ובאמת דברי הגר"ז מחודשים ,דבקונטרס אחרון
ציין מקור לדבריו ברש"י ברכות ל"ט ע"א והוא בד"ה
"ומלגלג סבר בפה"א" "שהיא ברכה חשובה לעצמה
לדברים חשובים והיה לו להקדימו" )ועיין עוד שם בד"ה
"דורמסקין"( ,ומסיק מינה הגר"ז דכמו שמבואר ברש"י
שקבעו ברכה פרטית לפירות הארץ ולא רצו לפוטרם
בשהכל מפני חשיבותם ,ה"נ קבעו לפירות האילן ברכה
מיוחדת מפני שחשובים יותר מפירות הארץ.
והנה הגר"ז נקט כך גם בדעת הרא"ש סי' כ"ה ,ויל"ע בזה,
דלכאורה פשטות דברי הרא"ש לא משמע כן ,דהרא"ש
הביא שם דעת הר' שמעיה בשם רב האי והרי"ף שאם היו
לפניו זית וצנון מברך על איזה מהן שירצה ,והקשה ע"ז
הרא"ש וז"ל "ותימא דמסתמא בפה"ע חשיב מבפה"א
משום דמבוררת טפי ,דבפה"א כולל כל הגדל באדמה
אבל בפה"ע מברך דוקא על מה שגדל באילן ,ומהאי
טעמא אמרינן לעיל )ל"ט ע"א( בעובדא דבר קפרא
דברכת בפה"ע חשיבא מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת
יותר ,י"ל דלא חשיב כ"כ בפה"ע כנגד ברכת פה"א כמו
שחשובה ברכת פה"א על שהכל לפי ]ש[שהכל אינה
מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר" עכ"ל.
ומריהטת לשון הרא"ש משמע דחשיבות ברכת פה"ע
לעומת בפה"א הוא במה שהיא מבוררת טפי וה"נ
חשיבות בפה"א על שהכל הוא מטעם זה ,וממילא
דבפה"א חשובה הרבה יותר משהכל הכוללת כל דבר.
ובפשוטו היינו משום דכשמברר בברכתו את המין
המסויים ,יש בזה שבח גדול יותר ,כיון שמזכיר את
הדבר עצמו שנהנה ממנו .ואמנם הרא"ש ביאר ד"ז
כסיבה להקדמת ברכת פה"ע לפה"א ,אבל יש ללמוד
דנקט דזה עצמו הטעם שקבעו לפרי העץ ברכה בפנ"ע,
ולפה"א ברכה בפנ"ע מכלל שאר האוכלין ,דאי ס"ל דפרי
העץ חשוב מפה"א מטעם שביאר הגר"ז עפ"י רש"י ,הו"ל
להקשות מן הטעם הזה שראוי להקדים פרי העץ שהוא
חשוב בעצם ,ואמאי הקשה רק מצד שמבורר יותר.
אבל הגר"ז ניחא ליה להשוות דעת רש"י והרא"ש,
ומשום הכי ביאר דמש"כ הרא"ש שבפה"ע חשובה
מפה"א משום דמבוררת טפי ,כוונתו שמבררת חשיבותם
שהם פרי העץ ולא פרי האדמה .דאילו מה שמבררת
את המין המסויים לחוד ,בלא טעם של חשיבות בעצם,
ס"ל לכאורה דאין בזה סיבה לחשיבות הברכה ,ולא
היו מתקנים ברכה מיוחדת ע"ז ,ולא היה הרא"ש אומר
שצריך להקדימה על בפה"א.
האמנם דפשטות ד' הרא"ש ודאי משמע דהטעם הוא
משום שמבררת המין לחוד .וכמו שנתבאר לעיל .וביותר
יש לדייק כן מסוף דבריו שכתב שבפה"א חשובה טובא
על שהכל "לפי ששהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת
כל דבר" ,ואם איתא דעיקר חשיבות הבירור הוא במה
שמבררת ופורטת חשיבותם שהם פרי האדמה ,שיש בזה
חשיבות מאיזה טעם על שאר מיני אוכלין ,מאי נפק"מ
במה ששהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר,
הא אפילו היה כולל רק מעט דברים אכתי היתה ברכת
בפה"א חשובה טובא במה שמבררת את המין המיוחד
של פרי האדמה .אלא נראה דהכל תליא בדרגת הבירור
וכנ"ל] .וכ"כ תוס' ל"ט ע"א ד"ה "חביב עדיף" ז"ל
"ובפה"א עדיפא משהנ"ב דמבוררת טפי וחשובה לעצמה
מקרית" עכ"ל[.
שוב ראיתי בלבוש סי' רי"א סעי' ג' שכתב ז"ל "ברכה
שהיא מיוחדת על דבר אחד היא חשובה יותר מברכה
שהיא כוללת הרבה דברים ,מפני שהמיוחדת היא מרבה
בשבחו יותר מהכוללת מפני שהיא מורה על ההשגחה
הפרטית לו יתברך שמשגיח על בריותיו בדבר זה
המיוחד בשבח ועילוי יותר להחיות בו כל חי מן הדבר
הכללי" עכ"ל .והנה ממש"כ "בדבר זה המיוחד בשבח
ועילוי יותר" מבואר כדברי הגר"ז שחשיבות הבירור
הוא מצד שמברר את המין המיוחד בשבח ועילוי יותר,
]וכעי"ז מבואר בערוך השולחן סעיף י"ב עיי"ש[.
מחלוקת ר"י ורבנן בברכת הירקות
והנה תנן דעל הירקות אומר בפה"א ור' יהודה אומר
בורא מיני דשאים ,ואמרינן בגמ' מ' ע"א מאי טעמא דר'
יהודה אמר קרא ברוך ה' יום יום לומר לך כל יום ויום
תן לו מעין ברכותיו ה"נ כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו,
ע"כ .ומשמע שאין חשיבות במיני דשאים יותר משאר
פרי האדמה אלא דהוא דין שתהא הברכה מסויימת על
אותו מין שמברך עליו ,שעי"ז גופא הוא ברכה ושבח
מעולה יותר.
ויל"ע במה פליגי רבנן עליה דר"י ,ובפשוטו היה אפשר
לומר דבזה גופא פליגי דס"ל שאין תקנה לברך על כל
מין ומין מעין ברכותיו אלא דוקא לפי חשיבות המינים,
דבפה"ע ובפה"א חשובים בעצם משא"כ הירקות אינם
חשובים משאר פרי האדמה.
אלא דהאחרונים הקשו על הסוגיא דהכא מהא דסוכה
מ"ו ע"א "ת"ר היו לפניו מצוות הרבה אומר אקב"ו על
המצוות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפנ"ע
וכו' מאי טעמא דר"י דכתיב ברוך ה' יום יום וכו' ,ה"נ
בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו" ,ע"כ .הרי דפלוגתתם
הכא והתם מחד טעמא הוא ואיך פסקה הגמ' שם כר'
יהודה לכאן דלא כר' יהודה.
ובשו"ת בית אפרים או"ח סי' ד' תירץ )הובא בהגהות
חשק שלמה בסוכה( דעל כרחך רבנן מודו לעיקר
הדרשה דברוך ה' יום יום ,אלא דס"ל דגם ע"י בפה"ע
והאדמה מתקיים ד"ז שניכר שמברך על כל מין ומין
מעין ברכותיו ,עכ"ד .ולפי"ז לא שמענו שיש חשיבות
מצ"ע בבפה"ע והאדמה ,דאף רבנן מודו דמטעמא דברוך
ה' יום יום אמרינן שמברך על כל מין ברכה מבוררת.
ומ"מ אף שמדברי התוס' והרא"ש אין ראיה דס"ל שפרי
העץ והאדמה חשובים מצ"ע על שאר מינים ,הא מרש"י
שמעינן הכי ,שכתב גבי פרי האדמה שהם "דברים
חשובים".
טעם חשיבות פרי העץ
וענין החשיבות שיש בפרי העץ יותר משאר פירות האדמה
לא נתפרש בד' הגר"ז והביאוה"ל .ולכאורה כוונתם היא
שפירות האילן הם מיני מתיקה הבאים לתענוג ,וכדרך
שפירשו תוס' ל"ז ע"א ד"ה "בורא נפשות רבות וכו' ,ועל
כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר שגם אם
לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי
אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצ"ב" ,ואף תמרים
דזייני יש בהם מתיקות יתירה שלכך נקראו בתורה דבש,
וכן שאר כל הפירות) .ובהרבה פסוקים נמשלו ישראל
לפירות האילן ,ע"ש מתיקותם וחשיבותם( והא דבעינן
דנטעי להו אדעתא דהכי ושיהיה עיקר הפרי כדי לברך
בפה"ע ,אף שבלאו הכי נמי יש בהם טעם הפרי ,דמ"מ
דבעו ברכה זו במה שהוא עיקר פרי האילן ,שהוא חשוב
לבני אדם יותר ,ויש בזה יותר שבח.
אלא דטעם זה לחוד לא סגי ,דהא אמרינן בגמ' מ' ע"א
היכא מברכינן בפה"ע היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה
לגווזא והדר מפיק וכו' .והרא"ש הביא מתוספתא סימן
אחר ,ועיין בית יוסף .ועכ"פ חזינן שאין הדבר תלוי בטעם
הנ"ל שהרי רחוק לומר דסימנים אלו מכוונים לאותם
פירות שהם מתוקים .אלא אנו דנים אם יש לזה שם פרי
העץ בעצם ,שזהו גופא הסיבה לברכה זו] ,ועוד דלפי"ז
הא דמזכירין בורא פרי "העץ" הוא לסימן בעלמא דעיקר
השבח הוא על עצם הפירות המיוחדים האלו[.
ושמעתי מהרב אליהו רוטנר שליט"א לבאר דחז"ל
תיקנו ברכה זו כדי להזכיר שבח המקום שברא את העץ
שהיא בריאה מיוחדת המתקיימת משנה לשנה ומוכנת
ועומדת בשביל להוציא פירותיה להנות בהם בני אדם,
וכן שאר הסימנים הנזכרים בתוספתא והראשונים בגדר
העץ הולכים בדרך זה ,שיהיה ניכר שהפירות יוצאין
מדבר המתקיים משנה לשנה ,משא"כ היוצא מן האדמה
תיכף בלא עץ חשוב שקדם לו ,אין בו שבח זה ומברכין
עליו בפה"א.
ובאמת זהו ג"כ ענין ברכת בורא פה"א ,שהוציאוה מכלל
ברכת שהכל שהיא על כל האוכלין .דאנו משבחים על
הבריאה של האדמה המוכנת להוציא פירות ,משא"כ
שאר דברים כמים בשר חלב וגבינה ,שעומדין בפני עצמן
ואין ניכרת בהם הכנה זו ,עכ"ד המאירים) .ואילו באנו
סג
לדון מצד חשיבות המאכלין מצד עצמן ,הרי הבשר חשוב
מאוד ואין שמחה אלא בבשר ,והמים הם חיים לעולם
וכו' וכו'( .ובאמת דהכי משמע לישנא דהגר"ז שכתב ז"ל
"וקבעו להם ברכה מיוחדת פרטית ומבוררת ,שמבררת
ופורטת חשיבותם שהם פרי העץ ולא גדלים באדמה כדי
להרבות בכבוד המקום בהזכרת שבחו בפרטות שברא
פירות חשובים כפרי העץ" עכ"ל .הרי שעצם מה שגדלים
על העץ ולא באדמה היא היא חשיבותם ,וכמשנ"ת.
]ומיהו יתכן דהביאוה"ל השיא את דברי הגר"ז לכוונה
אחרת ,כי לא הזכיר עצם מה שהם פרי העץ אלא "מתוך
שהם חשובים ביותר ,וקבעו ברכה מיוחדת להזכיר שבחו
של מקום שברא פירות חשובים כאלה" עכ"ל ,ושמא
כוונתו על דרך הנ"ל שהפירות עצמן חשובים בטעמם
וכדומה ,וצל"ע[.
שמואל פליסקין – רמת אשכול
האם מברכים על מה שבישל הגוי בשבת
הנה מרן בשו"ע סי' ר"ד סעי' ט' כתב אכל מאכל או
משקה של איסור מפני הסכנה מברך תחילה וסוף ,על פי
מה שפסקו הראב"ד ,הרא"ש והטור ,וכן פסקו אחרונים.
מכל מקום מצינו שהרא"ה ריש פרק שלושה שאכלו,
הריטב"א ברכות מ"ה ע"א וכן הרב אהל מועד חלק א' דף
ק"ח והמאירי ברכות מ"ז ע"א דס"ל שגם חולה שאוכל
מאכל איסור במקום סכנה אין לו לברך עליו ,וכן פסקו
הב"ח והדרישה שאינו מברך ,וקי"ל ספק ברכות להקל
אף נגד מרן ,וכן מסקנת חזון עובדיה ט"ו בשבט.
הנה מרן בשו"ע סוף סי' תרי"ח סעיף י' פסק מי שהותר לו
לאכול ביוהכ"פ מצד חולי שיש בו סכנה מברך ,וכן מובא
בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' ע"א חולה שיש בו סכנה
שאוכל ביוהכ"פ מברך ומזכיר מעין המאורע בברכת
המזון שכיון דבהיתרא קא אכיל ואדרבה מצוה קא עביד
הוי יוהכ"פ לדידיה כשאר ימים טובים לדידן.
בעל כרחנו יש לחלק בין כשהמאכל אסור מצד עצמו
בין כשהמאכל היתר ורק השעה אוסרתו כחולה שאוכל
ביוהכ"פ ,וכן כתב חילוק זה בספר הפרדס )עמוד רי"ט(.
וכן פסק המאירי ברכות מ"ז ע"א ,וכן המנהג פשוט וסב"ל
במקום מנהג לא אמרינן.
עוד כתב הרא"ה ריש פרק שלושה שאכלו שהאוכל
בהיתר מעשה שבת ע"י ישראל כגון חולה שיש בו סכנה
או מעשה גוי לחולה שאין בו סכנה דודאי שמברך עליו
שכיון שהתירו בכך הוא טעון ברכה מן התורה ודאי
שמברך ,וכן פסק הריטב"א וכן פסק המאירי ברכות מ"ז
ע"א אוכלים המותרים אלא שבשבישלו בשבת בהיתר
שמברך עליו יש חולקים ע"ז ואין דבריהם נראים ע"כ
לשון המאירי.
ולמסקנה פסק בספר חזון עובדיה דף קס"ג ,מעשה
שבת שבישל ישראל בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה
וכן גוי שבישל בשבת ]מאכל היתר[ שאין בו סכנה
מברך עליו בין לפניו בין לאחריו] ,באופן שאין בזה
בישולי גויים[.
בענין ברכת רסק תפוחים ותמרים
הרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה ד' כתב תמרים
שמיעכן ביד והוציא הגרעינים שלהם ועשאן כמו עיסה
מברך עליהם תחילה בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין
שלוש ,וכן פסק מרן בשו"ע סי' ר"ב סעי' ז' ,הנה הרה"ג
רבי בן ציון אבא שאול במאמרו אשר בקובץ זכור
לאברהם בשנת תשנ"א עמוד ר"ג כתב שעל פירות
המרוסקים צריך לברך שהכל ,וכתב לדייק כן ממ"ש
הרמב"ם ,תמרים שמיעכן ביד משמע שאם מיעכן בכלי
שנשחקו היטב מברך שהכל ,גם ממה שמרן שו"ע העתיק
לשון הרמב"ם הכי ס"ל ,לשון קודשו.
הנה בעל יביע אומר מקשה על זה ממה שהב"י בסימן
ר"ד מביא תרוה"ד שכתב בדין גודגדניות המבושלים
עד שנימחו לגמרי ומערבים בהם דבש שברכתם שהכל
וכתב מרן הבית יוסף עליו אין דבריו נראים בעיני שלדעת
הרמב"ם אפילו מיעכן ועשאן כמו עיסה מברך בפה"ע,
לפי זה פסק בשו"ע סי' ר"ד סעי' י"א ז"ל חבושים ושאר
מיני פירות שמרקחים אותם בדבש אפילו הם כתושים
ביותר הפירות עיקר והדבש טפל הילכך מברכים עליהם
בפה"ע.
ועוד הדיוק מלשון הרמב"ם ומרן שמיעכן ביד צ"ע שהרי
בגמרא )ברכות ל"ח ע"ב( השוו דין ברכות לתרומה
ומפרש בדבר הרמב"ם בהלכות תרומות פרק י"א הלכה
ב' תמרים של תרומה מותר למעכם ולרסקם ולקבצם
כעיגולי דבילה משמע שאפילו מיעכן בכלי כמו עיגולי
דבילה דינא הכי ,וכן דייק שו"ת שער אשר סי' ז' ,וכן
הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בברכת יוסף חלק ב' דף כ"ח.
הנה יש פוסקים שחששו לסברת תרומת הדשן ורש"י
שכתבו לברך על דבר מרוסק שהכל ,משום סב"ל,
דעל הכל אם אמר שהכל יצא ,וכן לענין ברכה אחרונה
שיפטרו על ידי דבר אחר .הנה בעל יביע אומר הנ"ל בס"ק
י"ג כתב אין כן סב"ל ,אחד ,משום שהדרישה והט"ז ומ"א
ועוד אחרונים פירשו דברי התה"ד באופן שאינו חולק על
דעת הרמב"ם אלא דמיירי שנהפכו הגודגדניות למשקה
הא לאו הכי מודה שיש לברך בפה"ע ,ואפילו אם נאמר
שהתה"ד חולק על הרמב"ם ,אפשר להגיד שגם הוא
מודה דבדיעבד אם בירך בפה"ע יצא כמ"ש החיי אדם
כלל נ"א סימן י"ד ועוד אחרונים .ועוד כבר כתב החיד"א
בשו"ת חיים שאל חלק א' סימן ט"ז מי שמברך כדעת
מרן נגד שאר הפוסקים אין מוחין בידו.
ולמסקנה פסק בספר יביע אומר הנ"ל שיש לברך על
פירות מרוסקים אפילו על ידי מקסר ,כמו תמרים ,תפוחי
אדמה ,רסק עגבניות ,ותפוחים בפה"א או העץ.
ניסן גיטיזדה – רמת בית שמש
בגדר מחייבי הברכה ,ובדין השותה שמן זית לבדו
א .הנה בברכות ל"ה ע"א ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן
העוה"ז בלא ברכה ,וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה
מעל וכו' ארי"ה א"ש וכו' כאילו נהנה מקדשי שמים,
וכן פסק הרמב"ם )א' ב' מהלכות ברכות( דמד"ס הוא
לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו ,והוסיף דכל
הנהנה בלא ברכה מעל ,ודקדק הגראמ"מ שך זצ"ל בגליון
הרמב"ם שם דמלבד המצוה לברך איכא נמי איסורא
לאכול בלא ברכה ,ואם היה אנוס וא"י לברך מ"מ אסור
לו לאכול ,וכיו"ב כתב נמי הגרא"ל מאלין בחלק א' ס"ב
או"ב) .ובעצם האיסור מעילה ,עיין מש"כ תר"י שם כ"ה.
מדפי הרי"ף בהא דילך אצל חכם ,ומשמע דהעובר ע"ז
צריך להביא קרבן מעילה(.
ובעצם הענין כבר קדמו ועמדו רבוותא ,דעיין בפסחים
ק"ב ע"א רשב"ם ד"ה להודיעך שכתב דכח דר"י עדיף
טפי )ע"ש( שמחמיר ב' חומרות ע"ד חכמים ,דלא
מיבעיא דברים שאי"צ ברכה לאחריהן במקומן שחייב
לברך אע"פ שחביריו פוטרין ,אלא אפילו דברים הצריכין
ברכה לאחריהן במקומן נמי חייב ,וסיים דכוח דאיסורא
עדיף ,ותמה המהרש"ל בחכמ"ש דאדרבה הא כוחא
דהיתרא הוא שמיקל לברך עוד ול"ח לברכה לבטלה
להיות עובר בלאו דלא תשא את שם ה' אלקיך לשוא,
אך רבנן הם המחמירים שלא לברך כי הברכות אינן
מעכבות ,ובמהרש"א השיב ע"ז ,דדוקא ברכת המצוות
אין מעכבות ,אך בברכות הנהנין אסור לאכול בלא ברכה
דהא הוי כאילו מעל ,ולהכי הוי קולא שלא לברך ,ומוכח
מדבריו דאיסורא נמי איכא ]ומהרשב"ם עצמו ליכא
הוכחה לזה ,דהא אפשר לומר דס"ל כהבנת הח"א )כלל
ה'( דהא דסב"ל היינו להקל ולברך )והח"א עצמו לא
הכריע כן משום שלא רצה לחדש מעצמו( ,וגם קושיית
המהרש"ל יתכן ליישב דס"ל להרשב"ם שאיסור ברכה
לבטלה אינו דאורייתא משום לא תשא אלא שאין מברכין
בספק משום דספק דרבנן לקולא[ ,ועיין עוד בברכות י"ב
ע"א דנסתפקו בגמ' בדנטל כסא דשכרא בידיה וקסבר
דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא,
מאי ,בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ,ולא
איפשיטא הבעיא ,ובתוס' הבי"ד הרי"ף דאזלינן לקולא
ויצא ,אך הר"י אמר לחומרא דצריך לשוב ולברך ,ועי"ש
בגליון הש"ס שהביא קושיית המג"א ע"ז בסי' ר"ט מדינא
דסב"ל ,אך ציין להמהרש"א הנ"ל ,ושכ"כ מדנפשיה
באבן העוזר בסי' רי"ד ,ומ"מ גם הגרעק"א עצמו לא נטה
מדברי הפוסקים שבספק לא יברך ,וכן משמע מדבריו
בגליון הש"ס שם מ"ט ע"ב ,ואשר הראת לדעת דיש
סברא לאסור בברכת הנהנין משום האיסור מבואר כבר
בריטב"א בשבת כ"ג ,עי"ש.
אך עיין בעמק ברכה )ס"ב מברכת הנהנין( שהסיק דאיסור
זה נובע מכח המצוה דברכה ,והפטור ממצות ברכה )עיין
ברכות י"ז ע"ב( שוב אין לו איסור ליהנות בלא ברכה,
ועי"ש ושמא עפי"ד אפשר לומר דזו פלוגתת רש"י ותוס'
עם הרי"ף והגאונים ,עיין בברכות ט"ז ע"ב.
ועיין עוד בדברי הגראמ"מ שך זצ"ל שם דאם הוא ברכת
המצוות פשוט שאין איסור לעשותם בלא ברכה ,והנראה
לבאר בזה דהנה האיסור הוא מצד מעילה והנאה מקדשי
שמים ,ומצוות לאו ליהנות ניתנו כדאיתא בר"ה כ"ח
ע"א וא"כ לא שייך שם האיסור ]אמנם עפי"ד זו יל"ד
שישאר שם האיסור במצוה דאיכא בהדה הנאת הגוף,
דלכאורה תלוי הוא בפלוגתת הר"ן והרשב"א בנדרים דף
ט"ו ע"ב אי אמרינן בהו דללהנ"נ )עיין בדבריהם אהא
דאר"כ האומר הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין
לו לאדם דבר האסור לו ,והקשה דהא מצללהנ"נ ,ותירץ
הר"ן דהיינו לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה ,אך
מ"מ אי מתהני גופיה בהדי קיום המצוה ,הנאה מיקרי,
אולם הרשב"א תירץ דבזה לא אמרינן דמצללהנ"נ כיון
שיכול לקיים פריה ורביה באשה אחרת ,ודייקו רבוותא
דפליג על הר"ן וס"ל דאף אי איכא הנאת הגוף בהדי קיום
המצוה אמרינן דמצללהנ"נ ,והאריכו בזה האחרונים(,
וכיו"ב ישנם עוד חילוקים בדברי רבותינו בענין זה,
ואכ"מ ,וכמו כן יש לדון במצוות דרבנן דעיין בדברי הרז"ה
בעה"מ בר"ה ד"ז .דמשמע לכאורה דס"ל דלא אמרינן
בהו להאי כללא דמצללהנ"נ ,אולם בראשונים פליגי
עליה ,וגם יש מפקפקים וטוענים שאף בעה"מ עצמו לא
כיוון לכך ,ועיין מש"כ בזה הרה"ג ר"מ קרליבך במדורו
בגליון מס' ,31ומה שכתבתי ע"ד בגליון שלפני פניו )מס'
32עמוד ע"ג( ,ויישר חילו לאורייתא על תשובתו בגליון
קודם )מס' 33עמוד ס"ד( ,ויל"ע[ ,ועוד יל"פ בכוונתו
עפי"ד המהרש"א הנ"ל דיש לחלק בין ברכת המצוות
לברכות הנהנין ,ודו"ק.
ב .והנה בברכות מ"ג ע"ב אמר רב זוטרא בר טוביה אמר
רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה,
איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו,
הוי אומר זה הריח) ,ונפלאתי לראות בדברי הרמב"ן שם
נ"ב .שכתב להדיא דריח הוא דבר הנכנס לגוף וסועד הוא,
וכאכילה ושתיה דמי ,ולכאורה צ"ת מגמ' הנ"ל ,ומצוה
ליישב( .והצל"ח שם נתפלא דמאי קשיא ליה לרב ,הא
בהדיא אמרו דאסור לו לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה,
ויישב דהא האיסור הוא מצד מעילה ,וקיי"ל בפסחים
דף כ"ו ע"א דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה,
וממילא הו"א דכיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם
מעילה מן התורה כ"א איסורא דרבנן ,לא תקנו ברכה ע"ז,
ולזה קמ"ל קרא דתהלים ,ומוהר"י ענגיל )בציונים לתורה
כלל ז'( כתב דלפי"ז דליכא שם איסור בברכת הריח הדר
הו"ל דינא כברכת המצוות אליבא דהמהרש"א הנ"ל ,ולא
יברכו בספיקו.
אך הגר"ע יוסף שליט"א בספר מאור ישראל בברכות שם
העיר מלשון הרמב"ם דכתב דין המעילה אחר שהזכיר
דין הריח ולא איפכא ,ומוכח מזה שגם במריח ללא ברכה
שייך איסור מעילה ,ושכ"כ להדיא רבינו בחיי בשולחן של
ארבע בסוף שער ראשון.
אולם מ"מ נ"ל להביא סייעתא גדולה לדברי הצל"ח,
דהנה בפסחים דף נ"ג ע"ב אמרו דאין מברכין על הנר
אלא במוצאי שבת ,ודנו על מוצאי יוהכ"פ ,עי"ש וברש"י,
ובתוס' הק' ה"ר יוסף דמ"ט אין מברכין בכל שעה שנהנה
ממנו ,והא אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה ,ותירץ דהני
מילי כשגופו נהנה ,אך לא בשאר הנאה ,ואע"ג דמברכין
על אור השמש בכל יום ,היינו משום שמתחדש בכל יום,
ולכאורה אלו דברי הצל"ח להדיא ,דכשגופו לא נהנה
אלא שיש הנאה צדדית שאין בה ממש ליכא לאיסורא
)ומ"מ אפשר לחלק בריח כדברי הרמב"ן הנ"ל ,אלא שלא
זכיתי להבין דברי הרמב"ן ,וכאמור( .ומאידך הנה להדיא
איתא ברש"י דר"ה כ"ט ע"א ד"ה חוץ דגם בריחני שייך
האיסור ,ולהאמור ,י"ל דאיפליגו ראשונים בזה ,ויל"ע[.
ג .אולם בזאת אבוא אעיר'ה ,דמצאתי בשד"ח )קונטרס
דברי חכמים ס"נ אוי"ז ובכללים מערכת המ"ם כלל צ"ט(
דדעת מוהרש"ך מוילנא בשו"ת בנין שלמה ס"ג והרב
תהלה לדוד )בהשמטות לח"א( דבמידי דאכילה ושתיה
לא אמרינן דמצללהנ"נ ,ועפי"ז יישב השד"ח הא דמברכינן
המוציא על אכילת מצה שהברכה היא על ההנאה ,ולולי
דבריהם ק' דאינו בגדר נהנה )והביא דאין כן דעת התקלין
חדתין בירושלמי פרק ג' דשקלים הלכה ב'(.
והנה התהל"ד תירץ לקושיא זו ע"פ דרכו ,דהנה בשעה"מ
)פרק ח' מהלכות לולב הלכה א'( דן עפי"ד הרשב"א
דלעיל דאף בדאיכא הנאת הגוף בהדי המצו' אמרינן
דללהנ"נ ,דאמאי הנודר הנאה מן המעיין אסור בו בימות
החמה ,והבי"ד המעשה רוקח משם המאירי כלל חדש
בזה ,שאע"פ שבשעת קיום המצוה איכא הנאת הגוף
אין בכך כלום ,ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה
]ועיין אבנ"מ סי' כ"ח סק"ס שהבי"ד הרשב"א בסוכה
דאע"ג דמתהני בעשיית מצוה שמקבל שכר בזה ובבא,
מ"מ כל שאינו נהנה מגופו אלא שהיה האיסור גרמא
להנאה ממקו"א אינו הנאה מהאיסור ,ודקדק דסותר
למאי דס"ל בנדרים דבדאיכא הנאת הגוף בהדי המצו'
נמי שרי ,ועי"ש בדוחק יישוב ע"פ השעה"מ ,והניח בצ"ע,
אך לדידן לק"מ דכבר נתפרסם דהרשב"א לסוכה אינו
מהרשב"א כי אם מהריטב"א ,והאבנ"מ שנתקשה אזיל
ע"פ דרכו דייחסם להרשב"א )וכבר הערתי בזה בראיה
נוספת מדבריו במקו"א בגליון מס' 31בתוה"ד במדור
הערות והארות עמוד ס"ב ,עי"ש([ וממילא כיון שבאכילת
מצה ההנאה נמשכת ,דהא המצוה היא בשעת הבליעה
וההנאה נמשכת אח"כ ,וע"כ מברכין בזה ברכות הנהנין
]ולכאורה נפיק דינא מדבריו דאם אכל מצה והקיא קודם
שיעור עיכול לא יצטרך לאכול שוב ויצא יד"ח ,ויל"ע[.
הראת לדעת מדבריו ,דלברכה אפשר לברך בדאיכא הנאת
מעיו לבדה ,ובעצם ענין זה ,הנה עלה ברעיוני דתלוי הוא
בדין מהדינים שנלמדו החודש אליבא דהלכתא ,ובזה
אגש מעט אל המלאכה בעזר מבוראי ,ולכאורה יתב' הדין
בכמה אופנים ,ואשרי המיישב דבר על אמיתתו ,לכוין
לאמיתה של תורה.
ד הנה בברכות )ל"ה ע"ב( ארי"ה א"ש וכן ארי"צ אריו"ח
שמן זית מברכין עליו בפה"ע ,ה"ד אילימא דקא שתי
ליה ,אוזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה
משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,הסך שמן
של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש וכו',
ופסק מרן בשו"ע )סי' ר"ב סעי' ד'( שאינו מברך עליו
כלל משום דאוזוקי מזיק ליה ,וכ"פ רוב ככל רבוותא,
אלא שהרמב"ם )פרק ח' מהלכות הלכה ב'( פסק שאם
שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו
שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן ,ובעיקר הפלוגתא
יל"פ בכמה אופנים.
רש"י פירש דשמן זית לבדו אזוקי מזיק לגוף ואי"ז
אכילה שטעונה ברכה ,וגבי ברכה ואכלת כתיב ,אך הנה
אליבא דהרא"ש אי אפשר לומר טעם זה ,דהביא )פרק
ו' מברכות ס"ג( קושיית הר"א ממיץ דהיאך מברכין על
היין בפה"ג והא לא מיקרי פרי לענין ביכורים כדמוכח
בחולין דף ק"כ ע"ב ,ובתו"ד תי' כתב הרא"ש דלענין
ברכה לא כתיב אכילה ,וע"כ משקה כאוכל ,עי"ש ,ועפי"ז
צ"ת אמאי לא מברכים על שמן זית ]ועיין מש"כ תר"י
)כ"ה ע"א מדפי הרי"ף( בשם רבם בטעם שלא מברכים,
דאי"ז דרך הנאה ,ועיין לשון רבינו מנוח על הרמב"ם שם
בהביאו דעת רש"י ,ודו"ק[.
ולכאורה הו"א למיפרשא ,דדעת רש"י דאה"נ נהנה
מהשמן ואעפ"כ אינו מברך משום דמזיק לגופו ואינו דרך
אכילה ,אך הרא"ש ורבינו יונה ס"ל שאינו נהנה כלל ,וע"כ
לא מברך ]וקשה לומר אליבא דרש"י דאינו נהנה דא"כ
אמאי הוצרך להא דחסר בשם אכילה ,הא עיקר התקנה
היא לברכת הנהנין ,ודו"ק[.
אלא דכבר מצינו דבאם נהנה מברך אף שמזיקו ,עיין
בגמ' להלן ומשנ"ב סי' ר"ב ס"ק כ"ז ושו"ע סי' ר"ח סעי'
ה' ומשנ"ב ס"ק כ"א ,ובשו"ת חזון עובדיה )חלק א' כרך
ראשון מהדו"ב ס"ה( הוכיח לזה מכ"מ ,עיין בדבריו.
ה .ואשר יראה בדרך אחר לבאר בזה ,דרש"י ס"ל דלברכה
בעינן הנאת גרון ,וע"כ צריך דוקא דרך אכילה דלולי הכי
גם גרונו אינו נהנה ,ואילו הרא"ש ס"ל דכיון שמזיקו אינו
נהנה ]ויל"ע במה מזיקו ועפי"ז יתב' לך דעתו אי בעינן
הנאת גרונו או מעיו ,ועיין אבנ"ז או"ח סי' קכ"ד דמשמע
דההיזק מוריד להנאת גרונו ,ועפי"ז גם הרא"ש ס"ל
כרש"י בזה ,אלא דפליג בטעם הדין ,אם כי בעיון בדברי
האבנ"ז תחזה שהלך בזה בדרך אחר[.
ובדרך זה יתבאר עוד ,דהנה המג"א )סי' קצ"ז סעי' ב'(
העלה כהשלטה"ג דהאוכל אכילה גסה )היינו ששבע
ואין צריך לאותה אכילה( אם נהנה גרונו מאותה אכילה
חייב לברך ומוציא אחרים יד"ח ,ואם נפשו קצה עליו ואין
גרונו נהנה מזה אין ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה,
ועיין משנ"ב )ס"ק כ"ח( שביאר הטעם ,דזו אינה חשובה
אכילה לכל מצוות שבתורה כמשנת"ב בסי' תע"ו ובסי'
תרי"ב ]ועיין רמב"ם בפרק י' מהלכות תרומות הלכה
ח' דכששבע וקץ במזונו ואכל תרומה פטור מחומש,
ויליף לפטורא במזיק עצמו ,ולפי"ז אתי שפיר שגם
בברכה פטור ,ובפרט דיל"ב דכוונ' לאכילה גסה הגרועה
ממש ,עיין תוס' דפסחים ק"ז ע"ב וש"נ ,ותו"י דיומא פ'
ע"ב וליכא לא הנאת גרון ולא הנאת מעים[ ,ומתבאר
מדבריהם דלמ"ד שיש בברכה צורך לשם אכילה בעינן
הנאת גרונו שבה מתבטאת האכילה ,אך אם אין צריך
לשם אכילה וסגי לברכה אף בשלא כד"א ,י"ל דטעם
החיוב הוא משום הנאת מעיו )ועיין שו"ת מנחת יצחק
חלק ג' סי' ח"י( ,ודין זה נתחבטו והאריכו בו רבוותא ,עיין
בדבריהם ,ואכ"מ.
והשתא דאתינן להכי ,נראה לומר דהרמב"ם ס"ל דבעינן
גם הנאת גרונו וגם הנאה דמעיו ,וע"כ במידי דאיכא רק
לחד מינייהו ירד מדרגתו ואי אפשר לברך בפה"ע כי אם
שהכל נהיה בדברו ,ובזה מדוקדק לשונו הטהור דמברך
שהכל נהיה בדברו שהרי לא נהנה בטעם השמן ,והנאת
הטעם היינו הנאת גרונו וכיון דאזדא לה )ואפשר לומר
בדעתו כרש"י וכהרא"ש ,ודו"ק( א"י לברך העץ ,ומ"מ ס"ל
דמברך שהכל משום הנאת מעיו.
אלא דעפי"ז לכאורה צ"ב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד,
דהנה בתרומות )פרק י' הלכה ז'( פסק הרמב"ם שהכוסס
חיטי תרומה משלם קרן וחומש ,והראב"ד ציין דהוא
פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי דתרומות )ו' א'( ,ורבי הוא
דס"ל הכי ,וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה בפה"א
כדאיתא בברכות דף ל"ז ע"א מ"מ אפשר דלגבי תרומה
מזיק הוא ,ועפי"ד צ"ת אמאי מברך בפה"א כיון שמזיקו.
ומפלט לזה מצאתי בדברי מהר"י קורקוס שכתב
דהרמב"ם ס"ל דבהכוסס חיטים אינו מזיקו כלל ,וראי'
מיומא פ' ע"ב דאר"י אריו"ח זר שכסס שעורין של תרומה
משלם את הקרן ולא חומש ,ומשמע דוקא שעורים ולא
חיטים ,ועוד ראי' מירושלמי דתרומות שם דר"א בשם
ריוח"א דהכוסס את החיטה לוקה ,ואם היה מזיק ודאי
שלא היה לוקה ,אלא משמע דאכילה גמורה היא ,וכרבי.
ואשר עפי"ד י"ל דדעת הרמב"ם דכיון שאינו מזיקו הוי
הנאה גמורה ,גם בגרונו וגם במעיו ,ומשלם קרן וחומש
מצד דין ושם אכילה ,ומברך בפה"א ,אך הראב"ד פליג
וס"ל דכיון שמזיקו הרי ליכא הנאת גרונו וממילא אינו
משלם חומש ,ומ"מ מברך בפה"א כיון דס"ל דסגי בהנאת
מעיו ואין צריך נמי להנאת גרונו ואין שם אכילה בברכה.
וראיה לכ"ז מדברי הרמב"ם עצמו שפסק )שם הלכה ח'(
דהכוסס שעורים פטור מחומש מפני שהזיק א"ע ,ולא
הזכיר מידי גבי חיטים ,ועיין למוהר"מ בן חביב ביום
תרועה ליומא שם שהניח בצ"ע דברי הרמב"ם )ג' ב'
מברכות( שפסק שהאוכל דגן שלוק מברך בפה"א ,ולא
אמרו על חי ,וכ"ת דהיינו משום דאיירי נמי בשעורים,
מ"מ ק' אמאי לא אשמועינן גבי חיטים חיים שברכתם
בפה"א.
אלא דצ"ע דא"כ אמאי שתיק הראב"ד להרמב"ם גבי
שמן זית ,ושמא ס"ל דאע"ג דסגי בהנאת מעיו ואיכא
לה ,מ"מ ירד מדרגתו כיון דאינו הנאה גמורה או שאינו
נהנה כדרך הנאה )ועפי"ד המעשה רוקח והאבן האזל
בדברי הרמב"ם שיובאו להלן בס"ד( ]ובעצם ההע' ,הנה
יל"ע אם כלל הוא דבכ"מ שלא השיג הראב"ד שמע
מינה דס"ל כוותיה ,עיין בשו"ת כתם פז ס"ט ומש"כ ע"ז
הגרי"ח סופר בספר ברכי נפשי חלק ב' ס"ט או"ב עשרות
פוסקים דס"ל דאי לא השיג ס"ל כהרמב"ם ,אולם כתב
הגריח"ס הנ"ל שהוא עצמו מצא קרוב למאתיים מקומות
שהראב"ד שתיק בהשגות על הרמב"ם ,אך בשאר
חיבוריו פליג בענינים אלו על הרמב"ם ,וע"כ רצה להוכיח
דאי"ז כלל נכון ,ועי"ש שכ"ד החזו"א ובעל שו"ת שמן
רוקח במהדות"ל בהשמטות סי' ז' ,ושאלתי ע"ז להגר"ח
קנייבסקי שליט"א ,והשיב דאינו כלל מוכרח[.
ו .אלא שבזאת אכנס לחנותו של בש"ם ,דהנה מרן להלן
)סי' רט"ז סעי' ב'( פסק גבי ברכות הריח שכ"ד שהוא
מסופק בו מברך בורא מיני בשמים ,והגרעק"א בהגהות
שם ציין לא"ר ועולת תמיד שאפילו אמר שהכל על ריח
יצא ,ושבתשו' בית יהודה )למוהר"י עייאש ,סמ"ב( כתב
בפשיטות דלא יצא ,והנה שורש פלוגתתם מבואר כבר
בראשונים ,דהתוס' בברכות מ"ג ע"א כתב דבמסתפק
בבשמים י"מ שמברך שהכל נהיה בדברו ,אך ר"מ מקוצי
היה אומר שיברך בורא מיני בשמים ,ועיין משנ"ב שהבי"ד
המג"ג דאף בדיעבד לא יצא כיון דאי"ז מטבע שטבעו
חכמים בברכות ולא נתקן כי אם אאכילה ושתיה ,וכבר
מצאתי כדברים אלו בברכ"י )שם או"ד( שהביאו בתור
סברא.
ואשר היה נראה לומר בזה ,דאם נאמר בברכה דין
אכילה לא יצא בברכת שהכל נהיה בדברו ,דהא חסר
בשם אכילה שע"ז נתקנה ברכה זו ,משא"כ למ"ד שלא
נאמר דין אכילה בברכה יצא בברכת שהכל כיון שעכ"פ
נהנה ,וא"כ דעת הי"מ שלא נאמר דין אכילה ,ולהר"מ
מקוצי נאמר דין אכילה ,ובדעת הרמב"ם בזה כבר אפליגו
סד
רבוותא ,עיין ברכ"י שם ,ומ"מ אינו מוכרח ,ודו"ק בזה.
ולעצם ההלכה למעשה בבירך שהכל נהיה בדברו על
בשמים ,עיין בהליכות עולם להגרע"י )חלק ב' עמוד
קס"ז( שהעלה לעיקר שיצא ,ועיין עוד ביביע אומר )חלק
ח' או"ח סכ"ז([.
ז .וניהדר אנפין לנדו"ד לבארו בדרך אחר ,דהנה מרן
בכסף המשנה אשר לו ,והב"ח והפר"ח בליקוטים בסי'
ר"ב בי' טעמא דהרמב"ם שמברך שהכל על שמן זית,
שנהנה בשעה ששותה ,ועפי"ד צ"ל דהא דכתב הרמב"ם
שאינו נהנה בטעם השמן קאי על החלוקה השניה
בששותהו כשלא היה חושש בגרונו ,והיינו ששותהו ע"י
אניגרון סתם ,וע"כ מברך אף שלא נהנה בטעם השמן,
וכמ"ב להדיא בדברי הרד"ע )הוא רבינו דוד עראמה,
הוב"ד בספר הליקוטים הוצאת הר"ש פרנקל(.
ועפי"ז מבואר טעם הברכה כאמור לעיל שכל דבר
שנהנה ממנו אע"פ שמזיקו מברך עליו ,אלא דא"כ צ"ע
דהיה לו לברך הברכה עצמה הראויה לו ,וכדאיתא לגבי
יין מגתו וחרובים )עיין גיטין ס"ז ע"ב ומאידך שו"ע סי'
ער"ב סעי' ב' ,ורמב"ם פרק ד' מהלכות דעות הלכה י"א
ומאידך טושו"ע סי' ר"ב סעי' ב' ,ובשו"ת חזו"ע הנ"ל(.
וזאת מצאתי במעשה רוקח שביאר עפי"ד הכס"מ
שכוונת הרמב"ם שאינו נהנה בטעם עצמו אך מ"מ קצת
הנאה יש לו ,וכעי"ז כתב האבהא"ז שאינו נהנה כדרך
הנאה )וע"פ דרכם אין הכרח להעמיס דברי הרד"ע הנ"ל
בדעת הכס"מ ,ופשוט( ,וממילא אתי שפיר שירד מברכת
העץ ,אך אה"נ בדברים אחרים שנהנה כרגיל וכראוי להם
מברך הברכה הקבועה עליהם.
ומעתה הבוא נבוא לבאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד
דתרומות הנ"ל ,דאה"נ לכו"ע יש להכוסס חיטים הנאה
גמורה וע"כ מברכינן בפה"א ,אלא דהרמב"ם ס"ל שאינו
מזיקו כלל וכדברי מהריק"ו הנ"ל וע"כ שפיר שייכא ביה
שם אכילה ומשלם קרן וחומש ,אך הראב"ד ס"ל שמזיקו
וע"כ אין בו שם אכילה ופטור מחומש ,אלא דלענין ברכה
לא נאמר שם אכילה וע"כ לא ירד מברכתו הראויה לו.
ח .ואתאן עלה בפנים חדשות ,דהנה הריטב"א והמאירי
פי' דאין הכוונה בשמן זית שמזיק לגופו כי אם דכיון
שאינו נהנה מן השמן ובכ"ז שותהו ,הרי מפסידו ,וההיזק
הוא לשמן ,וע"כ אינו מברך ,ולכאורה אפשר לומר דזו
נמי דעת הרמב"ם ,והוא מדוקדק בלשון קדשו ,שהרי
לא נהנה בטעם השמן ,ולא הזכיר כלל לההיזק ,וי"ל
בביאו"ד דכיון שאינו נהנה בטעם השמן הרי הוא מזיק
לשמן ומפסידו ,אלא דס"ל שמשום הכי אינו מפסיד
הברכה לגמרי )ואולי אפשר לומר שלמעשה הוי דרך
אכילה( וע"כ מברך שהכל נהיה בדברו ,וכ"ד הראב"ד.
ואשר לפי"ז יתבאר פלוגתתם בתרומות הנ"ל ,דהרמב"ם
ס"ל דבהכוסס חיטה אינו מפסיד החיטה כיון שיש לו
הנאה מיניה )ולעצמו אינו מזיק וכדברי מהריק"ו הנ"ל(
וע"כ משלם חומש ומברך בפה"א ,אך הראב"ד ס"ל
דהתם מזיק הוא לגופו שלו ול"ה עליה שם אכילה וע"כ
פטור מחומש ,ומ"מ מברך בפה"א כיון שנהנה ,ועפי"ז
י"ל דלפי הרמב"ם כשכוסס שעורים חיים לא מברך כלל
כיון שמזיק לגופו ממש.
ועד"ז תתו' לכאורה קו' האוה"ח בראשל"צ לברכות ל"ה
ע"ב דבסוגיא דהתם משמע שע"י ההיזק יורד מהברכה
הראויה לו וא"כ האיך כתב הראב"ד דהכוסס חיטה יברך
האדמה ופטור מחומש כיון שמזיקו )ועי"ש שהעלה
שדברי הראב"ד ליתא( ,די"ל דיש לחלק בין היזק זה
להיזק זה ,וכמבואר.
ט .ומצאתי להעמק ברכה )ברכה"נ או"ג( שהלך בנתיב
אחר בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד דתרומות ,דהראב"ד
ס"ל דבכוסס חיטה ההיזק הוא לחיטה והוי שלא כד"א
וע"כ לענין חיוב תשלומי תרומה דבעינן מעשה אכילה הוי
מזיק ופטור ,אך לענין ברכה אין צריך מעשה אכילה אלא
הנאת הגוף וכיון שנהנה חייב בברכה ,משא"כ בשותה
שמן זית שמזיק א"ע ול"מ הנאת הגוף כלל ,שפיר מדמי
הגמ' תרומה לברכה ,אך הרמב"ם לשיטתו אזיל שפסק
שבשמן אף שמזיק מברך שהכל ,ומוכח דס"ל דיש בזה
הנאת הגוף ואפילו הכי אינו מברך הברכה הראויה לו,
וע"כ דה"ט דס"ל דגם לברכה בעינן מעשה אכילה,
ומשום הכי פסק שמשלם קרן וחומש דהא מדמברך
עליה בפה"א מוכח דהלכה כרבי דבכוסס הוי מעשה
אכילה ,עכת"ד ,ומוכח דס"ל דאפליגו הרמב"ם והראב"ד
בפלוגתת רש"י והרא"ש בשם אכילה בברכה ,ועוד צ"ל
בדעתו דאליבא דהרמב"ם ההנאה משמן זית היא הנאה
גמורה ושלימה ,דאל"ה מנ"ל דבעינן שם אכילה ,דילמא
ירד מברכתו משום חסרון שלימות ההנאה ,ודו"ק.
י .והנה מרן להלן סי' ר"ו פסק דבברכת בפה"א על פירות
האילן יצא ,אך בברכת העץ על פרי האדמה לא יצא,
וכתב המג"א דאותן הגדלים על האילן ומברכים עליהם
בפה"א משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי ,אם
בירך העץ יצא ,וכתב הפמ"ג בטעמו דהנה בהעץ על פרי
האדמה לא יצא כיון שמשקר ,אך הכא בבוסר וכדומה
יונק מהעץ ,וראיתי בשעה"צ שם שהביא דהאבן העוזר
והא"ר ומאמר מרדכי פליגי עליו בזה ,והבי"ר נגדו ,אך
מ"מ יש כמה אחרונים דס"ל כהמג"א ,וגם יישבו הקו'
עליו ,הלא המה הברכ"י והמג"ג והח"א ,ועיין פמ"ג
ופמ"א ,וכיון דקיי"ל דספק ברכות להקל ,אף הכא יצא
ולא ישוב לברך עליהם.
ובזה נתעוררתי לדון אליבא דהרמב"ם ,בדין המברך
העץ על שמן זית ,אם יצא ,דהא בעיקרו הוא פרי העץ
אלא שירד מדרגתו לשהכל משום טעמים שונים ,והדבר
נראה ברור דתלוי בפלוגתת האחרונים הנ"ל ,וסב"ל.
כ"ז כתבתי מקופיא ,וכעל גחלים חותה ,להעיר להאיר
ולהעמיק חקר ,לעורר לב כל מעיין ,בזכותא דהנהו
חבורתא קדישתא ,צנתרי דדהבא ,דמסקו שמעתתא
אליבא דהלכתא ,בדרך הפרד"ס המסורה ,ואקוה להשי"ת
שיעמידני ע"ד אמת ולא אכשל בדבר הלכה.
שלמה ידידיה בן שמעון – בני ברק
חשיבות ברכת פה"ע
סי' ר"ב ס"א על כל פירות האילן מברך בתחילה בורא
פרי העץ .כתב הבה"ל )ד"ה פה"ע( ,ואע"ג דגידולם מן
הארץ לא רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשאר פרי
הארץ מתוך שהם חשובים ביותר וקבעו ברכה מיוחדת
להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלה,
עכ"ל .לכאו' צריך להבין במה ניכרת חשיבותם .ואולי
מפני שהם בדרך כלל מתוקים .ואף שגם בפרי הארץ
יש מהם מתוקים כהבננות והאבטיחים ,מ"מ בכללותם
אינם מתוקים .ואי נימא דהוא מפני שאילן נותן פירות
לכמה שנים ,לכאו' לא ניכר בזה חשיבות הפרי.
ולכאו' אם החשיבות גורמת ברכה ,למה לא תיקנו ברכה
נפרדת לשבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ .וכמו
שמצאנו בסי' רי"א ס"א דחשיבותם גורמת להקדים
לברך עליהם אף כשהמינים האחרים חביבים יותר עליו.
ואולי כדי לתקן ברכה ,צריך שתהא החשיבות ניכרת לעין
האנשים ,ומעלת הז' מינים היא משום שהתורה שיבחה
אותם ,ומועיל שבחם להקדימם בברכה לפני פירות
אחרים ,אבל לא שיברכו עליהם ברכה אחרת] .ורמז
לדבר ,דברי ר"ע )תנחומא ,תזריע ה'( שמעשה אדם יפה
ממעשה הקב"ה ,היינו מה שאדם מכיר מדעתו [.ובמקום
שיש להם ברכה נפרדת ]בברכה אחרונה[ ,הוא מפני
שדומים ללחם שיש בו ג' ברכות ,ולהם יש מעין ג' ,ואלו
ברכתם קודמת לברכת שאר הפירות ]בורא נפשות[ כמו
שכתב בה"ל )סי"א ד"ה ברכה( בשם הפמ"ג.
ברכה על יין מר
ס"א ,על היין מברך בפה"ג ,בין שהוא עשוי קונדיטון,
דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין .וכתב המ"ב )ס"ק ה'(
,ואע"פ שנשתנה טעמיה וריחיה ממה שהיה מקודם
אפילו הכי לא נשתנה היין לגריעותא ,ע"כ ,משמע
דבשינוי לגריעותא היתה משתנת הברכה .ובבה"ל )ד"ה
שהוא( כתב בשם הח"א דמה שקורין "וערמיט ויין"
שהוא מר יש לברך עליו בפה"ג .והוסיף דהפמ"ג מסתפק
בזה ,וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כי אם לרפואה
אפשר שאף שהכל אין ראוי לברך עליו ,ע"כ ,ולפי מה
שכתב במ"ב יש להבין סברת הח"א .וגם הפמ"ג ,לא בא
לשנות הברכה או לפטור ממנה אלא משום שאין החיך
נהנה ,ולא טען משום השינוי לגריעותא.
ואולי יש לומר דכיון שצריך היין עכשו לשימוש מסוים,
זה עילויו שיהיה מוכן לצורה הנצרכת לו .וקצת דומה
לזה מצאנו שהתיר רבי יהודה )תרומות פי"א מ"א(
לבשל יין של תרומה מפני שמשביחו ,ולפי הר"ש השבח
הוא שמתקיים יותר ,אף שלענין טעם ,מעדיפים כשאינו
מבושל .וכעין זה ,הואיל והאנשים צריכים מרירות היין
לתועלתם נחשב לגבם שבאופן זה הוא משובח .והפמ"ג
נסתפק דכיון שתועלת יין זה הוא לרפואה ,וטעמו הוא מר
מאוד ,אם כן אין זה נחשב שימוש של יין אלא כמרקחת
שהיא לרפואה )סי' ר"ד סי"א( שברכתה שהכל ,וכאן גרע
דהוא מר .ואולי נסתפק )ולא הוחלט אצלו שלא מברכים
עליו( ,משום שגם מקצת בריאים שותים יין זה ,אף דאין
חיכם נהנה ממנו ,ורק לרפואה נהנה החיך.
ברכת גרעיני פירות
סי' ר"ב ס"ג ,גרעיני פירות אם הם מתוקים מברך עליהם
בורא פרי העץ ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל ואם
מתקן ע"י האור מברך עליהם שהכל .וכתב המ"ב )ס"ק
כ"ה( ,הרבה אחרונים הקשו דלדעת השו"ע דגרעינים הוי
כפרי גופא ,א"כ גם במרים ומתקן ע"י איזה דבר נמי
מברך עליהם בפה"ע וכמו גבי שקדים המרים המבואר
בס"ה .ומסיק המ"ב ,ולדינא אין לזוז מפסק השו"ע,
דבלאו הכי דעת הרבה אחרונים ,דלא כהשו"ע ,שגם
גרעינין מתוקין מברך עליהם לכל היותר בפה"א דאינם
פרי .וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם
אלא שהכל ,ע"כ.
ולכאו' ,גם אם ברכת הגרעינים היא בפה"א ,מ"מ לדעת
השו"ע שהם פרי ,גם כשממתק אותם ברכתם צריכה
להיות האדמה .ועל כרחך ,צ"ל דמה שכתב המ"ב שאין
לזוז מפסק השו"ע אינו מטעמו ,אלא בצירוף מה שכתב
לפני זה דנחלקו האחרונים עליו שאין הגרעינים פרי,
וכיון דלדידהו נחתו חד דרגא גם כשהם מתוקים,
כשצריך למתק אותם נחתו עוד דרגא ומברך עליהם
שהכל .וא"כ ,אם לדינא פוסקים כהשו"ע במתקן ע"י
האור לברך שהכל ,הוא רק משום דמברך האדמה כשהם
מתוקים .ויוצא שעדיין לא התיישב לנו שיטת השו"ע,
דבמתוקים מברך העץ ,ובמתקן מברך שהכל.
ואי נימא דהסבר השו"ע הוא כמו שכתב המ"ב לפני זה
שיש מתרצים דאינם כשקדים גופא ,ולכן אם הם מרים
לא מקרי פרי כלל ,ע"כ ,היינו דבמתוקים בלבד נחשבים
כפרי לברכה אע"פ שאינם פרי ,וכשהם מרים אינם פרי
ולא יועיל מיתוק שיחשבו פרי .א"כ ,למה הוצרך המ"ב
אחר שהסביר כך ,לקבל פסק השו"ע מתוך דוחק בכתבו,
ומ"מ אין לזוז מפסק השו"ע.
ואולי כוונת המ"ב היא דיש שתירצו כך דעת השו"ע,
ואין תירוצם מסתבר ,שבאופן אחד יחשבו הגרעינים
כפרי ובאופן אחר לא יהיה דינם כפרי כלל ,ומפני זה
אנחנו יכולים לפסוק כהשו"ע במתקן ע"י האור ,רק מפני
שכשהם מתוקים ,לא פוסקים כהשו"ע אלא מברכים
האדמה כמו שכתב ס"ק כ"ג.
כך ,למה פסק רק שנכון לכתחילה לברך האדמה ,היה
צריך לומר שראוי לברך פה"א .ועדיין צ"ב בזה.
שיעור שתיית שמן לברכה אחרונה
ס"ד ,אם שתה שמן זית מעורב עם מי סלקא ,אם הוא
חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בפה"ע.
ובמ"ב )ס"ק ל"ב( כתב ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור,
ע"כ ,ויש לעיין האם צריך לשתות רביעית רק משמן או
שגם המי סלקא מצטרפין לזה.
והנה בסי' ר"ח ס"ק מ"ח ,כתב המ"ב לענין פת כסנין
שמעורב בתבלין הרבה ,נוהגין העולם לברך עליו על
המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו אין בו שיעור
כזית .ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את
האוכל לכן מצטרף עם האוכל גופא לשיעור .ומסיק
המ"ב ,ולכתחילה טוב ליזהר לשער שיהיה בקמח שיעור
כזית .ולפי הסבר המ"ב שם ,יש ללמוד בק"ו לכאן ,דהרי
מה שכתב שם שהתבלין בא להכשיר האוכל אינו שבלי
התבלין לא היה ראוי לאכול כלל ,אלא שטעם הקמח
משתבח ע"י הוספת התבלין .ואם זו סיבה להצדיק צירוף
התבלין לשיעור כזית ,בשמן זית שבלי מי סלקא אינו
ראוי לאכילה ורק מזיק ,ודאי שאפשר לצרף המי סלקא
לשיעור שתיה .אולם כמו שהמ"ב הצריך שם לכתחילה
שלא לסמוך על צירוף זה ,ושיהיה השיעור רק מקמח,
י"ל דגם כאן עדיף שכל השיעור יהיה משמן .ואולי
הואיל וכאן הכשר המי סלקא לשמן הוא יותר עיקרי,
גם לכתחילה יודה המ"ב לצירוף המי סלקא לשיעור
רביעית.
ברכת החזרת
ס"ו ,כתב המ"ב )ס"ק י'( מרקחת של חזרת )שקורין
קריי"ן( ברכתו שהכל .והוסיף בשעה"צ )ס"ק ט"ז( ומשמע
בפמ"ג דאפילו כשאוכלו חי אפשר דברכתו שהכל.
והסיבה שנוטה הפמ"ג לכך היא כמו שהסביר במשב"ז
)ס"ק א'( דכמדומה שהוא צומח לבד ולא זורעים אותו
ולכן נחשב כעשבא דדברא )סי' ר"ד ס"א( דאינו חשוב
פרי וברכתו שהכל .ולפי צד זה ,נמצא דמה שכתב השו"ע
)סי' תע"ג ס"ה( אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו
]של מרור[ ,תמכא שהוא קריין כמו שכתב שם המג"א,
שציין עליו כאן הפמ"ג ,יוצא במינים אלו מפני שצומחים
מהאדמה ,אף אם אין ברכתם האדמה ,ואין דין מרור
תלוי בברכה שמברכים עליו.
ומ"מ ,מהא דכתב המ"ב שם )סי' תע"ג ס"ק נ"ה(
דכשמברך האדמה על הכרפס יכוין לפטור בברכה זו
גם המרור שיאכל אח"כ ,נראה מבואר דס"ל שלמעשה
מברכים האדמה על הקריין ,דהרי כתב לפני כן )ס"ק
ל"ו( שהוא המרור המצוי במדינתנו ,וא"כ ודאי דגם אותו
נתכוון לפטור בברכת הכרפס.
ומה שלא חשש לספק הפמ"ג יתכן דכיון שרוצים את
מרירות הקריין ,לכן נחשב כפרי גמור ודומה לתותים
הגדלים על סנה ,ואגוזים קטנים הנלקטים ביער
שחשובים פרי גמור )מ"ב סק"ה(.
ואם זו הסברא ,יתכן דרק בליל הסדר שרוצים את
מרירותו לקיים מצות מרור נחשב הקריין כפרי גמור
וברכתו האדמה ,אבל בשאר השנה שאין לו ענין מיוחד
בטעמו ישאר ספק הפמ"ג דאולי ברכתו היא שהכל.
האם הרוב קובע לברכת אניגרון
ס"ד ,אם שתה השמן זית מעורב עם אניגרון )מי סלקא(,
אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו
בפה"ע .וכתב המ"ב )ס"ק ל"א( ואע"ג דהאניגרון מרובה
על השמן ,דלא אזלינן כאן בתר רוב משקה אלא כל
דבר שעיקר כוונתו עליו הוא עיקר לענין ברכה והשני
נפטר בברכתו ,ע"כ ,ועוד כתב )ס"ק ל'( ,וה"ה עם עירבו
אם איזה שאר משקה בענין שנהנה מהשמן ואינו מזיקו,
מברך בפה"ע.
ולקמן )ס"ק פ'( כתב המ"ב ,וה"ה לגבי שמן לעיל )ס"ד(
כשהוא תאב לשתות מי אניגרון והשכר ,אע"פ שנותן
השמן לרפואה מברך על השכר לבד אם הם הרוב .הרי
כתב שם דתלוי לברכה איזה משקה הוא הרוב.
וצ"ל דכאן ס"ד מיירי שלוקח המי אניגרון רק מפני
שחושש בגרונו ,ובכה"ג גם אם המי סלקא או השכר הם
הרוב מברך ברכת השמן ,שהרי באו רק להכשיר השמן.
אבל בס"ק פ' מיירי שהוא תאב לשתות ,ואע"פ שהוא
צריך גם רפואת השמן ,מ"מ לא מכריע צורך הרפואה
את צורך שתייתו ,ובאופן זה שרוצה שני הדברים ,אז
המשקה שהוא הרוב נקבע לעיקר ומברכים עליו.
פירות שרובם נאכלים מבושל
סי"ב ,הפירות שאין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים,
אכלם כשהם חיים מברך שהכל ,כשהם מבושלים
בפה"ע .ובמ"ב )ס"ק ס"ד( כתב בשם א"ר וח"א שאפילו
טובים ג"כ לאכול חיים ,כיון שדרך רוב בני אדם לאכול
אותן ע"י בישול דוקא ,מברך שהכל )כשהם חיים(.
ויש להעיר דבסי"ח ,כתב השו"ע על פלפל ועל זנגביל
כשהם רטובים בפה"א .ובמ"ב )ס"ק פ"ב( כתב דאע"ג
שפלפל גדל על אילן ,כיון דנוטעין על דעת שיתייבשו
ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ,ואין נאכלין לבד
אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו שהכל ,אלא לפי
שמעט מהן נאכלין ברטיבותן ,אדעתא דהכי נמי נטעי
קצת ,לכן מברכין עליהן בפה"א .הרי דאף שהיה נראה
לברך עליהן שהכל ,מספיק מה שחלק קטן נאכל ברטוב
כדי לברך האדמה ,משום שנקרא שניטעין קצת להכי.
וא"כ למה בפירות שטובים לאכול חיים ,ומשמע דמיעוט
אפילו חשוב אוכלין חיין ,כיון שהרוב אוכלין מבושלים,
ברכתם כשהם חיים שהכל.
ואולי י"ל ,דבפלפל ידוע שיש מיעוט אנשים שאוכלים
אותו באופן קבוע ברטיבותו ,ולכן מיעוט זה של אנשים
חשוב שבגללו ניטע הפלפל קצת גם אדעת שיאכל רטוב.
אבל בפירות שרוב אנשים אוכלים אותם מבושלים ,אף
שטובים חיים ,מ"מ אין קביעות של אנשים שאוכלים
אותם חיים ,אלא קורה שאוכלים אותן חיין ,ולכן אין
מיעוט זה חשוב שיקרא שניטעו הפירות להאכל חי.
ברכה על פירות אדומים בדיעבד
סי' ר"ג ,כתב המ"ב )ס"ק ג'( ופירות אדומים שקורין
פאזימאקע"ס ]תירגמו פרי בר הדומה לתות שדה או
לפטל[ הגדלים בתוך היערות מברך עליהן בפה"א ,ואפילו
אותן הגדלים בגנות מסיק הח"א דנכון לכתחילה לברך
פה"א ,ובדיעבד כשבירך פה"ע יאכל רק מעט כדי שלא
תתבטל הברכה ולא יותר .ולכאו' צריך להבין דמשמע
שיש צד גדול בהלכה לברך עליו העץ ,אלא דכדי לצאת
מן הספק נכון לברך האדמה .וא"כ למה בדיעבד לא יצא
כשבירך העץ .והרי מצאנו כמה דברים שלכתחילה יש
להם ברכה אחת ,ויצא בדיעבד ע"י אחרת .כמו שכתב
המ"ב )סי' ר"ב ס"ק ל"ט( לענין קפריסין בצלף שברכתם
האדמה דאינם עיקר הפרי ,ומ"מ יצא בדיעבד אם בירך
העץ .או )ס"ק מ"ג( מיני אגרע"ס ויגדע"ס שסוחטין
אותן ומרקחין אותן בדבש ,וברכתן שהכל מפני שהם
מרוסקים ונימוחים לגמרי ,ובדיעבד אם בירך ברכתן
הראויה יצא .ואם מפני שמציאות פירות האלו רחוקה
מלהיות פרי העץ ,לכן יש חשש ברכה לבטלה אם יברך
נתקלקל טעם היין
סי' ר"ד ס"ג ,ריחיה חלא וטעמיה חמרא ,חמרא הוא
ומברך עליו בורא פרי הגפן .כתב המ"ב )ס"ק כ"ה(
שהסעיף מבאר אודות יין שמתחיל להתקלקל ,ומטבעו
שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו .ובדברי המ"ב
מתיישב למה השו"ע השמיט את דין הטור שאם ריחיה
חמרא וטעמיה חלא ,ברכתו שהכל .דכיון שהוא דבר
שאינו שכיח שיתקלקל הטעם לפני קלקול הריח ,לא
היה נחוץ להביא דין זה.
מתי מברך על מים
ס"ז ,השותה מים לצמאו מברך שהכל ,אבל אם חנקתיה
אומצא ושתה מים להעביר האומצא אינו מברך לא
לפניו ולא לאחריו .כתב המ"ב )סק"מ( דלאו דוקא
בשותה לצמאו ממש אלא כל שהחיך נהנה מהמים,
מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא
כלל לא היה החיך נהנה ממנו .ואח"כ כתב )ס"ק מ"ב(
כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו
יברך .ולפי זה ,יש להעיר דגם חנקתו אומצא ,אם החיך
נהנה בשתית המים צריך לברך ,ומהשו"ע משמע דבכהאי
גוונא ששותה משום האומצא אינו מברך בשום פעם.
ויש לחלק דכששותה לרפואה אינו צריך לברך משום
שכוונתו אינה ליהנות מהמים ,אבל אין דבר המונעו
מליהנות גם כן .ולכן ,אם יודע שיהיה אז לצמאו גם
כן יברך .אבל בחנקתו אומצא ,כיון שהוא שותה מים
מפני צערו ,סיבה זו מונעתו מליהנות מעצם מים ,שהרי
אינם מתוקים ,ולכן ברור לחז"ל שבמצב זה אינו נהנה
מהמים .וכן בציור של הבה"ל )ד"ה חנקתיה( ששותה
מים להוריד המאכל מפני שמרגיש כאילו דוחק לו כנגד
לבו ,אינו מברך ,דאינו נהנה אז מהמים ,דכיון שטרוד
הוא אז בשתייתו לסלק הרגשת הדחק כנגד הלב ,אינו
פנוי במחשבתו באותו זמן להרגיש טעם המים גם אם
הוא צמא.
אליהו ברייזכר – בני ברק
בדעת הרא"ש בשרייה
המחבר הביא מחלוקת הראשונים היכא ששרה פירות
במים בשיעור זמן וכמות שנתנו טעם במים אי אמרינן
שברכת המים יהיה שהכל או לא ,ודעת הרשב"א שברכתו
היא שהכל בכל מקרה ואילו הרא"ש ס"ל שאילו נהיה
טעם הפרי במים הרי כבר יהיה כאן ברכת הפרי ,ולהלכה
חיישינן לתרויהו ומברכין לכתחילה שהכל ובדיעבד
בורא פרי העץ יצא
ונסתפקתי האם שייך דין זה של שריה רק היכא ששרה
את גוף הפרי או אף אילו שרה מים עם מיץ סחוט מפרי
)ואף אילו לא שייך בזה שריה אך שייך בזה ודאי בישול(
ואף שקיי"ל שהכל זיעה בעלמא הרי הביא השער הציון
מחלוקת הראשונים בזה היכא שיהיה פרי שדרכו לאכול
על ידי סחיטה וזהו דרך אכילתו אצל רוב העולם אי
נימא שיהיה בזה ברכת העץ או שעדיין הוי זיעה ושהכל,
ולמעשה נחלקו בזה האחרונים המ"ב )בשער הציון נ"ד(
נוטה לומר שאינו סובר כרשב"א שם אלא לעולם הוי
זיעה ,ואילו החזו"א אוחז הפוך שיתכן ואף הרא"ש לא
נחלק עמו אלא מיירי היכא שאין דרכו למיסחט ובדרכו
יודה ,והביא ראיה ניצחת מדברי תרומת הדשן יעויי"ש
וממילא אילו יהיה מיץ בדרכו יש לדון אי שייך שריה,
ואף שלכאורה הדעות הפוכות כלומר כל המקרה הוא
שייך רק להרא"ש שס"ל שבנתן טעם יהיה ברכתו העץ
ולדידיה אין טעם מצריך העץ אך עדיין אפשר להסתפק
לא מיבעיא לחזו"א שהרא"ש מודי אלא אף למ"ב היכא
שיהיה דרכו לשריה הרי בזה אין מחלוקת כפי שהביא
סה
המ"ב את דין סילקא וביאר שהוא מטעם רוב ובזה אין
מחלוקת או לפי מה שצידד בביהו"ל שהרשב"א יודה
היכא שדרכו לאכול אף את הפרי שיהיה העץ,
ושורש הספק הוא על פי מה שנימק המ"ב את טעם
הרא"ש שמברך העץ שיותר נכנס טעם הפרי בבישול
במים מאילו יהיה בעצמו שחשיב זיעה ויש לדון האם
זה רק סברא של מי פירות וזיעה וממילא במקרה הנ"ל
זה נקרא ג"כ משקה ולא זיעה ויהיה שייך את הדין ג"כ
או שנימא שעומק דבריו הם ביחס מהיכן נהיה המי
פירות ואילו הוא סוחט הרי מחשיבין את המי פירות רק
חיצונית לבשר הפרי אך אילו יהיה בישול הרי זה חודר
לבשר הפרי וממילא עיקר הכוונה פה אינה סתם בדין
זיעה ומשקה ולפי זה היכא שיהיה משקה לחודיה לא
יהני,
ובביהו"ל על המקום דן מה מצב הפרי אחר הבישול
ונקט כדבר פשוט שכל הדין להרא"ש שמברך העץ הוא
רק היכא שהפרי הוא עדיין ראוי לאכילה ולולא זה יודה
הרא"ש וכ"כ היה לו צד למעשה להיפך שאילו הפרי
עדיין בדרכו לאכילה אף אחרי הבישול יודה הרשב"א,
ולכאורה בפשטות יש כאן מקום גדול להוכיח שעיקר
דין הרא"ש אינו רק על משקה וזיעה אלא יש פה סברא
של יחס אל גוף הפרי וממילא שייך לדון כסדר על דינו
ויעודו כעת אחרי הבישול ודו"ק,
והנה לא נתברר מה שיעור הטעם שבעינן אלא רק
שיהיה את מציאותו ואילו לענין הנ"ל מצינו את הנושא
בכמה מקומות ראשית לעניין היין עצמו שדעת המחבר
לחלק מהפוסקים שכל היכא שאין רוב יין על המים
מברך שהכל ולכאורה אף אילו נימא שכל מעלת הגפן
היא רק היכא שיהיה רוב יין אך מדוע לולא רוב יברך
שהכל ולא העץ כיון שהוא משקה שהרי בזיתים וענבים
מיקרי משקה וממילא שיהיה העץ מצד הטעם אא"כ
נימא שאא"נ ואינו מקלישות הטעם אלא מצד ההלכה
של עיקר וטפל וממילא אילו הרוב זה יין הרי המעט
מים נהיה הגפן אך אילו המעט הוא יין אף שיש בו כדי
לתת טעם מ"מ הרי קיי"ל שמברך על העיקר ופוטר את
הטפילה והמים הם העיקר וע"ד מה שמצינו בשכר ויין
ורק במקרה של המחבר שאין הגוף מונח באכילתו לפניו
ולא שייך עיקר וטפל
ונמצא שכל הנידון הוא רק היכא שהמי פירות הוא
הרוב ובזה לעולם יהיה המים טפל ושוב יהיה ממ"נ העץ
וצ"ע,
אברהם דרעי – נוה יעקב מרכז
בדין פרי העץ שצריך לברך עליו בפה"א
בוסר )בפה"ע או בפה"א מה עדיף(
א .בשו"ע ר"ב סעיף ב' פסק דבוסר משיגיע לשי' פול
הלבן ושאר כל האילנות משיוציאו פרי מברכין עליהם
העץ ועי' במשנ"ב ס"ק י"ח הביא דמשמעות השו"ע היא
משום שאם נאכלין ע"י הדחק ג"כ מברך עליהם ברכתם
הראויה ,אך החיי אדם והעוללות אפרים פליגי דבכה"ג
מברך שהכל אא"כ מתכון עיי"ש ,ובביאוה"ל ד"ה ושאר
הביא דעת הגר"א שפליג על השו"ע בעצם השיעור וס"ל
דתלי בעונת המעשרות עיי"ש שהסיק הביאוה"ל דיש
לברך האדמה כיון שבזה יוצא ממ"נ ,ומ"מ הנוהג כשאר
אחרונים שנמשכו אחר השו"ע יש לו על מי לסמוך.
ולכאו' הנה סתם בוסר הוא עפוץ קצת ונאכל ע"י הדחק,
וא"כ יש כאן ס"ס לברך האדמה דילמא כהעול"א והח"א
ואת"ל דל"ש מ"מ דילמא כהגר"א ,אמנם לכאו' כ"ז
לאשכנזים אף שלא נוהגים כשי' הגר"א מ"מ כאן יש
להם ס"ס אך למנהג הספרדים קי"ל דלא עבדינן ס"ס
נגד מרן השו"ע ובעיקר שב' הספיקות הם לא כוותי' .אכן
שוב דקדקתי דאין ב' הדעות שוות דהא לאחרונים הנ"ל
בנאכל ע"י הדחק מברך שהכל ולא בפה"א ,אמנם י"ל
דמ"מ יש כאן ס"ס לא לברך בפה"ע וממילא מוכרחים
לברך שהכל דהא א"א לברך האדמה לשי' העל"א והח"א
ומאידך לגר"א יוצא בדיעבד בשהכל וצ"ע.
אמנם בעצם מש"כ הביאוה"ל להכריע דיברך האדמה
ואז יוצא אפי' לדעת השו"ע ,לכאו' היינו משום דבדיעבד
יצא ,ומשמע שס"ל דמאידך לגר"א אם יברך העץ ל"י
יד"ח ודו"ק ,ולכאו' דבר זה תלי בפלוג' האחרונים,
דהמג"א בסי' ר"ו כתב שפירות האילן שמברכים עלי'
בפה"א משום דלא נגמר פרי או משום שאינם עיקר
הפרי ,אם בירך בפה"ע יצא עיי"ש ,ובאבן העוזר ועוד
חלקו עליו דל"י )עי' בשעה"צ בריש סי' ר"ו( וא"כ מדוע
סתם כאן דיברך האדמה הרי גם אם יברך העץ יצא
לדעת המג"א אף אי נימא שאינו גמ"פ כהגר"א.
ונראה דיש לחקור כשעומדות ב' אפשרויות של דיעבד
לפנינו או לברך האדמה שזה ברכה הכוללת יותר מהעץ
ומשו"ה יוצא ,או לברך העץ ורק שיוצא גם אם דבר
זה ברכתו האדמה משום שעל כל פנים גודל בעץ ,מה
עדיף כלו' מה פחות חסרון ,לברך על פה"ע האדמה או
לברך על דבר שאינו עיקר הפרי וכד' העץ ,והיינו דכאן
זה הורדה בדרגת הברכה וכאן זה עלי' בדרגת הברכה
בבחינת כל המוסיף גורע וצ"ע.
וי"ל דהביאוה"ל למד שעדיף ברכה כוללת מברכה
גבוהה דיותר שייך האדמה על עץ מששייך העץ על דבר
שאינו גמ"פ וכד' ,ומשו"ה כ' דעדיף לברך האדמה ,ודו"ק.
וי"ל יותר פשוט דאה"נ שקולים הם אך כיון שעכ"פ יש
אחרונים שחולקים על המג"א ומידי ספיקא לא נפקא,
לכן ודאי שהעדיפות היא לברך האדמה דבזה לכו"ע
יוצא כמפורש במשנה כיצד מברכין ובשו"ע סי' ר"ו וא"ש
ודו"ק.
החילוק בין עץ שאינו מתקיים
לאינו גמ"פ או עיקה"פ
ב .ויש כאן מקום להבהיר נקודה דנראה פשוט למ"ב
שיש כאן ב' דינים וצ"ב אמאי חלוקים זמ"ז ,דיעוי' בסי'
ר"ו שכ' המ"ב בס"ק ב' דאפי' פירות הגדלים על העץ אך
שאין העץ מתקיים בחורף ,אם בירך עליהם בפה"א לא
יצא דהוי בכלל פרי האדמה ,ומאידך בס"ק ג' שאחריו
הביא לדברי המג"א הנ"ל דאם לא נגמ"פ או שאינם
עיקר הפרי שמברכ"ע בפה"ע אם בירך העץ יצא .ומבו'
דהיה פשוט למ"ב שאין הדין שוה בב' הדברים וצ"ב
דתרוויהו מהעץ ורק שאין להם מעלת עץ לברכ"ע את
ברכתו.
ונראה בפשטות שכה"ג שהעץ אינו מתקיים וכד' אי"ז
בכלל עץ ורק נראה עץ וא"כ ברכת העץ היא טעות שהרי
אי"ז אלא אדמה .משא"כ כשאינו עיק"פ או לא נגמ"פ.
סוכ"ס ודאי שיש כאן עץ ורק שאין לו לפרי את מעלת
העץ ועל כן יצא בדיעבד ,ואם נפשך לומר דהא קרי לי'
המשנ"ב "עץ" וא"כ סוכ"ס יש כאן "עץ" עכ"פ בדיעבד,
ומאי שנא .נצטרך לחלק בין זה שעכ"פ כיון שבדין ל"ח
עץ פקעה ממנו ברכת העץ משא"כ בלא עיקה"פ או לא
נגמ"פ הרי ודאי שיש כאן עץ עם דיני עץ ורק הפרי הזה
שעדיין לא נגמר או החלק הזה שאינו עיקה"פ נחית
דרגה לאדמה ,ועל כן בדיעבד יש לו עכ"פ "אילן להתלות
בו" ויצא יד"ח ודו"ק.
אמנם אף שאפשר שהחילוק אמת מ"מ נראה דהחילוק
הראשון הוא הנכון שעץ שלא מתקיים וכד' אי"ז כלל
עץ ויתכן שזה מה שמציין המ"ב לרמ"א בסי' ר"ג הנ"ל
ששם כתב דלא מקרי עץ אלא מה שמוציא מעצו וע"ז
כתב אח"כ את הדין של כלה עציו בחורף עיש"ה .ומשמע
שזה אותו גדר ממש ,וא"כ א"ש כבתחילה שעץ שלא
מתקיים אי"ז כלל עץ ,ול"צ לחילוק שבכה"ג אין כלל
דין עץ ועדיין יתכן שחשיב עץ בעצם ורק התבטל הדין
של העץ אפי' שזה יהי' על כל העץ )לו יצויר( בכ"ז יהני
בדיעבד לברך בפה"א דו"ק ועי'.
בנ"ר האם פוטר מעין שלוש דעת הכה"ח וישוב הקו'
מהשו"ע עליו
ג .בשו"ע ר"ב מצאנו בכמה מקומות נידון ברכת מעין ג'
האם בספק יוכל לפוטרה ע"י ברכת בורא נפשות רבות.
יעוין בסעיף י"א שכתב לענין פלוג' הרא"ש והרשב"א
לענין מי שרית פירות שמברך שהכל ובנ"ר מספק אך
במי שריית צימוקים וענבים א"א לעשות זאת כיון שיש
ספק דלמא ברכתם העץ וממילא ברכ"א שלהם היא
מעין ג' דהם מז' מינים ועל כן יאכלם בתוך הסעודה
או יתחייב שהכל ובמעין ג' ויפטרם ממ"נ עיי"ש .ומבו'
בפשטות שאין ברכת בנ"ר פוטרת מע"ש וכמש"כ
במשנ"ב ס"ק נה.
ועי' בביאוה"ל ד"ה ובורא נפשות שהביא פלוג' כשאין לו
אפשרות אחרת דהכנה"ג והגינת ורדים ועוד ס"ל דפוטר
בבנ"ר והמג"א וסיעתו ס"ל דלא פוטר עיי"ש ,והנה
בסעיף ב' כתב השו"ע לענין בוסר דמאחר שלא ידעינן
שיעורו ,לעולם מברך עליו בפה"א ועיי"ש במשנ"ב דהיינו
משום שבספק יוצא בברכת בפה"א על פרי עץ .אך מ"מ
יזהר לא לאכול ממנו שיעור ברכ"א דאז נכנס לספק
בנ"ר או מע"ש עיי"ש .ויש להעיר אם נידון זה כבר שייך
בסעיף ב' מדוע המתין השו"ע לכותבו רק לענין מי שרי'
וכו' וכן המשנ"ב לא דן היאך לפטור אותו וכו' ,וצ"ל דכיון
שאיירי בפירות בוסר שאין הדרך לאכול הרבה א"צ לדון
בברכ"א שלהם ודו"ק.
ועי' להגריח"ס בכף החיים בסעיף ב' שם )ס"ק ל"א(
שהק' אשו"ע מה נעשה לענין ברכ"א ותי' דהשו"ע ס"ל
כמש"כ האחרונים דבנ"ר פוטרת בדיעבד מעין ג' ,עיי"ש
בס"ק עט שהאריך יותר דמסברא נרא' דלא כהמג"א
דהא בנ"ר היא ברכה כוללת כמו שהכל ולמה יגרע דין
ז' מינים שלא יכללו בתוכה עיי"ש ,אמנם יעוין בהליכות
עולם ח"ב בהע' עמ' ק"ח והלאה שהאריך להוכיח
שהעיקר כשי' הפוסקים שבנ"ר אינה פוטרת מעין שלש
ואינה דומה לברכת שהכל ואכמ"ל בסברות.
וצ"ע על הכה"ח מפשטות דעת מרן וכמו שהבאנו לעיל
דמשמע שאין כזה פתרון שיברך בנ"ר ויפטור את מע"ש,
ושו"ר בהליכות עולם הנ"ל שרמז כמה פעמים שכן מוכח
מהכא וכן מסי' ר"ח סעיף ד' עיי"ש .וליישב ראיות אלו
א"ל הגר"י מרסיאנו דהנה בביאוה"ל הנ"ל כתב דהיכא
דא"א לאכול בתוך הסעודה וכד' יקח יין ויברך "על הגפן"
ויוסיף גם "על העץ" עיי"ש שכתב דאע"פ שהב"י כתב
שלא יעשה כן היינו כשיש לו אפשרות אחרת ,ולפי"ד
י"ל דמשו"ה ג"כ לא כתב הב"י והשו"ע לאפשרות של
בנ"ר גרידא על הכל ,דודאי לכתחילה לא יברך ברכה
שאינה ראוי' לזה ולכן עדיף לפטור בבהמ"ז הכוללת
הכל לכתחילה או לברך ב' הברכות על דברים אחרים
אך בדיעבד יברך בנ"ר ע"ז עצמו והא דלא הזכיר זאת
הב"י אלא רק להא דעל הגפן וכו' ,י"ל דהתם בא לדחות
דס"ד דשרי לכתחילה וקמ"ל שלא ודו"ק.
ביאור כוונת הביאוה"ל בדין יין
ד .ומצאנו גם לענין מעין ג' דעל הגפן שלא נפטר בברכת
בנ"ר ,יעוין בביאוה"ל בריש הסימן ד"ה מברך שהכל
שדן בגדרי עירוב יין ומים והסיק דמספק "לענין ברכה
ראשונה דודאי נכון לכתחילה לברך שהכל ואם ברך
בורא פרי הגפן יצא .ולענין ברכה אחרונה יראה ליקח יין
אחר רביעית ויפטור בברכ"א גם את זה עיי"ש .ובפשטות
מבו' דע"י שלוקח יין יכול לברך מעין ג' ופוטר ודאי
לשתי' זו ,והאיר בזה הר"י ברזילי מהכולל בבית שמש
דלכאו' על הצד שזה שהכל היאך יפטור בברכת מעין ג'
למשקה זה ,והאריך בזה ונקט בקצרה כדלהלן,
והשבנו בפשטות דכוונת הביאוה"ל שאם רוצה לשתות
כמות של ברכ"א ,יראה ליקח מתחילה יין ואז ודאי שכל
המשקין שלפניו נפטרים בברכת היין כמבו' בסי' קע"ד,
והסתפקנו עדיין האם אפש"ל דאף אם יביא אח"כ יין
יוכל לפטור בברכ"א למפרע את המשקין שהיו לפנ"כ,
וראיתי בחזון עובדיה ברכות שהביא בהע' פלוג' בזה
וכן בפסקי תשובו' הביא במקורות פלוג' ראשונים בזה,
ובאמת תלי הדבר בגדר הא דיין פוטר שאר משקין
ואכמ"ל .ומ"מ יל"ד מצד שהכא ודאי יש במשקה זה יין
וא"כ אולי ע"י קשר זה נכלל בברכת היין וצ"ע .ואפש"ל
יותר דהא מבו' בביאוה"ל דידן דאם בירך בפה"ג יצא
בדיעבד וא"כ יתכן דאף לענין ברכ"א אמרינן דיצא.
ואכתי יל"ע דהא זה רק בדיעבד וי"ל.
מי שלקות
בגדרי מי שלקות וסתירה במ"ב
ה .בשו"ע ר"ב סעיף י'-י"א .ובסי' ר"ה סעיף ב' נתבאר דין
מי שריית פירות וירקות עי' הענינים בפנים .ובט"ז ס"ק י'
כתב בסו"ד "וציר של פירות שנכבשו .כגון קישואים וכו',
אין לברך רק שהכל ,דהא לא נכבשו להוציא מימיהן".
ובמשנה ברורה הביאו )בס"ק ח'( וכתב הטעם דאין
כוונתו בשביל מי הכבישה כלל ,ואח"כ הוסיף דהו"ה
ברוטב של כרוב )שהזכירו הט"ז הנ"ל( וכ' ע"ז המ"ב
דכ"ז דווקא כשאוכלו חי אבל אם בישל במים האלו
אותו ,מודה הט"ז שמברך על הרוטב בפה"א כעל שאר
מי שלקות ,ובשעה"צ שם )יג( מבו' דאיירי ברוטב כבישה
שאח"כ גם בישל בו הירקות וע"ז כ' דפשוט הוא ,דהא
אפי' רק בישל כבישה מברך בפה"א עייש"ה
והי' אפשר להבין דיש חילוק דיני בין כבישה לבישול
מצד הגדרת המעשה .אבל לא נראה כן אלא נראה
דמקור דברי הט"ז בכבושים הוא מהרמב"ם בפ"ח הובא
בב"י בסי' רה )ב( שכ' דדוקא "שלקן לשתות מימיהם"
שאז "מימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן"
עיי"ש והיינו דכאשר לא חושבין על המים אין להם דין
מי שלקות ,וא"כ ודאי דמה שכותב המ"ב דהט"ז יודה
במי בישול אין הבנה לחילוק זה מצד הדין .אלא מוכרח
שזה מצד המציאות שבנתבשלו כן עושים זאת אדעתא
דלשתות המים ומשו"ה ממילא מברך "האדמה" כמו כל
מי שלקות ודעה"ב.
והנה בב"י הביא בסמוך לדברי הר"מ את מש"כ הרא"ש
בתשו' "דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר
בישולם בשביל הירקות" .ולכאו' זה דלא כהר"מ דסבר
איפכא דבעי' שיבשלם בשביל המים ,אבל י"ל דלא פליגי
אלא תרוויהו איתנהו וצריכי אהדדי .והינו דמי שלקות זה
בתנאי שחושב על המים והדרך לשתו' וגם בעי שעיקר
הבישול יהי' בשביל הירקות דאם העיקר לשתי' אין
כאן שם "ירקות" אלא "שתיה בעלמא" ועם כ"ז בעינן
שיתבשל גם להוציא מימיהן ,והדבר ברור מאוד בסברא.
וכן נראה במ"ב שהביא להדין דהט"ז ובכ"ז בס"ק י'
הביא לדברי הרא"ש הנ"ל שבעי' שיבשל וישרה לצורך
הירקות עיי"ש ודו"ק.
ומעתה יש לעיין דבס"ק י"א כתב לגבי לביבות שזה
ספק האם מברכין על מימיהן מזונות או שהכל,
ובשעה"צ )טז( מבו' דהספק אינו דילמא שאני ברכת
מזונות אלא ציין למגן אברהם שכתב דתלוי בסברת
הר"מ והרא"ש .ועי' במג"א שהביא פלוג' ראשונים בזה,
ובי' דמש"כ השלטי הגבורים שמברך שהכל )משום שאין
דרך העולם לשתות מי הלביבות כמו השלקות שרוב
השלקות שותין המרק( זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת
הרא"ש כיון שעיקר הבישול בשביל הלביבות מברך
במ"מ עייש"ה ומבו' שהבין שהרא"ש פליג על הרמב"ם
וס"ל דל"ב שיבשל בשביל המים ,אלא העיקר שיבשל
בשביל הדבר עצמו.
והנה על המג"א אין אנו יכולים לערער דאף שביארנו
שאפש"ל שהרא"ש והרמב"ם לא פליגי ,וכפשטות הב"י
שהעתיקם בזא"ז ולא רומז שיש כאן איזו שהיא פלוג'.
מ"מ המג"א רוח אחרת עמו .אבל הרי בט"ז מבו' שכ'
לדין הר"מ והמ"ב העתיק אותו וכמו"כ כנ"ל העתיק גם
לדין הרא"ש ,וא"כ ע"כ ס"ל דלא פליגי וכמשנ"ת והיאך
כתב בלביבות דהוי ספק וכמש"כ המג"א הא לפמשנ"ת
כו"ע מודו לדי"ז דבעינן שישלוק לשתות מימיהן.
וגם אם נתעקש שהט"ז איירי בכבוש דוקא ונחדש
דמשו"ה פשיט"ל למ"ב שבמבושל מברך בפה"א דמודה
ביה הט"ז ,ודלא כמו שביארנו לעיל ,הנה מלבד הדוחק
שלפי"ז נפל מקור לט"ז מהרמב"ם ונשאר ללא משענת
ומהכי"ת שנבאר שהט"ז אמר דין מעצמו כשאפש"ל
שזה בעצם הדין שמפו' בר"מ .ובעיקר ששו"ר בס"ד
בפמ"ג על הט"ז במקומו שכ' דמקו"ד זה מהר"מ וככל
דברינו .מ"מ אף אי סתמא דהמ"ב לא למד כך עדין לא
נחה שקטה דהא אם יש כאן פלוג' הרי היא גם לאידך
גיסא והיינו שהר"מ לא סובר לטעמ' דהרא"ש ולא מצריך
שישלוק בשביל הירקות וא"כ איך סתם המ"ב בס"ק י'
לדינא דהרא"ש אחר שבס"ק י"א שאחריו הביא שזה
ספק ודוק"ה וצע"ג.
מי שרי' בתוך הסעודה
ו .בשו"ע ר"ב סעיף י"א לענין מי שריית צמוקים וענבים
או מי בישולם שא"א להוציא נפשי' מפלוג' לענין ברכ"א
משום שנפשות לא פוטר מעין שלש כתב דלא ישתה
אלא בתוך הסעודה וכו' ,ובביאור הלכה )ד"ה בתוך
הסעודה( כתב דעי"כ נפטר בבהמ"ז מברכ"א אבל
ברכה ראשונה יצטרך לברך אף לדעות שבסי' קע"ד
שאין מברכין על משקין בסעודה .דאע"פ שלרשב"א
הכן ברכתם שהכל מ"מ אין עליהם שם משקה אלא הוי
כרוטב פירות ורק דנחתי דרגה ל"שהכל" משו' שדרכן
לאכלן חיים עכת"ד.
ויל"ע בהאי פשיטותא דהביאוה"ל דיעוי' לעיל בסי'
קע"ד ס"ק ל"ט שהביא פלוג' המג"א והאחרונים לענין
יין שרף האם צריך לברך עליו בסעודה או לא ,ועייש"ע
מהחיי אדם לענין קפה ,ועכ"פ משמע שעיקהנ"ד בזה
הוא האם שותים הדבר לצמאון דאז הוי כמים או שותים
לעורר תאות האכילה שאז עדיף ממים ולכו"ע הוי כחלק
מהסעודה או דבא לשרות ובעי ברכה .ולפי"ז מה אכפ"ל
איך דנים את המי שריה הללו ,דלכאו' אין הנידון מה
הם בעצם האם באים כשתי' או לא )ולו יצוייר שיהיו
ב' קנקנים באחד משקה רגיל ובאחר מי שריית פירות
וכולם שותים מזה כמו זה האם נוכל לחלק בניהם(
וצ"ע] .ושו"ר בשלמי ניסן דדעת הגריש"א לברך על מיץ
תפוזים בתוך הסעודה ,עיי"ש ואכמ"ל[.
גלידה בתוך הסעודה
ז .ולענין הגלידה ידועים דברי הגרב"צ )אור לציון ח"ב י"ב
י"ב( שחילק בין גלידה שעשוי' ממשקה קפוא בעלמא
שדינה כשתי' ובין גלידה שעשוי' מחלב או שמוסיפים
לה ביצים וקצפות וכד' שדינם כאוכל ולא כמשקה,
ונסתייע מהרמב"ם בריש הל' טומאת אוכלים עיי"ש,
אך בילקוט יוסף ח"ג )קע"ז י'( כתב שאין לחלק בזה
ושפיר הוי בכל גוונא משקה עיי"ש שהביא שכך הורה
לו אאמו"ר שליט"א ,ומאידך כעת בהלכה ברורה )קע"ז
בירור הלכה ט"ז( האריך לבאר דאע"פ שיתכן שחשיב
משקה מ"מ לא שייך האי טעמא שאמרו שאין מברכין
על המשקין בסעודה דהא כל הט' הוא משו' שבאים
לשרות וכו' ועפי"ז הכריע שצריך לברך ,והביא שכך אמר
לו אאמו"ר הראש"ל שליט"א ושכך רואהו נוהג בעצמו.
ושכך שמע מפי הגאון רבי שלום כהן שליט"א ר"י פורת
יוסף עיי"ש.
בדין "מבושלין טובים יותר מחיין"
ח .בשו"ע סי' ר"ב סעיף י"ב התבאר שבדרכן לאכול
מבושלין ,כשאוכלין חיים מברך עליהם שהכל ,והטעם
הוא כמו שהביא המ"ב בס"ק ס"ד מרש"י בברכות ל"ח:
דעי"כ לא נחשב עיקר פרי כל עוד לא הגיע לכלל זה.
)ובביאוה"ל הק' מ"ש מבוסר שאף שאין דרך לאוכלו כעת
בכ"ז מברך עליו ברכתו ,ותי' דהתם כשיגיע לגודלו יהיה
ראוי לאכול חי לכל אדם ,משא"כ בזה שאף בגדלותה
אינה ראוי' לרוב בני אדם עיי"ש ,ולכאו' הי' אפשר לחלק
בין "בישול" שהוי חפצא שונה ובין פרי שהוא בוסר
שכשממשיך להתרכך וכד' אי"ז אלא המשך תהליך,
וכשנדקדק נראה דודאי חילוק זה כתוב בביאוה"ל
דאל"כ מה כתב שבגדלותה אינה ראוי' וכו' הא ראוי ע"י
בישול אע"כ שלא מיקרי ראוי כלפי המצב כעת משא"כ
גדלות מול קטנות חשיב ראוי ודו"ק .ועכ"פ יצא שדבר
שבגודלו בעי' בישול וכך דרכו ממילא על הבוסר שלו אף
שאין הדרך לבשלו מ"מ הפסיד ברכתו ודו"ק(.
עגבניות לענין "רסק עגבניות" "קטשוף"
ט .ויל"ד לגבי עגבניות ,דמה שעושים מהם היום מה
שנקרא "רסק עגבניות" לכאו' זה ריסוק של עגבניות
חיות וא"כ אי"ז נידון לעניננו אלא אדרבה אם הדרך
בכך מברך גם על הרסק בפה"א )וכדלהלן( ,אבל מה
שנקרא "קטשוף" שלכאו' זה מעגבניות מבושלות ,א"כ
במקום שהדרך לעשות זאת מעגבניות וכגון במדינות
ארצות הברית וכד' ,יצא שהעגבניות חיות הפסידו
ברכתן כיון שהדרך לאוכלן חיים .אמנם זה יהיה תלוי
בפלוג' האחרונים ,דכ"ז דווקא לפי הא"ר והח"א שס"ל
דאם הדרך של רוב בנ"א לאוכלם ע"י בישול אפי' טובים
ג"כ לאוכלן חיים מברכין עליהם שהכל כשאוכלין חיים,
אבל לדעת המ"א שס"ל דבכה"ג ג"כ מברך את ברכתם
הראויה דהוי כטובים חיים ומבושלים א"כ ל"ק ,ומ"מ
לדעת המשנ"ב שנקט דלא כהמ"א )עי' ר"ב ס"ק ס"ד
ובשעה"צ שם ע"ד ,וע"ע סי' ר"ה ס"ק ג' ובשעה"צ שם ב'(
א"כ יצא חידוש דין בעגבניות וכד' ולא שמענו כזאת.
ואכן ילד"ח דהמציאות היא שהעגבניות שעושים מהם
קטשוף וכד' הם מזן אחר או בגידול אחר ועל כן ממילא
אינם משנים את הדין של שאר העגבניות שעומדות
לאכילה .אבל נראה יותר לחדש ולחלק דודאי כל כה"ג
שעושים מזה דבר שאין ֵשם העגבניות או פרי אחר
עליו אלא זה יצירה חדשה ודאי שזה לא ישנה את הדין
של הפרי עצמו ודווקא כשאוכלים את הפרי בצורה
מבושלת אז כל עוד לא הגיע לזה הוי כלא נגמר הפרי,
ועוי"ל באופן אחר דקטשוף וכד' אף אילו לא נתבשל
כיון שנהיה נוזלי ,ממילא לכו"ע הרי לא מברכים ע"ז
את הברכה הראויה ,ולא משום שנתבשל אלא משום
שהפסיד ברכתו במה שנשתנ' צורתו ולא ניכר .וכה"ג
אי"ז משפיע לשנות את ברכת הפרי ,וזה דומה לביאור
הראשון רק שזה מצד העולם שלא קוראי' לזה פרי וזה
מצד שנימוח וכו' ,ואפשר שתרוויהו איתנהו ומאותו טעם
ודו"ק.
ובעצם מה שהזכרנו שכאשר הדרך בכך אף אם נתרסק
לא הפסיד הברכה מצאנו זאת לגבי בשמים בסי' ר"ג
סעיף ז' שאף אם הם שחוקים לא הפסידו ברכתם ,ועי'
בביאוה"ל שם ) ד"ה על זנגביל( שהביא מעמק ברכה
שמחלק בין זנגביל לשאר בשמים עיי"ש ובמש"כ במדור
מרפסין איגרי ,ואכמ"ל ,ורק נציין שמצינו בד' מקומות
סו
את הדין הזה שאם דרכן לכתוש וכד' לא הפסידו ברכתם
)וע"כ שאי"ז דין מסוים בבשמים וכד' ודו"ק( וכדלהלן.
א( במ"ב בדין של תמרים כתב בסוף הענין )סי' ר"ב ס"ק
מ"ד( שאם רוב אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק אף
לכתחילה מברך ברכתו הראוי' וצי' לסי' ר"ח ס"ח בהג"ה
עיי"ש .ב( מה שהזכרנו לגבי בשמים שחוקים בסי' ר"ג
)וכמבו' במ"ב שם ס"ק י"ב ובביאוה"ל הנ"ל .ג( בסי'
ר"ד סעיף י"א בהא דחבושים או ורדים וכדו' שאפי' הם
כתושים ביותר מברך עליהם את ברכתם )ואף שבמ"ב
שם ס"ק נ"ב מבואר שניכר צורתו ומהותו .ע"כ בכה"ג
לא מהני בסתם פירות שהרי בשעה"צ שם )מ"ד( מבו'
דכ' בד"מ דאיירי בנימוח ואינו ניכר .וע"ז יישב השעה"צ
דמ"מ ניכר קצת תארו ,וכה"ג הרי זה פלוג' באחרונים
בדעת הרמ"א כמבו' במ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ב .אע"כ
דורדים זה דרכם ומ"מ בעינ' שיהי' ניכר קצת דו"ק ועי'(.
ד( במ"ב סי' ר"ה ס"ק י"ז מובאת דעת האע"ו דשומשמין
אפי' טחנן מברך עליהם בפה"א עייש"ה ודו"ק.
אליהו ברכה – בני ברק
חילוק שבין מי שעורין וקפה ותה וקומפוט לשאר מי
שלקות לענין ברכה
סי' ר"ד ,א' יל"ע בברכת מי שעורין שמבואר בש"ס
ושו"ע הכא שברכתו שהכל ,מ"ש ממי שלקות שברכתן
כמותם .ועיין ברשב"א הובא בשו"ע ר"ב י' שס"ל שעל מי
פירות מברך שהכל ,והטעם דזה שאני ממי שלקות כתב
הרשב"א וז"ל דהנהו )שלקות( כיון דרוב אכילתן הוא ע"י
שליקה מי שליקתן כמותם ,הא כל מידי דלית דרכיה
למשלקיה וכו' אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן
שיהו מימיהן כמותם ,ע"כ.
והנה לכאורה דבריו סתרי מרישא לסיפא ,דברישא כתב
דאזלינן בתר הרוב ,דאם רוב הפרות הם ע"י שליקה
מימיהן כמותם ,וסיים "בדרכיה" שכל שדרך לשולקן סגי
בהכי למיהוי מימיהן כמותם ,ואף שרוב הפירות אינם
עומדים לכך.
ונפ"מ למי שעורין שהשעורין רובם אינם עומדים לשתיה,
אבל ודאי שדרך לעשותן למשקה ,דאם אזלינן בתר
הרוב א"כ אתי שפיר אמאי מברך על מי שעורים שהכל,
שהרי רובם אינם לשתיה וא"כ לא הוו כמי שלקות ,אולם
לסיפה דכ' דכיון שדרך לשתותם אמאי ברכתן שהכל.
ועוד נפ"מ בלשונות הרשב"א במי קומפוט שהרי רוב
הפירות נאכלים חיים ורק מיעוטם נעשים קומפוט ,דאי
אזלינן בתר הרוב ,א"כ מי קומפוט ברכתן שהכל ,שהרי
מיעוט הפירות הן לכך ,אבל אי אזלינן בתר דרך ,א"כ
כיון שודאי הדרך לעשות רק מן הפירות א"כ ברכתן
כמותם .וראה במ"ב לעיל ר"ב ס"ק נ"ב שנקט בפשיטות
שלרשב"א אזלינן בתר הרוב ,וצ"ע.
וכן יש לתמוה על ברכת הקפה והתה שרוב רובן או כולם
עומדים לשתיה ,א"כ אמאי לא הוי כמי שלקות שברכתן
כמותם ,ואמאי נהוג עלמא לברך שהכל וכמ"ש הבאר
היטב לעיל בסי' ר"ב ס"ק י"ט.
וי"ל שהרי דעת הרא"ש שמי שלקות היינו דוקא בכוונתו
לשלקות וכן למימיהן דאז ברכת מימיהן כמותם ,ולפ"ז
אתי שפיר דכיון שבישול השעורים וכן הקפה והתה אינו
אלא לצורך מימיהן ,א"כ אף שרובם עומדים לכך מ"מ
ברכתן לא כמותן.
אמנם דעת הרמב"ם הובא שם בב"י אף שנעשו לצורך
מימיהן ברכתם כמותן ,מ"מ י"ל דמה שמברכין על הני
שהכל הוא כמ"ש הרא"ש גבי מי שעורין הביאו בב"י
שם וז"ל כיון שהמשקה צלול ,עיקרו ע"ש המים עיי"ש.
שבצלול העיקר הוא המים שברכתן שהכל )וע"ע בלשון
המ"ב ר"ד ס"ק ט"ז( ומבואר לפ"ז דמי שלקות איירי
במשקה עב וסמיך ,ומשו"ה ברכתן כמותן ,אבל בצלול
ברכתו שהכל.
)ולכאורה צ"ב דאמאי הוצרך הרא"ש לזה ,הא לשיטתו
במי שלקות שבעינן שכוונתו הן לשלקות והן למימיהן,
בלא"ה אתי שפיר במי שעורין ,דהא נעשו רק לצורך
מימיהן ולכן ברכתן שהכל ,וי"ל(.
ולפי"ז פשוט שעל קפה ותה מברך שהכל שהרי המים
אינם סמיכים אלא צלולים.
והנה לעיל ר"ב ד' פסק השו"ע שמי אניגרון עם שמן
שנעשו לשתיה ולא לרפואה ברכתן שהכל ,והקשה
המג"א אמאי אין ברכתם כמותם כמי שלקות ,ותירץ
הגר"א הובא במ"ב שם ל"ד שכיון שמתקנו לשתיה הרי
הוא כמשקה וברכתו שהכל עיי"ש .ומבואר בזה גדר
חדש שמי שלקות נעשו לאכילה ללפת בהם הפת או
ליטלם בכף וכדו' כדרך אכילה ,אבל כשעושהו לשתיה
ובכוס ,הוו כמשקה שברכתו שהכל .ומשמע אף שהם
עבים ,מ"מ כשעשאן לשתיה ברכתו שהכל ,ואף שעיקרו
נעשה לאכילה מ"מ כיון שתקנו עתה לשתיה ברכתו
שהכל ,וזה דלא כהרא"ש גבי מי שעורין ,ועיין .ומ"מ
לדידיה פשיטא דמברכין על מי שעורין וקפה ותה שהכל
שהרי הם מתוקנים לשתיה ,והמג"א )ועוד ראשונים
וכמ"ש שם שעה"צ ס"ק ל"ו( ס"ל דכיון שהוא עב וכן
דנעשה לאכילה לא מהני מה שמתקנו עתה לשתיה
וברכתו כהשלקות ,ולדידיה שפיר כתב הרא"ש הטעם
למי שעורין שברכתן שהכל.
והנה ראה בבאר היטב ר"ב י"ט שכתב בשם הלק"ט
שס"ל שמעיקר הדין ברכת הקפה האדמה והשבו"י ס"ל
שהעיקר שהכל ומ"מ כן מנהג העולם עיי"ש ,ובמו"ק
העיר שהרי גדל על העץ וברכתו העץ עיי"ש .ונראה
שמחלוקתם שהרי מציאות הקפה שגדל על העץ ,אולם
מאידך גיסא פירותיו גדלים כבר בשנה הראשונה ובזה
אינו כשאר עצים שאינם גדלים פירותיהם כן .ובזה
דמי לאדמה שגדלים פרותיהן מיד בשנה הראשונה
וכהמחלוקת שנחלקו בזה לגבי הפפי"א ,וע"ע בכה"ח
ר"ב ס"ק ע"א ,ולגבי התה מה שכתב שמעיקר הדין
ברכתו האדמה אף דהא נמי גדל בעץ ,י"ל משום שהתה
אינו פרי העץ אלא רק העלים ודמי לצלף דמבואר בשו"ע
לעיל ר"ב י' שברכת העלים האדמה ,והדברים ארוכים.
חילוק שבין תמרים מרוסקין לפווידלא ,ובדין שאר
פירות מרוסקין
סי' ר"ב ז' :פסק השו"ע דאף שריסק הפרי ועשאו עיסה
מברך כברכתו הראוי' ,ובהג"ה שעל פווידלא מברך
שהכל ,וכתב המ"ב ס"ק מ"ב די"א שלא נחלקו אלא
בפווידלא שנימוח לגמרי ,אבל בתמרים לכו"ע ברכתו
העץ ,ואף דיש חולקים וס"ל דהי"א חולקים גם בתמרים,
מ"מ פסק המ"ב דעל תמרים מברך העץ ועל פווידלא
יברך לכתחילה שהכל ,ובדיעבד אי בירך כברכתו הראוי'
יצא וכמ"ש בהג"ה ,עיי"ש .והחילוק בין תמרים לפווידלא
מבואר בלשון המ"ב דבתמרים )וכן בתפו"א( אין נימוח
לגמרי אלא נעשה כעיסה ולכן מברך )לכו"ע( כברכתו
הראוי' ,אבל בפווידלא אינו נעשה כעיסה אלא הוא
נימוח ,ונראה שהכוונה שנעשה כעין משקה עד שיכול
לשופכו מכלי לכלי בכה"ג יש לחוש להחולקים ולברך
שהכל .ומבואר דבמה שנימוח עד שנעשה כמשקה
נחלקו השו"ע והג"ה ,דלהשו"ע מברך כברכתו הראוי',
ולהג"ה לכתחילה יברך שהכל .ולכאורה כיון דאמרינן
סב"ל נגד השו"ע יש א"כ לברך בנימוח לגמרי שהכל,
ולא לברך העץ ולהכנס לכתחילה לספק ברכה לבטלה.
אולם לכאורה יש לדחות שהרי פסק הרמ"א שבדיעבד
אי בירך העץ יצא ,הרי דליכא סב"ל אם יברך העץ,
דהא מ"מ יצא ,וא"כ בכה"ג דליכא סב"ל א"כ יש לנהוג
לכתחילה כשו"ע ,ולברך כברכתו הראוי'.
אלא דיל"ע בדעת הי"א שהביא הרמ"א אי לדידהו נמי
אם בירך העץ יצא ,או דהם ס"ל דאף בדיעבד לא יצא,
אלא דפסק הרמ"א שכיון דהעיקר כהשו"ע ,לכן בדיעבד
יצא ,ואף דהחולקים פליגי אף לענין דיעבד.
ולכאורה יש להוכיח מלשון הג"ה שלהי"א אף בדיעבד
לא יצא ,שהרי כתב וז"ל אבל אם בירך בורא פרי העץ
יצא כי כן נראה עיקר ,ע"כ .ומשמע דרק מפני שכן נראה
עיקר ,יצא .אבל בלא"ה לא יצא מפני דעת החולקים,
ומבואר דס"ל בדעת החולקים דאף בדיעבד לא יצא,
ולפ"ז אין לברך לכתחילה על פרי שנימוח כברכתו
הראוי' דהרי י"א שאף בדיעבד לא יצא ,ולכן לכתחילה
יש לברך שהכל.
אלא דיל"ע אליבא דהי"א אמאי לא יצא אי בירך על
פרי כברכתו הראוי' דמ"ש ממש"כ המג"א להלן ר"ו ס"ק
א' שאם בירך על בוסר כברכתו הראוי' יצא דסכ"ס לא
שיקר עיי"ש בפמ"ג )הובא במשנ"ב שם ס"ק ג'( ,א"כ
הכ"נ נימא דיצא דסכ"ס לא שיקר דהרי היה פרי .ואם
לא נימא דפליגי ,י"ל דשאני נימוח דליכא הכא פרי כלל
והופקע משם פרי ולא שייך למימר ביה פרי העץ ,משא"כ
בבוסר וכדו' אף דאינו חשוב לברך עליו העץ ,מ"מ פרי
הוא ולכן אם בירך כברכתו הראוי' בדיעבד יצא .אולם
השו"ע ס"ל דאף שנימוח הפרי לגמרי מ"מ לא הופקע
ממנו שם פרי ,דהא הוא גוף הפרי ממש אלא שנימוח,
ולכן יש לברך עליו לכתחילה כברכתו הראוי'.
אלא דיל"ע בלשון הג"ה שכתב שמפני שכן עיקר לכן
אם בירך העץ יצא .הא בכל מקום דאיכא פלוגתא
לגבי ברכה ,ובירך כחד מן השיטות ,יצא ,ואף דהעיקר
כהשיטה האחרת ,כן מבואר פשוט בהלכות ברכות הרבה
פעמים ,א"כ אף אי נימא דהעיקר דלא כהשו"ע ,מ"מ כיון
דאיכא מ"ד דיצא יד"ח ,ודאי שבדיעבד מהני ואין לברך
שוב .ולכן צ"ל בהכרח דמש"כ הרמ"א "כי כן נראה עיקר"
לאו למימרא שרק מפני זה יצא בדיעבד ,דלעולם אף אי
אין דעה זו עיקר יצא בדיעבד וכנז' ,ומש"כ לשון זה הוא
להורות שדעתו דהעיקר כהשו"ע .ולפי"ז י"ל דלכו"ע אי
בירך על פרי שנימוח כברכתו הראוי' יצא .דסכ"ס פרי
הוא ולא שיקר בברכתו ,וממילא ליכא בזה סב"ל כלל
ולכן יש לברך לכתחילה כברכתו הראוי' וכהשו"ע ,אולם
עדיין יש לעיין בזה לפי מה שכתב שעה"צ ר"ו סק"א
דיש חולקים על המג"א עיי"ש ,ולפי"ז לכאורא עדיין הוי
בגדר סב"ל ולפ"ז א"ש מש"כ הבא"ח פנחס ב' עיי"ש.
והנה בפשטות בכל גוונא היכא דנימוח אי מברך כברכתו
הראוי' יצא ,דהא בכל גוונא שם פרי עליו לענין דיעבד,
אולם ראה להלן ר"ח ח' בהג"ה דמעשה תבשיל מקמח
קטניות ברכתו שהכל ,וכתב המ"ב בס"ק מ' בשם הח"א
שאם בירך האדמה יצא בדיעבד ,וכתב שם שעה"צ ס"ק
מ"ד שנראה שזה בגוונא שקצת דרך לעשות התבשיל
מאותו הקמח ,אבל בגוונא שאין דרך לעשות כלל
תבשיל כזה מאותו קמח ,יל"ע בבירך כברכתו הראוי' אי
מהני בדיעבד עיי"ש .והנה אי להשו"ע בכל גווני יש לברך
על פרי שנימוח כברכתו הראוי' ,ודאי שלכה"פ בדיעבד
יצא ,ומדכתב שעה"צ דיל"ע בדבר ,נראה שמספקא ליה
דאפשר דאף להשו"ע לא מהני בנימוח אי אין דרכו
בכך כלל ,וזה צ"ב דמהיכא תיתי לחלק בכך ,דבפשטות
להשו"ע בין דרכו בכך ובין אין דרכו כלל בכך ,מ"מ שם
פרי עליו לכהפ"ח לענין דיעבד ,וצ"ב.
עוד יש לדון ,במי בישול או שריית פירות ,דלרשב"א כל
שאין דרכו בכך מברך שהכל ,ויש לדון בבירך עליהם
העץ .ובפשטות לא יצא דהוו כמים בעלמא .אולם ראה
בביה"ל להלן סי"א ד"ה "בתוך הסעודה" שכתב דאף
להרשב"א יש לברך שהכל על מי שריית פירות ואפי'
בתוך הסעודה דלא חשיב משקה אלא רוטב פירות והיה
ראוי לברך עליו העץ ורק משום שאין דרכו בכך מברך
שהכל עיי"ש ,וא"כ יש לעיין בבירך עליהם העץ אי יצא,
דלכאורה כיון דהוי רוטב פרי יצא.
אולם ראה בשעה"צ להלן ס"ק נ"ד שכתב שמי סחיטת
פירות אם דרכו בכך הוא מחלוקת הרשב"א והרא"ש אי
ברכתו העץ או שהכל ,ולכן בדיעבד אי בירך עליהם העץ
יצא עיי"ש .ומבואר מזה דלהרשב"א חילוק גמור איכא
בין דרכו להיסחט לאין דרכו ,דבדרכו להרשב"א מברך
עליו לכתחילה העץ דלא חשיב זיעה אלא פרי גמור,
דהא כן דרך אכילתו ,ובאין דרכו לא חשיב אלא זיעה
בעלמא ,ואין עליו שם פרי ואף בדיעבד לא יצא ,דהא
שיקר בברכתו .ומשו"ה איירי שעה"צ שם בדרכו בכך,
דאל"ה לכו"ע אי בירך עליהם העץ לא יצא ,דהוי זיעה
בעלמא .וא"כ ה"ה במי פירות דכל שאין דרכם בכך לא
חשיב פרי ,ולא מהני אי יברך עליו כברכת הפרי .אלא
דלפ"ז צ"ע דאם להרשב"א מי סחיטת פירות הוו כזיעה
גרידא ולא חשיב פרי ולכן אין ברכת בפה"ע מהניא אפי'
בדיעבד ,א"כ כ"ש במי שריית פירות דלא חשיבי פרי
דלא עדיפי מזיעה בעלמא )לשיטת הרשב"א( ,א"כ אמאי
איכא להם דין פירות לענין שצריך לברך עליהם תוך
הסעודה ומאי עדיפי ממי סחיטת פירות דלא הוו אלא
זיעה בעלמא ,וצ"ב.
יצחק מרסיאנו – בני ברק
בענין מה שנוהגים לכתוב ע"ג היין "ברכתו בורא פרי
הגפן גם לנוהגים כשיטת הב"י"
א .כתב השו"ע ]סי' ר"ד ס"ה[ שמרי יין מברך עליהם
בורא פרי הגפן .נתן בהם מים ,אם נתן שלשה מידות
מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי
הגפן ,ואם מצא פחות אע"פ שיש בו טעם יין קיוהא
בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל .והיינו ביינות
שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל
כך אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא
פרי הגפן ,ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין באותו
מקום .הג"ה ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים כי
אז ודאי בטל .עכ"ל השו"ע.
והנה מ"ש השו"ע והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים אבל
יינות שלנו שאינן חזקים כל כך אפי' רמא תלתא וכו' ,לא
נתבאר אי קאי רק לענין שמרים היוצאים מיינות שלנו או
אף לענין מזיגת יינות שלנו במים )יעוי' במ"ב ס"ק כ"ט
וס"ק ל"א( ,אולם בדברי העולת תמיד ]ס"ק ז'[ מבואר
דס"ל דהמחבר איירי אף לענין מזיגת יין במים וז"ל:
ומ"ש )המחבר( ונראה שמשערים ,כלומר שמשערים לפי
מה שנוהגים שם למזוג ,אם המזיגה מדה יין במדה מים
בשוה אין מברכין אלא אם נתן מדה אחת ומצא שתים,
אבל ביותר ממה שנוהגים אין מברכין ,ואם נוהגים למזוג
יותר מחד תלת ודאי דאין מברכין עליו ,דהרי גם בימות
הראשונים שהיו היינות חזקים לא היה שכיח חמרא דדרי
יותר אחד תלת מיא ,ומכל שכן עכשיו ,וע"כ אין לברך
עליו בורא פרי הגפן ,וע"כ יש לתמוה קצת על מה שכתב
הרב ובלבד שלא יהא היין אחד מששה וכו' דמשמע דאם
הוא יותר מחלק שישית דמברכין עליו ,וזה אינו עכשיו
ביינות שלנו שהם חלושים מאד ,ואע"פ שהאגור )סימן
רס"ט( כ"כ בשם רבינו תם ,היינו משום דר"ת לא ס"ל
הא דכתב המחבר שמשערין לפי מה שנוהגים למזוג,
אלא ס"ל דכל שעדיין נרגש טעם היין היטב מברכין עליו
פרי הגפן אעפ"י שנוהגים למוזגו בפחות ,אבל לדעת
המחבר דפסק דמשערים בשיעור מזיגה ,א"כ פשיטא
הוא שאין מברכין כשהיין הוא רק חלק ששית שלא
מצינו מזיגה כזאת גם בימים הקדמונים כי אם על חד
תלת ,וצ"ל דהבין בפירוש דברי ר"ת דבעי ג"כ שנוהגים
בכך לשתות על דרך זה אבל בלאו הכי אין מברכין עליו
בפה"ג ,וז"ל האגור בשם מהר"י מולין אע"ג דבעלמא
פסק ר"ת דטעם כעיקר דאורייתא אפילו לקולא ,מ"מ
לענין ברכה הוכיח ר"ת סוף פרק קמא דחולין ]כ"ה ע"ב
ד"ה המתמד[ דחד בשיתא בטל דלא חשיב טעמא לענין
ברכה ,ואי הוי יותר מחד בשיתא הולכין אחר הטעם אם
רגילי אינשי למשתה במקום יין מברך עליו ,וס"ל להרב
מדכתב אם רגילי אינשי למשתה במקום יין משמעות
הדברים הוא שנוהגים למזגו בדרך זה ולפיכך מברך
עליו בורא פרי הגפן ,אבל אם נוהגים למזגו בפחות אין
מברכין כי אם כשיעור מזיגה וק"ל .עכ"ל הע"ת ]והובאו
דבריו בכף החיים אות ל"א[.
ב .ועל פי דבריו אלו כתב )הע"ת( וז"ל :ולפ"ז נראה
שעכשיו שאין נוהגים כלל למזוג היין במים ,כי היינות
שלנו רפויין מאד ,אם נתערב מעט מים בו ,אפי' המים
שנתערב בו הוא פחות מהיין ,אפ"ה אין מברכין עליו
בורא פרי הגפן ,מיהא למעשה צ"ע .עכ"ל.
ובלבוש ]ס"ה[ כתב וז"ל :שמרי יין כל זמן שלא נתן בהם
מים הרי הם כיין דעיקרם יין ומברכין עליהם בורא פרי
הגפן ,ואם נתן בהם מים אם נתן בהן שלש מדות מים
ומצא ארבע הוי ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי הגפן,
ואם מצא פחות אף על פי שיש בו טעם יין אינו אלא
קיוהא בעלמא ומברך עליה שהכל ,וזהו דווקא ביינות
שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינם חזקים כל
כך אפילו רמא תלתא ומצא ארבע אינו מברך עליו בורא
פרי הגפן אלא שהכל ,מיהו משערים בכל מקום בשיעור
שמוזגין היין באותו המקום כל מקום ומקום לפי חוזק
היין שגדל שם ובכל מקום שיש ספיקא מברכין שהכל,
עכ"ל.
וכתב שם הא"ר ]אות י'[ -רמ"א סיים ובלבד שלא יהא
היין אחד מששה במים כי אז וודאי בטלי ע"כ ,וכתב
עולת תמיד ונראה דעכשיו שאין נוהגין כלל למזוג
יינות רפויין במים ,אם נתערב מעט מים בו אפי' המים
שנתערב בו הוא פחות מיין אפ"ה אין מברכין עליו
בפה"ג ,מיהו למעשה צ"ע ע"כ .ונראה דלהכי השמיט
הלבוש דברי רמ"א וק"ל.
ובערוך השולחן כתב וז"ל :וכתב רבינו הב"י בס"ה
שמשערין בשיעור שמוזגין מים באותו מקום עכ"ל ,וכתב
רבינו הרמ"א ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים
כי אז וודאי בטל עכ"ל ,ודע דיינות שלנו אינם ראוים
למזיגה כלל ובמעט מים מתקלקלים וברכתן שהכל.
מיהו עיקר דברי הרמ"א תמוהים מאד ,והא אפי' ביינות
שלהם שהיו חזקים מאד אין מברכין בפה"ג כשיש יותר
מג' חלקים מים וק"ו ביינות שלנו ,ואיך כתב עד ששה
חלקים ,והלבוש באמת השמיט זה ע"ש וכו' .עכ"ל ערוך
השולחן ע"ש באורך.
ומבואר דהא דיינות שלנו שאני ,אינו רק דעת המחבר,
ואדרבה דבדברי האחרונים הנ"ל מבואר דיינות שלנו אין
למוזגם אפי' במיעוט מים.
ג .ובפמ"ג ]בא"א אות ט"ז[ כתב וז"ל :ויינות שלנו אין
חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל ,עי' אליה רבה
אות י' יע"ש מזה .עכ"ל .הרי דאף הפמ"ג הצריך עכ"פ
שלא יהיה רוב מים.
]ובתהל"ד ]ס"ק ג'[ כתב וז"ל :כתב המחבר ס"ה שמרי יין
שנתן בהם מים אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה
הוי ליה כיין מזוג ומברך בפה"ג וכו' ,והיינו ביינות שלהם
שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינם חזקים כ"כ אפילו
רמי תלתא ואתי ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג ,ונראה
שמשערין כשיעור שמוזגין יין שבאותו מקום ע"כ ,וכתב
ע"ז ברמ"א ז"ל ובלבד שלא יהיה יין אחד מששה במים
כי אז ודאי בטל ע"כ ,ומבואר דפירוש דברי המחבר
שמשערין כשיעור שמוזגין יין שבאותו מקום ,אף דקאי
על יינות שלנו שאינם חזקים כ"כ דלא דרי על חד תלתא
מים ,מ"מ גם להיפך אם היין חזק ומוזגין אותו ביותר
משלשה מים משערין ג"כ כשיעור שמוזגין יין שבאותו
מקום ,ובלבד שלא יהיה היין אחד מששה ,וכתב העו"ת
אנן אין נוהגין כלל למזוג היין במים ,כי היינות שלנו
רפויים מאוד ,ואם נתערב מעט מים בו אפילו המים
שנתערב בו הוא פחות מהיין ,אין מברכין עליו בפה"ג,
מיהו למעשה צ"ע ע"כ ,והביאו הא"ר ס"ק י' ,ולכאורה
נראה באם היין רוב לא עדיפא המים משאר משקין ,כגון
שכר שאינו מפסיד טעם היין ,דאזלינן בהו אחר הרוב
כמ"ש בסימן ר"ב ס"א בהגה וע"ש במג"א ס"ק ג' ,אף
שאין דרך למזוג בהן את היין אפילו ביינות חזקים ,וכן
נראה דעת הא"א סס"ק ט"ז דדוקא ברוב מים ראוי לברך
שהכל וצ"ע[.
ובכה"ח אות ל"ב אחר שהביא דברי הע"ת והא"ר כתב
וז"ל :והא"א אות ט"ז כתב דביינות שלנו שאינם חזקים
כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל עכ"ל .ומשמע הא
אם המים כמו היין מדה כנגד מדה יש לברך פה"ג ,ונראה
כי כן יש להזהר ואין למזוג יותר אפי' בשעה הדחק שאין
לו כי אם מעט יין .עכ"ל הכה"ח .ומבואר דס"ל לדינא
כדעת הפמ"ג )ומ"מ לא ס"ל לדינא להחמיר אף כדעת
הע"ת( .הרי דאף הפמ"ג דלא החמיר כ"כ כעולת תמיד
מ"מ הצריך עכ"פ שלא יהיה רוב מים.
ד .והנה אף הפוסקים שהעתיקו דברי הרמ"א דסגי
שיהיה ביין מעט יותר מאחד מששה במים ,מ"מ הצריכו
שכן יהיה הדרך למזוג את היין באותו מקום.
וז"ל שו"ע הרב ]ס"ט[ :יין שמזגו במים אפי' המים הם
הרוב מברך בורא פרי הגפן אם הוא יין חזק שראוי
לשתיה ע"י מזיגה גדולה כזו ודרך בנ"א לשתותו במקום
יין ע"י מזיגה זו ,שאל"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ,ואם
היין אחד הוא מששה במים שיש במים ו' פעמים כמותו
אין מברכין עליו בורא פרי הגפן בכל ענין אע"פ שיש בו
טעם יין אינו חשוב כלום בששה חלקים מים .עכ"ל.
וכ"כ בקיצור שו"ע ]סי' מ"ט ס"ג[ וז"ל :יין שנתערב
במים ,אם אין ביין אלא אחד מששה חלקים שבמים,
ודאי בטל היין ואינו רק כמים ,ואם יש בו יין יותר ,אם
דרך אנשי המקום למזג אותו כ"כ ולשתות במקום יין
מברך עליו בורא פה"ג ולאחריו על הגפן ,ואם לא בטלה
דעתו .עכ"ל.
וכ"כ הח"א ]כלל נ"ה ס"ג[ -יין שנתערב במים ,אם אין
בו אלא א' מו' במים ,ודאי בטל ,דאף על גב דקיימא
לן טעם כעיקר דאורייתא ,מכל מקום לא חשיב טעם
לברך בורא פרי הגפן .ואם יש בו יין יותר ,אם דרך אנשי
מקומו למזוג אותו כל כך ,מברך בורא פרי הגפן .ואם
לאו ,בטלה דעתו .עכ"ל.
וכ"כ במ"ב ]ס"ק ל"ב[ -ואם היין יותר מאחד מששה
במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין
ודרך בנ"א לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף ס"ק כ"ט.
עכ"ל.
ומדברי המ"ב בס"ק כ"ט ובס"ק ל"א נראה דס"ל כן לדינא
אף בדעת המחבר ]וכיוצ"ב מבואר בתהל"ד הנ"ל[.
והנה זה ודאי דהא דמשערין השיעור שדרך למזוג את
היין באותו מקום ,היינו שיעור מזיגת יין לבדו במים,
אבל אין לצרף את הסוכר ושאר חומרים שמערבבים עם
היין לענין שיעור מזיגה ,דהלא בכה"ג אפשר להפוך אף
מים גמורים למשקה שיש בו ריח וטעם של יין.
וא"כ לכו"ע בעינן עכ"פ ששיעור היין יהיה בכה"ג שדרך
בנ"א באותו מקום לשתות יין במזיגה כה"ג )והיינו באופן
שאין מערבבים עימו שאר דברים אולם מה שדרך לשתות
יין במזיגה כה"ג מחמת הסוכר ושאר חומרים כמו שמצוי
היום לא מהני מידי(.
ה .והנה בשו"ת חזון עובדיה ]ח"א סי' ו' -בהערת שוליים[
כתב וז"ל :אמר המחבר ,מדי דברי בזה אספרה וירוח לי,
הנה זה למעלה משלשים שנה בא אלי אחד משומעי
סז
לקחי איש ישר ונאמן ויראת ה' היא אוצרו ,לאחר ששמע
מפי בשיעור תוכן הדברים הנ"ל ,בא וסיפר לי כי הוא
עובד כמנהל יקב בירושלים ,והוא בהשגחת הבד"ץ ,ועל
כל בקבוק יין שלו מופיעה חותמת הבד"ץ המעידה על
כשרות היין ,והוא כמנהל היקב יודע בבירור כי היין שם
הוא רק כשבעה עשר אחוז מכללו ,והשאר הוא תערובת
של מים עם סוכר וצבע מאכל וחומר משמר וכיוצא
בזה ,ומדבריו הבנתי שמקפידים הם לצאת ידי חובת
הרמ"א שיהיה היין אחד מששה מן המים המעורבים בו,
והעלימו עיניהם מדעת מרן והאחרונים שביינות שלנו
לא מהני אפילו על חד תלת ,והיטב חרה לי על המכשלה
הזאת ,כי רבים מהספרדים ועדות המזרח סומכים
לתומתם על חותמת הבד"ץ בחשבם שזהו היין היותר
כשר אף למהדרין ,ואילו עתה מתברר שברכת בורא פרי
הגפן על היין הזה היא ברכה לבטלה למרן והאחרונים,
והבד"ץ נתנו מכשול בנותנם הכשר על יין מפוקפק
כזה ,והכרזתי ברבים שאסור לברך על היין ברכת בורא
פרי הגפן .ואחד מן השומעים מפי אזהרתי זאת פנה
אז בשאלה אל הגאון ר' דוד יונגרייז זצ"ל חבר הבד"ץ,
שאם זה אמת מדוע הם מכשילים את הספרדים לברך
נגד דעת מרן שקבלו הוראותיו ,והשיב לו :בחותמת
הבד"ץ כתוב" :בד"ץ לכל מקהלות האשכנזים" ,ואין
אחריות הספרדים עלינו .ותמיהני מאד על תשובה זו
אם נאמרה מפה קדוש ,שלכאורה הוא מאשר בעקיפין
שהמציאות היא כאמור ,ומאחר שלא פורש בדבריהם רק
ההכשר ,ולא פירשו מהות היין האמיתי שבו ,מכלל כל
התערובת ,הם גורמים מכשול לצבור הספרדים החרדים
לדבר ה' שיברכו נגד דעת מרן והאחרונים ,והרי אף רבים
מגאוני אשכנז הסכימו כן להלכה ,ומהם הלבוש והאליה
רבה והפרי מגדים והמחה"ש .ואם כן גם האשכנזים
חייבים לחוש להוראת כל הגדולים האלה בספק איסור
ברכה לבטלה ,וכמו שהעלה גם כן בשו"ת פני האריה
החי )סימן לח( .והרי ידוע מ"ש המאירי יבמות )יד(:
שכל ששנים חולקים בהלכה האחד אוסר והאחד מתיר,
אסור למתיר להעלימו מן האוסר ,ולתת לו מן האסור
לשיטתו ,ואפילו הוא סבור שהאוסר טועה בדין ,אלא
צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו לפי שיטתו ,לפיכך
כל שאינו מודיעו מותר לאוסר לסמוך עליו ולהתארח
אצלו .ע"ש .וכיוצא בזה כתב האור זרוע חלק א' )סימן
תרנ( .ע"ש .והכי אמרינן בחולין )קיא (:וחס ליה לזרעא
דאבא דלספי לי מידי דלא סבירא לי ,וכן מבואר עוד
בחידושי הריטב"א )סוכה י (:ע"ש .ואחר זמן שמעתי כי
כאשר בא הגר"י ווייס בעל מנחת יצחק לכהן כראב"ד
של הבד"ץ ביקש ממנהלי היקב להוסיף על היין עוד
שלשה אחוזים .ולפי מה שביארנו מה יתן ומה יוסיף
שלשה אחוזים ,והרי הרוב צריך להיות יין אמיתי,
דהיינו למעלה מחמשים אחוז יין ,כיון שידוע שהיינות
שלנו רפויים ואין דרך למזוג אותם כי אם בטיפות
מים בלבד ,לצאת ידי חובת מזיגה ,וכמ"ש בשו"ת רב
פעלים חלק ב' )סימן מה( .ואיך יתנו שמונים אחוז מים
לתוך עשרים אחוז יין .ולכן המלצתי לכל שומעי לקחי
בשיעורי תורה שהשמעתי ברבים בכל רחבי הארץ שלא
לקדש ולהבדיל ולברך בורא פרי הגפן אלא על יין של
יקבי "כרמל מזרחי" ,שהיין שלהם הוא יין אמתי ,כפי
עדות הרב המשגיח שם שעליו סמכו כל גדולי ישראל
המפורסמים ,כאשר שמענו מפי מגידי אמת )ופעם אחת
הוזמנתי לסדר קידושין אצל אחד מתלמידי ,ולא נמצא
באולם אלא היין של הבד"ץ ,ובירכתי עליו שהכל נהיה
בדברו ,וכן בברכות הנישואין פתח בהם ידידי הגר"י
צדקה נר"ו ,והחרה החזיק אחרי ובירך שהכל ,ונעשה
רעש מזה .ולענין שאר ברכות החשבנוהו כחמר מדינה,
וכמ"ש בשו"ת פני האריה החי סימן לח( .והנה לאט לאט
נתפרסמו הדברים הנ"ל במשך השנים הרבות ונכנסה
תודעה זו בקהל עדת ישראל ,שלא לקדש ולהבדיל
ולברך בורא פרי הגפן אלא על יין אמתי ,ולא על היין
המזויף הנ"ל ,ומאז יצאו כמה יקבים כשרים על פי דעת
מרן הבית יוסף ,שכולם יינות אמתיים ,שמענה ואתה דע
לך .עכ"ל הגר"ע יוסף שליט"א.
והנה באמת הנהגת הבד"ץ צריכה ביאור טובא דהלא לפי
המתבאר יש להעיר דאף לדעת רבים מפוסקי אשכנז
בעינן שלא יהיה אפי' מיעוט מים ,ועכ"פ שלא יהיה רוב
מים וכנ"ל בשם הע"ת ,הא"ר )בדעת הלבוש( ,הערוך
השולחן והפמ"ג .ואף הפוסקים שהעתיקו דברי הרמ"א
לדינא מ"מ כתבו להדיא דבעינן שיהיה שיעור יין שדרך
בנ"א למזוג אותו כך ,וביין שיש בו כ"כ מעט אחוזי יין יש
לומר דמה שדרך האנשים לשתותו כיין במזיגה רבה כ"כ
אינו מחמת שכן דרך הבנ"א למזוג יין במזיגה רבה כ"כ,
אלא מפני שמחמת הסוכר ושאר חומרים המעורבים בו
יש לו טעם הדומה ליין ,אולם באמת אם יתנו שיעור של
שבעה עשרה אחוז יין וימזגוהו במים רבים כ"כ ללא
כל תוספות לא יהיה כלל דרך בנ"א לשתותו כיין מזוג.
וא"כ נמצא דיין זה אינו כשר אף לדעת פוסקי אשכנז
)אולם אם באמת יהיה דרך הבנ"א לשתות יין במזיגה
מועטת יש מקום לומר דאף לדעת המחבר ברכת יין
זה בפה"ג ,וכרהיטות המשנ"ב בס"ק כ"ט ול"א ,וכמ"ש
התהל"ד הנ"ל(.
אולם באמת כבר עמד בזה הגאון בעל המנחת יצחק
זצוק"ל וטרח לבאר את טעם רבותינו חברי הבד"ץ
שנתנו הכשר ליין זה ,וז"ל שם ]מנחת יצחק ח"ח סי'
י"ד[ :ועכשיו נבוא לשיעור מים של המזיגה בזה ,הנה
בש"ס )שבת דע"ו ע"ב( תנן המוציא יין וכו' ובש"ס )ב"ב
דצ"ו ע"ב( איתא ת"ר א' שכר תמרים וכו' ובתוס' שם
)ד"ה אין( כתבו בשם ר"ת וכו' ועפי"ד הש"ס והפוסקים
הנ"ל ,המה דברי הטור והשו"ע )או"ח סי' ר"ד( ,ובב"י שם
כתב בשם הר' יונה )בס"פ כיצד מברכין( דהיינו דוקא
ביינות שלהם שהם חזקים אבל במקום שאין היינות
חזקים כ"כ אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינין
ליה חמרא ולא מברכינן עלייהו בפה"ג ,ועוד הביא שם
בשם האגור שהשיב מהר"י מולן על יין מזוג לענין
בפה"ג דבעלמא פסק ר"ת דטעם כעיקר דאורייתא אפי'
לקולא מ"מ לענין ברכה הוכיח ר"ת )ספ"ק דחולין כ"ה
ע"ב( דחד בשיתא בטל דלא חשיב טעמא לענין ברכה,
ואי הוי יותר מחד בשיתא הולכין אחר הטעם ,אי רגילי
אינשי למשתי במקום יין מברך עכ"ל ,והיינו דיש חילוק
בין רמא מים על שמרים דבזה יותר מג' חלקים מים
בודאי ל"מ אפי' ביין חזק ,ובין יין גופא דמהני עד קרוב
לששה חלקים מים אם יש טעם היין ,וכמ"ש המ"ב שם
)ס"ק כ"ט( וכו'.
ובזה נבוא לנד"ד ,דהרי ע"י הבישול נעשה יין חזק מאד,
דאפילו בסתם בישול כתב הרא"ש דנעשה יין חזק ואינן
יכולין לשתותו מחמת חוזקו כנ"ל ,מכש"כ בנתבשל כ"כ
עד שעמד על רבע ,והוי כמו יין חי בזמן הש"ס דל"ה
ראוי לשתותו בלא מים כנ"נ ,ואזלינן בזה בתר שיעור
מזיגה ביין כזה ,והי' הסברא דע"י מזיגת מים כשיעור
אותו היין שנתמעט ע"י הבישול) ,דע"י בישול נתמעט
כח המים שבטבעית היין ,וכיב"ז המנהג באיזה מדינות,
הובא בת' שם ארי' )חיו"ד סי' כ"ט( והובא בס' דרכ"ת
)סי' קכ"ג ס"ק כ"ה( שבימות החורף מעמידין חביות יין
בכפור וקרח ,עד שנקרש חלק המים שביין ,כדי שיהא
נשאר היין חזק מאד ,וממשיכין היין חזק מהכלי ,ולא
נשאר בהכלי רק חלק מהמים שנקרשו ,ואח"כ כשנפשר
הקרח שנשאר בהחבית נפשר והיה למים ,ודן שם אם
שייך עוד מגע עכו"ם באותו המים עיי"ש( ,חזר לקדמותו,
ומברכין עליו בפה"ג ,אמנם י"ל דשאני חלק המים
שבטבע היין ממים ממש ,לכן פסקו הבי"ד שיש להוסיף
רכז שיעור גדול אחוזים יותר מערך הנ"ל ,וגם יין גמור
כפי הוראת הבי"ד דאז יש לברך עליו בפה"ג ,ומקדשין
עליו ,כנלענ"ד הטעם ונימוק הוראת גו"צ בד"צ זלל"ה
לפנינו .עכ"ל המנחת יצחק זצוק"ל.
והנה אי נימא כסברא זו ]דע"י מזיגת מים כשיעור אותו
היין שנתמעט ע"י הבישול חזר לקדמותו[ ברכת יין זה
הינה בפה"ג לכו"ע .אולם לחולקים על סברא זו א"כ
ברכת יין זה שהכל לכו"ע בין לפוסקי ספרד ובין לפוסקי
אשכנז.
ומ"מ למעשה ע"פ הוראת הבד"ץ העדה החרדית כיום
אין מציינים על הבקבוק שהינו כשר לברכת בורא פרי
הגפן אא"כ הוא מכיל לפחות 70%יין )כמו שהוא -ללא
שום בישול הממעט את היין( -כך נאמר לי על ידם
כמה וכמה פעמים ,וכך פורסם על ידם בגליון "הכשרות"
)גליון 12ניסן תשס"ט(.
שמעון פלולי -סניף רמות
לכבוד מערכת הגליון החשוב "אליבא דהלכתא".
הננו בזאת בהודאה מרובה קמי' דמרן ראש הישיבה
שליט"א ,ועל ידו בניו החשובים ,ובמיוחד הרה"ג יצחק
שליט"א ,וכל שאר העוסקים בדבר ,על הקמת הסניף
החדש של כולל "אליבא דהלכתא" במעלות דפנה,
שמצטרף לשאר הסניפים באה"ק .בברכת הדיוט ימים
על ימי מלך תוסיף ,להוסיף ולעלות בהפצת התורה
כשאיפת ליבו ,אכי"ר.
כמה ענינים שנתלבנו ביני עמודי בבי מדרשא] ,ועיקרם
ע"י הרב אליהו סעד שליט"א ,ובתוספת נופך בעה"י[,
ואשמח מאד לשמוע חוו"ד המעיינים בזה.
בברכה מרובה שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה
שיעור רובא גבי עירוב יין מזוג במים ושכר
כתב הרמ"א )סי' רב סעי' א( אם נתערב יין בשכר אזלינן
אחר הרוב ,אם הרוב יין מברך בפה"ג ,ואם הרוב שכר
מברך שהכל .וכתב הביאור הלכה )ד"ה אם הרוב יין(
לכאורה אי מיירי ביין מזוג וכיין צמוקים שלנו דסתמא
מזוגין הן בהרבה מים ,אפי' אם השכר היה המיעוט
נתבטל כח היין ע"י התערובות לפי מה דקי"ל לקמן )סי'
רד ס"ה בהג"ה ע"ש( .ואולי מיירי שבהצטרף המיעוט
שכר ג"כ לא יעלה לששה חלקים נגד היין ,ובאופן זה
עדיין שם יין עליו וכדלקמן )בסי' ר"ד ס"ה הנ"ל ע"ש( .או
דמיירי ביין חי וכן משמע בביאור הגר"א.
ויל"ע בזה ,דהנה במ"ב סק"י הביא דאפי' עירב שליש
דבש ושליש פלפלין ביין מ"מ היין עיקר ,שהם לא באו
אלא להשביחו ולהטעימו .והנה האי שכר לא דמי לדבש
ופלפלין לענין זה דבשכר אין דרך למזוג ,משא"כ דבש
ופלפלין הדרך לערבם ביין ,ומשו"ה אם השכר הוא הרוב
הוא העיקר .אבל מ"מ לכאו' עכ"פ דמי לדבש ופלפלין
בזה שאינו מבטל את טעם היין ,אלא הוי ערבוב של
טעמים ,שכשהוא הרוב מברכים עליו מפני שהוא עיקר,
ולא מפני שטעם היין מתבטל] .וכמו שהביא בשעה"צ
)סקי"ד( מדברי הרמ"א ביורה דעה )סימן קכג סעיף ח(
שכתב שיין מזוג ,כל זמן שיש בו טעם יין ,אסור משום
יי"נ .והיינו דשם יין עליו ,אלא שלענין ברכה אזלינן בתר
העיקר ,והעיקר נקבע ע"פ הרוב[ .וא"כ גם אם היין מזוג
במים י"ל שיש לאמוד אחר הרוב בחישוב יין נגד שכר.
שהשכר אינו מבטל טעם היין אלא מחזקו ואינו כמים
וכמ"ש הביה"ל בסמוך )ד"ה ואם הרוב השכר( .וכעי"ז
יש לדון ג"כ בנתן דבש ופלפלין ביין ,שלהמתבאר יוכל
להוסיף מים על היין עד שיהא היין אחד מששה במים,
בלא לחשב את הדבש והפלפלין.
ובעצם זו היא סברת המג"א )סי' רד סקט"ז( שהביא
הביה"ל בסמוך )ד"ה ואם הרוב שכר( ,שכתב ,דדוקא
מים שמפסידין ופוגמין היין אזי הוא דאמרינן דאם היין
פחות מאחד בששה במים אין מברכין עליו הגפן ,אבל
שאר משקין אפשר שאין פוגמין .וביאר הביה"ל דכיון
דדרך העולם לערב אותן המשקים ביין להשביח טעמו
אז אפילו הם רובא נגדו אינם מבטלים היין .וא"כ לדידן
עכ"פ נהי דלא מקלינן כ"כ היכא שהשכר הוי טפי מן
היין ,מ"מ נחשב השכר כנגד היין ולא יהא אכפ"ל מן
המים .וחזי' מזה דפשיטא ליה להביה"ל ששכר אינו
פחות ממים .וצ"ע.
]והנה המ"ב )סק"י( הביא דהגר"א חולק על השו"ע
וס"ל דשכר הוי כמים .ואי נימא כמש"כ והיינו דלדעת
השו"ע לא מתחשבים במים אלא בשכר נגד היין ,יוכל
לצאת נפק"מ שלהשו"ע יברכו הגפן ולהגר"א שהכל,
והוא בגוונא שהשכר והמים ביחד הוו יותר מכדי מזיגה,
שלהגר"א יהא ברכתו שהכל דהשכר מצטרף למים
לבטל טעם היין ,ולהשו"ע יהא ברכתו הגפן ,שכיון שלא
מצרפים את השכר למים נמצא שהיין לא נתבטל.
וצ"ע[.
גדר עיקר וטפל בתערובת שכר ויין
כתב הרמ"א )סי' רב סעי' א( אם נתערב יין בשכר אזלינן
אחר הרוב ,אם הרוב יין מברך בפה"ג ,ואם הרוב שכר
מברך שהכל .ומבואר במ"ב והוא מהב"י דהוא מדין עיקר
וטפילה ,דכל שהוא עיקר ועימו טפילה מברך על העיקר
ופוטר את הטפילה .וכאן מבואר דגדר עיקר נקבע ע"פ
הרוב .אמנם נראה דכ"ז אינו אלא מסתמא ,שאדם בא
לשתות את המשקה הזה ודן מה העיקר בו נקבע הדבר
ע"פ הרוב ,אבל אם אצל השותה העיקר הוא היין נראה
דשפיר יוכל לברך עליו בפה"ג ,שהרי גבי אניגרון כתב
השו"ע )בסעי' ד( דאם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן
עיקר ומברך עליו בפה"ע ,וכתב המ"ב )בסקל"א( בשם
כמה אחרונים )עיי' שעה"צ סקל"ג( דאע"ג דהאניגרון
מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה
אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה
והשני נפטר בברכתו .וכעי"ז כתב עוד )בסק"פ( גבי אגוז
מושקאט שנותנו לתוך שכר.
]ולפ"ז נראה דאפשר לעשות על תערובת זו קידוש ,כיון
שהייין שבתערובת זו אינו בטל ,דהא לענין יי"נ שפיר
נחשב יין כמו שהביא השעה"צ ,ורק שלענין ברכה אזלינן
בתר רובא .ובכה"ג נראה שיברך בפה"ג ,דהכא עיקר
דעתו וכוונתו היא על היין שבתערובת זו ,וכשהיין עיקר
מברכים בפה"ג אף אם הוא מיעוט בתערובת .וצל"ע
למעשה[.
בענין ברכת פירות שנימחו
כתב השו"ע )סימן רב סעי' ז( תמרים שמיעכן ביד
ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם ,אפילו הכי לא
נשתנית ברכתן ומברך עליהם בורא פרי העץ ולבסוף
ברכה מעין שלוש .ומקור דבריו ברמב"ם )פ"ח ה"ד(.
וכתב הרמ"א דלפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א
מברכין עליהם בפה"ע ,ויש אומרים לברך עליהם שהכל
וכו' .וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך
בפה"ע יצא ,כי כן נראה עיקר .ופירש המ"ב )ס"ק מא(
שהוא מאכל שעושין מגודגדניות ושאר מינים שמוציאין
גרעיניהן ומבשלין אותם עד שהם נימוחו לגמרי .ומקורו
בתרומת הדשן )ח"א סי' כט( .והנה בתמרים איכא ב'
דינים ,האחד הוא תמרים שמיעכן ,שע"ז פסק הנ"ל דלא
נשתנית ברכתן ,והב' הוא דינא דדבש תמרים ,שעליו
פסק השו"ע )בסעי' ח( שדבש הזב מתמרים מברכים
עליו שהכל .ומבואר בגמ' )ברכות דף לח (.דטעמא הוא
משום דזיעה בעלמא הוא .והתרוה"ד דן בנידון שלישי,
והוא בפירות שנימוחו ע"י בישול ,ולמעשה השווה דינם
לדין תמרים שמיעכן ביד ,שכשם שתמרים שמיעכן ביד
אינם נחשבים לזיעה בעלמא אלא כגוף הפרי ,הכי נמי
פירות שנתמחו ע"י בישול ג"כ ברכתם כברכת הפרי.
]וצ"ל דלא דמי לדבש תמרים ,דהכא הפרי עצמו נימוח
ונעשה לדבש ,ואי"ז נוזל שנפרד מן הפרי[.
ובעניותי ל"ז להבין ,דלכאו' מסוגיא ערוכה מבואר דדין
מאכל שנימוח אינו כדין המאכל עצמו .ומבואר הימנה
שהמשקה היוצא ממחוי הפירות נחשב לזיעה בעלמא.
והוא דבגמ' במס' חולין )דף קכ (.מבואר שהממחה חלב
חמץ ונבלה ,אין המחוי מפקיעו משמו הראשון ,וכל
תורת חלב חמץ ונבלה עליו .וילפינן לה מקראי התם.
ומזה למדה הגמ' )בע"ב שם( שהטבל החדש השביעית
והכלאים משקים היוצאים מהם כמותן] .ועיי"ש ברש"י
)ד"ה שכן איסור הבא מאליו( שזה קאי גם למסקנא[.
ובסוף הסוגיא מוקמינן דזו היא דעת רבי אליעזר ,אבל
רבי יהושע סובר שאין לוקין על שתית משקין היוצאין
מן הערלה] .וכוותיה קיי"ל )עי' רמב"ם הל' תרומות
פי"א ה"ב([ .ולהדיא השוו בגמ' שם בין ממחה מאכל
לדבש תמרים .ומבואר מדברי הגמ' להדיא שמיחוי הפרי
נחשב כזיעה ולא כגוף הפרי שהוא מרוסק ,דאל"כ לא
היה אפשר ללמוד שלוקין על שתית משקין היוצאין מן
הערלה ,מדינא דממחה חלב חמץ ונבלה ,שהמשקין דינם
כזיעה בעלמא ומיחוי הפירות נחשב כמאכל עצמו.
עוד יש לתמוה טובא ,דהנה אמרינן במס' ברכות )דף
לח ,:וכ"ה בפסחים דף מא (.דרש רב נחמן משום רבינו
ומנו שמואל שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה,
וחברינו היורדים מארץ ישראל ומנו עולא משמיה דרבי
יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו.
ואני אומר במחלוקת שנויה ,דתניא יוצאין ברקיק השרוי
ובמבושל שלא נמוח דברי רבי מאיר ,ורבי יוסי אומר
יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל ,אף על פי שלא
נמוח] .ודחו בגמ' דלא היא ,דכולי עלמא שלקות מברכין
עליהן בורא פרי האדמה ,ועד כאן לא קאמר רבי יוסי
התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ,אבל הכא
אפילו רבי יוסי מודה[ .ומבואר בגמ' דרב נחמן דימה דינא
דברכת השלקות לדינא דמצה מבושלת ,ובהאי ברייתא
מפורש שאם המצה נתמחתה אין מברכין עליה לכו"ע,
ולכאו' מפורש מזה דמאכל שנתמחה שוב אין שמו עליו,
דמיחוי מבטל שמו הימנו ,וה"ה שבמיחוי ירקות יפקע
שם הירק הימנו) .ועי' בדברי התוס' במס' פסחים דף מא.
ד"ה עולא ,וברש"י שם ד"ה יוצאין(] .ומקור הדין דמברכין
על שלקות הוא מהך סוגיא ,וז"ל הרא"ש )ברכות פרק ו
סימן טו( הלכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיין
ומבושלין מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה
להן קודם בישול .ומיניה דבירקות שנתמחו אין מברכין
עליהן ברכת הירקות קודם שנבשלו .ויש להוסיף שבזה
נמי קיי"ל שבקמח מצה אפשר לקיים מצות אכילת מצה,
ומבואר שיש חילוק בין כתישת הדבר למיחויו[ .וצ"ע.
ועוד יש לעי' בדברי התרוה"ד מדינא דקונפיט"ו ]קומפוט[
שהביא הב"י )סו"ס רד( עיי"ש ואכמ"ל.
והחילוק בין מיחוי לריסוק ,י"ל שבריסוק הפירות בשר
הפרי קיים אלא שהוא חתוך הדק היטב עד שנראה
כעיסה ,אבל באמת הפרי עצמו קיים .משא"כ במיחוי,
שנעשה ע"י בישול וחימום מרובה ,שבזה עצם בשר
הפרי נהפך למשקה ,ובזה י"ל דחשיב זיעה בעלמא.
והכרח עצום לחילוק זה בין הממחה את הפרי לטוחנו,
יש להביא מדברי התוס' בחולין שם )ד"ה דון מיניה
ומיניה( שכתבו שבתרומת דגן שהמחהו רבי יהושע פוטר
את השותהו מקרן וחומש ,דתירוש ויצהר דכתיבי בקרא
אין ,שאר מינין לא ואפילו דגן .והנה דגן שטחנו ודאי הוא
דשם תרומה עליו ,דאל"ה לא ימצא פת של תרומה .וע"כ
דיש לחלק בין טחינת הדבר למיחויו ,שטחינת הדבר
אינה נחשבת לזיעה בעלמא אלא כפרי עצמו ,ואילו
מיחויו נחשב לזיעה בעלמא.
ולכן צ"ע שבתרוה"ד דימה דין זה לדינא דהומלתא
דאתיא מבי הנדואי )ברכות דף לו (:דמברך עליו בפה"ע,
כדאיתא בגמ' ,ומזה הוכיח דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח
דק דק ,אכתי במלתיה קאי ,ולהכי גם בפרי שנימוח ע"י
בישול ר"ל שמברכין בפה"ע .דלהמבואר בסוגיא הנ"ל יש
לחלק דמיחוי הפרי דמי טפי לזיעת הפרי ולא לשחיקת
הפרי] .ושחיקת הפרי חשיבא כהפרי עצמו לגבי ערלה
ושביעית ,כפי שמתבאר מדברי התוס' במס' בב"ק )דף
קא .ד"ה ולא( עיי"ש[ .וצ"ע.
]ובמק"א כ' דנפק"מ מזה ,שאסור לבשל פירות שביעית
בבישול מרובה עד שיתמחו ,אפי' אם הדרך בשאר
שנים לעשות כן .ומצוי הדבר בסלט מטבוח"ה ,שנעשה
מעגבניות שמבשלים אותם זמן רב עד שמתמחים.
שבעגבניות הקדושות בקדושת שביעית יהא אסור
לעשות סלט זה .וכן מצוי קצת בסלטי חצילים ,שיש
שמבשלים אותם עד שמתמחים ,ועושים מזה סלט,
ובחצילים הקדושים בק"ש אסור לעשות כן .וכמו"כ מצוי
קצת בתפוחים ,שיש המבשלים אותם עד שמתמחים,
ועושים מזה רסק תפוח ,שבתפוחים הקדושים בקדו"ש
יהא אסור לעשות כן ,ולפ"ז ה"ה לענין ברכה שהיה לנו
לדון מחויין של פירות וירקות כזיעה בעלמא .אמנם
להמבואר מדברי התרוה"ד לכאו' יש להקל בזה ,וצ"ע[.
בביאור שיטת הרמב"ם בענין ברכת הסוכר
כתב השו"ע )סי' רב סעי' טו( ,על הסוקא"ר מברך שהכל,
וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל .ומקורו הוא מהרמב"ם
)פ"ח מהל' ברכות הלכה ה( ,ושם הוסיף לבאר טעם הדין,
שאין זה פרי ,שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על
ידי אור ,גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור
ומברכין עליו שהכל .והטור כתב ע"ז וז"ל ,ואפשר להשיב
על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי
ונטעי להו אדעתא לאוכלם ,הלכך כשנשתנו נשתנית
ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על משקין
היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין והשמן ,אבל אלו הקנים
שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ,ודאי
זה פריין ומברכין עליו בפה"ע .וכתב ע"ז הב"י ,דברי טעם
הם ,ואף על פי כן כיון דפלוגתא היא ,לברך שהכל עדיף
דעל כולם אם אמר שהכל יצא .אמנם בכס"מ )שם( כתב,
ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של
הטור לא היה טוען כן ,שבמקום שנמצאים מוכרים מהם
לאלפים ולרבבות למצוץ אותם ,והרי המים היוצאים
מהם כשאר מי פירות .ובביה"ל )שם ד"ה על הסוקא"ר(
הקשה ע"ז דאם זהו עיקר טעם הרמב"ם א"כ הא תינח
הצוקר בעצמו אינו אלא רוטב כשאר מי פירות ,אבל
לפ"ז הי"ל להרמב"ם להחליט לברך בפה"ע או בפה"א
על הקנים בעצמם כשמוצצים אותם ,ופשטות לשון
הרמב"ם משמע דהקנים לא עדיפי מהצוקער בעצמם.
ותו דבעיקר הדבר בודאי צדקו דברי הטור דעיקר פרי
קנים האלו הוא הצוקער שעושים ממנו שהוא דבר חשוב
ולא משגחינן במה שכמה אלפים מוצצים בפה את העץ
בעצמו ,דאינו אלא הנאה כל שהוא ודבר טפל ,ובודאי
עיקר נטיעתו הוא ע"ד הצוקר וכו' ,ולכן כתב לבאר
דטעם הרמב"ם הוא באמת פשוט מאד דאע"ג דעץ הוא
כיון דלאו פירי קמפיק ולאו פירי קאכלינן אין לברך גם
בורא פרי האדמה] ,ויסוד הסברא הביא מדברי הבה"ג
עיי"ש[ .עכתוכ"ד.
והנה השו"ע בסמוך )סעי' יז( כתב ,על קניל"ה בורא
פרי האדמה .וקניל"ה הוא ג"כ כמו קנים וכמו שביאר
המשנ"ב )ס"ק פא(] ,1וד"ק בלשון הכלבו )סי' קמו(
סח
שכתב על הקנה שקורין קנילה מברך בורא פרי האדמה[.
ומבואר דאע"פ שהוא ג"כ מין קנה מ"מ מברכין עליו
ברכתו הראויה ,ול"א דכיון דלאו פרי קמפיק ולאו פרי
קאכלינן אין לברך עליו גם בפה"א .וצ"ל דקנמון הוי
כשותא דפרחא שאוכלין את גוף העץ ,ולהכי מברכין
עליו בורא פרי האדמה אע"פ שאינו פרי .אלא שיל"ע
מהא דלקמן )סו"ס רד ,סעי' יא( שפסק השו"ע שהמרקח
ורד בדבש מברך בורא פרי האדמה ,וכתב המשנ"ב שם
)סקנ"ג( ואע"ג דפרי עץ הם שגדלים על האילן מ"מ כיון
שאינם עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי ,והעלין
שמרקחים אותם הם הפרחים ,ע"כ מברכין עליהם בורא
פרי האדמה .ומבואר שאילו היו הורדין עיקר הפרי היו
מברכין עליהם בופה"ע אע"פ דאין עליהם שם פרי
לכאו' ,ולא עדיפי מהני קנים .אמנם בב"י )שם( מבואר
הטעם באופ"א ממה שהביא המ"ב ,והביא מהרא"ש
)במס' ברכות פ"ו סי' לז( דאין מברכין ע"ז בפה"ע משום
שאינו עומד לאכילה ,והוסיף שלפי זה לא היה ראוי
לברך עליהם בשם פרי כלל ,ומ"מ סובר רבינו הטור
שכיון שאוכלים אותו קצת די שנגרע ממנו העץ אבל
בשם פרי מיהא שפיר קרינן ליה .וא"כ לק"מ מהתם
לדברי הביה"ל דידן.
אלא שיש לתמוה טובא בדבריו ,דהרמב"ם )שם( עצמו
ביאר מקור דינו בזה ,שכתב וז"ל ,הקנים המתוקים
שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה
למלח וכו' ,אני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא
שהכל ,שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור
גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין
עליו שהכל] .וכפי שהובא[ .ומפורש בדבריו דס"ל שדין
הסוכר שווה לדין דבש התמרים ,ואי איתא דסברתו היא
כמ"ש הביה"ל היה לו לבאר דאין מברכין עליו שהכל
דאע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירי קמפיק לא מתאמר
עליה בורא פרי העץ.
ונראה בביאור דעת הרמב"ם בס"ד ,והוא דהנה השו"ע
לעיל מיניה )סעי' י( כתב ,דבש הזב מהתמרים מברך
עליו שהכל .וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות
חוץ מזיתים וענבים מברך שהכל ,והרא"ש כתב דאפשר
שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ .ויסוד
הפלוגתא היא ,דהראשונים במס' ברכות הקשו מאי שנא
דינא דדובשא דתמרי שמבואר בגמ' )דף לח (.דברכתו
שהכל משום דזיעה בעלמא הוא ,מדינא דמי שלקות
שמבואר )שם דף לט (.דמיא דסילקא כסילקא ומיא
דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי.
ונחלקו הרא"ש והרשב"א בתירוץ קושיא זו .דהרא"ש
)שם פ"ו סי' יח( כתב דע"י בישול יוצא טעם הפרי ,ואילו
המשקה שיוצא מן הפרי אין לו טעם הפרי .והרשב"א
)דף לח .ד"ה דבש בתו"ד( כתב דמיא דשלקי כיון דרוב
אכילתן הוא ע"י שליקה מי שליקתן כמותן ,הא כל
מידי דלא דרכיה למשלקיה ולא דרכיה למסחטיה אלא
למכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהן כהן.
ע"כ .ונמצא דב' מחלוקות איכא בין הרא"ש להרשב"א,
הא' ,במיץ פרי שדרך לסוחטו ,דלהרא"ש ברכתו שהכל
ולהרשב"א בפה"ע .והב' ,במי בישול פרי שאין דרך
לבשלו ,דלהרא"ש ברכתו בפה"ע ולהרשב"א ברכתו
שהכל .והנה מדברי הרמב"ם נראה להוכיח דסבירא
ליה בחדא כהרא"ש ובחדא כהרשב"א ,שהרמב"ם כתב
)בפ"ח מהל' ברכות ה"ב( וז"ל ,הסוחט פירות והוציא מהן
משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות
וכו' .ואח"כ כתב )בה"ד( ירקות שדרכן להשלק ,שלקן
מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה ,והוא ששלקן
לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום
שדרכן לשתותן .עכ"ד .ומדלא חילק גבי סחיטת פירות
בין פירות שדרך לסוחטן לפירות שאין דרך לסוחטן
נראה דבכל גווני ברכתן שהכל נהיה בדברו .ורק גבי מי
שלקות חילק בין דרך לשלקן או אין דרך לשלקן .וא"כ
נמצא דבמי סחיטת הפרי ס"ל כהרא"ש ,ובמי שליקת
הפרי ס"ל כהרשב"א.
וטעם הדבר נראה דס"ל להרמב"ם שמי סחיטת פרי
בעצם לא חשיבי כפרי אלא כזיעה בעלמא ,ואי"ז ענין
לדרך העולם ,ולכן לדעתו אף אם יהא פרי שכו"ע
יסחטוהו ויעמוד לסחיטה ,מ"מ ברכת המיץ היוצא ממנו
תהיה שהכל נהיה בדברו] .ומשום כך כתב ג"כ בהל'
תרומה )פי"א ה"ב( ,שתמרים של תרומה וכו' ואסור
לעשות מהם שכר .וכן אין עושין תמרים דבש ,ולא
תפוחים יין ,ולא פירות הסתיו חומץ ,וכן שאר כל הפירות
אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים
בלבד .עכ"ד .וכן כתב בהל' טומאת אוכלין )פ"א ה"ד(,
שאין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין
שמנינו בלבד ,אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין
כך אין מקבלין טומאה כלל .ובראב"ד שם פליג ע"ז
עיי"ש ואכ"מ.[2
והנה יש לדון במציאות זו של הסוכר שעליו דנו הפוס',
אם הוא נוצר מהנוזל שבתוך קני הסוכר ,ואזי יש לדונו
כזיעה בעלמא ,או שמן המים שמבשלים אותו בם עושים
את הסוכר .ומדברי הביה"ל נראה קצת שהבין שהסוכר
נעשה ממימי הבישול ,שבעיקר הדבר היה לנו לדונם
כמי שלקות ולברך עליהם כברכת הפרי ,ולכן הוצרך
לבאר דהא דאין מברכים עליהם שהכל הוא משום
שאי"ז פרי ,ולכן לא שייך דין זה כלל לשלקות שהמים
היוצאים מהם כמותם ,וכן למי שריית פירות להרא"ש
)בסעי' י( ,דבכולהו יש פרי משא"כ בזה שאיננו פרי
כלל אלא עץ שא"א לאוכלו אלא שיש בו טעם מתוק,
ולפיכך אין לברך עליו אלא שהכל .עכ"ד .אמנם מדברי
הרמב"ם נראה דהאי סוכר מי סחיטת הקנה הוא ,שכתב
וז"ל ,הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן
עד שיקפא וידמה למלח וכו') .והביה"ל עצמו בתחילת
דבריו הביא לשון זה ,וכן הביא במ"ב סקע"ג( .ועד כמה
דהוו מי סחיטת פירות אין לברך עליהם העץ אף אם כל
השימוש של הפרי הוא ע"י סחיטה .וזה שכתב הרמב"ם
לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול
מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו
שהכל .שמהות הדבש של הקנים הוא כמהות הדבש של
תמרים ,דתרוויהו זיעת הפרי הם.
]וממאי דהטור מקשה שאינו דומה לדבש תמרים
שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם ,הלכך
כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות
שמברכים על משקין היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין
והשמן ,נראה דלדעתו אילו תהא נטיעת התמרים רק
אדעתא דדבש יברכו על הדבש בורא פרי העץ ,ולדבריו
צ"ל דמ"ש הרא"ש שהמשקה היוצא מן הפרי אין לו טעם
הפרי ומברכין עליו שהכל אף היכא שדרך לסוחטו ,הוא
רק היכא שרגילים עכ"פ גם לאוכלו ,אבל אם כל נטיעתו
היא רק ע"ד לסוחטו ,גם להרא"ש יברכו עליו כברכת
הפרי ,וצ"ע[.
שמ"י אקוקה – מעלות דפנה
בדיני מזיגת היין
מצאנו שאפשר למזוג יין -במים ,בדבש ,ופלפלין,
בשיכר ובשאר משקים.
כתב בשו"ע ]ר"ב סעיף א'[ קונדיטון דהינו שנותנין בו
דבש ופלפלין .הגה :ואם נתערב יין בשכר אזלינן אחר
הרוב אם הרוב יין מברך "בורא פרי הגפן" ואם שיכר
מברך "שהכל" .ע"כ.
בסימן ר"ד סעיף ה' כתב השו"ע אם נתן מידה יין בשלוש
מידות מים עודנו יין אבל אם נתן יותר מכך קיוהא
בעלמא הוי ,זאת ביינות שלהם שהיו חזקים .בהגה ]שם[
כתב "ובלבד שלא יהא היין אחד מששה כי אז ודאי בטל
]האגור[".
ביו"ד סימן קל"ד ע"פ הר"י הזקן ]נראה שיש ט"ס בטור
שכתב ראב"ד ,לראב"ד שיטה אחרת[ אם מידה אחת של
יין לשש מידות של מים עדיין נקרא יין .זאת ע"פ הגמרא
ע"ז ]ע"ג [:א"ר אסי א"ר יוחנן ב' כוסות אחד של חולין
ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר
כאילו ואינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו .ופירש
ר"י שהיין של תרומה ושל החולין הם מזוגים ,כלומר
בכל אחד מידה אחת של יין כנגד שלוש מידות של מים,
כך שיש מידה אחת של יין תרומה כנגד שש מידות של
מים ]כלומר היין שביעית מהתערובת ,והיין של חולין
כאינו[ .המ"ב בס"ק ז' כתב שע"פ התשב"ץ שכל מיני
שיכר שווים לצורך זה ,לבד ממשקים הפוגמים ביין
ומפסידים טעם היין ומברך עליו "שהכל" .בס"ק י' כתב
שבמזיגה של שיכר צריך רוב יין ,ובמזיגה של מים צריך
שביעית יין .הגר"א כתב ששיעור המזיגה שווה כלומר
שביעית.
בבה"ל ]ד"ה אם הרוב יין[ הסתפק בתערובת יין ומים
ומעט שיכר האם צריך שבתערובת יהיה רוב יין כדין
תערובת יין ושיכר או שדי בשביעית יין ,כדין תערובת
יין ומים .לחקירה זו יש חשיבות מפני שביצור היין
משתמשים ביין מים סוכר ]נראה שהוא כדבש תמרים[
ואלכהול ]שיכר[ .נראה שלרמ"א די שיהיה בתערובת
שביעית יין מה גם שמוסיפים מעט אלכוהול .ואפשר גם
להסתמך על סברת הגר"א שכל המזיגות שוות.
קונדיטון לתשב"ץ אינו כפי שפירש המ"ב .המ"ב בס"ק
ו' כתב "אפילו שליש דבש שליש פלפלין ושליש יין
ואפילו יותר מזה" כלומר מתיר המ"ב יותר דבש ופלפלין
כי הם משביחים היין ,ונראה שהמ"ב מתיר בתערובת
זו שביעית יין .התשב"ץ ]ח"א פ"ו[ כתב שהינומלין הוא
יין ושליש פלפלין או יין ושליש דבש ,ולא שיש את
שלושתם בתערובת כפי שכתב המ"ב .כמו התשב"ץ
פסק הרשב"א ע"פ הגמרא ע"ז ]ל ,[.והרמב"ן ]ע"ז ,ד"ה
יין מבושל[ ,ולא פסקו כמו שכתוב בירושלמי פסחים
]פ"י ה"א[ .בבה"ל ]ד"ה ואם הרוב שכר[ כתב שהיין
הוא מיעוט לגבי הבשמים ,שהרי עלויו יש בו ,זאת ע"פ
הירושלמי שיש בו שליש יין שליש פלפלין ושליש דבש,
אך ראינו שהראשונים כתבו שיש ביין או שליש דבש או
שליש פלפלין .ונראה ע"פ התשב"ץ שמתיר אפילו יותר
דבש אך לא נראה שמתיר ברב דבש ,ע"ש.
המג"א בסימן ר"ב כתב שבשיכר תאנים די שיהיה רוב
יין ,אבל בשאר מיני שיכר הם פוגמים בטעם היין וצריך
מעט מהם ,והקשו עליו מהתשב"ץ שכתב שהדין הוא
לכל מיני שיכר .ובסימן ר"ד כתב שבשאר מיני משקים
אפשר שיהיה בהם יותר משש מידות בתוך מידה אחת
של יין ,והקשו עליו מהרמ"א שמצריך רוב יין בשיכר.
נראה לתרץ ששאר משקים למג"א אינם שיכר אלא
מיצים בהם מותר מזיגה כבמים ובשיכר צריך רוב יין .
הנה מר"ן השו"ע פסק בב"י שבשיכר צריך רוב ואין היום
למזוג יינות בהרבה מים היות והם חלשים ,יש להסתפק
מה מברכים על יין שרובו שיכר או מים .אם נברך עליו
"שהכל" יש לחוש שאם נברך עליו בסוף בנ"ר שמא אינה
ברכה והיא ברכה לבטלה ,ובאותו אופן אם נברך עליו
מעין שלוש יש חשש שמא אינו יין והוא ברכה לבטלה.
ולכן נראה שטוב לשתות אותו בתוך הסעודה וברכת
המזון פוטרתו ,ואין לאכול תמר או ענבים ולברך מעין
שלוש על התמר ולהוסיף על הגפן ]תרומת הדשן ס"ד
ל[ .ואם שתה נראה שמספק לא יברך ברכה אחרונה
]מג"א[ .צ"ע מה תהיה ברכתו בתוך הסעודה ,שמא נקל
ולא יברך "שהכל" כשם שאין מברכים על המים.
הביאו הרקנטי ]סימן עז[ והוא מתשובת הרי"ף ]רצ"ה[
יין מבושל שנתערב בחי אזלינן בתר רובא .ונחלקו
הפוסקים אם בתערובת יין עם שאר דברים אזלינן בתר
רובא ]חוץ ממים[ או בתר טעם כעיקר.
שמואל בנימין -אשדוד
הערות בפרטי דינים להלכה
בדברים שאין בהם הנאת גרון
והנה מכל האמור לעיל )במדור ביני עמודי( יוצא שחיוב
ברכה הוא רק אם יש לו הנאת גרון מן המאכל ,ואם לא
כן אינו מברך )ועכ"פ בעינן שיהיה נאכל ע"י הדחק ,וכמו
שיבואר( .וכעת נזכיר כמה פרטי דינים ודוגמאות בזה.
ואמנם בדרך כלל יש איזו הרגשת טעם משהוא וצריך
לברך ,אולם יש כמה אופנים שיש לדון בהם) .ובסוף
הענף נסכם בקצרה את הדינים העולים(.
דין פירות וגרעינים המרים
א( עיין בשו"ע )סימן רב ס"ב( שכתב הבוסר וכו' שאר
כל האילן משיוציאו פרי מברכין עליו בורא פרי העץ,
ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי
לאכילה אפילו ע"י הדחק ,דאז אין מברכין עליו כלל
עכ"ל .ומדויק בדברי השו"ע שאם הוא נאכל ע"י הדחק
אע"פ שהוא מר וחמוץ מברך עליו .וכ"כ המשנ"ב )שם
סקי"ח( ע"ש )ומהשו"ע משמע שמברך עליו בורא פרי
העץ ,ובאחרונים מבואר שמברך עליו שהכל עי' במשנ"ב
שם( .ולכאו' צ"ב אמאי מברך עליו והלא הוא לא נהנה
ממנו .ויש לבאר דבכל פרי אפילו מר וחמוץ יש לו קצת
הנאה באכילתו שמרגיש טעם משהוא מעצמות הפרי
)וכבר נתבאר שעל כל הרגשת טעם כבר יש לו לברך
וכנ"ל( .ולכן אע"פ שבכללותו הוא מר אבל מ"מ יש לו
הרגשת טעם.
ויש להוסיף ולבאר עוד בשאר דברים המרים המוזכרים
שם )בסימן רב( ,כההיא דסעיף ג' בדין גרעיני הפירות,
שאם הם מתוקים מברך עליהם בורא פרי העץ .ואם
הם מרים אינו מברך עליהם כלל ,ע"כ .והנה כאן נקט
"מתוקים" משמע שאם אינם מתוקים אינו מברך עליהם
כלל .והיינו מפני שאין בהם הנאה הראויה לברכה .ומאידך
שפיל לסיפא שה"מרים" אינו מברך עליהם כלל ,משמע
שאם אינם מרים אע"פ שאינם מתוקים מברך עליהם.
אכן נראה שסעיף זה מכוון לסעיף ב' הנ"ל .ו"מתוקים"
דנקט השו"ע לאו דווקא הוא אלא היינו פירות הנאכלים
ע"י הדחק .וא"ת למה לא נקט רבותא שכל פרי שנאכל
ע"י הדחק נמי דינא הכי .וי"ל דאה"נ והיינו הך משום
דזיל בתר טעמא וכיון שיש לו הנאה מזה מברך וא"כ
ה"ה הנאה במקצת .ולכאו' זוהי כוונת המשנ"ב )סקכ"ג(
שכתב דמתוקים לאו דוקא ,אלא כל שהחיך נהנה מהם
במקצת מברך ,וא"כ נראה דזה גופא הדין דלעיל בס"ב
בפירות הנאכלים ע"י הדחק דכיון שיש לו מהם שום
הנאה ה"ז מברך) .ועוי"ל שהשו"ע סמך על סעיף הקודם
לכאן שהוא יסוד אחד( .ומה שכתב השו"ע וה"מרים"
נראה א"כ דהיינו אותם שאינם נאכלים אפילו ע"י
הדחק ,וכ"כ בפשיטות המשנ"ב )סקכ"ד( דומיא דסעיף
ב' .ואין להקשות אמאי לא נקט השו"ע מרים "ביותר"
כמו שכתב בסעיף ב' ,דאה"נ והיינו הך .ותו י"ל דמש"כ
בשו"ע ס"ב "ביותר" קאי על חמוץ כיעויש"ה ,אבל "מר"
בודאי דהינו שאינו ראוי כלל ,ודו"ק .וכאמור לעיל דסמך
על העיקרון שבזה .ועל המבואר בסעיף ב' שהוא אותו
דין.
אולם באמת זה אינו מדויק כ"כ ,דאמנם מה שכתב
שאם הם מרים אינו מברך כלום ,אה"נ דהיינו באינם
נאכלים ע"י הדחק) ,וזה ברור כההיא דסעיף ב( אולם
לענין מה שכתב שאם הם מתוקים מברך עליהם בפה"ע,
בזה נראה אכן דאמנם לדעת השו"ע ולשיטתו יש לפרש
כן שפיר דהוא הדין גם בנאכלים ע"י הדחק )ולהלן יבואר
שאף לדעת השו"ע אינו מוכרח כן( .אולם במשנ"ב אי
אפשר לפרש כן שהרי לענין כל שאר הפירות בקטנותן
מצאנו שפסק המשנ"ב )בסקי"ח( שאם הם נאכלים ע"י
הדחק ברכתן שהכל )וכד' הח"א והעוללות אפרים ודלא
כהשו"ע( .וא"כ ודאי שדין הגרעינים גריעי טפי ובודאי
שברכתן צריכה להיות שהכל כשנאכלין ע"י הדחק
)ודוחק גדול לומר שכתב כן כפשט בד' השו"ע ,ולדידיה
לא סבירא ליה ,דהא מ"מ היה לו להזכיר שלדעתו יברך
שהכל ,ודוחק לומר שסמך עמש"כ בסקי"ח לגבי כל
הפירות( ,אלא ודאי דלא מיירי בס"ג בגווני שנאכל ע"י
הדחק ,וכן מדוקדק בלשונו שכתב בד"ה מתוקים דלאו
דווקא ,אלא כל שהחיך נהנה ממנו במקצת ,ע"כ .ומבואר
שצריך שתהיה הנאה ,ואילו הוא נאכל ע"י הדחק אינו
כ"כ בכלל הנאה )אע"פ שמברך מ"מ מעצם שיש לו
שום הנאת גרון ומעיו המחייב ברכה ,מ"מ אינו בכלל
שחיכו נהנה ממנו ,ובפרט שלשון השו"ע הוא "מתוקים",
וא"כ אפילו שא"צ שיהיה ממש מתוק ונימא לאו דווקא
הוא ,אבל ודאי צריך שתהיה לו הנאת חיך קרוב לגדר
מתוקים ,וע"ע מש"כ בענף הקודם באות ג לדקדק
כיוצ"ב בלשון ספר הפרדס ,עיי"ש( .אלא ודאי דהמשנ"ב
לא מיירי כלל מענין אכילה ע"י הדחק ,דבאכילה ע"י
הדחק ודאי גרע וברכתו שהכל כשיטת המשנ"ב בסקי"ח
לגבי כל הדברים) ,ועין בלשון הרא"ש סימן ד מש"כ
דהעיקר שלא יהיו מרים וגו' עיי"ש ויל"ב( .ויש לבאר
יתירה מכך דאפילו לשיטת השו"ע בסעיף ב שבכל
הדברים הנאכלים ע"י הדחק ברכתם כברכת הפרי ,מ"מ
לגבי גרעינים הנאכלים הדחק לכו"ע לא יברכו עליהם
אלא שהכל ,שהנה ראינו בשו"ע בס"ג בגרעינים שמתקן
ברכתם שהכל ,וכבר הקשו כל האח' דמאי שנא ממש"כ
בסעיף ה שפירות המרים שמתקן מברך עליהם בפה"ע.
דכיון שסובר השו"ע שדין הגרעינים כדין הפרי א"כ הכא
נמי יברך בפה"ע )והזכרנו זאת להלן בסמוך בדין ג'
עיי"ש( .ותירצו דשאני גרעינים שלא נטעי אדעתא דהכי
וכו' ,עיי"ש .והשתא ודאי דה"ה גם בכל שאר הגרעינים
הנאכלים ע"י הדחק דכיון שאינם עיקר הפרי ,ואין לבני
אדם הנאה מהם אלא ע"י הדחק ,הרי בודאי דלא נטעי
אדעתא דהכי ולכן ברכתם שהכל ,ורק אם הם מתוקים
או שעכ"פ יש הנאת חיך במקצת שנוטעים אותם ע"ד
אותם גרעינים ,אז יברך עליהם כברכת הפרי בפה"ע,
ומ"מ ברכת שהכל צריך לברך בכל אופן מאחר שנאכלים
עכ"פ ע"י הדחק ,ורק אם מרים לגמרי שאינם נאכלים
ע"י הדחק )וכמו שביאר המשנ"ב בסקכ"ד ,והוא באמת
כסעיף ב( אז אינם טעונים ברכה כלל ,והוא ביאור נכון
ופשוט לענ"ד ,וע"ע גם בשו"ע )בסעיף ה( גבי שקדים
המרים כשהם קטנים מברך בפה"ע .אבל גדולים אינו
מברך כלום ,וביאר השו"ע בטעמא דמילתא דכשהם
קטנים עיקר אכילתן היא הקליפה והיא אינה מרה,
וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר .ואם
מתקן ע"י האור או דבר אחר מברך בפה"ע ,ע"כ .והכי נמי
יש לבאר כאמור דתלוי אם יש הנאה ע"י הדחק עכ"פ
שאז מברך .ואם אין הנאה כלל מחמת שהם מרים ביותר
אז אינו מברך כלום] .נ"ב .בעצם הדין דברכת הגרעינין
שכתבנו לעיל הוא מבואר ע"פ דברי האח') .וע"ע בדיבור
הבא אות ב( .אמנם מעיקר דינא עיין בדברינו להלן
בסוגיה דלא נטעי איניש אדעתא דהכי ,ודו"ק[.
ומכל האמור יוצא שצריך שתהיה הנאת החיך ואפילו
במקצת )שאין שיעור להנאה המחייבת ברכה( .ואם
אין שום הנאה אינו מברך כלל .ולכן הדין בעניננו :א.
פירות )חוץ מענבים זיתים וחרובים שדינם שונה ,עי'
שו"ע סי' רב ס"ב ובהגה שם .ובכה"ח אות לח( ,אם הפרי
קצת מר או חמוץ אבל נאכל ע"י הדחק ברכתו כברכת
הפרי הראויה .אבל אם אינו נאכל אפילו ע"י הדחק אין
מברכים עליו כלל ]שו"ע שם[ וי"א שאפילו אם נאכל
ע"י הדחק כיון שאינם מתוקים ברכתן שהכל ]כ"פ החיי
אדם )כלל נא ס"ז( וה"ד במשנ"ב סקי"ח ,ושכן כתב
בעוללות אפריים עיי"ש ,אולם ז"א מוכרח לדינא )וע"ע
בח"א שם שכתב בע"ז צ"ע עיי"ש( ,וע"ע בכה"ח שם
אות לד ובכה"ח סי' רד אות כד בסופו .ומ"מ להלכה אין
הכרח דלא כהשו"ע ,ושו"ר בשו"ת איש מצליח סימן כט
שכתב לדינא שהעיקר כדעת השו"ע[ .ב .גרעיני הפירות
הדין כנ"ל ,שאם הם מתוקים או אפילו כשנאכלים ע"י
הדחק ברכתן כברכת הפרי )והיינו דווקא אם נטעי להו
אדעתא דידהו ,ואם לא כן ברכתן שהכל ,וכדלעיל ,וע"ע
להלן בסמוך( .ואם אינם נאכלים אפילו ע"י הדחק אזי
בשום אופן אין מברכים עליהם ]כ"ז לדעת השו"ע[ .אבל
לדעת האחרונים אין ברכתן כברכת הפרי ,וי"א אדמה
וי"א שהכל .והמשנ"ב פסק לברך אדמה ,וכה"ח הכריע
לברך שהכל] .ובמקומו הארכנו בכ"ז לדינא ,וכתבנו
דשפיר יש לסמוך על השו"ע[ .ג .ואופן נוסף הוא במרים
ומתקן על ידי האור ,דלגבי פירות המרים פסק בשו"ע
)ס"ה( שאם מתקן מברך עליהם בפה"ע .ואמנם לגבי
גרעינים המרים פסק השו"ע )ס"ג( שאם מתקן ע"י האור
מברך שהכל .וזה למרות שלדעת השו"ע שם גרעיני
הפירות הוו כהפרי עצמו .וכבר הקשה כן המג"א )סק"ז(,
וכתב דיש לומר דכשהם מרים לאו פרי נינהו משא"כ
בשקדים וכו' עי"ש וציין שכ"ה בלבוש ,ועי' במחה"ש
שהעתיק ל' הלבוש שגרעיני הפרי אינם עיקר הפרי ואם
אינם ראויים לאכילה בלא אור לא נחשבים פרי אפילו
אחר שמיתקן .אבל שקדים עיקר פרי הגרעין ועיקר
נטיעתן להכי להמתיקן באור וכו' .ע"כ .וכן כתב בבאר
הגולה על סעיף ה ,דשאני גרעינים דאינם עיקר הפרי
דלא נטעי אדעתא דהכי ,עי"ש .וע"ע באבן העוזר )סו"ס
רב( שהאריך להוכיח כן עיי"ש והזכירו במשנ"ב )סקכ"ה(
עיי"ש .ובזה מבוארת דעת השו"ע שפיר) .אמנם המשנ"ב
והכה"ח בלא"ה אזלי לשיטתם דברכת הגרעינים שהכל
בכל גווני( ,אמנם בענין ברכת הפירות המרים שמתקן
ע"י האור יש להוסיף ולבאר בזה שהשו"ע מיירי שם
לענין שקדים המרים ובזה כתב שמברך העץ .ויש
לבאר :א' .דכל זה רק לגבי שקדים המרים ,וכן בכל
פירות החמוצים והמרים שאינם ראויים לאכילה כלל,
שבזה אם מתקן או בשלן מברך בפה"ע) .משנ"ב סי' רב
סקל"ז( ,ומ"מ דווקא בהם שנגמר הפרי ,וכך הוא תיקונו
אז מברך בפה"ע ,אבל בשאר פירות שהם חמוצים או
מרים וכדו' מחמת שלא נגמר הפרי ,בזה לא מועיל להם
המיתוק וברכתם שהכל .וכמו שפסקו המג"א )סק"ה(
בשם הל"ח ועו"א המובאים בכה"ח )אות לג( ,וכן ביאר
בשעה"צ )אות מ( שהדבר תלוי אם נגמר הפרי או לא.
ב' .ואף בשקדים הנ"ל עי' בכה"ח )אות נ( די"א שברכתן
שהכל בכל אופן אפילו במתקן ,ויל"ב.
]בדרך אגב יש לבאר דאף לדעת השו"ע לכאו' צ"ב למה
יברך בורא פרי העץ על הגרעינים והלא קיי"ל )בברכות
לו .ושו"ע סי' רד ס"א( דכל שלא נטעי להו אינשי אדעתא
דהכי אין מברכים עליו העץ .וי"ל דהלא בדברים שהם
עיקר הפרי לא אומרים כלל זה ,וכמו שכתבו אחרונים
והובאו דבריהם בשעה"צ )סימן רד אות ז( עיין שם,
והשתא את"ש שהרי דעת השו"ע שמברך העץ על
הגרעינים ,היינו מפני שזה נחשב כחלק מחלקי הפרי
וכמו שביאר המשנ"ב )ריש סקכ"ג( וע"ע בטור .וא"כ על
כל כה"ג מברך העץ בכל גווני) .אלא דיל"ע דילמא מ"מ
אינו בגדר "עיקר" הפרי ורק לעניני ברכה אמרינן שיברך
העץ כברכת הפרי .אבל לגבי הכלל דכל דלא נטעי וכו'
אפשר דיורד דרגה ,ויל"ב( .אמנם לפי"ד המשנ"ב והאח'
סט
הסוברים שאינו נחשב כחלק מחלקי הפרי קשה דלמה
פסקו שברכתו אדמה הרי היה צריך לברך שהכל ולכן
צריך לומר דמיירי בגרעינים שנוטעים אותם גם אדעתא
דהכי ,דלא כפי הנהוג בזה"ז ,וא"ת הרי מצאנו בשו"ע
סימן רב גבי גרעינים המרים שמתקן שמברך שהכל
ודלא כמו שפסק בס"ה גבי שקדים עיי"ש ,והבאנו לעיל
שעמדו ע"ז האח' וביארו דשאני גרעינים דלא נטעי
אדעתא להכי עיי"ש ,אולם הביאור הוא דכ"ז נא' על
אותם המרים ,אבל אותם המתוקין ודאי שנטעי אדעתא
דהכי ,ואי לאו הכי לא היה מברך בפה"ע ,וכ"כ באבן
העוזר שם ,ועוד עמדנו בזה לדינא להלן בסוגיה דברכות
לו .בענין נטעי אינשי אדעתא דהכי .ואכמ"ל[.
דין מרור הנקרא חריי"ן
ב( עוד יש להזכיר מאכילת "מרור" בליל הסדר .דבעיקרו
יש לברך עליו בורא פרי האדמה כמבואר בשו"ע הל'
פסח )סימן תעג ס"ב( שמברך עליו בפה"א אם אין לו
ירקות )ואפילו בגווני שיש לו ירקות שמברך עליהם
בפה"א .כתבו האח' בסימן תעג שיכוון לפטור את המרור
עיי"ש( .ובשלמא אם זה החסה שלנו שפיר דמי שמברך
ע"ז שהרי מלבד שיש בו מרירות קצת שלכן אוכלים
אותו מפני שבאכילתו ובפרט בסופו נרגשת טעם
מרירות .מ"מ יש לו טעם טוב ובודאי טעון ברכה .אבל
המרור שנקרא חריין )בל' אשכנז( הרי אין לו טעם כלל
רק מר גרידא ואיך יברך עליו ,איברא דזה אינו ראיה
כלל משום דיש לומר דאה"נ דמסתבר שעל החריין לא
דיברו השו"ע והפו' להצריך ברכה שהרי אפילו ע"י הדחק
אינו נאכל ובזה אה"נ שלא יברכו ,אלא אם כן מפררים
אותו ומפיגים את חריפותו ,דבזה נראה דשפיר דמי
לברך עליו ,והוי כמו שמיתקו .ועדיין יש לנו לברר דין
החריי"ן .דלכאו' לא יוכלו לברך עליו כברכתו .ועמש"כ
להלן באות ג .אמנם אפשר שחריי"ן אינו משמש רק
כתבלין בעלמא .ומ"מ צ"ב ברכתו.
]ובאופן זה שהפיג את חריפותו היה נראה שיברך ע"ז
שהכל לפי"ד האח' )בסימן רב ס"ב( גבי פירות המרים
שמתקן ,וכיעוין במג"א )שם סק"ה( משם הל"ח ,וע"ע
בכה"ח אות לג .עיי"ש .אולם זה אינו דכבר ביאר בשעה"צ
להלן בסעיף ה )באות מ( דשאני התם דלא נגמר הפרי.
משא"כ באופן שנגמר הפרי ומתקו אה"נ שמברך בפה"ע,
ודמי ממש לשקדים בס"ה שם .וא"כ הכי נמי בנידונינו
יברך עליו כברכת הפרי ,וע"ע בש"ע )סימן רג ס"ו( גבי
זנגביל שמרקחים אותו שברכתו בפה"א ,וכתב השו"ע
דנראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש ,כיון שעי"ז הוא
ראוי לאכילה וכו' עיי"ש .וזה למרות שבעלמא אין מברך
עליו כלל ,וכמבואר בשו"ע לעיל מיניה )בסימן רב סט"ז(,
וע"ע במשנ"ב )שם סק"ט( שאכן העיר ע"ז דלכאו' מאי
שנא ממ"ש בסי"ד באגוז רך שאפילו כשנתקן ע"י בישול
בדבש בכ"ז ברכתו שהכל ,וכתב דשאני התם שהפרי לא
הגיע לבישולו ,משא"כ הכא שהפרי כבר נתבשל אלא
שמחמת יבשותו אינו ראוי ,לכן במתקן נעשה ראוי
וברכתו העץ )וזה על דרך מש"כ בשעה"צ שהזכרנו(.
וא"כ נ"פ דה"ה בנידו"ד שאם מתקן מברך ע"ז בפה"א.
וכעין הדין הנ"ל ,אלא שבמשנ"ב )סימן רג סק"י( כתב
שמרקחת של חריין מברך שהכל ,וצ"ע אם היינו מרקחת
ממש ,וכן משמע שם לפי הענין ומשמע דאפ"ה ברכתו
שהכל ,וצ"ע .ומ"מ באופן שז"א ע"י מיתוק בדבר אחר,
אלא הפגת חריפותו גרידא נראה שמברך עליו בפה"א,
וע"ע בשעה"צ שם שאפילו חי ברכתו שהכל[.
ושו"ר בביאור הלכה )סימן תעה( ד"ה בטיבול שהביא מח'
הפוסקים לענין ברכה על החריין ,שדעת המג"א שאינו
מברך עליו ברכת הנהנין כלל מפני שאין דרך לאוכלו
כמות שהוא .והחק יעקב כתב שמברך עליו כיון שראוי
לאוכלו בחומץ וכיוצ"ב ,והוסיף שכן כתב בהגהות חת"ס
וחזקם הביה"ל שם לדינא שצריך לברך עליו שהכל עכ"פ,
ובפרט כשאוכלים אותו מפורר עיי"ש ,אכן לפענ"ד נראה
ביאור דברי המג"א כדרך הנ"ל דהכל תלוי לפי הענין
ובמקומות אלו שלנו ודאי שלא יברכו עליהם שהרי אינם
נאכלים כלל ואפילו ע"י הדחק .ומי עדיף מפירות המרים
הנ"ל ואדרבה גרע מהם .והמשנ"ב לשיטתו כמו שכתב
שם שרואים שאנשים מטבלים בו פתם ולכן מברך.
וא"כ הם היו רגילים טפי באכילה זו אבל במה שרואים
באופנים מסוימים כשהוא בעינו שא"א לאוכלו כלל ,ורק
ע"י דחק גדול מאד ,נ"ל דאינו בכלל דרך .ובעיקר ד'
הביה"ל הנ"ל שכל שראוי ע"י תיקון מקרי בר אכילה
צ"ב דהא מ"מ בעודו כך בחריפותו אינו בר אכילה ,ומאי
מהני מה שיכול למתקו הא מ"מ לא מתקו ,ואפילו את"ל
דמחמת זה יש לו שם של בר אכילה בעלמא ,אבל אכתי
באופן שאינו ראוי לאכילה איך יוכל לברך עליו ברכות
הנהנין ,וכיוצ"ב מבואר בפו' בכמה דינים כדלהלן גבי
ביצה וכדו' ,וצ"ב) .אא"כ יתפרשו הדברים בגווני שבאמת
אוכלו בחומץ ,אולם הרי בליל הסדר אין לערב בו טעם
אחר .ויל"ב(.
ומה שכתב עוד הביה"ל שם דאפשר לומר עוד מדחייבו
רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה ,דהא
אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא ועל כן יש לברך
עליו ברכה הראויה לו דהיינו בפה"א ,וכו' ע"כ .וגם זה
צ"ב דמ"מ במציאות אינו ראוי ומהיכא תיתי שנחשבת
אכילה חשובה ,ואמנם לענין שנחשב דרך אכילה יש
לומר כן מעצם ל' הפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו,
ומשמע דהוי דרך אכילה) ,וכעין מ"ש בשבועות פרק ג
ובכ"ד( .אולם אכתי איך יוכל לברך עליו בפה"א ,איברא
דהמשנ"ב שם מקשה ע"ד המג"א שסובר שגם שהכל
אינו מברך ,ומ"מ גם ע"ז יש להקשות כאמור ,דאכתי
אינו ראוי .וביותר קשה לי דמי אמר שכוונת התורה
לאותם מינים החריפים ,דלמא הכוונה על החסה וכיוצא,
ואפילו את"ל שע"ז לא נסתפק המשנ"ב כלל ,אחרי שכך
היה המנהג .וע"ע בפסחים )לט (.דחד מסוגי המרור הוא
התמכא .וכתבו המפ' שהחריי"ן הוא התמכא .וכיעוין
באגודה ומהרי"ל ומג"א וח"י בסי' תעג .אולם אכתי
דלמא חשיבותה של האכילה הוא רק במתוקן ע"י הפגת
טעמו ,ורק אז מברך איזו ברכה .אבל בעודו חריף הא
ודאי שא"א לברך עליו ,וגם בעיקר סברתו שהתורה
החשיבתו וכו' .ג"כ יש לדון ע"ז .וצע"ג.
]ויש לבאר דכל הנידון האמור הוא בחריי"ן המפורר שפג
מעט חריפותו ,אבל האוכל חריי"ן חי ובעודו בשלימותו
נראה שא"א לברך עליו כלל .וכיעוין במשנ"ב )סימן תעג
סקל"ו( גבי החריי"ן שהיה המצוי במקומותיהם ,שכתב
שיש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא
סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול
)וע"ע בשעה"צ אות מו בשם האח' ,ודלא כהגאון מליסא
שרוצה לומר שאין יוצאים י"ח במפורר( ,וע"ע שם מה
שכתב באופן הפגת חריפותו וכו' עיין שם ,ומ"מ לעניננו
זה ברור שבאופן שאינו מפורר אין יוצאים בו י"ח ,ואין
מברכים עליו כלל ,ואף באופן שהפיג במעט את חריפותו
ונאכל בדוחק גדול ג"כ אפשר כנ"ל שאין לברך עליו ,אם
אינו נאכל עכ"פ ע"י הדחק ,דהא אינה נחשבת הנאה כדי
לברך ,וזה מלבד דהוי מזיק ,ואשכחן בכ"ד שאין מברכים
על דבר המזיק כה"ג ודו"ק[.
ולדינא בענין החריי"ן ,הנה כאמור דעת המג"א )בסימן
תעה ס"י( שאינו מברך עליו כלום ,ואפילו ברכת שהכל,
אולם דעת הח"י שמברכים עליו בפה"א )איברא שיש
לדון שם בב' התירוצים של הח"י ,דאיכא נפ"מ ביניהם
באופן שאוכל את החריי"ן שלא בליל הסדר ,דלביאור
א' יברך בפה"א .אולם לביאור ב' יש לומר שזה רק
בליל הסדר דהוי ברכה מיוחדת כברכות המצוות ,אלא
שעיקר הביאור צ"ע( .וכן דעת הביאור הלכה )בסימן
תעה( ,ושכ"כ בהגהו' חת"ס ,וסיים שם שכ"מ בחי' רע"א,
ושברכת שהכל ודאי צריך לברך ,ע"כ .ויעוין עוד בפמ"ג
במש"ז )סימן רג סק"א( שהביא מהא"ר בשם ע"ת
שמרקחת של חריי"ן בפה"א ,אע"ג שאין ראוי בעיניה
כ"א ע"י חומץ ,דומה לזנגביל יבש וכו' .וע"ע מש"כ שם,
ומצאתי במשנ"ב )סימן רג סק"י( שכתב מרקחת של
חזרת )שקורין חריי"ן( ברכתו שהכל .ע"כ .והוא כדבריו
בביה"ל ,ויש לבאר דלכאו' מה שכתב "מרקחת" של
חזרת ,ומשמע שאם הוא חזרת בעינו אינו מברך עליו
כלל ,ורק ע"י המרקחת חזר לתיקונו ,זה אינו מוכרח,
דנראה כוונתו לחזרת בעין ממש ,ולא בתערובת )ואינה
ככל מרקחת שהיא בתערובת ע"י דברים אחרים ,ובלא"ה
הרי אסור לערב במרור או במצה דברים אחרים כמבואר
בהל' פסח סי' תעה ס"א לגבי חרוסת שבמרור וכו' ,ויש
לדחות דמיירי שלא נתבטל טעם מרירותו ,א"נ לא מיירי
בפסח כלל (.שהרי מבואר בביה"ל הנ"ל דמברך אפילו
באוכלו חי ,אולם זה דוחק )וכן מש"כ שם בהמשך דבריו
גבי מרקחת של צנון ,הוא ג"כ מרקחת בדבש כדמוכח
בפמ"ג בהדיא בסו"ס רג ,אלא שלענין חריי"ן לא ביאר
בזה ,ומ"מ לפי הענין שם משמע דמיירי במרקחת ממש(.
וי"ל דהחידוש הוא שאפילו שהוא במרקחת אין ברכתו
בפה"א אלא שהכל ,וה"ה בחי ברכתו שהכל] ,אולם
יל"ע בזה ,דלכאו' כיון שהוא פרי גמור ותקנו צריך לברך
בפה"א ,וכמש"כ לעיל[ .וע"ע בשעה"צ )בסימן רג סקט"ז(
דמשמע בפמ"ג דאפילו כשאוכלו חי "אפשר" דברכתו
שהכל עיי"ש ,ומ"מ לדינא נראה שהכל כפי הענין איך
צורת אכילתו .ושו"ר כן בכה"ח )סימן תעג אות מב(
שהביא ד' המג"א והח"י הנ"ל )וכתב שם שהחק יוסף
השיב על דברי הח"י( ,וסיים דלדינא נראה כפי הענין,
א' .אם הוא מר ועפוץ ביותר אין לברך עליו כלל )וכעין
מ"ש בשו"ע סי' רב ס"ב( ,ורק אכילת מרור )ויל"ד דלפי
מה שהעיר הביה"ל הנ"ל .אם כן נראה דכל שאינו ראוי
לאכילה בגווני שלא מברכים עליו ,א"כ אין נכון לצאת
בו ידי חובת מרור כלל .והטעם שכתב שם בביה"ל בסו"ד
דהתורה החשיבתו כאכילה וכו' .לענ"ד טעם זה קשה
מאד .וכנ"ל( .ב' .אם נאכל ע"י הדחק יש לברך עליו
שהכל .ג' .אם נאכל בריוח אז יש לברך עליו בפה"א.
)וכפי האמור לעיל ,היינו באופן שהפיג את חריפותו
היטב ,או שעירבו בחומץ או שאר תיבול וכדו'(.
תבלינים ומיץ לימון
ג( ומענין לענין יש להעיר עוד )וקשור להנ"ל לענין ברכת
החריי"ן( ,דהנה איתא בשו"ע )סימן רב סט"ז( שכתב
על פלפל וזנגביל יבשים ,ועל הקלאוו של גירופלי )ר"ל
נעגליק ,פירוש ציפורן( וכל כיוצ"ב שאין דרך לאוכלם
אלא ע"י תערובת ,אין מברך עליהם כלום ,ע"כ .ופירש
המשנ"ב )שם סקע"ט( שאם אכלן לבדן אינו מברך
כלום .מפני שאין הנאה באכילתן כשהם יבשים )וסיים
משם הפמ"ג שאם עירבן בסוכר וכדו' מברך בפה"א.
וי"ל דכיון שנגמר הפרי ,ומתקן כדי שיהיה ראוי לאכילה
מברך עליו בפה"א( .אבל אם הם רטובים כתב בשו"ע
לקמיה )שם סי"ח( שעל פלפל וזנגביל רטובים מברך
בפה"א .ועיין שם במשנ"ב ,ומבואר איפוא שכל דבר
שאין הנאה באכילתו כדוגמת הפלפל הנ"ל אין מברכים
עליו כלל .אא"כ באופן שהוא רטוב וכנ"ל שאז הדרך
לאוכלם ,או אפילו כשהם יבשים אם מתקן במרקחת
הרי ברכתו בפה"א ,וכמבו' בשו"ע סימן רג ס"ו.
ובאותם דברים שהדרך הוא לאוכלם בטיבול הפת ,או
כתבלין או בתוספת למאכל וכדו' ישנם כו"כ פרטים,
היוצאים משו"ע הנ"ל .ועוד בשו"ע סימן רד ס"א ובהגה
שעל כמון וכוסבר מברך שהכל .כיון דלטעמא עבידא
ולא לאכילה .ועיין במשנ"ב שם .ויש בזה עוד בשו"ע
ובמשנ"ב בכ"מ ,ואין להאריך כאן .אך אציין בקצרה
למעשה עפ"מ שראיתי בפס"ת סו"ס רב שסידר זאת
בכמה חלוקות ונבוא לבאר בסדר אחר ולפי הדוגמאות
שהביא שם )אם כי שבכמה פרטים יש לדון .ובכלל יש
לדעת בכל זה שהם אינם דברים מוחלטים ,שמצוי מאד
שמשתנה הדין לפי הענין ,ולפי המקום וכו'( .ובעיקר
יסוד הדינים בסוגי הברכות אכ"מ להאריך בזה ,ומ"מ
עיקר הכלל לעניננו לענין עצם הברכה הוא ,אם יש לו
איזו הנאה בטעמו שאז מברך ,אבל אם הוא מצטער
באכילה זו מחמת שהוא מר או חמוץ ביותר אינו
מברך כלל .והנה תחילה צריך לדעת שדברים שרגילות
לאוכלם בתערובת או כממרח ותבלין וכו' .ודאי שיש
לברך עליהם כברכתם גם אם אוכלן בעין )והיינו אם
נשלמו כל התנאים האחרים בדיני ברכות ,שיגיע לגמר
פרי וכו' וכו'( .וכגון אבוקדו זיתים וכו' ה"ז מברך עליהם
כברכתם ,ואפילו בשאר דברים שנאכלים לגמרי בליפות
הפת וכדו' ג"כ מברך עליהם בפ"ע כברכתם ,ולעניננו
בדברים המעורבים וכדו' ישנם ב' אופנים ,א' .דברים
שנפשו של אדם קצה בהם ,וכן דברים המעוררים סלידה
אצל האדם ,אינו מברך כלל ,וכגון שמן )מכל הסוגים,
וע"ע מה שכתבנו בענין השמן דאותם שהתרגלו לאוכלו
ונהנים מזה יברכו ע"ז שהכל( .חומץ ]נ"ב ,ועי' בשו"ע
סימן רד ס"ב ,ואמנם במשנ"ב כתב שדווקא בחומץ חזק
אינו מברך )ויעוין ביומא סוף דף פא :גבי שתית חומץ
ביוה"כ ,וה"ה לעניננו ,ודו"ק( .אולם כפי הנראה שבזה"ז,
גם חומץ חלש אין לברך עליו ,דמ"מ האדם סולד ממנו
ואינו נהנה והכל כפי הענין[ .וכן תבלינים כגון פלפל
שחור ,פפריקה ,וכן קקאו ,אבקת קפה וכן אבקת סודה
וכדו' .ב' .דברים שיש להם טעם לואי אבל אינם מעוררים
סלידה )נ"ב ומ"מ צריך שיהיו ראויים להאכל ע"י הדחק(.
ברכתם שהכל ,וכן הדין בפלפל חריף ,כמון אורגנו וכדו',
)ועיין שו"ע סימן רד ס"א שעל כמון וכסבור מברך שהכל,
וכתב הרמ"א משום שלטעמא עבידי ולא לאכילה עיי"ש,
וכתב המשנ"ב שם שאפילו אם רקחן בדבש ג"כ ברכתן
שהכל .וע"ע שעה"צ סקט"ז( .אבל שאר דברים שמנה
שם יש לדון בזה לפי הענין ,וכגון בצל ושום ,בד"כ יש
לאנשים יכולת לאכלם ע"י הדחק ,אולם רבים סולדים
מזה ,והם בודאי לא יברכו ע"ז .וגם צריך להתבונן לענין
בצל ושום לפי אותו מין ,כי יש מינים חריפים מאד,
ויש שאינם כ"כ חריפים ,ותלוי ג"כ אם הם שומים
רכים ,או שהם חריפים מאד )וכמש"כ במשנ"ב סי' רה
סק"ה ,וכתב שגם בבצלים דינא הכי וכו' עיי"ש( וע"ע גם
בפתחי תשובה ביו"ד )סימן צו סק"ג( לענין דבר רותח
דיש חילוק בין בצלים קטנים וכו' עיי"ש .וכן תלוי ג"כ
מאיזה חלק שבבצל הוא אוכל אם מראשו או מעליו
וכו' .וכן בכל דבר יש לדון לפי ענינו ,ועי' בשו"ע )סימן
רה ס"א( שתומי ורכתי חיים מברך בפה"א ומבושלים
שהכל ,ועיי"ש ברמ"א ואח' ,וע"ע בדברי המשנ"ב שם
סק"ה וסק"ו וסק"ז ושם הובאו כמה אופנים שדרך ב"א
לאוכלם מבושלים עיי"ש והכל לפי הענין .ולענין מלח
יש לציין דבשו"ע )סימן רד ס"א( איתא דעל מלח ומי
מלח מברך שהכל .ובמשנ"ב שם ביאר דהא עכ"פ יש
לו הנאה קצת כשנותן לתוך פיו ,ועיין בכה"ח סימן רד
אות ו שכתב דהיינו דווקא כשהמלח ראוי לאכילה קצת
שאינו מר ועפוץ וכן במי מלח כגון שנתן לתוכו הרבה
מים עד שראוי לשתיה ,דאל"ה אין לברך כלל עכ"ד .וכבר
נת' כלל זה בד' השו"ע והפו' הנ"ל .ויש להוסיף בזאת
דאשכחן כעי"ז ביומא )פ (:שאמרו שאם אכל אומצא
ומילחא שעליה מצטרף ,דאע"פ שלאו אכילה היא,
מ"מ כל שאכל אותו כדרך שאכל אינשי מצטרף .עיי"ש
ואכן אין זה נחשב אוכלא ,אלא שביחד עם האוכל יש
לו חשיבות ,ודו"ק] .ובד"א יש לציין גם למבואר בשו"ע
סו"ס קעט כיצד דרך אכילת מלח מחשש סכנה עיי"ש,
אמנם אפשר דבזה"ז שאני כשאר סגולות וטבעים
שנשתנו כמש"כ הרבה אח' ואכמ"ל[ .ויש עוד הרבה
דברים שיש לדון בהם ג"כ עד"ז לפי הענין .עי' שו"ע סי'
רב רד ובאח'.
לימון ומיץ לימון
ונזכיר עוד פרט אחד לענין לימון ,דהנה אם היה הפרי
ראוי לאכילה בשופי ככל הפירות היה צריך לברך עליו
העץ ,ועל המיץ היוצא ממנו שהכל ככל שאר הפירות
ומבואר בסי' רח ובכ"ד .וכך ראיתי להפר"ח בשו"ת מים
חיים )סימן ז( שפסק כן לגבי לימון עיי"ש ,ויש לבאר
דבמקומו היה הלימון נאכל ונהנה ממנו במקצת ,שהרי
מצאנו בשו"ע )סימן רד ס"ב( שחומץ חזק אינו מברך
עליו מפני שמזיקו עיי"ש )ויש מפרשים כפשוטו ,אולם
במשנ"ב פירש מצד שאין נהנים ממנו ,וכיוצ"ב בשאר
מקומות דפירש שמזיק הינו שאינו נהנה ממנו( ,ורק
באופן שהפיג את חמיצותו ,וכדלעיל )שם סוס"א(
שעירבו במים עד שראוי לשתות אז מברך עליו שהכל,
וכ"כ לגבי חומץ אבל לגבי לימון הראוי להאכל בחמיצותו
אזי נראה שיברך עליו בפה"ע ,דהא פסק השו"ע )בסימן
רב סב( שכל הפירות שראויים להאכל ע"י הדחק באופן
שאינו מר או עפוץ ביותר יש לברך עליהם בפה"ע,
איברא שלפי האחרונים שהובאו במשנ"ב וכה"ח שם אזי
מברך שהכל ,וא"כ גם כאן הוא תלוי במחלוקת זו ,וא"כ
אם הוא נאכל ברווח ברכתו העץ ,ובנאכל ע"י הדחק
הוא תלוי במח' הנ"ל דלדעת האח' מברך שהכל ,אולם
לדעת השו"ע ברכתו בורא פרי העץ אפילו בנאכל ע"י
הדחק .וראיתי בכה"ח )סימן רד אות כד( שהביא פלוגתא
דהאחרונים אם מברכים על לימון בורא פרי העץ או לא,
וסיים דבזה הולכין לפי המקום ,שאם הם חמוצין ביותר
שאין נאכלים אפילו ע"י הדחק אין לברך עליהם כלל,
ואם הם נאכלים ע"י הדחק יש לברך עליהם שהכל,
אבל אם הם מתוקים מברך בפה"ע כמש"כ בשו"ע סימן
רב ס"ב לגבי כל הפירות עיי"ש) .וכיוצ"ב כתב בשו"ת
רב פעלים ח"ד סימן ג שתלוי לפי סוג הלימון ולפי
המקומות עיי"ש .ושכ"כ בחסל"א .וכן פסק בבא"ח פ'
מטות סי"א לגבי הלימון ,וע"ע בבא"ח פ' פנחס ס"ב לגבי
כל הפירות הנאכלים ע"י הדחק ,שהבאנו לעיל בענף זה
אות א .שלדעת השו"ע ברכתו בפה"ע .אולם לדעת האח'
ברכתו שהכל ,וכ"ה במשנ"ב וכה"ח שם .וכ"פ הבא"ח
הנ"ל .והם הם ד' הכה"ח שם( .איברא דזה אתי לפי"ד
הכה"ח הסובר כהח"א והאח' דבנאכלים ע"י הדחק
מברך שהכל ,אבל לפי"ד השו"ע דמברך בפה"ע ,נראה
דהכי נמי מברך בפה"ע ,ואדרבה בלימון יש יותר סברא
לברך העץ דהא זהו צורת פריו ,ואינו יורד בדרגה כשאר
הפירות ,ודו"ק .ודוחק לומר מצד שעשוי לערבו בדברים
אחרים ,דז"א .דהא הוא אוכל את עיקר הפרי ,וכל כה"ג
לא אמרינן בעיקר הפרי .וז"פ .ומלבד זאת ראיתי באול"צ
פמ"ו שכתב שלימונים שלנו אינם חמוצים כ"כ ומברך
בפה"ע .איברא ,שכפי הנראה זה כשלעצמו תמוה ,דודאי
הלימונים שלנו הם בכלל נאכלים ע"י הדחק .ואדרבה יש
מהם שאינם נאכלים אפילו ע"י הדחק ,כידוע.
ולסיכום הדין גבי לימון ,אם זה מאותו סוג שהמיץ שלו
מתוק מברך בפה"ע ,ואם זה חמוץ מאד עד שהאדם
מצטער באכילתו )כפי שמצוי בד"כ( אזי אינו מברך
עליו כלל ,אבל באופן שהוא נאכל ע"י הדחק מברך ע"ז
שהכל לפי האחרונים שהזכרנו ,אבל לדעת מרן השו"ע
ברכתו העץ )ונראה שהעושה כהשו"ע שפיר עביד וכנז'.
ובפרט שאין בזה חשש ברכה לבטלה ,דהא ודאי מין
עץ הוא ,ולא שיקר בברכתו וכעין מש"כ המג"א ר"ס
רו וש"א( .ואם אינו יודע מהו טעמו כדי שיוכל לברך
עליו יטעם ממנו תחלה וכמש"כ בספר נוה שלום )סימן
רסט אות כא( גבי לימון שפעמים רבות נמצא שהוא מר
ביותר או חמוץ ביותר עד שאינו ראוי לברכה והוי ברכה
לבטלה ,וכן בכל כה"ג .ומיץ הלימון דינו כמיץ של כל
הפירות שברכתו שהכל ]ואפילו שרוב הלימונים הולכים
לסחיטה ,כבר נת' להלן לענין מיץ תפוזים דבכל גווני
יש לברך שהכל ,חוץ מזיתים וענבים ,וה"נ ל"ש[ .ואם
א"א לשתותו אפילו ע"י הדחק אינו מברך כלל ,והיינו
הך כאמור.
ברכה על שמן זית ]וביאור שיטת הבן איש חי[
ד( בגמרא בברכות )לה (:שמן זית מברכין עליו בפה"ע,
ואי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה ,דתניא השותה שמן של
תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכו'
אלא דקא אכיל ליה ע"י פת וכו' .אלא דקא שתי ליה ע"י
אניגרון ,ע"כ .וכ"כ בשו"ע )סימן רב ס"ד( ששמן זית אם
שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל משום דאזוקי
מזיק ליה ,וכו' .ואם שתאו מעורב עם מי סלקא שאז אינו
מזיק ,אדרבה הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו,
הוה ליה שמן עיקר ומברך בפה"ע ,וכו' ע"כ .והוא דעת כל
הראשונים שעל שמן זית אין מברכים כלל ,וכן הסכמת
כל הפו' .ובטעמא דמילתא מבואר בגמ' דאוזוקי מזיק
ליה ,וברש"י מבואר כפשוטו דמזיק השמן לגופו של
האדם )וע"ע ברמב"ם פ"י מהל' תרומות ה"ח וכן בהי"א
וע"ע מה שכתבנו בריש הסימן ד"ה ומאידך( .ומאידך
הרא"ה מפרש דמיירי שמזיק את השמן ומפסידו מאחר
שלא נהנה ממנו ,ויעוין במאירי ובריטב"א שכתבו ג"כ
עד"ז )ולעיל תחלת הסימן באות א הארכנו בביאור
הדברים עיי"ש( .ומ"מ דעת הרבה מפ' בפשטות כפרש"י
דמיירי שמזיק את האדם ,ועיין .ועי' במשנ"ב סי' רב
סקכ"ז .ויש לפרש כב' האופנים .וכפשנ"ת לעיל בענף
א .וע"ע מש"ש.
ובין כך ובין כך מבואר בכל הראשונים הנ"ל שאין
מברכים על שמן זית כלל וכדמשמע מרש"י הנ"ל .וכ"כ
הרי"ף .וכ"כ תר"י שם שאינו מברך כלל .וכ"כ הריטב"א
בהלכותיו ושאר ראשונים רבים ,אולם ידועה שיטת
הרמב"ם )פ"ח מהל' ברכות ה"ב( שהשותה שמן זית לבדו
וכו' מברך עליו שהכל ,שהרי לא נהנה בטעם השמן .ע"כ.
וכבר עמדו על דבריו הטור )בסימן רב( ,וע"ע במאירי
ועוד .ויעוין בכס"מ שכתב עליו תימה כיון דאוזוקי מזיק
אין מברך כלום ,וכן פרש"י וכ"כ הרי"ף וכו' וכבר תמה
עליו הטור ,ורבינו מפרש שמה שאמרו בגמ' דאוזוקי
מזיק אינו אלא לאפוקי שאינו מברך בפה"ע אבל שהכל
ודאי מברך ,וע"ע בב"ח שם ואכמ"ל] .וכשיטת הרמב"ם
כן היא שיטת הבה"ג בברכות ,והיינו שגרס בגמרא שאינו
מברך "ולא כלום" ,ובכ"מ מצאנו ש"ולא" כלום היינו
שאינו מברך ברכה הפרטית אבל שהכל אה"נ שמברך.
)וכבר כתבנו בזה לבאר בגמ' בפ' כיצד מברכין דף לז:
ובכ"מ בהאי לישנא ,ושכ"כ הרבה אח'( .ומבואר שגם
דעת בה"ג כהרמב"ם ,וכ"ה בעל"מ[.
ולכאו' ישנה שיטה מחודשת בזה .והיא דעת הבן איש
חי )פ' פנחס אות ט( שכתב דבש הזב מהתמרים מברך
שהכל וכו' .אבל משקה היוצא מן הענבים יברך בפה"ג.
וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ,ומברך
בפה"ע כברכתו של פרי ,עכ"ד .ומסתמות לשונו משמע
שבכל אופן שהוא ברכתו בפה"ע ,ואפילו ללא אניגרון,
שהרי לא הזכיר מזה ולא מידי ,ועוד דכלל זאת עם שאר
משקים היוצאים מן הפירות המוזכרים שם ושם הרי אינו
עם שום תערובת ,ומשמע שדעתו לברך על שמן זית
בפה"ע ,והדבר צ"ע דהוא דלא כשום אחד מהראשונים
ע
שכולם כתבו דאין מברכים כלל ,ורק הרמב"ם כתב
לברך שהכל על כל פנים ,אבל ברכת בפה"ע לא שמענו,
ומצאתי שכבר עמדו על דבריו האח' כיעוין באל"צ
רפי"ד וביב"א ח"ו סמ"ח ועו"א שהבינו בדבריו כפשוטו
שמברכים על שמן זית בפה"ע אפילו בשותה לבדו ,ושם
הביא מספר קיצושו"ע השלם מהר"ב טולדנו שכתב
שבזמן הזה שאנו רואים מעשים בכל יום ששותים שמן
זית ואינו מזיק אזי יש לברך עליו בורא פרי העץ ,והעיר
עליו דאחרי שכל רבותינו הראשונים והשו"ע פסקו שלא
לברך על שמן זית א"כ איך נוכל לסמוך על סברות אלו
מדעתינו ,וכיוצ"ב הקשה באול"צ שם שאע"פ שיש שרצו
לומר שנשתנו הטבעים וכיום אין שמן זית מזיק ,אולם
זה אינו נראה שנשתנו הטבעים מזמן מרן שהעתיק את
הדברים ,ואע"פ שנראה שאינו מזיק אין זה ראיה כלל
שאפשר שמזיק באופן שאינו ניכר ולכן אין לברך על
שמן זית ע"כ .הנה שהזכירו בזה סברא דנשתנו הטבעים
ולא סמכו ע"ז.
וכשאני לעצמו בראותי דברי הבא"ח הללו אמינא דודאי
לא בא לחלוק על דברי הפו' )וכידוע אין זו דרכו ,ובפרט
לא בעניני ברכות .ובפרט שאין בזה סברא מכריעה
כדי לברך ,ואדרבה השו"ע וכל הפוסקים כתבו בהדיא
שאין מברכים על שמן זית כלל( .ואה"נ כוונתו לאכילה
הראויה לברכה והיינו ע"י אניגרון דווקא ,וכל כיוצ"ב.
ואמנם ק"ק על סתימת דבריו ,מ"מ ודאי זו כוונתו,
ואפשר לבאר דבריו שם שעיקרו לתת כללים בהלכה
זו של משקין היוצאים מן הפירות ולומר שבכל הפירות
משקין היוצאים מן הפירות כזיעה בעלמא וברכתן
שהכל ,חוץ מענבים וזיתים שבכל מקום אנו רואים
שמשקה היוצא מהם חשוב כמותן ,ולכן כתב דין ברכתו
בפה"ג ,ושמן ברכתו העץ ,ולעולם לפי תנאי הדבר בכל
דבר ודבר ,והרי גם ביין יש כו"כ תנאים כדי שיברכו עליו
בפה"ג כמבואר בסימן רד .ובסימן ערב ועוד בפו' ,ומ"מ
ודאי הוא שהבא"ח קיצר בזה) .וכבר מצאנו כיוצ"ב טובא
בבא"ח דנקט עיקרי הדברים וקיצר בפרטים( .ואכמ"ל.
וחשבתי עוד דאף את"ל שלדעתו יש לברך ברכת העץ
על שמן זית וכהבנת הפו' הנ"ל מ"מ אין זה מופקע מן
הדין ,שהרי יש כמה סברות נכוחות לומר שיברך ,ויבואר:
א' .שהרי הרמב"ם )פ"ח מהל' ברכות( סובר שברכתו
שהכל אפילו כששותהו לבדו ,והבאנו כבר שכן כתב גם
הבה"ג )בהל' ברכות( ,הרי שני גדולים מעמודי ההוראה
שסוברים כן )וע"ע בליקוטי פר"ח שהזכיר ד' הרמב"ם
בזה( .ואמינא שאף לדעת הרמב"ם ובה"ג הסוברים
שברכתו שהכל ,מ"מ אם האדם טעה ובירך בורא פרי
העץ ה"ז יוצא י"ח אף לדעתם ,שאע"פ שברכתו שהכל,
מ"מ כיון שלא שיקר בברכתו ,שהרי המשקה היוצא מהן
כמותן והוא באמת פרי העץ )והרי אם יערב בו אניגרון
ברכתו העץ( ,א"כ יצא בדיעבד י"ח ,ואע"פ שבגלל שהוא
מזיק ירדה ברכתו לברכת שהכל )וכמו שביאר הכס"מ
שם( ,מ"מ בדיעבד יצא י"ח ,וכיוצ"ב מצאנו במג"א )סימן
רו סק"א( גבי פירות הגדלים על האילן שלא נגמר הפרי
או שאינו עיקר האילן שאע"פ שברכתו שהכל ,משום
שאינו בחשיבותו לברך עליו בפה"ע מ"מ אם טעה ובירך
עליו בפה"ע יצא י"ח) .וכבר הארכנו בזה במקומו בכל
אותם הדברים שירדו בחשיבותם אם טעה ובירך עליהם
העץ יצא ,ויש בזה כו"כ דוגמאות בפו' עיין ברמ"א סימן
רב ס"ז ,ובשעה"צ שם בס"ו סקמ"ב( ,וא"כ ה"ה בנידו"ד
לא שנא .ועיין .ולפי"ז יוצא שלדעת הרמב"ם ובה"ג מי
שבירך על השמן זית בפה"ע ,בדיעבד אין ברכתו לבטלה,
ויצא י"ח] .והגם שיש מקום לחלק דכל כה"ג אנו בכלל
"פרי" ,וגרע לפי מהותם ,אולם ז"א מוכרח כ"כ ,וכבר
הארכנו בדוגמתו באורך בענ"ז דטעות בברכה ,עי' בהל'
ברכות[ .ואף שעדיין אין בזה בכדי ישוב לבא"ח .מ"מ זה
יצטרף שפיר למש"כ להלן לדינא.
ב' .עוד יש לצרף בזאת דעת הראשונים בביאור הא דשמן
זית מזיק ,וכבר הזכרנו לעיל שדעת הריטב"א והרא"ה
וכן הובא במאירי וכו' .שמה שאמרו בשותה שמן זית
אוזוקי מזיק ,אין פירושו שמזיק לגוף האדם כפרש"י,
אלא פירושו שמזיק את השמן ,והיינו שאינו נהנה ממנו,
והארכנו בדבריהם לעיל ריש הסימן] ,ויעוין ברמב"ם
)פ"ח מהל' ברכות ה"כ( שכתב בדין שמן זית שברכתו
בפה"ע ,ודווקא כשהיה חושש בגרונו ושתה השמן עם מי
שלקות וכיוצ"ב "שהרי נהנה בשתייתו" אבל אם שתה
השמן לבדו או שלא היה חושש וכו' ,מברך עליו שהכל
שהרי לא נהנה בטעם השמן ע"כ .ומבואר ברמב"ם דהכל
תלוי בסיבת ההנאה ,ולכן אם אינו נהנה מברך שהכל,
וצ"ב אם לא נהנה בכלל הרי אינו שייך שום ברכה ,וי"ל
דכיון שנחשב אוכל ונהנה במעיו ,וגם אינו סולד ממנו
לגמרי עד שנפשו קצה בו שפיר שייך ברכה אלא שכיון
שאינה הנאה מעלייתא גם בגרונו ה"ז יורד לברכת
שהכל ,משא"כ אם נהנה ממנו הנאה מעלייתא אה"נ
שמברך עליו בפה"ע .א"נ דאין פירושו שאינו נהנה ממנו
כלל ,אלא הנאה פורתא ודאי שיש ,אלא שאינו בעיקר
הנאתו ולכן יורד לברכת שהכל ,ועי' בכס"מ שם שכתב
דרבינו הרמב"ם מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אוזוקי
מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בפה"ע .אבל
כיון דאע"ג דאוזוקי מזיק ליה נהנה הוא מברך שהכל,
ע"כ .ולכאו' הרי הרמב"ם כתב שהוא לא נהנה ,ועל כרחך
הביאור כדאמרן ,ודו"ק) .וע"ע מה שהארכנו לעיל בענין
הנאת מעיו וגרונו ,ולכאו' תלוי כב' הביאורים הנ"ל,
ודו"ק( ומ"מ משמע מהכס"מ שמבאר דברי הרמב"ם
על דרך מה שאמרו בגמ' דאוזוקי מזיק ליה ,וכי באמת
הוא נהנה ,אלא שההיזק דמזיק ליה לגופיה גורם שירד
בברכתו ,וכדפרש"י .אולם לכאו' הרי שפיר אפשר לבאר
דברי הרמב"ם ממש כביאור הראשונים הנ"ל שביארו
דאוזקי מנין היינו שמזיק את השמן ,מצד שאינו נהנה
בטעמו ,ולפי"ז שפיר יבוארו דברי הרמב"ם דאם הוא
נהנה באניגרון ,מברך .אבל אם שותהו בפני עצמו אינו
מברך שהרי לא נהנה בטעמו ,וזה גופא מה שאמרו
אוזוקי מזיק ליה והיינו שמזיק את השמן שלא נהנה
ממנו ,אלא דבזמן הכס"מ לא נדפסו ספרי הראשונים
הנ"ל ,ולכן פירשו אליבא דפרש"י מצד היזק גופו )ואמנם
היה מקום קצת לדחוק בדבריו ג"כ בביאור ד' הרמב"ם
כהראשונים הנ"ל ,אולם ז"א( ,אבל אחרי שראינו לכל
דברי הראשונים הנ"ל את"ש דברי הרמב"ם ,שבאמת כל
דבריו בנויים על ענין ההנאה מהשמן ,ואולי ראיתי זאת
באיזה מקום ,וא"ז .ואמנם יש לדון בזה בשטת הרמב"ם
מדבריו )בפ"י מהל' תרומות ה"ח( שפירש ההיא דאיש
כי יאכל פרט למזיק ,דהיינו פרט לזה שמזיק את עצמו,
עיי"ש .ולפי"ז ה"ה בנידו"ד שהרי ראינו בגמ' כאן שלמדו
דין ברכת השמן ממ"ש גבי תרומה שאינו משלם את
החומש ,וכדפרש"י מקרא הנ"ל .אולם ז"א מוכרח לגבי
שתית השמן דזה יסוד הדין דמזיק עצמו )וע"ע ברמב"ם
שם הי"א גבי שמן( ,וכמו"כ בשיטת רש"י שפירש דמזיק
עצמו ,אין להקשות ממש"כ ביומא דף פ ,:וגם יש לפרש
דהא בהא תליא ,ואין להאריך[ .ואחרי כל ד' הראשונים
הנ"ל שכל מה שאמרו שאינו מברך הוא בגלל שאינו
נהנה ,א"כ השתא יש לבאר שפיר דבמקומות שהורגלו
בשתית שמן זית ונהנים בטעמו אה"נ דיש לומר שיברכו
לכו"ע .שהרי כל החיסרון הוא מצד ההנאה והרי הם
נהנים ,ונראה דבכה"ג שוב אין לדון בגודל ההנאה אלא
כל שיש לו הנאה כל דהיא הרי הוא צריך לברך ,וכמשנ"ת
בכ"מ שאין שיעור וגודל להנאה ,לא בכמות ,ולא באיכות
ההנאה ,ולכן כל אותם מקומות שנהנים בטעם השמן
אה"נ דטעונים ברכה .ואע"פ שי"ל שהעיקר הוא במה
שמזיקים ומפסידים אותו ,וא"כ הוא אפילו כשנהנה
ממנו מעט ,אולם אין לזה הכרח ,דהא כיון שנהנה מאי
איכפ"ל שהוא יקר וכדו' ,הלא מ"מ נהנים ממנו ועיקר ד'
הגמ' שנחשב הפסד שלכן אין מברכים עליו היינו באינו
נהנה כלל.
ואמנם עדיין תיקשי אחרי שהשו"ע )סימן רב סד( כתב
דשמן זית ששתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל,
וכתב הטעם משום דאוזוקי מזיק ליה ,ואם אכלו עם
פת וכו' שאז אינו מזיק וכו' אזי מברך עליו .ע"כ .ולכאו'
סתימת דבריו מורה דבשמן זית הכל תלוי מצד הנזק
שגורם הדבר לגופו של אדם וכדפרש"י) .והרי מסתברא
דהב"י כך למד בביאור הגמ' וכמו שהערנו לעיל בדבריו
בכס"מ .אולם ז"א הכרח אחרי דבראית הגמ' שאמרו פרט
למזיק הרי מיירי במזיק את השמן ,ושפיר יש לפרש כן
ההיא דשמן מזיק גבי ברכה ואכמ"ל( .אולם ז"א מוכרח
כ"כ ,ויעוין במשנ"ב )סקכ"ז( ד"ה דאזוקי מזיק ליה
שכתב דאפילו חושש בגרונו )ואז אינו מזיק( נמי אינו
מברך .דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו ,עיי"ש .ולכאו'
אם איתא דכיון שאינו נהנה בשום אופן אינו מברך ,א"כ
צ"ב למה נקט השו"ע דאוזוקי מזיק ,הלא אפילו אם
אינו מזיק נמי אינו מברך מצד שאינו נהנה ,וי"ל דסבירא
ליה דהיא גופא קאמר השו"ע דאוזוקי מזיק והיינו
שאינו נהנה ,וכדברי הראשונים בזה ואכן כ"מ גם בלשון
המג"א וערוה"ש ועו"א דנקטו הטעם בשמן זית שאינו
מברך מפני שמזיק "בגרונו" .או "בחיכו" ,ודו"ק) .והעירוני
שכיוצ"ב אשכחן גם בשו"ע שם ס"ה גבי שקדים המרים
שאין מברך עליהם כלום וכתב משום דאוזוקי מזיק,
אע"פ שהנידון שם הוא מצד שלא נהנה בטעמם ,כיעוין
שם היטב .והכי נמי יש לבאר כאמור גבי שמן זית ,ויעוין
גם בשו"ע סימן רד ס"ב שכתב גבי חומץ שאינו מברך
עליו כלום מפני שהוא מזיקו ,וכתב המשנ"ב שם סקכ"ד
דהיינו דווקא בחומץ חזק שמבעבע וכו' .אבל בחומץ
שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי
ע"כ .ומבואר איפוא שמ"ש אוזוקי מזקי היינו שאינם
נהנים מזה( .ועדיין קשה קצת הרי ברש"י ורי"ף מבואר
כפשוטו מצד דמזיק ,ומהיכא תיתי שהשו"ע יפרש כשאר
ראשונים אחר שלא הביא דבריהם ואע"פ שמראית הגמ'
אפשר לומר כן מהברייתא דתרומה ,מ"מ לגבי ברכות לא
אשכחן כן .ויש ליישב.
ג' .כעת נוסיף שאפילו לדברי רש"י והרי"ף שאינו מברך
מעצם זה ששמן זית מזיק ,ואינו דווקא מצד שאין
נהנים ממנו ומפסידים אותו ,עדיין יש להזכיר את
הסברא האמורה לעיל בדברי האח' הנזכרים בביאור
ד' הבא"ח .והיינו דנשתנו הטבעים ,ובאמת נ"ל דשפיר
יש מקום לסברא זו )ועכ"פ בצירוף לכל הנ"ל( .ויבואר
דהנה נראה דבפשטות ד' הגמ' והראשונים דשמן זית
אוזוקי מזקי ,היינו שהוא היזק מוחשי וניכר ,וכדבר
פשוט ונראה לעין )וע"ע במשנ"ב בסימן רד ס"ב ובאח'(.
והשתא אחרי שאין אנו רואים שום היזק בזה שפיר י"ל
שנשתנו הטבעים ,ואה"נ שיוכל לברך בכל אופן שהוא.
שהרי עיקר הטעם מצד שמזיק אינו שייך .ואפילו את"ל
שאין כוונתם להיזק הניכר לעין כ"כ .הלא אכתי נראה
דשפיר יש לומר שנשתנו הטבעים אחרי שאנו רואים
בכל העולם ששותים ממנו ואינם ניזוקים כלל ,ואדרבה
כידוע הוא טוב לרפואה וכן אומרים הרופאים ,ולפי מה
שנראה בעיננו והממצאים שאומרים הרופאים הרי נראה
דאדרבה הוא מועיל לרפואה ומועיל לחיזוק הגוף וכו'
ואין להאריך .ואמנם העיר האול"צ דאפשר שהוא מזיק
ואינו ניכר ]ויש להוסיף עוד למה שאמרו בפסחים )דף
מב (:דכל מילי דמעלי להאי קשה להאי ,וקשה להאי
מעלי להאי עיין שם ברש"י .וע"ע בברכות )דף מד(:
בעניני רפואות שבגמ' שם דמוכח כן מעוד כמה מקרים,
וא"כ שפיר י"ל כאן דאע"פ שהוא טוב לרפואה מ"מ הוא
מזיק לדבר אחר .אמנם כ"ז רק אם נאמר שנידון הנזק
שבשמן זית אינו מיירי בנזק הניכר שעליו דיברו חכמים
וכאמור[ .אולם עדיין יש לדון בזה אחרי שאין רואים
בזה שום היזק מסתברא לומר שנשתנו הטבעים ,ואילו
היה לזה שום היזק היה צריך לראות זאת באיזה פעם,
ותורה לא ניתנה למלה"ש ,אלא לדון לפי אומד הדעת,
והגם שחז"ל אמרו שמזיק ,ויש לנו להסכים בדבריהם
באמונת אומן בלא פקפוק ,אולם אכתי י"ל שכיון שתלו
זאת בנזק ,ואין אנו רואים י"ל דבזה"ז נשתנה ,ועוד
נלענ"ד כפי שהערנו בתחה"ד דכפי הנראה מרהיטת הפו'
)ברמב"ם ובאח' ובמשנ"ב גבי שמן זית שתלוי באניגורן,
או בחושש בגרונו ,וכו'( משמע לפי קוצר דעתי בפשטות
דמיירי בהיזק הניכר ,וא"כ כשאינו ניכר י"ל דנשתנו.
ומשה"ק האול"צ דלא מסתבר שנשתנו הטבעים מזמן
מרן השו"ע שפסק כן ,איני מבין לע"ד ,דהלא כו"כ
דברים נשתנו מאז עד היום כגון עניני וסתות ביו"ד
וטבעי הנשים ,וכן הרבה בעניני רפואות ואין להאריך.
ונתעוררתי גם בהא דכתב השו"ע )בסימן קעג ס"ב(
דחובה ליטול ידיו בין בשר לדגים משום דקשה לד"א,
וחמירא סכנתא מאיסורא ,ע"כ .וכתב המג"א )שם סק"א(
דאפשר שבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים
המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים
והאידנא אינו מזיק ,דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע
הארצות עיי"ש ,הרי שגם אחר זמן השו"ע אומרים כן,
איברא שיש לומר דכוונתו להעיר על עיקר ד' השו"ע
שלא היה לו להזכיר זה ,וגם בעיקר ד' המגן אברהם כבר
חלקו עליו כל הפוסקים וסברי שיש להזהר בזה מאד גם
בזה"ז ,וכפסק השו"ע כאן וביו"ד )סימן קטז ובהגה( עיין
שם ,ואדרבה החמירו בזה הרבה מאד ,וכיעוין בט"ז שם
שאפילו בשישים יש לחוש שאינו מועיל ביטול עיי"ש
וע"ע בפתחי תשובה שם ובדרכי תשובה שם שהזכירו
מדברי הפוסקים עוד כמה חומרות בענ"ז עיי"ש ,וע"ע
בכה"ח )סימן קעג אות ט( שהביא מהרב נו"כ שכתב
ע"ד המג"א דאדרבה נשתנו הטבעים לגריעותא ,וכי
הטבע הולך וחסר וכו' עיי"ש .איברא שבעיקר סברא זו
שהעולם הולך וחסר אינו קשה כ"כ על המג"א דאדרבה
לפעמים מרוב שהוא חסר לא חלי ולא מרגיש ולא
ניזוק בזה )וכה"ג כתבנו במקומו בענין צום ליולדת
כל כד חודש ושם נת'( .ומ"מ כל האח' חולקים ע"ד
המג"א) .ועי' עוד בכה"ח סו"ס ערה משם התו"ש גבי
שינוי הטבעים והסגולות לפי טבע הארצות ,והזכיר את
המג"א הנ"ל( .אולם כ"ז בעצם הדין דהתם ,אבל אכתי
ודאי אפ"ל שגם מזמן השו"ע נשתנו .וכן מצאנו בההיא
דפסק השו"ע )בסימן קעט ס"ו( שאחר כל אכילתך אכול
מלח וצריך לדאוג מפני אסכרה וכו' .דכתב המג"א )שם
סק"ח( דבימינו נשתנו הטבעים )ואע"פ שי"ל שהשו"ע
לא נחית לזה והעתיק את הגמ' ,אולם כה"ג ממש י"ל
גם בנידו"ד ,וא"כ קושיה מעיקרא לא קשה ,ודו"ק .ועי'
אגר"מ חו"מ ח"ב סימן עב ד( ,ועוד הרבה כה"ג מצאנו
בפו' שנשתנו הטבעים ואכמ"ל .ובפרט לפי האמור די"ל
שלא דיברו חז"ל בענין הנזק אלא כפי הנראה לעין ,הגם
שאינו מוכרח כ"כ.
איברא דזה ודאי שקשה לנו לומר בכל מקום שנשתנו
הטבעים ,והמג"א ודעימיה הנו"כ הם ודאי יכולים לומר
כן ,משא"כ רבנן בתראי )עיין שו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן
לח משכ"ב( ,אמנם רבינו הבא"ח ודאי כפי ראות עיניו
שראה כן אפשר שסבר כן ,וע"ע להלן דבאמת לדינא
גם דעת הבא"ח אינה כן] .וזה ודאי אין להקשות דאחרי
שבזמן חז"ל היה נזק ולא תיקנו ע"ז ברכה ,שוב מופקעת
ברכתו לגמרי גם אם אין נזק מאחר שהופקעה הברכה,
דזה אינו ,דהא ודאי שייכת בו בפה"ע מעצם דמיץ
היוצא ממנו כהפרי עצמו ,וכמש"כ לעיל ,שלא אמרו
בכל הפירות דמשקה היוצא מהם כזיעה היינו משום
דאינו עיקר הפרי ,אבל יין ושמן שבכל דוכתא הוא כגוף
הפרי ודאי דשייך בו כברכת הפרי עצמו ,וכמו"כ אשכחן
דמברך עליו בפה"ע ע"י אניגרון וכו' .ופשוט[.
ולדינא נראה דאע"פ שכתבנו לבאר הצד שיברכו על
שמן זית בפה"ע אפילו בשותהו לבדו )מחמת ג' הצדדים
הנ"ל( .וכמשנ"ת] .והיינו דווקא אם הוא נהנה מזה עכ"פ,
שאם לא כן לכו"ע אינו מברך[ .אולם למעשה ודאי שיש
לחוש בספק ברכות ולא לברך עליו בשתיה בפני עצמה,
חדא דבכל הני ג' צדדים שהבאנו אין הדברים מוחלטים
כמו שהערנו בהם )אלא דבצירופם כתבנו לבאר ד'
הבא"ח להבנת האח'( ,ומה גם שנראה שאין הדברים
שקולים בכדי שיהיה כס"ס וכדו' ,ועוד דנל"פ דודאי י"ל
שאף הבא"ח לא נתכוון שיברכו על שמן זית בפני עצמו
ולא בא לחלוק על הש"ע וכל הפו' .אלא שקיצר ולא
נחית לפרטי הדין וכמו שביארנו לעיל.
אולם מכל צדדים הללו נלמד דישנה תוספת חיזוק לד'
הכה"ח בסימן רב אות מ שכתב שראוי לחוש לדעת
הרמב"ם ולפטור את השמן בברכה על דבר אחר לצאת
ידי כולם ,עיי"ש] .ויש להוסיף ולהעיר שלפי מה שביארנו
לעיל בד"ה וחשבתי ,נראה לומר שיכול לפטור את ברכת
השמן בן על ידי ברכת שהכל על דבר אחר ,ובין על ידי
ברכת בורא פרי העץ על דבר אחר ,דבתרויהו יוצא י"ח.
ודו"ק[.
הגומע ביצה חיה אם מברך
ה( הנה הבאנו בהאי דינא אם צריך הנאת גרונו בברכה
ראשונה שנראין הדברים דתלוי בפלוגתא .וכן יש לדון
בזה בפלוגתא דהאח' לענין ביצה חיה )שבד"כ אין לה
טעם כלל .ואדרבה העולם מואסים באכילתה כידוע(.
דהנה בקונטרס חדושי דינים לרבני ירושלים איתא,
שאלה באוכל חלמון ביצה לצחצח בגרונו וכו' ,אם מברך
או לא ,שכן אינו נהנה באכילה זו .והשיב מהר"י מטריל
שכיון שהוא דבר מזוני ויכולים לאוכלו למזון הוי כמי
שיש לו תיעוב במאכל שמברך כשאוכלו) .ולא דמיא
לקניא פיטוולא שאע"פ שהיא מזוניית היא מיוחדת
לרפואה והאוכלה למזון בטלה דעתו אצל כל אדם(.
והביאו בספר מחזיק ברכה )סימן רד סק"א( .והביאו
השע"ת )שם סקי"ז( ,וכן בכה"ח )שם רה"ס( ועוד.
ומאידך מצאנו בספר שדי חמד )במערכת יוה"כ סימן
ג אות כב( שהביא בשם הגאון מהרש"ל בספר החיים
שאין לביצה דין אוכל כלל ,שאינה נאכלת חיה אלא
בדוחק גדול וא"צ לברך עליה )ומה שאמרו בברכות
לה .ובברייתא שם בדף מ :שמברך על הביצה שהכל
היינו במבושלת( .והעיר ע"ז שם מדברי רבני ירושלים
הנ"ל ,עיין שם .ויש לציין להגאון מהרש"ם בספר דעת
תורה )שם( שהביא ד' ספר החיים שאינו מברך .עיי"ש.
ואמנם בשו"ת מהרש"ם בתשו' ח"ו )סימן עא( הביא ד'
הגאון מהר"ש קלוגר שכתב שאין לברך על ביצה חיה.
והעיר ע"ז מתוספות בשבת )קמג (:שכתבו בד"ה הלכה
שדרך לגמוע ביצה חיה )ועיי"ש שכתבו ע"ז דהוא דרך
טפי מפירות הנסחטין( ,ע"כ .ולפענ"ד נראה דהכל לפי
המקום והזמן והרגילות .ולכן ודאי אם בזמנם היו נהנים
מהביצים הללו ודרכם היה לאוכלם חיות ,שפיר דמי דיש
לברך עליהם .אבל בזה"ז שאנו רואים שלא רגילים בזה
וכיון שלא רגילים בזה הא מי שיאכל מהם ירגיש טעם
מיאוס ,כפי הידוע ,ובודאי אינו בכלל כל הנהנה ,ואינו
מברך.
ולפי"ז נ"ל דלא פליגי הפו' הנ"ל .אלא הכל תלוי כפי ענינו,
ואותם רבני ירושלים אפשר שהיו רגילים בזה .וההרגל
גורם שלא ירגישו בזה מיאוס ואדרבה יעשה אצלו טבע
לאוכלו .עכ"פ טעם משהו ודאי יהיה להם ,ולכן בודאי
יברכו עליו ,וא"כ חזנים שרגילים בזה .או שאר אנשים
שהתחילו לאוכלו לרפואה והתרגלו לזה .וכיוצא .הם
אכן ירגישו בזה הנאה ויברכו ע"ז ,אבל הפו' החולקים
היינו לפי מנהגם דיברו שלא היו רגילים בזה והיה להם
כדבר מאוס כפי שעינינו רואות בחילוקי הנהגות ב"א,
ולכן פסקו לדינא שלא יברכו .ולפי האמור מה שהעירו
מד' השו"ע )סימן רב ס"ב( והבאנו לעיל שאם הפרי מר
או חמוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק
לא מברכים עליו ,ה"ז לק"מ .ואין להעיר משו"ע הזה לא
לסוברים שיש לברך על הביצה ,משום שהם ס"ל דהוי
אכילה טובה כדרכה ונהנים בה .ואין להעיר ג"כ לסוברים
שאין לברך ,מפני שהם סוברים שהביצה ג"כ בכלל זה
שאינה נאכלת כלל ,ודו"ק.
איברא שאמנם לענין הלכה נראה כאמור שתלוי לפי
האדם אם נהנה ממנו או לא .אולם מ"מ מרהיטת דברי
הפו' נראה דהסוברים שחייב בברכה וכמו שהבאנו לעיל
מהמחז"ב .היינו טעמא משום דהוי מזון ונהנה במעיו,
וכדמשמע בלשונו ]וא"כ יוצא דמה שחייב בברכה הוא
בגלל שהמחייב ברכה הוא הנאת מעיו ,וכדברי הפו'
שהבאנו בזה ,לעיל ,ודלהלן .וזו כוונתו שהוסיף דהוי
מזונו ,והיינו דכל שהגוף ניזון )והיינו הנאת מעיו( ,ה"ז
ג"כ טעון ברכה[ .אבל לשאר פו' הסוברים שאינו מברך,
היינו משום דכל שאין הנאת גרון אינו מברך ,ונמצא
שמחלוקתם היא גופא המחלוקת שאנו דנים בה בסימן
זה אם החיוב על הנאת מעיו או הנאת גרונו ,אלא
שבלשון ספר החיים הנ"ל משמע דכל כהאי שנאכלת
בדוחק גדול לא חשיבא אכילה ,יל"ד מצד שאינו נהנה
בגרונו.
]אמנם עדיין יל"ע בגווני שרובם ככולם לא אוכלים
)ותלוי לפי מנהג המקומות ולפי מצב האקלים וכו',
וכידוע גם בשאר סוגי מאכלים( .ויש יחידים שאוכלים.
האם נאמר דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא יברך ע"ז,
או דילמא דבזה כו"ע יודו דיברך כיון שטועם טעם טוב.
ומדברי ספר החיים וש"א הנ"ל דפסקו שלא לברך
משמע לכאו' דזה דין כללי אפילו לאותם שמרגישים
טעם טוב .אבל מאידך קשה לומר כן אחרי דהם נהנים
מזה ,ובפרט שבלא"ה יש הסוברים שגם בברכה ראשונה
הכל תלוי בהנאת מעיו ,וכך מתבאר מד' רבני ירושים
הנ"ל שכיון שהוא נהנה במזונו והיינו הנאת מעיו מברך,
ומ"מ בלא"ה נמי נראה דכל שנהנה מברך[.
היוצא מהנ"ל לענין ביצה חיה ,דנחלקו הפו' אם מברך
עליה או לא ,ונתבאר בס"ד דנראה שהכל תלוי לפי
טבע המקום וטבעי האדם אם אוכלו או לא ,ולכן אותם
שהתרגלו לאוכלו ונהנים מזה ]אפילו הנאה כל שהיא,
שאין שיעור לדרגת ההנאה וכל הנאה שהיא נכללת
בכלל איסור ליהנות מהעוה"ז עד שיברך ,ומה"ט נתבאר
במקומו שאפילו על כל שהוא צריך לברך[ .הרי הם
צריכים לברך .והלום אחכ"ז ראיתי בספר פס"ת ר"ס
רד בהערה שכתב שחלבון אין בו טעם כלל ואדרבה בני
אדם מרגישים ממנו סלידה ובודאי אינו מברך ,ועיין שם
עוד] .ובאמת יש לדקדק כן מלשון הפו' הנ"ל הסוברים
שצריך לברך על ביצה חיה ,דנקטו בלשונם הגומע
"חלמון" ,ומסתבר שפיר שכתבו כן מחמת סיבה זו שאין
נהנים מהחלבון ולא מברכים עליו ,ולא נאמר שכתבו כן
בסתמא כפי הדרך והרגילות שהיתה[ .אמנם נראה שאם
נהנים הם גם מהחלבון כפי שהתרגלו וכו'] ,וכן מבואר
בכה"ח ר"ס רד שאכלו גם את החלבון עיי"ש[ .בודאי
שיברכו .ולא נאמר בטלה דעתם אצל כל אדם ,אבל שאר
בני אדם שלא רגילים בזה וסולדים מביצה חיה בודאי
שאינם מברכים כלל .ובאופן שהמתיקוהו ע"י סוכר
וכדו' לכו"ע צריך לברך] .והכלל הוא דכל שנאכל ונהנה
עא
ממנו עכ"פ בדוחק מברך .ואם לאו אינו מברך כלל ,וע"ע
בכה"ח ר"ס רד לענין ברכה אחרונה אם שיעורו בכזית
או ברביעית[.
בירך על פרי ונפל ונמאס
ו( ומענין לענין הוספתי להעיר .דהנה בתוס' ברכות )לט(.
סוד"ה בצר ליה שיעורא הביאו ירושלמי דהיכא דבריך
אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא ,בעי
ברוכי זמנא אחריתי וכו' ,ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד ,משום דהוה ברכה לבטלה .ע"כ .וכ"ה בטור
ושו"ע )סימן רו ס"ו( ,והשו"ע נקט בלשון שנאבד או
שנמאס צריך לחזור ולברך ,והוא ע"פ מ"ש בב"י בשם
הר' מנוח דלאו דוקא כשנאבד אלא ה"ה כשנמאס ,וסיים
ע"ז ופשוט ,ע"כ .והנה בב"ח שם הביא דברי הב"י וכתב
שראה בשם מהר"ם דמי שבירך על מאכל ולאחר שבירך
נמאס המאכל בעיניו ,יש לו לאכול הימנו מקצתו אעפ"י
שנרקב ,כדי שלא יהא ברכה לבטלה ,ע"כ .ובפשטות
כוונת הב"ח להעיר דבדוקא נקטו הראשונים בנאבד,
אבל אם נמאס יצטרך לדחוק עצמו שלא תהיה ברכה
לבטלה )ונזכרו דבריו בקצרה גם בכה"ח שם אות מא(.
ולפי האמור זה אינו פשוט ,דהא אם הוא סולד מאכילת
פרי זה .הא ודאי שלא יתקן כלום ,שהרי הברכה לא חלה
ע"ז .שזו ברכת הנהנין היא ,וכל שלא נהנה באכילתו
הא ודאי לא נחשב שחלה ע"ז ברכה ,שאם היה מברך
מתחלה על דבר מאוס הרי הוי ברכה לבטלה וכמתבאר
בתוס' )דף לו (.גבי משקין הרעים לרפואה .עייש"ה ,וכן
מבואר בכמה וכמה דינים בר"ס רב גבי פירות ועוד טובא.
)וכעין הנ"ל גבי ביצה( ,וא"כ מה יועיל לו אם יאכל אותו
כשהוא מאוס לו ,ואת"ש דברי הב"י שכתב דנמאס הוי
כמו נאבד] ,ומעין זה בענין דומה ראיתי מ"ש בספר נוה
שלום סימן רסט אות כא שכל דבר שמצוי הרבה שהוא
מר לפעמים או חמוץ ביותר ,לא יברך עליו עד שיטעם
ממנו תחלה ,שאם בירך עליו ואח"כ נמצא מר או חמוץ
מאד הוי ברכתו לבטלה ,וכ"כ המחבר בשם קונטרס כת"י
מרבני ירושלים שאם בירך על דבר בחושבו שהוא מתוק
ונמצא מר אינו מועיל שיאכלנו כדי שלא תהיה ברכתו
לבטלה ,שאין זו הנאה .ואפילו אם יאכלנו הרי ברכתו
לבטלה ,עיי"ש[ .ובאמת נ"פ שגם הב"ח ס"ל כן ,ולא
מיירי אלא בגווני שעכ"פ הוא נהנה קצת ,ורק לא נוח
לו באכילתו ,וכגון שהוא רגיל לאכול פירות יפים .וכאן
הוא נתמעך הרבה וכדו' ,וכיון דמ"מ הוא נהנה לכך צריך
לדחוק עצמו ולאוכלו שלא תהא ברכה לבטלה.
ולדינא נ"ל שאין פלוגתא כלל בין הב"ח להב"י ,שבודאי
הכל תלוי בדרגת מאיסותו ,שאם הוא נמאס מאד
ומרגיש סלידה מזה אה"נ אין צריך לדחוק עצמו ולאכול
ממנו ,שהרי כל כה"ג אינו נחשב הנאה ואין ברכת הנהנין
חלה על דבר שאינו הנאה] .ואדרבה אם נמאס ביותר,
וכגון שנפלו לתבשילו מי שופכין וכדו' ,הרי יש איסור
לאוכלו ,וכמבואר בשו"ע יו"ד )סימן קטז ס"ו( שאסור
לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהן משום בל
תשקצו[ .ורק אם יש לו קצת הנאה ממנו אה"נ דחייב
לדחוק עצמו כדי שלא תחשב ברכתו לבטלה] .וע"ע
במשנ"ב )סימן רו סקי"ב( שאם ברך על מאכל ואח"כ
נמאס בעיניו ,יש לו לאכול קצת כדי שלא תהיה הברכה
לבטלה ע"כ .ולקמיה )סקכ"ד( ע"פ השו"ע )שם בס"ו(
גבי בירך ונאבד או נמאס כתב דה"ה בנמצא רקוב ודו',
ואם עדיין הוא קצת ראוי לאכילה צריך לאכול מהני
קצת כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה עיי"ש והיינו ראוי
במהותו וכנ"ל[
ברכת המים לסוגיהן
ז( ולענין שותה מים שאינו מברך אא"כ לצמאו כמבואר
בברכות )מד ,(:וכתבנו לעיל בענף א אות ד לבאר יסוד
הדין בזה ,יש להעיר גבי שתיית מים חמים שלא לצמאו,
הנה זכורני שראיתי את הגר"י מאיר שליט"א ר"י הנגב
שבירך ע"ז באמצע שיעור .ואמר בדרך אגב דאע"פ
שאינו לצמאו .מ"מ כיון ששותה להתחמם מפני זקנותו,
הרי הוא מברך .עכ"ד ,ויש לבאר כאמור לעיל שהארכנו
לבאר שדברים התפלים וחסרי טעם אינם טעונים ברכה.
ורק לצמאו מברך .והיינו מפני שכאשר הוא צמא נחשב
להנאה .ואע"פ שאינה הנאה בעצם טעם המים מ"מ
הצמא מחשיבו להנאה .א"כ ה"ה במים חמים .ודו"ק,
ושו"ר באגלי טל במלאכת אופה אות יח סקי"ב שמבואר
בפשיטות שבמים חמים יש הנאה בעצם המים עיי"ש,
ואת"ש בפשיטות .וע"ע להלן.
ולפי"ז נ"ל פשוט שגם במי סודה צריך לברך אע"פ
שאינו לצמאו ,שהרי ע"י בועות האויר וכו' יש לו הנאה
בעצם המים ,דהוי כצמא ,שע"י הצמא נחשב לו הנאה
מן המים ,והיינו הך .ודו"ק ,ואע"פ שכל ההנאה נגרמת
לו ע"י האויר והבועות שבמים ולכאו' אינו הנאת טעם
בעצם המים )אא"כ הם סוגי סודה שבהם מערבים איזה
חומר חוץ מן הגז( ,אולם מ"מ נראה לפי הנ"ל שצריך
לברך דומיא דשותה מים חמים ]ואע"פ שמצאנו בהל'
שבת סי' שיח שמים חמים נחשבים בישול ,ומוכח
דמשתנה משהוא במהות המים ג"כ ,וכידוע שכ"כ הר"ן
דהוי שינוי בעצם מהות המים ,וכ"כ האג"ט הנ"ל שם
שזה דבר ידוע ברפואה ,ויש בו שינוי במהותו ,מ"מ הרי
עדיין אינו מוסיף "טעם" למים בכדי שיברכו ,ואפ"ה
קאמרינן שמברך ע"ז[ .וכדביארנו שכל מים שבעולם
אפילו לצמאו אין בהם טעם ,אלא שמברכים על עצם
הרצון לשתות לצמאו ,וא"כ ה"ה כשיש לו רצון ע"י החום
שבמים או האויר שבמים ,ודו"ק] .ויעוין בברכות )מד(:
דהשותה מים לצמו מברך לאפוקי חנקתיה אומצא,
עיי"ש ,וזה ודאי לא קושיה לנידונינו משום דההנאה
דהתם הוא בדבר צדדי הנגרם ע"י המים .אבל בנידונים
הנ"ל יש הנאה בעצם המים .ופשוט .והכי נמי בההיא
דירושלמי )סופ"ו דברכות( בשותה מים דקרים )והם מי
מעיינות הגורמים לשלשל( שאינו מברך עליהם אא"כ
הוא שותה אותם ג"כ לצמאו .וה"ד בשעה"צ )סימן רד
אות לו( ,גם שם אינו מברך כיון דאין לו הנאה בעצם
המים ,וכן בההיא דביאור הלכה )שם ס"ז( ד"ה חנקתיה,
והתם הוא ממש כהגמ' הנ"ל בחנקתיה אומצא .והכלל
בזה שתלוי אם זו הנאה מעצם המים או הנאה צדדית
שגורמים לו המים לאיזו הנאה )ועל דרך זה נראה דה"ה
מי שיש לו צרבת בגרונו ושותה מים להעביר הצרבת,
שאינו מברך אם אינו צמא כלל ,מאחר שגם בזה אין
ההנאה בגרונו מעצם המים ,אלא זו הנאה לגרונו להקל
על הצברת ,ודמי ממש לחנקתיה אומצא .אמנם לפעמים
מחמת הצרבת יש לו הרגשת צורך לשתות המים .ונהנה
מהם כאדם צמא(.
ועיין מה שהארכנו בזה לעיל בענף א אות ד בענין שתית
מים לצמאו שרק בכה"ג מברך ,והבאנו מהביה"ל )סימן
רד( סוד"ה השותה שגם לשרות האכילה שבמעיו בכלל
הברכה .וקשה דהא לא חשיב הנאת חיך ,וצידדנו .א'.
כמאן דאמר שמברך גם על הנאת מעיו ,אלא שהקשינו
די"ל שמים לא חשיב בגדר מזון דהנאת מעיו כלל .ויש
מי שרצה לומר שכיון שמסייע לאכילה לשרות אותה ה"ז
כמו גדר מזונו ממש .וזה חידוש .ב' .שזו ברכה מיוחדת
במים .ג' .ויותר נראה שצמא במעיו שווה ממש לצמא
החיך ,וה"ז "סימן" לגדר "צמאו" ,ודו"ק.
והנה איתא במשנה השותה מים לצמאו מברך ,ומשמע
דכל שאינו לצמאו אינו מברך .ואפילו באופנים הנ"ל שיש
לו איזה תחושת הנאה מהמים ,ובגמ' )מד (:אמרו דמה
שאמרו בשותה מים לצמאו מברך ,אתא לאפוקי אם
חנקתיה אומצא ,והיינו לאפוקי דברים שההנאה במים
היא הנאה צדדית משא"כ כשההנאה היא בעצם המים
וכמו שביארנו ,וממילא "בחנקתיה אומצא" נכללים כל
הסוגים שכהאי גוונא שאין בהם הנאה בעצם המים
)וכן מבואר בביאור ההלכה ע"פ הרמב"ם כיעוי"ש(.
ובענין "לצמאו" נכללים כל הנאות שהם בעצם המים,
)ואין ראיה מזה לגדר הנ"ל( .ובאמת יל"ד בקושית הגמ'
שהקשו לאפוקי מאי ותירצו לאפוקי בחנקתיה אומצא,
שלכאו' קשה הרי היו צריכים לומר כפשוטו לאפוקי
כשאינו לצמאו ,וכבר הביא בביה"ל )סימן ר"ד ס"ז(
ליישב זאת ע"פ הרא"ה דמסתמא כל שותה הוא לצמאו,
ועייש"ב ,ומ"מ הכלל ברור כדאמרן שתלוי אם יש הנאה
בעצם המים ,או מחמת דבר אחר ,ודו"ק[
ולפי הנ"ל נראה שאדם לא צריך לחשוש בעת שתייתו
אולי אינו בגדר "לצמאו" ,דכיון שיש לו תחושת צמא
כל דהוא ,הגורמת לו רצון לבלוע את המים הללו שפיר
מברך ככל ברכת הנהנין על הנאה כל דהוא ,ואמנם ידוע
על ג"א זצ"ל שהיה נוהג לפטור את המים לפני שתייתו
בחתיכת סוכר וכדו' ,ונהג כן מספק שמא אינו לצמאו
לגמרי ,אולם לפי האמור נראה דכל שרוצה בשתיית
המים הללו ,וגרונו בולע את המים בנקל ככל שתיה
)וזה סימן בד"כ שיש לו קצת הנאה בהם( ,ה"ז צריך
לברך .ומצאתי שהדברים מפורשים במשנ"ב )סימן רד
סק"מ( שכתב דלאו דווקא לצמאו ממש .אלא דבסתמא
כל שהחיך נהנה מהמים ,מסתמא הוא צמא קצת וצריך
לברכה ,דאם אינו צמא כלל ,לא היה החיך נהנה ממנו.
עכ"ל ,וכתב בשעה"צ אות לד שהראיה לזה ממ"ש )בדף
לו (.דכיון דאית ליה הנאה מינה בעי ברוכי ,ומחלקים
הראשונים דהכא שאני ,דבמים אם אינו צמא אין לו
הנאה כלל מהם ,וא"כ כל שהוא מרגיש הנאה מהשתיה
צריך ברכה ,דמסתמא צמא הוא קצת .ע"כ .וע"ע בביה"ל
)ד"ה השותה( עפ"ד הראשנים שכל השותה מסתמא
הוא לצמאו ,דבמים אין הנאה בלא זה.
שתית משקים רותחים או חריפים
ח( הנה השותה משקה רותח יש להסתפק אם אפשר
לברך עליו או לא ,דמצד אחד הרי הוא שורף את גרונו
ואין ממנו הנאה ואינו מברך] .וכך ידוע שמורים כמה אח'
עי' אול"צ פי"ד תשובה כז עפמש"כ הרמב"ם בפי"ג מהל'
מאכ"א הי"א ,וה"ה לענין ברכה ,ועיין להלן מה שכתבנו
לחלק ,ומ"מ כ"כ עו"א[ .אולם מאידך יש לצדד לענ"ד
שהוא טעון ברכה דאמנם ברגע הראשון הוא שורף את
לשונו ,אולם אחרי רגע קטן שנשאר בפה הוא מתקרר
ונהנה ממנו במשהוא ,ועוד שהרי את הגרון מ"מ אינו
שורף ,וא"כ הרי זו הנאה גמורה וצריך לברך עליו ]וכבר
הבאנו להלן לצדד דהנאת פה אינו רק הנאת פה לבד.
אלא הכל תלוי בהנאת גרון .והוא גופא מ"ש בקרא דחיך
אוכל יטעם והיינו חיך הגרון ,וקצת ראיה מדין מטעמת,
וי"ל[ .אולם אם מיד בלגימתו הוא עובר לגרון בפעם
אחת וא"כ גם גרונו נכוה מזה א"כ אין הנאה כלל.
ואמנם גם בכה"ג נסתפקתי משום שלמרות שבולע
את המשקה ,אבל לא ימלט שלא ישאר אצלו בפה
עוד קצת משקה וא"כ אח"כ כשבולעו נמצא שנהנה
מן המשקה בכל שהוא .ואפשר שבדרך כלל העיקר של
המשקה נבלע כולו ,ואותו מעט שנשאר הוא רוק מוטעם
בעלמא ובכה"ג אנו נכנסים לנידון הפוסקים בענין ברכה
על הטעם מהמאכל שנשאר ברוק שבפיו ,די"א שאין
מברכים עליו וכדין מטעמת שאין מברכים אע"פ שנשאר
טעם ברוק )ודוחק לומר שיצטרך לפלוט גם הרוק .עי'
שו"ע סי' רי ובפו' דמשמע שצריך לפלוט את עיקר הדבר
ולא יותר מזה( ,אמנם בעיקר הדבר כבר ביארנו להלן
בענין הבא ,וכ"מ בפו' דשאני התם שאינו בכוונת אכילה.
משא"כ כאן הרי זה בכוונת אכילה ושפיר מברך) ,ושמא
גם כאן שעיקרו שורף את גרונו גרע טפי( ,ויש לדון עוד
שנראה שכל עיקר הממשות של הדבר קיימת ונותנת
לו טעם טוב שנהנה ממנו עכ"פ במשהוא ולא רק רוק
בעלמא.
והנה מצאנו לענין אכילת איסור רותח שנחשב שלא
כדרך הנאתו ,כיעוין במשנה למלך )פ"ה מהל' יסודי
התורה( בד"ה ונסתפקתי ,אולם י"ל דשאני התם דמיירי
שרותח מאד גורם לו רק היזק וכאב ,וכלשון המל"מ
שאוכל דבר רותח עד שנכווה גרונו עיי"ש .א"נ י"ל דשאני
במילי דאיסורא שאי אפשר לחייבו ע"ז ,אבל בברכת
הנהנין שנהנה אפילו במשהוא מועט שוב מחויב ברכה,
שהרי יש חיוב ברכה אפילו על דבר מועט מאד ,ודו"ק.
והנראה לכאו' שמ"מ נכון להמתין ולא לשתות את
המשקה הנראה רותח עד שיצטנן מעט ,באופן שתחשב
שתיתו הנאה ברורה ויכול לברך בשופי ,או שיפטור את
השתיה במעט סוכר וכדו' ,ומ"מ אם בכל זאת שותה
בעודו רותח נראה שיכול לברך באופן שתהיה לו הרגשת
הנאה אפילו במשהו מהמשקה .ומ"מ יש ליזהר שלא
יגרם הפסק ,שאם ישהה זמן עד שיהנה מאותו מעט
שבפיו הוי חשש הפסק שאסור לכתחילה .אמנם יש
לדחות שד"ז תלוי במח' הפו' במי שהכניס אוכל לפיו
ועדיין לא בלע ממנו אם יכול לדבר .ולעיל הזכרנו
מהמאירי שיכול לדבר .ולפי"ז ה"נ כאן י"ל דל"ח הפסק.
ודו"ק .ומ"מ בעלמא שפיר דמי ,וכאמור] .ויש לסייע לזה
ממה שראיתי באחרונים )ה"ד בכה"ח סימן רו אות כב(
שהזהירו שלא לשתות משקה חם או קר ביותר .וטעמם
שם הוא משום חשש הפסק ,ומשמע דכל החשש הוא
בגלל הפסק שימנע מליהנות ,ואפשר דהוא גופא החשש
של הפסק ,ששתיה זו אינה נחשבת ועד שישתה להנאתו
יהיה הפסק ,ובאמת דאפילו אם ימנע מלשתות מפני
חומו .הרי מסתמא הוא טועמו בלשונו שהוא רותח .שהרי
בדעתו לשתות ורק אח"כ הוא מרגיש בחום .ואעפ"כ
סבירא להו שהברכה לא חלה ,ויל"ב ,ועכ"פ נלענ"ד
דשפיר י"ל דכשנכנס לפיו ומתקרר קצת הוי הנאה[.
אלא שיש לבאר בזה דכ"ז באופן שלאחר שנשאר בפיו
מעט הוא נהנה ממנו ,אבל אם זה גורם לו שישרוף את
לשונו באופן שגם כשזה מתקרר מעט בכל זאת נשארת
לו תחושת הכויה ,ואינו נהנה כדבעי ,אזי אינו נחשב
בכלל הנאה .ואה"נ שאינו טעון ברכה כלל ,אא"כ אח"כ
תהיה לו שום הנאה עכ"פ ,וכדאמרן] .ומ"מ סברא זו
תהיה טובה טפי לגבי יין שרף דלהלן .ולכל כה"ג[ .ואכן
בדומה לזה יש לדון גם באדם שיש לו פצעים בפיו ,שכל
משך אכילתו הוא סובל מאד ומצטער ,שממילא אינו
מברך ברכות הנהנין ,ודמי קצת לאותו ששותה משקה
רותח שנשרף לשונו שאינו מברך) ,אמנם בדרך כלל אף
שסובל יש לו הנאה באכילתו ומברך כרגיל( .ודו"ק.
והשותה יין שרף ואינו רגיל בזה והמשקה שורף את
גרונו ,נראה ע"פ הנ"ל דה"נ אינו מברך .אא"כ הוא רגיל
בזה ,וכיוצ"ב .שנהנה בטעמו קצת והוא ג"כ כדין הנ"ל
לענין משקים רותחים .והעולם מברכים על יי"ש בעיתות
שמחה ואירועים ,אולם נראה שהכל תלוי לפי הענין
שאותם הזקנים שרגילים בזה שמתחממים בזה )עי'
רמב"ם בהל' דעות פ"ד( .או שהורגלו בזה מאותם ארצות
קרות שבאו משם ,שהם מרגישים טעם טוב ודאי יברכו.
אבל הצעירים וכדו' שלא רגילים בזה לא יברכו כלל,
אא"כ הוא מועט כ"כ שרגילים לשתותו ,או שאינו חריף
כ"כ .או שהוא מוטעם שמושך הרגשת הנאה וכל כה"ג.
ולכאו' י"ל עוד לפי דרך הנ"ל )לענין שתית משקה חם(
גם כאן שאם הוא שותה ושורף את גרונו ,אבל לבסוף יש
לו הרגשת הנאה ה"ז צריך לברך שהרי נהנה מכל מקום,
ובכל שהוא ה"ז טעון ברכה .אלא שלפעמים ה"ז בהיפוך
שההנאה מהמשקה היא בתחלה ,ורק אח"כ כשמגיע
לגרונו אז הוא מצטער] .ועי' בבא"ח )פ' נשא( שהעיר
כן )לגבי שכר( ,שברכתו אינה ברורה ,משום שלכמה
אנשים הוא כקוץ מכאיב עיי"ש ,ומ"מ נראה כאמור
שהכל תלוי לפי הענין .אם הורגל בזה או לא ,וגם נלע"ד
כדאמרן שאם באה לו הרגשת הנאה במשהוא שוב טעון
ברכה )ובזה יש ליישב שפיר מנהג העולם ששותים מזה
בעיתות שמחה וכו'( .ומ"מ אם יש לו איזה ספק בגדר
ההנאה מזה ,בודאי ראוי לנהוג כמו שכתב שם שיאכל
דבר אחר ויתכוין לפטור משקה זה[.
שתייה שהיא מרה
ט( ויעוין בביה"ל )סימן רב ס"א( ד"ה שהוא עשוי
קונדיטון שכתב בזה"ל כתב הח"א ,דהוא הדין מה
שקורין וכו') .פירוש יין לענה( .שהוא מר ,ג"כ יש לברך
עליו בורא פרי הגפן .אכן בפרי מגדים )בא"א סק"ב(
מסתפק בזה וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כי אם
לרפואה ,אפשר שאף שהכל נהיה בדברו אין ראוי לברך
עליו ,עכ"ל .ולכאו' צ"ע באמת מהי סברת הח"א ,ומה
נסתפק הפמ"ג הא ודאי שאם אינו נהנה אינו מברך.
וכבר הבאנו מד' השו"ע )בסימן רב ס"ב( שעל דברים
המרים ביותר אין מברכים .ואולי מיירי בגווני שיש איזו
הרגשה קלה של הנאה ורק עיקרו הוא מר )וכבר אשכחן
כעי"ז במיני הירקות המבו' בפסחים דף לט .שנקראו
מרור ,ואעפ"כ ברכתן בפה"א ,ועוד לעיל בענף קודם אות
ג בשם ספר הפרדס עיי"ש( .א"נ דזה גופא לא ברירא
ליה בעצם מציאותו אם הוא מוגדר כדבר שאין בו הנאה
כלל ,אם לאו ,והרי הבאנו לעיל אות א גבי פירות שרק
אם הם מרים "ביותר" אין מברך ,אבל בנאכל ע"י הדחק
חייב ברכה ,וע"ז הוא נסתפק איך להגדירו,
ומזה יש ללמוד לכל השותה דברים המרים שאינו
מברך .וכעין מה שמצאנו ברמב"ם פי"ד ממאכ"א ה"י יא
בעירב במאכל דברים מרים כראש ולענה .עיי"ש .ומצוי
הדבר בשותה תה עם תמצית תה מרוכזת .שאם אינו
ממתיק אותה בסוכר וכדו' ,הרי זה מר ואינו מברך .אלא
שזה תלוי לפי הענין אם הוא מר ואין לו בו שום הנאה,
או שיש לו הנאה קצת )שיש אנשים שרגילים במעט
מרירות ,או שהוא בתמצית מועטת ,וכיוצא( .וכיוצא בזה
לגבי השותה ביוה"כ משום חוליו ,שמערב בשתיה דבר
מר .דהוי שלא כדרך הנאה )כדחזינן שם ובהל' יסוה"ת
פ"ה ה"ח .וכמ"ש בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קיא .והשיג
על השאג"א בזה .עיי"ש( .וכגון סודה לשתיה ,או תמצית
תה .וכמש"כ באור לציון ח"ג הנד"מ .ובספר שבת שבתון
הל' יוה"כ וש"א .ושם בסעיף כז בהערה הביא כן בשם
פו' .ושדווקא במרוכז הרבה .עיי"ש .וע"ע שם בהקדמת
הספר גבי בליעת גלולה עם משקה מר .וע"ע שם בסעיף
פד בהערה כמה פרטים בזה אם צריך מר ביותר וכו'.
ותלוי לפי הענין] .ולעיל הבאנו עוד דוגמאות לזה באות
א בדין שקדים המרים וכו' .וע"ע להלן באות יא סק"ב.
ועוד[.
בניטל ממנו חוש הטעם
י( והנה יש לדון ע"פ האמור דחיישינן להא דבעינן הנאת
גרונו בברכות ,ואם אין הנאת גרונו אינו מברך ,דלפי
זה אדם שניטל ממנו חוש הטעם )כגון שעבר טיפולים
כימותרפיים( .לכאו' לא יתחייב בברכת הנהנין ,וכן מצוי
באדם שמצונן מאד שאינו מרגיש כ"כ הנאת טעם ,אלא
שבד"כ הנאה משהוא ודאי יש לו וטעון ברכה ,אולם
צ"ע בניטל ממנו חוש הטעם איך יברך אחר שאינו נהנה
בגרונו ,דאמנם הנאת מעיים איכא ,ורבים הסוברים
שיש לברך ע"ז .אבל מאידך חיישינן לסוברים דצריך
הנאת גרונו .ואגב אורחאי ראיתי באח' שכתבו בכיוצ"ב
שמברך ,וצ"ב הטעם] ,ולענין הנאת ריח מצאנו בפו'
)סו"ס רצז( שמי שניטל ממנו חוש הריח אינו מברך ,ואף
אמנם דשאני הכא דמ"מ יש לו הנאה משהוא במעיו,
אולם אכתי צ"ע איך יתיישב זה עם דעת הפו' דצריך
הנאת גרונו ג"כ[.
ואפשר שיתבאר לפמ"ש לעיל בענין ברכת המים לצמאו,
וביארנו דמים לעולם אין בהם טעם אלא שע"י הצמא
חיב לברך דהוי כלל הנאת גרונו ,דמאחר שע"י הצמא
נמשך גרונו לשתות מהם ,הו"ל כהנאת גרונו ג"כ .וכתבנו
בזה כמה נפ"מ .ולפי"ז יש לומר גם כאן דאע"פ שאינו
מרגיש הנאת גרון בעצם טעם המאכל ,מ"מ כיון שהוא
רעב ורוצה באכילה זו ,הרי זו הנאה מושלמת המחייבת
ברכה מאחר שגרונו אוכל זאת ברצון ,ואינו כאכילת דבר
תפל כשאינו רעב ,שאין גרונו חפץ בו ,וע"י הרעב הגורם
לו תחושת רצון באוכל ,הויא אכילה חשובה הנחשבת
הנאה גם בגרונו מאחר שגופו חפץ באכילה זו ,וגרונו
חפץ בה .אלא שיש לדון בזה דלפי"ז לא יוכל לברך על
המאכל אא"כ הוא רעב ויש לו רצון באכילה זו ,ואז גופו
נמשך לכך דהויא הנאת אכילה גמורה ,אבל אם אינו
רעב ולא צמא יש לומר שלא יברך ,וזה חידוש ,והנה
כל אדם שאוכל איזו אכילה ה"ז נחשב כרעב במקצת
לגבי אותה אכילה ,שהרי הוא חפץ בה ,ואפילו אדם
השבע ,אם רצונו באיזה אכילה הרי הוא כרעב לגביה,
אולם כאן בניטל חוש הטעם יצא איפוא ע"פ הנ"ל שלא
יברך אא"כ מרגיש צורך בעצמו לאכול .וכמו"כ לגבי
שאר משקין אפילו הם מוטעמין ,יהיה הדין שלא יברך
אא"כ הוא צמא ,שהרי לאותו אדם שניטל ממנו חוש
הריח ,הוי ליה כל המשקין כאילו הם מים שאין בהם
טעם עצמי ,וממילא יהיה דינו ככל שותה מים שאינו
מברך אלא לצמאו ,אא"כ נאמר דכל המשקין מיזן זייני
ואפילו במעט )וכמ"ש בברכות לה :חוץ ממים ומלח(,
ושוב הו"ל קצת כאכילה שמברך בכל אופן שהוא .ועדיין
יש להתיישב בכל הנ"ל ,ובעיקר הדימוי שכתבנו לדמותו
למים ,נמי י"ל דמים שאני שזו תקנה מיוחדת לברך
עליהם ,דלא ככל המאכלים שאין מברכים עליהם ללא
הנאת טעם )וכמו שהערנו שם במקומו( ,אלא שבפשטות
דין המים ככל שאר ברכות הנהנין )וכ"מ קצת מברכות
דף מד ,דהוי כשאר ברכות הנהנין ,דכל ששותה לצמאו
הו"ל כהנאה והוא ככל שאר ברכות.
והנראה בזה שהסברא לברך אפילו בניטל חוש הריח,
הוא משום שהוא אוכל כדרך אכילת בני אדם ,ולא
חילקו חז"ל .דמאחר שהנאת מעיים יש לו בזה ,וגם
בעצם הנאת המאכל יש לכל העולם הנאה בו ,ורק
לו יש חיסרון שאינו נהנה בטעמו ,אזי כיון שמ"מ כל
העולם נהנים בזה ונהנה כדרך הנאת ב"א צריך ברכה,
ורק דברים שאין בהם הנאה לכל העולם אז אמרינן
דלא תקנו ברכה .אלא דלכאו' תיקשי שהרי ישנם הרבה
דברים שבני אדם נהנים מהם ומברכים ואילו הוא כשלא
נהנה מזה אינו מברך כגון ביצה וכדו' ,אולם י"ל דשאני
התם שכיון שיכול ליהנות ואינו נהנה מזה אלא סולד
מזה ,שוב הו"ל כמו אכילה שלא כדרך הנאתו ,משא"כ
כאן שאוכל כדרך אכילת בני אדם ,וגם הוא נהנה במעיו
בודאי מברך ,ואפשר דאעיקרא דמילתא מה שמחויב
בברכה בנידו"ד הוא משום דהוי עכ"פ כאכילה ע"י הדחק
הטעונה ברכה בעלמא .ויותר נראה כמו שביארנו דכיון
שיש לו הנאת מעיים ואוכלו כדרך בני אדם הוי אכילה
חשיבה המחייבת ברכה ודו"ק.
ויש לדון בזה עוד במי שניטל ממנו חוש הטעם ,והוא
שותה מים שמעורב בהם דבר מר ,שבאופן זה לכל
העולם לא הוי דרך הנאה .אלא שכאשר הוא מרגיש צורך
לשתות ,והוא שותה זאת שפיר יברך .דהא לדידיה .ה"ז
כמו שתיה שאינה מרה .וכמו"כ בחולה שנצרך לשתות
עב
ביוה"כ ,והוא אחד שניטל ממנו חוש הטעם .לכאורה לא
יועיל לו שיערב בו דבר מר בכדי שלא יחשב כדרך הנאתו.
שהרי אצלו אין זה נחשב פגום .וראיתי בספר שבת
שבתון הל' יוה"כ ספ"ו שנסתפק בכעי"ז גבי מי שהורגל
לשתות משקין מרים ,וכל כה"ג .די"ל שחייב בכך שהרי
הוא רגיל בזה .וה"נ י"ל בנידו"ד .שכיון שהוא שותה זאת
ולא מרגיש מרירות הוי שתיה כדרכה] .ובעצם הדין שמי
שהתרגל לכך שנחשב כדרך אכילתו ,הנה מצאנו נידון
בזה גבי האוכל בשר חי .שהתוס' במנחות )דף ק (.ד"ה
ששונאים כתבו שאכלום חיים למצוה שלא יהיה נותר,
ובחי' הרש"ש שם כתב דמשמע דמ"מ לא מקיימים בזה
מצוה דואכלו אותם ,אע"פ שאצלם הוא דרך אכילה,
וציין למל"מ .אולם בתפא"י במשניות שם מבואר בהיפך
דבכה"ג שהתרגל לכך נחשב אכילה .אולם כ"ז כשא"א
באו"א .ודו"ק .ולעצם ענין אכילת בשר חי נראה שתלוי
לפי סוג הבשר ,וסוג האדם שאוכלו אם הוא קץ בו,
וכיוצ"ב דנו הפו' באו"ח סימן שח לענין מוקצה .וע"ע
ברמב"ם הל' שבת פכ"ו הט"ז שאינו מוקצה ,ובהל'
שביתת העשור פ"ב כתב הרמב"ם שהאוכלו חי ביוה"כ
פטור .ויעוין בביה"ל סימן תריב ס"ו ד"ה אכל .דבשר חי
נחשב לדרך אכילה .וע"ע בשד"ח מ' יוה"כ ס"ג ח[.
דרך אכילה והנאה בברכות
יא( א' .מצאנו לענין אכילה בשפופרת שתוחבים לגרונו
ומזינים אותו דרך כך וכיוצ"ב ,שאינו נחשב דרך אכילה
ואינו מברך ע"ז] ,ועיין בסוטה )יח (.דבעי רבא השקה
סוטה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין
דרך שתיה בכך תיקו ,ע"כ .ובפסחים )קטו (:אשכחן דכרך
בסיב אף ידי מצה לא יצא ,וכתבו כמה מהראשונים שם
דה"ט משום דלא הוי דרך אכילה) ,ועי' בתוס' בסוטה
שם דבגווני שמפסיק הסיב בין החפצא לגרון הוא
דאין דרך אכילה בכך .עיי"ש .וע"ע בנדה דף כא .לענין
ראיה בשפופרת דאין דרך ראיה בכך וע"ע שם בדם
בחתיכה ונוגע בבשרה ,ויל"ב( ,ובפשטות נראה שגם
לענין ברכות אין לברך במה שבא לו דרך שפופרת דהא
אין דרך אכילה בכך ,וקרא כתיב ואכלת ,וכעי"ז מצאנו
ברש"י בברכות )לה (:לענין מזיק .דיליף מיניה ,עיי"ש.
ועוד דלפמשנ"ת לעיל יוצא איפוא שאין לברך בהנאת
מעיים בלבד ,והכי נמי כל שאין הנאת גרונו אינו מברך.
ואמנם מצאתי להגאון מהרש"ם בדע"ת )סימן רי סק"א
ד"ה וע"ע( שהביא ד' הגמ' דסוטה הנ"ל ,וכתב אבל מ"מ
לענין ברכה נראה דצריך לברך גם שלא בדרך שתיה ,וכן
בשפופרת המבואר שם) .דודאי לענין ברכה אין חילוק
אם שותה דרך שפופרת או לא ,וכו'( עכ"ד .ולכאו' היה
נר' דס"ל דחיוב ברכה תלוי בהנאת מעיים] .ובההיא
דסוטה דכרך בסיב ,עי' שם בגליון משכ"ב עיי"ש .ויעוין
בגמ' דיומא )נח (.הניח סיב בתוך המזרק ,כיון דמחלחל
לא חייץ ,ובמים זה פשיטא בגמ' שם[.
אולם לדינא ודאי שאין לברך ,וכמו שכתבו הרבה אח'
עיין בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן סא .וחלקת יעקב ח"ג
סי' סח .ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג וסי' קכד ועוד
רבים .שאכילה שלא כדרך אכילת גרון אין שם אכילה
עליה כלל ,והעושה כן ביוה"כ אינו חייב שום חיוב במה
שמכניס למעיו אוכל) ,כגון בדרך חוקן .או זונדה מהאף
וכיוצא( .ואפילו לחת"ס באו"ח סי' קכז שביוה"כ לא סגי
בהנאת גרון .ובעינן הנאת מעיו .מ"מ בעינן כדרך אכילת
גרון .ובאמת שגם לדעת החת"ס בעינן תרוייהו .וכ"ה
בספר שבת שבתון הל' חולה ביוה"כ] .ועי' במנחת יצחק
ח"ג סי' יח שראוי להדר ולבקש מאחר שיפטרנו בברכתו.
אכן בהזנה דרך הוריד ודאי לכו"ע אינו טעון ברכה ,והיינו
דאינו אפילו בגדר הנאת מעיו ,וכמו שביארנו לעיל
דהנאת מעיו היינו הנאת כרס ,ולא עצם מה שהגוף
נהנה .ודו"ק[,
אבל האוכל אוכל בבליעה ודאי שצריך לברך שהרי דרך
אכילה בכך )ועי' בתוס' סוטה דף יח .כל שאין הפסק
בין הדבר לגרונו וכעי"ז דנו הפו' בסוגיה דנדה כא.
ברואה בשפופרת ונפסק בשו"ע יו"ד סי' קפח .דבגווני
שיורד דרך אויר ולא נוגע בבשרה י"ל דלכו"ע טמאה,(.
ומלבד שכל אוכל בחלקו הוא הבליעה ,וע"ע בחולין )דף
קג (:וברש"י שם גבי גרומיתא עיי"ש וע"ע בשו"ת נודע
ביהודה מהדו"ק חיו"ד )סימן לה( גבי בליעה באיסורין
אי הוי כדרך הנאתו וכו' .אולם לענין ברכה נראה דשפיר
מברך ,דאמנם אינה הנאת גרון מעליא אבל כיון שנוגע
בגרונו מ"מ טעון ברכה ,וגם הוי דרך אכילה] .ועפי"ז
דנו הפו' במי שבולע קפסולות שעשוי ממיני מזון ,כגון
ג'לטין .שיש לחוש לאיסור ,אא"כ הוא עשוי מנייר וכו'[.
ב' .באוכל כשהוא שבע מצאנו להריא"ז בפסקיו )וה"ד
בשיירי עה"ש סו"ס רי( שכתב בזה"ל והנראה בעיני
שהאוכל אכילה גסה שאין צריך לאותה אכילה מוציא
אחרים י"ח ,והוא שנהנה גרונו באותה אכילה ,אבל אם
נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אין לו לברך על אותה
אכילה לא לפניה ולא לאחריה ע"כ ,וכתב העה"ש שם
דהנראה מזה שמי שאוכל אכילה גסה ואין נפשו קצה
עליו דמברך .וע"ע במג"א )סימן קצז סוסקי"ב( שהביא
כן מהש"ג והוא משמו דהריא"ז הנ"ל .וכ"כ במשנ"ב
סו"ס קצז שכל שנפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו ,אינה
חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה )וכ"כ הכה"ח
בסימן קצז סקכ"ט בשם הרבה אח'( .וכיוצ"ב כתב
בשעה"צ )סימן קסז סקמ"ז( גבי ברכת המוציא לאחר
אכילתו שרוצה לצאת דעת הסוברים שמברך המוציא,
דהיינו אפילו בשבע נמי" ,כל שאינו קץ במזונו" עכ"ד.
והיינו כאמור .וע"ע במג"א )סימן רד סק"כ( בכל גווני
שנפשו קצה במאכל שאינו מברך עיי"ש ,וע"ע במשנה
למלך )פ"ה מהל' יסוה"ת( ד"ה ונסתפקתי .ועיין עוד
במשנה ברורה סי' קצז סקכ"ח .באכילה גסה שנהנה
גרונו .ואפשר דהתם שאני כשיש ג"כ הנאת מעיים.
ויל"ב] .וכמו"כ ברור הדבר שהאוכל דבר שנפשו קצה
ממנו שאינו טעון ברכה ,וכמו שכתבנו לעיל גבי נפל פרי
ונמאס כיעוין באות ו עיין שם ,וכן מבואר בכל דוכתא
שכל דבר שהוא מר ועפוץ וחמוץ ביותר ,וכן כל דבר
שנפשו קצה בו אין מברך עליו כלל ,וכן מתבאר מכו"כ
דינים דלעיל[.
וככל האמור לעיל יש ללמוד מדברי הרמב"ם בפי"ד
מהל' מאכלות אסורות ה"י-יא שהביא דוגמא לאכילה
שלא כדרכה שפטור עליה ביוה"כ ,עיי"ש .וכגון השותה
חלב כשהוא חם עד שנכוה גרונו) .וכמשנ"ת לעיל אות
ח( .או שמערב במאכל דברים מרים כמו ראש ולענה
)וכמשנ"ת לעיל אות ט .וע"ע לעיל אות א ועוד( .או
באוכל חלב חי )וע"ע לעיל אות ה בגומע ביצה חיה ,וע"ע
לעיל בסוף אות י לענין אכילת בשר חי .שהדבר תלוי
לפי סוג הבשר ולפי האדם אם נהנה בו קצת או לא.
וע"ע באות ג( .או באוכל מאכל אחר שהסריח והבאיש
שבטל מתורת אוכל )ועי' בזה בפוסקים ביו"ד סימן קג
גבי פגום באופן שקץ באכילתו ,ובדין אוכלים סרוחים
שנתבטלו מתורת אוכל .וע"ע בשו"ע יו"ד סו"ס פד גבי
שרץ שרוף שמותר לאוכלו לרפואה ,דעפרא בעלמא הוא.
עיי"ש .ועיין במנחת יעקב כלל מו סק"ט ובשו"ת הרמ"ץ
חיו"ד סימן ל אות ו אי מותר גם לבריא ,עיי"ש .אמנם
נראה דהתם מיירי באפר ממש .אבל בסרוח מעיקרו
שנפגם גרע טפי ,שהרי גם קודם לכן היה פגום ואסרתו
תורה ,וכמש"כ בחי' בית מאיר ובביאור הגר"א ביו"ד סי'
קג .וכ"כ הפר"ח שם וה"ד בחכמ"א כלל נד ס"ב .וע"ע
בפת"ת שם .וש"א(.
קיצור הדינים העולים מכל הנ"ל
כללא דמילתא אין לברך על דבר מאכל ,אם אינו נאכל
על ידי הדחק על כל פנים] .ואין לברך ברכות הנהנין
אא"כ יש הנאת גרונו והנאת מעיו[ .כפי העולה מענף
א .ב .ג.
א' .ברכת פירות המרים והחמוצים ,וכן דין ברכת
הגרעינים )שנטעו את העץ אדעתא דידהו( ה"ז מחלוקת
השו"ע והאח' ונתבארו הדינים בענף ב אות א בד"ה ומכל
האמור ,יעוין שם ג' חלוקות בהלכות אלו.
ב' .ברכת המרור הנקרא חריי"ן ,תלוי לפי אופן אכילתו
וגודל חריפותו ,כמבואר שם אות ב.
ג' .ברכת תבלינים וחומרי בישול ואפיה וכיוצא בהם,
מבוארים שם באות ג .ושם בסוף הדברים גבי לימון
שתלוי באופן אכילתו ,וה"ז שנוי במח' השו"ע והאח',
כמבואר שם היטב .אבל מיץ לימון ברכתו שהכל לכו"ע,
אם הוא נאכל לפחות ע"י הדחק.
ד' .ברכה על שמן זית ,נתבאר דלמעשה אין לברך
עליו כלל אם שותהו בפני עצמו) .וע"ע בשו"ע סימן
רב ס"ד ובאח' פרטים בזה( .אולם מ"מ ראוי לפוטרו
במין שברכתו שהכל ,ואפילו במין שברכתו העץ נראה
שמועיל לפוטרו ,כמו שביארנו שם באות ד.
ה' .הגומע ביצה חיה אם נהנה ממנו עכ"פ בדוחק ה"ז
מברך ,ואם לא אינו מברך .ותלוי אם זה חלבון או חלמון
ותלוי לפי מנהג המקומות וטבעי בני אדם ,כמבואר שם
אות ה.
ו' .פרי שנפל לאחר הברכה ונמאס ,אם הוא מאוס עד
שנפשו קצה בו ,אין תועלת במה שיטעם ממנו ,שהרי
באופן זה אין שייך לברך עליו כלל ,כמשנ"ת שם אות
ה.
ז' .השותה מים מכל סוג שהוא ,בין מנרליים ובין
שנתבשלו אין מברך עליהם .אא"כ שותה לצמאו ,וכן
השותה להקל על הצרבת ,או להעביר את המאכל
שבגרונו ,או לבלוע תרופה אינו מברך אם אינו לצמאו,
וכן חולה כליות שמחויב לשתות שלא יצטברו אבנים
בכליות ,וכן מי ששותה הרבה להמנע מהתיבשות כגון
לפני צום ,אינו מברך אא"כ לצמאו] .וכ"ז כשאינו אלא
מים בלבד ,אבל אם יש עימו תמצית פטל וכדו' ,מברך,
וכתבנו לעיל בפנים שיש לברך גם על מים חמים ,או
מי סודה[ ,ואם הוא שותה לצמאו מברך ,ואפילו לשרות
המאכל שבמעיו מברך )ביה"ל( ,ומן הסתם כל שהחיך
נהנה ממנו ויש לו רצון לשתות מברך ,ונתבאר כ"ז באות
ז.
© Copyright 2024