‫כתב עת‬ ‫לענייני ציונות‪ ,‬יהדות‪,‬‬ ‫מדיניות‪ ,‬חברה ותרבות‬ ‫עורך‬ ‫אלי אייל‬ ‫סגנית־עורך ליפשה בן ש"ך‬ ‫גיליון מס' ‪ ,31‬כסלו‪-‬טבת תשע"ה‪ ,‬דצמבר ‪2014‬‬ ‫כתב העת כיוונים חדשים הנו במה ע צ מ א י ת ו ב ל ת י ת ל ו י ה לדיון‬ ‫בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו‪ :‬תיאור התמורות בישראל ובגולה‬ ‫וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה‬ ‫היהודית בת־זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית;‬ ‫עתיד הציונות ‪ -‬הערכות ומגמות‪.‬‬ ‫כיוונים חדשים מאפשר מתן ביטוי פ ל ו ר ל י ס ט י מ ל א ו ח ו פ ש י‬ ‫ולכן הוא כתב עת הפתוח להשקפות מגוונות‪ .‬הדעות המובעות במאמרים‬ ‫מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת‪.‬‬ ‫השער האחורי‪:‬‬ ‫מיכל נאמן‪ ,‬משפט מופשט‪ ,1998 ,‬שמן על בד‪ 70X100 ,‬ס"מ‬ ‫מיכל נאמן נולדה בקבוצת כנרת‪ ,‬בשנת ‪ .1951‬מאז ‪ ,2005‬משמשת כפרופסור חבר במדרשה לאמנות‪,‬‬ ‫מכללת בית ברל‪ ,‬קלמניה‪ .‬חיה ועובדת בתל־אביב‪.‬‬ ‫מיכל נאמן מעמיקה בעבודתה את נוכחות השפה ומקנה לה מעמד שווה־ערך לזה של הדימוי החזותי‪.‬‬ ‫הממד הלשוני ביצירתה ניזון מתכנים פילוסופיים‪ ,‬פסיכואנליטיים‪ ,‬ספרותיים ואחרים ומבנה פרקטיקה‬ ‫חזותית חידתית‪ .‬בד בבד מקיים הטקסט מתח הדדי עם הדימוי החבוי בשדות הצבע‪.‬‬ ‫בתערוכתה רחבת ההיקף "ה' צבעים" במוזיאון תל־אביב לאמנות (‪ )1999‬ניסחה נאמן מרחב ציורי‬ ‫אורנמנטלי־גיאומטרי ססגוני ששימש לחשיפת המילה ובו־בזמן להסתרת הדימוי‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2014‬הוענק לנאמן פרס ישראל‪ .‬בנימוקי הוועדה צוין כי פרופ' מיכל נאמן היא "אמנית פורצת‬ ‫דרך בתחום הציור שלאחר האמנות המושגית‪ ,‬שהושפע מתובנותיה‪ .‬נאמן בנתה עולם אינטלקטואלי‬ ‫ויצרי שמעמת ומאחה שפה ודימוי‪ ,‬היגיון ומיסטיקה"‪.‬‬ ‫כתובת המערכת‪:‬‬ ‫ההסתדרות הציונית העולמית‪ ,‬ת"ד ‪ ,92‬ירושלים ‪ ,91000‬טל' ‪052-3473934‬‬ ‫‪www.wzo.org.il‬‬ ‫יוצא לאור בסיוע המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של קק"ל‬ ‫מחיר חוברת‪ 45 :‬ש"ח‬ ‫© כל הזכויות שמורות‬ ‫המערכת אינה מחזירה כתבי־יד‬ ‫עריכה לשונית‪ ,‬עימוד והפקה‪" :‬מערכת"‬ ‫נדפס בישראל‪ ,‬כסלו‪-‬טבת תשע"ה‪ ,‬דצמבר ‪2014‬‬ ‫לוחות והדפסה‪ :‬סדר־צלם‪ ,‬תל־אביב‬ ‫קיבוץ דליה ‪19239‬‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫כיוונים חדשים‪" :‬פרדוקס הגלות" ביחסים‬ ‫בין יהדות אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫"הכשל החמור בחינוך הממלכתי הוא בכפיית הרציונל‬ ‫התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית (מאמר ראשון)‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫שכן דור המייסדים‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫את עתיד הדורות הבאים‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫מזל מוסרי ִומנהרות החמאס‬ ‫השפה העברית המשקפת את השסעים המאפיינים את‬ ‫המפגש המתוח של יהודים בני דורנו היא־היא המכנה‬ ‫המשותף היחיד בין תושבי ישראל‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין‬ ‫פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫תגובות‬ ‫חכמים היזהרו בדבריכם ודיפלומטים במסמכיכם‬ ‫איך "משכללים" תחזית דמוגרפית‬ ‫למנוע את שקיעתו של משרד החוץ‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ פהּ‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫אלי איי ל‬ ‫אסא כשר‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫‪5‬‬ ‫‪14‬‬ ‫‪47‬‬ ‫אליעזר שבי ד‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫דן מירון‬ ‫משה יגר‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫‪57‬‬ ‫‪68‬‬ ‫‪83‬‬ ‫‪110‬‬ ‫‪130‬‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן ‪143‬‬ ‫‪153‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫‪167‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫‪177‬‬ ‫ברק גל‬ ‫רחל אליאור‬ ‫‪181‬‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫‪208‬‬ ‫מירון מדזיני‬ ‫ארנון סופר‬ ‫יוסף הלוי‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫‪218‬‬ ‫‪225‬‬ ‫‪228‬‬ ‫‪230‬‬ ‫‪240‬‬ ‫‪254‬‬ ‫‪263‬‬ ‫ספרות וביקורת ספרים‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫מנגד להר המורייה‬ ‫מדוע עדיפה תקופת השופטים על המלוכה‬ ‫מנהיגים והשפעתם‬ ‫פייסנות כתמרור אזהרה לדיפלומט‬ ‫"מחשבה העוצרת את הנשימה"‬ ‫זהותה של "הדת הנבחרת"‬ ‫תמר רו ה‬ ‫לאה איני‬ ‫ניצה בן־דב‬ ‫יעל ויילר ישראל‬ ‫יחיעם ויץ ‬ ‫אלעד אוזן‬ ‫יואל רפל‬ ‫‪272‬‬ ‫‪289‬‬ ‫‪295‬‬ ‫‪299‬‬ ‫‪305‬‬ ‫‪310‬‬ ‫‪315‬‬ ‫כיוונים חדשים‬ ‫"פרדוקס הגלות" ביחסים בין יהדות‬ ‫אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫יהּודי ארה"ב –‬ ‫שינויים משמעותיים בזיקת ֵ‬ ‫האם חדלה ישראל להיות מקור השראה‬ ‫אלי אייל‬ ‫מהו "פרדוקס הגלות"‪ ,‬שארתור הרצברג כינה אותו "הפרדוקס הטראגי העליון‬ ‫ביחסים בין יהדות אמריקה לישראל"‪.‬‬ ‫בשום מקום מן המקומות ששרר בהם חופש‪ ,‬במשך כמה דורות רצופים‪ ,‬לא‬ ‫החליטו היהודים אף פעם‪ ,‬במאתיים השנים האחרונות‪ ,‬להיות הם עצמם‪.‬‬ ‫אפילו במרכז אירופה ובמערבה‪ ,‬במאה התשע־עשרה‪ ,‬בערים כבודפשט‪,‬‬ ‫וינה וברלין‪ ,‬היה שיעור הנשירה מכלל ישראל מחריד‪ .‬בדור השלישי והרביעי‬ ‫התקרב שיעור הנושרים לכדי מחצית‪ .‬כיום‪ ,‬באמריקה‪ ,‬אנו מתקרבים לדור‬ ‫ניניהם של המהגרים היהודים שהגיעו לשם מרוסיה לפני פחות ממאה שנה‪,‬‬ ‫וכל סימני ההתפוררות מתחילים להתגלות‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫אלי אייל‬ ‫החירות מביאה מצד אחד לידי השתרשות הזהות היהודית המשותפת‬ ‫באמריקה; ומצד שני – לידי התשה רבתי‪ .‬קהילה הנאלצת להגדיר את‬ ‫עצמה במונחים בלתי שגרתיים‪ ,‬החייבת להבטיח את קיומה בתוך חברה‬ ‫שאין היא חלק טבעי ממנה‪ ,‬ואשר המשך קיומה נתון בסכנה חמורה דווקא‬ ‫בשל שפע החופש שהוא גם משאת נפשה – קהילה כזאת נמצאת בגלות‪.‬‬ ‫השוני שבהתנהגות היהודים באמריקה ותחושת הניכור הרגשי שלהם –‬ ‫כלום ראויים הם באמת להיקרא בשם "גלות"? התשובה תלויה‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫בהגדרת המושג "גלות"‪ .‬במסורת היהודית הקלאסית היה פירושה של‬ ‫"גלות"‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬תחושתו של היהודי שהוא נמצא מחוץ לחברה‬ ‫וגם מחוץ להיסטוריה‪ :‬הוא ראה את עצמו מחכה בחוץ – עד שיוכל לשוב‬ ‫לארצו‪ .‬בינתיים היה עליו לסבול את הכאב שבחיים בסביבה עוינת‪ .‬אבל‬ ‫אפילו בתקופת ימי הביניים משמעותה של הגלות לא הייתה "פוגרומים"‬ ‫בלבד‪ .‬פירושה היה גם שלילת זכותו של היהודי לממש את זהותו במלואה‪.‬‬ ‫התמורה המכרעת שחלה‪ ,‬בימינו‪ ,‬היא בכך שהסביבה שוחקת ומוחה את‬ ‫הייחוד היהודי – לא בהסתערות עוינת כי אם בפתיחותה דווקא‪ .‬מכאן‬ ‫שהיהודי כפרט‪ ,‬מבחינה ביולוגית‪ ,‬שוב אינו נמצא בגלות במשטר דמוקרטי;‬ ‫יהדותו היא הנמצאת בגלות‪ ,‬ואפילו עצם היותו יהודי‪.‬‬ ‫דברים אלה נכתבו לפני כשלושים שנה‪ .‬מאז‪ ,‬תובנות רבות של הרצברג‪ ,‬שבאו‬ ‫תקפוֹ ת גם היום‪ .‬לפני כעשר שנים‬ ‫לביטוי בספרו היות יהודי בגולת אמריקה‪ֵ ,‬‬ ‫פרסם ספר נוסף‪A Jew in America: My life and a People's Struggle for :‬‬ ‫‪( Identity‬טרם תורגם לעברית)‪ .‬האינטלקטואל האמריקני ג'ייקוב ניוזנר‪ ,‬ביקורתי‬ ‫וחסכן במחמאותיו‪ ,‬כתב כי ‪-‬‬ ‫אילו לא הייתה ברשותנו שום היסטוריה של היהדות האמריקנית במאה‬ ‫העשרים‪ ,‬מלבד זו של הרצברג‪ ,‬היינו יכולים לשחזר על פיה את כל‬ ‫המאורעות והעניינים שעיצבו את התקופה‪ ,‬ולשאוב ממנה יותר מאשר‬ ‫מספרי ההיסטוריה הרגילים והמקובלים‪.‬‬ ‫לדעתו‪ ,‬הפרדוקס במצב היהודים באמריקה נעוץ בכך שהיהודים היחידים שלא‬ ‫נשקפת סכנה ליהדותם הם אלה היודעים שהם חיים בגלות‪ .‬לא רבים מיהו ֵּדי‬ ‫"פרדוקס הגלות" ביחסים בין יהדות אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫‪7‬‬ ‫ארצות־הברית יסכימו עמו‪ ,‬ורק חלקם יסכימו להנחה שהיהודי‪ ,‬כפרט החי‬ ‫במשטר דמוקרטי‪ ,‬אינו נמצא בגלות‪ .‬יש שיאמרו שיהדותו נמצאת בגלות‪,‬‬ ‫חוץ מן האורתודוקסיה ה"רכה" שחלקה רואה עצמו כממתין עד שיוכל לשוב‬ ‫לארצו‪ .‬ויש שיאמרו שעל דורנו נגזר להיות דור ההמתנה‪ ,‬שכן אין תשובה‬ ‫כוללת למצב הגלות בארצות־הברית‪ ,‬בה הקדישה הקהילה היהודית את מאה‬ ‫השנים האחרונות להדגשת דמיונה לכל שאר הקבוצות‪ .‬אמנם‪ ,‬מאמץ זה לא‬ ‫הועיל‪ ,‬לדעת הרצברג‪ ,‬לשכנע רבים מבין הלא־יהודים‪ ,‬אך הצליח יתר על‬ ‫המידה לשכנע יהודים ולנתק אותם מאורח החיים היהודי‪ .‬היהודים בארצות־‬ ‫בחירוּת‬ ‫בחירוּת מלאה וקל לומר כי המבחן העליון לאמונתם ֵ‬ ‫הברית חיים ֵ‬ ‫יתבטא דווקא בשאיפתם לשמור על ייחודם‪.‬‬ ‫בינתיים‪ ,‬נחלשת זיקתם היהודית של הצעירים ונחלשת הזיקה לישראל‪ .‬מה‬ ‫שהיה נכון בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת‪ ,‬נכון עוד יותר היום‪:‬‬ ‫כאשר עוצמתה של אמריקה מצטמקת‪ ,‬מתחיל האמריקני להעריך את הרגש‬ ‫היהודי כלפי ישראל בראייה צלולה יותר‪ ,‬וזאת דווקא משום שישראל קרובה‬ ‫יותר‪ ,‬כיום‪ ,‬למוקד האינטרסים החיוניים של אמריקה‪.‬‬ ‫כך או כך‪ ,‬נראה שישראל‪ ,‬כיום‪ ,‬אינה יכולה לתת השראה רוחנית משמעותית‬ ‫ליהדות ארצות־הברית‪ ,‬כפי שעשתה עד לפני כשלושים שנה‪ .‬וזאת‪ ,‬ניתן לומר‬ ‫חרף גילויי הסולידריות והתמיכה במלחמת עזה האחרונה‪ .‬גילויי האהדה או‬ ‫הביקורת התכנסו (לפי הארץ‪ )8.8.14 ,‬לביטויים קיצוניים בקצה הימני ובקצה‬ ‫השמאלי בקהילה היהודית בארצות־הברית‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬מאמרו של אמנון רובינשטיין "יהו ֵּדי ארצות־הברית וישראל – זהות‬ ‫מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת"‪ ,‬הוא בבחינת ק ר י א ת ה ש כ מ ה לחברה‬ ‫הישראלית‪ .‬שוב ושוב אנו חוזרים לנושא זה‪.‬‬ ‫בעת שנחקקו באבן היחסים בין ישראל ליהדות ארצות־הברית‪ ,‬בראשית ימיה‬ ‫של המדינה‪ ,‬היה דוד בן־גוריון טרוד בבנייתה‪ .‬כציוני‪ ,‬הפציר ביהו ֵּדי אמריקה‬ ‫לעלות לישראל‪ .‬אבל כמקים המדינה‪ ,‬הזקוק לתרומות ולתמיכה פוליטית‪,‬‬ ‫תגובותיו האידאולוגיות נותרו חצויות‪ .‬הוא טען‪ ,‬אמנם‪ ,‬שהציונות אינה קיימת‬ ‫עוד‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬לגבי היהודים שאינם עולים ארצה או מתכוונים לעשות‬ ‫זאת‪ ,‬אבל המעמסה המדינית והפיננסית נטרלה את הלהט הציוני של התביעה‬ ‫לעלייה‪.‬‬ ‫‪8‬‬ ‫אלי אייל‬ ‫העסקה בין ישראל לבין יהדות אמריקה‪:‬‬ ‫וכך‪ ,‬לפי ארתור הרצברג‪ ,‬נחתמה ִ‬ ‫התפוצה היהודית סיפקה לישראל תמיכה נאמנה בדרכים שונות; וישראל‬ ‫סיפקה ליהדות אמריקה השראה חדשה‪ .‬וכפי שהרצברג מודה‪ ,‬המרכיב הציוני‬ ‫בהסדר הזה היה רגש האשם‪ .‬המליצות שהושמעו‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬בדבר העלייה‬ ‫היו‪ ,‬כהגדרתו‪" ,‬מין דְּ ָר ׁ ָשה חילונית של הכאה על חטא בשל העדפת הפרברים‬ ‫המהודרים על פני הקיבוץ‪ .‬חיי 'חטא' שכאלה חייבו‪ ,‬לכל הפחות‪ ,‬יראת כבוד‬ ‫כלפי הסמכות המוסרית של אלה שדיברו מישראל ואלה שדיברו למענה"‪.‬‬ ‫ה"עסקה" ושני צדי המשוואה שלה‪,‬‬ ‫אין צורך להיות ציני כדי ללגלג על תובנת ִ‬ ‫ב א ו ת ם י מ י ם‪ ,‬והיא אפילו התעצמה אחרי מלחמת ששת הימים‪.‬‬ ‫ה"עסקה"‪:‬‬ ‫ראוי‪ ,‬אפוא‪ ,‬לרענן את הזיכרון לגבי רקע ִ‬ ‫ויהּודי אמריקה נחזתה מראש‪ ,‬בראשית ימיה‬ ‫"חלוקת עבודה" זו בין ישראל ֵ‬ ‫של הציונות באמריקה‪ .‬מנהיגיה הראשונים‪ ,‬ריצ'רד גוטהייל‪ ,‬סטפן וייז‪ ,‬יהודה‬ ‫לייב מגנס ולואיס בראנדייס היו אנשים מעורים היטב באמריקה‪ .‬לכל אחד‬ ‫מהם היה‪ ,‬אמנם‪ ,‬ניסיון אישי כלשהו באנטישמיות בזמן זה או אחר בחייו‪,‬‬ ‫אך כולם היו אנשים מצליחים בחברה האמריקנית‪ .‬בראנדייס היה היהודי‬ ‫הראשון בבית המשפט העליון; גוטהייל מונה להיות פרופסור ללימודים‬ ‫ֵש ִמיים באוניברסיטת קולומביה‪ ,‬כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת;‬ ‫וייז היה חלוץ במאבק למען זכויות הפועלים וזכויות השחורים; מגנס היה‬ ‫אחד ממנהיגי התנועה הפציפיסטית‪ ,‬בזמן מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬ ‫אנשים אלה לא הרגישו שאמריקה הייתה זירה לגילויי אנטישמיות נוסח‬ ‫אירופה‪ ,‬זו שהגדירה את היהודים כזרים ללא תקנה למרבית החברה‪.‬‬ ‫אכן‪" ,‬היהודים הטובים" באמריקה האמינו‪ ,‬מלכתחילה‪ ,‬שהקשר עם ארץ־‬ ‫ישראל יעניק תוכן חדש לחיים היהודיים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,2003‬פרסם הרצברג ספר ממואר‪ ,‬מלא תובנות מרתקות‪ ,‬בשם יהודי‬ ‫באמריקה‪ ,‬חייו ומאבקו של עם על זהותו‪ .‬היו ימים שבממסד היהודי־אמריקני‬ ‫היו מעורבים אינטלקטואלים למדנים ורבנים בוגרי אוניברסיטאות‪ .‬לאט־‬ ‫לאט נמלאו הגבירים ביטחון עצמי והשכבה המשכילה נפלטה מן המנהיגות‬ ‫היהודית‪ .‬הגבירים השתלטו על רוב המוסדות היהודיים שבהם היה שביב‬ ‫יראת כבוד לרעיון הציוני בפרשנות אמריקנית‪ .‬אחד מן האחרונים שבאנשי‬ ‫"פרדוקס הגלות" ביחסים בין יהדות אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫‪9‬‬ ‫הרוח‪ ,‬שהיה להם ביטוי כלשהו בממסד היהודי‪ ,‬היה הרצברג שמעולם לא‬ ‫עטה עורות קרנפים‪ .‬הוא‪ ,‬שהוקסם מערכי הדמוקרטיה האמריקנית המודרנית‪,‬‬ ‫טען שהפרדוקס הגדול במצב היהודים הוא בכך שהם היחידים שליהדותם אין‬ ‫נשקפת סכנה והם אלה המכירים בכך שהם חיים בגלות‪ .‬יכול להיות שהנשירה‬ ‫מכלל ישראל‪ ,‬הטראומה האישית והריקנות שמרגישים יהודים רבים – כל‬ ‫אלה קשורים לאותה אשליה הרווחת בקרב יהודים רבים‪ ,‬שגלותו של היהודי‬ ‫מסתיימת עם הפוגרום האחרון‪ .‬אולי זהו המסתורין בקיומנו‪ :‬למחרת הפוגרום‬ ‫מתחילה גלות חדשה‪.‬‬ ‫איך אמר גוסטב מאהלר (‪ )1911-1860‬על עצמו‪" :‬אני חסר בית משלוש‬ ‫בחינות‪ :‬כיליד בוהמיה בקרב האוסטרים‪ ,‬כאוסטרי בקרב הגרמנים‪ ,‬וכיהודי‬ ‫ברחבי העולם‪ .‬נוכרי בכל מקום‪ .‬תמיד לא רצוי‪ ".‬כפי שכותבת רבקה שינדלר‬ ‫בדברי ההסבר ליצירה של מאהלר בתכנייה של הפילהרמונית‪" :‬אפילו ההצלחה‬ ‫החברתית הגדולה ביותר לא יכלה להסוות את התקוות לשוויון זכויות‬ ‫ולהיטמעות שלא התגשמו – היהודים נותרו כפי שהיו תמיד‪ ,‬זרים בחברה‬ ‫שחיו בקרבה"‪.‬‬ ‫רקע דומה לעקור משורש תיאר סטפן צווייג בספרו העולם של אתמול‪:‬‬ ‫כאוסטרי‪ ,‬כיהודי‪ ,‬כסופר‪ ,‬כהומניסט וכפציפיסט‪ ,‬עמדתי בדיוק במקום שבו‬ ‫הייתה השפעת רעידת האדמה עזה ביותר‪ .‬שלוש פעמים הרסו המאורעות‬ ‫את ביתי וקיומי‪ ,‬עקרו אותי מהעבר וממה שהיה‪ ,‬והטילו אותי בסעירותם‬ ‫הדרמטית אל הריקות‪ ,‬אל ה"איני יודע לאן"‪.‬‬ ‫צווייג מגולל את הטרגדיה של היהודי כאזרח העולם‪ ,‬יהודי נודד נצחי‪ .‬בהרצל‬ ‫פגש זמן קצר לפני מותו של מייסד התנועה הציונית‪ ,‬וייתכן כי גם בכך באה‬ ‫לביטוי נפשו החצויה של יהודי ללא מולדת‪.‬‬ ‫זו‪ ,‬כמובן‪ ,‬מציאות אירופית שונה לחלוטין ממצב היהודים באמריקה‪.‬‬ ‫המיתולוגיה האמריקנית בנויה על סיכוי וכר פעולה‪ .‬החיים אינם מסתכמים‬ ‫בשורה של מתן פתרונות לבעיות‪ .‬תמיד יש צורך לחשוב ‪ -‬ולחשוב מחדש ‪-‬‬ ‫על הנושאים החשובים ובעלי המשמעות בחיים ולא להתעורר בסוף ולומר‪:‬‬ ‫"לא הייתי עצמי‪ .‬הייתי רק העתק עלוב של אחרים‪".‬‬ ‫‪10‬‬ ‫אלי אייל‬ ‫כאשר הרצברג הזהיר מפני בחירה באופציות הקלות והנוחות הוא הסתמך‬ ‫על ספר מיוסר של ויקטור פרנקל‪ ,‬שיצא לאור אחרי השואה‪ ,‬שבו תואר כוח‬ ‫המשיכה שהיה‪ ,‬בשעתו‪ ,‬לפאשיזם ולנאציזם משום שתורות אלה עזרו לאנשים‬ ‫לנוס מן החירות ולמצוא מקלט בקביעוֹ ת שפטרו אותם מחשיבה עצמאית‪.‬‬ ‫בלשונו של הארכי־ליברל־יהודי־אמריקני‪" :‬ההומניות שלנו היא תערובת של‬ ‫בין מה שאנו מחליטים שהיא האמת לבין ההיסוס והספקות העצמיים שתמיד‬ ‫צריכים להוסיף ולהתקיים‪".‬‬ ‫קל לומר זאת ִּכ ְד ָר ׁ ָשה‪ ,‬קשה יותר לנסח זאת כתכנית פעולה למעשים של ממש‪.‬‬ ‫עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת‪ ,‬כתב הרצברג‪ ,‬בגילוי לב אישי‪ ,‬לא‬ ‫מעמדה של מנתח ומעריך‪ ,‬על האשליה שהתפכח ממנה הקשורה לגורלה של‬ ‫יהדות ארצות־הברית‪ .‬מן הראוי לצטט מדבריו באריכות מה‪:‬‬ ‫כבר בראשית שנות החמישים‪ ,‬היה ברור שהקהילה היהודית האמריקנית‬ ‫עומדת ברשות עצמה ואינה עומדת לקבל תגבורת כוח‪ .‬מדוע חשבתי אני‪,‬‬ ‫במשך כל תקופה זו עד לשנים האחרונות‪ ,‬למרות כל הדברים שידעתי או‬ ‫שיהּודי אמריקה יוכלו לשבור את מעגל השחיקה?‬ ‫ֵ‬ ‫שחזיתי‪,‬‬ ‫אפילו כשנראיתי בעיני עצמי כמשתתף וכמתבונן מפוכח בחיים האמריקניים‪,‬‬ ‫טיפחתי בלבי אשליה אחת‪ ,‬שקיבלה סיוע מתובנה נכונה אחת‪ .‬סברתי‬ ‫שהקמת מדינת ישראל לא תביא לנורמליות במצב היהודי‪ .‬אדרבה‪ ,‬היא‬ ‫תעשה את יהדות העולם ללא־נורמלית‪ ,‬תהפוך אותה לישות מיוחדת‪ ,‬חדשה‪.‬‬ ‫האשליה שלי הייתה שהקהילה היהודית האמריקנית‪ ,‬בהכירה את עצמה‬ ‫כמשהו מיוחד במינו בין המיעוטים באמריקה‪ ,‬ומתוך פחד לאבד את יהודיותה‪,‬‬ ‫תפתח שוב מודעות עצמית כשרויה בגלות‪ .‬קיוויתי שמודעות עצמית מסוג‬ ‫זה תמצא לעצמה ביטוי בחינוך יהודי אינטנסיבי מכל הסוגים ואשר יכלול‬ ‫מעורבות רבה מצד ישראל בייחוד בחינוך הצעירים‪ .‬קיוויתי שהמשבר עצמו‬ ‫שהתעורר בגלל הידיעה שאנו נמצאים בגלות ישפיע על כמה אמריקנים‬ ‫לעלות לישראל וישמור‪ ,‬לכל הפחות‪ ,‬על יהדותם של השאר‪.‬‬ ‫בחלק מישותי עדיין מקווה אני שכך יהיה‪ ,‬מפני שידוע לי היטב שאפילו‬ ‫אם יכּוון הציבור היהודי ביתר יעילות מאשר עד כה לקראת עלייה‪ ,‬יבחר‬ ‫הרוב הגדול להישאר בארצות־הברית‪ .‬אך הניסיון הנקרא תפוצות נכשל‪.‬‬ ‫"פרדוקס הגלות" ביחסים בין יהדות אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫‪11‬‬ ‫בתאוריה‪ ,‬ובתנאים החיוביים‬ ‫הוא נערך במעּבדֹות החיים עצמם‪ ,‬לא רק ֵ‬ ‫ביותר של השפע האמריקני‪ ,‬בתקופה הנוחה והמוצלחת מכל בהיסטוריה‬ ‫האמריקנית‪ .‬התוצאות‪ ,‬הנמדדות במאזני הקיום היהודי הפנימי‪ ,‬הנן‬ ‫מעוררות אימה‪.‬‬ ‫אעשה שקר בנפשי אם אטען שכעת אני רואה אור גדול בוקע בציון‪ .‬אך‬ ‫דבר אחד ברור‪ ,‬אור כזה לא יבקע בתפוצות‪ .‬אם רוצים אנו‪ ,‬אפוא‪ ,‬לשמור‬ ‫על העם היהודי‪ ,‬לאפשר לו להמשיך את קיומו במספרים בעלי משמעות‪,‬‬ ‫נאמן ליהדותו‪ ,‬דרושה לנו לפחות ערובה מינימלית של לשון וזהות לאומיות‪.‬‬ ‫עבדוֹ ת החיים" טלטלו את יהדות ארצות־הברית כמה פעמים‪ ,‬בעשורים‬ ‫"מ ָ ּ‬ ‫ַ‬ ‫האחרונים‪ ,‬והיום היא כבר אינה אותה יהדות שידענו לפני שלושים ועשרים‬ ‫שנה – ואולי אף מלפני עשר שנים‪ .‬השינויים מהירים‪ .‬גם הדמוגרפיה משתנה‬ ‫וגם "האור הגדול הבוקע מציון" אינו מסנוור‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬המנהיגים בישראל‬ ‫ובתפוצה ממשיכים לדבר עדיין על הנסיעה הבאה לוועידה על צרכיה הכלכליים‬ ‫והמדיניים של ישראל‪.‬‬ ‫תהליך ההתרחקות אינו חופף בהכרח את מה שפיטר ביינרט‪ ,‬פובליציסט‬ ‫יהודי אמריקני מן השמאל הליברלי‪ ,‬מכנה "הפער המתרחב והולך בין הציונות‬ ‫יהודי אמריקה"‪ .‬ביינרט פרסם‬ ‫העכשווית בישראל לבין המסורת הליברלית של ֵ‬ ‫ספר נגד הממסד היהודי בשם משבר הציונות‪ .‬בריאיון לחמי שלו בהארץ תלה‬ ‫את ההתרחקות בגישתו הימנית והרפובליקאית של נתניהו‪.‬‬ ‫ביינרט גם קרא בזמנו בניו־יורק טיימס להטיל חרם על ההתנחלויות‪ .‬יריבו‬ ‫בממסד היהודי‪ ,‬אייב פוקסמן‪ ,‬מהליגה נגד השמצה‪ ,‬טען כי ביינרט "מתעלם‬ ‫ממה שעבר על הישראלים‪ ,‬בעשור האחרון‪ ,‬ולכן אינו מפרש נכון מה הישראלים‬ ‫חושבים היום"‪ .‬אפשר להניח כי אילו הרצברג‪ ,‬אינטלקטואל מתריס ומורד‪,‬‬ ‫היה משיב לו‪ ,‬היה זה בנוסח אחר ובתוכן שונה‪.‬‬ ‫ליהודי אמריקה מוצא לנכון ביינרט להדגיש‪:‬‬ ‫ֵ‬ ‫אבל מה שחשוב הוא‪ ,‬כי בפנותו‬ ‫"לְ ַמה שיקרה בישראל תהיה השפעה על חייהם ועתידם ועל הדת היהודית‬ ‫עצמה‪ ",‬ובמקום אחר‪" :‬רק בישראל הכבוד של העם היהודי עומד למבחן‪".‬‬ ‫‪12‬‬ ‫אלי אייל‬ ‫בראשית שנות ה־‪ 50‬של המאה שעברה‪ ,‬זמן קצר אחרי כינונה של המדינה‪,‬‬ ‫התנהל ויכוח בין הסופר הבריטי־יהודי‪ ,‬ארתור קסטלר (שנודע בספריו אפלה‬ ‫בצהריים‪ ,‬האל שהכזיב וגנבים בלילה)‪ ,‬לבין הפילוסוף היהודי הבריטי הציוני‪,‬‬ ‫ישעיה ברלין‪ .‬קסטלר טען שאחרי ייסוד מדינת ישראל יש ליהו ֵּדי הגולה רק‬ ‫שתי אפשרויות‪ :‬להתבולל לחלוטין ולוותר על כל שריד של יהודיות‪ ,‬או לעלות‬ ‫למדינת ישראל ולנהל בה חיים יהודיים מלאים‪ .‬ישעיה ברלין התנגד בתוקף‬ ‫לתפיסה רדיקלית זו וכתב שהיהודים ראויים לזכות לחיות את חייהם כרצונם‬ ‫ככל עם אחר‪ .‬הציונות של ברלין הייתה הגנה על מדינת ישראל כתנאי הכרחי‬ ‫לא לשייכות היהודית‪ ,‬אלא לחירות היהודית‪ .‬ברלין הכחיש שיש דרך אחת‬ ‫לחיות חיים יהודיים ולא האמין בסיכוייה של התבוללות שלמה‪ .‬הביוגרף‬ ‫שלו‪ ,‬מייקל איגנטייף‪ ,‬כותב כי לבו של ברלין היה עם היהודים אשר‪ ,‬כפי‬ ‫שכתב מרסל פרוסט‪" ,‬הופכים את עקירתם למעין נקודת ארכימדס מחוץ לכל‬ ‫העולמות‪ ,‬שממנה טוב יותר לבחון את העולמות הללו"‪.‬‬ ‫אני מביא כאן את דבריו של ברלין כדי להדגים את מצבם של רבים־רבים‬ ‫הק ְס ְטלֶ ִרית‪ ,‬בעיני רבים מיהו ֵּדי ארצות־הברית‪,‬‬ ‫מיהו ֵּדי ארצות־הברית‪ .‬בברירה ֶ‬ ‫יש משום עריצות אינטלקטואלית בשל ההנחה שיכולה להיות רק ברירה אחת‪,‬‬ ‫מבין האפשרויות‪ ,‬הנכונה לכולם‪.‬‬ ‫מחלוקת זו מדגימה את בסיס השקפתם של יהו ֵּדי התפוצה‪ ,‬ובמיוחד זו של‬ ‫היהדות האמריקנית (אף כי קסטלר וברלין חיו באנגליה)‪ ,‬שקיימת אפשרות‬ ‫לחיות חיים יהודיים חילוניים או דתיים בגולה ולהוסיף לתמוך בקונצנסוס‬ ‫הישראלי‪ .‬ענייניה של יהדות אמריקה אינם ענייניה שלה בלבד‪ ,‬כך גם ענייניה‬ ‫של ישראל‪ ,‬וזהו א י נ ט ר ס ש ל נ ו שמצב זה ימשיך להתקיים‪ .‬ישראלים רבים‬ ‫שואלים מה זכותם של אחרים שאינם חיים כאן להיות מעורבים בישראליוּת‬ ‫– לא רק בגיוס תרומות אלא גם ברוח הישראלית ובחברה הישראלית‪ .‬הדרך‬ ‫היא‪ ,‬אגב‪ ,‬דו־סיטרית‪.‬‬ ‫אבל מה שברור וראוי להתייחסותה של החברה הישראלית הם השינויים‬ ‫ביחסים בין ישראל לבין יהו ֵּדי ארצות־הברית‪ .‬איני בטוח שהחברה הישראלית‬ ‫הפנימה את המצב החדש שנוצר ביחסים אלה‪ ,‬שעברו תפנית חדה מאז ימי‬ ‫ההזדהות‪ ,‬ההערצה וקבלת מילתה של המדינה היהודית ללא ערעור וספקות‪.‬‬ ‫זה היה העולם של אתמול‪ ,‬וכמוטו לספרו של סטפן צוויג‪ ,‬העולם של אתמול‪,‬‬ ‫"פרדוקס הגלות" ביחסים בין יהדות אמריקה לישראל – קריאת השכמה‬ ‫‪13‬‬ ‫נוכל לסכם ברוח משפטו של שייקספיר‪" :‬לצאת לקראת הזמן כשהוא אותנו‬ ‫מבקש‪".‬‬ ‫מקורות‬ ‫ארתור הרצברג‪ ,‬היות יהודי בגולת אמריקה‪ ,‬הספרייה הציונית‪ ,‬תשמ"א‪.‬‬ ‫ארתור הרצברג‪A Jew in America: My life and a People's Struggle for Identity, ,‬‬ ‫‪.Harper, 2002‬‬ ‫מייקל איגנטייף‪ ,‬ישעיה ברלין‪ ,‬ביוגרפיה‪ ,‬ספרית אופקים‪ ,‬עם עובד‪.1998 ,‬‬ ‫סטפן צוויג‪ ,‬העולם של אתמול‪ ,‬זמורה ביתן‪.1982 ,‬‬ ‫היבטי מוסר ואתיקה של‬ ‫תורת המלחמה הישראלית‬ ‫ומבצע "צוק איתן"‬ ‫לא ניצחון‪ ,‬לא תמונת ניצחון; מטרות‬ ‫נתונות; אילוצים פנימיים; הדין הבינלאומי;‬ ‫לגיטימציה; הרתעה; מידתיות; נוהל חניבעל;‬ ‫הגנה שמספק השלום‪.‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מבצע "צוק איתן" היה נושא לדיונים פומביים רבים מספור‪ ,‬במהלכו ולאחר‬ ‫שהסתיים‪ .‬רבים מן הדיונים התנהלו במישור הניתוח המדיני‪ ,‬לא מעט מן‬ ‫הדיונים התנהלו במישור הניתוח הפוליטי‪ .‬מאמר זה עוסק במבצע "צוק‬ ‫איתן" במישורים אחרים‪ .‬אני מבקש להציג את מה שניתן לקרוא לו "תורת‬ ‫המלחמה הישראלית"‪ ,‬גם בכללותה וגם כפי שבאה לידי ביטוי במבצע "צוק‬ ‫איתן"‪ .‬חלק אחד של הדיון יעסוק בשאלות "צדקת המלחמה" ויתנהל במישור‬ ‫המוסרי וחלק אחר של הדיון יעסוק בשאלות "צדקת הלחימה" ויתנהל במישור‬ ‫פרופ' אסא כשר‪ ,‬פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה‬ ‫ע"ש לאורה שוורץ־קיפ‪ ,‬ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪ .‬חתן פרס‬ ‫ישראל לחקר הפילוסופיה‪.‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪15‬‬ ‫האתיקה הצבאית הישראלית‪ .‬הדיון בשאלות הללו יהיה מנותק לחלוטין מן‬ ‫המישור הפוליטי‪ ,‬יתקרב מעט ככל האפשר למישור המדיני ויהיה בעל זיקה‬ ‫מאופקת למשפט הבינלאומי‪ ,‬עליה נצביע מדי פעם‪.‬‬ ‫תורת המלחמה‪ :‬עקרונות היסוד‬ ‫תורת המלחמה הישראלית עומדת על שני עקרונות יסוד‪:‬‬ ‫(א) הזכות והחובה של ההגנה העצמית;‬ ‫(ב) חובת השמירה על כבוד האדם‪.‬‬ ‫נציג בקצרה את שני עקרונות היסוד הללו ונסיק מהם מסקנות כלליות ומסקנות‬ ‫בהקשר של מבצע "צוק איתן"‪.‬‬ ‫זכות ההגנה העצמית היא זכותו של האדם המותקף שלא בצדק להתגונן‬ ‫היטב מפני האדם התוקף אותו‪ .‬אנחנו מכירים את הזכות הזאת‪ ,‬קודם כל‪,‬‬ ‫מן התפיסות הרווחות לגבי שגרת החיים של האדם‪ .‬כשאנחנו מכירים בזכות‬ ‫ההגנה העצמית‪ ,‬אנחנו מקבלים את הפעולה להגנה עצמית כפעולה מוצדקת‪.‬‬ ‫זוהי פעולה מוצדקת על יסוד החוק הנוהג בכל מדינה מתוקנת‪ ,‬על יסוד‬ ‫הערכים המתבטאים בחייה של כל חברה צודקת‪ ,‬ובראש ובראשונה על יסוד‬ ‫המוסר‪ .‬אנחנו מכירים את זכות ההגנה העצמית גם מן התפיסות המקובלות‬ ‫בדבר שגרת החיים של המדינות‪ .‬זוהי זכותה של מדינה המותקפת שלא בצדק‬ ‫להתגונן היטב מפני המדינה התוקפת אותה‪ .‬פעולת ההגנה העצמית של המדינה‬ ‫מוצדקת על יסוד "מגילת האומות המאוחדות" ועל יסוד הדין הבינלאומי בדבר‬ ‫מלחמה‪ .‬היא מוצדקת גם על יסוד התפיסה הפילוסופית המוכרת כ"תורת‬ ‫המלחמה הצודקת"‪ ,‬שהיא הבסיס המוסרי וההיסטורי של הדין הבינלאומי‬ ‫בדבר מלחמה‪ )1(.‬כדי שמלחמה תהיה צודקת‪ ,‬היא חייבת להתבסס על נימוקים‬ ‫טובים לעצם קיומה‪ ,‬וההגנה העצמית היא הטוב שבנימוקים‪.‬‬ ‫‪ .1‬ההצגה המפורטת ביותר‪ ,‬בעברית‪ ,‬של ״תורת המלחמה הצודקת״ היא בספרו של‬ ‫מייקל וולצר‪ ,‬מלחמות צודקות ולא צודקות‪ ,‬הוצאת עם עובד‪ ,‬תל־אביב‪ .1984 ,‬המקור‬ ‫באנגלית הופיע בשנת ‪ ,1977‬ומאז בכמה מהדורות מעודכנות‪ .‬הצגה מלאה ומעודכנת‬ ‫מופיעה בכרך השני של האסופה‪:‬‬ ‫‬ ‫‪Ethics of War and Conflict, vols. I-IV, edited by Asa Kasher, Routledge,‬‬ ‫‪.Abingdon, 2014‬‬ ‫‪16‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫זכות ההגנה העצמית היא זכותו של מי שהותקף שלא בצדק‪ .‬היא אינה זכותו‬ ‫של מי שהותקף בצדק‪ .‬ייתכן שאדם שחטף בני ערובה וכבר רצח חלק מהם‪,‬‬ ‫כדי לקבל סכום כסף גדול‪ ,‬יותקף על ידי קציני משטרה‪ .‬הוא יותקף בצדק‬ ‫ומובן מאליו שאינו רשאי לתקוף אותם על יסוד זכות ההגנה העצמית‪ .‬לאחר‬ ‫שיפן תקפה את הכוחות הצבאיים של ארצות־הברית בבסיס פרל הארבור‬ ‫והללו תקפו כוחות צבאיים של יפן בזירות אחרות‪ ,‬לא הייתה ליפנים שום‬ ‫הצדקה של ממש לטעון שהם ממשיכים ותוקפים את כוחות ארצות־הברית על‬ ‫יסוד זכות ההגנה העצמית‪.‬‬ ‫כבוד האדם‪ ,‬תרבות פוליטית והסדרים משפטיים‬ ‫אזרחי ישראל ומדינת ישראל הותקפו על ידי החמאס וארגונים פלסטיניים‬ ‫אחרים שלא בצדק‪ .‬ראשית‪ ,‬ראשי הממשלה בעשרים השנים האחרונות הכריזו‬ ‫על מחויבות לרעיון שתי המדינות‪ ,‬מדינת הלאום של העם היהודי ובצידה מדינת‬ ‫הלאום של העם הפלסטיני‪ )2(.‬שנית‪ ,‬מדינת ישראל העבירה לשליטה ביטחונית‬ ‫ואזרחית של הרשות הפלסטינית שטחים נרחבים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת‬ ‫ששת הימים‪ ,‬ביניהם הערים באזורי יהודה ושומרון וכל אזור חבל עזה‪ )3(.‬אלה‬ ‫הם צעדים משמעותיים ומעשיים לקראת הסדר מדיני שבו יסתיים המצב שנוצר‬ ‫במלחמת ששת הימים‪ ,‬מצב שהוא זמני באופיו המשפטי ומתמשך מאוד באופיו‬ ‫הפוליטי והמדיני‪ .‬התקופה של עשרים השנים האחרונות הייתה צריכה להיחשב‬ ‫תקופה של משא ומתן לקראת ההסדר המדיני‪ .‬תקופה של משא ומתן היא‬ ‫תקופה שבה כל צד אמור לנסות להשיג את מטרותיו בדרכים שאין בהן אלימות‪,‬‬ ‫לא בפעילות טרור ולא בפעילות מעין־צבאית‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬כל ניסיון להשיג‬ ‫מטרות בדרכים אלימות הוא תוקפני‪ ,‬לא מוצדק‪ ,‬מאפשר למדינת ישראל לפעול‬ ‫על יסוד עקרון ההגנה העצמית שלה‪ ,‬מפני שהיא מותקפת שלא בצדק‪.‬‬ ‫‪ .2‬קדמה לעמדת ראשי הממשלות ההכרזה על הקמת המדינה‪ ,‬המכריזה על זכותו הטבעית‬ ‫של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית‪ .‬וקדמה‬ ‫להכרזה על הקמת המדינה התמיכה של התנועה הציונית בתוכנית החלוקה‪ ,‬שאושרה‬ ‫בעצרת האומות המאוחדות בכ״ט בנובמבר ‪.1947‬‬ ‫‪ .3‬להלן נקצר ונקרא לחבל הזה ״עזה״‪.‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪17‬‬ ‫זכות ההגנה העצמית מופעלת במישור הבינלאומי‪ ,‬ביחסים שבין מדינה אחת‬ ‫לבין מדינה אחרת או ארגון שאינו מדינה‪ .‬חובת ההגנה העצמית מופעלת במישור‬ ‫הפנים־לאומי‪ ,‬ביחסים שבין מדינה דמוקרטית לבין אזרחיה‪ .‬מדינה דמוקרטית‬ ‫מקיימת משטר בעל אופי מסוים הכולל יסודות מוסריים של שמירה על כבוד‬ ‫האדם (רעיון שנעסוק בו מיד)‪ ,‬תרבות פוליטית והסדרים משפטיים (בהם חוקה‬ ‫ובתי משפט) המכוננים ומקיימים מערכת של חירויות וזכויות אזרחיות‪ ,‬מוסדות‬ ‫והליכים (בהם בחירות לפרלמנט) שהאזרח יכול לקחת חלק בפעילות שלהם‬ ‫לשם קבלות החלטות בשאלות הכלל ועוד‪ .‬במדינה דמוקרטית‪ ,‬האזרח נהנה‬ ‫מאופיו של המשטר ויכול לעצב לעצמו את משמעות חייו ואת אורחותיו על פי‬ ‫טעמו‪ .‬כדי שהאזרח יוכל ליהנות מאופיו של המשטר‪ ,‬על המדינה הדמוקרטית‬ ‫לשמור על אופיו של המשטר ולא פחות מכך על האזרח עצמו‪ ,‬חייו‪ ,‬שלומו‪,‬‬ ‫שגרת חייו על פי טעמו‪ .‬כאשר נשקפת סכנה לחיי האזרח‪ ,‬חובתה של המדינה‬ ‫הדמוקרטית להגן עליו מפני הסכנה‪ ,‬באופן מיטבי‪ .‬כשמדובר בסכנה מסיבות‬ ‫רפואיות‪ ,‬על המדינה לקיים הסדרים לטיפול רפואי מיטבי‪ ,‬שיציל את חייו או‬ ‫יאריך את ימיו‪ ,‬במידת היכולת הרפואית‪ .‬כשמדובר בסכנה מסיבות ביטחוניות‪,‬‬ ‫על המדינה לקיים הסדרים להגנה על האזרחים מפני הסכנה הזאת‪ ,‬באמצעות‬ ‫הזרועות הביטחוניות שלה‪ .‬זוהי חובת ההגנה העצמית של המדינה הדמוקרטית‪.‬‬ ‫עקרון היסוד השני של תורת המלחמה הישראלית הוא חובת השמירה על כבוד‬ ‫האדם‪ .‬זהו עקרון מוסרי‪ ,‬הבא להדריך את ההתנהגות שבין אדם לזולתו‪ .‬חוק‬ ‫יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו הוא ביטוי חוקתי של חלק מן העקרון המוסרי‪ .‬לשם‬ ‫הדיון הנוכחי נעמיד את העקרון המוסרי של חובת השמירה על כבוד האדם על‬ ‫שלושה יסודות‪.‬‬ ‫בניגוד גמור לפתגם "באהבה ובמלחמה הכול מותר"‬ ‫ראשית‪ ,‬אדם חייב לבטא בהתנהגותו‪ ,‬בכוונה תחילה‪ ,‬יחס חיובי לאדם אחר‪,‬‬ ‫באופן שיבדיל את הזולת לטובה ובאופן מובהק לעומת חפצים‪ ,‬מכשירים‪,‬‬ ‫רובוטים ובעלי חיים לא אנושיים‪ .‬לפיכך‪ ,‬חיילים אינם מכשירים בידי‬ ‫מפקדיהם‪ ,‬הצבא או המדינה‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬אדם חייב לבטא בהתנהגותו‪ ,‬בכוונה תחילה‪ ,‬יחס חיובי מיוחד לאדם‬ ‫אחר‪ ,‬באשר הוא אדם‪ .‬לפיכך‪ ,‬אדם רשאי לגלות יחס חיובי מיוחד במינו‬ ‫לאהוביו באשר הם אהוביו ו"השמים הם הגבול"‪ ,‬אולם יש "סף" של יחס‬ ‫‪18‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫חיובי שתמיד ראוי להיות מעליו‪ ,‬יהיה הזולת אשר יהיה‪ ,‬אדם כלשהו‪ .‬אפילו‬ ‫הגרוע שבאויבים הוא אדם‪ .‬לפיכך‪ ,‬המבצע של "אריות הים" של חיל הים של‬ ‫ארצות־הברית‪ ,‬בו נהרג אוסמה בין לאדן‪ ,‬תוכנן כמבצע של "תפוס או הרוג"‪,‬‬ ‫במתכונת המביאה בחשבון אפשרות מעשית לתפוס את האויב ובכך להתגונן‬ ‫(‪)4‬‬ ‫מפניו מבלי להורגו‪.‬‬ ‫שלישית‪ ,‬אדם חייב לבטא בהתנהגותו‪ ,‬בכוונה תחילה‪ ,‬יחס חיובי מיוחד‬ ‫לאנושיות שבזולת‪ ,‬במיוחד את יכולתו של הזולת להשתמש בתבונתו כדי‬ ‫לעצב לעצמו את חייו לפי רצונו‪ .‬בתוך המדינה הדמוקרטית‪ ,‬היחס הראוי‬ ‫מתבטא בהקפדה שלא לפגוע בחירויות הבסיסיות של הזולת‪ ,‬המתבטאות‬ ‫בזכויות האזרח שלו‪ .‬באופן כללי‪ ,‬היחס הראוי מתבטא בזהירות שלא לפגוע‬ ‫בחירויות הבסיסיות של הזולת‪ ,‬בלא הצדקה תקפה ומכרעת‪.‬‬ ‫חובת השמירה על כבוד האדם חלה בכל המצבים‪ .‬בניגוד גמור לפתגם הטוען‬ ‫ש"באהבה ובמלחמה הכול מותר"‪ ,‬חובת השמירה על כבוד האדם חלה גם‬ ‫במצבי אהבה וגם במצבי מלחמה‪ )5(.‬השמירה על כבוד האדם מתבטאת‪ ,‬קודם‬ ‫כל‪ ,‬בהכרת החובה להעדיף את מצב השלום על פני מצב המלחמה‪ .‬מצב של‬ ‫שלום מחסן את האדם מפני סכנות רבות הנשקפות לו במצב של מלחמה‪,‬‬ ‫לכן יפים דברי מסכת דרך ארץ זוטא‪" ,‬גדול השלום"‪ )6(.‬אם בכל זאת נוצר‬ ‫מצב מלחמה‪ ,‬השמירה על כבוד האדם תתבטא בו במאמץ האחראי והמתמיד‬ ‫"להקטין את מוראות המלחמה"‪ ,‬בלשונה של הכרזת סנט־פטרסבורג משנת‬ ‫‪ 1868‬לאיסור השימוש בקליעים הגורמים למוות מיוסר ולא מיידי של חיילים‬ ‫(‪)7‬‬ ‫במלחמה‪.‬‬ ‫‬ ‫‪ .4‬ראו‪:‬‬ ‫‪Peter L. Bergen, Man Hunt, The Ten-Year Search for Bin Laden from 9/11 to‬‬ ‫‪Abbottabad (New York: Crown Publishers, 2012) 76-7, 79, 224; Robert M.‬‬ ‫)‪Gates, Duty, Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014‬‬ ‫‪.543-544‬‬ ‫‪ .5‬ראו‪ :‬אסא כשר‪ ,‬״באהבה ובמלחמה הכל מותר?״‪ ,‬משפטים על אהבה‪ ,‬בעריכת ארנה‬ ‫בן־נפתלי וחנה נוה‪ ,‬הוצאת רמות אוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬תל־אביב‪.172-157 ,2005 ,‬‬ ‫‪ .6‬ראו‪ :‬גדול השלום‪ ,‬פרק מתוך מסכת דרך ארץ זוטא‪ ,‬מהדורת דניאל שפרבר‪ ,‬מסדה פרס‪,‬‬ ‫ירושלים‪.1979 ,‬‬ ‫‪ .7‬ראו‪:‬‬ ‫‬ ‫‪Declaration Renouncing the Use, in Time of War, of Explosive Projectiles under‬‬ ‫‪400 Grammes Weight, Saint Petersburg, 29 November / 11 December 1868.‬‬ ‫‪https://www.icrc.org/ihl/INTRO/130?OpenDocument‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪19‬‬ ‫המאמץ להקטין את נזקיה של מלחמה כלשהי כולל את השמירה על שני‬ ‫עקרונות יסודיים‪ :‬עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות‪ .‬ההיסטוריה של העקרונות‬ ‫הללו היא בת מאות רבות בשנים‪ ,‬אבל עדיין לא מיותר להבהיר אותם בקצרה‪,‬‬ ‫בתור עקרונות להקטנת נזקיה של המלחמה‪ .‬נתבונן בעקרונות הללו כשמדובר‬ ‫במצב מלחמה בין שתי מדינות ומאוחר יותר נגיע למצב שבו אחד הצדדים‬ ‫במלחמה הוא לא מדינה‪.‬‬ ‫כאשר שתי מדינות נלחמות זו בזו‪ ,‬ניתן להבחין בתוך כל אחת מהן בין הצבא‬ ‫שלה‪ ,‬הלוחם בצבא המדינה האחרת‪ ,‬לבין אזרחי המדינה שאינם לוקחים‬ ‫חלק פעיל בלחימה‪ .‬עקרון ההבחנה דורש להגביל את הלחימה לפעילות‬ ‫של הצבאות הלוחמים זה כנגד זה ולהימנע מכל פגיעה מכוונת באוכלוסייה‬ ‫האזרחית שאינה לוקחת חלק פעיל בלחימה‪ .‬כמובן שנזקי מלחמה בה‬ ‫נמנעים הצדדים הלוחמים מתקיפת האוכלוסייה האזרחית של האויב הם‬ ‫קטנים באופן מובהק מנזקי מלחמה בה הצדדים אינם נמנעים מתקיפה כזו‪.‬‬ ‫ככל שניתן להבחין בין הכוחות הלוחמים לבין האוכלוסייה האזרחית‪ ,‬ניתן‬ ‫לשמור בקפדנות על עקרון ההבחנה‪.‬‬ ‫עקרון המידתיות‬ ‫זוהי המתכונת הבסיסית של עקרון ההבחנה‪ .‬הניסיון האנושי מזמן מצבים שבהם‬ ‫דרושות תוספות מעשיות‪ .‬לדוגמה נחשוב על מפעל לייצור תחמושת‪ ,‬הנשלחת‬ ‫לכוחות הלוחמים במהלך המלחמה‪ ,‬שעובדיו אינם לוחמים‪ .‬היכן הם נמצאים‬ ‫מבחינת ההבחנה בין לוחמים לבין אלה שאינם לוקחים חלק פעיל בלחימה?‬ ‫התשובה המקובלת רואה את העובדים הללו כמי שלוקחים חלק בלחימה‪ ,‬כשהם‬ ‫מפעילים את בית החרושת ומייצרים תחמושת‪ ,‬אבל רואה אותם כמי שאינם‬ ‫לוקחים חלק בלחימה‪ ,‬כשהם נמצאים בבתיהם‪ ,‬לאחר שעות העבודה במפעל‬ ‫התחמושת‪ .‬גיבוש התוספות המעשיות הללו מאפשר לכוחות הלוחמים של‬ ‫(‪)8‬‬ ‫מדינה לפעול בהתאם לעקרון ההבחנה גם במצבים מורכבים‪.‬‬ ‫‬ ‫‪ .8‬ראו‪:‬‬ ‫‪Yoram Dinstein, The Conduct of Hostilities under the Law of International Armed‬‬ ‫‪.Conflict, Cambridge University Press, Cambridge, 2004‬‬ ‫‪20‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫הניסיון האנושי מזמן מצבים בהם קשה או אולי אף בלתי אפשרי לפגוע‬ ‫בלוחמים ולא לפגוע במי שאינם לוקחים חלק בלחימה‪ ,‬מפני שהלוחמים‬ ‫מבצעים פעילות לחימה כנגד הצד השני מתוך אתרים שנמצאים בהם או‬ ‫בקרבתם גם לוחמים וגם מי שאינם לוקחים חלק ישיר בלחימה‪ .‬לא בא‬ ‫בחשבון לאסור על הצד השני לפעול כנגד הלוחמים נגדו מאתרים כאלה‪,‬‬ ‫מפני שאיסור כזה ישלול מן הצד השני את יכולת הלחימה שלו ואף את יכולת‬ ‫ההגנה העצמית שלו‪ ,‬אם הלוחמים של הצד האחר יפעלו תמיד מאתרים‬ ‫שנמצאים בהם או בקרבתם מי שאינם לוקחים חלק בלחימה‪ .‬זהו‪ ,‬כידוע‪,‬‬ ‫מנהג החמאס ומנהג החיזבאללה בפעילויותיהם נגד אזרחי מדינת ישראל‬ ‫ומדינת ישראל עצמה‪ .‬כשזהו המצב באזורי הלחימה‪ ,‬בא עקרון המידתיות‬ ‫להדריך את ההתנהלות הצבאית‪.‬‬ ‫עקרון המידתיות דורש מן המפקד‪ ,‬השוקל לבצע משימה צבאית במצב‬ ‫כזה‪ ,‬לערוך השוואה בין התועלת הצבאית הצפויה מן המשימה שהוא שוקל‬ ‫לבצע לבין "הנזק האגבי" הצפוי‪ ,‬הפגיעה במי שאינם לוקחים חלק בלחימה‬ ‫ונמצאים בקרבת לוחמי האויב‪ .‬הערכת התועלת הצפויה מביצוע המשימה‬ ‫אינה סובייקטיבית אלא מקצועית‪ .‬המפקד יודע מהן מטרות הפעילות הצבאית‬ ‫שבמסגרתה הוא שוקל לבצע משימה מסוימת‪ .‬כל משימה צבאית משובצת‬ ‫במסגרת רחבה יותר של מטרת הפעילות הצבאית‪ .‬המפקד יודע להעריך את‬ ‫תרומת המשימה שהוא שוקל לבצע להשגת המטרה הנתונה של הפעילות‬ ‫הצבאית‪ .‬על יסד הנתונים בידו בדבר זירת הלחימה והנמצאים בתוכה‪ ,‬יודע‬ ‫המפקד להעריך את הנזק האגבי‪ .‬עקרון המידתיות דורש שהמשימה הצבאית‬ ‫תתבצע רק אם התועלת הצבאית הצפויה מצדיקה את הנזק האגבי הצפוי‪ ,‬או‬ ‫בלשון אחרת רק אם השימוש בכוח הצבאי אינו "מופרז"‪ ,‬על רקע התועלת‬ ‫הצבאית הצפויה מצד אחד והנזק האגבי הצפוי מצד שני‪ .‬המפקד הוא הגורם‬ ‫המוסמך לערוך שיקולי מידתיות ולקבל החלטות ההולמות אותם‪ ,‬הוא ולא‬ ‫פרקליט צבאי ולא פוליטיקאי כלשהו‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬שיקולי מידתיות יכולים‬ ‫להיות מורכבים ונחזור אל אחדים מהם בהקשר של מבצע "צוק איתן" להלן‪.‬‬ ‫הצירוף של עקרון הזכות והחובה של ההגנה העצמית ושל עקרון חובת‬ ‫השמירה על כבוד האדם‪ ,‬כפי שהוצגו כאן‪ ,‬יוצר מסגרת כללית של תורת‬ ‫המלחמה הישראלית‪ ,‬מסגרת המטרות הראויות ומסגרת האמצעים הראויים‪.‬‬ ‫עקרון הזכות והחובה של ההגנה העצמית קובע תמונה כללית של המטרות‬ ‫הראויות של המלחמה ועקרון חובת השמירה על כבוד האדם קובע תמונה‬ ‫כללית גם של האמצעים הראויים של הלחימה‪.‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪21‬‬ ‫תורת המלחמה‪ :‬לא ניצחון‪ ,‬לא תמונת ניצחון‬ ‫לפי תפיסה מסורתית רווחת‪ ,‬המצב שבו מסתיימת מלחמה בין שני צדדים הוא‬ ‫מצב ניצחון של אחד מן הצדדים על הצד השני‪ .‬לפי תפיסה זו‪ ,‬מטרתו של כל‬ ‫אחד מן הצדדים במלחמה היא להגיע בסיומה למצב של ניצחון שלו על אויבו‪.‬‬ ‫במלחמת העולם השנייה בנות־הברית ניצחו את גרמניה‪ ,‬יפן ובנות בריתן‪.‬‬ ‫זכורות היטב המילים המפעימות של ראש ממשלת בריטניה‪ ,‬וינסטון צ'רצ'יל‪,‬‬ ‫בפרלמנט הבריטי‪" :‬ניצחון בכל מחיר‪ ,‬ניצחון על אף כל פחד‪ ,‬ניצחון גם אם‬ ‫הדרך ארוכה וקשה; מפני שבלי ניצחון‪ ,‬אין קיום‪ ".‬אלה הן מילים יפות‪ ,‬אבל‬ ‫כבר אין בהן טעם‪ .‬הן יכולות לרומם את רוחם של הלוחמים‪ ,‬אבל הן עומדות‬ ‫על תפיסה מוטעית של מטרות המלחמה ושל מצב הסיום שלה‪.‬‬ ‫כדי להבין את הטעות שביסוד התפיסה הרווחת‪ ,‬שלפיה מלחמה עומדת בסימן‬ ‫חתירה לניצחון‪ ,‬אפשר להשוות את מצב הסיום של מלחמת העולם השנייה או‬ ‫את מצב הסיום של מלחמת ששת הימים עם מצב הסיום של מלחמת לבנון‬ ‫השנייה‪ .‬במלחמת העולם השנייה‪ ,‬הכוחות הצבאיים של בעלות הברית הכריעו‬ ‫את הכוחות הצבאיים של גרמניה‪ ,‬יפן ובנות בריתן‪ ,‬השמידו את היכולת שלהם‬ ‫להוסיף ולהילחם ושמו קץ ליכולת שלהם להוות איום צבאי על המדינות‬ ‫המנצחות‪ .‬במלחמת ששת הימים‪ ,‬צה"ל הכריע את הכוחות הצבאיים של‬ ‫מצרים‪ ,‬סוריה וירדן‪ ,‬פגע קשות ביכולת שלהם לנהל מבצעים צבאיים נגד‬ ‫מדינת ישראל‪ ,‬במשך תקופה של שנים אחדות‪ ,‬ושם קץ ליכולת שלהם להוות‬ ‫איום צבאי על מדינת ישראל‪ ,‬בתקופת אותן שנים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מלחמת לבנון‬ ‫השנייה הסתיימה במצב שבו הכוח הצבאי של חיזבאללה נפגע קשה מאוד‪,‬‬ ‫גם בדרום לבנון וגם בביירות‪ ,‬אבל נותרה בידו היכולת‪ ,‬אותה הפגין בימים‬ ‫האחרונים של המלחמה‪ ,‬לסכן באופן מובהק את החיים‪ ,‬את השלום ואת‬ ‫שגרת החיים של תושבי הצפון של מדינת ישראל‪ ,‬בהתקפה עליהם ועל מדינת‬ ‫ישראל‪ .‬לאחר מלחמת לבנון השנייה לא היו התקפות דומות של חיזבאללה‬ ‫על אזרחי הצפון והמדינה‪ ,‬אבל הכוח הצבאי של חיזבאללה מהווה איום על‬ ‫האזרחים ומדינתם‪.‬‬ ‫חלק מן ההבדל בין מצב הסיום של מלחמת ששת הימים לבין מצב הסיום של‬ ‫מלחמת לבנון השנייה נעוץ בהבדל שבין מלחמה בצבאות אויב לבין מלחמה‬ ‫בארגון צבאי למחצה‪ ,‬המתמחה בפעולות טרור וגרילה‪ .‬החיזבאללה הוא ארגון‬ ‫מעין צבאי במבנה שלו‪ ,‬בהכשרה של לוחמיו‪ ,‬בציוד העומד לרשותם‪ ,‬במודיעין‬ ‫‪22‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫שמספקות להם מדינות שברקע‪ ,‬אבל הוא שונה מצבא סדיר כלשהו בכך שכל‬ ‫הפעילות שלו היא מלאכה של מעטים או אף בודדים‪ ,‬המסוגלים לפעול באופן‬ ‫מבוזר‪ .‬לא צריך ארגון צבאי שלם כדי לשגר רקטות או אפילו רקטות רבות‬ ‫לעבר צפון מדינת ישראל‪.‬‬ ‫המטרה הכוללת של הפעילות הצבאית‬ ‫ההכרה בהבדלים הללו שבין המלחמות המסורתיות לבין המלחמות "החדשות"‬ ‫מובילה אותנו לתפיסה מעודכנת בדבר מטרות המלחמה ומצב הסיום הרצוי‬ ‫שלה‪ .‬כאשר הצבא של מדינה דמוקרטית יוצא למלחמה‪ )10(,‬הוא עושה זאת‬ ‫מפני שהגורם המדיני המוסמך הורה לו לעשות זאת‪ .‬בישראל‪ ,‬לפי חוק יסוד‪:‬‬ ‫הצבא‪ ,‬זוהי ממשלה או מי שהיא הסמיכה אותו לעשות זאת‪ ,‬והכול באמצעות‬ ‫שר הביטחון‪ ,‬בארצות־הברית זהו הנשיא‪ ,‬שהוא המפקד העליון‪ ,‬וכן במדינות‬ ‫דמוקרטיות אחרות‪ .‬כאשר הגורם המדיני המוסמך מורה לצבא לבצע פעילות‬ ‫צבאית מסוימת‪ ,‬הוא מציב בפני הצבא מטרות שעל הצבא להשיג בפעילות‬ ‫הצבאית‪ .‬כל המשימות שמפקדים וחיילים יבצעו במהלך הפעילות הצבאית‬ ‫שלהם אמורות לשרת‪ ,‬במישרין או בעקיפין‪ ,‬את המטרות הנתונות‪ .‬כאן ראוי‬ ‫להבהיר את הביטוי "המטרות הנתונות" של הפעילות הצבאית‪ .‬ככל שהמדובר‬ ‫באויב‪ ,‬ייתכן שיהיו לאותו גורם מדיני מוסמך‪ ,‬המנהל את ההיבטים הכלליים‬ ‫של העימות עם האויב‪ ,‬נימוקים טובים שלא לחשוף בפני האויב את מטרות‬ ‫הפעילות הצבאית‪ .‬ככל שהמדובר באזרחי המדינה‪ ,‬שהפעילות הצבאית נעשית‬ ‫לטובתם ומטעמם‪ ,‬ייתכן שיהיו נימוקים טובים שלא להציג את המטרות באופן‬ ‫מלא‪ ,‬שמטבע הדברים יבוא גם לידיעת האויב‪ ,‬אלא רק באופן כללי‪ .‬אולם ככל‬ ‫שהמדובר בצבא‪ ,‬הצגת המטרות של הפעילות הצבאית חייבת להיות מלאה‪,‬‬ ‫(‪)9‬‬ ‫‪ .9‬השימוש הראשון בביטוי הזה מיוחס למחברת הספר‪:‬‬ ‫‪Mary Kaldor, New and Old Wars: Organized Violence in a Global Era, Polity‬‬ ‫‬ ‫‪ ,Press, Cambridge, 1999; Mary Kaldor‬״‪In Defence of New Wars‬״‪Stability 2(1) ,‬‬ ‫‪.(2013), 1-16‬‬ ‫‪ .10‬אין כאן הדגשה של היקף הלחימה‪ ,‬אלא של העובדה שהיא נערכת מחוץ לגבולות‬ ‫המדינה והשליטה האפקטיבית שלה‪.‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪23‬‬ ‫בהירה וניתנת לתרגום חד־משמעי לשפת הפעילויות הצבאיות‪ .‬לפיכך‪ ,‬מנקודת‬ ‫המבט של הצבא‪ ,‬מטרות הפעילות הצבאית שהוא נשלח לבצע הן "המטרות‬ ‫הנתונות" לו מידי הגורם המדיני המוסמך‪.‬‬ ‫המטרה הכוללת של הפעילות הצבאית היא‪ ,‬אפוא‪ ,‬השגת המטרות הנתונות‪,‬‬ ‫באופן מלא ככל האפשר‪ ,‬באבידות נמוכות ככל האפשר‪ ,‬בגרימת נזקים אגביים‬ ‫נמוכים ככל האפשר‪ )11(.‬זהו התחליף המקצועי המדויק לרטוריקה של "הניצחון"‪.‬‬ ‫מצב הסיום של מלחמה או מבצע הוא מצב בו יש מקום לשאלה האם המטרות‬ ‫הנתונות הושגו‪ ,‬האם אכן האבידות היו הכרחיות‪ ,‬האם אכן הנזק האגבי שנגרם‬ ‫היה הכרחי‪ .‬אין במצב הזה שום טעם בשאלה "האם הושג ניצחון" או שמא‬ ‫"האויב הוא שהשיג ניצחון"‪.‬‬ ‫חיפוש "תמונת הניצחון"‬ ‫הפופולריות של מודל הניצחון בתור מטרת המלחמה ומצב הסיום הרצוי‬ ‫שלה נעוצה בכמה סיבות שכדאי להכיר אותן כדי לבטל את השפעתן‪ .‬סיבה‬ ‫היסטורית מופיעה ביוון‪ ,‬במאה השמינית לפני הספירה‪ ,‬בהנהגת המשחקים‬ ‫האולימפיים‪ .‬אמנם המשחקים לא היו תחליף למלחמות בין הערים היווניות‬ ‫לבין עצמן ובמהלכם לא שבתו המלחמות מעבר לשביתת נשק חלקית‪ ,‬אולם‬ ‫מאז נמצא על הפרק רעיון ההשוואה של עימות צבאי עם עימות ספורט‪ .‬זו‬ ‫השוואה קלושה והשימוש בה מופרך ומטעה‪.‬‬ ‫במאמר מוסגר כדאי להזכיר עובדה לשונית מעניינת‪ :‬הפועל "לנצח" והשם‬ ‫"ניצחון" אינם מופיעים במקרא‪ ,‬אלא רק בספרות היהודית המאוחרת יותר‪,‬‬ ‫כדוגמת התלמוד הבבלי‪ ,‬לאחר שהתרבות היהודית כבר הייתה בעלת זיקה‬ ‫לתרבות היוונית‪ .‬במקרא‪ ,‬תיאור של מלחמה מסתיים בתיאור תוצאותיה –‬ ‫הישגים‪ ,‬אבידות‪ ,‬שלל וכדומה‪.‬‬ ‫ככל שאין טעם לעסוק בשאלת "הניצחון" במערכה‪ ,‬כך שבעתיים אין טעם‬ ‫לעסוק בשאלת "תמונת הניצחון" של המערכה‪ .‬מימי מלחמת לבנון השנייה רבים‬ ‫עוסקים בחיפוש תמונה המבטאת את "הניצחון במערכה"‪ .‬העניין בתמונה כזו‬ ‫‪ .11‬למיטב זיכרוני‪ ,‬שמעתי את הניצן הראשון של התפיסה הזאת מפי האלוף ישראל טל‬ ‫(״טליק״) ז״ל‪ ,‬לפני שנים רבות‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫יכול להתגלות בתקשורת ההמונים‪ ,‬שהשיקולים העסקיים שלה מובילים אותה‬ ‫לחיפוש ביטויים פשוטים‪ ,‬מרגשים‪ ,‬הנחרטים בזיכרון‪ ,‬האמורים לסמל בעיני‬ ‫הצופים את המערכה ואת הישגיה‪ .‬שיקולים עסקיים כאלה עומדים על ההנחה‬ ‫שהצופה הטיפוסי הוא אדם פשטני שאפשר להטמיע בו תפיסה רדודה ומעוותת‬ ‫של המציאות בכך שמציגים בפניו שוב ושוב‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬תמונה אחת בכותרת‬ ‫"הניצחון"‪ .‬אין תמונה אחת בעולם שהיא סיכום אחראי של פעילות מורכבת‬ ‫כמבצע צבאי ולכן העיסוק התקשורתי ב"תמונת הניצחון" הוא תמיד רדוד ומעוות‬ ‫ויותר משיש בו סמל של המערכה יש בו סמל של יחס התקשורת אל המערכה‪.‬‬ ‫חיפוש "תמונת ניצחון" אינו מוגבל לתקשורת ההמונים‪ .‬על יסוד אותה הנחה‬ ‫בדבר האופי הפשטני של הצופה הטיפוסי‪ ,‬ייתכן שאחד הצדדים בעימות‬ ‫יחפש "תמונת ניצחון" כדי "לצרוב בתודעה" של ההמונים רעיונות רצויים‬ ‫וחשובים‪ .‬גם אם יודעי דבר מכירים את הזיוף שבתמונה‪ ,‬הצופים הפשטניים‬ ‫יושפעו ממנה‪ ,‬בעזרת התקשורת שתרבה להשתמש בה משיקוליה העסקיים‪.‬‬ ‫הרעיון של "צריבת התודעה של ההמונים" ראוי לדיון בפני עצמו‪ ,‬אבל לא כאן‬ ‫המקום לערוך אותו‪ .‬בהקשר הנוכחי נניח שהמדובר בשיטה לניצול חולשות‬ ‫של הצופים הטיפוסיים כדי להשפיע עליהם בתום מלחמה או מבצע צבאי‪,‬‬ ‫בשירות המדיניות או ההכנות לפעילות הצבאית הבאה‪ ,‬אם תתרחש‪ .‬בין אם‬ ‫כך ובין אם כך‪ ,‬השפעה כזאת אינה אחת מן המטרות של הפעילות הצבאית‬ ‫ואין טעם לעסוק בה בהרחבה בהערכת ההישגים‪.‬‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪ :‬המטרות הנתונות‬ ‫המטרות הנתונות של המבצע נראות ידועות וברורות‪ ,‬אולם כל אחת מהן‬ ‫ראויה להתבוננות נוספת‪ ,‬מנקודת המבט הנוכחית‪.‬‬ ‫המטרה הנתונה הראשונה של המבצע הייתה הגנה מפני התקפות רקטות‬ ‫על מדינת ישראל‪ ,‬אזרחיה ואתריה‪ .‬מנגנון ההגנה העיקרי מפני ההתקפות‬ ‫הללו היה מערכת ההגנה האווירית שהפעילה סוללות של "כיפת ברזל"‪ .‬נוכח‬ ‫ההצלחה הרבה של סוללות אלה ביירוט הרקטות‪ ,‬מתבקש דיון בארבעה‬ ‫היבטים של הפעילות הצבאית להשגת מטרה זו‪ ,‬באמצעות פעילות התקפית‬ ‫של חיל האוויר ושל חיל הים כנגד מטרות ברצועת עזה‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬למרות שגם הפעלת "כיפת ברזל" וגם הפצצת מטרות בעזה מיועדות‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪25‬‬ ‫להגנה עצמית מפני התקפות רקטות‪ ,‬יש הבדל חשוב בין מודל ההגנה העצמית‬ ‫של "כיפת ברזל" לבין מודל ההגנה העצמית של הפצצה או הפגזה של מטרות‬ ‫בעזה‪ .‬מודל ההגנה העצמית של "כיפת ברזל" הוא מניעת נזקיה של התקפה‬ ‫כשהיא בעיצומה‪ :‬הרקטה כבר שוגרה והסכנה מיידית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מודל ההגנה‬ ‫העצמית של הפצצה או הפגזה של מטרות בעזה הוא סיכול התקפה שעוד לא‬ ‫החלה‪ :‬הרקטה עדיין לא שוגרה והסכנה לא מיידית‪ .‬פעולת סיכול היא מוצדקת‪,‬‬ ‫באופן אתי ומוסרי‪ ,‬כאשר יש בסיס מודיעיני לטענה שהמטרה היא אתר של‬ ‫התקפה עתידית קרובה ובסיס מבצעי לטענה שאין דרך חלופית לסיכול ההתקפה‬ ‫העתידית‪ ,‬באותה רמה של השגת המשימה ושמירה על חיי החיילים‪ .‬מטבע‬ ‫הדברים‪ ,‬הגנה עצמית במודל ההפצצות וההפגזות בעזה מתנהלת בהיקף רחב‬ ‫הרבה יותר מזה של ההגנה העצמית במודל "כיפת ברזל"‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מודל ההגנה‬ ‫העצמית מצדיק לא רק הפצצה או הפגזה של אתר של התקפה עתידית קרובה‬ ‫אלא גם הפצצה או הפגזה של אתר של התקפה עתידית אפשרית מסוג ההתקפה‬ ‫שכבר התרחשה‪ .‬המודל הזה מצדיק גם הפצצה או הפגזה של אתרי ייצור רקטות‬ ‫ומשגרים ואתרים אחרים במערך הייצור והשיגור של רקטות‪ .‬הרעיון המנחה הוא‬ ‫"הגנה עצמית רחבה"‪ :‬מניעת האפשרות של האויב לחזור ולבצע בעתיד הקרוב‬ ‫פעילות עוינת מן הסוג שזה עתה הוא כבר ביצע וסביר שירצה לבצע שוב‪.‬‬ ‫דוגמה של "הגנה עצמית רחבה" ניתן לראות במלחמת לבנון השנייה‪ .‬המלחמה‬ ‫הייתה תגובה על פעילות צבאית של החיזבאללה שכללה הפגזה של יישובים‬ ‫בצפון המדינה‪ ,‬התקפה על סיור של צה"ל‪ ,‬הריגת חיילים‪ ,‬חטיפת חיילים‬ ‫והטמנת מטען גחון שפגע בטנק שיצא בעקבות החטופים והרג את חיילי‬ ‫צוותו‪ .‬זו הייתה פעולה צבאית מאורגנת והתגובה עליה הייתה פעילות צבאית‬ ‫של הגנה עצמית במובן של מניעת האפשרות של החיזבאללה לחזור ולבצע‬ ‫בעתיד הקרוב פעילות צבאית מאותו סוג‪ .‬פעילות צבאית של הגנה עצמית כזו‬ ‫רשאית להתרחש בכל אתר מן הסוג שהיה מעורב באותה פעילות צבאית של‬ ‫החיזבאללה‪ ,‬בכלל זה במפקדות ברובע של ביירות‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬ההצלחה של סוללות "כיפת ברזל" ביירוט רקטות הייתה מרשימה‬ ‫מאוד‪ ,‬אבל לא הייתה מלאה‪ .‬לפי אתר האינטרנט של חיל האויר‪ ,‬במבצע‬ ‫"עמוד ענן" היה יירוט מוצלח ב־‪ 84%‬של ניסיונות היירוט ובמבצע "צוק איתן"‬ ‫הייתה הצלחה ב־‪ .90%‬הפער בין האחוזים הללו לבין ‪ 100%‬הוא משמעותי‬ ‫מבחינת הסכנה הנותרת לאזרחי המדינה‪ .‬פער כזה מצדיק‪ ,‬בלי ספק‪ ,‬נקיטת‬ ‫"הגנה עצמית רחבה"‪ ,‬באמצעים נוספים‪ ,‬בראש ובראשונה הפצצות מן האוויר‬ ‫והפגזות מן הים של אתרי שיגור בעזה‪.‬‬ ‫‪26‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫ההגנה על החיים ועל שגרת החיים‬ ‫שלישית‪ ,‬נניח שההצלחה בניסיונות היירוט הייתה של ‪ .100%‬האם הייתה‪,‬‬ ‫במצב כזה‪ ,‬הצדקה להתקפה אווירית או ימית על מטרות בעזה‪ ,‬להשגת המטרה‬ ‫הנתונה של הגנה מפני סכנת הרקטות? התשובה היא חיובית‪ ,‬מטעמים אחדים‪.‬‬ ‫החשוב שבטעמים הללו הוא הסכנה הנותרת‪ :‬גם יירוט מוצלח כרוך בסכנה‬ ‫אפשרית של פגיעה מרסיסים של רקטה או טיל‪ .‬השגת המטרה הנתונה של‬ ‫הגנה היא‪ ,‬לפיכך‪ ,‬השגת הפסקה של הירי ולשם כך דרושות פעולות של הפצצה‬ ‫או הפגזה‪ ,‬גם אם הצלחת היירוטים היא ‪ .100%‬טעם נוסף שראוי להזכיר‬ ‫הוא החרדה הרווחת גם כשסבירות הסכנה היא נמוכה‪ .‬הגנה על האזרחים‬ ‫פירושה לא רק הגנה על חייהם אלא גם על שלומם ועל שגרת חייהם‪ .‬ועוד יש‬ ‫להזכיר את ההוצאות הגבוהות של ייצור הטילים של "כיפת ברזל" (טמי"רים)‬ ‫והשימוש בהם בהיקף רחב‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬רביעית‪ ,‬נניח מצב אידאלי שבו הצלחת היירוטים היא ‪ ,100%‬אין‬ ‫סכנה נותרת והוצאות ההפעלה של "כיפת ברזל" אינן גבוהות‪ .‬האם במצב כזה‪,‬‬ ‫שבו אין סכנה ממשית של פגיעה באזרחים או באתרים‪ ,‬תהיה הצדקה לפעילות‬ ‫הפצצה אווירית או הפגזה ימית לשם הפסקת הירי מעזה? כדי להשיב על‬ ‫שאלה זו כראוי‪ ,‬נשאל את עצמנו‪ ,‬לגבי המצב המיוחד הזה‪ ,‬למה האויב ממשיך‬ ‫לשגר רקטות לעבר מדינת ישראל גם אם ידוע שלא נוצרת בכך סכנה לאזרחים‬ ‫או לאתרים ברחבי המדינה‪ .‬הדעת נותנת‪ ,‬כי האויב ממשיך לעשות זאת מפני‬ ‫שפעילותו ממשיכה להיות מטרד גם אם אינה יוצרת סיכונים לנפש או לרכוש‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬פעילות כזו תטריד את מדינת ישראל‪ ,‬מפני שהיא תהיה מחויבת לקיים‬ ‫ולפתח את מנגנון ההגנה העצמית‪ ,‬להשקיע בכך כוח אדם מעולה‪ ,‬משאבים‬ ‫כלכליים ותשומת־לב מתמדת בעצימות מיוחדת בתחומי המודיעין‪ ,‬ההגנה‬ ‫האווירית והממשל‪ .‬מטרד מתמשך הוא‪ ,‬אפוא‪ ,‬עילה לתגובה של הגנה עצמית‪,‬‬ ‫אבל עדיין נשאלת השאלה האם זו עילה מספקת ל"הגנה עצמית רחבה"‪ ,‬להגנה‬ ‫עצמית באמצעים צבאיים‪ ,‬או אולי רק להגנה עצמית מסוג אחר‪ ,‬בפעילות‬ ‫שאינה יוצרת סכנה של פגיעה בנפש או ברכוש‪.‬‬ ‫כדאי להתייחס לשאלה כזאת ברצינות‪ ,‬מפני שהיא נשמעת דמיונית כשמדובר‬ ‫בהגנה מושלמת מפני רקטות‪ ,‬המבטלת את סכנת הפגיעה בנפש או ברכוש‪,‬‬ ‫אבל היא כלל לא דמיונית כשמדובר בטיבה של ההגנה העצמית המוצדקת‬ ‫כשמדובר בהתקפה מסוג אחר על מדינת ישראל‪ ,‬שגם היא אינה יוצרת סכנה‬ ‫לפגיעה בנפש או ברכוש‪ .‬זוהי הסכנה הגלומה במתקפת סייבר‪ .‬נניח שהאויב‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪27‬‬ ‫תוקף‪ ,‬משבש ואולי משבית‪ ,‬באופן מתמשך‪ ,‬את כל המחשבים של כל בתי‬ ‫הספר במדינת ישראל‪ .‬האם מתקפת סייבר כזו מצדיקה הגנה עצמית רחבה‪,‬‬ ‫פעולה צבאית כלשהי‪ ,‬פעילות סייבר להתקפה או רק פעילות סייבר להגנה?‬ ‫כיוון שהדיון המעמיק בשאלה זו אינו עניין למאמר על מבצע "צוק איתן"‪,‬‬ ‫נסתפק כאן רק ברמז בכיוון התשובה הנראית לנו‪ .‬חובת ההגנה העצמית‬ ‫מחייבת את המדינה להגן על שגרת החיים של התלמידים והמורים‪ ,‬לכן חובת‬ ‫המדינה היא לשים קץ לפעילות הסייבר העוינת הנוכחית ולסכל את האפשרות‬ ‫של האויב לבצע פעילות סייבר דומה בעתיד הקרוב‪ .‬וכדי למלא את חובתה‪,‬‬ ‫כראוי למדינה דמוקרטית‪ ,‬המכירה בחובתה לשמור על כבוד האדם ומתוך כך‬ ‫להקטין ככל האפשר את נזקי המלחמה‪ ,‬בכלל זה נזקי מלחמת סייבר‪ ,‬עליה‬ ‫להעדיף שימוש מינימלי בכוח כלשהו העומד לרשותה‪ ,‬כדי להשיג את מטרת‬ ‫ההגנה העצמית‪ .‬לא מן הראוי שתשתמש בכוח רב מדי‪ ,‬יותר מן הדרוש‪ ,‬אבל‬ ‫גם לא מן הראוי שתשתמש בכוח מועט מדי‪ ,‬פחות מן הדרוש כדי להשיב את‬ ‫שגרת החיים על כנה‪ ,‬לאחר שהותקפה‪.‬‬ ‫סכנת המנהרות וההצדקה להגנה עצמית‬ ‫בשולי הדיון בהגנה העצמית במודל של "כיפת ברזל" נזכיר בקיצור עוד סוגיה‬ ‫ֵתאורטית‪ )12(.‬הטילים המיירטים של "כיפת ברזל" נורים משטח מדינת ישראל‬ ‫והרסיסים של היירוט נופלים גם הם בשטח מדינת ישראל‪ .‬נתאר לעצמנו‬ ‫מערכות הגנה אחרות הכרוכות בהצבת סוללות יירוט סמוך לגבול המדינה‪,‬‬ ‫באופן שהרסיסים של היירוט נופלים באתרי השיגור או סמוך להם‪ ,‬ולא בשטח‬ ‫מדינת ישראל‪ .‬מערכות הגנה כאלה יוצרות סכנה ל"נזק אגבי"‪ ,‬לפגיעה בבני־‬ ‫אדם הנמצאים בקרבת משגרי הרקטות לעבר ישראל אבל אינם מעורבים‬ ‫בפעילות העוינת‪ .‬בהנחה ש"נזק אגבי" כזה הוא מידתי‪ ,‬אינני רואה טעם‬ ‫להימנע מהשימוש במערכות הגנה כאלה‪.‬‬ ‫המטרה הנתונה השנייה של מבצע "צוק איתן" הייתה ההגנה העצמית מפני‬ ‫הסכנות הנשקפות מן השימוש של החמאס במנהרות התקפה ובמנהרות‬ ‫תופת שנכרו מתוך עזה אל הגבול או אל תוך מדינת ישראל‪ .‬המטרה הזאת‬ ‫‪ .12‬מדובר במערכת מן הסוג של ‪ ,Boost Phase Interception‬הנמצאת בידי ארצות־הברית‪.‬‬ ‫‪28‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫נעשתה מטרה נתונה רק לאחר שמבצע "צוק איתן" החל כמבצע שהייתה‬ ‫לו המטרה הנתונה הראשונה‪ .‬מבחינת היחסים הראויים בין הדרג המדיני‬ ‫לבין הצבא בתחום המטרות הנתונות של מבצע צבאי‪ ,‬אין בעייה בשינוי‬ ‫כזה במטרות הנתונות של המבצע‪ .‬הנחת יסוד אחת היא שצה"ל הוא בעל‬ ‫יכולת לבצע‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪ ,‬משימות מורכבות מקבילות ואפשר להוסיף‬ ‫מטרה למטרות הנתונות של מבצע צבאי‪ .‬הנחת יסוד נוספת היא שצה"ל‬ ‫הוא בעל גמישות מבצעית המאפשרת לו לשלב מטרה חדשה במבצע שנועד‬ ‫להשגת מטרות נתונות אחרות‪ .‬במהלך מבצע "צוק איתן" התגלתה הגמישות‬ ‫הדרושה בהתגוננות מפני נחיתה של כוח חמאס מן הים ומפני פעילות עוינת‬ ‫של מזל"טים‪.‬‬ ‫שאלות עקרוניות בדבר ההגנה העצמית מפני מנהרות התקפה ומנהרות‬ ‫תופת עולות לא בדבר מבצע "צוק איתן" עצמו‪ ,‬אלא בדבר העיסוק בסכנות‬ ‫המנהרות הללו בשנים שקדמו למבצע‪ .‬השאלות העקרוניות הן גם בתחום‬ ‫זכות ההגנה העצמית וגם בתחום חובת ההגנה העצמית‪ .‬כיוון שאין אלה‬ ‫שאלות בדבר המבצע עצמו‪ ,‬נציג אותן ונסתפק שוב ברמז בדבר התשובות‬ ‫הראויות‪ .‬השאלה העקרונית בדבר זכות ההגנה העצמית מפני סכנות המנהרות‬ ‫היא שאלת ההצדקה לפעולה של הגנה עצמית שלא נוכח סכנה מיידית או‬ ‫"סכנה מתגלגלת"‪ ,‬סכנה שאמנם אינה מיידית אבל אין ספק בהתקרבות‬ ‫המתמדת שלה‪ .‬אין הצדקה לתקוף את האויב‪ ,‬על יסוד זכות ההגנה העצמית‪,‬‬ ‫רק מפני שיש לו יכולת משמעותית של התקפה‪ .‬מובן מאליו שאם היכולת‬ ‫מלווה בכוונה לתקוף בעתיד הקרוב‪ ,‬באופן מיידי או באופן "מתגלגל"‪ ,‬יש‬ ‫הצדקה לתקוף על יסוד זכות ההגנה העצמית‪ ,‬אולם בהעדר כוונה כזו‪ ,‬נשאלת‬ ‫השאלה מהו היחס של האויב שיצדיק התקפה מונעת על יסוד זכות ההגנה‬ ‫העצמית‪ .‬אני סבור שהצירוף של סף גבוה של יחס עוין של האויב וסף גבוה‬ ‫של סכנה הנשקפת מן היכולת שלו מצדיק פעילות מונעת על יסוד זכות‬ ‫ההגנה העצמית‪ .‬טיבה של הפעילות המונעת המתאימה בנסיבות כלשהו טעון‬ ‫דיון מוסרי ואתי נפרד‪.‬‬ ‫גרימת "נזק אגבי"‬ ‫השאלה העקרונית בדבר חובת ההגנה העצמית מקבילה לשאלת זכות ההגנה‬ ‫העצמית‪ ,‬אבל ראוי להזכיר בקיצור נמרץ שלושה הבדלים ביניהן‪ :‬ראשית‪,‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪29‬‬ ‫השיקולים בדבר זכות ההגנה העצמית אמורים להיות אוביקטיביים ככל‬ ‫האפשר‪ .‬לדוגמה‪ ,‬הערכת הנזק הצפוי אם תתממש סכנה מסוימת אמורה‬ ‫להיות הערכה מקצועית לחלוטין‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬השיקולים בדבר חובת‬ ‫ההגנה העצמית יביאו בחשבון מרכיבים סוביקטיביים של "תחושת ביטחון"‪.‬‬ ‫האחריות לשלומם של האזרחים מחייבת את המדינה לתת את הדעת גם‬ ‫על "תחושת הביטחון" הרווחת של אזרחים במצבי איום שונים‪ .‬שנית‪ ,‬זכות‬ ‫ההגנה העצמית מתממשת באופן טיפוסי בפעילות "חיצונית" של המדינה‬ ‫כנגד האויב‪ ,‬שעה שחובת ההגנה העצמית יכולה להתממש היטב בפעילות‬ ‫"פנימית" של המדינה‪ ,‬במתכונת של הפעלת "כיפת ברזל" או במתכונת של‬ ‫העצמת "תחושת הביטחון" הרווחת‪ .‬ושלישית‪ ,‬שיקולי המימוש של זכות‬ ‫ההגנה העצמית הם שיקולים המצדיקים פגיעה בכוחות האויב ואף גרימת‬ ‫"נזק אגבי"‪ ,‬להגנה על האזרחים ועל המדינה‪ ,‬שעה שהשיקולים בדבר מימוש‬ ‫חובת ההגנה העצמית חייבים להביא בחשבון לא רק את ההגנה על האזרחים‬ ‫ועל המדינה‪ ,‬אלא גם את האבידות העלולות להיגרם בין החיילים העתידים‬ ‫לצאת להגנת האזרחים והמדינה‪ .‬להבדל הזה יש משמעות בבחירת הדרך‬ ‫(‪)13‬‬ ‫המתאימה למימוש של זכות ההגנה העצמית‪.‬‬ ‫הגנת האזרחים והמדינה מפני מתקפת רקטות ומפני השימוש במנהרות‬ ‫התקפה ומנהרות תופת מצדיקה פגיעה בתשתית הפעילות העוינת של הרקטות‬ ‫והמנהרות‪ .‬התשתית כוללת מפקדות‪ ,‬שהן מוקדי תכנון‪ ,‬אישור וביצוע‪,‬‬ ‫שבלעדיהם לא תתבצע הפעילות העוינת הנתונה‪ .‬התשתית כוללת גם אתרים‬ ‫של ייצור האמצעים לשיגור רקטות ולחפירת מנהרות‪ ,‬ומוסדות לגיוס ישיר של‬ ‫פעילים בשירות מתקפת הרקטות והשימוש במנהרות‪ .‬והתשתית כוללת גם את‬ ‫המרכיב האנושי ‪ -‬מפקדי הכוחות המתכננים‪ ,‬מאשרים ומבצעים את שיגור‬ ‫הרקטות והשימוש במנהרות‪ .‬כמובן שגם הפעילות הצבאית נגד התשתיות‬ ‫הללו חייבת לעמוד בדרישות של עקרון המידתיות‪.‬‬ ‫‪ .13‬ראו‪:‬‬ ‫‪, Journal of Military Ethics 6(2) (2007) 152-167.‬״‪The Principle of Distinction‬״ ‪Asa Kasher,‬‬ ‫‪, Human Rights Annual, in press.‬״‪ Life and Human Dignity‬׳‪Combatants‬״ ‪Asa Kasher,‬‬ ‫‪30‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪ :‬אילוצים פנימיים‬ ‫המטרות הנתונות של פעילות צבאית כדוגמת מבצע "צוק איתן" אינן ההנחייה‬ ‫היחידה שמעביר הדרג המדיני לצבא לקראת המבצע המתוכנן‪ .‬בצד המטרות‬ ‫הנתונות יכול הדרג המדיני להטיל אילוצים על ביצוע המבצע‪ ,‬בהתאם למדיניות‬ ‫(‪)14‬‬ ‫שלו ביחס לאויב בהיקף רחב יותר מן היחס המתבטא בעימות הצבאי‪.‬‬ ‫דוגמה חשובה ומעניינת התגלתה בהקשר של מבצע "צוק איתן"‪ .‬כדי להציג את‬ ‫משמעותה‪ ,‬עלינו להיזכר ברעיון ידוע מתוך תורת המלחמה‪ .‬כבר בספר אמנות‬ ‫והתאורטיקן הסיני הידוע‪ ,‬בן המאה השישית‬ ‫המלחמה של סון טסו‪ ,‬המצביא ֵ‬ ‫לפני הספירה‪ ,‬מוסברת החשיבות של "ניצול ההצלחה"‪ :‬מי שמצליח בהתקפה‪,‬‬ ‫מנצח בקרב ואינו מנצל את ההישגים שלו‪ ,‬מביא על עצמו אסון‪ .‬בדורותינו‪,‬‬ ‫הרעיון המנחה של ניצול ההצלחה אינו מופיע ברשימות הרשמיות של עקרונות‬ ‫המלחמה‪ ,‬בארצות־הברית‪ ,‬בבריטניה ובישראל‪ )15(,‬לדוגמה‪ ,‬אבל הוא מופיע‬ ‫מדי פעם ברשימות מומלצות או בתור שיטת לחימה רצויה‪.‬‬ ‫מבצע "צוק איתן" היה חייב להתבצע באופן מרוסן‪ ,‬ללא ביטוי מתמיד של רעיון‬ ‫"ניצול ההצלחה"‪ ,‬אלא בהימנעות מתמדת מהסלמה‪ .‬זה היה אילוץ שקבע הדרג‬ ‫המדיני‪ ,‬משיקולים מדיניים שאינם מעניינו של מאמר זה‪ .‬בהנחה שהימנעות‬ ‫מתמדת מהסלמה אינה מפריעה להשגת המטרות הנתונות של המבצע ואינה‬ ‫כרוכה בהגדלה של מספר האבידות הצפויות בין החיילים‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬או‬ ‫בהגדלה לא מידתית של "הנזק האגבי"‪ ,‬מצד שני‪ ,‬היא לא מעוררת הסתייגות‬ ‫מוסרית‪ .‬היא גם לא מעוררת הסתייגות אתית‪ ,‬בדבר מימוש ערך המקצועיות‪,‬‬ ‫כיוון שתפיסה מקצועית של ערך המקצועיות כוללת את ההבחנה בין מעגלים‬ ‫שונים של "ניצול הצלחה" בפעילות צבאית‪ ,‬החל ברמה המיקרו־טקטית וכלה‬ ‫ברמה האסטרטגית‪ .‬הגבלה של "ניצול הצלחה" למעגלים הנמוכים בלבד עקב‬ ‫הנחייה של הדרג המדיני אינה פגיעה בערך המקצועיות‪.‬‬ ‫בהזדמנות זו נזכיר אילוץ פנימי נוסף‪ ,‬מובלע וחשוב מאוד‪ ,‬מנקודות המבט‬ ‫‪ .14‬ראו‪ :‬אסא כשר‪ ,‬״הדרג הצבאי והדרג המדיני‪ :‬האתיקה של הממשק״‪ ,‬עיונים באתיקה ‪,1‬‬ ‫בעריכת אסא כשר‪ ,‬הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית והמרכז לאתיקה‪ ,‬ירושלים‪,‬‬ ‫‪.44-21 ,2009‬‬ ‫‪ .15‬יעקב עמידרור‪ ,‬״עקרונות המלחמה בעימות האסימטרי״‪ ,‬מערכות ‪.11-4 ,)2007( 416‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪31‬‬ ‫של המוסר והאתיקה הצבאית הישראלית‪ .‬לעתים קרובות אני נתקל בשאלה‬ ‫למה אנחנו אמורים להקפיד על עקרונות המוסר והדין הבינלאומי‪ ,‬כאשר‬ ‫האויב רומס את העקרונות הללו ברגל גסה‪ ,‬בכוונה תחילה ובאופן מתמיד‪.‬‬ ‫התשובה ראויה להתנסח כאילוץ פנימי שלקחו על עצמם מדינת־ישראל‪,‬‬ ‫בהיותה מדינה דמוקרטית וכן מדינת־הלאום של העם היהודי‪ ,‬וצה"ל‪ ,‬בהיותו‬ ‫הזרוע הצבאית של מדינה כזו שערכיה מתבטאים ב"רוח צה"ל"‪ .‬במדינה‬ ‫דמוקרטית‪ ,‬העקרונות המוסריים והאתיים של המלחמה באויב לא נקבעים‬ ‫על פי העקרונות הנפשעים שלו אלא על פי הזהות הערכית של המדינה ושל‬ ‫הזרוע הצבאית שלה‪ .‬מדינה דמוקרטית תנקוט באמצעים האמורים להגן‬ ‫על אזרחיה ועל עצמה באופן אפקטיבי מפני האויב‪ ,‬וכמובן שהאמצעים‬ ‫האפקטיביים תלויים באמצעים שמפעיל האויב נגד האזרחים ונגד המדינה‪.‬‬ ‫נוכח אויב המפעיל אמצעי התקפה חדשים‪ ,‬המדינה עשויה לנקוט באמצעי‬ ‫הגנה והתקפה חדשים‪ ,‬אולם לעולם היא לא תשנה את עקרונות היסוד שלה‬ ‫עם שינוי האמצעים שבהם היא נוקטת‪ .‬עקרונות הזכות והחובה של ההגנה‬ ‫העצמית‪ ,‬במובן הרחב‪ ,‬והחובה לשמור על כבוד האדם עומדים בעינם‪ ,‬גם‬ ‫במלחמות "החדשות"‪ ,‬נוכח דרכי התקפה חדשות של האויב‪ ,‬יהיו נפשעות‬ ‫ככל שיהיו‪ .‬כיוצא בזה העקרון של הקטנת נזקי המלחמה‪ ,‬עקרון ההבחנה בין‬ ‫לוחמים לבין אזרחי אויב לא מסוכנים ועקרון המידתיות‪ .‬לא חל בהם שינוי‬ ‫נוכח אויב חדש או התקפה מסוג חדש‪.‬‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪ :‬הדין הבינלאומי‬ ‫לכאורה‪ ,‬החובה לנהוג על פי עקרונות ונורמות המוזכרים בכותרת "הדין‬ ‫הבינלאומי" היא בגדר אילוץ חיצוני המוטל על ביצוע פעילות צבאית כנגד‬ ‫אויב מחוץ לגבולותיה של המדינה‪ .‬ראשיתו של תחום העיסוק בעקרונות‬ ‫מוסריים בשאלות ההצדקה לצאת למלחמה וההצדקה לנקוט בשיטות‬ ‫לחימה מסוימות היא בראשיתו של האלף הקודם‪ )16(,‬וימיו של העיסוק‬ ‫בביטוי המשפטי של העקרונות הללו ארוכים מימיה של המדינה‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬ ‫ראוי לראות במערכת מסוימת של עקרונות ונורמות הראויה להיקרא "דין‬ ‫‪ .16‬ראו הכרך הראשון של האסופה המוזכרת בהערה ‪.1‬‬ ‫‪32‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫בינלאומי" מעמד של אילוץ פנימי ולא של אילוץ חיצוני‪ .‬כיוון שלעתים‬ ‫קרובות מוטחות כנגד מדינת־ישראל וצה"ל טענות עוינות וכוזבות באיצטלה‬ ‫של "הדין הבינלאומי"‪ ,‬נוצר במקומותינו הרושם ש"הדין הבינלאומי" הוא‬ ‫אילוץ חיצוני עוין ומיותר‪ .‬זהו רושם מוטעה וראוי להפיג אותו‪ ,‬על יסוד‬ ‫שני שיקולים עקרוניים‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬חשוב להבין כי הנאמנות לעקרונות כדוגמת עקרון ההבחנה ועקרון‬ ‫המידתיות‪ ,‬שעסקנו בהם לעיל בקצרה‪ ,‬היא נאמנות מובהקת לערכיה של‬ ‫מדינת ישראל ולא נאמנות מפוקפקת למערכת ערטילאית זרה‪ .‬כשהמלחמות‬ ‫היו במתכונת של מדינה כנגד מדינה והנחת הרקע הייתה שבדרך כלל המדינות‬ ‫פועלות בהתאם לעקרונות של "הדין הבינלאומי"‪ ,‬היה מקום להצדיק את‬ ‫הנאמנות לעקרון או לכלל כלשהו על יסוד שיקולי הדדיות כדאית‪ ,‬שהם‬ ‫שיקולים של תבונה מדינית‪" :‬אנחנו נשמור על חיי שבויי המלחמה שהם‬ ‫חיילים שלהם שנפלו בידינו והם ישמרו על חייהם של שבויי המלחמה שהם‬ ‫חיילים שלנו שנפלו בידיהם‪ .‬ההדדיות תיטיב עם כולם‪ .‬כדאי לנו לקיים אותה‪".‬‬ ‫משעה שהמלחמות "החדשות"‪ ,‬כנגד ארגוני טרור‪ ,‬מחקו מן המפה את ההדדיות‬ ‫בשמירה על עקרונות וכללים‪ ,‬איבדו את תקפותם שיקולים של תבונה מדינית‬ ‫העומדים על הנחת הדדיות כזו‪ ,‬אך לא אמורה להיעלם הנאמנות לעקרונות‬ ‫ולכללים‪ ,‬ככל שהם מבטאים את העקרונות המוסריים העומדים ביסוד המדינה‬ ‫הדמוקרטית‪ .‬במעבר מן המלחמות של שנים עברו אל המלחמות "החדשות"‪,‬‬ ‫השתנתה תמונה המלחמה והשתנה המעמד של שיקולי הכדאיות‪ ,‬אבל לא‬ ‫השתנתה התמונה של השיקולים המוסריים ועל כן לא השתנה המעמד הכללי‬ ‫של הנאמנות לעקרונות כדוגמת עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות‪ .‬מוטב‬ ‫שהלוחמים יבינו שהשמירה על העקרונות הללו היא שמירה על דמותה של‬ ‫מדינת ישראל בעיני עצמה‪ ,‬על פי ערכיה‪ ,‬לא שמירה על דמותה מנקודת מבט‬ ‫ערטילאית‪ ,‬זרה ועוינת‪ ,‬המתקראת "דין בינלאומי"‪.‬‬ ‫הפרשנות הישראלית החדשה בדבר לחימה בטרוריסטים באזור עירוני‬ ‫שנית‪ ,‬ראוי לכל מי שמעוניין במפת האילוצים המוטלים על ביצוע פעילות‬ ‫צבאית שיכיר את טיבו המיוחד של מה שמופיע בדורנו תחת הכותרת של‬ ‫"דין בינלאומי"‪ .‬הביטוי "דין" מעורר את הרושם המוטעה שמדובר במערכת‬ ‫הדומה לזו של הדין המקומי‪ :‬יש לנו חוקה וחוקים ויש לנו בתי משפט‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪33‬‬ ‫המפרשים אותם וקובעים מהי התנהגות מותרת ומהי התנהגות אסורה‪.‬‬ ‫תמונה יותר מוצלחת תהיה זו של חוקה וחוקים בדבר תחומי פעילות‬ ‫מסוימים‪ ,‬ובתי משפט המפרשים את החוקה והחוקים בדבר אותם תחומי‬ ‫פעילות מוגבלים‪ ,‬שעה שבעיית ההבחנה בין המותר והאסור המעסיקה‬ ‫אותנו מתעוררת בתחום פעילות אחר‪ ,‬שהחוקה חלה עליו מפני שהיא חלה‬ ‫בכל תחום‪ ,‬אבל חוקים שחלים עליו אין לנו‪ .‬לפי התמונה הזאת‪ ,‬כל טענה‬ ‫בדבר "הדין הבינלאומי" בדבר הלחימה בטרוריסטים או בדבר הלחימה‬ ‫בתוקפי סייבר היא פרשנות חדשה של העקרונות הכלליים של הקטנת‬ ‫מוראות המלחמה‪ ,‬ההבחנה והמידתיות‪ ,‬ברוח הכללים שהתפתחו בדבר‬ ‫המלחמות של שנים עברו‪ ,‬אבל לא על פי כללים אלה‪ ,‬מפני שהם עוסקים‬ ‫במלחמות מסוג אחר לגמרי‪ .‬פרשנות חדשה כזו יכולה להיות‪ ,‬במידה רבה‪,‬‬ ‫פרשנות ישראלית חדשה‪ ,‬בהתאם לתפיסות הערכיות של מדינת ישראל‬ ‫בתחומי לחימה שונים‪ .‬במובן חשוב‪ ,‬מדינת ישראל משתתפת ביצירת "הדין‬ ‫הבינלאומי" החדש‪ ,‬בדבר התחומים החדשים‪ ,‬מפני שהיא יוצרת תפיסות‬ ‫וסטנדרטים מעשיים‪ .‬הדעת נותנת שלא ירחק היום שבו מדינות דמוקרטיות‬ ‫אחרות‪ ,‬שייתקלו במצבי לחימה דומים‪ ,‬יפתחו לעצמן תפיסות וסטנדרטים‬ ‫דומים או אפילו זהים לאלה של ישראל‪ .‬ברבות הימים זה יהיה מנהג העולם‬ ‫הדמוקרטי ואם המדינות יראו אותו כמנהג מחייב‪ ,‬זה יהיה "הדין הבינלאומי‬ ‫(‪)17‬‬ ‫המנהגי"‪ ,‬המחייב‪.‬‬ ‫מהי‪ ,‬אפוא‪ ,‬הפרשנות הישראלית החדשה בדבר הלחימה בטרוריסטים באזורים‬ ‫עירוניים כדוגמת עזה? מה היה תוכן התדריכים המשפטיים שנתנו קציני‬ ‫מחלקת הדין הבינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית למפקדי האוגדות‬ ‫והחטיבות לפני מבצע "צוק איתן" ובמהלכו? כיצד הסבירו הפרקליטים‬ ‫למפקדים הלוחמים את עקרון המידתיות‪ ,‬בהקשר של הלחימה בטרוריסטים‬ ‫של החמאס בעזה? התשובות לשאלות הללו אינן פומביות‪ ,‬אבל מן הראוי‬ ‫שיהיו גלויות ככל האפשר‪.‬‬ ‫‪ .17‬שאלה חשובה בפני עצמה היא מי אמור לקבוע את הפרשנות הישראלית החדשה‬ ‫בתחום פעילות צבאי כדוגמת הלחימה בטרוריסטים או הלחימה במרחב הסייבר‪ .‬אני‬ ‫סבור שהמדינה לא רשאית להשאיר את מלאכת הפרשנות הזאת בידי קהילה קטנה של‬ ‫משפטנים‪ .‬ראו‪ :‬אסא כשר ועמוס ידלין‪ ,‬״כיצד לקבוע את הנורמות הראויות במצבים‬ ‫חדשים״‪ ,‬צבא ואסטרטגיה ‪.97-79 ,)2013( )1(5‬‬ ‫‪34‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪:‬‬ ‫"הדין הבינלאומי" וחיי חיילים ואזרחים‬ ‫לפי תיאורים רשמיים של מבצע "צוק איתן"‪ ,‬הפרקליטים הצבאיים הללו היו‬ ‫מעורבים בהיבטים שונים של הלחימה‪ ,‬כדוגמת הגדרת המטרות להתקפות‬ ‫של חיל האוויר‪ .‬הנה אתגר מוסרי ואתי שראוי להעמיד בפני מערכת התחקיר‬ ‫המשפטי ומערכת התחקיר הכוללת של מבצע "צוק איתן" (שהיא גם המסגרת‬ ‫של מערכת התחקיר הערכי)‪:‬‬ ‫‪1.1‬במהלך המבצע נפלו שישים ושבעה חללי צה"ל ונספו חמישה אזרחים‪.‬‬ ‫‪2.2‬נסיבות מותו של כל אחד משבעים ושניים הישראלים הללו אמורות להיות‬ ‫הנושא של תחקיר יסודי‪.‬‬ ‫‪3.3‬ככל שתחקיר עוסק בפעילות צבאית על פי הוראות פתיחה באש או נהלים‬ ‫מסוימים‪ ,‬ראוי לבדוק מה הייתה תרומת ההתנהלות בהתאם להוראות‬ ‫הפתיחה באש או הנהלים להתרחשות של נפילת חלל צה"ל או של מות האזרח‪.‬‬ ‫‪4.4‬ככל שתחקיר כזה מוביל למסקנה שהוראות הפתיחה באש או הנהלים‬ ‫תרמו להתרחשות של נפילת חלל צה"ל או של מות האזרח‪ ,‬ראוי לבדוק‬ ‫מה היה התוקף המשפטי של הנורמות שביסוד ההוראות או הנהלים‪,‬‬ ‫במיוחד כשהתוקף הוצג כנעוץ במערכת "הדין הבינלאומי"‪.‬‬ ‫‪5.5‬בסיכומו של כל תחקיר כזה הייתי רוצה לראות תשובות ברורות לשאלות‬ ‫הבאות‪:‬‬ ‫א‪ .‬האם התנהלות בהתאם לפרשנות חדשה של "הדין הבינלאומי" היא‬ ‫שהביאה לנפילת חייל או למות אזרח‪ ,‬שעה שהתנהלות לפי פרשנות‬ ‫חדשה אחרת לא הייתה מביאה לנפילת החייל או למות האזרח?‬ ‫ב‪ .‬האם הפרשנות החדשה של "הדין הבינלאומי" הייתה בעלת תוקף‬ ‫מוסמך של החלטה של מדינת ישראל בדבר הערכים‪ ,‬העקרונות‬ ‫והכללים האמורים להנחות אותה במלחמות "החדשות"?‬ ‫אתן שתי דוגמאות לנסיבות בהן יש עניין מיוחד בתחקיר של ההיבטים המשפטיים‬ ‫שברקע‪ .‬הדוגמה הראשונה תהיה בעלת רקע מציאותי וסיום דמיוני‪ .‬בתכנית‬ ‫אקטואליה בערוץ ‪ 10‬סיפר כתב צבאי שבקיבוץ נחל עוז סיפרו לו‪ ,‬לקראת תום‬ ‫המבצע‪ ,‬כי הירי לעבר הקיבוץ נעשה‪ ,‬מתחילת המבצע‪ ,‬מחמישה "קנים" של‬ ‫מרגמות‪ .‬לשאלתם מדוע צה"ל לא תוקף את אתרי הירי הללו‪ ,‬אומרים להם אנשי‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪35‬‬ ‫הצבא ששלושה ממקורות הירי הם ליד בתי ספר בהם מתגוררים פליטים‪ ,‬ולכן אי‬ ‫אפשר לתקוף אותם‪ ,‬ועוד שניים הם ליד בתי משפחות "שעוד לא הצליחו ליצור‬ ‫אתן קשר כדי לבקש מהן להתפנות"‪ .‬לעדות הזאת נוסיף עכשיו סיום דמיוני‪,‬‬ ‫אפשרי בהחלט‪ :‬כתוצאה מהירי על נחל עוז נהרג אחד מחברי הקיבוץ‪ .‬האם ייתכן‬ ‫שהפרשנות הישראלית החדשה של "הדין הבינלאומי" מתירה לצה"ל להפקיר את‬ ‫חבריו של קיבוץ לירי פצמ"רים מתמשך‪ ,‬העלול לגרום למותם של חברים‪ ,‬כפי‬ ‫שאכן קרה לילד דניאל טרגרמן ז"ל? ובלשון בוטה‪ :‬האם הפרשנות הישראלית‬ ‫החדשה של "הדין הבינלאומי" הרגה את דניאל? שאלות כאלה הן נושאי התחקיר‬ ‫(‪)18‬‬ ‫אליו כוונתנו‪.‬‬ ‫הדוגמה השנייה לקוחה מסיפורים ששמעתי פעמים אחדות בדבר מה שהתרחש‬ ‫במהלך מבצע "צוק איתן"‪ )19(.‬במרכזו של כל סיפור כזה עומד תרחיש בעל המבנה‬ ‫הבא‪ :‬בשלב הראשון‪ ,‬מפקד בכיר מזהה איום האורב לו משורת בתים שלפניו‪.‬‬ ‫בשלב השני‪ ,‬הוא מעוניין להפעיל אש כדי לנטרל את האיום‪ .‬בשלב השלישי‪,‬‬ ‫נאסר עליו על ידי מפקדיו‪ ,‬בתוקף הנחיות הפרקליטים הצבאיים‪ ,‬להפעיל את‬ ‫האש הדרושה לו‪ .‬בשלב הרביעי‪ ,‬האיום מתממש וחיילים נהרגים‪ .‬בשלב החמישי‪,‬‬ ‫ניתנת לו רשות להפעיל את האש שהיה מעוניין להפעיל מלכתחילה‪ .‬הדעת נותנת‬ ‫שאין צורך להגיע למצב בו נהרגו חיילים כדי להיות בעל הצדקה לפעול באש לעבר‬ ‫מקור של איום מזוהה‪ .‬אין הצדקה מוסרית או אתית להתנות התרת ספקות בדבר‬ ‫איומים בהתקפה על החיילים ועל אחת כמה וכמה בהריגת חיילים‪ )20(.‬סיפורים‬ ‫כאלה ראויים להיבדק‪ ,‬במסגרת התחקירים שתיארנו קודם לכן‪.‬‬ ‫‪ .18‬דיון מיוחד ראוי לערוך בדבר מעמדם של בתי ספר בעזה‪ ,‬ככל שהם מופעלים על ידי‬ ‫סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם‪ .‬על הזיקה של מוסדות הסוכנות הזאת לארגן‬ ‫החמאס‪ ,‬ראו‪ :‬שבתי שביט‪ ,‬״מיהו פליט?״‪ ,‬מוסף הארץ‪ ,19.09.2014 ,‬עמ׳ ‪ .66-64‬על‬ ‫הפרק עומדת האפשרות שבית ספר הוא בגדר מטרה שהיא גם אזרחית וגם צבאית‪.‬‬ ‫תוצאות הדיון באפשרות הזאת אמורות להיות שקופות ככל האפשר‪.‬‬ ‫‪ .19‬כיוון שאני לא פועל כ״ארגון לזכויות אדם״ הנוהג להציג כל דבר שבפיו כ״דיווח״‪ ,‬כביכול‬ ‫הצגת דברים כפי שאכן התרחשו‪ ,‬אני קורא למה שסופר לי בשם ״סיפורים״‪ .‬אין לי מושג‬ ‫עד כמה הם מדויקים או קרובים אל האמת‪ ,‬אבל גם אם הם ֵתאורטיים לחלוטין ראוי‬ ‫לדון בתרחיש הנכלל בהם‪.‬‬ ‫‪ .20‬הדיון השיטתי והמקיף בסוגיות שמעלים הסיפורים הללו יכלול גם את מידת היכולת‬ ‫להשתמש בטכנולוגיה המאפשרת‪ ,‬ברמות שונות של הצלחה וניידות‪ ,‬להביא לעיני‬ ‫המפקד תמונה של הנעשה מעבר לקיר של בית שלפניו‪ .‬קראתי באינטרנט על שימוש‬ ‫בטכנולוגיה כזו במבצע ״צוק איתן״‪ ,‬אבל לא שמעתי עליה בהקשרי הסיפורים שהזכרתי‪.‬‬ ‫‪36‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪ :‬לגיטימציה‬ ‫לסיום הדיון שלנו באילוצים המיוחדים המוטלים על ביצוע פעילות צבאית‬ ‫כדוגמת מבצע "צוק איתן" ומבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" שקדמו לו‪,‬‬ ‫בשנים האחרונות‪ ,‬עלינו לעסוק בקצרה בשיקולים המתקראים "שיקולי‬ ‫לגיטימציה"‪.‬‬ ‫הנה קטע מכתבה בעיתון במחנה על פעילות מחלקת הדין הבינלאומי‬ ‫בפרקליטות הצבאית במהלך מבצע "צוק איתן"‪ )21(:‬פרקליט צבאי בכיר מתאר‬ ‫את התשובה שלו לשאלת מפקד‪" :‬למה אני צריך לתת עכשיו אזהרות לפני שאני‬ ‫תוקף בית חולים ממנו מתבצעת נגדי פעילות צבאית?" לתשובת הפרקליט שני‬ ‫חלקים‪ ,‬האחד במונחי "החובה המשפטית שלנו לפי אמנות ז'נבה"‪ ,‬ולמרות‬ ‫שחלק זה של התשובה הוא מפוקפק נניח לזה עכשיו‪ ,‬והשני במונחים אחרים‪:‬‬ ‫"תבין מה העולם בחוץ רואה – מקום מוגן כמו בית חולים שמתפוצץ‪ .‬מראה‬ ‫כזה יכול לפגוע בלגיטימציה לפעילות המבצעית ולגרום לכך שיופעלו עלינו‬ ‫לחצים אדירים להפסיק את המבצע לפני שהשגנו את מה שרצינו‪".‬‬ ‫כיוון שהשיחה המתוארת בין המפקד לבין הפרקליט היא שיחה מקצועית‪,‬‬ ‫הפרקליט אמור להבין בדיוק מה הוא אומר‪ ,‬בתוך כך להבין בדיוק מהי‬ ‫"לגיטימציה" באופן כללי ומהי "לגיטימציה לפעילות המבצעית" בנסיבות‬ ‫הנוכחיות‪ .‬באופן דומה‪ ,‬הוא אמור לדעת להעריך את גודל "הפגיעה‬ ‫בלגיטימציה" בנסיבות הללו ואת המנגנונים המובילים מ"פגיעה בלגיטימציה"‬ ‫לעבר "לחצים אדירים להפסיק את המבצע"‪ .‬וחשוב מכל‪ ,‬הוא אמור לדעת‬ ‫מהם מקומם של שיקולי "הלגיטימציה" בתוך מכלול השיקולים הצבאיים‪,‬‬ ‫המוסריים‪ ,‬האתיים‪ ,‬המשפטיים‪ ,‬המדיניים והבינלאומיים של המבצע המתנהל‪.‬‬ ‫אין לנו שום יסוד להניח שהפרקליט‪ ,‬זה או אחר כמוהו‪ ,‬מסוגל לתת תשובה‬ ‫מקצועית ‪ -‬אחראית‪ ,‬מדויקת ככל האפשר וראויה לאמון‪ ,‬לשאלות הללו או‬ ‫אפילו לחלק מהן‪ .‬ההתייחסות להיבטים בינלאומיים של המצב המדיני חייבת‬ ‫להיות מעוגנת בידע של מומחים‪ ,‬במיומנות של אנשי מקצוע‪ ,‬לא להסתכם‬ ‫באיסוף רשמים ממאמרי מערכת של עיתונים הנחשבים "חשובים"‪ ,‬בעיקר‬ ‫‪ .21‬גיליון ‪ ,21.8.2014 ,)3288( 33‬עמ׳ ‪ ;43-39‬הקטע לקוח מעמוד ‪.40‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪37‬‬ ‫בעיני עצמם‪ ,‬או רשמים מהגיגי "פרשנים"‪.‬‬ ‫הנה קצה החוט למסלול אחר של מחשבה ודיונים‪ :‬אין ספק בדבר החשיבות‬ ‫של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם‪ ,‬כשם שאין ספק בדבר חשיבות‬ ‫העמדות של נשיא ארצות־הברית‪ ,‬ראש ממשלת קנדה‪ ,‬ראש ממשלת בריטניה‪,‬‬ ‫נשיא צרפת‪ ,‬הקנצלר של גרמניה‪ ,‬ועוד תריסר אישים מאותו סוג‪ .‬לתמיכתם‬ ‫יש משקל חיובי‪ ,‬להתנגדותם יש משקל שלילי‪ ,‬אבל לפעמים המשקל בא לידי‬ ‫ביטוי מעשי ולפעמים הוא לא חורג מתרומה לאווירה תקשורתית‪ .‬האווירה‬ ‫שיוצרים אמצעי תקשורת ברחבי המדינות הדמוקרטיות היא בעלת השפעה‬ ‫שולית על שיקולי המנהיגות המדינית‪ ,‬מלבד האווירה של תקופת בחירות שבה‬ ‫ההשפעה חזקה יותר אבל אף פעם לא מכרעת‪.‬‬ ‫במקום העיסוק המעורפל ב"לגיטימציה"‪ ,‬שלא ברור מהי‪ ,‬לא באופן כללי‬ ‫ולא בנסיבות נתונות‪ ,‬שלא ברור מה סיבותיה ומה תוצאותיה‪ ,‬שלא ברור‬ ‫מה מנגנוני ההשפעה שלה ומנגנוני ההשפעה עליה‪ ,‬מוטב לעסוק במערכת‬ ‫היחסים הבינלאומיים כפי שהם מתבטאים בעמדות‪ ,‬הגלויות והסמויות‪ ,‬של‬ ‫מנהיגי המדינות הדמוקרטיות‪ .‬במקום לספר למפקדים מעשיות "לגיטימציה"‬ ‫הקלוטות מן האוויר‪ ,‬מוטב ללמד אותם תפיסות ותובנות מעולם היחסים‬ ‫הבינלאומיים‪ ,‬שיאפשרו להם להכיר בכוחו של "הרב"ט האסטרטגי"‪ ,‬שלא‬ ‫לדבר על כוחם של "הקולונל האסטרטגי" וקציניו‪.‬‬ ‫ההסתייגות שלנו מ"שיח הלגיטימציה" היא לא רק הסתייגות כללית מהחדרת‬ ‫חומרים מפוקפקים‪ ,‬מעורפלים וחלקלקים‪ ,‬אל תוך מערכת חיונית החייבת‬ ‫להיות מקצועית‪ ,‬אחראית ומדויקת ככל האפשר וראויה לאמון‪ .‬ההסתייגות‬ ‫שלנו היא גם ניסיון לסמן סכנה מתמדת הנשקפת מ"שיח הלגיטימציה"‪ .‬דיוני‬ ‫"לגיטימציה" לא מכוסים בערפל דק‪ ,‬שניתן לפזר אותו במאמץ קליל‪ ,‬אלא‬ ‫מכוסים בערפיח‪ ,‬ערפל רווי חומרים מסוכנים‪ ,‬שלא ניתן להיפטר מרעתם‬ ‫במאמץ של מה בכך‪ .‬בחסות הערפיח‪ ,‬גורמים שונים ומשונים מתאמצים‬ ‫להשתלט על הנעשה תחתיו‪ .‬כל ארגון פוליטי מציג את עצמו כ"ארגון לזכויות‬ ‫אדם" המחלק ציוני "לגיטימציה" שליליים ליריביו ואויביו‪ .‬כל עיתונאי‬ ‫מביע את דעותיו בשם "הציבור" ומפזר הערכות "לגיטימציה" לפי טעמו‬ ‫וטעם מקורותיו‪ .‬כל ערוץ תקשורת מספר לנו מעשיות בדבר "דעת הקהל‬ ‫הבינלאומית" המכרסמת ב"לגיטימציה" של כל מי שקהל הצופים או הקוראים‬ ‫שלו אינו חפץ ביקרו‪" .‬שיח הלגיטימציה" הוא במידה רבה חרושת רעשים של‬ ‫בעלי עניין‪ .‬ראוי להיזהר שלא ליפול בפחים הנסתרים מתחת לערפיח‪.‬‬ ‫‪38‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מבצע "צוק איתן"‪ :‬הרתעה‬ ‫לאחר הדיון במטרות הנתונות של המלחמה ובאילוצים הפנימיים והחיצוניים‬ ‫שהיו מוטלים על ביצוע מבצע "צוק איתן"‪ ,‬עלינו להעיר בקצרה על מה שמוצג‬ ‫לעתים קרובות כאחת המטרות הנתונות של מבצע כזה‪ ,‬הלא היא ההרתעה‪.‬‬ ‫שמענו רבות על ההרתעה של האויב מפעילות טרור או פעילות צבאית‬ ‫עוינת נגד אזרחי מדינת ישראל והמדינה עצמה גם בהקשר של מלחמת לבנון‬ ‫השנייה וגם בהקשר של מבצע "עופרת יצוקה"‪ .‬מנקודות המבט של המאמר‬ ‫הנוכחי‪ ,‬ראוי להבהיר בקצרה את ההבדל בין המטרות הנתונות של מבצע או‬ ‫מלחמה לבין הישג ההרתעה‪.‬‬ ‫המטרות הנתונות של מלחמה צודקת או של מבצע או פעילות צבאית שיש‬ ‫להם הצדקה הן מטרות נתונות של הגנה עצמית‪ ,‬המוצדקות גם במישור‬ ‫הבינלאומי של הזכות להגנה עצמית וגם במישור הפנימי של חובת המדינה‬ ‫להגן כראוי על אזרחיה מפני סכנות הנשקפות לחייהם‪ ,‬לשלומם ולשגרת‬ ‫חייהם‪ .‬צעד של הרתעה אינו צעד של הגנה עצמית נוכח סכנה מיידית או‬ ‫סכנה "מתגלגלת" שעד מהרה תהפוך לסכנה מיידית‪ ,‬אלא צעד של ניסיון‬ ‫למנוע סכנה אפשרית בעתיד‪ .‬בתנאי הרתעה‪ ,‬אויב שיש לו יכולת ליצור‬ ‫סכנה לא יעשה זאת‪ ,‬מפני שאם יעשה זאת יינזק מאוד‪ ,‬יותר ממה שהוא‬ ‫מוכן לסבול לשם השגת המטרות הנתונות של יצירת הסכנה‪ .‬כיוון שהרתעה‬ ‫אינה צעד של הגנה עצמית נוכח סכנה נתונה‪ ,‬אלא נוכח סכנה אפשרית‪ ,‬זהו‬ ‫צעד שאין לו הצדקה במונחי "אין ברירה" ולכן זהו צעד שאין הצדקה לכלול‬ ‫בו פעילות צבאית שיש בה חשש לאבידות בין חיילינו ואין הצדקה לכלול בו‬ ‫(‪)22‬‬ ‫פעילות צבאית שיש בה חשש לנזק אגבי‪.‬‬ ‫הרתעה אינה רשאית להיות מטרה נתונה של מלחמה או מבצע‪ ,‬אבל היא‬ ‫רשאית להיות תוצר לוואי צפוי של הפעילות הצבאית‪ .‬הגנה עצמית במובן‬ ‫הרחב יכולה להסב לאויב נזק בערך ובהיקף שיגרמו לו להימנע מיצירת‬ ‫סכנה בעתיד הנראה לעין‪ ,‬בו נזק כזה אינו מחיר שהאויב יהיה מוכן לשלם‬ ‫‪ .22‬ראו‪ :‬עמוס ידלין ואסא כשר‪ ,‬״האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור‪ :‬עקרונות ונימוקים״‪,‬‬ ‫מאזני משפט ‪ .419-387 )2007( 6‬זהו נוסח עברי של מאמר שהופיע באנגלית בשנת‬ ‫‪.2005‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪39‬‬ ‫בתמורה למטרות הנתונות של הפעילות שלו כנגד אזרחי מדינת ישראל‬ ‫והמדינה עצמה‪.‬‬ ‫הרתעה היא לא רק תוצר לוואי של פעילות צבאית אלא שבדרך כלל היא‬ ‫מתגלה בתור תוצר לוואי של פעילות צבאית רק בעבור זמן מספיק לאחר‬ ‫המבצע או המלחמה‪ .‬במהלך תקופת הזמן הזה‪ ,‬התגובה נוכח התגלות סכנה‬ ‫מיידית או ״מתגלגלת״ תהיה במתכונת הנוכחית של ההגנה העצמית במובן‬ ‫הרחב‪ ,‬שיש בה גם סכנה של אבידות לחיילינו וגם סכנה של גרימת נזק‬ ‫אגבי‪ ,‬אולם כל זמן שמתקיימת ההרתעה‪ ,‬בקנה מידה של שנים‪ ,‬ניתן לפתח‬ ‫מתכונות נוספות של הגנה עצמית במובן הרחב‪ ,‬שלא יהיו בה הסכנות של‬ ‫אבידות מצד אחד ונזק אגבי מצד שני‪ .‬זוהי אפשרות שחובה להביא אותה‬ ‫בחשבון בשיקולים בדבר יצירת הרתעה והיא מצדיקה את תפיסת ההרתעה‬ ‫כתוצר לוואי של פעילות צבאית ולא כמטרה נתונה שלה‪.‬‬ ‫מבצע ״צוק איתן״‪ :‬מידתיות‬ ‫בשלב הנוכחי‪ ,‬חודשים מעטים לאחר תום מבצע ״צוק איתן״‪ ,‬הצופה במבצע‬ ‫מן הצד יכול לומר מעט מאוד בשאלות השמירה על עקרון המידתיות במהלך‬ ‫המבצע‪ .‬נסתפק‪ ,‬אפוא‪ ,‬בשתי הערות כלליות‪ ,‬שאפשר לבסס אותן כראוי‬ ‫כבר עכשיו‪.‬‬ ‫שאלה בדבר מידתיות אפשר להעלות בהקשר של פעולה צבאית ברמה‬ ‫הטקטית‪ ,‬אבל אפשר להעלות אותה גם ברמה הכוללת של ההחלטה המדינית‬ ‫לצאת למבצע צבאי או למלחמה‪ .‬לכאורה‪ ,‬ייתכן שתהיה למדינה זכות ההגנה‬ ‫העצמית ובהיותה מדינה דמוקרטית אף חובת ההגנה העצמית על אזרחיה‬ ‫ועל עצמה‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬הפעולה הצבאית שתנקוט במסגרת המימוש של הזכות‬ ‫והחובה לא תעמוד במבחן המידתיות‪ ,‬שעיקרו הצדקת הנזק האגבי הצפוי על‬ ‫יסוד הערך הצבאי הצפוי‪ .‬כך‪ ,‬מדינה לא יוצאת למלחמה כנגד מדינת אויב‪,‬‬ ‫אם אחד מחיילי האויב ירה כמה יריות בנשק קל לעבר חניון טנקים שלה‬ ‫באזור הגבול ולא גרם בכך לאבידות או לנזק ברכוש‪ .‬האם מבצע ״צוק איתן״‬ ‫עמד בדרישת המידתיות ברמה הכוללת הזאת?‬ ‫התשובה היא חיובית בעליל‪ .‬על כף המאזנים האחת נמצאים ההישגים‬ ‫הצפויים מן המימוש המוצלח של חובת המדינה להגן על אזרחיה ועל עצמה‬ ‫מפני מתקפת אויב באמצעות רקטות‪ ,‬מנהרות תקיפה ומנהרות תופת ושל‬ ‫‪40‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫זכות ההגנה העצמית שלה‪ .‬על כף המאזנים השנייה נמצאת הפגיעה הצפויה‬ ‫בנפש ואף ברכוש של שכניהם של הטרוריסטים‪ .‬המדינה לא רשאית להפר‬ ‫את חובת ההגנה העצמית ולא חייבת לוותר על זכות ההגנה העצמית‪,‬‬ ‫בנסיבות כאלה‪ ,‬רק בגלל הנזק האגבי הצפוי‪ ,‬גם אם הוא ניכר‪ .‬מדינה לא‬ ‫רשאית ולא חייבת להפקיר את אזרחיה ואת עצמה למתקפה שהאויב מנהל‬ ‫נגדה‪ ,‬בהתמדה ובכוונה תחילה‪ ,‬מקרב האוכלוסייה הלא־מסוכנת‪ .‬אולי צריך‬ ‫להדגיש את המובן מאליו‪ ,‬כי מדינת ישראל אינה שולטת בנעשה בתוך עזה‪,‬‬ ‫אינה יכולה לקיים שם בכוחה הפרדה בין הטרוריסטים לבין שכניהם הלא־‬ ‫מסוכנים ואינה נושאת באחריות המוסרית לכך שהאסטרטגיה של האויב‬ ‫היא לטשטש ואף לבטל את ההבחנה בין הטרוריסטים לבין זולתם‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬המדינה חייבת לעשות מאמץ ניכר ומתמיד להקטין ככל האפשר את‬ ‫הנזק האגבי הצפוי‪ ,‬מבלי לפגוע בכך במשימות הצבאיות‪ ,‬בחיי אזרחיה ובחיי‬ ‫לוחמיה‪.‬‬ ‫שאלות בדבר המידתיות של פעילות צבאית מסוימת‪ ,‬במהלך המבצע‪ ,‬עלו‬ ‫בלי הרף ולכאורה גם נענו מיד‪ ,‬בדרך כלל בשלילה עוינת‪ ,‬מפיהם של כתבים‪,‬‬ ‫פרשנים‪ ,‬פוליטיקאים ויחצ״נים‪ .‬כדי להעריך את איכותה של תשובה כזו‪ ,‬מן‬ ‫הראוי לתהות מה ידע המשיב על מאזן המידתיות‪ ,‬כלומר על המשימה‪ ,‬על‬ ‫תרומתה הצפויה למטרות הנתונות של המבצע‪ ,‬על ההערכה של הנזק האגבי‬ ‫הצפוי‪ ,‬על המאמצים להקטין את הנזק האגבי הצפוי ועל השיקולים בזכות‬ ‫ביצוע המשימה בנסיבותיה‪ .‬הדעת נותנת שהמשיב הטיפוסי ידע מעט והבין‬ ‫עוד פחות את מה שמאפשר להגיע להערכה אחראית של המידתיות של‬ ‫הפעילות הצבאית שעל הפרק‪.‬‬ ‫לא זו בלבד שהערכות מידתיות של פעילויות צבאיות מסוימות הן בדרך‬ ‫כלל חסרות בסיס של ממש‪ ,‬אלא שבמקרים רבים הן עומדות על תפיסה לא‬ ‫נכונה של עקרון המידתיות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כאשר מגיש חדשות ברשת טלוויזיה‬ ‫בארצות־הברית עומד בצד מסך המונה את ההיקף הכולל עד אותו רגע‬ ‫של הפגיעות בנפש במדינת ישראל מצד אחד ובעזה מצד שני‪ ,‬הוא מגיש‬ ‫לצופיו השוואה שאין לה שום משמעות מבחינת שיקולי המידתיות‪ ,‬למרות‬ ‫שהוא מרשה לעצמו להשתמש בביטוי ״מידתיות״‪ .‬ההתבטאויות השליליות‬ ‫שהופיעו בתקשורת בדבר המידתיות של פעילויות של צה״ל במהלך מבצע‬ ‫״צוק איתן״ היו‪ ,‬בדרך כלל ‪ -‬ואולי תמיד ‪ -‬גילויים מוסווים של יחס פוליטי‬ ‫או גילויים שטחיים של רגשות‪ ,‬ולא הערכות רציניות של המידתיות‪.‬‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪41‬‬ ‫נוהל חניבעל‬ ‫פעילות מקצועית יכולה להיות פשוטה ומובנת מאליה‪ ,‬בעיני בעל המקצוע‪.‬‬ ‫לפניו בעייה בתחומי הפעילות המקצועית שלו שהוא יודע לפתור אותה היטב‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬פעילות מקצועית יכולה להיות מורכבת‪ ,‬מפני שהבעייה המקצועית‬ ‫שעל הפרק היא מורכבת ומפני שהאמצעים הדרושים לפתרונה הם מורכבים‪.‬‬ ‫למקרים כאלה נועדים נהלים‪ ,‬הבאים להדריך את ההתנהלות המקצועית‬ ‫המורכבת‪ ,‬כדי להבטיח ככל האפשר את הצלחת הפעילות ואת איכות תוצריה‪.‬‬ ‫נוהל חניבעל הוא נוהל הבא להדריך את הפעילות הצבאית נוכח ניסיון של‬ ‫האויב לחטוף חייל או חשש שמתרחש ניסיון כזה‪ .‬הפעילות הצבאית לסיכול‬ ‫ניסיון חטיפה של חייל היא מורכבת בשני היבטים‪ :‬ראשית‪ ,‬הפעילות הצבאית‬ ‫הדרושה כדי למנוע מן האויב את המשך פעולת החטיפה‪ ,‬באמצעות כוחות‬ ‫צבאיים האמורים לבצע משימות סיכול מסוימות‪ ,‬ושנית‪ ,‬היחס הראוי אל‬ ‫החייל עצמו‪ ,‬במהלך הפעילות הצבאית לסיכול הניסיון לחטוף אותו‪ .‬ההיבט‬ ‫הראשון הוא מבצעי ואין צורך לעסוק בו בהקשר הנוכחי‪ .‬ההיבט השני הוא‬ ‫בעל משמעות אתית ומוסרית עמוקה וראוי לעסוק בה‪ ,‬בקצרה‪ ,‬גם בהקשר‬ ‫הכולל(‪ )23‬וגם בהקשר המיוחד של מבצע ״צוק איתן״‪ .‬הנוהל פוּתח בצה״ל‪,‬‬ ‫בשנות השמונים של המאה הקודמת‪ ,‬כשצה״ל שהה ברצועת ביטחון בדרום־‬ ‫לבנון‪ .‬מאז הוא עודכן ונוסח מחדש‪ ,‬בשני ההיבטים‪ ,‬פעמים אחדות‪ ,‬בכלל זה‬ ‫בעשור הנוכחי‪.‬‬ ‫מטרת הפעילות הצבאית לסיכול ניסיון חטיפה של חייל אמורה להיות פעולה‬ ‫לטובת החייל‪ .‬התכלית העיקרית שלה היא לא ״לנצח״ את האויב‪ ,‬אלא להחזיר‬ ‫את החייל ליחידתו ולביתו‪ .‬כיוון שהחוטפים חמושים‪ ,‬הדעת נותנת שסיכול‬ ‫החטיפה חייב להיות כרוך בירי על החוטפים‪ .‬כיוון שהחטוף נמצא בקרבת‬ ‫החוטפים‪ ,‬ירי על החוטפים עלול לסכן את החטוף‪ .‬בצומת ההכרעה האתית‬ ‫והמוסרית יש לשאול האם מותר לסכן את חיי החייל החטוף במסגרת מאמץ‬ ‫להיטיב אתו ולסכל את ניסיון החטיפה‪ .‬תשובת נוהל חניבעל היא חיובית‬ ‫מסויגת‪ .‬מותר לירות לעבר החוטפים‪ ,‬גם אם יש בכך סיכון לחיי החייל‪ ,‬אבל‬ ‫‪ .23‬ראו‪ :‬אסא כשר‪ ,‬״אחוות הלוחמים״‪ ,‬מסע אל האחווה‪ ,‬בעריכת ידידיה צ׳ שטרן ובנימין‬ ‫פורת‪ ,‬המכון הישראלי לדמוקרטיה‪ ,‬ירושלים‪.401-380 ,2014 ,‬‬ ‫‪42‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫אסור לירות באופן שיש בו ודאות או אפילו הסתברות גבוהה מאוד לפגיעה‬ ‫בחיי החייל‪ .‬נוסח מעודכן של הנוהל מנמק את הסייג‪ :‬ערך חיי החייל עולה על‬ ‫ערך סיכול החטיפה‪ .‬ובלשון מעשית‪ :‬מוטב שהמצב יהיה שבידי האויב חייל‬ ‫חטוף חי‪ ,‬מאשר המצב שבו תהיה בידי האויב גופתו של חייל חטוף שנהרג‬ ‫במהלך ניסיון החטיפה‪ ,‬או המצב שבו (עקב הירי) לא יהיו בידי האויב לא חייל‬ ‫חטוף חי ולא גופתו של חייל חטוף שנהרג‪ .‬ההצדקה האתית והמוסרית של‬ ‫הסייג הזה עומדת על הערכים של ״כבוד האדם״‪ ,‬״חיי אדם״‪ ,‬״טוהר הנשק״‪,‬‬ ‫״משמעת״ (ערך שעניינו האמון ההדדי בין חיילים למפקדיהם) ו״רעות״‪.‬‬ ‫סיפורו של נוהל חניבעל הסתבך‪ ,‬באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת‪,‬‬ ‫כשפשט בין החיילים בדרום לבנון הרעיון‪ ,‬אותו שמעו ממפקדיהם‪ ,‬כי ״טוב‬ ‫חייל מת מחייל חטוף״‪ .‬זו הייתה‪ ,‬בלי ספק‪ ,‬פרשנות מוטעית של הוראות‬ ‫הנוהל‪ ,‬אבל היא הכתה שורשים בעיקר מפני שנשמעה מפי מפקדים בכירים‪.‬‬ ‫נוסח הנוהל שונה באופן שהיה אמור למנוע את הפרשנות המוטעית הזאת‪,‬‬ ‫אבל היא לא נעלמה‪ .‬אדרבה‪ ,‬בשנים עברו היה לי הרושם שגם החיילים ששמעו‬ ‫ממפקדיהם הוראה ברוח הפרשנות המוטעית לעולם לא יסכימו לנהוג באופן‬ ‫שבוודאי או אף קרוב לוודאי יגרום להריגת החייל החטוף‪ ,‬בשנים האחרונות‬ ‫יש לי רושם שיהיו מפקדים וחיילים שיהיו מוכנים להרוג את החוטפים עם‬ ‫החטוף שבידם‪ .‬זוהי תופעה שחייבים להבין אותה כדי לעקור אותה מקרב‬ ‫המפקדים והחיילים‪.‬‬ ‫במסגרת ״הפורום המבצעי״ של צה״ל‪ ,‬שנוכחים בו המפקדים הבכירים של‬ ‫היחידות הלוחמות‪ ,‬בנובמבר ‪ ,2011‬הסביר הרמטכ״ל הנוכחי‪ ,‬רא״ל בני גנץ‪ ,‬את‬ ‫נוהל חניבעל ודחה במפורש את הפרשנות המוטעית שלו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬במהלך‬ ‫המבצעים האחרונים של צה״ל בעזה היו אירועים המעוררים את החשש שחיילים‬ ‫אחדים נהרגו כשמפקדים וחיילים פעלו בהתאם לפרשנות המוטעית של הנוהל‪.‬‬ ‫״בכל מחיר״ – והסייג בדבר סיכון החטוף‬ ‫אינני יודע מה היו אומרים המצדדים ברעיון של ״טוב חייל מת מחייל חטוף״‪,‬‬ ‫אילו נדרשו להכריע בדבר המעשה הראוי בנסיבות שבהן אנחנו יודעים היכן‬ ‫מחזיק האויב בחייל החטוף‪ ,‬אבל הנסיבות אינן מאפשרות לבצע פעולה צבאית‬ ‫שבהסתברות גבוהה תשחרר אותו‪ .‬האם יעלה על הדעת להפציץ את המקום‬ ‫בו הוא מוחזק‪ ,‬כדי להרוג את החייל ואת המחזיקים בו?‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪43‬‬ ‫אנסה להצביע בקצרה על מה שנראים לי כשורשי התופעה הרווחת של פרשנות‬ ‫כל כך מוטעית‪ .‬בנסיבות הנוכחיות‪ ,‬השורש החזק ביותר של הפרשנות המוטעית‬ ‫הוא התפיסה המוטעית הרואה בחטיפת חייל אירוע בעל משמעות אסטרטגית‪.‬‬ ‫כדי לא להגיע למצב שיש לו משמעות אסטרטגית שלילית‪ ,‬אומרים לעצמם‬ ‫מפקדים‪ ,‬מותר לנקוט בצעדים צבאיים החורגים משגרת הפעילות הצבאית‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬אם ההפעלה של נוהל חניבעל לאחר חטיפת סגן הדר גולדין ז״ל כללה‬ ‫שימוש מסיבי בירי‪ ,‬שגרם למותם של עשרות רבות של תושבי עזה שלא‬ ‫היו מעורבים בחטיפה או בפעילות טרור כלשהי‪ ,‬כי אז ההסבר לנכונות של‬ ‫המפקדים לגרום לנזק אגבי רב מוסברת על יסוד ההנחה שהפעילות הצבאית‬ ‫הזאת דרושה כדי למנוע נזק אסטרטגי‪ )24(.‬הדעת נותנת‪ ,‬כי החשש מפני נזק‬ ‫אסטרטגי הביא מפקדים לא רק לכלל הכרעה שיש להם הצדקה לגרימת נזק‬ ‫אגבי רב‪ ,‬אלא שיש להם גם הצדקה לפגיעה קטלנית בחוטפים יחד עם החטוף‪.‬‬ ‫לטעמי‪ ,‬זוהי פגיעה מובהקת בערכי צה״ל‪ ,‬באתיקה ובמוסר ואולי אף בחוק‪.‬‬ ‫(‪ )25‬במסגרת יישום הלקחים של המבצע ראוי לעקור מן השורש את הפרשנות‬ ‫המוטעית‪ ,‬בעיקר על ידי ביטול התפיסה שאירוע חטיפה הוא אירוע בעל‬ ‫משמעות אסטרטגית ועל ידי העמקת ההבנה הפיקודית של הערכים שהזכרנו‬ ‫לעיל‪ ,‬שכולם נפגעים באופן חמור בכל גילוי של הפרשנות המוטעית‪ ,‬גם‬ ‫בנכונות לפעול על פיה‪ ,‬גם בהוראות לפעול על פיה ועל אחת כמה וכמה נוכח‬ ‫פעולה על פיה‪.‬‬ ‫שורש שני של התופעה שלפנינו הוא המסר הכפול שמפקדים שומעים‬ ‫ממפקדיהם בעניין נוהל חניבעל‪ .‬הטקסט של נוהל חניבעל‪ ,‬בנוסחים הנוכחיים‬ ‫שלו‪ )26(,‬מדגיש את סיכול ניסיון החטיפה של החייל ומשאיר בשוליים את‬ ‫הסייג בדבר סיכון חיי החייל במהלך הירי על החוטפים‪ .‬המילים ״בכל מחיר״‬ ‫עולות בהבנה הטבעית של הטקסט‪ ,‬עד שלאחר עמודים אחדים מגיעים לסייג‬ ‫בדבר חיי החייל‪ .‬חובתו של צה״ל היא לנסח את נוהל חניבעל באופן שיבהיר‬ ‫‪ .24‬זהו שיקול מידתיות פשוט‪ :‬מניעת נזק אסטרטגי‪ ,‬שהוא מטבעו חמור‪ ,‬מצדיקה גרימת‬ ‫נזק אגבי רב‪.‬‬ ‫‪ .25‬הפקודה להרוג את החייל בנסיבות הפעלת נוהל חניבעל היא פקודה בלתי חוקית בעליל‪,‬‬ ‫אבל לא נאריך כאן בטיעון המשפטי‪.‬‬ ‫‪ .26‬כיוון שהנוהל קובע מה יעשו כוחות צבאיים מסוימים לסיכול ניסיון החטיפה‪ ,‬הוא קיים‬ ‫בנוסחים שונים‪ ,‬בהתאם לפיקודים השונים והאוגדות הרלוונטיות‪.‬‬ ‫‪44‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫מיד שמטרת הפעלתו היא להביא לחילוצו של החייל מידי חוטפיו על ידי‬ ‫פעולה צבאית כנגדם‪ .‬האמצעים המותרים להשגת המטרה הזאת כוללים ירי‬ ‫לעבר החוטפים העלול לסכן את החייל‪ ,‬אבל הם אינם כוללים ירי שיש בו‬ ‫הסתברות גבוהה מאוד לפגיעה קטלנית בחייל ובוודאי שאינם כוללים ירי‬ ‫שיביא בוודאות לפגיעה קטלנית בחייל‪.‬‬ ‫השורש השלישי שראוי להזכיר הוא התפיסה המוטעית בדבר מקומה של‬ ‫ההקרבה באתיקה הצבאית‪ .‬מדי פעם נשמעות התבטאויות בשבח המימוש‬ ‫של ״ערך ההקרבה״‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬אין ערך כזה בערכי צה״ל וגם לא יכול‬ ‫להיות ערך כזה בערכיו של צבא במדינה דמוקרטית‪ .‬צבא כזה רשאי‪ ,‬בנסיבות‬ ‫של ״אין ברירה״‪ ,‬לשלוח חיילים למצבים מסוכנים כדי לבצע משימות חיוניות‬ ‫בהחלט‪ ,‬אבל אסור לו לשלוח חיילים למצבים שבהם יש ודאות או אפילו‬ ‫הסתברות גבוהה במיוחד שהם ייהרגו‪ .‬ידועים כמה מקרים בתולדות צה״ל‬ ‫בהם חיילים נשלחו למשימות שהיה ברור למפקדיהם‪ ,‬ואולי גם להם עצמם‬ ‫מראש‪ ,‬שהם לא ישובו מהן‪ .‬זה לא המקום לדון בכל האירועים הללו‪ .‬דעתי היא‬ ‫שהם כרוכים בשגיאות אתיות‪ ,‬מוסריות וגם מבצעיות‪ .‬ראוי לחדד בתפיסות‬ ‫הפיקודיות את החשיבות המכרעת של ההבדל בין הסתכנות לבין הקרבה‪.‬‬ ‫לא ״טוב למות בעד ארצנו״‪ ,‬מפני שלא טוב למות‪ .‬רע למות‪ ,‬אבל לפעמים‬ ‫מחויבים להסתכן‪ ,‬ולפעמים כשמסתכנים נהרגים‪ ,‬למרבה הרעה לחייל עצמו‪,‬‬ ‫למשפחתו‪ ,‬למפקדיו ולרעיו‪.‬‬ ‫ההגנה שמספק השלום‬ ‫לסיום הדיון הנוכחי בהיבטים אתיים ומוסריים של מבצע ״צוק איתן״‪ ,‬נזכיר‬ ‫בקיצור נמרץ שלוש סוגיות הראויות לדיון עמוק ונפרד‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬תחקירים‪ ,‬חקירות והפקת לקחים‪ .‬מובן מאליו שארגון מקצועי המבצע‬ ‫פעילויות מורכבות ילווה כל פעילות משמעותית בתחקיר המיועד לברר מה‬ ‫התרחש במהלך הפעילות‪ ,‬מה התנהל כראוי‪ ,‬מה התנהל באופן הדורש שיפור‬ ‫ומה התנהל באופן המחייב שינויים משמעותיים בהוראות‪ ,‬בנהלים‪ ,‬בשיטות‬ ‫או אף בדוקטרינות‪ .‬תהליך של הפקת לקחים הוא תהליך של בדיקה עובדתית‪,‬‬ ‫ניתוח מקצוע ויישום מעשי‪ .‬הודעה על הפקת לקחים תישמע מפוקפקת כל‬ ‫זמן שלא התרחש כראוי המעבר מן הבדיקה והניתוח אל שגרת היישום‪.‬‬ ‫ארגון ממלכתי‪ ,‬בעל ייעוד חיוני ואופי מקצועי כמו של צה״ל‪ ,‬כולל בתחקיר‬ ‫תורת המלחמה הישראלית ומבצע "צוק איתן"‬ ‫‪45‬‬ ‫שלו‪ ,‬לאחר מלחמה‪ ,‬מבצע או פעילות משמעותית אחרת‪ ,‬גם בדיקה של‬ ‫ההיבטים האתיים של מה שהתרחש‪ ,‬מפני שההיבטים הללו הם חלק משיטת‬ ‫הפעולה המקצועית שלו‪ .‬העיסוק באתיקה של הארגון והמקצוע הוא חלק‬ ‫מהותי של בניין הכוח הארגוני והמקצועי‪ .‬ניתן להניח ששאלות אתיות‪,‬‬ ‫מוסריות ואף משפטיות יעלו במהלך התחקיר של מבצע ״צוק איתן״‪ ,‬ילובנו‪,‬‬ ‫ייענו ויביאו להפקת לקחים‪ .‬המאמר הנוכחי הוא מעין תרומת רקע לתחקיר‬ ‫נורמטיבי כזה‪.‬‬ ‫מקור האינפורמציה העיקרי בתחקירים כאלה הוא עדויות החיילים והמפקדים על‬ ‫מה שהתרחש במהלך הפעילות הצבאית שלהם‪ ,‬בכלל זה – המשימות הנתונות‪,‬‬ ‫המודיעין‪ ,‬השיקולים‪ ,‬ההחלטות‪ ,‬המעשים והתוצאות השונות‪ .‬זהו מקור‬ ‫האינפורמציה העיקרי‪ ,‬אבל ייתכן שהוא לא יהיה מקור האינפורמציה היחיד‪.‬‬ ‫האינפורמציה המגיעה ממקורות אחרים ראויה ליחס כפול‪ .‬מצד אחד‪ ,‬סיפור‬ ‫המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין‪ ,‬כפי שסיפרו לאחרונה‬ ‫עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה‪ ,‬כדוגמת כתב של הסוכנות‬ ‫‪ .AFP‬זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם הוא‬ ‫מוכרח לעבור במסננות של החמאס‪ .‬מובן מאליו שאלה הן מסננות שדרכן לסלף‬ ‫ולהכחיד על פי טעם הארגון הטרוריסטי‪ .‬גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת‬ ‫״בצלם״ היא לא אמינה‪ ,‬גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה‪ ,‬הפועל באופן‬ ‫הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של החמאס‪ .‬בגלל הצורך‬ ‫המתמיד לרצות את החמאס‪ ,‬נמנע מנכ״ל ״בצלם״‪ ,‬לאחרונה‪ ,‬מתיאור החמאס‬ ‫כארגון טרור‪ ,‬כמקובל בדמוקרטיות המערביות‪ ,‬בתירוצים קלושים ובהצעת‬ ‫התחליף המטעה ״ארגון פלסטיני חמוש״‪ .‬ומצד שני‪ ,‬ראוי לעבור על כל סיפור‬ ‫עיתונאי ומעשייה של החמאס או ״בצלם״‪ ,‬כדי לראות שמא יש בהם מן האמת‪,‬‬ ‫למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל‪.‬‬ ‫פעילות המתחזה לבדיקה עניינית‪ ,‬כדוגמת ועדת שאבאס‪ ,‬היא מהלך במסגרת‬ ‫מאבקי הכזב והתעמולה הנערכים תחת הערפיח של דיוני ״הלגיטימציה״‪ .‬בהקשר‬ ‫הנוכחי נסתפק במה שנאמר לעיל בדבר טענות ״לגיטימציה״ וכיוצא בהן‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬מדינה מתוקנת‪ ,‬ובמסגרתה ארגוניים חיוניים‪ ,‬מקצועיים ואחראיים‬ ‫כדוגמת צה״ל והשב״כ‪ ,‬מכינה את ההגנה העצמית של אזרחיה ועצמה לא רק‬ ‫נוכח הסכנות הנתונות אלא גם נוכח סכנות אפשריות‪ ,‬ההולכות ומתקרבות‪.‬‬ ‫הסכנה הראויה לתשומת לב מיוחדת בהקשר הזה היא סכנת מתקפת סייבר‪.‬‬ ‫חלק מן הסכנה הזאת נעוץ ביכולת של מדינות עוינות‪ ,‬כדוגמת איראן‪ ,‬להפעיל‬ ‫כנגד מדינת ישראל אמצעים של לוחמת סייבר התקפית‪ ,‬בחתימה נמוכה‪ ,‬לעזור‬ ‫‪46‬‬ ‫אסא כשר‬ ‫בכך לחמאס ולארגונים דומים מבלי להסתכן במשלוח כוחות צבאיים‪ ,‬יועצים‬ ‫או אמצעי לחימה שכולם מועדים להיתפס או להתגלות‪.‬‬ ‫הכנות לעימות במתכונת של מלחמת סייבר אמורות לכלול לא רק את הפיתוח‬ ‫המתמיד של אמצעים חדשים‪ ,‬חזקים ואף מכריעים‪ ,‬של לחימת סייבר‪ ,‬אלא גם‬ ‫את הפיתוח של האתיקה הרלוונטית‪ .‬הצעדים שנעשו במישור הדין הבינלאומי‪,‬‬ ‫במסמך הקרוי ״אמנת טאלין״‪ ,‬הם הרחבה פשוטה של כמה עקרונות של הדין‬ ‫הבינלאומי אל עבר מצבים של מלחמת סייבר‪ .‬הרחבה כזו‪ ,‬ככל שיש לה ערך‬ ‫במישור היחסים הבינלאומיים‪ ,‬היא חסרת ערך מנקודות המבט של האתיקה‬ ‫והמוסר של פעילות הלוחמה בסייבר‪ .‬מערכת עקרונות שתהיה בעלת ערך אתי‬ ‫ומוסרי ניתנת לפיתוח‪ ,‬אבל לא נאריך בזה כאן‪.‬‬ ‫ושלישית‪ ,‬השלום‪ .‬מדינה דמוקרטית חייבת להתאמץ ככל יכולתה לספק‬ ‫לאזרחיה וללוחמיה את ההגנה הטובה ביותר האפשרית מפני הסכנות החיצוניות‬ ‫הנשקפות להם‪ .‬כל ממשלה חייבת להתאמץ לספק את ההגנה הזאת‪ ,‬יהיו קווי‬ ‫היסוד שלה אשר יהיו‪ .‬ואין הגנה טובה יותר מן השלום‪ ,‬אפילו אם הוא לובש‬ ‫את הצורה המוגבלת של הסכם מדיני יציב לאי־לוחמה‪ .‬מצב של מלחמה בין‬ ‫שני צדדים הוא מצב שבו שניהם יודעים שאם יתגלע סכסוך ביניהם‪ ,‬כל אחד‬ ‫מהם עלול לנסות לפתור את הסכסוך בכוח הזרוע הצבאית‪ .‬מצב של שלום בין‬ ‫שני צדדים הוא מצב שבו שניהם יודעים שאם יתגלע סכסוך ביניהם‪ ,‬אף אחד‬ ‫מהם לא עלול לנסות לפתור את הסכסוך באלימות וכל אחד מהם אמור לנסות‬ ‫לפתור את הסכסוך במשא ומתן‪ ,‬מייגע ומתמשך ככל שיהיה‪ ,‬ללא שפיכות‬ ‫דמים‪ .‬לעולם‪ ,‬טוב השלום מן המלחמה‪.‬‬ ‫יהּודי ארה"ב וישראל‬ ‫ֵ‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫הפער הגדל בין יהודי ישראל ליהדות התפוצות בכלל‪ ,‬וליהדות ארצות־הברית‬ ‫בפרט‪ ,‬אינו נושא חדש‪ .‬בגיליון ‪ 29‬של כיוונים חדשים (דצמבר ‪ ,)2013‬כתבו על כך‬ ‫אלי אייל ("ישראל־תפוצה‪ :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין") וגבי‬ ‫שפר ("הגולה מתרחקת מישראל")‪ .‬בארצות־הברית התפרסמו על כך לפחות שני‬ ‫ספרים‪ :‬האחד הוא ספרו של שאול מגיד‪Judaism: Identity ,‬־‪American Post‬‬ ‫‪Ethnic Society‬־‪ ,and Renewal in a Post‬שבו מסביר המחבר את המעבר החד‬ ‫המתרחש בקרב יהודי ארצות־הברית לעבר החברה הבתר־אתנית (יודגם להלן‬ ‫בסקר ְּפיוּ); השני הוא ספרו של פיטר ביינרט‪ ,The Crisis of Zionism ,‬בו מתאר‬ ‫המחבר את הפער המתרחב בין יהודי ארצות־הברית ומדיניותה של ממשלת‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫למרות זאת‪ ,‬ראוי לחזור לנושא זה משום שלאחרונה התפרסמו שני מסמכים‬ ‫המעמידים באור דרמטי את הפער המתעצם בין שתי הקהילות היהודיות‬ ‫הגדולות ביותר‪ ,‬ואת הסכנה המוחשית לעם היהודי ולישראל הנובעת ממנו‪.‬‬ ‫פרופ' אמנון רובינשטיין‪ ,‬פרופסור למשפטים‪ ,‬מרצה וחוקר במרכז הבינתחומי בהרצליה;‬ ‫מומחה למשפט חוקתי‪.‬‬ ‫‪48‬‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫סקר ּ ְפיוּ‪ ,‬על הדיוקן של היהודים האמריקאים‪Pew's survey: the Portrait" ,‬‬ ‫‪ ,"of American Jews‬שפורסם בדצמבר ‪ )1(,2013‬חיזק רגשות וממצאים שעלו‬ ‫מסקרים קודמים בדבר התהליכים הדרמטיים המתרחשים בקרב יהדות ארצות־‬ ‫הברית‪ .‬אלה הם תהליכים שמדינת ישראל וממסדה אינם רשאים להתעלם‬ ‫מהם‪ .‬סקר זה זכה לתשומת לב בינלאומית והשבועון הבריטי האקונומיסט‪,‬‬ ‫ציטט ממנו בהרחבה במאמרו על מיהו יהודי‪ )2(.‬הסקר ממחיש עובדה בסיסית‬ ‫מרכזית‪ :‬יהדות ארצות־הברית עוברת תהליך של התרחקות מיהדות ישראל‬ ‫וממדינת ישראל‪ .‬שלוש מגמות ניכרות בסקר‪:‬‬ ‫•התרחקות מערכים יהודיים־דתיים‪ ,‬והתקרבות לערכים כלליים –‬ ‫אמריקאים־ליברליים;‬ ‫•גידול מתמשך בנישואים בין־דתיים;‬ ‫•התרחקות מההוויה הישראלית על מרכיביה השונים‪.‬‬ ‫כיצד הם מחנכים את ילדיהם?‬ ‫אך תחילה‪ ,‬החדשות הטובות‪ :‬רוב היהודים‪ – 94% ,‬כולל אלה שאינם יהודים‬ ‫על פי דתם – גאים ביהדותם‪ ,‬ויש להם תחושה עמוקה של השתייכות לעם‬ ‫היהודי‪ .‬גאווה זו – הכוללת ‪ 83%‬מהיהודים הלא־דתיים(‪ – )3‬מעידה על כוח‬ ‫השימור של היהדות האמריקאית‪ ,‬אך גם על המעמד שיהדות זו קיבלה בתוך‬ ‫האומה האמריקאית‪ .‬אכן‪ ,‬בצד גילויים של אנטישמיות‪ ,‬אותה מפלצת המסרבת‬ ‫למות‪ ,‬יש גם סימנים יוצאי דופן למעמד המיוחד שרכשו היהודים באמריקה‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬טקס בר־המצווה הפך להיות מוסד כלל אמריקאי מוכר; חג החנוכה‬ ‫הפך להיות במקרים רבים תאומו של חג המולד‪ ,‬ובמוסדות ציבור רבים מוצבים‬ ‫)‪1. Pew Research Center, A PORTRAIT OF JEWISH AMERICANS (2013‬‬ ‫‪www.pewforum.org/2013/10/01/jewish-american-beliefs-attitudes‬‬‫‪culture-survey.‬‬ ‫‬ ‫(להלן‪ :‬סקר ּ ְפיוּ)‪.‬‬ ‫‪2. The Economist, 1.1.2014, P :47.‬‬ ‫‪ .3‬אנשים שאינם יהודים על פי ההגדרה ההלכתית ל"מיהו יהודי"‪ ,‬או שבוחרים להגדיר‬ ‫עצמם כמי שאינם דתיים‪.‬‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫‪49‬‬ ‫החנוכייה ועץ האשוח המואר‪ ,‬זה ליד זה‪ .‬אך מעמד זה‪ ,‬מלווה בתהליך של חילון‬ ‫מתגבר‪ .‬בשנת ‪ ,2013‬אחד מכל חמישה יהודים הגדיר עצמו כחסר דת‪ ,‬ובקרב‬ ‫הציבור הצעיר – אלה שנולדו לאחר ‪ – 1980‬השיעור עולה לשליש בקירוב‪.‬‬ ‫לשם השוואה‪ :‬בקרב אלה שנולדו בשנים ‪ ,1945–1928‬השיעור היה ‪.14%‬‬ ‫כלומר‪ ,‬שיעור הלא־דתיים בקרב יהודי ארצות־הברית עולה במהירות‪ ,‬וכיוונו‬ ‫הוא חד־משמעי‪ .‬מגמה זו ניכרת גם בכל הנתונים האחרים‪ 62% :‬מהיהודים‬ ‫שנשאלו בסקר הביעו דעתם גם על משמעותה של הזהות היהודית‪ :‬הרוב‬ ‫אמר כי זה עניין של מוצא ו‪/‬או תרבות‪ 23% .‬ראו גם את הדת כרלוונטית‪,‬‬ ‫ורק ‪ 15%‬סברו כי הזהות היהודית היא עניין של דת‪ .‬בשיעורים אלה טמונה‬ ‫גם התשובה לשאלה המכרעת‪ :‬כיצד הם מחנכים את ילדיהם? באורח טבעי‬ ‫לגמרי‪ ,‬ככל שהדתיות של ההורים גדלה‪ ,‬כך גדל גם שיעורם של המחנכים‬ ‫את ילדיהם כיהודים במובן הדתי‪ ,‬בעוד ששניים מתוך שלושה יהודים שאינם‬ ‫דתיים אומרים שאינם מחנכים את ילדיהם כיהודים‪.‬‬ ‫נישואים בין־דתיים‬ ‫ההתרחקות מהדת מתבטאת גם בתזוזות בין הזרמים העיקריים של היהדות‪,‬‬ ‫כאשר התזוזה המרכזית היא לעבר היהדות הליברלית יותר‪ .‬אמת הדבר‪10% ,‬‬ ‫הם יהודים אורתודוקסים והריבוי הטבעי אצלם הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬גבוה מאשר קצב‬ ‫הריבוי של הזרמים האחרים של יהודי־ארצות־הברית‪ .‬אך‪ ,‬באורח מפתיע‪ ,‬הם‬ ‫גם מאבדים‪ ,‬במשך השנים‪ ,‬את אחיזתם בצעיריהם‪ :‬מחצית (!) מהנשאלים‬ ‫שגדלו בבית אורתודוקסי אמרו שכבר אינם אורתודוקסים‪ ,‬ורבע מהם עברו‬ ‫לזרם הקונסרבטיבי; תנודה זו באה לידי ביטוי גם במעבר של אלה שגדלו‬ ‫כקונסרבטיבים‪ ,‬ומתוכם כ־‪ 30%‬עברו להשתייך לזרם הרפורמי‪ .‬בו בזמן‪30% ,‬‬ ‫מאלה שגדלו כרפורמים‪ ,‬מגדירים עצמם כיהודים ללא דת‪ .‬זה‪ ,‬אפוא‪ ,‬הכיוון‬ ‫העיקרי של התנודה‪ .‬מספרים הרבה יותר קטנים – פחות מ־‪ – 10%‬מציינים‬ ‫את התזוזה בכיוון הפוך‪ :‬מעבר לקונסרבטיבים ולאורתודוקסים‪.‬‬ ‫כיוון זה לא פגע בכמה סממנים יהודים אופייניים‪ 70% :‬מהנשאלים חגגו את‬ ‫ליל הסדר‪ ,‬שכפי הנראה נחוג בחוג המשפחה כחג החירות ומתיישב במגמה‬ ‫הכפולה‪ :‬גאווה יהודית‪ ,‬ומשמעות אוניברסלית יותר ליהדותם‪.‬‬ ‫תהליך זה בא לידי ביטוי בנישואים בין־דתיים (המחבר אינו משתמש בביטוי‬ ‫המעליב "נישואי תערובת")‪ .‬שיעור הנישואים האלה גבוה מאוד‪ :‬אם מחריגים‬ ‫‪50‬‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫את האורתודוקסים‪ )!( 72% ,‬מנישואי יהודים שנישאו‪ ,‬מאז שנת ‪ ,2000‬הם‬ ‫בין־דתיים‪ 44% .‬מכלל היהודים הנשואים הם בין־דתיים‪ ,‬לרבות נישואים של‬ ‫יהודים על פי דתם‪ .‬בין הזוגות שנישאו לפני ‪ 41% ,1989‬מהנישואים היו בין־‬ ‫דתיים‪ :‬שיעור זה עלה בין ‪ 2005‬ל־‪ 2013‬ל־‪ 41% .58%‬מהנישואים הבין־דתיים‬ ‫הם לנשים לא יהודיות‪ ,‬ועל כן‪ ,‬לפי ההגדרה הישראלית ילדיהם אינם נחשבים‬ ‫ליהודים‪ .‬למעלה ממחצית הזוגות הבין־דתיים מגדלים את ילדיהן על בסיס‬ ‫חינוך יהודי חלקי‪.‬‬ ‫אשר להזדהות עם ישראל‪ :‬גם כאן יש קשר למהותה של הזהות היהודית‪ .‬אצל‬ ‫היהודים הדתיים שיעור המזדהים רגשית עם ישראל (מאוד‪ ,‬או במידה חלקית)‬ ‫הוא ‪ ,76%‬ואילו אצל הלא־דתיים השיעור הוא ‪ .55%‬הוא הדין בשיעורם של‬ ‫אלה שביקרו בישראל (‪ 48%‬כנגד ‪ .)25%‬רק מיעוט (‪ )38%‬גורס שממשלת‬ ‫ישראל עושה מאמצים כנים להגיע לשלום עם הפלסטינים‪ ,‬ורק ‪)!( 17%‬‬ ‫סוברים שההתנחלות בשטחים תורמת לביטחון ישראל‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬גם‬ ‫חלק מהיהודים הדתיים שותפים לביקורת על מדיניות ממשלת ישראל ומפעל‬ ‫ההתנחלויות‪ ,‬וכאשר הם נשאלים מה פירוש הדבר להיות יהודי‪ ,‬רק ‪43%‬‬ ‫רואים בדאגה לישראל גורם ליהדותם (בהשוואה ל־‪ 73%‬המציבים את זכר‬ ‫השואה במקום ראשון‪ 69% ,‬הרואים בחיים אתיים ומוסריים סימן היכר יהודי‪,‬‬ ‫ו־‪ 89%‬לא רואים סתירה בין להיות יהודי ולבקר קשות את ישראל)‪.‬‬ ‫תרעומת על הרבנות הראשית בישראל‬ ‫דו"ח אחר‪ ,‬מטעם המכון למדיניות העם היהודי‪ ,‬שכתבו שמואל רוזנר ואבי‬ ‫גיל‪ )4(,‬מדווח על שורה של מפגשים עם מנהיגים יהודים מכל הזרמים וממספר‬ ‫תפוצות בכלל‪ ,‬והאמריקאית בפרט‪ .‬במפגשים אלה עלו המוטיבים של יחסים‬ ‫בין יהודי התפוצות – ובראשן יהודי ארצות־הברית ‪ -‬והמשטר במדינת ישראל‪.‬‬ ‫הסוקרים מצאו כי‪:‬‬ ‫‪4. The Jewish People Policy Institute, Israel and the Jewish Sphere: Discussions‬‬ ‫‪Related to Intra-Jewish Tensions in A SPECIAL REPORT: JEWISH AND‬‬ ‫‪DEMOCRATIC: PERSPECTIVES FROM WORLD JEWRY 37–45, 37‬‬ ‫)‪(Rami Tal and Barry Geltman ed., 2014‬‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫‪51‬‬ ‫[ישנה] תרעומת חוצת־זרמים על הרבנות הראשית בישראל‪ ,‬בצד חוסר‬ ‫שביעות רצון מוגבל אך עדיין נרחב מהאפליה לרעה של הזרמים הלא־‬ ‫אורתודוקסים ביהדות‪ .‬הם כוללים ביקורת על חוקי הנישואין והגיור‬ ‫בישראל‪ ,‬ואי נחת מכל ניסיון לאכוף התנהגויות נוספות בעלות גוון דתי‪.‬‬ ‫משתתפי הסמינרים‪ ,‬כמעט בכל מקום שבו נערכו‪ ,‬סירבו להכיר בכל‬ ‫הצעה ל"חקיקה דתית" כדרך מקובלת לביטוי ה"יהודיות" של ישראל‪.‬‬ ‫אחת הקבוצות בסמינר בקליבלנד "הסכימה כי השבת צריכה להיות יום‬ ‫שונה משאר ששת ימי השבוע‪ ,‬אבל לא רצתה שזה יהיה 'כמו באיראן'‪".‬‬ ‫רוב היהודים רוצים כמה שפחות חוקים להסדרת שבת "יהודית" בישראל‬ ‫או מתנגדים לכל חוק להסדרתה‪ ,‬למעט החוק הבסיסי הקובע כי השבת‬ ‫היא יום המנוחה הרשמי‪ .‬רובם סבורים שישראל לא צריכה לחוקק חוקים‬ ‫מגבילים הנוגעים לכשרות המזון‪ .‬רגשות אלה עולים בקנה אחד עם‬ ‫מחקרים קודמים רבים שבהם ביטאו היהודים ברחבי העולם‪ ,‬אך במיוחד‬ ‫בצפון אמריקה‪ ,‬את רתיעתם ממדיניותה של ישראל בענייני דת‪.‬‬ ‫מה המסקנות משני מסמכים אלה ומהסקרים הקודמים לו? ראשית‪ ,‬אין‬ ‫כל ספק ששתי הקהילות היהודיות הגדולות‪ ,‬בישראל ובארצות הברית‪,‬‬ ‫מתרחקות והולכות זו מזו‪ .‬תהליך החילון הליברלי העובר על יהדות ארצות־‬ ‫הברית אין לו דומה בישראל‪ ,‬בה החינוך הדתי והחרדי מגדילים כוחם על‬ ‫חשבון החינוך הממלכתי‪ ,‬שגם הוא אינו נטול סממנים אורתודוקסיים‪.‬‬ ‫הזדהות יהודי ארצות הברית עם ישראל אף היא הולכת ונחלשת‪ ,‬בין השאר‬ ‫בשל פער זה שבין שתי החברות‪.‬‬ ‫מדובר‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר‪ ,‬אשר יחדיו יוצרות‬ ‫רוב גדול של יהודי העולם‪ .‬הפער המתרחב ביניהן הוא‪ ,‬על כן‪ ,‬לא רק עניין‬ ‫ישראלי אלא גם עניין יהודי‪ .‬ואכן‪ ,‬כל מי שאחראי על ניתוב מדיניות העם‬ ‫היהודי של ממשלת ישראל ושל הסוכנות היהודית‪ ,‬ניצב בפני העובדה המוחצת‬ ‫הבאה‪ :‬המשטר הישראלי‪ ,‬שנתן מונופולין לזרם האורתודוקסי‪ ,‬לא הכיר בזרמים‬ ‫האחרים והנהיג חוקי דת אחרים‪ ,‬פוגע במעמדה של ישראל בקרב רוב יהודי‬ ‫ארצות־הברית‪ )5(.‬עובדה זו באה לידי ביטוי בנושא הנישואים הבין־דתיים‪.‬‬ ‫‪ .5‬להרחבה ראו‪ :‬אמנון רובינשטיין‪" ,‬מיהו יהודי ‪( "2014‬טרם פורסם)‪.‬‬ ‫‪52‬‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫בשעתו‪ ,‬אחד הנימוקים למתן המונופולין לרבנות האורתודוקסית בנושא‬ ‫הנישואין היה שבכך מקרינה ישראל על יהודי התפוצות ומונעת‪ ,‬או לפחות‬ ‫מקטינה‪ ,‬התבוללות דרך נישואין ללא־יהודים‪ .‬השערה זו מתגלית בסקר ְּפי ּו‬ ‫כמופרכת מכל וכול‪ .‬למשפט הנוהג בישראל אין שום השפעה על התהליכים‬ ‫העמוקים העוברים על יהדות זו‪ ,‬אם הוא סותר את ההוויה האמריקנית של‬ ‫זכויות אדם והפרדה בין דת ממוסדת למדינה‪.‬‬ ‫הא ָדנִ ים‬ ‫ההתנגשות בין שני ֲ‬ ‫כיצד‪ ,‬אפוא‪ ,‬על ישראל לעצב את מדיניותה בנושא זה? שתי תשובות שונות‬ ‫יכולות להינתן לדילמה זו‪ :‬האחת‪ ,‬נובעת מהאמונה העמוקה בצורך לקיים את‬ ‫ההלכה‪ ,‬כפי שזו פורשה במשך הדורות על ידי האורתודוקסיה היהודית‪ .‬טענה‬ ‫זו יכולה להסתמך על העובדה שההתרחקות מהיהדות האורתודוקסית‪ ,‬ובעצם‬ ‫מהדתיות על כל צורותיה‪ ,‬מביאה בעקבותיה להתבוללות‪ ,‬להצטמקות עתידית‬ ‫של מספר היהודים בתפוצות ולהקטנת הזיקה לישראל‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬קיימת הטענה ההפוכה‪ :‬רתימת המשטר הישראלי לאורתודוקסיה‪,‬‬ ‫משמעותה ברית עם מיעוט קטן בקרב יהודי ארצות־הברית והגדלת הריחוק‬ ‫מישראל – זו שאמורה להיות משאת נפשם של כל היהודים בעולם‪ .‬הזיקה‬ ‫לישראל קיימת ומתחזקת רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם עולם המושגים‬ ‫הליברלי של היהודים‪ .‬כך‪ ,‬כדוגמה‪ ,‬הייתה בשנות השבעים והשמונים‬ ‫התגייסות כללית של יהודי ארצות־הברית‪ ,‬על כל גוניה‪ ,‬למען זכות יציאת‬ ‫יהודי ברית־המועצות‪ ,‬תחת הסיסמה "שלח את עמי"‪ .‬התגייסות זו הייתה כה‬ ‫אדירה עד שהצליחה במשימתה‪ ,‬גם נגד מדיניותו הסרבנית של הקרמלין‪ .‬אך‬ ‫התגייסות זו התבססה גם על הנימוק הציוני־לאומי וגם על זכות האדם לצאת‬ ‫הא ָדנִ ים האלה של רוב יהודי ארצות־‬ ‫את ארצו‪ .‬לא הייתה סתירה בין שני ֲ‬ ‫הברית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המשטר הדתי של ישראל ומדיניות ההתנחלות בשטחים‬ ‫הא ָדנִ ים‪ ,‬ומביאים בעקבותיהם פער בין שתי‬ ‫מעוררים התנגשות כזו בין שני ֲ‬ ‫הקהילות וירידה מוחשית בזיקה לישראל‪.‬‬ ‫כדוגמה הפוכה ניתן לציין‪ ,‬למשל‪ ,‬את ימי הקמת ממשלת שמיר הראשונה‪,‬‬ ‫בשנת ‪ .1988‬בבחירות אלה זכה הליכוד במנדט אחד יותר מהמערך‪ .‬ממספר‬ ‫טעמים‪ ,‬שלא יפורטו כאן מפאת קוצר היריעה‪ ,‬העדיף בשעתו יצחק שמיר –‬ ‫עליו הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה – לנסות להקים ממשלת ימין־חרדים‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫‪53‬‬ ‫צרה‪ .‬המפלגות החרדיות‪ ,‬שהבינו היטב את יכולת המיקוח הרבה שלהן באותה‬ ‫עת‪ ,‬הציבו דרישות מרחיקות לכת במהלך המו"מ הקואליציוני‪ .‬לא זו אף זו‪,‬‬ ‫בעת ובעונה אחת ניהלו אותן מפלגות מו"מ אף עם ראש המערך דאז‪ ,‬שמעון‬ ‫פרס‪ ,‬בניסיון לבדוק האם ממנו יקבלו‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬תנאים עדיפים על‬ ‫אלה שהובטחו על ידי הליכוד‪ )6(.‬בין יתר ההבטחות שניתנו למפלגות החרדים‬ ‫הייתה אחת‪ ,‬מסוימת‪ ,‬אשר הקימה קול זעקה של ממש בקרב יהודי ארצות‬ ‫הברית‪ :‬מדובר בהבטחה לתמיכה בהצעת החוק בעניין מיהו יהודי – חוק‬ ‫שיזמה מפלגת אגו"י‪ ,‬במטרה להחיל הגדרה דתית אורתודוקסית על הגיור‬ ‫הנזכר בחוקי השבות ומרשם האוכלוסין‪ .‬עם תחילת הפרסומים בדבר כוונה‬ ‫לחוקק חוק מיהו יהודי מסוג זה‪ ,‬החלו להגיע ארצה משלחות רבות של‬ ‫יהודי ארצות־הברית‪ )7(.‬רוב חברי המשלחות היו רפורמים וקונסרבטיבים‪,‬‬ ‫אולם היו גם מספר נציגים אשר התנגדו לשינוי החוק מקרב יהדות ארצות־‬ ‫הברית האורתודוקסית‪ )8(.‬משלחות אלה הפעילו מנופי לחץ כבדים כאשר‬ ‫איימו‪ ,‬בין היתר‪ ,‬להפסיק את העברת כספי המגבית השנתית לישראל‪ ,‬וכן‬ ‫להפסיק להשפיע על הממשל הפדרלי בהקשר לסכסוך עם מדינות ערב בכלל‪,‬‬ ‫והפלסטינים בפרט‪ .‬דוגמה זו ממחישה שני אלמנטים בעלי חשיבות למאמר‬ ‫זה‪ :‬ראשית‪ ,‬יהדות ארצות־הברית רואה את עצמה כשותפה – במובן ובעוצמה‬ ‫משתנים – לתהליכים הקורים בתוך מדינת ישראל‪ ,‬ובמיוחד כאשר מדובר‬ ‫‪ .6‬להשוואת הצעת שתי המפלגות לחרדים ראו‪ :‬מנחם רהט‪" ,‬מי הבטיח מה וכמה‬ ‫– רשימה מלאה ומעודכנת של המחירים שאותם הסכימו הליכוד והמערך לשלם‬ ‫לשותפיהם בעונת השוק הפוליטי"‪ ,‬פוליטיקה‪.)1990( 43–42 ,33 ,‬‬ ‫‪ .7‬רן דגוני‪" ,‬יש מיהו יהודי – אין תרומה"‪ ,‬מעריב‪ ;10–9 ,18.11.1988 ,‬אריה בנדר‬ ‫"ראשי המגבית יפתחו בירושלים משרד קבוע להיאבק במיהו יהודי"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪ ;2–1 ,23.11.1988‬אריה בנדר ועפרה ישועה־ליית‪" ,‬נציג משלחת הארגונים‬ ‫היהודיים בארה"ב‪' :‬מיהו יהודי' הוא הקו האדום"‪ ,‬מעריב‪.3 ,21.11.1988 ,‬‬ ‫‪ .8‬ראו למשל‪ :‬דן ארקין‪" ,‬הרב לוקשטיין‪ :‬מי שייפסל כיהודי עלול להפסיק תמיכתו‬ ‫בישראל"‪ ,‬מעריב‪ .7 ,28.1.1988 ,‬כתבה זו מציגה את עמדתו של רב אורתודוקסי‬ ‫אשר קרא להימנע מחקיקה‪ ,‬זאת‪ ,‬על רק הבדלי התרבות בין יהודי ארה"ב ויהודי‬ ‫ישראל‪ .‬לדידו‪ ,‬חקיקה זאת יכלה לאיים על הקשר הגורדי אשר חיבר בין יהדות‬ ‫ישראל ויהדות התפוצות‪ .‬סיבות דומות לאי שימוש בחוק השבות כאמצעי מיקוח‬ ‫פוליטי‪ ,‬צוינו במכתב שנשלח ליצחק שמיר מאיגוד הרבנים האורתודוקסיים‬ ‫בארצות־הברית‪ ,‬וראו‪ :‬רן דגוני "הסתדרות הרבנים של אמריקה נגד שינוי חוק‬ ‫מיהו יהודי"‪ ,‬מעריב‪.2–1 ,21.11.1988 ,‬‬ ‫‪54‬‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫בחוק המשפיע בעיקר על יהודי התפוצות‪ )9(.‬שנית‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬חזר בו‬ ‫יצחק שמיר מהבטחתו לחרדים בעניין זה‪ ,‬ולבסוף הוקמה ממשלת אחדות‬ ‫רחבה שלא כללה התחייבות זו‪ .‬מאז ועד היום‪ ,‬וחרף הלהט החרדי וכוח‬ ‫המיקוח העצום שיש למפלגות החרדיות במערכת הפוליטית הישראלית‪ ,‬לא‬ ‫עלתה עוד דרישה זו על סדר היום הממשלתי‪ .‬אין לכך כל הסבר‪ ,‬זולת הלחץ‬ ‫העצום שהופעל על ידי יהדות ארצות־הברית שלא לפסול ממי שעברו גיורים‬ ‫לא־אורתודוקסיים את זכויות השבות‪.‬‬ ‫הקושי לקיים יהדות חילונית בתפוצות לאורך זמן‬ ‫מן המקובץ עולה כי גישה זו‪ ,‬המכירה בעובדות בשטח‪ ,‬מניחה שאם ישראל‬ ‫תשנה את משטרה ומדיניותה בכיוון ליברלי יותר‪ ,‬היא תזכה בשיעור תמיכה‬ ‫רב יותר‪ ,‬וכך גם יגבר הסיכוי לעלייה מארצות־הברית‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש לשים לב‬ ‫למיעוט הגדול של יהודים לא־דתיים ולגידול העצום בנישואים בין־דתיים‪.‬‬ ‫מיעוט גדול זה עומד‪ ,‬אולי‪ ,‬בפני סכנה עתידית‪ :‬צאצאיו‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬לא‬ ‫יהיו עוד יהודים במובן המקובל של המילה‪ ,‬והיהדות תתבטא אולי בזיכרונות‬ ‫עמומים מסבא או סבתא יהודים‪ .‬אכן‪ ,‬הניסיון מוכיח כי כמעט בלתי אפשרי‬ ‫לקיים יהדות חילונית בתפוצות‪ ,‬לאורך זמן‪ .‬לעומת זאת בישראל‪ ,‬שבה ההוויה‬ ‫הציבורית והחינוכית היא יהודית והשפה והתרבות העברית שליטות‪ ,‬אין בעיה‬ ‫כזו‪ .‬אכן‪ ,‬למי שרוצה לשמר את יהדותו התרבותית הלא־דתית ולחיות בחברה‬ ‫חילונית‪ ,‬אין פתרון אחר זולת עלייה לישראל‪ .‬זו אף פעם לא תהיה המונית‪,‬‬ ‫אך למיעוט בקרב מיעוט זה‪ ,‬זהו פתרון קוסם‪.‬‬ ‫יתר על כן‪ ,‬הגישה האורתודוקסית מצמקת את גודלה של הקהילה היהודית‬ ‫בארצות־הברית‪ .‬על פי המחקר שערך סרג'יו דלה־פרגולה‪ ,‬עבור המכון למדיניות‬ ‫העם היהודי‪ )10(,‬מונים האורתודוקסים בין ‪ 500‬ל־‪ 600‬אלף איש‪ ,‬אולם ככל‬ ‫שנתרחק ממעגל האורתודוקסיה ונמנה גם יהדות לא־אורתודוקסית‪ ,‬וגם את‬ ‫אלה הרואים עצמם כיהודים‪ ,‬כך גדל מספרם של היהודים עד כדי הגעה לקטגוריה‬ ‫‪ .9‬דוד לנדאו‪" ,‬פרשת 'מיהו יהודי'‪ :‬דוגמה להשפעה יהודית־אמריקאית על מדיניות‬ ‫ישראלית" (‪.)1996‬‬ ‫‪10. Sergio Dellapergola, Jewish Demographic Policies (Tal and Geltman ed., 2011).‬‬ ‫זהות מתרחקת‪ ,‬סכנה מתקרבת‬ ‫‪55‬‬ ‫של זכאי חוק השבות הכוללת‪ ,‬בארצות־הברית בלבד‪ 10 ,‬מיליון (!) בני אדם‬ ‫הזכאים לעלות לישראל ולקבל את אזרחותה‪ .‬אלה מספרים מעוררי השתאות‪.‬‬ ‫זהו פער אדיר בין הגרעין הקטן של האורתודוקסים לבין אלה הרואים קשר‬ ‫בינם לבין היהדות‪ ,‬ושחלק מהם הם פוטנציאל לעלייה לישראל‪ .‬לעם ששליש‬ ‫מבניו ובנותיו נרצח בשואה‪ ,‬יש משמעות למספרים אלה‪ .‬זו גם הסיבה שאדם‬ ‫כמו אברהם (אייב) פוקסמן‪ ,‬הנשיא היוצא של הליגה נגד השמצה‪ ,‬יוצא נגד‬ ‫הזנחת המשפחות הבין־דתיות ובעד הטיפול בהן במגמה לקרבן לעולם היהודי‪.‬‬ ‫(‪ )11‬לדבריו של פוקסמן‪ ,‬מדינת ישראל צריכה למלא תפקיד חיוני בשמירת זהותם‬ ‫היהודית של המשפחות הבין־דתיות – והדבר יושפע רבות‪ ,‬בין היתר‪" ,‬בתדמית‬ ‫של מדינת ישראל‪ ,‬ובאופן שבו היא נראית ומקובלת בבתים המעורבים‪ ,‬ובאותה‬ ‫מידה – איך ילדי הזוגות המעורבים ייראו ויתקבלו בישראל"‪ .‬פוקסמן מסביר‬ ‫כי כדי לחבק את הילדים האלה‪ ,‬וכדי לא לדחותם‪ ,‬צריכה מדינת ישראל לנקוט‬ ‫ביחס סובלני ופתוח כלפיהם; לקדם וליישם תפיסות פלורליסטיות; לגלות‬ ‫יצירתיות ואומץ לב בהחלטות לגבי האופן שבו היא נוהגת בהם‪ .‬אכן‪ ,‬גינוי‬ ‫התופעה של נישואים בין־דתיים ואי תשומת לב לילדיהם הם גילוי של עיוורון‬ ‫חברתי ומדיני‪ .‬התהליכים המוליכים בקרב יהודי ארצות־הברית – וגם בתפוצות‬ ‫אחרות – חזקים ומושרשים מדי מכדי שיושפעו מנזיפות ממסדיות כלשהן‪.‬‬ ‫האינטרסים של היהודים בישראל‬ ‫יש הטוענים כי על ישראל אין מוטלת שום חובה להתאים את עצמה ואת‬ ‫חוקיה למציאות הפלורליסטית בארצות־הברית‪ .‬אך לכך קיימות גם טענות‬ ‫נגדיות‪ :‬חוק השבות נועד להיות חוק הפונה אל העם היהודי בתפוצותיו‪,‬‬ ‫ואם הגדרת היהודי האמורה בו פונה רק למיעוט מצטמק והולך מחמיץ‬ ‫החוק את מטרתו העיקרית; אין לשכוח גם שגודלה של הקהילה היהודית‬ ‫וזיקתה לישראל משרתות את האינטרסים המובהקים ביותר של יהודי ישראל‬ ‫במאבקם למען זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בישראל‪ .‬יתר על כן‪,‬‬ ‫לדעת המחבר‪ ,‬גישה פלורליסטית וליברלית תשרת את ישראל לא רק ביחסיה‬ ‫‪ .11‬ריאיון שערך שלמה שמיר עם אברהם פוקסמן‪ ,‬יושב ראש הליגה למניעת השמצה‬ ‫(סוף השבוע‪.)21.3.2014 ,‬‬ ‫‪56‬‬ ‫אמנון רובינשטיין‬ ‫עם התפוצות‪ ,‬אלא גם – ואולי בעיקר – את צרכיה של החברה הישראלית‪.‬‬ ‫השלטת הדת באמצעות חוקים וצווים המושגים בעזרת כוח פוליטי‪ ,‬כמו גם‬ ‫הפגיעה הנמשכת בחינוך הממלכתי והפיכתו לזרם חצי־אורתודוקסי‪ ,‬פוגעת‬ ‫לא רק בציבור הלא־דתי בקרב יהודי ישראל‪ ,‬אלא גם בממסד האורתודוקסי‬ ‫שאנשיו דואגים לאינטרסים הצרים (ולפעמים העסקניים) שלהם‪ ,‬מבלי לתת‬ ‫דעתם על ירידת קרנה של מורשת ישראל בציבור שאינו שומר מצוות‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬חילוקי הדעות בישראל הם בין אלה הדורשים דבקות‬ ‫באורתודוקסיה היהודית על חשבון הקהילה היהודית הגדולה והפלורליסטית‬ ‫בארצות־הברית וברוב רובן של התפוצות‪ ,‬לבין אלה הרואים‪ ,‬כמו כותב שורות‬ ‫אלה‪ ,‬גם ברכה ערכית וגם תועלת ציונית־יהודית בהשלמה עם פלורליזם זה‪.‬‬ ‫הרנסנס הנדרש במערכת החינוך הישראלית‬ ‫"הכשל החמור בחינוך הממלכתי‬ ‫הוא בכפיית הרציונל התחרותי של‬ ‫רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫ההכרה שהחינוך הוא המפתח להתמודדות עם המשבר החברתי־תרבותי‬ ‫העמוק ורב הרבדים המתחולל במדינת ישראל היא‪ ,‬כיום‪ ,‬מוסכמה של כל‬ ‫האליטות; בה במידה מוסכמת ההכרה שמערכת החינוך הממלכתית אינה‬ ‫מקיימת את הציפיות שהחברה הישראלית תולה בה‪ ,‬וכישלונותיה מרובים‬ ‫מהישגיה‪ .‬פחות מכך‪ ,‬מקובלת ההכרה שהסיבה למשבר החברתי נעוצה במעבר‬ ‫ממדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית לכלכלת שוק חופשי תחרותית אנוכית‪,‬‬ ‫ושסיבת הכישלון במערכת החינוך הממלכתית היא הרפורמה‪ ,‬יותר נכון‪:‬‬ ‫המהפכה שהתחוללה במערכת החינוך הישראלית‪ ,‬בשנות השמונים של המאה‬ ‫הקודמת‪ ,‬כדי להתאימה לדרישות האידאולוגיה הנאו־קפיטליסטית שביסוד‬ ‫כלכלת השוק החופשי; הפרטה המקדימה את טובת הפרט האנוכי על פני‬ ‫תחרות לטובת הכלל ואקדמיזציה השואפת למצוינות מקצוענית־התמחותית‬ ‫צרת אופק‪ ,‬המעמידה את היעילות הטכנולוגית מזה‪ ,‬והצרכנות החומרנית‪,‬‬ ‫פרופ' אליעזר שביד הוא פרופסור (אמריטוס) למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית‬ ‫בירושלים; חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל‪ ,‬תשנ"ד־‪.1994‬‬ ‫‪58‬‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫מזה‪ ,‬בראש סולם הערכים החברתיים והלאומיים‪ .‬זוהי התעלמות המונעת‬ ‫התמודדות נכונה עם המשבר בחברה ובחינוך‪ .‬הרפורמות שבאו לתקן את‬ ‫הכשל נעשו במגמה ליישם באופן עקבי ויעיל יותר את עקרונות האידאולוגיה‬ ‫השגויה‪ ,‬והתוצאה הייתה החמרת הכישלון במקום תיקונו‪.‬‬ ‫המסקנה המתבקשת היא שמערכת החינוך אינה זקוקה‪ ,‬כיום‪ ,‬לרפורמה נוספת‬ ‫כי אם לרנסנס כולל שיגדיר מחדש את מטרות החינוך ואת הדרכים להגשמתן‬ ‫ ולא על בסיס האידאולוגיה הסוציו־אקונומית והפוליטית השגויה כי אם על‬‫בסיס של פילוסופיה חינוכית הומניסטית־יהודית כוללת‪.‬‬ ‫ההפרטה שינתה את הגדרת החינוך‬ ‫רנסנס הוא שיבה לערכים‪ ,‬עקרונות ויעדים שנזנחו בתהליך של השחתה‪ .‬אין‬ ‫זו שיבה לאחור‪ ,‬כי אם רה־אוריינטציה אל העתיד‪ .‬רנסנס חברתי־תרבותי‬ ‫שיסודו חינוכי הכרחי‪ ,‬כיום‪ ,‬מפני שמהפכת ההפרטה והאקדמיזציה לא‬ ‫הסתפקה בהתאמת היישום של מטרות החינוך ההומניסטי־יהודי של מדינת‬ ‫ישראל להישגי המדע והטכנולוגיה‪ ,‬מבחינת תכנית הלימודים ודרכי הוראתם‪,‬‬ ‫אלא שינתה את הגדרת החינוך על ידי הגדרה מחדש של יעדיו‪.‬‬ ‫לפי חוק החינוך הממלכתי של מדינת ישראל הגדרת החינוך היא סוציאליזציה‬ ‫תרבותית של הדור הצעיר‪ .‬מטרתה היא ההכנה לחיים חברתיים־תרבותיים‬ ‫במובנם הכולל‪ :‬במשפחה‪ ,‬בקהילה ובעם ובכל התפקידים שאדם מבוגר נדרש‬ ‫למלא בצורה אחראית במעגלי חיים אלה‪ .‬הכנה לחיים‪ ,‬במובן זה‪ ,‬היא הנחלת‬ ‫מורשת תרבותית כוללת המכילה ידע‪ ,‬ערכים ועקרונות חיים שהפנמתם‬ ‫מפתחת אישיות תרבותית מוסרית (מצפונית) היודעת לא רק את זכויותיה‬ ‫אלא גם את חובותיה לזולת ולכלל‪ ,‬יצירתית־תורמת ועצמאית בשיפוטה‬ ‫ובהחלטותיה על יסוד ערכיה המופנמים‪.‬‬ ‫שתי הנחות יסוד אנתרופולוגיות עמדו ביסודה של השקפת עולם חינוכית‬ ‫הומניסטית־יהודית זו‪:‬‬ ‫א‪ .‬יתרון האדם על בעלי החיים הוא יכולתו השכלית־יצירתית‪ .‬יכולת זו היא‬ ‫פוטנציאל גנטי מולד‪ ,‬אולם הפוטנציאל יוצא מן הכוח את הפועל מחוץ‬ ‫לרחם על ידי הפנמה של ערכים‪ ,‬כללים ונורמות של התנהגות אנושית‬ ‫וכן ידע על הסביבה הטבעית והתרבותית ועל האדם עצמו בתוכה‪ .‬תפקיד‬ ‫החינוך בבית ההורים‪ ,‬בגן הילדים‪ ,‬בבית הספר העממי והתיכון הוא‪ ,‬אפוא‪,‬‬ ‫"הכשל בחינוך הממלכתי בכפיית הרציונל התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫‪59‬‬ ‫לפי הגדרה זו של החינוך‪ ,‬לפתח את היצור האנושי מתוך הפוטנציאל‬ ‫המולד הגלום בו ולהקנות לו את כל הכישורים הנחוצים לחיים טובים‬ ‫וראויים כאדם בוגר‪.‬‬ ‫ב‪ .‬האדם‪ ,‬באשר הוא מתפתח כאדם מחוץ לרחם‪ ,‬הוא פוליטי מטבעו כיצור‬ ‫שכלי‪ ,‬למרות שכבעל חיים הוא אנוכי־יִ ְצ ִרי מטבעו‪ .‬הוא פוליטי מפני שאת‬ ‫כישוריו השכליים יש ביכולתו לפתח רק בחברה מאורגנת כיחידה כוללת‪,‬‬ ‫ורק בה הוא יכול להתקיים ולתפקד באורח יצירתי‪ ,‬תוך שיתוף פעולה‬ ‫עם כל בני האדם בסביבתו‪ .‬במילים אחרות‪ :‬האישיות האינדיווידואלית‬ ‫מתפתחת‪ ,‬מתפקדת בצורה יצירתית‪ ,‬משתלמת וזוכה באושר רק מתוך זיקה‬ ‫לזולת ולכלל שבתוכם ועל ידם היא נולדת‪ ,‬מתחנכת וזוכה בעצמאותה‪,‬‬ ‫חירותה ואושרה‪.‬‬ ‫שיווק ידע מקצועי־התמחותי־תחרותי ‪ -‬במקום חינוך‬ ‫רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה שזנחה‪ ,‬כאמור‪ ,‬את הגדרת החינוך כסוציאליזציה‬ ‫תרבותית‪ ,‬הכחישה‪ ,‬למעשה‪ ,‬גם את הנחותיה האנתרופולוגיות‪ ,‬למרות שהן‬ ‫עומדות בתוקפן כעובדות־חיים קבועות ובלתי ניתנות לשינוי על ידי שום‬ ‫הישג מדעי או טכנולוגי‪ .‬ההגדרה החדשה של יעד החינוך היא לתת לכל צעיר‬ ‫שנולד במדינת ישראל הכשרה מקצועית שתקנה לו "הזדמנות שווה" בהתחרות‬ ‫על מקום עבודה יוקרתי ומתוגמל היטב שיקנה לו רמת חיים וסטטוס חברתי‪,‬‬ ‫ותוך כדי כך תזרים את כוח האדם המקצועי הנחוץ לתפקודה התקין והמתפתח‬ ‫של הציוויליזציה הטכנולוגית המשוכללת‪ .‬מערכת בתי הספר‪ ,‬מגן הילדים ועד‬ ‫לתיכון‪ ,‬המשיכה להיקרא בשם "מערכת החינוך"‪ ,‬אבל בפועל היא חדלה לחנך‬ ‫והפכה למערכת של שיווק ידע מקצועי התמחותי־תחרותי הפועל בעצמו על‬ ‫פי עקרונות כלכלת השוק ומעצב לפיהם הן את מבנה בית הספר והכיתות‪,‬‬ ‫הן את היחסים בין התלמידים ובינם לבין המורים והנהלת בית הספר‪ ,‬הן‬ ‫את תכנית הלימודים על פי דוגמת הסופרמרקט‪ ,‬והן את שיטות ההוראה‬ ‫המבוססות על שינון מכני כהכנה לבחינות הבגרות האקדמיות‪ ,‬שהעמידה‬ ‫בהן מאפשרת רכישת מקצוע מומלץ במוסדות להשכלה גבוהה‪ .‬הכישלון נבע‪,‬‬ ‫אפוא‪ ,‬גם מהזנחת החינוך במובנו הכולל וגם מן התחליף המקצועני־תחרותי‬ ‫הפורמלי שהפך למטרה עליונה לא את הידע כי אם את התעודה המעידה עליו‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬וזהו שורשו של הכישלון לא רק מבחינת החינוך במובנו כסוציאליזציה‬ ‫‪60‬‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫תרבותית אלא גם מבחינת המטרה המוגדרת שרפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‬ ‫הציבה בפני מערכת החינוך‪.‬‬ ‫קודם כל‪ ,‬עלינו להסיק את המסקנה הבסיסית הנובעת מכך‪ :‬מערכת חינוך‬ ‫חייבת להתעדכן ולהתחדש מבחינת התכנים ודרכי הלמידה‪ ,‬אבל אי אפשר‬ ‫לשנות את החינוך עצמו‪ ,‬כלומר‪ ,‬את מטרותיו הכוללות ואת אמצעיו מבלי‬ ‫לפגוע פגיעה אנושה בהתפתחותם ובעיצוב אישיותם של התלמידים‪ .‬הסיבה‬ ‫הפשוטה היא שכל בני האדם‪ ,‬בכל דור ודור‪ ,‬מתחילים מחדש מאותה נקודת‬ ‫מוצא שבה התחילו אבותיו הראשונים של המין האנושי את התפתחותם‬ ‫כבני אדם‪ .‬כל בני האדם נולדים עדיין מזיווג של אב ואם כבעלי חיים קטנים‬ ‫וחלושים שצריכים להתפתח כבני אדם על יסוד תורשתם הגנטית והמורשת‬ ‫התרבותית של משפחתם‪ ,‬קהילתם ועמם והיא הקובעת בהכרח‪ ,‬ולא על‬ ‫יסוד בחירה חופשית‪ ,‬את זהותם‪ .‬זהו‪ ,‬אפוא‪ ,‬התפקיד הבסיסי‪ ,‬הראשוני‬ ‫של החינוך‪ .‬הכשרה מקצועית נכללת בתהליך החינוכי‪ ,‬אבל גם כשמדובר‬ ‫בציוויליזציה טכנולוגית מתוחכמת אין זה המרכיב היחיד ואף אין זה התפקיד‬ ‫הראשוני או העיקרי של בית הספר‪ ,‬לו רק מפני שאי אפשר למלא אותו לפני‬ ‫שמנחילים ומפתחים באנשים הצעירים את אישיותם התרבותית להיותם‬ ‫בני אדם ראויים ומסוגלים לתפקודם במשפחה‪ ,‬בקהילה ובעם שבקרבם‬ ‫נולדו‪ .‬תיקון הכשל במערכת החינוך מוכרח להתחיל‪ ,‬אפוא‪ ,‬בשיבה להגדרת‬ ‫החינוך כסוציאליזציה תרבותית ובפיתוח מחדש של תורת חינוך המעודכנת‬ ‫בהתאם להתפתחות התרבותית טכנולוגית בזמננו‪ ,‬אך מתוך דאגה לבני האדם‬ ‫שאותם היא צריכה לשרת ולא לשגשוגה של הציוויליזציה הטכנולוגית תוך‬ ‫ניצולם ושעבודם‪.‬‬ ‫המ ְת ָאר הכללי של הרנסנס המבוקש‪ .‬הבה נתבונן‪ ,‬עתה‪ ,‬במרכיביו‬ ‫זהו קו ִ‬ ‫העיקריים‪.‬‬ ‫א‪ .‬הכיתה הלומדת‪ ,‬המשולבת בחברת התלמידים הרב־גילית של בית הספר‬ ‫כיתה המהווה חברה מחנכת היא הכלי החיוני לתהליך ִח ְברוּת תרבותי‪ .‬היא‬ ‫מבוססת על ֵרעוּת‪ ,‬שוויון זכויות וחובות‪ ,‬תמיכה ועזרה הדדית‪ .‬מקיימים‬ ‫בה את השיעורים מתוך התכוונות ותשומת לב של המורה המחנך אל הכיתה‬ ‫כחברה ולכל יחיד כאחד ממרכיביה‪ ,‬ומתוך הלמידה המשותפת נרקמים‬ ‫היחסים הבין־אישיים ונוצר ההווי התרבותי שהוא שותפות של חיי רוח‬ ‫שבה כל יחיד תורם באורח פעיל ויצירתי את תרומתו המיוחדת‪ .‬זוהי‬ ‫חוויה מכוננת מבחינת המוטיבציה ללמוד כדי לדעת‪ ,‬וכדי לחיות ולשאוף‬ ‫"הכשל בחינוך הממלכתי בכפיית הרציונל התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫‪61‬‬ ‫לשלמות במישור המייחד את האדם מבעלי החיים‪ .‬המורה המחנך מתפקד‪,‬‬ ‫במסגרת זו‪ ,‬כמדריך בוגר וסמכותי‪ ,‬מזה‪ ,‬וכאדם המקדיש תשומת לב אישית‬ ‫לבעיות החברתיות והלימודיות של תלמידיו‪ ,‬מזה‪ .‬דהיינו‪ ,‬לבעיות הקיומיות‬ ‫הצפות ועולות מתוך מרקם היחסים בין התלמידים שאותן מעלים לדיון‬ ‫ומשתמשים בחומרי הלמידה‪ ,‬בייחוד הספרותיים והאמנותיים‪ ,‬כדי ללבן‬ ‫אותן בצורה עיונית‪ ,‬רגשית ומוחשית המדברת אל התלמידים ומשכנעת‬ ‫אותם‪ .‬זוהי המסגרת האפקטיבית ביותר של "חינוך לערכים"‪ ,‬הן מכוחה‬ ‫של דוגמה אישית‪ ,‬הן מכוחה של חוויה ספרותית והן מכוחה של ההתנסות‬ ‫החברתית המודרכת‪ .‬צריך להדגיש‪ ,‬בהקשר זה‪ ,‬שמסגרת חברתית כזאת‬ ‫ממחישה לתלמידים את מקומם בחיים של הישגים לימודיים־יצירתיים‬ ‫בתחומי התרבות השונים שאותם מיישמים בהווי בית הספר‪ ,‬וזהו גם המקור‬ ‫למוטיבציה ללמוד אותם‪ ,‬כדי להרחיב את כישורי התרומה לכלל מכוח משוב‬ ‫ההערכה וההוקרה החברתית‪.‬‬ ‫תהליך ההפרטה והאקדמיזציה הוביל לפירוק מכוון של הכיתה כחברה לומדת‪.‬‬ ‫את מקומה תפסה הכיתה הלימודית הסלקטיבית־תחרותית על בסיס רמת‬ ‫כישורי הלימוד של המקצועות השונים‪ ,‬תוך כדי הדגשת חשיבות ההישגים‬ ‫באותם מקצועות שיקנו לתלמידים יתרונות רווחיים־חומריים בשוק העבודה‪.‬‬ ‫הסלקציה התחרותית נעשית על בסיס של בחינות אובייקטיביות אחידניות‪ ,‬ללא‬ ‫הענקת תשומת לב כלשהי לאישיותם של התלמידים‪ ,‬לזיקות הגומלין ביניהם‬ ‫ולניכור שהתחרותיות מייצרת בין התלמידים‪ ,‬בינם לבין המורים והנהלת בית‬ ‫הספר ובין הורי התלמידים למורים ולהנהלה‪ ,‬כל זאת מבלי להתחשב באפקט‬ ‫השלילי הדוחה הנוצר בדרך זו ופוגע ברוב התלמידים הבינוניים והמתקשים‬ ‫בלימודם‪ ,‬וכן ביחס השלילי הנוצר כלפי מקצועות התרבות הרוחנית‪ ,‬שאינם‬ ‫רווחיים‪ ,‬כידוע‪ ,‬וכך לא ניתנת לתלמידים ההזדמנות להיווכח בעשירות הרוחנית‪,‬‬ ‫הרגשית‪ ,‬המחשבתית והדימויית שמקצועות אלה יכולים להעניק להם‪ .‬נעיר‬ ‫עוד בהקשר זה‪ ,‬שפירוק מסגרת הכיתה כחברה לומדת הביא להתעלמות‬ ‫מוחלטת של המערכת הבית ספרית מן ההכרח להתמודד בצורה חינוכית עם‬ ‫הבעיות האישיות‪ ,‬המוסריות והחברתיות של גיל ההתבגרות‪ .‬מעבר לחסרונה‬ ‫של הדרכה חיובית‪ ,‬ההתעלמות מן הבעיות הללו היא הגורם העיקרי לחוסר‬ ‫משמעת‪ ,‬לאלימות ולפשיעה הגוברת בקרב התלמידים‪ ,‬הפוגעים קשות גם‬ ‫במורים‪ ,‬ולאחוז הגבוה של התלמידים הנושרים מבתי הספר ונלכדים בתרבות‬ ‫הסמים‪ ,‬האלכוהול והפשע הכרוכים בה‪ .‬הרנסנס צריך להתחיל‪ ,‬אפוא‪ ,‬בשיקום‬ ‫הכיתה כחברה לומדת‪ ,‬על מכלול תפקידיה‪.‬‬ ‫‪62‬‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫ב‪ .‬שיקום מעמד המורה‪ ,‬ומעמד התלמידים ביחס למורה‪ ,‬בכיתה הלומדת‬ ‫תהליך למידה חינוכית מבוסס על היררכיה סמכותית־משמעתית בין המורה‬ ‫לתלמידים‪ .‬צריך להדגיש בהקשר זה‪ ,‬שגם חברה מתוקנת מבחינת תפקודיה‬ ‫מבוססת על היררכיה משמעתית בין מנהיגים למונהגים‪ ,‬ומבחינה זו הסמכותיות‬ ‫של ההוראה והמשמעתיות של הלומדים הם ערכי יסוד תרבותיים שבית הספר‬ ‫אמור להקנות והתלמידים אמורים להפנים‪ .‬אכן‪ ,‬כשלעצמה זוהי זיקת גומלין‬ ‫המעוגנת ביתרון הידע‪ ,‬החכמה‪ ,‬ההתנסות במבחני החיים ותודעת החובה‬ ‫והאחריות של המורים להנחילם ובצורך של התלמידים לרכוש את הידע‪,‬‬ ‫החכמה והיכולת לעמוד במבחני החיים ולהפנים את סמכות ההוראה כסמכות‬ ‫עצמית של אישים עצמאיים‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬התנאי להצלחה הוראתית־חינוכית‬ ‫הוא שהמורים יוכיחו את סמכותם בהוראתם ובמופת התנהגותם והתלמידים‬ ‫יבינו שהמשמעת הלימודית והציות החינוכי מחזקים אותם‪ ,‬מעצימים את‬ ‫אישיותם ומכינים אותם לחיים אוטונומיים‪ .‬אולם כמו בחברת העם‪ ,‬גם בחברת‬ ‫הכיתה הלומדת מאלץ הסכסוך בין טבעו התבוני של האדם‪ ,‬שבית הספר אמור‬ ‫לפתח‪ ,‬לבין יצריו האנוכיים כבעל חיים‪ ,‬לתת למורים יכולת לאכוף משמעת‬ ‫על ידי ענישה ותגמול חינוכיים‪ .‬התגמול החינוכי אמור להמחיש לתלמידים‬ ‫את הטוב שבמעשה הטוב‪ ,‬בהתנהגות המיטיבה לזולת ובלמידה המיטיבה‬ ‫להם עצמם‪ ,‬ואילו הענישה צריכה להמחיש לתלמידים את הרע שבמעשה‬ ‫הרע ובהתנהגות הרעה‪ ,‬המזיקה לזולת ופוגעת בטובת הכלל‪ ,‬ובדרך זו פוגעת‬ ‫בעושה הרעה עצמו‪ .‬גם מבחינה זו יש לתגמול ולענישה החינוכיים ערך יותר‬ ‫מאינסטרומנטלי‪ :‬הם מביאים להפנמה מצפונית של ההבחנה בין אמת לשקר‬ ‫ובין טוב לרע‪ ,‬ובעיקר להבחנה בין אמת בדויה לאמת בדוקה ובין טוב מדומה‬ ‫(המיטיב לעושהו על חשבון זולתו) לטוב אמיתי (הטוב לכול) ‪ -‬וזוהי התשתית‬ ‫הערכית של ההתנהגות החברתית הראויה גם מבחינת אושרו של היחיד וגם‬ ‫מבחינת אושרה של החברה וכלל יחידיה‪.‬‬ ‫קיום הכיתה כחברה לומדת וההכרה שהמורה הוא המדריך המכוון אותה‪ ,‬הקנו‬ ‫למורים ולהנהלת בית הספר‪ ,‬בשיתוף פעולה עם ההורים‪ ,‬גם את האמצעים‬ ‫היעילים לקיים את סמכותם ולהפעיל את שיטת התגמול והענישה החינוכיים‪,‬‬ ‫ואילו הפרטת הכיתה הלומדת אחרי הרפורמה המהפכנית שללה מן המורה את‬ ‫אמצעי האכיפה של סמכותו ואת יכולתו לתגמל ולענוש בהתייצבותו מול כיתה‬ ‫מנוכרת ומול ציבור הורים שאינם רוצים לשתף אתו פעולה‪ .‬בכך התערערה‪,‬‬ ‫ולפעמים אפסה‪ ,‬יכולתו של המורה לא רק לחנך כי אם גם ללמד במשמעות‬ ‫הטכנית של "העברת" מידע לתלמידיו‪.‬‬ ‫"הכשל בחינוך הממלכתי בכפיית הרציונל התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫‪63‬‬ ‫ג‪ .‬שיקום ההוראה־למידה המחנכת‬ ‫תפיסת החינוך ההומניסטית־יהודית‪ ,‬מהתקופה שלפני רפורמת ההפרטה‬ ‫והאקדמיזציה‪ ,‬לא הבדילה בין חינוך במשמעות של הקניית ערכים‪ ,‬פיתוח‬ ‫השקפת עולם וזהות אישית‪ ,‬לבין הוראה־לימוד שהם בבחינת העברת ידע‬ ‫מקצועי מדעי (אובייקטיבי) וטכנולוגי (אינסטרומנטלי) מן המורה‪ ,‬המומחה‬ ‫במקצועו‪ ,‬לתלמיד המעוניין לקנות אותו לתועלתו‪ .‬לפני הרפורמה שיצרה‬ ‫את ההבדלה הזאת‪ ,‬לא דיברו על "חינוך לערכים" כדיסציפלינה הוראתית־‬ ‫לימודית מיוחדת‪ .‬המילה "חינוך" הכילה בתוכה קניין מידע מדעי והפנמת‬ ‫ערכים כשני פנים של תהליך ההוראה־למידה‪ .‬ההנחה הייתה שההוראה־למידה‬ ‫הוא כלי החינוך העיקרי של בית הספר ובהקשר זה הערכים נתפסו כמקור‬ ‫המוטיבציה התכליתית להורות וללמוד והידע האובייקטיבי היה האמצעי‬ ‫להגשים אותם בעשייה‪ ,‬ביצירה ובאורחות חיים‪ .‬המניע התועלתי־מקצועי‬ ‫נכלל בין הערכים‪ ,‬אבל רק כאחד מהם ובשום אופן לא כערך עליון‪ ,‬כי אם‬ ‫מתוך ההכרה ש"אם אין לחם אין תורה"‪ ...‬על פי הנחה זו הקנו ערכים תוך כדי‬ ‫תרגול של מיומנויות הלשון‪ ,‬הדיבור‪ ,‬הכתיבה והקריאה‪ ,‬החישוב והחשיבה‪,‬‬ ‫ותוך כדי הוראת המקצועות השונים‪ ,‬ולא רק ב"מדעי הרוח" (התנ"ך‪ ,‬הספרות‬ ‫העברית והכללית וההיסטוריה היהודית והכללית)‪ ,‬שהוגדרו כלימודים‬ ‫"הומניסטיים" ערכיים מיסודם‪ ,‬שחייבו את השיחה והדיון בבעיות שונות של‬ ‫השקפת העולם ההומניסטית־יהודית כדי להנחיל אותה כעיקר המסר‪ ,‬אלא‬ ‫גם ב"מדעי החברה" וב"מדעי הטבע"‪ ,‬והכוונה לערכי האמת והדעת לשמה‬ ‫באשר היא שלמות אנושית מכוונת לטוב‪ .‬רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‬ ‫היא שיצרה‪ ,‬בכוונת מכוון‪ ,‬את ההבדלה הדיכוטומית בין הוראה כ"העברת"‬ ‫מידע אובייקטיבי‪ ,‬ובין הקניית ערכים‪ .‬הניחו שבית הספר הממלכתי נדרש‬ ‫להקנות את המיומנויות והדעת שכל האזרחים מעוניינים בהן בשווה‪ ,‬באשר‬ ‫הן אובייקטיביות והכרחיות להצלחה כלכלית־אזרחית‪ ,‬אבל אסור לבית הספר‬ ‫הממלכתי להקנות ערכים ולהשפיע על השקפת עולמם של התלמידים‪ ,‬כי זוהי‬ ‫"זכותם" של ההורים או של התנועות הרוחניות הוולונטריות החולקות זו על‬ ‫זו‪ .‬עד מהרה התברר שהייתה זו החלטה נמהרת‪ .‬הוגיה ומיישמיה לא הבחינו‬ ‫בין חינוך פוליטי במובנו המפלגתי הצר‪ ,‬לבין ִח ְברוּת על בסיס של ערכי אנוש‬ ‫ולאום אוניברסליים ולא נתנו דעתם לכך שהיחס ה"ניטרלי" לערכי ההומניזם‬ ‫והלאומיות היהודית קובע מעבר להם את ערך היעילות והתועלת האנוכית‬ ‫כערך עליון‪ ,‬המרוקנים את "מדעי הרוח" ואת "מדעי החברה" מעיקר תכנם‬ ‫ועניינם‪ .‬שתי בעיות אלה צפו מיד כ"בעיית הערכים" בהוראה‪ ,‬וכך נוצר הביטוי‬ ‫‪64‬‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫"חינוך לערכים" בחינת מקצוע הוראה בפני עצמו‪ ,‬שבית הספר אינו יכול למלא‬ ‫אותו אבל צריך ליצור מוסדות עזר שונים‪ ,‬בלתי מחייבים מטעם המדינה‪,‬‬ ‫מחוץ לבית הספר‪ ,‬כגון "המכונים הציוניים"‪" ,‬גשר" ותנועות הנוער‪ .‬הבעייה‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬לא נפתרה על ידי כך‪ ,‬מפני שהיא מעוגנת בעצם ההפרדה בין הוראה־‬ ‫למידה להקניית ערכים‪ .‬הפתרון האפקטיבי היחיד הוא השיבה אל התפיסה‬ ‫המשלבת חינוך לערכים והנחלת מיומנויות ומידע אובייקטיבי‪.‬‬ ‫ד‪ .‬למידת מיומנויות וערכי היסוד כתשתית של תכנית הוראה־לימוד קוריקולרית‬ ‫אנו עוברים מן הכלים אל התכנים‪ .‬בראש וראשונה‪ ,‬החשיבות וההקפדה על‬ ‫הקניית מיומנויות הלשון‪ :‬הדיבור‪ ,‬הכתיבה והקריאה ומיומנויות החשיבה‬ ‫והחישוב‪ ,‬הן כאמצעי למידה והן כתשתית לעיצוב האישיות השוחרת דעת‬ ‫לשמה‪ .‬ההיבט הערכי של הקניית מיומנויות אלה הוא ההקפדה על דיוק‪ ,‬בהירות‬ ‫וביקורתיות כתכונות מופנמות ופיתוח היכולת הרגשית־שכלית להבין את הנשמע‬ ‫והנקרא כפי שהדובר והכותב מתכוונים שיבינו אותם ולהתבטא בצורה שהזולת‬ ‫יוכל להבינן באותו אופן‪ .‬בבית הספר של לפני רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‬ ‫ראו בהנחלת מיומנויות אלה את התפקיד הראשוני והעיקרי‪ ,‬בייחוד בית הספר‬ ‫היסודי‪ .‬הקדישו להן את שנות הלימוד הראשונות‪ ,‬אבל המשיכו לבחון אותן‬ ‫ולהקפיד עליהן לאורך כל שנות הלימוד‪ ,‬גם בבית הספר התיכון‪ .‬במרכז לא עמדה‬ ‫כמות הדעת הנלמדת כי אם פיתוח יכולת הלמידה העצמאית‪ .‬ניתן לומר שבאופן‬ ‫זה שירת החומר הלימודי המקצועי את פיתוח מיומנויות הלמידה‪ ,‬להבדיל מן‬ ‫האוניברסיטה‪ ,‬המדגישה את החומר הלימודי המקצועי בהנחה שהתלמידים‬ ‫המגיעים מבית הספר כבר פיתחו את מיומנויות הלמידה והחשיבה שלהם ברמה‬ ‫מספקת‪ .‬אחרי רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה הושם דגש על כמות הדעת‬ ‫המקצועית והורגש צורך לקצר ככל האפשר את הזמן המוקדש לרכישת מיומנויות‬ ‫הלמידה והחשיבה‪ .‬לצורך זה התחילו להמציא טכניקות הוראה מזורזת שהועילו‬ ‫לקומץ של תלמידים מוכשרים במיוחד אך לא התאימו לרובם‪ ,‬ואכן‪ ,‬עד מהרה‬ ‫התגלה הפיגור הנצבר משנה לשנה אצל רוב התלמידים‪ .‬ניתן לקבוע שגם להשכלה‬ ‫העל־יסודית מגיעים‪ ,‬כיום‪ ,‬תלמידים רבים כשהם אינם מוכנים מבחינת הבנת‬ ‫הנקרא ומבחינת יכולת ההתבטאות בדיבור ובכתב‪ ,‬וברור שכתוצאה מכך יכולתם‬ ‫לקלוט את המידע המקצועי ירודה‪ ,‬ומחייבת בפועל את הנמכת רמת ההוראה‪ .‬גם‬ ‫מבחינה זו‪ ,‬המסקנה היא ההכרח לשוב לדרך הקודמת ולהקפיד על כך שתלמידים‬ ‫לא יעברו מכיתה לכיתה לפני שהשיגו את רמת יכולת הבנת הנקרא וההתבטאות‬ ‫ברמה המצופה מאותה כיתה‪.‬‬ ‫"הכשל בחינוך הממלכתי בכפיית הרציונל התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫‪65‬‬ ‫ה‪ .‬ליבה חינוכית בתכנית לימודים קוריקולרית‬ ‫סוציאליזציה תרבותית המכינה את הדור הצעיר לתפקודו כאדם בוגר‬ ‫ולהתערותו בציוויליזציה‪ ,‬בתרבות ובחיי הרוח של משפחתו‪ ,‬קהילתו‪ ,‬עמו‬ ‫ומדינתו‪ ,‬מחייבת תכנית לימודים מחזורית‪" :‬קוריקולום"‪ ,‬על בסיס של ליבה‬ ‫לימודית־חינוכית משותפת שמטרתה לְ ַח ְב ֵרת את כל התלמידים בכל בתי‬ ‫הספר בתרבותם הלאומית‪ .‬המחזוריות מבוססת‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬על אבחון שלבי‬ ‫ההתפתחות הטבעית־אורגנית של אישיות התלמידים‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬על עקרון‬ ‫הס ֶדר הלוגי של תהליך הלמידה המביאה לידי הפנמה‪ .‬זוהי תורה ואמנות‬ ‫ֵ‬ ‫פדגוגית מורכבת שלא אוכל להיכנס לפרטיה במסגרת זו‪ .‬היא חייבה חידוש‬ ‫ועדכון תוך מעקב מתמיד אחר התפתחויות ושינויים במדעים‪ ,‬בטכנולוגיה‬ ‫ובהעמדת בעיות היסוד הערכיות במוסר‪ ,‬בחברה ובעם‪ ,‬וזאת‪ ,‬הן מבחינת‬ ‫התכנים והן מבחינת האמצעים‪ .‬אולם רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה שיבשה‬ ‫את המבנה הקוריקולרי של תכנית הלימודים וצמצמה את הליבה המשותפת‬ ‫לטובת התמחויות במקצועות המגוונים שהטכנולוגיה המודרנית ממציאה‪,‬‬ ‫תוך חיקוי תכנית הלימודים המחקרית התמחותית של המוסדות להשכלה‬ ‫גבוהה‪ .‬בכך הושלמה ההפרדה בין הוראה־למידה של מידע אובייקטיבי ל"חינוך‬ ‫לערכים"‪ ,‬התעצמה העדפת המקצועות ה"רווחיים" וה"יוקרתיים" על פני "מדעי‬ ‫הרוח" הערכיים אך הבלתי רווחיים והתמסד פער ההצלחה בין התלמידים‬ ‫המוכשרים לרוב התלמידים‪.‬‬ ‫ההתגברות על המשבר שנוצר מחייבת‪ ,‬אפוא‪ ,‬שיבה הן לתפיסה המחזורית‬ ‫המקורית של מבנה ההוראה־למידה והן לליבה התרבותית־חינוכית המקורית‪,‬‬ ‫שתיצור תשתית של תרבות לאומית המשותפת לכל התלמידים‪.‬‬ ‫ו‪ .‬חזרה ממבחן "אקדמי" למבחן "חינוכי"‬ ‫בתורת ההוראה החינוכית‪ ,‬מבחני המעבר מכיתה לכיתה‪ ,‬ובייחוד מבחני‬ ‫הבגרות בסיום הכיתה השמינית של בית הספר התיכון‪ ,‬מהווים את סיכומו‬ ‫של כל תהליך ההוראה־למידה בכל המקצועות‪ .‬בתור שכזה‪ ,‬מהווה המבחן‬ ‫חלק מתהליך הלמידה‪ .‬בהכנה למבחן נדרש התלמיד לחזור על חומר הלימודים‬ ‫שעליו ייבחן כדרך שלמד אותו מספרי הלימוד‪ ,‬מעבודות שכתב ומסיכומיו‬ ‫בכיתה כדי לרענן לא רק את זיכרונו אלא גם את תהליך החשיבה המחקרית או‬ ‫העיונית המביאה אל המידע השיטתי או אל המסכת הרעיונית שנלמדה‪ ,‬שכן‬ ‫ידיעה אמיתית היא רק זו המעוגנת בסיבותיה הניסיוניות או ההגיוניות‪ .‬במבחן‬ ‫מציג המורה שאלות המאפשרות לתלמיד להסביר לו מה שלמד ממנו במילים‬ ‫‪66‬‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫שלו‪ .‬נשים לב שזהו תהליך ההפנמה‪ .‬היכולת של אדם ללמד לְ ַא ַחר מה שלמד‬ ‫מא ֵחר מעידה שהמידע שלמד הובן ונעשה חלק מן הידע שלו באופן שהוא‬ ‫ַ‬ ‫יכול להשתמש בו בעצמו ולהורות אותו לאחרים‪ .‬המורה הבוחן נדרש‪ ,‬מצדו‪,‬‬ ‫לתת לתלמיד את המשוב המעריך את הישגיו ולכוונו להמשך לימודיו‪ ,‬ותוך כדי‬ ‫כך ללמוד בעצמו באיזו מידה הצליח ובמה נכשל‪ ,‬כדי שיוכל לתקן ולקדם כל‬ ‫תלמיד בכיתה במידה המרבית שהוא מסוגל לה‪.‬‬ ‫נובע מכאן‪ ,‬שמבחן חינוכי אינו מכוון להעריך את הישגי התלמידים זה ביחס‬ ‫לזה‪ ,‬כדי לדרג אותם בסולם תחרותי‪ ,‬אלא כדי להעריך כל תלמיד ביחס ליכולתו‬ ‫המתבטאת בהישגיו הקודמים‪ ,‬ולקדם כל תלמיד במידת יכולתו ולא להביאו‬ ‫לידי ייאוש הנובע מעמידה מול מחסום בלתי עביר‪ .‬אך נדגיש שוב‪ ,‬שבמבחן‬ ‫חינוכי התלמיד נדרש לא רק להצביע על המידע או על הרעיון האמיתי או‬ ‫הנכון (לדעת המורה) אלא להסביר ולנמק אותו‪ ,‬שעל כן לא מדובר בשאלות‬ ‫שיש עליהן רק תשובה נכונה אחת אלא כמה תשובות נכונות‪ ,‬שאינן סותרות זו‬ ‫את זו אלא משלימות זו את זו ‪ -‬עובדה המחייבת את התלמיד לחשיבה עצמית‬ ‫ואת המורה להימנע מדוגמטיות ולהעריך תשובות של תלמידים שונים לגופן‪.‬‬ ‫בחינת הבגרות האקדמית‪ ,‬שנקבעה על ידי רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‪,‬‬ ‫נבנתה על רציונל הפוך‪ .‬היא איננה חלק מתהליך הלמידה אלא באה למדוד‬ ‫בצורה כמותית אובייקטיבית את הישגי התלמידים זה ביחס לזה‪ ,‬כדי לקבוע‬ ‫את מידת הכנתם ללימודים לרכישת מקצוע התמחותי במוסדות להשכלה‬ ‫גבוהה‪ .‬לכך יש כמה השלכות שליליות מבחינת תהליך הלמידה כולו‪:‬‬ ‫•ראשית‪ ,‬מדידה כמותית אובייקטיבית מחייבת שאלות שיש עליהן תשובה‬ ‫דוגמטית נכונה אחת‪.‬‬ ‫•שנית‪ ,‬נדרש להשיב עליהן ב"כן" או "לא" ביחס לאפשרויות שונות בלי‬ ‫לנמק ובלי להוכיח דרך‪.‬‬ ‫•שלישית‪ ,‬מדידה כמותית זו היא תחרותית ואינה משרתת את הלמידה‬ ‫לגופה למען דעת‪ ,‬אלא כדי לקבל תעודת מעבר מכיתה לכיתה ומבית הספר‬ ‫למוסדות להשכלה גבוהה‪ .‬באופן זה‪ ,‬התעודה הופכת לתכלית הלמידה ולא‬ ‫הדעת‪ ,‬עובדה המהווה פיתוי לתלמידים שאינם מוכשרים במיוחד להשיג‬ ‫את הציונים החורצים את גורלם בדרכים לא כשרות‪.‬‬ ‫•ורביעית‪ ,‬הצלחה במבחנים כאלה מחייבים הטענת זיכרון דוגמטית בלי‬ ‫לאפשר לרוב התלמידים את תהליך ההפנמה‪.‬‬ ‫בחינת הבגרות האקדמית היא‪ ,‬אפוא‪ ,‬כפייתית‪ ,‬בתור שכזאת היא אנטי־‬ ‫חינוכית‪ ,‬ועד מהרה הוכח שהיא בלתי אמינה גם מבחינת המטרה התחרותית‬ ‫"הכשל בחינוך הממלכתי בכפיית הרציונל התחרותי של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה"‬ ‫‪67‬‬ ‫שנועדה לה‪ .‬אולם מסתבר שזה היה הרציונל של המרת בחינת הבגרות‬ ‫החינוכית מטעם משרד החינוך לבחינות הבגרות האקדמיות חורצות הגורל‪.‬‬ ‫המטרה הייתה לכפות על מערכת החינוך הממלכתית את הרציונל התחרותי‬ ‫של רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‪.‬‬ ‫אכן זהו הביטוי הבוטה ביותר לכשל החמור שנגרם למערכת החינוך הממלכתית‬ ‫על ידי רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה‪ .‬כיום‪ ,‬כבר ברור גם לאקדמיה וגם‬ ‫למשרד החינוך שהצעד הראשון שיש לעשותו כדי להתמודד עם המשבר הוא‬ ‫סילוק מנגנון המבחן הכפייתי‪ ,‬שאינו מאפשר למערכת החינוך הממלכתית‬ ‫למלא את התפקיד החינוכי שנועד לה‪ .‬זה אמור להיות צעד ראשון בתהליך של‬ ‫רנסנס כולל‪.‬‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־‬ ‫ביטחונית (מאמר ראשון)‬ ‫___________________________‬ ‫אופק הזמן – כעשרים שנה קדימה (תזות תמציתיות)‬ ‫ניתן לעשות רבות לשיפור טיבן של ההערכות‬ ‫שעליהן מתבססת המדינָ אוּת המדינית־‬ ‫ביטחונית‪ ,‬כמו הקמת "מועצת מודיעין‬ ‫עליונה" מופקדת על הערכות כוללות וארוכות‬ ‫טווח; לעתים‪ ,‬הכרעות מדיניות־ביטחוניות‬ ‫נופלות בנסיבות של חוסר ודאות קשה‪ ,‬ולכן‬ ‫הן‪ ,‬מהותית‪" ,‬הימורים עמומים" מעצם טבען;‬ ‫יוזמה ישראלית לקידום שלום אזורי היא הימור‬ ‫עמום על קופה גדולה‪ .‬בכך ייפתח המאמר הבא‪.‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫פרופ' יחזקאל דרור‪ ,‬פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאו הראשון‬ ‫המנהל‪ .‬באחרונה‬ ‫(ומייסדו) של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי; חתן פרס ישראל למדעי ִ‬ ‫ראה אור ספרו‪Garde Politician: Leaders for a New Epoch :‬־‪.Avant‬‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪69‬‬ ‫א‪ .‬מהות המסמך‬ ‫‪ .1‬מאמר זה הוא הראשון מבין שלושה העוסקים בפרדיגמה מדינאית לישראל‪.‬‬ ‫הוא דן בתחום המדיני־ביטחוני; השני יציג יוזמת שלום מזרח־תיכוני; והשלישי‬ ‫יוקדש למדינאות פנים‪ .‬שלושתם מצטרפים למסכת המפתחת פרדיגמה מדינאית‬ ‫מומלצת‪ ,‬תוך הצגת תזות תמציתית אך ללא פירוט ואסמכתאות‪ .‬חלקן מסתמך‬ ‫על פרסומיי הקודמים‪ )1(,‬אך הפרדיגמה בכללותה חורגת מעבר להם‪.‬‬ ‫‪ .2‬אופק הזמן העיקרי של הפרדיגמה הוא כעשרים שנה קדימה‪ ,‬שהוא המינימום‬ ‫הדרוש למדינאות רצינית‪ ,‬בכפוף להתאמה לנסיבות משתנות וגם אלתורים‬ ‫בלתי־נמנעים‪ .‬לכך מתווספות מספר תזות המביטות קדימה‪ ,‬עד סוף המאה‬ ‫העשרים ואחת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ערכי־יסוד‬ ‫‪ .3‬הפרדיגמה המוצעת מבוססת ערכית על הציונות‪ ,‬הנתפסת כשואפת להקים‬ ‫בארץ־ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית של העם היהודי שתצטיין ביצירתיות‪,‬‬ ‫איכות חיים ערכית וחומרית‪ ,‬תרומה לשגשוגו ארוך־הטווח של העם היהודי‬ ‫בכללותו וכן תיקון עולם‪ .‬תנאי לכל אלה הוא ביטחונה של מדינת ישראל יחד‬ ‫עם מעמד ראוי בקהילת העמים‪.‬‬ ‫‪ .4‬הציונות מבוססת על זכות היסטורית ותרבותית־דתית של העם היהודי בארץ‬ ‫המובטחת‪ .‬אך אין המדובר בחובה לממש את מלוא הזכות‪ ,‬שכן יש להביא בחשבון‬ ‫ערכים נוספים‪ ,‬כגון נתונים דמוגרפיים וזכויותיהם של אחרים‪ ,‬וכן שיקולים‬ ‫ריאל־פוליטיים‪.‬‬ ‫‪ .5‬לפי התפיסה המוצעת‪ ,‬הציונות היא תנועה מדינית־רוחנית ולא "משיחית"‪ .‬אין‬ ‫‪ .1‬במיוחד חשובים לעניין ארבעה מספריי‪ :‬מדינאות מדינית־ביטחונית למדינת ישראל‪:‬‬ ‫תזכיר למדינאים‪ ,‬רמת־גן‪ :‬מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים‪ ,‬אוניברסיטת בר־‬ ‫אילן‪ ;2009 ,‬מנהיג תהיה לנו! מורה נבוכים למנהיג מכונן יהודי־ציוני‪ ,‬תל־אביב‪ :‬ידיעות‬ ‫אחרונות – ספרי חמד‪;2011 ,‬‬ ‫‬ ‫‪Israeli Statecraft: Challenges and Responses, London and New York: Routledge,‬‬ ‫‪2011; Avant‬־‪Garde Politician: Leaders for a New Epoch. Washington, DC:‬‬ ‫‪.Westphalia Press, imprint of the Policy Studies Organization, 2014‬‬ ‫‪70‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫"קדושה" לשטחים "של מטה"‪ ,‬להבדיל ממשמעות ערכית והיסטורית של "מעלה"‪.‬‬ ‫בהתאם‪ ,‬אסור לסמוך על "נִ סים" (אין בכך שלילה של תחנונים לסייעתא דשמיא‪,‬‬ ‫כל עוד מקפידים שלא להסתמך על כך לצורכי מדינאות‪ ,‬גם לא תת־הכרתית)‪.‬‬ ‫‪ .6‬המדינאות המדינית־ביטחונית נועדת לקדם מימוש של ערכי־היסוד על ידי‬ ‫דאגה לביטחונם ושלומם של תושבי הארץ ותרומה לביטחונם של יהודים באשר‬ ‫הם שם‪ ,‬תוך מינימום פגיעה בחיי אדם ונזקים למיניהם‪ ,‬אך גם ללא היסוס‬ ‫לעשות את הדרוש‪.‬‬ ‫‪ .7‬חשוב להכיר בעובדת־יסוד‪ ,‬גם שהיא קשה ערכית ורגשית‪ :‬סך הכול מספר‬ ‫חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה‪ ,‬מאז ‪ 1860‬ועד ‪ ,2014‬הוא בסביבות‬ ‫‪ 26‬אלף‪ .‬גם אם נביא בחשבון חללים ונפגעים עקיפים המספר אינו עולה על‪,‬‬ ‫נאמר‪ 30 ,‬אלף עד ‪ 35‬אלף‪ .‬לאלה יש להוסיף פצועים ונכים ובמיוחד את הכאב‬ ‫שאין לו שיעור של המשפחות; וכן את הרקע האיום מכל של השואה‪ .‬אך המסקנה‬ ‫היא אחת‪ :‬הציונות ומדינת ישראל הצליחו להגיע להישגים אדירים נוכח אויבים‬ ‫ומלחמות במחיר דמים נמוך מאוד‪ ,‬יחסית‪ .‬זה הישג יוצא דופן‪ ,‬אך הוא מחייב‬ ‫הבלטה של ערך נוסף‪ ,‬מה עוד והחברה הישראלית מצטיינת ברגישות גבוהה‬ ‫לחללים‪ :‬על המדינאות הישראלית לשאוף‪ ,‬ערכית‪ ,‬לצמצם את מספר החללים‬ ‫ככל הניתן‪ ,‬כולל של אזרחים מכל הצדדים‪ .‬אך נסיבות ההתנגשות הערבית־‬ ‫מוסלמית ישראלית־יהודית‪ ,‬נסיבות המזרח התיכון וכן עתידים אפשריים‬ ‫עולמיים חמורים מחייבים‪ ,‬ערכית‪ ,‬נכונות להרוג וגם להיהרג בהחלטיות‪ ,‬ככל‬ ‫החיוני לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל‪.‬‬ ‫‪ .8‬חשיבותה של נקודה זו מחייבת יתר הבהרה של "ביש המזל" בנסיבות היסטוריות‬ ‫המחייבות את המדינאות הישראלית לקבל "הכרעות טראגיות" בין ערכים שכולם‬ ‫חשובים מאוד‪ .‬אמחיש‪ :‬נניח שבמלחמת עזה ניתן היה לכבוש את כל הרצועה‬ ‫ולחסל את החמאס‪ ,‬אך הדבר היה כרוך במאתיים חללים ישראלים‪ ,‬או אלף‪,‬‬ ‫או אלפיים וגם יותר (וכן בהרוגים רבים מאוד מבין האוכלוסייה האזרחית של‬ ‫הרצועה) – מה היה על הקברניטים להחליט?‬ ‫ג‪ .‬מהות ההתנגשות‬ ‫‪ .9‬דרוש להקדים לדיון בהתנגשות הערבית־מוסלמית ישראלית־ערבית נתון‬ ‫בסיסי‪ ,‬והוא גודל האוכלוסיות החשובות לעניין‪ .‬בשנת ‪ ,2014‬מספר היהודים‬ ‫בעולם הוא כ־‪ 14‬מיליון‪ ,‬שהם כ־‪ 0.2‬אחוז מכלל אוכלוסיית העולם‪ ,‬קרוב‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪71‬‬ ‫למחציתם בישראל‪ .‬התחזיות הן שמספר זה לא ישתנה משמעותית‪ ,‬כך‬ ‫שלאור הגידול באוכלוסיית העולם אחוז היהודים יקטן‪ .‬לעומתם‪ ,‬מספר‬ ‫המוסלמים בעולם‪ ,‬באותה שנה‪ ,‬הוא בערך ‪ 1.6‬מיליארד‪ ,‬שהוא קרוב‬ ‫ל־‪ 20‬אחוז מאוכלוסייה העולם (פי ‪ 100‬יותר מהיהודים)‪ .‬מספרם וחלקם‬ ‫באוכלוסיית העולם צפוי לגדול‪ ,‬בגלל שיעורי ילודה גבוהים והפצת דת‬ ‫האסלאם‪ .‬לכך יש להוסיף שמכלל המוסלמים‪ ,‬כ־‪ 400‬מיליון הם ערבים‪,‬‬ ‫אליהם יש להוסיף‪ ,‬לצורכי מאמר זה‪ ,‬עוד כ־‪ 80‬מיליון באיראן וכ־‪ 75‬מיליון‬ ‫בתורכיה‪.‬‬ ‫‪ .10‬אין חשיבות יתרה למספרים גולמיים‪ ,‬מה עוד וישראל מקיימת יחסים‬ ‫טובים עם מספר מדינות מוסלמיות‪ ,‬במיוחד באסיה‪ .‬אך הם אינם חסרי‬ ‫משמעות‪ ,‬שכן הם יוצרים אי־סימטריה קיצונית בשיעורי האוכלוסיות‬ ‫המעורבבות‪ ,‬במידה זו או אחרת‪ ,‬למעשה או פוטנציאלית‪ ,‬בהתנגשות‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬היפותטית‪ ,‬בתרחיש אימים של מלחמה כוללת במזרח התיכון בה‬ ‫מופעל נשק קוטל המונים המסכן את עצם קיומה של ישראל (בעל השלכות‬ ‫הרסניות לעתיד העם היהודי‪ ,‬שספק אם יוכל להתקיים ובוודאי שלא לשגשג‬ ‫אחרי "שואה" שנייה)‪ ,‬קיומם של מרבית הערבים ומדינותיהם (ועל אחת‬ ‫כמה וכמה האסלאם‪ ,‬כגורם עולמי חשוב) אינו מוטל בספק‪ ,‬גם אם חלקם‬ ‫ייפגעו קשות‪.‬‬ ‫‪ .11‬אינני מציג נתונים אלה כדי "להבהיל"‪ ,‬אך דרוש להביאם בחשבון‪ .‬אציין‪,‬‬ ‫בהקשר זה‪ ,‬שבשיחות רבות עם קובעי מדיניות ישראלים‪ ,‬כולל בכירים‪,‬‬ ‫התברר לי שרובם אינם יודעים את המספרים ונדהמו כאשר הצגתי אותם‬ ‫בפניהם‪ .‬אי־אפשר שלא לראות בכך סימן אזהרה בדבר מידת העמקתם‬ ‫בנושאים עליהם הם מופקדים‪.‬‬ ‫‪ .12‬אני משתמש במושג "התנגשות" ולא "סכסוך"‪ ,‬שכן (כפי שהעיר לי אחד‬ ‫מבני שיחי הבכירים בנושאי מדינאות) המושג "סכסוך" מתאים למריבה‬ ‫בין שכנים; ואילו בעיית היסוד הביטחונית‪ ,‬אולי גם הקיומית‪ ,‬המתמשכת‬ ‫של ישראל נובעת מהתנגשות עמוקה בין מדינת ישראל והעם היהודי מצד‬ ‫אחד‪ ,‬לעולם המוסלמי־ערבי‪ ,‬מצד אחר‪ ,‬גם שהעצימות בין רכיביה משתנה‬ ‫עם הזמן‪ .‬שכן ההתנגשות היא בעלת ממדים ערכיים‪ ,‬דתיים והיסטוריים‬ ‫המערערים על עצם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ־ישראל‪ ,‬מעל‬ ‫ומעבר לטריטוריה השנויה במחלוקת‪.‬‬ ‫‪72‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫להבין את הנרטיב הערבי־מוסלמי ובמיוחד הפלסטיני‬ ‫‪ .13‬חיוני שנבין את הנרטיב הערבי־מוסלמי ובמיוחד הפלסטיני (הבנה שמן‬ ‫הראוי להקנותה בצורה הולמת בבתי הספר התיכוניים)‪ :‬הציונות הפכה את‬ ‫התושבים הערבים בשטחי מדינת ישראל מרוב מוחלט למיעוט קטן‪ ,‬הודות‬ ‫לעלייתם של יהודים רבים וגרימה‪ ,‬בין שלא ברצון ובין ברצון‪ ,‬לעזיבתם של‬ ‫ערבים רבים‪ .‬דהיינו‪ ,‬אין מדובר על "כיבוש" שטח בלבד‪ ,‬אלא על גרימה‬ ‫לתמורה דמוגרפית רדיקלית בעזרת שילוב של אמצעים מדיניים וכוחניים‪.‬‬ ‫ואין בנרטיב שלנו ‪ -‬על זכותו של העם היהודי לארץ המובטחת‪ ,‬על שמירת‬ ‫קשר עמה לאורך אלפי שנות הגלות ועל הימצאות מתי מספר של יהודים בארץ‬ ‫הקודש ברצף הדורות ‪ -‬כדי להחליש את עוצמתו של נרטיב זה בעיני העולם‬ ‫הערבי־מוסלמי‪.‬‬ ‫‪ .14‬לכך יש להוסיף את השליטה הישראלית באגן הקדוש‪ ,‬שהוא בעל משמעות‬ ‫דתית יתרה גם לאסלאם (וגם לנצרות); את הניצחונות הדרמטיים של ישראל‬ ‫במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים‪ ,‬על הבושה שהם מטילים על העולם‬ ‫הערבי; ועוד‪ .‬ללא קשר לתחושת צדקת דרכנו (לה אני‪ ,‬אישית‪ ,‬שותף)(‪ )2‬התוצאה‬ ‫בחלקה היא התנגשות פונדמנטליסטית‪ ,‬בעלת נטיות בלתי־נמנעות לפנאטיות‬ ‫(ואין להתעלם מקיום מיעוט קטן אך משמעותי של פנאטים גם באוכלוסייה‬ ‫היהודית במדינת ישראל‪ ,‬בעל פוטנציאל מסוכן מאוד)‪.‬‬ ‫‪ .15‬מכאן‪ ,‬מאפיין דינאמי של ההתנגשות הוא תמהיל משתנה בין מדינות‬ ‫החותמות הסכמי שלום עם ישראל; מדינות רבות‪ ,‬כולל את רוב המוסלמיות‬ ‫הלא ערביות וכן מספר משתנה של מדינת ערביות‪ ,‬המקיימות יחסים מגוונים‬ ‫עם ישראל או לפחות אינן נוטלות חלק פעיל בפעולות נגדה; ומדינות וגופים‬ ‫לא־מדינתיים הפועלים בצורה תוקפנית נגד ישראל תוך הכחשת זכות קיומה‬ ‫– דהיינו "פנאטיות אנטי־ישראלית"‪.‬‬ ‫‪ .16‬כל עוד מדינות וגורמים פנאטיים אנטי־ישראליים אינם בעלי יכולת פגיעה‬ ‫של ממש בישראל‪ ,‬או שניתן להכילן וגם להרתיען בוודאות‪ ,‬אין בהן כדי‬ ‫לסכן משמעותית את שלומה של ישראל‪ ,‬גם אם מדי פעם הן פוגעות בה –‬ ‫כמומחש באינתיפאדות‪ ,‬במלחמות לבנון השנייה ועזה‪ ,‬וכן בפעולות טרור‬ ‫ברחבי העולם‪ ,‬כולל נגד יעדים יהודיים‪ .‬אולם אם גורם פנאטי אנטי־ישראלי‬ ‫‪ .2‬ראו ספרי חידוש הציונות‪ ,‬ירושלים‪ :‬הספרייה הציונית ומוסד ביאליק‪.1997 ,‬‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪73‬‬ ‫מפתח יכולת פגיעה קשה בישראל ואולי גם יכולת לסכן את עצם קיומה‪ ,‬כגון‬ ‫על ידי פיתוח נשק גרעיני‪ ,‬או בעתיד הנראה לעין נשק ביולוגי קוטל המונים‪,‬‬ ‫אזי המדינאות הישראלית עומדת נוכח אתגר קיומי‪.‬‬ ‫‪ .17‬קשה להעריך את שיעור היחס השלילי כלפי ישראל ומידת עומקו בשכבות‬ ‫חברתיות שונות בארצות ערב ובאסלאם‪ ,‬אך יש לכך חשיבות רבה בגלל הכוח‬ ‫הגובר של ה"רחוב" המגביל את חופש הפעולה של שליטים "פרגמטיים"‪ ,‬גם‬ ‫שאין להגזים בהערכתו‪ .‬מדובר בתופעה המושפעת ממנהיגים ומאירועים‪ .‬כך‪,‬‬ ‫יש מדינות בהן האליטה השולטת היא יותר אנטי־ישראלית מהאוכלוסייה‪,‬‬ ‫למשל איראן‪ .‬או‪ ,‬אם לקחת אירוע היפותטי "מן הגיהינום"‪ ,‬אך לא בלתי־‬ ‫אפשרי‪ ,‬פגיעה של פנאטים יהודים במסגד אל־אקצא יגרום בוודאות לעוינות‬ ‫מוסלמית בוערת‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הסכמי שלום מזרח־תיכוניים הכוללים רכיבים‬ ‫פסיכולוגיים־תרבותיים‪ ,‬כמוצעים במאמר השני‪ ,‬יצמצמו עוינות ויגבירו‬ ‫השלמה‪ .‬מכאן‪ ,‬שמניעת "גירויים" שיש בהם כדי להגביר עוינות צריך להיות‬ ‫עיקרון חשוב של המדינאות של ישראל‪ ,‬שלא תמיד זוכה לעדיפות הדרושה‪.‬‬ ‫‪ .18‬בסך הכול‪ ,‬בלתי נמנע שהיעדר התקדמות בתהליך השלום יעמיד את‬ ‫ישראל בפני סכנות רבות‪ ,‬בעתיד הקרוב או הרחוק יותר‪ .‬אין לצפות מתמורות‬ ‫חברתיות במדינות ערב לצמצם‪ ,‬בעתיד הנראה‪ ,‬עוינות ופוטנציאל לפנאטיות‬ ‫אנטי־ישראלית‪ ,‬מה עוד ומאבקים בין מודרניות למסורתיות ובין הזדהויות‬ ‫דתיות־אתניות במדינות ערב ימשיכו‪ ,‬כמעט בוודאות‪ ,‬עד סוף המאה העשרים‬ ‫ואחת לפחות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬גוברת ההסתברות לפיתוח יכולות קטל המוני על‬ ‫ידי גורמים פנאטיים‪ ,‬שאין להן מענה אמין ביתרון המדעי־טכנולוגי הכולל‬ ‫של ישראל‪ .‬גם אם רבה אי־הוודאות בכל אלה‪ ,‬מידת הזהירות מחייבת לקבל‬ ‫את ההערכה לעיל כהנחת עבודה‪ ,‬תוך התאמת המדינאות להתפתחויות הלכה‬ ‫למעשה‪ .‬זה האתגר המרכזי העומד נוכח המדינאות המדינית־ביטחונית של‬ ‫ישראל‪ ,‬שכן טמונות בו סכנות חמורות ואולי גם קיומיות‪.‬‬ ‫ד‪ .‬הסוגיָה הפלסטינית‬ ‫‪ .19‬אין להבין את הסוגיה הפלסטינית בנפרד מכלל ההתנגשות‪ .‬מדובר במעין‬ ‫פרדוקס‪ :‬אין כמעט סיכוי להרגיע את ההתנגשות הכוללת‪ ,‬על סכנותיה‪ ,‬ללא‬ ‫הקמת מדינה פלסטינית‪ ,‬בסמוך לקווי ‪ ,1967‬עם אחיזה בירושלים רבתי‪.‬‬ ‫אולם אין בהקמת מדינה פלסטינית כשלעצמה‪ ,‬גם אם היא מלווה באמצעי‬ ‫‪74‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫ביטחון מרביים‪ ,‬כדי להבטיח הרגעה של ההתנגשות בכללותה ולהמעיט‬ ‫ממשית את הסכנות הצפונות בה‪.‬‬ ‫‪ .20‬שבע תזות תבהרנה את הטיעון‪:‬‬ ‫א‪ .‬אין ביחסים עם הפלסטינים כשלעצמם כדי לסכן ישירות את ביטחונה‬ ‫האסטרטגי של ישראל‪ .‬ניתן להכיל וגם להכניע כל אינתיפאדה או‬ ‫פעולות טרור וגם למנוע היווצרות של "מדינה אחת" שתחסל את‬ ‫ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אולם התנגשות אלימה עם הפלסטינים עלולה להדליק יתר פנאטיות‬ ‫אנטי־ישראלית‪ ,‬כולל אפשריות חמורות הטמונות בה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬שום הסכם עם הפלסטינים אינו יציב בהיעדר התקדמות של ממש‬ ‫להרגעת ההתנגשות בכללותה וצמצום הפנאטיות במזרח התיכון‪.‬‬ ‫להפך‪ ,‬הקמת מדינה פלסטינית בהיעדר תמורה בסביבותיה עלולה‬ ‫להביא להתפתחויות חמורות‪ ,‬כגון ערעור יציבותה של ממלכת ירדן‪.‬‬ ‫ד‪ .‬אולם‪ ,‬דרוש להדגיש את הנאמר לעיל‪ :‬ללא הקמת מדינה פלסטינית‬ ‫אין כמעט סיכוי להרגעת ההתנגשות בכללותה‪ ,‬על סכנותיה‬ ‫החמורות‪.‬‬ ‫ה‪ .‬גם יחסי החוץ של ישראל‪ ,‬כולל עם ארצות־הברית‪ ,‬וכלל מעמדה‬ ‫העולמי‪ ,‬ייפגעו בהיעדר התקדמות של ממש להסכם עם הפלסטינים‪.‬‬ ‫ו‪ .‬אבל נכסי המשא ומתן של ישראל מצומצמים ואין לנצלם‪ ,‬על המחיר‬ ‫הערכי‪ ,‬חילוקי הדעות בישראל והסיכונים הכרוכים בכך‪ ,‬לצורכי‬ ‫הסכם עם הפלסטינים בלבד‪.‬‬ ‫ז‪ .‬אך אין סיכוי ל"ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אין זו‬ ‫אלא אשליה לחשוב ששיפור מצבם הכלכלי ימנע התפרצויות ויפגע‬ ‫ביכולתם להדליק עימות רחב‪.‬‬ ‫‪ .21‬כישלונות הסכם אוסלו וההינתקות מעזה נובעים‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬מהזנחת‬ ‫ההקשר האזורי‪ .‬אסור למדינאות של ישראל להמשיך ולדבוק בכשל זה ביחס‬ ‫לסוגיה הפלסטינית‪ ,‬תוך ריצת אמוק במעגל שדים של משא ומתן חסר‬ ‫תוחלת‪.‬‬ ‫‪ .22‬המסקנה החד־משמעית היא‪ ,‬שיש לקשור בין התקדמות מהירה להסכם‬ ‫עם הפלסטינים לבין התקדמות להסכם מזרח־תיכוני מקיף שיש בו כדי‬ ‫לצמצם משמעותית את הסכנות לביטחונה הלאומי של ישראל‪ ,‬להניח יסודות‬ ‫להרגעה‪ ,‬וגם להביא לסיום‪ ,‬בשלבים‪ ,‬של כלל ההתנגשות‪.‬‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪75‬‬ ‫ה‪ .‬עקרונות שימוש באלימות‬ ‫‪ .23‬לצורך דיון באלימות יש לזכור את אי־הסימטריה הבסיסית בגודל‬ ‫האוכלוסיות‪ ,‬כפי שהוצגה בפסקה ‪ .10‬לכך מצטרפת עובדת היותם של‬ ‫מרבית העימותים האלימים בין ישראל לאויביה א־סימטריים‪ ,‬תוך שינויים‬ ‫במאפייניהם‪ .‬הדבר מוסיף ומקשה על פיתוח עקרונות נכונים להפעלת אלימות‪,‬‬ ‫שכן דרושה יכולת להפעיל את העוצמה הישראלית בצורות שונות‪ ,‬בגמישות‪,‬‬ ‫ותוך כדי למידה מהירה בזמן אמת‪.‬‬ ‫‪ .24‬ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שמערערים על קיומה כמדינה‪,‬‬ ‫וישנן מספר מדינות וארגונים לא־מדינתיים הרוצים להשמיד את החברה‬ ‫הישראלית ולגרש את אוכלוסייתה היהודית‪ .‬גם אם שאיפה זאת נראית הזויה‬ ‫אין להתעלם ממנה‪ ,‬מה עוד וקיים חשש הולך וגובר לקיום נשק קוטל המונים‬ ‫בידי אויבי ישראל‪ .‬לכן‪ ,‬ישראל זקוקה לכלי אלימות מגוונים מאוד‪ ,‬ויחד עם‬ ‫זאת רבי עוצמה כדי לשמור על ביטחונה הלאומי‪.‬‬ ‫‪ .25‬לכך מצטרפות‪ ,‬בנסיבות מיוחדות‪ ,‬האפשרויות של שימוש באלימות‬ ‫ביוזמת ישראל‪ .‬אמנם‪ ,‬מסיבות ערכיות וריאל־פוליטיות השימוש באלימות‬ ‫ככלי של מדינאות הוא מוגבל מאוד‪ ,‬אך בתנאיה של מדינת ישראל אין‬ ‫להתעלם ממנו‪ .‬אין‪ ,‬להערכתי‪ ,‬מקום לקביעת כלל ברזל שישראל אף פעם לא‬ ‫תיזום שימוש באלימות בחזקת "מלחמת ברירה"‪ ,‬כדי לסייע‪ ,‬למשל‪ ,‬למדינה‬ ‫שכנה שתבקש עזרה‪.‬‬ ‫‪ .26‬פרטי הנושא חורגים ממאמרי זה‪ ,‬אך אפשר ודרוש לעמוד על מספר‬ ‫עקרונות‪ .‬נקודת המוצא היא קיום איומים של ממש על ישראל‪ ,‬עד לכדי‬ ‫איומים קיומיים‪ ,‬בעלי מגוון רחב ומשתנה‪ .‬אלה מחייבים‪ ,‬כעקרון פרדיגמטי‪,‬‬ ‫יכולות ישראליות רבות ומגוונות להשתמש באלימות תכליתית‪ ,‬תוך הישגים‬ ‫נטו לטובת ישראל‪.‬‬ ‫‪ .27‬די להזכיר את האפשרויות של מרד אזרחי והתנגדות פסיבית בשלב ראשוני‬ ‫של אלימות‪ ,‬ולעומתם את החשש מאיום גרעיני‪ ,‬ובעתיד הנראה לעין גם‬ ‫מסוגי נשק חדשים קוטלי המונים‪ ,‬כגון וירוסים מהונדסים‪ ,‬כדי להמחיש את‬ ‫שלל האיומים‪ .‬לכך מצטרף ריבוי האפשריות של שיגור והפעלה‪ ,‬החל באזרח‬ ‫אירופאי שאינו אלא טרוריסט מתאבד‪ ,‬וגמור בהתקפות טילים מתואמות‬ ‫ממשגֵ רים המפוזרים בארצות שונות‪ ,‬ונורים גם מהים; וחמור מכך‪ ,‬התקפה‬ ‫רב־ממדית של מספר מדינות וארגונים לא־מדינתיים‪.‬‬ ‫‪76‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫‪ .28‬בגלל שלל איומים אלה‪ ,‬זקוקה ישראל ליכולות אלימות רבות ביותר‬ ‫ודרוש להקדיש להן‪ ,‬כולל המעטפת החיונית של מודיעין ודרכי פעולה מדינית‪,‬‬ ‫ודרושים לכך תקציבים גדולים מאוד‪ .‬מאחר ומדובר באיומים ארוכי־טווח‪,‬‬ ‫יום־יומיים‪ ,‬הרי שאין לתלות את גודל תקציבי‬ ‫ִ‬ ‫בחלקם‪ ,‬ולאו דווקא באיומים‬ ‫הביטחון באיומים נתונים במועד מסוים‪ ,‬מה עוד והערכתם מוטלת תמיד‬ ‫בספק‪ .‬אולם‪ ,‬כל עוד אין התקדמות לשלום יציב‪ ,‬הכרחי להקצות לביטחון‬ ‫חלק גדול ממשאביה של מדינת ישראל ולקבל סיוע ביטחוני הכרחי מארצות־‬ ‫הברית‪ ,‬בנוסף לייעול השימוש במשאבים תוך פיקוח חיצוני‪.‬‬ ‫‪ .29‬לכך יש להוסיף‪ ,‬שכל התנגשות אלימה עלולה לגרום נזקים רציניים לישראל‬ ‫גם אם תהיה ידה על העליונה‪ .‬אלה כוללים‪ ,‬בין השאר‪ ,‬נפגעים‪ ,‬ירידה בתיירות‬ ‫ובהשקעות‪ ,‬שינויים לרעה במאזן העלייה לישראל ועזיבתה (גם על ידי אנשים‬ ‫בעלי איכויות חיוניות)‪ ,‬השפעות לרעה על המורל הציבורי וריבוי טראומות‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬נחוצה היערכות פסיכולוגית ופיזית של העורף על כל המשאבים הרבים‬ ‫הדרושים לכך‪ ,‬מעל ומעבר למאמצי פיקוד העורף‪.‬‬ ‫לש ֵמר את התמיכה החיונית‬ ‫ַ‬ ‫‪ .30‬מצב האיומים מנציח תלות רבה באחרים‪ ,‬במיוחד בארצות־הברית‪.‬‬ ‫פורמלית‪ ,‬ישראל היא "ריבונית"‪ ,‬אך אנו מדינה קטנה במצב של התנגשות‬ ‫מתמשכת‪ .‬לכן‪ ,‬למרות כל הישגינו האדירים חופש הפעולה שלנו מוגבל‪.‬‬ ‫האומרים "אנו יכולים לסמוך רק על עצמנו" אינם אלא מקשקשים‪ ,‬שכן אין‬ ‫לנו ברירה אלא לסמוך גם על אחרים ולהתנהג בהתאם להכרח לשמר את‬ ‫התמיכה החיונית לקיומנו ‪ -‬יחד עם קיום יכולות "ייאוש" ישראליות לשעת‬ ‫מצוקה קיצונית‪ ,‬בה גם ידידינו לא יספקו לנו סיוע חיוני‪ ,‬אם כי הסתברות‬ ‫מימושה של שעה כזו‪ ,‬קטנה ביותר‪.‬‬ ‫‪ .31‬אין די בחומרה רב־שימושית‪ .‬מגוון האיומים מחייב ריבוי "תוכנות"‬ ‫פעולה הכרוכה ביכולת לעבור במהירות מאחת לשנייה‪ ,‬תוך כדי יכולת‬ ‫למידה העולה על זו של אויבינו‪ .‬הוא הדין בניהול־על הדוק של שימוש‬ ‫באלימות על ידי הדרג המדיני‪ ,‬תחום הדורש‪ ,‬עדיין‪ ,‬שיפור רב‪.‬‬ ‫‪ .32‬עיקרון מחייב הוא "לשכוח את קלאוזביץ"‪ ,‬דהיינו‪ ,‬לא לדבוק בלקחי‬ ‫העבר‪ ,‬שכן העתיד יהיה שונה ממנו‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬חיוני להגדיר ולחזק‬ ‫את מהותם של כל הגופים הביטחוניים והמדיניים כארגונים לומדים בעלי‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪77‬‬ ‫מחשבה יצירתית באמצעות הצערת גילו של סגל הפיקוד הבכיר וכן ריבוי‬ ‫"חממות יצירה" והזדמנויות לחשיבה ולהגות‪.‬‬ ‫‪ .33‬עיקרון חיוני נוסף הוא שיפור הדרכים להפקת לקחים מכל עימות אלים‪,‬‬ ‫בצורה ההולמת את השינויים הצפויים בשדה הקרב‪ .‬מכאן‪ ,‬ההכרח להקים‬ ‫ועדת בדיקה חיצונית‪ ,‬מקצועית ובלתי־תלויה להפקת לקחים אחרי כל‬ ‫התנגשות משמעותית ואלימה וכן לאחר אירועים מדיניים חשובים‪ ,‬לפי דגם‬ ‫משופר של ועדת וינוגרד (לגילוי נאות אזכיר שהייתי חבר בה)‪ ,‬וזאת‪ ,‬בנוסף‬ ‫להפקת הלקחים על ידי גופי הביצוע עצמם‪.‬‬ ‫ו‪ .‬על הרתעה‬ ‫‪ .34‬דוגמה מובהקת לצורך בחידוש הפרדיגמה היא ההישענות המילולית על‬ ‫המושג "הרתעה" ללא בסיס של ממש‪ ,‬וממחישים זאת הטיעונים שמלחמת‬ ‫לבנון השנייה אכן הצליחה ליצור זאת‪ .‬אמנם‪ ,‬בצפון נשמר הביטחון השוטף‪,‬‬ ‫והדבר חשוב‪ ,‬אך לא חוזקה ההרתעה האסטרטגית‪ ,‬החשובה הרבה יותר‪ .‬להפך‪,‬‬ ‫הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה לימד את אויבנו שישראל רגישה‬ ‫מאוד לפגיעות בעורף האזרחי והיא נרתעת מהכנסת כוחות גדולים לשטחם‪.‬‬ ‫לקחים אלה הגבירו את איומי החמאס והחיזבאללה‪ ,‬תוך יצירת הרתעה הדדית‬ ‫במקום בניית הרתעה ישראלית מוחצת‪.‬‬ ‫‪ .35‬כפי שקבעה ועדת וינוגרד‪ ,‬לצה"ל לא הייתה תורת הרתעה של ממש‪ ,‬המסוגלת‬ ‫לתת מענה הולם לשיקולים השונים של מקבלי ההחלטות בצד השני‪" .‬הרתעה"‬ ‫אמיתית מותנית בקיום איום אמין העלול לפגוע‪ ,‬בשיעור לא־מדדי‪ ,‬במה שיקר‬ ‫מאוד לאויב‪ ,‬אם יפעל כוחנית נגד ישראל‪ .‬כלומר‪ ,‬דרושה הערכה פסיכולוגית־‬ ‫אנתרופולוגית נכונה של אותם דברים היקרים מאוד למקבלי ההחלטות העוינות‪,‬‬ ‫ואז‪ ,‬ליצור אצלם דימוי אמין של פגיעה קשה ב"נכסים" אלה אם יפעלו כנגד‬ ‫ישראל‪ ,‬ולגבי חלק מאויבי ישראל קשה להשיג הרתעה שכזו‪.‬‬ ‫‪ .36‬אין דרך להרתיע את הפנאט הקיצוני המוכן‪ ,‬ולעתים אף רוצה‪ ,‬למות‬ ‫תוך כדי פגיעה בישראל‪ .‬אויבים פנאטיים כאלה צריך להשמיד‪ ,‬או‪ ,‬לפחות‪,‬‬ ‫למנוע מהם להחזיק כלי התקפה‪ .‬הוא הדין ביחס לחלק מראשי החמאס‬ ‫והחיזבאללה‪ .‬בתנאי המזרח התיכון עוד יתווספו אליהם ארגונים עוינים כהנה‬ ‫וכהנה‪ ,‬כמומחש ב"מדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט" (דאעש) – וחלקם‬ ‫עלול להצטייד בנשק קוטל המונים‪.‬‬ ‫‪78‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫‪ .37‬סוגיה גורלית ביחס ליכולת ההרתעה של ישראל היא האפשרות של‬ ‫התגרענות איראן‪ ,‬לפחות כמדינת סף‪ .‬כדי להרתיע מדינה בעלת יכולות קטל‬ ‫המוני העלולות לפגוע קשה בישראל ואולי אף לסכן את עצם קיומה‪ ,‬אנו זקוקים‬ ‫לדימוי אמין של "הרתעה מוחלטת"‪ ,‬דהיינו‪ ,‬ליכולת להנחית מכה שנייה שיש‬ ‫בה כדי להשמיד את האויב גם לאחר שיפגע קשות בישראל‪ .‬השאלה המכרעת‬ ‫היא‪ :‬עד כמה ניתן לסמוך על הרתעה כזו‪ ,‬או שמא הכרחית מכה ראשונה (לא‬ ‫גרעינית) מונעת? זו אינה שאלה היפותטית‪ ,‬שכן לפי פרסומי התקשורת היא‬ ‫עמדה על הפרק באופן קונקרטי‪ ,‬במהלך הדיונים שערכו קברניטי ישראל‪ ,‬והיא‬ ‫עשויה לצוף שוב ולהתגבש לכלל החלטה‪.‬‬ ‫‪ .38‬איראן אינה "קבוצה פנאטית" אלא מדינה בעלת תרבות עמוקה והיסטוריה‬ ‫ארוכה‪ .‬לכן‪ ,‬נראה שניתן לסמוך במידה רבה מאוד על הרתעה אבסולוטית‪.‬‬ ‫אבל אין להוציא מכלל אפשרות מצבים בהם מקבלי החלטה איראנים‪,‬‬ ‫השליטים ביכולות הגרעיניות‪" ,‬נדחקים לפינה"‪ ,‬למשל‪ ,‬על ידי סימני מהפכה‬ ‫פנימית‪ ,‬ובוחרים "למות עם הציונים"‪ .‬במקרה כזה ניצבת בפני ישראל סוגיה‬ ‫קיומית קשה ביותר שיש להיערך לקראתה‪ ,‬הגותית ותפעולית‪ ,‬יחד עם עשיית‬ ‫מאמצים עילאיים למניעת היווצרות מצב קיצוני כזה – כולל קידום שלום‬ ‫מזרח־תיכוני שישפיע לטובה גם על התייחסותה של איראן לישראל (אוסיף‬ ‫שיוזמת שלום ישראלית חיונית‪ ,‬ביתר שאת‪ ,‬אם ישראל תיאלץ להתקיף את‬ ‫מתקניה הגרעינים של איראן או של מדינה אחרת‪ ,‬וזאת‪ ,‬כדי לזכות בתמיכה‬ ‫(‪)3‬‬ ‫או לפחות להיעדר ענישה מדינית)‪.‬‬ ‫‪ .39‬בכל מקרה‪ ,‬כפי שהוכח מפעולות החמאס שגררו את מלחמת עזה‪ ,‬אין‬ ‫לסמוך על הרתעה‪ ,‬שהיא תמיד בעייתית‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬דרוש לחזקה ואף‬ ‫להמחישה מדי פעם‪ ,‬הלכה למעשה‪.‬‬ ‫ז‪ .‬היבטים משפטיים‬ ‫‪ .40‬הנטייה הישראלית ליתר ראייה "עורך־דינית" (מושג ההולם את התופעה‬ ‫יותר מאשר "ראייה משפטנית") חדרה לנושאים ביטחוניים ומדיניים‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫‪ .3‬ראו פרסומי "צו המשולב‪ :‬להתקיף את איראן ויוזמת שלום אזורי‪ .‬רמת־גן‪ :‬מרכז בגין־‬ ‫סאדאת למחקרים אסטרטגיים‪ ,‬אוניברסיטת בר־אילן‪.2012 ,‬‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪79‬‬ ‫חשוב להעמיד את הנושא בפרופורציה הנכונה (לגילוי נאות אציין שבין השאר‬ ‫יש לי תואר מוסמך ודוקטורט במשפטים והיה לי רישיון עו"ד)‪ .‬לפי הערכתי‪,‬‬ ‫חלק ניכר מהמשפט הבינלאומי‪ ,‬כולל דיני המלחמה‪ ,‬המקובלים היום‪ ,‬להלכה‪,‬‬ ‫אינם הולמים את המציאות הביטחונית העולמית‪ ,‬ובמיוחד את הנסיבות שבהם‬ ‫נתונה ישראל‪ .‬למשל‪ ,‬הרתעה תכליתית מחייבת פגיעה לא־מדדית בתוקפן;‬ ‫ואויבים המסתתרים בין אזרחים לא ניתנים לפגיעה ללא "נזק היקפי" כואב‪.‬‬ ‫ספק גם האם ‪ -‬ועד כמה ‪ -‬לוחמים שאינם מקבלים על עצמם את דיני‬ ‫המלחמה צריכים ליהנות מהם‪.‬‬ ‫‪ .41‬לכך יש להוסיף שעקרונות המשפט מכירים ב"הכרח בל־יגונה" (‪dire‬‬ ‫‪ ,)necessity‬שלפיו עושים את ההכרחי גם שלא לפי החוק‪ ,‬ורק לאחר מכן‬ ‫מטפלים בהשלכות המשפטיות‪ .‬לכן‪ ,‬אני ממליץ שישראל תקבל על עצמה‬ ‫מחויבות ערכית למשפט הבינלאומי‪ ,‬תוך הוספת סייג של אפשרות לסטות‬ ‫ממנו‪ ,‬בכפוף להתייעצות משפטית והחלטה של הדרג המדיני‪ ,‬כאשר הדבר‬ ‫הכרחי למניעת נזק חמור‪ .‬זאת‪ ,‬בשילוב חקירה והענשה פלילית על כל סטייה‬ ‫מכללי המשפט הבינלאומי שלא הייתה בחזקת "הכרח בל־יגונה" ואושרה על‬ ‫ידי הדרג המדיני – ככל הניתן מראש‪ ,‬אך בכורח הנסיבות גם למפרע‪.‬‬ ‫‪ .42‬עומדת גם שאלה תועלתנית‪ :‬מתי‪ ,‬מבחינת מעמדה העולמי ויחסיה עם‬ ‫מדינות החשובות לה מאוד‪ ,‬כדאי לישראל לפעול לפי כללי המשפט הבינלאומי‬ ‫הקיים? שוב‪ ,‬זו שאלה להכרעת הדרגים המדיניים לפי הנסיבות המשתנות‪.‬‬ ‫אולם מומלץ להביא בחשבון‪ ,‬בין השאר‪ ,‬את השיקולים הבאים‪:‬‬ ‫א‪ .‬היחסים עם ארצות־הברית‪ ,‬ולטווח ארוך גם עם סין‪ ,‬הם בעלי משמעות‬ ‫קריטית לעומת היחסים עם מדינות אירופה המערבית‪ ,‬על כל חשיבותם‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬יש לתת משקל־יתר להשפעתה של התנהגות שהיא ספק חוקית על‬ ‫היחסים עם ארצות־הברית ועם מעצמות אחרות החשובות מאוד לישראל‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ההשלכות האישיות הנוגעות לממלאי תפקידים בכירים‪ ,‬למשל‪ ,‬ההכרח‬ ‫להימנע מנסיעה לארצות שבהן הם עלולים להיעצר בגלל חשד לפשעי‬ ‫מלחמה‪ ,‬הן שיקול בטל לעומת צורכי הביטחון הלאומי‪ .‬יחד עם זאת‪,‬‬ ‫במקרים אלה יש לספק לאדם סיוע משפטי אישי‪.‬‬ ‫‪ .43‬לנאמר לעיל ישנן השלכות לגבי תפקיד הייעוץ המשפטי בעת הפעלת‬ ‫אלימות ועל הצורך לספק ייעוץ זה‪ ,‬ויחד עם זאת צריך להטיל את האחריות‬ ‫להחלטות אלה על דרגי הפיקוד והדרג המדיני‪.‬‬ ‫‪80‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫ח‪ .‬יחסי חוץ ומעמד עולמי‬ ‫‪ .44‬כפי שכבר צוין‪ ,‬היחסים עם ארצות־הברית הם קריטיים‪ ,‬ותהיה זו‬ ‫טעות מסוכנת להניח ש"היחסים המיוחדים" אינם ניתנים לפגיעה‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫הגם שישראל אינה חייבת לקבל את דעתה של ארצות־הברית‪ ,‬בכל נושא‪,‬‬ ‫חיוני לטפח את היחסים עמה‪ ,‬תוך מתן תשומת לב יתרה לנשיא‪ ,‬אישית‪,‬‬ ‫והימנעות קפדנית מסגנון דיבור לא הולם‪ ,‬הדלפות מרגיזות ומעשי שטות‬ ‫דומים – שיש מהם דוגמאות לרוב‪ .‬אך העיקר אינו בתופעות מילוליות‪ ,‬שכן‬ ‫עצם המדינאות של ישראל צריכה להעניק משקל רב לצרכיה ודעותיה של‬ ‫ארצות־הברית‪.‬‬ ‫‪ .45‬ישראל מטפחת את יחסיה עם סין והודו ומדינות נוספות‪ ,‬אך בחלק‬ ‫ממדינות אירופה קיימת דה־לגיטימציה שיש בה צורה מודרנית של‬ ‫אנטישמיות ו"הקטנת אשמה" באחריותן לשוֹ אה על ידי האשמת ישראל‪.‬‬ ‫אבל‪ ,‬להערכתי‪ ,‬גורם מרכזי לדה־לגיטימציה‪ ,‬הגם שבישראל לא אוהבים‬ ‫להודות בכך‪ ,‬הוא דימויה השלילי בכל הקשור לנושא הפלסטיני‪ .‬התקדמות‬ ‫להסכם מזרח־תיכוני‪ ,‬כולל הקמתה של מדינה פלסטינית‪ ,‬ישנו את המצב‬ ‫לטובה באופן רדיקלי‪ .‬אך כאשר הביטחון הלאומי עומד על הפרק אין זה‬ ‫השיקול הקובע‪.‬‬ ‫‪ .46‬אמרתו של דוד בן־גוריון "אוּ"ם־שמוּם" היא נקודת שפל נדירה במנהיגותו‪,‬‬ ‫מה עוד שישראל הוקמה הודות להחלטה של עצרת האומות המאוחדות‪.‬‬ ‫האו"ם מהווה גרעין של ממשל עולמי שיש לצפות להתחזקותו בגין המהות‬ ‫הכלל־העולמית של נושאים הקובעים את עתידו של המין האנושי‪ .‬בנוסף‪,‬‬ ‫אין להתעלם מהאפשרות שהאו"ם יפעיל לחץ גובר להסדר מעין־כפוי בנושא‬ ‫הפלסטיני בתנאים שאינם לטובתנו‪ .‬דרוש להביא בחשבון גם את העובדה‬ ‫שבסופו של חשבון‪ ,‬משטר עולמי המונע מלחמות וטרור יתרום רבות‬ ‫לשלומה של ישראל‪ .‬לכן‪ ,‬למרות ריבוי ביטויי האיבה כלפי ישראל בגופים‬ ‫של האו"ם‪ ,‬מצוּוה המדינאות הישראלית על יחס עקרוני חיובי כלפיו‪ ,‬כולל‬ ‫שיתוף פעולה מרבי ויוזמות ישראליות בנושאי תיקון עולם‪.‬‬ ‫‪ .47‬כלל ברזל הוא שאין פעולה צבאית המשוחררת מההכרח להביא בחשבון‬ ‫השלכות לגבי יחסי החוץ של ישראל‪ .‬די בדוגמה של ה"מרמרה" ותרומתה‬ ‫לקלקול היחסים עם תורכיה כדי להמחיש שאין "פעולה צבאית פשוטה‬ ‫כשלעצמה"; ואין זה אלא מקרה אחד מני רבים‪ .‬מכאן‪ ,‬הצו לתת משקל רב‬ ‫פרדיגמה מדינאית‪ :‬מדינית־ביטחונית‬ ‫‪81‬‬ ‫לשיקולים מדיניים בכל הפעלת אלימות‪ ,‬תוך שיתוף משרד החוץ והמטה‬ ‫לביטחון לאומי‪ .‬חשוב להדגיש נקודה זו‪ ,‬שכן רבים המקרים שמתעלמים‬ ‫ממנה תוך גרימת נזק רב‪.‬‬ ‫‪ .48‬אכן‪ ,‬שילוב מלא בין פעולות ביטחוניות למדיניות הוא ממד קריטי‬ ‫בפרדיגמה המדינאית המומלצת‪ .‬חלק משילוב מרבי זה ידוע לראש הממשלה‬ ‫ולמספר קטן של שרים בכירים‪ ,‬הבקיאים בשני תחומים אלה גם יחד ומבינים‬ ‫את הצורך בו‪ .‬זהו גם ייעוד מרכזי של המטה לביטחון לאומי‪ ,‬ודרוש לחזק‬ ‫מאוד את יכולותיו ולקדם את השילוב של "ביטחון" ו"מדיניות"‪.‬‬ ‫‪ .49‬הממשק בין הדרגים המדיניים לבין ראשי גופי הביטחון חשוב מאוד‪ ,‬ויש‬ ‫יסוד לחשוב שישנם עדיין כשלים חמורים ורבים שיש לתקנם‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪:‬‬ ‫א‪ .‬על הגופים הביטחוניים להציג בפני הדרג המדיני הבכיר הערכות ודרכי‬ ‫פעולה חלופיות ולתת להם דיווח מלא על מבצעים‪ .‬אין להסתפק‬ ‫במצגות‪ ,‬שאינן אלא ראשי פרקים המונעים חשיבה לעומק‪ ,‬אלא צריך‬ ‫להכין ולהציג בפניו מסמכים מפורטים המציגים ומנמקים את ההערכות‬ ‫והחלופות תוך עמידה על יתרונותיהם וחסרונותיהם‪.‬‬ ‫ב‪ .‬על הדרג המדיני להתייחס בכבוד לראשי גופי הביטחון‪ ,‬אך דרושה גם‬ ‫מידה של ספקנות‪ .‬יש לתחקר את המתדרכים ומכיני המסמכים‪ ,‬לשמוע‬ ‫דעות שונות של ממלאי תפקידים ביטחוניים בכירים וכן של בעלי מקצוע‬ ‫נוספים‪ ,‬ולקבל חוות דעות בלתי תלויה מהמטה לביטחון לאומי‪.‬‬ ‫ג‪ .‬כדי לאפשר כל זאת‪ ,‬חיוני למנוע פגיעות בביטחון מידע על ידי הדלפות‬ ‫מפורומים מדיניים‪ .‬יש להתייחס לכל הדלפה כפגיעה בביטחון המדינה‪,‬‬ ‫לחקור אותה עד לזיהוי המדליפים ולפעול נגדם בכל חומרת הדין ללא‬ ‫התחשבות במעמדם‪.‬‬ ‫ד‪ .‬כל הנ"ל צריך להיעשות גם בניהול משברים‪ ,‬כגון מלחמה‪ .‬לשם כך‬ ‫דרושה הפעלה של מערכת ניהול משברים והכנתה בעזרת הרצה ותרגילים‬ ‫בהשתתפות כל הדרגים‪.‬‬ ‫‪ .50‬אין לסיים נושא זה מבלי להדגיש את הצורך לחזק את משרד החוץ‪,‬‬ ‫בנוסף לשיפורים שכבר הונהגו‪ ,‬תוך שימת דגש על הגדלת התרומה למדינאות‬ ‫המדינית‪-‬ביטחונית‪ .‬לשם כך דרוש להגדיל‪ ,‬באופן ממשי‪ ,‬את תקציב משרד‬ ‫החוץ‪ ,‬המהווה חלק מרכזי מההערכה הביטחונית־מדינית‪.‬‬ ‫‪82‬‬ ‫יחזקאל דרור‬ ‫ט‪ .‬הערכה כוללת ארוכת טווח‬ ‫‪ .51‬המודיעין הוא קריטי וקובע את טיבה של מדינאות מדינית־ביטחונית‪,‬‬ ‫והאיסוף המודיעיני יכול להיחשב "טוב" עד "מעולה"‪ .‬שילובו של המודיעין‬ ‫האופרטיבי בלחימה השתפר מאוד‪ ,‬אך צריך להבין את מה שגם איסוף מעולה‬ ‫לא יכול לְ ַס ּ ֵפק‪ ,‬למשל‪ ,‬מידע מדויק על מה שאין לאויב ועל החלטותיו בעתיד‪.‬‬ ‫גם אם היפותטית מצליח האיסוף להשיג תכניות פעולה של גורמים עוינים‬ ‫ואפילו להאזין "מתחת למיטה" לקברניטי האויב‪ ,‬אין בכך משום מודיעין‬ ‫אמין לגבי מה שיעשו בשעת אמת – שכן כוונותיהם משתנות בהכרח בהתאם‬ ‫לנסיבות‪.‬‬ ‫‪ .52‬לא אוסיף לדון באיסוף‪ ,‬הגם שתרומתו‪ ,‬לעתים‪ ,‬מכרעת‪ ,‬שכן לצורכי‬ ‫פרדיגמה מדינית־ביטחונית‪ ,‬העיקר הוא "ההערכה" (השם "מחקר" מטעה)‪.‬‬ ‫ההערכה עמומה ובעייתית מעצם מהותה‪ ,‬אפילו בנושאים פשוטים‪ ,‬יחסית‪,‬‬ ‫כגון אי־הבנת המשמעות של מנהרות החמאס‪ ,‬למרות שהעובדות היו ידועות‪.‬‬ ‫על אחת כמה וכמה ההערכות בדבר התנהגותם העתידית של הגורמים הרבים‬ ‫החשובים לישראל שהנן תחזיות ברמת ניחוש־אומדן‪ ,‬ואומדן במקרה הטוב;‬ ‫ולעתים אינן אלא ספקולציות ‪ -‬מה עוד שהמזרח התיכון מצוי בעידן של‬ ‫תהפוכות שאת חלקן לא ניתן היה לחזות מראש‪.‬‬ ‫‪ .53‬יחד עם זאת‪ ,‬ניתן לעשות רבות לשיפור טיבן של ההערכות שעליהן‬ ‫מתבססת המדינאות המדינית־ביטחונית‪ ,‬כגון‪ ,‬להעלות את רמת העוסקים בכך‬ ‫והקמת "מועצת מודיעין עליונה"‪ ,‬ליד המטה לביטחון לאומי‪ ,‬שתהיה מופקדת‬ ‫על הערכות מדיניות־ביטחוניות כוללות וארוכות טווח‪ .‬אולם לֵ ית ָמאן דְּ ָפלִ יג‬ ‫שהכרעות מדיניות־ביטחוניות‪ ,‬לעתים קריטיות‪ ,‬חייבות ליפול גם בנסיבות‬ ‫של חוסר ודאות קשה‪ ,‬ולכן הן‪ ,‬מהותית‪" ,‬הימורים עמומים" מעצם טבען‪ .‬כך‪,‬‬ ‫יוזמה ישראלית לקידום שלום אזורי‪ ,‬שההכרח בה נובע ממאמר זה‪ ,‬היא הימור‬ ‫עמום על קופה גדולה‪ .‬בכך אפתח את מאמרי הבא‪.‬‬ ‫“ההוד הנסתר“ בסיפור הקצר‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫_________________‬ ‫ביקורת נוקבת על‬ ‫הספרות הרוסית הקלאסית‬ ‫סיפוריו הקצרים חושפים את המרכז הפנימי‬ ‫ביותר של המעשה וההגות הפוליטית‬ ‫והחברתית שלו בקרקע גידולה המוקדם‬ ‫דן מירון‬ ‫פרופ' דן מירון הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים‪,‬‬ ‫ומחזיק בכיסא ע"ש ליאונרד קיי לספרות עברית ומשווה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק‪.‬‬ ‫מירון הוא חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית ופרס מאנגר לחקר ספרות יידיש‪.‬‬ ‫‪84‬‬ ‫דן מירון‬ ‫א‬ ‫בחלקה הבלטריסטית הקטנה‪ ,‬שזאב ז'בוטינסקי הצליח לבצר לה מקום‬ ‫במרחב הגדול של מפעלו הפוליטי והעתונאי‪ ,‬תופסת מחרוזת ספוריו‬ ‫הקצרים (בת ט"ו או ט"ז חוליות בלבד) מקום משני‪ .‬מאפילים עליה שני‬ ‫הרומאנים "שמשון הנזיר"‪ ,‬על המסר הפוליטי והחינוכי שלו‪ ,‬ו"חמישתם"‪,‬‬ ‫רומאן התקופה המזהיר‪ ,‬שבו החיה המחבר את עולמה של היהדות הרוסית‬ ‫המתבוללת של ראשית המאה העשרים ואת נופיה מלאי החן של אודסה‬ ‫בתקופת "האביב" הרוסי‪ ,‬פוטיומקין והריאקציה שלאחר מהפיכת ‪ .1905‬גם‬ ‫הישגיו של ז'בוטינסקי כמתרגם שירה וירטואוזי (בעיקר מתרגמם של של‬ ‫שירי אדגאר אלאן פו וכמה ממזמורי "התופת" של דאנטה) וכמי שנטל חלק‬ ‫חשוב בקביעת ההברה וההגייה ה"ספרדיות"‪ ,‬המילרעיות‪ ,‬כבסיס השירה‬ ‫העברית שנוצרה משנות העשרים של המאה הקודמת ואילך זכה לשומת‬ ‫לב מחקרית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הסיפורים חלפו על פני מרבית הקוראים מבלי‬ ‫שעוררו תשומת לב מיוחדת‪ )1(.‬רק מחזות הנעורים שכתב המחבר בשנות‬ ‫פעולתו כסופר ועתונאי אודיסאי ("בנכר"‪" ,‬דם" וכו'; אף לא אחד מהם הוכתר‬ ‫בהצלחה בימתית) עוררו תשומת לב ביקורתית ומחקרית אף פחות מזו‬ ‫שעוררו הסיפורים‪ .‬הללו האחרונים נראו קלים ומשעשעים אך חסרי "כובד"‬ ‫ולכן גם לא מעוררי כבוד‪ .‬מהם נקראו כפלייטונים עתונאיים יפים לשעתם‪,‬‬ ‫ומהם – כזיכרונות נעורים ומשובותיהם‪ ,‬הומורסקות אוטוביוגראפיות‪.‬‬ ‫בהירארכיה הביקורתית של הספרויות היהודיות נועד לז'נארים אלה מקום‬ ‫בתחתית הסולם‪ ,‬ומכך סבלה לא רק הערכת סיפורי ז'בוטינסקי‪ ,‬אלא גם‬ ‫זו שהתייחסה ליצירות דומות של מחברים אחרים‪ .‬הדוגמה הבולטת ביותר‬ ‫לצד זו של סיפורי ז'בוטינסקי היתה יצירתו הסיפורית הענפה למדי של‬ ‫שאול טשרניחובסקי‪ ,‬שניתן לסמן בה כמה תוי היכר דומים לאלה של סיפורי‬ ‫ז'בוטינסקי דמיון שברקע (האודיסאי והסטודנטיאלי)‪ ,‬באווירה הקלילה־‬ ‫כביכול ובעיקר באתוס ההומאניסטי ה"גברי" ובאידאל האסתטי‪ ,‬שמצאו‬ ‫את ביטויים ב"קלילות" האמתית והמודמה אשר שני הסופרים חתרו אליה‬ ‫לאור משנתו של מורם הרוחני‪ ,‬הפילוסוף פרידריך ניטשה‪ ,‬שקבע‪" :‬כל מה‬ ‫שטוב הוא קל; כל מה שהוא אלוהי טופף על רגליים עדינות‪ .‬זהו כלל ראשון‬ ‫(‪)2‬‬ ‫באסתטיקה שלי"‪.‬‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪85‬‬ ‫רעיון מבריח סמוי־למחצה‬ ‫אולם אין ספק בכך‪ ,‬שז'בוטינסקי עצמו ייחס חשיבות רבה לסיפוריו‪ ,‬שאותם‬ ‫כתב ב"התפרצויות" יצירה אחדות (‪,1916-1914 ,1912-1910 ,1902-1901‬‬ ‫‪ )1930 ,1925‬במהלך העשורים שקדמו לתקופה המאוחרת (מסוף שנות‬ ‫העשרים)‪ ,‬שבה ריכז את עיקר כוחותיו בשני הרומאנים וכן בתוכניות שלא‬ ‫התממשו לכתיבת רומאנים נוספים‪ )3(.‬ייחוס זה של חשיבות וערך ניכר לכל‬ ‫אורך דרכו הספרותית של המחבר‪ ,‬החל במאבקיו הנמרצים על פרסום סיפוריו‬ ‫הקצרים בעתונות הספרותית הרוסית בשנים האחרונות של המאה הי"ט‬ ‫ובראשית המאה העשרים‪ )4(.‬כשהיה בראשית דרכו כעתונאי‪ ,‬מספר ומחזאי‪ ,‬ועד‬ ‫לשנת ‪ ,1930‬שבה הקציב לסיפוטריו המכונסים כרך אחד משלושת כרכי מבחר‬ ‫יצירתו הספרותית־האמנותית (במקורה ברוסית)‪ .‬לקראת אותו כינוס מסכם‬ ‫הוא אף הוסיף לשרשרת הסיפורים שלוש חוליות חדשות (שני הסיפורים כבדי־‬ ‫המשקל "ווסיובה" וביחוד "וירג'יניה" וסיפור המופת "‪,)"Via Montebello 48‬‬ ‫ליטש מחדש את הסיפורים המוקדמים‪ ,‬ערך את הקובץ בכללו בסדר בלתי‬ ‫כרונולוגי אבל גם לא לגמרי תימאטי; סדר‪ ,‬שיצר קשרים גלויים וסמויים בין‬ ‫סיפור לסיפור ואף רימז על רעיון מבריח סמוי־למחצה‪ ,‬אשר אמנם לא הודגש‬ ‫ולא הוסבר‪ ,‬אבל הסתמן‪ ,‬ללא הכבדה פובליציסטית‪ ,‬לעיני הקורא הרגיש‬ ‫והדייקן‪ .‬אכן‪ ,‬הוא השקיע בכרך סיפוריו מחשבה ועבודת עריכה שכיוצא בהן‬ ‫לא נמצא אצלו אלא בעריכה המדוקדקת של חוברת ה"תרגומים" שהוציא לאור‬ ‫בהוצאת "הספר" בשנת ‪ .1923‬גם לפני ואחרי הצבת כרך הסיפורים במרכז‬ ‫מהדורת הכתבים הבלטריסטיים של ‪ 1930‬הקפיד ז'בוטינסקי – בהתכתבותו‬ ‫בענייני יצירתו הספרותית – על כבוד סיפוריו‪ ,‬וביחוד אלה שנראו קלי משקל‪,‬‬ ‫בעלי אופי עתונאי־פלייטוניסטי‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הזהיר את המו"ל שלו‪ ,‬שלמה‬ ‫זלצמן‪ ,‬שהחל (ב־‪ )1934‬להכין את מהדורת כתביו בעברית‪ ,‬שלא יכלול את‬ ‫הסיפור ‪( Edmee‬נכתב בשנת ‪ )1912‬בכרך הפלייטונים למרות מראית־הפנים‬ ‫הפלייטוניסטית שלו‪ .‬פרסום הסיפור‪ ,‬קבע המחבר‪ ,‬צריך היה להידחות "לכרכי‬ ‫הספרות היפה"‪ )5(.‬שנים ספורות קודם לכן הציע דווקא את הסיפור הזה‬ ‫("הסיפור הקצר החביב עלי ביותר") כמי שייצג אותו באנתולוגיה של סיפורי‬ ‫סופרים יהודיים שיוסף לפטוויץ' עסק בעריכתה‪ )6(.‬ז'בוטינסקי לא סבר‪ ,‬כפי‬ ‫שסברו אחרים‪ ,‬שסיפור זה וכיוצא בו הם מעשים לשעתם‪ ,‬פליטות קולמוסו‬ ‫השנון של עתונאי‪ ,‬ותו־לא‪.‬‬ ‫‪86‬‬ ‫דן מירון‬ ‫דיאנה ביכרה את גופרדו על פני מירו‬ ‫ראוי שנתייחס ברצינות להערכה זו שהעריך הסופר את סיפוריו הקצרים‪,‬‬ ‫לפחות במידה שיחס כזה יאפשר שימת־לב בעת הקריאה בכרך הסיפורים‬ ‫(במקור או בתרגומו העברי המצויין של חנניה רייכמן)(‪ )7‬לפרטים במיתוויי‬ ‫הסיפורים ובמיבניהם‪ ,‬וכן ליחסים הנוצרים בין סיפור לסיפור‪ ,‬שהעין‬ ‫פוסחת עליהם בסקירתה הראשונה‪ .‬פרט רב־משמעות כזה אנו מוצאים‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬בפתיחה של הסיפור "דיאנה" (נכתב ב־‪ ,)1910‬שאותו הציב המחבר‬ ‫בפתח ספרו מתוך שייחס לו‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬ערך רב במיוחד‪ .‬הסיפור ‪ -‬למעשה‪,‬‬ ‫נובלה קצרה (אורכו היווה‪ ,‬אולי‪ ,‬אחת הסיבות להצבתו בפתח הספר) –‬ ‫מספר על ידידות שהשתבשה‪ ,‬אחת מן הידידויות בין המספר האוטוביוגרפי‬ ‫(המסומן תכופות בשם מירו‪ ,‬קיצור איטאלקי של השם ולדימיר) בתקופת‬ ‫הסטודנטיאליות העליזה שלו כתלמיד הפאקולטה למשפטים באוניברסיטה‬ ‫של רומא לצעיר איטלקי זה או אחר‪ .‬הפעם מדובר בגופרדו‪ ,‬סיציליאני בהיר־‬ ‫שער ובעל ממדי גוף מרשימים‪ ,‬שעשה ברומא כמחזאי וכמשפטן ומצא את‬ ‫פרנסתו בכתיבת נאומים בשביל צירי הפרלמנט האיטלקי פעם נאום שהוליך‬ ‫לעבר מסקנה אחת ופעם – נאום שהפריך וביטל אותה מסקנה‪ ,‬הכל לפי‬ ‫המזדמן‪ ,‬המתבקש והמשתלם‪ .‬גופרדו (אגב‪ ,‬דמות היסטורית; ז'בוטינסקי‬ ‫השתמש באחד ממחזותיו כבסיס למחזה מוקדם משל עצמו) מכריז על ידידות‬ ‫נצחית בינו לבין הסטודנט הרוסי־היהודי וגומר אומר לשתף באהבתו למירו גם‬ ‫את ידידתו דיאנה‪ ,‬אחת מן התופרות הרומאיות הקטנות‪ ,‬שז'בוטינסקי מתארן‬ ‫באהבה ובהומור גם בסיפורים אחרים שלו‪ ,‬כגון ב־"‪."Via Montebello 48‬‬ ‫הזיקה המשותפת לדיאנה מביאה‪ ,‬כמובן‪ ,‬את שני הצעירים למריבה‪ ,‬שאינה‬ ‫מסתיימת אלא בשעה שהמספר עוזב את רומא בדרכו בחזרה למולדתו מבלי‬ ‫שיודה במה שגופרדו מבקש שיודה‪ ,‬היינו‪ ,‬שדיאנה ביכרה אותו‪ ,‬את גופרדו‪,‬‬ ‫על פני מירו‪ ,‬ולא העניקה לאחרון מחסדיה‪ .‬הסיפור נפתח "אלכסונית" בתאור‬ ‫פגישתם האקראית הראשונה של שני הגיבורים‪ .‬מירו נתקל לראשונה בגופרדו‬ ‫באופרה של רומא‪ .‬הלה מצותת לשיחה של המספר עם בן ארצו – שיחה בלשון‬ ‫הרוסית‪ ,‬כמובן – וללא דיקדוקים יתרים הוא מפנה אל השניים את השאלה‬ ‫מהי הלשון המשמשת בפיהם‪ .‬למשמע התשובה הוא מתמלא התפעלות‪ .‬הוא‬ ‫"אוהב מאוד" את רוסיה וסופריה – דוסטוייבסקי‪ ,‬טולסטוי‪ ,‬ו‪...‬סטרינדברג‪.‬‬ ‫בצורה זו הוא מוצג בסיפור מלכתחילה כאיש גס־משהו‪ ,‬נרגש‪ ,‬קולני ודברן‪,‬‬ ‫שידיעותיו לוקות בחסר כלשהו‪ .‬בעוד שניתן להבין כיצד תשרת פתיחה כזאת‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪87‬‬ ‫את הסיפור בהמשך התפתחותו‪ ,‬כלל לא קל להבין הערה ארוכה הקודמת‬ ‫להופעתו של גופרדו‪ .‬המספר של ז'בוטינסקי מנצל את פתיחת הסיפור בתאור‬ ‫השיחה הרוסית הקולחת שהתנהלה בינו לבין מודעו בן־ארצו לשם השמעת‬ ‫הערה מוזרה מאוד על אודות סגולותיה של השפה הרוסית‪:‬‬ ‫הלשון הרוסית‪ ,‬לפי דעתי‪ ,‬אינה נוחה לשיחה ולספרות; היא עשירה מאוד‪,‬‬ ‫לא אכחיש‪ ,‬אך זהו מין עושר חסר־טעם‪ ,‬ממש כנהרות הרוסיים‪ .‬הנהרות‬ ‫הללו רבים ועצומים‪ ,‬אך תועלתם מועטה‪ ,‬כי זורמים הם או לקוטב הצפוני‬ ‫או למבוי־הסתום הקאספי‪ .‬והוא הדין בלשון‪ .‬גוני־גוניה לא ייספרו מרוב‪.‬‬ ‫אפשר לגזור בה מ"פהק" צורה לכל שלב הפעולה‪ ,‬מפיהוק חד־פעמי עד‬ ‫פהקנות מתמדת‪ - - .‬אך אם עליך לתרגם מגרמנית ‪( massgebend‬קובע‪,‬‬ ‫מכריע)‪ ,‬אין במה לתרגם (עמ' ‪.)11‬‬ ‫האבן שהשליך ז'בוטינסקי לבריכת התודעה של קוראיו הרוסים‬ ‫הערה זו מתמיהה מכמה בחינות‪ .‬ראשית‪ ,‬לא ברור מהי תרומתה להכנת הרקע‬ ‫לפרשת גופרדו ודיאנה‪ .‬פשוט לא ברור לשם מה היא היתה נחוצה‪ .‬שנית‪,‬‬ ‫היא עומדת בסתירה בולטת לדברי המספר עצמו‪ ,‬המעיד על שיחתו עם בן‬ ‫ארצו בלשונם המשותפת שהיא גרמה לו קורת רוח רבה‪ ,‬כי "לדבר רוסית‬ ‫נעים מאוד" (שם)‪ ,‬ואילו הגיגיו על אודות חסרונותיה של הלשון לא היו אלא‬ ‫בבחינת "פילוסופיה"‪ .‬שלישית‪ ,‬נראים הדברים מן הבחינה הבלשנית הטהורה‬ ‫חסרי שחר‪ .‬המתרגמים הרוסיים של הקאפיטאל של מארקס מצאו‪ ,‬ללא ספק‪,‬‬ ‫אקוויוואלנט רוסי הוגן לתואר השם הגרמני ‪ .massgebend‬ורביעית – וזו‬ ‫התמיהה העיקרית – הרי הדברים נשמעו מסמרי שיער‪ ,‬דברי כפירה שאין‬ ‫חמורים מהם‪ ,‬באוזני קוראיו הרוסיים של הסיפור בעת הופעתו‪ .‬האינטליגנציה‬ ‫הרוסית התייחסה לספרותה בהערצה דתית‪ ,‬וראתה בה מורה דרך מוסרי ופרשן‬ ‫האמת של הנפש האנושית‪ .‬הייתכן שאחד מבניה של אינטליגנציה זו יאמר בפה‬ ‫ופט‪,‬‬ ‫מלא‪ ,‬שהלשון הרוסית‪ ,‬לשונם של פושקין‪ ,‬לרמונוטוב וגוגול‪ ,‬טורגנייב ֶ‬ ‫טולסטוי ודוסטוייבסקי‪ ,‬צ'כוב ואלכסנדר בלוק‪" ,‬אינה נוחה ‪ - -‬לספרות"‪,‬‬ ‫ושעושרה הוא "חסר טעם"?! הלא תצילנה האוזניים למשמע דברים אלה?!‬ ‫ז'בוטניסקי היה‪ ,‬כמובן‪ ,‬מודע לגמרי לגודלה ולכובדה של האבן שהשליך אל‬ ‫בריכת התודעה של קוראיו הרוסיים‪ ,‬לרבות היהודים שבהם (הללו אימצו את‬ ‫‪88‬‬ ‫דן מירון‬ ‫פולחן הספרות הרוסית אולי אף ביתר להט משעשו זאת בני העם הרוסי עצמם)‪.‬‬ ‫הוא רצה לפתוח את "דיאנה" שלו‪ ,‬ובצורה זו גם את כלל כרך ה"ראסקאזי"‬ ‫(סיפורים) שבכתביו בפרובוקציה תרבותית מהדהדת; ופרובוקציה זו ‪ -‬הדברים‬ ‫על הלשון והספרות הרוסית ‪ -‬היתה בוודאי הטעם העיקרי לכלילתה של‬ ‫ההערה בפתח הנובלה‪ )8(.‬למענה היה הסופר הצעיר מוכן להסתבך בפתיחת‬ ‫סיפורו בדבר הנראה לכאורה חסר שייכות לסיפור וחסר טעם כשלעצמו‪ .‬אבל‬ ‫האם באמת היה הגנאי לרוסית ולספרותה בלתי שייך למעשה בדיאנה ובתחרות‬ ‫הרעים‪ ,‬גופרדו ומירו? האם באמת לא היה קשר בין‬ ‫על אהבתה שהפרידה בין ֵ‬ ‫הפרובוקציה למסר של הסיפור‪ ,‬כמו גם לזה של מרבית הסיפורים האחרים?‬ ‫הערה פרובוקטיבית והערת גנאי‬ ‫בהמשך הסיפור מצטברות מעט־מעט הערות אגב נוספות‪ ,‬המחזקות את ההערה‬ ‫הפרובוקטיבית שבפתיחה ומרחיבות את תחולתה‪ .‬הן מתייחסות להתנהגות‬ ‫חסרת הפשר לא רק של שני הגיבורים הגברים אלא בעיקר לזו של דיאנה‬ ‫עצמה‪ ,‬הנערה בת השמונה עשרה המשמשת "סלע מחלוקת" בינותם‪ .‬דיאנה‬ ‫מצטרפת בגלוי ובהנאה זדונית לכל אחד מן השניים בעת שידו על העליונה‪.‬‬ ‫היא לועגת למי שניגף בקרבות המילוליים‪ ,‬ובה בעת היא מקיימת‪ ,‬ללא סיבה‬ ‫ברורה‪ ,‬קשר עם שניהם – קשר‪ ,‬שיש בו אפילו משום סכנה מסויימת לאור‬ ‫הקנאות‪ ,‬הרגשנות האלימה והקיצוניות האופייניות להתנהגותו של גופרדו‪.‬‬ ‫המספר שואל אותה ישירות מהי הסיבה לנכונותה לקיים את הקשר עימו‪ ,‬הגם‬ ‫ב"א‪"...‬‬ ‫שהיא מודה במו פיה‪ ,‬שאין זה קשר של אהבה אמתית‪ .‬היא משיבה ֶ‬ ‫אוהב את כל מי‬ ‫וב"מה אני כי אדע?!" (עמ' ‪ ,)46‬ולכל היותר ב"אני כזאת‪ַ :‬‬ ‫שמיטיב עמי‪ ,‬אותך‪ ,‬אותו‪( "...‬עמ' ‪ .)28‬אבל לא רק דיאנה אינה מבינה את‬ ‫סיבות התנהגותה‪ .‬המספר גם הוא מודה באי־הבנה דומה‪ .‬הוא אומר‪:‬‬ ‫עד היום אינני יודע "לפצח" אדם עד תוך־תוכו‪ .‬יש ואכיר את הרגליו‪ .‬אדע‬ ‫מראש מה יעשה או יגיד במקרה זה או אחר‪ .‬אולם להגדיר את אופיו‬ ‫בנוסחה אחת‪ ,‬לצמצם את כל קוויי־דמותו השונים‪ ,‬המוכרים לי יפה‪ ,‬עד‬ ‫כדי תכונות־יסוד מעטות‪ ,‬לקבוע דיאגנוזה לאישיותו – דבר זה לא עלה בידי‬ ‫מעולם‪ .‬אוכל לדור עם אדם בכפיפה אחת שנים־על־שנים ואתקשה לומר‪,‬‬ ‫אם טוב־לב הוא או רע מטבעו (עמ' ‪.)44‬‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪89‬‬ ‫הדברים מנוסחים בטון מתנצל כביכול‪ .‬המספר מונה בעצמו איזה ליקוי או‬ ‫פחת‪ ,‬והוא אף מוסיף הערה‪ ,‬המלמדת על כך‪ ,‬שהליקוי‪ ,‬אשר פגם קשות ביכולת‬ ‫ההבנה והשיפוט שלו בימי נעוריו – הימים שבהם מתרחשת עלילת "דיאנה"‬ ‫(הסיפור כולו מסופר כאילו הועלה מן הזיכרון הרחוק "מעמק הבכא שלנו הן‬ ‫בשטח והן בזמן") – עודנו פוגע בה גם עתה‪ ,‬אם כי אולי פחות משפגע בעבר‪:‬‬ ‫"בימים ההם הייתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬חלש עוד יותר מבחינה זו"‪ .‬אולם לאמיתו של דבר‬ ‫הערת ההתנצלות־כביכול הינה פרובוקטיבית לא פחות מהערת הגנאי המכוונת‬ ‫כלפי הלשון הרוסית וספרותה‪ ,‬והיא אף עולה עימה קנה אחד‪ .‬הרי ז'בוטינסקי‬ ‫תוקף כאן תחת מסווה מיתמם את הנחת היסוד של הפרוזה הריאליסטית־‬ ‫הפסיכולוגית של המאה הי"ט בכללה ואת זו הרוסית (טורגנייב‪ ,‬גונצ'ארוב‪,‬‬ ‫טולסטוי‪ ,‬דוסטוייבסקי) בעיקר‪ .‬פרוזה זו‪ ,‬מקובל לחשוב‪ ,‬התבססה כולה על‬ ‫הקטיגוריה של "הדמות" הבדיונית‪ ,‬שהמספר האמן לא רק בורא אותה אלא‬ ‫גם חודר לנבכי מעמקיה‪ ,‬מבין עד־תום את המנגנונים המניעים אותה‪ ,‬ומסוגל‬ ‫לתאר בדייקנות את תוצאות המיפגש שלה עם סביבתה החברתית והתרבותית‪,‬‬ ‫היינו‪ ,‬את "גורלה" (על פי הכלל‪ :‬האופי – הוא הגורל)‪.‬‬ ‫"האופי הרוסי"‬ ‫זוהי ההנחה המשמשת ביסודם של ההישגים הסיפוריים הגדולים ביותר של‬ ‫המספרים־האמנים‪ ,‬שהדמויות שבראו ופירשו באריכות וביסודיות – אובלומוב‪,‬‬ ‫אנה קארנינה‪ ,‬לווין‪ ,‬ראסקולניקוב ושלושת האחים קאראמאזוב – נעשו לשם‬ ‫דבר ובהצטברותן זו לזו יצרו טיפולוגיה ששיקפה‪ ,‬כביכול‪ ,‬את יסודות הקבע של‬ ‫"האופי הרוסי"‪ .‬והנה‪ ,‬ז'בוטינסקי הצעיר פונה אל קהל קוראי הספרות הרוסית‬ ‫ומציע להם להתייחס בספקנות‪ ,‬אם לא בביטול‪ ,‬לעצם הקאטיגוריה העתיקה‬ ‫(ה"א ֵתי" בלשונו של אריסטו) בסיפורת או‬ ‫ֶ‬ ‫הזאת של הדמויות‪ ,‬או המידות‬ ‫בדרמה‪ .‬הללו אינן משקפת מציאות‪ ,‬שאיש אינו יכול להבינה לאשורה באמת‪,‬‬ ‫אלא רק השלכות דמיוניות של סופרים‪" ,‬המצאות" פסיכולוגיות שלהם‪ .‬הן‬ ‫אינן מבטאות הבחנה אמיתית בין טוב לרע במציאות האנושית (והרי את‬ ‫ההבחנה הזו העלתה הסיפורת הרוסית על נס)‪ ,‬אלא הן השלכות‪ ,‬אימפוזיציות‬ ‫של מושגי טוב ורע מופשטים המוטלות על גבי הווייה נזילה ומסובכת לאין‬ ‫"אתי"‪" ,‬מידות"‪ ,‬הפשטות המכונות‬ ‫ערוך יותר מן המשתמע מהן‪ .‬הן באמת רק ֵ‬ ‫"תכונות"‪ ,‬שעה שאנשים אמיתיים חיים את מרבית חייהם בספירה בלתי‬ ‫‪90‬‬ ‫דן מירון‬ ‫מוגדרת אלא בכך שהיא "מעבר לטוב ולרע"‪ .‬ז'בוטינסקי מציב‪ ,‬למעשה‪ ,‬את‬ ‫התופרת הקטנה דיאנה‪ ,‬השואלת "מי אני כי אדע?"‪ ,‬כנגד מערכת פילוסופית־‬ ‫פסיכולוגית ולספרותית ענקית כאילו היתה היא הפעוט מן האגדה הסאטירית‬ ‫של הנס כריסטיאן אנדרסן‪ ,‬הקובע בלי היסוס‪" :‬המלך הוא עירום!"‬ ‫ב‬ ‫על פני רבים מסיפוריו של ז'בוטינסקי פזורות הערות "פרובוקטיביות" מעין‬ ‫אלה שמצאנו ב"דיאנה"‪ .‬לדוגמא‪ :‬במהלך הסיפור ווירג'ניה" (פורסם ב־‪,)1930‬‬ ‫אחד הרציניים והמאתגרים שבסיפורים‪ ,‬מגיע המספר לתקופה של שלווה‬ ‫יחסית בחיי גיבוריו‪ ,‬רופא שוודי ואשתו‪ ,‬בתו של בעל נחלאות מארצות הדרום‬ ‫של ארה"ב (בתקופה שקדמה לשיחרור העבדים)‪ .‬תקופה זו תגיע כעבור כמה‬ ‫שנים לקיצה המר והמזעזע; אבל בינתיים חיים הגבר הצעיר ואשתו האהובה‬ ‫חיי אושר יומיומיים־רגילים של זוג צעיר‪ ,‬עשיר ואוהב‪ .‬המספר שואל את‬ ‫עצמו ואת קוראיו כיצד יספר על חיי גיבוריו ברצף הזמן שאינו מכיל שום‬ ‫מאורע מרעיש‪ ,‬וכך הוא משיב על שאלתו‪:‬‬ ‫להלן אין במעשה זה‪ ,‬משך חמש שנים‪ ,‬שום מאורעות שאפשר לספר‬ ‫עליהם בשמות עצם ובפעלים פשוטים‪ .‬על חמש השנים הללו יש לכתוב‬ ‫ספר שלם או שורות מספר; אני בוחר בשניה משתי אלה‪( ...‬עמ' ‪.)176‬‬ ‫סנוקרת עזה בפרצופה של ספרות שלֵ מה‬ ‫ז'בוטינסקי משלח כאן בדרכו המהירה והאלגנטית סנוקרת עזה בפרצופה‬ ‫של ספרות שלֵ מה‪ ,‬שייחסה ערך עליון למסירה סיפורית של היומיומי וקטון‬ ‫הממדים (למשל‪ ,‬סיפורי צ'כוב ומחזותיו)‪ .‬בעצם הוא תוקף את מסכת הרומאן‬ ‫כולה על רקע ההבדל שבינה לבין הרומאנס‪ ,‬שמתוכו נולדה ואותו דחתה בשתי‬ ‫ידיה‪ .‬הרי הרומאן איפיין את עצמו ותבע לעצמו את ערך ה"אמת" באמצעות‬ ‫התנגדותו לספרות העלילות הגדולות מן החיים וגיבוריה המופלאים‪ .‬כך –‬ ‫למן "דון קיכוטה"‪ ,‬דרך הרומאן הפיקארסקי של המאות הי"ז והי"ח‪ ,‬ועד‬ ‫לרומאני חדרי האורחים הפרובינציאליים של ג'יין אוסטין‪ ,‬שהחלה את דרכה‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪91‬‬ ‫כרומאניסטאנית בפארודיה חריפה על סיפורי הבלהה והרומאנס ששבו את לב‬ ‫("נורת'אנגֶ ר ֶא ִ ּבי")‪ .‬יתר‬ ‫ֵ‬ ‫הקוראים והקוראות ההמוניים של שלהי המאה הי"ח‬ ‫על כן‪ ,‬המספר של ז'בוטינסקי אף מגדיר היטב‪ ,‬אם כי במשפט קצר ודחוס‪ ,‬את‬ ‫הסיבה האתסטית להתנגדותו לספרות ריאליסטית מן הסוג הנדון‪ .‬זוהי ספרות‬ ‫שאינה ניתנת להיכתב באמצעות השימוש "בשמות עצם ובפעלים פשוטים";‬ ‫היינו‪ ,‬אין זו ספרות העוסקת בקיצור ובחסכונות תאורית באובייקטים (לרבות‬ ‫בני אדם) השרויים בתנועה נמרצת (כזו הניתנת לתאור בפעלים "פשוטים")‪,‬‬ ‫כזו שבה ראה ניטשה את גילויו העקרוני של המצב האנושי‪ .‬במקום זו היא‬ ‫מתארכת ונהפכת ל"פוליפ" או ל"לחן אינסופי" (כפי שתאר ניטשה בשלילה‬ ‫את המוסיקה של ריכארד וואגנר)‪ .‬היא מעמיסה על שמות העצם ועל הפועל‬ ‫– הנושא‪ ,‬הנשוא והמושא הישיר – תארי שם ותארי פועל למכביר‪ ,‬מטביעה‬ ‫את ה"פעולה" באווירה‪ ,‬ומייצרת בסופו של דבר "רפלקסיה עקרה" או "תוגת‬ ‫שיממון" (דעתו של ז'בוטינסקי על הספרות הרוסית המודרנית בת־זמנו ועל‬ ‫סיפורי צ'כוב)‪.‬‬ ‫בסיפורים אחרים נמנע המחבר במכוון – ליתר דיוק‪ ,‬בהתנגדות בוטה ‪-‬‬ ‫להשתקעות בתאורי טבע‪ ,‬מסימני ההיכר הבולטים ביותר של הסיפורת הרוסית‪,‬‬ ‫שקשרה קשר אמיץ בין חיי האדם ומעשיו לנוף הפתוח באמצעות מטונימיות‬ ‫נופיות שייצגו את הפעילות האנושית (העובדה שדוסטוייבסקי נמנע בדרך כלל‬ ‫מפיתוחן של מטונימיות כאלה היתה כה בולטת ומשמעותית בעיני קוראיו‬ ‫הרוסיים‪ ,‬עד שראו בהעדר זה אחד מקוי ההיכר הבולטים ביותר של כתיבתו)‪.‬‬ ‫את הביטוי המבריק ביותר להתנגדותו זו נתן ז'בוטינסקי ב"חמישתם"‪ ,‬רומאן‬ ‫המופת שלו‪ ,‬בפרק האינטרמצו שכותרתו "לא בשביל הקורא"‪ ,‬כיוון שבו‬ ‫"נאלץ" המחבר לתאר את הים השחור אשר על חופו מתנהלת עלילת הסיפר‪.‬‬ ‫המחבר קבע כאן חד־וחלק‪ ,‬ש"הקורא בלי ספק אינו קורא תאורי טבע; אני‬ ‫על כל פנים מדלג עליהם ללא רחמים"‪ )9(,‬והוא מייעץ לקוראיו שידלגו על‬ ‫פני הפרק התיאורי‪ ,‬המשמש למעשה ציר מרכזי במיבנה של הרומאן הקצר‬ ‫והתמציתי‪ .‬לא הרבה פחות מבריק ועוקצני הוא הסיפור הקצר "תאור שווייץ"‬ ‫(פורסם בשנת ‪ ,)1911‬שתאר מסע של חבורת ידידים אודסאיים בהרי האלפים‬ ‫השוייצריים‪ .‬הסיפור התבסס על הטעייה מכוונת של הקורא‪ ,‬שציפה למצוא‬ ‫בו תאור נרחב פחות או יותר של נופי שווייץ המפורסמים – הרי תאורים‬ ‫כאלה היו בבחינת לחם־חוק של ספרות המסעות בת התקופה וכן של השירה‬ ‫ה"תיירית"‪ ,‬שביצרה לה באותן שנים מקום נכבד גם בספרות העברית‪ ,‬כגון‬ ‫ב"בהרים" של זלמן שניאור וב"הלווציה" של יעקב כהן‪ .‬אבל מספר הסיפור‪,‬‬ ‫‪92‬‬ ‫דן מירון‬ ‫לאחר שגירה את תיאבונם של קוראיו‪ ,‬התחמק ממימוש צפיותיהם‪ ,‬ועסק‬ ‫לאורך הסיפור בכל מיני זוטות ותקלות קטנות הכרוכות במסע רגלי של‬ ‫אנשים שאינם רגילים במאמץ פיסי – מכנסיים שנקרעו‪ ,‬שלפוחיות שצצו על‬ ‫כפות הרגליים (ואשר יש לפקוע אותן באולר שהועבר באש או אפילו בסיכת‬ ‫ביטחון)‪ ,‬קשיים במציאת מקום לינה‪ ,‬ענייני תקציב וכיוצא באלה‪ .‬הסיפור‬ ‫הסתיים בפנייה מתגרה של המספר אל קוראו המאוכזב‪ ,‬אשר אולי "ימצא‬ ‫כי שווייץ תוארה כאן לא בפרטות מספקת‪ .‬מילא‪ ,‬אם אין התיאור מוצא חן‬ ‫בעיניכם‪ ,‬סעו־נא בעצמכם והיטיבו לתאר ממני" (עמ' ‪ .)96‬במקום להתרכז‬ ‫בנוף התמקד המספר בבני החבורה וברוח הצוותא שפיעמה בהם‪ .‬הוא אפילו‬ ‫מניח לאחיד מבני החבורה לצטט קטע ארוך מתוך פזמון קרימינאלי‪ ,‬שהיה‬ ‫רווח בין היחפנים של חופי הים השחור‪ .‬הכל תוך אמונה בכך‪ ,‬שעיקר התאור‬ ‫אינו "מה מקומות אתה עובר‪ ,‬אלא כ י צ ד אתה מסייר אותם" (עמ' ‪.)96‬‬ ‫כוונה פילוסופית בהשפעת ההגות הניטשאנית‬ ‫אמנם‪ ,‬כשאנו נותנים את הדעת על פרטי המירקם של "תאור שווייץ" אנו‬ ‫נוכחים‪ ,‬שהמספר אינו מתנזר כלל מתיאורים מפורטים‪ ,‬אלא שתיאורים אלא‬ ‫אינם עוסקים בשגב ובהדר של ההרים‪ .‬הם מתרכזים‪ ,‬למשל‪ ,‬בכביש ובתפקידו‬ ‫כ"יומן החי"‪ ,‬המתעד באמצעות העקבות שהוטבעו בו את הפעילות האנושית‬ ‫שהתרחשה לאורכו "מאז הגשם האחרון"‪ :‬עקבות עמוקים של מכונית שחלפה;‬ ‫עקבות קלים של אופניים‪ ,‬שרוכבם "הרים כנראה את רגליו וזנח את הדוושות‬ ‫בגולשו במורד"; עקבות מחוררים שטבעו נעליו המסומרות של מי‪ ,‬שמהספר‬ ‫מחליט שהוא "איטלקי סתת אבנים"‪ :‬איטלקי – משום שבהילוך ובפיסוק‬ ‫הסוליות ניכרת "הרמוניה מסויימת"‪ ,‬שיש בה משום "חותם של מימי ים־‬ ‫התיכון‪ ,‬שמהם צף ועלה כל היופי שבעולם"‪ ,‬וסתת אבנים – "משום שאין זה‬ ‫מדרך האיטלקים לטייל סתם לבטלה" (עמ' ‪ .)92-91‬המספר‪ ,‬הנוקט כאן פוזה‬ ‫של שרלוק הולמס‪ ,‬אינו ניזהר‪ ,‬אפוא‪ ,‬מתאור מפורט במידה שתאור כזה מגלה‬ ‫לא את "הטבע" אלא את האדם במעשיו‪ ,‬ובעיקר את האדם הנתון בתנועה –‬ ‫הולך‪ ,‬נוסע‪ ,‬דוהר מנקודת מוצא למחוז חפץ; במילה אחת‪ ,‬האדם כסוכן של‬ ‫פעולה‪ .‬כל זה‪ ,‬סבור ז'בוטינסקי‪ ,‬עומד בניגוד לתאור הטבע הספרותי המקובל‪,‬‬ ‫הבא להשרות אווירה ולברוא "מקום" באמצעות מלים במקום באמצעות‬ ‫פעולות של האנשים השרויים בו‪ .‬בעצם‪ ,‬תאור כזה משעבד את האדם למקום‪,‬‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪93‬‬ ‫הופך אותו ליציר המקום; בעוד שהאדם הוא זה הבורא את מקומו והנעשה‬ ‫בצורה זו לאדוניו– בעמל ולשם תכלית ברורה‪ ,‬באמצעות תנועה‪ ,‬התכוונות‬ ‫שכלית ומאמץ פיסי‪" .‬אין זה מדרך האיטלקים לטייל סתם לבטלה" או לשם‬ ‫הנאה מיפי הטבע‪ ,‬אף כי גורלם ההיסטורי קבע את מקומם על חופי הים‬ ‫התיכון‪" ,‬שמהם צף ועלה כל היופי שבעולם"‪ .‬הם מהלכים בתוך הנוף כבעליו‬ ‫וכאנשי מעשה‪ .‬לא האווירה ולא היופי מעסיקים אותם (אף כי האחרון מטביע‬ ‫את חותמו כאילו ללא כוונה בכל מעשיהם)‪ ,‬אלא הכורח והפעולה המביאה‬ ‫לישובו של עולם – למשל‪ ,‬סיתות אבנים לשם בניית בית‪.‬‬ ‫ניתן להוסיף דוגמאות רבות מתוך הסיפורים‪ ,‬היכולת לחזק את שנאמר עד‬ ‫כאן‪ ,‬היינו‪ ,‬את הטענה‪ ,‬שבבסיס סיפוריו הקצרים וה"קלילים" של ז'בוטינסקי‬ ‫ואתית ברורה (החתומה לעומקה בחותם‬ ‫משמשת כוונה פילוסופית אסתטית ֶ‬ ‫השפעת ההגות הניטשאנית – הן בחלקה המוקדם‪" ,‬מעבר לטוב ולרע"‪ ,‬והן‬ ‫בחלקה המאוחר‪" ,‬הרצון לעוצמה")‪ ,‬וזו מוצאת את ביטוייה ה"חצוף" במכוּוָ ן‬ ‫בקריאת תיגר לגלגנית המוטלת לעבר המסורת הספרותית הגדולה של המאה‬ ‫הי"ט בכללה ושל הספרות הרוסית בת המאה הי"ט בעיקר‪ .‬כרבים מבני הדור‬ ‫הספרותי של "תור הכסף" בספרות הרוסית (שהמחבר היה אחד מבניו) מבקש‬ ‫ז'בוטינסקי לאתגר בסיפוריו את הקורא הרוסי בן זמנו‪ ,‬לשחרר אותו מנטל כבד‬ ‫של מסורת ספרותית גדולה שכבר מיצתה את שליחותה‪ ,‬למשוך את השטיח‬ ‫מתחת לציפיותיו האסתטיות ולמוסכמות התרבותיות המזינות אותן‪ ,‬להציע לו‬ ‫הסתכלות חדשה על המציאות ועל מקום האדם בתוכה‪ .‬בה בעת הוא מעמיד‬ ‫את עצמו גם בניגוד לרבים מבני אותו דור "פוסט־קלאסי" בכך שהוא מבסס‬ ‫את תמונת המציאות החדשה שלו על הבנת האדם לא כיצור "אימפרסיוניסטי־‬ ‫רפלקסיבי"‪ ,‬היינו‪ ,‬יצור שקוע ברשמי החושים‪ ,‬בהלוך־רוח ריגושי כזה או אחר‬ ‫וברצף הקוגניטיבי־האסוציאטיבי של תודעתו‪ ,‬אלא על הבנתו כיצור פועל‪ ,‬נע‪,‬‬ ‫מממש רצונו‪ ,‬עומד זקוף מול הגורל גם בשעה שמהלומותיו של זה מרסקות‬ ‫אותו‪ ,‬מסוגל להכרעות הרף־עין במצבים המחייבים פעולה מהירה ונמרצת‬ ‫(כגון הכרעותיו החדות והמהירות של שמשון‪ ,‬או הכרעתה ההירואית של‬ ‫מרוסיה‪ ,‬גיבורת "חמישתם"‪ ,‬אשר בעוד החלוק שלבשרה עולה בלהבות‪ ,‬נעלה‬ ‫את דלת המטבח והשליכה את המפתח בעד החלון כדי שלא תיתפתה לצאת‬ ‫לבקש עזרה ואולי "תדביק" בלהבות גם את בנה הפעוט הנמצא מעברה השני‬ ‫של הדלת)‪ .‬אדם כזה יכול למצוא את ביטויו הספרותי בעיקר באמצעות הז'אנר‬ ‫של הסיפור הקצר; ומכאן המרכזיות של ז'אנר זה ביצירתו הבלטריסטית של‬ ‫ז'בוטינסקי‪.‬‬ ‫‪94‬‬ ‫דן מירון‬ ‫ג‬ ‫הסיפור הקצר הולם את ייצוגו הספרותי של אדם כזה לא רק משום קוצר מידותיו‬ ‫– אף כי גם לזו נודעת משמעות מכריעה בחשיבותה (לעניין קיצורו ותימצותו‬ ‫של טופס הרומאן ב"שמשון" ו"חמישתם" יש להקדיש עיון נפרד); אולם הקיצור‬ ‫כשלעצמו – לא די בו; והראייה‪ ,‬מבחינתו של ז'בוטינסקי‪ ,‬סיפורי צ'כוב הרווייים‬ ‫"תוגת שיממון"‪ ,‬או לכל היותר‪ ,‬שיממון "כוסף"‪" ,‬צימאוון השינוי‪ ,‬ויהי שינוי‬ ‫לבניין או להרס‪ ,‬לא איכפת";(‪ )10‬או אפילו סיפורי גורקי‪ ,‬למרות שז'בוטינסקי מצא‬ ‫בגיבוריהם היחפנים המדומים (הוא הטיל ספק עמוק באותנטיות של היחפנות‬ ‫הגורקאית) "הד לתרועת ניטשה בתלבושת רוסית" וקריאת "עשה את חייך געש‬ ‫– ויהי־מה!" (שם)‪ ,‬אלא שמחברם לקה "בחוסר יכולת אורגאני" לקשור אותם זה‬ ‫בזה קשרים מגוונים ומפתיעים העשויים "למלא את רוחב התמונה"‪ .‬ומשום כך גם‬ ‫בהם ניכרת "ירידת כוח הדמיון"‪ ,‬המתבטאת בשקיעת המתח העלילתי‪ .‬תכונה זו‬ ‫של הספרות המודרנית היא בעיני ז'בוטינסקי בבחינת מחלה אסתטית ומוסרית‪,‬‬ ‫המעידה על ליקוי תרבותי עמוק‪ )11(.‬גם הסיפור הקצר יכול ללקות בכל ליקוייה‬ ‫ורפיונותיה של הסיפורת המודרנית‪ :‬תארנות מייגעת; התמקדות באווירה במקום‬ ‫בפעולה; היאחזות ארכנית בפרט או במאורע אחד (פגם זה מצא המחבר בסיפוריו‬ ‫של ליאוניד אנדרייב)‪ ,‬ריבוי תארי שם ותארי פועל; פסיכולוגיזם שמתוך העמקה‬ ‫ב"דמות"; השתקעות ב"רפלקסיה העקרה המעכבת כל מפעל תעוזה"; סטאטיות‪,‬‬ ‫עצירת התנועה האנושית לשם מסירת מחשבות‪ ,‬הרגשות‪ ,‬אסוסיאציות וכו';‬ ‫הינזרות מן המפתיע‪ ,‬המוזר‪ ,‬המהיר‪ ,‬הבלתי צפוי וכו'‪ .‬כדי למלא את תפקידו‬ ‫הפילוסופי על הסיפור הקצר להיות לא רק קצר אלא גם צמוד לשורשו הז'אנרי‪,‬‬ ‫זה שהעניק לו כבר בראשיותיו שבתקופת הריניסאנס (ב"דקאמרון" ובאוספי‬ ‫סיפורים דומים) את הכינוי נובלה‪ ,‬שמקורו ב"נובום" הלטיני – חידוש מפתיע‪,‬‬ ‫דבר יוצא דופן‪ ,‬משהו השובר את שיגרת היומיום‪ ,‬אף כי אין הוא חייב להיות כבד‬ ‫ערך‪ ,‬ובוודאי לא בחזקת מאורע ציבורי משנה גורלות‪ .‬אדרבא‪ ,‬הוא יכול אפילו‬ ‫להיראות כמאורע אקראי‪ ,‬סנסציה חולפת‪.‬‬ ‫סיפור התאהבות "לוליטאית" – מאורע נובליסטי‬ ‫הצמידות הזאת אל המאורע המחדש‪ ,‬מפר השיגרה‪ ,‬קובע את כללי המבינה‬ ‫והסיגנון של הסיפור הקצר בגילומו ה"קלאסי"‪ .‬המאורע ה"נובליסטי" שבו מדובר‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪95‬‬ ‫מעניק לסיפור בהכרח התחלה וסוף ברורים‪ ,‬ואפילו חדים‪ .‬סיפורים קצרים בעלי‬ ‫סיום "פתוח"‪ ,‬כזה שהונהג ביצירתם של מספרים מודרניים רבים‪ ,‬זר ברוחו‬ ‫לז'אנר‪ ,‬שאותו הוא מבקש לשנות מעיקרו‪ .‬הסיפור הקצר הקלאסי תובע סיגור‬ ‫חזק וברור‪ ,‬והוא קולט ברצון ובהצלחה את הסיגור באמצעות ה"פואנטה"‪ ,‬או‬ ‫"החוֹ ד"‪ ,‬היינו‪ ,‬התפנית הגדולה או הקטנה המתרחשת בסיום הסיפור והשופכת‬ ‫אור חדש על הדברים מראשיתם‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בסיפור ‪ ,Edmee‬שהיה‪ ,‬כאמור‪ ,‬חביב‬ ‫על ז'בוטינסקי יותר מכל סיפוריו האחרים‪ ,‬הפואנטה היא שמעניקה למסופר את‬ ‫טעמו החריף‪ .‬הסיפור מבוסס על מונולוג של רופא יהודי גרמני‪ ,‬שלחידושיו‬ ‫בתחום הרפואי יצאו מוניטין‪ ,‬ואף על פי כן לא נמצאה לו משרת הוראה אקדמית‬ ‫– מסיבות ברורות של אפלייה אנטישמית‪ .‬הרופא מספר את סיפורו לנמען מזוהה‬ ‫בבירור כציוני מובהק (הנמען משקף ישירות את המחבר)‪ .‬כמתבולל‪ ,‬שאינו מודה‬ ‫בציונות‪ ,‬צריך הרופא המספר בכל זאת להסביר את מעמדו בקרב החברה וחוגי‬ ‫הרפואה הגרמניים ואת הפגיעה שנפגע מחמת ההדרה שהודר מן האקדמיה בגין‬ ‫יהדותו‪ .‬הוא מודה שהעלבון שספג הביא להחלטתו לקחת לו חופשה "מזרחית"‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬כזו שאינה מרחקת לכת עד פלשתינה הנידחה‪ ,‬אלא היא נעצרת בנקודה‪,‬‬ ‫שיש בה בכל זאת איזו זיקה לאותה פלשתינה‪ ,‬היינו‪ ,‬בקונסטנטינופול אמנם‪ ,‬גם‬ ‫כאן‪ ,‬בבירה שעל חוף הבוספורוס‪ ,‬מבקש לו הרופא מקום מנוחה ברובע רגוע‬ ‫המיושב ברובו על ידי אנשים אירופיאיים‪ .‬משהו מסלידתו מפלשתינה (ואולי‬ ‫גם מאחיו היהודיים שלא "נתמערבו" כל צורכם) הוא מגלה בעקיפין בתיאור‬ ‫ההמוניות והגסות של העיר השוכנת על גבול אירופה ואסיה‪ .‬רתיעה זו מכל מה‬ ‫שאינו טבוע בחותם תרבות המערב מתגלה בעקיפין גם ובעיקר ב"התאהבותו"‬ ‫של המספר בילדה־נערה בת שתים עשרה‪ ,‬בת למשפחה בינלאומית‪ ,‬שחונכה‬ ‫היטב ברוח הבורגנות הצרפתית‪ ,‬הנופשת גם היא באותו רובע נוח ו"תרבותי"‬ ‫של העיר המזרחית למחצה‪ .‬המספר מגלה אולי יותר ממה שהוא מדמה לעצמו‬ ‫בעת שהוא מאפיין את בני משפחת הנערה כמי ש"אין בכוחם ‪ - -‬לנטוע בלב‬ ‫ילדיהם שום דבר הדומה לרגש ציבורי‪ ,‬כי חיים הם מחוץ לתחומי כל הוויי אזרחי‬ ‫שהוא‪ .‬לא זו בלבד שאין כל שאיפה אחזרית בנפשם‪ ,‬אלא חסרה להם אף הקרקע‬ ‫הנפשית לגידול שאיפות כאלה" (עמ' ‪ .)102‬הרי בדברים אלה מגדיר הוא הגדרה‬ ‫חדה את אופיה העקר של ההתבוללות שבה הוא דבק‪ .‬מכל מקום‪ ,‬ההתאהבות‬ ‫ה"לוליטאית" הזאת של גבר‪ ,‬שכבר הניח מאחוריו את גיל העמידה‪ ,‬בנערה‪ ,‬שזה‬ ‫עתה הניחה מידיה את בובותיה ושאר צעצועי הילדות‪ ,‬היא ה"חידוש"‪ ,‬המאורע‬ ‫הנובליסטי‪ ,‬שסביבו נרקם הסיפור‪ .‬הגיבור המספר אינו יכול להירגע מן הקסם‬ ‫ששפכה עליו תערובת הילדותיות והנשיות האלגאנטית של ‪ Edmee‬מלאת החן‪,‬‬ ‫‪96‬‬ ‫דן מירון‬ ‫ילדה־אשה‪ ,‬שהניגודים שבה אינם מפרים איזו הרמוניה טבעית בסיסית‪ ,‬וכן אינם‬ ‫מתגלים במעשה או בדיבור שיש בהם משום חריגה מגבולות הטעם הטוב הבלתי־‬ ‫מודע‪ .‬מסתבר שגם הנערה מחבבת את הגבר המבוגר‪ ,‬שבהימשכותו הצנועה‬ ‫אליה היא חשה כאשה לכל דבר‪ .‬בעת פרידתם עומדות הדמעות בעיניה‪ ,‬ולהערתו‬ ‫של המספר על כך שהיא בוודאי תתנחם על נסיעתו בחברת חברותיה הקרובות‪,‬‬ ‫"א‪ְ ,‬קלֶ אוֹ – הלא היא יהודיה‪ .‬בזה‬ ‫היא משיבה בהערה המכוונת כלפי אחת מהן‪ַ :‬‬ ‫נאמר הכל‪ .‬משום כך אינני אוהבת בכלל את פרינקיפו [הרובע בקונסטנטינופול בו‬ ‫נמצאים הגיבורים‪ .‬ד‪.‬מ‪ ,].‬כי תמיד מצויים כאן המון יהודים‪ .‬הם כל־כך וולגאריים‪,‬‬ ‫אינני סובלת אותם‪ ,‬ואתה?" (עמ' ‪ .)107‬הסיום‪ ,‬המחזיר את הגיבור המספר אל‬ ‫העלבון האנטישמי שהנחיתה עליו האקדמיה הרפואית במולדתו‪ ,‬מפתיע לא רק‬ ‫באור הפתאומי שהוא שופך על סיפור ההתקסמות של המספר ה"מתבולל" מן‬ ‫האידיאל הבורגני הנשי‪ ,‬שאת התגשמותו המלאה גילה דווקא באישיותה של‬ ‫ילדה מתבגרת‪ ,‬אלא גם באור שהוא שופך על הסטרטגיה הסיפורית שבה נקט‬ ‫עד כה ובמתח הרטורי הגלוי והסמוי בינו לבין בו־שיחו הציוני‪ ,‬המזין סטרטגיה‬ ‫זו‪ .‬הן במשך כל העת שבה התגרה בבן שיח זה והפגין בפניו את ה"אירופיות"‬ ‫המושלמת שלו דווקא מצידה הארוטי המעודן כביכול (ההתמקדות באידאל‬ ‫דמה) הוא ידע‪ ,‬כי בסופו של דבר ייתן בידי מודעו־"יריבו" זה‬ ‫בא ֶ‬ ‫הנשיות המגולם ֶ‬ ‫את הנשק המושלם‪ ,‬ההוכחה החותכת של הטענה הציונית‪ ,‬שהיהודי המתבולל‪,‬‬ ‫תהיה השתלבותו בתרבות האירופית שלמה ועמוקה ככל שתהיה‪ ,‬לעולם לא‬ ‫יתקבל על ידי החברה‪ ,‬שאת האידאלים התרבותיים שלה אימץ אל לבו‪ .‬השמעת‬ ‫ההוכחה הזאת מפיה של ילדה "תמימה" היא בבחינת "מפי עוללים ויונקים יסדת‬ ‫עוז"‪ .‬המספר ידע זאת‪ ,‬ואף על פי כן סרב לקבל את המשתמע מסיפורו של עצמו‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬לא יכול שלא לסיים את סיפורו בהערה זו עצמה‪ ,‬שכן רק היא יכלה‬ ‫להעניק לסיפור חוד וחריפות כראוי לסיפור קצר‪ .‬אכן‪ ,‬כזה היה בעיני ז'בוטינסקי‬ ‫סיום "נכון" של סיפור קצר‪ :‬מפתיע‪ ,‬מעורר‪ ,‬שופך אור‪ ,‬ובעיקר מסיים‪ ,‬סוגר‪,‬‬ ‫מותח קו גבול ברור‪ ,‬שאחריו אין הסיפור יכול להימשך‪.‬‬ ‫"נשיקת בוסר חריפה" של נערה־אשה‬ ‫חלק גדול מן הסיפורים של ז'בוטינסקי מסתיימים בהפתעות מסמנות־גבול‬ ‫מעין אלו – גם כשאין כל קשר ביניהן לבין הציונות המוצהרת של המחבר‪ .‬כך‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬מסתיימים סיפורים‪ ,‬הנראים כה שונים זה מזה‪ ,‬בסיומים של מה שניתן‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪97‬‬ ‫לכנות "תפנית חיובית" בלתי צפויה‪ .‬בסיפור המוקדם מאוד "ביצ'טה" (פורסם‬ ‫בשנת ‪ ,)1902‬עומד הסיום בסימן מהפך ביחסה של הגיבורה‪ ,‬נערה איטלקיה‬ ‫חניכת מנזר‪ ,‬השרויה עתה‪ ,‬בתום ימי חינוכה‪ ,‬בבית הוריה הדל ומסייעת‬ ‫בשירות שמגיש הבית לדיירים ארעיים‪ ,‬אל דייר מזדמן כזה‪ ,‬הוא הגיבור‬ ‫המספר (סטודנט עני באוניברסיטה של רומא)‪ .‬השירות והתנאים בביתה של‬ ‫ביצ'טה עלובים מאוד‪ ,‬אבל המספר אינו נותן לבו עליהם משום שהוא מנהל‬ ‫מעין פלירט קליל ובלתי־מחייב עם הנערה החיננית‪ ,‬והנאותיו של פלירט זה‬ ‫מפצות אותו על הקפה הגרוע ועל המפית הקרועה והמזוהמת‪ .‬אלא שביצ'טה‪,‬‬ ‫מסוגרת ברוח חינוכה הנוצרי הקפדני‪ ,‬אינה נענית כלל לחיזור זה‪ .‬על כל שאלה‬ ‫מתגרה שמציג לה המספר היא משיבה תשובה שהנזירה החונכת שלה היתה‬ ‫מאשרת ללא היסוס‪ .‬היא לכאורה‪ ,‬תכלית ההגינות והצניעות‪ .‬אמנם‪ ,‬אימה‬ ‫של ביצ'טה מזהירה את המספר‪ .‬בתה‪ ,‬היא אומרת‪ ,‬הינה "שד משחת"; "אש‬ ‫בוערת בילדה זו‪ .‬הרבה דאגות מובטחות לי ממנה" (עמ' ‪ .)75‬משהו מאזהרה‬ ‫זו‪ ,‬העומדת לכאורה בסתירה גמורה להתנהגותה של הנערה‪ ,‬מתגלה כנכון בעת‬ ‫הפרידה של המספר מביצ'טה לרגל נסיעתו הקרובה למולדתו‪ .‬לפתע מתעגמות‬ ‫עיניה של הנערה‪ ,‬והיא מעניקה למספר "נשיקה מוזרה"‪" ,‬נשיקת־בוסר חריפה"‬ ‫של נערה־אשה‪ ,‬שהשד שעליו דיברה האם עומד לפרוץ מתוך ה "בובה" שעשו‬ ‫ממנה הנזירות (עמ' ‪ .)79‬סיום העומד בסימן פואנטה דומה מפתיע את קוראו‬ ‫של סיפור הנראה שונה לגמרי‪" ,‬סנאית" (פורסם ב־‪ .)1925‬כסיפור זיכרונות‬ ‫ילדות בשלהי המאה הי"ט נראה "סנאית" כאילו היה מזמין את הקורא לרצף‬ ‫של פרשיות פרחחיות כפי שעושה‪ ,‬למשל‪ ,‬הסיפור הנוסטאלגי "השיטים"‬ ‫(פורסם ב־‪ .)1911‬אבל לא כך הדבר באמת‪" .‬סנאית" מספר על פרשה מבישה‬ ‫ומדהימה‪ ,‬שארעה לילד קטן בן שבע‪ ,‬שעמד בראשיתה העלומה כמעט של‬ ‫התבגרות מוקדמת‪ .‬הדודה‪ ,‬שלהשגחתה נמסר הילד‪ ,‬רואה בו תינוק חסר‬ ‫מין ולוקחת אותו איתה לרחצה במרחץ‪ ,‬במדור הנשים‪ ,‬כמובן‪ .‬כאן‪ ,‬עירום‬ ‫ומקופל בתוך עצמו‪ ,‬כדי להסתיר את ערוותו‪ ,‬הוא נתקל בנערה המוכרת לו‬ ‫מבית ספרו; נערה מפותחת‪ ,‬דעתנית ומשליטה את רצונה‪ .‬זו עומדת לנגדו‬ ‫נדהמת במלוא מערומיה הגמלים‪ ,‬והילד מחליט שהוא מאוהב בה עד מוות‪ .‬את‬ ‫החלטתו זו הוא מפרסם למחרת – בניגוד לכל כללי הזהירות ‪ -‬בבית הספר‪,‬‬ ‫והנערה‪ ,‬ה"סנאית"‪ ,‬יוצאת למסע נקם בו‪ .‬היא רודפת אחריו בכוונה להפליא‬ ‫את מכותיו‪ ,‬וכשהיא מוצאת אותו מסתתר בחדר המלתחה של בית הספר‬ ‫היא עומדת להעניק לו נשיכה שלא תישכח; אלא ש"טעם מוזר מאוד היה‬ ‫לנשיכתה‪ .‬היא לא היתה מכאיבה כפי שציפיתי – או שמא היה זה כאב ממין‬ ‫‪98‬‬ ‫דן מירון‬ ‫מיוחד" (עמ' ‪ .)164‬הנשיכה‪ ,‬מלווה בהבל־פה חם וקרוב‪ ,‬התמשכה לאין קץ;‬ ‫ואם מלכתחילה היה בה מן הסיגוף‪ ,‬הרי אחרי זמן "חלף הסיגוף ונותר משהו‬ ‫חדש"‪ .‬הסיפור "בדורות חשוכים" (נדפס ב־‪ )1925‬הוא לכאורה סיפור היסטורי‬ ‫(מספרו הוא פרופסור מומחה לתולדות ימי הביניים באירופה‪ .‬עם זאת הוא‬ ‫גם "איש פרדוקסים")‪ ,‬המתאר את נוולותו של אציל בעל תאווה‪ ,‬אשר בעצם‬ ‫ימי הריניסאנס (‪ )1358‬עדיין תבע מצמיתיו הנכנסים בברית הנישואין את‬ ‫זכות הסניור שנקראה גם "זכות הלילה הראשון"; זאת‪ ,‬בעת שהמנהג המגונה‬ ‫כבר עבר מן העולם במרבית ארצות אירופה‪ .‬סופו של האציל‪ ,‬שאיכריו מרדו‬ ‫בו וצרו על טירתו בכוונה לתופסו ולהוציאו להורג בעינויים‪ .‬את השמירה‬ ‫על מוצא המנהרה שהוליכה מן הטירה אל הנהר הקרוב הפקידו בידי כמה‬ ‫מקורבנותיו של האדון‪ ,‬איכרות מרות נפש ותאבות נקם‪ ,‬שהבטיחו לעצמן את‬ ‫התענוג של קריעת אותם איברים ששימשו את האיש בחילול תומתן‪ .‬אבל‬ ‫בסיום הסיפור השתכרו הנשים‪ ,‬השתקעו בזכרונות הלילה שבילו במחיצת‬ ‫האציל‪ ,‬ומתוך נמנום חושני וחצי שיכרון הניחו לו להימלט‪.‬‬ ‫"גאון" – סוכן פרובוקטור של הבולשת הצארית‬ ‫כל שלושת הסיומים שתוארו עומדים‪ ,‬כמובן‪ ,‬בסימן של שובינזם גברי‪ ,‬שלא‬ ‫היה עובר היום את סף רגישותם של קוראים וקוראות שקלטו במידה זו‬ ‫או אחרת את רוח הפמיניזם בן זמננו‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם מדגימים היטב את‬ ‫תפישת הסיפור הקצר של ז'בוטינסקי‪ .‬הסיפור חייב להיות לא רק קצר‬ ‫אלא גם "סגור" במהודק‪ .‬עליו להיגמר "חזק"‪ ,‬ואם אפשר גם במפתיע‪ .‬כך‬ ‫מרבית הסיפורים‪ ,‬כולל אלו מהם הנראים כפרקי זכרונות או כשרטוטי דמות‬ ‫אקראיים‪ ,‬מסתיימים‪ ,‬אם לא במוות (כגון "‪" ,"Via Montebello 48‬וירג'יניה"‪,‬‬ ‫"ווסיובה") או בפרידה שלא על מנת להיפגש פעם נוספת ("דיאנה"‪" ,‬ביצ'טה"‪,‬‬ ‫"‪ ,)"Edmee‬הרי בסיום "סופני" מודגש מסוג אחר‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בסיפור "הוּני"‪,‬‬ ‫מימי מלחמת העולם הראשונה (‪ ,)1914‬קולט המספר רק בסיום הדברים‪,‬‬ ‫לאחר שהשתהה ארוכות בחברתו של שבוי גרמני (בצרפת) שלכאורה הוא‬ ‫איש משכיל‪ ,‬מעודן ומלומד‪ ,‬מומחה ללשונות ולספרויות ניאו־רומאניות‪.‬‬ ‫המספר נעשה עד לשיחזור מפורט של הבלדה "מגלי" של מיסטראל בפי‬ ‫המומחה ואיש שיחו‪ ,‬הקצין הצרפתי הממונה על הובלת קבוצת השבויים‬ ‫שהמלומד הגרמני נמנה עימם‪ ,‬בן פרובאנס‪ ,‬שלשונה (ה"לאנגדוק") וספרותה‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪99‬‬ ‫עודן שגורות על פיו‪ .‬השיחה הספרותית העירנית המתנהלת בין השבוי‬ ‫לשובו מפזרת כאילו את האווירה הקודרת של המלחמה המתנהלת בכל‬ ‫עוזה‪ .‬אולם בסופה מסתבר למספר (מפי הקצין חובב מיסטראל)‪ ,‬שאותו‬ ‫נציג מובהק של העולם האקדמי הגרמני השתתף זה עתה בכל לבו בהרס‬ ‫בלגיה‪ ,‬שהניטראליות שלה חוללה לא עיפעוף עין‪ .‬ללא היסוס הוא נטל חלק‬ ‫בהרס ספריות וכנסיות‪ ,‬והיה עד לאינוס נשים‪ .‬רק עתה הוא מבין את עומק‬ ‫האירוניה שלא היה מודע לה כל צורכו בעת שפירש במהלך השיחה בטעות‬ ‫את אנחותיו וקובלנותיו של האיש כאילו ביטאו צער על הרס בלגיה‪ ,‬בעת‬ ‫שאותן אנחות היו מכוונות לא להרס המדינה וחורבן עולמם של תושביה‪,‬‬ ‫אלא כלפי זה ש"הדיבור הוולוני" מתקלקל והולך בהשפעת הצרפתית ושבכלל‬ ‫"כל הדיאלקטים הצרפתיים הולכים וכלים מן העולם"(עמ' ‪ ,)115‬ולא רק‬ ‫ילדים ואנשים צעירים‪ ,‬אלא גם הזקנים שבכפרים "משבשים את לשונם‬ ‫בניבים צרפתיים לרוב"‪.‬‬ ‫בסיפור המאוחר "ווסיובה" (‪ )1930‬מסופר על הצעיר הרוסי בעל השכל‬ ‫המאתימאטי החד וההתנהלות הראציונאלית לחלוטין‪ ,‬שהקדיש את חייו‬ ‫לאסטרונומיה ולמהפיכה מתוך אותה מחשבה שיטתית המסוגלת לזהות‬ ‫סיבה ולנבא בבטחון ובדייקנות את תוצאתה‪ ,‬ורק טעות אחת ויחידה היא‬ ‫שהכשילתו; טעות שמקורה בהסתמכותו על אדם שנראה לו "גאון" מתימאטי‬ ‫שאינו נופל ממנו‪ ,‬והיה למעשה סוכן פרובוקטור של ה"אוכארנה"‪ ,‬הבולשת‬ ‫הצארית‪ ,‬הוא ַאזֶ ף המפורסם‪ ,‬שהסית את אנשי המחתרת לפעולות טרור‪,‬‬ ‫הסגירם והביא להוצאתם להורג בתלייה‪ .‬הטעות היחידה הזאת מוזכרת בסוף‬ ‫הסיפור בשני משפטים קצרים‪ .‬כשהמספר מזהיר את מודעו ווסיובה מכישלון‬ ‫אפשרי בפעולתו המחתרתית ומדגיש את הצורך בזהירות‪ ,‬משיב הלה‪" :‬לא‬ ‫אפול‪ .‬כעת עובדים אנו עם אדם‪ ,‬שבעיני הוא גאון‪ .‬הכל מצליח בידו‪ ,‬מלאכת‬ ‫מחשבת ממש!"‪ ,‬ומוסיף את מילות הסיום הספורות‪" :‬אחר כך נודע לי‪ ,‬כי שם‬ ‫הגאון היה ַאזֶ ף‪"...‬‬ ‫ד‬ ‫אולם ככל שז'בוטינסקי רואה צורך לחדד את סיפוריו לקראת סיומיהם‪,‬‬ ‫להטעינם בעוקץ אירוני‪ ,‬להדגיש באמצעותם את הסופיות של כל רצף קיומי‬ ‫אנושי‪ ,‬להטיל ספק באמצעותם בכל אשלייה של התמשכות שלווה‪ ,‬של בטחון‬ ‫‪100‬‬ ‫דן מירון‬ ‫לטווח ארוך‪ ,‬בה במידה הוא גם רואה צורך להעניק לסיפורים קלות שעל‬ ‫סף ה"לא איכפתיות"‪ ,‬וזאת בעיקר באמצעות פתיחותיהם של הסיפורים‪ .‬גם‬ ‫קלות זו היא‪ ,‬מבחינתו‪ ,‬סממן הכרחי בסיפור הקצר‪ .‬המסופר יכול להיות‬ ‫הסיפר‪ ,‬הטון שבו מסופרים הדברים‪,‬‬ ‫ֵּ‬ ‫בעל אופי גורלי ולעתים טראגי; אבל‬ ‫לסיפר יוצר‬ ‫ֵּ‬ ‫חייב להיות קליל‪ ,‬שיחתי־אגבי‪ .‬את הניגוד הזה בין המסופר‬ ‫המחבר בשום שכל ובאמצעים שונים‪ .‬אחד מן האמצעים האלה הוא הכניסה‬ ‫ה"דיאגונאלית"‪ ,‬כאילו מן הצד ומתוך אחיזה בפרט אקראי‪ ,‬אל תוך הסיפור‬ ‫עצמו‪ .‬כבר נתקלנו בכניסה כזאת בסיפור "דיאנה" (השיחה ברוסית בבית‬ ‫האופרה)‪ .‬בסיפור "וירג'יניה" (‪ ,)1930‬מן הסיפורים הקודרים והגורליים‬ ‫ביותר שבקובץ ה"ראסקאזי"‪ ,‬נפתחים הדברים בפגישה אקראית לגמרי בין‬ ‫המספר למהנדס ארגנטינאי‪ ,‬שהביאה להחלפת כרטיסי ביקור‪ .‬בכרטיסו של‬ ‫המהנדס נרשם מקום מגוריו בכפר קטן בשם "סינסומברה"‪ ,‬והשם הזה הוא‬ ‫המביא בהדרגה לאיזכורה של אותה כיתה דתית מוזרה‪ ,‬שפולחניה כמעט‬ ‫שאינם מוזכרים (בעיקרו של דבר עמדה הכיתה על "פנטוגאמיה"‪ ,‬המצב‬ ‫שבו נשואים הכל לכל)‪ ,‬ושכבר עברה למעשה מן העולם‪ .‬רק בהדרגה מבין‬ ‫הקורא את הקשר בין הכפר‪ ,‬שמשמעות שמו היא "בלי ענן"‪ ,‬לבין המעשה‬ ‫הנורא ברופא השוודי ובאשתו שנאנסה בילדותה בידי עבדים כושים מורדים‬ ‫באדוניהם‪.‬‬ ‫מתיאור היסטורי למעין אנקדוטה מפולפלת‬ ‫הסיפר לידי מספר בלתי אמין‪ ,‬כגון‬ ‫ֵּ‬ ‫אמצעי מקל ומשחרר אחר הוא מסירת‬ ‫הפרופסור המספר את סיפור בריחת האציל מטירתו ב"בימים חשוכים"‪.‬‬ ‫הפרופסור הוא‪ ,‬אמנם‪ ,‬מומחה בתחומו‪ ,‬היסטוריה אירופית של ימי הביניים‬ ‫והריניסאנס‪ ,‬אבל בהיותו "איש פרדוקסים" לא ברור עד כמה דבריו הם אמת‬ ‫כפשוטה או אמת־למחצה‪ ,‬שנערכה וקושטה כדי שתפתיע את בן שיחו ואת‬ ‫הקוראים באיפכא־מסתברא שבה‪ :‬ימי הביניים היו בעצם "ימי נועם לרוב בני‬ ‫התקופה‪ ,‬תור של שמחים בחלקם"‪ ,‬והרבה ממה שנראה בהם בעינינו בבחינת‬ ‫עריצות חשוכה "נראה באור אחר לגמרי בעיני האובייקטים" של אותם מנהגי‬ ‫עריצות אימתניים‪ .‬הנמען‪ ,‬המתווך בין המספר לקורא‪ ,‬אפילו מציע לזה האחרון‬ ‫שלא יתן אמון מלא בטענתו של הפרופסור‪ ,‬שאת פרשת הימלטותו של האציל‬ ‫שתבע את זכותו על הבתולין של בנות צמיתיו מצא כתובה במפורש "בכתב יד‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪101‬‬ ‫עתיק"‪" .‬אינני ערב לא לעובדה זו"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬לא לעובדות המסופרות בגוף‬ ‫המעשה‪ ,‬ולא למסקנותיו של הפרופסור" (עמ' ‪ .)141‬בצורה זו נהפך הסיפור‬ ‫מתאור הסיטורי למשהו מעין אנקדוטה מפולפלת‪ ,‬שהוטעמה בטעם החריף‬ ‫(והבלתי אמין) של הטענה בדבר ההנאה שנהנו כביכול הנערות המסכנות‬ ‫במהלך אינוסן‪.‬‬ ‫ברבים מן הסיפורים מושגת תחושת הקלות והנוחות באמצעות הטבעת‬ ‫הסיפור לכאורה באווירה נוסטאלגית של זכרונות מימים טובים ומתחומי‬ ‫חיים רחוקים "מעמק הבכא שלנו הן בשטח והן בזמן" (עמ' ‪ .)11‬גם אם אכן‬ ‫קיימים סיפורים אחדים שבהם הנוסטאלגיה מן הסוג הזה היא‪ ,‬לכאורה‪,‬‬ ‫עיקר הדברים (כמו "טרטוריה לסטודנטים" [‪ ]1901‬או "השיטים" [‪,]1911‬‬ ‫הרי במרבית הסיפורים‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬גם באלה שהוזכרו כאן כיוצאים מן הכלל‪,‬‬ ‫משמשת הפתיחה הנוסטאלגית המתרפקת בבחינת מלכודת‪ ,‬המזמינה‬ ‫את הקורא שוחר הקלות והשחוק להיכנס לתוך סיפור גורלי ולעתים גם‬ ‫אכזרי מאוד‪ ,‬שממנו כבר לא יוכל להימלט‪ .‬ברומאן "חמישתם" שימש מודל‬ ‫זה של מלכודת צבעונית ועליזה בבסיס המיבנה הרומאניסטי כולו‪ .‬אחר‬ ‫שפיתה את קוראיו להיכנס לעומקו של סיפור הומוריסטי משובב נפש‬ ‫על אודות משפחת מילגרוים וחמשת בניה‪ ,‬וביחוד הנחמדים וקלי החיים‬ ‫שבהם (מרוסיה וסריוז'ה)‪ ,‬מאלץ אותו המספר להיות עד מקרוב לחיסול‬ ‫הטאגי שמחסלת ההיסטוריה את המשפחה ועולמה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא מצליח‬ ‫לשמר ברומאן לכל אורכו את הטון הקל של הפתיחה‪ .‬בסיפורים הקצרים‬ ‫מופעל המודל ב"דיאנה" (סיפור המוליך לעימות חריף בין גיבוריו ולפרידתם‬ ‫מלאת הזעף); ב"‪( "Via Montebello 48‬סיפור המסתיים בהתאבדותה של‬ ‫הגיבורה‪ ,‬דזינה); ב"תאור שוייץ" (הסיפור הקליל מסתיים בקביעת עיקרו‬ ‫של האתוס ההומאניסטי‪ :‬בחיים קובע לא המה אלא הכיצד‪ ,‬האופן האנושי‬ ‫שבו נעשים הדברים); ב"‪( "Edmee‬השיח הנינוח של הגיבור המספר נקטע‬ ‫בהינף אחד על ידי ההערה האנטישמית הארסית שמשיאה הנערה מלאת‬ ‫החן)‪ ,‬ב"הכובש" (‪ ;1915‬סיפור משעשע על מסע במחיצתו של סוכן־נוסע‬ ‫אוסטרי‪ ,‬היודע כיצד להפיק אינפורמאציה מועילה מכל רסיס מגע עם‬ ‫סביבתו‪ ,‬ובין שהוא מרגל או שאינו מרגל מתגלם בו "האדם הכובש" של‬ ‫העידן החדש‪ ,‬הנפתח במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬עידן הכיבוש באמצעות‬ ‫האינפורמאציה); "סנאית" (סיפור זכרונות ילדות המסתיים בזיהוי "טבעה‬ ‫של האשה"); "ווסיובה" (סיפור נעורים אודיסאיים המסתיים בהוצאה להורג‬ ‫של הגיבור המהפכן) וכו'‪.‬‬ ‫‪102‬‬ ‫דן מירון‬ ‫מעשה דזינה כתירוץ לתרגום השיר‬ ‫את אחד מאמצעיו היעילים ביותר של המספר‪ ,‬המנסה בכל מאודו להסתיר‬ ‫את חומרת המעשים שעליהם הוא מדווח תחת מעטה קל וצבעוני‪ ,‬ניתן לתאר‬ ‫כשבירה מכוונת של הז'אנר או של עצם הרצף הסיפורי‪ ,‬באמצעות ז'אנר אחר‪,‬‬ ‫בעיקר שירה (רומאנס‪ ,‬שיר לירי‪ ,‬בלדה)‪ .‬החדרת הטקסט השירי ‪ -‬על־הרוב‬ ‫וירטואוזי בחריזתו‪ ,‬במשקליו ובמלוס שלו כידו הטובה של ז'בוטינסקי המתרגם‬ ‫(ובנוסח העברי‪ ,‬ידו הטובה לא פחות של חנניה רייכמן‪ .‬ז'בוטינסקי היה אחוז‬ ‫התפעלות מתרגומיו)(‪ - )12‬אל לב הרצף הסיפורי מאזנת אותו‪ ,‬נוטלת ממנו‬ ‫את כובדו הפרוזאי‪ ,‬משווה לו קלילות מנוגנת‪ .‬הדוגמה המושלמת לשימוש כזה‬ ‫בשיר המשולב בסיפור נמצאת לנו בסיפור "‪ ,"Via Montebello 48‬שהוא‪ ,‬כפי‬ ‫שכבר נאמר‪ ,‬דוגמת המופת של אמנות הסיפור הקצר של ז'בוטינסקי‪ .‬הסיפור‬ ‫עצמו מעלה בפשטות ובקיצור את פרשת גורלה של התופרת הרומאית דזינה‪,‬‬ ‫מאהבת לפרק זמן קצר של גופרדו (הוא הוא גופרדו מן הסיפור "דיאנה")‪ ,‬שעזבה‬ ‫את בית קרוביה ובאה לדור בצוותא‪ ,‬כבמין קומונה עליזה‪ ,‬עם גופרדו‪ ,‬אחיו‬ ‫הצעיר לֶ לו והמספר מירו (ולדימיר)‪ .‬אחר שהחותנת‪ֵ ,‬אם ארוסתו הרשמית של‬ ‫גופרדו‪ ,‬תבעה ממנו במפגיע שיוציא את הנערה מביתו‪ ,‬פרשה דזינה מרצונה מן‬ ‫הבית שבו ידעה כמה חודשי אושר‪ ,‬ואחרי כמה חודשים נוספים הרעילה את‬ ‫עצמה‪ .‬המספר של ז'בוטינסקי טוען בראשית הסיפור‪ ,‬שאותה דזינה‪ ,‬ש"נקברה‬ ‫תחת צלב אבן‪ ,‬בלי זרי פרחים‪ ,‬בקאמפו־סאנטו"‪ ,‬כבר נשכחה ממנו לגמרי‪,‬‬ ‫ולא היה מעלה את זכרה אלמלי ניקר במוחו איזה בדל־מנגינה‪ ,‬שגם עורר‬ ‫שריד זיכרון "חסר דמות ובלתי נתפס" של טקסט ושל אדם שעמד מאחוריו‪.‬‬ ‫אולם עתה‪ ,‬בזמן ההווה של הסיפר‪ ,‬שנים לאחר מותה של דזינה‪ ,‬מצא המספר‬ ‫במקרה מלים של זמר‪ ,‬מעין רומאנס־קינה תחת הכותרת ״‪"Fiore di giglio‬‬ ‫(פרח החבצלת)(‪ )13‬שרשם בשעתו מפי דזינה "בפנקס ישן ומלוכלך"‪ .‬דזינה נהגה‬ ‫לשיר את הזמר המולחן בטענה שנכתב למענה‪ ,‬אף כי לא ייתכן שכך היה הדבר‪,‬‬ ‫שכן השיר מקונן על נערה יפהפיה‪ ,‬שמתה בדמי עלומיה‪ ,‬כנראה בדרך האיבוד‬ ‫העצמי לדעת‪ .‬מותה של דזינה יצר התאמה בינה לבין השיר "שלה"‪ ,‬שבו נזכר‬ ‫המספר ופתאום מתעורר בו החשק לתרגם את מילות השיר ולספר על דזינה‬ ‫שהיתה שרה אותו בקולה הצלול בסיומם של הערבים העליזים בביתם של‬ ‫גופרדו ובני חבורתו‪ .‬הוא מודה‪" :‬חושד אני את עצמי‪ ,‬כי המניע העיקרי לחשק‬ ‫זה – היא האמביציה של חרזן‪ ,‬שלא זכה להכרה‪ ,‬וכי לולא הסרנדה הייתי‬ ‫מוותר על כל הסיפור" (עמ' ‪ .)61‬הסיפור נבנה לכאורה כולו לקראת התרגום‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪103‬‬ ‫המלא של השיר‪ ,‬המהווה את סיומו‪ .‬בצורה כזו הוצג מעשה דזינה כתירוץ‬ ‫לתרגום השיר‪ .‬מובן שהוא לא היה כזה‪ .‬גורלה של דזינה‪ ,‬הפשטות שבו קיבלה‬ ‫אותו והליכתה לקראת מותה‪ ,‬הם הם עיקר הסיפור‪ ,‬וגם הסרנדה המסיימת‬ ‫לא באה אלא כדי לחזק עיקר זה‪ ,‬שהיא עולה עמו בקנה אחד ומעניקה לו את‬ ‫שהסיפר הפרוזאי החסכוני מנע ממנו‪ .‬אולם בה בעת מאפשרת‬ ‫ֵּ‬ ‫נופך הפאתוס‬ ‫התערבותו של הזמר את הקלות שבו מסופר הסיפור הטראגי ואת סיומו החד‪.‬‬ ‫תפקידים דומים וגם אחרים ממלאים שירים שלמים או קטעי שירים בסיפורים‬ ‫רבים‪ :‬ב"טרטוריה לסטודנטים" – הסונט החושני־הדקאדנטי "חשיש"; ב"תאור‬ ‫שווייץ" הזמר האודסאי הבריוני ("שחטתי את אבא‪ ,‬רצחתי אמא גם‪ /,‬את‬ ‫כלתי המותק זרקתי אל הים" וכו'‪ ,‬עמ' ‪ ,)95‬ובה"הוני" הבלדה הנהדרת של‬ ‫מיסטראל על אודות היפהפיה ה"קאפריסית" מגלי‪ ,‬המנסה להימלט מידי מחזר‬ ‫עקשן‪ ,‬עד שהיא נכנעת לו בסופו של דבר‪ .‬העיסוק מלא הריכוז של החייל‬ ‫הגרמני השבוי ושל הקצין הצרפתי הממונה על השמירה עליו בשיחזור הטקסט‬ ‫הפרובאנסאלי הישן מטשטש‪ ,‬כאמור‪ ,‬את המציאות הקודרת של המלחמה ושל‬ ‫היום הסתווי הגשום שבה מתרחש הסיפור‪ .‬השיר פורס על מציאות זו אדרת‬ ‫אוורירית קסומה‪ ,‬המתגוונת ומתרוננת ככל שהשיר משתחזר והולך מסטרופה‬ ‫לסטרופה‪ ,‬כל אחת מהן בת שמונה טורים‪ :‬ארבעה ראשונים מושמעים מפיה‬ ‫של מגלי הנמלטת ממחזרה‪ ,‬וארבעת האחרים‪ ,‬קצרים ונחרצים יותר‪ ,‬מפי‬ ‫המאהב שאין ממנו מפלט לא בירח ואפילו לא במוות‪ .‬תוך כך ממצה השיר גם‬ ‫את מציאות הרדיפה הרצחנית אחר האויב (הנהפך לאוהב אמביוואלנטי)‪ ,‬שהיא‬ ‫עיקר הזהות הן של הקצין הצרפתי אוהב השירה והן של השבוי שבהשגחתו‪,‬‬ ‫ה"הוני" כפול־הפרצופים‪ ,‬אוהב הדיאלקטים הרומאניים‪ ,‬שנעשה גם למשמידם‬ ‫של כפרי בלגיה ועריה‪.‬‬ ‫ה‬ ‫בסופו של דבר משמשים כל האמצעים שתוארו כאן‪ ,‬וכן אלה שלא התעכבנו‬ ‫עליהם‪ ,‬את מעשה המימוש וההבעה של תפיסת מציאות אחת החוזרת על‬ ‫עצמה בכל סיפוריו של ז'בוטינסקי והכרוכה בהם בעצם זהותם הז'אנרית‬ ‫כסיפורים קצרים‪ .‬הסיפורים הינם קצרים משום שהחיים קצרים‪ ,‬בתנאי שיש‬ ‫בהם שלמות‪ .‬כל דבר שלם הוא לא רק – בהכרח – בעל התחלה וסוף‪ ,‬אלא גם‬ ‫דבר קצר‪ ,‬חולף‪ ,‬מתרחש‪ ,‬מגיע למיצויו ומסתיים; מה שניטשה תאר כ"הגיון‬ ‫‪104‬‬ ‫דן מירון‬ ‫התשוקה‪ ,‬הקו הקצר ביותר‪ ,‬ההכרח הנוקשה" – כך בדברי ההתפעלות שלו‬ ‫ימה‪ ,‬שנשתמרה‬ ‫מן העלילה החסכונית והסוחפת של "כרמן" של פרוספר ֶמ ִר ֶ‬ ‫במלוא תנופתה המהירה והקצרה באופרה של ִ ּביזֶ ה‪ )14(.‬שלמות חיים‪ ,‬לפי‬ ‫ז'בוטינסקי (בעקבות ניטשה) מושגת לא בכוחה של התנהלות לפי ַצו ֶא ִתי זה‬ ‫או אחר‪ ,‬אם כי היא יכולה להתגלם גם בהתנהלות כזאת במידה שהצו נהפך‬ ‫לפעולה נמרצת ונטולת היסוס ששיחררה אותו מכל הפשטה של "תורת חיים"‪,‬‬ ‫כגון מעשה ההשלכה בעד החלון החוצה של מפתח של דלת המטבח הנעולה‬ ‫בידי מרוסיה מילגרוים העולה בלהבות ב"חמישתם"‪ ,‬או ההימנעות המתגרה‬ ‫המונעת מסמדר את גילוי כיוון בריחתו של שמשון וגוזרת בכך עליה ועל אביה‬ ‫מוות נורא‪ .‬בעיקרה‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬היא מותנית בשתי תכונות הנראות סותרות‬ ‫זו את זו‪ :‬נינוחות ו"טבעיות" כמו־מרושלת‪ ,‬מזה‪ ,‬והתמסרות מלאה‪ ,‬אקטיבית‪,‬‬ ‫מהירה ונחרצת ל"גורל"‪ ,‬מזה‪.‬‬ ‫מודל התנהגות ודיבור משוחררים ומרושלים כביכול‬ ‫כל גיבוריו החיוביים של ז'בוטינסקי‪ ,‬לרבות אלה מהם העוברים על החוקים‬ ‫ואפילו אלה השוקעים בניוון מוסרי וקרימינאלי כגון סריוז'ה‪ ,‬המקסים והמוכשר‬ ‫שבבני מילגרוים שב"חמישתם"‪ ,‬מצטיינים בשתי תכונות אלו‪ .‬הנינוחות הכמו־‬ ‫מרושלת היא אותו דבר שהסופר־המדינאי קשר בחיים המאוּוִ ים בארץ ישראל‪.‬‬ ‫בסיפור "בעל בית כזית" (פורסם ב־‪ )1910‬הוא הישווה את ההתנהלות המאולצת‬ ‫של החלוצים הפועלים בני חוץ לארץ העוסקים ב"כיבוש העבודה" במושבה‬ ‫שבגליל עם זו הטבעית והמשוחררת של הנער איתמר‪ ,‬בן הארץ‪ .‬בעוד שכל‬ ‫מעשה ממעשיהם של הפועלים מלווה בדיון ובויכוח‪ ,‬איתמר משוחרר לחלוטין‬ ‫מן הצורך להפוך את מעשיו לנושא להתבוננות ולשיקולים אידיאולוגיים‪ .‬אנו‬ ‫קולטים זאת עם הצגתו‪ ,‬רוכב על פרד בחשכת הלילה בחברת שומרי המושבה‬ ‫(שאליהם נטפל נגד רצונם)‪ .‬הנער מסביר את הצטרפותו אל השומרים‪ ,‬וכל‬ ‫הווייתו מתמצה בדיבורו המשוחרר‪:‬‬ ‫בלשונו של הנער היתה גמישות נועזת‪ ,‬חמימות חיה‪ ,‬רשלנות־דיבור‬ ‫אינטימית‪ ,‬פשטות־ניבים חוצפנית־מבדחת – כל מה שאי אפשר לרכוש‬ ‫מתוך ספר־לימוד‪ .‬הוא גם ישב על פרדו באותה צורה פשוטה‪ ,‬בטוחה‬ ‫ורשלנית‪ ,‬כפי שדיבר בלשונו (עמ' ‪.)211‬‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪105‬‬ ‫אבל לא רק האידאל ה"צברי"־הציוני מתבסס על מודל זה של התנהגות ודיבור‬ ‫משוחררים ומרושלים כביכול‪ .‬זוהי גם התכונה שובת־הלב האופיינית לכל‬ ‫גיבוריהם האיטלקיים של הסיפורים‪ ,‬בני ובנות ההמון הרומאי הפשוט‪ ,‬לרבות‪,‬‬ ‫ואולי בעיקר‪ ,‬התופרות ה"קטנות" המתמסרות בלי חישבונות רבים לאהוביהן‪ ,‬או‬ ‫גם הפרוצות של הפיאצה די ספאנייה‪ )15(.‬זוהי גם התכונה של ההווייה האודיסאית‪,‬‬ ‫שז'בוטינסקי מתארה ב"חמישתם" ובכמה מסיפוריו הקצרים‪ .‬למעשה‪ ,‬מייחס‬ ‫ל־א ּפוֹ ק שקדמו‬ ‫הב ֶ‬ ‫המחבר תכונה זו לדור שלם‪ ,‬דור ה"זקנים"‪ ,‬שאופיו עוצב בימי ֶ ּ‬ ‫למחלמת העולם הראשונה;(‪ )16‬דור‪ ,‬שז'בוטינסקי הזדהה איתו לחלוטין למרות‬ ‫שחשף בו את עומק הרקב של הדקדאנס ("ימי דורי‪ ,‬בנכם אני מבטן‪ /.‬אראה‬ ‫(‪)17‬‬ ‫בכם גם זוהר גם רקב‪ּ ִ /.‬בנכֶ ם אני – אוהב ָ ּבכֶ ם כל ֶּכ ֶתם‪ /.‬כל ארסכם אוהב")‪.‬‬ ‫דמה‪ ,‬הילדה־האשה‪ ,‬האנטישמית הקטנה מן הסיפור שהיה חביב על המחבר‬ ‫ֶא ֶ‬ ‫במיוחד‪ ,‬שפכה קסם על סביבותיה בזכות הטבעיות והנינוחות של התנהלותה‬ ‫הילדותית‪ ,‬שמנעה כל מתיחות‪ ,‬חדות‪ ,‬קיטוע‪ ,‬מודעות והתכוונות יתרה‪ .‬משום‬ ‫כל אלה היא נראתה בין חברותיה "כיצור אוורירי‪ ,‬כבת סוג עליון" (עמ' ‪.)103‬‬ ‫הטבעיות המקסימה הזו ניכרה אפילו בהערה האנטישמית הארסית שפלטה לפי‬ ‫תומה בשעת הפרידה מאוהבה הזקן‪ ,‬היהודי‪ .‬ככל שבן־השיח הציוני של הרופא‬ ‫המספר מסתייג מן השאיפה של הלה להתבוללות ולהתמערבות מוחלטת‪ ,‬הוא‬ ‫שותף לו בהערצת האידאל המערבי של החן וההרמוניה שמתוך קיום קל‪ ,‬הרמוני‬ ‫בלי דעת‪ ,‬משוחרר ועם זאת יודע סייג ומידה כאילו ללא התכוונות‪.‬‬ ‫ההתאמה בין הנפש לטבע הדברים‬ ‫אולם נינוחות וטבעיות לא די בהן‪ ,‬אם לא נובעת מהן איזו תנועת נפש‬ ‫וגוף חזקה‪ ,‬היכולה להיות גם גורלית‪ .‬אחד ממקורות הקסם של ה"תופרות"‬ ‫בסיפורי רומא של ז'בוטינסקי הוא הפוטנציאל התמותתי הגנוז בהן‪ ,‬המאפשר‬ ‫בהווה או בעתיד תנועת נפש וגוף כזאת‪ .‬אותן דיאנה ודזינה וחברותיהן לא רק‬ ‫מתמסרות לאהבותיהן בקלות ומחזיקות בהן גם כשהן כרוכות בהסתכנות (כמו‬ ‫ב"דיאנה")‪ ,‬אלא שהן גם מוכנות לשלם את מחיריהן ללא שאלות והיסוסים‬ ‫יתרים‪ .‬לקראת סיום סיפורה של דיאנה מתאר המספר את פגישתו הסודית‬ ‫האחרונה עם הנערה בפינצ'ו‪ ,‬רחבה הנשענת כמין מרפסת אל החומה הגבוהה‬ ‫של רומא העתיקה‪ .‬בהגיעו למקום ‪ -‬הנערה כבר ציפתה לו ‪ -‬התבונן בה‬ ‫במשך דקות אחדות מבלי שהיא השגיחה בו‪:‬‬ ‫‪106‬‬ ‫דן מירון‬ ‫נעצרתי‪ ,‬הבטתי בה‪ ,‬ועל דעתי עלתה מחשבה קודרת חדשה‪ .‬חומה גדולה זו‬ ‫היתה המקום החביב לצעירות שולחות יד בנפשן‪[ sartine .‬תופרות] כאלו‪,‬‬ ‫כמוהן כדיאנה לכל דבר‪ ,‬היו באות הנה לאחר שלבשו לבני־סלסלה נקיים‬ ‫ממיטב קישוטי מלתחתן הדלה – 'פן יצחק השוטר' – ומפילות את עצמן‬ ‫למרצפת מגובה עצום‪ .‬מדי שבוע התרחש מאורע כזה‪ ,‬ובעתון ֶ'מ ַסגֶ 'רֹו' היתה‬ ‫אפילו בשביל מקרים כאלה כותרת קבועה‪ :‬׳‪'Dal muraglione del Pincio‬‬ ‫[מעל חומת פינצ'יו]‪ .‬האם לא תבוא לכאן לשם כך בעוד שנים אחדות גם‬ ‫דיאנה? במה גרועה היא מאחרות‪ ,‬ובמה היא טובה מהן? (עמ' ‪.)44‬‬ ‫בסיפור "‪ "Via Montebello 48‬הנערה דזינה אכן מרעילה את עצמה בתמיסת‬ ‫סולֶ מה‪ .‬היא אפילו שרה לעצמה מראש את שיר מותה המהיר ("האל עצמו‬ ‫מיהר אותך לקחת מכור יגון ורע"‪ ,‬עמ' ‪ ,)70‬כי אכן‪ ,‬המהירות‪ ,‬והתנועה בתוכה‬ ‫לפי קיצבה ומידתה‪ ,‬הן עיקר גדול בשלמות החיים‪ ,‬באשר הן מעידות על‬ ‫ההתאמה בין הנפש לבין טבע הדברים‪ .‬הנערה‪ ,‬שאליה פונה המשורר המשמיע‬ ‫את הסרנדה בבית הקברות עשתה את מעשיה במהירות ובהחלטיות כפי‬ ‫שעושות את מעשיהן עונות השנה ושעות היום‪:‬‬ ‫לִ ילַ ְך ִּת ְפ ֶא ֶרת‬ ‫זֵ ר ֲא ִב ֵיבְך ִה ְשלַ ְכ ְּת לְ ֹלא ַמזְ ֶּכ ֶרת‬ ‫ִּכי ֵעת ָא ִביב ָע ְב ָרה‪.‬‬ ‫ָהּה‪ֶּ ,‬פ ַרח־נַ ַחת‪,‬‬ ‫יַ ְב ִשיל ַהּיֹום – וְ ֶש ֶמש ִמ ְתלַ ַּק ַחת‬ ‫ִּת ְשרֹוף ֶאת ַש ֲח ָרּה‪.‬‬ ‫(עמ' ‪)69‬‬ ‫תלמידו של ניטשה‬ ‫רבים מן המעשים הבלתי־הפיכים‪ ,‬המתניעים את עלילות סיפוריו של‬ ‫ז'בוטינסקי‪ ,‬ניתנים ללא ספק לסיווג פסיכולוגי כפעולות של ‪ ,acting out‬היינו‬ ‫כפעולות – על הרוב אלימות או הרסניות ‪ -‬המוּנעות על ידי דחפים בלתי‬ ‫מודעים‪ .‬לפחות בחצי תריסר מן הסיפורים ("דיאנה"‪,"Via Montebello 48" ,‬‬ ‫"ביצ'טה" "בדורות חשוכים‪" ,‬סנאית"‪ ,‬ומעל לכל "וירג'יניה") מופעלת העלילה‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪107‬‬ ‫על ידי פעולות כאלה‪ .‬אולם מה שלגבי הפסיכולוג הוא סוג ירוד ומסוכן של‬ ‫התנהגות הנשלטת על ידי הלא מודע והעלולה לגרום לנזק בל ישוער‪ ,‬לגבי‬ ‫ז'בוטינסקי‪ ,‬תלמידו של ניטשה‪ ,‬זוהי תמציתו של אתוס וויטאלי‪ ,‬שההישמעות‬ ‫לו מוצגת כמין מופת‪ .‬כשכתב ז'בוטינסקי ב"שיר ביתר" ההימנוני שלו את‬ ‫הטורים שצוטטו (הן לשבח והן לגנאי) אין ספור פעמים‪:‬‬ ‫ִּכי ֶש ֶקט הּוא ֶר ֶפש‪,‬‬ ‫ַה ְפ ֵקר ָּדם וָ נֶ ֶפש‬ ‫(‪)18‬‬ ‫לְ ַמ ַען ַההֹוד ַהּנִ ְס ָּתר!‬ ‫הוא שאב את האינטואיציות העמוקות שלו לא מן הפאשיזם של שנות העשרים‬ ‫והשלושים‪ ,‬כפי שטענו פעמים רבות‪ ,‬אלא מן הניטשיאניזם של נעוריו הספרותיים‪.‬‬ ‫כשם שנודעה לדבריו בשעתם (השיר נכתב באביב ‪ )1932‬משמעות פוליטית‬ ‫ציונית הנוגעת למקום ולזמן‪ ,‬כך נודעה להם משמעות אתית־אסתיטית שמקורה‬ ‫רחוק מאוד מן הסיטואציה הפוליטית שבתוכה ולשמה נכתבו‪ .‬שורשם של הדברים‬ ‫נעוץ ברומא של שנות התשעים של המאה הי"ט ובאודסה של "האביב" הרוסי‬ ‫ומהפיכת ‪ 1905‬הכושלת‪ .‬ה"תופרות" הרומאיות‪ ,‬המשלמות את מחיר אהבתן‬ ‫ה"חופשית" בהתאבדות ("זר אביבך השלכת ללא מזכרת")‪ ,‬בסיפורים המבוססים‬ ‫על זכרונות הנעורים הסטודנטיאליים העליזים מקיימות את הצו הגלום באתוס‬ ‫המכוון אותם כשם שמגלמת אותו מרוסיה‪ ,‬בת המשפחה המתבוללת וכשם‬ ‫שמגלם אותו שמשון המפיל על עצמו ועל עם הפלשתים החוגג את היכל דגון‪.‬‬ ‫"כל אדם מלך" והמלך אינו אלא כל אדם‬ ‫הסיפורים הקצרים אינם מהווים‪ ,‬אפוא‪ ,‬שוליים צבעוניים באריג הרחב של‬ ‫המעשה הספרותי וההגות הפוליטית והחברתית של זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬אלא הם‬ ‫שייכים למרכז הפנימי ביותר של המעשה וההגות הללו‪ .‬המחבר ביטא בהם את‬ ‫תפישת העולם שלו אולי יותר – ובוודאי לא פחות ‪ -‬משעשה זאת בכל תחום‬ ‫אחר בין התחומים הרבים של מורשתו הכתובה; כך‪ ,‬משום שהסיפורים חושפים‬ ‫את שורשיה של תפישת העולם הזאת בקרקע גידולה המוקדם והראשוני‪ ,‬וכן‪ ,‬לא‬ ‫במעט‪ ,‬באשר הם חושפים אותם במסגרת של ז'אנר ספרותי‪ ,‬שביטא מבחינתו‬ ‫של ז'בוטינסקי את תמצית החווייה הקיומית בטהרתה – לא זו המתפרסת על פני‬ ‫‪108‬‬ ‫דן מירון‬ ‫מאות ואלפי העמודים של רומאני טולסטוי ודוסטוייבסקי‪ ,‬ואף לא זו הנשארת‬ ‫"תלוייה באוויר" בסיפורי אווירה רפויי סיגור של צ'כוב‪ ,‬אלא זו המגבילה עצמה‬ ‫– כמו סיפורי בוקאצ'יו‪ ,‬אדגאר אלן פו‪ ,‬או ארתור קונן דויל ‪ -‬בכיברת ִס ֵּיפר‬ ‫קצרה של עשרה או עשרים עמודים‪ ,‬ומקיימת על גבי כיברה מצערה זו‪ ,‬תוך‬ ‫שימוש מתוחכם באילוציה ומגבלותיה‪ ,‬מהלך סיפורי אחיד‪ ,‬שלם מראשית עד‬ ‫בחסכנוּת אך גם בקלות וכאילו ברישול‪,‬‬ ‫סוף; והיא עושה מהלך זה במהירות‪ַ ,‬‬ ‫בתנועת הגוף והנפש של אדם החי את חייו בחוזקה‪ ,‬בטבעיות‪ ,‬אך גם בחן‬ ‫שמחמת חוסר מודעוּת‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬בשלמות וללא היסוס וחרטה‪ .‬באדם הזה – לא‬ ‫רק במלכות דוד המתחדשת – היה גלום לגבי ז'בוטניסקי "ההוד הנסתר"‪ .‬בגין‬ ‫אמונתו בו ביסס את ההגות החברתית שלו על הכלל‪" :‬כל אדם –מלך!" ותאר‬ ‫כל אדם מישראל כמי ש"בכתר דוד נעטר"‪ .‬בצירוף המלים המעורר הזה‪" ,‬ההוד‬ ‫הנסתר"‪ ,‬יש לתת את הדעת לא רק על ההוד אלא גם על היותו "נסתר"; כשם‬ ‫שבצירוף‪" :‬כל אדם ‪ -‬מלך" גלום גם היפוכו‪ :‬המלך אינו אלא כל אדם‪ ,‬היינו‪ ,‬הוא‬ ‫האדם החושני המצוי‪ .‬הסיפורים הקצרים שכתב ז'בוטינסקי נצטווו להעטות על‬ ‫ההוד הנסתר של האתוס הוויטאלי הניטשאני מלבושי יומיום אקראיים וקלילים;‬ ‫מלבושים שלא יסרבלו כהוא זה את התנועה החופשית והכאילו אקראית של‬ ‫הגוף הסיפורי על ידי ַמכלוּלים מכבידים‪ ,‬מדליות כבוד וכותפות זהב‪ .‬איש לא‬ ‫היטיב לדעת מז'בוטינסקי כי תחת עומס בגדי הכבוד של הפאתוס יצטמק "הודו"‬ ‫של הגוף הפועל עד שייעלם‪ .‬כמו כן‪ ,‬איש לא היטיב לדעת ממנו כי ההוד הגלוי‬ ‫והנסתר הוא תמיד הוד חולף‪ ,‬מבצבץ ונעלם; ֶה ְבזֵ ק צבעוני בהיר וחריף‪ ,‬המאיר‬ ‫לרגע את החשכה ואחר כך נבלע בתוכה‪ .‬זו‪ ,‬החשכה‪ ,‬היא בבחינת טבע הדברים;‬ ‫ההוד הנסתר מקורו בהתפרצויות קצרות אל מחוץ לגדר הטבע הזה‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪ .1‬יוצא מן הכלל מבחינה זו היה החוקר חנן חבר‪ .‬ראו המבוא שלו לזאב ז'בוטינסקי‪,‬‬ ‫סיפורים‪.‬‬ ‫‪ .2‬כך בפתח "מקרה וואגנר"‪ .‬ראו‪:‬‬ ‫‪Friedrich Nietzsche, Der Fall Wagner etc. Kritische Studinausgabe, de Gruyter,‬‬ ‫‪Munchen 1999, p. 13.‬‬ ‫‪ .3‬ז'בוטינסקי הגה בחיבור רומאן היסטורי על דוד המלך ותקופתו וכן בחיבור רומאן ארץ־‬ ‫ישראלי אקטואלי‪ ,‬שהיה צריך להתבסס על התסריט "גנצורי"‪ ,‬שכתב המחבר בשביל‬ ‫הקרן הקיימת בשנת ‪ ,1926‬ואפילו ב"רומאן בלשי על תקופת האצטקים"‪ .‬ראו מכתבו‬ ‫ליוסף שכטמן מן ה־‪ 10‬בנובמבר ‪ ,1937‬זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬איגרות (בעריכת דניאל קארפי‬ ‫סיפוריו הקצרים של זאב ז'בוטינסקי‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫‪.18‬‬ ‫‪109‬‬ ‫ומשה הלוי)‪ ,‬הוצאות מכון ז'בוטינסקי והספריה הציונית‪ ,‬ירושלים תשנ"ה־תשע"ג‪ ,‬כרך‬ ‫י"ב (‪ ,)1938-1937‬עמ' ‪.228-227‬‬ ‫ראו בעניין זה מכתביו לוולידימיר קורולנקו מן ה־‪ 8‬במאי ‪ 1898‬וה־‪ 9‬בספטמבר ‪,1899‬‬ ‫איגרות‪ ,‬כרך א' (‪ ,)1914-1898‬עמ' ‪.6-3‬‬ ‫ראו מכתב לשלמה זלצמן מ־‪ 25‬ביוני ‪ ,1934‬איגרות‪ ,‬כרך ט' (‪ ,)1934‬עמ' ‪.158‬‬ ‫ראו המכתב ללפטוויץ' מ־‪ 9‬באוגוסט ‪ ,1932‬איגרות‪ ,‬כרך ח' (‪ ,)1933-1932‬עמ' ‪.126-125‬‬ ‫זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬סיפורים‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪ ,‬ירושלים תש"ט‪ .‬מראי המקומות‬ ‫בדיוננו להלן מכוונים למהדורה זו‪.‬‬ ‫ז'בוטינסקי אף שב והביע את יחסו הבלתי חיובי לסיפורת הרוסית הגדולה – כשהוא‬ ‫מלווה את דעתו במשל הנהרות הגדולים המוליכים את מימיהם העצומים אל קיפאון‬ ‫הקוטב או אל הים המדברי הקאספי – במאמרו "עשרת הספרים" (זאב ז'בוטינסקי‪,‬‬ ‫על ספרות ואמנות‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪ ,‬ירושלים תש"ח‪ ,‬עמ' ‪ ,)45-11‬אשר בו‬ ‫כלל בין עשרת הספרים‪ ,‬שהיו ראויים להצלה "אילו הודיעונו כי נגזר לשרוף עד תומם‬ ‫את כל הספרים האחרים"‪ ,‬בעיקר ספרי הרפתקאות ופעולה‪ ,‬לרבות סיפורי גוזמאות‪.‬‬ ‫ברשימה נכללו אלף לילה ולילה ודקמרון של בוקצ'יו‪ ,‬אבל לא מלחמה ושלום ואנה‬ ‫קארנינה‪ .‬דוסטוייבסקי זכה להיכנס לנבחרת אחרי ויכוח מר‪ ,‬ורק הודות לכך שבסיפוריו‬ ‫מצאה הנפש המודרנית המרוסקת והחולנית את ביטוייה הממצה‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא החשיב‬ ‫ז'בוטינסקי את החטא ועונשו ואת האחים קרמזוב כמזון רוחני חיוני הדרוש לבריאותה‬ ‫של הנפש‪ .‬מזון כזה נמצא לו בכתבי הומרוס‪ ,‬שקספיר‪ ,‬סרוונטס והיינה‪ ,‬ואפילו בספרות‬ ‫הבלשית‪ ,‬כגון סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל‪ ,‬שנענו‪ ,‬לדעתו‪ ,‬לריבוי הפנים‬ ‫והצורות של החיים‪ ,‬המייצרים בלי הרף "כל מיני צירופי מאורעות מפתיעים"‪.‬‬ ‫זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬חמישתם (תרגמו י"ה ייבין וחנניה רייכמן)‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪,‬‬ ‫ירושלים תש"ז‪ ,‬עמ' ‪.107‬‬ ‫מתוך "סיפור ימי"‪ ,‬זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬אוטוביוגראפיה‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪ ,‬ירושלים‬ ‫תש"ז‪ ,‬עמ' ‪.33‬‬ ‫ראו המסה "עשרת הספרים"‪ ,‬לעיל‪ ,‬הערה מס' ‪.8‬‬ ‫ראו במכתבו לשלמה זלצמן מ־‪ 22‬במארס ‪" :1934‬תרגומיו של רייכמן הם ממש חמדה‪.‬‬ ‫ ‪ -‬הוא אינו מתרגם כי אם זהב"‪ .‬איגרות‪ ,‬כרך ט' (‪ ,)1934‬עמ' ‪.80‬‬‫השיר‪ ,‬תחת הכותרת "סרנדה בבית הקברות"‪ ,‬מופיע כיצירה מקורית של ז'בוטינסקי‬ ‫בכרך השירים שלו‪ .‬ראו‪ ,‬זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬שירים‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪ ,‬ירושלים‬ ‫תש"ז‪ ,‬עמ' רע"א‪-‬רע"ב‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה מס' ‪.2‬‬ ‫שירים‪ ,‬עמ' רס"ז־רס"ח‪ .‬ראו השיר "‪."Piazza di Spagna‬‬ ‫ראו המסה "מרד הזקנים"‪ ,‬זאב ז'בוטינסקי‪ ,‬אומה וחברה‪ ,‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪,‬‬ ‫ירושלים תש"י‪ ,‬עמ' ‪.236-225‬‬ ‫הבית החותם את השיר "פיאצה די ספאנייה" (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)15‬ובו מסתיים גם הרומאן‬ ‫חמישתם‪.‬‬ ‫שירים‪ ,‬עמ' ר"ה‪-‬ר"ו‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫סקירת הניסיונות להידברות עם הערבים של‬ ‫התנועה הציונית וממשלות ישראל (ומגעים אחרים)‬ ‫מלמדת כי לא תהיה משמעות למונח "הסכם שלום"‬ ‫– ללא הכרה בקיומו של עם יהודי כאן‪,‬‬ ‫ובזכותו למדינה; השקפה קודרת על הסיכויים‬ ‫משה יגר‬ ‫הניסיונות לקיים משא ומתן עם הערבים‪ ,‬שיביא להכרה ערבית בזכות קיומו‬ ‫המדיני של העם היהודי בארץ־ישראל וליחסי שלום בין שני העמים‪ ,‬נמשכים‬ ‫כבר כמאה שנים‪.‬‬ ‫בחינת המצב בשתי סוגיות אלה‪ ,‬הקשורות זו בזו ללא הפרד‪ ,‬אינה מעודדת‪.‬‬ ‫לא הושגה הכרה ערבית‪ ,‬מלאה וחד־משמעית בזכות העם היהודי על ארץ־‬ ‫ישראל‪ ,‬ועוד ננסה להלן להבין את הסיבות; ואין יחסי שלום של אמת בין‬ ‫ד"ר משה יגר‪ ,‬דיפלומט בכיר במשרד החוץ‪ ,‬היה שגריר בכמה מדינות‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪111‬‬ ‫ישראל לבין העם הערבי על הסתעפויותיו‪ .‬ספק אם ניתן לכנות את יחסי‬ ‫השלום עם מצרים ועם ירדן כ"שלום אמיתי"‪ .‬ננסה לעמוד‪ ,‬להלן‪ ,‬גם על כך‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬חשוב להדגיש שהתנועה הציונית‪ ,‬ואחריה ישראל‪ ,‬לא חדלו אף לרגע‬ ‫מניסיונותיהן להגיע ליחסי שלום עם הערבים‪ .‬בגלל קוצר היריעה נסתפק‬ ‫בסקירה כללית של הניסיונות העיקריים של ההסתדרות הציונית העולמית‪,‬‬ ‫ולאחריה‪ ,‬של ממשלות ישראל למיניהן‪ ,‬לקיים משא ומתן רשמי ומסודר עם‬ ‫גורמים ערביים שונים‪ .‬נשתדל לגלות אם יש מכנה משותף כלשהו בעמדות‬ ‫הערביות‪ ,‬לאורך השנים‪ ,‬והאם ניתן להפיק לקחים מן הניסיונות הממושכים‬ ‫והכושלים של ישראל‪ ,‬שיועילו בניסיונות שללא ספק ייערכו גם בעתיד‪.‬‬ ‫תקופת המנדט הבריטי‬ ‫הניסיון הראשון שעשתה ההסתדרות הציונית העולמית לקיים משא ומתן עם‬ ‫מנהיגים ערבים מוכרים וידועים נערך באפריל ‪ .1914‬לפי החלטת הוועד הפועל‬ ‫הציוני נסע נחום סוקולוב‪ ,‬שהיה אז חבר בגוף זה‪ ,‬למצרים כדי לבדוק את‬ ‫האפשרות לקיים משא ומתן עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית‪ ,‬שהחלה‬ ‫כבר להתגבש באותם ימים‪ .‬נלווה אליו חיים קלואריסקי‪ ,‬שהיה אז אגרונום‬ ‫ביק"א ונודע בהיכרויותיו המרובות בקרב הערבים‪ .‬קלואריסקי סידר לסוקולוב‬ ‫פגישות עם אישים ערבים במצרים‪ ,‬בביירות ובדמשק‪ ,‬בהן הוסכם על כינוס‬ ‫ועידה יהודית־ערבית שתפעל למען הבנה בין ערבים ליהודים ולמען פעולה‬ ‫משותפת לטובת ארץ־ישראל‪ .‬הוחלט שהוועידה תתכנס ב־‪ 1‬ביולי אותה שנה‪,‬‬ ‫בעיירה ברומנה הסמוכה לביירות‪ ,‬בהשתתפות עשרה נציגים ערבים ועשרה‬ ‫נציגים יהודים‪.‬‬ ‫בסוף מאי ‪ ,1914‬ערך סוקולוב ביקור נוסף בדמשק‪ ,‬ביירות ואיסטנבול‪ ,‬נפגש‬ ‫עם נכבדים ערבים והתרשם שאמנם יש בכוונתם לקיים את הוועידה‪ ,‬אלא‬ ‫שבמסמך שהכינו לקראת הפתיחה לא מצא זכר לנכונות ערבית להודות בקיום‬ ‫כלשהו של ישות יהודית אוטונומית בארץ־ישראל‪ .‬ריכרד ליכטהיים‪ ,‬שעמד אז‬ ‫בראש המשרד הציוני באיסטנבול והיה מעורב במגעים אלה‪ ,‬הגיע למסקנה‪,‬‬ ‫כפי שרשם בזיכרונותיו‪ ,‬שלא ניתן יהיה לרכוש את לבם של מנהיגי התנועה‬ ‫הלאומית הערבית על ידי ההבטחה להעלאת רמת חייהם של הפלחים‪ ,‬וכי אין‪,‬‬ ‫כנראה‪ ,‬דרך לגשר בין שאיפות הציונים בארץ־ישראל לבין שאיפות הערבים‪.‬‬ ‫הרעיון שהערבים יוותרו ליהודים מרצונם על מעמדם בארץ־ישראל נראה לו‬ ‫‪112‬‬ ‫משה יגר‬ ‫דמיון שווא‪ .‬למרות זאת‪ ,‬נמשך המשא ומתן‪ .‬אלא שבאוגוסט ‪ ,1914‬פרצה‬ ‫(‪)1‬‬ ‫מלחמת העולם הראשונה והוועידה לא התקיימה‪.‬‬ ‫מלחמת העולם הראשונה שינתה את המצב מיסודו‪ .‬ב־‪ 2‬בנובמבר ‪,1917‬‬ ‫פרסמה ממשלת בריטניה את "הצהרת בלפור" שקבעה כינון "בית לאומי" לעם‬ ‫היהודי בארץ־ישראל‪ .‬לצורך סקירתנו זו אין צורך להיכנס לפרטי הפולמוס רב־‬ ‫השנים על הגדרתו של המושג "בית לאומי"‪ .‬דבר אחר ברור לחלוטין‪ :‬הכוונה‬ ‫הייתה ליצור יישות יהודית מדינית כלשהי בארץ־ישראל‪ .‬סביב עניין זה נסבה‬ ‫ההתנגדות הערבית העיקשת‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬והמאמצים הציוניים‪ ,‬העקשניים לא‬ ‫פחות‪ ,‬להשיג הסכמה ערבית והבנה לשאיפות הציוניות‪ ,‬מצד שני‪.‬‬ ‫לאחר פרסום "הצהרת בלפור" החליטה ממשלת בריטניה לשגר לארץ־ישראל‬ ‫משלחת ציונית בראשות חיים וייצמן שנקראה "ועד הצירים"‪ ,‬לבדיקת‬ ‫האפשרויות למימוש ההצהרה‪ .‬המשלחת הגיעה למצרים ב־‪ 20‬במרס ‪,1918‬‬ ‫וחבריה נפגשו עם הנציב העליון הבריטי במצרים‪ ,‬גנרל סר רג'ינלד וינגייט‪ .‬הנציב‬ ‫העליון הסביר להם שהערבים חוששים שעם תום המלחמה תוקם בארץ־ישראל‬ ‫מדינה יהודית והם יגורשו ממנה‪ .‬וייצמן נענה ברצון להצעותיהם של וינגייט‬ ‫ועוזריו להיפגש עם מנהיגים ערבים‪ ,‬מוסלמים ונוצרים‪ ,‬מסוריה ומארץ־ישראל‪,‬‬ ‫ששהו אז במצרים‪ ,‬ולהסביר את עמדתו‪ .‬נערכו שלוש פגישות כאלה בהן הבהיר‬ ‫המנהל בארץ־ישראל;‬ ‫וייצמן‪ ,‬בין היתר‪ ,‬שאין בכוונת "ועד הצירים" להשתלט על ִ‬ ‫אין הוא שואף למדינה יהודית‪ ,‬אלא רק לכינון שלטון בריטי בארץ־ישראל‪.‬‬ ‫בביתו של רונלד סטורס‪ ,‬מושל ירושלים‬ ‫ממצרים המשיך "ועד הצירים" בדרכו לארץ־ישראל‪ .‬גם בארץ נערכו פגישות‬ ‫אחדות עם מנהיגים ערבים‪ .‬הפגישה החשובה ביותר התקיימה בירושלים ב־‪27‬‬ ‫באפריל ‪ ,1918‬בביתו של המושל הצבאי הבריטי של העיר‪ ,‬רונלד סטורס‪,‬‬ ‫וביוזמתו‪ ,‬ונכחו בה נכבדים ערבים־מוסלמים ונוצרים‪ .‬וייצמן קרא מן הכתב‬ ‫נאום באנגלית שמטרתו הייתה להפיג את חששות הערבים‪ .‬הוא עמד על‬ ‫הקשר בין עם ישראל לארצו וטען‪ ,‬בין השאר‪ ,‬שאין התנגשות בין מטרות‬ ‫הציונות לבין זכויות הלא־יהודים בארץ וכי אין לציונים כל כוונה לנשל את‬ ‫האוכלוסייה המקומית או לשלוט בה‪ .‬פגישה דומה נערכה‪ ,‬כעבור שבועיים‪,‬‬ ‫ביפו‪ .‬הפגישות הללו עוררו בווייצמן ספקות לגבי הסיכוי שהערבים ישלימו עם‬ ‫הציונות‪ .‬ב־‪ 30‬באפריל ‪ ,1918‬כתב לרעייתו ורה‪:‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪113‬‬ ‫הערבים הגיבו‪ ...‬באדיבות רבה‪ ,‬אבל קשה להאמין להם‪ ...‬אני סבור שלא‬ ‫כדאי לי להתעסק עוד עם הערבים‪ ,‬עשינו את כל מה שנדרש מאתנו‪,‬‬ ‫(‪)2‬‬ ‫הסברנו בגילוי לב ובפומבי את נקודת המבט שלנו‪.‬‬ ‫למרות זאת‪ ,‬נמשכו המגעים עם הערבים‪ .‬לציונים היה דרוש מנהיג ערבי בעל‬ ‫השפעה שיסכים להיות בן־שיח ("פרטנר")‪ .‬האמיר פייצל‪ ,‬מנהיג "המרד הערבי"‬ ‫ובעל בריתם של הבריטים‪ ,‬נחשב לבן־שיח מתאים‪ .‬וייצמן קיווה שבאמצעותו‬ ‫יצליח להגיע להבנה ולשיתוף פעולה עם העולם הערבי‪ ,‬אחר האכזבה שנחל‬ ‫בפגישותיו עם הנכבדים הערבים במצרים ובארץ־ישראל‪ .‬פגישת וייצמן־פייצל‬ ‫נערכה ב־‪ 4‬ביוני ‪ .1918‬רבות פורסם עליה ונסתפק בהזכרת עיקריה בלבד‪.‬‬ ‫וייצמן הציע לפייצל להושיט לתנועה הלאומית הערבית סיוע כספי ומדיני־‬ ‫הסברתי בתמורה להכרתו של מלך חיג'אז (אביו של פייצל) בשאיפות הציוניות‬ ‫בארץ־ישראל‪ .‬וייצמן הסביר לאמיר שהיהודים אינם מציעים להקים בארץ־‬ ‫ישראל ממשלה משלהם‪ ,‬אלא מבקשים לפעול בחסות בריטית כדי ליישב את‬ ‫ארץ־ישראל ולפתחה מבלי להשיג את גבולם של אינטרסים לגיטימיים אחרים‬ ‫כלשהם‪ .‬פייצל השיב כי משאלת וייצמן עתידה להתממש‪ ,‬וכי מקובלת עליו‬ ‫גם האפשרות שהיהודים יגישו בעתיד תביעות על שטחים בארץ־ישראל‪ .‬שום‬ ‫דבר מעשי לא הוחלט בפגישה זו‪.‬‬ ‫המגעים עם פייצל נמשכו לאחר מכן גם באירופה‪ ,‬בסוף ‪ 1918‬וראשית ‪.1919‬‬ ‫פייצל ביקש‪ ,‬וקיבל מווייצמן סיוע כספי‪ ,‬אך שום דבר ממשי לא יצא מפגישות‬ ‫אלה‪ .‬פייצל גילה הפכפכנות בגישתו לציונות ומעת לעת פרסם הצהרות‬ ‫סותרות‪ .‬גירושו מדמשק על ידי הצרפתים‪ ,‬בסוף יולי ‪ ,1920‬ביטל לחלוטין‬ ‫(‪)3‬‬ ‫את ערכו המדיני‪.‬‬ ‫הערבים מנסים לבטל את הצהרת בלפור‬ ‫בקונגרס הציוני ה־‪ ,12‬שנערך בקרלסבאד בין ה־‪ 1‬ל־‪ 4‬בספטמבר ‪,1921‬‬ ‫התקבלה החלטה להמשיך ולחפש דרכי הידברות עם הערבים כדי להשיג את‬ ‫הסכמתם להגשמת התכנית הציונית‪ .‬ברוח החלטה זו נענה וייצמן להצעת‬ ‫הנציב העליון הראשון בארץ־ישראל‪ ,‬הרברט סמואל‪ ,‬להיפגש עם חברי משלחת‬ ‫ערבית מארץ־ישראל‪ ,‬שיצאה ללונדון עוד באוגוסט ‪ ,1921‬כדי לפעול לביטולה‬ ‫של הצהרת בלפור‪ .‬במשך זמן רב סירבו חברי המשלחת הערבית להיפגש עם‬ ‫‪114‬‬ ‫משה יגר‬ ‫נציגים ציונים‪ ,‬אך בלחצם של שר המושבות‪ ,‬וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬ופקידי משרדו‬ ‫ניאותו לבסוף‪.‬‬ ‫הפגישה יצאה לפועל ב־‪ 29‬בנובמבר‪ .‬הערבים לא היו מוכנים להיכנס למשא‬ ‫ומתן המבוסס על הצהרת בלפור‪ ,‬ואילו חיים וייצמן לא היה מוכן להתפשר‬ ‫על עיקרי הציונות‪ :‬עלייה‪ ,‬התיישבות‪ ,‬ומימושו של היעד הסופי – מדינת‬ ‫היהודים‪ .‬הפגישה הסתיימה ללא תוצאות‪ .‬מסקנתו של וייצמן הייתה שלנוכח‬ ‫דבקותם של הערבים בדרישה לבטל את הצהרת בלפור ואת המנדט על ארץ־‬ ‫ישראל‪ ,‬אין סיכוי להגיע עמם לכלל הסכם‪ ,‬בעתיד הנראה לעין‪ .‬ב־‪ 13‬בדצמבר‬ ‫‪ ,1921‬סיכם וייצמן את דעתו זו במכתב לווינדהם דידס‪ ,‬ששימש אז מזכיר‬ ‫ראשי בממשלת ארץ־ישראל המנדטורית‪ .‬וייצמן כתב לו שכל הניסיונות לפייס‬ ‫את הערבים הניבו תוצאה הפוכה – יהירותם גברה ונכונותם להתפייס פחתה‪.‬‬ ‫אפשרות אחרת למגע עם הערבים ולהידברות אתם נזדמנה במרס ‪ ,1922‬עוד‬ ‫לפני אישור כתב המנדט על ידי חבר הלאומים‪ .‬בחודש זה‪ ,‬התכנס בקהיר‬ ‫קונגרס ערבי־סורי בהשתתפות נציגים מארצות ערביות שונות‪ ,‬ונדונה‬ ‫בו גם שאלת השאיפות הציוניות בארץ־ישראל ובעיית היחסים בין ערבים‬ ‫ליהודים בארץ־ישראל‪ .‬ד"ר דוד אידר‪ ,‬שהחליף את חיים וייצמן בראשות "ועד‬ ‫הצירים"‪ ,‬נסע לקהיר ונכח בדיוני הקונגרס כמשקיף‪ .‬הוא קיים שלוש פגישות‬ ‫עם פוליטיקאים סורים ודן עמם בדרכים להשגת הבנה ושיתוף פעולה בין‬ ‫הערבים ליהודים בארץ־ישראל ובמזרח התיכון כולו‪ .‬המתדיינים החליטו על‬ ‫הכנת הסכם שיהיה מושתת על שני יסודות‪ :‬האחד‪ ,‬הפסקת יחסם העוין‬ ‫של הערבים כלפי היהודים בארץ־ישראל והכרה בזכויותיהם‪ ,‬אם כי לא על‬ ‫בסיס הצהרת בלפור או המנדט בארץ־ישראל; והשני‪ ,‬שהתנועה הציונית תגיש‬ ‫לעמים הערביים סיוע מדיני‪ ,‬כלכלי והסברתי‪ ,‬כדי שישיגו עצמאות ואיחוד‬ ‫במסגרת של קונפדרציה‪.‬‬ ‫אידר דיווח לווייצמן על שיחותיו בקהיר וביקש אישור להמשיך בהן‪ .‬וייצמן‬ ‫הסכים‪ ,‬אך ִה ְתנָ ה את המשכן בהכרה ערבית בבכורתם של היהודים בארץ־‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫פקידים בריטים שקיבלו מאידר דיווחים שוטפים על מהלך השיחות‪ ,‬הסתייגו‬ ‫מהן מחשש שברית בין הערבים לציונים תסכן את האינטרסים הבריטיים‬ ‫באזור‪ .‬ב־‪ 12‬באפריל ‪ ,1922‬הצטווה אידר על ידי משרד המושבות הבריטי שלא‬ ‫להמשיך בשיחות‪ .‬השיחות הופסקו‪ ,‬אך חודשים אחדים לאחר מכן‪ ,‬בדצמבר‬ ‫‪ ,1922‬ניסה וייצמן עצמו לחדש מגעים אלה בעת ביקור שערך בקהיר‪ .‬הוא‬ ‫נפגש עם קבוצת מנהיגים ערבים‪ ,‬אך מאומה לא יצא מפגישה זו‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪115‬‬ ‫ז'בוטינסקי ו"קיר הברזל"‬ ‫אפשר להוסיף שבמקביל לניסיונות של גורמים ציונים רשמיים‪ :‬ד"ר חיים‬ ‫וייצמן‪ ,‬ד"ר דוד אידר וקולונל פ"ה קיש ‪ -‬שהחליפוֹ בתפקיד‪ ,‬והרבה בקיום‬ ‫מגעים עם מנהיגים ערבים בדרגים שונים ‪ -‬צצו גם יוזמות פרטיות שונות‬ ‫כמו אלה של יהושע חנקין‪ ,‬חיים מרגלית־קלואריסקי‪ ,‬ז'אק הפלר ואחרים‪,‬‬ ‫אך אלה היו ניסיונות שוליים בחשיבותם לקיום משא ומתן ואין צורך לפרטם‬ ‫כאן‪ .‬יוזמות פרטיות כאלה‪ ,‬ללא סמכות וללא רשות‪ ,‬נמשכות עד ימינו אלה‬ ‫ חלקן חסרות ערך וחלקן גרמו נזק‪.‬‬‫ראוי להזכיר שדווקא באותם ימים‪ ,‬בסוף ‪ ,1922‬נוצר הקשר בין האמיר‬ ‫(ולאחר מכן המלך) עבדאללה‪ ,‬שליט עבר הירדן המזרחי‪ ,‬לבין מנהיגים‬ ‫ציונים‪ .‬קשר זה‪ ,‬שתחילתו הייתה בבקשתו של עבדאללה לקבל סיוע‬ ‫כספי‪ )4(,‬עתיד היה להימשך‪ ,‬באופנים שונים‪ ,‬עשרות שנים‪ ,‬עד לרציחתו של‬ ‫עבדאללה ב־‪.1951‬‬ ‫התפכחות ראשונה גלויה‪ ,‬פומבית ובוטה למדי‪ ,‬מן הניסיונות להגיע‬ ‫למשא ומתן עם הערבים והצבעה על הסיבה האמיתית לכישלון המאמצים‬ ‫להשיג הכרה מצדם בזכויות עם ישראל על ארץ־ישראל‪ ,‬בוטאה על ידי‬ ‫זאב ז'בוטינסקי במאמרו הידוע "על קיר הברזל"‪ ,‬שפורסם ב־‪ ,1923‬בו קבע‬ ‫שהתשובה לשאלה אם ניתן להגיע לשלום עם הערבים –‬ ‫תלויה ללא שיור ביחסם של הערבים אלינו ואל הציונות‪ ,‬ולא ביחסנו‬ ‫אנו לערבים‪ ...‬על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ־ישראל אי־אפשר‬ ‫לחלום‪ ,‬לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק‪ ...‬מחוץ לאלה שהנם‬ ‫סומים מלידה‪ ,‬הבינו כל אותם הציונים המתונים כבר מזמן‪ ,‬כי אין תקווה‬ ‫– תהיה אף הקלושה ביותר – להשיג את הסכמתם של ערביי ארץ־‬ ‫ישראל להפיכתה של "פלסטינה" לארץ בעלת רוב יהודי‪ ...‬כרוזי השלום‬ ‫שבתוכנו מנסים לשכנענו‪ ,‬כי הערבים הנם טיפשים שאפשר לרמותם על‬ ‫ידי פירוש מרוכך של מטרותינו‪ ,‬או שהם שבט רודף־בצע המוכן לוותר על‬ ‫זכויות הבכורה שלו בארץ־ישראל תמורת יתרונות תרבותיים או כלכליים‪.‬‬ ‫אני שולל לחלוטין הערכה כזו של האופי הערבי‪ ...‬הם פסיכולוגים דקי־‬ ‫הבנה בדיוק כמונו‪ ...‬הם מבינים לא פחות מאתנו מה שאינו רצוי בשבילם‪...‬‬ ‫ההזיה – שהנה הם יתנו הסכמתם מרצון להגשמתה של הציונות תמורת‬ ‫היתרונות התרבותיים והכלכליים שביכולתנו להעניק להם – מקורה של‬ ‫‪116‬‬ ‫משה יגר‬ ‫הזיה ילדותית זו אצל "חובבי הערבים" שלנו היא באיזה רגש של זלזול‬ ‫כלפי העם הערבי‪ ...‬כל עם־ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של‬ ‫תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות הזרה‪ .‬כך נוהגים וכך גם ינהגו ערביי‬ ‫ארץ־ישראל‪ ,‬כל עוד מקנן בלבם ניצוץ של תקווה‪ ,‬כי יעלה בידם למנוע‬ ‫את הפיכתה של "פלסטינה" לארץ־ישראל‪ ...‬הציונים רוצים אך בדבר‬ ‫אחד – בחופש העלייה; ודווקא בעלייה יהודית זו אין רוצים הערבים‪ ...‬כל‬ ‫עוד מקנן בלבות הערבים‪ ,‬ויהיה אף זיק של תקווה‪ ,‬שיעלה בידם להיפטר‬ ‫מאתנו‪ ,‬אין בעולם דברי נועם כאלה ולא הבטחות מושכות־לב שבגללם‬ ‫יהיו הערבים מוכנים לוותר על תקוותם זו‪ ...‬הדרך היחידה להשגת הסכם‬ ‫(‪)5‬‬ ‫בעתיד‪ ,‬היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות ההסכם בהווה‪.‬‬ ‫בן־גוריון נכנס לשאלה הערבית‬ ‫למרות האכזבות שנחלו הציונים בניסיונותיהם השונים להגיע לידי הסכם עם‬ ‫נציגים ערבים‪ ,‬לא חדלו ניסיונות ההנהלה הציונית לחפש בני־שיח ערבים‪.‬‬ ‫ד"ר חיים ארלוזורוב‪ ,‬שהחליף באוגוסט ‪ 1931‬את קולונל קיש בתפקידו‬ ‫כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית‪ ,‬התעניין ב"שאלה הערבית"‬ ‫מאז ראשית פעולתו הציונית‪ .‬הוא קיים מגעים עם מנהיגים ערבים מקבוצות‬ ‫שונות בארץ‪ ,‬והאופטימיות שגילה‪ ,‬תחילה‪ ,‬במה שנוגע לסיכויי ההבנה‬ ‫(‪)6‬‬ ‫ושיתוף הפעולה עם ערבים "מתונים" יותר התפוגגה בהמשך עבודתו‪.‬‬ ‫גם בעמדתו של ד"ר ארתור רופין‪ ,‬חבר ההנהלה הציונית ומנהל המחלקה‬ ‫להתיישבות של הסוכנות היהודית‪ ,‬אדם מתון בדעותיו שנמנה על מייסדי‬ ‫תנועת "ברית שלום"‪ ,‬חלה התפכחות‪ .‬בדצמבר ‪ ,1931‬הגדיר את מצב‬ ‫ההידברות עם הערבים בחריפות ובדייקנות‪:‬‬ ‫מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו‪ ,‬ומה שדרוש לנו‬ ‫– לא נוכל לקבל‪ .‬מה שהערבים מוכנים להעניק לנו הוא לכל היותר –‬ ‫(‪)7‬‬ ‫זכויות של מיעוט לאומי ליהודים בתוך מדינה ערבית‪.‬‬ ‫העמדה הערבית כלפי היישוב העברי בארץ־ישראל ביטאה אי־נכונות עקרונית‬ ‫ועקבית להכיר בזכות יהודית כלשהי על ארץ־ישראל‪ ,‬וכך נשארה עד ימינו‬ ‫אלה‪ ,‬אך ניסיונות ההנהגה הציונית להגיע לידי הידברות נמשכו למרות הכול‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪117‬‬ ‫ניסיון חשוב כזה נעשה באמצע שנות ה־‪ 30‬של המאה שעברה‪ ,‬על ידי דוד‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬שהיה אז יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית‪ .‬בן־גוריון הרבה לעסוק‬ ‫בשאלה הערבית מאז ראשית פעולתו המדינית‪ .‬הפעם רצה לדבר ישירות עם‬ ‫אישים ערבים‪ ,‬ללמוד את דעותיהם מפיהם‪ ,‬להבין את מהותה של התנועה‬ ‫הלאומית הערבית ולברר את הסיכוי להגיע עמם להסכם‪ .‬שיחותיו נפתחו‬ ‫בקיץ ‪ ,1934‬ונמשכו עד פרוץ המאורעות ("המרד הערבי") באפריל ‪.1936‬‬ ‫שלושה מן האישים שנפגש עמם היו ערבים מארץ־ישראל ושלושה אחרים‬ ‫היו מסוריה ומלבנון‪ .‬בשיחות נדונו שאלות הקשורות לעלייה ולקרקע‪.‬‬ ‫עיקר הצעותיו של בן־גוריון היו כדלקמן‪ :‬תתקיים עלייה יהודית חופשית‬ ‫לארץ־ישראל‪ ,‬לרבות עבר הירדן‪ ,‬וכאשר יושג בארץ־ישראל רוב יהודי‪,‬‬ ‫תהפוך הארץ למדינה יהודית עצמאית‪ .‬תמורת הסכמת הערבים לתהליך זה‬ ‫יתמכו היהודים בכינון פדרציה ערבית‪ ,‬והמדינה היהודית עצמה תצטרף גם‬ ‫היא לפדרציה זו‪ .‬כך יישארו ערביי ארץ־ישראל קשורים בערביי הארצות‬ ‫השכנות‪ ,‬שהם רוב באזור‪ ,‬גם אם במדינה היהודית הם יהוו מיעוט‪ .‬הסכם‬ ‫לא הושג‪ ,‬השיחות הסתיימו בלא כלום‪ )8(,‬והניסיון הכושל סוכם על ידי‬ ‫בן־גוריון במילים אלה‪" :‬נפגעה בלבי האמונה שאפשר להגיע לידי הסכם‬ ‫עם נציגי הערבים בשאלה היסודית‪ "...‬על מסקנתו הפסימית דיווח ב־‪11‬‬ ‫באוגוסט ‪ ,1936‬במכתב למרכז מפא"י‪ .‬עם זאת‪ ,‬ולמרות אכזבתו‪ ,‬הורה בן־‬ ‫גוריון למשה שרת‪ ,‬מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית‪ ,‬להמשיך‬ ‫בשיחות אישיות עם הערבים‪ .‬שרת ואנשי המחלקה המדינית המשיכו‪ ,‬בכל‬ ‫שנות מלחמת העולם השנייה‪ ,‬לבקר בארצות ערב ולקיים פגישות עם אישים‬ ‫(‪)9‬‬ ‫ערבים‪.‬‬ ‫"הספר הלבן"‬ ‫גם ממשלת בריטניה ניסתה‪ ,‬מפעם לפעם‪ ,‬להביא את הערבים ואת היהודים‬ ‫למשא ומתן‪ .‬ב־‪ 7‬בפברואר ‪ ,1939‬כינסה ממשלת בריטניה "ועידת שולחן‬ ‫עגול" בארמון סנט־ג'יימס בלונדון‪ ,‬כדי לדון בעתידה של ארץ־ישראל (היה‬ ‫זה בעקבות דו"ח "ועדת פיל" ודו"ח "ועדת וודהד"‪ ,‬שלא קירבו שום פתרון‬ ‫לשאלת ארץ־ישראל‪ ,‬אך לא כאן המקום לדון בהם)‪ .‬לוועידה הוזמנו נציגים‬ ‫של הסוכנות היהודית‪ ,‬של ערביי ארץ־ישראל ושל חמש מדינות ערביות‪,‬‬ ‫למעט סוריה ולבנון שהיו אז בשלטון צרפתי‪ .‬הממשלה הבריטית קבעה‬ ‫‪118‬‬ ‫משה יגר‬ ‫כי אם לא יניבו השיחות בלונדון הסכם והסדר‪ ,‬תוך תקופה מתקבלת על‬ ‫הדעת‪ ,‬תחליט היא עצמה על המדיניות בארץ־ישראל‪ .‬היות והערבים סירבו‬ ‫לשבת לשולחן אחד עם היהודים בישיבות הרשמיות של הוועידה ולנהל‬ ‫עמם משא ומתן ישיר‪ ,‬ניהלה הממשלה הבריטית משא ומתן מקביל עם‬ ‫נציגי שני הצדדים בישיבות נפרדות‪ .‬דרישתם הנחרצת העקבית של הערבים‬ ‫הייתה מדינה ערבית עצמאית‪ ,‬הפסקת העלייה היהודית ואיסור על מכירת‬ ‫קרקעות ליהודים‪ .‬הדיונים הסתיימו ב־‪ 17‬במרס בלא כלום‪ .‬ב־‪ 17‬במאי‬ ‫‪ ,1939‬פרסמה ממשלת בריטניה את מדיניותה‪ ,‬הלא היא "הספר הלבן" ‪-‬‬ ‫(‪)10‬‬ ‫"ספר המעל" בפיו של בן־גוריון‪.‬‬ ‫לקראת סוף מלחמת העולם השנייה‪ ,‬היו בן־גוריון ומשה שרת משוכנעים‬ ‫שאין סיכוי להגיע להבנה עם מנהיגי הערבים‪ .‬שרת היה סמוך ובטוח שאין‬ ‫סיכוי להשיג הסכם עם הערבים מפני שהעם היהודי לא יוותר על זכותו‬ ‫לעלייה ארצה‪ ,‬ואילו הערבים לא יחדלו להתנגד לה‪ .‬שאיפתם של הערבים‪,‬‬ ‫להערכתו‪ ,‬היא להקים בארץ־ישראל כולה שלטון ערבי‪ .‬מסקנותיו המעשיות‬ ‫היו שיש לחזק את היישוב ולבצר את עמדותיו על ידי עלייה‪ ,‬רכישת אדמות‬ ‫וחיזוק כוחו הצבאי; ומן הצד השני‪ ,‬להמשיך ולקיים מגעים עם הערבים כדי‬ ‫(‪)11‬‬ ‫לנסות ולמנוע התפרצות של מעשי אלימות‪.‬‬ ‫עוד ניסיון אחרון להביא את הערבים למשא ומתן עם היהודים נעשה על‬ ‫ידי ממשלת בריטניה ב"וועידת לונדון"‪ ,‬שהתכנסה בפברואר ‪ .1947‬דוד בן־‬ ‫גוריון עמד בראש משלחת הסוכנות היהודית‪ .‬חזרו המראות שנגלו ב"ועידת‬ ‫סנט־ג'יימס"‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬נואשה בריטניה משלטונה בארץ־ישראל‪,‬‬ ‫החליטה להעביר את הנושא להחלטת ארגון האומות המאוחדות‪ )12(,‬וההמשך‬ ‫ידוע‪.‬‬ ‫המאמצים הדיפלומטיים שנעשו על ידי אנשי המחלקה המדינית ועל ידי‬ ‫גולדה מאיר‪ ,‬ב־‪ 17‬בנובמבר ‪ 1947‬וב־‪ 10‬במאי ‪ ,1948‬כדי להניא את מלך‬ ‫ירדן עבדאללה מלהשתתף בפעולה התוקפנית הערבית נגד היישוב היהודי‬ ‫בארץ־ישראל אינם שייכים למסגרת סקירה זו‪ .‬כל הניסיונות הללו עלו‪ ,‬בין‬ ‫כה וכה‪ ,‬בתוהו והחלה תקופה חדשה בארץ‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪119‬‬ ‫מאז קום המדינה – מאמצים בינלאומיים וכישלונם‬ ‫המצב השתנה עם החלטת עצרת האו"ם‪ ,‬ב־‪ 29‬בנובמבר ‪ ,1947‬שהמליצה לחלק‬ ‫את ארץ־ישראל המערבית לשתי מדינות‪ ,‬יהודית וערבית (ומובלעת בינלאומית‬ ‫בירושלים וסביבותיה)‪ .‬ממש "שתי מדינות לשני עמים" לפי סיסמאות ימינו‪.‬‬ ‫היישוב היהודי מיהר להסכים להחלטה‪ ,‬ואילו הערבים דחוה ויצאו נגדה למלחמה‬ ‫(תחילה תושבי ארץ־ישראל‪ ,‬ולאחר מכן הצבאות הסדירים של כמה מדינות‬ ‫ערביות שכנות)‪.‬‬ ‫מערכת קרבות זו ("מלחמת הקוממיות" בפי הישראלים) נסתיימה בתבוסת הערבים‬ ‫("נַ ְּכ ָ ּבה" בלשונם)‪ .‬מעתה עמדו הערבים‪ ,‬שמטרותיהם המקוריות לא השתנו‪,‬‬ ‫בפני מציאות חדשה ונאלצו להתאים לה את שיטות מאבקם‪ .‬המדינה היהודית‪,‬‬ ‫שהתנגדו להקמתה באלימות‪ ,‬קמה ‪ -‬המטרה עכשיו הייתה להביא לחיסולה‪.‬‬ ‫ב־‪ 16‬בנובמבר ‪ ,1948‬החליטה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש מן הצדדים‬ ‫הלוחמים לפתוח במשא ומתן ובשיחות על שביתת נשק‪ ,‬בחסותו של המתווך ד"ר‬ ‫ראלף באנץ'‪ .‬לערבים לא נותרה ברירה אלא להסכים למשא ומתן זה עם ישראל‪,‬‬ ‫שאם לא כן עלולים היו מפלתם והפסדיהם להיות גדולים עוד יותר‪ .‬השיחות‬ ‫החלו ב־‪ 12‬בינואר ‪ ,1949‬הסתיימו ב־‪ 20‬ביולי ‪ ,1949‬ובמהלכן נחתמו הסכמי‬ ‫שביתת נשק עם מצרים‪ ,‬לבנון‪ ,‬ירדן וסוריה‪ .‬עיראק סירבה לחתום‪ ,‬ומבחינת‬ ‫החוק הבינלאומי היא נמצאת עדיין במצב מלחמה עם ישראל‪ .‬בהסכמי שביתת‬ ‫הנשק צוין במפורש כי הם מהווים שלב מעבר מהפוגה בפעולות האיבה למצב‬ ‫של שלום מלא‪ ,‬אולם שלב זה לא הגיע לכלל מימוש‪ ,‬משום שהערבים סירבו‬ ‫(‪)13‬‬ ‫לממשו‪.‬‬ ‫מדינות ערב לא איבדו זמן והמשיכו את מלחמתם נגד ישראל באמצעים אחרים‪:‬‬ ‫לוחמה כלכלית‪ ,‬מאבק מדיני באו"ם ובזירות אחרות‪ ,‬וכן גם פעולות חתרניות‬ ‫וטרור של מחבלים‪ ,‬למרות שהיה בכך הפרת התחייבויות שלא לנקוט בשימוש‬ ‫בכוח‪.‬‬ ‫מאמצים בינלאומיים רבים נעשו‪ ,‬באותם ימים‪ ,‬להשכנת שלום בין ישראל לבין‬ ‫מדינות ערב‪ .‬יוזמות תמידיות אלה נמשכות‪ ,‬מאז ועד היום‪ ,‬ותימשכנה‪ ,‬מסתמא‪,‬‬ ‫גם להבא‪ .‬חלקן של יוזמות אלה נשכח כיוון שלא הותירו אחריהן רושם כלשהו‪.‬‬ ‫באזכּ וּר הבולטות שבהן‪ .‬אולי נצליח‬ ‫בגלל ִרבּ וּיָ ן ודמיונן הרב זו לזו נסתפק רק ִ‬ ‫להבין מדוע ניסיונות אלה להביא את הצדדים למשא ומתן על הסכם שלום אינם‬ ‫עולים יפה‪ ,‬מאז ועד היום‪.‬‬ ‫‪120‬‬ ‫משה יגר‬ ‫ועדת הפיוס‬ ‫ב־‪ 11‬בדצמבר ‪ ,1948‬עוד בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק‪ ,‬החליטה עצרת‬ ‫האו"ם להקים "ועדת פיוס" בין הערבים לישראל‪ .‬הוטל עליה לפעול להפסקת‬ ‫הקרבות‪ ,‬להבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים‪ ,‬להעביר את ירושלים‬ ‫וסביבותיה לפיקוח האו"ם ולפתור את בעיית הפליטים‪ .‬חברי הוועדה היו נציגי‬ ‫ארצות־הברית‪ ,‬צרפת ותורכיה‪ .‬בסוף אפריל ‪ ,1949‬הזמינה הוועדה את נציגי‬ ‫הצדדים לפגישות בלוזאן‪ .‬נציגי מדינות ערב סירבו לנהל שיחות ישירות עם‬ ‫ישראל ואנשי הוועדה שימשו שליחים שהעבירו את עמדות הצדדים זה לזה‪,‬‬ ‫כפי שהיה בימי המנדט הבריטי‪ .‬פעולת "ועדת הפיוס" לא הניבה כל תוצאה‬ ‫והיא גוועה ונעלמה‪.‬‬ ‫רוברט אנדרסון‬ ‫ארצות־הברית החלה גם היא את פעולות התיווך שלה במזרח התיכון‪ ,‬שלא‬ ‫חדלו עד היום‪ .‬בתחילת ‪ ,1956‬מינה הנשיא האמריקני‪ ,‬דווייט אייזנהאואר‪,‬‬ ‫את רוברט אנדרסון כשליחו המיוחד למזרח התיכון‪ .‬מסע הדילוגים שלו נמשך‬ ‫ארבעה חודשים‪ ,‬אך העלה חרס‪.‬‬ ‫ובינתיים‪ ,‬לאחר מלחמת ששת הימים ב־‪ ,1967‬וכתשובה לגישושיה של ישראל‬ ‫לגבי הסדר שלום עם שכנותיה המובסות‪ ,‬כינסו נציגי שמונה מדינות ערביות‬ ‫ועידה בח'רטום‪ ,‬ב־‪ 1‬בספטמבר ‪" .1967‬ועידת ח'רטום" החליטה‪ :‬לא שלום‬ ‫עם ישראל‪ ,‬לא הכרה בישראל‪ ,‬לא עריכת משא ומתן עם ישראל‪.‬‬ ‫גונאר יארינג‬ ‫עוד באותה שנה‪ ,‬בנובמבר ‪ ,1967‬מינה מזכ"ל האו"ם את הדיפלומט השוודי‪,‬‬ ‫גונאר יארינג (‪2002‬־‪ ,)1907‬כנציגו המיוחד‪ .‬הוטל עליו לנסות ולקדם הסדרי‬ ‫שלום במזרח התיכון‪ .‬דילוגיו בין הבירות של הארצות הנוגעות בדבר נמשכו עד‬ ‫אמצע ‪ ,1968‬אך לא הניבו תוצאות‪ .‬בינואר ‪ ,1971‬חידש יארינג את שיחותיו‬ ‫עם ממשלות ירדן‪ ,‬מצרים וישראל‪ .‬הוא הגיש הצעות משלו‪ ,‬שנדחו על ידי‬ ‫הערבים‪ ,‬כמו גם על ידי ישראל‪ .‬בכך נסתם הגולל על יוזמותיו ושיחותיו‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪121‬‬ ‫"ארבעה החכמים"‬ ‫ב־‪ ,1971‬החליט "הארגון לאחדות אפריקה" (אח"א) לנסות כוחו בתיווך לשלום‬ ‫במזרח התיכון‪ .‬מונתה ועדה שהייתה אמורה להחזיר לחיים את שליחות יארינג‪.‬‬ ‫על הוועדה‪ ,‬שביקרה בישראל ובמצרים בנובמבר אותה שנה‪ ,‬נמנו נשיאי סנגל‬ ‫(יו"ר)‪ ,‬קמרון‪ ,‬ניגריה וזאיר‪ .‬הדו"ח שנערך בידי "ארבעה החכמים"‪ ,‬הכינוי‬ ‫שדבק בהם מקץ סיורם בארצות האזור‪ ,‬המליץ על חידוש המשא ומתן העקיף‬ ‫במצרי‬ ‫בחסות יארינג‪ ,‬על הסכם ביניים לפתיחת תעלת סואץ‪ ,‬על שיט חופשי ֵ‬ ‫טיראן ועל כינון גבולות "בטוחים ומוכרים"‪ ,‬הצריכים להיקבע בהסכם שלום‪,‬‬ ‫בערבות האו"ם‪.‬‬ ‫מאומה לא יצא מיוזמה זאת‪ ,‬מלבד כמה הצבעות אפריקניות לא־נוחות לישראל‬ ‫(‪)14‬‬ ‫בעצרת האו"ם והרעת מצבה של ישראל באפריקה‪.‬‬ ‫ועידת ז'נבה‬ ‫אחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬בעקבות החלטה ‪ 338‬של מועצת‬ ‫הביטחון‪ ,‬מ־‪ 22‬באוקטובר ‪ ,1973‬שקראה לכינוס ועידה בהשתתפות הצדדים‬ ‫הלוחמים כדי לכונן שלום במזרח התיכון‪ ,‬התכנסה בז'נבה‪ ,‬בדצמבר אותה‬ ‫שנה‪ ,‬ועידה בחסות האו"ם בהשתתפות מצרים‪ ,‬ירדן‪ ,‬ישראל‪ ,‬ארצות־הברית‬ ‫וברית־המועצות‪ .‬סוריה סירבה להשתתף‪ .‬פרט לנאומי פתיחה לא היה לוועידה‬ ‫(‪)15‬‬ ‫זו המשך‪.‬‬ ‫הסכם השלום עם מצרים‬ ‫ההסכם נחתם במרס ‪ .1970‬אין ספק שנשיא מצרים‪ ,‬אנואר סאדאת‪ ,‬ניהל‬ ‫משא ומתן וחתם על הסכם שלום עם ישראל בגלל התבוסה הצבאית שנחלה‬ ‫מצרים במלחמת יום הכיפורים‪ ,‬בגלל ששוכנע בעליונותה הצבאית של‬ ‫ישראל (דבר שלא כל מדינות ערב שוכנעו בו) ומשום שעקרונות תאולוגיים־‬ ‫אסלאמיים לא היו חלק מאישיותו והשקפת עולמו באותה קיצוניות כמו אצל‬ ‫אישים אחרים בעולם הערבי‪ .‬לא הכול בישראל היו שלמים עם צורת ניהול‬ ‫המשא ומתן על ידי ממשלת ישראל ועל מסירת כל סיני למצרים‪.‬‬ ‫‪122‬‬ ‫משה יגר‬ ‫למרות החתימה על ההסכם‪ ,‬יחסיה של מצרים עם ישראל נותרו דו־ערכיים‪.‬‬ ‫מצד אחד‪ ,‬מצרים שומרת פורמלית על הסכם השלום‪ ,‬אך מצד שני‪ ,‬אינה‬ ‫מכבדת את רוב התחייבויותיה‪ .‬היא אף ממשיכה לפעול נגד ישראל בגזרות‬ ‫שונות‪ .‬השלום "קר" מאוד‪ .‬ישראל מבליגה‪ .‬אין נורמליזציה ביחסים בין שתי‬ ‫המדינות‪ .‬כאשר ביקר הנשיא יצחק נבון במצרים‪ ,‬בין ‪ 26‬ל־‪ 30‬באוקטובר‬ ‫‪ ,1980‬הבהיר לו מי שהיה אז ראש ממשלת מצרים‪ ,‬ד"ר מצטפא ח'ליל‪ ,‬בנאום‬ ‫פומבי‪ ,‬בלשון ברורה ובסגנון בוטה‪ ,‬את עמדתה של ארצו (ושל הערבים‬ ‫בכלל) כלפי ישראל גם אחרי חתימת הסכם השלום‪ .‬הוא אמר שהמצרים אינם‬ ‫מקבלים את ההנחה שליהודים יש זכויות היסטוריות באזור‪ .‬המצרים רואים‬ ‫ביהודים פולשים שהתקבצו מכל כנפות תבל וכבשו בכוח הזרוע ארץ השייכת‬ ‫לעם אחר – העם הפלסטיני‪ .‬הוא הודה שהניסיונות להדוף את היהודים חזרה‬ ‫לארצות מהן באו ‪ -‬כשלו‪ .‬המלחמות נסתיימו בתבוסות לערבים‪ .‬גם החרם‬ ‫הכלכלי על ישראל והמאבקים המדיניים בכל זירה אפשרית לא עלו יפה‪ .‬לא‬ ‫נותרה לערבים ברירה אלא להודות שהם חלשים יותר ולקבל‪ ,‬בלית ברירה‪,‬‬ ‫את העובדה המוגמרת שהיהודים כפו אותה ולהסכים לישיבתם בלב בעולם‬ ‫הערבי‪ )16(.‬למרות "השלום הקר" עם ישראל וההפרות החמורות של מצרים‬ ‫אין להטיל ספק בכך שישראל תמשיך לשמור‪ ,‬בכל תנאי‪ ,‬על מה שנותר‬ ‫מהסכם זה (כך גם לגבי ההסכם עם ירדן)‪.‬‬ ‫הסכם השלום עם ירדן‬ ‫ההסכם נחתם באוקטובר ‪ .1994‬בו ובתוצאותיו היו יתרונות רבים לירדן‪,‬‬ ‫ולמרות זאת‪ ,‬ההתנגדות הציבורית להסכם עם ישראל רבה מאוד ותקיפה‪ .‬אין‬ ‫לדעת מה צופן בחיקו העתיד‪ ,‬אך טוב תעשה ישראל אם כמה מחוקריה וחכמיה‬ ‫ישקיעו מחשבה באפשרות שמשטר המלוכה ההאשמי יתמוטט ותוקם שם‬ ‫רפובליקה פלסטינית (הם רוב מכריע באוכלוסייה!) מסוג כלשהו‪ .‬זאת‪ ,‬בתנאי‬ ‫שאת המחקר הזה יעשו אנשים המסוגלים למחשבה אובייקטיבית‪ ,‬חסרת‬ ‫פניות‪ ,‬המשוחררת לגמרי מנטיות פוליטיות־מפלגתיות‪ .‬בינתיים‪ ,‬עצמאות בית‬ ‫המלוכה ההאשמי נשמרת‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬הודות לישראל ולכוחה הצבאי‪ .‬דבר זה‬ ‫כבר הוכח‪.‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪123‬‬ ‫ניסיונות להשגת שלום עם סוריה‬ ‫ניסיונות כאלה נעשו בעקבות ועידת מדריד (ראו להלן)‪ ,‬בימי יצחק שמיר‪,‬‬ ‫יצחק רבין‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬בנימין נתניהו‪ ,‬אהוד ברק ואהוד אולמרט‪ .‬לא הושגו‬ ‫שום תוצאות‪ ,‬למרות הוויתורים המופלגים שכמה מראשי ממשלות אלה‬ ‫הציעו‪ .‬בינתיים‪ ,‬שקועה סוריה במלחמת אזרחים אכזרית ו"אין עם מי לדבר"‬ ‫(‪)17‬‬ ‫ולמי לוותר ויתורים‪.‬‬ ‫ועידת מדריד‬ ‫הוועידה התכנסה ב־‪ 30‬באוקטובר ‪ ,1991‬לפי הזמנת שרי החוץ של ארצות־‬ ‫הברית ושל רוסיה‪ .‬בעקבות הוועידה החלו‪ ,‬ב־‪ 10‬בדצמבר‪ ,‬שיחות דו־צדדיות‬ ‫עם מדינות ערב‪ ,‬בהשתתפות מדינות נוספות‪ .‬הוקמו חמש ועדות משנה‬ ‫(‪)18‬‬ ‫לדיונים בסוגיות שונות‪ .‬כל הדיונים דעכו ללא תוצאות‪.‬‬ ‫הסכם אוסלו‬ ‫זמן לא רב לאחר מכן‪ ,‬בשנים ‪1994‬־‪ ,1993‬החל להירקם משא ומתן חשאי‬ ‫בין אזרחים ישראלים פרטיים‪ :‬שני אקדמאים מאוניברסיטת חיפה‪ ,‬בהכוונתו‬ ‫וביוזמתו של סגן שר־החוץ יוסי ביילין ‪ -‬כולם בעלי השקפות המכונות אצלנו‬ ‫"שמאלניות" – לבין נציגים של אש"פ‪ .‬התיווך היה נורבגי וכנראה גם המימון‪.‬‬ ‫הפגישות החלו בנורבגיה‪ ,‬ב־‪ 20‬בינואר ‪ ,1993‬ללא קבלת רשות רשמית מגורם‬ ‫כלשהו וללא סמכות‪ .‬מבחינה פורמלית‪ ,‬היה זה תהליך לא דמוקרטי ובלתי‬ ‫תקין בעליל‪ ,‬שספק אם היה עובר ללא תגובה נאותה במדינה מתוקנת‪ .‬בשלב‬ ‫כשלהו‪ ,‬הכניס ביילין את שר החוץ‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬בסוד העניין‪ ,‬ובשלב מאוחר‬ ‫יותר נמסר על כך גם לראש הממשלה‪ ,‬יצחק רבין‪ ,‬וכך קיבלו שיחות אוסלו‬ ‫מעמד רשמי‪ .‬ב־‪ 19‬באוגוסט ‪ ,1993‬נחתמה באוסלו‪ ,‬בראשי תיבות‪ ,‬הצהרת‬ ‫העקרונות שעליהם הוסכם‪ .‬ספרות רבה התפרסמה‪ ,‬במהלך השנים‪ ,‬על תהליך‬ ‫זה‪ ,‬על התגברות הטרור הערבי ועל ההתרחשויות הטרגיות שבאו בעקבותיו‪,‬‬ ‫ואין צורך לחזור כאן על נימוקי המצדדים והמתנגדים בפולמוס זה‪ .‬נזכיר רק‬ ‫שב־‪ 13‬בספטמבר ‪ ,1993‬נחתם בוושינגטון הסכם ישראל־אש"פ במעמד נשיא‬ ‫‪124‬‬ ‫משה יגר‬ ‫ארצות־הברית‪ ,‬ביל קלינטון‪ .‬אחריו נחתמו הסכמים נוספים‪ .‬כוחות צה"ל פינו‬ ‫את רצועת עזה ואת אזור יריחו‪ ,‬ומאוחר יותר את רוב שטחי יהודה ושומרון‪,‬‬ ‫ואש"פ נכנס במקומם‪ .‬ליצחק רבין וליאסר ערפאת‪ ,‬אליהם צורף גם שמעון‬ ‫פרס‪ ,‬הוענקו פרסי נובל לשלום‪ .‬יש מי שיפרט יתרונות שונים שהצמיח הסכם‬ ‫זה ויבליע את התופעות הקשות שנבעו ממנו‪ ,‬ויש מי שיבליט את חסרונותיו‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ ,‬השלום לא בא בעקבותיו‪ .‬ארגוני הטרור הערבים המשיכו‪ ,‬ואף‬ ‫הגבירו‪ ,‬את פעילות הטרור והאלימות בקצב גובר והולך‪ .‬אלא שהפעם ישבו‬ ‫המבצעים סמוך מאוד לישראל‪ ,‬ביהודה ובשומרון‪ .‬ואילו בעזה התבסס שלטון‬ ‫חמאס‪ ,‬שאף לא התיימר להכיר בהסכמי אוסלו ולא קיבל עליו את מרות‬ ‫הישות הפלסטינית‪ .‬את מטרותיו האמיתיות לגבי ישראל גילה יאסר ערפאת‬ ‫(‪)19‬‬ ‫בנאומו ביוהנסבורג‪ ,‬בסוף ‪.1993‬‬ ‫פעולות "לא־פורמליות" נוספות‬ ‫בנוסף למגעים באוסלו נערכו יוזמות של "דיפלומטיה לא־פורמלית"‪ ,‬ללא‬ ‫אישור ממשלתי רשמי‪ ,‬ללא סמכות ולעתים‪ ,‬תוך כדי הפרה ברורה של החוק‬ ‫הישראלי‪ .‬אמנם‪ ,‬מניעי היוזמים היו להביא לשלום ישראלי־ערבי‪ ,‬אך דבר אחד‬ ‫לא זכרו שוחרי שלום אלה‪ :‬ההתעלמות מן החוק או הפרתו‪ ,‬שהתירו לעצמם‪,‬‬ ‫היא חירות פעולה שגם אחרים יכולים ליטול לעצמם‪ .‬נזכיר רק שתי דוגמאות‬ ‫של "דיפלומטיה פרטית לא־פורמלית" זו (היו נוספות)‪:‬‬ ‫מסמך ביילין־אבו־מאזן‪ ,‬מ־‪ 1‬באוקטובר ‪ ,1995‬שמעולם לא התקבל על ידי‬ ‫ממשלות ישראל‪ .‬במסמך זה גילה ביילין נדיבות רבה כלפי הפלסטינים‪ ,‬אך לא‬ ‫עלה בידו לקדם את השלום‪ .‬כך גם לגבי "הצהרת העקרונות" של שני אנשים‬ ‫(‪)20‬‬ ‫פרטיים‪" ,‬שוחרי שלום" אחרים‪ ,‬עמי איילון וסרי נוסייבה‪ ,‬מיולי ‪.2003‬‬ ‫פסגת קמפ־דיוויד‬ ‫הפסגה כונסה בין ה־‪ 11‬ל־‪ 25‬ביולי ‪ .2000‬במהלכה הציע ראש הממשלה‪ ,‬אהוד‬ ‫ברק‪ ,‬ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת‪ .‬כולן נדחו על ידי ערפאת והוועידה‬ ‫נכשלה‪ .‬ניסיון נוסף להגיע להבנות‪ ,‬שהתקיים בשארם א־שיח' ב־‪ 16‬באוקטובר‬ ‫‪ ,2000‬נכשל אף הוא‪ .‬גורל דומה אונה לוויתורים המפליגים‪ ,‬שלא היה להם‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪125‬‬ ‫אח ורע‪ ,‬של ראש הממשלה‪ ,‬אהוד אולמרט‪ ,‬שגם הם נדחו על ידי אבו־מאזן‪.‬‬ ‫היוזמות להביא את הערבים והישראלים לשולחן המשא ומתן לא פסקו‪,‬‬ ‫בייחוד מצד האמריקנים‪" :‬מתווה קלינטון"‪ ,‬שליחות ג'ורג' ֶטנֶ ט והמלצותיו‪,‬‬ ‫דו"ח ועדת הסנטור ג'ורג' מיטצ'ל‪ ,‬תכנית מזכיר המדינה קולין פאול‪" ,‬חזון"‬ ‫הנשיא בוש‪ ,‬היוזמה הסעודית‪ ,‬ועידת אנאפוליס‪" ,‬מפת הדרכים" ‪ -‬והרשימה‬ ‫אינה מלאה‪ .‬פעילותו של מזכיר המדינה‪ ,‬ג'ון קרי‪ ,‬היא בוודאי הדרמטית ביותר‪,‬‬ ‫בשנים האחרונות‪.‬‬ ‫יוזמת ז'נבה ‪2003‬‬ ‫גם הישראלים מהשמאל ומ"חזית השלום" לא טמנו ידם בצלחת‪ .‬קבוצת אנשי‬ ‫שמאל עיבדה תכנית מדינית שהופצה בדואר בכל רחבי המדינה‪ .‬יוזמה זו‪ ,‬כמו‬ ‫היוזמות האחרות שנזכרו לעיל‪ ,‬הותירה רושם מועט‪ .‬יוזמות ותכניות אלה‪,‬‬ ‫(‪)21‬‬ ‫ואחרות דומות להן‪ ,‬נתגלו כולן כחסרות כל השפעה‪.‬‬ ‫סיכום ונקודת השקפה‬ ‫סקרנו כמה מן האירועים הבולטים בלבד‪ .‬סקירה מלאה וממצה הייתה ממלאת‬ ‫כרכים אחדים‪ ,‬אך גם בתמצית זו יש כדי ללמד שהתנגדותם של הערבים‬ ‫לציונות וסירובם להכיר בתביעות העם היהודי על ארץ־ישראל התגלו בכל‬ ‫עוצמתם עם פרסום הצהרת בלפור‪ ,‬אם כי ראשיתם הייתה כבר שנים אחדות‬ ‫קודם לכן‪ ,‬ב־‪ ,1908‬עם הפיכת "התורכים הצעירים"‪.‬‬ ‫חיים וייצמן ו"ועד הצירים" ניסו להגיע להבנה ולהסכם עם המנהיגים הערבים‪,‬‬ ‫כדי לאפשר את הקמתו של הבית הלאומי‪ ,‬אך נתקלו בסירוב ערבי תקיף‬ ‫ועקשני שנמשך לאורך כל שנות המנדט‪ .‬גם הבריטים ניסו‪ ,‬פעמים אחדות‪,‬‬ ‫למצוא פתרון לבעיה ולהביא את הערבים ואת הציונים לכלל משא ומתן‬ ‫והסכמה‪ .‬יש להדגיש שבשום שלב לא הסכימו המנהיגים הציונים להפסקת‬ ‫העלייה‪ ,‬אפילו לא זמנית‪ .‬לא כפי שנהגו מנהיגי ישראל של ימינו‪ ,‬שנקטו‬ ‫במדיניות של פייסנות ושל ויתורים והסכימו למחוות כגון הפסקה זמנית של‬ ‫הבנייה בהתנחלויות‪ ,‬שחרור רוצחים‪ ,‬ומה שחמור הרבה יותר – הרס יישובים‪,‬‬ ‫דבר שלא היה עולה כלל על דעתם של מנהיגי היישוב בדורות קודמים‪ .‬מכל‬ ‫‪126‬‬ ‫משה יגר‬ ‫מקום‪ ,‬כל הצעדים והמחוות הללו לא הועילו ולא קירבונו לשלום הנכסף‪.‬‬ ‫אצל הערבים לא התגלתה שום נכונות להסכים לעלייה יהודית לארץ־ישראל‪,‬‬ ‫לרכישת אדמות (למרות שהם עצמם היו המוכרים) או להכרה בזכות היהודים‬ ‫על ארץ־ישראל‪ .‬וייצמן התאכזב מן הערבים כבר בפגישותיו הראשונות אתם‬ ‫ומניסיונות הנפל להגיע עמם להבנה כלשהי‪ .‬דעתו של דוד בן־גוריון לא הייתה‬ ‫שונה‪ ,‬אך הוא סבר‪ ,‬כמו וייצמן‪ ,‬שיש להמשיך בכל זאת‪ ,‬בניסיונות ההידברות‬ ‫ובחיפוש בסיס להסכמה‪ ,‬וכך גם עשה‪ .‬כך או אחרת‪ ,‬החלטתם הנחושה של‬ ‫רוב המנהיגים הציונים הייתה להגשים את מטרות הציונות‪ ,‬בין אם בהסכמתם‬ ‫(‪)22‬‬ ‫של הערבים ובין אם לאו‪.‬‬ ‫באופן בסיסי‪ ,‬אין השקפתם של הערבים כלפי קיומה של מדינת ישראל‪ ,‬כיום‪,‬‬ ‫שונה ממה שהייתה כלפי הציונות בשנות המנדט‪ ,‬להוציא שינויים טקטיים‬ ‫וסגנוניים שהזמן והנסיבות גרמו להם‪ .‬הסירוב של אז לדון על הצהרת בלפור‪,‬‬ ‫מקביל לסירוב של היום‪ ,‬להכיר בישראל כבמדינת הלאום היהודי‪ .‬בקו עקבי‬ ‫ועיקש זה מחזיקים הערבים באופן ראוי לציון‪ ,‬בניגוד לפוליטיקאים בישראל‬ ‫המשנים דעותיהם חדשות לבקרים‪ ,‬מבלי שהדבר יביא תועלת כלשהי‪.‬‬ ‫דבר יסודי שישראלים רבים‪ ,‬בעיקר מקרב "מחנה השלום"‪ ,‬מסרבים להכיר‬ ‫בו – ואף דוחקים אותו מתודעתם כדי שלא לעמוד נוכח גורם קשה ואכזרי‬ ‫שכזה ‪ -‬הוא הגורם הדתי־אסלאמי‪ .‬הם מסרבים להכיר בכך שההתנגדות‬ ‫הערבית להכרה בישראל כבמדינת העם היהודי ולוותר לשם כך על שטח אדמה‬ ‫"מוסלמי" מסוים‪ ,‬נעוץ ביסודות האסלאם ובגורמים דתיים עמוקים‪ .‬ארץ־‬ ‫ישראל נחשבת לאדמת ֶה ְקדֵּ ׁש ("וקף") אסלאמי השייכת לאומה האסלאמית‬ ‫כולה‪ ,‬ואין איש רשאי לוותר עליה‪ .‬רק פסק הלכה של חכמי דת מוכרים ובעלי‬ ‫מעמד בעולם המוסלמי כולו יוכל‪ ,‬אולי‪ ,‬לשנות זאת (לא כמו אצלנו‪ ,‬שכל‬ ‫עסקן פוליטי‪ ,‬חשוב ובלתי חשוב‪ ,‬רואה עצמו בר־סמכא לוותר בקלות רבה‬ ‫על שטחי מולדת כאילו היו רכושו הפרטי!)‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬עמי ערב‬ ‫אינם חסרים שטחי קרקע! הלאומיות הערבית המודרנית נשענת על מקורות‬ ‫מוסלמיים‪ ,‬שלפיהם היהודים אינם עם אלא רק עדה דתית ולכן אין להם‬ ‫זכות לריבונות‪ ,‬כלומר ‪ -‬למדינה‪ .‬מכאן‪ ,‬שהכרה ערבית־מוסלמית בקיומו של‬ ‫עם יהודי ובזכותו למדינה תהווה סתירה ליסוד חשוב באידאולוגיה הערבית־‬ ‫אסלאמית ויש משום חוסר תבונה משווע בניסיונם של רבים אצלנו להתעלם‬ ‫מעמדתם זו‪ ,‬מה עוד שמנהיגים ערבים חוזרים ועומדים עליה באופן גלוי‪.‬‬ ‫הכישלונות החוזרים ונשנים של פוליטיקאים ישראלים שונים מכל המפלגות‬ ‫להגיע למשא ומתן תכליתי וממשי‪ ,‬ואולי אף לשלום‪ ,‬עם הערבים הפלסטינים‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪127‬‬ ‫(ועם סוריה ולבנון)‪ ,‬חרף נכונותם לוויתורים מפליגים‪ ,‬הביאו להתפתחות‬ ‫תסביך־אשמה‪ ,‬בעיקר בקרב "חוגי השלום"‪ .‬אבל ההיסטוריה הארוכה של‬ ‫כישלונות אלה הם עדות מספקת לכך שאין ממש בהאשמה עצמית זו והיא אינה‬ ‫נכונה‪ ,‬אבל היא הפכה לחלק מן ההתגוששות הפוליטית־מפלגתית בישראל‪.‬‬ ‫דומה שהתמונה העולה מהמתואר לעיל ברורה למדי ומתאפיינת בשתי תופעות‬ ‫עיקריות‪:‬‬ ‫ •הסירוב הערבי‪ ,‬המתמיד והעיקש‪ ,‬להכיר בתביעות העם היהודי על ארץ־‬ ‫ישראל‪ .‬הערבים ניסו דרכים שונות להגשמת מטרות ה"ג'יהאד" שלהם נגד‬ ‫הציונות ונגד ישראל‪ ,‬אך למרבה המזל נכשלו בכולן‪ .‬בינתיים‪ ,‬אין לראות‬ ‫שינוי בגישתם העוינת והעקבית‪ .‬ראיה לכך‪ ,‬היא האיבה הפלסטינית‬ ‫הנמשכת‪ ,‬גם תוך כדי המשא ומתן‪ ,‬המתבטאת בכל תחום אפשרי‪ .‬מי‬ ‫ששואף לשלום אינו נוהג כך;‬ ‫ •שורש הבעיה איננו המדיניות הישראלית‪ ,‬אלא עצם קיומה של ישראל‪.‬‬ ‫לאורך שנים סברו פוליטיקאים‪ ,‬עיתונאים‪ ,‬חכמי אקדמיה ורבים אחרים‬ ‫שוויתורים לערבים ומדיניות פייסנית כלפיהם יסייעו לתהליך‪ .‬פוליטיקאים‬ ‫ישראלים התחרו ביניהם (ועדיין מתחרים) מי ירבה בוויתורים‪ ,‬בייחוד‬ ‫קרקעיים‪ ,‬ויוכיח על ידי כך שהוא "שוחר שלום" אמיתי‪ .‬ספק אם נמצאו‬ ‫ערבים רבים שהתרשמו מכך‪ .‬מסתבר‪ ,‬שאין אצלם הבחנה בין השואפים‬ ‫אצלנו ל"ארץ־ישראל שלמה וגדולה" לבין המוכנים לצמצם את שטחה ‪-‬‬ ‫אלה ואלה פסולים בעיניהם כ"ציונים" וכפולשים זרים (אם כי אין הם‬ ‫נמנעים מלקבל שירותי עזר וייעוץ מאותם חוגי שלום)‪.‬‬ ‫הלקח ההיסטורי‬ ‫לא תהיה משמעות למונח "הסכם שלום" של אמת כל עוד לא יכירו הערבים‬ ‫בקיומו של עם יהודי ובזכותו למדינה במקום בו היא קיימת כיום – בארץ־‬ ‫ישראל‪ .‬זה יחייב אותם לוויתור עקרוני משמעותי ביותר‪ .‬האם אפשרית‬ ‫מהפכה נפשית כה עמוקה בעולם הערבי־מוסלמי? לעתיד פתרונים‪ .‬כבר אירעו‬ ‫בהיסטוריה‪ ,‬אפילו בדורנו‪ ,‬שינויים עמוקים שנחשבו פעם לבלתי אפשריים‪ .‬מי‬ ‫היה מאמין‪ ,‬למשל‪ ,‬שיום אחד יתגבר הוותיקן על קשיים תאולוגיים עמוקים‪,‬‬ ‫יכיר בישראל ויקשור עמה קשרים דיפלומטיים? אולי יקרה כדבר הזה גם‬ ‫‪128‬‬ ‫משה יגר‬ ‫לעולם האסלאם‪ ,‬למרות שהדבר נראה כרגע בלתי מתקבל על הדעת‪ .‬דוגמה‬ ‫אחרת היא קריסת רוסיה הסובייטית ונפילת האידאולוגיה הקומוניסטית‪,‬‬ ‫שאפשר היה להמשילה לדת‪.‬‬ ‫נמשיך לקוות ליום זה כי יגיע‪ ,‬אך מבלי להיות קורבן לאשליות חסרות בסיס‬ ‫שאנו מטפחים בתוכנו בעצמנו; ומבלי להקריב ללא צורך וללא תועלת שטחי‬ ‫ארץ שלנו או אינטרסים חיוניים אחרים שלא הם שורש הבעיה‪ .‬עד אז ראוי‬ ‫שנשים לבנו למהומת הדמים המתרחשת במדינות הסמוכות ולהתגברות‬ ‫ההקצנה המוסלמית הרצחנית‪ .‬באווירה זו‪ ,‬אין סיכוי להגיע למשא ומתן‬ ‫ולשלום‪ .‬לצורך זה צריך להמתין לשינוי ערכים ולשינוי לבבות בעולם הערבי‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬אולי גם זה יגיע‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬צריך להיות תמים‪ ,‬אוויל‪ ,‬או סתם בור כדי להניח שבארצות השכנות‬ ‫תגברנה הלהבות ורק ישראל תצליח ליצור אי מבודד של שלום בינה לבין‬ ‫הערבים הפלסטינים‪ ,‬המנותק מן הנעשה סביבו‪ .‬הפלסטינים עצמם‪ ,‬על‬ ‫ארגוניהם ותנועותיהם‪ ,‬מהווים גורם מתסיס וחסר יציבות‪ .‬האם הם מסוגלים‬ ‫להגיע לשלום? והאם יש ערך ל"שלום" שייחתם עמם‪ ,‬אם ייחתם?‬ ‫אפשר להניח בביטחון‪ ,‬ובצער‪ ,‬שהפוליטיקאים שלנו לא ילמדו לקח ושבהזדמנות‬ ‫הראשונה יקפצו על האפשרות לחדש את "המשא ומתן" לשלום‪ .‬היהיה זה‬ ‫מוגזם לצפות מהם שילמדו‪ ,‬לפחות‪ ,‬את ההיסטוריה של המאמצים הקודמים‬ ‫וינסו להבין את יסודות הגישה הערבית מבלי לשגות באשליות פרי דמיונם?‬ ‫שאם לא כן‪ ,‬תוצאות הניסיון הבא‪ ,‬שבוודאי יבוא‪ ,‬תהיינה דומות לתוצאותיהם‬ ‫של כל הניסיונות שנעשו‪ ,‬במשך עשרות שנים‪.‬‬ ‫הערות‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫דברים אלה מופיעים‪ ,‬בפירוט רב יותר‪ ,‬תוך ציון המקורות‪ ,‬בספר‪ :‬משה יגר‪ ,‬תולדות‬ ‫המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (ירושלים‪ :‬הוצאת הספריה הציונית‪,‬‬ ‫תשמ"א‪ ,)2011-‬עמ' ‪.12-11‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪( 34-33 ,24-23‬מקורות שם)‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.53 ,35-34‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.87‬‬ ‫זאב ז'בוטינסקי‪" ,‬על קיר הברזל" (אנחנו והערבים)‪( 1923 ,‬מתוך‪ :‬זאב ז'בוטינסקי‪,‬‬ ‫כתבים‪/‬בדרך למדינה‪ .‬ירושלים‪ :‬הוצאת ערי ז'בוטינסקי‪ ,‬תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪.)260-251‬‬ ‫מאה שנות מו"מ עם הערבים‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫‪.18‬‬ ‫‪.19‬‬ ‫‪.20‬‬ ‫‪.21‬‬ ‫‪.22‬‬ ‫‪129‬‬ ‫יגר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪( 15‬מקורות שם)‪.‬‬ ‫א' רופין‪ ,‬פרקי חיי‪ ,‬חלק שלישי (תל־אביב‪ :‬הוצאת עם עובד‪ ,‬תשכ"ח‪ ,)1968-‬עמ' ‪.203‬‬ ‫דוד בן־גוריון‪ ,‬פגישות עם מנהיגים ערביים (תל־אביב‪ :‬עם עובד‪ ,‬תשכ"ז‪.)1967-‬‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.214-211 ,197-196 ,176-175 ,138-130 ,106-89‬‬ ‫יגר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪( 262-261‬מקורות שם)‪.‬‬ ‫יגר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.309-308‬‬ ‫מירון מדזיני‪ ,‬היהודיה הגאה‪ .‬גולדה מאיר וחזון ישראל (תל־אביב‪ :‬הוצאת עידנים‪/‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪ ,‬תש"ן‪ ,)1990-‬עמ' ‪.159 ,133-127‬‬ ‫דב בן־מאיר‪ ,‬מדיניות החוץ‪ .‬תולדות‪ ,‬משימות‪ ,‬שליחות (תל־אביב‪ :‬ידיעות אחרונות‪/‬‬ ‫ספרי חמד‪ ,)2011 ,‬עמ' ‪.42-37‬‬ ‫לתיאור מפורט של פרשה זו‪ ,‬ראו‪ :‬אריה עודד‪ ,‬אפריקה וישראל‪ .‬ייחודיות ותהפוכות‬ ‫ביחסי החוץ של ישראל (ירושלים‪ :‬הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס)‪ ,‬עמ' ‪ .95-73‬לתיאור‬ ‫מפורט של שליחות יארינג‪ ,‬ראו‪ :‬משה ביתן‪ ,‬יומן מדיני‪( 1970-1967 ,‬תל־אביב‪ :‬עולם‬ ‫חדש‪ ,‬הוצאה לאור‪ ,‬תשע"ד‪.)2014-‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.59 ,54-52 ,45 ,41-40‬‬ ‫צבי גבאי‪ ,‬מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה (ירושלים‪ :‬אגודת האקדמאים יוצאי עיראק‬ ‫בישראל‪ ,)2013 ,‬עמ' ‪.203-201 ,156‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.176‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.82-81‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.87-82‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.817-813‬‬ ‫בן־מאיר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.818 ,141 ,99-97‬‬ ‫יגר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.380-379‬‬ ‫הספרות העברית מחפשת‬ ‫קהל־קוראים‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫להעביר את הלפיד ִמדור לדור‬ ‫הממרה "כולנו יצאנו ִמבּ ין ִקפלי האדרת‬ ‫נהוג להביא מפי דוסטויבסקי את ִ‬ ‫שמסביבן‬ ‫של גוֹ גוֹ ל"‪ ,‬ללמדנו שיש בתולדות הספרות קומץ של יצירות מופת ִ‬ ‫נִ תהוותה במשך השנים ַאדווה אין־סופית‪ ,‬ההולכת ומתרחבת עד עצם היום‬ ‫הזה‪ .‬גם בתולדות הספרות העברית יש יצירות מופת אחדות שהשפיעו השפעה‬ ‫מכרעת על הדורות הבאים‪ ,‬והולידו עשרות "בנים" ו"בני בנים"‪ .‬אחת ֵמהן היא‬ ‫רסומה ב־‪ 1876‬ועד ימינו לא ָּפסקה‬ ‫ּ‬ ‫"קוצו של יוד" של י"ל גורדון‪ ,‬שמיום ּ ִפ‬ ‫(‪)1‬‬ ‫מלהצית את דמיונם של גדולי הסופרים‪.‬‬ ‫לכאורה אין זו אלא פואמה בת ‪ 770‬שורות‪ ,‬ולא רומן רחב־יריעה‪ .‬אף־על־פי־‬ ‫כן‪ ,‬יל"ג הקדיש לכתיבתה עשור שלם‪ ,‬וראה בה "רומן" לכל דבר (בדומה לרומן‬ ‫המחורז של פושקין‪ ,‬יבגני אונייגין)‪ .‬ובאמת‪ ,‬ביצירה מקופלות כבקליפת־אגוז‬ ‫וגדלים‪ .‬כיום‬ ‫קורותיו של עם־ישראל בין אומות־העולם‪ ,‬במעגלים הולכים ֵ‬ ‫ניתן לסקור את ספרות הדורות האחרונים‪ ,‬ולראות שאין שיעור לרישומה על‬ ‫אותם סופרים שהילכו ב"דרך המלך" (‪ ,)mainstream‬ומסרו את הלפיד ִמדור‬ ‫פרופ' זיוה שמיר היא פרופסור אמריטה לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬מרצה במרכז‬ ‫הבינתחומי בהרצליה על נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪131‬‬ ‫לדור‪ .‬הוא הדין בסיפור ילדוּת כדוגמת "ספיח" של ביאליק‪ ,‬או ברומן כדוגמת‬ ‫שירה של עגנון‪ ,‬שכּ ֹל אחד מהם יכול להציג אילן גֶ נֶ אלוגי רב־דורי שענפיו‬ ‫(‪)2‬‬ ‫יוצאים מ"יוצר הנוסח" וליד שורשיו צומחים גם ייחורים מאוחרים‪.‬‬ ‫פעה עד ימינו חשב‬ ‫ואולם‪ ,‬דווקא יל"ג שיצירתו ממשיכה להשפיע את ׁ ִש ּ‬ ‫בטלים‬ ‫שסיכוייו לִ זכּ ות בתהודה ולרכּ וש את אהדתו של קהל־קוראים רב־דורי ֵ‬ ‫ומבוטלים‪ .‬הוא היה משוכנע שקוראיו ההולכים ומתמעטים יהפכו עד מהרה‬ ‫את יצירתו לאבן שאין לה הופכין‪ .‬בחמשת בתיו הראשונים של שירו "למי אני‬ ‫הישן העסוקים במסחר ובמצווֹ ת‬ ‫עמל?"‪ ,‬שיובאו להלן‪ ,‬תיאר את בני הדור ׁ ָ‬ ‫ורואים בשירה העברית החדשה גילוי של ֶא ּפיקורסות ועבודה זרה; כאן תיאר‬ ‫גם את המשכילים‪ ,‬שהעדיפו יצירות זרות על־פני יצירות הכתוּבות בשפה‬ ‫עתיקה שאבד עליה כלח; כן תיאר את הנשים שכּ לל לא למדו עברית‪ ,‬וממילא‬ ‫לא הצטרפו אל קהל־קוראיה של הספרות העברית; ולבסוף – את בני־הנעורים‬ ‫שהתנכּ רו לצוּר־מחצבתם‪ ,‬ועמדו לפני התבוללות וטמיעה‪:‬‬ ‫ּכֹות ֶבת ִׁש ִירים‬ ‫ּכֹות ֶבת – ‪ֶ /‬‬ ‫ּׁשירה ֵאלַ י ִמ ְתּגַ ּנֶ ֶבת‪ / ,‬עֹוד לִ ִּבי הֹוגֶ ה וִ ִימינִ י ֶ‬ ‫עֹוד ַּבת ַה ָ‬ ‫ה־ח ְפ ִצי ְּומגַ ַּמת ָּפנָ י‪ּ / ,‬ולְ ִמי ֲאנִ י ָע ֵמל ִמ ְב ַחר ָּכל‬ ‫ְּוב ָׂש ָפה נִ ְש ַּׁכ ַחת‪ַ / .‬מה־יִ ְׁש ִעי ַמ ֶ‬ ‫ּטֹובה וָ נָ ַחת?‬ ‫ָׁשנָ י ‪ְּ /‬ומ ַח ֵּסר נַ ְפ ִׁשי ִמ ָ‬ ‫יֹומם‪/ ,‬‬ ‫חֹורה ְּוב ִמ ְצוֹת ָּכל ָ‬ ‫עֹוס ִקים ִּב ְס ָ‬ ‫אֹלהים ְּוב ַע ָּמם‪ְ / ,‬‬ ‫הֹורי – ַה ְּד ֵב ִקים ַּב ִ‬ ‫ַ‬ ‫יקּורסּות ַּב ְּמלִ ָיצה! ‪/‬‬ ‫"מוֶ ת ַּב ִּׁשיר‪ֶ ,‬א ִּפ ְ‬ ‫ָמ ֲאסּו ַה ַּד ַעת‪ֹ ,‬לא לָ ְמדּו טּוב ַט ַעם; ‪ָ /‬‬ ‫ׁשֹורר לָ דּור ַּב ְמ ִח ָיצה!" ‪ֵּ /‬כן יִ גְ ַערּו ָּבנּו‪ ,‬יִ ְר ְדפּונּו ַּבּזָ ַעם‪.‬‬ ‫"אסּור ִעם ַה ְּמ ֵ‬ ‫ָ‬ ‫ַא ַחי ַה ַּמ ְׂש ִּכילִ ים ַּד ַעת לָ ְמדּו‪ְּ / ,‬ב ֶד ֵבק ֹלא־טֹוב לִ לְ ׁשֹון ַע ָּמם נִ ְצ ְמדּו‪ֵ / ,‬הם ָּבזִ ים‬ ‫רּותּה‪ָּ ,‬ת ֵפל‬ ‫"עזְ בּו ִס ְפ ָ‬ ‫"עזְ בּו ָׂש ָפה‪ָ ,‬עלֶ ָיה ָא ַבד ֶּכלַ ח‪ִ / ,‬‬ ‫ּתֹומ ֶכת ֶּפלֶ ְך‪ִ / :‬‬ ‫ֵאם זָ ְקנָ ה ֶ‬ ‫בּוה ִּכי ִאיׁש לִ ְש ַׂפת ַא ְרצֹו נֵ לֶ ְך"‪.‬‬ ‫ִמ ְּבלִ י ֶמלַ ח; ‪ִ /‬עזְ ָ‬ ‫אֹלהים‬ ‫ת־ש ִׁירי לִ ְּב ֵכן ִת ֵּתנָ ה‪ / ,‬וַ ִ‬ ‫ׂשיחת ַּב ִ‬ ‫חֹותי ְּבנֹות ִציֹון! אּולַ י ַא ֵּתנָ ה ‪ֶ /‬אל ַ‬ ‫ֲא ַ‬ ‫ֲחנַ נְ ֶכן נֶ ֶפׁש נֶ ְח ֶמ ֶדת‪ / ,‬רּוח ֵחן‪ֵ ,‬חְך ט ַֹעם‪ ,‬לֵ ב ַחם ַּב ֶּק ֶרב – ‪ַ /‬אְך ָהּה ִּכי ּגֻ ַּדלְ ֶּתן‬ ‫לֹומ ֶדת!"‬ ‫ּתֹורה – ִּת ְפלּות ֶ‬ ‫"ּבת ִּתלְ ַמד ָ‬ ‫ִּכ ְׁש ֻביֹות ֶח ֶרב‪ִּ / ,‬כי ַ‬ ‫עּור ֶיהם יִ ְתנַ ְּכרּו ֵאלֵ ינּו‪ – / ,‬לָ מֹו ִּפ ְצ ֵעי לִ ִּבי‬ ‫ָּובנֵ ינּו? ַהּדֹור ַה ָּבא ַא ֲח ֵרינּו? ‪ֵ /‬הם ִמנְ ֵ‬ ‫יִ ְדוּו יָ זֹובּו – ‪ִ /‬הּנָ ם הֹולְ ִכים ָק ִד ָימה ָׁשנָ ה ָשׁנָ ה‪ִ / ,‬מי יֵ ַדע ַהּגְ בּול ַעד ָמ ַתי? ַעד‬ ‫ָאנָ ה? ‪ /‬אּולַ י ַעד ָמקֹום – ִמ ָּׁשם ֹלא יָ ׁשּובּו‪...‬‬ ‫‪132‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫ה"ר ּפוּבּ ליקה הספרותית" של אודסה‬ ‫ֶ‬ ‫בבתים האחרונים‪ ,‬שאינם מובאים כאן מקוצר היריעה‪ ,‬ניבּ א יל"ג שיצירתו לא‬ ‫תגיע אלא ל"אחד בעיר ושניים במדינה"‪ ,‬ובשורות החתימה הביע את חששו‬ ‫פן תיפול לידו הזכות המפוקפקת להיות האחרון במשוררי ציון‪ ,‬הכותב את‬ ‫שיריו לקוראיה האחרונים של הספרות העברית החדשה‪ .‬מיתרון הפרספקטיבה‬ ‫ההיסטורית יש להודות שאלמלא ַּפרעות ‪ ,1881‬אפשר שתחזית קודרת זו הייתה‬ ‫כסדרם‪ ,‬ללא גילויי אנטישמיוּת‬ ‫מתממשת‪ :‬אם היו החיים ממשיכים להתנהל ִ‬ ‫ואתה – ספרות התחייה‪.‬‬ ‫ואלימות‪ ,‬ספק אם הלאומיות היהודית הייתה מתעוררת‪ִ ,‬‬ ‫יהודי אירופה היו נתונים באותה עת בתהליכים מזורזים של ַאקוּלטוּרציה ושל‬ ‫התערוּת בארצות מושבם‪ ,‬והספרות העברית החדשה שהתחילה את דרכה אחרי‬ ‫המהפכה הצרפתית עלולה הייתה להיעזב מאין־דורש ולהירשם בתולדות עם־‬ ‫ישראל כהתנוססות אקספרימנטלית קלה שהגיעה לסיומה – העגום והמרשים‬ ‫הסטירי של מנדלי מוכר ספרים מסעות בנימין השלישי‬ ‫כאחד – עם הופעת ספרו ָ‬ ‫(‪ )1878‬ועם הופעת כל־כתבי יל"ג (‪.)1884‬‬ ‫ְקלֵ אוֹ ‪ ,‬מוזת ההיסטוריה‪ ,‬חמדה לצון‪ ,‬ולמרבה האירוניה המרה (אף גם למזלו‬ ‫של עם ישראל) הסיטה את המציאוֹ ת לכיווּן שונה מן המצופה‪ ,‬ומכל מקום –‬ ‫הפרעות‪ ,‬עם התעוררות התנועה‬ ‫לכיווּן שונה מזה שצפה יל"ג בחזונו‪ .‬לאחר ְּ‬ ‫הלאומית והתכנסות הקונגרסים הראשונים‪ ,‬קמו בתוך שנים אחדות‪ ,‬במזרח‬ ‫אירופה ובמרכזה‪ ,‬הוצאות־ספרים חדשות שהוציאו כתבי־עת באיכות שלא‬ ‫נודעה עד אז בעברית‪ .‬השתתפו בהם בני המשמרת החדשה – רובם צעירים‬ ‫"מפנה־המאה־העשרים" לוורשה כדי לעבוד‬ ‫פרובינציאליים שהגיעו בשנות ִ‬ ‫במחיצת י"ל פרץ או דויד פרישמן‪ ,‬ולפרסם את ביכורי יצירתם במערכת הצפירה‬ ‫או בהוצאת שטיבּ ל‪ .‬אחרים הגיעו מן הפריפריה לאודסה‪ :‬ח"נ ביאליק‪ ,‬שאול‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬ש' בן־ציון ואחרים (ואחריהם גם גל חדש‪ ,‬צעיר יותר – זלמן‬ ‫שניאור‪ ,‬יעקב שטיינברג‪ ,‬יעקב פיכמן ואחרים)‪ ,‬שבאו כדי לחפש את עתידם‬ ‫במערכות־הספרים או במערכת־החינוך של חברת "אחיאסף"‪ ,‬מיסודו של אחד־‬ ‫העם‪ ,‬או כדי למצוא עיסוק בספרייתו הגדולה של מנדלי־מוכר־ספרים‪ .‬אודסה‬ ‫הפכה בשנות התשעים למרכז התרבות החשוב ביותר שידעה התרבות העברית‬ ‫באלפיים שנות גולה‪.‬‬ ‫סופרים צעירים אלה‪ ,‬שהגיעו לאודסה כדי להסתופף בה תחת כנפיה של הציונות‬ ‫הרוחנית מבית־מדרשו של אחד־העם‪ ,‬הזניקו את הספרות העברית לגבהים‬ ‫חסרי־תקדים‪ ,‬וסגרו את הפער הגדול שבין הספרות העברית לספרויות העמים‪.‬‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪133‬‬ ‫באודסה נתחוללה מהפכה שקטה שללא דגלים ומתרסים שינתה את תרבות עם־‬ ‫(שכללה "חדר מתוקן"‪ ,‬כלומר‬ ‫ישראל‪ :‬סופרי אודסה הקימו רשת חינוך חדשה ָּ‬ ‫שבה לימדו צעירי הסופרים‪.‬‬ ‫בית־ספר עממי‪ ,‬ו"ישיבה גדולה"‪ ,‬כלומר גימנסיה) ָ ּ‬ ‫הללו לא בחלו בעבודה קשה‪ ,‬הפשילו שרווּלים וחיברו ספרי לימוד חדשים‬ ‫ה"ר ּפוּבּ ליקה הספרותית" של‬ ‫המתאימים לילדי ישראל על סף המאה העשרים‪ֶ .‬‬ ‫וצורותיה של התרבות העברית במאה העשרים‪,‬‬ ‫ָ‬ ‫תכניה‬ ‫ָ‬ ‫אודסה קבעה אפוא את‬ ‫והשפעתה ניכּ רה היטב גם לאחר שעלתה הספרות העברית ארצה (לשון חז"ל‬ ‫שנמצאה לסופרי דור תש"ח ב"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי‪ ,‬חרתה כידוע‬ ‫את אותותיה על סגנונם והעניקה לו את טעמו המיוחד)‪.‬‬ ‫ביאליק יורשו של יל"ג‬ ‫יל"ג הלך לעולמו שנים אחדות לפני הקונגרס הציוני הראשון‪ ,‬ובדיעבד ניתן‬ ‫לראות בהסתלקותו מזירת התרבות העברית אירוע סמלי‪ .‬הוא השתייך לדור‬ ‫החולף ולא זיהה את סימני החידוש‪ :‬במציאוּת הפוליטית‪ ,‬החוץ־ספרותית‪ ,‬הוא‬ ‫לא ָצפה את המעבר מהשכלה לציונוּת‪ ,‬ובמציאוּת הפואטית – הוא לא זיהה‬ ‫את המהפך הפואטי האדיר שעתידים היו ביאליק וחבריו להביא ִאתם ל"קריית‬ ‫שהזדמן ִאתו לאכסניה‬ ‫לש ֵער שהצעיר ִ‬ ‫ספר" העברית‪ .‬הוא גם לא יכול היה ׁ ָ‬ ‫אחת‪ ,‬יירש את מקומו ואף יעלה עליו בהרבה‪ .‬בכרך א' של פרדס לשנת תרנ"ב‪,‬‬ ‫שבּ וֹ ִּפרסם יל"ג את שירו האחרון‪ִּ ,‬פרסם משורר אלמוני בשם ביאליק את בכור‬ ‫"שלוֹ ם ַרב ׁשו ֵּב ְך ִצ ּפוֹ ָרה נֶ ְח ֶמ ֶדת" – מבוססת על‬ ‫שיריו‪ ,‬ששורת הפתיחה שלו – ׁ ָ‬ ‫ְ‬ ‫("שלוֹ ם לָ ך ַמ ְר ָתה ַּת ָּמ ִתי ַעד נֵ ַצח")‪ .‬ואולם גדול משוררי‬ ‫השורה הנודעת של יל"ג ׁ ָ‬ ‫ההשכלה לא זיהה שממשיך־דרכו ניצב לפניו‪ :‬באחת מאיגרותיו הזכיר את כל‬ ‫משתתפי כרך א' של פרדס‪ ,‬ומשום־מה ָּפסח על הצעיר הכישרוני‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫באחת מחגיגות־היוֹ בל שערכו לו נטל יל"ג את עט־הזהב שקיבל ממעריציו‪ ,‬העניק‬ ‫דר ָמטית למשורר הצעיר מנחם מנדל דוליצקי‪ ,‬וקרא לעומתו‪" :‬קוּם‬ ‫אותו במחווה ָ‬ ‫ֵר ׁש!" (מ"מ דוליצקי היגר לאמריקה‪ ,‬ושירתו צללה אל תהום הנשייה)‪ .‬יוצא‬ ‫שדבק רוב ימיו‬ ‫ַ‬ ‫אפוא שכל הדיאגנוזות והפרוגנוזות של יל"ג התבדו‪ ,‬אולי משום‬ ‫לתה‪ ,‬ולא גילה נכונות לראות את האמת החלקית שבטיעוני‬ ‫שאין־ב ּ‬ ‫ִּ‬ ‫באמת אחת‬ ‫ה"סיטרא אחרא"‪.‬‬ ‫(‪)3‬‬ ‫בשירו "אל האריה המת"‪ ,‬שהתפרסם אך לא נאסף אל כל כתביו‪ ,‬רמז ביאליק‬ ‫להחמצה היסטורית זו של יל"ג‪ :‬גדול משוררי ההשכלה לא זכה לקחת חלק‬ ‫‪134‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫במהפך שסחף את עם־ישראל במעברו מהשכלה לציונוּת‪ .‬בערוב יומו‪ ,‬התחיל‬ ‫אמנם יל"ג להתקרב לחוג הסופרים של אודסה‪ ,‬וייתכן שהבין שתנועת ההשכלה‬ ‫קרבה לסוף דרכה‪ .‬אלמלא חלה במחלה ממארת‬ ‫שלמען הצלחתה נלחם כל חייו ֵ‬ ‫שנטלה את כוחותיו‪ ,‬ייתכן שיצירתו הייתה מתחדשת ולובשת מחלצות חדשות‬ ‫לפי טעם הזמן החדש‪ ,‬כנרמז ממאמריו המאוחרים "עזרא ועזרה" ו"גאולתנו ופדות‬ ‫נפשנו"‪ .‬ואולם‪ ,‬יל"ג נפטר בלא־עת‪ ,‬בגיל שישים‪ ,‬ושמו נחקק בתולדות הספרות‬ ‫העברית כנציגה המובהק של אותה תקופה‪ ,‬קצרה אך משמעותית‪ ,‬בתולדות עם־‬ ‫שנושאי־דגלה האמינו בכל לִ בּ ם שהיהודי יוכל‪ ,‬אם ירצה‪ ,‬להתקבל כאזרח‬ ‫ּ‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫שווה חובות וזכויות בארצות מושבו‪ .‬הארי שבמשוררי ההשכלה‪ ,‬שהצהרתו‬ ‫את ָך וִ יהו ִּדי ְ ּב ָא ֳהלֶ ָך"‪ ,‬המשולבת בשירו "הקיצה עמי"‪,‬‬ ‫"היֵ ה ָא ָדם ְ ּב ֵצ ְ‬ ‫המפורסמת ֱ‬ ‫הייתה לסיסמתה של תנועת־ההשכלה כולה‪ ,‬סיים את חייו בתחושה קשה של‬ ‫כישלון והחמצה‪.‬‬ ‫יורשו של יל"ג‪ ,‬ח"נ ביאליק‪ ,‬החל את דרכו הספרותית בשעה היסטורית של‬ ‫רנסנס תרבותי מרהיב־עין שכמוהו מתחולל בחייו של עם אחת לאלף שנה‪ ,‬אם‬ ‫לא למעלה מזה‪ :‬קהל־הקוראים התעצם לאין־שיעור; קוראיו ראו בשיריו תחליף‬ ‫לכתבי־הקודש שאותם נטשו בבית־המדרש הי ָשֹן‪ .‬הם שיננו אותם על־פה‪ ,‬הפכו‬ ‫בהם ומצאו בהם הד לשאיפותיהם המודחקות – האישיוֹ ת והקולקטיביוֹ ת‪ .‬בזכות‬ ‫"החדר המתוקן"‪ ,‬שביאליק וחבריו הקימו ויצקו את דפוסיו ואת תכניו‪ ,‬הצטרפו‬ ‫הבנות אל מעגל קוראי העברית‪ .‬במקביל ל"תחיית הלשון" של אנשי ירושלים‬ ‫גם ָ ּ‬ ‫(אליעזר בן־יהודה‪ ,‬דויד ילין‪ ,‬זאב יעבץ‪ ,‬יחיאל־מיכל פינס ואחרים)‪ ,‬התחוללה‬ ‫תהליך של תחיית־הלשון־העברית גם בחוג אודסה – חוג שמדיניוּת הלשון שלו‬ ‫הייתה אולי שמרנית יותר מזו של ה"ירושלמים"‪ ,‬אך גם אחראית ומבוססת יותר‪.‬‬ ‫רק מחמת המרחק והנתק שבין אודסה לארץ־ישראל לא השפיעה מדיניות הלשון‬ ‫של אנשי אודסה על העברית המדוברת בארץ־ישראל‪ .‬ביאליק וחבריו סלדו‬ ‫מחידושים רבים שחידש אליעזר בן־יהודה והציעו חלופות משלהם‪ ,‬אך עד־מהרה‬ ‫הבינו שחידושי ה"ירושלמים" כבר נשתגרו בפי העם‪ ,‬ואת הנעשה אין להשיב‪.‬‬ ‫ביאליק משנה את מפת הספרות‬ ‫אך לא בתחומי העברית בלבד‪ :‬הרנסנס ששאב את כוחו מפעילותם של‬ ‫הקונגרסים הציוניים הראשונים ִהקיף את תרבות עם־ישראל לאגפיה‪.‬‬ ‫בשנות ִמפנה המאה העשרים יכול היה ביאליק לראות במו־עיניו איך‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪135‬‬ ‫סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי־מוכר־ספרים‪ ,‬שלום־‬ ‫לשנות כבמטה־קסמים‪,‬‬ ‫עליכם ויצחק ליבוש פרץ‪ ,‬איש ורשה – מצליחים ַ‬ ‫בתוך שנים אחדות‪ ,‬גם את לשון יִ ידיש וספרותה‪ ,‬ואת יחסו של הציבור‬ ‫כלפיה‪ .‬מעתה הפכה לשון יִ ידיש ללשון ש"פני יאנוס" לה‪ָ ּ :‬פן מזרח אירופי‪,‬‬ ‫"הלֶ ניסטי"‬ ‫"הבּ ָראיסטי"‪ ,‬המיועד להמוני בית־ישראל‪ ,‬ופן מערב אירופי‪ֶ ,‬‬ ‫ֶ‬ ‫הקדמה‪ ,‬המבקשת לעצמה תכלית‬ ‫ואליטיסטי‪ ,‬המיועד לאינטליגנציה שוחרת ִ‬ ‫ֶ‬ ‫כלל־אנושית‪.‬‬ ‫לשון יִ ידיש נעשתה לשון דו־תכליתית‪ ,‬שרגלה האחת נטועה בין יריעות‬ ‫"אוהל שם"‪ ,‬והשנייה מבקשת להוליך את העם למחוזות אוניברסליים‪.‬‬ ‫מלשונם של פשוטי העם‪ ,‬שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת‬ ‫בתרבות אירופה כאזרחים שווי־זכויות וחובות‪ ,‬הפכה לשון יִ ידיש‪ ,‬בתוך‬ ‫כמאה שנים‪ ,‬ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא‬ ‫ולהפכו לחלק אינטגרלי מתנועת הפועלים‬ ‫את העם משאיפותיו הלאומיות‪ָ ,‬‬ ‫הבין־לאומית‪ .‬ואולם‪ ,‬בחוג אודסה עדיין פעל בשנות ִמפנה המאה העשרים‬ ‫אותו קומץ סופרים שביקש‪ ,‬באמצעות הכּ תיבה ביִ ידיש‪ ,‬להישאר "בבית"‪,‬‬ ‫בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית‪ ,‬ובו בזמן לקרוע חלונות אל‬ ‫תרבות־המערב‪ .‬יִ ידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת‪ :‬מצד‬ ‫אחד‪ ,‬זוהי שפה יהודית‪ ,‬הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות‬ ‫"הבּ ָראיסטית" (כלומר‪ ,‬שפת היהודים – שפתו של‬ ‫לרוב‪ ,‬וככזו הריהי שפה ֶ‬ ‫עם יְ דוּע סבל המתגדר בדל"ת אמות)‪ .‬מצד שני‪ ,‬יִ ידיש היא שפה הדומה מן‬ ‫הבחינה המורפולוגית‪ ,‬הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית‪ ,‬וככזו היא שפה‬ ‫אורח־חיים מערבי‪ ,‬מתקדם‬ ‫המשקפת ַ‬ ‫"הלֶ ניסטית" (כלומר‪ ,‬שפה אירופית‪ַ ׁ ,‬‬ ‫ֶ‬ ‫ומודרני)‪" .‬תכונת פיפיות" זו של לשון יִ ידיש המודרנית ושל ספרותה‪ ,‬שאותה‬ ‫הביאו סופרי הדור לשיאים חסרי תקדים‪ ,‬השפיעה גם על תחייתה המואצת‬ ‫של העברית בהפיכתה משׂ פת הספר לשפה חיה ומדוברת‪.‬‬ ‫מהתנאים‬ ‫ְּ‬ ‫ביאליק ובני דורו שינו את מפת הספרות העברית‪ ,‬ואף ניזונו‬ ‫החדשים שיצרה התנועה הציונית‪ .‬קהל הקוראים גדל‪ ,‬מערכת החינוך‬ ‫התרחבה – למן גן־הילדים העברי ועד ל"גימנסיה העברית" (שאליהם נוספה‬ ‫ב־‪ 1925‬גם האוניברסיטה העברית)‪ ,‬תנועות הנוער וההכשרות דרשו שירים‬ ‫והפריודיקה דרשו סיפורים ומאמרים‪ .‬הסופר העברי יכול‬ ‫עבריים‪ ,‬העיתונות ּ ֶ‬ ‫היה להגיע – בפעם הראשונה באלפיים שנות גולה – למעמד של סופר‬ ‫פרופסיונלי ("סופר לפי מקצועו")‪ ,‬המקדיש את כל זמנו ליצירה‪ ,‬ורואה‬ ‫ֶ‬ ‫ברכה בעמלו‪.‬‬ ‫‪136‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫חלון הזדמנויות בן מאה שנה לסופר העברי‬ ‫בסוף תקופת ההשכלה הביע כאמור יל"ג את ייאושו מקהל־קוראיו במילים‬ ‫"לְ ִמי ֲאנִ י ָע ֵמל?" ביָ דעו שהאינטליגנציה אינה נדרשת עוד לספרות העברית‬ ‫ושקוראיו המועטים מתמעטים מיום ליום‪ .‬שנים אחדות לאחר יל"ג כתב‬ ‫משורר אלמוני בשם י"י ליטובסקי‪ ,‬בן דור "חיבת ציון" בסרקזם מריר‪ ,‬שמלאך‬ ‫המוות אינו צריך לדאוג‪ :‬תמיד יהיו משוררים עברים שימותו ברעב‪ .‬ואולם‪,‬‬ ‫מס ּפרים כדוגמת מנדלי מוכר־ספרים ושלום־עליכם‬ ‫תוך שנים ספורות קמו ַ‬ ‫ומשורר כדוגמת ח"נ ביאליק שנישאו על גליה של אהדה גדולה‪ ,‬שניתרגמה‬ ‫גם להצלחה כלכלית מרשימה‪ .‬אילו נכתבו יצירותיהם בשפה בין־לאומית‪,‬‬ ‫ולא בשפתו של עם קטן ונידח‪ ,‬היו יכולים סופרים אלה להימנות עם גדולי‬ ‫הסופרים בעולם‪.‬‬ ‫ההיפר־אינפלציה‬ ‫ֶּ‬ ‫מוכר־ספרים בשם שמואל וואהרמן‪ ,‬שהתעשר בשנות‬ ‫יובל החמישים של ביאליק (ברלין‪,‬‬ ‫בגרמניה‪ ,‬קנה את כל עותקיה של מהדורת ֵ‬ ‫שאפשר למשורר עצמאות‬ ‫תרפ"ג) בסכום אגדי של אלפי דולרים – סכום ִ‬ ‫כלכלית באותם ימים של משבר אדיר־ממדים‪ :‬לא זו בלבד שביאליק בנה‬ ‫בכסף שקיבל את ביתו בתל־אביב‪ ,‬אלא אף העביר ארצה את הוצאת "דביר"‬ ‫שבבעלותו (ובבעלות חבריו) ורכש לשם כך בגרמניה ציוד חדיש ומעודכן‪ .‬עד‬ ‫המשבר הכלכלי העולמי של שנת ‪ ,1931‬יכול היה המשורר לנהל חיים של‬ ‫"נגיד"‪ ,‬כמתואר בשיר "ביאליק" של אורי־צבי גרינברג‪ ,‬הכלול בספר שיריו ֶּכלב‬ ‫(‪)4‬‬ ‫בית (‪.)1929‬‬ ‫מצב זה שבּ וֹ סופר עברי מסוגל להתפרנס מכּ תיבתו (בסיוע פרנסות־העזר של‬ ‫"קריית ספר"‪ :‬עריכה‪ ,‬עיבוד‪ ,‬תרגום‪ ,‬כתיבת מאמרי פובליציסטיקה והרצאות)‬ ‫ראשיתו ב"דור התחייה" (‪ ,)1914-1900‬והוא ִהתמיד כשלושה־ארבעה דורות‬ ‫לערך‪ּ .‬פריחה זאת הגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים של המאה‬ ‫העשרים‪ ,‬שבהן נמכר כל ספר איכות פרי עטו של אחד הסופרים המובילים‬ ‫בארץ ברבבות עותקים‪ ,‬והניב הכנסות בלתי מבוטלות במונחיה של "קריית‬ ‫ספר" העברית‪ .‬תרגומיהם של ספרים אלה לשפות זרות ומכירת זכויות העיבוד‬ ‫ואפשרו‬ ‫למחבּ ריהם הכנסות יפות‪ִ ,‬‬ ‫שלהם לתאטרון ולקולנוע הניבו אף הם ְ‬ ‫לאחדים מהם לחיות מהכּ תיבה ומפרנסות הלוואי שלה חיי־רווחה‪ ,‬אם לא‬ ‫למעלה מזה‪.‬‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪137‬‬ ‫"אסכולת שלונסקי" ‪ -‬והפרנסה‬ ‫החשובים שבסופרי "אסכולת שלונסקי" הצליחו להתפרנס בכבוד מכּ תיבתם‪:‬‬ ‫שלונסקי התפרנס ִמספרות ומעיתונאות‪ ,‬ממחזאות מקורית ומתורגמת;‬ ‫אלתרמן אף הוא התפרנס מכתיבתו (שירה "קנונית"‪ ,‬שירי העת והעיתון‪,‬‬ ‫פזמונאות‪ ,‬כתיבה לבמה הרצינית והקלה – מקור ותרגום)‪ .‬יונתן רטוש‬ ‫שהתרחק מן העיתונות "הממופלגת" (כך קרא לעיתונות של מפלגות הפועלים‪,‬‬ ‫הלפרן־דוֹ ר‪,‬‬ ‫שהייתה שנואה עליו אף־על־פי ִ‬ ‫שאמו‪ ,‬פנינה הלפרן‪ ,‬ואחותו‪ ,‬מירי ּ‬ ‫כתבו בה בקביעוּת)‪ ,‬נקט צעד של התרסה‪ :‬ב־‪ ,1942‬מאחר שהבין שהוא לא‬ ‫יצורף לצמרת מפלגתו ויהפוך למנסחם של רעיונות שהגו אחרים‪ ,‬הוא פרש‬ ‫מחבריו הרוויזיוניסטים בכעס וקיבל על עצמו תפקיד של פועל פשוט בבית‬ ‫חרושת לביסקוויטים‪ ,‬רחוק מהמולת השלטון ומכיבודיו (היה בצעדו משום‬ ‫קריאת תיגר על חבריו מ"מחנה הימין" שהרחיקוהו מן ההנהגה ועל "מחנה‬ ‫הפועלים" שהחרים את מוצריו של בית־החרושת "פרומין"‪ ,‬שהעסיק עובדים‬ ‫מן "המחנה הלאומי")‪ .‬לראשונה בחייו קיבל משכורת וסר למרותם של אדונים‪,‬‬ ‫אך למרבה הפרדוקס‪ ,‬דווקא העיסוק ה"נחוּת" והלא־עצמאי העניק לו את‬ ‫"חרות בתוך עבדות"‪.‬‬ ‫העצמאות הדרושה לפיתוח רעיונותיו המקוריים‪ ,‬בחינת ֵ‬ ‫לאה גולדברג הייתה‪ ,‬כמדומה‪ ,‬האישה הראשונה בתולדות הספרות העברית‬ ‫שזכתה להגיע למעמד הנכסף של "סוֹ ֵפר לפי מקצועו"‪ :‬מיום עלותה ארצה‪,‬‬ ‫בשנת ‪ ,1935‬והיא עלמה בת ‪ 24-23‬שבאמתחתה תואר דוקטור לפילוסופיה‬ ‫השמיות מאוניברסיטת בון שבגרמניה‪ ,‬ועד לפטירתה בשנת‬ ‫בחקר השפות ׁ ֵ‬ ‫‪ ,1970‬והיא פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬הייתה לאה‬ ‫לשנים‬ ‫גולדברג סופרת פרוֹ ֶפסיונלית שעשתה את כל ימיה ליד מכתבתה‪ .‬פרט ׁ ָ‬ ‫אחדות שבהן עסקה בהוראה – בתחילת דרכה בארץ ובסוף ימיה – היא כתבה‬ ‫בק ׁ ֶשת רחבה‬ ‫ללא הפוגה‪ ,‬ומצאה את לחמה מן הכּ תיבה‪ .‬היא הפגינה את כוחה ֶ‬ ‫ּרה‬ ‫ומיומניה ניכּ ר שהכּ תיבה הלכה ונעשתה בעבו ּ‬ ‫ומגוּונת של ענפי יצירה‪ִ ,‬‬ ‫גם מקור־חיים וגם טעם־החיים‪ .‬בזכות כישרונה והתמדתה‪ ,‬אך גם הודות‬ ‫לחשיבות שייחסו מפלגות הפועלים לאמנים יוצרים ולאנשי רוח‪ ,‬עלה בידה‬ ‫דר ָמה‪ ,‬ספרות ילדים‪ ,‬ביקורת‬ ‫למצוא את פרנסתה מן הכּ תיבה (שירה‪ ,‬סיפורת‪ָ ,‬‬ ‫ומסה) ומן המלאכות הנלווֹ ת אליה (עריכה‪ ,‬תרגום‪ ,‬כתיבה לבמה הקלה ולבמה‬ ‫הממוסדת‪ ,‬חיבור חרוזים לפרסומות ולקומיקס‪ ,‬השתתפות אינטנסיבית‬ ‫בעיתונות הילדים‪ ,‬חיבור דברי עיון וביקורת‪ ,‬חיבור יומני־קריאה ויומני־מסע‪,‬‬ ‫וכיוצא באלה ְמלאכוֹ ת ספרותיות־למחצה שהעמיסה על כתפיה ללא לֵ אוּת)‪.‬‬ ‫‪138‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫מצב זה שבּ וֹ סופר עברי מסוגל להתפרנס מכּ תיבתו ראשיתו‪ ,‬כאמור‪ ,‬ב"דור‬ ‫התחייה" (‪ ,)1914-1900‬והוא ִהתמיד שלושה־ארבעה דורות לערך‪ .‬לפני "דור‬ ‫"פ ֶרנו ֶּמרטים" (מנויים) שחתמו‬ ‫התחייה" היה גורלו של ספר עברי תלוי באותם ּ ְ‬ ‫על ספרו ושילמו בעבורו מבעוד־מועד‪ .‬במרוצת המאה העשרים הלך מצבו של‬ ‫הסופר והשתפר לבלי הכּ ר‪ .‬במחצית השנייה של המאה‪ ,‬בזכות פעילותו הברוכה‬ ‫של המכון לתרגום ספרות עברית‪ ,‬ניתרגמו ספרים אחדים לעשרות שפות‬ ‫זרות ומחבריהם זכו לתהילה‪ ,‬והתפרסמו ברחבי העולם‪ .‬ואולם עם התגברות‬ ‫מטה־‬ ‫תהליכי ההפרטה והריכוזיות בשוק־הספרים‪ ,‬שברו ִרשתות־השיווּק את ֵ‬ ‫לחמם של סופרים ומו"לים‪ ,‬והחלו לעודד שיווּקם של מוצרים במקום יצירות‬ ‫(במבצעי "ארבעה במאה")‪ ,‬מבלי לתת את הדעת על חלקם בכרסום מעמדו של‬ ‫הספר העברי ועל אשמתם בירידת קרנה של התרבות העברית‪" .‬חוק הספרים"‪,‬‬ ‫שאמור היה לתת מענה למצבם הנואש של הסופרים והספרות בתחילת האלף‬ ‫השלישי‪ ,‬רק החמיר אותו‪.‬‬ ‫חלון ההזדמנויות נסגר – ומה הלאה?!‬ ‫שלושים־ארבעים השנים שחלפו מאז פריחתה הגדולה של הספרות העברית‪,‬‬ ‫בסוף המאה העשרים‪ ,‬הם לכל הדעות פרק זמן ניכּ ר‪ ,‬ואך טבעי הוא שיחולו‬ ‫בו תמורות לא מעטות‪ ,‬מה גם שגם ברחבי העולם הולך מצבן של הספרות‬ ‫המודפסת ושל העיתונות המודפסת ומידרדר משנה לשנה‪ .‬ואולם באותם ימים‬ ‫רחוקים – בשיא פריחתה של הסיפורת העברית‪ ,‬שגררה בעקבותיה גם פריחה‬ ‫כלכלית ב"קריית ספר" העברית – איש לא שיער את ממדי המפולת שתגיע‪,‬‬ ‫בסוף העשור הראשון של האלף השלישי‪ .‬מפולת זו הולכת ומתרחשת לנגד‬ ‫עינינו בקצב הגובר מרגע לרגע ואין לדעת מתי תיפסק ומה יהיו תוצאותיה‪:‬‬ ‫סופרים שספריהם נמכרו לפני שלושים־ארבעים שנה ברבבות עותקים‬ ‫מסתפקים כיום במכירת מהדורה בת אלף עותקים‪ ,‬אם לא למטה מזה‪ .‬הוצאות‬ ‫המוכנות להוציא ספרי שירה וספרי עיון איכותיים‪ ,‬הממומנים ברובם על־ידי‬ ‫הכותבים‪" ,‬מסומנות" ברשתות־השיווּק כהוצאות ֶאליטיסטיות שאינן עונות‬ ‫על ָצרכיה של רשת מסחרית‪ .‬בתחומי השירה יש יותר משוררים מקוראי־‬ ‫שירה‪ ,‬ומספרם הזעום של קוראי־השירה גדול בהרבה ממספרם של אלה‬ ‫המוכנים לקנות ספרי־שירה‪ .‬מספרם של ספרי העיון בחקר הספרות גם הוא‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪139‬‬ ‫מסכּ ן את עצם קיומו של הספר העברי וגורם‬ ‫פוחת משנה לשנה‪ .‬ברי‪ ,‬מצב זה ַ‬ ‫לסופרים רבים להעלות על שפתיהם אותה שאלת־ייאוש ששאל יל"ג‪ ,‬בסוף‬ ‫המאה התשע־עשרה‪" :‬לְ ִמי ֲאנִ י ָע ֵמל?"‬ ‫כאמור‪ ,‬גם בעולם הרחב חלו שינויים מרחיקי לכת בהרגלי־הקריאה ובהיקף‬ ‫צריכת הספרים‪ ,‬אך בתרבות קטנה כתרבותנו המצב מדאיג שבעתיים‪ .‬אפילו‬ ‫סופרים מן השורה הראשונה אינם יכולים לקווֹ ת שספריהם יזַ כּ ו אותם בתגמול‬ ‫ראוי לשמו‪ ,‬וחלקם מנסים את כוחם במחזאות‪ ,‬בספרות ילדים או בכתיבת‬ ‫תסריטים לסדרות טלוויזיוניות – ענפי־יצירה שעדיין מזַ כּ ים את כותביהם‬ ‫בתגמול כלשהו‪ ,‬אך גם כאן ההיצע עולה על הביקוש‪ .‬רשתות־השיווק כרתו‬ ‫את מטה־לחמם של סופרים ומו"לים‪ ,‬והעומדים בראשן אינם משערים מה‬ ‫רב הוא הנזק שהם גורמים לתרבות העברית – נזק הגדול מזה שהזיקו לעם־‬ ‫ישראל כל הפוגרומים‪ ,‬הגזֵ רות והמלחמות שידעה המאה העשרים‪ ,‬שהרי הם‬ ‫מחבלים בהתפתחותה של התרבות העברית‪ ,‬ועם חסר־תרבות איננו עם‪.‬‬ ‫וכצפוי‪ ,‬גם כאן חל הכלל של "על דאטפת אטפוך"‪ :‬אגב כריתת לחמם של‬ ‫הסופרים והמו"לים‪ ,‬כרתו הרשתות הללו את הענף שעליו הן יושבות‪ ,‬ונקלעו‬ ‫בעצמן למשבר כלכלי קריטי‪.‬‬ ‫מקצוע לימוד הספרות דועך‬ ‫מצבם של הוראת הספרות העברית וחקר הספרות באוניברסיטאות קשה‬ ‫ומדאיג אף הוא‪ :‬החוגים לספרות עברית אינם ממלאים את התפקיד שלשמו‬ ‫קיבלו אישור מהמל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) להעניק לתלמידיהם תארים‬ ‫בספרות עברית‪ִ )5(.‬מספר הסטודנטים הפונים ללימודי התואר הראשון בספרות‬ ‫עברית הולך ופוחת משנה לשנה‪ .‬שר־החינוך‪ ,‬הרב שי משה פירון‪ ,‬במקום‬ ‫להקצות מלגות לאותם סטודנטים מעטים המוכנים ללמוד את התרבות‬ ‫הלאומית ולהעביר את הלפיד לתלמידיהם‪ ,‬מאיים בביטול בחינות־הבגרות‬ ‫בספרות‪ ,‬ואם יתממש איומו ילכו החוגים האקדמיים לספרות וידעכו עוד יותר‪,‬‬ ‫ואפילו החוגים לספרות במכללות להכשרת־מורים ייסגרו מאין דורש‪.‬‬ ‫חבריי בהנהלת איגוד־הסופרים ואנוכי כתבנו לשר־החינוך וביקשנו ממנו‬ ‫לשקול שנית את החלטתו‪ .‬בין השאר נאמר במכתב ש"די להתבונן במה שקרה‬ ‫למקצוע התלמוד‪ ,‬שהיה פעם חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים ומבחינות‬ ‫הבגרות כדי להבין מה גורלו של מקצוע שבו מתבטלת חובת הבחינה‪ .‬היום‬ ‫‪140‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫כבר אין מלמדים "תורה שבעל־פה" בבית־הספר העממי ואין מלמדים "תלמוד"‬ ‫בבית־הספר התיכון‪ .‬כתוצאה ישירה מכך כבר אין חוגים לתלמוד במכללות‬ ‫להכשרת מורים ובאוניברסיטאות‪ .‬החוגים נסגרו ואתם נכרת ענף המחקר‬ ‫מתפקדות כמוסדות מחקר‪ ,‬הלך התחום של‬ ‫בתחום זה‪ .‬מאחר שהישיבות אינן ַ‬ ‫חקר התלמוד לבית עולמו‪ ,‬או לפחות שקע בתרדמה עמוקה עד שיבוא אליהו‪.‬‬ ‫כאלף שנות תרבות עברית נותרו כאבן שאין לה הופכין"‪.‬‬ ‫הסברנו שכזה יהיה מצבו של תחום הספרות העברית אם ימומש הרעיון לבטל‬ ‫את בחינת הבגרות בספרות‪ִ ׁ .‬שחרורו של המקצוע מסד־הבחינה לא יעלה את‬ ‫שב ּה הולך ומתמוסס הדבק המלכד‬ ‫ערכו בעיני התלמיד‪ ,‬כי אם להפך‪ ,‬ובמדינה ָ ּ‬ ‫יה‪ ,‬אסור לנקוט צעד כזה‪ .‬ניסינו להסביר לשר־החינוך כי הספרות‬ ‫בין ָ ּבנֶ ָ‬ ‫העברית היא ללא ספק התחום‪ ,‬שבו שאלת זהותנו עולה בחריפות רבה יותר‬ ‫מאשר בתחומים הומניסטיים אחדים‪ .‬מי אנחנו? יהודים? ישראלים? עברים?‬ ‫כנענים? בלי התשובות המורכבות שנותנת הספרות העברית לשאלת הזהות אנו‬ ‫כסומא בארובה‪ .‬אי אפשר להקנות תחושה של שייכות וזהות לנוער‪ ,‬ולעולים‬ ‫חדשים במיוחד‪ ,‬בלי הכרת הספרות העברית‪ .‬הסברנו ששמירת התרבות‬ ‫הלאומית חשובה כי היא מבטיחה את קיומנו במקום הזה‪ ,‬היא הבסיס לזהות‬ ‫הקולקטיבית שלנו והיא שהולידה את יֵ שותנו כעם חדש‪ .‬הזהרנו שיקום פה‬ ‫דור שיסתכל בראי וימצא דיוקן מחוק; דור שיֵ דע היטב אנגלית ומתמטיקה‪,‬‬ ‫וייסע עם נכסיו הרוחניים ל"עמק הסיליקון" (לא יבש הדיו מעל מכתבנו‪,‬‬ ‫וכבר נתבשרנו שבאחד מבתי־הספר בעיר רחובות החליטה ההנהלה שלא‬ ‫ללמד השנה תנ"ך וספרות‪ ,‬ולהתמקד בלימודי מדעים כדי להכין את התלמידים‬ ‫למבחנים בין־לאומיים)‪.‬‬ ‫האנאלפביתים של האלף השלישי‬ ‫המכתב לא זכה לתגובה שלה ציפינו‪ .‬האיוּם לבטל את בחינת הבגרות‬ ‫גבר האיוּם להפוך את בני־הנוער הישראלי‬ ‫בספרות עדיין לא הוסר‪ ,‬ובו־בזמן ַ‬ ‫לאנאלפביתים‪ .‬״אנאלפבית״‪ ,‬בראשית המאה ה־‪ ,21‬אין פירושו לא לדעת‬ ‫קרוא וכתוב‪ .‬אנאלפבית הוא גם מי שאינו יודע להבחין בין טקסט ֵּכן לטקסט‬ ‫אירוני; מי שאינו יודע להבחין בין יצירה ראליסטית לבין אלגוריה ומשל;‬ ‫מי שאינו מזהה פסוק מקראי ידוע או ִממרת חז״ל ידועה המשובצים ביצירה‬ ‫המודרנית; מי שאינו יודע ששמו של הגיבור ביצירה טעון במשמעויות‬ ‫הספרות העברית מחפשת קהל־קוראים‬ ‫‪141‬‬ ‫שיכולות לשפוך אור על היצירה כולה‪ ,‬ובקיצור – כל מי שמעולם לא למד את‬ ‫מקצוע הספרות כהלכה‪ .‬האנאלפביתים הללו של האלף השלישי גם לא יוכלו‬ ‫שמחברה השתמש‬ ‫ּ‬ ‫להבין הצגת תאטרון‪ ,‬סרט קולנוע או אפילו כתבה בעיתון‪,‬‬ ‫בתחבולה ספרותית כלשהי‪ :‬באירוניה‪ ,‬בלשון פיגורטיבית‪ ,‬ברמיזה למקורות‬ ‫הקדומים‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫מה לעשות? לדעתי‪ ,‬לא הכול הוא בבחינת ״מעוּות לא יוכל לתקון״‪ :‬הקרטל‬ ‫בשוק הספרים הגורם לכך שאנשי־ממון שאינם מבינים בספרות (ואף אינם‬ ‫טורחים להעסיק לקטורים המבינים בספרות) מכתיבים את המצב בשוק‬ ‫הספרים אינו מחויב־המציאות‪ ,‬והמו״לים יכולים ללחום בו אם יתאגדו; ביטול‬ ‫בחינות־הבגרות בספרות אינו ״תורה למשה מסינַ י״‪ ,‬וראוי שמשרד החינוך‬ ‫ישקול את הצעד הרה־הגורל הזה בכובד־הראש הראוי; האנרכיה במדעי־הרוח‬ ‫באוניברסיטאות אף היא אינה מחויבת־המציאוּת‪ ,‬והמועצה להשכלה גבוהה‬ ‫יכולה לנקוט צעדים לריסונה‪.‬‬ ‫ואף זאת‪ :‬תמיד כאשר נדמה שהכול הולך לבית עולמו‪ ,‬מתנוצץ איזה רעיון‬ ‫חדש שעשוי לשנות את המצב לטובה‪ .‬דווקא בתקופתנו‪ ,‬המכוּנָ ה לא אחת בשם‬ ‫״תקופת סתיו העמים״‪ ,‬ייתכן שמתוך ֵראקציה לרעיון רב־התרבותיוּת‪ ,‬הולך‬ ‫ומתגבש בעולם הרחב רעיון חדש‪ ,‬המכוּנֶ ה בשם ״‪peoplehood‬״ (״עמיוּת״)‪.‬‬ ‫לפיו‪ ,‬ניתן לעצב את לכידותו של הקולקטיב הלאומי לא באמצעות כתבי־‬ ‫הקודש‪ ,‬כי אם באמצעות יצירה חילונית משותפת‪ ,‬ובאופן מיוחד באמצעות‬ ‫שיריהם של משוררים נבחרים‪ ,‬תרתי־משמע‪ ,‬שיצירתם מרובדת מנכסי־הרוח‬ ‫של כל הדורות‪ .‬יוצא אפוא‪ ,‬שיצירתם של משוררים שעברו תהליכי ״קנוניזציה״‬ ‫ונמצאו ראויים להיות שגורים בפי־כל‪ ,‬מתחילה לקבל בימינו חשיבות רבה‬ ‫יותר מאשר הייתה לה בימי היווצרה‪ .‬מי יודע?! ייתכן שעוד בימינו נראה‬ ‫תקופה חדשה ומנהגים חדשים‪ ,‬שיורידו מעל הפרק את שאלת הייאוש ״לְ ִמי‬ ‫ֲאנִ י ָע ֵמל?״ ויפיחו רוח רעננה ב״קריית ספר העברית״‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪ .1‬ראו בספרי הכול בגלל קוצו של יוד‪ ,‬הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד תל־אביב‬ ‫‪ 320 ,2014‬עמ׳‪ ,‬המאתר ומתאר את רישומה של הפואמה היל״גית בתרבות העברית‪ ,‬למן‬ ‫סוף המאה התשע־עשרה ועד הסרט ״הערת שוליים״ של איש הקולנוע יוסי סידר‪.‬‬ ‫‪142‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫זיוה שמיר‬ ‫כך כינה ביאליק את מנדלי מוכר ספרים במאמר שכותרתו ״יוצר הנוסח״‪ ,‬המכונס בכל‬ ‫כתבי ביאליק במדור ״דברי ספרות״‪.‬‬ ‫שיר הקינה ״אל האריה המת״ נכתב לבקשת י״ח רבניצקי‪ ,‬והתפרסם בכרך ב׳ של כתב־‬ ‫העת פרדס שבעריכתו‪ ,‬בשנת תרנ״ד (‪.)1894‬‬ ‫בשירי כלב בית הביע א״צ גרינברג רעיון דומה לזה שהעלה במאמרו ״ביאליק והננסים״‬ ‫ֵ‬ ‫(דבר‪ ,‬מיום ‪ ,)24.12.1926‬בדבר נסיגתו של ביאליק ״המצביא״ מן המערכה‪ .‬רעיונות‬ ‫אחדים משירו של גרינברג ״ביאליק״ חזרו גם במאמר הפולמוס של ז׳בוטינסקי נגד‬ ‫משירי כלב בית שגם הוא כותרתו ״ביאליק״‪ ,‬כתב אצ״ג‪ :‬״קו ָּמה עוּגַ ב‬ ‫ֵ‬ ‫ביאליק‪ .‬בשיר אחר‬ ‫יצד ַא ְריֵ ה ָקם ּ ִפ ְתאֹם ֵמ ִר ְבצוֹ ‪ /‬וְ זִ ֵ ּנק‬ ‫יאלִ יק‪ֵּ / ,‬כ ַ‬ ‫ַה ׁ ּ ִש ָירה ָה ִע ְב ִרית‪ / ,‬נַ ֵ ּגן נִ גּ וּן ָה ֲא ִרי ְ ּב ִפי ִ ּב ַ‬ ‫ַעל ׁשוֹ ָביו‪ .‬על הדיאלוג הסמוי בין שיר זה לבין שירת ביאליק‪ ,‬ראו בפרק ״רצח אב ורצח‬ ‫מלך‪ :‬מאבק הדורות על כתר השירה״‪ ,‬בספרי השירה מאין תימצא‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1987‬עמ׳‬ ‫‪.263-243‬‬ ‫ראו מאמרי ״פוליטיזציה באוניברסיטאות בחסות החופש האקדמי״‪ ,‬כיווּנים חדשים‬ ‫(עורך‪ :‬אלי אייל; סגנית עורך‪ :‬ליפשה בן ש״ך)‪ ,‬גיליון ‪ ,26‬סיוון־תמוז תשע״ב‪ ,‬יוני ‪,2012‬‬ ‫עמ׳ ‪.106-91‬‬ ‫שכן דור‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫המייסדים את עתיד הדורות הבאים‬ ‫מבט אחר על סּוגיית הפנסיה התקציבית‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫בעיתונות הכלכלית היומית בישראל מתעורר מעת לעת הוויכוח בדבר הצורך‬ ‫לבטל את הפנסיה התקציבית הניתנת עדיין לעובדים ותיקים וגמלאים רבים‬ ‫בסקטור הציבורי‪ .‬הטענה הנשמעת היא שפנסיה זו מעניקה לזכאיה זכויות‬ ‫חריגות בהשוואה לתנאים המקובלים בקרנות הפנסיה הציבורית‪ ,‬ובייחוד‬ ‫בקרנות החדשות‪ .‬הן ממומנות מכספי הציבור באופן שוטף מבלי שהגמלאי‬ ‫חסך או תרם ולו חלק מעלות ביטוח פנסיוני זה‪ .‬ובשפת ההמון‪ :‬מדוע‬ ‫ממשיכים להעניק תשלומים גבוהים כאלה לעובדים הוותיקים ולפנסיונרים‬ ‫בעת שנעשים קיצוצים בתקציב ובזכויות העובדים‪ ,‬וכל זאת על חשבון ציבור‬ ‫משלמי המסים‪ .‬לכן‪ ,‬נשמעות הטענות‪ :‬הזהו צדק חלוקתי? הזהו צדק חברתי?‬ ‫עד מתי נשא על גבינו את הוותיקים שדאגו לעצמם על חשבוננו?‬ ‫למנהל עסקים באוניברסיטה העברית;‬ ‫פרופ' אברהם (רמי) פרידמן הוא פרופסור אמריטוס ִ‬ ‫לשעבר נציב שירות המדינה והממונה על השכר; שימש כראש מכון ירושלים לחקר ישראל‪.‬‬ ‫‪144‬‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫גישה אינדיווידואליסטית וגישה אידאולוגית‬ ‫נקודת המוצא לדיון נמצאת בסוגיה‪ :‬פנסיה ‪ -‬למה? מדוע הדאגה לעתידו‬ ‫של העובד‪ ,‬לעת שלא יועסק‪ ,‬אם בשל גילו‪ ,‬בשל מצבו הבריאותי או‬ ‫מצבו הכלכלי במשק היא מעניינו של הציבור הרחב‪ ,‬או שמא זו דאגתו של‬ ‫המעסיק ולא של העובד בלבד‪.‬‬ ‫נקדים ונאמר שזוהי סוגיה אידאולוגית בעיקרה‪ ,‬הקשורה במהות המשטר‬ ‫החברתי־רווחתי במדינת ישראל‪ .‬בסוגיה זו קיימות שתי גישות‪ :‬הגישה‬ ‫האינדיווידואליסטית גורסת שחובה על האזרח לדאוג לעצמו ולמשפחתו‪,‬‬ ‫בהווה ובעתיד‪ ,‬במהלך עניינים רגיל ובמקרים מיוחדים כגון‪ :‬מחלה‪ ,‬אסון‬ ‫מלחמה‪ ,‬פעולות טרור ודומיהם‪ ,‬ולכן‪ ,‬השלטון חייב להשאיר בידי היחידים‬ ‫את הדאגה לעתידם ולהתערב מה שפחות באורחות חייהם‪ .‬לדוגמה‪,‬‬ ‫בארצות־הברית אין חוק המפצה אזרחים על נזקים כתוצאה מפעולות‬ ‫טרור ומלחמה‪ .‬הדבר הובלט לאחר אסון התאומים‪ ,‬כשנוצר צורך לחוקק‬ ‫חוק מיוחד שיאפשר לטפל בקורבנותיו‪ .‬הרציונל לחקיקתו היה שאם לא‬ ‫תהא התערבות של השלטון המרכזי‪ ,‬חברות הביטוח והתעופה שהייתה‬ ‫להן נגיעה לעניין היו נדרשות לשלם פיצויים כה גבוהים‪ ,‬שהדבר היה עלול‬ ‫להביא לקריסתן‪ .‬השלטון המרכזי התערב כדי להבטיח את המשכיות החיים‬ ‫הכלכליים וקיומם הסדיר‪ ,‬וזאת‪ ,‬באופן חריג וחד־פעמי‪ ,‬ולא בשל דאגתו‬ ‫לרווחת הנפגע‪ .‬הגישה השנייה‪ ,‬המנוגדת לגישה אידאולוגית זו‪ ,‬היא גישתה‬ ‫של מדינת הרווחה‪ ,‬הגורסת שחובת השלטון להבטיח רמת חיים ורמת‬ ‫רווחה מסוימות לכל האזרחים‪ ,‬ובידו ההחלטה מהי אותה רמת החיים‬ ‫המזערית שיש להבטיח לכל אזרח‪ ,‬לעתים אף לתושב‪ ,‬ובאלו תחומים‪:‬‬ ‫תעסוקה‪ ,‬הכנסה‪ ,‬מגורים‪ ,‬חינוך‪ ,‬תרבות‪ ,‬בריאות‪ ,‬ביטחון וכו'‪.‬‬ ‫כדי להבטיח את ביצועה של מדיניות הרווחה מבחינה כלכלית‪ ,‬השלטון עומד‬ ‫על זכותו לגבות מסים‪ ,‬גבוהים יחסית‪ ,‬ולגבי רבים‪ ,‬אף חמור מזה‪ :‬להתערב‬ ‫בחיי הפרט ולהגדיר את רמת חייו ואורחות חייו‪ .‬בעולם המודרני‪ ,‬רוב‬ ‫הממשלות מתערבות בחיים הפרטיים‪ ,‬אך‪ ,‬כמובן‪ ,‬שישנן כאלה המתערבות‬ ‫במידה מעטה – ארצות־הברית למשל‪ ,‬וישנן מדינות רווחה המתערבות‬ ‫במידה רבה‪ ,‬למשל שוודיה‪.‬‬ ‫שכן דור המייסדים את עתיד הדורות הבאים‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫‪145‬‬ ‫שינויים בערכי החברה בישראל‬ ‫ערכי החברה היהודית בישראל עברו שינוי דרסטי‪ ,‬מאז קום המדינה‪ .‬בתקופת‬ ‫"המדינה בדרך"‪ ,‬הערכים המרכזיים של הנהגת היישוב הושפעו מאידאולוגיה‬ ‫סוציאליסטית‪ ,‬דמוקרטית וציונית‪ ,‬ובשלבי הקמת המדינה‪ ,‬עד שנות ה־‪60‬‬ ‫וה־‪ ,70‬שלטו ערכים אלה בציבור ובהנהגה‪ .‬הדבר בא לביטוי במיוחד במחויבות‬ ‫השלטון להבטיח תעסוקה וביטחון לאזרחים‪ ,‬בקליטה נאותה‪ ,‬על כל היבטיה‪,‬‬ ‫לעולים החדשים‪ ,‬כמו גם בלקיחת האחריות לשיקום נפגעי מלחמת השחרור‪.‬‬ ‫התוצאה מגישה אידאולוגית זו היה "פטרנליזם שלטוני"‪ ,‬שמהותו באמירות‬ ‫כמו‪" :‬אנחנו יודעים מה טוב עבורכם‪ ,‬האזרחים‪ ,‬אתם תפעלו לפי חוקי המשחק‬ ‫שלנו"; "אנחנו נדאג לכל מחסורכם"; "אל תדאגו‪ ,‬יהיה בסדר"‪.‬‬ ‫עם התבססות המדינה וצמיחתה אומצה אידאולוגיה חדשה‪ ,‬קרובה יותר לזו‬ ‫האמריקאית‪ ,‬ובשנות ה־‪ 2000‬הראשונות‪ ,‬עם השינוי החד שחל במדיניות‬ ‫הרווחה של הממשלה‪ ,‬עבר מוקד הדיון לחובת היחיד לדאוג לעתידו‪ .‬הממשלה‬ ‫החלה להקטין את מעורבותה בחיי האזרחים‪ :‬הפסיקה לבנות דיור ציבורי‪,‬‬ ‫הקטינה את מעורבותה ביצירת מקומות עבודה‪ ,‬כולל הפרטה של גופים‬ ‫ושירותים ממשלתיים‪ ,‬הפסיקה להנפיק אג"ח בעלי שיעורי תשואה מובטחים‬ ‫וגבוהים לקרנות הפנסיה וכו'‪ .‬כעת‪ ,‬אנו נמצאים בשלהי תהליך זה‪ ,‬ולכן חלק‬ ‫מהציבור שהועסק בסקטור הציבורי עדיין נהנה מפירות השיטה הישנה‪ ,‬וחלקו‬ ‫האחר‪ ,‬המתוסכל‪ ,‬נושא בעול מבלי ליהנות – משלם מסים אך אינו מרגיש‬ ‫שהוא זוכה לקבל תמורה הוגנת‪.‬‬ ‫פנסיה מוגדרת כ"קצבה‪ ,‬גמלה‪ ,‬שכר קבוע המשתלם על ידי הממשלה או על‬ ‫ידי מוסד לעובד ותיק שפרש לאחר שהגיע לגיל פרישה או לאחר שאבד כושרו‬ ‫לעבודה"‪ )1(.‬כמובן שיש להוסיף שיש גם מקרים שעובד מקבל פנסיה לאחר‬ ‫שפוטר מעבודתו מסיבות אחרות‪.‬‬ ‫"הפנסיה בחברה המודרנית היא חלק בלתי נפרד ממערכת הביטוח הסוציאלי‬ ‫שנועדה להבטיח רמת חיים נאותה לאותם האנשים והמשפחות בחברה שאינם‬ ‫מסוגלים‪ ,‬מסיבה כלשהי (זקנה‪ ,‬נכות‪ ,‬אלמנות‪ ,‬שכול)‪ ,‬לתפקד כראוי מבחינה‬ ‫(‪)2‬‬ ‫כלכלית ולהגיע לרמת חיים נאותה"‪.‬‬ ‫‪146‬‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫נקודות המחלוקת העיקריות בנושאי פנסיה הן‪:‬‬ ‫א‪ .‬מי צריך לקבוע מהי רמת החיים הנאותה של העובד‪ ,‬שתכנית הפנסיה‬ ‫צריכה להבטיח לו בעת פרישתו?‬ ‫ בעבר‪ ,‬הגופים המרכזיים במדינת ישראל שהשתתפו בקבלת החלטה זו‬ ‫היו הממשלה והארגונים היציגים של העובדים (ההסתדרות)‪ .‬חלקם של‬ ‫המעסיקים היה מזערי וחלקם של העובדים כבודדים לא היה קיים‪.‬‬ ‫ כיום ההסדרים החדשים של הפנסיה הצוברת מעניקים לעובד‪ ,‬מחד גיסא‪,‬‬ ‫אפשרות לבחור באיזו קרן או תכנית הוא רוצה להיות מבוטח‪ ,‬ומאידך‬ ‫גיסא‪ ,‬הוא זה המקבל את ההחלטות והאחראי הבלעדי לתוצאותיהן‪ .‬לא‬ ‫בטוח שרוב העובדים אכן מוכשרים לקבל החלטות שכאלה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מה שיטות המימון של תכניות הפנסיה ומי נושא בעלותן?‬ ‫ דיוננו יתמקד בהבדלים בין תכנית "הפנסיה הצוברת" לבין תכנית "הפנסיה‬ ‫התקציבית"‪.‬‬ ‫ ב"תכנית הפנסיה הצוברת" המשאבים נצברים בקרן שתישא בעלות‬ ‫תשלומי הפנסיה העתידיים‪ .‬תכנית "פנסיה צוברת" מגייסת קרן ומשקיעה‬ ‫אותה כך שיהיו בידיה המשאבים הנדרשים‪ .‬המשאבים מגויסים מהפרשות‬ ‫העובד משכרו החודשי ומהפרשת המעביד‪ .‬כלומר‪ ,‬מימון הקרנות מוטל‬ ‫על העובדים ומעסיקיהם‪ .‬כמובן שיקרו (ואכן קרו) מקרים בהם הסכומים‬ ‫שנאספו‪ ,‬במשך השנים‪ ,‬לא הספיקו כדי לכסות את מחויבות הקרנות‬ ‫לחבריהן והן הגיעו לחדלות פירעון‪ .‬בעבר נהגה הממשלה להתערב‪ ,‬ברוב‬ ‫המקרים‪ ,‬ו"להלאים" את הקרן כדי להבטיח לחבריה את מרב זכויותיהם‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ :‬קרן הפנסיה של הסתדרות פועלי הבניין לא יכלה לעמוד‬ ‫בהתחייבויותיה והאוצר קיבל על עצמו לדאוג למבוטחיה‪.‬‬ ‫ "קרנות הפנסיה הצוברת החדשות" מנהלות חשבונות אישיים לכל חוסך‬ ‫וזכויותיו נקבעות לפי חסכונותיו‪ ,‬בעוד שבקרנות הוותיקות גובה הגמלה‬ ‫החודשית היה תלוי בשכרו של העובד בעת עבודתו ובתקופת עבודתו‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬ברוב המקרים תשלומי הפנסיה העתידיים עלו על הסכומים שחסך‬ ‫הפרט‪ .‬בקרנות החדשות זכויותיו של החוסך הן בהתאם לסך חסכונותיו‪.‬‬ ‫ "תכניות הפנסיה התקציבית" ממומנות מהתקציב השוטף של הארגון‪.‬‬ ‫התכניות אינן צוברות קרן אלא רואות בתשלומי הפנסיה חלק מהעלות‬ ‫השוטפת של העבודה‪ .‬זהו ההבדל העיקרי בין שיטת "הפנסיה הצוברת"‬ ‫שכן דור המייסדים את עתיד הדורות הבאים‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫‬ ‫‬ ‫‪147‬‬ ‫ו"הפנסיה התקציבית"‪ .‬בראשונה‪ ,‬כאמור‪ ,‬עלות התכנית מוטלת‪ ,‬כעיקרון‪,‬‬ ‫על המעסיק ועל העובד‪ ,‬ובמשך כל תקופת עבודתו של העובד יש צבירה‬ ‫שוטפת וקיימת קרן; בעוד שבשנייה אין הפרשות שוטפות ואין קרן‪.‬‬ ‫"העול הכלכלי" של תשלומי הפנסיה התקציבית מוטל‪ ,‬בעת שתשולם‪,‬‬ ‫על המעסיק‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬רק המעסיק נשא במחויבות‪ ,‬ומאידך גיסא‪ ,‬אין‬ ‫המעסיק מפריש סכומים אלא ישלם את הפנסיות באופן שוטף בעת‬ ‫ש"הזכויות" יגיעו למימושן‪ .‬מבחינת תזרים המזומנים‪ ,‬המעסיקים דוחים‬ ‫את התשלומים לעתיד ‪ -‬ולרוב לעתיד הרחוק‪ ,‬לעוד עשרים־שלושים שנה‪.‬‬ ‫הנטל של תשלומי הפנסיה מוטל על הארגון ר ק ב ע ת ש ה ז כ א י ם‬ ‫פ ו ר ש י ם‪ ,‬ולכן העובדים הנמצאים בארגון באותה עת חשים‪ ,‬לעתים‪,‬‬ ‫שמוטל עליהם נטל תשלומי הפנסיה לוותיקים‪ ,‬לפחות בחלקו‪.‬‬ ‫אמון העובדים ביכולתו הפיננסית של המעסיק‬ ‫הסבר‪ :‬בארצות מפותחות רבות בעלות סקטור ציבורי גדול ומדיניות רווחה‬ ‫ממשלתית נהוג לדאוג לעובדים‪ ,‬ולעתים אף לאזרחים שאינם עובדים‪ ,‬כך‬ ‫שיהיו זכאים לגמלאות אשר יסייעו להם להתקיים בתקופות של אי־יכולת‬ ‫לעבוד ולהשתכר‪ ,‬או לפחות להבטיח רמת חיים מינימלית‪ .‬השיטות לתמיכות‬ ‫ממלכתיות שכאלה הן באמצעות הביטוח הלאומי‪ ,‬חוקים המחייבים את‬ ‫המעסיקים לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני‪ ,‬ולו חלקי‪ ,‬ותכניות רווחה‬ ‫שונות‪ ,‬כגון הבטחת הכנסה‪.‬‬ ‫בארצות מפותחות רבות נהוג שלעובדי הסקטור הממשלתי יש תכניות ביטחון‬ ‫תעסוקתי הכוללות פנסיה תקציבית והליכי פיטורין נוקשים‪.‬‬ ‫תנאי הכרחי לכך שהעובדים וארגוניהם היציגים יסכימו שלא תהיה קרן פנסיה‬ ‫"חיצונית" או קרן ייעודית המוקצבת לפנסיה אצל המעסיק הוא אמון מלא של‬ ‫העובדים ביכולתו הפיננסית של המעסיק וההנחה שזו תימשך מספר דורות‪.‬‬ ‫בעת הקמת המדינה‪ ,‬הונהגו תכניות "פנסיה תקציבית" בתצורות שונות בשירות‬ ‫הציבורי‪ ,‬שכלל את השירות הממשלתי‪ ,‬בשלטון המקומי‪ ,‬במערכות החינוך‬ ‫לרמותיהן וכו'‪ .‬לכן‪ ,‬היה זה אך טבעי שתכניות "הפנסיה התקציבית" נמשכו‬ ‫ואף הורחבו לגופים נוספים שעברו מ"פנסיה צוברת" ל"פנסיה תקציבית"‪ .‬חוק‬ ‫"שירות המדינה – גמלאות" מהווה דוגמה להפעלת התכנית‪ ,‬באמצעות חקיקה‪,‬‬ ‫לגבי חלק מרכזי של השירות הציבורי‪ .‬ממשלה נתפסת כגוף יציב שמקיים את‬ ‫‪148‬‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫התחייבויותיו וחובותיו לעובדיו‪ ,‬ולכן הסדרי הפנסיה התקציבית אופייניים‬ ‫לסקטור הציבורי‪ .‬ביטחון הציבור בפנסיה התקציבית נסמך על התנהגות‬ ‫הממשלות השונות בכל הקשור למידת עמידתן בהתחייבויות של קודמותיהן‪,‬‬ ‫ואילו אי עמידה בהתחייבויות או ׁ ִש ּנוּיָ ן מביא לירידה באמינות הממשלה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬גמישות תכניות הפנסיה והיכולת לשנות את תנאיהן‪ ,‬בחלוף השנים‬ ‫ עקרונית‪ ,‬תכניות הפנסיה הן תכניות חיסכון רב־שנתיות‪ .‬לכן‪ ,‬החוסכים‬ ‫מצפים שלא יחולו בתקנוניהן ובנוהליהן שינויים מהותיים במשך תקופת‬ ‫החיסכון‪ ,‬בייחוד שלא יופעלו בדיעבד‪ ,‬ובוודאי שלא לרעת החוסכים‪.‬‬ ‫המרב שהחוסך יכול לעשות כשתכנית הפנסיה משתנה הוא לעבור‬ ‫מתכנית צוברת אחת לאחרת‪ .‬מקובל שתנאי החיסכון ופירותיו זהים לכל‬ ‫המשתתפים‪ .‬לצערנו‪ ,‬התגלו לא מעט מקרים בהם קרנות צוברות העניקו‬ ‫תנאים חריגים לחלק מהחוסכים‪ ,‬כאשר אלה הצטרפו לקרן כקבוצה‬ ‫גדולה‪ .‬תנאים מועדפים שכאלה יצרו תחושות של אי צדק חלוקתי בקרב‬ ‫המשתתפים בתכניות "פנסיה צוברת"‪ .‬ב"פנסיה תקציבית"‪ ,‬התנאים‬ ‫הבסיסיים הם אחידים והענקת זכויות יתר נתפסת כזכות המממן המעסיק‪,‬‬ ‫כי הוא הנושא בעלות‪ .‬לכן‪ ,‬תכניות "הפנסיה התקציבית" מאפשרות‬ ‫למעסיק הציבורי להתאים את תנאי הפנסיה לשינויים במצב הכלכלי של‬ ‫המשק‪ .‬בעת אינפלציה גבוהה‪ ,‬למשל‪ ,‬הוספו רכיבי שכר שונים למשכורת‬ ‫הקובעת לצורכי פנסיה ולשיעורי הצבירה של הפנסיה בגין כל תקופת‬ ‫העסקה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בעוד שמרב העובדים צברו ‪ 2%‬מהמשכורת הקובעת‬ ‫לצורכי פנסיה עבור כל שנת עבודה‪ ,‬חברי הכנסת צברו ‪ 4%‬ויותר לכל‬ ‫שנה‪ ,‬ושופטים נוהגים כך עד היום‪.‬‬ ‫ בהסדרי "הפנסיה התקציבית" יש למעסיק אפשרות להגדיל את המשכורת‬ ‫הקובעת לפיה משולמת הפנסיה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬לנציב שירות המדינה‬ ‫ולמקביליו הייתה סמכות להגדיל עד כדי הכפלה את המשכורת הקובעת וכן‬ ‫את תקופת הצבירה‪ .‬בנוסף‪ ,‬עד לפני מספר שנים‪ ,‬היה נהוג לפי התקשי"ר‬ ‫להעלות בדרגה את העובד הפורש לגמלאות‪ ,‬ובמקרים מיוחדים אפשר היה‬ ‫להעלותו בשתי דרגות‪.‬‬ ‫ תשלומי הפנסיה התקציבית‪ ,‬בעבר‪ ,‬היו צמודים ללוח השכר בשירות‬ ‫המדינה‪ ,‬בהתאמה‪ .‬כלומר‪ ,‬כשהייתה תכנית להעלאה כללית בדרגה או‬ ‫תכנית לשינוי בסולמות השכר בשירות המדינה היא כללה שיטה להחלתה‬ ‫גם על הגמלאים‪ .‬רק לאחרונה נותק הקשר בין הפנסיה לבין מערך השכר‬ ‫שכן דור המייסדים את עתיד הדורות הבאים‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫‬ ‫‪149‬‬ ‫בשירות המדינה‪ ,‬ולאחר שנקבעת המשכורת הקובעת לצורכי גמלה‪,‬‬ ‫היא מתעדכנת לפי השינויים במדד המחירים לצרכן ואינה קשורה לשכר‬ ‫העובדים הפעילים‪.‬‬ ‫קיימת‪ ,‬אפוא‪ ,‬גמישות רבה יותר בהפעלתן של תכניות "הפנסיה התקציבית"‪,‬‬ ‫מאשר באלה של "הפנסיה הצוברת"‪.‬‬ ‫ד‪ .‬בעיות טכניות בהפעלת התכניות‬ ‫ ‪ .1‬מהי המשכורת הקובעת לצורכי פנסיה?‬ ‫ כדי לחסוך בעלויות עבודה‪ ,‬הן בסקטור הציבורי והן בסקטור היצרני‪ ,‬כללו‬ ‫הסכמי השכר הקיבוציים‪ ,‬מעת לעת‪ ,‬תוספות שכר אשר הוסכמו כלא־בנות‬ ‫פנסיה או כלא־חלות על גמלאי הארגון שכבר פרשו מעבודה‪ .‬ההנמקה‬ ‫הייתה שיכולת הארגון לשאת בעלות תוספת שכזו ‪ -‬קטנה‪ ,‬אך אם תחול‬ ‫על הפעילים הוותיקים בלבד‪ ,‬יאפשר הדבר להעניק תוספות משמעותיות‬ ‫יותר‪ .‬ארגוני העובדים שפעיליהן נבחרים על ידי העובדים הפעילים ולא‬ ‫על ידי הגמלאים נטו‪ ,‬מסיבות ברורות‪ ,‬לטפח את ציבור הפעילים על‬ ‫חשבון הגמלאים‪ .‬מדי פעם נשמעות טענות מהגמלאים ונציגיהם שהפנסיה‬ ‫נשחקת ואינה מאפשרת את הקיום ההולם שהובטח להם‪ .‬ב"קרן צוברת‬ ‫חדשה" מסבירים לגמלאים ש"זה מה יש"‪ ,‬ש"זה מה שבחרתם לחסוך ולכן‬ ‫זה מה שאתם מקבלים"‪ .‬ב"קרן צוברת ישנה" מסבירים להם שבמסגרת‬ ‫המשאבים של הקרן "זה מה שאפשר לשלם"‪.‬‬ ‫ ב"פנסיה תקציבית" התחושה היא שאין מגבלה‪ .‬אם המעסיק‪ ,‬האוצר‪,‬‬ ‫יאשר ‪ -‬יהיה כסף‪ ,‬אז למה לא לפתור את הבעיה? קבוצות עובדים שיש‬ ‫בידיהן עוצמה רבה יכולות להסביר למעסיק הציבורי שהשינוי המבוקש‬ ‫בפנסיה הוא "מחיר זול" עבור "שקט תעשייתי"‪ .‬האיום מעביר את הסכסוך‬ ‫על רכיבי המשכורת מהשדה הכלכלי־תקציבי‪ ,‬לשדה הפוליטי־כוחני‪ ,‬ואז‬ ‫כללי המשחק (וההחלה) משתנים‪.‬‬ ‫ ‪ .2‬מי נושא בעלות תשלומי הפנסיה השוטפים?‬ ‫ לשאלתנו שני פנים‪ .‬האחד‪ ,‬חשבונו של מי מחויָ ב בהפרשות השוטפות‬ ‫לקרנות הצוברות ולתשלומי הפנסיה התקציבית לגמלאי‪ ,‬והשני‪ ,‬מהו‬ ‫המועד בו הנושאים בעלות תכניות הפנסיה חשים בעומס ההתחייבות?‬ ‫ לשאלתנו הראשונה‪ ,‬ברוב גופי שירות המדינה והגופים הקשורים לו‪,‬‬ ‫ביום פרישת העובד לגמלאות הוא עובר לאחריותו של ִמנהל הגמלאות‬ ‫במשרד האוצר‪ .‬כלומר‪ ,‬בעת שירותו של העובד‪ ,‬תקציב המשרד בו הועסק‬ ‫‪150‬‬ ‫‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫במנהל הגמלאות‬ ‫חויָ ב בעלות העסקתו‪ ,‬ואילו בעת פרישתו‪ ,‬הוא "מוצב" ִ‬ ‫ותקציבו של זה מחויב בפנסיה המשולמת לו‪ .‬כלומר‪ ,‬בעת הדיון על‬ ‫תנאי הפרישה של העובדים יכולים אנשי המשרד‪ ,‬היחידה וכו' שבהם‬ ‫הם מועסקים להיות "רחבי לב"‪ ,‬משום שתקציב משרדם לא יישא בעלות‬ ‫הפנסיה שלהם‪ .‬לכן‪ ,‬נפוצות העלאות רבות בדרגה‪ ,‬כולל של בכירים ביותר‬ ‫בשירות‪ ,‬בעת פרישתם‪ .‬היו מקרים בהם ניצבים במשטרה הועלו לדרגת‬ ‫שכר של רב־ניצב‪ ,‬דקות ספורות לפני פרישתם‪ ,‬אך לשמחתנו‪ ,‬נוהל זה‬ ‫הופסק‪ ,‬לפני מספר שנים‪.‬‬ ‫מדי פעם‪ ,‬הועלו הצעות שעלויות הפנסיה יושתו על המשרדים המעסיקים‬ ‫את העובדים ויכללו בתקציבן השנתי‪ ,‬זאת‪ ,‬כדי שתקציבי המשרדים‬ ‫יבטאו נכונה את יעילותם של הפרויקטים השונים‪ .‬לרוב‪ ,‬הוצע שהסכומים‬ ‫אשר "יופרשו" לקרן הפנסיה יצטברו כך שתתחיל להיווצר קרן שתגבּ ה‪,‬‬ ‫ולו חלקית‪ ,‬את מחויבות המדינה והסקטור הציבורי לתכניות "הפנסיה‬ ‫התקציבית"‪ .‬ברוב הסקטור הציבורי המחויבות ל"פנסיה התקציבית"‬ ‫אינה נכללת במאזן של הגופים הציבוריים‪ ,‬כך שיש מוסדות ציבוריים‬ ‫שהתחייבויותיהם לפנסיה מעמידות אותם במצב של חדלות פירעון ‪ -‬אך‬ ‫זו לא תופיע במאזנים אלא בעת שמספר הגמלאים יגיע לשיאו‪ ,‬או קרוב‬ ‫לכך‪ .‬יש לא מעט גופים ציבוריים‪ ,‬כמו האוניברסיטאות‪ ,‬שמתנהלים מתוך‬ ‫הנחה שהמדינה תכסה את עלות "הפנסיה התקציבית" שהייתה נוהגת‬ ‫אצלם בעבר‪ ,‬ועדיין פועלת לגבי גמלאים ותיקים באותם מוסדות‪ .‬ישנם‬ ‫מזכרים שונים שמחייבים‪ ,‬במידה זו או אחרת‪ ,‬את המדינה לסייע לגופים‬ ‫ציבוריים שיש בהם תכניות פנסיה תקציבית‪ ,‬במידה וייקלעו לקשיים‪.‬‬ ‫"איום סמוי עתידי"‬ ‫לשאלתנו השנייה‪ ,‬היות והמרכיב הפנסיוני הוא מרכיב נדחה במערך התגמולים‬ ‫לעובדים‪ ,‬יש בו‪ ,‬כפי שהסברנו‪" ,‬איום סמוי עתידי" על הביטחון במימוש הטבה‬ ‫זו‪ .‬לכן‪ ,‬הם ונציגיהם ידאגו למצוא ולזהות קרנות שאיתנותן הפיננסית גבוהה‪,‬‬ ‫הרגולטור מפקח עליהן פיקוח צמוד‪ ,‬נציגי העובדים יושבים בדירקטוריונים‬ ‫ובוועדות ההשקעה ‪ -‬ועדיין ישנו חשש לגבי קרנות "הפנסיה הציבורית"‪.‬‬ ‫לגבי "הפנסיה התקציבית"‪ ,‬התשלומים העתידיים תלויים במעסיק‪ ,‬ברוב‬ ‫המקרים הממשלה‪ ,‬ונכונותם לשלמם בעתיד תוך עמידה בהתחייבויותיהם‪.‬‬ ‫שכן דור המייסדים את עתיד הדורות הבאים‬ ‫מועד הפירעון הגיע‪ :‬כך ִמ ֵּ‬ ‫‪151‬‬ ‫כאמור‪ ,‬גופים ממשלתיים אמונים על שידור ביטחון ויציבות‪ .‬לכן‪ ,‬ברגע‬ ‫שממשלות מתחילות שלא לעמוד בהתחייבויותיהן‪ :‬לא פורעות בזמן חובות‪,‬‬ ‫מתכחשות לנוהליהן וכו'‪ ,‬יורדת רמת האמון באיתנותו הפיננסית של השלטון‬ ‫והגמלאים ובעלי חוב אחרים מבקשים "ביטחונות"‪ .‬למזלנו‪ ,‬ברוב המקרים‬ ‫עומדת ממשלת ישראל בהתחייבויותיה‪ .‬השאלה היא מה יקרה בתקופה‬ ‫הקרובה‪ ,‬כשהמחויבויות לתשלום "פנסיה תקציבית" יגיעו לשולחן מקבלי‬ ‫ההחלטות יחד עם הלחצים התקציביים‪.‬‬ ‫שיטה מתוקנת לפנסיה תקציבית‬ ‫בסקירת התנהגות "תכניות הפנסיה התקציבית"‪ ,‬בעבר‪ ,‬מצאנו כי הנהגתן‪,‬‬ ‫עם הקמת המדינה הייתה מדיניות נבונה‪ ,‬שתאמה את מצבה הכלכלי של‬ ‫המדינה‪ .‬הקורא בפרוטוקולים של דיוני הממשלה והנהלות משרדיה יכול לחוש‬ ‫בהיעדר הביטחון בעתידה של המדינה‪ ,‬בייחוד ביכולתה להבטיח את צורכיהם‬ ‫הבסיסיים של אזרחיה‪ ,‬ולכן‪ ,‬האפשרות לדחייתם של התשלומים הייתה "קרש‬ ‫הצלה" לקברניטיה‪ .‬במו"מ על הסכמי השכר‪ ,‬באותן שנים‪ ,‬ולמעשה עד סוף‬ ‫שנות ה־‪ ,70‬השאלות שנשאלו בדיונים על תוספת שכר‪ ,‬שינוי תנאי פנסיה‬ ‫וכו' היו‪" :‬על כמה עובדים זה חל?" וחשוב יותר‪" :‬מתי יפרוש ראשון העובדים‬ ‫שסעיף זה יחול עליו?" אם התשובה הייתה‪" :‬בעוד עשר או עשרים שנה‪ ",‬קל‬ ‫היה לפוליטיקאים להסכים‪ .‬התחושה הייתה‪" :‬עד אז‪ ,‬מי יודע מה יהיה? מי‬ ‫שיהיה אז בשלטון – שידאג!" אבל עברו עשר שנים ועשרים שנה ‪ -‬ומועד‬ ‫הפירעון הגיע!‬ ‫התחושה היא שהעול שהוטל על הנהגת המדינה‪ ,‬עם הקמתה‪ ,‬היה כה כבד‬ ‫עד שאופק ההחלטות היה ְקצר־טווח‪ .‬המטרות שעמדו אז בפני הקברניטים‪:‬‬ ‫ביטחון שוטף‪ ,‬קליטת עלייה ובניית משק וכלכלה היו כל כך דחופות עד‬ ‫שדחיינות הייתה אסטרטגיה נבונה ביותר‪ .‬התוצאה ‪ -‬עצם קיומה של המדינה‪,‬‬ ‫היום' מוכיח את חכמת האבות המייסדים‪.‬‬ ‫באמצעות הדיון ב"פנסיה התקציבית" ניסינו להבליט את הצורך בשינוי –‬ ‫מעבר מ"פנסיה תקציבית" בשיטה הישנה ל"פנסיה צוברת"‪ ,‬שתיוחד לסקטור‬ ‫הציבורי‪ ,‬או ל"שיטה מתוקנת" של "פנסיה תקציבית"‪ ,‬לפיה יחויָ ב תקציב‬ ‫המדינה בעלויות האמיתיות של העסקת העובדים‪ ,‬או לתכניות אחרות‬ ‫המטילות את הדאגה לביטחון הפנסיוני על הממשלה ‪ -‬תוך הדגשה שיש‬ ‫‪152‬‬ ‫אברהם (רמי) פרידמן‬ ‫חשיבות מרבית לכך שלא תסתלק ממחויבויותיה השונות ולא תשדר שאין על‬ ‫מי לסמוך‪ .‬הגדלת תחושת אי־הביטחון בקרנות הפנסיה תהיה הרת אסון‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‬ ‫‪ .1‬אבן שושן‪ ,‬אברהם‪ ,‬המילון העברי המרוכז‪ ,‬ירושלים‪ ,‬קריית ספר‪ .‬מהדורה מורחבת‬ ‫מעודכנת‪ ,‬תשמ"ח‪ ,‬עמ' ‪.567‬‬ ‫‪ .2‬בן מאיר‪ ,‬דב‪ ,‬לקסיקון ההסתדרות‪ .‬תל־אביב‪ :‬עם עובד – תרבות וחינוך ‪ ,1980‬עמ' ‪.331‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫על פערים וצמצום הלכידות החברתית –‬ ‫נתונים וממצאים‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫מישהו אמר פעם‪ :‬בכלכלה כמו בפיזיקה‪ ,‬שום דבר לא הולך לאיבוד‪ .‬אבל‬ ‫בכלכלה‪ ,‬בניגוד לחוקי הפיזיקה‪ ,‬העושר זורם כלפי מעלה ולא יורד כלפי מטה‪.‬‬ ‫אחת ההנחות הבסיסיות של כלכלנים בעלי גישה נאו־ליברלית שמרנית‬ ‫היא שהצמיחה "זורמת כלפי מטה" מבחינת ההכנסות של השכבות החלשות‬ ‫בחברה‪ .‬אולם בפועל הנתונים מפריכים הנחת יסוד זו‪ .‬ההתפתחויות הכלכליות‬ ‫והחברתיות בישראל מדגימות היטב כלל זה‪.‬‬ ‫ראול טייטלבאום הוא עיתונאי ופרשן כלכלי‪.‬‬ ‫‪154‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫לוח‪ :‬המרוץ בין הצמיחה להעמקת אי־השוויוניות בהתחלקות ההכנסות‬ ‫בישראל‪2010-1990 ,‬‬ ‫שנה‬ ‫‪1990‬‬ ‫‪1995‬‬ ‫‪2000‬‬ ‫‪2005‬‬ ‫‪2010‬‬ ‫צמיחת המשק‬ ‫תוצר מקומי‬ ‫גולמי לנפש‬ ‫במחירים קבועים‬ ‫של ‪2010‬‬ ‫בשקלים שינויים‬ ‫לשנה ‪100=1990‬‬ ‫‪100‬‬ ‫‪76,950‬‬ ‫‪113‬‬ ‫‪87,133‬‬ ‫‪127‬‬ ‫‪97,582‬‬ ‫‪128‬‬ ‫‪98,251‬‬ ‫‪148‬‬ ‫‪113,667‬‬ ‫אי־שוויון בהתחלקות ההכנסות‬ ‫מדד ג'יני של התחלקות‬ ‫מדד ג'יני של‬ ‫ההכנסה הפנויה‪ ,‬אחרי‬ ‫התחלקות ההכנסה‬ ‫תשלומי העברה ומסים‬ ‫הכלכלית‬ ‫ישירים‬ ‫שינוים‬ ‫שינוים‬ ‫מדד‬ ‫מדד ג'יני‬ ‫‪100=1990‬‬ ‫‪100=1990‬‬ ‫ג'יני‬ ‫‪100‬‬ ‫‪0.325‬‬ ‫‪100‬‬ ‫‪0.474‬‬ ‫‪106‬‬ ‫‪0.344‬‬ ‫‪106‬‬ ‫‪0.502‬‬ ‫‪110‬‬ ‫‪0.359‬‬ ‫‪109‬‬ ‫‪0.517‬‬ ‫‪117‬‬ ‫‪0.380‬‬ ‫‪110‬‬ ‫‪0.523‬‬ ‫‪118‬‬ ‫‪0.384‬‬ ‫‪107‬‬ ‫‪0.505‬‬ ‫המקור‪ :‬הצמיחה לפי עלייה בתוצר מקומי גולמי לנפש במחירים קבועים‪ ,‬שנתון סטטיסטי‬ ‫לישראל‪.2013 ,‬‬ ‫אי־שוויון‪ :‬לפי מדד ג'יני‪ ,‬בדו"ח השנתי על ממדי העוני והפערים החברתיים‪ .‬המוסד לביטוח‬ ‫הלאומי‪.2013 ,‬‬ ‫הערה‪ :‬מדד ג'יני הוא מדד לאי־שוויון בהתחלקות ההכנסות‪ 0 .‬מסמן אי־שוויון מוחלט‪ 1 ,‬מסמן‬ ‫שוויון מוחלט‪.‬‬ ‫בלוח הנ"ל ‪,‬המסובך במקצת‪ ,‬אפשר לראות את הקשר בין הצמיחה של המשק‬ ‫הישראלי לבין הדינמיקה של העמקת אי־השוויון בהתחלקות ההכנסות‬ ‫בישראל‪ ,‬וזאת‪ ,‬בשני מסלולים‪ :‬התחלקות ההכנסה הכלכלית ברוטו וכן‬ ‫התחלקות ההכנסה הפנויה‪ ,‬נטו‪ ,‬אחרי תשלומי העברה ומסים ישירים‪.‬‬ ‫התמונה המתקבלת היא שבעשרים השנים שבין ‪ 1990‬ל־‪ ,2010‬השיעור‬ ‫הכולל של הצמיחה המצטברת היה ‪ 48‬אחוזים‪ .‬באותו פרק זמן‪ ,‬אי־השוויון‬ ‫בהתחלקות ההכנסה הכלכלית גדל ב־‪ 7‬אחוזים ואי־השוויון בהתחלקות‬ ‫הכנסה פנויה‪ ,‬נטו‪ ,‬גדל ב־‪ 18‬אחוזים‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬יחד עם הצמיחה‬ ‫הכלכלית העמיקו הפערים בהתחלקות ההכנסות‪ .‬תוצאות הצמיחה היו‬ ‫בלתי שוויוניות‪ ,‬כלומר‪ ,‬הצמיחה העשירה עוד יותר את השכבות העשירות‬ ‫לעומת השכבות העניות‪ ,‬ואי־השוויוניות בהתחלקות ההכנסות בישראל ‪-‬‬ ‫העמיקה‪.‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫‪155‬‬ ‫הצמיחה והפער‬ ‫בסוף ינואר ‪ ,2014‬פרסם מרכז אדוה‪ ,‬המכון לחקר החברה הישראלית‪ ,‬את‬ ‫הדו"ח השנתי שלו‪" ,‬תמונת המצב החברתית ‪ ."2013‬הכותרת של הדו"ח חוברה‬ ‫על ידי ד"ר שלמה סבירסקי‪ ,‬אתי קנטור־אטיאס ואריאן אופיר‪ ,‬והייתה‪" :‬על‬ ‫הפער שבין 'אומת הסטארט־אפ' לישראל של מטה"‪ )1(.‬לפי דו"ח זה‪" ,‬ישראל‬ ‫ניצבת בראש או קרוב לראש‪ ,‬בסולמות אי־השוויון והעוני של העולם המערבי‪.‬‬ ‫למרות זאת‪ ,‬בישראל אי־השוויון עדיין איננו נתפס כאיום של ממש"‪ .‬אף כי‬ ‫שיעור הצמיחה הכלכלית בישראל היה גבוה בהרבה מזה שבארצות המערב‪,‬‬ ‫התמ"ג לנפש בישראל רחוק‪ ,‬עדיין‪ ,‬מזה של ארצות אירופה המערבית‪ .‬ב־‪,2012‬‬ ‫התמ"ג לנפש בישראל‪ ,‬במחירים שוטפים‪ ,‬היה ‪ 33‬אלף דולר‪ ,‬והיה נמוך ברבע‬ ‫עד שליש בהשוואה לארצות המערב‪.‬‬ ‫הצמיחה בישראל העמיקה את הפער בהתחלקות ההכנסות‪ .‬ישנה "ישראל‬ ‫של מטה"‪ ,‬שאליה שייכים ‪ 73‬אחוזים מכלל השכירים המשתכרים פחות מן‬ ‫השכר הממוצע‪ ,‬ובתוכם ‪ 30.5‬אחוזים המשתכרים שכר מינימום ופחות מכך‪.‬‬ ‫וישנה "ישראל של מעלה"‪ ,‬שכבה דקה הגורפת את ה"שמנת"‪ .‬חלקם של‬ ‫מחצית משפחות השכירים בישראל בעוגת ההכנסות הכוללת הגיע ל־‪23.9‬‬ ‫אחוזים‪ .‬פחות מחלקו של העשירון העליון‪ ,‬שנטל לעצמו ‪ 28.3‬אחוזים בעוגת‬ ‫הכנסות זו‪ .‬שני העשירונים התחתונים של משקי הבית‪ ,‬המהווים ‪ 20‬אחוז מן‬ ‫האוכלוסייה‪ ,‬קיבלו רק ‪ 6.2‬אחוזים מכלל עוגת ההכנסות‪ ,‬ואילו חלקם של‬ ‫שני העשירונים העליונים‪ ,‬האמידים‪ ,‬בעוגת ההכנסות הגיע ל־‪ 43.7‬אחוזים‬ ‫המאוֹ ן העליון‪ ,‬העשיר ביותר‪,‬‬ ‫מכלל ההכנסות‪ .‬בצמרת ההכנסות ‪ -‬חלקו של ֵ‬ ‫בעוגת ההכנסות בישראל הוא מן הגבוהים במערב‪ .‬בשנת ‪ ,2010‬אותו אחוז‬ ‫אחד של עשירי הארץ ניכס לעצמו ‪ 14.1‬אחוז מכלל עוגת ההכנסות‪ ,‬לעומת‬ ‫‪ 9‬אחוזים שהיה חלקו של ֵמאוֹ ן זה בעוגת ההכנסות‪ ,‬לפני עשרים שנה‪ .‬מן‬ ‫המאוֹ ן העליון נע בין‬ ‫הראוי לציין כי במרבית ארצות מערב אירופה חלקו של ֵ‬ ‫‪ 7‬ל־‪ 10‬אחוזים מכלל ההכנסות‪ )2(.‬אי־שוויון זה בולט בהתחלקות ההכנסה‬ ‫החודשית לפי עשירונים של השכירים ועוד יותר בהתחלקות ההכנסות של‬ ‫העצמאים‪.‬‬ ‫הכנסה חודשית של משפחת שכירים בעשירון העליון הייתה גבוהה פי ‪12.7‬‬ ‫מזו של העשירון התחתון‪ ,‬וחלקו של העשירון העליון בסך ההכנסות היה גבוה‬ ‫בפי ‪ 12.3‬מחלקו של העשירון התחתון בעוגת ההכנסה הכוללת‪ .‬תמונת המצב‬ ‫החברתי של ישראל היא‪ ,‬אם כן‪ ,‬עגומה מאוד‪.‬‬ ‫‪156‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫לוח‪ :‬התחלקות של הכנסה חודשית למשק בית שבראשו שכיר‪2012 ,‬‬ ‫עשירון‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪8‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪10‬‬ ‫הכנסה חודשית בש"ח‬ ‫‪4,230‬‬ ‫‪6,988‬‬ ‫‪9,092‬‬ ‫‪11,113‬‬ ‫‪13,352‬‬ ‫‪15,973‬‬ ‫‪19,968‬‬ ‫‪23,616‬‬ ‫‪30,743‬‬ ‫‪53,003‬‬ ‫חלקו של כל עשירון בעוגת ההכנסות‬ ‫‪2.3%‬‬ ‫‪3.7%‬‬ ‫‪4.9%‬‬ ‫‪5.9%‬‬ ‫‪7.1%‬‬ ‫‪8.5%‬‬ ‫‪10.2%‬‬ ‫‪12.6%‬‬ ‫‪16.4%‬‬ ‫‪28.3%‬‬ ‫המקור‪ :‬עיבוד נתונים של סקרי הכנסות ב־‪.2011‬‬ ‫לפערים גדולים אלה יש הסבר‪ .‬מצד אחד‪ ,‬השכר הממוצע הריאלי כמעט לא‬ ‫עלה‪ ,‬בשנים האחרונות‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬חלה התרחבות בלתי רגילה של המגזר‬ ‫הפיננסי‪ ,‬המגלגל כספים‪ ,‬במשק הישראלי‪ .‬לפי הדו"ח של מרכז אדווה‪ ,‬ב־‪,2012‬‬ ‫עלות השכר של המנכ"לים של עשר חברות גדולות בארץ שמניותיהן נסחרות‬ ‫בבורסה התל־אביבית ("תל־אביב ‪ )"100‬עמדה בממוצע על ‪ 376.6‬אלף ש"ח‬ ‫בחודש‪ ,‬והייתה גבוהה פי ‪ 42‬מן השכר הממוצע בישראל‪.‬‬ ‫חלק מפערי הכנסות אלה נבע גם מהכנסות מהון‪ ,‬שעליהן אין נתונים עדכניים‪.‬‬ ‫הנתון האחרון שפרסם ִמנהל הכנסות המדינה הוא לשנת ‪ .2008‬באותה‬ ‫המאוֹ ן העליון של‬ ‫שנה‪ ,‬ההכנסה מרווחי ההון (רווחי הון‪ ,‬ריבית וכיו"ב) של ֵ‬ ‫העצמאים‪ ,‬אחוז אחד של העצמאים‪ ,‬הייתה ‪ 74‬אחוזים מסך ההכנסות מהון‪.‬‬ ‫חלקו של העשירון העליון היה ‪ 92‬אחוזים מסך ההכנסות מהון‪ .‬ואילו כל היתר‪,‬‬ ‫‪ 90‬אחוזים מן העצמאיים‪ ,‬חלקם בסך ההכנסות מהון היה ‪ 8‬אחוזים בלבד‪.‬‬ ‫בחמש־עשרה השנים האחרונות‪ ,‬עלה משקל הפיננסים והשירותים העסקיים‪,‬‬ ‫בתוצר המקומי הנקי של ישראל ב־‪ 38‬אחוזים‪ ,‬ואילו משקל התעשייה‬ ‫הישראלית בתוצר המקומי הנקי ירד ב־‪ 23‬אחוזים‪ .‬כלומר‪ ,‬עלה משקלם של‬ ‫ענפים "המגלגלים כספים" וירד משקל הענפים היצרניים‪ .‬פעם כינו תהליך זה‬ ‫"דה־פרודוקטיביזציה" של המשק‪.‬‬ ‫‪157‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫לוח‪ :‬משקל ענף הפיננסים וענף התעשייה בתוצר מקומי נקי‪2011-1995 ,‬‬ ‫במחירים קבועים; כ־‪ %‬מתוצר מקומי נקי‬ ‫פיננסים ושירותים עסקיים‬ ‫תעשייה‬ ‫‪1995‬‬ ‫‪18.7‬‬ ‫‪18.0‬‬ ‫‪2011‬‬ ‫‪25.8‬‬ ‫‪13.8‬‬ ‫המקור‪ :‬הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ ,‬שנתונים‪.‬‬ ‫שינוים ב־‪%‬‬ ‫‪+ 38‬‬ ‫‪- 23‬‬ ‫לעומת העלייה בהכנסות פיננסיות של המגזר העסקי‪ ,‬בולטת הירידה היחסית‬ ‫של תמורה לעבודה‪ .‬זהו הצד השני של מטבע זה‪ .‬בעשור האחרון‪ ,‬בין שנת‬ ‫‪ 2000‬לשנת ‪ ,2012‬התמורה להון בתוצר העסקי גדלה מ־‪ 28‬אחוזים ל־‪33‬‬ ‫אחוזים‪ )3(.‬לעומת זאת‪ ,‬התמורה לעבודה במגזר העסקי ירדה מ־‪ 72.3‬אחוזים‪,‬‬ ‫בראשית שנות ה־‪ ,2000‬ל־‪ 67.1‬אחוזים ב־‪.2012‬‬ ‫לתהליך זה ישנן השלכות כלכליות וחברתיות והדבר השתקף היטב במדד‬ ‫ג'יני‪ ,‬המודד את אופן התחלקות ההכנסות בין עשירונים שונים‪ .‬מדד ג'יני של‬ ‫ישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה־‪OECD (Organisation for Economic‬‬ ‫‪ ;Co-operation and Development‬הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח)‪,‬‬ ‫והיא ממוקמת במקום החמישי מבין ‪ 34‬החברות בארגון זה‪ ,‬אליו הצטרפה‬ ‫ב־‪ .2010‬מאז אמצע שנות השמונים‪ ,‬גדל אי־השוויון בהתחלקות ההכנסות‬ ‫בישראל ב־‪ 15.3‬אחוזים‪ ,‬פי שלושה מהממוצע בארצות ‪.OECD‬‬ ‫לפנינו שאלה עקרונית‪ :‬כיצד משפיעה הצמיחה הכלכלית על הפערים בהתחלקות‬ ‫ההכנסות‪ .‬ומצד שני‪ :‬כיצד משפיע תהליך העמקת הפערים החברתיים על‬ ‫שיעור הצמיחה הכלכלית‪ .‬סוגיה זו מעסיקה חוקרים רבים בעולם‪ ,‬בעיקר‬ ‫בעקבות המשבר הכלכלי־הפיננסי ותנועות המחאה החברתיות של סוף ‪,2011‬‬ ‫שהתפשטו בארצות שונות‪ .‬מבחינה זאת‪ ,‬הייתה אופיינית הסיסמה של תנועת‬ ‫המחאה בניו־יורק‪" :‬לכבוש את וול־סטריט!"‪ ,‬שקישרה בין ההתפתחויות‬ ‫הכלכליות לתוצאות החברתיות‪ .‬אחד הממצאים העיקריים העולה מהמחקרים‬ ‫שפורסמו(‪ )4‬הוא כי רמה גבוהה של אי־שוויוניות בהתחלקות ההכנסות פוגעת‬ ‫בצמיחה הכלכלית‪ ,‬וההתפתחויות בישראל ממחישות היטב מגמה זו‪ .‬גם בנק‬ ‫ישראל‪ ,‬בדין וחשבון שלו ל־‪ ,2012‬רואה בהקטנת הפערים החברתיים את‬ ‫אחת המשימות המרכזיות של מדיניות הממשלה‪ )5(.‬יש לכך השלכות גם מעבר‬ ‫להיבטים הכלכליים‪ .‬פרופ' ג'וזף סטיגליץ‪ ,‬כלכלן בעל שם עולמי שזכה בפרס‬ ‫נובל‪ ,‬סבור כי העמקת אי־השוויוניות מסכנת את הדמוקרטיה‪.‬‬ ‫‪158‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫ישראל ירדה לתחתית הטבלה‬ ‫קצב הצמיחה של כלכלת ישראל‪ ,‬בעשור האחרון‪ ,‬היה גבוה יותר מאשר במרבית‬ ‫ארצות המערב‪ ,‬והיא דורגה במקום ה־‪ 25‬מבין ‪ 34‬הארצות החברות ב־‪OECD‬‬ ‫לפי תוצר מקומי גולמי לנפש על בסיס שווי כוח הקנייה‪ )6(.‬אולם‪ ,‬מנתונים אלה‬ ‫מתברר כי קצב הצמיחה של המשק הישראלי נמצא‪ ,‬בשנים אחרונות‪ ,‬במגמת‬ ‫ירידה‪ ,‬לעומת אלה שבעבר הרחוק יותר‪ ,‬בנוסף למגמה המתמשכת של העמקת‬ ‫הפערים ואי־השוויוניות בהתחלקות ההכנסות‪ .‬דבר זה בולט בשינויים במדד ג'יני‬ ‫לאי־השוויון בהתחלקות ההכנסות‪ ,‬בישראל ובמספר ארצות אחרות החברות ב־‬ ‫‪ ,OECD‬ב־‪ 25‬שנים אחרונות‪.‬‬ ‫בנתונים על התחלקות ההכנסות יש לא מעט בעיות‪ ,‬מכיוון שהם מתבססים‬ ‫בעיקר על סקרים בקרב האוכלוסייה והנשאלים נוטים‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬להקטין את‬ ‫הכנסותיהם‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הסקרים האלה אינם משקפים את ההכנסות מהון‪ ,‬מרכוש‬ ‫או מהבורסה‪ ,‬אלא בעיקר את ההכנסות הכספיות השוטפות‪ .‬גם ההכנסות מן‬ ‫ההון השחור לא נכללות בהם‪.‬‬ ‫לפי נתוני ה־‪ ,OECD‬אי־השוויון בישראל הוא מן הגבוהים בארצות הארגון‬ ‫היוקרתי הנ"ל‪ .‬מבין ‪ 34‬הארצות החברות בו‪ ,‬ישראל ממוקמת בראש הטבלה‪.‬‬ ‫מבחינת התחלקות ההכנסות הפכה ישראל לאחת הארצות הפחות שוויוניות‬ ‫(‪)7‬‬ ‫בעולם המערבי‪.‬‬ ‫לוח‪ :‬השוואות בינלאומיות של התחלקות ההכנסות ‪-‬‬ ‫מדד ג'יני לאי־השוויון‪2010-1985 ,‬‬ ‫ארץ‬ ‫טורקיה‬ ‫ארצות־הברית‬ ‫ישראל‬ ‫פורטוגל‬ ‫בריטניה‬ ‫ספרד‬ ‫יפן‬ ‫קנדה‬ ‫‪1985‬‬ ‫‪2000‬‬ ‫‪0.340‬‬ ‫‪0.326‬‬ ‫‪1990‬‬ ‫‪0.434‬‬ ‫‪0.349‬‬ ‫‪0.329‬‬ ‫‪0.357‬‬ ‫‪0.347‬‬ ‫‪0.309‬‬ ‫‪0.355‬‬ ‫‪0.352‬‬ ‫‪0.304‬‬ ‫‪0.293‬‬ ‫‪0.287‬‬ ‫‪0.337‬‬ ‫‪0.318‬‬ ‫‪2005‬‬ ‫‪0.430‬‬ ‫‪0.380‬‬ ‫‪0.378‬‬ ‫‪0.373‬‬ ‫‪0.335‬‬ ‫‪0.324‬‬ ‫‪0.329‬‬ ‫‪0.317‬‬ ‫‪2010‬‬ ‫‪0.411‬‬ ‫‪0.380‬‬ ‫‪0.376‬‬ ‫‪0.344‬‬ ‫‪0.341‬‬ ‫‪0.338‬‬ ‫‪0.336‬‬ ‫‪0.320‬‬ ‫‪159‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫איטליה‬ ‫פולין‬ ‫הולנד‬ ‫גרמניה‬ ‫הונגריה‬ ‫שוודיה‬ ‫דנמרק‬ ‫נורבגיה‬ ‫‪0.287‬‬ ‫‪0.275‬‬ ‫‪0.321‬‬ ‫‪0.272‬‬ ‫‪0.251‬‬ ‫‪0.292‬‬ ‫‪0.256‬‬ ‫‪0.273‬‬ ‫‪0.209‬‬ ‫‪0.226‬‬ ‫‪0.292‬‬ ‫‪0.264‬‬ ‫‪0.293‬‬ ‫‪0.243‬‬ ‫‪0.227‬‬ ‫‪0.261‬‬ ‫‪0.221‬‬ ‫‪0.222‬‬ ‫‪0.330‬‬ ‫‪0.326‬‬ ‫‪0.284‬‬ ‫‪0.285‬‬ ‫‪0.291‬‬ ‫‪0.234‬‬ ‫‪0.232‬‬ ‫‪0.276‬‬ ‫‪0.319‬‬ ‫‪0.305‬‬ ‫‪0.288‬‬ ‫‪0.286‬‬ ‫‪0.272‬‬ ‫‪0.269‬‬ ‫‪0.256‬‬ ‫‪0.249‬‬ ‫המקור‪.OECD Statextracts Income distribution and Poverty, January 2014 :‬‬ ‫לפי מדד ג'יני‪ ,‬בפרק זמן של ‪ 25‬שנים‪ ,‬בין ‪ 1985‬ל־‪ ,2011‬העמיק אי־השוויון‬ ‫בהתחלקות ההכנסות בישראל‪ ,‬אחרי מסים ותשלומי העברה‪ ,‬ב־‪ 15‬אחוזים‪.‬‬ ‫עלייה זו הייתה גבוהה פי שלושה מאשר העלייה בממוצע של ארצות ה־‪.OECD‬‬ ‫אמנם‪ ,‬ב־‪ 2011‬הצטמצמו במקצת ממדיו של אי־השוויון‪ ,‬אולם בניתוח לטווח‬ ‫ארוך מתברר כי העשירים נעשו עשירים יותר והעניים עניים יותר‪ .‬בולטת‬ ‫העובדה שבארצות בעלות שירותי רווחה מפותחים‪ ,‬כמו ארצות סקנדינביה‪,‬‬ ‫הפערים בהתחלקות ההכנסות נטו קטנים יותר‪.‬‬ ‫נתונים אלה מתייחסים להתחלקות הכנסות שוטפות נטו (אחרי מס הכנסה‬ ‫ותשלומי העברה)‪ ,‬ואינם כוללים התחלקות הבעלות על הנכסים‪ ,‬רכוש ונכסים‬ ‫פיננסיים אשר לגביהם אין נתונים מפורטים של התחלקות לפי עשירונים‪ .‬קיימים‬ ‫רק נתונים כוללים על תיק הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור המתפרסמים‬ ‫על ידי בנק ישראל‪ .‬מתברר שתיק זה‪ ,‬הכולל אמצעי תשלום‪ ,‬פיקדונות עו"ש‪,‬‬ ‫פיקדונות לזמן קצר ולזמן ערוך‪ ,‬אג"ח סחירות‪ ,‬מניות בארץ והשקעות בחו"ל‪,‬‬ ‫פיצויים מגרמניה ומחו"ל‪ ,‬קופות גמל קופות פנסיה‪ ,‬תכניות חיסכון והשקעות‬ ‫בחברות ביטוח ‪ -‬עולה בהתמדה‪ .‬בין ‪ 2002‬ל־‪ ,2011‬סך הנכסים הפיננסיים שהיו‬ ‫בידי הציבור גדל ב־‪ 73‬אחוזים‪ .‬אפשר להניח בוודאות כי הפערים בהתחלקות‬ ‫פיקדונות פיננסיים אלה שבידי הציבור‪ ,‬בין העשירונים השונים של האוכלוסייה‪,‬‬ ‫קיצוניים יותר מאשר התחלקות ההכנסות השוטפות‪ .‬דבר זה מקבל אישור‬ ‫מובהק בנתוני ִמנהל הכנסות המדינה לשנת ‪ ,2007‬על הכנסות מדווחות מהון‪:‬‬ ‫רווחי הון‪ ,‬דיווידנדים‪ ,‬ריבית וכיו"ב‪ .‬באותה שנה‪ ,‬עמדו ההכנסות מהון בישראל‪,‬‬ ‫המאוֹ ן‬ ‫המדווחות לשלטונות המס‪ ,‬על סך של ‪ 19.9‬מיליארד שקל‪ .‬חלקו של ֵ‬ ‫(‪)9‬‬ ‫העליון של העצמאים בהכנסות אלה היה ‪ 69‬אחוזים‪.‬‬ ‫(‪)8‬‬ ‫‪160‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫התפתחויות אלה בהתחלקות ההכנסות בישראל נבעו מהעובדה שבין ‪1999‬‬ ‫למשׂ רת שכיר לא עלה‪ ,‬אלא שהוא ירד‬ ‫ל־‪ ,2011‬לא רק שהשכר הריאלי ִ‬ ‫בשיעור של ‪ 4.5‬אחוזים במחירים קבועים‪ .‬ממילא‪ ,‬ירד חלקם של העובדים‬ ‫בעוגת ההכנסות הלאומית‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬עלה חלקם של המעסיקים בעוגה‬ ‫זו‪ .‬בין ‪ 2002‬ל־‪ ,2012‬גדלה ההכנסה הלאומית ב־‪ 46‬אחוזים‪ ,‬הכנסת העובדים‬ ‫גדלה ב־‪ 35‬אחוזים והכנסת המעסיקים גדלה ב־‪ 160‬אחוזים‪ ,‬הכול במחירים‬ ‫קבועים‪ .‬יצוין‪ ,‬כי מגמה זו אופיינית לחלק גדול מארצות המערב המפותחות‪,‬‬ ‫אולם הקיטוב בישראל היה קיצוני יותר‪.‬‬ ‫בולטת העובדה שרשת הביטחון הסוציאלי בישראל איננה תורמת לסגירת הפערים‬ ‫הכלכליים המעמיקים‪ ,‬מה עוד שגם מבחינת ההוצאות הקשורות לרשת הביטחון‬ ‫הסוציאלי‪ ,‬כאחוז מן התמ"ג‪ ,‬ישראל נמצאת בתחתית הלוח בהשוואה לארצות‬ ‫מפותחות במערב‪ .‬לפי מרכז אדוה‪ ,‬ב־‪ ,2013‬הוציאה ישראל על רשת הביטחון‬ ‫החברתית (תמיכות וכדומה) פחות מ־‪ 16‬אחוזים מן התמ"ג‪ ,‬לעומת כ־‪ 22‬אחוזים‬ ‫מן התמ"ג שהוציאו‪ ,‬בממוצע‪ ,‬ארצות ה־‪ OECD‬בעבור רשת הביטחון הסוציאלי‪.‬‬ ‫מה קרה לפערים העדתיים‪" :‬כור החיתוך"‬ ‫מדי פעם‪ ,‬הדיון בפערים העדתיים והקיפוח העדתי פורץ לשיח הציבורי‪ .‬סוגיה‬ ‫זו עלתה שוב על סדר היום‪ ,‬די במפתיע‪ ,‬כשבאוגוסט ‪ ,2013‬שודרה בטלוויזיה‬ ‫בערוץ ‪ 10‬סדרה דוקומנטרית בארבעה פרקים שערך אמנון לוי‪ ,‬שכותרתה‬ ‫הייתה‪" :‬הפנים האמיתיות של השד העדתי"‪ .‬אמנון לוי הוא איש טלוויזיה‬ ‫מוערך ומוכשר‪ ,‬והסדרה זכתה להדים רבים‪ .‬לדעתו‪ ,‬הנושא העדתי היה נתון‬ ‫ל"מערכת של השתקה והכחשה" שגרמה לנוכחות בלתי מספקת של המזרחים‬ ‫בחיים הציבוריים‪ .‬למשל‪ ,‬היעדר תמונתם של אישים מזרחים משטרות הכסף;‬ ‫רק שלושה משרי הממשלה הם "מזרחים"; לבנק ישראל לא היה אף פעם נגיד‬ ‫מזרחי ורק בודדים מבין ראשי המוסד והשב"כ היו מזרחים; מבין ‪ 61‬נשיאי‬ ‫האוניברסיטאות בארץ‪ ,‬לאורך השנים‪ ,‬אחד בלבד היה ממוצא מזרחי; מתוך‬ ‫סגל המרצים‪ ,‬רק ‪ 9‬אחוזים הם ממוצא מזרחי; ובקרב הסטודנטים במוסדות‬ ‫להשכלה גבוהה רק סטודנט אחד מתוך ארבעה הוא מזרחי‪" .‬האליטה של מדינת‬ ‫ישראל היא לבנה לגמרי‪ "...‬טען אמנון לוי‪ ,‬ויצא כנגד מה שהוא מכנה "כור‬ ‫החיתוך הישראלי"‪ .‬אולם מסקנתו ש"אין שוויון ואין שוויון הזדמנויות" איננה‬ ‫מתבססת על עובדות של ממש‪ ,‬אלא נובעת מתחושת תסכול‪ .‬העלאת הנושא‬ ‫‪161‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫העדתי כיום‪ ,‬בעשור השני של המאה ה־‪ ,21‬היא מלאכותית למדי‪ .‬מספיק‬ ‫להתבונן על השתלבות יוצאי עדות המזרח בפוליטיקה הישראלית‪ ,‬בכנסת‪,‬‬ ‫במישור המוניציפלי או במשקל ה"מזרחים" בקרב עשירי ישראל‪ ,‬הטייקונים‪.‬‬ ‫כך גם בסגל הקצונה בצה"ל‪ ,‬לפחות עד דרגת אלוף משנה‪ ,‬שמרביתם דור שני‬ ‫של יוצאי ה"מזרח"‪ .‬כמו כן‪ ,‬קשה לדבר על כישלונו של "כור ההיתוך" הישראלי‬ ‫כאשר כ־‪ 30‬אחוזים מן הנישואים‪ ,‬בקרב הדור הצעיר‪ ,‬הם נישואים "מעורבים"‪.‬‬ ‫בעבר הרחוק‪ ,‬פרסמתי תחקירים ומאמרים בסוגיה זו של פערים עדתיים בארץ‪,‬‬ ‫במיוחד על השפעת מתן הפיצויים האישיים לניצולי השואה‪ ,‬בשנות השישים‬ ‫והשבעים של המאה הקודמת‪ ,‬על העמקת הפערים העדתיים‪ ,‬ואף הקדשתי פרק‬ ‫מיוחד בספרי ‪ -‬שפורסם בישראל ובגרמניה ‪ -‬להשפעת הפיצויים האישיים‬ ‫(‪)10‬‬ ‫לניצולי השואה על ההבדלים החברתיים־אתניים בחברה הישראלית‪.‬‬ ‫אמנון לוי מדבר על "ניצחון האשכנזיות"‪ ,‬מבלבל בין "אשכנזיות" ל"מערביות"‪,‬‬ ‫ולא שם לב לכך שה"מזרחיות" מזוהה‪ ,‬בעצם‪ ,‬עם תרבות ערבית‪ ,‬שכיום אין בה‬ ‫לקדמה האנושית‪ .‬יתרונה של החברה הישראלית נובע מהעובדה שהיא‬ ‫סימן ִ‬ ‫השתלבה במערב מבחינה כלכלית וטכנולוגית ויצרה כאן תרבות ים תיכונית‬ ‫מיוחדת ‪ -‬משהו שבין יוון לספרד ולא בין לבנון‪ ,‬מצרים וצפון אפריקה‪.‬‬ ‫לוח‪ :‬הכנסה חודשית משכר וממשכורת של שכירים עירוניים לפי מוצא‪,‬‬ ‫‪2001-2011‬‬ ‫הבסיס שכירים סה"כ = ‪100‬‬ ‫‪2001‬‬ ‫ילידי ישראל לאב יליד אירופה ואמריקה ‪138‬‬ ‫‪95‬‬ ‫ילידי ישראל לאב יליד אסיה ואפריקה‬ ‫‪70‬‬ ‫ערבים ואחרים‬ ‫‪2005‬‬ ‫‪139‬‬ ‫‪100‬‬ ‫‪72‬‬ ‫המקור‪ :‬מרכז אדוה‪" :‬תמונת מצב חברתית ‪ ,"2012‬עמ' ‪.21‬‬ ‫‪2011‬‬ ‫‪133‬‬ ‫‪107‬‬ ‫‪67‬‬ ‫שינוי ב־‪%‬‬ ‫‪4‬‬‫‪13 +‬‬ ‫‪5-‬‬ ‫פערים עדתיים קיימים אך מצטמצמים‬ ‫קיימים‪ ,‬עדיין‪ ,‬בארץ פערים עדתיים‪ ,‬אך הם נמצאים בתהליך צמצום מתמיד‬ ‫ועקבי‪ .‬הדברים אמורים קודם כל בצמצום הפערים העדתיים בהכנסות‪ .‬בין‬ ‫השנים ‪ 2001‬ל־‪ ,2011‬קטנה יחסית ההכנסה החודשית משכר וממשכורת‬ ‫של יוצאי המערב ב־‪ 4‬אחוזים‪ ,‬לעומת הממוצע של כלל השכירים‪ .‬הכנסתם‬ ‫‪162‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫היחסית של יוצאי ארצות המזרח גדלה‪ ,‬באותה תקופה‪ ,‬ב־‪ 13‬אחוזים לעומת‬ ‫הממוצע‪ ,‬ואילו הכנסתם החודשית של שכירים ערבים קטנה ב־‪ 5‬אחוזים‪.‬‬ ‫יוצא מכאן‪ ,‬שהפער העדתי בהכנסות קטן‪ .‬ב־‪ ,2011‬הכנסתם של יוצאי המערב‬ ‫הייתה‪ ,‬עדיין‪ ,‬גבוהה יותר מזו של יוצאי המזרח ב־‪ 24‬אחוזים‪ ,‬אולם ב־‪,2001‬‬ ‫הפער היה גדול יותר ועמד על ‪ 45‬אחוזים‪ .‬בגלל השוני בגודלן של המשפחות‪,‬‬ ‫הפערים בהכנסה לנפש גדולים יותר‪ ,‬אולם אם יימשך תהליך צמצום פערי‬ ‫ההכנסות לפי חתך עדתי בקצב הנוכחי‪ ,‬הם ייעלמו לחלוטין בעוד כ־‪ 15‬שנים‪,‬‬ ‫לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה־‪.21‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬הסתמן פיגור יחסי ברמת הכנסותיהם של ערביי ישראל בהשוואה‬ ‫להכנסה ממוצעת‪ .‬פערי ההכנסה בחתך לאומי גדלו‪ ,‬והכנסתם היחסית של‬ ‫היהודים עלתה יותר מזו של הערבים‪ .‬ב־‪ ,2001‬רמת ההכנסה של השכירים‬ ‫הערבים הגיעה ל־‪ 70‬אחוזים מרמת ההכנסה הממוצעת של כלל השכירים‬ ‫בישראל‪ ,‬אולם ב־‪ ,2011‬היא ירדה ל־‪ 67‬אחוזים – ירידה‪ ,‬יחסית‪ ,‬של ‪ 5‬אחוזים‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ ,‬הבעיה החברתית־כלכלית החשובה ביותר בישראל איננה הבעיה‬ ‫העדתית אלא הפערים הגדלים והולכים בהתחלקות ההכנסות בין עשירים‬ ‫לעניים‪ .‬אחד הביטויים הנוספים למגמות אלה הוא העמקת העוני בחברה‬ ‫הישראלית‪ .‬בעשור האחרון‪ ,‬בין ‪ 2002‬ל־‪ ,2012‬עלה שיעור העוני בישראל‬ ‫מ־‪ 18.1‬ל־‪ 19.4‬אחוזים‪ ,‬עלייה של ‪ 7‬אחוזים בממוצע‪ .‬ברם‪ ,‬בעוד ששיעור‬ ‫העוני במשפחות יהודיות גדל באותה תקופה ב־‪ 1.4‬אחוזים‪ ,‬שיעור העוני‬ ‫בקרב ערביי ישראל גדל‪ ,‬בעשור זה‪ ,‬מ־‪ 47.6‬ל־‪ 54.3‬אחוזים‪ ,‬גידול של ‪14‬‬ ‫אחוזים‪ .‬קו העוני מוגדר כהכנסה השווה ל־‪ 50‬אחוזים או פחות מן ההכנסה‬ ‫החציונית של משפחות בישראל‪.‬‬ ‫לוח‪ :‬שיעור העוני בקרב משפחות בישראל‬ ‫אחרי תשלומי העברה ומסים ישירים‪ ,‬ב־‪ %‬מסך המשפחות‬ ‫שיעור העוני הכללי‬ ‫משפחות יהודיות‬ ‫משפחות ערביות‬ ‫‪2002‬‬ ‫‪18.1‬‬ ‫‪13.9‬‬ ‫‪47.6‬‬ ‫‪2005‬‬ ‫‪20.6‬‬ ‫‪15.9‬‬ ‫‪52.1‬‬ ‫‪2012‬‬ ‫‪19.4‬‬ ‫‪14.1‬‬ ‫‪54.3‬‬ ‫המקור‪ :‬מרכז אדוה‪ :‬תמונת מצב חברתית ‪ ,2013‬ינואר ‪.2014‬‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫‪163‬‬ ‫מיהו חרדי?‬ ‫גם בהשוואות בינלאומיות‪ ,‬שיעור העוני בישראל הוא גבוה‪ ,‬יחסית‪ ,‬לעומת‬ ‫שאר הארצות החברות ב־‪ .OECD‬בשיעור המשפחות מתחת לקו העוני‪,‬‬ ‫נמצאת ישראל במקום השני‪ ,‬מיד אחרי מקסיקו‪ .‬שיעור העוני הממוצע בקרב‬ ‫משפחות‪ ,‬אחרי תשלומי העברה ומסים ישירים‪ ,‬בארצות ה־‪ OECD‬היה ‪11.1‬‬ ‫אחוזים‪ .‬תחולת העוני בישראל הייתה גבוהה ב־‪ 43‬אחוז מממוצע זה‪ .‬תחולת‬ ‫העוני בישראל הייתה גבוה בלמעלה מפי ‪ 2.5‬מאשר בארצות סקנדינביה‪ .‬יש‬ ‫הטוענים כי אם כוללים בתחולת העוני את הערבים והחרדים‪ ,‬מצבם של‬ ‫השאר טוב יותר ודומה לזה שבארצות מתפתחות אחרות‪ .‬זה נכון‪ ,‬אבל מדובר‬ ‫ב"תרגיל סטטיסטי" ‪ -‬שהרי גם הערבים וגם החרדים הם חלק אינטגרלי‬ ‫מאוכלוסיית ישראל‪ ...‬בארבע־עשרה השנים האחרונות‪ ,‬עלתה תחולת העוני‬ ‫(‪)11‬‬ ‫בקרב הערבים והחרדים בישראל באופן חד מאוד‪ ,‬למעלה מ־‪ 50‬אחוזים‪.‬‬ ‫לגבי משקי בית החרדיים ישנם אומדנים שונים‪ ,‬וייתכן שהדבר נובע מן ההגדרה‬ ‫הסובייקטיבית של מושג ה"חרדיות"‪ .‬אנשים מגדירים את עצמם כ"חרדים"‬ ‫לפי מידת הדתיות שלהם‪ .‬יובל אליצור פרסם ספר‪ ,‬יחד עם עיתונאי אמריקאי‬ ‫בשם לורנס מלקין (‪ )Lawrence Malkin‬שראה אור בארצות־הברית ב־‪,2013‬‬ ‫עסק בניתוח מעמדם ועמדותיהם של החרדים בישראל‪ )12(.‬בספרם כתבו כי לפי‬ ‫הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ ,‬לקראת סוף ‪ ,2009‬נמנו כ־‪ 600‬אלף מתושבי‬ ‫ישראל על הקהילות החרדיות‪ ,‬שהם כ־‪ 10‬אחוזים מהאוכלוסייה היהודית כולה‬ ‫(לפי אומדנים אחרים‪ ,‬מספר החרדים בישראל מגיע ל־‪ 700‬אלף ואף יותר)‪ .‬מה‬ ‫שברור הוא‪ ,‬שהאוכלוסייה החרדית גדלה במהירות‪ ,‬כמו גם חלקם באוכלוסייה‪.‬‬ ‫זאת‪ ,‬בעיקר בגלל שיעור הילודה הגבוה המגיע ליותר מכפול לעומת ממוצע‬ ‫שיעור הילודה בקרב שאר האוכלוסייה היהודית‪ .‬מנתוני רישום התלמידים לשנת‬ ‫‪ ,2013‬עולה כי לראשונה בתולדותיה של ישראל‪ ,‬מספרם של ילדים בני שש‬ ‫במוסדות חינוך דתיים וחרדיים עולה על מספרם של תלמידים חילונים‪.‬‬ ‫לפי נתונים שפורסמו על ידי הלשכה לסטטיסטיקה בשנתון של ‪ ,2012‬מבין‬ ‫‪ 3.8‬מיליון יהודים בני ‪ 20‬ומעלה‪ 8.8 ,‬אחוזים הגדירו את עצמם כחרדים‪9.6 ,‬‬ ‫(‪)13‬‬ ‫אחוזים – כדתיים‪ 38.2 ,‬אחוזים – כמסורתיים‪ ,‬ו־‪ 43.4‬כחילונים‪.‬‬ ‫אפיונים סוציו־כלכליים חשובים ביותר פועלים לרעת המשפחות חרדיות‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬שיעור התעסוקה הנמוך ביותר בקרב הגברים‪ ,‬המגיע לכמחצית שיעור‬ ‫התעסוקה בקרב גברים יהודים שאינם חרדים‪ .‬בשנים האחרונות‪ ,‬הסתמנה‬ ‫מגמת עלייה בקרב נשים חרדיות‪ ,‬בשיעור התעסוקה‪ ,‬אך עדיין נשאר פער‬ ‫‪164‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫של ‪ 75‬אחוזים‪ ,‬לעומת נשים חילוניות‪ ,‬בשיעור תעסוקתן‪ )14(.‬ממילא‪ ,‬רמת‬ ‫ההכנסה של המשפחות החרדיות נמוכה בהרבה בהשוואה להכנסתן של‬ ‫משפחות יהודיות לא חרדיות‪.‬‬ ‫מכל מקום‪ ,‬הערבים והחרדים‪ ,‬בעלי ההכנסות הנמוכות‪ ,‬מהווים כ־‪ 30‬אחוזים‬ ‫מאוכלוסיית ישראל ומצבם משתקף בנתונים הממוצעים של התחלקות‬ ‫ההכנסות בה‪ .‬זוהי בעיה ממשית שצריך להתמודד עמה על ידי העלאת שיעור‬ ‫התעסוקה וההכנסות בקרבם‪ ,‬אבל אי־אפשר "למחוק" אוכלוסיות אלה כדי‬ ‫"לשפר" ו"ליפות" את התמונה‪.‬‬ ‫שחיקת מעמד הביניים‬ ‫אחת התוצאות של תהליך רב שנים זה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬של העמקת הפערים בהתחלקות‬ ‫ההכנסות‪ ,‬היא שחיקתו של מעמד הביניים בישראל‪ ,‬הן מספרית והן ברמת‬ ‫ההכנסות‪ .‬ככל שגדל אי־השוויון כך מצטמצם‪ ,‬מספרית‪ ,‬מעמד הביניים‪ ,‬וכיום‪,‬‬ ‫הוא מהקטנים ביותר בארצות המערב‪ .‬בארצות סקנדינביה‪ ,‬משקי הבית ברובד‬ ‫הבינוני (הרובד הבינוני כולל את כל משקי הבית שהכנסתם מגיעה ל־‪ 75‬אחוזים‬ ‫עד ‪ 125‬אחוזים מן ההכנסה החציונית ברוטו של משפחה) מכלל משקי הבית‬ ‫מהווים בין ‪ 55‬ל־‪ 63‬אחוזים מכלל משקי הבית‪ ,‬במערב אירופה חלקם מגיע‬ ‫ל־‪ 45‬עד ‪ 55‬אחוזים‪ ,‬ובארצות־הברית קרוב ל־‪ 39‬אחוזים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ב־‪,2011‬‬ ‫חלקו של המעמד הבינוני בישראל‪ ,‬מכלל משקי הבית‪ ,‬היה פחות מ־‪ 30‬אחוזים‪.‬‬ ‫זאת‪ ,‬לעומת ‪ 36‬אחוזים מכלל המשפחות בשנת ‪ )15(.2000‬והרי שכבות הביניים‬ ‫הן הבסיס הכלכלי‪ ,‬החברתי והפוליטי בחברה מודרנית דמוקרטית‪.‬‬ ‫מדי שנה‪ ,‬מפרסם האו"ם את מדד ההתפתחות האנושית (‪Human Development‬‬ ‫‪ .)Index – HDI‬ב־‪ ,2011‬דורגה ישראל‪ ,‬לפי מדד זה‪ ,‬במקום ה־‪ 16‬בין המדינות‬ ‫המתפתחות‪ .‬לפי נתונים השוואתיים‪ ,‬מדורגת ישראל למעלה מהממוצע בתחומים‬ ‫כמו בריאות‪ ,‬ביטחון אישי ושביעות רצון כללית‪ ,‬אבל מתחת לממוצע בתעסוקה‪,‬‬ ‫(‪)16‬‬ ‫צפיפות הדיור‪ ,‬חינוך‪ ,‬קהילתיות‪ ,‬מעורבות חברתית ואיכות הסביבה‪.‬‬ ‫סוגיה בפני עצמה היא הלכידות החברתית ומקומה של ישראל בדירוג זה‪.‬‬ ‫חוקרים מקרן ברטלסמן הגרמנית‪ ,‬היוקרתית‪ ,‬יחד עם חוקרים מאוניברסיטת‬ ‫ג'ייקובס מברמן שבגרמניה‪ ,‬בדקו את הלכידות החברתית במדינות האיחוד‬ ‫האירופי וה־‪ ,OECD‬בשנים ‪ )17(,2012-2009‬בשלושה תחומים התורמים‬ ‫לחיזוקה‪ :‬שפע כלכלי‪ ,‬התפלגות הכנסות הוגנת והתקדמות טכנולוגית לכיוון‬ ‫צדק צדק תרדוף – אך הוא בורח‬ ‫‪165‬‬ ‫של חברת ידע‪ .‬אחד הממצאים היה שרמת הלכידות החברתית בישראל היא מן‬ ‫הנמוכות בעולם המערבי‪ ,‬והיא דורגה במקום ה־‪ 27‬מבין ‪ 34‬מדינות‪ .‬מקומה‬ ‫הנמוך של ישראל במדד הלכידות החברתית נבע גם מחוסר קבלה קיצוני של‬ ‫האחר‪ ,‬חוסר אמון במוסדות הפוליטיים והחברתיים ותפיסה נמוכה מאוד של‬ ‫הוגנות על ידי הציבור הישראלי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬זכתה ישראל לציון גבוה‪ ,‬במחקר‬ ‫זה‪ ,‬בתחום האיכות והכמות של הקשרים החברתיים‪ .‬המסקנה המתבקשת‬ ‫היא כי השסעים המעמיקים בישראל בין יהודים וערבים‪ ,‬בין קבוצות דתיות‬ ‫שונות ובין הישראלים לבין עצמם‪ ,‬גרמו ‪ -‬כמגמה ארוכת טווח ‪ -‬להחלשת‬ ‫הסולידריות הפנימית והלכידות החברתית בה‪ .‬יש לכך השלכות מרחיקות‬ ‫לכת‪ ,‬לא רק בהיבט הכלכלי־חברתי אלא גם במעמדה הבינלאומי של ישראל‬ ‫ובכושרה לעמוד בלחצים מדיניים הולכים ומתגברים‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫ראו‪ :‬מרכז אדוה‪" :‬תמונת המצב החברתית ‪ ,"2013‬ינואר ‪.2014‬‬ ‫ראו‪ :‬מרכז אדוה‪" :‬עובדים‪ ,‬מעסיקים ועוגה לאומית"‪ .‬דו"ח לשנת ‪.1.5.2013 .2012‬‬ ‫המאוֹ ן העליון בעוגת ההכנסות‪ ,‬עמ' ‪.26‬‬ ‫לוח‪ :‬חלקו של ֵ‬ ‫שם‪ ,‬לוח ב'־‪ ,4‬עמ' ‪.39‬‬ ‫ראו‪ ,‬למשל‪:‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫בנק ישראל דין וחשבון ‪ ,2012‬עמ' ‪.1‬‬ ‫הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ ,‬שנתון ‪ ,2012‬לוח ‪ ,28.15‬עמ' ‪.1025‬‬ ‫ראו גם‪ :‬מרכז אדוה‪ :‬ד"ר שלמה סבירסקי‪ ,‬אתי קונור־אטיאס‪" :‬תמונת מצב‬ ‫חברתית ‪ ,"2012‬דצמבר ‪.2012‬‬ ‫ראו‪:‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪Income Inequality – Economic Disparities and the Middle Class in Affluent‬‬ ‫‪Countries, Edited by Janet C. Gornick and Markus Jant, Stand ford University‬‬ ‫‪Press, 2013.‬‬ ‫‪OECD Statextracts, Income distribution and Poverty, January 2014.‬‬ ‫‪ .9‬שם‪.‬‬ ‫‪ .10‬ראול טייטלבאום‪ ,‬הפתרון הביולוגי – שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה‪,‬‬ ‫קו אדום‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד;‬ ‫"‪Raul Teitelbaum: Die biologische Lösung Wie die Schoh "wiedergutgemacht‬‬ ‫‪wurde. zu Klampen Verlag.‬‬ ‫‪ .11‬המקור‪ :‬הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועיבודי בנק ישראל‪ .‬ראו גם‪ :‬בנק ישראל‪,‬‬ ‫דין וחשבון ‪ ,2012‬לוח ח־‪ ,1‬מדדי אי־שוויון ועוני‪ ,‬עמ' ‪.239‬‬ ‫‪166‬‬ ‫ראול טייטלבאום‬ ‫‪Orthodox Threat to Democracy and the‬־‪12."The War Within Israel's Uitra‬‬ ‫‪York-London.‬־‪Nation", Overlook Duckworth, New‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ :‬שנתון ‪ ,2012‬לוח ‪ ,7.6‬בני עשרים ומעלה לפי‬ ‫דתיות‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‪ :‬פני החברה בישראל‪ ,‬דו"ח מס' ‪ ,5‬אוקטובר‬ ‫‪.2012‬‬ ‫ראו‪ :‬מרכז אדוה‪ :‬תמונת המצב החברתית ‪.2012‬‬ ‫ראו‪ :‬בנק ישראל‪ ,‬דין וחשבון ‪ ,2012‬עמ' ‪.259-255‬‬ ‫‪17. Bertelsman Stiftung : Gesellschaftlicher Zusammenhalt im Internationalen‬‬ ‫‪Vergleich, 2009-2012.‬‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫מותר להניח‪ ,‬שאין דבר מרגיז יותר בחיי יום־יום משקר שמטיחים לנו בפנינו‪.‬‬ ‫לא פעם גובר הרוגז גם כשהשקר אינו מכוון אלינו כלל‪ .‬אנו כועסים למקרא‬ ‫ועדים בבית המשפט‪ ,‬של פוליטיקאים שה"אמת" שבפיהם‬ ‫שקריהם של נאשמים ֵ‬ ‫היא תמיד כל כך פוליטית‪ ,‬שראוי לפקפק בכל פרט ופרט שהם משמיעים‪.‬‬ ‫השאלה האם רשאים אנו לשקר היא שאלה מוסרית בעיקרה‪ .‬כולנו מלמדים‬ ‫את ילדינו שהדבר אסור‪ ,‬כך חונכנו וזו דרך החיים‪ ,‬בעיקרה‪ .‬אך הנה‪ ,‬עדים‬ ‫אנו כמעשה שכמעט מדי יום‪ :‬עדים – ובעיקר נאשמים – מעידים שקר בבתי‬ ‫המשפט ואין מעמידים אותם לדין‪.‬‬ ‫"מעדיף את ִ ּג ְר ַסת א' על ִ ּג ְר ַסת ב'"‬ ‫הנושא של אמירת שקר בפומבי אינו מיוחד לישראל‪ .‬לא מכבר פסק בית המשפט‬ ‫העליון בארצות־הברית פה אחד‪ ,‬שאמירת שקרים על מועמד במערכת בחירות‪,‬‬ ‫העלולים להביא להעמדתו לדין‪ ,‬היא עוולת נזיקין‪ )1(.‬לפסק דין זה יהיו לבטח‬ ‫גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס ועיתונאי לשעבר‪.‬‬ ‫‪168‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫השלכות בעתיד‪ .‬כפי שנראה להלן‪ ,‬אמירת שקר אינה עוולת נזיקין לפי הפסיקה‬ ‫בישראל‪ )2(.‬מה המדיניות כלפי נאשמים המשיבים "לא אשם" בתשובה לשאלת‬ ‫בית המשפט הקורא את כתב האישום באוזניהם ובפסק הדין קובע בית המשפט‬ ‫שלא אמרו אמת? המונח "שיקרו" אינו תמיד השגור בפסקי הדין‪ .‬בפסקי הדין של‬ ‫בית המשפט העליון שדנו בפרשת הנשיא לשעבר‪ ,‬משה קצב‪ ,‬מצאנו את המונחים‬ ‫"המערער נתפס בשקריו בעניינים רבים"‪" ,‬כן נקבע כי שקריו של המערער‪,"...‬‬ ‫"עוד נקבע‪ ,‬כי שקריו הבוטים של המערער אינם נעלמים 'במטה קסמים' כאשר‬ ‫מועלית הטענה החלופית ושקריו של המערער תומכים ומחזקים את ִ ּג ְר ָס ָת ּה של‬ ‫א' ומרוקנים מתוכן את ה ִ ּג ְר ָסה החלופית‪ ,"...‬במקום מסוים גם נאמר "נקבע‪,‬‬ ‫כי דבקותו של המערער בשקר"‪ )3(,‬ובמשפט דמיאניוק הידוע – שזוּכה‪ ,‬בסופו‬ ‫של דבר‪ ,‬בערעור בבית המשפט העליון – נאמר במפורש כי שיקר‪ )4(.‬אישית‪,‬‬ ‫השתמשתי בלשון "מעדיף את ִ ּג ְר ַסת א' על ִ ּג ְר ַסת ב'" במקום לקבוע נחרצות‬ ‫שהאחד שיקר ביודעין בעדותו תחת אזהרה‪.‬‬ ‫ֹא־ת ֲענֶ ה‬ ‫עבירה‪" :‬ל ַ‬ ‫הדיבר התשיעי קבע‪ ,‬כבר לפני אלפי שנים‪ ,‬שעדות שקר היא ֵ‬ ‫ְב ֵר ֲע ָך ֵעד ׁ ָש ֶקר‪ )5(",‬אבל לא קבע בצדה עונש‪ ,‬והפועל "שקר" נזכר בתנ"ך כתופעה‬ ‫בזויה ונקלה למעלה ממאתיים פעמים‪.‬‬ ‫בחיי היום־יום אנו נתקלים בשקרים על ימין ועל שמאל‪ .‬יש אומרים שאין אדם‬ ‫שאינו משקר‪ ,‬אפילו לעתים קרובות‪ ,‬כלומר אינו אומר אמת‪ ,‬גם אם לא בכוונת‬ ‫זדון‪ ,‬מה שמכונה "שקר לבן"‪ .‬האם כל אימת ששואלים אדם "מה שלומך?" והוא‬ ‫משיב "בסדר"‪ ,‬הוא גם מתכוון לכך או שהוא מתחמק מדיון במצב בריאותו‬ ‫הרעוע?‬ ‫מי שמסתכן באמירת שקר על זולתו הוא זה המוציא עליו שם רע‪ ,‬בניגוד לחוק‬ ‫איסור לשון הרע‪ )6(.‬לשון הרע על הזולת אינה רק אמירת אי־אמת‪ ,‬בהתאם‬ ‫להגדרות בחוק‪ .‬גם אמירת אמת שיש בה לשון הרע היא עוולה אזרחית העשויה‬ ‫להביא לפסק דין של פיצוי‪ .‬מי שמוציא על זולתו לשון הרע שהיא אמת‪ ,‬חייב גם‬ ‫לעמוד באמת המידה של היות הפרסום בעל עניין ציבורי‪ )7(,‬המצדיק את פרסום‬ ‫האמרה לא יחויב בתשלום פיצוי‪ .‬כדוגמה‪ ,‬אם יפרסם‬ ‫האמרה‪ ,‬כדי שהאומר את ִ‬ ‫ִ‬ ‫אדם על זולתו שהוא גנב ‪ -‬לשון הרע ללא ספק – בלא שאותו אדם הורשע‬ ‫בבית המשפט בגניבה‪ ,‬יהיה האמור חייב להוכיח‪ ,‬במקרה של תביעה נגדו‪ ,‬גם את‬ ‫עובדת היות הנפגע גנב וגם את העניין הציבורי בפרסום‪ .‬בעניין זה פסק בעבר‬ ‫בית המשפט‪ )8(,‬שאם הוגשה תלונה כנה למשטרה על חשד שפלוני גנב‪ ,‬בלא‬ ‫שהדבר זכה לפרסום בניגוד לחוק‪ ,‬לא יראו בה לשון הרע‪ .‬אולם מי שהתלונן‬ ‫במשטרה תלונת שווא‪ ,‬תהיה תלונתו לשון הרע וכרוכה בתשלום פיצויים‪.‬‬ ‫‪169‬‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫תלוי בתוצאה של פרסום הידיעה‬ ‫אולם אם נסטה מדיני לשון הרע‪ ,‬ניווכח אל־נכון שלא כל אמירת אי־אמת‪ ,‬או‬ ‫שקר מובהק‪ ,‬יש בה פסול משפטי‪ ,‬גם אם הציבור סולד מן השקר‪ .‬לדוגמה‪ :‬אם‬ ‫יפרסם עיתון ידיעה שייאמר בה שממחר יהיו מי הים מתוקים וראויים לשתייה‬ ‫עבירה? מן הסתם התשובה לכך תהיה שלילית‪.‬‬ ‫– שקר בעליל ‪ -‬האם יעבור ֵ‬ ‫אבל אם יפרסם שעל שפת ימה של תל־אביב נתגלו עפרות זהב – בידיעה‬ ‫עבירה? יש סיכוי סביר שכן‪ .‬הדבר יהיה‬ ‫שמדובר בידיעה שקרית – האם יעבור ֵ‬ ‫תלוי בתוצאתו של פרסום הידיעה‪.‬‬ ‫(‪)9‬‬ ‫דברים אלה עולים מלשונו של החוק‪:‬‬ ‫(א) המפרסם או משעתק ִאמרה‪ ,‬שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד‬ ‫ובהלה בציבור או להפריע את שלומו‪ ,‬והוא יודע‪ ,‬או יש לו יסוד להניח‪ ,‬שהן‬ ‫כוזבות‪ ,‬דינו ‪ -‬מאסר שלוש שנים‪.‬‬ ‫(ב) באישום לפי סעיף קטן (א) תהא לנאשם הגנה טובה בטענה שלא‬ ‫שהאמרה‪ ,‬השמועה או הידיעה הן כוזבות‪,‬‬ ‫ִ‬ ‫ידע‪ ,‬או שלא היה לו יסוד להניח‪,‬‬ ‫ובלבד שהוכיח שנקט אמצעים סבירים כדי לאמת את דיוקן לפני פרסומן‪.‬‬ ‫על יסוד לשון זו של הסעיף אמרנו שיהיו פרסומי שקר פטורים מעונש ויש‬ ‫שלא יהיו‪ .‬נראה‪ ,‬שהמפרסם ִאמרה‪ ,‬שמועה או ידיעה שאינה עלולה לעורר פחד‬ ‫עבירה‪.‬‬ ‫ובהלה בציבור או להפריע את שלומו‪ ,‬גם אם היא כוזבת‪ ,‬אינו עובר ֵ‬ ‫עבירה‪ ,‬בלי להתייחס‬ ‫אכן‪ ,‬יש מקרים שבהם החוק קובע במפורש שפרסומו הוא ֵ‬ ‫עבירת ההמרדה כרוכה‬ ‫כלל לשאלה אם הפרסום היה אמת או לא‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ֵ ,‬‬ ‫בעונש מאסר של חמש שנים‪ .‬המרדה מוגדרת בחוק כך‪:‬‬ ‫(‪)10‬‬ ‫לענין סימן זה‪" ,‬להמריד" הוא אחת מאלה‪:‬‬ ‫(‪ )1‬להביא לידי שנאה‪ ,‬בוז או אי־נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או‬ ‫המשפט שלה שהוקמו כדין;‬ ‫(‪ )2‬להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג‪ ,‬בדרכים לא כשרות‪,‬‬ ‫שינויו של דבר שיסודו בדין;‬ ‫(‪ )3‬לעורר אי־רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;‬ ‫(‪ )4‬לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין‪.‬‬ ‫‪170‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫ואילו להלן(‪ )11‬נאמר כי "באישום לפי סעיפים ‪ 133‬או ‪ 134‬לא תהא הגנה‬ ‫שהפרסום שיש בו לפי הטענה כדי להמריד הוא אמת"‪ .‬דהיינו‪ ,‬כל אחד ממעשי‬ ‫עבירה על החוק‪ ,‬בין אם יש אמת בפרסום ובין אם‬ ‫ההמרדה האמורים הוא ֵ‬ ‫עבירה על‬ ‫אין‪ .‬בהגבלות מסוימות גם פרסום מתוך מטרה להסית לגזענות הוא ֵ‬ ‫החוק‪ ,‬בין אם יש בו אמת ובין אם אין‪ ,‬וגם העונש הצפוי לעובר אותה הוא‬ ‫(‪)12‬‬ ‫חמש שנות מאסר‪.‬‬ ‫עבירת המרמה‬ ‫כמו כן‪ ,‬הצגת עובדה שקרית כאמת עלולה להיכנס להגדרות ֵ‬ ‫(‪)13‬‬ ‫ואז צפוי בגינה עונש‪.‬‬ ‫עדות כוזבת בהליך שיפוטי‬ ‫בית הנבחרים של קירגיסטאן אישר לא מכבר חוק‪ ,‬הקובע שכל פרסום ביודעין‬ ‫בעבירה שכזו צפוי למאסר של‬ ‫ֵ‬ ‫עבירה פלילית‪ .‬מי שיורשע‬ ‫של אי־אמת הוא ֵ‬ ‫(‪)14‬‬ ‫ארבע שנים או לקנס שווה ל־‪.4,000$‬‬ ‫עבירת השקר הבולטת ביותר היא זו של עדות שקר בבית משפט‪.‬‬ ‫אכן‪ֵ ,‬‬ ‫המעיד בהליך שיפוטי‪ ,‬ביודעין‪ ,‬עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה‬ ‫הנדונה באותו הליך‪ ,‬הרי זו עדות שקר‪ ,‬ודינו ‪ -‬מאסר שבע שנים; עשה כן‬ ‫(‪)15‬‬ ‫בעד טובת הנאה‪ ,‬דינו ‪ -‬מאסר תשע שנים‪.‬‬ ‫ואם מדובר בעדות כוזבת בתצהיר‪ ,‬הרי ‪-‬‬ ‫מי שביודעין מוסר תצהיר שקר‪ ,‬בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה‬ ‫ושלא בהן צדק‪ ,‬לפני מי שהוסמך לקבל את התצהיר‪ ,‬דינו ‪ -‬מאסר שלוש‬ ‫(‪)16‬‬ ‫שנים‪.‬‬ ‫"מעיד בהליך שיפוטי" הוא עד וגם נאשם‪ ,‬אך לא במסגרת התשובה לשאלת‬ ‫בית המשפט אם מודה הוא באמור בכתב האישום או לא‪ .‬זו עדיין אינה עדות‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬אם מחליט הנאשם להעיד כעד הגנה של עצמו‪ ,‬הרי הוא מוזהר על ידי‬ ‫בית המשפט ככל עד אחר ואז תחול עליו הוראת החוק הנ"ל‪.‬‬ ‫ככלל‪ ,‬אפשר לומר שרוב הוראות דיני העונשין חלות גם על בתי הדין הצבאיים‪,‬‬ ‫על בית הדין ִ‬ ‫המנהלי ועל בית הדין לעבודה ועל הליכים בפני בורר‪ )17(.‬אפילו‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫‪171‬‬ ‫לגבי בתי הדין הרבניים יש הוראה בנדון‪ ,‬האומרת‪" :‬לפני קבלת העדות יזהיר‬ ‫(‪)18‬‬ ‫בית הדין את העד כדין וכחוק שיגיד את האמת ושלא יכבוש עדותו‪".‬‬ ‫ראוי לציין שתקנון האתיקה של העיתונאים גם הוא נדרש לאמת‪ ,‬בקובעו כי‬ ‫"לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת‪ ,‬אינו מדוייק‪,‬‬ ‫(‪)19‬‬ ‫מטעה או מסולף"‪.‬‬ ‫אלא שמן המפורסמות היא‪ ,‬שאין למועצת העיתונות "שיניים" העשויות‬ ‫להעניש את אמצעי התקשורת שאינו מפרסם אמת‪ .‬לכל היותר פוסק בית‬ ‫דין של מועצת העיתונות פסק דין נגד המפרסם שקר‪ ,‬אך אין דרך לחייב את‬ ‫אמצעי התקשורת לפרסם את פסק הדין‪.‬‬ ‫חובת דיווח האמת מעוגנת גם לגבי רשות השידור הציבורית‪ ,‬בזו הלשון‪:‬‬ ‫‪( .7‬א)‪( ...‬ב)‪( ...‬ג) תאגיד השידור הציבורי יספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני‬ ‫היום‪ ,‬באופן מקצועי‪ ,‬הגון‪ ,‬אחראי‪ ,‬עצמאי‪ ,‬ביקורתי‪ ,‬נטול פניות ואמין‪,‬‬ ‫בשקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית‬ ‫(‪)20‬‬ ‫ולחובת הדיווח לציבור‪.‬‬ ‫עדות שקר בחקירה‬ ‫אמצעי התקשורת בארצות־הברית נוקטים יד קשה נגד מפרסמי שקרים‪ .‬לפני‬ ‫שנים אחדות‪ ,‬חייב הניו יורק טיימס את אחד מכתביו הבכירים להתפטר‬ ‫משנתגלתה סדרת כתבות שלו שהיו כולן המצאות ופרי הדמיון‪ ,‬והיו מקרים‬ ‫נודעים נוספים‪ )21(.‬האם היו פיטורים של עיתונאים בישראל שפרסמו ידיעות‬ ‫שקריות ביודעין? לי לא ידוע על כך‪.‬‬ ‫לא ידוע לי על משפטים שהוגשו נגד נאשמים שטענו בעדויותיהם תחת‬ ‫אזהרה בבית המשפט טענות שקריות בעליל‪ .‬לכאורה – אך לא למעשה – ניתן‬ ‫להעמיד נאשמים כאלה לדין מעבר להאשמות שהוגשו נגדם ושבהן הם כפרו‪,‬‬ ‫אך הדבר אינו מקובל‪ .‬אכן‪ ,‬ככלל‪ ,‬מדיניות המשטרה והתביעה לגבי פתיחה‬ ‫בחקירה נגד אנשים שמסרו עדות במשפט‪ ,‬בחשד לכך שהם העידו עדות שקר‪,‬‬ ‫היא מצמצמת מאוד‪ .‬בית המשפט העליון כבר פסק‪ ,‬גם בהקשר זה‪ ,‬שדי בעדות‬ ‫(‪)22‬‬ ‫שקר שניתנה בלא אזהרה כדי להעמיד את המעיד למשפט פלילי‪.‬‬ ‫אין הדבר דומה למשפטים לא מעטים שהוגשו באישום של עדות שקר‬ ‫בחקירה‪ ,‬כלומר מדובר במקרים שבהם האישום של מתן עדות שקר הוא‬ ‫‪172‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫אישום מקורי‪ .‬אחד המשפטים הידועים בנושא זה נערך בירושלים‪ ,‬בשנות‬ ‫השמונים‪ ,‬ובו הואשם קצין משטרה במתן עדות שקר בפרשת חקירת רצח‪.‬‬ ‫(‪ )23‬הייתה זו הפרשה שהתפתחה לימים בעקבות רצח רחל הלר‪ :‬עמוס ברנס‬ ‫בעבירה‪ ,‬ערעורו נדחה‪ ,‬ומשפטו של קצין המשטרה נערך בעקבות‬ ‫ֵ‬ ‫הורשע‬ ‫עדותו במשפטו של ברנס‪ .‬בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו ברוב‬ ‫דעות‪ ,‬ואילו בית המשפט העליון זיכה אותו עקב היעדר סיוע‪ .‬ההלכה היא‪,‬‬ ‫שהרשעה בעדות שקר טעונה סיוע כלשהו‪ .‬נזכור נא‪ ,‬שלימים נערך לברנס‬ ‫משפט חוזר והוא זוכה‪ )24(.‬עד היום לא הורשע‪ ,‬אפוא‪ ,‬איש ברצח של רחל‬ ‫הלר‪.‬‬ ‫לפני שנים מעטות‪ ,‬עלה שוב נושא עדות השקר לחדשות כשאיש ציבור היה‬ ‫הנאשם‪ )25(.‬בפרשה זו הרחיב בית המשפט המחוזי – לא הוגש ערעור על פסק‬ ‫עבירת עדות השקר ואמר‪ ,‬בין היתר‪:‬‬ ‫הדין – את הדיבור על מהותה של ֵ‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬חרף כל הנסיבות המקלות וכל מערך השיקולים הרחב‬ ‫שבית המשפט היה מוכן לשקול – נותר השקר‪ .‬והשקר הוא שקר‪ ,‬ובשקר‬ ‫יש קלון‪ .‬מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שעדות השקר ניתנה ביחס‬ ‫לפעולותיו של הנגבי כשר‪ ,‬שמעמדו מעמד של נאמן כלפי הציבור‪ .‬השאלה‬ ‫הניצבת בפני בית המשפט היא במידה רבה שאלה ערכית‪ .‬הנוכל לקבוע כי‬ ‫בשקר אין קלון? ואולם‪ ,‬השאלה אינה רק שאלה ערכית‪ .‬השאלה העומדת‬ ‫נוגעת למעמד הכנסת‪ ,‬לכבודה‪ ,‬ליוקרתה‪ ,‬ולאמון הציבור הנושא אליה‬ ‫את עיניו‪ ,‬ומצפה לראות בנבחריו דוגמה ומופת של מידות טובות‪ ,‬תום לב‬ ‫ונטילת אחריות‪ .‬יוצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬כי שאלת הקלון אינה רק עניינו של הנגבי‪.‬‬ ‫שאלת הקלון היא גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬עניינה של הכנסת וחברי הכנסת‪ .‬היא‬ ‫גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬עניינו של הציבור כולו‪ .‬נוכח תכלית החקיקה‪ ,‬ובשים לב‬ ‫למטרות שהיא מבקשת להשיג‪ ,‬המסקנה המתחייבת היא שיש לקבוע כי‬ ‫(‪)26‬‬ ‫עבירה שיש עמה קלון‪.‬‬ ‫העבירה אותה עבר הנגבי‪ ,‬היא ֵ‬ ‫ֵ‬ ‫לבית המשפט העליון היו הזדמנויות לקבוע עוד הלכות בקשר לאמירת שקר‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬אין שקר כלול ברשימת העוולות האזרחיות‪ .‬אדם אינו יכול לתבוע את‬ ‫זולתו בתביעת נזיקין משום ששיקר לו‪ .‬כך פסק בית המשפט העליון‪:‬‬ ‫תפארתה של המדינה היא שתשכיל למנוע ככל האפשר עיוות־דין ופסקי־‬ ‫דין מוטעים בשעריה כתוצאה מעדויות שקר ולכן נקבעה עדות שקר‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫‪173‬‬ ‫שעבירה של עדות שקר באה להגן על הציבור‬ ‫ֵ‬ ‫כעבירה פלילית‪ .‬ברור לכן‬ ‫ֵ‬ ‫עבירה פלילית שאינה יכולה להיכלל בגדר עוולה‬ ‫ולא על הפרט‪ ,‬ועל כן זו ֵ‬ ‫(‪)27‬‬ ‫אזרחית‪...‬‬ ‫לעבירה הפלילית של עדות שקר‪ ,‬הרי חובתו של המעיד – פסק בית‬ ‫ֵ‬ ‫ואשר‬ ‫המשפט – היא חובה ציבורית לבית המשפט‪ ,‬לא לפרטים המעידים או שאינם‬ ‫מעידים במשפט‪ .‬כך אמר בית המשפט‪" :‬חובת האמת אשר חב העד‪ ,‬חובה‬ ‫(‪)28‬‬ ‫ציבורית היא לבית המשפט‪ ,‬ואין היא חובה שחב העד לבעלי הדין‪".‬‬ ‫זאת ועוד‪:‬‬ ‫פירושו הנכון של איסור עדות שקר הוא שאין הוא נועד לטובתו או להגנתו‬ ‫של בעל־דין‪ ,‬והנזק שנגרם על ידי עדות שקר לאחד מבעלי־הדין אינו מסוגו‬ ‫או מטבעו של הנזק שאותו נתכוון המחוקק למנוע כשציווה להעיד אמת‪...‬‬ ‫הפירוש הנכון הזה של איסור עדות השקר יש בו‪ ,‬בעיצומו של דבר‪ ,‬משום‬ ‫קביעת מדיניות משפטית‪ :‬סכנת ההתנגשות בין חובת האמת לבין אינטרס‬ ‫של בעל־דין היא הנותנת שיש לפרש את איסור עדות השקר כ"חובה‬ ‫(‪)29‬‬ ‫ציבורית בלבד"‪.‬‬ ‫מהו "האינטרס של הצדק"‬ ‫האם יש מעמד מיוחד למי שהעיד עדות שקר והוא חוזר בו‪ ,‬כעבור זמן‪,‬‬ ‫מן השקרים? בארצות־הברית חתמו‪ ,‬לאחרונה‪ ,‬עשרים ושלושה שופטים‬ ‫ותובעים בדימוס על עצומה נגד העמדתו לדין של אדם שביקש לחזור בו‬ ‫מעדות קודמת‪.‬‬ ‫נסון‪ ,‬שביקש לחזור בו מן העדות‬ ‫המדינה ביקשה להעמיד לדין את וִ ילִ י ג'וֹ ְ‬ ‫נסון‪ ,‬בן ‪ ,42‬נפצע בעת ירי בין חברים‪,‬‬ ‫שמסר בשנת ‪ ,1994‬במשפט רצח‪ .‬ג'וֹ ְ‬ ‫בשנת ‪ .1992‬הוא זיהה את היורה במשפטו‪ ,‬אולם בשנת ‪ ,2011‬חזר בו מ ִ ּג ְר ָסתוֹ‬ ‫ואלְ ֶ ּב ְרט ִק ְיר ְק ַמן‪ ,‬המרצים עונש של‬ ‫בעת ניהול משפט חוזר של ֶס ְד ִריק ָקאל ַ‬ ‫נסון שהוא‬ ‫מאסר עולם לאחר שהורשעו באותו משפט רצח‪ .‬עכשיו אמר ג'וֹ ְ‬ ‫זיהה את האדם הלא נכון‪ ,‬בשנת ‪ ,1994‬אך השופט לא האמין לו וסירב לבטל‬ ‫את הרשעותיהם של השניים‪.‬‬ ‫‪174‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫נסון במתן עדות שקר‪ .‬הוא שוחרר בערבות‪.‬‬ ‫המדינה האשימה עכשיו את ג'וֹ ְ‬ ‫נסון הוגש בתום לב‪:‬‬ ‫דוברת התביעה‪ָ ,‬סלִ י ָדאלִ י‪ ,‬אמרה שהאישום נגד ג'וֹ ְ‬ ‫התביעה מגישה אישומים כאלה רק בנסיבות מיוחדות‪ ,‬וכשהדבר ראוי‬ ‫לעולם לא נגיש כתבי אישום כדי למנוע מתן עדות אמת‪ .‬עדות שקרית‬ ‫תחת שבועה שתכליתה להביא לזיכויו של אסיר שהורשע‪ ,‬אין למנוע‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫נסון מנוגדת לאינטרס של צדק‪.‬‬ ‫כותבי העצומה טוענים שהעמדתו לדין של ג'וֹ ְ‬ ‫הרשעתו‪ ,‬כתבו‪ ,‬תדכא את נכונותם של אחרים להודות בעדויות שקריות‬ ‫שמסרו וכך יימנע שחרורם של אסירים שהורשעו על סמך עדות שקר‪.‬‬ ‫נסון שיקר באחת משתי הפעמים‪ ,‬ב־‪ 1994‬או ב־‪,2011‬‬ ‫הכותבים מבינים שג'וֹ ְ‬ ‫אך לדעתם יש להעמיד לדין עדים החוזרים בהם מעדותם רק כשהתביעה‬ ‫משוכנעת מעבר לספק סביר כלשהו‪ ,‬שחזרתם בהם מעדותם היא שקרית‪.‬‬ ‫האמרה "לשקר רגליים קצרות" מתכוונת לומר ששקר מתגלה עד מהרה‪ .‬מן‬ ‫ִ‬ ‫הסתם‪ ,‬אין אנו זוכרים לאורך זמן שקרים שזכו לפרסום נרחב‪ ,‬בזמנם‪ .‬אחרת‬ ‫איך אפשר להבין את העובדה שאדם‪ ,‬איש ציבור‪ ,‬פרסם ספר בן ‪ 300‬עמוד‬ ‫ויותר ובו השמיץ יריב פוליטי השמצות קשות מאין כמותן‪ .‬כך כתב בית‬ ‫המשפט המחוזי בירושלים על פרסומי הנתבע‪/‬המערער על התובע‪/‬המשיב‪:‬‬ ‫בקטעים אלה מובאים דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי‬ ‫מודיעין האמריקאיים‪ ,‬הרוסיים‪ ,‬הישראליים‪ ,‬או כולם ביחד; בנוסף‪ ,‬עולה‬ ‫הטענה כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו‪/‬או הפלסטינאי; כי‬ ‫כוחו של התובע נובע מקשריו עם פושעים פליליים‪ ,‬כאלה שנוצרו בעת‬ ‫שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר; כמו כן‪ ,‬נכללים דברים המייחסים‬ ‫לתובע ‪ -‬לפי הנטען ‪ -‬שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות‪,‬‬ ‫ועם שירותי הריגול הסובייטיים (הק‪.‬ג‪.‬ב‪ .).‬עוד משתמע מן הקטעים‪ ,‬כי‬ ‫התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה‪ .‬כזה‪ ,‬שמי‬ ‫שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו‪ ,‬עלול להיות קרבן למעשה רצח; כי‬ ‫התובע טופח‪ ,‬גודל ותוחזק היטב על ידי הק‪.‬ג‪.‬ב‪ ,.‬אשר שמר עליו לבל ייפגע‬ ‫בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הק‪.‬ג‪.‬ב‪ .‬למטרותיו אף לאחר עלייתו‬ ‫לישראל‪ ,‬וכי לתובעים קשר עם המאפייה הרוסית‪ ,‬המבקשת להכניס‬ ‫(‪)30‬‬ ‫מטעמה אנשים לכנסת‪.‬‬ ‫‪175‬‬ ‫שקרים בבית המשפט‬ ‫בית המשפט העליון דחה את הערעור וחזר ואישר את שקבע בית המשפט‬ ‫המחוזי‪ :‬התובע לא הוכיח "צל צלה של אמת בפרסומו"‪ .‬פרסום הספר נאסר‪.‬‬ ‫הדבר לא מנע מן המחבר‪/‬הנתבע להיבחר לכנסת‪ .‬עוד הוכחה‪ ,‬מה קצרות‬ ‫רגליו של השקר‪.‬‬ ‫הנושא ממשיך להעסיק את בתי המשפט בארצות־הברית‪ ,‬עד עצם היום הזה‪.‬‬ ‫לפני זמן קצר‪ ,‬פסק שופט פדרלי במדינת אוהיו שאין תוקף לחוק האוסר לשקר‬ ‫במסע בחירות‪.‬‬ ‫השופט‪ִ ,‬תימוֹ ִטי ְ ּבלֶ ק‪ ,‬ביטל למעשה חוק שנחקק בעת פרשת ווטרגייט‪ ,‬זו‬ ‫שהובילה להתפטרותו של הנשיא דאז‪ ,‬ריצ'רד ניקסון‪ ,‬לאחר ששיקר בלא‬ ‫למצמץ בכל הקשור להקלטות הסתר שנעשו במשרדי הבית הלבן‪.‬‬ ‫לדעתו של השופט‪ ,‬האיסור שנקט המחוקק בחוק ההוא‪ ,‬שתכליתו הייתה לטהר‬ ‫את האווירה הציבורית‪ ,‬מנוגד לתיקון הראשון לחוקה‪ ,‬המעגן את חופש הביטוי‪.‬‬ ‫התשובה לפרסום שקרים‪ ,‬פסק השופט‪ ,‬אינה איסור על פרסומם‪ ,‬אלא עידוד‬ ‫(‪)31‬‬ ‫פרסום האמת‪ .‬על הציבור‪ ,‬לא על הממשלה‪ ,‬לקבוע מה אמת ומה שקר‪.‬‬ ‫אך מקרה הוא‪ ,‬שפסק דינו של השופט ְ ּבלֶ ק נפסק ימים מעטים לאחר שבית‬ ‫משפט לערעורים במחוז השמיני פסל חוק בן מאה ואחת שנים בספר החוקים‬ ‫(‪)32‬‬ ‫של מדינת מינסוטה‪ ,‬שאסר אמרות שקר במהלך בחירות‪.‬‬ ‫בין שני בתי המשפט הללו אין כל קשר‪.‬‬ ‫אין ספק שהפרשה עוד תגיע לבית המשפט העליון‪.‬‬ ‫הערות‬ ‫‪1. Susan B. Anthony List et al. v. Driehaus et al.‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫ע"א ‪ 574,573,572/74‬מרדכי רויטמן‪ ,‬עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'‪ ,‬פ"ד‬ ‫כט(‪.)1975( 74 ,57 )2‬‬ ‫ע"פ ‪ 3372/11‬משה קצב נ' מדינת ישראל‪ ,‬נפסק ב־‪ ,10.11.2011‬פורסם בנבו‪.‬‬ ‫ע"פ ‪ 347/88‬דמיאניוק נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד מז‪.221 ,4 ,‬‬ ‫שמות‪ ,‬כ'‪ ,‬י"ב‪.‬‬ ‫חוק איסור לשון הרע‪ ,‬תשכ"ה‪ ,1965-‬ס"ח ‪ ,464‬עמ' ‪.240‬‬ ‫סעיף ‪ 14‬לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫ע"א ת"א ‪ 1337/01‬רשות הדואר נ' יואב אגשם‪ ,‬פ"ד מחוזיים ‪ ,29.1.03‬עמ' ‪.10‬‬ ‫סעיף ‪ 159‬לחוק העונשין‪ ,‬תשל"ז־‪ ,1977‬ס"ח ‪ 864‬מיום ‪ ,4.8.1977‬עמ' ‪.226‬‬ ‫סעיף ‪ 136‬לחוק העונשין הנ"ל‪.‬‬ ‫‪176‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫‪.18‬‬ ‫‪.19‬‬ ‫‪.20‬‬ ‫‪.21‬‬ ‫‪.22‬‬ ‫‪.23‬‬ ‫‪.24‬‬ ‫‪.25‬‬ ‫‪.26‬‬ ‫‪.27‬‬ ‫‪.28‬‬ ‫‪.29‬‬ ‫‪.30‬‬ ‫גבריאל שטרסמן‬ ‫סעיף ‪ 137‬לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫סעיף ‪144‬ב לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫ראו הגדרת "מרמה" בסעיף ‪ 414‬לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫דווח באתר ‪ JURIST‬של אוניברסיטת פנסילווניה‪.17.4.2014 ,‬‬ ‫סעיף ‪ 237‬לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫סעיף ‪ 239‬לחוק הנ"ל‪.‬‬ ‫סעיף יא בתוספת לחוק הבוררות תשכ"ח‪ ,1968-‬ס"ח ‪.184‬‬ ‫תקנה פד לתקנות הדיון בבתי־הדין הרבניים בישראל‪ ,‬י"פ תשנ"ג ‪ 4102‬מיום‬ ‫‪ ,16.4.1993‬עמ' ‪.2299‬‬ ‫תקנה ‪ .4‬א‪ .‬לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות‪.‬‬ ‫חוק השידור הציבורי‪ ,‬תשע"ד‪ ,2014-‬התקבל בכנסת ביום ‪ ,29.7.2014‬לא פורסם‬ ‫עד כתיבת המאמר‪.‬‬ ‫בעיקר זכורים פרשת ג'ייסון בלייר‪ ,‬שנאלץ להתפטר בשנת ‪ ,2003‬פרשת העיתונאית‬ ‫קים סטייסי‪ ,‬שהמציאה סיפורים על היותה חולה חשוכת מרפא ופוטרה מעיתון‬ ‫במדינת קנטקי‪ ,‬ארצות־הברית‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫ע"פ ‪ 6702/95‬טרודי נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד נא‪.607 ,4 ,‬‬ ‫שאול מרקוס נ' מדינת ישראל ואח'‪ ,‬פ"ד לז‪.225 ,1 ,‬‬ ‫ת"פ‪ .‬נצרת ‪ 1212/02‬מדינת ישראל נ' עמוס ברנס‪ ,‬פורסם בנבו‪ .‬ברנס זוכה בתיק‬ ‫זה זיכוי "אילם"‪ ,‬בלשון בית משפט‪ ,‬ברוב של שניים נגד אחד‪ ,‬תוך שבית המשפט‬ ‫קובע כי אין באפשרותו לקבוע אם ברנס רצח את רחל הלר או לא‪.‬‬ ‫ת"פ ‪ 4063/06‬בית משפט השלום ירושלים‪ ,‬מדינת ישראל נגד צחי הנגבי‪ ,‬פורסם‬ ‫בנבו‪ ,13.7.2010 ,‬עמ' ‪.694‬‬ ‫מתוך גזר הדין בתיק הנ"ל‪ ,‬עמ' ‪.4‬‬ ‫ע"א ‪ ,574/74 ,573/74 ,572/74‬רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'‪ ,‬פ"ד‬ ‫כט‪.74 ,57 ,2 ,‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.78‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.77‬‬ ‫ע"א ‪ 89/04‬יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח'‪ ,‬פורסם בנבו ‪ ,4.8.08‬עמ' ‪.52‬‬ ‫‪31. United States District Court, Southern District of Ohio Western Division,‬‬ ‫‪Susan B. Anthony List, et al., v. Ohio Elections Commission, et al., Case No.‬‬ ‫‪1:10-cv-720.‬‬ ‫‪32. United States Court of Appeals, Eight Circuit, Ron Stoffel et al., v. Ross‬‬ ‫‪Arneson et al., No. 13-1229.‬‬ ‫ומנהרות החמאס‬ ‫מזל מוסרי ִ‬ ‫ברק גל‬ ‫ברנארד ויליאמס (‪ ,)2003-1929‬פילוסוף של המוסר‪ ,‬טבע את המונח ‪Moral‬‬ ‫‪( Luck‬מזל מוסרי)‪ ,‬העוסק בשאלת הרלוונטיות של נסיבות‪ ,‬מקריוּת ומזל‬ ‫בשיפוט אדם או פעולה כמוסריים יותר או פחות‪ .‬למשל‪ ,‬שניים נוהגים תוך‬ ‫שיכרות‪ .‬האחד מעורב בתאונה בה יש נפגעים והשני מגיע בבטחה למחוז‬ ‫חפצו‪ .‬האם יש הבדל בין השניים במידת מוסריותם?‬ ‫חיינו במזרח התיכון מתאפיינים במחסור כרוני במזל מוסרי‪ .‬אדם יכול להיוולד‬ ‫באזור כפרי בוולס או באלסקה ולעבור חיים שלמים מבלי שיידרש לשום‬ ‫הכרעה מוסרית משמעותית‪ .‬אדם כזה נחשב כבעל מזל מוסרי רב‪ .‬ואנו?‬ ‫מחויבים להכרעות כאלה כל יום‪ .‬הקמת המדינה הייתה כרוכה בסבל עבור‬ ‫רבים מהערבים שישבו בארץ־ישראל לפני ‪ .1948‬מצד שני‪ ,‬גם לנו זכות‬ ‫לריבונות‪ ,‬ואירועי ההיסטוריה הוכיחו שבהיעדרה אנו חשופים לאסון ולפגע‪.‬‬ ‫שליטתנו בשטחים הכבושים חייבת לעורר אי־נוחות אצל כל מי שלו ול ּו‬ ‫אינטואיציה מוסרית מינימלית‪ .‬ברם‪ ,‬לא נראה כי יש כעת בצד השני גורם‬ ‫עמו ניתן להגיע להסדר שיבטיח את הפסקת החתירה לנישול היהודים מכל‬ ‫שטחי ארץ־ישראל‪ .‬אי־המזל המוסרי מודגם‪ ,‬כעת‪ ,‬ביתר שאת סביב המתרחש‬ ‫ברק גל הוא פסיכולוג קליני‪.‬‬ ‫‪178‬‬ ‫ברק גל‬ ‫בעזה‪ .‬ההכרעה מולה ניצב כל ישראלי היא בין חלופות שבכל אחת מהן פגמים‬ ‫מוסריים עמוקים‪ .‬האם להימנע מפעולה ולאפשר המשך ההתעצמות של‬ ‫גורם אשר מנסה‪ ,‬כל העת‪ ,‬להכות בנו ובונה עצמו עד שיצליח לממש את‬ ‫מטרתו להכריע אותנו סופית? האם לסכן את אזרחי הדרום‪ ,‬כולל זקנים‪ ,‬נשים‬ ‫וטף? או שמא לפעול ובאופן בלתי נמנע לגרום להרג חפים מפשע בצד השני‪,‬‬ ‫אזרחים ובהם נשים וילדים? אזרחי המערב המגנים את פעולת צה"ל שוגים‬ ‫בטעות המכונה בפסיכולוגיה חברתית "טעות הייחוס הבסיסית"‪ .‬המונח מתאר‬ ‫את הנטייה להקנות משקל יתר לגורמים פנימיים כמו אישיות‪ ,‬קווי אופי‪ ,‬רמה‬ ‫מוסרית וכד'‪ ,‬ומשקל חסר לגורמים חיצוניים מצביים שאינם תלויים באדם‬ ‫המבצע פעולה זו או אחרת‪ ,‬כאשר באים לשפוט החלטות ופעולות של בני‬ ‫אדם אחרים‪ .‬קל לשבת לבטח באחת מערי אירופה השבעות‪ ,‬לצקצק ולומר‪:‬‬ ‫"זה לא יפה מה שהישראלים עושים‪ ,‬תראו איזה זוועות הם מחוללים!" ולייחס‬ ‫את הפעולות לטבענו הכוחני‪ ,‬לעברנו הטראומטי וכיו"ב ולא למציאות בתוכה‬ ‫אנו חיים‪.‬‬ ‫בין התעלוּת להידרדרות‬ ‫בכדורגל‪ ,‬כמו בסוגי ספורט אחרים‪ ,‬קיימת תופעה מעניינת; פעמים רבות‬ ‫נפגשות שתי קבוצות בעלות הבדלי רמה ניכרים‪ ,‬האחת משחקת בדרך כלל‬ ‫כדורגל שוטף‪ ,‬יצירתי‪ ,‬התקפי והשנייה‪ ,‬בהיעדר כשרון מספק‪ ,‬נוטה לעסוק‬ ‫בעיקר בשיבוש ניסיונות היריבה העדיפה לפתח את משחקה הרגיל‪ .‬התוצאה‬ ‫היא‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬שרמת המשחק המושגת נוטה יותר לזו של היריבה הנחותה‪.‬‬ ‫כמו בתהליך של מפל ריכוזים המשווה את ריכוז החומר בין תמיסות המצויות‬ ‫במגע‪ ,‬כך הקבוצה העדיפה נמשכת כלפי מטה עד ליצירת רמה דומה בשני‬ ‫הצדדים‪.‬‬ ‫בזמן האחרון‪ ,‬יש יותר ויותר עדויות לתהליך דומה העובר עלינו‪ .‬אנו‪ ,‬כחברה‪,‬‬ ‫לצד גילויים של התעלות הרוח הבאים לידי ביטוי בדוגמאות רבות (שלא כאן‬ ‫המקום לפרטן)‪ ,‬מתדרדרים לא פעם לאזורים של קיצוניות‪ ,‬צרות אופקים‪,‬‬ ‫אלימות‪ ,‬חוסר סובלנות לַ שוֹ נֶ ה‪ ,‬אי־יכולת לתפוס את נקודת המבט של האחר‬ ‫ולנהוג בו בהגינות‪ .‬מקרה הרצח המזעזע של הנער מוחמד אבו ח'דיר מבית־‬ ‫חנינא‪ ,‬מהווה דוגמה לדמיון שעלול להוסיף ולגדול בינינו לבין השכנים עמם‬ ‫אנו נלחמים על פיסת הארץ הקטנה והמיוסרת הזו‪ .‬על מנת להימנע מטעות‬ ‫ומנהרות החמאס‬ ‫מזל מוסרי ִ‬ ‫‪179‬‬ ‫הייחוס הבסיסית‪ ,‬עלינו לנסות להבין‪ ,‬גם אם לא לקבל ולא להצדיק‪ ,‬את‬ ‫הנסיבות בתוכן פועל האויב ולא לייחס את מעשיו רק לגורמים פנימיים כמו‬ ‫תכונות אתניות‪ ,‬מאפיינים דתיים וכד'‪.‬‬ ‫יחס הוגן לַ גֵ ר ולשונה‬ ‫על פי גישות אינטרסובייקטיביות‪ ,‬הרווחות בפסיכואנליזה בת זמננו‪ ,‬ניתן‬ ‫לחשוב על סובייקט רק בתוך קונטקסט בין־אישי‪ .‬כל אחד מכיר את עצמו‬ ‫כשונה בשל תלותו בסביבה בה הוא נמצא‪ .‬אני אחר כשאני עם אשתי‪ ,‬ילדיי‪,‬‬ ‫חבריי מהצבא‪ ,‬הקולגות שלי וכד'‪ .‬כל מפגש יוצר מצב פרטיקולרי‪ ,‬תהליך‬ ‫של בריאה הדדית בו כל צד בורא את השני; כשאני פונה בנועם אל שכני‪,‬‬ ‫אני זוכה‪ ,‬בדך כלל‪ ,‬לפגוש שכן אדיב ומסביר פנים‪ ,‬שונה מאוד מאותו שכן‬ ‫כפי שחוֹ וה אותו השכנה מהצד השני‪ ,‬המרבה להפנות אליו האשמות וכו'‪.‬‬ ‫בשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים‪ ,‬אנו נבראים על ידי הפלסטינים כעם‬ ‫שהולך ומתייאש‪ ,‬הולך ומקצין‪ ,‬הולך ומאבד אמונה באפשרות של הידברות‬ ‫והשגת פשרה‪ .‬התעצמו בתוכנו הקולות הקיצוניים הקוראים "כולה שלי" ואינם‬ ‫מוכנים כלל לנסות להבין את נקודת המבט של האחר‪ .‬אנו‪ ,‬בתורנו‪ ,‬ככל שאנו‬ ‫ממשיכים לסלול‪ ,‬לבטן‪ ,‬ליישב‪ ,‬לבצר‪ ,‬את יישובי השטחים הכבושים‪ ,‬כך אנו‬ ‫מעשירים את המצע עליו מלבלבים כוחות האופל הדה־קונסטרוקטיביסטיים‬ ‫בצד השני‪ ,‬הזקוקים לדם‪ ,‬כאב והרס לצורך הישרדותם‪.‬‬ ‫אנו חייבים להמשיך להאמין באפשרות של שינוי‪ .‬חיוני להחשיב לא רק את‬ ‫המשך קיומנו כעם נצחי‪ ,‬אלא גם את חייו המוגבלים והקצרים של כל פרט‬ ‫ופרט‪ .‬אין זה מוסרי‪ ,‬לטעמי‪ ,‬להקריב את הפרטים לצורך קיום האידאה‪ .‬שינוי‬ ‫יכול לבוא מתוך עבודה פנימית שתשפיע על יכולתנו להיות אמפתיים כלפי‬ ‫הצד השני‪ ,‬כאביו‪ ,‬מאווייו ואובדניו‪ .‬עמדה אמפתית עשויה לחולל שינו עמוק‬ ‫ולהבליט את הקולות המושתקים שם‪ ,‬המעוניינים – ְמשוּנֶ ה ‪ -‬פשוט לחיות‪.‬‬ ‫קולות אלה‪ ,‬ככל ׁ ֶש ִ ּיגְ ְ ּברוּ‪ ,‬ישפיעו בתורם גם עלינו‪ ,‬יבליטו את החלקים היפים‪,‬‬ ‫הסובלניים‪ ,‬את ערכי הנצח המופיעים כבר בספר הספרים ומחייבים צדק‬ ‫חברתי ויחס הוגן לַ ֵ ּגר ולשונה‪.‬‬ ‫‪180‬‬ ‫ברק גל‬ ‫אנו עם שחולל נִ סים; המשכנו להתקיים דורות רבים כעם ללא מולדת‪ ,‬שבנו‬ ‫לארץ‪ ,‬החיינו את השפה העברית‪ ,‬הגענו להישגים בתחומי המדע‪ ,‬החקלאות‬ ‫והביטחון ללא כל פרופורציה לכמותנו ולגודלנו הפיזי‪ .‬את אותן עוצמות אנו‬ ‫חייבים להפנות לכיוון של מציאת פתרון לחיים משותפים על פיסת הארץ‬ ‫הדוויה שלנו‪ .‬החתירה לפתרון עשויה לברוא את הצד השני כמתון יותר וליצור‬ ‫מציאות בה יש בן שיח לחיפוש פשרה ולמציאת דרך לסיום הסכסוך‪ .‬אין‬ ‫לנו ברירה‪ .‬הכוחות בתוכנו הסוברים שבכוח הזרוע ניתן להמשיך ולשמר את‬ ‫המציאות כמות שהיא‪ ,‬גוזרים עלינו כיליון‪ ,‬אולי לא במובן הקונקרטי‪ ,‬אך ודאי‬ ‫שבמובן הרוחני‪.‬‬ ‫השפה העברית המשקפת את השסעים‬ ‫המאפיינים את המפגש המתוח של‬ ‫יהודים בני דורנו היא־היא המכנה‬ ‫(*)‬ ‫המשותף היחיד בין תושבי ישראל‬ ‫____________‬ ‫לשון הקודש ולשון החול ‪ -‬השפה העברית והזהות‬ ‫הישראלית ‪ -‬העוקץ האפוקליפטי וחילּון השפה‬ ‫רחל אליאור‬ ‫לזכרו של גרשם שלום‪ ,‬אדם שהרחיק ראות‬ ‫היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים אשר יקראו בתעודות‬ ‫היסטוריות‪ ,‬ספרותיות‪ ,‬פוליטיות‪ ,‬תרבותיות‪ ,‬דתיות ופובליציסטיות‬ ‫מהמחצית השנייה של המאה העשרים ומהעשורים הראשונים של המאה‬ ‫העשרים ואחת‪ ,‬המעידות בבירור על מציאות חברתית משוסעת שאין בה‬ ‫(*) זהו חלקה הראשון של המסה‪ .‬החלק השני יפורסם בגיליון הבא של כיוונים חדשים‪.‬‬ ‫פרופ' רחל אליאור היא פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה ע"ש ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה‬ ‫יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬ ‫‪182‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫זהות משותפת‪ ,‬אחווה או אחדות‪ ,‬ואף מלמדות על קיטוב פוליטי־דתי־ערכי‬ ‫עמוק בין בעלי זכויות למשוללי זכויות‪ ,‬במציאות תרבותית שמעוררת לא‬ ‫פעם את התחושה שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות‬ ‫הדדית‪ ,‬ואף יקראו בתקשורת האלקטרונית ובתגובות הקוראים המתלהמות‪,‬‬ ‫המשקפות שנאה‪ ,‬עוינות‪ ,‬תיעוב וביזוי חסר רסן בחסות האנונימיות של‬ ‫הטוֹ ְק ֶ ּב ִקים‪ ,‬ומלמדות על מתיחות רבה ועל אלימות בין מגזרי האוכלוסייה‬ ‫השונים‪ ,‬החרדים מפני התממשות האיומים של מלחמת אחים או ירידה‬ ‫המונית מן הארץ – ישאלו‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מה היה הגורם שליכד את כל‬ ‫הפלגים והשסעים האלה‪ ,‬שלא נותרה ביניהם תחושת שותפות גורל או‬ ‫אחריות משותפת‪ .‬אולי ישאלו מה היה המכנה המשותף בין מתנחלים ימניים‬ ‫לדמוקרטים שמאלנים‪ ,‬בין חרדים לחילונים‪ ,‬בין תושבי המרכז לתושבי‬ ‫הפריפריה‪ ,‬בין עולים לוותיקים‪ ,‬בין מזרחים לאשכנזים‪ ,‬בין עשירים לעניים‪,‬‬ ‫בין תומכי ההתנחלויות מחוגי 'גוש אמונים' לתומכי 'שתי מדינות לשני עמים'‪,‬‬ ‫בין 'נאמני ארץ־ישראל' ו'ישיבת מרכז הרב' לבין תומכי 'יש גבול'‪' ,‬מדינת כל‬ ‫אזרחיה' ו'שלום עכשיו'‪ ,‬בין קוראי 'נקודה' ו'הקול היהודי' לבין קוראי 'הארץ'‬ ‫ודו"חות 'בצלם' ו'יש דין'‪ ,‬או בין 'נאמני תורה ועבודה' ו'נתיבות שלום'‪,‬‬ ‫מזה‪ ,‬לקוראי 'המודיע'‪' ,‬בשבע'‪' ,‬זו ארצנו'‪' ,‬העדה החרדית' ו'יתד נאמן'‪,‬‬ ‫מזה; בין תומכי מפלגת העבודה ומפלגת מר"צ לבין תומכי 'הליכוד'‪' ,‬ישראל‬ ‫ביתנו'‪' ,‬דגל התורה'‪ ,‬ו'הבית היהודי'‪ ,‬בין תומכי 'שוברים שתיקה'‪' ,‬שומרי‬ ‫משפט־רבנים למען זכויות האדם'‪ ,‬ו'יש גבול'‪ ,‬לבין תומכי 'אם תרצו' 'ברוך‬ ‫הגבר' ותנועת 'חי וקיים'; בין 'נאמני המקדש'‪ ,‬לבין 'עיר עמים'‪ ,‬בין 'נוער‬ ‫הגבעות' ו'תג־מחיר' ל'תג־מאיר' ו'גוש שלום'‪ ,‬בין ארגוני החברה האזרחית‪,‬‬ ‫הפועלים להעמקת אופייה הדמוקרטי‪ ,‬המוסרי והשוויוני של המדינה‪ ,‬לבין‬ ‫ארגוני החברה הדתית־לאומנית‪ ,‬הפועלים להעמקת ייחודה היהודי־משיחי‬ ‫ולהרחבת תשתיתה כמדינת הלכה ‪ -‬החלוקים כולם אלה על אלה בכל שאלה‬ ‫שאפשר להעלות על הדעת‪ ,‬ומתווכחים ומתפלמסים בהתלהמות‪ ,‬בעוינות‪,‬‬ ‫בכאב ובייאוש‪ ,‬על שאלת היחס הראוי בין העולם המסורתי לעולם המודרני‪,‬‬ ‫בין יהדות לדמוקרטיה‪ ,‬בין כבוד היהודי לכבוד האדם‪ ,‬או בבעיית היחס בין‬ ‫כובשים לנכבשים‪ ,‬בין יהודים לגויים‪ ,‬בין מתנחלים יהודים לתושבים ערבים‪,‬‬ ‫בין דתיים־משיחיים־לאומנים לחילונים־לאומיים־ליברלים‪ ,‬בין המצדדים‬ ‫במדינת ישראל כ'מדינת העם היהודי' לבדו‪ ,‬לבין הרואים בה 'מדינת כל‬ ‫אזרחיה'‪ ,‬ובין ישראלים ליורדים‪.‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪183‬‬ ‫שתי שפות עבריות שונות‬ ‫התשובה המפתיעה היא שהמכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא‪ ,‬ולאחיהם‬ ‫הישראלים מעבר־לים השותפים למחלוקות קשות אלה‪ ,‬הוא השפה העברית‪.‬‬ ‫הלשון העברית העתיקה־חדשה בעל־פה ובכתב‪ ,‬המכוננת זהות לאומית‪ ,‬תודעה‬ ‫היסטורית‪ ,‬גורל משותף ורצף רב־משמעות של קהילת זיכרון בעלת ספרייה‬ ‫אדירת ממדים‪ ,‬השוזרת ברשת לשונית אסוציאטיבית מורכבת קשרים וקשרי‬ ‫קשרים בין העבר להווה‪ ,‬בין חזון למציאות‪ ,‬בין ברית לייעוד‪ ,‬ומכוננת רב־‬ ‫מערכת תרבותית דתית וחילונית בין לשון הקודש ללשון החול‪ ,‬מאז ראשית‬ ‫הציונות‪ ,‬בזירה חברתית חדשה הפועלת בלשון חדשה־עתיקה‪ ,‬בשעה שהעם‬ ‫היהודי פגש לראשונה את כל קהילותיו העתיקות שהיו פזורות ברחבי העולם‪,‬‬ ‫במציאות גיאוגרפית ולשונית חדשה‪ .‬השפה העברית‪ ,‬המשקפת בצורה שאין‬ ‫דומה לה את הקרעים והשסעים המאפיינים את המפגש המתוח בין היהודים‬ ‫בני דורנו‪ ,‬שבאו מקהילות מוצא שונות‪ ,‬מתרבויות נפרדות ומשפות אם שונות‪,‬‬ ‫ואת המתיחות ביניהם לבין חמישית מתושבי הארץ שאינם יהודים‪ ,‬שרבים‬ ‫מהם דוברים עברית רהוטה ולוקחים חלק בהתחדשותה של השפה‪ ,‬ביצירתה‬ ‫ובגלגוליה בעת החדשה‪ ,‬היא המכנה המשותף היחיד בין כלל היהודים תושבי‬ ‫הארץ ואחיהם הישראלים בתפוצות‪ ,‬ובין כלל תושבי מדינת ישראל‪ .‬לכאורה‪,‬‬ ‫אין כל הבדל מאיזו יבשת באו הוריו וסביו של תושב הארץ הדובר עברית‪ ,‬או‬ ‫לאיזה מחנה פוליטי‪ ,‬עדתי‪ ,‬דתי‪ ,‬לאומי‪ ,‬מוסרי או חברתי אדם משתייך‪ ,‬שכן‬ ‫לגבי הרוב המכריע של תושבי המדינה היהודים‪ ,‬שפת התקשורת התרבותית‬ ‫הראשונה במעלה‪ ,‬שפת הזיכרון המשותף‪ ,‬ושפת התודעה ההיסטורית והלאומית‬ ‫הבלעדית‪ ,‬בדומה ללשון הדיבור העיקרית‪ ,‬המאפשרת תפקוד במגוון רחב של‬ ‫נסיבות חברתיות‪ ,‬לשפת חינוך הילדים הבלעדית‪ ,‬ולשון הכתיבה העיקרית‪,‬‬ ‫היא העברית‪ .‬אולם לאמיתו של דבר‪ ,‬כפי שיתבאר בהמשך הדיון‪ ,‬אין רק לשון‬ ‫עברית אחת‪ ,‬אלא קיימות אלה לצד אלה שתי שפות עבריות שונות‪ ,‬שאינן רק‬ ‫"שפות משנה" של קבוצות שונות באוכלוסייה שיש ביניהן אפשרויות רבות של‬ ‫חפיפה והשקה‪ ,‬למרות שיש לכל אחת מהן אוצר מילים ייחודי‪ ,‬ציונים סגנוניים‬ ‫וביטויים אופייניים‪ ,‬אלא אלה הן שתי שפות מובחנות הנובעות מתפיסות יסוד‬ ‫נבדלות ומעולמות ערכיים שונים‪ ,‬ממקורות סמכות מנוגדים‪ ,‬מערכי תרבות‬ ‫שונים וממרחבי תודעה נבדלים‪ ,‬ממאגר מושגי נפרד ומטווח ציפיות שונה‪,‬‬ ‫וממחויבויות משפטיות‪ ,‬דתיות‪ ,‬ערכיות לאומיות ומוסריות שונות בעליל‪ .‬שתי‬ ‫‪184‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫השפות נשענות על הבחנות עקרוניות שונות בין מציאות מוחשית־חברתית־‬ ‫היסטורית־מדינית־תרבותית־משפטית ולאומית‪ ,‬הנשענת על המשותף‪,‬‬ ‫המאחד והשווה בין בני האדם בזירה הציבורית‪ ,‬במציאות ליברלית מודרנית‪,‬‬ ‫ועל כל המתחייב מריבונות אנושית על כלל האוכלוסייה במדינה דמוקרטית‪,‬‬ ‫המכבדת את זהותה הרב־קולית ורב־תרבותית‪ ,‬בין העבר להווה בחברה‬ ‫(‪)1‬‬ ‫הפתוחה; לבין מציאות דתית־משיחית־על־היסטורית־מיסטית־לאומנית‪,‬‬ ‫המסתמכת רק על המבדיל‪ ,‬המפריד‪ ,‬המייחד והמבחין בין בני האדם‪ ,‬על פי‬ ‫זהותם הדתית‪ ,‬ההיסטורית והאמונית‪ ,‬ועל כל המתחייב מריבונות אלוהית‪,‬‬ ‫המיוסדת על מקורות כתובים עתיקים הכוללים חוק ומשפט‪ ,‬סיפור היסטורי‪,‬‬ ‫מיתוס ומיסטיקה‪ ,‬הכפופים לסיפור על־היסטורי הנושא פניו לעתיד משיחי‪,‬‬ ‫בחברה לאומנית‪ ,‬קנאית‪ ,‬מתנשאת‪ ,‬מסתגרת ומתבדלת‪ .‬עוד מסתמכת לשון‬ ‫זו על זיהוי החירות המדינית־לאומית עם הגאולה הדתית־משיחית‪ ,‬והכפפת‬ ‫אמצעיהם ומטרותיהם הפלורליסטיות של דוברי הלשון הראשונה‪ ,‬לשירות‬ ‫מטרותיהם הפונדמנטליסטיות וציפיותיהם הרוחניות של דוברי הלשון‬ ‫השנייה‪ ,‬בכוח תביעת מעמד חוקי למעבר המדומיין מן הזמן ההיסטורי הסופי‪,‬‬ ‫הכפוף למעשי האדם ולמחדליו‪ ,‬לאל־זמניותו של המיתוס העל־היסטורי‪,‬‬ ‫המצרף בין האלוהי לאנושי‪ ,‬בין הנצחי לארצי ובין המופשט לגשמי‪ .‬דהיינו‪,‬‬ ‫מסוף המאה התשע־עשרה ועד ראשית המאה העשרים ואחת‪ ,‬משעה שהעם‬ ‫היהודי חזר לארצו בהשראת הלאומיות החילונית הציונית ושאיפת החירות‬ ‫המדינית הלאומית המודרנית‪ ,‬שנשענה על ההיסטוריה היהודית‪ ,‬על זיכרון‬ ‫הדת היהודית ועל הלשון העברית‪ ,‬בתקופה שיצר רב־מערכת תרבותית דתית־‬ ‫חילונית ציונית חדשה‪ ,‬ופגש לראשונה את קהילותיו ועדותיו השונות‪ ,‬הדתיות‬ ‫והחופשיות‪ ,‬במחיצה אחת במדינה יהודית־דמוקרטית‪ ,‬צמחו בהדרגה שתי‬ ‫לשונות עבריות‪ ,‬השונות זו מזו‪ ,‬הן בתחום השפה היומיומית‪ ,‬המאפשרת תפקוד‬ ‫במגוון רחב של מצבי חיים‪ ,‬הן בתחום ערכי התרבות‪ ,‬הקובעים את מדרג‬ ‫הערכים המשותפים‪ ,‬את חופש הבחירה ואת גבולות המשמעות המשותפת‪,‬‬ ‫והן בתחום ערכי הלאומיות הקובעים את מוקדי הזהות והסמכות ואת גבולות‬ ‫האחריות המשותפת‪ .‬הלשון הראשונה היא הלשון המשתפת‪ ,‬הפונה לכל אדם‬ ‫הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני‪ ,‬לשיקול הדעת‬ ‫התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסלית‪ ,‬המכבדת את בני האדם כולם כשווי‬ ‫ערך וכשווי זכויות‪ ,‬על תפישות עולמם השונות‪ ,‬דתיות וחילוניות‪ ,‬ומכבדת את‬ ‫זהויותיהם התרבותיות והדתיות המורכבות ואת חופש הבחירה השמור להם‬ ‫במסגרת של חירות מדינית וריבונות אנושית‪ ,‬הכוללת ביקורת תבונית בגבולות‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪185‬‬ ‫המציאות התרבותית והלאומית והסמכות החוקית במדינה דמוקרטית־ליברלית;‬ ‫המבדלת‪ ,‬הפונה רק לאדם היהודי‪ ,‬הזכאי לכל הזכויות מעצם כפיפותו‬ ‫ַ‬ ‫והלשון‬ ‫לריבונות אלוהית ב'ארץ הקודש'‪ ,‬ומעצם ציותו ל'תורתנו הקדושה'‪ ,‬ל'רבנים‬ ‫הקדושים'‪ ,‬ל'לימודי קודש'‪ ,‬ל'קדשי ישראל'‪ ,‬ו'לדעת תורה'‪ ,‬ופוגעת בזכות‬ ‫קיומו של האדם הלא־יהודי‪ ,‬המשולל קדושות אלה‪ ,‬בארץ־ישראל המקראית‪.‬‬ ‫המבדלת פונה לציבור היהודי הרואה בציונות תנועת תחייה לאומית־‬ ‫ַ‬ ‫הלשון‬ ‫דתית־משיחית־טריטוריאלית המתייחסת לכל תחומי 'הארץ המובטחת'‪ ,‬ולא‬ ‫רואה בה חזון אנושי־מוסרי כולל‪ ,‬המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי‬ ‫מדינת ישראל‪ .‬ציבור זה רואה בציונות תנועה המתייחסת רק ל'נחלת אבותינו'‪,‬‬ ‫או למצוות הגאולה של 'ארץ הקודש' ו'ישראל קדושים'‪ ,‬התופסת את מקומה‬ ‫המבדלת‪ ,‬המתנכרת מכל וכל לזכויות‬ ‫של מצוות גאולת כלל עם ישראל‪ .‬הלשון ַ‬ ‫האדם של מי שאינו שותף לחזונה‪ ,‬פונה לציבור האמוני־גאולי הרואה ב'שיבת‬ ‫ציון' בדור התחייה אמצעי להגשמת תקוות העתיד המשיחי של 'העם הנבחר'‪,‬‬ ‫ולתקוות 'גאולה בימינו ממש'‪ ,‬העשויה להתממש בזמננו ובמקומנו בשני‬ ‫תנאים‪ :‬בזיקה להתנחלות בכל ארץ־ישראל המקראית‪ ,‬ולריבונות ישראלית‬ ‫בלעדית על הר הבית‪ ,‬המקום שבו ניצבים קודשי האסלאם מזה אלף ושלוש‬ ‫המבדלת בשם ַה ׁ ּ ִש ּקוּץ ְמ ׁשֹ ֵמם (דניאל‬ ‫ַ‬ ‫מאות שנה‪ ,‬המוגדרים בפי דוברי הלשון‬ ‫יא‪ ,‬ל־לא)‪ ,‬אותו יש לטהר‪ ,‬למחוק ולסלק לשם בניין הבית השלישי‪ ,‬היהודי‪ ,‬על‬ ‫ההר‪ .‬לשון זו עשירה בהבחנות בין נבחרים‪' ,‬בית יעקב' ו'זרע ישראל'‪' ,‬טהורים‬ ‫וקדושים'‪ ,‬הראויים להיגאל ב'ארץ הקודש'‪ ,‬לבין 'עשיו'‪' ,‬עמלק'‪ ,‬או 'טמאים‬ ‫ארורים'‪ ,‬שגורלם נחרץ לכיליון‪ ,‬ובהבדלות עקרוניות בין ישראל לגויים‪ ,‬או בין‬ ‫'זרע קודש' לזרע 'עמלק' ו'עשיו'‪.‬‬ ‫המבדלת שהם מבקשים לממש את חזונם המשיחי‬ ‫ייחודם של המדברים בלשון ַ‬ ‫ המותנה בהגשמת ההתנחלות בכל רחבי ארץ הקודש‪ ,‬ובריבונות יהודית‬‫בלעדית על הר הבית ועל כל חלקי ארץ־ישראל‪ ,‬לשם בניין 'בית המקדש‬ ‫השלישי' וקירוב 'גאולת עם ישראל קדושים' ‪ -‬בכוח המערכת הלאומית־‬ ‫דמוקרטית־ריבונית־חילונית־צבאית‪ ,‬שהקימו הדוברים בלשון המשתפת‪,‬‬ ‫שפעלו להקמת בית לאומי לעם היהודי‪ .‬ציבור זה נשא נפשו מאז ימי שלוש‬ ‫העליות הראשונות‪ ,‬לכינון מרחב טריטוריאלי לאומי שתיכון בו חירות מדינית‬ ‫ותרבות עברית לכל היהודים הנרדפים‪ ,‬ונכסף לכונן שוויון אזרחי וחופש דתי‬ ‫לכל תושבי הארץ‪ ,‬כמוצהר במסמכי היסוד של התנועה הציונית‪ ,‬בהצהרות של‬ ‫מפלגות הפועלים העולים‪ ,‬וכמפורש במגילת העצמאות‪ .‬איש מהמייסדים‪ ,‬דוברי‬ ‫הלשון המשתפת‪ ,‬לא ייחל מעולם לגאולה מיסטית־משיחית־טריטוריאלית־‬ ‫‪186‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫לאומנית־על־היסטורית‪ ,‬מורשת הגלות המרה‪ ,‬שייחלה ל'קץ הפלאות'‬ ‫ול'תחיית המתים'‪ ,‬לישועה משיחית ולנקמה בגויים הרודפים‪ )2(,‬ל'מקדש מן‬ ‫השמים'‪ ,‬השמור לבני 'זרע קודש'‪ ,‬גאולה המתייחסת רק ל'עם סגולה' ב'מדינת‬ ‫הלכה'‪ ,‬ב'ארץ הקודש'‪ ,‬ב'עת קץ'‪ ,‬ושמורה ליהודים בלבד‪.‬‬ ‫טשטוש היסודות הדתיים־אמוניים של שיבת ציון‬ ‫שתי לשונות אלה‪ ,‬ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית־‬ ‫הישראלית‪ ,‬בספרייה הענפה של העם היהודי‪ ,‬בלשון הקודש ובלשון‬ ‫התפילה‪ ,‬בהלכה ובקבלה‪ ,‬בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האמונית־‬ ‫הישראלית‪ ,‬מתנכרות האחת לרעותה‪ ,‬מדירות האחת את רעותה ומתעלמות‬ ‫המבדלת מבקשת להכחיש את הדיכוי‪ ,‬הכיבוש‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫האחת מרעותה‪ ,‬שכן הלשון‬ ‫הביזוי והנישול‪ ,‬האפליה וההשכחה‪ ,‬הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות‬ ‫הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המשתפת) או התיישבות (בשפה‬ ‫המבדלת)‪ ,‬אותם היא עוטפת במעטפת של קנאות לאומנית־דתית־משיחית‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫המערבבת שפה מיסטית של מיתוס הגאולה וחזון מדינת הלכה‪ ,‬ששיאו בבניין‬ ‫בית המקדש השלישי על הר ציון‪ ,‬הוא הר הבית‪ )3(,‬והחלת הפולחן הכוהני‬ ‫של עבודת הקודש והחוק המשיחי על כל הארץ‪ )4(,‬עם שפה משפטית־צבאית‬ ‫ולשון פוליטית וכלכלית של מטרות מדיניות־טריטוריאליות ולאומניות‪ .‬ואילו‬ ‫הלשון המשתפת הפועלת כלשון תשתית של המציאות הישראלית‪ ,‬מבקשת‬ ‫לטשטש את משמעות יסודותיה הדתיים־אמוניים של שיבת ציון‪ ,‬להתנכר‬ ‫לשורשו המשיחי העתיק של המפעל הציוני הלאומי והיהודי‪ )5(,‬ולהתעלם‬ ‫מיסודותיו המיסטיים העמוקים ומעברו המקראי והכוהני־פולחני‪ ,‬המסתעפים‬ ‫לכיוונים בלתי צפויים המאיימים על עצם קיומו של מפעל זה‪ .‬ההדרה ההדדית‬ ‫של דוברי שתי הלשונות‪ ,‬האחת של רעותה‪ ,‬מבוססת על מחיקת עולמות‬ ‫מושגיים‪ ,‬שדות שיח ואוצרות מילוליים מגוונים‪ ,‬ממרחב הביטוי המשותף‪.‬‬ ‫הלשון העברית ‪ -‬אשר מספר הערכים המילוניים שלה הכוללים מילות בסיס‬ ‫וצירופי־מילים מכל התקופות‪ ,‬עומד היום על פי הערכת האקדמיה ללשון‬ ‫העברית על כ־‪ ,80,000–75,000‬אם כי מספר המילים המוכרות לרוב האנשים‬ ‫אינו עולה על עשרים אלף‪ ,‬ומספר המילים המצויות באוצר המילים הפעיל‬ ‫של האדם הרגיל אינו עולה על ‪ 1,000‬עד ‪ 1,500‬מילה‪ ,‬להערכתו של הסופר‬ ‫עמוס עוז(‪ - )6‬הייתה ועודנה המרחב המשותף הרוחני־קיומי שהגדירו ראשי‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪187‬‬ ‫התנועה הציונית מראשיתה‪ ,‬לכל היהודים שבחרו לחיות בארץ־ישראל כמרחב‬ ‫של יישוב אוטונומי לאומי‪ ,‬המתפרנס מעבודתו ובונה את ארצו‪ .‬היישוב דובר‬ ‫העברית שאף לשחרור מחיי הגולה שעמדו לעתים תכופות כל כך בסימן‬ ‫אפליה‪ ,‬רדיפה ושעבוד‪ ,‬וחתר לעצמאות מדינית ולתחייה תרבותית‪ ,‬חברתית‪,‬‬ ‫לשונית לאומית‪ .‬התנועה הציונית עשתה זאת‪ ,‬משעה שקשרה קשר הדוק בין‬ ‫שיבת העם לארצו ו'תחיית ישראל על אדמתו'‪ ,‬לבין 'תחיית הלשון' והפיכת‬ ‫השפה העברית לשפתם הראשית של כלל היהודים תושבי הארץ‪ ,‬במרחב‬ ‫הציבורי המשותף‪ )7(.‬גם קודמיהם‪' ,‬מבשרי הציונות' ו'חובבי ציון'‪ ,‬באמצע‬ ‫המאה התשע־עשרה‪ ,‬כגון משה הס בספרו רומא וירושלים (‪ ,)1862‬כתבו‬ ‫על הלשון העברית כלשונו הלאומית של העם היהודי השב לארצו‪ ,‬ומייסדי‬ ‫ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") בשנת ‪ ,1882‬שהציבו לעצמם למטרה להתיישב‬ ‫בארץ־ישראל ולחדש בה חיים לאומיים מלאים‪ ,‬בעקבות הפרעות שנודעו בשם‬ ‫ַה ּסוּפוֹ ת ַ ּב ֶנּגֶ ב באוקראינה ‪ -‬שנערכו החל באפריל ‪ 1881‬ועד מאי ‪ 1882‬ביהודי‬ ‫דרום־מערב האימפריה הרוסית ‪ -‬קראו להתחדשות השפה העברית מראשית‬ ‫התיישבותם בארץ‪ ,‬שהחלה בשנה זו‪.‬‬ ‫שפת התורה והנבואה‪ ,‬התפילה‪ ,‬המשנה ושירת הקודש – לא ביידיש‬ ‫רבים מהגברים היהודים שגדלו בעולם המסורתי והתחנכו כולם בחדרים‬ ‫ובישיבות ב"שפת האבות"‪ )8(,‬לפני שהצטרפו לביל"ויים‪ ,‬לעולים‪ ,‬לחובבי ציון‬ ‫ולחלוצים‪ ,‬ידעו מנעוריהם עברית כשפת קריאה‪ ,‬כתיבה‪ ,‬תפילה‪ ,‬ברכה ודיבור‪,‬‬ ‫משפט ודיון‪ .‬חוקר הלשון העברית‪ ,‬שלמה מורג (‪ ,)1999–1926‬הבהיר עובדה‬ ‫זו בשעה שדן במושג 'תחיית הלשון'‪' :‬העברית לא הייתה לשון מתה גם במשך‬ ‫מאות השנים הארוכות שבהן שפות הדיבור הרגילות של קהילות ישראל‬ ‫בתפוצות‪ ,‬ואף בארץ־ישראל‪ ,‬היו לשונות יהודיות (יידיש‪ ,‬ספרדית־יהודית‪,‬‬ ‫ערבית־יהודית וכו')‪ .‬שימושה של העברית בכתב‪ ,‬כלשון של ספרות ענפה‪ ,‬ואף‬ ‫כלשון איגרות של חיי יום יום‪ ,‬גלוי וידוע‪ .‬אבל גם כלשון ְדבוּרה‪ ,‬כמהות הגוּיה‪,‬‬ ‫(‪)9‬‬ ‫הייתה העברית קיימת בכל אותם הדורות'‪.‬‬ ‫בעוד שרוב הגברים היהודים בעולם המסורתי התחנכו ב'שפת האבות' וידעו‬ ‫עברית‪ ,‬רוב הנשים היהודיות‪ ,‬שלא היו חלק מהחינוך הדתי המסורתי לפני‬ ‫המאה העשרים‪ ,‬דיברו רק בשפת אימהותיהן‪" ,‬מאמע לשון"‪ ,‬יידיש או לדינו‪,‬‬ ‫ערבית יהודית או ניבים יהודיים של שפות מקומיות אחרות‪ ,‬ובה דיברו אל כל‬ ‫‪188‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫ילדיהן‪ .‬רובן המכריע עלה לארץ ללא רקע תורני וללא ידיעה משמעותית של‬ ‫השפה‪ .‬ראשוני המורים והגננות בארץ‪ ,‬מימי הביל"ויים ואילך‪ ,‬שראו בהנחלת‬ ‫הלשון ביטוי להתחדשות תרבותית־חברתית ולתמורה לאומית‪ ,‬הפכו את חזון‬ ‫הנחלת השפה לכלל הציבור‪ ,‬ולבני כל הגילים‪ ,‬למציאות‪ ,‬בשעה שלימדו את‬ ‫הילדים ואת אימותיהם לדבר‪ ,‬לקרוא ולכתוב בעברית‪ .‬המיעוט הרוצה היום‬ ‫להתבדל ביודעין ממכנה־משותף זה‪ ,‬כגון אנשי העדה החרדית בירושלים‪,‬‬ ‫המכונים "נטורי קרתא"‪ ,‬או קרוביהם החרדים בבית־שמש‪ ,‬בדומה לקודמיהם‬ ‫החילונים‪ ,‬אנשי המפלגה הסוציאליסטית ה"בונד"‪ )10(,‬באירופה ובאמריקה‪,‬‬ ‫מדבר עם ילדיו ביידיש‪ ,‬מלמד אותם ביידיש ומשוחח עמם ביידיש‪ ,‬אולם‬ ‫גם אלה המתנגדים לדיבור עברי בלשון חול בארץ או בעולם‪ ,‬מטעמי דת או‬ ‫אידאולוגיה‪ ,‬אינם יכולים להפוך ליידיש את שפת התורה והנבואה‪ ,‬התפילה‬ ‫והברכה‪ ,‬המשנה והתוספתא‪ ,‬המחזור‪ ,‬הסידור והמשפט‪ ,‬הפיוט ושירת הקודש‪,‬‬ ‫שהייתה שגורה בפי כל הגברים דוברי העברית בעולם המסורתי מאז ומעולם‪,‬‬ ‫ובפי חלק מהנשים‪ ,‬ועל כן ממילא מחויבים הילדים בחוגים הדתיים האנטי־‬ ‫ציוניים בלימוד לשון הקודש‪ .‬העובדה שהיסוד העברי־ארמי ביידיש כולל אלפי‬ ‫מילים וצירופים‪ ,‬מקלה על דו־לשוניות זו‪ )11(.‬העברית הייתה שפת היצירה‬ ‫המרכזית של העם היהודי לאורך כל הדורות‪ )12(,‬אלא שהעובדה שהלשון העברית‬ ‫היא לשון הדיבור השגורה מכאן‪ ,‬ושפת התקשורת התרבותית מכאן‪ ,‬ומשמשת‬ ‫כלשון התשתית החברתית־ממסדית‪ ,‬כשפת הדיבור‪ ,‬הקריאה והכתיבה‪ ,‬שפת‬ ‫המסורת‪ ,‬היצירה ושפת המדע‪ ,‬התרבות והאמנות‪ ,‬החוק והמשפט‪ ,‬לכל דוברי‬ ‫העברית הישראלית בארץ־ישראל ובמדינת ישראל‪ ,‬מאז העשורים האחרונים‬ ‫של המאה התשע־עשרה ועד ימינו‪ ,‬איננה פשוטה כל עיקר‪ ,‬הן מטעמי זיקתה‬ ‫לעבר והן מטעמי זיקתה להווה‪ ,‬שכן‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬אין רק שפה עברית אחת‪,‬‬ ‫אלא יש שתי 'שפות עבריות' שונות‪ ,‬מבחינת אוצר המילים והמושגים ומבחינת‬ ‫עולם הערכים‪ :‬האחת מושתתת על לשון הקודש והשנייה מושתתת על לשון‬ ‫החול‪ ,‬כשכל אחת שואלת מחברתה וכל אחת מדירה את רעותה‪ .‬שתי שפות‬ ‫אלה מתנגשות זו בזו התנגשות חזיתית באמצעות הדרה של עולמות שיח‬ ‫שונים‪ ,‬מחיקה של ערכי יסוד ומקורות תוקף וסמכות מנוגדים‪ ,‬והשתקה של‬ ‫מרחבים לשוניים ואסוציאטיביים מגוונים‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ובחירה בעולמות שיח‬ ‫מנוגדים‪ ,‬במקורות תוקף וסמכות חלופיים ובמרחבים הקשריים שונים‪ ,‬מצד‬ ‫שני‪.‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪189‬‬ ‫דחיקת שפות המוצא של העולים‬ ‫רבים יודעים שבמרוצת הדורות שבהם החלה ההתיישבות החדשה בארץ‬ ‫בעקבות החזון הציוני‪ ,‬משלהי המאה התשע־עשרה ואילך‪ ,‬היו ניסיונות שונים‬ ‫להנחיל לבני העולים‪ ,‬הפליטים‪ ,‬המהגרים והניצולים‪ ,‬תרבות‪ ,‬דיבור וחינוך‬ ‫בשפות שונות‪ ,‬אלא שניסיונות אלה‪ ,‬הנודעים כ'מלחמת השפות' נגד הגרמנית‬ ‫והצרפתית כלשונות הוראה וכמלחמת העברית ביידיש כלשון דיבור‪ ,‬לא צלחו‪,‬‬ ‫ושפות הדיבור והתרבות של דור ההורים והסבים‪ ,‬מעולם לא הפכו לשפת‬ ‫דיבור ותרבות מעבר לדור אחד בעולמם של צאצאיהם‪ .‬עברם הלשוני־תרבותי‬ ‫העשיר של דוברי שפות העולם ‪ -‬שבאו לארץ ברובם כאל ארץ מקלט בתקופות‬ ‫מצוקה כמהגרים‪ ,‬כעולים‪ ,‬כפליטים או כנרדפים וניצולים‪ ,‬מאז הפוגרומים‬ ‫באוקראינה שנודעו בשם ַה ּסוּפוֹ ת ַ ּב ֶנּגֶ ב שהניעו את עליית הביל"ויים ב־‪,1882‬‬ ‫ופרעות קישנייב ב־‪ ,1905-1903‬שהחלו כעלילת דם בפסחא במשך שלושה‬ ‫ימים של מהומות נגד היהודים‪ ,‬שבהן ‪ 49‬יהודים נהרגו‪ 92 ,‬נפצעו קשה‪500 ,‬‬ ‫נפצעו קל ולמעלה מ־‪ 700‬בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו‪ ,‬ועד לעליית‬ ‫הפליטים והניצולים בעקבות המהפכה הקומוניסטית‪' ,‬ליל הבדולח' באירופה‪,‬‬ ‫ופרעות ה'פרהוד' בבגדאד‪ ,‬בחג השבועות ‪ ,1941‬שבהן נרצחו ‪ 179‬יהודים‪,‬‬ ‫‪ 2,118‬נפצעו‪ 242 ,‬ילדים היו ליתומים ורכוש רב של עשרות אלפי יהודים‬ ‫נבזז‪ ,‬ובעקבות עליית הפשיזם ושיאו בזוועות השואה‪ ,‬ובשל רדיפות היהודים‬ ‫בעולם המוסלמי‪ ,‬בעקבות הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל; או של‬ ‫המיעוט שבחר לעלות לארץ כבני העולם החופשי אחרי הקמת מדינת ישראל‪,‬‬ ‫ובחר לחיות בה חרף המחיר התרבותי והמשפחתי הכבד הכרוך בעקירה משפה‪,‬‬ ‫(‪)13‬‬ ‫מולדת ותרבות ‪ -‬קיים היום רק במכוני מחקר‪ ,‬בארכיונים ובמוזיאונים‪,‬‬ ‫במרכזי תיעוד קהילתיים ובספריות‪ )14(,‬בהקלטות‪ ,‬ביומנים‪ ,‬במכתבים‪ ,‬בספרים‪,‬‬ ‫סרטים‪ ,‬מחזות וסיפורים‪ .‬החזון התמציתי שנוסח בשנת ‪ 1905‬בסיסמת 'הפועל‬ ‫הצעיר'‪ ,‬מפלגת הפועלים הציונית בארץ־ישראל‪ ,‬שכתב העת שלה‪' ,‬הפועל‬ ‫הצעיר'‪ ,‬היה ביטאונה הראשי של העלייה השנייה‪" :‬על שלושה דברים עולמנו‬ ‫עומד‪ :‬על קרקע עברית‪ ,‬על עבודה עברית ועל שפה עברית"‪ ,‬כבש בהדרגה‬ ‫את הלבבות‪ ,‬אולם מחירו היה דחיקת שפות המוצא של העולים המהגרים‬ ‫והפליטים לתחום הפרט בלבד‪ ,‬ומחיקת מכלול תרבותם הלשונית בכל שפה‪,‬‬ ‫בשם הפיכת העברית לשפת התשתית החברתית‪ ,‬החינוכית‪ ,‬התקשורתית‪,‬‬ ‫המוסדית והתרבותית ברשות הרבים‪ .‬המשוררת‪ ,‬הסופרת‪ ,‬החוקרת והמתרגמת‬ ‫בת קובנה שבליטא‪ ,‬לאה גולדברג (‪ ,)1970-1911‬קראה בלשון השיר לעקירה‬ ‫‪190‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫משפה ומתרבות אחת‪ ,‬שבה אדם נולד ומושרש‪ ,‬למעבר מרצון או מאונס‬ ‫לשפה ולתרבות של ארץ אחרת‪ ,‬במחיר ניתוק מתרבותו הקודמת ‪ -‬בשם‬ ‫הקולע "הכאב של שתי המולדות"‪ )15(.‬שלמה לביא (‪ ,)1963-1882‬איש העלייה‬ ‫השנייה‪ ,‬ממשתתפי כינוס ייסוד 'הפועל הצעיר' ב־‪ ,1905‬וממייסדי 'השומר'‬ ‫וקיבוץ עין חרוד‪ ,‬תיאר בפרוזה את עוצמת הקושי הכרוך בוויתור על לשון‬ ‫האם‪ ,‬יידיש‪ ,‬כשחבריו בקבוצת כינרת ביקשו לדבר עברית‪' :‬אין כל יכולת‬ ‫להביא בחשבון כמה זה עלה‪ .‬אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת‬ ‫דיבור אחת לשנייה‪ ,‬ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור‪ .‬ומה רבים עינויי‬ ‫הנפש הרוצה לדבר‪ ,‬ויש לה מה להגיד‪ ,‬והיא אילמת ומגמגמת'‪ )16(.‬בזיכרונות‬ ‫עממיים מסופר שעולים לארץ‪ ,‬שאיבדו את מלאות החיים בשפת אמם ובלשון‬ ‫מולדתם‪ ,‬איבדו חלק מזהותם וחוו דו־ערכיות מעיקה של שייכות ואי־שייכות‪,‬‬ ‫נהגו לומר באירוניה‪ ,‬בתשובה לביקורת על שיבושי לשונם החדשה‪' :‬איבדנו‬ ‫הכול מלבד את המבטא'‪ .‬בשירו של אורי צבי גרינברג (‪" )1896-1981‬ההכרח"‪,‬‬ ‫מתאר המשורר בגילוי מכמיר לב את המחיר הרגשי המורכב של העקירה מארץ‬ ‫מולדתו‪ ,‬משפתה ומזיכרונותיה‪:‬‬ ‫מוכרחים היינו לשנוא את אשר אהבנו‪...‬אהבנו את היער‪ ,‬הנחל והטחנה‪...‬‬ ‫אהבנו הרמוניקה‪ ,‬חליל וזמר אוקראיני‪ ...‬מוכרחים היינו ללכת בכאב‬ ‫מעיירות ולהביט בדמע עוד פעם לבתים‪ ,‬בידיעה כי יעלו במוקד ביום מן‬ ‫הימים‪.‬‬ ‫קרעים וטלאים שחיפשו איחוי‬ ‫אצ"ג כינה את הארץ הנוכרייה ששפתה עברית‪ ,‬שהגיע אליה מרצון או מכורח‬ ‫הנסיבות כרבים מבני דורו‪ ,‬בשם‪" :‬אדמת אסון מעוברת‪ ...‬ארץ שרופה וחולה‬ ‫מאבל ומשא אלוהות עולמית‪ ",‬והמשורר אברהם שלונסקי (‪ ,)1973-1900‬שבא‬ ‫אף הוא מארץ יערות ואגמים‪ ,‬אוקראינה‪ ,‬הגדיר את הארץ מוכת השמש אליה‬ ‫הגיע‪" :‬מולדת חמסינית‪ ,‬חולית ומסולעת‪ )17(".‬הסנוורים והמדבר‪ ,‬הכאבים‬ ‫והגעגועים‪ ,‬ההדחקה וההשכחה של לשון העבר ותרבותה‪ ,‬של שפת האם‬ ‫וזהותה‪ ,‬הכרוכים בניתוק והגירה‪ ,‬לצד הרדיפה‪ ,‬הפליטוּת‪ ,‬הבריחה וההצלה‪,‬‬ ‫מצד אחד‪ ,‬והחלום‪ ,‬התקווה והכיסופים‪ ,‬העלייה והקליטה של יהודים נרדפים‬ ‫מכל רחבי העולם‪ ,‬שדיברו בשבעים שפה ולשון‪ ,‬בארץ־ישראל ובתרבותה‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪191‬‬ ‫העברית‪ ,‬כשהפכו ארץ נוכרייה ולשון זרה‪ ,‬למולדת חדשה ולשפה מאומצת‪,‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬הם שהצמיחו את המציאות הלאומית המורכבת‪ ,‬שהייתה בבחינת‬ ‫קרעים וטלאים שחיפשו איחוי‪ .‬המציאות הייתה סבוכה משום שבעת ובעונה‬ ‫אחת הייתה לעולים בבחינת נס התחייה או משבר קשה בכל הנוגע לקליטה‪,‬‬ ‫ובבחינת 'הגשמה' או 'שכול וכישלון' בכל הנוגע למשבר הניתוק מארצות‬ ‫מולדתם‪ ,‬שפתם ותרבותם‪ )18(.‬פעמים רבות נכרכו במהלכים מורכבים אלה‬ ‫שלושה היבטים‪ :‬כאב רב על ההתרוששות התרבותית ועל האלם הלשוני‬ ‫שנגזר על העולים שנעקרו מארץ מולדתם‪ ,‬משפתם ומתרבותם והתקשו‬ ‫למצוא פשר ומשמעות לקיום בשפה שלא הכירו; רכישת לשון חדשה ותרבות‬ ‫לא מוכרת מרצון או מכורח המציאות‪ ,‬שחייבה לא פעם התנכרות‪ ,‬החלפת‬ ‫זהות‪ ,‬דחיקת הזהות הדתית ושינוי מעמד חברתי שהיו כרוכים במצוקה על‬ ‫אובדן השפה ומלאות החיים שייצגה‪ ,‬ובתחושת סבל וייסורים; ותרומה עצומה‬ ‫לתרבות העברית שהביאו עמם העולים שהשתתפו בבניין הארץ‪ ,‬שהחליפו את‬ ‫מולדתם בארץ הבחירה‪ ,‬ואת שפת אמם האהובה בשפה חדשה לא מוכרת‪.‬‬ ‫ההתרוששות נבעה באופן בלתי נמנע מהניתוק מעולמה של שפת המולדת‬ ‫הקודמת‪ ,‬ומההתרחקות מהעושר המילולי ומגבולות הוודאות והמובן מאליו‬ ‫התרבותי‪ ,‬הכרוכים בכל שפת תרבות‪ ,‬ספרות‪ ,‬שירה‪ ,‬דת‪ ,‬היסטוריה ושפת‬ ‫דיבור של ארץ מסוימת‪ .‬האלם וההלם נבעו מהעובדה שרוב העולים דיברו‬ ‫בהתחלה עם בני קהילתם רק בשפת ארצם‪ ,‬אולם עם שכניהם וילדיהם‪ ,‬כמו‬ ‫עם חבריהם לעבודה וללימודים במקומות מגוריהם החדשים‪ ,‬דיברו עברית‬ ‫מקוטעת בעל־כורחם‪ ,‬כשפת תקשורת יחידה שהייתה מובנת לכל‪ ,‬גם אם‬ ‫הייתה דלה ומוגבלת וכפתה על הדובר בה אובדן זהות‪ .‬העלייה הראשונה‬ ‫(‪ ,)1904-1881‬דיברה יידיש‪ ,‬לימדה את ילדיה צרפתית‪ ,‬והקימה עבור ילדיה‬ ‫את בתי הספר היידיים הראשונים בעולם‪.‬‬ ‫רק אנשי העלייה השנייה (‪ ,)1914-1904‬ששפת אמם הייתה יידיש‪ ,‬עברו‬ ‫לדבר בעברית בתוקף החלטה‪ ,‬שרבים לא יכלו לעמוד בה‪ ,‬ואכן רוב בניה‬ ‫ובנותיה עזבו את הארץ‪ .‬השבר שבעקירה והגעגועים לשפת המולדת המקורית‪,‬‬ ‫לשיריה וספריה‪ ,‬לנופיה ואנשיה‪ ,‬לצד ייסורי לימוד השפה החדשה מהם סבלו‬ ‫העולים‪ ,‬שלא ידעו עברית וחוו אובדן צלם ודמות‪ ,‬ומכלול קשיי ההשתלבות‬ ‫התרבותית במולדת החדשה‪ ,‬מתוארים בתמצות במשפט הנודע של הסופר‬ ‫יוסף חיים ברנר (‪ ,)1921-1881‬בספרו מכאן ומכאן (‪" :)1911‬כל האנשים‬ ‫השבורים והרצוצים מכל העולם באו לארץ־ישראל‪ ",‬ובכותרת הנוקבת של‬ ‫ספרו‪ ,‬שכול וכישלון (‪ .)1920‬בגיליון הראשון של המעורר (העיתון הספרותי‬ ‫‪192‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫שיסד בלונדון‪ ,‬ב־‪ )1906‬הצהיר ברנר‪:‬‬ ‫עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית‪ ,‬מפני‬ ‫שהניצוץ האלוהי אשר מתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו‪ ,‬מפני שזיק זה‬ ‫אינו מתלבה‪ ,‬אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת‪ ,‬ואפילו‬ ‫לא בשפה הבלולה‪ ,‬החביבה‪ ,‬שפת אמותינו‪ ,‬אשר בפינו‪.‬‬ ‫תפיסת עולם נִ ְבנֵ ית באמצעות השפה‬ ‫ברנר‪ ,‬שאהב את השפה הבלולה‪ ,‬היידיש‪ ,‬לא פחות משאהב את העברית‪ ,‬וידע‬ ‫ששפה מכילה בתוכה את ההיסטוריה‪ ,‬המנטליות‪ ,‬הייחוד הלאומי והתודעה‬ ‫התרבותית‪ ,‬התנגד לדרישות מוחלטות ולתביעת בלעדיות הדיבור בעברית‪,‬‬ ‫וכתב לאחר עלייתו לארץ‪ ,‬ב'הפועל הצעיר' בתרע"ב (‪:)1912‬‬ ‫בעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולביטחון של "בני־עלייה"‪ ,‬כביכול […]‬ ‫אדרבא! ידברו‪ ,‬ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית‪ ,‬את‬ ‫השפה השומה בפיהם‪ ,‬יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם‪ ]…[ .‬חדלו לכם‬ ‫מן הדרישות המוחלטות ומעולם ההפשטה‪.‬‬ ‫ברנר היה ער לעובדה שתפיסת העולם נִ ְבנֵ ית באמצעות השפה‪ ,‬שכן ידיעת‬ ‫שפה משמעה רכישת עולם‪ ,‬זהות ושייכות‪ ,‬ולהפך‪ ,‬השתקת שפה או איסור‬ ‫על דיבור בה‪ ,‬משמעה אובדנם של כל אלה‪ .‬הייסורים והלבטים שבאובדן‬ ‫שפת האם‪ ,‬עם החלפתה בשפת המולדת החדשה‪ ,‬זרה או מוכרת רק בחלקה‪,‬‬ ‫מתועדים בהרחבה ביומנים‪ ,‬במכתבים‪ ,‬בשירים ובספרים של העולים והעולות‪,‬‬ ‫ובכתובות החרוטות על המצבות של קברי המתאבדים הרבים מקרב בני ובנות‬ ‫העליות הראשונות‪ ,‬המספרות על ענותם וגעגועיהם לנופי ארץ מולדתם‬ ‫ולשפת אמם ועל תחושת הנוכריות בארץ החדשה‪ )19(.‬המשורר נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫במחזהו 'כנרת כנרת'‪ ,‬כינה את ציבור החלוצים בעלייה השנייה 'בית־יתומים‬ ‫אחד גדול'‪ ,‬אולם מנגד‪ ,‬ראוי לזכור שתי עובדות‪ :‬הראשונה‪ :‬העולים שדיברו‬ ‫בשבעים לשון ועלו מכל ארצות העולם‪ ,‬ובחרו להישאר ולא לחזור‪ ,‬תרמו‬ ‫תרומה עצומה‪ ,‬שלא תסולא בפז‪ ,‬לעושר התרבותי של היישוב החדש ושל‬ ‫המדינה הצעירה‪ ,‬שכן רבים ורבות שרכשו השכלה בשפות מולדתם‪ ,‬ולמדו את‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪193‬‬ ‫השפה העברית כשפה ראשונה או שנייה בילדותם או כלשון זרה בבגרותם‪,‬‬ ‫'הפכו אפר לפנינים' או הפכו את אפר כאב ההגירה לפניני תרבות ויצירה‪ .‬הם‬ ‫והן עשו זאת בשעה שתרגמו את מיטב ספרות העולם לילדים ולמבוגרים‬ ‫לשפה העברית והעשירו את השפה העברית העתיקה במגוון לשוני עתיר‬ ‫יופי‪ ,‬שמקורו בתרבויות ובלשונות שונות‪ ,‬משעה שתרגמו את ה'איליאדה'‬ ‫וה'אודיסאה' או את כתבי אפלטון מיוונית‪ ,‬את דנטה ובוקצ'יו מאיטלקית‪ ,‬את‬ ‫סרוואנטס מספרדית או מרוסית‪ ,‬את שייקספיר מאנגלית ואת גוגול‪ ,‬לרמונטוב‬ ‫ופושקין מרוסית‪ ,‬את הקאלאוולה מפינית‪ ,‬את פיראנדלו ואיבסן מאיטלקית‬ ‫ומנורבגית‪ ,‬ואת הקלסיקונים והסופרים המודרניים מגרמנית וצרפתית‪,‬‬ ‫מאנגלית ומרוסית‪ ,‬מפולנית‪ ,‬מרומנית‪ ,‬מאיטלקית מספרדית‪ ,‬מצ'כית והונגרית‪,‬‬ ‫או משעה שתרגמו את הקוראן מערבית או את שירי היינה והלדרלין מגרמנית‪,‬‬ ‫את המחזות הקלאסיים מיוונית ולטינית ואת המחזות המודרניים מיידיש‬ ‫ומרוסית‪ ,‬את 'אלף לילה ולילה' מערבית ואת שירי עומר כייאם מפרסית‪.‬‬ ‫המתרגמים והמתרגמות של מיטב ספרות העולם בפרוזה‪ ,‬בשירה ובמחזאות‪,‬‬ ‫כגון ביאליק וז'בוטינסקי‪ ,‬דבורה בארון ודוד ילין‪ ,‬אלישבע ולאה גולדברג‪ ,‬שאול‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי‪ ,‬רחל בלובשטיין‪ ,‬יוסף חיים‬ ‫ברנר‪ ,‬יוכבד בת מרים ורפאל אליעז‪ ,‬יעקב אורלנד‪ ,‬אפרים ברוידא וג'נטילה‬ ‫ברוידא‪ ,‬שפעמים רבות תרגמו גם ספרי ילדים ושירי ילדים‪ ,‬ורבים מהם היו‬ ‫סופרים‪/‬ות ומשוררים‪/‬ות מחוננים‪/‬ות בשפה העברית‪ ,‬הפליאו לעשות בבניין‬ ‫התרבות החילונית החדשה‪ ,‬וילדים שגדלו במדינת ישראל במאה העשרים‬ ‫זכו לקרוא ספרות משובחת מכל ארצות העולם בתרגומי מופת‪ ,‬לצד ספרות‬ ‫עברית חדשה עשירה ומרתקת שכתבו רבים ממתרגמים־סופרים ומשוררים‬ ‫אלה‪ ,‬שהעמיקו במכמני הלשון והרחיבו את גבולות השפה לכיוונים לא נודעים‬ ‫בשעה שיצרו לאום יהודי חדש על גבי המסורת העברית העתיקה־חדשה ועל‬ ‫תשתיות העולם הנכאב‪ ,‬המודחק והמושכח בשפות העבר‪.‬‬ ‫העובדה השנייה שממעטים לתת עליה את הדעת היא שאחרי הפוגרומים‪,‬‬ ‫הפרעות‪ ,‬שתי מלחמות העולם‪ ,‬השואה‪ ,‬הרדיפות בעולם המוסלמי ורדיפות‬ ‫הקומוניזם הסטליניסטי‪ ,‬אין בשום מקום בעולם‪ ,‬מלבד במדינת ישראל‪,‬‬ ‫אוכלוסייה יציבה הדוברת עברית כשפה המקיפה את מכלול חייה ברצף של‬ ‫חמישה־שישה דורות‪ ,‬מאז ‪ 1882‬ועד ‪ .2014‬דהיינו‪ ,‬העברית מתקיימת היום‬ ‫כשפת תשתית חברתית חילונית־דתית רחבה וכשפת תרבות שלמה המייצגת‬ ‫את מלאות החיים של מיליוני דובריה‪ ,‬חילונים ושומרי מצוות‪ ,‬שפה ששמה‬ ‫הנכון הוא עברית־ישראלית‪ ,‬רק במדינת ישראל‪ .‬שפה זו יונקת מעברה העשיר‬ ‫‪194‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫בכתב ובעל פה כלשון קודש ולשון חול‪ ,‬כלשון תרגום ולשון מתחדשת‪,‬‬ ‫כצופן שבטי וכתקשורת תרבותית‪ ,‬כמעמקי הזיכרון והזהות וכמכלול היצירה‬ ‫המעוררים עניין והזדהות‪ ,‬על שלל תמורותיה ההיסטוריות מהעת העתיקה‬ ‫ועד עידן התחייה הציונית החילונית־דתית‪ ,‬מתנועת 'חובבי ציון' ועד ימינו‪.‬‬ ‫אולם העברית הישראלית‪ ,‬המשלבת קודש וחול‪ ,‬עבר כתוב אדיר־ממדים והווה‬ ‫מתוח‪ ,‬מתלבט ומחדש‪ ,‬אוצר‪ ,‬נוצר‪ ,‬מבקר ויוצר‪ ,‬בעל פה ובכתב‪ ,‬וממזגת‬ ‫שפות כלאיים ושפות תרגום‪ ,‬שפות הגירה ושפות תושבי הארץ‪ ,‬ושפות‬ ‫רבות אחרות שפגשו דוברי העברית בתמורות ההיסטוריה (ארמית‪ ,‬פרסית‪,‬‬ ‫יוונית‪ ,‬לטינית‪ ,‬ערבית; רוב שפות אירופה)‪ ,‬וחידושי לשון לאלפים‪ ,‬איננה עוד‬ ‫שפת צופן שבטי בלעדי‪ ,‬או רק שפתם של בני ישראל בארץ ובתפוצות; כל‬ ‫תושבי הארץ שדתותיהם שונות‪ ,‬זהויותיהם שונות ולאומיותם שונה‪ ,‬מדברים‪,‬‬ ‫כותבים‪ ,‬יוצרים ומתקשרים בה‪ ,‬ואף נאבקים‪ ,‬נפרדים ונלחמים בה‪ .‬ואילו ילדי‬ ‫המהגרים הישראלים‪ ,‬הנמנים בין חצי מיליון למיליון ברחבי העולם‪ ,‬בדרך כלל‬ ‫אינם מדברים עברית בסביבתם החדשה ואינם קוראים עברית‪ ,‬אחרי שנים‬ ‫ספורות בארץ ההגירה החדשה אליה הגיעו‪ ,‬כלומר‪ ,‬אינם נושאים יותר את‬ ‫הזהות היהודית הישראלית‪ ,‬התלויה בתשתית התרבותית העברית‪ ,‬בזיכרון‬ ‫הרצף הסיפורי ובעושר הלשוני‪ ,‬ואף לא את ההקשר האסוציאטיבי של השפה‬ ‫ויצירתה מאז תחיית הלשון בהקשריה החילוניים‪ ,‬ונכדיהם לא כל שכן‪ .‬הניסיון‬ ‫לחיות בשני עולמות‪ ,‬בשתי זהויות‪ ,‬בשתי תרבויות ובשתי שפות שונות‪ ,‬נידון‬ ‫כמעט תמיד לכישלון‪ .‬המשורר והסופר חיים גורי כתב בלשון נחרצת במאמרו‬ ‫על מצב העברית בקהילות היורדים‪" :‬העברית תמה לגווע בין אב לבנו‪ ,‬בין אם‬ ‫(‪)20‬‬ ‫לבתה‪ ...‬לא קיים היום מרכז ליצירה עברית בעלת ערך מחוץ לארץ־ישראל‪".‬‬ ‫המחלוקת על לשון הקודש העתיקה‬ ‫השילוב בין העברית כשפה עתיקה־חדשה ובין שפות העולם השונות שיצירתן‬ ‫בשירה ובפרוזה‪ ,‬במחקר ובמדע‪ ,‬במסה ובעיון‪ ,‬במחזאות‪ ,‬במשפט ובאמנות‬ ‫תורגמו אליה‪ ,‬מראשית העלייה לארץ ועד ימינו‪ ,‬הוא שילוב מופלא וחד־פעמי‪,‬‬ ‫שכן כל מתרגם וכל מתרגמת העבירו עולמות תרבותיים שלמים משפת מולדתם‬ ‫הישנה לשפת מולדתם החדשה‪ .‬לשם כך עברתו מושגים רבים מתחום הטבע‬ ‫והגאוגרפיה‪ ,‬הטכנולוגיה והתרבות‪ ,‬המדע והאמנות‪ ,‬והיו חייבים להמציא מילים‬ ‫ומושגים שלא היו קיימים בעברית על יסוד שורשים‪ ,‬בנינים ומשקלים קיימים‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪195‬‬ ‫או מחודשים‪ ,‬ולא פעם עוררו הדברים שמחה רבה בחוגים מסוימים‪ ,‬ותרעומת‬ ‫רבה בחוגים אחרים‪ )21(.‬האהבה לשפה העברית העתיקה־חדשה ולספרות‬ ‫העברית בת אלפי השנים‪ ,‬כמו העניין ביצירה המגוונת בלשון החול ובלשון‬ ‫הקודש במאה וחמישים השנים האחרונות‪ ,‬במקורותיה ההיסטוריים של השפה‪,‬‬ ‫במכלול רבדיה הלשוניים ובתולדותיה הבינלאומיות המרתקות‪ ,‬משותפת לאוהבי‬ ‫ספר ולאוהבי ארץ־ישראל בכל המגזרים השונים במדינה‪ ,‬החיים במתיחות רבה‬ ‫מאז ימי הביל"ויים והיישוב הישן ועד ימינו‪ ,‬והחלוקים זה על זה בצורה נוקבת‬ ‫בכול נושא אחר שאפשר להעלות על הדעת‪ .‬דומה שבלב המחלוקת עומדת‬ ‫השאלה הסמויה עליה עוברים בשתיקה‪ :‬מה מקומה של לשון הקודש העתיקה‬ ‫ כתבי הקודש שנוצרו בה‪ ,‬הנוכחות האלוהית המתועדת בה כמקור השראה‬‫להבנת נצחיות הבריאה ופשר מהלך ההיסטוריה‪ ,‬כמקור החוק האלוהי והמוסר‬ ‫הנבואי‪ ,‬בחירת העם הנזכרת בה והמצוות התלויות בה‪ ,‬הכיסופים המשיחיים‬ ‫שנתלו בה ושימור הזהות הייחודית‪ ,‬הדתית‪ ,‬הלאומית והתרבותית של קוראיה‬ ‫וכותביה לאורך כל הדורות ‪ -‬הן במציאות של חוגים לאומניים המדברים בלשון‬ ‫המבדלת‪ ,‬המקדשים את פשט הכתוב ומייחסים תוקף מוחלט לכל הכתוב בלשון‬ ‫הקודש‪ ,‬החל מהמקרא ועד אחרון הפוסקים וקובעי 'דעת תורה'‪ ,‬ומקדשים‬ ‫ערכים עתיקים אלה פשוטם כמשמעם‪ ,‬ורוצים לחדשם הלכה למעשה במציאות‬ ‫פוליטית חברתית־דתית המתנכרת לעולם המודרני‪ ,‬בוחרת בערכי העולם‬ ‫העתיק‪ ,‬המותנים לגביה בריבונות בלעדית על כל ארץ־ישראל השלמה‪ ,‬ואף‬ ‫הופכים אותם לתשתית עולמם במציאות אמונית־משיחית־מקדשית‪ ,‬בלב‬ ‫מציאות חילונית בארץ־ישראל‪ ,‬ללא ביקורת‪ ,‬ללא חופש בחירה‪ ,‬ללא התאמה‬ ‫לשינוי הנסיבות וללא פקפוק בתוקפו של פשט הכתוב במציאות בת ימינו; והן‬ ‫בעולמם של חובבי ציון אוהבי שפת עבר ותרבותה‪ ,‬המדברים בלשון המשתפת‪,‬‬ ‫החיים מאז ראשית הציונות במציאות של חולין‪ ,‬המושתתת על ההנחה כי אל‬ ‫לו לעם היהודי לחיות כמיעוט נרדף בארצות הגויים‪ ,‬בעקבות ניסיונו ההיסטורי‬ ‫המר‪ ,‬ומוטב לו לכונן ריבונות יהודית אזרחית דמוקרטית‪ ,‬המושתתת על חירות‬ ‫לאומית ועצמאות תרבותית של דוברי עברית בת־ימינו‪ ,‬שאינם רואים עצמם‬ ‫מחויבים לקדושתה של השפה הקשורה בארץ־הקודש‪ ,‬בזרע קודש‪ ,‬במקדש‬ ‫ובגאולה‪ ,‬ב'כתבי קודש'‪ ,‬ב'רבנים קדושים'‪ ,‬ב'לימודי קודש' או בעיר הקודש‪ ,‬אבל‬ ‫רואים את עצמם כמי שבחרו מרצונם החופשי לקשור את גורלם בגורל דוברי‬ ‫השפה העברית לדורותיה ולבחור את מיטב מורשתה האוניברסאלית הדתית‬ ‫והחילונית‪ ,‬המעוגנת מזה אלפי שנים בדעת‪ ,‬אמת וצדק‪ ,‬שלום‪ ,‬חירות ושוויון‪,‬‬ ‫למען כבוד האדם וחירותו‪ ,‬קדושת חייו וחופש בחירתו‪.‬‬ ‫‪196‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫פגישת הלשון המיסטית־דתית עם המציאות החילונית‬ ‫חוגים אלה כוללים את אוהבי התרבות העברית בת כל התקופות‪ ,‬הבוחרים‬ ‫לחיות במציאות חופשית־חילונית־שוויונית ברשות הרבים‪ ,‬במציאות מודרנית־‬ ‫ליברלית־הומניסטית‪ ,‬הפתוחה בשווה בפני כל אדם‪ ,‬ללא הבדל דת‪ ,‬לאום‪ ,‬גזע‬ ‫ומגדר‪ ,‬ומכבדת את בחירותיו הדתיות והתרבותיות האינדיבידואליות של כל‬ ‫אדם‪ ,‬איש או אישה‪ ,‬ברשות הפרט והקהילה‪ .‬חוגים אלה כוללים את כל אלה‬ ‫הבוחרים לקשור את הווייתם וזהותם למורשתה הכתובה של השפה העברית‬ ‫ולערכיו המוסריים האוניברסליים העתיקים של 'עם הספר'‪ ,‬העומדים בסימן‬ ‫'דעת אמת וצדק בקדש הקדשים'‪' ,‬צדק צדק תרדוף'‪' ,‬את האמת והשלום‬ ‫אהבו'‪' ,‬לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'; 'חביב כל אדם שנברא‬ ‫בצלם אלוהים' ו'את השנוא עליך אל תעשה לחברך'‪.‬‬ ‫משעה שהחל תהליך התחדשותה של השפה העברית עם ראשית החזרה‬ ‫להיסטוריה בארץ־ישראל בשלהי המאה הי"ט‪ ,‬פגשה הלשון המיסטית־דתית‪,‬‬ ‫הקבלית והחסידית של העבר‪ ,‬את המציאות הגשמית־החילונית של ההווה‪,‬‬ ‫והפכה בהדרגה את שפת הגלות‪ ,‬על כיסופיה בתחום התודעה‪ ,‬החזון והחלום‪,‬‬ ‫ועל יצירתה הלשונית המקודשת בתחום הדמיון היוצר‪ ,‬המתועדת בפירוט‬ ‫בספרייה המיסטית לדורותיה‪ )22(,‬לשפת הגאולה‪ ,‬על מימושה הטראגי בעולם‬ ‫המעשה בדור האחרון‪ ,‬בזיקה להתנחלות בארץ־ישראל המקראית‪ ,‬לציפייה‬ ‫לביאת המשיח כאן ועכשיו‪ ,‬ולבניין המקדש‪ ,‬המושתת על אבן השתייה‬ ‫המכסה על התהום‪ ,‬היא מזבח העקדה על הר ציון‪ ,‬בארץ הקודש‪ ,‬על הר‬ ‫הבית‪ ,‬במקום בו ניצבת כיפת הסלע‪ ,‬מאז שנת ‪ 691‬לספירה‪ ,‬בחסות הריבונות‬ ‫הישראלית וצבאה‪ .‬שפת גאולה מיסטית פרדוקסלית זו‪ ,‬המבקשת להפוך את‬ ‫הגלות (העולם המצוי) לגאולה (העולם הנכסף) ולממש את הרוחני‪ ,‬המיתי‪,‬‬ ‫המיסטי‪ ,‬המיוחל‪ ,‬המדומיין והנחלם‪ ,‬בגבולות העולם הגשמי הנאלם‪ ,‬נטועה‬ ‫בכמה מרובדי העומק של ממדיה בקשר עמוק לשפות העולים והמהגרים‬ ‫שזנחו את עברם הדתי והדחיקו את לשונות הגלות‪ ,‬כנזכר לעיל בראשית‬ ‫הדיון‪ .‬שפת הגאולה שהתחדשה בדורנו מעוגנת בעולמם הדתי־משיחי־גלותי‬ ‫הנשכח של בני הפליטים‪ ,‬וצאצאי העולים והמהגרים‪ ,‬שהודחק בייסורים‪ ,‬עם‬ ‫המעבר הדרמטי בשלבים הראשונים של תחיית השפה מהעולם הדתי לעולם‬ ‫החילוני‪ ,‬בשעה שגאולת האדמה‪ ,‬גאולת השפה ותחיית העם בארצו ומכלול‬ ‫הפעילות בעולם המעשה‪ ,‬תפסו את מקומה של הגאולה המיסטית האוטופית‬ ‫ואת מקדשה השמימי בעולם החזון‪.‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪197‬‬ ‫שפה דתית לגאולה המשיחית‬ ‫דומה שהזיכרונות העתיקים המודחקים והשפות הנשכחות‪ ,‬שדור האבות‬ ‫המייסדים התנכר להם מרצון או מכורח המציאות‪ ,‬עם העלייה לארץ‪ ,‬שבו ועלו‬ ‫בעוצמה במציאות חייהם של חוגים "אמוניים" בני דורנו‪ ,‬המבקשים להנכיח את‬ ‫העבר המטאפיזי‪ ,‬שנוצר בגלות‪ ,‬בעולם הדמיון והכיסופים‪ ,‬מעומק ייסוריהם‬ ‫של הגולים והנרדפים‪ ,‬בממשות הריאלית של מדינה ריבונית‪ ,‬הרחוקה מכל‬ ‫קדושה‪ ,‬שתושביה הפכו בנסיבות היסטוריות פוליטיות‪ ,‬שלא על כולן הייתה‬ ‫להם שליטה‪ ,‬לכובשים ורודפים‪ ,‬ולמתעמרים מחוללי עוול‪ ,‬במציאות פוליטית‬ ‫שהפכה ביובל השנים האחרון ממדינה שהציבה בתשתיתה אידאל חילוני־‬ ‫דמוקרטי־גשמי־שוויוני רחב אופקים ושוחר שלום של זכויות האדם וחירותו‪,‬‬ ‫למדינה שמשתלטת עליה חקיקה גזענית‪ ,‬לאומנית־דתית מפלה ותרבות אמונית‬ ‫מיסטית־מתנחלית‪ ,‬המדרדרת את המדינה למשבר ערכי ולקריסה מוסרית‪.‬‬ ‫חוגים אלה‪ ,‬הקוראים לעצמם אמוניים או נאמני המקדש ושוחרי המקדש‪,‬‬ ‫מנסים להחיות ולממש מאז מלחמת ששת הימים מושגים ורעיונות השייכים‬ ‫לשדה הגאולה המיסטית‪ ,‬בשעה שהם דורשים לעגן את החזון המקודש‬ ‫בממשות הארצית‪ ,‬ולנטוע את הזיכרון העל־היסטורי במרחב היסטורי ממשי‪,‬‬ ‫במחיר שליטה בעם אחר ושלילת חירותו‪ .‬שליטה זו כוללת כיבוש ודיכוי‪,‬‬ ‫הסתה גזענית ומעשי עוול ופגיעה בחוק הארצי והבינלאומי‪ ,‬לשם הבטחת‬ ‫התנחלות לא־חוקית בשטחים הכבושים‪ ,‬לשם מימוש חזון התחייה המיסטי־‬ ‫משיחי של הרבנים לבית קוק‪ ,‬של תלמידיהם וממשיכי דרכם בגוש אמונים‬ ‫ובתנועות המקדש‪ )23(,‬חזון הכרוך בהתנחלות בכל ארץ הקודש‪ ,‬בטיהור הארץ‬ ‫ממי שאינם בני ברית ובבניין המקדש‪ ,‬שבשמו הוחל משטר צבאי על השטחים‬ ‫הכבושים לשם הגנת המתנחלים שבאו מחוגים אלה‪ ,‬ומימשו במסירות נפש‬ ‫את חזון התחייה‪ ,‬במחיר כבד של פגיעה בכבוד האדם וחירותו של אזרחים‬ ‫ותושבים שאינם יהודים‪ .‬אלה הפכו‪ ,‬כצפוי בלשון המשיחית‪ ,‬לגויים וערלים‪,‬‬ ‫לעמלק ולאויב‪ .‬הגאולה המשיחית של היהודים‪ ,‬המשתמשים בשפה הדתית‬ ‫המקודשת מן העבר‪ ,‬הבוראת מציאות על־היסטורית לשם הגשמת מטרותיהם‬ ‫המדיניות‪ ,‬במציאות פוליטית טעונה‪ ,‬בהווה‪ ,‬ונאבקים להפוך את הזיכרון‬ ‫הכתוב בדבר הארץ המובטחת בברית אלוהית בעבר‪ ,‬ומובטחת בברית משיחית‬ ‫בעתיד‪ ,‬למציאות מוחשית בהווה‪ ,‬הגאולה הנעשית בידי אלה המתנחלים בכוח‬ ‫הזרוע בשטחים שנכבשו במלחמה ונשלטים באמצעות משטר צבאי‪ ,‬התעמרות‬ ‫ואפליה‪ ,‬ובמחיר דיכוי‪ ,‬ביזוי ונישול של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה‪,‬‬ ‫‪198‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫בשם הבטחות מקודשות שמקורן בחלומות וחזיונות וסיפורים עתיקים‬ ‫הקשורים בשפת הקודש‪ ,‬ההופכות להבטחות לגאולה במחיר התכחשות‬ ‫לעובדה המוסכמת על כל העולם הנאור‪ ,‬שלנכבשים משוללי הזכויות ומשוללי‬ ‫המיתוסים יש זכות טבעית להגדרה עצמית ולחיים חופשיים במדינה משלהם‪,‬‬ ‫לפחות באותה מידה שיש לכובשים בעלי המיתוסים‪ ,‬המשופעים בזכויות‪,‬‬ ‫שהשתלטו על שטח שלא היה שלהם ‪ -‬היא העומדת ביסוד החלוקה לשפה‬ ‫המבדלת ולשפה המשתפת שבה נפתח הדיון‪.‬‬ ‫"הצהרת אמונים לשפה שלנו"‬ ‫בשלהי שנת ‪ ,1926‬כתב חוקר הקבלה גרשם שלום (‪ ,)1982-1897‬שעלה‬ ‫לארץ־ישראל בשנת ‪ ,1923‬מכתב לחברו‪ ,‬הוגה הדעות היהודי־גרמני פרנץ‬ ‫רוזנצוויג (‪ - )1929-1886‬מחבר כוכב הגאולה (‪ )1921‬ושותף לתרגום הפיוטי‬ ‫החדש של התנ"ך לגרמנית ‪ -‬על השפה העברית אותה פגש בארץ־ישראל‪,‬‬ ‫בעיצומו של המאבק המר בין לשון הקודש ללשון החול‪ ,‬שהתפרץ בעוצמה‬ ‫בלתי צפויה לנגד עיניו‪ )24(.‬במכתב הנודע‪ ,‬שנקרא בשם "הצהרת אמונים לשפה‬ ‫שלנו"‪ ,‬עמד שלום על הסכנה הגדולה‪ ,‬שרוב דוברי העברית בארץ־ישראל כלל‬ ‫לא היו מודעים לה‪ ,‬הטמונה במפגש הטעון בין לשון הסוד המקודשת בת אלפי‬ ‫השנים ‪ -‬שהתכוונה מראשיתה העל־היסטורית לעבר הפולחני המקודש שעמד‬ ‫בסימן ברית נצחית והתגלות על־זמנית‪ ,‬ונקשר בחלומות הבטחה וקדושה‪,‬‬ ‫מזבח ועקדה‪ ,‬משכן וכרובים‪ ,‬היכלות ומרכבה‪ ,‬מקדש ומשמרות כהונה‪ ,‬לשון‬ ‫קודש‪ ,‬חזיונות ומלאכי קודש‪ ,‬ולעתיד המשיחי המיוחל‪ ,‬העל־זמני‪ ,‬שעמד‬ ‫בסימן נקמה וגאולה‪' ,‬שבירת כלים' ו'תיקון עולם'‪' ,‬תחיית־מתים' ו'ביאת־‬ ‫המשיח'‪' ,‬קץ הפלאות' ו'עת קץ'‪ ,‬ישועה פלאית ומקדש מן השמים‪ ,‬השרויים‬ ‫שניהם בלשון העתיקה בתחום הנסתר המיסטי והעל־היסטורי‪ ,‬ובמרחב המיתי‬ ‫של ההבטחה האלוהית הנצחית ‪ -‬לבין לשון החולין‪ ,‬החייבת להתמודד עם‬ ‫אתגרי ההווה בעולם הנגלה במרחב הריבונות האנושית‪ ,‬בנסיבות היסטוריות‬ ‫משתנות‪ ,‬הכפופות לזמן ולמקום‪ .‬שלום הביע את התנגדותו החריפה ל –‬ ‫טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים‪ .‬אני מכחיש בהחלט שהציונות‬ ‫תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד)‬ ‫להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות‪ .‬גאולת עם ישראל‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪199‬‬ ‫שאני שואף אליה כציוני‪ ,‬איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני‬ ‫מקווה אליה לעתיד לבוא‪ .‬אינני מוכן‪ ,‬בתורת ציוני‪ ,‬לספק את הדרישות‬ ‫או את הגעגועים ה"מדיניים" הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט‪,‬‬ ‫בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית‬ ‫הימים‪ .‬האידאל הציוני לחוד והאידאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת‬ ‫בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירנו‬ ‫רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל‪ .‬התנועה הציונית איננה בשטח‬ ‫התנועה השבתאית‪ ,‬לפי שורשיה הפנימיים‪ ,‬והניסיונות להכניס בה רוח זאת‬ ‫(‪)25‬‬ ‫כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי‪.‬‬ ‫ניסיון לתאר בקיצור נמרץ כמה מאפיקי המחשבה המיסטית שבהם הפכה‬ ‫השפה העברית במהלך הדורות ללשון הבריאה וללשון קודש המגשרת בין‬ ‫האלוהי לאנושי‪ ,‬בין הקוסמי לארצי‪ ,‬בין הרוחני לגשמי ובין הנצחי לחולף‪,‬‬ ‫יצביע על 'מלאך הפנים' שלימד את אברהם אבינו 'עברית בלשון הבריאה'‪ ,‬וזה‬ ‫דיבר אחרי החורבן 'בלשון בית קודשא'‪ ,‬שהפכה בחתימת ספר יצירה ללשונו‬ ‫של אברהם אבינו העל־זמני‪ ,‬המתואר כבעל סוד‪ ,‬הבורא באותיות הקשורות‬ ‫בגופו‪ ,‬משעה שאלוהים "כרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם [‪ ]...‬כרת לו ברית‬ ‫בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון‪ .‬קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו‪,‬‬ ‫והקודש גילה לו סודו‪ .‬משכן במים‪ ,‬דלקן באש‪ ,‬רעשן ברוח‪ ,‬בערן בשבעה נהגם‬ ‫בשנים עשר מזלות"‪ ,‬והפכה בחוגי חכמים‪ ,‬ובחוגי בתי הכנסת שם פעלו בעלי‬ ‫הסוד‪ ,‬ללשון הקודש וללשון טהרה שבה אפשר להתפלל‪ ,‬לשורר‪ ,‬לפרש לדרוש‪,‬‬ ‫לחלום‪ ,‬לעלות לשבעה היכלות עליונים‪ ,‬לרדת מרכבה‪ ,‬ולכתוב סודות ורזים‪.‬‬ ‫התנפצות לשון הקודש המיתית‬ ‫מאות אלפי עמודים הכתובים עברית‪ ,‬המהווים חלק נכבד ממאה אלף הספרים‬ ‫שנזכרו בראשית הדיון‪ ,‬נכתבו בספרות הסוד על 'כ"ב אותיות יסוד ועשר‬ ‫ספירות בלימה'‪ ,‬על 'אותיות הבוראות שמים וארץ'‪ ,‬על ידי חוזים‪ ,‬נביאים‬ ‫וכוהנים שראו אותיות על־זמניות אלה בעמקי הכתוב ובראו בעיני רוחם‬ ‫עולמות חדשים המכוונים למתוח גשרים בין חורבן לגאולה בעקבות לשון‬ ‫הברית‪ ,‬לשון הבריאה‪ ,‬לשון המלאכים והמרכבה‪ ,‬סתרי אותיות‪ ,‬לשון הכרובים‬ ‫ובית המקדש‪ ,‬לשון הקודש ולשון הרזים‪ ,‬לשון מדרשי הגאולה והפיוטים‪.‬‬ ‫‪200‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫חיבוריהם של בעלי הסוד נכתבו בעקבות עשר ספירות של ספרות הקבלה‪,‬‬ ‫'היכל קן ציפור' ואליהו מבשר הישועה‪ ,‬ובהשראת 'קול רוח ודיבור‪ ,‬זו היא‬ ‫רוח הקודש' של ספר יצירה‪ ,‬ובעקבות המשיח‪ ,‬המקדש‪ ,‬הכהונה והגאולה‪,‬‬ ‫ובהמשך לטענה החסידית ש'השכינה ‪ -‬עולם הדיבור'‪ ,‬ש'בכל אות ואות‬ ‫עולמות ונשמות ואלוהות'‪ ,‬ובכל אות מצוי ניצוץ אלוהי‪ .‬לדבריהם כל המושגים‬ ‫והביטויים המיסטיים הללו מתקיימים קיום נצחי במרחבי הזיכרון העל־זמני‪,‬‬ ‫הדמיון‪ ,‬התקווה והחזון‪ ,‬התפילה‪ ,‬הסליחה‪ ,‬הקינה והחלום‪ ,‬שהתעצמו לשיאים‬ ‫ולמעמקים לאורך אלפי שנות הגלות‪ )26(.‬גרשם שלום‪ ,‬גדול חוקרי תורת הסוד‬ ‫והחזון המשיחי‪ ,‬הקדים לצפות את עומק התהליך שאנו עדים לו בדורנו‬ ‫– התנפצות לשון הקודש המיתית‪ ,‬המיסטית‪ ,‬המשיחית והאפוקליפטית –‬ ‫הדמיונית‪ ,‬רבת היופי וההשראה והעמוקה מני תהום‪ ,‬הקושרת בין הנעלם לנגלה‬ ‫ובין הנצחי לחולף במישור המטאפיזי‪ ,‬ומכוונת למעבר המיוחל מעולמם של‬ ‫'בני חושך' לעולם 'בני אור'‪ ,‬ומעולמם של 'מפרי ברית' לעולמם של 'בני ברית'‪,‬‬ ‫או למעבר מייאוש לתקווה‪ ,‬משבירה לתיקון ומגלות לגאולה ‪ -‬לשון הברית‪,‬‬ ‫החזון‪ ,‬ההשראה והזיכרון‪ ,‬לשון כיסופי החירות וחלום שיבת ציון‪ ,‬שייחדה‬ ‫את העם היהודי לאורך הגלות‪ ,‬והעניקה לו חיי נצח ואופק של תקווה‪ ,‬גאולה‪,‬‬ ‫ישועה ונחמה במרחב היצירה והדמיון ‪ -‬על סלעי המציאות המחולנת במדינת‬ ‫לאום ריבונית‪ ,‬דמוקרטית‪ ,‬ליברלית‪ ,‬מודרנית‪ ,‬הדוברת בלשון החול‪ ,‬בעברית‬ ‫ישראלית של עידן התחייה החילונית‪ ,‬בגבולות הממשות ההיסטורית‪ ,‬בעידן‬ ‫שנחשב בחוגים שונים ‪ -‬שאינם מבינים את עומקו של העוקץ האפוקליפטי‬ ‫הגנוז בלשון ההופכת חזון למציאות ‪ -‬כ'אתחלתא דגאולה'‪' ,‬ראשית צמיחת‬ ‫גאולתנו'‪' ,‬ירושלים של מעלה'‪' ,‬משיח צדקנו'‪ ,‬ו'בניין בית המקדש' ב'מדינת‬ ‫הלכה'‪.‬‬ ‫כך כתב שלום הנסער בשנת ‪ ,1923‬במכתב מרחיק ראות‪:‬‬ ‫הארץ היא הר געש‪ .‬היא מאכסנת את השפה‪ .‬מרבים לדבר פה על הרבה‬ ‫דברים העשויים להכשיל אותנו‪ .‬מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים‪.‬‬ ‫אבל סכנה אחרת‪ ,‬חמורה יותר מן העם הערבי‪ ,‬מאיימת עלינו‪ ,‬סכנה‬ ‫"עכשּוו"‬ ‫שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה‪ .‬מה תהיה התוצאה של ִ‬ ‫העברית? האם לא תיפער את פיה התהום של השפה הקדושה‪ ,‬אשר‬ ‫שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן‪ ,‬האנשים פה אינם יודעים את משמעות‬ ‫מעשיהם‪ .‬סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית‪ .‬שחילצו מתוכה‬ ‫את העוקץ האפוקליפטי‪ .‬אבל זאת איננה האמת‪ .‬חילון של שפה אינו אלא‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫דיבור בעלמא‪ ,‬מליצה בלבד‪ .‬אי אפשר‪ ,‬למעשה‪ ,‬לרוקן את המילים המלאות‬ ‫עד להתפוצץ‪ ,‬אלא במחיר הפקרת השפה עצמה‪... .‬אבל אם נמסור לילדינו‬ ‫את השפה שנמסרה לנו‪ ,‬אם אנחנו‪ ,‬דור המעבר‪ ,‬נחייה בקרבם את שפת‬ ‫הספרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד‬ ‫הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה‪ ,‬נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור‬ ‫שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פי‬ ‫תהום‪ ,‬וכמעט כולנו מהלכים בביטחון‪ ,‬כמו עיוורים‪ .‬האם לא קיים החשש‪,‬‬ ‫שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה‪ ,‬כאשר תיפקחנה העיניים? ואין‬ ‫יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי‬ ‫לכסות עליה‪.‬‬ ‫ְמ ַה ְּלכִ ים כמרותקים על פי התהום‬ ‫יוצרי תנועת השפה החדשה‪ ,‬לאושרם‪ ,‬האמינו אמונה עיוורת‪ ,‬עד לעיקשות‪,‬‬ ‫בכוח הקסמים של השפה‪ .‬אדם גלוי־עיניים לא היה מוצא בנפשו את‬ ‫האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין‬ ‫אספרנטו‪ .‬ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום‪.‬‬ ‫והתהום הייתה אילמת‪ .‬הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם‬ ‫לאחרים‪ ,‬מסרו אותם לידי הנוער‪ .‬לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מלה‬ ‫אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם‪ ,‬גם כשמלה זו‬ ‫נועדה אולי לנחם אותנו‪ .‬העברית הזאת היא הרת פורענויות‪ .‬היא אינה‬ ‫יכולה להישאר במצבה הנוכחי‪ .‬וגם לא תישאר בו‪ .‬ילדינו שוב אין להם שפה‬ ‫אחרת‪ .‬והאמת חייבת להיאמר‪ :‬הם‪ ,‬והם בלבד‪ ,‬ישלמו את מחיר המפגש‬ ‫הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם‪ ,‬מבלי לשאול את עצמנו‪ .‬כאשר‬ ‫השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו;‬ ‫ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם‪ ,‬המותירים פצעים שבהם מתגלה‬ ‫כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד‬ ‫של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות‪ .‬עוצמת השפה צרורה בשם‪,‬‬ ‫והתהום שלה חתומה בו‪ .‬לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר‬ ‫יום‪ ,‬שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם‪ .‬עוררנו אותם‪ ,‬והם יופיעו‪,‬‬ ‫שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאוד‪ .‬אמנם‪ ,‬אנחנו מדברים כעלגי־‬ ‫לשון‪ ,‬בשפת רפאים‪ .‬שמות מהלכים כרוחות במשפטינו‪ .‬פלוני או אלמוני‬ ‫‪201‬‬ ‫‪202‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫משחק אתם בכתבים או בעיתונים‪ ,‬ומשקר לעצמו ולאלוהים‪ ,‬שאין לכך כל‬ ‫משמעות‪ .‬אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו‪.‬‬ ‫שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם‪ .‬אלמלא כך – אויה לילדינו‪ ,‬שיהיו‬ ‫מופקרים לריקנות‪ .‬כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש‪ ,‬אלא נלקחה מן‬ ‫האוצר "הישן והטוב"‪ ,‬מלאה עד גדותיה בחומר נפץ‪ .‬דור שירש את הפורייה‬ ‫שבכל המסורות הקדושות שלנו‪ ,‬את שפתנו‪ ,‬אינו יכול – ואף אם ירצה‬ ‫בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת‪ .‬ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת‬ ‫בשפה‪ ,‬שבה "המדובר"‪ ,‬כלומר תכולת השפה‪ ,‬שוב תלבש צורה – אז‬ ‫תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה‪ ,‬כמופת מכריע‪ .‬והעם חייב‬ ‫יהיה לבחור באחת מן השתיים‪ :‬להיכנע לה‪ ,‬או להתדרדר לאובדנו‪ .‬אלוהים‬ ‫לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל‬ ‫חיינו‪ .‬המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה‪ ,‬שאין למנוע אותה – הרי זה‬ ‫הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ‪ .‬משום שמחדשי השפה העברית‬ ‫לא האמינו ביום הדין‪ ,‬שאותו הועידו לנו במעשיהם‪ .‬הלוואי וקלות הדעת‬ ‫שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת‪ ,‬לא תגרום לאובדננו‪ .‬ירושלים‪,‬‬ ‫(‪)27‬‬ ‫ז' טבת תרפ"ז‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫לאומנות‪ :‬לאומיות קנאית וקיצונית‪ ,‬ראית עמו כנבחר מכל העמים אגב רגש של שנאה‬ ‫או בוז לעמים אחרים (מילון אבן שושן); לאומיות חריפה ותקיפה הרואה את הלאום‬ ‫של המאמין בה כנעלה על עמים אחרים‪ .‬גישה זו "מצדיקה" בשל כך אפליה ויחס עוין‬ ‫כלפי מיעוטים בתוך מדינת הלאום‪ ,‬ולעתים תוקפנות קיצונית כלפי מדינות שכנות מתוך‬ ‫שאיפות התפשטות אימפריאליות (מילון ויקיפדיה)‪ .‬הגדרת ויקיפדיה נשענת על מילון‬ ‫וובסטר האמריקאי מהדורת ‪.1986‬‬ ‫על מקום הנקמה בגויים בחזון המשיחי ועל נסיבותיו הטראגיות‪ ,‬ראו‪ :‬ישראל יובל‪:‬‬ ‫שני גויים בבטנך‪ ,‬יהודים ונוצרים־דימויים הדדיים‪ ,‬תל־אביב‪ :‬עלמא־עם עובד‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;108-150‬רחל אליאור‪ ,‬ישראל בעל שם טוב ובני דורו‪ ,‬מקובלים‪ ,‬שבתאים‪ ,‬חסידים‬ ‫ומתנגדים‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל תשע"ד‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.478-544‬‬ ‫ראו‪ :‬רחל אליאור‪"' ,‬והר ציון תוך טבור הארץ"‪ :‬על משמעותו המשתנה של הקודש'‪,‬‬ ‫ארץ־ישראל‪ ,‬כח [ספר טדי קולק] (תשס"ח)‪ ,‬עמ' ‪.13-1‬‬ ‫עמותת אל הר ה'‪ ,‬ישיבת עטרת כוהנים‪ ,‬מרכז לימודי המקדש‪ ,‬אגודת אל הר המור‪,‬‬ ‫עמותת לב האומה‪ ,‬נשים למען הקדש‪ ,‬ישיבת הר הבית‪ ,‬חן בית המקדש‪ ,‬תנועת שוחרי‬ ‫המקדש‪ ,‬ישיבת הרעיון היהודי‪ ,‬אוצר המקדש‪' ,‬בית המקדש השלישי'‪ ,‬מרכז הכוהנים‪,‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪203‬‬ ‫משמר המקדש‪ ,‬הם רק ארגונים בודדים מבין עשרות הגופים‪ ,‬הארגונים והעמותות‬ ‫המקדישים את מאמציהם לנושא זה‪ .‬ראו להלן הערה ‪ 62‬לדיון מפורט‪ .‬לפי נתוני סקר‬ ‫שהוזמן לאחרונה ע"י ארגוני המקדש והתפרסם ב־‪ Ynet‬ובהארץ‪ 30% ,‬מהעם בעד‬ ‫הקמתו של המקדש כיום (ו־‪ 43%‬מהדתיים־לאומיים)‪ ,‬אך ‪ 45%‬נגד (‪ 45%‬מהחילונים־‬ ‫מסורתיים ו־‪ 62%‬מהחרדים)‪ 25% .‬הנותרים פשוט אדישים לעניין ואין להם תשובה‬ ‫ברורה לכאן ולכאן‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬הרעיון המשיחי בישראל‪ :‬יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום‪,‬‬ ‫ירושלים האקדמיה הלאומית למדעים ‪ ;1982‬שמואל אלמוג‪' ,‬ציונות ומשיחיות'‪ ,‬ציונות‬ ‫והיסטוריה‪ ,‬ירושלים‪ :‬מאגנס ‪ ,1982‬עמ' ‪ ;48-42‬משיחיות ואסכטולוגיה (עורך)‪ ,‬צבי‬ ‫ברס‪ ,‬ירושלים‪ :‬מרכז שזר תשמ"ד; אביעזר רביצקי‪ ,‬הקץ המגולה ומדינת היהודים‪:‬‬ ‫משיחיות‪ ,‬ציונות ורדיקליזם דתי בישראל‪ ,‬תל־אביב‪ :‬עם עובד תשנ"ג; יוסף דן‪,‬‬ ‫המשיחיות היהודית המודרנית‪ ,‬תל־אביב‪ :‬האוניברסיטה המשודרת‪ ,‬תשנ"ח; שמואל‬ ‫נח אייזנשטדט ומשה ליסק‪ ,‬הציונות והחזרה להיסטוריה‪ :‬הערכה מחדש‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד‬ ‫בן צבי ‪ ;1999‬דב שוורץ‪ ,‬הציונות הדתית ‪ -‬בין היגיון למשיחיות‪ ,‬תל־אביב‪ :‬עם עובד‬ ‫‪ ;1999‬דוד אוחנה‪ ,‬משיחיות וממלכתיות‪ ,‬בן־גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני‬ ‫לתאולוגיה פוליטית‪ ,‬באר־שבע‪ :‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪.2003 ,‬‬ ‫עמוס עוז‪' ,‬הרהורים על השפה העברית‪ :‬למה רגשו גויים‪ ,‬אייזן בטון‪ ,‬גלילי דיין ורבין'‪,‬‬ ‫בתוך‪ :‬הנ"ל‪ ,‬באור התכלת העזה‪ ,‬מאמרים ורשימות‪ ,‬תל־אביב‪ :‬ספרית פועלים תשל"ט‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .28-27‬לשם השוואה‪ :‬אנגלית היא השפה בעלת אוצר המילים הגדול ביותר‪ .‬את‬ ‫מספר המילים בה קשה לאמוד‪ ,‬אך לפי מספר הערכות הוא כ־‪ 500,000‬מילים (אם כי‬ ‫כמחציתן הן שמות תרופות)‪ .‬הקף אוצר המילים של האנגלית אינו מעיד על מספר‬ ‫המילים בהן משתמשים רוב הדוברים בפועל‪ ,‬ומוערך בכ־‪ 5,000‬מילות שיחה יומיומית‬ ‫מדוברת‪ ,‬ובעוד כ־‪ 15,000‬שבהן נעשה שימוש בכתיבה‪/‬קריאה של אדם ממוצע‪.‬‬ ‫יהודה דוד אייזנשטיין עורך האנציקלופדיה אוצר ישראל‪ ,‬כתב בעשור הראשון של המאה‬ ‫העשרים בניו יורק‪" :‬יחד עם הרעיון של הציונות ותחיית ישראל על אדמתו נולד גם‬ ‫הרעיון של תחיית השפה העברית וכל חובבי ציון ובפרט הצעירים הנלהבים התאמצו‬ ‫לעשות את לשון עבר לשפה חיה‪ ...‬התנועה הציונית עוררה את התשוקה בלב המשכילים‬ ‫הצעירים ובפרט אלה הנוטים לציונות לעשות את הלשון העברית לשפה חיה מדוברת"‪,‬‬ ‫י"ד אייזנשטיין‪ ,‬אוצר ישראל‪ ,‬כרך ז‪ ,‬ניוארק ‪ ,1913-1907‬הערך 'עברית'‪ ,‬עמ' ‪.318‬‬ ‫מקור הביטוי המאלף בסיפור האם ושבעת בניה שמתו על קידוש השם בספר מקבים‬ ‫ב‪" :‬את כל אחד מהם היא עודדה בשפת האבות‪ ,‬מלאה רוח אצילה‪ ,‬ובעוררה את כוח‬ ‫החשיבה הנשי על־ידי להט גברי אמרה אליהם" (ספר מקבים ב ז‪ ,‬כא); שפת האבות היא‬ ‫השפה העברית‪ .‬לשפה הארמית קורא המחבר בשם השפה הסורית‪ .‬ראו ספר מקבים ב‪,‬‬ ‫מהדורת דניאל שוורץ‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד יצחק בן צבי‪ ,‬עמ' ‪ ,170‬ודיון שם‪.‬‬ ‫שלמה מורג‪' ,‬העברית החדשה בהתגבשותה‪ :‬לשון באספקלריה של חברה'‪ ,‬הרצאות ע"ש‬ ‫משה סטרוסטה‪ ,‬המדרשה ללימודים מתקדמים‪ ,‬הפקולטה למדעי הרוח‪ ,‬האוניברסיטה‬ ‫העברית בירושלים‪ ,‬עורך יוסף גייגר‪ ,‬ירושלים תשנ"ד‪ ,‬עמ' ‪.40‬‬ ‫"בונד" היה שמה של מפלגת הפועלים היהודים של רוסיה‪ ,‬פולין וליטא‪ ,‬מפלגה חילונית־‬ ‫סוציאליסטית‪ ,‬שפעלה בין שנות התשעים של המאה ה־‪ 19‬לשנות השלושים של המאה‬ ‫ה־‪ .20‬המפלגה שללה את החיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה‪ ,‬התנגדה לציונות‬ ‫‪204‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫כפתרון וחיפשה תיקון לאומי וחברתי לחיי היהודים במזרח אירופה ובאמריקה‪ .‬המפלגה‬ ‫קידמה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית והבינלאומית של הפועלים היהודים‪,‬‬ ‫והתנגדה למפעל הציוני של החייאת הדיבור העברי‪.‬‬ ‫לדברי בנימין הרשב כחמשת אלפים מילים וביטויים מעברית ומארמית נרשמו במילוני‬ ‫היידיש‪ .‬ביטויים אלה היו שגורים בעל פה והיו חלק מלשון חיה ומדוברת‪ .‬כך למשל‬ ‫בדרשה רבנית בעל פה‪ ,‬שלשון המסגרת שלה היא היידיש‪ ,‬המרכיב העברי־ארמי עשוי‬ ‫להגיע לכ־‪ 90-80‬אחוז‪ .‬על מקום היידיש בתחיית הלשון ראו‪ :‬בנימין הרשב‪' ,‬מסה על‬ ‫תחיית הלשון העברית'‪ ,‬אלפיים‪ ,2 ,‬תל־אביב‪ :‬עם עובד תש"ן‪ ,‬עמ' ‪ ,55-9‬בייחוד עמ'‬ ‫‪ ;19-18‬לדברי החוקר יוסף גורי‪ ,‬היסוד העברי־ארמי ביידיש כולל כעשרת אלפים מילים‬ ‫וצירופים‪ .‬ראו‪ :‬יוסף גורי‪' ,‬השפעת היידיש על הלשון העברית'‪ ,‬זמן יהודי חדש‪ ,‬תרבות‬ ‫יהודית בעידן חילוני‪ ,‬מבט אנציקלופדי‪ ,‬ב (עורך) רוביק רוזנטל‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪,2007 ,‬‬ ‫עמ' ‪.259-256‬‬ ‫ראו‪ :‬רחל אליאור‪" ,‬עברית מכל העברים"‪ ,‬לשון רבים‪ :‬העברית כשפת תרבות (עורך)‪,‬‬ ‫יותם בנזימן‪ ,‬ירושלים‪ :‬מכון ון ליר; בני ברק‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2013 ,‬עמ' ‪.72-43‬‬ ‫מוזיאון יהדות גרמניה בפארק התעשייה בתפן או מוזיאון יהדות איטליה ומרכז יהדות‬ ‫מרוקו בירושלים‪ ,‬ומוזיאון יהדות בבל באור יהודה‪ ,‬מדגימים תופעה זו‪ .‬בארכיון הציוני‬ ‫תיעוד עשיר של עבר זה‪.‬‬ ‫באוניברסיטה העברית פועלים המרכזים ליהדות הולנד‪ ,‬ליהדות הונגריה‪ ,‬ליהדות פולין‬ ‫ורוסיה וליהדות רומניה‪ ,‬מרכז לתרבות יידיש ומשגב ירושלים לחקר יהדות המזרח‬ ‫ומרכזים נוספים המשמרים את שפתם ותרבותם של הקהילות היהודיות בארצות אלה‬ ‫בארצות מוצאם‪ .‬באוניברסיטת בן־גוריון קיים המרכז לחקר הלדינו וקרוב לוודאי‬ ‫שקיימים מרכזים נוספים באוניברסיטאות אחרות בארץ‪ ,‬האוספים‪ ,‬מתעדים חוקרים‬ ‫ומשמרים את התרבויות של קהילות היהודים השונות ואת ספריותיהם‪.‬‬ ‫"כאן לא אשמע את קול הקוקיה‪ .‬כאן לא יחבש העץ מצנפת שלג‪ ,‬אבל בצל האורנים‬ ‫האלה כל ילדותי שקמה לתחיה‪ .‬צלצול המחטים‪ :‬היה היה — אקרא מולדת למרחב־‬ ‫השלג‪ ,‬לקרח ירקרק כובל הפלג‪ ,‬ללשון השיר בארץ נכריה‪ .‬אולי רק ציפורי־מסע יודעות‪/‬‬ ‫כשהן תלויות בין ארץ ושמים — את זה הכאב של שתי המולדות‪ .‬אתכם אני נשתלתי‬ ‫פעמים‪ ,‬אתכם אני צמחתי‪ ,‬אורנים‪ ,‬ושרשי בשני נופים שונים‪ ".‬אורנים‪ ,‬לאה גולדברג‪,‬‬ ‫שבולת ירוקת עין‪ ,‬תל־אביב ת"ש [‪.]1940‬‬ ‫מיכאל גרינצויג‪' ,‬הלשון העברית בתקופת העלייה השנייה'‪‬ ,‬העלייה השנייה‪ ,‬א (עורך)‪,‬‬ ‫ישראל ברטל‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד בן צבי (תשנ"ח)‪ ,‬עמ' ‪.418-406‬‬ ‫ראו‪ :‬חיים גורי‪' ,‬העברית ראשי פרקים'‪ ,‬זמן יהודי חדש (הערה ‪ 13‬לעיל)‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.334‬‬ ‫שלונסקי המתרגם‪ ,‬המחזאי והמשורר‪ ,‬חידש מילים רבות וביטויים שנקלטו בשימוש‬ ‫יום־יומי‪ ,‬וביניהן‪ :‬הצגת בכורה‪ ,‬אגרוּף‪ ,‬איפור‪ ,‬התאפיין‪ ,‬התאקלם‪ ,‬אי־פעם‪ ,‬אהיל‪,‬‬ ‫אפסנאי‪ ,‬בוגדני‪ ,‬גיבוב‪ ,‬גלישה‪ ,‬דהוי‪ ,‬הדהים‪ ,‬הודלף‪ ,‬הימור‪ ,‬זהו־זה‪ ,‬חבוב‪ ,‬חדגוני‪ ,‬חיזור‪,‬‬ ‫חוקיות‪ ,‬כדורת‪ ,‬כותפת‪ ,‬כמו־כלום‪ ,‬כפכף‪ ,‬ליטוף‪ ,‬מחזורי‪ ,‬מנוע‪ ,‬מעקב‪ ,‬מפגן‪ ,‬מרדף‪,‬‬ ‫מצוף‪ ,‬סבירות‪ ,‬סגרירי‪ ,‬סובלנות‪ ,‬עגורן‪ ,‬מה העניינים?‪ ,‬הפגיז‪ ,‬פיברק‪ ,‬פזילה‪ ,‬התפלמס‪,‬‬ ‫פזמונאי‪ ,‬פתחון־לב‪ ,‬צוֹ ָפר‪ ,‬צניחה‪ ,‬צפור־נפש‪ ,‬קהילתי‪ ,‬הוקסם‪ ,‬קשוח‪ ,‬קשקוש‪ ,‬רֹאשן‪,‬‬ ‫רוב תודות‪ ,‬רגישות‪ ,‬נרכש‪ ,‬שבשבת‪ ,‬שוויוני‪ ,‬השוויץ‪ ,‬שקשוק‪ ,‬שרירותי‪ ,‬שתיין‪ ,‬תהליך‪,‬‬ ‫תורשתי‪ ,‬תאורה‪ ,‬תרשים‪ ,‬תשתית‪.‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪.18‬‬ ‫‪.19‬‬ ‫‪.20‬‬ ‫‪.21‬‬ ‫‪205‬‬ ‫על הגירה ומהגרים מראשית הציונות ועד ימינו ועל משבר המעבר מלשון ללשון‪,‬‬ ‫קיימת ספרות ענפה‪ .‬אזכיר כאן רק מעט מהחיבורים האחרונים בנושא‪ :‬גור אלרואי‪,‬‬ ‫אימיגרנטים‪ :‬ההגירה היהודית לארץ־ישראל בראשית המאה העשרים‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד בן‬ ‫צבי תשס"ד; יעל חבר‪ ,‬מה שחייבים לשכוח‪ ,‬יידיש ביישוב החדש‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד בן צבי‬ ‫תשס"ה; יוליה מירסקי‪ ,‬ישראלים ‪ -‬סיפורי הגירה‪ ,‬מבשרת ציון‪ :‬צבעונים‪.2005 ,‬‬ ‫ראו‪ :‬מוקי צור‪' ,‬ללא כתונת פסים'‪ ,‬תל־אביב‪ :‬עם עובד‪ ,‬תשל"ו‪‬ ,‬עמ' ‪ .80‬שם‪ ,‬ציטוט‬ ‫מדבריו של ברנר לחלוץ צעיר בבית הקברות בכנרת‪ ,‬כשהצביע על המצבות ואמר לו‪:‬‬ ‫'אחד־עשר קברים לפניך‪ ,‬רק אחד מהם מת מוות טבעי‪ .‬כל השאר נרצחו או התאבדו‪'.‬‬ ‫השוו‪ :‬גור אלרואי‪ ,‬חלוצים אובדי דרך? סוגיית ההתאבדות על סדר יומה של העלייה‬ ‫השנייה והשלישית‪ ,‬עבודת גמר‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪.1997 ,‬‬ ‫חיים גורי‪' ,‬העברית ראשי פרקים'‪ ,‬זמן יהודי חדש (לעיל הערה ‪ )13‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .335‬ראוי‬ ‫לציין שדוברי עברית החיים בארץ אחרת מאבדים את העברית המתחדשת‪ .‬על שיעורי‬ ‫הצמיחה של השפה אפשר ללמוד מהמילונים‪ :‬במילונו של אליעזר בן יהודה מילון‬ ‫הלשון העברית הישנה והחדשה‪ ,1958-1908 ,‬נרשמו ‪ 23,000‬מילים; ב'מילון עברי' של‬ ‫יהודה גור נרשמו ‪ 33,000‬מילים; במילון החדש של אברהם אבן־שושן ‪[ 2003‬שקדמו‬ ‫לו מהדורת ‪ ]1970–1966 ;1952–1947‬נרשמו כ־‪ 70,000‬מילים‪ .‬מאז נוספו עוד מילים‬ ‫רבות‪.‬‬ ‫י"ד אייזנשטיין‪ ,‬עורך האנציקלופדיה אוצר ישראל‪ ,‬משבח בעשור הראשון של המאה‬ ‫העשרים את המילים החדשות עיתון (שהמציא אליעזר בן יהודה)‪ ,‬ירחון ושעון (שהמציא‬ ‫יחיאל מיכל פינס)‪ ,‬אבל רואה בעין רעה מאוד‪ ,‬מטעמים לשוניים שונים‪ ,‬את המילים‬ ‫החדשות שנוצרו בארץ בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים בידי 'ועד‬ ‫הלשון'‪ ,‬שנוסד בשנת ‪ 1890‬בידי אליעזר בן־יהודה ודוד ילין והתקיים כחצי שנה‪ .‬הוועד‬ ‫החל לפעול מחדש ב־‪ ,1904‬והחל לפרסם חוברת ראשונה של 'אל תאמר ‪ -‬אמור' ב־‪,1911‬‬ ‫כשהבסיס לפעולתו הוכן בידי העלייה השנייה‪ .‬מילים כגון לחמניות‪ ,‬אטריות ואזני המן‪,‬‬ ‫שחידש ועד הלשון‪ ,‬ומילים שנוצרו בידי מחדשים שונים כגון‪ :‬מעניין‪ ,‬רצינות‪ ,‬ועידה‪,‬‬ ‫חנוכייה‪ ,‬כלבלב‪ ,‬חתלתול‪ ,‬נחשבו כפסולות מלהיכנס בשערי השפה העברית‪ ,‬כאמור בערך‬ ‫שכתב על השפה (לעיל הערה ‪ ,)2‬עמ' ‪ .317‬עוינות רבה כלפי בן־יהודה וחידושיו‪ ,‬כגון‬ ‫בובה‪ ,‬גלידה ואופניים‪ ,‬מדרכה‪ ,‬מברשת‪ ,‬מטרייה וכפפות‪ ,‬כרובית‪ ,‬מגהץ ופצצה‪ ,‬גברת‪,‬‬ ‫ריהוט ויוזמה‪ ,‬הפגינו גם ראשי המדברים בספרות העברית‪ ,‬בעיקר מקרב הסופרים חכמי‬ ‫אודסה‪ ,‬יוצרי הספרות העברית וקובעי הנורמות של התרבות היהודית בראשית המאה‬ ‫העשרים‪ ,‬אחד־העם‪ ,‬חיים נחמן ביאליק‪ ,‬יהושע חנא רבניצקי‪ ,‬שמעון דובנוב ואחרים‪.‬‬ ‫מנדלי מוכר ספרים‪ ,‬שכתב רק ביידיש‪ ,‬הודיע כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים"‪ ,‬וכי‬ ‫עבריותו של בן־יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור"‪ .‬גם סופרי העלייה השנייה‪ ,‬ש' בן־ציון‪,‬‬ ‫י"ח ברנר וש"י עגנון‪ ,‬שהגיעו לארץ־ישראל בראשית המאה ה־‪ ,20‬התנגשו עם בן יהודה‬ ‫בשל חידושיו הבלתי ראויים‪ ,‬לדעתם‪ ,‬משום ששאלו מערבית ומשפות זרות ולא הסתמכו‬ ‫על המסורת העברית‪ ,‬ולא פחות מכך‪ ,‬בשל סגנונם הסנסציוני של עיתוניו‪ .‬חיים נחמן‬ ‫ביאליק (‪ ,)1934-1837‬שכבר בעשור השני לחייו‪ ,‬בגיל שבע־עשרה‪ ,‬בראשית המחצית‬ ‫השנייה של המאה ה־‪ ,19‬בימיו בישיבת וולוז'ין‪ ,‬ביקש לקחת חלק ברעיון תחיית השפה‬ ‫העברית בדיבור‪ ,‬וחשב שלשם כך ראוי להתחיל בהכנת מילון עברי־עברי שלם ומשוכלל‬ ‫שיכנס את כל המילים הקיימות בשפה‪ ,‬כפי שהעיד חברו לספסל הלימודים בישיבת‬ ‫‪206‬‬ ‫רחל אליאור‬ ‫וולוז'ין (כמובא במאמרו של ד' גולדשטיין‪" ,‬מתחילתו של ביאליק"‪ ,‬דבר‪,)23.11.1934 ,‬‬ ‫טען במסה "חבלי לשון"‪ ,‬שפרסם בכתב העת השילוח (‪ ,)1908‬שביצור השפה העברית‬ ‫צריך להיעשות בראש וראשונה "מתוכה ומגופה"‪ ,‬על ידי החייאת המקורות הלשוניים‬ ‫הגנוזים באופן רדום ברבדים השונים של התרבות העברית לדורותיה (מקרא‪ ,‬משנה‪,‬‬ ‫מדרשים‪ ,‬שירת ימי הביניים וכן הלאה)‪ ,‬ורק לאחר מכן על ידי חידושי מילים או תרגומן‬ ‫מלשונות העמים‪ .‬וכך‪ ,‬בהמשך לגרעין המחשבה שהגה עוד בוולוז'ין‪ ,‬הטעים ביאליק‪:‬‬ ‫"מילון עברי־עברי שלם ומשוכלל‪ ,‬מילון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא‬ ‫גידולו והתפתחותו ובאפשרויותיו הקרובות המקופלות בו‪ ,‬הוא קודם אפוא לכל שאר‬ ‫מעשי הרחבה ותרגומי מילונים" (ביאליק‪" ,‬חבלי לשון"‪ ,‬כתבי ח"נ ביאליק‪ ,‬דביר‪ ,‬תל־אביב‬ ‫תשכ"ח‪ ,‬עמ' קצ)‪ .‬על יסוד תפישה זו התנגד ביאליק לדרכו של בן־יהודה שכלל במלונו‬ ‫מילים שהוא חידש שמקורן לא היה בשפה העברית‪ .‬לדברי שמואל אבנרי‪" :‬קודם כל ייחס‬ ‫ביאליק לבן־יהודה להיטות יתר לחדש מילים בלא לנצל די את העושר הלשוני הצפון‬ ‫ברבדים ההיסטוריים של השפה העברית‪ .‬ביאליק ראה פסול בהעשרה מואצת ומלאכותית‬ ‫של הלשון‪ ,‬בתהליך שדימה ל"בית חרושת של מילים חדשות"; ומכאן גם הסתייגותו‬ ‫מעיתוניו של בן־יהודה‪ ,‬שופעי החידושים הזרים‪ ,‬אשר בהם ראה "מוקצה מחמת מיאוס"‬ ‫(ראו‪ :‬איגרות ח"נ ביאליק‪ ,‬ב‪ ,‬בעריכת פישל לחובר‪ ,‬תל־אביב‪ :‬דביר‪ ,‬תרצ"ח‪ ,‬עמ' עב);‬ ‫במאמרו המקיף של ש' אבנרי‪' ,‬ביאליק נגד אליעזר בן יהודה'‪ ,‬הארץ ‪ )17.12.2010‬נזכרים‬ ‫פרקים מרתקים בסכסוכים בין עגנון וביאליק נגד אוסישקין ובן יהודה בעניין מיתוס‬ ‫החייאת הלשון‪ ,‬ומובאים ציונים ביבליוגרפיים על קודמיו של בן יהודה‪ ,‬יוסף הלוי‪ ,‬ברוך‬ ‫מיטראני וניסים בכר‪ ,‬בהחייאת הדיבור העברי‪ .‬ביאליק אהב לחדש מילים מהמקורות‬ ‫וחידש כארבע מאות חמישים בכתב וכמאה בעל פה‪ ,‬שרק כמחציתן נקלטה בשפה‪ .‬בין‬ ‫המילים שחידש‪ :‬ערגה‪ ,‬תגובה‪ ,‬טייס‪ ,‬מטוס‪ ,‬טייסת‪ ,‬מצלמה‪ ,‬מזחלת‪ ,‬סוכך‪ ,‬ספח‪ ,‬רשרוש‪,‬‬ ‫מסויג‪ ,‬יבוא‪ ,‬יצוא‪ ,‬תאונה‪ ,‬שלדג‪ ,‬גחלילית‪ ,‬שנינות‪ ,‬תגובה‪ַ ,‬פ ָ ּקח‪ ,‬רשם‪ ,‬קדחתני‪ ,‬מענק‪,‬‬ ‫פריון ועוד‪ .‬ראו‪ :‬יצחק אבנרי‪ ,‬מלון חידושי ח"נ ביאליק שבכתב ושבעל פה‪ ,‬תל־אביב‬ ‫תרצ"ה‪ .‬ח"נ ביאליק‪ ,‬יהושע חנא רבניצקי‪ ,‬שמחה בן ציון ואלחנן לוינסקי‪ ,‬ייסדו ב־‪1901‬‬ ‫את הוצאת "מוריה"‪ ,‬שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית‪.‬‬ ‫יחיאל מיכל פינס‪ ,‬עליו אמר ביאליק בהספדו‪" :‬הניסיונות הראשונים להכניס את הדיבור‬ ‫העברי לתוך החיים עשו פינס ויעבץ‪ ",‬חידש את המילים ספרייה‪ ,‬רכבת ועגבנייה‪ ,‬מחוג‬ ‫ושעון‪ .‬מילים כמו תקשורת‪ ,‬תמליל‪ ,‬תצהיר‪ ,‬אתגר‪ ,‬מודעות‪ ,‬תחכום ותסכול‪ ,‬דו־ערכיות‪,‬‬ ‫מעורבות‪ ,‬מחויבות ואילוצים‪ ,‬הסברה‪ ,‬פיחות או ייסוף‪ ,‬מהפך או מחדל‪ ,‬הסלמה ומחשב‪,‬‬ ‫כביש ומחלף‪ ,‬תרסיס ותזכיר נוצרו רק במחצית השנייה של המאה העשרים‪ ,‬משנות‬ ‫השישים ואילך‪ .‬מידע רב ערך על השפה העברית וגלגוליה מצוי בכרך השני של זמן יהודי‬ ‫חדש‪ ,‬תרבות יהודית בעידן חילוני‪ ,‬בחלק המוקדש ל'עברית ולשונות היהודים' ב‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ,349-234‬שערכו רוביק רוזנטל ורפאל ניר‪ ,‬בהשתתפות סופרים וחוקרים שונים‪.‬‬ ‫‪ .22‬החל בספרות ההיכלות‪ ,‬ספר זרובבל‪ ,‬מדרשי גאולה‪ ,‬מדרש גן עדן ופרקי דרבי אליעזר‪,‬‬ ‫וכלה ב'זוהר הקדוש' בכתבי האר"י הקדוש ובחיבורים כמו ישועות משיחו ספר המפואר‪,‬‬ ‫גליא רזא ו'אורות הקודש'‪.‬‬ ‫‪ .23‬גוש אמונים פעל בהשראת הרב צבי יהודה קוק לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת‬ ‫התנחלויות בכל חלקי "ארץ־ישראל השלמה"‪ ,‬מדיניות זו של הרב צבי יהודה מקורה‬ ‫באמונה כי יישוב הארץ כולה יחיש את ביאת המשיח‪ .‬במסמך היסוד של גוש אמונים‪,‬‬ ‫השפה העברית והשסעים במפגש המתוח של יהודים בני דורנו‬ ‫‪.24‬‬ ‫‪.25‬‬ ‫‪.26‬‬ ‫‪.27‬‬ ‫‪207‬‬ ‫"נספח מספר ‪ - 1‬המגמה"‪ ,‬נאמר‪" :‬גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־‬ ‫ישנה בכלים ובדפוסים קיימים‪ ,‬כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מלאה במעשה‬ ‫וברוח להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא‬ ‫היקפו‪ ,‬תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות‪ ,‬ותכליתו ‪ -‬הגאולה‬ ‫השלֵ מה לעם ישראל ולעולם כולו"‪ .‬בעקרונות הפעולה נכתב‪ ,‬בין השאר‪ ,‬בסעיף ד'‪:‬‬ ‫"התיישבות בכל רחבי ארץ־ישראל"‪ .‬ראו‪ :‬אביעזר רביצקי‪ ,‬הקץ המגולה ומדינת היהודים‬ ‫(הערה ‪ 5‬לעיל)‪ ,‬על עמדת אביו של ר' צבי יהודה‪ ,‬הרב אברהם יצחק הכהן קוק‪ ,‬ועל‬ ‫מקורותיו של האתוס המשיחי הציוני שהשפיע על גוש אמונים‪.‬‬ ‫על המאבק המר וחסר התוחלת שניהלו דוברי לשון הקודש‪ ,‬אנשי העדה החרדית‬ ‫החסידית בארץ־ישראל ובגולה‪ ,‬נגד הלשון העברית־הישראלית‪ ,‬משום שמיהרו לעמוד‬ ‫על סכנת החילון הטמונה בה‪ ,‬ראו את תיאורו המאלף של הסופר‪ ,‬החוקר והמסאי חיים‬ ‫באר‪' ,‬מלשון הקב"ה ללשון הסטרא אחרא ‪ -‬על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית'‪,‬‬ ‫קשת החדשה ‪ ,)2003( 4‬עמ' ‪ .128-144‬השוו לעדכון רב עניין‪ :‬דלית אסולין‪' ,‬בין טהור‬ ‫לטמא‪ :‬ההבחנה החרדית בין לשון קודש לעברית'‪ ,‬לשון רבים‪ :‬העברית כשפת תרבות‪,‬‬ ‫(לעיל הערה ‪ )14‬עמ' ‪.163-145‬‬ ‫ג' שלום‪ ,‬עוד דבר ‪ -‬פרקי מורשה ותחיה (עורך אברהם שפירא)‪ ,‬עם עובד‪ :‬תל־אביב‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .89-88‬רבים בעולם הדתי‪ ,‬חשבו כמובן בניגוד לדעתו של שלום‪ ,‬שהציונות תנועה‬ ‫משיחית היא‪.‬‬ ‫ראו דוגמאות לחזונות מיסטיים ומשיחיים אלה בספר שערך יהודה אבן שמואל‪ ,‬מדרשי‬ ‫גאולה‪ ,‬ירושלים ותל־אביב‪ :‬מוסד ביאליק ומסדה ‪ .1968‬יוסף קלאוזנר הרעיון המשיחי‪,‬‬ ‫אשכולי‪ ,‬התנועות המשיחיות; הרעיון המשיחי בישראל (הערה ‪ 5‬לעיל) ג' שלום 'כיסופי‬ ‫גאולה' בתוך‪ :‬עוד דבר‪ ;274-231 ,‬ר' אליאור‪ ,‬ישראל בעל שם טוב ובני דורו‪ :‬מקובלים‪,‬‬ ‫שבתאים‪ ,‬חסידים ומתנגדים‪ ,‬א־ב‪ ,‬ירושלים תשע"ד‪.‬‬ ‫מכתב לפרנץ רוזנצוייג‪" ,‬הצהרת אמונים לשפה שלנו"‪ ,‬גרשם שלום‪ ,‬עוד דבר (הערה ‪25‬‬ ‫לעיל)‪ ,‬עמ' ‪ .60-59‬תרגום אברהם הוס‪ .‬המהדיר העיר שמכתב זה נכלל בקובץ שהגישו‬ ‫ארבעים ושישה ידידים לפרנץ רוזנצוויג‪ ,‬ששכב על ערש דווי‪ ,‬ליום הולדתו הארבעים‪.‬‬ ‫ראו עמ' ‪.23‬‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין‬ ‫פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫מטרתו של מאמר זה היא לנסות מודל חלופי למודל הרווח במדעי החברה‪.‬‬ ‫רובם המכריע של מחקרים אלה בוחן סוגיות חברתיות באמצעות סקר (בנוסח‬ ‫סקרי דעת קהל)‪ .‬תוקפם של מחקרים אלה מבוסס בעיקרו של דבר על‬ ‫ניבוי; השערות קמות ונופלות על פי ִקרבת התוצאות האמפיריות למודלים‬ ‫ֵ‬ ‫התאורטיים‪ .‬סקינר‪ )1(,‬ובעקבותיו פסיכולוגים חברתיים‪ ,‬הצביעו על יתרונות‬ ‫ההפעלה בהשוואה לניבוי‪.‬‬ ‫ההפעלה מוגדרת כתבנית מחקר שבה החוקר מטפלל (עורך מניפולציה)‬ ‫במ ְש ַתנֶ ה הבלתי תלוי ומודד את השפעתה על המשתנה התלוי‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫יתרונותיה המצופים של הפעלה בהשוואה לניבוי‪:‬‬ ‫א‪ .‬הנחקרים נוטים להאמין בעובדות שהם עצמם השתתפו ב ִ ּגלּ וּיָ ן יותר‬ ‫מאשר בעובדות שהוצעו להם על ידי מקור חיצוני‪ .‬בהפעלה‪ ,‬הנחקרים‬ ‫אינם בבחינת קהל פסיבי‪ ,‬אלא במידה מסוימת שותפים למחקר‪ .‬במצב זה‬ ‫הנחתום אכן מעיד על גרסתו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מחקר הבנוי על הפעלה מחדד את ההבחנה בין סיבה למסובב‪ .‬במחקר כזה‬ ‫מסוגל החוקר להפריך מראש כמה השערות אלטרנטיביות‪ .‬לדוגמה‪ :‬הקצאה‬ ‫פרופ' יוחנן פרס‪ ,‬פרופסור (אמריטוס) לסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב; כתב ספרים‬ ‫ומאמרים על המשפחה‪ ,‬יחסי עדוֹ ת‪ ,‬דעת קהל‪ ,‬השוֹ אה‪.‬‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫‪209‬‬ ‫אקראית של קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת עשויה לנטרל השפעתם של‬ ‫אירועים המתרחשים מחוץ למעבדה (שידור חדשות ברדיו או בטלוויזיה)‪.‬‬ ‫ג‪ .‬המחקר הנוכחי בנוי על ההנחה שניתן להסיק מנתונים המבוססים על‬ ‫קבוצה זעירה של נחקרים על התנהגותן של מערכות גדולות (אוכלוסיות‬ ‫אתניות‪ ,‬אומות‪ ,‬מעצמות)‪.‬‬ ‫(‪)2‬‬ ‫איך להציג את הלאום היריב בפני הדור הצעיר‬ ‫הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוגדר על ידי הפסיכולוג החברתי‪ ,‬דניאל בר־טל‪,‬‬ ‫כ"סכסוך בלתי פתיר" שמפאת חומרתו והתמדתו‪ ,‬חייבים ללמוד לחיות אתו‪.‬‬ ‫(‪ )3‬חוקרים רבים מסכימים ביניהם שלא ניתן "לקפוץ" ממצב שנאה מתמשך‬ ‫למצב של אמון הדדי נוסח בלגיה והולנד‪ .‬עם זאת‪ ,‬אין סיבה לראות בעצם‬ ‫(‪)4‬‬ ‫התמשכותו של הסכסוך ראיה ניצחת ל"נצחיותו"‪.‬‬ ‫המאמר הנוכחי מתמקד בסכסוך הישראלי־פלסטיני‪ ,‬ומתוכו בנקודה רגישה‬ ‫במיוחד‪ :‬כיצד‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מוצג הלאום־היריב בפני הדור הצעיר ובפני העולם‪.‬‬ ‫מערכת החינוך הציבורית היא אחת הבמות עליהן מתנהל הסכסוך הישראלי־‬ ‫פלסטיני‪ .‬מערכת זו אחראית על התכנים שתלמידי ישראל‪ ,‬כמו גם תלמידים‬ ‫פלסטינים‪ ,‬אמורים להפנים‪ .‬דא עקא‪ ,‬קיימות כמה מערכות ציבוריות‬ ‫המשפיעות על קביעת מטרות ודרכי יישום בחינוך הציבורי או בחלק ממנו‪:‬‬ ‫(‪)5‬‬ ‫משרד החינוך הישראלי; הקהילה החרדית; החמאס‪.‬‬ ‫יש להניח שתכנית הלימודים בבתי הספר הציבוריים משקפת את מכלול‬ ‫העובדות והערכים כפי שהאליטה ההגמונית מעוניינת להציג אותם‪ .‬הנחה זו‬ ‫מבוססת על הגיוון הרב־תרבותי המאפיין את החברה הישראלית וכן על העניין‬ ‫הרב שמעוררת מדינת ישראל בעולם הרחב‪.‬‬ ‫מחקרים לא מעטים עוסקים בתכניות הלימוד ובספרי הלימוד במגזר העברי‬ ‫והערבי‪ )6(.‬נושאי הלימוד הרלוונטיים לבדיקת ההשפעה של חומרי הלימוד‬ ‫על עמדותיהם של התלמידים הם‪ :‬גיאוגרפיה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬אזרחות וספרות‪.‬‬ ‫כדי לקבל השוואה תקפה והוגנת‪ ,‬יש להשוות את מטרות הלימוד במקצועות‬ ‫הרלוונטיים בשלוש אוכלוסיות‪:‬‬ ‫א‪ .‬תלמידים פלסטינים ברשות הפלסטינית;‬ ‫ב‪ .‬תלמידים פלסטינים בישראל;‬ ‫ג‪ .‬תלמידים יהודים בישראל‪.‬‬ ‫‪210‬‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫גִ רסה שונה של מסרים של מנהיגים פלסטינים וישראלים‬ ‫כבר ב־‪ ,1968‬ערכו פרס‪ ,‬ארליך ודיוויס מחקר השוואתי של תכניות לימודים‬ ‫בבתי ספר תיכוניים יהודיים וערביים‪ ,‬תחת הכותרת "חינוך לאומי של נוער‬ ‫ערבי בישראל"‪ )7(.‬החוקרים מצאו שתכנית הלימוד המיועדת לתלמידי ישראל‬ ‫יפר הישראלי‪ .‬מטרות הלימוד היו לחנך‬ ‫הס ֵּ‬ ‫הפלסטינים מוטה קיצונית לכיוון ִ‬ ‫יפר היהודי־ציוני‪ ,‬תוך התעלמות מן‬ ‫הס ֵּ‬ ‫לשיתוף פעולה בין העמים ולקבלת ִ‬ ‫(‪)8‬‬ ‫יפר הפלסטיני‪.‬‬ ‫הס ּ ֵ‬ ‫ִ‬ ‫בזירה הבינלאומית‪ ,‬הפך הקונפליקט הישראלי־פלסטיני לאחד הנושאים‬ ‫המובילים‪ .‬אנשי רוח וכן מנהיגים בינלאומיים הציעו את סיועם בצמצום‬ ‫הסכסוך‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬ללא תהליך של פיוס‪ ,‬כל ניסיון להוביל תהליך שלום‬ ‫(‪)9‬‬ ‫היה חשוף להתנגדויות שחסמו כל התקדמות‪.‬‬ ‫רגישותו המיוחדת של נושא זה נובעת מן ההבניה של הסכסוך כעימות בין‬ ‫מספר כוחות בינלאומיים‪ :‬הן המנהיגים של הלאום היהודי־ישראלי והן של‬ ‫הפלסטינים לסוגיהם (פלסטינים אזרחי ישראל‪ ,‬פלסטינים תושבי השטחים‬ ‫הכבושים‪ ,‬פלסטינים בארצות ערב)‪ .‬הצורך לזכות בהבנה ואהדה מצד קהלים‬ ‫שונים‪ ,‬מאלץ את המנהיגים הפלסטינים‪ ,‬כמו גם הישראלים‪ ,‬לשחק‪ ,‬בעת‬ ‫ובעונה אחת‪ ,‬על כמה וכמה במות‪ .‬בכל במה הם מציעים גרסה שונה של‬ ‫מסרים שאותה הם מקווים "למכור"‪.‬‬ ‫הדיון האמפירי במאמר זה אינו מכוון רק להשוואת מצבים סטטיים ‪ -‬למשל‪,‬‬ ‫השוואת הפער בין הישגיו הלימודיים של המיעוט הפלסטיני בישראל לאלה של‬ ‫הרוב היהודי‪ .‬מטרת הדיון היא השוואת תהליכים ‪ -‬למשל‪ ,‬קצב ההתקדמות‬ ‫לקראת שוויון בין שתי האומות היריבות‪ .‬ראיית התהליך כנשוא ההשוואה‪,‬‬ ‫עשויה לדחוף מעבר מחשיבה "מגויסת" ומקובעת לחשיבה אוטונומית‬ ‫ודינאמית‪.‬‬ ‫יפרים שונים‬ ‫לס ֵּ‬ ‫מוטיבים דומים ִ‬ ‫יפרים (‪ (10),)narratives‬הפלסטיני והישראלי‪ ,‬נבדלים זה מזה‬ ‫הס ּ ֵ‬ ‫לכאורה‪ ,‬שני ִ‬ ‫יפרים בנויים על מוטיבים‬ ‫הס ֵּ‬ ‫כרחוק מזרח ממערב‪ .‬ממבט שני‪ ,‬מתברר ששני ִ‬ ‫דומים להפליא ששורשיהם עוד בימי קדם‪.‬‬ ‫•אברהם אבינו ומשפחתו המורחבת אינם כובשים אלא שבים לאחוזת‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫‪211‬‬ ‫הקבר שרכשו בתהליך "משפטי" לגיטימי‪.‬‬ ‫•"זכות השיבה" של פליטי ‪ 1948‬מקבילה ל"שיבת ציון"‪ ,‬עליה מבוסס חוק‬ ‫השבות הישראלי‪ .‬מנקודת ראות יהודית־ציונית‪ ,‬התביעה "לשוב" מבוססת‬ ‫על חזקה בת אלפיים‪ ,‬ואילו מנקודת ראות פלסטינית‪" ,‬רק" על חזקה בת‬ ‫‪ 1,400‬שנה בקירוב‪.‬‬ ‫•אל מול מערכת המוסדות הציוניים (הסוכנות היהודית‪ ,‬אספת הנבחרים‪,‬‬ ‫ה"הגנה") קמו מוסדות מקבילים פלסטיניים (הוועד הערבי העליון‪ ,‬אש"ף‪,‬‬ ‫(‪)11‬‬ ‫ועדת המעקב העליונה)‪.‬‬ ‫יפרים הרווחים‬ ‫הס ּ ֵ‬ ‫•פרספקטיבת הזמן מהווה מוטיב מרכזי בכל אחד מן ִ‬ ‫בקרב כל אחת מן האומות היריבות‪[ :‬גל‪ ,‬על פי אלי‪ = - ,‬ריבועים שחורים]‬ ‫‪-‬כמה קונפליקטים בין שתי האומות מתבססים על פירושים הפוכים‬ ‫של תהליכים היסטוריים?‬ ‫‪-‬מי ישב בטריטוריה קודם?‬ ‫‪-‬מי השקיע בה יותר?‬ ‫(‪)12‬‬ ‫החזָ ָקה?‬ ‫‪-‬למי מגיעה ֲ‬ ‫•מדיניות ההסברה של היריבים בסכסוך יוצרת אפשרות של בידול בין‬ ‫המסרים; מסרים שונים ואף מנוגדים מועברים כך שכל אחת מהאוכלוסיות‬ ‫המשתתפות בסכסוך תהיה חשופה בלעדית לשדר המתאים לטעמה‪ .‬כאשר‬ ‫קיים מבנה של שני יריבים ומתווך "הוגן"‪ ,‬עלולה התחרות על חסדיו של‬ ‫אותו מתווך להפוך לנושאו העיקרי של הסכסוך‪.‬‬ ‫כמו בתחרויות ספורט‬ ‫אנו מניחים שקבוצות קטנות הניתנות‪ ,‬בקלות יחסית‪ ,‬לתצפית‪ ,‬יכולות לסייע‬ ‫באיתור תהליכי שינוי מקרו־סוציולוגים‪.‬‬ ‫•המושג הרווח בשיח המדעי‪" ,‬התנגדות לתרבותו של האחר"‪ ,‬מבוסס על‬ ‫ההנחה שסכסוך בין קבוצות דומיננטיות לקבוצות מוחלשות נובע בעיקרו‬ ‫מהיעדר היכרות הדדית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אנו מבקשים לטעון כי מה שמזין‬ ‫את הסכסוך הוא לא חוסר היכרות או אי ידיעה‪ ,‬אלא ניגודי אינטרסים‪.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬הכוח המניע את הקונפליקט בין הקבוצות האתניות אינו‬ ‫(‪)13‬‬ ‫אי ידיעת עובדות‪ ,‬אלא אי הסכמה עמן‪.‬‬ ‫•קונפליקט חמור עשוי להגביר את הדמיון בין היריבים‪ ,‬ואילו העצמת‬ ‫‪212‬‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫ההבדלים עשויה ליצור תלות הדדית חיובית ובעטיה הפחתה בעוצמת‬ ‫הקונפליקט‪ )14(.‬השערה זו מנוגדת‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לשכל הישר‪ ,‬אולם עיון נוסף‬ ‫מצביע על האפשרות שתחרות חריפה מאוד (‪)cut throat competition‬‬ ‫עשויה למתן קונפליקט חמור ומתמשך‪ )15(.‬דוגמה מאלפת ניתן למצוא‬ ‫בתחרויות ספורט‪ :‬תנאי הכרחי לניצחון הוא אימוץ שיטתי של דפוסי‬ ‫התנהגות ספורטיבית‪ ,‬וכך נראה שהספורטאים המתחרים באותה קטגוריה‬ ‫(אצנים‪ ,‬מתאגרפים‪ ,‬קופצים לגובה‪ ,‬מרימי משקולות‪ )...‬נעשים דומים זה‬ ‫לזה; כל המשתתפים בתחרות משתדלים לא להשאיר למתחריהם יתרונות‬ ‫כלשהם‪.‬‬ ‫•קונפליקט בין קבוצות נוטה לקבע את עצמו‪ .‬טענה זו נגזרת משילוב ֵתאוריית‬ ‫ותאוריית הדיסוננס‪ .‬אחרי שנעשתה השקעה רבת היקף במאבק‪,‬‬ ‫הקונפליקט ֵ‬ ‫מתחזקת הנכונות בכל אחת מהקבוצות היריבות להשקיע עוד משאבים‬ ‫בהשגת ניצחונות‪ ,‬וכך הופך הדיסוננס לחישוק המנציח את עצמו‪.‬‬ ‫•ההשתייכות הבו־זמנית לתרבויות שונות‪ ,‬היא אחת מאבני היסוד של‬ ‫החברה המודרנית והיא המקור להתפתחות זהויות מורכבות המושכות את‬ ‫הפרט‪ ,‬הקבוצה‪ ,‬והמערכת המדינתית לכיוונים שונים ולא פעם הפוכים‪.‬‬ ‫מיתון הסטראוטיפים‬ ‫חשיפה הדדית של תלמידים משני הלאומים לתכניות הלימוד‪ ,‬תמתן את‬ ‫השפעתם של הסטראוטיפים הרווחים בקרב כל אחת מהם‪ .‬מאז ‪ ,1948‬התגבש‬ ‫חיץ אטום בין שתי האומות‪ ,‬וחיץ זה הצליח למנוע דיאלוג גלוי ופורה ביניהן‪.‬‬ ‫הקרבה הגיאוגרפית לא מיתנה אלא דווקא הסלימה את המאבק הפוליטי בין‬ ‫ִ‬ ‫היריבים‪.‬‬ ‫הניתוח ההשוואתי של תכניות לימוד מתמודד עם שתי טענות ביקורתיות‪:‬‬ ‫א‪ .‬המסמכים הנבדקים מבטאים עמדות חד־צדדיות;‬ ‫ב‪ .‬תכניות לימוד כאלה ממריצות מאבקים יותר מאשר פיוס והשלמה‪.‬‬ ‫מול ביקורת מסוג זה נטען שהדדיות‪ ,‬גם אם היא חושפת ניגודים‪ ,‬יש לה‬ ‫(‪)16‬‬ ‫פוטנציאל לגלות אפשרויות פשרה‪.‬‬ ‫תוצאה מקווה של הניסוי המוצע בזה‪ ,‬פתיחת החלונות‪ ,‬היא ריסון התבטאויות‬ ‫קיצוניות הן משום שרבות מהן שגויות‪ ,‬והן משום שסביר שדעת הקהל‬ ‫המערבית תעביר את תמיכתה מן הצד הקיצוני אל הצד המתון‪.‬‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫‪213‬‬ ‫הניסוי המוצע‪ :‬פותחים שני חלונות‬ ‫בעקבות קרל פופר‪ )17(,‬נציג שילוב בלתי סימטרי של אישוש והפרכה‪ .‬השערה‬ ‫מדעית ראויה לשמה נבחנת באפשרות להפריכה‪ .‬ככל שהיא כללית יותר היא‬ ‫(‪)18‬‬ ‫נעשית "קלה" להפרכה וקשה לאימות‪.‬‬ ‫הערכת תכניות לימודים תיעשה על פי הקריטריונים הבאים‪ :‬דיוק ואמינות‬ ‫(‪)19‬‬ ‫הדיווח‪ ,‬הימנעות מאסטרטגיות מקוממות ומסטראוטיפים נוקשים‪.‬‬ ‫בתהליך הניסוי ישתתפו ארבע קבוצות שיהוו קירוב טוב לאוכלוסיית תלמידי‬ ‫תיכון בישראל ובשטחים‪ .‬כל קבוצה תיבדק פעמיים‪ ,‬פעם לפני ופעם אחרי‬ ‫החשיפה למספר קטעי הסברה‪ ,‬כפי שאושרו על ידי משרד החינוך הישראלי וגם‬ ‫על ידי רשויות החינוך המתפקדות בשטחים הכבושים‪ .‬ייווצרו ארבע קבוצות‬ ‫השוואה‪ ,‬שתיים לפי מועד החשיפה ושתיים לפי מיקום (ישראל או השטחים)‪.‬‬ ‫המשתנים התלויים ייבחרו מבין האפשרויות הבאות‪ :‬הסתייגות מכל אלימות‬ ‫כשיטה לפתרון סכסוכים‪ ,‬מחויבות לזכויות האדם כפי שבוטאו בהחלטות‬ ‫האו"ם‪ ,‬מחויבות לעקרונות הדמוקרטיה‪ ,‬הקפדה על זכויות האדם‪ ,‬איזון בין‬ ‫לאומיות ישראלית ופלסטינית לבין ערכים כלל אנושיים‪ ,‬התחשבות בזכויות‬ ‫ורגישויות של הלאום השכן ואיזון בין חובות המדינה כלפי אזרחיה וחובות‬ ‫האזרחים כלפי המדינה‪ .‬המשתנה הבלתי תלוי הוא תכניות הלימוד אשר נקבעו‬ ‫בכל אחת ממערכות החינוך בישראל ובשטחים הכבושים‪.‬‬ ‫במצב של חוסר אמון הדדי בין המנהיגויות‪ ,‬פתיחת החלונות מסמלת את‬ ‫פריצת המחסומים וזו‪ ,‬מצדה‪ ,‬בנויה על ההנחה שרק חשיפה סימטרית עשויה‬ ‫להתקבל כאמינה‪ .‬ככל שהדיסוננס שנוצר עקב הפער בין מטרות החינוך לבין‬ ‫תכניו‪ ,‬כלומר בין מה שצריך ללמד לבין מה שנלמד בפועל‪ ,‬יהיה רחב יותר‪ ,‬כן‬ ‫יעלה הצורך בהשלמת תוצאות ניסוי השדה על ידי שיטות מחקר שונות‪.‬‬ ‫לגבור על מכשלת הצדקנות של היריבים‬ ‫ניסוי השדה המתואר לעיל כרוך ללא ספק בוויתור מסוים על ריבונות ‪ -‬הכפפת‬ ‫שני הצדדים לפיקוח ערכי‪ .‬מכאן עולה השאלה הספקנית‪ ,‬מה יניע את כל אחד‬ ‫משני הצדדים להסכים להליכים שהם בבחינת ‪ ?lose-lose‬לכאורה‪ ,‬לקבוצות‬ ‫לאומיות המורגלות בתקשורת לוחמנית אין מה להפסיד‪ ,‬אולם עוצמתן העדיפה‬ ‫של המעצמות העולמיות משנה את מאזן הכוחות ומוסיפה לשני הצדדים את‬ ‫‪214‬‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫"הרוח הגבית" הדרושה ליריבים כדי לגבור על מכשלת הצדקנות העצמית‪ .‬אין‬ ‫להכחיש שמסריו של היריב עלולים לשכנע חלק מהישראלים והפלסטינים‬ ‫לאמץ את עמדותיו ופרשנותו של היריב‪ .‬המסקנה היא שדרוש תהליך שיאפשר‬ ‫יפרים הלאומיים ויתמוך בלגיטימיות של הביקורת נגדם‪.‬‬ ‫הס ּ ֵ‬ ‫הכרה במגבלות ִ‬ ‫עם זאת‪ ,‬אין ביטחון שהאוכלוסייה הרלוונטית תאמץ בהתלהבות את פתיחת‬ ‫החלונות המוצעת‪.‬‬ ‫הדילמה הממשית העומדת לפני כל אחד משני הלאומים היא לא בין קבלת‬ ‫כל דרישותיהם לבין עמידה בלחץ הבינלאומי‪ ,‬אלא בין קבלת האפשרי במשא‬ ‫ומתן לבין הנצחת המצב הנוכחי‪.‬‬ ‫בהנחה כי שתי האומות היריבות יסכימו להעביר זו לזו את תכניות הלימודים‬ ‫שלהן בחרנו בניסוי שדה; דהיינו העברנו את מוקד המחקר מהשוואת מצבים‬ ‫סטטיים להשוואת תהליכים‪ .‬הנחקרים שהשתייכו לקבוצת המחקר הם‬ ‫אותם הנחקרים עצמם שיהוו את "קבוצת הביקורת"‪ .‬תבנית זו מאפשרת‬ ‫הפרכה מראש של כמה הסברים אלטרנטיביים‪ .‬לדוגמה‪ :‬אירועים (פוליטיים‪,‬‬ ‫תרבותיים‪ ,‬כלכליים) אינם הסבר מספק לפער בין נוער ישראלי לנוער ערבי־‬ ‫ישראלי‪ ,‬הוא הדין לגבי כל הסבר המבוסס על שילוב משתנים מתווכים‪ .‬כיוון‬ ‫שבניסוי רוב הגורמים המתווכים הופרכו מראש‪ ,‬ורק המשתנה התלוי (העברת‬ ‫השאלון) יטופלל‪ ,‬הרי שרוב ההסברים האלטרנטיביים מיותרים‪.‬‬ ‫לא ְתגֵ ר מושגים‪ ,‬אמונות והסדרים מוסדיים‬ ‫ַ‬ ‫הניסיונות להנמיך את להבות הסכסוך לא נער יספרם‪ .‬על מה מבוססת‬ ‫האופטימיות ביחס לניסוי הנוכחי?‬ ‫העידן הנוכחי מתאפיין בתמורות בכל שטחי החיים‪ ,‬ולכן דרושה רגישות רב־‬ ‫צדדית כדי לְ ַא ֵּכן הזדמנויות ולא רק סכנות‪ִ .‬מ ּפוּיָ ן של הזדמנויות אלה עשוי‬ ‫להרחיב את גבולות האפשרי ולהעשיר את הרפרטואר החברתי‪.‬‬ ‫להלן כמה תהליכים חברתיים העשויים להתהוות בעקבות תמורות אלה‪:‬‬ ‫‪-‬עלייה באוריינות;‬ ‫‪-‬חרדה מפני מלחמות;‬ ‫‪-‬התחזקות ארגונים בינלאומיים;‬ ‫‪-‬מודעות גוברת ביחס לסכנות סביבתיות;‬ ‫‪-‬התפוררות מוסדות חברתיים שנחשבו נצחיים;‬ ‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין פלסטינים לישראלים? ‪ -‬הצעה לניסוי שדה‬ ‫‪215‬‬ ‫‪-‬תגבור התקשורת בתוך היחידות המדיניות וביניהן;‬ ‫‪-‬התרחקות הקהילות היהודיות‪ ,‬שנותרו בארצות המוצא‪ ,‬זו מזו‪.‬‬ ‫כל אלה יִ ְ ּצר ּו עולם חדש המאתגר מושגים‪ ,‬אמונות והסדרים מוסדיים‪ .‬כי יום‬ ‫(‪)20‬‬ ‫חדש‪ ,‬כדברי המשורר‪ ,‬אינו דומה לאמש‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪1. Skinner, B. F. ,Science and Human Behavior, 1953.‬‬ ‫‪2. campbell & Stanely (19..) , Capoeaso & Leslie (1973).‬‬ ‫‪3.3‬בר טל‪ ,‬ד'‪ ,‬לחיות עם הסכסוך‪ ,‬הוצאת כרמל‪ ,‬ירושלים‪ ;2007 ,‬בר טל‪ ,‬ד'‪ ,‬שנל‪ ,‬י'‬ ‫(עורכים)‪ ,‬השפעת הכיבוש על החברה הישראלית‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים‪.2013 ,‬‬ ‫‪4.4‬גרמניה וצרפת מהוות דוגמה לסכסוך שהתמיד בשתי מלחמות עולם‪ ,‬דרום אפריקה‬ ‫היא דוגמה ליכולת של שתי מנהיגויות לרסן התנגשות רבתי‪ ,‬וכן אפשר לסקור כמה‬ ‫מוקדי מתיחות שמותנו‪ ,‬גם אם לא נפתרו‪.‬‬ ‫‪5.5‬תנועה העוסקת בראשיתה בבעיות דתיות וסוציאליות של הערבים ביהודה ושומרון‪,‬‬ ‫שלימים הצמיחה "זרוע צבאית" העוסקת גם בטרור אנטי־ישראלי‪.‬‬ ‫‪6.6‬אלחאג' (‪ ,)1994‬ברטל (‪ ,)1999‬ח'אולה קשוע־מנסור (‪ ,)2006‬בהנחיית ד"ר אתי‬ ‫אורנן‪.‬‬ ‫‪7.7‬פרס‪ ,‬ארליך ודיוויס‪.1968 ,‬‬ ‫‪ .8‬סיכום בזק של השוואה זו מצביע על כך שלתלמידי התיכון הפלסטינים הוקצבו‬ ‫יותר שעות לימוד על סופרים עבריים (ביאליק‪ ,‬טשרניחובסקי‪ ,‬אלתרמן) מאשר‬ ‫על סופרים פלסטינים‪ .‬באותו כיוון‪ ,‬ניתן לציין שבלימודי ההיסטוריה הובלטו‬ ‫אומץ לבם‪ ,‬אחדותם וגבורתם של הלוחמים הישראלים למול אובדן העשתונות של‬ ‫הציבור הפלסטיני ושל בני בריתו מן המדינות השכנות‪.‬‬ ‫‪ .9‬ראו‪ :‬נדים רוחאנא‪" ,‬פיוס בסכסוך ישראלי מתמשך‪ :‬זהות וכוח במקרה הישראלי־‬ ‫פלסטיני"‪ .‬סוציולוגיה ישראלית ג(‪ ;2001 ,)2‬יוחנן פרס‪" ,‬בין פיוס אוטופי לפשרה‬ ‫מציאותית ‪ -‬הערות למאמרו של נדים רוחאנא"‪ ,‬סוציולוגיה ישראלית ד(‪;2002 ,)1‬‬ ‫נדים‪ ,‬ר'‪ ,‬מודעות של פיוס במועד לא מציאותי ‪ -‬תשובה‪ ,‬סוציולוגיה ישראלית‪,‬‬ ‫ד(‪.2002 ,)1‬‬ ‫יפר הפלסטיני כ"הסתה" ו"נקמנות" כלפי ישראל‪,‬‬ ‫שבס ּ ֵ‬ ‫ִ‬ ‫אנשי רוח התייחסו לטענות‬ ‫‬ ‫כשהם מתעלמים‪ ,‬שיטתית‪ ,‬ממסכת מקבילה של הכפשות וגינויים שפותחה החל‬ ‫מראשית ההגירה הציונית לישראל ועד ימינו אלה‪.‬‬ ‫יפר (‪ - )narrative‬האופן שבו תרבויות "מספרות" או מציגות את עצמן‪.‬‬ ‫‪ִ .10‬ס ֵּ‬ ‫‪ .11‬ייתכן שניתן לכלול גם את תנועת החמאס כאחד מן המוסדות המקבילים‪ .‬בהקשר‬ ‫זה חשוב לציין שלצד הרדיקליזציה הפוליטית־צבאית‪ ,‬מוסיפה הרשות הפלסטינית‬ ‫להעסיק את חבריה גם בנושאים אזרחיים‪ ,‬כגון חינוך ובריאות‪.‬‬ ‫‪216‬‬ ‫יוחנן פרס‬ ‫‪ .12‬המושג ‪ )belong (= be long‬מדגים את הקשר ההדוק בין פרספקטיבת הזמן‬ ‫לתחושת הבעלות הלאומית‪.‬‬ ‫‪ .13‬הקבוצה האתנית הדומיננטית מנסה לקבע מצב כלכלי‪ ,‬פוליטי ותרבותי‪ ,‬ואילו‬ ‫קבוצות אתניות מקופחות מעוניינות לשנותו‪.‬‬ ‫‪14. Blau, P. M., Inequality and Heterogeneity : a primitive theory of social‬‬ ‫‪243; Homans, G.C, The Human Group, 2010.‬־‪structure, 1977, p. 185‬‬ ‫‪ . 15‬לחיות עם הסכסוך‪ ,‬דניאל בר־טל‪.2007 ,‬‬ ‫‪ .16‬ברוח אמרה של בובר‪ :‬האמת מצויה תמיד בין הקצוות‪ ,‬אך לאו דווקא באמצע‪.‬‬ ‫‪17. Popper Karl, Conjectures and Refutations, 1963.‬‬ ‫‪ .18‬פופר מדגים טענה זו על ידי השוואת השערה כללית ("כל העורבים שחורים")‬ ‫להשערה ספציפית‪ .‬להפרכת השערה זו מספיקה תצפית אחת על ציפור לבנה שבכל‬ ‫שאר תכונותיה מתנהגת כעורב אך צבעה לבן‪ ,‬משמע‪ :‬לא כל העורבים שחורים‪.‬‬ ‫‪Brunswik, Daniel Levinson, and Nevitt‬־‪19. Theodor W. Adorno, Else Frenkel‬‬ ‫‪Sanford, The Authoritarian Personality, 1950.‬‬ ‫‪" .20‬עין גדי"‪ ,‬מילים‪ :‬איתן פרץ‪.1959 ,‬‬ ‫ביבליוגרפיה‬ ‫אלחאג'‪ ,‬מ'‪ ,‬הכנת תכניות לימודים במערכת החינוך הערבי בישראל‪ :‬תמורות והמלצות‪,‬‬ ‫‪.1994‬‬ ‫בר טל‪ ,‬ד'‪ ,‬הסכסוך הערבי־ישראלי כבלתי נשלט והשתקפותו בספרי הלימוד הישראליים‪,‬‬ ‫‪.1999‬‬ ‫בר טל‪ ,‬ד'‪ ,‬לחיות עם הסכסוך‪ ,‬הוצאת כרמל‪ ,‬ירושלים‪.2007 ,‬‬ ‫בר טל‪ ,‬ד'‪ ,‬שנל‪ ,‬י' (עורכים)‪ ,‬השפעת הכיבוש על החברה הישראלית‪ ,‬מוסד ביאליק‪,‬‬ ‫ירושלים‪.2013 ,‬‬ ‫פרס‪ ,‬י'‪ ,‬ארליך‪ ,‬א' ודיוויס‪ ,‬נ'‪ ,‬חינוך לאומי של נוער ערבי בישראל‪ :‬השוואת תכניות‬ ‫לימודים‪ ,‬מגמות ט"ז‪.36-26 ,‬‬ ‫פרס‪ ,‬י'‪" ,‬בין פיוס אוטופי לפשרה מציאותית ‪ -‬הערות למאמרו של נדים רוחאנא"‪,‬‬ ‫סוציולוגיה ישראלית ד(‪.2002 ,)1‬‬ ‫פרס‪ ,‬י'‪" ,‬דברים לסיכום הדיאלוג"‪ ,‬סוציולוגיה ישראלית ד(‪.2002 )2‬‬ ‫נדים‪ ,‬ר'‪" ,‬פיוס בסכסוך ישראלי מתמשך‪ :‬זהות וכוח במקרה הישראלי־פלסטיני"‪.‬‬ ‫סוציולוגיה ישראלית ג(‪.2001 ,)2‬‬ ‫נדים‪ ,‬ר'‪ ,‬מודעות של פיוס במועד לא מציאותי ‪ -‬תשובה‪ ,‬סוציולוגיה ישראלית‪ ,‬ד(‪,)1‬‬ ‫‪.2002‬‬ ‫קשוע־מנסור‪ ,‬ח'‪" ,‬מאפייני תכנית הלימודים החדשה עברית כשפה שנייה בבתי הספר‬ ‫הערביים לשלוש חטיבות הגיל‪ :‬ג'־י"ב בשנת ‪ :2006‬חקר מקרה"‪ ,‬אוניברסיטת בר־‬ ‫אילן‪.2010 ,‬‬ 217 ‫ הצעה לניסוי שדה‬- ?‫האם יש סיכוי לפרוץ את המחסומים בין פלסטינים לישראלים‬ Adorno, T.W, Frenkel‫־‬Brunswik, E., Levinson, D., Sanford, N., The Authoritarian Personality, Harper, N.Y, 1950. Bar-Tal, D. (ed), (2011) Intergroup Conflicts and Their Resolution: Social Psychological Perspective. N.Y, Psychology Press. Blau, P., Inequality and Heterogeneity: a primitive theory of social structure, 1977. Homans, G.C, The Human Group, The International Library of Sociology, 2010. Lewin, K., Resolving Social Conflict, Harper, N.Y, 1948. Lewin, K., Field Theory in Social Science, Harper, N.Y, 1951. Miller, D., "The Study if Social Relationship, Situation, Identity and Social Interaction", in Koch, S. (ed), psychology - A Study of a Science, N.Y, vol 5, 1963. Wilson, W.J, The Declining Significance of Race: Blacks and Changing American Institutions, Chicago Press, Chicago, 1978. Popper, k., Conjectures and Refutations: The Growth of Scientific Knowledge, 1963 ‫תגובות‬ ‫חכמים היזהרו בדבריכם ודיפלומטים במסמכיכם‬ ‫האם מצרים הייתה מסוגלת להחזיר את‬ ‫כבודה הלאומי ללא מלחמה‬ ‫מירון מדזיני‬ ‫ברצוני להגיב על מאמרו של איתן בנצור "דרך מדינית אחרת יכלה למנוע את‬ ‫מלחמת יום כיפור" (כיוונים חדשים‪ ,‬גיליון ‪ ,30‬עמ' ‪.)163-160‬‬ ‫טענתו הבסיסית של בנצור היא ש"בפברואר ‪ 1971‬הציע נשיא מצרים‪ ,‬סאדאת‪,‬‬ ‫לישראל הסכם שלום עמה תמורת נסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי"‪ .‬הצעה‬ ‫זו הועברה על ידי שליח מזכ"ל האו"ם‪ ,‬גונאר יארינג‪ ,‬לממשלת ישראל‪ ,‬וזו‬ ‫"קיבלה אותה בחשדנות עמוקה‪ ,‬בזלזול בסאדאת‪ ...‬ברהבתנות‪ ,‬במשיחיות‬ ‫דתית וחילונית שפרנסו זה את זה" ‪ -‬ולבסוף דחתה אותה‪ .‬דחיית ההצעה‬ ‫הובילה‪ ,‬במישרין‪ ,‬למלחמת יום הכיפורים‪.‬‬ ‫האמנם סאדאת הציע הסכם שלום כפשוטו? איתן בנצור‪ ,‬האמון על מסמכים‪,‬‬ ‫שכן היה דיפלומט מיומן ומנוסה‪ ,‬במשך עשרות שנים‪ ,‬ובאותם הימים כיהן‬ ‫כמזכירו המדיני של שר החוץ‪ ,‬אבא אבן‪ ,‬ולימים אף כמנהלו הכללי של משרד‬ ‫החוץ‪ ,‬יודע היטב כי הצעת סאדאת לוותה במספר התניות שלא התקבלו אז‪,‬‬ ‫ואין להניח כי היו מתקבלות היום‪.‬‬ ‫פרופ' מירון מדזיני היה פרופסור אורח בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית‬ ‫בירושלים; פרסם ביוגרפיה פוליטית על גולדה מאיר‪.‬‬ ‫חכמים היזהרו בדבריכם ודיפלומטים במסמכיכם‬ ‫‪219‬‬ ‫מה בעצם הציע סאדאת‬ ‫למען הדיוק ההיסטורי‪ ,‬הגיעה העת להציג את הצעות יארינג‪ ,‬תשובת מצרים‬ ‫ותשובת ישראל‪ ,‬כדי שהקורא ישפוט מה בדיוק הציע סאדאת וכיצד הגיבה‬ ‫ישראל‪ .‬הדבר נעשה כשירות לקוראי כתב עת זה‪ ,‬שכן טענות על החמצה נשמעו‬ ‫כבר בשנת ‪ ,1971‬בייחוד על ידי אלה שלא טרחו לקרוא את המסמך במלואו‪.‬‬ ‫המקור הוא דו"ח המזכיר הכללי למועצת הביטחון ממרס ‪ .1971‬התרגום שלי‪.‬‬ ‫לאחר שהסביר את השתלשלות שליחותו במזרח התיכון‪ ,‬על פי החלטת מועצת‬ ‫הביטחון ‪ ,242‬הציג יארינג‪ ,‬בתזכיר ששיגר לשני הצדדים ב־‪ 8‬בפברואר ‪,1971‬‬ ‫את הדברים הבאים‪:‬‬ ‫‪...‬אני מבקש מממשלות ישראל ומצרים [הערת המתרגם‪ :‬בכל מקום שמופיע השם‬ ‫מצרים ‪ -‬במקור נכתב ‪ ,]UAR‬לתת לי בשלב זה את ההתחייבויות המוקדמות‬ ‫הבאות במקביל ובתנאי שהצד השני ייתן את ההתחייבויות שלו‪ ,‬ובכפוף להסדר‬ ‫סופי מניח את הדעת‪ ,‬קבלת כל האספקטים האחרים של הסדר שלום‪ ,‬הכולל‬ ‫במיוחד פתרון צודק לבעיית הפליטים‪.‬‬ ‫ישראל תיתן התחייבות להסיג את כוחותיה משטח מצרי כבוש לגבול הבינלאומי‬ ‫הישן שבין מצרים והמנדט הבריטי על ארץ ישראל‪ ,‬בהבנה שסידורים משביעי רצון‬ ‫ייעשו למען‪:‬‬ ‫א‪ .‬כינון אזורים מפורזים;‬ ‫ב‪ .‬הסדרי ביטחון מעשיים באזור שארם־אל־שייח‪ ,‬על מנת להבטיח חופש שיט‬ ‫במצרי טיראן‪ ,‬וכמו כן ‪-‬‬ ‫ג‪ .‬חופש השיט בתעלת סואץ‪.‬‬ ‫מצרים תעניק התחייבויות להיכנס להסכם שלום עם ישראל ולהעניק במפורש‬ ‫‬ ‫לישראל – על בסיס הדדיות – התחייבויות והכרֹות הכוללות את הנושאים הבאים‪:‬‬ ‫א‪ .‬סיום כל תביעות או מצבי מלחמה;‬ ‫ב‪ .‬הכרה וכיבוד העצמאות של כל אחת מהן;‬ ‫ג‪ .‬הכרה וכיבוד זכות של כל אחת לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים;‬ ‫ד‪ .‬אחריות לעשות כל שבכוחן להבטיח שפעולות איבה או לוחמה לא‬ ‫ייפתחו או יבוצעו משטחן נגד האוכלוסייה‪ ,‬אזרחי הצד האחר ורכושם‪,‬‬ ‫כמו כן ‪-‬‬ ‫ה‪ .‬אי התערבות בענייני פנים של הצד השני‪.‬‬ ‫בעת שאני מציע את ההצעה הנ"ל אני ער לכך שאני מבקש משני‬ ‫‬ ‫‪220‬‬ ‫מירון מדזיני‬ ‫הצדדים לתת התחייבויות רציניות‪ ,‬אבל אני משוכנע שהמצב הנוכחי‬ ‫דורש ממני לנקוט בצעד זה‪.‬‬ ‫(תשובת מצרים נמסרה ליארינג ב־‪ 15‬בפברואר ‪ ,1971‬ופורסמה על ידי ממשלת‬ ‫מצרים ב־‪ 10‬במרס ‪:)1971‬‬ ‫ממשלת מצרים הודיעה להוד מעלתך שהיא מסכימה לבצע‪ ,‬על בסיס של הדדיות‪,‬‬ ‫את כל ההתחייבויות שלה כנתונות בהחלטת מועצת הביטחון ‪ 242/1967‬במגמה‬ ‫להשיג הסדר שלום במזרח התיכון‪.‬‬ ‫על אותו בסיס‪ ,‬על ישראל לבצע את כל ההתחייבויות שלה הנכללות בהחלטה‬ ‫זו‪ .‬בהתייחס לתזכיר שלך‪ ,‬מפברואר ‪ ,1971‬מצרים תיתן התחייבות המכסה את‬ ‫הדברים הבאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬סיום כל התביעות או מצבי האיבה;‬ ‫‪ .2‬כיבוד והכרה של הריבונות‪ ,‬השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של‬ ‫כל אחת;‬ ‫‪ .3‬כיבוד והכרה בזכותו של הצד השני לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים;‬ ‫‪ .4‬אחריות לעשות כל שביכולתה להבטיח שפעולות איבה או לוחמה לא ינבעו‬ ‫או יבוצעו מהשטחים של כל אחת מהן נגד האוכלוסייה‪ ,‬אזרחי הצד השני‬ ‫ורכושם; וכמו כן ‪-‬‬ ‫‪ .5‬אי־התערבות בענייני הפנים של הצד השני‪.‬‬ ‫כמו כן‪ ,‬מצרים תעניק התחייבות ש‪:‬‬ ‫‬ ‫‪ .6‬היא תבטיח את חופש השיט בתעלת סואץ בהתאם לאמנת קונסטנטינופול‪,‬‬ ‫משנת ‪;1988‬‬ ‫‪ .7‬תבטיח את חופש השיט במצרי טיראן בהתאם לעקרונות החוק הבינלאומי;‬ ‫‪ .8‬היא מסכימה להצבת כוח לשמירת שלום של האו"ם בשארם־אל־שייח‪.‬‬ ‫על מנת להבטיח הסדר שלום ושלמות טריטוריאלית של כל מדינה באזור‪,‬‬ ‫‬ ‫מצרים תקבל‪:‬‬ ‫א‪ .‬כינון אזורים מפורזים משני צדי הגבול‪ ,‬במרחקים שווים; וכמו כן ‪-‬‬ ‫ב‪ .‬הקמת כוח שלום של האו"ם‪ ,‬בהשתתפות ארבע החברות הקבועות של‬ ‫מועצת הביטחון‪.‬‬ ‫באותה מידה‪ ,‬על ישראל להעניק התחייבות לביצוע כל התנאים של החלטת‬ ‫‬ ‫‪ 242‬של מועצת הביטחון מ־‪ .1967‬על ישראל לתת מחויבות הכוללת את‬ ‫הבא‪:‬‬ ‫‪ .1‬נסיגה של כוחותיה החמושים מסיני ורצועת עזה;‬ ‫חכמים היזהרו בדבריכם ודיפלומטים במסמכיכם‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‬ ‫‪221‬‬ ‫השגת הסדר צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם;‬ ‫סיום תביעות או טענות למצבי לוחמה;‬ ‫כיבוד והכרה של הריבונות‪ ,‬השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של‬ ‫כל אחת;‬ ‫כיבוד והכרה בזכותו של כל צד לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים;‬ ‫אחריות לעשות את כל הניתן להבטיח כי מעשי איבה או לוחמה לא ינבעו או‬ ‫יבוצעו מהשטחים של כל אחת מהן נגד האוכלוסייה‪ ,‬אזרחי הצד השני ורכושם;‬ ‫אי התערבות בענייני פנים של הצד השני;‬ ‫על מנת להבטיח הסדר שלום ושלמות טריטוריאלית של כל מדינה באזור‪ ,‬על‬ ‫ישראל להסכים‪:‬‬ ‫א‪ .‬כינון אזורים מפורזים משני צדי הגבול בעומק שווה; וכמו כן ‪-‬‬ ‫ב‪ .‬הקמת כוח שלום של האו"ם בו תשתתפנה ארבעת החברות הקבועות‬ ‫של מועצת הביטחון‪ .‬בעת שישראל תיתן התחייבויות אלה‪ ,‬מצרים תהיה‬ ‫מוכנה להיכנס להסכם שלום עם ישראל הכולל את ההתחייבויות הנמנות‬ ‫לעיל הכלולות בהחלטת מועצת הביטחון ‪.242‬‬ ‫מצרים סבורה ששלום צודק בר קיימא לא יכול להיות מושג בלי ביצוע‬ ‫‬ ‫קפדני ומלא של החלטת מועצת הביטחון ‪ 242‬משנת ‪ 1967‬ונסיגת כוחות‬ ‫ישראל מכל השטחים שנכבשו מ־‪ 5‬ביוני ‪.1967‬‬ ‫(תשובת ישראל נמסרה על ידי שר החוץ‪ ,‬אבא אבן‪ ,‬לד"ר יארינג ב־‪ 26‬בפברואר‬ ‫‪ ,1971‬ופורסמה על ידי ממשלת ישראל ב־‪ 8‬במרס ‪:)1971‬‬ ‫בהמשך לפגישותינו מה־‪ 8‬בפברואר וה־‪ 17‬בפברואר‪ ,‬נצטוויתי להעביר לך‬ ‫ובאמצעותך למצרים את הדברים הבאים‪:‬‬ ‫ישראל רואה בעין יפה את התבטאות מצרים ונכונותה להיכנס להסכם שלום‬ ‫עם ישראל וחוזרת שוב שהיא מוכנה למשא ומתן משמעותי על כל הנושאים‬ ‫הרלוונטיים להסכם שלום בין שתי המדינות‪.‬‬ ‫ממשלת ישראל מבקשת להודיע כי הסכם השלום שיסוכם בין ישראל ומצרים חייב‬ ‫לכלול‪ ,‬בין היתר‪ ,‬את התנאים המופיעים להלן‪:‬‬ ‫ישראל תעניק התחייבויות הכוללות את הדברים הבאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬החלטה ברורה ומוצהרת לראות את הסכסוך בין ישראל ומצרים כבא על סיומו‬ ‫סופית‪ ,‬וסיום כל תביעות ומצבי לוחמה ופעולות איבה בין ישראל ומצרים;‬ ‫‪ .2‬כיבוד והכרה של הריבונות‪ ,‬השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של‬ ‫מצרים;‬ ‫‪222‬‬ ‫מירון מדזיני‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫כיבוד והכרה בזכותה של מצרים לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים;‬ ‫נסיגת כוחות ישראל מקווי הפסקת האש בין ישראל ומצרים לגבולות בטוחים‪,‬‬ ‫מוכרים ומוסכמים שייקבעו בהסכם שלום‪ .‬ישראל לא תיסוג לקווים שלפני ‪5‬‬ ‫ביוני ‪;1967‬‬ ‫בשאלת הפליטים ותביעות שני הצדדים בעניין זה‪ ,‬ישראל מוכנה לנהל משא‬ ‫ומתן עם הממשלות המעורבות בכך במישרין על‪:‬‬ ‫א‪ .‬תשלום פיצויים לאדמות ולרכוש נטוש;‬ ‫ב‪ .‬השתתפות בתכנון שיקום הפליטים באזור‪.‬‬ ‫אחרי שיוסכם על התחייבויות הצדדים לפתרון בעיית הפליטים‪ ,‬לאף‬ ‫‬ ‫צד לא תהיינה כל תביעות מהצד השני‪ ,‬שאינן עולות בקנה אחד עם‬ ‫ריבונותם;‬ ‫האחריות להבטיח שמעשי איבה או פעולות אלימות מצד כל ארגון‪ ,‬קבוצה או‬ ‫בודדים לא ינבעו או יבוצעו משטח ישראל נגד האוכלוסייה‪ ,‬הכוחות החמושים‬ ‫או רכוש מצרים;‬ ‫אי התערבות בענייני הפנים של מצרים;‬ ‫אי השתתפותה של ישראל בבריתות עוינות נגד מצרים ואיסור על הצבת‬ ‫כוחות של צדדים אחרים המקיימים מצב לוחמה נגד מצרים;‬ ‫התחייבות ממשלת מצרים להסכם שלום עם ישראל צריכות לכלול‪:‬‬ ‫החלטה מוצהרת ומפורשת לראות בסכסוך בין ישראל ומצרים כבא על סיומו‬ ‫סופית וסיום כל תביעות או מצבי לוחמה ופעולות איבה או לוחמה בין ישראל‬ ‫ומצרים;‬ ‫כיבוד והכרה בריבונותה‪ ,‬שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של‬ ‫ישראל;‬ ‫כיבוד והכרה בזכות ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים שייקבעו‬ ‫בהסכם השלום;‬ ‫האחריות להבטיח שפעולת לוחמה‪ ,‬מעשה אלימות על ידי כל ארגון‪ ,‬קבוצה או‬ ‫בודדים לא ינבעו או יבוצעו משטח מצרים נגד אוכלוסייתה‪ ,‬צבאה או רכושה‬ ‫של ישראל;‬ ‫אי התערבות בענייני הפנים של ישראל;‬ ‫התחייבות מפורשת להבטחת מעבר חופשי לאניות ומטען ישראלי דרך תעלת‬ ‫סואץ;‬ ‫סיום לוחמה כלכלית על כל ביטוייה‪ ,‬כולל חרם והתערבות ביחסים הבינלאומיים‬ ‫הנורמליים של ישראל;‬ ‫חכמים היזהרו בדבריכם ודיפלומטים במסמכיכם‬ ‫‪223‬‬ ‫‪ .8‬אי השתתפות של מצרים בבריתות עוינות נגד ישראל ואיסור הצבת כוחות של‬ ‫צדדים אחרים המקיימים מצב לוחמה נגד ישראל;‬ ‫על מצרים וישראל להיכנס להסכם שלום האחת עם רעותה‪ ,‬שיבוא לידי ביטוי‬ ‫‬ ‫בחוזה מחייב על פי התקדים והחוק הבינלאומי‪ ,‬הכוללים את ההתחייבויות‬ ‫הנזכרות לעיל‪.‬‬ ‫ממשלת ישראל מאמינה שעתה‪ ,‬כשמצרים הביעה את נכונותה‪ ,‬באמצעות‬ ‫‬ ‫השגריר יארינג‪ ,‬להיכנס למשא ומתן על הסכם שלום עם ישראל‪ ,‬ולאחר‬ ‫ששני הצדדים הציגו את עמדותיהם הבסיסיות‪ ,‬עליהם לשאוף לקיום משא‬ ‫ומתן בצורה מפורטת וקונקרטית‪ ,‬ללא תנאים מוקדמים‪ ,‬כדי לתת מענה לכל‬ ‫הנקודות הנכללות במסמכים של כל אחת מהן‪ ,‬במגמה להגיע להסכם שלום‪.‬‬ ‫מה לא נכלל בהסכם השלום עם מצרים‬ ‫מקריאה מדוקדקת של המסמך ברור כי מצרים התנתה את הסכמתה להסכם‬ ‫שלום בנסיגה ישראלית מלאה לא רק מסיני ורצועת עזה אלא מכל השטחים‪,‬‬ ‫בפתרון בעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם‪ ,‬כשההסדר בכללותו חייב‬ ‫להיות מבוסס על החלטה ‪ .242‬ישראל לא התייחסה בתשובתה להחלטה ‪,242‬‬ ‫מפני שלא רצתה ליצור זיקה כלשהי בין חתימת הסכם שלום עם ממשלת‬ ‫מצרים לבין מתן התחייבות להמשך קיום תהליך השלום עם מדינות ערביות‬ ‫אחרות‪ .‬ברור כי יארינג אימץ את הפרשנות הערבית להחלטה ‪ ,242‬וישראל‬ ‫חששה‪ ,‬ובצדק‪ ,‬כי הצעותיו מהוות‪ ,‬למעשה‪ ,‬חזרה לסטטוס־קווֹ ששרר לפני‬ ‫מלחמת ששת הימים‪ .‬הצעת מצרים לא כללה משא ומתן ישיר והייתה בחינת‬ ‫ִעסקת חבילה ‪ַ -‬ק ֵ ּבל הכול או לא כלום‪ .‬התכנית המצרית הציעה‪ ,‬למעשה‪ ,‬את‬ ‫סיום מצב הלוחמה בין ישראל ומצרים על בסיס נסיגה ישראלית מלאה‪ .‬לא‬ ‫דובר בהצעה זו על נורמליזציה או על מהות השלום‪ .‬לכן‪ ,‬אין פלא שגולדה‬ ‫מאיר לא ראתה בתשובת מצרים ליארינג מפנה מהפכני‪.‬‬ ‫את כל הדברים הללו בחר בנצור‪ ,‬משום מה‪ ,‬שלא להזכיר‪ .‬הוא צודק בכך‬ ‫הפסקה שלא תיסוג לגבולות ‪( 1967‬זו הייתה‬ ‫שישראל שגתה כשהוסיפה את ִּ‬ ‫תרומתו של השר ישראל גלילי)‪ .‬עם זאת‪ ,‬ההגינות מחייבת אותו לומר שהסכם‬ ‫השלום עם מצרים‪ ,‬עליו חתמו בגין וסאדאת ב־‪ ,1979‬לא כלל כל התייחסות‬ ‫לפלסטינים‪ ,‬לפליטים הערבים‪ ,‬לשאלת עתיד ירושלים ולנסיגה בגזרות אחרות‪,‬‬ ‫חופש השיט בתעלת סואץ ובמצרי טיראן היה‪ ,‬עתה‪ ,‬אבסולוטי ולמועצת‬ ‫‪224‬‬ ‫מירון מדזיני‬ ‫הביטחון לא נקבע תפקיד כלשהו בשמירה על השלום‪.‬‬ ‫בנצור מנסה לגונן על שר החוץ דאז‪ ,‬אבא אבן‪ ,‬שהיה אמנם אמן הניסוחים‪,‬‬ ‫אבל לא נודע כבעל אומץ לב מדיני וכאדם העומד בתוקף ומתעקש על קבלת‬ ‫עמדותיו‪ .‬מן הראוי היה שבנצור יזכיר לקוראים את מה שאבן עצמו כתב על‬ ‫הבעייתיות של הצעות מצרים והסיבות לכך (עדות אישית‪ ,‬ניו יורק ‪,1993‬‬ ‫עמ' ‪ .)502-501‬לכן‪ ,‬איני משוכנע שדחיית הצעות יארינג (שהיו על דעתה של‬ ‫מחלקת המדינה של ארצות־הברית‪ ,‬שעמדתה העוינת לישראל הייתה ידועה)‬ ‫הן שהובילו למלחמה‪ .‬מצרים החלה להתכונן אליה מיד לאחר הפסקת האש‬ ‫בתעלה‪ ,‬ביוני ‪ ,1967‬וביתר שאת לאחר הפסקת האש שסיימה את מלחמת‬ ‫ההתשה‪ ,‬באוגוסט ‪ .1970‬אישית‪ ,‬אני מקבל את דעתה של מי שאמורה הייתה‬ ‫לדעת את עמדת סאדאת – אלמנתו‪ ,‬ג'יהאן ‪ -‬שאמרה כמה פעמים‪ ,‬ופעם‬ ‫בנוכחות כותב שורות אלה‪ ,‬כי מצרים הייתה חייבת להשיב לא רק את שטחיה‬ ‫אלא בעיקר את כבודה הלאומי ולכפר על ההשפלה שספגה ב־‪ ,1967‬ואת זאת‬ ‫ניתן היה להשיג רק באמצעות מלחמה‪.‬‬ ‫איך "משכללים" תחזית דמוגרפית‬ ‫ארנון סופר‬ ‫מאמרו של אלי מייזליש בכיוונים חדשים מס' ‪" ,30‬היכן הם יגורו" (שאלה‬ ‫לפרופ' ארנון סופר בעניין הדמוגרפיה) אינו הראשון בו הוא תוקף אותי‪ ,‬וכנראה‬ ‫גם לא האחרון‪ .‬עד כה נמנעתי מלהיגרר אחר תגובותיו הבלתי אחראיות‪ ,‬אך‬ ‫כעת אני נענה לאתגר מפני שבמאמרו חצה קו אדום‪ ,‬לא אישי אלא לאומי‪.‬‬ ‫רק מי שאין לו שום מושג‪ ,‬ואפילו לא הקל שבקלים בענייני מדינה‪ ,‬יכול לכתוב‬ ‫רשימה כל כך מבולבלת‪ ,‬ובעיקר כזו המעידה על אי־ידיעה בענייני דמוגרפיה‬ ‫וביטחונה הלאומי של ישראל‪.‬‬ ‫במה מתחשבים בעת עריכת תחזיות‬ ‫מדוע אנו עוסקים כל כך הרבה בשאלות דמוגרפיות? מכיוון שהדמוגרפיה היא‬ ‫המצפן על פיו אנו מתכננים ערים‪ ,‬מים‪ ,‬כבישים‪ ,‬נמלים‪ ,‬צבא‪ ,‬וגם בודקים מה‬ ‫קורה אצל האויב‪ ,‬או להבדיל אצל הידיד (למשל גודל האוכלוסייה קובע את‬ ‫גודל השוק; גודל האוכלוסייה בעזה קובע את אופי הכניסה לשם‪.)...‬‬ ‫פרופ' ארנון סופר הוא ראש קתדרה חייקין לגיאו־אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה‪.‬‬ ‫‪226‬‬ ‫ארנון סופר‬ ‫כיצד עורכים תחזיות? שואלים כמה היינו אתמול‪ ,‬כמה אנו היום‪ ,‬ומחשבים‬ ‫לעוד עשור שנים או שניים‪ ,‬על פי מגמות שאנו מכירים או משערים‪...‬‬ ‫בין היתר‪ ,‬מתחשבים בפריון האישה בעבר‪ ,‬היום‪ ,‬ומנסים להעריך מה יהיה‬ ‫מחר ומחרתיים‪ ,‬בין היתר על פי קבוצות גיל‪ ,‬עדות‪ ,‬דתות שונות ‪ -‬מגיעים‬ ‫להערכה כזו או אחרת‪ ,‬וגם שוגים‪.‬‬ ‫אילו היה מייזליש מתעניין בנושא וקורא את המונוגרפיות שאני מפרסם בעניין‪,‬‬ ‫והן רבות‪ ,‬היה מוצא מן הסתם את הקטע הבא‪:‬‬ ‫יש להיזהר מתחזיות‪ ,‬שכן אנו עוסקים בעתידנות‪ .‬אילו נתתי תחזית על‬ ‫עתיד העם היהודי ב־‪ 1930‬לשני עשורים קדימה‪ ,‬הייתי נופל בפח – את‬ ‫השואה לא הייתי צופה‪.‬‬ ‫אילו נתתי תחזית ב־‪ 1950‬לגבי הדמוגרפיה העתידית של ישראל שוב הייתי‬ ‫טועה‪ ,‬כי את מלחמת ששת הימים לא הייתי צופה‪.‬‬ ‫נתתי תחזית ב־‪ 1970‬ל־‪ ,1990‬ושוב טעיתי‪ ,‬כי את העלייה הרוסית לא‬ ‫צפיתי‪...‬‬ ‫לכן‪ ,‬חשוב לזכור כי "האדם מתכנן ‪ -‬ואלוהים צוחק במרומים" הוא ציטוט‬ ‫המופיע בכל עבודותיי! האם משום כך אסור לנו לתכנן את עתידנו? האם להשאיר‬ ‫הכול בידי המקרה? לא! לכן אנו משתדלים לדייק‪ ,‬ללמוד משגיאות שנעשו‪ ,‬ואכן‪,‬‬ ‫התחזיות משתכללות כל העת‪ ,‬וזה מה שעושים בכל חיזוי באשר הוא‪.‬‬ ‫מה כן כדאי לעשות? להבין שמכיוון שתהיינה סטיות ממה שחזינו עלינו‬ ‫להשאיר מרווחים כדי לספוג הפתעות‪ .‬ההיסטוריה מלמדת שכך עשינו‪ ,‬והגענו‬ ‫עד הלום די בהצלחה‪.‬‬ ‫האם מותר לנו לכלול בתחזית תופעות כמו עלייה‪ ,‬רעידת אדמה‪ ,‬מגפה‪ ,‬אולי‬ ‫פצצה גרעינית או ביולוגית‪ ,‬או שינוי אקלימי?‬ ‫הרי ברור שכל האסונות האלה‪ ,‬או חלקם‪ ,‬אכן יתרחשו בעתיד‪ ,‬הכול יכול‬ ‫להיות‪ ,‬אבל בכל הנוגע לעלייה הרי היו שנים של עלייה‪ ,‬אך חווינו גם שנים של‬ ‫ירידה גדולה מהעלייה (בשנות ה־‪ 60‬למשל!)‪ .‬מכיוון שאין בידינו כלים לחזות‬ ‫אירועים כאלה‪ ,‬גם אם ברור שהם יתרחשו‪ ,‬אין הם נלקחים בחשבון‪.‬‬ ‫לעניין כה חשוב זה לכל אומה‪ ,‬המקובל בעולם כולו בכל מחקר ותחזית‬ ‫אחראית‪ ,‬נכנסים בישראל כאלה שמערבבים פוליטיקה וגחמות ולצערי אף‬ ‫זוכים בקהל של מאמינים שוטים‪ .‬לכן‪ ,‬כל סיפוריו של מייזליש על שאיני מביא‬ ‫נתונים על גילים‪ ,‬חלוקה להכנסות גבוהות ועל השכלה‪ ,‬או נתונים על ילדים‬ ‫איך "משכללים" תחזית דמוגרפית‬ ‫‪227‬‬ ‫בני חצי שנה‪ ,‬הם מילים נבובות הנובעות מחוסר ידע‪ .‬זה נכון גם לגבי הקטע‬ ‫שלו על העלייה‪.‬‬ ‫מייזליש אינו חושש מרוב ערבי בארץ־ישראל כולה‪ ,‬שכן תעבורנה עוד שנים‬ ‫רבות עד שהילדים הרבים במגזר הערבי יצביעו לכנסת‪ ...‬כך הוא מדמיין את‬ ‫ארץ־ישראל עם רוב ערבי‪ ,‬אבל כזה שלא מצביע! האין הוא חושש כי במקרה‬ ‫כזה יגדירו אותנו כמדינת אפרטהייד? האם נזכה אז להגנתה האוטומטית של‬ ‫ארצות־הברית במועצת הביטחון?‬ ‫ושוב‪ ,‬כדי להרשים ברוחב ידיעותיו הוא מכניס את סיפור שאזלי בעת צליחת‬ ‫תעלת סואץ‪ .‬מה הקשר?‬ ‫לקראת הסיום‪ ,‬הוא כבר גורם נזק למדינת ישראל באמירות הבאות‪:‬‬ ‫•"אימא ערבייה לחמישה־שישה ילדים אינה יכולה לרוץ לגדר ההתנחלות‬ ‫כשבידיה מקלע‪?"...‬‬ ‫מה אומר משפט זה? כנראה שהנייר סופג הכול‪.‬‬ ‫•המשפט הבא חמור אף יותר‪" :‬ברור שאיש אינו מעוניין באמת לתת לערביי‬ ‫חברון זכות בחירה‪ ...‬סיפוח לחוד וזכות הצבעה לחוד‪".‬‬ ‫ראשית‪ ,‬אני למד ש"הדמוגרפיה החובבנית" שלי בכל זאת מטרידה אותו‪ ,‬ולכן‬ ‫הוא לא ייתן להם זכות הצבעה כי הם בכל זאת רבים‪ .‬שנית‪ ,‬פובליציסט זה‬ ‫מגלה את מה שכולנו יודעים‪ ,‬שהימין הישראלי רוצה סיפוח בלי הענקת זכויות‬ ‫לערביי כל ארץ־ישראל‪ .‬כך הוא יתייצב בפני הקהילה הבינלאומית‪ ,‬יבקש שלא‬ ‫יטילו עלינו סנקציות וחרמות וגם יבקש מארצות־הברית שתעניק לו נשק‬ ‫מתקדם וסיוע אחר‪ ,‬והם יעשו זאת שוב ושוב‪ .‬האם הוא יודע באמת עד כמה‬ ‫אנו תלויים במעצמה זו ובחסדיה‪.‬‬ ‫אני מתפלא על מערכת כיוונים חדשים‪ ,‬שפרסמה משפטים קשים אלה בכתב‬ ‫(*)‬ ‫עת בעל זיקה ציונית‪.‬‬ ‫והסיום כבר הזוי לגמרי‪ :‬מה הקשר בין מספר העגורנים בין חיפה לתל־אביב‬ ‫למספר העגורנים באזור רמאללה? אם הוא מסוגל לכתוב דברים כאלה‪ ,‬לדעתי‬ ‫אין הוא אוהב ישראל‪.‬‬ ‫[* הערת כיוונים חדשים‪ :‬כתב העת דוגל בפלורליזם ובחופש הבעת דעה]‬ ‫למנוע את שקיעתו של משרד החוץ‬ ‫יוסף הלוי‬ ‫מאמרו של ד"ר משה יגר (כיוונים חדשים ‪ ,30‬יוני ‪ ,)2014‬מוותיקי הדיפלומטים‬ ‫בשירות החוץ הישראלי‪ ,‬מאלף ביותר אך גם עצוב ביותר‪ .‬מאלף ‪ -‬בשל תיאורו‬ ‫את משרד החוץ‪ ,‬מהתחלת הקמתו ועד לעשורים האחרונים‪ ,‬על הישגיו‬ ‫המשמעותיים‪ ,‬הודות לסגל עובדים ברוכי כישרונות וניסיון עשיר שתרמו‬ ‫רבות לא רק להסברת יעדיה המדיניים של ישראל‪ ,‬כי אם גם להידוק קשריה‬ ‫עם אומות העולם; אך עצוב ביותר – משום שמתפרסם בו‪ ,‬לראשונה ברבים‪,‬‬ ‫תיאור המתרחש בו בהווה‪.‬‬ ‫מתקבל הרושם כי מחד גיסא‪ ,‬מתרחש בו ערב רב של מינויים מבחוץ‪ ,‬שבוצעו‬ ‫בידי שרי חוץ למיניהם‪ .‬מינויים החוסמים‪ ,‬בוודאי‪ ,‬את קידומם ומיקומם של‬ ‫עובדי המשרד‪ ,‬הוותיקים והחדשים כאחד‪ ,‬למלא את אותם תפקידים שהוכשרו‬ ‫להם והמיועדים בעבורם‪ .‬ומאידך גיסא‪ ,‬מדיניות הממשלה‪ ,‬אשר מטעמים‬ ‫קואליציוניים העבירה ומעבירה נושאים מדיניים‪ ,‬שהיו עד לאחרונה חלק בלתי‬ ‫נפרד מעבודת משרד החוץ‪ ,‬לידי משרדי ממשלה אחרים‪ .‬ומכאן‪ ,‬יש להניח‪,‬‬ ‫שהנזק הרב הנגרם לשירות החוץ‪ ,‬לא ישוער‪ .‬לכך נוספה עמדת פקידי משרד‬ ‫האוצר לגבי דרישותיהם של עובדי משרד החוץ אשר נאלצו‪ ,‬לראשונה בתולדות‬ ‫ד"ר יוסף הלוי הוא חוקר יחסים בינלאומיים‪.‬‬ ‫למנוע את שקיעתו של משרד החוץ‬ ‫‪229‬‬ ‫המשרד‪ ,‬לפתוח בעיצומים ובשביתה למען קבלת דרישותיהם המוצדקות‪ ,‬בעוד‬ ‫ששר החוץ וסגנו לא רק שלא התערבו למענם‪ ,‬כפי שניתן היה לצפות מהם‪ ,‬כי‬ ‫אם להפך‪ :‬הגדירו את דרישותיהם באורח פומבי כ"מבזות" והתייחסו אליהם‬ ‫בזלזול רב‪ .‬ואולי תבוא הישועה מכניסתו של המנכ"ל החדש של משרד החוץ‪,‬‬ ‫שמונה לתפקידו זמן קצר לאחר סיום שליחותו כשגריר ישראל בחו"ל‪ ,‬וידוע‬ ‫כבעל ניסיון רב ועשיר בשירות החוץ הישראלי?‬ ‫בנסיבות אלו העצובות – העצובות מאוד – הריני מביע את הסכמתי המלאה‬ ‫להצעתו של ד"ר משה יגר להקים ועדת חקירה או ועדת בדיקה לחקיקת חוק‬ ‫שירות החוץ‪ .‬ואולי‪ ,‬יש מקום להסמיך את מבקר המדינה‪ ,‬בהקשר זה‪ ,‬לבדיקת‬ ‫המצב במשרד זה‪ ,‬במגמה למנוע את שקיעתו‪ ,‬וזאת‪ ,‬לטובת מדינת ישראל‬ ‫וייצוגה ההולם בעולם‪.‬‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫דרכים לעיצוב סיפורים היסטוריים בהוראת המקצוע‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫"האם הזדמן לכם פעם לראות סופה מתקרבת בעיצומו של יום קיץ חם? זה לא קורה‬ ‫בכל מקום בעולם‪ ,‬אבל מי שראה סופה כזאת ולו פעם אחת בחייו‪ ,‬יודע שזה פשוט‬ ‫מחזה מרהיב‪ ,‬במיוחד בהרים [‪ ]...‬הגשם ניתך בטיפות גדולות וכבדות‪ .‬הסופה‬ ‫לכודה בעמק הצר‪ .‬הרעמים חוזרים כהד מן הצוקים שמסביב‪ .‬הרוח מכה מכל עבר‪.‬‬ ‫כשהסופה שוככת לבסוף ומשאירה אחריה שמי לילה בהירים זרועי כוכבים‪ ,‬בקושי‬ ‫אפשר לזכור איפה היו העננים האלה‪ ,‬ואיזה רעם בא בעקבות איזה ברק" (יוסף הנס‬ ‫ארנסט גומבריך‪ ,‬היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים [תרגם מגרמנית‪ :‬דן‬ ‫תמיר]‪ ,‬תל־אביב‪ ,‬הוצאת ידיעות אחרונות‪ ,‬ספרי חמד‪ ,2009 ,‬עמ' ‪.)166‬‬ ‫אחת הקובלנות הרווחות במערכת החינוך היא שתלמידנו איבדו מהסקרנות‬ ‫שאפיינה אותם כילדים‪ .‬אבל גם אנו אשמים בכך לא מעט‪ :‬הפסקנו לספר להם‬ ‫סיפורים‪ .‬חשיבות מיוחדת למתודה של סיפור סיפורים יש לייחס להוראת‬ ‫מקצוע ההיסטוריה הנתפס כמקצוע אקדמי־אנליטי הבא ללמדנו מהו העבר‬ ‫ומה התרחש בו באמת‪ ,‬על סיבות הדברים וגורמיהם‪ ,‬עניין שמלכתחילה יש‬ ‫לכפור בסוגיית היתכנותו‪.‬‬ ‫בהפיכת העבר לסיפור אנו עשויים ראש וראשון לרתק את תלמידנו‪ .‬כפי שבספרו‬ ‫ד"ר אביבה זרקה היא מרצה לתאוריות למידה ותכנון לימודים במכללת לווינסקי לחינוך‪.‬‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫‪231‬‬ ‫"היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילאים" עושה זאת ההיסטוריון הדגול‬ ‫ארנסט גומבריך (‪ )Gombrich‬שמקדים להשתלשלות פלישת השבטים ההונים‬ ‫לשטחי האימפריה הרומית ערב ימי הביניים‪ ,‬תיאור ספרותי נפלא המובא‬ ‫לעיל של בוא סופה מטלטלת עולמות באותה המידה (גומבריך ‪ ,2009‬עמ'‬ ‫‪ .)166‬רוצה לומר‪ :‬עושה שימוש במטפורה הולמת לדבר‪ .‬במאמר זה אעסוק‪,‬‬ ‫אפוא‪ ,‬בדידקטיקה אחרת להוראת ההיסטוריה השואבת את הגיונה מהעניין‬ ‫הנכרך בהאזנה לסיפור ומהיות ההיסטוריה סיפור אחרי הכול‪ ,‬סיפור תולדות‬ ‫האנושות‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬סיפור שכדאי לספרו בשיעור וכדרך סיפור‪ ,‬כאן ועכשיו‪.‬‬ ‫הרציונל לדידקטיקה זו יישען על הצורך לעסוק לא רק בשאלת ה"מה" בהוראת‬ ‫ההיסטוריה – מקצוע לימוד שראש ממשלה מכהן בישראל יצא לאחרונה להגן‬ ‫על שאלת נחיצותו ‪ -‬אלא גם בשאלת ה"איך" החשובה לא פחות‪ ,‬וכחלק מכך‪,‬‬ ‫בהבאת העבר אל ההווה‪ ,‬אל תוך הכיתה‪.‬‬ ‫דמויות היסטוריות‪ ,‬רוח התקופה והצד הפנימי של האירועים‬ ‫כדי למנוע אפשרות של הפיכת שיעור היסטוריה לשיעור ספרות‪ ,‬ארבעה תווי‬ ‫היכר ייחודיים יבדילו את הסיפור ההיסטורי שיתהווה מהטקסט הספרותי‬ ‫הנלמד בשיעורי הספרות‪ :‬א‪ .‬ישולבו בו דמויות היסטוריות ממשיות או‬ ‫בדיוניות; ב‪ .‬אירועיו יקושרו ביניהם וימחישו תהליך היסטורי; ג‪ .‬תמונת עולמו‬ ‫יטגַ יִ ְ‬ ‫"הציִ ְ‬ ‫תציג את רוח הזמן‪ ,‬את ַ‬ ‫יסט" (בגרמנית‪ )Zeitgeist :‬ד‪ .‬יהיה בו ניסיון‬ ‫להבין את "הצד הפנימי" של האירועים‪ .‬כלומר‪ ,‬את עומק טלטלת האירוע‬ ‫ההיסטורי כפי שחוותה אותו הדמות ההיסטורית שעמדה במרכזו ‪ -‬מיומנות‬ ‫חשובה בלימוד ההיסטוריה (שביט ‪ ,1979‬עמ' ‪.)8-7‬‬ ‫אותם תווי היכר מאפיינים למעשה את הרומאן ההיסטורי או את הסיפור‬ ‫ההיסטורי כסוגה ספרותית מובחנת‪ ,‬שמתייחדת בעיצוב תמונת עולם בעבר‪,‬‬ ‫ועל כן‪ ,‬היא עשויה לסייע רבות בהחייאתו בהוראת ההיסטוריה‪ .‬בהשפעתה‪,‬‬ ‫סיפורים היסטוריים שייצרו תלמידים בשיעורי ההיסטוריה‪ ,‬יגשרו בינם‬ ‫לבין העבר שאליו הם יושיטו יד בדמיונם ובלבם‪ .‬הואיל והרומאן ההיסטורי‬ ‫מתאפיין ב ‪-‬‬ ‫[‪ ]...‬עיצוב יוצר של חיי אנשים ולא אילוסטרציה ספרותית לעובדות היסטוריות‬ ‫נודעות‪ ,‬ולא ליטראריזציה של ממצאים ארכיוניים‪ .‬נאמנותו להיסטוריה‬ ‫‪232‬‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫נאמנות לרוח התקופה ולחוקיה הפנימיים‪ ,‬החברתיים־פוליטיים‪ ,‬ולא כפיפות‬ ‫לפרטים המפורטים בספרי ההיסטוריה (אוכמני ‪ ,1988‬עמ' ‪.)152‬‬ ‫סיפור כזיכרון ילדות חיובי וחוויה רגשית‬ ‫כדי להשתכנע בצדקת חשיבות שילובם של סיפורים בהוראה בכלל‪ ,‬ובהוראת‬ ‫ההיסטוריה בפרט‪ ,‬די רק אם ניזכר כיצד היו תלמידינו מרותקים אחר הסיפורים‬ ‫שסופרו להם בילדותם וביקשו בעקבותיהם "עוד פעם" (הרטמן‪ .)2004 ,‬כדי כך‬ ‫ש"רבים מאתנו זוכרים את המגע עם טקסט ספרותי כאחת מחוויות הילדות‬ ‫הראשונות‪ ,‬שהטביעו את חותמן והשאירו את רישומן" (צורן ‪ ,1993‬עמ' ‪.)91‬‬ ‫דומה שמקורו של זיכרון ילדות חיובי זה בחוויה הרגשית שהתעוררה בנו‬ ‫בעקבות ההאזנה לסיפור או בעקבות הקריאה בו‪ ,‬בחוטים הסמויים שמתחו‬ ‫פעולות אלו בינינו לבין דמות המבוגר המספר או לבין הגיבור או לבין דמיוננו‬ ‫וליבנו‪ .‬הואיל ו"[‪ ]...‬ילדים אינם רק מאזינים לסיפור‪ ,‬הם גם חווים אותו‪.‬‬ ‫דרך ליבם ומוחם ספרים יהוו חלק מחיינו לעד [‪ .)Cindy 2014( "]...‬לכן‪ ,‬אין‬ ‫תמה‪ ,‬אפוא‪ ,‬שרעיונות עדכניים במחשבת החינוך וההוראה קוראים עתה לבצע‬ ‫תפנית‪ :‬לבססם יותר ויותר על כישורי ההבנה הייחודיים של ילדים – חשיבה‬ ‫נראטיבית ומטאפורית מלאת דמיון ‪ -‬ולא על כישורים רציונליים ומתמטיים‪,‬‬ ‫שאותם ירכשו ממילא בשלבים מאוחרים יותר בחייהם (איגן וג'דסון ‪.)2013‬‬ ‫היסטוריה כסיפור תולדות האנושות‬ ‫לְ ַה ָ ּו ֵתנוּ‪ ,‬החוויה הרגשית שעשויה לעורר ההאזנה לסיפור איננה מתעוררת‪,‬‬ ‫לרוב‪ ,‬בשיעור ההיסטוריה בבית הספר‪ ,‬על אף שעניינו סיפור תולדות המין‬ ‫האנושי‪ .‬אדרבא‪ ,‬אין מקצוע שתלמידים תופסים אותו כמשעמם יותר ממקצוע‬ ‫ההיסטוריה (ונסובר ‪ ,2012‬עמ' ‪ .)11-10‬ובכל זאת‪ ,‬התמיהה על כך צריכה‬ ‫להיות מרובה ולא מובנת מאליה כלל ועיקר‪ .‬שהרי המילה "‪ ,"Story‬סיפור‪,‬‬ ‫השתלשלה מן המילה היוונית הקדומה "היסטוריה"‪ .‬ומהי ההיסטוריה?‬ ‫"היסטוריה היא קודם כל סיפור‪ .‬היא מספרת את הניסיון האנושי על ידי‬ ‫הנחלת זיכרון העבר לדורות הבאים" (יוגב ונווה ‪ ,2005‬עמ' ‪.)19‬‬ ‫לא זו אף זו‪:‬‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫‪233‬‬ ‫ההיסטוריון והסופר מספרים סיפור‪ ,‬ומשתמשים בכלים שונים של ביטוי‬ ‫על מנת להפוך את הסיפור לאמין‪ ,‬מסקרן ומשכנע‪ ,‬ועל מנת לגרום‬ ‫לקורא לקבל את מה שהמחבר רצה להעביר אליו‪ ,‬כידע‪ ,‬כחוויה וכתחושה‬ ‫אסתטית (רבן ‪ ,2006‬עמ' ‪.)65‬‬ ‫ואולם‪ ,‬במתכונתם הנוכחית שיעורי ההיסטוריה לרוב אינם מוצגים בצורת‬ ‫סיפור וגם לא מתהווים בהם סיפורים‪ .‬רוצה לומר‪ ,‬סיפורים היסטוריים‪:‬‬ ‫סיפורים שאירועיהם התרחשו או יכלו להתרחש בימי העבר‪ ,‬ושבשעה‬ ‫שיוצרים ומספרים אותם בזמן הווה‪ ,‬מועתק העבר אל ההווה‪ ,‬לתוך הכיתה‪,‬‬ ‫יפר" של הסיפור‪ ,‬אותה סמכות שמספרת אותו‬ ‫"הס ֵּ‬ ‫ופלא מתרחש‪ .‬כך‪ ,‬על ידי ִ‬ ‫בהווה יכולה להביא את ההיסטוריה עד הלום‪ .‬וכדי לסבר את האוזן‪ ,‬תחושה‬ ‫מהפנטת הדומה למגע ידנו בחפץ‪ ,‬מהעבר‪ ,‬המטשטש את גבולות הזמן‪ ,‬מבלבל‬ ‫בין עבר להווה וגורם לו‪ ,‬ולגורם "הזמן"‪ ,‬להציף לרגע את תודעתנו‪.‬‬ ‫ומס ֵּפר‬ ‫זקוק לדובר ַ‬ ‫סיפור צריך דובר‪ ,‬כלומר‪ ,‬תודעה או פרספקטיבה כלשהי שתעמוד מאחורי התוכן‬ ‫הסיפורי‪ ,‬תדבר ותכתוב אותו (רמון־קינן ‪ ,1984‬עמ' ‪ ,)13‬ומה שקרוי ִס ֵּיפר‬ ‫בלשון תורת הספרות‪ .‬ואם סיפור פרוזה צריך דובר‪ ,‬לא כל שכן ‪ -‬וכפי שכבר‬ ‫המחיש זאת בפנינו ארנסט גומבריך ‪ -‬סיפור תולדות האנושות‪ :‬ההיסטוריה‪.‬‬ ‫דובר זה יכול להיות או המורה או התלמיד‪ ,‬ולא רק ההיסטוריון שכתב בעבורנו‬ ‫את ספר הלימוד ומציג את הסיפור ביבשושיות אקדמית‪ .‬כזו המתמקדת בתיאור‬ ‫ענייני‪ ,‬לכאורה‪ ,‬של תהליכים ובעמידה על גורמיהם ותוצאותיהם‪ ,‬עניין חשוב‬ ‫המפתח חשיבה סיבתית‪ ,‬אין חולק‪ ,‬אך נטול זהות מובחנת של "קול" ‪ -‬של‬ ‫מספר המוליך את עלילת הסיפור‪ ,‬נותן לו את צביונו המיוחד ומוביל להפנמת‬ ‫משמעויותיו‪.‬‬ ‫דוגמה לכוח המשיכה של דובר זה‪ ,‬סיפקה בעבר בהצלחה סדרת הטלוויזיה‬ ‫"היֹה היה"‪ ,‬שעסקה בהיסטוריה האנושית וריתקה אליה מיליוני ילדים בעולם‪.‬‬ ‫סיבה מרכזית לכך הייתה המספר הכול יודע שלה‪ :‬שעון עם ראש אדם‪ ,‬עיניים‬ ‫והבעות פנים‪ ,‬שהופיע בצד המסך‪ ,‬סימן את השנה שדובר בה בכל אחד מפרקי‬ ‫הסדרה והציג את ההיסטוריה כנראטיב־על מרתק וקוהרנטי של כוחות אור‬ ‫הנלחמים כנגד כוחות חושך (ויקיפדיה ‪.)2014‬‬ ‫‪234‬‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫ככל סיפור‪ ,‬גם הסיפור ההיסטורי אמור להיות בעל משמעות‪ .‬בעניין זה כבר‬ ‫ציין הפסיכולוג וחוקר החינוך הנודע‪ ,‬ג'רום ברונר (‪ ,)Bruner‬כי לצד הטיעון‪,‬‬ ‫מהווה הסיפור אחת משתי "צורות תפקוד קוגניטיביות"‪ ,‬או שתי "צורות של‬ ‫מחשבה" לארגון החוויה ולהבניית המציאות‪ .‬אם טיעון משכנע באמיתותו‪ ,‬הרי‬ ‫שסיפור עושה זאת בדמיונו לחיים‪ ,‬אם טיעון מתאמת מתוך פנייה לתהליכי‬ ‫ביסוס והוכחה פורמלית ואמפירית; הרי שסיפור מתאמת בסבירותו‪ ,‬אם טיעון‬ ‫מבקש להגיע לאמת האפיסטמית שביסוד החוויה; הרי שסיפור מבקש להגיע‬ ‫למשמעות שיש להעניק לו (ברונר ‪ ,2000‬עמ' ‪.)20-19‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬ההיסטוריון הפרופסור המנוח‪ ,‬מיכאל הרסגור‪ ,‬ידע להעניק‬ ‫משמעות להיסטוריה בתכניתו רבת המאזינים "שעה היסטורית" בגלי צה"ל‪.‬‬ ‫שכן ההיסטוריה הפכה בה לשרשרת אנקדוטות ופכים קטנים‪ ,‬שלתפיסתו של‬ ‫הרסגור צבעו את לחיי ההיסטוריה בסומק עז‪ ,‬ובמידה לא מבוטלת הכריעו את‬ ‫מהלכה‪ .‬בספרו רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים‪ :‬החלטות בתנאי משבר‪,‬‬ ‫הראה הרסגור כי ההיסטוריה היא אבסטרקציה של יצרים ורגשות אנושיים‪,‬‬ ‫שיכולים לא אחת להניע תהליך היסטורי‪ .‬מובן זה הוענק‪ ,‬למשל‪ ,‬בספרו למאבק‬ ‫ארוך השנים בין צרפת לגרמניה‪ ,‬שהחל בהישגו של נפוליאון נמוך הקומה‬ ‫והשאפתן‪ ,‬שחיסל את הצבא הפרוסי ב־‪ ,1806‬דרך ביסמרק‪ ,‬שהשיב בהשפלה‬ ‫והכריז על הקיסרות הגרמנית החדשה ב־‪ ,1871‬ב"אולם המראות" בוורסאי‪,‬‬ ‫עבור בנס הצרפתי על המארן במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬שבעקבותיו נכפה על‬ ‫גרמניה הסכם כניעה‪ ,‬ובוורסאי (השפלה‪ ,‬כבר אמרנו)‪ ,‬וכלה בסיבוב האחרון‬ ‫של דו־הקרב בין שתי המדינות‪ ,‬עם כיבוש צרפת על ידי היטלר‪ ,‬בימי מלחמת‬ ‫העולם השנייה (הרסגור ופוקס ‪.)2010‬‬ ‫ההיסטוריה בין "שם" ל"כאן"‬ ‫אבל האם ההיסטוריה צריכה להיות שונה מהספרות‪ ,‬בהיותה דיסציפלינה שונה‪,‬‬ ‫אחרי הכול‪ .‬לאחת יש יומרה לעסוק באמת‪ ,‬ולאחרת – בסבירות; לאחת ‪-‬‬ ‫במה שהיה‪ ,‬ולאחרת ‪ -‬במה שיכול היה להתרחש‪ .‬בספרו ‪Time and Narrative‬‬ ‫חידד הפילוסוף‪ ,‬פול ריקר (‪ )Ricoeur‬את ההבחנה בין ההיסטוריוגרפיה לבין‬ ‫הנרטולוגיה‪ ,‬והראה כי בעוד שלהיסטוריון ישנן יומרות ליצור כרונולוגיה של‬ ‫הזמן ולהעמיד תיאור כלשהו של העבר כפי שאירע‪ ,‬לתפיסתו‪ ,‬הרי שלסופר‬ ‫ישנן יומרות אחרות‪ :‬להעמיד תיאור של הוויה כלשהי; של ישות אונטולוגית‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫‪235‬‬ ‫מסוימת שמתקיימת על התפר שבין ה"אין" לבין ה"יש"; כזו שאינה קיימת‬ ‫בפועל‪ ,‬אך יכולה להתקיים מכוח הסיפור המסופר על אודותיה והדמיון‬ ‫(‪.)Ricoeur 1983, p. 82‬‬ ‫תהליך זה של מילוי אותו ה"חלל" הוא המבחין בין הספרות לבין ההיסטוריה‪,‬‬ ‫אך הוא גם זה שמעמיד בפני ההיסטוריה אתגר‪ .‬רוצה לומר‪ :‬האתגר להפוך הוויה‬ ‫היסטורית שהייתה ‪ -‬ל"נוכחת"‪ ,‬או לכל הפחות לפתח מודעוּת כלפי המתח‬ ‫שבין קיומה "כאן"‪ ,‬בהווה ‪ -‬הסמלי‪ ,‬הלשוני והדיסקורסיבי – לבין זה שבעבר‪,‬‬ ‫"שם"‪ .‬כך עשוי העבר להתייצב פחות כעבר טהור‪ ,‬ויותר כנרטיב שנוצר בהווה‬ ‫על ידי סובייקט המעבד תודעה ותת־תודעה לכדי "שיח מודע לעצמו שהופך‬ ‫את זיכרון התודעה לנרטיב מושלם"‪ ,‬כדברי הפילוסוף ז'אק לאקאן (אצל חנס‬ ‫‪ ,2003‬עמ' ‪ .)20‬נסו לדמיין כמה משמעותי שיעור ההיסטוריה יכול להיות‪,‬‬ ‫כשמתח זה בין ה"שם" של העבר ל"כאן" שלו‪ ,‬מרחף בכיתה בחלל האוויר‪.‬‬ ‫מאליו תעלה גם השאלה האם אין בהפיכת העבר לסיפור כדי להופכו לדבר שקר‪.‬‬ ‫התשובה לכך תהיה מורכבת‪ .‬ראשית‪ ,‬אין אנו יכולים לדעת מה התרחש בעבר‬ ‫לאשורו‪ ,‬אנו רק מנסים לדעת‪ .‬לא זו אף זו‪ ,‬לפי ההיסטוריון היידן וויט (‪,)White‬‬ ‫ממעצביה של האסכולה המדגישה את היסוד הנרטיבי‪ ,‬הסיפורי‪ ,‬של הכתיבה‬ ‫ההיסטורית‪" ,‬המציאות האנושית המודרנית כוללת היבטים כה בלתי נתפסים‪ ,‬עד‬ ‫שייצוג מציאותי ואובייקטיבי שלהם‪ ,‬במובן המקובל של המושגים הללו‪ ,‬ממילא‬ ‫אינו אפשרי כלל" (בתוך‪ :‬מילנר ‪ ,2003‬עמ' ‪ .)145‬שנית‪ ,‬מיומנות חשובה בהוראת‬ ‫ההיסטוריה היא מיומנות האמפתיה‪ ,‬מיומנות הבנת "הצד הפנימי"‪ ,‬שהיא היכולת‪,‬‬ ‫כאמור‪ ,‬לחוש את עומק טלטלת האירוע ההיסטורי‪ ,‬כפי שחוותה אותו הדמות‬ ‫שעמדה במרכזו‪ .‬וכדי לחוש כמותה‪ ,‬אנו נדרשים להשלים פערי מידע ולהיכנס‬ ‫למוחה‪ .‬במובן הרחב יותר‪ ,‬אנו נדרשים לספר סיפור‪ ,‬סיפור היסטורי‪ :‬סיפור‬ ‫הסובב סביב קורותיה האפשריים‪ ,‬שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה‪.‬‬ ‫המחשבות של הדמויות ההיסטוריות‬ ‫מצדה‪ ,‬כמה עניין יכולה ההיסטוריה לעורר כשהיא‬ ‫סדרת עבר נוספת שהמחישה‪ִ ,‬‬ ‫הופכת את מחשבות גיבוריה למושא למחקר ולבדיקה‪ ,‬הייתה הסדרה "מנהרת‬ ‫הזמן"‪ ,‬ששודרה בארץ בשנות השבעים‪ .‬גיבוריה‪ ,‬דאג וטוני‪ ,‬נשלחו אל העבר‪,‬‬ ‫ולמרות שמעולם לא הצליחו לשנות את מהלכיו‪ ,‬ריתקו אליהם מיליוני צופים‪,‬‬ ‫כשחשפו את מחשבותיהן של הדמויות ההיסטוריות ואת רצונותיהן‪ ,‬אז‪ ,‬בהווה‬ ‫‪236‬‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫של העבר שלהן‪ .‬לבסוף‪ ,‬תשובה שלישית לשאלה שלעיל‪ ,‬האם אין בהפיכת העבר‬ ‫לסיפור כדי להופכו לדבר שקר‪ ,‬היא שהיסטוריה היא במהותה "ארטיפקט מילולי"‬ ‫(‪ )verbal artifact‬המציג‪ ,‬אחרי הכול‪" ,‬בדיות מילוליות" (‪,)verbal fictions‬‬ ‫כפי שטוען היידן וייט במאמרו "הטקסט ההיסטורי כתוצר ספרותי" (‪(The‬‬ ‫‪ .Historical Text as Literary Artifact‬כלומר‪ :‬היא שואבת את כוחה המבאר‬ ‫מהשלמת פערים על ידי ההיסטוריון המשער שכך הדברים אמורים היו להתרחש‪,‬‬ ‫אך בעיקר מהכפפת העובדות ההיסטוריות למבנים עלילתיים ספרותיים באופיים‬ ‫של "סוף" ו"התחלה" המעניקים להן קוהרנטיות כלשהי ומשמעות‪ ,‬עניין שווייט‬ ‫מכנה אותו "העללה" (‪.)White 2002, 192-193, 208( )emplotment‬‬ ‫הצעות ליישום‪ :‬אמצעים ליצירת סיפורים היסטוריים‬ ‫בסעיף אחרון זה‪ ,‬אציע דרכים לעיצוב סיפורים היסטוריים בשיעורי ההיסטוריה‬ ‫או בסדנאות לכתיבת סיפורים היסטוריים‪.‬‬ ‫"הע ֵקבוֹ ת"‪:‬‬ ‫‪1 .1‬שימוש במטאפורת ֲ‬ ‫מטאפורה מרכזית רבת כוח שעשויה להוליך ליצירת סיפורים היסטוריים‪.‬‬ ‫לע ֵקבוֹ ת שהותירה אחריה הדמות ההיסטורית‪,‬‬ ‫המאטפורה מתייחסת ֲ‬ ‫למתח בין "האין" לבין "היש" בכל הנוגע למידע על אודותיה‪ ,‬שמגולם‬ ‫בע ֵקבוֹ ת‪ ,‬ולסיפור ככוח יוצר הנוצר מתוך הידרשות למתח זה‪.‬‬ ‫ֲ‬ ‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬פעילות זו‪:‬‬ ‫הע ֵקבֹות? את "האין" או‬ ‫א‪ .‬עיינו בציור העקבות שלפניכם‪ .‬מה מסמלות ֲ‬ ‫את "היש"? את שאנו יודעים על אודות הדמות שהטביעה את חותמה‬ ‫באמצעותן או את שאין אנו יודעים על אודותיה? מה‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬מסמל‬ ‫הע ֵקבֹות‪ ,‬ומה‪ ,‬מצד אחר ‪ -‬חללן הפנימי?‬ ‫גבולן החיצוני של ֲ‬ ‫הע ֵקבֹות את שידוע לכם על אודות הדמות‬ ‫ב‪ .‬ציינו לאורך מתאר ֲ‬ ‫ההיסטורית שתבחרו לעסוק בה‪ :‬למשל‪ ,‬במה השפיעה על תולדות‬ ‫האנושות ומה היה ייחודה?‬ ‫ג‪ .‬ציינו בחלל ֲע ֵקבֹות הדמות את שאינכם יודעים עליה ואת שתרצו לדעת?‬ ‫כתבו זאת בצורת עשר שאלות קצרות שתרצו לקבל עליהן מענה‪.‬‬ ‫ד‪ .‬מהיכן תשאבו מענה לשאלותיכם?‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫‪237‬‬ ‫משימה מעין זו שונה במהותה ממשימות כתיבה יצירתית השלובות‪ ,‬כיום‪,‬‬ ‫זְ ֵעיר פה זְ ֵעיר שם‪ ,‬בספרי הלימוד להיסטוריה לתלמידי בית הספר היסודי‬ ‫וחטיבות הביניים בעיקר‪ .‬שכן להבדיל מהן‪ ,‬היא‪ :‬א‪ .‬מתווכת תפיסת עולם‪.‬‬ ‫כפי זו שהנחתה במידה רבה את חכמינו ז"ל בבואם לכתוב את המדרשים‪,‬‬ ‫שלפיה‪ ,‬תמונת העבר הלא שלמה‪ ,‬תוכל להתמלא באמצעות השלמת‬ ‫פערים‪ ,‬יצירתיות ושכל ישר; ב‪ .‬מעשה הסיפור המיוצג שהיא מגלמת איננו‬ ‫אתנחתא מהלמידה האקדמית‪/‬אנליטית‪/‬פרונטלית‪ ,‬הפוגה נחמדה ממנה‪,‬‬ ‫אלא מעשה הלימוד עצמו‪.‬‬ ‫‪2 .2‬שימוש ב"פעם אחת" או ב"יום אחד"‪:‬‬ ‫כלומר‪ ,‬שימוש בסוגי פתיחות של הסיפור עממי או של אגדות כפי שנוסחו‬ ‫ב"חוקי אולריק"‪ ,‬על שם החוקר הדני אקסל אולריק (‪ ,)Olrik‬שניסח את‬ ‫החוקים האפיים של הסיפור העממי‪ ,‬בהם‪ ,‬כאמור‪ ,‬סוגי הפתיחות‪ ,‬הניגוד‪,‬‬ ‫העימות והסיום (שחר ‪ ,2005‬עמ' ‪ ,)77-76‬עמם יוכלו המורים לעצור‪,‬‬ ‫מעת לעת‪ ,‬את רצף השיעור ולספר סיפור המממש את מטרות התוכן‬ ‫והחשיבה שהחליטו עליהן מראש‪.‬‬ ‫כזה היה‪ ,‬כאמור‪ ,‬שיעור בנושא "האמנציפציה של יהודי אירופה ומרכזה"‪,‬‬ ‫יה ו ֵּביה רקחה המורה א' סיפור שהתרחש "פעם אחת" על אודות‬ ‫שבו ִמינֵ ּ‬ ‫ההתלבטויות שעמד בהן "משה"‪ ,‬דמות בידיונית של יהודי צעיר דאז‪ .‬כמו‪,‬‬ ‫למשל‪ :‬האם לחלל את קדושת החג והשבת בשל לימודיו באוניברסיטה‪,‬‬ ‫שאותה פקד לראשונה כיהודי? האם לפשוט את בגדיו השחורים המסורתיים‬ ‫כדי להיטמע ולהשתלב במקום? האם להיענות לבקשת מי שיהיה לימים‬ ‫מעסיקו הנוצרי לבוא ולסעוד על שולחנו ביום ראשון אחר הצהריים?‬ ‫האם לאכול מהתקרובת הלא כשרה שמוגשת לו‪ ,‬או שמא לבחור לפגוע‬ ‫ברגשות המעסיק? ולבסוף‪ ,‬האם לתת דרור לרגשות האהבה המציפים‬ ‫אותו למראה הלנה‪ ,‬בתו היפה של המעסיק‪ ,‬הלוטשת אליו עיני תכלת כל‬ ‫זמן הארוחה? הסיפור ומאורעותיו נמשכו והלכו‪ ,‬ככל שעניין התלמידים‬ ‫בו הלך וגבר‪ .‬ודווקא חוסר היכולת לתחום בשל כך את גבולות הסיפור‪,‬‬ ‫ועמם את גבולות זמן העבר‪ ,‬גרמו לדילמות של גיבורו לרחף ביתר שאת‬ ‫בחלל הכיתה "כאן"‪.‬‬ ‫‪3 .3‬יצירת "משחק זיכרון" על ידי התלמידים ודיון במנגנון הנראטיבי של הזיכרון‪:‬‬ ‫המשחק יזמן דיון במשמעויותיו של הזיכרון‪ ,‬בין אם הזיכרון הפרטי או‬ ‫הזיכרון הקולקטיבי‪ ,‬וזאת‪ ,‬כמנגנון נראטיבי ה"מספר" סיפורים‪ .‬הוא יוכן‬ ‫על ידי התלמידים ויציג אירועים בולטים מחייהם‪ .‬לאחר שישחקו בו עם‬ ‫‪238‬‬ ‫אביבה זרקה‬ ‫חבריהם‪ ,‬הם ייצרו סיפור הקושר בין האירועים שהציגו‪ .‬הצגת הסיפור‬ ‫לקרובי משפחה ומכרים ְתלַ ֵּמד כי בדיון‪ ,‬מציאות וזיכרון ושכחה שלובים‬ ‫בו‪ ,‬זה בצד זה‪.‬‬ ‫‪4 .4‬יצירת סיפור היסטורי על אודות דמות היסטורית‪:‬‬ ‫בהתבסס על מסקנות המשימה הקודמת בדבר המנגנון הנראטיבי של‬ ‫הזיכרון‪ ,‬יכתבו התלמידים סיפור היסטורי על אודות דמות היסטורית‬ ‫שיבחרו‪ .‬כסיפור היסטורי‪ ,‬יהיו שלובים בו דמיון ומציאות‪ ,‬והוא יתמקד‬ ‫בקונפליקט שעמו התמודדה הדמות ההיסטורית ובשרטוט תמונת עולמה‪.‬‬ ‫מודל לסיפור כזה יוכלו התלמידים לשאוב מיצירותיהן של הסופרות‬ ‫האהובות דבורה עומר ואסתר שטרייט וורצל‪ ,‬שבספריהן רבי המכר הנחילו‬ ‫לקוראיהם הצעירים ידע היסטורי רב‪.‬‬ ‫‪5 .5‬כתיבת סיפור היסטורי בהתבסס על רצף של תמונות או של מסמכי תיעוד‪:‬‬ ‫הסיפור ינסה לבאר מוצגים אלו ולהעניק להם משמעות ומובן‪ .‬כלי‬ ‫מתוקשב שעמו יוכלו התלמידים לעשות זאת הוא ה־‪ - narrable‬כלי‬ ‫מתוקשב המאפשר ליצור סיפור בהתבסס על דימויים חזותיים‪.‬‬ ‫‪6 .6‬כתיבת סיפורים היסטוריים בהתבסס על "עבודת שורשים"‪:‬‬ ‫כתיבת אחד מחלקי העבודה בצורת סיפור היסטורי על ׁ ְש ֵאר משפחה שאין‬ ‫רבות ידוע על חייו‪ ,‬ונדרשת פעולה של השלמת פערים על מנת לתארם‪.‬‬ ‫תמונת עולם מוצקה‬ ‫בהוראת ההיסטוריה מתחרות זו בזו שתי תפיסות מנוגדות‪" :‬חשיבה על גורמים‬ ‫מבניים ככוח שמניע מהלכים היסטוריים בניגוד לעלילותיהם ושאיפותיהם של‬ ‫החלונות הגבוהים‪ ,‬למשל [‪( "]...‬גולדברג ‪ ,2008‬עמ' ‪ ,)32‬או נוסיף‪ :‬של דמויות‬ ‫"פשוטות" מהן‪.‬‬ ‫בהתייחס לעלילות ולשאיפות אלה‪ ,‬ברי שלא ניתן לעמוד עליהן במדויק‪ ,‬שכן‬ ‫אין לדעת במדויק את שהתרחש בעבר‪ .‬דרך להתמודד עם ִריק זה היא לנסות‬ ‫לשער מה אירע במהלך האירוע ההיסטורי הנלמד‪ ,‬ומה חשה הדמות שעמדה‬ ‫במרכזו‪ .‬לצורך כך‪ ,‬יש לנסות להיכנס למוחה‪ .‬ובמובן זה‪ ,‬יש לנסות לספר‬ ‫סיפור‪ ,‬סיפור היסטורי‪ ,‬הסובב סביב קורותיה האפשריים‪ ,‬ולספרו‪ ,‬כאן ועכשיו‪.‬‬ ‫במובן זה‪ ,‬שונה דגש אונטולוגי ופדגוגי זה מזה שהעלה ד"ר ירון ונסובר בספרו‬ ‫המצוין היה היה פעם‪ :‬על היסטוריה ועניין בין כותלי בית הספר‪ ,‬שבו הוא קרא‬ ‫היסטוריה כסיפור‬ ‫‪239‬‬ ‫להפוך את המורה להיסטוריה למעין "מספר סיפורים" שבטי – מי שמדובב את‬ ‫העבר ומתמקד בעיקר בדמויותיו ההיסטוריות‪ ,‬מספר על מה שאירע וממרחק‬ ‫הזמן ובאמצעות הבעות פניו ומחוות ידיו‪ ,‬מבקש לעניין את התלמידים בסיפורו‪.‬‬ ‫ונסובר קרא לסיפור מעין זה "אירוע היגודי"‪ .‬כלומר‪ ,‬אירוע היוצר קשר בין‬ ‫המספר לבין התוכן הנלמד ובינו לבין הקהל (ונסובר ‪ .)297-285 ,2012‬אבל‬ ‫בשונה מעיצוב האירוע ההיסטורי‪ ,‬בהצעתו‪ ,‬כסוג של פרפורמנס והמתייחס‬ ‫למה שאירע‪ ,‬הדגש המושם כאן הוא על עיצובו היוצר לכדי סיפור היסטורי לכל‬ ‫דבר ועניין‪ :‬סיפור המסופר "כאן ועכשיו" על מה שהיה ועל מה שאנו משערים‬ ‫שהיה‪.‬‬ ‫כך יכול העבר להפוך למשמעותי יותר‪ ,‬הואיל והפחנו בו חיים באמצעות יכולת‬ ‫הכוח המדמה‪ .‬בסיפור ההיסטורי שניצור במסגרת זו יהיו שלובים‪ ,‬זה בצד זה‪,‬‬ ‫מציאות ובדיון‪ ,‬שיתרמו זה מהימצאות האחר‪ .‬שכן הממד הבדיוני שבסיפור‬ ‫ההיסטורי שניצור‪ ,‬יאפשר לנו להשלים מידע על אודות הדמות ההיסטורית‬ ‫שבמרכזו‪ ,‬ועם האמצעים האמנותיים שנעצב באמצעותם את סיפורה – גם‬ ‫להזדהות עמה‪ .‬הממד הבדיוני יאפשר לנו גם להתרחק ממציאות העבר‪ ,‬ועל‬ ‫ידי כך להבינה לפי דרכנו‪ .‬מנגד‪ ,‬הממד המציאותי שבסיפור ההיסטורי‪ ,‬יעניק‬ ‫לנו את נקודת האחיזה לעיצובו של הסיפור הזה‪ ,‬ואם הלה יהיה טוב ומעניין‬ ‫לע ָבר תמונת עולם מוצקה מזו שהייתה לו‪.‬‬ ‫דיו‪ ,‬נצליח לרקום ָ‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫הדת והפוליטיקה‪ :‬בין אשכול וגולדה לרבין‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫יחסי הגומלין בין דת ומדינה עוצבו בתקופת המנדט וקוּבע ּו בימי שלטונו של‬ ‫דוד בן־גוריון‪ .‬מנהיג היישוב וראש הממשלה‪ ,‬במשך למעלה משלוש־עשרה‬ ‫שנים‪ ,‬היה אתאיסט בתפיסת עולמו‪ .‬הוא לא שמר מצוות וראה בדת היהודית‬ ‫משום קודקס לאומי ומוסרי ולא מעבר לכך‪ .‬למרות זאת‪ ,‬בשמשו כמזכיר‬ ‫ההסתדרות וכמנהיג היישוב‪ ,‬ובמיוחד כראש ממשלת ישראל‪ ,‬הוא ביקש‪,‬‬ ‫מטעמים פוליטיים‪ ,‬תרבותיים וחברתיים‪ ,‬שהדת תהווה חלק בלתי נפרד‬ ‫מההוויָ ה היום־יומית של חיי האזרחים ביישוב ובמדינת ישראל‪ .‬הפיכת השבת‬ ‫והחגים לימי מועד פורמליים‪ ,‬שבהם נאסרה העבודה; הכפפת ִמנהגי הדת‬ ‫בצה"ל‪ ,‬דוגמת שמירת כשרות‪ ,‬שמירת השבת וכד'; חוקים שהתקבלו ולפיהם‬ ‫השירות הניתן במוסדות הדת הם חלק לכל דבר מהשירות הממשלתי; או‬ ‫ההכרה בבתי הדין הרבניים‪ ,‬כמי שאחראים על דיני אישות בישראל‪ ,‬הם רק‬ ‫חלק מעובדות שנקבעו בתקופת שלטונו‪.‬‬ ‫פרופ' יוסי גולדשטיין‪ ,‬מרצה באוניברסיטת אריאל בשומרון‪ ,‬כתב ביוגרפיות על אחד העם‪,‬‬ ‫אוסישקין‪ ,‬אשכול‪ ,‬גולדה ורבין‪.‬‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪241‬‬ ‫ההבטחות למפלגות הדתיות‬ ‫לוי אשכול‪ ,‬יורשו‪ ,‬ביקש לשמור על אותו סטטוס־קווֹ בנושאי דת שיצר קודמו‬ ‫בתפקיד‪ .‬גם הוא‪ ,‬כמוהו‪ ,‬בא מבית שלאורך זמן הפך מדתי־חרדי למסורתי־‬ ‫משכילי‪ ,‬ואשר עבר במהירות תהליכי חילון‪ .‬כמו אצל רבים מקרב היהודים‬ ‫ב"תחום המושב"‪ ,‬גם בבית אביו היה באימוץ ערכים ציוניים משום תחליף מסוים‬ ‫לדת ולערכים הדתיים‪ .‬עבור כמה מהם הייתה בהצטרפות לתנועה הציונית גם‬ ‫משום הצדקה לנטישת חלק ממנהגי הדת‪ )1(.‬אשכול (בעבר‪ :‬שקולניק) בעצמו‬ ‫היה אתאיסט בתפיסת עולמו‪ .‬הוא לא קיים מצוות דתיות‪ ,‬אלא אם כן ביקש‬ ‫למנוע פגיעה ברגשות הסובבים אותו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בטקס חתונתו (‪ 21‬בנובמבר‬ ‫‪ ,)1922‬החליט‪ ,‬בצוותא עם אשתו (הראשונה)‪ ,‬רבקה‪ ,‬להתחתן בפומבי ולוותר‬ ‫על שירותיו של רב‪ .‬כך עשה גם בן־גוריון‪ ,‬קודמו בתפקיד‪ .‬אצל שניהם לא‬ ‫הייתה לחתונה ההלכתית משמעות מיוחדת‪ .‬טקס הנישואין שערכו בני הזוג‬ ‫שקולניק כלל הצהרת אמונים שנשאו האחד כלפי השני‪ .‬בסופו‪ ,‬ענד אשכול‬ ‫לרבקה טבעת פשוטה‪ .‬הוויתור על הרב משמעו היה‪ ,‬מבחינתם‪ ,‬כי לא יירשמו‬ ‫במשרדי הרבנות כזוג נשוי‪ .‬הטקס נערך בנוכחות חבריו‪ ,‬והוויתור המופגן על‬ ‫הריטואל הדתי המסורתי היה חלק מההוויה של ההתיישבות העובדת‪ ,‬באותה‬ ‫עת‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬כדי להוכיח לכול כי החתונה היא רק טקס‪ ,‬אולי אף מיוּתר‪,‬‬ ‫דאגו בני הזוג כי החגיגה תיערך ביום חול‪ ,‬לאחר ששניהם סיימו את עבודתם‬ ‫במשק‪ .‬כבר למחרת חזרה השגרה והם חזרו לעבודתם‪ .‬למעט המעבר מהאוהל‬ ‫לחדר בצריף‪ ,‬דבר לא השתנה בחייהם הפרטיים של השניים‪.‬‬ ‫דוגמה אחרת‪ :‬אשכול היה ידוע כבעל תיאבון בריא האוהב לאכול גם מאכלים‬ ‫לא כשרים‪ ,‬אך היודע להסתדר גם בסביבה דתית‪ .‬אחד הסיפורים‪ ,‬בהקשר זה‪,‬‬ ‫נגע לארוחת בוקר במהלך ביקור רשמי באוגנדה‪ ,‬שערך כראש ממשלת ישראל‪,‬‬ ‫שבה אכל חביתה עם בשר לא כשר‪ .‬שעה שהתקרב אל שולחנו יועצו המדיני‬ ‫ועוזרו האישי‪ ,‬יעקב הרצוג‪ ,‬שהיה יהודי דתי‪ ,‬הזהיר אותו אשכול‪" :‬ר' יענקל‪,‬‬ ‫אדער זע נישט‪ ,‬אדער זיץ נישט" (או שלא תראה או שלא תשב)‪ )2(.‬סיפור‬ ‫אופייני זה ממחיש‪ ,‬מעבר לחוש ההומור המיוחד של אשכול‪ ,‬את יחסו למנהגי‬ ‫הדת ואת רגישותו לצורכי הזולת‪ .‬אין פלא‪ ,‬למשל‪ ,‬שכאשר הפך לאיש החזק‬ ‫והמרכזי עוד בממשלת בן־גוריון‪ ,‬והוטלה עליו האחריות להרכבת הממשלה‬ ‫בעבור מנהיגו‪ ,‬הוא דאג שהמפלגה הדתית לאומית (המפד"ל) תקבל הבטחות‬ ‫מפליגות בעניין תביעותיה הדתיות‪ ,‬כולל חקיקת חוק השבת והחוק למניעת‬ ‫גידול חזיר (למעט באזור נצרת)‪.‬‬ ‫‪242‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫"מותרת מחלוקת – אך לא שנאת אחים"‬ ‫שתי בעיות הקשורות לנושאי דת ומדינה חיכו לטיפולו של אשכול עם כניסתו‬ ‫לתפקיד ראש הממשלה‪ ,‬בקיץ ‪ :1963‬דרישת החרדים לסגור בשבתות את‬ ‫"מעבר מנדלבאום"‪ ,‬שקישר בין ישראל לבין ירדן; ונושא הכשרות באנייה‬ ‫"שלום"‪ .‬שתי הבעיות זכו מצדו לטיפול שונה‪ ,‬אך מסקנתו הייתה אחת‪ :‬בגלל‬ ‫הקושי הגדול לפתור נושאים כגון אלה‪ ,‬הנוגעים לחופש האמונה והפולחן‪,‬‬ ‫ללאומיות‪ ,‬לממלכתיות ולכפייה דתית‪ ,‬הוא ביקש לחתור בכל מחיר לייצוב‬ ‫הסטטוס־קווֹ בחברה הישראלית‪ ,‬תוך ניסיון להידבר עם הצדדים הנוגעים‬ ‫בדבר‪ .‬הייתה לו‪ ,‬אם כך‪ ,‬גישה פרגמטית לנושאי דת ומדינה‪ .‬עם זאת‪ ,‬ברור היה‬ ‫לו כי לא תמיד הידברות תעזור‪ ,‬וכי המחלוקות יישארו גם בהמשך‪.‬‬ ‫כמו בן־גוריון‪ ,‬גם אשכול ביקש לשמור באורח עקרוני על האיזון העדין שבין‬ ‫אי פגיעה ברגשות הדת של המאמינים‪ ,‬לבין כפייה דתית על אלה הרחוקים‬ ‫מהדת‪ .‬הוא חשב שיש להתמיד בסטטוס־קווֹ שנקבע בישראל‪ ,‬במהלך‬ ‫השנים‪ ,‬וזאת‪ ,‬כחלק מתפיסתו החברתית־ליברלית‪ ,‬ומהכרתו בחשיבות‬ ‫העליונה של הדת היהודית בתפיסתה הלאומית של ישראל‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬היה‬ ‫כאן צורך פוליטי לשמור על שלמות הקואליציה‪ ,‬ובתוכה המפד"ל‪ ,‬שראתה‬ ‫עצמה כאפוטרופוסית על צורכי הדת במדינה‪ .‬לכן פעל נחרצות נגד הפרת‬ ‫הסטטוס־קווֹ בענייני דת כמו‪ ,‬למשל‪ ,‬כאשר החרדים בירושלים דרשו לסגור‬ ‫בשבתות את "מעבר מנדלבאום"‪ ,‬ומשלא נענו חוללו מהומות והתפרעו‪.‬‬ ‫בישיבת ממשלה הודיע אשכול כי "יינקטו צעדים לבלימת ההתפרעויות‬ ‫החוזרות ונשנות בירושלים"‪ )3(,‬ובפגישה עם אנשי רוח שדרשו ממנו לנקוט‬ ‫יד חזקה נגד המתפרעים חזר והסביר כי ייאבק בכל תופעה מעין זו‪ .‬יחד‬ ‫עם זאת‪ ,‬כמה ימים אחר כך הוא טען בפורום "ועדת העורכים היומיים" כי‬ ‫אינו גורס מלחמת תרבות בענייני דת‪" .‬מותר שתהיה מחלוקת אולם אסור‬ ‫להניח לדברים שיגלשו וייהפכו לשנאת אחים‪ )4(".‬גישתו המתונה של אשכול‬ ‫לדת היהודית מסבירה את תמיכתו ב"חוק השבת"‪ ,‬תמיכה שעוררה זעם רב‬ ‫כלפיו בקרב חוגים שנאבקו בכפייה הדתית‪ .‬הוא היה מוכן לתמוך בחקיקה‬ ‫דתית המקבעת ערכים לאומיים בחברה היהודית בישראל‪ ,‬בתנאי שאין בה‬ ‫כפייה‪ ,‬וכך הסביר את תמיכתו ב"חוק השבת" שדרשה המפד"ל‪ .‬הוא הגיע‬ ‫למסקנה שחוק מעין זה שומר על צביונה הלאומי של המדינה מבלי להפר‬ ‫את הסטטוס־קווֹ ‪ ,‬שכן ממילא נשמרת‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬השבת בישראל‪ ,‬על פי‬ ‫עקרונות שנקבעו בעבר‪" .‬אני מעוניין מאוד שחוק השבת יאושר בכנסת‪",‬‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪243‬‬ ‫אמר לכתב ידיעות אחרונות‪ ,‬וכדי לסבר את האוזן הוסיף בלשונו הציורית‪:‬‬ ‫"השבת הרי היא כאותה מרגלית טובה שהייתה טמונה בבית גנזיו של הקדוש‬ ‫(‪)5‬‬ ‫ברוך הוא וניתנה לישראל‪".‬‬ ‫פרשת הכשרות באנייה "שלום"‬ ‫ואולם לא תמיד הצליח אשכול לשמור על העקרונות היפים הללו‪ .‬למשל‪ ,‬כאשר‬ ‫המפד"ל ו"פועלי אגודת ישראל" איימו לפרוש מהקואליציה הממשלתית‪ ,‬עקב‬ ‫בעיות הכשרות באנייה "שלום"‪ .‬האנייה הייתה שייכת לחברת "צים"‪ ,‬שהייתה‬ ‫אז בבעלות חלקית של הממשלה‪ ,‬והוקמו בה שני מטבחים‪ ,‬האחד כשר והשני‬ ‫(‪)6‬‬ ‫לא כשר‪ .‬שתי המפלגות ראו בכך "הפרה בוטה וגסה של הסטטוס־קווֹ "‬ ‫ואשכול היה אובד עצות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬הבין את החלטתה של חברת הספנות‪,‬‬ ‫שביקשה לדאוג לרווחתם של הנוסעים הלא־יהודים‪ ,‬שהיו אמורים להוות‬ ‫רוב מבין נוסעי האנייה‪ .‬מהצד האחר‪ ,‬הוא היה מודע לכך‪ ,‬שעל פי עקרונות‬ ‫הסטטוס־קווֹ צריך לשמור על מטבח כשר באנייה השייכת לחברת ספנות‬ ‫לאומית שהייתה אז בבעלות ממשלתית‪ .‬כדי להתגבר על המשבר הציע הצעות‬ ‫רבות‪ ,‬שלא התקבלו על דעתם של ראשי המפד"ל‪ .‬אחת מהן הייתה שהמטבח‬ ‫הלא כשר יפעל רק מחוץ לתחומי המים הטריטוריאליים של ישראל‪ .‬הפרשה‬ ‫הסתיימה בכך שהרבנות הראשית הוציאה תעודת הכשר למטבחי האנייה‬ ‫"שלום"‪ ,‬אך אשכול נוכח לדעת עד כמה סבוך הנושא‪ .‬כך גם למד מפרשה‬ ‫אחרת‪ ,‬שפרצה מספר חודשים אחר כך‪ ,‬כתוצאה מסירובה של הרבנות הראשית‬ ‫להכיר בעדת "בני ישראל" מהודו כיהודים לכל דבר ועניין‪ .‬הרבנות הנחתה את‬ ‫פקידי משרד הפנים להוסיף בתעודת הזהות של בני העדה‪ ,‬לצד לאומיותם‪ ,‬את‬ ‫הכינוי "בני ישראל"‪ .‬מעל בימת הכנסת קרא אשכול לראשי הרבנים "להסיר‬ ‫רגשות הקיפוח מהעדה"‪ ,‬וגינה את "הגילויים השליליים בהפגנה בירושלים‬ ‫[שהתקיימה] נגד בני אותה עדה"‪ )7(.‬הוא הבטיח לראשי העדה‪ ,‬שקיימו שביתה‬ ‫בת ‪ 29‬ימים מול משרדי הרבנות בירושלים‪ ,‬כי הרבנות תבטל את אפלייתם‪.‬‬ ‫הדבר אכן הושג‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬אך כעבור זמן רב‪.‬‬ ‫מסקנתו הפשוטה של אשכול הייתה שיש להימנע בכל מחיר מפרשות מעין‬ ‫אלה‪ ,‬מאחר שהמוצא מהן מורכב ומסובך‪ .‬הוא ביקש לשמור על הסטטוס־קווֹ‬ ‫הדתי‪ ,‬שהיה אמור מבחינתו לספק את צורכי המגזר הדתי‪ ,‬ובה בעת לנסות‬ ‫לפתור גם את הבעיות המטרידות את החילונים בכל הקשור לכפייה דתית‪.‬‬ ‫‪244‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫דעותיו אלה העצימו את דימויו כפייסן‪ ,‬ולכן היה נתון לביקורת נוקבת מצד‬ ‫חוגים שונים‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בוועידה הארצית הראשונה של "הליגה למניעת כפייה‬ ‫דתית"‪ ,‬שנערכה ב־‪ 10‬באפריל ‪ ,1964‬ביקרו רבים מן המשתתפים את "האווירה‬ ‫ששררה בארץ בעקבות מדיניות ממשלת לוי אשכול‪ ,‬שנקטה צעדי פיוס כלפי‬ ‫גורמים שנחשבו עד אז מחוץ לקונסנסוס הלאומי‪ ...‬קיימת תחושה‪ ...‬כי אשכול‬ ‫מוכן לפייס את החוגים הדתיים והחרדיים‪ ,‬גם אם הפיוס הזה ייעשה על חשבון‬ ‫הציבור החילוני"‪ )8(.‬אשכול בוודאי לא שבע נחת מביקורת זו‪ ,‬אך התנחם בכך‬ ‫שזוהי דעתם של הקיצונים מבין אלה המבקשים לחסל את הסטטוס־קווֹ ‪.‬‬ ‫יש להניח שזכה לאותה ביקורת נוקבת גם מצד החוגים החרדיים הקיצוניים‪,‬‬ ‫בקצה השני של המפה‪.‬‬ ‫הגוש בדתי התנגד בתחילה לאישה בממשלה‬ ‫גולדה מאיר‪ ,‬יורשתו של אשכול‪ ,‬הלכה בעקבות קודמיה‪ )9(.‬מאז מונתה‬ ‫לראשות הממשלה‪ ,‬בחורף ‪ ,1969‬היא דאגה לשמירת אותו סטטוס־קווֹ‬ ‫שעוצב בעבר‪ .‬גם היא באה‪ ,‬כבן־גוריון וכאשכול‪ ,‬מבית דתי‪ ,‬וגם היא‪ ,‬כבר‬ ‫בצעירותה‪ ,‬עזבה לחלוטין את ערכי הדת ומצוותיה‪ .‬הסיפור כיצד חזרה‬ ‫הנערה בת ה־‪ ,19‬בנובמבר ‪ ,1917‬לזרועות ארוסה‪ ,‬שחיכה לה בכיליון עיניים‬ ‫במילווקי‪ ,‬ארצות־הברית‪ ,‬כדי להתחתן‪ ,‬והשניים בחרו לעשות כך במשרדי‬ ‫העירייה המקומית‪ ,‬אפיין מאוד את דרכה ואף דמה במידה מסוימת לתיאור‬ ‫נישואיהם של בן־גוריון ואשכול‪ .‬גולדה עזבה את אמונתה בדת היהודית‬ ‫מאז החלה ללמוד בבית הספר העממי‪ .‬היא עוד קיימה מצוות כאשר שהתה‬ ‫בבית‪ ,‬אך רק כדי לצאת ידי חובה כלפי אמה‪" .‬לא רצינו בטקס דתי ולא היינו‬ ‫זקוקים לו‪ )10(",‬תיארה בזיכרונותיה את תחושותיה מדוע ביקשה להינשא‬ ‫בניגוד למנהגי ביתה‪ .‬הזוג הצעיר כבר עמד להתחתן בדרכו‪ ,‬עד שנודע הדבר‬ ‫לאמה‪ .‬הסקנדל שחוללה אותה אישה‪ ,‬שהייתה ידועה בקשיות עורפה‪ ,‬עצר‬ ‫האם דרשה בתקיפות שבתה תינשא בנישואים יהודיים‪ ,‬כדת‬ ‫את התהליך‪ֵ .‬‬ ‫וכדין‪ .‬גולדה‪ ,‬עקשנית לא פחות ממנה‪ ,‬עמדה על שלה‪ .‬מי שתרם לשלום‬ ‫הבית היה דווקא מוריס מאירסון‪ ,‬החתן המיועד‪ ,‬גם הוא אדם חסר אמונה‪,‬‬ ‫ששכנע אותה ללכת לקראת אמה ולהתחתן עמו כדת וכדין על פי חוקי‬ ‫ישראל‪ )11(.‬עקשנותה הייתה חלק מהווייתה‪ ,‬אך לצד זה‪ ,‬בחירה רציונלית‬ ‫בדרך הפשרה הייתה גם היא חלק מדרכה‪.‬‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪245‬‬ ‫ואכן‪ ,‬למרות אמונותיה‪ ,‬נקטה גולדה‪ ,‬מאז החלה לשרת בתפקידים ציבוריים‪,‬‬ ‫בדרך הפשרה בנושאי דת‪ .‬זאת‪ ,‬אף על פי שהיא עצמה נפגעה לא במעט מראשי‬ ‫המפלגות הדתיות ועסקניה‪ ,‬בגין תפיסתם הדתית על מקומה של האישה‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬כאשר החליט בן־גוריון להחזירה משירות החוץ כצירה במוסקבה‬ ‫ולמנותה כשרת העבודה בממשלתו‪ ,‬התנגדו כמה מחברי הגוש הדתי‪ ,‬השותף‬ ‫הקואליציוני הראשי‪ ,‬לרעיון שאישה תשרת כחברת ממשלה‪ .‬בן־גוריון עמד‬ ‫על שלו‪ ,‬ובסופו של דבר‪ ,‬ב־‪ 3‬במרס ‪ ,1949‬השתתפה גולדה בישיבה בלתי‬ ‫פורמלית של הממשלה הנבחרת הראשונה‪ ,‬לאחר שחזרה ממוסקבה ישר‬ ‫לקלחת העשייה הממשלתית והחיים הפוליטיים של מדינת ישראל‪ .‬מה אירוני‬ ‫היה הדבר‪ ,‬וייתכן שהיה זה בכוונת מכוון‪ ,‬שכאשר פיזר בן־גוריון את ממשלתו‬ ‫והרכיב ממשלה חדשה‪ ,‬בחודשים אוקטובר־נובמבר ‪ ,1950‬הוא הטיל על גולדה‬ ‫לשאת ולתת מטעמו במשא ומתן הקואליציוני עם ראשי המפד"ל ושאר חברי‬ ‫הגוש הדתי‪ .‬כך גם היה עם התפטרות ממשלתו‪ ,‬ב־‪ 14‬בפברואר ‪ ,1951‬על‬ ‫רקע המשבר סביב החינוך הדתי במעברות ובמחנות העולים‪ )12(.‬במהלכים‬ ‫הפוליטיים הדרמטיים הללו הטיל עליה בן־גוריון משימות שונות ומטלות‬ ‫מורכבות‪ ,‬בשל העובדה שהיה בטוח כי תבצע אותן בנאמנות מלאה‪ .‬העובדה‬ ‫שהיא זו שנשאה ונתנה עם חברי הגוש הדתי הפכה לנושא בפני עצמו‪ ,‬שהפך‬ ‫את גולדה למרירה‪ ,‬אך גם כאן בן־גוריון לא עצר‪ ,‬עמד על כך שתמשיך לשאת‬ ‫ולתת מטעמו‪ ,‬והיא צייתה‪.‬‬ ‫המאבק על ה"סטטוס קווֹ "‬ ‫בשל העובדה שגולדה הייתה חילונית בכל נימי נפשה‪ ,‬שתמיד התבטאה‬ ‫נגד עוולות שגרמו‪ ,‬לדעתה‪ ,‬חוגים דתיים‪ )13(,‬היא בחרה‪ ,‬כאמור‪ ,‬במהלכיה‬ ‫הפוליטיים בדרך הפשרה‪ .‬במיוחד בלט הדבר כאשר שירתה כראש ממשלה‪.‬‬ ‫כדמות מיומנת‪ ,‬לִ ְפנַ י וְ לִ ְפנִ ים‪ ,‬באמנות הפוליטיקה‪ ,‬היא השכילה לתמרן בין‬ ‫נטיותיה החילוניות‪ ,‬דרישות חברי מפלגתה והציבור החילוני הגדול‪ ,‬שככל‬ ‫שעברו השנים ביקשו להפר את הסטטוס־קווֹ שנקבע בשנים הקודמות‪,‬‬ ‫ודרישות המפלגות הדתיות‪ ,‬ובראשן המפד"ל‪ ,‬שעמדו על כך שיישמר מכל‬ ‫משמר שיווי המשקל שנוצר בישראל בין דת ומדינה‪ .‬נקודת המוצא שלה הייתה‬ ‫הכרתה בכוחן הפוליטי של המפלגות הדתיות‪ .‬לאור זאת שהיא ומפלגתה היו‬ ‫זקוקות לקיים קואליציה‪ ,‬בשל העובדה שהמפד"ל הייתה כמעט בכל נושא בת‬ ‫‪246‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫ברית נוחה למפא"י ואחר כך ל"מערך"‪ ,‬ומאחר שהנושא שהיה החשוב ביותר‬ ‫ל"מפלגה הדתית לאומית" הייתה הדת ומקומה במדינה‪ ,‬ובפועל‪ ,‬שמירה על‬ ‫אותו סטטוס־קווֹ שנקבע בעבר – השכילה גולדה‪ ,‬במשך חמש שנות כהונתה‬ ‫(‪)14‬‬ ‫כראש ממשלה‪ ,‬ללכת בדרך הפשרה‪.‬‬ ‫אותה מדיניות באה לידי ביטוי מיוחד כאשר התפרקה ממשלת הליכוד הלאומי‬ ‫בראשותה‪ ,‬והמשך שלטונה היה תלוי בקואליציה הממשלתית הצרה שהרכיבה‪,‬‬ ‫ששמירתה העסיקה אותה באורח כמעט אובססיבי‪ .‬במרכז הקואליציה‬ ‫עמדה המפד"ל‪ ,‬אך היא הייתה תלויה גם בשתי המפלגות החילוניות – מפ"ם‬ ‫ו"הליברלים העצמאיים"‪ .‬לפני שהתפרקה ממשלת האחדות‪ ,‬ניתן היה להעביר‬ ‫חוקים‪ ,‬דוגמת חוק "מיהו יהודי"‪ ,‬בנוסח המרוכך שלו‪ ,‬שקבע שיהודי הוא על פי‬ ‫חוק מי שנחשב יהודי על פי ההלכה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬מי שאמו יהודייה או שיתגייר כדין‪.‬‬ ‫יחד עם זאת‪ ,‬נקבע באותו חוק שיינתנו זכויות מלאות‪ ,‬לפי חוק השבות‪ ,‬גם‬ ‫למשפחות מעורבות שבהן האם איננה יהודייה (ולפיכך ילדיה אינם יהודיים)‪.‬‬ ‫מאז פרישת גח"ל מהממשלה ביקשו‪ ,‬כאמור‪ ,‬כלל מרכיביה‪ ,‬בניצוחה של גולדה‪,‬‬ ‫לשמור על שלמותה‪ .‬אך העובדה שהרוב הקואליציוני היה צר‪ ,‬היוותה סיבה‬ ‫טובה לראשי המפלגות החברות בה לעשות‪ ,‬מפעם לפעם‪ ,‬קולות של משבר‪,‬‬ ‫כדי להרוויח הון פוליטי‪ .‬הצטיינו בכך ראשי המפד"ל‪ ,‬שדרשו מעת לעת לחזק‬ ‫את מוסדות הדת שבשליטת מפלגתם והעלו‪ ,‬למשל‪ ,‬שוב ושוב את נושא‬ ‫"מיהו יהודי"‪ ,‬כדי לנסות להשליט את אמונתם היהודית־אורתודוקסית על‬ ‫מערכות הממשל והשלטון‪ ,‬או לחסום דרישות של מפלגות חילוניות כמפ"ם‬ ‫ו"הליברלים העצמאיים"‪ ,‬שביקשו לכרסם‪ ,‬מבחינתם‪ ,‬בסטטוס־קווֹ שנוצר‬ ‫(‪)15‬‬ ‫בנושאי דת ומדינה‪.‬‬ ‫נישואין אזרחיים לפסולי חיתון‬ ‫גולדה‪ ,‬הפוליטיקאית הוותיקה והממולחת‪ ,‬ידעה היטב את נפש מרכיבי‬ ‫הקואליציה‪ .‬היה ברור לה כי לנציגי המפד"ל‪ ,‬אחרי פרישת גח"ל‪ ,‬יש תפקיד‬ ‫מכריע בייצוב הממשלה ולכן השתדלה לרצותם‪ ,‬למרות שהיא בעצמה הייתה‬ ‫לא פעם מסויגת‪ ,‬עוד בעבר הרחוק‪ )16(,‬מדרישות ראשי המפלגה הדתית‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬ידעה להצהיר על "הצורך" בחינוך יהודי או שיצאה בתוקף נגד‬ ‫(‪)17‬‬ ‫נישואים אזרחיים‪ ,‬שאותם ביקשו להנהיג ראשי "הליברלים העצמאיים";‬ ‫היא השתדלה שלא לחלל את השבת והחגים בפרהסיה‪ ,‬ומשעלה נכדה לתורה‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪247‬‬ ‫לרצות את המפד"ל‪,‬‬ ‫דאגה שידעו על כך בחוצות ישראל‪ )18(.‬בקיצור‪ ,‬היא ידעה ָ‬ ‫כמו בן־גוריון ואשכול בעבר‪ ,‬תוך הליכה על החבל הדק שבין שמירת נאמנות‬ ‫למנהיגיה‪ ,‬לבין אמונתה האתאיסטית‪ )19(,‬אך היה לה ברור שיש לשמור מכל‬ ‫משמר גם על "הליברלים העצמאיים"‪ ,‬השותפה הקואליציונית הקטנה‪ ,‬או‬ ‫על מפ"ם‪ ,‬ולכן האזינה ברוב קשב לתביעות מנהיגיהם‪ ,‬שהועלו מפעם לפעם‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בראשית ‪ ,1971‬הציע השר משה קול לסיעתו בכנסת‪" ,‬הליברלים‬ ‫העצמאיים"‪ ,‬ליזום הצעת חוק שתאפשר נישואין אזרחיים לפסולי חיתון‪,‬‬ ‫דבר שלא ניתן בישראל מאז התקבל בכנסת חוק שיפוט בתי הדין הרבניים‬ ‫ ‪ ,1953‬שחייב נישואין וגירושים לפי דת משה וישראל‪ ,‬שעמד מאז בפני‬‫התקפות קשות מצד חוגים לא דתיים‪ .‬ההצעה לא הועלתה‪ ,‬כי היה ברור‬ ‫שתגרור התנגדות תקיפה של המפד"ל‪ .‬לא היה גם ספק שגולדה תידחה אותה‪,‬‬ ‫לאור העובדה שחתמה עם המפד"ל על הסכם קואליציוני שבו התחייבה שלא‬ ‫להפר את הסטטוס־קווֹ הקיים‪ ,‬אף על פי שלא היה ספק כי היא עצמה תומכת‬ ‫עקרונית בחוק‪ .‬והנה‪ ,‬שנה וחצי לאחר מכן החליטו הליברלים ליזום בכל זאת‬ ‫את העלאתו של החוק‪ .‬אחת הסיבות לכך נבעה מהחלטתם של חברי סיעת‬ ‫המפד"ל‪ ,‬ב־‪ 5‬ביוני ‪ ,1972‬לפעול למען שינוי חוק "מיהו יהודי"‪ )20(.‬היה ברור‬ ‫שהעלאת החוק באה כחלק מלחץ פוליטי של המפד"ל על גולדה‪ .‬לכן‪ ,‬בסופו‬ ‫של דבר‪ ,‬היה ברור לכל הצדדים שדבר לא יצא מכך‪ .‬גולדה ידעה נפש ראשי‬ ‫"המפלגה הדתית לאומית"‪ ,‬ולכן הבהירה שוב לראשיה‪ ,‬הבהר היטב‪ ,‬שיש לה‬ ‫עניין לשמור על הסטטוס־קווֹ ‪.‬‬ ‫אך היא גם הייתה חייבת לרצות חלקים במפלגתה ובעיקר את שותפיה‬ ‫מחוצה לה‪ ,‬ולהבטיח להם שלא תיתן למפד"ל ולגורמים דתיים פוליטיים‬ ‫אחרים לשנות את החוקים הדתיים‪ .‬וכך‪ ,‬הודיעה בישיבת ממשלה ל"ליברלים‬ ‫העצמאיים"‪ ,‬שסיעת מפ"ם הצטרפה אליהם‪ ,‬כי חברי הכנסת הדתיים לא יעלו‬ ‫את הצעתם לשינוי חוק "מיהו יהודי"; ובו בזמן הודיעה לראשי המפד"ל שלא‬ ‫תרשה את העלאת הצעת החוק שביקשו להעלות "הליברלים העצמאיים"‬ ‫בנושא הגיור‪ ,‬ולכולם הסבירה כי הם מפרים את ההסכמים הקואליציוניים‬ ‫והיא תפרק את הממשלה אם ימשיכו בדרכם‪ .‬מאחר והיה ברור לה שיש‬ ‫לרצות את כולם‪ ,‬היא הקימה ועדה בת שבעה שרים שתבדוק אם יש בהצעות‬ ‫החוק שהועלו על ידי כל הצדדים משום הפרת ההסכם הקואליציוני‪ )21(.‬כך‬ ‫בא לקואליציה גואל‪ .‬לאיש לא היה ספק כי את הסטטוס־קווֹ ‪ ,‬בסופו של‬ ‫דבר‪ ,‬איש לא יפר‪ ,‬מאחר והכול היו חפצים‪ ,‬באותה שעה‪ ,‬לשמור על שלמות‬ ‫הקואליציה‪.‬‬ ‫‪248‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫רבין שובר את הברית ההיסטורית‬ ‫מחוזות התרבות שמהם ינק יצחק רבין‪ ,‬ראש הממשלה החמישי‪ ,‬היו שונים‬ ‫במידה מסוימת מאלה של קודמיו‪ .‬לעומתם‪ ,‬הוא כבר היה דור שני להורים‬ ‫בעלי תפיסה חילונית מובהקת‪ .‬שניהם כבר התפקרו בצעירותם והבית בו גדל‬ ‫היה חילוני למהדרין‪ .‬הוא לא היה צריך למרוד במוסכמות סביבו‪ .‬מערכות‬ ‫החינוך שבהם התחנך היו בעלות אופי חילוני‪ ,‬שהיהדות ניכרה בהם בעיקר‬ ‫כבעלת סממנים לאומיים ולא מעבר לכך‪ .‬החגים‪ ,‬למשל‪ ,‬שנחוגו לאורך השנה‪,‬‬ ‫נלקחו מתוך הקודקס היהודי‪ ,‬אך בחגיגות עצמן הודגש הפן הארץ־ישראלי‪ .‬כך‬ ‫בבית רבין‪ ,‬היהדות‪ ,‬כדת‪ ,‬נשמרה‪ ,‬אך לא במתכונתה הדתית המובהקת‪ ,‬למעט‬ ‫טקסים שנמצאו בלב ההוויה היהודית‪ ,‬דוגמת המילה‪ ,‬הנישואין או המוות‪ .‬זו‬ ‫הייתה‪ ,‬למשל‪ ,‬הסיבה שחתונתו של רבין עם לאה‪ ,‬בחירת לבו‪ ,‬הייתה כשרה‪,‬‬ ‫יהודית לכל דבר ועניין‪ ,‬הוא מל את בנו ללא כל היסוס‪ ,‬וקבורת הוריו נעשתה‬ ‫(‪)22‬‬ ‫בטקס יהודי דתי‪ .‬לא מעבר לכך‪ .‬הוא חי בתוך אורח חיים חילוני מובהק‪.‬‬ ‫ועם כל זאת‪ ,‬הוא פעל במסגרת תפקידיו הציבוריים ‪ -‬בשרתו בפלמ"ח‪ ,‬בצה"ל‪,‬‬ ‫בשירות הממשלתי‪ ,‬כשר וכראש הממשלה ‪ -‬על פי הנוהג המאמץ ערכים‬ ‫מהדת כחלק מחיי היום־יום‪ .‬לכל אורך דרכו‪ ,‬מהיותו קצין ועד שהשתחרר‬ ‫מצה"ל‪ ,‬הוא הקפיד על קוצו של יו"ד שפקודיו ימלאו את פקודות צה"ל‬ ‫הקשורות לדת היהודית ‪ -‬משמירת הכשרות ועד קיום השבת ומועדי ישראל‪.‬‬ ‫לא פעם ולא פעמיים נזף במי שלא עשה כן‪ .‬כאשר החל את שירותו הציבורי‬ ‫כשגריר ישראל בארצות־הברית (פברואר ‪ ,)1968‬פעל על פי אותו עיקרון‪ .‬זו‬ ‫הייתה הסיבה שבמהלך שהותו בוושינגטון ביקש להעניק לבית השגריר מעין‬ ‫זהות ישראלית־יהודית‪ ,‬שבאה לידי ביטוי באימוץ כמה מנהגים דתיים והפיכת‬ ‫אירועים לאומיים‪ ,‬כגון "יום העצמאות"‪ ,‬לימי חג‪ .‬רבין‪ ,‬שמעולם לא ראה‬ ‫בדת חלק מהווייתו‪ ,‬החל‪ ,‬כמו קודמיו בתפקיד‪ ,‬לפקוד בימי חג ומועד את‬ ‫בית הכנסת הקונסרבטיבי "עדת ישראל"‪ ,‬וקיים בדרכו כמה מנהגים יהודיים‬ ‫מקובלים‪ .‬הוא אמנם לא חדל להיות אפיקורוס ולא נעשה שומר מצוות‪ ,‬בוודאי‬ ‫בחיק משפחתו‪ ,‬אך ראה עצמו מחויב להעביר‪ ,‬למשל‪ ,‬את יום הכיפורים‪ ,‬את‬ ‫ראש השנה ואת פסח בתפילה בבית הכנסת‪ .‬בבית השגריר נערכו מסיבות חג‬ ‫טיפוסיות‪ .‬סדר פסח נחוג ברוב עם‪ ,‬מסיבת "יום העצמאות" הפכה להפנינג‬ ‫של ממש‪ ,‬ואפילו את יובל‪ ,‬בנו‪ ,‬רשמו הוא ולאה לבית ספר יהודי אורתודוקסי‪.‬‬ ‫אין פלא‪ ,‬אם כך‪ ,‬שמעת שהחל רבין למלא את תפקידו כראש ממשלת ישראל‪,‬‬ ‫הוא פעל‪ ,‬כקודמיו בתפקיד‪ ,‬לשמירת הסטטוס־קווֹ שנוצר בעבר בין דת‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪249‬‬ ‫למדינה‪ .‬הוא גם הבין שהחברה בישראל השתנתה‪ .‬זרמים גלויים‪ ,‬ובמיוחד‬ ‫תת־קרקעיים‪ ,‬ביקשו לשנות את שיווי המשקל שנוצר בעבר‪ .‬ואכן‪ ,‬מה שהיה‬ ‫עד לא מזמן קודש הקודשים החל מופר‪ ,‬לאט ובהדרגה‪ .‬תל־אביב החילונית‬ ‫נתנה את הטון‪ .‬יותר ויותר בתי קולנוע‪ ,‬מקומות בילוי ובידור וחנויות מכל סוג‬ ‫ומין החלו להיפתח בה בימי שבת ומועד‪ .‬מאכלים לא כשרים‪ ,‬שפעם ניתן היה‬ ‫לרוכשם רק בחו"ל או בכפרי הגליל ובנצרת‪ ,‬הפכו לבני השגה‪ .‬בעקבות העיר‬ ‫הבכירה החלו ללכת ערים אחרות‪ ,‬בעיקר בגוש דן אך גם מחוצה לו‪ ,‬בחיפה‬ ‫ובנותיה ואפילו בירושלים‪.‬‬ ‫"גוש אמונים" נכנס לתמונת המפד"ל‬ ‫מבחינת המפלגות הדתיות‪ ,‬היה בהתפתחויות הללו משום הפרה ברורה וגלויה‬ ‫של הסטטוס־קווֹ והן ניסו להילחם בתופעה ככל שיכלו‪ ,‬אך לא בהצלחה ניכרת‪.‬‬ ‫הכרסום בו הלך והתרחב‪ .‬אמנם‪ ,‬חוקי המדינה לא שונו‪ .‬כאשר צורפה המפד"ל‬ ‫לממשלת רבין‪ ,‬לאחר משא ומתן ארוך ומייגע‪ ,‬הוא התחייב לפני חבריה שלא‬ ‫יהיה כל שינוי בסטטוס־קווֹ בענייני דת‪ )23(.‬אך אי אפשר‪ ,‬ואולי בלתי אפשרי‪,‬‬ ‫היה להתעלם מהעובדות בשטח‪ .‬גם בשנות השישים‪ ,‬ואפילו בשנות החמישים‪,‬‬ ‫היו תופעות מעין אלה‪ ,‬אך במשורה‪ .‬אז עוד יכלו המפלגות הדתיות לעבור‬ ‫לסדר היום‪.‬‬ ‫בשנתיים הראשונות לכהונתו אכן עמד רבין בהבטחתו‪ .‬הוא שמר מכל משמר‬ ‫על קיום הסטטוס־קווֹ בענייני דת‪ .‬עד כדי כך דאג לכך‪ ,‬עד שחברת הכנסת‬ ‫המיליטנטית שולמית אלוני ממפלגת ר"ץ‪ ,‬שותפתו בעבר הלא רחוק לשולחן‬ ‫הממשלה‪ ,‬כינתה את מדיניות ממשלתו "קלריקלית גזענית"‪ .‬אולם ככל שעבר‬ ‫הזמן התגלו קשיים בברית שנכרתה בין רבין לבין ראשי המפלגה הדתית‬ ‫לאומית‪ ,‬בעיקר לאור העובדה שחבריה‪ ,‬במיוחד "הצעירים" שבראשם עמדו‬ ‫זבולון המר ויהודה בן־מאיר‪ ,‬תמכו בפעילות "גוש אמונים"‪ .‬לא פה המקום‬ ‫לדון בכך‪ ,‬אך אין ספק שמבחינת רבין הייתה בכך סטייה חמורה מתפיסתו‬ ‫הפוליטית‪ .‬זו הסיבה שהחליט לשנות ביודעין את מאזן הכוחות עם בת הברית‬ ‫ההיסטורית‪ .‬הוא הסיק‪ ,‬כנראה – עקב השינויים החברתיים והתרבותיים‬ ‫התת־קרקעיים שהתחוללו בארץ ‪ -‬מסקנה שהתבררה בדיעבד כאחת הטעויות‬ ‫הדרמטיות שנעשו בפוליטיקה הישראלית מאז קמה מדינת ישראל‪ :‬שניתן‬ ‫לייתר את הברית ההיסטורית שהתקיימה בין המפד"ל לתנועת העבודה‪ .‬היא‪,‬‬ ‫‪250‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫כזכור‪ ,‬נסמכה על הכרת שני הצדדים שיש לשמור על הסטטוס־קווֹ בנושאי‬ ‫דת ומדינה‪ ,‬תוך הסכמת המפלגה הדתית לאומית לשמש כבת הברית הנאמנה‬ ‫למפלגת השלטון‪ ,‬התומכת בממשלה בענייני חוץ וביטחון ובמידה רבה גם‬ ‫בנושאי כלכלה ופנים‪ ,‬בהסכמת מפא"י‪ ,‬ואחר כך "המערך" יורשתה‪ ,‬לשמש‬ ‫כשומרת הסף וכמונעת כל שינוי בנושאי דת ומדינה‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬הכרה‬ ‫פוליטית‪ ,‬חדה וברורה‪ ,‬בחיוניותה של המפד"ל למפלגת השלטון‪ .‬רבין האמין‪,‬‬ ‫כנראה‪ ,‬שהשינויים החברתיים והתרבותיים האיטיים המתחוללים בישראל‪,‬‬ ‫ייצרו בהכרח גם עולם פוליטי שונה‪ ,‬שייתר תפיסה זאת‪.‬‬ ‫טקס קבלת ה־‪ F-15‬ביום שישי ששינה את תמונת הקואליציה‬ ‫הכול החל ביום שישי‪ 10 ,‬בדצמבר ‪ .1976‬בשדה התעופה הצבאי תל־נוף‪,‬‬ ‫שבמרכז הארץ‪ ,‬היו אמורים לנחות בשעות אחר הצהריים שלושת מטוסי‬ ‫הקרב הראשונים מדגם ‪ ,F-15‬שסיפקו האמריקאים לצה"ל‪ .‬עם נחיתתם החל‬ ‫עידן חדש‪" .‬מדינת ישראל עם ה־‪ ",F-15‬ציין הרמטכ"ל‪ ,‬מרדכי ("מוטה")‬ ‫גור‪" ,‬שוב לא תהיה כפי שהייתה לפניהם‪ )24(".‬רבין עמד על כך שלאחר מפגן‬ ‫אירוֹ בּ טי של המטוסים תיערך קבלת פנים ממלכתית‪ .‬דרישת ראשי המפד"ל‬ ‫שהוזמנו לאירוע לדחות את הטקס ‪ -‬נדחתה על ידו בתוקף‪ .‬הוא הציע להם‬ ‫לחזור במסוקים מיד בסיומו – כשעה לפני כניסת השבת – או אף במהלכו‪,‬‬ ‫כדי למנוע מהם חילול שבת‪ ,‬אך גם להם כמו לו היה ברור שטקס‪ ,‬שאמור‬ ‫היה להתחיל בשעות אחר הצהריים של דצמבר‪ ,‬כשבועיים לפני היום הקצר‬ ‫בשנה‪ ,‬לא יסתיים לפני רדת החשכה ועלול לגרום לחילול שבת המוני‪ ,‬ולכך‬ ‫לא יכלו להסכים‪ .‬רבים היו בטוחים שהתעקשותו של רבין לקיים את הטקס‬ ‫נבעה מהימצאותו של שר הביטחון‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬בארצות־הברית‪ )25(.‬כאחראי‬ ‫על צה"ל היה שר הביטחון צריך לשמש כשושבין המרכזי בקבלת הפנים‪ ,‬ועתה‬ ‫אמור היה רבין לעמוד במרכז הבימה‪ .‬אך בדיעבד התברר שמאחורי אותה‬ ‫החלטה שעלולה הייתה לסכן את שלמות הקואליציה עמדו‪ ,‬כנראה‪ ,‬מניעים‬ ‫נוספים‪.‬‬ ‫טקס קבלת הפנים למטוסים התקיים אכן כמתוכנן‪ ,‬בנוכחות כמה משרי‬ ‫הממשלה וקצינים בכירים‪ .‬רבין נאם במהלכו והילל‪ ,‬כצפוי‪ ,‬את הברית בין‬ ‫ישראל לארצות־הברית ואת עוצמתו של צה"ל‪ ,‬שחיזוקו הנו הערובה לשלום‬ ‫אמיתי בין עמי האזור‪ .‬חברי הסיעות החרדיות שבאופוזיציה לא התעניינו‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪251‬‬ ‫בכלל הנושאים שבגינם הצדיק רבין את "חילול השבת ההמוני"‪ ,‬כהגדרתם‪,‬‬ ‫שהתקיים בתל־נוף‪ ,‬והגישו בגין זאת הצעות אי־אמון בממשלה‪ .‬לתשעת חברי‬ ‫ברירה אלא להימנע מאותה הצבעה (העשירי‪ ,‬השר יוסף‬ ‫המפד"ל לא נותרה ֵ‬ ‫בורג‪ ,‬הצביע אמון בממשלה)‪ .‬הם היו משוכנעים כי רבין יעלים עין מהצבעת‬ ‫המחאה שלהם; כבר היו דברים מעולם‪ ,‬אף שעל פי חוק יסוד‪ :‬הממשלה‪ ,‬רשאי‬ ‫ראש הממשלה לפטר שרים שסיעתם נמנעת בהצבעת אמון‪ .‬יותר מכך‪ ,‬על־‬ ‫פי דעת המשפטנים ניתן היה בקלות למצוא פרצה חוקית למהדרין‪ ,‬שהייתה‬ ‫מאפשרת לרבין לעבור לסדר היום‪ .‬ואכן‪ ,‬עם האמון שקיבלה ממשלתו בכנסת‬ ‫– ‪ 55‬נגד ‪ – 48‬הוא היה מסוגל‪ ,‬אם זה היה רצונו וללא שום קושי‪ ,‬להניח‬ ‫לפרשה לשקוע‪ .‬אך הוא התעקש לראות בהצבעת המפד"ל הבעה של אי־אמון‬ ‫(‪)26‬‬ ‫אישי בו ומעשה שלא ייעשה‪" .‬אין אני רשאי 'לבלוע צפרדעים' מעין אלה‪",‬‬ ‫טען בתוקף‪ ,‬ובהסתמכו על חוק יסוד‪ :‬הממשלה‪ ,‬הודיע בישיבתה על פיטוריהם‬ ‫של שלושת חברי המפד"ל בה‪ .‬לאחר פיטוריהם לא היה לו רוב בכנסת‪ .‬ב־‪21‬‬ ‫בדצמבר ‪ ,1976‬הגיש רבין את התפטרותו לנשיא‪ ,‬וממשלתו הפכה לממשלת‬ ‫מעבר‪.‬‬ ‫"התרגיל המבריק" – צעד נמהר‬ ‫בהמשך‪ ,‬תבע ראש הממשלה בתוקף להחיש את קבלת החוק לפיזור בית‬ ‫המחוקקים‪ ,‬ולאחר משא ומתן קצר הוסכם על מועד חדש לבחירות‪ 17 :‬במאי‬ ‫‪ .1977‬לאחר מעשה הכחיש רבין כי פיטורי שרי המפד״ל נבעו משיקולי בחירות‪,‬‬ ‫כפי שהואשם‪ .‬הוא טען כי כוונותיו היו ממלכתיות‪ )27(,‬ובפיטורים ביקש להוכיח‬ ‫קבל עם ועדה שלא תיתכן התנהגות מעין זאת‪ ,‬שמשמעותה הפורמלית הייתה‬ ‫אי־תמיכה בממשלה שהם היו חברים בה‪ .‬אין ספק שרבין האמין באמירות‬ ‫הללו‪ .‬הוא לא חשב לחלל שבת בפרהסיה כצעד פרובוקטיבי‪ ,‬מאחר שהגעתם‬ ‫של המטוסים הייתה באחריות אמריקאית‪ ,‬והדבר נעשה‪ ,‬כפי שציין‪ ,‬״בתום‬ ‫לב‪ ,‬ללא כוונה רעה לפגוע במישהו‪ ,‬אלא בגלל הקשיים הטכניים הכרוכים‬ ‫בהטסת המטוסים לישראל ובעיות התדלוק האווירי בדרך״‪ )28(.‬אולם מבדיקת‬ ‫התנהלותו אין ספק שהוא ביקש‪ ,‬תוך כדי התייעצויות תכופות עם שלושת‬ ‫מקורביו‪ ,‬השרים חיים צדוק‪ ,‬יהושע רבינוביץ וישראל גלילי – לנצל את המצב‬ ‫שנוצר ובכוונת מכוון בחר להקדים באמצעותו את הבחירות‪ .‬אין תמה שמיד‬ ‫לאחר שנקט צעדים אלה הם התקבלו במפלגתו ובציבור כ״תרגיל מבריק״‪.‬‬ ‫‪252‬‬ ‫יוסי גולדשטיין‬ ‫ואכן‪ ,‬במעשה שעשה הייתה חשיבה מניפולטיבית‪ ,‬הקשורה להתפתחויות‬ ‫הפוליטיות באותו זמן‪ .‬הוא היה משוכנע‪ ,‬כנראה‪ ,‬כי הגיעה העת לשינוי וכי‬ ‫החברה הישראלית בנויה לקראתו‪.‬‬ ‫ולא היא‪ .‬רבין אכן ראה את השינויים המתרחשים‪ .‬לא היה ספק כלל שהסטטוס־‬ ‫קווֹ בנושאי דת ומדינה‪ ,‬שנקבע בשנות החמישים של המאה ה־‪ ,20‬והתקיים‬ ‫בחלקו מאז שנות העשרים‪ ,‬החל להשתנות‪ .‬אולם הוא עשה צעד נמהר מדי‪ .‬אם‬ ‫נוסיף לכך את המשך המריבות שלו עם פרס‪ ,‬את השחיתויות שהתגלו בקרב‬ ‫אישים המקורבים למערך‪ ,‬את הכלכלה המדשדשת ואת השביתות התכופות‬ ‫שהמאיסו את ממשלתו על הציבור וגרמו לכך שהפופולריות שלו ירדה לשפל‬ ‫המדרגה‪ )29(,‬נמצא את ההסבר מדוע היה אחראי לכישלון מפלגתו בבחירות‬ ‫(‪)30‬‬ ‫שהתקיימו ב־‪.1977‬‬ ‫מסתבר‪ ,‬שהשינויים הפורמליים במקומה של הדת במדינת ישראל‪ ,‬בתקופה‬ ‫שלטונם של שלושת ראשי הממשלה שלאחר דוד בן־גוריון (‪,)1977-1963‬‬ ‫היו מזעריים‪ ,‬כמעט שוליים‪ .‬הם המשיכו בדרכו‪ ,‬כמעט ללא סטייה‪ .‬העובדה‬ ‫שהיו תלויים בקיום קואליציה‪ )31(,‬ושהמפד״ל הסכימה לשמש להם כ״בת ברית‬ ‫היסטורית״ בתנאי שהסטטוס־קווֹ יקובע‪ ,‬גרמה לכך שבמישור הארצי לא‬ ‫נחקקו חוקים דרמטיים שהביאו לשינויו‪ .‬החברה הישראלית‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫עברה שינויים ניכרים באופייה הדתי‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום־יום‪,‬‬ ‫בשבתות ובחגים ובחקיקה המוניציפלית‪ .‬ככל שעבר הזמן‪ ,‬הפכו השינויים‬ ‫הללו קיצוניים יותר‪ ,‬ובסוף המילניום הקודם ובתחילתו של זה החדש היו‬ ‫אפילו דרמטיים‪ ,‬אך היסודות לכך הונחו‪ ,‬באותן שנים‪ ,‬בעיקר בתקופת כהונתו‬ ‫של יצחק רבין כראש ממשלת ישראל‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫השוו‪ :‬י׳ גולדשטיין‪ ,‬אשכול ביוגרפיה‪ ,‬ירושלים ‪ ,2003‬עמ׳ ‪.119-53‬‬ ‫ע׳ נבו־אשכול‪ ,‬אשכול של הומור‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1989‬עמ׳ ‪.106‬‬ ‫פרוטוקול ישיבת הממשלה שנערכה ב־‪ 18‬באוגוסט ‪ ,1963‬ארכיון יד אשכול (=אי״א)‪,‬‬ ‫נמצא כיום בגנזך המדינה (=גנ״מ)‪.‬‬ ‫הארץ‪ 1 ,‬בדצמבר ‪.1963‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪ 22 ,‬בינואר ‪.1965‬‬ ‫הארץ‪ 6 ,‬בפברואר ‪.1964‬‬ ‫פה‬ ‫"הברית ההיסטורית" ‪ -‬וסוֹ ּ‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‪.16‬‬ ‫‪.17‬‬ ‫‪.18‬‬ ‫‪.19‬‬ ‫‪.20‬‬ ‫‪.21‬‬ ‫‪.22‬‬ ‫‪.23‬‬ ‫‪.24‬‬ ‫‪.25‬‬ ‫‪.26‬‬ ‫‪.27‬‬ ‫‪.28‬‬ ‫‪.29‬‬ ‫‪.30‬‬ ‫‪.31‬‬ ‫‪253‬‬ ‫דברי הכנסת‪ 17 ,‬באוגוסט ‪.1964‬‬ ‫גיליון ״הליגה למניעת כפייה דתית״‪ ,‬אפריל ‪ ,1964‬ארכיון ״השומר הצעיר״‪ ,‬גבעת־‬ ‫חביבה‪ ,‬תיק ‪.1429‬‬ ‫הפרטים על גולדה מאיר‪ ,‬מתוך‪ :‬יוסי גולדשטיין‪ ,‬גולדה‪ ,‬ביוגרפיה‪ ,‬באר־שבע‪.2012 ,‬‬ ‫ג׳ מאיר‪ ,‬חיי‪ ,‬תל־אביב‪ ,1975 ,‬עמ׳ ‪.49‬‬ ‫ב־‪ 24‬בדצמבר ‪ ,1917‬התחתנו גולדה ומוריס מאירסון‪ .‬החתונה התקיימה בבית הוריה‬ ‫של גולדה ואת טקס הנישואים ערך הרב שלמה יצחק שיינפלד‪ ,‬כהגדרתה‪ :‬החשוב‬ ‫שברבני מילווקי‪ ,‬מהרבנים ש״החמירו מאוד בענייני דת ומוסר״ (שם‪ ,‬עמ׳ ‪.)49‬‬ ‫השוו‪ :‬הארץ‪ 15 ,‬בפברואר ‪.1951‬‬ ‫השוו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬את יחסה של גולדה לחינוך הדתי‪ ,‬העולים ומחנות העולים בישיבות‬ ‫ממשלה‪ ,‬שהיה שונה לחלוטין‪ ,‬לא רק מזה של חברי הגוש הדתי אלא גם מיחסם של‬ ‫עמיתיה‪ ,‬ובראשם בן־גוריון‪ 17 ,‬בינואר ‪ 3 ,1950‬בינואר ‪ ,1951‬גנ״מ‪.‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪ 9 ,‬בדצמבר ‪.1970‬‬ ‫השוו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬מעריב‪ 7 ,‬ביולי ‪.1972‬‬ ‫השוו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬התבטאויותיה של גולדה בישיבות ממשלה‪ 17 ,‬בינואר ‪ 3 ,1950‬בינואר‬ ‫‪ ,1951‬גנ״מ‪.‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪ 18 ,‬בינואר ‪.1972‬‬ ‫שם‪ 17 ,‬ביוני ‪.1973‬‬ ‫השוו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬איגרת גולדה לבן־גוריון‪ 19 ,‬ביולי ‪ ,1972‬גנ״מ‪ ,‬ג‪.6006/4/‬‬ ‫ריאיון של ישעיהו בן־פורת עם משה חיים שפירא‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ 19 ,‬ביוני ‪.1970‬‬ ‫שלמה נקדימון‪ ,‬״קואליציה של ניסויים אזרחיים״‪ ,‬שם‪ 14 ,‬ביולי ‪.1972‬‬ ‫הפרטים מתוך י׳ גולדשטיין‪ ,‬רבין ביוגרפיה‪ ,‬תל אביב וירושלים‪.2006 ,‬‬ ‫השוו‪ :‬ידיעות אחרונות‪ 13 ,‬באוקטובר ‪.1974‬‬ ‫מעריב‪ 12 ,‬בדצמבר ‪.1976‬‬ ‫מ׳ גולן‪ ,‬פרס‪ ,‬ירושלים ותל־אביב ‪ ,1982‬עמ׳ ‪.196‬‬ ‫י׳ רבין‪ ,‬פנקס שרות‪ ,‬א׳־ב׳‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1979‬עמ׳ ‪.539‬‬ ‫השוו ריאיון עם יצחק רבין (‪ 24‬בדצמבר ‪ ,)1976‬מעריב‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫השוו לדוגמה‪ :‬מאמר המערכת של מעריב‪ 20 ,‬בדצמבר ‪.1976‬‬ ‫רבין התפטר אמנם לפני הבחירות בגין ״פרשת חשבון הדולרים״‪ ,‬ובמקומו מונה שמעון‬ ‫פרס כמועמד המערך לראשות הממשלה‪ ,‬אך אין זה מעניינו של מאמר זה‪ .‬נקבע במפורש‪,‬‬ ‫כפי שעשיתי בספרי‪ ,‬שכישלון הבחירות במאי ‪ ,1977‬רשום כולו על שם רבין‪ .‬השוו י׳‬ ‫גולדשטיין ‪( 2006‬לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)40‬עמ׳ ‪314‬־‪.279‬‬ ‫מפא״י זכתה בבחירות לכנסת הראשונה (‪ )1949‬ב־‪ 46‬מנדטים מתוך ‪ ,120‬בכנסת השנייה‬ ‫(‪ - )1951‬ב־‪ 45‬מנדטים‪ ,‬בשלישית (‪ ,40 - )1955‬ברביעית (‪ ,47 - )1959‬בחמישית‬ ‫(‪ ,52 - )1961‬בשישית (‪ ,42 – )1965‬בשביעית (‪ ,48 – )1969‬ובשמינית (‪.44 - )1973‬‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫שוב עלו במפתיע‪ ,‬מתהום הנשייה של הסכסוך הישראלי־ערבי‪ ,‬אגודות‬ ‫הכפרים הפלסטיניות‪ ,‬שהוקמו וטופחו על ידי פרופ' מנחם מילסון (בעת‬ ‫שירותו של שרון כשר ביטחון)‪ ,‬בסוף שנות השבעים‪ ,‬כאלטרנטיבה לאש"ף‪.‬‬ ‫ככל הידוע לי‪ ,‬אהוד מנור‪ ,‬הוא שהחל בהעלאת נושא זה בספרו לעשות שלום‬ ‫עם הפלסטינים‪ )1(.‬בעקבות פרסום הספר נערך כנס בנושא‪ ,‬בו הציגו מנור‬ ‫ומילסון את האלטרנטיבה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שהייתה גלומה באגודות הכפרים‪ .‬בגיליון‬ ‫האחרון של כיוונים חדשים (מס' ‪ ,30‬יוני ‪ )2014‬נוספו למגמה זו מאמריהם של‬ ‫מנחם מילסון(‪ )2‬ויגאל כרמון‪ )3(,‬כמו גם סקירתו של אוריה שביט‪ )4(.‬אני מבקש‬ ‫להציע כאן פרספקטיבה רחבה יותר ושונה מהסיפור של מנור‪ ,‬מילסון וכרמון‬ ‫על אגודות הכפרים‪.‬‬ ‫ראוי שהקורא המתעניין בסוגיה ישים לב למספר מאפיינים דומים בספרו של‬ ‫מנור ובמאמריהם של מילסון וכרמון‪ :‬ראשית‪ ,‬אף אחד מהם לא מביא ראיות‬ ‫לכך שאגודות הכפרים זכו לתמיכה משמעותית כלשהי בקרב הפלסטינים עצמם‪,‬‬ ‫ושנית‪ ,‬אף אחד מהם לא מתייחס לתפיסתם של הפלסטינים‪ ,‬או להערכותיהם‬ ‫של חוקרים הבקיאים בנושא זה‪ .‬דעתם של הפלסטינים עצמם‪ ,‬מלבד זו של‬ ‫שמואל (שמוליק) לדרמן מתמחה בפילוסופיה פוליטית‪.‬‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫‪255‬‬ ‫מוסטפה דודין ועמיתיו‪ ,‬לא נחשבת‪ ,‬כנראה‪ ,‬והדיון של מנור‪ ,‬כרמון ומילסון‬ ‫עוסק אך ורק בתפיסת משה דיין לעומת תפיסתו של מילסון‪ .‬שלישית‪ ,‬הנחת‬ ‫יסוד שחייב הקורא לקבל היא שאש"ף לא היה‪ ,‬ועדיין אינו‪ ,‬שותף אפשרי‬ ‫לשלום עם ישראל‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא לא היה מוכן להגיע להסכם שלום עמה‪ .‬נבחן‬ ‫שלוש סוגיות אלה‪.‬‬ ‫החידה לגבי "הרוב הדומם" הפלסטיני‬ ‫מילסון עצמו מודה כי בעת הקמת אגודות הכפרים "היו החיים הציבוריים‬ ‫הפלסטיניים נשלטים באופן ברור על ידי החלטת ועידת הפסגה הערבית‬ ‫ברבאט‪ ,‬באוקטובר ‪ ,1974‬לפיה אש"ף הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם‬ ‫הפלסטיני על כל חלקיו"‪ )5(.‬אכן‪ ,‬עובדה זו באה לידי ביטוי חד־משמעי בבחירות‬ ‫המוניציפליות בשטחים ב־‪ ,1976‬בהן זכו ראשי הערים מטעם אש"ף‪ .‬בחירות‬ ‫אלה‪ ,‬כפי שכתב פרופ' משה מעוז ‪-‬‬ ‫הוכיחו אפוא בחריפות‪ ,‬כי בלב מרבית תושבי הערים בגדה המערבית‬ ‫התפתחו‪ ...‬רגשות עזים של לאומיות פלסטינית; הם רואים באש"ף את‬ ‫מנהיגם הלגיטימי היחיד ותומכים בו; הם פוסלים את קווי המדיניות הירדניים‬ ‫הנוגעים לגדה המערבית‪ ,‬ובכללם את תכנית הממלכה המאוחדת מ־‪;1972‬‬ ‫המנהל העצמי‪ ,‬שהציגה ישראל‬ ‫הם מתנגדים לכיבוש הישראלי ולתכנית ִ‬ ‫(‪)6‬‬ ‫ב־‪.1975‬‬ ‫לדברי כרמון‪ ,‬היה ברור לו ולמילסון שאגודות הכפרים והעמדות שייצגו –‬ ‫לא היו הגורמים המובילים בשטח ולא ביטאו את עמדות האליטה העירונית‪,‬‬ ‫שמשך שנים הייתה הגורם המוביל בחברה הפלסטינית‪ ,‬אך ידענו שמרבית‬ ‫האוכלוסייה הלא־עירונית ‪ -‬הרוב הדומם ‪ -‬נכון לקבל גישה זו אם יראה מולו‬ ‫(‪)7‬‬ ‫מחויבות ישראלית המתבטאת הן במעשים בשטח והן ברמה המדינית‪.‬‬ ‫כיצד ידע כרמון ש"הרוב הדומם" נכון לקבל עמדה זו? הוא אינו מסביר ואינו‬ ‫מציע ראיה כלשהי לכך‪ .‬גם לא מנור‪ ,‬שהקדיש לכך ספר שלם‪ .‬הבה נבחן‪ ,‬אם‬ ‫כן‪ ,‬מה ידוע לנו על עמדות "הרוב הדומם"‪ :‬לפי סקר של ‪ ,PORI‬שנערך ב־‪,1982‬‬ ‫‪256‬‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫אחוז התמיכה במוסטפה דודין בקרב הפלסטינים בשטחים היה ‪ )8(.0.2%‬אכן‪,‬‬ ‫תמיכה מאסיבית‪ ...‬משקיפים שונים – ישראלים‪ ,‬פלסטינים ואחרים‪ ,‬שרבים‬ ‫מהם לאו דווקא מתומכי דיין ‪ -‬העריכו גם הם כי התמיכה באגודות הכפרים‬ ‫היא אפסית‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬העיד סלים תמרי כי "האגודות מעולם לא השיגו כל‬ ‫אמינות מקומית‪ :‬הן משכו דמויות עולם תחתון מפוקפקות"‪ )9(.‬דייויד הירסט‬ ‫קבע כי הפלסטינים ראו בהן תכנית של שרון להקים "מנהיגות בובות שתספק‬ ‫את ה'כיסוי' הפלסטיני הנחוץ לכל תכניותיו"‪ )10(.‬לדעת פנחס ענברי‪ ,‬משקלן‬ ‫הציבורי של אגודות הכפרים היה אפסי‪ )11(.‬גם לדעת סרי נוסייבה‪ ,‬אגודות‬ ‫הכפרים היו‪ ,‬בפשטות‪" ,‬דוגמה טובה של הפרד ומשול"‪ )12(.‬שרה גראהם־בראון‬ ‫דיווחה ב־‪ ,1983‬כי ‪-‬‬ ‫האגודות השתמשו בנשקן [שניתן להם על ידי ישראל] לטרוריזציה של‬ ‫אנשים‪ .‬שליטתם על ההיתרים ההכרחיים לחיים היומיומיים בשטחים‬ ‫הכבושים ‪ -‬היתרי תנועה‪ ,‬רישיונות רכב‪ ,‬אישורי איחוד משפחות וכך‬ ‫הלאה – העניקה להם סוג של כוח‪ .‬למרות זאת‪ ,‬רק לעתים רחוקות הצליחו‬ ‫להשיג בסיס תמיכה מוכר כלשהו‪ ...‬האנשים אותם יכול דודין לגייס‪ ,‬כעת‪,‬‬ ‫הם שוליים חברתית ומוחרמים פוליטית‪ .‬רבים מהם עבריינים זעירים‬ ‫(‪)13‬‬ ‫שהישראלים שחררו בתנאי שיצטרפו לאגודות הכפרים‪.‬‬ ‫תופיק טובי מגנה את אגודות הכפרים‬ ‫שנה לפני כן עמד חבר הכנסת‪ ,‬תופיק טובי‪ ,‬בכנסת ישראל(‪ )14‬ואמר מספר‬ ‫דברים רלוונטיים‪ ,‬בהקשר לדיון כאן‪ ,‬בעניין אגודות הכפרים‪ .‬ראוי להביאם‬ ‫באריכות־מה‪:‬‬ ‫המיליציות המזוינות של אגודות הכפרים מבצעות התקפות דמים על‬ ‫התושבים ומטילות את אימתם עליהם בחסותו הגלויה של הממשל הצבאי‪...‬‬ ‫סיפורים כאלה נפוצים בכל אזורי הגדה שבהם הממשל הצבאי הצליח‬ ‫להקים אגודות כפרים עם מיליציה של בריונים חמושים‪ .‬אין זה סוד שאגודות‬ ‫אלה בגדה המערבית‪ ,‬בראשותם של מוסטפה דודין ומשתפי־פעולה אחרים‬ ‫עם שלטונות הכיבוש‪ ,‬הוקמו וטופחו על ידי שלטונות הממשל הצבאי כדי‬ ‫לכפות על העם הערבי הפלסטיני הנהגה של קוויזלינגים ומשתפי פעולה‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫‪257‬‬ ‫במטרה להחליף את ההנהגה הפטריוטית המוכרת בגדה וברצועה‪ ,‬ראשי‬ ‫הערים הנבחרים‪ ,‬מועצות מקומיות‪ ,‬ראשי הארגונים הציבוריים‪ ,‬ולמצוא‬ ‫תחליף כביכול לאש"ף כנציגו הלגיטימי והמוכר של העם הערבי הפלסטיני‪,‬‬ ‫כדי למצוא כביכול פרטנר לכפיית תכנית האוטונומיה של קמפ־דייוויד‪,‬‬ ‫להנצחת הכיבוש הישראלי ולשלילת זכותו של העם הערבי הפלסטינאי‪.‬‬ ‫שלטונות הממשל הצבאי‪ ,‬שפעלו להקמת אגודות הכפרים‪ ,‬ניסו לטפחן‬ ‫בדרכים שונות‪.‬‬ ‫טובי ממשיך ומספר מה היו "דרכים שונות" אלה‪:‬‬ ‫מצד אחד ניסו את שיטת הגזר‪ ,‬כפי שמילסון קורא לה; זאת אומרת‪ ,‬כל‬ ‫תכנית פיתוח או שירותים בשטחים הכבושים תבוצע אך ורק באמצעות‬ ‫אנשי אגודות הכפרים‪ ,‬ללא כל חוק וללא כל בסיס משפטי‪ ,‬כי כך רוצים‪.‬‬ ‫בניית בית ספר‪ ,‬הנחת צינור מים‪ ,‬הקמת מפעל חשמל וקבלת רישיון‬ ‫למעבר בגשרים‪ ,‬אלה לא יבוצעו ולא יתקבלו אלא אם האנשים ייגשו‬ ‫אליהם באמצעות נציגי אגודות הכפרים‪ .‬הכול מותנה‪ ,‬היום‪ ,‬בהגשת בקשה‬ ‫באמצעות אנשים אלה‪ .‬אך היות שזה לא כל כך הולך‪ ,‬ובני העם הערבי‬ ‫הפלסטיני המכירים את התחבולות האלה מסרבים לשתף פעולה עם אנשי‬ ‫אגודות הכפרים‪ ,‬השנואים על האוכלוסייה ואשר נשארים מבודדים ומנודים‬ ‫ללא כל עורף ציבורי‪ ,‬נזקק השלטון למקל ולטרור הישיר שלו‪ ,‬וגם של‬ ‫הבריונים המזוינים של אגודות הכפרים‪.‬‬ ‫דודין מברך את שרון‬ ‫עדויות אלה משקפות‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬את הקונצנזוס הרחב בקרב כל משקיף‬ ‫בעל ידע של ממש על המתרחש בשטחים באותה תקופה – חוץ ממילסון‪,‬‬ ‫כרמון ותומכיהם – על בסיס התמיכה הלא־קיים‪ ,‬כמו גם על מהותן האמיתית‬ ‫של אגודות הכפרים‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬את הדברים הקשים ביותר על אופיים של מוסטפה דודין ואגודות‬ ‫הכפרים מביא מנור עצמו‪ ,‬כשהוא מצטט מנאום שנשא דודין בפני אריק שרון‪,‬‬ ‫בפגישה של ראשי האגודות אתו‪ ,‬באוגוסט ‪ .1982‬בתגובה להתפארותו של‬ ‫שרון אודות חיסול אש"ף בלבנון‪ ,‬אומר דודין כי "אני בטוח שלבנון‪ ,‬לאחר‬ ‫‪258‬‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫שנפטרה ממצבה הקודם‪ ,‬תלך גם היא בדרך השלום עם ישראל"‪ )15(.‬יש לזכור‬ ‫את ההקשר לדבריו אלה‪ :‬ישראל הרגה אלפי פלסטינים ולבנונים בהתקפתה‬ ‫על לבנון ‪ -‬ההערכות המקובלות מדברות על ‪ 15,000‬עד ‪ - 20,000‬רובם חפים‬ ‫מפשע‪ .‬למעשה‪ ,‬דודין מברך‪ ,‬למעשה‪ ,‬את שרון על חיסול אלפי פלסטינים‪.‬‬ ‫הבה נדמיין לרגע מנהיג ישראלי המברך על הריגתם של אלפי ישראלים בעומדו‬ ‫בפני מי שהיה אחראי להריגתם‪ .‬האם לא נשווה אותו לבוגד הנבזה ביותר?‬ ‫קשה לדמיין עדות מרשיעה מזו על דודין‪ .‬העובדה שמנור מביא דברים אלה‬ ‫בלי להכיר בכך‪ ,‬חושפת את אי יכולתו‪ ,‬ולו לרגע‪ ,‬להעמיד את עצמו במקום‬ ‫הפלסטינים ולהבין את משמעותו של אירוע זה מנקודת מבטם – לא זו‬ ‫הקיצונית‪ ,‬אלא הסבירה המינימלית‪.‬‬ ‫כרמון מנסח יפה את הנחת היסוד של מילסון‪ ,‬את שלו עצמו‪ ,‬ושל אהוד מנור‪,‬‬ ‫בספרו הנ"ל‪:‬‬ ‫היה לנו ברור עם מי אי אפשר לעשות שלום‪ ,‬לאמור‪ ,‬עם אש"ף‪ ,‬משום‬ ‫שהוא מייצג את בעיית הפליטים של ‪ 1948‬או את התביעה לזכות השיבה‪.‬‬ ‫גם בכך צדקנו; התביעה לזכות השיבה מצד אש"ף מכשילה כל התקדמות‬ ‫להסדר‪ ,‬גם כאשר ישראל מציעה ‪ 97‬מאחוז מן השטח הכבוש (ברק) או‬ ‫(‪)16‬‬ ‫מאה אחוז עם חילופי שטחים (אולמרט)‪.‬‬ ‫בעניין "זכות השיבה" אש"ף מייצג את רוב הפלסטינים‬ ‫עמדה דומה מציג גם מנור בספרו ומילסון בכנס הנ"ל‪ .‬זוהי‪ ,‬כידוע‪ ,‬טענה‬ ‫חוזרת ונשנית בשיח הציבורי הישראלי‪ ,‬והיא חלק מהטענה הכללית של "אין‬ ‫פרטנר" פלסטיני‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬חוזר עליה‪ ,‬באותו גיליון של כיוונים חדשים‪,‬‬ ‫אורי הייטנר‪" :‬הם [ערפאת ואחריו אבו־מאזן] בשום אופן אינם מוכנים לוותר‬ ‫על תביעת 'זכות' השיבה‪ ,‬שפירושה הצפתה של ישראל במיליוני פלסטינים‬ ‫והכחדתה כמדינה יהודית‪ )17(".‬הבה נבחן היכן‪ ,‬על פי מה שידוע לנו על עמדות‬ ‫אש"ף לאורך השנים‪ ,‬תפיסה זו על אש"ף מוצדקת והיכן היא מוטעית ומטעה‪.‬‬ ‫תהליך הסכמתם של הפלסטינים לפשרה על גבולות ‪ ,'67‬כפי שהראה‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬יזיד סאיג'‪ ,‬באחת העבודות המקיפות והמוסמכות ביותר על התנועה‬ ‫הלאומית הפלסטינית‪ )18(,‬החל באמצע שנות ה־‪ ,70‬הפך ברור יותר לאחר‬ ‫מלחמת לבנון הראשונה והסתיים בהצהרת ערפאת באו"ם‪ ,‬בשנת ‪ ,1988‬על‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫‪259‬‬ ‫קבלת החלטה ‪ )19(.242‬למרות שלפלסטינים היה קשה להתפשר על מולדתם‬ ‫ההיסטורית‪ ,‬הרי שלאורך המשא ומתן עם ישראל‪ ,‬בשני העשורים האחרונים‪,‬‬ ‫הם היו מוכנים לפשרות נוספות‪ ,‬כגון‪ :‬הסכמה שהחלקים היהודיים במזרח‬ ‫ירושלים‪ ,‬המהווים כשליש משטח זה‪ ,‬יסופחו לישראל (כולל הכותל המערבי‪,‬‬ ‫לא כולל הר הבית‪/‬אל אקצא); ומוכנות לחילופי שטחים‪ ,‬בשיעור של ‪2‬־‪,4%‬‬ ‫בגדה המערבית‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬אש"ף לא היה מוכן ועדיין אינו מוכן לוותר על זכות השיבה‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫על הנרטיב הפלסטיני הבסיסי שישראל גירשה אותם בפועל ממולדתם‪ ,‬או‬ ‫שמנעה מהם לחזור לאחר בריחתם; וכי כמו לכל פליט אחר יש להם זכות‬ ‫לחזור לבתיהם‪ .‬לעמדה זו של אש"ף שותפים ‪ 95%‬מהפלסטינים‪ )20(.‬כלומר‪,‬‬ ‫שבנושא זכות השיבה העקרונית‪ ,‬אש"ף ייצג ומייצג את הרוב המוחלט של‬ ‫הפלסטינים‪ .‬ועם זאת‪ ,‬הביקורת החוזרת ונשנית בקרב הפלסטינים‪ ,‬מקצוות‬ ‫שונות של הקשת הפוליטית‪ ,‬היא שאש"ף‪ ,‬או לפחות ערפאת ואחריו אבו־‬ ‫מאזן‪ ,‬ויתרו בפועל על זכות זו‪ .‬מדוע? בגלל עמדתם הידועה של מנהיגי אש"ף‪,‬‬ ‫מזה שנים‪ ,‬שלא תהיה שיבה פרקטית של פליטים לישראל במספרים גדולים‪.‬‬ ‫בקמפ־דייוויד‪ ,‬למשל‪ ,‬ביקשו הפלסטינים להתפשר על חזרה פרקטית של‬ ‫‪ 300–250‬אלף פליטים‪ )21(,‬כלומר‪ ,‬אותו מספר‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬שישראל הייתה‬ ‫מכילה בגבולותיה אם הייתה נותנת זכויות אזרח לפלסטינים תושבי מזרח‬ ‫ירושלים‪ .‬מתי שטיינברג מבהיר‪ ,‬בהקשר זה‪ ,‬כי "בניגוד לטענה הרווחת‪ ,‬ועידת‬ ‫קמפ־דייוויד לא עלתה על שרטון כלל ועיקר בעטיה של סוגיית הפליטים‪ .‬זו‬ ‫האחרונה נידונה שם ברפרוף חפוז‪ .‬סלע המחלוקת שאליו התנפצה הוועידה‬ ‫היה‪ ,‬ככלל‪' ,‬כיפת הסלע' וסוגיית אל־חרם אל־שריף"‪ )22(.‬אנו יודעים גם‬ ‫מעדותו של גלעד שר‪ )23(,‬כיצד התייחס ערפאת בזלזול לסוגיית הפליטים‪ ,‬בעוד‬ ‫שהסוגיה החשובה ביותר בעיניו הייתה גורלה של ירושלים‪.‬‬ ‫אשר לאבו־מאזן‪ ,‬עקיבא אלדר מביא את עדותו של סאיב עריקאת‪ ,‬כי במשא‬ ‫ומתן בינו לבין אולמרט הציעו הפלסטינים שכ־‪ 150‬אלף פליטים יחזרו לישראל‬ ‫במסגרת הסדר הקבע‪ )24(.‬אריאלי כותב כי הפערים היו קטנים אף יותר‪:‬‬ ‫בסוגיית הפליטים‪ ,‬נרטיב "זכות השיבה" הטעון כל כך נדחק לטובת‬ ‫פתרונות מעשיים‪ ,‬שעיקרם קליטה מוגבלת של פליטים ופיצויים‪ .‬אולמרט‬ ‫ראה בקליטה של ‪ 30‬אלף פליטים לאורך עשר שנים פתרון המגשר על‬ ‫העמדות של הצדדים‪ ,‬בעוד עבאס ביקש להעלות את המספר ל־‪ 100‬אלף‬ ‫(‪)25‬‬ ‫באותו פרק זמן‪.‬‬ ‫‪260‬‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫סוגיית הפליטים‬ ‫אך למעשה אין כל צורך בעדויות של נושאים ונותנים‪ ,‬משקיפים או עיתונאים‬ ‫ישראלים‪ :‬כל שצריך הוא לקרוא את "מסמכי פלסטין" (‪)The Palestine Papers‬‬ ‫– מסמכי המשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים בתהליך אנאפוליס‪ ,‬שהודלפו‬ ‫ממשרדי הרשות הפלסטינית ופורסמו על ידי אל־ג'זירה והגרדיאן‪ .‬במסמכים‬ ‫מובאת‪ ,‬בין השאר‪ ,‬שיחה פנימית של צוות המשא ומתן עם אבו־מאזן‪ ,‬בה הוא‬ ‫אומר‪" :‬בעניין מספרי הפליטים‪ ,‬לא הגיוני לבקש מישראל לקחת חמישה מיליון‪,‬‬ ‫או אפילו מיליון – המשמעות היא סופה של ישראל‪ )26(".‬יש לשים לב‪ :‬זוהי‬ ‫שיחה פנימית של הצוות הפלסטיני‪ ,‬ללא מצלמות‪ ,‬ללא ישראלים‪ ,‬ללא עיתונות‬ ‫שמולה יש להיראות "מתונים"‪ .‬על אלו מספרים חושב אבו־מאזן‪ ,‬למעשה‪ ,‬ראינו‬ ‫למעלה‪ .‬בקצרה‪ ,‬לפחות ההיבט הפרקטי של סוגיית הפליטים הוא‪ ,‬לאמיתו של‬ ‫דבר‪ ,non-issue ,‬ולא הוא שבגללו נכשל המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים‪,‬‬ ‫עד כה‪ .‬הוא מטופח בתעמולה הישראלית הממוחזרת בלא ביקורת‪ ,‬כמו למשל‬ ‫אצל הייטנר ומילסון‪ ,‬על מנת להציג (שוב) את הסרבנות (לכאורה) הפלסטינית‪.‬‬ ‫זכות השיבה העקרונית היא עניין סבוך יותר‪ ,‬אך בקצרה‪ :‬לא צפוי שהפלסטינים‬ ‫יוותרו על זכות השיבה‪ ,‬אך ישראל יכולה לא להכיר בה‪ ,‬ברוח הנוסחה של יוזמת‬ ‫ז'נבה‪ .‬כך או כך‪ ,‬אין סכנה ש"מיליוני פליטים" יציפו את ישראל כפי שגורסים‬ ‫הייטנר ואחרים‪ ,‬ויחסלו את המדינה היהודית‪ .‬ישראל‪ ,‬כזכור‪ ,‬הנה מדינה ריבונית‪,‬‬ ‫ובמסגרת כל הסכם היא תשמור לעצמה את הזכות להחליט מי וכמה ייכנסו‬ ‫בשעריה‪.‬‬ ‫במובן זה‪ ,‬המשמעות של "אין פרטנר" בשיח הישראלי היום‪ ,‬דומה מאוד‬ ‫למשמעות שהייתה ל"אין פרטנר" אצל מילסון וכרמון כבר עם הקמת אגודות‬ ‫הכפרים‪ .‬מתי שטיינברג עומד עליה יפה‪" :‬כשירות ה'פרטנר' הפלסטיני נגזרה‪,‬‬ ‫על פי גישה זו‪ ,‬מנכונותו לאמץ את אמות המידה הישראליות המעניקות לו‬ ‫(‪)27‬‬ ‫מעמד זה‪ ,‬היינו‪ :‬נכונותו לציית לתכתיב ישראלי‪".‬‬ ‫"דייניזם"‪" ,‬אלוניזם" ו"רביניזם"‬ ‫יבוא יום והקורא הישראלי שיקרא את הדברים של מנור‪ ,‬מילסון וכרמון יתקשה‬ ‫להאמין שדיון כזה יכול היה בכלל להתקיים‪ :‬אזרחי מדינה המנהלת כיבוש‬ ‫צבאי ברוטלי על אוכלוסייה אזרחית מזה ‪ 46‬שנים ‪ -‬שלא לדבר על אקדמאים‬ ‫אגודות הכפרים – זווית אחרת‬ ‫‪261‬‬ ‫ואנשים שהיו נציגי כיבוש זה יותר מעשר שנים לאחר שהחל ‪ -‬מנהלים על דפי‬ ‫כתב עת מכובד דיון הנראה כלקוח מהארכיונים של הקולוניאליזם האירופי‪:‬‬ ‫האם היה אפשרי לטפח בקרב אוכלוסייה זו‪ ,‬כנגד עמדות הרוב המכריע בה‪,‬‬ ‫הנהגה נוחה יותר למדינה הכובשת‪.‬‬ ‫במובן זה‪ ,‬חושפים מנור‪ ,‬מילסון וכרמון באיזו מידה ה"אלוניזם" וה"רביניזם"‬ ‫שהם מייצגים (כך לפחות אצל מנור בספרו)‪ ,‬אינו שונה בהנחת היסוד שלו‬ ‫מה"דייניזם" אותו הם מבקרים‪ :‬חייהם וזכויותיהם של הפלסטינים הם בבעלותנו‪.‬‬ ‫עד שהפלסטינים עצמם יכירו בכך ויתנהגו בהתאם‪ ,‬נמשיך את הכיבוש‪ .‬דיין‬ ‫פשוט ניסח זאת‪ ,‬כדרכו‪ ,‬בצורה גלויה ובהירה יותר‪" :‬בואו ונאמר [לפלסטינים] –‬ ‫אין לנו פתרון‪ ,‬ותמשיכו לחיות כמו כלבים‪ ,‬ומי שירצה – ילך‪ ,‬ונראה מה התהליך‬ ‫(‪)28‬‬ ‫הזה ייתן‪ .‬לעת עתה זה נותן‪".‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫אהוד מנור‪ ,‬לעשות שלום עם הפלסטינים‪ :‬הוויכוח בישראל על הגדה המערבית‬ ‫‪ ,1967-1987‬הוצאת כרמל‪ ,‬ירושלים ‪.2012‬‬ ‫מנחם מילסון‪" ,‬אפיזודה שנותרה עלומה"‪ ,‬כיוונים חדשים ‪( 29‬דצמבר ‪ ,)2013‬עמ'‬ ‫‪.174-169‬‬ ‫יגאל כרמון‪" ,‬אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‪ ",‬כיוונים חדשים ‪( 29‬דצמבר‬ ‫‪ ,)2013‬עמ' ‪.187-175‬‬ ‫אוריה שביט‪" ,‬הדרך שלא הלכו בה‪ :‬ביקורת על ספרו של אהוד מנור 'לעשות שלום‬ ‫עם הפלסטינים'‪ :‬הוויכוח בישראל על הגדה המערבית‪ ",‬כיוונים חדשים ‪( 29‬דצמבר‬ ‫‪ ,)2013‬עמ' ‪.291-288‬‬ ‫מילסון‪" ,‬אפיזודה"‪ ,‬עמ' ‪.170‬‬ ‫משה מעוז‪" ,‬מנהיגות פלסטינית בגדה המערבית‪ ,"1948-1978 ,‬בתוך משה מעוז‬ ‫וב"ז קידר (עורכים)‪ ,‬התנועה הלאומית הפלסטינית‪ :‬מעימות להשלמה? הוצאת‬ ‫משרד הביטחון‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1996‬עמ' ‪.235‬‬ ‫כרמון‪" ,‬אגודות הכפרים"‪ ,‬עמ' ‪.179-178‬‬ ‫התפרסם במגזין ‪ .Time‬ראו‪:‬‬ ‫‪Noam Chomsky, The Faithful Triangle: The United States, Israel and the‬‬ ‫‪Palestinians, Pluto Press: London and Sydney 1983, p. 56.‬‬ ‫‪9. Salim Tamari, "Eyeless in Judea: Israel's Strategy of Collaborators and‬‬ ‫‪45, p. 39.‬־‪Aug., 1990): 39‬־‪Forgeries," Middle East Report 164/5 (May‬‬ ‫‪10. David Hirst, The Gun and the Olive Branch: The Roots of Violence in the‬‬ ‫‪Middle East, New York: Thunder's Mouth Press and Nation Books, p. 520.‬‬ ‫‪262‬‬ ‫שמואל לדרמן‬ ‫‪ .11‬פנחס ענברי‪ ,‬משולש על הירדן‪ :‬המגעים החשאיים בין ארה"ב‪ ,‬ירדן ואש"ף‪,‬‬ ‫ירושלים‪ ,‬הוצאת כנה ‪ ,1982‬עמ' ‪.201‬‬ ‫‪ .12‬סרי נוסייבה ואנתוני דוד‪ ,‬היה הייתה ארץ‪ :‬חייו של פלסטיני‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬תל־‬ ‫אביב ‪ ,2008‬עמ' ‪.149-148‬‬ ‫‪Brown, "Report from the Occupied Territories," MERIP‬־‪13.Sarah Graham‬‬ ‫‪7.‬־‪8, p. 6‬־‪Reports 115 (June, 1983): 3‬‬ ‫‪ .14‬הישיבה ה־‪ 113‬של הכנסת העשירית‪ ,‬א' באב התשמ"ב (‪ 21‬ביולי ‪" ,) 1982‬הצעה‬ ‫לסדר היום‪ :‬פעילותם של אנשי אגודות הכפרים"‪.‬‬ ‫‪h t t p : / / k n e s s e t . g o v. i l / t q l / k n e s s e t _ n e w / k n e s s e t 1 0 /‬‬ ‫‪PM/19820721@[email protected]‬־‪30‬־‪50‬־‪HTML_27_03_2012_05‬‬ ‫‪ .15‬מנור‪ ,‬לעשות שלום‪ ,‬עמ' ‪ .168‬ההדגשה שלי‪.‬‬ ‫‪ .16‬כרמון‪" ,‬אגודות הכפרים"‪ ,‬עמ' ‪.179‬‬ ‫‪ .17‬אורי הייטנר‪" ,‬מאזן אוסלו"‪ ,‬כיוונים חדשים ‪( 29‬דצמבר ‪ ,)2013‬עמ' ‪.219-214‬‬ ‫‪18. Yezid Sayigh, Armed Struggle and the Search for State: The Palestinian‬‬ ‫‪1993, New York: Oxford University Press 1997.‬־‪National Movement, 1949‬‬ ‫‪.19‬‬ ‫‪.20‬‬ ‫‪.21‬‬ ‫‪.22‬‬ ‫‪.23‬‬ ‫‪.24‬‬ ‫ראו גם למשל ראשיד ח'אלידי‪ ,‬כלוב הברזל‪ :‬סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה‪,‬‬ ‫ירושלים ותל־אביב‪ :‬מכון ון־ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד ‪ ,2010‬עמ' ‪ ;156‬מתי‬ ‫שטיינברג‪ ,‬עומדים לגורלם‪ :‬התודעה הלאומית הפלסטינית ‪ ,1967-2000‬תל־אביב‪:‬‬ ‫למשכל ‪ ,2008‬עמ' ‪.45‬‬ ‫ח'ליל שיקאקי‪" ,‬דעת הקהל הפלסטינית"‪ ,‬בתוך רפי נץ (עורך)‪ :‬סוגית הפליטים‬ ‫הפלסטינים וזכות השיבה‪ ,‬תל־אביב‪ :‬מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום ‪ ,2004‬עמ' ‪.28‬‬ ‫שלמה בן־עמי‪ ,‬חזית ללא עורף‪ :‬מסע אל גבולות תהליך השלום‪ ,‬תל־אביב‪ :‬ידיעות‬ ‫אחרונות‪ ,‬עמ' ‪.439‬‬ ‫מתי שטיינברג‪ ,‬עומדים לגורלם‪ :‬התודעה הלאומית הפלסטינית ‪ ,1967-2000‬תל־‬ ‫אביב‪ :‬למשכל ‪ ,2008‬עמ' ‪.398-397‬‬ ‫גלעד שר‪ ,‬במרחק נגיעה‪ :‬המשא־ומתן לשלום ‪ – 1999-2001‬עדות‪ ,‬תל־אביב‪:‬‬ ‫ידיעות אחרונות ‪ ,2001‬עמ' ‪.140‬‬ ‫עקיבא אלדר‪" ,‬הפלסטינים‪ :‬נבטל את הסכמי אוסלו וניאבק לכינון מדינה דו־‬ ‫לאומית"‪ ,‬הארץ‪.9.3.2010 ,‬‬ ‫‪http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1152571.html‬‬ ‫‪ .25‬שאול אריאלי‪" ,‬שאלת מרחב ההסכמה"‪ ,‬בתוך‪ :‬זכות החשיבה‪ :‬אסופת מאמרים על‬ ‫הסכסוך הישראלי־פלסטיני‪[ ,‬אין הוצאה] ‪.2010‬‬ ‫‪26.The Guardian, “Meeting Minutes: President Abbas Meeting with the‬‬ ‫‪Negotiations Support Unit, March 24, 2009”, 24.1.2011, The Palestine Papers‬‬ ‫‪documents/4507.‬־‪papers‬־‪http://www.guardian.co.uk/world/palestine‬‬ ‫‪ .27‬שטיינברג‪ ,‬עומדים לגורלם‪ ,‬עמ' ‪.402‬‬ ‫‪ .28‬מצוטט אצל יוסי ביילין‪ ,‬מחירו של איחוד‪ :‬מפלגת העבודה עד מלחמת יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬רביבים ‪ ,1985‬עמ' ‪.43-42‬‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫ראשי ממשלה כמו אולמרט‪ ,‬נתניהו‪ ,‬שרון המנוח ואישי ציבור אחרים הכריזו‬ ‫ומכריזים לפרקים‪" :‬אני קודם כל יהודי‪".‬‬ ‫בדברים הבאים אני מבקש לחלוק על אמירתם זו‪ .‬זאת‪ ,‬משום שביודעין או‬ ‫בלא יודעין היא סותרת את מהותה של הריבונות היהודית ‪ -‬והזכות לריבונות‬ ‫ההצדק למדינה ולסיכונים שמוצדק וראוי לשאת בהם‪.‬‬ ‫הוא ֶ‬ ‫"אני קודם יהודי" בא לומר שהישראלי הוא ִמשני בזהות‪ .‬אצל הנזכרים לעיל‬ ‫ודומיהם ואצל ישראלים חופשיים (חילונים)‪ ,‬זוהי משבצת ריקה‪ .‬דיבור של‬ ‫סתם וחנופה לאורתודוקסיה‪ .‬במה שרון או אולמרט או נתניהו הם יהודים? –‬ ‫רק בהוויה הישראלית שהם מלאים בה‪ .‬הזהות שלהם כיהודים באה מההוויה‬ ‫הישראלית‪ ,‬היינו‪ ,‬מהמרד המושגי שהביא להקמת המדינה‪ .‬אדם דתי שאומר‬ ‫שהוא קודם יהודי אומר אמת‪ .‬דבריו ‪ -‬מעשיו‪ .‬זו מהות זהותו‪ .‬ישראלי חופשי‬ ‫(חילוני)‪ ,‬הזהות היהודית שלו עשויה מהחומרים הישראליים במלואם שהוא חי‬ ‫בהם ואתם‪ .‬והישראליות‪ ,‬כמובן‪ ,‬גדושה בחומרים יהודיים במינונים שונים‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫אי אפשר להפריד בין השניים‪ .‬יהודי־ישראלי זו זהות אחת‪ .‬הנוהג המגמתי להציק‬ ‫לנוער בשאלה במה אתה יהודי הוא מצחיק‪ .‬תשאל אנגלי במה אתה אנגלי והוא‬ ‫צבי י' כסה הוא פובליציסט‪.‬‬ ‫‪264‬‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫יצחק‪ :‬תסתכל עליי‪ ,‬אני אנגלי וכל מה שאני עושה זו האנגליות‪ .‬וכך‪ ,‬כל מה‬ ‫שאנחנו עושים היא היהודיוּת‪ .‬ויותר מזה‪ :‬היא הזהות העליונה שבכל הזהויות‬ ‫היהודיות‪ :‬ב־‪ 3,000‬שנות היסטוריה אין אף דור שמגיע לקרסולי היצירה של שני‬ ‫דורות התקומה כאן בכל התחומים – בחברה‪ ,‬בביטחון‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬במדע‪ ,‬בספרות‪,‬‬ ‫באמנות‪ ,‬בטכנולוגיה‪ ,‬בהחייאת השפה‪ ,‬בהחזרת התנ"ך לחוויה התרבותית‪,‬‬ ‫במשפט‪ ,‬במדיניות‪ ,‬בקיבוץ הגלויות ועיצוב המסגרת הדמוקרטית‪ ,‬אפילו בלימוד‬ ‫תורה‪ .‬בכל אירופה‪ 10 ,‬מיליון יהודים פרנסו ‪ 4,000‬תלמידי ישיבה‪ ,‬וכאן‪ ,‬כבר‬ ‫‪ .100,000‬מי שלא מבין את כל אלה – ובעיקר אם הוא ראש ממשלה ‪ -‬לא מבין‬ ‫את השורש עליו עומדת מדינת ישראל‪ .‬העולם ראה חורבנות ושואות (ואת‬ ‫האחת‪ ,‬הנוראה מכולן)‪ .‬העולם לא ראה ולא יראה עד קץ הימים תקומה כזאת‪.‬‬ ‫ממה מורכבת זהותו של אדם‬ ‫זהותו של אדם מורכבת מהחומרים וההוויה שהוא חי בהם ומהמחשבות שלו‬ ‫עליהם‪ .‬אני יכול לדמיין סיאנס (לו היה אפשרי) ביני לסבא‪ ,‬שאני קרוי על שמו‬ ‫(הוא מת ברעב ברוסיה‪ ,‬במלחמת העולם הראשונה)‪:‬‬ ‫אני (אחרי הקדמת זהות)‪" :‬סבא‪ ,‬שומרי חומות אומרים לי שיש לי בעיית‬ ‫זהות יהודית‪".‬‬ ‫הוא‪" :‬מה אתה עושה‪ ,‬נכדי?"‬ ‫אני‪" :‬הקמתי מדינה‪".‬‬ ‫הוא‪" :‬מה‪ ,‬יש מדינה ליהודים? לא יכול להיות‪".‬‬ ‫אני‪" :‬כן‪ ,‬סבא‪ ,‬הקמנו מדינה כזאת‪".‬‬ ‫הוא‪" :‬מה עוד אתה עושה?"‬ ‫אני‪" :‬כדי להגן עליה הקמנו צבא גדול וחזק‪".‬‬ ‫הוא‪" :‬האמנם‪ ,‬ריבונו של עולם‪ ,‬יש צבא יהודי? מה עוד‪ ,‬זה מדהים‪".‬‬ ‫אני‪" :‬קיבצנו אותנו מכל קצווי ארץ‪ ,‬חידשנו את השפה העברית‪ ,‬החזרנו‬ ‫את התנ"ך‪ ,‬בנינו כלכלה מצטיינת‪ ,‬חקלאות‪ ,‬תעשייה‪ ,‬אוניברסיטאות‪,‬‬ ‫מדע‪ ,‬כולם לומדים ומחציתם בהשכלה גבוהה‪ ,‬הספרות והשירה והמוזיקה‬ ‫ממלאים את הארץ‪ ,‬ניצחנו בכל המלחמות ועוד ועוד‪"...‬‬ ‫הוא‪" :‬נכדי האהוב‪ ,‬תגדיר את זהותך בעצמך‪ .‬כל החומרים הנפלאים האלה‬ ‫לא נמצאו באמתחת הזהות שלי‪".‬‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫‪265‬‬ ‫ומכאן ההגדרה היא בהירה‪ :‬אני אדם – אבל‪ ,‬אין אדם סתם‪ .‬הוא אנגלי או‬ ‫צרפתי‪ ,‬ואני מלידה‪ :‬יהודי‪ .‬אבל‪ ,‬במה אני יהודי? מהו התוכן היהודי שלי? ‪-‬‬ ‫ישראלי! הישראליות ‪ -‬זו ההוויה וזה תוכנה‪.‬‬ ‫וכיהודי ישראלי אני יכול להיות חופשי או דתי או רפורמי או חרד‪ ,‬ואני ואת‪/‬ה‬ ‫חופשיים להיות דמוקרט או סוציאל־דמוקרט או קפיטליסט או לאומני או‬ ‫ליברלי או פוסט־ציוני‪ .‬והדתי יכול להיות דמוקרט או סוציאל־דמוקרט‪ ,‬ליברלי‬ ‫או לאומני‪ ,‬ציוני או לא ציוני‪ ,‬וכך חרדי יכול שיהיה לא ציוני וליברלי או לאומני‪,‬‬ ‫וכך רפורמי וקונסרבטיבי ואחרים‪ .‬המכלול – ה מ ע ש י ם ו ע ו ד י ו ת ר‬ ‫ה ת ו ד ע ה ע ל י ה ם ‪ -‬של כל אחד‪/‬ת‪ ,‬מעצבים ומגדירים את הזהות שלו‪/‬ה‪.‬‬ ‫וכך יהיה יהודי אמריקני ויהודי אנגלי או צרפתי‪.‬‬ ‫בעקבות ביקור ב"יד ושם"‬ ‫לא הייתי נזעק לכתוב את הדברים האלה לולא ביקרתי ב"יד ושם" וחוויתי‬ ‫מהו המיוחד ביהודי־ישראלי! קשים הדברים‪ ,‬אבל הכרחי להציגם במציאות‬ ‫החברתית בהקשר לזהות "ישראלי־יהודי" או "יהודי־ישראלי"‪ ,‬כפי שתבחרו‪.‬‬ ‫אתה מהלך במוזיאון בעיניים דומעות ובשיניים חורקות‪ ,‬ואתה רואה את‬ ‫התופעה הבאה‪ :‬בפולין הצליחו הגרמנים לפורר את כוח ההתנגדות של היהודים‪.‬‬ ‫בתכנון שטני ‪ -‬דרך הגטו וההרעבה וההשפלות ומצג התרמית של מחנות‬ ‫עבודה – כל אלה איפסו את ההתנגדות‪ ,‬והיא הומרה לגבורת ההישרדות‪.‬‬ ‫אבל כשפלשו הגרמנים לרוסיה לא היו כל אלה‪ .‬הם באו לעיר‪ ,‬העמידו את‬ ‫היהודים וירו‪ .‬ואני שואל את הישראלים החופשיים‪ :‬לו על שפת המחפורת היו‬ ‫עומדים ‪ 5,000‬יהודים וביניהם אריק שרונים או אהוד אולמרטים או מורנו'אים‬ ‫וקליינ'ים או הר־ציונים או יוסי שרידים או שולמית אלונים‪ ,‬לא היו ביניהם‬ ‫‪ 500‬או ‪ 200‬או ‪ 100‬או ‪ 50‬שהיו מתארגנים‪ :‬שלוש־שתיים־אחת הסתער!!! על‬ ‫‪ 100‬הקלגסים האלה לחסל אותם או אחדים מהם‪ :‬למות או לברוח? הנה מהו‬ ‫"יהודי־ישראלי"‪.‬‬ ‫ידיד נסע עם אשתו לליטא‪ ,‬לקבר אחיה‪ ,‬אחד מבין ההמונים שרצחו הליטאים‪.‬‬ ‫עוד לפני שנכנסו הגרמנים הם התנפלו על היהודים בגרזנים‪ .‬ועמדו שם עשרות‬ ‫ומאות צעירים יהודים שלא התארגנו להתנגד – אפילו ללא סיכוי‪ .‬זה ה"קודם‬ ‫יהודי"‪ .‬וזו הזהות שנגדה הקמנו מדינה‪ .‬זה המהפך הציוני‪ .‬אימא שלי עלתה‬ ‫לארץ כי בילדותה שני פולנים מרחו לה חזיר על הפה‪ .‬לא עוד קורבּ נוּת! זה‬ ‫‪266‬‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫נורא לכתוב ‪ -‬אם גם ראוי להבין ‪ -‬אבל ההתמודדות על זהות יהודי־ישראלי‬ ‫ריבוני מחייבת לכך‪ .‬מנהיגים חופשיים רבים שוכחים ‪ -‬אולי מצוקות פוליטיות‬ ‫מעמעמות תובנות ‪ -‬שהציונות הציעה זהות חדשה לעם היהודי‪ :‬ז ה ו ת‬ ‫ל א ו מ י ת‪ ,‬שהרחיבה את גבולות היהדות אל מעבר להלכה‪ :‬גשר בין תרבות‬ ‫של פחד מהמודרנה אל העולם המודרני; לא עוד עם לבדד ישכון אלא עם בין‬ ‫עמים‪ ,‬מדינה בין מדינות‪ .‬מדינה שכל תחום של יצירה הוא נחלת אזרחיה‪ .‬זה‬ ‫יהודי אחר‪ .‬צריך להחזיר את ראשי הממשלה ואת כולם – מתלמיד ועד מורה‬ ‫ לקרוא את הדרשה של הזז‪ .‬את יודקה המתנגד להיסטוריה היהודית‪ ,‬ל"קודם‬‫יהודי"‪.‬‬ ‫ההצלחה של המהפכה הלאומית באה מכך שמתחילת האמנציפציה לא ריחמו‬ ‫המנהיגים והסופרים על העם היהודי‪ .‬לא הגויים ולא הממשלות אשמים‪ ,‬אלא‬ ‫אנחנו‪ .‬נשנה ונתקן את הגורל‪ ,‬את אורח החיים שאנחנו קורבנותיו‪ .‬מנדלי‪,‬‬ ‫פרץ‪ ,‬שלום עליכם וברנר וביאליק לא מרחמים‪ .‬בן־גוריון וז'בוטינסקי ווייצמן‬ ‫לא מרחמים על העם היהודי‪ .‬גם היום מי שמבקש תיקונים ‪ -‬והגדרה והבנה‬ ‫של הזהות הישראלית היא תיקון גדול ‪ -‬אסור לו לרחם‪ .‬מוכרחים לזכור כי‬ ‫במזרח אירופה היו ‪ 10‬מיליון יהודים‪ .‬היו ערים ועיירות עם רוב יהודי ואחרות‬ ‫עם עשרות אלפים יהודים – והם לא התארגנו להגנה‪ ,‬אלא במקרים בודדים‬ ‫מעוררי כבוד‪ .‬שני דודיי נהרגו בקרב עם הקוזקים‪ .‬צעירי העיירה התארגנו‬ ‫לפגוש את הקוזקים ביער‪ .‬כך יכלו לנהוג עשרות אלפים במאות השנים הרעות‬ ‫בגולה‪ ,‬ולא כך היה‪ .‬כי מעולמם נעדר מושג האדם הריבוני‪.‬‬ ‫הזכות לריבונות – ההצדק למהפכה הציונית‬ ‫הבקע המשמעותי בארץ הוא לא בין שמאל לימין‪ ,‬בין דתיים לחופשיים או‬ ‫בין ליברלים ללאומנים ולא בין אליטות לפלבאים‪ .‬הוא בין יהודים ריבוניים‬ ‫ליהודים רבניים‪ .‬זה שם הבקע‪ .‬זו המריבה‪ ,‬מימי חיבת ציון‪ ,‬עם החרדים‬ ‫ורבניהם שישבו שבעה על נער‪/‬ה שעלו לארץ־ישראל‪ .‬רק יהודים ריבוניים‬ ‫ההצדק למהפכה‬ ‫יכלו ויכולים להקים ולקיים מדינה‪ .‬ורק הזכות לריבונות היא ֶ‬ ‫הציונית‪.‬‬ ‫פירוש‪ :‬הריבונות היא השורש והצופן‪ :‬אדם ריבוני – בחברה ריבונית ‪ -‬במדינה‬ ‫ריבונית‪ .‬הזכות לריבונות של העם היהודי היא ההצדקה לכיבוש הארץ ולהקמת‬ ‫המדינה ‪ -‬לא הזכות האלוהית ולא זכות אבות‪ .‬אין מדינה בעולם שאבות‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫‪267‬‬ ‫יושביה לא גירשו או השמידו את קודמיהם‪ .‬ולכל אחד יש האלוהים שהבטיח‪.‬‬ ‫גם ההבטחה שלנו לא עומדת במבחן הלגיטימיות של האחרים‪ ,‬שאנחנו זקוקים‬ ‫לה‪ .‬ויש טענות טעונות‪ :‬מדוע הגלה אתכם מהארץ? מדוע זה גורלו של העם‬ ‫הנבחר? אולי עברה הבחירה לכנסייה? מדוע הורשתם את הפלסטינים? וכיוצא‬ ‫באלה בשאלות דומות‪ .‬ההיסטוריון‪ ,‬פרופסור יגאל עילם‪ ,‬בבואו לנתח את‬ ‫העניין‪ ,‬פורס הדמיה כזאת‪:‬‬ ‫אירופה שוקעת במים ורק האי הבריטי עומד כיבשה‪ .‬מיליונים חותרים אל‬ ‫האי להינצל‪ .‬על החוף עומדים האנגלים וטוענים את המוסכם שבערכים‪:‬‬ ‫הארץ שייכת לעם היושב עליה‪ .‬לא תעלו‪ .‬מה עונים להם? ‪ -‬אנחנו בין חיים‬ ‫למוות ואתם באים עם ערך מלפני המבול‪ .‬חיינו קודמים לעקרונות שלכם‪.‬‬ ‫ועמוס עוז הוביל מהכללי לספציפי והמשיל על טובע בים (אנחנו) שמצא קרש‬ ‫(ארץ־ישראל) ועליו יושב מי שמסרב לחלוק מקום עם הטובע (הפלסטינים)‪.‬‬ ‫מכאן‪ ,‬שאין לאף עם שום זכות על ארץ‪ .‬הזכות היחידה הטוטלית היא לריבונות‪.‬‬ ‫ומי שמונעים ממנו זכות זאת‪ ,‬שהיא קודמת לאחרות‪ ,‬רשאי ללכת לכל מקום–‬ ‫אם כוחו אתו ‪ -‬ולהציב שם את ריבונותו‪ .‬ואנחנו לא באנו למקום סתם אלא‬ ‫למקום היחיד שיכולנו לומר שהוא שלנו‪ ,‬כמו שהאנגלים והצרפתים אמרו‬ ‫על ארצותיהם‪ .‬הזכות שלנו לריבונות היא ההצדק מול כל העולם שמעלה‬ ‫את העוול לפלסטינים‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ומול העם היהודי שכונס הנה לסיכונים‬ ‫שעלולים להיות גם לא קונבנציונליים‪ ,‬מצד שני‪ .‬אין הרבה ערך לקיום היהודי‬ ‫ללא פיסת ריבונות‪.‬‬ ‫שורש הצרות החברתיות‪ ,‬התרבותיות והפוליטיות המתרגשות עלינו מקורו‬ ‫בכך שחלקים רחבים מאוד‪ ,‬אולי רוב החברה‪ ,‬לא הפנימו את מושג הריבונות‪,‬‬ ‫לא במעגל האישי ולא במעגל הלאומי‪ .‬ההבנה וההפנמה של מושג זה אינה‬ ‫לחופשיים בלבד‪ .‬גם דתיים רבים‪ ,‬בחיי היום־יום שלהם‪ ,‬זוהי אמונתם‪ .‬האבחנה‬ ‫פשוטה‪ :‬אדם ריבוני – חופשי או דתי ‪ -‬לא עומד לרשותו של מנהיג ולא‬ ‫לרשותו של רב‪ .‬מייסדי המפד"ל‪ ,‬שבחרו לגשר בין ההלכה למודרנה‪ ,‬התנאו‬ ‫שבעניינים מדיניים הם לא מקשיבים לרבנים‪ .‬הם הבינו שיהודים רבניים לא‬ ‫יכולים לשאת באחריות למדינה‪ .‬בימי קדם התנסינו בכך שחכמים רבניים‪,‬‬ ‫מכוּוצים באמונותיהם‪ ,‬לא אפשרו לנהל מדיניות תואמת שינויים אסטרטגיים‪.‬‬ ‫מדיניות מחייבת גמישות ותכסיסיות‪ ,‬שקרים והערמות‪ .‬שלמה המלך‪ ,‬שלא‬ ‫כאביו‪ ,‬מורשה לבנות מקדש‪ ,‬ומוסר לחירם מלך צור ‪ 20‬ערים בגליל‪ .‬גוש‬ ‫‪268‬‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫אמונים היה מורד בו‪ .‬אין לך מדינה מתוקנת שבה עקרונות הריבונות לא‬ ‫קודמים לעקרונות הדת‪ .‬לא מרעתה של הדת אלא משום ששניים אלה יונקים‬ ‫משורשים שאינם משתרגים‪ .‬המדינה יונקת משורש האזרחות‪ .‬הדת יונקת‬ ‫משורש האל‪ .‬בראשונה‪ ,‬האדם הוא מקור הסמכות‪ ,‬בשנייה‪ ,‬האל (ומפרשיו)‬ ‫הם מקור הסמכות‪.‬‬ ‫"הנִ סים"‬ ‫כאשר חופשיים אומרים "אני קודם כל יהודי"‪ ,‬הם אומרים שהם לא עומדים‬ ‫בשתי רגליים במעגלה של הריבונות‪ .‬למי שהדברים נראים תאורטיים הנה‬ ‫ההשלכות המשמעותיות‪:‬‬ ‫בלא מוּדעוּת מתנהל המאבק מה יהיו חומרי הזהות של בניה ובנותיה של מדינת‬ ‫היהודים ‪ -‬מחומרי התקומה או מחומרי החורבנות ההיסטוריים‪ .‬מזה שנים‪,‬‬ ‫הולכים ורבים חומרי החורבן בזהות של בני הארץ ופוחתים חומרי התקומה‪.‬‬ ‫לימוד ההיסטוריה היהודית הוא רב חורבנות ומועט תקומות; החיילים‬ ‫מושבעים במצדה או בכותל – סמלי חורבן; הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה‬ ‫מאירים חורבנות; מוסד "יד ושם" מטביע את חותמו העמוק; הילדים נשלחים‬ ‫למחנות ההשמדה בפולין‪ )*(.‬הילדים‪ ,‬הנוער וההורים נטענים בחומרים אלה‬ ‫ואפשר להבין מדוע הם גוברים בזהותם על חומרי התקומה‪.‬‬ ‫•מה מקבלים בני הארץ מפלאי התקומה? מה הם יודעים על העלייה‬ ‫הראשונה‪ ,‬על "אני הלילה כאן נשאר על הגבעה הזאת" של יואל משה‬ ‫סלומון‪ ,‬על מה שעומד מאחורי האמירה הזאת‪ ,‬איזו הזדקפות קומה –‬ ‫לצאת ממאה שערים לפתח־תקוה?‬ ‫•מה מושגיהם על הביל"ויים ‪ -‬מאודסה למערה בגדרה?‬ ‫•מה יודעים המורים והנוער והוריהם על תופעת הברון רוטשילד? לא מה‬ ‫יודעים‪ ,‬אלא מה מבינים בה? איפה ישנם עוד בעולם אנשים כמו האיש‬ ‫הזה‪ ,‬שנתן את הונו לאקספרימנט בסוף העולם?‬ ‫(*) בלימודי השואה נעדר המופלא‪ :‬מיליון וחצי יהודים לחמו בנאצים במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ .‬אם נפחית את שישה המיליון בשטחים הכבושים‪ ,‬נמצא כי ‪ 15%‬מהעם היהודי‬ ‫החופשי התגייסו למלחמה‪ .‬אין ולא היה דבר כזה בין העמים‪.‬‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫‪269‬‬ ‫•מה הפנימו מהסיפור על אליעזר בן־יהודה והשפה העברית? עמים ניסו‬ ‫להחיות שפה ואף אחד לא הצליח‪.‬‬ ‫•מה לומדים כאן על העלייה השנייה‪ ,‬על המהפך שהביאו אנשיה? לא נהיה‬ ‫קולוניאליסטים‪ ,‬לא ננצל ערבים‪ .‬הכול בעבודה עברית‪.‬‬ ‫•מה יודעים ומבינים בני הארץ על חכמת המנהיגות שמנהיגה יישוב של‬ ‫‪ 50,000‬יהודים לתמרן‪ ,‬להתעקש‪ ,‬להתפשר‪ ,‬לתכסס כדי להגיע לחצי‬ ‫מיליון‪ ,‬ערב הקמת המדינה‪ .‬ולפזר בארץ יישובים לקראת ההכרעה?‬ ‫•מה הם יודעים על העלייה השלישית‪ ,‬על גדוד העבודה‪ ,‬על טרומפלדור? לא‬ ‫על היד האחת אלא על הענקוּת של האיש הזה‪ .‬בן אלים‪ :‬הנה הוא מקבל‬ ‫אות הצטיינות במלחמה נגד יפן‪ ,‬הנה הוא מקים את "החלוץ" ברוסיה‪,‬‬ ‫הנה הוא מופיע בארץ‪ ,‬מתגייס לגדוד נהגי הפרדות‪ ,‬חוזר לרוסיה‪ ,‬מקים‬ ‫הכשרות לחלוצים‪ .‬הבולשביקים מאיימים להוציא להורג חבר בהכשרה‬ ‫כבוגד‪ .‬מזעיקים את טרומפלדור‪ .‬הוא נכנס לגנרל ויוצא עם החלוץ לחופשי‪.‬‬ ‫והוא מוכר את השעון שקיבל מהגנרל כאות הצטיינות ומממן את ועידת‬ ‫החלוץ בפטרבורג‪ .‬וחוזר לארץ ועולה לתל־חי‪ .‬אין מטוסים‪ ,‬אין כמעט‬ ‫טלפונים‪ ,‬איך מחוללים את כל אלה בתנאים ההם? הוא בן אלים‪ .‬וכמוהו‬ ‫אחרים בגדוד העבודה‪ .‬ממלאים את הארץ בעבודות הקשות ומקימים את‬ ‫עין־חרוד ואת הקיבוצים‪ ,‬שבלעדיהם אין פלמ"ח ואין מדינה‪ ,‬ומושבים‪,‬‬ ‫ואת תל־אביב‪ .‬איך? – למען האמת איש לא יכול היום לפרש‪ .‬וקודמת‬ ‫להם דגניה ובה א"ד גורדון ומשנת הטבע שלו‪ .‬מאודסה ומוסקבה וברלין‬ ‫וורשה המעתירות ל־‪ 40‬מעלות חום באוהלים המוארים במנורות לוקס‪.‬‬ ‫וכך הלאה‪ ,‬על העליות האחרות‪ ,‬על "חומה ומגדל"‪ .‬איזה דור בעם היהודי‬ ‫עשה כאלה?‬ ‫יהודי גרמניה‪ ,‬מרום האוניברסיטאות והכלכלה והאמנות‪ ,‬עלו‬ ‫•מי יבין איך ֵ‬ ‫לנהריה ולגבעת־ברנר‪ ,‬להסב את עצמם לחקלאים ולפועלים‪ .‬ומה יודעים‬ ‫בנינו ובנותינו על ארגון "בר גיורא" ו"השומר" וה"הגנה"?‬ ‫ועל השלושה והארבעה שנפלאו מבינה נורמלית‪:‬‬ ‫הנס המערבי – איך צעירים שגדלו תחת הצאר הרוסי ופילסודצקי הפולני‪,‬‬ ‫במשטרים רודניים‪ ,‬עיצבו דמוקרטיה מהמעולות בעולם;‬ ‫והנס המזרחי ‪ -‬המקום היחיד בעולם‪ ,‬שמאות אלפים שבאו מארצות המזרח‬ ‫הערביות עשו ב־‪ 40‬שנה דרך שבאירופה נמשכה ‪ 250‬שנה – הוא המעבר‬ ‫מחברה שבטית־שיוכית לחברה מודרנית־הישגית‪ .‬זו הצלחה ראויה ל"ספר‬ ‫גינס"‪ .‬מה קרה באירן? ‪ -‬השאה ניסה לזרז את המודרנה והריאקציה הייתה‬ ‫‪270‬‬ ‫צבי י' כסה‬ ‫חומייני‪ .‬מה קורה באלג'יריה‪ ,‬במרוקו‪ ,‬במצרים‪ ,‬בעירק ואפילו בדרום אירופה‬ ‫ובדרום אמריקה שאינם מצליחים לדלג אל המודרנה;‬ ‫נס ההשתקמות ‪ -‬נס ההשתקמות של ניצולי השואה והפיכתם לישראלים‬ ‫לוחמים‪ ,‬יצירתיים ותורמים;‬ ‫והרביעי המופלא – איך ערב־רב ממאה מדינות הציב מערכת משפט לתפארת‬ ‫ובראשה בית המשפט העליון‪ .‬מי עוד בעולם חולל כדברים האלה? איך בני‬ ‫סוחרים מוכרי סדקית ומתפללי תהילים הופכים לחקלאים‪ ,‬טכנולוגים‪,‬‬ ‫מדענים‪ ,‬לוחמי צבא ההגנה (בטרם נגרר על ידי ההתנחלות הקולונית להיות‬ ‫לצבא כיבוש) מהטובים בעולם‪.‬‬ ‫התקומה ולא החורבן‬ ‫בדו"ח של ועדת פיל (‪ )1937‬יש פרק שכולו פליאה אנגלית‪ :‬איך ‪300,000‬‬ ‫יהודים עושים תרבות כזאת – אוניברסיטה ופילהרמונית ותיאטרון ואמנות‬ ‫וספרות ומה לא‪ .‬מי תיכן לנו כל אלה אם לא הזהות החדשה שהביאה הציונות‬ ‫ליהודיות‪ :‬זהות לאומית ריבונית‪ .‬העגלה של "יהודי־ישראלי" ‪" -‬ישראלי־‬ ‫יהודי" אם תרצו ‪ -‬מלאה ומתמלאת תדיר‪ .‬לכן‪ ,‬אין בעיה ואף רצוי להעשיר‬ ‫אותה בידע יהדות‪ .‬לא מקרה הוא שמי שהחזיר את התנ"ך לסדר היום היו‬ ‫אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית‪ ,‬הם ובניהם ובנותיהם שנולדו כאן‪.‬‬ ‫היהודיות שאנחנו בונים כאן היא המשמעותית‪ :‬כי האוריינטציה של יהודי־‬ ‫ישראלי‪/‬ישראלי־יהודי ריבוני היא העתיד ולא העבר‪ .‬מה שאמרו אבותינו הם‬ ‫דברי השראה‪ .‬אבל‪ ,‬מה שחשוב הוא מה שאנחנו אומרים ומה יאמרו בנינו‬ ‫ובנותינו‪ .‬כלומר‪ ,‬הדור החי חשוב וקודם לדורות שעברו מן העולם‪ .‬לכן‪ ,‬אני‪,‬‬ ‫שלא כאומרים "קודם ואחר כך"‪ ,‬יהודי או ישראלי ‪ -‬אלא ישראלי־יהודי‪ .‬ואין‬ ‫יהודי יותר יהודי מזה‪ ,‬כישות אחת שלמה‪ ,‬ריבונית על גורלה ועל יצירתה‪ .‬ומכאן‬ ‫צריכה לבוא ההגדרה המדינתית‪ :‬עקרון האזרחות‪ ,‬הוא המימוש של עקרון‬ ‫האדם הריבוני‪ .‬הוא המכתיב את ההגדרה המדינתית‪ .‬טעות הייתה מלפני בן־‬ ‫גוריון לסטות מ"מדינת היהודים" של הרצל למדינה יהודית במגילת העצמאות‪.‬‬ ‫מדינת יהודים או מדינת העם היהודי מגדירה מציאות אובייקטיבית – רוב‬ ‫יהודי שתרבותו ומנהגיו ממלאים את הארץ‪ .‬מדינה יהודית‪ ,‬גם כשמצמידים‬ ‫לה "דמוקרטית"‪ ,‬היא יהודית מחוקיה‪ .‬ואם מחוקיה‪ ,‬אזי היא גזענית ונעדרת‬ ‫לאום וחשופה למהומה עולמית אנטישמית העולה‪ ,‬מפעם לפעם‪ ,‬ולפקפוקים‬ ‫זהות לאומית ריבונית – יהודי וישראלי‬ ‫‪271‬‬ ‫בלגיטימיות שלה‪.‬‬ ‫המנהיגות הלאומית‪ ,‬מערכת החינוך‪ ,‬התקשורת‪ ,‬הסופרים והאמנים וכל‬ ‫הממשק הציבורי יעדם הוא לדבוק וללמד ולנהוג ולחוקק על פי מושג הריבונות‬ ‫כמקור הסמכות‪ ,‬שאתו באנו להקים ורק אתו אפשר לקיים‪ .‬חומרי התקומה‬ ‫ולא חומרי החורבנות הם הטובים לקיים חברה ומדינה מתוקנות‪.‬‬ ‫ספרות וביקורת ספרים‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה"‬ ‫ושגיאים אחרים‬ ‫תופעת ההיתר לסופרים ולמשוררים לחרוג מן‬ ‫הנורמות המקובלות למען תפארת הספרות‪:‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬לוי בן אמיתי‪ ,‬נעמי שמר‪ ,‬חנה סנש‪,‬‬ ‫רחל‪ ,‬דליה רביקוביץ'‪ ,‬נתן יונתן‪ ,‬אלכסנדר פן‪,‬‬ ‫אבות ישורון‪ ,‬אנדה עמיר‪ ,‬דוד אבידן‪ ,‬יונה וולך‪,‬‬ ‫שלמה ארצי‪ ,‬אהוד מנור‪ ,‬יהונתן גפן ואחרים‬ ‫תמר רוה‬ ‫השירה והפזמון‪ ,‬כאמנויות השפה המובחרות‪ ,‬מתהדרים על פי רוב בלשון‬ ‫תקנית המורמת מעל לשון הדיבור היומיומית‪ .‬כזהו המצב בכל שפה המכבדת‬ ‫את עצמה‪ ,‬ובעברית‪ ,‬הנסמכת על מקורות עתיקים‪ ,‬על אחת כמה וכמה‪.‬‬ ‫אך לא אחת ממציאים לנו השירה ובעיקר הפזמון תופעות החורגות מן הלשון‬ ‫המקובלת והקבילה ולעתים אף סטיות של ממש שאיננו מהססים לכנותן בפה‬ ‫מלא "טעויות לשון"‪.‬‬ ‫תמר רוה היא עורכת לשונית ועורכת עלון קיבוץ דגניה א'‪.‬‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪273‬‬ ‫במאמר זה אבקש לבחון כמה מאותן חריגות ואנסה לעמוד על הגורמים‬ ‫שהולידו אותן‪ .‬אלה קשורים‪ ,‬לעתים‪ ,‬בתקלות המלוות את תהליך הכתיבה אך‬ ‫לא פעם נובעים מתביעות אמנותיות שונות המכריחות את היוצר לכפוף את‬ ‫דרישות השפה המחמירות לאילוציה הקפדניים לא פחות של השירה‪ .‬סטיות‬ ‫הלשון המכוונות הללו מכונות בלע"ז "ליצנציה פואטיקה" – ההיתר שניתן‬ ‫לסופרים לחטוא לנורמות המקובלות לטובת תפארת הספרות‪.‬‬ ‫ייאמר מיד‪ ,‬הליצנציה פואטיקה היא תופעה רחבה מאוד השולחת זרועות לתחומים‬ ‫רבים ומגוונים‪ ,‬החל בדקדוק‪ ,‬עבור במוסר ובתאולוגיה וכלה בפילוסופיה‪ .‬כאן‬ ‫היא תוצג אך ורק מצדה הלשוני‪ ,‬שגם הוא עשיר ורב פנים די הצורך‪.‬‬ ‫מורפולוגיה‬ ‫בלבול בין המינים (זכר ונקבה)‬ ‫אחת הרעות החולות הבולטות בלשוננו היא הבלבול בין המינים‪ .‬המבוכה‪,‬‬ ‫מסתבר‪ ,‬איננה נחלתם הבלעדית של פשוטי העם אלא מחלחלת גם אל לשונם‬ ‫של בחירי הדוברים – הסופרים והמשוררים‪.‬‬ ‫דוגמה מעניינת וטרייה מופיעה בפזמון שהתפרסם לפני שנים אחדות‪:‬‬ ‫יֹוצ ִאים לִ י ַה ִּמּלִ ים‬ ‫ֹלא ָּת ִמיד ְ‬ ‫ְק ָצת ְמ ֻק ְּש ָק ִׁשים‬ ‫יֹוצאֹות לִ י ַה ִמּלִ ים‬ ‫ֹלא ָּת ִמיד ְ‬ ‫ְק ָצת ְמ ֻק ְׁש ָק ִׁשים‬ ‫ִעם ָטעּויֹות… ִעם ָטעּויִ ים… ּגָ ם‬ ‫ִעם ְׁשגִ יאֹות… וְ גָ ם ִעם ְׁשגִ ִיאים… ִאם…‬ ‫("משמעויות"‪ ,‬דין דין אביב ויעל נעים)‬ ‫והנה‪ ,‬דווקא כאן‪ ,‬בלשון הפזמון – המרבה לחרוג מן התקן לטובת ההמון‬ ‫ונטיותיו הלשוניות המפוקפקות ולעתים קרובות גם בתום לב ובבלי דעת –‬ ‫הטעות איננה מקרית‪ .‬הסיטואציה המוצגת כאן – דיבור מבולבל שאיננו שבע‬ ‫‪274‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫רצון מעצמו ונע בין גמגום ללהג חסר פשר – מתאפיינת גם בלשון המתארת‬ ‫אותה – לשון מרושלת המבלבלת באדיקות בין זכר לנקבה‪.‬‬ ‫בלשון השירה נדיר שיימצאו כוונות נסתרות מאחורי טעויות המבלבלות‬ ‫בין המינים‪ ,‬אולי משום שהן נראות בוטות כדי כך שגם סובלנותה הבלתי‬ ‫נגמרת כמעט של השירה תתקשה להכשירן‪ .‬ולכן הן מופיעות‪ ,‬בדרך כלל‪,‬‬ ‫כאשר המשורר אינו יודע שהוא חורג מן התקן‪ .‬כשאלתרמן כותב בשירו‪,‬‬ ‫"אל לֶ ב ַה ֶ ּז ֶמר נִ ׁ ְש ְ ּב ָרה ָה ֵעט‪ ",‬קשה למצוא היגיון אמנותי בהתייחסותו‬ ‫"איגרת"‪ֶ :‬‬ ‫אל העט בלשון נקבה‪ .‬והרי עמד בפניו פתרון תחבירי פשוט – שינוי קל‬ ‫בניסוח שיאפשר שימוש בפועל בזכר מבלי שייפגם המקצב‪ ,‬או לחלופין פתרון‬ ‫מורפולוגי – בחירה בבניין אחר (התפעל – השתבר)‪ ,‬או סמנטי – בחירה‬ ‫בפועל אחר (התנפץ)‪ .‬לכן נראה שאין כאן אלא "נפילה" חד־פעמית – גם אצל‬ ‫גאון כאלתרמן זה עשוי לקרות‪.‬‬ ‫"עלְ ֶּפה מזוהר רב" נקט לשון נקבה‪" :‬צ ֶֹמת‬ ‫הוא הדין בלוי בן אמיתי‪ ,‬שבשירו ֻ‬ ‫יה ָּכל ֶרגֶ ב ֲא ָד ָמה‪ֲ ,‬חתֹר‪ָ ,‬א ָדם‪ ,‬לְ ע ֶֹמק‬ ‫ַה ַ ּי ְ ּבלִ ית ּפוֹ ֶרשֶׂ ת ֶר ׁ ֶשת‪ ,‬לוֹ ֶפ ֶתת ִ ּב ְס ָבכֶ ָ‬ ‫יה!"‪ ,‬מבלי לדעת שצומת בעברית‪ ,‬לשונו זכר‪ .‬ורחל כתבה‪" :‬יֵ ׁש יָ ִמים‪ִ ּ ,‬פי‬ ‫ׁ ָש ָר ׁ ֶש ָ‬ ‫ׁ ֶש ַבע ָאז יָ רֹק ַה ֶ ּי ֶרק" ("כנרת")‪ ,‬שהרי גם היא‪ ,‬כאלתרמן וכבן אמיתי‪ ,‬לא דיברה‬ ‫עברית כשפת אם‪ ,‬וניתן לשער שלא ידעה כי שפה זו גורסת "פי שבעה" דווקא‪.‬‬ ‫מה שאין כן כשהדברים אמורים בנעמי שמר‪ ,‬צברית מבטן ומלידה‪ ,‬שחזרה על‬ ‫"ה ׁ ּשוֹ ׁ ָשנִ ים יָ פוֹ ת ּ ִפי ׁ ֶש ַבע ‪ֵ /‬מ ֲאחוֹ ֵרי‬ ‫אותה טעות‪ ,‬עשרות שנים מאוחר יותר‪ַ :‬‬ ‫דּ וּכַ ן ַה ְּפ ִרי" ("שיר השוק")‪ .‬אכן‪ ,‬החרוז מעמיד תביעות נחרצות‪ ,‬אך היות‬ ‫שבמקרה זה אין מדובר בחריזה מושלמת במיוחד(‪ )1‬נראה שמה שהניע את שמר‬ ‫הוא דווקא התוקף ששאבה מן הדמיון לשורה הלירית של רחל – אם הירק‬ ‫ירוק יותר כאשר מכפילים אותו פי שבע ולא פי שבעה‪ ,‬אולי אותה הכפלה‬ ‫תוכל גם לייפות את השושנים‪ .‬קרוב לוודאי ששמר – חברה מכובדת באקדמיה‬ ‫ללשון העברית – הייתה מודעת לעובדה שהיא חורגת מן הלשון התקנית‬ ‫ומסיבותיה שלה בחרה להתעלם מן התקן‪.‬‬ ‫יחיד ורבים‬ ‫כלל מורפולוגי ידוע הוא כי השם ופועלו צריכים להתאים זה לזה במספרם‪.‬‬ ‫פועל הגזור בצורת רבים לא יכול לתאר התרחשות של שם יחיד‪ ,‬ושם שצורתו‬ ‫צורת רבים נזקק לפועל הגזור ברבים לצדו‪.‬‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪275‬‬ ‫והנה‪ ,‬כשחנה סנש נושאת אל האל את תפילתה‪ ,‬תפילת האדם‪ ,‬לבל ייתמו‬ ‫כל נפלאות העולם היא בוחרת‪ ,‬משום מה‪ ,‬בפועל ביחיד על מנת לבטא‬ ‫"אלִ י‪ֵ ,‬אלִ י‪ֶ ׁ ,‬שלּ ֹא יִ ָ ּג ֵמר לְ עוֹ לָ ם ַהחוֹ ל וְ ַה ָ ּים‪ִ ,‬ר ׁ ְשרו ּׁש ׁ ֶשל ַה ַּמיִ ם‪,‬‬ ‫את בקשתה‪ֵ :‬‬ ‫ְ ּב ַרק ַה ׁ ּ ָש ַמיִ ם‪ְּ ,‬ת ִפ ַּלת ָה ָא ָדם" ("הליכה לקיסריה")‪ .‬קל ומפתה להטיל דופי‬ ‫בשליטתה של סנש הצעירה בעברית‪ ,‬אולם סביר יותר להניח שהיא נוקטת‬ ‫לשון המקובלת במקורותיה העתיקים של העברית במקרים שבהם מופיע פועל‬ ‫(‪)2‬‬ ‫המקדים נושאים אחדים‪ .‬בשירות התנ"ך המפורסמות התופעה הזו בולטת‪.‬‬ ‫דומה שסנש פונה אל האל בתחינה ובמהלך תפילתה היא נזכרת‪" :‬שלא ייגמר‬ ‫(‪)3‬‬ ‫לעולם החול‪ ...‬והים‪ ...‬ורשרוש המים‪ ...‬וברק השמים ותפילת האדם‪"...‬‬ ‫כינויים‬ ‫שדה הכינויים הוא כר נרחב לחריגות מהתקן‪ ,‬מכוונות יותר או פחות‪ ,‬אולי‬ ‫בשל חוסר האחידות המורפולוגי של הכינויים השונים‪.‬‬ ‫ביאליק‪ ,‬לו רצה בכך‪ ,‬בוודאי לא היה מתקשה למצוא תירוץ לשורה "ל ֹא ִ ּב ְ ּק ׁ ָשה‬ ‫לראותך‪,‬‬ ‫ֶ‬ ‫("איֶ ְך")‪ .‬הרי המילה‬ ‫אותך" ָ‬ ‫אותך ֶ‬ ‫אותך ֶ‬ ‫נַ ְפ ׁ ִשי ִּכי ִאם ִה ָ ּגלוֹ ֶת ְך – ַרק ֶ‬ ‫הכוללת כינוי מושא חבור‪ ,‬מנוקדת בסגול מתחת לתי"ו‪ ,‬ומדוע לא ינוקד כך‬ ‫(את‪+‬ך)? והטיעון הזה עשוי היה לקבל משנה תוקף‬ ‫גם כינוי המושא אותך ֶ‬ ‫בזכות שני כינויי גוף חבורים אחרים המופיעים לצדו ומנוקדים (בצדק) בסגול‪:‬‬ ‫היגלוֹ ֶתך (היגלוֹ ת ַא ְּת) ושם השיר עצמו "איֶ ְך" (איה ַא ְּת)‪ .‬אלא שקשה להאמין‬ ‫כי ביאליק שגה בתום לב‪ .‬למען שלום הבית בינו לבין החרוז היגלוֹ ֶתך הוא‬ ‫היה נכון למחול על העובדה‪ ,‬שמן הסתם הייתה ידועה לו היטב‪ ,‬שהכינויים‬ ‫המורכבים ממילות יחס שאליהן מצטרף כינוי הגוף לנוכחת מנוקדים תמיד‬ ‫עמך‪.‬‬ ‫אותך‪ ,‬שלָ ך‪ָ ,‬‬ ‫בקמץ‪ָ :‬‬ ‫ודומה שאלתרמן העתיק מביאליק כשעיוות באותו אופן מילת יחס אחרת‬ ‫("אתך בלעדייך")‪.‬‬ ‫הכוללת כינוי גוף חבור‪" :‬טוֹ ב לִ י וּמוּזָ ר לִ י ִ ּבלְ ָע ֵד ְך לִ ְהיוֹ ת" ִ‬ ‫המילה בלעדי‪ ,‬כשנוסף לה כינוי גוף‪ ,‬שומרת על היו"ד לאורך כל הנטייה‪:‬‬ ‫בלעדייך‪ ,‬בלעדיו‪ ,‬בלעדיי‪ ,‬כמוה כמילה ֶאל‪ ,‬שכינויי הגוף נצמדים תמיד אל‬ ‫גרסתה הארוכה אלֵ י‪ :‬אלייך‪ ,‬אליו‪ ,‬אליי‪ ...‬שמו של השיר מוכיח שאלתרמן‬ ‫ידע יפה מהי הצורה הנכונה‪ .‬למה בחר‪ ,‬אם כן‪ ,‬בצורה השגויה? הפעם קשה‬ ‫להאשים את החרוז‪ ,‬וגם בעיית המשקל הייתה נפתרת בוודאי עם מעט רצון‬ ‫בלעדך? לאלתרמן פתרונים‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫טוב‪ .‬אז מדוע בכל זאת‬ ‫‪276‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫חריגה מסוג אחר היא עירוב בין שני כינויים שונים‪ .‬כאשר אנדה עמיר מציעה‬ ‫ֹאהב ֲאנִ י" ("נחלק נא את האושר") היא ממירה את כינוי המושא‬ ‫יעי י ַ‬ ‫"ב ְר ִב ִ‬ ‫כי ָ ּ‬ ‫בכינוי גוף‪ .‬במקרה זה אין ספק שלא מדובר בשגגה אלא בהלצה מכוונת שהולמת‬ ‫את רוחו של השיר‪ ,‬והאמת ניתנת להיאמר – החילופים הללו בין הכינויים‬ ‫(‪)4‬‬ ‫בשיר הגיוניים לא פחות מתכנית החלוקה המפתיעה העומדת בבסיסו‪.‬‬ ‫ה"א הידיעה‬ ‫השירה העברית‪ ,‬כאחיותיה בעולם‪ ,‬עשירה באלוזיות למקורות הלשון העתיקים‪.‬‬ ‫מטבע הדברים‪ ,‬כאשר היא נוקטת אלוזיות כאלה היא נדרשת לנאמנות ללשונו‬ ‫של המקור‪ .‬בלשון ימינו יש להתאים את יידועם של שם העצם ושל תוארו‪,‬‬ ‫אך בלשון המשנה ניתן למצוא לעתים מזומנות שם בלתי מיודע שתוארו‬ ‫מיודע‪ ,‬דוגמת "עין הרע" (שאיננו צורת סמיכות אלא צירוף שם ותואר) או‬ ‫בה ְר ֵמז ִמ ׁ ְשנָ ִאי היא כותבת‬ ‫"ים התיכון"‪ .‬וכך‪ ,‬כאשר דליה רביקוביץ משתמשת ֶ‬ ‫"ע ּמוּד ַה ִּתיכוֹ ן" ("עמוד התיכון")‪ ,‬מבלי ליידע את שם העצם‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫אך כאשר הצירוף מקורי לחלוטין‪ ,‬פרי דמיונו של המשורר המודרני‪ ,‬הוא אמור‬ ‫לציית לחוקיה של לשון ימינו‪ ,‬הדורשת התאמה בין השם לתוארו‪ .‬אלכסנדר‬ ‫"צ ּפ ֶֹרן יִ אוּש ָה ַאכְ זָ ר" ("כנרת כנרת")‬ ‫פן יכול היה לומר כי כשטבע את הביטוי ִ‬ ‫נתלה באילנות גדולים‪ .‬ואולם כור מחצבתו הרוסי (שפה שהיידוע נעדר ממנה‬ ‫לחלוטין) יכול ללמד עליו סנגוריה‪ ,‬ומוטב להיתלות בו ולא בצורות משנאיות‬ ‫שאינן ממין העניין‪ .‬דומני כי פן עצמו היה מתייחס בזלזול להנחה כי "ייאוש‬ ‫האכזר" איננו אלא דוגמה נוספת על השפע שמציגה המשנה; בלשונו הציורית‬ ‫הוא היה מודה בוודאי כי טענה כזו – "תמימות היא או איוולת"‪ ,‬ומודה ועוזב‪,‬‬ ‫כידוע לכולנו – ירוחם‪.‬‬ ‫וכשם שחלקי הצירוף השמני צריכים להתאים ביידועם‪ ,‬כך גם חלקיו של‬ ‫צירוף הקניין‪ .‬אבל בשיר שהוזכר קודם לכן‪" ,‬הליכה לקיסריה"‪ ,‬אנו רואים‬ ‫שסנש מתעלמת מהדרישה הזו וגורסת ִ"ר ׁ ְשרו ּׁש ׁ ֶשל ַה ַּמיִ ם"‪ ,‬בניגוד לכל השמות‬ ‫האחרים המופיעים באותה שורה ומיודעים כראוי‪ .‬ואבות ישורון כתב באחד‬ ‫"בכ ַֹח גַ ְעגּ ו ִּעים ׁ ֶש ִּלי‪ֲ ,‬אנִ י ַ ּב ִּמ ׁ ְש ָּפ ָחה" (כל שיריו‪ ,‬כרך ‪ ,4‬עמ' ‪ .)30‬מדוע‬ ‫משיריו‪ְ :‬‬ ‫הושמטה ה"א הידיעה בדוגמאות הללו? אם במקרה הראשון ייתכן שניאלץ‬ ‫לתלות את הקולר בעברית הלא מושלמת של סנש‪ ,‬במקרה השני ברור למדי‬ ‫(‪)5‬‬ ‫שישורון נקט תכסיסים לשוניים למימוש מטרותיו האמנותיות‪.‬‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪277‬‬ ‫בניינים‬ ‫הבניינים בעברית מתחלקים לקבוצות סמנטיות – ישנם בניינים פעילים (קל‪,‬‬ ‫(פעל‪ ,‬הופעל ולעתים גם נפעל)‪ ,‬יש בניינים המבטאים‬ ‫הפעיל) וסבילים ֻ‬ ‫פיעל‪ְ ,‬‬ ‫(פעל והופעל) ובניינים הדדיים או‬ ‫פעולה גורמת (פיעל והפעיל) או נגרמת ֻּ‬ ‫חוזרים (נפעל ובעיקר התפעל)‪.‬‬ ‫הדוברים מקפידים‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬לבחור בבניין המתאים ביותר לרעיון שהם‬ ‫מבקשים להביע‪ ,‬ובעניין זה המשוררים והפזמונאים אינם נפלים‪ .‬אלא שגם‬ ‫כאן ישנם יוצאי דופן‪.‬‬ ‫אמרנו שבניין התפעל הוא בניין הדדי‪/‬חוזר – הוא מלמד על פעולה שאדם‬ ‫עושה ונעשית עליו בעת ובעונה אחת‪ ,‬ולא פעם הפעולה הזו דורשת שני‬ ‫משתתפים לפחות‪ .‬בשירה "חול אפסי" כתבה דליה רביקוביץ‪" :‬וְ ׁשוּב ִח ַ ּב ְקנ ּו‬ ‫זֶ ה ֶאת זֶ ה ְּכ ׁ ָש ָעה‪ ".‬מדוע בחרה בבניין הגורם פיעל ולא בבניין ההדדי התפעל‪,‬‬ ‫ההולם הרבה יותר פעולות מסוג זה? אין ספק שאין כאן "החלקה"‪ ,‬וטיעוניה‬ ‫המוצדקים של רביקוביץ עמה‪ :‬ההימנעות מן הבניין ההדדי משרתת יפה את‬ ‫הקשר הזוגי שניסתה לצייר‪ ,‬קשר המתפורר כמו חול‪ ,‬שאפילו המשיכה הגופנית‬ ‫כבר נעלמה ממנו לבלי שוב‪.‬‬ ‫ובשיר אחר אנו עדים לתהליך הפוך שבו מופיע בניין התפעל במקום שהיינו‬ ‫מצפים בו לבניין פיעל או לבניין הקל‪" :‬היא קינאה ביינו כי שפתו מתנשקת‬ ‫עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש" (אלכסנדר פן‪" ,‬רומנס")‪ .‬מדוע נבחר הבניין‬ ‫ההדדי לתיאור פעולה שמעורב בה שחקן אחד בלבד? והרי נשיקתו של האדם‬ ‫לכוסית מפתיעה די הצורך גם מבלי שנייחס כוונות לכוסית עצמה‪ .‬אך גם כאן‬ ‫אין מקריות‪ ,‬והתיאור הרומנטי של המפגש הפרוזאי בין האדם לכוסית בבית‬ ‫המרזח מלמד על סערת נפשה של המתבוננת בסתר‪ ,‬המקנאת בכוס השיכר על‬ ‫תשומת הלב שהיא זוכה לה בעוד היא‪ ,‬האוהבת החוקית‪ ,‬נותרת זנוחה בצד‪.‬‬ ‫‪278‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫פונטיקה‬ ‫ניקוד‬ ‫אחד התחומים שבהם חריגות הלשון בולטות במיוחד הוא תחום הניקוד‪ ,‬ולו‬ ‫בשל חוסר האחידות המאפיין את הכותבים כאשר הם באים לבחור מבין שתי‬ ‫צורות ניקוד שונות‪.‬‬ ‫לא אחת אנו מגלים את חוסר העקביות הזה בכתיבתו של אותו יוצר עצמו‪ ,‬ואז‬ ‫אין לנו אלא להסיק כי שיקולים ליריים הם שהכתיבו את השוני‪.‬‬ ‫ונמל יבחרו‪ ,‬מן הסתם‪,‬‬ ‫נמל ֵ‬ ‫מרבית הדוברים שיתבקשו לבחור בין הצורות ָ‬ ‫בצורה הראשונה‪ ,‬הרווחת מאוד בדיבור‪ .‬אבל נעמי שמר ידעה בוודאי כי הצורה‬ ‫התקנית היא זו השנייה דווקא‪ ,‬ולכן כאשר תרגמה את שירו של וולט ויטמן‬ ‫כתבה‪ֶ :‬‬ ‫"אל ַה ָ ּנ ֵמל ׁ ְש ֵב ַעת ְק ָרבוֹ ת חוֹ ֶת ֶרת ְס ִפינָ ְת ָך"(‪"( )6‬הו‪ ,‬רב חובל")‪ .‬קשה‬ ‫להאמין ששמר ניהלה בינה לבין עצמה משחק ֶאן־דֶּ ן־דִּ ינוֹ ‪ ,‬ולכן מוזרה עד מאוד‬ ‫"כ ׁ ֶש ַ ּב ָ ּנ ָמל ָק ָהל יִ ְצ ַהל ֲאנִ י‬ ‫בחירתה בצורה השנייה בבית האחרון של אותו שיר‪ְּ :‬‬ ‫ֶא ְצ ַעד ָא ֵבל"‪ .‬אין זאת אלא שהחריזה השפיעה את השפעתה – בבית הראשון‬ ‫התאימה הצורה ֵ‬ ‫בצירה כחריזה לשורה הקודמת‪ )7(,‬ובבית האחרון התאימה‬ ‫הצורה בקמץ‪ ,‬היוצרת חריזה פנימית בתוך השורה עצמה‪ .‬מסתבר שלטובת‬ ‫החריזה הזו הייתה שמר נכונה למחול על ידיעותיה המופלגות בלשון העברית‪,‬‬ ‫וגם חוסר האחידות לא צרם‪ ,‬כנראה‪ ,‬את אוזניה יתר על המידה‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬שמר נתלתה באילנות גדולים כאשר שינתה את ניקודה של המילה לטובת‬ ‫החרוז‪ .‬כבר בשירת ספרד לא התביישו המשוררים לנהוג כך‪ ,‬גם במילים נפוצות‬ ‫ומקובעות מאוד בצורתן‪" :‬ו ְּמקוֹ רוֹ יְ ִהי ָ ּברו ְּך‪ ,‬זְ ַמן ָחיָ יו יְ ִהי ָארו ְּך‪ ,‬וְ ֻשלְ ָחנוֹ יְ ִהי‬ ‫ָערו ְּך‪ ,‬וְ זִ ְבחוֹ ל ֹא יִ ְת ָ ּג ַאל" ("דרור יקרא")‪.‬‬ ‫אחד הסעיפים המרכזיים בתחום הניקוד‪ ,‬לפחות ככל שהדברים אמורים‬ ‫בסטיות מן התקן‪ ,‬הוא נושא צורות ההפסק‪ .‬בלשון המקרא ישנה תופעה‬ ‫עקבית מאוד של שמות ופעלים המופיעים בלב המשפט בצורה קצרה ואילו‬ ‫בסופו‪ ,‬כאשר הם מביאים עמם אתנחתא בקריאה‪ ,‬צורתם ארוכה יותר‪ .‬כך‬ ‫נוכל למצוא את שם העצם עם כינוי הקניין החבור ׁ ִש ְמ ָך בצורתו הארוכה יותר‪:‬‬ ‫"[‪ ]...‬ואברכך ואגדלה ׁ ְש ֶמ ָך" [‪( ]...‬בראשית יב‪ .)2 ,‬הוא איננו מסיים אמנם את‬ ‫המשפט‪ ,‬אך את הרעיון המרכזי שהובע בו הוא חותם ללא ספק‪ ,‬ועל כן אין‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪279‬‬ ‫הוא מופיע בצורת ה"הקשר" הרגילה שלו אלא בצורת ה"הפסק"‪.‬‬ ‫בימינו‪ ,‬קשה למצוא את צורות ההפסק מחוץ לשירה‪ ,‬להוציא דוגמאות מועטות‬ ‫ביותר שהשתרשו בלשון הדיבור בצורת ההפסק שלהן‪ ,‬ושתיים מן הבולטות‬ ‫וש ִבי‪.‬‬ ‫שבהן הן שמות העצם ֶ ּבכִ י ׁ ֶ‬ ‫במקרא השמות האלה מופיעים בהקשר ובהפסק בהתאם למיקומם במשפט‪:‬‬ ‫"כי לֻ ְ ּקח ּו ָבנֶ ָ‬ ‫יך‬ ‫"וַ יַ ֲעשׂ ּו כָ ל ַה ָ ּק ָהל ַה ׁ ּ ָש ִבים ִמן ַה ׁ ּ ְש ִבי ֻסכּ וֹ ת" (נחמיה ח‪ִּ ;)17 ,‬‬ ‫"מנְ ִעי קוֹ לֵ ךְ‬ ‫ַ ּב ׁ ּ ֶש ִבי" (ירמיה מח‪" .)46 ,‬וַ יֵ ְב ְךּ ִחזְ ִק ָ ּיה ּו ְ ּבכִ י גָ דוֹ ל" (ישעיה לח‪ִ ;)3 ,‬‬ ‫ִמ ֶ ּבכִ י" (ירמיה לא‪ .)15 ,‬ואילו היום‪ ,‬קשה למצוא את צורות ההקשר‪ ,‬שנדחו‬ ‫מפני צורות ההפסק ללא קשר למיקום‪ .‬לעתים ניתן לְ ָמ ְצ ָאן בפזמון ואף בלשון‬ ‫הדיבור בסמיכות‪ ,‬ואז הסיבה להופעתן היא הקיצור הנוהג בצורות הסמיכות‬ ‫"ה ֶ ּנ ֶפץ ִ ּב ׁ ְש ִבי ַה ִ ּנ ְצרוֹ ת" (יוסי גמזו‪" ,‬מה שיש‬ ‫ולא מקומו של שם העצם במשפט‪ַ :‬‬ ‫לי לומר לך")‪" ,‬וְ ֵהם בּ וֹ כִ ים ְ ּבכִ י ַּת ְמרו ִּרים" (עלמה זוהר‪" ,‬מסע")‪.‬‬ ‫במקרים אחרים ניתן אמנם למצוא את צורת ההקשר‪" :‬אם היא פתאום תפרוץ‬ ‫בבכי לא מתאפק" (שלמה ארצי‪" ,‬לא עוזב את העיר")‪ ,‬אך ההעדפה הברורה‬ ‫היא לצורת ההפסק‪ ,‬גם באמצעו של המשפט‪ ,‬שם היינו מצפים לצורת הקשר‪:‬‬ ‫"הדֶּ ֶר ְך ִמי יַ ְחסֹם לִ ְפדוּיֵ י‬ ‫"לָ לֶ כֶ ת ׁ ֶש ִבי ַא ֲח ַריִ ְך" (אהוד מנור)‪ )8(,‬וכמובן בסופו‪ַ :‬‬ ‫ׁ ֶש ִבי" (לוין קיפניס‪" ,‬המעפילים")‪ .‬במקרה זה דומה שקיפניס ביקש דווקא את‬ ‫צורת ההפסק‪ ,‬שכן הוא בחר גם עבור המילה המתחרזת צורה דומה‪" :‬רוֹ ֶמזֶ ת‬ ‫לָ נ ּו ֶא ֶרץ ֶצ ִבי‪".‬‬ ‫בשירה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מופיעות שתי הצורות חליפות‪ ,‬אך נראה שאין בהכרעה‬ ‫ביניהן חלק לשיקולים דקדוקיים של מיקום במשפט אלא לשיקולי פרוזודיה‬ ‫בלבד‪ ,‬כפי שניתן ללמוד מן השימוש בשתיהן לסירוגין ביצירותיהם של‬ ‫יה ׁ ֶש ָּל ּה"‬ ‫יס ָ‬ ‫"אז ַה ֶ ּבכִ י רוֹ ֵחץ ֶאת ִר ֶ‬ ‫אותם משוררים עצמם – למשל אלתרמן‪ָ :‬‬ ‫הבכִ י וְ ַה ְ ּצחוֹ ק לְ ַבדָּ ם עוֹ ד יֵ לְ כ ּו ִ ּב ְד ָרכֵ ינ ּו ָה ֵאלּ וּ" ("הם‬ ‫("האם השלישית"); ַ"רק ְ ּ‬ ‫"א ָּתה ָה ִאיש ֲא ׁ ֶשר ׁ ָש ַמע ֶאת ַה ֶ ּבכִ י ַה ִ ּנ ְצ ִחי עוֹ לֶ ה עוֹ לֶ ה‬ ‫לבדם")‪ ,‬או רחל שפירא‪ַ :‬‬ ‫ִמן ַהדְּ ָמ ָמה" ("בעיניים עצומות"); ֵצל ַעל ּ ְפנֵ י ָה ֵעשֵׂ ב‪ּ ְ ,‬בכִ י ַ ּב ִּס ְמ ָטאוֹ ת" ("צל‬ ‫על פני העשב")‪ )9(.‬השימוש בצורת ההפסק במקום שהיינו מצפים בו לצורת‬ ‫"מתו ָּקה ֶח ׁ ְשכַ ת ַה ַ ּייִ ן וְ ַה ֶ ּבכִ י ַמר" (נתן‬ ‫הקשר יכול ללמד על האקראיות בבחירה‪ְ :‬‬ ‫יונתן‪" ,‬ועמוק הים")‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בשימוש בצורת‬ ‫"מ ַ ּגיְ א ָאיֹם ָעלָ ה ָצחוֹ ר ִמ ָּמוֶ ת‬ ‫ההקשר במקום בצורת ההפסק‪ ,‬השגורה יותר‪ִ :‬‬ ‫ו ִּּמ ׁ ְש ִבי" (יחיאל מוהר‪" ,‬יש לי חלום")‪ .‬בכל המקרים הללו המקצב והחריזה‬ ‫לבדם אחראים להכרעה המסוימת‪.‬‬ ‫‪280‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫תחביר‬ ‫מילות יחס‬ ‫התחביר – בעברית כבלשונות אחרות – הוא מענפי הלשון החשופים ביותר‬ ‫לגחמות‪ ,‬ובצד הסדר וההיגיון היוצרים את המבנה הכללי של כל לשון באשר‬ ‫היא ניתן למצוא דוגמאות לדרישות תחביריות הנראות לא יותר משרירות לב‪.‬‬ ‫גם בפזמון ובשירה ניתן למצוא חריגות הנובעות מהכרה לא מושלמת של‬ ‫דרישות העברית המסוימות לצד סטיות מן התחביר האוניברסלי‪ ,‬שלא היו‬ ‫זוכות לאישורה של שום שפה מבלי שיובאו בחשבון הנסיבות השיריות‬ ‫הענייניות שהולידו אותן‪.‬‬ ‫אלכסנדר פן‪ ,‬שהיכרותו המעט מוגבלת עם העברית כבר נידונה לעיל‪ ,‬מציג‬ ‫"כי ָהיָ ה לִ י ָ ּברוּר ְּכמוֹ ׁ ְש ַתיִ ם ו ׁ ְּש ַתיִ ם‪ ".‬ושוב‪ ,‬אל לנו‬ ‫אותה שוב בשירו "וידוי"‪ִּ :‬‬ ‫להתפלא על החריגה מן הצורה התקנית והמקובלת – שתיים ועוד שתיים‪ .‬ישנן‬ ‫שפות שבהן הצירוף החשבוני מבוטא באמצעות מילת (או מילית) החיבור‪ ,‬והן‬ ‫אינן נדרשות למילת ההוספה (כבעברית ובאנגלית)‪ .‬מכאן‪ ,‬שפן לא יכול היה‬ ‫לדעת כי שגה‪.‬‬ ‫אך במקרים אחרים קשה להשלים עם טעויות מסוג זה‪ .‬אהוד מנור הרי העיד‬ ‫על עצמו באחד מפזמוניו כי הוא "יליד הארץ"‪ ,‬וככזה ניתן היה לצפות שיכיר‬ ‫את העובדה הפשוטה שמילת היחס "בין" בתוספת למ"ד בתחילתה יכולה לבוא‬ ‫אך ורק כהמשכו של צירוף יחס הפותח במילה "בין" (בין א' לבין ב')‪ .‬כיצד ניתן‬ ‫"עת ַה ּ ֶש ֶמ ׁש ׁ ָש ְק ָעה ל ֹא ָרחוֹ ק ֵמ ַח ְד ֵר ְך‪ ,‬לְ ֵבין ַה ַּמ ְרזֵ ב‬ ‫להסביר‪ ,‬אם כן‪ ,‬את השורה ֵ‬ ‫וְ ַה ְ ּברוֹ ׁש" ("הבתים שנגמרו ליד הים")? קשה להאמין כי מנור לא ידע שיש לומר‬ ‫בין המרזב לבין‪/‬ו הברוש‪ ,‬וגם האפשרות שהמשקל דחק אותו לפינה תמוהה‬ ‫לנוכח העובדה כי מדובר בפזמון‪ ,‬ובלי קושי ניתן היה להתאימו לדרישותיה של‬ ‫השפה‪ .‬אפשר שיש כאן ניסיון להביע את הכיווניות שבציור השקיעה – השמש‬ ‫שוקעת אל המקום שבין המרזב והברוש – באמצעות הצירוף אל בין‪ ,‬המופיע‬ ‫במקרא במשמעות דומה‪" :‬וַ ִ ּי ֵּתן ַצ ַּמ ְר ּתוֹ ֶאל ֵ ּבין ֲעבוֹ ִתים" (יחזקאל לא‪ .)10 ,‬אלא‬ ‫שמנור משנה את הצירוף המקראי כאשר הוא מחליף את המילית אל באות‬ ‫למ"ד‪ ,‬ובכך הוא מערבב בין ההדדיות המובעת בדרך כלל באמצעות המילה‬ ‫"לבין" לכיווניות שביקש‪ ,‬כנראה‪ ,‬להביע והייתה מוצאת את ביטויה המוצלח‬ ‫באמצעות הצירוף "אל בין"‪.‬‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪281‬‬ ‫ואם במקרה זה כוונתו המקורית של מנור עשויה להיות מובנת‪ ,‬במקרה אחר‬ ‫"אי ׁ ָשם ַה ְר ֵחק ֵ ּבין ֶה ָה ִרים רוֹ ֶעה וְ רוֹ ָעה לְ ֵבין‬ ‫הדברים קשים הרבה יותר לעיכול‪ֵ :‬‬ ‫ורועה")‪ .‬קשה‬ ‫ָ‬ ‫"רועה‬ ‫ֶ‬ ‫יחים" (מתתיהו שלם‪,‬‬ ‫ֲע ָד ִרים [‪ֵ ]...‬אי ׁ ָשם ַ ּבח ֶֹר ׁש לְ ֵבין ַה ּ ִׂש ִ‬ ‫והרועה שרויים במקומם ואינם‬ ‫ָ‬ ‫הרועה‬ ‫ֶ‬ ‫להבין מה הנחה את שלם בבחירתו‪ ,‬שהרי‬ ‫מבקשים להגיע אל בין העדרים והשיחים או לכל מקום אחר‪ .‬לכן גם לו דבק‬ ‫שלם בביטוי המקראי "אל בין" קשה היה להבין את השימוש שהוא עושה בו‬ ‫בהקשר זה‪.‬‬ ‫שגיאה אחרת רווחת מאוד בשירה העברית החדשה היא שינוי הצירופים זה לזה‪/‬‬ ‫בזה‪/‬עם זה בניסיון להתאימם לנוכחותם של שני גיבורים שמינם שונה‪ .‬השינוי‬ ‫הזה מופיע פעמיים בשיר אחד של דוד אבידן‪" :‬וְ ֵהם עוֹ ְב ִרים ֵמ ֵח ֶדר לְ ֵח ֶדר וְ ל ֹא‬ ‫ִמ ְס ַּתדְּ ִרים ‪ /‬ל ֹא ִעם ַע ְצ ָמם וְ ל ֹא זֶ ה ִעם זוֹ וְ ל ֹא ִעם ֲא ֵח ִרים ‪ֲ /‬א ָבל ֵהם ֻח ְ ּבר ּו זֶ ה לָ זוֹ‬ ‫ו ֵּמ ָאז ֵהם ְמ ֻח ָ ּב ִרים" ("הרי את מותרת")‪ ,‬וכן בשניים משיריה של רחל שפירא‪" :‬זֶ ה‬ ‫"כ ִאלּ ּו זֶ ה לָ זוֹ ֲאנָ ְחנ ּו ֲע ֵר ִבים" ("תאורת חצר")‪ )10(.‬אך אין לו‬ ‫ָ ּבזוֹ נַ ִ ּביט" ("נחמה")‪ְּ ,‬‬ ‫כל בסיס וגם לא היגיון רב‪ ,‬שהרי אם אין הם מסתדרים זה עם זו‪ ,‬משמע שרק‬ ‫הוא אינו מסתדר אתה‪ ,‬ואם הוא מחובר אליה – הייתכן שהיא לא תהיה מחוברת‬ ‫אליו? באופן דומה‪ ,‬כאשר שניים ערבים זה לזו הרי שהוא ערב לה מבלי שהיא‬ ‫תהיה ערבה לו‪ ,‬ואין כאן כדאיות רבה‪ ,‬לא מוסרית וגם לא כלכלית‪.‬‬ ‫זמנים‬ ‫ישנם מקרים שבהם החריגה נוגדת את הגיונה התחבירי של הלשון באשר היא‪,‬‬ ‫ואז סביר להניח שהיגיון אחר עומד בבסיסה‪ .‬כשדליה רביקוביץ כותבת בשירה‬ ‫"הם ָא ְמר ּו לוֹ ‪'ַ :‬ר ַּמאי' וְ ָק ְרא ּו לוֹ ‪'ַ :‬ש ְק ָרן' ‪ /‬וְ ִצ ּווּ‪'ֶ ׁ :‬ש ִּמ ָ ּיד ִּת ְס ַּת ֵּלק'‪ ",‬היא‬ ‫"איתן" ֵ‬ ‫"חוטאת" לאבחנה הנדרשת בין ציווי לעתיד‪ .‬הטקסט המופיע במירכאות אמור‬ ‫להיות תוכנו של הציווי‪ ,‬ואנו מצפים שיבוטא כראוי לו‪ ,‬בעזרת פועל הגזור‬ ‫בצורת ציווי‪' :‬הסתלק מיד'‪ ,‬אלא שלשון הילדים בשיר משפיעה גם על סגנון‬ ‫הכתיבה‪ ,‬המבקש להיות יַ לְ דִּ י ובוחר בצורה המשמשת דרך קבע בפיהם של‬ ‫ילדים כציווי – צורת העתיד‪ .‬ועם זאת‪ ,‬החריגה הזו מן התקן אינה מותירה את‬ ‫רביקוביץ אדישה‪ .‬כדי להבהיר כי אין מדובר פה בעתיד אלא בציווי דווקא‪ ,‬היא‬ ‫נוקטת תוספת מיוחדת האופיינית אף היא לדיבורם של ילדים – האות שי"ן‬ ‫אינה מופיעה כאן במשמעותה הרגילה‪ ,‬כפותחת פסוקית מושא ישיר (ציוו עליו‬ ‫שמיד יסתלק) אלא כסמן ההופך משפטים אינדיקטיביים (חיווי) למשפטים‬ ‫‪282‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫מודליים (איווי)‪ ,‬כבביטויי הסלנג "וְ ׁ ֶש ִּת ְת ַ ּב ֵ ּי ׁש לְ ָך" (דן פגיס‪" ,‬תרגילים בעברית‬ ‫"ש ִ ּי ַ ּקח אוֹ תוֹ ָהרו ַּח לְ כָ ל ַהרוּחוֹ ת" (אבי קורן‪" ,‬רוח שטות") ודומיהם‪.‬‬ ‫שימושית")‪ֶ ׁ ,‬‬ ‫במקרה זה‪ ,‬אותו סמן נושא בחובו‪ ,‬יחד עם מילת הזירוז "מיד"‪ ,‬תביעה המבקשת‬ ‫להמריץ את המצוּוה ולהבהיר לו כי לא תהיה כל התפשרות‪.‬‬ ‫תארים‬ ‫דרך המלך של הלשון העברית בשימוש בתואר השם היא איחורו לשם שהוא‬ ‫מתאר‪ .‬ויש בכך היגיון‪ ,‬שהרי הסקרנות הטבעית שלנו מבקשת לדעת מהו‬ ‫הנושא שמדובר בו לפני שנתפנה לשמוע פרטים עליו‪ .‬אולם ישנו מקרה‬ ‫שבו התארים חורגים מן הנוהג המקובל וקודמים לשם המתואר‪ .‬תארים‬ ‫אלה מציבים את השם בנקודה כלשהי על גבי ְס ָקלָ ה‪ ,‬לרוב בראשיתה או‬ ‫בסופה‪" :‬אחרון המוהיקנים"‪" ,‬אחרון גיבורי הפעולה" וכיוצא באלה‪ .‬בדרך כלל‪,‬‬ ‫לבחירה בהקדמת התואר יש משמעות סמנטית – היא משנה את המשמעות‬ ‫הסוציולוגית‪-‬אנתרופולוגית למשמעות ערכית‪ :‬אין מדובר כאן במוהיקני‬ ‫האחרון שנותר עלי אדמות אלא באדם האחרון הראוי להיקרא מוהיקני‪.‬‬ ‫"א ְחרוֹ ן ָּפנָ סוֹ " ("קצת עיצבון ערבה")‪ .‬הבחירה‬ ‫גם נתן יונתן בחר בצורה כזו‪ַ :‬‬ ‫כשלעצמה מובנת – הפנס האחרון שנותר דולק הוא שומר הגחלת‪ ,‬אלא‬ ‫שהשורה של יונתן מציגה שגיאה מפתיעה‪ :‬מאחר שהשם ממוקם בין שמות‬ ‫אחרים דומים לו הוא חייב להופיע בצורת הרבים שלו – אחרון פנסיו של שומר‬ ‫(‪)11‬‬ ‫המסילה‪ .‬מדוע אם כן בחר יונתן בצורת היחיד? נראה כי החרוז השפיע עליו‪,‬‬ ‫אבל גם אם נתעלם מאיכותו המפוקפקת של החרוז ש"כפה" עליו צורה מוזרה‬ ‫כזו‪ ,‬אין ספק שבבחירתו זו שיבש יונתן לא רק את העברית התקנית; הוא פגם‬ ‫גם ברעיון השירי שניסה להביע; במקום לשמר אותה משמעות ערכית – הפנס‬ ‫האחרון המאיר בכוחו הדל את התחנה – הוא הפך את השורה לשעשוע נטול‬ ‫חן‪ ,‬שכן היפוך הסדר לא הותיר באותה שורה לירית דבר זולת הצטעצעות‬ ‫לשונית מתיפייפת‪.‬‬ ‫וב"שיר לאנשים הבודדים" של אפרים רימון מופיע שיבוש דומה‪" :‬את אחרון‬ ‫חיוכה ִאתה היא לקחה‪ ".‬גם כאן לא היה כל קושי להכניס את הצורה הנכונה‪:‬‬ ‫חיוכיה – אדרבה‪ ,‬היא משתלבת יפה בלחן; טוב הרבה יותר מצורת היחיד‪.‬‬ ‫וגם כאן‪ ,‬התוקף הרב שהיה טמון בעצם הסתלקותו של החיוך האחד‪ ,‬היחיד‬ ‫והאחרון‪ ,‬שישמר משהו מן האהובה‪ ,‬מתפוגג נוכח הטעות המיותרת‪.‬‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪283‬‬ ‫משפטים אסינדטיים‬ ‫ישנה אות אחת‪ ,‬קטנה ותמימה לכאורה‪ ,‬הסובלת במיוחד דווקא כאשר היא‬ ‫חודרת למחוזותיה של הלשון הגבוהה‪ ,‬והיא שי"ן הזיקה‪ .‬הרגל מקובל בפרוזה‬ ‫ובעיקר בשירה הוא השימוש במשפטים אסינדטיים‪ ,‬המצרפים את שני חלקי‬ ‫המשפט – העיקרי והטפל – ללא שום קישור חיצוני‪ .‬זוהי דרך המלך בערבית‬ ‫כאשר מדובר במשפטים מיודעים‪ ,‬וכמוה נהגה גם שירת ספרד‪ ,‬שמטבע הדברים‬ ‫הושפעה מאוד מן הלשון השלטת בחצי האי האיברי‪ ,‬באותה עת‪ .‬המשפטים‬ ‫האסינדטיים התקבעו בתודעה הישראלית כמלמדים על לשון גבוהה ותקנית‬ ‫יותר‪ ,‬וכך כתב אורלנד‪" :‬בּ וֹ ִאי נֵ ֵצא ּשוּב לַ חוּצוֹ ת אוֹ ָתם ָהלַ כְ נוּ" ("אני נושא‬ ‫עמי")‪ .‬בפזמונאות החדשה זהו אחד התכסיסים המקובלים להגבהת השפה‪:‬‬ ‫"איפֹה ַה ָ ּי ִמים ֲהכִ י טוֹ ִבים ָ ּב ֶהם ָצ ַח ְקנ ּו ָּכל ַה ְ ּז ַמן" ("איפה הימים"‪ ,‬נאור אורמיה)‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫אך להשמטות מסוג זה אין הצדקה – השי"ן איננה קישור שראוי לוותר עליו‪,‬‬ ‫"ה ֶּכ ֶבשׂ ׁ ֶש ִא ּתוֹ ֲאנִ י נִ ְרדָּ ם"‬ ‫כפי שהבינו יפה חלק מן המשוררים והפזמונאים‪ַ :‬‬ ‫("הכבש השישה־עשר"‪ ,‬יהונתן גפן)‪ָּ ,‬כל ֶא ָחד‪ ,‬יֵ ׁש לוֹ ֲחלוֹ ם ׁ ֶשבּ וֹ הוּא ָהיָ ה רוֹ ֶצה‬ ‫לַ ַ ּג ַעת" ("כל החלומות"‪ ,‬אריק לביא)(‪ .)12‬ולמען האמת‪ ,‬גם הסדר התחבירי‬ ‫שהתהפך ראוי שיושב על כנו ויפריד את אות הזיקה שבין שני חלקי המשפט‬ ‫ממילת היחס‪ ,‬הבאה בסוף החלק הטפל‪" ,‬לְ יַ ד ַה ַ ּביִ ת ׁ ֶש ַ ּג ְר ִּתי בּ וֹ " (שלמה ארצי)‪.‬‬ ‫במקרה של פעלים המבקשים השלמה של מושא ישיר השי"ן נחוצה במיוחד‬ ‫שכן היא הקישור היחיד בין שני חלקי המשפט‪ ,‬ללא כל מילת יחס בצדה‪" :‬יֵ ׁש‬ ‫יתי לוֹ ַמר […] ֲחלוֹ מוֹ ת ׁ ָש ָחלַ ְמ ִּתי" ("דברים שרציתי לומר"‪ ,‬יהודה‬ ‫דְּ ָב ִרים ׁ ֶש ָר ִצ ִ‬ ‫"את נוֹ ף ָה ֶאלֶ ם ׁ ֶש ֲחלַ ְמנ ּו ַאז‬ ‫פוליקר)‪ ,‬וגם אצל אורלנד‪ ,‬באותו שיר ממש‪ֶ :‬‬ ‫ה"ש" ב"אשר"‪" :‬אוּלַ י נִ ְפג ֹּׁש עוֹ ד‬ ‫ִמ ּ ַפ ַחד‪ ".‬אם רוצים להגביה אפשר להמיר את ֶ‬ ‫ַ ּב ָּפנִ ים ֲא ׁ ֶשר ׁ ָשכַ ְחנוּ" (שם)‪ .‬ולמה לא הוכנסה אותה "אשר" גם לשורה הקודמת?‬ ‫סלנג‬ ‫השימוש העברי בעגה חורג‪ ,‬לא אחת‪ ,‬גם לתחום הסמנטיקה‪ ,‬שכן הוא שואב‬ ‫מילים מלשונות זרות כמו הערבית והיידיש‪ .‬אך לעתים קרובות‪ ,‬אין מדובר‬ ‫בבחירות סמנטיות בלתי צפויות אלא בסגנון תחבירי יוצא דופן‪.‬‬ ‫השימוש בתחביר שעיקרו סלנג החל עוד בשנות ה־‪ ,50‬אך אפיין אז את הפזמון‬ ‫בלבד‪ .‬חיים חפר ונתן אלתרמן לא היססו לשלב בפזמוניהם שורות שתחבירן‬ ‫‪284‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫עגתי‪ ,‬מן הסתם מתוך ניסיון ליצור תחביר ההולם יותר את ההתרחשויות‬ ‫״אכֵ ן ַה ַ ּבת ל ֹא ֵּת ֵצא ְּכ ָבר ִעם בּ וֹ ֶר ְך״;‬ ‫״ש ַמע‪ ,‬עוֹ ד ְמ ַעט נִ ׁ ְש ַּת ֵ ּג ַע״; ָ‬ ‫היומיומיות‪ְ ׁ :‬‬ ‫ֹאמר לִ י ֵאיךְ‬ ‫״כמוֹ ׁ ֶשהוּא ָרזֶ ה ֶא ְצלוֹ יָ ַדיִ ם ֲחזָ קוֹ ת״ (חפר‪ ,‬״ערב במסחה״); ״וְ ׁ ֶש ּת ַ‬ ‫ְּ‬ ‫ָ‬ ‫״מ ָחר ִאם ל ֹא ֶא ְהיֶ ה כּ וֹ ֶע ֶסת״‬ ‫״פֹה ּתוֹ ְפ ִסים ָּת ִמיד נַ ֶ ּזלֶ ת ִמן ַה ַּטל״; ָ‬ ‫לִ ְ ּבך ֵאלַ י ָמלֵ א״; ּ‬ ‫(אלתרמן‪ ,‬״רינה״)‪ .‬אך גם בפזמונים אלה נפוץ יותר השימוש במילות סלנג‪:‬‬ ‫״אם לְ קוֹ ָר ִקין ֵאין ִפינַ נְ ִסים ‪ /‬לָ ָּמה זֶ ה יָ ִביא ָּכל יוֹ ם לְ ֶהנְ יָ ה שַׂ ק ָמ ָראנְ ִסים ‪/‬‬ ‫ִ‬ ‫״אנִ י‬ ‫אוֹ לַ י לַ ֶ ּג ֶבר יֵ ׁש ֵאיזֶ ה ׁ ָשנְ ִסים ‪ָּ /‬כך לְ ַפ ֵּת ַח רוֹ ָמנְ ִסים״ (״ערב במסחה״); ֲ‬ ‫ֵמ ִא ָּמא׳לֶ ה ׁ ָש ַמ ְע ִּתי״ [‪ ]...‬״נֵ לֵ ְך יוֹ ם יוֹ ם לַ ִּסינֶ ָמה [‪ ]...‬נִ ׁ ְש ֶתה ָ ּגזוֹ זִ ים וְ ַת ָּס ִסים ‪/‬‬ ‫נִ ְרקֹד ְ ּב ָ ּג׳אזִ ים״ (״רינה״)‪ .‬פנייה זו אל השפות הזרות נועדה‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬למלא‬ ‫מחסורים סמנטיים בעברית המתחדשת‪.‬‬ ‫חלוצת השימוש הסיטוני בסלנג בשירה העברית הייתה יונה וולך‪ .‬לשון העגה‬ ‫אצלה נועדה לפרוץ את גבולותיו של התקן הלשוני והספרותי וכך להפוך את‬ ‫השיר לאותנטי ֵוראלי יותר‪ :‬״חוֹ ק זֶ ה חוֹ ק ‪ /‬נוּ‪ַ ,‬מה יֵ ׁש ּפֹה לְ ַד ֵ ּבר״ (״אהבתי‬ ‫המתה״)‪ ,‬״זֶ ה ָהיָ ה ֶא ְצלִ י ַב ָ ּי ַדיִ ם ‪ /‬וְ ל ֹא יָ כָ לְ ִּתי לַ ֲעשׂ וֹ ת ִעם זֶ ה ְּכלוּם״ (״לא יכולתי‬ ‫ישה ּו יוֹ ֵד ַע ַעל זֶ ה״‬ ‫לעשות כלום״); ״רוֹ ְמזִ ים לָ נ ּו ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ֶס ְקס ַא ֵחר ‪ /‬טוֹ ב ׁ ֶש ִּמ ׁ ֶ‬ ‫״אז לַ ָּמה‬ ‫(״שיר קדמשנתי״)‪ .‬בעקבות וולך הלכו משוררים ״צעירים״ נוספים‪ָ :‬‬ ‫״אם ָּככָ ה ָאז ֵאיפֹה ִא ָּמא ׁ ֶש ִּלי״ (דוד אבידן‪ ,‬״דיון דחוף״)‪.‬‬ ‫לָ נ ּו ָּכל ַה ִענְ יָ ן ַה ֶ ּזה״; ִ‬ ‫״כ ָּמה זְ ָמן‬ ‫ובעקבות התקדימים נפרץ הסכר גם אצל משוררים ותיקים יותר‪ַּ :‬‬ ‫ׁשוֹ ְקלִ ים ְת ַ׳ע ְצ ָמם ַמיִ ם״ (אבות ישורון‪ ,‬״כמה זה שוקל״)‪.‬‬ ‫סמנטיקה‬ ‫ֶהלְ ֵח ִמים‬ ‫ההלְ ֵחם – חיבורן של שתי מילים לכדי יחידה סמנטית אחת – הוא תופעה‬ ‫ֶ‬ ‫למדי בשירה החדשה‪ ,‬משנות ה־‪ 70‬ואילך‪ :‬״לָ לֶ כֶ ת ַמ ֲע ָר ָבה לִ ְמקוֹ ם‬ ‫ַ‬ ‫שכיחה‬ ‫שו ְּמ ִאיש [‪ ]...‬לְ ָמקוֹ ם ֵאינְ ִאיש ׁ ָשם ֵאין ׁשו ְּמ ִא ׁיש ִא ׁיש״ (חוה פנחס־כהן‪ ,‬כל‬ ‫השירים‪ ,‬עמ׳ ‪ )157‬וגם ״שיר קדמשנתי״ של וולך‪ ,‬שראינו קודם‪.‬‬ ‫ההלְ ֵחם לחדש ולהפתיע ולחרוג מן השגרה‪ ,‬וככזה גם ה״טהרנים״‬ ‫מטרתו של ֶ‬ ‫יכולים להסכין עמו‪ .‬לא זה המצב כאשר הוא הופך הרגל ושוטף את מכלול‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪285‬‬ ‫״כ ׁ ִשיר‬ ‫יצירתו של המשורר‪ .‬דוד אבידן עשה את ההלחם לתו היכר של שירתו‪ְּ :‬‬ ‫ֹאשיר ‪ /‬וְ ַעכְ ׁ ָשו ִּת ְק ְ ּבע ּו ֵמ ָח ָד ׁש ַמ ֶ ּז ׁ ִשיר״ (״תרומה צנועה לתאוריה של‬ ‫אוֹ ְּכל ׁ ִ‬ ‫ְ‬ ‫הפואטיקה״); ״ק ֶֹדם ָּכל‪ְּ ,‬כ ָת ִמיד‪ַ ,‬ר ְבנֶ כֶ ר ‪ /‬וְ ַרק ַא ַחר ָּכך‪ִ ,‬א ְמ ִ ּבכְ לָ ל‪ַ ,‬ר ְב ֶמכֶ ר״‬ ‫״א ַד ִּמ ָּלה״‪ .‬לטעמי השפע הזה שמור לאבידן לרעתו‪ ,‬כי תחת עטו‬ ‫(״מזוזה״); ָ‬ ‫ההלְ ֵחם‪ ,‬יחד עם מקוריותו‪ ,‬גם את כוחו להפתיע ולהעלות את השירה‬ ‫איבד ֶ‬ ‫לפסגות חדשות‪.‬‬ ‫מחידושי פרויד ותופעת הנאולוגיזמים‬ ‫בעברית בת זמננו אפשר למצוא רעיונות חדשים שמקורם בטעויות פונטיות‪.‬‬ ‫בחורה שלמדה אתי פעם בקורס על כתיבת ספרי ילדים רצתה להעיר הערה‬ ‫דעתנית על הזאב המבקש לבלוע את כיפה אדומה‪ ,‬אך הלמ״ד והעי״ן התחלפו‬ ‫בפיה מבלי משים‪ .‬העובדה שהדיון כולו עסק בהקשרים הארוטיים של סיפורי‬ ‫האחים גרים עוררה פרצי צחוק בקרב השומעים‪ .‬אבל לא נראה שפרויד היה‬ ‫מגלה עניין רב בגרסתה העדכנית של ילדה צעירה אחת לשיר החנוכה ״מי‬ ‫ימלל״‪ :‬״הן בכל דור יקום הגיבור בועל העם״‪...‬‬ ‫יחד עם זאת‪ ,‬רוב ה״טעויות״ הפונטיות החדשות מכוונת בעליל‪ ,‬והן מחדשות‬ ‫את פניה של העברית ומעשירות אותה‪ ,‬שהרי כשפה בת מאה שנים בלבד היא‬ ‫סובלת עדיין מדלות החומר‪ ,‬אם גם לא מדלות הרוח‪ .‬בעבר היו כל המחדשים‬ ‫כמעט סופרים או אנשי עט‪ ,‬וחידושיו האונומטופאיים של ביאליק ִ ּברבור‬ ‫ורשרוש הם רק שתי דוגמאות לשפע‪.‬‬ ‫היום התקשורת היא הגורם המרכזי האחראי להקנייתם של החידושים לדוברי‬ ‫העברית‪ .‬כך חדרו ללשוננו המדרוג (רייטינג) והשדרוג (אפגריידינג) וכן המהפך‬ ‫של חיים יבין‪.‬‬ ‫מובן שגם לפשוטי העם‪ ,‬ובמיוחד לצעירים שבהם‪ ,‬יש חלק חשוב בתהליך‬ ‫החידוש‪ .‬כאן אסתפק בשתי דוגמאות מייצגות מן הבית‪ .‬באחד הימים הגיעה‬ ‫אליי בתי בת השלוש וחצי‪ ,‬הושיטה את רגלה וביקשה‪ :‬״תשרוולי לי את‬ ‫המכנסיים; הם לא משורוולים‪.‬״ ואחיה הצעיר‪ ,‬בהיותו בן חמש לערך‪ ,‬גזר‬ ‫חודש חדש בלוח העברי‪ :‬חשוו(ב)ט‪.‬‬ ‫יחד עם זאת‪ ,‬גם היום אפשר למצוא דוגמאות רבות לחידושים אצל הסופרים‬ ‫והמשוררים‪ ,‬ואפילו אצל הפזמונאים‪ .‬יורם טהרלב יצר בדרך המצלול את‬ ‫־מ ׁיש״ (״מישמיש״)‪ ,‬ואברהם חלפי‬ ‫ו״ע ֶסק ִ ּב ׁיש ִ‬ ‫־מ ׁיש״ ֵ‬ ‫יצ ִ‬ ‫הצירופים ״כּ וֹ ס ׁ ֶשל ִמ ְ‬ ‫‪286‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫הציע ״בּ וֹ ִאי ִא ׁ ּ ָשה ְ ּביוֹ ם זֶ ה ֱאוִ ילִ י לַ ֲארו ַּחת ַצ ֲע ַריִ ם״ (״צער לך״)‪ ,‬שהרי אם ברווז‬ ‫ועוד ברווז הם ברווזיים כי אז צער (לך) ועוד צער (לי) הם בדין צעריים‪.‬‬ ‫להגנתו של חלפי ייחלצו צורות ותיקות יותר של נתן אלתרמן‪ ,‬שגם הוא לא‬ ‫היסס להכפיל מילה המוכרת בצורת היחיד בלבד וליצור צורת זוגי חדשה‪:‬‬ ‫״לְ ָך ַה ּיוֹ ם ֵעינַ י ּ ְפקוּחוֹ ת כּ ִפ ְתא ַֹמיִ ם״ (״איגרת״)‪ .‬ומשה בן שאול ואלי בכר החרו‬ ‫ית ְ ּבתוֹ ְך דָּ ִמי ׁ ְשנֵ י ִפ ְתא ַֹמיִ ם״ (ׁׁ״הנעורים האבודים״)‪ .‬ואם‬ ‫״היִ ְ‬ ‫החזיקו אחריו‪ָ :‬‬ ‫במילה מופשטת‪ ,‬שבה אין צורת רבים‪ ,‬אלתרמן לא התלבט‪ ,‬על אחת כמה‬ ‫במילה מוחשית‪ ,‬שהפכה תחת קולמוסו לצורת זוגי חדשה‪ :‬״תניני גם אני‬ ‫ריסיים להגיף״ (״אתך בלעדייך״)‪.‬‬ ‫לא קלה הדרך‬ ‫ימיה של הליצנציה פואטיקה ארוכים‪ .‬גם בעברית ניתן למצוא לה הדים כבר‬ ‫בספר הרקמה של יונה אבן ג׳נאח‪ .‬אבל ראוי להדגיש‪ :‬טובי המשוררים לא‬ ‫ביקשו מעולם להיתלות באותו אישור בלתי כתוב להצדקת סטיות מן התקן‬ ‫שאין מאחוריהן סיבה מוצדקת‪ ,‬ובוודאי שלא להכשרת שרצים‪.‬‬ ‫לעתים קרובות‪ ,‬מתקשה הקורא בשיר לקבוע בוודאות אם חריגת הלשון‬ ‫שגילה בו מקורה בכורח פואטי‪ ,‬או שמא היא תולדה של חוסר שליטה מלאה‬ ‫בלשון או של רשלנות לרגע שגרמו למשורר לשגות‪ ,‬שלא בטובתו‪ .‬כאשר‬ ‫הסיבה לשינוי אינה גלויה לעין כל אנו נוטים להגדירו כשגיאה‪ ,‬ומשעשינו זאת‬ ‫מובן שקרנו של המשורר יורדת בעינינו‪ ,‬ולו במעט‪.‬‬ ‫מוני אמריליו‪ ,‬מבכירי מלחיניו של שיר הזמר העברי‪ ,‬סיפר פעם בתכנית‬ ‫טלוויזיה שהשתתף בה כי כאשר עלה ארצה מיוגוסלביה גזר על עצמו שתיקה‬ ‫ארוכה והמתין בסבלנות עד שירכוש ידיעה מספקת בלשונה של הארץ שבא‬ ‫אליה קודם שהעז ליטול לידיו את שיריה ופזמוניה להלחנה‪ .‬ואם את המלחין‬ ‫הדברים מחייבים – קל וחומר את המשורר‪ .‬כנושאי דגלה של הלשון‪ ,‬אנו‬ ‫מצפים מהמשוררים שיפגינו שליטה בשפה שהם כותבים בה‪ ,‬לפחות במידה‬ ‫כזו שתחסוך מהם ומקוראיהם שגגות‪.‬‬ ‫חירותו של המשורר לחרוג מן התקן ולשנותו למען תביעותיה של הליריקה‬ ‫היא זכות בעלת חשיבות שקשה לתארה‪ ,‬אך חשובה לא פחות התביעה‬ ‫על "ליצנציה פואטיקה" ושגיאים אחרים‬ ‫‪287‬‬ ‫המונחת לפתחם של המשוררים להכיר בעדינותה וברגישותה של החירות‬ ‫שניתנה בידיהם ולהימנע מלנצלה כקרדום לחפור בו‪ .‬כל עוד הם סבורים‬ ‫בררה אלא ״לסטות מדרך הישר״ כדי‬ ‫באמת ובתמים כי לא נותרה להם כל ֵ‬ ‫להיטיב עם שירם – שומה עליהם לחפש לעצמם נתיב חליפי במצפון נקי ובלב‬ ‫שלם‪ .‬אולם ראוי שיעשו זאת אך ורק כאשר הדבר מתבקש ביותר‪ ,‬ותמיד בדעה‬ ‫צלולה ובהכרה מלאה – לא כמפלט לילה מזמין במיוחד המונע את הצורך‬ ‫המעיק להתמודד עם מעקשיה של הדרך‪.‬‬ ‫הערות‪:‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫״א ָבל ֲאנָ ְחנ ּו מוּל ַה ׁ ּ ֶש ַפע ‪ָּ /‬כאן יְ ֵח ִפים ְּכ ַסנְ דְּ לָ ִרים‪.‬״‬ ‫ֲ‬ ‫ּ‬ ‫ּ‬ ‫ֹאמר ּו לֵ אמֹר״ (שמות טו‪ ;)1 ,‬״וַ ָּת ׁ ַשר‬ ‫״אז יָ ׁ ִשיר מ ׁ ֶֹשה ו ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל ֶאת ַה ׁ ּ ִש ָירה ַהזֹאת לַ ה׳ וַ י ְ‬ ‫ָ‬ ‫דְּ בוֹ ָרה ו ָּב ָרק ֶ ּבן ֲא ִבינ ַֹעם ַ ּביּוֹ ם ַההוּא לֵ אמֹר״ (שופטים ה‪.)1 ,‬‬ ‫כבר הפסוק הראשון בתנ״ך יוצר בלבול בין יחיד לרבים הקשור באל‪ ,‬שהרי המילה‬ ‫אלוהים גזורה בלשון רבים‪ ,‬כפי שאנו למדים מן הסיומת שלה וכן מן הביטוי אלוהים‬ ‫חיים‪ ,‬ואולם כל ההתייחסויות לאלוהים הן בלשון יחיד‪ :‬״בראשית ברא אלוהים‪,‬״ ״אנכי‬ ‫ה׳ אלהיך״‪...‬‬ ‫נחלק נא את האושר ‪ /‬לפי הצדק והיושר ‪ /‬ביום ראשון יהא אצלך ‪ /‬אליי יבוא ביום‬ ‫שני ‪ /‬אלייך בשלישי ילך ‪ /‬ברביעי יאהב אני [‪ ]...‬בחמישי לבך יצהל ‪ /‬ולבבי ביום שישי‬ ‫‪ /‬בשבתות נפיל גורל – אולי אישך? אולי אישי?‬ ‫ואפשר שהדברים שלהלן יבהירו את הנקודה‪ ,‬בסיוע ציטוט מפיו של ישורון עצמו‪,‬‬ ‫ה״חוטא״ באותה השמטה ממש‪ :‬״השיבושים הלשוניים שלו אינם נובעים רק מתוך סוג‬ ‫של ריאליזם‪ ,‬אותנטיות‪ ,‬פנייה לרובדי שפה שנחשבו בלתי פואטיים (כמו אצל וולך)‪.‬‬ ‫הם נובעים מעמדה אסתטית שאינה מייצגת מציאות לשונית נתונה אלא את השבירה‬ ‫האישית היצירתית של השפה‪‘ :‬לשון לסופר כצעצוע לילד‪ .‬לשון ביד היוצר – הוא לא‬ ‫מרגיש בה עד שלא שובר אותה‪ .‬וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של‬ ‫לשון‪ ,‬השפה שהיא שלו׳ (״השבר הסורי אפריקני״‪ ,‬כרך ב׳‪ ,‬עמ׳ ‪ .)128‬אולם פרט להנמקה‬ ‫האסתטית שישורון מזכיר‪ ,‬ברור ששבירת השפה אנלוגית לשבר הביוגרפי ששירתו‬ ‫מעצבת‪ .‬אם ביוגרפיה עשויה משברים מדוע שהשפה תישאר שלמה?״ מתוך מאמרו‬ ‫של יוחאי אופנהיימר ״עברית שפה שבורה״‪ ,‬שהתפרסם במוסף הספרות של ידיעות‬ ‫אחרונות‪.15.10.01 ,‬‬ ‫ָ‬ ‫ולאחר מכן באותו בית‪ :‬״כַ ֲא ׁ ֶשר ְס ִפינַ ת ַה ְ ּק ָרב ׁ ֶש ְּלך ְק ֵר ָבה ֶאל ַה ָ ּנ ֵמל‪.‬״‬ ‫״זֵ ֵרי ּ ְפ ָר ִחים‪ַ ּ ,‬פ ֲעמוֹ נִ ים‪ָ ,‬המוֹ ן ָא ָדם צוֹ ֵהל‪.‬״‬ ‫ואפשר שכאן הביטוי המקובע ״הלך ֶשבי״ הוא האחראי‪ ,‬כמו התניית הסמיכות שהוצגה‬ ‫קודם‪.‬‬ ‫‪288‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫תמר רוה‬ ‫הבכי״)‪.‬‬ ‫וכן אצל שפירא‪ :‬״זְ רוֹ ם נָ ָהר ׁ ֶשל ֶ ּבכִ י ֶאל חוֹ ף לְ ל ֹא שִׂ נְ ָאה״ (״נהר ֶ ּ‬ ‫וגם בתרגומה של נעמי שמר לז׳אק ברל‪ :‬״ברחנו זה מזו לא פעם״ (״אהבה בת ‪20‬״)‪.‬‬ ‫״א ָהבוֹ ת ֲעלו ֵּמינ ּו ָאיָ ן? ְ ּב ַק ְצוֵ י ַה ָּמסוֹ ף ‪ /‬יִ ָ ּו ְתר ּו ָ ּב ָר ִציף ָה ֵר ָיקן ַרק ׁ ֵשמוֹ ת ַעל ַה ִ ּקיר ‪ /‬וְ ׁשוֹ ֵמר‬ ‫ֲ‬ ‫ַה ְּמ ִס ָּלה יְ כַ ֶ ּבה ֶאת ַא ְחרוֹ ן ָּפנָ סוֹ ‪.‬״‬ ‫וגם‪ :‬״זֶ ה ַה ִּמ ְשעוֹ ל ׁ ֶשבּ וֹ דּ וֹ ְרכוֹ ת ַרגְ לֵ ינוּ‪ּ ִ ,‬ב ׁ ְשנֵ י ְקצוֹ ָתיו ַהדֶּ ׁ ֶשא ל ֹא יִ בּ ֹל״ (״פרח הלילך״‪ ,‬אורי‬ ‫אסף)‪ ,‬אם כי במקום אחר בשיר זה בוחר אסף במשפט אסינדטי דווקא‪ַ :‬״רק ְ ּב ָמקוֹ ם בּ וֹ‬ ‫ל ֹא ׁ ָש ְמע ּו ֶאת ׁ ְש ֵמ ְך‪.‬״‬ ‫מנגד להר המורייה‬ ‫בעקבות "סיפור כמאכלת" מאת רות קרטון־בלום‬ ‫לאה איני‬ ‫אני מבקשת לחלוק עמכם כמה הרהורים שעלו בי למקרא סיפור כמאכלת‪,‬‬ ‫שהוא מפעל חייה בה"א הידיעה של הפרופסור רות קרטון־בלום‪ .‬ספר שהנו כה‬ ‫מעמיק ומקיף‪ ,‬כמעט הייתי אומרת "חתום"‪ ,‬עד שדמה בעיניי לתעודת זהות‬ ‫של אומה‪ .‬מין צופן תרבותי שהוא בבחינת עוגן ומשען בכאוס הכללי‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬חיבור מושכל זה – סליל של ארבעה־עשר פסוקים (המהותיים שבהם)‬ ‫מתוך פרק כ"ב בבראשית ‪ -‬ממפה ומפענח את הקוד הגנטי של העם העברי־‬ ‫יהודי־ישראלי על פני כל הספקטרום האפשרי‪ :‬הציוני‪ ,‬הפוסט־ציוני‪ ,‬האמוני‪,‬‬ ‫המשיחי והחילוני; ועוד הוא עושה כן מכל פן אפשרי‪ :‬פוליטי‪ ,‬חברתי‪,‬‬ ‫פסיכולוגי‪ ,‬פילוסופי‪ ,‬מגדרי‪ ,‬לשוני ואמנותי‪ .‬אבולוציה מתמדת של קריאות‪,‬‬ ‫וכלאי־קריאות‪ ,‬של קוראים־כותבים‪ ,‬ושל רות המכנסת‪ ,‬מקשרת‪ ,‬משווה‬ ‫וקוראת בהם כדי להבין מי אנו‪ ,‬ומדוע אנו‪ ,‬וכיצד אנו; באשר כל אלה הם‬ ‫הזיכרון שלנו‪ ,‬הבית והזהות‪.‬‬ ‫כך ששוב ושוב‪ ,‬לאורך הדורות‪ ,‬לא זו בלבד שהטקסט הקדום שבבראשית כ"ב‪,‬‬ ‫לאה איני היא סופרת ומשוררת‪ ,‬פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה; כלת פרס‬ ‫ביאליק לשנת תש"ע‪.2010-‬‬ ‫פרופ' רות קרטון־בלום היא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת‬ ‫בן־גוריון‪.‬‬ ‫‪290‬‬ ‫לאה איני‬ ‫מכונן אותנו‪ .‬אלא שבמין קריאה סיבובית אנו עצמנו‪ ,‬פרט כקולקטיב‪ ,‬גברים‬ ‫כנשים‪ ,‬שבים ומתכוננים אל מול פניו בקריאה עקודה וחופשית‪ .‬וזה מסעיר‬ ‫לא רק מפני שמעטים הם ספרי המחקר‪ ,‬הסדר והשיטה‪ ,‬שצולחים להשיג את‬ ‫החירות הזו השמורה לספרי ִ ּב ְדיוֹ ן חד־פעמיים שככל שהם מפתים לפרשנות‪,‬‬ ‫כך המבנה שלהם הרמטי‪ .‬אלא משום שכדרכם של ספרי מופת‪ ,‬הם מביאים את‬ ‫הקורא בהם (ואני מדברת בכך על עצמי) לקריאה פעילה‪.‬‬ ‫אסביר‪ :‬כמעט כהלך טורדני בא סיפור כמאכלת והתיישב על ספסל הכתיבה‬ ‫שעליו אני ישובה‪ ,‬בימים אלה‪ ,‬כדי לעבד מראי נוף חדשים של נושא ספרותי‬ ‫שמרתק אותי‪ ,‬שנים רבות‪ .‬מהו גורל? מי אחראי לו? מדוע הוא מוגדר‬ ‫אוטומטית כעיוור? וכיצד הפחד הקיומי ממטבע המוות־פצע‪ ,‬שאותו גורל שב‬ ‫ומטיל בחיינו – ולכל איש יש ֲע ֵק ָדה שנתן לו‪( ...‬השלימו את החסר) – מוצא‬ ‫את ביטויו? את שלל ביטוייו‪...‬‬ ‫שאלות אלו אינן נשאלות בספרה של רות באופן עירום זה‪ .‬מהיות סיפור‬ ‫כמאכלת מחקר המפליג תחילה מן הנמל התנ"כי‪ ,‬וכמעט תמיד ברוח מפרשי‬ ‫השירה‪ ,‬הוא בעל תשובות ספרותיות‪ .‬תחילה הוא מציב במשוואה את האל בו‬ ‫ברגע שזה אך הומר באלילים‪ ,‬וגם זאת כדי להיות מומר באין־ספור סוכנים‬ ‫אחרים‪ .‬החל מאבי האומה המותך חליפות בסמכות לא־אמונית כלשהי‪ ,‬וכלה‬ ‫באחרונת הכותבות היוצאות כנגד נעדרוּת האם מהסיפור‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬רוח השאלות הללו נושבת באופן אחר‪ ,‬ובכנות ממיסת לב‪ ,‬כבר‬ ‫בפתח הספר‪ .‬וכותבת רות‪:‬‬ ‫אחותי‪ ,‬נילי (קינן) נספתה בתאונת דרכים בכביש ת"א־ירושלים‪ .‬ההכרה‬ ‫הקשה ביותר שהכתה בי היא שהדלת לא תיפתח עוד ואין תחליף‪ .‬אמי נשאה‬ ‫את משא השכול באצילות ובאיפוק‪ .‬אל מול עמידתה הקשה התרוצצה בי‬ ‫מילה אחת‪" :‬עקודה"‪" ,‬היא עקודה"‪ .‬מנין הגיחה המילה הזאת? הרי בסיפור‬ ‫הפרטי הזה אף אחד לא ציווה על אף אחד לקחת את בנו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זו‬ ‫המילה היחידה ששבה וחזרה‪.‬‬ ‫דומה שיש בדברים נוקבים אלו כדי להמחיש עד כמה המציאות נטולת‬ ‫התשובות היא סיפור אחר לגמרי מזה שאנו כותבים לעצמנו על מנת לשאת‬ ‫מנגד להר המורייה‬ ‫‪291‬‬ ‫בצלב האמת המרה‪ .‬ואמנם‪ ,‬טקסט מכושף‪ ,‬מחושב וכמעט על סף התרפויטי‪,‬‬ ‫סידרנו לעצמנו בבראשית כ"ב‪ .‬סיפור נוסחה מולקולרי המיועד לשרוד את‬ ‫הכאב‪ ,‬שחרף הנעלם הקיומי שבו – זה שלעולם לא יענה באמת על השאלה‬ ‫"למה" – סוכניו המתחלפים במשוואה נוכחים וברורים‪ .‬כך‪ ,‬לעקודים הסמליים‬ ‫יש לא רק אל מי לשאת את עיניהם‪ ,‬אלא גם את הכוח לתת בהלם הכאב סדר‬ ‫והבנה‪ .‬פוגרום‪ ,‬שואה‪ ,‬מלחמות‪ ,‬ממסד‪ ,‬מחיקה חברתית‪ ,‬אונס והתעללות‬ ‫לסוגיה ועוד כהנה חולאים של החברה האנושית‪ ,‬הם במוצבים המתחלפים‪,‬‬ ‫כשאל מול כל אלו מתחלפים שמות הקורבנות שבמשבצת יצחק והאיל או‬ ‫יצחק‪/‬האיל‪ ...‬ועדיין‪ ,‬תמיד יש ערכאה‪ ,‬סמכות‪ ,‬שם‪ .‬ישנו משמוּע שכל כולו‬ ‫התמודדות‪ ,‬התחדשות וקריאה לתיקון‪ .‬וכמובן‪ ,‬יש גם מגאולת היפה‪.‬‬ ‫בראשית כ"ב הוא‪ ,‬על כן‪ ,‬גם מזבח נחמה מזכך לעקודים חסרי הקול שאין להם‬ ‫אל מי לשאת מבט‪ .‬לאלה שבמציאות הם אלמונים ככאבם האלמוני‪ .‬ולא חשוב‬ ‫אם סוף הסיפור טוב הוא או רע‪ .‬עצם היותו‪ ,‬לא רק מנכיח את קיומם‪ ,‬אלא‬ ‫שהוא גם הופך אותו לבעל תכלית‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬הגורל המשחק בנו ‪ -‬כך מסמם‬ ‫אותנו הסיפור הבראשיתי ‪ -‬אינו חושך עיוור‪ ,‬חירש ואילם ונטול פשר‪ ,‬אלא‬ ‫בעל משמעות‪ .‬ולכן‪ ,‬שלא כבמציאות‪ ,‬אנו יודעים זאת‪ ,‬וככאלה יש לנו הכוח‬ ‫לפעול‪ :‬לכתוב‪ ,‬לספר‪ ,‬לשורר; להמיר את דממת האבל והפצע במילים; להחליף‬ ‫את הזעקה החייתית בדיבור‪ .‬בתחינה‪ .‬בתלונה‪ .‬באזהרה לבאות‪.‬‬ ‫בין סיפור גרעיני ובנוי לתלפיות זה‪ ,‬הנשען על סיבה ומסובב‪ ,‬לבין המציאות‬ ‫הע ֵק ָדה החילונית איש לא תבע‬ ‫המופשטת והכאוטית‪ ,‬מה הפלא שגם בקריאת ֲ‬ ‫להציב את הנתון החסר הנוסף‪ :‬מערכת של מיצוי אשמה‪ ,‬של לקיחת אחריות‪.‬‬ ‫כמו בחיי המעשה‪ ,‬לסיבה ולמסובב אין כאן אחיזה‪ .‬והרי כנגד מי? במציאות‪,‬‬ ‫גם אם אדם נשלח במצוות מנהיגים מופקרה אל שדה הקרב‪ ,‬לא מהם אישית‬ ‫נורה ונהרג‪ .‬ובתוך כך‪ ,‬גם זה שהרג‪ ,‬ה"אויב"‪ ,‬הוא עצמו עקוד אלמוני שייתכן‬ ‫וברגע הבא ייהרג‪ ...‬ובאשר לעוקד עצמו‪ ,‬בין אם זה ממסד עליון‪ ,‬או מחולל‬ ‫עוולה פרטי שמעצם הצבתו בשיר נהפך לסמכות סמלית – זה וגם זה לנצח‬ ‫אפופים בעשן של אידאולוגיות ו"סיבות"‪ .‬ובעיקר‪ ,‬באותו כוח מוחלט של רוע‪,‬‬ ‫ששב ומפשט אותם לכדי אלמוניות‪ ,‬לכדי אוויר‪.‬‬ ‫‪292‬‬ ‫לאה איני‬ ‫ואם נכון הדבר לגבי זירת קרב‪ ,‬או זירת פשע פרטית‪ ,‬מה נאמר על זירות עמומות‬ ‫אחרות? אנשים שנהרגים בכבישים‪ ...‬עוקד אחד אלמוני שמחשבותיו נדדו מן‬ ‫הדרך‪ ,‬שנרדם‪ ,‬שתנאי הדרך לא הקלו עליו‪ ,‬ועוד כהנה סיבות ותירוצים‪ ...‬שהרי‬ ‫מן הפן הפילוסופי לשום עוקד בעולם אין הצדקה לקחת את חיי זולתו‪ ,‬כשם‬ ‫שלשום ממסד בעולם אין הזכות לשלח אנשים אל מותם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬משחר‬ ‫ההיסטוריה אנשים הורגים ופוצעים אנשים אחרים ללא שום היגיון‪ .‬אנשים‬ ‫תליינים מתוקף עצמם‪ .‬ובני האדם לעד נחלקים בין היותם קין לבין היותם‬ ‫הבל‪ ,‬כשבכל אחד מהם מעורבב דם אחיו‪ .‬זהו טבע אדם ואין בלתו‪.‬‬ ‫אז יצרנו לעצמנו מזבח הצלה‪/‬התרה‪ ,‬וכל אומה כפרי דמיונה‪ .‬אך על התביעה‬ ‫לשאת באחריות‪ ,‬במקביל לכוח המוסרי הנדרש מכל אחד מאתנו להסיט את‬ ‫יד הגורל מדרך העיוורון וגרימת העוול האוטומטית – אין מתעכבים‪ .‬האשמים‬ ‫במציאות‪ ,‬אם נמצאו‪ ,‬אשמתם ממוצה סמלית‪ .‬שכן את העקוד‪ ,‬על מסכת‬ ‫הטראומות שלו‪ ,‬כבר דבר לא יתיר‪ .‬מתעכבים על השבת הסדר הטוב למסלול‬ ‫במהרה‪ .‬ובאמת‪ ,‬רק מאסות המוניות של הרג יביאו את הממסד באשר הוא‬ ‫לידי קיום כמה משפטי ראווה‪ ,‬בעוד שהרוב יתחמק מן הדין‪...‬‬ ‫לא גיליתי כאן דבר‪ :‬האנושות הנה רצף של ֲע ֵקדוֹ ת שהעקודים והעוקדים‬ ‫משמשים בה בערבוביה‪ .‬ואין שום תיקון‪ .‬שום הפקת לקחים ממשית‪ .‬שום‬ ‫התמעטות‪ ,‬או רמז לריפוי הטבע הממית‪ .‬כל שביכולתנו הוא ליתן לעקודים‬ ‫את זכות התלונה‪ .‬הסיפור‪ .‬השיר‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬האנושות תיטרף‪ ,‬תשים קץ‬ ‫הע ֵק ָדה היא קפסולה‪ ,‬שרישומה הן בנפש והן בכתובים‪ ,‬מגלם‬ ‫לעצמה‪" .‬שהרי ֲ‬ ‫עבורנו‪ ,‬הקוראים המודרניים‪ ,‬את הבלתי ניתן לעיכול‪' :‬נדר השתיקה' שאופף‬ ‫את מה שאיננו יכולים לשאת וגם איננו יכולים להיפטר ממנו"‪ ,‬עוד כותבת רות‬ ‫קרטון בלום בפתח ספרה‪ .‬ומוסיפה‪" :‬שתיקה של אחד כופה לא פעם דיבור על‬ ‫האחר‪ ...‬אולי זו שתיקתה של אימי שהציתה בי את הקשר‪ ,‬שהרי מה מאפיין‬ ‫יותר את הסיפור המקראי מאשר אילמות שני ההולכים?!"‬ ‫ואכן‪ ,‬לכאב עצמו‪ ,‬לרגע האמת שבו אנו מתבוננים בכאוס בעיניים חפות‬ ‫ממשמעות אין מילים זולת זעקה‪ ,‬או שתיקה‪ .‬אבל בעמנו‪ ,‬ריבון חף מגבולות‬ ‫מוגדרים‪ ,‬שעודנו שורד‪ ,‬ועודנו חבול וקרוע כאחד בין קורבניוּת ללעומתיוּת‪,‬‬ ‫ושעל כן עיקר תרבותו צומחת מהשכול – אין מקום לשתיקה‪ .‬בכפיון הטקסים‬ ‫שבהם השירה מולכת‪ ,‬לצד הנאומים‪ ,‬הסיסמאות והלהג החרד והאין־סופי‪,‬‬ ‫מנגד להר המורייה‬ ‫‪293‬‬ ‫בע ֵק ָדה באילמות‪ .‬להפך‪ ,‬מפאת שנהוגה‬ ‫עוד לא למדנו כאומה‪ ,‬כתרבות‪ ,‬לנהוג ֲ‬ ‫אצלנו בורסת ֲע ֵקדוֹ ת‪ ,‬העקודים משמשים כאמצעי הטפה והפחדה‪ ,‬הן במערכת‬ ‫החינוך והן בציבוריות הישראלית‪ ,‬כדי לעודד יתר הקרבה‪ .‬ואני שואלת‪ :‬אולי‬ ‫אם פעם אחת ביום הזיכרון הזה והזה והזה‪ ,‬נשתוק שתיקה רבתי – יזדעק‬ ‫לעינינו גודל הבור האמיתי?! יתגלה עומק החסר שהוא כמידת החידלון?! תחת‬ ‫שמדי שנה ישוב ויכוסה במילים־מילים־מילים‪...‬‬ ‫שתיקה נוכחת־מוּדעת‪ ,‬שלא כשתיקת שרה המקראית‪ ,‬או כל אי־ציות לפולחן‬ ‫השכול‪ ,‬אין פירושם בהכרח ביטוי של חולשה‪ ,‬אינוּת או אי־תרבות‪ .‬שתיקה‬ ‫עשויה להיות עמדה של תרבות בוגרת‪ ,‬יציבה‪ ,‬בטוחה בעצמה וביקורתית‪.‬‬ ‫מפגן של תרבות שאינה תרבות שורדת‪ ,‬אלא תרבות שהיא חיה וקיימת‪,‬‬ ‫על חסרונותיה ומעלותיה‪ ,‬ולפיכך מסוגלת להביט אל תוך החושך מבלי‬ ‫להתעוור ולאבד את שיווי המשקל‪ .‬תרבות שחיה עם המתים ולא שהמתים‬ ‫הם שמחיים אותה‪.‬‬ ‫וגם שתיקה ניתן לכתוב! עולים בדעתי כתביו של אהרון אפלפלד‪ ,‬כמובן‪ ,‬או‬ ‫סיפורו של דן צלקה ז"ל‪" ,‬אלתר"; אולי הטוב בסיפורים הקצרים שנכתבו‬ ‫בעברית‪ .‬ואף אני‪ ,‬אמתכם‪ ,‬בספרי גאות החול‪ .‬אבל גם כאן‪ ,‬בסיפור כמאכלת‪,‬‬ ‫מהדהדות עד אחרון חדרי הלב מילותיה האחרונות של המשוררת והאם‬ ‫השכולה‪ ,‬יוכבד בת מרים‪ ,‬טרם ביכרה את השתיקה על פני השירה‪ ,‬על פני‬ ‫הדיבור בכלל‪:‬‬ ‫זוזיק‪ ,‬אילו ניתן לי להעלות את כל אשר כתבתי באש! אילו יכולתי למחוק‬ ‫את שמי מהספרות‪ ]---[ .‬החטא‪ ,‬הפשע בעצם קריאתי זו‪ ,‬בעצם אהבתי‬ ‫זו אליך שעמדה מרחוק אין אונים ועיוורת – ארורה אני! [‪ ]---‬אמהות‬ ‫אמהות בעולם – כחומה עמודנה לשמור ולהגן על ילדכן כי בלעדיהם אין‬ ‫ולא כלום – בלעדיהם המוות מהלך בגופכן הצונן‪ ,‬האילם‪ – .‬זוזיק‪ ,‬זוזיק על‬ ‫שמך אני נופלת ומשוועת באלם דומייה‪...‬‬ ‫ועם כל זאת‪ ,‬ספר מחקרי אינו בא לשתוק‪ .‬ואמנם‪" ,‬על הציר העלום הזה"‪,‬‬ ‫כדברי רות‪ ,‬שבין שתיקה לדיבור‪ ,‬סיפור כמאכלת אינו רק מופת ֶ ּגנוֹ ִמי של‬ ‫מאמץ אינטלקטואלי־רגשי של כותבים רבים ושל חוקרת גדולה להתמודד עם‬ ‫מציאות ישראלית שכולה ֲע ֵק ָדה‪ .‬זהו ספר על ניצחון הרוח‪ ,‬הסדר והתרבות‬ ‫‪294‬‬ ‫לאה איני‬ ‫על פני מציאות כאוטית‪ :‬השירה כתפילה־מגיבה‪ ,‬והחקר שמכונן את הכתוב‬ ‫העצבי הזה לכדי ִמ ְשנה סדורה‪ ,‬חילונית‪ ,‬שדווקא מעכלים יפה את הבלתי ניתן‬ ‫לעיכול‪ .‬החיים האלמוניים מקבלים כאן קול‪ ,‬הגנה וסמכות‪ .‬וכבאותה קריאה‬ ‫סיבובית‪ ,‬פתוחה־סגורה‪ ,‬בעודם קוראים תיגר‪ ,‬ייתכן שאף היו שבים ומשרתים‬ ‫אברהמי־הממסד‪ ,‬אלמלא ידעו אחדים מאתנו לנהוג באיפוק‬ ‫ֵ‬ ‫בתום לב את‬ ‫ובאצילות בבוחרם להשאיר את מתיהם וקינתם לעצמם ‪ -‬במעשה של קול‬ ‫שאינו קול ‪ -‬ובכך להביט בעולם ובממסד גם מנגד להר המורייה‪.‬‬ ‫[דברים שנשאה הסופרת‪ ,‬לאה איני‪ ,‬בערב לכבוד הספר סיפור כמאכלת‪ ,‬מאת רות קרטון־‬ ‫בלום‪ ,‬בבית ביאליק‪ ,‬וכן בערב נוסף שנערך לספר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת‬ ‫בן־גוריון]‬ ‫מדוע עדיפה תקופת השופטים‬ ‫על המלוכה‬ ‫ניצה בן־דב‬ ‫מאיר עוזיאל‪ ,‬איש הישר בעיניו‪ ,‬הוצאת טוטם‪ 368 ,‬עמ'‪.‬‬ ‫"בימים ההם אין מלך בישראל איש‬ ‫הישר בעיניו יעשה" (שופטים‪ ,‬כ"א‪,‬‬ ‫כ"ה) – באמירה זו מסכם המקרא את‬ ‫התקופה שבין סערת כיבוש הארץ‬ ‫בידי יהושע לבין תקופת האיחוד‪,‬‬ ‫ההתרחבות והתפארת של מלכות‬ ‫דוד ושלמה‪ ,‬שנחקקה במסורת כשיא‬ ‫מופלא בחיי העם‪ .‬ימי שפוט השופטים‬ ‫מצטיירים בתנ"ך‪ ,‬בהתאם‪ ,‬כמעין‬ ‫מבוא דידקטי לקראת אותו שיא לאומי‬ ‫מזהיר‪ :‬זמן ביניים מגומגם ומסוכסך‬ ‫של שפל ואנרכיה‪ ,‬אכזבה ובכי‪,‬‬ ‫כשהעם מפורד לשבטים עוינים‪ ,‬שכל‬ ‫אחד מהם עסוק בכיבוש והתיישבות‬ ‫בנחלתו הפרטית‪ ,‬הסדר הציבורי רופף‬ ‫עד לא קיים‪ ,‬ומדי פעם‪ ,‬בעת צרה‪,‬‬ ‫מופיע איזה מנהיג כריזמטי לשפוט‬ ‫את העם ולהילחם את מלחמותיו‪.‬‬ ‫אלא שהמנהיגות הסדרתית הזאת‪,‬‬ ‫אנו למדים‪ ,‬היא תמיד חלקית בלבד‪,‬‬ ‫פרופ' ניצה בן־דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה‪.‬‬ ‫‪296‬‬ ‫תלויה במזל‪ ,‬והשפעתה על גורל‬ ‫העם זמנית ולא מספקת‪ ,‬מה שמוליד‬ ‫כמיהה לשלטון מרכזי רציף ויציב‪,‬‬ ‫כמקובל אצל כל עמי הסביבה‪ .‬קרי‪:‬‬ ‫למלך‪ ,‬וסדר שיהיה סוף־סוף‪.‬‬ ‫רומן נועז וחתרני‬ ‫ברומן החדש‪ ,‬הנועז והחתרני‪,‬‬ ‫המשעשע ועתיר הדמיון הזה‪ ,‬תוקף‬ ‫מאיר עוזיאל את התפיסה המלוכנית‬ ‫המסורתית‪ ,‬שנשתלשלה מההבנה‬ ‫המסורתית של סיפורי התנ"ך הללו‪,‬‬ ‫והופך אותה על ראשה‪ .‬האמירה‬ ‫המהפכנית שלו מודגשת ומועצמת‬ ‫כבר בשם שנבחר לספר‪" ,‬איש הישר‬ ‫בעיניו"‪ :‬לפי עוזיאל לא מדובר במצב‬ ‫של תוהו ובוהו‪ ,‬הפקרות ואנרכיה‪,‬‬ ‫אלא דווקא במצב חיובי‪ ,‬אם לא ממש‬ ‫אידאלי‪ ,‬מין תקופת־עדן קדמונית‬ ‫שיש להתגעגע אליה‪ ,‬ואולי אפילו‬ ‫לנסות ולחדשה במהרה בימינו‪.‬‬ ‫המחבר לא מוצא שמץ ייאוש או‬ ‫פסימיות באותה אמירה המסיימת‬ ‫את ספר שופטים‪ ,‬לא תלונה על‬ ‫משטר פגום ורעוע ולא הכרה בהכרח‬ ‫שבהנהגת שלטון מלוכני מסודר‪ ,‬נהפוך‬ ‫הוא‪ :‬עוזיאל מעז לטעון כי הימים‬ ‫ההם‪ ,‬בטרם נתקבע שלטון המלוכה‬ ‫והחניק הכול בעריצותו המובנית‬ ‫והמתחייבת‪ ,‬היו דווקא ימים נפלאים‬ ‫מאין כמוהם‪ .‬תקופה חד־פעמית שלא‬ ‫ניצה בן־דב‬ ‫תשוב עוד‪ ,‬שכולה יצירה ודמיון‪,‬‬ ‫ושבה יכלו כל איש ואישה לעשות‬ ‫מה שמצא חן בעיניהם‪ ,‬להגשים את‬ ‫משאלות לבם ולראות ברכה בעמלם‪,‬‬ ‫בלי מורא מגחמות שלטון אכזרי‬ ‫מגביל ומדכא (עמ' ‪.)362‬‬ ‫התזָ ה השנונה‬ ‫ֶּ‬ ‫כמו להדגים את‬ ‫שלו‪ ,‬מערבבת העלילה הססגונית‪,‬‬ ‫המפתיעה ורבת התהפוכות שטווה‬ ‫עוזיאל על תקופת הזוהר וההרמוניה‬ ‫ההיא ז'אנרים ספרותיים ומצבי רוח‪,‬‬ ‫אלמנטים של ריאליזם פנטסטי ורומן‬ ‫רעיונות (אחד הגיבורים הוא מלאך‬ ‫שמסתבך אחרי שאיבד את תעודת‬ ‫המלאך שלו‪ ,‬וכך הוא נאלץ לבלות‬ ‫את ימיו בקרב בני האדם ולחולל להם‬ ‫פלאים שלא כדרך הטבע; חיות ועופות‬ ‫נוהגים‪ ,‬חושבים ומרגישים כבני אדם‪,‬‬ ‫כשאחד הגיבורים המעניינים ומעוררי‬ ‫ההזדהות בספר הוא נשר צעיר ורחב‬ ‫כנפיים‪ ,‬המרחף תדיר מעל לעלילה‬ ‫ומדגים בהרפתקאותיו עקרונות‬ ‫פילוסופיים של חירות‪ ,‬גורל ורצון‬ ‫חופשי)‪ ,‬יחד עם מעשייה רומנטית‬ ‫מסוגננת ולוקחת לב‪ ,‬תככים פוליטיים‬ ‫מפולפלים והומור חכם ואירוני‪.‬‬ ‫חוֹ ֵבנ ּו לשופטים‬ ‫החופש‪ ,‬באותו עידן מבורך שלפני‬ ‫המלוכה‪ ,‬קובע עוזיאל‪ ,‬נבע דווקא‬ ‫מהיעדר המלך ושלטון מלוכני העובר‬ ‫‪297‬‬ ‫מדוע עדיפה תקופת השופטים על המלוכה‬ ‫בירושה‪ ,‬כש"שופטים נהדרים שפטו‬ ‫את עם ישראל בחן ובחסד ובאופן‬ ‫זמני" (עמ' ‪ ,361‬ההדגשה היא שלי)‪.‬‬ ‫ומה לא המציאו אז‪ :‬חפצי מותרות‬ ‫מקסימים ככרכרות נוחות‪ ,‬רכות‬ ‫ויפהפיות המחליקות ללא חשש‬ ‫בדרכים עקלקלות; דברים בסיסיים‬ ‫שכולנו נהנים מהם עד היום בחיי‬ ‫היום־יום שלנו ואיש מאתנו לא ידע‬ ‫שאנו חייבים אותם לימי השופטים‪,‬‬ ‫כמו למשל הביצים הקשות – כן־כן‪,‬‬ ‫ויש בספר תיאור מלבב להפליא איך‬ ‫הגיעה המצאה זו לעולם – וגם אבקת‬ ‫ביצים‪ ,‬לנוחות השימוש והשימור;‬ ‫נוסחאות מתמטיות אלגנטיות שאין‬ ‫כמותן ליופי; מעשי סריגה אמנותיים‬ ‫מקסימים‪ ,‬שבנוסף להיותם שימושיים‬ ‫לעילא הם גם מפיצים מתוכם אור‬ ‫יקרות‪ ,‬כי השפחה חתי נותה ("חצי‬ ‫נוצה"‪ ,‬בלשון משובשת)‪ ,‬המתמחה‬ ‫בהם‪ ,‬למדה את המלאכה מפי השטן‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫כל אלה מתרחשים באיש הישר‬ ‫בעיניו באופן ריאליסטי למדי על‬ ‫רקע המציאות התנ"כית המוכרת‪,‬‬ ‫לרבות התנכלויות מצד הפלשתים‪,‬‬ ‫המאלצות את שבט דן לנטוש את‬ ‫נחלתו במרכז הארץ ולהתיישב בגולן‪.‬‬ ‫ולמרבה הצער‪ ,‬טבע האדם נותר‬ ‫כפי שהוא‪ ,‬גם בתנאים של חופש‪:‬‬ ‫יש מפלגות והתארגנויות וויכוחים‬ ‫רעיוניים‪ ,‬אנשים פועלים על פי‬ ‫אינטרסים אישיים כוזבים‪ ,‬עושים‬ ‫מעשי אכזריות המזכירים אותה פרשה‬ ‫מזעזעת מספר שופטים שנודעה בשם‬ ‫"פילגש בגבעה"‪.‬‬ ‫האבסורד הוא שאנשים‪ ,‬טוען‬ ‫עוזיאל‪ ,‬אינם יודעים להעריך את‬ ‫יתרונות הפתיחות והחופש‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫תנועה חדשה שעניינה להפוך את‬ ‫ישראל לעם "נורמלי" ככל העמים‪,‬‬ ‫כלומר להקים משטר מלוכה בישראל‪,‬‬ ‫הולכת ותופסת תאוצה‪ .‬שמואל‬ ‫הנביא לא עומד בלחץ המופעל עליו‪,‬‬ ‫ואפילו אלוהים נעתר בסוף לחתרנים‬ ‫הללו ומשתף פעולה בהפרת החוק‬ ‫שלו עצמו‪ ,‬לפיו אסור להמליך על‬ ‫בני ישראל מלך בשר ודם‪ .‬כך נהרס‬ ‫ועד החופש של כולם‪ ,‬ומאז‬ ‫לעולם ֵ‬ ‫איש לא יכול לעשות עוד את הישר‬ ‫בעיניו‪.‬‬ ‫אלגוריה פוליטית‬ ‫על רקע התקופה שבין חיי הדרור‬ ‫של "איש הישר בעיניו" לבין הבחירה‬ ‫המוּדעת‪ ,‬התמימה או הסוטה בחיי‬ ‫שעבוד מידיו של מלך עריץ וכל־יכול‬ ‫– בונה מאיר עוזיאל סיפור אהבה‬ ‫הדני‪ ,‬שלכרכרותיו‬ ‫שובה־לב בין דקל ָ‬ ‫הנוחות‪ ,‬הרכות והיעילות יצא שם‬ ‫אצל העמים השכנים ("הלמבורגיני‬ ‫והפרארי של עולם התנ"ך")‪ ,‬לבין‬ ‫הנערה היזמית פיסגה‪ ,‬שלביצים‬ ‫של תרנגולותיה יצאו מוניטין ברמת‬ ‫‪298‬‬ ‫הגולן ובכל צפון הארץ‪ .‬חלק מהצלחת‬ ‫השיווק יש לזקוף לזכותו של רים‬ ‫הדיפתי‪ ,‬סוכן חתי נאמן שנטמע‬ ‫בתוך בני ישראל וחי בינותם כשווה‬ ‫בין שווים‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬אחרי עליית‬ ‫המלך שאול לשלטון‪ ,‬יש לזקוף לזכותו‬ ‫של רים החתי גם את מעשה ההצלה‬ ‫של מפעלות החיים של דקל ופיסגה‪.‬‬ ‫לימים ייוולד לאותו רים בן בשם‬ ‫אוריה‪ .‬הרומן מסתיים לפני עליית דוד‬ ‫לשלטון ואינו מפרט מה קרה לאוריה‬ ‫החתי מידי שלטון מלוכה אכזרי‪ ,‬אנוכי‬ ‫ונהנתני‪ .‬די לו למאיר עוזיאל בכך‬ ‫שהוא מספר לנו שאוריה הוא בנו של‬ ‫רים והוא סומך על קוראיו‪ ,‬המכירים‬ ‫את התנ"ך‪ ,‬ויבינו מכך‪ ,‬ברמז הנוסף על‬ ‫כל מה שהתרחש לפני כן‪ ,‬כי מלך הוא‬ ‫המצאה גרועה‪ ,‬אפילו מפלצתית‪.‬‬ ‫ההתנגדות למלך והצער העצום על‬ ‫הטעות חסרת התקנה של המלכת‬ ‫מלך על ישראל מפעפעים מכל תג‬ ‫ותו של הסיפור המפותל‪ ,‬העשיר‬ ‫ורב הקסם של מאיר עוזיאל‪ ,‬הפותח‬ ‫במשל יותם‪ ,‬שיש בו כזכור אזהרה‬ ‫מפורשת מפני הטעות המתרגשת‬ ‫לבוא‪ .‬ומעבר לכך מבעבעת מכל פרט‬ ‫ברומן המציאות הישראלית בת ימינו‪,‬‬ ‫ניצה בן־דב‬ ‫על כל גוניה ומרכיביה‪ .‬ואביא לסיום‬ ‫דוגמה אחת מיני אין־ספור דוגמאות‬ ‫מפולפלות ומהנות‪:‬‬ ‫שמואל כעס ואמר שזהו‪ ,‬תם זמן‬ ‫מלכותו של שאול‪ .‬אלוהים מבקש‬ ‫ממנו לפרוש מיד‪ .‬נכון‪ ,‬שמואל‬ ‫אשם לא מעט‪ ,‬אבל נכון גם שתכף‬ ‫בהתחלה‪ ,‬כמו שקורה לכל מנהיג‬ ‫[‪ ]...‬התחיל המלך החדש להאמין‬ ‫שהוא המנהיג‪ ,‬ולכן הוא אחראי‪,‬‬ ‫והוא ינווט" (עמ' ‪ ;361‬ההדגשה‬ ‫שלי)‪.‬‬ ‫ספרו של מאיר עוזיאל הוא‪ ,‬אפוא‪,‬‬ ‫בין השאר‪ ,‬גם אלגוריה פוליטית‬ ‫שנונה ומושחזת‪ ,‬הפתוחה לכמה‬ ‫וכמה פרשנויות‪ .‬בדרכה הקלילה‬ ‫והמשעשעת היא עוסקת‪ ,‬למעשה‪,‬‬ ‫בעניינים רציניים ועמוקים ביותר –‬ ‫השאיפה לחירות מול הצורך במשטר‬ ‫וסדר חברתי‪ ,‬אהבת החופש ושנאת‬ ‫השעבוד‪ ,‬התשוקה לידע מדעי והגעגוע‬ ‫שאינו נגמר לאהבת ילדות אבודה‪,‬‬ ‫והכול בשפה זריזה וקולחת‪ ,‬תוך‬ ‫העמדת דמויות בלתי נשכחות במצבים‬ ‫לא שגרתיים‪ ,‬המצטרפים לכדי חגיגת‬ ‫ספרות מרהיבה וצובטת־לב‪.‬‬ ‫מנהיגים והשפעתם‬ ‫יעל ויילר ישראל‬ ‫אניטה שפירא‪ ,‬ככל עם ועם‪ :‬ישראל‪ ,‬הוצאת מרכז שזר לחקר תולדות העם היהודי‪,‬‬ ‫ירושלים תשע"ד‪ 502 ,‬עמ'‪.‬‬ ‫כיצד לתפוס את מכלול התופעה‬ ‫ההיסטורית של אומה הפרושה על‬ ‫ארצות וימים בכברת ארץ אחת‪ ,‬אשר‬ ‫שורשיה בעת העתיקה הגם שפניה אל‬ ‫עתיד דימיוני‪ ,‬והֹוָ ּה מסוער ומאותגר‬ ‫תדיר? אם השאלה נסבה על המקרה‬ ‫של החברה היהודית בארץ־ישראל‪,‬‬ ‫משלהי המאה ה־‪ 19‬ועד סוף המאה‬ ‫ה־‪ ,20‬הרי שייתכן ותימצא תשובה‬ ‫חיבורה ההיסטורי‬ ‫ּ‬ ‫בככל עם ועם‪.‬‬ ‫המונומנטלי של פרופ' אניטה שפירא‪,‬‬ ‫מצטיין בהיקף התוכן‪ ,‬בעשירות אומר‬ ‫ודברים של עובדות‪ ,‬דילמות וסוגיות‬ ‫שעל סדר היום‪ ,‬ובהנגשה ביבליוגרפית‬ ‫עדכנית‪ ,‬שיטתית וסדורה‪ .‬המהדורה‬ ‫האנגלית ראתה אור תחת הכותר‪:‬‬ ‫בהוצאת‬ ‫‪,Israel: A History‬‬ ‫(*)‬ ‫אוניברסיטת ברנדייס‪ ,‬בשנת ‪,2012‬‬ ‫ד"ר יעל ויילר ישראל היא אמנית והיסטוריונית‪.‬‬ ‫‪(*) Anita Shapira, Israel: A History, (translated from the Hebrew by Anthony Berris),‬‬ ‫‪Massachusetts: Waltham, Brandeis University Press, 2012.‬‬ ‫‪300‬‬ ‫יעל ויילר ישראל‬ ‫והמהדורה העברית ראתה אור המנהיג לפני האידאולוגיה‬ ‫בהוצאת מרכז שזר בירושלים לחקר‬ ‫תולדות העם היהודי בירושלים‪,‬‬ ‫בשנת תשע"ד‪.2014-‬‬ ‫הספר מעורר עניין רב בגלל סיבות‬ ‫אחדות‪ .‬אניטה שפירא היא אחת‬ ‫ההיסטוריונים הבולטים של החברה‬ ‫הישראלית‪ ,‬בשלהי המאה ה־‪20‬‬ ‫וראשית המאה ה־‪ .21‬על כן‪ ,‬מרתק‬ ‫להיווכח כיצד פתרה את הקשיים‬ ‫הרציניים הניצבים בפני ההיסטוריון‬ ‫לתאר את "מה היה?" ‪ -‬דבר דבור‬ ‫על אופניו – בתיאור מובנה ותואם‬ ‫של אחת מתקופות החורבן והצמיחה‬ ‫העוצמתיות ביותר בתולדות עם‬ ‫ישראל‪ ,‬ובכללם ביישוב היהודי‬ ‫בארץ־ישראל‪ .‬גם מאלף להבחין כיצד‬ ‫קבעה "מה חשוב?" בתקופה‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫מהן פרשות הדרכים המעצבות ביותר‬ ‫בתולדות חברת מהגרים מגוונת בכברת‬ ‫ארץ נתונה‪ ,‬שהבנייתה התרבותית‪,‬‬ ‫הכלכלית והארגונית בוצעה במידה‬ ‫רבה בהשפעת אוטופיות‪ ,‬מניפסטים‬ ‫ותכניות של מהפכנים‪ .‬ועל כל‬ ‫זאת‪ ,‬מסקרן להתבונן בצירי הדיון‬ ‫העיקריים של החיבור‪ ,‬בהיותם קווי‬ ‫מתווה מייצגים של מתודולוגיה‪,‬‬ ‫יפר (או ֶמ ָטא־נראטיב) ואתוס‬ ‫א־ס ּ ֵ‬ ‫ֶמ ָט ִ‬ ‫בהיסטוריוגרפיה הישראלית בת‬ ‫זמננו‪ .‬נושאי דיון אחדים שעוברים‬ ‫לאורכו ולרוחבו יתוארו להלן‪ ,‬תוך‬ ‫הסתמכות על מקרי חקר (‪case‬‬ ‫‪ )study‬המובאים בחיבור‪.‬‬ ‫ציר דיון מרכזי בהיסטוריוגרפיה‬ ‫בככל עם ועם הוא הכוח היוצר של‬ ‫המנהיגים‪ ,‬של המנהיגות‪ ,‬לפעול‬ ‫בעין הסערה של תקופתם‪ ,‬ומבחינה‬ ‫מסוימת החיבור הוא היסטוריוגרפיה‬ ‫של מנהיגותיות‪ .‬תיאור היסטוריוגרפי‬ ‫של המנהיגותיות מקנה חשיבות‬ ‫וחשיבות‬ ‫למנהיגים‬ ‫עליונה‬ ‫משנית לתנועות‪ ,‬מניעים‪ ,‬צרכים‪,‬‬ ‫רעיונות‪ .‬ההיסטוריונים בפרקטיקה‬ ‫היסטוריוגרפית זו‪ ,‬הומניסטים בעל־‬ ‫כורחם או מרצונם הטוב‪ ,‬משרטטים‬ ‫את התרשים ההיסטורי על המסה‪,‬‬ ‫המשקל המשיכה ותנועות הגופים‬ ‫במשך פרק זמן מוגדר ‪ -‬אם נשתמש‬ ‫בסמנטיקה של הפיזיקה ‪ -‬באמצעות‬ ‫נקודות המשען של המנהיגים‪.‬‬ ‫כמו במחקרים המפורטים על ברל‬ ‫כצנלסון (ברל‪ )1980 ,‬ויגאל אלון‬ ‫(אביב חלדו‪ ,)2004 ,‬כך גם במחקר‬ ‫האינטגרטיבי והאינטר־דיסציפלינרי‬ ‫על קיבוץ לאומי בשטח מדיני‬ ‫ותקופת זמן נתונה‪ ,‬שמה שפירא‬ ‫את הדגש בככל עם ועם על מנהיגים‬ ‫ועל השפעתם‪ ,‬סמכותם ויכולתם‬ ‫להניע בני אדם‪ ,‬ארגונים ותנועות‪.‬‬ ‫הווה אומר‪ ,‬שבחיבורה של שפירא‬ ‫על החברה היהודית בארץ־ישראל‪,‬‬ ‫משלהי המאה ה־‪ 19‬עד שנת‬ ‫‪ ,2000‬נושא הדיון העיקרי אודות‬ ‫התופעה ההיסטורית הוא האדם‬ ‫‪301‬‬ ‫מנהיגים והשפעתם‬ ‫המנהיג‪ ,‬המניע לפעולה את זולתו‪,‬‬ ‫משפיע עליו‪ ,‬הכריזמה‪ ,‬התפקיד‬ ‫והשליחות האנושית בחברה נתונה‪.‬‬ ‫בהיסטוריוגרפיה של המנהיגותיות‪,‬‬ ‫האדם המנהיג‪ ,‬ולא האידאולוגיה‪,‬‬ ‫הכלכלה והטכנולוגיה‪ ,‬וגם לא הנפש‬ ‫והרגשות; אם כי האפשרות האחרונה‬ ‫היא קרובה־רחוקה‪ ,‬בעוסקה גם‬ ‫בחיי האדם המנהיג‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬ההיסטוריה של קבוצה‬ ‫אתנית היא תערובת של נסיבות‬ ‫שנכפו עליה‪ ,‬בדמותם של אסונות‬ ‫טבע‪ ,‬עוינותן של קבוצות אחרות‪,‬‬ ‫טכנולוגיות‬ ‫התפתחויות‬ ‫או‬ ‫ומסחריות המשנות את חוקי הקיום‬ ‫ואף מאיימות על המשכיותה או‬ ‫היתכנותה‪ ,‬בשילוב כושר ההמצאה‪,‬‬ ‫הגילוי והיצירה האנושית‪ ,‬ובכלל‬ ‫זאת יכולתם של מנהיגים לייצר‬ ‫אפשרויות‪ ,‬מצבים וסביבה נכונה‬ ‫לציבור שהם מובילים‪ .‬היכולת‬ ‫להמציא פתרונות בהקשר של נסיבות‬ ‫נתונות‪ ,‬בשלל תחומי החיים‪ :‬מדע‪,‬‬ ‫פוליטיקה‪ ,‬תורת המלחמה או אמנות‬ ‫ותרבות‪ ,‬ואף להציע נתיבים חדשים‪,‬‬ ‫יעילים‪ ,‬נעימים וטובים יותר‪ ,‬הייתה‬ ‫מאז ומעולם תכונתם הבולטת של‬ ‫מנהיגים‪ .‬אולם במאה ה־‪ 20‬עקובת‬ ‫המלחמות‪ ,‬החורבן והתקומה‪ ,‬על‬ ‫אחת כמה וכמה‪ ,‬נדרשו מנהיגים‬ ‫בכלל ישראל וביישוב היהודי בארץ־‬ ‫ישראל‪ ,‬להעזה‪ ,‬יכולת עמידה‪,‬‬ ‫מחאה ויצירתיות רבים ומגוונים‬ ‫ללא תקדים בהיסטוריה האנושית‬ ‫והיהודית‪.‬‬ ‫השפעת משוררים וסופרים‬ ‫קורותיה של החברה היהודית במאה‬ ‫ה־‪ ,20‬הן במידה רבה קורותיהם של‬ ‫האירועים האדירים‪ :‬מלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ ,‬המהפכה הבולשביקית‪,‬‬ ‫מלחמת העולם השנייה והשואה; והנה‪,‬‬ ‫לנוכח האירוע רב־העוצמה‪ ,‬ולעתים‬ ‫הקטסטרופלי ואף האפוקליפטי‪,‬‬ ‫ענק־ממדים בכל קנה מידה‪ִ ,‬מתמרת‬ ‫יפר ההיסטוריוגרפי‬ ‫בס ּ ֵ‬ ‫ִ‬ ‫המנהיגות‬ ‫של ככל עם ועם (בדרך כלל‪ ,‬מלבד‬ ‫בחירתם של מעטים אשר נטשו את‬ ‫העניין של אומתם) ולא מתגמדת;‬ ‫ודיוקנם של אישים מנהיגים משורטט‬ ‫חוויותיהם־‬ ‫וערכת‬ ‫כמגדלור‪,‬‬ ‫לבטיהם־כאבם־פועלם מייצגת לרוב‬ ‫את רב־קוליותה של קהילתם‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫יפר של ככל עם ועם מעורר‪,‬‬ ‫הס ֵּ‬ ‫ִ‬ ‫מעבר לשנות דור ועוד דור‪ ,‬התבוננות‬ ‫ואפילו הזדהות עם האדם המנהיג‬ ‫הנתון בענייני הרבים בתוך מערבולת‬ ‫האירועים המהפכניים‪ ,‬האלימים או‬ ‫המפתיעים‪ ,‬שאינו נשחק במכתשת‬ ‫יד הענקים אלא להפך‪ ,‬אישיותו‬ ‫ומנהיגותו מתגבשות מולה בעוצמה‬ ‫מחודשת‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בפרק הראשון‪,‬‬ ‫"לידתה של התנועה הציונית"‪,‬‬ ‫מתוארות הצעותיהם של המנהיגים‬ ‫‪302‬‬ ‫הציונים ד"ר תאודור הרצל‪ ,‬ד"ר‬ ‫יהודה לייב פינסקר‪ ,‬ואף פועלה של‬ ‫חברת אליאנס (כי"ח); בפרק השישי‪,‬‬ ‫"היישוב‪ :‬חברה‪ ,‬תרבות ואתוס"‪,‬‬ ‫מצוינת השפעתם של המשוררים‬ ‫והסופרים ח"נ ביאליק‪ ,‬ש"י עגנון‪,‬‬ ‫דוד שמעונוביץ־שמעוני‪ ,‬אורי צבי‬ ‫גרינברג‪ ,‬אברהם שלונסקי‪ ,‬שאול‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬דוד מלץ‪ ,‬נתן אלתרמן‬ ‫וס' יזהר‪ ,‬שהיו לגיבורי תרבות‬ ‫מובילים; וכך גם בפרק השלושה־‬ ‫עשר‪" ,‬מלחמת ששת הימים"‪ ,‬על‬ ‫התנהלותה‪ ,‬גם אם בעליות ומורדות‬ ‫של ההנהגה הפוליטית והצבאית של‬ ‫מדינת ישראל‪.‬‬ ‫השרידה הלאומית כמצב קיומי‬ ‫השרידה הלאומית כמצב קיומי של‬ ‫הכלל והפרט עוברת כחוט השני‬ ‫בפרקי הספר‪ ,‬ולובשת פנים רבות‪:‬‬ ‫השרידה הרוחנית‪ ,‬תרבותית‪ ,‬לאומית‪,‬‬ ‫חברתית‪ ,‬קהילתית‪ ,‬משפחתית‪,‬‬ ‫גופנית; בין שדובר עליה בתקופה‬ ‫הנחקרת על ידי נשואי המחקר‪ ,‬ובין‬ ‫שהיא מושמעת כניתוח היסטוריוגרפי‬ ‫על ידי היסטוריונים‪ .‬בשאלת השרידה‬ ‫ובתיאור השרידה נכללת מציאותה‬ ‫של עצם לוז‪ ,‬תהא אשר תהא‪ ,‬רקמות‬ ‫או שארית פלֵ יטה ברוח‪ ,‬בחומר‪,‬‬ ‫בגוף‪ ,‬בנפש‪ ,‬היא מסה קריטית חיונית‬ ‫לצליחת חורבנה של ישות לאומית‪,‬‬ ‫יעל ויילר ישראל‬ ‫מאפר אל הצמיחה‪,‬‬ ‫כעוף החול הקם ֵ‬ ‫הלבלוב והשגשוג מחדש‪ ,‬גם אם‬ ‫הדור‪ ,‬השפה‪ ,‬הדברים והאדרת יהיו‬ ‫אחרים וחדשים‪ .‬הצלת עצם הלוז‬ ‫או המסה הקריטית שממנה תצמח‬ ‫הישות הלאומית מחדש היא תפקידם‬ ‫המובהק של המנהיגים והעילה‬ ‫העיקרית להכרזה על מנהיגותיותם;‬ ‫תופעת הצלחתם או אי־הצלחתם היא‬ ‫אתגר היסטוריוגרפי שאפשר לתארו‬ ‫כתהליך רציונלי הבנוי כנדבך על גבי‬ ‫נדבך‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬נכתב בפרק הראשון‬ ‫על שרידת הגוף היהודי ועל הציונות‬ ‫שהציעה –‬ ‫מענה לחרדה הקיומית של‬ ‫היהודים‪ ,‬שהלכה וגברה מאז הרבע‬ ‫האחרון של המאה ה־‪ ,19‬בעקבות‬ ‫הופעתה של האנטישמיות‪ ,‬שנאת‬ ‫ישראל שיסודה בגזע‪ ,‬שלראשונה‬ ‫בתולדות ישראל לא הניחה ליהודים‬ ‫את האפשרות של המרת דת כפתח‬ ‫מילוט מן הגורל היהודי (עמ' ‪;)13‬‬ ‫ובפרק שלושה־עשר מתוארת תקופת‬ ‫ההמתנה שבטרם מלחמת ששת‬ ‫הימים‪:‬‬ ‫ימים קשים‪ .‬התזזית שאחזה את‬ ‫מדינות ערב‪ ,‬איומי ההשמדה‬ ‫שנשמעו השכם והערב בכלי‬ ‫התקשורת הערבים‪ ]...[ ,‬יצרו במדינה‬ ‫אווירה של ערב שואה (עמ' ‪.)276‬‬ ‫מנהיגים והשפעתם‬ ‫נדבך על גבי נדבך‬ ‫מתודלוגית‪ ,‬ההיסטוריוגרפיה בככל‬ ‫עם ועם היא נדבכית‪ ,‬דהיינו‪ ,‬בחיבור‬ ‫מוכמנת הנחה ברורה על רצף‬ ‫אירועים הבנויים נדבך על גבי נדבך‬ ‫(או המשתלשלים זה מזה)‪ ,‬ובהינתנם‬ ‫יחדיו הם יוצרים יריעה של תופעה‬ ‫היסטורית אחת‪ ,‬או נושא היסטורי‬ ‫אחד‪ ,‬רב־פנים ומגוון כאשר יהיה‪.‬‬ ‫בהיסטוריוגרפיה הנדבכית מובלעות‬ ‫ההנחות שאירועי ההיסטוריה הם‬ ‫תופעות שאפשר לכמת‪ ,‬לְ ַמ ּפוֹ ת (מלשון‬ ‫מפה) ולהסביר במונחים רציונליים‪,‬‬ ‫והן תומכות במפגיע בהיותה מדע‪,‬‬ ‫ענף ממדעי הרוח‪ .‬להיסטוריוגרפיה‬ ‫הנדבכית אופי נוסחתי‪ ,‬הנדסי או‬ ‫אדריכלי של המתאר ההיסטוריוגרפי‪,‬‬ ‫ובהיותה כזאת‪ ,‬היא עשויה להראות‬ ‫"הרמונית" או "אופטימית" בעיני‬ ‫קוראיה‪ ,‬וכפועל יוצא מהותי‪ ,‬תיתכן‬ ‫שזירת "תיקון העולם" ביסודותיה;‬ ‫שכן היכולת להסבר רציונלי של‬ ‫ההיסטוריה יוצרת‪ ,‬לכאורה‪ ,‬את‬ ‫האפשרות לתכנון עתיד משופר‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬בתיאור ההיסטורי הבנוי כפאזל‬ ‫שכל חלקיו משלימים זה את זה‪ ,‬קיים‬ ‫לרוב מבנה וֶ ְקטוֹ רים כפול ומנוגד‪,‬‬ ‫שקול בדרך כלל‪ ,‬ללא הכרעה מהותית‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬התיאור ההיסטוריוגרפי‬ ‫כמו מבנה בעל וֶ ְקטוֹ רים כפולים‬ ‫ומנוגדים (במובן המדיני והרעיוני)‬ ‫של עליית הלאומיות ומדינת‬ ‫‪303‬‬ ‫הלאום‪ ,‬שהתגבר לאחר מלחמות‬ ‫נפוליון באירופה‪ ,‬כמחזקות את‬ ‫הפרטיקולריות התרבותית והדתית‬ ‫של קבוצות אתניות ומחלישות את‬ ‫לכידותן של המעצמות הרב־לאומיות;‬ ‫הלאומיות הציבה את היהודים "בפני‬ ‫אתגר כפול‪ :‬האם להתחבר ללאומיות‬ ‫של הלאום שבתוכו ישבו‪ ,‬או לשמור‬ ‫נאמנות לקיסרויות הגדולות? זאת‬ ‫ועוד‪ :‬דווקא בשעה שעמי אירופה‬ ‫לבשו זהות לאומית יותר ויותר‪,‬‬ ‫נדרשו היהודים לוותר על הזהות‬ ‫הקולקטיבית שלהם" (עמ' ‪ ;)17‬מבנה‬ ‫וֶ ְקטוֹ רים רעיוני ומדיני כפול וניגודים‬ ‫צפונים בו‪ ,‬מתארת שפירא בפרק‬ ‫השישי‪ ,‬בתיאור התחרות בין "הציונות‬ ‫והקומוניזם [‪ ]...‬חלוצי ארץ־ישראל‬ ‫ראו עצמם שייכים למחנה המהפכה‬ ‫וציפו שברית המועצות תושיט להם‬ ‫יד תומכת‪ .‬דא עקא‪ ,‬שכבר ב־‪,1920‬‬ ‫הכריז הקומינטרן (האינטרנציונל‬ ‫היא‬ ‫שהציונות‬ ‫הקומוניסטי)‬ ‫ריאקציונית" (עמ' ‪ ;)131-130‬גם‬ ‫בפרק השלושה־עשר מציגה שפירא‬ ‫מבנה וֶ ְקטוֹ רים כפול ומנוגד הן‬ ‫בתארה את מערכי הכוחות המורכבים‬ ‫וגדושי הניגודים‪ ,‬ערב מלחמת ששת‬ ‫הימים‪ ,‬בין מדינת ישראל למדינות‬ ‫ערב ולמעצמות המערב‪ ,‬את יחסה של‬ ‫יהדות התפוצות לישראל‪ ,‬ואת ההבדל‬ ‫בין יחסם של המנהיגים‪ ,‬לרבות דוד‬ ‫בן־גוריון ב"גלותו" בשדה־בוקר‪,‬‬ ‫ראשי המפלגות בכנסת והאוכלוסייה‬ ‫‪304‬‬ ‫רדופת טראומת השואה‪ ,‬לבין "הלך‬ ‫הרוח בצבא" (עמ' ‪ .)277‬הניגודיות‬ ‫הכפולה נמשכת גם לאחר המלחמה‪.‬‬ ‫בכל הקשור למצבה של מדינת ישראל‪,‬‬ ‫מעמדה המדיני התחזק מאוד‪ ,‬אבל‬ ‫בשטחי שיפוטה התעוררה הבעיה‬ ‫הפלסטינית‪ ,‬והוֶ ְקטוֹ רים המדיניים‬ ‫נשארו מנוגדים ועוינים‪ ,‬ללא הכרעה‬ ‫או פתרון‪.‬‬ ‫ככל עם ועם מתאר את תקומת החברה‬ ‫היהודית בארץ־ישראל כמורכבת‬ ‫מתהליכים רבים שהעיקריים שבהם‪:‬‬ ‫הצמחתן של קהילות חדשות‪ ,‬ושרידתן־‬ ‫צליחתן של רקמות מאוקיינוס חורבנה‬ ‫יעל ויילר ישראל‬ ‫של התרבות הישנה אל עבר הצמיחה‬ ‫והשגשוג החדשים; התחייה הרוחנית‬ ‫והחומרית נשענה על האמונה ביחסים‬ ‫ההדדיים בין חברי הקהילה והאומה‪,‬‬ ‫ובמיוחד בתפקידו של האדם והמנהיג‪.‬‬ ‫התהליך ההיסטורי מסועף‪ ,‬מסובך‬ ‫ומורכב ואפשר לתארו כבנוי בסדר‬ ‫רציונלי‪ ,‬נדבך על גבי נדבך; על פי‬ ‫שפירא‪ ,‬משתדלת האומה בעלת‬ ‫ההיסטוריה הייחודית לכונן את‬ ‫חייה ככל עם ועם‪ .‬נראה כי חוזקן‬ ‫ועמידותן של שלוש הנוסחאות הללו‪,‬‬ ‫העולות מהתוכן ההיסטוריוגרפי‪ ,‬טמון‬ ‫באחדות הניגודים שבהן‪.‬‬ ‫פייסנות כתמרור אזהרה‬ ‫לדיפלומט‬ ‫יחיעם ויץ‬ ‫משה ביתן‪ ,‬יומן מדיני‪( ,1970-1967 ,‬עורך‪ :‬ד"ר ארנון למפרום)‪,‬‬ ‫הוצאת עולם חדש‪ ,‬תל־אביב ‪ 414 ,2014‬עמ'‪.‬‬ ‫מבחינת הציבור הרחב‪ ,‬השם משה ביתן‬ ‫הוא שם כמעט אלמוני‪ ,‬לא מוכר‪ .‬אבל‬ ‫אלה העוסקים ביחסי ישראל־ארצות־‬ ‫הברית ואלה החוקרים תחום זה מכירים‬ ‫אותו היטב ומעריכים אותו עד מאוד‪.‬‬ ‫כסגן המנהל הכללי של משרד החוץ‬ ‫היה אחראי על יחסים אלה בתקופה‬ ‫גורלית‪ ,‬בשנים ‪ ,1970-1965‬שבמהלכה‬ ‫התחוללה מלחמת ששת הימים‪ .‬הממשל‬ ‫האמריקאי שיחק תפקיד דרמטי ומכריע‬ ‫במלחמה זו‪ ,‬שבעקבותיה גדלה מאוד‬ ‫התלות הישראלית בארצות־הברית‬ ‫והממשל הפך למעורב ביותר בשאלת‬ ‫עתיד השטחים הכבושים – עד עצם‬ ‫היום הזה‪.‬‬ ‫בימים שבהם כיהן ביתן בתפקידו‬ ‫הוא רשם יומן מדיני השופך אור על‬ ‫פרשיות עלומות הקשורות לקשרים‬ ‫הדיפלומטיים והצבאיים שבין שתי‬ ‫המדינות ועל מערכת היחסים הטעונה‬ ‫בצמרת הממשלה ובמשרד החוץ‪ .‬היומן‬ ‫מציג את ראשי המדינה ללא כחל ושרק‬ ‫פרופ' יחיעם ויץ‪ ,‬היסטוריון‪ ,‬הוא פרופסור בחוג ללימודי ארץ־ישראל באוניברסיטת חיפה‪.‬‬ ‫‪306‬‬ ‫– על חולשותיהם ועל האמביציות‬ ‫שלהם‪ ,‬שהיו זעירות בעיקרן‪.‬‬ ‫הטיפוס בהיררכיה של‬ ‫המפלגה ומשרד החוץ‬ ‫מי היה משה ביתן? הוא נולד ב־‪,1918‬‬ ‫בעיירה קטנה במערב צ'כוסלובקיה‪.‬‬ ‫כנער הצטרף לתנועת הנוער הציונית‬ ‫"מכבי הצעיר" והפך לפעיל מרכזי‬ ‫בה‪ .‬ב־‪ ,1938‬חש את הטראומה‬ ‫בארצו‪:‬‬ ‫שהתחוללה‬ ‫המטלטלת‬ ‫הסכם מינכן‪ ,‬שבמסגרתו אילצו‬ ‫מעצמות המערב את צ'כוסלובקיה‬ ‫למסור את חבל הסודטים לגרמניה‬ ‫הנאצית‪ ,‬שבו הוקמו חפירות המגן‬ ‫שמטרתן הייתה למנוע פלישה גרמנית‪.‬‬ ‫עורך הספר מציין כי "זכר מדיניות‬ ‫הפייסנות הכושלת של בריטניה וצרפת‬ ‫נחקק בלבו של משה ביתן ושימש‬ ‫עבורו תמרור אזהרה לכל פעילותו‬ ‫הדיפלומטית בהמשך" (עמ' ‪.)10‬‬ ‫באוקטובר ‪ ,1939‬בעצם ימי המלחמה‪,‬‬ ‫הצליח ביתן לעלות לארץ־ישראל‬ ‫כמלווה קבוצה של עליית הנוער‪.‬‬ ‫ב־‪ ,1942‬הצטרף לקיבוץ כפר־רופין‬ ‫שבעמק בית שאן‪ ,‬שבו חי כעשר‬ ‫שנים‪ .‬בתחילה עבד בבריכות הדגים‬ ‫של הקיבוץ‪ ,‬ובהדרגה נמשך לפעילות‬ ‫ציבורית מטעם קיבוצו ומטעם "חבר‬ ‫הקבוצות והקיבוצים" – התנועה‬ ‫הקיבוצית הקטנה שקיבוצו היה‬ ‫יחיעם ויץ‬ ‫קשור אליה‪ .‬כנראה שהחיים האפורים‬ ‫והמפרכים ביישוב הנידח לא קסמו‬ ‫לו‪ .‬ביתן טיפס בהיררכיה של תנועתו‬ ‫ושל מפלגתו (מפא"י)‪ .‬הציעו לו להיות‬ ‫מזכיר מפא"י‪ ,‬אך הוא סירב‪ .‬בן־גוריון‬ ‫כתב על כך ביומנו‪" :‬משה ביתן מסרב‬ ‫בהחלט" (‪ 18‬בנובמבר ‪ .)1951‬תוך‬ ‫שנים ספורות‪ ,‬הפך ביתן לעסקן בכיר‬ ‫בהסתדרות‪ ,‬וב־‪ 1952‬נשלח לארצות־‬ ‫הברית כנציגה‪ .‬במהלך השליחות הכיר‬ ‫את המורכבות הפוליטית והמדינית‬ ‫של ארצות־הברית‪ ,‬היכרות שסייעה לו‬ ‫כששירת במשרד החוץ‪ .‬כשחזר מונה‬ ‫לתפקיד בכיר בחברה ההסתדרותית‬ ‫"כור" והחל ליצור קשרים עם הצמרת‬ ‫הכלכלית של ההסתדרות ומפא"י‪.‬‬ ‫מאוחר יותר נבחר כחבר הוועדה‬ ‫הכלכלית של מפא"י‪ ,‬שבראשה עמד‬ ‫שר האוצר‪ ,‬לוי אשכול‪.‬‬ ‫האחריות על ארה"ב במשרד‬ ‫החוץ‬ ‫ב־‪ ,1960‬מינתה אותו שרת החוץ‪ ,‬גולדה‬ ‫מאיר – שיחסי ישראל עם היבשת‬ ‫השחורה היו ה"בייבי" שלה ‪ -‬לשגריר‬ ‫ישראל באקרה‪ ,‬בירת גאנה‪ .‬מינוי זה‬ ‫היה חלק ממגמתה למנות ביבשת זו‬ ‫שגרירים שהם חלק מ"ארץ־ישראל‬ ‫העובדת" ולא דיפלומטים מקצועיים‪.‬‬ ‫כך היא מינתה את שלמה הלל‪ ,‬שהיה‬ ‫אז חבר קיבוץ מעגן־מיכאל‪ ,‬לשגריר‬ ‫‪307‬‬ ‫פייסנות כתמרור אזהרה לדיפלומט‬ ‫בגינאה‪ .‬מטרתה הייתה להראות כי‬ ‫דרכה שונה מדרך קודמה‪ ,‬משה שרת‪,‬‬ ‫שצלו הכבד רדף אחריה במהלך השנים‬ ‫בהן כיהנה כשרת החוץ‪ ,‬ובעצם עד‬ ‫יומה האחרון‪.‬‬ ‫מגאנה החמה והמיוזעת עבר ביתן‬ ‫לשטוקהולם הקפואה‪ ,‬בה כיהן כשגריר‬ ‫ישראל בשבדיה‪ .‬כשחזר לישראל החל‬ ‫לעסוק במשרד החוץ בתחום ארצות־‬ ‫הברית‪ ,‬ולאחר שנה הפך להיות הדמות‬ ‫הבכירה בו‪ .‬על כך נכתב כי "היה זה‪,‬‬ ‫ללא ספק‪ ,‬קידום נאה למי שנכנס‬ ‫לשירות החוץ רק חמש שנים קודם‬ ‫לכן‪ .‬קידום זה היה פרי הערכתה של‬ ‫שרת החוץ גולדה מאיר כלפי ביתן"‬ ‫(עמ' ‪.)18‬‬ ‫ביתן התחיל לכתוב את יומנו במאי‬ ‫‪ ,1967‬בימי ההמתנה טרם פרוץ‬ ‫מלחמת ששת הימים‪ .‬אחד הנושאים‬ ‫הראשונים שבהם עוסק היומן הוא‬ ‫כוונת שר החוץ‪ ,‬אבא אבן‪ ,‬לנסוע‬ ‫כדי לשוחח עם ראשי מדינות המערב‬ ‫המרכזיות‪ ,‬ובמיוחד עם נשיא ארצות־‬ ‫הברית‪ ,‬לינדון ג'ונסון‪ ,‬במטרה למנוע‬ ‫את המלחמה‪ .‬ב־‪ 23‬במאי‪ ,‬היום שבו‬ ‫הודיעה מצרים על סגירת ֵמצרי טיראן‪,‬‬ ‫החליט אבן לנסוע‪ ,‬והחלטתו לא עוררה‬ ‫תמיכה כללית‪ :‬ולטר איתן‪ ,‬שגריר‬ ‫ישראל בפריז‪ ,‬טען שביקורו של אבן‬ ‫אצל הנשיא דה־גול "לא יביא לתוצאות‬ ‫חיוביות‪ ",‬וייתכן שאיתן "אפילו חזה‬ ‫מראש תוצאות שליליות" (עמ' ‪.)41‬‬ ‫גם גולדה מאיר‪ ,‬מזכירת מפא"י באותה‬ ‫תקופה‪ ,‬התנגדה בתוקף לנסיעתו‪.‬‬ ‫עמדת ראש הממשלה‪ ,‬לוי אשכול‪,‬‬ ‫הייתה מורכבת‪ .‬כששמע על הרעיון‬ ‫"התפתל בכיסא‪ ,‬היה ברור שהוא לא‬ ‫נלהב"‪ ,‬אבל לא אמר לאבן כי אין טעם‬ ‫לנסיעה באופן חד־משמעי‪ ,‬אלא ניסה‬ ‫לשכנע אותו לגנוז את התכנית‪ .‬אשכול‬ ‫"הבין היטב את משמעות הנסיעה‪...‬‬ ‫הבין שזוהי קשירת ידיים"‪ ,‬כשהיה‬ ‫ברור "שאין מנוס ממלחמה‪ ,‬שסגירת‬ ‫המצרים היא אקט מלחמתי" (עמ' ‪.)42‬‬ ‫ֵ‬ ‫למרות זאת‪ ,‬התעקש אבן ונסע‪ .‬ביתן‬ ‫טוען ביומנו כי התעקשותו נבעה לא‬ ‫משיקולים לאומיים‪ ,‬כשהמדינה נמצאת‬ ‫בשעת חירום‪ ,‬אלא משיקולים אישיים‬ ‫לחלוטין‪" :‬אבן העמיד את הפרסטיז'ה‬ ‫האישית שלו על כף המאזניים – זה‬ ‫למעשה הכריע" (שם)‪.‬‬ ‫סביב יחסי אבן־רבין‬ ‫דוגמה מובהקת למניעי אבן היא סבך‬ ‫יחסיו עם יצחק רבין‪ ,‬הרמטכ"ל עטור‬ ‫התהילה‪ ,‬שמונה לשגריר בוושינגטון‬ ‫בראשית ‪ .1968‬ביתן עצמו תמך במינוי‬ ‫בהתלהבות – הוא כתב שפעל למען‬ ‫המינוי כי הייתה לו "דעה מצוינת‬ ‫עליו‪ :‬יושר‪ ,‬ראש טוב‪ ,‬בעל יכולת‬ ‫ארגונית"‪ .‬גם אבן תמך במינוי‪ ,‬בעיקר‬ ‫מתוך "נימוקים אנוכיים האופייניים‬ ‫לאבן‪ ,‬בדרך כלל"‪ .‬הוא הבין שמינוי‬ ‫זה עשוי להגביר את יוקרתו שלו‪,‬‬ ‫‪308‬‬ ‫שהייתה מעורערת למדי "בשל חוסר‬ ‫הקו שלו בימי ההמתנה" (עמ' ‪.)62‬‬ ‫במהלך הזמן התחרט אבן על המינוי‬ ‫מפני שרבין התעלם ממנו לחלוטין‪,‬‬ ‫למרות שהיה הממונה הישיר עליו‪.‬‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬רבין היה היחיד שהיה‬ ‫מסוגל להטיח בפניו את כל הדברים‬ ‫הקשים‪ .‬בקיץ ‪ ,1969‬התכוון אבן‬ ‫להופיע בפני המושב השנתי של עצרת‬ ‫האו"ם‪ ,‬הופעה שראה בה "את המאורע‬ ‫המרכזי של פעילותו כשר החוץ"‪.‬‬ ‫אולם צצה בעיה‪ :‬ראש הממשלה‪,‬‬ ‫גולדה מאיר‪ ,‬אמורה הייתה לקיים‬ ‫ביקור ממלכתי ראשון בוושינגטון‬ ‫באותם ימים (כזכור‪ ,‬היא נבחרה‬ ‫לתפקידה כמה חודשים לפני כן‪ ,‬במרס‬ ‫‪ .)1969‬רבין כתב לאבן בגלוי כי "לא‬ ‫רצוי ששר החוץ יופיע בעצרת האו"ם‬ ‫לפני ביקור ראש הממשלה" מפני‬ ‫שהופעתו עלולה להאפיל על ביקורה‪.‬‬ ‫אבן דחה‪ ,‬כמובן‪ ,‬את ההצעה וענה‬ ‫בסגנונו הנמלץ‪ :‬הצעת רבין מסתכמת‬ ‫"בתביעה שנחמיץ את המעמד המדיני־‬ ‫הסברתי להבאת דברנו לנציגים של‬ ‫מאה מדינות המקיימים קשרים‬ ‫אתנו" (עמ' ‪ .)273‬ביתן התייחס‬ ‫לסוגיה זאת בסגנון דיפלומטי פחות‪,‬‬ ‫וכתב כי הופעתו של אבן בעצרת‬ ‫"היא כעין ציפור נפש של אבן" וכי‬ ‫מטרתו האמיתית הייתה להיות שותף‬ ‫בשיחותיה של גולדה מאיר עם הנשיא‬ ‫ניקסון – למרות שלא הייתה זקוקה‬ ‫לו‪ ,‬לא כמתורגמן ולא כשותף‪.‬‬ ‫יחיעם ויץ‬ ‫ביתן עצמו היה חבר משלחת ראש‬ ‫הממשלה – עדות למעמדו הבכיר‪.‬‬ ‫המשלחת טסה לארצות־הברית‬ ‫בטיסה מסחרית רגילה – דבר שהוא‬ ‫כמעט חילול הקודש בעיני אדוני‬ ‫המדינה הנוכחיים‪ .‬על התנהלות ראש‬ ‫הממשלה ב"בית הלבן" כתב ביתן‬ ‫דברים המעידים על הפער הגדול בין‬ ‫יחסו כלפיה ליחסו לשר החוץ‪:‬‬ ‫ודאי שגולדה התרגשה‪ ,‬כשעשתה‬ ‫לעצמה חשבון שהגיעה למעמד‬ ‫הרם של ראש הממשלה וכשהיא‬ ‫מתקבלת על ידי נשיא ארצות־‬ ‫הברית בצורה מכובדת‪ .‬התכונה‬ ‫היפה והטובה של גולדה היא‬ ‫הצניעות‪ ,‬זאת היא צניעות טבעית‪,‬‬ ‫לא מלאכותית‪ ,‬ועל כן קל לה לקבל‬ ‫את גינוני הטקס והכבוד בצורה‬ ‫טבעית ביותר (עמ' ‪.)287‬‬ ‫פרישה בטריקת דלת‬ ‫בדצמבר ‪ ,1969‬זמן קצר אחרי הביקור‬ ‫המרגש‪ ,‬הממשל החדש של ניקסון הגיע‬ ‫למסקנה כי הדרך היחידה לשבור את‬ ‫הסטטוס־קוו שנוצר בעקבות המלחמה‬ ‫היא פתרון כפוי‪ .‬מזכיר המדינה‪ ,‬ויליאם‬ ‫רוג'רס‪ ,‬הכריז באופן פומבי כי לדעת‬ ‫הממשל הגבולות החדשים של ישראל‬ ‫חייבים להיות קווי שביתת הנשק‪,‬‬ ‫בשינויים לא מהותיים‪ .‬הוא הדגיש כי‬ ‫פייסנות כתמרור אזהרה לדיפלומט‬ ‫יש לפתור את בעיית הפליטים המעיקה‪,‬‬ ‫ולגבי ירושלים הציע להשאירה כעיר‬ ‫מאוחדת שבה תמלאנה ישראל וירדן‬ ‫את התפקידים האזרחיים‪ ,‬הכלכליים‬ ‫והדתיים במשותף‪ .‬ביתן ציין כי‬ ‫"התגובה הישראלית הייתה הלם‪ ,‬זעקה‬ ‫ודחייה רשמית על ידי ראש הממשלה‬ ‫בכנסת" (עמ' ‪ .)339‬הוא עצמו התייחס‬ ‫ל"תכנית רוג'רס" דרך הסכם מינכן‪ .‬הוא‬ ‫כתב לראש הממשלה‪ ,‬מאיר‪ ,‬ש"מעולם‬ ‫לא עלה בידי איש לשנות דרכי תוקפן‬ ‫על ידי פיוס‪ ,‬וההיסטוריה של שלושים‬ ‫השנים אחרונות מוכיחה זאת היטב"‬ ‫(עמ' ‪ .)348‬בפועל‪ ,‬התכנית לא הצליחה‬ ‫לשנות את פני אזורנו ונזרקה לפח‬ ‫האשפה של ההיסטוריה – כמו תכניות‬ ‫אמריקאיות נוספות שבאו אחריה‪.‬‬ ‫בינואר ‪ ,1970‬פרש משה ביתן מהנהלת‬ ‫משרד החוץ בטריקת דלת‪ ,‬וביומנו‬ ‫הטיח בה האשמות חסרות תקדים (עמ'‬ ‫‪ .)386-369‬הוא טען ש"איש לא דחף‬ ‫אותי החוצה‪ ...‬אך הרגשתי כעין מחנק‬ ‫מצפוני במסגרת הקיימת"‪ .‬סיבה אחת‬ ‫להחלטתו הייתה יחסו לראשי המשרד‪,‬‬ ‫ובמיוחד לשר החוץ‪ ,‬אבא אבן‪ .‬הוא טען‬ ‫כי אבן הוא מנהיג שאינו מתאים לעמוד‬ ‫בראש המאבק המדיני‪ ,‬אין לו אופי‬ ‫חזק והוא דמות אגוצנטרית‪" ,‬איש קר‬ ‫ומסוגר בתוך עצמו עד כדי כך שאיננו‬ ‫‪309‬‬ ‫מסוגל לנהל שיחה עם זולתו"‪ ,‬אינו‬ ‫משוחח אלא נואם או מדקלם‪ .‬כמו כן‪,‬‬ ‫אבן היה תלוי לחלוטין בגדעון רפאל‪,‬‬ ‫מנכ"ל המשרד‪ ,‬שהוא "שקרן פתולוגי‪,‬‬ ‫תככן‪ ...‬סכסכן‪ ,‬רשע וגס רוח"‪ ,‬והזיווג‬ ‫של השניים הוא "פטאלי"‪ .‬סיבה שנייה‬ ‫הייתה אי הסכמתו עם עמדתו של אבן‪.‬‬ ‫הוא טוען כי מתינותו נובעת מ"פחד‬ ‫וחולשה"‪ ,‬ולו היינו הולכים בדרכו "לא‬ ‫היינו מתקרבים אל השלום ולא היינו‬ ‫מונעים מעצמנו קרבנות של בנינו‪.‬‬ ‫להפך‪ ...‬אסור להפקיד בידי אבן את‬ ‫גורלנו"‪.‬‬ ‫אחרי פרישתו סירב ביתן לקבל תפקידי‬ ‫מפתח שהוצעו לו והעדיף לנהל את‬ ‫חברת "פז"‪ ,‬שהייתה הגדולה בחברות‬ ‫הדלק בישראל‪ .‬הוא ניהל אותה שנים‬ ‫רבות בהצלחה מרובה‪ ,‬ומעולם לא‬ ‫התכוון לחזור אל השירות הציבורי‪.‬‬ ‫יומנו של משה ביתן מהווה מסמך‬ ‫היסטורי רב־ערך התורם לידיעתנו‬ ‫ולהבנתנו את התקופה הגורלית של‬ ‫השנים הראשונות שלאחר מלחמת‬ ‫ששת הימים‪ .‬עריכת היומן על ידי ד"ר‬ ‫למפרום (גילוי נאות – הייתי מדריכו‬ ‫עת כתב את עבודת הדוקטורט שלו)‬ ‫היא מאירת עיניים ומדויקת‪ ,‬והפכה‬ ‫יומן‪ ,‬שנכתב לפני עשרות שנים‪ ,‬לספר‬ ‫אקטואלי מרתק‪.‬‬ ‫"מחשבה העוצרת את הנשימה"‬ ‫אלעד אוזן‬ ‫גילברט קית' צ'סטרטון‪ ,‬אדם בלתי מעשי‪ ,‬הוצאת שלם‪ 198 ,2014 ,‬עמודים‪.‬‬ ‫קריאה בקובץ מסותיו של גילברט‬ ‫קית' צ'סטרטון‪ ,‬אדם בלתי מעשי‪,‬‬ ‫משולה לשיטוט בבוסתן מלא עצי‬ ‫פרי נדירים‪ .‬הספר‪ ,‬בתרגומו הקולח‬ ‫של עודד וולקשטיין‪ ,‬מכיל מבחר‬ ‫ממאמריו של איש הרוח‪ ,‬הסופר והוגה‬ ‫הדעות הבריטי‪ .‬מבוא מאת העורך‪,‬‬ ‫אסף שגיב‪ ,‬פותח צוהר אינטלקטואלי‬ ‫לדמותו של צ'סטרטון‪ :‬ארבעים‬ ‫וארבעה עמודים אשר מתארים‪ ,‬בין‬ ‫השאר‪ ,‬את דמותו האקסצנטרית; את‬ ‫האקלים הפוליטי והחברתי בו יצר;‬ ‫ואת התפתחות השקפותיו הדתיות‪.‬‬ ‫הרקע הזה חשוב ביותר‪ ,‬שכן לא ניתן‬ ‫לקרוא את כתביו במנותק מסביבתו‬ ‫הרעיונית ומההשפעות התרבותיות‬ ‫שעיצבו את הגותו‪.‬‬ ‫אין דינה של ביקורת העוסקת‬ ‫באסופת מאמרים כדינה של ביקורת‬ ‫ספרות רגילה‪ .‬שכן‪ ,‬ראשית‪ ,‬יש לנסות‬ ‫ולאתר מכנה משותף בין המאמרים‬ ‫הללו‪ ,‬משימה אשר לאור הכרעתו‬ ‫הסובייקטיבית של העורך בבחירתם‪,‬‬ ‫והודות לשפע הרעיוני הבלתי נדלה‬ ‫המאפיין אותם‪ ,‬נידונה לכישלון‪ .‬אך‬ ‫אולי בכל זאת ניתן לאתר רעיון‪,‬‬ ‫אלעד אוזן הוא דוקטורנט למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב; מבקר המוזיקה‬ ‫הקלאסית בידיעות אחרונות‪.‬‬ ‫"מחשבה העוצרת את הנשימה"‬ ‫אשר שזור תדיר במסותיו ומאפיין‬ ‫את חששותיו‪ ,‬ובו אתמקד‪ :‬חירות‬ ‫המחשבה‪ ,‬וחשיבותה ההיסטורית לפי‬ ‫צ'סטרטון‪.‬‬ ‫כך הוא כותב‪ ,‬במסה "התאבדותה של‬ ‫המחשבה"‪:‬‬ ‫והסכנה אינה אלא בזאת‪,‬‬ ‫שהאינטלקט האנושי חופשי‬ ‫להשמיד את עצמו‪ .‬ממש כשם‬ ‫שבכוחו של דור אחד למנוע‬ ‫את עצם קיומו של הדור הבא‬ ‫בהצטרפות המונית למנזר או‬ ‫בקפיצה משותפת לים‪ ,‬כך בכוחה‬ ‫של סוללת הוגים למנוע במידה‬ ‫כלשהי את המשכה של החשיבה‬ ‫באמצעות הוראתה של תורה‬ ‫השוללת כל תקפות מן המחשבה‬ ‫האנושית באשר היא‪.‬‬ ‫ִאזְ ֵמל שכלתני‬ ‫צ'סטרטון מזהה את הסמכות‬ ‫הדתית כמנגנון אשר ביכולתו‬ ‫להדוף את אותה "מחשבה העוצרת‬ ‫את המחשבה"‪ ,‬בה הוא רואה את‬ ‫"תכלית הרוע"‪ .‬בהמשך חייו חקר‪,‬‬ ‫דרש‪ ,‬והעמיק את התובנה הזו;‬ ‫ואת המודל הסמכותי מצא באמונה‬ ‫ ולא סתם אמונה‪ ,‬אלא דווקא‬‫האמונה הקתולית‪ ,‬על מוסדותיה‬ ‫העתיקים והדוקטרינה החמורה‬ ‫‪311‬‬ ‫שלה‪ .‬ניתן לתהות‪ :‬האם הסמכות‬ ‫הקתולית‪ ,‬אותה מערכת היררכית‪,‬‬ ‫שבה הקשר בין האל לבין המאמינים‬ ‫מתוּוך מלמעלה למטה באמצעות‬ ‫שרשרת כהונה של חשמנים‪,‬‬ ‫בישופים‪ ,‬כמרים ומאמינים פשוטים‬ ‫– ובראש כל אלה עומד אפיפיור‬ ‫אחד שלעולם אינו שוגה – עשויה‬ ‫להגן על האנושות מפני אותה‬ ‫"מחשבה העוצרת את המחשבה"?‬ ‫הייתכן שהיה פשוט ריאקציונר ותו‬ ‫לא? הסבר זה אולי קוסם בפשטותו‪,‬‬ ‫אך מחמיץ את התמונה הכוללת‪.‬‬ ‫תשובה מורכבת יותר ניתן לאתר‬ ‫כאשר ממקדים את המבט בהשקפתו‬ ‫על הפילוסופיה של ההיסטוריה‪ .‬את‬ ‫המונח "פילוסופיה" כפי שהבין אותו‬ ‫צ'סטרטון‪ ,‬יש לקרוא באופן שונה‬ ‫מהמובן הטכני המקובל‪ ,‬דהיינו‪ ,‬חקר‬ ‫מושגי יסוד ובעיות מופשטות של‬ ‫הכרה‪ ,‬ידע‪ ,‬מוסר והיגיון‪ ,‬תוך ניסיון‬ ‫להסביר את אלה באמצעות טיעונים‬ ‫פילוסופיה‬ ‫עבורו‪,‬‬ ‫רציונליים‪.‬‬ ‫המושתתת על ניתוח לוגי ורציונלי‬ ‫טהור‪ ,‬הנה לקויה ובלתי מספקת;‬ ‫בוודאי שאין ביכולתה לתאר את‬ ‫הקיום האנושי על מלוא מורכבותו‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬נקודת מוצא זו אינה מונעת‬ ‫ממנו לנתח באזמל שכלתני להפליא‬ ‫את עמדותיו; מסקנותיו‪ ,‬מאידך‪,‬‬ ‫משופעות בסובייקטיביות‪ ,‬אלגוריות‬ ‫לרוב והומור פרוע‪.‬‬ ‫צ'סטרטון אחוז באי־נחת נוכח‬ ‫‪312‬‬ ‫אלעד אוזן‬ ‫שקיעתם של הערכים המסורתיים מרירות הומוריסטית‬ ‫ועלייתו של מה שבוודאי היה‬ ‫מקבל בימינו את הכינוי "פוסט־‬ ‫מודרניזם"‪ .‬בייחוד הדאיגה אותו‬ ‫דעיכת החינוך המוקיר את מורשת‬ ‫העבר‪ ,‬מגמה אשר לחובתה הוא זוקף‬ ‫את השתלטותו של אידאל היחסיות‪.‬‬ ‫"אין אנו מייחסים חשיבות של ממש‬ ‫לשאלה אם פלוני הוא פסימיסט או‬ ‫אופטימיסט‪ ,‬קרטזיאני או הגליאני‪,‬‬ ‫מטריאליסט או ספיריטואליסט‪",‬‬ ‫קבל במסה הקצרה "כמה הערות‬ ‫מקדימות על חשיבותה של‬ ‫האורתודוקסיה"‪ .‬התוצאה של הלוך‬ ‫רוח זה‪ ,‬כך סבר‪ ,‬מתבטאת בנטייה‬ ‫הרווחת בחברה המודרנית לאמץ כל‬ ‫מיני סילופים וולגריים של אידאות‪,‬‬ ‫הלכי רוח ורעיונות אסתטיים‪.‬‬ ‫הוא כתב‪:‬‬ ‫הם חופשיים לחבר גרסה משלהם‬ ‫לגן העדן האבוד‪ ,‬שבה יכריע השטן‬ ‫את אלוהים‪ .‬הם חופשיים לחבר‬ ‫גרסה משלהם לקומדיה האלוהית‪,‬‬ ‫שבה ישכון גן העדן מתחת לרצפת‬ ‫הגיהינום‪ .‬ומה עלה בידם להשיג?‬ ‫האמנם העמידו לנו דבר העולה‬ ‫בעצמתו או ביופיו על מה שכתבו‬ ‫הגיּבליני המשולהב‪ ,‬או‬ ‫ֶ‬ ‫הקתולי‬ ‫המורה הפוריטני הקפדן? עד‬ ‫מע ַטם אלא קומץ‬ ‫כה לא הפיקו ֵ‬ ‫חרוזים‪.‬‬ ‫צ'סטרטון‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬הבין דבר או‬ ‫שניים באשר לדרך שבה דקויות‬ ‫ודימויים מעצבים את הרגישות‬ ‫האנושית‪ .‬לא לחינם הוא מביא‬ ‫כדוגמה דווקא את היצירות‬ ‫הספרותיות האדירות של ג'ון מילטון‬ ‫ודנטה; ואין זה מפליא שההשוואות‬ ‫אותן הוא עורך מאופיינות במרירות‬ ‫הומוריסטית‪ ,‬שלובשת תכופות פנים‬ ‫של פרודיה‪ .‬ביותר מהזדמנות אחת‪,‬‬ ‫הביע כמיהה לאותם ימים בהם‬ ‫האמנות ייצרה מבנה סדור‪ ,‬קוהרנטי‪,‬‬ ‫אשר העלה משמעויות בהירות באשר‬ ‫לשאלות כבדות משקל כמו טיבה של‬ ‫האמונה ומשמעות החיים‪ .‬הוא העלה‬ ‫על נס את לקחיהם של ג'ק וגבעול‬ ‫השעועית‪ ,‬היפה והחיה וסינדרלה;‬ ‫גיבורים אשר יכולים להתקיים‬ ‫על הנייר‪ ,‬בלא שייתקלו בספקנות‬ ‫המודרנית‪" .‬נזקקתי לזמן רב על מנת‬ ‫לבוא לידי הכרה שהעולם המודרני‬ ‫טועה וכי הגננת צדקה‪ ",‬סיכם במסה‬ ‫"האתיקה של ממלכת הפיות"‪.‬‬ ‫הטענה שלפיה אין בכוחה של‬ ‫המחשבה בעת המודרנית להאיר‬ ‫ולהסביר בעיות אנושיות ‪ -‬וזאת‬ ‫בעקבות התערערות מבני הידע‪,‬‬ ‫קריסת ערכי התרבות ועמעום‬ ‫תובנותיהם של הדורות הקודמים‬ ‫ אינה חדשה‪ .‬למעשה‪ ,‬זו אחת‬‫הפרדיגמות שבאמצעותן תנועות‬ ‫"מחשבה העוצרת את הנשימה"‬ ‫מהפכניות רוכשות אהדה‪ :‬הסדר‬ ‫החברתי הישן אינו משקף את יחסי‬ ‫הכוחות הפוליטיים בעת הנוכחית‪,‬‬ ‫ולפיכך‪ ,‬יש להרוס אותו ולבנות‬ ‫במקומו סדר פוליטי חדש‪ ,‬שישקף‬ ‫את המארג החברתי הקיים‪.‬‬ ‫וכך כתב במסתו "הפחד מן העבר"‪:‬‬ ‫ההיסטוריה מעולם לא ידעה‬ ‫מהפכה בלא תחייה [‪.]...‬‬ ‫מיכלאנג'לו‬ ‫של‬ ‫מקוריותם‬ ‫ושייקספיר מוצאה באגרטלים‬ ‫ובכתבי יד קדומים שחולצו מתהום‬ ‫הנשייה‪ .‬המשוררים הגדולים חבים‬ ‫את עידונם לאספני העתיקות‬ ‫הגדולים‪ .‬כך נקשרה הפריחה‬ ‫הגדולה של ימי הביניים בזכרה‬ ‫של האימפריה הרומית‪ .‬כך הפנו‬ ‫הרפורמציה והכנסייה הקתולית‬ ‫את מבטן לאחור – האחת למקרא‬ ‫ולתקופת המקראית‪ ,‬והאחרת‬ ‫לאבות הכנסייה‪.‬‬ ‫"חדוות ההתפעלות מימי הביניים"‬ ‫בנסותו להילחם בהלכי הרוח המבזים‬ ‫את מסורת הקדמונים ‪ -‬הלכי‬ ‫רוח אותם הוא רואה כהרסניים‬ ‫ נוקט צ'סטרטון באסטרטגיה‬‫הפוכה לזו המהפכנית‪ ,‬ומתרפק על‬ ‫הפשטות והישירוּת שבעבר‪" .‬עידן‬ ‫האינקוויזיציה מעולם לא ירד לשפל‬ ‫‪313‬‬ ‫המדרגה של חברה המרוממת אדם‬ ‫למדרגת אליל משום שהטיף לאותם‬ ‫הדברים שבגין הוצאתם אל הפועל‬ ‫היא עתידה להרשיעו‪ ",‬התרעם‬ ‫על היחס המשפיל אשר היה מנת‬ ‫חלקו של אוסקר ויילד‪ ,‬במסה "כמה‬ ‫הערות מקדימות על חשיבותה של‬ ‫האורתודוקסיה"‪ .‬הגם שניתן להסכים‬ ‫עם הנמשל‪ ,‬דומה כי עשרות אלפי‬ ‫קורבנותיו של תומס דה טורקוומדה‬ ‫(ראש האינקוויזיציה הספרדית הידוע‬ ‫לשמצה)‪ ,‬אשר נשרפו חיים על המוקד‬ ‫באשמת מינות וסטייה מן האמונה‬ ‫הקתולית‪ ,‬היו מביעים תרעומת על‬ ‫המשל‪ .‬לפחות במובן זה‪ ,‬אסור ללכת‬ ‫שבי אחרי אותן "הלכות פולמוס של‬ ‫המאה השלוש‪-‬עשרה" אשר אליהן‬ ‫חוזר צ'סטרטון‪ ,‬בתקווה שמאמציו‬ ‫"יישאו פרי"‪ .‬התבונה והרומנטיקה‪,‬‬ ‫כפי שלימדנו ישעיה ברלין‪ ,‬היו שני‬ ‫הזרמים המחשבתיים המרכזיים בהם‬ ‫תלו את תקוותם חסידי החילוניות‬ ‫והמודרנה‪ .‬אצל צ'סטרטון‪ ,‬החקירה‬ ‫והחזרה למסורת העבר מבקשות לשרת‬ ‫אידאות הפוכות‪" .‬וולטר סקוט ניצב‬ ‫על פתחה של המאה התשע־עשרה‬ ‫בזכות רומן על העבר; ה‪.‬ג' ולס ניצב‬ ‫על פתחה של המאה העשרים בזכות‬ ‫רומן על העתיד‪ ",‬גיחך במסה "הפחד‬ ‫מן העבר" את נטייתו של הדור הצעיר‬ ‫לטפח ריחוק ממורשתו ההיסטורית‬ ‫ולפאר רעיונות שטרם נולדו‪ .‬בעמדותיו‬ ‫אלו של צ'סטרטון‪ ,‬מוכרחים להודות‪,‬‬ ‫‪314‬‬ ‫יש יותר מקורטוב של מה שהיינריך‬ ‫היינה היה מכנה באירוניה "חדוות‬ ‫ההתפעלות מימי הביניים"‪.‬‬ ‫לאחר שאמרנו כל זאת‪ ,‬עלינו‬ ‫לצאת מנקודת הנחה כי צ'סטרטון‬ ‫אכן מבקש לקיים את האידאלים‬ ‫הנושנים שאת טיבם הוא מעלה על‬ ‫נס; אותה שאיפה סטואית קדומה‬ ‫להתחבר לצד ההרמוני של הבריאה‪,‬‬ ‫דהיינו‪ ,‬לחיבור המטפיזי שבין‬ ‫האל‪ ,‬פועלו ומעשיה של האנושות‪.‬‬ ‫לקוראיו הרבים אמנם קשה לנתק‬ ‫את האסתטי שבכתיבתו מהפוליטי;‬ ‫ולעתים קרובות שני הממדים הללו‬ ‫מתמזגים כך שקשה להפריד בין‬ ‫התשתית הפוליטית של הרעיונות‬ ‫השמרניים אותם הוא מבקש לקדם‬ ‫ובין שלל האופרטורים הספרותיים‬ ‫וההיסטוריים המעטרים את כתיבתו‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬חזרה למחשבת העבר תאמה את‬ ‫אופיו של צ'סטרטון‪ ,‬אשר ביכר (כמו‬ ‫אלעד אוזן‬ ‫רוב ההוגים הבריטיים)‪ ,‬לא לתמוך‬ ‫רגליו בחולות נודדים; אך ראייתו‬ ‫כמעין גרסה מוקדמת של נביא זעם‬ ‫החובט בדור הצעיר ובקדמה מציגה‬ ‫רק תמונה פשטנית‪ .‬צודק גם אסף‬ ‫שגיב בהערתו כי הגניוס הרוחני‬ ‫של הגאון הבריטי הזה אינו ניתן‬ ‫לתמצות באבחת חרב דקה‪ ,‬וכי‬ ‫אין לטקסטים הנבחרים של אדם‬ ‫בלתי מעשי יכולת "לשרטט דיוקן‬ ‫אינטלקטואלי מלא ושלם של איש‬ ‫רוח פורה כצ'סטרטון"; שהרי אם‬ ‫לא כן עלול היה המפעל הזה להפוך‬ ‫לסמל דל המחמיץ את המסומל‪,‬‬ ‫על כל העושר הרעיוני והגיוון שבו‪.‬‬ ‫אך גם כך‪ ,‬אדם בלתי מעשי מלא‬ ‫משמעויות‪ ,‬רעיונות ותובנות‪ ,‬אשר‬ ‫מבקשים להעניק מזור לשאלות‬ ‫חברתיות נוקבות‪ ,‬לתורת מוסר‪,‬‬ ‫ולדמותו של האדם בעיני עצמו‬ ‫ובעיני בוראו‪.‬‬ ‫זהותה של "הדת הנבחרת"‬ ‫יואל רפל‬ ‫אבי בקר‪ ,‬מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה‪.‬‬ ‫ידיעות ספרים ‪ 511 ,2013‬עמ'‪.‬‬ ‫"בבכות ילדינו בצל גרדומים‬ ‫את חמת העולם לא שמענו‪.‬‬ ‫כי אתה בחרתנו מכל העמים‪,‬‬ ‫אהבת אותנו ורצית בנו‪.‬‬ ‫שאתה בחרתנו מכל הילדים‬ ‫כבודָך‪,‬‬ ‫ֶ‬ ‫לֵ ָה ֵרג מול כיסא‬ ‫ואתה את דמנו אוסף בכדים‬ ‫מלבדָך"‬ ‫ֶ‬ ‫כי אין לו אוסף‬ ‫(נתן אלתרמן‪" ,‬מכל העמים")‬ ‫"רציתי לומר לו‪' :‬ברוך אתה ה' מלך העולם‪ ,‬כי בנו בחרת מכל העמים להיות מעונים יום ולילה‪,‬‬ ‫לראות את אבותינו ואימותינו‪ ,‬אחינו ואחיותינו‪ ,‬כלים במשרפות?‬ ‫יתגדל ויתקדש שמיה רבה‪ ,‬כי בנו בחרת מכל העמים להיהרג מול כיסא כבודך'"‬ ‫(אלי ויזל‪ ,‬הלילה)‬ ‫ד"ר יואל רפל הוא היסטוריון של עם ישראל וארץ־ישראל‪ ,‬מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת‬ ‫בוסטון‪.‬‬ ‫‪316‬‬ ‫המבקש לתהות על הדמיון בין‬ ‫הטקסט של אלתרמן לזה של ויזל‪,‬‬ ‫ששניהם עוסקים במשמעותו המעשית‬ ‫של המושג "העם הנבחר" בימים‬ ‫שמיליונים מבני העם הנבחר נלקחו‬ ‫למשרפות המוות‪ ,‬יכול למצוא את‬ ‫התשובה אצל חיים גורי‪ ,‬מתרגם הספר‬ ‫הלילה ומידידיו הקרובים ביותר של‬ ‫נתן אלתרמן‪ .‬אלתרמן וויזל לא נפגשו‬ ‫מעולם‪ ,‬ובעת שוויזל כתב את ספרו‬ ‫ביידיש (‪ )1956‬הוא לא הכיר את‬ ‫שירתו של אלתרמן כלל ועיקר‪ .‬הדמיון‬ ‫הבולט בין שני הקטעים שצוטטו נקשר‬ ‫כולו לסתירה בין רעיון "העם הנבחר"‬ ‫לבין מציאות "העם הנכחד"‪ ,‬שהוא‬ ‫אותו עם‪ .‬את שירו "מכל העמים"‬ ‫פרסם אלתרמן כאשר דבר שואת יהודי‬ ‫אירופה פורסם בארץ ישראל באופן‬ ‫רשמי (נובמבר ‪ .)1942‬באותם ימים‪,‬‬ ‫הנער בר־המצווה אלי ויזל‪ ,‬ישב‪ ,‬עדיין‪,‬‬ ‫שלֵ ו ובטוח בעיירה סיגט שבמורדות‬ ‫הרי הקרפטים‪ .‬לימים‪ ,‬תמיהתו של‬ ‫אלתרמן הייתה למחאתו של ויזל ‪-‬‬ ‫אם זהו גורלו של העם הנבחר‪ ,‬שמא‬ ‫כדאי לבטל את הבחירה‪ .‬האם אפשר?‬ ‫"הרהורי כפירה"‬ ‫ספרו של ד"ר אבי בקר‪ ,‬בעבר מזכ"ל‬ ‫הקונגרס היהודי העולמי ובהווה מרצה‬ ‫בתכנית לדיפלומטיה של אוניברסיטת‬ ‫תל אביב‪ ,‬מבקש לעקוב אחר המאבק‬ ‫פרטי הכותב‬ ‫הגדול סביב זהותה של "הדת הנבחרת"‬ ‫יותר מאשר אחר זהותו של העם‬ ‫הנבחר‪ .‬בעוד שהיהדות מייצגת רק עם‬ ‫אחד הרי שהנאבקות נגדה‪ ,‬הנצרות‬ ‫והאסלאם‪ ,‬מייצגות כל אחת כמה וכמה‬ ‫עמים שונים לחלוטין‪ ,‬ורק האמונה‬ ‫הדתית משותפת לכל אחת מקבוצות‬ ‫העמים‪.‬‬ ‫הספר העם הנבחר הוא ספר עיון‬ ‫שרבים עלולים "להיבהל" מהאפארט‬ ‫המדעי המשולב בו (‪ 60‬עמודי הערות;‬ ‫‪ 9‬עמודי אינדקס)‪ ,‬אך בשל היותו כתוב‬ ‫בשפה השווה לכל נפש‪ ,‬הרי שהוא‬ ‫קריא‪ .‬כדי להגיע אל בשורתו המרכזית‬ ‫של הספר ראוי לקרוא בו כמעט עד‬ ‫לסופו‪ ,‬כאשר בעמ' ‪ 437-436‬כותב‬ ‫בקר‪:‬‬ ‫ההיסטוריה היהודית מוכיחה שוב‬ ‫ושוב עד כמה מורכב‪ ,‬בעייתי ואף‬ ‫מאיים הוא התואר "העם הנבחר"‪.‬‬ ‫העול הכבד של הבחירה שיהודים‬ ‫נושאים על גבם‪ ,‬במשך אלפי שנים‪,‬‬ ‫כורך בחובו מחויבות [הדגשה‬ ‫שלי‪ .‬י"ר) לצד ייסורים‪ ,‬ובמשך‬ ‫הדורות הוא הביא יהודים לפקפוק‬ ‫בכדאיותו ולהרהורי כפירה‪ .‬אפילו‬ ‫בתפיסה האורתודוקסית‪ ,‬מאז חכמי‬ ‫התלמוד‪ ,‬מצאנו כי יש התייחסות‬ ‫ליסודות הכפייתיים ("כפה עליהם‬ ‫הר כגיגית")‪ ,‬ולעתים המאיימים‪,‬‬ ‫בברית הגורל שנקשרה בין העם‬ ‫לאלוהיו‪.‬‬ ‫פרטי המאמר‬ ‫מהו אותו עול כבד שמטיל המושג‬ ‫"העם הנבחר"? האם זוהי רק מחויבות‬ ‫רעיונית־אידאית‪ ,‬או האם זו מחויבות‬ ‫יהודית מעשית להתנהגות‪ ,‬מוסר‬ ‫ואורחות חיים השונים מאלה של כל‬ ‫העמים? האם עם ישראל‪ ,‬במרוצת‬ ‫ההיסטוריה‪ ,‬קיבל על עצמו‪ ,‬באופן‬ ‫מעשי‪ ,‬את אותה מחויבות? ואולי‪,‬‬ ‫אף שזה מדרש ("כפה עליהם הר‬ ‫כגיגית")‪ ,‬יש לראות בכך ביטוי חד־‬ ‫משמעי לתפיסת חז"ל כי מהבחירה‬ ‫בעם ישראל אי אפשר לברוח ולא‬ ‫ניתן לחמוק ממשמעויותיה‪.‬‬ ‫הרב קוק ומל גיבסון‬ ‫מעלתו הגדולה של הספר היא אופן‬ ‫הדיון וסגנונו‪ .‬י"ח ברנר‪ ,‬ש"י עגנון‪,‬‬ ‫הרב קוק ואוגוסטינוס‪ ,‬רבי עקיבא‬ ‫והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל־‬ ‫חוסייני‪ ,‬רבי יהודה הלוי ומרתין‬ ‫לותר‪ ,‬מל גיבסון ‪ -‬בעקבות סרטו‬ ‫"הפסיון של ישו" ‪ -‬ואנה פרנק הם‬ ‫חלק מהאישים שדעתם בנושא "העם‬ ‫הנבחר" נסקרת בספר‪ .‬אין המחבר‬ ‫מתיימר להציג את כלל השקפת‬ ‫עולמו של כל אחד מאותם אישים‪,‬‬ ‫שמרביתם היו זה מכבר לדמויות‬ ‫מפתח בתרבות העולמית בכלל‪,‬‬ ‫ובמחשבה הדתית‪ ,‬בפרט‪ .‬על כן‬ ‫מעניין מאוד לעקוב אחר העימותים‬ ‫בתוך העם היהודי בשאלה המרכזית‬ ‫‪317‬‬ ‫של הספר‪ ,‬ובה בעת אחר העימותים‬ ‫בין יהודים ללא יהודים ‪ -‬נוצרים או‬ ‫מוסלמים ‪ -‬ואף אחר דעותיהם של‬ ‫יהודים (כמו ד'ישראלי‪ ,‬ראש ממשלת‬ ‫אנגליה בתקופה הוויקטוריאנית)‪,‬‬ ‫שגם אם התרחקו מזהותם היהודית־‬ ‫דתית לא ביקשו לברוח מהגדרתם‬ ‫כבני "העם הנבחר"‪.‬‬ ‫שני צירים מרכזיים לספר ושניהם‬ ‫שלובים באופן בלתי נפרד בקריירה‬ ‫המקצועית של המחבר‪ .‬הקורא‬ ‫מתקשה‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬להחליט‬ ‫מה חשוב יותר למחבר ‪ -‬תופעת‬ ‫האנטישמיות או בחירתו של עם‬ ‫ישראל‪ .‬מאליו מובן שעבורו שניים‬ ‫אלה קשורים זה בזה‪ ,‬כפי שהוא כותב‪:‬‬ ‫"רעיון הבחירה היה ונותר המרכיב‬ ‫המרכזי ביחסי יהודים ולא יהודים‪,‬‬ ‫כגורם המפתח להבנת האנטישמיות‬ ‫לדורותיה‪ "...‬על כך ראוי להעיר כי‬ ‫לדעת חוקרים רבים ראשיתה של‬ ‫האנטישמיות עוד טרם "בחירתו"‬ ‫של עם ישראל‪ ,‬כפי שהדבר מוכר‬ ‫מהתיאור המקראי על תקופת עבדות‬ ‫בני ישראל במצרים‪ ,‬והרחיב על כך‬ ‫בעבר פרופ' צבי יעבץ‪ .‬אין ספק ששני‬ ‫הנושאים קרובים מאוד ללבו של‬ ‫המחבר‪ ,‬האחד יותר מהצד הרעיוני‪,‬‬ ‫והשני מוכר לו היטב משנות פעילותו‬ ‫הציבורית‪ ,‬ובעיקר מתפקידו כמנכ"ל‬ ‫הקונגרס היהודי העולמי וכמי שהוביל‬ ‫את המאבק הכלל־עולמי נגד גילויי‬ ‫האנטישמיות‪ .‬בהקשר לנושא זה עולה‬ ‫‪318‬‬ ‫בספר‪ ,‬מספר פעמים‪ ,‬שמו של הסופר‬ ‫א"ב יהושע‪ ,‬שאבי בקר מנהל אתו‬ ‫ויכוח מזה שנים רבות‪ ,‬בשאלת מניעיה‬ ‫ותוצאותיה של האנטישמיות‪ .‬הוויכוח‬ ‫מתמקד בשאלה האם האנטישמיות‪,‬‬ ‫כדעת יהושע‪ ,‬היא תוצאה של שנאת‬ ‫הזר ויחסו השלילי למצב הלא־נורמלי‬ ‫של החיים היהודיים בגולה‪ ,‬או כדעת‬ ‫בקר‪ ,‬ששורשיה של האנטישמיות‪,‬‬ ‫בעיקר זו המודרנית של העת החדשה‪,‬‬ ‫הם‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬תאולוגיים‪.‬‬ ‫לטעמי‪ ,‬הצדק‪ ,‬במידה רבה ביותר‪,‬‬ ‫עם מחבר הספר‪ .‬אין ספק כי קיומם‬ ‫של חיים יהודיים‪ ,‬במשך מאות שנים‪,‬‬ ‫בחסות שלטון נוצרי או מוסלמי היו‬ ‫נסבלים עבור בני אותן דתות‪ .‬אך‬ ‫מעת שעלתה הלאומיות היהודית‬ ‫וגם השיגה הישגים מדיניים‪ ,‬ובראשם‬ ‫הקמת מדינה יהודית‪ ,‬השתנו פני‬ ‫הדברים לחלוטין‪ .‬הדעות המובאות‬ ‫בעקבות שני האירועים החשובים‬ ‫ביותר־בהיסטוריה היהודית מאז‬ ‫חורבן המקדש‪ :‬השואה ‪ -‬המיוצגת‬ ‫על ידי אנה פרנק‪ ,‬שמעולם לא למדה‬ ‫תאולוגיה‪ ,‬והציונות ‪ -‬המיוצגת על‬ ‫פרטי הכותב‬ ‫ידי הרב קוק וי"ח ברנר‪ ,‬יש בהם‬ ‫כדי להעמיד על מרכזיותו של רעיון‬ ‫הבחירה‪.‬‬ ‫"בין ישראל לעמים"‬ ‫הספר מיהו העם הנבחר הוא אפוס‪,‬‬ ‫וככזה ראוי לקרוא בו‪ .‬אין לחפש בו‬ ‫ניתוח מכלול תורתם ורעיונותיהם של‬ ‫האישים הנסקרים בו‪ .‬לא לכך התכוון‬ ‫המחבר‪ ,‬המבקש להראות את רציפותו‬ ‫של המאבק על זהות "העם הנבחר"‬ ‫מאז ראשית הנצרות‪ ,‬המגדירה עצמה‬ ‫"ישראל של אמת" ואשר עבורה עם‬ ‫ישראל הוא "ישראל של בשר"‪ ,‬והמשך‬ ‫בתפיסות המוסלמיות ועד הוויכוחים‬ ‫הפנים־יהודיים‪.‬‬ ‫ספרו של אבי בקר תורם להכרת אחד‬ ‫הנושאים המרכזיים במערכת היחסים‬ ‫ש"בין ישראל לעמים" ‪ -‬ולהבנתו‪ .‬אין‬ ‫המחבר קובע נחרצות מה נכון ומה‬ ‫לא נכון‪ ,‬מה ראוי ומה אינו ראוי‪ ,‬אך‬ ‫הוא מניח לפתחו של כל יהודי ספר‬ ‫שחייב לעורר בו מחשבה ודיון‪.‬‬ ‫תיקון טעות‬ ‫בהצגתו של ד"ר ערן אלדר‪ ,‬מחבר המאמר "פיתוח עבר־הירקון‪:‬‬ ‫השיכון העממי של רמת אביב והמאבק על תכנית ל'"‪ ,‬שפורסם‬ ‫בגיליון הקודם של כיוונים חדשים (מס' ‪ ,30‬יוני ‪ ,)2014‬נפלה‬ ‫טעות מצערת אותה אנו מתקנים להלן‪:‬‬ ‫ד"ר ערן אלדר‪ ,‬מומחה להיסטוריה אורבנית בישראל ועוסק‬ ‫בחקר החברה הישראלית בעשורי המדינה הראשונים‪,‬‬ ‫משמש‪ Visiting Professor ‬באוניברסיטת קלגרי‪ ,‬קנדה‪ .‬ספרו‬ ‫בכוחותיה העצמיים‪ ,‬ההתפתחות האורבנית של תל־אביב‬ ‫בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים‪ ,‬ראה אור‬ ‫בהוצאת רסלינג‪.‬‬