Yidl Mitn Fidl and his Literary Journey to The Holy Land אידל מיטן פידל ומסעו הספרותי לארץ ישראל הילד היהודי עם הכינור הבליח אל תוך הספרות הישראלית מתוך הספרות ה"גלותית" והתאזרח בה. חוקרת התרבות ,מיכל בן-חורין ,תולה את הקונוטאציות של חולי ושיגעון ,המתגלות בייצוגי מוזיקה בספרות העברית ,במורשת של הספרות הגרמנית הרומנטית והמודרנית (מ-אֵ.תֵ ַ.א .הופמן ועד תומס מאן). לדבריה ,סופרים ישראלים ,כמו יהושע קנז (ב"מומנט מוזיקלי" ו"בבשר פרא בשר זר") ויהודית הנדל (ב"אגדת הכינור האבוד") ,קלטו מתוך הספרות הגרמנית את המהות הדמונית של המוזיקה ,האפופה באי- רציונאליות וטירוף ,כשאלו מתגלגלים בשלל תסמינים פיזיולוגיים ונפשיים :מיגרנה ועילפון ,שחפת וסרטן ,מצמוץ כפייתי ועיוורון ושאר מרעין בישין .מבלי להזים חלילה תפיסה מוכחת זו ,בחרתי לשרטט כאן מסלול השפעה נוסף המגיע לחופינו מכיוון מזרח אירופה ,בהנחה ששני הערוצים ה"אשכנזיים" הללו מתנקזים לסיפורת העברית-ישראלית ומהווים מקורות משלימים לייצוגיה המוזיקליים .כמה סופרים מגלמים בביוגראפיה שלהם את שני הנתיבים גם יחד כמו למשל גרשם שופמן ,שנולד ברוסיה הלבנה וחי ממושכות באוסטריה לפני שעלה לארץ. רשימתו של שופמן "הכנור" היא אולי כתב הפלסתר הבוטה ביותר שנכתב בגנותו של הכלי האומלל. כן ,דיכאון ומרה שחורה .כל הסיוט הגלותי-הגיטואי צועק מתוך כלי העץ הבטנוניים הללו. הלוא מין פולחן היה הכינור אצל היהודי בגולה .היהודי והכינור ירדו כרוכים" .אידל מיטן פידל" ...לא היה בית בישראל ,שאחד הבנים ,בין שהיה מוכשר לכך ובין שיהיה בספירה זו טומטום גמור ,לא יהא "מנסר" שם בכינורו ,למשוש לבה של האם ,אשר ראתה בזה את שיא אושרה .ויהי מה המצב ,הכינור לא נעדר ,צרות רבות ורעות ,כל מיני דאגות ,חובות ושטרות וערכאות – והכינור! הנאמר משקף נאמנה את יחסי-הציבור-הספרותיים של היהודי-עם-הכינור .במיוחד גרועים הדברים כשמדובר באמביציה ההורית היהודית להקנות את אמנות הנגינה בכינור לצאצאים המעונים ,שלא בורכו בכישרון מוזיקלי העולה על הממוצע .שופמן תולה את האשמה באם היהודיה אולם ב"התעוררות" מאת איסאק באּבל (מ ,)1391דווקא האב היהודי הוא הנושא את נפשו לתהילה ,אותה אמור להאציל עליו בנו, כאשר יהפוך למישה אלמן או ליאשה חפץ .דא עקא שהילד ,מרמה את הוריו ,בורח משיעורי הכינור לנמל ,מבזבז את דמי הלימוד שהיה עליו להעביר למורה ,ונוהה אחרי גּורּו אחר המביא עמו את בשורת תרבות הגוף והערצת הטבע. המספר של באבל אינו מסתפק בסיפורו האישי ,אלא מתאר את חרושת ילדי הפלא כולה בקולמוס מושחז שאינו יודע רחם .גם כאן לא נפקד מקומן של האמהות היהודיות ההיסטריות ,המוליכות אל המאלף המיומן ילדים בעלי מראה חולני ,האוחזים בתווים כבדים ובכינורות גדולים מידיי ביחס לממדיהם הזערוריים .גם ילדים מחוננים הרבה יותר משהיה המספר בילדותו ,סיכוייהם לקצור תהילה וממון דלים ביותר ,כך שהשיטה כולה ,על-פי באבל ,דומה לבית-הימורים .הילדים אינם אלא קוביות משחק בידיהם של הורים ומורים המנסים לזכות באמצעותם בקופה כולה .על מזבחה של כל זכייה נדירה מעלים הם קורבנות רבים מספור. מדוע דווקא כינור? מדוע בחרו ההורים השאפתניים הללו לעצמם ,בסיפורו של באבל ,דמויות מופת של כנרים יהודים ולא של פסנתרנים או מנצחים רבי-מוניטין מבחירי בניה של אותה אומה? את שורשיו של היהודי עם הכינור נמצא מן הסתם בעולם הכליזמרים .משם היה עליו לפלס דרכו אל צמרת עולם המוזיקה המערבית האמנותית בעידודה השאפתני של האם היהודייה .אידל מיטן פידל ותלמיד הכינור האמנותי דרים בכפיפה אחת ברשימתו של שופמן דלעיל .בספרות העברית והלועזית נמצא כמובן גם את דמותו המקורית של הכנר הכליזמרי. שמואל ,המחצצר בצבא הצאר ,זכור לנו מ"החצוצרה נתביישה" (סיפורו של ביאליק מ .)1311-קודם שהפך חצוצרן בצבא הצאר היה שמואל מנגן עלי כינור .אין מסופר לנו מנין נחל שמואל את נגינתו וכיצד נקלע הכינור לבית המשפחה ,אך מאחר והיה כינור בנמצא הרי ששמואל לימד ידיו למשוך בקשת ככליזמר בקיא ומנוסה .בהילולות של מוצאי שבתות ,לאחר סעודת "מלווה מלכה" ,כטוב ליבם של 1 האורחים המעטים ביין ,היו אלה יוצאים במחולות ...עם זמירות בפה ונגינת אחי בכינור ובריקודים של התלהבות עד עלות השחר .הכינור היהודי הכליזמרי הישן והטוב הּומר ,עם התבגרותו של שמואל ,בחצוצרה הממלכתית שהכזיבה. מוקדם יותר ,בסיפורו"אריה בעל גוף" (מ )1933משדרג ביאליק את הכינור מכלי המפיק ניגונים חסידיים לסמל מעמדי של הגבירים שבקרב היהודים .בעזרת הכינור הוא מעמת את תרבותם של חשובי היהודים ובעלי הבתים עם תת-תרבותם של "בעלי הגוף" – מתעשרים חדשים נטולי עידון ,שבניהם בקרב הכינורות והחלילים החותם את הסיפור .כאן זירת ההתרחשות מנגנים בחליל .העימות מגיע לשיאו ָ היא רחוב בז'יטומיר ,כשנגינת הכינורות של בני הגבירים בוקעת מחלונות בתיהם בעוד שנגינת החלילים של בניו הגברתנים של אריה מגיחה ,שוחרת לטרף ,מחלונות ביתו החדש .שתי הקבוצות מחקות נדבכים ומשלבים שונים בתרבות המוזיקלית של הלא-יהודים שבקרבם חיים היהודים ,אך בעוד שהכינור שומר על מעמדו כסמל יהודי מסורתי הרי ש"החליל הגס" מסמל את ההוויה הגויית הירודה כביכול ,הווייתם של עגלונים ואיכרים ,המאיימת על ההגמוניות של מעמד הגבירים. שתי הדוגמאות האחרונות מובילות מהכינור הכליזמרי לכינור הקלאסי ,משאת נפשו של ההורה היהודי השאפתן ,נוסח באבל ,הכופה את הכינור על ילדו האומלל .אך בסיפורת היהודאית לא נפקד גם מקומו של הילד הכישרוני המיטיב נגן והכרוך אחר כינורו :אלתר קציזנה ,מסיים את הרומן היידי המונומנטאלי שלו מ" - 1323-חזקים וחלשים" (שטארקע און שוואכע) -בשתי אפיזודות :האחת מתרחשת בארץ ישראל, כשהחלוצים הנועזים הודפים מתקפה ערבית על הקבוצה שלא מכבר ייסדו בגליל .ואילו האפיזודה השנייה מתרחשת בנכר ,באחוזתו של ברל פודלאסקי ,דמות טולסטויאנית הממלאת תפקיד מרכזי ברומן. ברל טיפח באחוזתו מעין קומונה של עובדי כפים ,אותה הוא עכשיו משקם מהריסות מלחמת העולם הראשונה ,הפעם בשליחות המהפכה הבולשביקית .הרומן מסתיים בתיאור נגינת הכינור של היינץ – ילד בן שתים-עשרה ,בנו הדחוי של פודלאסקי .האב התכחש לבנו ,אחרי שכמעט הרגו בינקותו "מתוך רחמים" ,כשחשד בו שהוא פגום ולוקה בשכלו .בעקבות התקרית האם מיהרה ליטול את בנה ולנטוש את ביתו .עתה ,כעבור תריסר שנים של פירוד ,עולה בידיו של ברל לכנוס אליו את האם והבן .היינץ ,שגדל בברלין ,מנגן באוזני אביו על כינורו בעוד האב עוסק ברחצת הבוקר שלו: ברל הקשיב מוכה תימהון לקטעי הנגינה הראשונים .הכינור הכריח אותו להקשיב לשירתו. השירה הלכה וגברה ,ומתוך שפע הצלילים עלה מאבק טרגי מלא הוד לעילוי החיים והכתרתם .קציזנה אמנם בונה על נגינת הכינור את הקדנצה הסיומית הגרנדיוזית והאופטימית של הרומן ,אבל הוא מותיר את הכינור בגולה ,בעוד שאת הסאונד-סקייפ של ארץ ישראל הוא מייצג באמצעות יללת תנים בעלטה וקריאות קרב של בדווים .גם הילד המנגן ,יש בו מן הגלותי :הוא ממושקף ואוזניו מזדקרות ובולטות בצידיי ראשו הגדול ,והכלי הכהה שהוא אוחז בידיו גדול מידי למידותיו .קשה להימנע מאסוציאציה לילדי הכינור של באבל שהוזכרו בתחילת הדברים :ילדים גדולי ראש ,מנומשים, עם צווארים דקים כגבעולי פרחים ואודם של מחלת הנפילה על הלחיים. הצבר עם הכינור בסופו של דבר ,הכנר מן הנכר עלה לארץ והתאזרח בספרות העברית החדשה .אם ברצונכם לראותו יורד בנמל יפו חמוש בכינורו אנא פתחו את סיפורו של נחום גוטמן "הקונצרט הראשון".תחזו בו מופיע לפתע על החוף ותיבת כינורו בידו .באיור המצורף אין בידיו של המהגר כל ציוד-מסע נוסף .הספינה נראית מתרחקת מהחוף ומנגד מסתמנים קווי המתאר של יפו .הכנר פוסע על חוף שומם ומטיל עליו את צילו החרגולי ומן השמים מצביעה כף יד כאילו היא מורה לו את דרכו. גם הילד היהודי עם הכינור נולד מחדש בספרות הישראלית .הוא לומד עכשיו בקונסרבטוריון עברי אך מושך אחריו שובל גלותי .מעניין להיווכח כיצד הסופרים העבריים ,בני דור המדינה ,בוחשים בחדווה בצד החולני של הסיטואציה .שולמית הראבן ,בסיפורה המוקדם והאניגמאטי "מלצרים גבוהים" ,מבליטה את ההיבט האדיפאלי של תלמיד הכינור העברי ,כפי שעולה מהמונולוג המזוכיסטי הבא: "אני הייתי צריך להיות כנר .הבטחתי לאמי על ערש-דווי שאהיה כנר ,איזה מין בן אני? יש לי רגשי אשמה .אני זוכר שהייתי בא הביתה ואומר לה ,אמא ,שוב קיבלתי בלתי מספיק 2 במאתמטיקה - ,והיא היתה אומרת בקול חזק כזה ,תקיף ,מלא כוח' ,ימח שמך ,תכשיט, בושה משפחתית ,הלוואי שתמות ,בעד זה לא תצא החוצה כל השבוע ותנגן אטיודים עד שתתפוצץ' .ככה היתה אומרת .כמה אהבתי אותה אז! היא דמתה לכוח איתנים .אפשר היה לסמוך עליה .לא כמו האמהות האלה שאצלן הכל פוצי-מוצי .והכל למעני ,הכל לטובתי .ומה אני עושה? מה אני עושה ,אני שואל אתכם? בוגד בה ובי .היה לי ייעוד ,היה לי ייעוד". לכאורה ,אפשר להיות עברי שורשי המנופף בשלילת הגולה ובד בבד להעריץ את המוזיקה הקלאסית כנכסי צאן ברזל של תרבות אוניברסאלית וכאות להשכלה ולרוחב אופקים .נתן שחם ,בספרו ארבעה בתיבה אחת ,מגלה את אוזננו שכבר ב 1321-פעלה רביעיית כלי קשת לרגלי הגלבוע ,שהשתתפו בה נגנים מעין-חרוד ,בית אלפא ויגור .מסתבר אפוא שכבר משחר ימי החלוציות בארצנו נמצאו אותן דמויות הרואיות שידם האחת אוחזת בטוריה והשנייה בנרתיק הכינור .שחם מסביר את התופעה בשאיפתם של החלוצים לבדל עצמם מהאיכרים הנבערים המוכרים להם מארצות מוצאם ,אשר שעות הפנאי שלהם מוקדשות לסביאה .בהתאם לכך הוא ניגש לנושא הילד המנגן בכינור מנקודת ראות הפוכה למורשתם של באבל ושופמן .הוא מצטט מדבריו של יאשה חפץ בעת ביקורו בארץ ב" :1323-בארץ ישראל יקיץ הקץ על הילד היהודי המנגן בכינור ",ומסביר: הלא מי הם גדולי הכנרים בזמננו אם לא ילדים יהודים שגדלו בסביבה גויית .בחורף לא שיחקו ברחוב כי ירד שלג .בקיץ לא יצאו מן הבית שמא יתנכלו להם ילדי הגויים .מה יכלו לעשות בשעות הפנאי הארוכות?" לקרוא ספר או לנגן בכינור .אל תוך הכינור יכלו להערות את כל התוגה שבנפשם המתפרצת אל הרחוב ואינה יכולה להרשות לעצמה שמחות של גויים .הנה ,כך נעשו הילדים היהודים המנגנים בכינור לכנרים גדולים /.אבל בארץ ישראל, מקום שכל ילד יהודי יכול לצאת לרחוב ולשחק כדורגל מי יישב בבית וינגן סולמות? שחם מזים את חזונו הקודר של חפץ ,שהרי הילד הישראלי המנגן בכינור ממשיך לספק לאולמות הקונצרטים בעולם וירטואוזים מהשורה הראשונה ,וזאת למרות שבילדותו הוא נושם את אוויר החופש ומרבה לצאת ולשחק במרחב חיצוני שטוף שמש .ניתן אפוא לרתום גם את הכינור למפעל הציוני .אך למרות כל הקונוטאציות החיובית שנקשרו לכינור העברי בארצנו ,קשה לחמוק מצלו הגלותי הארוך של "אידל מיטן פידל". כך גם ניתן ללמוד מסיפורו של ישעיהו קורן " -מריטה" ,סיפור המגולל את פרשת רכישת הכינור לילד יוליק .אמא שלו איננה מדגימה את האמביציה ההורית הדורסת נוסח באבל ,אבל היא בכל זאת רוצה "שיהיה רופא וינגן בכינור כמו דוקטור ריכטר" .היא גם נאחזת בהשכלתו של בנה ,כולל לימוד המוזיקה, כמעין מפלט מהווי החיים של מושבה חקלאית ,בשלהי שנות הארבעים ,הוויה ,שבניגוד לבעלה האיכר ובעל העגלה ,היא איננה מתמזגת בה באורח הרמוני .הילדים חשים במחויבויות שנגזרות על יוליק וסונטים בו " -אתה לא צריך להכין שיעורים?" שואל מישהו באמצע משחק כדורגל; "אתה לא צריך ללכת ...לנגן קצת?" לאורך כל הסיפור יולק איננו פותח את נרתיק הכינור ומנגן מרצונו. מבחינת מעמדו של הכינור ,אנו נמצאים בנקודת התפר בין גלות לתקומה .הילדים עדיין נשלחים ללמוד נגינה בכינור ,אך כבר חשים את חוסר-המקובלות החברתי הכרוך בדבר .אמו של יוליק רוכשת לבנה את הכינור מאמו של חברו גיורא ,אשר חדל לנגן בו .האם מתקשה לעמוד בחוב הכספי שרובץ עליה עכשיו ,בעקבות הרכישה .כאשר גיורא מציק ליוליק בעניין לימודי הכינור שלו מחזיר לו יוליק באותה מטבע .מהדיאלוג המתפתח בין השניים ניכר ששני הילדים רוצים להתנער מזיקה כלשהי לכלי כאילו רובצת עליו מארה. איש לא העמיק להפוך בשניות הזאת ,הטמונה בדמותו של הצבר עם הכינור ,מיהושע קנז בסיפורו "מומנט מוזיקלי" .כדי לתת ביטוי לכך דרושה במה נפרדת .רק נציין שהכרעתו המודעת של המספר, בדבר הצורך להשתחרר מהכינור נופלת כשנתקל באקראי ברשימתו של גרשון שופמן – "הכינור" - שהוזכרה בתחילת הדברים .קראתי את הדברים האלה מאת ג' שופמן ולבי הלם בחוזקה[]... צרבה את לבי חרפת הגופים המתחככים [הכוונה היא לקשת העשויה שיער סוסים ומיתרי הכינור העשויים גידים מן החי] והצריחה הבכיינית ,צריחת התחנונים היהודית-הגלותית .קראתי את 9 הרשימה פעם ,פעמיים ושלוש ולבי הצמא למעשים מצא לו מטרה יאה :להפסיק את שיעורי הנגינה ולהיפרד מן הכינור. חייו הספרותיים של הכינור העברי אינם תמים עם "מומנט מוזיקלי" של קנז ,אולם הם הולכים ומסתבכים .ב"מומנט מוזיקלי" ,עם כל מורכבותו ,מסתמנת המערכת האנטי-אימונית בבהירות רבה, המערכת הדוחה את הכינור כחלבון זר .האנטיגנים הישראליים-גבריים-קשוחיים-בריאים לכאורה משתערים על הגנים הגלותיים-נשיים-רגשניים-חולניים המובנים לכאורה בדי .אן .איי .הכינורי. נורית גֶרץ טוענת בספרה מקהלה אחרת שהקונפליקט בין הזהות הישרלית-ציונית לבין היהודית-גלותית, כפי שהוא מוצג בסיפורת העברית המאוחרת ,הולך ונעשה מורכב יותר ,רב-שכתבתי ופחות דיכוטמי. היא מיטיבה להמחיש זאת בניתוחה לסיפורה של רות אלמוג – "גמדים על הפיג'מה" .בסיפור זה אנו חוזרים ומוצאים את הילד ,את הכינור ,את האם הכפייתית ,את האב המיליטנטי ואת המושבה הפרובינציאלית ,אך כל אלה אינם משתבצים כפשוטם אל תוך המערכת הקונוטאטיבית המוכרת[" .זהו] סיפורו של מי שיצא מתוך הקולקטיב הציוני וויתר על סיפור המסגרת הציוני כסיפור מנחה ותומך אך לא מצא מחוץ לו כל תמיכה וערך אחרים[ ]...והוא נותר בכאוס מוחלט". חדירה מקאברית במיוחד של הכינור הגלותי אל תוך לב-לבו של האתוס העברי אפשר למצוא בסיפורה של יהודית הנדל "הר הטועים".זירת ההתרחשות היא בית הקברות הצבאי בקריית שאול ואחת מחלקות הקבר שבתחומו מכונה "החלקה עם הכינור" (כך מסופר בפרק החמישי של הספר) .לא כינור היה בחלקת הקבר אלא נרתיק עור שחור של כינור ,שהצמיח בתוכו מעין גן-טרופי קטן וסבוך אל מול המצבה .עד כאן הדברים כלולים בעדותה של המספרת .יתר הסיפור איננו מובא כעדות ישירה אלא מפי השמועה ,כעין אגדה המהלכת בבית הקברות ,מעין סיפור אטיולוגי שנועד להסביר את מציאותו של תיק העור הפורח, וזה תוכנו :פעם בשנה ,בצהרי ערב יום הכיפורים ,התייצב אביו של החיל בחלקה וניגן בכינור ,כשהוא מתקשה בנגינתו ,אוחז בקשת ביד כבדה ומפיק מעם הכלי "קולות כבדים ומסורבלים" .לצלילי נגינתו כמו גוועה הצמחייה והנרתיק התרוקן מפריחותיו .ואין זה ברור אם האב השמיע את צליליו לזכר בנו המנוח, שכנראה היטיב לנגן ,או שביטא בנגינתו החורקנית ,המייבשת את כל מה שמלבלב וצומח ,את עולמו הוא שחרב עליו .הכינור ,כשהוא נתון בידיו של האב ,משמיע כאילו נהי גלותי על קברו של לוחם עברי, בדומה לתפילת "אל מלא רחמים" בפיו של החזן הצבאי ,כשהיא נהגית בנוסח אשכנז ,בטכס יום הזיכרון, בבית עלמין צבאי .נגינתו של האב שמה לאל את אשליית גאולתו של כלי הנגינה הגלותי .הבן ,בן-הארץ, היטיב לנגן עליו ולכאורה טיהר אותו מאבק הגולה ,אך הבן נפל והאב החזיר את הכינור להווייתו המקוננת המקורית .בסיומה של האגדה נופל האב כקנה רצוץ למשב הרוח השרבית העזה וכאשר האיש צנח נפלה הקשת על המיתרים ,שהשמיעו קולות מעצמם ,וכיוון שהייתה רוח חזקה היא הכפילה את הקול .הקינה הגלותית מושמעת עכשיו כמו מעצמה ,קול עולה מאוב שאין לחמוק ממנו. 1
© Copyright 2024