‫בס"ד‬
‫על רבי נחמן‪ ,‬המצב הפוסט מודרני‬
‫והכמיהה ללאומיות –‬
‫הרב נתן אופנר‬
‫חורף תשע"א‬
‫מעשה ז'‬
‫מזבוב ועכביש‬
‫שהָ יָה ִלי‪:‬‬
‫ש ִֻלי ֶ‬
‫יעה ֶ‬
‫ָענָה וְ ָא ַמר אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ָֻכל הַ ְ ֻנ ִס ָ‬
‫שהָ י ֻו ָעלָ יו ֻ ַכ ֻ ָמה ִמ ְלחָ מוֹ ת ְ ֻכבֵ דוֹ ת ‪ ,‬וְ כָ בַ ש אוֹ ָתם ‪,‬וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים הַ ְר ֵֻבה‬
‫ַמעֲ ֶשה ְ ֻבמֶ לֶ ְך ֶאחָ ד ֶ‬
‫שאֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם הַ כֻ ל ‪-‬‬
‫אמר ֻו [תחשבו] ֶ‬
‫שה‪ָ .‬ענָה וְ ָא ַמר ְ ֻבזוֹ הַ ֻ ָלשוֹ ן‪ֻ :‬ת ְ‬
‫ש ִה ְת ִחיל ְלסַ ֻ ֵפר זאת הַ ֻ ַמעֲ ֶ‬
‫)בתוֹ ְך דְֻ בָ ָריו ֶ‬
‫ש ָֻכבַ ש‬
‫שה ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה (שקורין 'באיל') ְ ֻבכָ ל ָשנָה ְ ֻבאוֹ תוֹ הַ יֻוֹ ם ֶ‬
‫וְ תו ְֻכל ֻו ְלהָ ִבין‪ ).‬וְ הָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך עוֹ ֶ‬
‫הַ ֻ ִמ ְלחָ מָ ה‪ ,‬וְ הָ י ֻו ָשם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין‬
‫ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל‬
‫שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬מֵ הַ יֻ ְ‬
‫ָשם ִענְ ְינֵי ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס')‪ ,‬וְ הָ י ֻו ְמ ַ‬
‫של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם‬
‫הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ גָה ֶ‬
‫שהָ יָה ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִֻנ ֻמו ִֻסים‬
‫ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק‪ .‬וְ ִצ ֻוָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך ְלהָ ִביא לוֹ הַ ֻ ֵספֶ ר ֶ‬
‫ִמי ֻ ְ‬
‫ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ‬
‫שהָ יָה ֻפוֹ ֵתחַ ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר ‪-‬הָ יָה רוֹ אֶ ה ֶ‬
‫וְ הַ הַ נְ הָ גָ ה שֶ ל ָֻכל אֺ ֻ ָמה וְ אֺ ֻ ָמה‪ ,‬ו ְֻבכָ ל ָמקוֹ ם ֶ‬
‫שה‬
‫ש ָע ָ‬
‫שהָ י ֻו עוֹ ִשין ַֻבעֲ לֵ י הַ ֻ ְשחוֹ ק ַמ ֻ ָמש; ִֻכי ִמ ְֻס ָת ָמא ֻגַם זֶה ֶ‬
‫של הָ אֺ ֻ ָמה‪ְֻ ,‬כ ֶד ֶר ְך ֶ‬
‫הַ הַ נְ הָ ָגה וְ הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫הַ ְ ֻצחוֹ ק וְ הַ קומדיה ָר ָאה ֻגַם ֻ ֵכן ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"ל‪.‬‬
‫שהָ יָה ְמ ַרחֵ ש ַעל ִצדֵֻ י‬
‫שהָ יָה ַע ָֻכ ִביש הנקרא 'שפין'‪ֶ ,‬‬
‫שב ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר ָר ָאה ֶ‬
‫שהָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך יוֹ ֵ‬
‫ך ֶ‬
‫ו ְּבתוֹ ְְ‬
‫שנִ י הָ יָה עוֹ מֵ ד זְבוֻב ‪ִ .‬מן הַ ְֻס ָתם ְלהֵ יכָ ן הוֹ לֵ ְך הָ ַע ָֻכ ִביש ?‬
‫הַ ֻ ֵספֶ ר‪ ,‬דְֻ הַ יְנ ֻו ַעל חֺ דֵֻ י הַ דַֻ ֻ ִפין‪ ,‬ו ִֻמ ַ ֻצד הַ ֻ ֵ‬
‫שהָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש ְמ ַרחֵ ש וְ הוֹ לֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב ָֻבא רוֻחַ וְ הֵ ִרים ֶאת הַ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר‪,‬‬
‫ֶאל הַ ז ְֻבוֻב;ו ְֻבתוֹ ְך ֶ‬
‫וְ לא הָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש יָכוֹ ל לֵ ילֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב‪,‬וְ חָ ז ְָרה לַ אֲ חוֹ ֶריהָ ‪ ,‬וְ ָע ְש ָתה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ָע ְר ָמה ְ ֻכ ִא ֻל ֻו ִהיא‬
‫חוֹ ז ֶֶרת וְ ֵאינ ָֻה רוֹ צֶ ה עוֹ ד לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב וְ חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ ָמ ֻה וְ חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב‪,‬‬
‫מו ‪,‬וְ לא ִה ִ ֻניחַ ֶאת הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ְֻזבוֻב)‬
‫שהַ דַֻ ף חָ זַר וְ הֵ ִרים ֶאת ַע ְצ ֹ‬
‫וַאֲ זַי ש ֻוב הֵ ִרים הַ דַֻ ף וְ לא ִה ִ ֻניחָ ֻה (הַ יְנ ֻו ֶ‬
‫שת‬
‫וְ חָ ז ְָרה ‪ ,‬וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמים‪ַ .‬אחַ ר ָֻכ ְך שוֻב חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב‪ ,‬וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ‬
‫ש ְ ֻכבָ ר חָ ְטפָ ה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ֶרגֶל אֶ חָ ד ַעל הַ דַֻ ף‪ ,‬וְ שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ‪ ,‬וְ ִהיא ְֻכבָ ר‬
‫וְ הוֹ לֶ כֶ ת ַעד ֶ‬
‫ש ִ ֻנ ְשאֲ ָרה הָ ַע ָֻכ ִביש ֻ ַת ְח ֻ ָתיו ֻ ֶבחָ לָ ל ֵֻבין‬
‫הָ י ְָתה ַעל הַ דַֻ ף ְקצָ ת; וַאֲ זַי ִה ִ ֻניחַ הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ְלג ְַמ ֵרי‪ַ ,‬עד ֶ‬
‫ש ֻלא נִ ְש ַאר ִמ ֻ ֶמ ֻנָה ְֻכלוֻם‬
‫שת ָשם ‪ ,‬וְ נִ ְשאֲ ָרה מַ ֻ ָטה מַ ֻ ָטה ַעד ֶ‬
‫דַֻ ף ְל ַדף‪ ,‬וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ‬
‫)וְ הַ ְֻזבוֻב ‪-‬לא אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ַמה ֻ ֶשהָ יָה ָֻבה)‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫ש ֻ ַמ ְר ִאין לוֹ ֵאיזֶה‬
‫שאֵ ין זֶה דָֻ בָ ר ֵריק ‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫יה ַעצְ מוֹ ‪ ,‬וְ הֵ ִבין ֶ‬
‫ך הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל זֶה וְ הָ יָה מַ ְת ִמ ֻ ַ‬
‫וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ‬
‫יה ַעל זֶה‪ (.‬וְ ִה ְת ִחיל לַ חֲשב ָֻבזֶה ‪ ,‬מַ ה זֶֻה וְ ַעל ַמה זֶֻה‪,‬‬
‫שהַ ֻ ֶמלֶ ְך ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ו ַֻמ ְת ִמ ֻ ַ‬
‫דָֻ בָ ר (וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ָרא ֻו ֶ‬
‫שהָ יָה ְ ֻביָדוֹ אֶ בֶ ן טוֹ ב (שקורין 'דומיט') ‪ ,‬וְ הָ יָה ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ֻבוֹ ‪ ,‬וְ הָ י ֻו יוֹ ְצ ִאין‬
‫וְ נִ ְתנ ְַמנֵם ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר‪ .‬וְ חָ לַ ם לוֹ ֶ‬
‫ָשים; וְ ִה ְש ִל ְ‬
‫ש ֻתוֹ לֶ ה ַעל ֻג ֵַֻביהֶ ם‬
‫יך ִמיָדוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב (דומיט)‪ .‬וְ הַ דֶֻ ֶר ְך ֵאצֶ ל הַ ְֻמלָ ִכים ֶ‬
‫ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ֻ ֺגזְמוֹ ת אֲ נ ִ‬
‫ָשים‬
‫ש ֻלוֹ ‪ ,‬וְ ַעל ֻג ֻ ֵַבי הַ תמונת דיוקן ֻתוֹ לֶ ה הַ ֻ ֶכ ֶתר‪ ,‬וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ‬
‫הַ תמונת דיוקן (הפאטרעט) ֶ‬
‫הַ יֻוֹ ְצ ִאין ִמן הַ אֶ בֶ ן טוֹ ב לוֹ ְק ִחין אֶ ת הַ תמונת דיוקן ‪ ,‬וְ חָ ְתכ ֻו ֶאת ראשוֹ ‪ ,‬וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך לָ ְקח ֻו ֶאת‬
‫ְ‬
‫ָשים ָר ִצים אֵ לָ יו ְלהָ ְרגוֹ ‪ ,‬וְ הֵ ִרים ַע ְצמוֹ‬
‫לו‪ (.‬וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ‬
‫ש ִליכ ֻו ְלתוֹ ך הָ ֶרפֶ ש ) ָֻכל זֶה חָ לַ ם ֹ‬
‫הַ ֻ ֶכ ֶתר וְ ִה ְ‬
‫שהָ יָה שוֹ כֵ ב ָעלָ יו וְ הֵ גֵן ְלפָ נָיו‪ ,‬וְ לא י ְָכל ֻו לַ עֲ שוֹ ת לוֹ ְמאו ָֻמה וְ הָ ְלכ ֻו ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו‪.‬‬
‫דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"ל ֶ‬
‫וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ מוֹ ‪ ,‬וְ שוֻב הָ י ֻו ָרצִ ים ְלהָ ְרגוֹ ‪ ,‬וְ חָ זַר וְ הֵ ִרים הַ דַֻ ף ֻ ַכ ֻ ַנ"ל‪ ,‬וְ כֵ ן הָ יָה ַֻכ ֻ ָמה‬
‫של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה ָֻכתוֻב‬
‫ש ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו‪ ,‬מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫ֻ ְפ ָע ִמים‪ .‬וְ הָ יָה ִמ ְש ֻתוֹ ֵקק ְמאד ִל ְראוֹ ת אֵ יזֶה דַֻ ף ֶ‬
‫שם‪,‬‬
‫שהָ י ֻו יוֹ ְש ִבים ָ‬
‫ָעלָ יו‪ ,‬וְ הָ יָה ִמ ְתי ֵָרא ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל‪ .‬וְ ִה ְת ִחיל ִל ְצעק ‪:‬חֲבָ ל‪,‬חֲבָ ל;וְ ָש ְמע ֻו ָֻכל הַ ֻ ָש ִרים ֶ‬
‫וְ הָ י ֻו חֲפֵ ִצים לַ ה ֲִקיצוֹ ‪ַ -‬א ְך ֵאין זֶה נִ ֻמוֻס ְלהָ ִקיץ אֶ ת הַ ֻ ֶמלֶ ְך‪ ,‬וְ הָ י ֻו ַמ ִ ֻכים ְס ִביבוֹ ָתיו ְ ֻכ ֵדי לַ ה ֲִקיצוֹ ‪ ,‬וְ לא‬
‫הָ יָה שוֹ מֵ ַע‪.‬‬
‫ָשן וְ לא‬
‫שאֲ נִ י י ֵ‬
‫שזֶֻה ז ְַמן ַרב ֶ‬
‫ך ָֻכ ְך ָֻבא אֵ לָ יו הַ ר ֻגָבוֹ ֻ ַה‪ ,‬וְ ָש ַאל אוֹ תוֹ ‪ָ :‬מה ַא ֻ ָתה צוֹ ֵעק ָֻכל ָֻכך; ֶ‬
‫ְ ּבתוֹ ְְ‬
‫שהֵ ם ָק ִמים ָעלַ י‬
‫הֵ ִקיץ אוֹ ִתי ְֻכלוֻם ‪,‬שוֻם דָֻ בָ ר‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה ה ֲִקיצוֹ ָת אוֹ ִתי ‪ָ .‬אמַ ר לוֹ ‪ :‬וְ לא ֶא ְצ ַעק ? ֶ‬
‫יך ‪-‬אֵ ין ַא ֻ ָתה צָ ִר ְ‬
‫שזֶֻה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י‪ .‬הֵ ִשיב לוֹ הָ הָ ר‪ִ :‬אם זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלֶ ָ‬
‫יך ְל ִה ְתי ֵָרא‬
‫ְלהָ ְרגֵנִ י ; ַרק ֶ‬
‫ִמ ֻשוֻם דָֻ בָ ר‪ֻ ִ ,‬כי ֻגַם ָעלַ י ָק ִמים הַ ְר ֻ ֵבה שוֹ נְ ִאים ‪ַ ,‬רק זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י; ֻבוֹ א וְ ַא ְר ֶא ֻ ָך‪ .‬וְ הֶ ְר ָאה לוֹ‬
‫ש ְֻס ִביב‬
‫ֶ‬
‫הָ הָ ר‬
‫עוֹ ְמ ִדים‬
‫אֲ לָ ִפים‬
‫וְ ִר ְבבוֹ ת‬
‫שוֹ נְ ִאים‪,‬‬
‫וְ עוֹ ִשים‬
‫ְסעֺ דֻ וֹ ת‬
‫ו ְֻשמֵ ִחים‪,‬‬
‫שב אֶ חָ ד ו ָֻבא ַעל ֵאיזֶה חָ ְכ ָמה‬
‫ש ֵאיזֶה ֻ ַכת מֵ הֶ ם חוֹ ֵ‬
‫ו ְֻכלֵ י זֶמֶ ר ְמז ֻ ְַמ ִרים ו ְֻמ ַר ְ ֻק ִדין‪ ,‬וְ הַ ֻ ִש ְמחָ ה ִהיא ֶ‬
‫ֵא ְ‬
‫יך לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר‪ ,‬וַאֲ זַי עוֹ ִשים ִש ְמחָ ה ְ ֻגדוֹ לָ ה ו ְֻסעֺ דָֻ ה ו ְֻמז ֻ ְַמ ִרים וְ כ ֻו'‪ ,‬וְ כֵ ן ָֻכל ַֻכת וְ כַ ת מֵ הֶ ם; ַרק‬
‫ש ֻ ֵמגֵן ָעלֶ ָ‬
‫יך ‪ -‬מֵ גֵן ָעלַ י‪ .‬ו ְֻבראש הָ הָ ר הָ יָה נֶסֶ ר‬
‫של אֵ ֻל ֻו הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שזֶֻה הַ דַֻ ף ֶ‬
‫ֶ‬
‫ש ֻקוֹ ִרין לוח ‪-‬‬
‫) ֶ‬
‫שהָ הָ ר‬
‫של הַ דַֻ ף הַ ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו מֵ ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא‪ַ ,‬רק מֵ ח ֲַמת ֶ‬
‫'טאבליצע')‪ ,‬וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שיֵֻש לוֹ ָֻכל‬
‫ש ֻ ִמי ֶ‬
‫ֻגָבוֹ ֻ ַה ֵאין יְכוֹ ִלים ִל ְקרוֹ ת אוֹ תוֹ הַ ְֻכ ָתב; ַרק ְל ַמ ֻ ָטה הָ יָה לוח‪ ,‬וְ הָ יָה ָֻכת ֻוב ָשם ֶ‬
‫יכין לַ עֲ לוֹ ת ֶאל‬
‫צ ִר ִ‬
‫שב ַֻב ֻ ָמקוֹ ם ֶ‬
‫ש ָ ֻג ֵדל ֵע ֶ‬
‫שם י ְִת ָֻב ַר ְך ֶ‬
‫הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ -‬יָכוֹ ל לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר‪ .‬וְ נ ַָתן הַ ֻ ֵ‬
‫ש ְֻ‬
‫שהָ יָה רוֹ כֵ ב ‪ ,‬הֵ ן‬
‫שהָ יָה הוֹ לֵ ְך ְ ֻב ַרגְ לָ יו ‪ ,‬הֵ ן ֶ‬
‫ש ָֻבא ְל ָשם הָ יָה נוֹ ְפ ִלים לוֹ ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ ,‬הֵ ן ֶ‬
‫הָ הָ ר‪ ,‬ו ִֻמי ֶ‬
‫של ִש ַֻניִם ‪,‬‬
‫שהָ לַ ְך ַֻבעֲ גָלָ ה ִעם ְ ֻבהֵ מוֹ ת‪-‬הָ יָה נוֹ ְפ ִלים ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ ,‬וְ הָ י ֻו מֺ ֻנ ִָחים ָשם ח ֳָמ ִרים ח ֳָמ ִרים ֶ‬
‫ֶ‬
‫ְ ֻכמוֹ הָ ִרים הָ ִרים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ָשים הַ ַֻנ"ל וְ חָ זְר ֻו וְ הֶ עֱ ִמיד ֻו יַחַ ד ֶאת הַ תמונת דיוקן (פאטרעט)‬
‫ך לָ ְקח ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ‬
‫אַ חַ ר‪ָּ -‬כ ְְ‬
‫ְ ֻכבָ ִראשוֹ נָה‪ ,‬וְ ֶאת הַ ֻ ֶכ ֶתר לָ ְקח ֻו וְ ָרחֲצ ֻו אוֹ תוֹ ‪ ,‬וְ חָ זְר ֻו ו ְֻתלָ אוֻם ִ ֻב ְמקוֹ ָמם‪ .‬וְ הֵ ִקיץ הַ ֻ ֶמלֶ ְך‪ ,‬וְ ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל‬
‫של‬
‫ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִֻנ ֻמוֻס ֶ‬
‫של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא‪ ,‬וְ ָר ָאה ֶ‬
‫שהֵ גֵן ָעלָ יו ‪-‬מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמוֻס ֶ‬
‫ֻ ֵתכֶ ף ַעל הַ דַֻ ף ֶ‬
‫שהוֻא‬
‫ִשב ַע ְצמוֹ ֶ‬
‫ִש ָראֵ ל‪ .‬וְ ִה ְת ִחיל ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ( ַעל הַ דַֻ ף) ְ ֻב ֶד ֶר ְך אֱ מֶ ת‪ ,‬וְ הֵ ִבין הָ אֱ מֶ ת לַ אֲ ִמ ֻתוֹ ‪ .‬וְ י ֻ ֵ‬
‫י ְ‬
‫ִשב ַע ְצמוֹ‬
‫יאם ְלהָ אֱ מֶ ת ? וְ י ֻ ֵ‬
‫ִש ָר ֵאל‪ַ ,‬רק ָמה עוֹ ִשין ְלהַ ֲחזִיר ְלמוֻטָ ב ֻ ֺכ ָֻלם ‪ ,‬לַ ה ֲִב ָ‬
‫ַע ְצמוֹ ְ ֻבוַדַֻ אי י ְִהיֶה י ְ‬
‫ָשים‪ ,‬וְ נָסַ ע ְלהָ עוֹ לָ ם ‪,‬לא‬
‫שי ְִפ ֻתר לוֹ הַ חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ ‪ .‬וְ לָ ַקח ִע ֻמוֹ ְשנֵי אֲ נ ִ‬
‫שיֵֻלֵ ְך וְ י ֻ ִַסע ְלבַ ֵֻקש חָ כָ ם ֶ‬
‫ֶ‬
‫ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ֶמלֶ ְך ‪ַ ,‬רק ְ ֻכ ִאיש ֻ ָפשוֻט‪ .‬וְ הָ יָה נוֹ סֵ ַע מֵ ִעיר ְל ִעיר ו ִֻמ ֻ ְמ ִדינָה ִל ְמ ִדינָה‪ ,‬וְ ָש ַאל אֵ ְ‬
‫יך נִ ְמצָ א‬
‫שם נִ ְמצָ א חָ כָ ם ָֻכזֶה‪ ,‬וְ נָסַ ע ְל ָשם‪ .‬וֻבָ א ֶאל‬
‫ש ֻ ָשם וְ ָ‬
‫שיֻוֻכַ ל ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ ; וְ הוֹ ִדיע ֻו לוֹ ֶ‬
‫חָ כָ ם ֶ‬
‫הֶ חָ כָ ם וְ ִס ֻ ֵפר לוֹ הָ אֱ מֶ ת ‪ֵ ,‬א ְ‬
‫שהָ יָה ַֻכ ֻ ַנ"ל‪ ,‬ו ִֻב ֵֻקש ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו‬
‫שה ֶ‬
‫מות וְ כָ ל הַ ֻ ַמעֲ ֶ‬
‫שהוֻא מֶ לֶ ְך וְ כָ בַ ש ִמ ְלחָ ֹ‬
‫יך ֶ‬
‫שיֵֻש זְמַ ן ‪ֻ ְ ,‬באוֹ תוֹ יוֹ ם ְ ֻבאוֹ תוֹ ח ֶֹדש‪,‬‬
‫ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ מוֹ ‪ .‬וְ הֵ ִשיב לוֹ ‪ :‬אֲ נִ י ְ ֻב ַע ְצ ִמי ֵאינִ י יָכוֹ ל ִל ְפ ֻתר‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫שה מֵ הֶ ם מֺ ְר ָֻכב [הרכבת סממנים] ‪ ,‬ו ְֻמ ַע ֻ ְשנִ ין אֶ ת הָ ָא ָדם‬
‫טרת וְ עוֹ ֶ‬
‫וַאֲ זַי אֲ נִ י ְמ ַק ֻ ֵבץ ָֻכל סַ ְמ ָמנֵי הַ ְ ֻק ֶ‬
‫ִשב‬
‫ידע‪ ,‬וַאֲ זַי י ֵַדע הַ כֻ ל‪ .‬וְ י ֻ ֵ‬
‫שרוֹ צֶ ה ִל ְראוֹ ת וְ לֵ ַ‬
‫ֲש ְב ֻתוֹ מַ ה ֻ ֶ‬
‫שב ְ ֻבמַ ח ַ‬
‫טרת‪ ,‬וְ אוֹ תוֹ הָ ָא ָדם חוֹ ֵ‬
‫ְ ֻבאֵ ֻל ֻו הַ ְ ֻק ֶ‬
‫תו הַ יֻוֹ ם וְ אוֹ תוֹ הַ ח ֶֹדש‪,‬‬
‫שי ֻ ְַמ ִֻתין עוֹ ד ַעד אוֹ ֹ‬
‫ש ְֻכבָ ר ִ ֻכ ָֻלה ז ְַמן ַרב ִ ֻב ְש ִביל זֶה‪ֶ .‬‬
‫הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַע ְצמוֹ ‪ :‬מֵ אֲ חַ ר ֶ‬
‫טרת ‪ַ ֻ ,‬כ ֻ ַנ"ל‪ ,‬וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ‬
‫שהָ יָה‬
‫יל ֻו מַ ה ֻ ֶ‬
‫שן אוֹ תוֹ ִעם הַ ְ ֻק ֶ‬
‫וַאֲ זַי ָע ָשה לוֹ הֶ חָ כָ ם ֻ ֵכן ֻ ַכ ַֻנ"ל וְ ִע ֻ ֵ‬
‫ש ֻלוֹ‬
‫יכין הַ ְֻנ ָש ָמה ֶ‬
‫שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ‬
‫ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן‪ .‬וְ ָר ָאה ֶ‬
‫שהָ יָה הַ ְֻנ ָ‬
‫קדם הַ ֻ ֵל ָדה ‪ֻ ְ ,‬ב ֵעת ֶ‬
‫נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ‬
‫שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ַעל זאת הַ ְֻנ ָש ָמה ‪-‬יָבוֹ א; וְ לא‬
‫דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִלין‪ִ :‬מי ֶ‬
‫הָ יָה נִ ְמצָ א אֶ חָ ד ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ָעלֶ יהָ ‪.‬‬
‫ָבוא ָלעוֹ לָ ם ‪ַ -‬מה ִֻלי‬
‫יל ִתי‪ִ :‬אם ֶזה י ֹ‬
‫של עוֹ לָ ם‪ְ ,‬שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ‬
‫תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ‪ִ :‬רבֻ וֹ נוֹ ֶ‬
‫ְ ּב ֹ‬
‫אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך‪-‬מֵ "ם‬
‫לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ‪ ,‬וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ‬
‫ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ‪ֵ -‬מ"ם‬
‫(הַ יְנ ֻו זֶה ֶ‬
‫לו ‪.‬‬
‫ְֻב ַע ְצמוֹ )‪ .‬וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ ‪:‬זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה חֲשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ‬
‫יע‬
‫של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ‬
‫שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית‪-‬דִֻ ין ֶ‬
‫וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ ת‪ַ ,‬עד ֶ‬
‫ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא‪ ,‬וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ‪ ,‬וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן‬
‫אוֹ ָת ֻה ֶ‬
‫שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר‬
‫שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ‪ֶ ,‬‬
‫אֶ חָ ד ֶ‬
‫שהַ ַֻב ַעל ‪-‬דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן‬
‫)הַ יְנ ֻו ֶ‬
‫שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה ‪,‬‬
‫הַ ָֻכפוֻף ִמ ְ ֻכבָ ר‪ (,‬וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ‪ֻ ְ :‬כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ ה‪ַ ,‬ר ֻ ַ‬
‫ש ָעבַ ר ָעלָ יו ִמ ְֻת ִח ֻ ָלה וְ ַעד סוֹ ף‪ ,‬וְ ֵא ְ‬
‫יך נַעֲ ָשה מֶ לֶ ְך‪ ,‬וְ הַ ִֻמ ְלחָ מוֹ ת‬
‫וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל מַ ה ֻ ֶ‬
‫שהָ יָה לוֹ וְ כ ֻו '‬
‫ֶ‬
‫שזֶֻה הַ חֵ ן לא הָ יָה‬
‫ש ָֻבעוֹ לָ ם‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫שהָ יָה ָל ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ֶ‬
‫(וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים‪,‬ו ְֻבתוֹ כָ ם הָ יָה יְפַ ת ֻת ַאר ‪ֶ ,‬‬
‫מֵ ַע ְצ ָמ ֻה‪ַ ,‬רק ֶשהָ יָה ֻתוֹ לֶ ה ָעלֶ יהָ דומיט [ ֶאבֶ ן טוֹ ב] ‪ ,‬וְ אוֹ תוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב הָ יָה לוֹ ָֻכל ִמינֵי חֵ ן‪ ,‬וֻמֵ ח ֲַמת זֶה‬
‫‪3‬‬
‫שיֵֻש לָ ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן‪ .‬וְ ַעל אוֹ תוֹ הָ הָ ר אֵ ינָם יְכוֹ ִלים לָ בוֹ א ַרק ֲחכָ ִמים וַעֲ ִש ִירים‬
‫נִ ְדמֶ ה ֶ‬
‫לא ִה ִ ֻגיד) וְ יֵש עוֹ ד הַ ְר ֵֻבה ְמאד ָֻבזֶה‪.‬‬
‫וְ כו( ‪'),‬וְ יוֹ ֵתר‬
‫ש ִֻס ֻ ֵפר‪(.‬‬
‫( ִמן "וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים" ַעד הַ ֻסוֹ ף לא נִ ְכ ֻ ַתב ָֻכ ָראוֻי ְ ֻכמוֹ ֶ‬
‫ראשי "‬
‫ִ‬
‫" ִמזְמוֹ ר ְל ָדוִ ד ְ ֻבבָ ְרחוֹ וְ כ ֻו'‪ ,‬ה' ָמה ַר ֻב ֻו צָ ָרי ‪ַ ,‬ר ִ ֻבים ָק ִמים ָעלָ י וְ כ ֻו'‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה ה' ָמגֵן ַֻבעֲ ִדי ‪ֻ ְ ,‬כבוֹ ִדי וֻמֵ ִרים‬
‫ישנָה" ‪ַֻ -‬כ ַֻנ"ל ‪".‬ה ֱִקצוֹ ִתי וְ כ ֻו' ‪,‬‬
‫(תהלים ג)‪".‬קוֹ ִלי ֶאל ה ' ֶא ְק ָרא ַויַֻעֲ נֵנִ י ֵמהַ ר ָק ְדשוֹ סֶ לָ ה" ‪-‬הַ ר הַ ַֻנ"ל‪ ".‬אֲ נִ י ָשכַ ְב ִֻתי ו ִָא ָ‬
‫ש ָרצ ֻו‬
‫ית ֶאת ָֻכל אוֹ יְבַ י לֶ ִחי ‪ִ ,‬ש ֻנֵי ְר ָש ִעים ִש ַֻב ְר ֻ ָת" ‪ֻ ִ -‬כי הָ י ֻו נוֹ ְפ ִלים לָ הֶ ם הַ ֻ ִש ַֻניִם ְ ֻכ ֶ‬
‫לא ִא ָירא מֵ ִר ְבבוֹ ת ָעם וְ כו' ‪ֻ ִ ,‬כי ִה ִ ֻכ ָ‬
‫אות ֵא ֻל ֻו ִאם ַֻב ַעל נֶפֶ ש ַא ֻ ָתה ִֻת ֻ ָשא ְ ֻב ָש ְר ָך ְ ֻב ִש ֻנ ָ‬
‫ֶיך‬
‫לַ עֲ לוֹ ת ֶאל הָ הָ ר ‪ַ ".‬על ַע ְֻמ ָך ִב ְרכָ ֶת ָך ֻ ֶס ָלה"‪ .‬עֲ מד וְ ִה ְת ֻבוֹ נֵן נִ ְפלָ ֹ‬
‫ראש ָך ‪ ,‬וְ ָתשוֻב ִֻת ְת ֻ ַפ ֻ ֵלא ַֻבדְֻ בָ ִרים הָ ֵא ֻ ֶלה הָ עוֹ ְמ ִדים‬
‫ֶ‬
‫שעֲ רוֹ ת‬
‫וְ נ ְַפ ְש ָך ֻ ָת ִשים ְ ֻבכַ ֻ ֶפ ָך ‪ַ ֻ ,‬תעֲ מד ַמ ְר ִעיד ו ִֻמ ְש ֻתוֹ ֵמם ‪ִֻ ,‬ת ְס ֻ ַמר ַ‬
‫ְ ֻבגָ ְבהֵ י ְמרוֹ ִמים‪.‬‬
‫פרק א' ‪ -‬החיים כתצריף שאינו מתחבר‬
‫בתחילתו של הסיפור הבטיח רבינו כי יספר לנו על "כל הנסיעה שלי שהיתה לי"‪ ,‬הצטרפה‬
‫לה הבטחה שניה בתחילתו של הסיפור "תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין"‪ ,‬ולא זו‬
‫בלבד שאין נקודה להיאחז בה בסיפור‪ ,‬אין צורה של הבנה‪ ,‬כי אם הסיפור אינו נגמר‪ ,‬אלא‬
‫מסיים "ויש עוד הרבה מאד בזה" כאומר שרב הנסתר מן הגלוי בסיפור‪ .‬אך גם החלק הגלוי‬
‫אינו מתגלה בצורה פשוטה ‪ -‬היכן היא הנסיעה‪ ,‬וכיצד היא מובעת בסיפור? איך מסופר הכל‬
‫כשיש עוד הרבה בזה? ואיך נוכל להבין משהו מבעד למבנה סיפורי העובר מעלילה לעלילה‬
‫ללא סיום וללא פתיחה‪ .‬בדרך כלל סיפוריו של רבי נחמן עם כל נפתלותם בנויים באיזה‬
‫מתווה ברור עם התחלה אמצע וסוף‪ .‬סיפור זה מוביל אותנו מסיטואציה לסיטואציה‪ ,‬כשכל‬
‫מעבר הופך להיות מוזר מקודמו‪ ,‬מבלבל ומעלה תהיות‪ ,‬אמנם שלושת חלקי הסיפור‪,‬‬
‫המשתה‪ ,‬החלום ופתרונו יוצרים תצריף שחלקיו אינם מותאמים בדיוק‪ ,‬תצריף המייצר‬
‫תחושה של חלום בלהות שלא רק שאינו נפתר‪ ,‬אלא שגם פתרונו החלקי יוצר תחושת אבדון‬
‫עד ש"אם בעל נפש אתה תשא בשרך בשיניך ונפשך תשים בכפך''‪ ,‬אותם חלקים בלתי‬
‫מובנים של חזיון הזבוב והעכביש מובילים לתודעה בה "תעמוד מרעיד ומשתומם תסמר‬
‫שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה העומדים בגבהי מרומים"‪.‬‬
‫קשה להימנע מהשוואה לספרות פוסטמודרנית החווה את הריק והאבדון עד שהמילה אימה‬
‫עצמה מתרוקנת מתוכן ממשי והופכת לקיטש‪ ,‬אלא שהיות והמספר התכוון ליצור מתווה של‬
‫עבודת ד' חדשה‪ ,‬עבודת ד' המשתקפת מבעד לסיפור‪ ,‬נראה כי רק הצורה החיצונה מקבילה‬
‫אל עולמנו הפוסט מודרני‪ ,‬ואילו הבערה הפנימית מגיעה ממקומות רחוקים‪ ,‬מאש תמיד‬
‫העולה מעלה‪ ,‬המופיעה מבעד לחוויות חיינו וכל אותה בהלה וסמירת שערות אין בה משום‬
‫חוויה קיומית פוסטמודרנית כי אם חוויה קיומית מזן אחר‪ ,‬חוויה המסוגלת לפרנס אותנו גם‬
‫‪4‬‬
‫בשעות קשות‪ ,‬חוויה המתבוננת על מצבו של האדם באשר הוא וחושפת גלים נסתרים שהם‬
‫מקור כל תחושת הריק והאבדון‪ .‬חוויות אלו שבמובן מסוים אנו רחוקים מהם מאד‪ ,‬יכולות‬
‫לתת איזהו פשר חלקי למציאות מפורקת שלא ניתן להבנותה בכלים הרגילים‪ ,‬אך מבעד‬
‫לשברי מציאותה ניבטות תודעות חדשות המעמידות את בסיס הקיום במקום אחר‪.‬‬
‫פרק ב' עידן פירוק התרבות‬
‫שהָ י ֻו ָעלָ יו ַֻכ ֻ ָמה ִמ ְלחָ מוֹ ת ְ ֻכבֵ דוֹ ת ‪ ,‬וְ כָ בַ ש אוֹ ָתם ‪,‬וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים הַ ְר ֵֻבה‬
‫" ַמעֲ ֶשה ְ ֻבמֶ לֶ ְך אֶ חָ ד ֶ‬
‫שאֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם הַ כֻ ל ‪-‬‬
‫אמר ֻו [תחשבו] ֶ‬
‫שה‪ָ .‬ענָה וְ ָא ַמר ְ ֻבזוֹ הַ ֻ ָלשוֹ ן‪ֻ :‬ת ְ‬
‫ש ִה ְת ִחיל ְלסַ ֻ ֵפר זאת הַ ֻ ַמעֲ ֶ‬
‫)בתוֹ ְך דְֻ בָ ָריו ֶ‬
‫ש ָֻכבַ ש‬
‫שה ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה (שקורין 'באיל') ְ ֻבכָ ל ָשנָה ְ ֻבאוֹ תוֹ הַ יֻוֹ ם ֶ‬
‫וְ תו ְֻכל ֻו ְלהָ ִבין‪ (.‬וְ הָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך עוֹ ֶ‬
‫הַ ֻ ִמ ְלחָ מָ ה‪ ,‬וְ הָ י ֻו ָשם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין‬
‫ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל‬
‫שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬מֵ הַ יֻ ְ‬
‫ָשם ִענְ ְינֵי ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס')‪ ,‬וְ הָ י ֻו ְמ ַ‬
‫של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם‬
‫הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ ָגה ֶ‬
‫ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק‪".‬‬
‫ִמי ֻ ְ‬
‫מה היה לו למלך זה שכל כך הרבה מלחמות נלחם‪ ,‬ושבויים הרבה לקח? האם מדובר‬
‫בטיפוס מיליטריסטי‪ ,‬מלחמתי בלבד? בכל שנה היה המלך עושה סעודה גדולה‪ ,‬ומרכזה של‬
‫הסעודה היא השמחה לאיד‪ ,‬אבל לא שמחה על הכיבוש‪ ,‬לא שמחה על הנצחון במלחמה‪ ,‬כי‬
‫אם השפלת תרבויות מסורתיות‪ ,‬השמת כל התרבות הקודמת‪ ,‬המבדילה בין עם לעם‪ ,‬באור‬
‫מגוחך‪ .‬מה לזה ולמלחמה? האם אין כאן רמז למהותה של המלחמה ולאשליות שבעקבותיה‪,‬‬
‫האם אין כאן נסיון ליצור תרבות חדשה הנבנית על חורבותיהן של הישנות ובזה להן?‬
‫כשהמלך עּושן בקטורת הוא מגלה על עצמו דברים שמעולם לא ידע ‪.‬‬
‫"וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ‬
‫ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן‪.‬‬
‫שהָ יָה הַ ְֻנ ָ‬
‫קדם הַ ֻ ֵל ָדה ‪ֻ ְ ,‬ב ֵעת ֶ‬
‫שהָ יָה נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ‬
‫יל ֻו מַ ה ֻ ֶ‬
‫שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד‬
‫ש ֻלוֹ דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִלין‪ִ :‬מי ֶ‬
‫יכין הַ ְ ֻנ ָשמָ ה ֶ‬
‫שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ‬
‫וְ ָר ָאה ֶ‬
‫חוֹ ב‬
‫ַעל‬
‫זאת‬
‫הַ ְ ֻנ ָשמָ ה‬
‫‪-‬יָבוֹ א;‬
‫וְ לא‬
‫הָ יָה‬
‫נִ ְמצָ א‬
‫ֶאחָ ד‬
‫ְללַ ֻ ֵמד‬
‫חוֹ ב‬
‫ָעלֶ יהָ ‪.‬‬
‫ָבוא ָלעוֹ לָ ם ‪ַ -‬מה ִֻלי‬
‫יל ִתי‪ִ :‬אם זֶה י ֹ‬
‫של עוֹ לָ ם‪ְ ,‬שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ‬
‫תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ‪ִ :‬רבֻ וֹ נוֹ ֶ‬
‫ְ ּב ֹ‬
‫אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך‪-‬מֵ "ם‬
‫לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ‪ ,‬וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ‬
‫ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ‪ֵ -‬מ"ם‬
‫(הַ יְנ ֻו זֶה ֶ‬
‫לו ‪.‬‬
‫ְֻב ַע ְצמוֹ )‪ .‬וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ ‪:‬זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה ֲחשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ‬
‫יע‬
‫של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ‬
‫שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית‪-‬דִֻ ין ֶ‬
‫וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ ת‪ַ ,‬עד ֶ‬
‫ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא‪ ,‬וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ‪ ,‬וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן‬
‫אוֹ ָת ֻה ֶ‬
‫שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר‬
‫שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ‪ֶ ,‬‬
‫אֶ חָ ד ֶ‬
‫שהַ ַֻב ַעל ‪-‬דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן‬
‫)הַ יְנ ֻו ֶ‬
‫שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה ‪,‬‬
‫הַ ָֻכפוֻף ִמ ְ ֻכבָ ר‪ (,‬וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ‪ֻ ְ :‬כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ ה‪ַ ,‬ר ֻ ַ‬
‫וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם‪".‬‬
‫‪5‬‬
‫נשמה גדולה טמונה בו‪ ,‬תביעה אדירה שהס"מ בעצמו מתיירא ממנה‪ .‬תביעה שהוא עצמו לא‬
‫ידע על קיומה ולא הבין את משמעותה עד אותו יום‪ .‬הס"מ מתיירא עד שהוא מפגיש אותו‬
‫עם איש זקן‪" .‬טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל"‪ .‬חז"ל מסבירים כי הילד הוא היצר הטוב‬
‫והמלך הזקן הוא היצר הרע‪ .‬היצר הרע השרוי בתוך לבבו של האדם הוא רק שיקוף של‬
‫מגמות רוע עמוקות הטבועות במציאות‪ ,‬אך שלא כאותן מגמות רחבות‪ ,‬היצר הרע טבוע‬
‫באדם‪ ,‬היצר הרע הופך בעזרת כח המדמה את הרוע לחוויה קיומית‪ ,‬לחוויה אישית העומדת‬
‫מעבר לשיפוט מוסרי כזה או אחר‪ .‬כל עוד הנשמה נמצאת בעולם עליון‪ ,‬תביעותיה מתורגמות‬
‫בבהירות לעולם ממשי‪ ,‬כל הרוע העומד מולה נמס ונמוג‪ .‬אך הרוע הנמסך באישיות יוצר‬
‫מצב בו אותן תביעות עצמן הופכות להיות מתורגמות באופן מטושטש כשהן באות לידי ביטוי‪,‬‬
‫תרגום המשכיח את המגמה המקורית‪ ,‬את אותה המיה של הטוב הממלאת את הלב‪.‬‬
‫נשמה מיוחדת כזו אין לשפוט את מעשיה על פי קנה מידה רגיל‪ .‬לא רגילות הן מלחמותיה‬
‫ולא רגיל הוא המשתה‪ .‬עיקרו של המשתה הוא עשיית השחוק שקורין קומעדייס‪ְ .‬‬
‫שם ִענְ ְינֵי‬
‫ש ִרים ְֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ְמלָ ִכים וְ הָ י ֻו עוֹ ִשין ָ‬
‫שם ַעל הַ ְסעֺ דָֻ ה גְ דוֹ לָ ה ָֻכל הַ ֻ ָש ֵרי ְמלוֻכָ ה וְ כָ ל הַ ֻ ָ‬
‫"וְ הָ י ֻו ָ‬
‫ִש ָמ ֵעאל ו ִֻמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו‬
‫שח ֲִקים וְ צוֹ ח ֲִקים ִמ ָֻכל הָ אֺ ֻמוֹ ת‪ ,‬מֵ הַ י ֻ ְ‬
‫ְצחוֹ ק ( ֶש ֻקוֹ ִרין 'קומעדיס')‪ ,‬וְ הָ י ֻו ְמ ַ‬
‫ִש ָר ֵאל ֻגַם ֻ ֵכן‬
‫של ָֻכל אֺ ֻ ָמה; ו ִֻמן הַ ְֻס ָתם ִמיֻ ְ‬
‫עוֹ ִשים ו ְֻמ ַע ְ ֻק ִמים ְ ֻב ֶד ֶר ְך ְשחוֹ ק ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ִ ֻנ ֻמוֻס וְ הַ הַ נְ הָ גָה ֶ‬
‫שהָ יָה ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים וְ הַ הַ נְ הָ גָ ה שֶ ל ָֻכל אֺ ֻ ָמה‬
‫הָ י ֻו עוֹ ִשין הַ ֻ ְשחוֹ ק‪ .‬וְ ִצ ֻוָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך ְלהָ ִביא לוֹ הַ ֻ ֵספֶ ר ֶ‬
‫של הָ אֺ ֻ ָמה‪,‬‬
‫ש ָֻכתוֻב ֻבוֹ הַ הַ נְ הָ גָ ה וְ הַ ִֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שהָ ָיה ֻפוֹ ֵתחַ אֶ ת הַ ֻ ֵספֶ ר ‪-‬הָ יָה רוֹ ֶאה ֶ‬
‫וְ אֺ ֻ ָמה‪ ,‬ו ְֻבכָ ל ָמקוֹ ם ֶ‬
‫שה הַ ְ ֻצחוֹ ק וְ הַ קומדיה ָר ָאה ֻגַם ֻ ֵכן‬
‫ש ָע ָ‬
‫שהָ י ֻו עוֹ ִשין ַֻבעֲ לֵ י הַ ֻ ְשחוֹ ק מַ ֻ ָמש; ִ ֻכי ִמ ְֻס ָת ָמא ֻגַם זֶה ֶ‬
‫ְ ֻכ ֶד ֶר ְך ֶ‬
‫ֶאת הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ַֻנ"ל‪ְ ".‬‬
‫הנימוסים וצורות ההתנהגות של אומות הן ביטוי לתרבות‪ ,‬להקשר מסוים דרכו משקיפים על‬
‫העולם ואותו מבטאים בעזרת כל מיני סממנים‪ .‬כשם שאדם ניכר בכל תנועותיו ואפילו בכתב‬
‫ידו‪ ,‬כך החן הפנימי של אומה ניכר בתרבותה‪ .‬אותו חן פנימי הסמוי מן העין הולך ומעצב‬
‫נימוסים והנהגות‪ .‬הנימוס והנהגת אומה הוא ביטוי לחיות פנימית המשתקפת בצורות ביטוי‬
‫אלה‪ .‬איך עושים שחוק? כשמוציאים דבר מהקשרו‪ .‬אם אדם יחקה את פעולת האכילה שלנו‬
‫ויוציא אותה מהקשרה‪ ,‬זה ייראה מאד מגוחך‪ ,‬כל פעולת הלעיסה‪ ,‬הלחיים המתעוותות בכל‬
‫מיני תנוחות משונות‪ ,‬ההשפעה העדינה על קווי המתאר של האף‪ ,‬וכדומה‪ .‬הליצן לוקח גילויי‬
‫חיים והופך אותם לטקסים‪ .‬הליצן מבטא במדויק את הנימוסים‪ ,‬ההגזמה בתיאורים נובעת‬
‫מתוך הקונטקסט החדש אליו הוא מכניס את המעשה‪ ,‬הוא יוצר סיטואציה חדשה שבהיותה‬
‫חפה מההקשר הקודם‪ ,‬היא מותירה ביד הצופה פרשנות חדשה‪ ,‬פרשנות של גוויה נטולת‬
‫חיים המרקדת על הבמה במעשים שבאמת הינם חסרי חשיבות‪ .‬סיטואציה זו מעוררת גיחוך‪,‬‬
‫כי אותה חשיבות אליה אנו מתייחסים כשאנו עושים מעשים מסוימים הופכת להיות‬
‫תיאטרלית‪ ,‬פתטית‪ ,‬נטולת משמעות‪ ,‬וממילא היא הופכת להיות מגוחכת‪ ,‬היא ויותר מכך‬
‫החשיבות שאנו מייחסים למעשים‪ .‬הליצנות היא סוג של 'וואלה'‪ ,‬המשקפת את הנלעגות‬
‫שבהוויה האנושית שאיבדה כל הקשר לאיזה עולם מופשט יותר‪ ,‬ושכל הקונקרטיות שבו‬
‫‪6‬‬
‫הופכת להיות מעשית החיה בצורה חזקה את הכאן ואת העכשיו‪ .‬נימוסים הם ניסיון לעדן את‬
‫התרבות כלפי משהו אחר‪ ,‬כלפי איזה עולם שברגע שהוא אינו קיים‪ ,‬ניסיון זה הופך להיות‬
‫טורדני מעיק‪ ,‬ואין לנו אלא להשיל אותו מעלינו בבוז מופגן‪.‬‬
‫רבינו יונה כותב‪ 1‬כי הליצנות היא שילוב של אכזריות ויהירות‪ .‬האכזריות צומחת מזרות‪ ,‬אדם‬
‫שמרגיש קרוב הוא אדם שמרחם‪ .‬הליצן מחמת הזרות שהוא מרגיש כלפי העולם שסביבו‬
‫יוצר חוסר רגישות כלפי עולם שכל כולו רחוק ממנו‪ .‬היהירות מקשה על יכולת יצירת הקשר‪,‬‬
‫על היכולת לשבור את המרחק‪ .‬המרחק של הליצן ממושא לעגו‪ ,‬הוא מרחק מהחיים שלו‪,‬‬
‫באופן שהוא פוגש רק את הצדדים החיצוניים‪ ,‬אלו המתגלים וכלפיהם הוא מתאכזר‪ ,‬לאו‬
‫דווקא באלימות‪ ,‬לאו דווקא בצורה לוחמנית‪ ,‬אפשר גם באדישות‪ .‬כל כולה של המסיבה‬
‫היתה סיטואציה בה שמים ללעג ולקלס את כל התרבויות‪ ,‬את כל הנימוסים של האומות‪ ,‬כי‬
‫מהם ערכים לאומיים‪ ,‬משהו אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח‪.‬‬
‫כשבאים ועושים צחוק כציון לסיום המלחמה‪ ,‬אנחנו מסייעים לתודעה חדשה לצוץ‪ ,‬לא עמים‬
‫שונים כאן‪ ,‬לא ארצות שונות שחן מקומם שפוך על יושביהן‪ ,‬כי אם אנשים‪ .‬סוף סוף ניתן‬
‫לשחרר את האנשים מהעול המכביד של הקשרים תרבותיים שונים‪ ,‬של ארצות ועמים‪,‬‬
‫להפוך אותם לחפים מכל הקשר חיצוני העומד מעבר לאני שלהם עצמו‪ .‬כל אותם נימוסים‬
‫ותרבויות הם אלה הגורמים לאנשים להיות חסומים‪ ,‬להיות חסומים ולא מסוגלים להכיל‬
‫אחרים‪ ,‬להיות חסומים ולא להקשיב לקול הפנימי שלהם‪ ,‬במקום להיות אני אתה הופך להיות‬
‫מייצג של משהו שלא תמיד ברור לך אם אתה חפץ לייצגו‪ .‬אדם סוף סוף יכול להגיע לפגישה‬
‫חדשה עם העולם‪ ,‬עם הסובבים אותו ולהביא את עצמו‪ ,‬לא להפוך כל שיח בינאישי למין‬
‫מאבק תרבויות אלא להצמיח איזו אהבה פשוטה‪ ,‬איזו חווית אמת ולו קטנה משהו שעומד‬
‫מעבר לניגוד המתמיד‪.‬‬
‫כשאתה בא בתור מסומן של תרבות‪ ,‬קוראים אותך אחרת‪ ,‬שומעים אותך אחרת‪ ,‬ספק גדול‬
‫אם מקשיבים לך‪ .‬כשאתה בא בתור מסומן של תרבות אוזניך אינן כרויות לשמוע משהו מחוץ‬
‫להקשר אותו אתה חי‪ .‬האדם אינו חושב על עצמו אלא כחלק מקולקטיב המאבד את זהותו‬
‫שלו עצמו‪ .‬הצחוק הזה‪ ,‬הוא היכולת להשתחרר מהנימוס‪ .‬דרך השחוק והאירוניה אנו מגלים‬
‫כי כל אותו הקשר תרבותי המאפשר להצמיח את הנימוסים האלה‪ ,‬כל אותו הקשר יוצר מצב‬
‫בו אנו מדכאים גם את האני שלנו וגם את יכולת ההקשבה האמיתית למי שהוא אחר במהותו‬
‫מאיתנו‪ .‬איננו מסוגלים לחשוב באופן חופשי‪ ,‬להרגיש בלי ייסורי מצפון‪ ,‬לחיות באופן ממשי‬
‫ולא מתוך התניות הנובעות מקודי התנהגות מוכתבים מראש‪ .‬הנימוסים הם סוג של הגמוניה‬
‫המשתלטת עלינו ומקבעת אותנו בתוך מחשבה שאינה בהכרח שלנו‪ .‬תרבויות גורמות‬
‫לאנשים להיות מנוכרים‪ ,‬להיות מחויבים למשהו שאינו הם‪ ,‬למשהו המעמיד את האדם באופן‬
‫מהותי במקום וחונק את המחשבה החופשית‪ .‬כל עולם הערכים הלאומי הינו עולם הגורם‬
‫לאנשים להיות מנוכרים זה לזה‪ ,‬יוצר איזה פאתוס בכל מערכת היחסים הבין‪ -‬אישית הנבנית‬
‫מעבר לגבול הבלתי נראה‪ ,‬אותו חיץ הנוצר על ידי הנצחת התרבויות השונות‪ .‬שפה היא סוג‬
‫‪ 1‬רבינו יונה משלי כא' כד'‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫של תרבות‪ ,‬דרך משקפיה אנו חווים את החיים‪ ,‬את האהבה‪ ,‬את הפשטות‪ ,‬אבל האהבה‬
‫מתרחשת במקום אחר‪ ,‬במקום בו נגמרות המילים‪ ,‬במקום בו יש מפגש אמיתי שספק אם‬
‫הוא קיים מרוב עומס המילים המובנות בנו‪ ,‬עד שהכל הופך לעיסת קיטש גדולה‪.‬‬
‫אולי לא יוותר הרבה לאדם אם הוא יוותר על השפה שעד היום חשב שהיא שלו‪ ,‬על תרבות‬
‫שבאופן מובהק הצליחה להביע את רגשותיו‪ ,‬על ערכים לאומיים שנטעו בו כל כך הרבה‬
‫סיפוק וגאווה‪ .‬פתאום הוא ייאלץ לעמוד מול עצמו באמת‪ ,‬רק אז יוכל הוא להביט אל המון‬
‫האחרים הסובבים אותו‪ .‬כל עוד אדם נמצא במגבלה של השפה הוא כבר מוגבל לאופן מסוים‬
‫של תפיסה‪ ,‬המשקפיים שלו מצומצמות כי כל התפיסה שלו היא כזו‪ .‬אדם האמון על שפה‬
‫מתחיל את חייו בהמון ודאויות סמויות המכווננות את מחשבותיו‪ ,‬רגשותיו ורצונותיו לאפיק‬
‫מאד מסוים שאפילו הדמיון אינו מסוגל לברוח מהם‪ .‬בתוך עולם מצומצם זה‪ ,‬בתוך הגטו הצר‬
‫שנשאר‪ ,‬נותר לנו מרווח מאד צר של יצירה‪ ,‬חרך של דלת הנפתח לעולם‪ ,‬אשנב צר דרכו אנו‬
‫מנסים לחוות משהו ממשי החומק‪ ,‬עובר‪.‬‬
‫המלך שכבש כל כך הרבה ארצות‪ ,‬ששבה כל כך הרבה שבויים‪ ,‬נקעה נפשו ממלחמות‬
‫שרובן נכפו עליו‪ ,‬אין הוא מוכן 'להכין חומר למלחמה בעתיד' אלא לפרק את כלי הנשק‬
‫האמיתיים‪ ,‬את הסיבות למלחמות‪ ,‬את הניכור‪ .‬ולכן עושים קומדיה‪ .‬כשעושים קומדיות יוצרים‬
‫גירוי לשפה‪ ,‬מותחים אותה אל הגבול בו היא מגלה במערומיה‪ ,‬בצורה בה היא אינה מסוגלת‬
‫לתאר את העולם הממשי עם שלל צבעיו וריחותיו‪ .‬את העולם הקונקרטי שאינו פחות אמיתי‬
‫מהעולם הגבוה ה'אמיתי'‪ .‬העולם מבעד לקומדיה מתגלה כמגוחך‪ .‬כשאדם נלחם הוא מאד‬
‫רציני‪ ,‬הוא מלא כובד ראש ותחושה של שליחות‪ .‬קשה עד בלתי אפשרי להילחם מתוך‬
‫אירוניה‪ ,‬מתוך ציניות‪ ,‬מתוך קומדיה‪ .‬השחקנים עושים שחוק והמלך יושב עם הספר‪ .‬לא‬
‫תמיד הוא מבין את השחוק‪ ,‬חסר לו לא רק ההקשר אלא המסגרת עצמה‪ .‬הוא יושב עם ספר‬
‫ורואה עד כמה ההצגות מדויקות‪ .‬דיוק עד לפרטי פרטים‪ ,‬דיוק שלא מותיר לכל מה שאינו‬
‫מדויק להופיע‪ ,‬דיוק המסלק את כל ה'מעבר'‪.‬‬
‫הצחוק משקף באופן מדויק את התרבות‪ ,‬הצחוק אינו משקר כי אם לוקח זכוכית מגדלת‬
‫המגדילה חלקים מסוימים ומעלימה אחרים‪ .‬זו כוחה של כל עיתונאות שיוצרת סדר יום לא‬
‫במה שהיא אומרת אלא בעיקר במה שהיא לא אומרת‪ .‬אם הליצן היה לוקח כל מיני דברים‬
‫לא נכונים זה היה סתם שקר ואפילו לא מצחיק‪ .‬הצחוק מתחיל מחשיפת המוגבלות‬
‫המתיימרת להקיף את הכל‪ .‬הצחוק הוא תהליך משחרר‪ ,‬האדם מפסיק לייחס חשיבות‬
‫לדברים פעוטים‪ ,‬לפעמים הוא מגלה את קטנותו‪ ,‬אבל לפחות הוא תופס את הדברים‬
‫בפרופורציות הנכונות‪ .‬הקומדיה היא הדרך להסיר את המחיצות‪ ,‬ליצור איזה מגע משחרר‬
‫חף מכל אשליה של 'מעב ר'‪ ,‬עולם ריאלי וממשי שסוף סוף ניתן לגעת בו‪ ,‬שסוף סוף ניתן‬
‫לחוות אותו אף אם החוויות שבו לא תהיינה 'משמעותיות' 'אמיתיות' 'עמוקות' אבל לפחות‬
‫נדע שהן ישנן ושהן שלנו ושאנחנו אנחנו בלי התנצלות אל מול אותו ריק שיצר את המלחמות‬
‫ואת כל הסבל‪ ,‬שכל כולו מוצדק במילים ואידיאולוגיות‪ .‬אולי ניתן סיכוי לסתם קשר פשוט‬
‫שאולי כבר לא ניתן לכנותו אהבה בגלל כל העומסים הרגשיים שמילה זו חוותה במהלך‬
‫‪8‬‬
‫השנים הארוכות בהן עברה גלגולים משונים‪ ,‬צברה המון זוהר ואיבדה את ממשיותה‬
‫הפשוטה‪ .‬עייף המלך ממלחמות‪ ,‬עייף ממילים גבוהות שמעולם לא אמרו משהו‪ ,‬עייף‬
‫מלאומיות‪ ,‬מ אידיאולוגיות‪ ,‬מודאויות נוקשות שלא מאפשרות‪ .‬פעם בשנה הוא חוזר 'אל מקום‬
‫הפשע' ומייצר אווירה שתמנע מלחמה‪ ,‬שתמנע את הפשעים הבאים עלינו לרעה‪.‬‬
‫פרק ג' ‪ -‬פירוק מול אימת הרוע‬
‫שהָ יָה ְמ ַרחֵ ש ַעל ִצדֵֻ י‬
‫שהָ יָה ַע ָֻכ ִביש הנקרא 'שפין'‪ֶ ,‬‬
‫שב ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר ָר ָאה ֶ‬
‫שהָ יָה הַ ֻ ֶמלֶ ְך יוֹ ֵ‬
‫ך ֶ‬
‫"ו ְּבתוֹ ְְ‬
‫שנִ י הָ יָה עוֹ מֵ ד זְבוֻב ‪ִ .‬מן הַ ְֻס ָתם ְלהֵ יכָ ן הוֹ לֵ ְך הָ ַע ָֻכ ִביש ?‬
‫הַ ֻ ֵספֶ ר‪ ,‬דְֻ הַ יְנ ֻו ַעל חֺ דֵֻ י הַ דַֻ ֻ ִפין‪ ,‬ו ִֻמ ַ ֻצד הַ ֻ ֵ‬
‫שהָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש ְמ ַרחֵ ש וְ הוֹ לֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב ָֻבא רוֻחַ וְ הֵ ִרים ֶאת הַ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר‪,‬‬
‫ֶאל הַ ז ְֻבוֻב;ו ְֻבתוֹ ְך ֶ‬
‫וְ לא הָ יָה הָ ַע ָֻכ ִביש יָכוֹ ל לֵ ילֵ ְך אֶ ל הַ ז ְֻבוֻב‪,‬וְ חָ ז ְָרה לַ אֲ חוֹ ֶריהָ ‪ ,‬וְ ָע ְש ָתה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ָע ְר ָמה ְ ֻכ ִא ֻל ֻו ִהיא‬
‫חוֹ ז ֶֶרת וְ ֵאינ ָֻה רוֹ צֶ ה עוֹ ד לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב וְ חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ ָמ ֻה וְ חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב‪,‬‬
‫מו ‪,‬וְ לא ִה ִ ֻניחַ ֶאת הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ְֻזבוֻב)‬
‫שהַ דַֻ ף חָ זַר וְ הֵ ִרים ֶאת ַע ְצ ֹ‬
‫וַאֲ זַי שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף וְ לא ִה ִ ֻניחָ ֻה (הַ יְנ ֻו ֶ‬
‫שת‬
‫וְ חָ ז ְָרה ‪ ,‬וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמים‪ַ .‬אחַ ר ָֻכ ְך שוֻב חָ ז ְָרה הָ ַע ָֻכ ִביש לֵ ילֵ ְך ֶאל הַ ז ְֻבוֻב‪ ,‬וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ‬
‫ש ְ ֻכבָ ר חָ ְטפָ ה ַע ְצ ָמ ֻה ְ ֻב ֶרגֶל אֶ חָ ד ַעל הַ דַֻ ף‪ ,‬וְ שוֻב הֵ ִרים הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ‪ ,‬וְ ִהיא ְֻכבָ ר‬
‫וְ הוֹ לֶ כֶ ת ַעד ֶ‬
‫ש ִ ֻנ ְשאֲ ָרה הָ ַע ָֻכ ִביש ֻ ַת ְח ֻ ָתיו ֻ ֶבחָ לָ ל ֵֻבין‬
‫הָ י ְָתה ַעל הַ דַֻ ף ְקצָ ת; וַאֲ זַי ִה ִ ֻניחַ הַ דַֻ ף אֶ ת ַע ְצמוֹ ְלג ְַמ ֵרי‪ַ ,‬עד ֶ‬
‫ש ֻלא נִ ְש ַאר ִמ ֻ ֶמ ֻנָה ְֻכלוֻם‬
‫שת ָשם ‪ ,‬וְ נִ ְשאֲ ָרה מַ ֻ ָטה מַ ֻ ָטה ַעד ֶ‬
‫דַֻ ף ְל ַדף‪ ,‬וְ הָ י ְָתה ְמ ַרחֶ ֶ‬
‫)וְ הַ ְֻזבוֻב ‪-‬לא אֲ סַ ֻ ֵפר לָ כֶ ם ַמה ֻ ֶשהָ יָה ָֻבה)‪.‬‬
‫ש ֻ ַמ ְר ִאין לוֹ ֵאיזֶה‬
‫שאֵ ין זֶה דָֻ בָ ר ֵריק ‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫יה ַעצְ מוֹ ‪ ,‬וְ הֵ ִבין ֶ‬
‫ך הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל ֶזה וְ הָ יָה מַ ְת ִמ ֻ ַ‬
‫וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ‬
‫יה ַעל זֶה‪"(.‬‬
‫שהַ ֻ ֶמלֶ ְך ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ו ַֻמ ְת ִמ ֻ ַ‬
‫דָֻ בָ ר (וְ כָ ל הַ ֻ ָש ִרים ָרא ֻו ֶ‬
‫חכמים ממשילים את היצר הרע לזבוב היושב על מפתחי הלב‪ .‬הזבוב מגיע לכל מקום שיש‬
‫בו ריק בון‪ ,‬כשיש חולשה‪ ,‬חסרון‪ ,‬חוסר בריאות‪ .‬כשבריאות החיים הטבעית קיימת אין‬
‫מחשבות של ייאוש‪ ,‬התקווה מפעמת‪ ,‬האמון הבסיסי בחיים קיים‪ .‬כשהבריאות נעלמת‬
‫מתחילות תהיות על עצם הקיום‪ ,‬מחלחל הייאוש ואז הצורה הקיומית בה האדם תופס את‬
‫שייכותו לטוב הולכת ונעלמת‪ .‬כי מהו טוב? הצורה הפשוטה של תפיסת הטוב היא ראיית כל‬
‫אוסף הפרטים כמכלול אחד הנובע ממקור אחד והולך להביע אותו בצורה מתפתחת‬
‫ומשתכללת‪ .‬האדם המאמין בטוב אינו רק מתמיד אותו כי אם חותר כל הזמן להגביר אותו‬
‫ולהגדיל אותו‪ .‬כשבריאות החיים נעלמת‪ ,‬מתראה העולם כאוסף פרטים שבאופן חסר תוחלת‬
‫ננסה לקשור ביניהם‪ ,‬אולי פרט לפרט מתחברים ‪ -‬במחוזות רחוקים קוראים לזה אהבה‪ -‬אבל‬
‫בעצם אלו שניים שתמיד יישארו שניים‪ ,‬שניים שישוחחו ביניהם בכל מיני שפות‪ ,‬שתפציע‬
‫ביניהם איזו הבנה מהולה בשתיקת היודעים‪ ,‬אבל אותה בדידות עמוקה שבנפש תישאר‪,‬‬
‫אותה חוויה אקזיסטנציאלית הידועה לו לאדם מתוך חוויתו שלו היא תהיה החוויה המכוננת‪,‬‬
‫שאל מולה עומד עולם שאת משמעותו הוא יוצק‪ ,‬וכל המשמעות טמונה בנפשו שלו ופונה אל‬
‫נפשו שלו‪ .‬לא‪ ,‬העולם אינו מיותר‪ ,‬אף אם עיתים נראה שהוא כבד מנשוא‪ ,‬הוא קיים ומנכיח‬
‫‪9‬‬
‫את עצמו בשיח הנפש הפנימית‪ ,‬מהווה מין מצע לדיון‪ ,‬מרחיב את גבולותיה של הנפש‪,‬‬
‫שבסופו של יום מוצאת את עצמה לבד‪ .‬בשלב זה מופיע היצר הרע בתור חוויה קיומית‬
‫ממשית‪ ,‬נאבקים בו‪ ,‬לא נותנים לו להכניע את תקוותנו מעצמנו‪ ,‬אבל הוא נמסך עמוק בנפש‪.‬‬
‫העכביש הוא יוזם‪ ,‬טווה חוטים שלאט לאט מסתבכים בהם גם הזבובים‪ .‬הזבוב‪ ,‬אותו זקן‬
‫כפוף‪ ,‬הוא רק שיקוף חוור של העכביש‪ ,‬הס"מ‪ .‬יש את הזבוב‪ ,‬היצר הרע הקטן‪ ,‬המידותי‪ ,‬ויש‬
‫את הכוחות האפלים של המציאות‪ ,‬יש את הרוע העמוק המופיע בעולם‪ .‬אולי יש לנו יכולת‬
‫להתגבר על היצר הרע הקטן‪ ,‬הקיומי‪ ,‬אבל כשהוא הופך להיות חלק מרוע גדול יותר‪ ,‬אנו‬
‫מ בינים את חוסר התוחלת שבתקוות הקטנות שלנו‪ ,‬את אזלת ידינו אל מול האופל שמסביב‪,‬‬
‫את חוסר יכולתנו בתוך כל העכּור שאנו מתבוססים בו‪.‬‬
‫כשאנחנו מפרקים את כל הנימוסים והתרבויות‪ ,‬אנחנו חושבים שפתרנו את כל הבעיות‪,‬‬
‫אנחנו יוצרים עולם המפרק את הכל ספק אם מבפנים או מבחוץ‪ ,‬אמנם לא פתרנו את בעיות‬
‫הזבובים‪ ,‬אלא הגדרנו אותם אחרת‪ ,‬הפכנו אותם עצמם להיותם חפים מכל רגשי אשמה‪,‬‬
‫להיותם גם הם מנותקים מכל הקשר וקונוטציה‪ ,‬ואפשרנו לעצמנו להסתגל ולחיות ללא‬
‫שאיפה‪ ,‬ללא רצון‪ ,‬בחדר צר בו אנו מרגישים לפחות בנוח‪ .‬אבל כרגע הזבוב הופך להיות‬
‫חלק מרוע הרבה יותר גדול‪ .‬בזנו לעולם של טקסים‪ ,‬של נימוסים‪ ,‬של תרבויות‪ .‬השאלה‬
‫האמיתית אם באמת יצאנו מזה‪ ,‬האם הפוזה כשלעצמה לא הפכה להיות 'הדבר האמיתי'‪.‬‬
‫האם איננו ממירים עולם מוגבל בעולם מוגבל לא פחות? האם למשל אותו עולם אירוני אינו‬
‫בעל צורת הסתכלות וניתוח מסוימים השבויות בקונספציה לא פחות ממושאי פירוקו‪ .‬האם‬
‫הוא עצמו אינו סוג של תרבות‪ ,‬נימוסים וטקסים? במובן מסוים הוא אפילו יותר מסוכן‬
‫מהעולם הישן‪ .‬כשפורצים גבולות ויוצרים גבולות אחרים שאיננו מודעים לקיומם‪ ,‬אנו חיים‬
‫בצורה של הכחשה עצמית‪ ,‬שמולו עומד רע ללא גבולות‪ .2‬במובן האישי אין עידון ואין איפוק‪,‬‬
‫ובמובן התרבותי ‪ -‬אתה עסוק בקומדיות אבל מולך יש הרבה אנשים רציניים עד לאימה‪ ,‬יש‬
‫הרבה אנשים המוכנים להרוס מגדלי תאומים ולא מעניינות אותם הקומדיות שלך‪ ,‬הם לא‬
‫מבינים את השפה אפילו‪ .‬בעצם‪ ,‬משהו כאן התחלף ‪ -‬העולם שהיה פעם רציני הפך לאירוני‬
‫וציני‪ ,‬והעולם שאל מולו הוא עומד נהיה טוטאלי לחלוטין ברוע שבו‪ ,‬טוטאלי עוד מימי‬
‫צ'מברליין והיטלר‪ .‬ועמדה זו המחזיקה מטריה סגורה ומשוכנעת שאם היא אומרת משהו אז‬
‫כנראה לא ירד גשם‪ ,‬חיה באשליה כל כך גדולה הממשיכה הלאה ורק מתעמקת‪.‬‬
‫מול התרבות העסוקה באופן מתמיד בפירוק המבנים והסטרוקטורות ומגייסת לזה את כל‬
‫כוחה הליצני‪ ,‬עומדים אנשים רציניים‪ .‬אתה עצמך פותח להם את הדלת כשאתה מותיר את‬
‫המצרים‪ ,‬את החללים בנפש מלאי הזבובים‪ ,‬ואותה השלילה הממלאת את הנפש‪ ,‬אותו מוות‬
‫מרוקן את הח יים‪ .‬לא הפכנו את העולם לטוב יותר‪ ,‬חיינו באשליה מתוקה שאם נטשטש את‬
‫הזהויות החיצוניות תעלינה אל קדמת הבמה האישיות עצמה‪ ,‬דלה ככל שתהיה‪ ,‬ולא תפסנו‬
‫שלדלות רוח אין כח לעמוד מול משהו בכלל‪ .‬בעצם יצרנו מצב בו הזבוב והעכביש מתאחדים‪.‬‬
‫‪" 2‬בנתיים גרם דג בבל המסכן‪ ,‬באמצעות הסרתם המוצלחת של כל המחסומים לתקשורת בין גזעים ותרבויות שונים‪ ,‬למספר‬
‫רב ועקוב יותר של מלחמות‪ ,‬יותר מאשר כל דבר אחר בהיסטוריה של הבריאה" מדריך הטרמפיסט לגלקסיה עמוד ‪)!(42‬‬
‫‪11‬‬
‫כל אותה קומדיה היא חלק מחוטי העכביש‪ .‬העכביש רק הולך ומתעצם ככל שאותה חווית‬
‫פירוק מתגברת‪ ,‬ככל שאנו הופכים את הכל ללא הרף ל'פאסה'‪ .‬בתוך הנימוס מצוי הזבוב‬
‫ומעבר לו העכביש‪ .‬התרבות מצליחה לפחות להפריד בין הכוחות‪ ,‬היא מותירה את הרע‬
‫העולמי כעומד מבחוץ‪ ,‬בדיכוטומיה מאד ברורה‪ ,‬ואפילו אם היא אינה מצליחה לטפל בשלב‬
‫הראשון בזבוב‪ ,‬היא מסוגלת לפחות לנסות ולהתגבר עליו‪ .‬הפרדת הכוחות שעושה התרבות‬
‫יכולה לפחות לעדן‪ ,‬להותיר איזו תמונת עולם ברורה חלקית‪.‬‬
‫אבל המלך הוא נשמה גדולה‪ .‬מונחת כאן תביעה גדולה שמצאה את עצמה לבסוף מונחת‬
‫באשליה‪ .‬הניסיון לפתור יוצר מצב בו אנו בזים גם לחוויות 'אותנטיות'‪ ,‬בו אנו מבינים כי עולם‬
‫אקזיסטנציאליסטי מתעלם ועוצם עיניים מול הרוע הממשי‪ ,‬מנפח את האגו במבט מיוסר‬
‫(למרות שלעיתים רבות הוא מסתפק במבט מייסר‪ ,‬אם נוציא כמה אנשי אמת מהסיפור) אבל‬
‫לא מסוגל להתמודד עם העולם הממשי‪ .‬האשליה מתבררת כשהכל מתנפץ‪ ,‬כשהעכביש‬
‫כמעט בולע את הזבוב‪ .‬המלך לא יצר שום אפשרות לגדול‪ .‬רק דף אחד מצליח לטפל‬
‫בעכביש עד שלא נשאר ממנו כלום‪ ,‬והזבוב? "הזבוב לא אספר לכם מה שהיה בו"‪ ,‬כאן‬
‫מצוי כוחו של האדם‪ ,‬כאן מתחיל הסיפור האמיתי של החוויות הקיומיות‪ .‬הסיפור האמיתי של‬
‫העולם הוא העכ ביש‪ ,‬ואין זה רק סיפור עולמי‪ ,‬זהו עומק העומקים של היצר הרע‪ .‬אנטונינוס‬
‫שאל את רבי יהודה הנשיא ממתי יצר הרע מופיע באדם‪ .‬עונה לו רבי ‪ -‬ממעי אימו‪ .‬אם כך‪,‬‬
‫טוען כנגדו אנטונינוס‪ ,‬היה העובר מתפרץ מייד והורג את עצמו עם אימו‪ .‬עומקו של היצר‬
‫הרע אינו מילוי תשוקות של חיי ההווה אלא יצר הרס ומוות העולה בחלון‪ .‬ההרס של‬
‫הקומדיות מתחיל מפוזה של היודע‪ ,‬המבין‪ ,‬מבט המתיימר להיות מאד מוסרי‪ ,‬אבל תוכו‬
‫רצוף יצר של כליון עצמי לא מודע‪ .‬אנחנו מכירים יצר מעודן המופיע אחר שהעובר יצא ממעי‬
‫אימו‪ ,‬אחרי שיצר החיים הטבעי כבר מתקבע בנפש התינוק‪ ,‬אבל עומקו של היצר הוא ממעי‬
‫אימו‪ .‬זהו העכביש‪ ,‬לא בתור תמונת עולם אלא בתור עומק המונח במעמקי נפשו של האדם‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬כוח המדמה‬
‫ְש ּ ַמ ְר ִאין ְלוֹ ְ‬
‫ְריק ‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫ְדבָ ר ֵ‬
‫ְע ְצמוְֹ‪ ,‬וְ הֵ ִבין ֶ‬
‫יה ַ‬
‫ְמ ְת ִמ ּ ַ‬
‫ְכל ְזֶה ְוְ הָ יָה ַ‬
‫ְרואֶ ה ָּ‬
‫ך ְהָ יָה ֹ‬
‫"וְ הַ ּ ֶמלֶ ְְ‬
‫ְשאֵ ין ְזֶה ָ ּ‬
‫ְעלְזֶה‪"(.‬‬
‫יה ַ‬
‫ְמ ְס ּ ַת ּ ֵכלְו ַּמ ְת ִמ ּ ַ‬
‫ְּשהַ ּ ֶמלֶ ְך ִ‬
‫יםְראו ֶ‬
‫ֶהְדבְָר(וְ כָ לְהַ ּ ָש ִר ָ‬
‫אֵ יז ָ ּ‬
‫המלך במצוקה‪ .‬הוא שבוי בספירה תרבותית מתנשאת שאינה מאפשרת לו להבין באמת‪.‬‬
‫אבל כנות שקיימת בו גורמת לו לחשוב‬
‫שהָ יָה ְ ֻביָדוֹ ֶאבֶ ן טוֹ ב‬
‫"וְ ִה ְת ִחיל לַ חֲשב ָֻבזֶה ‪ַ ,‬מה זֶֻה וְ ַעל ַמה זֶֻה‪ ,‬וְ נִ ְתנ ְַמנֵם ַעל הַ ֻ ֵספֶ ר‪ .‬וְ חָ לַ ם לוֹ ֶ‬
‫ָשים; וְ ִה ְש ִל ְ‬
‫טוב‬
‫יך ִמיָדוֹ הַ אֶ בֶ ן ֹ‬
‫(שקורין 'דומיט') ‪ ,‬וְ הָ יָה ִמ ְס ֻ ַת ֻ ֵכל בֻ וֹ ‪ ,‬וְ הָ י ֻו יוֹ ְצ ִאין ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ֻ ֺגזְמוֹ ת אֲ נ ִ‬
‫ש ֻלוֹ ‪ ,‬וְ ַעל ֻג ֵַֻבי‬
‫ש ֻתוֹ לֶ ה ַעל ֻג ֻ ֵַביהֶ ם הַ תמונת דיוקן (הפאטרעט) ֶ‬
‫(דומיט)‪ .‬וְ הַ דֶֻ ֶר ְך ֵאצֶ ל הַ ֻ ְמלָ ִכים ֶ‬
‫ָשים הַ יֻוֹ צְ ִאין ִמן הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב לוֹ ְק ִחין ֶאת הַ תמונת‬
‫הַ תמונת דיוקן ֻתוֹ לֶ ה הַ ֻ ֶכ ֶתר‪ ,‬וְ הָ י ֻו אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ‬
‫דיוקן ‪ ,‬וְ חָ ְתכ ֻו ֶאת ראשוֹ ‪ ,‬וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך לָ ְקח ֻו ֶאת הַ ֻ ֶכ ֶתר וְ ִה ְש ִליכ ֻו ְלתוֹ ְך הָ ֶרפֶ ש ) ָֻכל זֶה חָ לַ ם לוֹ ‪ (.‬וְ הָ י ֻו‬
‫שהָ יָה שוֹ כֵ ב ָעלָ יו וְ הֵ גֵן ְלפָ נָיו‪,‬‬
‫ָשים ָרצִ ים אֵ לָ יו ְלהָ ְרגוֹ ‪ ,‬וְ הֵ ִרים ַעצְ מוֹ דַֻ ף ִמן הַ ֻ ֵספֶ ר הַ ֻ ַנ"ל ֶ‬
‫אוֹ ָתן הָ אֲ נ ִ‬
‫‪11‬‬
‫וְ לא י ְָכל ֻו לַ עֲ שוֹ ת לוֹ ְמאו ָֻמה וְ הָ ְלכ ֻו ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו‪ .‬וְ ַאחַ ר ָֻכ ְך חָ זַר הַ דַֻ ף ִל ְמקוֹ מוֹ ‪ ,‬וְ שוֻב הָ י ֻו ָר ִצים ְלהָ ְרגוֹ ‪,‬‬
‫ש ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו‪,‬‬
‫וְ חָ זַר וְ הֵ ִרים הַ דַֻ ף ֻ ַכ ַֻנ"ל‪ ,‬וְ כֵ ן הָ יָה ֻ ַכ ֻ ָמה ֻ ְפ ָע ִמים‪ .‬וְ הָ יָה ִמ ְש ֻתוֹ ֵקק ְמאד ִל ְראוֹ ת ֵאיזֶה דַֻ ף ֶ‬
‫של אֵ יזֶה אֺ ֻ ָמה ָֻכתוֻב ָעלָ יו‪ ,‬וְ הָ יָה ִמ ְתי ֵָרא ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל‪ .‬וְ ִה ְת ִחיל ִל ְצעק ‪:‬‬
‫מֵ אֵ יזֶה נִ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שהָ י ֻו יוֹ ְש ִבים ָשם‪ ,‬וְ הָ י ֻו חֲפֵ ִצים לַ ה ֲִקיצוֹ ‪ַ -‬א ְך ֵאין זֶה נִ ֻמוֻס ְלהָ ִקיץ‬
‫חֲבָ ל‪,‬חֲבָ ל;וְ ָש ְמע ֻו ָֻכל הַ ֻ ָש ִרים ֶ‬
‫אֶ ת הַ ֻ ֶמלֶ ְך‪ ,‬וְ הָ י ֻו מַ ִ ֻכים ְס ִביבוֹ ָתיו ְ ֻכ ֵדי לַ ה ֲִקיצוֹ ‪ ,‬וְ לא הָ יָה שוֹ מֵ ַע‪".‬‬
‫בידו של המלך מונחת אבן טובה 'דומיט'‪ ,‬מאבן זו יוצאות גוזמות של אנשים‪ ,‬אבן שכל כולה‬
‫קומדיה‪ ,‬וקומדיה זו עצמה מכלה אותו מבפנים‪ .‬מהיכן הגיעה לידו האבן הטובה? בשיאה של‬
‫אותה התוודעות עצמית הנערכת באמצעות הקטורת‪ ,‬מתברר לו למלך כי במהלך המלחמות‬
‫לקח אשת יפת תואר‪ .‬בזוהר חדש פרשת כי תצא מוסברת יפת תואר זו‪ ,‬כנשמה שנשבתה‬
‫בתוך כל עולם השלילה‪ .‬התשוקה לאשת יפת התואר היא התשוקה לאותו ניצוץ חיים הגנוז‬
‫וטמון בעזקאין רבים‪ ,‬הוצאתו לחרות מתוך גילוי ההקשר השלם‪ ,‬מתוכו החיים שווים את‬
‫ערכם‪ .‬אבל מתברר לו כי הוא חי באשליה של אשת יפת תואר‪ ,‬באשליה של נשמה‪" .‬שזה‬
‫החן לא היה מעצמה‪ ,‬רק שהיה תולה עליה דומיט ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן‪,‬‬
‫ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן"‪ .‬כל אותן תביעות הן נשמתיות ‪ -‬דמה‪ ,‬הן זיוף עמוק‬
‫למרות שיצאו מכוונות טהורות‪ ,‬כל כולן שאולות מבחוץ ואין בשרשן עצמיות‪ .‬אותו דומיט ממנו‬
‫יוצאות גוזמות האנשים‪ ,‬הוא אותו דומיט של יפת התואר‪.‬‬
‫אתה לוקח משהו‪ ,‬מגדיל אותו‪ ,‬מוציא אותו מכל ההקשרים‪ ,‬ולבסוף מתברר שחיית באשליה‪,‬‬
‫שאחרי כל המלחמות הגדולות שבעקבותיהן תקווה לפירוק של הכל של השפה והמחשבה‪,‬‬
‫של הכל באשר לכל‪ ,‬ובעצם הכל שאול‪ ,‬אתה כל כולך מובנה מבחוץ‪ ,‬כל החן אינו שלך‪ .‬אין‬
‫ליפת התואר יופי משלה‪ ,‬הכל בא לה מן החוץ‪ .‬היא מודדת את עצמה על פי עולמות אחרים‪.‬‬
‫בעצם כל התהליך המניע את תאוות הפירוק של הכל הוא מדידת החיים שלנו דרך משקפיהם‬
‫של אחרים‪ ,‬אנחנו מרגישים לא נוח עם זה אז אנו מנסים להוריד את המשקפיים במקום‬
‫לנסות לבנות משהו עצמי‪ ,‬בניה שאינה מתאפשרת בתוך המולת התודעה הזו‪ .‬הליצנות היא‬
‫אכזריות‪ ,‬היא מותירה אותנו בזרות בה אנו עומדים ומשקיפים מבחוץ‪ ,‬כביכול‬
‫באובייקטיביות‪ ,‬אבל גם ה'בחוץ' הוא סוג של מקום‪ ,‬ה'בחוץ' אינו מקום נקי‪ ,‬אובייקטיבי‪,‬‬
‫המאפשר עמדת שיפוט על המציאות‪ ,‬כי עצם העמדה הזו בה אנו שמים את עצמנו כבעלי‬
‫טעם נכון המסוגל לבקר את כל התרבויות‪ ,‬יוצרת מצב בו אנו לא מבקרים את המתודה שלנו‬
‫עצמה‪ .‬זה סוג של עוצמה שמתחיה מהמבט כלפי החוץ‪ ,‬מבט המאפשר להשאיר ריקבון‬
‫פנימי על כנו‪ .‬כשאדם מביט כלפי פנים הוא לא עסוק בלשבור‪ .‬לשבור הכל זו לא חכמה‬
‫גדולה‪ ,‬זה נסיון מר לשחק ב'להיות חפשי' אבל אתה לא באמת חופשי‪ ,‬אלא אותם גבולות‬
‫שהפכו להיות בלתי נראים מתחככים בך כל הזמן‪.‬‬
‫אבן החן‪ ,‬הדומיט‪ ,‬בונה את הכל בצורה חיצונית "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"‪.‬‬
‫חז"ל מתארים תנועה הנראית הפוכה "עין רואה ולב חומד"‪ ,‬כי באמת יש כאן דו שיח מתמיד‪.‬‬
‫אד ם לא מסוגל לראות את מה שהוא לא רוצה לראות‪ .‬כמו אדם השומע רק את מה שהוא‬
‫‪12‬‬
‫רוצה לשמוע‪ .‬אדם שישן שומע‪ ,‬הלא את השעון המעורר הוא ישמע‪ ,‬הרעשים שלא מעוררים‬
‫אותנו הם הרעשים שבאופן פנימי‪ ,‬בדרך כלל לא מודע‪ ,‬החלטנו שאיננו חפצים לשמוע ולכן‬
‫איננו שומעים אותם‪ .‬יש כאלה שלא מתעוררים משעון מעורר אבל קופצים לשמע קול ציוץ של‬
‫בכי הבא מכוון תינוקם‪ .‬כך הוא גם לגבי ראיה‪ .‬אדם שיש לו חן פנימי לא רואה את מה שחוץ‬
‫לו‪ .‬אבל אם הלב כבר תר הרי הוא מאפשר לעיניים לראות‪ ,‬העיניים רואות משהו ממשי וזה‬
‫מקרין מחדש ללב היוצר מצב של חמדה ממשית‪ .‬במקום להפנים ולא לתור אלא ליצור עולם‬
‫פנימי עשיר הפועל על העולם‪ ,‬אנו הופכים להיות נפעלים‪ ,‬קולטים את המציאות‪ ,‬מאבדים את‬
‫העצמיות‪ .‬אותה יפת תואר שואלת את כל מחשבותיה ורצונותיה מבחוץ‪ ,‬לא שהחוץ הגיע‬
‫אליה‪ ,‬אלא היא מבנה את עצמה על פי הקודים של החוץ‪ .‬היא נראית מלאת רצונות אבל היא‬
‫כמו ילד שמסתובב בקניון ומתמלא רצונות‪.‬‬
‫הליצנות יצרה מצב של זרות אבל גם של יהירות ‪ -‬היהיר במודעות הגלויה שלו מחשיב את‬
‫עצמו אבל באמת הוא זקוק כל הזמן לאישורם של אחרים כדי להתקיים‪ ,‬כדי למצוא את‬
‫הצידוק לקיומו‪ .‬היהיר חי בתוך פרדוקס פנימי‪ ,‬שהלא אם באמת חשוב הא כפי אמירתו‪,‬‬
‫מדוע חשוב לו כל כך שכולם‪ ,‬כל אותם שפלים ונבזים שמסביבו‪ ,‬יעריכו אותו‪ ,‬וכי אדם ייפגע‬
‫מאזובי הקיר? העמדה המנוכרת הראשונית יוצרת יהירות פנימית המחלישה עוד יותר את‬
‫האדם‪ ,‬עד שכל העולם בנוי על ריגושים המובנים באופן כמעט מודע על גירויים מבחוץ‪ ,‬כי‬
‫לאדם לא נותר עוד כלום משלו‪ .‬עושה הוא המלך משתה שכל כולו מבט על החוץ‪ ,‬אין בו דבר‬
‫אחד אמיתי‪ .‬ולפתע בסופו של סיפור ‪ -‬כמעט‪ -‬מגלה הוא כי הנשמה אותה הוא מביע‪ ,‬היא לא‬
‫באמת יפת תואר‪ ,‬אינה נשמה אלא כל כולה זיוף‪ .‬וזה עצמו מה שמביא את העכביש‪.‬‬
‫כל יכולתו של הדומיט הוא ליצור גוזמות אנשים‪ ,‬לקחת מציאות קונקרטית ולהגדיל אותה‪ .‬זהו‬
‫כח הדמיון היוצר פער בין המציאות לבין החוויה הדמיונית‪.‬‬
‫כח הדמיון הוא לכאורה הכח האמין ביותר שקיים‪ .‬כח הדמיון הוא הנותן לנו את יכולת‬
‫הקליטה החושית‪ .‬לא העין רואה והאוזן שומעת כי אם הדמיון‪ ,‬שהוא כח מופשט יותר‪ ,‬הוא‬
‫הנותן לכל החושים את יכולת פעולתם‪ .‬זו הסיבה שאדם יוצר חיבורים בין ראיה לשמיעה‬
‫למישוש וכדומה‪ .‬החיבור נובע מכח הדמיון‪ .‬קליטת החושים זה השלב הראשון של כח‬
‫הדמיון‪ .‬קליטה זו מועברת לעיתים אל השכל כדי לעבד ולעכל בצורה שכלית את התוצרים‪,‬‬
‫ומכאן הקריאה בשמות וההגדרות‪ .‬לעיתים קליטה זו מועברת אל הרגש הפשוט‪ ,‬הנפעל‬
‫מאותה קליטה ומגיב אליה בדרכו‪ ,‬אך תמיד הוא נשאר גם בתוך כח הדמיון עצמו המעביר‬
‫קליטה זו אל השלב השני‪ ,‬אל הזכרון‪ .‬זכרון החושים הוא כח המדמה‪ .‬ללא כח הדמיון לא‬
‫היינו מזהים איש את רעהו ואישה את רעותה‪.‬‬
‫השלב השלישי בכח המדמה יוצר אלטרנטיבה לעולם הממשי‪ .‬כשכח הדמיון 'עובד שעות‬
‫נוספות'‪ ,‬נוצר לאדם עולם מקביל לעולם הממשי‪ ,‬עולם של פנטזיה‪ .‬אבל הכח של הדמיון הוא‬
‫ליצור עולם אלטרנטיבי שקיים לא פחות‪ ,‬או יותר נכון לומר ‪ -‬קיים הרבה יותר מאשר העולם‬
‫‪13‬‬
‫שסביבו של האדם‪ .3‬אדם שחי בעולם של דמיונות חי בעולם בו כל הזמן הוא נזקק לקלוט את‬
‫מה שיש בחוץ‪ ,‬כי הדמיון לא מסוגל ליצור באמת אלא רק לקחת חומרים קיימים ולשנות להם‬
‫את הפרופורציות‪ .‬הדמיון אינו כח חושי‪ ,‬הוא כח רוחני המתרגם את מה שראה לצורה‬
‫מופשטת יותר‪ .‬כשהדמיון מעביר את חווית הראיה אל השכל‪ ,‬השכל יוצר תרגום מופשט של‬
‫החוויה עד שהיא הופכת להיות פחות קונקרטית ופחות ממשית‪ .‬ממשותה הופכת להיות חלק‬
‫מעקרונות כלליים יותר‪ .‬הדמיון יוצר מצב בו אותה חוויה קטנה‪ ,‬אותו פירור מציאות ההולך‬
‫ומיטלטל‪ ,‬הולך ונמוג‪ ,‬נשאר באופן קבוע‪ ,‬מתרחב ויוצא מגבוליותו‪ .‬כך הופך הדמיון צדדים‬
‫חושיים לצדדים רוחניים יותר‪ .‬אנו רואים בחוש שבכל דבר המועצם על ידי הדמיון‪ ,‬נוצר פער‬
‫בין ההשתוקקות אליו לבין יכולת המימוש שלו‪ ,‬נוצר פער מעצם התענוג שיש בדבר עצמו‬
‫לבין הדמיון אליו‪ .‬בשעה שאדם מדמיין וחומד למשל אכילה ושתייה‪ ,‬העוצמות הן הרבה יותר‬
‫גדולות ממה שמתממש לבסוף באכילה והשתייה הממשיים‪ .‬התשוקה לממון הרבה יותר‬
‫גדולה מהתועלת הממשית שלו‪ .‬אבל בדרך כלל אין האדם חוזר בו כשהוא לא מצליח לממש‬
‫את דמיונותיו‪ ,‬כי עולם הדמיון הוא ממשי יותר בחוויתו של האדם‪ ,‬ויש לו מנה רוצה מאתיים‬
‫ואין א דם מת וחצי תאוותו בידו‪ .‬אדם הרודף אחר דמיונו‪ ,‬רודף להשיג דבר שאינו נמצא כלל‪,‬‬
‫כי באמת אין באותו דבר את ההנאה שהוא משתוקק לה‪ .‬חוזקו של הדמיון הוא בעת הרצון‬
‫והחמדה‪ ,‬אבל אחר שמגיעים לדבר עצמו רואים שאין בו ממש‪ ,‬הבל הבלים הכל הבל‪.4‬‬
‫הדמיון הוא כח רוחני‪ ,‬אבל רוחני‪ -‬לייט‪ .‬רוחניות זו מוגבלת אל המציאות הקיימת כבר‪ ,‬אל‬
‫העולם כפי שהינו‪ ,‬ומחמת חוסר המוכנות שלנו לקבל את הגבלתו אנו מנסים ללוש אותו‬
‫מחדש לייפות אותו ולהפוך אותו למשהו שנעים יותר לחיות בו‪ .‬אנחנו מתמכרים לאשליה‬
‫וחושבים שאנו פועלים בתוך עולם ממשי‪.‬‬
‫כשכח הדמיון מגיע אל עולם רוחני באמת‪ ,‬הוא לא מסוגל להבין אותו‪ .‬כשהכח הדמיוני‬
‫מסתכל על הנימוסים וההנהגות של העמים‪ ,‬הוא רואה רק את הצד החושי שלהם‪ ,‬את מה‬
‫שנקלט דרך החושים‪ ,‬ולכן הוא מנתק אותם מאותו חן פנימי‪ .‬כח הדמיון‪ ,‬שלגבי העולם‬
‫החומרי הוא יוצר העצמה ותרגום רוחני‪ ,‬כשהוא מגיע לעולם הרוחני‪ ,‬הוא עובד במהופך‪ .‬הוא‬
‫לא מסוגל באמת לשוחח עם עולם רוחני אז הוא קולט רק את גילוייו החושיים ואיתם הוא‬
‫משוחח‪ ,‬שיחת חרשים המאירה באופן מגוחך וגרוטסקי את העולם הזה‪ .‬גם כאן יוצרים‬
‫אלטרנטיבה‪ ,‬יוצרים עולם ממשי‪ ,‬אבל מגוחך‪" .‬עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי‬
‫באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד‪ ,‬צומות קשים וטבילות קרח ושלג‪ ,‬כולם דברים‬
‫שאין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה‪ .‬והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור‬
‫שכלנו‪ 5"...‬אנו מכירים את העולם הרוחני באופן ראשוני דרך התרגום של כח המדמה‪.‬‬
‫הספרות‪ ,‬השירה‪ ,‬הציור‪ ,‬הפיסול וכל שאר גילויי האומנות הם עולמות חושיים‪ ,‬דמיוניים‪ .‬אין‬
‫כאן כוונה לשפוט אותם‪ ,‬לתאר את יכולותיהם‪ ,‬את ההיבט המוסרי הגנוז בעשייה האומנותית‪,‬‬
‫‪ 3‬סדרת הספרים 'הארי פוטר' עשתה משהו ג אוני‪ .‬הסופרת יצרה עולם דמיוני לחלוטין שמתפקד כמו עולם רגיל‪ ,‬יש בו בית‬
‫ספר‪ ,‬קשיי לימודים‪ ,‬מאבק עם רע‪ ,‬כאומרת שלא יעזור לנו אם ניצור עולם של פנטזיה‪ ,‬המציאות הממשית תחדור גם אליה‪.‬‬
‫‪ 4‬השורות האחרונות הן כמעט ציטוט מספר בית הלוי על התורה פרשת בראשית ד"ה 'במסכת סוכה'‪ .‬שם הוא מאריך לבאר את‬
‫הדינאמיקה הפנימית של כח המדמה‪.‬‬
‫‪ 5‬רמח"ל‪ ,‬הקדמת מסילת ישרים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫אלא לציין את היחס שבין האומנות לבין עולם הרוח‪ .‬האומנות יוצרת אשליה של עולם רוחני‪.‬‬
‫מעטים מאיתנו מכירים את הוגי הדעות החיים היום‪ ,‬את הגות הרוח אנו מכירים דרך פיהם‬
‫ושפתם של האומנים‪ ,‬היוצרים דמיון של רוח‪ ,‬מספקים את הנפש ההומה ביצירת עולם ממשי‬
‫המתפקד כאילו הוא עולם רוחני‪ .‬וככל שמידלדלת הרוח יותר כך שאר הרוח נעלם‪ .‬עד לפני‬
‫מאה שנה בערך‪ ,‬היתה תפיסה בעולם שהעולם האמיתי לבוש בלבושים‪ ,‬עלינו לפרק את‬
‫הלבושים ולמצוא את האמת‪.‬‬
‫"דומה הוא הטבע לאישה שאוהבת להתחפש‪ ,‬והתחפשויותיה השונות מבליטות פעם חלק‬
‫זה ופעם חלק אחר של גופה‪ ,‬ומזינות בתוך ליבם את אלה שעוקבים אחריה ללא הפוגה‬
‫בתקווה שיזכו פעם לראות את דמותה כולה"‪ 6.‬חתירה זו יצרה מצב בו התודעה עסקה‬
‫בניסיונות בלתי פוסקים של חשיפה‪ ,‬אבל היתה מודעת להיות העולם נסתר באמת‪ .‬פגישה‬
‫כזו עם העולם יצרה מסר כפול ‪ -‬חתירה ליצירת מצב בו הכל נגלה‪ ,‬מול תפיסה כי רב הוא‬
‫הנסתר באופן שהתוצאה יצרה שאר רוח‪ ,‬איפוק‪ ,‬תביעה מתמדת לעידון ותרבות שבסיסה‬
‫הוא המבט כלפי מעלה אל האופק הבלתי נראה‪ .‬אבל החתירה הבלתי נראית לראות את‬
‫האמת כולה יצרה מצב בו שאר הרוח הוא רק מתודי‪ ,‬המבט כלפי מעלה הוא זמני לחלוטין‪,‬‬
‫והתוך והפנים של הנפש נשאר בחתירה לגילוי הכל‪ ,‬לחוסר הצניעות‪ ,‬לסבלנות טקטית ולא‬
‫מהותית‪ .‬כשגילינו שלא רק שהמלך עירום‪ ,‬אלא שבאמת אין מלך‪ ,‬התפרקה בבת אחת‬
‫התרבות של שאר הרוח ונשארה חוסר הצניעות‪ ,‬ואותה אלימות חבויה המנסה לגלות הכל‬
‫הפכה להרבה פחות מעודנת‪ .‬ממילא אנו עסוקים בפירוק מתמיד של הכל‪ ,‬בגיחוך‪ ,‬באירוניה‪,‬‬
‫בחוויית ההשפלה של עולם שחי באשליה שיש שם משהו מאחורי הכל‪ ,‬שאיבד נקודת משען‪,‬‬
‫והתשובה האמיתית‪ ,‬כך מתברר לא תגיע‪ ,‬כי מעולם לא נשאלה שום שאלה‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫האירוניה מאפשרת לנו להתעלם מהזבובים ומהעכבישים‪ ,‬אבל אותן גוזמאות של אנשים‬
‫לוקחים את הפאטרעט שלו וחותכים את ראשו‪ ,‬ואחר כך לוקחים את הכתר ומשליכים אותו‬
‫אל תוך הרפש ואחר כך אותן אנשים רצים אליו להרגו‪.‬‬
‫המלך מגלה דרך החלום שהוא עצמו הוא רק דיוקן של הוא עצמו‪ ,‬וכבר אינו יודע אם חוויותיו‬
‫הם רק דמות דיוקנו או שייכות אליו באמת‪ .‬זה כמו החוויה של אדם המגיע למופע ורואה את‬
‫כולו בעיקר דרך מסכי ענק המושמים ליד הבימה שכבר אינה מרכזית בסיטואציה‪ ,‬ולפתע על‬
‫המסך הוא רואה אותו עצמו‪ .‬ואתה מסתכל בעיקר על המסך ופחות על הממשות שהיא‬
‫הרבה יותר מוקטנת וחיוורת מההעצמה שבמסכים הכפולים‪ .‬הכתר של המלך מונח על‬
‫הפאטרעט‪ ,‬לא עליו עצמו‪ ,‬גם הוא עצמו הופך להיות חלק מעולם דמיוני‪ .‬ואותו עולם דמיוני‬
‫מוריד את ראשו הדמיוני‪ ,‬את כל שאיפותיו אל הרפש‪ ,‬יחד עם הכתר‪ .‬אם הם היו נעצרים‬
‫בזה ניחא‪ .‬הם היו יוצרים מצב בו באמת המלך היה מסוגל להתבונן על עצמו באיזו שתיקה‬
‫שמעבר לאותה מהומה דמיונית‪ ,‬אבל הם רצים להרגו ממש‪' .‬אדוני המלך‪ ,‬עסקת בלהרוג את‬
‫כל מה שסביבך‪ ,‬התנתקת מעצמך ויצרת דמות דמה של עצמך‪ ,‬דמות דמה של נשמה‪ ,‬אבל‬
‫‪ 6‬דידרו‪ .‬מצוטט אצל דוד גורביץ'‪ ,‬פוסטמודרניזם עמוד ‪ .39‬בכל מסת המבוא יש דיון נרחב על מקומו של הדמיון בתרבות‬
‫שלנו‪.‬‬
‫‪ 7‬מדריך הטרמפיסט‪ .‬משום מה לא בעמוד ‪ 42‬כי אם בעמוד ‪.121‬‬
‫‪15‬‬
‫יצירה זו אינה פועלת בחלל ריק‪ ,‬הרגת את עצמך'‪ .‬ורק דף אחד מן הספר מגן עליו‪" .‬והיה‬
‫משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו‪ ,‬מאיזה נימוסים של איזה אומה כתוב עליו‬
‫והיה מתיירא להסתכל"‪ .‬האם פחד זה הוא רק מעולם שנשבר? פחד ממחוייבות‪ ,‬מאיזו‬
‫אמת? עד היום עסקת בקומדיות וכשמגיעים אל העולם הממשי אין לך כבר יכולת להסתכל‪.‬‬
‫וכאן יש את הלם ההתפכחות‪ ,‬שאינו מבין עדיין כלום‪ ,‬שאינו יודע לקרא בשם למצוקותיו‪ ,‬של‬
‫התפתלות שעדיין נשארת בתוך השינה אך צעקתו 'חבל חבל' היא מאד ממשית‪ ,‬היא כבר‬
‫משוחררת מהדמיון‪ .‬בין שמים לתהומות הוא תלוי‪ ,‬ישן וער‪ ,‬ישן וער‪ .‬ולפתע מתברר לנו שיש‬
‫איזה נימוס שעוד קיים "ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם‪ ,‬והיו חפצים להקיצו‪ ,‬אך אין‬
‫זה נימוס להקיץ את המלך"‪ .‬הדמיון חייב להישאר‪ ,‬ואז עושים משהו בכאילו "והיו מכים‬
‫סביבותיו ולא היה שומע"‪ .‬הנימוס הזה עצמו הופך לסוג של אירוניה ‪ -‬מעירים אותו אבל לא‬
‫באמת‪ ,‬והאירוניה כבר מתחילה להישמע כמשהו לא כל כך נעים‪ ,‬לסוג של התמכרות שלא‬
‫מסוגלת להתמודד עם הפחדים הקיומיים של האדם‪.‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬הממשות שמעבר‬
‫ָשן וְ לא‬
‫שאֲ נִ י י ֵ‬
‫שזֶֻה זְמַ ן ַרב ֶ‬
‫ך ָֻכ ְך ָֻבא אֵ לָ יו הַ ר ֻגָבוֹ ֻ ַה‪ ,‬וְ ָש ַאל אוֹ תוֹ ‪ָ :‬מה ַא ֻ ָתה צוֹ ֵעק ָֻכל ָֻכך; ֶ‬
‫" ְ ּבתוֹ ְְ‬
‫שהֵ ם ָק ִמים ָעלַ י‬
‫הֵ ִקיץ אוֹ ִתי ְֻכלוֻם ‪,‬שוֻם דָֻ בָ ר‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה ה ֲִקיצוֹ ָת אוֹ ִתי ‪ָ .‬אמַ ר לוֹ ‪ :‬וְ לא ֶא ְצ ַעק ? ֶ‬
‫יך ‪ֵ -‬אין ַא ֻ ָתה צָ ִר ְ‬
‫שזֶֻה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י‪ .‬הֵ ִשיב לוֹ הָ הָ ר‪ִ :‬אם זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלֶ ָ‬
‫יך ְל ִה ְתי ֵָרא‬
‫ְלהָ ְרגֵנִ י ; ַרק ֶ‬
‫ִמ ֻשוֻם דָֻ בָ ר‪ֻ ִ ,‬כי ֻגַם ָעלַ י ָק ִמים הַ ְר ֻ ֵבה שוֹ נְ ִאים ‪ַ ,‬רק זֶה הַ דַֻ ף מֵ גֵן ָעלַ י; ֻבוֹ א וְ ַא ְר ֶא ֻ ָך‪ .‬וְ הֶ ְר ָאה לוֹ‬
‫ש ְֻס ִביב‬
‫ֶ‬
‫הָ הָ ר‬
‫עוֹ ְמ ִדים‬
‫אֲ לָ ִפים‬
‫וְ ִר ְבבוֹ ת‬
‫שוֹ נְ ִאים‪,‬‬
‫וְ עוֹ ִשים‬
‫ְסעֺ דֻ וֹ ת‬
‫ו ְֻשמֵ ִחים‪,‬‬
‫שב אֶ חָ ד ו ָֻבא ַעל ֵאיזֶה חָ ְכ ָמה‬
‫ש ֵאיזֶה ֻ ַכת מֵ הֶ ם חוֹ ֵ‬
‫ו ְֻכלֵ י ֶזמֶ ר ְמז ֻ ְַמ ִרים ו ְֻמ ַר ְ ֻק ִדין‪ ,‬וְ הַ ֻ ִש ְמחָ ה ִהיא ֶ‬
‫ֵא ְ‬
‫יך לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר‪ ,‬וַאֲ זַי עוֹ ִשים ִש ְמחָ ה ְ ֻגדוֹ לָ ה ו ְֻסעֺ דָֻ ה ו ְֻמז ֻ ְַמ ִרים וְ כ ֻו'‪ ,‬וְ כֵ ן ָֻכל ַֻכת וְ כַ ת מֵ הֶ ם; ַרק‬
‫ש ֻ ֵמגֵן ָעלֶ ָ‬
‫יך ‪ -‬מֵ גֵן ָעלַ י‪ .‬ו ְֻבראש הָ הָ ר הָ יָה נֶסֶ ר‬
‫של אֵ ֻל ֻו הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שזֶֻה הַ דַֻ ף ֶ‬
‫ֶ‬
‫ש ֻקוֹ ִרין לוח ‪-‬‬
‫) ֶ‬
‫שהָ הָ ר‬
‫של הַ דַֻ ף הַ ֻ ֵמגֵן ָעלָ יו מֵ ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא‪ַ ,‬רק מֵ ח ֲַמת ֶ‬
‫'טאבליצע')‪ ,‬וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם הַ ִ ֻנ ֻמו ִֻסים ֶ‬
‫שיֵֻש לוֹ ָֻכל‬
‫ש ֻ ִמי ֶ‬
‫ֻגָבוֹ ֻ ַה אֵ ין יְכוֹ ִלים ִל ְקרוֹ ת אוֹ תוֹ הַ ְֻכ ָתב; ַרק ְל ַמ ֻ ָטה הָ יָה לוח‪ ,‬וְ הָ יָה ָֻכתוֻב ָשם ֶ‬
‫יכין לַ עֲ לוֹ ת ֶאל‬
‫צ ִר ִ‬
‫שב ַֻב ֻ ָמקוֹ ם ֶ‬
‫ש ָ ֻג ֵדל ֵע ֶ‬
‫שם י ְִת ָֻב ַר ְך ֶ‬
‫הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ -‬יָכוֹ ל לַ עֲ לוֹ ת אֶ ל הָ הָ ר‪ .‬וְ נ ַָתן הַ ֻ ֵ‬
‫ש ְֻ‬
‫שהָ יָה רוֹ כֵ ב ‪ ,‬הֵ ן‬
‫שהָ יָה הוֹ לֵ ְך ְ ֻב ַרגְ לָ יו ‪ ,‬הֵ ן ֶ‬
‫ש ָֻבא ְל ָשם הָ יָה נוֹ ְפ ִלים לוֹ ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ ,‬הֵ ן ֶ‬
‫הָ הָ ר‪ ,‬ו ִֻמי ֶ‬
‫של ִש ַֻניִם ‪,‬‬
‫שהָ לַ ְך ַֻבעֲ גָלָ ה ִעם ְ ֻבהֵ מוֹ ת‪-‬הָ יָה נוֹ ְפ ִלים ָֻכל הַ ֻ ִש ֻ ַניִם‪ ,‬וְ הָ י ֻו מֺ ֻנ ִָחים ָשם ח ֳָמ ִרים ח ֳָמ ִרים ֶ‬
‫ֶ‬
‫ְ ֻכמוֹ הָ ִרים הָ ִרים‪".‬‬
‫המשבר הזה מעיר את ההר‪ .‬ההר אינו איזה פשר קיומי סובייקטיבי למציאות‪ ,‬פשר המותיר‬
‫את המציאות כולה בעוורונה‪ ,‬אלא הר‪" .‬מי יעלה בהר ד' '' "ויענני מהר קדשו סלה"‪ .‬יש נקודה‬
‫הרבה יותר עליונה בחיים‪ ,‬יותר מרוממת מהמציאות החומרית אותה אנחנו חיים‪ .‬אנחנו חיים‬
‫בתוך ואדי‪ ,‬שאל תוכו אנו מקבלים רק את הרשמים המאוד נמוכים של עולם הרוח‪ ,‬רשמים‬
‫‪16‬‬
‫חסרי טווח ואופק‪ .‬מעבר לעולם המודע יש המון רבדים‪ ,‬אבל אנו בתוך עמק המילים‪ ,‬בתוך‬
‫העולם הצר המלא שפות‪ ,‬מנסים לפרק אותו כדי לנסות להבין מה עומד שם מאחורי הכל‪,‬‬
‫אבל אנחנו נשארים בתוך רפש‪ .‬אנחנו משחקים ב'נדמה לי'‪ ,‬רק כשאנחנו מגיעים למצוקה‬
‫האמיתית שהיא הרבה מעבר לקיומיות‪ ,‬אז אנו מגלים שהמלחמה האמיתית היא המלחמה‬
‫על ההר‪" ,‬מי יעלה בהר ד' "‪ .‬כולם חושבים כיצד ניתן לכבוש את ההר‪ ,‬כולם חושבים כי מצאו‬
‫שיטה לעלות אל ההר‪ ,‬רק שזה הדף המגן עליו‪ ,‬משמר את טהרתו‪ ,‬לא נותן לרדד אותו‪.‬‬
‫המלחמה קיימת‪ ,‬העכבישים מנסים לעלות על ההר‪ ,‬גם אם נאמר אלף פעמים שהמלחמה‬
‫לא קיימת‪ ,‬שהיא רק לוחמה ועוד בעצימות נמוכה‪ ,‬זה לא יהפוך אותה להיות ללא ממשית‪.‬‬
‫רק אם נכיר בה‪ ,‬נוכל להתחיל להתמודד איתה‪.‬‬
‫הנימוס עצמו כתוב על דף למעלה‪ ,‬באופן שרק רישום דל ממנו אנו רואים בוואדי "שמי שיש‬
‫לו כל השיניים יכול לעלות אל ההר"‪ .‬ההר נמצא עמוק בתוכנו‪ .‬דווקא כשאנחנו ישנים‪ ,‬צפים‬
‫הדברים העמוקים ביותר‪ ,‬דווקא כשכוח המדמה עובד בשיאו צפים דברים עמוקים – הרי‪,‬‬
‫שמתברר שגם אותו רוצים להרוג‪ ,‬המלחמה כנגד המלך והמלחמה כנגד ההר‪ ,‬אחת היא‪ .‬אז‬
‫גם מתברר כי ה דף‪ ,‬אותו קראנו בגיחוך‪ ,‬אותו חיקינו בצורה נלעגת‪ ,‬נסתר הוא מעין כל‪ ,‬גבוה‬
‫מעל גבוה‪ .‬אין אנו מכירים אותו עצמו אלא רק רישום קטן שלו‪,‬שרק‪"-‬מי שיש לו כל השיניים‬
‫יכול לעלות אל ההר"‪ .‬כשעשיו נושק את יעקב נושרות שיניו‪ .‬השיניים הן המפרידות בין‬
‫השפתיים ללשון‪ .‬הלשון שייכת אל הערכים הפנימיים של האדם‪ ,‬אל הצד הנסתר שאפס‬
‫קצהו מסוגל להיות מובע‪ .‬ללשון יש תכונה שירית המגלמת במציאות מרחבים בלתי גבוליים‪.‬‬
‫השפה משמשת אותנו לפגישה החיצונית‪ ,‬הגלויה עם מציאות ההווה‪ .‬השפתיים לפעמים לא‬
‫מאפשרות לללשון להתגלות "ד' שפתי תפתח'' ‪ -‬לכח התפילה יש מחסום‪ ,‬אותה ראיה‬
‫חיצונית של העולם‪ ,‬שלא מאפשרת למרחבים להופיע‪ .‬אותו עולם של קומדיות חושף רק את‬
‫השפה החיצונה‪ ,‬רק איתה הוא מתמודד‪ ,‬הא לא מכיר את מה שמתרחש מאחורי הכל‪ ,‬וטוב‬
‫שכך ‪ -‬התרבות מאפשרת לחיים הפנימיים להתבשל ולהתבכר‪ .‬כשאדם מרגיש שבאופן‬
‫מהותי הוא יודע הכל‪ ,‬אין לו לאן להתפתח‪ ,‬זו הבעיה של מודעות עצמית יתירה‪ .‬דווקא‬
‫החמיקה‪ ,‬היכולת להשאיר משהו נסתר בעולם היא המשחררת מכבלי השפה‪ .‬לא פירוק‬
‫השפה ישחרר אותנו מכבליה‪ ,‬אלא צד הרוממות שבנפש‪ .‬פירוק השפה ייצור שפה אחרת‪,‬‬
‫יותר כאובה‪ ,‬יותר צינית‪ ,‬יותר מדומיינת‪ ,‬יותר 'מודעת לעצמה' אבל לעצמה של שפה בלבד‪,‬‬
‫לא לעצמך‪ .‬מה שנותן לעולם את המימד הצנוע שלו אלו השיניים‪ .‬המאבק המתמיד לפירוק‬
‫הכל יוצר טשטוש‪ ,‬מפיל את השיניים‪ ,‬אבל לא פותר את בעיית השפה כך שבמקום לעלות‬
‫אנו מורידים הכל‪ .‬אלא שהורדה זו היא רק כלפי חוץ‪ ,‬את ההר עצמו אי אפשר להוריד‪,‬‬
‫הנימוס עצמו יישאר עלום‪ .‬זה מה שנותן ללב להיות לב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי‬
‫עיניכם"‪ .‬אנו יוצרים איזה מחסום ‪-‬שיניים‪ -‬מחסום המאפשר לחיים הפנימיים להתפתח‪.‬‬
‫השיניים דוקא‪ ,‬האיפוק‪ ,‬העידון‪ ,‬נותנים לעולם הרבה יותר חופש להיפתח‪ ,‬להתפתח ורק אז‬
‫אתה יכול לעלות להר‪ .‬כל השיניים של כל עם נופלות‪ .‬כל התרבויות החיצוניות מתפרקות‪ ,‬כל‬
‫אותו עידון ואיפוק חיצוני שמשאיר בפנים את זוהמת החיים מתפרק‪ ,‬וחמרים חמרים של‬
‫‪17‬‬
‫שיניים מונחים כמו הרים הרים‪ .‬דמיון להר‪ ,‬דמיון לקדש‪ ,‬משחק של פירוק שיוצר חוויות‬
‫אקסטטיות של עוצמה עליה שמים כיפה תוך גלגול עיניים חסוד לשמים והרי לנו תפילה‬
‫מלאת ריגוש‪ .‬עולם מלא נצרות‪ ,‬עולם מלא רומנטיקה זולה‪ ,‬עולם מלא חושיות‪ .‬אל הנסתר אי‬
‫אפשר להסתכל‪ ,‬את הנסתר אפשר לשמוע‪ ,‬אל הנסתר אפשר ללכת‪ ,‬ממעיינו לשאוב והוא‬
‫הוא 'כבודי ומרים ראשי'‪ .‬תהליך פירוק התרבות הוא תהליך טוב ביסודו למרות שבצד הנגלה‬
‫הוא מגביר את החושיות ואת היצריות‪ ,‬כיוון שהוא חושף את חוסר האפשריות להגיע מתוך‬
‫הקונספציה בה אנו שרויים אל הר ד'‪ ,‬הוא חושף את האטמוספרה בה מתרחשת הסצנה‬
‫ומשקיע אותה עמוק בביבי שופכין‪ .‬הפירוק אחוז ברוע‪ ,‬אחוז בשאיפת כליון אבל עומק רע‬
‫נובע מעומק טוב‪ ,‬והאנשים הנ"ל האלו בעצמן חוזרים ומעמידים את הפאטרעט‪ ,‬לוקחים‬
‫ורוחצים את הכתר וחוזרים ותולים אותו במקומו‪ .‬אין הם מסוגלים להגיע ליותר מאשר‬
‫פאטרעט‪ ,‬דמות דיוקן‪ ,‬אבל מתחילה מהפכה פנימית שקטה שדווקא מתוכה מתעורר המלך‬
‫ומתמלא כמיהה ללאומיות ישראלית‪ .‬לפתע הוא מגלה שההר הגבוה נמצא ממש מול עיניו‪,‬‬
‫אין צורך לטפס גבוה‪ ,‬יש צורך ליצור מצב של רוממות בעולם‪ ,‬ליצור מצב בו הטוב המוחלט‬
‫יופיע לא בתור ערך פרטי שלי‪ ,‬כביכול מצאתי את אלוקי‪ ,‬אלא בתור ערך מחבק עולם‪ ,‬מחבק‬
‫ומגדל‪ .‬כל העולם שייך לזה‪ .‬אין זו מחויבות חיצונית לא אותנטית‪ ,‬אלא שינוי נקודת הכובד‬
‫של האישיות‪ ,‬לא בתור משהו חיצוני כמו השבלונה של כלליות במקום פרטיות‪ ,‬אלא משהו‬
‫צנוע יותר‪ ,‬ללא סיסמאות ומילים‪ ,‬משהו מנחם ומעודד הנותן ערך לחיים באשר הם‪.‬‬
‫פרק ו' ‪ -‬על פשטות תמימות וחכמה‬
‫של ֵאיזֶה אֺ ֻ ָמה הוֻא‪ ,‬וְ ָר ָאה‬
‫שהֵ גֵן ָעלָ יו ‪-‬מֵ ֵאיזֶה נִ ֻמוֻס ֶ‬
‫וְ הֵ ִקיץ הַ ֻ ֶמלֶ ְך‪ ,‬וְ ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ֻ ֵתכֶ ף ַעל הַ דַֻ ף ֶ‬
‫ִש ָר ֵאל‪ .‬וְ ִה ְת ִחיל ְל ִה ְס ֻ ַת ֻ ֵכל ( ַעל הַ דַֻ ף) ְ ֻב ֶד ֶר ְך אֱ מֶ ת‪ ,‬וְ הֵ ִבין הָ אֱ מֶ ת לַ אֲ ִמ ֻתוֹ ‪.‬‬
‫של י ְ‬
‫ש ָֻכתוֻב בֻ וֹ הַ ִֻנ ֻמוֻס ֶ‬
‫ֶ‬
‫יאם‬
‫ִש ָראֵ ל‪ַ ,‬רק ָמה עוֹ ִשין ְלהַ ֲחזִיר ְלמוֻטָ ב ֻ ֺכ ֻ ָלם ‪ ,‬לַ ה ֲִב ָ‬
‫שהוֻא ַע ְצמוֹ ְ ֻבוַדַֻ אי י ְִהיֶה י ְ‬
‫ִשב ַע ְצמוֹ ֶ‬
‫וְ י ֻ ֵ‬
‫שיִפְ ֻתר לוֹ הַ חֲלוֹ ם ֻ ַכ ֲה ָויָתוֹ ‪ .‬וְ לָ ַקח ִע ֻמוֹ ְשנֵי‬
‫שיֵֻלֵ ְך וְ י ֻ ִַסע ְלבַ ֵֻקש חָ כָ ם ֶ‬
‫ִשב ַעצְ מוֹ ֶ‬
‫ְלהָ אֱ מֶ ת ? וְ י ֻ ֵ‬
‫ָשים‪ ,‬וְ נָסַ ע ְלהָ עוֹ לָ ם ‪,‬לא ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ֻ ֶמלֶ ְך ‪ַ ,‬רק ְ ֻכ ִאיש ֻ ָפשוֻט‪ .‬וְ הָ יָה נוֹ סֵ ַע מֵ ִעיר ְל ִעיר ו ִֻמ ְֻמ ִדינָה‬
‫אֲ נ ִ‬
‫ִל ְמ ִדינָה‪ ,‬וְ ָש ַאל אֵ ְ‬
‫ש ֻ ָשם וְ ָשם נִ ְמצָ א חָ כָ ם‬
‫שיֻוֻכַ ל ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ ם ַֻכ ֲה ָויָתוֹ ; וְ הוֹ ִדיע ֻו לוֹ ֶ‬
‫יך נִ ְמצָ א חָ כָ ם ֶ‬
‫ָֻכזֶה‪ ,‬וְ נָסַ ע ְל ָשם‪ .‬וֻבָ א ֶאל הֶ חָ כָ ם וְ ִס ֻ ֵפר לוֹ הָ אֱ מֶ ת ‪ ,‬אֵ ְ‬
‫שה‬
‫שהוֻא מֶ לֶ ְך וְ כָ בַ ש ִמ ְלחָ מוֹ ת וְ כָ ל הַ ֻ ַמעֲ ֶ‬
‫יך ֶ‬
‫שיֵֻש ז ְַמן ‪,‬‬
‫שהָ יָה ֻ ַכ ַֻנ"ל‪ ,‬ו ִֻב ֵֻקש ִמ ֻ ֶמ ֻנ ֻו ִל ְפ ֻתר חֲלוֹ מוֹ ‪ .‬וְ הֵ ִשיב לוֹ ‪ :‬אֲ נִ י ְ ֻב ַע ְצ ִמי ֵאינִ י יָכוֹ ל ִל ְפ ֻתר‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫ֶ‬
‫שה מֵ הֶ ם מֺ ְר ָֻכב [הרכבת סממנים] ‪,‬‬
‫טרת וְ עוֹ ֶ‬
‫ְ ֻבאוֹ תוֹ יוֹ ם ְ ֻבאוֹ תוֹ ח ֶֹדש‪ ,‬וַאֲ זַי אֲ נִ י ְמ ַק ֵֻבץ ָֻכל סַ ְמ ָמנֵי הַ ְ ֻק ֶ‬
‫ידע‪,‬‬
‫שרוֹ צֶ ה ִל ְראוֹ ת וְ לֵ ַ‬
‫ֲש ְב ֻתוֹ מַ ה ֻ ֶ‬
‫שב ְ ֻב ַמח ַ‬
‫טרת‪ ,‬וְ אוֹ תוֹ הָ ָא ָדם חוֹ ֵ‬
‫ו ְֻמ ַע ֻ ְשנִ ין ֶאת הָ ָא ָדם ְ ֻבאֵ ֻל ֻו הַ ְ ֻק ֶ‬
‫שי ֻ ְַמ ִֻתין עוֹ ד ַעד אוֹ תוֹ‬
‫ש ְ ֻכבָ ר ִ ֻכ ֻ ָלה זְמַ ן ַרב ִ ֻב ְש ִביל זֶה‪ֶ .‬‬
‫ִשב הַ ֻ ֶמלֶ ְך ַע ְצמוֹ ‪ :‬מֵ אֲ חַ ר ֶ‬
‫וַאֲ זַי י ֵַדע הַ כֻ ל‪ .‬וְ י ֻ ֵ‬
‫הַ יֻוֹ ם‬
‫תו‬
‫וְ אוֹ ֹ‬
‫הַ ח ֶֹדש‪,‬‬
‫טרת ‪ַ ֻ ,‬כ ֻ ַנ"ל‪ ,‬וְ ִה ְת ִחיל ִל ְראוֹ ת אֲ ִפ ֻ‬
‫שהָ יָה‬
‫יל ֻו מַ ה ֻ ֶ‬
‫שן אוֹ תוֹ ִעם הַ ְ ֻק ֶ‬
‫וַאֲ זַי ָע ָשה לוֹ הֶ חָ כָ ם ֻ ֵכן ֻ ַכ ַֻנ"ל וְ ִע ֻ ֵ‬
‫ש ֻלוֹ‬
‫יכין הַ ְֻנ ָש ָמה ֶ‬
‫שהָ י ֻו מוֹ ִל ִ‬
‫ש ָמה ָֻבעוֹ לָ ם הָ ֶע ְליוֹ ן‪ .‬וְ ָר ָאה ֶ‬
‫שהָ יָה הַ ְֻנ ָ‬
‫קדם הַ ֻ ֵל ָדה ‪ֻ ְ ,‬ב ֵעת ֶ‬
‫נַעֲ ָשה ִע ֻמוֹ ֶ‬
‫‪18‬‬
‫שיֵֻש לוֹ ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ַעל זאת הַ ְֻנ ָש ָמה ‪-‬יָבוֹ א; וְ לא‬
‫דֶֻ ֶר ְך ָֻכל הָ עוֹ לָ מוֹ ת‪ ,‬וְ הָ י ֻו מַ ְכ ִריזִין וְ שוֹ אֲ ִלין‪ִ :‬מי ֶ‬
‫הָ יָה נִ ְמצָ א אֶ חָ ד ְללַ ֻ ֵמד חוֹ ב ָעלֶ יהָ ‪.‬‬
‫ָבוא ָלעוֹ לָ ם ‪ַ -‬מה ִֻלי‬
‫יל ִתי‪ִ :‬אם זֶה י ֹ‬
‫של עוֹ לָ ם‪ְ ,‬שמַ ע ְֻת ִפ ֻ ָ‬
‫תו ְך ְ ָֻכ ְך ָֻבא אֶ חָ ד וְ ָרץ וְ צָ ַעק ‪ִ :‬רבֻ וֹ נוֹ ֶ‬
‫ְ ּב ֹ‬
‫אתנִ י ? וְ זֶה הָ יָה הַ ֻ ָסמֶ " ְך‪-‬מֵ "ם‬
‫לַ עֲ שוֹ ת עוֹ ד ‪ ,‬וְ ַעל מַ ה ְ ֻב ָר ַ‬
‫ש ָֻצ ַעק ָֻכל זֶה הָ יָה הַ ָֻס ֶמ" ְך ‪ֵ -‬מ"ם‬
‫(הַ יְנ ֻו זֶה ֶ‬
‫לו ‪.‬‬
‫ְֻב ַע ְצמוֹ )‪ .‬וְ הֵ ִשיב ֻו לוֹ ‪:‬זאת הַ ְ ֻנ ָש ָמה ְצ ִריכָ ה לֵ ֵירד ְלהָ עוֹ לָ ם ְ ֻבוַדַֻ אי‪ ,‬וְ ַא ֻ ָתה חֲשב ְל ָך ֵעצָ ה ; וְ הָ לַ ְך ֹ‬
‫יע‬
‫של ַמעֲ לָ ה ְ ֻכ ֵדי ְלהַ ְש ִ ֻב ַ‬
‫שהֵ ִביא ֻו אוֹ ָת ֻה ְלהַ ֻ ֵבית‪-‬דִֻ ין ֶ‬
‫וְ הוֹ ִליכ ֻו אֶ ת הַ ְ ֻנ ָש ָמה עוֹ ד דֶֻ ֶר ְך עוֹ לָ מוֹ ת‪ַ ,‬עד ֶ‬
‫ש ֻ ֵת ֵרד ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ אוֹ תוֹ הָ ִאיש עֲ ַדיִן לא ָֻבא‪ ,‬וְ ָש ְלח ֻו ַאח ֲָריו ָש ִליחַ ‪ ,‬וֻבָ א וְ הֵ ִביא ִע ֻמוֹ ז ֵָקן‬
‫אוֹ ָת ֻה ֶ‬
‫שהָ יָה מַ ִ ֻכיר ִע ֻמוֹ ִמ ְ ֻכבָ ר‬
‫שהָ יָה ָֻכפוֻף ְ ֻכ ֶד ֶר ְך הַ ז ֻ ֵָקן ‪ֶ ,‬‬
‫אֶ חָ ד ֶ‬
‫שהַ ַֻב ַעל ‪-‬דָֻ בָ ר הָ יָה לוֹ הֶ ֻ ֵכרוֻת ִעם זֶה הַ ז ֻ ֵָקן‬
‫)הַ יְנ ֻו ֶ‬
‫שאי הוֻא לֵ ילֵ ְך ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ ִה ִֻניח ֻו ֶאת הַ ְֻנ ָש ָמה ‪,‬‬
‫הַ ָֻכפ ֻוף ִמ ְ ֻכבָ ר‪ (,‬וְ ָשחַ ק וְ ָאמַ ר ‪ֻ ְ :‬כבָ ר נ ַָת ִֻתי ִלי ֵעצָ ה‪ַ ,‬ר ֻ ַ‬
‫ש ָעבַ ר ָעלָ יו ִמ ְֻת ִח ֻ ָלה וְ ַעד סוֹ ף‪ ,‬וְ ֵא ְ‬
‫יך נַעֲ ָשה מֶ לֶ ְך‪ ,‬וְ הַ ִֻמ ְלחָ מוֹ ת‬
‫וְ י ְָר ָדה ְלהָ עוֹ לָ ם‪ .‬וְ הָ יָה רוֹ אֶ ה ָֻכל מַ ה ֻ ֶ‬
‫שהָ יָה לוֹ וְ כ ֻו '‬
‫ֶ‬
‫שזֶֻה הַ חֵ ן לא הָ יָה‬
‫ש ָֻבעוֹ לָ ם‪ַ ,‬רק ֶ‬
‫שהָ יָה ָל ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן ֶ‬
‫(וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים‪,‬ו ְֻבתוֹ כָ ם הָ יָה יְפַ ת ֻת ַאר ‪ֶ ,‬‬
‫מֵ ַע ְצ ָמ ֻה‪ַ ,‬רק ֶשהָ יָה ֻתוֹ לֶ ה ָעלֶ יהָ דומיט [ ֶאבֶ ן טוֹ ב] ‪ ,‬וְ אוֹ תוֹ הַ ֶאבֶ ן טוֹ ב הָ יָה לוֹ ָֻכל ִמינֵי חֵ ן‪ ,‬וֻמֵ חֲמַ ת זֶה‬
‫שיֵֻש לָ ֻה ָֻכל ִמינֵי חֵ ן‪ .‬וְ ַעל אוֹ תוֹ הָ הָ ר אֵ ינָם יְכוֹ ִלים לָ בוֹ א ַרק חֲכָ ִמים וַעֲ ִש ִירים‬
‫נִ ְדמֶ ה ֶ‬
‫לא ִה ִ ֻגיד) וְ יֵש עוֹ ד הַ ְר ֵֻבה ְמאד ָֻבזֶה‪.‬‬
‫וְ כו'( )'וְ יוֹ ֵתר‬
‫ש ִֻס ֻ ֵפר‪(.‬‬
‫( ִמן "וְ לָ ַקח ְשב ֻויִים" ַעד הַ ֻסוֹ ף לא נִ ְכ ֻ ַתב ָֻכ ָראוֻי ְ ֻכמוֹ ֶ‬
‫הנסיעה מתחילה לא כדרך מלכים אלא בשיבה להיותנו איש פשוט‪ .‬לא איש פשוט אלא כאיש‬
‫פשוט‪ ,‬מלובשים בחיים רגילים שאת תוך תוכם מניעות מגמות גדולות בלי פוזה‪ ,‬בלי תרועות‬
‫וצלצולים‪ .‬התמימות והפשטות הן המאפשרות לאדם להתגבר על מחסומי השפה‪ ,‬בלי להרוס‬
‫ולשבור‪ ,‬הן המאפשרות לאדם לא רק להגיע אל הר ד' אלא להביא את כולם לשם‪ .‬החכם גם‬
‫הוא אינו עם פוזה של יודע הכל‪ ,‬גם הוא אינו יודע‪ ,‬ויחדיו הם מנסים להבין הדברים כהוויתם‪.‬‬
‫אי אפשר לחלוטין להבין את הדברים כהוויתם‪ ,‬אלא דרך הקטורת‪ .‬הקטורת היא נגיעה‬
‫עמוקה מאד בכל רבדי המציאות‪ ,‬גם ברוע‪ ,‬בחלבנה שריחה רע‪ ,‬ויצירת קשר של הכל אל‬
‫מרום מכל‪ .‬הקטורת לוקחת את כל כוחות החיים ותוך יצירת הקשר חדש ורחב‪ ,‬הקשר‬
‫המופיע מתוך החשאיות‪ ,‬מתרומם הכל‪.‬‬
‫החכם אומר למלך כי העולם שבו היה חי זה לא העולם שבאמת מתמודד עם המוות‪ ,‬עם‬
‫היצרים ועם הרוע‪ ,‬אי אפשר למוטט דמיון בדמיון‪ .‬החכם לא מעמיד את עצמו בעמדת היודע‪,‬‬
‫הוא לא עושה קומדיות‪ ,‬הוא מעשן קטורת‪ ,‬אבל גם אתה יכול‪ ,‬ברגע שתעשה זאת תגלה את‬
‫ההקשר האמיתי שלך‪ ,‬את התביעות הפנימיות המתנהרות לאיטן ללא אומר ודברים‪ ,‬בלי‬
‫נשמע קולם‪.‬‬
‫אז מתחילה הנסיעה המשמעותית ביותר של רבי נחמן‪ ,‬הנסיעה לארץ ישראל‪ ,‬נסיעה אפופה‬
‫בהילה של מסתורין‪ .‬רבי נחמן מותיר לנו שלוש נקודות בסוף הסיפור לא רק בגלל שבדורו אי‬
‫אפשר היה לעשות את הנסיעה האמיתית‪ ,‬לא רק בגלל שבדורו הגלותי הופרד החכם‬
‫‪19‬‬
‫מהתם‪ ,8‬אלא בגלל שכשמתחבר החכם עם התם‪ ,‬האיש הפשוט‪ ,‬נוצרת תביעה פנימית‬
‫חסרת מילים‪ ,‬רק כשמספרים הכל ניתן להבין‪ ,‬ורק כשמספרים לא הכל ניתן להתחיל לחיות‪,‬‬
‫אז הנסיעה כולה מתרחשת‪ ,‬ואז אנחנו מגיעים באמת לארץ ישראל אל הר ד'‪ .‬כשאתה נוסע‬
‫ואתה רוצה באמת להגיע‪ ,‬אתה צריך להיות אתה‪ ,‬עם הכוחות שלך‪ .‬המלחמה כנגד הזיוף לא‬
‫תעזור אם אתה בעצמך קצת מזויף‪" .‬אם בעל נפש אתה תישא בשרך בשיניך" את הבשר‬
‫עצמו תרים בכח השיניים‪ ,‬דרך נימוס לא חיצוני "ונפשך תשים בכפך" תהיה אתה ממש‬
‫"תעמוד מרעיד ומשתומם" תהיה עם היכולת לא להבין הכל‪ ,‬להתפלא "תשוב תסמר שערות‬
‫ראשך" בענוה גדולה "ותשוב תתפלא בדברים האלה העומדים בגבהי מרומים" "דודי חמק‬
‫עבר נפשי יצאה בדברו" "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" "אמר‬
‫הקב"ה‪ -‬המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם‪ ...‬רבי אחא בשם ריב"ל אמר 'אני ד' בעיתה‬
‫אחישנה' לא זכיתם בעיתה זכיתם ‪ -‬אחישנה כו יהי רצון במהרה בימינו אמן‪".‬‬
‫‪ 8‬קשה להימנע מהשוואה למעשה בחכם ותם‪ ,‬מעשה זה המתאר משבר של גלות ‪ -‬בעלי בתים שירדו מנכסיהם ‪ -‬יוצר מצב בו‬
‫יש פירוד בין המאורות‪ .‬החכם גולה‪ ,‬כל הדעת שבקדושה בגלות‪ ,‬ומכח זה נוצרת ספקנות ואילו התם גם הוא משלם מחיר‪,‬‬
‫אמנם נשאר הוא במקומו‪ ,‬אמנם בנקודת סכלותו מחזיק הוא את היחס לעצמיות הדברים אבל חייו אינם חיים שלמים‪ ,‬יצירותיו‬
‫עקומות ובעיקר עם הליצנות אין הוא מתמודד‪ ,‬הוא עצמו אינו שומע אותה למרות שהיא נוכחת‪ .‬אמנם התמימות יוצרת מצב בו‬
‫יש תביעה "רק בלי ליצנות"‪ ,‬אך אין היא מוחקת אותה עצמה‪ .‬גם הס"מ המופיע בדמות הטייוויל מודחק אך לא נעלם‪ .‬במעשה‬
‫שלנו כבר יש כמיהה למצב שלם יותר‪.‬‬
‫‪21‬‬