‫סיפורים מהספר העתידי "בין שדות‪ -‬וים ב'"‬ ‫התאנה ניצחה‬ ‫חוה נוימן‬ ‫ענף הנוי בשנות ה ‪04 -‬‬ ‫בשנות ה – ‪ 04‬היה צביקה בהריה (לימים‪ :‬בהר) המרכז הראשון של "ענף הנוי"‪ .‬הכינוי שלו היה צביקה‬ ‫השחור‪ .‬למי שעדיין לא נולד אז‪ ,‬או מי שלא זוכר ‪ -‬ראוי לספר כי בקיבוץ היו שני צביקה‪ :‬צביקה הלבן‪,‬‬ ‫שהיה מכונאי וצביקה השחור‪ ,‬כאמור מרכז ענף הנוי‪.‬‬ ‫נטיעות ט"ו בשבט ‪ 4400 -‬כולל עץ התאנה‬ ‫ביוזמת צביקה וחבר המכונה "כושי" יזמו שתילת ייחורי אשל וייחורי תאנה באזור מול הים‪ ,‬ולקראת‬ ‫השתילה הכינו את הייחורים‪.‬‬ ‫התוכנית היתה לטעת עצים בשטח מחדר האוכל הישן עד המספנה‪-‬נגריה‪ .‬באמצע היתה ממוקמת‬ ‫סככת הדייג‪ ,‬שבה תיקנו את הרשתות‪ ,‬וכן מבנה הנהלת החשבונות ששימש אז בית‪-‬תינוקות ועוד‪.‬‬ ‫שיטת שתילת הייחורים היתה‪ :‬כושי הכין את הבורות באמצעות יתד עץ ומקבת‪,‬‬ ‫חברים וחברות נעצו את הייחורים בבורות‪ ,‬וחברות הלכו אחריהם עם צינור והשקו אותם‪ .‬אני הייתי‬ ‫בצוות ההשקיה‪ ,‬אבל גם נעצתי את הייחורים בבורות‪.‬‬ ‫נפצעתי במצחי והדם החל לזרום‬ ‫פתאום אני מקבלת מהלומה משבב היתד‪ ,‬שפגע בעורק המצח שלי והדם התחיל לזרום‪ .‬כל החברים‬ ‫סביבי התרגשו‪ ,‬והיו מי שניסו לעצור את זרם הדם בעזרת קרח שהניחו על מצחי וחבשו את המקום‪.‬‬ ‫כנראה שהניחו את הקרח לא במקום המתאים‪ ,‬ואני מרגישה שהדם ממשיך לזרום מתחת לתחבושת‪.‬‬ ‫מי שעזרה במקצועיות היתה דבורה רונקין (אשתו של אליקים רונקין‪ ,‬המדריך המקצועי בבניית‬ ‫הסירות שבנינו במספנה)‪ .‬היא השכילה להניח את הקרח על הפצע ולחבוש כראוי‪ ,‬והדם הפסיק לזרום‪.‬‬ ‫אריה בוריצר הזעיק רופא‬ ‫קשר טלפוני להזעיק רופא לא היה אז בנמצא‪ ,‬ואריה בוריצר שלא נרגע‪ ,‬לקח את הסוס ורכב לתחנת‬ ‫הנוטרים בטנטורה‪ .‬משם התקשר טלפונית לחדרה‪ ,‬ואז היגיע רופא וטיפל בי‪ .‬מה שנותרה מאז היא‬ ‫הצלקת על מצחי‪.‬‬ ‫רק לאחר ניסיון של שנים הפסקנו לשתול בט"ו בשבט‬ ‫כאמור‪ ,‬שתלנו ייחורי אשל וייחורי תאנה באזור‪ .‬באותה תקופה עוד לא היה לנו ניסיון ולא חשבנו‬ ‫שט"ו בשבט אינו המועד המתאים אצלנו לשתילה‪ ,‬ומה שקרה אז‪ :‬באו סערות‪ ,‬והחול כיסה את כל‬ ‫ייחורי האשל והתאנה‪ .‬ניסינו להסיר את החול‪ ,‬אך הסערות המשיכו לכסות את השתילים‪ ,‬אני‬ ‫המשכתי לגלות את השתילים מהחול – עד שהם גדלו לעצי אשל ותאנים‪.‬‬ ‫מי ששרדה עד היום באזור חדר האוכל ‪ -‬היא התאנה‪ ,‬שדורות כבר טעמו תאנים מעץ יחיד זה‪ ,‬ועוד‬ ‫היד נטויה‪.‬‬ ‫צביקה בהר – התגייס להשיג כספים‬ ‫לבניית מבנה "בית חנה סנש" והבניין עם המגדל‬ ‫ששימש ומשמש אותנו עד היום‬ ‫לאחר שהביאו לנו הבשורה המרה על הרצחה של חנה סנש ע"י ההונגרים‪ ,‬התחלנו בקיבוץ לדון‬ ‫בתוכנית ההנצחה של חנה סנש והקמת בית‪-‬ספר ימי‪ ,‬ועל כך קיימנו דיונים ציבוריים רבים‪.‬‬ ‫צביקה בהר – היה איש‪-‬יוזמות‪ ,‬ואחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה – עסק בהצלחה בגיוס‬ ‫כספים לשתי המטרות‪ :‬בארץ ובארצות אירופה והיגיע עד שבדיה‪.‬‬ ‫בקיבוץ עסקנו רבות במהלך הקמת שני המבנים‪ ,‬אך לאחר שנבנה הבית עם המגדל‪ ,‬שקראנו לו "מעוז‬ ‫הים"‪ ,‬קם בית הספר הימי בחיפה‪ ,‬והבית עבר הסבה‪ .‬בין היתר שימש לכיתות שכבת הנעורים‬ ‫והמעבדה‪ ,‬שהייתה בניהולה של חנה קירשנר‪ ,‬המורה לביולוגיה‪.‬‬ ‫ענף הנוי ו "השבת השחורה"‬ ‫המשכתי לעבוד בנוי‪ ,‬ובין היתר עסקתי בהנבטת פרחים חד‪-‬שנתיים‪ .‬לאחר הנביטה חילקתי את‬ ‫השתילים לחברים‪ ,‬והם המשיכו ליפות את דירות החברים‪.‬‬ ‫החיפוש הראשון של הבריטים בשדות‪-‬ים התקיים ב ‪ – 64.3.4403‬למחרת "השבת השחורה"‪ .‬הם חיפשו‬ ‫את "אנשי הפלי"ם"‪ ,‬אך הם הפליגו כבר בערב ל"מכמורת"‪.‬‬ ‫במוצאי שבת שלפניו התקיימה אסיפת קיבוץ לקראת החיפוש‪ .‬חילקו תפקידים בין החברות‪ .‬כללית‬ ‫לחברים ולחברות ניתנה גם הוראה מפורשת לא להזדהות בשם‪,‬לפי דרישת חוקרי הבולשת הבריטית‪.‬‬ ‫ואכן לאחר שרוכזנו החברים והחברות לרגלי גבעת "אבו‪-‬טנטור" (כיום תיאטרון – קיסריה) ונשאלנו‬ ‫לשמנו ענינו‪:‬‬ ‫"אני יהודי – יהודיה מארץ ישראל"‪.‬‬ ‫החיפוש הסתיים ב – ‪ 41‬פצועים‪ .‬כ – ‪ 444‬חברים עצורים בשלב הראשון בעתלית‪ ,‬וכעבור יומיים‬ ‫הועברו לרפיח‪ ,‬ורובם שהו שם שישה שבועות‪ ,‬ואחדים כמה חודשים‪.‬‬ ‫בחיפוש השני – נלקחנו – אני ורחל כצמן בשבי הבריטים‬ ‫ב – ‪ 62 – 63‬באוגוסט ‪ – 4403‬כחודשיים לאחר השבת השחורה‪ ,‬הגיעו הבריטים בשנית‪.‬‬ ‫כנראה שהתאנה שלנו ניצבה לה מרחוק‪ ,‬מקושטת בעלים ופירות לרוב וצחקה לעצמה‪" :‬הנה אני‬ ‫החזקתי מעמד למרות הסערות ולמרות הבריטים"‪.‬‬ ‫בחיפוש השני טעיתי ומסרתי את שמי שלפני הנישואין‪ :‬חוה יונג‪ .‬מדוע? מתוך הרגל כנראה‪.‬‬ ‫תוך התנגדות עזה של החברים והחברות – נלקחו שוב החברים לרפיח ‪ ,‬ואנחנו החברות נשארנו‬ ‫יושבות במכלאה‪ .‬ראיתי שני חיילים מתקרבים אלינו‪ ,‬והייתה לי הרגשה ש"הולך משהו"‪ .‬אמרתי‬ ‫לחברות‪" :‬אם ייקחו אותי תדאגו לאראלה"‪ .‬ואכן‪ ,‬את מי באו לקחת‪ ,‬אם לא את חוה יונג ורחל עפגין‪.‬‬ ‫רוחל'ה כצמן ואני קמנו כמו ילדות טובות והלכנו עם החיילים‪.‬‬ ‫הגענו עם החברים לרפיח ורצינו לרדת איתם‪ ,‬אבל זאת לא היתה התוכנית של הבריטים‪ .‬הם העבירו‬ ‫אותנו למאסר ‪ -‬בשלב ראשון ללטרון ובשלב שני לבית‪-‬לחם‪,‬‬ ‫ומשם שוחררנו רק אחרי ראש השנה ‪. . .‬‬ ‫העבודה במאסאווה‬ ‫מתוך "בין שדות‪-‬ים"‬ ‫יעקב גל‬ ‫בחודשים הראשונים עבדנו עבודת פרך‬ ‫בחודשים הראשונים הפעלנו את הספינה בשיטה שהיינו מורגלים בה – שיטת דיג המכמורת‪ :‬גררנו‬ ‫רשת על קרקע הים‪ .‬אבל הים באותה סביבה שופע דגים – ללא השוואה עם הים התיכון שלנו‪ .‬תוך זמן‬ ‫קצר מתמלאת הרשת‪ ,‬מרימים אותה‪ ,‬הדגים נשפכים על הסיפון‪ ,‬ומתחילה עבודת המיון‪ .‬עוד לא‬ ‫הספקנו לסיים‪ ,‬וכבר מעלים את הרשת הבאה‪ .‬וכך היינו עובדים בקדחתנות מן הבוקר עד חשכה‪ ,‬ואז‬ ‫שבים לנמל‪ ,‬על מנת לחזור ולצאת לים למחרת בבוקר‪.‬‬ ‫חויבנו לאמן את הדייגים המקומיים‬ ‫בעיה נוספת שהכבידה עלינו בתחילה – הצוות המקומי‪ .‬השלטונות האתיופיים אפשרו לנו לדוג‬ ‫במקום‪ ,‬אך התננו תנאי‪ ,‬שנעסיק דייגים מקומיים‪ ,‬ונכשיר אותם בשיטות העבודה שלנו‪ .‬כלומר – תוך‬ ‫קדחת העבודה בחום הכבד‪ ,‬צריך גם לאמן צוות שהוא רחוק מאוד בהרגליו ובמנטאליות שלו מדרכי‬ ‫העבודה שלנו‪ .‬אבל לאחר זמן מה השתפר המצב‪ ,‬המקומיים רכשו קצת מיומנות וקצב העבודה‬ ‫גבר‪.‬‬ ‫התחלנו להוביל את הדגים לאילת בעצמנו‬ ‫שתי ספינות ישראליות ירדו למאסאווה‪" :‬למרחב" שלנו ו"ניצן" שבעליה ‪ -‬דייגים פרטיים (וביניהם‬ ‫חברנו לשעבר אליהו לוי‪ ,‬המכונה מושתחלי)‪ .‬נשכרה אונית קירור יוונית ושמה "מריה ברבוליס"‪,‬‬ ‫שהייתה אמורה להוביל לאילת את שללן של שתי הספינות‪ .‬אותה "מריה" היתה גרוטאה זקנה‬ ‫ומיושנת‪ ,‬והתקלות בה – עניין יום‪-‬יומי‪ .‬לאחר שהפליגה כמה פעמים הלוך וחזור‪ .‬נפרדנו ממנה‬ ‫לשלום‪ ,‬והתחלנו להוביל את הדגים בעצמנו‪ 2 – 1 :‬ימי דייג ‪ ,‬עד שמתמלא המקרר‪ ,‬ו ‪ 2 -‬ימי הפלגה‬ ‫לאילת ובחזרה‪.‬‬ ‫‪ -‬סוף ‪-‬‬