ההקשר הדקאדנטי של הספרות העברית בסוף המאה התשע - חמוטל בר

‫‪1‬‬
‫חמוטל בר‪-‬יוסף‬
‫ההקשרהדקאדנטישל הספרותהעבריתבסוף המאההתשע‪-‬עשרה‬
‫נדפסבאלפיים ‪ ,(1996) 13‬עמ'‪173-200‬‬
‫‪.1‬‬
‫שנות התשעים של המאה התשע‪-‬עשרה היו‪ ,‬כידוע‪ ,‬זמן הייסוד של הציונות המדינית‬
‫ושל 'ספרות התחיה' העברית‪ .‬אבל הן גם זמנו של ה‪ ,fin de siecle-‬סוף המאה התשע‪-‬עשרה‬
‫בתרבות ובאמנות האירופית‪ ,‬על סממניו הדקאדנטיים‪ :‬פסימיזם חברתי ופוליטי; אסתטיציזם;‬
‫משבר האמונה באידיאלים חברתיים‪ ,‬מוסריים ולאומיים; סלידה מוולגריות ופרימיטיביות‬
‫'טבעית' והערכת הרגישות לרשמי חושים מזעריים; התעניינות בהיבטים ה'חולניים' והסוטים‬
‫של האדם והחברה; כפירה בתפיסה הרומנטית של האהבה ושל הטבע; גילוי הצד האכזרי‬
‫והזדוני של היחסים בין הגבר לאשה; ונהייה אחר חוויות מיסטיות‪-‬חושניות אזוטריות‪ ,‬שנועדו‬
‫ליודעי ח"ן נבחרים‪ .‬שנות התשעים של המאה התשע‪-‬עשרה היו גם זמנו של 'תור הכסף'‬
‫‪1‬‬
‫בספרות ובאמנות הרוסית‪ ,‬שנוצר בהשפעת הסימבוליזם והדקאדנס המערב‪-‬אירופי‪ .‬במבט‬
‫ראשון‪ ,‬קשה להעלות על הדעת תופעות זרות יותר זו לזו‪ ,‬אולי בלתי‪-‬מתיישבות זו עם זו‪,‬‬
‫מאשר תרבות הדקאדנס האירופית ותנועת התחיה הלאומית העברית‪ .‬אלא שבמציאות‬
‫ההסטורית הן פעלו באותו זמן ‪ -‬סוף המאה ‪ -‬ובאותם מקומות שבהם הדקאדנס נחשב ל'צעקה‬
‫האחרונה' של הטעם המודרני‪ ,‬והנחות היסוד שלו היו מוכרות לכל אדם אירופי משכיל‪ .‬האם‬
‫יתכן שהספרות העברית בסוף המאה התשע‪-‬עשרה ותחילת המאה העשרים נשארה אטומה‬
‫‪1‬‬
‫סקירה תמציתית של תולדות ספרות הדקאדנס בצרפת‪ ,‬אנגליה‪ ,‬גרמניה ורוסיה אפשר למצוא בספרי מבוא לספרות הדקאדנס‬
‫באירופה ‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬משרד הבטחון ‪ -‬ההוצאה לאור )ספריית "אוניברסיטה משודרת"(‪.1994 ,‬‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫לחלוטין לאקלים של תרבות הדקאדנס שהיה אופנתי בזמנה? אפילו אם הדקאדנס עורר‬
‫בסופר ובקורא העברי רק התנגדות ודחיה ‪ -‬הרי גם אלה הן תגובות שמשמעותן לא תובן בלי‬
‫ידיעת הקשרן הדקאדנטי‪.‬‬
‫בתולדות הספרות העברית מקובל היה לראות את סוף המאה התשע‪-‬עשרה כתקופה של‬
‫מעבר מ'ספרות ההשכלה' ל'ספרות התחיה' ‪ -‬שני מונחים בעלי צלצול אנכרוניסטי‪ ,‬שהרי‬
‫בספרויות האירופיות מסתיימת ספרות ההשכלה לקראת סוף המאה השמונה‪-‬עשרה‪ ,‬ומתחילה‬
‫התקופה הרומנטית‪ ,‬ואילו ספרות תחיה )ריניסאנס( באירופה היא נחלת המאות ה ‪ , -14‬ה ‪-15‬‬
‫‪2‬‬
‫וה ‪.-16‬‬
‫חוסר ההתאמה של המונחים הללו למציאות הספרותית גרר שינויי מינוח קלים‬
‫)הלקין‪ ,‬למשל‪ ,‬טבע את המונח המצלצל יפה‪' ,‬ספרות התחיה והתהייה'(‪ ,‬והרבה הסברים‬
‫סוציולוגיים‪ ,‬פסיכואנליטיים וצורניים‪-‬אסתטיים לאותן תכונות של ספרות זו‪ ,‬שאינן עולות כלל‬
‫בקנה אחד עם השם 'ספרות התחיה'‪ .‬האם באמת עומדת הספרות העברית החדשה בסוף‬
‫המאה התשע‪-‬עשרה ותחילת המאה העשרים בסימן ה'פיגור' אחרי זרמים שהתיישנו כבר‬
‫בספרות האירופית?‬
‫מקובל היה גם לטעון‪ ,‬שהמעבר מספרות ההשכלה לספרות התחיה הביא לספרות‬
‫העברית‪ ,‬באיחור של כמאה שנה‪ ,‬את הרגישות הרומנטית לטבע‪ ,‬לדמיון היוצר‪ ,‬לאגדה‬
‫העממית‪ ,‬לאהבה ולהתנסות המוחשית‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫הופעתה של ספרות רומנטית עברית כמאה שנה‬
‫המונח 'ספרות ריניסאנס' חדר לשימוש בביקורת הספרות הרוסית בתקופת 'תור הכסף'‪ ,‬וציין שם את המעבר מהדקאדנס של‬
‫הסימבוליסטים בני הדור הראשון אל ה'סימבוליזם הבשל' של בני הדור השני‪ .‬יתכן שבהשפעתו טבע קלוזנר את המונח 'ספרות‬
‫התחיה'‪ .‬עם זאת קלוזנר דחה כל קשר בין שירת ביאליק וטשרניחובסקי לבין השירה האירופית בת‪-‬זמנם‪ ,‬והתבונן בה‬
‫מפרספקטיבה על‪-‬זמנית‪ ,‬על רקע שירת המקרא והספרות האירופית הקלסית והרומנטית‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫דב סדן‪ ,‬פרקי קריאה וניתוח ‪ -‬שיעורים בסוגיה‪ :‬מבוא לספרות העברית בדורות האחרונים‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשט"ו‪ ,‬עמ' ‪ ;105‬שמעון‬
‫הלקין‪ ,‬מבוא לסיפורת העברית )רשימות של צופיה הלל(‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשי"ח ]תשי"ב[‪ ,‬עמ' ‪ ;416‬ברוך קורצוייל‪ ,‬ספרותנו החדשה ‪-‬‬
‫המשך או מהפכה?‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב תשכ"ה‪ ,‬עמ' ‪ ;29‬גרשון שקד‪ ,‬הסיפורת העברית ‪ 1970-1880‬א‪ .‬בגולה‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬‬
‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫לאחר‬
‫הופעתה‬
‫של‬
‫רומנטיקה‬
‫בספרות האירופית הוצגה כפיגור גרידא‪,‬‬
‫‪4‬‬
‫או‬
‫כ'אקלקטיקה' ‪ -‬נוסחה מרוככת של אותה דעה‪ ,‬לפיה ספרות התחיה ליקטה השפעות מזרמים‬
‫שונים שפעלו בספרות האירופית לאורך המאה התשע‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫אבל הרומנטיקה ‪ -‬להבדיל‬
‫מניאורומנטיקה ‪ -‬כבר היתה אנאכרוניזם בספרות האירופית בסוף המאה התשע‪-‬עשרה‬
‫ותחילת המאה העשרים‪ ,‬כשם שגם הריאליזם כבר נסוג אז בפני הנטורליזם‪ ,‬האימפרסיוניזם‬
‫והסימבוליזם‪ .‬נשאלת השאלה‪ :‬מדוע 'חיכתה' הרומנטיקה מאה שנה לפני ש'הופיעה' בספרות‬
‫העברית? מדוע העדיפו הסופרים העברים‪ ,‬שקראו מלבד עברית ויידיש גם רוסית וגרמנית‬
‫בשנים האחרונות החלו‬
‫)לפחות(‪ ,‬להתעלם מהמתרחש סביבם ולפנות לכיוונים מיושנים?‬
‫להישמע יותר ויותר דעות על קשרים בין הספרות העברית בתקופת מעבר המאות לבין‬
‫‪6‬‬
‫המגמות ששלטו בספרות האירופית בתקופת המעבר שבין המאות‪ .‬ואולם התדמית הכללית‬
‫אביבתשל"ח‪ ,‬עמ' ‪ ;108-105‬יוסף האפרתי‪ ,‬המראות והלשון‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תש"ל; הנ"ל‪' ,‬תמורות בשירת הטבע כדגם של מעבר‬
‫מתקופה לתקופה בהיסטוריה של הספרות'‪ ,‬הספרות ‪) 17‬תשל"ד(‪ ,‬עמ' ‪.54-50‬‬
‫‪4‬‬
‫'היא ]הרומנטיקה[ הופיעה בסיפורת העברית זמן רב לאחר שירדה קרנה באירופה‪ ,‬שם כבר קנו להם שביתה גלגוליה החדשים‬
‫בספרות הניאורומנטיקה‪ ,‬הסימבוליזם ותנועות מודרניות אחרות' )שקד‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.( 104‬‬
‫‪5‬‬
‫'הרומנטיקה העברית היתה מקבילה לרומנטיקה הישנה ולניאורומנטיקה גם יחד' )שקד‪ ,‬שם(‪ .‬אם הקורא אינו מודע להבדלים בין‬
‫הרומנטיקה של תחילת המאה התשע‪-‬עשרה לבין הניאורומנטיקה של ה ‪ ,-fin de siecle‬הוא עלול להתרשם שמדובר בשתי‬
‫גרסאות של אותה מגמה מיושנת עצמה‪ .‬למעשה 'ניאורומנטיקה' הוא מונח שבו נהוג היה‪ ,‬בעיקר בגרמניה‪ ,‬לכנות את הדקאדנס ואת‬
‫הסימבוליזם‪ .‬ההבדל בין שני הזרמים הללו לבין הרומנטיקה המוקדמת הוא משמעותי ביותר‪ ,‬בעיקר כשמדובר בספרות תחיה‬
‫לאומית‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫אורציון ברתנא איבחן בתוך הניאורומנטיקה העברית ארבעה דגמים‪ ,‬שאחד מהם הוא 'מודל הדקאדנס' ‪ ,‬בספרו תלושים וחלוצים‪:‬‬
‫התגבשות הניאו‪-‬רומנטיקה בסיפורת העברית )ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,‬תשמ"ד‪ ,‬עמ' ‪ ;(172-144‬צור הצביע על מוטיבים וציורים‬
‫בודלריים בשירת ביאליק בספרו יסודות רומנטיים ואנטי‪-‬רומנטיים בשירי ביאליק‪ ,‬טשרניחובסקי‪ ,‬שלונסקי ועמיחי )תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫‪ , 1985‬עמ' ‪ ;(48‬מירון כתב על סימני השפעת הסימבוליזם הרוסי בפואמות של ביאליק‪ ,‬בספרו הפרידה מן האני העני )תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫‪ ,1986‬עמ' ‪ ,187‬ועל המודרניזם ביצירתו של ברדיצ'בסקי‪ ,‬בספרו בואה לילה )תל‪-‬אביב‪ ,1987 ,‬עמ' ‪ ;222-193‬אסתר נתן‬
‫הראתה קשר ברור בין הפואמה 'מתי מדבר' לסימבוליזם הרוסי‪ ,‬בספרה הדרך למתי מדבר )תל‪-‬אביב‪ ;( 1988 ,‬צפורה כגן הבליטה‬
‫את החדשנות המודרנית של ברדיצ'בסקי‪ ,‬במאמרה "המהלך החדש בסיפורת העברית החדשה" )דברי הקונגרס העולמי העשירי‬
‫למדעי היהדות‪ ,‬חטיבה ג‪ ,‬כרך שני‪ ,‬ירושלים‪ ,‬עמ' ‪ ;(103-87‬ואבנר הולצמן חשף את נהייתו הזמנית של ברדיצ'בסקי הצעיר אחר‬
‫המודרנה בספרות הגרמנית ‪ ,‬בעבודת הדוקטור שלו )ממשכיל תורני למהפכן ספרותי‪ ,‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,1989 ,‬עמ' ‪.(145‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫הרומנטית של ביאליק‪ ,‬ברדיצ'בסקי וסופרים אחרים בני אותה תקופה )פרץ‪ ,‬פיארברג‪,‬‬
‫‪7‬‬
‫טשרניחובסקי( נשארה בעינה‪ ,‬ללא הבחנה בצדדים הלא‪-‬רומנטיים של הדקאדנס‪ .‬מה גרם‬
‫ל'פיגור'‪ ,‬כביכול‪ ,‬בספרות העברית? ישאל הקורא את עצמו‪ .‬האם הוא היה אמיתי או מדומה?‬
‫האם יש קשר בין מה שמצטייר כפיגור או כשמרנות‪ ,‬לבין האידיאולוגיה הלאומית והפואטיקה‬
‫שנגזרה ממנה?‬
‫למעשה‪ ,‬לספרות התחיה העברית אופיינית נאמנות מוצהרת לרומנטיקה ולריאליזם‪ ,‬אך‬
‫היפתחות חלקית‪ ,‬מחתרתית במובן ידוע‪ ,‬למודרנה האמנותית בת‪-‬הזמן‪ ,‬בעיקר משום שהנחות‬
‫היסוד שלה לא עלו בקנה אחד עם רעיון התחייה הלאומית‪ .‬המגמות ששלטו בספרות‬
‫האירופית בסוף המאה ‪ -‬דקאדנס‪ ,‬אימפרסיוניזם וסימבוליזם ‪ -‬ביטאו התנגדות לאמונה‬
‫בחשיבות החברה והלאום בחיי הפרט‪ ,‬אמונה שהיתה מקובלת על יוצרים רומנטיים‬
‫וריאליסטיים כאחד במאה התשע‪-‬עשרה‪ .‬התיתכן ספרות תחיה לאומית ללא אמונה כזו? מטבע‬
‫הדברים נוצר בספרות העברית בתקופת מעבר המאות קונפליקט בין אידיאולוגיה לאומית‬
‫‪8‬‬
‫לבין ההשפעות האמנותיות החדשות‪ ,‬והדקאדנס ביניהן‪.‬‬
‫הקושי של מבקרים וחוקרים להבחין ביסודות של דקאדנס בספרות התחיה נבע‪,‬‬
‫בראש ובראשונה‪ ,‬מהנטייה שרווחה במחשבת הספרות העברית‪ ,‬כמו גם בספרויות‬
‫‪7‬‬
‫לפעמים מדובר בנשימה אחת על רומנטיקה ומודרניות בפואמות של ביאליק )עוזי שביט ‪ ,‬שירה ואידיאולוגיה‪ ,‬תל‪-‬אביב‪,1987 ,‬‬
‫עמ' ‪ ,(162‬או על יסודות בודלריים יחד עם רומנטיות וקלסיציזם בשירתו )זיוה שמיר‪ ,‬השירה מאין תימצא‪ :‬ארס פואטיקה ביצירתו‬
‫של בייאליק ‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1987 ,‬עמ' ‪ ,(235-234‬אולי בהנחה שהקורא מבין בעצמו את הניגודים בין המגמות הללו‪ .‬רומנטיות‬
‫ודקאדנטיות נחשבות לעתים להיינו הך‪' :‬התרבות הלאומית החדשה שלנו נוצרה בשעה גרועה ‪ -‬בתקופת הדקדנס‪ ,‬וכך מכרה את‬
‫בכורתה בנזיד‪-‬עדשים רומנטי' )אהרון שבתאי‪" ,‬שיחה על השירה"‪ ,‬עכשיו ‪) 46‬תשמ"ב(‪ ,‬עמ' ‪.13‬‬
‫‪8‬‬
‫בתחום זה מועיל יהיה להשוות את הספרות העברית לא רק לספרות הגרמנית והרוסית‪ ,‬אלא גם לספרויות אירופיות של עמים‬
‫קטנים או מיעוטים שנאבקו על עצמאות לאומית ותרבותית בתקופה זו‪ ,‬כגון הספרות האוקראינית‪ ,‬הצ'כית‪ ,‬הרומנית‪ ,‬הבולגרית‬
‫וכדומה‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫ולראות‬
‫האירופיות‪ ,‬להבין את המלה 'דקאדנס' כמלת‪ -‬גנאי‪,‬‬
‫בדקאדנס‬
‫)ולעתים‬
‫גם‬
‫בסימבוליזם( גילוי של ירידה אמנותית‪ ,‬שחיתות מוסרית ו'חולניות'‪ .‬הישגיה של ספרות התחיה‬
‫)ובמיוחד של שירת ביאליק( יוחסו לזרמים שונים שנחשבו בעלי ערך בעיני המבקר ובני‬
‫תקופתו )קלסיקה‪ ,‬ריאליות‪ ,‬רומנטיות(‪ .‬הקושי נבע גם משימוש טיפולוגי‪ ,‬א‪-‬הסטורי‪ ,‬רחב‬
‫ומטושטש במונחי מגמות וזרמים שפעלו בספרות האירופית‪ .‬שני המונחים‪' ,‬רומנטיקה'‬
‫ו'ניאורומנטיקה'‪ ,‬יוחסו לספרות האירופית של סוף המאה בביקורת הספרות באותו זמן‪,‬‬
‫בעיקר מפי מבקרים שניסו לתמוך בזרמים החדשים ולהגן עליהם מהתקפות‪ .‬מונחים אלה היו‬
‫מקובלים במיוחד בגרמניה‪ ,‬שבה היתה לרומנטיקה מסורת מכובדת ויוקרתית‪ .‬ברוסיה הם‬
‫ביטאו‪ ,‬בשלב הראשון‪ ,‬זלזול גם בערכם וגם בסכנתם של הזרמים החדשים‪ ,‬ובשלב השני ‪-‬‬
‫‪9‬‬
‫הערכה לאופיו הכלל‪-‬אירופי והנוצרי של הסימבוליזם‪ .‬על רקע המסורת הריאליסטית החזקה‬
‫ברוסיה הצטיירו המגמות החדשות‪ ,‬שכפרו בתפקידו החברתי‪-‬מוסרי של היוצר‪ ,‬כמרד רומנטי‪,‬‬
‫כאשר סיסמת ה'אידיאליזם' הפילוסופי‪ ,‬שאותה ניסח אקים וולינסקי‪,‬‬
‫‪10‬‬
‫זוהתה עם‬
‫הפילוסופיות ה'רומנטיות' כביכול של שופנהאואר ושל ניטשה‪ .‬גם בספרות העברית בתקופת‬
‫מעבר המאות מסתמנת אותה הנטיה לייחס 'רומנטיקה' לסופרים כדי לשבח אותם על קירוב‬
‫הספרות העברית אל הספרות האירופית בת‪-‬הזמן בלי לקפח את 'נפש העם'‪ .‬באותם ימים‬
‫היתה המלה 'רומנטיקה' מעין כתב‪-‬הגנה על נאמנותו של הסופר לעמו‪ ,‬על זכותו לכתוב על‬
‫‪9‬‬
‫‪Modest Goffman, Poety Simvolizma, Munchen 1970 [Moskva 1908]; Semion Vengerov,‬‬
‫‪Russkaia Literatura xx veka: 1890-1910, Moskva 1914, T. I; Viktor Zhirmunskii,‬‬
‫‪.Nemetskii Romantizm I Sovremennaia mistika, Peterburg, 1913‬‬
‫‪10‬‬
‫אקים וולינסקי )פסודונים של אקים פלקסר‪ ,(1926-1863 ,‬החל את דרכו ככותב ועורך בעתונות היהודית ברוסית‪ ,‬ובסוף שנות‬
‫השמונים של המאה התשע‪-‬עשרה קיבל את עריכת הירחון סוורני וסטניק‪ ,‬שהיה הבמה העיקרית של הדקאדנטים והסימבוליסטים‬
‫בני הדור הראשון‪ .‬בכתב עת זה פירסם את סדרת המסות‬
‫“‪) ”Bor’ba za idealizm‬המאבק למען האידיאליזם(‪,‬‬
‫שהופיע כספר בשנת ‪.1900‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫נושאים שאין בהם תועלת לאומית גלויה‪ ,‬ואפילו לבטא התנגדות למחויבות הלאומית‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬במחשבת הספרות העברית העכשווית המונח 'רומנטיקה' מציין דווקא את המבע‬
‫האוטוביוגרפי האינדיבידואלי‪ ,‬המשקף את עולם החלום והדמיון‪ ,‬הלא‪-‬מחויב לכלל‪ ,‬וכן את‬
‫השיקוף החי והמוחשי של הטבע והאהבה‪,‬‬
‫‪11‬‬
‫שהרי גם כיום השימוש ב'רומנטיקה' לתיאור‬
‫ספרות התחיה אינו נייטרלי‪ ,‬אלא טעון מימד של שבח או של גנאי‪ ,‬אם כי מסיבות אחרות‪,‬‬
‫המשקפות את יחסו של החוקר לחוויה הרומנטית‪ .‬טשטוש נוסף חל בין המונחים 'רומנטיקה'‬
‫ו'מודרניזם' או 'מודרניות'‪,‬‬
‫‪12‬‬
‫במיוחד במסגרת הגישה הפסיכואנליטית לספרות‪ ,‬והוא יעיל‬
‫לקירוב הקורא בן‪-‬זמננו לספרות הרומנטית‪ ,‬אך מחמיץ הבדלים ואף ניגודים בין אקלימים‬
‫הסטוריים ואסתטיים שונים שההבחנה ביניהם היא חשובה ביותר להבנת שורש המתחים‬
‫המיוחדים לספרות העברית בתקופת 'התחיה והתהייה'‪ .‬שימוש רחב וא‪-‬הסטורי כזה במונח‬
‫'רומנטיקה' מחמיץ הבדלים משמעותיים בין תופעות שונות ומאפשר הסברים קלים ושטחיים‬
‫לתהליכים הסטוריים ותרבותיים שפעולתם עדין מורגשת בהווה‪.‬‬
‫האם הדקאדנס היה‪ ,‬ביסודו של דבר‪ ,‬שיבה מאוחרת של הספרות האירופית אל‬
‫הרומנטיקה? אכן‪ ,‬בצרפת ובגרמניה הדקאדנס היה‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬התנגדות לנטורליזם‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫האפרתי )תש"ל(‪ ,‬שם; מירון )‪ ,(1987‬שם‪.‬‬
‫שביט‪ ,‬שם‪ .‬מירון )‪ ,(1987‬שם‪ .‬ייחוס תכונות רומנטיות ‪ ,‬לטוב ולרע‪ ,‬לספרות המאה העשרים בכללה‪ ,‬רווח גם בביקורת ובמחקר‬
‫הלועזי‪ .‬ראה‪Harold Bloom, “The Internalization of the Quest-Romance” in his (ed.), :‬‬
‫" ‪Romanticism and Consciousness , New York 1970, pp. 3-24; Jeoffrey Hartman,‬‬
‫‪Roamnticism and Anti-Self-Consciousness", ibid.,pp. 46-57; Northrop Frye, "The Road‬‬
‫‪ .to Express", ibid., pp. 119-132‬מחקרים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬קושרים את‬
‫הרומנטיקה למודרניזם על בסיס הרציפות של האירציונליזם הרומנטי ושל התעוררות הלאומיות‪ ,‬ורואים בהם תסמונות מוקדמות של‬
‫הפאשיזם והנאציזם )) ‪ .Jacques Barzun, Romanticism and the Modern Ego, Boston, 1944‬יש אף הרואים‬
‫במהפכנות ובאינדיבידואליזם הרומנטיים את מקור ההתדרדרות המוסרית של התרבות המערבית במאה העשרים )‪Irving‬‬
‫‪Babbitt, The New Laokoon, Boston and New York, 1910; Cyril E. D. Joad, Decadence: A‬‬
‫‪(Philosophical Inquiry, New York, 1949‬‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫ותביעה לבטא את העולם הפנימי האירציונלי של הפרט‪ .‬ברוסיה 'דקאדנס' היה בעיקרו‬
‫התנגדות לספרות המשרתת מטרות חברתיות חיוביות‪ ,‬ותביעה לשיחרור מצווים מוסריים‬
‫ומתביעות החברה‪ .‬במובנים האלה הדקאדנס חיבר מחדש את הספרות האירופית לרומנטיקה‬
‫של תחילת המאה התשע‪-‬עשרה‪ .‬ואולם שורה של הבדלים הראויים לתשומת‪-‬לב ניצבת בין‬
‫הרומנטיזם לדקאדנס‪ :‬ראשית‪ ,‬בעקבות הנטורליזם עסקה ספרות הדקאדנס בחומרי‪-‬מציאות‬
‫מכוערים‪ ,‬דוחים ונתעבים‪ ,‬זאת לעומת הנטייה הרומנטית לתאר תמונת מציאות יפה; שנית‪,‬‬
‫ספרות הדקאדנס ביטאה הלכי רוח פסימיים קיצוניים‪ ,‬של שיממון ומרה שחורה‪ ,‬שאינם זהים‬
‫למלנכוליה ול'צער העולם' הרומנטיים; שלישית‪ ,‬קיפאון רגשי ותחושת מוות בחיים מאפיינית‬
‫את החווייה הדקאדנטית‪ ,‬לעומת הרגשיות החזקה‪ ,‬המהפכנית‪ ,‬המאפיינת את החווייה‬
‫הרומנטית; רביעית‪ ,‬ספרות הדקאדנס מתארת מציאות מונוטונית‪ ,‬שאינה ניתנת לשינוי‪ ,‬לעומת‬
‫הדינאמיות השוררת בעולמה של היצירה הרומנטית‪ .‬היא גם כופרת ברעיון הרומנטי בדבר‬
‫השיבה אל חיק העבר ההסטורי כדרך לתחיה לאומית; חמישית‪ ,‬הדקאדנס גילה בטבע פנים‬
‫של יופי זדוני וטורפני ותיאר אותו כמלכודת מוות משמימה‪ .‬בספרות הרומנטית הטבע הוא‬
‫טהור‪ ,‬קדוש ומחיה; שישית‪ ,‬ספרות הדקאדנס גילתה פסיכולוגיה אנושית שראתה את המניע‬
‫העיקרי של ההתנהגות האנושית באינסטינקטים ובדחפים יצריים לא‪-‬מודעים‪ ,‬ולא ברגש‬
‫הטבעי‪ .‬בספרות הרומנטית האהבה מצטיירת כשאיפה לאחדות רגשית‪ ,‬רוחנית וגופנית גם‬
‫יחד‪ ,‬בעלת עוצמה גדולה מהחיים‪ ,‬ואילו ספרות הדקאדנס מתארת את האכזריות הטורפנית‬
‫החבויה מאחורי קסם המשיכה המינית; שביעית‪ ,‬הספרות הרומנטית תיארה את המרד של‬
‫הפרט בחברה‪ ,‬אבל ספרות הדקאדנס תיארה את ההתנתקות המוחלטת של הפרט מהחברה‬
‫ומהזולת‪ .‬הדקאדנס אימץ את ההנחות האפיסטמולוגיות של קאנט ושל שופנהאואר בנוגע‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫לסובייקטיביות של ההכרה האנושית‪ ,‬ומכאן הגיע לכפירה ביכולת של האדם ליצור מגע‬
‫של ממש עם זולתו‪ .‬הספרות הרוסית שמה דגש מיוחד על דמות הדקאדנט ה'תלוש'‪ ,‬שאיבד את‬
‫היכולת להזדהות רגשית ולהשתתף בסבל בני משפחתו ועמו‪ ,‬והפך לאזרח העולם המערבי‪,‬‬
‫לקוסמופוליט חסר‪-‬שורשים; ושמינית‪ ,‬הדקאדנס ביטל את ערכם של הרגש הטבעי ושל הצורה‬
‫הטבעית‪ ,‬שהיו ערך עליון ברומנטיקה‪ ,‬וטיפח ליטוש סגנוני וצורני‪ ,‬צורות לשון אזוטריות‪,‬‬
‫סמנטיקה רב‪-‬משמעית‪ ,‬עומס מטפורי‪ ,‬שימוש בסינאסתזות‪ ,‬ודגש רב על המוסיקליות של‬
‫הלשון כאמצעי ליצירת אווירה ריגושית מעורפלת‪ .‬בקצרה‪ :‬הדקאדנס מבטא גם כפירה בחלק‬
‫מהנחות‪-‬יסוד של הרומנטיקה ועל אכזבה עמוקה מכמה חוויות‪-‬יסוד רומנטיות‪ .‬לכן אין‬
‫להתפלא שהוא חדר אל הספרות העברית בתקופה שבה ערכים רומנטיים‪ ,‬ובתוכם ערכה של‬
‫החוויה הלאומית‪ ,‬היו נתונים במשבר עמוק‪ ,‬וזקוקים היו למאבק רוחני אדיר כדי להתחיות‪.‬‬
‫‪.2‬‬
‫מתי החלו להופיע סימני דקאדנס בספרות העברית? בספרות הרוסית נהוג לסמן את‬
‫תאריך הפתיחה של העידן המודרני בשנת ‪ ,1892‬עם הופעת המסה המקיפה של דימיטרי‬
‫מרז'קובסקי‪ ,‬על סיבות הירידה של הספרות הרוסית ועל הזרמים החדשים ‪ ,‬או בשנת ‪,1894‬‬
‫עם הופעת שלושת קבצי סימבוליסטים רוסים בעריכתו של ולרי בריוסוב‪ .‬את פתיחת‬
‫המודרנה בספרות העברית אפשר לתלות בתאריך ‪ ,1894‬שנת ההופעה של העוגב‪ ,‬קובץ שיריו‬
‫של יצחק לייבוש פרץ‪ .‬נחום סלושץ בספרו בצרפתית על תולדות הספרות העברית לא היסס‬
‫להגדיר את סגנונם כ'סימבוליסטי על גבול הדקאדנטיזם'‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫לדבריו‪ ,‬בשירים אלה פרץ הוא‬
‫'סנסיביליסט'‪ ,‬שכן הוא מבטא רגישויות חדשות‪ ,‬משתמש בסינסתזות כדי להביע ארוטיקה‬
‫‪13‬‬
‫‪.Nahum Slousch, La poesie lyrique hebraique contemporaine 1882-1910, Paris 1911, pp. 150‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫מופקרת‪ ,‬וכותב קינות של עצבות נצחית בנוסח שירת סוף המאה‬
‫‪14‬‬
‫מה עורר את הרושם‬
‫הזה? הנה שיר אחד לדוגמה‪:‬‬
‫**‬
‫*‬
‫;א‬
‫@ תֺהו‪,‬‬
‫קור‬
‫ים הוא ה‬
‫>‬
‫ומלֺ‬
‫אה מ ;תב;ל ‪E‬‬
‫או ‪F‬האד‪F‬ם לו בור;א‬
‫;א @ל ים ‪E‬ב >צ ‪E‬ל מו‪ ,‬כ‪F‬מֺהו?‬
‫שם >עי@ן צו @פי‪F‬ה‬
‫‪J‬שנ‪F‬ה ‪F‬‬
‫‪L‬הי ‪E‬‬
‫כותב‪J‬ת‬
‫>ס ‪J‬פר ‪J‬‬
‫ו‪E‬י>ד ב ;‬
‫בון"‬
‫ו"‬
‫‪J‬ט‬
‫ש ‪L‬ער;י >ה ‪F‬מו‪J‬ת?‬
‫>הנור‪F‬א ע>ל >‬
‫>חנו ע>ל >מי@ם‪,‬‬
‫כות @בים ‪L‬אנ ‪E‬‬
‫או ‪E‬‬
‫‪E‬תים ב>חול ‪J‬את >הקֺרות‬
‫ו‪E‬חור @‬
‫‪E‬מ ‪L‬אכ‪F‬ל‬
‫‪F‬סס ל >‬
‫ו ‪E‬לע‪F‬ש ו ‪F‬‬
‫@הי‪J‬ה כ‪F‬ל ;ס ‪J‬פר >הדֺרות?‬
‫י‪E‬‬
‫>הזו ‪E‬רע@ים ‪S‬כל‪F‬נו ‪J‬אל קוצ@ים‬
‫‪14‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.151‬‬
‫‪9‬‬
‫ל‬
‫‪J‬‬
‫@‬
‫‪10‬‬
‫@מע‪F‬ה נ‪> E‬רו‪J‬ה א ‪E‬ך ‪E‬ס ‪F‬לע@ים? ‪...‬‬
‫ו ‪E‬בד ‪E‬‬
‫‪...........‬‬
‫‪F‬תי‬
‫אהב @‬
‫‪F‬הה! נ@ ‪E‬כב‪J‬ה נ;ר ‪L‬‬
‫ומוחי ‪> -‬מ ‪L‬אכ‪F‬ל תו ‪F‬לע@ים!‬
‫@‬
‫‪15‬‬
‫שירי העוגב עוררו גל של התנגדויות‪ ,‬גם מצדו של ליליינבלום הפוזיטיביסט‪ ,‬וגם ‪-‬‬
‫באופן שקשה להסבירו אלא על רקע המתיחות האישית ‪ -‬מצדו של פרישמן‪ ,‬שהאשים את פרץ‬
‫בחקיינות שירת היינה‪ .‬יש לזכור‪ ,‬שברוסיה בשנות התשעים היה היינה מזוהה עם המודרנה‬
‫הדקאדנטית‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫קלוזנר זיהה נכון את הדמיון בין התקפתו של פרישמן על קובץ זו לרוח‬
‫הביקורת של מאקס נורדוי על ספרות הדקאדנס‬
‫‪17‬‬
‫הוא מצדו מצא בהעוגב את סימני‬
‫'הדיקאנקנטים והסימבוליסטים הצרפתים‪ ,‬אותם המשוררים החדשים שהחלו להחליט כי צלצול‬
‫המלים כשהוא לעצמו דיו לשיר ואין צורך בכל רעיון פנימי'‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫שלוש שנים לאחר מכן ציין‬
‫רבניצקי‪' :‬היו ימים אשר נראו בסופרנו זה סימני נטיה לדרך המספרים הדיקדנטים‪ ,‬אבל המאור‬
‫שבכשרונו השיבהו לדרכו הטבעי‪ ,‬וציוריו בשנים האחרונות הם באמת היותר טובים‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫יצחק לייבוש פרץ‪ ,‬העוגב‪ ,‬ורשה תרנ"ד‪ ,‬עמ' ‪.26‬‬
‫ראה מאמרי‪' ,‬ההתקבלות של היינה בספרות העברית בשנות התשעים בהקשרה הרוסי'‪ ,‬דפים למחקר בספרות ‪) 8‬תשנ"ב(‪ ,‬עמ'‬
‫‪.332-319‬‬
‫‪17‬‬
‫שלמה הראל‪' ,‬עיון מחודש בשירי "העוגב" של י"ל פרץ"‪ ,‬בתוך‪ :‬מחקרים בספרות העברית בעריכת ראובן צור ועוזי שביט‪ ,‬תל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪.119‬‬
‫‪18‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬שירי אהבה'‪ ,‬האשכול א )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.69‬‬
‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫ומשובחים‪'.‬‬
‫‪19‬‬
‫חוקרי ספרות יידיש מציינים אף‬
‫יצירתו המוקדמת‪.‬‬
‫הם את השפעת הדקאדנס והסימבוליזם על‬
‫‪20‬‬
‫באותה שנה עצמה‪ ,1894 ,‬כתב ופירסם פרץ את המניפסטים הראשונים של‬
‫המודרנה בספרות העברית בקובץ החץ‪ .‬פרץ‪ ,‬כמו בריוסוב )שכזכור‪ ,‬פירסם באותה שנה את‬
‫הקבצים הראשונים של סימבוליסטים רוסים(‪ ,‬כתב לא רק פתח‪-‬דבר מניפסטי לחוברת‬
‫הצנומה‪ ,‬אלא גם חתם בראשי תבות ובשמות‪-‬עט אחדים על טקסטים מסוגים שונים‪ ,‬שהוא‬
‫עצמו חיבר‪ .‬בדבר המערכת‪ ,‬שכותרתו 'הולדת משה נותן התורה'‪ ,‬מציע פרץ לקורא דרך‬
‫ספרותית חדשה כאילו היתה גאולה של העם והעולם‪ .‬ברוח זו מוצגת במאמר הראשון‪,‬‬
‫'מכתבים על אודות הספרות' )בחתימת‪ :‬הפרצי(‪ ,‬המלחמה בין הדור הישן והחדש בספרות‬
‫העברית‪ .‬בסעיף 'הזקנים והצעירים בספרות העברית' מלעיג פרץ על ההתלהבות של הסופרים‬
‫העבריים מריאליזם ולאומיות רומנטית‪ ,‬בזמן שבאירופה כבר שולטים הדקאדנס והסימבוליזם‪.‬‬
‫כמו מרז'קובסקי הוא מתקיף את ההתייחסות הפוזיטיביסטית לספרות כאל מכשיר חברתי‬
‫ופוליטי ואת האלטרואיזם הרגשני הדמעוני הנאיבי של ספרות נארודניקית‪:‬‬
‫בעולם הספרות הכללית כבר שקעה שמשו של הרעאליזם‪ ,‬כבר זרח ובא גם שמש‬
‫המאטעריאליזם אחריו והדעקאדאנטים הרימו נס! )‪ (...‬ואצלנו‪ ,‬הרחוקים משדה המערכה‪,‬‬
‫ה"רעאליזם" הוא סיסמא חדשה‪ ,‬המלהיבה את הלבבות )‪ (...‬הוסיפו עוד נטפי מור של אהבת‬
‫‪21‬‬
‫ציון ורסיסי טל של הלאומיות‪ ,‬ושתו‪ ,‬והגידו לי‪ ,‬מה אתם שותים?‬
‫‪19‬‬
‫יהושע חנא רבניצקי ]לא חתום[‪' ,‬ידיעות ספרותיות'‪ ,‬השילוח ז )‪ ,(1901‬עמ' ‪ .573‬תודתי נתונה לפרופ' שמואל ורסס על ההפניה‬
‫למאמר זה זה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫מ' פינס‪ ,‬געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטורביז ‪ ,1890‬ורשה ‪) 1911‬שני כרכים(‪ ,‬כרך * עמ' ‪ ;177‬אוראן גוראלניק‪ ,‬טיפע‬
‫וולצעלן‪ ,‬מוסקבה ‪ ,1983‬עמ' ‪.52‬‬
‫‪21‬‬
‫יצחק לייבוש פרץ )עורך( החץ‪ :‬ילקוט ספרותי‪ ,‬ורשה‪ ,‬תרנ"ד‪ ,‬עמ' ‪.15‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫בסעיף השלישי של אותו מאמר‪,‬‬
‫'מחלות הנפש בסופרים'‪ ,‬פרץ מסביר את‬
‫'הפסיכולוגיה החדשה'‪:‬‬
‫אין רצון בתור רוח מיוחד עומד בפני עצמו‪ ,‬כי אם תשוקות וחפצים; אין תכונה אחת‬
‫שלמה‪ ,‬כי אם תערובת תכונות שונות; אין שכל כולל‪ ,‬כי אם השגות והרגשות‪ .‬ובזמן שבהאדם‬
‫הבריא כל המראות הרוחניות מתאחדות להיות לרוח אחד‪ ,‬יש כי יחלה האדם ותתפרדנה בו‬
‫נשמות רבות ותכונות שונות חליפות זו אחר זו‪ .‬הסיחאלאגיע החדשה לא תשתומם עוד‬
‫בראותה את החיה הרעה‪ ,‬אשר תתעורר לפעמים ולפתע פתאום בלב האדם )‪ (...‬יודעת היא את‬
‫ה"דיבוק" ]מחלת רוח[‪ ,‬כי לא בריאה חדשה הוא‪ ,‬וחותרת היא אך להכיר את הסיבות‪,‬‬
‫המעוררות את הכוחות‪ ,‬שהיו נרדמים במשך אלפי שנים או דורות )‪ (...‬ואמנם בנוגע‬
‫לההשקפות הכלליות אך מעט מזעיר הם הבריאים בבני האדם!‬
‫‪22‬‬
‫פרץ מסביר עוד שאצל האדם הבריא פועלים חלקי הגוף והרוח למען הכלל‪ ,‬ואילו 'חולה‬
‫הוא איפוא המוח‪ ,‬אשר לא יוכל לבוא לידי השלמות‪ ,‬ואשר על כן דעותיו והשקפותיו הפרטיות‬
‫חיות הנה כל אחת בפני עצמה או אגודות אגודות‪ ,‬מבלי היכולת להתבולל בהשקפה כוללת;‬
‫ובזמן שלמוח הבריא נקודת‪-‬הראות אחת‪ ,‬למוח החולה נקודות רבות כאלה'‪ ,‬ולכן הוא רואה‬
‫'מרחבי‪-‬יה מכוסים בערפל' )הדגשות במקור(‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫אלה הם רעיונות אופייניים למחשבת‬
‫הפסיכולוגיה של הדקאדנס‪ ,‬הם נוסחו באופן דומה על ידי פול בורז'ה‪ ,‬וניטשה בעקבותיו‪.‬‬
‫שניהם כתבו שהדקאדנס‪ ,‬גם בחברה וגם ביצירה האמנותית‪ ,‬מתבטא בפרגמנציה‪ ,‬בהתפוררות‬
‫‪22‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.19‬‬
‫‪23‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.20‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫והמאוחד‬
‫השלם‬
‫לחלקים‬
‫פרטיים‬
‫בלתי‪-‬‬
‫מקושרים זה לזה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫לעומת זאת ברשימה‬
‫'יוצרי תוהו' )בחתימת אמיתי( מתקיף פרץ בחריפות את מחשבת ההסטוריה הדקאדנטית‪ ,‬לפי‬
‫ההתפתחות ההסטורית היא דטרמיניסטית‪ ,‬ותכונות העמים נובעות מנתונים גנטיים‪ .‬פרץ‬
‫מתווכח באריכות עם השקפה זו‪ ,‬מייחס אותה לזולא ולאיבסן בספרות ולדארוין במדע‪ ,‬וקובע‬
‫שהיא 'תעתועי פילוסופיה נבערה של דור מפונק המתנוונה והולך'‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫קל לראות שהדקאדנטיות של פרץ בהחץ אינה עקבית ומלאה‪ ,‬בעיקר כשהעניינים נוגעים‬
‫ללאומיות‪ ,‬ושהוא אינו מבחין בין דקאדנס לסימבוליזם‪ ,‬ועם זאת הוא ספוג במושגי המחשבה‬
‫הדקאדנטית‪ .‬הזרמים החדשים מעניינים אותו בעיקר מצד הפסיכולוגיה החדשה‪ ,‬הארוטיקה‬
‫החדשה והסגנון החדש‪ ,‬ואילו הניתוק מהשייכות החברתית‪-‬לאומית‪ ,‬כמו גם הכפירה‬
‫באפשרות השינוי והייאוש הנלווה לו‪ ,‬אינם מקובלים עליו‪ .‬זהו תואי טיפוסי לחדירת הדקאדנס‬
‫לספרות העברית‪ .‬הארכנו את הדיבור על העוגב ועל החץ של פרץ‪ ,‬גם משום שאת הופעתם ב‬
‫‪ - 1894‬אפשר לראות כמועד פתיחה של קבלת השפעות דקאדנטיות בספרות העברית‪ ,‬וגם‬
‫משום השפעתו הגדולה של פרץ על סופרים עבריים )ברדיצ'בסקי הצעיר( וסופרי יידיש‬
‫)נומברג ואחרים( בסוף המאה‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫שנת ‪ , 1881‬המציינת את הגל הראשון של הפרעות ביהודי רוסיה‪ ,‬הוא תאריך מקובל‬
‫למעבר מספרות ההשכלה לספרות התחיה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫‪27‬‬
‫הבחירה בו מבליעה את ההנחה‪ ,‬שהמהפך‬
‫‪Paul Bourget, ‘Theorie de la Decadence: essais de psychologie contemporaine; notes‬‬
‫‪ .et portraits: Charles Baudelaire’, La Nouvelle Revue xiii (15 November 1881), p. 413‬פרידריך‬
‫ניטשה‪' ,‬פרשת וגנר'‪ ,‬בתוך‪ :‬שקיעת האלילים )בתרגום ישראל אלדר(‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,‬תשל"ט‪ ,‬עמ' ‪.27‬‬
‫‪25‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.61‬‬
‫‪26‬‬
‫‪.Ruth Wisse, I. L. Peretz and the Making of the Jewish Culture, Seattle 1991, pp. 37-40‬‬
‫‪27‬‬
‫כותרת ספרו בן ארבעת הכרכים של גרשון שקד‪ ,‬הסיפורת העברית ‪ 1980-1880‬מדברת בעד עצמה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫בספרות העברית היה תוצאה מיידית של‬
‫האכזבה שהנחילה האנטישמיות האלימה‬
‫למאמינים באקולטורציה יהודית ברוסיה‪ ,‬ושהוא התחולל בד בבד עם התעוררות התודעה‬
‫הלאומית היהודית‪ .‬אכן‪ ,‬גל הפוגרומים הראשון הוליד בתחילת שנות השמונים את תנועת‬
‫'חיבת ציון' ואת שירתה הרגשנית והנאיבית‪ ,‬שחלקים ניכרים ממנה נושאים תכונות רומנטיות‬
‫מובהקות‪ .‬שנות השמונים הולידו גם מחשבה ציונית‪ ,‬פוזיטיביסטית בניסוחיה‪ ,‬אך רומנטית‬
‫בתפיסתה הבסיסית‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫לפוגרומים היו תוצאות הסטוריות ברורות בתולדות יהדות מזרח‪-‬‬
‫אירופה‪ ,‬אבל הם לא חוללו מיידית מהפך אמנותי בספרות העברית בשנות השמונים‬
‫המוקדמות‪ .‬זה התחולל רק עשר חמש‪-‬עשרה שנים מאוחר יותר‪ ,‬ומסיבות אחרות‪ .‬מה שהצעיד‬
‫את הספרות העברית אל המודרנה ופתח עידן של הישגים אמנותיים חסרי תקדים החל‬
‫להסתמן רק באמצע שנות התשעים ונעשה לעובדה ספרותית ברורה בשנים האחרונות של‬
‫המאה התשע‪-‬עשרה‪ ,‬בשירת ביאליק וטשרניחובסקי ובסיפורת של פרץ‪ ,‬ברדיצ'בסקי‬
‫ופיארברג‪.‬‬
‫המהפך התחולל בעת ובעונה אחת עם התגבשותו של 'תור הכסף' בספרות הרוסית‪.‬‬
‫מה שכונה בשם 'ספרות התחיה העברית' החל‪ ,‬כאמור‪ ,‬באמצע שנות התשעים של המאה‬
‫התשע‪-‬עשרה והסתיים בסביבת ‪ ,1920‬כשמרכז הפעילות הספרותית עבר מאירופה לארץ‪-‬‬
‫ישראל‪ .‬בעשור הראשון של המאה העשרים כבר היתה הפוזה הדקאדנטית אופנתית בקרב‬
‫יהודים משכילים‪ ,‬כפי שאפשר ללמוד מרשימתו של ברנר 'נכא רוח'‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫תקופה זו כוללת גם‬
‫על היחס בין ציונות‪ ,‬רומנטיקה וספרות עברית חדשה ראה מאמרי ‘‪De-Romanticized Zionism in Modern‬‬
‫‪.Hebrew Literature’, Modern Judaism 16 (1996), pp. 67-79‬‬
‫‪29‬‬
‫רשימתו של יוסף חיים ברנר 'נכא רוח' התפרסמה לראשונה בהמעורר ‪ .(1906) 2‬ראה כתבים תל‪-‬אביב תשל"ח )‪ 4‬כרכים(‪ ,‬א‪,‬‬
‫עמ' ‪ .701-699‬דוגמה מעניינת היא ספרו של ישראל זן‪ ,‬חיים רצוצים )קטע מאומונו ]כך![ של אחד הצעירים )ורשה‪ .(1913 ,‬הוא‬
‫כתוב בצורת יומן של צעיר יהודי תלוש אופייני‪ ,‬המרבה לדווח על רשמי הקריאה שלו‪ .‬זן כותב‪' :‬אותי מעניינת ביחוד נשמתו של‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫פיארברג‪ ,‬ברנר‪ ,‬נומברג‪ ,‬גנסין‪ ,‬שופמן‪,‬‬
‫יצירות שנכתבו באירופה על ידי ברשדסקי‪,‬‬
‫בארון‪ ,‬שמעונוביץ' ויעקב שטיינברג‪ .‬מה היה טיבו של המגע בין ספרות התחיה העברית‬
‫לדקאדנס‪ ,‬שהגיע לרוסיה מהמערב? האם הוא הסתכם בדחיית הספרות האירופית בת‪-‬הזמן‬
‫על ידי הסופרים העבריים שנצמדו לזרמים מיושנים של המאה התשע‪-‬עשרה? או שמא ייסודה‬
‫של ספרות התחיה העברית קשור ואחוז באותן רוחות של מודרנה קוסמת ומחרידה?‬
‫‪.3‬‬
‫רשימות‪ ,‬ראיונות ומאמרים מדעיים בעתונים וכתבי עת בעשור האחרון של המאה‬
‫התשע‪-‬עשרה מעידים שמחשבת הדקאדנס האירופי )יותר מאשר הספרות הדקאדנטית עצמה(‬
‫היתה מוכרת למשכיל העברי‪ ,‬ושהיא עיצבה לא רק מושגים וערכים אלא אף הלכי רוח‪ .‬הסימן‬
‫הראשון הוא אופנת הפסימיזם‪ .‬מאמר בשם 'היאוש בישראל בימים האחרונים' מלמד‪,‬‬
‫שהפסימיזם נעשה לאופנה בקרב בני הנוער היהודי המשכיל כבר בשנים הראשונות של שנות‬
‫‪30‬‬
‫התשעים‪ .‬פסימיזם ושיממון הם 'שני מלאכי החבלה' שהספרות העברית מנסה להילחם בהם‪.‬‬
‫הכותב מייחס את מקור התופעה לספרות האירופית בת‪-‬הזמן‪ ,‬ובמיוחד להשפעת שופנהאואר‪,‬‬
‫שאת 'תורת היאוש' שלו הוא מסביר שם באריכות ניכרת‪' .‬יאוש ואבדון מוסרי' מוצגים באמצע‬
‫‪31‬‬
‫העשור כהלך‪-‬רוח שאפילו מי שאינו פסימיסט מטבעו נסחף בהם‪ ,‬והאדם בן‪-‬התקופה מתואר‬
‫כמי שהוכה 'בשיממון ובתימהון‪ ,‬בשיכרון ובעיוורון )‪ (...‬ייאוש נורא תקפהו וגם שביב תקווה‬
‫היחיד‪ ,‬נפשה של האישיות המודרנית )‪ (...‬לחדור אל עמקי‪-‬נפשה של האישיות החדשה הזו )‪ (...‬עלתה רק לשני‪-‬שלושה מגאוני דורנו‬
‫ אואיילד ]אוסקר ויילד[‪ ,‬אנדרייב ופשבישבקי ‪ -‬אותם הסופרים הגדולים שדוקא המרכסיסטים מתנפלים עליהם ומראים את‬‫הדיגנרציות‪ ,‬בדיקדנטיות היתרה וההזיה הקיצונית‪ ,‬כביכול‪ ,‬שביצירותיהם‪) '.‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(12‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫ירחמיאל שקפניוק‪' ,‬היאוש בישראל בימים האחרונים'‪ ,‬אוצר הספרות ד )תרנ"ב(‪ ,‬עמ' ‪.41‬‬
‫יהודה לייב ווינץ‪' ,‬דוגמאות מעלמא דקשוט או השכלת המאה התשע עשרה ותקוות ישראל באשכנז'‪ ,‬המליץ לו‪ ,‬גליון ‪ 7) 57‬במרץ‬
‫‪ ,(1896‬עמ' ‪.1‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫נדעך ממנו'‪ ,‬כל זאת בהשפעת 'שני מלאכי‬
‫החבלה של הפילוסופיה המודרנית'‪ ,‬הלא הם‬
‫'המטריאליזם ותולדתו הפסימיזם'‪ .‬את המונח 'פסימיזם' מסביר הכותב בהערה מכוכבת‪:‬‬
‫'כוונתי על השיטה הידועה של שאפנהויער והארטמאן'‪,‬‬
‫‪32‬‬
‫ולחיזוק דבריו הוא מתבסס גם על‬
‫‪33‬‬
‫ספרו של קארו )בצרפתית( 'הפסימיזם של המאה התשע‪-‬עשרה'‪ .‬בסתיו ‪ 1895‬מעיר לוינסקי‬
‫‪34‬‬
‫בהיתול‪ ,‬שהאופטימיזם בימינו לגבורה ולצדקה ייחשב‪ .‬האופנתיות של המרה השחורה ניכרת‬
‫בכותרות של הפיליטון 'מה אכתוב ‪ -‬פיליטונו של בעל מרה שחורה'‬
‫‪36‬‬
‫שחורה יתירה'‪' .‬יאוש מדעת'‪ ,‬מכנה אחד הכותבים את האופנה הזו‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ושל הרשימה 'בלי מרה‬
‫‪37‬‬
‫שופנהאואר והרטמן נזכרים כבר בראשית העשור כבעלי השיטה 'אשר רוח היאוש‬
‫דובר בה וחושך ישופנה'‪,‬‬
‫‪38‬‬
‫הם נזכרים בנשימה אחת‪ ,‬כ'פילוסופים בעלי השלילה שבדורנו'‪,‬‬
‫‪39‬‬
‫ובאמצע שנות התשעים שופנהאואר )יותר מניטשה( הוא כה פופולרי עד כי אפשר לכתוב 'מי‬
‫לא שמע שם שופנהויער )‪] (..‬אשר[ נתן לתלמידיו תורת מוות לחיות בה'‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫הקסם שהילך‬
‫שופנהאואר על אינטלקטואלים יהודים צעירים מרחף על המסה של צייטלין‪' ,‬הטוב והרע עפ"י‬
‫השקפת חכמי ישראל וחכמי העמים' שכולה שיר הלל לפסימיזם בתולדות המחשבה העולמית‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪37‬‬
‫שמואל יעקב רבינוביץ‪' ,‬נצח ישראל'‪ ,‬המליץ לו‪ ,‬גליון ‪ 16) 86‬באפריל ‪ ,(1896‬עמ' ‪.(2‬‬
‫‪.I. E. Caro, Le pessimsme au xix siecle, Paris, 1878‬‬
‫אלחנן לייב לוינסקי‪, ,‬יפיפותו של יפת'‪ ,‬המליץ לה‪ ,‬גליון ‪ 6) 216‬באוקטובר ‪ ,(1895‬עמ' ‪.2‬‬
‫ישראל חיים טאוויאוו‪' ,‬מה אכתוב‪ :‬פיליטונו של בעל מרה שחורה'‪ ,‬המליץ ל‪ ,‬גליון ‪ 20) 87‬באפריל ‪ ,(1890‬עמ' ‪.4-2‬‬
‫אברהם מנחם אוסישקין‪' ,‬בלי מרה שחורה יתירה'‪ ,‬המליץ לא )‪ ,(1891‬גליון ‪ ,148‬עמ' ‪ ;2-1‬גליון ‪ ,149‬עמ' ‪.1‬‬
‫צבי אלאטין‪' ,‬יאוש מדעת'‪ ,‬המליץ לט גליונות ‪ 17-1) 134 ,133 ,128 ,125 ,124 ,121‬ביוני‪.(1890 ,‬‬
‫‪38‬‬
‫שלום עליכם‪' ,‬מאבד עצמו לדעת'‪ ,‬המליץ ל‪ ,‬גליון ‪ 29) 114‬ביוני ‪ ,(1890‬עמ' ‪.3-2‬‬
‫‪39‬‬
‫אבגד האדרעי ]אלתר דרויאנוב[‪' ,‬לעא ]כך[ טאלסטאי ודעותיו'‪ ,‬ממזרח וממערב א )תרנ"ד(‪ ,‬עמ' ‪.35‬‬
‫‪40‬‬
‫ללא חתימה‪' ,‬שביל הקוצים'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 16) 111‬במאי ‪ ,(1897‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫והיהודית‪,‬‬
‫‪41‬‬
‫ועל מאמר ארוך נוסף שלו שנדפס‬
‫שופנהאואר'‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫בהמליץ‬
‫בשם‬
‫'תורת‬
‫חיים‬
‫עפ"י‬
‫צייטלין מתאמץ להוכיח שהפסימיזם עובר כחוט השני בספרות ובמחשבה‬
‫העברית מהמקרא ועד להווה‪ ,‬ורואה בזה דווקא סימן של גדולה ליהדות‪ .‬דבריו היו אולי‬
‫תגובה על דעותיו של ארנסט רנן‪ ,‬שגם הן דווחו בעתונות העברית‪ ,‬אשר ייחס ליהודים נטיה‬
‫שלילית ליאוש‪ ,‬הניכרת‪ ,‬לדעתו‪ ,‬עוד ביהדות העתיקה‪ ,‬ואפילו בסיפורי בראשית‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫באותה עת הביא צייטלין את בשורת הפסימיזם הקדוש של שופנהאואר וניטשה‬
‫לחבורת ידידיו הצעירים בהומל‪ ,‬שעליה נמנו גם ברנר וגנסין‪ .‬בסיפור האוטוביוגרפי 'בטרם' )‬
‫‪ ( 1909‬מתאר גנסין את ארון הספרים בבית אביו של הגיבור‪ ,‬אוריאל‪ ,‬ובו מצוי‪ ,‬בצד ספרים‬
‫רבניים למדניים גם ספרו של שופנהאואר ‪) Parerga und Paralipomene‬תורגם לעברית‬
‫‪44‬‬
‫בשם הגיונות(‪.‬‬
‫גנסין עצמו נהג לשאת דרך קבע את החיבור הפופולרי הזה בכיס הפנימי של‬
‫מקטורנו‪ ,‬ושופנהאואר היה פילוסוף הקרוב ביותר ללבו‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫האם לא היו עובדות הסטוריות וביוגרפיות שיצדיקו את היאוש של היהודי המשכיל‬
‫הצעיר? בודאי שהיו‪ ,‬תמיד יש‪ .‬אבל בני התקופה צדקו גם כשראו בפסימיזם אופנה‪ ,‬ואת‬
‫סיבותיה ‪ -‬בקליטה של הלכי מחשבה אירופיים אופנתיים‪ ,‬ובפופולריזציה של רעיונות‬
‫‪41‬‬
‫הלל צייטלין‪' ,‬הטוב והרע על פי השקפת חכמי ישראל וחכמי העמים'‪ ,‬השילוח ה )תרנ"ט(‪ ,‬עמ' ‪ ;300-295‬ו )תר"ס(‪ ,‬עמ' ‪299-‬‬
‫‪.503-494 ,404-397 ,289‬‬
‫‪42‬‬
‫אלעזר דוד פינקעל‪' ,‬תורת חיים עפ"י שופנהויער'‪ ,‬המליץ מב‪ ,‬גליון ‪ 13) 10‬בינואר ‪ ,(1902‬עמ' ‪ ;4-3‬גל' ‪ 15) 12‬בינואר(‪ ;4-3 ,‬גל'‬
‫‪ 16) 13‬ביונואר(‪ ;4-3 ,‬גל' ‪ 12) 59‬במרץ(‪ ;3 ,‬גל' ‪ 19) 65‬במרץ(‪ ;3 ,‬גל' ‪ 4) 79‬באפריל(‪ ;3 ,‬גל ‪ 7) 81‬באפריל(‪.4-3 ,‬‬
‫‪43‬‬
‫‪44‬‬
‫שמעון ברנפלד‪' ,‬ארנסת ]כך[ רנן ויחסו אל היהודים'‪ ,‬השילוח א )תרנ"ו(‪ ,‬עמ' ‪.30‬‬
‫'ניחא‪ ,‬ששם כתוב‪ :‬פרירגה ופרליפומיני מאת ארטור שופנהויר'‪ ,‬אורי ניסן גנסין‪ ,‬כל כתביו בעריכת דן מירון וישראל זמורה(‪,‬‬
‫תל‪-‬אביב תשמ"ב‪2) ,‬כרכים(‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.261‬‬
‫‪45‬‬
‫דן מירון‪' ,‬הארות וביאורים' לכתבי גנסין‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.625‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫פילוסופיים‬
‫ופסיכולוגיים‬
‫לתרבות הדקאדנס‪.‬‬
‫של‬
‫ואדוארד פון הרטמן‪ ,‬שהיתה אופיינית‬
‫שופנהאואר‬
‫‪46‬‬
‫הסימן השני הוא קליטתההסטוריוסופיה של הדקאדנס‪ ,‬ובתוכה המיתוסים של 'סוף‬
‫מאה'‪ :‬משבר האמונות האופטימיות בקידמה )פרוגרס(‪ ,‬בנצחיות הרוח הלאומית ובאפשרות‬
‫להחיות אותה על ידי פעולה של יחידים נבחרים; תפיסת ההסטוריה של עמים ותרבויות‬
‫כתהליך דטרמיניסטי המוביל מילדות‪ ,‬נעורים וזיקנה אל מוות הכרחי; ומעל לכול ‪ -‬חרדת‬
‫גסיסה ומוות של עמים עתיקי יומין ועתירי תרבות‪ .‬בהקשר היהודי היה הרעיון האחרון מפחיד‬
‫ומרגיז במיוחד‪ ,‬והוא עורר התנגדות מחשבתית‪ ,‬שנאחזה בחוזקה במיתוס ניאו‪-‬רומנטי‪ ,‬לפיו‬
‫דווקא הגסיסה הממושכת של העם היהודי היא סימן של חיוניות על‪-‬טבעית‪' :‬אמת נכון הדבר!‬
‫עולם מלא גוססים אנחנו‪ ,‬אבל )‪ (...‬מי יודע‪ ,‬אולי גסיסה ממושכה כזאת מעין חיי אל‪-‬מות יש‬
‫‪47‬‬
‫בה?'‬
‫הדים למיתוס הזה נשמעים בפואמה של ביאליק 'מתי מדבר' )‪.(1902‬‬
‫ואולם ב ‪ -1892‬אנו קוראים מעל דפי המליץ תיאור מייאש של מצב העם היהודי ברוח‬
‫מחשבת הדקאדנס‪' :‬התו העיקרי שבו תצטיין עתנו הנפלאה אשר קיבלה בפי רשומות העתים‬
‫את הכינוי "קץ המאה" )‪ (...‬ונגד תנועה כזאת לא יועילו דברינו )‪' (...‬הדורות עוברים והגלגל‬
‫חוזר‪ ,‬מה שהיה הוא שיהיה )‪ (...‬ואין לדבר קץ'‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫התרבות האירופית כולה גוססת‪ ,‬והיהדות ‪-‬‬
‫על אחת כמה וכמה‪ ,‬הנחה זו נשמעת מפי רבים לאורך כל שנות התשעים‪ .‬לוינסקי מקונן על‬
‫גסיסת היהדות‪ ,‬שנעשתה מת‪-‬חי‪,‬‬
‫‪49‬‬
‫וטביוב רואה ב'קיפאון' תכונה קבועה של האופי היהודי‪:‬‬
‫‪46‬‬
‫על מקומו של שופנהאואר בתרבות הדקאדנס ראה בספרי הנ"ל )‪ ,(1994‬עמ' ‪.30-22‬‬
‫‪47‬‬
‫יעקה מזא"ה‪' ,‬סאלטיקאוו ומשפטיו על ישראל'‪ ,‬המליץ ל‪ ,‬גליון ‪ 12) 36‬בפברואר ‪ ,(1890‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪48‬‬
‫אברהם שלום פריעדבערג‪' ,‬בינה לעתים'‪ ,‬המליץ לב‪ ,‬גליון ‪ 24) 260‬בנובמבר ‪ ,(1892‬עמ' ‪ ;6‬גליון ‪ 3) 268‬בדצמבר(‪ ,‬עמ' ‪.4‬‬
‫‪49‬‬
‫אלחנן לייב לוינסקי‪' ,‬חיי עולם וחיי שעה'‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫העם היהודי אינו קופא בזמן ייאוש‪ ,‬כשהוא‬
‫מתייאש מהכל‪ ,‬להיפך‪ :‬בזמן רעה היהודים‬
‫מתעוררים‪ ,‬אך מייד כשזוכים לימים טובים נופלת עליהם תרדמת קיפאון של חיי הרגש‬
‫הלאומיים‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫לקראת סוף העשור מקשר קלוזנר את שירי העוגב של פרץ עם המצב ההסטורי‬
‫האירופי והיהודי‪' :‬כמה רעיונות והרהורים יעוררו חרוזים אלה בלב כל איש המרגיש את המצב‬
‫החמרי והרוחני הנורא של אירופה כולה "בסוף המאה"‪ ,‬מה גם בלב איש יהודי אשר "יאוש‬
‫‪51‬‬
‫הרקבון" או "רקבון היאוש" כל‪-‬כך ירבה להשחית ולבלע בעמו '‪.‬‬
‫את השינוי שעבר על מחשבת ההסטוריה האירופית מביא יוסף קלוזנר לקורא העברי‬
‫בשני מאמרים שהופיעו בשנת ‪ ,1897‬האחד בהמליץ והשני בהשילוח‪ .‬בראשון הוא מסביר‬
‫שתורת דרוין במדעי הטבע‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬והפסיכולוגיה של התת‪-‬מודע מבית מדרשם של‬
‫שופנהאואר והרטמן‪ ,‬מצד שני‪ ,‬הובילו את מחשבת ההסטוריה לתפיסה חדשה של 'תורת‬
‫ההסתובבות' )סיבתיות(‪ ,‬הכופרת בחירות הרצון ובהנחה הרומנטיות שהאדם הגדול הוא כוח‬
‫המניע את ההסטוריה‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫במאמר השני הוא מדגיש גם את תפקידו של 'המטריאליזמוס‬
‫ההסטורי' של בוקל בהתהוות ה'פטליזמוס ההסטורי' בן‪-‬הזמן‪ .‬מסקנתו של בוקל היא‪ ,‬לדבריו‪,‬‬
‫'כי אין כל אפשרות לשום איש‪ ,‬אפילו לחכמים גדולים ולמלכים נאורים‪ ,‬לשנות את "רוח הזמן"‬
‫אף במעט'‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫קלוזנר מביא גם את התיאוריה‪ ,‬שהיתה אופיינית למחשבת הדקאדנס‪ ,‬לפיה כל‬
‫עם עובר ארבע תקופות‪ :‬ילדות‪ ,‬בחרות‪ ,‬גברות זקנה‪ ,‬ולבסוף ‪ -‬מוות וכליון בלתי‪-‬נמנעים‪ .‬אך‬
‫הוא אינו מקבל מסקנה זו‪ .‬הוא טוען שלאמונה ולרגש של יחידים ושל עמים יש כוח הסטורי‬
‫‪50‬‬
‫ישראל חיים טאוויאו‪' ,‬דוגמאות מספר המלים'‪ ,‬המליץ לב גליון ‪ 2) 257‬בדצמבר ‪ ,(1892‬עמ' ‪.3-2‬‬
‫‪51‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬שירי אהבה'‪ ,‬האשכול א )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.70‬‬
‫‪52‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬חכמת ישראל ביחסה למדעים הכללים'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 22) 216‬בדצמבר ‪ ,(1897‬עמ' ‪.7‬‬
‫‪53‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬יסודי תנועה חדשה בישראל'‪ ,‬השילוח ב )תרנ"ז(‪ ,‬עמ' ‪.537‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫שאפשר לעוררו מחדש‪ ,‬והספרות היא מניע‬
‫חשוב של הכוח הזה‪ .‬קלוזנר מביא דוגמאות‬
‫לעמים שנכחדו 'בילדותם'‪ ,‬כמו האטרוסקים וההונים‪ ,‬ולעומתם עמים הנמצאים כבר במצב של‬
‫זיקנה ובכל זאת הם חפצי חיים עדין‪' :‬הערבים והסינים‪ ,‬וביחוד העברים ]היהודים[' ‪ .‬הוא טוען‬
‫גם‪ ,‬שעצם ההשקפה הדטרמיניסטית על ההסטוריה פועלת ככוח מזיק על הצעירים‪ ,‬היא עושה‬
‫אותם לשונאי‪-‬חיים ופעולה ולאוהבי בטלה‪ ,‬ונוטעת בקרבם פסימיזם‪ .‬סכנה הזו‪ ,‬אומר קלוזנר‪,‬‬
‫עוררה לאחרונה התנגדות נמרצת 'ולכן אנו מרגישים בשנים האחרונות כעין חזרה‬
‫להרומנטיקה' גם בספרות‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫קלוזנר מציג את הדקאדנס והסימבוליזם בספרות האירופית‬
‫כגילוי חיובי של ההתנגדות הניאורומנטית לדטרמיניזם ושל אמונה מחודשת באינדיבידואליות‪,‬‬
‫וכדוגמה הוא מזכיר את איבסן ואת ניטשה‪ .‬גילוי נוסף של התנגדות זו הוא הרעיון הלאומי‪.‬‬
‫קלוזנר אינו רואה שום סתירה בינו לבין טיפוח האינדיבידואליות‪ .‬להיפך‪ ,‬ברעיון הלאומי הוא‬
‫רואה תביעה לטיפוח הייחוד האינדיבידואלי של כל עם ועם‪ .‬בעיניו הדקאדנטים‬
‫והסימבוליסטים הם בעיקרו של דבר 'יורשי הרומנטיקים'‪,‬‬
‫‪55‬‬
‫ומזה משתמע שגם הם יכולים‬
‫לתרום לספרות התחיה הלאומית העברית‪.‬‬
‫הסימן השלישי הוא השינוי בתפיסת המוסר‪ .‬בשנות התשעים מתפרסמים בהמליץ‬
‫מאמרים ורשימות המתארים את ההיבט המוסרי‪ ,‬המתנוון‪ ,‬של גסיסת הרוח הלאומית;‬
‫מתלוננים על היעדר אלטרואיזם ואחווה בחיים היהודיים בהווה; או כופרים לגמרי בקיומם של‬
‫ערכים אלה ורואים בהם אשליה‪ .‬לוינסקי מצהיר שהוא מוכן לוותר על 'חיי עולם' של היהדות‬
‫תמורת 'חיי שעה' מטריאליים‪,‬‬
‫‪54‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.541‬‬
‫‪55‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.549‬‬
‫‪56‬‬
‫‪56‬‬
‫אך מתריע על כך ש'כל העם כולו כמו נתכווץ ונצטמצם‪ .‬אין‬
‫אלחנן לייב לוינסקי‪ ,‬חיי עולם וחיי שעה'‪ ,‬המליץ ל גליון ‪ 6) 217‬באוקטובר ‪ ,(1890‬עמ' ‪.2-1‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫קידוש השם' אלא קטנוניות‪ ,‬אנוכיות וגסות‪,‬‬
‫בהשפעת 'יפיפותו של יפת'‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫הוא לא רק‬
‫מגנה את העדר רגשות האחווה בקרב בני העם היהודי‪ ,‬אלא גם מביע כפירה באחווה‬
‫ובאלטרואיזם כערכים רצויים או כאידיאלים ברי‪-‬הגשמה! דעות אלה נפוצו בשירה‪ ,‬בספרות‬
‫ובהגות של הדקאדנטים ברוסיה בשנות התשעים ובשנים הראשונות של המאה העשרים‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫תכונותיו הנפשיות של הדקאדנט ‪ -‬שיממון ))‪ ,ennui‬אימפוטנציה‪ ,‬מרה שחורה‪ ,‬קפאון הרגש‬
‫ואדישות ‪ -‬מתוארות על ידי טאוויאוו )טביוב( כתכונות קולקטיביות של העם היהודי בהווה‪.‬‬
‫'תאוותינו הולכות וחלשות וחושינו הולכים ומתקלקלים וה'שיעמום' ]המרכאות רומזות לכך‬
‫‪59‬‬
‫שמדובר במושג מוכר[ )‪ (...‬יכביד אוכפו עלינו )‪ (...‬ובכל עסקינו יטפטף מרה שחורה'‪ .‬ב ‪190‬‬
‫‪ -2‬מופיעה בטור פיליטוני בשם 'ספר המלים החדש' ההגדרה הבאה למלה 'אחווה'‪:‬‬
‫‪60‬‬
‫'אחד‬
‫השמות היקרים שנשארו לפליטה באוצר המלים'‪ ,‬ואילו ההגדרה ל'אדם' שם היא‪' :‬חיה טורפת'‪.‬‬
‫הסימן הרביעי הוא תפיסה חדשה של הנשיות‪ ,‬של היחסים בין הגבר לאשה ושל‬
‫רגש האהבה ‪ .‬צידה הגופני של האהבה הוא גילוי הזוכה להדגשה‪ ,‬והמיניות הנשית מקבלת‬
‫לגיטימציה שלא נודעה מקודם‪ ,‬יחד עם הבלטת טיבה החייתי והפאטלי )לגבר( של האשה‪.‬‬
‫לאורך כל שנות התשעים מביא המליץ בעקביות מידע על שחיתות מינית‪ ,‬בעיקר סביב זנות‬
‫של נשים יהודיות ומסחר של סרסורים בבתולות הנשלחות לחוץ‪-‬לארץ‪ .‬ב ‪ -1900‬מופיעות בו‬
‫מודעות בעברית ובייידיש על בתי מרפא שונים העוסקים בחירורגיה ל'מחלות נשים' )כלומר‪,‬‬
‫בהפלות מלאכותיות(‪ ,‬עם אוכל כשר‪ .‬התיאוריות של שופנהאואר בדבר אופיה הפיסיולוגי‬
‫‪57‬‬
‫אלחנן לייב לוינסקי‪' ,‬אהבה כללית ושנאה פרטית'‪ ,‬המליץ לא‪ ,‬גליון ‪ 3) 175‬באוגוסט ‪ ,(1891‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪58‬‬
‫ראה מאמרי‪' ,‬שירת ביאליק על רקע המתח בין "אחוה" ל"אגואיזם" במחשבה ובספרות הרוסית'‪ ,‬עיונים בתקומת ישראל ‪3‬‬
‫)תשנ"ג(‪ ,‬עמ' ‪.269-224‬‬
‫‪59‬‬
‫‪60‬‬
‫ישראל חיים טאוויאוו‪' ,‬הבטלה‪ ,‬השיעמום ועוד'‪ ,‬המליץ לב‪ ,‬גליון ‪ 9) 7‬בינואר ‪ ,(1892‬עמ' ‪.2‬‬
‫צבי כשדאי‪' ,‬ספר המלים החדש'‪ ,‬המליץ מב‪ ,‬גליון ‪ 5) 242‬בנובמבר ‪ ,(1902‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫והדטרמיניסטי של המשיכה המינית ובדבר הצד‬
‫האשלייתי של האהבה הרומנטית מהדהדות‬
‫במאמרים מדעיים המופיעים בעתונות העברית ובכתבי העת‪ .‬במאמר בשם 'מה הוא המוות'‬
‫מסביר יעקב פרנקל שהאוהבים 'סרים בעיניים עצומות למשמעת יסודות היצירה ))‬
‫‪ Generationelementen‬הנטועים בקרבם‪ ,‬ומבלי הכרה פנימית הם ממלאים את תפקידם'‪,‬‬
‫‪61‬‬
‫כלומר‪ ,‬האהבה אינה רגש חופשי‪ ,‬אלא תוצאה של דחף תורשתי עיוור‪ ,‬שנועד לשרת את צורכי‬
‫התפתחות המינים בטבע‪ .‬האדם הבא בבית אירוסין רק מדמה בנפשו כי הוא עושה זאת מתוך‬
‫בחירה חופשית‪ ,‬והמוות מתחיל עם התדלדלות הזרע בגוף‪ ,‬כלומר‪ ,‬המשיכה המינית של הגבר‬
‫לאשה היא מלכודת מוות של הטבע‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫במאמר ארוך בשם 'עדת הדבורים' מתוארת המלחמה‬
‫בין הדבורים‪-‬מלכות‪ ,‬מתוך רצון להסביר את הטבעיות של הקנאתנות‪ ,‬האלימות והרוע‬
‫המאפיינים את האשה‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫‪ chair‬ל'שאר שבאשה'‪,‬‬
‫בטורו 'דוגמאות מספר המלים' מתרגם טאוויאוו את המלה הצרפתית‬
‫‪64‬‬
‫ובערך 'אהבה' הוא כותב שזוהי מלה השייכת ל'חוקות הרומנתיק'‪,‬‬
‫וקשה לדעת האם הספרות הכניסה אותה אל חיינו‪ ,‬או החיים הכניסוה אל הספרות‪ ,‬מכל מקום‬
‫אין זה רגש טבעי אלא רגש מלאכותי‪' .‬גם זה עניין רע כי מעת שהשכינו את הרומנתיק‬
‫בספרותנו היתה האהבה ל"עסק קבוע" לבחורינו ולבתולותינו )ולפעמים גם לגברים ולנשים('‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫הגדרה פיליטונית שונה לגמרי ל'אהבה' מובאת שנים אחדות לאחר מכן‪' :‬אהבה‪ :‬מחלה נושנה‬
‫‪61‬‬
‫‪62‬‬
‫יעקב פרענקל‪' ,‬מה הוא המוות'‪ ,‬פרדס ב )תרנ"ד(‪ ,‬עמ' *‬
‫השווה‪Arthur Schopenhauer, The World as Will and Idea, (trans by R. B. Haldane and :‬‬
‫‪.L. Kemp), London 1909 [German: 1818], (3 vols.), vol. iii, ch. 28 pp. 105-120, ch 41 pp. 249-308, ch. 44 pp. 336-375‬‬
‫‪63‬‬
‫‪64‬‬
‫‪65‬‬
‫א' גרייס‪' ,‬עדת הדבורים'‪ ,‬המליץ לא‪ ,‬גליונות ‪ 9) 65 ,62 ,49 ,48 ,39 ,27 ,24 ,21 ,9 ,7‬בינואר ‪ 19 -‬במרץ ‪.(1891‬‬
‫ישראל חיים טאוויאוו‪' ,‬דוגמאות מספר המלים'‪ ,‬המליץ לד‪ ,‬גליון ‪ 19) 88‬באפריל ‪ ,(1894‬עמ' ‪.3‬‬
‫ישראל חיים טאוויאוו‪' ,‬דוגמאות מספר המלים ]הערך‪ :‬אהבה['‪ ,‬המליץ לו‪ ,‬גליון ‪ 17) 108‬במאי ‪ ,(1896‬עמ' ‪.3‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫דורנו ה"נאור" שמפני "חשבונותיו הפרטיים"‬
‫שנולדה ביחד עם מין האנושי ותלפפהו עד ימי‬
‫‪66‬‬
‫תלך ותכלה מאליה'‪.‬‬
‫הסימן החמישי הוא קליטת מושגי הפסיכולוגיה הדקאדנטית והשלכתם על המצב‬
‫היהודי‪ .‬מקור חשוב למהלך זה היה ספרו של מקס נורדאו‪) Entartung ,‬התנוונות(‪ ,‬שהופיע‬
‫בגרמנית ב ‪ ,-1892‬תורגם לרוסית ב ‪ -1894‬וזכה למהדורות רבות ולהדים נרחבים‪ .‬הספר‬
‫מבוסס על ההנחה שספרות טובה צריכה להיות ספרות בריאה‪ ,‬כדי לתרום לבריאותם הנפשית‬
‫של הקוראים‪ ,‬בעוד שחלקים ניכרים מהספרות האירופית במחצית השניה של המאה התשע‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬ובעיקר ספרות הדקאדנס והסימבוליזם‪ ,‬נכתבה על‪-‬ידי סופרים בעלי אישיות‬
‫דקאדנטית‪ ,‬שבגלל גורמי תורשה וחיי שחיתות הם סובלים מניוון פתולוגי של מערכת העצבים‬
‫)נורסתניה(‪ ,‬ולמעשה הם חולי‪-‬נפש‪ .‬תפיסתו של נורדאו את הסופר המודרני ואת האדם‬
‫המודרני בכלל כמועד לנורסתניה ולחולי נפשי בכלל מייצגת את החשיבה הפסיכולוגית‬
‫הטרום‪-‬פרוידיסטית שהתפתחה באירופה בסוף המאה‪ .‬באמצע שנות התשעים היא נקלטה גם‬
‫בספרות הרוסית וגם בספרות העברית‪ .‬אחת הדוגמאות לכך היא מאמרו הנזכר של י"ל פרץ‪,‬‬
‫'מחלות הנפש בסופרים'‪ ,‬שהופיע ב ‪ -1894‬בהחץ‪.‬‬
‫בשנות התשעים של המאה התשע‪-‬עשרה עובר מרכז ההתעניינות של מדורי המדע‬
‫בעתונות העברית היומית ממחלות גופניות ומגיפות להפרעות נפשיות ולגילוייהן הסומאטיים‪.‬‬
‫בולטת בהם במיוחד המודעות לקשר בין תופעות של דגנרציה גופנית לבין הפרעות נפשיות‪.‬‬
‫תפיסת החולי הנפשי ודיוקנו של חולה הנפש משתנים‪ :‬שוב אין זה איש הרוח הגאון אלא אדם‬
‫שמערכת העצבים שלו התנוונה בגלל אורח חייו המעוות או בגלל נתונים התורשתיים‪ .‬המונח‬
‫‪66‬‬
‫כשדאי‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫'שגעון'‬
‫והקונוטציות‬
‫הערכיות‬
‫שהיו‬
‫לו‬
‫במחשבת הרומנטיקה מתחלפים במונחים‬
‫הפז'ורטיביים 'מחלות עצבים' 'חולשת עצבים' ו'רפיון עצבים'‪ ,‬המציינים את הנורסתניה‪ ,‬מחלת‬
‫הנפש שהעסיקה ביותר את מחשבת סוף המאה‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫מערכת העצבים נעשית למושג המספק‬
‫הסבר לכל האנומליות ‪ -‬הנפשיות‪ ,‬המוסריות והפיסיות ‪ -‬מנשירת שיער‬
‫)במיוחד אצל תלמידים בגיל העשרה(‪,‬‬
‫‪69‬‬
‫‪68‬‬
‫ועד כאב ראש‬
‫אלכוהוליזם‪ ,‬הסמקה מוגזמת‪ ,‬שגעון‪ ,‬אפילפסיה‪,‬‬
‫טפשות‪ ,‬קהות הדעת‪ ,‬יאוש נורא )דפרסיה(‪ ,‬הפרעות עיכול ונטיה לכל פשע וזדון ‪ -‬כל אלה‬
‫מוצגים כתחלואי עצבים או כתוצאת ההשפעה ההדדית של הגוף והנפש‪ ,‬ולא עוד אלא שיש‬
‫קשר סיבתי בין המחלות הללו‪ ,‬שמקורו במערכת עצבים חלשה‪ .‬מאמר שלם דן בהשפעתה‬
‫המבורכת של השמש על מחלות עצבים‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫במסגרת ההתעניינות בנורסתניה מתוארות תופעות‬
‫של רגישות יתר לגרויים חושיים וגם של קליטה סינאסתטית‪ .‬מאמר מדעי מסביר את הקליטה‬
‫הסינאסתטית במציאות ובספרות‪ ,‬מוצא אותה גם במקרא‪ ,‬רואה בה תופעה שאינה מתנגדת‬
‫‪71‬‬
‫לחוקי הטבע‪ ,‬וחולק על הטענה שזהו סימן של מחלת מוח‪ .‬סיפור של בריינין מתאר צעיר בעל‬
‫‪67‬‬
‫יהודה הרופא‪' ,‬שיחת מדעים'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 19) 65‬במרץ ‪ ,(1897‬עמ' ‪ ;4‬גל' ‪ 24) 69‬במרץ(‪ ,‬עמ' ‪;.5-4‬שלום הלוי עפשטיין‪,‬‬
‫'פעולת הנפש על הגוף'‪ ,‬המליץ לח )‪ 9‬בדצמבר ‪ ,(1897‬עמ' ‪ ;7‬גל' ‪ 11) 274‬בדצמבר(‪ ,‬עמ' ‪ ;4‬ד"ר יעקב אריה גראסבערגער )רופא‬
‫חולים בבראמבערג‪ ,‬פרוסיה(‪' ,‬פרק בתורת רפיון העצבים )נייראסטני(‪ ,‬סיבתו וארוכתו'‪ ,‬המליץ כרך ל גל' ‪ ,(10.7.1900) 153‬עמ' ‪3-‬‬
‫‪ ;2‬גל' ‪ ,(11.7.1900) 154‬עמ' ‪ ;3-2‬גל' ‪ ,(14.7.1900) 157‬עמ' ‪ ;3-2‬גל' ‪ ,(16.11.1900) 252‬עמ' ‪ ;3-2‬גל' ‪ ,(22.11.1900) 257‬עמ'‬
‫‪ ;3-2‬גל' ‪ ,(28.11.1900) 262‬עמ' ‪ ;3-2‬כרך לא גל' ‪ ,(30.1.1901) 25‬עמ' ‪) 3‬מכאן ואילך הכותרת היא‪' :‬אור בעד עור'(; גל' ‪) 28‬‬
‫‪ ,(2.2.1901‬עמ' ‪ ;3‬גל' ‪ ,(11.2.1901 38‬עמ' ‪ .3‬גל' ‪ ,(23.4.1901) 88‬עמ' ‪ ;3‬גל' ‪ ,(27.4.1901) 92‬עמ' ‪ ;3‬גל' ‪ ,(2.5.1901) 96‬עמ'‬
‫‪ ;3‬גל' ‪ ,(9.5.1901) 99‬עמ' ‪ ;3‬ללא חתימה‪' ,‬רפיון העצבים'‪ ,‬המליץ מ גליון ‪ 16) 252‬בנובמבר ‪ ,(1900‬עמ' ‪ ;3‬גל' ‪ 22) 257‬בנובמבר(‪,‬‬
‫עמ' ‪.3‬‬
‫‪68‬‬
‫מ‪ .‬פ‪' ,.‬מפני שערות האדם נושרים?'‪ ,‬המליץ ל‪ ,‬גליון ‪ 26) 91‬באפריל ‪ ,(1890‬עמ' ‪.7-5‬‬
‫‪69‬‬
‫א' גרייס‪' ,‬כאב ראש'‪ ,‬המליץ לד‪ ,‬גליון ‪ 1) 77‬באפריל ‪ ,(1894‬עמ' ‪ ;6-5‬גל' ‪ 8) 88‬באפריל(‪ ,‬עמ' ‪.7-6‬‬
‫‪70‬‬
‫ללא חתימה‪' ,‬שביל הקוצים'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 16) 111‬במאי ‪ ,(1897‬עמ' ‪.2-1‬‬
‫‪71‬‬
‫יעקב פרענקל‪' ,‬תעתועי החושים'‪ ,‬תלפיות ג )תרנ"ה(‪ ,‬עמ' ‪.163-153‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫קליטה סינאסתטית קיצונית )למשל‪ ,‬הוא מריח‬
‫דבר יצא מדעתו‪.‬‬
‫כסף כדרך שמריחים שושנה(‪ ,‬שבסופו של‬
‫‪72‬‬
‫מחלות הנפש הפכו למרכז התעניינות של הציבור היהודי המשכיל בסוף המאה‪ ,‬גם‬
‫משום שבתקופה זו נפוצה הדעה שהן רווחות אצל יהודים יותר מאשר אצל בני עמים אחרים‬
‫באירופה‪ ,‬ושזוהי בעיה לאומית התובעת פתרון‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫מדענים ואנשי רוח יהודים ולא‪-‬יהודים‬
‫)שארקו‪ ,‬קראפט‪-‬אבינג‪ ,‬לומברוזו( חיזקו את תפיסת היהודי הגלותי כמועד גנטית לנורוזות‬
‫ופסיכוזות‪,‬‬
‫‪74‬‬
‫עד כי בעשור האחרון של המאה מחלות נפש הפכו לחלק מהזהות היהודית‬
‫ה'דקאדנטית'‪ ,‬מה שמסביר את המקום הנרחב שהעתונות העברית הקדישה לנושא‪ .‬מצבי נפש‬
‫פתולוגיים היו נושא נפוץ בספרות האירופית והרוסית בסוף המאה‪ ,‬והביקורת שם נטתה‬
‫לראות בזה סימן של חולניות באישיותם של הסופרים‪ ,‬או של הנטיות החולניות המאפיינות את‬
‫האדם האירופי המודרני‪ .‬העתונות העברית הבליטה את הדעה שלפיה אלה הן מחלות נפוצות‬
‫במיוחד אצל יהודים והן מאפיינות את האנומליה של המצב היהודי‪.‬‬
‫מדורי המדע ופרסומים מדעיים פופולריים אחרים מקדישים בתקופה זו התעניינות‬
‫מיוחדת למחלות רוח של יהודים‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫המושג המושרש של 'היהדות כמחלה' עובר בשנות‬
‫התשעים תפנית פסיכיאטרית‪ :‬מקובל שיהודים נוטים יותר מבני עמים אחרים לנורסתניה‬
‫‪72‬‬
‫ראובן בריינין‪' ,‬חמישה חושים‪ :‬דמיון זר מאת הררי אליסא'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 30) 74‬במרץ ‪ ,(1897‬עמ' ‪ ;3-2‬גליון ‪ 1) 76‬באפריל‬
‫‪ ;3-2 ,(1897‬גל' ‪ 4) 79‬באפריל ‪.3-2 ,(1897‬‬
‫‪73‬‬
‫תפיסת היהודים כנושאי מחלות מידבקות היתה נפוצה בתרבות האירופית הנוצרית מראשיתה‪ ,‬ובמחצית השניה של המאה התשע‪-‬‬
‫עשרה המיתוס האנטישמי הזה עבר הסבה‪ ,‬והיהדות הפכה גם לנושאת מחלות רוח‪ .‬שמואל אלמוג‪' ,‬היהדות כמחלה‪ :‬סטריאוטיפ‬
‫אנטישמי ודימוי עצמי'‪ ,‬יהדות זמננו ‪) 6‬תש"ן(‪ ,‬עמ' ‪.23-3‬‬
‫‪74‬‬
‫‪Sander Gilman, Difference and Pathology: Stereotypes of Sexuality, Race and Madness,‬‬
‫‪.Ithaca and London, 1985‬‬
‫‪75‬‬
‫יהודה הרופא‪' ,‬הבריאות והאמון'‪ ,‬המליץ לו‪ ,‬גליון ‪ 9) 220‬באוקטובר ‪ ,(1896‬עמ' ‪ ;7-6‬ד"ר יחיאל מרגולין‪' ,‬ע"ד ]על דבר[ מחלת‬
‫העצבים אצל היהודים'‪ ,‬המליץ מב‪ ,‬גליון ‪ 15) 156‬ביולי ‪ ,(1902‬עמ' ‪ ;3-2‬גל' ‪ 19) 160‬ביולי(‪ ;3-2 ,‬גל' ‪ 21) 161‬ביולי(‪.3-2 ,‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫ולמחלות נפש‪ ,‬בגלל תנאי חיים שהפכו כבר‬
‫לתכונות גנטיות‪ ,‬ובמיוחד אופיינית להם‬
‫מרה שחורה‪ ,‬היינו‪ ,‬דפרסיה כרונית‪ .‬כך חודרת המחשבה הפסיכולוגית הטרום‪-‬פרוידיאנית אל‬
‫תוך המחשבה הלאומית ומעצבת מחדש את הבנת המצב היהודי‪.‬‬
‫הסימן הששי הוא תפיסתהלאומיות‪,‬האנטישמיותוהציונות במונחיםפסיכיאטריים‪.‬‬
‫לרעיון הדקאדנס היו השלכות מרחיקות לכת על מושג הלאומיות ועל האופי הגזעני של‬
‫האנטישמיות המודרנית‪ :‬התפיסה הדטרמיניסטית של תהליכים היסטוריים הלכה יד ביד עם‬
‫תפיסה פיזיו‪-‬גנטית של האופי האנושי והלאומי‪ .‬השייכות הלאומית הובנה עתה כתלויה לא‬
‫ברגש אלא בצופן הגנטי ובאינסטינקטים הבלתי‪-‬רצוניים‪ ,‬ועל כן מעמדה ירד לעומת הערך‬
‫הנשגב שיוחס לה במחשבה ההסטורית הרומנטית‪ .‬כללית‪ ,‬גרמה השפעת הדקאדנס‬
‫והסימבוליזם לחיזוק מגמות קוסמופוליטיות‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ותחושת שייכות כפויה לגזע היהודי‪,‬‬
‫מצד שני‪ .‬האנטישמיות גם היא הוצגה כמין מחלה גנטית של עמי אירופה‪ ,‬שלהשכלה אין כל‬
‫סיכוי לרפא אותה‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫את הרעיון הזה ביטא תחילה פינסקר באוטואמנסיפציה )‪ ,(1882‬אבל בשנות‬
‫התשעים הוא קיבל תפוצה בזכות הניסוח של לומברוזו‪ ,‬לפיו האנטישמיות היא מחלה גנטית‬
‫של בני הגזע הארי‪ .‬ב ‪ -1897‬מדווח המליץ על מאמר של לומברוזו בעתון אנגלי‪ ,‬שם הוא טוען‬
‫שהאנטישמיות נובעת מאטאוויזם גנטי; זוהי מחלת נפש הפורצת מדי פעם כמגיפה‪ ,‬ולכן‬
‫ההשכלה לא תעצור כוח להכחידה‪ .‬והכותב מעיר‪' :‬אמנם לידי מסקנא מעציבה כזו באו גם‬
‫רבים מסופרי ישראל )ביחוד הח' הרצל במחברתו הידועה(‪ ,‬אבל לפי ידיעתנו עוד לא הערה‬
‫איש את מקור הרעה בדרך מדעי כזה‪ ,‬כאשר עשה לומברוזו'‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫‪77‬‬
‫'בחוץ לארצנו'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 21) 17‬בינואר ‪ ,(1897‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪26‬‬
‫‪77‬‬
‫לומברוזו‪ ,‬שתפיסתו את‬
‫‪27‬‬
‫כגילוי‬
‫הגאונות‬
‫של‬
‫מחלת‬
‫רוח‬
‫לפופולריות רבה‪ ,‬ייחס‬
‫זכתה‬
‫את הצטיינותם‬
‫הרוחנית של היהודים ל'כוח הגלות'‪ ,‬וניבא שאם יישבו בטח על אדמתם לא יוסיפו להצטיין‬
‫ברוחניות‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫התפיסה הרפואית של המצב היהודי היתה אופיינית במיוחד לנורדאו‪ ,‬שאת‬
‫התנגדותו העזה לחולי הדקאדנטי הביע בספרו רב‪-‬התפומה ) ‪ .Entartung (1892‬נורדאו היה‬
‫דמות נערצה על המשכילים הציוניים במזרח אירופה‪ ,‬והתקפתו על הדקאדנס בספר הנ"ל‬
‫זיכתה אותו בפי אחד ממראייניו בהשוואה ל'אחד מנביאי ישראל'‪ .‬בין מעריציו של נורדאו נמנו‬
‫פרישמן‪ ,‬בריינין וברנר‪ .‬בריינין מצטט מפי נורדאו דברים שאמר בנאום שנשא בברלין‪' :‬בשנת‬
‫‪ 1896‬החילותי להכיר את מחלת עמי )‪ (...‬עתה הנני ציוני‪ ,‬אני יודע גם את המחלה וגם את‬
‫הרפואה'‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫בעקבות נורדאו ואחרים מתגבשת תפיסה חדשה של הציונות‪ ,‬המדהדת גם‬
‫בעתונות בארצישראלית בת‪-‬התקופה‪ :‬היא מוצעת כתרופה ל'מחלה היהודית'‪' :‬לעבוד באת‬
‫ב"ארצות החיים" ]בארץ‪-‬ישראל[ בכרם ישראל' ‪ -‬זוהי התרופה הבדוקה לשיממון‪ ,‬לשיעמום‪,‬‬
‫ולשאר מחלות הדקאדנס היהודי'‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫כך מתחברת מחשבת הדקאדנס עם הציונות של סוף‬
‫המאה‪ :‬תפיסת הציונות כתחיית הרוח הלאומית‪ ,‬שהיתה אופיינית ל'חיבת ציון' ולהשקפותיו‬
‫של אחד‪-‬העם‪ ,‬מקבלת תפנית תראפויטית‪.‬‬
‫הסימן השביעי הוא תביעות לסיגול הספרות העברית לטעם האירופי בן‪-‬הזמן‪,‬‬
‫ופירושן בפועל באותה עת היה להתקרב לאימפרסיוניזם‪ ,‬דקאדנס וסימבוליזם‪ ,‬שהמכנה‬
‫המשותף ביניהם היה התביעה ל'אמנות לשם אמנות'‪ .‬התביעה ליתר אסתטיות בספרות‬
‫העברית לא היתה חדשה‪ .‬ביטא אותה המושרר מרדכי צבי מאנה במסותיו מתחילת שנות‬
‫‪78‬‬
‫'בחוץ לארצנו'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ 12) 274‬בדצמבר ‪ ,(1897‬עמ' ‪.5‬‬
‫‪79‬‬
‫ראובן בריינין‪' ,‬דרשת מקס נורדוי בברלין'‪ ,‬המליץ לח‪ ,‬גליון ‪ 24) 89‬באפריל ‪ ,(1898‬עמ' ‪.1‬‬
‫‪80‬‬
‫בן‪-‬מאיר‪' ,‬השיממון ומזורו'‪ ,‬הצבי ‪) 13‬תרנ"ח(‪ ,‬גל' ‪ , 9‬עמ' מ‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫השמונים‪,‬‬
‫בניסוח‬
‫המעיד‬
‫פואטיקה‬
‫על‬
‫רומנטית‪ .‬אבל ב ‪ -1892‬יש לתביעה לעיצוב‬
‫אמנותי ושכלול צורני ניסוחים אחרים‪ ,‬המעידים על השפעת רוח הזמן‪ .‬ברשימה בשם 'המשורר‬
‫והשירה' כותב יהל"ל )יהודה לייב לוין( שכל מה שנכתב עד כה בעברית על השירה‪ ,‬כולל‬
‫מאמריו של מאנה‪ ,‬הוא 'פטפוט )‪ (...‬מסורת קדומים מימי הרומנתיק'‪ .‬הוא יוצא נגד התפיסה‬
‫הרומנטית של המשורר כנביא‪ ,‬ומנסח פרוגרמה של אמנות שנועד ליצור רשמים על ידי שימוש‬
‫מתוחכם בצורה ובלשון 'התבנית‪ ,‬השפה וידיעת החיים עם כלי‪-‬אומנותו של המשורר לשם‬
‫יצירת רושם' )הדגשה לא במקור(‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫הבנה כזו של השירה ככלי שנועד לא לסמן ולא לצייר‪,‬‬
‫אלא לרמוז ולהעביר לקורא רשמי תחושות‪ ,‬היתה אופיינית למחשבת האמנות של סוף המאה‪.‬‬
‫במאמריו של קלוזנר מסוף שנות התשעים ניכרת המגמה להביא לידיעת הקוראים את‬
‫ההתפתחויות האחרונות בספרות האירופית‪ .‬הוא תובע מהסופרים לסגל את הספרות העברית‬
‫אליהן‪ ,‬ולא להשאיר אותה במצב של 'קיפאון'‪ .‬לטענתו תגובה למתרחש בסביבה היא סימן של‬
‫חיים‪ ,‬חוסר תגובה ‪ -‬סימן של מוות‪' :‬על עצם חי משפיע לטובה או לרעה כל הסובב אותו וכל‬
‫הנמצא מחוצה לו‪ .‬רק ספרות מתה יכולה להישאר חופשית מהשפעתם של הזרמים החדשים‬
‫)‪ (...‬הקורא רואה‪ ,‬כי אין ברצוני להכחיש‪ ,‬שהתביעות החדשות מספרותנו הן‪ ,‬במידה ידועה‪,‬‬
‫פרי החיקוי לספרויות אחרות'‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫קלוזנר מסביר שם שכל הזרמים החדשים מטיפים להערצת‬
‫הרגש החופשי ודורשים מקום רחב יותר לפרט האנושי‪ ,‬בלי קשר למצבו החברתי‪ ,‬ובזה הם‬
‫מנוגדים לריאליזם וקרובים לרומנטיקה‪ .‬את ההבדל בין הדקאדנטים לרומנטיקאים הוא מסביר‬
‫בכך‪ ,‬שהספרות הרומנטית התרחקה משאלות הזמן והחברה‪ ,‬ואילו 'הדיקדנטיות מתעוררת על‬
‫‪81‬‬
‫יהל"ל )יהודה לייב לוין(‪' ,‬המשורר והשירה'‪ ,‬המליץ לב‪ ,‬גליון ‪ 11) 249‬בנובמבר ‪ ,(1892‬עמ' ‪ ;7‬שם‪ ,‬גל' ‪ 17) 254‬בנובמבר(‪ ,‬עמ'‬
‫‪.7‬‬
‫‪82‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬ספרותנו הצעירה'‪ ,‬המליץ לז‪ ,‬גליון ‪ ,283‬עמ' ‪.1‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫כל העשק והגזל‪ ,‬הנעשים תחת השמש‪ ,‬ובקצף‬
‫אין אונים תצעק על השחתת סדרי העולם‪,‬‬
‫על עריצות הטבע ועל חולשת האדם'‪ ,‬ולפיכך היא מעין שילוב של רומנטיות ושל שאיפות‬
‫ריאליות‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫הוא אף תבע במפורש מהסופרים העברים להתקרב לזרמים החדשים בספרות‬
‫האירופית שנוסדו על ידי 'הדיקדנטים‪ ,‬יורשי הרומאנטיקים'‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫באותן שנים ביקר פרישמן בחריפות את הריאליזם והרומנטיקה גם יחד‪ ,‬והדגיש את‬
‫חשיבות הליטוש האסתטי ה'קלאסי'‪ ,‬ברוח הסימבוליזם הצרפתי‪ .‬כמו הסימבוליסטים הרוסים‬
‫גם הוא ראה בפיתוח הטעם האסתטי מכשיר לתחיית האומה‪ .‬הוא היה הראשון שפרסם‬
‫מאמרים על בודלר )הדור ‪ (1901‬ועל השירה הסימבוליסטית הצרפתית בכללה )הדור ‪,(1905‬‬
‫וכן תירגם משירי בודלר ומטרלינק‪ .‬בגליון הראשון של הדור שבעריכתו מובאת כתבה‬
‫מפאריס‪ ,‬המתארת תערוכות במוזיאונים‪ ,‬ומתמקדת בתמונה הידועה 'קץ רומא' ובתרבות‬
‫החיים של הדקאדנס בפאריס‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫התביעה לספרות שעיקרה צורה ויופי נשמעה גם מפיו של‬
‫ראובן בריינין‪ ,‬שהחל מ ‪ -1891‬ישב בוינה והתמסר לקירוב הספרות העברית אל עולם התרבות‬
‫האירופית‪ ,‬בכלל זה ייסד וערך את כתב העת ממזרח וממערב )תרנ"ד‪-‬תרנ"ט(‪ ,‬ששמו מדבר‬
‫בעד עצמו‪ .‬תביעה זו‪ ,‬שחזרה ונשמעה מעל במות שונות‪ ,‬עמדה במרכז הפולמוס הידוע בין‬
‫חבורת 'הצעירים' למתנגדיהם‪ ,‬חסידי אחד‪-‬העם‪ .‬בפולמוס זה היה היחס לנורדאו ‪ -‬אויב‬
‫הספרות הדקאדנטית ‪-‬‬
‫מעין אבן‪-‬בוחן של השתייכות למחנה‪:‬‬
‫לעומת ההערצה הנזכרת‬
‫לנורדאו הסתייג ברייניןמהקיצוניות של הספר התנוונות ‪ ,‬וברדיצ'בסקי במאמרו 'דור ודורשיו' )‬
‫‪ (1899‬אף התקיף את נורדאו בגלוי‪ ,‬והגן על ספרות הדקאדנס‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫שם‪ ,‬גליון ‪ ,282‬עמ' ‪.2‬‬
‫‪84‬‬
‫יוסף קלוזנר‪ ,‬יסודי תנועה חדשה בישראל'‪ ,‬השילוח ב )תרנ"ז(‪ ,‬עמ' ‪.549‬‬
‫‪85‬‬
‫א' ליודויפול‪' ,‬על חורבות התערוכה'‪ ,‬הדור א‪ ,‬גל' ‪ 2‬עמ' ‪ ;21-31‬גל' ‪ 4‬עמ' ‪ ;10-9‬גל' ‪ 5‬עמ' ‪.13-12‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫בתוך‬
‫הדרישה‬
‫לאירופיזציה‬
‫של‬
‫הספרות כלולה היתה גם תביעה פואטית‬
‫לספרות המשקפת מצבים ותהליכים פסיכופתולוגיים‪ ,‬כדרך שעושים זאת סופרי הדקאדנס‪.‬‬
‫אחד הכותבים פותח את רשימתו בציטוט מפשיבישבסקי )סופר פולני שכתב רומנים‬
‫דקאדנטיים בגרמנית ובפולנית(‪ ,‬מכנה אותו 'חקרן הנפש הנעלה'‪ ,‬ומעיר ש'לתאר את הנפש זהו‬
‫תפקיד של סופר שאינו ריאליסט'‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫הנאמנות )הריאליסטית( לפסיכולוגיה היהודית‬
‫הדקאדנטית ה'טבעית' מצדיקה‪ ,‬לדעת ציטרון‪ ,‬ספרות מלאה יאוש ומרה שחורה‪ ,‬ואילו כתיבה‬
‫‪87‬‬
‫'על הטבע‪ ,‬על האדם‪ ,‬על היופי‪ ,‬על האהבה וכדוגמתם ‪ -‬אין לך אנכרוניזם גדול מזה'‪.‬‬
‫הסימן השמיני הוא התייחסויות של קוראים ומבקרים להשפעת הדקאדנס‬
‫והסימבוליזם על הספרות העברית בסוף המאה כעובדה‪ ,‬בדרך כלל בלתי רצויה‪ ,‬אבל עובדה‬
‫קיימת‪ .‬ב ‪ -1896‬השמיע קלוזנר דברי תמיכה בדיקדנטיות האירופית‪' :‬הרומנטיקים בראש‬
‫המאה והדקאדנטים בסופה בודקים ובוחנים את לב האדם ומתארים את הרגשותיו היותר‬
‫נעלמות‪ ,‬את תאוותיו היותר כמוסות'‪,‬‬
‫‪88‬‬
‫והביע תקווה לראות דברים כאלה גם בספרות‬
‫העברית‪ .‬לדבריו‪ ,‬סימנים ראשונים יש כבר בשירי פרץ‪ ,‬ביאליק וטשרניחובסקי‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫ב ‪-1898‬‬
‫כתב רבניצקי על סיפורו של פיארברג‪' ,‬הצללים'‪ ,‬ש'רוח מיסטיציזמוס ו"דיקאדנס" נושב בו'‪,‬‬
‫ללא כל נימה של הסתייגות‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫ואולם אפילו פרישמן‪ ,‬שצידד עקרונית בהתקרבות לספרות האירופית‪ ,‬ובשנים‬
‫הראשונות של המאה העשרים פעל כעורך ומתרגם להבאת ספרות דקאדנטית לידיעת הקורא‬
‫‪86‬‬
‫דוד ראטהבלום‪' ,‬רות לאצארוס ‪ ,' Nahida Remy -‬האשכול א )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.76‬‬
‫‪87‬‬
‫שמואל לייב ציטרון‪' ,‬קטעים'‪ ,‬האשכול ד )תרס"א(‪ ,‬עמ' ‪.88‬‬
‫‪88‬‬
‫‪89‬‬
‫‪90‬‬
‫יוסף קלוזנר‪' ,‬מלחמת הרוח'‪ ,‬הזמן )ןרשה‪ ,‬תרנ"ו(‪ ,‬עמ' ‪.70‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪' ,([ .72‬לוח אחיאסף )ביקורת(‪ ,‬השילוח ד )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.562‬‬
‫יהושע חנא רבניצקי )בחתימת ב"ק ]בר‪-‬קצין[(‪' ,‬לוח אחיאסף )ביקורת(‪ ,‬השילוח ד )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.562‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫העברי‪ ,‬התקיף ב'מכתבים על דבר הספרות' את‬
‫הדקאדנס והסימבוליזם בספרות העברית‬
‫‪91‬‬
‫ותיאר אותו כ'סכין בידי ילד'‪ ,‬כלומר‪ ,‬משחק שיש בו משום סכנה גדולה‪ .‬ב ‪ -1897‬יצא שמעון‬
‫ברנפלד בהתקפה על 'המהלך החדש' בטענה שאין בו אלא חיקוי של הדקאדנטים‬
‫והסימבוליסטים הגרמנים‪ ,‬ש'כבר יצאו מגדר הספרות ונכנסו בגדר הפסיכיאטריה'‪ ,‬בעוד‬
‫ש'לעמנו דרוש מזון רוחני מבריא'‪,‬‬
‫‪92‬‬
‫וב ‪ -1901‬שב וטען שהספרות העברית נתפסה שוב‬
‫להשפעה גרמנית‪ ,‬אך הפעם לא של ההשכלה 'כי אם תחת השפעת סופרים האוחזים מעשי‬
‫דקאדנטים בידיהם'‪ .‬באותה שנה תיאר את תמונת המצב בספרות העברית כך‪' :‬זה כארבע‬
‫שנים היה עיקר טענותיהם של ]סופרי[ המהלך החדש בספרות היפה‪ ,‬והדקאדנטים שבנו צעקו‬
‫וחזרו וצעקו‪ ,‬כי אין בנו שום רגש של טעם ויופי )‪ (...‬עכשיו הכול צועקים‪ :‬מלאכות יפות!‬
‫ציורים! פסלים! )‪ (...‬הכול אצלם תחיית האומה‪ ,‬וכל הפורש מהם כפורש מן החיים'‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫באותה‬
‫שנה סקר ש"ל ציטרון את ספרות התחייה העברית בסגנון ההתכתבות עם ידיד‪ ,‬וקבע‪' :‬אתה‬
‫שואל אותי‪ :‬היש לנו בספרותנו משוררים לאומיים‪ ,‬משוררי התחייה? לדאבוני עלי לענותך‪:‬‬
‫)‪ (...‬לא ולא! )‪ (...‬במה שהם ]אומות העולם[ מסיימים אנו פותחים‪ .‬הם חותמים בדקאדנס ואנו‬
‫מתחילים בו‪ .‬מה מר הלעג!'‬
‫‪94‬‬
‫ב ‪ -1904‬פתח קצנלסון את סדרת מאמריו על ברנר ב יברייסקיה‬
‫ז'יזן בתיאור אירוני של מצב הספרות העברית כ'ערימת‪-‬חציר עלובה המתנשאת אל גובהי‬
‫הדקאדנס'‪ ,‬ובהתייחסו לפרסום הראשון של ברנר מ ‪ -1901‬הוא כותב‪ ,‬שבאותה עת 'כבר דרך‬
‫כוכב הדקאדנס באופק ספרותנו'‪ ,‬ומזהיר את ברנר לבל ייסחף באופנה זו‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫‪92‬‬
‫‪93‬‬
‫‪94‬‬
‫‪95‬‬
‫‪95‬‬
‫איריס פרוש‪ ,‬קנון ספרותי ואידיאולוגיה לאומית ‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ב‪ ,‬עמ' ‪.120‬‬
‫שמעון ברנפלד‪' ,‬חשבונה של ספרותנו'‪ ,‬השילוח ג )תרנ"ח(‪ ,‬עמ' ‪.36‬‬
‫שמעון ברנפלד‪' ,‬מלאכת מחשבת ‪ -‬תחיית האומה'‪ ,‬הדור א )‪ ,(1901‬גל' ‪ 14‬עמ' ‪.10‬‬
‫שמואל לייב ציטרון‪' ,‬קטעים מחליפת מכתבים על דבר הישן והחדש בספרות ובחיים'‪ ,‬האשכול ד )תרס"ב(‪ ,‬עמ' ‪.89‬‬
‫’‪Yaakov Hayyim Katsenelson, ‘Literaturnye besedy: Y. K. Brenner’, Evreiskaia Zhizn‬‬
‫‪(September 1904), p. 188‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫איפוא בתקופה שבה הספרות העברית‬
‫ביאליק‪ ,‬ברדיצ'בסקי וברנר כתבו‬
‫קיימה מגעים ומאבקים עם תרבות הדקאדנס‪ .‬ברנר מצא דקאדנטיות בשירי האהבה של‬
‫ביאליק‪,‬‬
‫‪96‬‬
‫סיפורי תר"ס וברדיצ'בסקי עצמו הואשמו בדקאדנטיות‪,‬‬
‫‪97‬‬
‫וגם ברנר הוזהר מפניה‪.‬‬
‫הם לא היו יוצאי‪-‬דופן‪ .‬המגעים של הספרות הזו עם הדקאדנס היו עובדה גלויה לאנשי‬
‫הקהיליה הספרותית בני‪-‬התקופה‪ ,‬אם כי היחס המוצהר כלפיה היה שלילי ביותר‪ ,‬בדרך כלל‪.‬‬
‫‪.4‬‬
‫טיבם של זרמים ספרותיים שהם מתפשטים ונקלטים באורח שונה בהקשרים‬
‫תרבותיים ולאומיים שונים‪ .‬למעשה‪ ,‬הדמיון בין הופעותיהם בספרויות ובארצות שונות עשוי‬
‫כיום להפתיע אותנו יותר מאשר ההבדלים ביניהן‪ .‬בארצות שונות הדקאדנס‪ ,‬הצרפתי במקורו‪,‬‬
‫קיבל עוצמה וגוון שונים‪ :‬באנגליה הוא חולל את 'שנות התשעים הצהובות'; ברוסיה ‪ -‬את 'תור‬
‫הכסף'‪ ,‬ועוד‪ .‬בכל מקום‪ ,‬גם בצרפת עצמה‪ ,‬עורר הדקאדנס התנגדות‪ ,‬ונתפס כמסכן את ערכי‬
‫התרבות הקיימת‪ .‬בארצות אחרות‪ ,‬ובעיקר ברוסיה‪ ,‬הוא נתפס כיבוא מלאכותי‪ ,‬נטע זר לרוח‬
‫העם‪ ,‬שאותה צריכה הספרות לבטא‪ .‬בספרות העברית החלחול של הדקאדנס התרחש בתוך‬
‫תוכה של 'ספרות התחייה'‪ ,‬ועורר התנגדות גדולה עוד יותר‪ .‬ברור שהדקאדנס בספרות‬
‫העברית פעל ונתפס באופן מיוחד‪ ,‬שונה מאשר בארצות אירופה אחרות‪ ,‬ולפיכך מי שמכיר‬
‫‪96‬‬
‫יוסף חיים ברנר‪ ,‬כתבים )‪ 4‬כרכים(‪ ,‬תל‪-‬אביב תשמ"ה‪ ,‬כרך ג‪ ,‬עמ' ‪.618‬‬
‫‪97‬‬
‫דוד ישעיהו זילברבוש‪' ,‬ד"ר ברדיצ'בסקי בתור מספר'‪ ,‬בתוך‪:‬מיכה יוסף ברדיצ'בסקי‪ :‬מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית‬
‫בעריכת נורית גוברין‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשל"ג‪ ,‬עמ' ‪ ;61‬אברהם יעקב פאפירנא‪"' ,‬מבית ומחוץ"‪" ,‬מחנים"'‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪; 74‬יצחק לייבוש פרץ‪,‬‬
‫'אגרות פרץ לברדיצ'בסקי'‪ ,‬מאזנים ח )תרצ"ט(‪ ,‬עמ' ‪ ;94‬ראובן בריינין‪' ,‬מיכה יוסף ברדיצ'בסקי'‪ ,‬כתבים נבחרים‪ ,‬מרחביה ‪] 1965‬‬
‫‪ ,[1907‬עמ' ‪.133‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫אולי לזהות את נוכחותו בטקסטים הכתובים‬
‫אותו מהספרות הצרפתית או האנגלית יתקשה‬
‫בעברית ומתארים מציאות יהודית בגולה האירופית‪.‬‬
‫מצבה המיוחד של התרבות היהודית בהקשר זה של סוף המאה מתבטא‪ ,‬בראש‬
‫ובראשונה‪ ,‬במרכזיותה ‪ -‬אם לא בלעדיותה ‪ -‬של האות הכתובה במערכת התרבותית‪ .‬באירופה‬
‫הדקאדנס לא פעל רק בספרות‪ .‬הוא ניכר היטב באמנות הציור )גיסטב מורו‪ ,‬אובריי ברדסליי‪,‬‬
‫גוסטב קלימט ואחרים(‪ ,‬במחזאות ובאופרה )ויליה דה ל'איל אדן‪ ,‬אוסקר ויילד‪ ,‬ואגנר‪,‬‬
‫אנדרייב(‪ ,‬ואולי יותר מכל ‪ -‬באדריכלות פנים )אר נובו(‪ ,‬באיורי ספרים ועטיפותיהם‪ ,‬באופנת‬
‫הלבוש והאיפור‪ ,‬ואפילו בתנועות הגוף והבעות הפנים )כפי שצולמו באותה תקופה(‪ .‬תחומים‬
‫אלה לא היו מפותחים בתרבות של היהודי החדש‪ ,‬אם כי גם במעט שהיה ניכר היטב טעם‬
‫התקופה‪ .‬למשל‪ ,‬ב'יוגנד סטיל' המסולסל והקפוא של ציורי אפרים ליליין‪ ,‬שציוניותו הנלהבת‬
‫לא הפריעה לא לקבל השראה מהסגנון הדקאדנטי של ברדסליי‪ .‬מצילומי דיוקן של סופרים‬
‫מאותה תקופה נשקפת אלינו )וכאן אני מדברת מפי ילידי הארץ( אופנת לבוש מפתיעה של‬
‫'דנדי' אלגנטי‪ ,‬חליפה לבנה‪ ,‬מקל הליכה‪ ,‬מטפחת משי‪ ,‬תנוחת גוף עצלה‪ ,‬מבט המביע יאוש‬
‫תהומי‪...‬‬
‫אבל‬
‫הנוכחות הברורה והעיקרית של הדקאדנס האירופי נמצאת בספרות‬
‫ובפובליציסטיקה העברית‪ .‬אכן‪ ,‬ביצירתם של ביאליק‪ ,‬ברדיצ'בסקי וברנר זוהי עדין נוכחות לא‬
‫מלאה ולא מובהקת‪ ,‬וזאת משני טעמים‪ :‬ראשית‪ ,‬משום שהיא לא משקפת מצב צרפתי‪ ,‬אנגלי‬
‫או רוסי אלא את המצב היהודי; שנית‪ ,‬משום שהיא סומנה בלשון העברית המתחייה מתוך‬
‫שורשיה העתיקים; ושלישית‪ ,‬משום שהסופרים הללו‪ ,‬שתיארו את המצב הדקאדנטי של האדם‬
‫ושל העם היהודי‪ ,‬התייחסו אליו בהתנגדות אידיאולוגית מוצהרת ובחרדה עמוקה‪ .‬והרי המצב‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫אדישה לבוא הברברים! ורלן יכול היה לתאר‬
‫היהודי לא היה מצבה של אימפריה שוקעת‪,‬‬
‫את אדישותו של הדקאדנס לכניסת הברברים )בשירו 'רפיון'‪ .(1883 ,‬לעומת זאת‪ ,‬אפשרות‬
‫כליונו של העם היהודי‪ ,‬שנראתה ממשית מאד בתקופת האקולטורציה המוגברת במזרח‬
‫אירופה‪ ,‬החרידה את הסופרים שכתבו בעברית‪ ,‬דיכאה אותם‪ ,‬עוררה בהם פסימיזם עמוק‪,‬‬
‫אבל לא השאירה אותם אדישים‪ .‬החרידה אותם לא פחות גזירת ההיצמדות של הפרט לגוף‬
‫הגוסס של הכלל הלאומי‪ ,‬רעיון שקיבל חיזוק על רקע האנטישמיות הגזענית באירופה של סוף‬
‫המאה ובתוך התפיסות הדטרמיניסטיות האופנתיות לתקופה‪ .‬על כך מעידה יצירתם יותר‬
‫מהצהרותיהם האידיאולוגיות‪ .‬תחיית העם היתה הסיכוי היחיד להיחלץ מגזירה שכזו‪ ,‬אבל‬
‫אמונתם בפריצת הדטרמיניזם ההסטורי לא היתה יציבה‪ .‬יצירתם מביעה לעתים יאוש מוחלט‬
‫מהסיכוי הזה‪ ,‬וגם כשהיא מביעה אמונה בו‪ ,‬היא נשענת לא על תהליכים אורגניים של‬
‫'היטהרות'‪ ,‬כדרך מחשבת ההסטוריה הרומנטית‪ ,‬אלא על פריצה אלימה של צופן המורשת‬
‫הגנטית או על הבקעה מיסטית של כוחות פלאיים נדירים‪.‬‬
‫עוצמת המעורבות במצבו של היהודי ובגורל העם היהודי היא נוכחות אנטי‪-‬‬
‫דקאדנטית חזקה ביותר בספרות התחיה העברית‪ .‬יתר על כן‪ ,‬נקודת המבט היהודית צובעת‬
‫בחוזקה את כל היסודות הדקאדנטיים המוכרים‪ :‬השחיתות המוסרית מיוחסת לחברה היהודית‬
‫הגלותית‪ ,‬הניוון הפיזיולוגי והנורוטיות הם תכונות מיוחדות של הפסיכולוגיה היהודית‪,‬‬
‫הארוטיקה ה'חולנית' היא של האדם היהודי‪ ,‬הסלידה מהפרימיטיב היא בהקשר יהודי‪ ,‬וגילוי‬
‫הרוע בטבע ובאדם מתרחש גם הוא בהקשר יהודי‪ .‬הדקאדנטים האירופים ניתקו את עצמם‬
‫מזהותם הלאומית והשתקעו בעולמם הסובייקטיבי המנוכר לכלל ולזולת‪ .‬הסופר היהודי‪ ,‬ככל‬
‫שהתאמץ להיות אירופי‪ ,‬נשאר אחוז בכל נימי נפשו במצב היהודי‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬
‫על גילוי סימני דקאדנס במציאות או בתוך‬
‫גם הסופר הדקאדנטי האירופי לא שש‬
‫עצמו‪ ,‬וחיפש תרופה ל'חולי' )כגון מיסטיקה סימבוליסטית או ניטשיאניות(‪ .‬ואולם סופרים‬
‫כבודלר‪ ,‬אוסקר ויילד‪ ,‬אוברי ברדסלי ובריוסוב אימצו בגלוי את התדמית הדקאדנטית והניפו‬
‫אותה כדגל אידיאולוגי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬שום סופר עברי לא קיבל את הדקאדנס כפואטיקה‬
‫מוצהרת‪ ,‬אפילו אם דגל באסתטיציזם ובאירופיות ונאבק למענן‪ ,‬כמו פרישמן‪ .‬כאמור‪ ,‬ברמה‬
‫האידיאולוגית הדקאדנס עורר בעיקר התנגדות וגינוי‪ .‬ברמה הנפשית הוא היה פיתוי מושך‪,‬‬
‫מעורר תיעוב‪ ,‬בעל כוחות מחרידים‪.‬‬
‫הדקאדנס האירופי ביטא העדפה ערכית של התנסויות חושניות ואסתטיות על פני‬
‫מחויבויות מוסריות‪ ,‬ונתן הצדקה להתנהגויות נונקונפורמיסטיות 'מודרניות'‪ ,‬שנחשבו בעיני‬
‫החברה לסוטות ומזעזעות‪ .‬לאנשים מסוגם של ביאליק‪ ,‬ברדיצ'בסקי‪ ,‬פיארברג וגנסין היה‬
‫תהליך ה'התפקרות' חוויה לא‪-‬פשוטה של נטישת נאמנויות מוסריות‪ ,‬מלווה בחרדת ניהיליזם‪,‬‬
‫אך ההתמכרות לא‪-‬מורליזם‪ ,‬להנאות חושניות פרוורטיות ולאסתטיציזם היתה זרה לרוחו של‬
‫הסופר העברי בן‪-‬הזמן‪ ,‬שבדרך כלל קיבל את חינוכו הבסיסי בחדר ובישיבה‪ .‬גם לאחר‬
‫ש'התפקר' היה אורח חייו רחוק מהדקאדנטיות הבוהמית של הסופר האירופי‪ .‬גם ביאליק‪,‬‬
‫ברדיצ'בסקי וברנר‪ ,‬וגם ברשדסקי‪ ,‬נומברג‪ ,‬גנסין‪ ,‬שניאור‪ ,‬יעקב שטיינברג המוקדם ודוד פוגל‬
‫ אף אחד מהם לא ניהל אורח חיים דקאדנטי כשל בודלר‪ ,‬ויליה דה ל'איל אדם‪ ,‬אוסקר ויילד‬‫וסטניסלב פשיבישבסקי‪ ,‬אם גם אימצו לפעמים גינוני לבוש והופעה מסוימים של 'דנדי'‪.‬‬
‫תעוזתם המינית נשארה צנועה בהרבה משל הדקאדנטים האירופים‪ ,‬אם גם ניהלו יחסים‬
‫חופשיים יחסית עם בנות המין השני והכירו ביצריות המינית הנשית‪ ,‬גם של האשה היהודיה‪.‬‬
‫הם גילו את המין החשוף‪ ,‬הלא‪-‬רומנטי‪ ,‬ואף את המיניות המעוותת‪ ,‬ה'לא‪-‬בריאה'‪ ,‬אך המציאות‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫היהודי החדש‬
‫היהודית‪ ,‬לא רק של העיירה אלא גם זו של‬
‫באודסה‪ ,‬ורשה‪ ,‬פטרבורג‬
‫ווינה‪ ,‬היתה רחוקה מהדקאדנטיות המובהקת של המטרופולין האירופי‪ .‬הסופרים שכתבו‬
‫בעברית יכלו לשקף רק את מקבילותיה היהודיות‪ ,‬כפי שאכן עשו ברדיצ'בסקי‪ ,‬גנסין‪ ,‬פוגל‬
‫ואחרים‪.‬‬
‫תפיסת הדקאדנטיות בהקשר היהודי היתה דומה במובנים רבים לדקאדנטיות‬
‫הרוסית‪ .‬היא הובנה כחלק מ'אירופיות' ו'מודרנה' מערביות‪ ,‬בתוך תרבות לאומית שנתפסה‬
‫כ'מזרחית' ושייכת לעולם ישן‪ .‬על רקע תרבות שהדגישה מאד את מחויבותו של הפרט לעמו‬
‫הדקאדנטיות היתה היתר לקוסמופוליטיות ולטיפוח האגו של הפרט‪ .‬בהקשר הרוסי האנוכיות‬
‫היתה התגלמות הא‪-‬מורליזם‪ .‬ואמנם‪ ,‬היא זוהתה עם 'תלישות' )')‪ ,bespochvennost‬היינו‪,‬‬
‫נכות נפשית של היכולת להזדהות עם רגשות של בני‪-‬העם‪ ,‬ידידים ובני משפחה‪ ,‬ושל הדחף‬
‫האלטרואיסטי שאמור לנבוע ממנה‪ .‬זהו ההקשר שבו נוצר ה'תלוש' היהודי ו'ספרות‬
‫ההתרשמות של הבודד העברי'‪ ,‬ספרות המתארת אנשים השייכים פיסית לעם היהודי‪ ,‬אך‬
‫איבדו את הרגשת השייכות אליו‪.‬‬
‫בדקאדנטיות היהודית לא היו פאר של מותרות ועידון‪ ,‬גם לא קלילות מגונדרת‪ .‬היו‬
‫בה בעיקר דיכאון ופסימיזם עמוקים‪ ,‬שמהם נבעה תחושת ניתוק מהמציאות עד כדי הפיכתה‬
‫ל'צללים'‪ .‬לא במקרה שכיחים כל‪-‬כך הצללים בכותרות של סיפורים בני התקופה; הם משקפים‬
‫גם מצב נפשי סובייקטיבי וגם תפיסה של החיים היהודיים כחסרי‪-‬ממשות‪ .‬הנחת היסוד של‬
‫שופנהאואר‪ ,‬שהעולם המוחשי עשוי להיות רק דמיון וחלום‪ ,‬קיבלה פירוש סוציולוגי‪ ,‬המשליך‬
‫את 'צללי החיים' על המצב היהודי‪ .‬היתה בה גם מודעות לשחיתות סביבתית‪ ,‬לרוע קיומי‪,‬‬
‫לאכזריות בתוך המשפחה‪ .‬כל אלה נתפסו הן כתוצאה של תהליכי דקאדנס חברתי והן כגילוי‬
‫‪36‬‬
‫‪37‬‬
‫האישיות מבחינה מוסרית‪ ,‬הפך אותה‬
‫של חולי פסיכופיסיולוגי ניווני שעיוות את‬
‫למפלצת נורוטית וניתק אותה מהטוהר‪ ,‬שעל קיומו במציאות הסופר לא היה מוכן לוותר‪.‬‬
‫האם קיבלה הספרות העברית בתקופה זו גם השפעה סגנונית של הדקאדנס‪ ,‬ואם כן ‪-‬‬
‫מה ייחודו של הסגנון הדקאדנטי העברי? זוהי שאלה קשה שהתשובה עליה מסובכת‪ ,‬גם לאור‬
‫‪98‬‬
‫הקושי להבחין בין סגנון דקאדנטי‪ ,‬אימפרסיונסטי וסימבוליסטי‪ ,‬וגם בגלל מצבה היוצא‪-‬דופן‬
‫של הלשון העברית לעומת לשונות הספרות האירופית‪ .‬מצבן של ספרויות העמים האירופיים‬
‫הקטנים )כגון אוקראינית( בתקופה זו היה דומה יותר למצבה של הספרות ביידיש‪ :‬הן נאבקו‬
‫על ייסודה של ספרות יפה לאניני טעם בלשון שנחשבה ל'ז'ארגון'‪ .‬הספרות העברית בסוף‬
‫המאה התשע‪-‬עשרה נאבקה )בהצלחה מעוררת השתאות( למען מטרה הפוכה‪ :‬החייאת המשלב‬
‫הדיבורי העממי של לשון שהיתה קיימת בעיקר כשפת כתיבה ושפת דיבור של גברים‬
‫משכילים‪ ,‬בדרך של יצירת אפקט דיבורי בלשון שלא היתה מדוברת בפי העם‪ .‬המאבק הזה לא‬
‫נפסק גם בספרות שקיבלה השפעות דקאנטיות וסימבוליסטיות‪ ,‬אך חשיבותו פחתה‪ .‬חדירת‬
‫ההשפעה הדקאדנטית מסתמנת בהכנסת יסודות לשוניים לא‪-‬דיבוריים‪ ,‬ארכאיזמים‬
‫ונאולוגיזמים‪ ,‬בתיבנות פיוטי של לשון הפרוזה‪ ,‬בהגברת המוסיקליות‪ ,‬שימוש בסינאסתזות‬
‫ויסודות נוספים של מבנה‪ ,‬רטוריקה ואפיון‪ .‬הסגנון הדקאדנטי מתבטא‪ ,‬בין השאר‪ ,‬בהחלפת‬
‫הפרסונה ה'עממית' של המספר והמשורר )מנדלי מוכר ספרים‪ ,‬שלום עליכם ביידיש וכדומה(‬
‫בפרסונה של אדם רווי לעייפה השכלה יהודית ו‪/‬או כללית‪ ,‬ולפיכך לשונו עמוסה זכרי לשון‬
‫מתוחכמים ואף אזוטריים‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫בר‪-‬יוסף )‪ ,(1994‬שם עמ' ‪.64-56‬‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫ברדיצ'בסקי וברנר היא חלקית‪ ,‬מוגבלת‪,‬‬
‫הדקאדנטיות ביצירתם של ביאליק‪,‬‬
‫לא‪-‬מרכזית‪ ,‬לעומת מקומה הבולט יותר אצל נומברג‪ ,‬גנסין‪ ,‬פוגל‪ ,‬יעקב שטיינברג ושניאור‪.‬‬
‫זיהויה על‪-‬ידי הקורא תלוי גם בתשובתו לשאלה‪ :‬מאיזו עמדה המציאות מתוארת כדקאדנטית ‪-‬‬
‫האם מתוך השלמה שבייאוש או מתוך תקווה לשינוי? התשובה פתוחה לפרשנות‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬הדקאדנס אמנם עורר בסופרים אלה התנגדות חזקה‪ ,‬אבל הוא חילחל ביצירתם במידה‬
‫זו או אחרת‪ ,‬ולפעמים נספג בתוכה תוך כדי המאבק‪.‬‬
‫‪.5‬‬
‫הגינוי של ספרות הדקאדנס והחשש מפני חדירתה לספרות העברית אפיין את‬
‫עמדתם המוצהרת של מעצבי הפואטיקה שלה‪ :‬אחד‪-‬העם‪ ,‬קלוזנר‪ ,‬ביאליק וברנר‪ ,‬ושל רוב‬
‫המבקרים הספרותיים הפחות ידועים‪ .‬בזה אין הספרות העברית שונה מספרויות אירופיות‬
‫אחרות‪ ,‬שבדרך כלל התייחסו לדקאדנס כאל תופעה פסולה ומזיקה‪ .‬התגובה השלילית היתה‬
‫חריפה במיוחד ברוסיה‪ ,‬והיא מתבטאת‪ ,‬בין השאר בחיבורו של טולסטוי‪' ,‬מהי אמנות?' )‬
‫‪ ,(1898‬במאמרי התקפה של גורקי על ורלן והדקאדנטים הצרפתים ) ‪ (1896‬ובפופולריות‬
‫העצומה של נורדאו‪ ,‬שספרו הנ"ל תורגם לרוסית שנה לאחר הופעתו במקור הגרמני ונדפס‬
‫במהדורות נוספות בשנים ‪ 1896‬ו ‪ .-1901‬ברוסיה נתפס הדקאדנס כהמשכה של המגמה‬
‫ה'מערבית'‪ ,‬ולכן עורר גם את התנגדותם של הסלביאנופילים‪ .‬אופיו הפוליטי הליבראלי נתפס‬
‫בעיני המפכנים הסוציאליסטים כגילוי של בורגנות‪ ,‬ולכן הדקאדנס נעשה גם לאויבו של‬
‫הסוציאליזם הסובייטי‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫‪39‬‬
‫בצדק כאיום על רעיון התחיה הלאומית‪.‬‬
‫בספרות העברית הדקאדנס נתפס‬
‫מכל ההבדלים בין רומנטיקה לדקאדנס‪ ,‬בעיקר במובנם המזרח‪-‬אירופי‪ ,‬ההבדל המכריע ביותר‬
‫בהקשר של הספרות העברית נעוץ במושג הלאומיות‪ ,‬בהבנת החווייה הלאומית ובהערכת‬
‫סיכויי התחיה הלאומית‪ .‬הסתירה בין האמונה הרומנטית באפשרות התחיה הלאומית לבין‬
‫תפיסות דטרמיניסטיות וגזעניות שמילאו את חלל האויר האירופי בסוף המאה התשע‪-‬עשרה‬
‫עומדת בשורש המבוכה של המחשבה הלאומית העברית בתקופה זו‪ .‬הרומנטיקה זוהתה עם‬
‫השאיפה להחייאת שורשי התרבות הלאומית העממית ועם האמונה בקדושתה המוסרית של‬
‫'רוח האומה'‪ ,‬ואילו הדקאדנס ביטא הפניית עורף למחויבות לאומית וחברתית והתרכזות‬
‫בתחושות סובייקטיביות‪ .‬לספרות הדקאדנס היתה משותפת ההנחה שההתנתקות מהלאום‬
‫ומהדת מנתקת את האדם מכל קשריו החברתיים והופכת את חייו לעולם של ערפל‪ ,‬חלום‬
‫ומוזרויות פרוורטיות‪ .‬את הדקאדנטים ברוסיה האשימו ב'תלישות'‪ ,‬היינו‪ ,‬באטימת הרגישות‬
‫למצוקות העם והחברה‪ .‬הטיפוס שנהוג לכנותו בשם 'תלוש' בספרות העברית‪ ,‬אותו אדם‬
‫שאיבד את תחושת השייכות הדתית‪-‬לאומית‪ ,‬נושא עליו לפחות חלק מאשכול תכונותיו‬
‫האופייניות של הדקאדנט‪ :‬אינטלקטואל או אמן‪ ,‬איש המודרנה‪ ,‬לא‪'-‬גברי'‪ ,‬סובל מנירוזות‬
‫)'נורסתן'(‪ ,‬אסתטיקן‪ ,‬אמורליסט‪ .‬ה'תלוש' אינו המצאה של הספרות העברית‪ .‬זהו תרגום של‬
‫המונח הצרפתי ‪ ,deracine‬שבו כינה מוריס בארה )‪ (Maurice Barres‬את בני תקופתו ברומן שלו‬
‫‪ Les deracines: le roman de l'energie nationale ((1897‬ושל המונח הרוסי '‬
‫‪ ,bespochvennost‬שבו השתמש שסטוב בחיבורו הפילוסופי ' ‪(Apofeoz bespochvennosti' (1905‬‬
‫כדי לציין ולהצדיק את מצבו של האדם החדש‪ ,‬הספקן הרדיקלי‪ ,‬הכופר במחויבותו של הפרט‬
‫לערכים אידיאולוגיים‪ ,‬חברתיים ומוסריים‪ .‬גם דמויות הדקאדנטים בספרות המערב היו‬
‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫מנותקות‬
‫ממחויבויות‬
‫כאלה‪,‬‬
‫אך‬
‫המוסרי היה גדול הרבה יותר בתרבות‬
‫הזעזוע‬
‫הרוסית ובתרבות היהודית‪ ,‬בהן היה לזהות הלאומית והחברתית משקל כבד יותר בנורמה‬
‫המוסרית ובתפיסת תפקידה של הספרות‪.‬‬
‫סיבה חשובה להתנגדות שעורר הדקאדנס בקרב סופרי התחיה העברית היה אופיה‬
‫ה'חולני' של הספרות והאמנות הדקאדנטית‪ ,‬כלומר‪ ,‬עיסוקה בנושאים ובמצבים נפשיים‬
‫שנחשבו לא‪-‬מוסריים או פתולוגיים שכן על פי השקפתם לספרות יש תפקיד מרכזי בהנעת‬
‫תהליכים תרבותיים ופוליטיים‪ ,‬ובתקופה שבה קיומה של התרבות ושל העם היהודי נתונים‬
‫בסכנה‪ ,‬כאשר היהדות סובלת מחולי אנוש‪ ,‬תפקידה של הספרות העברית הוא לתרום‬
‫להבראתה‪ ,‬ולזאת מסוגלת רק ספרות 'בריאה'‪ .‬אך מצד אחר‪ ,‬ההנחה המקובלת‪ ,‬שהיהדות‬
‫שרויה במצב של מחלה או שהיא עצמה מחלה כרונית‪ ,‬עוררה את השאלה‪ :‬האם תיתכן ספרות‬
‫'בריאה' המשקפת בצורה אותנטית את מצב היהדות 'החולה'‪ ,‬הקרועה והמתפוררת? האם אין‬
‫זה תפקידו של הסופר היהודי‪ ,‬ודווקא של הסופר הריאליסטי‪ ,‬לשקף במלוא האכזריות את‬
‫הדקאדנטיות של המצב היהודי? על בסיס ההגיון הזה כתב ברדיצ'בסקי כבר ב ‪,-1892‬‬
‫שתפקידה של הספרות העברית הוא לתאר 'גם את הריקבון והמאוס שבחיינו'‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫בשנת ‪1902‬‬
‫טען המבקר ש"ל ציטרון ששירה יהודית אמיתית וטבעית הנוצרת בגלות חייבת להיות‬
‫‪100‬‬
‫דקאדנטית‪ .‬רק בארץ ישראל תיווצר שירה טבעית‪,‬‬
‫וב ‪ -1910‬הגן ברנר על ספרות יהודית‬
‫דקאדנטית בתכנה ובצורתה האמנותית‪ ,‬משום שלדבריו העם היהודי בגולה פיתח את הנטיה‬
‫לחיות חיים דקאדנטיים‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫‪101‬‬
‫מיכה יוסף ברדיצ'בסקי‪' ,‬רשות היחיד ]בעד הרבים['‪ ,‬אוצר הספרות ד )תרנ"א(‪ ,‬עמ' ‪.32‬‬
‫‪100‬‬
‫ציטרון‪‘ ,‬קטעים מחליפת מכתבים' ‪ ,‬ראה הערה *‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.90‬‬
‫‪101‬‬
‫יוסף חיים ברנר‪ ,‬כתבים‪ ,‬שם‪ ,‬כרך ג' עמ' ‪.413-411‬‬
‫‪40‬‬
‫‪41‬‬
‫הסופרים העברים שהתנגדו לו לא רק‬
‫הדקאדנס הספרותי נתפס על ידי‬
‫כבגידה בעקרונות המוסר היהודי וברוח היהדות‪ ,‬אלא גם כחיקוי זול ושטחי של אופנה‬
‫המשקפת מציאות חיים זרה לאדם היהודי‪ :‬חיי המותרות והשחיתות של האמן הבוהמי‬
‫במטרופולין האירופי‪ ,‬כמו גם הרגישות האסתטית המפותחת שלו‪ ,‬נראו שייכים לעולם שהאדם‬
‫היהודי אינו מכיר אותו‪ ,‬ולכן הסופר היהודי אינו יכול ואינו צריך לנסות לשקף אותו ביצירתו‪.‬‬
‫יתכן שהסלידה כלפי הדקאדנס ניזונה גם מהתפקיד שמילאו יהודים מתבוללים ומומרים‬
‫בקירוב הספרות הרוסית אל הקוסמופוליטיות המער‪-‬אירופית החדשה‪ .‬הדקאדנס הלם היטב‬
‫את שאיפותיהם של יהודים בני משפחות מתבוללות שהתאכזבו מהליברלים וחששו‬
‫מהלאומיות הגואה‪ ,‬ולכן נוכל למצוא לפחות שם יהודי אחד בכל אחד ממרכזי פעולתו‪ :‬את‬
‫גוסטב קאהן בצרפת בשנות השמונים‪ ,‬את מקס בירבאום ב'שנות התשעים הצהובות' באנגליה‪,‬‬
‫את ארתור שניצלר‪ ,‬הוגו פון הופמנסתאל וריכרד בר‪-‬הופמן בוינה‪ .‬ברוסיה שימש כתב‪-‬העת‬
‫סוורני וסטניק בעריכתם של וולינסקי‪-‬פלקסר וזינאידה גורביץ' במה שאיפשרה את חדירת‬
‫הדקאדנס והסימבוליזם לרוסיה‪ ,‬בה כתבו בין השאר ניקולאי מינסקי וזינאידה ונגרובה‪.‬‬
‫הקוסמופוליטיות של תרבות הדקאדנס היתה מקור תקווה ליהודים מתבוללים‪ ,‬תקווה שגם‬
‫הצדיקה את עצמה‪ ,‬שהרי ספרות המודרניזם במאה העשרים נשענת על יצירות של סופרים‬
‫ממוצא יהודי יותר מכל זרם אחר בתולדות הספרות העולמית במאות הקודמות‪.‬‬
‫אבל זאת בדיוק היתה הבעיה של ראשית המודרניזם בספרות העברית‪ :‬כתיבת‬
‫ספרות בעברית‪ ,‬במובנה האירופי של המלה‪ ,‬נזקקה לאמונה ברעיון התחיה הלאומית‪ ,‬שנגזרה‬
‫מהשקפת עולם רומנטית )אפשר להחיות את רוח העם על ידי חזרה למקורותיו העתיקים( וגם‬
‫ממחשבת הפרוגרס )אפשר להבריא את החברה החולה באמצעות רפורמות ושינוי תנאים(‪,‬‬
‫‪41‬‬
‫‪42‬‬
‫ואילו המודרניזם בשנות התשעים באירופה היה‬
‫נתון בצל הדקאדנס‪ ,‬שכפר ברעיון הפרוגרס‪,‬‬
‫ואם כי בנקודות מסוימות השיק עם הרומנטיקה‪ ,‬היה מנוגד לה בכמה נושאים חשובים‪,‬‬
‫ובעיקר בנושא הלאומיות והמהפכנות‪.‬‬
‫איך אפשר להדוף את הפסימיזם הדקאדנטי ולהחיות את הרוח הרומנטית הלאומית‪-‬‬
‫מהפכנית‪ ,‬לאחר שזו איכזבה? או אולי יש דרך לשקם את האנרגיות הלאומיות וליצור ספרות‬
‫בריאה או מבריאה גם על בסיס החולי הדקאדנטי‪ ,‬בעזרת 'אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן' חדש? הבעיה הזו‬
‫היתה משותפת לכל ספרויות העמים האירופיים )בעיקר במזרח אירופה‪ ,‬אבל גם באיטליה(‬
‫שהיו מצויים במצב של תסיסה פוליטית ‪ -‬לאומית או מהפכנית ‪ -‬ונראתה קריטית ליוצרי‬
‫הספרות העברית‪ ,‬שרובם ראו את עצמם שותפים לאחריות בדבר עתידו של העם היהודי‪,‬‬
‫והאמינו שלא תיתכן תחייה לאומית ללא תחייה ספרותית‪.‬‬
‫אחד הפתרונות היה לראות את ההיפתחות לתרבות המערב כריניסאנס‪ ,‬יציאה‬
‫מהפכנית מהגטו של הצנזורה ושל מחשבת הספרות המגויסת‪ .‬כך מתארת זינאידה ונגרובה‪,‬‬
‫שעבדה כמחנכת במשפחת גינצבורג‪ ,‬את המפגש שלה עם הספרות הצרפתית והאנגלית של‬
‫‪102‬‬
‫סוף המאה‪,‬‬
‫וכך ראו את הדברים פרישמן‪ ,‬ברדיצ'בסקי וקלוזנר‪ .‬אפשר היה גם לכרוך יחד‬
‫את המודרניזם המערב‪-‬אירופי עם מסורות קלסיות וקלסיציסטיות‪ ,‬ולראות בזה דגם של‬
‫מודרניות כלל‪-‬אירופית וספרות תחיה גם יחד‪ ,‬כפי שניסו לעשות מרז'קובסקי ובריוסוב‪,‬‬
‫ובספרות העברית ‪ -‬טשרניחובסקי ולאה גולדברג‪.‬‬
‫אך הפיתרון שזכה למירב ההצלחה היה הסימבוליזם בנוסחו הרוסי ה'בשל' )היינו‪,‬‬
‫של בני הדור השני(‪ ,‬זה שלא היה מוכן לוותר על הזהות הלאומית בלבושה המיסטי‪ ,‬על חוויית‬
‫‪102‬‬
‫‪.Semion Vengerov, Russkaia Literatura, ibid., T. I, p. 136‬‬
‫‪42‬‬
‫‪43‬‬
‫של המשורר כנביא חורבן וגאולה של העם‪.‬‬
‫ה'צוותא הקדושה' ))‪ ’sobornost‬ועל תפקידו‬
‫הסימבוליזם איפשר את האופטימיזם החזוני האקסטאטי‪ ,‬האסכטולוגי‪ ,‬כתשובה לפסימיזם‬
‫הדקאדנטי האפרורי‪ .‬הוא שיחרר את הפרסונה של המשורר מנחיתותה הדקאדנטית‪ ,‬והאיר‬
‫אותה בזוהר הגדולה ואף הקדושה של 'אדם עליון' הנמצא מעבר לטוב ולרע‪ .‬הוא איפשר‬
‫מיתולוגיזציה מחודשת של הטבע‪ ,‬האהבה ורוח האומה‪ .‬האינדיבידואליזם הרומנטי הוחלף‬
‫באימפרסונליזם מיסטי‪ ,‬המשקף באופן סימולטני התרחשויות במישור המטאפיסי ובמישור‬
‫התת‪-‬מודע הכלל‪-‬אנוש‪ ,‬הלאומי והאישי גם יחד‪ .‬בנוסחו הנוצרי‪-‬פרבוסלבי הסימבוליזם איפשר‬
‫לקדש את הסבל‪ ,‬את הקורבן ואת הדם השפוך‪ .‬הוא החיה מוטיבים אפוקליפטיים‪ ,‬באמצעותם‬
‫תוארו סבלות המהפיכה ומלחמת האזרחים כשלב הכרחי בדרך לגאולה משיחית‪ .‬הוא איפשר‬
‫למשוררים לבטא לא רק פסימיזם נוקב לגבי עתיד העם‪ ,‬אלא גם לקדם בברכה ‪ -‬או לפחות‬
‫בתחושה של חוסר‪-‬ברירה ‪ -‬את הברבריות של המהפיכה‪ ,‬את שפיכות‪-‬הדמים ואת הוולגריות‪,‬‬
‫ולראות בכך שלב בתהליך הסטורי בלתי‪-‬נמנע‪ .‬הסימבוליזם החזיר לשירה את הטמפרטורות‬
‫הריגושיות הגבוהות‪ ,‬את ההתפרצות של אנרגיות לא‪-‬רציונליות‪ ,‬ובמובן זה היה ראוי לכינוי‬
‫'ניאורומנטיקה'‪ ,‬שאמנם הודבק לו בארצות רבות‪ .‬יחד עם זאת הסימבוליסטים הרוסים הצהירו‬
‫שהם מחזירים לספרות הרוסית את הריאליזם ואת הקלאסיות‪.‬‬
‫המסורת החסידית‪ ,‬שחלק מהסופרים קיבלו אותה כגירסא דינקותא‪ ,‬איפשרה קליטה‬
‫מהירה ונוחה של הסימבוליזם בספרות העברית‪ .‬בבסיס הסימבוליזם עמדה גישה רליגיוזית‪,‬‬
‫מיסטית‪-‬חילונית‪ ,‬למציאות‪ .‬אחדים מיוצרי הסימבוליזם בצרפת וברוסיה התעניינו בקבלה‬
‫)מאלרמה‪ ,‬סולוביוב(‪ .‬היה אף מי שניסה למצוא בחסידות את ה'פסיכולוגיה של התת‪-‬מודע' על‬
‫‪43‬‬
‫‪44‬‬
‫פי הרטמן‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫הסימבוליזם איפשר מעין 'חזרה‬
‫בתשובה' אל ניאורומנטיקה יהודית‪ .‬פרץ‬
‫הוא הדוגמה המובהקת למעבר מהתחלות דקאדנטיות אל לאומיות ניאורומנטית‪ .‬אותו תהליך‬
‫עצמו מסתמן גם בשירתו של ביאליק‪ ,‬שאחרי ניסויים בסגנון 'חיבת ציון' ובנטורליזם )'רחוב‬
‫היהודים'( כתב‪ ,‬בצד שירה רומנטית‪ ,‬מספר ניכר של שירים המשקפים הלכי‪-‬רוח ומוטיבים‬
‫דקאדנטיים‪ ,‬והגיע למיטב הישגיו בשירה סימבוליסטית‪ ,‬שאיפשרה לו 'לייהד' את השירה‬
‫האירופית בת‪-‬זמנו בצורה הטבעית ביותר‪ .‬הסיום הסימבוליסטי של 'מכאן ומכאן' של ברנר‬
‫מסמל את הסיכוי של אובד‪-‬עצות להבריא מהדקאדנטיות שלו‪ ,‬ולהתקרב לעולמו הרליגיוזי של‬
‫אריה לפידות‪.‬‬
‫ואולם אל לנו להתעלם מהעובדה‪ ,‬שהבסיס של רעיון התחיה ברומנטיקה האירופית‬
‫של תחילת המאה היה האמונה בחירות הנפש ובאופי המוסרי של הרגש הטבעי ושל כוחות‬
‫חברתיים ראשוניים‪ ,‬ואילו הבסיס של רעיון התחיה בספרות הסימבוליסטית נמצא מעבר לטוב‬
‫ולרע‪ .‬הוא מעוגן בתפיסות פסיכולוגיות ומוסריות פסימיסטיות‪ ,‬באכזבה מליברליזם‬
‫ומרומניטקה גם יחד‪ ,‬והוא מקבל את האגואיזם‪ ,‬את הכוחניות ואת הרוע הקיומי כעובדות יסוד‬
‫בחיי הפרט והכלל‪ .‬לכן התחיה הלאומית בנוסחה זה חייבת להיות עקובה מדם‪ ,‬ולעבור דרך‬
‫המוות והחורבן‪ ,‬או לפחות דרך הסבל והקורבן‪.‬‬
‫יסודות של דקאדנס ושל סימבוליזם‪ ,‬לעתים שניהם יחד ולעתים כל אחד לחוד‪,‬‬
‫ממשיכים להופיע בספרות העברית שנכתבה בארץ‪-‬ישראל ובספרות הישראלית‪ .‬המשך‬
‫המחקר של זיקת הספרות העברית החדשה לדקאדנס ולסימבוליזם יוכל להועיל לא רק לפירוש‬
‫מלא יותר של היצירות ולתיאור מדויק יותר של הפואטיקה‪ ,‬אלא גם לראייה מלאה יותר של‬
‫‪103‬‬
‫‪.Ahron Marcus, Hartmann’s induktiv Philosophie im Chassidismus, Lemberg, 1889‬‬
‫‪44‬‬
‫‪45‬‬
‫לא מבוטל‪ .‬אני מקווה שהמודעות להקשר‬
‫התרבות הציונית‪ ,‬שהספרות מילאה בה תפקיד‬
‫הדקאדנטי תתרום גם להוראה זהירה ומבהירה של יצירות השרויות בצילן של מוסכמות‬
‫הדקאדנס‪.‬‬
‫הבוהמי במטרופולין האירופי‪ ,‬כמו גם הרגישות האסתטית המפותחת שלו‪ ,‬נראו שייכים‬
‫לעולם שהאדם היהודי אינו מכיר אותו‪ ,‬ולכן הסופר היהודי אינו יכול ואינו צריך לנסות לשקף‬
‫אותו ביצירתו‪ .‬יתכן שהסלידה כלפי הדקאדנס ניזונה גם מהתפקיד שמילאו יהודים מתבוללים‬
‫ומומרים בקירוב הספרות הרוסית אל הקוסמופוליטיות המער‪-‬אירופית החדשה‪ .‬הדקאדנס‬
‫הלם היטב את שאיפותיהם של יהודים בני משפחות מתבוללות שהתאכזבו מהליברלים וחששו‬
‫מהלאומיות הגואה‪ ,‬ולכן נוכל למצוא לפחות שם יהודי אחד בכל אחד ממרכזי פעולתו‪ :‬את‬
‫גוסטב קאהן בצרפת בשנות השמונים‪ ,‬את מקס בירבאום ב'שנות התשעים הצהובות' באנגליה‪,‬‬
‫את ארתור שניצלר‪ ,‬הוגו פון הופמנסתאל וריכרד בר‪-‬הופמן בוינה‪ .‬ברוסיה שימש כתב‪-‬העת‬
‫סוורני וסטניק‪ ,‬בעריכתם של וולינסקי‪-‬פלקסר וזינאידה גורביץ'‪ ,‬במה שאיפשרה את חדירת‬
‫הדקאדנס והסימבוליזם לרוסיה‪ ,‬בה כתבו בין השאר ניקולאי מינסקי וזינאידה ונגרובה‪.‬‬
‫הקוסמופוליטיות של תרבות הדקאדנס היתה מקור תקווה ליהודים מתבוללים‪ ,‬תקווה שגם‬
‫הצדיקה את עצמה‪ ,‬שהרי ספרות המודרניזם במאה העשרים נשענת על יצירות של סופרים‬
‫ממוצא יהודי יותר מכל זרם אחר בתולדות הספרות העולמית במאות הקודמות‪.‬‬
‫אבל זאת בדיוק היתה הבעיה של ראשית המודרניזם בספרות העברית‪ :‬כתיבת‬
‫ספרות בעברית‪ ,‬במובנה האירופי של המלה‪ ,‬נזקקה לאמונה ברעיון התחיה הלאומית‪ ,‬שנגזרה‬
‫מהשקפת עולם רומנטית )אפשר להחיות את רוח העם על ידי חזרה למקורותיו העתיקים( וגם‬
‫ממחשבת הפרוגרס )אפשר להבריא את החברה החולה באמצעות רפורמות ושינוי תנאים(‪,‬‬
‫‪45‬‬
‫‪46‬‬
‫נתון בצל הדקאדנס‪ ,‬שכפר ברעיון הפרוגרס‪,‬‬
‫ואילו המודרניזם בשנות התשעים באירופה היה‬
‫ואם כי בנקודות מסוימות השיק עם הרומנטיקה‪ ,‬היה מנוגד לה בכמה נושאים חשובים‪,‬‬
‫ובעיקר בנושא הלאומיות והמהפכנות‪.‬‬
‫איך אפשר להדוף את הפסימיזם הדקאדנטי ולהחיות את הרוח הרומנטית הלאומית‪-‬‬
‫מהפכנית‪ ,‬לאחר שזו איכזבה? או אולי יש דרך לשקם את האנרגיות הלאומיות וליצור ספרות‬
‫בריאה או מבריאה גם על בסיס החולי הדקאדנטי‪ ,‬בעזרת 'אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן' חדש? הבעיה הזו‬
‫היתה משותפת לכל ספרויות העמים האירופיים )בעיקר במזרח אירופה‪ ,‬אבל גם באיטליה(‬
‫שהיו מצויים במצב של תסיסה פוליטית ‪ -‬לאומית או מהפכנית ‪ -‬ונראתה קריטית ליוצרי‬
‫הספרות העברית‪ ,‬שרובם ראו את עצמם שותפים לאחריות בדבר עתידו של העם היהודי‪,‬‬
‫והאמינו שלא תיתכן תחייה לאומית ללא תחייה ספרותית‪.‬‬
‫אחד הפתרונות היה לראות את‬
‫ההיפתחות לתרבות המערב כריניסאנס‪ ,‬יציאה‬
‫מהפכנית מהגטו של הצנזורה ושל מחשבת הספרות המגויסת‪ .‬כך מתארת זינאידה ונגרובה‪,‬‬
‫שעבדה כמחנכת במשפחת גינצבורג‪ ,‬את המפגש שלה עם הספרות הצרפתית והאנגלית של‬
‫סוף המאה )‪ ;Vengerov, 1972, i:136‬בר‪-‬יוסף‪ ,‬תשנ"ד‪ ,(117:‬וכך ראו את הדברים פרישמן‪,‬‬
‫ברדיצ'בסקי וקלוזנר‪ .‬אפשר היה גם לכרוך יחד את המודרניזם המערב‪-‬אירופי עם מסורות‬
‫קלסיות וקלסיציסטיות‪ ,‬ולראות בזה דגם של מודרניות כלל‪-‬אירופית וספרות תחיה גם יחד‪,‬‬
‫כפי שניסו לעשות מרז'קובסקי ובריוסוב‪ ,‬ובספרות העברית ‪ -‬טשרניחובסקי ולאה גולדברג‪.‬‬
‫אך הפיתרון שזכה למירב ההצלחה היה הסימבוליזם בנוסחו הרוסי ה'בשל' )היינו‪,‬‬
‫של בני הדור השני(‪ ,‬זה שלא היה מוכן לוותר על הזהות הלאומית בלבושה המיסטי‪ ,‬על חוויית‬
‫ה'צוותא הקדושה' ))‪ sobornost‬ועל תפקידו של המשורר כנביא חורבן וגאולה של העם‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫‪47‬‬
‫האקסטאטי‪,‬‬
‫הסימבוליזם איפשר את האופטימיזם החזוני‬
‫האסכטולוגי‪,‬‬
‫כתשובה‬
‫לפסימיזם הדקאדנטי האפרורי‪ .‬הוא שיחרר את הפרסונה של המשורר מנחיתותה הדקאדנטית‪,‬‬
‫והאיר אותה בזוהר הגדולה ואף הקדושה של 'אדם עליון' הנמצא מעבר לטוב ולרע‪ .‬הוא איפשר‬
‫מיתולוגיזציה מחודשת של הטבע‪ ,‬האהבה ורוח האומה‪ .‬האינדיבידואליזם הרומנטי הוחלף‬
‫באימפרסונליזם מיסטי‪ ,‬המשקף באופן סימולטני התרחשויות במישור המטאפיסי ובמישור‬
‫התת‪-‬מודע הכלל‪-‬אנוש‪ ,‬הלאומי והאישי גם יחד‪ .‬בנוסחו הנוצרי‪-‬פרבוסלבי הסימבוליזם איפשר‬
‫לקדש את הסבל‪ ,‬את הקורבן ואת הדם השפוך‪ .‬הוא החיה מוטיבים אפוקליפטיים‪ ,‬באמצעותם‬
‫תוארו סבלות המהפיכה ומלחמת האזרחים כשלב הכרחי בדרך לגאולה משיחית‪ .‬הוא איפשר‬
‫למשוררים לבטא לא רק פסימיזם נוקב לגבי עתיד העם‪ ,‬אלא גם לקדם בברכה ‪ -‬או לפחות‬
‫בתחושה של חוסר‪-‬ברירה ‪ -‬את הברבריות של המהפיכה‪ ,‬את שפיכות‪-‬הדמים ואת הוולגריות‪,‬‬
‫ולראות בכך שלב בתהליך הסטורי בלתי‪-‬נמנע‪ .‬הסימבוליזם החזיר לשירה את הטמפרטורות‬
‫הריגושיות הגבוהות‪ ,‬את ההתפרצות של אנרגיות לא‪-‬רציונליות‪ ,‬ובמובן זה היה ראוי לכינוי‬
‫'ניאורומנטיקה'‪ ,‬שאמנם הודבק לו בארצות רבות‪ .‬יחד עם זאת הסימבוליסטים הרוסים הצהירו‬
‫שהם מחזירים לספרות הרוסית את הריאליזם ואת הקלאסיות‪.‬‬
‫המסורת החסידית‪ ,‬שחלק מהסופרים קיבלו אותה כגירסא דינקותא‪ ,‬איפשרה קליטה‬
‫מהירה ונוחה של הסימבוליזם בספרות העברית‪ .‬בבסיס הסימבוליזם עמדה גישה רליגיוזית‪,‬‬
‫מיסטית‪-‬חילונית‪ ,‬למציאות‪ .‬אחדים מיוצרי הסימבוליזם בצרפת וברוסיה התעניינו בקבלה‬
‫)מאלרמה‪ ,‬סולוביוב(‪ .‬היה אף מי שניסה למצוא בחסידות את ה'פסיכולוגיה של התת‪-‬מודע' על‬
‫פי הרטמן ))‪ .Markus,1898‬הסימבוליזם איפשר מעין 'חזרה בתשובה' אל ניאורומנטיקה יהודית‪.‬‬
‫פרץ הוא הדוגמה המובהקת למעבר מהתחלות דקאדנטיות אל לאומיות ניאורומנטית‪ .‬ב ‪-1901‬‬
‫‪47‬‬
‫‪48‬‬
‫תומו ומלא הוא כח עלומים בריא ורענן‪ .‬היו‬
‫מציין ליליינבלום‪' :‬כשרונו של פרץ עודו בעצם‬
‫ימים אשר נראו בסופרנו זה סימני נטיה לדרך המספרים הדיקדנטים' ) ‪ .(573:1901‬אותו‬
‫תהליך עצמו מסתמן גם בשירתו של ביאליק‪ ,‬שאחרי ניסויים בסגנון 'חיבת ציון' ובנטורליזם‬
‫)'רחוב היהודים'( כתב‪ ,‬בצד שירה רומנטית‪ ,‬מספר ניכר של שירים המשקפים הלכי‪-‬רוח‬
‫ומוטיבים דקאדנטיים‪ ,‬והגיע למיטב הישגיו בשירה סימבוליסטית‪ ,‬שאיפשרה לו 'לייהד' את‬
‫השירה האירופית בת‪-‬זמנו בצורה הטבעית ביותר‪ .‬הסיום הסימבוליסטי של 'מכאן ומכאן'‬
‫מסמל גם את הסיכוי של אובד‪-‬עצות להבריא מהדקאדנטיות שלו‪ ,‬להתקרב לעולמו הרליגיוזי‬
‫של אריה לפידות‪.‬‬
‫ואולם אל לנו להתעלם מהעובדה‪ ,‬שהבסיס של רעיון התחיה ברומנטיקה האירופית‬
‫של תחילת המאה היה האמונה בחירות הנפש ובאופי המוסרי של הרגש הטבעי ושל כוחות‬
‫חברתיים ראשוניים‪ ,‬ואילו הבסיס של רעיון התחיה בספרות הסימבוליסטית נמצא מעבר לטוב‬
‫ולרע‪ .‬הוא מעוגן בתפיסות פסיכולוגיות ומוסריות פסימיסטיות‪ ,‬באכזבה מליברליזם‬
‫ומרומניטקה גם יחד‪ ,‬והוא מקבל את האגואיזם‪ ,‬את הכוחניות ואת הרוע הקיומי כעובדות יסוד‬
‫בחיי הפרט והכלל‪ .‬לכן התחיה הלאומית בנוסחה זה חייבת להיות עקובה מדם‪ ,‬ולעבור דרך‬
‫המוות והחורבן‪ ,‬או לפחות דרך הסבל והקורבן‪.‬‬
‫יסודות של דקאדנס ושל סימבוליזם‪ ,‬לעתים שניהם יחד ולעתים כל אחד לחוד‪,‬‬
‫ממשיכים להופיע בספרות העברית שנכתבה בארץ‪-‬ישראל ובספרות הישראלית‪ .‬המשך‬
‫המחקר של זיקת הספרות העברית החדשה לדקאדנס ולסימבוליזם יוכל להועיל לא רק לפירוש‬
‫מלא יותר של היצירות ולתיאור מדויק יותר של הפואטיקה‪ ,‬אלא גם לראייה מלאה יותר של‬
‫התרבות הציונית‪ ,‬שהספרות מילאה בה תפקיד לא מבוטל‪ .‬אני מקווה שהמודעות להקשר‬
‫‪48‬‬
‫‪49‬‬
‫של יצירות השרויות בצילן של מוסכמות‬
‫הדקאדנטי תתרום גם להוראה זהירה ומבהירה‬
‫הדקאדנס‪.‬‬
‫‪49‬‬