כפר ימים רבים ﻗرﯾﺗﻲ واﻷﯾﺎم
כפר ימים רבים قريتي واأليام סיפורם של סאלח מוחמד חסן והכפר ראס-עלי עריכה :ענת גלילי-בלום כפר ימים רבים قريتي واأليام סיפורם של סאלח מוחמד חסן והכפר ראס-עלי עריכה :ענת גלילי-בלום גרפיקה והכנה לדפוס” :סטודיו של מזל” עיצוב גרפי :מזל דמרי [email protected] דפוס: כל הזכויות שמורות תשע"ב 2012 ענת גלילי-בלום [email protected] قريتي واأليام ال تقل من أين أنت ال تسألني عن بالدي أنا من هنا من هذه األرض ومن ترابها الطاهر جئت כפרי והימים אל תשאל אותי מאין באתי אל תשאל אותי מהי ארצי ומדינתי אני מכאן אני מכאן מהאדמה הזו ומעפרה הטהור הגעתי אני מפקיד בידיך ליקוטים וידע היסטורי אודות כפרנו ראס עלי, אני תקווה שיהיה לך המידע לעזרה ,על העבר וההיסטוריה של המקום. עד עתה היה זה רק מקום מגוריך ,מקומם של הוריך וסביך ועתיד ילדיך, ועתה אני נותן בידך מידע על מקורותיו והתנהלותו עד היום. אדם חי בתוך מעשים, עשה כל עוד אתה חי בתוך מציאות. אני תקווה שנסיוני יצייר לך תמונה ברורה על כפרנו. אלהים יברכך! תוכן עניינים מבוא שער המשפחה מקורות הכפר והמשפחה מגיעים לראס עלי ילדותי עמ’ 11 עמ’ 13 עמ' 17 שער התפתחות אישית נעורים העבודה בקיבוץ רמת יוחנן נסיעות לחו”ל ”מפגשים” הקשר עם מפלגת העבודה מועצת הפועלים עניינים של הלב הביקור בגרמניה הביקור בירדן גיוס כספים לצרכים רפואיים במשטרה עמ' 23 עמ' 25 עמ' 29 עמ' 35 עמ' 41 עמ' 45 עמ' 51 עמ' 57 עמ' 59 עמ' 61 עמ' 65 עמ’ 7 שער הכפר הכביש לכפר בעיה של רישום הכרה בכפר בית הספר של ראס עלי מים לראס עלי ראס עלי ישוב מוכר חשמל לראס עלי הכפר נופל בין שני מחוזות עמ' 71 עמ' 77 עמ' 79 עמ' 85 עמ' 89 עמ' 93 עמ' 95 עמ' 103 שער סגירת מעגל המשפחה סוף שהוא גם התחלה דבר העורכת נספח רשימת צילומים עמ' 109 עמ' 113 עמ' 115 עמ' 117 6 מבט על הכפר מכיוון טחנת הקמח 7 מבוא אני מודה להורי ,שלימדו אותי להתייחס קודם כל לאדם עצמו ,לתת את הכבוד הראוי לאדם .הם לימדו אותי פרספקטיבה לחיים ועשו עבורי כל מה שיכלו .כיום אני צריך להמשיך ולסלול את הדרך לאלו שיבואו אחרי, בדיוק כפי שעשו הורי. הרבה מאד אני חייב לאימי ,חלק גדול ממה שאני מגיע ממנה .היא היתה אישה חכמה שלא ידעה קרוא וכתוב ,אך בעלת ידע וחוכמת חיים רחבה ומדהימה .אימי היתה מיילדת ,טבחית של חתונות ואהבה אנשים ,ובכפר רחשו לה כבוד רב. ישנן מספר סיבות שהביאו אותי לכתוב את סיפור חיי .הראשונה והחשובה ביותר היא עבור אלו החיים היום ,על מנת שידעו את ההסטוריה של המקום .נפוליאון בונפרטה אמר” :עם ללא עבר אין לו עתיד” .יגאל אלון לקח את המשפט הזה צעד אחד קדימה ואמר” :עם שאינו יודע את עברו ,ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” .אני מבקש לומר פרפראזה על ציטוטים אלו” :מי שאין לו עבר גם אין לו עתיד”. אני מבקש שאלו החיים כיום ועתידנו מצוי בידם ,ילמדו מההסטוריה, מהיכן הגיע הכפר ולאן ניתן לקדם אותו ,מהיכן הגענו כולנו ולאילו גבהים אנחנו יכולים להגיע. משך חיי היה לי חזון .הוא השתנה והתעצב ככל שהתבגרתי וככל שהמציאות נפרשה לפני משך השנים .אני מבקש להעביר את החזון שלי הלאה ,אל הדור הבא ,להראות שאם רוצים ,שום דבר אינו אגדה בלבד .אדם שליבו וידיו נקיים ,שנפשו במקום הנכון והוא פתוח אל אלוהים ואדם ,יכול להשיג הישגים מרחיקי לכת בבואו לבצע שינויים במקום הנכון. 8 9 שער המשפחה 10 11 מקורות הכפר והמשפחה אני שייך למשפחת נעמה אשר הגיעה לפני יותר מארבע מאות שנה מעירק. משפחת נעמה התפצלה עם השנים לשתי משפחות :נעמה וחסן ,אני משתייך לפלג ”חסן” של המשפחה ואילו אחי הגדולים שייכים לפלג ”נעמה” של המשפחה. סב המשפחה ,מחמד עבד אלקאדר אלג’ילאני היה איש רוח ודת ,משהו בדומה לרב אבוחצירא של ימינו .הוא ואחיו התיישבו לאחר נדודים בואדי קרוב לכרמיאל. ברשותם היה חמור אשר סייע להם בסחיבה ולפרקים אף רכבו עליו .באחד מהימים הגיע אריה וטרף את החמור שלהם .מבלי להתבלבל התגברו שני האחים יחד על האריה וכפתו אותו ,אולם הם נאלצו לעזוב את הואדי ,שנקרא עד היום ואדי סבאע -הואדי של האריות -ולהמשיך בנדודיהם .בדרכם עברו דרך מנזר וכשהכמרים ראו שני אנשים גוררים אחריהם אריה כפות ,הם נמלטו לבענה ושני האחים התיישבו במקום מושב המנזר .מאז נקרא שמו של המקום דיר אלאסד מנזר האריה.סב המשפחה התחתן במקום ואילו אחיו עזב את דיר אלאסד ויש אומרים כי עבר דרומה .לסב נולדו ארבעה ילדים :נעמה ,ספי ,עמר וילד רביעי .גם הילדים גדלו והתחתנו ,חלק מהמשפחה נשארו להתגורר בדיר אלאסד .כיום חיים כ3,000- בני משפחה בדיר אלאסד .חלק מאלו שהתגוררו שם בעבר הרחוק עברו ליישוב בשם אלמג’דל ,שהיה כפר אריסים .אותם אריסים ”השתייכו” לעשיר לבנוני בשם סורסוק ונקראו ”אריסי סורסוק” .האריסים התגוררו במקום שהיה מעין חווה חקלאית ,עבדו כאריסים ,דהיינו עיבדו את האדמה ,ובסוף השנה הביאו לסורסוק את חלקו בתוצרת בסחורות או בכסף .משפחת סורסוק היתה משפחה של בנקאים ערבים נוצרים ממוצא יווני שחייתה בביירות ,מהעשירות שבמשפחות סוריה ,אשר בבעלותה היו שטחי קרקע גדולים בגליל ,בעמקי הצפון ובמפרץ חיפה ועסקיה חבקו את רוב המזרח התיכון .היא סיבכה את ערביי פלסטינה בחובות בתחילת המאה ה 20-וכשלא הצליחו הפלאחים לעמוד בתשלומים ולמשפחה נגרמו הפסדים גבוהים במיוחד -מרבית אדמות עמק יזרעאל הוצעו לכל המרבה במחיר בשנת .1925מי שבסופו של דבר אכן הרבו במחיר היו הקרן הקיימת וחברת הכשרת הישוב .הפלאחים הערבים כעסו על משפחת סורסוק על שמקור פרנסתם נגזל מהם וכעס זה התווסף למדורה ולבעירה הכללית באיזור ,שבעבעו בין הערבים ,היהודים והמנדט הבריטי שביניהם. 12 שטר המכר של הכפר ראס עלי 13 מגיעים לראס עלי אותם פלאחים ,אשר נאלצו לפנות את מקומם באל-מג’דל ,התחילו לחפש מקום קבע להתגורר בו ,מקום אשר ימלא את הצרכים הבאים :מים ,מרעה ואפשרות לבניית מבני קבע .הם מצאו מקום קרוב יחסית לאל-מג’דל ,במקום שנקרא ראס עלי .בעלי הקרקע היו משפחת כרכבי משפרעם ,משפחה מאד עשירה ,אשר בתקופת השלטון העותומאני היתה קשורה לגביית מכסים ומיסים ושלטה על שטחים נרחבים באיזור .השטח של ראס עלי (תל-עליל) נמכר למוגרבים ,שהיו פליטים מוסלמים מאלג’יר וממרוקו ,אשר הגיע לאיזור הגליל במחצית המאה ה ,19-בעקבות הכיבוש הצרפתי של ארצותיהם .המוגרבים ניסו להתמקם באיזור אך לא הצליחו להסתדר כאן ובתאריך 10למרץ 1926מכרו את הקרקע לשתי המשפחות -חסן וסמרי ,שעזבו את אל-מג’דל .שתי המשפחות דווקא מצאו את המקום מתאים מאד לצרכיהן -ראס עלי -עם נחל ציפורי שהקיף את הגבעה המיועדת ואשר סיפק את צרכי המים; הגבעה עצמה ,אשר סיפקה את הצורך במבני הקבע; ושטחי מרעה נרחבים .המוגרבים עברו להתיישב בח’רבת הושע ,על כביש ,70במקום שבעבר היה ישוב יהודי בשם אושא ,על שמו קרוי קיבוץ אושא. ראס עלי מצוי במקום שנקרא בעבר תל-עליל .במורד הגבעה נבנו שתי תחנות קמח ,שנקראו גם טחנות מרפוקה .אלו הן טחנות קמח מהתקופה העותומאנית ( 1516-1917לספירה) ,הבנויות האחת מעל השנייה והן ממוקמות באפיקו של נחל ציפורי .הטחנות הונעו בכוח המים הזורמים וניזונו ממימיו השופעים של מעיין עין יבקע (ראס אל עין) ,שהוא המעיין הראשי בנחל ציפורי ,השוכן כ3- ק”מ מזרחית לטחנות .מי המעיין הגיעו אל הטחנה באמצעות אמת-מים בנויה, שהוליכה את המים מבריכת אבן (שראשיתה עוד בתקופה הרומית) לתוך ארובה מיוחדת בגג הטחנה ,וכך באמצעות זרימת המים הונעו אבני הריחיים הכבדות שטחנו את הקמח .בבסיס המבנה ניכרים שרידים ארכיאולוגיים של טחנת סוכר מהתקופה הצלבנית ( 1099-1260לספירה). טחנות קמח מהתקופה העותומאנית 14 החלטת בית המשפט המנדטורי לקרקעות, פסק הדין הנוגע לכל החלקות בכפר ולחלקה של משפחתי. 15 אמת המים התפצלה בדרך לתחנה ,וכך הגיעו שתי אמות אל גלגלי התחנה .המים שהגיעו אל גג המבנה נפלו אל גלגלי הכפות בארובה ,שהפילה את המים בכוח. הטחנה היתה בנויה שתי קומות ,בכל קומה היו שתי מערכות לטחינת קמח :שני גלגלי כפות ושתי אבני ריחיים .את טחנות גבעת עליל מאפיינת ארובה גבוהה, שהיא הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל (גובהה כ 12-מטר) ועל כן הייתה בעלת הספק גבוה במיוחד .הטחנה העליונה פעלה במקום עד שנות ה 30-של המאה ה 20-והיא הפסיקה את פעילותה עקב כניסתן של טחנות קמח חדישות ,שפעלו בכוח מנועי דיזל .הטחנה התחתונה ,שתפוקתה ,לאחר שנסגרה התחנה העליונה ,הייתה גבוהה כמעט כמו הטחנות שפעלו בכוח מנוע, פעלה במקום עד שנת .1946הטחנה העליונה היתה שייכת בשותפות בין דרוזים, הכנסייה הקתולית בשפרעם ואדם פרטי משפרעם .הטחנה התחתונה היתה של משפחה משפרעם ,ונמכרה לאחר מות בעליה .בסופו של דבר ,נמסרו זכויות המים לקיבוץ ,בשל ריב בין בעלי התחנה ,זאת על מנת שלא יהיה אפשרי להפעיל את הטחנה .גלגל הטחנה ,שהניע את אבני הריחיים ונחשב לגדול בגלגלי הארץ ,מוצג באגף אדם ועמלו ,במוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב. בסמוך לתחנות קיים אתר קדום בשם ח’ירבת ראס עלי ,שראשיתו בתקופה הכנענית ( 3300-1200לפני הספירה) והוא מזוהה עם העיר המקראית חלי בנחלת שבט אשר .ממערב לתל-עליל שוכן תל-עליל המערבי (ידוע גם כתל חלי המערבי) ,תל קדום מתקופת בית ראשון ( 1000-586לפני הספירה) והתקופה הפרסית ( 539-332לפנה”ס). צילום אויר של הכפר -נחל ציפורי מקיף אותו משלושה כיוונים (באדיבות מועצה איזורית זבולון) 16 שתי המשפחות שהגיעו לראס עלי ,מנו בשלב זה שמונה בתי אב ,קרוב לשלושים איש והם חילקו ביניהם את הקרקע על פי הצרכים והשימושים שראו גם בעתיד. את השטח רשמו בטאבו על שם המשפחות .באמצע ,בין השטחים החקלאיים, הוקם בד’ר -גורן משותפת ,בו הלך הסוס והסתובב בעת קציר החיטה והדיש. החלקות היו צרות וארוכות ,קצת יותר משני דונם החלקה .הייעוד המקורי של האדמה בעת הרכישה היה לשימוש חקלאי .הם חישבו כי את בניית המגורים ניתן לעשות בשטחים הסלעיים של הגבעה וככל שמספר התושבים גדל ,ניתן היה להמשיך ולהתרחב לכיוון מערב ,בחלק הטרשי של הגבעה .גבולות השטח היו מאד ברורים :מצפון -נחל ציפורי; מדרום -הואדי; ממזרח -אדמת משפחת כרכבי; וממערב -הדרך החוצה לכיוון שפרעם .בין הגבעה לדרך המובילה לשפרעם היו אדמות ,אשר נוצלו לחקלאות ואף הן חולקו בין המשפחות. חלק מהמשפחות היו יותר מסודרות ומאורגנות וחלק פחות .אימי היתה מאד מסודרת ,והיא פנתה לטאבו ורשמה את החלקה שלה באופן מסודר על שם כל ילדיה ,כדי למנוע בעיות בעתיד .בל נשכח שמדובר בתקופת המנדט הבריטי, שקיבל בירושה טאבו מהתורכים וניסה לעשות סדר בכל נושא הקרקעות. בשנת 1941התנהל משפט בבית המשפט לקרקעות בעכו ,בין השלטון הבריטי לבין תושבי הכפר בנוגע לרישום המדוייק ,הנכון והמסודר של שטח הכפר בטאבו. כשאימי התאלמנה ,לפני לידתי ,היא רשמה את אדמות המשפחה בכפר על שמה ועל שם שלושת הילדים -בתה החורגת ושני ילדיה הראשונים .לאחר שנולדנו אחותי ואני ,האחים חילקו איתנו את האדמות ,וכך נמנעה מאיתנו עוגמת הנפש שהיתה מנת חלקם של מספר לא קטן ממשפחות הכפר שלנו .תוצאת המשפט היתה רישום מדוייק של החלקות בכפר .עיקר המחלוקת נגעה לחלקה מספר ,30 שהיתה חלקה גדולה בפאתי הכפר ושימשה הן לבניה בחלקה הטרשי והן למרעה בחלקה האחר .החלק שלא נרשם בטאבו בבעלות של משפחה זו או אחרת ,נרשם כאדמת הנציב העליון לשימוש בלעדי של תושבי ראס עלי ,ללא זכויות ליורשי הנציב העליון אלא בהסכמת תושבי הכפר כולם .רישום זה ,אף שנדמה כראוי והוגן ,היווה ארבעים שנה לאחר מכן אבן נגף רצינית מאד בתהליך ההכרה של המדינה בכפר ראס עלי. 17 ילדותי נולדתי בשנת .1942זו היתה תקופת המנדט הבריטי ,מעט מאד כבישים היו באיזור הצפון ,בקיצור -שנות ה ’40-על כל המשתמע מכך .שם אימי היה סאפיה. בצעירותה היא נישאה לקאסם חסן ,אשר התאלמן והביא לנישואיהם את בתו אמנה .אמנה היא אם אישתי .לאמי ולקאסם נולדו שני אחי למחצה ,ח'אלד ומוחמד ואביהם ,קאסם ,נפטר בצעירותו .על פי המסורת והדת המוסלמית ,אלמנה צריכה להינשא לאחיו הרווק של בעלה ,זאת על מנת לשמור על האדמות במשפחה ולמנוע פירוק המשפחה וניוד הילדים שכבר נולדו ,לקרובי משפחה רחוקים יותר. זו אחת מהדוגמאות הרבות לקירבה הרעיונית והחברתית בין האיסלאם והיהדות. על כן ,בסופו של דבר יצא ,שקאסם היה דודי המת ,בשל נישואיה של אימי לאבי. אחותי חדרה נולדה בשנת 1943ובסך הכל היינו חמישה אחים ואחיות מהורים שונים. אבי פאיז מוחמד חסן ,בצעירותו במלחמה בשנת 1948הכפר שלנו לא נלחם ולא השתתף בלחימה .ההורים שלנו חששו לשלומנו ,שכן הלחימה התקיימה לא הרחק מהאיזור שלנו .על כן שלחו את הילדים הקטנים למספר חודשים אל דיר אל-אסד .האחים הגדולים יותר נותרו בכל זאת בכפר .מאוחר יותר הם סיפרו כי לא ממש הרגישו את אווירת ותחושת המלחמה בכפר .אנחנו ,הילדים ,כלל לא הרגשנו דבר בשהותנו בדיר אל-אסד. עם סיום המלחמה ,נכנס הצבא הישראלי לתוך הכפר ,אסף את הנשקים האישיים של התושבים וניפק לכולם תעודות זהות ישראליות ללא בעיות מיוחדות מצד תושבי הכפר .במלחמה לא נהרג איש מתושבי הכפר .אחת מתושבות הכפר 18 נפצעה בהפצצת מטוס בהיותה בשפרעם ולאחר מכן נפטרה ,אך לא נרשמה טראומה קולקטיבית בכפר בעקבות המלחמה בשום מישור .גם באיבטין לא נפגעו תושבים ,בעוד שבכפר זובידאת היו ביחסים חמים במיוחד עם קיבוץ שער העמקים ובח'ילף וסעדיה כלל לא הרגישו את המלחמה. לא רחוק מהכפר שלנו ,הגיעו שני פלגים מסוריה ,האחד של הדרוזים בהנהגתו של שקיב אשר התמקמו ליד חרבת הושע ,בקסייר ואילו השני היה פלג מוסלמי בראשותו של אבו מחמוד ,אשר התמקם באיזור חירבת סאסא ליד חוואלד .שני היישובים הללו אירחו את הכוחות מסוריה אשר פעלו נגד הצבא הישראלי וביקשו לשחרר את פלסטין לידי הערבים .בסיומה של המלחמה תושבי יישובים אלו ברחו והיישובים נהרסו. אחי הבכור ,ח'אלד קאסם נעמה הורי נתנו לי חופש מלא ובעצם הייתי ילד מפונק .לאימי אמנם היו ילדים גדולים ממני ,אך הייתי בן יחיד לאבי ומשניהם קיבלתי הרבה מאד יחס וחום רב .ייתכן וזו הסיבה שבגללה תמיד הבטתי בעיניים רחבות יותר על העולם ,בסקרנות מתוך רצון ללמוד ולהכיר עוד ועוד .כשהייתי ילד בן 5פרצה מלחמת השחרור ,וסיפרו לי על היהודים שנלחמים .אני זוכר שעניתי כי אינני יודע כיצד נראה יהודי ,אבל הסקרנות שלי התעוררה .היא תמיד הובילה אותי בחיפוש אחרי אנשים ,להיכרות עם תרבויות אחרות ועמים אחרים .אני מאמין עד היום שלהכיר עם ,זה להכיר גם את מנהגיו ואמונותיו ובכך נמנעת פגיעה בכבודם של בני האדם. מהחינוך שקיבלתי בבית הורי ומתוך הסקרנות שהיתה טבועה בי ,ידעתי גם בתקופת בית הספר להתייחס אל האחרים בכבוד הראוי להם והדבר התעצם 19 בתקופת לימודי בחיפה .אחד מחברי היה ילד יהודי מראש פינה ושמו מימון. בויכוחים שהתעוררו ביני ובין נערים אחרים בבית הספר ,הוא תמיד עמד לצידי ותמך בי .כיום מימון הוא בעל חברה לעבודות עפר ועדיין מתגורר בראש פינה. כילד לא אהבתי משחקי כדורגל .אהבתי לשבת בחברת המבוגרים ממני וללמוד מהם ,לשמוע את סיפוריהם .אהבתי לשמוע את מוכתר הכפר מדבר ומספר ובשל העובדה שמגיל מאד צעיר דיברתי עברית שוטפת ותמיד חיפשתי את חברתו, הוא היה מבקש ממני ללכת איתו לכל הפגישות החשובות שנגעו גם למדיניות, פוליטיקה וניהול הכפר ולסייע לצידו בעברית .למזלי ,אני רוכש שפות זרות בקלות ואולי זו הסיבה שהיה לי קל מאד ללמוד עברית .שנים רבות עברו מאז וכשאושפזתי בבית החולים באחת הפעמים שכב במיטה לידי חייל חביב במיוחד. ניהלנו שיחות כפי ששני אנשים המאושפזים זה ליד זה נוהגים לנהל והשיחה גלשה לתחום הפוליטיקה .הבנתי שהוא לא בדיוק מבין עם מי הוא מדבר והזהרתי אותו בגילוי נאות ,שהוא מדבר עם בן מיעוטים .הבחור היה מופתע מאד ,הוא היה בטוח שאני מתבדח על חשבונו ולקח לו זמן רב להירגע. בני איברהים ,אמי ספיה ובנות אחי בילדותי היו בראס עלי פחות מ 200-נפשות .לבית הספר הלכנו ברגל לשפרעם, שלושה ילדים מהכפר .חורף וקיץ הלכנו את המרחק הזה ברגל ,שעה לכל כיוון ,עד סוף כיתה ח’ .הדבקות במטרה הוכיחה את עצמה ,ובתיכון נרשמתי לבסמ”ת ,בית ספר תיכון לחינוך מקצועי ,מדעי וטכנולוגי ,שהוקם על ידי הטכניון בחיפה .בבית הספר למדו בני מעמד הפועלים ,הצווארון הכחול .באותה תקופה למדו במוסד כ 400-תלמידים והיינו 5בני מיעוטים ,אך לא חשתי יוצא דופן בין בני הנוער ,לא מבחינת מעמד חברתי ולא מבחינת מוצא או מקום מגורים. 20 21 שער התפתחות אישית 22 מדליות מצעדת ארבעת הימים 23 נעורים בתקופת לימודי בבסמ”ת בחיפה ,השתתפתי בפעילות הגדנ”ע בבית הספר .לא תמיד יכולתי להישאר לכל הפעילויות ,שכן חלקן נערכו בערבים והמרחק לכפר לא איפשר לי להישאר בחיפה עד שעות הפעילות .תוך כדי ההשתתפות בפעילויות הגדנ”ע ,שמעתי על צעדת ארבעת הימים :זו היתה צעדה לאומית שאורגנה מטעם המדינה וכללה תלמידים ,חיילים וצועדים מארגונים ומפעלים .נקודת הזינוק של הצעדה היתה ביער בן-שמן ולאורך המסלול ניצבו שופטים שדירגו את איכות הצעידה ,השירה והמורל הכללי .ביום האחרון של הצעדה עלו לירושלים וצעדו ברחובותיה .החל מ 1974-צומצמה הצעדה לשלושה ימים ובשנים האחרונות, צומצמה לצעדה בת יום אחד ,בתוך ירושלים בתקופת חג הסוכות .בית הספר לא לקח חלק בצעדה ולכן פניתי למדריכת הגדנ”ע ברמת יוחנן (שהיה יחסית קרוב לכפר בו התגוררתי) על מנת להשתתף בצעדה ביחד איתם .זו היתה הפעם הראשונה בה יצרתי קשר עם קיבוץ רמת יוחנן .רציתי ,בין השאר ,קשר עם חברת נוער ,כזו שאוכל לספק את סקרנותי בה לגבי אנשים וחברים שונים. בסופו של דבר ,השתתפתי במספר לא קטן של צעדות בשנים ,1965 ,1958-60 .1970-71בכל פעם פיעמה בי מחדש ההתלהבות של הצעידה ,האחווה בין האנשים ,הנופים היפיפיים והיכולת להגיע אל קו הגמר בחיוך ובחדווה. למזלי הייתי בעל בטחון עצמי ולא חשתי ,לא אז ולא היום ,כל רגשי נחיתות אל מול מוצאי ,מקום מגורי או אמונתי .שוב בא לעזרתי החינוך שקיבלתי ,לפיו יש להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם ועליך מוטלת החובה לקבוע מי יהיו חבריך. כאשר יודע אתה כי תוכך טוב וליבך בא מטוב ופתיחות ,אין צורך ברגשי נחיתות, עליך לחבור לאנשים בהתאם למהותם ותוכנם ולא למוצאם ומקורם. וכך חברתי לחברת הנוער של קיבוץ רמת יוחנן עוד בתקופת לימודי בחיפה .אחד הזכרונות הראשונים שיש לי מתקופה זו הוא ערב מסויים ,בו כולם היו רעבים ורצו לעשות קומזיץ בקיבוץ .אחד הנערים ניגש אל שומר הלילה של הקיבוץ וביקש שיאפשר לו להיכנס למטבח לקחת עוף .בצאתו של הנער מהמטבח ,השומר התעניין לדעת כמה עופות נלקחו וכשהנער ענה כי לקח עוף אחד בלבד ,ענה לו השומר כי מעולם לא ראה עוף עם ארבע רגליים ,אך ויתר לו והארוחה באותו לילה היתה טעימה מתמיד. הדרך לבית הספר לא היתה קצרה ,גם לשם הלכתי ברגל בקיץ ובחורף .בבית המצב היה לא פשוט כלכלית ,על כן נאלצתי לעזוב את בית הספר ובקיץ של גיל 14יצאתי לחפש מקום עבודה .המרחק הפיזי מהכפר לקיבוץ רמת יוחנן היה קצר יחסית ,אך מרוחק שנות אור .שם מצאתי את מקום עבודתי הראשון וכרגיל ,את דרכי עשיתי ברגל בכל יום הלוך וחזור ,כשכלל עוד לא היתה דרך מוסדרת מהכפר לקיבוץ. 24 בקיבוץ עם סבתא סטפקה והמתנדבים 25 העבודה בקיבוץ רמת יוחנן קיבוץ רמת יוחנן עבר מספר גלגולים עד שהגיע למיקום הקבע שלו בשנת .1931 השטח עליו הוקם קיבוץ הקבע היה בעברו כפר אריסים ערבי בשם אל-מג’דל, שהיה שייך לנפת חיפה המנדטורית ,ושטחו נקנה בשנת 1925על ידי יהושע חנקין .בדיוק אותו איזור אותו עזבו ”אריסי סורסוק” וביניהם משפחתי ,בחיפוש אחר מקום להתגורר בו וממנו יצאה משפחתי ומשפחת סמר לרכוש את הקרקע בראס עלי .זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שמעגלים נסגרים ומושלמים בתהליך לא מודע. בקיבוץ נבנתה תעלה שהובילה מים למספוא ולבריכות הדגים ,שם התחלתי את דרכי .שלמה יזרעאלי ,שהיה מנהל העבודה ,הביט בי בימים הראשונים לעבודתי שם ,הודיע לי שהעבודה הזו אינה מתאימה לי ושלח אותי לעזור לעובדי הבנין, על מנת לסייע ביציקות הבטון בקיבוץ ,בניקוי ובהגשת הכלים ,עבודה שהיתה מותאמת לגילי וליכולת הפיזית שלי .כעבור חודש הודיע לי שלמה כי הקיבוץ זקוק לאינסטלאטור והוחלט כי אני האדם המתאים .הופתעתי ,כי בסך הכל הייתי נער צעיר ,אך הייתי מוכן לכל עבודה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה והתייצבתי במועד שנקבע לי בשער המשק .שם פגש אותי אדם חביב בשם נחום חן ,אשר הסביר לי את תהליך קליטתי בעבודה ,מה מצופה ממני ונקב בסכום של שתיים וחצי לירות כמשכורתי היומית ,זה לא היה שכר גבוה ,אך בהחלט מכובד לנער צעיר ,העושה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה. בעת שהסתובבנו בקיבוץ תוך כדי שהוא מסביר לי את תפקידי ועבודתי ,מצאתי חמש לירות זרוקות על הרצפה בחדר העבודה .הרמתי את הכסף וכשהגעתי למשרדו ,הנחתי אותו מעל ארון התיוק והמתנתי לשובו .כשהגיע נחום למשרד, סיפרתי לו כי מישהו כנראה איבד חמש לירות בחדר העבודה שלנו .הוא הציע כי אקח את הכסף לעצמי ואילו אני הצעתי שיתלה מודעה בחדר האוכל או במזכירות. עד היום אני משוכנע כי נחום עשה זאת מתוך רצון לבדוק אותי ולהעמיד את יושרתי בנסיון. כעבור חודשיים קרא לי נחום לשיחה במשרדו והציע לי עבודה קבועה בקיבוץ. הוא אמר שאם איעתר ואקבל את הצעתם ,הקיבוץ ישמח מאד .כמובן שקיבלתי את ההצעה ומשכורתי תפחה לסכום האגדי של שבע וחצי לירות ליום עבודה. מבנה החיים בקיבוץ שונה מטבעו לחלוטין מהחיים בכפר .אלו היו שני עולמות נפרדים ,שונים ומקבילים .באחד יש תאורה בלילה ,חשמל זמין בכל הבתים ,מים זורמים ,שבילים וכבישים מסודרים ,כלל המערכות הקולקטיביות המשותפות לכולם מאורגנות ,מוסדרות לרווחת ונוחות הכלל .בשני אין דבר מכל אלה .נשאלתי לא פעם כיצד אני יכול לחיות בשני עולמות ,יקומים מקבילים אלו ותשובתי היתה 26 כי האדם נולד לייצר וליצור .כמו שחברי הקיבוץ עמלו ויצרו את היש מאין ,כך גם אני צריך ללמוד כיצד נעשה הדבר וליישם זאת בכפר שלי .תוך כדי שהשתלבתי בחברה הקיבוצית לא חשתי כפועל שכיר של הקיבוץ אלא כחלק אינטגראלי מבני המשק ,לא הפסקתי לחשוב ולתכנן כיצד אני יכול להביא את הידע שרכשתי בקיבוץ אל תוך הכפר שלי ,כיצד אני יכול לקדם גם את הכפר. במקביל לחלומות אלו ,הקיבוץ התייחס אלי כבן משק ולא כעובד שכיר .אפילו נחום התרכך עם הזמן ובכל יום שישי היה קוטף עבורי פרחים בגינת הנוי ומשחרר אותי מוקדם יותר מהעבודה ללכת הביתה באומרו” :אתה אחד הילדים שלי”. אחת הדוגמאות ליחס המיוחד שזכיתי בו היא חדר האוכל .לפועלים השכירים לא איפשרו לאכול בחדר האוכל של המשק ביחד עם בני הקיבוץ .ממני ביקשו מההתחלה לבוא איתם ולאכול איתם בחדר האוכל .רק שנים לאחר מכן הדבר התאפשר לעובדים השכירים האחרים במשק .בשנים הראשונות בהן עבדתי ברמת יוחנן הייתי באמת עדיין ילד ,נער .בני הקיבוץ הכירו אותי עוד טרם התחלתי לעבוד במקום ,חברתי אליהם ונשארתי לפעמים ללון בקיבוץ ובימים אחרים נערים מהקיבוץ היו מגיעים לישון אצלי בבית בכפר .הקשר העמוק הזה לא ניתק משך השנים וכאשר הייתי זקוק לעזרה ,בעת שבניתי את ביתו של בני הבכור ,עשיתי ”גיוס” בין חברי הקיבוץ ועשרה חברים הגיעו לסייע בידי בעת יציקת גג הבית. בעת הגיוס לגז הכבשים בקיבוץ 27 במהלך השנים רקמתי לעצמי חלום ,בדמותו של קיבוץ ערבי .ניסיתי לקדם את הנושא בדרכים רבות ושונות ,אולם הבנתי כי הדבר המסובך ביותר הוא מהירות השינוי של החברה הערבית הכפרית לכיוון חיים משותפים .זו הסיבה ,שקשה לי להאמין כי יבוא יום וניתן יהיה להקים קיבוץ ערבי ,מה עוד שכיום גם הקיבוץ המקורי מתחיל להתפרק ולאבד את הצביון שלו והופך חומרי יותר ופחות אידיאליסטי. בעבודתי בקיבוץ בתפקידי כאינסטלאטור טיפלתי בכל תחום ה”שרברבות” ברחבי המשק .עשר שנים לאחר תחילת עבודתי בקיבוץ ,התבקשתי לתקן ברז אצל אישה חביבה ושמה בלה .לאחר שסיימתי את התיקון ,היא הציעה לי כוס קפה והתיישבנו לשוחח .בשלב מסויים היא אמרה לי כי שמעה שאני ערבי (וזה אחרי עשר שנים של היכרות איתה ועם חברי הקיבוץ) ושהיא מתפלאת כי היא לעולם לא היתה חושבת שאני ”כזה” .עניתי לה כי זה כלל לא עניין של מוצא אלא עניין של חינוך וכי לא באמת משנה מהיכן מגיע האדם ,אלא כיצד הוא חונך וכיצד הוא מתנהל בעולם. 28 ביקור טניקה המתנדבת בחיק משפחתי ביחד עם המתנדבים בקיבוץ 29 הנסיעות לחו”ל בעת שעבדתי בקיבוץ ,הגיעו אל הקיבוץ מתנדבים רבים לאורך השנים .אף אחד מהם לא ידע האם אני חבר קיבוץ או עובד שכיר .עמדתי בקשר מצויין עם רבים מהמתנדבים ,רבים מהם הזמינו אותי שוב ושוב לבקרם בארצם לאחר שובם, מרביתם מגרמניה. מהיום שעמדתי על דעתי ,הסתקרנתי לגבי תרבויות אחרות ,להכיר אנשים, מנהגים ,מקומות .שהרי כולנו נוצרנו בצלם והשוני נובע מהמיקום הגיאוגרפי ומהתרבות .ההיכרות שלי עם חברי הקיבוץ מצד אחד ועם המתנדבים מצד שני, איפשרה לי להבין ,כי רק במגע אישי ובפתיחות אוכל ללמוד להכיר את העולם על מגוון האנשים שבו .הסקרנות הלכה וגדלה בי. בשנת ,1966הצעתי לחברי סאלח לנסוע לחו”ל ביחד איתי .סאלח טען כי אין בידו דרכון והיו לו כל מיני תירוצים למה הוא לא יכול להוציא אחד .הסברתי לו כי עליו לקחת את תעודת הזהות של אביו וללכת למשרד הפנים והם כבר ינחו אותו כיצד עליו להוציא דרכון .וכך עשה ולהפתעתו גם קיבל דרכון .אני הוצאתי דרכון עוד לפני כן ,בלחץ המתנדבים השונים ,אשר אף דאגו שתנופק לי ויזת עבודה מוסדרת מטעם גרמניה בדרכון שלי. על סיפון האוניה עם הקברניט בנסיעתי הראשונה לחו"ל את ההכנות לנסיעה עשינו בהסתר ,בשקט ,מבלי שאיש ידע ורק במועד קרוב מאד לנסיעה הודענו למשפחות שאנחנו נוסעים .עבור כולנו זה היה כאילו אנחנו עתידים לנסוע לירח .איש מסביבתנו הקרובה טרם נסע לחו”ל .באותה תקופה לא היה פשוט כמו היום לתת ”קפיצה קטנה לחו”ל” ובערב הנסיעה כל הכפר בא להיפרד ממני בבכי. יצאנו מהארץ לטיול של חודש ,על סיפונה של אניה תורכית בשם ”סמסום” .המסע בים היה נהדר ,התחברתי מהר מאד עם שאר הנוסעים ומצאתי שפה משותפת 30 נעימה גם עם הקברניט .ביקרנו בגרמניה במינכן ,בהנובר ,הגענו עד להמבורג ובכל מקום שהגענו היה לנו מקום להניח את ראשנו ,בביתם של המתנדבים מהקיבוץ ששמחו לקראתנו והדריכו אותנו בדרכנו. גרמניה ,ואירופה בכלל ,כה שונה מהעולם שאנחנו מכירים בארץ .שם איש אינו שואל אותך מהיכן אתה ,לא נדבקים אליך אם אתה מחייך לאנשים ,העושר שונה לגמרי מהאופן שהוא מתבטא בארץ .בשנות ה ’60-השוני בין הארצות היה עוד יותר מובהק ומובחן והרגשנו ממש כשיכורים בעולם החדש שנגלה לנו .למדנו להכיר את ההבדלים שבין הערים השונות -מינכן גרמנית וקרה יותר למבקר, המבורג יותר קוסמופוליטית ומדברים בה יותר אנגלית. בעת ששהינו במינכן חיפשתי עבודה על מנת להתפרנס קצת ומצאתי עבודה בבסיס הצבאי של הצבא האמריקאי ,כנהגו של קצין ,משום שידעתי אנגלית. אולם בגלל שלסאלח חברי לא היה רישיון עבודה ,לא לקחתי בסופו של דבר את העבודה על מנת שנוכל להישאר יחד בטיול .בעת ששהינו במינכן ,התקיימה בעיר תערוכה ענקית של מוצרים בביתנים מכל רחבי העולם .קבעתי עם סאלח כי ניפגש בנקודה כלשהי בתערוכה .כשהוא הגיע ,ראיתי כי מתלווה אליו בחור, שטען כי הוא לבנוני .לא ידעתי איך להתייחס אליו ,משהו לא הסתדר לי איתו. רציתי להימנע מכך שיזמין אותנו לארוחת צהרים והצלחתי בסופו של דבר להיפרד ממנו וללכת עם סאלח לכיוון תחנת הרכבת ,מתוך כוונה לאכול שם את ארוחתנו .כשהתיישבנו ,הופיע לפתע הבחור מאחורינו והתישב לידנו .הדבר עורר אצלנו חשד אך לא יכולנו לשים את האצבע בדיוק מה הפריע לנו בו .הוא ניסה לשלם עבור ארוחת הצהרים שלנו ,בדיוק כפי שחשדתי שינסה ,אך הנאנו אותו מכך .בהמשך הוא ביקש להזמין אותנו לשתות איתו בערב בחדרו במלון וגם לכך סירבנו .לי היתה תחושה שהוא מנסה לברר האם אנחנו ”כשרים” או שמא אנחנו מנסים להסתיר דבר מה .לאחר מכן לא נתקלנו בו שוב. לארץ חזרנו דרך ציריך בשווייץ ,באמצע חורף קר ומושלג .המארחים שלנו לקחו אותנו טיול להרים ואנחנו ,שלא היינו מצויידים בביגוד מתאים לאלפים בחורף, רעדנו מקור משך כל הטיול .למארחים שלי היה כלב סן ברנרד ,גזע שלא ראיתי כמותו לפני כן בארץ .בשל גודלו חששתי ממנו ,אך לאחר מכן הבנתי כי דווקא גודלו הוא שמאפשר לו להציל חיי אנשים. הקשר עם המארחים בציריך נוצר ,כמו עם המתנדבים האחרים ,ברמת יוחנן .מספר חודשים לפני הנסיעה ,בשעת ארוחת הערב ,עמדתי מחוץ למפעל וראיתי במגורי המתנדבים ,שהיו לא רחוקים מהיכן שעמדתי ,גבר נכנס לחדרה של המתנדבת שהכרתי ויוצא מהר מהחדר עם דבר מה בידו .כשהגיעה המתנדבת לחדרה היא גילתה כי המצלמה שלה נגנבה .קראתי לאחראי המתנדבים רפאל פאואר סיפרתי לו מה שראיתי מול חדרה של המתנדבת ונקבתי בשמו של אדם מסויים .רפאל חשב כי טעיתי בזיהוי על כן הצעתי לרפאל כי יציב מעקב אחר האדם .למחרת 31 בבוקר אותו אדם נצפה נוסע לנצרת ,עקבו אחריו נוסע על הווספה שלו הישר לחנות ,בה ניסה למכור את המצלמה .אלו שבלשו אחריו נכנסו לחנות ותפסו אותו ”על חם” .בעקבות הסיפור ,התהדק הקשר בין המתנדבת לביני ,מתוך הכרת תודה שלה על כך שהחזרתי לה את המצלמה .הסתבר כי המצלמה לא היתה שלה ,היא שאלה את המצלמה מחברה בשוויץ .וכך כשהגעתי לציריך המשפחה שלה שכרה עבורנו חדר במלון ואז הכרנו גם את המאכל השוויצרי שהדהים אותי -פונדו גבינה עם יין. כשחזרתי לארץ היה לי ברור כי אני חייב שוב לצאת לטייל בחו”ל .המפעל בו עבדתי היה ממוקם קרוב למגורי המתנדבים ומתנדבים רבים גם עבדו במפעל וכך יצא שנקשרתי מקרוב לרבים מהמתנדבים ושהיתי איתם זמן רב .אחת המתנדבות שברה רגל ודאגתי לה וסייעתי לה בשהותה בקיבוץ .בשנת ,1967 בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ,התבקש הקיבוץ לפנות את כל המתנדבים הביתה .אותה מתנדבת השאירה לי פתק תודה על כי מה שעשיתי עבורה והשאירה לי פתק בו היא מזמינה אותי לבקר אותה בביתה בדנמרק ,עם פרטי ההתקשרות אליה. בזמן המלחמה ,חברים רבים היו מגוייסים וכך ,אלו שנותרו בקיבוץ מילאו את מקומם בתפקידים השונים ועומס העבודה היה כבד מאד .אחד התפקידים הנוספים שהוטל עלי ,היה לקצור את הירק למאכל הפרות ולהאכיל אותן .במהלך המלחמה נהרג אחד מחברי הקיבוץ בגבול הצפון ,ולא ידעתי כיצד להתמודד עם העניין .בכל זאת המשכתי בעבודה עד סיומה של המלחמה .לאחר המלחמה שבו רבים מהגברים למשק ולא היה צורך כה לוחץ בכוח אדם במשק .החלטתי לנסוע לדנמרק. מבלי להודיע לאיש ,הגעתי בשעת ערב מאוחרת לקופנהגן ,כשבחוץ עדיין אור יום בתקופת הקיץ והחלטתי להתקשר אל אותה מתנדבת .במלון אליו הגעתי, ביקשתי מפקיד הקבלה שיסייע לי להתקשר לביתה ,שכן הוא דובר דנית וייתכן ומשפחתה אינה דוברת אנגלית .כששמע פקיד הקבלה את שם משפחתה הסתכל עלי במבט עקום וניסה להסביר לי כי אף אחד במשפחה זו לא יסכים לדבר איתי, היות וזו המשפחה העשירה ביותר בדנמרק .לאחר שהתעקשתי ,הוא צלצל בשמי והסביר למשפחה כי בחור מישראל המתארח במלון מבקש לדבר עם מייקה (שהיה שמה של המתנדבת) .להפתעתו הרבה ,המשפחה התרגשה ורצתה לפגוש אותי בו ביום. ביתה של המשפחה היה בסומבורג ,כ 4-שעות נסיעה מקופנהגן .היות והשעה היתה כבר מאוחרת ,קבעתי עם מייקה להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הרכבת. הפגישה היתה שמחה במיוחד ומשך השעות הבאות טיילנו ברחבי קופנהגן ומייקה אף התקשרה לאחותה וקבעה איתה ועם חברתה להצטרף אלינו בדרכנו לביתן ברכב של מייקה. 32 בשלב מסוים עצרנו בצד הדרך ,לקנות מצרכים למסיבה שמייקה ביקשה לערוך לכבודי בהשתתפות חבריה .מייקה וחברתה יצאו לחנות ואני ואחותה נותרנו להמתין ברכב .במרחק מה מאיתנו ,הסתבר כי שלושה גברים גנבו רכב ,ברחו מהמשטרה לכיוון בו חנה הרכב שלנו ובסמוך לחנות ביצעו פניית פרסה חדה מדי ונכנסו ברכב בו היינו מאחור .מעוצמת הפגיעה ,הועף הרכב בו ישבנו למרכז הכביש ולמזלנו הרע רכב שהגיע מלפנים אף הוא נכנס בנו חזיתית .נמעכנו כמו סנדוויץ’ באוטו ואיבדתי את ההכרה .הספקתי עוד לשמוע ,כשכוחות ההצלה ניסו לחלץ אותנו ,מישהו אומר ”הוא מת”. התעוררתי בשעה חמש בבוקר בבית החולים ,כשמייקה יושבת לצידי בוכה בכי תמרורים .לא היה ברור לי היכן אני ומדוע אני נמצא שם ומייקה התפלאה מאד שאינני יודע וזוכר מה אירע .הסתבר כי אחותה שברה את הרגל ושהתה אף היא בבית החולים .בעת שכבר שבתי להכרה ,שמעתי כיצד במסדרון הסמוך הרופאים לא הצליחו להציל את חייו של אחד מגנבי הרכב והוא נפטר בבית החולים .בשלב זה המשטרה הגיעה לתחקר אותי .לשאלתו של השוטר כמה זמן שהיתי בדנמרק לפני התאונה עניתי כיום אחד בלבד .שאלתו השניה היתה מה ראיתי עד כה בארצו .עניתי כי ראיתי שני דברים בלבד :בתי החולים במדינה יפים והשוטרים מתנהגים כג’נטלמנים .השוטר חייך ושאל אותי האם אני חושב לדרוש פיצוי כספי בשל התאונה .לכך עניתי כי כל שאני מבקש הוא להחלים ולהיות מסוגל להמשיך בטיול שלי בארצו היפה. בבית החולים שהיתי בסך הכל כיומיים ומשם נלקחתי הישר אל הבית המפואר של משפחתה של מייקה .מעולם לא ידעתי כי פאר שכזה אפשרי בבית פרטי .מרתף היינות ריתק אותי בשל גודלו העצום .לאחר מספר ימים לקחה אותי המשפחה לבית הקיץ שלהם ליד אגם ,עם שטחי גנים אינסופיים ,שתי סירות מנוע פרטיות בהן שטנו ברחבי האגם ותוך כדי השהות בבית הקיץ טיילתי ביחד עם המשפחה ברחבי דנמרק. טניקה עם בנות אחי בביקור בביתי 33 לקראת סיום השהות שלי בדנמרק ,קיבלתי מברק מהמתנדבת השוויצרית אצלה התארחתי שנה לפני כן ,בו הזמינה אותי לשוב ולבקרה בדרכי חזרה לארץ .וכך, בדרך חזרה אכן ביקרתי שוב בציריך ובסיומו של חודש חופשה מדהימה שבתי לארץ ולעבודה. בשנת 1974שהתה בקיבוץ מתנדבת בשם טטיאנה המעופפת ,וכשם כינויה כך היתה .לטטיאנה היתה חברה מהולנד בשם טניקה ,שהתנדבה בחדר האוכל בקיבוץ .ביני ובין טניקה נבנתה תקשורת טובה ונוצרו יחסי חברות אמיצים .בשנת ,1975חזרה טניקה לבקר בארץ ובקיבוץ לשמחתי הרבה .בשנה שלאחר מכן שבה לביקור ביחד עם אמה שהיתה מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוטרכט ואביה שהיה יהודי בעל מפעל ,עם 200עובדים ,אשר נהג לרכוש סחורות למפעל מהארץ .בביקורו בארץ לקחתי אותו למפעל בחניתה ולמפעל הארגז בנתניה ,על מנת שייצור קשרים עסקיים לעתיד. ביולי 1978שלחה המשפחה כרטיס טיסה עבורי לבקר אותם בהולנד ,שם שהיתי כחודש עם המשפחה ונהניתי מכל רגע .עם השנים טניקה התחתנה ,נולדו לה שישה ילדים והקשר איתה נותק לחלוטין. בשנת 2010קראה לי אחת מבנותי מפתח הבית ,כי שתי נשים יהודיות דתיות באו לביקור ומחפשות אותי .הצצתי מפתח החדר ואכן ראיתי אישה דתיה לפני ,בלי שזיהיתי במי מדובר .אולם כשהיא התחילה לדבר ,להפתעתי זיהיתי את קולה של טניקה ממרחק של שלושים שנה .איברהים ,בני הרביעי ראה אותה אף הוא ובלי היסוס זיהה אותה ,למרות שכשראה אותה בפעם האחרונה היה ילד בן ,5אשר כדרכו של ילד קטן השתובב ודרש את כל תשומת הלב .לא העליתי על דעתי כי יהיה מסוגל לזכור אותה אחרי כל השנים הללו .לשאלתי מה בדיוק היא עושה כאן ואיך מצאה את דרכה אלי ,סיפרה כי היא מתגוררת מזה 15שנים בארץ ,ובדרך כלשהי שמעה כי חליתי .היא סיפרה ,כי היא היתה בטוחה שאני כבר לא בין החיים ובאה לבקר ולנחם את המשפחה והיא מופתעת ושמחה לגלות שאני חי ובריא . אשתי חזראן וטניקה בעת ביקורה בארץ 34 מפגש ברמת יוחנן בתקופת מלחמת לבנון הראשונה במסגרת מפגשי "מועדון החמש" של רמת יוחנן 35 ”מפגשים” לאחר שלמדתי לעומק על החיים בקיבוץ והבנתי כי לא אוכל להקים קיבוץ ערבי בשלב זה ,החלטתי כי יש צורך לבנות מערכת יחסים הדדית וחמה בין הכפר שלנו לבין מערכת בתי הספר היהודיים בסביבה ,על מנת שאנשי האיזור יכירו האחד את השני ,יקחו חלק האחד בתרבותו של השני ויהיו מסוגלים לפתח שפה משותפת ,המבוססת על החיים המשותפים באיזור. ההתחלה היתה עוד בגיל צעיר במיוחד .התחלתי לפתח מערך של מפגשים עם ילדי קיבוץ רמת יוחנן ועליית הנוער .אני לנתי אצלם בקיבוץ והם היו מגיעים לישון אצלי בבית בכפר ברמת היכרות אישית וחברתית .כנראה שאני הראשון שיצר קשרים אישיים בין תושבי הכפר ובין אנשי רמת יוחנן .בשל היכולת הבינאישית הטובה שהיתה לי ,אנשים בכפר חיפשו עבודה ואני סייעתי ”לשדך” אותם בעבודות ברמת יוחנן .במקביל ,הזמנתי את אנשי הקיבוץ לבקר אצלנו בכפר והדברים התחילו להתגלגל .נוצרה סקרנות בריאה לגבי אופי החיים בכפר ורצון ללמוד על השכנים. מפגש "מועדון החמש" עם אנשי ראס עלי לאחר מכן ,כשבגרתי מעט והבנתי שיש צורך לקיים מפגשים ממוסדים ומוסדרים יותר ,ההתחלה היתה ב”מועדון החמש” ברמת יוחנן ,מועדון של בני המשק המבוגרים ,בו התקיימו הרצאות וסיורים .במפגש הראשון אליו הוזמנתי ,ביקשתי להסביר על חיי הכפר למי שלא הכיר אותם ולקדם את מרקם היחסים בין תושבי האיזור ,בעיקר על ידי היכרות הבעיות האחד של השני .כאן בא לידי ביטוי אחד מעקרונות ה”אני מאמין” האישי שלי ,לפיו האדם ,ורק הוא ,הוא הגורם אשר יכול לקרב או להרחיק מעליו את בני האנוש .רק היותך אדם אמין ומהימן והיכולת 36 להודות בטעויות ובכישלונות ,יאפשרו לך ליצור קשר אמיתי ובלתי אמצעי עם אנשים אחרים ,שונים ממך ככל שיהיו. "מועדון החמש" מבקרים בראס עלי משם המשכתי למערך מפגשים בקיבוץ אושא כאשר המפגשים לא התבססו רק על תושבי ראס עלי וסיפוריהם ,אלא גם על איבטין וחוואלד .בהמשך יזמתי מפגשים בין בתי ספר ביישובים השונים ,ביקורים הדדיים ביישובים וביקורים בבתים הפרטיים .מפגשים רבים התקיימו אצלנו בכפר ,כשהילדים מתחלקים לקבוצות ומבקרים משפחות בכפר ,אשר נענו לרעיון וביקשו לקחת חלק במפגשים .אחד הדברים שלמדו הילדים היהודיים מהביקורים אצלנו בכפר ,כי המפגשים עוברים דרך הבטן .הנשים במשפחות המארחות טורחות ומכינות מטעמים ,כדי לכבד את המבקרים והילדים יוצאים מהמפגשים שבעים במיוחד. המשך המפגשים התקיים גם עם כפר מכבי ולאחר מכן המפגשים התרחבו גם אל קרית אתא ,כשבשלב זה המפגשים מתקיימים ביחד עם הורים וילדים בישובים ולאחר מכן התרחבנו גם אל טבעון. טורניר קט רגל בטבעון 37 מטרתם של המפגשים היתה לקיים ,ראשית כל ,מפגש שכנים ,להכיר את מי שגר לידנו .בנוסף -רציתי כי אנשים ברמה האישית ,יכירו אחד את השני כבני אדם .האוכלוסיה באיזור שלנו מושתתת על שתי תרבויות -התרבות המערבית והתרבות המזרחית .קיים אמנם שוני ביניהן ,אך גם רב המשותף .מטרתי היתה לאפשר לשני הצדדים להכיר את תרבותו של הצד השני ,אופי החיים ,המנהגים ולהביא להיכרות ברמה האישית ,כבני אדם .המגע האישי הוא זה שמפיל את המחיצות והוא זה שיכול לסייע לקדם את האיזור שלנו. מעבר למפגשים הללו ,אלי רכס היה שולח אלי סטודנטים מחו”ל על מנת שארצה בפניהם על יחסי היהודים-ערבים בישראל .השאלות שהסטודנטים שאלו נגעו רבות לאופי החיים בכפר ערבי ,אך נגעו גם לשאלות של הזהות שלי כערבי במדינה יהודית ותשובתי היא תמיד -אני בעל אזרחות ישראלית ,אני והורי נולדנו כאן ,ואני מרגיש ישראלי לכל דבר ועניין ללא ספקות. בת דודתי אחות במקצועה-משוחחת עם אנשי רמת יוחנן על תפיסת עולמה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה בסיומו של טורניר הקט רגל בטבעון 38 מכתבי תודה בעקבות המפגשים שערכתי 39 מכתבי תודה בעקבות המפגשים שערכתי 40 עם שמעון פרס בתקופת הבחירות לראשות מפלגת העבודה 41 הקשר עם מפלגת העבודה עם השנים שיניתי תפקידים בקיבוץ ,ומאינסטלאטור הפכתי למנהל עבודה, תקופה מסויימת כיהנתי כיו”ר הוועד של ”פלרם” -מפעל הקיבוץ .הקיבוץ התנהג אלי בצורה נפלאה ,ואיפשר לי לפנות זמן לעשיה נוספת במישור הציבורי .בינואר 1982מוניתי על ידי חברת הכנסת שושנה ארבלי אלמוזלינו ,שהיתה יושבת ראש וועדת הפנים בכנסת ,להיות דובר יישובי הבדואים בצפון .בעקבות זאת קיבלתי חצי תקן למשרת ריכוז יישובי הבדואים ממפלגת העבודה .אנשי הקיבוץ היו אנשי מפלגת העבודה ואיפשרו לי מכל הלב לתפקד עם כובעי השני במפלגה. כעבור מספר שבועות הגיע לבקרני דני רביב ,חבר קיבוץ יגור ומסר לי כי הם מבקשים שאהיה מעורב יותר במפלגה מבחינה פוליטית וכמובן שנעניתי לבקשתו. בדיוק באותם ימים התקיים מפקד של חברי המפלגה וסייעתי לקיים אותו באיזור הצפון ,בהתמקדות על מגזר המיעוטים במפלגה .לאחר מכן אמורה היתה להתקיים ועידת המפלגה לקראתה נערכו בחירות לצירי הוועידה .הצגתי את מועמדותי כציר המפלגה ובשל מספר המתפקדים הנמוך יחסית בכפרים ,שלח משרד המפלגה האיזורי (שהיה ממוקם ברחוב בן עמי בעכו) קלפי נייד. המתמודד מעיבלין לא הכיר אותי ולא ידע מי אני ובעת שהיה עלינו לנייד את הקלפי מעיבלין לראס עלי הוא סירב להעביר אותה .לאחר דין ודברים בינינו ,סיכמנו כי אנשי יצביעו גם עבורו ואנשיו יצביעו גם עבורי וכך היה. וועידת המפלגה התקיימה בשנת 1982בבית ברל ,שנינו היינו בין צירי הוועידה מתוכם נערכו בחירות לחברי מרכז המפלגה .במפתיע (או שלא במפתיע) נבחרתי להיות חבר מרכז מפלגת העבודה באותה שנה. כתב מינוי-ממונה על הבחירות במגזר הבדואי בצפון כך שמעה עלי והכירה אותי חברת הכנסת שושנה ארבלי אלמוזלינו ,וקיבלתי את התקן לאחר שהפכתי להיות חבר מרכז המפלגה. בין 1982ל 1986-היה לי חצי תקן ממפלגת העבודה כרכז יישובי הבדואים בצפון. דני רביב סיים את תפקידו כאיש הקשר של התק”מ לבחירות וגם איש הקשר 42 עם המיעוטים .במקומו הגיע מחליף ,בני שילה ,גם מיגור .דני סיפר לבני כי אוכל לסייע לו במגזר הערבי .התחלנו לעבוד ביחד ,להיכנס ליישובים ,דבר אשר עשיתי עד לשנת .1986במקביל היה צריך לבחור נציג למחוז המיעוטים( ,כמו שקיימים מחוז דרום ומחוז ירושלים ,כך קיים גם מחוז מיעוטים) .בשנת 1986החליטו להקים מחוז ערבי כלל ארצי ,היה צריך לבחור יו”ר ושני סגנים -אחד נוצרי ואחד בדואי .נאאף מסאלחה נבחר כמזכיר המחוז ,אני התמודדתי על מקום הנציג הבדואי במחוז הבחירה הצפוני .זכיתי בבחירות כסגן יו”ר המחוז הערבי ,כנציג הבדואים ואז הורחב המנדט גם ליישובי הבדואים בדרום ,שכן מחוז הבחירה היה ארצי ,כזכור. הנושא שטיפלתי בו הורחב לטיפול בכל יישובי הבדואים כולל הנגב .היה רכז בדואים בעקבות ביקורה של חברת הכנסת ארבלי-אלמוזלינו בדרום שפעל מול המשרד בתל אביב אך בסופו של דבר הכל רוכז בידי .בני שילה ואני עסקנו ביחד בתחום ,מהצפון ועד הדרום .בשנת 1986ביקשו ממני להשלים את התקן.עד אז ישבתי רק על חצי תקן וביקשו שאשב על תקן שלם או במפלגה או בהסתדרות .החלטתי ללכת על ההסתדרות .ראיתי בה יותר יציבות ,ומתוך שהיא היתה הבסיס המרכזי של מפלגת העבודה ,חשבתי שיהיה יותר מתאים עבורי לפעול במסגרתה .בנוסף ,ראיתי כי אוכל לתרום לקהילה שלי הרבה יותר כאשר אשב על תקן של ההסתדרות. משהתמנתי לסגן מזכיר המחוז באו לברכני גם מישובים בנגב 43 בשנת ,1996החלטתי להתמודד ברשימה הארצית של מפלגת העבודה לכנסת. המטרה שלי היתה כדי לבדוק האם כל מה שהשקעתי בשנים האחרונות אכן מביא תועלת ,או שהכל חסר ערך וחבל על המאמץ האדיר שאני משקיע .בפריימריז שהתקיימו ב 1996-הגעתי למקום ה 36-ברשימת מפלגת העבודה ,עם קרוב ל 10,000-קולות .הדבר המשמח ביותר היה שכ 3,500-קולות קיבלתי מהמגזר היהודי! פרופיל המתמודד שלי ברשימת מפלגת העבודה 44 התוצאה המפתיעה הזו הביאה אותי להבנה כי ”הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”. השקעתי כוחות עילאיים באותן שנים לסייע בתחומים שהייתי אחראי עליהם .לא השקעתי אגורה ב”קמפיין הבחירות” ,זו היתה התוצאה של העבודה שלי בשטח. מטרתי הושגה -אכן ההשקעה שלי בשטח הניבה פירות ,והיתה בה תועלת גדולה. בגלל שיטת המחוזות ,בה משוריינים מקומות ”ריאליים” לנציגי המחוזות ,המקום שלי ברשימה ”נדד” אחורה וכבר לא היה כלל במקום ריאלי לכנסת .מאידך ,חברי כנסת מכהנים באותה תקופה ,קיבלו פחות קולות ממני והם בכלל יצאו מהרשימה לכנסת. הגעתי להבנה כי פרסום הבעיות באמצעות התקשורת מהווה חצי הדרך לפתרונן 45 מועצת הפועלים כשעברתי להסתדרות ,פעלתי מתוך מחלקת השילוב .מחלקה זו עסקה בשילוב יישובי מיעוטים אשר השתייכו למועצות פועלים אחרות .היה עלי לוודא האם הם מקבלים את כל הטיפול הנדרש מבחינת ההסתדרות ,מבחינת תקציבים וכיוצא בזה .בין שאר תפקידי ,היה עלי לתאם את השילוב (למשל זרזיר ורמת ישי) ,מבחינת השירותים שסיפקה ההסתדרות ,כגון מועדוני נוער ועוד .המשרד ישב בעכו .תוך כדי תפקידי זה ,הציעו לי להתמודד על מקום בוועדה המסדרת בהסתדרות ולא רציתי ,משום שלא ראיתי שיש לי את הרמה והיכולת המתאימה לזה ושם גם לא יכולתי לעזור לקהילה שלי כפי שרציתי .הסברתי להם מדוע אני מסרב להצעתם ,וגם אמרתי כי אני חושב שישנם ישובים בהם כדאי להקים וועד פועלים או מועצת פועלים על מנת שנוכל לטפל קונקרטית בבעיות הרלוונטיות לאותם ישובים ,בהיותם ישובים מוזנחים לגמרי .לבקשתם ,הבהרתי כי מדובר להערכתי בבשמת טבעון ,חילף ,זבידאת ,איבטין ,חוואלד וראס עלי .ב1987- נבחרתי למזכיר ההסתדרות בישובים אלו ,והתבקשתי להתחיל לבנות את מועצת הפועלים עליה דיברתי .הצעתי כי יקראו לה וועד פועלי זבולון. קורסים לנשים שערכתי במסגרת מועצת הפועלים 46 יום כיף במסגרת קורס תפירה שקיימתי הכנתי מסמך מפורט ,אשר ריכז את כל הבעיות של יישובי הבדואים באיזור ובין השאר מניתי את הגורמים אשר הביאו למצבם הנוכחי של היישובים :הסיבות להגעת אותם שבטים למקומות בהם שכנו באותה תקופה; בעיות של מנהיגות ושליטה; ההתפתחות החברתית של השבטים והיישובים ,אשר הושפעה מחד מהתרבות הבדואית ומאידך מהשינוי שחל בחברה הבדואית בעקבות הקמת המדינה -חוק לימוד חובה ,בניה מבוקרת ,מודרניזציה ועוד; קונפליקטים מובנים בתוך החברה הבדואית ומחוצה לה; הריחוק בין היישובים וכן סיבות כגון היעדר הנהגה משכילה ,היעדר מודעות לזכויות האזרח וגידול משמעותי באוכלוסיה האיזור .הכנת המסמך וההתמקדות בבעיות לטווח קצר וארוך סייעו לי לבנות סדר יום לביצוע בהקמת מועצת הפועלים ואיפשרו לי להוציא לפועל את תכניות הפעולה ,שהותאמו באופן נקודתי לצרכי האוכלוסיה. כאשר ריכזתי את נושא הבדואים ,כ50%- מהמצביעים היו מצביעי מפלגת העבודה. כשבניתי את וועד הפועלים ,בשנה הראשונה היתה רק טיפת חלב באיבטין. עבדתי עם בני במקביל על הנושא והחלטנו להרחיב את הבנין ולהקים קופת חולים וטיפת חלב ביחד באותו המקום. ואכן ,הצלחנו להקים את קופת החולים ולהפעיל אותה ביחד עם טיפת החלב בבנין בעל גינה יפיפה באיבטין ,ב.1988- ב 1989-פתחנו מרכז דומה בח'ילף -קופת חולים חדשה במבנה להשכרה ,וב1991- פתיחת טיפת חלב בחוואלד עם משה נצר 47 בראס עלי ,ואילו בחוואלד הקמנו מרכז טיפת חלב בקרוואן ,מתקציב משרד הבריאות ,שפעל על גנרטור משום שהחשמל טרם הגיע לשם. את טקס הפתיחה לאיבטין ,ח'ילף וראס עלי קיימנו יחד .הזמנתי את יו”ר מועצת הפועלים ,מוטקה ששון ,לטקס והוא הופתע במיוחד ,שכן מרחוק הוא לא ממש התלהב ממני ,למרות שלא היה בינינו כל מגע עד שהגיע לטקס .התייחסותו אלי השתנתה לחלוטין לאחר הטקס ,שכן ראה שאני איש של ביצוע בשטח ולא רק של מילים גדולות ,והתחיל להזרים לכיוון שלי תקציבים לפיתוח וקידום. באותה תקופה קיבלתי יותר תקציבים מאשר מועצות פועלים אחרות .כאשר עזבתי את תפקידי במועצת הפועלים זבולון ,וידאתי כי התקציבים שנותרו יועברו למועצת שפרעם .הצלחתי במה שעשיתי בעיקר בשל השקפת העולם שלי: הכל כרוך בעשיה שלך בעצמך .אם תעשה ,אנשים יעריכו וידעו שיש ערך למה שנעשה. המאבק למניעת ההפרדה של קופת חולים הכללית מההסתדרות טקס פתיחת המרפאות בשלושת הישובים 48 טקס קבלת אות השירות בהסתדרות 1994 49 מגן הוקרה מעמיתי ממועצת הפועלים של שפרעם בשנת 1994הגיעו אלי חמישה אנשים למשרדי שבמועצת הפועלים .הם הסבירו שהם וועדת הפרסים של ההסתדרות ,וביקשו לדעת מה עשיתי במסגרת ההסתדרות .סיפרתי להם והם ביקשו שאתן להם המלצות ממקומות שונים. כלל לא חשבתי שאזכה בפרס .אולם במחשבה אחורה ,התמונה המתקבלת מכלל העשיה שלי בהסתדרות מציגה מפה גדולה ונרחבת של פעילות :הקמתי שישה חוגי תפירה – שנים בחילף ,שניים באיבטין וגם בראס כלי ובבשמת טבעון. בחוגים אלו לימדו נשים כיצד תופרים ,כיצד להשתמש במכונות תפירה ,לחתוך ולייצר בגדים על מנת שתוכלנה לצאת לעבודה; הקמתי להקת ריקוד בדואית של נערים ונערות; הפעלתי קורסים להשלמת בגרויות ,שיעורי עזר לילדים בחילף, איבטין וראס עלי; הבאתי תרומת מחשבים לבתי הספר היסודיים באיבטין ,ראס עלי וחילף; הקמתי קבוצת קט רגל באיבטין וכן בראס עלי ,חוואלד ובשמת טבעון; עזרתי לאתר מימון למחנה צופים של בני נוער מהכפרים; הקמתי סניפים של הנוער העובד והלומד בשלושה יישובים וכל זה במקביל לעבודתי ברמת יוחנן. בסופו של דבר הסתבר לי כי זכיתי באות נותן השרות המצטיין מטעם ההסתדרות. לטקס התבקשתי להגיע עם שישה אנשים .הבאי איתי את אישתי ,את מזכירתי במועצת הפועלים ,שני מכרים שפעלו איתי באיבטין ושני חברים קרובים שליוו אותי צמוד משך שנים ,האחד מבקעה שבמשולש והשני מדבוריה .את הפרס הכספי תרמתי לילדה שנזקקה לניתוח בחו”ל. הייתי היחיד מכל מועצות הפועלים אשר קיבל את הפרס והייתי גם הערבי היחידי. הכבוד היה גדול במיוחד משום שרק חמישה אנשים קיבלו את הפרס ,אחד מהם למשל היה רופא מבית החולים הכרמל .האנשים איתם זכיתי היו מרשימים מאד וחשתי באמת ,כי כבוד גדול נפל בחלקי לחלוק איתם את המעמד. 50 מכתב מחאה לישראל קיסר מזכ"ל ההסתדרות מנציגי הישובים הבדואים 51 עניינים של הלב לאחר היבחרי כחבר מרכז מפלגת העבודה הופעל עלי לחץ רב מאד הן כחבר המרכז ,הן כדובר יישובי הבדואים והן בעבודה בקיבוץ .בטוטאליות שאיפיינה אותי כל חיי חשתי שהתחלתי משהו שחשוב לי מאד ,רציתי בכל מאודי להצליח בו והמעורבות שלי הפכה להיות עמוקה יותר מכל דבר שעשיתי עד אז. משך כל השנים היה בבעלות משותפת שלי ושל אבי עדר כבשים שנהגנו לרעות בשטח של רמת יוחנן .באחד הימים ב 1983-שהיתי עם עדר הכבשים בשטח ביחד עם אבי ובני .בשל הלחץ שהופעל עלי ,לא ישנתי שני לילות והייתי מוטרד מאד. בלילה השני בשטח התעוררתי עם לחץ חריף בחזה ולא יכולתי לזוז .ביקשתי מאבי שיחפש נהג אשר יוכל להסיע אותי ומבני ביקשתי שיגרור אותי לרכב, התנעתי את הרכב ונסעתי עד לשער המפעל בקיבוץ .בערך בשעה שש וחצי בבוקר ראיתי חבר משק ,את שלמה יבלונקה ,שעמד בשער הקיבוץ .סימנתי לו בידי והוא התחיל ללכת לכיוון שלי -אז איבדתי את הכרתי .למזלי רופא הקיבוץ שהה במרפאת הקיבוץ בשל מחלתו של חבר קיבוץ ומיד התפנה לטפל בי ולקח אותי עם אמבולנס לבית החולים רוטשילד בחיפה. אני רועה את עדר העיזים שלי בדרך הדופק שלי עמד על 13פעימות לדקה ובעליה לבית החולים ליבי הפסיק לפעום .עוד באמבולנס נתנו לי מכות חשמל ,הלב שב לפעום אולם נותרתי ללא הכרה כ 48-שעות וכולם סביבי חששו כי אשאר במצב של צמח .בשלב כלשהו, אחד האחים בטיפול נמרץ זיהה כי אני מתאושש מעט ונתן לי שתי סטירות חזקות שהעירו אותי .הבטתי מסביב ולצידי ישבה חיילת שלא הכרתי. 52 משרד המפלגה בעכו שימש אותי בתפקידי וחלקתי אותו יחד עם תאופיק סעד ז”ל מבית ג’אן אשר שימש כרכז יישובי הדרוזים ,ועם חסיין אסעדי שהיה רכז יישובי המיעוטים בצפון .חבר של שניהם ,אשר הרבה לבקר אצלנו במשרד ושירת כקצין הקישור מטעם הצבא לאו”ם בלבנון ,שמע על מה שאירע לי .הוא שלח חיילת חביבה לשבת לידי ,לשמור עלי ולדאוג לי עד שאתעורר ולהודיע לו ברגע שיוכל לבקרני. הייתי מאושפז בבית החולים משך עשרה ימים ,ולאחר השחרור מבית החולים הסתבר כי צידו השמאלי של ליבי מתפקד רק על .12%הרגשתי חלש יותר ,לא יכולתי להמשיך בעבודה הפיזית במפעל בקיבוץ והקיבוץ נתן לי חדר קטן לבדי ,בו עלי היה להכין דוגמאות של פסי הייצור -לוחות PVCגליים ,שטוחים ועוד .הדבר איפשר לי חופש פעולה ומנוחה מסויימת ,אולם למרות זאת המשכתי במירוץ מתוך אמונה ושיכנוע פנימי במעשי. לאחר שהתחלתי להתנדב במשטרה בשנת ,1994המשכתי בכל עבודתי ועשייתי המפלגתית ,וכן בפעילותי במשטרה בקצב גבוה .בקיץ 1996קיבלתי את התקף הלב השני שלי ,בתוך ניידת משטרה מול לב המפרץ .ביקשתי מהשוטר השני בניידת שיזמין עבורי אמבולנס והבחור כל כך התרגש ,עד כי קרא בקשר למוקד התחנה שלסאלח יש התקף לב .שוב הגעתי לבית חולים רוטשילד. בעקבות התקף זה התנפח צידו הימני של הלב ותפקד רק על .17%הרופא שטיפל בי הסביר לי כי יש לי בעיה ,כי מצבי קשה וכי נותרו לי אולי מספר ימים עד חודש לחיות .לדבריו הפתרון האפשרי היחיד היה השתלת לב ועל כן לקח יוזמה ופנה לבתי החולים ביילינסון ,תל השומר והדסה עין כרם לצורך מציאת תורם ולטיפול בי עד להשתלה .קיבלתי זימון מבית החולים הדסה עין כרם לבדיקות דם לבירור האם אני יכול להיות מועמד להשתלה ,ולאחר קבלת תוצאות הבדיקות הודיעו לי כי עלי להיות מאושפז לקראת ההשתלה. הגעתי לשלב בו נזקקתי כל הזמן לחמצן ,גופי התנפח מנוזלים ,השתחררתי והתאשפזתי שוב ושוב וזו היתה תקופה לא נעימה במיוחד .המשכתי לעבוד כמידת יכולתי ולהיות פעיל בכל התחומים בהם עסקתי גם קודם לכן .רופאת קופת חולים הכללית מהכפר ,שטיפלה בי ,טענה שאינה מבינה כיצד אני ממשיך להתנהל במצבי הבריאותי .כמובן שבמשך האשפוזים שלי נדרשתי להיות מחובר למוניטור אולם אני אהבתי להסתובב ולא טרחתי להתחבר שוב למכשיר ,לא אהבתי את הצורך להיות מחובר כל הזמן למכשיר .באחד הלילות החלטתי משום מה לחבר אותו בכל זאת לפני שנרדמתי .עד היום אינני יודע מה גרם לי בכל זאת לחבר אותו ,אך זה היה הנס הפרטי שלי משום שאלמלא עשיתי זאת ,הייתי מת במיטתי מבלי שמישהו ידע על כך .נרדמתי במיטתי והתעוררתי בטיפול נמרץ -בלילה שוב קיבלתי התקף לב מתוך שינה ונזקקתי להחייאה. 53 לאחר מספר ימים קיבלתי “חופשה” לכמה ימים מבית החולים אולם בקושי הספקתי להיות בבית וקיבלתי הודעה כי עלי להתייצב בהדסה עין כרם בירושלים ביום רביעי ,מבלי להסביר מדוע .ביום רביעי בבוקר הסיע אותי בני לבית החולים, המיטה הקבועה שלי כבר המתינה לי .דר’ דני אדמון ,הרופא שטיפל בי ,לא הגיע כל אותו יום וגם למחרת .המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי ,לא הבנתי מדוע נקראתי בדחיפות לבית החולים ובלילה שבין חמישי לשישי חלמתי חלום יוצא דופן. בחלומי ביקרו אותי שני אנשים ,שאת אחד מהם הכרתי .הוא ניגש לברכני וחברו נשאר עומד מהצד .בחלומי שאלתי את מכרי מי חברו והוא ענה כי אינו יודע מי הוא .התעקשתי כי הגיעו יחד ,על כן הם אמורים להכיר אחד את השני והוא עדיין טען כי אינם מכירים .פניתי אל הזר ושאלתי אותו מי הוא אך הוא שתק .צעקתי עליו ודרשתי לדעת מי הוא ואז פתח הזר את פיו וענה לי כי הוא מלאך המוות. הרמתי עליו קול צעקה גדולה וגירשתי אותו מעלי בטענה כי אין לו מה לחפש במקום זה .האחות במשמרת הגיעה בריצה אל מיטתי לברר מדוע אני צועק כל כך .היא העירה אותי משנתי אך לא זכרתי דבר מהחלום. בבוקר יום שישי הגיע דר’ אדמון ,התישב על מיטתי ובישר לי כי מזלי שפר עלי וכי הלילה תבוצע בי השתלת הלב ,לאחר המתנה של שלוש שנים .לפתע נזכרתי בחלומי וחייכתי .כשהרופא שאל לפשר החיוך סיפרתי לו על החלום ,אולם הוא לא האמין לדברי והמשכתי להתעקש עד שניכר כי האמין לי .במהלך אותה שיחה שאל אותי הרופא מתי עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי ,למיטב זכרוני זה היה לא זמן רב לפני שהוא הגיע למיטתי לשוחח איתי .על כך הוא ענה כי אם ברצוני לשרוד את ההשתלה ולהישאר בחיים עלי לזרוק את הסיגריות .וכך היה ,מזה 12 שנים שאינני מעשן יותר. בצהרים קיבלתי הנחיה מהאחות כי עלי להיות בצום לקראת הניתוח אך התבקשתי לא לספר על כך לאיש ובשבע בערב ביקרה אותי גם הרופאה המרדימה לבירור ועדכון פרטים ובישרה לי כי הלילה בשעה אחת וחצי תיערך ההשתלה .שיירה שלמה של רופאים ,אחיות ואנשי מקצוע נוספים הסתובבי סביבי כל אותו הערב וגם הפסיכולוג של בית החולים ביקר אותי ודיבר איתי .הוא אמר שניכר בי ,כי אינני מתרגש לקראת השתלת הלב שאמורה להתבצע בגופי בעוד שעות מועטות. עניתי לו כי גורל אדם אינו בידו ,רק בידי מי שלמעלה .אמרתי לו שיש בכוונתי להיכנס לניתוח וגם לצאת ממנו מאד בחיים .הרופא צחק ואמר ,שהפכתי את התפקידים ובמקום שהוא ירגיע אותי אני זה המרגיע אותו. כשהגיע זמני להיכנס לניתוח ,קיבלתי זריקת טשטוש ,אך עוד הספקתי לראות את כולם מתכוננים לניתוח .הניתוח עצמו לקח ארבע וחצי שעות .כל המשפחה ישבה מחוץ לחדר הניתוח והמתינה לשמוע חדשות אודותי .כשהרופא יצא לבסוף 54 מהניתוח הוא ביקש לדעת מי ילדיו של המנותח .ילדי חששו כל כך מהודעה על מותי במהלך הניתוח ,עד כי לקח להם זמן רב לפני שבני הבכור העיז לענות לרופא. שתים עשרה שעות לאחר הניתוח פקחתי את עיני לראשונה בחדר ההתאוששות וראיתי את בני מתנמנם על הכורסא לידי .אמרתי לו שאין צורך יותר לדאוג לבריאותי ושלחתי אותו לישון .למחרת ,ביום ראשון ,כבר סייעו לי לרדת מהמיטה ומאז ועד היום הכל תקין ועובד ללא תקלות .שהיתי בבית החולים בסך הכל שמונה ימים לאחר ההשתלה ונהגתי בעצמי הביתה .משם נסעתי לשמונה ימי הבראה בנתניה ,צעדתי הרבה על שפת הים ,נחתי ושאבתי כוחות .את דר’ דני אדמון שאלתי מיד לאחר הניתוח היכן ליבי הישן ולשאלתו מדוע אני זקוק לו, עניתי כי יש לי בתוכו דברים רבים שצריך להוציא החוצה... במהלך האישפוז שלאחר התקף הלב הראשון שלי ,סיפרו לי מכרים כי אחת האחיות במחלקה אינה אוהבת ערבים .אותה אחות ניגשה אלי באחד הימים וביקשה לשוחח איתי .היא שאלה אותי במה עסקתי עד לאישפוזי בבית החולים. כשעניתי לה כי אני אדם פשוט היא התקשתה להאמין לי ,לאור מצעד המבקרים שהיא ראתה ליד מיטתי .הרשתי לעצמי לשאול אותה מדוע היא אינה אוהבת ערבים ונעניתי בתשובה התמוהה כי כך נאמר בתקשורת .על כך הסברתי לה כי יש מרחק קטן כל כך ,של חמישה סנטימטרים בין העין והאוזן ,אבל המרחק בין ראיה ושמיעה הוא כל כך רחב וגדול .לאחר מכן נשבר הקרח בינינו והמשכנו לנהל שיחות לבביות .גם באישפוז השני שלי והשהות הממושכת שלי בבית החולים, בהמתנה להשתלה ,המשכנו לשוחח והיא דאגה תמיד לשלומי .בשבת שלאחר ניתוח ההשתלה שלי אותה אחות לא עבדה ,אולם כששבה לעבודתה ביום ראשון וראתה כי המיטה “הקבועה” שלי במחלקה ריקה ,היא חששה לרע מכל וביקשה לברר מה קרה לי .לאחר ששמעה כי עברתי השתלה ,היא באה בריצה אל מיטתי לברך אותי. לאחר התקף הלב הראשון ,כך למדתי בשלב הרבה יותר מאוחר ,אושפז ברמב”ם באותם ימים ממש ,אדם שנותח בעקבות מכה בראשו .במהלך 13השנים שלאחר האשפוז ,הוא הספיק להתחתן ,נולדה לו בת ,ושנינו המשכנו במסלול חיינו מבלי להיות מודעים האחד לשני .בעת אישפוזי החוזרים ונשנים לאחר התקף הלב השני ,נסע אותו אדם למצרים וכנראה קיבל שם מכת שמש ,הדבר לא ברור לי לגמרי עד היום .כששב עם רעייתו ממצרים הוא חש ברע ולקח מונית לבית החולים בנצרת ,שם כנראה דיבר שטויות וחשבו שייתכן והוא על סמים ,לכן לא התייחסו לדבריו .בערב ,כשאחיו הגיעו לבקר אותו הוא לא זז ולא הגיב .הם הבינו שמצבו גרוע מאד והוא הועבר לבית חולים רמב”ם. בחזרה לנופש בבית ההבראה בנתניה ולמנוחה .כמובן שבמהלך השהות שם ביקרו אותי אנשים רבים ,אולם הביקור הקשה מכל היה של משפחת התורם, אותו אחד שאושפז ברמב”ם ,באותה תקופה בה אושפזתי ,בעקבות התקף הלב 55 הראשון שלי .כשהם הגיעו לבקר לא יכולתי לעצור את עצמי ופרצתי בבכי .הם אלו שהגיעו עם הפרחים ולי עדיין אין מספיק תודות בעולם להודות להם על מה שעשו עבורי ,שהייתי זר להם. כאשר שמעו בני משפחתי כי אני מתעתד להשתחרר מבית ההבראה הביתה, הם עשו לכבודי מסיבה ענקית ,שחטו עגל ששקל מעל 500קילו ולאירוע שבתי הביתה כאיש בריא .הגיעו קרוב לאלף איש ,חלקם אף מהנגב ,מכל תקופות חיי ומכל התחומים והמקומות בהם הסתובבתי ופעלתי .למסיבה הזמנתי את כל הרופאים והאחיות שטיפלו בי בהדסה .הם הגיעו עם מיניבוס מירושלים ,וביקשו רק אוכל ביתי ,כזה שאישתי יודעת להכין. מאז אני חוגג יום הולדת פעמיים בשנה .פעם אחת באביב כשנולדתי ופעם אחת ב 28-בספטמבר ,היום בו אלהים העניק לי חיים חדשים .בכל שנה אני צריך להתייצב בבית החולים לביקורת לצינתור ,רק כדי שיוכלו לספר לי שוב ,שהלב שלי בריא ומתפקד נפלא .בכל פעם שאני מגיע לבית החולים ,הצוות מבקש ממני לגשת לבקר את אלו שבמצב לא טוב ואלו שמצויים בחששות וחרדות .אני תמיד שמח לשבת ליד מיטתם של אלו שנמצאים “לפני” ,לעודד אותם ,לתמוך בהם ולהראות להם כי העתיד מאד ורוד ומעודד .לעיתים יש כאלו שחווים תקופות המתנה ארוכות ומייאשות ,לעיתים ההמתנה קצרה ופשוטה. 56 תעודות לימודים מקצועיים והשתלמויות 57 הביקור בגרמניה ההסתדרות קיימה קורס ניהול בכיר ,וביקשו לשתף בקורס את כל אלו שלמדו 12שנות לימוד והיו בעלי תעודת בגרות .ביקשתי אף אני לקחת חלק בקורס, אולם הדרישות היו מעבר למה שהיה בידי ,שכן מעולם לא סיימתי תיכון ,לא כל שכן אחזתי בתעודת בגרות .הקורס היה קורס יקר ,אולם היה אמור להינתן חינם למשתתפים .בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את מארגני הקורס לכלול אותי במסגרתו והתחייבתי שאם אעבור את הקורס בהצלחה -לא אשלם ואם אכשל בו -אשלם את מלוא עלותו. הקורס נערך בשני חלקים בשני מקומות שונים ,במכללה למינהל בתל אביב ובמקביל קורס למשאבי אנוש במכללת עמק הירדן .עבודת הגמר שלי בתל אביב היתה בנושא ”מעבר מניידות ליישובי קבע ,קונפליקטים פנימיים בתוך היישובים ובין הצעירים למבוגרים” וכמובן שעברתי את המבחנים והעבודות בהצלחה מלאה .בחלק שהתקיים במכללת עמק הירדן ,עסקה עבודת הגמר שלי בנושא ”ניהול מו”מ בענייני שכר מול עובדים” ,חלק זה סיימתי בהצלחה יתירה בציון .96 במסגרת הלימודים לקחתי קורסים רבים אשר עסקו בין השאר במנהיגות .כשבוע לאחר סיום הקורס הוזמנתי טלפונית להשתתף במשלחת של מזכירי ההסתדרות אצל האיגוד המקצועי הגרמני ,משלחת אשר מומנה על ידי האיגור הגרמני הכלכלי .וכך ,בקיץ 1992יצאנו 13משתתפי המשלחת לגרמניה. בהסתדרות לא ידעו שאני דובר אנגלית .לאחר שהתמקמנו בחדרים ,ירדתי למטה ללובי והתחלתי לשוחח עם אחד מהיושבים שם .המדריך הישראלי הגיע בריצה וביקש לדעת באיזו שפה אנחנו מדברים ,משום שהוא רצה לסייע בתקשורת (בחושבו שאיני דובר אנגלית) .הוא נדהם לגלות שבן שיחי ואני תיקשרנו בינינו בשפה האנגלית ואמר כי אינני נראה כמישהו שיודע אנגלית .ברמת יוחנן עבדתי הרבה מאד עם המתנדבים ולמדתי מהם אנגלית .גם התכתבתי איתם במהלך השנים ,כך שהידע שלי באנגלית היה בהחלט טוב דיו לנהל שיחה בכל מקום. המקום הראשון אליו הגענו במהלך הביקור היה בון .כמובן שהגרמנים מאד מקפידים על זמנים באופן יוצא דופן ,והישראלים לוקחים את הזמן שלהם ,אף הם בצורה יוצאת דופן .ההתנגשות בין שתי תפיסות העולם היא בלתי נמנעת, ומדריכת הקבוצה התלוננה ואף כעסה על המשתפים על שאיננו עומדים בזמנים שנקבעו עבורנו. 58 בערב הראשון נלקחנו למסעדה לבנונית ,כאשר בעל המסעדה היה ישראלי במוצאו ובמקום עבדו בין השאר ישראלית ,לבנונית וסורי .נהניתי מהשילוב הבינלאומי הזה והצטערתי על כי לא ניתן לראות כמותו גם בארץ. ביום השני לביקור נלקחנו לביקור באיגוד המקצועי במפעל ,בו מועסקים 300 עובדים .שם גילינו כי גם במפעל שכזה יש מעמדות .במפעל יש שני חדרי אוכל, האחד של הפועלים והשני של המנהלים ,בו ניתן לקיים גם פגישות עסקיות. אותנו אירחו בחדר האוכל העיסקי ,כל זוג קיבל מלצרית צמודה והוגש לנו אוכל כמו במסעדת גורמה. למדנו כי במפעל ,שייצר סבונים ,כל מחלקה עבדה בתחום אחר ,בהחלט שונה ממה שהתרגלנו כאן בארץ .בעלי המפעל בנו לעובדים בתים ,על מנת שיוכלו להתגורר קרוב למפעל ולהימנע מנסיעה למרחקים בדרך לעבודה .הסתובבנו במפעל כל היום .בין השאר פגשתי שם פועל שהגיע לגרמניה מעזה אחרי .1967 הוא היה מרוצה ככל הפועלים ולא נראה שהוא או חבריו חשים בהבדלים ביניהם. באותו ערב נפגשנו עם הנספח הכלכלי הישראלי לענייני מסחר לארוחת ערב. הסתבר כי בבית מגוריו ,מתגורר קומה מתחתיו הנספח הכלכלי העירק .ילדי שתי המשפחות הולכים לאותו בית הספר ,וההורים מקיימים תורנויות לקחת אותם הביתה מבית הספר .שוב הצטערתי שרק בחו”ל אפשר להיתקל במקרים מעין אלו .ארוחת הערב התקיימה שוב במסעדה הלבנונית ,והפעם סגר אותה הבעלים רק עבורנו והשמיע לנו מוסיקה ערבית כלבבנו (כל משתתפי המשלחת ,יהודים כערבים ,היו דוברי ערבית). למחרת נלקחנו למשרדי האיגוד המקצועי ,בו יש נציגות לכל מדינה בעולם .קיבלנו הסברים כיצד פועל האיגוד המקצועי הגרמני ועמדנו על ההבדלים בין הגישות. נדמה לי שהשיטה שלנו לא פחות טובה משלהם .משם נסענו לברלין ,המזרחית והמערבית וראינו את ההבדל העצום בין שני חלקי העיר ואת העוני העצום שבצד המזרחי .נפגשנו עם האחראי להענקת ויזות עבודה לזרים וקיבלנו ממנו הסבר על מצב תעסוקת הזרים בגרמניה ובברלין בפרט. אחד הסיורים המרתקים ביותר בעיני ,שהתקיימו משך הביקור ,היה במפעל BMWלאופנועים ,שם מנהל העובדים היה בחור ישראלי מתל אביב .שרשרת הייצור האנושית והדיוק המופתי היכו אותנו בתדהמה .הסדר המופתי במפעל לא הפסיק להדהים אותנו ,אולם ראינו כי כשהפעמון מצלצל להפסקה ,הכלים ממש מילולית נופלים להם מהידיים .שהינו בגרמניה משך עשרה ימים נפלאים ומרתקים והביקור כולו כמכלול נתן לי נקודת מבט שונה ומיוחדת על נושאים רבים והשאיר לי חומר למחשבה זמן רב לאחר הביקור. 59 הביקור בירדן בינואר ,1996כשכבר הייתי אחרי התקף הלב השני ומצבי הבריאותי היה לא במיטבו ,יצאתי לביקור בירדן .מזכירי מועצות הפועלים הוזמנו על ידי האיגוד המקצועי הירדני ,באמצעות המלך חוסיין ,לביקור מקצועי בירדן .יצאנו קבוצה של 4מזכירי מועצות פועלים ערבים ,מזכירי מועצות יהודים ומנהלי אגפים בהסתדרות לביקור שכולו הומן ,אורגן וסודר על ידי הצד הירדני. המלך שלח אוטובוס ושומרים ,אשר ליוו את המשלחת עם הגיעה לגבול הירדני בגשר שיח’ חוסיין שליד בית שאן והובאנו לבית המלון ברבת עמון בירת ירדן. לאחר שהתמקמנו במלון ונחנו ,הגיעה רעייתו של המלך ,המלכה נור ,נוהגת לבדה בג’יפ מרצדס .המלכה היתה אישה מדהימה ויפיפיה ונפגשה איתנו לשיחת היכרות. למחרת נלקחנו לטיול ברבת עמון ,נפגשנו עם נציגי האיגוד המקצועי הירדני, הסברנו להם על מבנה ההסתדרות ופעילותה והם ביקשו ללמוד על הבסיס ההסתדרותי בארץ ועל היכולת שלו .הפגישה היתה מוצלחת ביותר ,שני הצדדים למדו רבות והאירוח היה באמת יוצא מגדר הרגיל. ביום השלישי לביקורנו יצאנו לטיול מחוץ לעיר ואחר הצהרים עטינו עלינו לבוש רשמי ויצאנו לביקור בארמון .שם התקבלנו בסבר פנים חם ואוהד ,הוכנסנו לאולם הישיבות והמתנו להגעתו של המלך .הוא הגיע לפגישה עם יועציו ומספר שרים בממשלתו .הדבר שהפתיע אותי ביותר בביקור ,היה העובדה שהארמון עצמו הוא מחנה עצמאי סגור ושומרי הארמון הם בדואים ,אולם שומרי המלך עצמו הם צ’רקסים. אני נושא דברים בשם המשלחת בארמון מלך ירדן 60 כשהמלך נכנס לאולם ,נעמדנו על מנת לכבדו .הוא הסביר את מטרותיו ,את רצונו בחיזוק השלום בין שתי המדינות ורצונו לבנות עתיד חדש לצעירים בשתי המדינות .לאחר הנאום הוא ניגש לכל אחד מאיתנו ,לחץ את ידינו ,פתח איתנו בשיחה קצרה ואף שאל שאלות והתעניין מי אנחנו ומה תפקידנו .לטעמי המפגש היה מרתק ,שכן המלך היה איש חכם ומעניין .בסיום הביקור קיבלנו מהמלך שני ספרים ,אחד מהם היה ספר הנאומים שלו בעברית וחזרנו למלון. הפגישה עם המלך חוסיין ביום הרביעי יצאנו לדרך דרומה לכיוון פטרה ובדרך ביקרנו באתרי התיור המדהימים של ירדן ,כולל ,כמובן ,הר נבו .הנסיעה ארכה כיום שלם ובלילה שהינו במלון קרוב לפטרה .למחרת השכם בבוקר יצאנו לביקור בפטרה .את התדהמה שאחזה בי בפתח הקניון ,בו התגלו לעיני המבנים המדהימים של פטרה ,אינני מסוגל אפילו לתאר במילים .כל מי שביקר בפטרה ,מכיר את התדהמה וההפתעה לנוכח המבנים העצומים והיפיפיים החצובים בסלע האדום. בהמשך הקניון ,מול מערכת הקברים הגדולה ביותר במקום ,התיישבתי לנוח. התחלתי לשוחח עם מישהו שהסתבר כי הוא מקומי .אימו הגיעה מפינלנד, התחתנה עם בדואי מפטרה ,יש לו 12אחים ואחיות והם מתגוררים במקום עצמו. חברי לשיחה שמע כי בריאותי אינה כשורה והציע כי אתחיל את דרכי בחזרה לאוטובוס משום שבקרוב עתיד לרדת גשם .למרות הספקות שאחזו בי ,התחלתי לחזור לאיטי לאוטובוס מבלי להמתין לחברי הקבוצה האחרים .הדרך חזרה היתה עליה לא קצרה ובשל הקושי שלי הלכתי לאט עד שהגעתי לאוטובוס .כשהייתי במרחק של עשרים מטרים מהאוטובוס ניתך לפתע גשם זלעפות שמעודי לא חוויתי כמותו .מעט רטוב נכנסתי לרכב והמתנתי לשובם של חברי לקבוצה .הם הגיעו זמן מה לאחר מכן ,רטובים ורועדים כמו תרנגולת ששחתה בבריכת מים .את הביקור הזה בפטרה הם בוודאי לא ישכחו שנים רבות .בסיומו של הביקור בפטרה נסענו הישר אל מעבר הגבול ושבנו לארץ. 61 גיוס כספים לצרכים רפואיים במסגרת פעילותי במועצת הפועלים ומשך כל השנים שאחרי ,תמיד ניסיתי לסייע לאלו שמזלם לא שפר עליהם ונזקקו לסיוע ותרומה מאחרים .הדבר התאפשר לי בגלל הקשרים שיצרתי משך כל השנים ,והנסיון שרכשתי בתקשורת בין-אישית. אחד המקרים שגרמו לי מעט עוגמת נפש היה אותו מקרה של ילדה שנזקקה לניתוח בחו”ל משום שלא התאפשר לקיים אותו בארץ .זו אותה ילדה ,שעבורה תרמתי את הכסף ,שזכיתי בו באות נותן השרות המצטיין מטעם ההסתדרות. בתקופה שגייסתי עבור ילדה זו כספים לניתוח ,קיבלתי שיחת טלפון הביתה בשבת ,והקול בצד השני של הטלפון שאל כמה כסף אספתי עבור הבת של עבדאללה .ביקשתי לדעת מי מדבר ,אך הוא סירב לענות לי .הודעתי לו שאם הוא אחד מהתורמים ,אהיה מוכן לענות לו ,אך אם לא תרם אין לו זכות לשאול זאת .הוא כמובן סירב וניתק את השיחה .כעבור כחודש הגיע מישהו למשרד שלי באיבטין ואמר שהוא רוצה לברר אם אישתו תרמה לטובת אותה ילדה .אמרתי לו כי אבדוק ,למרות שזכרתי במדוייק את התשובה ,משום שהיה לי ברור שהוא מבקש לבדוק מה אני עושה עם כספי התרומות .עשיתי הצגה גדולה מבירור התשובה והודעתי לו כי אישתו תרמה 100שקלים. לאחר כחודש שמעתי במשרדי את קולו של אדם שואל את המזכירה אם סאלח נמצא יצאתי ממשרדי וראיתי אדם עם תיק ואקדח .שאלתי עם מי יש לי הכבוד, והסתבר כי אותו אדם היה איש השב”כ .הוא אמר כי בא לשאול אותי מספר שאלות והצעתי לו כי קודם נשתה קפה .תוך כדי שתיית הקפה ,הוא הסביר לי ,כי שמעו שאני אוסף כסף ציבורי .את השב”כ לא עניין האם אני נותן קבלות באופן מסודר תמורת הכסף ,אלא מה אני עושה עם הסכומים שניתנים לי .בנוסף הוא אמר ,כי נשמעו טענות שאני מעביר את הכסף לטובת גורמים המעורבים באינתיפאדה בגדה .בשלב זה חייכתי וביקשתי את רשותו להביא את תיקי לשולחן. הוצאתי מהתיק מספר קלסרים והראיתי לו כיצד אני מתייק את הקבלות ורשימת הכספים הנכנסים עם שמות התורמים ,לפי יישוב ושם ,רשימת הפקדות בבנקים, רשימת פנקסי קבלות ובידי מי הם נמצאים בכל רגע נתון .כמו כן הראיתי לו קבלות מחו”ל על טיפולים רפואיים ,סיכום הכספים שניתנו על ידי חברות הביטוח, גליונות מחלה וצילום של הדרכונים של אלו שהתלוו לילדה ,צילום כרטיסי הטיסה ועוד .בשלב זה הוא כנראה האמין לי והשיחה לקחה אותנו לכיוונים אחרים. מקרה הילדה שנזקקה לניתוח בחו”ל הוא רק אחד מעשרות ומאות מקרים קשים אחרים בהם סייעתי לגייס כספים .מקרה נוסף היה של אישה מבשמת טבעון שכל אחד מילדיה נפטר ממחלת כליות כשהגיע לגיל .18-19היא הגיעה אלי והתחננה 62 לעזרה .היא סיפרה על בנה בן ה 21-שזקוק להשתלת כליה ברמב”ם והם זקוקים לעזרה שלי .תודה לאל הבחור עבר את ההשתלה בהצלחה ,הוא נישא ונולדה לו ילדה. ביקורים שערכנו בבתי חולים לקראת החגים והבאנו איתנו מתנות לא רק כספים גייסתי עבור החולים .אחד המקרים שטיפלתי בהם היה של ילד אשר נזקק להשתלת מח עצם .לצורך כך הוא נזקק לתרומה של מעל ל 26-מנות דם .סייעתי לגייס עבורו מעל 60מנות דם -הזמנתי את נציגי בנק הדם למשרדי, וביקשתי מכל מי שהגיע באותו היום למשרד לתרום ,תרמתי את הכיבוד לתורמי הדם וחיי הילד ניצלו .את מנות הדם שנשארו מבלי שהילד נזקק להן ,העברנו לטובת אדם שנזקק לניתוח מסובך. 63 היו גם מקרים של אנשים אשר חשבו שיוכלו ”לעשות קופה” בעזרתי .אחיו של אדם ,שהיה מועמד לעבור ניתוח בארה”ב ,הגיע אלי במצוקה קשה ,שכן הם ביקשו לקבל סיוע מקופת החולים אולם הקופה סירבה לסייע במימון ,משום שהחולה הצטרף לקופה רק לאחרונה .פניתי לקופה וקיבלתי אישור שהקופה תכסה סכום של 80,500דולרים ,כשהאח עדיין נמצא אצלי במשרד .בשלב זה התקשרתי לבתו של החולה והודעתי לה שעליה לגשת לרמב”ם לקבל התחייבות. הבחורה ענתה לי בגסות אולם הבהרתי לה שאני עושה זאת על מנת לסייע לאביה. בשלב זה התקשר אותו חולה ושאל כמה כסף אספתי עבורו .עניתי לו כי הכסף שנאסף אינו מיועד לשימושו אלא לכרטיסי טיסה ושהייה שלו ושל המלווים .הוא התעקש לקבל את הכסף לכיסו ,בעוד שאני עניתי כי זה כסף ציבורי ועל כן אינני יכול להעבירו אליו אישית ,ובמידה ויעמוד על כך ,איאלץ להחזיר את הכספים לתורמים .בסופו של דבר ,את ההתחייבות של בית החולים כמובן שנתתי בידו, אך את הכספים שנתרמו על ידי אנשים החזרתי לידיהם .בהמשך הדרך עדיין חסר היה לו סכום לטיסה ולשהייה ,אך בשלב זה סירבתי כבר לסייע לו. אך לא רק במקרים של חולים סייעתי .בחור מאיבטין ,נשפט בבית המשפט לשישה חודשי עבודות שירות ,במכלאת הכלבים בבית הספר לשוטרים בקרית אתא .לא היה אוטובוס ישיר מאיבטין והוא נזקק לשעות רבות כדי לעשות את הדרך מביתו לקרית אתא וחזרה .הוא לא ערער על ההחלטה לגזור עליו עבודות שירות ,אולם הוא התקשה להגיע למקום כדי לבצע אותן .על כן הוא פנה אלי וביקש להשלים את תקופת השירות אצלי .פניתי לממונה על עבודות השירות ,אשר אישר לו לבצע את עבודות השירות בפיקוח שלי .בסופו של דבר הוא עבד בגינה של קופת החולים ביישוב שלו וכך גם סייעתי לו ,אך גם סייעתי לחברה הסובבת אותו. 64 מגן הוקרה ממשטרת ישראל עם קבלת דרגת הפקד כתבה בעיתון לכבוד קבלת דרגת הפקד 65 במשטרה מטבעי סלדתי מהמשטרה .יש לי קצת בעיה עם סמכות ,שמגובה רק בדרגות ולא במעשים בפועל או באישיות גדולה .בנוסף ,בשל מהלך חיי והעשייה שלי בתחומים השונים ,חשתי כי מסתכלים עלי כמישהו יוצא דופן ולא אהבתי זאת באופן כללי. בטקס קבלת דרגת הפקד בשנת 1984שמעתי דפיקות בדלת בחצות .עדיין לא היה חשמל בכפר והדלקתי מנורת לוקס שפעלה על גז ,לקבל את פני האורחים .שני קצינים עמדו בפתח הבית וביקשו ממני להתלבש ולבוא איתם .כמובן שנבהלתי מאד וביקשתי שייכנסו עד שאסיים להתלבש .תוך כדי שהתארגנתי ,הם הסבירו כי הם מחפשים אחרי משפחה מסויימת משום שאם המשפחה נרצחה .לשאלתי כיצד נרצחה ,הם ענו בשאלה מדוע אני שואל והסברתי כי ברצוני לסייע להם .תשובתם הבהירה כי היא נרצחה בירי .ניחשתי כי הרצח בוצע באקדח 9מ”מ והם התפלאו כיצד יכולתי לדעת זאת .הבהרתי להם כי אני יודע למי שייך האקדח במשפחה זו וכי יש לי השערה כיצד אירע הרצח :אחד מבני המשפחה תמיד נשא עליו את האקדח שבבעלותו ,כשביקר בבית המשפחה ואף דאג תמיד לטעון אותו .האח הצעיר אהב לשחק עם האקדח וכנראה שהאקדח נפל מידו ופגע באישה. שני הקצינים יצרו קשר עם מפקד התחנה ,סיפרו לו את שאמרתי והוא הנחה אותם להביא אותי לתחנה .בדרך הם סיפרו לי כי אותו ילד עליו דיברתי נעלם וכנראה ברח .בתחנה ישבו איתי ארבעה קצינים וחקרו אותי ארוכות .טענתי כי סביר מאד להניח שזו היתה פליטת כדור והם נטו להסכים איתי .בין העצורים במקרה היו אחות הנרצחת וכן בעל האקדח .ביקשתי כי ישחררו את אחות 66 הנרצחת וישלחו אותה לבית אחות נוספת בשפרעם וכי ינחו אותה שלא תצא מפתח הבית על מנת שלא יפגעו בה בני משפחה ,שלא היו מודעים לאירועים. בנוסף ,אמרתי ליענקל’ה הקצין ,כי במידה והם יתפסו את הילד ,האח הצעיר, עליהם לקרוא לי. בסופו של דבר מצאו את הנער בן ה 15-בטבעון .הוא היה בהלם ולא דיבר ,הוא לא הוציא הגה מפיו .שוב שוחחתי עם הקצין בתחנה וביקשתי כי לא ישימו לילד אזיקים בעת שהוא עצור בתחנה .ביקרתי אותו יום -יום בתחנה ושוחחתי איתו, עד שבאחד הימים הוא התחיל לדבר והתפלא ,כי לא ידע שאני עובד או מתנדב במשטרה .הסברתי לו את מצבי וביקשתי ממנו שיספר את האמת .הבהרתי לו כי אין לו מה לחשוש וכי לא ייאסר ,אם יספר את האמת .המדינה העמידה לו עורך דין אולם עורך הדין דרש תשלום נוסף מהמשפחה ,שהיתה במצב כלכלי גרוע מאד .בסופו של דבר ולמרות דרישת עורך הדין ,הנער קיבל מאסר על תנאי בעיקר משום שהיה קטין .בעל הנשק הוא שקיבל את העונש הגבוה ,יותר משנה מאסר בפועל ,על שהשאיר את הנשק טעון ללא השגחה. אות מלחמת לבנון השניה מכתב הוקרה מדב ישורון כך התחיל הקשר ביני לבין המשטרה ,למרות החשדנות הגדולה שלי מכוחות הבטחון ומהמשטרה .לאחר מספר שנים התבצע באיבטין רצח כפול ושוב יצרה איתי המשטרה קשר ,בבקשה לסייע לה .כשהגעתי למקום ,ראיתי את האמבולנס יוצא מהכפר וסופר לי כי גבר נרצח ואישה נפצעה ,אך היא לא איבדה את הכרתה. 67 הבנתי כי הסיפור יותר מורכב ממה שנדמה היה לעין .הסתבר כי האישה רצחה את בעלה ,תוך שהיא עומדת בקשר עם בן אחיה ,ילדיהם שמעו את צעקותיו של האב והאישה העמידה פנים כי איבדה את הכרתה. בעקבות מקרים אלו ואחרים החלטתי להתנדב למשטרה ,משום שהאמון שלי בהם שב וכי העיסוק בתחומים אלה עניין אותי .הגשתי בקשה להתנדב ,אך נאמר לי כי הם אינם מקבלים מתנדבים מיישובים של בני מיעוטים ,רק מיישובים עוד כתבה בעיתון במקומי מעורבים .בהמשך הוגשה בשמי בקשה להתנדב כאילו אני תושב קרית אתא ובקשה זו להתנדב למשטרה אושרה .אך בכל זאת לא הלכתי .התקשיתי לקבל את העובדה שלא מוכנים לקבל אותי כמו שאני ממקום מגורי בלי רמאות. כאשר משה שחל התמנה לתפקיד שר המשטרה ,הוא פעל לאישור גיוס בני מיעוטים לכוחות הבטחון .אז התחילה המשטרה לגייס כמתנדב כל אזרח שהיה ללא עבר פלילי .וכך ,בשנת 1994התנדבתי למשמר האזרחי .נכנסתי לעבודה ביחידת ”מתמיד” ,שעיקר פעילותה היתה סיורים בלילות ואף פעם לא היה לנו זמן אפילו לעצור ולשתות קפה .מה שרואים ביום לא דומה למה שרואים בלילה וגם האנשים אותם פוגשים ביום ,אינם אותם האנשים שפוגשים בלילה .השתייכתי לתחנת זבולון וקיימתי סיורים בשטח של תחנת זבולון בקרית חיים. בתקופת הבחירות היו מצמידים לי חברי כנסת או שרים ,גם כדי שאשאר בצמוד להם בסיוריהם באיזור וגם על מנת שיוכלו לשוחח איתי ולהכיר גם את הצד הזה של בני המיעוטים .פעמים רבות עבדתי עם שלמה הלל בתפקידו כשר המשטרה. איתו ניהלתי שיחות רבות על מצבם של היהודים בעירק וכיצד דחפו אותם וגרמו להם לעזוב את עירק ולעלות לישראל. 68 69 שער הכפר 70 כפר ימים רבים -ראס עלי ממעוף הציפור (באדיבות מועצה איזורית זבולון) בדרך להכנת תכנית מתאר לראס עלי 71 הכביש לכפר בערב גשום במיוחד בשנת ,1968עמדה אישה מהכפר ללדת .היו רק שני אנשים בכפר בעלי ג’יפים ,שיכלו לחצות את הנחל עם הרכב -אני ותושב נוסף .אימי עסקה במיילדות ,על כן הזעיקו אותה וביקשו ממני לקחת את היולדת והמיילדת ברכב לבית החולים בנצרת .כל הדרך לכפר היתה מוצפת מים ,אין יוצא ואין בא, כביש 70טרם נסלל ועלינו היה לצאת מהכפר ,להגיע לאיבטין ולהתחבר לכביש הראשי ,שעבר בשטחי קיבוץ יגור. האישה הרגישה שזמנה ללדת הגיעה כשהיינו בפאתי קיבוץ יגור .בקיבוץ היה מתבן ומהיכרותי את הקיבוץ בעבודתי עם דני רביב ,לקחתי אותה למתבן ושם יילדה אותה אימי .לאחר שהאישה התאוששה מהלידה לקחתי אותה ואת בנה הרך לבית החולים בנצרת .בעקבות החוויה שעברנו באותו הלילה ,התחלתי להרהר בסלילת כביש מסודר אל הכפר. בשלב ראשון ,סיירתי לאורך המסלול ,אשר חשבתי כי הוא המתאים ביותר עבור הכביש ובדקתי האם החומר המצוי על השביל הקיים יאפשר סלילת כביש, כלומר האם הוא יהפוך לעיסתי וישקע או שהוא יותר קשיח וניתן יהיה להקים עליו את תשתית הכביש .נחה דעתי כשראיתי כי החומר אינו הופך לעיסה ואינו שוקע בגשם .בשלב זה פניתי אל תושבי הכפר והעליתי בפניהם את הרעיון .חלק מהתושבים לא האמין שהדבר בר-ביצוע ,אולם חלקם תמכו ואמרו פה אחד” :אם אתה חושב שזה עשוי להצליח -אנחנו איתך לאורך הדרך”. ביחד עם מספר תושבים ,ערכנו חישובים ,מה עשויה להיות העלות הכוללת של סלילת הכביש וחישבנו כמה עלינו לגבות מכל משפחה .הוחלט כי בשלב הראשון ייגבו מכל משפחה 150לירות והתחלנו את הגביה .הדבר לא עבר בקלות ,אך בסופו של דבר הצלחנו לגבות את הסכום בתשלומים מכל המשפחות. את הדרך הקיימת כיום פרצנו בשינוי תוואי השביל שהיה ,משום שהכניסה הישנה לכפר היתה קשה מאד למעבר ,וסלילת הכביש בתוואי הזה היתה מקשה מאד על העבודה ומייקרת אותה .הדרך המקורית התפתלה במורד ובמעלה הגבעות, במה שידוע כ”הנדסת חמורים” .החמור לעולם אינו הולך ישר ,אלא בסיבוב ובזיג- זג ,על כן דרכים שנכבשו ברגלי חמורים וחיות נוספות ,לעולם תהיינה מעוקלות ומפותלות. נחל ציפורי סובב סביב הכפר ומקיף אותו ,למעט צידו הדרומי של הכפר .על מנת למנוע את הצורך לחצות את הנחל פעמיים או שלוש במהלך סלילת הכביש והקמת גשרים מעל הנחל ,עקבנו אחרי שביל החמורים וזו הסיבה שכיום הכביש מתפתל סביב הגבעה. 72 לאחר שהתחלנו בגביית הכספים ,פניתי לחברת אחז ,שעסקה בציוד כבד במועצה האיזורית זבולון והזמנתי שופל ,על מנת שיפרוץ דרך למשאיות ,כדי להתחיל למלא את הדרך בחומר הקשיח שגיליתי על הקרקע -למנוע מהדרך להיות בוצית ולשקוע .קיבלתי מהם שופל 955ופרצנו את יסודות הכביש .בשלב זה פניתי לחברת משאיות מבשמת טבעון ,והגעתי איתם לסיכום על תשלום לפי יום עבודה של 8שעות לעבודת המשאיות. הרמנו את מצע הכביש בכ 70-ס”מ ,על מנת למנוע את שקיעתו ומשאית אחר משאית שפכו על נתיב הכביש את חומר המילוי ,שכלל גם אבנים והחומר הקשיח אותו מצאתי בצידי הכביש ליד הכפר -שנראה כמו חומר שהגיע ממחצבה .תוך כדי שעבדנו על מילוי הכביש ,פנו אלינו מהמועצה האיזורית זבולון וביקשו אף הם לפרוץ דרכים לבריכות הדגים של כפר מכבי .משום מה ,הם חשבו כי המשאיות וחומר המחצבה יינתנו להם חינם .כמובן שדרשתי כי ישלמו על המשאיות כמקובל. חומר המילוי בו השתמשנו הגיע משטח ,שהיה שייך למשפחה בשם קרמאן. אב המשפחה היה אדם עשיר מאד שמוצאו מלבנון ,אשר חלש על שטחי קרקע נרחבים באיזור הצפון .הוא היה בעל בית חרושת לסיגריות ומפעל לחלבה באיבטין .בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא היה בעל גמלים רבים והיה בעל זכיון להובלת ציוד עבור הצבא התורכי במזרח התיכון .לאחר שהתורכים הפסידו במלחמה באיזור מצרים ,שיירות הגמלים היו עמוסות בזהב ובציוד יקר ובמקום שימשיך את שיירות הגמלים לכיוון לבנון ,הוא סטה לאיזור שלנו עם הגמלים והציוד והקים כפר ,במיקום בו באופן הסטורי שכן ישוב בשם איבטין .ביישוב הוא הקים מפעל לסיגריות ,מפעל לחלבה וכן הקים תחנת קמח הקיימת עד היום לצד הכביש לכיוון טבעון .יתר המשפחה מלבנון -שני אחיו -הגיעו לכאן אף הם והרחיבו את המקום כחווה חקלאית. מדינת ישראל הקימה מאז ,1948ריכוזי בדואים באיזור הצפון והדרום .בשנת 1965הוקם יישוב באותו מיקום ,שבו בנה קרמאן העשיר את הכפר ,על חורבות היישוב בשם איבטין .בין שבטי הבדואים שהיו מיועדים להתגורר בכפר ,התעורר ויכוח שנסב על שמו של המקום המיועד .השבטים היו מעורבים ביניהם וכל צד ביקש כי הכפר ייקרא בשם הקשור לשבט שלו .בסופו של דבר ,הכפר נקרא על שם הישוב ההסטורי ,איבטין. לבנו של קרמאן האב ,סאמי קרמאן ,היו מטעי אבוקדו ,שהוא עיבד בתקופה בה סללנו את הכביש .גם הוא ,כמו המועצה ,ביקש להיעזר בשירותים של המשאיות לצורך סלילת שבילים למטעים וגם הוא קיבל ממני תשובה כי עליו לשלם עבור עבודת המשאיות וכי אדאג שהחומר יובא אליו באופן מסודר. עבור השימוש במשאיות בתקופה שהכביש נסלל ,המועצה היתה חייבת לקופה שלנו 350לירות .כשביקשתי לגבות את הסכום ,נאמר לי כי גנבנו אדמות מדינה, 73 כשכרינו את חומר המילוי ולפיכך לא ישולם לנו הסכום .שאלתי את סגן ראש המועצה לשעבר ,משה נהיר ז”ל” ,היכן הסתרתי את האדמה” וגם טענתי כי השטח ממנו כרינו את החומר הוא בבעלות קרמאן ולא בבעלות המדינה. קיימתי סיור בשטח ביחד עם מהנדס המועצה האיזורית זבולון ,ישראל פיגין מרמת יוחנן ועם סגן ראש המועצה משה נהיר משער העמקים והצבעתי להם על גבולות השטח שבבעלותו של קרמאן .לאחר הסיור הם הודו כי הצדק איתי ועל כן יש לשלם את הסכום .כדי למנוע אי הבנות ,הצעתי כי ניסע לבקר את סאמי שהיה באותה תקופה בשדות .עצרנו לשתות קפה בביתי ,משם המשכנו לשדה בו ידעתי שסאמי שוהה ,בדרך לרמת יוחנן .לאחר שהסברנו לסאמי את הבעיה, הוא כמובן אמר שאין לו כל נגיעה לסיפור וקבע כי יש להעביר אלי את הכסף, אותו חייבת המועצה וכך נפתר הסיפור .אולם בשלב הזה ,כשסאמי שמע כי חומר המילוי נכרה מהשטח שבבעלותו ,הוא סירב לשלם עבור עבודת המשאיות, משום שהוא טען כי לקחנו ממנו הרבה מאד חומר. הכפר היום ,מבט ממערב זו היתה תקופת המרעה ,ולסאמי היו חמישה כבשים ששהו במרעה ,בעוד שומר מטעמו משגיח על השטח .ימים ספורים לאחר פגישתי עם אנשי המועצה ,בדרכי הביתה לאחר שעבדתי משמרת לילה ,יצא סאמי לקראתי וסיפר כי נגנבו ממנו חמשת הכבשים .גם השומר חזר וסיפר על גניבת הכבשים וסאמי הבטיח כי ישלם 100לירות פרס לכל כבש ,למי שיחזיר את הכבשים בריאות ושלמות .נסעתי לביתי לישון ובהמשך היום ,כשקמתי והייתי בדרכי חזרה לרמת יוחנן ,נתקלתי בדרך בשומר ,שהסתובב וחיפש את הכבשים האבודות .הוא לא היה לבד ,היו איתו עוד חברים שסייעו בחיפוש .בלי להסס ובלי לחשוב יותר מדי ,בעיקר כדי להרגיע את השומר הנסער והאומלל ,הבטחתי לו שלא ידאג וכי אני בטוח שעד למחרת הכבשים יחזרו .המשכתי לעבודה ברמת יוחנן ולא חשבתי על הנושא יותר. 74 בשובי הביתה ,שוב לאחר משמרת לילה ,הלכתי לישון והתעוררתי לשמע דפיקות בדלת .סאמי עמד בפתח ביתי ,עם צ’ק על סך 500לירות כי הכבשים חזרו בריאות ושלמות .הוא ביקש לדעת כיצד ידעתי כי ישובו בשלום ולא האמין לי כשהבטחתי לו שסתם ניסיתי להרגיע את השומר הנרגש .לאחר שעזב את הבית ,לא רציתי לפדות את הצ’ק .לא היתה לי כלל נגיעה לכל הסיפור וחששתי שהוא יפנה למשטרה ולבנק ויספר על כך שהוא חושד בי ,שהכל אירע בגללי. בסופו של דבר ניגשתי אל חברת המשאיות איתה עבדנו ומסרתי להם את הצ’ק. אמרתי כי סאמי ביקש למסור להם את הצ’ק עבור העבודה שעשו המשאיות בשטח שלו וכך נפתרה הבעיה ,שמלכתחילה לא היתה אמורה לקרות והסתבכה בגלל שלא חשבתי לפני שדיברתי. במהלך סלילת הכביש ,מסלולו עבר לצד הכניסה לכפר חוואלד ותושבי הכפר נדרשו להשתתף בעלות הסלילה ולשלם 35לירות למשפחה .התושבים בחלקם הסתייגו וסירבו לשלם את חלקם .תוך כדי תהליך העבודה ,בהיותי בשטח ,ראיתי אישה מחוואלד ,שהובילה מים אל הכפר על חמורים .פניתי אליה ושאלתי מדוע אינה רוצה לשלם את חלקה עבור הכביש .היא טענה כי סלילת הכביש נועדה רק על מנת לשרת את הג’יפ הפרטי שלי ,וכי אין לה כלל צורך בכביש היות והיא משתמשת אך ורק בחמורים .ניסיתי להסביר לה את החשיבות של הכביש לתושבים :נשים לפני לידה ,ילדים חולים שצריכים להגיע בדחיפות לרופא וכיוצא בזה .היא היתה נחרצת בהתנגדותה ואף אמרה” :גם אם אבוא אליך ואבקש אותך לקחת אותי ברכב שלך על הכביש ,אל תיקח אותי”! האוהל של המשפחה היה נטוי קרוב למסלול הכביש וכשהיא הגיעה אל האוהל, ראיתי אותה חוזרת בריצה בהולה לכיוון שלי ,בעודה קוראת לעברי כי היא זקוקה לעזרה .לשאלתי מה קרה ,היא ענתה כי בנה חולה מאד וצריך לקחת אותו בדחיפות לרופא .באותו רגע שאלתי אותה שוב מה עם התשלום של 35לירות עבור הכביש והיא ענתה כי תשלם כל סכום שנדרש ,העיקר שהילד יינצל ויבריא. ביקשתי מאחד מתושבי הכפר ,שעמד לצידי באותו רגע ,לקחת את האישה ובנה בג’יפ שלי ,משום שהייתי באמצע העבודה ולא רציתי שהמשך העבודה יופרע או יופסק .לאחר שהילד הבריא ,אותה אישה ובסופו של דבר כל המשפחות בחוואלד שילמו את הסכום הנדרש. סלילת הכביש ארכה כחודשיים .זו היתה דרך כורכר ,לא סלולת אספלט ,דרך טובה שאפשר היה לנסוע עליה בביטחה גם באופניים .סלילת הכביש נחשבת עד היום להצלחה גדולה ותושבי הכפר יודעים כי לולא החלום ,החזון והדחיפה שלי הדבר לא היה מתממש עד לתקופה הרבה יותר מאוחרת. בתחילת שנות ה ’80-קיימנו פגישה עם משה נצר ,ראש המועצה האיזורית זבולון וביקשנו ,כי המועצה תשתתף בהוצאות סלילת הכביש באספלט עד לגבול 75 המועצה ,המצוי 150מטרים לפני השטח של קרמאן ,ממנו חפרנו את חומר המילוי לסלילת הכביש .זו היתה תקופת התפר בינו לבין שלמה חבר ,אשר לאחר כניסתו לתפקיד ,המשיך איתנו את העבודה על הכביש ,כשחלוקת העלויות התחלקה שווה בשווה :מחצית מהסכום שולמה על ידי תושבי הכפר והמחצית השניה על ידי המועצה .את המשך הסלילה הצלחתי לגייס מעמותת צעירי הבדואים מביר- אל-מקסור .עמותה זו תרמה לנו הרבה מאד ,כולל את ה”מח’לוטה” (התערובת המשמשת מצע לאספלט) וחלק מהזפת לחלק שנסלל עד לכניסה לבית הספר. בהמשך גייסתי עוד כספים לסלילה ממשרד השיכון .בשלב זה התחלנו לעבוד על התשתיות הפנימיות של הכפר .בתקופת כהונתו של פואד ,בנימין בן-אליעזר כשר הבינוי והשיכון ,קיבלנו סכום של 400,000שקלים לטובת הנושא ,בייגה שוחט שהיה שר האוצר גם העביר סך של 300,00שקלים ואפילו ממשרד הדתות גייסנו סכום של 100,000שקלים ,סכום שבחלקו השתמשנו לצורך ציפוי המסגד בכפר באבן .ביתרת הכספים השתמשנו לסלילה מסודרת של הכביש עד לכניסה לבית הספר מתוך הכפר. המזל הגדול שעמד לצידנו היה ,שהתחלנו את הנחת התשתית לכביש לפני שהוכנה תכנית המתאר לכפר ,לפני שהכפר הפך להיות כפר מוכר וגם לפני שהאיזור הוכרז כאתר עתיקות .כשחפרנו את יסודות הכביש בתוך שטח הכפר, היה עלינו ליישר את השטח לסלילת הכביש ותכנית המתאר כבר אושרה והיתה בתוקף .בשטח הסתובב מפקח של רשות העתיקות משך כל תקופת העבודות, ממש צמוד לטרקטור שעבד על הכביש ועקב בעיני נץ אחרי הימצאות כל שריד ארכיאולוגי או הסטורי בתוואי העבודה .עלות המפקח היתה יקרה מאד ,ואנחנו אלה שנדרשנו לשלם עבור עבודתו .למרות שבזמן החפירות לסלילת הכביש לא נמצא אף ממצא הסטורי או ארכיאולוגי ,הוגדר בשלב מאוחר יותר חלקו של השטח בו עובר הכביש ,כאיזור אסור לבניה מטעם רשות העתיקות. כפי שהזכרתי ,התקיים באיזור הכפר יישוב אנושי כמעט משך 5,000שנה. בראשה של גבעת עליל (תל-עליל) היה מצוי מפעל קרמיקה בו עבדו כושים, כנראה עבדים ,שהתגוררו בסוכות באיזור שמתחת לנופית .כנראה שסביב המפעל שגשג יישוב על פני שטח די גדול .לפיכך ,תכנית המתאר של הכפר המתייחסת לנושא העתיקות ואישורי הבניה ,מתחלקת לשלושה חלקים הנראים כמניפה בתוך מניפה :במעלה הגבעה מצוי אתר עתיקות ,הקרוי שלב א’ ובו קיים איסור בניה גורף; במניפה המקיפה את חצי העיגול של הגבעה ,שלב ב’ -חלקו של השטח כבר בנוי ,יש אישור בניה אולם יש צורך במפקח של רשות העתיקות, שיהיה צמוד לכל תהליך העבודות והחפירות בשטח; ובמניפה החיצונית ,שלב ג’ אין צורך במפקח ויש אישור בניה ללא הגבלה של רשות העתיקות .הדבר היחידהמאושר לנו ללא פיקוח או הגבלה ,הוא השימוש בבית העלמין ,המצוי על הגבעה המוגדרת כאתר עתיקות. 76 פסיקת בג”צ בנוגע לרישום תושבי הכפר במשרד הפנים 77 בעיה של רישום מאז קום המדינה ,רשם משרד הפנים כל ילד שנולד בראס עלי ,כמי שהוא יליד שבט סמניה .מי שהלך לרשום את ילדו במשרד הפנים ,כתובתו שונתה לכתובת של הכפר סמניה וכשנאלצנו להוציא תעודת זהות חדשה ,גם אז החליפו לנו את כתובת המגורים מהכפר ראס עלי לסמניה .הבעיה היתה שבכפר כלל לא היו אנשים משבט סמניה ובנוסף ,שבט סמניה לא היה ישוב או מקום מגורים מוגדר אלא שמו של שבט שחי היכן שהוא באיזור אך בריחוק מהכפר .כמובן שהמצב כלל לא היה לרוחם של אנשי הכפר ובשלב מסויים הוחלט שיש להילחם בתופעה זו. אצל מוכתר הכפר ,כמו בכל כפר ,היה רישום מסודר של כל הילדים שנולדו בראס עלי מאז שהוקם הכפר .משרד הפנים ביקשו לקבל לידיהם רישום מסודר של מי שמתגורר ונולד בראס עלי ,על כן מסרנו לידיהם את הרישום שהיה אצל המוכתר .באותה תקופה עדיין היינו תמימים וללא נסיון של ”התעסקות” מרובה עם השלטונות .על כן ,לדאבוננו לא צילמנו את המסמכים ומשרד הפנים ”איבד” את הרישום. בשלב זה כבר לא היתה כל דרך להוכיח מי תושב הכפר ומי נולד בו .על כן ,בשנת 1963לקחנו עורך דין והלכנו לבג”ץ בדרישה לרשום במשרד הפנים את מקום המגורים כאן בראס עלי. במפתיע ,כל התהליך בבג”ץ היה קצר ומהיר מאד .כחודשיים לאחר הפניה לבג”ץ ניתן פסק הדין אשר קבע ,כי כל ילד שנולד בישוב ,על משרד הפנים לרשום אותו כתושב המקום בו נולד .כמובן שעם קבלת פסק הדין הבאנו את הפסיקה אל פקידי משרד הפנים והיינו בטוחים כי משלב זה והלאה הסתיימו בעיות הרישום של תושבי ראס עלי במשרד הפנים. שלא במפתיע ,במשרד המשיכו להתעלם מהפסיקה .את הילדים לא רשמו כילידי ראס עלי ,מי שהיה זקוק להחלפת תעודת הזהות ,כתובתו נרשמה ראס עלי - סמניה ואפילו דואר רשמי של המדינה שנשלח אלינו ממשרד הפנים היה ממוען אל ראס עלי -סמניה .רוחו של שבט סמניה המשיכה לרחף מעל מסמכי משרד הפנים. לקח לנו שנים רבות מאד עד שהצלחנו לתקן את המעוות ,ורק אחרי שנת 1974 התחילו במשרד הפנים לרשום את הילדים שנולדו בראס עלי .זו אחת הדוגמאות המוקדמות שלנו בכפר כיצד ניתן ,בתהליך ארוך ,מסודר ועיקש ,לתקן את אותם ליקויים וקלקלות המובנים בתוך המערכת .אסור להתייאש או להרים ידיים, 78 כשהאמונה בצדקת הדרך בוערת בתוכך ויש לך גיבוי של מוסדות שלטוניים נוספים אשר תומכים בך בנסיונותיך לתקן את המעוות. ערעור על אי ציות לפסיקת בג”צ בנוגע לרישום במרשם האוכלוסין 79 הכרה בכפר משך ארבעים שנה לא התעניינו הרשויות מה קורה בראס עלי מבחינת תכנית מתאר ,רישום בטאבו וחלוקה פנימית .מהיום שבו הסתיים המשפט מול משרד הקרקעות הבריטי ,נותר נושא הסדרת החלקות עניין פנימי של הכפר. גם כשהסתיים המנדט והוקמה מדינת ישראל ,לא קיבלנו ולו התייחסות אחת מהרשויות. כשבגרו ילדי ,היה צורך להקים להם בתים ופניתי הן למשרד הפנים והן לוועדת התכנון ,על מנת לנסות להוציא היתרי בניה בשטח הרשום על שמי בטאבו .משך שנתיים התשובה היחידה שקיבלתי מהם היתה כי הנושא בטיפול וכי הם ישלחו לי תשובה כשיסתיים הטיפול. בת אחי רוקיה ובתי אמל על רקע בתי הכפר בשנות ה’70- בתחילת שנת 1981הוחלט כי משמר הגבול הוא זה אשר יפקח על נושא הבניה הבלתי חוקית בישובים קטנים ,שלא היתה להם תכנית מתאר .בעיית הבניה הבלתי חוקית בכפרים אינה בעיה חדשה ,היא קיימת עשרות שנים ,אך הוחמרה בשנים האחרונות. 80 עוד כתבה שיזמתי בעיתון ,כדי לדחוף לקראת הכרה בכפר 81 באותה שנה ,שני אחי ואני היינו בשלבים שונים של בניית בתים לילדינו .תוך כדי תהליכי הבניה הגיעו לכפר פקחי משמר הגבול וביקשו ממני היתרי בניה. כאשר הסברתי להם כי אין בידי אישורים אלו ,הורו לי להפסיק את בניית המבנה. בעקבות זאת ,נסעתי לחיפה ,ללשכתו של מוטי משיח ,אשר שימש יועץ לענייני מיעוטים במחוז הצפון והתייעצתי איתו מה עלי לעשות .משיח אמר לי שאם לא קיבלתי מידם צו המורה לי להפסיק את הבניה ,אני יכול להמשיך בבניה ללא חשש. ימים לא מעטים לאחר מכן התקיים שוב סיור של משמר הגבול והם שמו לב כי לא עצרתי את הבניה .הקצין רצה לעצור אותי ולהביא אותי לתחנת משטרה, אולם שומר השדות של קיבוץ רמת יוחנן והמועצה האיזורית ,אשר היה איתו, מנע מבעדו לעצור אותי ואמר כי אם ברצונו של הקצין לעשות זאת ,הוא מבקש שיעשה זאת למחרת ,משום שאינו רוצה להיות בסביבה כאשר עוצרים אותי. באותו היום קיבלתי טלפון בו נודע לי ,כי למחרת יש כוונה לעצור אותי ,להביא אותי לתחנת המשטרה ולהגיש נגדי תלונה .שוב נסעתי ללשכתו של היועץ והוא שאל אותי מי הקצין שביקש לעצור אותי .לאחר שמסרתי לו את שם הקצין, התקשר אליו היועץ ושאל אותו” :שמעתי שאתה מתכוון לעצור מישהו מראס עלי בגין עבירות בניה” .ענה לו הקצין” :ביקשתי ממנו להפסיק אולם הוא לא רצה והמשיך בבניה” .על כך אמר היועץ” :אם אתה רוצה לעצור אותו אדם ,אתה מוזמן לעצור אותו במשרדי ,הוא נמצא כאן כעת .אולם דע לך מי עומד מאחוריו”. בהמשך השיחה התפתח ביניהם ויכוח קולני שבסיומו שלח אותי היועץ הביתה ואמר לי לא לחשוש. הקנס ששילמתי בשל היעדר היתר בניה בטרם סיומה של תכנית המתאר לכפר 82 גזר הדין שקיבלתי בשל היעדר היתר בניה בטרם סיומה של תכנית המתאר לכפר 83 לאחר שבועיים קיבלתי בדואר צו הפסקת בניה בו נכתב ,בין היתר ,כי הבנין מצוי בשלב של ”יציקת יסודות ועמודים להקמת בית מגורים” ,בעוד שבפועל הבנין כבר היה גמור מבחינת תהליך בניית השלד ,והעבודה בו היתה בשלב הגימור. בעקבות הצו נתבעתי למשפט .ביום המשפט שאל אותי השופט אם אני מודה בעובדות ועניתי כי איני מודה משום שהעובדות שגויות .לשאלתו האם בניתי בית ללא היתרי בניה עניתי” :כבוד השופט ,לפני שהתחלתי בבניה פניתי מספר פעמים למשרד הפנים ולוועדת תכנון ובניה כללית להגשת בקשה להיתר בניה ולקבלת היתר שכזה .תשובתם היתה כי הנושא בטיפול והם יודיעוני במועד המתאים”. הצגתי בפני השופט את המסמכים המעידים על כך וציינתי כי סיפור המשפט הזה גורם לאזרח הקטן להיראות כשקרן בעיני המדינה” .הבנין כבר היה גמור והייתי בשלבי גימור מתקדמים ,אולם המפקח טוען כי הבנין היה בשלב של יציקת העמודים .אני מבקש כי אנשי החוק יעידו כאן בבית המשפט על מצבו של הבנין”. השופט פנה אל המפקח ושאל אותו האם מה שאמרתי הוא אמת .המפקח לא ענה ובעקבות זאת נדרשתי לשלם 1,200שקלים קנס או ברירת מאסר לשישה ימים וכן אגרת רשיון בסך 440שקלים או ברירת מאסר יומיים .כמובן שהעדפתי לשלם את הקנס מאשר להיעצר .בסיומו של המשפט הבהרתי לשופט כי מתנהלת עבודה מתקדמת מאד להכנת תכנית מתאר לכפר והיא מצויה כיום בשלבי אישור מתקדמים .השופט הבין את הבעייתיות והמורכבות של הנושא וקבע כי עלי להוציא אישורים מתאימים לבנין בתוך שנתיים או שהבניין יהרס. כמובן שהצלחתי להוציא את האישורים המתאימים בפרק זמן קצר יותר והבית עומד על תילו גם היום. 84 מקדמים את בניית בית הספר בכפר 85 בית הספר של ראס עלי היינו שלושה ילדים ,חברים מהכפר ,שלמדנו יחד בבית הספר היסודי בשפרעם - עומר סמרי ,אחיו ג’ומעה ואני .בסוואעד ,הכפר השכן ,היה בית ספר יסודי ,אולם בחורף היו שטפונות בואדי שבינינו והילדים הקטנים לא יכלו להגיע לבית הספר. במחצית שנות החמישים היו כמה חורפים קשים במיוחד והשטפונות הציפו את הואדי ואת השביל שהוביל לבית הספר .בעקבות זאת פנו אנשי הכפר ובראשם המוכתר ,אל משרד החינוך ,בבקשה להקים גשר מעל הואדי ולאפשר לילדי הכפר להגיע בבטחה לבית הספר .תשובת משרד החינוך היתה שלילית .או אז פנה מוכתר הכפר ,ח’ליל אברהים סמרי ,בדרישה להפריד את ראס עלי מסוועד מבחינת בתי ספר ולהקים בית ספר בראס עלי ,בשיתוף עם חוואלד מזרח ,שגם למדו אז בבית הספר בסוואעד. באיזור שלנו היו רק שני אנשים יודעי קרוא וכתוב מבוגרים ,אלו הם שני האחים שלי ,אשר למדו בשפרעם בתקופת המנדט ,משום שהם התגוררו בביתה של סבתא שלנו בשפרעם .בשל העובדה שתמיד הייתי צמוד אל המוכתר בילדותי, הוא הכיר היטב את משפחתי ,ראה את אחי מצליחים בעקבות ידיעתם קרוא וכתוב והבין את המשמעות בשליחת כל ילדי הכפר לבית הספר ואת החשיבות של השכלה מסודרת לכלל ילדי הכפר .לפיכך התעקש המוכתר על הקמת בית הספר בכפר. בשנת ,1957להפתעת כולם ,משרד החינוך הסכים וחילק את המורים הקיימים בין בית הספר הקיים בכפר סוואעד לבין בית הספר המיועד בראס עלי .התושבים, באישור משרד החינוך ,בנו צריף אחד ,מבנה של כיתה אחת ,עבור ילדי כיתות א-ד ,משום שבאותו שלב היו מעט מאד ילדים בגילאים אלו בכפר .כשגדל מספר הילדים נבנה צריף נוסף ולאחריו עוד אחד .גם ילדי סוואעד מזרח הגישו בקשה והגיעו ללמוד בבית הספר שבראס עלי ,משום שהיה להם קל יותר להגיע אלינו ולא היו צריכים לעבור את הוואדי שעלה על גדותיו בחורף .וכך ,משך כ 20-שנה, למדו ילדי ראס עלי בבית ספר שהיה בנוי מצריפי עץ ללא חימוםופרוצים לרוח. במחצית שנות ה ’70-התחוללה באחד הלילות סופה רצינית מאד ואחד הצריפים נעקר ממקומו ועף ברוח .המזל הגדול היה ,שזה קרה בזמן שלא היו לימודים ולא נמצאו ילדים במבנה באותה שעה .הבאתי צלם שיצלם את האסון ,פנינו לעיתונות להפיץ את הסיפור ובעקבות פגישה פנימית של אנשי הכפר ,הוחלט לבנות בנין קבע מסודר בעל חמישה חדרים. שני חברי שלמדו איתי ביסודי היו עמוד השדרה של הרעיון והם דחפו לבניית בנין הקבע .מששמעו אנשי חוואלד מזרח על הקמת המבנה ,הם פנו אלינו בבקשה 86 צו שר החינוך על הקמת רשות חינוך מקומית בראס עלי 87 לצרף לבית הספר גם את ילדיהם ומדובר היה על תוספת של כ 50-ילדים .בתמיכת ובסיוע כל אנשי הכפר יצקנו יסודות להקמת הבנין ותוך כדי התקדמות העבודה הגיעו למקום נציגים של הוועדה לתכנון ובניה והפסיקה את עבודות הבניה. באותה תקופה עבדתי במשמרות ערב בקיבוץ רמת יוחנן ולא הייתי נוכח כשהדבר קרה .מוכתר ראס עלי ומוכתר חוואלד מזרח הגיעו אלי וסיפרו לי על הפסקת הבניה .הדבר היה בימים האחרונים של השבוע וביום ראשון שלאחריהם הילדים היו אמורים להיכנס ולהתחיל ללמוד במבנה החדש .הודעתי לכולם כי אנחנו נבנה בשלב זה גג מאסבסט ונגייס אנשים מהכפר מיום שישי אחר הצהרים עד למוצאי שבת ,כדי לצקת את כל מה שצריך על מנת לסיים את הקמת המבנה. ואכן כך היה .חברים ,בני משפחה ומכרים באו לסייע בעבודה משפרעם ,מקאבול ומיישובים אחים ועבדו סביב השעון ,החל מיום שישי בצהרים ועד לשעה שתים בלילה במוצאי שבת .עבדנו עם לוקסים ומנורות ניידות ,יצקנו את העמודים ,את פינות הבנין .אני נסעתי עם מוכתר ראס עלי ,ח’ליל אברהים סמרי ומוכתר חוואלד סאלח ח'אלדי ,לקנות חומרים לבניה :עצים ,בטון ,אסבסט וכל הנדרש וביום ראשון בבוקר הבנין היה גמור ומוכן לקליטת הילדים. כשהילדים הגיעו בבוקר ללמוד בבנין בית הספר החדש ,הגיע המפקח על הבניה ודרש מהילדים לצאת מהמבנה .באותו שלב היו כ 100-ילדים בבית הספר והם סירבו ונותרו במחאה בתוך הבנין .על כך נערך לנו הליך שיפוט מהיר .אני ,מוכתר ראס עלי והמורה עומר סמרי הוזמנו לדין .בבית המשפט השופט ביקש כי אניח את ידי על הקוראן ואשבע לומר רק את האמת .כשהתבקשתי לספר את השתלשלות האירועים ,עניתי לשופט כי דבר ראשון אני מאד גאה בבניית בית הספר ,בעובדה שילדי הכפר לומדים במסגרת מסודרת ובעובדה שהכפר כולו התגייס להקים את מבנה הקבע כדי לתת לילדים שלנו חינוך ועתיד. לאחר ששמע את כל הצדדים במשפט ,קבע השופט כי עלינו לשלם 25לירות קנס עבור כל חדר שהיה אמור להיבנות בבנין .עניתי לשופט כי אני חושב שדווקא משרד החינוך הוא זה שצריך לשלם את הקנס ,משום שהמבנה איננו בית פרטי ומשרד החינוך הוא זה שממנה את המורים ומשלם את שכרם .בסופו של דבר אף צד לא נדרש לשלם את הקנס. לאחר שנבנה מבנה הקבע של בית הספר ,התמנה זבולון המר כשר החינוך .הוא הבין את מצב העניינים באיזור ומינה רשות חינוך מקומית ,משום שלא היינו שייכים לאף גוף ולאף רשות מקומית .אנשי רשות החינוך המקומית מנו את מוכתר ראס עלי ,חליל אברהים סומרי ,מוכתר חוואלד מזרח סאלח ח’אלדי ,מוכתר חוואלד מערב מוסטפא בזלי ,את עבד פלאח מחוואלד מערב ,אותי ואת חברי מבית הספר היסודי ג’ומעה סמרי .בשלב זה התחלנו לעבוד באופן רציני על נושא החינוך ביישוב ומשרד החינוך התחיל להזרים כספים לתקנים כגון מזכירת בית ספר ואב בית (בזמנו קראו לתפקיד שרת). 88 היועץ לענייני מיעוטים מוטי משיח רצה להוציא למכרז את משרת מזכיר בית הספר .ג’ומעה ואני התנגדנו ,משום שידענו כי העסק היה מכור מראש ומישהו כבר סומן לקבל את התפקיד .פנינו אל מוטי משיח וביקשנו ישיבה בירושלים עם האחראית במשרד החינוך על המגזר הערבי .בפגישה ,ביקשנו כי את הסכום המיועד לתפקיד יעבירו ישירות אלינו וכי אין צורך למנות אף אחד לתפקיד ,זאת על מנת שנוכל להחליף את גג האסבסט בג שניצוק מבטון .עוד שאלתי בישיבה את אותה אחראית על המגזר הערבי ,לו היא מורה בבית הספר ואין לה שירותים ללכת אליהם ,מה היא היתה עושה .היא הופתעה מאד והתקשתה להאמין שבבית הספר אין שירותים מוסדרים .סיפרתי לה כי אין כלל חדרי שירותים בבית הספר, כי גג האסבסט שבור ודולף בחורף וכי הילדים יושבים בכיתות כשרגליהם בתוך מים וזו הסיבה שאני מעדיף לוותר על איוש משרת המזכירה בבית הספר ובמקום זאת אעדיף לצקת את הגג .איימתי שאם הכסף לא יועבר לטובת שיפוץ הגג אפנה לעיתונות. בנוכחותי היא התקשרה אל מוטי משיח והסבירה מדוע היא חושבת שיש לבטל את המכרז .אולם לא שמענו ממוטי משיח דבר ועל כן הזמנתי את זוהיר בהלול לבקר אצלנו ולשמוע על בעיות המקום .באותה תקופה תפקידו היה לקשר בין האזרח לבין הרשויות מטעם הטלויזיה (בערוץ הראשון והיחיד שהיה אז במדינה). בעקבות זאת הזמינו אותי ואת מוכתר הכפר להגיע לטלויזיה ובראיון העלינו את שלל הבעיות בכפר ,כשהדגש כמובן הוא על מצב מבנה בית הספר .תוצאת הראיון היתה כי הכסף הועבר ליציקת הגג עבור חמשת החדרים הקיימים במבנה בית הספר. בעקבות זאת ,גם הוועדה לתכנון ובניה ירדה מהגב שלנו ויצאה בכלל מהסיפור, היות שמשרד החינוך היה מעורב .במהלך השנים הבאות המשכנו לשפר את מבנה בית הספר ועם הזמן הוספנו בכל פעם חדר נוסף כשעלה הצורך ,מבלי שנדרשנו לבקש אישורים להיתרים ,בהסכמת אנשי הכפר .בסופו של דבר ,אחרי כל תוספות החדרים ,המבנה נראה כמו רכבת ,צר וארוך. לאחר שהכפר הוכלל במסגרת המועצה האיזורית זבולון ,נפתח פרק חדש בסיפור בית הספר .המועצה תכננה בית ספר מודרני שלם לכיתות א-ח ,והבניה שלו אמורה להתחיל ממש עם סיום הכנת הספר הזה .במבנה זה יהיו שמונה כיתות. בתקופת הבנייה של בית הספר בצמוד למבנה הישן והמבנה הרב-תכליתי שיבנה לידו ,המבנה הישן ימשיך לתפקד .כאשר תסתיים הבניה ,בשלב הראשון ,ייהרס המבנה הישן .אז יתחיל שלב ב’ ,בו ייבנה החלק השני של בית בית הספר על חורבות המבנה הישן .במבנה זה יהיו עוד 8כיתות ,שני חדרי מעבדה ,שירותים ואיזורים נדרשים נוספים .בעת בניית השלב הראשון ,ייבנו גם שני גנים חדשים באותו מתחם -טרום חובה וגן חובה ,בנפרד ממבנה בית הספר. 89 מים בראס עלי העובדה שלא היתה תכנית מתאר לכפר היתה רק אחת משלל הבעיות שנתקלנו בהן משך השנים .כל קיומו של הכפר היה לא מוסדר אל מול השלטונות וראס עלי נחשב שנים רבות כ”ישוב בלתי מוכר” .דהיינו -ללא תכנית מתאר ,ללא מים ,ללא חשמל ,ללא כתובות מוסדרות והשתייכות למועצה מקומית או איזורית באופן מסודר. נושא המים היה אולי הבעייתי מכולם ,שכן קשה בישראל במאה העשרים לחיות ללא ברז קרוב וצמוד .את המים היינו מביאים במיכלית ,שנגררה על ידי טרקטור מרמת יוחנן וכן על גבי חמורים מהמעין שבמעלה הגבעה. בשנת 1979התחלנו לפעול בכפר לקראת חיבור הכפר לרשת המים .ניסינו להקים את אגודת המים של ראס עלי .גיורא זייד היה אחראי על הבדואים בלשכת היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה באותה תקופה ,והוא ניסה למנוע את הקמת האגודה ואת המעורבות שלי בעניין ,היות ולא אהב אנשים עם ”ראש פתוח” .הוא חיפש אנשים שיהיו עושי דברו ולא מצא חן בעיניו ,שבנושא הזה יעסוק מישהו שהסתובב בעולם ,שיש לו דעה עצמאית משלו. באותה תקופה הזדהם נחל ציפורי מהשפכים של החזיריות של נצרת ופנינו למשרד הפנים וללשכת היועץ לענייני ערבים במשרד וכן גם למשרד החקלאות בנצרת ,על מנת שיניחו קו מים מסודר עד לכפר עצמו .לצורך כך הקמנו את אגודת המים של ראס עלי ,בראשה עמד עומר סמרי ואני שימשתי כמזכיר האגודה .פעלנו מאד ברצינות לקידום הנושא ,קיימנו מכרז לצינורות ולציוד ולאחר שהוחלט על הזוכה במכרז ,נסעתי לחיפה לחברת עמיר ,שהיו ספקי צינורות .הסיכום מול החברה היה, שחלק מהסכום תמורת הציוד ישולם במזומן והיתרה בתשלומים ,זאת משום שהיה צורך לגייס את הסכומים כולם מתושבי הכפר. במהלך יותר מחודש הבאנו את כל הצנרת והציוד הנדרש לשם הנחת קו המים ביישוב וספגנו מטחי צעקות וקללות מחלק מתושבי הכפר .לא מעטים התמרדו נגד דרישת התשלום ,אך בסופו של דבר שילמו כל תושבי הכפר את הסכום שנדרש מהם וקו המים הונח עד למיקום בית הספר בכפר. בשלב זה ,בגלל שבית הספר נמצא בגובה נמוך ,באותו מפלס בו הונח הצינור ,לא היה צורך ”לדחוף” את המים במעלה הגבעה ותושבי הכפר הביאו בעצמם את המים לבתיהם מבית הספר .זה אמנם לא היה הכי נוח ,אך זה הקטין בהרבה את המרחק אליו היה צריך לשנע את המים ובעצם הביא את המים עד לפאתי הכפר עצמו. 90 תכתובת בנושא מי השתיה לכפר 91 השלב הבא בחיבור הכפר לרשת המים ,היה להעלות את קו המים במעלה הגבעה אל תוך הכפר .כשהונח חלק זה של קו המים ,קנתה אגודת המים של הכפר מיכל בקיבולת של 39קוב ,כדי לקלוט את המים .אולם בשלב זה היה צורך ”לדחוף” את המים במעלה הגבעה ולצורך כך נקנה מנוע חזק במיוחד שיאפשר למים להגיע אל המיכל .לצורך כך אף היה צורך להקים קו מתח גבוה שיספק את החשמל עבור המשאבה. לשכת היועץ לענייני ערבים של משרד הפנים סייעה במימון חלק מהפרויקט בסכום של 10,000שקלים .את יתרת הסכום מימנו התושבים מכיסיהם .לאחר שקו המים הגיע עד לראש הגבעה ,השלב הבא היה להניח את קווי המים בתוך הכפר ,על מנת שיגיעו ישירות אל כל בתי הכפר .כל התהליך מתחילתו ,מיום הקמת איגוד המים של ראס עלי ועד ליום חיבורם של בתי הכפר לרשת המים הארצית לקח כשנתיים .בשלב זה התגוררו בכפר כ 400-תושבים ,וחישוב קיבולת המים שהוקצבה לישוב ,נעשתה על סמך חישוב זה. אישור משרד החקלאות על הקצאת מי שתיה לכפר תעודת הרישום של האגודה השיתופית למי שתיה של ראס עלי 92 ושוב השתמשתי בתקשורת כדי לקדם את מטרות הכפר, הפעם כדי להביא לכפר חשמל חזון אחרית הימים -קו מתח גבוה מגיע עד לכפר 93 ראס עלי ישוב מוכר החיבור לרשת המים סימל ,בעצם ,את תחילת ההכרה של המדינה בכפר כישוב מוכר .הממונה על מחוז הצפון נפגש איתי מספר פעמים בכפר ,ביקש מידע מדוייק כגון מספר המשפחות ,שעמד אז על ,40מספר התושבים וממוצע הנפשות במשפחה (החישוב היה פשוט ,כעשר נפשות למשפחה) .כששמע את התשובה לכך הוא התפלא .על כך עניתי לו ,כי אנשי הכפר חיים קצת כמו המגזר החרדי אצל היהודים .כשאין לתושבים חשמל ,טלויזיה ,עיתונים ויכולת לבלות את זמן הפנאי שלהם ,מה נותר להם לעשות חוץ מאשר עוד ילדים? הוא צחק והבין את ההשוואה. ב 19-במרץ 1981הוכר הכפר .לטקס ההכרזה על הכפר כישוב מוכר ,הזמין משרד הפנים את כל אמצעי התקשורת ללשכת היועץ לענייני ערבים בחיפה ,מתוך כוונה לקרוא מעתה למקום בשם ”ח’ולי”( .משמעות השם -תכשיטיה של האישה). במעמד ההכרזה על ההכרה התנגדנו לשינוי השם .אני עמדתי אל מול התקשורת ופניתי לאדם כך” :מוישה ,מהיום אני אקרא לך סאלח”! נציג משרד הפנים ענה כי הוא מסתפק בשמו שלו ואין לו צורך לשנות את שמו .השבתי לו כי אף אנחנו כך -מסתפקים בשם הישן שלנו. המטרה שעמדה מאחורי הנסיון לשנות את שם הישוב היתה ברורה אך עצובה: כאשר המדינה מכירה בישוב שלא היה קיים קודם לכן בשום מסמך ,תושבי המקום מפסידים את זכויותיהם על הקרקע .זה היה נסיון עצוב לגרום לתושבי הכפר לאבד את זכויותיהם בקרקע ,מבלי להתחשב ברישומי הטאבו ,בהחלטת בית המשפט בתקופת המנדט ,בעובדה שהקרקע נקנתה בכספם של אבות התושבים ובעובדה שהתושבים הם שמימנו את כל פיתוח המקום ,כולל קו המים לבתיהם. ראס עלי היה ,כמעט מיום הקמתו ,מרכז של כל כפרי הבדואים בסביבה והיחס אליו היה כאל עיר מחוז במקומות אחרים בעולם .בתקופת חג הרמדאן וגם בחגים אחרים ,תושבי הכפרים מסביב היו מגיעים להתפלל בראס עלי .עם שחר ,אחרי תפילת החג היו מכינים כולם יחד אורז עם חלב וסוכר -דייסת אורז ,ומגישים לכולם ארוחת בוקר שלאחר התפילה. לאחר סיום הארוחה וכשהתחילו המתפללים להתפזר ,היו אנשי הכפר עולים לביקור בבית הקברות של הכפר ,קוראים תפילה וחוזרים לכפר .כל אנשי הכפר היו מתאספים ליד בית המוכתר ומשם עוברים מבית לבית בין כל בתי הכפר ,לברך את התושבים בחג שמח .בראש היו הולכים הגברים ,ועם עוזבם כל בית היו מגיעות הנשים. 94 מנהגים אלו ליכדו את התושבים וסימלו את האהבה ששררה ביניהם .עד היום מנהג זה נמשך .אמנם בעבר היו לוקחים בו חלק כל גברי הכפר ,אך כיום הוא ממשיך בצורה מפוזרת יותר ברמה החברתית יותר ולא באופן מרוכז ככפר מאוחד .אני משווה את זה בצורה מסויימת לקיבוץ :בעבר ,כשהיה גיוס בקיבוץ, כל החברים היו מתגייסים אחרי יום העבודה לקחת חלק בפעילות וגם שם הדברים היום השתנו. 95 החיבור לרשת החשמל אחד מתפקידי היה ריכוז יישובי הבדואים בצפון .לקראת טקס החיבור לרשת החשמל של היישוב כעביה ,השוכן לא הרחק מראס עלי ,שהתקיים בשנת ,1985 התגלה ויכוח בין שני המוכתרים של היישוב ,נהאר כעביה וסלאח כעביה ,מי יערוך את ארוחת הצהרים לשר האנרגיה במועד הטקס .אני עסקתי בנושא חיבור היישוב לרשת החשמל מול קאעד עבוד ,היועץ לענייני מיעוטים של שר האנרגיה משה שחל .התערבתי בויכוח בין שני המוכתרים וקבעתי כי הם יגישו את הכיבוד הקל בכעביה לקראת הטקס וכי ארוחת הצהרים לכבודו של השר תתקיים בראס עלי. כשהודעתי על כך לקאיד ,הוא טען שאין סיבה לקיים את הארוחה בראס עלי כי משרד האנרגיה לא עשה דבר במקום ושאל מדוע אני מעמיס את הנושא על כתפי. עניתי לו כי אני רוצה לפתור את הויכוח בין שני המוכתרים ,שעלול היה להידרדר לקרע עמוק ומשמעותי .אולם בליבי היתה כוונה עמוקה יותר .מטרתי היתה להביא את השר אל ראס עלי ולהעלות את נושא חיבור הכפר לרשת החשמל. הזמנתי את כל חבורת המקורבים מחברת החשמל ,אשר ליוו את השר ,את אנשי מינהל מקרקעי ישראל ,נכבדים מהאיזור ,מזכירי מועצות הפועלים ,מפקד מרחב חיפה של המשטרה ועוד ,כ 150-איש אלינו לכפר .האירוע התקיים ממש לפני אחד החגים שלנו .כשהשר הגיע ,קיבלנו את פניו והגיע תורי לברך אותו” :כבוד השר ,אנחנו שמחים לארח אותך בכפר שלנו .אני שמח על כי לשכנינו יש שני חגים -החג שלנו וחג החיבור לרשת החשמל .אני מקווה כי בחג הבא ,הכפר ראס עלי אף הוא יהיה מחובר לרשת החשמל וכי שוב נוכל לחגוג שני חגים ביחד ולארח אתכם כאן". משה שחל ,שר האנרגיה קם ממקומו וענה” :אני מבטיח כי ראס עלי יחובר בהקדם האפשרי לרשת החשמל הארצית ,וגם תראה בקרוב את העמודים על הרכבים”, כאומר לי שהעתיד כבר מונח ממש כאן לפנינו .מנהל המחוז הצפוני של חברת החשמל חיזק את דבריו של השר ואישר כי בעתיד הקרוב ביותר הכפר יהיה ”מחושמל”. מאותו יום ,התחלנו לעבוד על חיבור הכפר לרשת החשמל הארצית .ובאמת ,בתוך תקופה קצרה לאתר מכן התחילו בחברת החשמל לעבוד על תכנון רשת המתח הגבוה וסימון העמודים לכיוון הכפר .תוך כדי התהליך ,התגלתה בעיה בזבידאת מערב ,שאינה רחוקה מראס עלי .בעיתון המקומי של קרית טבעון התפרסם כי בגלל ”הבן החורג של משה שחל”( ,כשהכותב התכוון אלי) ,הכפר ראס עלי יחובר לרשת החשמל הארצית עוד לפני זבידאת והכתב הוסיף כי בראס עלי מתגוררות רק 15משפחות .פניתי אל הכתב בכעס ושאלתי אותו מדוע כתב זאת מבלי לבדוק. דרשתי ממנו כי תופיע ידיעה עם תיקון המידע המסולף ,אולם הכתב התחמק ממני ועד היום לא ראיתי תיקון לידיעה. 96 את הקמת רשת המתח הגבוה וחיבורה לרשת החשמל הארצית מימנה חברת החשמל .לשכת שר האנרגיה השתתפה ב 80%-מעלות ההקמה והחיבור של קווי המתח הנמוך .את יתרת הסכום ,20% ,שילמו תושבי הכפר מכיסם .החשבון שהוגש לוועד הפיתוח הכללי של ראס עלי ביוני ,1987עבור רשת המתח הנמוך, עמד על 345,000שקלים חדשים .מיקדמה על חשבון הסכום המלא ניתנה כבר ביוני .1986 אישור חברת החשמל לקראת חיבור הכפר לרשת החשמל היו בכפר מספר אנשים שלא שילמו עבור חיבור ביתם לרשת החשמל ,ומאגודת המים של ראס עלי שילמנו את חלקם .מרביתן של משפחות אלו היו במצוקה כלכלית כזו ,שלא היה באפשרותם בשום פנים ואופן לשלם את חלקם .היות וכל תושבי הכפר רצו לזרז את החיבור של הכפר לרשת החשמל ,היה ברור כי יש צורך לפתור את הבעיה .האופציה הנוספת היחידה היתה להטיל את התשלום עבור משפחות אלו על כיסם של שאר תושבי הכפר ומכך ניסינו להימנע ,משום שגם כך הסכומים היו גבוהים ולא היה פשוט כלל לעמוד בהם. לאורך ארבע וחצי שנים ,בין השנים 1986-1990אספנו בכל פעם כספים מהתושבים .הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר ,היות ותושבים רבים לא האמינו כי בסופו של דבר יגיע חשמל לכפר .גם כשעמודי המתח הגבוה כבר הוקמו בסמוך לבית הספר ,רבים עדיין חשבו שבסופו של דבר קו החשמל מיועד ליישוב אחר. 97 ביקורו של סילבן שלום ,מנכ”ל משרד האנרגיה ,במשרדי בעכו, לקראת חיבור הכפר לרשת החשמל אני חוברתי ראשון לרשת החשמל של הישוב ,באופן סימלי ,משום שאני הייתי זה שהבאתי את בשורת החשמל לכפר באותו טקס בכעביה ומשום שאני פעלתי על פי ההנחיות שהעבירה חברת החשמל לקראת חיבור הכפר לרשת .הדבר היה ב 15-ליוני ,1991באותו יום בו חיתנתי את בני השני. על מנת להיות מחוברים לרשת החשמל בכפר ,היה על כל משפחה להציג היתר בניה וטופס 4והדבר בילבל את התושבים .היות והיה ברור שבסופו של דבר הכפר יחובר לרשת החשמל הארצית ,והיות שהוסבר לנו מה יידרש מאיתנו לצורך החיבור לרשת ,חלק מהאנשים התכונן לקראת החיבור וחלק לא היו בטוחים כיצד להתנהל לקראת זאת. על תכנית המתאר של הכפר התחילו לעבוד בתחילת ינואר ,1986ממש בצמוד לתקופה בה התחילו לתכנן את רשת המתח הגבוה לכפר .אני לקחתי חלק בצוות ההיגוי של הכפר לתכנית המתאר ,על כן ידעתי איך הדברים אמורים להתנהל ומה בסופו של דבר יצפו מאיתנו ,לקראת סיום הכנת התכנית וחיבור הכפר לרשת החשמל. את הבית שלי בניתי בשנת ,1966אף אחד לא שאל מי אני ,איפה אני ,מה אני בונה .כשהתחילו להכין את תכנית המתאר של הכפר והוועדה המחוזית התחילה לפעול בהתאם לכך ,הציעו לתושבי הכפר להגיש תכניות לוועדה לתכנון ובניה לקבלת היתר בניה וטופס ,4לכל הבתים שכבר עמדו בכפר מזה שנים רבות, וכמובן שגם לבתים שהיו מתוכננים .אני ושני תושבים נוספים מהכפר הגשנו לוועדה לתכנון ובניה בחיפה בקשה לקבלת היתר בניה .שלושתנו קיבלנו את האישורים הנדרשים ,אולם רק אני שילמתי את האגרה שנדרשה לצורך השמשת 98 קשיים בהעברת חלקו של הכפר בתשלום לחברת החשמל ,גרמו לעיכוב קל בהשלמת חיבור הכפר לרשת החשמל הרשיון ,בסך 1,300שקלים חדשים .השניים האחרים לא האמינו שבסופו של דבר נחובר לחשמל ועל כן לא רצו לזרוק את כספים לרוח .לאחר שחוברתי לחשמל, כל השכנים מתחו כבלים מביתי אל בתיהם לקחת ממני חשמל לשימושם עד שיסיימו את הטיפול בטפסים הנדרשים. אחת הבעיות שנתקלנו בהן בעת שביקשנו להוציא טופס 4היתה בעיית המקלטים .הדרישה היתה ,כי בנין שאין בו מקלט לא יוכל להתחבר לרשת החשמל .ביקשנו פגישה עם פיקוד העורף והסברנו להם את הבעיה ,שהרי מעולם לפני כן לא נדרשנו להקים מקלטים בבנינים שבנינו (והרי גם בשל העובדה שלא היתה תכנית מתאר ,לא נדרשנו להוציא היתרי בניה ולפיכך גם לא ידענו על הדרישה לקיום מקלט בבית) .בפיקוד העורף מצאו עבורנו את הנוסחה המנצחת, שפתרה את הבעיה :בנין שנבנה עד שנת 1969יכול להתחבר אל רשת החשמל מבלי להזדקק לטופס ,4כל עוד שבעלי הבית יביאו תצהיר חתום על ידי עורך דין המעיד על מועד הקמת הבית. 99 משה נצר ,ראש המועצה האיזורית זבולון ,במעמד חיבור הכפר לרשת החשמל משה שחל ,שר האנרגיה והתשתיות ,במעמד חיבור הכפר לרשת החשמל כשבניתי את הבית ,לא העליתי על דעתי שהכפר יחובר לחשמל ,על כן כלל לא היתה תשתית חשמל בתוך הבית .בשלב מסויים ,לאחר ,1967אחי ואני רכשנו בקרית אתא גנרטור גדול של 20קילוואט ,שלל מהצבא הסורי ,מתוצרת רוסית, מסוחר שרכש אותו מהצבא הישראלי .הזמנתי חשמלאי שהכין נקודות חשמל בבית לשימוש בחשמל מהגנרטור .אולם לקראת החיבור לרשת החשמל שוב הזמנתי חשמלאי ,אשר הפעם חצב בקירות והכין תשתית מסודרת של חשמל, תשתית אשר נדרשה גם לצורך קבלת טופס .4 100 הגנרטור ,שהיה די גדול ,הוצב בקצה גבולות החלקה שלי .גנרטור של 20קילווט מסוגל לספק תאורה לפחות ל 10-בתים .השתמשנו בו לטלויזיה ,תאורה ,מכונת כביסה ועוד .אחי ממוקם שלוש חלקות ממני ,מתחנו עד לביתו כבל ועל הדרך עוד שכן ושני אחיו משכו חשמל מאותו גנרטור .הכבל שנמשך אל אחי עבר באויר על עמודים שהצבנו בחצר ומבית לבית .הגנרטור פעל על סולר ואני הייתי איש האחזקה שלו :הייתי אחראי על ההדלקה ,ההנעה ,התדלוק והתחזוקה שלו .לאחר כ 5-6-שנים הוא התקלקל ולא הצלחנו למצוא עבורו חלקי חילוף .הגנרטור בקושי פעל .הפעלנו אותו רק בבקרים ולא הפעלנו אותו רצוף .ממחצית שנות ה ’70-שוב לא היה לנו חשמל משום שלא הצלחנו יותר להפעיל אותו. טקס הרמת המפסק לתאורת הרחוב בראס עלי עם ראש המועצה האיזורית דב ישורון 101 ברכתו של ראובן עזריאלי מרמת יוחנן לחיבור תאורת הרחוב בכפר 102 מפגשים שקיימנו לקראת ההחלטה על ההשתייכות האיזורית של הכפר 103 הכפר נופל בין שני מחוזות ראס עלי ממוקם בדיוק על גבולותיהם של מחוז צפון ומחוז חיפה של משרד הפנים .על כן תמיד היתה בעיה בכל פעם שנדרשנו לפנות אל אחד מהמחוזות, כל מחוז שלח אל השני .עד לפתרון הבעיה הופנינו אל משרד הפנים בעכו ,אך הדבר לא פתר את הבעיה ,שכן אף אחד משני המחוזות לא רצה לקחת אותנו תחת חסותו. לאחר פניות רבות לשר הפנים ובשל הקשרים שלי במפלגת העבודה ,פניתי לפואד שהיה אז שר השיכון וביקשתי לדבר איתו בנוגע לתשתיות בכפר ולברר לגבי תקציב לתשתיות .פואד אמר לי שללא תכניות הוא לא יוכל להעביר כספים .אולם הבעיה הנוספת ,היא שיש צורך שהכפר יהיה משוייך למועצה כלשהי. פניתי למועצה איזורית זבולון ,בראשה עמד אז משה נצר ז”ל וביקשתי ממנו כי המועצה שלו תהיה הצינור להעברת התקציבים לפרויקטים בכפר .בשל קשרי השכנות שהיו בין המועצה והכפר ,הוא הסכים ואז התאפשר לפואד להעביר תקציב של 400,000שקלים חדשים לפיתוח תשתיות בכפר לקראת סוף שנות ה .’80-הסכום הזה כמובן לא הספיק לכל צרכי הכפר ועל כן פניתי לבייגה שוחט שהיה אז שר האוצר וביקשתי את עזרתו .בייגה העביר לכפר עוד תקציב בסך 300,000שקלים עבור תשתיות לכבישים בתוך הכפר .ולאט לאט עם הזמן ובשל הקשרים שהיו לי במשרד השיכון בחיפה ,המשיכו לטפטף אלינו לכפר תקציבים על מנת להקים ולהסדיר את תשתיות הכבישים בכפר. בתוך הכפר היו חילוקי דעות ומאבקי כוחות כבירים שהתעצמו לקראת פגישה בשנת 2006עם איל טריינין במשרד הפנים .נושא הפגישה היה השתייכות ראס עלי למועצה האיזורית זבולון .התקיים אז ויכוח מי אמור לייצג את הכפר בפגישה. בסופו של דבר נסעתי עם שאר נציגי הכפר לאותה פגישה .לא הכרתי את אייל ולא ידעתי עם מי אני אמור להיפגש .כאשר נפגשנו במשרדו ,הוא נראה לי מוכר. ניסינו לברר היכן הכרנו ,הוא הציע שנפגשנו בצבא ,אך הבהרתי לו שמעודי לא שירתתי מצבא ולא הייתי יכול אילו גם רציתי .ואז שאלתי אותו האם השתתף במחנה עבודה ברמת יוחנן .הוא הופתע וענה בחיוב ,שכן הדבר היה יותר מעשרים שנה לפני כן. קיימנו את הפגישה באוירה טובה ולאחריה המשכנו לדבר .אז התגלה לי להפתעתי כי דודו של הבחור הוא אבראשה תמיר ,איתו הלכתי דרך ארוכה מאד .פגישה זו התקיימה במחצית יוני 2006ובסופו של דבר במחצית אוגוסט 2006הומלץ כי ראס עלי ישוייך למועצה האיזורית זבולון .בשלב זה רוני בר און היה שר הפנים, אולם משה נצר הוחלף ובראש המועצה ישב שלמה חבר ,אשר לא התלהב בלשון המעטה מצירופו של ראס עלי למועצה .רם בלניקוב ,מנכ”ל משרד הפנים ,שלח 104 צו המועצות המקומיות של שר הפנים ,הכולל את ראס עלי במסגרת המועצה האיזורית זבולון החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לכלול את ראס עלי במרחב התכנון זבולון 105 למועצה מכתב ,בו מתבקשת המועצה לאשר את שיוכו של ראס עלי למועצה, בצירוף המלצות ונימוקים ברורים ,אולם מליאת המועצה דחתה פה אחד את ההמלצה ואת דרישתו של רוני בראון לצרפנו למועצה. מבחינה תכנונית ,בשנת 2004החליטה הוועדה המחוזית לתכנון של מחוז חיפה לצרף את ראס עלי למחוז חיפה ,על כן כל נושא היתרי הבניה אמור היה מעתה להיות שייך לזבולון ,בשל הקירבה הגיאוגרפית .עד לאותה החלטה ,הכפר נפל בין הכסאות ,שכן בעבר הוא היה שייך לוועדה הגלילית של מחוז חיפה ובכל פעם הועברנו למועצה אחרת .הקטע שבין טחנת הקמח שליד היישוב נופית ועד לראס עלי ,היווה בעיה ,שכן הוא לא נפל בגבולות אף מועצה .באותו הרגע שהתקבלה ההחלטה ,הדבר סייע להבהיר לשר הפנים כי נכון יהיה לצרף את ראס עלי אל המועצה האיזורית זבולון ,משום שבכך תהיה רציפות והמשכיות גם מבחינת שלבי התכנון .לפיכך הוזזו גבולות המועצה לצורך הכללתו בה. בשלב זה שוב הזמנתי את שר הפנים ,שכעת היה מאיר שטרית ,לביקור בראס עלי ,בעוד אופיר פינס כיהן כיו”ר וועדת בפנים בכנסת .בעקבות הביקור שלח השר שטרית את צו המועצות המקומיות המורה על צירופו של ראס עלי למועצה האיזורית זבולון .אמנם כשנתיים מאותה פגישה במשרדו של אייל טריינין ,אך בסופו של דבר צורפה ראס עלי למועצה האיזורית זבולון בצו משרד הפנים. עלי להודות למשה נצר ז”ל אשר דחף וסייע לכפר להפוך לישות משפטית המתאימה והבהיר לנו את הצורך להשתייך למועצה ,על מנת שנוכל לקבל תקציבי מדינה לפיתוח הכפר .אך הדרך היתה מלאה חתחתים .לאחר כהונתו של שלמה ביקור שר הרווחה יצחק הרצוג בכפר במסגרת הכללת ראס עלי במועצה האיזורית זבולון 106 ביקור שר הרווחה יצחק הרצוג בכפר במסגרת הכללת ראס עלי במועצה האיזורית זבולון חבר כראש המועצה ,התמודדו על התפקיד שלושה אנשים ,נציגי רמת יוחנן ,יגור ונופית .לי ,כמובן ,לא היתה זכות הצבעה למועצה ,אך היו לי קשרים והשפעה על ציבור הבוחרים .תמכתי אז במועמדותו של הנציג מרמת יוחנן בתנאי שאם הוא יזכה ,ראס עלי תיכלל בתחומי המועצה האיזורית זבולון .אותו מועמד לא זכה והמאבק בבחירות החוזרות היה בין נציגיהם של יגור ונופית. באותה תקופה עבדתי עם תושב יגור ,בני שילה והתבקשתי לסייע לקדם את המועמד של יגור למועצה ,דבל’ה ישרון .ביקשתי להתנות את עזרתי בכך שראס עלי תיכלל בתחומי המועצה .לאחר שבדקו את הנושא שבו אלי עם תשובה חיובית ,נפגשנו ביגור והעלינו על הכתב את כל הנקודות שביקשתי להסדיר .לאחר הבחירות התברר כי אכן הנציג מיגור זכה ,אולם כבר לא היה צורך להזכיר את הבטחתו לכפר ,שכן בשלב זה הגיע הצו של שר הפנים והשתייכותו של ראס עלי למועצה האיזורית זבולון היה לעובדה מוגמרת. 107 שער סגירת מעגל 108 בחתונה שלי ושל חזראן 109 המשפחה נישאתי בגיל ,20בשנת .1962אישתי חזראן היא קרובת משפחה שלי דרך נישואים .הכרתי אותה בכפר ,היות וגם היא ילידת ראס עלי. כשנה לאחר נישואינו אישתי היתה בהריון ,אולם התינוקת היתה הפוכה ברחם ובבית החולים בנצרת לא יכלו לעשות לאישתי ניתוח קיסרי ,על כן התינוקת מתה בלידה .הדבר היה קשה עבור שנינו אולם התגברנו ושנה לאחר מכן ,ב 1964-נולד בני הבכור ,חסן .שנתיים מאוחר יותר נולד חוסיין ותייסיר נולד שנתיים אחריו. בשנת 1970נולדה בתנו הראשונה הלנה .בהיותה בת 4חודשים היא חלתה בדלקת ראות ונפטרה .בניתוח שלאחר המוות התגלה כי גורם המוות כנראה לא היה דלקת הראות אלא שהיתה לה פגיעה מוחית .אישתי לא הפסיקה להתאבל וכמעט איבדה את שפיותה מרוב צער .לקח זמן רב עד שהיא חזרה לעצמה ,עם לידתו של איברהים בשנת .1972 עד לאחר לידתו של איברהים הרגשנו שאין לנו מזל עם בנות אך לאחר רצף של ארבעה בנים בריאים ,נולדו לנו ,אחת אחרי השניה -אמל בשנת ,1977לילה בשנת 1981וחיאת בשנת .1983חיאת נולדה פגה במשקל 700גרם .היא היתה כל כך קטנה וחלושה ,עד שכל הרופאים הכינו אותנו לכך שהיא לא תשרוד את ימיה הראשונים .אני התעקשתי שהיא תשרוד ותגדל לתפארת ועל כן קראנו לה חיאת, שמשמעו בערבית חיים. חזראן ובתי אמל על החמור בדרך משפרעם 110 אני אוהב ילדים וניסיתי להיות אב טוב לילדי .מעולם לא הרמתי יד על ילדי ,אני רואה בזה מעשה פסול ,אף לא הרמתי ידי על אישתי .אני רואה בזה פחיתות מוסרית להשתמש בכוח פיזי .ניסיתי לפרנס את משפחתי כמיטב יכולתי ואני חושב שאף הצלחתי בכך .הרווחתי טוב ותמיד לא חסר דבר בבית ,למרות שעבדתי קשה ,שעות רבות ונעדרתי זמן רב מהבית .הפיצוי הוא בכך שאישתי היתה עזר מושלם לצידי וסייעה לי בכך שהיתה אמא למופת .לתפיסתי ,האם היא מרכז הבית והמשפחה ,עמוד השדרה המחזיק את כולם ודואג לכולם .היא איפשרה לי לעבוד בקיבוץ ,להיות פעיל במפלגה ובהסתדרות ,להקים ולקדם את הישוב ולעשות לא רק למען ביתי אלא גם לתועלת ולטובת הכלל. על שני דברים אני מצטער במבט לאחור ,האחד על כך שלא היה לי זמן לבלות עם ילדי ,לשחק איתם ולהיות דמות נוכחת בבית ,אם כי ניסיתי לתמרן כך שבכל זאת אוכל לבלות איתם מעט זמן .השני כואב לי עוד יותר ,משום שהוא השאיר את חותמו עד היום במשפחה .שלוש הבנות סיימו את לימודיהן בסוף כיתה ח’ .בית הספר התיכון היה בשפרעם ,לא היתה הסעה לבית הספר או כל אמצעי תחבורה ישיר ומוסדר ואילו הלכו ללמוד שם ,היו נאלצות ללכת כל כיוון יותר משעה דרך הגבעות והחורשות .בזמנו חשבתי שהדבר לא נכון ,לא ראוי שבנות צעירות תסתובבנה כך במקומות לא בטוחים רק על מנת ללמוד .היום אני מיצר על כך, משום שהאפשרויות שלהן כיום בחיים מצומצמות וייתכן שניתן היה למצוא לכך פתרון כלשהו .אמל ולילה למדו בהמשך קורס ספרות בשפרעם ואמל לקחה גם קורס מחשבים ביחד איתי ,בקורס שאירגנתי בראס עלי דרך ההסתדרות. חזראן ובתי חיאת 111 בני חוסיין בילדותו בתי אמל בילדותה בני אברהים בילדותו 112 כל ילדי חיים ,תודה לאל ,בכפר .בני הבכור משרת כיום במשטרה ,בן נוסף הוא מסגר ,בן שלישי עובד ברמת יוחנן והרביעי עצמאי ,כולם יודעים את ערכה של העבודה ומתפרנסים בכבוד. בגילי אני יכול ליהנות עם הנכדים ,אשר מביאים לי הרבה מאד נחת .למרבה המזל, יש לי נכדים רבים שאני יכול ליהנות מהם ,כולם מתגוררים כאן בראס עלי .ייתכן שכיום אני מפצה את עצמי דרך הנכדים על השנים שבהן לא הייתי הרבה בחברת ילדי .חסן הוא אב גאה לשישה ילדים ,חוסיין לארבעה ,לתייסיר חמישה ילדים ולאיברהים שלושה ילדים וביחד אני סבא גאה לשמונה עשר נכדים מקסימים ונהדרים. ואם אנחנו עוסקים בענייני משפחה ,לא יכולתי לבקש לעצמי אחים נהדרים יותר מאלו שנתן לי האל .הם תמכו בי ובעשייתי לאורך כל הדרך ,הם היוו את עמוד השדרה התומך מהצדדים ואיפשרו לי להרגיש כחלק ממשפחה חמה ונהדרת. חזראן ובתי לילה בילדותה חזראן כיום בפתח ביתנו 113 סוף שהוא גם התחלה כיום אני מתעורר כל בוקר בחמש ,הולך להתאמן במכון הכושר בנשר ,שם אני הולך על ההליכון ,רוכב על האופניים ,נכנס לג’אקוזי וכך מתחיל את יומי .הפסקתי לרדוף אחר חלומי ,אך אני עדיין הולך אחריו .לא הפסקתי מעולם להאמין שאפשר לייצר הווה ועתיד טובים יותר לי ולאחרים סביבי. אינני זקוק כיום לפרנסה ,בהיותי פנסיונר .אולם לא פסקתי לרגע להמשיך לעשות, לחשוב ולקדם דברים .אסור לו לאדם להוציא את גופו ,מוחו ורצונותיו לפנסיה לאחר שהפסיק את עבודתו .אדם צריך לחפש לעצמו עניין בחיים כל עוד הוא חי .וכל עוד אני חי ,אמשיך לחפש לעצמי עניין בחיים ,משהו לעסוק בו ,לשפר, להיטיב ולקדם ,כי זו מהות קיומי. הכפר הוא מרכז עולמי ,מרכז חיי והוא ממלא את כל יישותי .כשכבר בגרתי מעט, הציע לי אחי הגדול חאלד ,לרכוש ביחד איתו ועם שני חברים נוספים מהכפר, ”ביתי הוא מבצרי” 114 עומר וג’ומעה ,חמישה דונם בשפרעם ,להקים שם את ביתי .עניתי לו שלעולם לא אזוז מהכפר ,שנולדתי לתוכו וגם אקבר בו .הסברתי לו כי הקשר עם האדמה הוא החשוב ביותר עבורי ,שזו פיסת האלוהים הקטנה שלי ,שהכפר הוא הדבר החשוב לי ביותר וכי גם אם אהיה האדם האחרון בכפר לא אזוז ממנו. כשאני מביט היום על העולם שסביבי ,לא קשה להבחין כי העולם השתנה. האנשים אף הם השתנו .בעבר מילה היתה מילה -אדם עמד במילתו מבלי שיהיה צורך להזכיר לו .היתה הערכה לדברים שנעשו עבור הכלל ואילו כיום כולם מחפשים את האינטרס האישי בלבד .כמו שאומר השיר ”פעם חבר היה חבר” ואילו כיום קשה לזהות מי חבר אמיתי ומי מנסה רק לנצל אותך ,מי אמין ולמי אסור להאמין .החינוך השתנה ואף התרבות הולכת ומשנה את צורתה ומשקלה לנגד עינינו. מראית העין של הדמוקרטיה הולכת ומתמוססת .אם בעבר אנשים היו באמת ערבים זה לזה ,גם בפוליטיקה ,הרי שכיום אדם לאדם זאב הן בפוליטיקה והן בחיים האישיים והתחושה היא שדמוקרטיה הופכת להיות מילה שאין מאחוריה הרבה ,מילה המכסה על מעשים אשר נעשים הרחק מעין הזרקורים ואשר מיועדים להיטיב עם המקורבים בלבד ומתעלמים מטובת העם בכללותו. המרדף המתמיד אחרי הרווח האישי מחריף את הפערים באוכלוסיה ומזכיר לי סיפור שמספרים אצלנו בכפר :שני אנשים מהישוב הסמוך ,רכסים ,התווכחו על גבולות החלקות שלהם .הויכוח היה מר ונוקב ומשלא הצליחו להגיע להסכמה ,פנו ביחד אל איש חכם וזקן מאד ,שהכיר וזכר את כל ההסטוריה של האדמה במקום. הלך הזקן בין חלקה לחלקה ,הלוך ושוב ,התבונן בכל שיח ובכל אבן וכעבור זמן רב נעצר במחצית הדרך בין החלקות ,נשכב על האדמה והצמיד את אוזנו לאדמה. התפלאו שני המתווכחים מה הוא עושה ולשאלתם ענה להם” :האדמה אומרת לי, כי עומדים מעליה שני טפשים מופלגים .שניהם רבים עלי בכל כוחם ,אך הם אינם מבינים כי בסופו של דבר שניהם יגיעו אלי”. 115 דבר העורכת מהפגישה הראשונה עם סאלח הייתי מהופנטת .שפתו הקולחת, דימוייו הצבעוניים ,הסיפורים שסיפר והחזון שלו ,שבו את דמיוני. אבי אמר לי בצעירותי ,כי כל אדם שאנו פוגשים במהלך חיינו משאיר בנו חותם ,סימן ,קטן ככל שיהיה ,אותו אנו נושאים עימנו עד יומנו האחרון .סאלח הוא מסוג האנשים אשר משאירים באלו הפוגשים בו חותם גדול ומשמעותי ,כזה המשנה חיים ותפיסת עולם. זכיתי לערוך את סיפור חייו של אדם אשר הזיז הרים -באופן מטאפורי ומילולי כאחד -בחן ,בענווה ובכבוד .שאלות רבות היו לי במהלך העבודה על הספר ,שאלות שהתייחסו לתפיסת עולמו, לאמונתו ולחזונו .סקרנותי באה על סיפוקה ,אך התשובה החשובה והמשמעותית מכולן למרבית השאלות היתה בנושא הדוגמא האישית .החינוך שקיבל סאלח בבית ,הסובלנות ,הפתיחות ,האמונה באל ואהבת האדם -הם שאיפשרו לו לפעול ,לחשוב ולחיות בדרכו. הדבר נכון לגבי כולנו .הדוגמא האישית שאנו מספקים ,ההבנה העתיקה ”אם אין אני לי ,מי לי” כדברי חז”ל ,היא שגורמת לדברים להתרחש ולהשתנות .חבל שאין רבים יותר כדוגמת סאלח כיום בארץ ,אנשים שמוכנים לתת מעצמם לטובת הכלל, מתוך הבנה שאף אחד לא יעשה עבורם את העבודה ,מתוך הבנה שדברים קורים ונעשים רק באמצעות עבודה קשה ,יחס אנושי ומכיל ורצון לקדם את הכלל והפרט למען חברה טובה יותר. אני מודה לסאלח על הזכות להציץ אל פינות חייו ,מחשבותיו ואמונותיו ,על רצונו להפוך את חלקת האלוהים הקטנה שלו - ראס עלי -למקום טוב יותר ובכך לתרום ישירות ובעקיפין גם לחברה הישראלית ,ועל אמונתו העמוקה באדם באשר הוא אדם. 116 117 רשימת תמונות 1מבט על הכפר מכיוון תחנות הקמח 2שטר המכר של הכפר ראס עלי 3טחנות הקמח מהתקופה העותומאנית 4החלטת בית המשפט המנדטורי לקרקעות, פסק הדין הנוגע לכל החלקות בכפר ולחלקה של משפחתי 5צילום אוויר של הכפר -נחל ציפורי מקיף אותו משלושה כיוונים (באדיבות מועצה איזורית זבולון) 6אבי ,פאיז מוחמד חסן ,בצעירותי 7אחי הבכור ,חאלד קרסם נעמה 8בני אברהים ,אמי ספיה ובנות אחי 9מדליות מצעדת ארבעת הימים 10בקיבוץ עם סבתא סטפקה והמתנדבים 11בעת הגיוס לגז הכבשים בקיבוץ 12בעבודתי בקיבוץ 13ביקור טניקה המתנדבת בחיק משפחתי 14ביחד עם המתנדבים בקיבוץ 15על סיפון האניה עם הקברניט בנסיעתי הראשונה לחו”ל 16טניקה עם בנות אחי בביקור בארץ 17אשתי חזראן וטניקה בעת ביקורה בביתי 18מפגש ברמת יוחנן בתקופת מלחמת לבנון הראשונה 19במפגרת מפגשי ”מועדון החמש” של רמת יוחנן 20מפגש ”מועדון החמש” עם אנשי ראס עלי ” 21מועדון החמש” מבקרים בראס עלי 22טורניר קט רגל בטבעון 23בת דודתי אחות במקצועה -משוחחת עם אנשי רמת יוחנן על תפיסת עולמה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה 24בסיומו של טורניר הקט רגל בטבעון 25מכתבי תודה בעקבות המפגשים 26מכתבי תודה בעקבות המפגשים 27-28עם שמעון פרס בתקופת הבחירות לראשות מפלגת העבודה 29כתב מינוי -ממונה על הבחירות במגזר הבדואי בצפון 30בעקבות ביקורה של חברת הכנסת ארבלי אלמוזלינו 31משהתמניתי לסגן מזכיר המחוז באו לברכני גם מיישובים בנגב 32פרופיל המתמודד שלי ברשימת מפלגת העבודה 33הגעתי להבנה כי פרסום הבעיות באמצעות התקשורת מהווה חצי הדרך לפתרונן 34-36קורסים לנשים שערכתי במסגרת מועצת הפועלים עמ' 6 עמ' 12 עמ' 13 עמ' 14 עמ' 15 עמ' 17 עמ' 18 עמ' 19 עמ' 22 עמ' 24 עמ' 26 עמ' 27 עמ' 28 עמ' 28 עמ' 29 עמ' 32 עמ' 33 עמ' 34 עמ' 34 עמ' 35 עמ' 36 עמ' 36 עמ' 37 עמ' 37 עמ' 38 עמ' 39 עמ' 40 עמ' 41 עמ' 42 עמ' 42 עמ' 43 עמ' 44 עמ' 45 118 37יום כיף במסגרת קורס תפירה שערכתי 38פתיחת טיפת חלב בחוואלד עם משה נצר 39-41טקס פתיחת המרפאות בשלושת היישובים 42המאבק למניעת ההפרדה של קופת החולים הכללית מההסתדרות 43-46טקס קבלת אות השירות בהסתדרות 47מגן הוקרה מעמיתי ממועצת הפועלים של שפרעם 48מכתב מחאה לישראל קיסר מזכ”ל ההסתדרות מנציגי היישובים הבדואים 49אני רועה את עדר העיזים שלי 50-52תעודות לימודים מקצועיים והשתלמויות 53אני נושא דברים בשם המשלחת בארמון מלך ירדן 54הפגישה עם המלך חוסיין 55-56ביקורים שערכנו בבתי חולים לקראת החגים והבאנו איתנו מתנות 57מגן הוקרה ממשטרת ישראל עם קבלת דרגת הפקד 58כתבה בעיתון לכבוד קבלת דרגת הפקד 59בטקס קבלת דרגת הפקד 60אות מלחמת לבנון השניה 61מכתב הוקרה מדב ישורון 62עוד כתבה בעיתון במקומי 63כפר ימים רבים -ראס עלי ממעוף הציפור (באדיבות מועצה איזורית זבולון) 64בדרך להכנת תכנית מתאר לראס עלי 65הכפר היום ,מבט ממערב 66פסיקת בג”צ בנוגע לרישום תושבי הכפר במשרד הפנים 67ערעור על אי ציות לפסיקת בג”צ בנוגע לרישום במרשם האוכלוסין 68בת אחי רוקיה ובתי אמל על רקע בתי הכפר בשנות ה’70- 69עוד כתבה שיזמתי בעיתון ,כדי לדחוף לקראת הכרה בכפר 70הקנס ששילמתי בשל היעדר היתר בניה בטרם סיומה של תכנית המתאר לכפר 71גזר הדין שקיבלתי בשל היעדר היתר בניה בטרם סיומה של תכנית המתאר לכפר 72מקדמים את בניית בית הספר בכפר 73צו שר החינוך על הקמת רשות חינוך מקומית בראס עלי 74תכתובת בנושא מי השתיה לכפר 54אישור משרד החקלאות על הקצאת מי שתיה לכפר 76תעודת הרישום של האגודה השיתופית למי שתיה של ראס עלי 77ושוב השתמשתי בתקשורת כדי לקדם את מטרות הכפר, הפעם כדי להביא לכפר חשמל 78חזון אחרית הימים -קו מתח גבוה מגיע עד לכפר עמ' 46 עמ' 46 עמ' 47 עמ' 47 עמ' 48 עמ' 49 עמ' 50 עמ' 51 עמ' 56 עמ' 59 עמ' 60 עמ' 62 עמ' 64 עמ' 64 עמ' 65 עמ'66 עמ' 67 עמ' 68 עמ' 70 עמ' 70 עמ' 73 עמ' 76 עמ' 78 עמ' 79 עמ' 80 עמ' 81 עמ' 82 עמ' 84 עמ' 86 עמ' 90 עמ'91 עמ' 91 עמ' 92 עמ' 92 119 79ולפעמים התקשורת ,שעקבה אחר מאבקינו, גם ידעה לפרגן כשהצלחנו 80אישור חברת החשמל לקראת חיבור הכפר לרשת החשמל 81ביקורו של סילבן שלום ,מנכ”ל משרד האנרגיה, במשרדי בעכו ,לקראת חיבור הכפר לרשת החשמל 82קשיים בהעברת חלקו של הכפר בתשלום לחברת החשמל, גרמו לעיכוב קל בהשלמת חיבור הכפר לרשת החשמל 83משה נצר ,ראש המועצה האיזורית זבולון, במעמד חיבור הכפר לרשת החשמל 84משה שחל ,שר האנרגיה והתשתיות, במעמד חיבור הכפר לרשת החשמל 85טקס הרמת המפסק לתאורת הרחוב בראס עלי עם ראש המועצה האיזורית דב ישורון 86ברכתו של ראובן עזריאלי מרמת יוחנן לחיבור תאורת הרחוב בכפר 87-88מפגשים שקיימנו לקראת ההחלטה על ההשתייכות האיזורית של הכפר 89צו המועצות המקומיות של שר הפנים ,הכולל את ראס עלי במסגרת המועצה האיזורית זבולון 90החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לכלול את ראס עלי במרחב התכנון זבולון 91ביקור שר הרווחה יצחק הרצוג בכפר במסגרת הכללת ראס עלי במועצה האיזורית זבולון 92ביקור שר הרווחה יצחק הרצוג בכפר במסגרת הכללת ראס עלי במועצה האיזורית זבולון 93-94בחתונה שלי ושל חזראן 95חזראן ובתי אמל על החמור בדרך משפרעם 96חזראן ובתי חיאת 97בני חוסיין בילדותו 98בתי אמל בילדותה 99בני אברהים בילדותו 100חזראן ובתי לילה בילדותה 101חזראן כיום בפתח ביתנו עמ' 94 עמ' 96 עמ' 97 עמ' 98 עמ' 99 עמ' 99 עמ' 100 עמ' 101 עמ' 102 עמ' 104 עמ' 104 עמ' 105 עמ' 106 עמ' 108 עמ' 109 עמ' 110 עמ' 111 עמ' 111 עמ' 111 עמ' 112 עמ' 112 120
© Copyright 2025