רוכב האופניים - אייל דוד ליאני
Eyal David Liany BICYCLE RIDER הגהות, הבאה לדפוס, עריכה גראפית: שיתוף™ Sharing/ מו"ל ועורך אחראי :אשר ביתן (ממקימי "זמורה ביתן מודן") "ביתן" הוצאה לאור תל – אביב 1 Eyal David Liany Bicycle Rider All Rights Reserved © to & Eyal David Liany ™ Sharing N.P.O Bitan Publishers © כל הזכויות שמורות למחבר אייל ליאני [email protected] צילום העטיפה© Andrew Michelson, hegre, NY: ציורים בספר :אייל ליאני ורינה שחם, מתוך התערוכה "צונאמי"5002 / תמונות :מאגר רשום © ,התצלומים נקנו מבעלי זכויות היוצרים. מותר להעתיק את התכנים (בלבד) ולפרסמם בכל דרך. 2 "ל ְַמנַצֵּ חַ ,עַ לׁ-שּוׁשַ ן עֵּ דּות; ִמכְ תָּ ם לְ ָּדוִ ד לְ לַמֵּ ד". תהילים פרק ס' 3 דיוקן דמיוני של עוז בן ישי 4 נכתב בין סתיו 4991לסתיו 4991 שדרות -תל אביב -זכרון יעקב -כנרת - גמלא הדמויות הן פרי דמיונו של המחבר וכל קשר בינן לאנשים אמיתיים ,חיים או מתים ,הוא יד המקרה. לגבי פרטים משפחתיים :בסיפור שולבו פרטים ביוגרפיים אמיתיים ,בין היתר על משפחת ברלין .אך גיבורי הסיפור עצמם הם דמיוניים וכל קשר בינם למשפחת ברלין לדורותיה או לכל משפחה אחרת הוא מקרי בהחלט. 5 תוכן עניינים שער ראשון :המסע .1מסע חיים ארוך ומפותל יכול להתחיל בצעד אחד קטן ומהוסס " .2לכל הוויה יקדם העדר" .3מכשולים במסע א' – שומר הסף של החוק .4מכשולים במסע ב' – אבא .5הכוכב החמישים ואחד בדגל הכוכבים והפסים .6בדרך להיפרד מאהובה .7תחנה ראשונה :ורדית במעונות הסטודנטים .8הרהורים על חופש הבחירה .9השתחררות מכבלים של תדמית .11דמויות אקראיות באמצע הדרך צפונה .11סוסה ערביה מיוחסת ומיץ תפוזים דביק .12הנסיך הקטן מאור עקיבא .13תחנה חשובה בדרך :זכרון יעקב והתחלה חדשה .14קרב ראשון במערכה של המלחמה בבדידות :הרס עצמי .15המטרונום הערבי הנכון של מקצב החיים .16קרב שני במערכה של המלחמה בבדידות :הסתמנות של ניצחון 6 .17אמונה מספרת על משפחתה .18זה היה אחרת בפסטיבל לתאטרון אחר .19הלאה לים של הגליל .21חזרה לתל אביב ושיר לאמונה שער שני :זוגיות .21משיר לאהובה עד להתנפצות על סלעי המציאות .22בחזרה לזכרון יעקב 4 .23בנובמבר 1995 .24בחזרה לקמפוס ולפעילות הפוליטית .25בפאריז צלצלו הפעמונים .26טקס נישואין ,דת ומדינה .27התשעה בספטמבר .28חתונה אזרחית – פוסט טראומה " .29ד"ר אמונה ברלין – בן ישי לקבלה בבקשה" שער שלישי :חיי נישואין .31הכמיהה לריגושים ,האכזבה וזה שאני לא מדבר על זה .31פרפר משלים סיבוב וחוזר למעגל חיי .32בגידה וייסורי מצפון 7 .33טלפון גורלי .34שבעה .35מן הזרות האחת לזרות האחרת שער רביעי :השבר .36יום הנישואין .37ימי הגירושין .38היינו צריכים לצעוק את האמת זה באזנה של זו וזו באזנה של זה .39מלאך מתחטא .41גורלן של נשים שנתפסו בקלקלתן שונה מזה של גברים .41קנאה .42החזקים מנצחים .43אחרית דבר 8 שער ראשון :המסע מסע חיים ארוך ומפותל יכול להתחיל בצעד אחד קטן ומהוסס... הנסיעה על כביש היציאה משדרות צפונה לא הייתה מלבבת במיוחד .דרך אפורה להתחיל בה מסע של בריחה מהשגרה .אבל כך החל המסע שלי .התרמיל הכבד השחור היה קשור מאחור ,ואיים ליפול ,אחרי כל מהמורה שנפערה מולי .האופניים הירוקים היו חדשים למדי ,אך לא מתאימים מטבעם למסעות ארוכים .אולם דווקא הגיבוב המשונה הזה של מתכת אזמרגדית ,שרשרת משומנת ,ברגים וגלגלים לא הכזיבו .כאילו הכינו עצמם למסע ,בהתעלות מכאנית מופלאה. הצמיגים לא נתנו לעצמם להיפצע מכל כפיס עץ מחודד שנקרה לדרכם .כל בורג ישב עמוק בתוך תיברגתו ,עוצר עצמו מלהשתחרר. אופניי נצטיירו בעיניי לעיר שהעמיסו עליו בעליו את כלתו החדשה כבדת הגוף .העיר נושא עיניו בשתיקת הבנה ,ובעליו מובילו בהליכה .רק תמול שלשום היה ממאן לזוז לו הוטל עליו לשאת מספוא שחרג ולו במעט מהסביר .יודע צדיק נפש בהמתו .יודעת הבהמה נפש צדיקה .והאזמרגדיות המתגלגלות ואני ידוע ידענו נפשו של איש את רעהו. עיירת הולדתי השתנתה כל כך .שכונות חדשות צצו בה ,ואוכלסו במהגרים מארצות הקור הלבנות .תמונת מבטי התחלפה במהירות על הכביש השחור הארוך לאין חקר .האספלט נראה מרחוק אפרפר ,אחר כך הוא מתקרב אליך ,נעשה שחור ,כאילו התכווץ הכביש בנסיעה לאחור ונבלע לתוך גלגליי .מבטו של רוכב צריך להתרכז בדרך שלפניו .לסקור את הכביש שלפניו ולסכל כל איום או צל של מטרד לשלוות הרכיבה וזוהי בעצם התורה כולה על רגל אחת .אדם בא לעולם כדי לחרף נפשו להגנת שלוותו .משהגיע למנוחת עמלים ,יחפש עניינים חדשים לענות בהם את נפשו .קשה היא השלווה לאדם יותר משקשה לו הדרך להשיגה. 9 תחנת הדלק ביציאה משדרות האירה לי פנים .כל תחנת דלק באותו מסע הייתה מנחמת וטובה אליי ,אני דימיתיה באופן פוריטני-שובינסטי מעט למאהבת מדושנת ,ורדרדת-עור המתרפקת על יפי אהובה המחכה לה בנמל הבית .והיא נאמנה מאוד וקולטת גופו המיוזע לגופה בכל מצב וזמן, ובנפש חפצה. "לכל הוויה יקדם העדר" פרשתי את העוגן והנחתי מיטלטליי בצד ,דמיינתי אותי כמלח שבע ימים וימות ,שמעולם לא נגמל ממחלת הים .והוא שש אלי נמל החוף ,וכל חפצו מסתכם בהרגשת קרקע יציבה תחת רגליו. וזהו סודו של אותו הימאי שיודע להעריך היבשה רק לאחר תקופת נדודים באוקיינוסים רחוקים ובנתיבים שכוחי-אל .שכן לולי שעות הים הרבות לא יכול היה להעריך את אמא אדמה היציבה. האדמה אותה לוקחים בני היבשה כמובנת לחלוטין מאליה .לימים העמקתי חקור בתופעת "האין המעצים את היש" ולמדתי לכנות זאת במשפט התלמודי" :לכל הוויה יקדם העדר ".המידע הזה הותיר בי מרגש נעים-לא נעים .מאותה מגירה באונה הימנית של המוח ,שהכילה מחשבות המותירות סוג משקע מסוים ,שלפתי זכרון עמום ולא ידעתי להגיד ,אם הטרים את המרגש או היה הוא הגורם לו. תמונתו של הימאי נקטעה פתאום מחוט מחשבתי ,תמונות מתקופת החאקי הפרטית שלי שבו אליי. את הטירונות הקשה קיצרו על מנת לשגר אותנו לשטחים לבט"שית .אחרי זמן רב של שהייה בשטח למדתי להעריך מחדש את בית הוריי ושכונת מולדתי. נזכרתי בחופשה הראשונה מהצבא ,אני עדיין טירון ,נודף ממני ריח מיוחד שהיה בליל של זיעה, מדים חדשים שטרם כובסו ,וסיד לבן של עבודות רס"ר .היה זה חורף קשה ,בהרגשה אסופית, אני מחכה לטרמפ בכביש שומם בצומת הרוחות ליד מצפה רמון .נהג רחום עוצר את מכוניתו המקרטעת. 11 המכונית משמיעה חריקת גלגלים ,גונחת בחוסר רצון ,ופולטת מאגזוזה את שיעולה הזקן .אני מתמהמה מעט ,חולמני והוזה. "בוא כנס ,ברוך אתה שומר ישראל ,אקח אותך לאן שתרצה ",מזמין הנהג .אני עדיין חוכך בדעתי ,את החולמנות מחליפה אזהרת המפקד לחשוד במי שמציעים לך הצעות נדיבות מדי. הרצון לברוח משם הביא אותי לחשוב הפוך על הפוך .החיזבאללאים מכירים את הוראות המפקדים טוב ממני :מחבל מן הסתם היה פחות נדיב. "תודה רבה ",הפטרתי בכנסי למכונית .האוטו היה מוזנח מעט .רדיו תדיראן ללא טייפ השמיע נעימות סתמיות .על החלון שלידי הייתה מדבקה" :אני אוהב כל יהודי" ומתחתיה נכתב "דרוש שלום ,אהוב את הבריות ומקרבן לתורה" .ואני חשבתי לעצמי שזו פילוסופיית חיים לא רעה, לקיים תרי"ג מצוות ,קלה כבחמורה ,ולצבור נקודות לבנות בפנקסו הפתוח של הקדוש ברוך הוא. ואני רק חייל שבדרך ,בדיוק כמו עיוור לפני מעבר חצייה ,או דודה בלומה שצריכה עזרה עם הסלים .כולנו צבא מסייעים .כלי לצבירת הנקודות הטובות שילבינו את מעשיו של הגדול בפושעים .לאחר שגיבשתי משפט קדום ושבלוני נגד הנהג ודומיו ,הגיע תורו להפגין את ייחודו האישי ,ואולי אף לנפץ את התיאוריות שבניתי .לפתע הוא אמר: "יודע אתה דבר חכמים צרוף מהו?" "לא יודע ",עניתי בפליאה מסוקרנת .והוא בשלו ,כאילו מגלה ממכמני לבבו את סודות הבריאה הכמוסים ביותר ,בחרדת קודש ,מסנן מבין שיניו בלחש" :לכל הוויה יקדם העדר ".השתררה שתיקה ארוכה של כשלון מצידי בהבנת המסר .היהודי שהבין לליבי ,העביר ידו על זקנו המלבין, מבלי להסב תשומת ליבו מן הנהיגה ,וביאר את דבריו" :חכמינו זכרונם לברכה מספרים על שלוימה ,סנדלר עני ,שנתברך בילדים רבים ורעבים ,ובאשה קשת יום ,שלא הפסיקה לבכות על מר גורלה .לא אחת נשאה כפיה לשמיים ושאלה את הקדוש ברוך הוא במה חטאה שזימן לה את רב שלוימה הלא יוצלח כבעל .ואותו סנדלר ,השם ירחם ,לא ידע הפסוק 'מצא אשה מצא טוב', וכששאלו אותו האברכים' :תגיד לנו רב שלוימה' ,בקריצת עין של מביני עניין' ,מוצא או מצא?'. היה זה סלנג האברכים לשאול כך האם מרוצה החתן מהזיווג שלו" .מצא" פירושו שהשלום שורר 11 במעונם ושהגבר מצא טוב ואילו "מוצא" פירושו שהגבר מוצא גיהנום מוות .כתשובה לשאלה הזאת הפטיר שלוימה הסנדלר אנחה יהודית טובה ואמר' :מוצא ,מוצא אני מרה ממוות את האשה' .קשה הייתה מלאכתו ולא זכה לטיפה אחת של אושר בעולמו של הבורא"... "רגע אחד ",קטעתי אותו משטף דיבורו" ,האושר הוא יחסי .כל אחד בונה אותו לעצמו .מי שמסרב להיות מאושר מעולל זאת לעצמו". "לאט לך איש צעיר ,הסכת ושמע ",כחכח בגרונו והמשיך" ,התקין הסנדלר לעצמו מנעלים שהיו בהרבה פחות ממידתו .כל היום נתהלך בנעליים הלוחצות את כפות רגליו עד זוב דם .משהגיע לביתו ,מעונה ודואב ,פרש לבית הכסא ,שם חלץ נעליו והפטיר אנחת רווחה עמוקה .הייתה זו הנאתו היחידה של הסנדלר ".אחרי רגע של שתיקה ,שנועדה לתת לי זמן לעכל את המסר ,הפטיר הנהג "וזה מה שאמרתי' :לכל הוויה יקדם העדר'". מכשולים במסע א' -שומר הסף של החוק תחנות הדלק דומות בכל מקום .פעם אחת צבועות בירוק ואדום כמתבקש מצבעי הסמל של חברת התדלוק ,ופעם בצהוב של החברה המתחרה .פני הדור כפני הכלב ,או כפני תחנות הדלק שלו .בעלי הרכבים הממונעים הותירו שאריות מחיי השפע המערביים .פחיות שמן המנוע לא נוצלו עד תומן ,והושלכו לאשפתות .שארית השמן שבפחיות יכולה לשמש אגף מכונות שלם בבית חרושת בינוני .אותי היא שימשה לשימון אופניי האהובות חינם אין כסף .הדרך הבין- עירונית הקצרה נסתיימה ומיד תתחלף בדרך מהירה .בילדותי קראתי על דרקונים יורקי אש שניצבו בכניסה למערה ,שם התרוצץ אושרו של נסיך רציני ורצוץ שרצה לרצות נסיכה רצויה, שריצדה בתוכו .בנערותי מעולם לא נתבקשתי להרוג דרקונים בשביל נערה .בזמנים שלנו הכל מובן מאליו .הדרך הקשה בזויה .מעטים ילכו בה ומעטים מהם יצאו ממנה נשכרים .ההלך שילך בה ייחשב מצורע ,או גרוע מכך "פראייר". שלט הדרכים של מע"צ ניצב בירוק אימתני בצד המחלף .הדרקון המזדקן עושה את עבודתו החבוטה בשקט ,מבלי להזדקק ללשונות של אש ,תפקידו היה להגן על האוטוסטרדה המהירה, 12 ולאסור על מי שלא עומד בקצב החיים המודרני לבוא בשעריה .השלט דמה בעיניי לאותו שומר הסף של החוק מהסיפור של פרנץ קפקא .היחידי שיכול היה לעבור דרכו היה המבקש אותו או הצופה בו. האם להיכנע לדרישה שלא להיכנס לכביש המהיר רכוב על אופניי? במכת דיווש אחת המריתי את פיו של המחוקק .לא שעיתי לצו. מכשולים במסע ב' -אבא "אתה לא תעשה את זה! אני מזהיר אותך .אתה לא הבן שלי יותר! אתה יכול לצפצף עליי ,אבל תיזהר מזה!" המילים הקשות של אבי מהדהדות בתוך הראש שלי .אני אורז דברים לתוך התיק שלי בחיפזון. קושר את הכל לאופניי הירוקים .ויוצא מפתח הדלת במהירות .אומץ וחוזק של אנשים שפועלים מחוסר ברירה .הכל מתרחש כאילו זה לא אני שם שאומר לאבא שלי בפעם הראשונה בחיי בצורה כה נחרצת" :לא". אני עולה על האופניים במהירות ויוצא לדרכי הארוכה .מרוב התרגשות שכחתי לקחת קסדה .אני עוצר ,מנסה להירגע ו רק לא לאבד את היכולת שלי לשקול את כל אותם עניינים טכניים שקשורים ברצון העז שלי לברוח מפה .שבתי לקחת את הקסדה ,לבי הלם .רכבתי לאורך הכביש המשקיף למרחבי הנגב השחון שכה אהבתי .הנגב הוא יבש ,חסר אמירה לכאורה ,הוא לא מתלהם או יפה עד כאב הוא פשוט שם :אצילי ,נוגע-לא נוגע .מים מלמדים על חיים .מימיהם של בני אדם והחיות הם דם ,פרש ,זיעה ,רוק ,זרע ונוזלי וגינה .חיים פירושם מאבק יצרים ורצונות .כל אלו לא היו בנגב ,הצחיחות השואפת כאילו למוות ,למעין ניטרליות נקייה .הנוף היה מנוגד לרגשות שפעפעו בי ,דיוושתי ככל יכולתי ,רק לברוח מכאן ,לברוח למקום אחר ,רק לא להיות פה יותר. "אתה לא הבן שלי" ",אתה לא הבן שלי יותר" ",צריך לקחת את הקסדה" ",לא לשכוח פירות יבשים לדרך" ",מהר מהר לפני שלא יעמוד לי כוחי "...הראש עובד מהר ,ועימו שרירי הרגליים. רק לברוח מפה לעזאזל ,להתנתק מהגופים הגדולים שמאיימים למשוך אותי אליהם כמו מגנט. 13 לברוח ,לברוח ,לברוח .להתחמק מהצורך לשקר לאנשים הקרובים אליי .להתחמק מיחסים עם הבריות .מן העסקנות והחביבות המלוקקת .לנוע על פני האדמה הזאת בהשקט ובבטחה ,להיות אדם נטו .להשיל מעליי כל תדמית שדבקה בי .כל שמץ של יחוס תכונות לא נכון .לגלות מחדש את עצמי .לברוח ,לברוח ,לברוח. במי מרדתי בסך הכל? הוריי היו אנשים עמלים .ויויאן ולאון .ויויאן זה חיה ,לאון זה אריה אבל ויויאן נשארה ויויאן ולאון נשאר לאון .שניהם הגיעו לישראל בשנות העשרה המאוחרות שלהם עם גלי העליה מצפון אפריקה בשנות ה .05-הם עבדו קשה ובנו בית לתפארת .יחסי אליהם היה מהול בכבוד רב מחד ובמרד נגד השמרנות שייצגו מאידך .המסע הזה היה ספינת הדגל של המרד .מרד נעורים מאוחר. ויויאן בן ישי לבית טולדנו ,אימי ,נולדה במארקש שבמרוקו .משפחתה הייתה ידועה מאוד בקהילה היהודית בעיר .במאה ה 50-הם גורשו מהעיר טולדו שבספרד .מרוקו הייתה עבורם ארץ מקלט מפני האנטישמיות .הערבים קיבלו בברכה את היהודים המשכילים ובעלי החוש המסחרי. האגדה מספרת שכשנשאלו אם הם רוצים לחזור לטולדו ,ענו היהודים בספרדית "No" :ומאז נקראו טולדו-נו וזה הפך לטולדנו. דודּה של אמי שימש שר האוצר של מרוקו לצידו של המלך חסן .אחי סבה היה הרב הראשי של יהודי מרוקו ושמעו יצא בכל המגרב .החמולה היהודית גרה ברחוב "מגן דויד" ברובע המלאח ("הגטו" בערבית) היהודי בבית עתיק יומין עם סליק מיוחד שבו הוחבא נשק לשעת צרה .היו להן "פאטמות" שעשו הכל ואף שימשו גויות של שבת .אמי הייתה בת יחידה להוריה .היא עלתה לארץ עם הוריה ונשלחה לנגב ,שם הכירה את אבי ,התחתנה ולא שירתה בצה"ל. אבי ,לאון בן ישי ,היה נצר למשפחת אנוסים שהתנצרה במאה ה 51-בעל כורחה ובעבור זעם חזרה לחיק היהדות .משפחתו הגיעה במקור ממצרים ,נדדה לאיטליה ולבסוף התיישבה בהרי האטלס שבין אלגי'ריה למרוקו .השם בנישו היה כקעקוע אות הקין של התנצרותם ,כיוון שמקור השם היה" :בן ישו" .אבי עברת את השם ל-בן ישי כדי למחוק את הבושה שבשם המשיח הישועי המוקצה .בן ישי ,הלוא הוא ,דוד המלך שהומשח על ישראל. 14 התהליך של שינוי השם לא הייתה נחלתו של אבי בלבד .כשנולדתי ,הבכור לבית אבי ,ניתן לי השם המונומנטאלי :עזרא ,על שם סבי .גם עזרא הסופר היה דמות תנכי"ת מהוללת שעזרה בשיקומו של העם היהודי יחד עם נחמיה .על שמם נקרא מבצע "עזרא ונחמיה" להבאתם של יהודים מהדיאספורה ורבים מעולי עיראק ותימן קראו לבניהם בשמות אלו. אני שנאתי את השם הזה .הוא נשמע לי ארכאי והקונוטציה שלו הייתה מסורתית מדי לטעמי. לפני שהתגייסתי החלטתי להוריד את שתי האותיות האחרונות של שמי ולהישאר עם "עז" ובכתיב מלא" :עוז" .עוז היה שם ששידר עוצמה וכח .שיא האתוס הציוני שרציתי כל כך להשתייך אליו .עוז היה גם שם משפחתו של דמות כל כך ישראלית ,הסופר עמוס עוז .מה יותר ישראלי מעמוס עוז? חלוצי יאפי ,בן קבוץ חולדה המתגורר היום בערד ,חביב מפא"י ומפלגת העבודה .בנעוריי הוקסמתי מפניו החזקות וחרושות הקמטים שייצגו בעיניי את קמטיה של ארץ ישראל .הוא היה מודע היטב למראהו .אני זוכר את עצמי יושב בסלון ביתי בשדרות וצופה באחד הראיונות הטלויזיונים שהעניק .הוא אמר בפטרוניות מסוימת שהוא יודע שלא משנה על מה הוא מדבר בטלויזיה ,למחרת האיש הקטן או עקרת הבית יזכרו איזה סוודר הוא לבש בראיון וישכחו את תוכן דבריו. בתקופה ההיא קראתי את "פה ושם בארץ ישראל" ,ואולי היה זה אחד המניעים שלי לצאת למסע האופניים שעשיתי ארבע שנים אחרי החלפת השם במשרד הפנים .אהבתי גם את "מיכאל שלי", המתרחש בירושלים הסטודנטיאלית של פעם .אחר כך ,עם הפרסים ,הכבוד והתרגום של כתביו לכל שפה מערבית כמעט ,היה איזשהו מסחור ,נעלמה המקוריות הראשונית ונהנתי פחות לקרוא את מה שהוציא לאור .אבל הוא עדיין היה גיבור תרבות שלי ושמי הפרטי שהוחלף סימל זאת בהחלט. החלפת השם ,כאמור ,הייתה הכמיהה להחלפת נסיבות חיי .קיבלתי השראה מגיבור תרבות אחר, רוק הדסון ,אחד משחקני הקולנוע הפופולריים בזמנו ,שהמציא את שמו כדי לשדר עוצמה וגבריות .רוק זה סלע ,והדסון הוא הנהר רב העוצמה שחוצה את ניו יורק .בעברית זה היה יכול להיות משהו כמו צור ירדני. 15 וכך מעזרא בנישו הפכתי לעוז בן ישי .חבריי בשמו"צ (השומר הצעיר) טענו שזה נשמע כמו שם של טייס שנולד באפקה .לא נולדתי באפקה אך לא חסר לי דבר בילדותי .גרנו בבית חד קומתי עם גינה קטנה .אבי לא חסך מאתנו את הנאות העולם הזה .הוריי תמיד נתנו לנו את ההרגשה שאנחנו "יותר" משאר הילדים .היינו הראשונים שהייתה להם טלוויזיה צבעונית (עוד בתקופה של האנטי מחיקון האנטי הסוציאליסטי שאבי קיבל אותו בהבנה) ומאוחר יותר ביתנו היה הבעלים הראשונים של מכשיר וידאו בעיירה .אבל יותר מכל גאוותי הייתה על כך שביתנו היה היחידי שהחזיק את כל סדרת האנציקלופדיה העברית בעריכת מופלאים כפרופ' ישראל אלדד ופרופ' בן ציון נתניהו .לא אשכח את היום שאבי חזר מהוצאת מסדה ברחוב בארי בתל אביב ועימו הכבודה של הכרכים הירוקים עטופים בכריכת הנייר הצהובה .לא מכלל ולא בריטניקה אלא האנציקלופדיה העברית המפוארת! לא היה צריך לכתת יותר רגליים לספריה הציבורית העלובה. העולם ומלואו היו בבית שלי .ואני נהגתי לקרוא בערכים של האנציקלופדיה שעות על גבי שעות. ערך אחרי ערך לפי סדר האותיות" .אלבניה" ,כרך "ארץ ישראל"" ,גרהם בל"" ,דידרו", "הופיין"" ,וירג'יניה וולף" .ואני שתיתי את המילים הללו לקרבי ,את נמלות הדפוס השחורות האלו .מאוד אהבתי את המידע הזה" .מידע הוא כח ",הייתי משנן לעצמי את המנטרה שעדיין לא הבנתי מה היא אומרת. אבי קנה בריכה מפיברגלאס לחצר .וכך היינו שוחים לנו בבריכה מדי קיץ .את המים לבריכה אבי "פילח" מסניף בני עקיבא ששכן ממש ליד ביתנו .היינו מטיילים בארץ בשבתות ,לוקחים את האוהל לסחנה ,לים המלח ולכנרת .זה היה בטרם גלי המיסטיקה הדתית ששטפו את שדרות .את הבריכה היינו מחזירים בחורף אל הגג .מבצע קשה בשל כובדו הרב של גוש הפיברגלאס הכחול ולכן תמיד היו עוזרים לנו כמה שכנים גברתנים מהשכונה. כשאבי הגיע לארץ בגיל שש עשרה המצב הכלכלי היה קשה והוא יצא לעבוד ונהיה עצמאי בגיל צעיר מאוד .הוא נשלח עם משפחתו למעברה ליד אשדוד .הוא היה מכונאי אוניות מומחה בנמל אשדוד שעבד קשה ועלה לאט לאט בסולם הדרגות .הוא היה קצר רוח ולעיתים מהיר חימה אך בסל הכל היה נח לבריות .אבי שמר על המסורת והיה יהודי מאוד מאמין .אמונה פשוטה שהלכה והקצינה עם השנים .הוא התקרב מאוד למפד"ל והיה מאוד פופולרי בקרב עובדי הנמל הימניים שהיו בעלי תודעה פוליטית וחברתית חזקה .הוא נבחר לוועד העובדים והיה פעיל בהפגנות 16 שארגן הוועד של הנמל בהנהגתו של יהושע פרץ .אבי היה מנהיג הקו הרגוע יותר במרד .הוא האמין כי יש להשכין שלום בדרכי נועם וכאב לו הלב על הכסף הרב שהמדינה מפסידה בגלל הסגירה הברוטאלית של הנמל על ידי ההמון הזועם .האוניות שחיכו בנמל ,מצפות לפרוק את מרכולתן ,שבו ריקם למקום בואן והסבו נזקים כספיים כבדים למדינה .עם שכוך הסערה ,לאחר שהפועלים השיגו את מבוקשם ,אבי הרגיש פרסונה נון גרנטה בנמל אז הוא עקר עם המשפחה לשדרות .שם מצא נחמה פורתא כעסקן פוליטי וכבוחש בקדירה הדתית .לימים הפך למזכיר מועצת הפועלים של שדרות. מהמפד"ל עבר אבי לתמ"י כשזו הוקמה ועם התמזגותה עם הליכוד והתחזקותו הוא המשיך באופן טבעי לש"ס .הוא ניהל את קייטנות "אל המעיין" ברחבי הארץ והתקרב מאוד לחצר של אבוחצירא ולרב עובדיה יוסף .הקרבה לעיירה נתיבות ,לתעשיית הרבנים וההוויה הבבא-סאלית השפיעה על האווירה בבית .השתטחות על קברי צדיקים וסיפורים אודותם היו לחלק מההווי המשפחתי. לא אהבתי את המיסטיקה וסיפורי הנס אך באורח פלא עדיין לא נרתעתי מכך מאוד .אבי התלבט אם לשלוח אותי לבית ספר דתי אך לבסוף ,למזלי ,נשלחתי לבית ספר חילוני כי הוא נחשב לבית ספר טוב יותר .אבי האמין שאת ההשלמה ה"תורנית" אקבל בבית .אך אני נמשכתי למתמטיקה ולמדעים המדוייקים .הם היו האלטרנטיבה הריאלית עבורי ללחשים ,האמונות הטפלות ,הבערות והקמעות ששררו בסביבתי .הייתי תלמיד מעולה ונבחרתי יחד עם עוד תלמידה לקבל שעורי העשרה במכון ויצמן .בכל יום שלישי בשבוע הייתי נוסע איתה באוטובוס לרחובות .הנסיעות הללו היו בשבילי מפלט והייתי מחכה להם בקוצר רוח כל השבוע .במכון ויצמן התעמקנו במתמטיקה גבוהה ובשאלות של פיזיקה עיונית ,שגרמו לי לחשוב במושגים חדשים .מאחר והמורה לביולוגיה בבית הספר בשדרות הייתה דתיה היא לא לימדה את הפרקים על האבולוציה של דארווין ,הפרקים פשוט הושמטו מהקוריקולום .הסטודנט למדעים מדוייקים ,שהעביר לנו את הסדנא במכון ויצמן נתן לי לקרוא את "מוצא המינים" .הספר היה משעמם למדי וכלל תיאורי 17 ניסויים שערך צ'ארלס דארווין בתרנגולות ובמיני חיות אחרות שנועדו להוכיח את האבולוציה אבל לראשונה עמדה בפניי אלטרנטיבה לסיפור גן העדן והאדם הראשון ,שתמיד נראה לי בעיקר סיפור טוב להמונים. התברר לי שמדענים מצאו שהעולם הזה קיים כ 7.4-מיליארד שנים ולא כששת אלפים שנים לפי התנ"ך .הכל התחיל מענן גז אחד ולא במעשה של שישה ימים .הידיעה שהעולם קיים כל כך הרבה שנים נתנה לי פרספקטיבה על אפסיות קיומנו בעולם. כשהייתי בתיכון החלטתי ללכת לשומר הצעיר ,למגינת ליבו של אבי .הסמינרים בגבעת חביבה וחיי הקומונרים של השמו"צ היו אנטי תזה למה שראיתי בבית .הקומונרים לבני השרוך גרו בדירה שכורה ליד המרכז המסחרי של שדרות .בביקוריי שם הרחתי לראשונה ריח של חופש מדת ומכבלים מוסריים .גיטרה וסיגריות ,חופש מיני ומחשבתי ויחד עם זאת הגשמה וציונות שהתבטאה בעיקר בחינוך למצוינות חברתית והגשמה. התנועה טיפחה אותי ,הייתי מדריך ומרכז פעילות פוליטית .נמשכתי למפ"ם הסוציאליסטית. קראתי את המניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס .הוא שיעמם אותי בגלל חוסר הרלבנטיות שלו אך הרגשתי שזה היה חשוב להשכלה שלי ולהבנה איך רעיון יכול להניע המוני בני אדם ברחבי העולם תחת הסיסמה "פועלי כל העולם התאחדו" .בחדר שלי התנוססה תמונה של המורד הנערץ עליי ,צ'ה גווארה ,על רקע אדום .באחד במאי ,כשהייתי בכיתה י"ב ,נסעתי עם חבריי לתנועה לצעוד עם הפועלים בכיכר מלכי ישראל (כך עדיין קראו אז לכיכר ,על שם כל המונארכים של ישראל .היה זה עדיין עידן התמימות .אחר כך שמה של הכיכר הוחלף לשם הנצחת מנהיג ישראלי אחר ,שמת בגלל מלחמת אחים) .כמובן שלא סיפרתי על ההפגנה לאבא. בתקופה ההיא נמנעתי מחיכוכים מיותרים עימו. לפני הגיוס שלי לא היו לי לבטים כלל .הצבא היה ערך חשוב בחיי התנועה והשרות ביחידה קרבית נתפס כדבר טבעי ונכון .היה לי ברור שאני אהיה חי"רניק .בהגיע זמני להתגייס התנדבתי ליחידת המסתערבים בגזרת השומרון ,בתקופה שהאינתיפאדה הייתה בעיצומה .נורא רציתי להתקבל ליחידה אפופת המסתורין .יתכן שעזרה לי חזותי המזרחית והידע שהיה לי בערבית. במשך השירות קראתי את "הזמן הצהוב" של גרוסמן .היה זה ראשית השבר והקריעה אצלי בין האתוס הציוני הלוחם על אדמתו לבין המציאות הדסטרוקטיבית בשטח של החייל הכובש, 18 השובר ,ההורס והמדכא .שמעתי על חיילי מילואים ,שסירבו לשרת בשטחים והעדיפו ללכת למעצר צבאי .היו אלה ניצנים של מרד שהסדירים עוד טרם הצטרפו אליו .מעשים כאלו היו אז בעיניי מוקצים .אני דבקתי במשימתי לאורך השירות אבל הדברים שנאלצתי לעשות כחייל היו נוראיים .ביום שהשתחררתי נעלתי הכל במגירה שלא פתחתי לעולם. אני ואבי נענו במסלולים מקבילים .ככל שהקצינו דעותיו הלכנו והתרחקנו .אמנם אני תמיד הייתי בעיניו הבן ה"מוצלח" .אך דעותיי השמאלניות החריפות הרחיקו אותי ממנו לאט לאט אך בקצב בטוח. ליל הסדר האחרון סימן שיא חדש בעומק התהום שנפערה בינינו .אחרי הארוחה הנפלאה שהכינה אמי ניהלנו שיחת חולין רגועה .אבי התפאר בפנינו על מפעל הקייטנות של "אל המעיין" .אני לא יכולתי להתאפק יותר ,לפי הדו"ח האחרון של האגודה לזכויות האזרח ,קייטנות אלו היו כלי לשטיפת מוח .ש"ס הציעה את הקייטנות לעולים חדשים מחבר המדינות ורבים מהם התפתו שכן בכך הפחיתו מעצמם את עול העסקתו וכלכלתו של הילד שלהם .מבחינתם היה זה פחות פה להאכיל לזמן מה .בקייטנות נאלצו ילדים ,שהיו זרים לחלוטין לעולם התורה ,להתפלל שלוש פעמים ביום ולקרוא בכתובים הקדושים שלא אמרו להם דבר .זאת בשעה שחבריהם לביה"ס ליקקו איזה ארטיק או בילו בבריכה .התבשלתי בתוכי בשעה שאבי המשיך לתאר את המפעל המבורך והצלחתו בקרב אוכלוסיות שהוגדרו בלשונו "תינוקות שנשבו". "הם לא תינוקות ובטח שלא שבה אותם אף אחד .מספיק עם שטיפת המוח הזאת שאתם עושים, אבא! אתה והחברים שלך בש"ס ",העזתי להפר את האווירה הרגועה. "איך אתה מעז לדבר כך? תתבייש לך ככה להתחצף לאביך בליל הסדר!" אימי הרגיעה את הרוחות אבל מאז נמנעתי מלהגיע לאיזושהי שיחה עמוקה עם אבי .לא רציתי להוציא את השדים מהבקבוק. בדרך להיפרד מאהובה אני רוכב בצדי הדרך .הפס הצהוב משמאלי .כאילו נסללה עבורי דרך פנויה במיוחד .משאיות גדולות ,עמוסות סחורה ,מאיימות להעיף אותי לתעלה .אני עובר את קיבוץ יד מרדכי ,צומת 19 אשקלון ,קיבוץ ניצנים ,צומת אשדוד .על כביש גהה אין תחנות דלק כמעט .את העוגן אני זורק במחלפים .מחלף יבנה .נחל שורק .גשר ראשון .מחלף השבעה .בית דגן .הדרך הייתה קשה והתחנה הראשונה שלי תוכננה להיות עגינה למנוחת הלילה אצל ורדית במעונות הסטודנטים. הייתה זו תחנה חשובה .תחנה של פרידה מאהובה .גמעתי כשבעים קילומטרים ביום המוזר הזה. הלאה ,צריך להמשיך הלאה .הדרך עוד קוראת לי לגלגל את אופניי עליה ,האדמה עליה אני רוכב מחכה .ואני מקבל עליי את הדין כמאהב מתחיל ,יונק את מה שלדרך יש להציע .קולט לתוכי את הנוף .כל הפנורמה הגדולה והבלתי מושגת מתכווצת לאמירה שנקלטת במחשבה שלי .מהמורות הדרך ,השמש ,השדות החרושים ,הכל יוצר הוויה אחת שלמה .הוויה של דומם .אולי בגלל זה אנשים אוהבים את הטבע .קל יותר להתמודד עם הדומם מאשר עם החומר הבנאדמי .האדם הוא יצור חברתי אך יחד עם זאת כה אנוכי .פעם דוד אבידן כינה עצמו יחידת תקשורת מתנייעת. כצרכן טכנולוגיה אובססיבי הזדהיתי מאוד עם שיריו ומסריו הקוסמופוליטיים .גם למסע שלי לקחתי את המחשב הנישא ,שתפס כשליש מהתרמיל השחור הקשור לסבל האופניים .על מעבד התמלילים רשמתי את חוויותיי והגיגיי .גם במקומות הנידחים ביותר אליהם הגעתי במסעי יכולתי לתקשר עם העולם באמצעות הטלפון הסלולרי שלי .לא שהיה לי חשק לזה ,אך עצם האפשרות השפיעה על החוויה .איך זה שגם היום החיה התקשורתית הזו המכונה בנאדם כל כך בודדה רוב הזמן? קשה הבדידות ללב אדם ,אך לרוב קשה הפרתה יותר. הכוכב החמישים ואחד בדגל הכוכבים והפסים כביש מס' 7מדרום לצפון .פחיות קוקה קולה מעוכות לצד הדרך .הכל אמריקה פה .הכוכב החמישים ואחד .לילדים קוראים היום תום ושרון .ג'ו עדיין לא קוראים פה .בחנות הלבשה בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן תלוי דגל גדול של כוכבים ופסים" .זה טוב לקידום מכירות ",אמר לי בעל החנות" ,כחול ואדום ולבן זה מה שהולך ".רחוב אחד יש בתל אביב" ,תוצרת הארץ" שמו ,אבל הפלא ופלא דווקא הוא מכל הרחובות משמש לריכוז של יבואנים ליגה ד' "אימפורט-אקספורט 21 אל .טי .די ".קצת הרחק משם ,בואכה שוק הכרמל ,ראיתי תיכוניסטיות מתהלכות בחצאיות קצרצרות ונעלי עבודה גסות .שם נמצא "רחוב המלך ג'ורג'" ,בפי הדיוטות כמוני ,הלא הוא "קינג ג'ורג'" ,למביני עניין .פרנסי העיר שלנו ,המחשיבים עצמם קוסמופוליטיים ,עסקנים מכופתרים, שועי הארץ הזאת ,הם חולמים להקים פה ,בארץ הקודש ,דיסנילנד של המזרח התיכון .שמעון פרס היה גוזר את הסרט תוך לחיצת ידה של בובת מיקי מאוס חייכנית ומלוקקת .זה היה הולך יופי עם חזון "המזרח התיכון החדש" .האידיאולוגיה בשירות הכלכלה המתפתחת. תחנה ראשונה :ורדית במעונות הסטודנטים אני ממשיך לרכב :איילון צפון .יציאת רוקח והאוניברסיטה .רחוב איינשטיין .המעונות .את ורדית הכרתי כשהתפלחתי לקונצרט תחילת השנה של האקדמיה למוסיקה באוניברסיטה .עיניה הירוקות הענקיות ,שהיה בהן משהו מעט אבוד ,משכו אותי אליה בכוחות לא רציונאליים .היא הייתה סטודנטית למוסיקולוגיה ,פסנתרנית וזמרת ג'אז שהופיעה מדי פעם בבתי מלון וברים בעיר. כשרון מבוזבז .בימי חלדי פגשתי עשרות כמותה בעיר הגדולה מחכים ליום שיגלו אותם .ורדית הייתה המורה שלי בעיר הגדולה .היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים .היא לימדה אותי איפה נמצאות חנויות המוסיקה הכי טובות ,היא פתחה אותי לכל אותם זרמים אומנותיים שלפני כן אפילו לא שמעתי עליהם .במוזיקה התחלתי עם ג'אז קלאסי .האזנתי לגרשווין ודיוק אלינגטון ואחר כך לג'אז יותר מודרני :להקת אורגון ,Dead can Dance ,פול ווינטר ,יאן גרברק ,ג'ון מקלפלין ואומברטו ג'יסמונטי .הערצנו את הצייר הנורבגי אדוורד מונק ואת הצרפתי קלוד מונה. הלכנו המון לבקר במוזיאון .תיאטרון הקאמרי החליף את בית הקולנוע. אני הייתי תלמיד מעולה .ינקתי לתוכי את התרבות החדשה בהתלהבות ובהתמסרות מלאה .הרי במורשת של בית אבא -מרדתי ,את הצבא -הדחקתי .לתוך הוואקום הזה הזרקתי תרבות וערכים של החברה החילונית אליה הגעתי. 21 באיזשהו שלב הגענו לנקודת רוויה .אני ,התלמיד ,עליתי על מורתי .ההצלחה החלה להראות לי פנים ,התחלתי להלחין ולהופיע ברחבי העיר עם מוזיקאים מוכרים .אחרי שנתיים של חברות, האהבה הגדולה דעכה .הייתי חסיד המציאות האורבנית ,שואף לקידום מהיר בסולם החברתי. הייתי מוכן לשלם את המחיר .למדתי בפקולטה זעיר-בורגנית נחשבת ,הצטיידתי במיטב הטכנולוגיה ובאופנה השינקינאית מחודדת הצווארונים. ורדית תעבה את המודרני ושאפה ל"ישן והטוב" .היא התעמקה במיסטיקה הודית ואף למדה לקרוא בקלפי טארוט .המרחק בינינו הלך וגבר .המסע שלי היה בסופו של דבר גם מסע הניתוק שלי מוורדית .אבל בטרם הניתוק רציתי לראות אותה עוד פעם אחת .הגעתי למעונות וחניתי את אופניי ליד בנין Dבו התגוררה ורדית. ורדית קיבלה אותי ברגשות מעורבים" .שלום ,אהובי ",אמרה מבויישת-מופתעת" .מה מביא אותך הלום?" שאלה בעודני עומד בסף הדלת" .אני כאן כי אני כאן .באתי להגיד שלום לפני שאני ממשיך במסע האופניים שסיפרתי לך עליו ".אחר כך תפסתי אותה בחוזקה והובלתי אותה לתוך החדר .באותו לילה היינו כה מרוחקים ,עד שמעשה האהבה הצליח מעבר למשוער. בבוקר התעוררתי מוקדם ,הבוקר פצח בשיר ואני קמתי ברצון .נפרדתי מוורדית בנשיקה ,לחייה היו חמות ואדומות .רוח הדרך הבוערת בעצמותיי מקנטרת את קבעונה המתנמנם .היא הציקה לי בשאלה" :אני בסך הכל עוד תחנה בדרך שלך?" ואני נפגעתי מהיכולת שלה לומר דברים אמיתיים שלא יכול הייתי להפריך .הבלגתי והמשכתי הלאה למרחבים ,מסרב להיות מודע למה שהדברים עלולים לחולל בנפשה של הציפור-אשה הקטנה הזאת ,שכה אהבתי. אלקס אנסקי שידר ברדיו פינה לילדים .רכבתי דרך הפרדסים של כפר אז"ר ,משתדל ליהנות מהשלווה הכפרית ,בטרם אשוב לכביש המהיר .הרכיבה הייתה סיזיפית ,שרירי הרגליים שלי היו קשים .אולם ידעתי שכל התחלה היא קשה והמשכתי באופן מכני הלאה. הרהורים על חופש הבחירה 22 יצר הנדודים שלט בכל רמ"ח אבריי ולא נתן להם מנוח .אני יודע שאין לי הרבה ברירות ,אדם שבוי בתוך עצמו ,ובתוך רצונותיו .חופש הבחירה הוא חופש מדומה. הקללה הזאת שניתנה לאדם לנסות להגשים את חלומותיו בכל מחיר .דיוושתי בכח במעלה הכביש ,מחשבותיי מתבהרות והולכות .לא אחת שאלתי את עצמי האם האומץ לחלום הוא ברכה לאדם או שמא מארה אימתנית הרובצת לפתחו? חזרו אליי תמונות מהפנימייה לגננות וטכנאות נוף בפתח תקווה .שם שימשתי כמורה בפרויקט מיכא"ל ,פרוייקט הוראה חדיש וניסיוני שמטרתו הייתה ללמד את הילדים לחלום ,לקחת את חייהם בידיהם ,לחלום ולהגשים .הייתי מגיע לשם בכל יום חמישי .עוף מוזר בפנימייה הירוקה הזאת .לפנימייה זו נפלטו ילדים ממסגרות החינוכיות הקונבנציונאליות שלא מצאו עצמם במסגרות הרגילות .מערכת החינוך המיינסטרימית הפכה לסוללה של בתי חרושת לנוער "מלח הארץ" .נוער של סיירת או ניירת :אחד ישבע בכותל עם אדום בכותפת והאחר ישרת בתחנת הרדיו הצבאית .הילדים בפנימייה הזאת לא חושבים במושגים האלה :בעצם ,הם בכלל לא עוסקים בעתיד שלהם .הגודו לו הם מחכים הוא פשוט יותר ,הסתכם פעמים רבות ברצון בסיסי לבן זוג טוב ומשפחה יציבה ,דבר שהיה כה חסר שם בגננות ובטכנאות .וכך בריטואל קבוע הייתי מגיע לשם עם "זלדה" ,הווספה פיאג'ו האדומה שלי ,כלי מיושן להכעיס בנון מצ'ואיסטיות שלו. הסטודנט למשפטים "שחבל לו על הזמן" ,בפי הילדים .המנהל יעקב חיבב אותי ,אבל הביט בי במבטים חשדניים ,שמבוגר תולה במתקן עולם בן תשחורת כזה .ואני הוריתי להם מהו חלום ומהי אמביציה .לימדתי אותם על הסם הזה שממריץ אנשים אל ההצלחה החברתית ,אל הפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה ,אל השידוך הטוב ומקום העבודה המסודר ,אל הלוקש שמנפיק את ליטרת הבשר למלחכי הפינכה .אבל אולי אפשר לומר שהאומץ לרצות בהגשמה עצמית הוא הוא מותר האדם מן הבהמה? השתחררות מכבלים של תדמית המשכתי לדהור כשהרוח הצדדית מפיחה בי תקווה .יותר מכל בער בי הרצון לברוח מהבריות המכירות אותי .להתנער מה"דימוי העצמי" ,גם כן ביטוי" ,דימוי עצמי" ,הדבר הכי פחות עצמי 23 הוא דימוי ,שהרי כל כולו נולד מידם המעצבת של אחרים .ומאותם אחרים אני בורח .מאותם אחרים שאמרו לי "אתה חזק" ",אתה רגיש"" ,אתה דייקן"" ,אתה מפוזר" ,אתה טיפש" ,אתה מבריק" .הכל שליפות מהשרוול בלי לדעת כלל על מה הם שחים .לברוח מהּפי ,השותפה שלי בדירה במלצ'ט ,שגוזרת כל היום דמויות נשים ארוכות רגליים מז'ורנלים ,חולמת ללמוד בארצות הברית כי שם הכי טוב ,ומרכלת על כל העולם ועל אשתו ,וגרוע מכל גם עליי .לברוח גם מוורדית ,שכמו כל האהובות פועלת לפי כוחות השוק .כשמושא אהבתן קרוב מאוד ,ורוצה מאוד ,ומחזר ללא לאות ,הן תדחנה אותו .אולם ברגע שהוא יחל להראות סימנים של מעוף ושחרור תכבולנה אותו בתלותיות רגשנית .לברוח מעוז של ורדית ,להתחמק מעוז של אבא ואמא. להתקרב לעוז של עוז. ואכן ברחתי .ברחתי לארץ לא נודעת. דמויות אקראיות באמצע הדרך צפונה על הכביש ספרתי פרוות של חיות מחוצות שכיניתי "צמריות" .מחלף כפר שמריהו היה עמוס בתנועה .אני רוכב צפונה .השמש קופחת על ראשי ואני ממשיך כאילו אינני יודע לאן .הדרך הישנה לחיפה הייתה עמוסת תנועה .מכונית אחת בצבע בורדו מטאלי התקרבה אליי .בזגוגית האחורית היו שני שלטונים צהובים שהכריזו תבונות שוביניסטיות דלוחות" :ראש טוב מחפש גוף טוב"" ,צפרי אם בא לך עליי" .הנהג המשיך להתקרב אליי ,הוא היה שזוף ומיוזע ,פדחתו שהחלה להקריח ,בצבצה מעבר לקוביית הדומינו הפרוותית שהשתלשלה מהמראה הפנימית של האוטו .הבחנתי גם בדמויות של סוסי מוסטאנג מודבקים על הפגוש .הנהג ניצל את הפקק שנוצר ברמזור ,הוציא את ראשו המזיע מהחלון ואמר (חצי לי חצי לאשתו שישבה לצידו)" :תראו את המג'נון נוסע ככה על האופניים בשמש .תגיד ת'מוכר ת'אופניים?" "בשום אופן ",עניתי" ,אתה מוכר ת'אלפה רומיאו ש'ך?" "מוכר ,מוכר ",הוא ענה משועשע" ,קח ת'אלפה יחד עם אשתי ותן לי ת'אופניים"... "אתה חושב שאני פראייר?" שאלתי" ,מה פתאום שאני אסכים ",קרצתי לו. 24 אשתו כבדת-הגוף מחתה בקול ,תוך ניגוב אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה ,ואמרה שהם מאחרים ושטאנט רוזה מחדרה תכעס .הזוג המצחיק הזה המשיך בדרכו אל חייו ואני נשארתי מאחור אנוס לחיות על פי הקצב האיטי של אופניי בעליה .רוב היום עבר עליי בנסיעה ובאינטראקציות חברתיות דלות ביותר עם אנשים זרים ,בדומה לנהג ההוא ואשתו .פעם היה זה בעל קיוסק מצחין בתחנת דלק ,שמכר לי חיוך של נוכל יחד עם חומוס ישן בפיתה קרה ופעם רועה צאן ערבי שפטפט עמי על הא ועל דא ,וסיפר לי שיש גם ערבים טובים .למען האמת ,היה זה שינוי מרענן לעומת מערכות היחסים המורכבות שניהלתי שם בבית .קבוצה של נערים נסעה לידי במיניבוס וולוו ירוק ,שהיה כתוב עליו "מכבי חיפה האלופה" .מן הסתם כדורגלנים צעירים שנסעו למשחק בדרום .את המתח שהצטבר אצלם הם ניקזו לעברי בצרחות שהצליחו להפר את שלוותי .אבל אני לא הרפיתי לרגע ,ממשיך במשימת הבריחה .הנסיעה התארכה ,השמש יקדה על ראשי בעוצמה ואני התלבטתי מה לעשות :האם לקחת את המנוחה עכשיו או אחר כך .הדרך מושכת אותי בתובעניות להמשיך ואני נכנע לה בקלות בלי מאבק ,מרים דגל לבן בכל פעם שאני רואה באופק נוף בלתי מוכר .רק עד ההר הזה שם באופק אגיע ואחר כך אנוח ,אני מבטיח לעצמי, וההר מתקרב אליי אט אט ,צבעו החום אפרפר הופך לגוונים מובנים-מרגיעים ,נקודות ירוקות מבצבצות על כיפתו .ואז מרחוק מתגלה לו באופק עדר של כבשים כהות הגולשות אל הוואדי. מחזירות לי תמונותיה של אהובתי ,ושערה גולש ממצחה הישר ומתבדר לו ברוח. עליתי על דרך אפורה של סדנאות מלאכה .אזור התעשייה היה ריק ,שכן ערב סוכות היה זה .רק כמה מוסכים של ערבים נשארו פתוחים .עצרתי לאכול בחנות שנשאה את השם "בורקס פשוט". שוב פעם נאלצתי לעבור חוויה קולניארית מרגיזה .בורקס התרד לא היה פשוט לעיכול ,ואף לא נעים לכיס .טלויזיה שישה-עשר אינטש שידרה "זהו-זה" בשחור לבן .מושונוב נראה רזה מתמיד, ובדיחותיו לא עזרו להבליג על השיממון הנורא של המקום ,כל כך רחוק מהבית ,ערב חג סוכות. והמחשבות ממשיכות להטריד .ורדית חונקת אותי ,אני חייב לברוח ממנה .מה בן אדם בסך הכל רוצה בעולם הזה? שקט נפשי ,לתת אהבה ולקבל אהבה .דווקא אז ,יקבל הכל במינונים קיצוניים. ורדית אהבה אותי בצורה חונקת ,אבל לא אהבה לאהוב אותי .אנשים אחרים לא היו שם ,כדי לתת/לקבל אהבה .הכל נשרף תחת הלהבה הגדולה של אהבתה הלופתת .וכשאני החלטתי לבסוף לעזוב ,נותרתי בודד ועגמומי בלי שתהיה לי תשתית לאהוב ,ואת מי .היא רודפת אותי אפילו 25 עכשיו .לא נותנת לי מנוח ,פוקחת עינה עליי ,ויודעת הכל בחוש שישי של אשה נבגדת .קורעת אותי בשיחות מייגעות מטלפונים ציבוריים באמצע המסע שאני בעצמי בטיפשותי יזמתי .היה לי קשה לעמוד בבכיה של אישה .ובייחוד של האשה הזאת ,השברירית ,אליה יש לי חולשה מיוחדת .ורדית הייתה ילדה-אשה יפה מאוד .זוג עיני עגל ענקיות בצבע אזמרגד ,שערה כעדר העזים שגלש מהגלעד ,זוהר ומתרפק על קרני שמש אחרונות של ספטמבר .צר היה לי על ורדית שהייתה כזאת .אהבתה החונקת לא נתנה לי ברירה אלא לעוזבה. סוסה ערביה מיוחסת ומיץ תפוזים דביק מחשבותיי נטמעו ברוטינת הרכיבה המתנמנמת .גם לרכיבה מגיעה סיאסטת הצהריים שלה .אזור דרום השרון הוא משעמם למדי .עמק חפר זימן לי עליות קשות למכביר .הדרך המובילה לחדרה מוקפת משני צידיה בשדרה של עצים מגוננים ,אשר סיפקו צל לפדחתי הבוערת ובריזה נעימה להשיב את רוחי .החלטתי לעגון למנוחת צהריים שלווה בצל העצים .נעצרתי ליד גן אירועים, אחד מני רבים שפשטו בארצנו .גיבוב של צמחים אקזוטיים ,רבע עוף ובורקס .שלט בצבעים של לבן וירוק קידם את הגן .ציור של כלה על רקע הדשא .הגן שבו עצרתי היה שקט .הוא מתחיל לשקוק חיים רק בערב .פשטתי את רגליי העייפות ,וכל כולי הייתי טרוד בהרחקת הזבובים. פתאום ראיתי נערה באה מכיוון הגן ,ובידה קנקן מיץ תפוזים קריר .מזגה היא את הכוס והתיישבה לידי. "מאיפה אתה מגיע?" שאלה בשקט ,תוך שגרוגרתי נעה בקצב אחיד ,בגומעי את המיץ המתוק. "אני מהמרכז" ,עניתי בפיזור דעת" .אה ,אז באת לבקר אותי בצפון?" שאלה בהומור. היא קרנה לעברי ובחיוכה המבוייש נחשפה מערכת השיניים הבריאות שלה .דמתה היא לסוסה ערביה אצילה נחבאת אל הכלים ולא מודעת לאילן היוחסין הגזעי שלה .תמירה ושחומת עור. עיניה שחורות כפחם .ריח זיעתה הגיע עד לנחיריי ,ריח של בחורה פשוטה וקשת יום ,מלצרית בלילה ופועלת ניקיון ביום .בתקופה ההיא כל מיני אולמות ארועים ומסעדות זולות ,ניצלו את כוח עבודתן של נערות מהשטחים. 26 ובכל מקרה ,אני נמשך אליה כמו מטורף .האם זה הלבנטיניות שלה ,או שמא הזרות וה"מים גנובים ימתקו" שביחסים עם ה"אויב"? "נגמר לי המיץ ,אני רוצה עוד ",ביקשתי בתובעניות .היה חם ,המיץ הדביק נדבק לידיי .משק כנפיהם של זבובים פילח את שתיקת השממה .היה נדמה שהזמן עצר מלכת ,דממת אלחוט .היא הביטה בי כמו באיזה תייר לבן ראשון שהגיע לכפר נידח במוזמביק .היינו רעבים .שלחתי אליה יד והצעתי לה את עצמי .ליטפתי את כף ידה המחוספסת .ציפורניה היו קצרות ומלוכלכות מצחצוח כלי מזון .ושוב אותו בליל זיעה ובושם זול מתפשט בתוך נחיריי .ואני עולה עם היד לאורך שדרת האמה אל כתפה .פטמותיה הפוזלות בלטו מבעד לחולצתה הטלואה ,שכבר לא נראתה כמלבוש מלצרית .ואני מביט ישר לתוך עיניה הנפחדות .עיניים של חרדה וכניעה ,תמימות והתחטאות כאחד .כאילו אומרותֱ :היֵּה אתה המוציא ומביא ולפחות מצפוני יהיה רגוע. הפסיביות היא נשקן של נשים שקיבלו חינוך שמרני ואני רציתי דווקא את ההפך ממנה .השלכתי אותה ארצה והפכתי אותה .היא הייתה עם הפנים לקרקע .חילצתי חולצה חלוצית מתרמילי הלחוץ ,כדי להציע לה מצע .היא עדיין לא מגיבה .גהרתי מעליה במצב הזה כמה דקות .אנקותיה לא אחרו לבוא .נשארנו דוממים כך ליד הגן ,מוגנים על ידי עצי האקליפטוס. זו הייתה הפעם הראשונה ששכבתי עם מישהי שאינה ורדית .ורדית הייתה הראשונה שלי .היא הייתה מורת הדרך היודעת .חזות הכל בעיניי בכל הנוגע לנשיות .משכב חפוז זה היה הסמל לניתוק המוחלט והמתבקש מוורדית. לבסוף קמנו בשתיקה .אני לעולמי והיא לשגרת חייה .טרדות הנסיעה השכיחו אותה ממני אך ידעתי שהיא תישאר זיכרון מיוחד .מהות מטורפת במגירות האונה ,תחת הקטלוג של תאווה בהמית לאשה מן הכפר ,שיתעורר כל אימת שאשתה מיץ תפוזים דביק וכתום באיזה קיוסק נידח. הנסיך הקטן מאור עקיבא ואני בטקס הקבוע ממשיך הלאה בדרכי .כולי מלא אושר פנימי .השקט שאחרי הסערה ,מרגיש איך הדם זורם במהירות בעורקיי .הרוח מפזרת את בלוריתי ואני נכנע לה ומניח לה לנשוב בתוכי 27 ולהוליך אותי בדהרה לאופקים חדשים .מרגיש כיצד המקום ממנו נובע היצר המיני הכובש ,הוא אותו מקום בדיוק שמניע אותי להמשיך ולכבוש את הדרך ,להמשיך לנצח את הגוף הפיזי, להמשיך ולהשיל מעליי לכל הרוחות כל תדמית ולבוש שכפו אותי ללבוש .הרצון להשיג ,לקרוא, להשלים ולגמוע ,הוא הרצון הגברי הבסיסי לשלוט בסביבה .לסמן טריטוריות .משם יכולות להתרגש על העולם צרות צרורות .למשל אם המעיין נובע מחזהו של אדם רדוף ושפל רוח .אך אם המים מפכים מקרבו של אדם אהוב ואוהב ,אז תהפוך הכבישה ההרסנית לעוצמה אדירה של שינוי .שינוי לטובה .מלאי המקורות שלנו מוגבל ,וכל אדם רוצה את ליטרת הבשר שלו .התחרות הזאת הביאה את האדם לטהורה שבפסגות ולשפלה שבשואות .קנאת הסופרים ,התחרויות הספורטיביות והמוסיקליות הצעידו את האדם הנאור הלאה למרחקים חדשים .האדם החושב השכיל להשתמש ביצר התחרות הנמוך והבסיסי למטרות נעלות. העצב יחדור לעיתים ,יחלחל אט-אט לנשמה ,יפזר אפלוליות אפורה אל תוך השלווה" .יפה שקיעת שמש ללב עצוב ",כה נאה דרש סנט אכזופרי .מרגיע ומנחם לדעת שגם השמש הגדולה מרפה מאתנו .כי אחרי הכיבוש והניצחון תבוא ריקנות מאיימת שתקרא להפסיק מלפעול .לחדול, לעזוב ולנטוש .להיטמע בתוך אדישותו של הטבע .לדאוג לצרכים הבסיסיים ותו לו. חדלתי מהמחשבות הללו .אני מוכרח להגיע לאכסניה בזכרון יעקב ,לארוחת החג ,לפני שיחשיך. איזור השרון יפה בשעות בין הערביים .התקרבתי לשיכונים האפרוריים של אור עקיבא .ילדים שיחקו בשכונה ,שקועים בתוך עולמם הקטן" .צר עולמם כעולם נמלה ",שחזרתי לעצמי את דברי המשוררת .בכמה התקדמתי אני מאז שהתבגרתי? גדול העולם עד לאין חקר ,אך עד לאן אשכיל להגיע? את תשומת לבי תפס ילד קטן ,שנראה פרוש ומרוחק מההמולה הנמלית של הילדים. התקרבתי אליו .עיניו השחורות הנבונות הביטו בי במבטן הסקרן. "היי ",קראתי" ,אתה יודע מה המרחק לזכרון מכאן?" "אין לך עוד הרבה ,משהו כמו חצי-שעה "...הוא אמר מבלי להסיר את עינו מהאופניים ,כאילו היו עשויים מזהב. "רוצה סיבוב?" שאלתי פתאום. 28 לשבריר שניה ,הסתמנה על פני הילד פליאה מסוימת ,אך מיד שב לארשת פניו הקודמת ,שכאילו אמרה" :אני יודע יותר טוב מכם מה קורה מסביב ,אבל אני לא מוכן להיות פיון במשחק החיים העלוב שלכם ".מפתיע שפנים של ילד יביעו ציניות כזאת ,ועוד בערב סתווי כזה באור עקיבא. "כן ",הוא הפטיר" ,רק תעזור לי לעלות ".סייעתי לו להתרומם אל המושב ,הוא היה קליל ,רגליו המקלוניות בקושי הגיעו לדוושות ,אך הוא התעקש לרכב .הוא דיווש לכיוון הכביש הראשי ,חצה אותו ,והמשיך דרך השדות ,אל הים הפתוח .אני רצתי אחריו ,מפחד שיקרה לו משהו .לבסוף הדבקתי אותו .שנינו התעייפנו והוא ירד מהאופניים ,כשמבט ניצחון מחליף את המבע המתנשא הקודם .הבטנו בשמש הגדולה הנוטה ללון ,ואני דימיתי אותו לנסיך ההוא שהתאהב בשושנה .גם הילד הזה ,אהב שקיעות .אחרי שעה קלה בלי אומר ,על שפת ימה של קיסריה ,נפרדנו באהדה הדדית" .יפה שקיעת שמש ללב עצוב ",לחשתי לעצמי .עליתי על גבי אופניי ,ממהר לתפוס את שעותיה האחרונות של השמש .חזרתי אל שגרת הדיווש המייגעת ועד מהרה שכחתי את אותם רגעים מענגים של הילד השברירי ההוא ,אליו אחזור עוד במחשבותיי מאוחר יותר .באותה שעה העסקתי את מוחי בחישובי דרכים ומהירויות ,בתכנון הצידה והכסף וכל שאר אמצעי המחיה המוגבלים שעמדו לי. זכרון יעקב והתחלה חדשה ירד כבר הלילה ואני ניצב למרגלותיה של זכרון יעקב הניצבת על ההר .אזרתי כוחות אחרונים והחלתי מטפס בעליה .אני כל-כך רוצה להגיע כבר .לעשות אמבטיה טובה ולעסות את רגליי העייפות .הדרך חשוכה לחלוטין ואין פנס רחוב אחד לרפואה .בעזרת פנס האופניים הארתי את השלטים ,חיפשתי את הפניה לאכסניית בית דניאל .האכסניה הזאת משמשת מקום קיט ויצירה למוסיקאים .האכסניה לא פתוחה לקהל הרחב ,השמועה על המקום עוברת מפה לאוזן ,רק ליודעי דבר .אני שמעתי עליה מסטודנטים בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה .רכבתי עם אופניי לעבר שדרת ברושים גדולה .הברושים היו כהים וארוכים בחשכת הלילה ונדמו לי כחיילי משמר תורכיים שעומדים בשורה ,משופמים ,דקיקי גזרה וחבושים בתרבוש .אחרי כמה סיבובים הצלחתי למצוא את האכסניה ,שדמתה יותר לאחוזה פרטית מאשר לבית הארחה .נכנסתי דרך 29 שער ברזל לבן ,השבילים הצרים הובילו אותי אל האור .מהמטבח יצאה הטבחית ,שאחר כך אדע שהיא גם פקידת הקבלה ,המנקה והחדרנית .היא הביטה בי מבעד לחלון המטבח במבט עוין. פתאום הבנתי שאני בטח נראה מאוד חשוד .מלוכלך ,לא מגולח ,רכוב על אופניים מאובקים. "שלום ,אני עוז ",אמרתי בקול מהוסס. "מה אתה רוצה?" שאלה בקוצר רוח. "אני הזמנתי מקום להלילה ...קוראים לי עוז ",חזרתי שוב על שמי" ,עוז בן-ישי". "אהה .טוב ,אם זה כך "...היא הפשילה את הסינר שהיה קשור למותניה" ,בוא אחריי לחדר הקבלה". הלכתי אחריה למשרד קטן .היא וידאה שאני אכן רשום .אחר כך נטלה זוג מגבות ומצעים בצבע צהוב מזעזע ושמה הכל תחת זרועותיי ,והחלה ללכת בצעדים מהירים שהבליטו מאוד את עכוזה הבשרני .החדר מוקם במין קומפלקס קטן ,שהכיל טרקלין נפרד ,ששימש את כל החדרים ,ובו ניצב פסנתר כנף שחור ,תקליטים קלאסיים למכביר ,וספריה קטנה ומיושנת. בבוקר שלמחרת רכבתי לאיטי ברחוב "המייסדים" ,במסלול התפוז הנחמד ,שנחנך לכבוד שנת הבחירות המוניציפליות במושבה .צינת הבוקר טפחה על פניי והקרקע רעדה תחתיי בשל אבני הדרך המסותתות במכוון באופן גס .פנסי רחוב מסוגננים צבועים בירוק זית עדיין פוקחים עין עצלנית ,מסרבים להכיר בעובדה שהשחר הפציע כבר .פתאום קלטו עיניי נערה צנומה בחצאית פעמון הולכת-מרחפת לה ברחוב .היא הייתה מוכרת לי מאוד אך לא הצלחתי להיזכר מאין .לבי החסיר פעימה אחת קטנה ,למראה שערה הזהוב המתבדר ברוח .היא עשתה לי משהו כבר במבט ראשון ,למרות שלא הודיתי בזה ביני לבין עצמי .אסור לפתוח בקשרים עם מקומיות ,הקול העליון עלה בתוכי ,אני תייר בחבל ארץ זאת .עשיתי את כל הדרך כדי לברוח ,ולא כדי להתקבע פה .אני חופשי כמו הרוח .בא והולך .אבל בכל זאת משהו היה חסר .משהו עדיין צובט בלב בכל פעם שאני רואה מבעד לבדידותי המזהרת על האופניים זוג אוהבים מביט בשקיעה. "היי ,את שם ,איפה אפשר לקנות פה משהו לארוחת בוקר?" מצאתי את עצמי פתאום אומר לנערה ההיא .היא הרימה את זוג עיני השקד שלה ,ואמרה עם מבטא מעט זר" :בוא אחריי ,אני בדרך למכולת ".ירדתי מהאופניים והחלתי לפסוע אחריה ,מנסה להסתיר את שביעות רצוני לאור האמפטיה הזאת מאדם זר. 31 "בא לי נורא להגיד לך משהו אבל אני לא רוצה שזה ישמע כמו קלישאה נוראה ".אזרתי אומץ והבעתי את אשר על לבי. "תגיד תגיד ",היא אמרה מבלי להסתכל לעברי ,כובשת חיוך ביישני. "את נורא מוכרת לי ואינני יודע מאיפה". "האמת שגם אתה מוכר לי". "מהאוניברסיטה אולי?" "כן ",היא נזכרה" ,אתה היית סטודנט בקורס של פרופ' זיס ב'רפואה ומשפט'". "נכון ואת היית האסיסטנטית שלו מהמכון לרפואה משפטית!" "כן ,אתה הבחור שכל הזמן המטיר שאלות על זיס בדילמות של אתיקה ומוסר!" "מודה באשמה". "נחמד לראות אותך כאן במושבה". "איך קוראים לך?" "אמונה". "יש לך שם יפה ,אמונה ",אמרתי ,ומיד התחרטתי על ההערה הטיפשית .אבל בכל זאת המשכתי: "קוראים לי עוז". "עשית את כל הדרך על אופניים?" שאלה אמונה. "כן ",עניתי" ,ונהנתי מכל רגע ".שיקרתי ,היו רגעים במסע הזה שהייתי מעדיף לשכוח. "הנה ,הגענו". נכנסנו יחד למכולת שהתהדרה בתואר המפוקפק של הצרכנייה הוותיקה ביותר במושבה .אחר כך התברר שגם המוצרים במכולת היו ותיקים ,אולי אפילו היסטוריים ,ועל כך העידו בני מעיי הנאמנים .חשבתי לעצמי שאולי האגרונומים הצרפתים מהיקב של הברון רוטשילד היו היחידים שקדמו לי ולאמונה בביקור במכולת ,מציגים את פרצופם האדום ,המסגיר את אי התאמתם לשמש של ארץ הקודש ,מסירים את כובעי הברט ,ומהנהנים לשלום לחנווני ,תוך כדי סירוק המוסטאש .פנים המכולת נראה מוזנח ,עגלות יד מיושנות וחלודות הציעו את שירותן העייף ללקוחות המשועממים .ניגשתי למקרר שהפיק קולות חזקים של מאמץ .נטלתי לי לבן ,ומערמת דברי המאפה שעמדה מימין ,לקחתי לחם שעורה .בזווית העין קלטתי את אמונה שכבר סיימה את 31 קניותיה ועומדת לשלם לזבן .מיהרתי לעברה ,פן תעלם מחיי לעולם .שילמתי לחנווני ויצאתי מיד בעקבותיה. "היי אמונה ,חשבתי אולי לשוחח איתך קצת .אני לא מכיר פה אף אחד בזכרון ",אזרתי עוז ואמרתי .היא האטה מעט מקצב הליכתה ולבסוף נתרצתה ואמרה: "חכה לי ליד שער הברזל השחור בכניסה לשכונת הגרמנים ,הערב בשעה שבע פחות רבע". "או קיי ,"...השבתי ,אך היא פתחה בצעדים גדולים מתכוונת לפנות בסמטה ,תוך שהיא מפטירה: "אבל עכשיו ,אני חייבת להגיע הביתה ...אז להתראות". היא כבר כמעט נעלמה מעבר לסמטה ,מציגה לי את גבה הדקיק ,ומותירה על פניי הבעת עליצות, שהתחלפה במהרה בחיוך רחב מאוזן לאוזן ,מאיים להישפך לי מהפרצוף ,אותו כבר לא התאמצתי להסתיר .אילו נערות יש במושבה הזאת ,שהזמן כאילו קפא בה מלכת? מי לעזאזל מפחית רבעי שעה אחורנית משעה עגולה? ואיפה לכל הרוחות נמצאת שכונת הגרמנים? לאלוהים פתרונים. קרב ראשון במערכה של המלחמה בבדידות :הרס עצמי המשכתי לכיוון חוות הברון ,להתבשם על יפי הפריחה ,חוזר לשלוות העצמי הטובה והמוכרת. מנסה לדלות מעצמי זקיקים אחרונים של לבד ,מנבא את הביחד המרחף באוויר ,שעומד למלא עד כלות את כל הווייתי .ימיי על פני האדמה ספורים הם ואני דוחס לתוכם מה שיותר תוכן וגיוון. לא אתן לעצמי לרבוץ .ממש היהודי הנודד בהתגלמותו .תמיד משתנה כמו שחקן רב תכליתי או זיקית זוחלת. מימין הדרך ברושים בצבע ירוק כהה ריצדו לעברי ,במאבקם הטיפשי עם הרוח .נעצרתי על מנת להשיב את רוחי .חם היום מאוד והשמש הוציאה ממני את החיוניות שהשכמתי עמה הבוקר. התיישבתי לנוח בין העצים וסבלתי מאוד .נמאס לי להקשיב לקול הפנימי שלי כל הזמן ,כקול אנושי יחידי בין האנשים .אני רוצה לצאת מתוך הקונכייה הזאת .הרגשתי כיצד המאיסה ב"לבד" גואה בי .מנגד יצר הנדודים משך אל האופק .אסור לך להיקשר עכשיו לכלום .אל תשאיר עקבות 32 אחריך .חזור נקי כפי שבאת בלי תוספות מכבידות בדמותן של מקומיות יפות צמה .ממש התחלתי לשכנע את עצמי ,אבל רוחי לא שקטה ולא נחה .הרצון העז הזה בקשר לא הניח לי ,ולא היה מנוס מהשתלשלות הדברים כפי שהתגלגלה הלאה. השמיים הנאים של ספטמבר האפירו באופק .עננה גדולה התקרבה מצפון כצופנת רעות למסעי. רגשותיי עדיין מעורבלים ואינני יודע מה הלאה .עדיין לא צופה את המהפך הקיצוני שיתרחש עוד מעט ,לא מודע לעומק המשקעים שבתוכי .מאסתי בעובדה שלא היה אדם עלי אדמות שיכול היה להבין אותי .גם את אלה שיכלו להבין אותי מעט ,השארתי הרחק מאחור .כעת אני בודד מאוד ועזוב לנפשי .הצטברו בי כעסים ויצרים של הרס עצמי. לפתע ,ללא כל אזהרה מוקדמת ,עשיתי את המעשה שאחר פשרו אתור שנים אחר כך. קמתי ובעטתי בכל העוצמה באופניי האהובות ,על לא עוול בכפם. "די!!!" צרחתי אל תוך השיממון ,יודע שלצערי אף אחד לא מקשיב" .אני רוצה לברוח מכאן!!!" ,המשכתי לצעוק ,ביתר שאת ,עד שוורידי הגרון שלי איימו להתפקע .המשכתי לחבוט בגלגלים ובשרשרת ,אחוז טירוף ממש .הנפתי את רגלי ונתתי בעיטה חזקה לתוך חישוקי המתכת העדינים של האופן הקדמי ,מעקם את צורתו עד שנהיה אליפטי ,מסתובב על צירו באיטיות, ומשמיע חריקה-יבבה דקה ,עד שנחלשת תאוצתו ובאוושה קלה נעצר .בהמשך הסיוט המתמשך הזה ,נטלתי את אופניי האהובות ואחזתי אותם בכח רב באוויר ,כולי רועד ומתוח ,ממש פקעת עצבים ,נשאתי את עיניי למרומים וקראתי" :גם פה בחור הנידח הזה אני לא יכול לברוח מעצמי". עצמתי את עיניי כמסרב להכיר בצעד המתבקש הבא .השלכתי את אופניי באוויר לעבר האדמה הרעה ,הסלעית .צנחתי באפיסת כוחות ,ליד אופניי ,עדיין קשור אליהם ,ואוחז בהם בשארית כוחותיי .כבחור שירה באהובתו היפה ,רק משום שלא יכול היה לשאת את יופייה .לא יכול לעכל כיצד להתמודד עם ברכה-קללה כזאת שנפלה לידיו .למחרת בבוקר ישחיזו עיתונאים קטנים את עטם המהוה ,תשחרנה הכותרות בצהרונים הצהבהבים העלובים ,באותיות של קידוש לבנה: "רצח חברתו על רקע רומנטי" .וכולם ידפדפו לעמוד הבא לראות את הנערה מהעיירה הנידחת שזכתה בתחרות מלכות היופי .ואז הכל נדם בתוכי ,שרוע על האדמה ,עדיין אוחז באופניי הפגועות ,צולל-בורח לתוך שינה עמוקה. 33 המטרונום הערבי הנכון של מקצב החיים התעוררתי לקול פעיית הכבשים ומייד נזכרתי באירועי הבוקר" .שבע פחות רבע ליד שער הברזל ".קמתי במהירות מהאדמה .הבטתי באופניי החבולות נדהם וכואב ,אך לא היה זמן לבכות .השעון הראה שש ושלושים .בראותי את הכבשים ,תרתי אחר רועה הצאן ,וכשזיהיתי אותו רצתי בכל כוחי לכיוונו ,עד מהרה פגשתי בזקן ערבי שהתהדר בשפם מלבין ומיוחס. "מרחבא ",קראתי תוך שאני פוסע אליו בצעדים מהירים .הרועה שהיה ישוב על הארץ ,הסתובב במתינות לאחור ,וכשראה אותי ענה בלבביות: "מרחבתיין ,מי אתה?" "אני עוז ,ורציתי לדעת איך אני מגיע לשכונת הגרמנים?" יריתי את המילים במהירות ,כולי אדום ומתנשף מהריצה. "אני קוראים אותי סוהלם ,אבל למה אתה ממהר?" "אני מאחר לפגישה". "לפגישה?" ,נאורו עיניו" ,בטח עם בחורה ,וואללה אתם ,אל יהוד ,מה לא תעשו בשביל בחורה ",הוא צחק כשקלט את מבטי המבויש" ,אם היא רצינית מספיק היא תחכה לך ,עכשיו למה לא תצטרף אליי ותשמע סיפור?" הבטתי בשעון בעצבנות ,ושקלתי מה לעשות .אבל הוא החל כבר לספר ואני הייתי אנוס להקשיב, כי עדיין לא ידעתי להגיע לחווה ולא הייתה נפש חיה בנמצא ,שתסביר לי. "פעם פגשתי אחד בדיוק כמוך ,יהודי צעיר ",נעצר פתאום ושאל אותי: "אתה ,מאיפה אתה בארץ?" "אני משדרות". "בסדר ,אז הצעיר הזה היה דווקא מתל אביב ,היה מנהל עבודה של בניין .יום אחד ככה יצא שהוא ראה אותי יושב ואוכל מלפפון .הוא היה לו פלאפון ואוטומוביל ותמיד היה ממהר ולחוץ. יום אחד הוא שאל אותי" :תגיד לי יא סוהלם איך זה אתה תמיד יושב רגוע ואוכל מלפפון?" שאלתי אותו" :תגיד לי יוסי ,למה אתה תמיד ממהר ועובד קשה כל כך?" "זה בגלל שאני רוצה להתקדם בחיים ולהרוויח כסף". 34 "ומה תעשה עם הכסף?" "אני אקנה אוטו חדש אוטומט עם מיזוג אוויר". "ואז תפסיק לעבוד?" "לא .אחר כך אני אעשה עוד כסף". "יא יוסי ,ומה תעשה עם הכסף הפעם? " "אני אבנה וילה ,עם גן ועצים יפים". "ואז תפסיק לעבוד?" "לא ולא ,אז אני אשלח את הילדים לאוניברסיטה". "ומה תעשה אחר כך?" "אחר כך אני אשב לי בנחת ולא אעבוד יותר". ואז צחקתי ואמרתי לו" :יא יוסי ,אז למה לחכות ,אני התחלתי לנוח כבר מעכשיו". הצטרפתי לצחוקו ,נסחף אחרי החמימות המזרחית של הרועה ,שצחק במלוא פיו ,חושף שיניים צהובות מעישון .ואז התעשתי ושאלתי אותו בקוצר רוח: "איך אני מגיע לשכונת הגרמנים?" "אה ",הוא הפטיר ,והסביר כיצד אני מגיע לשם. כל כך אופייני היה הסיפור הזה .אולי זוהי תמצית ההבדל בין המזרח למערב .הכל עניין של קצב. סוהלם דיבר על המטרונום השלו של מקצב החיים המזרחי. קרב שני במערכה של המלחמה בבדידות :הסתמנות של נצחון נפרדתי ממנו לשלום ופתחתי בריצה ליעד המבוקש .הדרך התארכה ואני כולי נחוש וזועם, חשבתי כל הזמן על הצורך שלי למגר את הניכור האנושי ממנו סבלתי לאחרונה .הבדידות קשה היא לאדם .אני מאסתי בה ואני אנקום את נקמתי בה .ארים עליה חרב גדולה ואתקע אותה היישר בתוך גבה הקשה והקר .באותם רגעים חשבתי על כל אותם אנשים בודדים שיושבים בחושך ומחכים שמשהו יקרה .ואני קורא להם :בודדי כל העולם -התאחדו! הילחמו בה בבדידות הזאת, 35 צאו לרחובות ,עלו על הבריקדות וקראו :די! שירפו את המנזרים האפלים שיצרה החברה המודרנית ,השחיתו עד דק את הכוכים הקטנים בהם יושבים אנשים מול אור השעשועים הכחול המרצד מהקופסא הקטנה .הרתיחו את קור ליבה של הפקידות הממשלתית .התיכו את קפיאותו של האח הגדול .האמינו בבני האדם כי הם מקור התקווה .שימרו על קור רוחכם ודעו שיבוא יום ולא תדעו צער יותר .אל תפחדו מהכשלונות כי הם המצביעים על היעד .אדם שנכשל בהגשמת מטרתו ,צריך לדעת שהוא מהלך ישרים ,זה הסמן המעיד על הדרך הנכונה .המרחק בין הכשלון החרוץ להצלחה משכרת הוא קטן יותר מהמרחק שבין ריסו של תיקן מצוי לארכובת עינו. בעודי חושב מחשבות מתלהמות אלו ,צדו עיניי את השכונה המגודרת של הגרמנים .נשים בעלות חזות סלאווית ,מחודדות לסת ושופעות חזה רוכבות על אופני נשים מיושנות ,לראשן מטפחות והן עטויות בשמלות מלמלה ארוכות. אמונה מספרת על משפחתה שער הברזל השחור ניבט אליי מאיים .הבחנתי בדמותה של אמונה ממתינה שם .לבי החסיר פעימה .הגברתי את מהירות ההליכה שלי .היא ניבטה אליי ,שערה הזהוב ,עיני האיילה ,הגבות העבות מעט ,יחד יצרו דמות עדינה שבא ללטף. "שלום ",היא אמרה והשפילה את עיניה. "שלום ",עניתי ,ואף אני השפלתי את עיניי .הרגשתי "יחף" בלי האופניים ,כאילו שהייתי צריך להביא איתי משהו .איזו חזית ירקרקה של מתכת .כאילו שאני ,כמו שאני ,אינו מספיק. "מה שלומך?" שאלתי על מנת להפיג את המבוכה. "טוב תודה ",השיבה ומיד הוסיפה" :בוא נלך לוואדי ,שם יותר יפה". פסענו אט לתוך הוואדי ,עוברים בין העצים הגבוהים והמוזנחים .שערה היה קלוע בצמה שירדה לכתפיה והתנודדה מצד לצד. נעצרנו ליד הפריחה עוצרת הנשימה והתיישבנו על ספסל. אמונה הייתה סטודנטית שנה רביעית בבית הספר לרפואה .היא עובדת במקביל במכון לרפואה משפטית באבו כביר .היא לא חושבת להתמחות בפתולוגיה אבל זה מעניין אותה .היא נולדה 36 בקיימברידג' ,מסצ'וסטס .אבא שלה ,פרופסור זבולון ברלין ,עשה שם את הדוקטורט שלו במחלקה לפילוסופיה תיאולוגית .אימה ,ברוריה ,אמריקנית במוצאה ויש לה אח אחד בשם רועי שהיה בחור מופנם וספורטאי מוכשר .גם הוא התנדב ליחידה המסתערבת ביהודה ושומרון והתגייס שנה אחריי .הכרתי אותו מהיחידה היכרות לא מעמיקה .אך היה נעים לגלות קשר נוסף לאמונה .רועי היה פריק לא קטן של אופניים בעצמו. בוואדי החל להחשיך ולא קלטנו כיצד עבר הזמן בשיחה הקולחת שניהלנו .כשעלינו למעלה סיפרתי לה על משפחתי ועל מקור שם משפחתי ,בן ישי .ליוויתי את אמונה לביתה .הגענו לפתח הבית ,הרוח נשבה עלינו ובידרה את שערותיה הגולשות של אמונה .הייתה זו שעת שקיעה רומנטית .הייתה הרגשה של משיכה הדדית בינינו .אני קרבתי אל אמונה וריחה היה כה עדין ונשי .התקרבתי ללחיה ונשקתי לה נשיקה רכה ועדינה .היא הסמיקה מעט אך החזירה לי נשיקה על שפתיי .הרגשתי כיצד לבי הולם בחוזקה .התרגשנו מאוד .היא עזבה אותי ונבלעה בביתה. המשכתי להביט בה עד שנעלמה .לבסוף גררתי את עצמי בחזרה לאכסניה. למחרת היא התקשרה אליי לטלפון הנייד .היא בישרה לי שאני מוזמן לארוחת ערב עם הוריה. היא אמרה שהיא סיפרה לאביה על תולדות המשפחה שלי והוא גילה בזה עניין אדיר לאור המחקר שלו על יהדות ספרד. הארוחה הייתה נעימה וקולחת .היה נחמד לפגוש את רועי שהיה ברגילה באותה עת .בסוף הערב שאלתי את אמונה איפה נמצא הפנצ'ר מעכר כי רציתי לתקן את האופניים שלי .אמונה אמרה שהיא תראה לי את המקום מחר. למחרת נפגשנו ברחוב המייסדים .אמונה לבשה הפעם ג'ינס וטי שירט ,ונראתה נערית ושובבה משהו .היא צהלה לקראתי ונתנה לי חיבוק חם כזה שהביך אותי .היא ראתה את אופניי ואמרה: " What the hellעשית לאופניים שלך?" "אל תשאלי ,עדיף שלא תדעי". "או.קיי ילד ,אני אקח אותך לפנצ'ר מעכר הכי טוב במקום הזה". היא הובילה אותי בין הרחובות כדי לשקם את אופניי ההרוסות .היו בה אלמנטים תרפויטיים, חשבתי לעצמי ,היא לוקחת אותי כדי לרפא את אופניי ,כדי לרפא אותי .הגענו לחנות קטנה 37 במרכז מסחרי קטן .מתקן האופניים נדהם לראות אותן במצב הזה והציע לי לעשות טרייד אין עם אופניים דומים שהיו לו .לתקן את האופניים כבר לא היה משתלם .הסכמתי וקיבלתי זוג אופניים חדש לידיי בתוספת לא מבוטלת של כסף. בעוד שבוע מתחיל פסטיבל עכו לתאטרון אחר .לא רציתי לפספס את האירוע. באותו ערב נפגשתי שוב עם אמונה .התיישבנו במסעדה של סנטו התימני ,לעסנו גת והעלינו חוויות משותפות .אמונה סיפרה לי שהיא גרה בדירה שכורה בשייח' מוניס עם שותפה מוזרה שלומדת קולנוע .סיפרתי לאמונה על אחותי איילת ,תיכוניסטית ומדריכה במחנות העולים .היא נערה מאוד מיוחדת שכותבת שירים ושקועה בקריאה של ספרות יפה .אידיאליסטית ,אוהבת את הים .היא לא שמה מעייניה ללימודים כל כך .תנועת הנוער וחניכיה הרבה יותר חשובים לה .היא נוהגת לעיתים להתבודד בים ,שם מוצאת מפלט מהלחצים המשפחתיים והחברתיים. אמונה אמרה שהיא הייתה רוצה להכיר את איילת .היבטנו זה בזו והיה חשמל באוויר .הושטתי יד והיא שלחה גם כן .המשכנו לשבת חבוקי ידיים אצל סנטו .אמונה סיפרה לי על משפחתה. אביה זבולון התמחה בלימודיו בארצות הברית בפילוסופיה ובמחשבת ישראל .הוא היה נצר למשפחת ברלין המפורסמת ,שלימים אחד מבניה הקים את אוניברסיטת בר אילן .השם "בר- אילן" הוא "גיור" של השם ברלין .המשפחה דגלה באמונה כי שילוב של השכלה חיצונית והשכלה תורנית הוא הטוב ביותר .על מדף הספרים שלהם עמדו "שמונה פרקים לרמב"ם" ו"שולחן ערוך" לצידם של "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה ואנתולוגיית שירים של רילקה. זבולון נולד בירושלים אך ילדותו עברה עליו בזכרון יעקב .הוא היה הבכור במשפחתו .ג'ינג'י, חד לשון ,חכם וחסר סבלנות כלפי אנשים שלטעמו לא היו ברמתו .הוא היה מדריך נערץ בבני עקיבא .שרת בצנחנים לצידם של אריק שרון ורפול .במלחמת ששת הימים נפצע בזרועו וקיבל סטיפנדיה של משרד הביטחון ללימודים באוניברסיטת חיפה כשזו עוד הייתה שלוחה של האוניברסיטה העברית .הוא שקע בלימודים בין תחומיים בהיסטוריה ,לשון ופילוסופיה .את התיזה שלו כתב על "יהדות ספרד לאחר תור הזהב" .הוא קיבל מלגה להמשיך וללמוד בבוסטון והוא נענה להצעה ברצון .בבוסטון הוא הכיר את ברברה רובינסון ,הסטודנטית היפהפייה וחכמה שכולם חיזרו אחריה .היא הייתה באחווה של בני בוסטון העשירים WASPS ,ששידרו שהם 38 לא מקבלים כל אחד לחברתם .הוא התחבר ליהודים שגרו בקיימברידג' ,רובם למדו בהרווארד וב .MIT-ברברה למדה מדעי המדינה ותקשורת והייתה מעורה גם בפוליטיקה הסטודנטיאלית הערה של תחילת שנות השבעים .הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ולהורדת שכר הלימוד. זבולון היה עכבר ספריה .שום דבר לא עניין אותו יותר מלחטט ולמצוא עוד איזה כתב יד ששפך אור על תולדות היהודים שבספרד בתור הזהב .הוא גילה חברה יהודית בעלת מסורת ותרבות מרתקת .העובדה שהלך לחקור את החברה הספרדית הייתה מעין התרסה על ההגמוניה המערבית ששלטה בחינוכו הקפדני .המשפחה שלו הייתה מאוד קנאית לשורשיה היקיים והתייחסה בזלזול לכל תרבות ששכנה מזרחית לנהר הריין. המפגש בין ברברה לזבולון היה בהפגנה ,שארגנו הסטודנטים היהודים בקמפוס במחאה על האופן בו הוצגה ישראל בתקשורת בסיקור אירועי יום האדמה של הפלסטינים .ברברה באה לשמוע ונטתה דווקא בדעותיה לטובת הערבים "שנגזלו אדמותיהם על יד ישראלים" .היא שמעה את נאומו החריף של זבולון שציטט מהתנ"ך ומהברית החדשה כדי להוכיח את זכותו ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל .ברברה החליטה שהיא חייבת לדבר עם הסטודנט הג'ינג'י הכריזמטי שאריג עגול ומוזר היה על ראשו .זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה כיפה .היא ניגשה לזבולון והזמינה אותו לקפה במנזה .משם הדרך להתאהבות ההדדית הייתה קצרה .מאחר ולכל אחד מהם הייתה היסטוריה של מרידות ,הם נמשכו דווקא אל השונה והבלתי צפוי שמצאו זה בזו .הם יצאו תקופה ארוכה אך במהלך הלמודים משפחתו של זבולון לא ידעה שהוא יוצא עם שיקסע. זבולון המשיך לעבוד באוניברסיטה לאחר שסיים את לימודיו וכשברברה סיימה אף היא הם החליטו להתחתן .זבולון התנה זאת בגיור ובחיים בישראל .ברברה ההרפתקנית ורחבת האופקים הסכימה .הם עברו לגור בבית שהתפנה בזכרון יעקב בעקבות מותו של אחד הדודים לבית ברלין. זבולון ירש את הבית ,והיה נדמה שהנה הם הולכים לפתוח בחיים מאושרים בארץ הקודש. ברברה הלכה ל"מכון לגיור נשים" של הרבנות בחיפה .היא שינתה את שמה לברוריה .לאט לאט היא החלה לשנוא את המוסד האורתודוכסי ,אך צייתה לדרישותיו ולאחר שנתיים קשות מאוד קיבלה את תעודת הקבלה שלה ליהדות .זבולון שימש כמרצה באוניברסיטת חיפה .ברוריה עבדה 39 במועצה המקומית .לאחר שלוש שנים חזר זבולון לקיימברידג' לסמסטר אחד .אז נולדה להם אמונה ,ביתם הבכורה. היה כבר מאוחר ואנחנו עדיין מרותקים אחד לשני במסעדה .הייתה זו בפירוש התאהבות טוטאלית. "מה המשך תוכניותיך ארחי פרחי שכמותך?" שאלה אמונה. "אני רוצה להמשיך עם האופניים לעכו ,לפסטיבל". "וואו ,נשמע לי מדליק .אני כל כך מקנא בך בקלילות הזאת שאתה לוקח את עצמך ממקום למקום". "את מוזמנת לבוא ",התלוצצתי. שילמתי את החשבון וליוויתי את אמונה לביתה. "מחר אני נוסע ,אני בטוח שנמשיך להיפגש בקמפוס ",אמרתי .נשקתי לשפתיה .חיבקתי אותה לקירבי .החלקתי ידיי על שערה הזהוב והרחתי את הריח המדהים שנדף ממנו. "אני אתגעגע אליך ,טפשון .תעבור מחר בצהריים דרך הבית שלי להגיד שלום". "בסדר ,אמונה". זה היה אחרת בפסטיבל לתאטרון אחר חזרתי לי לאכסניה והרגשתי מעט עצוב שאני צריך לעזוב כך את אמונה. למחרת הכנתי את הציוד ועברתי דרך הפנצ'ר מעכר להכנות האחרונות של האופניים. בשעה שתיים עשרה החלתי לרכב לכיוון של הבית של אמונה כדי להיפרד .פתאום ראיתי דמות עם משקפי שמש גדולים וקסדה רוכבת על אופניים לכיווני עם תיק קשור לסבל .התקרבתי אליה. הבחנתי שזו בחורה .פתאום אני שומע את הרוכבת קוראת בשמי .זו הייתה לא אחרת מהאחת והיחידה… "אמונה?" "כן! אני רוצה להצטרף למסע!" 41 "מה?" "תהיה ספונטני! אני באה!" חשבתי רגע על ההשלכות של הבקשה הבלתי צפויה ,החלטתי שכנראה זה סימן מלמעלה. הגעתי למסקנה שזה עשוי להיות מהנה לשתף מישהו נוסף במסע. "ולא יהיה לך קשה עם המאמץ? ובלי מקלחת כל יום? ולשמוע את השטויות שלי כל היום?" "לא! הכל מוכן בתיק שלי ,וחוץ מזה אם לא איתך אז אני ממשיכה לבד .כבר נפרדתי מאמא ואבא ומרועי .אגב ,אלה אופני ההרים שלו". "או קיי ,יוצאים לדרך!" צהלתי. "איההה!" צרחה אמונה. נסענו לנו לדרכינו .הדרך קראה לנו .רכבנו בטור -אני מוביל ואמונה אחריי .בהפסקות שעשינו קשקשנו על הא ועל דא ועל פילוסופיה ועל קאנט ועל גוף האדם .אמונה הביאה איתה ציוד עזרה ראשונה שלא היה מבייש אף רופאה שבדרך .היה לנו כיף ביחד. עברנו את נווה ים ועתלית ,חוף דדו והנה מימיננו חיפה .החלטנו לנוח קצת בבית קפה בעיר התחתית .קנינו פירות אצל ירקן והמשכנו לעכו דרך הקריות. הדרך הייתה משעממת מעט אבל שלטי חוצות בישרו על התקרבנו לפסטיבל עם סמל הליצן הדומע ,המשכנו לדווש .אמונה הייתה אדומה מהמאמץ אך לא פצתה פה והמשיכה .האטתי מעט את הקצב. "אל תעשה לי הנחות ,תמשיך לדווש כמו שהיית רגיל עד עכשיו!" "או קיי ,בסדר ,עקשנית שכמותך!" הגענו לעכו והמשכנו לרכב לאורך החוף .המצודה היפה והטיילת הרומנטית שעל החוף שימחו את לבנו .הגענו עד האכסניה של וליד .וליד שאל אם אנחנו רוצים לישון בחדר זוגי או לחלוק חדר עם קבוצה של שישה מטיילים .אמרתי מיד שאנחנו קצת מתקמצנים והצטרפנו לחדר של ארבעה תרמילאים מאנגליה ,שלושה מהם היו בחוץ .האנגלייה שנשארה בחדר נראתה מיוחדת, חצי הגוף שלה היה מלא קעקועים .היא פתחה איתנו בשיחה: 41 "!“Hello! My name is Kate. You are welcome"“Nice to meet you, my name is Emuna and this is Oz "“What beautiful tattoos you’ve got”!“Yea. Haven’t you heard? Plastic Art is dead now it’s Body Artאמרה והצביעה על הפירסינג באפה ובתנוך אוזניה ,אחר כך היא הסירה את חולצתה וחשפה לעיננו הנדהמות את חזּה: ”“You see and I also have a piercing on my nipple. אמרה תוך שהיא חושפת את פטמתה הלבנה המנוקבת .אמונה ואני הבטנו אחד בשני ,חייכנו, מעכלים את החופשיות שבה התנהלה התיירת שהייתה וודאי על אל .אס .די .קיבלנו את זה ונכנסנו לאווירה. יצאנו לפסטיבל .הייתה אווירת הפנינג משגעת .התלהבנו בייחוד ממיצגי הרחוב .ג'וליאנו מר התחפש לקוף ועלה על עץ .הוא שהה שם שעות רבות חשוף ישבן ,זורק בוטנים על עוברים ושבים ועושה קולות של קוף .קנינו לנו צמר גפן מתוק והיינו מאושרים עד השמיים .למחרת הלכנו לראות את ההצגה "נעמי" שזכתה במקום הראשון בפסטיבל. בערב הלכנו לחומה העתיקה .היה זה ערב חמים ונעים והרגשתי הכי טוב שבעולם כך ללכת מחובק עם אמונה .באותו ערב אביב גפן הופיע בפסטיבל .לא היו לנו כרטיסים אז ראינו את המופע מהחומה הגדולה .מאוד אהבנו את הלחנים של אביב אבל כבר לא היינו "ילדי אור הירח" שלו ,כמו שאר בני הנוער שצרחו בהופעה .כבר לא הרגשנו שמישהו דפק אותנו ושאנחנו דור מזויין .נו שיהיה. אחרי שלושה ימים של תיאטרון ומופעי רחוב דיברתי עם אמונה על זה שהתחזקה אצלי המסקנה שיש לנו תרבות חילונית ישראלית עשירה למרות שאנחנו פה בקושי חמישים שנה" .אין לנו במה להתבייש .למרות כל הטענות של הדתיים עלינו ,על החילונים חסרי שאר הרוח והאמונה ,ניתן לומר שהמפעל הציוני הצליח".אמונה הגיבה בהסתייגות .היא אמרה שלמרות הכל יש משהו בהתקפה התרבותית של הדתיים הטוענים שאצלם "העגלה המלאה" בכל טוב ספרות תורנית החל 42 ברמב"ם עובר בשולחן ערוך ועד ימי הבעש"ט .החילונים ,לעומתם ,עומדים בפני שוקת חילונית שבורה ועגלתם ריקה :טיפקס ,אביב גפן ותרבות פופ מועתקת מאמריקה. עניתי לה שכלל ועיקר לא! זה גם טיפקס וגם אביב גפן אבל התרבות שלנו לא נגמרת בפופ! מדף הספרים שלנו עשיר ומגוון והעגלה שלנו מלאה .אנחנו יכולים להמשיך לינוק מהרמב"ם ופרקי אבות לצידם של עגנון וי"ל פרץ עד א"ב יהושע ,שליו ועמוס עוז .ויותר מכך" :מורשת ישראל", כפי שהתבטא פעם פרופסור אהרון ברק בהתפלמסות המפורסמת עם פרופסור מנחם אלון ,איננה רק הקונצנזוס האורתודוכסי .זה כולל גם את שבתאי צבי וברוך שפינוזה וגם לזרמים הרפורמיים יש לתת במה וייצוג. "אתה יודע מה ,עם הדתיים נניח שאתה עוד איכשהו מצליח להתמודד אבל מה תגיד לגווארדיה המבוגרת של דור המדינה ,שייבשה ביצות נפצעה בפלמ"ח ואכלה אבקת ביצים בימי הצנע .כמו שסבא שלי אומר' :זה נוער זה? זה בררה!'" "תראי אמונה ,את הטענות האלה משמיעים החתייארים האלה כבר מאות בשנים .לכל דור יש את הזקנים הספקנים .זה התחיל בכינוי "דור האספרסו" ,שרקד ריקודים סלוניים ושמע אלביס במקום ללכת לתנועת הנוער ,אר כך היה זה 'דור מזויין' הפצפיסט להחריד המשתמט משירות ,דור השורץ בתאילנד ובגואה במסיבות פול מון ומעשן עשבים .אבל אין זה מייצג! הדור הזה ברובו עדיין מתגייס לצבא בגאווה ,מקים חברות סטארט אפ שנסחרות בוול סטריט ומייצר אמנות, ספרות ושירה עברית עדכנית .גם אם קרבתו למורשת ולתנ"ך הולכת ומתרחקת". "בסדר בסדר עוז ,העגלה שלך מלאה ואתה סוחב יפה בזינוק בעלייה…" הלכנו לישון באכסניה .בחדר המשותף התרמילאית האנגלייה ,קייט ,הריצה לה שורה על נייר כסף .אני ואמונה המשכנו להתווכח על הנושאים הבוערים של הארץ עד שלבסוף קייט קטעה אותנו ושאלה על מה אנחנו מדברים .תרגמנו לה לאנגלית את הוויכוח שניהלנו .היא אמרה שהיא לא מבינה למה הישראלים הצעירים מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה במקום ליהנות מהחיים" .לא הספיקו לכם שלוש שנים בצבא?" "השיקסע הזאת מרגיזה אותי ",אמרתי לאמונה בעברית. "תמשיך להיות אור לגויים -כרות ערלה שכמוך!" החזירה לי אמונה. 43 "לא בא לי". "אנחנו עם סגולה!" חיקתה אמונה את יאצק ,שנופל וקם. "אני עם ורודה-כחלחלה עם נקודות!" השבתי. הלאה לים של הגליל השכמנו קום .הכיוון היה כנרת .שם נערכת הצליחה המסורתית .היינו צריכים לעלות תחילה לשפלה ולקו ההר ולבסוף לרדת בירידה החדה לעמק הכנרת .הדרך הייתה ארוכה אבל התכוונו להגיע לקיבוץ האון עוד בלילה .ואכן הגענו .לעת ערב הייתה שקיעה משגעת .מצאנו לנו מקומות ללון בקיבוץ האון ,אצל חברים של אמונה מבית הספר לרפואה. למחרת השתתפנו בצליחה .אני החלטתי שאני עושה את המסלול התחרותי של חמישה קילומטרים .אמונה עשתה את המסלול העממי באורך של קילומטר וחצי. השחיה התישה אותנו .נפגשנו על הדשא ,שם קיבלנו שוקו ,לחמניה ומדליה. "אמונה ,כנראה שאני לא בכושר .חטפתי ספאזם באמצע השחייה שהשתחרר רק בסוף". "תראה לי ,איפה?" "אה ,כאן בשוקה? תנוח ,יעבור לך .ואם אתה כזה מגן התרבות העברית תאמר 'עווית' ולא 'ספאזם'!" "מה שתגידי דוקטור!" התפנקנו לנו כל אחר הצהריים על הדשא ובילינו בלא לעשות כלום. למחרת רכבנו לקבוצת כנרת .הלכנו לבקר את קבר רחל המשוררת .הייתה שם אווירה קסומה. באוויר עמד ריח של ארץ ישראל הישנה והטובה .לא היו כלל אנשים מלבדנו ונוצרה אווירה מאוד אינטימית ביני לבין אמונה .ישבנו למרגלות הקבר. "היא הייתה גדולה רחל! חלוצה ומשוררת" ,אמרתי. "רק על עצמי לספר ידעתי ,צר עולמי כעולם נמלה ",ציטטה אמונה. "איזו צניעות הייתה בה לומר משפט כזה". 44 משם המשכנו לטייל .עצרנו ב"בית גבריאל" ,המקום היפה על שפת הכנרת שתרמה הנדבנית גיטה שרובר. חזינו במקום שבו אושרר הסכם השלום עם ירדן ,ב 55-בנובמבר ,5997כחודש לאחר חתימתו. המשכנו לרכב והגענו לשדות דגניה א' .בתוך החורש נחנו קמעה .פרשנו מגבת וישבנו לאכול פירות שאמונה הביאה מהקיבוץ. אחר כך לקחנו את המגבת הרחבה והלכנו לפינה מוצלת .חיבקתי את אמונה בחום .היא חיבקה אותי ומיששה את עכוזי .בלי אומר פשטתי את חולצתי ואמונה גם .פטמותיה היו זקורות .גוון עורה היה בהיר ומנומש .מעשה האהבה הראשוני שלנו שם בקרחת היער בשדות דגניה היה קסום ,נחשוני ובתולי .לאחר מכן התיישבנו שעונים על גזע האקליפטוס חבוקים ושותקים .לא יכולנו להביע במילים את מה שהרגשנו .אחרי שעה קלה שברתי את השתיקה ובפרץ רומנטי חסר תקנה ציטטתי מה שזכרתי מהסונטה השמונה עשרה של וויליאם שייקספיר: ?“Shall I compare thee to a summer’s day Thou art more lovely and more temperate. Rough winds do shake the darling buds of May, … And summer’s lease hath all too short a date: So long as men can breathe or eyes can see, ”So long lives this, and this brings life to thee. אמונה נשקה לי ואמרה שזו אחת הסונטות היפות ביותר שהיא שמעה. שמורת גמלא 45 המשכנו במסע .היעד הסופי היה שמורת גמלא .הדרך לרמת הגולן הייתה קשה ורבת עליות. היישוב היהודי בגמלא נשתמר יפה יחסית .רכבנו למרכז מבקרים של יקבי רמת הגולן וטעמנו יין קברנה משובח. סיפרתי לאמונה על ד"ר ארליך ,מרצה שלי בקליניקה לזכויות אדם ,שמסרב לשתות יינות מרמת הגולן" .היקבים ברמת הגולן מייצרים יין מענבים שגדלים בשטחי סוריה הכבושים ",הוא היה אומר" ,אל תשתו כיבוש" .לפני שהגיע לקליניקה עבד ד"ר ארליך כעורך דין במוקד להגנת הפרט ,ארגון בירושלים שעוסק בהפרת זכויות של פלסטינים בשטחים .הוא טיפל בתלונות של פלסטינים נגד הרשויות בישראל וייצג בתביעות אזרחיות רבות של פלסטינים נגד מדינת ישראל בגין פגיעה בזכויותיהם. "אנחנו נוטים לשכוח מהשטח הכבוש הזה בזכות חוק רמת הגולן שלא מוכר על ידי אף מדינה בעולם ,מלבד על ידינו" ,היה חוזר ואומר. ישבנו בשדה ליד היקב עם בקבוק שקנינו במהלך הביקור ושמיכה .אמונה הייתה כבר שיכורה. "אבל היין הזה טוב ",היא צחקקה "אין לו טעם של כיבוש ".על שביל העפר לידינו חנה רכב עם הסטיקר "העם עם הגולן". זו הייתה הנקודה הצפונית ביותר במסענו .משם התחלנו להדרים שוב בדרך הביתה. חזרה לתל אביב ושיר לאמונה המסע חזרה לקח לנו שלושה ימים מהנים של חציית מחוזות ארצנו הקטנה ,שבגלל התפרסותה על קו אורך בכדור הארץ התברכה בגיוון גאוגרפי נדיר. חזרנו לתל אביב .ביציאה של איילון לרמת אביב היו אמורות להיפרד דרכינו .היא לדירתה ואני לדירתי במרכז תל אביב .אך אמונה הזמינה אותי לעשות את הלילה עימה בדירתה בשייח' מוניס. אמונה הראתה לי אלבומי תמונות שלה מילדותה .היא הייתה ילדה מכוערת בתמונות .היו לה המון ג'ינג'ים על הפנים והשערות שלה היה חלקות מדי וישרות כמו מקלות. 46 רק בצבא נשיותה הגיעה לכלל שלמות .השיער התעבה והפך יפהפה .הנמשים התעדנו ונהיו חינניים .השיניים נתיישרו והגשר הוסר .אמונה הייתה חיילת יפהפייה בתמונות והיא נשארה כך עד היום .לא אחת לאורך המסע בחורים סובבו את ראשם כשראו אותה רוכבת פזורת שיער על אופניה .אבל אמונה עדיין ראתה עצמה כיצור ג'ינג'י לא יפה .היא העריכה הרבה יותר את האינטלקט שלה .היא לא הייתה מודעת לנשיותה הפורצת ולכך שהייתה חושנית כל כך .הייתה בה את אותה צניעות מופלאה שלא מצאתי בבנות גילה באוניברסיטה .היה בה משהו אגדתי .כמו צפרדע ,שנושק והפך לנסיך .טרנספורמציה של ברווז מכוער שהפך לברבור. למחרת נסענו לדירה השכורה שלי .אירחתי את אמונה בחדר הקטן שלי .באותו לילה לאחר שהיא הלכה לקחתי את הגיטרה האקוסטית שלי וכתבתי את השיר הנפלא על אמונה: שיר לאמונה הינך הברווז המכוער שהפך לברבור ולכן כה יפית בעיניי לו היית מאז ומעולם ברבורית וצחורה שכל הבריות מלהגים ביופיה, וכי אז לא הייתי מוקסם! לו היית מתגנדרת באברייך נוצות של תכלת קדומה ואזמרגד מסנוור וכי אז לא הייתי נפעם! לו תמול שלשום היו נשפכים מגרונך פעמונים קטנים מופלאים בכל פעם שהיית פוצחת בשיר, וכי אז לא הייתי נרעש! כי רק הברבור שידע ימי ברווזות יפרח לעולם ויהיה מאושר. ואנוכי? מי יתנני עוף ציפור-כנף קטנה ונאווה. 47 שער שני :זוגיות בחזרה לזכרון יעקב וכך היו חיי עם אמונה מלאי סתירות ובלתי צפויים .אני ידעתי מהם תנאי הפתיחה עם אמונה והייתי בטוח ,ממש כמו ניוטון ,שהעתיד הטוב בידיי. אבל באותם רגעים כשהייתי מאוהב בה המחשבות הקיומיות לא הטרידו אותי כלל .הייתי כל כולי בתוך הזוגיות החדשה. אמונה הזמינה אותי לבית הוריה .ברוריה קיבלה אותנו באהבה גדולה .היא הכינה ברווז צלוי בדבש .בינתיים אמונה ואני עלינו להתקלח באגף של "הילדים" .אמונה הכניסה אותי לחדרה והלכה לאמבטיה .אני קראתי את הגליון האחרון של "משקפיים" ,עליו אמונה הייתה מנויה, שעסק ב"עטיפה". "עוז אני צריכה את המגבת שתלויה במרפסת שלי" ,קראה אמונה מתוך האמבטיה .הבאתי לה את המגבת .היא הושיטה יד מעבר לדלת האמבטיה .הושטתי את המגבת והיא אחזה בה .לא הרפיתי מהמגבת הגדולה .התחלנו במשחק של משיכות כשהדלת כמעט מוגפת ואמונה מסתתרת .לבסוף היא משכה את המגבת יחד איתי בכח לתוך האמבטיה .שנינו פרצנו בצחוק גדול בשעה שאני נרטב ממנה .גופה היה לבן כל כך למרות המסע המפרך והמשזף .סובבתי אותה לעבר הקיר ונגעתי בעדינות בכל גופה .לבסוף הושבתי אותה על הכיור ,פישקתי את רגליה כשדמותי ניבטת 48 אליי מהמראה של האמבט .איברי נבלע בתוך הגן-אגן האדמוני שלה .אחרי שסיימנו התרווחנו באמבט המשוכלל ,שהפך בלחיצת כפתור לג'קוזי רב עוצמה .אפילו רדיו היה שם ,מאיר אריאל שר לו. "אמונה שמת לב למייל שוביניזם בשירים של אריאל?" "נגיד .תוציא כבר את המה-שמו שלך מהאמבט ונזוז! יש לנו לרדת על ברווז צלוי בדבש". "לא באמת ,אמונה ,לא שמת לב לדברים שלו .קחי את השיר שלו 'שוב אני מוצץ גבעול… וגם הייתה לי בחורה קצת פראית קצת לא פרועה אך לא הגיע לה שאשתגע'" . "באמת בא לי למצוץ גבעול שחור עכשיו ",התלוצצה אמונה והשיבה לי בשוביניזם נשי משלה. "ואז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה ועד היום אני מתגעגע…" התנגבנו ויצאנו .הארוחה הייתה מצוינת .אביה של אמונה חזר מהעבודה והצטרף אלינו ,כולו עליצות ,פיזוז וחידודי לשון .זבולון בירך כל אב מזון לפני שאכל אותו :המוציא לחם מן הארץ, בורא פרי האדמה .חשבתי שזה מנהג יפה להודות לאל על כל דבר שנכנס לפה ,אבל יש בזה מן ההתשה. 7בנובמבר 5990 החופשה נסתיימה לה .חזרנו אני ואמונה ללימודים .החלטנו לעבור לגור יחד .שכרנו דירת שני חדרים ברחוב הנס כריסטיאן אנדרסן ליד האוניברסיטה .רכשנו הרבה חברים משותפים. הכל הלך על מסלולו כרגיל עד שהלילה ההוא בנובמבר 5990תפס אותנו עם המכנסיים למטה. אמונה ואני הגענו לעצרת השלום מרמת אביב רכובים על אופניים .אני על אופניי ואמונה על האופניים של רועי שהיא לא טרחה עדיין להחזיר לו .פגשתי שלושה מהקומונרים שהיו בשמו"צ בשדרות ,הם התגוררו עכשיו בגרעין בחולון ואחד מהם ,אסף ,נראה מרוצה מאוד .הוא היה פעיל מאוד וגם עבד כעוזר הפרלמנטרי של סגן שר החוץ יוסי ביילין .הוא סיפר כי נכח בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ליד אילת" .זה היה מהפנט ",הוא אמר .אביב גפן עלה וביצע את "לבכות לך" ,אמונה לחשה לי "אולי בכל זאת לא הערכנו אותו מספיק". 49 כשמירי אלוני עלתה לשיר החלטנו להתחיל ללכת .הדרך לרמת אביב הייתה ארוכה והכבישים מסביב לכיכר היו חסומים .הזמנו את אסף ונילי לבקר בדירתנו .בדרכנו צפונה על אבן גבירול הבחנו שהפמליה של ראש הממשלה יורדת במדרגות .אסף ביקש שנישאר לראות את רבין ,הוא ניסה לעשות עלינו רושם והתכוון לגשת עליו .לפתע נשמעו היריות ובזווית העין ראיתי את אסף צועק "זה סרק ,זה סרק". אסף ונילי נעלמו בהמון וכולם דיברו על כך שלוקחים את רבין לבית החולים איכילוב ,תפסתי את אמונה בידה "אנחנו הולכים לאיכילוב". אמונה הישירה אליי מבט ועיניה היו לחות ,הבחנתי שהיא רועדת. חיבקתי אותה. "אנחנו לא יודעים מה קרה ,בואי נלך לאיכילוב ,שם אולי נדע יותר". מחוץ לשערי איכילוב התקהלנו עם עוד מאות בני אדם ,עד להישמע הודעתו של איתן הבר. "אפשר כבר ללכת הביתה?" ביקשה אמונה בקול שבור. אני רציתי למצוא את אסף ונילי ,אבל זה היה חסר סיכוי בין המוני בני האדם. "כן ",אמרתי לה לקול צרחות הסובבים. את אסף לא ראיתי מאז ,מספר שנים אחר כך שמעתי מחבר תנועה שפגשתי במקרה שהוא עבר לאוסטרליה לאחר הרצח. כמה חודשים לאחר הרצח פורסם כי חברי ועדת שמגר לא הצליחו לברר מי השמיע את הצעקה "סרק" ועל כן קבעו כי "נקודה זו סתומה עדיין" .מי שהשמיע את הצעקה ,לפי שמגר ,עשה זאת "כנראה מתוך תקווה כי אכן כך הדבר וכי אין מדובר בירי אמיתי". בחזרה לקמפוס ולפעילות הפוליטית אחרי רצח רבין הצטרפתי רשמית למפלגת העבודה ולתא הפוליטי השמאלי באוניברסיטה (ס.ל.ע) וארגנתי בדירתנו רבי שיח בין חילוניים ודתיים .אמונה לא כל כך התחברה לפעילות הזאת .הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה שלא לדבר יתר על המידה על פוליטיקה .אני הסברתי זאת 51 לעצמי בחינוכה ה"פלורליסטי אובייקטיבי" עד אימה של אמונה ,שהילכה בזהירות בין אביה הימני הדתי לבין אמה הגיורת שהייתה שמאלנית וצידדה בגיור רפורמי .ברוריה ברלין חשה היטב את נחת זרועו של הממסד הרבני היושב בציון עת היא ביצעה את הליכי הקונוורציה ומשם נבעה סלידתה לאורתודוכסיה. משפחתה של אמונה הייתה נטועה עמוק מאוד בממסד הציוני הדתי והעובדה שהמרצח יצא משורותיהם לא עשה למשפחה נחת .אמונה אמנם התרחקה מאורח החיים הדתי באופן קיצוני. העובדה שהיא גרה עם גבר חילוני בדירה אחת ללא נישואין הייתה הלם עבור משפחתה המורחבת .גם אביה לא היה מרוצה מכך כלל ועיקר אך ברוריה הרגיעה אותו והוא נטה לקבל זאת .ככלות הכל הוא היה קרוב לעולם החילוני ולהווי חייהם של הסטודנטים החילוניים. זבולון היה אמנם פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה ,אך הוא נמנה בשל זכות אבות ,על חבר הנאמנים של אוניברסיטת בר אילן שנקשרה לשמו של הרוצח הנתעב ,יגאל עמיר .זבולון היה צאצא של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) ,ראש ישיבת וולוז'ין .כמו זבולון ,נפתלי צבי היה איש סוער וחם ,בזכותו הפכה ישיבת וולוז'ין לישיבה אליטיסטית שקלטה את טובי המוחות היהודיים של רוסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה .חיים נחמן ביאליק ,שלמד בוולוז'ין ,כתב בפואמה שלו "המתמיד" על הנצי"ב ,שהיה איש חם ואבהי ,שנתן יחס מיוחד לכל בר אוריין באשר הוא .ביאליק מתאר את הנצי"ב כמתרגש מאוד למשמע "קול מתמיד מעורר שחר ".אבל קולות חדשים מצד תנועת ההשכלה היהודית נשמעו בישיבתו של הנצי"ב ובישרו את הבאות .הנצי"ב התנגד לדרישת המשכילים להכניס לימודים כלליים "חיצוניים" לקוריקולום של הישיבה שלו .לבסוף הישיבה נסגרה על ידי השלטונות הצאריים ומשפחת ברלין הוגלתה למינסק ומשם לווארשה .בנו של הנצי"ב ,מאיר ברלין (בר אילן) ,שהיה לבכירי תנועת "המזרחי" .החל כתלמיד בישיבה אך חייו תפסו כיוון שונה משל אביו .הוא היה איש מאוד מצליח ומכובד אך בדרכו הייחודית התרחק לא מעט ממורשת אביו ועיגל את הפינות .תכונה זו עברה כחוט השני בסאגה המשפחתית עד כדי התגלמותה בדמותה השסועה של אמונה ,שמצד אחד הייתה בת נאמנה להוריה ,עושת דברם ,לא מביישת את הפירמה ועושה חיל בלימודיה ,אך מאידך גיסא מתחה את החבל הדק של הליברליות ולימודי החול עד כדי זניחת לימודי הקודש בכלל .מאיר בר אילן היה ציוני נלהב וכריזמטי ,איש תורה ומעשה .בקונגרס הציוני השביעי בבאזל הוא הצביע 51 נגד תוכנית אוגנדה .מזגו הסוער בא לידי ביטוי בשיחות ה"שולחן העגול" בלונדון ,אליהן הוזמן ב 5991-על יד הממשלה הבריטית .משנתגלו לו כוונותיה של אנגליה שהיו רחוקות מלהיות פרו ציוניות הוא תבע להפסיק את השיחות .אנשי הכתר האנגלי סירבו נחרצות להצעה החצופה של הרבי מפלשתינה ומאיר בר אילן הסתלק עם כמה מחבריו מהוועידה .הוא כתב ספר זכרונות בשם "מוולוז'ין לירושלים" ,בו הוא מגולל את קורותיו מהישיבה ברוסיה ועד להגיעו לירושלים .הוא זכה לראות בהתגשמות חלום הקמת המדינה ונפטר ב .5979-לזכרו נוסדה אוניברסיטת "בר אילן" .זבולון הוא אחיינו .פלג משפחתו של זבולון שימר דווקא את השם ברלין ועקר מירושלים לזכרון יעקב ,שם נולדה אמונה. כשבוע לאחר הרצח ,הוריה של אמונה הזמינו אותנו אליהם לזכרון .בארוחת הערב פרץ ויכוח חריף ביני לבין אביה של אמונה ,לגבי הזכות ההיסטורית של העם היהודי בציון .הוא לא היה מוכן להכיר בזכויותיהם של הערבים שנולדו כאן .נכנסנו למערבולת שאולי הייתה מיותרת ,שנינו התחפרנו כמו דחפורים כבדים בתוך עמדותינו ללא הקשבה אמיתית .אני התרעמתי על הנופך האקדמי ששיווה זבולון לטיעוניו וההתרסה שלו נגדי כינוקא שלא מבין מחייו. אמונה שתקה במשך כל הויכוח אבל סדק קטן ובלתי נראה החל להיפער בינינו .כאילו אמרה לי: מי אתה שתעז לערער את האיזון הדק הזה בביתי? אבל את הסדק הזה הדחקתי לקרן זווית ,נאחז בדימוי של הזוגיות נטולת הבעיות שלנו ,מסרב להפר את הפסטורליה .הייתי מאוהב בה עד כלות. בפאריז צלצלו הפעמונים סיימתי את חוק לימודיי באוניברסיטה .את ההתמחות עשיתי באגודה לזכויות האזרח ואצל נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב .אמונה סיימה את הלימודים הקליניים והחלה את שנת הסטאז' בתל השומר .היא רוצה להתמחות ברפואת ילדים ,למרות שמנהל המחלקה שם ,פרופ' זוכוביצקי, הוא איש קשה ,שאהב לבחון את הסטודנטים שלו בכל עת והקשה מאוד על אמונה בשנה 52 החמישית ללימודיה .גרנו כבר שנתיים יחד .חברים ומשפחה חקרו אותנו אם אנחנו עומדים להתחתן בקרוב .אנחנו שתקנו. עברנו מהדירה הקטנה ברחוב אנדרסן .החלטנו שדי לנו מרמת אביב הסטודנטיאלית ושכרנו דירה ברחוב פרוג בתל אביב ,ממש מול כיכר צינה דיזנגוף ,שידעה ימים טובים יותר .סידרנו לנו דירה יפה ,אמונה עיצבה בטוב טעם ובצנעה את הדירה. לכבוד העובדה שסיימתי את בחינות הלשכה הוריי קנו לנו זוג כרטיסים לפאריז .שמעתי צרפתית בבית .למעשה זו הייתה השפה הראשונה שדיברתי .הוריי התעקשו שאדבר צרפתית כשהייתי תינוק .התרבות הצרפתית הוחדרה עמוק בביתנו .אימי עמלה על כך והיה חשוב לה שנצא עם מטען תרבותי .מטען תרבותי אליבא דאימי פירושו פלובר ,מאטיס סנט אכזופרי ואמיל זולא .אבי שימש כראש אגודת הפרנקופונים בשדרות ואימי הייתה שותפה פעילה. העיר באפור האירה לנו פנים .אמונה השתלבה כל כך יפה בשיק הפריזאי ונראתה כבת המקום. פסענו בשאנז אליזה .ביקרנו במוזיאון בלזק האגדי .המוזיאון הוא בעצם ביתו המוריק ,אליו ברח מנושיו ,ושם כתב שבע עשרה שעות ביום את סיפוריו המרתקים על הקומדיה האנושית של פאריז ,חיי הלילה והבוהמה וסיפורם של הצעירים מהכפר שניסו להצליח בכרך. אני בחוצפתי הישראלית לימדתי את אנשי המוזיאון פרטים שלא ידעו על הסופר האגדי .בתקופה שחבשתי את ספסל הפקולטה למשפטים כתבתי עבודה בספרות ומשפט על בלזק .במחקרי גיליתי פרטים מדהימים על ימיו האחרונים של הסופר הדגול .כשאונורה דה בלזק היה על ערש דווי הוא קרא לעזרה בשמו של הרופא ,ד"ר ביאנשון ,שהייתה דמות בדיונית בספריו .אנשי המוזיאון לא מצאו לכך סימוכין בקורות החיים הרשמיים של הסופר והעמידוני ככלי ריק שלא יכול להוכיח את טענתו חסרת השחר .אך לבסוף מבקרת זקנה שהייתה מורה לספרות צרפתית, הצילה את כבודי ,איששה את גרסתי ואף עזרה לי למצוא את ד"ר ביאנשון בין הניירות. אמונה צחקה על עקשנותי אך הייתה מאושרת מאוד מן העיר .הלכנו חבוקים בארק דה טריומף יודעים שיחד העולם לא יוכל נגדנו .נראינו כזוג מאוהב בירח דבש .נכנסנו לחנות של טיפאני ,שם קניתי לאמונה זוג עגילי זהב שהמחיר שלהם היה אסטרונומי בשבילי אז .ניצלתי הזדמנות בה עברה לאגף אחר של החנות וקניתי דבר מה נוסף בלי שתראה. 53 חזרנו למלון לקממבר ויין שחיכו לנו על השולחן .היינו שתויים מיין ואהבה והזדיינו כמו שפנים כל הלילה ,מוצאים טעמים חדשים לקממבר פרזידנט המעולה שהתמזג עם מליחות גופינו עת אכלנו זו את גופו של זה. למחרת נסענו למגדל אייפל .עלינו במעלית יחד עם התיירים הרבים עד לקומה האחרונה .אמונה לבשה חצאית פרחונית שהתנופפה ברוח החזקה שנשבה בקומה הגבוהה .פאריז נפערה למול עיננו המשתאות .אמונה נשענה על המעקה והשקיפה על הכל דרך משקפת בחמישה פרנק. בינתיים הוצאתי מכיסי מה שהוצאתי ,טפחתי על שכמה של אמונה .היא הסתובבה אליי .כרעתי ברך ושאלתי לתוך האופק את המשפט האלמותי: "אמונה ,האם תינשאי לי?" אנשים רבים נאספו סביבנו ואמונה נעשתה אדומה כעגבנייה בעונה ,חיכתה מעטBien sur, " : ,"Idiotהטעימה בצרפתית המגומגמת שלה .נשאתי אותה על זרועותיי לקול מחיאות הכפיים של התיירים שהיו סביבנו. "כמה זמן כבר חיכיתי לשאלה הזאת ממך ",אמרה אמונה. הוצאתי את הטבעת שקניתי בטיפאני ,טבעת מזהב לבן עם עיטורי פרחים חרוטים בתוך המתכת, וענדתי על אצבעה .למזלי קלעתי והטבעת התאימה לאצבעה הגרומה. טקס נישואין ,דת ומדינה את החתונה התכוונו לערוך בקיבוץ גינוסר ,שם גרה חברתה הטובה ביותר של ברוריה ,אסתי מקרוגר-צנעני .את אסתי היא פגשה בארץ באולפן ובמכון לגיור גרות של הרבנות ,שהיה מקום טראומטי עבור שתיהן .בזמנו לא הייתה דרך מוכרת אחרת בארץ לגיור ועדיין לא נמצאו פרצות של גיור בחוץ לארץ .המפגש של הבחורות הצעירות הללו עם הממסד הרבני התובעני היה קשה. שתיהן התאהבו בישראלים ויחד עם זאת בישראל וביהדות ,אך לא תיארו עד כמה יהיה קשה להסתופף בחיקו ה"חמים" של עם הספר .הן הקימו את "האגודה לגיור הוגן וחופש מדת", שהייתה עמותה רשומה שפעלה במשרד קטן בהדר הכרמל .הן גייסו פעילים וניסו להפעיל לובי 54 לקידום הצעות חקיקה בנושא .בכל פעם שחוק ההמרה הגיע להצבעה בכנסת ,או שכונסו ועדות ציבוריות לפתרון יחסי דת ומדינה בבית ברלין-רובינסון בזכרון הייתה עוברת אוושה של חוסר נוחות .זבולון לא דיבר על כך וגם ברוריה לא .אצל אסתי ובעלה זה היה יותר פשוט ,הרצל צנעני, בעלה של אסתי ,חילוני גמור ,לא הבין על מה המהומה ,בעיניו גיור כזה הוא נבלה וגיור אחר הוא טריפה .הרצל גדל כילד חוץ בקיבוץ .הוא התפרנס בעבודה ,שכל כך לא אפיינה את דמות הקיבוצניק מהדור הקודם ,הוא היה נהג מונית .לקיבוץ היה רשיון למונית והרצל היה הנהג .את אסתר מקרוגר בת יורקשייר פגש הרצל בקיבוצו ,לשם הגיעה כמתנדבת .הם התאהבו ונישאו .הם היו זוג נורא יפה ,הוא תימני מתולתל ותמיר והיא נראתה כמו ליידי אנגלייה מהתקופה הויקטוריאנית. בניגוד לברוריה ,אסתי לא השלימה את הליך הגיור הקשה ופרשה בהתחלה .היום היא איננה מבינה למה נכנסה לזה מלכתחילה. אסתי והרצל הציעו לאמונה ולי את המדשאה וחדר האוכל של גינוסר כמקום החתונה שלנו .אכן לא היה מקום נפלא יותר לחגוג את אירוע האיחוד שלנו .רק שעל השמחה העיבה שוב עננה בדמותו של הקונפליקט המתמיד על אמונה וחופש המצפון .הארץ הזאת אוכלת יושביה .אחרי אלפיים שנות וכחמישים שנות ריבונות ועדיין לא הגדרנו לנו כיאות קונצנזוס לגבי הטקסים הבסיסיים ביותר שלנו. אני לא הייתי מוכן להתחתן בטקס כדת משה וישראל .ראיתי בכך פגיעה קשה בריבונות שלי כאדם חופשי .לא רציתי לכרוך את חיי הנישואין לחוקים הארכאיים בעיניי של המסורת היהודית. אם אני אמות לא אהיה מוכן שאחי הרווק ואמונה ישתתפו בטקס פאגני של "חליצה" (אקט הייבום ,למזלנו ,חלף מן העולם) .אם חלילה נזדקק לישוב סכסוך בינינו לא יהיה זה הוגן להפקיר את אמונה למערכת לא שוויונית של חלוקת רכוש המפלה את האישה ,שגם אם אתה עוקף אותה על ידי הליכה לבית משפט חילוני לענייני משפחה הרי שהוא כפוף לדין הסובסטנטיבי של האורתודוכסיה היהודית .בקשר לכך אמונה ואני היינו תמימי דעים. לא שיערנו שבכך נפתחה מלחמת עולם .אבי ,לאון ,וזבולון מן הצד האחד כרתו ברית מוזרה ביניהם לשכנענו להחזיר בינה לפדחתנו ולהסכים לחתונה "יהודית" .הקשר בין אבי ,איש מעשה 55 פשוט ,לזבולון ,האליטיסט הנאור ,היה נראה מעט מוזר .הם מצאו עצמם מדברים זמן ניכר בטלפון מאז שהיטלנו את הפצצה בקשר לנישואין אזרחיים. בכל מצב אחר לא היה סיכוי שהם יפגשו .בין מסדרונות החוג למחשבה יהודית באוניברסיטת חיפה לעולם הקימונעים ואנשי האספקה הטכנית מהדרום הפרידו הרבה יותר מ 575-קילומטרים. ל"מחנה להחזרת עטרה ליושנה" הצטרפו עוד כמה דודים אכפתניקים מצד משפחתי ואחיו של זבולון .אני ואמונה נקראנו להרגיע את הרוחות .צידדו בנו אסתי וברוריה ,שזו אולי הפעם הראשונה שיצאה בגלוי נגד בעלה בנושאים כאלו. השיחה שניהלנו בדירה שלנו בתל אביב כולנו ,לא הייתה קלה .אבי התרתח וברגע שהיינו שנינו לבד במטבח הטיח בי את המשפט ההוא ששמעתי רק פעם אחת קודם ,לפני מסע האופניים שלי: "אם תתחתן כמו גוי אז אתה לא הבן שלי יותר". השיחה נגמרה בפיצוץ ,כל אחד התחפר עמוק בעמדתו .הדחפורים עבדו שעות נוספות ויכולנו לפתוח חברה לציוד מכאני הנדסי או לפחות לייעץ לצה"ל איך לשפר עמדות .מבצרים של קשיחות אידיאולוגית מפחידה. התשעה בספטמבר אני ואמונה החלטנו למרות הכל לא להיכנע .הכנו הזמנות מיוחדות ,שאמונה עיצבה בעצמה .אחי הבטיח לנגן עם חבריו ולהשמיע מוסיקה ישראלית שקטה .אמונה השיגה קייטרינג מעולה במחיר סביר .תשעה בספטמבר נקבע כיום כלולותינו. החלטנו להזמין את לאון וזבולון למרות הכל .ירצו יבואו לא ירצו ההפסד כולו שלהם. אבי בלט בהעדרו וליבי צבט על כך .אמי הגיעה עם אחותי איילת ,היא התייפחה מהתרגשות. אחר כך הגיעו אסתי ,הרצל וברוריה יחד עם חברים קרובים חלקם מהעמותה .אחיה של אמונה השתרך אחריהם .גם זבולון לא הגיע .בתחילת הערב חשבתי על השם שבחר להעניק לבתו אשר אהב ,אמונה .האמונה שאליה התכוון ודאי לא הייתה רק אמונה ביפי האדם ובטוב שבעולמנו. האמונה המונותאיסטית הייתה תמצית עולמו .גם בבוסטון הרחוקה שמר על הכיפה מעל ראשו, קורבן זה היה נראה לו קטן ביותר אל קרבן היהודים שחרפו נפשם למוות על מזבח היהדות 56 והקריבו גופם לקדש כל מיני ציוויי "ייהרג ובל יעבור"" .אמונה" גם הפכה לשמה של התנועה היהודית המיישבת בשטחים .הוא כאיש בני עקיבא התרחק יחד עם תנועתו מהציונות החילונית שהלכה תחילה יד ביד עם מפא"י בברית ההיסטורית ההיא .הציונות הדתית החדשה גאלה טרשים בסבסטיה ובאלון מורה ואחר כך באלקנה ובאריאל עד בואכה מעלה אדומים .הציונות הדתית שקידשה את האתוס של החייל יפה הבלורית שלראשו כיפה בצבע חטיבת החי"ר אליה משתייך ולכותפתו כומתה ,רצוי אדומה .החייל שדחק את הקיבוצניק המתחבט ,מן ההגמוניה ביחידות המיוחדות ,בקורס הטיס ובבה"ד .5 משבר הערכים החילוני מושך כל כך הרבה ישראלים להודו ולמזרח .נראה מהצד כי לדתיים כביכול אין חסך או צורך בערכים חיצוניים לדתם ואלו שנזקקו יותר למיסטיקה מצאו סיפוקם בקבלה ובתורת הנסתר .ובכל זה נצמדו אבי מחד וזבולון מאידך. דווקא האתוס הזה הוציא תפוח רקוב אחד .אם הייתי מציע לזבולון ,שתחתיי יחתן את ביתו האהובה עם גבר אחר שאתאר מיד ,אין לי ספק שבנקודת זמן מסוימת הוא היה מסכים לכך .הגבר הזה ,חובש כיפה סרוגה ,למד משפטים ומחשבים באוניברסיטת בר אילן ,סיים שרות בישיבת הסדר "כרם ביבנה" ,ישיבת ההסדר הראשונה ברוחו של החזון אי"ש ,האיכותית ביותר והנחשבת לשחורה ביותר מבין הישיבות ה"ציוניות" .חי"רניק ששרת בחס"ע גולני .אותו בחור בא ממשפחה תימנית מנוה עמל בהרצליה .על גבר כזה היה חותם בוודאי זבולון כחתן ראוי ביותר לביתו לפני נובמבר 5990אבל המיתוס נופץ. מי שעומד להיות חתנה של אמונה הוא רוכב אופניים אפיקורס ולא אף אחד אחר. בשעה תשע לערך התכנסו הקרואים במרכז המדשאה ליד בית הילדים של גנוסר .גרשון, פלמ"חניק לשעבר ,פנסיונר מבית התרבות של גינוסר היה אחראי על המוזיקה .בתחילת הערב הוא שם את "שיר הרעות" ,ואמר שזה סמל לרעות שתשרור ביני לאמונה .אחר כך הוא עבר לשירים ישראליים עכשוויים יותר. נערך טקס יפה ללא שבירת הכוס .אמונה ואני לא הרגשנו צורך להתאבל על חורבן בית המקדש. החורבן הוא אירוע טראומטי ללא ספק ואני מצר עליו מאוד ,אך יהיה זה צבוע להעלותו על נס דווקא ביום חתונתנו .מדוע שלא נדליק גם נר לזכר הנופלים במערכות ישראל ולזכר הבתולות היהודיות שנאנסו על ידי הקוזאקים בקישינב? 57 החופה היחידה שסוככה מעלינו הייתה חופת השמיים .לא התכוונתי לענוד טבעת לאמונה שכן לא ראיתי כל צורך להביע בעלות על אשתי המיועדת .הכנו טבעות להחלפה כסמל לשוויון בינינו. לא היה רב בטקס שיכריז בצביעות שהוא מודה לאל "שהתיר לנו את הבתולות" ,שכן לא היה ספק לאף אחד לגבי אי-בתוליה של אמונה .אמנם המשכו של המשפט "ואסר לנו את הארוסות" היה מוסרי ונכון בעיניי ולפחות באותה שעה בגינוסר לא האמנתי ,שגם אותו אשטוף למימי האסלה ברבות הימים. עורך הדין גדעון סרק ערך את הטקס .הוא היה יהודי רפורמי ,פעיל ב"בית דניאל" ,בית מרכז הרפורמים ברחוב בני דן בתל אביב .הכרתי אותו בתקופה ,שעבדתי באגודה לזכויות האזרח .על מנת שלטקס האיחוד בינינו תהיה האינטימיות הרצויה שבועת האמונים שלנו תוכננה להיות על גג בית הילדים ,שהוכן לשם כך במיוחד .שם למעלה היינו אמורים להישבע לאהבתנו כשמעלינו חופה של כוכבים .לא רצינו בחופה רגילה שבה כולם מצופפים סביב החתן והכלה בהמולה ,צלם הוידאו צועק שלא ידרכו לו על הכבל ומסנוור את הקרואים בספוט אימתני לוהט והדודות מתייפחות ומנשקות את כולן בדביקות מרגיזה. בשעה עשר לערך עלינו אמונה ואני יחד עם גדעון לגג בית הילדים .זה היה מבנה בן קומה אחת. הייתה אווירה מחשמלת וכל כך שמחתי שלא ערכנו חופה רגילה .הייתה הרגשה מופלאה של התרוממות והשאה .היה זה ערב יפה והרגשתי כמהלך על גג העולם כשעמדתי שם על הגג יחד עם אמונה. גרשון השמיע את אהוד בנאי ואני דקלמתי יחד איתו לתוך אוזנה של אמונה" :אהובתי הביטי אל העפרוני… כשמעלינו חופה של כוכבים…" גדעון הקריא לנו את הזכויות והחובות של בני זוג על פי המקובל בחוק הבינלאומי ובמסורת האוניברסלית שגיבש המין האנושי .הוא ניהל את הטקס בעליצות מה ובחן רב .הוא ביקש מאתנו להכין את הטבעות ,שהבאנו מבעוד מועד ושאל אם אנחנו מוכנים לבוא בברית של גבר ואשה. הבטנו אחד בשני וענינו ביחד" :כן ".האיש האחראי על המוזיקה השמיע ברקע בשקט את שיר השלום של להקת הנח"ל עם מירי אלוני .זה היה האות שלנו לרדת למטה לאורחים .בעודנו יורדים בגרם המדרגות הרחב החיצוני של בית הילדים ,אמונה החזיקה בידה נייר ,שעליו השיר 58 שכתבתי לה אז בזכרון" ,שיר לאמונה" .היא קיפלה את הדף לארבעה חלקים מדוייקים ונתנה לי אותו שאשמור אותו עבורה .הכנסתי אותו לכיס חולצתי הלבנה. כשהגענו לרחבה שליד גרם המדרגות החיצוני של בית הילדים שמתי לב לדמות שישבה בחושך ועוררה את חשדי .היה זה גבר כהה עור וכחוש ,מעט נמוך ,בעל שער מתולתל וכיפה לראשו .הוא ישב על בטונדה חצי כדורית בחושך .אז ראיתי את אחד מחברי הקיבוץ ,בחורצ'יק חסון כזה, שהיה חמוש כיוון ששימש כשומר התורן באותו לילה .הוא עבר לידינו בפטרול שלו. "הכל בסדר?" "כן ,כן". אחר כך ראיתי את הדמות שישבה בחושך מתלוצצת עם השומר .הדבר השקיט את חשדי. הגענו למטה אל המוזמנים ,שקיבלו אותנו בברכות .גדעון סרק המשיך בטקס ושאל בבדיחות הדעת בפרפרזה על המנהג הנוצרי בחתונות: "האם יש מישהו שמתנגד לנישואין אלו?" שררה שתיקה בקהל. לפתע מכיוון בית הילדים פרצה לעברנו הדמות מהחושך וצעקה בקול שבור: "כן! אני מתנגד ,לא יקום ולא יהיה טקס אלילים כזה! התייעצתי עם כל הרבנים ואם אני אשתוק יש עליי 'דין מוסר' ,אני לא מוכן למסור החתן והכלה לעבודה זרה שדינה כריתות והיא בבחינת לאו מפורש מהתורה ,שהוא ייהרג ובל יעבור ".נשימתי נעתקה. הוא התקרב לעברנו בהליכה אסרטיבית עד שממש עמד מטרים ספורים מאתנו באור ליד הבטונדות החצי-כדוריות ,שחצצו בין בית הילדים לשטח ה"סטרילי" שאמור היה להיות רחבת החופה .כולם נעצו בו מבטים וקפאו על מקומם. היה זה לא אחר מאבי ,לאון. הוא רקע ברגלו שלוש פעמים ,נבוך וכעוס ,נטל את בקבוק היין מידיו של גדעון ,אחז בצוואר הבקבוק וניפץ אותו בעוצמה רבה על הרצפה .רסיסים של הכוס חתכו את האוויר וניתכו בעצומה על ירכה של אמונה .היא נפצעה מחתנה ביום חתונתה .כתמי הדם שלה התערבבו בטיפות יין קברנה אדום שניתזו לעברה של שמלתה הצחורה של אמונה והכתימו אותה בכתמים אדומים כדם שנאת אחים .נתזים אחדים עפו לעבר חולצתי והכתימו אותה. 59 אמונה פרצה בבכי דק .כל האורחים נשארו לעמוד על מקומם .אחר כך באופן הזוי שמעתי מישהו אומר" :סרק ,סרק ,סרק" .לא הבנתי אם הכוונה למר גדעון סרק או למשהו אחר? פתאום ראיתי את אמונה מתמוטטת .שמעתי מישהו צועק לעברו של גדעון" :תקרא לאמבולנס, תקרא לאמבולנס ,תקרא לאמבולנס .קיבוצניק צעיר וחסון ,זינק לעברה באינסטינקט בריא ולקח אותה בזרועותיו .הוא דחף אותה במהירות לתוך המונית של הרצל צנעני .הרצל עדיין לא קלט מה קרה ,התניע את המונית ונסע במצוות הבחור החסון לבית החולים .יבבות הסירנה לא איחרו לבוא ומכל העברים החלו לבוא סקרנים. במחזה הסוראליסטי עד כאב הזה חזו האנשים הקרובים ביותר לי ביום התשיעי בחודש ספטמבר. זה קרה אלף תשע מאות תשעים ושבע שנה אחרי שהחלו הנוצרים לספור את ספירת ישו הצלוב. חמשת אלפים שבע מאות חמישים ושמונה שנה לבריאת העולם אליבא דמשה רבינו .יום חתונתי. בבית החולים ,בהביטי על שמלתה המוכתמת של אמונה שנמהלה וחוטאה בינתיים במלח דמעותיה עלתה במוחי סצנת החתן והכלה במחזה "רצח" של חנוך לוין .חיילים ישראלים רצחו באכזריות ילד ערבי בשטחים .אביו ,שגולם על ידי מאכרם חורי ,הוכיח את החיילים ונשבע שינקום את מות בנו .החתן ,שדמה לאחד החיילים הישראלים הרוצחים ,והכלה פורשים מהמולת חתונתם לחוף הים על מנת לגאול את בתוליהם .ביום החתונה של הבחור מזדמן האב רדוף הנקם. האב הערבי מוצא פורקנו ואונס את הכלה .הוא לא שועה לתחנוני החתן שלא ידע אשה עדיין וטוען שגם בנו נרצח בתול. בתשעה לספטמבר עשו בי כמעט הכל ואני קפוא ,חסר אונים ולא מש ממקומי. אמונה שוחררה עוד באותו הלילה מבית החולים כשהיא סובלת מהלם קל אך לא נגרם לה שום נזק גופני .היא העירה לי שאני צריך להחליף את החולצה שלי שגם היא הוכתמה .במכונית הסרתי את החולצה ונשארתי עם גופיה .לקחתי את הנייר שהיה בכיס החולצה ונשא בדיו שחורה את מלות "שיר לאמונה" .הנייר הוכתם ביין שהשאיר עליו מכתם אדום סימטרי כפרח סימטרי, שנעשה באוריגאמי .המכתם הקיף בדיוק את הבית המסיים: "כי רק הברבור שידע ימי ברווזות יפרח לעולם ויהיה מאושר. 61 ואנוכי? מי יתנני עוף ציפור-כנף קטנה ונאווה". הנייר המוכתם נשאר למזכרת מאותו לילה נוראי. .61חתונה אזרחית – פוסט טראומה אני לא מדבר עם אבא .בעקבות טראומת החתונה חברים הציעו לי ולאמונה ללכת לטיפול .הלכנו יחד לפסיכותרפיסט אבל אחרי שתי פגישות החלטנו שאין בזה תועלת. אנחנו נשואים כבר ארבע שנים ולא חוגגים שום אירוע עם משפחתי .ארבעה לילות סדר יתומים, ארבעה תשעה בספטמברים שאף אחד לא חוגג ,ארבע מימונות ללא מופלטות. אבל החיים חזקים מהכל .מהר מאוד חזרנו לנהל חיים רגילים של זוג ,כמו שידענו לפני החתונה. הכל מתנהל על מי מנוחות .אנחנו מארחים חברים משותפים לארוחות בדירתנו .אמונה מכינה את המנה העיקרית ,למשל דג סולית ,שהושרה כל הלילה בלימון ופטרוזיליה בתוספת בוטנים מטוגנים .אני מכין את המתאבנים והסלטים .אני עובד כשכיר במשרד עורכי דין בינוני בתל אביב. משתכר לא רע .רכשתי לי מחשב נייד משוכלל יותר מזה המשומש ששימש אותי עד כה .אני לוקח אותו לכל מקום והוא משמש לי יומן ומזכירה ועליו אני כותב גם את הגיגיי .יש לי תפקיד וולונטרי שאני עושה בשביל הנשמה באגודה לזכויות האזרח .אני מעביר קורס בחירה באוניברסיטה במשפט ופוליטיקה .אנחנו עדיין מנויים במועדון הספורט של האוניברסיטה .אני שוחה שלוש פעמים בשבוע אבל בכל זאת פיתחתי כרס קטנה .המטבוליזם כבר לא מה שהיה פעם .מימי הרכיבה האינטנסיביים על האופניים נשארה בעיקר נוסטלגיה .ובכל זאת אני מחזיק בבאגז' של האוטו זוג אופניים מתקפלים שקניתי בהולנד .לפעמים בפקקים אני עדיין משתמש בהם ,נוטש את הרכב איפה שאפשר ,מוציא את האופניים ודוהר בתוך הכרך. אמונה עובדת קשה אבל תמיד מחייכת .היא לקראת סוף ההתמחות שלה ורק הולכת ונהיית יפה עם השנים .בשערותיה הזהובות נזרקו כמה שיערות שיבה .אמונה היא מסוג האנשים האלה 61 שבכל מקום אוהבים אותם .הממונים עליה ,ובייחוד מנהל המחלקה ,פרופ' זוכוביצקי ,פשוט מטורפים עליה. " .64ד"ר אמונה ברלין -בן ישי לקבלה ,בבקשה" אבל הקריירה המצליחה של אמונה ובמידה מסויימת גם שלי גרמו לשחיקה במערכת היחסים שלנו .לשמחתי הגיע אירוע שהפיח מעט רוח בזוגיות שלנו .היה זה טקס סיום חובותיה של אמונה לביה"ס לרפואה .לקבלת ה MD-של אמונה ושבועת אסף הרופא הגיעו זבולון וברוריה. זבולון התקשה לשכוח את שארע בחתונה שלנו למרות שלא נכח בה .בהפסקה של הטקס הוא הראה לי מאמר שפירסם בביטאון "חברה ופוליטיקה" על נישואין אזרחיים ואורתודוכסיים ובו מציע פיתרון של פשרה .בין הרצאה משמימה של דיקן הפקולטה לרפואה לדברי ברכה של מנכ"ל בית חולים איכילוב ,קראתי את המאמר בעניין רב .לדעתו של זבולון ,יש לחזור למתכונת הישנה של הנישואין היהודיים .אין צורך דווקא ברב .לדידו ,די ,שהגבר נתן לאישה טבעת בשווי מעל פרוטה ,שקנה בעצמו .אין מניעה שהאישה גם תיתן לגבר טבעת כזאת .זבולון הרחיק לכת ואמר ,שעל מנת להכיר בנישואין שלא היה בהם שום סממן של קידושין תקניים ונערכו בין יהודים ,יש לעיתים לחזור לאופציה של קידושי ביאה ,קידושים הנערכים על ידי שני עדים שנכחו מחוץ לחדר בו התייחדו בני הזוג .מתוך הקונספציה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" .על מנת למנוע פגיעה בפרטיות ,די בכך שזוג אנשים יצהירו שהם יודעים ,שהזוג קיימו יחסי מין ואין צורך בנוכחות פיזית מחוץ לחדר .בצורה כזאת ניתן להכשיר נשואים אזרחיים ורפורמיים ולראות בנוקטים באקט זה ככשרים לבוא בקהל ישראל לא מכוח נישואיהם האזרחיים אלא מכוח קדושי הביאה .אין להסיק מכך שבכל פעם שזוג חברים הגרים יחד וחיים חיי אישות יחשבו נשואים .את קידושי הביאה יפעילו רק במקרים מיוחדים בפיקוח בית הדין הרבני הגדול בירושלים .בכך נחזיר לחיק היהדות זוגות רבים שנישואיהם הרפורמיים והאזרחיים יוכרו כתקפים לפי דת משה וישראל. 62 הוריה של אמונה הזמינו אותי ואת הדוקטוריס מדיצינה החדשה לאחר הטקס למסעדה .הערתי לזבולון שהצעתו מעניינת אך היא חד צדדית ,היא אמנם פותרת את הבעיה של הממסד הרבני שאינו רוצה שבנים של יהודים בארץ ייחשבו ממזרים ,אך אינה פותרת את רצונם של אלו שמתחתנים בחתונה אזרחית להינתק מהממסד הרבני שחובק אותם חיבוק דב .גם אם הרבנות תכיר בנישואין אלה לא היו רוצים הזוגות שלא התחתנו כדת משה וישראל להיות כפופים לדין הדתי. זבולון הבין את מה שאני אומר והקשיב בסבר פנים רציני .הפרופסור המכובד כבר לא התייחס אליי כינוקא חסר דעת .אבל יחסינו עדיין היו מתוחים מעט .הערכתי במידת מה את כברת הדרך התפיסתית שעבר .כמובן שנשארו בי משקעי העבר ,אך אני מטבעי סלחן לזרים ונוטר לשארי בשרי ,ועל מה שהייתי מוכן לסלוח לזבולון לא הייתי מוכן לסלוח לאבי. אמונה המשיכה לפרוח .היא למעשה בחורה שכל חייה קיבלה חיזוקים חיוביים .הורים אוהבים, חברי ילדות טובים ,מערכת חינוך מעולה ,סביבה יפה המשקיפה על העמק ,עתיקות קיסריה, מורשת של חלוצים ואיכרים ,סיפורים על משפחת רוטשילד שעל שם אחד מנצריה נקראת המושבה בה התגוררה .ישוב איכותי ולא מנוכר ועם זאת לא מרוחק מדי מהמרכז .בהדר הכרמל קונים בגדים ובתל אביב הולכים לראות הצגה בתיאטרון .אמונה חייכה אל העולם והעולם חייך אליה. שער שלישי :חיי נשואין 63 .61הכמיהה לריגושים ,האכזבה ,וזה שאני לא מדבר על זה עברו עלינו כמה שנות נישואין .אט אט רוח הנעורים שלנו נשחקה בדרישות האימתניות של החברה המודרנית מהבורגני הזעיר .שגרה ,שגרה ,שגרה .אמונה הילדה הטובה הנצחית שילמה את מיסיה יפה לחברה הזו .אני השתמטתי מעט מדמי החובה וחטאתי מדי פעם בכתיבה ,נגינה ושאר צרכי רוח .אני רציתי שאמונה תהיה מעט יותר ספונטנית .קצת ילדה רעה .קצת לא צפויה. אחד החלומות שלי היה שהיא תבוא פעם ותאמר לי" :עוז עשיתי פירסינג בפטמה" .אבל זה לא קרה אף פעם .חששתי שמערכת הנישואין שלנו תהפוך למין משהו כזה צפוי וברור .אנחנו קמים בבוקר ,אמונה שמה לנו קורנפלקס בקערות ,שמה מים בקומקום ואבקת נס בספלים מצויירים .כל אחד לפי מזל השמיים שלו ,אני בתולה והיא דגים .אני מצחצח שיניים ומתגלח .אחר כך מתחלפים .היא נכנסת לאמבטיה מצחצחת שיניים ומנקה את פניה עם תחליב .בינתיים המים רתחו .אני מוזג לנו למאגים מים רותחים ומוסיף חלב .לי דל קלוריות ולה רגיל .מוזג באותה הזדמנות חלב לקורנפלקס .שומע אותה מגרגרת את הנוזל שרופא השיניים נתן לה כדי לשמור על החניכיים .אחר כך מתיישבים לאכול .וכך חוזר חלילה מדי בוקר. באחד הבקרים הללו לאחר רוטינת הכיסאות החמים באמבטיה היא אמרה: "בוקר טוב יקירי". "בוקר טוב יקירתי". "בא לי לדעת מה התחדש על כדור הארץ .עוז תורך להביא את 'הארץ' מלמטה". "לא נכון ,זה תורך ,אני הבאתי אתמול". "אבל תראה איך אני נראית עם המסיכה .אני לא יכולה לצאת ככה החוצה". "טוב בסדר אני אביא". אחר כך אני הולך להתלבש .אמונה מכפתרת לי את הכפתורים הקטנים של הצווארון של העניבה. אני סוגר לה את רוכסן החצאית .אנחנו יורדים לחניה אני מתניע את הסובארו .נוסע לכיוון מרכז העסקים העמוס של העיר .אמונה נכנסת לשרייד ועולה על דרך השלום .בדרך ,בפקקים אני חושב על מה שאמר דויד גרוסמן על מוסד הנישואין בראיון שהתפרסם בסופשבוע. 64 הוא טען שבחייו האישיים הוא "מצא" .הוא מצא שאשתו היא בת ברית ידידותית בעולם לא ידידותי .לעומת זאת אצל הרבה זוגות אמר שהוא בהחלט מוצא .כלומר ,הוא מוצא שהנישואין מסתכמים בחשבונאות אריתמטית פשוטה .כל אחד מחשב כמה הוא הכניס לתא המשפחתי. כך הגברת הישראלית הממוצעת אומרת לעצמה" :הוא אמנם הביא את האוטו וירש את הרנטה של אמא שלו והוא גם מרוויח יותר טוב אבל אני תרמתי את הגנים המשובחים שהצמיחו לו ילדים כל כך חכמים .ואני גם זאת שתורמת כל כך לאגו הנמוך שלו ומעודדת את הבהמה בכל פעם שהבוס שלו צורח עליו .לי יש ייחוס .סבי היה ראש השומר הצעיר בפולין ,עלה לארץ וייבש ביצות .ואילו משפחתו באה מכפר נידח בגליציה ואביו היה ,רחמנא ליצלן ,השוחט של השטעטל .אז מה היה לנו? גנים ,ייחוס ועידוד שלי לעומת רנטה ,רכב ומשכורת שלו .או קיי, אנחנו שווים". המחשבה הזו לא הרפתה ממני .כשהגעתי לחניה דמיינתי את הפטמות של אמונה עם חישוק פירסינג וקעקוע על ישבנה .כל האאוט פיט הזה על רקע שערה הזהוב הקלוע יפה ותדמית האחות הרחמניה .קצת מגוחך. יום אחד בנסיעה השגרתית במכונית עם אמונה לעבודה שאלתי אותה" :בגדת בי פעם?" אמונה הביטה בי במבט מונה ליזה כאילו אומרת מאיפה באה השאלה הזו הבוקר? "לא!!!" היא ענתה והמשיכה בשלה. .69פרפר משלים סיבוב וחוזר למעגל חיי עליתי למשרד .עברתי על הניירת הרגילה .המזכירה ,טובה ,הודיעה לי שהיא בהריון מתקדם וזליגמן הטיל עליי את המשימה למיין ולראיין מזכירות למשרה זמנית ששלחו לנו ממנפאואר. בהתחלה נטיתי להתעצבן מהמשימה הבלתי צפויה אבל אחר כך אמרתי לעצמי שזה לא נורא. עברתי על השמות ועל קורות החיים של המועמדות .זאת מבוגרת מדי וזאת לא יודעת להדפיס באנגלית כנראה ,ומה פתאום שולחים לנו מישהי שגרה במושב אמירים שכותבת ברזומה שכעת חזרה מהודו ,היא בטח רוחנית כזאת ,וגם גרה רחוק ,ומה לה ולמשרד עורכי דין? רגע איך 65 קוראים לה? ורדית הלחמי? ורדית? התחרדתי .חברתי מימי האוניברסיטה? האקס המיתולוגית שלי? לבי החל לדפוק מהר .מדוע ורדית צצה דווקא עכשיו כשיש ואקום רגשי בחיי? באותו הערב חזרתי מהמשרד נרגש .אמונה הייתה במשמרת לילה בבית החולים ויצועי היה ריק. בזמן האחרון יש לה הרבה משמרות ואנחנו לא מתראים הרבה באמצע השבוע .היא חוזרת אחר הצהריים אחרי משמרת ממוטטת והולכת לישון. בשיממוני הלכתי לארון והוצאתי אלבומי תמונות מהתקופה שהייתי סטודנט .עברתי על תמונות מסע האופניים ,עת נפרדתי מוורדית .הייתה תמונה אחת שאהבתי לחזור אליה במיוחד ,אני וורדית משתזפים בעירום בחוף געש בקיץ .אחר כך החלטתי לחטט קצת בכתבים שלי ובמחברת השירים הישנה .מצאתי שיר אחד שכתבתי ממש לפני הפרידה מוורדית: פרפר בכל פגישה איתך אני הפרפר. נמשך אל אור עינייך הבהירות לגוף הרך ,לשדיים הגדושים ולעורך הלבן. פרפר לילה ,שכובל את החופש שלו מרצון. בבוקר קם אל תוך האכזבה ההדדית בדרך כלל אחרי ליל אהבים שמשאיר רק אותי שבע. אני לא מספיק ולא מספק לא כי אני לא טוב ולא כי את אני הוא אני ואת זאת את. שנינו בתחום האפור 66 לא טוב מדי בשביל להיות מרוצים ולא רע כדי לעזוב. האהבה היא הפליטה האחרונה והעלובה של יחסינו. מחכים לשינוי הגדול שיבוא, מחכים לגודו. מערכת היחסים עם ורדית דעכה במשך זמן רב .הניתוק המוחלט בא עם מסע האופניים שלי ואיתו באה אהבה גדולה אחרת שהחליפה את קודמתה .המעגל עם ורדית לא נסגר עדיין ואולי בשבוע הבא הוא ייסגר .ורדית אכן הייתה פרפר בעל אורך חיים קצר ,אך כמו עוף החול שבה אליי בנקודות מכריעות בחיי .פעם גולם ואחר כך פרפר יפה ,פעם דבורה עוקצנית ופעם דבורה נוטפת דבש. הפגישה במשרד הייתה אחד הדברים המעניינים ביותר שקרו לי .הזמנתי את ורדית לראיון ,דרך המזכירה ,מבלי שנתתי לה להבין מי יהיה המראיין .כל אותו שבוע הייתי נרגש מאוד .אמונה הרגישה בזה אך לא ידעה לשים את האצבע על מה שמרעיש אותי כל כך ,ולאור מערכת היחסים המתוחה בינינו גם לא הרגשתי צורך ליידע אותה. עבר שבוע .השעה 55:55הגיעה .טובה צפצפה באינטרקום ואמרה שהמועמדת שהזמנתי לראיון מגיעה .דפיקה חלושה על הדלת. "אפשר להיכנס ",אמרתי בקול ניחר. ורדית נכנסה עם שרוואל וחולצת משי .היא נעלה עדיין את אותו זוג הנעליים השחוקות ,שהיו לה ,כינינו אותן "נעלי שואה" .היא הייתה שזופה ויפה מאוד .עיניה הירוקות ברקו ושיערה החום גלש על כתפיה .היא נראתה לי נמוכה מאוד .והיא אכן הייתה נמוכה .לא יותר ממטר שישים .זוג שדיה הענקיים בלטו מאוד מעבר לחולצת המשי ומבעד לבגד הגוף שחור הכתפיות .עדיין אותה מידת חזייה D 40 -שהיה כל כך לא פרופורציוני לגופה הקטן ,ירושה מסבתה העירקית .מפתח שדיה הכבדים המנומשים ניבט אליי מבעד למחשוף. 67 "ורדית?" "כן ,זאת אני ",אמרה ורדית מעבר למשקפיה העגולים שהגדילו עוד יותר את עיני הים שלה .היא התיישבה ולא זיהתה אותי. "את לא זוכרת אותי ?" "עוז?" "כן זה אני" "לא זיהיתי אותך עם העניבה הזאת .אתה נראה כל כך רשמי כך .וואו ,אין מילים בפי" ,אמרה באיטיות ובעיניים פתוחות לרווחה. "כן ,זה אני". "אני עדיין זוכרת אותך כסטודנט שרוכב על אופניים .כל כך השתנית". "מודה באשמה". מבטינו הצטלבו ושתקנו לפחות שתי דקות .שלחתי יד ללחיצה .הלחיצה הייתה חמה כאילו חשמל עבר בין ידינו .נשארנו עם ידיים לחוצות זמן רב ,עדיין מביטים אחד בשני .את החשמל שהיה באוויר הרגשנו מאוד חזק .ניגשתי למפתח הפרפר שבדלת ונעלתי .לחצתי על כפתור האינטרקום: "טובה ,אל תעבירי לי שיחות". ניגשתי לוורדית שישבה עדיין .חיבקתי אותה מאחור אוחז חזק בשדיה הכבדים ,מעביר את ידיי על פיה והיא אוכלת את אצבעותיי .לקחתי אותה בשתי ידיי ושמתי אותה על השולחן .חלצתי את נעליה ונעליי ,ניגשתי למכנסי השרוואל ,אחזתי בהם ובתחתונים שלה יחד .משכתי את שניהם מעליה באחת בכח רב .קרעתי את החולצה ממנה ופתחתי את זוג הכפתורים של בגד הגוף שהיו קרובים למפשעתה .אחר כך פתחתי את חזייתה בשעה שהיא פתחה את מכנסיי אוחזת בטירוף באיברי ושואבת אותו לקרבה בכוחות יניקה שכאילו לא נבעו מן הגוף הקטן ,כמכשיר סאקשן דנטאלי ,כאילו מצאה מים במדבר .לא נתתי לה להמשיך .הנחתי קלסר עב כרס אחד תחת ראשה ושני תחת ישבנה .בעלתי אותה על השולחן בפראיות במשגל ממושך ומיוזע ,נושק את שפתיה הבשרניות .עולה ויורד מעליה ,והיא מעודדת אותי להמשיך. 68 "עוד ,עוד אל תפסיק" .ורדית צעקה אליי תוך שהיא אוחזת בישבני בחוזקה ובכך מכתיבה את הקצב. אני הגעתי אל קיצי ,צווחתי תוך כדי שהשקיתי את גנה בזרעי הניגר כמעיין. "לא ,לא ,אל תפסיק!" הכתה בי ורדית .המשכתי למרות הכל .אנקתה המיוחדת לא אחרה לבוא, היא הפיקה יבבת נהי ,כמעט בכי. ואחר כך ירדה דממה על העולם. נשארנו מאוחדים על השולחן כמו זוג כלבים שלא יכולים להשתחרר מההזדווגות ,מתענגים על האורגזם הישן-חדש .פעימות הלב ומחזור הדם של שנינו הסתנכרנו אחד אל השני. רבות נכתב על האורגזמה האנושית .בכל העולם משוררים והוגים ניסו לתאר במילים מה קורה שם .דווקא בעברית נתנו לה את השם "אביונה" .שם נשי שכמעט מתחבר לאובליגציות הקלאסיות של הגבר" :שארה כסותה ועונתה" ,עונתה התפרש כקיום יחסי מין עונתי .הגבר לפי ההלכה ,כך קראתי ,צריך להעניק לאישה הזכות להנאה מינית כלשהי אך אינו מחוייב לגרום לה לאורגזמה (אביונה) .אין חובה בסיפוק מלא עד פורקן וקתרזיס .האביונה אינה הכרחית .אולי מכאן השם אביונה – אורגזמה עניה .ביהדות אורגזמה היא עניין צנוע שאסור לדרוש בו יותר מדי .זנוחה ממש כמו האלמנה ,היתומה ,הגרה ,הענייה ,האביונה הנמצאת בקרן פינה .לא כך היה צריך לנהוג בחוויה הנשית. ורדית נטלה מתיקה פרלמנט ארוך ועישנה לה סיגריה שאחרי .אני התחלתי להתלבש. "אתה עדיין אותו נמר שהכרתי מבעד לחולצה המכופתרת והעניבה". "וגם את למדת כמה דברים חדשים". "אתה נשוי?" "כן ,מה איתך?" "עדיין בתולה זקנה וחופשייה .אתה חושב ,שכדאי שאני אעבוד בזליגמן?" "אינני בטוח לנוכח מה שקרה פה היום .דרך אגב מדוע את מחפשת עבודה כמזכירה? הרי למדת מוסיקולוגיה ופסיכולוגיה". "לא סיימתי את התואר .הסתובבתי בעולם ועכשיו אני צריכה להתפרנס". 69 ייסורי מצפון באותו שבוע מצפוני החל להציק לי .מאיפה הגיע אליי הרצון העז הזה לבגוד באמונה של אמונה ולבגוד באמונה שלי במוסריות התא המשפחתי? מאיפה הנקמה האפלה הזאת? אין לעשות לחברך מה ששנוא עליך ,פעם בי הצו המוסרי .מהיכן שאבתי את דפוס ההתנהגות הזה .סימן השאלה הזה חלחל בתוכי עמוקות ולא נתן לי מנוח .על הבגידה למדתי כנראה משכונת ילדותי. אני זוכר את אותם גברים ,שהיו הולכים לזונות בצומת היציאה מהעיר .את חלקם הכרתי כאבות של חברים שלי .הייתה איזו לגיטימיות בלתי מפורשת לתופעה הזאת. יש בנו משהו דפוק בבני האדם .ילד מוכה מכה את ילדיו .תלמיד מדוכא הופך למחנך מדכא. נבגד הופך לבוגד .עם נכבש שספג השפלות הופך לכובש ומשפיל. באופן מוזר לא חזרו אליי הרגשות שהיו לי לוורדית .הרגשתי שאני מאוד אוהב את אמונה ,אולי אפילו יותר .אבל הבנתי שהבגידה הייתה מן זעקה לשינוי ,לריגושים. החלטתי שאני צריך לעשות שינוי בחיי המקצועיים .נמאס לי מהמשרד בו אני עובד .נמאס לי להיות שכיר של עו"ד זליגמן הקמצן .נמאס לי להעביר ניירת ממקום למקום .עורך דין שכיר בכרך הגדולה הוא עבד נרצע שעובד כל יום עד תשע בערב .אם נתמזל מזלך אחרי חמש עשרה שנה אתה הופך להיות שותף זוטר .המחשבות הללו לא הרפו ממוחי .היו לי שיחות ארוכות על כך עם אמונה והיא הבינה לליבי. יחסיי עם אמונה השתפרו וחזרנו לשגרה שלנו .מאז הפגישה עם ורדית במשרד לא יצרתי איתה קשר .מדי פעם כששכבתי עם אמונה בתנוחה המיסיונרית המשעממת דמיינתי את ורדית תחתיי על השולחן המשרדי .למזלי אמונה לא ראתה את פרצופי המסמיק כשאפפה אותי תחושה של חטא ועונג .מעבר לכך ,ורדית כבר לא הייתה חלק מעולמי. התוכנית שלי הייתה לפתוח משרד עצמאי משלי .רציתי לחזור למקצוע בו התמחיתי -אולי לחזור ולהיות פליליסט ולעסוק גם בזכויות אדם .היו לי שיחות על כך עם חבריי מהאגודה לזכויות האזרח .בגלל הצפיפות של עורכי הדין בתל אביב תהיתי רבות באיזה תחום אוכל למצוא פרנסה טובה .נזכרתי בסדרת הכתבות של עינת פישביין ,על המהגרים בתל אביב" :התל אביבים 71 החדשים" .נהגתי לקרוא את הכתבות מדי שבוע בעיתון "העיר" ואלו והותירו עליי רושם עמוק. לא פעם כשנסעתי לדרום העיר למסור את הרכב למוסך ,נתקלתי בפרצופיהם העגומים של הפועלים הניגרים והרומנים .הם שואבי המים וחוטבי העצים שלנו .כל כך דחוקים ונדחים על ידינו" ,הותיקים". וכך לאחר בירורים והליכים רבים ,בוקר בהיר אחד הודעתי לזליגמן הזקן שאני עוזב את המשרד. זליגמן הציע לי להישאר ,ואמר שבקרוב הוא מתכוון לקבל כשותף את אחד השכירים ואני אצלו על הכוונת .הוא נתן לי יומיים לחשוב על ההצעה ואף אמר שאם אסכים יעלה לי את המשכורת ב 60-אחוזים .הופתעתי מהצעתו אבל אחרי יומיים של לבטים בהם שיתפתי את אמונה ,החלטתי לעזוב בכל זאת .מצאתי משרד להשכרה ברחוב סלומון ,ליד התחנה המרכזית הישנה .דמי השכירות היו זולים ואף הוצעה לי הספריה המשפטית של השוכר הקודם ,עו"ד שפשט את הרגל. חשבתי שזו הזדמנות נהדרת .לא יכולתי להרשות לעצמי משהו מפואר .גם מזכירה לא יכולתי לשכור .לכן החלטתי שבהתחלה אנהל הכל דרך המחשב הנייד והמזכירה האלקטרונית .המיקום היה מצוין מבחינת הקליינטורה ששאפתי להגיע אליה. לפתיחה של המשרד החדש שלי הגיעו הרבה חברים למקצוע ולחיים .את אבי לא הזמנתי .אמי הגיעה כולה קורנת ,עם שלט מוזהב ,הנושא את שמי ותארי ,לכניסה של המשרד .באמת מחווה יפה מצידה. אמונה הייתה אחראית על האירוח והכיבוד .היא הייתה כל כך טובה אליי במשך כל תקופת הלבטים שלי .היא שימשה לי בהחלט כתף איתנה להישען עליה .אהבתי אליה רק גברה ונטיתי להדחיק את משקעי העבר והבגידה עם ורדית. בהתחלה קיבלתי תיקים פליליים מהסנגוריה הציבורית .עסקתי מעט במשפט אזרחי :ירושות וחוזים של מכרים ולקוחות שזכרו אותי עוד מזליגמן. התיק הראשון שקיבלתי על עצמי של מהגר היה המקרה של דדה ממובאסו ,אזרח ניגרי ,שנפצע קשה ,מנפילה מפיגום ,באתר בנייה בו שימש כתפסן .הקבלן שהעסיק אותו התנער ממנו לחלוטין והוא נזרק פשוטו כמשמעו לרחוב .הקבלן דאג שיוצא צו גירוש נגדו ובכך קיווה להתפטר מהמטרד .נתקלתי בדדה יושב על הספסל הציבורי ,כולו חבול ומסכן ,כשיצאתי בשעת לילה מאוחרת מהמשרד שלי .דיברתי איתו מעט באנגלית וביקשתי ממנו שיכנס למשרד שלי למחרת 71 בבוקר .הוא אכן הגיע וגולל את קורותיו .ראשית דאגתי שיתאכסן בהוסטל לדרי רחוב .אחר כך החלטתי להגיש תביעת נזיקין נגד מעבידו .התברר לי שהוא לא היה מבוטח כלל ,הקושי היחידי היה שמשפט כזה אורך זמן .אבל לפחות הייתה לו תקווה .קישרתי אותו עם האגודה שהקים הכומר ג'ורג' נאבסי ,איש דת של הכנסיה הפרוטסטנטית מקמרון .דדה ממובאסו החל לעבוד כטלפן באגודה ביפו וקיבל שם מזון ויחס שהיה חסר לו ,עד שתביעתו תתברר .כמובן שלא קיבלתי שכר טרחה ממנו ,אבל ידעתי שאם אצליח להשיג לו פיצויים אוכל לקבל מהם נתח נאה שיהיה שכר הולם על עבודתי. בינתיים שמעי בקרב אוכלוסיית העובדים הזרים החל להתפשט .קיבלתי על עצמי תיקים רבים בעיקר בדיני עבודה .היו לי קשרים אמיצים עם ראשי קהילת העובדים הזרים ואף הייתי מעורב באירועי צדקה שארגנו. המשרד הרוויח יפה ואף חשבתי להכניס עו"ד נוסף שיעזור לי .הפרשתי כחמישה אחוז מהכנסותיי לארגוני זכויות אדם ,והרגשתי יפה נפש (כן ,כן ,מה רע בביטוי השחוק והמאוס הזה?) ומאושר. .95טלפון גורלי השפע הכלכלי החל לתת את אותותיו .זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ,שעמדתי לגמרי על רגליי. לא זו בלבד אלא שגם עתידי היה מובטח .עשיתי לי ולאמונה ביטוח חיים והבית נרשם על שמנו בטאבו .לא צריך לשלם משכנתא ואין בוסים מעצבנים שיכולים לפטר אותך. אתה אדון לעצמך .אתה אפילו כבר לא מודאג כל כך מהכרס הקטנטנה שהחלת לפתח ,שהיא בעצמה סימן לשבעות ולאדנות .החלפת את הסובארו ג'אסטי ברכב טויוטה .7X7שיפצת את הבית. אני חשבתי שהגיע הזמן לילד .אבל אמונה טענה שמוקדם מדי. 72 יום אחד בעודי יושב במשרד ומתעדכן בתוכנה חדשה של מיקרוסופט ,שנועדה להחליף את "חשבשבת" הישנה והטובה לניהול חשבונות ,צלצל הטלפון במשרד. "עוז בן ישי?" "מדבר ",עניתי ,מופתע מצורת הפנייה. "מדברת ד"ר פירוצקי מהמחלקה האונקולוגית בבית החולים ברזילי". מחשבתי נדדה לישראל ברזילי ,פוליטריקון מקיבוץ נגבה שהיה שר הבריאות פעם .בנגבה העברתי חלק מילדותי במחנות קיץ .תמיד קינאתי בילדי בקיבוץ .אורחות חייהם הדגישו עבורי את העוני התרבותי שחוויתי בשדרות. "מר בן ישי?" הפכה פנייתה של הד"ר לרשמית עוד יותר. "כן ,אני איתך". "זה בקשר לאביך ,לאון ,התקשרתי להודיע לך שלא נותר לו זמן רב ,כדאי שתגיע לכאן". עזבתי את הניירות ,זינקתי למכונית וירדתי לאיילון דרום .התקשרתי לבית הוריי לדבר עם אמי ולא היה מענה ,סלולרי לא היה לה .הודעתי לאמונה שאני בדרך לבית החולים .היא אמרה שהיא הייתה באה איתי אבל הם בדיוק קיבלו ילד אחרי תאונת דרכים והיא אינה יכולה לצאת מתל השומר .בכל מקרה היא הבטיחה להפעיל את קשריה על מנת שאבי יטופל על ידי הרופאים הטובים ביותר שם .כל הנסיעה לא הרפתה המחשבה ממוחי" :אבא חולה במחלה הנוראה הזאת ולא ידעתי?" נכנסתי למחלקה בבהלה .אמי וקרובי משפחה ישבו מחוץ לחדר הטפול הנמרץ של האונקולוגית. לא דיברתי עם אף אחד מהם ופניתי מיד לדלת הגדולה" .אלו לא שעות הביקור ",נתקלתי בהתנגדות של האחות הראשית .לא שעיתי לה ,עקפתי אותה והלכתי לכיוון החולים .היו שם שישה אנשים מחוברים לצינורות ולמכשירים .לא יכולתי לזהות את אבי .עברתי מיטה מיטה עד שראיתי את השם לאון בן ישי על גיליון הטיפול שליד המיטה שלו .ארבעה רופאים היו סביבו ועמלו כמו נמלים .אחיות נכנסו ויצאו ,ולא היה להן אפילו זמן לסלק אותי .כל שנותר היה לי לעשות הוא להסתכל עליו קפוא על מקומי. הוא היה כחוש ורזה .אצבעות רגליו שבצבצו מעבר לסדין היו כמו שקופות .ניתן היה לראות את ורידי רגליו .ראשו היה נפוח באופן בלתי פרופורציונלי לגוף הכחוש .ממש כמו בסרטים הראה 73 המוניטור קו חיים הולך וגווע .לא יכולתי לעמוד בזה יותר .יצאתי החוצה למשפחה ,שהתנתקתי ממנה כל כך הרבה זמן .חיבקתי את אמי .התיישבתי בלי אומר בחדר ההמתנה יחד עם כולם. הרגשתי כמו אדם זר לחלוטין בתוך שבט לא לו .חשתי זרות ואי נוחות :אבא שלי גוסס וישנם כל מיני דודים רחוקים ושכנים שהקדימו אותי ,בנו ,מלהיווכח בכך. לא יכולתי לבוא בטענות לאימי כי אני זה שניתקתי את הקשר .זיכרונות מהחתונה שלי עלו בי ואפילו ברגעים אלו לא הרפו ממני והזכירו לי מדוע נוצר הנתק .שני רופאים שיצאו מדלת הטיפול הנמרץ שמו קץ למחשבותיי. 74 .96שבעה הלוויה הייתה קשה .בית העלמין של שדרות .שעת צהריים ,השמש יוקדת על צווארי .אמי חצי מעולפת ,מאוששת על ידי דודות ושכנות צווחניות .אני חיבקתי את אחותי איילת .אמונה הייתה לצידי .רב העיר הספרדי ,הרב מסעוד מסאס ,שהיה מאוד קרוב לאבי נשא את נאום ההספד המרכזי ,שדיבר על התקרבותו של אבי לדת בשנים האחרונות לחייו .על כך שהוא נלחם מלחמת קודש בחנויות החזיר בעיר (דבר שלא ידעתי) ותרם רבות לבית הכנסת על שם הרשב"י באזור מגוריו .הרב הוסיף שלאון הותיר אחריו ,בן עורך דין ,בת סטודנטית לעבודה סוציאלית ואם שתרמה לקהילה .לדעתי לא לחינם הוא לא הזכיר את העובדה שללאון הייתה גם כלה .ריחפה איזו עננה של אשמה ,שאינני יודע אם הייתה פרי דמיוני בלבד .הרגשתי אצבע מאשימה ,על כך שלאבי היה בן שורר ומורד ,שהתחתן באמצעות רב רפורמי. השבעה לוותה בקשיים רבים עבורי .אמונה באה לשדרות לשבת איתנו ,אבל לא התחברה כל כך. אחרי יום ולילה ששהתה איתי שם ,חזרה לתל השומר .אימי שאלה אותה האם נראה ממנה בקרוב נכד והיא ענתה בסרקזם שרק הבליט את חוסר השתייכותה" :בעזרת השם". זר ותלוש הייתי שם .אמונה לא סיפקה לי את התמיכה .זרותה הייתה שונה משלי ,אני בסך הכל שהיתי עם אנשים איתם גדלתי בעיר הולדתי ,שארי בשרי ,דם מדמי ,בני עיר הולדתי ,איתם הייתי אמור להרגיש בבית .אבל זה לא היה כך. בתום השבעה נסעתי לאמונה לתל אביב .הרגשתי כמו בסיפורים של ברדיצ'בסקי )"מעבר לנהר"( וביאליק ("אחורי הגדר") על תחושת התלישות .נזכרתי גם בסיפור על בחור מהמעמד הנמוך, שיצא מהעיירה היהודית כדי ללמוד רפואה בעיר הגדולה .הוא חזר כרופא אבל הרגיש תלוש. בעיר התייחסו אליו ככפרי ובעיירת מולדתו לא יכול היה להשתלב מאחר והרגיש שאנשי העיירה מהם יצא כבר אינם לרמתו. תלישות היא הרגשה נוראה .אם אתה מורד בערכים שאתה מתנגד להם ,אז אתה מורד .אינך יכול לצפות לאהדה גדולה מדי מאלו שמרדת בהם .גם לא מבני משפחה .אמי הייתה היחידה שיכולתי לדבר איתה ,אבל היא הייתה טיפוס חלש מדי והקשר בינינו היה קשר דם של אם ובן ותו לו. 75 כל ימי השבעה שחזרתי תמונות מחיי עם אבי .ייסורי המצפון על כך שאני לא הייתי איתו ממש ברגעיו האחרונים ,ונאלצתי לחזות במותו המתקרב באופן כל כך לא טבעי .אפילו להגיד קדיש לא אמרתי .החובה הבסיסית ביותר שלי כבן לא מולאה .בתום ימי השבעה נסעתי לאמונה לתל אביב. פשוט לא יכולתי להגות את מילות הקדיש" :יִתְ ג ַַדל וְ יִתְ קַ ַדׁש ְׁשמֵּ ּה ַרבָּ א" .אני אתאיסט .לא רוצה להגדיל ולקדש שמו של אלוהים שאני בטוח שאינו קיים .ועוד בהמשך דברי הקילוסין רק מתעצמים בצורה גרוטסקית" :וְ י ְִׁשתַ בַ ח וְ יִתְ ּפָּ אֵּ ר וְ יִתְ רוֹמֵּ ם וישתבח ויתפאר ויתרומם וְ יִתְ נַשֵּ א וְ יִתְ הַ ָּדר וְ יִתְ עַ לֶּה וְ יִתְ הַ לָּל". הרי פרידריך ניטשה הכריז ב"כה אמר זרתוסטרא" שאלוהים מת ואני קניתי את זה .לא יכולתי לומר את המילים" :בְ עָּ לְ מָּ א ִדי בְ רָּ א כִ ְרעּותֵּ ּה" שפירושן בעולם שברא כרצונו .מי אמר שהוא ברא ולא המפץ הגדול ולמה כרצונו כשיש תורת כאוס .כל הקדיש הזה נשמע לי כמו ג'יבריש עתיק ולא רלבנטי לחיי .ובכל זאת חרה לי שלא אמרתי אותו ולו לשם זכרו של אבי. .99מן הזרות האחת לזרות האחרת בלילה באתי אל אמונה .היא חיבקה אותי ואמרה לי שזקן האבל מאוד סקסי בעיניה .בבוקר התגלחתי .בהרגשה כבדה ניסיתי לחזור לשגרה .הכל היה כביכול כרגיל ,נסעתי למשרד ,פתחתי את היומן ונזכרתי שבעוד חודש חל יום נישואינו .החלטתי שאת יום הנישואין המקולל שלא נחגג אף פעם ,דווקא עכשיו נחגוג ונשבור את המסורת .התכוונתי להפתיע את אמונה .אסור לחגוג בימי האבל אבל במקרה הזה חשבתי שיש מקום לחרוג מהמנהג .הרי למותו של אבי יש את הפוטנציאל לסגור את הפרק הזה בחיי של הטקס המביש .לא אתן למנהגי האבל היהודיים למנוע ממני הנאה זו של שיקום חיי החדשים שיצרתי מחוץ לבית הוריי. חשבתי לעצמי כמה אידיאולוגיה יכולה להוות גורם מפריד בין בני אדם .למושג ה"אמונה" הייתה חשיבות עצומה בעיצוב חיי הבוגרים .הבגידה באמונה הדתית (הדיבר "לא תנאף") מחד 76 והנישואין לאמונה ,אמונה אחרת .גם זבולון ברלין בקראו לביתו כפי שקרא לה בסך הכל רצה בת שתייצג את האמונה המונותאיסטית .צחוק הגורל הביא לכך שהדבר לא רק שלא הושג אלא הפך למוקד של עימות. יחסיי עם אבי התערערו בגלל האמונה .כמה שהערכתי אותו כל ימיי לא הייתי מסוגל לקבל את השמרנות שלו ואת נסיונות הכפייה שלו .לא רציתי את אות הקין של ה"מורד" .הילד הטוב שהפך למורד הנורא מכל -לזה שמעז לכפור בעיקר. 77 שער רביעי :השבר .97יום הנישואין אמונה ואני נשואים כבר כמעט שבע שנים .היחסים בינינו השתפרו לאחרונה ,למרות שהמשכתי להשתוקק לאישה פרועה יותר .כמיהה שלא מומשה יותר .גם אצל אמונה הרגשתי שיש איזה רצון למשהו אחר אבל לא דיברנו על זה. לילה אחד אחרי שחזרתי מהעבודה עם כנאפה מתוקה שקניתי לאמונה ,התיישבנו לאכול את ארוחת הערב .כבר מזמן רציתי לדבר איתה על הבאת ילדים .עד עכשיו דחינו שיחה רצינית בנושא בגלל כל מיני דברים .אבל עכשיו המשרד מתפקד יפה ואמונה כבר מזמן סיימה את ההתמחות והיא כבר רופאת ילדים מדופלמת .היא נשארה לעבוד בתל השומר והולך לה לא רע. "אמונה ,מתי החסידה תבוא לבקר אצלנו?" "אתה רוצה ממני ילד?" "כן!" "אתה יודע משהו מצחיק ,בדיוק היום דיברתי על זה עם רונית מהמחלקה .היא שאלה אותי מתי נביא כבר ילדים לעולם ,ואמרתי לה שאנחנו עדיין עובדים כמו מטורפים שנינו ואין לנו זמן לכך עדיין ,אבל בקרוב". "נראה שהבקרוב הזה הגיע". "טוב ,מהיום אפסיק להשתמש בגלולות". אמונה הפסיקה לקחת גלולות ,וחיכינו לביוץ. היום הוא השמיני לספטמבר ,מחר הוא יום נישואינו ,שלא נחגג אף פעם בגלל נסיבות הנישואין העגומות .אבל אני גמרתי אומר בליבי לשבור את המסורת הזאת .תכננתי להפתיע את אמונה. 78 למחרת הזמנתי מחנות הפרחים שליד המשרד שלי זר פרחי יער וכתבתי שיר מיוחד לאירוע ואף חיברתי לו לחן פשוט .רציתי להפתיע את אמונה בעבודה שכן ידעתי שהיום היא במשמרת. הזמנתי לנו מקומות במסעדת קימל בנווה צדק. אמונה עובדת מאוד קשה במחלקה של פרופ' זוכוביצקי .פעם אחת כשהתקשרתי לדבר איתה בבית החולים ,ענה לי הפרופ' ולפני שהוא העביר אותה הוא חלק לה מחמאות שעשו אותי נבוך. הייתי גאה שיש לי אשה כזאת נפלאה שתורמת להקלת הסבל בעולם ועזרת ליצורים חסרי אונים: ילדים חולים. שמחתי שלאמונה יש בוס שהוא כמו אבא טוב כזה .פרופ' זוכוביצקי עשה הרבה בחייו .כיום הוא חרוש קמטים אך ניתן להבחין שבעברו הוא היה גבר נאה .הוא אמנם קצת קשה עם עצמו ואחרים אך בבסיסו הוא אדם מאוד טוב .יש לו שישה ילדים ובעברו הוא התחיל בקריירה של טייס .בימי טרום המדינה השתייך ללח"י .הוא נשלח לקבל הכשרה בחיל האוויר המלכותי הבריטי ,בצה"ל הוא פיקד על טייסת קרב ,יצא ללימודי רפואה ולימים היה הרופא הראשי של חיל האוויר .באחת ממסיבות המחלקה הוא סיפר לי שהוא רואה עצמו כז'בוטינסקאי האחרון .הוא הגדיר זאת כך: "כשאני מסתכל ימינה אני רואה רק קיר" .הוא חילוני גמור אמנם אך כאיש ארץ ישראל השלמה הוא עקר עם משפחתו לאלקנה .הוא היה נוהג לצטט את הקלישאה הידועה" :שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן…" פעם הוא אמר לי" :גבר בא לעולם כדי להילחם ,להוליד ילדים וכדי לסמן טריטוריות .את כל זה עשיתי בחיי" .בנו הבכור מפקד כיום על אותה טייסת שהוא פיקד עליה. אמונה סיפרה לי שהוא אדם עם ערכי מוסר מאוד גבוהים והוא יושב בוועדות המשמעת והאתיקה של בית החולים. שמח וטוב לב המשכתי לעבוד במשרד .סיימתי את העבודה ,נסעתי לכיוון אלוף שדה ועליתי על דרך השלום ,שהתברר שלא הובילה אותי לשלום .הדרך מדרום תל אביב לשיבא הייתה פקוקה ומעצבנת ,אך בליבי שררה שמחה אמיתית ופעפעה ידיעה שאני ללא ספק הולך להחזיר קצת צבע לחיי הנישואין שלנו ,שנשחקו תחת טרדות היומיום ועול הפרנסה. הגעתי למחלקה בשעה שמונה בערב לערך מצויד בזר הפרחים הקטן והמיוחד ,מתכונן לחגוג את יום הנישואין שלא נחגג מאז מעולם .פניתי לאחות הראשית ,פנינה ,שהכרתי מאירועים של 79 המחלקה" .שלום פנינה! את יודעת איפה אמונה?" היא הביטה בי מחויכת למראה זר הפרחים: "אה ,כן ,היא בחדר הטיפולים נדמה לי" .היא הובילה אותי לשם ,הוציאה צרור מפתחות ופתחה את המנעול כלאחר יד .הדלת נפתחה ושנינו ראינו את אמונה רוכנת מעל פרופ' זוכוביצקי כשהוא שוכב במיטת הטיפולים .אמונה הייתה לבושה רק בחזייתה השחורה בלבד ובביריות תחרה שהקיפו את מותניה .על חזה הורכבו אביזרים ברזליים שאחר כך נתברר לי שהם "צובטי פטמות" ,היא רכבה מעליו כאשר הוא היה קשור למיטה בעזרת כמה חוסמי עורקים ("חית עין" כמו שקראנו לזה בצבא) כשפרצופו נראה מעונה אך נהנה מכאב .אמונה שלטה באקט הסאדו- מזוכיסטי ואף הספיקה לחבוט בפרופ' זוכוביצקי עם הכבל של הסטטוסקופ שלה בטרם הרגישה בנוכחותנו. אני פניתי לאחור ,מתקשה להאמין ותופס את ראשי בחלחלה .יצאתי במהירות מהמחלקה. כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי נוסע ברכבי לפארק הלאומי ברמת גן .הלכתי ברגל ,פסעתי בגן ועליתי על הגשר שמעל אגם המים המלאכותי .הסתכלתי על המים והמחשבות זרמו יחד עם אדוות הגלים באגם. ימי הגירושין לא חזרתי יותר לדירה ,עברתי לישון במשרד שלי לעת עתה .את לילותיי העברתי על מיטה צבאית מתקפלת שהשגתי בשוק הפשפשים .אמונה הסתגרה בדירה שלנו .בשיחות הלאקוניות שהיו לנו היא נשמעה עצובה מאוד .למען ההגינות התוודיתי בפניה על כך שהיא לא היחידה שבגדה במערכת היחסים שלנו וסיפרתי על המקרה שהיה לי עם ורדית .אמונה לא הזדעזעה מכך ,היא הגיבה באדישות .היה ברור לשנינו שאיננו יכולים להמשיך ביחד. הגירושין היו מהירים ולא מכוערים .אמונה נשארה לגור בדירה שלנו בתל אביב .עו"ד גדעון סרק טיפל בכל העניינים הפרוצדוראליים .אמונה קיבלה את חלקה לפי הסכם הממון שערכנו לפני הנישואין. 81 יום אחד התקשרו אליי ממיסטר קלין שליד הדירה שהייתה של שנינו פעם .החליפה שלי יצאה מניקוי יבש כבר לפני חודשיים .אם אני לא אבוא היום ,אמר לי הקול מעבר לקו ,הוא ימסור אותה לנזקקים. אחרי שלקחתי את החליפה עצרתי לקחת קפה בבית הקפה בו היינו אוכלים אמונה ואני בימי שישי ארוחת בוקר. "עוז?" אמונה נעמדה מאחוריי בתור" ,מה מביא אותך לשכונה?" סיפרתי לה על המכבסה .היא התנצלה שלא עדכנה אותי שהם שלחו כבר כמה מכתבים .היא נראתה עצובה ובכל זאת נהדר .יכולתי להרגיש שהיא שמחה לראות אותי .ריח כביסה נקייה תמיד גרם לה לרצות להיכנס איתי למיטה .עברו כבר שלושה חודשיים אבל גופינו עדיין לא לגמרי נפרדו ,אולי נעשה איזה זיון פרידה. "אתה הרי יודע מה הריח הזה עושה לי ",לחשה לי באוזן ,מוסיפה נשיפה קלה. הסתובבתי אליה ,חצי חיוך חצי הרמת גבה לעברה" .אמונה" ,היססתי מעט" ,את בטוחה שאת רוצה?" היא חייכה ,הישירה מבט ולקחה את ידי בידה" .על מה אתה מדבר?" ,היתממה" ,אני לא מבינה" .יצאנו יחד מהמכבסה ,פנינו לרכב ואז נסענו למשרד שלי .מדרגות ,מבואה ,חדר המזכירה שלא הייתה לי ואז הפשטתי את חולצתה ,ליטפתי את שדיה ,והיא נשכבה על המיטה החורקת. מצעים חדשים ,שעברו כביסה לא מכבר היו פרוסים על המיטה .התחלתי לנשק את צווארה ,את חזּה ,את בטנה ,מלטף בידיי את רגליה המוכרות לי כל כך .נשיפותיה גברו ,עורה סמר ,חום גופה עלה" .בוא נעשה את זה בלי לחשוב על מחר" ,לחשה. "איפה היית שבע שנים?" לחשתי חזרה ,נמלא תקווה מחודשת. שכבנו כמו אז בשדות בדגניה ,בתשוקה לוהטת כאילו לא היו דברים מעולם. "אני לא יכולה להישאר כאן ,חייבת לצאת ",היא אמרה בעודנו מתנשפים ,פנינו לתקרה. "רגע אמונה ,עוד מעט". אבל היא התלבשה בזריזות ויצאה ,מעיפה מבט אחרון לעברי ,נעלמת מאחורי דלת הברזל האפורה .נרדמתי ,וכשקמתי כאילו היה זה חלום. 81 .91היינו צריכים לצעוק את האמת זה באזנה של זו וזו באזנו של זה למרות ניסיונותיי ,אמונה סירבה להיפגש איתי שוב .לימים ניסיתי לנתח כיצד זה התדרדרה מערכת היחסים שלנו לשפל כזה .אמונה ואני היינו קורבנות של התנהגות יענית .שנינו לא יכולנו להתמודד עם האמת .דיווח אמת על רגשותינו האמיתיים היה קשה לנו מכל דבר אחר .במרוץ ההישגיות שכחנו את הפרט השולי הזה שקוראים לו כנות ביחסים .ניהלנו חיים של נוחות .את תתמכי בי ,עו"ד מצליח ,תארחי את אורחיי ותראי את יופייך לעולם המקנא בהצלחתי .אני אספק לך את ההשלמה הגברית לתדמית ה"רופאה החסודה והמצליחנית" .חלוקך הלבן צמרירי ורך את בו מתעטפת תמיד לעת ליל ובו תכבסי את מוסרך .החלוק הלבן הוא זה ששימש חומר הלבנה לדחפים החייתים ,ממש כמו שגלימתי ועניבתי השחורות והאצטלה של לוחם זכויות האדם טיאטאו מתחת לשטיח ערגות וסערות רגשיות .המוסר של שנינו הידרדר ככל שצברנו כח בחברה הזעיר-בורגנית בה חיינו. עיר החטאים ,תל אביב ,קלטה אותנו בזרועות פתוחות .העיר העברית הראשונה אמרה לעצמה: "הנה עוד שני צעירים מבטיחים מהפריפריה" ,וחככה ידיה בהנאה" ,הבה נראה אותם עומדים בפיתויים שאני אציב להם .העוז הזה לא נראה לי גיבור כמו איוב ,ואמונה הזאת גם היא לא בדיוק רות המואביה ,היא תיתפס כשתאוותה בידה ".לי היא שלחה אקסית מיתולוגית מפתה ואימהית ולאמונה היא שלחה פרופ' סמכותי ומזוכיסט .לשנינו היו יצרים אבל במיטה החוקית שלנו התביישנו לקרוא להם דרור. נפלנו בפח של הכרך .נעדרנו אמונה בליבנו ולא היה כח ערכי חזק מספיק למלא את הוואקום שהותיר האלוהים שהכחדנו מלבנו ,האלוהים המוסרי הפשוט שחונכנו עליו על יד אבותינו .אכן לא היינו גיבורים כמו איוב .אנשים רגילים היינו ,אנשים רגילים שנגעו קצת בזוהר מקצועי ופרסטיז'ה ולא יותר .בחיינו המקצועיים אמונה הפיחה חיים בילדים ואני תיקנתי עוולות .רק שבחיים הפרטיים אמונה נתנה הנשמת רעל לאהבתנו לאחר שאני הראשון שיצר את עוולת הבגידה באמון. 82 לאחר הביקור הדרמטי שלי בבית חולים שיבא חשבתי על הספר הנפלא "הזר" של אלבר קאמי. קאמי מספר על האיש הפסיבי ,שלא בכה בלוויה של אימו .חוסר הרצון שלו לנקוט עמדה הוביל אותו לגרדום לאחר שהואשם ברצח אימו על לא עוול בכפו .המסר העיקרי של קאמי היה שאין אפשרות להתחמק מלקחת חלק בחברה שלנו ,מי שעושה זאת נדון לכליה חברתית ואפילו פיסית. האדם מטבעו חייב לנקוט עמדה ,ניטרליות אינה תכונה לבני אדם ,צריך להשאיר אותה לאו"ם ולשוויץ .אמונה ואני השארנו דברים "נייטרליים" .דברים שטוטאו מתחת לשולחן ודיאלוגים שלמים אילמים שלא יצאו לאוויר העולם. אני ואמונה שתקנו לכל אותם סדקים שנפערו במערכת היחסים שלנו ,לא ידענו לומר" :כואב לי", לא ידענו להתווכח עד כאב .הטאטוא הגדול של הערב ,שכן מחר בבוקר לך יש משמרת בביה"ח ולי תיק הגירה חשוב .וחוץ מזה למה לעורר את המתים? אם כן התשובה שלי :לעורר אותם ועוד איך .לא רק את המתים גם את החיים החולים .להפוך ולהפוך ,להגיע לשורש ולא לשקוט על השמרים .ממש כמו הנסיך הקטן של סנט אכזופרי, שהחליט כי עליו לנכש את גידולי עץ הבאובב בעודם קטנים אחרת הכוכב שלו יכוסה כולו בעצים המתפשטים עד כדי הרס מוחלט .כך היינו צריכים לנכש בגינת היחסים שלנו .כך היינו צריכים לצעוק את האמת זה באזנו של זה. סנט אכזופרי ,שהיה טייס בכוחות בעלות הברית במלחמת העולם ,רמז בדימוי עצי הבאובב על כך ,שמי שלא נלחם בכוחות הרשע (הנאצים בתקופתו) בעודם רק מבצבצים ,צפוי לספוג מהם מכת מוות. ומהמאקרו של מלחמת העולם השנייה למיקרו קוסמוס של כל גבר ואשה :אסור להירדם על המשמרת .יש לבדוק היטב את המאכלת ,ללבות את גחלי התשוקה ולהשגיח עליה פן תכבה. תמיד יש לטפח את להבות האהבה ,שהיא עזה כמוות ורשפיה רשפי אש ,ברגעים מסויימים ,אך למזניחים את האש צפויה דעיכה וקור ברגעים אחרים. כל אישה ואיש :אתם מוכרחים לפנות את האפר מן האח המבוערת של אהבתם ,הוציאו את הקיטור כשצריך ואל תפחדו אם זה לא נעים .ובחורף אסור להתעצל להזמין את מנקה הארובות. 83 מלאך מתחטא לימים כתבתי שיר געגועים לאמונה ,האהבה הגדולה באמת של חיי שאיבדתי: מלאך מתחטא מלאך מתחטא נהדר שלי כיצד זה בגדנו בעצמנו כך? כיצד זה שתקנו והעמדנו פנים שהכל כל כך נפלא? יותר לא אקפוץ ראש לתוך בריכות האזמרגד שלך. יותר לא אגע בשפתייך המצוירות. יותר לא ארגיש את מגעך המרפא. 84 ואני זה זמן רב מתאבל על האבדה, שלא היה מנוס שלא לאבדה. עם השנים המעטתי בערכם של החטאים של אמונה ושלי .לא לחינם כיניתיה מלאך מתחטא ולא מלאך חוטא .בבניין מתפעל יש גם מן הפעיל וגם מן הסביל .היא לא חטאה ולא החטיאה אחרים. היא רק התחטאה. גורלן של נשים שנתפסו בקלקלתן שונה מזה של הגברים לא חיפשתי נקמה אבל כנראה שבכל זאת המסדר האנושי נוקט ענישה חברתית במקרים כאלו. אחרי המקרה ,אמונה לא יכולה הייתה לחזור למחלקה בשיבא .היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לאף אחד שם בעיניים .היא עברה לעבוד בבית חולים לילדים "דנה" .היא הייתה צריכה לבנות את שמה הטוב מחדש .מאחר והקהילה הרפואית שעוסקת בילדים באזור המרכז די מצומצמת, השמועה על עלילותיה עם פרופ' זוכוביצקי עשתה לה כנפיים .היה זה בהחלט קשה לאמונה. דווקא בתור אחת שגדלה כנסיכה ישראלית ,ילדת תנובה כזאת שגדלה במושבה ,שעגלת הספרים בסלון בית הוריה הייתה מלאה מכל טוב .היה זה הכישלון האמיתי הראשון שאיתו היא הייתה צריכה להתמודד אי פעם .אם הייתה בה מעט מן הציניות ומהמתירנות אולי היא יכולה הייתה להתמודד עם זה טוב יותר .אך מתוך הפוריטניות המינית בה גדלה ,וכובד הראש בו לקחה את החיים זה לא היה קל .באחת השיחות שהייתה לנו אחרי המקרה היא סיפרה לי שהיא מרגישה כמו צל .בית החולים התל אביבי מצטייר בעיניה כמפלצת אורבנית נוראית" ,איכסילוב" היא 85 קוראת לו ,ודווקא בית חולים דנה הוא עוד שמורת טבע יחסית לשאר בית החולים .הרופאים התחרותיים בתל אביב מפחיתים מערכה של מחלקת הילדים ,אין היא עומדת בפרסטיז'ה של הכירורגית ,הקרדיולוגית והאונקולוגית. מה העיר הזאת עשתה לה ,לאמונה שלי? מדוע היא נמשכה לאפלוליות הזאת של יחסים סאדו- מזוכיסטיים עם אשמאי זקן? לאלוהים פתרונים .לא היינו פתוחים עד כדי כך ואני לא שאלתי. ניחשתי שמן הסתם זו לא הייתה הפעם הראשונה ואולי הוא לא היה הראשון. פרופ' זוכוביצקי מצידו המשיך לנהל את המחלקה בשיבא .הממזר הזקן לא נפגע כלל .בחברה שלנו הגבר במקרה כזה תמיד יוצא כשידו על העליונה .כך גם פוליטיקאים שניהלו רומנים ובגדו בנשותיהם .טול את משה דיין בשעתו וביבי נתניהו ופרשת הקלטת ואפילו ביל קלינטון הגיבור שלא שלט ביצרו ,שיקר לאומה במצח נחושה והמשיך לכהן כנשיא פופולארי ואילו מוניקה לווינסקי ,הפרינססה היהודייה ,שנחשבה למרשעת ,בשעה שהייתה רווקה ולא בגדה באף אחד בעצם ,הפסיקה לעבוד בפנטגון בעקבות הפרשיה. קלינטון ,אדם חיובי ,חם וכריזמטי ,נקט ברטוריקה המתחמקת שלו כהרגלו (לפחות עד רגע האמת בעדותו בפני חבר המושבעים הגדול) .זו פעלה שכששאלו אותו אם עישן מריחואנה .אז הוא ענה: ".”Yes, but I didn’t inhale הקוריוז בכל הסיפור הזה הוא שגברת לווינסקי שימשה את העם היהודי ,לפי פובליציסטים מהימין הפוליטי ,כמו הדסה ,הלא היא מלכת אסתר .כשבנימין נתניהו נסע לוושינגטון הוא היה אמור להינזף על ידי קלינטון בגלל אי התקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים וכן הסיוע התקציבי שישראל מקבלת מארצות הברית עמד בסכנת קיצוץ בשל כך .אך בדיוק פרצה פרשת לווינסקי, תשומת הלב הופנתה רק לכך ושכחו לנזוף במנהיג הישראלי הסורר ,ושוב ביבי ניצל בעור שיניו. וכך יצא שמוניקה לווינסקי ,בתו המפונקת של רופא אונקולוג יהודי מצליח ,מתמחה בבית הלבן, הצילה את העם היושב בציון בגופה .ממש כמו אסתר ,שהתמסרה לאחשוורוש על מנת להציל את בני עמה. 86 עבור אמונה הייתה זו מכה קשה לתדמיתה המהוגנת .כששוחחנו על כך היא התקשתה להסתיר את גודל הבושה שחשה .הבטחנו אחד לשני להמשיך ולהטות אוזן בשעת הצורך ,אך ההבטחה לא מומשה .לאחר המפגש שלנו במכבסה ניתקה איתי בהדרגה קשר ושקעה בדיכאון .היא לא נתנה לאף אחד לעזור לה .היא לא סיפרה על המקרה למשפחתה וגם לא לחברותיה כך שאף אחד לא ידע .ומי שלא יודע גם לא יכול לעזור. שמחתי שהגירושין היו כל כך בוגרים ומתחשבים .הסיבה האמיתית לפרידה לא נודעה בקרב החברים שלנו ומשפחותינו .הסיבה שסיפקנו לגירושים הייתה שהתפצלו דרכינו והאהבה כבר לא שוררת בינינו .אימי הצטערה מאוד .מעניין מה אבא שלי היה אומר על כך אם היה חי .הרי בעיניו היא הייתה אחראית לטקס הרפורמי ולרתיעתי מן הדת .אני כל כך מתגעגע לאבא לפעמים .אני חושב שהיום הוא היה סולח לי .אחרי הכל הייתי פעם בנו האהוב .מאחר ואינני מאמין בעולם הבא ,ברור לי שכעת הוא רימה ותולעה ותו לו ולכן אין כל זה משנה אבל בכל זאת רוחו ומורשתו ניכרו בי .הפחד וחוסר הנוחות מבגידתי במסורת עליה חונכתי לא הרפו ממני שנים אחרי מותו של אבי. .91קנאה עברה כבר חצי שנה מאז הגירושין .אני שכרתי דירה בבניין בו שכן המשרד שלי בדרום תל אביב. ממש כמו בהודו שם נהוג שהסוחרים גרים מעל לעסק שלהם .היה בזה ניתוק מהעיר הבורגנית וניתוק ממשקעי אמונה .כך גם הרגשתי יותר מחובר לחייהם של לקוחותיי .עיצבתי את הדירה בצורה מינימליסטית .הסלון היה חדר מוסיקה בעצם .הכנסתי אליו פסנתר רוסי ישן ואת כלי הנגינה העתיקים שאספתי בחיי הקצרים :הטאבלה והראבבה הבדווית ואפילו קאנון מצרי שקניתי פעם בקהיר וזה בנוסף לגיטרות המודרניות ולמגבר רב העוצמה .בחדר המגורים לא היו ספות אלא מחצלות וכריות .נהגתי לעשות יוגה פעמיים ביום לצלילי מוסיקת סיטאר של שנקר. אמונה ואני כמעט ולא שוחחנו .פעם אחת היא הפתיעה אותי בשיחת טלפון לתוך הלילה .היא גוללה את מר גורלה במחלקה .את העובדה שהיא שוב פעם צריכה להוכיח את עצמה .היא עושה עבודה של מתמחה וקשה לה נורא לתפקד כך .העלבון גדול מדי .היא סיפרה לי כמה שהיא 87 מקנאה בי על כך שאני בעל משרד עצמאי ללא בוסים ומפקחים .היא אמרה שאינני יודע להעריך את היתרון שבכך .ההימצאות הזו בסיר לחץ של בית חולים ,עם משמרות ומצבי חירום ,כשכולם יודעים עליך ומרכלים עליך פשוט הוציאה אותה מדעתה .היא הייתה ממורמרת .אבל גרוע מכך היא דיברה על הקנאה שיש לה בי .היא חשפה עד כמה היא מקנאה ביצירתיות ובפשטות שלי. אני כמובן ביטלתי זאת ואמרתי לה שגם לי יש את רגעי הייאוש .גם לי יש קנאה לפעמים בחברים שנישואיהם עלו יפה .אמרתי לאמונה ,שזה לא תמיד כל כך הרואי להתעסק במהגרים ובלקוחות פליליים .לפעמים אני תוהה מדוע אני עוסק בכך במקום בעבירות צווארון לבן או במשפט מסחרי .הרי הייתי מתרגל באוניברסיטה בדיני תאגידים ,התמצאתי היטב במשפט כלכלי ומסחרי. בעסק שאני נמצא בו אני לגמרי לבד -לטוב ולרע ,אם אפשוט רגל מחר אף אחד לא יעזור לי .אין לי פנסיה ואין קרן השתלמות והכל ייפול על כתפיי .יש לי שותף אחד בעסק -נעלם אך מאוד חשוב :המדינה .בכל חודש פקיד השומה לוקח את המחצית המגיעה לו מהרווחים .וזאת על כך שנתן לי חברה מאורגנת ,כביש לנהוג עליו ,צבא ששומר עליי ותשתיות לעבוד בעזרתן. אבל שום דבר ממה שאמרתי לא הפיס את קנאתה של אמונה .היא טענה שאני יוצא מהר ממשברים .שאני כותב איזה שיר או פורק הכל על הגיטרה האקוסטית ועובר הלאה .בשעה שאצלה הכל שוקע כצל כבד וחזק על ליבה .קשה לה לעבור לסדר היום. השיחה עמה הדאיגה אותי .שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אבוא אליה .היא השיבה בלא מוחלט .ביקשתי ממנה שלפחות תשוחח על כך עם החברות שלה ,אך היא השיבה שאין לה אף אחד שמבינות אותה ולא בא לי להיות עכשיו עם אנשים שלא מבינים אותה .למחרת ניסיתי לדובב אותה שוב אך ללא הואיל .היא ביקשה שאניח אותה לנפשה "ד"ר זמן יעשה את שלו", היא הבטיחה. קנאה .אלוהים לקח חומר בנאדמי מהאדמה .ערבב עם נוזלים .לקח את העיסה שנבראה בצלם, גולל אותה וכידרר אותה .ככה נוצר הפרצוף .אחר כך לקח סכין יפני וחרץ בתוך גוש הבשר הסגלגל הזה שתי כוסות .1אחת מימין ואחת משמאל. 1 לקרוא עם שני שורוקים .סלנג :הכוונה לחתכים הנעשים על ידי סכין יפנית או הצלקות שנותרו מאותם חתכים. 88 גם אצל העיוור ,גם אצל הפיקח :הקנאה מתחילה בפתחים של הגוף מסוג המכונה עיניים. שמונה/שבעה כוסות נחרצו בעיסה :עיניים ,אוזניים ,נחיריים ,פה ,צינור השתן ,פי טבעת ולידן (רק מחצית מבני האנוש צוידו באיבר זה) .ישנם כמובן גם נקבוביות על האפידרמיס. ככל שהפתחים מתרחקים מהמח כך הם נעשים בהמיים יותר ויותר .עיניים ואוזניים הם הקלט שהמח מעבד לכדי משמעות רוחנית .הנשימה מפעמת את הנשמה. וכך הלאה והלאה עד לתחתית המפנה פסולת ונוזלים מחד ודואגת לרביה מאידך. עיניים .עיניים רואות .עיניים בוחנות .עיניים מבחינות .מבודדות בפינצטה את מה ששייך לאני להבדיל ממה שיש לזולת .האבחון מלמד אותן שבני האדם אינם שווים .הדיאגנוזה היא שישנם פערים פערים יוצרים חסכים .החסכים יוצרים רצון או צורך .הרצון או הצורך לצאת מהגוף הפיזי ולקבל בעלות על הקניין של הזולת .השגת היש הזה ,כך רבים מאמינים ,תוכל להשלים את החסכים .לא פעם לכשישיגו הקנאים מה שאוו מהזולת יזניחו זאת במהרה .מיד ישליכו יהבם על המושא הבא שנדמה וישלים את הפער .את אותו העדר ההולך ומתחדש כמעין המתגבר במעגל שוטה. קנאה יכולה להעביר אדם ועולם על דעתם .משטרים קמו ונפלו ,מלחמות פרצו ,קירות ברזל נבנו ונופצו בשל קנאה. אך ישנה תקווה בכל זאת .פשט הוא שניתן להפוך הקנאה לכח מניע חיובי .באנגלית ידעו להבחין בין jealousyלבין .envy קנאת סופרים תרבה חוכמה אך קנאת הדיוטות תרבה מכאוב .ובסופו של דבר כולנו הדיוטות. אם גאולת האדם באה מגאולת האדמה 2הרי שלבסוף הוא יגאל עצמו ויחזיר את החומר הבנאדמי והנוזלים שניתנו לו בהשאלה לשומר במלתחה .ואז ישרור ריק מדהים .החריצים יסגרו .הפערים 2 כך ניתן ללמוד מא"ד גורדון" ,דת העבודה" .במערכת הבחירות האחרונות חשבתי שהיה נחמד אם השמאל היה משתמש בצלמו כקמע למציאת עבודה למובטלים וכמצמיח זקנים ושערות לקרחים" :תואם כדורי". 89 יאבדו ממשמעותם .החסכים יתפוגגו .יתבטל הרצון וייגנז הצורך .ואפילו הקנאה תגווע .ושימותו כל הקנאים. החזק מנצח .אתיקה ומוסר כלפי אנשים וכלפי ארגונים בדירה החדשה הצלחתי לתפקד ואפילו לא רע .השקעתי את כל כולי במשרד .מצאתי את סיפוקי בעזרה לאנשים שבאמת נזקקו לעזרתי .למרות הקשיים של התעסקות עם מקרים סוציאליים כאלו בסופו של חשבון זה היה משתלם .הם גם ידעו להוקיר תודה .הדברים הקטנים גרמו לי לאושר: מכתב של עוזרת פיליפינית שהחליקה בבית מעבידתה בנווה אביבים וזכתה לבסוף בתביעת הנזיקין שלה או מינוי לנשיאות כבוד של קרן חינוך למהגרים .נהניתי מחיים חברתיים צנועים ולא זוגיים .זה יכול היה להיות ערב צדקה של מהגרים מרומניה ,ערבים ביתיים של שיחות בצ'אט באינטרנט עם אנשים מכל העולם או נגינה בגיטרה האקוסטית החדשה והמשובחת שקניתי. נדמה היה כי הקשר עם אמונה כבר ניתק לחלוטין .בירכתי על כך שלא היו לנו ילדים .זה יכול היה לתת פריזמה שונה לכל התמונה של גירושינו. היה זה קיץ ובמשרד המזגן בקושי עבד ,אחר הצהריים אחד עת טבעתי בניירת במשרדי הוציא אותי מהשגרה צלצול טלפון .עניתי בלי להוריד את עיניי מכתב התביעה שניסחתי נגד עמידר עבור דייר מוגן אחד .קולה של אמונה הפתיע אותי .אחרי שיחת חולין קצרה בה העמידה פנים שהכל בסדר היא אמרה" :עוז ,תבוא לבקר אותי בדירה ".קולה נשמע מוזר .היא אמרה את זה באטימות שכבר התחלתי להכיר אלא שהפעם קולה היה נשמע קהה במיוחד ,פרוזאקי כזה. "או קיי אני אגיע ,אמונה .אני תוך שעה אצא ,אני פשוט חייב לסיים משהו למחר בבוקר ".לאחר כשעה וחצי יצאתי מהמשרד .איילון היה פקוק .הגעתי לחדר המדרגות של הדירה ,עליתי במדרגות ,כשאני מפזם צלילים מפרסומת טורדנית מהרדיו שדבקה אליי מהבוקר .דפקתי בדלת ואמונה לא פתחה .נזכרתי שמעולם לא החזרתי לה את המפתח שלי ,פתחתי את הדלת באמצעותו ונכנסתי ישר לחדר השינה. "ללללאאאא!!!!!!!!!!!" זעקתי למראה שנגלה לי .אמונה הייתה שרועה על המיטה כששני בקבוקים של ואליום נוזלי עמדו ריקים על השידה. 91 התבוננתי בהלם בגופתה .מיששתי את פרק ידה ולא היה דופק .עדיין נותר משהו מההדר של אמונה בגוף המת המוטל לפניי .אני פרצתי בבכי תמרורים ואחזתי את שיערות הזהב שעוד נותרו כזכר מיופייה. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בדירה מאז הפרידה .מבעד לדמעותיי סקרתי את הבית .היה נדמה כי הוא לא נשטף זמן רב .הרצפה והרהיטים היו מאובקים .מבעד לדלת הבחנתי שהכלים בכיור עלו על גדותיהם ובחדר השינה עמד ריח של טחב .לצד בקבוקי הוואליום הבחנתי בגלולות שלא זיהיתי .כנראה שהיא נטלה אותם קודם ששמה קץ לחייה .אמונה הייתה שרועה על גבה, הבחנתי שהיא עוד עונדת את הטבעת שהענקתי לה ביום נישואינו .כף ידה הייתה לבנה כסיד ואחזה באריג .בתחילה חשבתי שזהו סדין אבל אז הבחנתי בגימור שלו ומיד הבנתי שזו שמלת הכלולות שלה ,בה אחזה לפני מותה כטובע האוחז בקש .לו רק הייתי קשוב אליה יותר .אילולא הייתי מתעכב במשרד והייתי יוצא מיד לדרך ,הרי פספסתי אותה רק בכמה רגעים ,חשבתי .ניסיתי לחשב את הזמן בו היא ביצעה את המעשה ובאיזו שעה היה עליי לצאת כדי להספיק להגיע אליה אבל חדלתי מניתוחים .קבס המחזה הכריע אותי. "ללל-ממממ-הההה????" צרחתי כשאני אוחז עדיין בגופה הקר של אמונה .חזרתי על המילה הזאת בצרחות כמה פעמים עד שקהו חושיי לחלוטין .הדבר הבא שזכרתי הוא את צליל הסירנה שבקע מהניידת שהובלתי בה .כנראה שזעקותיי עוררו את חשדו של אחד השכנים .השוטרים מצאו אותי רוכן מעל גופתה של אמונה .מיד נעצרתי כחשוד ברצח .אני זוכר שהשוטרים שאלו אותי אם אני רוצה להודיע למישהו על מעצרי ואמרתי שלא .שאלו אותי איך זה שעשיתי ביטוח חיים לאמונה לפני שנה ולמה .אינני זוכר מה עניתי .את הלילה ההוא ביליתי בבית המעצר המחוזי אבו כביר ,כשאני עדיין לא קולט מה קורה סביבי .הייתי לבוש עוד בבגדים שהיו לי ואפילו לא טרחתי להוריד את המשקפיים .הדבר הבא שזכרתי הוא שמישהו בתא המעצר העיר אותי .הבטתי בשעון והוא הראה שלוש וחצי לפנות בוקר. "מה אתה רוצה?" אמרתי בנמנום לעצור שהעיר אותי .הרגשתי בלהב סכין גילוח שהצמיד לגרוני .הוא היה גבר עצום מימדים ומסריח מאלכוהול. "יא חתיכת מניאק ,אתה עכשיו בשקט תקום מהמיטה תוריד לי את התחתונים ותרד לי". 91 "מה?" הייתי עדיין בהלם מאירועי היום. "מה ששמעת אינטליגנט קטן .אתה תמצוץ לי את הזין עם המשקפיים העגולות שלך והבגדים היפים האלה ,יא חתיכת מתרומם ,עד שאני אשפריץ לך לתוך הפה את כל מה שיש לי .אתה תשתה דייסת קורנפלור חמה הלילה .אני אראה לך מזה ,יא יוסי שריד מזדיין שכמוך! אני אדפוק אותך יחד עם כל השמאלנים האלה שהרסו את המדינה ",הוא המשיך לאיים תוך החלקת הסכין על גרוני עד שהחלתי לדמם .הוא הוריד את ראשי בכח לעבר חלציו .למזלי לקול המהומה קם עצור אפריקאי מהמיטה שלו .הוא הביט בפניי לאור הירח שחדר מבעד לחרך ודיבר בעברית רצוצה במבטא מוזר: "תעזוב אותו יא משוגע ,זה אדווקט אימפורטנט! תעזוב אותו יא מניאק ,האיש הזה לעזור לי נגד קבלן .תעזוב אותו אני אומר לך!" הסכין הורדה מגרוני וניצלתי מהמטורף הזה .הדוקר פרש לאחור .לא יכולתי להגן על עצמי או להוציא אפילו קול מגרוני .לא זיהיתי אפילו את העצור שהציל אותי עכשיו .פשוט בהיתי בו בחשיכה. "סניור בן ישי אתה זוכר אותי?" שאל אותי העצור הגואל" .אני דדה ממובאסו ,אתה לא זוכר אותי?" למרות ההלם שהייתי שרוי בו חזר לזיכרוני המקרה של האזרח הניגרי ,שהיה הלקוח הפרטי הראשון שלי ,בו נתקלתי ליד המשרד וטיפלתי בו .הוא נפצע קשה מנפילה מפיגום וטיפלתי בתביעת הנזיקין שלו .הוצאתי סכום לא רע מהקבלן שהעסיק אותו .הוא היה נראה בסדר אבל הצטערתי להיווכח שהוא נמצא באבו כביר. "מה אתה עושה פה ,דדה?" שאלתי בהתרגשות תוך שפזלתי לעבר הדוקר ההוא לוודא שהוא אכן תפס מרחק ממני עכשיו. דדה הביט בו אף הוא במבט מזרה אימה ואמר לי" :אחרי שאני קיבל הכסף מהקבלן ,חשבתי שהכל יהיה בסדר .אני עזב עבודה אצל כומר ג'ורג' ולמצוא עבודה בבניין .אבל אז בא ז'אנדארם ואמר שיעשו לי דיפורטסיון לניגריה .אז עכשיו אני להימצא פה לבינתיים בגלל שפוליס המניאק לעצור אותי .אבל אל תדאג לי העיקר שהכל להיות בסדר איתך". 92 הוא כיסה אותי בשמיכה ועבר לישון במיטה שמעליי כדי להשגיח שלא יאונה לי כל רע .עד הבוקר המשכתי לבהות וכל גופי רעד .דדה שם ידו על כתפי ואמר: "מה קרה סניור האדווקאט? אני לדאוג לך! הכל יהיה בסדר .אני בטוח שלא אתה לעשות כלום. אתה במוסטיק לא לנגוע .אני אגיד להם יביאו לך סנג'ר מהגוורנמונט". "הבטח לי שלא תספר לאף אחד על מה שהיה פה הלילה ",אמרתי בבכי. "אני מבטיח ,בן ישי .אל תדאג". למחרת רוחי שבה אליי .שוטר אחד בא לקחת אותי מהתא .הובלתי ברכב להובלת עצורים ,הקרוי בעגת המשטרתית "פוסטה" ,לבית משפט השלום ברחוב ויצמן .הובאתי בפני שופט מעצרים. למזלו של כבודי היה זה שופט צעיר שלא הכיר אותי .הסברתי לו במה מדובר ואת העובדה שאני לא מסוכן לציבור .ידעתי שאין לי סיכוי רב שכן מי שחשוד בעבירה הקשורה למותו של אדם ישנה חזקה שהוא מסוכן .נורא קשה להפריך את חזקת המסוכנות בחשד לרצח אבל ידעתי שהיו כמה תקדימים כאלה בבית המשפט ברמלה וציטטתי אותם מהזכרון .לשמחתי השופט שחרר אותי בערובה וציווה על מעצר בית .לאבו כביר כבר לא חזרתי וקיוויתי שגם לא אחזור יותר. אחרי שהשוטרים מצאו מכתב התאבדות הם ירדו ממני וראש מדור חקירות התנצל בפניי באופן אישי על מה שקרה .החוויה בבית המעצר הייתה מצמררת ,סוף סוף הבנתי מה העצורים שאני מייצג עוברים .הייתי בר מזל שדדה עזר לי .אתה אף פעם אינך יודע מתי תיזקק לאנשים שעזרת להם בעבר .ממש כמו במשל ההוא על העכבר שגמל לאריה וכרסם את הרשת בה נלכד. בצוואתה אמונה ביקשה להיקבר בטקס אזרחי ללא רב .הלוויה הייתה שקטה מאוד .חיבקתי את זבולון וברוריה שאיבדו את ביתם האהובה. "למה היא עשתה את זה?" ייבב אחיה ,רועי .רועי כבר היה גבר צעיר .הוא למד הנדסה אזרחית בטכניון. "אני לא יודע ",עניתי בנהי. אימי תמכה בי .אחותי ,איילת ,לא הייתה קרובה כל כך לאמונה וגם אני והיא התרחקנו מעט עם השנים .איילת הייתה בחורה מסורתית ,ילדה טובה בני עקיבא .גם היא חיבקה אותי .אני הייתי מאופק כל הטקס .הגיעו אנשים מתל השומר ומאיכילוב (פרופ' זוכוביצקי לא הגיע) ,חברים רבים שצברנו ,אנשים מהמעגלים שלי ,חברים מהצבא. 93 השבעה נערכה אצל הוריה של אמונה בזכרון .אני הייתי שבור ולא יכולתי לסבול את כל השאלות שהומטרו עליי שם .אבל עמדתי בכך באומץ .השאלה הגדולה שריחפה באוויר הייתה":למה?". אני חשבתי שמבחינתה של אמונה היה זה כשלון כל כך עמוק עד שלא יכולה הייתה להביט בראי .החיים בדרך כלל מכינים אותנו לכישלונות לאט לאט .כשנתפסנו בקלקלתנו בגן נענשנו בכך שהועמדנו בפינה .אחר כך שלא למדנו היטב למבחן קיבלנו ציון לא טוב .כששיקרנו לחבר לקחנו את הסיכון שנאבד את אמינותנו וגם את החבר .כך אט אט אנו מורגלים להתמודד עם חולשותינו .אבל אמונה לא עברה תהליך כזה כמעט בכלל .היא הייתה מאוד מוכשרת ונכשלה מעט .גם כשנכשלה לא הוענשה על כך יותר מדי .הוריה היו עסוקים בשלהם והליברליות שלהם קיבלה את הכל .המורים אהבו אותה ונטו לסלוח לה .חבריה מצאו בה דמות חביבה וחסרת יכולת להזיק .בצבא ובאוניברסיטה הייתה במגע עם אנשים איכותיים מאוד ,חסרי רצון או צורך להרע. היא גם עברה מסלולי חית-למד ("חייב לעבור") כאלה .מי שמתחיל לימודי רפואה כמעט ואינו נושר .זה כמו גליל נייר טואלט .מי שנכנס בגליל עובר .אין חורי סינון .החברה רוכשת לך כבוד רב .אתה עטוף בצמר גפן וגם לאלת המזל היה פה תפקיד .כל הכוחות החיוביים האלה שספגה כל חייה רק העצימו את עצמם .היא ראתה את החיובי בכל אדם ובכל דבר וגישה כזאת מביאה בדרך כלל לכך שהסביבה מחזירה חיוביות למקרין אותה .ככה זה כשאתה מחייך לעולם ,העולם מחייך אליך. אבל אט אט נסדקו במעטה הנחמדות הזה סדקים .יצרים אפלים שקיימים בכולנו לא מצאו את פורקנם אצל אמונה .היא לא נתנה להם דרור לגיטימי .המרידה באמונה אורתודוכסית ,היצרים המיניים שבשלו ,הליבידו שדרש גירויים הולכים וגוברים ,החיים המסחררים של העיר ,הכמיהה אחר ריגושים חדשים .סף הגירוי ההולך ומתגבר עם השנים .המצוקות של החולים ,ילדים שמתו במחלקה ,בעיות אתיות ויחסים עם הצוות בעבודה -כל אלו הצטברו תחת מעטה הנחמדות שאמונה המשיכה לדבוק בו .עד שלא יכולה הייתה יותר .ולבסוף החשיפה של מעשה הבגידה הפרוורטי אל מול בעלה ומול הקולגות שלה. אמונה נפלה בגלל שעשתה שקר בנפשה .שקרים זו חולשה אנושית כל כך נפוצה וכל כך מסוכנת. אמונה שיקרה לעצמה שהיא מאושרת .שיקרה לי שאמרה לי שמעולם לא שכבה עם מישהו אחר. והשקר כלפיי היה פחות חמור .השקר לעצמה .היכולת שלה להסתכל במראה ולראות את דמותה 94 נכוחה נפגמה לגמרי .כשנזכרתי בשקריה של אמונה ,נזכרתי בסיפור המעניין "הפרופסור והשקרים" :פרופסור נערץ לפסיכולוגיה חברתית ,עמד לפני הקתדרלה והרצה את השיעור האחרון לשנת הלימודים לפני קהל רב של סטודנטים. "מי קרא את הספר רב המכר האחרון שכתבתי?" שאל הפרופסור בקולו הרועם .השתררה דממת מוות" .לספר שכתבתי קוראים 'מדוע אנו משקרים' ,ובכן מי קרא אותו?" כמה אצבעות מהוססות הורמו בשורות הראשונות" .זה הכל?" הזדעק באכזבה .הפעם הורמו הרבה אצבעות מכל עברי הכיתה. "חברה ,מעולם לא כתבתי ספר בשם 'מדוע אנו משקרים'!" פסק הפרופסור… שקר בא לעולם .קל להפריח אותו .טכנית זה נשמע אותו הדבר כמו לחצוב דבר של אמת. אמונה ,כשמה ,הייתה בתחילת דרכה נאמנה לאמת .הסדק הראשון נפער כשראתה את אביה משקר למס הכנסה בכך שלא דיווח על הרצאות שערך מחוץ לאוניברסיטה ועליהן קיבל כסף "שחור" .זהו מעשה כמעט נסלח (שקר כלפי ארגון) .אחר כך נסדק הסדק יותר כששיקר לאביו שאשתו הגיורת לא נוסעת בשבת (שקר כלפי אדם ועוד כלפי אביו). גם אביו של עוז עשה מניפולציות מוסריות .הוא קנה בריכה מפיברגלאס לחצר ביתו ומילא אותה במים מדי קיץ .את המים לבריכה "פילח" מסניף בני עקיבא ששכן ממש ליד ביתנו .מים על חשבון העירייה (הקצבה לתנועות הנוער) .זהו מעשה פסול כלפי ארגון .ודווקא זה קשה יותר מלשקר למס הכנסה .זה ארגון יחסית קהילתי ועוד הקצבה לתנועות נוער עניות. עוז ניתח את התדרדרותה המוסרית של אמונה לאור אירועי מפתח בנערותה .הוא נהג לחלק את המוסר לשניים. כאשר אמונה שיקרה לאהובה ולקרוביה זו כבר הייתה אחריותה המוסרית. ולא רק השקרים אכלו את אמונה .אולי גרועה מכך הייתה האויבת הגדולה של האדם" :הקנאה". לאחר הגירושין הייתה קנאה .הקנאה עליה דיברה אמונה הייתה תוצאה ולא גורם .כתוצאה מהפער בין מה שהתחולל בה לבין תדמיתה נוצר חלל .היא שאפה למלא את החלל הזה ,וכמהה לאנשים "חזקים" שיש להם את זה .היא השליכה יהבה עליי והפכה אותי למושא לקנאה .אמנם 95 היו בי דברים שיכלו לגשר על חסכיה אך ככל אדם אחר היו לי חסכים אחרים שהציקו לי .אותם היא כמעט לא ראתה .הקנאה הייתה רק סימפטום. אבל למעשה לעולם לא הבנתי מדוע עשתה זאת ואיך נמחו כל אותם כוחות חיוביים שהושקעו בה כל חייה. במהלך השבעה זבולון הראה לי את מכתבה האחרון לפני שהתאבדה ,בו היא מתנצלת בפני הוריה ומבקשת מהם לא לנבור בסיבות למותה יותר מדי .היא השאירה מעטפה חתומה שנועדה רק לי .בהגיעי לדירה שלי פתחתי את המעטפה בסקרנות .היה זה מכתב קצר שנכתב על נייר מכתבים מצועצע משהו. עוז יקירי, קצתי בחיי .אל תיקח על זה אשמה .כנראה שאינני ברבורית וצחורה וטהורה כמו שכתבת ב"שיר לאמונה" .בניגוד אליך אף פעם לא הצטיינתי במילים .בחרתי לצטט מתוך "אגדה יפנית" שכתב אהוד מנור והלחין אריאל זילבר: "בחמש קם צייד ויצא את ביתו… והנה זוג ברבורים בנהר לבנים ויפים אוהבים וזקופים מיד חץ שלח באחד… נערה מעונה אל הבית פרצה בידה הקטנה אחזה בנוצה שתי עיניה צופות ,נוזפות ,יפות כל הלילה דמעותיה שוטפות מה חטא מה עוון אהובי הלבן 96 מחר ,לך ליד הנהר בחמש קם צייד ויצא את ביתו אל המים צעד ודרך קשתו ברבורה עדינה לבן גונה ראתה את הצייד בעינה היא שלחה מקורה וקרעה בבשרה מולו צללה בצילו .צללה בצילו". .99אחרית דבר ביגוני הרב לא מצאתי מנוחה לנפשי .תלוש הייתי .למשפחתי לא יכולתי לחזור .אני שהפניתי עורף למסורת עליה חונכתי .שלא שמעתי למוסר אבי ,זכרונו לברכה ,ולחכמת אימי .אני שידעתי הכל יותר טוב מכולם .אני זה שהייתי צריך לשאת עימי את חילול הקודש .כל שנותר היה לי לעשות הוא לחזור לארבעה קירות ריקים ,לאסוף את השברים ולכתוב את הרקוויאם לחברה רבת הפנים בה חייתי. עורקיי עברו בדיוק בצומת הוורידים הזה של "כור ההיתוך" הישראלי .דת מול חופש מדת, מתירנות שלא יודעת גבול מול ערכים מוצקים וגבולות ברורים ,אמונות נשברות ומיתוסים קורסים .כל היסודות הללו היו חומרי הגלם של הווייתי ,ושימשו בה בערבוביה נוראית .אבל עדיין לא הייתה בי טיפת חרטה .לא הייתה לי ברירה אלא לעשות הכל כפי שעשיתי ולקוות לטוב הכאוטי שיבוא .עדיין האמנתי שטוב עשיתי ושהצדק היה עימי לאורך כל הדרך .ובכל זאת נוע תנוע משנתי. מוכן אני כעת לפתוח פרק ב' בחיי עם אותם חומרי גלם ואותם יסודות ,איתם אקומם את בניין המחר על חורבות האתמול .ואולי בניין זה יהיה יפה יותר מזה שנהרס אמש. 97 סוף. 98
© Copyright 2024