עין התכלת
הועתק והוכנס לאינטרנט
www. hebrewb 0 oks. org
ע״י חיים תשס״ט
עין
מהגשר הגדול בעל בגפים איש האלהים .אאמו״ר מאור ורבן של כל
בני הגולה הגאון הקדוש מורינו ורביגו גרשון חנוך זצוקללה״ה הכ״ם
באדםו״ר הגאון הקדוש םוהר״י מאיזביצא זצוקללה״ה בעהמ״ח
ספר הקדוש בית יעקב .
מ יודיע לעדת עם קודש כי כבר נגמר מלאכת התכלת ובעזהש״י כמה
אלפים מישראל כבר עשו על כגפי בגדיהם גדילי תכלת ולבן .ובעזהש״י
בכל יום יוסיפו רבים מישראל לקיים מצות תכלת ובו יבואר ויתורץ
כל הקושיות שהגיע אליו מפי הכתב ומפי השמיעה בעגין זה .ובו
ימצא תשובות נכוחות לכל השואלים כעגין ושיא כעגין ואף לשואל
שלא מדעת דברי תורה על הכל הושב בעזהש״י במאמר הזה כהלכה
בטיב טעם ו ד ע ת .
י
:
ונ וה א י מאמר דלתות שער העיר
ווארשא
נד»ס ר' מאיר י ח י א ל ח א ל ט ע ר
נ״י ברחוב KSS0
תרנ״ב
שנת
,
נומי . 4
לפיק
TATXAftjIECb
A W h
r. e. BwacHeaie
L HoraeHia׳Bonpoca 0 pe.1Hrio:m0M
)Ha3. TXEJIETl (KpailieHHHH HHTKH.
TUKIj
H31> TOp. PAflMHA
1
HACTB
BAP1UABA 1891.
,
חקרטת הםלבידזד
ב3
הנה זה היום אשר עשה ה׳ לגחמגו מעצמן רוחנו אשר העציבנו מר
המות הסיר המצנפת והרים העטרה מעל ראשנו אבדנו את רוענו
אבינו עטרת תפארתנו ראש גולת אריאל רבן של כל ישראל אאמו״ר
הנאון האלהי םרגא ורבנא גרשון חנוך זצללה״ה הכ״מ ,ועתה גורה
לה בי ראה בענינו והריס מעפר קרננו כונן מעשה ירינו להקים שם
לאבינו בזאת התורה אשר שם להאיר עינינו ,זאת אשר יחיינו בענינו:
,
ולהיות בי שמעט הוציאו קול להתפאר ולומר שכעת אחרי שנסתלק
אבא מארי מאוה״ג זללה״ה הכ׳׳מ ישיבו בפומבי לכל שואל
נגד דעתו הקדושה בדבר התכלת כי עת היותו אתנו יראו לפתוח פיחס
נגדו אבל כעת המה באחת וסי ישיבם ,אכן הגם שאיגי מאמין שמי
שיש לו מוח בקדקדו יאמר דברים כאלו ,אדרבה בחייו היו יכולים
להשיב עליו אבל אחר הסתלקותו אין משיבין את הארי .אבל בכל זה
הנגי בזה להודיע שכל מי שירצה להשיב ולשאול בדברי אבא מארי
זללה״ה יבא במכתב אליגו וישיג תשובה ברורה על גבון בעזהשי״ת,
כי הגם שאבא מארי מאוה״ג נסתלק מאתגו ועלה למעלה ,רוח קדושת
תורתו מופיע בבית מדרשו ונתן סהודו עליגו:
השי״ת ברוב רחמיו יושיע ויזכה אותגו להוציא לאור כל חבורי וחידושי
תורת אדומו׳׳ר מר אבא זללה״ה למען גרע דרך הישר והטוב
אשר גלך בו ואת המעשה אשר געשה ויהי׳ מעשה אבותיגו בידינו יהי
ה׳ אלהיגו עמנו כאשר היה עם אבותיגו אל יעזבגו ואל י1שגו להטות
לבבגו אליו ללכת בכל דרכיו לשמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו כל
הימים ולא ימושו מפיגו ומפי זרעגו מעתה ועד עולם אס״ו:
מרדכי ייםף אלעזר
בהרב הגאון הקדוש המחבר זללה״ה:
ב״ ה
הקדמת הגאון המחבר זצללודה
חכם לב יקדו נמות ואייל מפתים ילב& <»צי י(:
כאשר בעזהש״י הוצאתי המאמר פתיל חכלח ,והודעתי כי בעוהש׳׳י
מצאתי את החלזק ,אף עזרני השי׳׳ת להניע להוציא ממנו
ו מ ב ע ,אם אמנם לא יכולתי לצבוע אז כראוי ,אבל ידעתי כי ברוב
רחמי השי״ת בטח אגיע למחוז חפצי לצבוע כדת וכהלכה ,הכינותי
ע*םי לקראת נשק ,לאשר ידעתי בי בכל דבר חדש לא ימלט םטבקריס,
אלה יחפצו לדעת ולהתחקות על שרשי דבר ה ל כ ה ,ואלה ירצו בפלפול
בענין מחודש ,ובן גס לא ימלט טמתקגאיס ,ובפרט בענין חדש כזה
שהוא תורה וםצוה אשר יותר מאלף שגיס כי נעלמה מרבבות אלפי
ישראל .גס אלופים וראשים לא ישימו יד ל פ ה ,ועל שדה מערכת
ד ^ ש י ה יעמדו ,זקגים וישישים .ראשים אילי תרשישים /מגדולים
וחכמים ,חקקי לב בעלי קרגיס ,רובצים בין הסשפתים ,יקרים אבירי
הרועים ,בן תלמידים וצורבים גחמדיס:
t
לקראת כל אלה בצרתי החומה באבגי גזית ושיש ,וגם בגיתי מגדלים ,
ללחום לחם שערים:
בן גס למלחסות תנופה הכינותי בעגיי ,אילי ברזל וכלי תותח קשתות
ורמחים ,כידון וםחי קבלו אבגי קלע וחרבות צורים ,יען ידעתי כי
בגיני אשר בניתי בעזר צורי ,ממםד עד הטפחות על אדגי אמת התכונן,
אבגי גזית יקרות:
אבן אחר אשר התאספו כל דברי השואלים והמקשים ,הדורשים
והמבקרים ,למאות ירבו ,ראיתי כי הרבה מדברים בסגנון אחד ,
חחרשים והמבקשים דבר אסת ישאלו בטוב טעם ודעת שואלים כעגץ
והנני בעזהשי״ת משיבם בזה כהלכה:
אך לעומת המבקרים מחוך קנאתם אשר לא מקנאת סופרים ,ראיתי
כי לשוא הכיגותי נשק ,ולחגם בצרתי החומה ובניתי מגדלים ,כי
בחםשה חלוקי אבגים מן הגחל אשר שטתי בכלי הרועים ובילקוטי
וקל*י ,כולם לרסיסים יתפוצצו ,כחלק כל המתקנאים אשר מקנאתם,
תסתלק
ג5
הקדמה
תסתלק חכמתם ,וכל הגדול מחברו מהמתקנאים ,טעותו גדולה ממנו,
כאשר כל הרואה יכיר ,וכל התשובות שהשבתי בעזהשי׳׳ח יתנו עדיהן:
ל א אפרוט פרטי שמות השואלים והמבקשים לדעת דבר אמת ,ל מ ק
לא אפרוט גם המבקרים והמתקגאים מתוך קגאתס שלא מקגאת
סופרים ,מפגי הכבוד ,רק אבוא בתשובה על סדר המאמר ,ו מ מ ה
יבין בל שואל ומקשה ,והרובים יקבלו את תשובתם:
ו ר ע ה שמענו בי נמצאו מקנאים לי במחנה אשר עדיין מחביאין עצמן
ולא באו במכתב גלוי אצלנו ,לא אדבר מבגי מעוטי תורה
הלובשים אדרת שער וכתות שונות יפרדו להעריצם ויאמרו שרק אחד
בדור הוא אשר אותו יהלום הכתר ,וכל אחד ילבש גאות כי הוא איש
הרוח ורק אחד הוא הרואה והיודע ,הוא ולא אחר ,ידע מראש כל
הנעשה ,ורק מעריציו הם קלעו אל השערה וכוונו אל המטרה ,ואיזה
דרך יעבור הרוח לחרש דבר בעולם אם לא הגיע אליו תחלה ,ואס
יורה על האמת יפסיד חזקת צדקתו ,ואיך אחייבו לעמוד בנסיון גדול
כזה להודות על האמת ,הלא יגלה ממגו כבודו ולא הדר יהי׳ לבל
חסידיו ומעריציו :׳
וזה איגו שם אל לבו שבאמת לא יחסר כבודו על ידי זה כי אפילו ריש
גרגותא משמיא מוקמי ליה עי׳ במס׳ )נינ (:foומי יורידגו מגדולתו
ועי׳ תנחומא )6׳ גח:יםי( על הפסוק גבר רש וגו׳:
אכן מהנקראיס נדולים מפני שהכבוד תלוי בהם והס תלוים בכבודם
כזית במקום מרה כזית במקום חיותו ,גם מאלה המערריס והנוקפיס
נגדנו לא הגיע למספר אשר גער יכתבם וכולם גורל אחד להם אשר
לא אוכל להאשימם הרבה כמאמר המדרש רבה )וילך( מאה מיתות ולא
קנאה אחת ,כמו שיתבאר ,אשר לסיבות שוגוח ,כל אחד לסיגד1
קנאתו ילבש מטעם מיוחד:
ה מ כ י ר י ם אותי מעודי עוד נער הייתי ,נער קטן וצעיר לימים ,והמה
גם אז היו ישישים ,על אלה לא אשים אשמה ,בי מציגו
כזה גס בנדולים וקדושים ,בוא וראה סה דאיתא בש״ס סס ) נ ר מ ס » ( .
אסר רב ספרא רבי אבוד .הוד .מישתעי כשירד חנינא בן אחי רבי
יהושע
,
הקדמה
o
יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ שגרו
אחריו שני ת״ח רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכרי בן קבוטל כיון
שראה אותם אמר להם למה באתם אמרו לו ללמוד תורה באנו הכריז
עליהם אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש
באותה ששגיגו זכרי׳ בן קבוטל אומר הרבה פעמים קראתי לפגיו בספר
דניאל ,התחיל הוא מטמא והם םטהרים הוא אוסר והס מתירים הכריז
עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הס אמרו לו כבר בנית ואי
אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ אמר להם מפגי מה
אני מטמא ואתם םטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה
מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אסר להם והלא עקיבא בן
יוסף הי מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אמרו לו הנח רבי
עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל אמר להם אף אני לא הנחתי
במותי בארץ ישראל אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים
והם שגרוני אצלך בו׳ יעו״ש :
י•
למסיק עלח הש״ם בשלמא הוא מטהר והם מטמאי׳ לחומרא אלא הוא
מטמא והם םטהרין היכי הוי והא תניא חכם שטימא אין חבירו
רשאי לטהר ובו׳ קסברי בי היכי דלא גנררו בתרי׳ יעו״ש :
,
,
ובאמת יפלא הרי רבי חנינא בן אחי רבי יהושע הי׳ מפורסם מאד
בצדקתו עד דאיתא בסנהדרין )ל!־ לנ( אחר רבי חנינא בן אחי
רבי יהושע לגולה וגם הרי בטח דבר אמת הי׳ בפיו שבעת יציאתו
מארץ לחוצה לארץ לא הניח כמותו בארץ ישראל דאטו בשופטני
עסקינן שיאמר דבר שאינו אלא שאחר כך גתגדלו בתורה יותר ממנו
והוא לא ידע מ ז ה ,א״כ מאי כולי האי הוי להו לשלוח לו ולברר לו
שחכמי ארץ ישראל נתגדלו יותר ממנו וממילא הי׳ מגיח מלעבר שגיס
ולקבוע חדשים בחוצה לארץ שהרי גם הוא מודה לזה שאם נמצאו
גדולים ממנו או גדולים כמוהו בארץ ישראל אסור לעבר שנים ולקבוע
חרשים בחוצה לארץ ורק שהשיב להם גם אני לא הנחתי כמותי בארץ
ישראל א״כ הי׳ להם לברר לו שנתגדלו אח״כ כמוהו או יותר ממנו:
משמע
מזה שזה דבר שאי אפשר כלל שלקבל
ממנו או כמוהו ואפילו שיביאו לו כמה ראיות ברורות הי׳
הדבר
מ ה ם
ש נ ת נ ד ל ו
w
הקדמה
ד7
מ־יבר ברור להם שלא ירצה להאמין להם עד שלא בחגו בזה כלל
וסמכו לכתחלה לטהר את הטמא ולהתיר את האסור משום מיגדר
מילתא כי היכי דלא גגררו בתריי בביבמות )צ (.דיכולץ ב״ד להתיר
לשעה שלא מן הרין משום מיגדר מילתא יעו״ש ,בי באמת היו
מתירים אף איסורים גמורים ולא רק מה שגאסר מחמת חכם שאסר
וכמו שמבואר במהרש״א במס׳ ברכות )שם( שהראו לו מעיקרא אס לא
ישגיח על דבריהם יוכלו לסתור דבריו אף בדבר שאינו אמת יעו״ש
ורק דהש״ס פריך מחכם שאסר הייגו שזה היה תמיד על בל פנים
אפילו במה שמותר באמת לפי ד ע ת ם :
הרי שםסכו להתיר איסורים על חזקה זו שהיא חזקה אלימתא טובא
כי םי שהוא גדול וםכיר את הקטן בקטגותו אי אפשר כלל
שיתקבל על דעתו שגתגדל יותר ממגו או אפילו כמוהו ,ואם בדורות
הראשוגים שהם כבגי מלאכים כך ברורותיגו על אחת כמה וכמה ,ועל
כן לא אשים עליהם אשמה בזה:
אלא שבאמת עיגם הטעהם וקגאתם קגאת חגם ,והכי אתפאר שגתגדלתי
יותר סהם או אפילו כמוהם ,יהי׳ להם אשר להם ,אם עזרני
השי״ת והקים מעפר דל ושפל כמוני בזכות אבותי שאגיע לסצוה
שאזכה את הרבים הלא מתת ה׳ הוא אשר ברצונו יכול לזכות אף
הקטן שבקטנים ויהיה הוא הקטן בקטנותו מתחלתו ועד סופו ולא
יתפאר ויתנדר בזה:
כ ן גם אותן שאין מכירץ אותי מכבר הסקנאים מדמיונם בישבם על
מדין בתואר מגהיליס עדה גכבדה כל אחד ידמה בי רק לו לבדו
לעורר עגין נכבד ,אבן גם עם אלה לא אבא בתוכחת נגדם כי מי
יתפאר אשר הוא ראוי להוכיח ומי בדור הזה מקבל תוכחה כדאיתא
במס׳ ערכין )סז: (:
אכן אם יסירו רוח דמיונם הגושאים על כנפיהם יכירו כי לא בזח
יחסר כבודם ,בי באמת היא מלאכה ואינה חכמה לא חרשתי דבר
שלא היה רק עזרגי ה׳ והצליח מלאכתי מלאכת הקודש למצוא מלאכת
העבודה ,הסירו קנאתכם ורוח דמיונכם ,ותורו על האמת :
יתלי״ת כי אגכי בעניי איני משים לב לכמו אלה בי הורגלתי בזח
מעורי כי גם באביב ימי חלדי בעוד ראשי נמלא טל ילדות
קווצותי
הקדמה
8
קווצות* רסיסי בחרות ושחרות עזרני ה׳ לחבר םמר סדרי מחרות hf
סדר טהרות והוצאתי חלק הראשון על סס׳ כלי 0ובעזחש״י הסכימו בידי
רוב גדולי ישראל המה הקדושים אשר בארץ המה שהיו גאוגימ
אמתייס אנשי חיל יראי ה אגשי אסת ושוגאי בצע ובורחים ם6גי
הכבוד זכרוגס לברכה ,וגם אשר בחיים המה עודגה ה יאריך ימיהם
ושנותיהם ,ובכל זאת קמו אז איזה מתקגאים ויצאו גגדי במלחמות
תנופה ,והרבה מהגדולים עזרו בידי ויצאו לקראת נשק כאשר הו*
בכתובים עמדי אכן לא רציתי להוציא דבריהם בגלוי ועוד חזון לסועד
כי בעזהש״י כל הקמים גנדי בושו וגם גכלמו ובעזהש״י גתקבל ספרי
בכל גלילות 1זעולם מקום אשר זרע היהודים ישמנו וכל מריבי היו
כמוץ לפני רוח ואלהי אמתי היה בעזרי /כן אקוד .ואתפלל כי יוסיף
ה' לחנני ,ונם עתה כל דברי הטקגאיס כולם ישא הרוח והיו כלא היו:
כ י באמת אתר אשר אספתי וחקרתי לדעת מה ידברו אלו המקנאים
במחבואיהם ראיתי אשר אין להם שום מענה להשיב ורק למען לא
ילבשו בושת בפני ההמון הרבו לוחשי לחישות במחשך בין םכיריהס
בהמיית שקרים וכזבים בעורון עיגים למען כסות חרפתם אבל יטמינו
אותם בחבם ולא יצאו במכתב גלוי לפגי •כל למען לא תתגלה חרפתס
בקהל :
וכאשר נודע לכל ,תשובתם ,על ששאלו אותם למה תחביאו עצסיכס
מפניו ולא תצאו ללחום מלחמת התורה ולהתוכח עמו ואם
אתכם הצדק יוכרח להודות על ה א מ ת ,והשיבו יודעים אנו בו שהוא חד
השכל ייוכל להשיב עד שלא נוכל לעמוד נגדו וינצח אותנו לכן גמרגו
שלא להשיב כלל ;
אבל באמת זו היא תשובת קרח כשחלק על משה רבנו ע״ה בלבשו
טלית שכולו תכלת לחלוק על מצות תכלת ולא רצה לילך
ולהתוכח עם מרע׳׳ה ,כראיתא במדרש חנחומא פ׳ קרח )ני׳ י׳( לפי
שהיה קרח פקח ברשעתו אמר אס אגי משיבו יודע אני בו שהוא חכם
גדול עכשיו יקפחגי ברברים ומקלקלגי ואני מתרצה לו בעל כרחי מוטב
שלא אזקוק לו יעו״ש :
והיימ שאין זה דרך התורה כלל לבוא בהחבא /אלא כל מי שיודע
להשיב בדבר הלכה מוכרח לחות דעתו בגלוי ולא יטמיגו בחבו
ואם
,
,
הקדמה
ה*
ואם שכגגדו ינצחו כהלכה מוכרח להודות ולא ירע לבבו כלל מזח
אדרבה יניל וישמח כי יצא הרין לאמתו ,ולא מצאנו כזאת לחז״ל בשום
מקום בש״ס שלא ירצו לדון ולהחוכח עם שבנגרו רק במקום אחר במם'
יבמות )« (.נבי צרת הבת שאמר להם רבי דוסא לחכמים שיזהרו מיונתן
אחיו שלא יקפח אותם בהלכות יעו״ש והיינו חקא התם שהיתה הלכח
מקובלת בידם מפי חני הנביא על צרת הבת שהיא אסורה ויונתן אחי
רבי ת ס א מתלמידי ב״ש היה והיה חולק על הלכה זו ורצה לרון עמם
בתשובות ולזה אסר להם שיזהרו בו כי כשיש הלכה מקובלת מוכרחים
להבל אף שיש עליה כמה תשובות כראיחא הדבה פעמים בש״ס אם
הלכה היא נקבל ואס לדין יש תשובה והשיב הלכה אני אומד ושוב
אין להשיב על זה שום תשובה עי׳)סס »•( ,אבל במקום שההלכה יוצאת
ע״י משא ומתן בבירור ההלכה אדרבה מי שיש לו לטעון מוכרח וחובה
עליו לנלות ולהתוכח להוציא הדין לאמתו :
ובאמת כל ערעורם כפי מה שאספתי ממה שמדברים במחבואיהם
הנה ממה שנוגע אף קצהו לשאלת תורה בבר הצנחי בפגים
כל דבר במקום הראוי לו ,אבן אשר חפאו והרבו דברים אשר אין להם
שחר ,אף שאין כדאי להזכיר דברי פתיות ושקרים באלה בין דברים
קדושים ,אכן גם זה לתכלית פרסומי מצוה למען יסכר פי דוברי שקר
לבן הגגי לגלות דעותיהם המזויפות וביטולם :
מהם הוציאו קול ושלחו כתבי פלסתר בלשון רמי׳ שמצאו כתוב בםפר
ישן גושן שמו שרביט הזהב הנדפס בשנת רנ״ב לאלף החמישי
ונלאיתי להעתיק לשוגם לשון שקר ורק זה תורף הדברים שניבא שעתיד
אחד לחדש תכלת ,ובעל הספר מצוה שלא יאבו ולא ישמעו לו ,אק
לא יחרוך רמי צירו בי רופס ניכר מתוכם שהרי בשנת רנ״ב לאלף
החמישי לא היה נמצא עוד מלאכת הרפוס בעולם ,וספר שרביט הזהב
שעל מצות מילה מצוי הוא ביד בל אדם ואפשר בוד אחד טעה במה
שנותן שם סימנים במראות נצוצי דם המילה אבל אינו ענין לזהבלל,
העתקנו להשיב על דברי שקר ומרמה הנם שבאמת הוא ללא צורך
י ק למען להראות עד היכן גברה אגרופה של קנאה ושנאת חנם ב ע מ ע
עד שרוצים לעור עיגי ההמון ברברי שקיים וכזבים כאלה :
אחד
,
10
הקימה
אחד מהם הוציא קול האנק דום שמקיום מצות התכלת תצא חורבה
להיות כי השלוחים מענגעללאנד ירצו לבנות בית מסגד במקום
המקדש בירושלים אך זאת תעמוד להם לננד שאין להם תכלת ואס
יקבלו ישראל לקיים מצות תכלת ,יעשו את אשר זמסו לעשות:
ראו גא איך יעורו עיני ההמון בהבל הבלים שאין לו ריח וטעם,
ראשית הלא גם עתה עומד שם בית מסגד לישמעאלים ומה לי
בית ססגד לישמעאלים או לשלוחים ו ע בזה״ח סדרש הנעלם)ס׳ ויצא(,
שנית ,הלא ידועות דעותיהם שהתכלת איגד ,ירוקה רק גומה לאדום
וכן כבר םלאו ספריהם בזה ,שלישית ,הם לא יאמיגו בדברי חז״ל
שהתכלת איגד .אלא מן החלזון רק צבע ממה שיוכל להצבע וזה יכולין
להשיג בלאו ה כ י ,רביעית הוא שקר מוחלט באמת רק אשר הכסילים
הגאיוגים בדו מלבם לעור עיגי פתאימ :
אחד מהם התנצל עצמו ואמר שאף שכפי ההלה אין לו שום דבר
להשיג על קיום מצות תכלת ,אכן על פי הסוד והקבלה אין
עולה יפה כסו ההלכה ואין סקום לילך אחר הלכה זו:
לבזה לו לעגה ל ו ,ראשית אף במקום שחכמת הקבלה חולקת מפורש
על ההלכה אין אנו הולכין אלא אחר ההלכה והסוד ישאר אצל
בעל הסוד ומי שיעשה מעשה עפ״י הסוד לבטל ההלכה על זה נאמר
בסודם אל תבא נפשי ופוק חזי מה שכתב האריז״ל על מעשה זמרי
)בביאור מאמר פסיעותיו שאאע״ה הנדפס בסוף ספר חסד לאברהם
דפוס לבוב( וז״ל כי אל תחשוב אשר שלומיאל שהיה השגי לגשיאיס
ממבחר דור המדבר בימי מרע״ה אדונגו שהיה פרוץ בעריות כדעת
הפתאים בני הכסילים וכתב שם שהם דברים העומדים בכבשונו של
עולם יעו״ש שכסה כרכורים כרכר על האומרים בזה דבר כפשוטו אלא
שהיה עגין גבוה מאד וכן אמר אאזסו״ר הרב הגאון הקדוש מאיזביצא
וצוקללה״ה בספר מי השלוח )פ׳ »מס( וביאר העגין יעו״ש ועם כל זה
הרגו פגחס וגרשם עליו בתורה חטא ויעקב אבינו ע״ה אמר בסודם אל
חבא גפשי ,שבל דבר שאיגו כפי ההלכה הפשוטה אף שיש בזה סוד
לא יבא גפש וחלק יעקב אביגו כי מדת יעקב אביגו הוא תפארת לעושיה
ותפארת לו מן האדם כמו שגתבאר במקומו ,ולכן לא גתייחס בעגין זח
י/
שגית.
עד יעקב אביגו ע״ה :
הסה דברי פתיות כי באמת אין מקום כלל ח״ו לעקור ולבטל
םצות
ו 11
הקדמה
מצות תכלת לא על פי פשוט ולא על פי סוד ]כי דברי האר״י
הקדוש ודברי הנאון המגיד הקדוש םקאזיניץ ז״ל יתבארו בעזה׳׳י בפנים[
ואם כניס דבריו כפי דעתו בסוד ינלה לן טעמיה ומוכן אני בעוהש״י
לבאר לו שאין לדבריו מקום נם על פי סוד ,ואס יאסר שיש בלבו
ואינו יבול להוציא בשפתיו ,זה שקר מוחלט ,שכל היודע בטוב טעם
יכול להוציא בשפתיו ,ולהבינם אף לקטן שכמוני ,ואם יחזיק במאמרו
שיש לו סוד על פי הקבלה שאינו יכול להוציאו בשפתיו יודע אני בו
שהוא מטורף ולא מקובל :
ואם יאמר שיש לו סוד ויעלה גם על פי ההלכה לבטל מצות התכלת
ויכול להוציאו בשפתיו אלא שאינו רוצה לגלות מטעם הכמוס
אצלו /הא וראי דאין שומעין לו כיון שאינו אומר כהלכה כי לא מצינו
בשום מקום בש״ס שחז״ל לא רצו לגלות טעם הדין זולת בסקום אחד
במס׳ ע״ז )לס (.בגביגות בית אוגייקא גזירה חדשה היא כו׳ דאמר עולא
כי גזרו גזירתא במערבא לא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא
איכא איגש רלא סבירא ליה ואתי לולזולא בה יעו״ש אבל בדבר הלכה
שיאמר אחר שרעתו כך ולא יאמר הטעם מי ישמע לו וב״ש אס יאמר
בדבר שפשטות ההלכה והשמועה מפורש ההיפך מדבריו הלא בוז
יבוזו לו:
אחד מהם הראה מפורש בקרובץ לפורים )םודיה חן זבדה( תכלת
ידה עשות לגאולי אל ע״ב ואמר שלשון ידה איגו םלשון ידים
אלא מלשון השלכה שהשליכה את התכלת עד זסן הגאולה ,ואם כי
לא אדע דרך דורש רשימת הקרובץ הזה .דא״כ אסחר גנזה חמבלת
עוד קודם בית שגי ומאין היה להם תבלת במקדש שגי ופשוט וברור
הוא שכל ישראל היו מקיימין מצות תכלת כל ימי הבית ,אכן על
פי פשוט לא הבין לפרש לשון הקרובץ דקאי בפשיטות על הידים
והייגו שדריוש בגה של אסתר צוה לבגות הבית שגי והיה מכחה לפי
שהיה בנה דרש טוב לישראל ובעל הקרובץ צייר לפניו שגם היא סייעה
לבנין בית המקדש במה שבכחה וחכמת נשים בפלך וטוותה בידיה
תכלת למקדש וכדרך הפייטנים האחרונים ,ואף שלא היה ראוי להביא
דברי פתיות כאלו אכן הבאתים להראות עד במה תתנבר קנאה
ושנאת חנם בעולם ער שסחזקים דברי הבלים .בהבלים כפולים
וםבופלים
t
12
הקדמה
וסכופליס ,אוי לנו מעלבוגה של תורה :
אחד מהם אמר במחבואו כי לא יכול להטיל התכלת בטליתו להיות
שאינו ברור לו היאך הוא מהות מראית צבע התכלת אדום או שחור
או ירוק וכפי נטיית דעתו צריך להיות נוטה לאדום ואמר שכבר עשה
בזה קונטרס מיוחד באריכות נפלא ונשאר בזה בצ״ע :
בינו נא אחי וריעי עד היכן בעוה״ר נברה אנרופה של קנאה ושנאת
חנם עד שנפל חכם מישראל ברשת חקירת חכמי העמים שלהיות
שאין להם קבלה וססורת חקרו בזה עם חכמתם ועלתה להם שהוא נוטה
לאדום ורעת יפת הובא בראב״ע )ש» 0נס י( שהוא שחור .אבל אנו
ישראל בני אברהם יצחק ויעקב שיש לנו קבלה ומסורת כידוע שתורה
שבע״פ אינו דוקא הש״ס ויתר ספרי חז״ל שכבר באו בכתובים או בדפוס
אלא כל פירוש או הנהנה טובה אשר יש לישראל מהוריו או מוריו אם
הוא רק שלא כננד התורה הקדושה בנדר תורה שבע״פ וקבלה נכנס
וגצטוינו על זה בלאו דלא תסור /ומסוג זה קריאת צורת א בשם אלף
וצורת ב בשם בית וכן כל האותיוח ופי׳ הלא ,שלילה ,וההן ,חיוב
והתחלת ספירת השבוע ליום השביעי מסגו להחזיקו ליום השבת ולקדשהו,
כל אלה ודומיהם הרבה אשר לא גוכל להציל ידיעתו סן הספר וגרע רק
במסורה מאבותיגו וממלמדיגו אשר נאמר כי הוא ממשה מסיגי איש
טפי איש .וגם פי׳ תכלת מה היא מראיתה גורע וברור לכל תינוק
מישראל ההולך לבית הספר כשלומד בתורת משה תיבת תכלת מפרש
לו מלמדו )בל$ה וואל( רדיעת בית רבו שמה ידיעה ,והרי יש לגו קבלה
וססורת בפירוש מראית צבע התכלת ,וםה לגו ליכנס בחקירות שלא
יועילו ולא יגרעו שהרי אפילו יבא גאון וחכם וירבה כחול ראיות היפך
הקבלה והמסורה אסור לגו לשמוע אליו ומוזהרים אגו על זה בלאו
דלא תסור /ואגו לא באגו לידי מרה זו במאמרגו שפוגי טמוגי חול
ובמאמרגו פתיל תכלת פרט השני )דף יד ב( לחקור במהות מראה
התכלת אלא במראה מ )של בלאה( עצמה שכמה מינים ממינים שוגים
יש בה גבוה וגמוך ועמוק וזה אין אנו יכולין לפתור מן הקבלה והמסורה
כיון שכולן גקראים בשם)בלאה( וגם הוצרכני שמה לבאר שלא יהי׳ פלוגתא
בזה במציאות בין הירושלמי והבבלי כרמשמע לכאורה מלשוני התוס׳
ז״ל והעמדגו שיהיו כל דברי חכסיגו ז״ל קייסיס על מכוגם ולאחדים עם
4
t
הקבלה
הקדמה
ז 3ג
הקבלה והמסורה ,אגל לחקור אם היא מראית שחור או אדום נגד
הקבלה והמסורה איגו ראד בלל לחכם מישראל לחקור בזח ומי גרם
להם כל זה שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו בעוה״יר אר לנו בי חטאנו:
י ש כאלה אשר אס ישאלו כאו״א מהם מדוע מסאניס במצות התכלת
ואחרי רואו שאץ לו לנטות ימין ושמאל להשיב בזה שום דבר
וילחץ אל הקיר להשיב הנה קול בלא דיבור אי״ה בי״י ,התבוננו נא
הנמצא באיוה מקום בדברי חז״ל תשובה כזאת ,רק אי״ה נמצא בעדים
זימםין במסכת סנהדרין )» (:ובי״י היינו דאחריב למקרשא במסכת
יומא )םם: (:
ואלה מהם יאמרו םקגאתס כי לא יחפצו בחבונה לכמס כלל לענין זה
ואף כי ידעתי אשר הרבה עסקו במאמרנו שפוני טםוני חיל
ו*תיל תכלת קטני הכסות ורב האיכות ,אך אחרי רואם כי לא יעלה
בידם ללחום כנגדי על שדי התלמוד יאסרו לאחוז העינים שלא יחפצו
כלל לכנוס בענין זה ,והבזה דעת תורה אדרבה כל היודע ויש יכולת
בידו לברר מחויב להתבונן ואס לא ימצא בו מוס םחויב לסייע ירי
עושה מצוד• ;
ומחם הנאבד׳ק בדיסק דליטא שיחיה מסר כל טעמו ונימוקו בדבר
מיאונו במצות התכלת לאחד םמיודעינו שיכתוב דאמר לנו משמו
כזה הלשון כמע׳׳ל לא ביאר בדבריו מה זאת מצא אחר שנשכח ,אם
מציאת הדג או הוצאת צבעו ,ורק אחרי אשר במע״ל יברר זאת ,
היינו היה בזה דבר הנשכח והוא מצאה ,אז נהיה מחויבים לשמוע
אליו וללבשו ,אכן אס נאמר כי הדנ היה במציאות ,וגס הוצאת צבעו
חיה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת מישראל,
יעל כל זה לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו ,הרי הוא באילו יש
לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת
אף שהוא בכל הסימנים שסמנו בו חז״ל ,כי אפילו נרבה בחול ראיות
לא יועילו נגד הקבלה והמסורה ,ורק אחרי אשר יבדר לגו כי דג יה
או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו כשום זמן םהוםגיט
ו«0קה בזח הקבלה אז יהיה לבו דברי ההלכה לראיה ,ע״כ
רבדיו שיחיה :
ודברים
u
ודברים
הקדמה
נכונים ואמיתיס המה שאס לא היה בזה שום שכחה ותמיד
ידעו לצבוע מדם דנ זה מראה התכלת ובכל זה לא השתסשו
בזה אבותינו לתכלת מצוה לא היו מועילים שום ראיות ובירורי ההלכה
להכשיר תכלת זה למצוה ,דמדלא השתמשו בו אבותינו ואבות אבותינו
לתכלת מצוה שמע מינה דהוי קים להו שזה הדנ וצבעו איננו החלזון
והתכלת ומה יועיל ראיות ובירורי ההלכה נגד הקבלה והמסורה:
אולם חוץ מכבודו הראה בזה שלא חש לעיין בשני מאמרנו שהרי
מבואר ומפורש להדיא בדברינו »מאמי שס׳׳מ ע (:משמא דהרדב״ז
ז״ל בתשובה )סימן תרש״ס( שהנם שהחלזון מצוי הוא אכן נשכח איזה
מין דג הוא החלזון ונם נשכח מלאכת הוצאות צבעו לאשר העסיס
הפסיקו מלהשתמש בצבע תכלת שמן החלזון כי המציאו שאר צבעי
תכלת יפימ ומתקיימים וזלים הרבה יותר מתכלת שמץ החלזון ,וביארנו
עוד סיבות לדבר זה מחמת שנתדלדלו ישראל והלכו בנולד .אחר נולה
עד שהי׳ איזה עת שגלו ונתרחקו הרבה סחופי הים שהחלזון מצוי שם
ומחמת עוגי וקושי השעבוד לא הי׳ בהשג יד לשלוח לחופי הים להשיג
החלזון וגם מחמת גזירת עסים הקדםוגים שלא היה רשות ללבוש תכלת
אלא הסגגים והפרתמים כמו שאיתא ברמב״ן גסוקי תורה ,וכיון שגפסק
מישראל דור אחד נשכח איזה סין דג הוא החלזון וגשכחה הוצאת
צבעו ,וביארנו שבאמת עד היום געלס מזולהגו הוצאח צבעו לצבע בו
מראית תכלת וזה אשר מצאגו תהלה להשי״ת ,אחת שע״י הסימגים
שםמגו חז״ל את החלזון מורה באצבע שזה הוא החלזון ,שגית מצאגו
להוציא את צבעו שיצבע מראית תכלת ,וגתבאר כל זה במאסרגו
שפוני טמוני חול בסוף ביטול טענה הראשונה ובביטול טענה הרביעית
ורמזנו עלה במאמרנו פתיל תכלת )סס (.ומבואר נ״כ בפתיחה )שם ל(.
ואם כי לא נקיטנא בלבאי עלה דהרב נר״ו שלא חש לעיין בדברי כי
מה אני שאעמיסו לעיין בדברי שפל כמוני ,םיהו למען כבוד הסצוה
דבריו שיחי׳ כי אפריון
ודאי הי׳ ראוי שיעיין בזה ,והעתקנו
גמטי׳ דעכ״פ מבואר מדבריו דמי שמעיין בעין חמלה בדבריט ורואה
שבאמת הי׳ בזה שכחה ובעניינו מצאנו שזה הדג הוא החלזון ומצאנו
להוציא צבעו ודאי מחויב להטיל תכלת של מצוד .בטליתו:
ואלה
הקדמת
ח 15
ואלה מהם אשר ילבשו ענות צדק אם קדםונינו לא זכו לוה איך נלבוש
אנחנו וכי נחזיק עצמנו נתלים מקדמונינו והאר״י ז״ל הקרוש,
היתכן כי הנאונים שהיו עד כה קדושים וגדולי ישראל לא ידעו מזה
ומדוע לא חפשו ולא עמלו להוציא את הםצוה לאור .והרי הרסב״ם
ז״ל כפי הנראה מלשונו בפירוש המשנה במס׳ מנחות ידע והכיר
החלזון ותלה חסרון התכלח רק למה שאין אנו יורעין לצבעו היום ואס
הרמב״ס ז״ל שהי אב החכמים בכל חכמה ומדע אמר שאין אנו יורעין
לצבעו היום ,איך ירהב ארם עוז בדורותינו לומר שהוא טרח וינע
ומצא לידע לצבעו ,למה לא טרח הרםב״ם ז״ל בזה ,ואיך נעשה דבר
חדש כזה ,הרי ידוע שמרנלא בפוםי׳ רהנאון ח״ס זיל בתשובותיו על
מי שבא להנהינ חדשות לוםר בצחות לשונו החדש אסור בכל מקום,
ומביאים ומצפצפין ננדנו שאיתא בכסף משנה שחכם הבא לחדש
חדשות ננד כל החכמים חשש מינות הוא ,ויש שהביאו ראי׳ לסברתם
זו מתשובת הרא״ש )כלל נ (0שאין לשנות תקנה אלא בקובץ כל הקהל:
,
ואם כי נם ענות טענה זו היא ענוה פסולה ובאושה ,ואיזוב רומי
נקראת ,בי תוכה רצוף נאות ,ומשנאת חנם מקורה ,ולא בענוה
סרוחה כזו נפטור עצמנו ממצות ההורה ,בי מי לא ידע שחייבין אנו
לחוש לכבודן של הראשונים ז״ל שהרי מפיהן אנו חיים שהם חרשו
וזרעו ונכשו וכסחו ועדרו וקצרו ועטרו ודשו וזרו ובררו וטחנו והרקידו
ולשו וקטפו ואפו ואלמלא הם אנו כמו שלא באנו לעולם ואם הראשונים
בני מלאכים אנו בני אנשים ואס הראשונים בני אנשים אנו כחמורים
אבל באמת אין בזה שום פניעת כבוד בכבודן של הראשונים ז״ל ח ״ ו
דודאי לאו משוס עצלות וחסרון זריזוח ח״ו לא מצאו את התכלת ,
ורק משום מניעות אחרות סבות מסבות שונות שלא הי׳ מועיל טרחתמ
ויניעם בזה ואין זה חסרון בחיקם של הראשונים ז״ל מה שהי׳ להמ
מניעות מבחוץ שמנעו מהם מציאות התכלת ,או כמו שכתבנו די באר
במאמרנו שפוני טמוני חול שמאת ה׳ היתה זאת שלא יוכלו להשיג
את התכלת והעלים מהם עשיותו ואין זה שוס חסרון ופניעת בבור
בכבודם של הראשונים ז״ל דודאי בהשנחה פרמיית היתה זאת שלא
יהי בהשנ יד עם קודש לקיים סצות התכלת ,אבל לא לעולם יזנח
4
4
,
1
e
ה
ק
ר
מ
ה
חי וגרוב רחמיו רצה שיתגלה התכלת וממילא הוקל לכל ארם אפילו
קמץ ושפל כמוני לבא על ידיעתו:
אולם אשיחה קצת בהרחב טענתם ,ותבינו עומק רמיזתס ,הנה
באמת לא מלבם ידעו להוציא מלין ולצפצף מדברת הכ״מ כי
אם מאתגו יצאו הדברים כבושים ,בעוד הייתי רך כשנים אז קם ז ק
אחד גאון וגדול הדור ות״ח מופלא ז״ל והרעיש כל המדינה לאסור
שמן»ית משוס חשש תערובות שומן חזיר /ואנכי אף כי צעיר הייתי
ליםי׳ם עמדתי מרעיד בעניי היתכן כי נרהיב עוז בנפשנו לאסור מה
שהתירו חכמי הש״ם וכל רבותינו הראשונים והאחרונים ז״ל ,דבשלמא
אס »ד .החשש נתחדש מחדש והראשונים לא דברו מזה כלל שפיר
הימו יבולין לאסור ולא היה גוה •גיעת בגור בהראשונים ז״ל שהיינו
יבולין למיתלי שבאמת בימי הראשוגיס לא הי׳ חשש זה ורק עכשיו
נתחדש חשש ז ה ,אבל כיון שזה החשש עצמו בבר נזכר בש״ס בבלי
וירושלמי וגזרו ואמרו שאין לחוש לזה עד שנזכר בירושלמי )שנס ש׳׳א סיר(
גבי שמואל דא״ל אכול משחא ואי לאו כתיבנא עלךדזקן ממרא א ת ,
ושוב אח״ב בימי הרמ״א ז״ל הי׳ ערעור על השמן ויצא בהיתר כמבואר
בתשובותיו)סיק ע <י( ,היאך נרהיב עוז בנפשנו לפגוע בכבוד הראשונים
ז״ל לאסרו ,והבאתי אז דברי מרן הקדוש בכ״ם )ס״א מס׳ ההמוס 0ייא(
שאחר שביאר שדעת הרמב״ם ז״ל שםירוח עכו׳׳ס פוטר מן המעשר
והביא דעת החולקים בזה ושהמנהג פשוט בכל א״י כדעת הרםב״ס
סייס וכתב ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו
וזיפך המגהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע עברם וגגמרה
מלאכתה ביד עבו״ם וגם מירחן עכו״ס ,והולך ומפתה אחרים שיקבלו
עליהן לעשות כדבריו /וגראה פשוט בעיגי שראוי למגעם םזה משוס
לא תתגודדו ,ועור מאחר שבכל אלו המדיגות קבלו עליהם לעשות
בדברי רבינו /מלבד מה שגוגע בכבוד הראשונים שנהגו כדבריו בו׳
לכן יש לגזור עליהם שלא יגהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההוא
דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבגא עלך כו׳ ,אח״כ גתפשטו
הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן וגתקבצו כולם וגזרו גזירת
גח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח סן העבו״ם אלא כמו
שגהגו עד עתה ע״פ רבגו ע ״ כ :
והרי
ט 17
הקדמה
והרי הדברים קל וחומר השתא התם דליבא הלבה ברורה בזה בש״ס אי
מירוח עכו״מ פוטר אי לאו ,וגם על דעת הרמב״ם ז״ל איבא חולקים
ורק מטעם שנהגו בכל א״י כדברי הרםב״ם ז״ל הרעיש מרן הקדוש ז״ל כל
כך על זה החנם זיל שבא להנהיג להחמיר שלא כהרמב׳׳ם ריש בזה משום
פגיעת הכבוד בהראשונים ז״ל ,קיו בן בנו של קל וחומר בנדון זה
להחמיר לאםור שמן זית משום חשש תערובות שומן חזיר שמבואר להריא
בש״ס בבלי וירושלמי שאין לחוש לזה וכל רבותינו בדורות שלפנינו אכלו
אוהו ודאי שיש לחוש שלא להחמיר בזה משום כבודן של הראשונים
ולעיר על המחמיר בזה יש ח״ו חשש שקל בעיניו כבוד חכמי התורה
חכמי הש״ס והראשונים ז״ל אשר מפיהם אנו חיים :
וכשהגיעו דברינו באזני אותו זקן גאון וגדול המר ז״ל התנצל מאד
כראוי והנון לצדיק וגדול ז״ל להוציא עצמו מן החשד ואמר
שמה שהפסיק מלאכול שמן זית ח״ו לחשוב עליו מחשבת פיגול שהוא
משום חשש איסור כי ודאי סשה אסת ותורתו הורה שבעל פה אמת כמו
שנמנו וגמרו חכמי הש״ם וכל רבותינו ז״ל הראשונים והאחרונים שלפנינו
שאין בזה שום חשש כלל ומי זה ואיזה הוא שינהיג קלות ראש בדבריהם
זיל ומה שהפסיק מלאכול שמן זית הוא משום שנמאס עליו וקצה נפשו
לאכלו ,והנה אם כי נאמנו אצלנו דבריו זיל בהתנצלותו בכל זה שארי
ליה מאריה שנתן בזה מכשול לפני הבאים אחריו שלא ירעו להבחין
ולידע מפני מה לא אבל ומחזיקים זה לאיסור ולזה הוקל בעיניהם כבודן
של מיםרי התורה חכמי הש״ם ורבותינו הראשונים והאחרונים ז״ל שלפנינו,
עד שזה איזה שנים קם אחר אשר באשת אינו ראוי והגון בלל שיתערב
כעניני הוראת איסור והיתר מתגאה לחדש חדשות לאסור אכילת רנליס
משום איסור רם וכתב מ ה מכתב לחרב האבר״ק זארנוב וסיים שאין
להשניח בזה על הראשונים זיל ,והמכתב מונח ת״י ,אוי לנו שכך עלתה
בימינו שהושפל כבוד התורה אשר שועלים םרקדין בהיכלה ,הא וראי
חשש אפקרותא וקלות ראש הוא ,ונודע לנו אשר לולא אוהביו ומיודעיו
שהשתיקו אותו בזה אחר שטרחו וינעו להבינו שיהיה בזה ללענ ולקלס,
היה מרעיש העולם בזה ,נניח מלהאריך בזה כעת בי נתבאר אצלנו
כארוכה במקום אחר ,ולא הבאתי כל זאת אלא להראות שמדברי מרן
הקדוש הב״מ זיל העירותי תחלה ומאחי לקחו לצפצף כסף משנה כסף
משנה בי נתפרסמו דברי אז ,אבל באמת הם אינם יודעים מאי
.
קא מצפצפי:
כי באמת דברי מרן הקדוש הכימ זיל אינו ענין כלל לגידוננו כפו
שנתבאר שאין בזה ח״ו.שוס פגיעת כבור ברבותינו הראשונים
ב
2
ז ל
הקדמה
18
ז״ל וכמו שתראו מבואר בפנים בתשובותינו להגאון האבד״ק קוטנא
שיחי׳ שכל הראשונים ז״ל קוו וציפו לזכות להשיג התכלת וכמו שהרעיש
הנאון ביערות דבש )מלי ,שני רמש נ( וסיים ולכן חובה על כל איש בשוםו
ציצית בבגדו לזכור במצות תכלת ולהתאנח בשבתן מתנים על אשר
אי אפשר לקיים המצוה כשלימות כו׳ יעו״ש ,וםה הי׳ בידם לעשות
שלא השיגוהו ועכשיו שבעזרתו ית׳ ברוב רחמיו זכינו להשינו ודאי
מחויבים אגו להיות חרדים על דבר ה׳ ולקיים מצותו באהבה רבה
ואהבת עולם בזריזות ולא בהתרשלות ח״ו:
ומה שמביאים מתשו׳ הרא״ש ז״ל )כלל נה אוה 0שאין לשנות תקגה
להוסיף עליה או לגרוע ממנה אלא בקובץ והסכמה כו׳ יעו״ש,
דבר זה מביא לידי גיחוך כי גחלים המה תותים על ראשם לפי דעתס
כי מלשון הרא״ש ז״ל )שם( מבואר שהגם שנהנו דור אחר דור באיזה
דבר שהוא אינו כמשמעות לשון התקנה אין כח בזה המנהג לבמל
התקנה אלא בקיבוץ והסכמה כו׳ יעו״ש ואם אין כח במנהג לבטל
משמעות לשון התקנה כ״ש שאין כח במנהג לבטל מצות הורתנו
הקדושה אבל באמת לא אוכל להאריך בדברי פתיות כאלו וכל מעיין
יראה שאין משם ענין כלל לכאן:
אבן עיקר טענחם איך נעשה דבר חדש כזה ,הרי מרנלא בפומי׳
דהח״ס ז״ל בתשובותיו על מי שבא להנהיג בחדשות לומר עליו
בצחות לשונו החדש אסור בכל מקום .צריך להבין דלכאורה אינו מובן
כלל ,שהרי המעיין בח״ם ז״ל יראה מפורש שלא כתב צחות לשונו אלא
על הבא לחדש ולבטל שומ מגהג מקדמוניגו ז״ל כגון במנהגי בית
הכגסת שהתחילו לחדש הכתות החדשות ,או הבא לחדש איזה מגהג
חדש שלא נזכר בשום מקום ואין לו סקום על פי יסודי חז״ל אבל
לחדש חידושים לרינא עפ״י יסודי חז״ל מתוך פלפולא דאורייתא הרי
הגאון ח״ס ז״ל עצמו חידש לא מעט בתשובותיו ע״י משא ומתן של
הלכה וזה הדרתנו ותפארתנו ו ק כתיב מחדשים גס ישגים וגו׳ וכ״ש
נידוננו מצות התכלת הרי ישן נושן הוא מקרא מלא בהורה ונתנו על
ציצית הכנף פתיל תכלת והש״ס מלא מזה על כל גדותיו סשנים
קדמוגיות ,ואיך שמיס לאור חושך לקרא למצות תכלת חדשות ,אטו
*בשופטני עסקינן:
*gp
ר א
n
אכן
הקדמה
י »
אכן נראה כענת רמיזתם שקשה עליהם שיקבלו להתחייב בדבר שלא
הורנלו מעולם ולא ראו זאת מאבותיהם ואבות אבוחנהס ונס בגי
מקומן לא הורנלו בקיום מצוה זו ,והנם שמצד ידיעת הםצוה אינו
דבר חדש ,אבל מצר הרנל קיומ המצוה הוא דבר חדש שלא הורנלו
בה מעולם וכאלו קובלים עלי שאני מעמם עליהמ טורח מצוה זו שאין
דעת האדם גוחה מזה לקבל דבר שלא הורגל ב ה :
אמנם דעה גפסדה היא רחמגא לשיזבן מינה .וכבר עמד על זה
הנאון הקדוש רבינו יונה מגרוגדי זללה״ה באגרת התשובה
הנחלק לימות השבוע והוא נדפס בסידורי התפלה שהם כמעט ביד רוב
עדת עם קודש בםדינתנו וכתב ביום החמישי וז״ל אמרו רבותינו הפורק
עול מצות הוא סן הרשעים ובכלל זה האומר אקיים את כל התורה
כולה זולת אחת מן המצות לפי שלא למדוני אמתי או לא הורנלתי
מנעורי להזהר בה שאין נזהרין בה אנשי מקומי וקראו חכמינו ז״ל
האיש ההוא מומר ועליו נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה
הזאת כי לא יאמר עבד לרבו אבחר במלאכות האלה ולא אבחר באלה
יעו״ש ,וכפי הנראה כיון רבינו יונה ז״ל אך למצוה זו של תכלת ששייך
לומר בה לא הורגלתי מנעורי להזהר בה ושאין נזהרין בה אנשי מקומי
דמצוה אחרת כיוצא בה לא מציגו כ ע ת ,ומי גרם להם דעה זו הנפסרה
גבהות לבם לילך בנרולות ונפלאות מהם ודבר קטן הוא להמ ללמוד
בספרי מוסר בכל יוס ,שהרי אם הי׳ ספר אגרת התשובה רגיל על
לשונם לא היו באים לירי דעה נפםדה כזו ,תהלה ושבח להשי״ת ששם
חלקנו מיושבי בית המדרש ומלבד שיעורין תמידין כסדרן בהו״ת אנו
וכנסיתנו הקדושה חונים בספרי מוסר מחז״ל בכל יום ,כץ יהי׳ נועם ה׳
עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי הוא חיינו ואורך ימינו:
אשר אחר כל אלה כי גליתי דעותיהם וטענותיהם המזויפות וביטולם
אקוה להשי״ת כי כאשר אחזה שבעזרתו ית׳ חנני ה׳ וגתקבלה
מצות תכלת בין אלפי ישראל ואת אשר נמרתי בפעם ראשונה כבר
חלקתי וקבלו אותה בשמחה הרבה סישראל גדולים תמימים וישרים
חכמים וצדיקים מכל כתות שונות חסידים ופרושים זקנים וישישים רבנים
וצורבים כן אקוה כי יוסיף ה׳ לחנני ובזכות מצות תכלת תתבטל השנאת
חנם
20
הקדמה
חנם מכל וכל וכולם ישובו לעזוב דרכם העקש ללכת בדרכי יושר:
אבן אם כי שפת אמת תכון לעד ואקוה כי בעזהשי״ת יתבטלו כל
המתנגדים לכבוד ההורה והמצות ,אבל הרי מבואר בזוה״ק
)גי תשא ק* (4שלא נאמר שפת אמת כוננת רק תכון שבתחלה השקד
נובר בעולם ושפת אמת שכיבא לעפרא ואח״כ אמת מארץ תצמח ,
ואדע אשר עוד יעברו עלינו ימים של צער ונסבול מהקוצים שבכרם
בית ישראל שירצו למנוע את הרבים מעדת עם קודש מלקיים מצות
התכלת ,והנם שכבר ה־אינו לרעת אשר פטפוטי דבריהם המה דברים
שאין בהם ממש אבל עדיין יוכלו גם בשתיקתם להפיל רבים חללים
מפשוטי שלומי אמוגי ישראל מלקיים המצוה כי יאמרו שתיקתם עצמה
מחאה גלוי׳ היא ומסתמא דבש וחלב בלבם טענות גכוגות וברורות
נגד קיום מצוה זו ,לזאת מחויב אני בעניי לבאר ולברר לפני כל עדת
ישראל שלא ישגיחו על המונעים את הרכים מלעשות םצוה ,והנני
מודיע בזה כי כבר פרסמתי ברבים והודעתי אשר כל מי שיש לו
דברים וטענות מה נגדנו ישלחם אלי ואס יש בהם ממש אם יאמרו
כהלכה אקבל האמת ממי שיאמרה והנני מוכן בעזהש״י להורות על
דבריו ברבים ,ולא לבד אם יראנו שיש ח״ו איסור בהטלת התכלת
אלא אפילו לא תשיג ירו להראות לי שיש בזה איסור ,ורק תשינ ידו
להראות בראיות נכונות שאין מצוד ,וחיוב בהטלת התכלת ג״כ מוכן
אני להסיר התכלת מטליתי ואדרוש ברבים לפני כל הסרים למשמעתי
ברם דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי כי מכל מלמדי השכלתי
והראוני לדעת שאין חיוב ומצור ,כלל בהטלת התכלת ,הסירו התכלת
מטליתותיכם ,כי באמת לא יהיה לי זה לפחיתות הכבוד בלל אלא
אדרבה זה יהי׳ תהלתי ותפארתי וכשם שקבלתי שכר על הדרישה כך
אקבל שכר על הפרישה ,וכבר נתפרסמו דברינו ברבים וכתבתי בזה
לנרולי זמננו שיחיו כמו שיובא להלן ,וא״כ תוכלו לדעת אם באמה יש
דברים וטענות של טעם בלבם נגדנו למה יטםנו ידם בצלחת ולא
יאמרו אותו בגלוי לעינינו ,הרי כבר נעשה איסור בהסכם כל גדולי
ארץ )כימי הגאון המפורסם מ׳ צבי הירש בערלין זצללה״ה והוא גרפס
בקונטרס כנגר ספר מצפה יקתאל שהדפיס אחר השגות על ספר תורת
t
יקיתיאל
הקדמה
יא 21
יקותיאל( שכל מי שיש לו להשיג על םפר יכתוב למחברו אולי יש
לו להשיב על דבריו ,ושם נתברר מכסה גדולים ז״ל חומר האיסור בזה,
וכן הוסיפו וגזרו איסור על זה שלא לפרסם השגות וקושיות וכ״ש
בדפוס על שום ספר זולתי אם ישאל תחלה את מחברו ,כי כל המקשה
ואינו שואל את מחברו ידוע הוא כי זה הוא לא למען דבר אמת והוא
תודה שלא לשמה רק לקנטר ועל זה איתא במס׳ תענית ) Jו שכל
העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות ועיין בתוס' )פס/
ומזה עצמו שפורצים נדר המוסר והדרך ארץ שאינמ מוציאים מה
שבלבם במכתב גלוי להתווכח עמנו ,מזה עצמו מבורר בתכלית הבירור
שאין ממש בהגיון לבם רק עקשות מחמת קגאה ושגאה ,וכיון ששתיקתם
ומניעת קיומם המצוד .מסיבת קנאה ושנאה הוא אץ ראוי להשגיח עליהם:
וכבר כתב הגאון הקדוש מהר״ל מפראג ז״ל בספרו באר הגולה
)בבאר החמישי בביטול טענה החמישית( וז״ל הקדוש השנאה
מעות העין ויטעה השכל אמנם דבר זה אינו ראוי לחכם מבין האמת
לעיין בדברי מתנגדו בשנאה ואף חכמי האומות הרחיקו זה לכך כתב
הפילוסוף בספר שמים ועולם וז״ל ואז נתחיל ונביא דעות הקדמונים
החולקים עלינו בזה ונביא טענותיהם ,וזה לשני ענינים ,האחד
שטענותיהם הם ספיקות על המופתים שנביאס אנחנו ומשלמות המופת
התרת הספיקות הבאות עליו ,הענין השני שמאמרנו יהיה יותר רצוי
ומקובל אצל אוהבי אמת וכל שכן בשנסדד תחלה טענות החולקים
ואח״כ גבטלם ולא נהי׳ אשמיס בזאת הפעולה ולא נהי׳ נחשדים
שרצוננו לאמת דעתנו ולא גשגיח בדעת זולתנו וגבזה אותם וכ״ש
עם היות בעל דיננו נעלם התוכחת ]רצונו לוכר שכבר בעת אמרו
דבריהם לא הי׳ מתנגדם בעולם שהיו כמה דורות קודם לו אבל אם
היו בחיים אינו מהמוסר שיחלוק עליהם בלתי אם ? נ ו עמס ויתיכח
עמם פה לפה או הי׳ כותב להם[ ולזה כשנביא דעתיגו וטענותינו בלתי
מענות החולקים עלינו יהי׳ קיבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלוש
ושוםעם אליהם יותר ממנו וחושתם לנו יותר נ ת ל ,וראוי כד שירצה
לדון בדין האמת שלא יהי׳ מכעיס לבעל מחלוקתו שונא ל ו ,אך ראוי
שיהי׳ מודה לו חומל עליו ומדבר עמו בגחת ,וגדר ההוראה שיודה לו
במאמרים
22
הקדמה
במאמרים מעביר מה מהם שיורה לו לעצמו ע״כ חורף דבריו ,הרי לך
שהזכיר שלא תהא הקנאה מקלקלת השורה לשפוט על דבר בעל ריבו
בעין הקנאה כי אם בעין החמלה ולא יבקש לדחות דבריו ביד חזקה
רק יגהג עמו כמו שנוהג עם עצמו כמו שמסיים דבריו שיודה במאמרים
מעביר בהם מה שיודה לעצמו עכ״ל ,ראה איך יצא מהר״ל הקדוש
מגדרו בענין זה להביא דברי הפילוסוף אשר לא כן דרנו בקודש בכל
ספריו אך בעגין זה סביא דבר להוכיח שאף במנהג העולם מגדר
המוסר וכרך ארץ ג״כ אינו.סובל מערער על חבירו בקגאה ושנאה ואיך
אין דבריו נשסעין לשום משכיל בשמעו מדבר כמו אלה :
וסיים מהר״ל ז״ל דבריו מדברי הורתנו הקדושה איך ענין זה הוא
היפך דעת תורתנו הקדושה וז״ל הקדוש ובכל הדברים האלו
אמרו חכמינו ז״ל ביותר שלימות בפ״ק דעירובין)ק> יג (:מפני מה זכו
ב״ ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושמין דבריהם ודברי
ב״ש ולא עוד אלא שמקדמין דברי ב״ש לדבריהן ע״כ ,ומעתה יש
לשאול מה ענין זה שתהא הלכה כמותן דבשביל שהן משפילין עצמן
אין ראוי שתהא הלכה כמוהן כי הלכה תולה בזה שהתורה שלהן כפי
ההלכה ולא מפני שהיו מקטינין עצמן ,רק שאלו הדברים כלם הם
סבה עצמיית שיאמר דברים אמתייס לפי ההלכה כי מאחר שהן נוחין
נמשכים דבריהם אחר האמת כי כאשר יכעוס הרי מכח הכעס נראה
שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה ורוצה לנצח והוא סר מדרך
ה א מ ת ,וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאומר רבדים לפי ההלכה שאם
לא כן מתוך שהוא רוצה להתגדל על בעל סחלוקתו הוא סותר דברי
בעל ריבו אע׳׳נ שאין האכת אתו ,וכן מה שהיו שונין דברי בית שמאי
והיו מקדימין דברי ב״ש לדבריהן נראה שלא היו שונאין לדברי בעל
ריבם ומבקשין לדחות דברי זולתם אף כי האמת אתם שכיון שהיו
שונים דבריהם ודברי ב״ש והיו מקדיםין דברי ב״ש נראה שלא היו
מכוונין לדחות דברי זולתם ולא הי׳ מחלוקת שלהם מכת המנצחים כי
מי שהוא מכת הסנצחים אין דבריו נמשכים אחר האמת כי תמיד
מבקש לנצח ולא היו כל הדברים אלו בבית הלל לכן ראוי להיות הלכה
כמותן אע״ג שדברי ב״ש טובים וישרים כיון שיש לבית הלל הנגה
שראוי להיות דבריהם הלכה לכך הלכה כביר חלל ,ובדבר זה גפלו
ככה
הקדמה
יב ?2
כמה אנשים שהשנאה פועל להם שרואים דרך המישור העולה בית אל
דרך עקומה ,והאהבה משוה להם ההר לבקעה ,ואלו היו מביטימ
לדברי חכמים בעין השכל םוםר מן הקנאה והיו מצרפים דבריהם אל
מה שאמרו במקום אחר בו׳ יעו״ש נעימות דבריו הקדושים ,ומתבאר
מדבריו רכל שאינו בנדר הזה אין הלכה כמותו כי קנאתו ושנאתו גרמה
לו לעור עיניו ולסלף דברים הטצודקים וכ״ש מי שקנאתו ושנאתו גברה
עליו כל בך עד שאיגו יכול להוציא מה שבלבו שאין משגיחין עליו
כלל דדברים שבלב אינן דברים:
ויען הנני לוחם בענין הזה מלחמת חובה כי המתחיל במצוה אומרים
לו נמור וממצות המלחמה הוא לפתוח בשלום תחלה לזאת הנני
להעתיק בזה לשון מכתבי שכתבתי בענין זה לנדולי זמנינו שיחיו שמה
נתבאר ויצא כאור צדקי ומשפטי ,וענתה בי צדקתי כי לא אחפוץ
לצאת לריב מהר ואת כל ונוכחת :
וזה לשון מכתבי שכתבתי כמעט בסגנון אחד
לשני גדולי זמנינו הגאון מורי״א שיחי׳ האבד״ק קאוונא יע״א
והגאון מורייי שיחי׳ אבד״ק קוטנא יע״א
בשמ ה׳ ובעזרתו יום ה׳ י ״ג ניסן תר״ן ר* דין
אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לכבוד ידידי
ורב חביבי הרב הנאון האמתי ע״ה פ״ה אביר
הרועים כבוד קש״ת וכו׳ האבד״ק
אחרי דרישת רב שלומו הטוב ,בקחתי קסת הסופר בכפי ,הוא קנה
כנף אוז הבית ,אשר שירתה לקרא בשס ה׳ להודות ולהודיע
בעמים עלילותיו ,ולשיח ככל נפלאותיו ,כדתנינן בפרק שירה ,גס
ממנה ילמד האדם להיות רך כקנה ,להלוך ולבוא עם כל רוחות שבעולם
ושורשו בל ימוט ,בה אפרוט עלי גליון להוציא תעלומות לבי אשר
חגגי ה׳ לשיח בכל נפלאותיו ,ותמיד איחל להוסיף על כל גפלאותיו
ותהלותיו:
וכאשר
24
הקדמה
ובאשר לקחתיה למרטה למען תפשה בכף ,העידותי בה לאטור ,הלא
אתה כלי גשק חשקי להגביר חיל באפרתה להכשר יתרון רעת
והכשר חכמה ,הלא תדע כי שלחתיך עתה לצאת לקראת גשק ,לא
לקראת אויב ומתגקס ,לא להרבות חללי חרב מלחמת שפך דם על
שדי קרב:
אך גגד אוהבים ורעים משיבי מלחמתה של תורה לשערים הסצוייגים
בהלכה ,היא תורה החמימה המשיבת גפש ומחבימת פתי וגותגת
חיים ורוח גבורה ,על מרחבי שדי תצא למלחמת מזימה ,ולהפיל חללי
רוח עועים ,ומיתרך תכונן על פגי רעיוגי רוח ,ועשתגות מורדי אור:
,
הקרב הזה אס כי פגיו פגי םלחסה ברעש ורעם לגמא א ר ץ ,אכן
תכליתו תכלית שלום וצדק ,והאמגם כי גם בזה עם כי שלום
בסופה אכן יען ערבו רגעי דודים ,ואיך ישבית לרגעים ,לגרוע אף
רגע אהבת רעים ודודים ידידים ,אך בזאת אשיש יען שבט ספרי
מואסת כל עץ גבוה ,והיה בי ישח הגבהות ,אז ישכילו עם יביגו
לרבים וכזהר הרקיע יזהירו ונקדש ענות צדק ,הלא אז יוגדל שלום רכ
לאוהבי תורת אםת :
והנה בזה אבוא אתרי דרך סבוא השלום כמשפט החורה והסצוה ,הן
במלחמת חרב וקשת ננד אויב נצטויגו לפתוח בשלום ,ולקרוא
לשלום אף לאויב ומתנקם ,אף כי במלחמתה של חורה שהיא שלמה
ותסיסה ,והנותנה נקרא שלום כמו שנאמר ויקרא לו ה׳ שלום ,וסקבליה
שלומי אסונים ,ובנתינתה יברך את עמו בשלום כמ״ש ה׳ עוז לעמו
יתן ואין עוז אלא תורה ובה ברך אותנו בשלים ,ובהניננו בה נקבל
רב שלום כם״ש לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער ,כסו שדרשו על
זה חז״ל)יץהפץ ל( ואיגם זדם משם עד שנעשים אוהבים זה לזה שנאםר
את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה ואף כי בסופה יבואו
ראשית דבריהם באחרונה יוגדל אהבתם :
ולבן וראי מצוה וחקה בפתיחת שלום ,ולכן הגגי בזה לפתוח בשלום
ולהודיע כי רק שלום ואמת אדרוש ומוכן אגי להודות על האמת
ולקבל האטת מטי שיאםרנה באהבה ובשמחה ,ולעז אף כי גושא העגין
לא
הקדמה
יג 25
לא ימלט מלחים לחם שערים הםצויינים בהלכה ,לכן יסלח נא על עץ
פלט קשת הסופר אשר הוחרה ונמ מורטה לתפשה בכף לפרוט על גליץ
מלים אשר מלאתי ,דברי קושט ואמת אשר כמעט נעדרת לעת כזאת ,
הציקתגי רוחי ,אשר אף אם אמרתי אעזבה שיחי ואבלינה ,והיה בלבי
כאש בוערת עצורה בעצמותי /כי מה אחרית תקות חנף כי יבצע ישים
יד לפה ושכץ בלועיו ,לכן אמרתי אחת היא ה א מ ת ,אף כי ארצה
הושלכה ויכם עלי׳ אופל ותהי נעדרת ,והתרמית עשתה והצליחה ותהי
גברת ,על כל אלה הלא זה דרכה מקדם ובן לעד ה מ ן שפתה תשדד
עמקימ ותחפור בעמק לצאת לקראת נשק ,תשחק לפחד ובושת ,ולא
תחת מרעש כידון /תלעג ללהב חנית ורומח /ולא תשוב מפני חרב
היונה ,תבקע צורים והפוצץ סלע המחלוקת ,וממעכה האדמה תתרומם
להפריח ,ומתחתית ארץ תעלה ותזריח ,וכשושנת העמקים תציץ
ותפריח ,וכל אויביה בהם יפיח ,ואוהביה כעץ שתול על מים בכל
אשר יפנה יצליח :
י כ ן אמרתי אדברה וירוה לי לא אשא פגי גדול ואל איש לא אכגה,
ותהי זאת גחמתי כי לא אכחד אמרי קדוש ,ואסלדה בגילה
בהחילי לערוך אמרי יושר:
אך לזאת יחרד לבי תבער אש בהגיגי הלא גדול השלום וירב מעלתו
ויף בגדלו עד כי גם האמת דחה תדחה מחמתו וכן מציגו פרלת
גדולת השלום בפרק השלום ) ^ מ0׳ דא( ושם גאמר מעלת השלום שאף
התורה שינתה לשונה כדי להטיל שלום ונם הנביאים שינו לשוגס כדי
להטיל שלומ והקב״ה ויתר על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים
כדי להטיל שלום וכל התורה גתנה בשלום וחותם כל הברכות בשלום:
אכן שבתי אל לבי בצפותי לדברי ה ג מ א )זכרים» 0במאמח אמת ומשפט
שלום שפמו בשעריכם ,ושם האמת ראשונה כי לו משפט הקדימה
ב כ ל ,כי הוא ראש דברי יוצר הכל וחותם תכניתו :
ואחריו יקום המשפט להוציא את יסוד האמת לאור באור החיים בי
הםשפט לאלהים האמת ולעולם כל משפט צדקו :
וי.יה השלישי ,השלום*זבא אחר האמת והמשפט ,הוא יהיה שלום
האמת
26
הקדמה
האמת ,והאהבה תהיה אהבת קושט וקימת לעד .
ואם שלש אלה יעשה האדם וחי בהם חיי טובים וחיי עולמ ,וכן נאמר
בפרק השלום וירושלמי תענית)פ׳ד ה״נ( תםן תנינן על שלשה דברים
העולם עומד על הדין ועל האמת ועל היכלים שלשתן דבר אחד הן
נעשה הדין געשה האמת נעשה שלום אמר רבי מנא ושלשתן בפסוק
אחד אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם :
ואם אמנם נדרש בירושלמי סנהדרין )ש״א היא( ובבבלי)שם דף ז( כל מקום
שיש משפט אין שלום וטשפט שיש בו שלום זה ביצוע ,הוא רק
בדבר שבין אדם לחבירו שיכול לותר ,אבל מי הוא שיותר על מצות
ה׳ ,האם ביכולתו לבצע הן בקומ ועשה הן בשב ואל ת ע ש ה :
וגם מה שמצינו ששינה הכתוב למען השלום הוא רק על העבר ולא
על העתיד ,וגם בזה חלקו חכמים הראשונים יבמות )כה (:אם
מצוד ,לשנות או מותר לשגות מפגי דרכי שלום ,ורבי שטעון בן יוחאי
עמד בדעתו ועשה מעשה כרעתו במס׳ נדרים )סו (:ולא רצה לטעום
תבשיל אשר הקדיחה האשה והדירה בעלה ־בקונם עדי תטעימו לרבי
יהודה ורבי שמעון שיאמרו כי טוב הוא ורבי יהודה טעם למען המצווז
לשנות ,והיתה הארוחה אצלו םעורת םצוה ,ורבי שמעון לא עזב דעתו
כאשר הורה בנו רבי אליעזר )עמוס שם( כי רק רשות הוא ולכן הארוחה
סעודת רשות היא וירא לגפשו לטעום לבלתי יגלה ממקומו כנהנה
מסעודת הרשות במס׳ פסחים )מט•( והשיב אסרו יסותו בל בגי האלםגה
שתשאר נדודה ונדודה מבעלה ואלמנה חי׳ תהי׳ ב״ם )לח (:ושמעון לא
־יזוז ממקומו ,ויקר האמת בעיניו )זה הוא הפירוש האמתי בענין הזד,
שלא נתבאר בשומ מפורש(:
ולבן כל דורש שלום ,אם שלש אלה יעשה בסדר הזה ,יבקש אמת
וישסור סשפט אז השלום על סקוסו יבא :
אבן אם השלש אלה לא יעשה בסדר הכתוב ,ואמור יאמר המרצע
לאהבת הכבוד המדומה ואהבת שלום השקר ,אהבתי את השלוס
לבדו אף כי רחוק הוא מאמת ו מ ש פ ט ,ובו אתרועע את אנשים אשיר
עליהם בשרירות לבי :
הלא
הלא שוב תשיבגו לאמור קח גא מוסר אב ושמע תורת א מ ת ,אין
גדול בשלום כקדוש תהלת ישראל ,הלא הוא שלום ושםו שלום,
ותורתו השלמה היא תורגו להרבק במרותיו ,וכאשר *־נהג עולמו בחסר
ובמשפט כן יורגו בתורתו ,ובינה גא וראה וקרא במקרא מפורש ושום
שכל כי אחרי כלות סחיית כל היקום במי גח המה מי המבול אשר
הביא לשחת כל בשר מפגי רוע מעלליהם כי מלאו את הארץ חמס ,
ובאהבתו זכר את גח ויפקדהו בדבר ישועה ורחמים להוציא מםםגר
גפשו וירבה את זרעו כעפרות ת ב ל ,הלא אז שמו לב להטיב דרכמ מן
החמס אשר קט למטה הרשע בדור הקדם הפכו לבבם בגסעמ מקדמ
לאנוד אגודת שלוםים לעשות להם שם לבלתי יפוצו רק להתאחד
באגודת עולם לבלי ח ת :
אז ברית השלום בתהו עלה על לבם ,כי רק אותו לבדו דרשו ,ולא
הקדימו לו אמת ומשפט ,ויהי תכליתו גיאות וגאון ,לאמור ,להם
לבדם העוז והמשרה ויבנו מגדל עופל המאפיל ובחן ,אשר תכליתו
להרחיק תפלה וחחן :
וירא עושה השלום אשר חותמו אמת ובמשפט תאחז ידו ,את מגדל
האופל ,ויאמר הן אםת כי גדול השלום מ א ד ,אכן איכבה יקרא
לשלום הזה שלום ,הלא שבר ברוחו ,וםלף בוגדים בו ,הלזה גקרא
שלום ,אם יעות המשפט ,והאמת ישתולל ,השלום הזה שלום גקרא
וגיחוח רצון ל ה /השלום כזה יבחרהו עושהו במרומים ,השלוח יד
לרעהו ,ומרמה לבו מלא,ויאמץ לבו להרחיק משפט וצדקה:
הלא דרוש משפט ובקש אמת וצדק ,אז כי יחזיק במעוזו ושלומ
יעשה לו קרא בצדק ונשפט באמונה ,אז יבקע כשחר אור השלום,
ואמתו תמיד י צ ר ת ,וצד^• לפניו יהלך ,וברית האמת יצמיח ,ומשפט
כשושנה יפריח ,ושלום על מכונו יקום נבון בטוח ,והיה זה השלום
אשר עושהו במרומים יקרא עליו גם על תבל ארצו:
א כ ן הם עזבו מקור השלום אשר מאמת וממשפט ג ח צ ב ,ובקשו שלום
שקר אשר עולתה ב ו ,ויאספו לאגודת שלום התרמית ויטשו אלו*
עושהו ,הלא אז ראה עושה שלום האמת כי שפה אחת ודברים אחדים
להם
הקדמה
28
להם ויזמו לעשות ר ע ,וינאץ מראות אגודת הרשע ,ויפיצם ה׳ משס
על פגי כל הארץ ,ויבלל לשון רמיה ויפלג לשון שוא ,ושפתי שקר
פזר ,ויהפוך להם את השלום למריבה והאגודה הוכנה לרסיסים ,וינהל
פיזור לרשעים :
מכל זה יתבוגן האדם לבלתי דרוש שלום המשולל אמת ו מ ש פ ט ,ושלום
כזה אשר בתרמית יבא הלאה י ז מ ו ,ולא יבכר את השלום בן
התרמית האהובה ,על פני המחלוקת לשס שמים בן האמת השנואה:
ומכל זה עצרתי כח לאזור חיל כגבור יעיר קגאה לבא במגילת ספר
הזה אשר הוא כדת :
מקדם מאז התלותי לחשוב דרכי במה יזכה שפל אישים את ארחו
לשמור דרכי ה ולגור באהלד עולמימ ,אמ אשמור בכל לב
לשמור תורתו ומצותיו במידי דבעי דרישה ליחל תמיר להוסיף על כל
תהלותיו ,אמרתי אני אל לבי הן לא קצרה יד הי מלהושיע אף לשפל
שבשפליס אולי ה׳ אתי כזכות אמתי הקדושים ,הוא יעמוד לי לכנות
חרבות עולם ,ולהחזיק בדק הריסות ,ולקומם מוסדי דורות עולס בתורה
ה׳ ומצותיו ואבנה מהם ,ובית נאמן יעשה לי ה׳ לתורה ולתעודה ואזכה
בי יערב ה׳ את דברי תורתו בפינו ובפי זרענו וזרע זרענו ולא ימושו
מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו מעתה ועד עילס:
וועד ,עזרני ה׳ בזכות א מ ת י הקדושים זללה״ה לסדר סדר טהרות
והוצאתי בעז״ה לאור את החלק הראשון הוא סס׳ כלים ד*א
דרך הקודש בסדר טהרות אשר דרבי הסדר הזה שוםמץ מבלי באו
עדיה ,ובעזהש״י סדרתי כל הסדר והנני עוסק במאורו והרבה הוא
מבואר בעזהש׳׳י כן יעזרני השי״ת לנמור ולהתחיל בתורה בכל יום
ותמיד איחל להוסיף על תהלת ה׳ :
וגם ידידי זה כבוד הדר״נ שיחיה שלח ידו להסכים על ידי בלדת
כמה נאוני ארץ קדושים אשר בארץ המה זכרונם לברכה ,דבר לו
החיים לחיים טובים ולימים ושנים ארוכים ,שועלים קטנים רצו לג^־וץ
פרצות ,ואלהי אבותי היה כעוזרי ,ובעזרתו שפת אמת תכון לעד
ובעזרתו נתקבל הספר סדרי טהרות בכל תפוצות ישראל בכל מקוס
חחנותס ואף בסדינוח הרחוקים ארץ ישראל ותימן וערב ובבל וקדם
ובהרבה ספרים ראיתי בעזהש״י יבאו דברי הספר ליסוד מוסד ,וכל
,
t
אשר
הקדמה
טו 29
אשר חשבו למעט כבוד התורה היו כמוץ לפני רוח :
והנה זה שנים רבות עלה ברעתי לעורר מצות התכלת אשר היא ג׳׳ב
מצוה נושנה ואין דורש אותה יותר מאלף שנים וינעתי הרבה
בזה נסעתי למרחקים עברתי ימים בארץ נכריה שבעתי נדודים יגיעה
וטורח והוצאה רבה :
וטרם התלותי בדרך המצוד ,חפשתי סימני התכלת ואספתי הסימנים
הנמצאים בש״ס ונדולי הראשונים והוצאתי המאמר שפוני טמוני
חול בעזר השיי׳ת בשנת תרמ״ז שמה ביארתי אשר מצוד ,על כל ישראל
לחפש ולדרוש על פי הסימנים המבוארים שמה אשר יש ויש בהם
דבר ה זו הלכה ברורה בעזהש״י ,וכל הדברים ברורים שמה לכל
ההוגה בתורת ה׳ ושלחתי בכל תפוצות ישראל שיראו ויבינו כי כל
הדברים ברורים לאמתה של הורה שמצור ,על כל ישראל לחפש כפי
יכלתו לעורר המצוד: ,
ולא רציתי לדרוש הסכמות על המאמר למען לא יאמרו מבקרי מומין
כי בחנפי לעג הטיתי דעתם ,כדרך כל אוהבי מצה וגרגן ,ומה גס
כי לא באתי בזה לדבר גבוהות שכל המאמר רק דברים פשוטים
ומבוררים ,והם מובגים לכל תופסי התורה /וכקטן כגדול ישמעום כי
הכל ־ברור ומפורש שכל הרואה יוזן עדותו ,למען יצדקו ויתבררו:
יאחר שהדפסתי המאמר והוצאתיו לאור בעזר השי״ח ,שלחתיו בכל
גבול ישראל לדעת מה יענה ישראל ,ונתפזר בכל קצוי ארץ,
ותופסי התורה למגדול ועד קטן למדו פרק ז ה ,והרבה השיבו על דברי
הפלפול והחידוד כדרך התורה ,אכן ביסוד עיקר הדין לא ראיתי משום
אחד שיסתור מאומה בשורש הדין ,ובעזר השם יתברך השבתי לכל
השואלים כהלכה :
וגם לכבוד הדר״ג שיחיה שלחתי את המאמר ,והשיב לי בלשון חכמים
כרכה שיהיה גועם ה׳ עלי ומעשי ידי יכוגן אלא שלתשות כהו
לעת זקנתו )ה׳ יאריך ימיו ושניו( אין לו כה לעיין בזה :
ואמרתי אולי מתשות כחו נם עשתנותיו מרופים )יתן ה׳ לאמצו( ואין
ביכלתו לעיין בשמעתא רבעי צילותא כיוסא דאסתנא וחשבתי
דרכי שלא אטריח לזקן זה קנה חכמה :
ולכן שבתי לעבודתי עבודת הקודש כמאמר חז״ל במקום שאין איש
השתדל
t
,
a 3ה ק ד מ ה
השתדל להיות איש ונכנסתי לעומקה של הלכה והעליתי בעזהש׳יי מאמר
השני פתיל תכלת :
זהוא מאשר הוספתי בבירור הלכה ואשר השבתי לנדולים ואף לקטנים
אשר רצו לדעת דבר אמת שמה בררתי כל הסימנים ודיני הצביעה
ונודל חיוב קיום המצוד .והשבתי על כל הקושיות אשר שאלו ,וגם
מאמר הזה אחר שבעזר השי״ת הוצאתיו לאור בשנת תרמ׳׳ח הפיצותיו
בכל קצוי תבל ונם לכבוד הדר״נ שיחיה שלחתיו ובעזהש״י
נתקבל בכל העולם וכל רואיו שבחוהו יהללוהו:
ולכן קרבתי אל המלאכה היא עבודת הקודש והתחלתי בעבודת התכלת
להוציאה לפועל כרת של תורה כאשר ביארתי במאמר פתיל תכלת
שיהיה בתכלית ההכשר באופן שהיה ביכולת נם בימימ הקדמונים
לצבוע וכאשר נובל לשער ולהחליט בטח שבאופן זה צבעו בימים ההם,
אף שביארתי כהלכה שבכל אופן שהוא צבוע הוא כשר אך שיהיה
הצבע סן הדם בלא הוספת כח צבע אחר ,אכן זה היה המובחר אצלי
הדרך הברור שבאופן זה נצבע התכלת בימי דור המדבר וחכמי הש״ס
הכל ביארתי במאמרנו:
ובעזהש״י ביום ראשון דחנוכה שנת תרמ״ט אחר הרבה נסיונות ובדיקות
ביניעה רבה עלה בידי בעזהש״י לצבוע היורה הראשונה
ובזמן קצר לבשו איזה אלפים מישראל תכלת בציציותם ,אכן מעט אשר
הכינותי הצבע לאשר לא היה בידי הרבה דם חלזון כי לא כאשר
דמיתי כן הי׳ ,אנכי דמיתי תחלה כי במשקל אחד של דם חלזון אוכל
לצבוע כמה משקלים ציצית אכן לא כן עלה הבחינה כי נצרך דם חלזון
כטעט יותר ממשקל הציצית ,שעד הנה היה נצרך כפלים ממשקל הציצית
אכן עתה כאשר הורגלתי בצביעה יעלה פחות םכפלים :
ובראשית שגת תר״ן התחלתי לצבוע מהרם אשר הבאתי מטקומו
ובעזהשי׳י הרבה אלפים מישראל הטילו תכלת בבגדי ציציותם
וכהיום יותר משגים עשר אלף מישראל כבר לבשו תכלת ובעזהש״י
בכל יום םוסיפים והולכים ומחבבים מאד המצור ,היקרה הזאת בכל לב
וכמה ממדינות רחוקות מהרבה גלילות כבר לבשו וכמעט בכל יוס
׳יגיעונו מכתבים ממקומות רחוקות לשלוח להם תכלת והרבה תופסי
התורה
טז
הקדמה
3 1
התורה ממדינות עסטרייך אוגגרין ופרייסען וליטא כבר לבשו ומוסיפים
והולכים :
א ך לאשר העניץ הזה אם כי כבר היה לעולמים אבץ יעץ כבר כסעט
נשכח מכל העולמ אף שבכל יומ יזכירו אותו שלש פעמים ,ולזה
רוב העולם עדיין לא לבשו ולא ירע ישראל עוד איך לפנות ,ועם כי
בעזהש״י בכל יום יוסיפו להטיל תכלת אך היוחל ארץ ביום אחד
והיולד נוי בפעם אחת :
וידוע בי בכל דבר יתרבה קנאה ומהקנאה תצא שנאת חנם ורבים
היום המתחסדים כן המתפרצים כן בכל דבר שבקדושה יצר לב
האדם יסיתנו להרחיק ולדחות מדחי אל ד ח י ,יש מהקטנים שיאמרו
אראה מה יעשו הגדולים והגדולים יש שישיבו הנח לרם לישראל אם
אינם גביאים בגי גביאים הן והיה כי אראה רבים מעדת ישראל ילבשו
גם אנכי אלבש ,וכל אלו הם דחיות ותרדמת התרשלות ועצלות לקיים
מצוד: .
ואגבי מצדי יען כי התחלתי במצוד .חובה עלי להתאמץ בכל יכלתי
לגמרה שתתקבל בין כל ישראל ולהוציאה לפועל כשלימות
להשתדל כפי כחי שכל ישראל יקיימו מצות ציצית כמאמרה :
ולבן מחויב אגי לגלות אמהתה ולהוציא לאור גלוי לכל ישראל שמה
שיש עדיין התרשלות הוא רק מפגי שאין מגיחים לישראל להיות
כל אחד ברעתו השלמה וכמו שמציגו בעגין כזה במם פסחים )סז(.
שהיה ספק בדבר שהיה בו צד איםור וצד מצוד ,ולא היה בידם לברר
איזה ירחה אז אמרו הנח להם לישראל ,ולכן בעגין זה אם יוכל להדמות
לשם היה בו מצד הנח להם לישראל ,אבל לא שלא להניחם כי רבים
היום המתחסדים והמתפרצים שלא יניחו .להם לישראל וביותר שיש להם
מקומ לתלות באילן גדול לומר ראה הלא זה נדול הוא והכבוד תלוי
בי ולא ילבש תכלת ובזה אין מגיחים לישראל ובאיזהו מקומות רבתה
מחלוקת וחלול השם ,ובפרט שבאמת אין לדון כלל בדבר זה הגח להם
לישראל /כיון שאין בו שום צד איסור וממילא אפילו למי שאין בו יד
בחידושי תורה וספק הוא אצלו ג״כ מחויב לקיים המצוה משוס ספק
וכ״ש שבאמת הוא ודאי מצוד•:
ועל כן במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ואבוא לדון על
השתיקה
,
32
הקדמה
השתיקה כי מה זה שתיקה בענין זה אם יש צד איסור בעגין , i fפרוע
לא ירים כשופר קול להציל את ישראל מחשש איסור ועל מי מוטל
להרים מכשול מעדת ישראל והעון תלוי בגדולים ,ואם הוא מצוד ,מדוע
לא ילבשגה וגס ספק מצוה ג״כ מחויב כמו שנתבאר במאמרגו ,ואם
כך היא המרה והדין לשתוק ולראות מה יעשה ישראל צריך לברר
טעמו בגלוי ואז יקיים הנח להם לישראל אבל בשתיקתו הרי מוגע
הרבים ואינו םגיח להם לישראל ומונע רבים מלעשות מצוה ולכן מחויב
להודיע ששתיקתו לא תמגע את הרבים מלעשות מצוה ומה גם כפי
מה שנתבאר במאמר הזה עין התכלת שיש בביטול מצות תכלת עבירות
שתי מצות ל״ת וביטול מ״ע אין שום תירוץ להשמט ולהפטר ממצוה זו,
ולכן מחויב כל מי שיש תחת ידו איזה טעם וסברא לגלותה כמו שביארנו
הכל במאמר ואין שום מקום לשתיקה :
ומתחלה דמיתי כי כנים הדברים בתשובתו אלי כי מחמת תשות כחו
מרופים עשתנותיו לעיין בהלכה זו :
אבן אחרי כן ראיתי כי באו לפגי הרר״ג ני׳ איזה ענינים אשר לדעתי
איגס גחוצים כיכ כעגין הזה וגם הם שמעתא רבעי צילותא יותר
מענין התכלת שבהם יש איסור חמור ולא נמנע מלהכניס עצמו בזה
ולנופף ירו ,ומזה אדע כי לא מהטעם אשר השיב לי ישים יד לפיו
מלהשיב בענין זה ,ואנכי יען הנני בענין זה לוחם מלחמת חובה שמצד
הדין המתחיל במצוד .אומרים לו נמור וכידוע שבמלחמת חובה אין
דבר שיעמוד לננדו ומחויב אני לעשות־ כל מה שביכולתי אף שהוא
ננד רצוני ואף כי יקר כבודו אצלי והנני מהיקר באהבתו אכן מה יתן
ומה יוסיף רצון אגו ש ואהבתו גגד מצות ה׳ החובה על א ד ם :
ולכן הנגי שולח בזה שגי מאמרימ מאמר אחד הוא עין התכלת בו
גתבאר כל עגיגי התכלת ומצותה וחיובה על כל ישראל ,ומאמר
השני הוא על דבר השמטה שמה נתבאר איפור השמטה גם בזמן הזה,
כי הרבה מכתבים השגתי מגדולי ארץ ישראל אשר נפרץ פרצה בדבר
השמטה ולא האמנתי שכבוד הדר״ג היה המתיר עד ששלחתי לאיש
1אמן מתושבי ירושלים שלא יחוס על טורח והוצאות וישלח לי העתקה
נאמגה מכתב ידו אות באות וכאשר נתבאר במאמר על דבר השמטה
אין שום צר היתר בדבר להתיר שמטה בזמן ה ז ה :
t
f
והגגי
הקדמה
יז 33
והעי מגיש את שגי המאמרים האלה לפגי הדר״נ גי׳ ובשם תורת האמת
הגגי מציג לפגיו בי יקיים והייתם נקיים מה׳ ומישראל ויבאר
דבריו ע״פ ד״ת הקדושה בשגי אלה הלבה ברורה כי משגי אלה רבהה
המכשלה בישראל ומחלוקת ומריבות וחילול השמ ויכתוב דבריו דברי
תורה להלכה וכאשר אראה כי יעמידגי על האמת כי טעיתי הגגי מוכן
לכוף אזגי לשמוע דברי חכמים ,ובדבר התכלת אם יאיר עיגי בהלכה
ברורה לא רק שאסור להטיל תכלת אך אף אם רק איגו חובה הגגי
מוכן להודות ולקבל שכר על הפרישה :
גם זאת ידע הרר״ג ני׳ כי הנני מקדימ פני הדר״ג בזה כי הריני מקבל
עלי כבוד חכםים ולא יבוש מלומר כל הטעמים אף אם יאמד שאיגי
מומחה ותכלת איגד ,גיקחת אלא מן המומחה ואגי איני גאמן אצלו איגי
בוש חלילה הכי אכריח לכל אחד שתהיה חזקתי אצלו למומחה ונאמן
הגם שהוא מילתא דעבירי לגלויי :
אך בפירוש הנני מוכן לעשות בזה כל טצדקי כי בעזהש״י אוכל לברר
הכל בפני כל וכל מי שאינו מאמין לי מאנשי השם יובל לבוא
בעצמו אלי או לשלוח איש אשר יבטח בו כי נאמן הוא ואנכי אשלם
שכרו ואראה לו מעשה התכלת מהחל עד כלה ,אראה לו את החלזון
שלם שהוא שרוי בי״ש )שפירט( בדי שיקיים תוארו בשלמות /מ יראה
כל הסימנים שכתבנו במאמרנו ,וכן אראה לו חלזון חתוך ופתוח בו
יראה את שלפוחית הדם עם דמו הצרור בתוכו ודבוק בו מתולדה וממנו
יראה תכנית הדם בטעם ומראה וריח בטביעת עינו ,ומזה יוכל להכיר
שלפוחית הדם אשר מונחת אצלי הרבה שממנו אעשה את צבע התכלת
ומאלו השלפוחות אעשה בפניו את הצבע ואראהו כל הסממנים הנצרכים
^הצבע ויוכל לבדוק כל אחת בשבע חקירות ובדיקות ואצבע בפניו את
התכלת ,או אורהו כל מעשהו והוא בעצמו יצבע ,וכל מי שאינו
סומך עלי יוכל ליקח ממנו כי אוכל ליתן לידו הרבה תכלת שיספיק
לכל אלו שאין םומכין עלי על הרבה שנים ,ולא יהיה הדבר הזה
פחיתות ונרעון לכבודי כי זה הוא כבודי לבזות עצמי על כבוד שמיס
וההורה והמצוה ועממ אכבדה ,ולכן הנני מכריז בזה ומודיע
לכל ישראל כי כל רב ומורה בעירו אם ירצו ללבוע תכלת ורק מצד
שאין סומכים עלי ישלחו אלי איש אשר הוא מוחזק לנאמן ואנכי אשלם
שכרו
3
ג
34
הקדמה
שכרו והוא יצבע בשביל כל כני עירו כנ״ל ,וכל יחיד שירצה לראות
מעשה התכלת ולצבוע לעצמו ג״כ יוכל לבוא ואראהו;
ובאם יהיה הצורך ללמד לכל ישראל את מעשה התכלת מהחלתו וער סופו
הריני מוכן ללמד כי לא ארצה להטמין הדבר אדרבה ארצה כי
יתפשט בבל ישראל והיה כי אראה שיוצרכו ישראל להרבה תכלת
אלמד מעשהו לנאמני ישראל ואף כי הדבר צריך הלמוד זמן רב לא
אחוס על הטורח ואלמד אנשים נאמנים :
אשר לדעתי אחר כל אלה אץ שום טצדקי לפטור עצמו ממצוה זו
שיש בה קיום מצות עשה ובמניעתה יש ביטול מצות עשה
ועבירת שתי מצות ל״ ת כאשר ביארנו במאמר הנוכחי עין התכלת :
אבן עם כל אלה הלא רק אדם אנכי והיה כי יורני כי שניתי מוכן
אנכי לשמוע ולקבל דבריהם באהבה ,אכן לא יבוא בגמגומים
בסירוסץ ומסרמיםין וחמיסין וטורמיסין כי לא מן דין סמיכו לנא ולא
בדחיית אי״ה דישנו בערים זוממים וביי״א דאחריב לבי מקרשא ולא
בלישנא קטוע ,וגם לא יאמר שיש לו טעם כמום כי אנכי ידעתי בזה
שכבר הכמוס נתגלה ונכמש כפי אשר ביארנו בפנים ונבעו כל מצפונים,
רק הכל בכתב יושר ודבר אמת בהלכה ברורה ,וכאשר ביארנו כי
שתיקתי מונעת רבים מלעשות מצוד ,ומה זו שתיקה :
ואם אחר כל אלה יחזיק בפלך השתיקה אזי אהיה מוכרח לגלות ולהודיע
לפגי כל עדת ישראל ששתיקתו אין בה ממש ,ואם הדבר הזה
יהיה גגד רצוגו וגם שלא לרצוגי הוא ,אכן יען הגני לוחם מלחמת
חובה מוכרח אגי לבטל כל המגיעות הנמשכים משתיקתו ואבטח בי
יראו ישראל ויעידו אמתת הדברים ,ובזה אין אחריות כבוד המונעים עלי
עוד כי הנני פותח בשלום וחותם בשלום ובזה אצא בשים שלום טיבה
וברכה על כל ישרא־ :
הנני דו״ש באהבה רבה ומתיקר באהבתו מברכו לקבל החג בדיצה
וכשרות עם כל ברכותיו ,עד כאן לשון מכתבינו להנאונים הג״ל:
אחר ששלחתי מכתבים הנ״ל שלחתי להם שני המאמרים רהייגו
המאמר על ר0־ השמטה ומאסר עץ התכלת הנוכחי ,ומתחלה
שלחתים
1
* הקדמה
יח 35
שלחתים ליד ירירי הגאון האבר״ק קאוונא שיחיה ,על יד בני ותלמידי
היקר )הרב הגדול החריף ובקי החסיד ומפורסם( מוהר״ר מרדכי יוסף
אלעזר שיחיה בלוית תלמידי גיסי הרב וכוי מוהר״ר גחום שיחיה ואחר
ארובות וקצרות שגתוכחו עמו השיב להם אגכי כבר סייעתי הרבה בעגין
התכלת כי כתבתי לק״ק זאמושטץ דיפעשע שהחיוב לקבור בתכלת מי
שהלך בתכלת בחייו וכפלתי וכתבתי להם הדברים במכהב מיוחד על
הבי דואר ובזה הראיתי גילוי דעת מפורש שדעתי מסכמת לקיים המצוה
דאי לא אחזיק התכלת למצור .לא הייתי מבגיס עצמי בלל בזה ,ורק
שאני בעצמי יש לי מונעים מבחוץ אשר לא אוכל לקיימ המצוה כי
יורע אני שדעת הרבה סההולבים לרוח העת לא יהיה רוחם נוחה ממני
בזה ויביטו עלי בפנים נזעמים ,ואם כי בדבר מצוה אין להתבייש ולירא
מהמהלוצצים ,אבל אנכי עוסק כעת בדבר מצוד .רבה הנוגע בפקוח
נפש כלל ישראל ולהפיק זממי מוכרח אנכי להראות פנים שוחקות
ומסבירות לכל המפלגות כדי שיהיו דברי נשמעין אצלם ולא יעמדו
לשטן נגדי ,ובענין זה שאגי עוסק .בו לא יעמוד גגדי אפילו חלול שבת
וכ״ש ביטול מ ״ ע ,ע״כ תורף תשובתו אשר שם בפיהם ,ובמכתבו אלי
השיב כבראשונה שלתשות כהו אינו יכול להכניס עצמו בהלכה ז ו :
הנה גתבאר שדעת הגאון האבד״ק קאווגא שיחיה נוטה לרעתנו
בדבר התכלת ומשתיקתו אין ראיה כנ״ל כי גאמגו דבריו שיחיה אצלנו
ואנו דגין אותו לכף זכות ,וכמו שהראה גלוי דעתו שיחיה מפורש במכתבו
לק״ק זאטושטץ .וזה לשון מ כ ת ב ו :
כ״ח יוס ב' ירד ניסן תר״ן קאוונא
כבוד הרב הגדול המפורסם כו׳ כשת״מ יהודה ליב ג״י
דומצ״ק זאמושטץ וכבוד הרב המופלג כו׳ כש״ת מ׳
יעקב העשיל נ״י.
אהרשה״ט ,מכתבכם הגיעגי במה שדרשתמ ממגי ע״ד התכלת וכפי
.הדעפעשא ש ה י ׳ ,הנני להשיב כי כבר השבתי על ירי
דעפעשא אשר דעתי היא דבאותו הטלית שהי׳ ד1לך הנפטר קורם
מותו
36
הקדמה
מותו ,דבאותו הטלית ילבשו אותו אף בעת מיתתו וקברו /ועל כן אם
הי טתלבש בטלית של תכלת היינו בציצית תכלת כן ילבשו אוהו
בטלית של ציצית תכלת להניחו בקברו ,זה הוא תוכן הדעפעשא שלי
ואין לי מה להוסיף עליו ,ובעצם הענין של התכלת אין בכוחי להזדקק
לזה מחמת רוב חולשתי ,והי ישים שלום בעדתכם ואין בכוחי לכתוב
יותר והנני לברכם בברכת החנ הק׳ הבע״ל שיחוגו אותו בחרוה ונילה
ובשמחות ונזכה לעלות לציון ברנה ולאכול מן הזבחים והפסחים ולראות
בישועת ה׳ במהרה בימינו:
ממני ידידכם דוש״ת בלונ״ח המחכה לישועת ה׳ בכלל ובפרט
יצחק אלחנן החופ״ק קאווגא ,עכ״ל מכתבו ,ובעומק פניני אמרי
מכתבו מבואר ומפורש ככל מה שהתנצל בפני תלמידיי יחיו הג״ל :
,
t
והנה הנאון האבד״ק קומנא שיחי׳ אחר שהגיע מכתבי הנ׳׳ל לירו והבין
ששתיקתו לא נאה ולא יאה לפי בבית יצא קצת ממחבואו,
ואם כי לא בא לפני בתשובתו אכן לשואל אחר שהתחפש לפניו שהוא
ממתננרגו השיב בזה ,ולאשר באמת לא הי׳ לו מה להשיב הפס
תשובתו בדרך אחיזת עינים לפסוח על שתי הסעיפים ער שבאמת אין
להציל מדבריו לומר כי זו היא תשובתו ודעתו כאשר יראה המעיין
העתק תשובתו במאמרנו זה ותשובתנו בארוכה על תשובתו ויראה ויכין
כי יפה עשה הגאון מקוטנא שיחי׳ שלא בא בתשובה זו לפני כי לא
הי׳ לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש לבא בתשובה כזו לפנינו ,כי
באמת לא עלה על דעתו שתניע תשובתו אלי בי לא ידע שהשואל לנו
הוא ולא לצרינו ,ומלבד תשובתנו כבר השיבו אוהו למדי תלמידי
חובשי בית מדרשנו הי״ו:
ואחר
זה שלחתי לו על יד תלמידי ניסי הרב ובו מוהר״ר נחום שיהי׳
את שני המאמרים הנ״ל בצירוף תשובתנו על תשובתו עם מכתכ
מאתי בזה הלשון:
,
ו קדמה
׳•יט ?3
ג׳ח נצשיק ^סדר וע»ו ליהס *יגיח תרינ 8יז וואר«ו
אורך ימים ושנות חיים ושלום לכבוד ידידי מר חביבי הרצ
הגאון האםתי אביר הרועים נ״י ע״ה פ״ה כשת״מ
ישראל יהושע שליט״א האבד׳׳ק קוםנא .
אחד״ש ,הן זה כבר קורם חנ המצות באתי במכתבי לפני הדר״ג
.בארוכה על דבר השמטה וענין התכלת ,ועתה הנני במכתבי
זה לבא בקצרה והנני שולח בזה שני קונטריסים בהמ נתתי חלק לשבעה
היא שנת השמטה בבירור הלכותי׳ ונם לשמונה הם שמונה חוטי ציצית
לבאר דיניהם עם ההכללות התכלת ,והנה אם כי אחר כתבי מכתבי
הראשון ראיתי אשר השיב לזאמושטץ ,ונפלאתי אשר אחר זה זמן כביר
טמן ירו מלהשיב להרבה שואלים בענין זה ,ורק לאלה הבאים כמתחפשים
השיב ,ואם אמנם בשורש דבר ראיתי אשר השיבו לו צעירי תלמידי
בית מדרשנו הרובים וראיתי כי למדי השיבו ננד דבריו ואם כי צעירים
הם בימים רכים בשנים ,אכן הם אבות בחכמה ,ה׳ עליהם יחיו וינברו
חיל ,וגם אנכי בעניי הנני רוצף פה נס על דבריו ,ויען כי גם מעת
כתבי מכתבי עד עתה הרבו בני ישראל ללבוש תכלת ובעזהשי״ת בבל
יום ירבה ויוסף ,לכן אם יש את לבב הדר׳׳ג שיחי׳ להשיב עוד בענין
הזה ,הנני לבקשו בזה ,כי מוכן אני להוציא לאור את המאמרים ואציג
דבריו ואשוה אותם לפגי דברי כמשפט ,וגציג כל לפני כלל ישראל
אשר גורע שאף בדורותגו שהוא דור עגי בתורה אבל כל זה על הפרט
נאמר ולא על הכלל כי כלל ישראל יביגו כ ל ,ולבן לא גאוה לפני
האמת שתהיה ביישגית אף לא פחדגית ,אם יש אתו דבר אמת יסלח
נא להשיבני ונם אנכי לא אבוש מלהציג את האמת כאשר עם לבבי
לפני כל עדת בני ישראל ומעתה יאמר נא ישראל את כל ונוכחת ובזה
נצא בשים שלום ,הנני דורש שלומו וטובו כל הימים בלונ״ח ,ע״כ
.לשון מכתבי :
ואחר עיונו בשני המאמרים ובתשובתי על תשובתו התנצל עצמו לפני
גיסי הרב הנ״ל שיחי שאי אפשר לי כלל לכנוס בעומק ההלכה
לראות שמחויב לקיים מצות התכלת ,מאח״ שיורע ברור שאף אחר
שיראה
ו
38
הקדמה
שיראה ההלכה ברורה שמחויב להטיל התכלת בטליתו ג״נ אי אפשר
שיקיים המצוה שהרי הקוצים שבכרם בית ישראל יצערו אותו ולא יניחו
לקיים המצוד• כידוע שכבר החציפו ננדו וציערו אותו הרבה מאד וכ״ש
כשיראו שהוא לובש תכלת שידוע שמצוה זו היא על אפם ועל חמתם
יצערו אותו וירדפוהו בכל מיני רדיפות עד שיוכרח להסיר התכלת ,
ולזה מוטב לו יותר שלא לכנים לעומק ההלכה בזה ויוכל ליישר לפניו
העקום לומר שאינו מחויב כלל וקילל קללה נמרצת את אלו הקיצים
שעל ירם הוא נמנע םלקיים הםצוה ודייל ,ובמכתבו אלי אחר שנהן
הסכמתו על דבר השמטה סיים ובענין התכלת קשה עלי לפלפל כי
גיפי חלושה ביותר:
t
ובעניי אני מקבל התנצלותו בזה כידוע שכבר סבל הרבה מנירי וחיצי
חריפי נדיפי עזי פנים ופריצי דורנו ,ואם כי אין זה אמתלא
הנונה נגד מצות ה׳ ברה מאירת עינים ,אבל אין אדם נתפס על צערו
ומתלא אמרי מאן דנכית מכלבא מקלא אזדעזע ,ובפרט לעת זקנתו
ותשות כחו ,ובאמת לא אלמן ישראל ח״ו וגם בדורנו יש הרבה נדולי
הורה ויראי ה׳ אשר לבם חרד בקרבם לקיים מצות ה׳ מצות התכלח
אלא שבעוה״ר הסה בשפל הסדרנה ויראים ממתפרצי וםתחסדי דור
כאשר השגנו בזה כמה מכתבים ,ולדונמא אצינ לשון הרב הנאין הצדיק
מוהר״ר עקיבא יוסף שליט״א םעיה״ק ירושלים תוב״ב הנודע ב ש
בספרו הבהיר לב עברי ושאר חיבורים יקרים ,וזה לשונו הטהור
במכתבו אלי :
;
נו
ס
מציון יבירך גבר בגוברין כבוד הרב הגאון הצדיק כקש״ת
טוהר״ר גרשון חנוך הרב דאיזביצא שליט״א.
הקרה ה׳ לפגי קוגטרס שפוגי טמוגי חול על איזה שעות כשאלד•
ושמחתי על הרעיון הקדוש ,ושלחו לי אח״כ קונטרס כרפום
1ה לעומת זה והשבתי כגגדו ,ועתה הנה זה בא והשאלני ב׳ קונטרוסיו
היקרים וגם הגאגי במעשה ידיו להתפאר לפאר ליוצרגו ית׳׳ש ,ושמחתי
בי כםה דברים אשר כווגתי סן הכתוב בקוגטרס פתיל הכלת ואין
בהמ״ד כלא חידוש בם״ד:
אמנם
הקדמה
כ 39
אמנם העיקר הכל לפי רוב המעשה לזכות הרבים בס״ד אמרתי לגלות
אוון דה״ק י ח י /דברתי בענין עם גדולימ דפעה״ק הגאון
דבריסק ג״י והגאון מהרשי׳ם נ׳׳י והסכימו עמי בגוף ההלכה ע״פ דעת
הרמב״ם ז״ל שאין שום מקום להסתפק לפטור מחיוב קיום המצוד,,
רהא אפילו בלא חוט זה כ ש ר :
אמנם אחר חג השבועות כאשר באו הגה הקוגטריםים ודברתי עם
הגאון דבריסק ג״י למעשה אז אמר לי כי א״א לו עור להתערב
בי קיבל מכתב מן מורי הוראה דווילגא באזהרה שלא להשיב בעגין
זה כלל ,ואמרתי לו לא אבין כזאת ואדברה בעדותיך וגו׳ כתיב ,כלום
משא פנים בדבר להורות כהלכה ,ושוב עסקתי בעגין עמ חכמי ספרד
הםכוגה קהל חםירים עדת ב״א אשר הם המקובלים המכוונים רב חסי
יד השמ״ש זיע״א כמפורסם ואני לומד עמהם כמה פעמים ביחד ודברתי
וראו והסכימו עמי פו׳ והי אל ימנע טוב להולכים תמים וכא״ג א״ג
השמח לשמוע מן אנשי מעשה ה׳ עליהם יחי׳ וכא״ג ביו׳׳ן בכל מילי
דברכות כדברים היוצאין מן הלב העברי עקיבא יוסף ,ע״כ מלשון
מכתבו הטהור אלי:
וממכתב זה יתברר להמעיין בצדק בעיגים פתוחות ובלב ישר שגי
דברים ,האחד שמי שמעיין בעגין זה בלי גגיעה ושגאה
ורק מביט אל נקודת מרכז האמת רואה בירור אמתת דבריגו להלכה,
כי זה הרה״ג בעהמ״ח ספר לב העברי שליט״א הוא ספורסם בצדקתו
וחסידותו בקצוי ארץ ,ואגכי השפל לא זכיתי סעולם להיות לי שום
הכירות עם צדיק זה וזה ;זוא המכתב הראשון שהשגתי מאתו כן גם
אלו הגדולים שיחיו שכתב שעסק עמהם בעני} זה לא זכיתי מעולם
להיות לי שום הכירות עמהם שיהי׳ מקום לחשוד אותם ח״ו שמשום
גגיעה ואהבה גוטה דעתם אחר דעתי ורק משוס שעייגו בעגין זה בצדק
בלי גגיעה וגטי׳ לשום צד רק לכוון האמת לאמיתה ראו שהאטת כדברי
שבח ותהלה להשי״ת:
שנית עד כמה גברה אגרופה של מטה רשע ושקר בעולם הלא ידוע
שמע הרב הגאון ר׳ יהושע ליב מבריסק שליט״א לצדיק
וגאון מפורסם וידוע שאין בכל המ״ץ ומ״מ דווילגא אחד שיגיע
לקרסולי הגאון הנ״ל והם הרהיבו עוז בגפשם להעיז ולצוות על הגאון
הג״ל
הקדמה
40
הנ״ל כספגיע שלא יתערב לחירות כרכר הלכה בעגין התכלת נאשר
עם לבבו ,ופה יעשה הרב הגאון סבריסק שיחי שאינו יכול לדון עם
מי שתקיף ממגו שיכולין למגוע מאתו לחם חקו ומי יודע סה שהגזימו
עליו ומחויבים אגו להצדיק את הצדיק דמעיקרא ולצדו־ בזכותו כמאמרם
ז״ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו:
ועתה התבוננו נא וראו אם בארזימ נפלה אש הנגיעה והקגאה המהולה
בשנאת חנם מה יעשו אזובי קיר ,כי עכ׳׳פ מעתה אחר
שהכרזנו ופרסמנו הדבר שאסור לשתוק וכל היודע מחויב לחוות דעתו,
והמה עדיין עוסדין בשתיקתם ,דעת לנבון נקל שכל שתיקתם על אדני
הנגיעה והקנאה והשנאה הטנעו ואין לדון משתיקתם שהוא מנגיעה
מפני כבודם המדומה :
ו ר א י ת י להזכיר כאן מה היא תכלית כבוד המדומה בעולם ,כי באמת
משום הכבוד• לבדו לא היתד ,נגיעתם נדולה כל כך לעור
עינם לבטל ם״ע שבתורה וכדאיתא במם׳ מנילה )מ (.איכא בינייהו
דעביד בחגמ ופירש״י דליכא משום אגצויי אע״ג דמשום כבוד איכא
יעו״ש אלמא דמשום כבוד יכול אדם לוותר ולא אתי למינצי וכ״ש דלא
שכיח דמשום כבוד לחודא יהי׳ גקל בעיגי האדם לבטל מ״ע ,ולכן
באתי לגלות בזה תכלית כבוד המדומה ,כי לא על חגמ ידונו בכבודם
כי תכלית הכבוד הוא לעצת עגין הרע אשר גתן אלהים לבגי אדם
לעגות בו :
ומה נמלצו אמרי רבותיגו רועי החסידים באמרס כי אף אם יצר לב
האדם הרע מנעוריו ,ובימי הקרס הי׳ לפגות אל אלילי מעשה
ידיהם ,ואף אמגם הפצירו והרבו תפלה הבאים סשבי הגולה מארץ
• שנער דעתו־ להם ה׳ וימסור יצר לבבם הרע בידם והרחיקו את הצפוגי
וימיתוהו בחרבס ובקשתם זה תפלתם ובקשתם:
אכן שאריתו יתרה עשה ויתלבש בענין הרע אשר נתן האלהים לבני
אדם לענות בו וכמו שנדרש ט־מ קהלס א( זה שיפוטו של ממון,
אשר הגדיל חמדתו אין אדם מת ובידו חצי תאותו ,וזה מאמר חז״ל
)יימלמי מילים ס״ג היג( על הבוטחים בו לקגות שררוהס קראום אלהי כסף
ואלהי זהב:
ד ל א הוא המתעטף בסחלצים שוגים ,הוא היוצא והבא בראש ,וגס
בסוף
,
t
הקדמה
כא 41
בסוף ישסה כל כלי ח מ ד ה ,ישלח פארותיו ,לבגוד בגד בוגדים,
שלל צבעים רקמה רקמתים ,בחכמה בגבורה באםוגה ואהבה בעוז
ותפארה ,ובכל םדה גכוגה ,ובשם טוב עולה על גביהם:
כי כל אלה רק למען קגוח השם טוב אשר על ידו יגבר ח י ל :
t
ו ה ג ה לא אדבר בזה מהנודעים בשם לאוהבי בצע מעשקות להטות
משפט ולהכיר פנים במחיר אשר ברוב על אחד יכשירו ויפסילו
יאסרו ויתית:
כ ן לא אדבר ממעוטי תורה ונסי הרוח ,באמרם כי ינוח עליהם הרוח:
אבן נם על הנודעים בשם לחמימי דרך ,בי גם עליהם יעבר ענץ
הרע הזה ,כי יצר הענין הרע לא רק בחמדת ממון הטבוע בצלמי
כסף וזהב ונחשת יתלבש לחמרה ,כי אם לכל אשר ישים כסלו ב ו ,
בזה התלבש והתעטף יצר לב האדם לומר אלהיו למעשה ידיו ,וכאשר
ענו בעלי הנשים המקטרות את ירםי׳ הנביא )יומי׳ מד( בדמותם בי יטיבו
להם ושםו כסלם במלכת השמים אמרו עשה נעשה את כל הדבר ונו׳
לקטר למלכת השמים •והסיך לה נסכים ונשבע לחם ונהי' טובים ,
וכן דימו שבחרלם לקטר חסרו כל והנשים המקטרות לא מבלעדי אנשיהן
עשו לה בונים להעציבה:
ולכן אף כי היצר הזה בפעולת זרים האלה חלף ועבר את הפסילים:
אכן התלבש בכל אשר יעלה על לב איש לאמור כי הוא זה הדבר
אשר על ירה ימצא לו מלואת חסרונו די סיפוקו לכל אשר נפשו
הערונ :
tt־• יאמר לזהב כסלו ,ובכהם ישים מבטחו ,וזה יעבור לכשרון פעולות
ידיו ועליהם ישים מבטו ,זה יכרע להכשר חכמתו במשאו ומתנו,
זזה במענה לשונו וחלוקת חבו ,אשר על ירם יקרב נפזריס לאחדם
במקנה וקנין אף יזוונ זוונים ,זה יסנוד לקולו הנעים כי יזמר וישיר
בשירים ולוקח לבבות ,וזה ישתחוה לידיו הפורטות עלי גבל ועלי בגור
יגגן ביר :
ו ר ב י ם כאלה העוברים לסבת כל אשר ממנה יחי׳ מחי׳ ומזון במאמר
הנביא )חניןוק (ftעל כן יזבח לחרמו ויקטר למכםרתו כי בהמה
42
הקדמה
שמן חלקו ,ולא יאמר איה אלהי עושה כל אלה והוא מסבות מתהפך
)מיי מוכת סלננוה שער הנטחון שיד ושיס( :
אכן בכל אלה ירב היצר לקנות שם טוב במרה גדושה ,זאת היא
לעזרתו ,על בל ס ב ת ו ,ממנו ימצא מחייתו :
וכן בל העולה במעלה אדומים ,מנדיב המרומם ,עד יורד תחתיות,
מעשיר וקצין ,עד פורש כפים ,מגביר נכבד ושוע ,עד המסכן
אשר חכמתו בזויה ,ממקרי דרדקי ,עד יושב על כסא ההוראה ,אם
לא יהגה לעלות על מסילה אשר עולה בית אל ,ויפנה במסילה השנית
העולה גבעתה ,כלם יעלו על גרם מעלות הגבהות ,וידמו בנפשם כי
כבודם הוא משענם ,ויקרתם הוא מעוזם:
הנדיב המרומם ,בקנותו שם כי גדול הוא בעשרו אף כי הליכות ביתו
צופיה ,הלא יוכל להגדיל עזבונו ומערבו ,שפק עביטתו ישיג,
באוצר העניטה לא יחסר בטחונו ,יטעום טובת סחרו ,וירב מרכולתו:
הפורש כפים ,כי יקנה שם רצוי כי הגון ה ו א ,על אחת שנים יוסיף
לאסוף בקבצו קבץ :
מקרי דרדקי ומלמד להועיל ,אם יעש שם פועל ובין פועלי עוז יתרשם
וישמע שמעו ,כי על תלמידיו יעשה רושם ,אז חלף עבודתו
משנה שכר שכיר יקח:
כל עושה מלאכה ,החרש והנגר ,הגפח והמסגר ,צורף כסף ורוקע
זהב ,תופר ורצען ,אורג ורוקם ,וצובע צבע רקמתים ,עד היוצר
י העושה מלאכתו על האבנים ,בדחן ושוכן וווקו ו ק ו ד ם ,סורק וטיח
וחדד ר ד י ד ס ,כל אלה אף אס פרי מלאכתו לא ישוה למלאכת רעהו
הטוב ממנו /ואף אם מלאכת רעהו תיטב כפלים ,אך אס שמו יעלה
עליו ולשם טוב ונבחר יגיע הלא חלף עבודתו יקח על אחת שבעתים:
ןלא רק כשם טוב ירצה האדם להתבהר ,אף גם בשם רע אשר ידמה
אנוש כי על ידו יגיע לעשוח פרי ,גם כו ישיש ויגיל כי הגיע עדהו:
^ ,
המקבלים להספיק לאפםניא ולבנות ולגדור ו ל
המדינה וקוני מסקנה המדינה ,מה ינעם לו אם יקנה שס
נוקם ונוטר ובעל חימה לא ישוב מפני בל ,הלא ישמח בחלקי י ג י ל
בשמי
ב ג ו ת
ג ש ר
ס
J p n
ר ר כ י
הקדמה
כב 43
בשמו כי הוא כלביא וכליש נבור בבהמה ,וכשחל סביבות שניו איטה,
ולא יביט לנזק ואבדון כסף והון רב ודי בזיון אשר יאבד על אבן הלקח
בקנותו דבר האבוד ,למען ירעו כי לא יעמדו נגרו בי כל אשר יקוס
עמו ירשיע :
א ף היושב על כס המשפט ומלוה גם יורה ,תופס הורה ועטוף יראה ,
עסקן במצות ומאריך בתפלה ,שונא בצע מעשקות ,משוחד מעלימ
עיניו ,נם הוא מבעלי התשובה להשיב כדת מה יעשו ישראל :
א ך אם אינו איש חיל ,ולא און לו להגביר חילים לבטוח ב ה ׳ ,
ויאמר בלבו בחו ועוצם ידו יעשה לו חיל ,וירצה לבצר מבטח
עוזו ,מה יתן ומה יוסיף לו יראהו החסרה ותפלתו לא זכה ,הלא יחסרו
לו מעלות הדרושים לשלימותו ,הלא ראשית מעלות אנוש להבחר
ולעמוד בראש ,כי יהי׳ איש חיל עשיר בדעת ולא תקצר נפשו ודעתו
מלבטוח בה׳ עושהו ,והוא לא כן עמדו ,לזאת יתאמץ לבנות לו
מבצרים ,לבצר מבטח עוזו ,וירצה לעשות לו חיל בכחו ועוצמ ידו ,
ואף כי לא ירצה לצבור כחול בסף וזהב הטבוע בצלמי צורה :
א ך חליפות עזבונו תמורת בסף והזהב ,יבן לו מגדל עוז ,בכבודו-
ייסדנו ,ובגאותו יציב דלתיה ,את קירותיו עשה נאוה ,וצפוי
ראשו גאון ,ממסד עד הטפחות בתפארת השם ,ובו שם מבטח עוזו,
כי מה לו לכסף המנוי והצרוד הצריך פקידה ושימור ,אם חדשימ
לבקרים יגיעהו כםף תועפות וזהב חנופה ,הלא כחול אםף כבור ,וכעפר
חוצות גבהות ,הלא זה ימציא לו טרפו במרה גדושה ,ובהם ימצא
מחיתו די שפוקו ,וכל עיר תדרוש למגהל ,הלא הוא ראשוגה יחשב ,
כל ריב וכל מצה ,הלא על ירו יבוצע:
והי׳ כי יגיע לקנות השם הגכבד העולה על גבי אפיקי מגיגיו ,יבגה
לו משכנות בטוחים ,ומבצרים אשר בהם יתחזק ,למען יהי׳
בטוח על צרכיו בשפק לכל ימיו:
ולכן אף בי מלאת שפקו ישפיק לו מסת צרכיו ,כבשים ללבושו ,ודי•
חלב עזים ללהםו ,אבן לחוסר אמונתו ,יעוז בהותו ,וירבה
הוצאות ביתנ ,ותחת בי ישפיק באגורה אחת ליום ,ירבה להרחיב גמל•
ביתו
י
44
הקדמה
ביתו להגיע •prtbאדרכמוגי זהב ,יען לא יבטח נם על אגורת כסף ,
אך בזה בטח לבו בהרחיבו גבול ביתו ,אף כי חרב דאגתו ,אכן
גנדלו שטו יבטח כי כסף תועפות לו כי יתחתן את אחד בעלי הכיס
אשר יתן עיגיו בו אף אם לא יתהלך בםישרים:
ז מ ר ,יכבד את בגיו בעושר ,אשר לדעתו הוא תכלית האושר ,אף
אם הוא לא ביושר ,את בנותיו יהן לבגי חורים ואילי ארץ ,
ולא יביט אף אס הם מפורצי פ ד ן ,ואף אם הרוה את הצמאה ,יספה
ולפגי ארי יכפתנה ,ירכיב עגבי הגפן בענפי החוח ,וארז הלבנון עם
האטד ,ויאחז במשל העולה בפי כסילימ ,מה לי ליחוס אשר הוא על
בית הקברות ,אם בביתו יצר צרות ,ויעל החוח בידו כאשר יעלה ביד
אשר יתן בכיס עיגיו:
ולא ישים על לב הלא אבינו הזקן אברהם אשר ה׳ אמר עליו כי
ידעתיו ואהבו ולא הזכיר לו אהבתו חלף עשר נסיונות אשר נסהו,
רק למען אשר יצוד• את בניו ואת ביתו אחריו ,ועל זה עוררו חכמינו
ז״ל את האדם לישא בת ת״ח ואף להשיא בתו לת׳׳ח למען ידע כי
שלום אהלו ,ויפקד נוהו ,ואף נם לזה לא ישימו ל ב ,כי יפרר לצאת
מכללו של זקעו אב המון ,ויתמכרו ליתן את הילד בהון ,ואת הילדה
םכדו בנדן אשר הסהו בת אתבעל אשת בל חזה שמש ,הוא חמדתו
יצר הממון:
כ י כל אלה ימציאו לו עזבונו לבטוח בהם למצוא מנוח ,לעת ייגע
ט ב ח ,ואף בעת מחיתו בו תבגוד ותעזבנו ,הם יעמדו לכלכלו
די כבודו :
והן כל אלה לדעתו למערבו יעמדו ,אך אס יקנה שם במערכתו ,כי
רק יחיד הוא במעלתו :
ולכן יכרע לכבודו ,ויעביד לגבהותו ,ויזבח לבמת רמתו ,ויקטר לנאונו,
כי בהם יתרון לחלקו והליכות ביתו צופיה:
ו כ ל אלה אם כי לא בשאט נפש יעשו זר מעשיהם ,ולא בדעת והשבוי
כי לו חכמו וישביעו ,הלא ראו כי לא רק לימים הנאים בעולם
הנעלה לא יצדקו ולא יצליחו ,אף גם במועדם ובזמנם ,הלא תימי־
"לפניהם עצת התורה והמצור ,.ללכת בנתיבותיה ,ולשמור עצותיה ,אז
ימצאו מנוחה ומריעה נעימות נצח:
הקדמה
כג 45
אכן יצר לב האדם הרע מנעוריו צופה עליו ומבקש להעבירו מדרך
היושר ומרבה עליו המון השקות והמרות ענין הרע ,וכדלף טורד
בן יערוף עליו להטותו ברוב לקחו וימלא בל יצירי גוו באהבת שונה,
וממול ערפו כהולם פעם יהלמנו בבכשיל וכלפות ולא יניחנו רנע בלעו
רקו עדי ידהמנו בהרגילו כאיש נדהם אשר ימשך אחר מנהיגו אשר
ינהננו ,ימליך עליו מלך זקן וכסיל הוא יצרו הרע ,אשר לא בגודל
חכמתו יוגבר על איש להטותו ,כי לא חכם הוא ,אך בעוצם שקידתו
יפיל חלכאים ויעבוד בהם עבודתו בפרך עדי לא יגיחנו לחשב דרכיו
מה יוטב לפניו ,ויתאר לעיניו בשרד ,כי בל אלה למערבו יעמדו אך
אם יעמוד בשם הגדול שבגדולים:
ובגלל זה הדבר גאלץ להחזיק במעוזו ,ואף אם יסיר מגי אורח בשעות
תלמוד בהעותו ,וגם בי הורע אליו אשמתו ,ואף אם גפשו
עליו עגומה ,לא יאות לפגיו להורות ולהודיע צערו לרבים כי באה
המכשלה החת ידו ,ולומר דברים שאמרתי טעות הם בירי ,ומעהה-
אתחנן כי יהיה אלהים עמדי ,ויצילגי מבא ברמים והושע ירי ,אכן
יתעשת ויאמר הלא בל ערבותי הוא כבודי המפוגק אצלי םגוער,
ומכירי ליחיד בעולם יכירגי ,בי למדתי חכמה הרבה ,והנני חכם מכל
ארם ,אף הרוח ינוח עלי ואנבא ,ולא אוסיף לומר כי טעות טעיתי,
ורוח רעיתי ,וארם הקנני מנעורי ,הלא לבן אדם יחשבוני ,ובגורל כל
ארם גורלי ,ובמשגה כל ארם אשנה ,וערך עזבוני ירד עשר מעלות
אחורנית ,ונם בעיני אוהבי ואהובי כאדם אשר יםורו מעפר אחשב ,וזה
נירון יוצא לפקוח נפש ,בי נירון בכבודו ,ונפשו תלוי בה ,ונם יצטרק
כי כבודו הוא כבור התורה מן השמים ,ואיך יחלל כבוד התורה ,וגם
דרבי השלום ימצא בזה ,וירון שםצוה לשנות:
וכן במצוה שהוא בקוס ועשה אם לא הוא יהי׳ המעורר ורק איש זולתו
יעוררנה -יבוש לקיימה ,בי יאמרו שלא הוא היה המעורר והמקיץ,
א״ב יש נ ת ל ממנו ולא הוא הראשון שבראשונים שאץ למעלה הימנו:
מ « כי בזה יכול לחרץ משפטויבמאםר חז״ל במס׳ ר״ה )כה (:אשרי
הדור שהנמלים נשםעין לקטנים ,אין יען לא הכל יורעין מאמר
ל י לא ל ^ י ם ועמי הארץ ,והניחן בכבות
חז״ל ,ולא ל ל
יחפוץ
כ
ה ו א
ג
י
46
הקדמה
יחפוץ להתכבד אף מפחותי ערך ,וידמה לו כי סהם יחסר לו כבוד
בחצרות כבודו ,ולא ישוה לו שכר הםצוה בנזק כבודו המדומה ,ויפלס
בדעתו כי כאשר יקיים המצוה אשר עוררה זולתו יאמר דלת העם
ראו כי החל לקיים מצוד ,אשר עוררה רעהו הנרול ממנו ,הלא אז
יפלח חץ הקנאה את כבודו:
ו ל א יפלאו בעיני עדת עם קודש דברי אלה הנאמנים ולא תאמרו איך
נאמין כזאת על פארי עדתינו הנודעים בשם לתהלה ,כי ימנעו
ממצות ה׳ חלף כבור המדומה ,אכן הביטו נא מראש םקרם מלך
הראשון על ישראל בהתחלה עם ישראל מיהודה ,הלא מהולל בקרא
לנבור חיל ,כרכתיב )מלכים א יא( והאיש ירבעם נבור חיל ונו׳ ,ונבור
היל הכתוב במקרא ,לא על גבורת כח נאמר בי אם בתורה וכמו
שנדרש במם׳ סנהדרין)י,נ( תורתו של ירבעם לא הי׳ בה שום דופי
וכל תלמידי חכמים דומין לפניו כעשבי השדה יעו״ש ונבחר מעשרת
השבטים על פי נבואת ה׳ על ידי אחיה השילוגי ,ובכל זה רשת גסותרוחו טרדתו מן העולם כמי שאמרו חז״ל csjל,א ,(:ואם כן לא יתפלא
כי כן יפרוץ כל לובש מעטפת תהלה ,בבואו לערוך מערכתו ,כי כל
העולם נעשה לפניו כמישור אס שלש אלה הנאמרים למטה יעשה לו,
ויצא ויטעון ברכות בבל מירי דמיטיב ואף נקה ינקה עצמו מכל אשמה ועון:
y
•הראשון /לבוש צדקה יעטוף בנמילות חסד להתיר כל נאסר בחרצו
משפטו כי כל צרכיו המה פקוח נ פ ש ,ואף אם רק אנוזי
פרך ורמוני בדן יחסר לו נם המה לפקוח נפשו יחשב ,וא״כ אין לך
דבר שעומד כננדו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
•השני,
כל דבוריו הם מפני דרכי שלום ואם כן הוא אין לך דבר שקר
שלא יורשה לדבר ,ובזה אין להציל מפיו דבר אמת לעולם.:
השלישי ,כל צרכיו וכבודו ,הוא צרכי וכבוד שמים ,ועל כבודו ל
ישים עין ,רק על כבוד שמים ,ולכן יכול לרון יחידי
'ולהצטדק לפני כל באי עולם בכל ענין שאינו נונע בשום דבר ,וחילול
כבודו הוא חילול ה ש ם :
:
וכבר כתב רבינו יונה בשער התשובה )שער השלישי כי׳ קס( וענין שונא•
השם
א
הקדמה
כד 47
השם נמצא לפעסיס נם באנשים שהם עושים המצות ונזהרים פ נ ל עבירה
בסעשה ובלשון ,אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה לר.ם ,באשר חבריהם
עוסקים בתורה ,וירע בעיניהם בהיות בני אדם עונדים את ה׳ ויראים
מלפניו נו׳ יעו״ש נעימות לשונו הקרוש:
א ה יש םהם מתחפשים ני לא יהנו מננוד התורה .ובזה יפטרו מכל
משא צינור ואוסרים שאינם ערבים:
ובאמת מצינו במס׳ ברבות <ייל( הרוצה שלא להנוח לא יהנה בשמואל,
והרוצה להנות יהנה כאלישע ,שבשניהמ יש מרות מיוחדות,
ואס שניהם ביושר לבב .שניהם טובימ ,וכל הרוצה יבחר לו כפי מדתו
ומקומו ושעתו ,שלא נבחר מפי חכמים איזהו יבחר ויבור לו האדם,
אנן הנהנה יהנה נאלישע שהבל ראו וירעו שנהנה ,ונם שילם טובה למי
שנהנה ממנו והניר טובתו ,אנן נמשפט לא החניף למי שנהנה מטנו ולא
הניר פניו ושפט משפט צדק ואושר ,והרוצה שלא לתנות לא יהנה
בשמואל שלא נהנה מאומה ותשובתו הרמתה ני שם נ י ת ז :
אכל עתה רבו הנהנים בפרה נדושה ,מתחפשין עצמן שלא יהגו סשום
אדם ,ובהחכא מסילין עצמן על הציבור בתחבולות שונות על ירי
חזניהם וכופריהם ,ומטילין מלאותם על בעלי כהים לכלכל עסקיו להעביטנו
די מחסורו אשר כל יום יונדל לרנל עזבונו ,וגורם בזה כמה רעות
כדאיתא במס׳ סוטה > vמשרבו מטילי מלאי על בעלי בתים כו׳ יעו״ש,
ועל ירי חזניו וסופריו מכריח כל קונה בי מטנו יקנה ,לרקתות ,וטבתות ,
בנין בתים ,ומנת דודים ,וסתן רעים ,ובכל אשר יבא לפניו יאמר הרי
איני נהנה על דלת העם יעמוס אכף סבלו לישא משאו בלי שום הכרת
טובה .ובכל מקום שירצו למלט משא כי רב היא ,והנוגשים אצים .
חזניו וסופריו יאמרו ,הלא לא יהנה אדונינו מארם ,ולמה לא הטה שכמך
לישא אכף סבל משא ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ואף כי יקר ספריון
נפשם שבעתים :
בביתו איפה ואיפה אבן ואבן גדולה וקטנה ,להגדיל אשמה זולתו
הקמנה ער שמי רום וכוכביהם ,אס יקלע ויחטיא הטטרה
בשערה ,יגדיל עליו סופה וסערה ,ולהקטין אשמתו בהתירו לעצמו
ולאחרים כל דבר נאסר ולםנוע עצסו ואחרים מכל דבר סצוה :
וזה אסרם בסס׳ שבת )קלט (.אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא
ובדוק בדייני ישראל יעויש J
וראו מה שכתב הגאון בעל כלי יקר ז״ל בספת אורח לחיים בהקדמתו
בעמוד השלישי ,כת ראשוגה רועי ישראל מגסרי גסרים ,שדרך
אגן הסתרים ,אשר אגורות סוטה מחירים ,המוכתרים בכל ג׳ דרים ,
אשר סעולס אגשי השם המה הגבוריס ,גמרי כה ורב תבואות בב־ז
שורים .אשר למחיה שלחם אלה• ם לאסוף בעםרים ,ולגהג את הצא;
אחר
״:
הקדמה
«
אחר המדברים ,המה היו קצתם בעוכדם נטשו הצאן הנשארים ,וילכו
לרעות את עצבן כיקר כריס ,ביותרת הכביד וחשוקיהם כסף צורים ,זהב
ורב פנינים צבורים זהב סגורים ,החוזר בעולם ככדורים .וסאיש לאיש
טחננדרים ,שני אלה חברו בעצת נבערים ,בחשבם שעל ירי הלימוד
ישינום בה הורים ,ובדור שההורה חביבה שהלומדים מטרים ,הנה עכ״פ
עצם הלמוד אין לו שחרית עשה יעשה לו מ פ י ס וסנפירים ,והלמוד שט
ופורח באוירים ,םדלנ על הרי בהרים ,לבתר ולחלק כל פשט לנזרים ,
לעשות מעשה חרורין להתיר הקשרים ,זה יקרא סיני ועוקר הרים ומשרי
הקטרים ובו׳ ,ואס אמרתי אלך לי אל הר הסורים ,בני ציון היכךים ,
הממונים והמלצרים ,אשר יהיה לך הזכרים ,החרש והמפגרים ,נבורי
כה העוםרים על המשמרים ,לחזק ברק בית ישראל כםזיפף בכופרים,
ססיעין על קצתם העוברים ,אין עונשין אא״כ מזהירין וסתרים ,עושין
חיזוק לדבריהם וישימו בארץ משטרים ,דברי הבסיס כדרבונות וכסססריס,
להעמיד יתד הקור .במקום נאמן נבררים ,כאשר ישאו היונק האומנים
וההורים ,והנה רובם אגשים מדינים סוחרים ,אשר תמיר תועלת עצסס
דורשין ופותרים ,ובחנם על הציבור משתררים ,ומקצת׳ אדרבה נעשו להם
לצוררים ,כנבואת ישעיה שריך סוררים ,אשר עליהם נאמר לא תטע לך
אשדים ,אשר אפשיטי דספרי מזוירים ,ואפן כה וכה והנה אין מתיש
בבשרים ,מכף רגל ועד ראש והפדריס ,כל עצמות וכל איברים ,כלו סג
יחדיו גאלחו ובהם מתעמרים ,בארץ אופל ולא סדרים ,ונשתעבדו
המחודדים ,לקבל עליהם עולם כגםל היוצא באפםרים ,כי על ירי פרוטות
ואסרים ,יקדימו הםאוחריס ,וכרס ה׳ אשר ססר לנטורי קרתא וסנטיךי׳׳ם,
ויקי לעשות עגבים וחסרים ,והגה עלה כלו קמשונים ודרדרים ,וכל אחד
על חבירו בערמה יערים ,ומלאה פגי הבל שוגאיס וערים ,ואל תיפע
עליו גהרים יעו״ש :
ואם ישאל השואל הכי גסך רוח עועים בכל אשר ינדו אחריהם ,כי
רבים הם הכי מלאו שכרון ויעצמו עיניהם אחר פתעיהס ,הלא
שוב תשיב לו תשובת חכמי הגגב אשר השיבו לאלכסנדר מוקדון בסם׳
תמיד )לגי( עטנא נצח וכמו שפירש״י דל ):ם( שאין ראי׳ מרבים כי השטן
הוא המתעה ומטעה את הרבים ,ותהי האמת נעדרת יעו׳׳ש:
ומה גם מאמר חז״ל בסס׳ ב״ב מ « « רובם בגזל ,וכל החפץ לעשוק
ולאסוף הון ממארה ,יגהו אחר םקיליהם אשר יגידו להם כמאמר
חז״ל בסס׳ פסחים ) ( וסקלו יגיד לו כל המיקל לו מגיר לו ,וזר .הוא
מעשה השטן ובזה שטנא גצח:
ומעתה אחר שנתבאר כל זאת וראי אין לרון משתיקתם מאחר
ששתיקתם בזה הוא שלא כ ד ת ולא לחכמה יחשב״ ואג^ד,
שטעתה בלל ישראל עם קודש אשר אין ידיהם אסורות בעבותות קורי
עכביש ללכת אחר ההבל ורק עיניהם לנוכח יביסו ולבס בישותם
לראות
ננ:
1
הקדמה
כה 49
לראות ולהבין מה שלפניהם להיות חרד על דבר ה׳ ומצוותיו ,ישימו
לב לקיים מצות התכלת:
ועם כל אלה לא אתפאר ולא אתהלל בזה כמפחח כי לא מפתח אני
זולתי חונר ,כי כאשר עזרני ה׳ עד ה נ ה ,כן הנני מתפלל וברך
אכרע לפני צורי וקובי ,הריני נותן הוראה על לשעבר ומתפלל על
להבא שלא יעזבני חסדו לנצח ויזכני ויחנני להגדיל ולהרבות תורה
ומצות ובית נאמן יבנה לי בבנים ובני בניס זכרים רבים עוסקים בתורת
ומצות וננדיל שמו הגדול הנבור והנורא שנקרא עלינו מתוך הצלחה
והדוחה והרחבה ויפרוץ גבולי ונבול זרעי בתלמידים חכמים אוהבי לקח
ומקשיבים ואוהבי תורה ומצות :
ובזה אבטח בה׳ הרועה אותי מעורי כי כל חכמים מביגי מדע יראו
ויתבונגו יביגו זאת הנרשמת ויכירו דבר א מ ת ,ברית החותמת
והפתילים ,ישימו שכל ויקראו הכתוב ו פ ת י ל ת כ ל ת ,על בגפי
כסותם יעשו גדילים ,וקראתי המאמר הנוכחי בשם עין התכלת ,כי
בו גתבאר בביאור מזוקק שבעתים חיוב וסצות הטלת התכלת שהוצאנו
לאורה והוסר חשכת ענן המונעים מלקיים מצות התכלת ,וזה המאמר
יכלול שלשה פרטים:
הפרט הראשון סובב הולך על סדר המאמר פ ת י ל ת כ ל ת ובו מ״ו
סעיפים:
הפרט השני קצת תשובות שאינם על סדר מאמר הנ״ל ובו נ׳ סעיפים:
הפרט השלישי ובו ג' סעיפים קצת ביאור בפנימיות ענין ה ת כ ל ת :
מפתח הענינים ממאמר עין התכלת
פרט א׳ ובו מ״ו סעיפים
)א( בו יבואר לחזק מה שנתבאר במאמר פ׳׳ת מ (:שלשין הרמב׳׳ם ים
המלח כווגתו על ים הגדול שמימיו מלוחים ולא על ימה של
סדום ,ובו יבואר מה שתירצגו)שש( להשוות הפדר״א וזוה״ק עם שיים
בבלי בעגין מקום מציאת החלזון ,ובו יבואר מעם העדר החלזון ביס
בגרת כ ע ת ,ובו יבואר לתרץ הסתירה העצובה שיש בש״ס דמם׳ שבת
לכמה
4
ד
50
מפתח הענינים
)לה (.לכמה מדרשי רז״ל ,ובו יבואר לבאר קצת לשון הזוהר הקדוש
כפ׳ בהעלותך ) ק : 0
)ב( בו יבואר מה שנתבאר ):ס ז:(.
)נ( בו יבואר מה שנתבאר )שם כימ 1ס( בענין צב :
)ד( בו יבואר לחזק קושית התפארת ישראל המובא )כס( דלא אישהמיט
לי׳ הםוניא רמס׳ נדה )נד (:כמו שחשבו זולתינו ,ובו יבואר
לתרץ ג״ב מה שהקשו דקושיא מעיקרא ליתא משום שהצביעה במשכן
היתה בעודה צטר או חוטין דלא מקבלי טומאה ,ובו יבואר טעות חכמ
אחד שרצה לומר דבמלאכח המשכן לא הקפידו על טוטאה כלל משוס
דבלא״ה היו בהם טמאי מתים קודם שהי׳ להמ טהרה אפר הפרה
שנעשית ביום ג׳ להקמת המשכן ,ובו יבואר לחזק דעת מהר״ם ב״כ
שענני הכבוד הי׳ בהס מסש דלא כסו שהשינו חכם אחד נר״י כלאחר יד :
)ה(
)ו(
)ז(
)ח(
בו יבואר דמה שנתבאר )== (:לדחות תי׳ התפארת ישראל יש
לכאורה להעמיד תירוצו וסתירה לזה:
בו יבואר לבאר מה שתמהנו )= (0על תי׳ התפארת ישראל מלשון
המפרש לסם׳ תמיד והר״ב ז״ל במס׳ שקלים )c׳ nמ״ס( :
בו יבואר לבאר מה שנתבאר )שם ס (.בסוניא רחולין)?: (.»:
בו יבואר לחזק מה שנתבאר )שם (:לתרץ תסיהת הסשנה למלך
)סאסיט סיד היא( :
)ט( בו יבואר לחזק הקושיא שנתבאר )שם( היאך הוכשר תכלת למשכן
ולציצית הא בעינן מן המותר בפיך דאיתקש כל התורה
לחפילין ,ובו יבואר דהאי דהמג״א הנס דמקורו מהר״ן)ס״ג די״ה( ס ״
דעתו עריפא מדהר״ן ,ובו יבואר דמצות תכלת שייך בי׳ לזכרין קאתי
כמו מצות שופר :
)י( בו יבואר מה שצידד אחר לתרץ מה שפקפקנו )= י•( על תי׳
הב״מ )ס׳ כלי המקדש D״ 6ם״ג( ושיש סמוכין לדבריו מסוגיא דזבחיס
)לנ (:וסתירה לזה:
)יא( בו יבואר לחזק קושית נוב״י על ד&ג״א מסוכה )מ (:המובא)שם(
ובו יבואר שבעין קושית הנוב״י מהאי דסוכה איכא לאקשוי!
נהי עיר מכמה סוגיות מש״ם רמנדית )לס (:ומירושלמי כלאים )רשיס(
וסש״ס
ט
c
מפתח הענינים
וסש״ס שבת )כ״א (OP .ואין עליך לומר ביישוב שיטת המג״א אלא כמו
שגחבאר במאמר פ״ת )שם ,(:ובו יבואר מה שהעיר רב גדול אחד מש״ס
דשבת )שכ( דקא חשיב בפסול שמגיס שמן קיק והוא עוף טמא ואיך
אמרו מדליקין בהן בחגוכה ,ותירוץ לזה ,ובו יבואר מה שהעיר עוד
הרב הג״ל מירושלמי סוטה )סיג היי( ותי׳ לזה בביאור דברי הירושלמי
על גבון ,ובו יבואר ביאור גפלא בירושלמי יבמות )ש׳ מצוס חליצה ה״י( ובו
יבואר לתרץ הא דלא אשכחן בסגדל של חליצה שיהיה דוקא של עור
בהמה טהורה משום דבעי׳ מן המותר בפיך ,ובו יבואר פי׳ גבון ואמתי בירוש׳
סוטה )ס״ג ה׳יג( דלא כפי׳ הק״ע ופ׳׳מ ז״ל ,ובו יבואר תי׳ לתמיהת הכ״מ
)ה׳ טסה פ״י ה״ד( ,ובו יבואר שיש עוד להעיר על הטג״א טש״ס דמכות
)יא (.ותי׳ לזה וביאור סוגיות הש״ס ) נ ס ( ,ובו יבואר דעת העיטור והכרעת
ב״י )אויחסי׳ לנ( ושכן הוא העיקר לדיגא דלא כמו שהשיג עלה הגוב״י
מהר״ת )מא׳׳ח ס ׳ י ( ,ובו יבואר סוגיות הש״ס שבת )כיג( ,גם סוגיות
,
הש״ס סכות )שם( אסר רב חזיגא להו לתפילין דבי חביבי ב ו ׳ :
)יב( בו יבואר שיש להעיר על מה שגתבאר )שם( מדברי רש״ י והר״ן
דמידי דלאו בר אכילה גטי איטעט ממן המותר בפיך א״כ למה
מכשירין לסתם דיו של מי עפצים וקגקנתום ,ותי׳ על ז ה ,ובו יבואר
ראיה לדעת רמב׳׳ם ורא״ש דמכשרי עפצימ לדיו מהזוה״ק )סיומם ק;ט(.
ובו יבואר דלבאורה סמ״ק וא״ח והג״מ המובאים בב״י )סי״לנ( לא םבירא
להו כרש״י ור״ן הג״ל ותי׳ לזה ,ובו יבואר להעיר מקרבן אדם והבל
ו ג ח ,ובו יבואר ביאור גפלא לסוגיות הש״ם יבמות )ט: (:
)יג( בו יבואר דמה שגתבאר )שסי( לפסול בתי התפילין אשר חדשים
מקרוב באו שמעםידין דפגות הבתים על ידי שמדבקים סיד
הרבה ועב בדפגות הבתים מבפנים משום דלא הוי מן המותר בפיך
לפי דעת רש״י ור״ן ,כעת גתבאר דמלבד זה פסולים כיון רמעמיד
הבתים הוא הסיד הבל הולך אחר המעמיד ואגן של עור בעיגן וסמוכין
לזה טיבטות )קנ (:ושלטי גבוריס )שם( בשם ריא״ז ,ולא גצרכה לרון
בפםולם מטעם רלא הוי מן הטותר בפיך אלא כשציפוי הסיד שמבפנים
הוא ציפוי שאיגו עומד בפגי עצמו וגם •איגו מעמיד עור הבתים ולא
נצרך אלא להעדפה בעלמא לחיזוק יותר ,ובו יבואר סוגיות הש״ס
מגחות )לה ,(:וישוב דעת ספר התרומה והרא״ש מתמיהת מרן הב״י
יו״ד
t
(
52
א
מפתח העניינים
יו״ד )סי׳ ריש( וביאור לשון ספר העיטור )ח״נ y
כד מיג נחלק כנתינה(,
וביאור
סוגיא דםכות )יא•( :
)יד( בו יבואר לחזק מה שנתבאר )שם יא־( בתירוץ קושיה הנוג״י
מסוכה )מ•( :
)טו( בו יבואר לחזק הראיה שנתבאר ):ס( לסברת רש״י רמותר אינו
נקרא אלא דבר שיש בו איסור והיתר :
)טז( בו יבואר באורך לחזק התי׳ שנתבאר )שם (:דלהכי הוכשר דם
חלזון לתכלת שבציצית דהוי מן המותר בפיך משוס דדם דניט
טמאים דאסור באכילה כמו שכתב הרמב״ם בה׳ מ״א )6״ז ה״א( הוא רק
מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ,ובו יבואר ראיה לזה מלשון הרםכ״ם
)שם י6״נ( וביאור לשונו)שם( ובו יבואר הערה נפלאה וצ״ע על הראשונים
ז״ל שמבואר בדבריהם בפשיטות דציר דנים טמאים אינו אםוד אלא
מדרבנן והיתה לבאר שמקור דבריהם הוא מברייתא מפורשת בתו״כ
)5׳ שמיני הרק י ״ נ ניייהא ג( וביאור נפלא לברייתא זו ,ובו יבואר ביאור
לשונו באות זה ממה שאיזה שואלימ הקשו על לשונו ,ובו יבואר להעיר
עוד על זה התירוץ רלהכי הוכשר דם חלזון לתכלת שבציצית משוס
דרס דגים טסאים שרי מדאורייתא הרי החלזון כהב הרבב״ם בפיה״ס
)כלים פיינ מיא( שהוא שרץ המים ונהי דלראב״ר ורסב״ן ז״ל כל בריות
המים בכלל דנים נינהו אבל הרםב״ם )שם ה״נ סיינ( חלקי לשתי מחלקות
ובו יבואר דנם להרמב״ם אינם חלוקין אלא לענין שמות הלאוין אבל
מהות איסורן אחד הוא ,ובו יבואר גבול ההבדל שבין דג טמא לשרץ
המים ,אניאור נפלא בדקדוק לשונו של הרםב״ם ז״ל )שם( :
)יז( בו יבואר מה שהעירו מש״ס בכורות )י( על עיקר דבריגו דדם
דגים וחגבים טמאים שרי מדאורייתא כיון דלית בהו רבויי
דקרא לאסור כמו בחלב בהמה טמאה ,וסתירת הערתס ,ובו יבואר
לתרץ הסתירה שיש בדברי התום ז״ל מרבריהמ בכמה דוכתי לדבריהם
במס׳ ע״ז )מ• ד ׳ ה מהלהש( ,ובו יבואר מה ששואל אחד חזר ושאל על
זה וסתירת דבריו שלא הכין כלל ואינו ראוי למיעל קמי רבגן כיון דלא
ידע מה דקא מחר ליה במחוג ,ובי יבואר קושיא עצומה ברברי התום׳
ר ל 6פ( ויישוב דבריהם על נכון באופן שרבריגו םוכרחים בדברי התום׳ ז״ל:
)יה( בו יבואר לשון הנזכר )שש ע•( ובן הוא סשסעות לשון הגהות
רמ״א כוי :
{
,
נ
מפתח הענינים
כז 53
)יט( בו יבואר דמה שנתבאר ) fenלתרץ עוד דלהכי הוכשר דם החלזון
לתכלת שבציצית כיון שהדס שבחלזון הראוי לצביעה הוא
מיפקד פקיד יש לומר שאין ממצה אותו מגופו ואין כו לא טומאה ולא
איסור כדבש דבורימ ,זה התירוץ הוא עולה לכל השיטות ובו יבואר
ביאור הש״ס בכורות , aoובו יבואר רמה שהעירו דלפי תירוץ זה שאין
ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור א״כ הדר לא הוי מן
המותר בפיך ביון דלא שייך ביה איסור הוא טעות ומזה גראה שלא
עמדו על עיקרן של דברים :
)כ( בו יבואר ביאור הראיה ומקור ממס׳ כלים )שי״נ »״א( המובא )בם«
שהחלזון יוצאין מן ראשו כמין אוגקלאות ויתירות כפופימ ,ובו
יבואר טעות מבהיל אחד שדימה שמלות האשכגזיות הגדפסות בהערוך
הוא מרביגו בעל הערוך ובאמת הוא ממשכיל אחר ממשכילי זמנינו משה
לאגדא שמו שעשה פרצות הרבה בספר הערוך מחמת חסרון ידיעתו
ואין מביאין ראיה מן השוטים :
)כא( בו יבואר ג״כ עוד איזה שיבושים שגשתבש מבהיל זה וגסתבך
במה שגתבאר במאמר פ״ת )שס( ושכפי הגראה הוא מן
ההולכים אחר דיעות חיצוגיות ולזה כל חשקו לחבק חיק נכריה מלות
הלועזות מן האשכנזי הג״ל :
)כב( בו יבואר שזה שנתבאר )שם עי( בסימני החלזון שדמו שחור כדיו
כמו שכתב הרמב״ם זה הוא נם דעת רש״י ותים דל ,ובו
יבואר ביאור נכון לדברי התום׳ מנחות )מינ :ד׳׳ה וכממגים( :
<כג( בו יבואר שבה שנתבאר ) (°מדברי ר״ת שבתום׳ שבת )מה״ ל״ם
כי םיכי( ובכתובות )ה :ליה היפקד :דןידי שדס חלזון הראוי לצביעה
מפקד פקיד בגוי׳ הוא רעת כל חראשוגים והגם שלכאורה דעת הר״ן
בחידושיו למס׳ שבת )קד( אינו כן אבל באמת אדרבה נס הר״ן ז׳׳ל
על כרחך שדעתו כן ונתבאר שם ביאור נפלא ברברי הר״ן ז״ל ,ובו
יבואר עור שני סימנים מובהקים יוצאין מדברי הר״ן שכאן נמצאו נ׳׳כ
נזה החלזון שמצאנו :
)כד( בו יבואר לחזק הראיה מלשון ספר העיטור שדתכלת לפנים בישראל
היה מדם חלזון זה שמצאנו שנתבאר ) מ י ד • : ,
)כה( בו יבואר עוד ראיה וסמוכין לדבר שזו הנרי׳ שמצאנו הוא החלזון
מש״ם מס׳ ע״ז )מד ושם( :
בו
5
5k
מפתח הענינים
)בו( בו יבואר שמה שנתבאר )שם פיט סמי יי :ושם( ביאור לשון התום׳ ז׳׳ל
במס׳ סוכה )לא :ד״ה כירוק כניחי( באופן שאין כאן מחלוקת בצבע
התבלת בין בבלי לירושלמי הוא העיקר ורלא במבהיל אחד שרצה לעקם
הפי׳ בדברי התום להחזיר המחלוקת במציאות מהות מראה התכלת בין
בבזיי לירושלמי ,ובו יבואר טעות זה המבהיל בלשון רבעו יונה ז׳׳ל
בסס׳ ברכות וביאור דברי רבינו יונה על נכון :
)כיי( בו יבואר םה ששאל שואל אחד נ ס ה שנתבאר ):ס יט• ושם( בשורש
םראה התכלת בפרטות /ובו יבואר ביאור דברי הרםב״ם ז״ל
;ש״נמה׳ציציחה״מ( ,וביאור לשון מרן הקדוש ז״ל הכ״ם )שם( באורך .ובו
יבואר שהתוי״ט במס׳ כלאים )0״נ מ״ה( כיון שהרסב״ם קורא לתכלת שחור ,
ושבאמת כן הוא מבואר מלשונו של הימב״ם ז״ל עצמו )שם סוף הלכה ס(
ושנמ מרן הב״מ ז״ל הבין בן ודלא במבהיל אחד שלא הבין כונת ההוי״ט
זי׳ל ונם לא ירד לעומק בונת מרן הקדוש הכ״מ ז״ל ,ובו יבואר ביאור
נבון בהמשך פירש״י ז״ל בסוגיא דםגחות )»*׳ ,ובו יבואר טעם ויישוב
נכון לתמיהת מרן הכ״ם ז״ל על הרסב״ס ז״ל )שם( שהשמיט דין מלית בת
שמונה שקלא אילן פסול בה במקום לבן אפילו בדיעבד :
)בח( בו יבואר ראיה ברורה מש״ס מפורש במס׳ סוכה)יא•( למה שנתבאר
)שם פרט השלישי ר ושם( שאין קפידא בזה לדינא אם תהיה הצביעה
בצמר קודם הטויה או שתהיה הצביעה בהוטין אחר הטויה :
)כט( בו יבואר שצביעה שלנו היא צביעה הראשונה הכשרה לכ״ע:
)ל( בו יבואר הוראת לשון מומחה :
)לא( בו יבואר לתרץ דברי היש״ש ב׳׳ק )צג (:שנשאר בתמי׳ )שם לא•(:
)לב( בו יבואר להסיר התלונה ממה שאירע לאיזה אנשים שנכהית
מראה התכלת בציציות שלפניהם :
)לנ( בו יבואר להשיב על מה שהערו היות אחד שרה החוטי תכלת
במי רנלים ושפשף היטב זמן ארוך ונתבבס הצבע ער שעבר;
)לד( ביאור דברינו במאמרנו )שם פיט החמישי מ: (.
)לה( בו יבואר הראיה ממנחות )מי•( שהובא )שם( להשינ על חידושו של
השאנ״א בכללא רכל הראוי לבילה ,ובו מבואר ראיה אחרת
לזה מש״ס דערכין ;ג ,(:וביאור לשיטת השאג״א דקאי בשיטת הלבוש
והשנה על שיטת הלבוש :
)לו( בו מבואר טעות חכם אחר שטעה בדברינו ):ס (:מה שלא היה
ראוי
,
מפתה הענינים
כח ג5
ראוי לטעות כן שדברינו טפורשים למי שיש לו טוב עין לראות,
וכתבנו כאן הדברים בקצת ביאור יותר ,ובו העתקנו טה שהעתיקו לן
לשון חכם אחד שכתב במגילת סתרים שלו לדחות ראיותינו ,וביאור
לשוגו לשון עלגים ,וסתירת דבריו באורך .ובו יבואר מבוכה רבה אי
מצות ציצית היא מצוד ,שבחובה או סצוה שברשות .ובו יבואר לשון
הרסב״ם ז״ל )סיא ס״ז ושים ס י ״ ח ( ,ובו יבואר לשון הרסב׳׳ם בסהס״צ )שורש ט(
להצילו מהשגת הזוהר הרקיע ,ובו יבואר תי׳ לתמיהת התום׳ בסס׳
קידושין )לג•( ,ובו יבואר מקור לדברי הרמב״ס ז״ל סוף ה׳ ציצית וביאור
לשונו ז״ל :
)לז( בו יבואר לדחות דברי החכם הנ״ל במגילת סתרימ שלו במה
שפקפק בדבריגו )שס מא•( ובאמת טעה ולא הרגיש כלל ולולא
דמשסא דגברא רבא העתיקו לן לא הייגו םזדקקים להשיב על זה כלל:
)לח( בו יבואר ראיה ודוגמא ממם׳ שבועות )פח (:למה דכייליגן )שס:(:
)לט( בו יבואר שמה שהקשה שאיגו יודע לשאול אחד על דברינו
שכתבנו דגם לרבנן דאין מעכבין זה את זה מיהו הוי ליה
מבטל מ״ע בידים והקשה עלה מלשון התום׳ מגחות )מא :ל״ס ואם הניא(
טעה ולא הבין עוסק כונת ה ת ו ס ׳ ,ובו יבואר שמה שהקשה תו מלשון
התום׳ )שם מ• ד״ה כמן( הוא דברי בורות :
)מ( בו יבואר לסלק מה שהעיר אחר לחשוש על תכלת שלגו שמא
איגו תכלת ויש בזה פסול מחסת שהציצית איגם מצבע הטלית
ולמה כהבגו במאמרגו )שם מו (:שאפילו איגו תכלת איגו מפסיד ,ובו
יבואר לסלק מה שהקשו בזה מסוגיא דמגחות )מא: (:
)סא( בו יבואר טעות חכם אחד דלא שייך בזה םפיקא לחומרא כיון
שהוא ספק שלא יתברר לו לעולם אס תיקן עצמו ויצא ידי
חיובו והובא בזה באריכות ראיות מכריחות וברורות מש״ס דרושלםי
וספרא וסדרשי חז״ל ופוסקים ראשוגים ואחרוגים שאין לזה מקום כ ל ל ,
גם יבואר דבאמת יש כאן ספק איסור מלבד איסור ביטול העשה עוד
ביטול שגי לאוין הכל באריכות גפלא ובביאור כמה עגיגים במקוםות
מפוזרים בש״ס ופוסקים :
)מב( ביאור דבריגו )שם מחי( מה שגסתבך בזה מבהיל א ח ד :
)מג( ביאור דברינו )שם נג•( :
)מד( בי יבואר שכאשר כתבנו במאמרגו )פרט השנימי סא•( שמגהג ר,
קשרים
,
מפתח הענינים
קשרים היה עוד בזמן התכלת כן מצאנו מפורש בפתיחת ספר
המפתח לר״נ נאון ז׳׳ל וכן מבואר מנהנ זה עור בתקוני זוהר )סיץן י( /
ושמדברי התקו״ז הנ״ל מקור נפלא לרעת הרמב״ם ז׳׳ל 1ה׳ כלי סמקמ ש״ס
מ י י ( ושמתקו״ז הנ״ל נובע מנהנ המהדרין לעשוח חוטי הציצית כפול שמונה:
)מה( בו יבואר פי׳ לשון הירושלמי מס׳ מעשר שני)סיס ס״נ( שהבאנו
)שם סד( :
)מו( בו יבואר שלא שנונו לשון הירושלמי כלאים
ורלא במבהיל אחד שהבהיל בזה :
הפי־ ט
)ש״טסיא(
שהבאנו)שם
»ז(:
ה ^ נ י ב ע נ י נ י ס שלא על סדר המאמר פתיל הכלת
ובו ג׳ סעיפים
)א( לשון תשובת הנאון.מקוטנא וחשובתנו על דבריו :
)ב( בענין לא תתנודדו שקצת חששו ששייך בזה :
)ג( תשובה לחכם א ח ד :
הפרט השלישי ובו ג׳ סעיפים
)א( בביאור דברי האריז׳׳ל הקדוש והגאון המניד הקדוש ז״ל ,שהפתאים
רצו לתלות בהו מ ק י סריקי שרעהם ח״ו שחיובי מצות
ההורה משתנים לפי הזמנים ושלזה מצות התכלת נתבטל חיובה בזמננו
וביארנו שח״ו לומר כן על קדושים ז׳׳ל הללו והאומר כן ראוי לנזיפה
וביארנו דבריהם באורך בדרך אמת וישר :
)ב( לבאר ולבטל השם רע שהוציאו על קדושת מצות התכלת והפחידו
שמצוה זו מצמצמת ומטעטת ח״ו השפע.והצלחת עולם הזח
וגורמת עגיות וביארגו באורך כי אדרבה מצוד ,זו המקיימה גורמת לו
שפע ברבה והצלחה וממתקת מדת הדין הקשה המהוחה על הארס:
)ג( בו יבואר ביאור דברי הרמב״ן ז״ל בגמוקי תורה )שי שלח( להוציא
מלבן של םוצאי דבה הםבהילים שמדברי הרםב״ן יוצא שיש
סכנה בקיום מצות התכלת ,ובאמת כי הם איגם יודעים אפילו פי׳
המלות בדבריו הקדושים ז״ל ואדרבה מצות מגיגות עליגו כן יגן עלינו
ה׳ צבאות תמיד :
עין התכלת
פרט הראשון בביאור דברינו במאמר פתיל תכלת הן מסה
שהנןיפוני חבילות תשובות מהשואלים דבר ה׳ זו הלכה והן
ממה שראינו להוסיף בדברינו לאשר קצרנו אז במאמרנו
בברי שלא להאריך על המעיין ובו מו סעיפים
א ב ל ש ת הרמב״ם ז״ל)סלטה ציציה פ״נ כ ל מ י ( ובים המלח הוא מצוי
וביארנו במאמר שפוני ממוני חיל שכוונתו מל ים הגדול
והוספנו ביאור וראי׳ לזה במאמר פתיל חכלת )6יט יאשין פ?־ הימן א׳ דן 0
יעו״ש ונראה שהרמב״ס ז״ל תפס בזה לשונו מלשון תרגום דרב
יוסף )דברי הילייס נ ע( לו ולבניו ברית מלח ותרגמי׳ רב יוסף ליה ולבניי קיס
מלח היכמא דמוי דימא לית אפשר ימתמתקן למלם צי׳ יעו״ש דמפרש
לשון מלת לקרא בים הגדול ות״ל בעיקר דברינו מצאנו חבר הגאון חיד״א
ז׳׳ל בספר נחל קרומים )*״-ת סיי»ה( שכתב בפשיטות כן בשם הרמב״ם
ז״ל וכפי הנראה היתה הגירסא כן בספרי הרמב״ם שלפניו ובים הגדול
הוא מצוי ועי׳ במעדני יו״ס ה כלאי בגדים )ייןי״נאיס א׳( דמפרש
ג״כ לשין שבים המלה שברא״ש vcoוברמב״ם ה׳ כלאים )יפ״י( שהכוונה
על שאר ימים שהם מלוחים יעו״ש.
במאמרנו ו» 0העלונו להשוות הא דבפדר״א וזוה״ק מבואר
שהחלזון יוצא מים כנרת עם ש״ס נבלי דמבואר שמציאת החלזון
הוא בים הנדול וכתבנו דמקיר שורש בריאת החלזון הוא בים כנרת ורק
שעל ידי תוצאות וסילונות מתחת לארץ שיש מים כנרת לים הגדול הוא בא
ליס הגדול וגידולו והתגלותו להיות ניצוד הוא שמה בים הגדול והפדר״א
וזוה״ק מדברים ממקור שורש בריאת החלזון דהיא בים כנרת והש״ס בבלי
מדבר ממקום מציאותו והתגלותו להיות ניצוד י ע י ש ,ולכאורה עדיין הדברים
מתמיהים שבמקום מקור שורש בריאתו לא ימצא כלל דהרי לא מציגו זכר
כלל בש״ס שהחלזון נמצא בים כנרת ,אולם כעת נראה לגו שבאמת קודם
חורבן הבית היה נמצא ביס כנרת ורק מעת המורבן שאז מעיף השמים
ופד בהמה נדדו)ירייה ט( כדאיתא במסכת שבת )ק־ י,מה (:ועי׳ ירושלמי
תענית )פיד סין הלכה ה( ובמדרש )סון{ פתיחתא לאיכה רבתא( ודגים היאך
גלו נ ו דרך התהום גלו דרך התהום חזרו והגם דתזרו הא אמרינן 0ס (
כולן חזיי חיץ מקוליס האספגין לכיון דלא שריר שדרי׳ לא מלי סליק וא״כ
,
והנה
,
עין התכלת
חלזק זה שאין לו שדרה נמי לא היה יכול לחזור להכי מאז לא נמצא ט ם
כנרת רק בים הגדול ,והנם דהאמר חוץ מקילים האספנין אפשר דלא נקט
אלא מה שלא חזר ממהורים אבל מה שלא חזר מכומאים לא מיירי ועי׳
חולין נהג (:וברש״י ותום׳ ):ם n־ qסו :ד״ס כל( ולהכי בש״ס בבלי דמיירי
אחר חורבן הבית לא נזכר ממציאת החלזון בים כנרח דאז כבר לא היה
נמצא החלזון בים כנרת רק בים הגדול .
^ " ) H Pביאור בטעם העדר מציאת החלזון בים כנרת אחר החורבן
נראה בהקדם לישב סתירה עצומה שיש בענין ים כנרת וים
הגדול מש״ס בבלי לש״ס ירושלמי וכמה מדרשי חז״ל דהנה במסכת שבת
וין לס (.אברייתא דשיעור בין השמשות דקתני רבי נחמיה אמר כדי שיהלך
אדם משתשקע החמה חצי מיל קאמר מלה הש״ם אמר רבי חנינא הרוצה
לידע שימורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ביס
ויעלה וזהו שיעורו של רבי נחמיה אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של
מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים זזו היא בארה שצ
מרים ט ׳ יעו״ש ,מבואר מזה שבארה של מרים שהלכה עם ישראל במדבר
היא גנוזה בים הגדול כידוע שהר הכרמל הוא במערב א״י סמוך ל י
הגדול וכרכתיב )ירמיה מי( וככרמל בים יבוא ואלו בירושלמי כלאיס
)ש׳ט הלכה 0כתובית ך \ נ ה״י( ובמדרש ויק״ר )פלשה » ( ובבמ״ר ותגחימא
)םוף שי חקה( יבקה״ר )הרכה ה פסיק ויהמן אין( ובשוח״ט <0תמור כל( ונשקפה
מל פני הישימון כל מי שעולה להר ישימון )נשולוי טונ כגירכא הי נכי( ורואה
כמין כברה בים טבריה זו היא בארה של מרים כו׳ יעו״ש ,הרי מבואר
שבארה של מרים גנוזה בים טבריה שהיא ים מ ר ת כידוע .שוב ראינו
שהעיר בזה הרד״ל בויק״ר )שם( וכתב דטעות סופר הוא בש״ס ישבת
שטעה משיטפא דלישנא דלעיל מינה דאיירי בהר הכרמל אבל באמת בהא
צ״ל הר ישימון יעו״ש ,ואין דעתנו העניה נוחה להגיה ובפרט כאן דכל
עיקר שיאייטי׳ דההיא מימרא הכא אינה אלא מפני דקאי בעלי׳ להל
הכרמל כמובן.
באמת דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר לסי
המבואר בתוספתא מס׳ סוכה )ש״ג( ומייתי מינה בירושלמי
שקלים <פ״י ם׳ג( למה נקרא שמו שער המים רבי אליעזר בן יעקכ
אומר בו מים מפכים ועתירין ־להיות יוצאין מתחת מפתן הבית וכן הוא
אומר
ם
אמנם
עץ התכלת
כז 5
אומר )יחזקאל »ז( והנה מים מפכים מן הכהן* הימנית מלמד שמפכפכין
ויוצאין כמפי הפך הזה כו׳ ואומר )זכרים יי( והיה ביום ההוא יצאו מיס
חיים מירושלים לאן הם הולכים לים הנדול לימה של טבריה ולימה של
סדום כדי לרפאות את מימו שנאמר )יחזקאל 8ס( ויאמר אלי המים האלה
יוצאים אל הגלילה הקדמונה זה ימה של סדום וירדו אל הערבה זה ימה
של טבריה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המיס זה ים הגדול
ואומר )שם( והיה כל נפש חיה אשר ישרן אל כל אשר יבא שם נחלים
יחיה והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו ותי כל אשר
יבא שמה הנחל ואומר )שם( והי יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין
עגלים משטוח לחרמים יהיה למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד
ואומר )־ם^ ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל וגו׳ כי
מימיו מן המקדש המה *צאים מלמד שכל מימי בראשית עתידים להיות
יוצאים כמפי הפך הזה יעו״ש ומסיק עלה בירושלמי):ס( ניחא ימא רבה
יימא דמלחא בשביל למתקן כלומר ניחא הא דקתני כדי לרפאות מימו ימא
לבה וימא דמלחא שהן מלוחים ואינם ראויים לשתיה ולריכין רפואה למתקן
שיהיו ראויים לשתיה ימא דטבריה בתמיה מאי רפואה בעי הא משוקץ
איכון וראויין לשתיה ומשני לרבות דגתם דכתיב בי׳ והי׳ יעמדו עליו דוגים
מעין גדי ועד עין עגלים משטח לחרמים יהיה למינה תהיה דגתם כדגת
הים רבה מאוד למיני מינים תהיה דגתם דתני אמר רשב״ג מעשה
שהלכתי לציידון והביאו לפני יותר משלש מאוח מיני דגים בתמחוי אתר
יעי״ש והיינו דמפרשי לקראי מילי מילי .דקרא קמא בים הגדול קמשתעי
ועליו קאמר ונרפאו המים שיהיו מימיו ראויין לשתיה וקרא דבתר הכי
והיה כל נפש חי׳ וגו׳ קמשתעי ברפואת ים המלח שהוא ים המת והיינו
דקאמר בי׳ כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבא שמה הנחל
וקרא דבתריה והיה יעמדו עליו דוגים וגו׳ משטוח לחרמים יהי׳ קא משתעי
ברפואת ים כנרת שהוא ימה של טבריה שמימיו מתוקים וראויים לשתיה
כדמפורש במדרש ב״ר )פ״י( אלא שצריך רפואה לרבות דגתם כדכתיב בי׳
למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מא״ ודרשינן למיני מינים תהי׳
דגתם לפי שרוב מיני דגים אינן מתקיימין ומתרבין אלא ביס הגדול שמימיו
מטחים קצת ולא כימה של סדום לפי שמתמתק בעבים כדאיתא במסכפ
)ס».יש ס (:ולזה יש בו ריבוי דגים כהא דתני ארשי״ג מעשה שהלכתי לציידון
,
עץ התכלת
שהוא בחוף ים הגדול והביאו לפני יותר משלש מאוה מיני דגים בתמחוי
אחד אבל בימה של טבריה שמימיו מתוקץ אין בו ברכת שפט ריבר דגים
ולעתיד יתרפא ע״י מעין היוצא מן המקדש שיהא בו שפע ריבוי דגים
כבים הגדול .הנה מבואר מכל זה שים כגרת אין בו ריבוי וברכה דדגים
וצריך שיתרפא ע״י מעין היוצא מן המקדש לעתיד ולכאורה הרי במסכת
) מ מ ס מי־( דחשיב שבח פירות נינוםר דהיינו פירות ארץ ים כנרת כדפי׳
רש״י)כס( וחשיב נמי ריבוי דנים וקאמר כי אתא רב דימי אמר עיר אחת
היתה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מיליאין ממנה ששים רבוא ספלי
מרית להוצצי תאנים מע״ש לע״ש יעו״ש הרי שהי׳ ריבוי וברכה דרגים בים
מ ר ת ,אמנם הדבר נכון מאד שהרי בתוספתא דסוכה )שם( מסיים וכך
היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא פי כברה
מפכפכת ומולה כמפי הפך הזה כו׳ וגם היא סובבת את כל מתנה ישראל
ומשקה את כל הישימון והיא געשית נחלים שנאמר נחלים ישטופו וכן מיס
מתמצין הימנה והיא נעשית נתל נרול והולכין לים הנדול ומביאין משם כל
חמדת העולם שנאמר לא תםרת דבר ע״כ יעו״ש ובספרי בהעלותך
)ששיןא צ?( אם את כל דגי הים יאסן 1להם ומלא להם והלא הלכה עמהם
באר במדבר והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מלרכם כר יעו״
והדבר יותר מבואר בברייתא דמלאכת המשכן עתיקתא הובא בילקוט סו״פ
פקודי )רמז &פ 0יעו״ש מבואר שבארה של מריס היתה בה סגולה ?ו של
מעין היוצא מן המקדש לעתיד לענין התרבות שפע ברכת הדגים והפירות,
ומעתה שפיר בזמן הבית היה התרבות הדגים בים מ ר ת על ידי בארה
של מרים כמבואר בירושלמי ומדרשים הנ״ל על פסוק ונשקפז על פני
הישימון שבארה של מרים היתה מוזה בים כנרח ורק אח״כ בשעת חורבן
שאז מעון* השמים ועד בהמה נדדו וגלו הדגים כנ״ל אז ניטל בארה של
מריס מים כנרם ונגנזה בים הגדול סמוך להר הכרמל ומאז צריך ים מ ר ת
רפואה ויתרפא לעתיד על ירי מעץ היוצא מן המקדש מ ״ ל ,ומעתה אין
כאן שום סתירה מירושלמי ומדרשים הג״ל להאי דש״ס נבלי במס׳ שבת
הג״ל דהירושלמי ומדרשים מ ״ ל קאי עצ פסוק ונשקפה מל פני הישימון
דהיינו שעת כניסת ישראל לארץ שאז נגנזה בארה של מרים ביס כנרת עד
שמת החורבן וש״ס שבת מ ״ ל קאי כמו שהוא עכשיו אחר החורק שניטלה
בארה של מריס מים מ ר ת וענזה בים הגדול.
ש
וכפי
עין התכלת
וכפי
זה נתבאר מעם העדר מציאח החלזון מים מ ר ח אחר החורבן
לקודם החורבן שבארה של מריס הי גנוז בים מ ר ת היה החלזון
מצוי בים כגרת שעל ידי סגולת בארה של מרים היה החלזון מתקיים
ומתרבה בים כנרת הגם שמימיו מתוקין אבל מעת החורבן שניטל בארה
של מרים מים מ ר ת אין החלזון מצוי בים מ ר ת שאינו יכול להתרבות
ולהתקיים במים מתוקין.
,
ובל
מנין זה מבואר להדיא להמסתכל בעינא פקיחא בזוה״ק )נכמליחו
י,נ .ובם( בתולקי׳ דזבולון ימא וכנסת ישראל אקרי ים מ ר ת והכי
אתחזי דהא תכלת נפיח מתמן ואוקמוה דהא לתתא כגוונא דלעילא ים
ככרת לעילא ים כנרת לתתא תכלת לעילא תכלת לתתא וכלא באתר חד
ט ׳ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם באר דא כנסת ישראל ט ׳ ואקרי
באר ואקרי ים ט ׳ באר למרים ט ׳ יעו״ש ולכאורה יפלא מאי שיאייטי׳
לבאר מרים לכאן לקאי בים כנרת ולזאת העיר באמת המגיה לומר
שקולם הליבור באר חפרוה שרים נשמט התחלת המאמר אכן לפי מה
שנתבאר מירושלמי ומלרשי תז״ל באמת עיקר רבותיה לים מ ר ת הוא על
ידי בארה של מרים שגנוז ב וסיים הזוה״ק )מ( ומיומא דגלתה כנסת
ישראל בגלותא כתיב )איע יי( אזלו מים מני ים גו ימו״ש והגם דבזוה״ק
מדבר באורות העליונים כבר הקדים דהא לתתא כגוונא דלעילא והיינו
דלתתא נמי אזלו מים מני ים שניטל משם בארה של מרים כדאמרן.
י/
,
במה
שכתבנו במאמר פתיל תכלת ):ם ז .סימן נ( ובמראה גופו
ב
הדומה לתכלת וים .יש להעיר לכאורה לפי מה שהקדמנו
בפתיחת דברינו)נס( שזה החלזון שמצאנו מראה גוו ישתנה בכל רגע וצבע
מפני צבע יחלוף ויבא לפעמים תכלת בהיר ולפעמים כהה ומעורב בו
מעט ירוק חלמוני ט ׳ וא״כ האיך כיילו חז״ל לומר עליו גופו דומה לים
הרי הים במצב אתר עומד במראה כעין התכלת כדאמרי׳ תכלת דומה לים.
אמנם הדבר נכון מאד רגם הים אינו עומד במצב אחד ומחליף נווניו על
ידי תנועת גליו שנעים ונדים כראמרי׳ במס׳ סוכה mעל בגין הורדים
במאי בנייה באבני שישא טהלא ומרמרא דמיתתזי כאדותא דימא יעו״ש
אלא שבכל התתלפות גווניו נראה בו מראה תכלת וגם מראית הרקיע
לאמרי׳ תכלת דומה לים וים דומה לרקיע מתחלף גווניו כדאמרי׳ במדרש
ויקרא
עין התכלת
)נ»י שיד( ויקרא אלקים לרקיע שמים סמים מה סמין הללו מהן ירוקין מהן
אדומים מהן שחורים ומהן למים כך שמים פעמים ירוקין פעמים א־ומים
פעמים שחורים פעמים לבנים יעו״ש מיהו בכל התחלפות גווניו שהוא כפי
למישת זריחת אור השמש מתנוצץ מתוכו מראה התכלת וכבר כתב רש״••
ז״ל על הא לאמרי' תכלת דומה לים וים לומה לרקיע שאינו דומה ממש
אלא דומה לדומה עי׳ סועה )יז (.וכן הוא מבואר להדיא בלשון הריטב״א
ז״ל במס׳ חולין )»ז (.יעו״ש .
במה שנתבאר בדברינו )שם סי׳ י( שהצב למינהו היינו מה שגדל
ג
בלבוש וכסוי .שמענו שיש מתמיהים בזה לומר מנא לן ה א .
הרי לא נזכר דבר זה כלל בדברי תז״ל שיש גדר פרטיי למין הצב שיהא
גלל בכסוי דוקא .והגה לא עלינו תלונתם שהרי כבר גם הגאון בעל
תפארת ישראל ז״ל הבין כ ן .אמנם באמת הדבר נכון מאד שהרי בכל
הנהו דכתיב בהו למינהו דמרביגן מזה אף מה שאינו דומה לו לא בשש
ולא במראה על כרחך צריך לומר שיש בו איזה תואר וגדר שמיחל אותם
למין הכולל אותם למיניהם .כדמוכח במס׳ חולין )סס.ו=ס( גני למינהו
לארבה יעו״ש .וגדר הזה יש להשיג במושג השם של הסוג .וכמו שמציכו
שם » (:עורב זה עורב את כל עורב להביא עורב העמקי למינו להביא
עורב הבא בראשי יונים ופריך אמר מר עורב זה עורנ אמו קמן קאי
אלא אימא .עורב זה עורב אוכמא וכן הוא אומר שחורות כעורב כוי
ועורב הבא בראשי יונים ללמי רישי׳ לליונה יעו״ש וביאורו לשם הסיג הוא
עורב שמורה על השתלות כלשון הכתוב שתורות כעורב והוא מלשון ערב.
ומלכתיב כל עורב למשמע כל ששמו עורב מרבינן עורב העמקי ולמינו
מרבה אף עורב שאינו שחור ממש בכולו כאותו ללמי רישי׳ לליוגה .וא׳׳כ
הכא נמי כיון שערול ובן הנפילים וסלמנלרא אתרבי מלמיגהו לצב על
כרחך צריך לומר לשם צב הוא שם תואר כללי להסוג בכלל ואינו שם עצם
פרעי למין מיותל .ונלר התואר יש למצוא במושג השס צב שהיא לשון
כיסוי כלכתיב )נמדני י( שש עגלות לב ואמרו חז״ל במלרש רבה )שם( אין
צב אלא מכוסות יעו״ש והוא פשוט וברור.
מה שתזקנו):ס( תמיהת הגאון תפארת ישראל האיך צבעי מלס
ד
י החלזון למלאכת המשכן הרי הצב למינהו הוא משמנה שרצים
האמורים בתורה שלמן מטמא כבשרן ותמהו עלן שנזלקקנו לערות בישוכ
)
ב?זנין
קישיא
עין התכלת
קושיא זו הרי הקושיא מעיקרא ליתא מ א ן בחלזון שטומאתו משום שרץ
והרי שרץ מטמא למ ואינו מטמא יבש כמבואר במס׳ נדה )ני 0ושפיר אף
עפ״י שנטמא בשעת צביעה כשהיה לח מ״מ אחר כך כשנתייבש פסק ממט
טומאה ושפיר היו יכולים להטביל ולטהר מטומאה שנטמא בשעת צביעה
מאחר שכבר נתייבשה הצבע ואין בה טומאה ,והרב בעל תפארת ישראל
בחנם קאתי עלה לתרץ מטעם בלוע שאין סופו לצאת ,אולם אנן בעניותן
דרכנו תמיד למשכוני נפשין אדרב ולהפך בזכותי׳ דצורבא מדרבנן ,כי
באמת תי׳ זה אין בו ממש ,לא מיבעיא לשיטת התום׳ רי״ד ז״ל במסכת
נדה נס*( גבי ש״ז דאעפ״י שאינה מטמאה אחרים לאחר שיבשה הטפה
מכל מקום הבגד עצמו אינו טהור עד שנסתלק הטפה ממנו שכיון שנפלה
עליו בעודה לח לעולם הוא טמא אעפ״י שהטבילו עד שיסתלק הטפה ממנו
יעו״ש הובאו דבריו בחיבורנו סדרי טהרות מס׳ כלים )ט .ו (0:וא״כ הכא
נמי דכוותה אע״ג דיבש טהור היינו מלטמא אחרים אבל הבגד עצמו שבו
הדם אינו יוצא מידי טומאתו על ידי טבילה עד שיסתלק הדם ממנו לגמרי
או יתבטל מחמת שאין סופו לצאת ,אלא אפילו לאינך פוסקים שהבאנו נשם(
ג״כ עכ״פ לא מיקרי יבש אלא על ידי בדיקה דשרי׳ מעל״ע כמבואר )שם(,
ובמס׳ גדה )ני (:וכל שלא הובתן מטמא מ ס פ ק ,ושפיר הוצרך הרב בעל
תפארת ישראל לאתרי עלה בתירוצו מטעם בלוע שאין סופו לצאת.
הן אמת תיש להעיר בזה לפי מה שביארנו בחיבורצו ס״ט מס׳ כלים
י ) ק ד מד״ם ייי( דאפילו ביכול לחזור על ירי שרי׳ מעל״ע אם הוא באופן
שיתבטל אז מטומאתו מיקרי נמי אינו יכול לחזור •לכמות שהיה וא״כ כאן
אף שאפשר שיכול לחזור ללתותו על ידי תכבוסת בצפון מ״מ הרי יתבטל אז
מטומאתו ע״י התכבוםת כמו שכתבו התום׳ במס׳ נדה )סנ .יים שמ־י הקשיל
עליי( ושוב הוי אינו יכול לחזור לכמות שהיה ואינו מטמא ושפיר מהגי ליה
טבילה ,אכן נם זה אינו דכי קאמינא לטמויי אחרינא ,אבל לטמויי גופיה
לא קאמינא .דודאי כל זמן שיכול לחזור לכמות שהיה לכולי עלמא לא
מיטהר בטבילה עד שיסתלק או יתייבש לגמרי כמו להתוס׳ רי״ד ביבש
ממש שאינו יכול לתזור לכמות שהיה.
"IWתמהו עלן דבפשיטות לא קשי׳ מידי דהצביעה במשכן היתה בעודה
צמר או חוטין דלא מקבלי טומאה כלל דאפילו שתי וערב דמטמא
בנגעים אינו מטמא בשרצים וא״כ לא היתה כאן התחלת טומאה כלל ולא
היו
64
עין התכלת
היו צריכין כלל לטבילה דאחר כך כשנארג כבר היה יבש ופסקה טומאתו.
אולם גם בהא לא דייקי ולא עייני שפיר .לא מיבעי לרעש הרמב׳׳ם ז׳׳ל
ודעמיה המובא בחיבורנו סדרי טהרות מס׳ כלים גלג :י״ה יהירה( להא לקחני
מתני׳ במס׳ נדה )לי (:ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחים
ומטמאין יבשין כו׳ קאי נמי אש״ז וזוב ורוק וניע יעו״ש ,א״כ פשוט דמה
בכך שהיה הצביעה בעודה צמר או חוטין מ״מ הרי מיטמא כשנארג דאין
לטהר משום שנתייבש טרם שנארג דמאן מפיס י שאינו חוזר ללחותו ע״י
שריה מעל״ע .ולבחון ע״י שריה מעל״ע לא שייך כאן דרק כשהוא בפגי
עצמי שייך לבחון ע״י שריה אבל כשנבלע ב מ ד שמא באמת לח הוא ע״י
שריה מעל״ע וא״כ טמא מספק ו מ ״ ל .אלא אפילו לשיטת התוס׳ רי׳׳ד וראב׳׳ד
המובא כחיבזרגו (00לואם יכולין להשרות כו׳ קאי רק אשרץ ונבלה אבל ש״ז
וזוב ורוק וניע מיד כשגתייבשו טהורים ולא בעו בחינת שרי׳ כלל יעו״ש
דלכאורה שפיר יש לומר מכיון שנתייבש קודם אריגה לא מיטמא ילא בעי
טבילה כלל דדם שרץ אולי קלישיתי׳ כש״ז וזוב וריק וניע יקליש טפי מדם
הגדה ,והגם שרעת התום׳ רי״ל רהא דיבשו טהורים היינו מלטמא אחריס
אבל ה מ ד עצמו שנפלה עליו הטיפה לא נטהר בטבילה עד שיסתלק לגמרי
כנ״ל .מיהו היינו בנפלה על הבגד בעודה לתה שנטמא הבגד וכיון שכא
לכלל טומאה שוב אינו יוצא מטומאתו ער שיסתלק אבל בכאן שהצביעה
היתה בצמר או בחיטין דלא מקבלי טומאה ונתייבש הודם אריגה וכיול
שמעולם לא בא לכלל טומאה ולא חל שם טומאה כלל על בגד זה שפיר י
לומר דטהור ולא בעי טבילה כלל .גם כן לאו מילתא היא .דאע״ג דצמר
וחיטין לאו בר קבולי טומאה ניגהו .הני מילי בצמר וחוטין דהריוט .אבל
צמר ופשתן שהוקדש לבגדי כהונה ודאי בר קבולי טומאה נינהו מידי דהוי
אעצים ולבונה דאמרי׳ יהבשר לרבות עלים ולבונה משום רחיבת הקודש
מכשירתן לקבל טומאה עי׳ בתיבורנו ס״ט מסכת כלים )קנג :דיה נ א ( :
שמענו בשם אחד מחכמי זמנינו שתמה על! שעמדנו כלל בקושיא
זו הרי במלאכת המשכן ודאי לא היו מקפידים על טומאה דבלא״ה
היו בהם טמאי מתים ועדיין לא היה להם אפר פרה לפרה הראשונה של
משה נעשה ביום ג׳ להקמת המשכן כמבואר בספרי ,וא״ל דלטומאת
שקולם הקמת המשכן לא היו צריכין לאפר פרה דהא מפורש בקרא בס׳
בהעלותך גבי לוים הזה עליתם מי חטאת ומבואר בספרי וברש״י &ם
ש
לטהרם
עין התכלת
לג 65
לטהרם מטומאת מת וכיון שבלא׳׳ה היה שם כןומאה שוב לא היו
מקפידין על שוס טומאה אחרת זה תורף התמיהה ששמענו .אבל באמת
מאן דמותיב הכי יהי מי שיהיה לא תש לקמתיה כלל דמהיכי תיתי בלי שום
הכרח לומר שמלאכת המשכן לא היתה בקדושה וטהרה מטומאת מת הראי
ממה שנגעו או האהילו על מתים קודם מתן תורה קודם שהוזהרו על
הטומאה לא נטמאו והגם דאיתרבי קבר שלפני הדיבור לטומאה במסכת
נזיר היינו הנונע בו או המאהיל עליו אתר שהוזהרו על הטומאה אבל
ממה שנגעו או האהילו קודם שהוזהרו על הטומאה לא נטמאו .ומשעת
מתן תורה ער מעשה העגל נתבטל מהם מיתה כרכתיב חרות על הלוחות
ואמרי׳ במדרש חירות ממלאך המות והגם שממעשה העגל נגזר עליהם
מיתה אבל כיון שכבר הוזהרו על הטומאה היו מהרים מלטמא ורק שבט
לוי נטמאו בשעת מעשה העגל כדכתיב הרגו איש באחיו ולזה הוצרכו הזייה
מיהו במעשה מלאכת המשכן לא נתעסקו אלא אותן שנשמרו מלטמא ל מ ת .
,
י
א ברא
אנן בעניותין בחידושנו מכבר העירוני בזה דלכאורה יש הכרח
לזה שכל ישראל היו טמאי מתים קורם שהיה להם טהרת פרה
אדומה לפי מה דאיתא בתשו׳ מהר״ם בר רבי ברוך )חלק ג הי׳ שצ( לתרץ
הקושיא למ״ר בשבת ניתנה תורה לישראל היאך תזרו לאתוריהם י״ב מילין
כדאיתא במם׳ שבת ) CMוהשיב הא לא קשי׳ דאפילו למ״ד תמומין דאורייתא
מוקפין היו ענני הכבוד והוי כמחיצת בני אדם כו׳ ואע״ג רעננים של
עכשיו איכס נחשבים בממש עננים שלהם שאני שהקיפן הקב״ה להגן מפני
האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני הכבוד עליהם יעו״ש ומעתה
כיון דענני הכבוד משיבי מחיצה לענין שבת ממילא הוי נמי אהל וא״כ
נטמאו כל ישראל ממתי עגל מממת אהל ענגי הכבוד .דענני הכבוד היו
עליהם מלמעלה ג״כ כדאיתא במכילתא פ׳ בשלח שבעה עננים כו׳ ואתר
מלמעלן יעו״ש .שוב ראיתי בספר אחד הנדפס מחדש דמייתי לה לתשו׳
מהר״ם הלזו ודחי לה כלאחר יד מסברא בעלמא רעננים אין בהם ממש.,
מיהו מלבד דבעניותין אין בידינו כת למדחי בסברא בעלמא דברי הרכ
מהר״ם ב״ב ז״ל שהי מתקיפי קמאי אכן באמת אישתמיטתיה לבעל הספר
ההוא גמרא מפורשת במס׳ יבמות )» (:ארבעים שגה שהיו ישראל במרבד
לא נשבה להם רות צפונית כו׳ דלא גבדור ענגי הכבוד יעו״ש משמע
מפורש
5
ה
,
עין התכלת
66
מפורש שהיה בענני הכבוד ממש ושייך בהו בידור וכן הוא משמעות לשון
הפסיקתא הובא בילקוט » %ןנ( ולא היו צריכין תכבוסת א׳׳ל ענני הכבוד
היו מגהצין אותן יעו״ש וגיהוץ הוא ע״י שיפשון* באבן ודבר קשה ועדיף
מכיבוש כלאמרי׳ בכתובות $0מ( גיהץ שלגו ככיבוס שלהם ואי אמרת
ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא יטו״ש ומדהשיב על ולא היו צריטן
תכבוסת ענני הכבוד היו מנהצין אותן ולא השיב בלשון ענני הכבוד היו
מכבסין אותן משמע משום לקישסא קאמר שענני הכבוד היה בהם ממש
והיו משפשפין ומנהלים אותם וכן מבואר להדיא בפסיקתא רבתא )סל״ל
פסקא יאנכי( ואכסך משי אמר הקב״ה לישראל עשיתי אתכם ממש בעולם
כך דרש ר׳ אייבו ורבי יהודה ברבי בנימין אומר אלו ענני הכבוד שהיו
מקיפים אותם במדבר כמה שכתוב לא ימיש עמוד הענן יעו״ש .ונראה
שדורש משי לשון ממש כדדרש רבי אייבו ומייתי ראיה מלשין לא ימיש
שהיה בהם ממש כמו שדרשו מל וימש חושך ,והרי הרב מהר״ם ב״ב אומר
כן שהיו בהם ממש וחשיבי מחיצה ואהל .וא״כ לכאורה היו כולם טמאי
מתים משום טומאת אהל מהמתים שמתו בשעת מעשה העגל .ואין לומר
כיון דענני כבוד היו מתגדנרין ומתבלרק אם היה נשבה להם רוח צפונית
כדמשמע מהאי דיבמות הנ״ל דלא נבדור ענני הכבוד א״כ הוי אהל רעונג
כהאי דטלית המנפנפת במס אהלוח 0״לז מ״ס( ולא שמיה אהל יעו״ש iאכן
זה אינו חלא לאהל ענני הכבוד כיון להוי על פי ה חשוב קבוע ולא
עראי וכמו שנתבאר בחיבורנו סלרי טהרות מ ס כלים )קמנ• ל״ס כלי מ
מלשון הש״ס עירובין »מ( כיון לעל פי ה׳ יחנו כו׳ כמאן לקבוע להו
לוכתא למי ומכמה לוכתי יעו״ש .ועול לבאמת אהל ענני ה מ י ל לא הי׳
מתנלנר כלל מפני הרוח שהרי רק רוח צפונית לא נשבה להן אבל שאר
הרוחות הי׳ מנשב להם והם חזקים יותר מרוח צפונית כלאמרי׳ במסכת
גיטין )לא (:על רוח מזרחית בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה
ועי׳ תום׳ <שס ד ״ ה א י ס כ י ( ואמרי׳ נמי <שס( ורוח לרומית קשה מכולן יעו״ש
ולא היו עננ* הכבוד מתנלנר ומתברר מפניהם ועי׳ במס׳ ב״ב )» (:והא
לאמרי ביבמות )שם( ללא נבלור ענני כבול הא כתבו התום׳ )שס(לא
משום לתקיפה לטחה היא וטוב לנחבלים אלא שמפזר העננים והעת יפה
ט ׳ ימו״ש ונרא :להינו שרוח צפונית מייבשת רטיבות שבעננים ולזה
מתפזרין לענני ככול נראה שהיה בהן ג״כ רטיבות מים כלמשמע בירושלמי
,
,
,
(1
,
ריש
עין התכלת
לד ל
6
ריש סוכה רבי יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחבירו חבית וקנקנים וריל
מדמי לה כו׳ יעו״ש ובמדרש ב״ר ) י ״ ( הובא בחום׳ מם׳ סוכה )ינ• י״ס
ג « :ל ת ( .וכן משמע לשון הפםיקחא הנ״ל טנגי הכבוד היו מגהצין אותן.
גיה
יז שלנו ככיבוס שלהם דמםכת
וסתם גיהוץ הוא עם ט • כלשי1
כתובות הנ״ל ובמס׳ תענית )מ (:יעו״ש דהיינו גיהוץ שלנו עם כיבוס ככיבוס
שלהם בלא גיהוץ .ומה שמסיים בפסיקתא ואל תתמה אמיטון הזה אין
מגהצין אותן אלא באור יעו״ש היינו על הגיהוץ .שהכיבום היה בגשם
רטיבות המים שבעננים והגיהוץ היה בגשם אור העננים .ואם היה רוח
צפונית מנכבת הי׳ מתייבשת רטיבת המים שבעננים והיו העננים מתפזרין
כדאיתא בזוה״ק )ואלא כד 0אש לסטר צפון כר אש נפיק מצפון כר יעו״ש
וא״כ שענני כבוד היה בהם ממש ולא היה הרוח מנדנדן כמו שנתבאר
שפיר היה אזל קבוע וחשיב אהל לטמא.
Hאמת דמש״ס שבת )צח( יש לדקדק לכאורה דענני הכבוד לא הי׳ בהם
ממשות להאהיל דגרסי׳ התם אמר ר נ שמואל בר יהודה אמר רב
אבא אמר רב הזגא אמר רב המעביר ד׳ אמות בר״ה מקורה פטור לפי
שאינו דומה לרגלי מדבר ט ׳ יעו״ש ואם איתא שהיה בענני הכבוד ממשות
להאהיל נידון כמו כן כתקרה לענין שבת דהוא הוא ומאי לפי שאינו דומה
לדגלי מדבר דקאמר .והגם דבירושלמי מס׳ עירובין )פ״ט ס״ס( נרסינן אמר
רב הונא אין ר״ה מקורה ופליג עלה ר״ש בר כרםנה וקאמר ולא מן
המדבר למדת ומדבר מקורה היה ופי׳ הק״ע (״ל ולא מן המדבר למדת
איזהו רה״ר שחיינין עליו ומדבר מקורה היה שהרי ענני הכבוד היו מקיפין
אותו ושמעינן דאפילו רה״ר מקורה חייב יעו״ש ופירושו עיקר בלשון
הירושלמי דמה שפי׳ הפ״מ דפריך כקזשית הש״ס בבלי)שש( איני והא
עגלות דמקורות הרין ואמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן
וצדיהן רה״ר .דחוק מאד דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרושי מילתא בהריא
כיון שלא נזכר הך מימרא דרבכלל בירושלמי י בשום דוכתא .וגם אי נחית
להך מימרא דרב כי קא דחי וקאמר מתני׳ לא אמרה כן כוי הוי ליה
לפרושי להך מימרא כדפירשנא לה ב ב ב ל י ) :ס ( .אכן בכל זאת מדקי״ל
הלכחא כרב הונא ונם בירושלמי שם קדחי לדברי ר״ש בן כרסנא מהלכה
יעי״ש נראה לכאורה דלא חש לה לקושיא זו משוס מקיטא לן מילתא
דענני הכבוד אין בהם ממשות שיהי׳ חשוב מקורה ויאהיל.
5
ב ו ם
1
אולם
«
עץ התכלת
אולם
באמת לא ניחא לן לומר דר״ש ק כרםנא וסתמא לש״ם ורב
הונא פליני במציאות אי מנני כבור הי׳ בהם ממש וכבר נתבאר
שהיה בהם ממש ועל כן נראה יותר לפרש פלוגתייהו על פי מה לתניא
בספרי בהעלותך)פסקא פג( וענן ה׳ עליהם או כשם שמנין עליהם ביום כך
מנין עליהם בלילה ת״ל יומס ביום מנין ואין מנין עליהם בלילה אמור
מעתה עמוד הענן לא היי מנין עליהם בלילה ע״כ .וכיון שמלאכת שבת
ממלאכת המשכן גמרינן להו .והקמת המשכן לא היתה אלא ביום כדאמרי׳
במס׳ שבועות )סמ שנאמר וביום הקים את המשכן ביום אתה מקימו
בלילה אין אתה מקימו להכי פריך ר״ש בן כרסנא ולא מן המדבר למדת
ומדבר מקורה הי׳ .והש׳׳ס דלא חש לה ,הוא משום דרוקא הקמת המשכן
צריכה להיות ביום אבל רוב מלאכת המשכן כפריקה והעברה הי׳ כשרה ג ס
בלילה ועל אותה שעה הזהיר הכתוב שאז הי׳ רה׳׳ר שאינו מקורה .אבל
למנין טומאה מכיון שהוזקקנו לטומאה ע״י שהאהילו עליהם ענגי הכבוד
ביום מהיכן נ ט ה ר ז .
הדבר נכון מאד דבאמת לא מצינו שימות שום אחי מישראל
בדור המדבר משעת מתן תורה עד אחר הקמת המשק שהרי
ער מעשה העגל לא היה מיתה כדאיתא במס׳ ע״ז r.:0ואחר מעשה ה <
עד הקמת המשכן לא מלינו מיתה זולת במעשה העגל ואז כהתלקי ענני
הכבוד כדאיתא בתרגום יונתן על שיר השירים על פסוק עד שיפוח ה י
ונסו הצללים עד ובזעירות יומיא עבידא בגי ישראל ית כגגלא ל ל ה א
ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון ואשתארז מפרסמן יעו״ש ושפי
דלא נטמאו באהל.
דאכתי יש להעיר דבהכרת היו כולם טמאי מתים מחמת אה^
אלא
ענני הכבוד מארונו של יוסף שהי׳ בתוך המחנה ,והגם ריש לומר
דהוי קבר שלפני הדיבור דלא איתרבי במם׳ נזיר )נד (:אלא לעיעה.ולא
לטמא באהל מיהו הניחא לרבי שמעון במס׳ יבמות cMלקברי ע כ ו ״
אינם מטמאין באהל אבל לרבנן לקברי עכו״ם מטמאין באהל מאי איגא
למימר ,ועור אפילו לרבי שמעון נראה ברור ליוסף הצדיק עצמותיו
הקלושים היו מטמאין באהל לפי מה שכתבו התוס במס׳ נזיר )==( ו ב כ מ
רוכתי ש :קשו למ״ר קבר שלפני הליבור אינו מטמא באהל א״כ למה ר כ ,
מ א ה במס׳ ב״ב )<»( הוי מציין מערת המכפלה הא אין מציינין טל ל ב
שאינו
אמנם
ע ג
ו ש
ב
ר
0
,
ה
ר
עין התכלת
לה 69
שאינו מממא באהל ותירצו דאברהם אבינו נקרא אדם לכתיב האדם הגדול
וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם יעו״ש וא״כ יוסף הצדיק
נמי הא קרוי אדם כדאיתא במדרש )שמוח מ ס סינ( ויהי אנשים אשר היו
טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר )חהליס » 0אהל שכן באלם
ט ׳ יעו״ש וכן הוא מפורש ג״כ בזוה״קל0יקהל י י ה ( ביוסף מה כתיב רישם
בארון כו ומאן איהו דקאים ברזא דאדם מאן דנטיר אות קיימא ,קדישא
יעו״ש וא״כ פשימא שהי׳ מטמא באהל שאין למכנסי מקרא ד א ד ם .
באמת גם זה אינו הכרת ובאמת בחידושינו לסדרי טהרות מס׳
אהלות שנוציא לאור בעזהשי״ת בקרוב הבאנו מזה ראיה לשיטת
הרמב״ם ז״ל בה׳ כןו״מ )שי״נ ס״י! דמתלק בין ארון כלי לקבר בנין דדוקא
קבר בנין מטמא באהל אבל ארון כלי כל שיש בו תלל טפח בין הכיסוי
להמת חוצץ בפני הטומאה והשתא שפיר ארונו של יוסף היה חוצץ בפגי
הטומאה ולא היה מטמא באהל והגם דארוכו של יוסף של מתכת היה
כדאיתא במס׳ סוטה <ע 0וחרב הרי הוא כחלל .מיהו היינו לטמא במגע
ומשא אבל לא באהל לשיטת הרמב״ם ורמב״ן ורוב הפוסקים ואפי׳ לשיטת
ר׳ית דחרב הרי הוא כחלל לטמא גמי באהל יש לומר דארון בתוך ארון
הי והפנימי הי׳ של עץ .גם יש לומר דארונו של יוסף הוי עשוי לשמש מם
הקרקע שהרי היו נושאין אותו ע״ר לקברו ולקבוע אותו בקרקע והעשוי
לשמש עם הקרקע אעפ״י שעדיין לא קבעו אינו מקבל טומאה כמו
שנתבאר בחיבורנו סדרי טהרות בכמה דוכתי וממילא לא שייך חרב ה ד
הוא כחלל ורק מ£יס קבר הרי הוי אהל כלי לחיצץ בפגי הטומאה .וגם
לשיטת הראב״ד ז״ל שאינו מחלק בין ארון כלי לקבר בנין יש לומר רבקושטא
ננד ארונו של יוסף היו ענני הכבוד פתותים להוציא הטומאה .וכיון שאין
לגו הכרח לומר שהיו טמאי מתים פשיטא שכל מי שיש לו מוח בקדקדו לא
יאמר דבר זה על דור תביב כדור המדבר שהיו כולם טמאי מתים ולא
עשו את המשכן בטהרה .ומלבד כל זה לא ידעגא מה מנין טומאת מת
לשאר הטומאות הרי טומאת מת הותרה או דמויה בציבור מה שאין ק
שאר טומאות וא״כ אף לכשתמצא לומר שלא היו נזהרים במלאכת החשק
,
אמנם
,
ה
מטומאת מת מיהו משארי טומאות ודאי היו נזהרים.
במה שהחזקנו קושית תפארת ישראל הנ״ל ודחיט )שם( תירוצו pTO
לאחר שנבלע צביעת דם התכלת בהבגדי כהונה והירימות
כשנתייבש
70
עין התכלת
כשגתייבש ער שלא יוכל לשרות ולצאת לתו לא מטמא.מור באמת מבלו
את המרי כהונה והיריעות לטהרם ממה שקבלו טומאה בשעת הצביעה
שהיה עוד הדם לח ,ודחיט תירוצו דאישתמיטתיה דברי התוס במסכת
זבחים )צמ (.דחכלת יוצא על ידי צפון וא״כ יכול לצאת הוא ומטמא ומה
מהני טבילה והניחא לרבי יוחנן במם׳ נדה)כ*( דקסבר אע״ג דיכול לצאת
אם הקפיד מליו אין אי לא לא שפיר אלא לריש לקיש ceoדקםבר כיו1
דיכול לצאת אע״ג דלא הקפיד מליו מאי איכא למימר ימו״ש ,מלה בדעתנו
כעת להעמיד תירוצו רמד כאן לא פליגי ר׳׳י ור״ל התם וקסבר ר״ל כיון
דיכול נצאת אע״ג דלא הקפיד עליו טמא אלא במעינות הזב או בדם
הנדה דמטמאין במשא וקא אתינן טלה לטהריה מטעם טומאה בלועה
דבמשא נמי לא מטמיא כדאמרי׳ במס׳ נדה )» (:ובכמה דוכתי בזה קסבר
ר״ל כיון ליכול לצאת לא הוי בלומ ונהי דהוי בית הסתרים ולא מטמא
במגע במשא מיהת מיטמיא אבל דס השרץ דאינו מטמא במשא אלא י מ נ ע
שפיר אע״ג דיכול לצאת עכ״פ ביהי׳ס הוי ולא מטמא במגע ושפיר מהט׳
ליה טבילה על מה שקיבל טומאה בשעת הצביעה .מיהו גם זה אינו ל י
מה שנתבאר בשם התום׳ רי״ר דהבגד עצמו שנטמא אינו יוצא מידי טומאתו
לגבי נפשיה עד שיסתלק ממנו ה ט פ ה .ועוד יש להאריך בזה ירבה על 2י
דברינו בסדרי טהרות מס׳ כלים)קי .ד״ס אמי( יעו״ש .
במה שדתיט ):ס( תי׳ התפארת ישראל דא״כ מלאנו טבילה הכרחית
ו
לכל פרוכת שבמקדש מדאורייתא משום שנטמא מהצביטה ולמה
נדחקו המפרש במס׳ תמיד והר״ב ז״ל בהא דתנן במס׳ שקלים 0״ח מיה(
גבי פרוכת ושלש מאות כהגים מטבילין אותה לפרש דצורך טבילת הפרוכת
היה משוס כלים הנגמרים בטהרה שהיא טבילה מדרבנן משום מעלה.
העירו קצת על דברינו דמשום הצביעה הרי היתה בעודה צמר או חוטין
וא׳׳כ היו יכולין להטביל את הצמר או החוטין ולא להמתין עד אתר
האריגה ולהצטרך לשלש מאות כ מ י ם ושפיר נדחקו המפרשים ז״ל ע ״ כ .
ולאו כלום הוא .דאטו האריגה גור 0הכבירות הרי הצמר והחוטין גורמים
הכבירות ומה לי קודם אריגה מה לי לאחר אריגה מאי אמרת שבעודן צמר
או חוטין יכולין לחלוק ולהטביל כמה פעמים אבל מה לי להרבות בטבילות
או להרבות מברי ושפיר בפשיטות טפי הוי להו לפרש משום טבילה
הכרחית מדאורייתא שנטמא מדם הצביעה.
אחר
,
ש
עין התכלת
ל• 1ד
אחר שביארנו )שם ט (.דמלשון המדרש זעזע את המים והראהו את בן
t
הנפילים אין ראיה לבן הנפילים הוא גידולו במים רק כיון
שגידולו בארץ שתחת המים הוצרך לזעזע את המים להראותו .וכתבנו
דבזה מיושב פירש״י ז״ל במס׳ חולין)קש״( רפירש וכשהיה רבי עקיבא
מגיע לפסוק זה כו׳ משום דמיירי בסלמנדרא ע״כ והיי קשי׳ לן אמאי לא
קאמר משום דמיירי בבן הנפילים לפי מה דמשמע מהמדרש דבן הנפילים
גידולו במים ,אכן לפי הנ״ל ניחאדבאמת בן הנפילים אין גידולו במים כיון
דמרבינן ליה לטומאה משום מינא לצב ע״כ על זה הקשו ללא הועלנו
מידי דמה בכך שאין גידולו במים אבל הרי הוא מבריות היבשה והוי ליה
לרש״י ז״ל לפרש כך כשהיה מגיע לפשוק זה משום דמיירי מבן הנפילים
שהוא מבריות היבשה.
תמיהים מ ר א ה שהבינו דמלתא בעלמא הוא שהקשינו בפירש״י ז״ל
אמאי קאמר משים למיידי בסלמנלרא ולא קאמר משום למיירי בבן
הנפילים .ואם כן בפשיטות הוי להו לאקשויי עלן מאי עליפותי׳ למנקט
משום למיידי בבן הנפילים מלמנקט משוס למיירי בסלמנלרא .ועול לא״כ
הוי לן לאקשויי נמי אמאי לא קאמר משום רמיירי בצב .ועול איך הביט
לשונינו במאמרנו):ם( שכתבנו והוי קשי׳ לן אמאי לא קאמר משוס למיירי
בבן הנפילים לפי מה למשמע מהמלרש לבן הנפילים גילולו במים ע״כ
הרי שפתותינו ברור מללו לתליגו קושיין על רש״י ז״ל במה למשמע מהמררש
לבן הנפילים גילולו במים ולפי מה שהבינו לקישיין על רש״י ז״ל מילתא
בעלמא הזא אמאי נקט משום למיירי בםלמנלרא ולא נקט משום רמיירי
בבן הנפילים א״כ מה תלי קושיין במה למשמע מהמלרש.
בקושטא קושיין לא אזלא הכין לודאי אי לאו מהמלרש לא הר קשי׳
בר•
לן מילי על פירש״י ז״ל ללמה נקט משום סלמנלרא ולא נקט משוס
בן הנפילים או ערול .למשוס בן הנפילים וערול לא הוי נקט רבי עקיבא
למילתיה לוקא כשהיה מגיע לפסוק זה לאטו ליכא קרא אחרינא רמיירי
מבריות שהן גלילות ביבשה הא טובא קראי מיירי בהו מקמי פסוק זה ולהכי
מוכרת לפרש משום לפסוק זה מיירי מסלמנלרא ל הכי נקש למילתיה
כשהיה מגיע לפסוק זה .והגם לאכתי לא ניחא כל כך הא רפריש רבי
עקיבא במילתיה יש לך בריות גלילות בים ויש לך בריות גלילות ביבשה כו׳
הא פסוק זה לא מיירי כלל בבריות הגלילות בים ולא הוי ליה למינקט
אלא
ואנו
1
72
עין התכלת
אלא יש לך בריות גלילות באור ויש לך בריות גדילות באויר,ט׳ ובריוח
מלילות באויר הוא כולל בריות הים והיבשה .על כרחין לרחוקי כסשץ
לאיילי לכשהגיע לפסוק זה ובעי למינקע יש לך בריות גלילות באור ט ׳
משום רמיירי מםלמנלרא .נקט נמי יש לך בריות גלילות בים ו ק לך
בריות גלילות ביבשה ט ׳ .
אכל קושיין הטן אזלא מאחר שמשמע מהמררש רהנך תלתא בן הנפילים
י וערול וסלמנלרא מרמזי ואיתרבאי בפסוק זה הצב למינהו מתלתא
רוכתא נינהו בן הנפילים מים וערול מיבשה וסלמנלרא מאור א׳׳כ שפיר
טפי ניחא לפרש ללהט נקט רבי עקיבא למילתיה כשהיה מגיע לפסוק זה.
משום לבפסוק זה נכללו ואיירי בתלתא מיני בריות לים ודבשה ולאורp .
מפילים לים וערול ליבשה וםלמנררא לאור ,והגם רבן הנפילים הנם לגילולו
במים כפי פשטות משממות המדרש אבל מל כרחך לבורח ליבשה מרמרבי
ליה לטומאה ולא שייך למימר עליו שבים אם מולים ליבשה מיל מתים.
מיהו מ ם שבורח ליבשה אבל אינו מולה להיות נשאר מנדל ביבשה אלא
צריך לחזור למים בכל פעם ומכ״פ מיניה ריס הוא ונכללו בהאי קרא
חלתא מינים ליס וליבשה ולאור .ומקביל זה נקט רבי עקיבא במילתיה
כשהיה מגיע לפסוק זה מ ך תלתא יש לך בריות גלילות בים דש לך בריות
גלילות ביבשה כו׳ ויש לך בריות גלילות באור ט ׳ והכי הוי ליה לרש״י
ז״ל לפרש ולמה פי׳ רק משום רמיירי מסלמגלרא .ומעתה יובן כי תירוצנו
מולה שפיר ללפי מה שהםבט כוונת המררש רבאמת בן הנפילים אץ
גידולו במים א״כ לא נרמז ונכלל בפסוק זה הנך תלתא להרי מבריות
הגלילות בים לא איירי בפסוק ז ה .ושפיר מוכרח רש״י ז״ל לפרש ללהט
נקט רבי עקיבא למילתיה כשהיה מגימ לפסוק זה משום רמיירי בסלמנררא
מ״ל .
שתירצגו)ש«> תמיהת המל״מ )האה-מ *״י היא( שתמה למה השמי$
ח
הרמב״ם ז״ל ברייתא רמס׳ חולין)שה( הלב למינהז להביא הערוד
ובן הנפילים וסלמנררא להרמב״ם סובר רהך ברייתא למרבה בן הנפילים
לטומאה הגם דגירולו במים כדמשמע במדרש הנ״ל רבי עקיבא הוא
דמטמא כלב הים והוא ז׳׳ל הרי לא פסק כרבי עקיבא להכי השמיט הך
ברייתא .והקשו עלן תרצת בבא רבן הנפילים אבל בבא לערור וסלמנדרא
ללא תליא כלל בפלוגתת רבי עקיבא ורבנן מאי תרצת ביה ולמה השמיעם
במה
הרמב״ה
עץ התכלת
רז 73
הרמב״ם ע״כ .תמיהני האי מאי קושיא הנך תרתי כבר תירצם בםפר לב
אריה מ ס חולין נשם( ואנן בעניותין אנו שמחים בחלקני שעזרנו הש״י ליישב
בבא רבן הנפילים שהשמיט הרמב״ם ז״ל .ובפרט רבקושטא בתירוצנו
מיושב ג״כ השמטת הנך תרתי שהשמיט הרמב״ם ז״ל דמדכייל ברייתא הנך
תרתי עם בן הנפילים ררק אליבא לרבי עקיבא אתיא שמע מינה להנך
תרתי נמי כרבי עקיבא אתיא מללא אישתמיט תנא בשום רוכתא למיתני
הנך תרתי לחודייהו ואליבא לרבנן.
הקושיא ( « yרהאיך הוכשר תכלת למלאכת המשכן ולציצית
ט
הא איתקש כל התורה לתפילין לבעינן מן המותר בפיך .
הקיפוני תבילות תשובות יכילהו ברוקא תלא תפיתו ללא בעינן p
המותר בפיך אלא בקדושת כתב כמבואר מלשון רש״י ז״ל במס׳ שבת )כח(:
לעורן עור לפוש שלהם שהכתבים של פרשיות מונחים בו להאי לאו מלמען
תהיה נפקא להא לאו תורה כתיבא ביה כ י יעו״ש .אכן המיהני מי לא ילע
בכל אלה וכבר תפסו על המג״א בזה בכמה תשובות אכן הרי המג״א ז״ל
לעתו רבכל המצית בעינן מן המותר בפיך מכת הקישא לתפילין ורעתו
ברורה אצלינו למפרש לברייתא לרב יוסף ;ש (:לא הוכשרו כי׳ מהך הקישא
מיתניא וא״כ אין סתירה כלל מלשון רש״י ז״ל וכבר נתבאר רעתו דל על
נכון בספר מחצית השקל יעו״ש ואנן במאמרנו הרי מפורש אליבא רמג״א
דל קיימינן לתרוצי מינתא לתכלת אליביה ג״כ.
" T Oהקשו עלן לגם לפי לברי המג״א הרי מקורו ממ־״ן)ס׳ג לי״ה(
ומביאר מלבריו ז״ל)שם( ללוקא גבי שופר קא בעי למימר לבעינן
מן המותר בפיך לכיון ללזכרון קאתי כלפנים רמי אבל לא בשאר המצות
ומה עגין תכלת שבציצית למצות שופר .והרי בשופר ג״כ נשאר בצ״ע יעו״ש,
אכן מלבל לבאמת לעת המג״א ז״ל עצמו מליפא מלהר״ן ז״ל ופשיטא
ליה רבכל המצות בעינן מ ,המותר בפיך כאמור וכמו שביאר המחצית השקל
ז״ל אמנם גם לפי הבגתם הרי תכלת שבציצית ג״כ לזכרון קאתי כלכתיב
וראיתם אותו וזכרתם ותניא )מנמוה» (:מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין
ופירש״י שיחלו למצוה זו מפגי שהתכלת לומה לים רם רומה לרקיע ורקיע
לכסא הכבול ופירש״י ומכח התכלת מזכיר היושב על הכסא כו׳ יעו״ש 4
וכי תימא שאני זכרון לשופר מזכרון לתכלת לזכרון לשופר הוא זכרון
למעלה שיעלה זכרין ישראל לפני הקל׳ה לטובה כלאמרי׳ במס׳ ר״ה )«c
זכרונות
,
בילניז
74
עץ התכלת
זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לשובה ובמה בשופר ט ׳ אמר הקב״ה
תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכס עקירת יצחק בן אברהס ט ׳
יעו״ש אבל זכרון דתכלת זכרון דלמעה הוא שעל ידי הראיה בתכלת זוכרין
היושב על הכסא לשוב ולשמור מצותיו .הא בקישטא זכרון דתכלת נמי זכרון
למעלה הוא כדמוכח במס׳ סוטה )יי( ובמס׳ חולין )» cדרש רבא בשכר
שאמר אברהם אבינו)כיאנית יה( ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשני מצות אפר
פרה ועפר סוטה והא איכא נמי עפר כיסוי הדס התם הכשר מצוה איכא
הנאה ליכא דרש רבא בשכר שאמר אברהם אביט <:ס י י אם מחוט ועד
שרוך נעל זכו בניו לשני מצות חוט בל תכלת ורצועה של תפילין בשלמא
רצועה של תפילין דכתיב )מריס כל 0וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא
עליך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש אלא חוט של תכלת
מאי היא ופירש׳׳י מאי הנאה איכא ומשני דתניא ר״מ אומר מה נשתנה
תכלת כו׳ מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא
הכבוד כו׳ יעו״ש וכפי פירש׳׳י במס׳ מנתות הג״ל שמכת התכלת הוא מזכיר
היושב על הכסא אכתי אינו מובן מאי הגא׳ וקיבול שכר איכא דהרי הנאת מצוה
לא חשיבא לי׳ הנאה דמהאי טעמא לא תשיב עפר כיסוי הדם וכן נמי לא תשי3
חיטי ציצית דלבן דלא תשיב אלא מצוה שיש בה הגאה מורגשת וקיטל שכר
כמו שפירש׳׳י)שם( על אפר פרה ועפר סוטה ורצועה של תפילין ,אכן רש״י
ז״ל במס׳ חולין)שם( הרגיש בזה ופי׳ שההנאה וקיבול שכר הוא שכשהקב״ה
מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במלוה זו שהיא שקולה כנגד כל המצות
מ״כ יעו״ש כלומר ועי״ז מרחס על ישראל ומושיע אותם בזכות שמקיימין
את המצות ותרתי איתגייהו בי׳ במצות תכלת זכרון דלמטה כמו שפייש״י
במס׳ מנחות)שה( וזכרון דלמעלה כמו שפירש״י במס׳ חולין)שס( וא״כ
להר״ן ז״ל ג״כ מצות תכלת אית לן לדמויי למצות שופר.
במה שכתבנו )שם קי י (.וכן המור בקטורת שכתב הרמב״ם בה׳ כלי
י
המקדש )»׳־& ה״ג( שהוא דם הצרור בתי׳ שבהודו והראב״ד השיגו
באמת שאין דעתו מקובלת שיכנסו במקדש דם חי׳ וכ׳׳ש רם חי׳ טמאה
והכ״מ הליץ בעד הרמב״ס כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר כעלמא
יעו״ש אכן אין תירוצו מעלה ארוכה אלא כלפי דלא ליתסר משים דבעינן
ממשקה ישראל כו׳ אכן אכתי לא העלה ארוכה דליתםר משום דבעינן מן
המותר בפיך ומה ובעינן מן המותר בפיך אפילו שערות ועור בהמה טמאה
נמי
(
לח 75
עין התכלת
גמי פםולין אע״ג דבשערות ועור ליכא איסור אכילה .ע״כ כתב לן אחד
במכתבו תי׳ על זה דהא כדאיחא והא כדאיתא היינו דבדבר שראוי
לאכילה אמרי בי׳ כיון שנשתנה והועיל בי השינוי להתירו באכילה הועיל
בי׳ נמי השינוי למחשבי ולאשר׳ מותר בפיך להתירו למצוה מה שאין כן
בדבר שאיט ראוי לאכילה כגון עור ואפילו הכי נאסר דלא הוי מן המותר
בפיך ממילא עומד תמיד באיסורו דלא שייך בי׳ לומר שום השתנות כלל
מ״כ ,ואם כי זה הכותב לא הביא סמוכין לזה אבל יש קצת סמוכין לסברא
זו מסוגיא דזבתים ) נ ( :הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ט ׳ הואיל
והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן יעו״ש ,אכן לקושטא דמילתא לאו מילתא
הוא דא״כ תקשי אלא מעתה עור חזיר הישוב וכלהו הנהו עורות דתנן
במס׳ חולין )קכנ (.דראויין לאכילה יהיו נמי כשרים לספר תורה ולתפילין
אחר שענק או שהילך בהן כדי עבודה דהותרו לאכילה כדאיתא במסכת
חולין):ס( ונימא ג׳׳כ מתוך שהותרו לאיסורן ע״י שנשתנו הותרו נמי
לפםילן והא ולאי אינו אלא ודאי לאו מילתא הוא ושאני סוגיא לזבחים
) (=:להתם טמא יטמא לחל שמא הוא שפיר אמרי מתוך אבל הכא אסור
ופסול לתרי שמא נינהו לא אמרי׳ מתוך ועול יש לתלק בכמה גווני.
שחתרני wלישב קושית הנוב״י על המג״א מסוכה )כג(.
יא
בפיל קשור כולי עלמא לא פליגי דכשר לדופן סוכה והרי פיל
לאו מותר בפיך הוא והארכנו לתרץ קושייתו .ונשאלנו למה לן לטרותי
בזה הרי בפשיטות קושיה הנוב״י לא קשיא מירי לעד כאן לא כתב המג״א
רבכל המצות בעינן מן המותר בפיך משום דאתקשי כל המצות לתפילין אלא
במצות עצמן אבל לא בהכשר מצוה ודפנות סוכה הכשר מצוה נינהו ועיקר
המצוה הוא הסכך .ואנן הדין פירוקא לא מתחזי לן דודאי דפנות סוכה
מצוה נינהו וכמו דאםבר לה מיסבר הגאון גוב״י ז״ל שדפנות הסוכה ג״כ
לאורייתא ונלמד מבסכת בסוכות שיעור הדפנות לכל מר כדאית לי׳ במס׳
סוכה )ו (:יעו״ש ,ובאמת קושית הגוב״י ז״ל על המג״א מצינו נמי לאקשויי
מש״ם מנחות נלט 0השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין יעו״ש וטלית וראי
מצוה היא דהא בעיא שיעורא ד׳ כנפות וכדי שיתכסה בו ראשו של קטן
ומברכינן עלי׳ להתעטף ואיך יוכשר ממשי דהוא מתולעת הא איתקש כל
התירה לתפילין ובעינן מן המותר בפיך וכלבקושטא כתב רבינו בחיי
0׳ שייי־ס( למהאי טעמא לא היה משי בבגלי כהונה ובמשכן יעו״ש אלא
לנס
,
,
,
,
7 6
עץ התכלת
דגם בזה יש מקום לרוחה לדחוח ולומר דטלית נמי הכשר מצוה הוא ולא
גוף מלוה מיהא מסיפא דברייחא במס׳ מנחות )שם( ודאי קש הן במינן
פוכורק שלא במינן אינן פושרין קחני מיהת במינן פושרין ואמאי הא ציצית
נופייהו ודאי מצוה עלמה נינהו וניבעי מן המותר בפיך .וכן נמי יש להעיר
לרמת המג״א מהאי דירושלמי מס׳ כלאים )יס׳׳ס( דממעע צמר נמלים לבגדי
כהוגה מעמם דיש לו שם לווי ותיפוק ליה משום דלא הר מן המותר בפיך
ודוחק לומר דעעם דיש לו שם לווי לא אילטריך ליה אלא משום צמר
דכלאים ונגעים ולא נקיע ליה נבי בנדי כהונה אלא משום לאקושי ליה
פשתן ולומר אף פשתים שאין לה שם לוי .וכן נמי יש להעיר מהאי
לשבת )כ (:אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ט ׳ והוא מין משי
כדמפרש הש״ס )בס( והרי משי הוא יוצא מתולעת כנ״ל ואי כרמת המג ״א
ז״ל האץ־ אמרי׳):ס כא .ובם( פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקי!
בהן בשבח כו׳ מדליקין בהן בחנוכה ט ואמאי הא למצוה בעינן מ!
המותר בפיך ומשי הא לא הוי מן המותר בפיך .ובשבת נמי דאין מדליקי;
בהן למה לן טעמא בכלך מפני שהאור מסכסכת בהן כדפירש״י 00
י־ס גושקיא( וז׳׳ל ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות
דמתני׳ שהאור מסכסכת בהן ט ׳ ימו״ש תיפוק ליה דנר של שבת מלוה
הוא ובעינן מן המותר בפיך ,דאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן
דודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון .וכפי מה שתירצנו במאמרנו
0ס( דמצוה שאינה צריכה להיות ממידי דבר אכילה לא קפדינן מל מן
המותר בפיך אתי שפיר בכל הנהו דוכתי בעזהש׳׳י .אלא דיש להעיר טור
מהאי דשבת (50דקא חשיב בפסול שמנים שמן קיק ומפרש עלה בגמרא
אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי היס
וקיק שמו יעו״ש והוא עוף טמא לפי גירסת הערוך במס׳ חולין)»•( קאת
זו הקיק יעו״ש ואיך אמרו מדליקין בהן בתנופה הא בעינן מן המותר בפיך
והעיר בזה רב גדול אחד במכתבו אלינו ,וגם זה יש ליישב מלבד דרק
שמואל הוא דמפרש בשמן עוף ששמו קיק אבל ר׳ יצחק בריה דרב יהודה
מפרש משתא דקאזא ור״ל מפרש קקיון דיונה וא׳׳כ יש לומר דרב חסדא
ור׳ זירא משמיה דרב דאמרי דשמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקי:
בהן בחנוכה דמשמע כולהו שמנים אפילו שמן קיק לא מפרשי־ כשמואל
אלא כר׳ יצחק בריה דרב יהודה או כר״ל .אלא אפילו אי מפרשי כשמואל
גמי
י/
,
כ:
עין התכלת
רטזד
נמי ניחא דיש לומר דבקישטא שמן קיק נמשך אחר הפתילה והא דאין
מדליקין בו בשבח מהאי מטמא נופיה הוא משום דאיט מן המותר בפיך
ובקישטא בחנוכה גמי אין מדליקין בו דהא דאמרי׳ שמנים שאין מדליקין
בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה לא קאי אלא אשמנים דפסולייהו משום
שאין נמשכים אחר הפתילה אבל אשמנים דפסולייהו מטעם אחר לא קאי
כמו דלא קאי אשמן שרפה דמתני׳ כמו שביאר הפני יהושע בסוגיא
דשבת ):ס( יעו״ש.
" f l yהעיר הרב הנ״ל מירושלמי סוטה )ס״נ כיי( נבי מגילת סוטה תני
רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר
רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי
אלעזר בן ר׳ שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא
שמא תאמר איני שותה וגמנא השם גנוז על עור של בהמה טמאה ע ״ כ .
ואי כדעת המג״א דכל המצות אתקשי לתפילין דבעינן מן המותר בפיך
א״כ מאי טעמא דרבי שמעון דאמר למה אינו כותב ולמה לי הטעם
דנמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה תיפיק ליה בלא״ה משוס
דבעינן מן המותר בפיך ,ויפה העיר .
אבל נראה דאין הכי נמי דטעמא דר׳ אלעזר בן שמוע דאין כותבין על
עור בהמה טמאה מהאי טעמא הוא דבעינן מן המותר בפיך ורבי
שמעון דפליג וקאמר מטון דאת אמר למחיקה נתנה למה אינו כותב הכי
קאמר כיון דעיקר מציתה היא המחיקה דמהאי טעמא איגה מטמאה את
הירים כדאיתא התם מקמי הכי א״כ לא תשיב העור מגיף המצוה דנבעי
מן המותר בפיך ,והוא כעין שבארנו בירושלמי 0׳ מצות חליצה ה׳׳י( שופר של
ע״ז ושל עיר הנדחת רבי אלעזר אומר כשר תני רבי חייה כשר תני רבי
הושעיה פסול ,הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר מה בין לולב
אמר רבי יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל אסירי הנייה
ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכצ מקום אמר רבי אלעזר תמן בגופו
הוא יוצא בלם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה הכל מורים
בסנדל של עיר הנדתת שהיא כשר דכתיב תלון הנעל מכל מקום אמר
רבי מנא כמא דאת אמר תמן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום כן את
אומר הכא חלון הנעל מכל מקום יעו״ש בק״ע ופ״מ שנדחקו בביאור דברי
הירושלמי מה תדית ר׳ מנא על סתמא דהש״ס וביארנו דםתמא דהש״ם
קאמר
עין התד.לת
>.ז
קאמר הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהיא כשר היינו אפילו מאן
דפוםל בשופר ולית ליה דברי יום תרועה יהיה לכם מכל מקום מכשיר
סנדל של עיר הנרחת מטעם דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום ,כלומר לאו
משום דברי דקרא אלא כיון דהמצוה היא חליצת הנעל ולא נעילת הנעל
מ ם שאי אפשר לחליצה בלי שיוקדם נעילה מ״מ כיון דאין ממילה המצוה
אלא התלילה אין הסנדל המלוה דיהיה שייך למפסליה משום כפותי מכתת
שיעוריה ,דדוקא כשקיוס המלוה הוא בהויית החפץ מל האדם הר החפץ
המצוה ומיפסל משוס מכתת כתותי אבל כשקיים המצוה היא בביטול
ומנימת והסרת החפץ מן האדם אין התפץ המציה ולא מיפסל משום כתותי
מיכתת שימוריה ,ורב מנא פליג מל סברא זו וקאמר דמצד הסברא ליכא
להכשיר בסנדל טפי מבשופר ורק מצד ריברי דקרא הוא דאיכא להכשיר
כמו דאת אמר תמן בשופר להכשיר מדברי דקרא יום תרועה יהיה לכם
מכל מקום כן את אומר הנא בסנדל להכשיר מריברי דקרא חל? הנעל
מכל מקוס ויממילא מאן דפליג ופוסל בשופר פוסל נמי בסנדל ולאו דברי
הכל הוא להכשיר בסנדל ,ובחירושינו ^ הארכנו בזה ואין כאן מקומו,
מיהו אדאתאן עלה שמעי׳ מהך ירושלמי לחלק בין כשקיים המצוה הוא
בהויית החפץ לבין כשקיים המציה הוא בביטול ומניעת החפץ דאז אין
החפץ המצוה לענין דליפסל משום מכתת כתותי שיעוריה וכ׳׳ש דלא
מיפםל משום דאינו מן המוהר בפיך וזה היא טעמא דר׳ שמעין מכיון
דאת אמר למחיקה נתנה א״כ אין העור המצוה ומאי איכפת לן מה שאינו
מן המותר בפיך:
ומיושב
בזה הא דלא אשכחן בסנדל של חליצה שיהיה דוקא של עור
בהמה טהורה משום דבעינז מן המותר בפיך אדרבה התו&׳
במס׳ יבמות )קנ :י׳ס יאיעלו( כתבו להריח דאין להקפיד אם חלץ במנעל
עור בהמה טמאה וגם ר״ת שמצריך שיהיה הסנדל מעור בהמה טהירה
קאתי עלה משום דתחש כתיב יעו״ש וכפי הנ״ל מיושב דבסנדל של תליצה
שהמצוה היא חליצת הסנדל אין הסנדל המצוה דנבעי ביה מן המותר
בפיך .והגם דלענין סנדל של עיר הנדחת ־לא קיימא לן כםתמא דירושלמי
וכדאיתא בש׳׳ס ד ל ן ) :ם קי (.ואם תלצה תליצתה פסולה וכן פסק הרמב״ם
ז״ל )c״!־ מסי יניס( והיינו כרבי מגא בירושלמי מ״מ לעגין מן המותר בפיך
•איש לן האי סכרא ועי מה שביארנו בזה בחיבורנו ס״ט מס׳ כלים )למ־כ(.
בביאורט
,
עין התכלת
מ 9ד
בביאורגו הארוך )מד״ה ואלא (feוהגם רהרמב״ם ז״ל)ש״ג יולי סוסה ס״< 0פסה
כר׳ אלעזר בן שמוע למגלח סוטה בעיא עור בהמה טהורה ]ומהתימה על
הק״ע בירושלמי)בם( שכתב לא ילמתי למה לא הביא הרמב״ם ד ן זה[
יעו״ש היינו מטעמא לרבי אלמזר ברבי שמעון ראמר רואה אגי את לברי
ר׳ אלעזר בן שמוט מלברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז
על עור של בהמה טמאה כלומר לאע״ג דלמתיקה ניתנה כיון ראיכא גווני
שהשם נשאר על העור ואינו גמחק כגון כשאמרה איני שותה ממילא תשיב
העור מגוף המצוה ובעינן מן המותר בפיך .ולכאורה לפי מה שפי׳ הפ״מ
בירושלמי )בס ש״ג ה״ 0היה גראה לטעמא לרבי שמעון לסבר כהא דתני
בירושלמי)בס ש״ג סיג( מגילתה גננזת התת צירו של היכל למה בשביל
לשתקה ימו״ש ,וא״כ אף כשהיא מ מ ת למחיקה נתנה שתהא נמתקת על
ילי סביבת ציר הדלת ,ורבי אלעזר pשמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון
סברי לגגנזת ממש כפשטות לשנא רמתכי׳ לקתני סתמא מגילתה נגנזת
ושפיר כשהיא נגנזת לאו למתיקה ניתנה ומי העור גוף המלוה ובעינן מן
המותר כפיך ,ומיושב בזה תמיהת מרן הקלוש הכ״מ ):ס ש׳׳י ס׳׳י( שתמה למה
השמיט הרמב״ם ז״ל הך לתוספתא וירושלמי שגגנזת תחת צירו של היכל.
להוא משוס לפסק כרבי אלנ4זר בן שמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון כג״ל:
אמנם
באמת עיקר פי׳ הפ״מ תמוה רזה לשין הירושלמי תני מגילתה
מנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשתקה לול קטן הי׳ שם
המיה נספכין תני כו׳ ופירשו הק״ע ופ״מ דטעמא קא יהיב למה נגנזת
תחת צירו של היכל בשביל לשחקה יעו״ש והדברים מתמיהים כמו שתמה
בשירי־ קרבן נ:ם( וקשה דגרסי׳ במכות המוחק את השם לוקה דכתיב לא
חעשון כן וגו׳ יעו׳׳ש ,אלא שהוא ז״ל כתב לתרץ דיש לומר דהירושלמי
לית לי׳ הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקודש שאין בהן צורך ימו״ש ,אכן
זה איגו דבאמת איתא להדיא בירושלמי מגילה;שיא ניט( דתשיב שם כל
השמות שאיגס נמחקין והגוןפל לשם מאחריו כדאיתא בבבלי שבועות)ל»(
וכן בירושלמי שבת פ כל כתבי )היא( שזרק תכריך של ברכות לתוך ספל
של מים ואמר לו רבי ישמעאל גלול עונש האחרון מן הראשון ו6ס דיין
לספרי מירוס מותר לשרוף הן ואזכרותיהן מק״ו דסוטה אבל בוראי אייו
ליה להירושלמי הך ררשא .אכן ביאור לשון הירושלמי נראה כמו שפירשנו
בחיבורנו
,
עין התכלת
80
בחיבורנו על הירושלמי וזה לשוגט תני מגילחה נגנזת תחת צירו של היכל
ופריך למה בשביל לשתקה בתמי׳ הרי על כרחך תשחלן על ידי סביבת
הציר וכי מותר לגרום מחיקת השם ומשני לול קטן היה שם כלומר שהיה
שם לול תחת הציר ושם היתה ענזת ולא נשחקת ואח״כ מתחיל ציון המשנה
המים נשפכים תני כו ע״כ .אכן נראה דטעמא דרבי שמעון דקסבר
טון דעיקרה למחיקה ניתגה לא חשיב העור מגוף המצוה ומה שלפעמים
ענזת לא מהני להחשב העור מגוף המצוה:
• 3 1מה שהשמיט הרמב״ם האי תוספתא דמגילתה נגנזת תחת צירו של
היכל מיושב לפי פירושנו בדברי הירושלמי דמסיק לול קטן ה שם
א״כ לאו דינא הוא אלא ששם היתה נגנזת מחמת שהיה שם לול קטן
לגגזה שם אבל אין קפידא בדבר דהה״ד אם ימ&א מקום אחר לגנזה
יכול לגנזה שמה:
? T)Tיש להמיר על דעת המג״א ז״ל דכל המצות הקשו לתפילין ובמיק
מן המותר בפיך מהאי דגרסי במס מכות )י (.6ספר שתפרו בפשתן
פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר חד אומר כשר וחד אומר פסול למ׳׳ד
פסול דכתיב )במיה י 0למען תהיה תורת ה׳ בפיך ואיתקש כל התורה
כולה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיגי לתופרן בגידין אף כל לתופרן
בגידין ואידך כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש ,ופירש״יז״ל ט
איתקש למותר בפיך ,דכתיב בהאי קרא בפיך מן המותר בפיך שאין
נכתבין על עור בהמה טמאה ״ להלכותיהן ,לדבר שאינו כתוב בתורה
ובתפילין גופייהו לא גמרי׳ ליה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפיג!
בהקישא יעו״ש /ואי כדעת המג״א רכל המצות הוקשו לתפילין ובעינן בה|
מן המותר בפיך לכאורה אינו מובן לפי מה שביארנו במאמרנו )כ»1
מדברי רש״י והר״ן ז״ל דלאו דוקא איסורי אכילה אימעטו ממן המותר
בפיך אלא אפילו .אין בו איסור כלל רק דאינו ממידי דבר אכילה בעצמותו
גמי אימעוט ממן המותר בפיך א״כ למה הוצרך הש״ס לסיים מה תפילין
הלכה למשה מסיני לתופרן בגירין אף כל לתופרן בגידין תיפוק ליס בלאו
ה ט משום דכתיב למען תהיה תורת ה בפיך ואיתקש כל התורה כולה
לתפילין דבעינן מן המותר בפיך ממילא אימעט נמי פשתן דכיון דלאו
ממירי דבר אכילה הוא לא הוי מן המותר בפיך ,ובתפילין גופייהו הלכה
למה לי תיפוק ליה מלמעל תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיר ומאי
,
י/
,
,
t
,
טעמת
עין התכלת
מא ו8
טעמא באמח דמ״ד כשר משום דלהלכותיו לא איתקש מה בכך הא מ״מ
כיון דאיתקש למומר בפיך ממילא אימעט נמי פשתן משוס דלא הוי מן
המותר בפיך אלא על כריוך דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך רק
בכתב הוא דבעינן מן המותר בפיך שיהיה על עור בהמה טהירה ושפיר
לתפירה בפשתן לא אימעט ממן המותר בפיך וצריך הלכה לזה בתפילץ
ובספר תורה תליא מילתא אי להלכותיו נמי איתקש אי לאו:
אמנם
,
w
לתרץ
גם אי משום הא לא אירי מלבל רלפי מה שביארנו
קושיית הנוב״י מהאי דסוכה הג״ל דדוקא היכא רקפיד קרא
בהמצוה שתהיה ממידי דבר אכילה הוא דבעינן מן המותר בפיך אבל
במצוה דלא קפיד בה קרא שתהיה ממינא דבר אכילה לא בעינן מן המותר
בפיך וא״כ שפיר בתפירת תפילין וספר תורה אי לאו ההלכה משום מן
המותר בפיך לא הוי איכפת לן דהגם דבעיא תפירה אבל הרי לא מציגו
דקפיד שיהיה התפירה במינא דבר אכילה דוקא דניבעי מן המותר בפיך
ולהכי צריך ההלכה שצריך שתהיה התפירה בגידין שהוא ממינא דבר אכילה
ותפירת ספר תורה תלי מילתא אי להלכותיו גמי איתקש אי לאו:
,
,
אבל מלבר זה ג״כ לא קשי מירי דבעיקר דבר זהי דשלא מן המותר
בפיך פוסל מיתתזי לן דאינו פוסל אלא בדבר שהוא מהלכות ותלקי
המצוה ומעכב בהמצוה אבל בדבר שאינו מהלכות וחלקי המצוה ואינו מעכב
בהמצוה רק שעושין לנוי ומיזוק הדבר אין שלא מן המותר בפיך פוסל בו,
שוב מצאתי בספר בני יונה להגאון מוהר״י לאנדסופר ז״ל שכתב כן להדיא
בביאורו הארוך )סי י» 0לענין תפירת העמודים בהספד תורה במשי דכל
שאינו לעכב כי אם לתוספת שמירה רפוי לא מיפסל ביה מה שאינו מן
המותר בפיך יעו״ש ובספר חקרי לב )ירי ח״ג סי׳ ק»( ולפי זה תפילין
גופייהו אי לאו ההלכה דבעיא תפירה וכן ספר תורה אי לאו הלימוד
בהקישא מההלכה דבעיא תפירה הגם שהיה נצרך לעשות התפירה לגוי
ולחיזוק לא הוי פוסל ביה שלא מן המותר בפיך דכיון שאינו מההלכה רק
לטי ולחיזוק לא הוי מהלכות וחלקי המצוה דניבעי ביה מן המותר בפיך,
ומעתה יש לפרש הםוגיא דהא דקאמר מה תפילין הלכה למשה מסיני
לתופרן בגידין כו האי בגידין לאי מלשון ההלכה הוא כי ההלכה לא היתה
אלא דבעיא הפירה רק סתמא דש״ם הוא רמסיק לה והכי קאמר מה
תפילין
6
ו
,
,
עץ התכלת
88
תפילק הלכה למשה מסיני לתופרן כלומר דמדא הפירה וממילא פשחן
" 7ופשתן כיין שאיני
פוסל בה מלממז תהיה תורת ה׳ כפיך מן
ממידי דבר אכילת לאו מן המותר בפיך קרען ביה אלא לדיך שיהיה
התפירה בגדיו דסתם תפירה כדבר המיתר בפיך מ ד י ן הוא אף כל
לתופרן כי׳ מ י מ י אף ספר תירה בנגיא תפירה ימציתו בכך וממילא פשתן
פיסל בה מלמען תהית תירת ה׳ בפיך מן המיתר כפיך יפביזן כיון שאיני
ממידי דכר אכילה לא קרען ביה מן המיתר בפיך אלא צריך שתהיה
התפירה מ ד י ן דסתם תפירה בדבר המיתי־ בפיך מ י ד ן היא ימ״ד כשר
משום דכי איהקש למותר בפיך אבל להלכותיו לא איתק :כדפירש״י ז״ל
ילא היי תפירת ספר תורה מהלכות וחלקי המצוה כלל דנימר ביה מן
המותר בפיך:
כי׳ י ג שתמה עליהם
בזה דמת הפישור והכרעת הב״י
הנוב״י מהדרת **0ח ני׳ י( דהנה טל מה שכתב הנייד י«( יתפור
אותם מידי בהמה מהירה כתב הביי וז״ל והעימוד כתב גבי הא דאמרי'
גבי כדת קרט הבא בתוך ב שימין יתפור יכו׳ והכי מילי בגידץ אבל בנרדין
לא והן הגימין שנשתיירו מן הבגד ובטסחא אחרינא אבל בגריין לית )י
בה והן מלידרו״ש שטושין מן הקלף וכיון דמעי הוא מותר ימסהבדא לן
שהן כגידין טצמן ותופרין בהן ספר תורה עכ״ל ,ונראה דבמקום הדחק
שאין גידין מצרין יש לסמוך על בעל העיטור שלא להתבטל ממצית תפילי;
ותופ pנטליידרו״ש שעישין מהקלף מד שיזדמנו להם גידן עכ׳׳ל הב״י יכן
פסק בשלחנו הטהור )מ »<>r׳׳ יעו״ש ומיל׳י ו:ס( המה על זה וכתב
ואני חושש אפילו בשעה הדחק שהרי הלכה למשה מסיני היא גדין ילא
תימא שזהו מטעם מיתר בפיך לא כן הוא דהרי במס׳ מכות בס׳׳ה שהפרי
בפשתן פליג• ר׳׳מ ור׳׳י כר כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש
*גירש ,הרי שמותר בפיך הוא טנין בפני טצמי ונהפריה בגידין הוא ע ק
בפני טצמו והוא הלמ׳׳מ דבטיגן גידין ומשום כן ממילא בעינן גדין ממש
ימי״ש ולפי מה שביארט הסוגיא נראה שנס העיטור מפרש כן דההלכה
לא היתה אלא דבמי׳ תפירה אבל מ י ד ן לשון הש״ס הוא דמסיק לה יכנ״ל,
ומסתייע נמי הדין שיטה דבגדץ לאו מההלכה אלא מלשק הש״ס ימשוס
מן המותר בפיך מש׳׳ס דשבת )כיל׳ דקאמר יאלא הא דהט רב יוסף לא
הוכשרו במלאכה :מיס אלא עיר בהמה מהירה בלבד למאי הלכתא יקא
בנד
ה ; ז י י ז י
(
,
עץ התכלת
מב 83
גטי למימר אלא לכורכן כשמרן ולתופרן בגידין יעו״ש ואי גדין רוקא ולא
מור היכי קא בעי למימר דהא אתא רכ יוסף לאשמועינן הרי רב יוסף
טור נקע במילתיה ועור פסול לתפירת תפילין וכמו שחמה בזה הרשב״א
ז׳׳ל בחידושיו):ס( ונשאר בצ׳׳ט והרב טב׳׳י ז׳׳ל בתשובה )«( טשה מזה
השגה על הטיטור ז״ל יטו״ש ואנן בטניינו קאמינא לא כן אבי ודאי הרשב״א
ז״ל סובר דבגידין מלשון ההלכה הוא וממילא בטינן גידין דוקא ולא טור
זלהכי נשאר בצ״ע בקושיא זו אבל הטיטור אמו משוטבר להרשב״א ז״ל
שיסבור כוותיה אדרבה מכח הך קושיא נופיה סובר הטיטור דבנידין לאו
מלשון ההלכה הוא אלא הש״ס הוא דמסיים לה משוס מן המותר בפיך
והוא הדין פור אלא משוס דסתם תפירה בדבר שהוא מן המותר בפיך
מידן הוא להט גקט בגידין אבל אין הכי נמי אי עביד מעור שיהיה ראוי
לתפירה שנשר לתפור ב י ,וגם נוסחא שלפנינו בהסוגיא במס׳ מטת )(cs
אמר רב חמן להו לתפילין דבי תביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותי׳
יעו״ש מסייע להדין פירושא דאי בגירין מלשון ההלכה הוא וכי רבי חייא
היה פליג על הלמ״מ אלא וראי לאו מלשון ההלכה הוא אלא משים מן
המותר בפיך הוא וקסבר רבי תייא דמן המותר בפיך לא במינן אלא
בכתב אבל לא בשאר מצות וקסבר דהא דפליגי ר״מ ור״י בספר שתפרו
בפשתן פליני נמי בתפילין ובהא פליגי אי במיגן בתפירה מן המותר בפיך
כמו בכתב אי לא ופסק כמאן דמכשיר ,מיהו הריטב״א ז׳׳ל בחידושיו
למס מטת )כס( מייתי נוסחא אחריני בסוניא זו מרסי חזינן לספרי דבי
חביבי כר ותמה שם אניסחא שלפנינו ימו״ש והיינו משום דקאי בשיטת רבו
הרשב״א דל דבגידין מלשון ההלכה הוא ,ומעתה שפיר הכריע מרן הב״י
ז״ל דבשעת הדחק תיפרין בטליידרו״ש דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא בפי׳
הסוגיא אי בגידין מלשון ההלכה הוא ודוקא נידין או בגידין לישנא דהש״ס
הוא ומשום מן המותר בפיך והוא הדין מור וכג״ל וא״כ ודאי בשעת הדחק
כדאי הוא העיטור ז״ל לסמוך עליו דבגידין מלשון הש״ס הוא ולאו דוקא
אלא משום מן המותר בפיך והוא הדין ע ו ר ,ובאמת יש סמך קצת לזה
מלשין ההלכה שבמס׳ סופרים )8״ (6דקתני הלמ״מ שכותבין כו תופרן
וכורכן בשטק יעו׳׳ש הרי דלא קתני תיבת בגידין בלשון ההלכה למ׳׳מ ,שוב
מצאתי להגאון חיד״א בכסא רחמים הגיה וכורכן בגידין יעו״ש ,ואין צורך
כנ״ל ,וכן נראה לט להורות להלכה כפסק מרן הב״י ז״ל שבשטת הדחק
,
,
,
*&
עץ התכלת
שלא לבטל מצית תפילץ הופרין בסלייירי״ש וכ״ש מ י ד עיף ומהתימא סל
מיב״י שפיקפק בזה ,ילמה דאתאן סלה שיטת המג״א רבכל המצית בעינן
מן המיתר בפיך מיישב אליבא רכל השיטות :
במה שנתבאר שם מדברי רש״י והר״ן ז״ל למיד ללאו נר אכילה
יב
נמי אימעט ממן המיתר בפיך יש להעיר א״כ לחה מכשירין
לסת״ם ד י של מימי עפציס וקנקנתוס כמי שכתב הרחנ״ם רל )t׳ » h׳
י״ילין( שהדיו העשוי מעשן השמנים מנובל בשרף האילן ומעט לבש ושרוי
במי עפציס וכיוצא בי שאם תמחקנו יהיה נמחק היא הדיו שמציה מן
המובחר לכתוב בו סת״ם ואם כתב שלשתן במי עסצא וקגקנתוס שהיא
עומר ואיט נמחק כשד כו׳ יטו״ש .ואפילו לשיטת ר״ת שבתום שבת
) מ ( מגילה )יס (.גיעין ) (.£רפוסל דיו של מימי מפצים אבל מכ״פ ד ו
של מימי קליפות עץ וקנקנתום גם לר״ת כשר כדאיתא בטור ץ״ ד )=׳jt
מא( וטיין תשו׳ מהרי״ל )כ-ייז ? («:ולמה לא ניבעי דוקא דיו העשר מעשן
דהוי מן המותר בפיך משמנים כדאיתא במס׳ שבת )ש (:כל השמנים כולי.
יפין לדיי ישמן זית מן המובחר יעו״ש אבל הטשוי מן קנקנתוס יהי׳ פסול
משום להוא צאו ממידי דבר אכילה ולא הוי מן המיתר בפיך יהדי בכתכ
לכילי טלמא בעינן מן המותר בפיך:
,
אטנם נראה כיון רהלמ״מ היא שיהיו כותבין בדיו ויש לה סמך מהמקרא
ואני כותב על הספר בדו )יי־י :לי( כראיתא כמס׳ סיפרים )־״•׳(
ועיין מנחות )לי (.והודאות תיבות דיו הוא כל שהיא שחור יותר ,וכדאיתא
בזוה׳׳ק ברע״יז ) * p e r rס (.ועשו ארון עצי שטים ,ספר תורה פמוךא
דאמצעיתא ארון דליי שכינתא כו׳ יכלא חד מה דלאי הכי בארון דהאי
מלמא לאירייתא מלכו מין אחד וארון מינא אחרא ,דא בכתיבת דיו ודא
מץ מצופה זהב כו׳ ומםטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא ח ד ,
דיו ועץ ,דדיו מתפוחים דאתעבדי בען ]מזה מבואר כדעת הרמב״ס'
ורא״ש דמכשרי עפצים לדיו דתפותיס דאתענידו בעץ היינו עפציס שאינם
גדילין אלא נעשין על העלים ע״י הילעים שמישכין שרף האילן על העלק
ואיתעביד כמין תפוחים[ ועוד דיו איכס מלבר כר איכמיס בהאי סלמא
דאיהו לבר כי׳ ובגין דא ד ו לישנא דיו לעבד להיות כרבי כוי יעי״ש.
מבואר מזה דדיו הוא רמז מלשק די שהוא הסבלטת והשפלות שישראל
יכילץ
מג 85
עין התכלת
יכולין לסבול בזה העולם ומזה מבואר שתיבות דו הוראתו מל השחרות
ביותר וכל שהיא שחיר יותר הוא נכלל יותר בלשץ תיבת ד ו וכיזן שכשמטילץ
קנקנתום הוא משחיר ביותר ,ודאי שריי של קנקנתום הוא הנכלל בכלל
הכתוב ואני כותב מל הספר בדי ילא שייך למיפסל משים מן המותר
בפיך דהרי מציתו בכך .ובאמת גם בדו של משנים היו מטילין קנקנתום
כרמשממ במם׳ מירובין ) ע ( יבמס׳ סוטה )כ (.כשהייתי לומד אצל ר׳׳מ
הייתי מטיל קנקנהוס לתוך הדיו כו׳ יעי״ש ואז הי׳ נהוג בדיו ממשנים
ואפילו לרבי ישמעאל):ס( נראה דרק מדרבנן אוסר משום פרשת סוטה
דקסבר מוחקין לה מן התורה וכמי שכתבי התום׳) 05י״ס ייז( יפו״ש ולהט
לא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך שהרי מציחי בכך:
ן ף ן ז שבעיקר דבר זה שביארנו מדברי רש״י והר״ן ז׳׳ל דמידי דלאו בר
אכילה נמי אימעט ממן המותר בפיך נראה לכאורה שאין כן דעת
הסמ׳׳ק וא״ח והגהות מיימיני ה׳ תפילין המובאים בב״י)הימ! צג( שכתבו
דש מקפירין שאין כירכין אותן אלא בקלף כשר והקשה עליהם הב״י הרי
בברייתא תניא מטלית ובמטלית לא שייך כשר ופסיל ותי׳ הב׳׳י חיל
ואפשר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך והילכך אם בא לכורכן
בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלית דלא שייך בי פסול שפיר
רמי ע״כ .מבואר מזה דאע״ג דבנרנן מן המותר בפיך גם מידי דלאו בר
אכילה שפיר דמי .אכן נראה לחלק דדוקא בדבר הצריך ומעכב בדיעבד
ובעינן מן המותר בפיך הוא דנם מידי דלאו בר אכילה לא היי בכלל מן
המותר בפיך דכיון דהצריכה תורה מן המותר בפיך בעינן שיהיה נ״כ
ממיד דבר אכילה ,אבל בדבר שאינו צריך ואינו מעכב בדיעבד כגון
כדכת קלף על כל פרשה שלדעת הרא״ש אינו מעכב וכן תליית מטלית
או קלף על הקרע שאיט לעיכוב דהרי יכול לתפור בזה דוקא כשבא
לעשות ממידי דבר אכילה צריך להיות ממן המותר בפיך ולא ממן האסור
בפיך אבל מה שאיני אסור בפיך הנם דהוא מידי דלאו בר אטנה שפיר
דמי ,וראי׳ לזה מש״ס מגילה <יס (.נקראת ספר ונקראת אינרת נקראת
ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת איגרת שאם הטיל בה
שלשה חוטי גירין כשרה יעו״ש .ומבואר בהגהת רמ״א <*״מ נד׳ »־דא סעי׳ י(
דכשהטיל בה שלשה חוכר גידין יכול לתפור יתר התפירות בפשתן והייט
משוס
,
86
עץ התכלת
משום מקראת איגרת ואינס צריכה תפירות יותר רק לכתחילה .בהנך
תפירות שאינם מעכבים בדיעבד לא איכפת לן שיהי׳ דוהא ממידי דגר
אכילה אע״ג דהא ודאי דגידי בהמה עמאה דהר מן האסור בפיך הי׳
רהכא
פוסל בהס ושאני מתפירת העמודים בס״ת במשי דלעיל ׳י־יל *ת
כיק דעכ״פ שלש תפירות בעינן מאן מפיס איזה תפירות הס ההכרחיס
דאל״כ הוי לי׳ לאשמועינן רבותי׳ טפי מ״מ הא לא איכפת לן שיהי׳ דוקא
ממידי דבר אכילה כיון שאינם מעכבין בדיעבד .ודוגמת סברא זו מציגו
במס׳ זבתיס )ע (.המהלך במקום שצריך כו׳ יעו׳׳ש:
p j J J ^ lמה שהעירו מקרבן אדם והבל ונת והא לא הותרו באכילת בשר
י כדאיתא במס׳ סנהדרין 00,אמר רב יהודה אמד רב ארס
הראשון לא הותר לו בשר לאכילה לכתיב ) נ י ^ י ז *> לכם יהי׳ לאכלה
ולכל חית הא־ץ ולא חית הארץ לכם יעו״ש .וא״כ איך הקריבו שלא מן
המותר בפיהם:
r i j Hלפי מה שכתבו התוס׳ ; 0« 05אהא דאמרי׳ התם אכל האכל ולא
אבד מן החי וז׳׳ל והא דאמרי׳ לקמן דלא היתר לארס הראשון
בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מחה מאלי׳ שדי׳ ואהא לאפוקי
אבר מן החי דאפילו נפל מאליו אסור יעו״ש א״כ אין כאן התחלת קישיא
כלל דהרי בשר באמת מותר בפיהם הי׳ רק שהיה אסור להם להמיה
לצרכם לאכול אבל לקרבן דהוא צורך גנוה שפיר היו יכילין לזבוח וממילא
הוי הגשר מותר בפיהם ג״כ דכיון דהזביחה הי׳ בהיתר הוי כמהה מאלי׳:
א ל א שאכתי יש להעיר לפי מה דהרמ״ה ז׳׳ל בחידושיו דחה דברי
התום׳ ז״ל וכתב עלה וז״ל ולאו מילתא היא דהא בשר סתם
קאמרי׳ .ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר .אראשמעינן דלא
הותר לו לאכול לאשמעינן דלא הותר לו להמית .ותו אס כן היכי מותביק
התם מדרבי יהירה בן תימא לאומר אדם הראשון מיסי בגן ערן היה והיו
מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנהש וראה בכבודו
ונתקנא בו יעו״ש הא התם לא מיירי מיעלי חיים דקטיל ליה איהי כלל
אלא לאו שמע מינה דהאי פירושא ליתיה כלל .ואגן עייננא בה ואיגלאי
לן פירוקא בס׳׳ד .והדין הוא פירוקא .דני קאמרי׳ דלא הותר לו בשר
לאכילה ,לאו ראצטוי עליה בפירוש קא אמיינ; .אלא לא היתר לו
קאמרינן
עין התבלת
מד 87
קאמרינן .דמסתמא כל הנבראים שהיו בעולם היו אסורות לו ,כעבד זה
שאין לו רשות ליהנוח משל רבו עד שיעול רשית הימנו ,ומאי דאשתרי
ליי אשתרי .ובשר רלא אשתרי ליה לא אשתרי .מיהו אזהורי מיהת לא
אזהריה עילד .אלא לאבר מן החי בלחוד .ונפקי מינה .דמאי דאזהריה
מילדה מיקנףל פיליה .דהא שמעינן לרב יהודה נופיה דאמר דעל שבע
מצות בן נח נהרג .אבל מה דלא אזדהר מילויה לא מיקעל עילויה .והנא
גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל ,והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא
חית הארץ .לאו אזהרה הוא ,אלא למימסר ירק משב לחית הארץ הוא
דאתא ולאו לפיקר אזהרה ,תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה לחידי
אחרינא לא יליף אזהרה מיניה ,וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב
ולכל חית הארץ משמע שלא הותר להם חית הארץ .וכד מעיינת בהאי
פידוקא משכחת ליה דדאיק מובא מכ׳׳ל ז״ל .העתקנו כל לשיט להיות שאין
כפרי מצוי כל כך .עכ׳׳פ מתבאר מדבריו ז׳׳ל דבקושעא לא היתר להם
שום בשר ורק דלא הוי מיקעלי מילויה וא׳׳כ איך הקריבו הא לא הר מן
המיתר בפיך:
פ י ה ו אנן במניותין מיינגא בהא וגם בפירוקא דהרמ״ה ז״ל לא זכיט
לעמוד דלקושכיא דמילתא קשיא לן בנווה מהיכן נסיב לה רב האי
מילתא דהוי לי׳ איסירא לאדם הראשון למיכל בישרא הא קרא דולכל ידס
הארץ לאו אזהרה הוא וכדכתב הרמ״ה ז״ל רלמימסר ירה עשב לחית
הארץ הוא דאתא וכיון דמיבעי ליה למידי אחרינא ליכא למילף אזהרה
מיניה א״כ איסורא בעלמא נמי מנא ליה .ומה דאסבר לה רמ״ה ז״ל רכיון
דלא איתי־הב לי׳ רשות למיכל בישרא ממילא לא שרי לי׳ איט מובן תדא
כיון דאבר מן החי נאסר לו בפירוש כדאמרי׳ אכל תאכל ולא אבר מן
החי מכללא משמע דמתה שרי׳ לי׳ ואין לך רשות יותר מזה ועוד הא רב
מקרא דולכל חית הארץ דייק לה למילתיה ומאי תלמודיה הא מיבעי ליה
למימסר ידק משב לחית הארץ:
ובעניוהיץ מיתחזי לן כמו שביארנו בחירושיט דבקישעא רב לאו איסורא
קאמר אלא מאי לא הותר לא הוכשר והותקן לו לאכול בשר
קאמר שלא הי אצלו מאכל במצם כלל כי גם הויה זו שיהי׳ מהכל מוכשר
ומתוקן וראוי לאכילה היה צריך להיות מאמר מפורש מהשי״ת ,ובזה
המאמר )ני^יס (6הנה נתתי לכס את־ כל עשב זורע זרע אשר מל פני
,
88
עץ התכית
כל הארץ ואח כל העץ אשר נו פדי עץ !ורע זרט לכם יהי׳ לאכלה וגר
עמר הרות כל הירקות חרעים ופירות שיהיו מוכשרים ומתוקנים למאכל
ולולא זה המאמר שמסרם ביל האדם למאכלו לא היו ראוים למאכל כלל,
ונם עץ הדעת סוב ורע הנס שנאםר להאדם בזה המאמר עצמו
)גי^יש נ( ומעץ הדעת עזב ורע לא תאכל ממט כי ביום אכלך ממט וגו׳
שמסרו בבחירת האדם אם לאכלו אם שלא לאכלו זה עצמו הי׳ ההיה שלו
שיהיה מוכשר וראוי לאכילה וממילא בשר שלא הי׳ שוס מאמר מהשי״ת
שמסרו להאדס לאכילה באמת לא היה מאכל ראוי בעצם כלל ,והנם
דכתיב )נס( אכל תאכל ואמרי׳ אכל תאכל ולא אבר מן החי מיהו כיון
דלא נאמר איסור אטלה נהדיא גני אבר מן החי לא הי׳ נו מאמר
שייגמר נו הויה זו שיהי׳ ראר לאכילה ומאי מאסר מדיזקא אמריק פץ
הוא והתורה אסרתו כלאמרי׳ בעלמא גבי גיד הנשה במס׳ חולין )צג,(:
ולאשר יש לומר שמיד בחחילח הבריאה כל דבר ודבר לדר כשנברא הי׳
ראוי ומוכשר תיכן* למאכל ולא הי׳ נצרך לזה מאמר מפורש אחיכ ימה
דכתיב הנה נתתי לכם את כל טשכ וגו׳ לכם יהי׳ לאכלה למשרינהז
באכילה הוא דאתא ונתינת רשות הוא להט לי־ק רב למילחיה דכתיב לכס
יהי׳ לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם כלימר מדכתיב ילכל
חית הארץ למימסר ירק טשב לחית הארץ ולחשרינהו להו באכילה ליכא
למימר דמאי איסור והיתר שייך בהו בחית ה א ק הרי אינם בעלי בחירה
אלא על כרחך רזה המאמר הוצרך למסור להם ירק עשב שיט׳ מוכשר
זמתיקן למאכלם ובזה המאמר נעשה הרה זו וכיון שלא היה מאמר שידת
ה א ק נמסרו להאדס לאכלה לא הי׳ בהם הוי׳ זו באמת ולא היו רארס
כלל בעצם למאכל אדם פד אחר המבול בימי נח שהי׳ מאסר משרש
)גי*5ית ס( כל רמש אשר הוא חי לכם יהי׳ לאכלה אז ניתן היי׳ זו בחית
הארץ שנמשו מוכשרים וראוים למאכל ע״כ מה שביארט בחידושיט למס׳
סנהדרין וכפי זה לא קשי׳ מדי מה שהקריט הא לא הוי מן המותר נפץ•
להא באמת לא נאסר כלל וכאמור .ומיין במדרש בר״ר )׳«׳ לי( רבי •ושי
ב׳׳ר איבו בשם רבי יוחנן ארם הראשון שלא היתר לבשר תאוה לא
הוזהר מל איר מן החי כו׳ יעו׳׳ש וצריך לומר או דלית ליה דרשא דאכל
תאכל ולא אבר מן החי או דנדרש הכי מל שם שנאסר לבני נח ,ומצאתי
אח״נ שרביט הקדוש ז״ל מפרשיסחא בקול שמחה ה ע ד קצת בזה.
אלא
מה w
עין התכלת
דאכתי יש להמיר לפי מה שביארט סרמת רש״י ור״ן דל רגם
אלא
מה רלאו מידי דבר אכילה לא הוי מן החותר בפיך א״כ הגם
שלא נאסרו טון דלא היו ראוים לאכילה במצם לא הר מן המותר בפיך
והיאך הקריבו:
נאמת עיקר הקושיא לאו מילתא הוא דלממן תהי׳ תורת ה׳ נסיך
אבל
לישראל נאמר אלא דאינהו נמי הקפידו להקרינ ממה שיהי׳ מן
המותר נפי ישראל כדכתיב בהבל מבכורות צאט וננח מכל הנהמה
הטהורה וגו׳ ובאדם כדאמרינן במסכת שנת <כח (:שמט מינה טהור היה
דאר״י שיר שהקריב אדם הראשון ק ק אחת הי׳ לו במצחו כוי ימו״ש אבל
לא היו צריכים שיהיה מוהר בפיהם:
במה שכחבט )«( שמדברי רש״י והר׳׳ן ז״ל דמפרשי עמם הפסול
יג
בציפן זהב משום דלא הוי מן המותר בפיך דנתי לפסול בתי
התפילין אשר חדשים מקרוב באו שמעמידים דפנות הבתים מל י ד
שמדבקין סיד הרבה ועב בדפטח הבתים מבפנים רזה לא הוי מן המותר
בפיך ,ולאשר שמעט מתהנדזידון בדבר ראינו כמת להשית בזה נוספות
דבאמת מלבד דעת רש״י והר״ן ז״ל הנ״ל נ״כ הדנר ברור שבתים הללו
פסוצין נינהו ,ד מ ה נראה ולאי להלכה מקובלת היא שבתי התפילין צריכין
להיות ממור דוקא אבל שלא מן המור אפילו מקרניים וטלפיים ומצמוח
זשמרות דהר מן המותר בפיך פסולות דבמינן מן המור דוקא כפשטות
משממות לשין הש״ס במס׳ שבת )»( א(לא למורן ימו״ש ,והגם שלא נזכר
הלמ״מ זו בשום מקום בש״ס ונם הרמב״ם )כ׳ **לין 0*6שחושב )«( שמנה
הלמ״מ שממכבות בתפילץ לא חשיב זו ההלכה ימו״ש נראה שהוא נכלל
אמרם במסי מנחית <»ל (.תפילין אין קושרין אותן אלא במיק וכדפירש״י
ג מ »ה( אהך רציפן זהב פסולות דבתים מתיק של מור בעיק דאפילו
קשירתן אינן אלא רצועות ממיט יעו׳׳ש וטון דזו ההלכה נסבען לס
מההלכה למ״מ דגבי פרשיות דהבתים ורצוטוס ^ pלהיות ממינן של
הפרשיות דהייט ממור דוקא להט לא חשיב לה הרמב״ם ז״ל באגפי נפשה
מכלל בההלכה למ״מ שכתב הרמב״ם ז ״ ל ) מ pס״ח( נבי פרשיות יעו״ש ,
וא״כ פשיט דכשמפמידץ דפנות הבתים מל ידי שמדבקין סיד הרבה ומג
בדפטת הבתים מבפנים דפםול דהא במינן משל מור דוקא וטח שמעמיד
הבתים הוא מסיד וראי דפסוצ דהכל הולך אחר המממיד וכהאי דיבמות
אמר
־
90
עין התכלת
O Dאמר רב יהודה אמר רב סנדל החפור בפשתן אץ חולצין בו שנאמר
)יי״זאל יז( ואנעלך תחש ופירש״י אין חילצין בו דבעינן כוליה לעור דכתיב
ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור ע״כ וביאר
בשלטי הנבורים )שס( בשס ריא״ז לאף על פי שכולו עור הואיל וחוטי
הפשתן שמעמירין אותו פשתן הרי הוא כאלו כולו פשתן שהכל הולך אתר
המעמיד ע״כ יעו״ש .והכא נמי כיון שמעמיד הבתים הוא הסיד הרי הוא
כאלו כולו סיד דהכל הולך אחר המעמיד ואנן תפילין של עור בעינן:
ונלאה
לה:
דהיינו נמי טעמא דש״ס מנתות ) ( אמר רב זעירא אמר רב
תננאל אמר רב קרע הבא בשני שימין יתפור בשלש אל יתפור
אמר לי׳ רבה זוטי לרב אשי הכי אמר רב ירמי׳ מדיפתי משמיה דרבא
כו׳ והני מילי בגידין אבל בגרדין לא ופירש״י והני מילי דתופר בגידין
אבל לא בגרדין פינדיש בלע״ז יעו״ש .ולכאורה אינו מובן וכמו שכתב להדיא
בספר התרומה )סוף ה׳ סיח בי« (« 1ועוד שנינו במס׳ סופרים וכן איתא
בירושלמי פ״ק למגילה הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות כו׳ ותיפרץ
בגידי ,כו׳ אע״פ שרגילות הוא לתפור הקריעה אפילו במשי מ״מ האי
מילתא ותופרין בגידין מיירי לתפור יריעות זו אצל זו כו׳ יעו״ש וכן כתב
הרא״ש ז״ל בחשו׳)כלל ג אות יא( והקרע יכול לתופרו שלא בגירין כי הוא
תיקון הקלף ולא הוזכרו גידין אלא בחיבור היריעות יעו״ש הובא דבריהם
בב״י יו״ד)כימן י״ם( .והגם דמרן הקרס ז״ל)שם( באמת תמה עליהם
שדבריהם הוא נגד ש״ם מפורש הג״ל והגי מילי בגידין אבל בגרדין דהיינו
תוטין לא יעו״ש מיהו הש״ס גופיה טעמא בעי דלכאורה שפיר קאמרי
דהלמ״מ ותופרין בגידין לא הוזכר אלא בחיבור היריעות זו אצל זו דלא
סגי בלאו הכי ולא בתפירת הקריעה דאטו לא סגי בלא קריעה וא״כ
מנא לן לתלק בתפירת הקריעה בין גידין לבין גררין .ולפי הג״ל ניחא
דהיינו טעמא דהש״ס דכיון דיריעה עצמה צריכה להיות מעור דוקא כג״ל
ממס׳ סופרים וירושלמי הלכה למ״מ שיהו כותבין בעורות ממילא כשנקרעה
ותפרה בגרדין לא הוי של עור דכיון שדבר אתר מעמידה הכל הולך אחר
המעמיד וכסגדל של חליצה התפור בפשתן דפסול מהאי טעמא:
וליישב
דעת םפר התרומה והרא״ש בתשובה מתמיהת מרן הב׳׳י הנ״ל
נעתיק לשון ספר העיטור )ח״נ דן> מ־ מיג גמל!! ממינה( ואבאר
לבריו
עין התכלת
מר 01
דבריו הקדושים רזה לשון ספר העיטור ) (08קרע הבא בתוך שני שימין
יספור בתוך שלשה לא יתפור ט הני מילי מ י ד ן אבל בגרדין לא והם
מימין שנשתיירו מן הבגד ובנוםתא דלן בגררין לית לן בה והם טלייררו״ש
שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן
ותופרין בהן ספר תורה ותופרין בגירין לאו דוקא אלא במינן קאמר ע ״ כ .
ביאר דבריו דלנוסחא שלפגיגו הגי מילי בגידין אבל בגרדין לא ,גידין
עדיפי מגרדץ דגידין אע״ג דלאו עור הוא מיני׳ דעור מיהת ה ר ,
ואאיםורא קא מהדר ,ואהא דבשני שיעץ יתפור קאי וקאמר הני מילי
דבשני שימין יתפור בגירין דאע״ג דלאו עור הוא מיני׳ דעור מיהת הוי
אבל בגרדין דלאו מיני׳ דעור הוא כלל אפילו בשני שימין לא יתפור כיון
דהמעמיד אינו של עור פסול דהכל הולך אתר המעמיד וכתיבה על עור
בעינן ,ולנוסחא הגי מילי בגידין אכל בגררין לית לן בה ,גידן וגרדין כי
הדרי נינהו להא גידין כמי לאו עור הוא ,ואהיתירא קא מהדר ,ואהא
דבשלש אל יתפור קאי וקאמר הני מילי רבשלש אל יתפור בגילין ללאו
עור הוא להכי דוקא בשני שימין דלאו מעמיד הוא דבלי תפירה גמי קאי
הוא דלא מיפסל בתפירה דלאו עור הן בגירין הן מ ר ד ן בשלש דלא םגי
בלא תפירה הוי ליה מעמיר ומיפסל ביה תפירה דלאו עור אבל בגררין
דעור הוא אפילו בשלש יתפור .ועל זה מסייס העיטור להסכים לגוסתא
שלפנינו אבל בירדן לא וקאמר ומסתברא לן שהן כלומר הגררץ מילין
עצמן ותופרין בהם ספר תורה והא לקאמר בירושלמי ובש״ם ותופרין
בנילין לאו לוקא וכולל נמי גררין אלא במינן קאסר כלומר ללא קפיר
אלא שיהא התפירה במינן מן המותר בפיך וכמו שנתבאר לעיל )איה יא(
וכיון לבגילין כולל גמי גררין וא״כ הכא נמי רקאמר הני מילי בגילין כולל
כמי גררין ללא ולא אתת היא וא״כ על כרחך למיגרס כגירסא שלפנינו
הני מילי בגילין אבל בגרלין לא ואאיםורא קא מהרר ראפילו בשני שיטין
לקאמר יתפור לוקא בגילין וגררין בכלל אבל בגרלין אפילו בשני שיטין
לא יתפור זה נראה ברור בביאור רבריו זי׳ל .ומעתה מיושב היטב לעת
ספר התרומה והרא״ש ז״ל לאינהו סברי מוסתת הספרים רגרסי הני מילי
בגידן אבל בגררין לית לן בה ולפי גוסתא זו גידין ונרדין כי הדרי נינהו
דבשני שיטץ יתפור כאמור ואי קשי׳ גררין כיון דלאו מידי דבר אכילה
נינהו ליפסל משום דלא הוי מן המותר בפיך יש לומר כיון דהא לבשני
,
שיטין
w
עץ התכלת
שימין יהפור בגילין אע״ג ללאו עור הוא משום דלאו מעמיד הוא לנלא
תפירה נמי קאי ממילא משום שאינו מן המותר בפיך מצל ללאו מירי לבר
אכילה הוא נמי לא איכפת לן ונמו שנתבאר לעיל)אומ ע ( לבלבר ללא
איצטריך לא מיפםל בי׳ מה שאינו מן המותר בפיך מצל ללאו מירי לבר
אכילה ה ו א ,ומהתימא על מרן הקלוש ז״ל שהוא גופ ה ז״ל מייתי לי׳
לדברי העיטור הג״ל בספרו הקדוש לטוא׳׳ת ):ימן לנ( כמו שהבאתי לעיל
)אוח ^ וא״כ למה התמיה על סה״ת והרא״ש ז״ל והנס שהעיטור מסכים
לגירסא שלפנינו אבל עכ״פ אין לתמוה כל כך אי אינהו ז״ל הר להו אידך
גוסחא אבל בגררין לית לן בה .הן אמת שהרא״ש בה׳ ספר תורה מפורש
להליא שגורס אבל בגרדין לא מיהו ידוע שאין להקשות סתירה מדברי
הרא׳׳ש ז״ל בתשובה לפסקיו לאפשר בפסקיו הלר בי׳ וסובר למיגרס
מירסא שלפנינו .וגראה שזהו באמת טעם פסיקתא של רבינו יעקב
שהביא הספר התרומות ) (orשכתב כשתופר קרע של היריעה עצמה צריך
לתפור מבחוץ נם שמא בגילין יפו״ש רמסתפק על איזה מהנוסחות לסמוך:
ובזה
נראה לפרש הסוגיא למכות )יא (.אמר רב חזינן לתפילין לבי חביבי
רתפירי בכיתנא ולית הילכתא כוותי׳ וכבר עמלנו בזה לעיל)כס(
לרבר תימא הוא לומר שרבי תייא פליג על הלמ׳׳מ בירושלמי וש״ס ותיפרן
מירץ וביארנו )5ס( לבגילין לאו מלשון ההלכה היא יעו״ש .וכמת כפי מה
שנתבאר כאן יש לומר לבאמת מלשון ההלכה הוא אלא רההלכה' לאו
למעוטי ולאפסולי שאר מילי אלא לרבויי ולאכשורי גילין אתא /ולאפוקי
מאירך הלמ״מ שיהו טתבין בעורות ומינה רגם הבתים צריכים להיות
מעור לוקא לאין קושרין אותן אלא במינם כאמור וסל״א רהתפירה נמי
צריך להיות מעור לוקא ולא מלבר אתר לכשם שאם משה הבתים עצמן
מגילין ועצמות פסולות כך אס תופק אפילו בגילין פסולות מהאי מעמא שהכל
הולך אחר המעמיר קמ״ל הלמ״מ לאכשיר תפירה אפילו מילין אע״נ
ללאו עור הוא וממילא מצר ההלכה בכיתנא נמי שפיר למי כיון ללא
בעינן עור רוקא בתפירה ורק משום מן המותר בפיך וקסבר רבי חייא
לגם מילי ללאו בר אכילה כיון שאץ בו איסור בכלל pהמותר בפיך
הוא ,וליה הלכתא כוותי׳ לגם מ י ד ללאו בר אכילה אימעוט מ ק המותר
בפיך כן נראה נטן בעזרת הש״י:
ואראתאן
מז 3ה
עין התפלת
ואדאךןאל
עלה מכ׳׳פ זכינו לדין שבמנץ זה הכל הולך אחר המעמיד
וא״כ אם העמיד עור הבתים על י ד סיד מבפנים ודאי
פסולים כמו סנדל התפור בפשתן שהכל הולך אחר המעמיד ואין כאן
בתים של מור כלל ודוקא בתפירה הוא דאיכא הלמ״מ להכשיר אע״ג
דלאו עור אבל שאר מעמיר ודאי פוסל כשהמעמיר לאו עור הוא כ נ ״ ל :
אמנם
מה שהוצרכנו במאמרנו ) (0:לדון בפסול הבתים אשר חדשים
מקרוב באו מסמס דלא הר מן המותר בפיך לא נצרכה אלא
כשציפוי הסיד שמבפנים הוא ציפוי שאינו מומר בפני מצמו וגם אינו
מעמיד עור הבתים ולא נצרך אלא להעדפה בעלמא לתיזוק יותר דאז
מסעם דלאו מור הוא לא הוי איכפת לן שהרי אינו מעמיד את הבתים
דהי׳ שייך למימר הכל הולך אחר המעמיד וכיון שהציפו ציפוי שאינו
עומד בפני עצמו הוא מיבטל בעיל לגבי עור הבתים ולא מיפסל להו
דמה דלאו מור הוא נהי שאינו גורם בהכשר הבתים מיהו פוסל ג״כ לא
מיפסל להו לזה הוצרכנו לדון בפסול הבתים מטעם דהסיד לא הוי ממן
המותר בפיך כיון דלאו ממידי דבר אכילה הוא ומה דלא הוי מן המותר
בפיך גורס פסול בהבתים .ומשום כהאי גוונא הוצרכו באמת רש׳׳י ור״ן
ז״ל למיהב טעמא בפסול דציפן זהב משוס דלא הוי מן המותר בפיך.
ועפ״ז יש לנו בעזהש״י דרך מרווח מאד בסתירת פירושי רש״י ז״ל ממסי
מגילה )» (:למס׳ סנהדרין)מח (:ומנחות )מנ 0מרווח יותר ממה שביארנו
במאמרנו )שם( אלא שלקצר אנו לריכין שאם נבוא לכתוב הכל יתארך
הענין ואין אנו מספיקין ולא כתבנו רק להעיר לב המעיין תן לחכם
ויחכם עוד :
במה שכתבנו)שם י״*•( לתרץ קושית הנוב״י מפיל קשור דכשר לדופן
יי
סוכה משום דגלי קרא דפסולת גורן ויקב דלאו מידי
לבר אכילה כשר לסוכה שמע מינה דלא קפיר קרא בסוכה שיהיה מן
המותר בפיך שהרי היכא לבעיגן מן המותר בפיך אימעט גמי מה דלאו
ממילי לבר אכילה הוא ט״כ :
מל זה וכתבו שהרברים מתמיהים את מין הרואה להרי ממקום
שבאת תפילץ מצמן ג״כ הלמ״מ הוא שבא מן המור ללאו מ י ד
דבר אכילה הוא ומ״מ חזינן שקפיר בהו הכתוב שיהיה מן המותר בפיך
מעור
י
,
השיבו
1
עין התד.לת
04
מעור בהמה מהורה דוקא ולא מדבר אחר דבעינן ממין המותר בפיך
א״כ דופן סוכה גמי כה״נ נימא
•כמש״כ התום׳ במס שבת )?ח• דיס
דדוקא מפסולת גורן רקב שבא ממן המותר בפץ אף שהם עצמן אינם
ראויין לאכילה מ״מ לא גרע משערות ועור שבמצות תפילין שבכלל מותר
בפיך הם משום שבאים מדבר המותר בפיך וממילא איתמעע דברים
שאינם באים כלל מדבר המותר בפיך מ ו ן מתכות ובהמות טמאות שיהיו
פסולים לדפנות סוכה ע ״ כ :
תמיהין למה נסתבכו בזה מאי ענין פסולת נורן ויקב לנבי עורות
מור וראי מירי דבר אכילה הוא בעצמו מון עור העוף ודבהמה
וחיה נמי עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסית ומור בית הבושת
ועור השליל ועור של תתת האליה דכבשר חשיבי במס חולץ )י;כנ 0ואפילו
שאר העורות שאינן כבשר לענין טומאת נבלות אבל לענין טומאת אוכלין
באין לכלל אוכל על ידי שליקה כדאיתא במס׳ עירובין ללח (:תולין)»(:
אבל פסולת גורן ויקב ודאי סתמן לאו מידי דבר אכילה נינהו בעצמן כלל:
,
ואבו
,
במה שכתבגו )שס( ובאמת גראה מפורש כסברת רש׳׳י ז״ל דמותד
טי
אינו גקרא אלא דבר שיש בו איסור והיתר מלשון הש״ס במס׳
שבת )קיו( דשאל ליה קרנא לרב מניין שאין כותבין תפילין אלא על עור
בהמה טהורה בלבד אמר ליה דכתיב )שמות י( למען תהיה תורת ה׳ בסיך
מן המותר בפיך יעו״ש ומדדייק מינה דרק על עור בהמה טהורה כתבינן
ולא אמר דבא להוציא רק עור בהמה טמאה אבל על הנייר דג״כ אין בו
איסור אכתי מנין דלא כתבינן שמע מיגה דבררשא זו אימעוט גמי נייר
ללא כתבינז והיינו למותר בפיך לא שייך לומר אלא בדבר שיש ט איסור
והיתר אבל בדבר שאינו בר מינא לאכילה כלל לא שייך כלל לקרותו
מותר כ ר :
W y Hעלן אדרייקית מלישנא דמימרא דקרנא ורב דייק לאידך ניסא
מלישנא לברייתא דמייתי) (wבתר הכי וזו שאילה שאל ביתוסי
אחר את רבי יהושע הנדסי מניין שאין כיתבין תפילין על עור בהמה טמאה
דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך מדבר המותר בפיך אלמא משמע להדיא
מסידור לשון חז״ל למהא לכתיב למען תהיה תירת ה כפיו לא ילפיק
אלא רק ללא כחבינן על עור בהמה טמאה והיינו להא ללא כתבינן אגייר
ירעינן
,
עין ההכית
מח »5
ידעינז מהלמ״מ שיהיו כותבי! מל מורמז פ״כ :
תמיהין מל מי שהמיר כן אם יש לו מות בקרקדו דאמו לישנא
לברייתא הוא מירוק מינה הא לישנא דביתוסי הוא והברייתא
נדתי ליה וכי אנן אלישנא דניתוסי ניקו ונסמוך ודאי מדיפא לן למידק
מלישנא דאמוראי קרנא ורב ,ומה שהמיר דלנייר לא צריכנא לילן* ממיעוטא
דקרא דהא הלמ׳׳מ הוא ,נמי לא קשיא מידי וכמו שנתבאר במאמרט
שפוני ממוני תיל דכל מה שהיא מהלכה איבמי לן לאשכותי ליה ג״כ סמך
מקראי ימו׳׳ש ולהט שאלו מניין:
מצאתי במידושי ח׳׳ס למס׳ שבת שיצא לאיר זה זמן לא כביר כמו
ש1ב
שנה אחר הדפסת מאמרנו פתיל תכלת שהממיס סברתינו זו דמידי
דלאו בר אכילה אימטוט ממן המותר בפיך בדברי התוספות במס׳ שבת
<» nל״ה תפילין אמילמינתמק( יעו״ש שדבריו מוכרחין שכך הוא שיטת התוס׳
ושבח ותהלה להשי״ת שכוונתי לסברת התום׳ ז״ל כפי מה שביאר כוונתם
החתס סופר ז׳׳ל:
במה שכתבנו )== (:לתרץ הקושיא היאך הוכשר דם תלזון לתכלת
טז
שבציצית הא לא הוי מן המותר בפיך וכתבנו לתרץ דלפי מה
שנתבאר שהתלזון הוא מין דג נהי שהוא טמא אכן דמו מותר מדאורייתא רכל
דם דגים טמאים נראה שאין בו איסור מדאורייתא דהרי איסור דם ליכא
אלא בבהמה ותיה ועוף כדאיתא בכריתות )כ :וכס( אבל דם שרצים ודגים
וחגבים אין בהם איסור דס אלא דשרצים דמן כבשרן והתרו בו משוס
שרץ לוקה כדאיתא wואפילו בשאר שרצים שאיגם משמוגה שרצים כדאי
)שס ה ( אבל דם דגים וחגבים לא מציגו בהו איסור דאודיהא זולת מה
שכתב הרמל׳ס ז״ל בה׳ מ״א נמ׳׳י ס״א( ודם דגים וחגבים טמאים אסור
משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ע״כ יעו״ש ,והגה גם בחלב
בהמה טמאה כתב הרמב״ס ז״ל )גס 0יג היו( שאין לוקין על אכילתו אלא
דשם אסור מדאורייתא ורק דהוי כמו חצי שיעור יעו״ש אבל דם חגבים
ודגים טמאים גראה דאין אסור אלא מדרבגן דלא עדיף מצירן דאיט
אסור אלא מדרבנן כדאיתא בתוס׳ במס׳ בכורות )ו :ד״ה לאסור( ובמס׳ חונק
)צט :י״ס כאני( וברא״ש מס׳ ע״ז)ס״נ סי׳ לס( וכן פסק להלכה בש״מ יו״ד )סי׳
ס״ג qwה( כו׳ והייט דחלב בהמה טמאה איתרבי מהטמאין ומגמל נמל
לרבנן או מאת הגמל לרבי שמעון כדאיתא במם׳ בכורות )שם( אבל בדגים
וחגבים
ואנו
,
96
עין התכלת
,
וחגבים ממאיס ליכא קרא להכי צירן ודמן בכלל שרי מדאורייתא כו ע ״ כ :
ב ז ה זקפו כולהו לקועייהו עלן כחויא וכחבו שהיה בהעלם עינינו לשק
הלמ״מ <:ס ש״י י׳א( שאתר שפלפל)שם( בלשון הרמב״ם שכתב לפיכך
דם לגיס ותגבים טהורים מותר ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר ובמה
שביאר מל זה הרב המגיד ז״ל סיים וא״ת לדעת רביגו דם דגים אק
חייבץ מליו דקתני במתני׳ )כייהוש כא 0במאי איירי אי בטהורים היכי קתגי
אין תייבין דמשמע דאיסורא מיהא איכא הא לדמת רבינו מותר בכל גוונא
בין כנסו בין לא כנסו וי׳׳ל ראיירי בטמאים ומאי דקאמר אין תייבין עליו
משום דם אבל משום לאו דטמאיס תייב דהוי תמצית שבגופן ע ״ כ ,הרי
מבואר מלשונו ז׳׳ל להדיא דדם דגים טמאים אסור מדאורייתא וכדמוכת
לשון אבל משום לאו דטמאים חייב והנה באמת מלשון הלת״מ לא מוכת
מידי דהרי בלאו הכי לא בא לשונו ז״ל בלשון מדוקדק דהרי לשון אבל
משום לאו דטמאים תייב משממ דאיכא לאו ומלקות והא וראי אינו דהרי
להדיא הרב אינו אומר כן וטל כרחך לומר דאיסור לאו ומלקות קאמר
אמור נמי דאיסור לאו ומלקות מדבריהם קאמר ואשכחן טובא כה״ג בלשון
הש״ס והפוסקים ז״ל:
שאנו תמיהין לפי הבנתם שהבינו בדברינו שכתבנו זאת לדבר פשוכן
אלא
ומוסכם מכבר שדם דנים טמאים אינו אסור אלא מדרגנן טפי
הוי להו לאתמוהי מלן מלשון הרדב׳׳ז ז׳׳ל נסי׳ מי( ובדפוס ווארשא )חלק יכימי
סי׳ אלף קי< 0ומלשון הפרייר! יו״ד ):י׳ סי כעי׳׳ק יל( ופרי מגדים יו״ד )סו״ס >pt
שמבואר להדיא מדבריהם ז״ל דאיסור דם דגים וחגבים טמאים הוא איסור
חורה :
באמת אנו תמיהין טל הבנתם הרי באמת לא כתבגו זאת לדבר
א1לם
פשוט אלא בלשון נראה שאין בו איסור דאורייתא והיינו דאמ
בעניותין תרשנו זאת לומר שאינו אסור אלא מדרבנן ,והכי איתחזי לן
מאתר דלא אשכתן בשוש דוכתא בש״ס איסור דם דגים ותגבים טמאיס
להריא זולת מה שכתב הרמב״ם ז״ל ודם דגים ותגבים טמאים אסור משום
שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ומקורו מהאי רמס׳ כריתות )כא:
אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקין עליו בכזית ומסיק התרו ט
משום שרן לוקה משום דם אינו לוקה אמר רב דם דגים שכינסו אםוד
כי׳ וסובר הרמב״ס ז״ל דלפי מה דמםיק כי קאמר רב אסיר דלית ביה
t
(
קשקשים
מט 97
עין התכלת
קשקשים איירי רב בדגים טמאים וכלפי דאמר בדם שרצים דלוקה בהתרו
בו משום שרץ קאמר דבדם דגים טמאים רק אסור אבל איגו לוקה ,ומלשון
זה משמע איהורא בטלמא מדרבגן ,דאי אסור מדאורייתא קאמר הכי
הוי ליה למימר דם דגים שכיגסו אינו לוקה ושפיר הר משמע מלקי הוא
דלא לקי הא איסורא אסור מדאורייתא והוה גיתא טפי לישנא דכינסו
דלרבותא דאינו לוקה גקטיה ,ומדלא קאמר הכי אלא קאמר דס דגים
שכינסו אסור משמע איסורא בעלמא מדרבגן והגם דהרמב״ס ז״ל אסברא
לה מיסבר בטעם איסורא דדם דגים וחנביס טמאים משום שהוא תמצית
גופן כתלב בהמה טמאה והייגו מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא וכמו
שביאר הרא׳׳ה ז״ל בספר החיטך ודל משום שהוא כתמצית גופן כתלב
בהמה טמאה שאסור מהכלל שבידינו כל היוצא מן הטמא טמא ט ׳ יעו״ש,
על כרחך דלאו מדאורייתא ממש מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא קאמר
דא״כ צירן נמי ליתסר מדאורייתא ,לא מיבעיא להפוסקים דפסקי לאסור
כל מי רגלי בהמה טמאת או אפילו להפוסקים לאסור רק מי רגלי ממור בלבל
לולאי לא גרע ציר לגים ותגבים טמאים ממי רגלי תמיר וכ״ש מכל מי
רגלי בהמה טמאה ,אלא אפילו לשיטת הרמב״ם ז״ל רכל מי רגלי בהמה
טמאה אפילי מי רנלי חמור שרי ,היינו משום דהוי פגום והוי כפירשא
בעלמא כמבואר בדבריו ז״ל בפ״ר מה׳ מ״א יעו״ש אבל אי לא הוי כפ^רשא
הוי אםורי אפילו מי רגלי סוסים וגמלים אע״ג דמיא עול מיא נפיק,
וכבר ביאר באורך הפרי תואר ז״ל סוגיא דבכורות ) • יי( אליביה וגם אגו
בעגיותין הארכנו בביאור הסוגיא אליביה דהרמב״ס "ל ולא עת האסף
פ ה ,וא״כ אי כללא רכל היוצא מן הטמא בדגים ותגנים נמי איתמר הוי
לן למיתסר ציר דגים ותגבים מדאורייתא ולהדיא פוסק הרמב״ם ז״ל )שם
ס״ג הכינ( דציר חגבים טמאים שרי מפני שאין בהם אלא לתלותית עיין פר״ח
)י1״י סזס״י ה׳׳ה( וציר דגים טמאים גמי דאוסר מבואר מדברי הפוסקים ז״ל דאינו
אלא מדרבגן ,אלא ודאי קושטא קאי ד־ך •כללא רכל היוצא מן הטמא
טמא לא איתםר בדגים וחגבים טמאים מטעמא שביארנו במאמרנו כנ״ל,
ועל כרחך מה דאסבר לה הרמב״ם ז״ל משום שהוא תמצית גופן כתלב
בהמה היינו לומר שעל זה סמכו חכמים ואסרו דם דגים וחגבים טמאים
כיון דמציגו דוגמת איסור זה בתורה בחלב בהמה טמאה ,מיהו לא אסרו
אלא בדם דגים וחגבים או ציר דגים דסמיכי ויש בהם ממשות קצת אבל
ציר
6
ז
y
7
ז
f
עין התכלת
98
ציר חגבים טמאים שאין בו שום ממשות אלא לחלוחית בעלמא לא אסרו,
ובאמת אגו תמיהין דכולהו בתר דידן קמהדרי הרי בעיקר הדבר כבר
קדמגו מרן הגאון מור״י מליסא ז״ל אשר קמנו עבה ממתגיגו בספרו
הבהיר חות דעת )כי׳ פיג ~\א( יעו״ש :
ראיה לזה דאיסור דם דגים וחגבים טמאים להרמב״ם ז״ל אינו
מדאורייתא מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא אלא מדרבנן
י
מדלא נקטי' הרמב״ם ז״ל )כס ״ ( /בהעתיקו דין זה דכל היוצא מן הטמא
טמא וז״ל כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין שלוקין על אכילתן
הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה כגון חלב בהמה וחנה הטמאים וביצי
עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היעגה זו ביצתה והוא הדין לכל האסור
כיעגה ולכל הדברים הדומין לביצה ע ״ כ ,והוי לי׳ למיגקט כגון מלב בהמה
ותיה הטמאים ודם חגבים ודגים טמאין וביצי עוף ודג הטמאים ט ׳ ומדלא
גקיט הכי נראה משום לבקזשטא דם דגים וחגבים טמאים אי] איסורן
מדאורייתא כמו שנתבאר דכללא דכל היוצא מן הטמא טמא לח איתמר
בדגים יתגביס טמאין ,וא״ת א״כ ביצי דג טמא דקא חשיב לה דאסור
מן התורה אמאי הא הך כללא דכל היוצא מן הטמא טמא לא איתמר
בדגים ותגביה טמאין כדאמרן ,ויש לומר דשאגי ביצת הטמאים ,דכקושטא
לאו משום כללא רכל היוצא מן הטמא טמא קאתינן עלה ,אלא מצד הסברא
כבשרו ואבר מאברי הוא חשוב ,וכדבקושטא האוכל ביצי דגים טמאים
הנמצאים במעיהם לוקה מן התורה וכן בביצי עוף טמא וכלפסק הרמל׳ם
יעי״ש וא״כ כי פירשו ממעיהס נמי מצד הסברא דיכא הוא
דל)00
דליתסר ואפילו ללקות עליהם ולא היינו צריכין כלל קרא דבת היענה למישר
ביצת הטמאים אלא משום דסד״א ביצה טהורה לשרי רתמנא תדוש הוא
דהוי לן למיסר משום אבר מן התי וביצה ממאה נמי תשתרי קמ״ל ואת
בת היענה לאוקמינהו לביצת הטמאים אסברא דליתסר משום דכאבר
מאבריה הוא חשוב מיהו מילקי לא לקי כיון דמכת ריבויי לקרא הוא
דמוקמינן להו אסברא דליתםר וכל דלא אתי אלא מריבויי לא לקי וכמו
שביאר הה״מ ז״ל יעו״ש והיינו דוקא ביצי דג טמא אבל דם דגים וחגבים
דאין לגו לאסור אלא מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא והאי כללא לא
איתמר בדגים וחגבים כדאמרן ובקושטא אינו אסור מדאורייתא ולהכי לא
העתיק הרמב״ם ז״ל דם דגים וחגבים טמאים בהאי כללא ,ובזה יש ג״כ
וקצת
,
ליישב
עין התכלת
נ 99
ליישב מה שיש להעיר עלן מלשון התוס׳ במס׳ בכורות )« :ד״ס רע( יעו״ש:
הן אמה דלכאורה יש לפקפק קצת על העעם שביארנו במאמרנו דלפי
שבדגיס וחגבים טמאין ליכא קרא לרבויי צירן כמו בחלב בהמה טמאה להט
צירן ודמן בכלל שרי מדאורייתא ,ולכאורה תיגח דגים טמאים דשרן המים
גיגהו דכהיב בהו לאו מפורש ולא כתיב בהו ריבויי לאסור דמן וצירן יש
לומר דשרי מדאורייתא ,והגס דבתו״כ 0׳ שמיני( דריש שקץ הוא דגבי שרץ
המים לצירן יש לומר דאסמכתא בעלמא היא כמו שכתבו התום׳ ז׳׳ל
במס׳ בכורות :0דים לא=יי( יעו״ש ,אבל חגבים טמאים הרי לא כתיב
בהו לאו מפורשויורק שנכללו במה -שסיים קרא גבי שרץ הארץ אל תשקצו
אה נפשותיכם בכל השרן השורץ שבזה כלל כל השרצים וכמו שביאר הר״א
ממיץ ז״ל בספר יראים )ממה-מאכלה כי׳ י,לג( יעו״ש א״כ בכלל שרצים חשובי
דאתרבי בהו לאסור צירן מקרא דהטמאים ועל כרחך לזמר דהא דפסק
הרמב״ם ז״ל דציר חגבים טמאין שרי היינו משום שאין בהם מתמצית גופן
כלל ואינו אלא לחלוחית מיס בעלמא ובאמת כללא דכל היוצא מן הטמא
טמא אינו אלא במידי דהוא מתמצית נופן ,אבל מה שאינו מתמצית גופן
אינו אסור מהאי כללא ,והא דהוצרך הרמב״ם ז״ל לומר בטעם היתר מי
רגלי בהמה טמאה משום דהוי פירשא לא הוצרך לטעם זה אלא מפום
מי רגלי תמור דענירי ודמו לחלב ,אבל מי רגלי סוסים וגמלים בלאו
הכי שרי כיון דמיא עול מיא גפיק ,ולפי זה בקושטא דם תגביס טמאים
אסירי מדאורייתא מרבויי דהטמאים כיון שהוא תמצית גופן וממילא דם
דגים טמאים גמי דאוסר הרמב״ם ז״ל על כרתך לומר ־מדאורייתא קאמר
מדכייל הרמב״ם ז״ל דם דגים טמאים בהדי דם תגביס טמאים ,וכיון
דדם הצבים טמאים הוא דאורייתא כמו שגתבאר דם דגים טמאים נמי
מדאורייתא קאמר ,ובקושטא ציר דגים טמאים גמי דאוסר הרמב״ם ז״ל
ג״כ מדאורייתא קאמר ,והגם דלא כתיב בהו רבויי לאסור צירן על כרתך
לומר דסובר הרמב״ם ז״ל דדרשא דתו״כ שקץ הוא לאסור צירן דרשא
גמורה היא ודלא כמו שכתבו התוס׳ ז״ל דאסמכתא בעלמא הוא דבאמת
לבר תמוה הוא מהיכי תיתי לומר כן לאסמכתא בעלמא הוא וכבר התמרמר
יעו״ש ולא עוד אלא דיש לומר
על זה בתשו׳ שאילת יעב״ץ)ח״נ כי״
למהאי טעמא גופיה דבתגבים טמאים הוי דאורייתא מהאי טעמיה גופיה
אסור
M
עין התכלת
100
אסור ד ם וציר דגים טמאים מדאורייתא שהרי ג ם דגים כימאים דהוא שרץ
המים גכלל בלאו דאל תשקצי את נפשותיכם בכל השרץ השורץ כדאיתא
במס׳ מכות mאכל פיטיתא לוקה ד והיינו משוס שרץ השורץ טל הארץ
ג״כ יעו״ש וכיין דבשרצים איתרבי כללא דכל היוצא מן הטמא טמא מהטמאין
לאסור צירן ממילא דגים גמי בכלל דהא איכא בהו לאו רשרץ האדן וכפי
זה צ׳׳ע תורתן של הראשוגיס ז״ל שמבואר בדבריהם בפשיטות דציר דגים
,
אינו אסור אלא מדרבג :
הדבר נכון מאד דבאמת אי אפשר כלל ל מר כן בשיטת
הרמב״ם ז״ל דבמה דנכללו שרץ המיס וחגבים בלאו דאל תשקצו
א ת נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ איתרבאי שיהיה להס ממש דין
כרץ הארץ לכל דבר .דא״כ מילקי נמי לילקי על דם דגים וחנבים טמאין
דהא בשרצים אין דמן חלוק מבשרן כבמס׳ כריתות )==( אי״י א״ר ר ס
שרצים לוקין עליו בכזית והיינו אפילו בשאר שרצים שא נ ם מהשמנה שרציס
כבכריתות )ד ,(:ואין לומר דאין הכי גמי והא דאר״י א״ר ד ם דגים שכינסו
אסור בטהורים מיירי כפירש״י ז״ל .מלבד מה דאם כן אין מקור נ פ ת ח
לדברי הרמב״ם ז״ל כצל .עור תקשי דא״כ למה סיים הרמב״ם ז״צ
ב ט ע ם איסור ד ס דגים וחגבים טמאים משום שהוא תמצית גופן כחלב
בהמה טמאה והיינו מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא ואין לוקץ עליו כמו
שביאר הה״׳מ ד ל יעו״ש ,תיפוק ליה מ ג ד ף מחלב בהמה טמאה ומילקי
נמי ל ק י ,אלא ודאי דאע״ג מ כ ל ל ו שרץ המים ותגייס טמאים דלחייב
עלייהו משום לאו דשרץ הארץ מיהו לאו שרץ הארץ ממש תשיגי לגבי
אמנם
כל מילי:
באמת צריך ביאור אמאי לא תשובי באמת שרץ הארץ לכל מילי
כיון דכלל להו ק ר א בכלל שרץ הארץ בקרא דאל תשקצו א ת
נפשותיכם בכל השרץ השורץ:
לעיינין בעזהש״י דברייתא מפורשת היא בתו״כ 0׳ שמיני <C־P
י ינ כיייהא dאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ
כו׳ יכול לא יהא פוסלים את הגוף ת״ל ונטמתם ב ם יכול אף ד מ ם
כיוצא ב ת ם ת״ל ב ם ב ם את מטמא ואי אתה מטמא בדמם ותלבם
ו מ ה ביאור הך ברייתא אינו מובן כלל רחאמר יכול אף ד מ ם
כיוצא בהם נו׳ ועל כרחך לעני! איסורא קאמר ולפסול גוי׳ דאי
מיהן
ואטדרין
להביא
וחלבם
יעו״ש.
וחלבם
לטמויי
עין ההנית
נא 101
לטמויי הא הנך שרצים דאיירי בהאי קרא בשרם נמי לא קא מטמאי
כלאמרי׳ התם יכול יטמאי טומאה תמירה ת״ל ולא תטמאו בהם ועל כרחך
דלעגין אישירא ופשול גוי׳ קאמר וא״כ איך ממעט דמם ומלבם הרי
בשרצים אין דמן תלוק מבשרן ולוקין על דמן בכזית ובספר קרבן אהרן
פי׳ ודל ואין אתה מטמא משום דמם ותלבם שהאוכלם איגו לוקה משוס
שרן כדאמרי׳ בפ׳ דם שתיטה משוס דס לוקה משום שרז אינו לוקה ע״כ
והם דברים תמוהים ומרפסין איגרא דלהדיא אמרי׳ י להיפוך בפ׳ דם
שחיטה )כריה ס נא (:אר״י א״ר דם שרצים לוקין עליו בכזית ומסיק התרו
בו משום שרן לוקה משום דם איגו לוקה יעו״ש ולומר שהש״ס חולק בזה
עם סתמא דתו״כ הא ודאי דחוק ולא ניתן להאמר כלל ומכ״ש חלבם וראי
תמוה דלא מציגו כלל חלב חלוק מבשר בשרצים:
אמנם
לפי האמור יצא לגו כאור נוגה ביאור הך ברייתא רקאי על מה
דכלל בקרא זה כלהו שרצים שרן המיס וחגבים טמאים שיהיה
בהם לאו דשרן האדן וקאמר יכול אף דמן וחלבן כלימר חלב ומין שלהם
דהיינו צירן וכאלו אמר יכול אף דמן וצירן כיוצא בהן דכיון דגכללו שרן
המים וחגבים בכלל שרן הארץ יהי׳ חשובי ממש כשרץ הארץ לכל מילי
שלא יהא דמן חלוק מבשרן ולאסור צירן מדיבויי דהטמאים רגבי שרצים
דאיתרבי בהו כל היוצא מן הטמא ט מ א .ת״ל בם .בס אתה מטמא ואי
אתה מטמא בדמן וחלבן ,דרק נופן ממש נכללו בהאי קרא דלחייבו עלייהו
משום שרן הארץ אבל לא לענין דמן וחלבם וממילא דמן ולירן דליכא בהו
רבויי בגופייהו לאסור באמת משרי שרי מדאורייתא כיון דלא נכללו ל מ ק
דמן וצירן בכלל שרן הארץ .ובאמת מהך ברייתא נפקו להו לראשונים ז״ל
דכתבו כולם פה אתר דציר דגים טמאים הוא מדרבנן ודרשא דתו״כ גבי
דגים שקן הוא לאסור צירן אסמכתא הוא ובחנם התמרמר עליהם בחשו'
שאילת יעבן דל ה נ ״ ל :
והנה
להיות כי דברינו הנ׳׳ל בביאור דברינו בענין דם דגים השבנו לקצת
שואלים והגיע לנו מהם תשובות על דברינו וראינו שלרוב מגמתם
לטעון על דברינו לא באו על תוכן כוונתנו ראיתי להעתיק _מה ששאלו
קצת בזה ולהעמידם על כיונת־נו ומזה יוקשו אל השא •:כי אחדי העיון
בעין טובה ימלאו בעזהש״י דברינו מתוקים מדבש ונופת ציפ ם:
י
102
עין התכלת
כי על מה שכתבנו דמלישנא דרב דם מ י ס שכינסו אסור משמע איסורא
בעלמא מדרבנן ראי אסור מדאורייתא קאמר הכי הוי ליה למימר
דם דגים שכינסו אינו לוקה ושפיר הוי משמע מלקי הוא דלא לקי הא
איסורי אסור מדאורייתא כו׳ ומדכא קאמר הכי אלא קאמר דם מ י ם
שכינסו אסור משמע איסורא בעלמא מדרבנן .על זה השיבו דדיוקא דילן
לאו דיוקא הוא דכמה פעמים מצינו בש״ס לשון אסור ומדאורייתא קאמר
ועוד אדדייקינן מדברי רב מדלא אמר אינו לוקה יותר יש לן לדייק ממתני׳
דתנן דם דגים אין תייבין עליו משמע דוקא אין תייבין עליו הא איסור
דאורייתא איכא וכמו שדייקו התוס ז״ל במתני׳ כן יעו״ש ע ״ כ :
,
בהא גלי דעתייהו שלא הבינו יפה דיוקא דילן דודאי מלשין אסור
הנה
לחוד ליכא למשמע מינה מידי ואיכא למימר דאסור מדרבנן קאמר
ואינא למימר נמי דאסור מדאורייתא קאמר ולזה הקדמנו דהך מימרא
דרב דם דנים שכינסו אסור מקביל לאידך מימרא דרב דאמר מקמי הכי
דם שרצים לוקין עליו בכזית דכלפי דאמר דדם שרצים לוקין עליו בכזית
קאמר אבל דם דגים שכינסו אסור כלומר ואין לוקין עליו וכן ביאר להדיא
הפר״ת יעו״ש וכיון דהך מימרא דדם דגים הוא מקביל לאידך מימרא
דדם השרן הוי ליה למיגקע דבר והפוכו כלפי דאמר בדם השרן לוקין
הוי ליה למימר בדס דגים אין לוקין והוי אתי שפיר טפי לשון כינסו
מ ק ט דלרבותיה דאינו לוקה גקטיה והוי נמי ממש כלישנא דמתני׳ דקתני
אין תייבין עליו .אלא ודאי דשכל את לישניה שלא למינקט אין לוקין עליו
ולפנות מלישנא דמתני׳ לאירויי דאינו אלא איסורא בעלמא מדרבנן .ובהא
ניחא באמת מה דקשי׳ לכאורה בהך מימרא דרב בדם דגים וכי רב מתני׳
אתא לאשמועינן הא מתני׳ הוא דם דגים אין חייבין עליהם הא איסורא
איכא וכפי הנ״ל ניחא דהא גופיה תדית לן רב דאינו אסור אלא מדרבנן
ואי ממתני׳ הוי מצינו למימר אין חייבים עליהם הא איסורא מדאורייתא
איכא ,ומי שבקי קצת בצורתא דשמעתא יודה על האמת כי דיוקא דילן
הוא ברור :
1מה שהקשו ועיר אדרייקינן מדברי רב מדלא אמר אינו לוקה יותר יש
לנו לדייק ממתני׳ רתנן דם דגים אין חיייץ עליו משמע דוקא אין
חייבין עליו הא איסורא דאורייתא איכא .אנו תמוהים דודא׳ מלישנא
למתני׳
עין התכלת
נב 103
למתגי׳ לקחני אין חייבין מליו ליכא למשמע אלא הא איסורא איכא אבל
מהות האיסור אי מדאורייתא אי מדרבנן ציכא למשמע מינה מילי .תדמ
דהרי לרמת רש״י ז״ל וכל הפוסקים זולת הרמב״ם ז״ל מתני׳ בדם דגים
מהורים מיידי וקתני אין תייביס מליו למידק הא איסורא לרבנן משום
מראית עין איכא ,ואיך אזלו בתר איפכא לומר בפשיטות ההיפוך מסברת
כל הפוסקים ז׳׳ל אין זה אלא משום שנבהלו להשיב ולא נתנו לב לעיין כלל:
!ביותר
מבהיל הוא מה שסיימו וכמי שדייקו התוס׳ במתני׳ כן ימו״ש
והרי באמת התום׳ לא כתבו אלא הא איסורא איכא אבל לא
נחתו כלל למירק מלישנא דאי! חייבין מליו הא איסורא דאורייתא איכא
דהא בקישטא שיטת התום׳ ז״ל דמתני׳ וכלהו סוגיא לא מיירי אלא בדם
דגים טהורים ולא אסורי אלא משום מראית העין מדרבנן יעו״ש .ובאמת
בעיקר קושית התוס׳ במס׳ כריתות )כס( דבלא רב הוי ליה למיפרך ברייתא
ימתכי׳ אהדדי לולא לבריהס היה אפשר לומר למתני׳ וברייתא לא קשי
אהדדי דיש לימד למתני׳ נמי אין תייבין עליו ושרי לכתחלה קאמר אלא
איידי לשני רישא חייבין תני נמי סיפא אין חייביןומצינו הרבה פעמים בש״ס
דמשני כ ן :
,
ודין
דבעיקר תירוצנו שהעלינו שדם התלזון מותר מדאורייתא כדין דם
דגים טמאים שביארנו שמותר מדאורייתא יש להעיר קצת לפי מה
שגראה פשוט וברור שהחלזון אעפ״י שאמרו עליו וברייתו דומה לדג אבל
אינו כצורת דג ממש ולא ממשפחת דגי הים יחשב אלא ממשפחת שרצי המים
יחשב וכמו שנראה מפורש מלשון הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה במס׳ כלים
)פי־׳ג מ״ (6וזה הרמש הוא שרן המיס הנקרא חלזון ע״כ הרי שהרמב״ם
קראו שרן המיס וא״כ התינת לשיטת הראב״ד ורמב״ן ז״ל רכל שבים
אפילו שרצים וחיות הים בכלל דגים נינהו אם טמאים אם טהורים ושפיר
דין אתר לדמן שהוא מותר מדאורייתא אבל לדעת הרמב״ם בה׳ מאכלות
אסורות 0״נ הייני( שכתב וז״ל האוכל כזית משרן המים לוקה מן התורה כו׳
איזהו שרן המיס אלו הבריות כו׳ כללו של דבר כל שאיגו בצורת הדגים
לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן
ע״כ ושרצים הרי דמן כבשרן ללקות עליו מן התורה ,הן אמת שדברי
הרמב׳׳ם ז״ל בזה שכתב כללו של דבר כל שאיכו בצורת הדגים כו׳ צריכין
ביאור
104
עץ התכלת
ביאור כי מה דמות וצורה חערכו לדגים לומר טל מין ממיני רמשי המים
שיצאו מכלל גבול צורת דגים שלא יהיו גכלליס בכלל דגים אלא בכלל שרן
המים אטו כלהו דגים בחרא צורה ניגהו הלא המה הרבה צורות מצורות
שונות .וכפי הנראה מלשון הרמב״ן ז״ל בנמוקי תורה פ׳ שמיני ובהשגותיו
לספר המצות ט גבול צורת הדגים המה השטים במים ואינם בעלי קומה
להליך על רגליהם כי אין להם רגלים .ואותן רמשי המים שהם בעלי קומה
להליך על רגליהם שיש להם רגלים המה בכלל שרצי וחיות המים שלשיטה
הרמב״ם ז״ל חלוק דיגם מדין הדגים .וכפי זה החלזון שאינו מבעלי רגלים
בכלל הדגים יחשב .אולם מלשון הרמב״ם ז״ל):ם( שכתב וז״ל אי זהו
שרן המים אלו הבריות הקטטת כמו התולעים והעלוקה שבמים ט ׳ יעו״ש
והרי אלו לאו בעלי רגלים ניגהו ובכלל שרן המים חשיב להו .והגראה
דהסולעים והעלוקה שבמים כיון שאין בהם סימני דגים טהורים יצאו מכלל
דגים לגמרי מחמת שמטילין ביצים וקי״ל במס׳ ע״ז )מ•( דג טמא משרין
מבפנים .ומעתה החלזון בדקדוק קראו הרמב׳׳ם ז״ל שרן המים כיון
שמטיל ביצים ואינו משריץ מבפנים כדפירש׳׳י ז״ל במס׳ סנהדרין)צאי(
יעו״ש וא״כ לכאורה דמו אסור מן התודה כבשרו:
אמנם
באמת פיוז דלהראב״ד ורמב״ן ז״ל כל דרי המים דין אחד להם
דין דגים אי טמאים אי טהורים אפושי פלוגתא לא מפשינן וגס
להרמב״ם ז״ל הגם שמחלק בין דגים לשרצי המים לא מחלק להו אלא
לענין שמות הלאיין דצריך לאתרויי ביה משום שרן המים ולא משום ד:
טמא וכן נמי לענץ שאינו ניתר בסי׳ סנפיר וקשקשת אבל מהות איסורם
אחד הוא וכשם שדם דגים טמאין מותרים מדאורייתא וכמי שביארנו
משום שאין בהם יתורא לרבות לאסור דמן הכי נמי כולהו שרן המים
למן מותר מן התורה ובפרט לפי דרשא דתו״כ בם בם את מטמא ואי
אתה מטמא בדמם וחלבם וכמו שביארנו והרי לאו דשרץ המיס מכללא
דהאי קרא הוא להרמב״ם ז״ל וכתיב בם למעט דמם כמו שנתבאר:
!לאשר
אגו רואים ט ת״ל מחטטים אחרי דברינו ראינו נחוץ לבאר
קצת דברינו הנם שאינו נחוץ למנין המאמר שאנו עסיקים בו
ט מה שכתבנו וגם להדמב״ם ז״ל הגס שמחלק בין דגים לשרצי המים לא
מתלק להו אלא לענין כוי וכן נחי לענץ שאינו ניתר בסנפיר וקשקשת
כו׳
עין התכלת
גג 105
נ ו /לכאורה אינו מובן לפי מה שנתבאר גבול ההבדל שבין דגים לשרץ
המים הוא במה שמטיל ביצים והא תינח ביןדגים טמאים לשרץ המים שדג
טמא משריץ מבפנים ושרץ המים מטיל ביצים ,אבל כשיש לו סנפיר
וקשקשת במה יוצא מכלל דג טהור עד שנימא שאינו מוטיל בו סי׳ סנפיר
וקשקשת לטהרו אי משום שמטיל ביצים הרי דג טהור מטיל ביצים באמת:
אמנם
הדבר נכון מאד לודאי גבול ההבדל שבין דג טמא לשרץ המים
סגי במה שזה משריז מבפגים וזה מטיל ביצים אכן גבול ההבדל
להוציאו מכלל דגים טהורים שלא יועיל בו סימני סגפיר וקשקשת בקושטא
הוא בגוף צורתו וכמו שנתבאר מתורתו של ה־מב״ן ז״ל דכל שהם בעלי
קומה שיש להם רגלים להלך בהם בכלל שרץ המים נינהו ולא מועיל בהו
סימני סנפיר וקשקשת .ובזה מדוקדק מאד לשונו של הרמב״ם ז״ל ):ס(
שכתב וז״ל האוכל כזית משרץ המים ליקה מן התורה שנאמר אל תשקצו
את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וכוי הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ
העיף ושרץ המים .איזהו שדן המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים
והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן תיות הים ,כללו של דבר
כל שאיגו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון
והצפרדע וכיוצא בהן עכ׳׳ל .ולכאורה אריכות לשיכו איגו מובן דפרט
באיזהו שרן המים התולעים ועלוקה ובכללו של דבר פרט כלב המים
והדלפון והצפרדע .ובקיצור הוי ליה למיכתב איזהו שרן המים אלו שאינן
בצורת הדגים הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות
הגדולות ביתר כגון כלב המיס והדלפון והצפרדע וכיוצא בה :שהן חיות
הים .אכן לפי מה שגתבאר גיתא דתרתי קאמר הרמב״ם ז״ל ולא מצי
למיכללינהו כחדא דתחלה קאמר איזהו שרן המים שצריך להתרות בו
משום שרן המים ולא משום דג טמא אלו הבריות הקטנות כמו התולעים
והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן תיות היס .מיהו בזה לא
מפיק להו אלא מכלל דגים טמאים אבל לא מפיק להו מכלל דגים טהורים
לומר שלא יועיל בהו סימני סנפיר וקשקשת דהא בקושטא תולעים ועלוקה
שבמים שגבול ההבדל שבינם לדגים הוא במה ש::טילין ביצים באמת מועיל
בהו ס־מני סנפיר וקשקשת דכשיש בהם סנפיר וקשקשת אין שום גבול
הבדל שיבדיל בינם לבין דיים טהורים שהרי דגים טהורים נמי מטילי
ביציים
10
J
עין התכלת
ביצים גיגהו להט הדר וכתב ועל בריות הגדולות ביתר שהן חיות הים קאי
וקאמר כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים היינו מה שגבול ההבדל ביגו
לבין דגים היא בגוף צורתו שהוא מבעלי קומה שיש לו רגלים ,לא הוי דג
ממא וצריך לאתרויי ביה משום שרץ המים ולא הוי דג עהור ואיגו מועיל
בו סימני סנפיר וקשקשת ובזה פרט כגון כלב המים והדלפון והצפרדע
וכיוצא בהן שהן בעלי קומה ויש להם רגלים .כן נראה ברור ביאור לשונו
הקדוש של הרמב״ם ז׳׳ל ,ובעיקר מחלוקתן של הראב״ד ורמב׳׳ן ז״ל
והרמב״ס ז״ל בזה נתבאר אצלינו בחידושיגו לספר המצות ואין מקומו כאן:
י* ? ! ו ד העירו על עיקר דברינו בזה ובמאמרנו פתיל תכלת דלהט דם
דגים וחגבים טמאים שרי מדאורייתא טון דלית בהו רבויי
דקרא לאסור כמו בחלב בהמה טמאה דאיתרבי מהטמאיז ומגמל הגמל
ט ' יעו״ש והעירו על זה הלא גם בחלב טמאה מקשה הש״ס במס׳ בכורות
)י (:למה לי קרא מ״ש מריטבן וקיפה שלהן ומשני סד״א הואיל כו׳ יעו״
ומשים הכי צריך קרא אבל דם דיים וחגבים טמאין כיון שהיא תמצית
גופן כמ״ש הרמב״ם ז״ל פשיטא דהיא בכלל רוטבן וקיפה שלהן לאסור .
התורה ולא איצטריך לזה שוס קרא אתריגי ע״כ והאריכו בזה ,ואט
תמיהין בזה כי נבהלו להשיב ולא עיינו יפה ונשמט להי צירן מלשון הסוגיא
דזה לשון הש״ס )»(' אמר לי׳ רב אחא ברי דרבא לרכ א:י אלא מעתה
טעמא דרבנן מגמל גמל ורבי שמעון מאת הגמל הא לאו הכי ה״א חלב
דבהמה טמאה שרי מ״ש מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה
שלהן ט ׳ וכבר כתבו התום soדס רוטב( לקרא לאו לריטבן וקיפה שלהן
אתא אלא לצירן אתא יעו״ש ועיקר הקושיא הוא מ״ש מציין לטין לאיתרבי
ציר ממילא מלב נמי צריך להיות אסור יעו׳׳ש בתוס׳ )ל׳־ה לאסיי( וממילא
בלגים וחגבים לבקושטא צירן שרי מדאורייתא וכמי שכתבו התום׳ 0ש(
ללרשה לתו״כ שקץ הוא לכם גבי לגיס אסמכתא בעלמא הוא יעי״ש מגא
לן בלא קרא לאסור למן:
ש
מ
,
,
V T Dבעיקר לבר זה שנתבאר בלברי התוס׳ ז׳׳לבכמה רוכתי בפשיטות
רציר דגים ותגבים טמאין שרי מדאורייתא יש בזה סתירה לכאורה
מדברי התום׳ במס׳ ע׳׳ז)מ•( דאברייתא איזו היא גירית שאינה טרופה כל
שראש ושדרה ניכר איתמר רב הונא אמר עד שיהא יאש ושדרה ניכר רב
נחמן
עין התכלת
,
נד 107
,
נחמן אמר או ראש או שדרה כו אמר רב יהודה משמי דעולא מחלוקת
לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר
וכתבו התוס׳ )מ ל־כ מ ח ל ו ק ה ( וא״ת והא צירן גמי איסור דאורייתא כדאמרי׳
)חולין יף ?ע( הטמאין לרבות צירן ורוטבן וי״ל דודאי דאורייתא צירן אסור
מיהו צירן בטל ברוב וגופן לא בטל דברי לא בטילה יעו״ש .הרי להדיא
מבואר מדבריהם ז״ל דצירן אסור מדאורייתא ,וכבר נשאלנו בזה והשיגו
לחלק בין צירן היוצא מעצמו לבין צירן היוצא על ידי כתישה וסתיטה ,
דהא דאמרגו דציר דיים וחגבים שרי מדאורייתא היינו בציר היוצא מעצמו
דאע״ג דתמצית גופן הוא מ״מ כיון שיוצא מעצמו לא הוי גופן ממש אלא
כזיעה בעלמא וצריך קרא לרבויי ובדגים וחגביס דליכא קרא שרי
מדאורייתא וכדאשכתן כהאי גוונא לעני! ברכה במס׳ ברכות )לחי( האי
דובשא דתמרי מ ב ר ק עליו שהכל מ״ט זיעה בעלמא היא והא ודאי
דובשא דתמרי הוי תמצית גוף התמרים כמו שציר דגיס הוי המצית גופן
מ״מ כיון שיוצא מעצמו לאו ממשן הוי אלא זיעה בעלמא ומברכין עלי׳
שהכל ושאני טרימא דאע״ג שהוא מעוך וכתוש מברך עלי׳ בורא פרי העץ
משום דממשן של התמרים הוא יעו״ש והכי גמי ציר דגים היוצא מעצמו
לא חשיב אלא זיעה בעלמא ושרי מדאורייתא והא דכתבו התיס׳ במסכת
ע״ז דציר דגים אסור מדאורייתא היינו בצירן היוצא על ידי כתישה וסתיטה
)גיפרעסט בל״א( דהוי גופן ממש כמו רוטבן וקיפה ועיין רא״ש במסכת
ברכות )«( שוב מצאנו שגם הרב כנה״ג ופמ״ג כתבו לתלק כן:
,
והנה
שואל אחד תזר ושאל על זה דמ״מ קשה מנ״ל להתוס׳ במסכת
ע״ז להקשות בפשיטות וא״ת ותא צירן נמי איסור דאורייתא
אימא בכאן נמי הפי׳ של צירן כמו בכל מקוס לציר בעלמא דהוא מדרבנן
ושפיר מקילין בה ע״כ .ואגו לא השבנו לו על זה כי גלי אנפשי׳ דלא ידע
מה דקא מתוי לי׳ במתוג ואינו ראוי למיעל קמי רבנן שהדבר פשוט שאם
הי׳ מעיין בהסוגיא לא הי׳ שואל כן שהרי הסוגיא אטרית שאיגה טרופה
קא׳ שאין אנו יודעין אם מדגים טהורים הוא אם מדגים טמאיס וכמו כן
אין אט יודעים בהציר אס הוא ציר היוצא מעצמו או ע״י כתישה וסחיטה
ואנן מספקינן לי׳ בציר כתישה וסתיטה שאסור מדאורייתא ושפיר הקשו
התוס׳ ז׳׳ל:
ולכשתשתכל
108
1לכשתשתכל
•
עץ התכלת
,
תמצא דבריט מוכרחים בדברי התוס ז״ל רבאמס
דברי התום׳ דל קשין להולמן במה שכתבו וי״ל
דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטל ברוב מה כוונתם בזה אי
כוונתם דאפילו מדרבנן בטל ברוב ושרי א״כ למה לי סימן כלל ועל
כרחך כוונתם דרק מדאורייתא בטל ברוב אבל מדרבק מיהו אסור אלא
דלגבי איסור דרבנן סגי סימן אחד א״כ מאי סיימו ונופן לא בטל דברי׳
לא בטילה הרי הא דברי׳ לא בטילה הוא רק מדרבנן ולגבי איסור דרבנ;
מועיל סי׳ אחד ועל כרחך כוונתם דלא שייך כאן להתיר בסי׳ אחד
מטעם דלנבי איסור דרבנן מועיל סי׳ אחד דהרי הכא מספקינן נמי שאץ
כאן רוב כלל ואסור מדאורייתא ורק דאי ברי׳ הוי בטילה ברוב אפילו
מדרבנן הוי לן להתיר כל חתיכה וחתיכה מטעם ס״ס בלא סי׳ כלל ספק
טהור ואת״ל טמא שמא יחר החתיכות רובן טהורים ונתבטל תתיכה זו
ברוב ולזה כתבו דבריה אינה בטלה והוי רק ספק אחד דאורייתא אס
טמא אם טהור ובספק איסור דאורייתא לא מועיל סי׳ אחד .א״כ הדד
תקשי הרי צירן נמי הוי ספיקא שמא אין כאן רוב כלל ואסור מדאורייתא
ובספק דאורייתא לא מועיל סי׳ אחד מאי אמרת דצירן בטל ברוב אפילו
מדרבנן והוי ס״ס שמא טהור ואת״ל טמא שמא הרוב טהור ונתבטצ
ברוב א״כ למה לי סי׳ כלל כנ״ל .שוב מצאתי שהעיר קצת בזה הנאון
מהרש׳׳ק ז׳׳ל בספר עבודת מבודה ונשאר בצ״ע:
אכל לפי מה שנתבאר לחלק בק ציר היוצא מעצמו לציר היוצא על ידי
י כתישה וסתיטה דציר היוצא מעצמי שרי מדאורייתא ורק ציר היוצא
מל ידי כתישה וסחיטה הוא דאסור מדאורייתא נראה דזה באמת כוונת
התום׳ בתירוצם דמציר היוצא ממלמו לא קשי׳ להו מידי דודאי מחולק
מגופן דציר היוצא מעצמו שרי מדאורייתא ולא אסור אלא מדרבנן ובדרבנן
מועיל סי׳ אחר אבל גופן הוא איסור דאורייתא ורק דקשי׳ להו דיש
לחשוש נמי שציר היוצא סל ידי כתישה שאסור מדאורייתא מעורב בציד
זה ולזה תירצו מיהו צירן בטל ברוב כלומר דודאי ציר היוצא מעצתו
רובא הוא נגד ציר היוצא על ידי כתישה ונתבטל ציר היוצא על ידי כתישה
ברוב ציר היוצא מעצמו והגם דמדי־ב^ן מיהו אסור רגם ציר היוצא מעצמו
עכ״פ אסור מדרבנן מיהו לא הוי אלא ספק דרבנן ומועיל סי׳ אחד
אבל גופן הוי ספק אחד דאורייתא כנ״ל:
במה
נה 109
עין התכלת
במה שכתכנו 00ע•( וכן הוא משמעות לשון הגהות רמ״א ביו״ד
יח
»*ס״י 00שכתב וכל דם דגים ודם האדם הואיל ומדיגא שרי
אינו אוסר תערוכתו מכ״ל וכל דם דגים משמע דכולל דם דגים טמאים
נ״כ ע״כ .הנה זה פשוט דהרמ׳׳א בדם דגים טהורים מיירי וקאמר שאינו
אוסר תערוכתו ולא דקדקנו אלא מיתור לשון וכל שבלשון רמ״א ז״ל
דהוא לאכללא נמי דם דגים טמאים בומדינא שרי .אולם במה שבנו דיק
להסיב יותר לשון וכל שבלשון רמ״א ז״ל לכוונה אתרת לא אטפל בזה
ויהי להם אשר להם מאתר שלא על זה ה עיקר םמיכתנו:
י/
,
במה שכתבנו ) (03ומקום אתי לומר דאפילו לכשנתליט דהחלזון
יט
הוא ממינא דצב כפשטות משמעות לשון המדרש נמי לא
קשי׳ מידי ]היאך הוכשר דמו לתכלת שבציצית הא בעינן מן המותר בפיך
וגם הקושיא משום טומאה[ לפי מה שנתבאר במאמרנו שפוני טמוני חול
)כי׳ כ כעי׳ ט( בשם ר״ת דהחלזון יש בו שני מיני דמים אחד אשר מיפקר
פקיר ואחד אשר מבלע בלועי ודם הראוי לצביעה הוא הדם אשר מיפקד
פקיד ובאמת כן הוא בזה החלזון שמצאנו שהרס הראוי לצביעה מיפקר
פקיד בגוי׳ בכיס כעין שלפוחית ומעתה יש לומר דזה הדם הנצרר בו
ומיפקד פקיר בהשלפוחית איגו מגופו רק מה שמכנס מצמחי הים ודומה
לדבש דבורים שמותר מפגי שמכגיסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן
כדאמרינן במס׳ בכירות 00והכא נמי הדם שהוא מיפקד פקיד וראי
לצביעה אין ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור כו׳ יעו״ש:
והעידו
,
על זה דהגיחא לשיטות הרמב״ם ז״ל בה מ״א
דפוסק כת״ק דברייתא במס בכורות <שס( אבל לפי שיטות
ההלכה כש״ע יו״ד) י׳ ש׳׳א כעי׳ א וסעי׳ ס( דהוא ע״ד שביאר הה״מ
« ס פ׳׳ג היג( דרנ ששת לא סבירא ליה בטעם היתר הדבש כת״ק משום
שאין ממצות אותן מגופן אלא כרבי יעקב דאמר דובשא רחמגא שרי׳ אלא
דבהא דרבי יעקב מתלק בין יש לו שם לוי לאין לו שם לוי לא סבירא ליה
כוותי׳ וקי״ל כרב ששת יעו״ש א״כ אין תי׳ זה עולה שפיר:
באמת במאמרנו בכדי שלא להאריך על המעיין נקיטגא נסשין
הנה
בקצרה למינקט התי׳ בפשיטות כפי פשטות שיטות הרמב״ס ז״ל
אבל
,
0
)ס״ג ס״ג ז6״ד ה״כ(
עין התכלת
110
איל באמה רירוצ;י עולה נחי שפיר אליבא דרבי יעקב ואליבא לרב ששח
והזו •קו אתנו לבאר בקצרה שיטתנו בהסוגיא דבכורות )בס(:
JIlTf
בהא דפריך הש״ס במסכת בכורות ):ס( אפשיטותי׳ דרב ששת
תניתוה היוצא מן הטמא טמא והני נמי מטמא קאתי מיתיט
מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שעכניסות אותן לגופן ואין
ממצות אותן מגופן יעו״ש הוי קשי׳ לן האי מאי תיובתיה הא צדדי הבעיא
לאסור מי רגלי תמור הוי משום דמכירי ודמו לחלב מאי מגופיה קא ממצצו
ואסורי או דלמא מיא עול מיא גפיק והאי דעכירי הבלא דבשרא הוא
ואיכ מאי ראי׳ מדבש למי רגלי חמור מי רגלי חמור אסורי דמגופיה
קא ממצצו ליה אבל דבש דבורים מותר משום שאין ממצות אותן מגופן.
ואפילו להאיכא דאמרי דגם במי רגלי סוסים וגמלים קא מיבעי׳ להו ורק
דלא נקטינהו משום ללא שתו להו אינשי מ״מ נראה דצדדי הבעיא הוא
ג״כ אי מגופיה קא ממצצי ליה דאע״ג דלא מכירי ומיא עול מיא נסיק
מ״מ כיון שנשתנה טעמן ודאי גתמרב בהו תמרובות מיץ זך דמגופיה קא
ממצצו לי או דילמא האי משתנה טעמן משום הבלא דבשרא הוא וכן
מבואר מלשון ספר הישר לר״ת ז״ל)סי׳ ה ל ח יעו״ש וא״כ רב ששת דפשי£
לאיסורא היינו דמגופיה קא ממצצו ליה ומאי קושיא מדבש דשפיר שלי
משום שאין ממצות אותן מנופן ,הן אמת דמלשון רש״י ז״ל שכתב ודני
גמי מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע״ג דלאו מגופיה מימצן אסודי
ע״כ משמע דפשיטותיה דרב ששת אזלא דאסורי אע״ג דלאו מגופיה קא
ממצלו ליה .אכן באמת אינו מובן דלא הוי פשיטותיה דרב ששת מעין
הבעי׳ דהאיבעי׳ הוי רק אי מגופיה קא ממצצו ליה או לאו מגופיה קא
ממצצו ליה הא אי פשיטא לן דלאו מגופיה קא ממצצו ליה פשיטא ליה
דמותרים ורב ששת פשיט דלא תלי׳ מידי בהט והגם דפירש״י ז״ל הוא
בהואיכא לאמרי מיהו הא גם להואיכא דאמרי צדדי הבפי׳ הוא אי מגופיה
קא ממצצו או לא .כלאמרן מספר הישר לר״ת ז״ל .ובאמת כפי מובן
הפשוט לולא פירש״י ז״ל למשמע לרב ששת לפשיט לאיסורא היינו משום
רמנופיה קא ממצצו לי אינו מובן באמת איך פשיט לה זאת ממתניתין
•למגופיה קא ממצלו ליה וכל זה צריך ביאור .גס לכאורה אינו מובן הא
דאותבי׳ לרב ששת מברייתא ללבש י לטריס ולא אותבי׳ ממתני׳ למסכת
מכשירין
,
,
עין התכלת
נו 411
מכשירין)&״נ מ״י( דבש הצירמין כוהור ומוהר באכילה להא מפי אלימא
לאקשויי ממתני׳ ממברייתא :
נראה לודאי במלי האיבעיא סתמא קא במו מי תלים של
חמור מהו ולא פירשו להדיא צדדי במייתם רק סחמא דש׳׳ס
כלפי דשקיל ומרי והיבמי להו דםוסים ודגמלים קא מסבר לה צדדי הבמי
דטפי הוי מי רגלי סוסים ונמלים לאו מנופייהו קא ממצצו להו ממי רנלי
תמור אבל בקושכןא ודאי צדדי הבעי׳ לא הוי במציאות אי מנופיה קא
ממצצו אי לא אלא צדדי הבעיא הכי הוי מפום דתלב פשיכיא לן דאסור
מדרשא דגמל גמל או את הגמל ,ודובשא פשיניא לן דשרי מברייתא דדבש
דבורים מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצית אותו מגופן ולהכי במי
רגלים דודאי מיקדן ממיא רעול הוא מפיק ולא ממיצוי גופייהו והא גמי
ודאי דממילוי גופייהו גמי מעורב בהו כיון דעכירי או שנשתנה טעמן
איבעיא להו למאי מדמינן להו לחלב מדמינן להי דבתר מיעוט מיצוי
יופייהו המעורב בהו אזלינן ואסורי כחלב או דילמא לדובשא מדמינן להו
דבתר עיקרן אזלינן דממיא דעול הוא דנפיק ולא אזלינן בתר עירוב מיצוי
גופייהו דלא מרבינן מגמל גמל או מאת הגמל לאסור אלא מיצוי גופייהו
להדי׳ כחלב אבל מי רגלים כיון דעיקרן לאו מיצוי גופייהו ניגהו שרי
כדובשא ופשיט להי רב ששת תגיתוה שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא
קאמר אלא מן הטמא כו׳ כלומר הא כללא קיהיב ומי רגלים נמי אע״ג
דעיקרן לאו ממיצוי גופייהו נינהו נכללו בכללא דמן הטמא ולית לן למיפק
מידי מהאי כללא:
שפיר אותבי׳ מברייתא דדבש דבורים וקושיין הכי אזלא
דבשלמא אי לא הוי אשכתן דמסברת עצמינו מפקינן מידי
מהאי כללא דכל היוצא מן הטמא טמא שפיר הוית פשיט מהאי כללא
לאסור גמי מי רגלים אבל כיון דתזינן דמסברת עלמינו אנו מפקינן מהאי
כללא שהרי האי כללא כל היוצא מן הטמא כולל נמי אפילו מירי שאין
ממצות אותו מגופן כלל ומכל מקום אנו מפקינן דובשא מהאי כללא ישריק
לי׳ מטעמא דאין ממצות אותן מגופן ומסברא דלא איתרבי לאסור מגמל
גמל או מאת הגמל וכיון דבתר סברא אזלת ניפוק נמי מי רגלים מהאי
כללא שהרי מסברא איה לן למימר נמי דלא איתרבי מגמל גמל או מאה
הגמל רכל היוצא מן הטמא טמא אלא מידי דממצצו מנופיה בעיני ולא
מידי
אמנם
,
והשתא
,
112
עין התכלת
מידי דממצצו על ידי תערובות מיא רעול ועיקרו ממיא רעול הוא דנפיק
:
ומשני
הוא דאמר כרבי יעקב דאמר דובשא רחמנא שרי׳ כו׳ שרן
מון( טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שטון! ממא
משריץ כוי כלומר אי לאו גזה״כ מסברא בעלמא משוס דאינן ממצות אותן
מנופן לא הוי מפקינן ליה מכללא רכל היוצא מן הטמא טמא ורק דגזה״כ
הוא רכל שאינן ממצות אותו מגופן שרי׳ וכיון דלאו מכת סברא הוא אלא
מגזה״כ לא מליט לאפקועי מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא אלא דומיא
דדובשא דאיגן ממצות אותן מגופן כלל .אבל מי רגלים אע׳׳ג דמיא עול
מיא נפיק כיון דמגופיה נמי ממצצו מסברא לא מצינו לאפקומי מכללא
דכל היוצא מן הטמא ט מ א .ומיושב שפיר מה דלא אותביה ממתניתין
דמכשירין דכיון דלא מסיק התם טממא מסברא דאינן ממצות אותו מנופן
יש לומר דהוא מאיזה דרשא דקראי מגזה״כ ולהט אותבי׳ מברייתא למסיק
בה טממא מסברא ,ומטתה שפיר דם תלזון גמי כיון דלאו מגופן ממצוק
אותו שרי מגזה״כ דאבל אתה אוכל ממה שעוף טמא משריץ דגלי רחמנא
דבכללא דכל היוצא מן הטמא טמא לא הוי היכא שאינן ממצות א ו
מגופן ,לא מיבעיא למאידלא קי״ל כרבי ימקב דאוסר דבש נזין וצירעין.
אלא אפילו לרבי יעקב דאוסר דבש גזין וצירעין» הייכו משום שיש לו שם
לוי והוה כגופו של שרן כמו שביאר בסה״י ז״ל)0י׳ תליה( יעו״ש אבל לס
חלזון אפשר שלא הי׳ לו שם לווי ושפיר שרי מכת גזה״כ .ויש לנו בזה
אריכות לברים בסוגיא זו לא עת האסןן פה:
תו
7ז1ד העירו בזה ללפי תירוצנו ללם זה הראוי לצביעה אין ממלה אותו
מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור א״כ הדר לא הוי לי׳ מן
המותר בפיך לפי מה שביארגו דלא היי מן המותר בפיך אלא במה שיש
בו איסור ולהט מידי דלאו בר אכילה לא הוי מן המותר בפיך משום ללא
שייך ני׳ איסור וא״כ זה הדם גמי כיון דלא שייך בי׳ איסור לא מקרי מן
המותר בפיך ע׳׳כ:
אמנם
דעתנו בזה דודאי כל סוג מידי דבר אכילת האדם כיון שבכללו
אתה מוצא איסור והיתר וראי דההיתר כלפי האיסור מן המותר
כפיך מיקרי ואע״ג שבזה הדבר טצמו בפרטות לא שייך בי׳ איסור כלל
מיהו
עץ התכלת
(
נז מ !
מיהו כיון דבכלל סוג מידי דבר אטלת האדם ׳נמצא איסור להט מין
ההיתר יש לו חשיבות להיות נקרא pהמותר בפיך:
ואנו
!
I
ן
ן
1
תמיהין איך לא עמדו על דעתנו בזה מדברי עצמנו מקמי הכי
דקיימו ומסוקי בהו בהערתגו לפי דעת המג״א דבכל המצות בעינן
מן המותר בפיך א״כ צריך ביאור היאך הוכשר דם חלזון שהוא דג טמא
לתכלת שבציצית ולפי הבנתם הוי להו לאקשויי וממונך אלא מאי תרצה
להוכיח מזה שהחלזון דג מהור הוא ולהכי הוכשר דמו לתכלת שבציצית
הרי אפילו אם דג טהור הוא נמי לאו מן המותר בפיך הוא דהרי בדג
טהור לא שייך בי׳ שום איסור .וכפי הנראה שבאמת לא הבינו עיקר
הערתנו והבינו שהערתנו על המג״א בפשיטות אזלא לאקשויי ולדחות לעת
המג״א ז׳׳ל ולהוכיח מזה דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך אלא
דזו קשה מהראשונה דכפי הבנתם הוי להו לאתפוסי עלן בחזקה האי מאי
קושיא הא תכלת שבציצית גזה״כ הוא ומ״ש תכלת דמשכן דקא ניחא לך
ומאי שנא תכלת שבציצית דקא קשי׳ לך .אמנם באמת שפתותינו ברור
מללו בהערתנו היאך הוכשר דם חלזון שהוא דג טמא לתכלת שבציצית
והיינו דכל ע ק ר שקלי וטרי׳ דילן הוא לתרוצי ולרחויי מה דלכאורה יש
להוכיח דלפי דעח המג״א ז״ל על כרחין לומר דחלזון דג טהור הי׳ ולא
נצרך לדחוקי דגזה״כ הוא והייכו כמו שגתבאר דאי דג טהור הי׳ שפיר
בפשיטות הוי מן המותר בפיך כיון דבכלל סוג מידי דבר אכילת האדם
אתה מוצא איסור והיתר נקרא ההיתר מן המותר בפיך ולזה ביארנו לאין
מזה הכרח דגם אי החלזון דג טמא הוא נמי שפיר רמו הוי מן המותר בפיך:
ובר מן כל דין גם לפי הבנתם פשיטא לזה הדם אע״פ שאינו מגוש
אלא ממה שמכניס לגופו מ״מ טון שהתהווה הדס הוא על ד י
לבר טמא ואפילו הכי הוא מותר ודאי שייך בי׳ חשיבות להיות כקרא מן
המותר בפיך:
במה שכתבנו (:woובפתילי ראשו כמין אונקלאות מתלות כפופים
כ
כמו שנתבאר במאמרנו נשם סעיף ה( שהחלזון יזצאץ מן ראשו
כמין אונקלאות ויתרות כפופים יעו״ש .ומקור לבדינו)פם( הוא מהא לחנן
במס׳ כלים)מי״נ»יא( שלשלת של סיטונות טמאה של בעלי במים טהורה
אמר רבי יוסי אימתי בזמן שהוא מפתח אחר אבל אם היו שלים או שקשר
חלזוי
8
ח
עין התכלת
114
חלזון בראשה ממאה ע״כ והיינו דכיון שמשה חלזון בראש השלשלת מוכחא
מילתא דלשימוש מבדי לה לתלותה בהאונקלאות ויתדות הכסופים היוצאים
מראש החלזון ולא לנוי וסמכנו לזה לשון הערוך )מיו מלחן נ( שכתב מלה
דהך מתני׳ ח״ל פי זה הוא צורתי ונקרא חלזון כמו החלזון שהוא מוקף
ע״כ והעיד ) (08הר׳ בנימין בהגהותיו שהעריך בספרו הראשון שכתב צייר
צורת התלזון ימו״ש ומתבאר מזה שהמרוך הכיר החלזון לציירו וידע שפתילי
ראשו הם כאונקלאות כפופים שבראש השלשלת זה חורף דברינו )=: (0
,
ולאשר
הבינו מלשוננו שרצוננו לומר בפירושא דמתני׳ או שקשר חלזון
בראכה היינו שהיו מושין האונקלאות בלבד בראשי השלשלת
מל למות פתילי החלזון ולזה הקשו מל דברינו היאך שייך להשאיל שס
הברי׳ כשלימות על אבר אחד מהברי׳ וגם איך שייך להשאיל שס לדבר
שיש לו שם בפני עצמו .ומה הי׳ תסר להתנא לקרות לאונקלאות הכפופים
שבראש השלשלת בשמם המצמי אונקלאות ולא בשם המושאל חלזון .וביותר
תמהו שבאמת מהר׳׳מ ור״ש ורע״ב במס׳ כלים «ס 1מבואר להליא שהיו
מושין בראש השלשלת רמות תלזון שלם .אכן באמת הבל יפצה פיהם
וכל מעיין ישר בדברינו ןש (0רואה מבורר שכוינתני באמת שלכך היו עושי•
למות צירת חלזון שלם בראש השלשלת בשביל שיש עליו כמין אינקלאית
ופתיליס'בראשו כמובן והגם שלשיננו « ס ( מגומגם קלת ויש מקים למעות
בהבנת כוונתנו כמו שהבינו הם מחמת שגגת המעת־ק שהשמיע איזה
תיבות מלשוננו אכן מי שיש לו לב קצת להבין בקל מעצמו מכין שכיונתנו
כך ואין צריך לעשות שאלה מזה:
מה שתמהו על מה שפירשנו שהחלזון בראש השלשלת עשוי
לתלותה על הכותל שלא כן פי׳ הרמב״ס ז״ל רפי׳ ועשוי לנעול
בו הדלתות .וגם הר״ש והר״ב פירשו סתם ולא פירשו כלל שעשוי כדי
לתלות בכותל .הנה לא עייגו בחיבורנו ס״מ מס׳ כלים )שם קנד( דמייתיק
מלה דמתני׳ תוספתא מפני שהיא עשויה לכפיתה יעי״ש בביאורנו הארוך
) ל ״ ס » נ י ק ט :דיה שלשלה( ובאמת גם לפי׳ הר״מ שעשוי לגמול בו הדלתות
ג״כ הוא על ירי האונקלאות הכפופים שיוצאים מראשו שמכנים אותן
לתוך הפותחת:
אמנם
אולם
מה שהעיר מבהיל אחר על מה שהבאנו לשון הערוך כנ״ל
שקצרגו
נח 115
עין התכלת
שקצרנו בהבאת לשונו כי זה לשונו חלזון ]שנעקמ[)י״נ מלים( או שקשר
חלזון בראשה מ מ א ה .פי זה צורתו ונקרא תלזון שהוא מוקף מכ״ל הערוך
ובמוסיר כתב במל מוסף המרוך ז״ל א״ב במל הערוך צייר בספרו צורת
חלזון ונו׳ ימו״ש וסיים זה המבהיל א״כ החלזון דמס כלים לפי׳ המרוך
הוא שרץ הנקרא שנמקמ ואינו כלל החלזון שצובמין מדמו תכלת וא״כ
אין שום ראיה לחלזון שצובעין בדמו תכלת אם יש לו פתילים כמין
אונקלאות אם לאו וגם אין ראיה אם ראה את החלזון הנצרך לתכלת ע״כ
וגשתבש בזה שיבוש גדול שנדמה לו שמלות האשכנזית המורנל שבמרוך
הוא מרבנו במל המרוך ז״ל אבל באמת הוא הוספה ממשכיל אחד
ממשכילי זמגגו משה לגדא שמו שעשה פרצות הרבה בספר הערוך מתמת
חסרון ידעתו ואין מביאין ראי׳ מהשוטים .ושמור זה ודעהו כי עוד יוצרך
זאת לפנינו בכמה מקומות להלן .ותמה על עצמך וכי בשביל אשכגזי זה
נפריד בין הדבקים לעשות פלוגתא בין רבינו בעל הערוך והר״מ והר״ש
והרע״ב ז״ל הרי ידוע שראו את ספר הערוך ושתו בצמא את דבריו ולמה
בכאן גדו מפירושו אלא ודאי בקושטא שפה אחת ודברים אתדים להם גם
בזה וילמד סתום מן המפורש:
.
גסתבך זה המבהיל ג״כ במה שכתבנו )שם( ונראה שהוראת
בא
שם מליון הוא ג״כ טל שם פתיליו הללו שבהם מושך ואוחז
וסובב מה שרוצה לאמוז מלשון ותליזת תילוזה דגבי מלכת שבא ; מ מ ו ם שני
<יסוי ,נ ( שעגיגו שצמצמה וסבבה את בגדיה הסובבים אותה ט ׳ יעו״ש ותמה
טל זה מלשון הערוך )טלו חל« א( שכתב וז״ל תלז ]אויסציען[ תרגום שני
בימים ההם כשבת המלך וחלזת חילוזא עכ״ל הרי מפורש שם להדיא שלאו
מנין צמצם וסיבוב הוא ע״כ ולא ידע ואשם כי מלות האשכנזית אינם
מרבינו המרוך כנ״ל:
נסתבך ג״כ במה שכתבנו גשם( וממנין זה נקרא גם הצלצל חלזון
1לזה
שמל הא דכתיב)למיס CMיירש הצלצל תרגום ירושלמי חלזונא
ובמדרש תנחומא )פ׳ ואלא( הובא בילקוט )כס רמז קפה( כיצד היה הברד יורד
רבי פנחס ורבי יהודה הלוי אחד מהם אומר כחלזון הזה היה יורד ומקצץ
את האילנות כו׳ יעו״ש מל שם שמסבב מצמו סביב האילן לקצצו מ״כ
ועל זה כתב שנעלם מאתנו לשון הערוך )מלך הלזין א( שכתב וז״ל תלזון
]האגעל[ וא״כ נראה דהא לאמר במדרש תנחומא כיצד היה הברד יורל
רבי
,
,
116
עין התכלת
רבי פנחס ורבי יהודה הלוי אחד מהם אומר כחלזון הזה היה יורד ומקלן
אילטת ר״ל כחלזון האגעל ואין הכוונה על בריה ע׳׳כ ,והנה תמה על מלמך
מי שיש לו מות בקדקדו יאמר דבר זה לפרש לשון המדרש כילד הי׳ הברד
יורד כחלזון הזה היה יורד ומקצן אילנות דהכי קאמר כיצר הי׳ הברד
יורד כברד הזה הי׳ יורד כו׳ מאי קאמר ומאי כף הדמיון הא בברד
גופיה איירינן ואי לפרושי מלת ברר קאחי הכי הוי ליה למימר מאי ברד
חלזון ועור שם האגעל מי לא ידוע טפי בשם ברר מבשם חלזון אתמהה
אלא שכפי הנראה זה המבהיל כל חשקו לחבק חיה נכריה מלוה הלועזות
שהוסיף האשכנזי בספר הערוך .וזה האשכנזי לשון המוםפיא אטעי׳
שהמוסף במוסגר (00כתב על לשון הערוך וז״ל א״ב פירש בלשון יוני ברד
וזהו שם מורסא קטנה עגולה וזכה כמו אבן ברד בין העפעף והעין או
בעין עצמו ע״כ האשכנזי סבר דלפרושי שם חלזון קאמר שהוא ברד שבלשק
יון נקרא ברד חלזון ולא היא לפרושי שם המורסא קאי וקאמר שבלשון
יון נקרא זו המורםא ברר משום שהיא קטנה ועגולה וזכה כמו אבן הברר
והגס ששם ברד על האגעל הוא לשון הקודש אין זה תימה לומר שמשום
זה הושאל שם ברר על המורסא שבעין בלשון יון כידוע שכל הלשונות
נבנו ונקתו בעלגי לשון מלשון הקודש אבל מה שנהרא בלשון המשגה זן
המורסא חלזון הוא על שם חלזון שהוא ברי׳ כמו שביארנו ואפילו לכשתמצא
לומר שהפי׳ הוא בהמוסף שהברד נקרא בלשון יון חלזון הוא ג״כ על שם
שהברד יורד ומקלן אילנות כאותה הברי׳ הנקראת חלזון שיורדת ומקצצת
אילנות וכבמדרש הנ״ל מיהו עיקר שם חלזון על הנריה הונח וכמו שביארנו:
כמה שכתבנו 00ע (.ובדמו השחור כדיו כמו שנתבאר במאמרנו
כב
00כמ־׳ ז׳( שהתלזון דמו שתור כדיו כו׳ ונשאלנו בזה דהן
אמת שכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל בה׳ ציצית 0״א ה״נ> אכן דעת רש״י
וחוס׳ נראה שסברי שדם החלזון הוא דם ירוק ולא שתור .שהרי דעת
רש״י ז״ל במס׳ מנתות )*& בהא דקאמר השים התם מייתינן דם חלזון
וסמנין .דצורך הסמנין לשרות בהם הצמר קודם הצביעה כדרך הצובעים
לשרות בגדים בצריף שקורין בייצא ועי בתיס׳ (00אבל איט נותן כלל
הםמנין ביורה עם הדם וא״כ אם דם החלזון שחור הוא כדיו היאך היה
צובע ירוק אלא ודאי דלרעת רש״י ז״ל היה הדם ירוק בעצם .וגם התוס׳
שם
,
עין התכלת
נט 117
) 0 5ד״ס»*1י (0שכתבו דבר תימא הוא היאך מערב שום דבר בהרי תכלת
הנם שתירצו ושמא מם הסממנים נקרא תללת מיהו מקושייתם מבואר
להריא דסברי שרם החלזון במצם הוא ירוק ראם היה רמתם כרמת
הרמבים ז״ל שלם החלזון הוא שחור כליו ורק הסממנים מהפכים הרם
למראה ירוק א״כ לא היה מקום לתמיהתם כלל וממתה כיון להך מילתא
אם רמו שחור כלץ בפלונתא מיתני׳ בין הני תקיפי קמאי רמב״ס ורש״י
ותום׳ ז״ל איך תפסנו זאת לסימן מל החלזון שמצאנו שהוא החלזון האמתי
שרברו מלץ חז״ל הרי לימת רש״י ותוכר ז״ל אררבה הוא סימן מובהק
שאינו חלזון האמתי ומי ירים ראש להכרימ בין הנהו תקיפי קמאי ז״ל:
אולם
ה
לא מחכמה באו לספק עלינו את הוראות ולחלק מלינו את השק
כי הרי זה ודאי שרש״י ותום׳ ז״ל לא ראו את החלזון לירע תואר
למו אם שחור אם ירוק כי התכלת נפסק עול בימי הגאונים כמו שביארנו
והרי גם הרמב״ם ז״ל שכתב ולמו שחור כליו ובאמת אין ררכו לכתוב
בחיבורו לבר מסברת עצמו ומזה שפטט במאמרנו)שט״ח ה• יחי( שהשיג
החלזון וראה את למו לא כתבנו זאת אלא על פי השערה ואינו ראיה
ברורה כי אפשר ונוטה יותר שמצא ק מפורש באיזה מקום ברברי חז״ל
ואנחנו לא נדע מקור מקומו הטהור כי היה לפנץ כמה מדרשי חז״ל אשר
חסרים לנו כעת ומכ״ש שרש״י ותום׳ ז״ל ודאי לא ראו את החלזון ודמו
וכבר הוכחנו ק במאמרנו)שט״ממ( מלשון רש׳׳י ז״ל במס׳ חולין)פעילה
.
טון שהדמב״ם
כזיו ורש״י ותוס׳ ז״ל לו יהיה כרבריהם שמשמע לסבלי שרם החלזון הוא
ירוק בעצם אבל אינו ולאי מחמת שראו וילפו שהוא pורק מסברא היה
נראה להם כן לולאי סברא הפשיטה למי שללי ראה את החלזון לירע
תואר רמו .הוא מסברא שלמו היה ירוק בעצם .וא״כ וראי אם היו רואים
רנד הרמב׳׳ם ז״ל לא הוי פליגי עליו. .אין ספק מוציא מ י ד וראי רממ
הרמב״ם ז״ל שכתב לנר כרור ומפויס שלמו שחור כליו הא ח ל א :
באמת באו לתלק מליט את השומן ט אמת מאחר שמלבדי
אכן
י הרמב״ם ז״ל נתבאר לנו אמיתות הלבר שלמו של חלזון שצבעו מ
תכלת היה שחור כ ד ו קשה עלן לומר שרש״י ותוס׳ ז״ל לא כיוונו האמת
בסברתם ולזה הסבט במאמרט )שט״ח שם (:לשון רש״* ז״ל בחולין)שם( שכתב
ומראית
עין התכלת
118
ומראית דמו דומה לים שאין כוונתו על דמו אלא על מה שצובע ברמו
וכתבנו סמוכין לזה מדקדוק לשונו הקדוש שכתב ומראית דמו ולא כתב
ודמו דומה לים כי באמת דמו שחור כדיו ואינו דומה לים וכן יש לדקדק
מלשון רש״י ז״ל בנמיקי תורה 0׳ הרימה( ותכלת צמר צבוע בדם חלזון
וצבכ« ירוק .ואי עצם דמו הוא ירוק הוי ליה למימר ורמו ירוק או והוא
ירוק ומדדקדק וכתב וצבעו ירוק משמע שרק צבעו ירוק אבל הרם בעצם
אינו ירוק :
מה שדקדקו מדברי רש״י ותום׳ במס׳ מנחות )שם( לומר שסברי
שדם התלזון בעצם הוא ירוק אנו מוכרתין להעתיק מה שהשבנו
בזה לאחד מהמחברים יצ״ו וזה לשונו:
אמנם
שכתבת
,
לשון רש״י ז״ל חולין)»•( שהתכלת דומה לים כי ומראית
דמו דומה לים מ ׳ וכתבת על זה כלומר דדם נופיה דומה
״"
לים בלי תערובות עמו סממנים אמרים ובדם גופיה הוא דצכעינן כר
שהובא שם לשון רש״י
אתפלא כי לא עיינת במאמרנו)שש״ח סי׳ נ׳ סעיו
ז״ל ונתבאר שאין לשונו מתגגד ללשון הרמב״ם ז״ל יעו״ש :
o
!שכתבת
לשון רש״י ז״ל מנחות )מ (3וסממנין לשרות בהן כדרך
הצובעין כו׳ ודקדקת מזה שלדעת רש״י ז״ל אסור ל ע ר
שום דבר בהדי דם חלזון ותשבת שזה ביאור לשון התוס׳)שם( שכתבו דבר
תימא הוא היאך מערב שום דבר בהרי תכלת והיינו דסברי שהיו מערכין
הסממנים בהדי הדם חלזון ביורה ועל זה תירצו ושמא עם הסממנים נקרא
תכלת וסיימו ובקונטרס פי ־ לשרות בהן כדרך הלוכעין ששורין אותו בצריף
כלומר דלפירושו לא מערב הסממנים בהדי התכלת ולא קשי׳ מידי זה
^ טונחך ,וכבר חשבו כן רבים זולתך אכן אנן לא כן עמנו ,דביאור
המשך לשון התום׳ על דרך זה לא שייך אלא כפי מה רסליק אדעתך למימר
שיש פלוגתא במראית דם התלזון בעצמו דלדעת הרמב״ם דם החלזון בעצמו
אינו צובע מראה התכלת אלא על ידי עזר הסממנים וכן הוא סברת התום׳
ולזה הקשו דבר תימא הוא היאך מערב שום דבר בהדי תכלת והוצרכו
לתרץ ושמא עם הסממנים נקרא תכלת .אבל דעת רש״י ז״ל כנראה
מלשונו במס׳ חולין הוא דדם החלזון בעצמו בלי עזר שוס סממנים צובע
מראה התכלת והסממנים לשרות בהם הצמר שיהיה ראוי לקבל הצבע א״כ
לא
3
,
ת ן ר
עין התכלת
ס 119
לא הוי דמערב שום דבר בהדי החכלח ולזה סיימו ובקונטרס פי׳ ט׳
כלומר דלפירושו בפשיטות ניחא כג״ל אכן כל זה לפי מה דסליק אדעתך
אמנם לפי מה שנתבאר דהא פשיטא לן דדם החלזון בעצמו כמו שהוא אי
אפשר לצבוע בו מראה תכלת כיון שהוא שחור כדיו כמו שכתב הרמב׳׳ם
ז״ל ולית מאן דפליג עלה דהרי ידוע לשונו הקדוש של הרמב״ם ז״ל שאיט
כותב מסברת עצמו אלא לשוט מזוקק שבעתים מלשון הש״ם וספרא וספרי
ותוספתא וירושלמי ומדרשי חז״ל ומסתמא ראה וידע איזה מקום בדברי
רז״ל שמפורש כן להדיא ולא שייך בזה פלונתא כלל .וכבר ביארנו במאמר
שפוני טמוני מול דאין לשון רש״י ז״ל שבמס׳ תולין הנ״ל מתננד לזה אדרבה
מסכימים עם לשון הרמב״ם ז״ל וא׳׳כ על כרחך היה הדם מלזון צריך
לסממנים שיהי׳ עזר להדם שיצבע מראה התכלת והא דפירש״י ז״ל
סממנין לשרות בהן כו׳ היינו כי באמת כמו שהסממנים פועלים שדם
החלזון ישיג מראה התכלת על ידי נתינתם בתוך היורה בהדי דם חלזון
כמו כן פועלים על ידי ששורין בהם הצמר ונשארים על הצמר שקורין
ביי״ץ ואח״כ כשטתגים הצמר בהיורה עם דם החלזון פועלים ג״כ שדם
החלזון משיג מראה התכלת .ומעתה אי אפשר לפרש המשך לשון התום׳
בדרך ה ל ל שהרי אי קישית התום׳ דבר תימא הוא היאך מערב שום דבר
בהדי תכלת היא קושיא .הוא בין שנפרש שנותנים הסממנים בתוך היורה
בין שנפרש ששורין בהם הצמר קודם נתינתו ליורה רמה לי שמערב
הסממנים להדייהו בהדי תכלת ומה לי שמערב הסממנים שעל הצמר
בהדי תכלת :
אבן ביאור המשך לשון התום׳ ז״ל הוא ד מ ה באמת לקושטא דמילתא
כפי מה שביארנו במאמרנו)»יל הכלת מן«»־ט השמיני« (:שהסממנים
המה פשוטים ומשוללי צבע ורק פועלים להוציא הצבע מן הדם אין קושית
התום׳ ז״ל מובנת כלל שהרי הצביעה הוא רק ברם מלזון בלא תערובות
שוס סממנים הצובעין כלל רק פועלים לטהר ולזכך הדם שיוציא בהירות
צבעו מהכח אל הפועל .אכן קושיה התום׳ הוא מחמת שנסתפקו בהא
דקאמר הש״ס וםממנין ומדלא פירש מה המה הסממנים םתמא כפירושו
שאין קפידא בזה וכלהו סממנים יהיה איזה שיהיה כל שפועל שדם החלזון
יצבע מראה תכלת כשר שהרי הש״ס לא בא לסתום אלא לפרש ולהשיב
מל מה ששאל האי תכלתא היכי צבעיתו לה וכמו שביארנו )שס( ולזה
נסתפקו
120
עץ התכלת
נסתפקו לומר שגם סממנים שהמה ממיני הצבעים ופמולשס בדם החלזון
הוא שעל ידי החמזגותם עם דם החלזון מתהוה מראה התכלת כידוע שמל
ידי התמזגות שגי צבעים הפכיים יוכל להוליד מראה חדשה ואם כן
הסממגים הם ג״כ מהצבע ומכל מקום כשר ולזה הצר כתבו דדבר תימה
הוא היאך מערב שום דבר בהדי תכלת ותירצו ושמא מם הסממנים נקרא
הכלת ולזה סיימו ובקונטרס פי לשרות ב ק כדרך הצובעין ששורין אותו
בצריף כלומר ולפירושו על כרתך שהסממנים המה משוללי צבע ופעולתם
הוא רק לטהר ולזכך הדם שיוציא בהירות צבעו מהכת אל הפועל אבל הס
עצמם אינם מהצבע ולהט פועלים פעולתם ג״כ ע״י ששורין בהם הצמר
שאם הסממנים המה ממיני הצבעים ופעולתם הוא על ידי התמזגותם בדם
התלזון כנ״ל .א״כ הסממנים המה ג״כ מהלבמ היו צריכץ למרב אותם
להרייהו עם דם הסלזק למזוג אותם בתוך היורה כידוע לבקיאים באומטת
הצביעה ומדפירש״י ז״ל וסממגין לשרות בהם ט ׳ טל כרחך דמפרש הא
דקאמר הש״ס וסממנים לא איירי אלא בסממנין משוללי צבע ופעולתם
הוח רק שהדם יוציא שורש צבמו מהכת אל הפועל וא׳׳כ אין ה ס מ מ ק
מהצבע כלל ולא קשיא מידי .זה נראה ברור בביאור המשך לשון התוס׳
ז״ל ,ע״כ:
ד1ה נתבאר שמלשון רש״י וחוס׳ ז׳׳ל בםוגיא דמנחות )מ( לא מיבעיא
שאין ראי׳ שסוברים להיפוך מדעת הרמב״ם ז״ל אלא שיש עוד
קצת סעד וסמך מדבריהם לדעת הרמב״ם ז״ל:
,
ומעתה
מאחר שנתבאר שאין שום מקום מוציא ראיה לזה לומר שדעת
רש״י ותום׳ ז״ל מכחשת עדותו של הרמב״ם ז״ל שהעיד שדמו
שחור כזיז אדרבה קצת יש סמזטן מדבריהם לקיים עדותו אני תמה מאד
מי ירים לאש להעיז לפקפק בעדותו של הרמב״ם ז״ל .ולא על המלגלג
ומבהיל אחד שבא ג״כ מליט במענה זו אחר שגנבה מחכם אחד והלבישה
מור בבגדים צואים ס כ מ ת כרסיות שרופות קרים ודקדוקי מניות אשר
שאף מדימות חיצוניות אט כועס .ט מל דבריו לא הייט מזדקקים
להשיב כלל ט אין קץ לדברי ח ת ואל תען כתיב .אולם מל החכמים אסר
באו בטענה זז בדעת תורה כנ״ל עליהם אט כועס .הלא מזקטם נתבונן
ח מ ד הדורות שלפניט אשר בכל כחם עבדו להטיל שלום בפמליא של מעלה
רבוחיט
כא 121
עץ התכלת
רבותיט הראשונים ז״ל ואפילו במילי דסברא שידוע שכשם שפרליפיק אץ
דומות זה לזה כך אין דעתן דומות זה לזה בכל מ טרחו להשוות הדיעויו
שלא לאפושי פלונחא וטרחו בזה עד מקום שירם מגמת אפילו על צלי
הדוחק .והמה משום אהבת הטצוח וכבוד המרומה אחזו דרכם להיפוך
לעייל פילא בקופא דמחטא לדחוק עצמן לאפושי פלוגתא במציאות עד
שנקל בעיניהם להטיל מום בקדשים להכחיש טדותו של הדמב״ס ז״ל אשר
מפיו אט חיים .וכל זה טצדקי לעקור מצות עשה של ציצית השקולה כעד
כל המצות:
במה שכתבנו mובתרמי מיני דמים שיש בו האחד שהוא מיפקד
בג
פקיד הראוי לצביעה והשני שהוא מיבלע בלועי כמו שנתבאר
במאמרנו ):ם כעי׳ ט( מדברי ר״ת בתום׳ מס׳ שבת)מה .ליס ט היכי( וכן
בזכרו עוד דברי ר״ת הללו בתוס׳ מס׳ כתובות )» י״ ימסקיי פקיי( שהחלזק
יש בו תרתי מיט דמים ודם הראוי לצביעה מיפקד פקיד ,והגם שהרבה
מהראשונים ז״ל עמדו בקושית התום׳ ז״ל ולא תירצו כתי׳ ר״ת ,לאו משום
דלא סבירא ל ט אלא דלא פסיקא להו ואין לנו להזניח פשימותא דד׳ת
ממה דלא פסיקא להו מילתא לשאר ראשונים ז״ל ע״כ יעו׳׳ש ,שוב נתיישבט
דבאמת ליכא פלוגתא כלל בזה על ר״ת ז״ל דאי הר פליגי עליה דר״ת
ז״ל היו הדברים מתמיהים איך לא הביאו כלל א ק באמת קושית ותי׳ שאר
הראשונים ז״ל הוא ענק אחר מקושית ותי' ר״ת ז״ל :
5
niTI
זה לשק הר״ן ז״ל בחידושיו למס׳ שבת )קו (.הצדן והחובל ב ק
חייב ,פ* דש להן עור ונלרר הרם בין העור והבשר והעור
» מ כ ט מלצאת וחייב משום נטילת נשמה של אותו מקום שחבל בו דמם
לי קטלה כולה מה לי קמלה פלגא ,וא״ח מאי האי דאמרי׳ גבי חלזון
זלחייב משום נטילת נשמה ופמ־ןי׳ מתטסק הוא אצל נטילת נשמה ומאי
תירוצא הא מ״מ אעפ״י שפוצעו בפטן שלא ימות בכך הרי הוא חובל ואכתי
לחייב משום נטילת ש מ ה ראותו אבר ,ויש לומר דשאט חלזון שהוא גון«
אטום כחלזוטת הללו שבאשפות ואיט בעל אברים ועד שיהרגוהו ממש
איט חייב משום נטילת נשמה שהרי אק לו אברים שיתחייב משום נטילת
אותו אבר אבל שאר שרצים שהם בעלי אברים איכא משום נטילת נשמה
שבאותו מקום שהוא מחליש אותו אבר או אותו מקום שטטל ממט דם
עכ״ל
2
1
a
ע
י
ן
התכלת
,
)שנח w» 1^0ט סיפי מומת מ י״ם
מכיל /ולכאורה קושייתו היא קושית החוס
מיפקד שזיי( יטו״ש ומדלא תי׳ כתירוצו של ר״ת ז״ל שבתום׳ משממ רלא
סבירא ליה או לא פסיקא ליה מילתא בתירוצי של ר״ת ז״ל אכן אחר המיון
אנו מוכרחין לומר שהר״ן ז״ל ג״כ קאי בתירוצו של ר״ת זיל כמו שיתבאר:
כי באמת פשטות משממות לשין הר״ן ז״ל בתירוצו למשממ למחלק למטן
חבלה לאינו מחייב משום חיבל אפילו כי יצא רם אלא בשרן במל
אברים ולא בשרן שאינו בעל אברים ,הוא לבר מתמיה מ א ד ,ללדבריו
יהיה תלתא תילוקי לינין בתבלת שרצים ,לשמנה שרצים בנצרר הלם אמפ״י
שלא יצא חייב ,ושאר שרצים בעלי אברים כי יצא מהם לם חייב ,ושרצים
שגופם אטום ואינם בעלי אברים אפילו יצא מהם רם פטור ,ואלו אנן
תרתי חילוקי דינין תנן במס׳ שבת ) e»pשמנה שרצים האמורים בתורה
החובל בהן חייב והיינו בנצרר הדם אע״פ שלא יצא ,ושאר שקצים ורמשים החובל
בהם פטור והייגו ער שיצא מהם דם וכרפריש בברייתא במס׳ חולין)מו(:
אבל תלתא לא תנן ,אדרבה מרקתני בברייתא במס׳ חולין )=ס( ושאר
שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם משמע דכולהו שרצים בשיצא מהם דם
מיהת תייב ,דלא הוי ליה לתנא למיסתם כל כך בכי האי גוונא ,ועוד
גוף הסברא אינה מובנת כלל והוי כהלכתא בלא טעמא דמה כנך שאיט
נמל אברים מ״מ הרי יצא ממנו דם ולתייב משום נטילת נשמה שנאוהו
מקום שבגופו האטום שנטל ממט הדם :
אמנם
ביאור דברי הר״ן ז״ל נראה ברור דבאמת מנטילת דם חלזון
הראר לצביעה לא הוי קשיא ליה כלל דלחייב עלה משום נטילת
נשמה להא הוי מיפשמ פשיטא ליה כרתירלה ר״ח ז״ל דדם הראוי לצביעה
מיפהל פקיר בגוי׳ ואין בו משום נטילת נשמה ורק לקשיא ליה כיון לפוצמו
ליטול רם הראוי לצבימה הגם שיהיה אפשר שלא ימות בפליטתו אבל טל
כל פנים אי אפשר שלא יצא ממט גם כן דם אחר הנבלט בגופו ובשרו ולחייב
מל אותו דם משום נטילת גשמה וכמו שהרגישו נזה באמת התום׳ במש
כתוכות <ש (0וכתנו ועל שאר דם שמחונר תשוכ ליה מתעסק יעו״ש אבל
אין זה מספיק להא הוי ליה פסיק רישיה שאי אפשר כלל שלא יצא דם
הבלוע בבשרו כשפוצעו ,אלא שהתוס׳ במם׳ שבת ( « 0הוסיפו בזה וכתבו
ועל לס אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב ללא ניחא ליה כי היכי רליצול
י ציעיה
,
עין התכלת
םב 123
לבמיה יטו״ש כלומר והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ,אכן הר״ן ז״ל לא
נתקרר לעתיה בתי זה דהוי פסיקא ליה דדם הראוי לצביעה דמיפקר
פקיד מוי׳ הוא בשלחופית וכיס בפני עצמו ואינו מתערב כלל עם דם
האחר שיצא ושפיר הוי פסיק רישיה דלחייב עלה :
תי׳ הר״ן ז״ל לחלק דהחלזון הוא גוף אטום ואינו בעל אברים
שהוא כחלזוגות הללו שבאשפות :
תירוצו דהנה הא דחייב על חבלה שמוציא בה דם משום נטילת
נשמה הוא משום שהדם הוא הנפש וזה דוקא בשרן שהוא בעל
עצמות הוא מוכרת שימצא דם הנפש בלוע בכל גופו וכן כשאברים בעלי
עצמות יוצאין ממנו הוא מוכרת שימצא בו הזלת דם הנפש בכל איבריו
ושפיר כשמוציא דם בכל מקום שבגופו או מאבריו היוצאין ממנו הוא סייב
משום נטילת גשמה ,אבל תולעים שבאשפות שאינם בעלי עצמות כלל ואין
אברים בעלי עצמות יוצאין מהן אין בהם דם הנפש כלל רק מין וזיעה
בעלמא ולא שייך בהו כלל בחובל בהן משום נטילת גשמה ועד שיהרגוהו ממש
אינו חייב עליהם ,דהא שאר שקצים ורמשים עד שיוציא מהם דם קתני והכי הרי
לית להו דם שיצא ,והחלזון גמי הגם שגופו בעל עצמות וגידין הוא מ״מ כיון
שגופו אטום ואין אברים בעלי עצמות יולאין ממט שהפתיליס היולאין מראשו
המה זרועי בשר בלא עצמות ולא גקרא אבר אלא כשיש בו גידין ועצמות ,להכי
אין בו דם הנפש בלוע בגופו כלל דלתייב עלה משום נטילת נשמה ,דדם
הנפש של גופו האטום הוא דם הכטס ומיפקד פקיד בגוי׳ ואין בו משום
נטילת גשמה ,אלא שאם היו יוצאין חון לגופו אברים בעלי עצמות היה
מוכרח שימצא בו דם הנפש בלוע בגופו להרין הדם להאברים שחון לגופו,
אבל הרי אין אברים בעלי עצמות יוצאין ממנו חוץ לגופו להט באמת לא
נמלא בלוע בגופו דם כלל ורק מיץ וזיעה בעלמא וליכא לחייבו עלה משום
נטילת נשמה ,ולפי שדבר ידוע היא שלא נקרא אבר אלא כשיש בו גידין
ועצמות להט לא הוצרך הר״ן ז״ל לפרש וכתב סתמא שהוא גוף אטום
ואינו בעלי אברים וזה בדור בכוונת הר״ו ז״ל ונכון ,הנה נתבאר דכל כך היה
פשיטא ליה להר״ן ז״ל שדם הראוי לצביעה שבחלזון הוא מיפקד פקיר
בגוי׳ עד שלא התחיל להקשות מזה הדם כלל:
מדברי הר״ן ז״ל עוד שגי סימגים מובהקים בחלזון זה
שמ*א» שהוא הוא הח^ין שדברו עליו חז״ל א׳ במה שכולו
גיף
,
ולזה
וביאור
ומתבאר
194
עין התכלת
נוף אמום כמו שכתמו שתמונתו עגול ארוך כניצה וכולו מעוטף בממטסה
ואץ יוצאין ממט אנרים כעלי טצמות ורק פתיליו היוצאין ממנו והמה זרופי
בשר בלא עצמות וכן היה החלזון האמתי שדנרו עליו חז״ל כמו שנתנאר
מדנרי הר״ן ז״ל ,ב׳ במה שדם הכנוס ומיפקד פקיד מ ו י הוא מונח
בשלחופית כמו שנתנאר מדנרי הר״ן דהוי פסיקא ליה מילתא שכך היה
בהתלזון האמת* שדנרו עליו חז״ל] ,כל אות זה נשמט ממאמרנו פתיל
תכלת משגגת המעתיק[:
במה שכתננו)שם יי (.ראיה מפורשת שהתכלת לפגים נישראל היה
כי
מדם חלזק זה שמצאט מלשון ספר העיטור <ח*ק *י שמר סציצימ
ק> מ » מ ( שכתב לשק רב נחשק ריש מתיבתא תכלת דומה לים כר ושמו
מל שם מ ר ט למאסמ״א כז׳ יעל״ש וכן זה החלזון שמצאט שעד היום לוקחץ
מ מ ט קליפת העצם לבית המרכולת תרגמו בספר ק א נ ו ן הגדול נלשק לאטץ
המתיקה למאסי״ה יעו״ש נראה מפורש מזה שהתכלת היה גא מדם חלזון זה
ונקרא למאםמ״א על שם זה החלזון יעו״ש ,ושמעתי מפקפקין בראיה זו
לומר &ה־א ראיה חלושה ,חדא שיש לומר דשם למאסמ׳׳א הוא שם הסוג
הטלל כל שרצי המים ולא שם המין ,ועוד הרי יש הנדל מה נשם שנספר
העיטור שכותנ ושמו למאסמ״א לשם שנספר הקאטן שתרגמו למאסי״ה
ונפרט שזה לשון טרני וזה לשון לאטין.
,
ואנו
תמיהין שלא סייגו נספר העיטור ולא נדנריט שהרי מה שכתב
העיטור ושמו על שם ערני למאסמ״א כו׳ על התכלת קאי יקאמר
ששמו למאסמ״א ו ק כתננו נראה מפורש שהתכלת נא מרם זה החלזק
ונקראת למאסמ׳׳א על שם זה החלזק ,ואס שם למאסמ״א הוא שם הסוג
הכולל כל שרצי המיס איך יתכן שיהיה זה השם נשאל לתכלת שנא רק
ממין אחד ,אלא ודאי הוא שם המין שהתכלת נ א ממט ונקרא התכלת נשמו:
ול^נץ
מה שדקדקו שיש הנדל מה נהשם מלמאסמ״א ללמאסי״ה ושם
למאסמ״א שנעיטור הוא לשון ערני ושם למאסי״ה שבספר
הקאנק הוא נלשון לאטין ,נפלאות הוא איך טחו עיטהס מראות מה שכחנט
)שם( שידוע שבלשון לאמין הישגה מונלל הרנה מלשון ע ר ט וכיון שנעתק
מלשק ללשון אין לחוש על שנשתנה בהבדל מ ה ,ואט p wעל מי שהוא
בן תורה שיפקפק בראיה זו ומיין בתשובות ח ״ צ ) כ ״ קיפ( שדן בכיוצא בזה
ללמוד
עין התכלת
סג 125
ללמוד לעגין דינא לידע הירק שיוצאץ כו י ד מצות מרור מלשונות ושמות
אשכנז וספרד יעו״ש :
עוד מצאנו םמוטן וראיה שזו הבריה שמצאנו הוא החלזון
כה
מש״ס מס׳ ע״ז)מ! ושם( רבי יעקב חש בפיקעא אורי ליה
רבי אמי ט ׳ וה״מ פיקעא עילאה פיקעא תתאה מאי ט ׳ לייתי משקד
חלזוני ופירש״י בפיקעא ,פי טבעת של ביס רעי ובלע״ז פיג״א ,ט ' פיקעא
תתאה ,בפי הנקב יילמטה כ ו ,משקדי ־חלזוני ,נימי״ן בלע״ז מין חלזון
יעו׳׳ש וזה ידוע עד היום בספרי הרפואות שבשקדי הדם של חלזון זה
שמצאנו מרפאים חולי זה של מזיבה תחתוניות )האמעראידען בלע״ז( וכן
חילי שינוי הווסת בנשים ,ועיין בפר״ח )שס( הנדפס בגליון הש״ס לפופ
ווילנא דגרס לכודה פי׳ רוח שאוחזת האשה אתר לידתה נקרא כורה •עו״ש
ונס זה בא מסיבת הווסת מזיבת הדמים ונקרא בלע׳׳ז ליסטירי״ן ורפואתו
ידוע עד היום בשקדי חלזון ז ה ,ונקרא משקד חלזון שהדם כשהוא
בהשלחופית הוא כשקדים )מאנדלסן בל״א( ,וגם לגירסת הערוך דנרס
משקרי חלזון נחות וכתב עלה פי׳ ־צפרדעק שהן נסדקק וצפרדע יוצא ממנו
וכתב על זה המוסף א״ב חלזוני אינם צפרדעים ט אם שקץ המיס הנשמר
בקליפות קשות כמו לולים שביבשה ע״כ יעו״ש נראה דמפרש משקרי על
שם קליפתו והיינו קליפת עלם הסודי שתחת לבושו הלק מלמעלה שביולזון
זה הנמצא כמו שנתבאר במאמרנו פתיל תכלת )ג (:שנמכר במרכולת יצלח
לכמה עניניס וגם לרפואת חולאים הנ״ל:
והנה
,
ואם אמנם שמזה אין ראיה אלא שזו הברי׳ נקראה בשם חלזון אבל אין
ראיה שמדמם היו צובעין התכלת ,שמא ממין תלזון אחר ,מיהו
כיון שזה נתבאר ברור שזו חברי׳ נקראה בשם חלזון ,ממילא על ילי כל
הגי סימנים מובהקים שנתבאר מתאמת בברור שהתכלת לפנים בישראל
מדם חלזון זה היה בא ט גם זה סימן מובהק ממה שאגו רואים שבלמו
יכולין לצבוע תכלס :
3מה שביארנו במאמרנו )»י ס«י יז :ופס( לשון התום׳ ז״ל במס׳
כי
סוכה )צ* ליס הייוק כפיסי( שחשבו זולתנו ללמוד מלשון התוס׳
ז״ל שיש מחלוקת במהות מראה התכלת בין ש״ס בבלי לירושלמי ואנחנו
בענינו הרחקנו זה הזרות לומר שיש פלוגתא במציאות בדבר שהיה נוהג
ובא
ט
2
1
a
ע
ץ
התכלת
ובא וביארנו לשון התוס׳ ז״ל בביאור רחב ונכין יעו״ש טרח ויגע בזה
מבהיל אחד בלהג הרבה יגיעת בשר לעקם הפי׳ בדברי התום׳ ז״ל להחזיר
המחלוקת בין בבלי לירושלמי בצבע התכלת ויבז בעיניו לשלוח יד בדברינו
לבדו ,ושלח יד להקל בכבודו של רש״י ז״ל והחליט דבין תכלת לכרתי
אינו שם המראה של פוריי״ש כפי׳ מ ר י ז״ל רה כפי מה שהבין מלשון
רבינו יונה במס׳ ברכות שכתב משיכיר בין תכלת לכרתי יש מפרשים מלשון
החציר והבצלים דמתרגמיגן כרתי וביצלי ואין נראה דמה עגין תכלת אצל
גרתי אלא ודאי הנכון כמו שפי׳ הרב רבי נתן בטל הערוך דכרתי הוא
מין צבע שקורין הינדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו משיכיר כו׳ יעו״ש ונדמה
לו שרבינו יונה ז״ל בלשון יש מפרשים כיון מל פירש״י ז״ל ומדחי ליה כלאחר
יד וכתב ואינו נראה דמה מנין תכלת אצל כרתי ולהכי הבין זה המבהיל
שרביט יו*; והמרוך לא מפרשי ששם כרתי הונח מל פריי״ש ומל מראה
הפוריי״ש אלא שם צבע דהיינו ארמה שצובמין בה בלא״ה ונקרא כרתי
ולזה נדחה בפי׳ זר מאד בלשון המרוך :
תמיהין אם נתן זה המבהיל לב לרמת ולהבין דחיות רבינו יונה
ואין נראה דמה מנין תכלת אצל כ ר ת /ואמאי הוא יותר
מטן תכלת אצל כרתי שהוא אדמה מאצל כרתי שהוא פודי״ש ,ואי
משום דפוריי״ש הוא ויר״ר )גדין בל״א( ואדמה הינדי היא אירנד״י
)בלא״ה בל״א( ותכלת מתדמה יומר לאירגר״י)בלא״ה בל״א( מלויר׳׳ד
)גרי״ן בל״א( הרי להבנת זה המבהיל רק לשימת ש״ס בבלי תכלת
הוא מראה אירנד״י )בלא״ה בל״א( אבל לשיטת ש״ס ירושלמי תכלת הוא
מראה ויריד)גרי״ן בל״א( ומתדמה באמת תכלת טפי לכרתי שהוא פוריי״ש
מלכרתי שהוא אדמה הינדי וא״כ לא היה ליה לרביגו יוגה למדחי כל כך
כלאחר יד פי׳ היש מפרשים שהוא פירש״י ז״ל אלא לומר שזה הוא כפי
שיטת ש״ס ירושלמי ולא כפי שיטת ש״ם ב ב ל /דאטו מאן דמפרש לה
למתני׳ כפי שיטת הירושלמי משתבש כל כ ך ,וביותר תמוה שרביט יוגה
סיים על פירושו מהערוך והכי משמע מירושלמי יעו״ש והרי לפי הבנת זה
המבהיל הוא להיפר דלהירושלמי מתפרש שפיר כפי היש מפרשים :
באמת כל דבריו ישא רות ,דודאי רביט י ו נ ה ' מ
לא כיון בלשון יש מפרשים לפירש״י ז״ל ולדחותו כלאחר
י ד ,אלא באמת פירש״י ופי׳ הערוך דא ודא אחת הוא ולדברי הכל שם
כרתי
זאנן
אמנם
עין התכלת
סד 1*7
פרחי או כרחן הונח הן על פוריי״ש ממש והן על הנצבע במראה פוריי״ש
ורביט יונה מיש מפרשים אחריני אתא לאפוקי למפרשי לכרתי האמור כאן
היינו פוריי״ש ממש פוריי״ש עצמו מ״ז כ׳ ואין נראה רמה ענין תכלת אצל כרסי
כלומר מה מ,ין תכלת אצל פוריי״ש מהיכן יש לו פוריי״ש בהלי תכלת לומר
שיכיר בץ תכלת לפוריי״ש ולכן פי׳ כפירש״י והערוך לכרתי לכאן הוא
שם המראה שלומה לפוריי״ש ונקרא הינלי ולימה לתכלת ולכן שפיר יש
למתלי משיכיר בין צמר צבוע תכלת לצמר צבוע כרתי דהיינו מי שיש לו
בציציותיו שני המראות הללו תכלת וכרתי ועל זה סיים והכי משמע בירושלמי
היינו ממה שהירושלמי מפרש אהך מתני׳ רמס׳ ברכות רתרווייהו רבנן ורבי
אליעזר מיםמך סמכי וקאי על קרא דוראיתם אותו רבנן דרשי וראיתם
אותו מן הסמוך לו ור״א דרש וראיתם אותו שיהא ניכר בין הצבועין יעו״ש
וכמו שביארנו במאמרנו)שם מי (:ובחנם טרח זה המבהיל להעמיס עלינו
מחלוקת חדש בין רש״י ז״ל לבין הערוך ורבינו יונה ז״ל ולהחזיר המחלוקת
בין בבלי וירושלמי במציאות מהות מראה התכלת שלא כרת ואין כדי
להטפל עוד בדבריו בפרט זה כי מאחר שבטל העיקר בטל הטפלה וכבר
רמזנו על המבהיל זה שכפי הנראה יש לו תסרון במותו טל כי רוב דבריו
שאב ממבואות המטונפות ולא ידע להבדיל בין הקודש לבין החול וד״ל,
גם מה שטרח לחלוק עלינו את השוויץ לעשות מחלוקת בין רש״י והרמב״ס
ז״ל במראה התכלת דברי תהו ורטות רוח הס ואין בהם כדי לנטות
מהמקובל אצליט מתז״ל כל שלא לאפושי פלונתא מדיף ,גם מה שמתפאר
עצמו בחידושו שתירש שהרמב״ם קורא מראה בלא״ה כשם שחור ,גנוב
הוא אתו שהרי כבר רמזנו על זה במאמרנו)ש :י!•( וכתבט ועיין תוי׳׳ט
)כלאים <רכ פ״ה( אלא שקצרנו בזה ובכתבים בתירושינו על ספר היד הארכנו
בזה וגם השבנו מזה כבר לאיזה שואלים אפס קצהו נעתיק בסמוך אי״ה :
במה שכתבנו)שם יס .ושם( הנה נתבאר שורש מראה התכלת בפרטות
בז
כי שרשה היא מראה אירנד״א )בלא״ה בל״א( הנוטה לשחרות
דהייט ירוק שחורי ופתוך בו מעט מראה ויר״ר בלע״ז )נרי״ן בל״א(
ולהיות כי גם במראה זו מצמה יש מזה וכהה ודיהא ממנה כמה מדרגות
כוי לזאת ראיתי להמיר ולתת לזה גבול ומרה מרווחת במראה התכלת והוא
נולע בלוחות התחלקות מראות הצבע ליסולותס הקולרים לרך משת 0כוכיס
המשולש
«
עץ התכלת
המשולש ס ׳ ושם כחלק מדירת אור השמש למאה ושבעים חלקי מדת
סמעטער והכשר שבו לצבע התכלת הוא מחחיל מן תשעים עד מאה
וממשים תלקי המעטער שמן מאה וחמשים ולמעלה הוא שחור ואין הירקות
של מראה התכלת ניכל בו ומן תשעים ולמעה מתתיל מראה הכרתי ששותזד
מראה רל״ר בלע״ז )גרי^ בל״א( והממוצע דהיינו מן מאה ועשר עד
מאה ושלשים הוא המוכתר לתכלת כו׳ ימו״ש ,נשאלנו מל זה מצירב אחד
מלשון הרמב״ם ז׳׳ל)פ״נ מם׳ >ציס כיח( מלית שהיא כולה אדומה או ירוקה
או משאר צבעונין עושה תועי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם
אדומה ארומין היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חון מן
השחור מפני שהוא נראה כתכלת כוי יעו׳׳ש ובודאי השחור שכיון עלץ
הרמב״ם ז״ל הוא מן החלקים היתירים מן מאה וחמשים של מידת המעטער
דלמטה מכן תכלת מיקרי וא״כ קשה לע״ד למה עושה משאר צבעוני ,חוץ
מן השחור והלא גם נרי״ן בלא׳׳ה היינו החלקים למטה מתשעים ממרת
המעטער ג״כ דומה לתכלת כשחרות החלקים שלמעלה מן מאה וחמשי ס
* ממרת המעטער עכ״ל השואל ני׳:
על זה מדפסיקא לך דוראי השחור שכיון מליו הרמב״ם ז״ל
הוא תכלת הפסולה לתכלת מלוה אבל תכלת הכשרה לתכלת
מצוה שפיר דמי למירמי בי׳ בטלית שכולה תכלת לשם לבן שמע מינה
לסליק אדעתך למימר דהרמב״ם ז״ל בפירישא קמא דרש״י ז״ל קאי דמפרש
לה להאי ברייתא למס׳ מנחות )פא (:טלית שכולה תכלת כל מיני צבעיגץ
פוטרק בה חוץ מקלא אילן ללמי לתכלת וזימנין רמזבין לה לאינו אחרינא
וסבר לכל חוטי תכלת וכי מצריך לטלית אתריתי שקיל תרי חוטים מהלא
ונתן שם עם לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת ושדי
קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה ע״כ ,ולהרין פירושא תכלת
הכשרה למצוה שפיר למי ובכלל כל מיני צבמונין פוטרץ בה היא להא
ליכא למיגזר בה מירי ,אבל אס כן מל כרחך חיץ מקלא אילן דיקא קאמר
דהייט מראה תכלת מחש הכשרה לתכלת מצוה מצד המראה אלא שפסולס
מחמת שהיא שלא מן החלזון דבהא שפיר איכא למיגזר זימנין דמזנין לס ל א ^
אחרינא וסבר רכל חוטי׳ תכלת וכי מ צ י ד לטלית אחרת שקיל תרי חוטיס
ס ׳ ויהיה כלאים שלא במקום מלוה ,אבל מראה תכלת הפסולה לתכלת
מלוה מצד המראה שאינה מראה תכלת הכשרה ולאי שפיר דמי למשדי
במקום
עץ התכלת
ם ה 129
כמקום לבן בטלית שכולה תכלת דהא ליכא למיגזר מידי דמהיכי חיתי יהא
שקיל אותם לתכלת הרי המראה ניכרת שמראה פסולה היא לתכלת ואי
משום אינש דלא גמיר א״כ בלאו הכי ניחוש שיקח תכלת במראה הפסולה
ואין לדבר סוף אלא ודאי חוץ מקלא אילן דוקא קאמר ,וא״כ על כרחך
חון מן השחור דקאמר הרמב״ם ז״ל היינו נמי דוקא מראה תכלת ממש
הכשרה לתכלת מצוה מצד המראה ורק שפסולה מחמת שהיא שלא מן
החלזון כגון מקלא אילן וכדומה ,ואל תתמה שהרמב״ם ז״ל יקרא למראה
תכלת בשם שחור כי כבר ביארנו בחידושינו למס׳ מנחות ובמידושינו על
ספר היד מלשון התוי״ט ז״ל במס׳ כלאים 0יב ירה( שהרמב״ם קורא למראה
התכלת דהיינו ירוק שחורי בשם שחור והגם שלשון התוי״ט ז״ל )שם( הוא
שיש שקזרין לשחור תכלת אבל על כרחך בלשון הרמב״ם ז״ל כוונת התוי״ט
ז״ל להיפך שקורא לתכלת שחור שהרי כתכ זה ליישב הסתירה שבדברי
הרמב״ם ז״ל שבפיה״מ מס׳ שבת )שיט מיס( מפרש אאסטים שצובעין בו
כעין הרקיע ובמורה )חלק א נסקמם ו למדניים( כתב שהוא צבע שתור ,וסתירה
זו אינה מתורצת אלא כשתאמר שקורא לתכלת שהוא כעין הרקיע שחור
אבל לא במה שתאמר שקורא לשתור תכלת ,ורק שהתוי״ט ז״ל נקט שיש
שקורין לשתור תכלת משום שקאי אדברי יפת שבראב״ע ז״ל שכתב עליו
הראב״ע ז״ל ואנו נסמוך על רז׳׳ל שאמרו שהוא ירוק כו׳ והיינו ממה שאמרו
תכלת דומה לים וים דומה לרקיע וא״כ הבין בדברי יפת שהתכלת באמת
שחור הוא ולשתור קורא תכלת ,אבל הרמב״ם ז״ל הרי על רז״ל סמך
שהתכלת דומה לרקיע ולא שחור הוא באמת ועל כרחך לומר בלשונו שקורא
לתכלת שחור ולא שקורא לשחור תכלת ואולי סובר הרמב׳׳ם ז״ל לפרש כן
דברי יפת שאינו סותר קבלת רז״ל ,ובאמת הדבר מבואר בלשון הרמב״ם
ז״ל גופי׳ בה׳ ציצית )שם מף הלכה»( שקורא לתכלת שתור שכתב ואם הוסיף
מינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה יעו״ש שמבואר
להדיא שלתכלת הכשרה לתכלת מצוה קורא בשם שחור מד שאגו תמיהין
מל התוי״ט ז״ל שהוצרך להביא מדברי הראב״מ ז ״ ל :
ז
nfWDIכפי זה כטלית שכולה תכלת איט פסול להטיל במקום לבן
אלא מראה הכלת ממש הכשרה לתכלת מצוה רק שפסולה
מחמה שהוא שלא מן החלזון אבל מראה תכלת הפסולה מצד המראה שפיר
דמי
9
ט
130
עין התכלת
דמי הן למעלה ממראה הכלת הכשרה והן לממה ממראה תכלח הכשרה,
וא״כ אין מקום כלל למה שהקשית :
בעיקרא דמילתא הא דפשיטא לך דהרמב״ם ז״ל בשיטת פי קמא
ברם
דרש״י ז״ל קאי הא ודאי איט דודאי להרמב״ם דקורא לתכלת
שחור שם שחור כולל כל מיני תכלת הן תכלת הפסולה לתכלת מלוה מחמת
שבאה משאר צבעים שלא מן החלזון והן תכלת הכשרה לתכלת מצוה
שבאה מן התלזון וכן כולל נמי מראות תכלת הפסולות לתכלת מצוה מצל
שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה על שתור ממש להא ולאי שתור ממש
נמי קרוי שתור וכיון רקאמר הרמב״ם ז׳״ל חוץ מן השתור משמע לבא
לאסור להטיל במקום לבן בטלית שכולה תכלת כל הגכגם תחת סוג שחור,
ונהי לתכלת הפסולה מצר המראה לא נכלל בלשוגו ז״ל לאסור כיון שכתב
חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת .ותכלת הפסולה מצל המראה
אינו נראה כתכלת כיון שאין מראיה רומה למראה תכלת הכשרה והוי
בכלל שאר צבעונין דמכשיר להדיא וכתב עושה לבן שלה משאר צבעונין.
מיהו הא ודאי בכלל לשונו תוץ מן השתור לאסור בטלית שכולה הכלל!
להטיל במקום לבן אפילו תכלת הכשרה שבאה מן החלזין י ולפי׳ קמא
לרש״י ז״ל הא וראי ליתא דהא ליכא למיגזר בי׳ מידי כדאמרן:
וזה באמת כוונת מרן הקלוש ז״ל בכ״מ נ (0:שהקשה וזה לשונו הקדו
ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לכן שלה משאר
צבעוגין חיץ מן השחור ובגמרא לא אמרי אלא חוץ מיןלא אילן והיא צבע
תכלת בשאר צבעים שלא בלם חלזון ע״כ ,ומכהיל אחל ככתכיו ששלח לן
גשש כזה כעור באפלה וסבר שמציאה מצא לחלש שהרמב״ם ז״ל קורא
לתכלת שחור ולימה שתפס בזה את רביגו הקלוש הכ״מ ז״ל שהיה בהעלם
ממנו יליעת לבר זה אבל טת עיניו מראות להבין כוונת מרן הקלוש ז״ל
גם לא ילע ואשם שכבר העיר בזה התוי״ט ד ל כלאמרן וח״ו לומר שיליעת
לבר זה היה בהעלם ממרן הקדוש ז״ל מה שהוא מבואר להליא כלברי
הרמב״ם ז״ל גופיה בהלכה הקודמת )סלכהה׳( כדאמרן .ואררבה כל עיקר
תמיהת מרן הקדוש ז״ל הוא מכת זה שלהרמב״ם ז״ל שם שחור כולל תכלת
וכיון דקאמר חוץ מן השתור נכלל בזה לאסור גם תכלת הכשרה הבאה מן
החלזון ואלו בגמרא לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והיא צבע תכלת בשאר
צבעים שלא בדם חלזון דבהא איכא למיגזר דלמא מזבין לה לאינש אחרינא
ושדי
,
ש
עין התכלת
סו 131
ושדי להו לטלית אחרינא במקום תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה אבל
בתכלת כשרה הבאה מן החלזון דלא שייך הך גזירה שפיר דמי ומ״ז תי׳ ותמצית
תירוצו ז״ל הוא שהרמב״ם ז״ל מפרש כפי שגי של רש״י ז״ל דמה דלא יטיל בה
קלא אי־לן במקום לבן הוא נמי משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו
אין שם אלא מין אתר וכיון דטעמא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד
מםתברא ליה להרמב״ם ז״ל דלאודוקא נקט קלא אילן אלא אפילו תכלת
כשרה שבאה מחלזון גמי אםור להטיל בה במקום לבן דהא גמי מיחזי
כאילו אין שם אלא מין אחד:
ממה שכתבנו דמראה תכלת הפסולה לתכלת מצוה מצד
המראה בין מתמת שהיא למטה ממראה תכלת הכשרה
בין מחמת שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה לכלהו פירושא מותר
להטיל בה כטלית שכולה תכלת במקום לבן באופן דלכלהו פירושא אין
מקום למה שהקשית:
אכל האמת אגיד ולא אכתד דמשמעות לשון מרן ז״ל הקדוש בתירוצו
משמע דמפרש חוץ מן השחור שבלשון הרמב״ם ז״ל דגם תכלת
הפסולה מצד המראה מחמת שהוא למעלה ממראה התכלת הכשרה נכלל
בלשון זה לאסור להטיל בה בטלית שכולה תכלת במקום לבן .והיינו ממה
שכתב בלשונו הקדוש אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין
לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ״ש
צבע תכלת שלא בדם חלזון נו׳ ורבינו נקט שחור וכ״ש קלא אילן ע״כ
יעו״ש .ואם איתא דמרן הקדוש ז״ל הבין בלשון חוץ מן השחור שכתב
הרמב״ם ז״ל שכוונתו רק על מראה תכלת הכשרה לתכלת מצוה מצד
המראה וכמו שדקדקנו אנו מלשון מפני שהוא נראה כתכלת א״כ אינו מובן
כלל לומר שהרמב״ם מפרש דקלא אילן כולל בין לצבע תכלת שלא בדם
חלזון בין לשחור הרי הא ודאי דקלא אילן איט כולל צבע תכלת הכשרה
הבאה מחלזון .וכן אינו מובן לשון כ״ש צבע תכלת שלא בדם חלזון כו׳
וכ״ש קלא אילן שבלשון מרן הקדוש ז״ל דמאי כ״ש הוא הא ודאי להאי
פירושא דשני מינין בעינן יש לאסור מפי להטיל במקום לבן תכלת כשרה
שבאה מדם חלזון דהוי מין אמד ממש הן במראיתן הן במהותן מקלא אילן
דהיינו צבע תכלת שלא בדם חלזון מ ה י דהוי מין אחד במראיחן במהותן
מיהת תרי מיני נינהו ולא שייך להביא איסור צבע תכלת שלא בדם חלזון
במכ״ש
,
המתבאר
132
עץ התכלת
במכ״ש מצבע תכלת שנדם חלזון אלא ודאי דמרן הקדוש ז״ל הכין כלשון
הרמנ״ם חיץ מן השחור דשם שחור כולל נין לצבע תכלת שלא נדם חלזון
ובין לצבע תכלת שבדם חלזין הכשרה וכין לצבע תכלת שברם חלזון הפסילה
מצד המראה שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה הכל נכלל בשם שחור
וכדאמרן דהא ודאי שחור ממש נמי קרוי שחור ולזה הוקשה לו הרי בגמרא
לא אמרו אלא חיץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם
חלזון דבהא איכא למיגזר דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים שלא במקום
מצוה אבל בצבע תכלת שבדם חלזון הכשרה או בצבע תכלת שבדם חלזון
הפסולה מצד המראה שפיר דמי דבהנך תרתי ליכא למיגזר לחורבה
דכלאים שלא במקום מצוה כדאמרן ,ועל זה תירץ שאפשר לומר שרבינו
מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור
כלומר צבע תכלת שבדם חלזון הפסולה מצד המראה שהוא למעלה ממראה
תכלת הכשרה ונקט רבינו לאסור שחור וכ״ש צבע הכלת שלא בדם חלזון
דמפרש טעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני
מינין והכא מיחזי כאלו אין בה אלא מין אחד .כלומר ולהכי הוי צמג
תכלת שלא בדם חלזון כ״ש לאסור טפי מצבע תכלת שבדם חלזון הפסולה
מצד המראה דודאי כל שמראיהן יותר שיין הוי יותר מין אחר .ובתר ה ט
מסיק דאפילו נימא שגם להרמב״ם ז״ל בלשון קלא אילן אינו נכלל שחור
מ״מ אתי שפיר שמצד הסברא משמע ליה דקתני קלא אילן והה״ד שחור
דמידי הוא טעמא משום דמיחזי כאלו הם מין אחד ההוא טעמא שייך גמי
בשחור וממילא משמע והרמב״ם נקט שחור וכ״ש קלא אילן כדאמרן דודאי
כל שמראיהן יותר שוין הוי יותר מין אחר כן נראה ברור בכוונת דבריו
הקדושים ז״ל:
מדברי מרן הקדוש ז״ל שבכלל לשון הרמב״ם ז״ל חיץ מן
השחור הוא דלא מיבעיא תכלת כשרה או קלא איל
במראית תכלת כשרה אסור להטיל במקום לבן אלא אפילו תכלת הפסולה
מצד המראה נמי אסור להטיל במקום לבן:
באמת אינו מובן אמאי יהיה תכלת הפסולה מצד המראה
אסור להטיל במקום לבן הרי כמו שנתבאר מדכרי מ ח
הקדוש ז״ל עצמו דכלפי חששא דגזירה דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים
שלא במקום מציה לא חיישינן בתכלת הפסולה מצד המראה משום שניכר
המתבאר
ולכאורה
על
עין התכלת
סז 133
מל ידי המראה שאינן כשרים לשם תכלת א״כ ממילא משום רמיחזי כמין
אחד נמי ליכא דהא ניכרים הם כלפי התכלת הכשר מצד המראה ודחיק
הוא למימר דהגם דחששא דגזירה ליכא משום שניכר להאדם ולא יקח אותם
לטלית אחר לשם תכלת מיהו תרי מינין נמי לא הוי דכיון שמתדמה קצח
לתכלת לא נפיק מכלל מין א ח ד .שהרי אפילו היה מבואר זה בברייתא
היה צריך ביאור מנא לן למימר הכי ובפרט לפי מה דמסיק מרן זי׳ל
דקלא אילן דברייתא אינו כולל אלא צבע תכלת שלא בדם תלזון ורק
דהרמב״ם מסברא קאמר דהה״ד שתור ומאי סברא היא זו הא ניכרים הם
כלפי התכלת הכשר ואמאי מיחזי כמין אחד ודלמא ברייתא דוקא קלא אילן
ק א מ ר ,ובאמת לולא מרן הקדוש ז״ל הייתי אומר דהרמב״ם ז״ל בלשון חון
מן השחור אינו מכוון אלא צהוסיןו על הברייתא ולאכלולי נמי צבע תכלת
הכשרה הן מצד מראיתה הן מצד מהותה אבל הפסולה מצד המראה יכול
להטיל במקום לבן שהרי ניכר ואינו נראה כתכלת ואיכא הרי מינין אכן
הרי לשון מרן הקדוש ז״ל אינו אומר כן וצריך ביאור כנ״ל:
כיון דתיובא דציצית מתתיל משיכיר בין תכלת ללבן כמו שפסק
הרמב״ם ז״ל בה ציצית 0״ג ס״־( ומקורו ביארנו מש״ם דמנתות
<» (:ראה מצוה זו וזכור מצוה אתרת התלויה בו יעו״ש בכ״מ והרי אז
מדיין אין היום מאיר כל כך ולא ניכר רק בין תכלת למראה הרתוקה
מתכלת כגון לבנים אדומים ירוקים אבל בין תכלת למראה הקרובה לתכלת
א־נו ניכר מדיין .וכיון דאשני מראות שבה קפדינ! שלא יהיה מראית
התוטין שלשם לבן שוין עם התוטי תכלת מסברא משמע ליה להרמב״ם
ז״ל לאסור כמי להטיל במקום לבן מראה תכלת הפסולה למצות תכלת מצד
המראה דאןו שניכרים הם ביום כלפי התכלת מ״מ הרי בעידן התתלת
תיובא דציצית שאז אין היום מאיר עדיין כל כך מראיהן שרן דכיון שמראיתן
קרובה למראה תכלת טרם שמאיר היום יפה נראין שרן ושאני לענין נזירה
משום תורבה דכלאיס שלא במקום מצוה דכיון דכל היום ניכר משוס האי
פורתא לא חיישינן אבל משום דאשני מראות שבה קפדינן ודאי מיד
משמתתיל חייבא דציצית צריך שיהיה שני מראות והרי אז מראיהן שוץ
ומתזי כאלו הם מין אתד להכי לא הוכשרו להטיל במקום לבן.:
דכפי זה תוזר וניטר מה שהקשית דהנר הא ודאי דבלשון הרמב״ם
אלא
ז״ל חון מן השחור אינו נכלל אלא תכלת הפסולה מצר המראה
זנלאה
,
134
עיןדזתכלת
מחמת שהיא עמוקה יותר ממראית תכלת הכשרה דהיינו למעלה מן מאה
וחמשים בתלקי המעעער אבל תכלת הפסולה מצד המראה מחמת שהיא
למטה ממראה התכלת דהיינו מן תשעים בחלקי המעעער ולמעה שביארנו
שפסול לתכלת משום שהוא מראית הכרתי אינו נכלל לאסור להטיל במקום
לבן בלשון חוץ מן השחור דכרתי ודאי אינו נכנס תחת שם שחור
והויא בכלל עושה לבן שלה בשאר לבעונין שכתב הרמב״ם ז״ל ,ותקשה
הניחא לרבי אליעזר רחיובא דציצית מתחיל משיכיר בין תכלת לכרתי שפיר
דמעידן דמתחיל חיובא דציצית הכרתי שהיא למטה ממראה התכלת ניכר
הוא כלפי התכלת ואיכא תרי מינין אבל בין תכלת למראית תכלת העמוקה
דהיינו למעלה מן מאה וחמשים בתלקי המעטער אין ניכר אז עדיין ונראה
מראיהן שרן אבל לרבנן דאמרי משיכיר בין תכלת ללבן והכי קי״ל ואז עדיין
אינו ניכר בין תכלת לכרתי ג״ כ ומאי שנא למעלה ממראה התכלת דאםור
להטיל במקום ל ק ומאי שנא למטה ממראה התכלת דשרי .מיהו אין קושיא
זו נוגע לדברינו אלא קושיא מבתוץ היא דתכלת במראה הכרתי נמי יהא
אסור רהא מתדמה לתכלת כמו שכתבו התום׳ שהבאנו במאמרנו )שם(.
ונראה דכיון דהא דקפדינן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב
בדיעבד סמכינן בהא אדרבי אליעזר .והגס דלפי פירש״י ז״ל נפי השני
משמע דהא דאשני מראות שבה קפדינן הוא לעיכובא בדיעבד .דזה לשון
רש״י ז״ל טלית שכולה תכלת כל מיני צבמונין פוטרין בה לשום לבן דכיון
דמין כנף ליכא לקיומי נ ה אין לך לחזר אתר לכן אלא שיהיו בה שט
מינין ,חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת ודמנץ למזנין לה לאינש אחריגא וםכר
דכל חוטיה תכלת־ ]דהא מ ע י נ ן שני מיטן הוא רק לכתחלה דהא כרננן
קי׳י׳ל שהתכלת והלבן אין מעכנין זה את זה[ וכי מצריך לטלית אחריתי
שקיל תרי חוטין מהכא ונתן שם עם לכן ותחת אלו יתן לכן ונמצאת אחת
מהן נפטר בקלא אילן עם לק בציצית והוי כלאים בלא מציה .מיתיבי
טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטיל בה שגי
חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים .טלית שכולה תכלת מביא
תכלת .שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע״ג דהאי תכלת
הוי מין כנף אפילו הכי שני מיטן בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות .וקלא
אילן לא יביא ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה אמר רב
נחמן כר יצחק לא קשי׳ כאן כטלית בת ארבעה חוטין שטם תכלת ושט©
הלא
,
עץ התכלת
ם ח 135
קלא אילן כשר .כאן בטלית בת שמונה תוכןין .ארבע תכלת והמיל
בה ארבמ קלא אילן לקיים מצות שני מינין פסולין דהואיל ולבר קלא אילן
איכא חומץ כל צורכה תיישינן דלמא מצרין למלית אחריתי ושקיל הנך
דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן אי נמי שקיל הנך
דקלא אילן ותלי בה מ ״ כ ,ביאור דברי רש״י ז״ל דבמלית בת ארבעה שנים
תכלת ושנים קלא אילן רק לכתחלה אסור משום בזירה שמא מיזדבין לה
לאיש אחר ויסבור שכל תוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי
תוטין מהכא ונתן שם מם לבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אתת מהן נפטר
בקלא אילן לשם תכלת ושדי קלא אילן מם לבן בציצית והוי כלאים בלא
מצוה אבל בדימבד שפיר דמי דכיון שאין בו בטלית זה אלא ד׳ תוטין
כדי צורכו חששא רתוקה היא שיהא שקיל תרי תוטין מינה לטלית אחריתי
ולא תיישינן בדיעבד להכי אבל בטלית בת שמונה דאית בה ארבעה חוטין
יותר מכדי צורכה חששא קרובה היא כי מזבין לה לאיגש אחרינא ויסבור
שכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי וראי ישקול ארבעה תוטין
מהכא ושמא יתרמי ליה כל הארבעה חוטין ממין אחד מתכלת או מקלא
אילן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת ויהיה כלאים בלא
מצוה מ ו ן שהטליתות הס של פשתן ,ואפילו למאי דקי׳׳ל דאין מטילין תכלת
בטלית של פשתן נ״כ איכא למיחש שיקח ארבעה תוטין מהכא ויתרמי ליה
הקלא אילן ויטילם בטליתות אחרים של צמר לשם תכלת עם לבן של פשתן
ויהיה כלאים שלא במקים מצוה ,זה נראה ברור בביאור פירש״י ז״ל ורלא
כמו שראיתי יש שהבינו בפירש״י ז״ל דרק בס״ד דמיירי הכל בטלית בת
ארבעה הוא דפירש״י ז״ל החשש משום כלאים בלא מצוה דבטלית צת
ארבעה ליכא חששא אחריתי אכל למה דמסיק דברייתא דפוםל קלא אילן
במקום לבן בדיעבד בטלית שכולה תכלת הוא בטלית בת שמונה וכתב רש״י
ז״ל דהואיל ולבר קלא אילן איכא חיטין כל צורכה חיישינן דלמא מצריך
למלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא
קלא אילן אי נמי שקיל הנך דהלא אילן ותלי בה החשש הוא כלומר ונמצא
שני הטליתות אינם נפטרים אלא במין אתד ואנו תרי מינין בעינן לעכב
להט פסול בדיעבד .ובעניותין הדין פירושא לא מיתחזי לן חרא דא״כ
החשש הוא בשני הטליתות הן אותו הטלית שיהיה בו חוטי התכלת והן
אותו הטלית שיהיה בו החוטי קלא אילן ששניהם יהיו פםולין משום רכל תר
136
עין התכלת
לא יהיה בו אלא מין אחד ואלו מלשון רש״י ז״ל חיישינן דלמא מציץ
לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהנא ותלי לה התם וליכא הנא אלא
קלא אילן אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה ע׳׳כ משמע דהחשש איט
אלא על מד מהנך טליתות אותו טלית שיהיה נו הקלא אילן .והיינו ממש
כלשון רש״י ז״ל בהס״ד ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת
כוי .ועוד דא׳׳כ קיימינן השתא דשני מינין נעינן לעכנ דאפילו נדיעכד
פסול היכא דליכא אלא מין אחד א״כ מהיכי תיתי ניחוש שיסנור זה האינש
אחרינא דכל חוטיה תכלת הרי אפילו נדיענד פסול כשכל מסיה תכלת
דליכא אלא מין אחד .ועוד הא תינח למיפסל נדיענד כדליכא אלא מין
אחד לרני דהתכלת והלבן מעכנין זה אח זה אנל לרכנן דאין מעכנין זה
אח זה פשיטא דלא בעינן שני מינין לעכב וא״כ נפשיטות הוי לי׳ לתרוצי
רומיא דהנך תרי ברייתות ולומר אידי ואידי בטלית בת שמונה וחדא כרבי
וחרא כ ר מ ן .והגם שהתום׳ ז״ל הקשו קושיא זו לפירש״י ז״ל אכן לא הקשו
אלא לפירוש שני של רש״י ז״ל כמו שיתבאר ולמה לא הקשו נמי לפי׳
ראשון של רש״י ז״ל .אלא גראה ברור דבקושטא לפי׳ ראשון של רש״י ז״ל
לא הוי טעמא כלל משום דבעיגן שגי מיגין לעכב אלא כמו שביארנו
דטעמא לא הוי אלא משום חששא דכלאים נלא מצוה ורק דנטלית בת
ארנטה שאין כה תוטין יותר מכדי צורכה הוי חששא רחוקה ולא חיישינן
רק לכתחלה ובטלית נ ת שמוגה דיש נ ה חוטין יותר מכדי צורכה הוי
חששא קרונה ולהכי פסול אפילו דיעכר .ומסיק רש״י ז״ל לשין אחר ועיקר
חיץ מקלא אילן דהא אשני מראות שנה קפדיגן ואלו מראיהן שוין ורמיק
עלה מברייתא דקתגי ואם הניא כשר ומשגי לא קשי׳ הא נעלית נ ת
ארבעה הא בטלית בת שמוגה .זלפי פי׳ זה פי׳ רש״י ז״ל בהא דמשגי הא
בטלית בת ארבעה כו׳ להיפוך ממה שפירש לפי׳ הראשון .דלפי׳ הראשון
פירשי׳י ז״ל הא ברייתא דואם הביא כשר מתוקמא בטלית בת ארבעה והא
דקתני שקלא אילן איגו פוטר בה דמשמע אפילו דיעבר מתוקמא בבס
שמונה •והשתא פירש״י ז״ל להיפוך הא לקתני שקלא אילן אינו פוטר בם
דמשמע אפילו דיעבד מתוקמא בטלית בת ארבעה שני חוטין תכלת ושני
חוטין קלא אילן להט פסול אפילו דיעבד דהא אשני מראות שבה קפדינן
ואלו מראיהן שוין והא דקתני לא יביא ואם הביא כשר בטלית בת שמונה
חוטין ארבעה של תכלת ומין אחר ]כלומר שהיו בה ארבעה חוטין דהייט
שנים
עין התכלת
סט 137
שנים תכלת ושנים מין אחר[ וביקש להטיל בה עול ארבעה אחרים לא
יטיל קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם חכלת ויתירם
מכאן דתן בטלית אחרת במקום תכלת מם לבן ואם הביא כשר להא
נפטרה בארבמ חימין של תכלת ולבר אחר ט״כ ,המתבאר בשיטת רש״י
ז״ל בפי׳ השני ראשני מראות קפלינן לעכב ולהכי בטלית בת ארבעה שנים
של תכלת ושנים של קלא אילן פסול אפילו ליעבר משום שמראיהן שיין ורק
בטלית שכבר יש בה ארבעה חוטין בשני מראות להיינו תכלת ולבן או
צבמ אחרת ורק שבא להטיל בה עול ארבעה לא יטיל בה קלא אילן
לכתחלה משום גזרה לתיפוק מינה חורבה לכלאים שלא במקום מצוה
ובליעבל כי הטיל בה קלא אילן לית לן בה רמשים הך .חששא לא פסלינן
בליעבר והתום׳ ז״ל הקשו על ז ה ) מ י ה י א ם » י א מי( וכתבו למאי לפ״ה לקלא
אילן במקום לבן פסול משום שלומי; לתכלת ואין כאן שני מינים קשה מאי
פריך ללמא האי ברייתא כרבנן לריש פרקין לאמרי אין הלבן מעכבת את
התכלת ע ״ כ ,כלומר ולהכי אם הביא כשר ואידך ברייתא רקתני שקלא
אילן אינו פוטר במקום לבן דמשמע אפילו דיעבד כרבי דאמר התכלת
והלבן מעכבין זה את זה ואידי ואידי בטלית בת ארבעה ולמה לי לאוקמי
הא בטלית בת ארבעה הא בטלית בת שמינה .ועי׳ לקמן )איה לט(:
,
1נראה ללעת רש״י ז״ל הוא לגם לרבנן או כולו בתכלת או טלו בלבן
אבל טון שנזקק לתכלת ולבן אין קלא אילן עולה לא במקום
לבן ולא להשלים שיהי׳ כאלו כולו תכלת .במקים לבן אינו עולה להא למי
לתכלת שבו והתכלת איט משלים להא לאו תכלת הוא כן נראה נכון בלעת
רש׳׳י ז״ל:
p!Dלאתאן עלה הוא רמה שכתבנו לתרץ רעת הרמב״ם ז״ל ללהט1
אינו אוסר להטיל תכלת במראה הכרתי במקום לבן משוס להא
לקפדינן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב ולהכי סמכינן בהא
אררבי אליעזר לכאורה אין לזה מקוס כלל שהרי מבואר בשיטת פי׳ השני
של רש״י ז״ל שהוא ג״כ שיטת פי׳ הרמל׳ם ז״ל כאמור להא לקפלינן אשכי
מראות שבה הוא לעכב לפסול אפילו לימבר:
אמנם
באמת לכשתסתכל מראה הגם שמרן הקלוש ז״ל הממיר לרבינו
הרמב׳׳ם ז״ל בסברתו של רש׳׳י ז״ל בפירושו השני רטעמא דלא
יטיל
138
עין התכלת
יטיל בה קלא אילן במקום לבן הוא משום דאשני מראות שבה קפליק
והכא מראיהן שוין ומיחזי כאלו אין שם אלא מץ אחר מיהו בהא ימשני
הא במלית בת ארבעה הא במלית בת שמונה אינו מעמידו בפירש״י
דמפרש דבטלית בת ארבעה פסול אפילו דיעבד ובטלית בת שמונה לא
יביא ואם הביא כשר כנ״ל אלא דלהרמב״ם ז״ל הפי׳ הוא להיסך הא
דלא יביא ואס הביא כשר הוא בטלית בת ארבעה דלא שייך בה גזירה
שמא יקח תרי חוטין מינה ושדי להו בטלית אחריתי לשם תכלת בהדי לבן
ויהיה כלאים בלא מצוה דהא ליכא למיתש בטלית בת ארבעה כיון שאין
בה יותר מכדי צורכה ורק דלכתחילה לא יביא משום דאשני מינין שבה
קפדינן והכא מראיהן שוין ואם הביא כשר דהא דקפדינן אשני מראות
שבה הוא רק למצוה ולא לעכב .והא דקתגי שקלא אילן אינו פוטר במקום
לבן דמשמע אפילו ליעבד בטלית בת שמונה ארבעה תכלת וארבעה קלא
אילן דכיון דאית כה ארכעה חוטין יומר מכדי צורכה גזרינן שמא ימכרנו
לאינש אחרינא ויהא סבור שכל חוטיה תכלת ויקח מהם לטלית אחריתי
לשם תכלת עם לכן ויהי׳ כלאים בלא מצוה להכי פסול אפילו דיעבד
וכעין פירש״י ז״ל לפירושא ק מ א .וזה מבואר שמרן הקדוש ז״ל הבין
שהרמב״ם מפרש כן מלשונו שכתב על קושייתו בלשון הרמב״ם ז״ל למה
לא חילק בין טלית בת ד׳ חוטין לבת ח׳ חוטין כמו שחילקו בגמרא וכתב
רעל זה יש לומר דכיון דלכחחילה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי
דין עבר והטיל לבת ח׳ פסולה משום דלא שכיח ע ״ כ ,הרי מבואר להדיא
דפסולא דבדיטבד הוא בבת שמונה חוטין וזה היפוך מפירש״י ז״ל בפי׳
השני אלא על כרחך צרך לומר שמרן הקדוש ז״ל הכין שהרמב״ם מפרש
כמו שכתכנו:
הדין עמו שכן מורק משמעות לשק הרמכ״ם ז״ל טלית שהיא
כולה אדומה כו׳ עושה חוטי לכן שלה כעין צכעה כו׳ היתה
כולה תכלת עושה לכן שלה משאר צכעונץ חוץ מן השחור מפני שהוא
נראה כתכלת ע ״ כ ,והנה לשון זה הוא כרייתא השני׳ טלית אין פוטר כה
אלא מינה טלית שכולה תכלת מכיא תכלת ודכר אחר ותו<יה בה וקלא
אילן לא יכיא ואם הכיא כשר .לאי כוונת הרמל׳ם היה להעתיק כרייתא
הראשונה טלית שכולה תכלת כל מיני צבמונין פוטרין כה חוץ מקלא אילן
הזי ליה להרמב׳׳ס למכתב היתה כולה תכלת כל מיני צבעונין פיטרין כה
חוץ
ובאמת
ע 139
עין התכלת
חוץ מן השחור דהוי משמע דאפילו בדיעבד אין השחור פוטר בה ומדכסב
מושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור משמע דרק לכתחילה קאמר
וברייתא השני׳ הוא מעתיק והרי הרמב״ם ד ל ודאי בטלית בת ארבעה
מיידי דסתם טלית בת ארבעה היא ומכשיר בה קלא אילן במקום לבן
דיעבד ועל כרחך דמפרש דהכי קאמר הא בטלית בת ארבעה לא יביא
ואם הביא כשר הא בטלית בת שמונה בדיעבד נמי פוסל וכדאמרן
דמטעם דאשני מראות שבה קפדינן הוא רק למצוה ולא לעכב ורק בטלית
בת שמונה פסול בדיעבד משום גזירה דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים
בלא מצוה .והגה כי כן שפיר כתבנו דכיון דהא דקפדינן אשני מראות
שבה הוא רק למצוה ולא לעכב סמכיגן בהא אדרבי אליעזר דאמר משיכיר
בין תכלת לכרתי:
דאייריק אמינא נמי ליישב מה שהשמיט הרמב״ם ד ל ולא הביא
כלל דינא דטלית בת שמוגה דגם בדיעבד פסול כשהטיל בה
קלא אילן במהום לבן ותירוצו של מרן הקדוש ז״ל איני מתיישב כל כך
על הלב .ונראה דהגה בהך גזירה דשמא ימכרנו לאינש אתרינא ויהא
סבור שכל חוטיה תכלת ויקמ מהכא להטיל לטלית אתרת ויתרמי ליה
הקלא אילן ויהי׳ כלאים בלא מצוה והיינו שיטילם בטלית של פשתן לשם
הכלת ו ה ד קי״ל כב״ש דפיטרין סדין בציצית וכל המטיל תכלת בסדינו
אינו אלא מן המתמיהין וכדמםיק בש״ים מנחות )מ .״ (0דאסרוה משום
גזירה יעו״ש וא״כ אץ לחוש כלל שיטילם לטלית של פשתן ואיכא למימר
דבקושטא הך ברייתא מיתגיא קודם גזירה והיו מטילין כלאים בטלית של
פשתן אי גמי הגזירה הוא שיטילם לשם תכלת בטלית של צמר ב ה ד ל ק
של פשתן כדמשמע מפירש״י ז״ל ועיין תוס׳)2ס ליה כיין( אכן דעת הרמב״ם
ד ל בה׳ ציצית )פ״ג היי( כפי מה שצידד בדבריו מרן הקדוש ז״ל)שם( הוא
דבטלית של צמר אסור להטיל לבן של פשתן מ ד נ א אפילו בהדי תכלת
משום דריש לקיש כל מקום שאתת מוצא עשה ולא תעשה כו ורר״ל פליג
אהא דאמרי׳ )שם ל*( תוטי פשתן פוטרין בשל צמר יעו״ש וכר״ל קי״ל
יעו׳׳ש ועיי׳ בלבוש )0י׳ ס סיג( שכתב וי׳׳א דאף בזמן שהי תכלת הי׳ אסור
לעשות חוטי פשתן בשל צמר ועיין בא״ר )שס ס ל י ( שביאר דהני י״א הוא
דעת הרמב״ם ) ftהיו( הג״ל .ומעתה כפיר השמיט הרמב״ם ז״ל הך
ברייתא שקלא אילן אינו שוטר במקום לבן אפילו בדיעבד ידיאוקימנא
בטלית
ואיידי
,
,
עין התכית
!±°
בכןליח בח שמונה ומשום גזירה דלא תיפיק מינה חורבה דכלאים בלא
מלוה .דהרי הך ברייחא הוא דלא כהלכתא אי דמיירי מקמי גזירה דםדין
בציצית אי דסברי כי הא דרחבה אמר רבי יהודה חומי פשחן פושרין בשל
צמר ושפיר איכא למיגזר אבל אגן השתא בתר גזירה דסדין בציצית וגם
קי״ל כר ׳ כלל מקום שאתה מוצא משה ול״ת כו ואין תומי פשתן פימרין
בשל למר מדיגא ליכא למיגזר כלל אפילו במלית בת שמוגה וזה נכון
וברור .וגם מרן הקדיש ז״ל שגדתק בזה הוא רק לאותו צד שצידד ברמת
הרמב״ם ז״ל )שם( שסובר דתומי פשתן פושרין בשל למר ודר׳׳ל לא פליג
אדרחבה אמר רבי יהודה מיהו לקישטא דמילתא מהשמטה זו ראי׳ לצד
השגי דבאמת סובר הרמב״ם ז״ל דהא דר״ל פליג אדרחבה אמר רבי
יהודה ופוסק כר״ל:
שגתבאר במאמרגו פתיל תכלת )סרט משליכי כ .ישם( שאין
כח
קפידא בזה לדיגא אם תהי׳ הצבימה קודם הטיי או שיהי׳
הצבימה בתומין אמר המויה יעו״ש ,נראה כמת להביא מוד ראיה ברורה
לזה מש״ס מפורש במסכת סיכה )יא•( רב ממרס חסידא רמא תכלתא
לפרזומא דאינשי ביתי׳ תלאן ולא פסק ראשי תומין שלהן ופירש״י ז״ל
תלאן לציציות בכנפות הטלית תוע אחד כפול ד׳ ותותבו בכנף ועודנו חונן
אחד טפלו והרי הן שמונה כפלים ופיסק ראשין שלהן ונעשין שמונה חיטין
ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ט יעו״ש.
והגה חוט זה על כרמך הי׳ מקצתו צבוט תכלת ומקצתו לבן .דהרי טון
שסבר רב עמרם משים תייבות בציצית פשיטא שחייבין גם בתכלת ואשכחן
בש״ס מס׳ ע״ז)לס (.רב הונא בר מנימי זבן תכלתא מאיגשי דביתי׳ דרב
ממרס חסידא יטו״ש מבואר מזה דהוי להו תכלת .ומעתה אם אמרת
להצבימה צריכה להיות בצמר דוקא יש לתמוה דלמנין מה חיברן רב ממרס
וטוה להתכלת והלבן להיות יחד בחוט אחד ,הניחא לדמת הרמב״ס ז״ל
דכך הוא מצוותו שיהי חוט אתד מקצתו תכלת ומקצתו לבן שפיר דלא
סגי בלאו הכי אבל לדטת רש״י והראב״ד ז״ל דשני תוטין שלמים או תוט
אחד שלם בעינן מהיכן בא זאת שחיברן רב ממרס וטוואן בחוט אחד .
ואם מל מה שלא פסקן מקודם שתלאן פירש״י ז״ל דשכח אבל לענין מה
חיברן כלל וטוואן יחד התכלת מם הלבן שיהי׳ חוס אחד אחר שהיו
מופסקין קודם הטוי׳ אלא מל כרחך דהצבימה כשרה נמי בחוטין והי׳ לו
,
,
במה
,
,
חור•
עין התכלת
עא 141
חוע אחר ארוך וצבעו מקצתו תכלת על דעת שיפסק התכלת מהלכן ושכח
הנה כמה שהעירט במאמרנו)שם » .מס( לכאר כדין צכע התכלת
כט
שצבעו ממנה צמר לשם ציציח אי שפיר דמי לצכוע ממנה
פעם שני׳ ושלישית ,היה מהראוי להאריך בזה מובא כי אנו בעטנו פתחט
בזה פתח קטן כנקב חורה של מחע בביאור סוגיא דמנחות )מנ (:רק
להעיר לב המעיין ובחידושיט למם׳ מנחות הרבינו תזון בזה בביאור סוגיא
זו והמסתעף ממנה ולא העתקנו במאמרנו מיראת האריכות בכרי להקל
על המעיין וכעת הקיפנו בזה חבילות תשובות פילפולים מפילפולים שונים
מסכמים ,ושאינם תכמים ,ולזאת הי׳ מהראוי להאריך בזה .אולם לאשר
באמת לדינא אין נפקותא מזה .כי מה שהעירנו במאמרנו מזה לאשר אז
לא עסקנו עוד במעשה חכמת מלאכת הצביעה בפועל וחשבנו שיתי׳ נתון
לט זאת לדינא אכן כעת אחר אשר עסקנו בזה ובאנו בעזהש״י על תכלית
חכמת מלאכת הצביעה של תכלת ראינו שעשיית צבע התכלת בדם החלזון
יכולה היא להעשות בשני אופנים .הראשון באופן שאין יכולין לצבוע בה
אלא פעם אחת כי בצביעה ראשונה הצמר שואב ומושך עליו כל הצבע
והנשאר ביורה אחר הצביעה הוא מים פשוטים וצלולים מאד .זולת אם
ישים בהיורה צבע הרבה יותר מכפי הנצרך למשקל הצמר שצובע בה שאז
ישאר צבע בהמים אכן כהה מבתתילה ועשיות הצבע על זה האופן הוא
יקר מאד ומלאכתה כבדה .האופן השני יכולה להעשות באופן שיכולין
לצבוע בה כמה פעמים .וצביעה זו זלה וקלה יותר הרבה מבאופן
הראשון .ואנו בתרט לעשות הצבע על אופן הראשון כי היא צביעה
המובחרת יותר .ומוסכמת עם לשון הש״ס טעמה פגמה כפי הפי׳ שעל
מס׳ מנחות המיוחס להרשב״א ז״ל המובא במאמרנו)מ .(:ומעתה כל מה
שכתבנו במאמרנו בזה הוא רק להלכה אבל למעשה צביעה שלט היא
צביעה ראשונה הכשרה לכולי עלמא .ולהיות כי כן לא ראינו להאריך
עוד בענין זה מאחר שאין לנונפקא מינה לדי0א בזה ואין זה תכלית
מאמרנו לפלפל בדבר שאינו נחון ויקבלו החכמים נרו והרובים את
ל
תשובתם בחידושינו בעת שיצאו לאור בעזהש״י:
במה שהבאנו)שם »־ש ל ל .ושם( ש״ס דמנתות )» cתכלת אין לה
בדיקה ואין נקחית אלא מן המומתהיעו״ש .מ ה הדבר ברור
דשם
עין התכלת
142
דשם מומחה מלבד <אראתו מ מ י ר ובקי כולל נמי שהוא נאמן ומוחזק
בכשרוח כהאי דבכורות )מג( אלא א״כ היה מומחה כאילא ביבנה ינגו״ש.
והרבה דברים יש שאין בהן נאמנות לסתם בני אדם שאינם חשודים אלא
במינן נאמן ומוחזק בכשרות כהאי דע״ז)לנה( וברמב״ם ה׳ מאכלות אסורות
)»״נ הלנה נ כ ומיין כ״מ ) ( ובהגהת רמ״א יו״ד)קיט כ״א( והיינו דאמ״ג
דע״א נאמן באיסורין מ״מ בדברים שהזיון* שכיח חששו שלא להאמין אלא
המוחזק בכשרות דהוי כאיתחזק איסורא דאין מ״א נאמן זכ״ש בתכלת
דבא לפעור מלמו מחזקת חיוב המצוה דאץ סתם מ״א נאמן ומי מג״א
)סי׳ לט שיק י 0אלא דאם הי׳ לה בדיקה שפיר הו׳ מצי לבדוק ממש מהצמר
וכהאי דמירובין )צ«•( גבי תפילין אלא דתכלת אין לה בדיקה משום ממימה
ודברים פשומים וכרוכים הם וצא הוצרכנז לכתבם אלא מפני שראינו מבהיל
אחד הבהיל בזה :
מצאנו שמל האי דמם ע ״ ז ) מ ( .אמר רב ברונא אמר רב קירבי
דגים ומוכרן אין ניקתין אלא מן המומתה כתב מלה הר״ן ז״ל
בהלכות גראה מדברי רש״י ז״ל דמומחה הייגו בהי בהם ואתרים פירשו
מאי מומחה נ א ק דומיא דאלא מן המומחה דתניח למיל בברייתא דאין
לוקחין ימ״ח מח״ג ו ק מוכיח בירושלמי דאיתמר התם תגי אין לוקחין מעי
דגים וקרבין אלא מל פי מומחה ואין לוקחין תכלח אלא מל פי מומחה
מדתגיא להו בחדא משמע דמומחה דהכא דומיא דמומחה דתכלת ומאי
מומחה גאמן כו׳ ימו״ש ,הרי מבואר מדברי הר״ן דמומחה דתכלת פסיקא
לי דפירושו נאמן עד שלמד ממנו על מומחה דמעי דגים וקרבים והן חן
הדברים שאמרנו:
במה שנתבאר)שם לא (.לתמוה אמהרש״ל ביש״ש במס ב״ק דאהא
לא
דמשני הש׳׳ס /א צג (:בקלא אילן דלא עבר סיים הוא ז״ל
וק״ו בתכלת שהוא נגד לשין התזס ז״ל במס זבחים 9ס 0שכחבו אבל
מעיל דכ״ג שהוא תכלת אינו יכול לכבסו על ידי צפון משום דאמרי במס
נדה )י!>»( דאפילו צבעא נמי מעביר יעו״ש ,הרי להדיא דתכלת עוברת על
ידי צפון יעו״ש ,כעת נראה דיש ליישב בפשיעות דמהרש״ל ז״ל מפרש בקלא
אילן דלא עבר לא דלא מבר כלל קאמר אלא דלא עבר לגמרי קאמר
מ ה י דעובר ודיהה קצת על ידי צפון כיון דלא מבר לגמרי לא הד שיגר
החוזר לברייתו וע״ז קאמר וק״ו בתכלת דאינו עובר לגמרי על ידי צפון,
ומה
M
,
שלב
,
,
,
,
,
,
,
עפ 149
עץ חתכית
ימה שכתבו המוס׳ למפלח עוכר על י ד צפון לאפילו צבעא נמי מעביר
הייט לעוכר קצת ומתקלקל ונעשית ד ה ה ממה שהי .אבל אין הכי נמי
ראינו עובר לגמרי .אלא לבמאמרנו)שם( הוי משמע לנו ספי לפרש לישנא
להש׳׳ס בקלא אילן ללא עבר ולשון התום ז״ל אפילו צנעא נמי מעביר
בחר פירושא לבחלא גווט איירי ובהעברה ללגמרי מיירי לסתם לשון עבר
משמע לגמרי ובהאי לתגן במס גלה )» (.עבר או שדהה ,מיהו אין זו
תימא אם מהרש״ל ז״ל לא משמע לי הכי להרבה כיוצא בזה מציט בש״ם
לשון אחר בפירושים מתחלפים:
בזה ראינו להעיר ולהסיר התלונה ששמענו מתלוננים
לב
על צביעה שלט מצר שאירע אצל איזה אנשים שהציציות
שלפניהם הוכהה מראיתן והרי הרמב״ם ז״ל כתב שתכלת היא צביעה
העומלת ביפיה ולא תשתנה .ואט תמיהין הלא מראש לא בסתר רברנו
וכתבנו במאמרנו שפוני עמוני חול וי (:בזה הלשון.
אין כוונתנו באמרנו צבע מתקיים .שלא תשתנה גם על ילי
פעולה הגורם לחסר ולהוציא הצבע מהנצבע .כי זה ולאי לבר
שאי אפשר שהרי החוש מעיר שאור השמש טבעו להוציא ולחסר חומר
ויסוד כל הצבעים .וכמו שגראה בחוש שאפילו דבר המוזהב שהוא באמת
מצופה זהב ורק שהציפוי דק מאד בתכלית הדקות אם יעמוד ימים רבים
נגד אור השמש ישלט בו התסרון וההפסד כטבע כל הוה גפסד ומפגי זה
ישתנה מראהו .וכן גראה בחוש שעשן הגפרית מוציא ומתסר כל הלבטים
אפילו צבע שהוא בתולדה .כמו שנודע בנםיון אם נקת דבר הכצבע היטב
במראה אדומה ומתקיימת .ונניחנה בתוך כלי סתומה מעושנת מגפרית
נוציאנה אחר כך לבנה כשלג .והכי אמרי במס׳ נלה )» (.לצפון צבע נמי
מעביר יעו״ש:
רצוננו באמרנו צבע המתקיימת .היינו שלא תשתנה מצר עצמה
אבל
מצל אריכת הזמן בלי גורם אחר ע״כ לשוננו במאמרנו )שם(:
מבואר להליא מלברי התום ז״ל במס׳ זבמים הג״ל שהתכלת
עובר ע״י פעולת הצפון וכפי מה שנחבאר גם המהרש״ל מורה
לזה לעכ״פ מתקלקל ומכהית מראיתו .והא וראי לא ניתן להאמר כלל מם
שמבהיל אחל הבהיל בזה לומר שבאמת במחלוקת היא שטי בין הרמב״ם
והתום ז״ל .כי בענייט בעזהש״י אנו הולכים בעקבות רבותיט חז״ל גלולי
הפוסחים
,
,
,
,
!בהיותנו
אמנם
,
והדבר
,
,
,
144
עין התכלת
הפוסקים אשר תמיד מרחו ויגעו להשוות דעות חז״ל ואפילו בדרך רחוק
ודחוק סבלו יוחר הדוחק כי היכי דלא לאפושי פלוגתא וכ׳׳ש כאן דהתוס׳
ז״ל כתבו להדיא דתכלת עובר ע״י פעולת צפין והרמב״ם ז״ל לא מצינו
לו שיאמר היפך זה זולת מה שכתב שהתכלת היא צביעה העומדת ביפיה
ולא תשחנה ,מילתא דמסתבר הוא לומר שטונתו בלי פעולה מצד עצמה
באריכח הזמן רעל ידי פעולה החוש מעיד שאי אפשר שלא חשחנה כמו
שנתבאר וממילא דהכי איבעי לן למימר על פי דעת תורה להשוות דעת
הרמב״ם ז״ל עם התום׳ ז״ל כי היכי דלא לאפושי פלוגתא:
ומעתה
סרה התלונה ממה שאירע לאיזה אנשים שנכהית מראית
התכלת בציציות שלפניהם כי הי׳ זה על ידי איזה פעולה כגון
מ״י זריחת אור צשמש עליהם תמיד או על ידי שחיקה ומלילה מחמת
מלאכת עבידה או שנפל עליהם מי צפון כגון העוסקים במשקאות שכר
וכדומה וע׳׳י פעולה וראי יכולה להשתגה מראית התכלת כאמור :
ואיידי
דאיירינן אמיגא להשיב בזה על מה שהערו היות אתר שרה
לג
חוטי התכלת במי רגלים ושפשף היטב זמן ארוך ונתכבס
הצבע עד שעבר:
ושם( עם
באמת האי כובס הרכיב בדיקת התכלת שבמנחות
העברת שבעה סממנים שמעבירין מל הכתם שבמסכת גדה
)ב* מס( ולזה העלה חרס בידו .דממה נפשך ממה קאתי עלה אי משום
בדיקת התכלת דמבואר במס׳ מנחות )» (.ותרו לה בגווייהו מאורתא ועד
לצפרא איפרד חזותיה פסולה .הרי התם מצריך עוד סממנים מגביא גילא
ומיא דשבלילתא בהדי מי רגלים והיינו כדי להחליש כח יסוד הצפון שבמי
רגלים ובשרייה לתור בלא שום שפשוף ואי אפילו הכי איפרד חזותיה פסולה,
אבל בשרייה במי רגלים להדייהו ובפרט בהדי שפשוף תכלת גמי עובר
וכלאמרן לע״י פעולה תכלת נמי עובר .והא לתכלת היא צביעה העומדת
ביפיה ולא תשתנה הוא רק דמצד עצמה על ידי אריכות הזמן בלא שים
פעולה לא תשתנה ושיערו חכמים דבדיקה זו בשריית מי רנלים הממוזג
בסממנים הללו מגמא גילא ומיא דשבלילתא בלא שום פעולה וכסכוס
ושפשוף כלל אין בכחה יותר להשתנות ולהפליל הצבע מכח אריכת הזמן.
וכל לא פרל בבליקה זו תפריל נמי באריכת הזמן .כמו שנתבאר כל זה
במאמרנו
אמנם
)»:
עג 145
עין התכלת
,
במאמרנו שפוני ממוני חול) . 01וא״כ כיבוס כיבס זה שהי במי ת ל י ם
להדי׳ ובשפשוף הימב אין עניינו כלל לענין בדיקת תכלת הנזכר בש״ש
דמנחות:
ואי דקאתי עלה מהעברת שבעה סממנים שמעבירים על הכתם ומי
רגלים ביניהן דתנן במס נדה )» (.העביר עליו שבעה םמנין ולא
עבר הרי זה צבע כו עבר או שדיהה הרי זה כתם יעו״ש אלמא דשבעת
םמגיו איגם מעבירין את הצבע וכ״ש דאין צבע עוברת על ידי מי רגלים
לחורת ומדעבר ש״מ לאו צבע הוא כלל .הא נמי בורכא היא .דהרי התם
בהעברה בלא שרייה מיירי וגם בלא שפשוף היסב רק כיםכס שלשה
פעמים ובעיא בעי לה התם )»•( בעי רבי ירמי אמעויי ואתויי חד או
דילמא אמטויי ואתויי תרתי יעו״ש ,עכ״פ הא ודאי טפי משלשה פעמים
אמטויי ואתויי יצא מכלל בדיקה רכל כך צבע נמי מעביר וכ״ש שרייה
ושפשוף היטב במי רגלים דאפילו במים כה״ג נמי יכול להעביר צבע והד
כמו שנאן שכתבו ה ת ו ם ׳ ) כ ס » .ל״ס שנאן( דצבע נמי עובר ע״י שנאן יעו״ש.
ובאמת כי על ידי שרייה במי רגלים כלא שפשוף בדקנו ומנוסה ע״י שרייה
מאורתא עד צפרא או אפילו מעת לעת כמו שכתב הרמב״ם ז״ל ולא זו
שאין גכהית המראה אלא עוד נתחזקה למעליותא כמו שאיתא במנתות )שם(
אישתני למעליותא כשרה יעו״ש דע״י בדיקה יוכל להשתגות עוד למעליותא:
,
,
,
במה
שכתבנו )שס »־ט החמישי מ (.דלפי מה דחדית לן השאג״א ז״ל
לד
דטומטוס ואגדרוגינוס פטורים בסדין אפילו מציצית דלבן דכיון
דאיגם ראוים לתכלת משום איסיר כלאים פטורים נמי מלבן מד״ת דאע״ג
לאין מעכבין זה את זה מיהא ראוי לתכלת בעינן וכל שאינו ראוי לבילה
בילה מעכבת בו לפי זה יש ללון כיון שאין לגו תכלת מלבן נמי פטורים
מן התורה לאע״ג לתכלת אינו מעכב מיהו ראוי לבילה בעינן וכיון שאין
לנו הוי אינו ראוי לבילה לבילה מעכבת בו יעו״ש ,ולכאורה אין זה מנץ
כלל לאינו ראוי לבילה לכלהו לוכתא לאשכחן בש״ס אינו ראוי לבילה היינו
או שאינו ראוי מצל הטבע כהאי למנחות )מה * (:ששים ואחר אין נבללים
ובמס׳ נררים )»•( לחרש אינו מיפר נררי אשתו לראוי לשמיעה בעינן
וביבמות )קד (:אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה לפי שאינו באמר ואמרה
ובקידושין)כס (.ביה״ס שלא הי׳ ראוי לביאת מים שעת טבילה ועי תום
פסחים
10
י
,
,
עין התכלת
146
פסחים)צי :ד ס * ן יין ימוקס( או שאיט ראוי מצר הדין כהאי לב״ב
דאינו ראוי לקריאה משום דמיחזי כשיקרא כר וכן במכות )ייז (.בהפריש
בכורים קודם לחג ועבי עליהם החג ירקבו דלא מצי למקרי עליהן ובמס׳
חולין (:/0דכיסוי הדם איגו גוהג במוקדשין משום דלא אפשר ליחן עפר
למטה יעו״ש ,אבל כל שראוי מצד הדין ומצר הטבע רק משום שאין לו
לא אשכחן אלא דהוי דיחוי במס׳ זבחים )לי (:לעגין שעיר המשתלח כשאין
לו יעו״ש בפירש״י ז״ל אבל הא לא אשכחן שיהא מקרי אימ ראוי משוס
שאין לו והרי כל הגי מילי דקתגי להו במגתות בהקומץ ובהתכלת אי מעכבין
זא״ז או לא באין לו מיירי כדאמרי׳ התם )מ (.לא שגו אלא שאין לו ויעו״ש
)»י 0אלא פשיטא דליח ליה .אלמא דאין לו לא מקרי איגו ראוי .אכל
סברתיגו במאמרגו ) («5הוא לחלה בין אין לו לבדו לבין אין לו ולכל
העולם במציאות כלל .לדוקא אין לו לבדו שהוא דבר הבא במקרה הוא
דהוי בכלל ראוי שהרי חזי לאצטמפי בכל שעה שישיג ידו להשיגו .אכל
כשאיגו במציאות לכל העולם כלל גראה ודאי דאיגו ראוי מקרי והוא כ ״
ממה שאיתא בגירסת הרי״ף ז״ל ביבמות וסוף ׳ מצוס מליצי( מודה ר א
בלא אבה יבמי נ ו כרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה כו׳ יעו״ש דמיחשכ
אינו ראוי לבילה אף שאיגו מתוסר אלא לימוד ורגילות ,ויש לנו ראיות לזה
דכשאינו במציאות כלל הוי אינו ראוי ושאני מאין לו וכמו דמצינו שחילקו
בספק חסרון ידיעה ללא חשבינן ליה לספק אבל בספק חסיון ידיעה לכל
העולם חשוב ספק ולא ראינו להאריך בזה מתמת שבלאו הכי לא זכינו
לעמוד בחידושו של השאג״א ז״ל כמו שנתבאר )שש(:
במה שכתבגו )»( מל עיקר תידושו של השאג״א ז״ל הג׳׳ל אכן
לה
בעניוחין אין דבריו ז״ל מחוורין להלכה ולדעתנו אין זה מטן
כלל לכללא דכל הראוי לבילה כו׳ .דלא איתמר האי כללא אלא במכשירי
המצוה שהמכשיר לא שייך בו ענין מצוה בפני עצמו כלל אלא שהוא מכשיר
ומפל לעיקר המצוה כמו קריאה דביכורים דבלא הבאת ביכורים לא שייך
מנין מצוה כלל בהקריאה וגמירי לקריאה לא מעכבא בזה שייך הך כללא
מ י מילי ללא ממכבא בראוי לקריאה אבל באינו ראוי לקריאה ממכבא
רכל הראוי לבילה ט אבל בשתי מצות לבכל חלא וחלא באפי נפשה יש
בה קיום &צוה כיון לאין ממכבין זה את זה ולא שייך למימר בהו שזה
הוא העיקר וזה הוא המכשיר מהיכא תיתי לומר שיהי׳ מצוה האחת תלויה
ש
ב
ש
,
,
בחברתה
עד 147
עין התכלת
,
בחברחה משום כללא רכל הראוי לבילה כו אנמ מי שאינו ראוי לקיום
מצות תפילין יהי׳ מעוכב מקיום מצות ציצית בתמי׳ .ויגיד מליו רמו דבההוא
מתני׳ גופא דתנן התכלת אינה מעכבת את הלבן כו׳ תכן נמי תפלה של
יד אינה מעכבת את של ראש כו׳ ואמרי׳ עלה בגמרא )מגחזמ מ ד ( אמר רב
חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אין לז מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו
לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד הרי מבואר
.ומפורש דלא שייך בזה כללא רכל הראוי לבילה ט׳ יעו״ש:
טל זה יש לדון לכאורה דלפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דאין לו ראוי
מקרי אין ראי׳ כלל מהאי דמגחות גבי תפילין .אולם באמת מה
דאסיקנא לעיל דאין לו ראוי מקרי הוא מהכרח דהרי כל הני מילי דקתכי
להו במנחות בהקומץ והתכלת אי מעכבין זה את זה או לא באין לו מיירי
כדאמרי׳ התם )כי (.לא שנו אלא שאין לו )מס (:אלא פשיטא דלית ליה
יעו״ש אלמא דאין לו לא מקרי אינו ראוי .וזה ההכרח אינו אלא כשנתפוס
כמו דסליק אדעתיה דהשאג״א ז״ל דגם בשני מצות שייך לדון משום כל
שאינו ראוי לבילה אבל לכשנתפום כפי סברתינו דכשני מצות לא שייך לדון
משום כל שאינו ראוי לבילה ליכא הכרת כלל לומר דאין לו לא מקרי אינו
ראוי .וממילא מצד הסברא מסתבר דאין לו בכלל אינו ראוי לבילה הוי.
דמהיכי תיתי לתלק מסברת עצמינו לאפיקי אין לו מכלל אינו ראוי .וע״כ
הא דאמר )שש»י (.אלא מאן דלית לי׳ תרי מצות תד נמי לא ליעבד היינו
מטעם דבשני מצות לא נאמר כלל רכל ט׳ ושאינו ראוי לבילה כו׳:
לקושטא דמילתא איכא ראי׳ מבוררת דבשני מצות לא איתמר הך
כללא רכל הראוי כוי ואפילו אינו ראוי ממש מצר הדין לא
מעכבא מםוגיא ערוכה במס׳ ערכין)ג (:הכל תייבין בתפילין כהנים לוים
וישראלים פשיטא כ מ י ם איצטריך ליה סד״א הואיל וכתיב וקשרתם לאות
על ידך והיו לטוטפות בין עיניך כל ראיתיה במצות דיר איתיה במלוה
דראש והגי כ מ י ם הואיל וליתנהו במצוה דיר דכתיב )ויקרא ז( ילבש על
בשרו שלא יהא דבר מוצץ בינו ובין בשרו אימא במצוה דראש נמי לא
למייבו קמ״ל דלא מעכבי אהדדי כו׳ יעו״ש ,הרי להדיא דכה?ים בשעת
עבודה אע״ג דאינו ראוי לבילה לתפילין של יד משום חציצה :ואפ״ה
חייבים בתפש״ר והייט דבשני מלות לא איתמר כלל הך כללא מ ב ע י ראוי
לבילה :
הן
מיהו
עין התכלת
148
הל אמת לודאי לא ניחן להאמר כלל דאישתמימ סוגיא זו מהגאון שאג״א
י ז״ל והרי הוא ד ל גופיה בספרו לקמן )»:׳ ל 0מייתי לה להך םוניא
ולן ממגה רמי שאין לו זרוע חייב מיהת בתש״ר אע״ג לאינו ראוי לבילה
לחפש״י יעז״ש .ואיך אפשר לומר שבסי׳ ל״א אישחמימ ליה סוגיא זו ודברי
עצמו ז״ל שבסי׳ ל״ז .אלא נראה ברור דהשאג״א ז״ל סבירא לי׳ לחלק
בין מצות לבן ותכלת לבין מצות תפש״י ושיר .דדוקא תפש״י וש״ר לשני
מצות ממש הן ובקיומם מקיים שני מצות עשה הוא דלא שייך בהו כללא
דכל כו׳ וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו דכיון רכל חד וחד באפי
נפשה מצוה שלימה הוא לא מישך שייכי )?הדדי וכמו מצות תפילין ומצות
ציצית אעו נאמר מי שאינו יכול לקיים מצות תפילין מצות ציצית נמי לא
יקיים ,אבל מצות לבן ותכלת אעפ״י שאין מעכבין זה את זה הרי כתב
הרמב״ם ז״ל )הי ציציה 0״א הלנה ס( וז״ל אע״פ שאין אחד מהן מעכב את
חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת כו׳ והלובש עלית שיש <ס
לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת ע״כ וטון
למצוה אחת נינהו שייך בי׳ כללא רכל כו׳ ושאינו ראוי כו׳ ובאמת מהאי
טעמא הוא דאין מעכבין זה את זה ובלבן לחור או בתכלת לחוד ק י י
המצוה משום רכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו אבל כשאינו ראוי לתכלת
התכלת מעכבת בו דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בנ:
ס
אבל בעניותין לא זכינו לעמוד בזה לומר דבקישטא חרא מצוה ממש
כינהו ורק הא דאין מעכבין זה את זה הוא מטעמא רכל הראף
לבילה אין בילה מעכבת בו > דאדרבה כיון רמצוה אחת היא ושניהם שוי!
בעיקר המצוה .לא שייך כלל לומר בהו דלא יעכב משום דראוי לבילה
למיתחזי לן דרישא דהך כללא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו לא
איתמר אלא במכשירי המצוה .אבל מה שהוא מעיקר וגוף המצוה ודאו
מעכב ולא מהני לי׳ מה שהוא ראוי לבילה ראטו אם לא יביא מנחה כלל
נימא דיצא משום דראוי להביא וכן אטו אם לא יב־א ביכורים כלל נימא
דיצא משום דראוי להביא .הא ודאי איט דבגוף ועיקר המצוה לא מ מ י
מה דראר לבילה אלא בעינן לקיימה בפועל ממש .וכן הוא מפורש
משמעות לשון פי׳ הרשב״ם ז״ל במס׳ ב״ב )ס״א :הון דיס כל כראיי לגילה( וז״ל
שכל דבר שצוה הקב״ה להניא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באות1
ענין
1
עין התכלת
עה 149
מטן שצוה הכתוב ולא בענין אתר אבל מצות האמורות באותה מצוה כגון
חטפה בקרבן בלילה במגתה כוי ימו״ש .ובשלמא אי הוי אמריגן רק מל
חד מיטיהו דאינו מעכב וכמו שרצה באמת מרן הקדוש ז״ל בכ״מ )בם םיל(
להעמיס כן בדעת הרמב״ם ז״ל דרק תכלת אינו לעיכוב אבל לבן הוא
לעיכוב ימו״ש שפיר הוי שייך לומר דלבן הוא עיקר וגוף המצוה ותכלת
היא מציה האמורה באותה מצוה כמו תנופה בקרבן ובלילה במנחה ולהט
תכלת אינו מעכב בראוי לתכלת .אבל לקושעא דמילתא דשניהם שיין שאין
מעכבין זה את זה וכדמםיק מרן הקדוש ז״ל בעצמו בכ״מ )שם מף מ ר ?
<הל» יה( יעו״ש א״כ שניהם שוין הם והם מעיקר המצוה .שוב לא שייך
בהו כללא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדאמרן דלא איתמר
הך כללא בעיקר המצוה .אלא ודאי דהא דאין מעכבין זה את זה הוא
משום דהכי גמירי דאע״ג דכשמקיים שניהם לא קיים אלא מצית עשה
אחת .ומ״מ נם כשמקיים רק חד מינייהו קיים מצות עשה אחת שלימה
ולהט אין ממכבין זה את זה דכל חד וחד גמי מצוה שלימה באפי נפשה
ה י א .ומעתה ממילא דלא שייך נמי בהו סיפא דהך כללא כל שאינו ראוי
לטלה בילה מעכבת בו דבשגי מצות לא איתמר הך כללא כנ״ל:
והנראה
דהשאג״א ז״ל קאי בשימת הלבוש ז״ל דאע׳׳ג דתכלת ולבן
אין מעכבין זה את זה מיהו לא מקיים בחד מיגייהו אלא
גולגא דמצוה ולא מצוה שלימה ולא דתי כלאים ואפילו התכלת דלא אפשר
במיט לא דחי כלאים דפלגא דמצוה היא ולא מלוה שלימה דידחה כלאים
יעו״ש )סי׳ יא( ]ומדבר ו ז׳׳ל יש ללמוד דחיוב עשה הוא גמי בחצי שיעור
כשאין לו שיעור שלם כמו במצוח לא חעשה דחצי שיעור אסור והארכנו
בזה במקום אחר[ ושפיר שייך למיתלי זה בכללא דכל הראוי לבילה ט ׳
דדוקא בראוי לשגיהם הוא דאין מעכבין זה את זה וקייס גם בחד מינייהו
מכ״פ פלגא דמצוה כיון לראוי להעשות מצוה אחת שלימה על ידי שניהם
אבל בשאין ראוי לפניהם מעכבין זה את זה ואפילו פלגא דמצוה לא הוי
בחד מינייהו דכיון שאינו ראוי לבילה להעשוח מצוה שלימה בילה מעכבת
בו ולא הוי מצוה כלל וכדרך שכתבו האחרונים לענין חצי שיעור דאיסורין
לחלק בין שאר איסיריס לאיסור אבר מן החי דדוקא בשאר איסורים חצי
שינגור אסור דמשוס דחזי לאיצערופי להט חל שם איסור על כל חלק
וחלק
עין התכלת
150
י ם
וחלק מהשיעור אבל באבמה״ת דלא חזי לאיצטרופי בשום פ נ אק שם
איסור כלל בחצי שיעור עיין פמ״ג נירי כי׳ ס״ס( כן נראה בריר בסברח
השאג״א ז״ל :
אנן בעניוהין לא זכינו לעמול בשיטת הלביש ז״ל לקשיא לן על
א1לם
שיטתי׳ טובא הלא ללשון הרמב״ם ז״ל והלובש טלית שיש בה
לבן או תכלת או שניהם כאתר הרי קיים מצות עשה אחת כנ״ל משמע
לגס בלבן לתול או בתכלת לתול קייס מלות עשה אתת שלימה כמו בשניהם
יחל .ותו למלשין הש״ם במגתות )מ (.ולא יהא אלא לבן מבואר להדיא
לגס לבן לחודא מציה שלימה היא ולחי כלאים אלא למשכי כיין לאפשר
במינן לא כדריש לקיש ט » א אי לאו לר־ש לקיש הי׳ לוחה יבקישטא
תכלת לאי אפשר במינן לחי הרי להדיא רחל מינייהו נמי מצוה שלימה היא
דלא כשיטת הלבוש ז״ל .וכיון שכן לכל תר ותר מציה שלימה באנפי נפשה
היא הדרינן ללקמייתא ללא שייך בזה כללא לכל שאינו ראוי לטלה בילה
מעכבת בו ללא איתמר הך כללא בשני מצית כנ׳׳ל:
שכתבנו ):ם.־( והנה זה כמה נתקשיתי בענק זה ישוב מצאתי
לו
להפמ׳־ג ז״ל בפתיתה שנתעורר ג״כ בזה כ׳ אני שאין ל
תכלת מהראוי היה לאסור ללבוש בגל בת ארבע כנפות אפילי מצייצת
בחוטי לבן מבוס להוי ליה מבטל מצות עשה של תכלת בידם ועובר במעשה
לא מיבעיא לרבי לתכלת ולבן מעכבין זה את זה לאין כאן קיום מצות
ציצית מלאורייתא כלל והוי ליה בלבישתו מבטל מצות ציצית לגמרי בקום
ועשה אלא אפילו לרבנן לאין מעכבין זה את זה ושפיר מקיימין מצות לבן
מדאורייתא /מ״מ איך שרי ללבוש מלית בת ארבעה כנפות נהי דמקיים
מצות לבן מ״מ הא מבטל במעשה בידם מצות תכלת ומוטב שיעבור מלמצות עשה של ציצית בשב ואל תעשה משיעבור על מצות עשה של תכלת
בקוס ועשה :
לן מל זה מה שכתב חכם אחל במגילת סתרים שלו לתמוה
י עלן דבפרמ״ג לא העיר אלא להפוסקים כרבי לתכלת ולבן
מעכבין זה את זה אבל להפוסקים כרבגן לאין מעכבין זה את זה זכמו
לקיימ״ל כן להלכה לא העיר הפמ״ג כלל להקשות כן:
המיהין הלא כל מי שיש לו טוב עין לראות רואה בטונ לשונט
ואט
שראינו שהערת הפמ״ג ז״ל הוא להסיבריס לתכלת ולבן מעכבין
זה
,
במה
;ו
/
IpTlJVl
עין התכלת
עו 151
זה את זה ורק שאנו הוספנו וכתבנו לא מיבעיא לרבי כו׳ אלא אפילו
לרבנן כוי ולזה הארכנו לחזק הקושיא נם לרבנן והבאנו ראיה לזה מהאי
דמנתות < c.wארבע ציציות מעכבות זו אש זו שארבעתן מלוה אתת רבי
ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות וקא שקיל וטרי עלה הש״ס )שם לז>:
מאי בינייהו יעו״ש ולא קאמר נמי דאיכא בינייהו אי שרי ללבוש טלית בת
ארבע כנפות עם שלש ציצית ללת״ק דמעכבות זו את זו ואין בלבישתו
שום קיום מלוה כלל אסור ללבוש דהוי ליה בלבישתו מבטל מצות עשה של
ציצית בידים ,ולרבי ישמעאל דארבעתן ארבע מצות שרי ללבוש דכיון ליש
בלבישתו קיום מצות עשה מצד שלש ציציות שבה לא איכפת לן מה
מלבישתו מבטל מ״ע של ציצה הרביעית בידים ,אלא ודאי פשיטא ליה
להש״ם לגם לרבי ישמעאל אסור ללבוש מלית בת ארבע כנפות עם שלש
ציציות ,רהגם שיש בלבישתו קיום מצות ציצית מצל שלש ציציות שבה מ״מ
הא הד ליה מבטל מ״מ בידים לגבי הרביעית ,ומוטב שיעבור על מ״ע
של ציצית לגמרי בשב ואל תעשה משיעביר מל מ״ע של ציצת הרביעית בקום
ועשה כו יעו״ש ,והיינו שעלה על דעתיכו דיש לומר לכאורה שהפמ״ג ז״ל
בדקדוק נקט הקושיא רק לרבי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה ואין שוס
קיום מצוה דאורייתא בציצית של לבן לתודא לזה שפיר הקשה היאך לובשין
טלית בת ארבע כנפות המצויצת בלבן הא מבטל מ״ע של ציצית בידים«
אבל לרבנן דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה ויש קיום מצוה בהלבן לא
הוי קשיא ליה מידי להפמ״ג ז״ל איך אנו לובשין טלית בת ארבע כנפות
מצייצת בציצית לבגים בלא תכלת ,דשפיר עשה של לבן .דוחה עשה של
תכלת כמו לעשה לוחה לא תעשה וער כאן לא אמרינן לאין עשה לוחה
עשה משום מאי אילמיה רהאי עשה מהאי עשה אלא היכא לחרא עשה מיהו
יתקיים כהאי דמם׳ חולין )ק»א (.כגון שנטלה ע״מ לשלח דלאו ליכא עשה
הוא לאיכא וליתי עשה דולקח למטהר ולידחי עשה דשלת להכי רבי לממגא
תשלח אפילו ללבר מציה ופריך עלה מאי אילמיה להאי עשה למצורע מעשה
לשלות לתיסק אלעתין לגלחייה יעו״ש והיינו לכי אמרי׳ מאי אולמיה ואין
משה למצורע לוחה לעשה לשלות הרי יקוים מיהת העשה לשלוח ,אבל הכא
אי נימא דאין עשה ללבן לוחה עשה לתכלת הרי לא יקוים שום עשה שפיר
א מ י עשה לוחה עשה ויקוים עכ״פ עשה ללבן ולזה הבאגו ראיה מהאי
למנחות )מ( רגם בכה״ג לא אמרי אתי עשה ולחי עשה אלא מוטב
שיהיה
,
,,
,
עץ התכלת
152
שיהיה יושב ובטל ולא יקיים כלל משיקיים עשה מצד אחד ויעבוד ויבטל
עשה בידים מצר אחר ועל כרחך להפמ״ג ז״ל לאו בדוקא נקש הערתו
אליבא לרבי ,ורק משום מרירי התם מקמי הכי לבעה״מ ז״ל לפוסק הלכה
כרבי נקט להעיר אליביה אבל בקושטא שייך הערתו נמי ללילן וצריכין
לבא למה שביארנו :
מה שהעתיקו לן ממנילת סתרים שלו ללחות ראייתנו ראינו להעתיק
לשונו ממש להיותו מפורכס לנברא ר ב ה ,ח ה לשונו לא הביטתי
מה שהביא ראיה מרבי ישמעאל לבשלמא התס שפיר אמרי׳ לרבי ישמעאל
אף דסבירא ליה ארבעתן ארבע מצות מ״מ לא הותר לו ללבוש טלית בג׳
ציצית דזה ידוע ומבואר דציצית אינה מובה בכל יום כמו תפילין כמבואר
מגתות )דף מא( גבי מלאנא דרב קטינא ע״ש בתום וברמב״ם פ״ג ה״א
רק המצוה כשמתעטף בטלית בת ל׳ כנפות מתויב להטיל ציצית ואם לאו
אסור להיות לבוש בו וא״כ נמי לדידן בהטיל ג׳ ציצית האיסור כלקיימא
קיימא א״כ לרבי ישמעאל מה לי אם ארבעתן ארבע מצות או מצוה ppfr
סוף סוף אמרה תורה כל זמן שלא תטיל הד׳ ציצית לא הותר לו הכולי
והשצשה מצות שמקיים לרבי ישמעאל אין תובה לו לקיים וא׳׳כ אין צריכץ
כאן לסברתו וזה פשוט ,ועתה כחזיר לדידן דק־״ל כרבנן דתכלת ולבן אץ
מעכבין אין הפי דלא הותר.ללבוש בלי השנים רק מ״מ מצוה אחת מהי קייס
<נ״מ לענין כלאים או לענין שבת כמו בגמ שם לגבי רבי ישמעאל כמו
שהבין המתבר ,זה אינו כיון רגתבאר לציצית איגו מציה שבתובה י ק חוצה
להעלית להיותו מותרת וכיון שאמרו אין מעכבין א״כ ברור לבחל לבל
הטלית מותרת ללובשו היתר גמור מה״ת ואם תאמר לעדין אסור ללוב«
מעכב ומעכב הוא רגם רבי ישמעאל לא נחלק בזה על הת״ק במה שאשר
ארבע ציצית מעכבין זה את זה זכ״כ בס׳ ק״א זהראיה שהביא לא ידנמ-
כוונתו לאלרבה דא״כ גם כאן בפלוגתא לרבי וחכמים הול״ל מאי בינייהו
ולתרוצי כמו התם אלא הלבל פשוש ללתכמיס היתר גמור הוא ללטש הטליש
בחד לבר בפרט למה שכתב הרמב״ם לתכלת ולכן מצוה אחת היא ,ומודנא־
דגם לחכמים בהטיל לבן ויש לו תכלת ואינו מטיל עובר על מצות עשה
מה שמוטל עליו להטיל הכלת בבגדו אבל אין ענין כלל לאסיר הבגד בשביל
זה כיון שכבר הטיל .ואין מעכב לעגין התרת הטלית כמש״ל רק אע״פ
שמותר מן התורה הטלית מ״מ מצות תכלת מועל עליו לקיים ביש לו ואם
אמנם
,
ס
,
,
*ל
עין התכלת
עז 153
אין לו לא הוטל עליו כלל במו כל המצות שחובו ביש לו הדבר כמו קן
צפור ומעשר בהמה עכ״ל ,ואס ט לשונו מוזר לא תואר ולא הדר לו אכן
כוונתו מבוארת שבא לדחות דברינו במה שהניח שתי הנחות א׳ שמצות
ציצית אינה מצוה שבחובה לומר שמועל על האדם לקיימה אלא היא מצוה
שברשות שאם בא להתעטף בטלית בת ארבע כנפות מחויב לעשות ציצית,
ב שיש איסור על טלית בת ארבע כנפות שאסור ללבוש טלית בת ארבע
כנפות ורק שניתרת מל ידי שמטיל בה ציצית בכנפיה כמו בהמה .וחיה
דטתרת בשתיטה ,ובזה בא לומר הגם דקושטא קאי כמו שהוכתנו דמדלא
קאמר הש״ס אפלוגתא דת״ק ורבי ישמטאל איכא ביגייהו למילבש טלית
בת ארבע כנפות בכלש ציצית ,שמע מיגה דאפילו לדבי ישמעאל דארבעתן
ארבע מצית נמי אסור למילבש טלית בת ארבע כנפות בפלש ציצית אבל
לאו מטעמא דאמר! משום דהוי ליה מבטל מצות עשה בידים לגבי ציצה
הרביעית לחילוק מינה דהה״ד לתכלת ולבן אע״ג לאין מעכבין זה את זה
מ״מ יהיה אסור למילבש טלית בת ארבע כנפות אע״ג דמצייין בלק משום
להד ליה מבטל מצית עשה בידים לגבי תכלת ,להא לא הוי איכפת לן,
אלא היינו טעמא לאסור למילבש טלית בת ארבע כנפות בשלש ציצית אפי *
לרבי'ישמעאל משום לאיסורא רביע עלה לטלית בת ארבע כנפית שאסורה
בלבישה והגם שהטיל בה שלש ציצית מדיין באיסורה קיימא ואינה גיתרת
אלא בארבעה ציצית ,ואין לימד דליתי שלשה משות דשלש ציצית שבה ולידתי
לאיסור לבישת עלית בת ארבע כנפות וכדקיי״ל עשה דיחה לא תעשה,
ח ה איט דאימת אמרי׳ משה דוחה לא תעשה הני מילי עשה שבחובה אבל
עשה שברשות לא אלים למידחי לא לילבש ולא יתחייב ,אבל אם לא היה
רביע איסור מיוחד על לבישת ארבע כנפות ורק משום מצות ציצית להוי
ליה מבטל בידים מצות עשה לגבי ציצה הרביעית לא הוי איכפת לן משום
דחיוב מצות ציצית אינו אלא כמצות קן צפור ומעשר בהמה ראיגו מחויב
בהמצוה אלא ביש לו אבל באין לו לא רמי׳ עלי׳ ואינו מחויב כלל ,וממילא
דאין לדון כלל מהך לאסור למילכש טלית בת ארבע בשלש ציצית
£סילו •!רבי ישמטאל למיתסר נמי טלית המצוייץ בארבע ציצית של לבן בלא
תכלת אפילו לרבנן דתכלת ולבן אין ממכבין זה את זה דהא כדאיהא והא
נדאיסא ,טלית בת ארבע בשלש ציצית אסורה משום דאיסור לבישת טלית
rcארבע רביע עלה ואינה ניתרת מאיסורה אלא בארבע ציצית כנ״ל אבל
,
,
טלית
154
עין התכלת
טלית בת ארבע המצוייצת בארבע כנפותיה בציצית של לבן כבר אזיל ליה
האיסור לבישה מהטלית שהרי מצוייצת היא בארבעה ציצית ורק שחפר
בה מצות תכלת וכיון דאין לו לא רמיא תיובא עליו כלל ואין בזה משום
מבטל מ״ע בידים כלל כיון דאינו מחויב כלל באין לו ,דאלו למה שכתבנו
דתסרון התכלת מעכבתו מללבוש הטלית משוס דמבטל מ״ע בידים א״כ
מאי האי דקתני לרבנן תכלת ולבן אין מעכבין זה את זה הא מעכב ומעכב
הוא ,והנם דכהאי גוונא קתני ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן
מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות והרי התם ודאי תסדון
ציצה אחת מעכבתו מללבוש הטלית אפילו לרבי ישמעאל כראמרן ומ״מ
פליג אדת״ק וקאמר אין מעכבות זו את זו שארבעתן ארבע מצות אלא
על כרתך מעכבות ואין מעכבות למצותן קאמר אי חשיב קיום מלוה בחדא
בלא תברי׳ וא״כ הכי נמי הכא גבי תכלת ולבן אין מעכבין זה את זה
למצותן קאמר דבכל חד לחודיה איכא קיום מצוה ונ׳׳מ לענק כלאים או
כבת כדאמר גמדא התם גבי ארבע ציציות ,הא לאו מילתא היא ,דודאי
כיון שמעכבתו מללבוש הטלית ,מעכב ומעכנ היא ולא שייך כלל למיתני
י אין מעכבין ובקושטא בפלוגתא דת״ק ורבי ישמעאל בארבע ליליות לא קת י
רבי ישמעאל אומר אק מעכבות זו את זו אלא רבי ישמעאל אומר אלנעתן
ארבע מצות וכמו שביאר בספר ק״א דרבי ישמעאל לא פליג אדת״ק אלא
במה דקאמר שארבעתן מצוה אחת וקאמר איהו ארבעתן ארבע מצות אבל
ארישא דמילתיה דת׳׳ק לארבע ציציות מעכבות זו את זו לא פליג דהא
לרבי ישמעאל נמי ציצה אחת מעכבתו מללבוש הטלית כדאמר! ,אבל הכא
בתכלת ולבן דקתני אין מעכבין זה את זה ודאי דמותר ללכיש הטלית דבחד
להודיה ניתר .האיסור הרביע על עלית בת ארבע או בתכלת או בלבן
ונהי דכי אית ליה תרווייהו ולא רמי אלא תדא עובר ומבטל מ״ע אכל כי
לית ליה ליכא חיוב מציה עליו כלל,והייגו לעל פליגתא דתי׳ק ורבי ישמעאל
קא בעי הש״ס מאי ביכייהו ואפטגתייהו לרבי וחכמים בתכלת ולבן לא
קא בעי מאי ביגייהו משום דפשיטא דללבוש טלית בת ארבע בתכלת לתורא או
בלבן לחודא איכא ביגייהו דלרבי דמעכבין זה את זה לא הותר איסור לבישת
עלית בת ארבע בחרא מנייהו ולרבגן דאין מעכבין זה את זה בחדא מינייהו
הותר האיסור לבישה הרביע על טלית בת ארבע ,זה הוא תוכן כוונתו
אלא לפומיה הוא לכאיב ליה ולא יטל להוציא דעתו ד ע ה קלישתא מן
הכח
;
עין התכלת
עח 155
הנח אל הפועל ונמנם בלשונו לישנא קלילא :
כל דבריו אינם אלא דברי רוח ואינו אלא מן המתמיהין ,כי
ראשית דבריו דמצוח ציצית אינה מצוה שבחובה ,אם כי כנים
הדברים וכן הוא סברת התיס' בכמה חכתי ,עד שאנו תמיהיס היאך
לא הרגיש דלא תדית לן מידי שהרי על כרתך כל הערת הפמ״ג ז״ל
והערתגו לא אזלא אלא לפי צד זה דמצות ציצית אינה מלוה שבחובה זרק
הלבישה גורם מיוב המצוה ושפיר העירונו למיטב שלא ילבש ואינו עובר
כלל משילבש ויהיה מבעל בידים מ״ע של תכלת אבל אם נאמר דמצות ציצית
הוא מציה שבתוכה ורמי׳ על האדם א״כ אין התחלה להערתנו כלל שהרי
בהלבישה אינו מוסיף כלל בביעול המ״ע של ציצית ומה ירוימ במה שלא
ילבש הרי בין כך ובין כך הוא מבעל המ״ע ואדרבה בלבישתו מרויח עכ״פ
קיום המ״ע של לבן ,ואין לומר לקודם הלבישה הוא מבעל ב:ב ואל תעשה
ובלבישתו מבטל בקום ועשה ,הא לאו מילתא היא לטון שאין הביטול
נמשך ממעשה הלבישה לא הוי כלל מבטל בקוס ועשה אלא על כרחך
לאנן נמי קיימינן בהאי סברא לציצית אינה מצוה שבחובה ולא חלית לן
מילי :
ממקום שבא מהאי למנחות )»א (.גבי מלאכא לרב קטינא ומלבדי
י התוס׳ )שם( אין זה מבואר כלל ועיין במהרש״א )«( ולפי ההנהות
.שבגליון)שם( שמגיהים ברברי התוס׳ אלרבה איכא למישמע רלמאי רקי״ל
ציצית חובת גברא הוי ציצית מצוה שכתובה יעו״ש ויותר מבואר היה לו
להביא מדברי התום׳ 00מי .סול״ס סליס( יעו״ש אלא שאנו רואין שזה הכותב
כל העולם דומה לפניו כמישור שכותב דבר בפשיטות מה שבאמת יש לעיין
.בזה הרבה עיין קידושין)לג 0איזה מ״ע שהז״ג ובתום׳ « >eובמנחות )»!:
רב יהולה רמי תכילתא כו׳ יעו״ש ,ועיין מנחות )< (::אעו ציצית צורך
הדיוט מצוה הוא ועיין ברכות )יי (:לפי גי׳ מנורת המאור אמר מולא כל
.הקורא ק״ש' בלא ציצית ט וכן הוא בצוואות ראה״ג ובזוה״ק בתלת דוכתא,
ועיין ירושלמי פאה ;6־א ה׳׳א( סוכה לולב שופר ותפילין וציצית אם יש לך ט ׳
יעו״ש ,ועיין סוכה ) ס נ , ( .ועיין שבת )״ (:ובתום׳ $ס ( ,וע״ע )בם לכ 0בעון
ציצית כו׳ ובתום׳ ישנים )בס( ,וע׳׳ע )שם קלא .הלמ( ,ועיין ערכין )מ( ובתוס׳
)שס( /ועיין כתובות )פ (.ו ב ת ו ם ׳ ) כ ס ( ,ועיין יבמות )צ (:ובתום׳)*י( ,ועיין
מלרש ובק״ר )שרשה לנ( מה המה המכות אשר הכיתי בית מאהבי על
א12נם
;
יאכל
,
שהטלתי
עץ התכלת
!56
שהטלתי תכלת ]בעוה״ר גתקיים זה גם בימינו[ ועיין ד ן במס׳ שגת
)קמס( יעז׳׳ש והמעיין היטב ברמיזות הגי סוגיות שרמזנו יראה ויבין שאין
זה לבר פשוט כל כך ויש סברות נוטות לכאן ולכאן ,והיותר מתמיה לברברי
הרמב״ם ז״ל סיף ה ציצית מבואר להליא בלשוני שמצות ציצית אינה מ״ע
שבחובה שכתב וז״ל היאך תיוב מצית הציצית אם יתכסה אלם בטלית הראוי
לציצית יטיל לה ציצית ואתר כך יתכסה בה ואם נתכסה בלא ציצית ה ד
בישל מ ״ ע ,אבל כל זמן שלא יתכסה בהן אלא מקופלין זמוגתים פפורין
מן הציצית ,שאין הציצית חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית,
אע״פ שאין אלם מחויב לקגות לו טלית ולהתעטף בה כ ד שיעשה בה
ציצית אין ראוי לאלם חסיל שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל
להיות עטוף בכסות המתרבת בציצית כלי לקיים מצוה זו ובשעת התפלה
יש להזהר ביותר עכ״ל ואלו מלבריו ז״ל בה׳ שבועות )*״ה יי״״( מבואר
ל ה ד א שהיא מצוה שבתיבה שהרי כתב וז״ל גשבע שלא יאכל מצה שנה או
שתים אסור לאכול מצה בליל פסת לפי ששבועתו בכולל וכן כיוצא בזה
כגק שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגל שנה א,
שנתים כו׳ יעו׳׳ש בררב״ז וכ״מ ומרכה״מ שגרחקו הרבה בזה והמובחר
שבתירזציהם ז״ל עכ״פ לחוק מאל להעמיס בלשון הרמב״ם ז״ל)שסמ״אס״ו(
שכתב להדא גשבע לבטל את המצוה כיצל כגון שנשבע שלא יתמקן
בציצית ימו״ש זבענינו הארכנו בכל זה בקונטרס מיוחל לא עת האסף
ס ה ,והמורם מלבדנו שם בקיצור ,לולאי עיקר מצות ציצית אינה מצוה
שבחובה אלא מיתלי הלי חיובה בלבישת הבגר ,או שמהחיל החיוב תיכף
עם הלבישה ,או שמתחיל החיוב אחר הלבישה ,לכל מר כלאית ליה ,אבל
קולם הלבישה ולאי לכולי עלמא לא חל תיובא לציצית אגברא ,מיהו מצוה
בפגי עצמה איכא לרמי׳ אגברא להביא עצמו בשום פעם לילי חיוב מצוה
ז ו ,והוא מהאי למנחות)0ל (.כל שאק לו ציצית בבגרו עובר בחמשה עשה
ימו״ש ופי׳ הרמב״ס )נ:הימ =י= ם( שאלו החמשה עשה המה א׳ ונתנו על
לצית הכנף .ב׳ ועשו להם ציצית .ג והיה לכם לציצית .ל׳ גלילים תעשה
לך .ה׳ על ארבע כנפות כסותך .והרשב״ץ בזוהר הרקיע )»« נ( תמס
עלץ לאין זה נראה כלל לפי שכל הפסוק איט אלא מצוה אחת נדלים תעשה
לך על ארבע כנפות כסותך וסוף הפסוק בא ליחד מקוס הציצית ומה עשה
יש בו ילזה כתב שהעשה'החמישית היא וראיתס אותו כמו שפירש״י)מ(
t
,
t
,
ועפ״ז
עין התכלת
עט 157
ועפ״ז תמה למה לא מנה הר״מ ז׳׳ל הראיה מציה באפי נפשה בתרי״ג
מצות שהלבישה מעשה אחת והראיה מעשה אחרת וכמו שמנה הסמ״ק
להסתכל בציצית יעו״ש .אמנם דעת הרמב״ם נראה ברור דסובר לוראיתם
אוחו הוא טעם המצוה כמו שאמרו ראיה מביא לירי זכירה ט׳ יעו׳׳ש
שהוא טעם על צורך התכלת וכבר טיל לן הרמב״ם ז״ל בשורש חמישי
שאין למנות טעם המצוה מצוה באפי נפשה ,להט מפרש שהחמישים היא.
על ארבע כנפות כסותך והיינו מדלא כתיב על ארבע כנפות הכסות או
ה מ ד אשר תכסה בה וכתיב כסותך על כרתך לקרא אתא לתייב לייתר
לו טלית של חובה להתעטף בה על כל פנים שתיוב הוא על האדם להביא
טצמו לידי חיוב מצות ציצית :
ומיושב
בזה תמיהת התום׳ במס׳ קדושין נלג 0היכי חשיב ציצית מ״ע
שהז׳׳ג אפילו למ״ד תובת גברא הוא שהרי כשם שכסות לילה
פטור כשהוא לובש ביום הכי כמי כסות יום חייב כשלובש בלילה ואור״י•
כיון שחיובו תלוי במה שזמן גורם לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא
שזמן לבישתה גורם התיוב ע ״ כ ,ובאמת גם במהומה במס׳ קדושין בעכין
הדג היא סברא דקה מאד ודחוק להטן וכ״ש שחץ סברתו מספקת כלל
בהאי דמם׳ מגתות )מג•( דלמ״ד מ״ע שהז״ג הויא מברך כל צפרא וצפרא
משום דמפסקי לילות מימים וזה תמוה מאד דמאי הפרש בין לילה להיום
הרי כשם ככסות לילה פטורה ביום הכי כמי כסות יום חייבת בלילה וא״כ
בין לילה ובין יום תייבים בכסות יום ופטורים בכסות לילה ואין שום
הפסק במצוה זו בין שעה של יום לשעה של לילה ולא הוי לן לברך רק
כל.זמן שמתעטף בהן ולא כל צפרא וצפרא מבלי עיטוף חדש .אבל לפי
מה שנתבאר דהגם מרקר מצות ציצית אינה מצוה שבחובה .מיהו מצוה
באפי נפשה איכא דרמי׳ עלי׳ דאדס להביא עצמו בשום פעם לידי חיוב.
מציה זו שפיר דמצד זה הוי מצות ציצית מ״ע שהז״נ דהא ודאי לא רמי
עליה המצוה להביא עצמו לידי חיוב ציצית אלא ביממא דהיינו שיתעטף•
בכסות יום שיתחייב בציצית .אבל בלילה ודאי לא רמי׳ עליה תורה חיובא
שיתעטף בכסות יום בלילה לדרכיה דרכי נועם כתיב ומצד זה יש למצוה
זאת הפסק בלילה כלפי יום שביום יש עליו מצוה להביא עצמו לילי חיוב.
מצות ציצית ולא בלילה ועי׳ בחירושנו לירושלמי ברכות:
ומעתה
,
עץ התכלת
158
ומעתה
,
שפיר כתב הרמב״ם ז׳י׳ל בה שטעות הנ״ל שהנשבע שלא
יתעטף בציצית הוי נשבע לבטל את המצוה ואינו חל אלא
בכולל שלא יעלה עליו בנר ט ׳ :
לאכתי צריך ביאור שהרי מדברי הרמב״ם ז״ל שבסוף ה ציצית
אלא
הנ״ל מבואר לכאורה שאין שום חיוב מצוה כלל על האדם להביא
עצמו לידי חיוב מצות ציצית אלא מצד מידת חסידות שהרי כתב אעפ״י
שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כרי שימשה בה ציצית אין
ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף
בכסות המתויבת בציצית כדי לקיים מציה זז ובשעת התפלה יש להזהר
ביותר ע ״ כ .אמנם באמת בלאו הכי הנה מרן הקדוש הכ״מ ז״ל הביא
מקור לדברי הרמב״ם ז״ל מהאי למנתות )«אי( דאמר ליה מלאכא לרב
קטינא .קטינא קטינא סדינא בקיימא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא
מליה כו׳ טצדקי למיפטר נפשך מציצית יטו״ש ותמוה כמו שתמה במעשה
רוקח דמ״ש מ ק ט אדם חסיד הרי הך לאמר מלאכא טצדקי למיפטר נפשך
מציצית לכל אדם •נאמר ולא לת״ח וחסיד דוקא .גם יש לדקדק בלשון
הרמב״ס ז״ל שכתב דין זה אחר שהקדים שאין הציצית חובת הטלית אלא
חובת גברא רמשמע מהצעת לשוט שאס היה חובת טלית הוי טפי עשה
לחובה ממה כשהוא חובת גברא ובאמת הדבר להיפוך וכמבואר מדברי
החום׳ במנחות )שס ד ה טנשיסי וד״ה מי( יעו״ש גם לשון לעולם אינו מדוקדק:
,
ובעגיותיל
,
נראה למקור לברי הרמב״ם ז״ל הוא מהאי למס שבת
)קימ( אביך במה זהיר טפי א״ל בציצית יומא חל הוה קא
סליק בלרגא איפסוה ליה חיטא ולא נחית ואתא כמה ללא רמי יטו״ש
ובזה יתבאר הצעת לשוט של הרמב״ם ז״ל על נגין לילאי מציה רמיא
עליה לגברא להביא עצמו לילי חיוב מצות ציצית בשום פעם אלא כיון
ללא קביע ליה זימניה שיהיה מחויב תמיל להביא עצמי לילי חיוב מלוח
ציצית ולאי סגי במה שמביא עצמז לילי חיוב פעם אחת בשנה או בחולש
או בשבוע או ביום ולא תמיל בכל שמתא .ושעתא כלמציט בכמה וכמה
חובות גברא שאין קבוע להם זמן ואין חיובם בתמילית כתפילין וזכירת
מצרים וברכת כ מ י ם ונטילת לולב שיוצא ידי מצותן בפעם אחת ביום ו ק
תלמור תורה שנאמר בה יומם ולילה קי״ל במ2׳ נללים •( לאי בעי פטר
1
)ס
נפשיה
עץ התכלת
פ 159
גפשיה בק״ש שחרית וערבית יכגו״ש ויש ג״כ מצות חובת גברא שיוצא ירי
תובתו בפעם אחת בשגה כזכירת מחיית עמלק ומחצית השקל וכדומה אע״ג
דלא קביע להו ז ק והא דאמרי׳ במס שבת )י,לא .ו=ס( על ציצית ומזוזה
אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן אמר ליה אביי אדרבה מדאין
קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמגיה הוא יעו״ש היינו למ״ר ציצית תובת
זכיין שיש לו מלית בכל יום
טלית וכדפירש״י )ש ::ד׳׳ם כל שעהא זמנים
שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילי מוגחת בקופסא הלכך כל יומא
רמיא מציתיה עליה ע״כ והייני כג״ל דלמ״ד חיבת גברא לא שייך כלל
לומר דמדלא קבוע לו זמן כל שעתא זמניה להכי בדקדוק נקט רש״י ז״ל
לפרש למ״ר תובת טלית .ומעתה כך הוא הצעת לשונו של הרמב״ם ז״ל
אחר שהקדים שאין הציצית תובת טלית אלא חובת גברא אס כן לא רמיא
עליה מן התורה המצוה להביא טצמו לידי תיוב מצות ציצית תמיד שיהיה
מעוטף בקביעות בטלית של תובה אלא במה שמביא עצמו לידי תיוב מצות
ציצית פעם אתת בשנה סגי כנ״ל .סיים עלה וכתב דאעפ״י שאין מתויב
לקנות טלית מיותר לכך ולהתעטף בו בקביעות אלא כל אימת רבעי יוכל
לצאת ידי תיבת מצוה זו שיביא עצמו לידי חיוב מצות ציצית פעם אתת
בשנה או בחודש מכל מקום אין ראוי לאדם תסיר שיפטור עצמו ממלוה זו
מלקיימה בתדירות אלא ישתדל שיהא עטוף לעולס פי׳ כל שעה מבלי הפסק
כדאשכחן ברבה אבוה דרב יוסף שהיה זהיר כל כך במצות ציצית עד דיומא
חד איפסק ליה תוטא ולא קא נתית עד דרמי ליה בלא היה רוצה לילך ד׳
אמות בלא ציצית וזה שדקדק הרמב״ם ז״ל אדם חסיד דמצד הדין ודאי
סגי במה שמביא עצמו לידי חיוב מצות ציצית פעם אחת בשנה וכדמשמע
באמת מדקדוק לישגיה דמלאכא דאמר ליה לרב קטינא סדינא בקייטא
םרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה דהיינו שעובר עליו היקף השנה כולה
בלא ציצית והארכנו בכל זה טובא בקונטרס וכאן לקצר אנו צריכין עכ״פ
הנך רואה שזה החכם הכותב דילג על ההרים ולא חלי ולא הרגיש כלל:
,
אולם
הנחתו השני׳ דלבר מגיה דביטל מ״ע של ציצית יש איסור על טלית
בת ארבט כנפות שאסור ללבוש טלית בת ארבע כנפות ורק
שניתרת על ירי שמטיל בה ציצית בכנפיה .הנה אם לא ראינו לא היינו
מאמינים שיצא זה מפי ארס מוחזק קצת ליודע ס פ ר .כי יאמר נא היכן
כתיב
5
160
עין התכלת
כתיב איסור זה ומה שמו של זה האיסור ט נ ד ע .ואם על הבעה״מ ז״ל
שלדעתו ׳ז״ל אין אנו מקיימין מצות לילית בזה״ז אלא מדרבנן הרעיש
הרמב״ן ז״ל וכתב יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה .ק״ו בן בנו של
ק״ו שאין ראוי לו לאדם לברוא רקיע שוא לבדות איסור מלבו מה שלא
כתוב בספר החורה .ואנו בעניינו אחרי היגיעה לא מצאנו שום שם איסור
בלבישת ארבע כנפות זולת משום מבעל מ״ע של ציצית .ולמר דחיוב
הציצית מתחיל עס הלבישה .מתחיל איסור הביטול מ״ע עם הלבישה.
ולמר דתיוב הציצית מתחיל אחר הלבישה .מתתיל ג״כ איסור הביטול מ״ע
אחר הלבישה .אבל שיהיה שם איםיר בפגי עצמו עוד קודם הלבישה שאסור
ללבוש טלית בת ארבע כנפות איגו כחוב בתורה .ולא אמרה ולא יאמרה
אדם מטולם .ובזה כבר גפלו כל דבריו .דהרי מצר איסור ביטול מ״מ
כך הוא מבטל מ״ע בחסרון התכלת כמו שמבטל מ״ע לרבי ישמעאל בחסרון
ציצה הרביעית ושפיר הביאגו ראיה מדרבי ישמעאל לדידן:
מה דקאלןי עלה לחלק בין תכלת ולבן לדידן לארכע ציציות
א^נם
לדרבי ישמעאל רגבי תכלת ולבן לדידן קאמריגן דאין מעכבין זה
את זה ואלו התם בארבע ציציות לא קתגי אלא רבי ישמעאל א ו
ארבעתן ארבע מצות ומייתי בשם ספר ק״א רדייה מיגה דרבי ישמעאל
לא פליג כלל אמה לקאמר מעכבות זו את זו אלא מל מה לקאמר שארבעתן
מציה אתת .הנה אם טוגתו על ספר קרבן אהרן שעל התו״כ אין עלותו
מכוונת שלא נמצא זאת בשום מקום בספר קרבן אהרן כסי מיעוט זכרוננו
ואולי כוונתו על ספר אתר מספרי האתרונים אשר לא נודע לגו ואין
אתריותו עלינו .אכן בעניותין זה הכותב לא הבין את לברי בעל הספר
ההוא .ני באמת גם אט בעגיותין בחילושיט למס׳ מנחות לקלקט כן
ללשון מעכבות זו את זו שבלשון ת׳׳ק כולל הן שמעכבות זו את זו למצותן
לכל חלא צילה בלא צירוף כולן לא חשיב מצזה כלל .והן שמעכבות זו את
זו בלבישת הטלית משום ביטול מ ״ ע .ורבי ישמעאל דפליג וקאמר ארבעתן
ארבמ מצות ולא קאמר להדיא אין ממכבות זו את זו שארבמתן ארבע
מצות מזה הוכיח הש״ס דלרבי ישממאל גמי מעכבות זו אח זו בלבישת
הטלית משום ביטול מ״ע ולהט קא בעי מאי בינייהו ומשני לה מ ״ מ לענין
כלאים או שבת והיינו דבקושטא יש בכח מאמר רבי ישמעאל ארבעתן
ארבע
מ ר
עץ התכלת
פא 61נ
ארבע מצות דפליג נמי אריש דברי ת״ק דקאמר מעכבות זו את זו למצותן
יקאמר איהו דלמצותן אין מעכבות זו את זו שארבעתן ארבע מצות אלא
דשכל את לישניה ולא קאמר להריא אין מעכבות זו את זו לאורויי לן
דבלבישת הטלית משום ביטול מ״מ מעכבות זו את זו .ומעתה שפיר
קאמרינן בתכלת ולבן לדידן שאין מעכבין זה את זה דהיינו למצותן הגס
שמעכבין בלבישת הטלית משום ביעול מ ״ ע .והכא בתכלת וציצית לא מצי
למיתני לשון פלוגתייהו וחכמים אומרים שתי מצות הן דדוקא כל תדא ומדא
באפי נפשה מלוה באפי נפשה היא אבל תרווייהו יחד לנולי עלמא מצוה
אחת היא כמו שביאר הרמב״ם ז״ל:
ומה שהעיר על דברינו למה לא קא בעי הש״ס על פלונתייהו דרבי
ותכמים גבי תכלת ולבן מאי בינייהו כמו דבעי אפלוגתייהו דת״ק
ורבי ישמעאל .לא ירעגא האי מאי קושיא והאי מאי תיובתא למה ליה
להש״ס למיכפל השקלא וטרי׳ תרי זימגא אדרבה מציגו לגדולי המפרשים
ז״ל שגדתקו על פי רוב לפרש על השגות שקלי וטרי׳ בש״ס תרי זימנא
אבל למיזל בתר איפכא לאקשויי דליכפל השקלי וטרי׳ הא לא ש מ ע ט :
והנה
בעיקר הערת הפמ״ג ז״ל והערתנו כבר נתיישב במאמרגו.
ובתידושיגו הארכגו בזה בעוד דרכים גכוגים בישוב הערתגו אולם
* ל הדרכים אינם מועילים אלא כשלא היה לגו תכלת אבל עכשיו מאתר
שזכינו לתכלת ודאי יש איסור ביטול מ״מ על הלובש טלית בת ארבע
כנפות המצויין בלבן בלא תכלת:
בעל דין כמאה עדים דמי שזה הכותב בעצמו הודה בפה מלא
וכתב ומוייגא דגם לתכמים בהטיל לכן ויש לו תכלת ואימ
מטיל עובר על מצות עשה מה שמוטל עליו להטיל תכלת בבגדו ע״כ ואם
כן אם יש קצת יראת שמים בלבו איך לא יחוש מאיסור ביטול מי׳ע.
שאס אינו חש להיות טשה טוב לקיים מצות בוראו ]אשר באמת אותו
התכם הכותב א/ו חשוד ח״ו בכך בעינינו[ כמו ששמענו מתנצלים עצמן
באמרם לא מסר לנו מצות אנו מספיקין עצמינו ודי לנו בסבל עול המצות
העמוס עלינו מכבר ]אוי לנו שכך עלתה בימיט שבפה מלא בלא בושה
אומרים שהמצות כבדות עליהם[ אבל מכ״פ יש לו לחוש לסור מרע
מלעשות איסור בביטול מיע בידים .ומלבד מה שכבר ביארנו בהלכה
ברורה
11
יא
והודאת
t
162
עין ה ת כ ל ת
ברורה שאין שום ספק כלל אלא שזה הוא התכלת שצותה מליו התודה.
הרי אפילו אם יתעקש וירמה מצמו להטיל ספק בלבו ג״כ מחויב להטיל זר:
התכלת בטליתו מלבד שיש לחוש לקיים המצוה מספק כמו שביארנו ועוד
יתבאר בזה בעזהש״י .הרי מלבד זה יש בזה ספק איסור ביטול מ״ע
בידים וספק איסור לכ״ע הוא לחומרא:
במה שהבאנו נ:ם ״א•( שהפמ״ג כתב לתרץ קושיא הנ״ל על פי
לז
דברי הר״י המובא במרדכי מהלכות קטנות שכתב יז״ל אומר
~~
הר׳ שלמה מדרו״ש כו׳ וסיימנו יעו״ש יסוד סברתו שבהלבישה אינו עושה
•איסור ואתר הלבישה שמתתיל תיוב העשה דהטיל ציצית הרי אינו עובד
בקוס ועשה אלא בשב ואל תעשה ואניס הוא כו׳ יעו״ש העתיקו לן ממגילת
סתרים של חכם הנ״ל שכתב עלה וז״ל צ״ע דמה אונס יש כאן דהרי בידו
לפשוט וכי בשוא״ת מותר למבור טל ד״ת יבפרט שמפורש במרדכי בל•
שום כ״ה מי״ש .ולדמתי גראה דהמרדכי מדמה לה לגמרי למזוזה ומעקה
כמבואר להדיא בדבריו והדבר פשוט דמי שיש לו בית ואין לי מזוזה מ ו
לכגזס לבית ולדור שאין מליו שום חיוב כיון שאין לו ולא שייך זה לאיסור
דירה בבית דגם כשיש לו מזוזה ואיגו קובע ומבטל המ״ע ג״כ אין הביטול
ל ? עצמו
ל
יי1
י
מצד מה שדר דהדירה היתי
מהמ״ע שלא ידור אבל אם דר היתר הוא וא״כ נשאי! לי לא שייך גביד
שום איסור כמובן בפשיטות וא״כ המרלכי למרמה ציצית למזוזה ג״כ הן p
הדברים להלבישם בעצמה היתר גמור רק שיש עליו מ״ע להטיל וכשאינו
יכול להטיל לא שייך שום איסור ללבישה ,ומפני זה כתב המג״א בסי׳ י ״
דנם בחול מותר ללבוש כשאין נמצאים ציצית בעיר ע״ש וזה ברור .וכן
הפמ״ג שמתרץ הקושיא לבעה׳׳מ לתכלת ולבן משכניו היאך אנו לובשין
ג״כ כוונתו כג״ל וכמ״ש המ״א ע״כ צ״ע ע״כ :
מתמיהים איך לא הרגיש לשמוע לברי עצמו וכי בשב ואל
תעשה מותר לעבור על לברי תורה בלי שוס אונס .הגע
עצמך הרי שלבש בגל בת ארבע כנפות המחויב בציצית ולא הטיל מחמת
שאין לו ויש לו ג״כ ללבוש בגל אמר שאינו מתויב בציצית איך יעלה על
הלעת רמשום שאין לו ציצית יהיה שרי לבטל מ״ע בשוא״ת ולאי פשוש
למחויב להחליף לפשוט מעליו בגל המחויב בציצית וללבוש הבגל שאיגו
מתויב בציצית לאטו משום.שאין לו ציצית פקע העשה אתמהה יא״כ גה,
לטצם
ת ד
ג מ ו
ה ו א
ש י ש
ו
ע צ ה
ה פ
ע
ג
והדברים
עין התכלת
פב 163
דעצם הלבישה אינו איסור אבל כיון דממילא נמשך מזה ביעול העשה עכ״ס
בשוא״ת ודאי מחויב לעשוח כל תצרקי לאפקועי נפשיה מחיוב העשה כי
היכי דלא להוי מבעל עשה בשוא״ת כדאמרן דודאי גם בשוא״ת אינו רשאי
לעבור על דברי׳ תורה .ובקושעא דכוותה כמי גבי מזוזה כשדר בבית שאין
בו מזוזה הגם דלא הוי רק מבעל מ״ע בשב ואל תעשה אם יש לו בית
את״ שיש בו מזוזה ודאי מתויב לצאת מן הבית שאין נו מזוזה ולדור בהבית
שיש בו מזוזה והוא דבר פשוע מאד ועל כרתך הא דר״י מתיר לבישת
בגד בת ארבע כנפות בלי ציצית בשבת היינו משום דאטס הוא אי משוס
כ״ה אי משום דאין לו מה ללבוש ורק דאי העשה דציצית חל עליו קודם
הלבישה לא הוי מהני מה דאנוס הוא משום דהוי ליה מבעל מ׳׳ע בקום
ועשה ולגבי קום ועשה לא מהני אונס ולזה תדית הר״י דהעשת דציצית חל
אחד הלבישה ולא הר רק מבטל מ״ע בשזא״ת ולגבי שואי׳ת מהני א־נס
וב:ה״ג שהוא אנוס הוא דמתיר המג״א אף בתול ודכוותה גבי מזוזה גמ׳
כשאין לו בית אחר איני צריך לצאת דאנוס הוא ובהט אזדא להו כמה
דברים שהעתיקו לן ממגילת סתרים של חכם הנ״ל .והמה דברים פשוטים
ולולא דמשמא דגברא רבא העתיקו לן לא הייט מזדקקין להשיב כלל וזה
התכס נר״ו לא ידענו מה היה לו שנסתבך בזה :
במה דכייליק ) (:ccדאפילו שתתילת המעשה לא היה באיסור כיין
לח
שהאיסור שאתר כך נמשך על ידי המעשה משיב כמעשה,
מציט דוגמת זה במס׳ שבועות )כמ( גבי שבועה שלא אוכל ככר זו אס
אוכל זו אפליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש
לקייש למ״ר התראת ספק שמה התראה חייב למ״ד לאו שמה התראה פטור
יעו״ש ולא קאמר דלכולי עלמא פטור משום דאין בו מעשה דהרי בשעה
דאכליה לאיסוריה לא עשה איסור ורק בשעה דאכליה לתנאיה נעשה
למפרע אכילת הראשונה איסור והרי בעת אכילת התנאי אינו עושה איסור
אלא דממילא נמשך איסור באכילת הראשונה על ידי אכילת השניה .אלא
על כרחך לומר כיון דהאיסור באכילת הראשונה נמשך ע״י מעשה אכילת
השניה חשוב מעשה יעו״ש ואם מצרפינן מעשה שלאחר עבירת האיסור
ללמפדע שעת עבירת האיסור שיחשב שעבר במעשה'כיון שהאיסור דלמפרע
נמשך מזו המעשה כ״ש דמצרפינן מעשה דמקמי עבירת האיסור ללהבא
שעת
עין התכלת
164
שעת עבירח האיסור שיחשב שעבר כמעשה כיין שהאיסור נמשך מזן
המעשה .ריותר פשוט שיהיה העילה קורם העלול ממה שיהיה העילה
אחר העלול .ואם מצרפינן לעלול העילה שלאחריו כ״ש דמצרפינן לעליל
העילה שלפניו .והגם שיש לפקפק בעיקר ראיה זו ולחלק קלת בזה אבל
אתר זכות העיון הראה דעכ״פ לא ודא אחת היא:
לט בעיקר
מה שהעלוגי בזה ללבן לתור או תכלת לחוד גם לרבנן
כהי לאין מעכבין זה את זה מיהו הוי ליה מבטל מ״ע
בילים .הקשה על זה אחל שאינו יולע לשאול מלברי התוס׳ מגתות
)פא :דם ואם הניא מי( שכתבו וז״ל למאי לפ״ה לקלא אילן במקום לבן פסול
משום שלומה לתכלת ואין כאן שגי מיגים קשה מאי פריך ללמא האי
ברייתא כרבק לריש פרקין לאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת ע״כ ואי
אמרת רגם לרבנן לאין מעכבין זה את זה מ״מ מבטל מ״ע בידים מיהו
הוי א״כ אפילו להך ברייתא אתיא כרבגן מה בכך הא מ״מ שפיר פריך
היאך קתגי ואם הביא כשר הא הוי ליה מבטל מ״ע בידים זה תורף קישייתו.
אכן באמת אינו יולע לשאול כי לא הבין עומק כוונת התום׳ לקישית התוס׳
איכה כפשוטה כמו שהבין ללוקמה כרבני לאמרי אין הלבן מעכב א
התכלת ולהכי אם הביא כשר ויוצא בה באמת רק משום תכלת .דאיע
מאי לא יניא ואם הביא כשר הא לא שייך בזה לשון לכתתלה וריעבד כלל
שהרי לגבי מצות תכלת גם לכתחלה שפיר עביר .ולגבי מצות לבן בדיעבד
כמי לאו שפיר עביל .שהרי אין בילו מצות לבן כלל אפילו בדיעבד .אמנם
עומק כווכתס הוא רלוקמה כרבנן לאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת
ולהכי שפיר אם הביא כשר ויוצא בה באמת משום מצות תכלת ומשום
מצות לבן .והיינו ללוקא למ״ד תכלת ולבן מעכבין זה את זה הוא דאיכא
למימר לאשכי מראות שבה קפיל קרא שיהיה ניכר התכלת לעצמו והלבן
לעצמו .ולהט אע״ג שמצל עצם איכותם איכא שכי מיכיס ,מ״מ כיון
שמראה אחר להם ואיכו כיכר כל אתל בפני עצמו פסול ,להתכלת פוסל
את הקלא אילן והקלא אילן פוסל את התכלת ,אבל לרבכן דאין מעכבין זה
את זה ואין חסרון האתר מגרע במצות תבירו ממילא כמי בדאיכא תרווייהו
רק שהם כמלאה אחת ליכא למיפסלהו ולמימר לאשכי מראות שבה ק א
קפיר קרא דהא מהיט תיתי .הרי הגע עצמך אי תלה קלא אילן לחודא
ודאי
1
ת
t
פג 1«5
עץ התכלת
וראי דוצא בו משום מצות לכן רמירי צבצגא גרים ,וכי משום שתלה נמי
תכלת יוגרע ויפסל לצאת בי ירי מצות לבן .אתמהה ,וכן תכלת הרי אי
תלה תכלת־לתודא היה יוצא בו משום מצות תכלת .וכי משום שתלה <מי
קלא אילן יוגרנג ויפסל לצאת בי׳ ידי מצות תכלת אתמהה .אלא ודאי בוןמצןא
למ״ר אין מעכבין זה את זה ,היכא דתלי תרודיהו תכלת וקלא אילן יוצא
בו ידי שתיהן משום מצות תכלת ומשום מצות לבן ורק לכתחלה לא יביא
שיהיו ניכרים גם במראיתם אבל אם הביא כשר ויוצא בו ידי שתיהן
בתכלת משום מצות תכלת ובקלא אילן משום מצות לבן .ומעתה אין
בקושייתו ריח קושיא שהרי באמת אין כאן שום בישול מ׳׳ע כלל .ויותר
הוי ליה לאקשויי עלן מברייתא דריש התכלת גופיה דקתגי וחכמים אומרים
אין מעכבין והא מעכבא ומעכבא משום ביטול מ״מ בידים .מיהו באמת
גם זה לא קשי׳ מידי דמ״מ למצותן אין מעכבין זה את זה רכל חד וחד
לחודיה כי עביר ליה מקיים מציתו אע״ג דלגבי חבריה הוי מבטל מ״ע
ונ״מ לענין אם יצא בה בשבת דאיגו חייב חטאת וכן אם אין לו אלא הדא
ואיכא משום כבוד הבריות יכול ללבוש לכתחלה וכבר גתבאר זה במאמרנו:
,
1מה שהקשה תו דמדברי התוס׳ 0ם מ .ד׳ס פיץ שכתבו דלפי׳ הקונטרס
ציצית ממינו שרי בסדין לכ״ע ומלאכא דאמר לרב קטינא סדיגא
בקיימא ציצית מה תהא עליה מציצית מן המובמר קא מקפיד יעו״ש /משמע
דאין זה אלא מצוה מן המוכתר ע״כ ,הללו דברי בורות נינהו ,דבדרב
קטינא לא שייך כלל משוס ביטול מ״ע בידים .דלמה דס״ד דציצית חיבת
גברא הוא למיכסי בטלית בת חיוביה טם ציצית א״כ כך לי הוי מבטל מ״ע
קודם הלבישה כמו אתר הלבישה ואין ביטול המ״ע נמשך ממעשה הלבישה
דיחשי מבטל מ״ע בידים ובפרט דרב קטינא בסדין היה לטש ואי אפשר
בציצית של תכלת משוס גזירת חכמים זרק דרתח עליה מה שאינו לובש
טלית בת חיוביה שיהיה יכול לקיים מצות תכלת ושלילת הלבישה לא הוי
ביטול בידים אלא ביטול בשוא״ת .וכ״ש למה למסיק נהי דחייביה רחמנא
כי מיכסי טלית רבת חיובא כי מיכסי מלית דלאו בת תיובא היא מי
חייביה רחמנא אפילו ביטול מ״ע בשוא״ת לא הוי בדרב קטינא כדמםיק
אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר נפשך מציצית והיינו מנימה שמנע
עצמי מלבא ליד חיוב המצוה:
במה
(
עין התכלת
166
במה שכתבנו):ס פי :הס( ומזה תבין שעכשיו אחר שזכינו למצוא
מ
התכלת אפילו מי שלבו נוקפו ויש לו שום צד ספק בדבר מ ״
החיוב עליו להטיל התכלת בהציצית .וכשימנע יש לו לחוש .דהוי עובר
ומבטל מצות עשה בידים בלא אונס ,דאין לומר דלביה אנסיה מתמת שהוא
מסופק אם הוא תכלת באמת דמה בכך אפילו שלא יהי׳ תכלת אינו
מפסיד כלום דכבר הלכה פסוקה היא שאין מטילין כלאים בציצית לא חוטי
צמר לבן בטלית פשתן ולא תוט׳ פשתן לבן בטלית צמר מדינא ולא תכלת
בטלית פשתן משום גזירה כו׳ יעו״ש ,הגיע לן הרבה השנות מתכמיש
ובלתי תכמים וכולם ישא הרות כמו שנבאר בעזהש׳׳ :
מ
,
א תמהו
במה שכתביו דמה בכך אפילו שלא יהי׳ תכלת אינו מפסיד
כלום כו׳ הא פסיד ופסיד דהרי לפי הצד שאינו תכלת א 2
חיגו מצבע הטלית שהרי טליתות .שלגו לבגים הס .ולדעת הרמב״ס f׳y
בה׳ ציצית 0״נ היי( צריכין לעשות הציצית מצבע הטלית שכתב טלית שהיא
כילה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חי ל ק & כעין צמנו-
אס ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין .וכן דעת הראב״ד ז״ל בהשגות ) ש ;
״
ב ה
כןי
(:
ואנו
תמיהין הרי ממקום שבאו מבואר להדא שאין קפייא בזה
לכתחילה בדאפשר אבל בדיעבד היכא דאי אפשר שפיר דמי
ה י ת ה
) = ס (
כ ו
ת כ
ה
ת
ע י ש ה
ש
ל ב
י
'1
ת
ה
1ל משאל צבעו״י!
ל
ל
שסיים הרמב״ם ז״ל
חון מן השחור כו׳ והיא ברייתא מפורשת בש׳׳ס מכחוי*) ( °טלית שט^1
א:
ת נ
ת
מיני
ב ע י נ י
א
כ ת ח י
פ י נ ו י י
ל 1י י ו ימי! ככה
"
1
* »
׳ ^
ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן כו׳ יעי״ש ,הרי מפורש דמין כנת
א
ב צ ב ע
א י נ י
ס כ ל ת
מ ח ו י ב
ה
ב ד א פ ש
נ
ה
א ב
י פ י ר ש
י
ל ש י ם
ב ד נ נ ב י
ב
ב
כי
א
א פ ש
י לא מעכר
יל
ל
י
ל
ל ל
?
וא״כ שפיר אחר שזכיט למצוא התכלת אפילו מי שהוא מסופק א
ס
ל ה כ ז י ל ו
מ ס פ י 1
י ל א
מ פ ס י
מ י ד י
כ ץ
ר
ש מ ח ו י ב
לילעילו מסח
י ו
י
חשיב דיעבד ובדיעבד לטלי עלמא איט מעכב מה שאינו מצבע ה ע ל י ת י
מיהו
כל זה לפי חלומותם והבנתם אכן לקושטא דמילתא * ן אט צרי-י
לזה דהרי גמרא מפורשת היא 0ם« (.בסוגיא דסדין בציצית ד ר א ' >
גזירה משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ט׳ הרי להדיא ד1-
הצבעים עולין במקום לבן וטל כרחך להא לתני 6נ מ יי*( טלית אין פ י ט ר
י
4
עין התכלת
פד 167
בה אלא מינה דמשם הוא מקור מוצא דינו של הרמב״ם ז״ל תצריכין
לעשות חוטי לבן שבה כעין צבעה; היינו רק בארבעה חוטי הציציה
לשיטת רש״י או ששה לשיטת הראב״ר או שבעה לשיטת הרמבי׳ס שבאים
במקום לבן דעלייהו כתיב הכנף מין כנף בעינן לכתחילה שיהי׳ מין כנף
גם בצבע אבל אותן חוטי הלבן שבאים במקום תכלת אפילו לכתחילה לא
בעינן בי מין כנף בצבע דהא לאו עלייהו כתיב הכנף מין כנף וכמין זה
יתבאר אי״ה להלן בשם הרשב״א ז״ל:
עלן מגופה דסוגיא ):ם( דתניא טלית שכולה תכלת כל מיני
ב
צבעוגין פוטרין בה תוץ מקלא אילן ופירש״י כל מיגי צבעוגין.
י
פוטרין בה לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לתזור אתר
לבן אלא שיהא בה שגי מיגין חון מקלא אילן דדמי לתכלת וזימגין דמזבן
לה איגש אחרנא וסבר דכל חוטיה תכלה וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל
תרי חוטים מהכא ונתן שם עם לבן ותחת אלו יתן לבן וגמצאת אחת
מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי
כלאים בלא מצוה .ובלשון השני פירש״י ז״ל ל״א ועיקר חוץ מקלא אילן
דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין יעו״ש וא״כ תכלת זה
שמצאנו מי שהוא מסופק בו מסתפק לי׳ כמי בקלא אילן דאינו פוטר כלל
אי משום גזירה כפירש״י ז״ל בלשון ראשון אי משום שדומה לתכלת כפי
רש״י ז״ל בלשון השני לודאי הא דגקט למיפסל קלא אילן במקום לבן בטלית
שכולה הכלת לאו דוקא אלא לרבותיה נקטיה דאפילו בטלית שכולה הכלת
פסול קלא אילן במקום לבן אע״ג דהוי מין כנף מצד המראה אבל פשיטא
דכ״ש דפסול קלא אילן במקום לבן בטלית לבן:
א י ) ל גם גורל קושיא זו כקושיא הראשונה דהא רמינן עלה דהך ברייתא
בגמרא )כס( מאידך ברייתא דתניא ואס הביא כשר ומשנינן לא
קשיא כאן בטלית בת ארבעה חיטין כאן בטלית בת שמונה חוטין וללשון
ראשון של רש״י ז״ל רחוץ מקלא אילן משום גזירה היא .קא משגידבטלית
בת ארבעה חוטין אם הביא כשר דחששא רחוקה היא לחשוש דכי יזבן לה
לאינש אחריגא יהי׳ שקיל תרי חוטים מהכא לעלית אחריתי כיון שאין בה
חוכוין אלא כדי צורכה .וגם ללשון שני של רשי׳י ז״ל *־חוץ מקלא אילן
משוס דאשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין כבר ביארכו בארוכה
נלעיצ כי׳ ני( שדעת הרמב״ם ז״ל בפי הסוגיא כלשון שני של רש״י ז״ל
ומפרש
,
המשו
,
,
168
עץ התכלת
ומפרש ג״כ להא משני רבעלית בת ארבעה חוטין אם הביא כשר דרק
לכתחילה קפדינן אשני מראות שבה ולא בדיעבד ינגי״ש:
שפיר אחר שזכיט למצוא התכלת אפילו מי שהוא מסופק ביה
1א״כ
מחויב להטילו מספק ולא מפסיד מירי מצד שחושש בו לקלא אילן.
שהרי הן משום גזרה והן משום דאשני מראות שבה קפלינן לא מיתםר קלא אילן
אלא לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי וכיון שמחויב להטילו משום ספק
תכלת חשיב דיעבד:
דעדיין יש להעיר דאיכא לחשוש לשיטת רש״י דפי׳ בלשון שגי
אלא
דאשני מראות שבה קסדינן בדיעבד דמפרש דברייתא דפוסל קלא
אילן בדיעבד בטלית בת ארבעה היא ומשום דאשני מראות שבה קפדינן
וכמו שביארנו שיטתו ז״ל לעיל < (Kבארוכה יעו״ש:
לקושטא דמילתא כל זה אינו רק םמיון עינים כי באמת אין
אבן
י נידונינו ענין כלל להתם ואין בזה תששא אפילו לכתתילה כדאמרי
להדיא במגחות ו־ (.אהא דקאמר גזירה משום קלא אילן ולא יהא אלא
לבן יעו״ש ,הרי להדיא דקלא אילן כשר ללבן ועל כרחך לומר דדוקא היכא
דאיכא תכלת הוא דלא הוכשר קלא אילן באותן חוטי לבן הבאים משוס
מין כנף להרמב״ם לכתחילה ולרש״י אפילו בדיעבד כמו שביארנו לעיל
)סי׳ ס ( בארוכה אבל היכא דליכא תכלת אפילו לכתתילה יטל ליתן קלא
אילן במקום לבן דכיון דליכא תכלת בלאו הכי ליכא תרי מינין וממילא כך
לי קלא אילן כמו כל הצבעים ולהכי שפיר קאמר הש״ס ולא יהא אלא
לבן דהרי חיישית שישן קלא אילן במקום תכלת וא״כ אין כאן תכלת כלל
וממילא עולה הקלא אילן במקום לבן:
מצאתי הדברים מבוארים להדיא בחידושי הרשב״א למנחות נ:ס(
ש1ב
ב
זו
ל 1י ז מתכלת
ח״ל ונ״ל הטעם שכל הצבעים ש ט י !
־שהרי אם הי׳ נותן תכלת בשביל לבן יהי הכל תכלת ואנן בעינן שני מיגים
וגס קלא אילן אינו יכול ליתן מם תכלת מפני שדומה לתכלת ונמצא דהכל
׳יהי׳ צבע אחד ואין כאן שני מינים .ומכל מקום מה דבמינן בלבן שיהא
מין אחר שאינו לומה לתכלת היינו דוקא כשיש שם תכלת אכל כי לא רמי
ב י תכלת כי אם מצות כנף בלבד שהייט לכן אזי יכול לתת ט גם צ ב ע
הדומה לתכלת כמו קלא אילן מאחר שאין נותן בהדי הכלת הלכך ק 0 3
הש״ס ללא יהא האי קלא אילן אלא לבן יפטור בסדין בציצית כיון דליכא
&כלת עכ״ליעו״ש ,מטאר להליאכמו שכתבנו ראפילו לכתחילה כשר הלא
אילו
,
,
מ ש ו ם
,
,
,
עין התכלת
פה 169
אילן במקום לבן היכא דליכא תכלת .זמעתה גם בגירוגינו אפילו מי שהוא
מסופק מחויב להמיל מספק וליכא שום חששא כלל דממג״פ אם סכלת
הוא שפיר ואם קלא אילן הוא א״כ אין כאן הכלח וכשר להכויל קלא אילן
אפילו לכחחילה:
ולא עוד אלא דגם מצד גזירה דכלאים בלא מצוה ליכא בנירונינו אפילו
לכתחילה כמו שביארנו לעיל)סי מ( בטעם השמעת הרמב״ם ז״ל
החילוק בין טלית בת ארבעה לעלית בת שמונה שמתלק הש״ם מנתות
)מא (:וביארנו דהנה הך גזירה שמא ימכרנו לאינש אחרינא ויהא סבור
שכל תוטיה תכלת ויקח מהכא להטיל לטלית אחרת ויתרמי לי׳ הקלא אילן
ויהי׳ כלאים בלא מצוה והיינו שיטילם בטלית של פשתן לשם תכלת ,אינו
מובן הרי קי״ל כב״ש דפוטרין סדין בציצית וכל המטיל תכלת בסדינו אינו
אלא מן המתמיהין וכדמסיק בש״ס ) » מ .ו:ס( דאםדוהו משום גזירה יעו״ש
וא״כ אין לחוש כלל שיטילס לטלית של פשתן ועל כרתך לומר דהגך
ברייתא מיתניא קודם גזירה שהיו מטילים כלאים בטלית של פשתן .אי
גמי הגזירה הוא שמא יטילם לשם תכלת בטלית של צמר בהדי לבן של
פשתן וכדרחבה אר״י ) 02לט (:חוטי פשתן פיטרין בשל צמר אבל הרמב״ם
ז״ל הרי פוסק )פ״ג היי( כר״ל )בם מ (.כל מקום שאתה מוצא עשה ולא
תעשה ט ואסור להטיל לבן של פשתן בטלית של צמר מדיגא וכמו שכתב
הכ״מ )5ם( א״כ ליכא למיגזר מידי ואין לחלק כלל בין בת ארבעה לבת
שמזגה ולהט השמיט חילוק זה יעו״ש ומעתה גס מצר גזירה דכלאים בלא
מציה ליכא למיגזר אפילו לכתחילה:
שמרן הקדוש הכ״מ ז״ל צידד גמי mלומר בדעת הרמב״ם ז״ל
דדוקא בלא תכלת הוא דאםור להטיל לבן של פשתן בטלית של
צמר אבל בהדי תכלת שפיר דמי והא דר״ל לא פליג אררחבה אר״י דר״ל
בלא תכלת מיירי ודרחבה אר״י בהדי תכלת מיירי וכן הוא שיטת התוס
ה« דה גיי!( בחד תירוצא ייעו״ש .וא״כ שפיר שייך למיגזר מכ״פ לכתתילה
שמא ימכור ותיפוק מינה חורבה דכלאים בלא מצוה:
,
,
והגם
,
אכן
אכן השתא טון דפלונתא דרבוותא הוא ומאן ספין ומאן רקיע
להכריע בזה למשרי כלאים בציצית וא״כ ממילא אין לנו תששא
מצד גזירה זו אפילו לכתתילה:
ואין
170
עין התכלת
ואיל
של
לומר כיון לללעת הפוסקים דשרי למירמי חיטי פשתן בטלית
צמר בהדי תכלת לדידהו שפיר גזרו לכתחילה שלא ליתן קלא אילן
במקום לבן משום גזירה דכלאים בלא מלוה .וממילא גס אגן השתא יש
לגו לתוש לרעת הנך פוסקים לאסור קלא אילן במקום לבן לכתתילה .
דאע״ג דלא שייכי גבן הך גזירה דכלאים בלא מלוה כאמור .מ״מ איסורא
דקלא אילן במקום לגן כדקאי קאי משום דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד
אלא א״כ גדול* ממנו בתכמה ובמגין ואע״ג דבטל הטעם כמבואר בריש
ביצה וגהי דלא גאםר אלא לכתתילה כג״ל וגידוגיגו כיון דממויב להטילו
משום ספק מציה חשיב ריעבד ככ״ל .מיהו טכ״פ גסתר מה שכתבנו
דננירוניגו אין חששא כלל אפילו לכתתילת .אמגם באמת זה איגו .דכיון
דעיקר גזירה זו לא נאמרה אלא על לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי.
ממילא משום אחה טעם שיהיה דלא שייכא הך גזירה הוי גם הלכתתילה
כדיעבד .ושפיר אכן השתא דודאי ח״ו לא תהא כזאת בישראל שימצא מי
שיגיס לבו להכריע ולהתיר כלאים בציצית ולא שייכא הך גזירה שפיר
.לכתחילה שרי ליתן קלא אילן במקוס לבן ושפיר כתבגו דגם מצד גזיר
דכלאיס בלא מצוה ליכא חששא בגידוגינו אפילו לכתתילה וכל זה ב ר ו
למי שיש לו קצת לב להבין:
במה שכתבגו במאמרגו 0ס( וממילא שהנמנע מלהטיל התכלת
מא
בציציותיו הוי ליה מבטל המ״ע של תכלת בידים כלא אוכס
כי באמת משום ספק מחויב הוא להטיל התכלת לםפיקא דאורייתא
לחומרא יעו״ש:
שמעכו בזה בשם אחד המפורסם לגדול ומקובל ומעוטר בכתר
הנה
הרבגות באחת מהעיירות הגדולות שדחה דבריכו כלאחר יד רעד
כאן לא אמריגן ספיקא לחומרא אלא היכא שעל ידי שיתמיר על עצמו
יתקן את עצמו שיצא בבירור מכלל הספק .כגון ספק איסור במל״ת
כשמוגע עצמו מלאכול או לעשות שום דבר מתמת ספק מתקן עצמו שעי׳׳ז
יצא מן הספק שבבירור לא עבר על גזרתו ית׳ .או ספק תיוב ופעור
במ״ע כגון ספק קרא ק״ש ספק לא קרא ק״ש לבמה דתוזר וקורא יוצא:
בבירור מידי ספק חיובו ממנ״פ .אבל היכא שיש עליו חיוב ולאי .ש י ט
מחויב לעשות מעשה שע״י מעשה זו יהי׳ בספק אם נפטר מחיובו .לא אמרי/
לכיון שאין תיקונו מבורר על ירי עשיית מעשה זו ועדיין נשאר בספק לעילס
ה
ד
,
אם
עין התכלת
פו 171
אם נפטר מידי חיובו בזה .אינו מחויב להחמיר מ ס פ ק .זה תורן* דבריו:
ונראה
דזה הרב נסיב לה סברא זו ממה שחכןנן בספרי האחרונים.
וראה בפרי מנדים ז״ל בפתיחה הכוללת לה׳ ברכות חקר בזה
דקי״ל דםפק דאורייתא לתומרא כנון ספק קרא ה״ש מוזר וקורא ומברך
נמי דאע״ג דברכות דרבנן ואיכא נמי מומר לח תשא מ״מ כיון דכבר
מחויב בהמצוה מכת ספק דאורייתא שוב לא הוי ברכה^לבטלה .אמנם
חקר דהיינו דוקא במקום שכשעושה המצוה מחקן ודאי אבג היכא דהמצוה
ודאית וספק אם יתקן בעשייתו בכה״נ לא יברך דאיכא חומר לא תשא
ובעשייתו הוא ספק אס יתקן יעו״ש ,ואם כי מדברי הפמ״ג ז״ל הללו דלא
תקר אלא לעכין הברכה מבואר דגיף המצוה מתויב לעשות הגם שגם
אחר עשייתו גשאר בספק אם תיקן וגפטר מתיובו ,אבל אין זה תימה שזה
הרב המעוטר בכתר רבנות מעיר גדולת יע״א לרוחב לבבו הרשה את
עצמו לומר דעדיף מיגיה דהפמ״ג ז״ל דגם גוף המצוה אינו מחויב לעשות,
בכה״ג שגם אחר עשייתו נשאר בספק אם נפטר מחיובו .ויש להביא קצת
סמוכים לסברא זו כהא דאשכחנא בהא דקי״ל ביו״ר)הי׳ י,נ סעי׳ נ( לעגין
דבר שיש לו מתירין דלא בטיל משום רעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר
דלא אמריי הכי אלא כשהמתיר עתיד לבוא עכ״פ בבירור אבל דבר שאינו
עתיד שיבוא המתיר בודאי רק בספק לא אמרי׳ שמתויב להמתין כדי•
שתאכלנו בהיתר יעו״ש :
גם אנו בעניותין היינו רוצים בכך לאמת סברא זו כי הי
מיושב בזה קושית הר״ן ז״ל בהאי דמסכת סוכה )מי (:אמר
רבי יוחגן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה•
כו׳ מ״ש סוכה מ״ש אתרוג סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה
סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה איתקצאי לבין השמשות ומגו-
דאיתקצאי לבץ השמשות איתקצאי לכולי יומא אתרוג דלא תזיא לבין השמשות
לא איפקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיגי .ופירש״י ז״ל
סוכה דחזיא לבין השמשות .שהרי מצותה כל היום .אתרוג לא תזי לבין
השמשות .משיצא בו שחרית יעו״ש .והרגיש הר״ן ז״ל בהלכות )שס( דאכתי•
אתרוג נמי אם לא נטלו כל היום חזיא לביה״ש וגדחק וכתב דכיון דלולב
כל שבעה בר מיום ראשון דרבנן אפילו לא נטלו כל היום איגו נועלו-
ובאמת
,
ביה״ש
־2ד1
עץ התפלת
ביה״ש לבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא ימו״ש אבל לסברא
הנ״ל אתי שפיר בפשיעות דאפילו הוי כל שבעה דאורייתא נמי אם לא
נעלו כל היום אינו נועלו ביה״ש כיון דספיקא הוא ואינו .מתקן עצמו
בודאי לצאת י ד חובתו שלא יהי׳ בכלל מעות לא יוכל לתקן אבל סוכה כי
מיחרמי ליה םעודחא ביה״ש הוי ליה ספק חיוב ופטור ומחויב להוציא
טצמו מן הספק :
ניחא בזה טובא סוגיות הש״ס במסכת ר״ה ) f.rבמו מיני׳ חברייא
מרב כהגא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו
כר ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס״ד דכתיב )יהי »:ה( ו אכלו
מעבור הארץ ממחרת הפסח ממתרת הפסת אכול מעיקרא לא אכול
דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו אמר להן כל שלא הביא שליש
ביד נכרי ודילמא עייל ולא קים נהו אלא קיס להו יעו״ש .ותמוה מנא לי׳
דקים להו דילמא לא קים להו ומספיקא הקריבו דילמא מיתרמי להו דלא
עייל .ואי משום דקרא כתיב שאכלו ממתרת הפסת דהיינו מיל אתר
הקרבת העומר ,ואס היה בזה ספק היו אסורים כל היום מספק ומיי,
תום׳ « ס ד״ס מסיק( אבל אכתי קשיא לדעת הרמב״ם דכל הספיקות
מדאורייתא שרי׳ א״כ הקושיא במקומה עומדת מגא לן דקים להו דילמא
באמת לא קים להו רק שהקריבו מספק שמא איתרמי להו שלא הביא
שליש ביד ככרי ומאתר שהקריבו שוב ממילא הותרו באכילת תדש משוס
ספק וספק מן התורה שרי׳ ובאותה שעה לא גזרו עוד מל הספיקות ורק
שהעומר הקריבו מספק כדי שיהיו מותרים באכילת הדש /ומצאתי להכו״פ
בבית הספק שלו שהעיר בזה וגדתק לתרץ דמשום ספק לא הוי מייתי תולין
׳בעזרה ימו׳׳ש וגם בתי׳ זה יש לגמגם קצת דהא הוי ליה ספק חולין בעזרה
'וכיון דספק פרי׳ להדיוט לגבוה כמי שרי׳ וכתבאר עכין זה אצליכו בארוכה
במקום אחר אבל לפי סברא הכ״ל להיכא דאין הספק טפל בחיוב ופטור
מהמצוה .להחיוב הוא וראי .רק שהספק ט א בעשייה המצוה אם בעשייתה
נפטר מירי חיובו או אין עשייחה פוטרו מילי חיוכו .אין עשייחה מצוה
כלל כיון שאין מתקן עצמו בעשייתה שכשאר בספק לעולם אם קייס המצוה.
׳שפיר גם כחן ליכא למימר שהקריבו מספק דכיון שהספק הוא בגוף
^!שיית המצוה אם יוצא בה ירי מציתו אינו מצוה כלל וממילא איט מתיר
אס החדש כלל:
אמנם
,Till
עין התכלת
אםנם
פז 173־
,
מה נעשה כיון שהר״ן ז״ל לא תי pבהך דאתרוג בשביעי
אסור ובשמיני מותר על כרחך דלא םבירא ליה לחלק בהכי
וללתום עם הר׳׳ן זי׳ל בסברא בעניותין אפקירותא היא ומי ירום ראש בזה.
והא ודאי דמיק לומר שבאמת גם הר״ן ז״ל סובר שאפילו הי׳ מדאורייתא
אינו נועלו ביה״ש כסברא הנ״ל משום שאין הספק במיוב ופעור המצוה
אלא בקיום המצוה ונשאר בספק לעולם .ורק משום דקושעא דמילתא הכי׳
הוא שאינו אלא דרבנן תי׳ ברווחא דהוי ספיקא דרבנן .דודאי לא הוי•
שתיק הר״ן ז״ל מזה שהרי הוא נפ״מ לדינא אם מתויב ליעיל ביה׳׳ש דיוס
ראשון כשלא נעל כל היום כולו:
עוד הרי באמת תירוץ הר״ן ז״ל אינו מרוות כל כך דמה בכך דהוי
ןלא
ספיקא דרבנן הא איתחזק חיובא והיכא דאיתמזק גס ספיקא דרבנן
לתומרא כמו שביאר הש״ך ביו״ד כסימן קי כעייק כג אות כ( יעו״ש .ובאמת
הכו״פ בבית הספק שלו הרגיש בזה והוכית באמת דספק דרבנן הוי לקולא.
אפילו נגד חזקה אכן כבר השיגו הגאון בעל חות דעת והסכים לדעת
הש״ך מיהו גם תירוץ החות דעת שתי׳ וזה לשונו ז״ל דהתם היינו טעמא
כיון דגטילת לולב הוא איסור דרבגן לא דחיגז איסור דרבגן מקמי ספיקא
כמ״ש הרשב״א והר״ן בטעם מה שאינו נוטל לולב בשמיגי מספק מטעם
דלא דתינן טלטול דרבנן מקמי ספיקא יעו״ש גם כן לא הבינותי בעניי
כיון דמתויכ ליטול מספק הוי ליה מצוה וכל שהוא לצורך מצוה לא גזרי
עליו ביה״ש ואין כאן דחיית איסור כלל:
נראה העיקר בביאור תי׳ הר״ן ז״ל דהגם דודאי היכא
דבחזקת תיוב קאי גם ספיקא דרבנן לחומרא מיהו הני
מילי היכא שנופל הספק בתיוב ופטור המצוה כגון ספק כבר נטל לולב
ונפטר מחיובו ספק לא נטל ועדיין בחיובו עומד בזה הגם דספיקא דרבנן
הוא מחויב ליטול מספק ליפטר מידי חיובו שהרי בחזקת חיוב בנטילת
לולב קאי ונטילה זו מוציאו מידי תיובו .אבל ט נ א שאין הספק גופל בתיוב
ופטור המצוה אלא בקיים המצוה אס בעשייתה יפטר מידי תיובו או לא
כגון הכא שודאי לא נטל עדיין הלולב •אלא שהספק הוא מתמת שהוא
ביה״ש אם יפטר ידי־ חיובו בנטילה זו אם לא יהרי אף אם יטיל מספק
לאי יפטר ידי חיובו בודאי יישאר בספק לעולם שמא לא יצא ידי תובתו
בנטילה זו והוא מעות לא יכיל לתקן בזה לא שייך לחייבו שימול מספר^
משוס
וב?$ניותין
עץ התכלת
*17
משום חזקח חיוב נעילת לולב כי בחיוב נעילה זו לא נתחזק מעולם שהרי
לא נתחזק בחיוב נעילת לולב אלא בנעילה הפוערתו ירי חיובו בודאי אבל
בעילה שאינה פוערחו ידי חיובו לא נתחזק מעולם ועי׳ תום׳ גימין
)נ :ד ה מי( כן נראה ברור עומק ביאור סי׳ הר״ן ז״ל והוא ממש כסברא ה ל ל :
׳והנה
כי כן שעל כרחך הר״ן ז׳׳ל בתירוצו נחית לסברא הנ״ל למת לי׳
דקאתי עלה משום דלולב כל שבעה דרבנן הא בלאו הכי הרי
לפי סברא הנ״ל בפרעות ניתא רכל שהספק הוא בקיום המצוה אס יפער
בעשייתו ידי מצותו אם לא לא מחמרק מספק אלא על כרחך דלא מהני
הך סברא אלא לענין דלא הוי בחזקת חיוב דבחיוב נעילת כזו שאינה
'פוערתו ירי תיובו בודאי לא נתחזק מעולם .והוי ספק שקול ובדרבנן
לקולא .אבל דיועיל סברא זו לפשרו אפילו בספק דאורייתא הא לא אמרי׳
זלהכי אם הי׳ לולב כל שבעת דאורייתא הי׳ מחויב ליטול ביה״ש כשלא
עול כל היום דבדאורייתא ספק שקול נמי לחומרא .ובקושעא ביום ראשון
כשלא נעל כל היום מתויב ליעול ביה״ש משוס ספיקא .וסוגיא דר״ה הנ״ל
דרייק מעומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ דקים להי על כרחיני צריכין
להרכין ראש לתי׳ הגאון ט ״ פ ז״ל דאי משום ספיקא לא הוי מעיילי חולין
׳בעזרה ועיין רמב״ם )שי׳א מה׳ שגגוה qoס״נ( וצ״ע ויש לחלק ועי׳ תום׳ גיעין
)»! (:ותום׳ נדה )»•( :
HJiyDTמאחר שמבואר להדיא מדברי הר״ן ומי־בותיט גדולי האחרוני׳
ז׳׳ל' הפמ״ג והכו״פ ותות דעת ז״ל יעו״ש בבית הספק שלו
'דגם כשהספק גופל בקיום המצוה אם גפער כלל בעשייתו ידי חייט ג״כ
ספיקא לחומרא הגם שאינו מתקן עצמו בוראי וישאר בספק לעולם מי ירום
ראש ללתום עמס בסברא:
שבאמח מצד הסברא הישרה אין לחלק בזה כלל דודאי החיוב
מל האדם למי1בד כל טצדקי דמצי למיעבד אפילי מל צד
הספק שמא יכוין לקיים מצות טראו וכ״ש במ״ע דגם לרעת הרמב״ם ד ל
ספיקא מדאורייתא לתומרא עיין כו״פ )כי׳ נח ס?״ג( ואפילו בס״ם כמבואר
בחשו׳ מוצל מאש )הי׳ ע( יעו״ש ואפילו במ״ע דרבגן יעו״ש וא״כ פשינןא
כשיש חיוב מצוה על האדם ואין בידו לקיים אלא על צד הספק מתויב
׳לקיים הגם שיש ג״כ צד ספק בעשייתו שמא אינו מקיים כעשייתו זו המצוה
כי
/
ובפרט
עין התכלת
פ ח 175
,
כי מה לו לאדם הרוצה לקיים את מצוח ה וחרד על דבריו אם יגיע ליד
בירור באיזה צד או זמן שיודע לו שקיים המצוה או לא יודע לו לעולם.
והמחלק בזה הוא שכל גס שבזה אין שום נפקותא רק לשכיר הבא לתבוע
שכרו צריך לדעת ברור אם קיים אם לא קייס שירא שכשיחבע שכרו ישיב
לו אדונו לא קיימה כלל אח מצותי .אבל העובד אח הש״י מאהבה שלא
ע״מ לקבל פרס כמאמרם ז ל לא תהיו כעבדים המשמשים את הרב על
מנת לקבל פרס אין לו שום נפקותא בזה ונם הספק חביב אצלו אולי
יקיים בזה מצות השי״ת :
שבאמת גם כשמקיים מצוה בספק מקבל שכר ובזה שביארנו
לשון התו״כ )ויקרא דינורא דהונה פי״נ נרייסא מ( ולא ידע ואשם
וגשא עוגו רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חעאת בסלע ספק אכל
ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים .אם כך ענש למי שבא לידו
ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מציה ע ״ כ ,וביאור
ברייתא זו נפלא לכאורה דמאי רמתי׳ דשכר זה דצריך ללמוד ולומר אם
קנס לחועא שני סלעים קל ותומר שיתן שכר לעושה מלוה פשיעא דעושי
מלוה שכרן מרובה .והגאון מהר״ץ מדובגא ז״ל הגיה שצ״ל על אחת כמה
וכמה שיעגוש את המזיר .אבל מלבד כי שבת ותהלה להש״י שאגו בעגיוחין
אין לעתינו נותה להגיה .אין הגהתו ז״ל מובגת דא״כ הוי הך ברייתא
כעין הך ברייתא דלעיל מינה מילתי׳ דר״י הנלילי יעו״ש:
״
ובפרט
אבל נראה לבאר דהכי קאמר האוכל חלב מביא חעאת בסלע ספק
י אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים הרי שספק חמור
מודאי והיינו דכמו שנתבאר •אצלינו מכבר במקום אחר מדברי הזוה״ק
דשוגג גרע ממזיד כי המזיד יכול להיוח שאין החסרון בשורש רק במקרה
מהסתת היצר אבל השוגג הוא בא ממה שנמצא בו חסרון בשורש כדכתיב
גם בלא דעת נפש לא מוב .כמו כן בשוגג עצמו הספק קשה מן הודאי
שהספק מורה על חסרון בשורש נפשו שהרי יודע הוא שחלב אסור ולא
חשש ל \ות שוקל בפלס דרכיו להיות זריז וחרד לעשות מעשיו מבוררים
בדעת וחשבון ולזה ענשו קשה יותר מן הודאי .ומזה למד קל ותומר לשכר
מ מ י מצוה ג״כ שהגם שבכמות ודאי מצוה מבוררת גדולת יותר ממצוה
מסופקת אכל באיכות מי שזריז וחרד לקיים מצות הש״י אפילו בספק זה
מדה
176
עץ התכלת
מורה גורל חביבות מצותיו ית׳ אצלו ביותר מבמה שמקיים מצוה ודאית
ולהט שכרו מרובה יותר:
yffffמצאתי שהראב״ד ז״ל בפירושו לתו״כ ) » 0פי׳ כעין שפירשנו וזה
לשונו הקדוש רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע
ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים חמיה אני מפגי
מה החמירה חורה בספק חלב יותר מן הודאי שהוראי כפרתו בסלע
והספק בשתי סלעים ועור לעגין הטובה כלום יש מעלה בספק מצוה ייתר
מן הודאי ולמה הזכיר העוכש יותר מן הודאי .ואיפשר כי מפני החרטה
וכת התשובה הוא .ט היודע שתעא ודאי .מאד הוא מצעער בנפשו
ומתתרט על פשיעתו ומתורה על תטאו .וכת התשובה גדול למחילתו
ולהקל כפרתו .אבל מי שחטא בספק איט מצטער כל כך ואינו מתחרט
ואין תשוכתו חזקה .ולפיכך התמיר בכפרתו .ומזה הטעם עצמו הזכיר
יחרון עונש הספק מן הודאי .לומר בא וראה כמה הקל המקום מחטאו
של זה מפני תשובתו .ואם לחוטא ודאי הועילה התשובה להקל מחצה
בכפרתו קל ותימר למי שעושה מצוה מדעתו שהיא מקילה עליו מעונש
עונותיו .ואם מי שיבא לירי ספק מצוה שמקילה עליו מעונש עונותיו
מפני שמרה טובה מרובה ממרת פורענות כו׳ יעו״ש .מבואר מדבריו ז״ל
ג״כ דהא דקאמר על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצום הוא
כולל שתיהן מצוה ודאית ומצוה מסופקת וילין! קל וחומר מתשובה על
עבירה ודאית לשכר מצוה ודאית .ומעבירה מסופקת לשכר מצוה מסופקת.
וסברח הראב״ד ז״ל במה שהחמירה תורה בספק חלב יותר מן הודאי
מבוארת ג״כ בתר״י ריש ברכות יעו״ש :
ואנו
תמיהים על המגיהים ז״ל בתו״כ כנ״ל היאך העלימו עין דכעין
ברייתא זו שנויה ג״כ באבות דרבי נתן0״ל 1רבי מאיר אומר כל
העובר עבירה אחת בספק מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו בוראי .כיצד
אדם חוטא ונודע לו חטאו מביא חטאת בסלע ועשירית האיפה בפונדיון
ספק חטא ספק לא חטא מביא אשם בשתי סלעים .וכי איזה מרה מרובה
ק״ו אס
•
מדה טובה או מדה פ ו ר
מרת פורענות מעוטה העובר עבירה בספק מעלה עליו הכחוב כאילו
משאה בודאי ק״ו למדת הטובה מרודה ע״כ יעו״ש ,הרי מבואר להדיא
כני׳
ע כ ו ת
ה ו י
< | £ו מ ר
מ ד ה
ט י ב ה
ו ה ר י
ד ב ר י ם
&ט 177
עין התכלת
,
מ י הברייתא שלפנינו בתו״כ .ובברייתא דאדר״נ אין מקום כלל להגי׳ כפי
הגהחם ז״ל:
עלה למבואר מהך ברייתא דתו״כ ומברייתא דאבוח לרבי
עתן למצוה מסופקח מחויב האלם לקיימה ושכרה מרובה:
ביארנו הש״ס במס חולץ 0 0רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפליון
שבויין פגע בי׳ בגינאי נהרא א״ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך
א״ל אתה הולך לעשוח רצון קוגך ואני הולך לעשות רצון קוגי אתה ספק
עושה ספק אי אתה עושה אגי ולאי עושה א״ל אם אי אתה חולק גחרגי
עליך שלא יעברו כך מיס לעולם חלק לי כר יעו״ש ,והרבר מתמיה וכי
באלמות בא גגלו ולמה אמר לו אס אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו
בך מים לעולם הרי יפה השיב לו גיגאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר וכלץ
אמר לו ,וביותר לפי מה שכתבו התום׳ שרבי פגחס הי מחשב כך בלט
משמע שהיה שוקל בעצמו פלס המשפע מי ירחה לפגי מי ובאיזה מענה
גצחו בלבו:
אבל באמת תשובת רבי פגחס בן יאיר חשובה נצחת היא ובזה שהשיב
לו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם בזה עצמו הוא נכלל
התשובה .שבזה השיב לו מאחר שהוא יכול לגזור עליו שלא יעברו מ מים
לעולם מוכת מזה ששורשו גלול משורשו והייגו שזה הכת שצריק גוזר והקב״ה
מקיים לא גמצא בצבא מ ע ל ה :
שהוא לא נברא אלא למשוח רצון קוגו ברבר שהוא וראי מושה
שהוא אינו בעל בהירה .אבל הוא נברא לעשות רצון קונו אפילו
בדבר שהוא ספק אם יעשה אם לא יעשה ג״כ מתויב להליך וממילא הוא
גדול מן הנהר .שלאדם מסר הש״י דעה ובכל מקום שנראה לו מקום
שיוכל לעשות רצון קונו צריך לילך ואן! הספק שלו נכנס בקיום רצון הש״י.
והטורח הזה על הספק הוא ג״כ ערתאדמצוה:
שביארגו בחידושגו למס ברכות )יא•( בשבתך בביתך פרט לעוסק
במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה
פטור ואח האלמנה חייב מאי משמע כי בשבת דידו ובלכת דידך היא
למחייבת הא למצוה פטירת א״ה אפילו כונס את האלמגה נמי האי מריר.
והאי לא טריל אי משוס טרלא אפילו טבעה ספינתו בים נמי ט התם
סריל מרלא רמצוה הכא טריר טרלא לרשות יעו״ש .ולכאורה אינו מובן
לקארי
12
יב
ולאתאל
,
,
,
1
והיינו
וכמו
,
,
,
עין התכלת
178
לקארי לה מאי קארי לה הלי תחילת הסזגיא היא ללריש הא למצזה פסילת
ומהיכא תיתי למיפכןר מבעה ספינתו בים וביארנו לקא ם״ל לכי משני
האי מריר והאי לא מריר הלר בי מלרשא לובלכתך בלכת לילך הוא
למחייבת הא למצוה פמירת והיינו להרי עוסק במצוה רפמור כבר נפיק
מבשבחך .ובלכתך פרע לחתן היינו לממעע לי׳ משום מרלא שמחשב על
עסק בתולים שיעשה באופן שיהי׳ בעילתו מצוה שישיר הבתולים א ״
הערלא בעצמה אינה המצוה ומ״מ ממממ לי׳ דפטור משום למריל ואינו
יכיל לכוין ולהכי פריך א״כ אפילו טבעה ספינתו בים נמי ומשני התס
טליל טרלא למצוה הכא טליל טרלא לרשות היינו למשום טרלא ליכא
למיפטר רבאמת כל מיני טרלות יכול האלם לסלקם ממנו ולכוון לעתו
ולקרות שמע ולהכי בטבעה ספינתו בים אף שהוא מוטרד צריך להסיר
הסרדא אבל בחתן טריד טררא דמצוה והיכא דטריד טרדא דמצוה גם
הטרדא מצמה היא מצוה ואינו צריך להסיר ממנו הטרדא יי.״כ לשוניט
בתידושנו למס ברכות:
דטורח ומרדא וההכנה להמצוה הגם שהוא טל הספק שמא לא
הרי
יעלה בידו המצוה מ״מ זו הטרדא בעצמה שעל הספק הוא ג״5
מציה וממילא מוכת ששורשי גבוה משורשך שגם מה שאני עושה מספק
הוא ג״כ רצון קוני וממילא אם לא תתבטל מפני לשעה אוכל לבטל כל
שורשך ולא יעברו בך מים לעולם שהספק שלי גדול יותר מודאי שלך
שאף אס אלך ולא אעשה ג״כ הי׳ הלוכי מצוה ואף שהוא מ ס פ ק :
,
ע
,
והיינו
,
דתניא במס ר״ה )לי (:מציה בתוקעין יותר מן המברכין כיצל־
שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ־
ואין הולך למקום שמברכין פשימא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכי
לאע״ג להא ודאי והא ספק יעו״ש והיינו דגם ההכגה והטורח למלוה על *
הספק שמא יקיים המצוה זה מצמו חשוב מצוה ולוחה מצוה ולאית ל ל מ ן :י
!מבואר
מכל זה למחויב האלם להכגיס מצמו בקיום ספק מצוה
ואץ לתלק להחם בהך ררפב״י ובהר למסכת ר״ה על״^
אפשר שיסביר שיקיים המצוה בולאי אבל הכא אי חפשר שיתברר למולס,
אבל זה אימ ט לעומת זה הרי התם אפשר נמי שיתברר שבולאי לא
* ך ם המצוה ,והד הלברים קל וחומר ומה במקום שיוכל להיות שיתגדל•
טלאי
עין התכלת
צ 179
בולאי שלא יקיים המצוה מחויב להכניס עצמו לילך מספק ומניח בשביל
־זה ולאי מצוה לרבנן .כ׳יש במקום שלא יוכל לבא לילי בירור שבולאי לא
עשה מצוה אינו לין שמחויב לקיים מספק:
תמיהין לאשר זה הרב ששמענו שהעיר על רברינו שמענו שהוא
עוסק בספרי הקבלה כנהוג ולפי העולה על רעתו שאין חובה כלל
על הארס לערות בקיוס מצוה מספק כי שמא לא יקיים בזה המצוה נמצא
שמרת בתגם ולא יקבל על זה שום שכר ולמה יתיגע ויערית בתנם ,ולפי
לעתו קבלת השכר הוא רק על מצוה מבוררת קמי שמיא שהיא מצוה
באמת אבל מה שקמי שמיא גליא שאיגה מצוה הגם שהאלם מצלו מרת
וכיון לקיים בזה מצות בוראו יוצא בפתי גפש בלא שום קבלת שכר .א״כ
איך הבין מה שתקנו לגו המקובלים בסדר התקיעות לומר בויהי רצון
שבין כל סדר וםלר שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר מתשר״ת
ומתש״ת ומתר״ת והיינו שמכל קולות של התקיעות נבראו מלאכים
והיינו כידוע שמכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך ,כדאיתא במדרש רבה
)»ש:טיס ס ל 0ובכמה דוכתי .וכפי דעתו הרי כמה סדרים וקולות שאנו
עושין מספק במבואר במס׳ ר״ה )לג :לי (.יעו״ש בחוס' והרי קמי שמיא
גלי׳ אותן הקולות המיותרים שאין בהם מצוה ומאין מקור מציאות המלאכים
הספקיים :
א כ ן באמת הדברים מבוארים בזה״ק )»חס ללא (:תנן ומשפע עמו ישראל
דבר יום ביומו .יום ביומו מאי הוא אלא הני תדי יומין דר״ה
אמאי תרין יומין בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כתדא דינא מלאה
לאיהו קשיא בדיגא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי .ועל דא לא
ילעי הני בבלאי רזא ליבבא ויללותא ולא ילעי לתרווייהו אצעריכו .יללותא
לאיהו רינא תקיפא .תלת תבירין לאיהו לינא רפיא גגוחי גנת רפיא .איגון
לא ילעין ועבלין חרוייהו ואנן ילעינן ועברינן תרווייהו וכלא נפקין לארח
זאנו
,
קשוע יעו״ש :
לקלס מפרשים שכוונת הזוה״ק לומר שחכמי הש״ס תלמור בבלי
ח״ו לא ידעו סוד הענין והבינו דהא דעבדינן שניהם הוא משום
ה פ ק אבל באמת אינו משום ספק כלל אלא דמדינא בעינן שניהם ,ובעניותץ
אין דעתינו נוחה מזה כי ח״ו לומר כן שהזה״ק יכחיש את הש״ם בבלי
׳אשר הוא חיינו ואורך ימינו ,ועוד הרי אותו הענין והעעם קאמר הזוה״ק
נמי
זראעו
180
עץ התכלת
נמי בשני ימים של ר״ה והתם ודאי לא עכרינן תרווייהו מדיגא שהיי בא״י
במקום ב״ד באמת לא היו עבדינן אלא יומא חדא ,אלא ודאי בעיקר
הדבר לא פליג כלל הזה״ק על הש״ס מדאי הא דעבדינן תרווייהו משום
ספיקא הוא ,אמנם אמיתת ביאור הענין הוא שאחר שביאר הזה׳׳ק דתרי
יומי דר״ה להוא משוס ספיקא שמא יבאו העדים מן המנחה ולמעלה
כלאיתא במס׳ ביצה )י :ס (.ובכמה לוכתי וביאר לבשורש הס אחל בגין
לאיגון תרי בי ליגא למתברן כתלא ליגא עלאה לאיהו קשיא בליגא התאה
לאיהו רפיא ותרווייהו משהכחי וכמו שמבאר בזה״ק להלן )«( ליום הראשון
הוא באתכסי׳ בכסא ליגא קשיא וביום הפגי רפיא ,והיינו שכל לין הוא
במקום שגעלם אור הש״י והשגחתו מהבריאה וזה רומז שיום ראשון של
ר״ה נקרא בכסא כראיתא במס׳ ר״ה )ח (.ומזה ההעלמת האור לזקחין
ישראל גולל יראה ומוסיפין עול יום אחל מניעם ספק ובמה שהאלם מצלו
מוסיף ומרבה יראה בזה מוסיף הש״י לגלות אהבהו ומדת הרחמים כובשת
את מדת הדין וזה דיגא רפיא :
ן ן ז ל זה סיים וקאמר ועל דא כלומר ומזה הטעם עצמו גי־׳כ הוא מ ה
שהסתירו תכמי הש״ס בבלי והלבישו ענין התקיעות דעבדינן תרווייהו
רק מטעם ספק ולא רמזו יותר כדרך הש״ס בבלי שהיה להם כת להעכןיןן
ולהלביש סודות ורזי תורה העמוקים בלבושים קטנים ונמוכים כדאמריגן
במס׳ סנהדרין)כי (.במתשכים הושיבני זה תלמוד בבלי עד שבללוה ישראל
הפשוטים שאין להם השגה ברזי התורה ולוקתין פשוטי ההלכות מתוך הש״ס
בבלי אינם מביגים יותר רק דעבדי תרוזייהו משום דלא ידעיגן ,הוא ג״כ
מטעם זה לא רמזו להם יותר כדי שיתאחדו רינא קשיא בדינא רפיא על ידי
שיהיה העבודה מתוך הסתר וספק שבאמת כל הספיקות יש להם מקום
בשורש כי הש״י רוצה בישראל יעבדו אותו וישאו אימתו אפונה ואןן
דרך כמה הסתרות וספיקות נכללין ברצון הש״י שרצה שיעבדו אותו מתיך
הספק שאם לא היה רצונו שישראל יעבדו אותו מתוך הספק היה מגלה
להם מפורש היאך היא רצינו ומתוך שישראל עובדים את הש״י אף מתוך
הספק מעוררים רתמים יותר גדולים ובזה מתאחד דיכא קשיא בדינא
רפיא וכדאיתא בזוה״ק )«6י צ*( שכל הסדר שזה אחר זה היא שובר מדת
הדין והוא שמתוך שישראל עובדים את הש״י מתיך הספק יגדל זכיתם וגס
דין הקשה יתחלש וישבר ולזה סיים אינון כלומר פשוטי ישראל האתוזיס רק
בפשוטי
עין התכלת
צא 181
בפשועי הי לכות הבש״ם בבלי לא ידעין ער היכן מגיע כת עבודתם ועבדן
תרווייהו יי גן ת מידי תכמים יתירים שבדור שמביעין יותר בסודי התורה
ידעינן שב מת ה הוא רצונו ית׳ שיהיה עבודה מתוך הספק ובזה הספק
מכוונין ל> מק .־לונו ית׳ ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוע ומינייהו
ומינן מתק;* עלאה זה הוא תוכן ביאור כללות דברי הזה״ק ובמקומו
נתבאר בעזהש״י אצליט בפרעות :
מפורש יוצא שמקיוס רצון הש״י אף על הספק זה עצמו הוא
מלאך שלות הש״י ומקבל שכר על קיום מצוה מספק :
דבירושלמי עירובין )שיג ס׳׳ם( אמרי׳ רבי בא רבי חייא בשם רבי
יוחנן בני אמי גתרו בי וגו׳ מי גרם לי להיות נוסרה את הכרמים
על שם כרמי שלי לא גערתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא
על שלא שמרתי יום אחד בארץ סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים
ואיני מקבלת שכר אלא על אחת יעו״ש ,ולכאורה משמע מזה שאין מקבלין
שכר על הספק ,אכן מזה עצמו דקאמר סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על
שנים מוכח שמקבלין שכר על הספק ורק על אלו שהחעא גרם להם
בזה אין מקבלין שכר על שניהם אבל במקום שהאדם עושה מספק שמא
יקיים בזה רצון הש״י בודאי אין הש״י מקפח שכרו וכנ״ל :
ובאמת
לזלא ששמע* לא היה עולה על דעתנו שיסתפק בזה שום
בר דעת כלל כי בעניותנו הדבר פשוע שחיבה הוא על האדם
לקיים מציה מסופקת והאריכות בזה אך למותר וכאשר שמענו השתוממנו
על ששלת דורט ושפלת כבוד הי*רה והמצות בעוה״ר אי לצאת אולי עוד
יתעקש המתעקש שאין ראיה מכל אשר גחנאר דהך דחולין (.0ודר״ה )לל(:
התם אפשר שיתברר שבודאי יקיים המצוה וחובה הוא להטריח על הודאי
והך דםדר התקיעות שמקבלין שכר גם על הספיקות הייט משום שהועילו
בהמצוה שע״י קיום הספק נפער ודאי מחיובו ,אבל מצוה מסופקת שגם
אחר קיומה טדיין הספק במקומו נ^מד אס נפטר מחיובו אין חובה מל
האדם לקיימה ודלא כהר״ן וכל הני גאונים האחרונים שהבאנו וגם הראיה
מהתי״כ ידחה בהחזיקו בקרניה המגיהים והראיה מהאבות דר״נ ג״כ ירתי.
בקש לזאת מוכרתין •אנו להאריך קצת בזה ולברר העטן שייקבע בלב
ישראל
182
עין התכלת
ישראל אהבת התורה והמצות אפילו ספיקיהם ,וכמו שנבאר בעזהש״י
בראיות הרבה ברורות ומופרחות:
ממה דתנן במס׳ יבמות )צ״ (:חמש נשים שנתערבו וולדותיהן הגדילו
א
התערוכות ונשאו נשים ומתו ארבעה חוללין לאחת ואחד מיבם
אותה הוא ושלשה חולצין לאתת ואתר מייבס נמלאו ארבע תליצות וייביס
לכל אתת ואתת וגרסיגן עלה בגמרא מאי היא ושלשה תוללין לאחת דלא
תימא ליבמיגהו חד לכולהו אלא כל חד וחד מיבם תרא דלמא מיתרמיא
ליה דידיה יעו״ש :
כיון שתשו תכמים שיקויים מצות יביס אמאי באמת לא
ליבמינהו חד לכולהו דאז עכ״פ יקוים מצית יבוס ודאי
באתת מהם מה שאין כן כשכל חד וחד מיבם לחרא שאינו מקוים מצות
יבוס בכולם רק בספק רחוק דלמא כל חד וחד מתרמי׳ ליה דידיה שהוא
נגד הרוב דהא רובא לאו דידיה כינהו ,והניחא אי אמרי׳ דגם מצוה מסופקת
אס יוצא בקיומה ידי תיוב מצותו הגם שלא יתברר לעולס מחויב האדס
לקיים מספק שפיר יש לומר דעדיף להו לרבנן שיהיו כלהו מקיימים מצות
יבום מספק ממה שלא יתקיים מצות יבום רק בתדא הגס שיהיה בודאי
דספק מצוה דכולהו עדיף ממצוה וראי דחדא אבל אי אמרת דספק מצוה
כהאי גוונא שלא יתברר לעולם שיצא ידי מצותו בקיומו לא חשיב מצוה
כלל ואין האדם מחויב לקיימה כלל א״כ כשמיבם כל חד וחד לתדא א ״
דמספקינן דלמא כל חד וחד מחרמי׳ ליה דיריה ליכא קיום מצות יביס כלל
דהרי ספק זה לא יתברר לעולם אם יצא בזה ידי חיוב מציתו ועפי הוי
להו לתקיני ליבמינהו חד לכולהו דהיה ודאי מקוים מצות י מ ס עכ״פ בחדא,
אלא שמע מיגה מהאי סיגיא דגם ספק מציה כהאי גוונא מתייב לקיים
וחשיב מציה ועיין יש״ש ובספר ערוך לגר ביבמות ) :כ ( וגם לפי דבריהם
מבואר מהך סוגיא דגם ספק מציה כהאי גיוגא מחויב האדם לקיים יעו״ש
ונחידושיגז למס׳ יבמות )==( הארכגו :
ולכאורה
ע
ג
ממה דגרסיגן במס׳ שבת )הס (:אמר רב הוגא היה מהלך במדבר
ב
ואינו יודע אימתי שבת מוגה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא
בר ר ב אומר משמר יום אחד ומונה ששה כי׳ יעי״ש ,ואס איתא דמצוה
מסופקת אם יוצא בקיומה ידי מצותו אס לא אינו מחויב לקיימה אמאי
מחייבינן
עין התכלת
צב 163
מחייבינן ליה הנא לשמר יום אמד מתוך שבעה הא גם בשימורו לא יתברר
לעולם אם יום השבת שמר ויצא ידי מצותו או אם יום התול שמר ולא יצא
ידי מציתו וממילא אינו מחויב לקיים כלל:
לומר-דשאני הכא דצריך לשמר יום אחד משום ספק איסור משייש
מלאכה בשבח וספק איסורא ודאי לחומרא ,דזה אינו דהרי באמת
אסור בעשיית מלאכה בכלהו יומי משום ספק ואינו עושה אלא כדי פרנסתו
משום פקוח נפש וכדמםיק עלה בםוניין יאמר רבא בכל יום עושה לו כדי
פרנסתו ואפילו בההוא יומא וכדפםק הרמב״ם ז״ל בה׳ שבת )פ״ 6סכ״נ(
ובטור וש״ע א״ח)הי׳ 5ל״ם סעי!־ א׳( יעו״ש וא״כ לענין איסור משיית מלאכה
משום ספק כל הימים שוים ואינם חלוקים והא דקאמר ומשמר מם אחד
היינו בקידושא ואבדלתא כדמסיק החם וההוא יומא במאי מינכר ליה
בקידושא ואבדלתא כמו שפסק הימב״ם ז״ל נ:ס( מונה מיום שטעה ששה
ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת יעו״ש והיינו
דבקידושא ואבדלתא ליכא למיחייביה כולהו יומי משום ספיקא משום דקידוש
היום הוא מדאורייתא כמו שהקשה הראש יוסף בחידושי שבת ובם( דזה
אינו דהרי כשיקדש כל יום ויום ליכא מצות קידוש כלל דהרי יהיו כל הימים
שוין ומצות קידוש הוא שיקדש השבת שיהיה חלוק וניכר משאר הימים,
וכיון שכן הרי הא דמשמר יום אתד אינו אלא משום מצות קידוש היום ולא
משום ספק איסור עשיית מלאכה ואמאי מתייבינן ליה כלל בזה הרי גס כשמשמר
יום אתד בקידושא ואבדלתא אינו מתברר לעולם אם קיים באמת מצות
קידוש היום שהרי תמיד הוא בספק שמא יום חול קידש ולא איתרמי ליה
שבת כלל אלא ודאי דגם מצוה מסופקת אס יוצא בקיומה ידי מצותו ג״כ
מחויב לקיימה מספק :
שההוס׳):ם( כתבו עושת כדי פרנסתו אבל להלך יכול כל מה
שירצה רק ביוס שמשמר כ י יעו״ש וא״כ יש לומר דמשמר יום
אחד משום חשש ספק איסור החומין אכן הרי סיימו התום׳ בשם הרב
פור״ת דאפילו ביוס שמשמר הולך כמו שרוצה יעו״ש וכך הוא משמעות
כל הפוסקים ד ל להלכה ובפרט לדעת ריב הפוסקים דכל איסור תחומין
הוא דרבנן וספיקא דרבגן לקולא ,והגם שהרא״ש ז״ל הוא סובר דתמומין
דרבנן ומ״מ כתב בטעם שיכול להלך גס ביום שהוא משמר כמה שהוא
רוצה כדי למהר יציאתו מן המדבר משמע דגם בספק איסור דרבנן
מחמריק
ואיל
והגם
184
עין התכלת
מחמרינן בהא וכן דייק באמת המג״א ז״ל נשם »ךג( דבאמת שאר איסור
דרבנן אסור לעשות אף על גב דספיקא דרבנן יעו״ש וא״כ שפיר יש לומר
למשמר יום אחד משום ספק איסור דרבנן אבל א״כ תקשה מאי פריך
וההוא יומא במאי מינכר ליה הא מינכר באיסורי דרבנן לבשאר יומי שרי
לםפיקא לרבנן לקולא ובההוא יומא אסור אלא ולאי דבאמת אי לאו שגויא
לקא משני רמינכר ליה בקילושא ואבללתא לא מלי לשנויי רמינכר ליה
באיסורי לרבנן למה יום מיומיים כשם רכולהו יומי שרי באיסורי לרבנן
משום לספק לרבנן לקולא ההוא יומא נמי לישתרי מהאי טעמא ועיין מל״מ
ה׳ מגילה )ש׳א ס״א( להכי מוכרח לתלוצי למינכר ליה בקילושא ואבללתא
ורק ראנן השתא לבתר למשני למינכר ליה בקילושא ואבללחא היא לאמרי׳
רבההוא יומא אסור באיסור מלאכה לרבנן רכיון שמקבל עליו שבת אסור
בכל כמו יו״מ שני וכמו שביאר המג״א נ=ס( וא׳׳כ שפיר תקשה לא נחייביה
באמה בקילוש היום כיון לספק שלא יתברר לעולם הוא אם יוצא בקיומו
ירי מצותו ובקושמא יהיה שרי במלאכה האסורה רק מלרבנן כבכל הימים
לםפיקא לרבנן לקולא אלא ולאי רגם מצוה מסופקת בקיומה כה״ג ג״כ
מחויב לקיים:
שיש להשיב על זה מלשון רש״י ז״ל)כס( נקילישא ואבללתא
לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח
שבת ממנו ע ״ כ ,א״כ יש לומר להא למשמר יום אחל באמת אינו משום
קיום ספק מצות קידוש היום רמלוה מסופקת בקיומה כה״ג אינו מחויב
לקיים כלל והכא מילתא אחריתי הוא לזכרון בעלמא שלא תשתכח שבת
ממנו ,א ק באמת איט מובן ,חרא דלזכרון בעלמא הוי םגי במה שיאמר
ברוך מקדש השבת בלא שם ומלכות ואלו מלשון בקירושא ואבדלתא משמע
כדינא ממש בשם ומלכות וכמו שמטאר מלשון הרמב״ם ז״ל ומקדש שביעי
ומברך בו ברכת היום ונו׳ והיינו בברכות התפלה ולמה תקנו לברך ברכות
לבטלה ,דבשלמא משום ספק לא הוי ברכה לבעלה אבל אי משום זכר
בעלמא הוי סגי בלא שם ומלכוח ,ועוד הא בלאו הכי היאך תשתכח
שבם ממנו הא כל יומא רומא קא עסיק ביה ומידכר ליה לשבת במה
דמיתםר בעשיית מלאכה יותר מכרי פרנסתו ,ועל כרחך כוונת רש״י ז״}.
הוא רק להסביר מה ללא משמר בקילושא ואברלתא רק יום אחל מתוך
שבעה ולכאורה נהי לכולהו יומי לא מצי משמר כקילושא ואברלתא מספק
מטעמא
UyTI
עין התכלת
צג 185
ממפמא דאמרן דכשיקדש בכל יום ויום ליכא קידה כלל דהרי מצות קידוש
•היום הוא שיקדש השבת שיהיה חלוק וניכר משאר הימים וכשיקדש בכל
יום דום הרי יהיו כל הימים שוין מיהו אכתי כולהו יומי היה ראוי להיות
מוגה יום אחד ומשמר יום אחד בקידושא ואבדלתא משום ספק מצות קידוש
היום ושפיר הוי קידוש במה שחלוק מיום שלפניו ושלאחריו לזה הספיר רש״י
ז״ל דלהכי לא אמרו אלא משמר יום אחד מתוך שבעה לזכרון בעלמא שלא
חשחכח שבח ממנו כלומר שמצוח שבח הוא יום השביעי דכיון דלא מצי
לקדש כולהו יומי כנ״ל אוקמוהו איום שביעי משום זכר אבל ודאי עיקר
הדבר שחייבוהו להיות משמר על כל פנים יום אחד מתוך שבעה בקידושא
ואבדלתא הוא משוס ספק מצות קידוש היום והייגו כנ״ל דגם מצוה מסופקת
אם יוצא בקיומה ידי מצותו מתויב לקיים מ ס פ ק :
HITI
הך סוגיא שגויה ג״כ בירושלמי שבת )פ״ז ה״א( ס ה הלשון גדול
שגשבה בין העכו׳׳ם רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת
וחרכה אמר מושה שבת ומונה ששה רב יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן
בר יעקב מונה ששה ועושה שבת חמשה ועושה שבת ארבעה ומושה שבת
שלשה ועושה שבת שנים ועושה שבת אתר ועושה שבת אמר רב מנא אין
אישתבאי בתלתא הוא עבד בשובתא רב הוה תייליה לתרץ מחזורין הוא
מבד שובתא ואין לא לתמוה ויתוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם
רבי יעקב בר אתא איתפלגון רבי יומגן ורבי שממון בן לקיש רבי יוחנן
אומר חושש לכל הנשים ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים תמן יש
לו תקנה יכול הוא לישא גיורת יכול הוא לישא משוחררת הכא מה אית לן
חמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפשי ע״כ :
ופיחש
הירושלמי נראה כי שימח הירושלמי בגדול הנשבה בין העכו״ם
ואינו יודע אימחי שבח שהוא מוחר כל הימים במלאכה אפי׳
יתר מכדי צרכו וכדמפרש עעמא ואזיל כדבעינא למימר ק ק אלא דמ׳׳מ
ה ד בכלל הימים כשלא ישבות כלל הרי בודאי הוא מושה מלאכה בשבת
.וטל כרתין צדיכין לתקנו שישבות באיזה יום שיהיה וממילא הותרו שאר הימים
לתלינן דאותו יום ששובת שבת הוא ושאר הימים המה תול כהאי דזבתים
)מי (.ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרי׳ הך דנפל היינו דאיסורא
»עו״ש ופליגי בתקנתא היאך מחקגין ליה רב ושמואל חד אמר מונה ששה
ועושה
186
עין התכלת
ומושה שבת וחרנה אמר מושה שבת ומונה ששה והיינו כדפליגי רב הונא
וחייא בר רב בבבלי אלא דבבבלי דאיירי בהולך במדבר דחושש לכל הימים
ואינו עושה אלא כדי פרנסתו א״כ לענין עשיית מלאכה כל הימים יום
השביעי והששה ימים שוין נקע ומשמר יום אחד דרק משמרו בקירושא
ואברלתא ולא נקמ ועושה שבת דלענין השביתה שוה ההוא יומא לשאר
הימים והכא בגדול הנשבה בין העכו״ם דכל הימים עושה מלאכתו כמו
שירצה אפילו יותר מכפי צורכו גקט ועושה שבת רההוא יומא עושה שבת
ממש הן בשביתה ממלאכה כל עיקר שהרי יכול להכין לו מאתמול והן
בקידושא ואבדלתא מיהו תרווייהו סבירא להו דתקגתא דידיה הוא שיעשה
שבת יום השביעי אי לבתר ששה אי מקמי ששה לכל מר כדאית ליה והייגו
לבזה יכול למיתלי ששובת תמיד ביום השבת כדינא ורב יצחק בר אלעזר
בשם רב ©חמן בר יעקב פליג על זה דלאו תקנתא הוא דכשם ראיכא
לפסוקי ולמיתלי דאיתרמי ליה יום השבת ושובת תמיד כדיגא הא איכא
כמי לספוקי דלמא איתרמי ליה יזס חול לכל דפדיש מיובא פריש וא״כ
תמיד הוא עושה מלאכה בשבת ולזה קאמר דתקנתא דידיה הוא מונה
ששה ועושה שבת תמשה ועושה שבת ט ׳ דבזה עכ״פ בכלל השבתים ששובת
ודאי איתרמי ליה שבת אתד ששבת כדינא .ועל זה פריך רב מנא אין
אישתבאי בתלתא הוא עביד בשובתא כלומר הוא עושה מלאכה בשבת וכל
הששה שבתות ששובת לא איתרמי ליה שבת ומאי עדיפתיה דתקנתא דרב
*חמן בר יעקב מדרב ושמואל הרי גם בתקגתא דרב נתמן בר יעקב איכא
לםפוקי שמא בשלישי בשבת אישתבאי וכל שבתותיו ששובת הם בימי החול
ומשני רב הוה חייליה לתרין מחזורין הוא עביר שובתא כלומר יפה הוא
כחו בזה מדרב ושמואל במה רעכ״פ בשני מחזורין הייט 3שט הקיפים
להרי אחר שמונה אחד ועושה שבת חוזר ומונה ששה ועושה שבת
חמשה ועושה שבת ט ׳ ובשני מתזורין ולאי איתרמי ליה שבת אחל שעשה
שבת כלינא אפילו אי בתלתא אישתבאי ,זהק״ע הקשה הא אי אישתבאי
ביום ו׳ אפילו לסרין מחזורין אינו עולה לו יום אחל שבת יעו״ש /ולא קשיא
מ י ד לממילא מובן לעכ״פ בארבעה מחזורין ודאי יחרמי ליה שבת אחד
נריגא והירושלמי לא חש להאריך בזה ט ק לממילא הוא מובן גם מה
בפירש בלשון רב הוה חייליה ט ׳ הוא שיבוש ואינו מובן כלל יעי״ש ,ופריך
ואין לא לתמוה ויחוש לכל הימים כלומר וכי אין לתמוה למה לא יחוש \p
הימים
עץ התכלת
צד ף18
הימים שיהיו כל הימים אסורים בעשיית מלאכה משום אישור שבת להא
איקבע איסורא וכהדא דרבי יוחנן אמר חושש לכל הנשים ומשני תמן יש
לו תקנה כו׳ הכא מה אית לן כלומר מה חקכה יש לו הרי פקוח נפש
הוא חם תאסרו במלאכה כל הימים תמן כלומר בבבלי גבי הולך במדבר
אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הגפש והייכו בהולך במדבר
שסופו להגיע לישוב ועל זמן מה יכולין להטיל עליו חומר זה שיעשה רק
כל יום כדי קיום הנפש של אוחו יום אבל בנשבה לבין העכו״ם שאין
מגיתין אותו לצתת אם כטיל עליו חומר זה שלא יעשה בכל יום רק כדי
פרנסת היום בצמצום הוי ליה פק״נ דהרי בכלל כמה ימים אינו מוצא
לה:תכר וכמה ימים שאינו יכול לעשות מלאכה והוי פקות נפש אם נטיל
עליו תומר זה ,היכי מיתחזי לן להשוות סוגיות שני התלמודים הירושלמי
והבבלי דלא פליגי אהדדי ,אמנם מה שלא הובא בפוסקים דין הירושלמי
בגדול הנשבה בין העכו״ם נראה לטון להוא מילתא ללא שכיחא סמכו על
פשיטות הדבר דודאי הוי פקוח נפש וידוע דפק״נ דוחה שבת וכיון דפשיטא
לכל הימים עושה כמה שרוצה ממילא מובן לביום ששובת שובת לגמרי
להרי יכול להכין מאתמול:
בעגין פלוגתייהו לרב ושמואל ורב נתמן בר יעקב נראה פשוט
מללא מייתי בשי׳ס בבלי לעתיה לרב גממן בר יעקב אילחי
ליה מהלכה לגמרי אפילו בגדול שנשבה בין העכו״ם:
שיש לומר לער כאן לא פליג רב נתמן בר יעקב אתקנתא לרב
ושמואל אלא בגלול שנשבה בין העכו״ם רשריק ליה לעשות מלאכה
כמה שירצה כל הימים להט לא ניחא ליה תקנתא למוגה ששה ועושה
שבת או עושה שבת ומונה ששה לחייש כנ״ל רלמא איתרמי ליה יום חול
ועושה תמיר מלאכ׳ בשבת וניחא ליה טפי לתקוני מונה ו׳ ועושה שבת ה ועושה
שבת ט ' וחוזר חלילה רעכ״פ וראי יתרמי ליה לישבות שבת אחל כרינא ,אבל
בהולך במלבר ללא שרינן ליה כל ימיו אלא כרי תייו וגם בההוא יומא
למשמר ג״כ שרינן ליה מלאכה כלי תייו וא״כ כל ימיו שדן ורק למשמר
יום אחר בקירושא ואברלתא בהא גם רב נממן בר יעקב מולה לעבלינ]
כתקגתא דרב ושמואל וא״כ אין ראיה כלל מהא דלא מייחי בש״ם בבלי
הא דרב נתמן בר יעקב דהא בש״ס בבלי בהולך במדבר מיירי וכהולך
במדבר גם רב נחמן בר יעקב כרב ושמיאל סבירא ליה ,ושפיר יש
לומר
אמנם
והגם
,
8
1
a
ע
י
ן
התכלת
לומר לבקוששא מלול שגשגה בין העכז״ם הילכתא כרנ גחמן בר יעקב
לבתרא הוא:
א ב ל א״כ הוי להו להפוסקים ז״ל להביא לינא לירושלמי בגליל שנשבה
בין העכו״ם ולמיפסק כרב נחמן בר יעקב אלא ולאי לפסיקא לסו
להפוסקים ז׳׳ל רלית הלכחא כרב נחמן בר יעקב להכי לא הוצרכו להביא
לינא לירושלמי לרוב פשיכןחו ולפי שהוא מילתא ללא שכיח כ נ ״ ל :
ולמה
לאתאן עלה למנין ספק מצוה הנה מכאן ראיה מבוררת למחויב
לקיים מצוה מספק הגס שלא יתברר לעולם אס יצא בקיומו ילי
מצוחו ,רבאמת יש להבין אמאי לא פסקיגן כרב גחמן בר יעקב לכיון שיש
לפנינו שני ררכים או להורות ליה שיתנהג כחשבון רב ושמואל שיוכל להיות
שיקיים כל השבתות כלינא ויוכל להיות שלא יקיים אפילו שבת אחל כלינא,
או להורות ליה שיתנהג כחשבון רב נחמן בר יעקב ואז יקיים ולאי איזה
שבתות כלינא ורק שיראי לא יקיים איזה שבתות כדינא ,לכאורה נכון יותר
שיתגהג באופן שודאי יקיים איזה שבתות מלהתנהג באופן שאפשר שאינו
מקיים אפילו שבת אתל כליגא ,וצריך לומר שסברת ההלכה הוא שמוטב
יותר להכניסו בספק השקול שיקיים כל שבתותיו בספק שקול ,מלהכניסו
לולאי קיום שיקיים איזה שבתות טלאי אכן לא יוכל להעלות הספק על
כולם שהרי יהיה ברור שיש כמה שבתות שאינו מקיים כלינא ולהט תפסו
להלכה כרב ושמואל בירושלמי וכרב הונא זחייא בר רב בבבלי לכשטושה
כרב הונא מעלה הספק שקול על כל השבתות ששובת :
לאם איתא לספק מצוה כהאי גוונא שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו
ילי מצוחו אין בקיומו מצוה כלל ואיגו מחויב לקיים כלל ,א״כ איך
שבקיגן קיום שכת אחל ולאי מפגי קיום ספק שקול דכמה שבתות הרי
יבמה שמקיים בספק שקול כל שבתותיו אין בקיומם מצוה כלל כיון שלא
יתברר לעולם אם יצא בקיומו י ד מצותו כלל ובמה שמקיים שבת א
וראי ברור שיש בקיומו מצוה ואיך למינן מצוה מפני שאינו מציה ,אלא ולאי
למחויב האלם לקיים מצוה מסופקת ואפילו שלא יתברר לעולם אם יצא
בקיומו ילי מצותו חשיב מצוה ושפיר לעייף לן שיעלה הספק שקול על כל
שבתותיו ששובת לאיכא קיום מצוה בכל שבת ושבת ששובת משיתכי
כחשבון
ח י
עין התכלת
צה 189
כחשבון רב נחמן בר יעקב דהגם דיקיים איזה שבתות בודאי כרינא אבל
הרי יודע ברור שכמה שבתות אינו שובח כדינא ועדיף קיום כל שבתותיו
בספק מקיום שבת אחד ודאי:
דתנינן בזוה״ק )קלח י»,י {:לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות
וימים סובים ואפילו בשבתות דחול יעו״ש ופי׳ הגאון בעל משנה.
למלך ז״ל בספרו היקר פרשת דרכים )דיו טצנ מ־יש מ( בשם אביו הגאון
ז״ל שהכוונה הוא על ההולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת שמונה ששה.
ימים ואת״כ שבת שאע״פ שיכול להיות שהיום ששובת הוא תול נמור אפי
הכי לא זזה אז שכינה מישראל יעו״ש והיינו דאפילו הוא תול הוי שביתתו
מציה דקיום מצוה מספק תשיב מלוה :
ג וכן משמע מהאי דמס חולין )יא .מס( לשקיל וערי מובא מנא הא
מילתא דאזלינן בתר רובא ולא מייתי כלל מהא דקרבנית ציבור
דחי שבת ולא חיישיק שמא טרפה היא ובמקום נקכ שחיע והתום׳)שם י״ס
אכל( כתבו דמהא לינא למילף דיש לומר דגם מציה מספק דוחה שבת כמו
ספק פקוח נפש דדחי שבת יעו״ש ,והא תינת אם בטלמא סברא פשוטה
היא דגם ספק מצוה כהאי גוונא שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי
מציתו מ״מ רמי׳ עליה מיובא לקיים מספק שפיר לא מצינן למילף מהכא
דאזלינן בתר רו3א דיש לומר דלעולס לא אזלינן בתר רובא רק דבקרבנות
ציבור גלי קרא דגם ספק מצוה דחי שבת .אבל אם בעלמא הסברא
הפשוטה היא דאינו מחויב לקיים כלל מצוה מסופקת כה״ג שלא תתברר
לעולם אם יצא בקיומו ירי מצותו שפיר אית לן למילף מהכא דאזלינן בחר
רובא דטפי נימא למילף דאזליק בתר רובא דגם הסברא נותנת כן מלמימר
דגלי קרא בקרבמת ציבור דגם ספק מצוה דוחה שבת מה דבעלמא לא
חשוב מלוה כלל ואימ מחויב לקיים אלא ודאי דסברא הפשוטה היא דגם
ספק מצוה כה״ג חשוב מצוה ומחרב לקיימה ושפיר יש לימר דהוי רומיא.
והיינן
,
,
דספק פקוח נפש דדחי שבת:
ד וכל מבואר מהאי דירושלמי מס׳ חלה 0״נ ס״א( רבי יונה בעי קמיה.
רבי ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאי קמה כר כך אני
אימר לא אכלי ישראל מצה בליל פסח כי׳ שגיא היא שמ״ע רוחה את לא
תעשה ט ׳ יעו״ש ובתים׳ קדושין ולח .ד״ אקריב( והרי אז לא הוי קים להו
בשיעורין דהרי בימי אבלי של משה גשחכחו שלשה אלפים הלכות כבמס׳
תמורה
1
ס
עץ ה ת כ ל ת
190
חמורה )סד .הם( ושיעורק חד מינייהו כביומא <» (.והיינו ללא הוו ידעי אי
משערין בזית קטן או גלול יעו״ש וא״כ על כרחך דלא הוי אכלי אלא כזית
קטן למילחי הלא חעשה לחלש לכזיח גלול שמא הוא יוחר מכשיעיר ואכלי
׳חיסור חלש שלא במקום מצוה להא סחמא לירושלמי וראי כרבי יוחגן לח״ש
אסור מן התורה ועל כרחך לכזיח קטן אכלי ושפיר ממ״נ אי שיעורא הוא
לחי עשה ללא תעשה ואי לאו שיעורא הוא משום חלש נמי ליכא להגם
לת״ש אסור מן התורה הייגו משום לתזי לאיצטרופי אבל הכא לכי מצטרף
ליכא איסור חדש לילחה עשה ללא תעשה כמו שביארו גאוני בתראי ז״ל
והא תינת אי מצוה מסופקת כהאי גווגא שלא תתברר לעולם אם יצא
בקיומו ידי חיובו ג״כ מחויב לקיים וחשוב מצוה שפיר דדחי ללא תעשה
דתדש אבל אי מצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי חיובו לא חשיב מציה
זאיט מחויכ לקיימה כלל א״כ היאך הוי מלי אכלי מצה מתדש בשיעיר כזית
קטן משום רעשה רותה ללא תעשה הרי מצר העשה דאכילת מצה ליכא
מצוה כלל כיון דגם בקיומו גשאר בספק אס יצא ידי חיובו דשמא השיעור
הוא בכזית גדול ומצד איסור תדש ודאי אסור מספק דספיקא דאורייתא
לתומרא מן התורה ואפילו לשיטת הרמב״ם ז״ל רכל הספיקות שריין
מדאורייתא הכא ודאי אסור דהא איחחזק איסור חדש אלא ודאי דגם קיום
ספק מחויב לקיים וחשיב מציה:
אם ח״ו ניתן מקום לסברא זו הנפסדח להקל ראש במצוה המסופקת
ה
בקיומה לומר שאינו מחויב לקיימה ואין קיומה מצוה כלל עמודי
התורה והמצוה ירופפו שהרי כמה מצות שמבואר בש״ס ופוסקים שחייבים
בקיומם בכל תוקף ועוז מד שכופין מליהם ככל מצות ודאית והספק טפל
בעיקר קיומם אם יוצאין בקיומם ירי חיובו .ונחשבם אחת לאחת] ,א[ מצית
צדקה ומתגות עניים וכל אביזרייהו שאם המקבל אינו עני שאין לו ר׳ זוז
לא יצא זה ידי חיובו ,וא״כ עכשיו דידוע דגפישי רמאין המתריששים ובכיסם
הון ר ב ,כל עיקר קיום מצות הללו המה בספק ,ובכל זאת מציגו בכמה
דוכתי שכופין ומעשין על הצדקה .והגם שבאמת אמרו במס׳ כתובית)r.no
בואו ונתזיק טיבה לרמאין כר יעו״ש ,היינו שמזה יש לימוד זכית שלא
יהיה נחשב לחטא במה שמעלים עין באקראי אבל ודאי על המצוה בכללית
כופין לקיים הגם שיש ספק בקיומו] .ב[ מצות מינוי הדיינים שופכןיש
?שומרים וגו ומצות הדיינים בצדק תשפוט עמיתך ישמיע בין אתיכם יכל
אביזרייהו
,
עין התכלת
צו 191
אביזרייהו הם ג״כ תלויים בספק לעולם ולא יצא אל הבירור בשום פנים
עכשיו שנתבעלה הסמיכה בעוה״ר ונתמעעו הלבבוח ואם בימי חכמי הש״ס
אמרי במס׳ סנהדרין רב הונא כי הוי אתי דינא לקמיה הוי מככיף ומייתי
עשר׳ רבנן מבי רב כי היכי דלמעי׳ שיבא מכשורא ורב קרי אנפשי׳ ולוחי שתהא
יציא׳ כביא׳ יעו״ש)ומיי בילו׳ יי מ0׳ מ ה י ׳ ( כ״ש עכשיו בעוה״ר שאנו עלולין למעות
ובכל זאת הנה מבואר בכמה דוכתי שבמדינות שבנ״י מממידים דבריהם מ״פ
ד״ת מצוה לרון ולהורות ולמנות דיינים על זה אף שהדבר פשומ שאם מעה
בדין לא קיים מ״מ כלל ועוד מבירת שונג בידו אלא שאמרו אין לדיין אלא
מה שעיניו רואות והיינו לענין שלילת העונש על שגנתו אבל ודאי דעכ״פ
לא קיים המ״ע וא״כ מי הכניסו לתגר זה כיון שהמצוה מסופקת בקיומה
ולא חשיב מציה כלל ואינו מחויב לקיימה ויקבל הרובה את תשובתו שיסיר
כתר הרבנות מעל ראשו לפי דברי עצמו אלא ודאי רגם מצוה מסופקת
בקיומה מחויב לקיים וחשוב מצוה] .ג[ מצות כתיבת ספר חורה היא מצוה
מסופקת להרי ס״ת שחסרה אוח אחת פסולה לכל המצות האמורות בה
וא״כ
ואנן הרי לא בקיאינן בחסידות ויתירות כלאיתא במס׳ קלושין
נאמר לאין אנו חייבין לקיים משה רכחיבח ספר חורה כיון שקיום מצוה
זו בס״ת שלנו אינו רק בספק ולא יצאנו אל הבירור למולם מר יבא מורה
צדק ויורה לנו:
הל אמת כי מצאתי להשאג״א )0י׳ ל 0שכתב וז״ל יכולני לפמור כל המולם
י ממצות כתיבת ס״ת בזמן הזה משום דאפילו בימי האמוראים לא היו
בקיאים בתו״י כדאיתא בפ״ק דקדושין והרי ס״ת שחסר אות אחת או יתר
פסולה א״כ אין בידינו לקיים מצוה זו ואע״ג דאמר רבה במס׳ סנהדרין
)כא 0מצוה לכתוב ספר תורה משלו יעו״ש לאו משום שהיתה מצוה זו נוהגת
בימיו אלא לינא קמ״ל כמו סלר קדשים דרוש וקנל שכר עכ״ל יעו״ש.
אבל באמת אנו תמיהים ללפי רבריו א״כ נפעור עצמינו נם ממצות תפילין
ימזוזה שהרי בכלל כל פרשיות התורה נינהו ללא בקיאינן בהו בתו״י והרי
גם בהו אות אחת מעכבן ואין לחלק כמו שמחלק הש״ס במס׳ מגילה)ימ(
לתורה אסור לכתוב שלא מן הכתב ותפילין ומזוזות שרי מאי טממא
מיגרס גריסין ופירש״י שגורות בפי הכל ימו״ש .א״כ יש לומר רמהאי מעמא
נמי לא חיישינן לנפל בהו מעות בחו״י למיגריס גריסין ולא משתכתי .אבל
זה אינו להרי חזינן לבאמת נפל פלוגתא ררבוותא במכין כתיבת תפילק
ומזוזות
,
ש
92נ
עץ התכלת
ומזוזות נענין פתוחות וסתומות ונעשיות הפגין וכדומה וממילא אפשר נמי
דלא בקיאיכן בתו״י כבכל התורה ולא קאמר הש״ס לחלק בהו משום
דמיגרס גריסין אלא לענין דכשריס שלא מן הכתב דסגי במה דמיגרס
גריסן לאומרם בעל פה ואפילו איגו בקי בחו״י כדמוכת מש״ס דיומא )ל!(:
וכותב מה שכתב בעבלא כוי בסירוגין יעו״ש ובמס׳ גיכןין )ס (.וא״כ שפיר
לדברי השאג״א ז״ל גפעור עצמיגו גם ממצות תפילין ומזוזה .ועוד לדבריו
ז״ל גס מצות קריאת התורה אין ביריגו דהרי לא קי״ל כרעת הר״מ בתשובה
דס״ת פסולה כשרה לקריאה ואיך יפרגס כולה שמעתא רמיילה וגיטין
כמה אמוראי בתראי שעלו לתורה והרי לדבריו ז״ל לית לן תיובא בקה״ת
כשם שאין מציה בכתיבת התורה דמ״ש .מיהו בזה יש לדחוק כיון דעיקר
קה״ת מדרבנן הוא מתקגת גביאיס שלא יליט שלשה ימים בלא תורה כראיתא
במסכת ב׳׳ק נסב(.׳ להכי גם אח״כ דלא בקיאי בחרי לא נעלוהו להאי
תקנתא ,רדוקא כשהיא ודאי פסולה הוא דאין קורין בה אבל משוס ספיקא
לא בעלו לתקגתא ,אבל הא ודאי קשיא לדבריו ז״ל רמהאי עעמא גמי
נפעור עצמיט ממצות תפילין ומזוזה .ונראה ליישב דעת הגאון בעל שאג׳׳א
ז״ל דלאו מעעם ספק קאמר יכולני לפעור כל העולם ממצות כתיבת ס״ת
דמחמת דלא בקיאינן בתו״י הוי כל ספרי תורה שלנו בספק פסול דמשום
הא לא אירי׳ דגם מספק מחויב לקיים המצוה כדאמרן אלא מעעס דכיון
דלא בקיאינן בתו״י ודאי ספרי תורה שלט אינן כתובין כדיגא והייט דהא
אמרינן בש״ס קדושין )שם( לפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים
כל האותיות שבתורה שהיו אומרים וא״ו דגתון תציין של אותיות של ס״ת
כו׳ ימו״ש ואלו בספרי תורה שלט אין וא״ו דגתון אמצע חורה ועל כרתך
דהראשונים שהיו בקיאים בחרי והיו כותבין כדיגא והיה בתצי הראשון
תסירות או בחצי השט יתירות באופן שהיה וא״ו דגחון חציין של אותיות
ורק אנו שאין אט בקיאין לכתוב כדינא בחסירות ויתירות להכי לא הוי
וא״ו דגחון אמצע התורה ומטעם זה הוא אומר יכולני לפטור את כל
העולם ממצות כתיבת ס״ת שהרי ספרי תורה שלנו ודאי איגן כתיבין כדינא.
אכן זה שייך דוקא על כלל ספרי חורה שלנו רעל כלל הספר כולו הוא
וראי שלא נכתב כרינא אבל על פרשיות תפילין ומזוזוח הוא רק ספק שמא
אינם כתובים כדיגא מחמת שאין אט בקיאק בחסידות ויתירות ושפיר אט
חייבים
עץ התכלת
צז m
.חייבים במצות תפילץ ומזוזה לגם מצוה מסופקת מחרב לקיים כדאמרן.
אלא רלפי זה חוזר וניעור הקושיא ממצות קריאת התורה לכיון לספרי
תורה שלגו ודאי לא נכתב כדינא היה לגו להיות פטורים ממצות קריאת
החורה * וגם בזה יש לרחוק ולומר דדוקא בפסול שאירע במקרה הוא
דקי״ל דאין קורץ בס״ת פסולה אבל בפסול תמידי מחמח דלא בקיאיגן
בחו״י דליבטיל מחמת זה תקגתא דקריאה לגמרי לא רצו לבעל כן נראה
גכון לצלל בלעת הגאון בעל שאג״א ז״ל ,ואם כי לדינא אין דבריו ז״ל
גראין לגו ללא ניחא לן למימר הכי כלל שכל ספרי תורה שלגו ח״ו פסולים
נינהו ואי משום לאמרי׳ שהראשונים היו אומרים וא״ו רגחץ חציין של
אותיות של ס״ת ועינינו רואות שבספרים שלנו אין זה אמצע תורה .נראה
לפע״ד דמשום זה אין להתליע שספרי תורה שלנו פסולים ח״ו ריש לומר
להא דוא״ו דגחון חציין של אותיות של תורה היינו לתשבון דחשבינן ש ק
ששים רבוא אותיות בתורה רהיינו עם אותיות המורכבים ולחשבון זה אפשר
גם בספרי הורה שלנו הוי וא״ו דגחין תציין של אותיות אלא שאין אנו
בקיאין בחשבון זה היאך לחשבו עכ״פ אין הכרת מזה לומר דוראי ם״ת
שלנו איכס גכתבים כדיכא .מיהו פכ״פ אין דבריו של השאג״א ז״ל מוקשים
כל כך כנ״ל :
א 1ל • אם ת״ו נחזיק בזו הסברא הנפסדת דכשהספק נופל בקיום המצוה
י אם יוצא בקיומו ירי מצותו אינו מחויב לקיים ואין קיומו תשיב
מצרה כלל ודאי א״כ יהיו רפוים אצלינו עיקר מצות כתיבת ס״ת וקריאתה
ומצות תפילין ומזוזות] .ד[ מצות כהוגה לגבי ישראל ככל מתנות כהונה
ופדיון הבן ושמיעת ברכת כ מ י ם ומצות וקדשתו כיון שאין לגו כהן מיוחם
ולזה החמיר בתשו׳ שאילת יעבץ)חיי הי׳ ק<ס( בענין פדיון הבן וז״ל ראיתי
להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהניס להחזיר הפדיון שנכון הוא בעיני
וטוב וישר לגהוג כן תמיד אעפ״י שכתבו ז״ל שלא יהא הכהן רגיל בכך
הני מילי בכהגים מיוחסים דידהו אבל בכהגי חזקה בעלמא ט האימא
אע״ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופדקינן בכורים על ידיהו .משום
דלא אפשר באחריני .מיהו להקל לא .דהיינו להוציא ממון האב מספק .נראה
שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרוע .וכמעט שאני אומר דמרינא
צריכין להחזיר .ולפחות כל כהן יחיש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא איגו
כהן כו׳ ומשום האי טעמא נראה לי שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג״כ
גיל
13
יג
194
עין התכלת
על האב לפרות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא רלמא מיתרמי ליה כ ק
מיוחס ודאי כו׳ דמ״ש מכל ספיקא דאורייתא ע״כ יעוי׳ש ,ולפי סברא
הנפסדת רכל שהספק בקיום המצוה אם יוצא בקיומו ידי מציתו איט מחרב
לקיים כלל א״כ אדרבה בואו ונצווח ליפער מצמיט כל עיקר ממצות
שמיעת ברכת כהנים וממצות וקדשתו וממצות פדיון הבן כיון שאין ל ט כ ק
מיוחם רק כהני חזקה א״כ כל קיום מצות הללו הם בספק ואין יוצא בקיומם
ידי חיובו ומצותו בברור ,רחמנא ליללן מהאי דעתא וימזרט לקיים מצותיו
וחקיו ומשפטיו כל הימים:
ש1ב ראיתי שזה הרב לשון המהר״ם שיף ז״ל במס׳ ב״מ ; ה א ט ע י /
שעל לשון הש״ס )שם( ואי ס״ר ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך
דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי •לאו בר חיובא הוא נפער במנין
הראוי .וכתב טלה מהר״ם שי״ןן ז״ל לא ידעתי למה לי הך ממ״נ דבשלמא
לעיל דקאמר לעולם אין מוציאין ויש לכהן צד זכייה ואפילו ה ט שפיר קא
מעשר וממה נפשך לא הוי פוטר ממונו בממון כהן .אך עתה שכוונתו
שספיקו לא צריך לעשורי טמא כפשועו אמאי קפץ כר כולן פעורים /לעשר
מכח ספק דאי בר חיובא שפיר מעשר .וצריך לומר דדוקא היכא שודאי
עושה תיקון כדלטיל אם הם תשעה והוא דאו פטורין ממעשר או מתקנו
אבל הכא אם הקפוץ בתוכו והתשעה חייבים אין התיקון ודאי כוי יעו״ש
חה הרב היה סבור כפשטות משמעות דבריו לכאורה שמחליט הדבר
שבאמת כשאין התיקון ודאי אינו מחויב לקיים הספק ,ולא היא דודאי
לקישטא דמילתא מחויב לקיים הספק אפילו אין התיקון ודאי ורק כלפי
דאביי מייתי ראיה דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק והיי מקום
לרוחה לדחות דאין מראייתו ראיה אלא היכא שאי! החיקון ודאי אבל היכא
שהתיקון ודאי גם ספיקא במי משורי ולזה מאלם הסברת ראייתו שיהא מוכח
שאפילו כשהתיקון ודאי גמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס פ ק .
ודברי המהר׳׳ס שי״ף ז״ל הן הן דברי הראב״ר ז״ל המובא בשיטה מקובצת
)שם( ודברי הריטב״א ז״ל)שם( וז״ל ומאי דקאמר ואי לאו בר חיובא הוא
נפטרו במנין הראוי לא היה צריך לכך דאפילו לא גפטרו היה לט לתקן
מה שאפשר לתקן אלא הכי הוי לי׳ למימר אי בר חיובא הוא שפיר קא
מטשר ואי לאו בר חיובא הוא לא הפסיד כלום כו׳ אלא דאלומי אלמיה
לקושיא דאפשר שיזדמן שיהיו כולם מתוקנים כו׳ יעי״ש .ומבואר מלשונם
ז״ל
/
עץ התכלת
צח
m
ז״ל להדיא דלקושכןא רמילחא אפילו אין התיקון מבורר מחויב לקיים כיון
שאין מפסיד כלום בקיומו:
נ( ובמ״א )שם מרק ג( והוא מדברי הר״ן
ךןזי׳ ש״מ או״ח )כי׳ חין*
והרא״ש ז״ל במי שאינו יודמ לתקוע אלא סדר אחד מחויב לחקוע
דהא מדאורייתא בחרא םני אלא ללא ירעינן איזהו לכן ימשה,האחד שיורע
שמא יטין האמת יעו״ש ובפמ׳׳ג ז״ל לא חקר )שם( אלא למנין הברכה דיש
חשש לא תשא וברכות לא מעכבי אבל לענין המצוה עצמה ודאי מחויב
לעשות אפילו במקום שלא יתברר לו לעולם אם יצא בזה ידי חובתו ועי
פמ״ג)סימן ה מ ג ( באשל אברהם )סמי״ק 0ונראה מי שאין לו שמן כשיעור חצי
שעה ידליק בלא ברכה משום שהוא ספק איזה תי׳ שבש״ס שבת נכא (:הוא
עיקר יעו״ש והיינו ג״כ רק לענין הברכה אבל להדליק ודאי מחויב להדליק
הגם שהוא ספק שלא יתברר לו לעולם וכל זה ברור:
שכתבנו נתבאר דיותר מחמרינן בספק מצוה מבספק איסור
ובספק מצוה אפילו בס״ם מחמרינן ובזה ביארנו שורש סברת
התום׳ במסי שבת )כנ .דיה אשיי צססתשז עדמוי״ט האחיין של י«( שכתבו שם לחלק
בין סוכה דבתשיעי גמי אסורה לבין אתרוג דבתשיעי מותר אע״ג דג״כ
היה אסור ביה״ש של ספק ח׳ ועי משום שהוא ספק יום הואיל ולא אסור
אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקלי בכך כולי יומא מידי דהוה
אביצה שגולדה בזה דמותרת בזה אעפ״י דביה״ש אסור משום ספק יום ספק
לילה יעו״ש ,ולכאורה ביצה גופה מעמא בעי מ״ש מסוכה בתשיעי וביארגו
דשורש סברתם הוא דגבי סוכה דמתמת ספק בין השמשות דספק ת׳ ועי
מחויב לקיים מצות ישיבת סוכה ואפילו הוא באמת לילה מ״מ מקיים בזה
מצות ישיבת סוכה מספק והחיוב לקיים המצוה מספק רמיא עליה ודאי
כמו שגתבאר שפיר הוי האיתקצאי בגופו של דבר מתמת עצמו דהרי
איתקצאי סוכה זו לגביה בודאי למצותה לקיים בה מצות ישיבת סוכה וממילא
איתקצאי לכולי יומא אבל ביצה וכן אתרוג דבתשיעי בודאי מותר ורק־
משום דביה״ש הוא ספק יום ספק לילה איכו יכול עוד לאכלו משום ספק
איסור מד שיהיה ודאי לילה זה לא מיקרי דאיחקצאי ביה״ש דלהוי מחמת
זה איתקצאי לכולי יומא רזה הוי רק כמו פומיה הוא דכאיב לי׳ כיון שאין
סאיתקצאי בגופו של דבר מחמת מצמו בתורת ודאי אלא שאינו יכול לאכלי
משום ספק איסור:
והגה
7
עין התבלת
196
והנח
עד כאן הארכט לאמיתה של תורה כדי לשרש מישראל סברא זו
המוטעת ונפסדת :
אבל לנירוננו באמת אין צורך לכל זה דבלאו הכי אפילו כי הוי יהיבנא
ליה טעותיה הרי מידוננו איכא תיקון מבורר במה שמקיים מספק
דבהכי מפיק נפשיה מאיסור שני לאוין ולכל הפתות מאיסור עשה ולאו
אח־ כמו שיתבאר בעזהש״י:
ד ד 1ה מקרא מלא -הוא בתורה )שסימ כ 0ובכל אשר אמרתי אליכם
תשמרו ותנינן עלה במכילתא )כפי גירסת הילקוט וכן הוא
הגירסא ברמב״ן ומגילת אסתר בסוף ספר המצות במל״ת ג׳ שהוסיף
הרמב״ן על מניינו של הרמב״ס( ובכל אשר •אמרתי אליכם תשמרו למה
נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלתן וגו׳ אם שינן עובר בלא תעשה
לכך גאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו .רני מאיר אומר לעשות דבר
תורה עליך תובה .רבי אלעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר אין לי אלא שפרט הכתוב שאר דקדוקי פרשה
מנין תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרי יעי״ש:
ו ל ש ״ * ז״ל בנמוקי תורה):ם (:תפס לפרש הפסוק כפי שיטת רבי אלעזר
במכילתא וכתב וז״ל ובכל אשר אמיתי אליכם תשמרי לעשות
כל מצות משה^ באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו ע ״ כ :
1
1
והרמב״ל
ז״ל טען עליו וז״ל אבל כבר אמרו השמר דעשה עשה ואס
כ ן לא הוסיף בכאן אלא עשה ובמכילתא נחלקו במקרא זה
ודרשוהו בפנים רבים ע״כ:
אינו מובן מאי קא קשי׳ ליה להרמב״ן ז״ל כיון שראה יידע
המכילתא והרי במכילתא מבואר באמת דבין לת״ק ובין
לרבי אלעזר האי תשמרי לאו הוא וכי כעורה היא זי לפרש הפסוק כפי
שיטתיה דרבי אלעזר יכעין זה תמה הרא״ם ז״ל אלא שהיא ז״ל תמה
בלשון וכי לא ראה המתליקת שנתלקו התנאים על זה במכילתא כי׳ יעי״ש.
ותמיהתגו תזקה יותר כי כפי לשון הרמב״ן ז״ל שלפנינו מבואר שראה וידע
המכילתא ומה היקשה לו:
הייתי לומר דהרמבי׳ין ז״ל הכי קא קשיא ליה כיון דרבי אליעזר
בן יעקב פליג התם במכילתא אמילתא דת״ק ורבי אלסזר וקא
מיקי
1
ולכאורה
1םבור
1
עין התכלת
1
צט 7מנ
מוקי ליה להאי קרא במילי אוחרא אין לי אלא שפרט הכתוב כו׳ הוי ליה
לרש׳׳י ז״ל למינקט פירושו אליביה דהלכתא טותיה מכללא דמשנת ראב״י
קב ונקי ואפילו בברייתא ונגד רבים אמרי׳ האי כללא וכדעת רש״י ז״ל
גופיה במס׳ יבמות )מ*( ובמס׳ קדושין )0נ (:יעו״ש:
אבל באמת אי אפשר להעמיס כן בלשון הרמב״ן ז״ל דמלבד שדחוק
י לפרש לשונו כן .הרי הרמב״ן ז״ל גופיה בסוף ספר המצות במל״ת
ג׳ שהוסיף טל מנין הרמב״ס ז״ל מייתי לה להך ברייתא דמכילתא וסיים
והלכה היא כת״ק דמכילתא יעי״ש ,הרי להדיא דלא השגימ בזה אכללא
דמשנת ראב״י קב ו נ ק י :
UlTWדבאמת הדברים מתמיהים שהרי מדעת הרמב״ן ז״ל גופיה בספר
המלממות )סיף פרק התקבל( מבואר דגם בברייתא ואפילו גגד
רבים אמרי׳ הך כללא למשנת ראב״י קב ונקי יעו״ש ואמאי פסק הנא
גת״ק למכילתא ולא כרבי אליעזר בן יעקב .ומצאתי שהעיר בזה הרב
הספרדי בספר לברי אמת בקונטרס השלישי יעו״ש .ובעניותין נראה
לתרץ רעת הרמב״ן ז״ל בזה לטון לרבי אליעזר בן יעקב פליג בזה
אדת״ק ודרבי מאיר ורבי אלעזר דלת״ק ורבי אלעזר הך תשמרו רעשה
לאו היא לת״ק קיהיב בזה לאו על עשה דסדר הגחת כלים במקדש ולרבי
אלעזר קיהיב בזה לאו על כל מצות עשה שבתורה ולרבי מאיר הך תשמרו
לעשה עשה נוספת היא על כל מצות עשה שבתורה ורבי אליעזר בן יעקב
אכולהו פליג וקסבר דהשמר רעשה לא לאו היא ולא עשה נוספת היא.
והרי פלוגתא מפורשת דאמוראי היא במם׳ מגחות גלי (:בהשמר לעשה
לרבי אלעזר קסבר השמר לעשה עשה ורבי יוחנן קסבר השמר לעשה נמי
לאו הוא עד כאן לא פליגי אלא אי עשה הוא או לאו הוא אבל חלא מיהת
הוי לכולי עלמא ,ולהט לא משגחינן תו בכללא דמשנת ראב״י קב ונקי
להיכא דאיתמר מפורש כש״ס איפכא מהאי' כללא איתמר וכמו שכתב
הרמב״ן ז״ל במלחמות נ:ס( להאי כללא אינו אלא היכא דלא איתמר אבל
היכא לאיתמר איתמר ולא משגחינן בהאי כללא וכן כתבו התוס׳ במסכת
קדושין ):ס כול״ס י*יי( יעו״ש ,ומתורץ שפיר רעח הרמב״ן ז״ל בספר המלות
הנ״ל דפסק כת״ק דמכילתא ולא אשגח בהאי כללא .ומעתה איגו מובן
על רש״י ז״ל נמי מאי קא קשיא ליה להרמב״ן ז״ל .שוב ראיתי דעיקר
קישית הדברי אמת אין לה מקום כלל שהרי תניא בספרי ׳ ראה c׳ מ( כל
הדבר
)C
עין התבלה
. 198
.הדבר וגו׳ אותו תשמרו לעשות ראב״י אומר ליתן ל״ת על כל עשה האמור
'בפרשה יעו״ש ,וא״כ קשיא דראב״י דמכילתא אדראב״י דספרי .וראיתי
בספרי הנדפס בהגהות הגר׳׳א ז״ל מתק תיבת עשה נראה שכוונתו ז״ל
היתה לתקן זאת אבל כיון שכן יותר ניחא לן לומר דלא היה גירםתס
במכילתא ראב״י ולא קשה ולא מידי ומכ״פ אינו מובן מאי קא קשיא ליה
לרמב״ן אדרש״י ז״ל:
דסברת הרמב״ן ז״ל בקושייתו הוא מסתמא דהש״ם במסכת
יומא ) cf<1דקא משני אאתקפתיה דרב ביבי נ ר אביי נכתוב
רחמנא השמר במלות עינוי אם כן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה
ימו״ש ,הרי דלא קים לן כרבי אלעזר דמכילתא דדריש תשמרו לעשות
מצית עשה לא תעשה ולמה נקט רש״י ז״ל פירושו אליבא דרבי אלעזר
הרי במכילתא דרשו קרא זה בפגים רבים והוי ליה למינקע פירושי אליבא
דדרשא אחריתי ולא למיגקט אליבא דרבי אלעזר דלא קים לן כוותיה:
ונלאה
ואם תאמר הרי קושיא זו עצמה תסוב נמי על הרמב״ן ז״ל עצמו דהיאך
כתב בסוף ספר המצות הנ״ל להלכה כת״ק דמכילתא דהך תשמרו
לאו נוסף הוא על עשה דסדר הנתת כלים במקדש הרי סתמא ד ״
יומא ה ל ל ללא כוותיה אלא השמר רעשה עשה כרבי מאיר למכילתא ו ה
ליה למימר להלכה כרבי מאיר למכילתא:
ש
ס
ד
1יש לומר רסבירא ליה להרמב״ן ז״ל להך ליומא הנ״ל השמי ללאו לאו
השמר רעשה עשה לא הוי כלל גגד הת״ק למכילתא דפירושא לסתמא
דש״ס הג״ל הכי הוא השמר דלאו כלומר השמר שההכרח לפרשו השמד
שלא העשה כך הזי לאו .השמר רעשה כלומר השמר שההכרח לפרשו
השמר ועשה כך הוי עשה .ושפיר לת״ק דקאי אושמת את השלתן וגו׳
וההכרה לפרשו תשמרו שלא תשגו את ה ס ד ר ,הוי לאו .וכמו שכתבו
התום׳ במס׳ עירובין )צו .ד״ס השמי( להשוות סתמא דםוגיא דהתס דקאמר
השמר רעשה עשה עם דמתיה דרבי יוחנן במס׳ מנתות הל׳ל דקאמר
א ו
ה י א
ז
י א פ י
ר ב י
י י ח נ
י א מ
ב י :ר
ו
ו ק רבה
י
ן
לי
י ״ל
השמר רעשה נמי ל
השמר רעשה כמי לאו הוא ולהכי המגית תפילין אתר שקיעת התמה עומ•
בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמד
דעשה עשה הוא כמו לענין משיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום
דהוי
ק 199
עץ התכלת
דהוי קום ועשה ודוקא לטנין הנחת תפילין בלילה קאמר רבי יוחנן ללאו
הוא דהוי כמו השמר בננע הצרעת דחשיב ליה לאו כר משום דפירושו
לאו הוא השמר שלא תקיץ ע״כ יעו״ש .וכמו כן שפיר יש להשוות סתמא
דסוגיא דש״ס עם דעת ת״ק דמכילתא כנ״ל ושפיר כתב הרמב״ן ז״ל בסוף
סהמ״צ דההלכה הוא כת״ק דמכילתא .אבל על רש״י ז״ל דפי׳ כדעת רבי
אלעזר דמכילתא לעשות כל מצות עשה מצות לא העשה הוי קשיא ליה
להרמב׳׳ן ז״ל ,רהא ודאי סוגיות םתמא דהש״ס הוא דלא כוותיה ולמה
הפס פירושו אליביה:
אכל דעת רש״י ז״ל גראה דסבירא ליה דרבי יותגן מילתא פסיקא קאמר
י דאפילו השמר דעשה נמי לאו הוא באין הפרש כלל ואפילו בקום
ומשה נמי לאו הוא וכן פירש״י ז״ל בפ׳ ראה )פי״ג( תשמרו לעשות ליתן
לא תעשה על משה האמורים בפרשה שכל השמר לשון לא תעשה הוא
אלא שאין לוקין על השמר של עשה ע ״ כ .והיינו כרבי אלעזר דמכילתא
וכוונתו ליישב בזה מה שהקשה הרמב״ן ז״ל יהיו לוקק על כל מצות עשה
ומתרץ זאת רש״י ז״ל דעל השמר ועשה אע״ג דלאו הוא מ״מ לכולי עלמא
אין לוקין עליו ,וסבירא ליה לרש״י ז״ל דסתמא דש״ם יומא הנ״ל דקא
משני א״כ השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו היינו משום דקאי התם
לתרוצי מלתא דריש לקיש סתם בר פלוגתיה דרבי יומנן וכרבי אלעזר דמם׳
מנחות הנ״ל סבירא ליה דקאמר השמר דעשה משה ואגן כרבי יותגן
קי״ל דהשמר דעכה גמי לאו הוא לכר״י קי״ל לגבי ריש לקיש:
ובאמת
יש ראיה ברורה לשימת רש״י ז״ל דאפילו השמר רעשה ובקום
ועשה נמי לאו הוא מסוגיא דמם ר״ה )י (.תנו רבנן מוצא
שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה כי יעו״ש ,מבואר דאע״ג
דתשמור קאי על מוצא שפתיך והרי הוא השמד לעשה ובקום ועשה
להביא נדרו ואפילו הכי הר לא תעשה:
מצאתי להרב הספרדי מוהר״י עאר ז״ל בספרו שבות יהודה על
שוב
המכילתא ושם( שהמיר מסוגיא זו על שימת הרמב״ן ז״ל ותירוצו
דחוק מאד שכתב דתשמור דקאי על מוצא שפתיך יש לפרשו בשב ואל
תעשה כגון שנדר שלא לאכול מצה ונדרים חלין מל דבר מצוה וזהו תשמור
מלאכול מצה יעו״ש .והדברים מתמיהים רכל הסוגיא מוכתת התם דתשמור
קאי
,
,
200
עין החכית
י
קאי מל הבאת קרבן נדרו למקדש והיינו בקום ועשה ומכל מקום לא
ה ו א .ויותר היה נכון לומר כמ״ש התום׳ במס׳ ר״ה ):ס דיה השמור( דהר.
השמר דלאו דקאי מל בל תאמר יעו״ש .מיהו גס תירוצם ז״ל אינו מורווח
כל כך דבפשימות קאי מל מוצא שפתיך:
כראה ליישב שיטת הרמב״ן ז״ל דודאי שימתו הוא כמו שביארט
דלא אמרי׳ אפילו השמר דעשה גמי לאו הוא אלא היכא
דפירושו השמר שלא תמשה כך כג״ל אבל היכא דמתפיש השמר ועשה כך
עשה הוא כמו שביארו התוס׳ במס׳ עירובין הג״ל אבל שאגי תשמור דגבי
קרבגות דעבירת עשה שלהם בשב ואל תעשה הוא גתשב כמו שעובר
.בקום ועשה :
ד ד 1ה בענ־ן מצות עשה ומצות לא תעשה .בקיומם ,קיום מצות עשה
גדול מקיום מצות לא העשה שהרי עשה דומה לא תעשה .
זבעבירתם ,חמור יותר כשעובר על מצות לא תעשה מכשעובר על מצות
משה דעוגש עבירת מצות לא תעשה גדול מעוגש עבירת מצות עשה ועל
עבירת מצות עשה כשעשה חשובה איגו זז משם ומוחלין לו מיד מה שאין
כן בעבירת מצות לא תעשה דצריך תשובה ויוה״כ כדאיתא במס׳ יומא:
ובי^ניי
וביאר
אאמו״ר הגאון הקדוש זצוקללה״ה דוראי אם היו עניני המצות
טגעין לו ית׳ לא היה שייך לחלק בין מלות משה למצות לא
תעשה ובין קיומם לעבירתם אכן באמת מצדו ית׳ אינו צריך ואינו מתפעל
ח״ו ממעשיט וכדכתיב אם תצדק וגו׳ וכמו שאמרו רז״ל וכי מה איכפת
ליה להקב״ה לשוחט מן הצואר ואוכל או שוחט מן העורף ואוכל כו׳ ולא
ניתנו המצות אלא מצדנו לטובתנו לצרף אותנו במלות:
שעניני המצות הוא מצד האדם לכן יש תילוק בין מצית עשת למטת
לא תעשה בקיומם ובעבירמם .שבקיומם כשמקיים מצות הש״י
בשב ואל תעשה אינו נדול כל כך כמו שמקיים מצות השי״ת במעשה.
שבמעשה ופעולה מצרף ומכריח את עצמו להתבטל לרצונו ית׳ יותר ממה
שמצרף ומכרית את עצמו במה שמקיים מצות השי״ת בשב ואל חעשה ולכן
ככר מצות עשה גדול יותר ועשה דומה לא תעשה:
בעבירתם .העובר על מצות לא תעשה עבר עבירה יותר גדולה
אבל
לפי שעובר על מלות הש״י במעשה בפועל אבל העובר על מצות
עשה
לביק
עין התכלת
קא 201
משה אינו עובר במעשה אלא בשב ואל תעשה ולכן העונש חמור בעובר על
לא תעשה מבעובר על עשה:
נמצא כמה מצות עשה שנאמר בהם ג״כ לא תעשה וכמה מצות
לא תעשה שנאמר בהם ג״כ עשה .כגון מצות צדקה ששורשה
מצות עשה העבע חעביענו די מחסורו .ומצאנו בה שני לאדן לא תעלים
עינך ולא תקפוץ את ידך .וכן קרבנות ששורשה מצות עשה ובאת שמה
והבאחם שמה או מוצא שפתיך ונתרבו בהו לאוין בל יתל ותשמור ואיך שייך
גזה לאו הרי אינו עושה כלום בפועל .וכגון שבה ששורשו הוא בלא תעשה
לא תעשה כל מלאכה ונאמר בו תשבות למצות עשה .והרי אין בקיומו
שום מעשה בפועל אצא מניעה בשב ואל תעשה כל הל״ט מלאכות:
אמנם
הדבר נכון כפי מה שנתבאר דעניני כל המצות הם רק מצדנו
לטובתנו לצרף אותנו להיות נמשך ולהתבטל לרצונו ית ולזה
שפיר שיש שמקיים רצון הש״י בשב ואל העשה והוא נחשב כמקיים מצוה
במעשה ובפועל ממש .ויש שעובר על מצוה בשב ואל חעשה ונחשב כאלו
עובר על מציה במעשה :
הוא שיקיים האדם מצות הש״י שיצרף ויכרית אח גופו ונפשו
נגד טבע יסורו שמגביר עצמו גגד יצרו .ולכן איתא במסכת
0ךז:ין לס (:ישב ולא עבר עבירה מעלין עליו כאלו עשה מצוה ומסיים ו מ י
מילי שנזדמן לו דבר עבירה וגיצול מידה יעו״ש:
שכשהסכים בגופו לעבור עבירה ובידו לעשות ולהפיק זממו שהרי
הדבר עבירה לפניו שוב לא הוי מחוסר מעשה מאתר .שכבר
הוקבע והסכים בגופו לעשוח וכל מה שהאדם עושה ברצון אינו חשוב
כעושה מעשה כלל כדאיתא במם׳ בכורוח ניס .ושם( אהא דחגן עז בח שנחה
ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ופריך אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב
בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן כינהו והא ודאי מילד אוליד לימא רבי
ישמעאל כרבי מאיר ס״ל דתייש למיעוע ומשני)שם כ (.אפילו תימא רבנן כי
אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דהלי במעשה
לא ,וכתבו התוס׳)שם ד״ם יכינא( תימא דלא משני הכי בריש פרק בתרא
דיבמות )קיט ושם( אמתני׳ דלא הנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת
היא צרתה וי״ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה
,
ש^יםר
1
לחיינו
ימו״ש
202
עץ התכלת
יעו״ש ,והיינו מפני שהארם העושה ברצונו באין מונע לא חשיב מעשה
ורק בבהמה שלפעמים צריך להרביע וכן מבואר מדקדוק לשון רש״י ז״ל
)שם( הרי שמה שהאדם עושה ברצון והוא בידו לא חשיב מעשה .ואדרבה
קיום הלא העשה והשביתה בזה מה שמחנבר על יצרו ומכריח עצמו כנד
הסכמת רצון גופו חשיב מעשה ונחשב שקיים מצות הש״י בקום ועשה:
ו ל ז ה שפיר שייך במצוח לא חעשה שיקיים בה מצות עשה ג״כ כנ״ל
דמציכו בשבת שיש בה מצות עשה דתשבות ואף שכל מצות שבת
הוא בלא חעשה ,והוא שאחר שקיים כל הלא תעשה בשב ואל תעשה ושבת
מכל הל״מ מלאכות וצמצם עצמו מהרגילו שהורגל בכל ימי החול בעשיית
מלאכה ,מכלל השביתה וקיום המצות לא תעשות נעשה מצות עשה שבזה
עצמו נחשב שקיים מצות הש״י בקום ומשה זכדאמרן ישב ולא עשה עבירה
מעלין עליו כאלו עשה מצוה ובשבת ג״כ ההרגל בכל המלאכות בימי החול
ובשבת מצמצם עצמו מכולן הוי כאלו נזדמן לו דבר עבירה וניצול ממנה
ושפיר שייך מצות משה דתשבות:
וכל שייך במצית משה מבירת מצות לא תמשה כנ״ל בצדקה אף ששורש
מציתה הוא מצות משה ויש בה שני לאוין מפני שישראל בשורשם הם
רתמנים גומלי הסדים והמלות עשה של צדקה הוא קבוע בשורשם ולכן
כשרואה מני ומעלים עיניו וקופץ ידו נחשב שעובר בקום ומשה כיון שכל
נפש מישראל הוא מרחם בשורשו ולהכי כשמושה רצון יצרו המתגבר עליו
נגד מבע יסידו הרי הוא כעובר על המצוה במעשה:
לכל מצות קרבנות שירש המציה הוא מלות משה ובאת שמה והבאחס שמה
י ויש בה לא תעשה דבל תאחר או תשמור והוא ג״כ »״ל לפי שידוע
שנפש ישראל תפץ בהבאת קרבן נדרו ונדבתו וקדאיתא במס׳ מרכין •;כא(.
ובכמה דוכתי יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת״ל לרצונו
הא כיצר כופין אותו מד שיאמר רוצה א נ י ,וביארו ז״ל דהוא לפי שנפש
ישראל בשורשו רוצה לקיים הנאת קרבט ורק שיצרו מתגבר מליו ע ד מבע
יסודו וכיון שכופין אותו ומסירין הגברה יצרו ממילא נשאר מומר טל רצון
שורש נפשו וקרינן ביה לרצונו ימו״ש ,ולהט נמי שייך בזה מצות לא
תעשה שעבירתו בשב ואל תעשה הד כעובר בקום ומשה כיון שעבירתו
הוא ע ד רצון עבע יסודו אלא לפי שבקרבנות כתיב ובאת שמה והבאתם
שמה
1
עין התכלת
קב
203
שמה הרי שאין חיוב הבאחו מתחיל מיד ,ולהיות נחשב כעובר נקום ומשה
אוט אלא משהתתיל תיוב הבאתו ונקבע בלבו תיוב תוב הבאת קרבט שאז
כשמונע ואינו מביא נתשב שעובר בקום ועשה לזה נתלקו חז״ל אימת נקבע
בנפשו חץב תוב הבאתו שיחשב בעבירתו בשב ואל תעשה כעובר בקוס
ועשה למר ברגל אחד מיד שמחחיל חיוב העשה נעשה מזה לא העשה והוי
עבירתו כעובר בקום ועשה ולמר בשגי רגלים גקבע בגפשו חיוב חוב
הבאה קרננו וגמשה מהעשה לא תעשה ליחשב שעובר בקום ועשה ולמר
בשלשה רגלים ולמר בשלשה רגלים כסדרן ולמר תג הסוכות גורם וכלהו
דייקי לה התם במס׳ ר״ה )ה( מקראי יעו״ש:
איגו מובן היכי מצי למירק מקרא הא בהאי קרא דבל תאחר
ובקרא דחשמור ככללו צדקה וקרבטת לעבור עליהם בלא
תעשה כדאמרי׳)5ס ס (:ה׳ אלהיך אלו צלקות ומעשרות כו׳ ואמרי׳ נמי
):ס י (:בפיך זו צדקה יעו״ש ובצדקה הרי מחייב עלה לאלתר מיד כשנדר
או נדב כדאמרי׳ ):ס( אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי עעמא
להא קיימי עניים יעו״ש .א״כ צריך להיות חל דינא לכלהו וכיין דילפת
מקראי לקרא לבל תאחר ורחשמור לא קעבר בקרבטת אלא אחר רגל
אחל או שני רגלים לכל מר כלאית ליה ממילא לא קאי הך קרא אצלקות
גמי אחר רגל אתל לוקא או שגי רנלים דאעו םכינא חריפי קא מפסקי
לקרא .והתוס ז״ל <:ס ד .ד׳ם צדקות( אברייתא דקתני התם חייבי הלמים כו׳
ושלמים צלקות ומעשרות כר כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל
האחר כי׳ יעי״ש ,הרגישו וכתבו ח״ל והא לאמר רבא לקמן וצדקה מחייב
עלה לאלתר הני מילי רקיימי עניים אבל לא מחייב להדורי נתרייהו כל
זמן שלא עברו שלשה רגלים ט ׳ יעו״ש ,ולדבריהם ז״ל שפיר קאי קרא
אצלקית היכא ללא קיימי עניים לחל לינא אית לי׳ עם קלבטת דלא מחייב
למיערח בהו לקיומינהו לאלתר אלא על שיעבור עליהן שלש רגלים לכל
מר כראית ליה:
ובאמת
,
כבר תמה בזה הרשב״א ז״ל בחידושיו ):ם( מובא חלא ראם איתא
אבל
ט קאמר רחמנא ללא מבר ב ק מ ט ת מל שימכרו מליו שלש רגלים
היינו משום דלא אמרח עליה ער שלש רגלים וכיון שכן אלו איתיה בירושלים
ואפרשה לקמן ימבור מליה לאלתר דהא קאי מקרש והא קיימי כ מ י ם
וקיימי ב ה מ ה .והא לא אשכתן .ומאי שגא דנקע רבא מילתיה מפי גבי
צדקה
עין התפלת
204
צדקה לחלק בין קיימי ללא קיימי הוי ליה למינקנו נמי גבי קרבנות לחלוקי
ב ה ט .ועוד מאי קא משני בהא דפדיך אמילתא דרבא פשיעא מהו דתימא
טון דבעניינא דקרבנות כחיבה עד דעברו עליה ג רגלים כקרבנוח קמ״ל
התם הוא דתלינהו רחמגא ברגלים אבל הנא לא דהא שטחי עניים יטו״ש,
ומאי תי הוא זה הא קרבגות גמי דכוותיה בדקאי קמיה ירושלים וקיימי
כהגים וקאי מקדש וקיימי בהמה מחייב לאלתר והדר קשיא פשיעא .ועוד
דטון דתייבו בעשה ברגל אתד מובאת שמה והבאתם שמה י ל א ליקום
בבל תאחר וכר״מ דהא תייב להביאו וכיון שהוא מתויב בכך וכא לירושלים
יעבור דהא קאי מקדש וכהכיס .ועוד דכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר
ואמאי בעי רבי שמעון כסדרן ואי משום מרחא הא עבר שלש רגלים
ומאי טממא עבר חד בג׳ ואידך בד׳ ואידך ב ה .אלא שהוא גזירת הכתוב
בלאו דבל תאתר מה לי קרבגות ומה לי צדקה .ועוד ראם איתא דצדקה
קעבר עלה לאלתר בבל תאחר א״כ קרא לצדדין כתיב ואם תמצא לומר
קרא בדליכא עגיים א״כ לא הוי ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר
י ל ל ל י אלא טו:
יל^ל
דהא קיימי עגיים
דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעי הכין הוי ליה לדכא למימר
וצדקה אי קיימי עניים מיחייבי עליה לאלתר .ועוד דאקשינן עליה ד ר א
פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכה רבה דמםתמא כיון ללא ח י י
התורה אלא בג׳ רגלים כסדרן ה׳׳א דגזירת הכתוב הוא בין קיימי עניים
,
,
ממ
,
ד
מ
ש
מ
ע
0
מ
ס
ת
מ
א
ע ב
ע
ה
א
ת
3
ב ה
בין לא קיימי:
ז״ל מסיק וז״ל אלא מסתברא לי דלעולם שלש רגלים
בבל תאתר גזירת הכתוב הוא ועד שעברו מליו אינו
עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהגיס והייגו ברייתא ,ודרבא
לתייבו בעשה דמוצא שפחיך וכדדרשיגן מוצא שפתיך זו מצות משה מ ״ כ :
והרשב״א
מלבד מה דקשיא לפירושו ז״ל הא דאמרי׳ עלה מהו דתימא טון
אכל
דבענינא דקרבכות כתיבא מד דעברו מלי׳ שלש רגלים כקדמות
קמ״ל ט ׳ ואי מיתייב עלה לאלתר בעשה קאמר לא הוי ליה למימר עד
דעברו עלי׳ שלש רגלים כקרבגות אלא עד דעבר עלי׳ רגל אתר כקרבנית
דהא קרבנות ברגל אתר מבר במשה מובאת שמה והבאתם שמה וכמו
שנדתק בזה הרשב״א ז״ל גופי׳ ימו״ש .מלבד זה הרי התוס׳ ז״ל גופייהו
שם
עין התכלת
קג 205
)שם( הרגישו בזה לפרש כפי׳ הרשב״א ז״ל ודחו בכווב וזיל ואין לפרש דהא
דקאמר עובר לאלחר היינו עשה כראשכחן באחריני דברגל אחר טובר
בעשה דא״כ הוי ליה למימר ער דעבר עלי׳ רגל אחר כקרבן ע״כ ,כלומר
דלא הוי ליה למימר מיחייב עלי׳ לאלתר אלא וצדקה מיחייב עלי׳ ברגל
אחד .אלא דהרשב״א ז״ל גשמר מקישיא זו ומפרש דבקושטא מיחייב עלי׳
לאלתר בעשה קאמר ולאלתר ממש רעשה דמוצא שפתיך הוא ובק רבנות
דלא מחייב בעשה עד דעבר עליו רגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה
היא ,ואולי הבין הרשב״א ז״ל בלשון התום׳ ג״כ כך דהא שכתבו ואין לפרש
דהא דקאמר עובר לאלתר היינו עשה כראשכתן באתריני דברגל אתר
עובר בעשה כלומר וכמו דבאחריגי איכא עשה אתר רגל אתר מובאת
שמה וגו׳ כן כמי בצדקות איכא עשה לאלתר ממוצא שפתיך ,ועל זה כתבו
לדחות דא״כ הוי ליה למימר עד דעבר עלי׳ רגל אחד כקרבן כלומר הא
לקאמר לתרוצי קישית פשיטא מהו דתימא כיון לבענינא לקרבטת כתיבא
על לעברו עלי׳ שלש רגל ס כקרבגות הוי ליה למימר על לעבר עלי׳ רגל
אחל כקרבן וכמו שגלהק הרשב״א לתרץ קושיא זו לפי שיטתו ,מיהו יהי׳
איך שיהי׳ טיקר פירושו ז״ל אינו מובן להא גם לפירושו ז״ל קשי׳ הא מוצא
שפתיך זו מצות טשה אקרבנות ואצדקה קאי וכיון לקרבנות לא טבר בעשה
עד אתר רגל אתר צדקות נמי לא לחייב עלה עד שיעבור רגל אחד דהא
חד קרא לתרווייהו כתיב מה לי צדקות מה לי קרבגות וכמעט כל מה
שהקשה הרשב״א ז״ל עצמו לפי׳ התום׳ תקשה נמי לפירושו ז״ל:
לפי מה שנתבאר בטעמא דלא תעשה במקום עשה ואף שאינו
אבל
עובר בקוס ועשה חשוב דעבר בקום ועשה דהיינו במקום שכבר
הוקבע העשה בלבו והסכמת גופו ורצינו כשלימות הוא לקיימה אז כשמתגבר
עליו יצרו גגד שירש יסוד טבעו גחשב שעבר בקום ועשה וגעשה מהעשה
לא תעשה ,סלקא הך שמעתתא שפיר דודאי הא דאמר רבא וצדקה מיחייב
עלי׳ לאלתר מאי טעמא הא קיימי עניים מיחייב בבל תאחר קאמר ולעולם
מסתמא עבר עלה בבל תאתר מדלא קאמר וצדקה אי קיימי עגיים מיחייב
עלי׳ לאלתר אלא קאמר וצדקה מיתייב עלי׳ לאלתר משמע מילתא פסיקתא
קאמר דתמיר מיחייבי עלה לאלתר לא שגא קיימי עניים במקומו לא שגא
לא קיימי עניים במקומו והא דקאמר מאי טעמא הא קיימי עגיים /קיימי
בעלמא
206
עץ התכלת
בעלמא קאמר כלומר שטחי עניים וכדקאמר אבל הכא לא דהא שטחי.
עניים .וכן גבי קרבטח לא שנא נדר ונרב חוץ לירושלים ל״ש נרר וניב
בירושלים דקאי מקדש וקיימי כהגים וקיימי בהמה .חמיר איגו עובר בבל
סאחר אלא עד שיעבור עליו רגל אחד או שטם או שלשה או שלשה כסדרן
לכל מר כדאית ליה:
דוראי קרא דבל חאחר ותשמור אכלהו קאי אצדקות וקרבגות מ ׳
למוקמיגהו בלא תעשה כשכבר הוסכם גופו ורצוגו כשלימות
והוקבמ בלבו לקיים יהי׳ גחשב עבירתו אז עליהם בשב ואל תעשה כעובר
בקום ועשה כיון שעובר נגד שורש יסוד טבעו כג״ל וממילא מסברא הא
כדאיתא והא כדאיתא .צדקות כיון דשכיתי עטים ובשורש כפש ישראל הוא
מלא רחמים לגמול חסד עם עניים מתחיל תיוט מיד וכשעובר גחשב
שעבר בקום ועשה והוי שמבר מל מצות לא תמשה .ובקרבנות כיון שאין
תיובו מתתיל מיד כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה פליגי בסברא אימת
נקבע בלב וגפש האדם חיוב חוב הבאס קרבט מר יליף לה מקרא דברגל
ראשון נקבע בלבו חיוב חוב הבאת קרבנו וממילא אז מחחיל הלא תעשה
וכשעובר הוי כאלו עבר בקום ועשה ומר ילין* לה מהרא דבשני רגלים
נקבע בלבו החיוב של חוב הבאת קרבנו וכן כלהו אבל עיקרא דמילתא
בסברא פליגי אימת נקבע בלבו החיוב להיות נחשב עבירתו כשב ואל תעשה
כאלו עבר בקום ועשה:
ואי קשי׳ דינא וקראי מיתרצי ברייתא אכתי לא מתרצי דכייל צדקות
בהדי אינך וקתני תייבי הדמים ט ׳ שלמים צדקות ומעשרות כוי כיון
שעברו עליהם שלשה רגלים כוי והרי כפי מה שנתבאר בצדקות תמיד עובר
לאלתר הא כבר ביאר הר״ן ז״ל בהלכות )שה( וז״ל וברייתא הכי קתני
דתייכי הדמים כוי וצדקות ומעשרות וכל אותן השגויין בברייתא כיון שעברו
עליהן ג׳ רגלים עובר בבל תאחר ותרתי קמ״ל מדא דבכל הני קאי עלייהו
בבל תאתר דאכולהו אזהר רחמנא ואשמועי׳ תו דליכא תד מינייהו שלא
יעבור 'עליו בבל תאתר כיון שעברו עליו שלש רגלים ,אבל איפכא לא
קאמר שלא יעבור על שום אתד מהם בבל תאתר עד ג׳ רגלים ,דהא
לדקות קא עבר עלייהו לאלתר אלא משום דצדקות כמי קישטא דימילתא
הוא דאע״ג דקעבר עלייהו לאלתר קעבר עלייהו נמי לאתר שעברו עליהן
שלש רגלים דהא בכל יומא ויומא קאי עלייהו בבל תאתר ולא אידתי להו להט
כלליגהו
והיינו
עין התכלת
קד 207
כללינהו בהרי אינך וקאמר דאחר שעברי עליק שלש רגלים ליכא חד
מינייהו שלא יעביר עליהן בבל חאחר יעי״ש וכן ביאר אחריי בסורי א ק
ז״ל אלא דאינהו מחלקי בין מידי רחלי במקדש למירי דלא תלי במקדמ
ובלא שום סברא כלל והא ודאי חמוה כיון דחד קרא אזהר אכולהו ודאי
צריך להיוח כולן שיין וכיון דגלי קרא בחד מינייהו במילי רחלי במקדש
דברגלים תלי׳ מילתא איח לן למילף דכולהו געי ברגלים תלי׳ מילחא
ולמוקמא קרא דאזהר אכולהו בחרא מחתא .אבל לפי מה שביארגו אתי
שפיר דידאי קרא אכולהו בחרא מחתא קא אזהר דכולהו בעת שגקבע
ונשרש העשה בשורש נפשו של האדם קאי בלא העשה דמאז עבירתו בשב
ואל העשה נחשב כעובר בקום ועשה .אבל זמן כל אחד ואחד מתי נקבע
ינשרש העשה בשורש נפש האדם שיהיה עבירתו בשב ואל תעשה נחשב
כעיבר בקום ועשה שיהי׳ שייך בזה מצות לא תעשה זהו דבר המסור
בסברא ואין זמנו של זה כזמנו של זה כמי שנתבאר בעזהש״י:
ןץףן הוא סברת היש מפרשים שבספר החינוך )מצוס ש״נ חקמ״*( דמתלקי
בין דבר שהוא עצמו התתייב בו ובידו לקיים כגון צדקה מיתייב
לאלתר אבל דבר שתייבתו התורה כגון לקע שכתה ופאה או שאין בידו
לקיים מיד כגון קרכגות שהרי צריך מקדש וצריך כהן שיקריב תלוי ברגלים
יעו״ש ,וגראה דםברתם לתלק בהכי הוא כנ״ל דדבר שהאדם עצמו מתתייב
בו ובידו לקיים נקבע תיוב העשה וגשרש בשורש נפשו מיד ותיכף שייך
בזה לא תעשה שמטרתו בשב ואל תעשה גתשב שעבר בקום ועשה אבל
בחיוב שתייבתו תורה או אפילו שהתתייב עצמו אבל אינו בידו לא נקבע
העשה תיכף בשורש נפשו ותלוי ברגלים ופליגי מתי נקבע שיחשב עבירתו
בקום ועשה כל מר כדאית ליה:
n H V D lמיושב היטב שיטת הרמב״ן ז״ל דאמ״ג רשימתו הוא להלכה
כת״ק דמכילתא דהשמר רטשה לא הוי לאו אלא היכא
דמיתפרש החמר שלא תמשה כך כגון תשמרו בסדר הנחת הכלים במקדש
שלא תניחם בסדר אחר דכשעובר הוא טובר בקום וטשה אבל היכא דלא
מיתפרש אלא השמר ועשה כך דבעבירתו איגו עובר אלא בשב<.אל חעשה
לא הוי אלא עשה מ״מ שפיר קאמרי׳ על כל הגי דגכללו בעשה דמוצא
שפתיך דתשמור זו מצות לא תעשה אע״ג דלא מיתפרש אלא תשמור
ותקיים
עץ התכלת
208
ושקיים להביא קרבטתיך וכן אינך כלהו לשאני הנא דעבירסם בשב ואל
תעשה נחשב קום ועשה ושייך בהו מצות לא תעשה על מניעת עשייתם
ושפיר מיתפרש תשמור שלא תמנע מלעשותם למניעת עשייתם מעשה הוא
חשוב וכדגלי נהו קרא בל תאחר .ואפשר להעמיס כן בלשון התום׳ במש׳
ר״ה )ו .ד ה ת»:י( שכתבו אבל משמור רהכא קאי אלא תאתר ללעיל מינה
שישמור שלא יאתר וכבר הבאתי רבריהס ז״ל ותמהתי לפשעיה לקרא
משמעותי׳ רקאי על מוצא שפתיך ואפשר לכוונתם ז״ל ג״כ כמו שכתבנו
לכיון לגלי בהו קרא לשייך בהו לאו לכתיב לא תאתר והיינו כמו שנתבאר
לאתר שנקבע וגשרש העשה בשורש נפש האלם געשה מזה לא תעשה
ועבירתו בשב ואל תעשה נתשב שעבר נקום ועשה שפיר מיתפרש נמי
תשמור לקאי על מוצא שפתיך בלא תעשה למניעת עשייתם מעשה הוא חשוב:
ואדאתא!
עלה בנידוננו • במה שאין מעילין תכלת בהציצית לא
מיבעיא לרעת רש״י ז״ל לפסק להלכה כרבי אלעזר
למכילתא לובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה שבתורה
לא תעשה פשיעא ליש במניעת התכלת איסור לא תעשה וכפשעות ל י א
לרבי יוחנן במס׳ מנחות )צי (:לאפילו השמי לעשה נמי לאו הוא פשי א
ליש במניעת התכלת איסור לא תעשה .אלא אפילו לשיעת הרמכ״ן ז״ל
ללא פסק כרבי אלעזר למכילתא אלא כת׳יק למכילתא ומפרש הא ד ר ,
יותנן רהשמר לעשה נמי לאו הוא אינו אלא היכא למיתפרש השמד שלא
תעשה כך כמו שנתבאר ולהכי לא קאי תשמרו על כל מצות עשה
שבתורה לעשותן בלא תעשה אלא על סדר הנחת הכלים במקלש
דמיתפרש שפיר תשמרו שלא תשני את הסדר אבל על כרחך לאו לוקא
על מצות עשה של סדר הגתת הכלים במקדש הקא קאי לעשותן בלא
תעשה דאעו סדר הנתת הכלים במקדש כתיב בההוא פרשה או מקמי
הכי דנימא דעלה דוקא קאי הא מצות סדר הנחת הכלים במקדש בתר
הכי עובא כתיבא אלא על כרחך על מצות סדר הנחת הכלים במקדש
וכיוצא בה קאמר כל דמיתפרש עלייהו תשמרו שלא תעשה כך וא״כ שפיר
על מצות ציצית לבן ותכלת נמי קאי תשמרו לעשותן בלא תעשה:
1
ש;
מ
ב
ל ה ב י קאמר תשמרו שלא תשנו סדר המצוה לבן בלא תכלת או תכלת
בלא לבן דאע״ג דמניעת ההעלה הוא שב ואל תעשה מ״מ כיו•
פגגמר
1
קה 209
עין התכלת
שנגמר ונקבע והוסכם ברמת האדם לקיים והתחיל בה להמיל לבן או תכלפ
שוב הוי המניעה מלגמור המצוה כשלימות נקום ועשה ושייך מ ה מצות
לא תעשה וכהאי דתשמור זו מצות לא תעשה דגבי צדקה וקרבנות כמו
שגתבאר באופן דגם לשימת הרמב״ן ז״ל כשלובש טלית בת ארבע כנפות
בלא תכלת איכא עלי׳ איסור לאו דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו כמו
לדעת רש״י ז״ל .הגה גתבאר לאו אחד שיש במחוסר תכלת במצות ציצית:
ן ל א ן י השני מקרא מלא ה;תוב בתורה )ערים י( לא תוסיפו על הדבר
אשר אגכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממט וגו ונשנה )שם יג( לא
תוסיף מליו ולא חגרע ממט ופירש״י ז״ל כגון חמשה פרשיות בתפילין
חמשה מיגים בלולב וחמש .ציציות ארבע ברכות בברכת כיהגים וכן לא
תגרעו יעו״ש וא״כ בחסרון התכלת בציצית הרי הוא עובר בבל תגרע
לכולי עלמא לא מיבעיא לדעת הרשב״א ז״ל בחידושיו למס׳ ר״ה )טז .ם ס (
דכל מצות עשה כשאינו מקיימה עובר בבל תגרע יעו״ש אלא אפילו לדעת
הטורי א ב ן ) :ס ובאבני מלואיס:ס מ ( .דהך לאו ליכא אלא במתחיל המצוה
ואינו גומרה בדבר שאיט מעכב כגון מתן ארבע שנתנו במחנה אחת יעו״ש
הרי בכאן כהאי גוונא ממש הוא שהתחיל במצות ציצית ועשה הלבן ולא גמרה
בתכלת שאיט מעכב למאי דקי״ל אין מעכבין זה את זה וא״כ לכולי עלמא
,
עובר בזה בלאו לבל ת ג ר ע :
א ל א לממן לליכא תכלת לא קשי׳ היאך לובשין טלית בת ל׳ כנפות
ומעילין בו לבן הא עובר מל בל תגרע וכמו שהעיר בזה הגאון
האבל״ק בדיסק שיחי׳ בספרו בית הלוי־ )יו׳א הימן »נ 1ותירץ משום רעשה
לוחה לא תעשה יעו״ש ,ובאמת בעטי יש לפקפק בתירוצו לעשה לוחה לא
תעשה היינו בעשה לרמי׳ עלי׳ כגון מילה בצרעת אבל ציצית לאו עשה
לרמי עלי׳ הוא ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא אי לובש חייב בציצית
וא״כ לא לילבש ולא ליתחייב כי היכי ללא יבא לידי עבירית בל תגרע
ודמי׳ הצת להאי לכתובות )״ (.גבי אוגס כמצא בה ערות לבר כוי אינו
רשאי לקיימה ופריך ניתי עשה ונדחה לא תעשה ומשגי היכא אמרי גיתי
עשה ונדחה לא תעשה הגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל
הכא אי אמרה דלא בעיג׳ מי איתיה לעשה כלל ופירש״י השתא נמי מלמדין
אותה לומר איני רוצה יעז״ש וכ״ש הכא דהעשה לא רמי׳ מלי אלא תלוי
ברצוני
,
,
,
210
עץ התכלת
,
ברצונו אי בפי לביש אי בפי לא לביש דלא דחי ,והגם למדברי התוס
< (wיש לחלק דהתם מדהכא יעו״ש אבל בלאו הכי מצר הסברא נראה
לגם בכי האי גזונא לא דחי ללא תעשה והגם רכל עיקר רעשה דחי לא
תעשה מעשה לציצית יל&ינן לה ללחיא לא תעשה לכלאיס אכן הרי כבר
כתבו התום׳ במס׳ מנחות )פ .ד ה כיי!( לכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו
משום רתייה יעו״ש ונתבאר אצלנו במקום אחר ביאור לבריהם דלפי
דכלאים בציצית מסמוכין דרשינן לה לא תלבש שעענז גדילים תעשה לך
הויא לי׳ שריותא ממש דמעיקרא לא גאסר כלאים במקום גדילים ועדיפי
מכל עשה ללחי ללא תעשה דהוי רק דחויה ולא הותרה כיון שאין העשה
בתיבא במקום הלאו וכעין שמחלק רש״י ז״ל במסכת ברכות )כ .י״ס שנ(
לעלה למשגי התם ללהט ליכא למיגמר לכבול הבריות לוחה לא תעשה
שבתורה מהא למת מצוה דוחה מצות עשיות פסח משוס דשב ואל תעשה
שאגי פירש״י דממה שהותרה עומאה לכהן ונזיר דלאו שב ואל תעשה הוא
ליכא למיגמר דהתם לאו משום כבוד הבריות הוא דרתי אלא משום דעימאה
לאו על מת מצוה נכתבה יעו״ש ,וכבר תמהו התוס ז״ל וכמה מהראשונים
דא״כ כל עשה דדתי לא תעשה אמאי קרי לי׳ דתייה נימא שלא נאשר
כלל מעיקרא לגבי העשה ,אכן כוונת רש״י ז״ל מבוארת לחלק בין שהעשה
כתיבא אצל הלא תעשה דהוי כתנאי בהלא תעשה דלא נאמרה כלל במקום
העשה והוי הותרה ולא דחייה דמעיקרא לא נאסרה כלל במקום העשה
להיכא שאק העשה כתיבא אצל הלא תעשה דאז הלא תעשה כילל הכל
ונאסרה אפילו במקום עשה רק דאגן ילפק דעשה אלימא כיפי מלא תעשה
ולהט דחי ללא תעשה וזה לא הר הותרה אלא בתורת דחייה .ומצאתי
קצת מזה בתשו׳ תות יאיר )סימן Mובחידושינו טארנו בארוכה דיסוד
סברת רש״י ז״ל בזה הוא מלשון הירושלמי מס׳ ביצה )ס׳א « qה״ג( יעו״ש
ולפי זה שפיר כלאים בציצית דהעשה דציצית כתיבא אצל הלא תעשה
לכלאים הוי הותרה ממש ולא בתורת דתייה ולהכי אפילו בדאפשר לקיים
ש & ם שרי מדאורייתא ורק אסור מדרבנן אבל כל עפה ש^נה כתיבא
אצל הלא תעשה לא הותרה מפורש במקום עשה שהרי אדרבה הלא תעשה
כולל לאסור הכל ורק דאנן ילפינן מהא דהתידה חורה כלאים בציצית
דאלימא כח עשה מפי מלא תעשה וממילא העשה דוחה ללא תעשה וזה
לא הוי הותרה רק דחייה וממילא באפשר לקיים שניהם מדאורייתא לא
דחי
,
קו 211
עין התכלת
,
דחי .כללא דמילתא היוצא מביאור כללות דבריהם שבמס מנחות הנ״ל רלא
ילפינן מכלאים בציצית אלא ריפה כח קיום עשה מכח קיום לא חעשה
ולהט דחי לה עשה ללא תעשה דהעשה דיפה כחה דתיא לה ללא תעשה
אבל לא דהיתרה הלא תעשה ממש כמו דהותרה כלאים בציציח אלא הא
כדאיתא והא כדאיתא כלאים בציצית הותרה ממש ומעיקרא לא נאסרה
לגבי ציצית אבל כל לא תעשה מעיקרא נאסרה אפילו במקום עשה ורק
דאתי העשה ודתיא לה בתורת דתייה .וכיון שכן שפיר לא שייך למילף
מכלאים בציצית ולומר דכמו רעשה דציצית דתי כלאים אעי׳ג דעשה דצ צית
איגה חיובית ולא רמי׳ אקרקפתא דגברא אלא אי בעי לביש אי בעי לא
לביש הכי נמי תדתה עשה דציצית לשאר לא תעשה .דזה אינו דשאני
כלאים רעשה דציצית כתיבא בצדה ומעיקרא לא נאסר כלאיס במקים
ציצית ושפיר מצי לביש ומביא עצמו לידי חיוב העשה שהרי אינו דוח :בז:
שום איסור שהרי איסור כלאים לא נאמר במקום ציצית כלל אבל שאד
לא תעשה דבתורת דחייה קאתית עלה רעשה דציצית תדחה לה להלא
תעשה ,ובתורת דחייה ודאי לא שייך למידחי אלא עשה חיובית ומוטלת
אקרקפתא דגברא וגם אי אפשר לקיומי העשה בענין אתר אבל באפשר
לקיים שגיהם אי גמי שאין העשה תיובית ורמי עלי׳ כגון עשה דצילית
דברצוגו תלי׳ מילתא דאי בעי לביש טלית בת תיובא ומביא עליו תיוב העשה
ואי בעי לא לביש וליתא עליו תיוב העשה כלל ודאי לא דתי ללא תעשה
דלא לילבש ולא לדתי:
אין בזה חימא על הגאון אבד״ק בריסק שיחי׳ שהרי דעת התום׳
עצמן במסכת ברכות נשם( אינו כדעת רש״י ז״ל ולדבריהם ז״ל
דשם גם כלאים בציצית דתייה הוא ולא הותרה יעו״ש וגם בביאור דעת
רש״י ז״ל יש בזה שיעה אחרת בספר תורת האדם לרמב״ן ז״ל ידהוס
ייניציאם לי :מד עינ( יעו״ש והדברים ארוכים לא עת האסף פ ה .וגם יש
מקום לתירוצו לפי מה שביארנו לעיל כאיש לי( דמלבד גון! מצות ציצית
מצות עשה חיובית היא בפני עצמה להביא עצמו לידי חיוב מצות ציצית
יעו״ש אלא דמצר אחר אני קוהה בתירוצו דהכא עשה ולא תעשה הוא
היינו עשה דתכלת ולא תעשה דבל תגרע ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה
כדאמרי׳ במס׳ ב״מ )לי( יעו״ש ובכמה דוכתי ,והעיקר בזה דבזמן דליכא
תכלת ליכא משום בל תגרע דכיין שאינו מכוין לגרוע ולעבור על בל
תגדע
,
מיהן
עץ התכלת
212
תגרע ואדרבה הוא מ כ ק ורוצה לקיים המצוה אלא משום שאי אפשר לו
להשיג התכלת מעיל מכ״פ לבן ליכא בזה משום בל תגרע דכל שפושה
לצורך ולא כ ד לגרוע לא קאסר רחמנא וכמו שכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו
למס׳ ר״ה ) « ( עלה דאמרי׳ תוקעין ומריעין כשהן יושבין תוקעין ומריעין
כשהן עומדין כדי לערבב השען וז׳׳ל הקשו בתום׳ והא קעבר משום בל
תוסיף ומסתברא דלא קשי כלל דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף
אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו אי גמי
ישן בשמיגי בסיכה במתכוין וכיוצא באלו אבל במה שעמדו חכמים ותקנו
לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר גאמר על פי התורה אשר יורוך ותדע לך
דהא שמיני של סיכה בזמן הזה מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה
למצוה ואע״ג דבקיאינן השתא בקביעא דירתא ,וה״ה לבל תגרע לצורך
כגון יו״ט של ר״ה שתל להיות בשבת אע״ג דאמרה תירה תקעו גזרו שלא
לתקוע וכל זה לצורך כו׳ יעו״ש ,מבואר מזה דכל שאיגו מכוין לגרוע
ועושה לצורך ליכא משום בל תגרע וכראה דהוא הדין לאו דוככל אשר
אמרתי אליכם תשמרו נמי ליכא כל שאינו מכוין לבטל המצוה ועושה לצורך
וכבר נתבאר במאמרנו )«( דצורך וכבוד ישראל להטיל עכ״פ הלבן כשאין
לו תכלת:
תימרא דשנו לן לענין בל תגרע בין יש לו לאין לו דתניא
בתוספתא דמם מנחות נשיה( תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו
את זו אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח והוינן בה בהך ברייתא טובא
דהא סתמא דמתני הוא במסכת מנתות )ל״ (.תפלה של יד אינה מעכבת
את של ראש ושל ראש איכה מעכבת את של יד ולא מצינו בזה פלוגתא
כלל ,ונהי דאשכחן טובא בש״ס דקתני סתמא במתני׳ ופלוגתא בברייתא
אבל סתמא במתכי׳ וסתמא להיפך בברייתא הא לא אשכחן והוי לן לאשכוחי
בשום דוכתא דפליגי תנאי בהא מילתא והנהו תנאי מאן כיכהו ולומר
דבקושטא ברייתא לא פליגי אמתני׳ אלא דקא מפרש לה למתגי דהא
דקתני מתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כי׳ מיירי באין לו
אבל ביש לו מעכבות זו את זו ,גם זה תמוה דהא עלה דהך מתניתין
דתפלה של יד איגה מעכבת את של ראש כו׳ אמרי׳ נשם מד•( אמר רב
חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת יעו״ש וזה •הוא בהפוכא
ממש מהך ברייתא ,ונהי דסיפא דמילתא דרב חסדא אירחיא לה ואיהו
גופיה
,
וטנא
,
,
/
,
,
עין התכלת
קן 213
נופיה כלאמרי לי׳ אמרת אמר לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חר מצוה
נמי לא לינגבד אבל רישיה דמילתא דרב תסדא דפשיכוא לי׳ דביש לו אין
מטכבות זו את זנ לא אידחיא אלא דמתני׳ בין יש לו בץ אין לו מיירי
וקאמר דאין מעכבות זו את זו והכל מהאי מממא גופיה הוא דשתי מצות
כינהו וכי מאן דאית ליה מרי מצות ולא עביר אלא חרא נימא לאף אותה
מציה דעביד לא קיים בתמי׳ .והיאך יהי׳ סברת הברייתא כל כך הפוכה
מסברת סוגיות גמרא דילן .ולומר דברייתא אעיקר מילתא דגמרא דילן
פליג דסוגיות גמרא דילן קםבר דשל יד זשל ראש שתי מצות ניגהו ולהכי
מוקי למתכי׳ דבין ביש לו בין באין לו מיירי וקאמר דאין מעכבות זו את
זו ,וברייתא קסבר דמדא מצוה היא להכי מעכבות זו את זו ומוקי מתני׳
דשל יד איכה מעכבת את של ראש כו׳ באין לו .הוא ג״כ דבר מתמיה,
חרא דודאי לא הוי מישתמיע גמרא בשום דוכתא לאשמועיגן דאיכא הנא
דקסבר דתפלה של יד ושל ראש חרא מצוה היא ומעכבות זו את זו ,ובור
תמוה דלא מציגו בשום דוכתא במידי דמעכבין זה את זה לומר דבאין לו
אין מעכבין אדרבה בהא דקתני):ס ס (.ד׳ מינים שבלולב מעכבין זה מת
זה קאמרי׳ עלה אמר רב מנן בר רבא לא שגו אלא שאין לו אבל יש לו
אין מעכבין יעו״ש ולא קא מותיב הש״ם התם עלה אלא על אבל אם
יש לו אין מעכבין אבל ארישיה דמילתא דרב מכן דבאין לו מעכבין לא
פקפק הש״ס מידי:
ש1ב
מצאתי למרן הב״י ז״ל)נוף כימן כי( שכתב וז״ל ובהגהת סמ״ק כתב
ודוקא שאין לו אבל יש לו מעכבוח וסיים עלה מרו ז״ל ואי
אפשר לומר דמעכבות לענין שלא יצא ידי חובת אותה שהניח קחמר שאף
על •פי שביעל המצוה בלא אונס מכל מקום מצוה דעבד עבד אלא צריך
לומר דמעכבות דקאמר היינו לומר שאסור לו לבעל שום אחת מהן ע״כ,
אכן כל זה יש לדחוק בלשון הנהות הסמ״ק שכתב רק לשון מעכבות ולא
כתב מעכבות זו את זו אבל בלשון הברייתא דקתנ׳ מעכבות זו את זו אי
אפשר כלל לרמוק ולפרש כן ללשון מעכבות זו את זו מבואר ומפורש
למעכב על אותה שהנית קאמר ובאמת גם בלשון הגהת סמ״ק פי׳ מרן
ז״ל לחוק וחמוה וכי צריכא למימר שמחויב להנית שגיהם ואסור לו לבעל
שום אחת מהן ולמה הוצרך ה ג ה ת ס מ ״ ק לאשמועינן זאח:
ופל
214.
עין התכלת
ןמל כן נראה לולאי בהא כולי עלמא לא פליגי כלל לשל יר ושל ראש
שתי מצות כינהו וכיון רשתי מצות כינהו בין יש לו בין אין לו אין
מעכבות זו את זו וכי הניח של יר ולא הניח של ראש או איפכא וראי יצא
,ע כ ״ פ ידי אותה מצוה שהניח ,וברייתא דקתני מעכבות זו את זו קודם
הנתת שתיהן קאי וקאמר דמעכבות זו את זו דכשאינו רוצה להניח של יד
ורוצה להניח את של ראש זו השל יד מעכבת עליו שלא יניח ג״כ השל
ראש דכשלא יניח כלל לא יהי׳ קאי אלא באיסור עשה אבל כשיניח אחת
ולא יניח השני׳ יהי׳ עובר בבל תגרע .דכשלא יניח כלל א״כ לא החחיל
בהמצוה כלל ליכא בל תגרע וכמו שביאר השאג״א ז״ל בעורי אבן דלשון
גרעין אינו נופל אלא היכא שהתחיל בהמצוה ולא גמרה ,אלא שהוא ז״ל
באבני מלואיס למס׳ ר״ה )ק :כה ז׳ה היי( הפריז בזה על המרה לומר דאינו
עובר על בל תגרע אלא בהתחיל ילא גמר בדבר שאינו מעכב יעו״ש
דאיהו גופיה אסיק דבריו בתיובתא מהספרי אלא אפילי לא גמר בדבר
המעכב כמי עובר על בל תגרע ולא עוד אלא אפילו לא התחיל ממש
בגוף המציה אלא התתיל בעסק והכגת המצוה ולא גמר המצוה נמי עיבר
בבל תגרע והיינו עעמא דהרשב״א ז״ל דהוצרך למיהב עעמא כיי״ט של
ר״ה שחל להיות בשבת דגזרו שלא לתקוע דלא עוברין בזה בבל תגרע
משוס שהוא לצורך כג״ל ,והסורי אבן תמה דהא לא התחיל בהמציה כלל
ומאי בל תגרעאיכא ,אבל באמת לא קשי׳ מידי כי הברכות הס אתחלתא
דמצוה דמצוה אחת הם לזכרון כראיתא בשלהי מס׳ ר״ה » Pכשהוא
שומען על סדר ברכות שומען שעגין אחד הם ,ואף דאיתא ):ס( שני עיירות
באתת תוקעין ובאתת מברכין ילך למקום שתוקעין ומקשה פשיעא הא
דאורייתא והא לרבנן אבל כבר ביארנו במקומו שבאמת שורש מצות תפלה
הוא מדאורייתא כמו שנמנה במנין המצות אלא שזמן התפלה הוא דרבנן
אבל כשמתפלל מקיים מצוה דאורייתא ולכן הוא אתר עם התקיעות
וכשמתפלל ואינו תוקע הוי שהתמיל ולא גמר ועובר בבל תגרע ,מיהו
מכ״פ התחיל בעסק המצוה בעינן אבל כשלא התתיל כלל ליכא ! ל תגרע
ולהכי בתפילין כשלא ינית כלל איגו עובר משום בל תגרע אבל כשיניח
אחת מהן ולא יניח השני׳ כיון שהחחיל בעסק מלות הנחת תפילין ולא גמר
שבר בבל תגרע ולהכי מעכבות זו את זו שמוטב שלא יניח כלל ולא יהי׳
עובר בבל תגרע ,ומתני׳ דקתני אין מעכבות זו את זו היינו אס עבר
והניח
עין התכלת
קח 2:5
והניח אחת מהם יצא ירי מצות אותה שהניח דשתי מצות כינהו דמתכי' לא
מיירי הכא מדין בל תנרע אלא בעיקר הדבר אם שתי מצוח כינהו אי
מצוה אחת וברייתא קודם הנתה ומשום בל תנרע ומסיים ברייתא וקאמר
אס אין לו אלא אחח הרי זה יניח כלומר כיון שאינו רוצה לגרוע המצוה
רק שאין לו אלא אחת ורוצה לקיים המצוה כמו שהשיג ידו עכ״פ הרי זה
יניח וליכא משום בל תגרע דכל שהוא לצורך ואין כוונתו לעבור על בל
תגרע אינו עובר ,והנראה שזה ג״כ כוונת הגהת סמ״ק ומקור דבריו
מהך ברייתא דתוספתא ,מבואר מזה דמחלקינן לענין בל תגרע בין יש
לו לאין לו דבאץ לו דהוא עושה לצורך לקיים המצוה ולא לעבור על בל
תגרע אינו עובר ושפיר בזמן שאין התכלת מלוי מעיל לבן לתודא וליכא
כלל משום בל תגרע:
1כל זה בזמן דליכא תכלת אבל בזמן דאיכא אלא שהוא ספק תכלת
ספק אינו תכלת פשיטא דמחויב להטיל מספק לתקוכי עצמו לאפיקי
נפשי׳ מספק עבירת עשה ושני לאוין דובכל אשר אמרתי אליכם תשגלו
ובל תגרע וספק איסורא לחומרא .ובפרט שלפי האמת כבר נתבאר לי
באר שהוא ודאי תכלת כמו שביארנו:
במה שכתבכו)ש 0מיז (.במעלות התכלת וסגולותיה וזה לשוגנו גם
מב
בעגין מצות וראיתם אותו שהסמ״ק )סימן » 0והרשב״ץ בספר
זוה.־־ הרקיע מגאו למצוה בשכי עצמו להסתכל בציצית כר יעו״ש תמה עלן
מבהיל אתר דלמה לן להביא זאת בשם סמ״ק הרי גמרא מפורשת היא
במס׳ מגתות )»־ (.אלא שהסמ״ק ורמב״ם פליגי לעגין מגין תרי״ג מצות
אבל כולם מורו דמצוה להסתכל בציצית אלא דלהרמב״ם ז״ל איט נקרא
מ״ע בפ״ע אלא ענן! ממצות ציצית ע ״ כ :
י
באמת אינו מפורש ):ס( בגמרא המציה להסתכל בציצית ורק כל
אבל
שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה יננו״ש שאיגו מפרשבש״כ*
הני עשה מאן כינהו אלא דרש״י ז״ל מני להו ופי׳ דוראיתם •הוא חד
מינייהו יזהו דעת הסמ״ק ורשבי׳ץ אבל הרמב״ם בשורש התשיעי לא קא
חשיב וראיתם בין החמשה עשה וגס בחיבורו לא מייתי כלל דין זה שמצוה
להסתכל בהציצית וכבר ביארנו בז :לעיל נכימן לו( יעו״ש ,וזה המבהיל לא
עי׳ במקור הדברים:
במה
עץ התכלת
16ג
,
במה שכתבנו 0» 00ונראה לעי׳ד להביא ראי לרעת הרמב׳ים ז״ל
0ג
מש״ם למנחות )» (.ת״ר סדין בציצית ב״ש פושרין וב״ה
מחייבין והלכה כלברי ב״ה ט ׳ אמר רבי א״כ למה אסרוהו ט ומסיק
גזירה משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן יעו״ש וכבר הקשו מזה
לרעת הפוסקים ומכללם הרמב״ם ז״ל רבעיגן שיהא הציצית מצבע הטלית
מאי פריך ולא יהא אלא לבן הא אם יהי׳ קלא אילן יפסול משום שאיט
מצבט הטלית ומזה ראי לרעת הרמב״ם ז״ל דחוס של תכלת אינו צבוע
תכלת אלא חציו ושפיר אף אם הוא קלא אילן לא מיפסלו הציצית משום
שאינו מצבע הטלית כיון שאינו צבוע אלא מקצתו אף אם יהי אותו מקצת
החוע כנפסק כשר ע ״ כ :
הוא טעות דנהי דמצד הכשר הציצית הוא כשר ולא מיפסלו
משום שאינו מצבע הטלית כיון שאיט צבוע אלא מקצתו
אף אם יהי' אותו מקצת החוט כנפסק ג״כ כשר דליכא למיפסל משום
דהוי כנפסק מעיקרו דמידי הוא טעמא בנפםק מעיקרו דפסול אע״פ שכל
שני ראשי התועים קיימים להוי כאלו ליתנהו לגמרי שהרי אינם נאחזים
בטלית כלל אבל הכא הרי איט נפסק ממש ונאחז הוא היטב בהטלית,
מיהו אכתי יפסול מצר איסור כלאים שלא במקום מצוה רזה המקצת תוכן
הלבוט שאינו להכשר הציצית הרי הוא כלאים שלא במקום מציה ושפיר
הקשה הסמ״ג אמאי קאמר ולא יהא אלא לבן גם לפי שיטת הרמב״ם ז״ל
דרק מקצת החוט היא צבוע:
הדבר ככון מאד יוראי לשיטת הרמב״ם ז״ל דרק מקצת החוט
הוא צבוט שפיר פריך ולא יהא אלא לבן ככ״ל דאפילו יהי׳
אותו המקצת כנפסק ג״כ כשר ואי משום איסור כלאים הרי פ י ר באמת
תמהו האתרוגים לדעת הסוברין דאפילו איכא הנאת הגוף בהדי המצוה
אמרי׳ מצוח לאו להטת טתט למה צריך קרא למשרי כלאים בציצית הא
בלאו הכי שרי משוס דמצוח לאו להנות ניתנו אכן כבר נתבאר אצלנו
שהדבר פשוט מאד כפי מה שביאר באבני מלואים )כי«! כמ ?0״ם( מיסודו
של הרשב״א ז״ל לחלק דהיכא דליכא אלא הנאת המצוה אז בכל טנק
אמרינן מצות לאו להטת ניתנו אבל היכא דאיכא הנאת הגיף בהדי מצוה
דוקא היכא דאי אפשר למצוה בטנין אחר אמרינן מצות לאו להטת נתנו
אבל הינא דאפשר למצוה בענק אחר לא אמרינן מצות לאו להטת ט ת ט
,
,
,
!לכאורה
אמנם
יעו״ש
קט 217
עין התכלת
יטו״ש ומצות ציצית הרי אפשר בלא כלאים בצמר ורק משום שרצוגז בפשתן
שפיר כיון דאיכא הנאה הגוף הנאה לבישה לא הר אמרינן מצות לאו
להכות ניתנו להכייצריך קרא למשרי כלאים בציצית ,וממילא כיון דמקרא
ש ד כלאים בציצית ולפי הס״ד דלא ידע מהא דריש לקיש וגם הלבן שפיר
דמי משל למר פריך שפיר ולא יהא אלא לבן ג״כ שרי דהא בלא״ה כבר
נמשה סדין זה כלאים מחוטי הלבן אלא דשרי משום דמצות לאו להטת
ניתנו וא״כ מה יוסיף תת כח אותו מקצת חוט הצבומ איסור כלאים מל
הבגד הא מצות לאו להטח גיחכו והטליח הרי הוא לבישה מצוה ט״י הציצית
שבו מאי אמרח נהי דמצד הטליח ליכא איסור כלאים משום דמצוח לאו
להנוח טחנו אבל הרי זה המקצח חוט הצבוע שאינו מצוה ג״כ איסור
כלאים יש בו אבל הרי בזה החוט ליכא הנאת לבישה כלל דמה הנאת
לבישה שייך בחוט .והגס דאמרינן במנחות )לס (:השיראין נ ו צמר ופשחן
פוטרין בהם אי אמרח בשלמא דאורייחא היינו דמשחרי בהו כלאים אלא
אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים יעו״ש ,אלמא דשייך איסור כלאים
בחוטין ולא אמרינן מה הנאה יש לו בחוטין ,שאני התם דהחוטין הם של
מצוה חשיבי נוי הטלית טיין רמב״ם וכ״מ פי״ט מה׳ שבת וחשוב הנאה
אבל כאן זה המקצת חוט הצבוע הרי אינו מציה וממילא אין בו שום הנאה
והרבה יש להאריך בזה ואין כאן מקום להאריך יותר:
,
במה
שכתבגו במאמרט )»־ vסנגיעי 0א .ושם( שמנהג חמשה קשרים
מד
הוא מקדם קדמתה גם בזמן שהיה תכלת ,כמת מצאתי
הדבר מפורש שהוא כן בדברי רבינו נסים באין ז״ל בפתיחתו לספר המפתח
וז״ל ואומר לא סרה הקבלה והמסורת משומרת בין האומה וכאשר היה
האדם קורא ומשו להם ציצית היה אומר כי זו הציצית נשים אותה בכנף
הטלית מספר חומים ח׳ ויש בה חמשה קשרים כו׳ יעו״ש ,הרי שכתב להדיח
שמנהג החמשה קשרים הוא בקבלה ומסורת מעולם ,ומבואר ג״כ מנהג
החמשה קשרים בתקוני זוה״ק)תיקח עשייאס( וז״ל וכד ישראל אמרין שמע
ודאי חיון שמעין גדפייהו ,באן אחר בכנפי מצוה דאחמר בהון על ארבע
כנפות כסותך אשר חכסה בה דאיהו כגוונא דמעיל האפוד דפעמונים ורמונים
איטן לקבל חליין וקשרן שולי המעיל אינון לקבל כנפי מצוה ואיכון ה׳ קשרים
לקבל שמע ישראל ט ׳ יעו״ש ,ופנימיות זה המאמר יתבאר קצת בעזהש״י
לקמן
218
עץ התכלת
לקמן)*־ט ג׳ 0יא( ימו״ש מיהו גם בפשעיות הענין כמה מילי מעליותא
אשט־וינן בה בריך רחמנא דסיימן /א׳ שמנהג חמשה קשרים היה בזמן
החכלת ואם שכבר גחבאר זאח במאמרגו)שם( מהרעיא מהימנא מיהו
מכאן מבואר יוחר ושאיגון רמיזין בפעמוגים ורימונים שבמעיל שהיו שבעים
ושגים עי׳ בויק״ר )*׳ גא( זחליין וקשרין שבציצית הם ג״כ שבעים ישגים,
ב׳ מכאן מקור נפלא למה שכתב הרמב״ם ז״ל)ש״ט מה׳ כלי כמקדש ה״ג( המעיל
כולו תכלת כר ואין לו ביח יד אלא כחלק לשתי כגפים מסוף הגרון עד
למטה כדרך כל המעילים ואיכו מתיבר אלא כנגר כל הגרון בלבד ט ׳ יעו״ש
והראב״ד תמה על זה זו מגין לו ומרן הקרוש ז״ל לא העיר מקורו אלא
כתב ואפשר דבאיזה ברייתא מצא כן ובספר מכתת חיכוך )״ציס צט( הקשה
בזה עוד דלמה שכתב הרמב״ם ז״ל היה במעיל ד׳ כגפות ולא מצאגו שהיה
בו ציציה וא״כ קשה בש״ם דערכין )ג (:הכל חייבין בציצית כהגים לוים
וישראלים פשיטא כהנים א־צעדיך ליה םד״א כז׳ והגי כהנים הואיל ואישתרי
כלאים לנבייהו לא ליחייבו קמ״ל כו׳ יעו״ש ,ולדעת הרמב״ם ז״ל דהמעיל
היה בת ארבע כנפות א״כ בפשיטות טפי הוי ליה למימר כהניס איצטריך
ליה הואיל דפטרינהו רתמנא מציצית במעיל לא ליידיבו נם בשאר בגדיס
בת ד׳ כנפות קמ״ל ט ׳ יעו״ש שתי׳ דלהכי מעיל פטור מציצית כיון דהוא
הקדש לא הוי כסותך יעו״ש ,ולדעתי אין תירוצו מספיק כיון דקי״ל בגדי
כהונה ניתנו למות בהן כדפסק הרמב״ם ז״ל ושה ס״ח ייי׳א( שפיר כסותך
קרינן ביה ,אמנם מקור דברי הרמב״ם ז״ל הוא מהזוה״ק כאן דמבואד
להדיא דמעיל היה ארבע כנפות כדקאמר על ארבע כנפות כסותך אשד
תכסה בה דאיהו כנוונא דמעיל האפוד וסיים שולי המעיל אינק לקבל כנסי
מצוה והיינו דרימונים התלויים בשולי המעיל שעשוים מתוטי תכלת וארגמן
ותולעת שני היה במקום ציצית דחועי לבן ותכלת וכדקי״ל במס׳ מנתוס
)«א (:מלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אתר ותולה בה ומיושב שפיר
קושית המנחת חינוך ג״כ ,ג׳ ונראה רמזה יצא לו נמי להרמב״ס ז״ל מה
שכתב )שם מ״מ ס׳׳י( ומביא תכלת וארגמן ותילעת שני כל מין משלשתן שזור
שמנה לפי שנאמר בשוליו משזר נמלאו חוטי השולים ארבעה ועשרים ועושה
אותן כמין דמונים ט ׳ יעו״ש ,שמבואר מלשין הרמב״ם ז״ל שלא היה שזור
כל המינים ביחד באופן שיהיה החוט כפול כ״ד אלא כל מין ומין היה שוזר
בפני עצמו כפול שמונה ומזה רצה המשל״מ ):ס ש״ה ה״ג כיד״ה זעיד יש ללקיק(.
לירון
עץ התכלת
קי .219
לירון בדבר החדש ללעת הרמב״ם ז״ל הוא בכל הבגדים כן כשהיו ממינים
הרבה לא היה שוזר החועין מכל המיגים כאחת אצא כל מין ומין היה
•שוזר בפגי עצמו וליו וסיים אך רש״י בפי חרומה כחב בפירוש שכל הד׳
מיגים היו שזורין יחל כ׳יר כפלים לחוט וכ״כ שם הרא״ם וכן נראה
מרברי רש״י בסוגיית הגמרא ליומא )עא 0וכ״כ בפירוש הסמ״ג )משין קע0
יעו״ש ע ״ כ ,אכן לע״ר גראה שאין כאן מחלוקה דודאי בשאר בגדים גם
להרמב״ם היה התוע מכל המינים שזורין יחד כאתת כדעת רש״י וםמ״ג
ורא׳׳ם ז״ל ודוקא ברמונים שבמעיל דקדק הרמב״ס ז׳׳ל לכתוב כן שהיה
כל מין בפני עצמו ויצא לו זה מברייתא דתקוני זוהר הנ״ל שמבואר להדיא
דהרמונים הס במקום ציצית ממש בכנפות המעיל .ד׳ מדברי הזוה״ק הללו
סמך נפלא למנהג המהדרין לעשות חועי הציצית כפול שמונה ונזכר מ,הג
זה דרך העברה בתוך לשון הזהב של הרמבי׳ם ז״ל)שיא מס׳ ציציה ה׳י( שכתכ
אפילו אם היה החוט כפול משמונה חיטין ושזור עד שנעשה פתיל אתל
אינו נחשב אלא חוט אחד ע ״ כ ,משמע שכן היה המנהג לעשות החומץ
כפול שמונת וכן מבואר מנהג זה בפרי עץ חיים )ליש:על הציצית( ,ומאין שורש•
מנהג זה ,ונראה שנובע מדברי הזוה״ק הללו דהרמונים הם במקום ציצית
בארבע כגפות המעיל וכתיב בהו משזר וילפיגן במס׳ יומא )»א•( שהיה
חזטן כפול שמוגה מה שלא גמצא דוגמתן בשום אריגה שבמקדש ובגדי
כהוגה עוד יעו״ש ,ומיגה דחוטי הציצית גמי מצותן שיהיה תוטן כפול שמונה
וזה ברור ונכון:
שהבאגו במאמרגו«לס הכמיני בז (.לשון הירושלמי מסי מעשר שני-
מה
)ש׳׳ה ס י ה אמר רב אתא זאת אומרת שביהמ״ק עתיד להבגות קודם
מלכות בית דוד דכתי׳ ובדם ענבי׳ סותה ואת אמרת הכין ,הנה כן הוא גי׳ הפ״מ
ופירשנו על פי גרסתו יעו״ש אולם הגרסא בפנים הירושלמי הוא אמר־
רב אחא זאת אומרת שביהמ״ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד דכתיב
ו־ם ענב חשתת חמר ואת אמרת הכין אלא שהפ״מ נתקשה בגירסא•
זו והגיה כג״ל וגם אנו נמשכנו אחריו וכתבנו שזה הוא עיקר הגירםא
אולם כעת כראה לפרש בפשיטות כגי׳ הירושלמי שלפנינו והכי קאמר זאת.
אומרת מלקתני מתני׳ שהוחנו כשיבנה ביהמ״ק יחזור הלבר לכמות שהיה
היינו להעלות כרם רבעי מהלך יום סביב ירושלים לתוכה כלי לעטר שוקי
ירושלים כפירות שמעינן מינה לביהמ״ק עתיד להבנות קודם מלכות בית
לול
במה
220
עץ התכלת
דוד דכחיב ודם מנב השחה חמר ודרשינן מיניה במס׳ כתובות )c*p
דטתידה ארץ ישראל שתוציא תטה כשתי כליות של שור הגדול וטנב אחד
׳יוציא שלשים לוגין יין יעו״ש וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל דקאי אלמתיר
יעו״ש ואי מלכות בית דוד וכל יעוד הברכות יהיו קורם בנין ביהמ״ק
לא יוצרך כלל לתקנה vלהעלות כרם רבעי לירושלים מהלך יום אחד
סביב לה כדי שיהא פירוח מצויים בזול בירושלים הרי בלא׳׳ה יהיה בזול
כיון שאז חהיה הברכה מצויה כל כך בהפ־־רות אלא על כרחך שבנין
ביהמ״ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד והברכות היעודות לנו הם
יהיו עם מלכות בית דוד בב״א .מיהו גם גי׳ הפ״מ יש לה מקום כמו
שפירשנו ובאמת נראה דהירושלמי נקט דם ענבים דהוא רישיה דקרא דוברם
ענבים סותה ונקט נמי תשחה חמר דהוא סיפיה דקרא דודם טנב תשתה חמר
'ומרבינהו ודרשוהו להורות דהוכחתו אזלי מכת תרתי מילי כדפירשנו)שם(
וכפיר ושינו דהכא וכהאי גוונא ערבינהו הש״ס במס כתובות )«( להנהו
תרי קראי ודריש להו דדריש מל ודם עגב תשתה חמר ומסיים ושמא
תאמר אינו מרוה ת״ל סותה יעו״ש וכהאי גוונא אשכחן טובא בש״
דמערב תרי קראי ודריש ל ה ו :
במה שכתבנו במאמרנו)שם ס * ( ברם אישתמיטתיה ש״ס ירושלמי
שו
מפורש במס כלאים 0״ט ס״ (6תכלת וארגמן ותולעת ש
~
)שמוה כה( מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח
חיים יעי׳ש הרי דגזה׳יכ הוא בתכלת דצריך שיבא מבעל חי דוקא ולא
מדומם או צומת יעו״ש ,הרחיב מבהיל אחד אח לשוט לדבר גבוה כי
£ניט לשון הירוש׳ דנירושלמי לא איתמר כלל הלשון כמו שהנאנו אלא הכי
איתמר ]ושני תולעת[ מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש
בו רוח חייםואין כוונת הירושלמי ללמוד גז״ש על תכלת וארגמן רק הירוש
קאי על שטי תולעת לחוד דלאו דוקא בעינן לכע תולעת רק יכול לצבוע
בכל דבר שיש בו רוח תיים וכן פי׳ הפ״מ שם בביאור דברי הירושלמי ע״כ
השגת המבהיל :
הבל ושקר יפצו פיו וכל הפוסל במומו פוסל כי אדרבה זה המבהיל
י שינה בלשון הירושלמי והוסיף ]ושגי תולעת[ מה שגי תולעת כוי.
זבאמת פסוק ושני תולעח לא נזכר בירושלמי שם כלל אבל אנחט לא
שניט כלל בלשון הירושלמי רק שמשגגת המעתיק נתסר בלשוניני תיבת
,
ס
,
ט
,
יאבל
וני׳
עץ התכלת
קיא *21
וכר אחר תכלת וארגמן וחולמת שני וכן צ״ל כלשוניט תכלת וארגמן ותולעת
שני וכר מה תולמת שגי כו׳ ח ה לשון הירושלמי ואת המצנפת שש ואת
פארי המגבמות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנמ שש משזר
תכלת וארגמן ותולמת שגי וכתיב פארי פשתים יהיו מל ראשם ומכנסי-
פשתים יהיו מל מחגיהם ולא יחגרו ביזמ ,את דרש שש משש שש מפארי פארי
מפארי ,מה שגי תולמת דבר שיש בו רוח תיים אף כל דבר שיש בו רות.
חיים כו׳ ימו״ש ,ואגחגו במאמרגו זגחגו מה שדורש הירושלמי רישיה דקרא
ואת המצגפח שש דדרש שש משש שש מפארי פארי מפארי .כי איגו מגין
למאמרנו ותפסגו רק מה שחוזר הירושלמי למידרש סיפיה דקרא תכלת
וארגמן ותולמת שני מה שני תולמת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר
שיש בו רוח חיים ,שזה הוצרכגו להביא במאמרגו ואין כאן שוס שינוי לשון
כלל זולת מה ששנינו קצת שהעתקנו מה תילעת שני ובירושלמי הנוםחא
מה שני תולעת וזה שיטי מועעת ורגיל ליפול חילוף כזה בירושלמי כי הוא
הוא והדבר מוכיח דעל קרא הכלת וארגמן ותולעת שני דםליק מיניה
קאי ודרשיה :
מה שלא נמשכגו בזה אתר פי׳ הפ״מ ז״ל וזה המבהיל חישב
שפי׳ הפ׳׳מ ז״ל היה בהעלם מין מאתנו הנה זה הוא סכלות
ובערות גדול לחשוב כן שמגלם מאתט פי׳ הפ״מ במקומו ,אכן הוא להיות
שבאמת פירושו ז״ל תמוה ולא זכיגו לעמוד בו דמהיכי תיתי לעשות פלוגתא:
בין הירושלמי לבין התו׳׳כ וספרי ושיפלגו מהיפך אל היפך רמזה עצמו
דדרשי בתו׳׳כ דבעיגן תולעת לעיכובא ידרוש הירושלמי דלא בעינן תולעת
לץקא ועוד לפירושו איט מובן באמת מאי תלמודיה לירושלמי דלמא תולעת
דוקא בעינן ועוד גוף לשון מה שגי תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל
דבר שיש בו רוח תייס דלהפ׳׳מ ז״ל ללמד על עצמו של שני תולעת קאי
דלאו דוקא תולעת בעינן אלא מכל דבר שיש בו רות תיים כשר ,דחוק
ואינו נכון כלל דודאי משמעית הלשון משמע טפי ומיתפרש דללמד על
אמריני קאי בהיקש ומה מציט שיהיה כתילעת שני ויגיד עליו ריעו שבלשון
הירושלמי ושם( מה צמר שאין לי שם לוויי אף פשתים שאין לו שם ליוי
דביאורו ג״כ ללמד על פשחים שיהיה כצמר ולא ללמד על עצמי של למר/
גס הבנתו בברייתא דתו״כ מגומגם אצלנו ועל כן לא גמשכגו אחר הפ״מ
ז״ל,אכןמה שלא הבאנו במאמרנו < twדברי הפ״מ ולדחותם ,הוא מפנ^
הכביד
אולם
2
a
2
ע
י
ן
החנית
הכבוד כי אין לרכט לגטת דברי זולתמ אם לא שההכרח מביא אותנו
לידי כך וכאן לא ראיט הכרח לזה כי סמכט שכל מי שיעיין בזה ביושר
׳יראה כי דרכי:ו בביאור הירושלמי הוא לרך סלולה והאמת בעזהש״י ,שוב
הראוני החברים יצ״ו שכאשר פירשנו כן פי׳ בפשיעות המרי׳א פו:לא ד ל
בפירושו על הירושלמי :
פרט
השני
ג צת ביאורים ותשובות שלא על סדר המאמר פתיל תכלת
(
ובו ג׳ סעיפים
ODVtlלשון הגאון מקוענא ני׳ להמ״ן מק״ק זאמושטץ עיר חדש
י שהתחפש לפניו כי לא לט הוא והשיבו ו ד ל .ב״ה י
ה׳ י״ב למב״י הר״ן קזענא ,אל כבוד הרב התריף ונו׳ מו״ה לייבוש ;י׳
מזאמושטן תדש :
y
ו ס
אין ספק שבימי האמוראים גם בזמן אביי ורבא היו ציבעץ ומעילין
הנה
תכלת על כגפי בגדיהם וזה מבואר בסנהדרין )יף ״נ( וגס במנחות
<ין> מג( גבי מר ממשכי ,ולפי הגראה גגנז בימי אחרוט אמוראים וזה היה
בימי רביגא האחרון שנפער בשנת רל״ד לאלף החמישי ,והיה זה כיון
מחלקו התנאים אם תכלת מעכב הלבן ולא הוקבע הלכה מליין אס איגו
מעכב הלבן והיה חשש סכנה בהתפלת כמבואר בסנהלרין»־• qס( ,ובצ־צית
נזכר על כנפי בנליהם סכנו נפשם לקיים מצות ציצית ועיין בכריתות נין־ ט(
במימרא דרב אתא בר יעקב ובתוס׳ קדושין) »«pמ־נ( בל״ה גר צריך ג ׳ :
ובמדרש
האריז״ל שכתב שבזמן הזה אין מלוה בתכלת היה אתד
שנתבע הלכה דאין מעכב התכלת ואל תתמה על זה שהרי
נ ם בדרש עמוני ולא עמונית אמרו במדרש שאם היתה באה רות מקודם
לא היו מקבלין אותה רק אתר שנקבע הלכה דמואבי ולא מואבית ,וגם
אנו נאמר דאחר שנקבע הלכה דאין מעכבין זא״ז ,בדקי שא״צ בזה״ז
לתכלת ,י;רא הכי דייק לקרא על כנפי בגליהם ללורזתם למזה נשמע שלא
התבטל
עץ התכלת
קיב*83
תתגמל מצות ציצית בשום דור הוא מל לבן אבל מל חכלת לא נאמר
לדורותם וזה סמך למדרשו של האריז״ל דערן בחי׳ רמב׳׳ן במגילה בראש
המסכת ומה למבאר בספרי דגגזוהו אז יש לומר כעץ דמבאר בפ״ק דשבת
ובפ׳ אין מעמידן לבימי שמאי והלל גזרו ולא קבלו ובימי חלמידהם גתקבלה
התקגה וגם אגו גאמר לבימי רבי יוסי גזרו לגנוז ובימי רבי לאיהו סבירא
ליה למעכבין לא כהקבלה וכן בימי תלמודן לוי ושמואל בר״פ התכלת לא
קבלו על שהקבע הלכה לאין מעכבין וגגזוהו וגם מצאו להם טעם כמו
שכתב האריז״ל:
ןףןז כי לפי לעח הבעהמ״א והנשיא ר״י בר ברוך שכזכר בספר חמים
דעים הלכה כרבי וכל מצות ציצית היא רק מלרבנן וקשה על זה
ממימרא דרב אתא בר יעקב בכריתות )ון> ט( דלדורותם שלא יתבטל בשום
דור משמע אמנם גם מחדש קשה לדעת הסוברים לחלש אינו גוהג בת״ל
למושבות לאחר ירושה וישיבה משמע וזה בטל מחרבן ראשון עיין בפ״א
מה׳ תרומות לגם בימות עזרא לא היה חיוב מד״ת גם בא״י ובארתי
במקום אחר ללעגין חובת קרקע גם בירושלים איגו גוהג תרומות ומעשרות
בזמה׳׳ז מלין תורה ח״כ גס חלש לרעח הסוברין בח״ל ררבגן גם בא״י
איגו אלא מלרבגן א״כ קשה לדורותיכם• לכתיב בחלש ,ואולי יש ליישב.
אמכם אין להאריך בזה כי לעה זו גלתה מכל הפוסקים :
לנדון דידן הכה כבוד הרב הגאון שי׳ אמר שלפי לעתו ,הלג
הנקרא טינע פיש הוא החלז-ן שהיו צובעין בו התכלת לפי שנמצא
בו כל הסימנים ,הנה זה הוא רק סברא בעלמא הן מצד הזמן שזה הדג נמצא
בכל שנה בתדשה ימצאנו והן מצד המקום כי נמצא גם בימים אתרי׳ והגם שהרב
שיחיה תירץ זאת אינו אלא סברא בעלמא .אמנם מה שכתב עוד לא יהיה
אלא ספיקא כיון שאפשר שיקוים מצות תכלת נכון ומחויבין לעשות עכ״פ
מצד הספק אתר שזה אינו מזיק ובזה ודאי יפת כתב כי התוע לא נפסל
ע״פ דין כדאמריכן בפ׳ התכלת )ק> מ( לא יהא אלא לבן הרי דגם התולה
קלא אילן נהי דלא יצא משום תכלת משום לבן מיהו יצא והגם כי קצת
פוסקים מלקו על זה מ״מ דעת רוב הפוסקים הוא כן אלא שאתר שאין
לנו יריעה ברורה שזה תכלת ודעת גדולי ישראל שהאידגא נגכז ושאין אגו
מתויבין בתכלת אין לגו להניח הודאי ולהתמיד מספק ועל כל זה איני
אומר קבצו דעתי אחר שלא נדע גם אם איננו תכלת ואין לגו ג״כ יריעה
בדורה
ונבוא
294
עץ התנית
ברורה שאיט החלזון ואפשר שמתגוצץ הגאולה כנלפע״ר .אמנם לסייע ג״כ
א נ י יכול ומי שלבו שלם ברבר הוא ירק :
נאום יעראל יהושע חופ״ק קוטגא ,פ׳׳כ לשון חשזבחו.
,
תה אשד השנגו על דבריו
ד 1ה מה שכתב שאין ספק שבימי האמוראים גם בזמן אביי ורבא היו
צובעין זמטילין תכלת מל כנפי בנדיהם ,זה אמת כמי שכתבנו גם
אנו בראיות ברורות במאמרנו שפוני ממוני חול ופתיל תכלת:
אולם
מה שכחב ולפי הנראה נגנז בימי אחרוני אמוראים וזה היה בימי
רבינא האחרון שנפמר בשנת רל״ר לאלף החמישי ,חמיהגי נבואה
זו מנין היא לו .אדרבה מדלא נזכר בש״ס שום גניזה בתכלת נראה ודאי
רכל ימי האמוראים עד אחר רבנן סבוראי ותרביצאי הסילו תכלת בציצותיהם
דאי לאו הכי ודאי לא הוי משתמימ מלהזכיר זאת בש״ס מאחר שידוע
שרבגן סבוראי ותרניצאי הכגיסו דבריהם בתוך הש״ס :
וביותר
לפי מה דגראה וגיכר מדברי הרב גי׳ שלא היה גניזה בתכלת
מן השמים כלל שלא יהיה במציאות בעולם ,וכאשר מאז הודה
לן בפני כל בפה מלא ושחק על האומרים שגגגז התכלת ואינו במציאות
בעולם ועדיין בהודאתו קיים ,אלא שהרב כי׳ בהר דיך לעצמו לומר
שחכמים גכזוהו כלומר שבעלו ועקרו מצוה זו שמפני הסכנה דרשו במופלא
מאתנו לזמר שאין אגו חייבין במצות תכלת כמו שיתבאר ואם היה זה
בימי הש״ס אפילו בימי אמוראי בתראי כגון סבוראי ותרביצא איך לא היה
כזכר זאת ,וכבר כתבנו דעתנו במאמרגו הקודמים והוא אמיתת הענין
שהתכלת גפסק בימי בה״ג לסיבת קושי עול הגלות והגזירות ומחמת
שהעמים מאז תדלו להשתמש בצביעה מדם החלזון מחמת שהתחילו להשתמש
בצבעים אחדים שהמציאו אז הטובים ויפים כמו הצביעה בדם החלזון וזלים
ביותר עד שנשכחה מלאכת הצבע מדם החלזון איך לעשותה ולזה נשכח
גם החלזון איזה הוא וכמו שהביאנו משמיה דהרדב״ז ז״ל בתשובה .אבל
לא היה גניזה כלל בחלזון לומג שנגנז ואינו במציאות כלל .וכן יש לדייק
י
מלשון
עין התכלת
קיג 2*5
מלשון הרמב״ס ז״ל שכחב ובים המלח הוא מצוי ואי נננז ואיט במציאת
הוי ליה למיכחב היה מצוי אבל לשון הוא מצוי משממ שמכשיו הוא מצר
גם כן :
שכפי השמרחו כחב הרב ני׳ כמתנצל במד חכמי הש״ם למה נחעצלו
בדבר ולא חשו למקור ולבמל הינף מצוח החכלח והמחיט מד
סוף אמוראי בחראי שהיה זה משום שלא הוקבמ מדיין ההלכה אם חכלת
אינו מטכב אח הלבן להט סכנו נפשם לקיים מציה חכלת לפי שבציזצית
כתיב מל כנפי בגדיהם לדורותם והיכא דכתיב לדורותם אין לו הפסק בשום
זמן כדאמר רב אתא בר יעקב בכריתות )ס:(.
אנל לא פירוקא ידענו ולא קושיא ידענו .דאם קושיא היא זו שהיה להם
לחכמי הש״ס להזדרז בזריזוח נפלא כזריזין מקדימין למצוה לעקור
ולשרש לבטל מלות תכלת מישראל .אין תירוצו מכוון כלל דמה בכך דכתיב
בציצית לדורותס ואי יתעקר התכלת יתעקר נמי הלבן טון דתכלת מעכב
את הלבן ,מה בכך כמו דמצוה למקור ולבטל את התכלת משוס סכנה
מצוה גמי לבטל הלבן ובפרט דאין זה כלל גגד לדורותס כיון דהחיוב מן התורה
במקומו עומד רק דחכמים קעקרי ליה משום הסכגה ,והגע עצמך ממקום
שבא ממימרא דרב אתא בר יעקב אמו בכל דור ודור מתויב שיהיו גרים,
והרי בימי שלמה לא קבלו גרים אטו משום זה גאמר דלא גתקייס לדורותם
אחמהה ,ודאי אם היינו אומרים דבזמן הזה אין אנן חייבין מן ההורה
בציצית היה זה נגד לדורותס .אבל כיון שהחיוב במקומו טומד אלא שאין
אנו יטלין לקיימו מתמת שאין לנו או עקרו ובטלו משום סכנה אינו כללי
גגד לדורותם:
עיקר הקושיא לא ידענו וכי קושיא היא זו שהיה להם לחכמי הש״ם
אבל
להזדרז לעקור מצית התכלת מפני הסכנה מי שמע כזאת שמפכי
סכנת גזירה יבטלו מצוה ודאי מי שמבטל ואינו ?,קיים המצוה משוס ייאת
סכנה אין עליו עונש שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ,אבל שתכמים
יטקרו ויבטלו מצוה מקמי גזירה לא שמעט .אדרבה להריא אמרי׳ במס׳
כתובות )ג (:וליעקריה גזירה עבידי דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא
מקריגן יטו״ש וכ׳׳ש דלא מקריגן מצות התורה מקמי גזירה :
א ל א שאנו רואים שהרב כדו חוץ מכבודו גמשך בזה אחרי דמת בעלי
מלחשי לחישת עין הרע שאיכן בכי תורה שתלו בוקי סריקי במרן
אדוננו
1
22$
עין התכלת
אדוגט האר״י הקדוש ז״ל ורביט הגאון המגיד הקדוש מקאזיכיץ ז״ל לומר
־שת״ו דעתם שמצוח תכלת לא כאמרה טל זמן הזה ואין מצוה כלל בתכלת
בזמן הזה אחר תורבן הבית ,ולזה הוקשה לו למה כהנו בתכלת חכמי
הש״ס הגאי ואמוראי קמאי ולא דרשו כתכמת קבלת האר״י הקדיש והמגיד
הקדוש ז״ל שאין מציה כלל בתכלת אחר החורבן ,ולזה תירץ משוס שלא
נקבע עדיין ההלכה שתכלת אינו מעכב את הלבן ,ואס כן אם כדרשת
האר״י ז״ל אין מצוה נם בלבן אחר החורבן וזה אי אפשר משום לדורותם
להכי לאי הוי מצי קיימי בדרשת האר״י ז״ל ,ורק אחר שהוקבע ההלכה
שאין תכלת י מעכב את הלבן קמו בדרשת האר״י ז״ל לומר שבזמן הזה אין
אנו חייבין בתכלת אלא בלבן לחוד ,ומה שאין מצוה בתכלת אינו נגד הא
דכתיב לדורותם ,דלדורותם בלבן הוא דכתיב .וכפי הנראה שהרב נרו
שאב דבריו בזה מדברי המגיד מדובנא בספר המדזת )שער הדעת פרק
ששה עשר( יעו״ש ,אולם המעיין שם יראה מבורר שלהדיא דעת המגיד
מדובנא שהתכלת יוכל להמצא בזמן הזה ומחריבים בו כשנמצא אלא שכתע
טעם למה אין מחפשין אחריו כמו שמחפשין ומהדרין אחר א י י ו ג יכת3
הטעם משוס שקי״ל דאין מעכבין זה את זה יעו״ש ,והגאון מקוטגא ני׳ א
שכפי הנכאה שאב דבריו משם אגב שיטפיה לא דקדק היטב בדבריו:
ס
אמנם
הדברים מתמיהים גדול שכמותו יהיה נאחז בסכך טעות כזה
הא לבר מינית דלדורותם ,הרי גם כל המלות שנאמרו בתורה
~
סתמא אע׳׳ג רלא כתיב לרורותם חש ושלום שיעלה טל שום בר דטת
תורה שיאמר שיש לה הפסק בשום זמן ,ועד כאן לא בעינן למדרש
מלדורותס שאין לה הפסק אלא היכא דאיכא למידרש על פי הלכה בי״ג
מדות שהתורה נדרשת בהם לומר שאין מצוה זו נוהגת בזמן מן הזמנים
בהא איצטריך למיכתב לדורותם לומר שאין לה הפסק ולאפוקי מההוא
דרשא וכהאי דכריתות דאי לאו לדורותיכם לא הוי מקבלין גרים האידנא
־ משוס דרשא דככס כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילת
וטבילה והרצאת דמים להט איצטריך לדורותיכם לזמר שאין לו הפסק אף
ע״ג רליכא מקדש ,אבל מלוה מ א מ ר ה בהורה סתמא שאין לנו בה שים
דרש על פי ההלכה בי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן לומר שאינה גוהגת
בשום זמן מהזמנים ודאי פשיטא שאין לה הפסק אע״ג דלא כתיב בה
לדורותיכם
עין התכלת
«
קיר 2*7
לדורותיכם ולרורותם האמור בציצית כבר ביארנו במאמרנו פתיל .חכלת
בפרס השמיני יעו״ש יעיין בהוספת הזוה״ק » ד ג ש :כי׳ י( לרריש התם
לדורותם האמור בציצית ובשבת יעו״ש :
בעיקרא דמילתא ששינה ושילש הרב ני׳ במכתבו דממימרא
דרב אתא נ ר יעקב בכריתות )שם( מבואר דלדורותם שלא
יתבטל בשום דור משמע במתכ״ת לשון התוס׳ מס׳ קידושין ):נ :סוריה גי(
אטעי׳ ולא עי׳ היטב בסוגיא דכריתות והעיר מה שאינו דבאמת לא נזכר
כלל תיבת לדורותיכם בתירוצא דר״א בר יעקב אלא הכי איתא התם
אלא מעתה האימא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב
וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו׳ אלא דהציון ברש״י ז״ל הוא וכי יגור
אתכם ונו׳ לדורותיכם ,אע״ג דליכא מקדש יעו״ש ,ומכת זה הגי׳ בהגהית
שעל הגליון דגם בהש״ס צ״ל לדורותיכם אבל אינו מוכרח ,דרש״י ז״ל
בציונו נקט ריש הפסוק וסופיה אבל בקושטא תירוצא דראב״י מגופיה
דקרא אזלא ולא מלדורותיכם לחודיה ,כי באמת לא משמע כלל מלדורותיכס
שלא יתבטל בשום דור שהרי הרבה מצות התלויים במקדש ונאמר בהם
לדורותם כגון בקטרת ובמנחה ובחזה ושוק ובעומר ובפסח ראשון ושני
ונכלהו דריש במכילתא וספרא וספרי לרורותם שיכהוג הדבר לדורות ועל
כרחך הכי קאמר לדורותיכם כל דור ודור שיהיה המקדש בימיו וא״כ מאי
משמע גבי גר טפי מלדורותיכם לרבות גם האירגא בדליכא מקדש ובאמת
כפי לשון המורגל בש״ם אי תירוצא דרב אתא בר יעקב אזיל מלדורותיכם
הוי ליה למימר אמר רב אתא בר יעקב לדורותיכם כתיב :
ובאמת
L
נראה ברור שתי׳ רב אתא בר יעקב מגופיה לקרא וכי יגור
אלא
אתכם גר אשר בתוככם וגו׳ אזלא ואברייתא דספרי)ש׳
דתניא התם וכי יגור אתכם גר זה גר המתגייר גר שגתגייר מכיין ת״ל
או אשר בתוככם לדורותיכם ע״כ,ופי׳ המג״א בספר זית רענן שעל הילקוט
זה גר המתגייר עכשיו בזמן המקדש גר שנתגייר קודם שיבנה המקדש
מניין שמתוייב להביא קרבן כשיבנה המקדש כהאי דחנו רבנן גר בזמן הזה
צריך שיפריש רובע לקינו ת״ל או אשר בתוככם לדורותיכם יעו״ש שזה
תורן* כוונתו בתוספת ביאור וממילא מוכת מהאי קרא דאין הקרכן מעכב
הגירות ולזה נמי סמכו מנין בש׳׳ס דכריתות)שש( דבתר תירולא דרב אחא
בר
שלח שסקא קח(
עץ התכלת
228
בר יעקב מייחי הך לח״ר גר שנתגייר כזמן הזה צ י ד שיפריש כי׳ ,אבל
לאו משמעות דלדורותיכם קמתרץ כג״ל דמללורותיכם לא משמע כלל
מיהו יהיה איך שיהיה בפירושא דהך סוגיא אבל קושמא קאי לגס כל
המצות ללא כתיב בהו לרורותיכם ג״כ אק להם הפסק בשום זמן על שיפרע
לך הכתוב ומי רשב״ם במס׳ ב״ב וקל: (.
QTTiמלהזכיר שהקלושים הללו האריז״ל והמגיל ז״ל יאמרו לבר זה מל
מצוה ממצות התולה החלושה שאיגה גצחית ולא גאמרה מל זמן
הזה בטעמים שאינם מל פי ההלכה בררושי י״ג מדות שהתורה גלרשת בהן
שהרי זה ח״ו מדרך מינות ונביאי השקר כמו שכתב הרמב״ם ז״ל)כ׳ יכידי
נהיים ס»ס כ״א( דבר ברור ומפורש בחורה שהיא מצוה עומדח לעולם ולעולמי
עולמים כו וגאמר והעלות לגז ולבגיגו מד עולם לעשוח אה כל דברי
התורה הזאת ,הא למדת שכל דברי תורה מלווין אט לעשותן טל עולם
וכן הוא אומר חקת עולם לדורותיכם כו׳ לפיכך אם יעמוד איש כי׳ שיאמר
שאותן המצות שגצטוו בהן ישראל איכן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לסי
) ' °יי״( קא חשי
'
״
זמן היה הרי זה גביא שקר כי׳
בהכופריס בתורה האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת כו׳ ו
עלה מרן הקדיש שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית
יעו״ש ולא יסתבך בזה אלא ממלתשי לחשים שאינן בני תורה שאינם מבינים
שמדברים בזה סרה על אדוננו מאורן של ישראל האריז״ל והמגיד ז״ל
הקדושים ,אבל מבקשי ה׳ ההולכים בדרכי תורת ה תמימה יבינו כל כי
באמת לא אמרו אלא כמתנצלים בעדנו שזמן זמנים זמניהם לא זכיט לקיים
מצות תכלת ולמדו עליכו זכות כי אין אנו צריכין לתכלת כלומד לבלעדי
פעולותינו כעשית פעולת המצוה וביארכו בעזרת הש״י דבריהם בארוכה
במאמרכו זה :
ח״ו שיאמרו שאין מציה בתכלת בזמן הזה .וחכם שכמותו י״ב
אבל
לא ידענו מה היה לו שנתפש להיות כמשך בזה אחרי קלי ס1עת
וקטני המוח המבדים דברים מלבם לברוא רקיע שוא עי זוה״ק )לראשית ה(:
יש להפליא טל כבוד הגאון נרו דגס אחר שנתפס לדעה
המשובשת כי ת״ו גוכל טל פי טטמיס וסודות לבטל מצוה מן
המצות ,אבל במצות תכלת לא כיתן להאמר כלל שלא גאמרה טל זמן הזה
אחר החורבן ,שהרי מוכת ומבואר בכמה מכתי בש״ס להדיא דמצותו גם
בזמן
t
,
;
י ע ו
ש
ו ב ה
ת
ש
י
ב
ג
ה
ב
כ ת ב
,
,
וביותר
עין התכלת
קט229 :
בזמן הזה אחר החורבן אלא שהרב נרו׳ נדחק לומר שהיה זה מפני שאז
מדיין לא היקבמ ההלכה שתכלת אינו ממכב את הלבן ,ודוחק זה לא
ניחא רק על כלל העולם שלא ידעי לפסוק הלכה כמאן .אבל הרי מבואר
להריא בש״ס דאותן תנאי נופייהו דפליגי אדרבי וסברי תכלת ולבן אין
מעכבין זה את זה סברי דחייבין בתכלת אחר החירבן ,דהרי אמרי׳ במס׳
מנחות )לי (:ומאן תנא דפליג עלה דרבי האי תנא הוא דתניא רבי יצחק
אומר משום רבי נתן שאמר משום רבי יוסי הנלילי שאמר משום רבי יוחנן
בן נ ו ד אין לו תכלת ממיל לבן יעו״ש טעמא דאין לו תכלת הא יש לו
תכלת צריך להטיל אף על גב דקסבר דאין התכלת מעכב את הלבן :
ותניא
נמי ):ס מג (:היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר
מעונשו של תכלת נו׳ והרי זו הברייתא למאן דסבירא ליה אין
מעכבין זה את זה מיתנייא דלמ׳׳ר מעכבין זה את זה בביטול האהד איזה
מהם שיהיה מיענש על שתיהן שהרי בביטול האחד מבטל שתיהן אלא ו־אי
למ״ל אין מעכבין זה את זה מיתנייא ומ״מ קתני דעל תכלת נמי עונש
מיהח איכא והרי רבי מאיר אחר החורבן היה :
) H1מדאמרי׳):ס • (finד מ ל א כ א אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא א״ל
קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה
תהא עליה א״ל מנשיתו אעשה א״ל בזמן דאיכא ריהתא ענשינן כר יעו״ש
ולדטת הרבה מפרשים ציצית של מינו היה בסדינו של רב קטינא ורק שלא
משה תכלת כדאיתא בתום׳ במס׳ שבת לכה :ל״ה כליז( ועיין במאור ומלחמות
ג:ם( וכן משממ מגי׳ שלפנינו ציצית של תכלת מה תהא מליה והייני כמ״ד
אץ מטכבין זה את זה ,ובפרט מלאכא הרי קמי שמיא גליא ההלכה שאין
מעכבין זה את זה ומ״מ קאמר דבזמן לאיכא ריתחא מיענשינן עלה והרי
רב קטינא מאמוראי בתראי הוי ,זמן זמנים עובא אחר החורבן ,ומ״מ
תייביה סלאכא בתכלת :
ואם יאמר הרב נרו שבאמת דורות הראשונים שאתר התורבן התנאים
והאמוראים לא השכילו למידרש שאין חייבין בתכלת אחר התורבן
ירק בדורות האתרונים אמוראי בתראי בימי רבינא האתרון השכילו ובאו
טל דרשת האריז׳׳ל שאין תייבין אתר התורבן בתכלת ,מלבר מה שכבר
פתרנו בתתלת דברינו דלא הר מישתמיטי הנך אמוראי בתראי להזכיר
חידוש
230
עין התכלת
חידוש לין זה נש״ס ,בלאו הכי לא ניתן להאמר כלל שבחמת האחרונים
השכילו יותר מדורות הראשונים :
ןלא ימלט הרב גרו מזה אלא כשיאמר שבאמת נתתדש מדרש דין זה
שאחר החורבן אין תייבי׳ בתכלת אחר חתימת התלמוד לפי שאתר תתימת
התלמוד נסתם אור החכמה ,אבל לא אאמין שיאמר הרב נרו כן • /שהרי
דבר ידוע הוא שאחר תתימת הש״ס אין כח ביד שוס חכם לתדש דבר
ולמידרש דרשות לתדש שוס דין ומכ״ש לבעל מציה ממצות התורה :
ובל זה להעדפה בעלמא גם לפי מה דסליק אדעתיה דהגאין נר״י .אבל
י " כבר כתבנו דעיקר דעה זו שנוכל על פי מעמיס וסודות לבעל
מציה מן המצות היא דעה משובשת ר״ל :
שכתב ואל תתמה על זה שהרי גם במדרש עמוני ולא עמוכית
ומה
אמרו במדרש שאם היתה באת רות מקודם לא היו מקבלין אותה
~
רק אחר שנקבע הלכה דמואבי ולא מואבית וגם אנו נאמר כ י ׳ ,הדברים
מתמיהים על עוצם בקיאת הגאון נ״י שטרח לחפש ולהביא מן ה מ ד ר
היי ש״ס ערוך הוא במס׳ יבמות )»ה י:ס( דנם עוד בימי דוד אמר ל י
דור/י האדומי לשאול על שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות א
לאוישאל עלץ אם ראוי לבוא בקהל כר ובעי לאכרוזי עליו מיל ועמשא p
איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל א מ י ל בת נחש וכתיב יתר הישמעאלי
אמר רבא מלמל שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הנכה
זו ידקר בתרב כך מק־יבלני מבית דיגו של שמואל הרמתי עמוני ולא ממונית
מואבי ולא מואבית יעו׳׳ש ,ובאמת מציגו כעין זה בש״ס במקומות לא מועטים
שנחלקו בדין מן הדינים כמה שכיס עד שגמגו וקבעו ההלכה ,אכל אין זה
ענין כלל לגדוניגו כמבואר לכל מעיין :
שכתב ודע כי לפי דעת הבעה׳׳מ והנשיא ר״י בר ברוך שנזכר
ומה
בספר תמים דעים הלכה כרבי וכל מצות ציצית ה<א רק מדרבנן
וקשה על זה ממימרא דרב אחא בר יעקב בכריתות לן> ס( דלדורותם
שלא יתבטל בשום דור משמע ע׳׳כ :
מתמיהים גדול שכמותו יקשה כן אמו קאמרי דבזמן הזה אין
_ אכו תייבין ב״צות ציצית כלל מן התורה אלא מדרבנן דתקשה
להו הא כתיב" לרורותם הא לא קאמרו אלא שאין אנו מקיימין מצית ציצית
אלא
ש
ה
ש
/
הדברים
עין התכלת
קטן 231
אלא מדרבנן משום שאין אנו יכולים לקיים ציצית דאורייתא .אבל ודאי
דאגן חייבין בציצית מדאורייתא ושפיר כתיב לדורותם דהחיוב לא נתבטל:
ומה שכתב ונבוא לנידון דידן .הנה כבוד הרב הגאין שיתי' אמר שלפי
דעתו הדג הנקרא מינט פיש הוא החלזון שהיו צובפין בו התכלת
לפי שנמצא בו כל הסימנים הגה זה הוא רק סברא בעלמא ע ״ כ :
טל זאת יתפלא וישתומם כל עובר מה ראה הגאון נ״י על ככה לדחות
דברים ברורים ומאירים .בדברים של מה בכך ,אם בלא סימכים
היינו אומרים שנראה לגו שזה הדג הוא החלזון .היה שייך לומר עלה שהוא
רק סברא בעלמא .אבל כיון שעל ידי סימנים אנו אומרים .והםימניס ודאי
סימני מובהקים שבמובהקים גיגהו ,כיון דכל הני סימני׳ נצטרפו יחד ונמצאו
בזו הברי ובכל מיני בריות שנצודים תמיד בימים ונהרות לא נמצאו סימנים
הללו יחד זהו ודאי סימן מובהק שזה הוא התלזון האמתי .והרי כלל גדול
הוא בכל התורה דסמכיגן אבימנים מובהקים אפילו בעדות אשה להתיר
ערוה החמודה ,ואיך שייך לומר על זה שהוא סברא בעלמא ,והרי הש״ס
והרמב״ם מסמנים את החלזון .ולאיזה ענק מסמנים אותו אם לא להכירו
על ידי הסימנים .והרב נ״י קורא לתורה שלימה של הש״ס והרמב״ס ז״ל
סברא בעלמא ,אתמהה :
ומה שכתב הן מצד הזמן ,שזה הדג נמצא בכל שנה בתדשה ימצאנו.
והן מצד המקום כי גמצא גם בימים אחדים .והגס שהרב שיתי׳
תירץ זאת .אינו אלא סברא בעלמא ע״כ :
הרב נ״י לתפוס עלן איך אט סזמכין בזה על סימנים הריאיכא
סימגיס מוכיחים להיפך שאק זה החלזון האמתי שהמ צובעין
בדמו התכלת ,מצד הזמן דבברייתא דמסמן את התלזק קתני ואחת לשבעים
שנה הוא עולה ואלו דג זה נמצא בכל שנה בחדשה־ימצאנו ,ומצד המקום־
למבואר בגמ׳ שהוא בחלקו של זבולון ואלו זה הדג נמצא בכל הימים ,
והגם שבמאמרנו תירצנו זאת קאמר הרב נ״י ראינו אלא סברא בעלמא זה׳
תוכן כוונתו:
אבל באמת לא תהא תורה שלימה שלט כשיחה והשערות בעילות שלו ״
כאשר כבר נתבאר שכל לברי הרב נ״י המה השערות וסבבות•
פירחוח באויר ואין להם על מה שיסמכו .אבל ,תורה שלימה שלנו מתורת
הרמב״ם ז״ל למלט .שהרי הרמב׳׳ם ז״ל בהעתיקו לשון הברייתא לסמ;
את
,
,
כוונת
232
עץ התכלת
את החלק השמימ סימן זה דולאחת לשבעים שנה הוא מולה ,והיינו משום
לסבירא ליה ללאו לסימנא נקע ליה ברייתא רק לעעמא לדמיו יקרים
שאיט מתרבה ברבר אלא אחת לשבעים שנה .אבל נמלא הוא נמצא תמיד
כמו שהוכחנו מש״ס רמס׳ שבת 0־ qמ (.ובאמת אי לסימנא נקע לה תנא
לברייתא הוי ליה לאשממינן נמי חשבון הנך שבמים שנין לאיזה מנין חשבינן
להו אי למנין ימות עולם אי כמכין יציאת מצרים וכדומה:
טל כל פנים כיון שהרמב״ם ז״ל השמיס זאת על כרחך ידע דלאו םימנא
הוא ולאו לסימנא קתני לה בברייתא .והרבה דינים מדיני התורה
המה בונים על ידי השמעות הרי״ןן והרמב״ם ז״ל וח״ו לומר על זה שאיט
אלא סברא בעלמא:
ובן מצד המקום דקאמר הרב נ ״ י ,אמת שמבואר בגמרא שהחלזון נמצא
י בחלקו של זבולון .אבל זה איגו מכואר כלל שלא נמצא ג׳׳כ בשאר
ימים .וכבר הבאנו כמה ראיות ומקראות מוכיחים מל זה שהיה החלזמ
נמצא בשאר ימים של האומות באיי תלישה שלא ל ק י ל י ל ק • ולנרי
הרמב״ם ז׳׳ל מוכיחין כן שכתב ובים המלת הוא מצוי וכבר כתמי ש©•5
כרתך כווגתו מל ים הגלול ושאר הימים שמימיהם מלוחים ושהגאון חיל״א
היה גירסתו בספרי הרמב״ם שלפניו ובים הגדול הוא מצוי .וא״כ לבדינו
ח״ל תורה שלימה וברורה היא ולא סברא בעלמא ומי לט גלול מהרדל׳>
ז״ל שכתב להריא שהוא נמצא החלזון גם ביס םיף ובשאר ימים כמו
שהבאנו דבריו ז״ל באורך במאמרנו שע״ח:
ומה שכתב אמנם מה שכתב עוד לא יהא אלא ספיקא כיון שאפשר
שיקוים מצות תכלת נכון ומחויבין לעשות על כל פנים מצד הספק־,
אמר שזה אינו מזיק בזה ודאי יפה כתב כי החוע לא נפסל על פי דין
כדאמרי׳ בפ׳ התכלת wמ (.ולא יהא אלא לבן הרי דגם התולה קלא אילן
נהי דלא יצא משום תכלת משוס לבן מיהו יצא .והגם כי קצת פוסקים
חלקו מל זה מ״מ דעת רוב הפוסקים הוא כן ע״כ:
fillבמאמרנו זה נתבאר בעזהש״י שאין שום חילוק בזה כלל :
בח
מיהן
ש
זב
יהיה איך שיהיה עכ״פ הגאון נ״י בעצמו הולה בפה מלא למצד
הספק על כל פנים מחויב להעיל התכלת וכמו שנתבאר עול בזה
במהש״י שאפילו מי שמתעקש ורוצה להכניס ספק בלבו מחרב לקיים
המצוה
2Jעין
התכלת
קיז 3
המצוה מספק ובפרע שוש חשש איסור במניעת התכלת איסור מבטל מ״מ
בידים ואיסור שני לאוין וספק איסור לכולי עלמא לחומרא:
א ל א דשוב הדר הבר לנזיזיה ואחז צדיק דרכו להשחמש בזה באחיזת
עינים וכתב אלא שאחר שאין לנו יריעה ברורה שזה חכלח ,ודעת
גדולי ישראל שהאידנא נגנז ,ושאין אנו מחרבין בתכלת .אין לנו להנית
הודאי ולהחמיר מספק ,ועל כל זה איני אומר קבלו דעתי ,אחר שלא
נדע גם אם איננו תכלת ,ואין לנו ג״כ יריעה ברורה שאינו החלזון,
ואפשר שמתנוצן גאולה כנלמ׳׳ר .אמנם לסייע ג״כ איני יכול ,ומי שלבו
שלם ידין בדבר ע״כ:
כל דבריו בזה יעבורו לפנינו כבני מרון .מה שכתב אלא שאתר
הנח
שאין לנו ידיעה ברורה שזה תכלת ט ׳ ,לא ירענא מה אדון ביה
הרי מינה קא סליק שאין ברור לו שזה תכלת והודה בפה מלא דמ״מ מצד
הספק מכ״פ מחויב להטיל התכלת בטליתו .וא״כ מה הוסיף כח באמרו
אלא שאחר שאין לנו ידיעה ברורה שזה תכלח:
.
שיעור דבריו הוא כך שאלו היה לו ידיעה ברורה שזה תכלת לא
היה מביט עוד על שוס דבר והיה מעיל התכלת בעליתו .אכן
מאחר שאין לו ידיעה ברורה שזה תכלת ורק שיטיל התכלת בטליתו מכת
ספק דםפיקא לחומרא ,לטומת זה יש לו להביט טל לעת גדולי ישראל
שהי^לנא נננז התכלת ושאין אנו מחויבין בתכלת ,שאין לו להניח את
הודאי היינו דעת גדולי ישראל הולאי ,ולהחמיר מספק לאין ספק שלו
מוציא מירי ודאי דעת גדולי ישראל:
אבל גם אי כוונתו כן אין רבריו מחובלין כלל מכמה אנפי .חלא מה
שכתב אין לנו להגיח אח הודאי ולהחמיר מספק .מאי מניח את
הודאי איכא .דבשלמא אם היה שום הפסד כשאינו תכלת ומטילו הי׳ שייך
לומר שמגיח את הודאי כשמטילין מספק אבל הרי הרב נ״י בעצמו הודה
בפה מלא שאפילו אינו תכלת ליכא שום הפסד במה שמטילו .א״כ במה
שמטילו מספק אינו מנית את הודאי כלל וממילא דיש לו להחמיר על עצמו
מספק .הא חרא גם לפי חלומותיו:
אבל באמת אעיקרא דמילתא אנו מין במה שכתב ורעת גדולי ישראל
שהאידנא גגנז ושאין אגו מחרבין בתכלת .יאמר גא גאון ישראל.
מאן נינהו הגהו גאוני ישראל .אס טינתו •על גדולי ישראל קמאי ובתראי
בדורות
ואולי
1
234
עין התכלת
בדורות שלפנינו ,יראנו נא היכן מצא בדעתם ז״ל רמז רמיזה שיאמרו
שגגנז התכלת בהתלע ואי אפ :ר שיתגלה לנו ,לא נמצא בדבריהם אלא
שלא היה להם תכלת .אבל לא שלא יהיה:
כמעט מדברי כל גדולי הראשוכים מבואר שלא כתייאשו
מהתכלת ,שהרי הרי״ןן כבר לא היה תכלת בימיו .ובכל זה
העתיק בהלכותיו כל דיכי תכלת ,וידוע שהרי״ף בהלכות־ ו איגו מעתיק
אלא דברים הגהוגין בזמן הזה אלא על כיימך שלא גתיאש מהתכלת ותש
עתידות למי שאפשר שיהיה גם בזמן הזה בגלותיגו לזה העריך והעתיק לנו
דיכי התכלת וכן עשה גם הרא״ש אתריו והמה ראשי עמודי ההוראה אשר
כל בית ישראל נשעגים עליהם ומי זה ואיזה הוא אשר יהרהר אתריהם:
אדרבה
03מלשון הרמב״ם ד ל )«!> ש״כ מס׳ צ*» 0שהעתיק לשון הש״ס מגתות
תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת
סיים עלה הרמב״ם לפי שהלבן מצוי לכל והתכלת אינה מצויה בכל מקום
ולא בכל זמן מפגי הצבע שאמרנו ע״ כ והוא פי׳ לדברי הברייתא <ש
משל למה הדבר דומה למלך בו״ד כו יעו״ש .הרי דפםיקא לי׳ ל ה ר ״
ז״ל שגם עוד בימי התגאיס לא היה מצוי בכל הזמגיס והיו זמנים $3
י י ויסר,
י
1
הי׳ מפני שנשכת לפעמים עשיות הצבע אלא
ולמדו עשיות הצבע שהרי זה ברור שהיה תכלת גם אחד זמ; התנאים
בימי אמוראי בתראי .וגם בימי האמוראים נראה שהיו זמנים מ ת י ם
י א ישאל אגיי
(
שנשכח ושוב כזכרו ולמדו עשיותו כדמשמע )
לרב שמואל בר יהודה הא תכלתא היכי צבעיתו לה .ונשמע מזה שאין
ליאש מתמת שלא היה שנאמר להתליע שלא יהיה .ומשמעות לשון הרמב״ם
ז״ל מורה שלא נתיאש מן התכלת .ומבואר נמי מלשון הרמב״ס ז״ל שלא
היה בזה שום גניזה אלא שגשכת עשיית הצבע ממגי ,וזה יוכל להיות נזכר
ללמוד עשייתו וכמו שבימי ההגאים והאמוראים היו זמנים מזמגים
שונים בזה :
יש לבאר לשון גניזה הנזכר במדרש שבאמת באותו הדור היה
1בזה
נשכת עשיית התכלת ומציגו על שכחה לשון גגיזה כדאיתא במסכת
פםחים ) » 0נננז ספר יוחסין ופי׳ רש׳׳י נשכח יעו״ש .ושפיר יש לפל־ש
ג״כ לשון גניזה שבמדרש שבאמת באותו העת היה נשכת עשיית הצבע
ושוב
ויג>:
־(
,
מ 3
ד ש י 5
.
ב ז מ
:ס טנ:
א ח
מ ה ה
ח ז
ם
עין התכלת
קיה 235
ישוב אחר כך נזכרו ולמדו לעשוח הצבע .ואין צורך לבא למה שביארנו
במאמרנו שפוני עמוני חול שהוא הוספה מהגאונים בלשון המדרש יעי״ש:
,
ג • מלשון ספר החיגוך פ שלת בתוך דיגי התכלת שכתב וזה לשונו וזה
ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו ע״כ ,לשון זה
מורה להדיא שלא היה שום קבלה ביר המכמים שנגנז התכלת ואי אפשר
שיהיה דא״כ לא הוי ליה למימר לא שמענו .גם לשון זה מורה להדיא
שלא החליט העדרו על להבא רק סיפר ההוה שזה ימים רבים לא שמע
מי שזכה •לתכלת בטליתו והאומר שמצפה שעוד נזכה לתכלת שלא נתיאש
לומר שלא יהיה עור עד ביאת הגואל :
מדברי הרדב״ז בתשובה שהביאנו במאמינו שפוני טמוני חול מבואר
להדיא שלא היה גניזה בתכלת ולא נתיאש מאפשרות מציאותו:
ג י [ גדולי האחרונים בדור שלפנינו הגאון האמתי מתון ומסיק בעל חמדת
שלמה ז״ל בתשובתו )יל :אהע׳׳ג הי׳ roכתב מבואר ומפורש שאין הדבר
מוכרת שלא ימצא התכלת אף בזמן הזה אס נעמוד על כל הבדיקות כמו
שהעתיקם הרמב״ם ז״ל בה׳ ציצית ע״כ יעו״ש ,והגאון המובהק תריןן
ומקשה בעל תשו׳ ברית אברהם )ח ק אהל׳ :כי׳ מיו 6וש הי( מביאו ושתיק ליה
בזה ימו״ש .מבואר ומפורש דבזה אורויי קא מודה ליה ,הרי מפורש דמיפשע
פשיטא להו להגהו תרי אריותא תקיפי גאוני בתראי שלא גגגז התכלת.
לא בפועל .ולא בטעמים וסודות .ואפשר שיהיה על ידי אומן בקי.
במלאכת הצביעה שיחזיר עטרת תפארת התכלת ליישגה ,הדי נתבאר
דעת רוב מנין ורוב בנין מגדולי ישראל עמודי ההוראה קמאי ובתראי ז״ל
שלא נגנז התכלת ושהוא אפשר שיהיה בזמן הזה ומציתי קייס ומחויב נ ם
בזמנינו ,ויתר הגאונים מדורות הראשונים והאחרונים שלפנינו לא נמצא
בלשונם רמז רמיזה ההיפך מזה .וא״כ אל מי כוון הרב נ״י באמרו ודעת
הגדולים שהאידנא נגנז ושאין אנו מתויבין בתכלת:
ואם כוונת הרב נ״י טל גדילי ישראל ברורגו .אשר בהתגלות לבם•
מראים שאינם חפצים בתכלת שהרי איכן מטילין תכלת בטליתם.
נתפלא זך הרעיון יקרא זאת דעת ודאית .הלא מראש לא בסתר דברנו
כי אם רק נשמע טעם המתקבל על הלב אפילו שלא יהיה בזה הטעם:
להטיל צד איסור נהתכלת אלא שיהיה טעם ברור ומתקבל שאין תיוב
להטיל
1
י«23
עין התכלת
׳להטיל התכלת הננו מוכנים לקבל האמת ממי שאמרו ונסור התכלת
מטלתיט ,כי לא לחרפה יהיה לנו .אדרבה זה יהיה תפארתט ונדרשה
בפירקא ,ברם דברים שאמרט לפניכם טעות הם בידינו .כי כשם שנקבל
שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה״ ,ואין אומר ואין דברים
משום גדול שיאמר כי הוא זה מילתא בעעמא במה שממאן במצות התכלת.
ואס היה בידם שוס טעם נכון ודאי לא הוי שתקי:
ששמענו כי מתנצלים בפני ההמון ובפני בעלי מלחשי לחשים שיש
בידם להשיב אלא שיראים להחווכח עמנו לאשר יודעים בנו
שנקפתם בדברינו ובעל כרחיהם יוכרחו להודות לדברינו .אבל לא אחשוד
את הרב נ״י שיקבל זה ההתנצלות כי זה עצת קרח ועדתו כדאיתא במדרש
)נמד״י י״יז( אמר אם אני משיבו יודע אני בו שהוא תכם גדול ועכשיו
יקסחט בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי מועב שלא אזקק לי יעו״ש:
Dili
לאם יאמר הרב נ״י אשר בהתגלות לבם לבד שאינם חפצים להעיל
התכלת בטליתם גילוי דעתא מילתא הוא דודאי ברור להם שהאימא
כגכז התכלת ואין אט מתויבים בתכלת ועל סמך זה אומר שאין לו להניח
דעת גדולי ישראל הודאי ולהחמיר מספק ,תמה נקרא מה ראיה היא זו
מקןוגלות לבם .הרי גם כבודו ג״י בכלל גדולי דורנו הוא שאינו מעיל
& התכלת בטליתו אף שבפה מלא הודה שאין ברור לו לומר שהאידנא
ע ט ושאין זה תכלת .א״כ מטיב עצמו יוכל לירט טיבן של רחוקים שג״כ
אין בפיהם דברים נכונים וברורים אלא מחמת שנאה וקנאת איש מרעהו
מעוותין את הדין ואינם יורדין לעומק הדבר אלא כל אחד סומך על חבירו:
דאמעא
למשכוני נפשין אדרב נ״י דבמדת ענוה אחז צדיק דרכו
להנדיל מעלת זולתו ולהקמין ממלת מצמו כראוי לצדיק ונשגב
כמי״ב לאמור הנני ככל כלל פשוטי ממיט ואיני יורע בעיב ההלכה ורק
מיגי תלויות אל הגדולים אשר נ א ק לשמומ מה בפיהם ,והיינו דקאמר
׳שאין לי להחמיר מספק ולהגיה הודאי דעת הגדולים המומרים מ ע ד
־שהם לרעתו רבים ערגו ויחיד ורבים הלכה כרבים ויש בזה סרך מ״ט
דאחרי רבים להטות ,והגם דמדברי התום׳ בכמה דוכת׳ משמע דיכולין
להחמיר כדברי היחיד היינו דסברי כרעת התשב״ן בספר זוהר הרקיס
־)ני׳ ?ל״ 10דאמרם רובא דאורייתא היא מדקדוקי ודיני החוייה אבל לא
יתייב
עין התכלת
קיט 237
יחייב זה היותו מכלל המצות יעו״ש .אבל לדעת מוני מצות שמנוי זה בכלל
המצות יש בזה סרך מ״מ ואין מקום לחלק בין להקל בין להחמיר;
אמנם
גם כי יהיה כווגח הגאון שיחיה ק ינדל התימה .כי הגם שאנו•
במגיגו צרדגו בזה בכחובים אצלגו להמלץ במד ההמון עם
הנמנמים לקיים מצות התכלת דלא למיחשבינהו כפורקי מול מצות בזדון
בשאע גפש כי שגגה היא אצלם שסומכים מל הנדולים בחושבם לחםרון
ידיעתם שנדונינו הוא מחלוקת יחיד ורבים והלכה כרבים ועיקר העיק חל
על ראשיהם ומנהיגיהם שהמה בכלל המעכבים את הרבים מלעשות מצוה
שדינם מפורש ברמב״ם־)ה׳ ה״ה ש״ו הייי( ובש״ע יו״ד )הימן של״ד נעיף »( יעו״ש
וה׳ העוב יכפר אבל לכל העם בשגגה:
הרב ג״י מלבד דהגם כי קטן הוא בעיניו גדול הוא בתורה כמי״ב
אבל
ובמקום מצות ה׳ ברה מאירת עינים אין לו לאחוז במדת ענוה
אלא הרי הוא בכלל המנין לומר דעתו דעת תורה ולא על צד ההשמנה.
על אחרים המכונים בשם ״גדולים האוחזים בפלך השתיקה .שהרי יש בזה
סרך לא תטשה דלא תטנה טל רב לנטות שבאה הקבלה מל זה בספרי
זוטא שלא תאמר בשעת מכין די לי שאהי׳ כרבי פלוני אלא אמור מה
שלפניך וע תוספתא סכהדרין)6״ג( ובספר המצות להרמב״ם ז׳יל ;מל*ס ר » >
ובחיבורו )ס׳ םנסדרין רש״י(:
אבל גם למה דאתזתו מדת הטנוה למיחשב נפשיה כפשוטי ההמון /לא
י מפני זה יצדק שיפול ברשת טעותם למיתשב נידוניגו למתלוקת
יחיד ורבים ,שהרי מכמה טעמים גלוים וידועים לכל בר בי רב דחד יומא
ואפילו למתחילים גלוי ומפורש לכל דאין למיחשב נידונינו למחלוקת יחיד
ורבים שיהיה שייך בזת לומר יתיד ורבים הלכה כרבים :
פשוט וידוע לכל שעד כאן לא קרינן אתרי רבים להטות ולא׳
א
תנינן יחיד ורבים הלכה כרבים .אלא כשהרוב משיבים על
טענת היחיד ומראים פנים לדבריהם מאיזה טעם באו לתלוק .אבל אם
דנין אותו בשתיקה גרידא ואין בפיהם מטנה ותשובה להראות פנים לדבריהם
להוציא מהכרעת דברי הצד המועט שכגגדם רק שבאין בעקיפין להתליט
ולומר שמבטלים דעת הימיר ברוב מכין מהסכמתם ורצונם בלבד או שיאמרו
שנשעכים על דעת אחדים מחכמי כדור המפורסמים שאוחזים ג״כ בפלך
השתיקה
י/
•238
עץ התכלת
השתיקה ואינם מודים לדעת היחיד וכדומה מהדחיוח .ודאי אין נכנסין למטן
כלל למיתשב להו רובא לבטל דעת היתיד המדאה פנים של תודה ו ט ע ם
לדבריו דאין בעלי המתלוקת נכנסין למנין אלא כשזה מטמא ונותן ט ע ם
לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו כלשון הרמב׳׳ם ז׳׳ל 0־א מהי ממרים ה י י ( :
ו ב ז ה נתבאר אצלינו בכתובים בקונטרס כללי ההלכה ,הא דתניא
בתוספתא דמס׳ סנהדרין /0׳ אין גמנין אלא במקום שמועה אתר
אומר משום שמועה וכולן אומרים לא שמענו ע׳׳ז מנין עומד אחד אוסר ואתר
מתיר אחד מטמא ואחד מטהר וכולן אומרים לא שמענו מנין עומד יעו״ש,
ומפרשי התוספתא נלאו לפרש תוספתא זו והגיהו בה ואנן בעניותין פירשנו לה
בלי שום הגהה רהכי קאמר אין כמכין אלא במקום שמיעה .כלומר אין
עומדין להיות נכנסין למנין להכריע על פי הרוב אלא היכא שהתולקין כל
אתד מראה פנים לדבריו מפי השמועה וצורתא דשמעתא וכהאי דירושלמי
ברכות )ש ^ ותוספתא דאהלות )*׳־י( אמרו הואיל ויש כאן מטמאין ויש כאן
כלומר
^
מטהרין נעמוד למטן יטו״ש לאפיקי ^
כליגד•
ל^
ל 1י
שמראה פגים לדבריו מצורת ה ש מ ו
שחולקים ולא סבידא להו להסכים ואין נותנים טעם לדבריהם מצורת
השמועה ,מנין עומד כלומר המנין טומד מלמנות סאין נכנסיןלמנין שהרו
יכריע גגד דטת היחיד אלא נקטינן כוותיה דהן־ שאמר משוס שמועה
אע״ג שהוא יתד והם הרבים דכיון שאין גותנים טעם לדבריהם מצורת
השמועה כמאן דליתנייהו דמיא דכמו שאומרים איני יודע נינהי לקי״לבמס׳
סנהדרין )יי( שכל האומר איני יודע כמאן דליתא דמי .וכן אתר אוסר
ואחד מתיר כר כלומר וכל אחד מראה פנים לרבדיו מצורת השמועה וכולן
אומרים לא שמענו כלומר שבלי מעם מסכימים לדעת אחד משני החכמים
החולקים זאינם מראין פנים לדבריהם מצורתהשמועה .מנין עומד .המכין
עומד מלמנות ואין אותן התכמים אעפ״י שמרלונס מסכימין לדעת אתד
משני הסכמים אין נכנסין למטן להכריע על פי הרוב דכיון שאין נותנים
טעם לדבריהם נמאן דליתנייהו דמיא .והדרינן לכללא דאמרי׳ במס׳ ע״ ז
)י (:היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה
אחד מהם גדול מחבירו כו׳ הלך אחריו ואס לאו הלך אחר המחמיר
ריב׳׳ק אומר בשל תורה הלך אחלי המחמיר בשל סופרים הלך אחר מ ד ק ל
׳יעו״ש .וא״כ בטרוניט שאין אומר ואין דברים משים אחד מהגמגטיס להטיל
ח י
עה
יכו
י מ י
מ ש י ם
ן י מ ר י ם
ש מ י ע ה
ש מ כ ג ט
ב
התכלת
עין התכלת
קכ &39
התכלת במליתם שום מעם לרעתם מצורת השמועה וההלכה .א״כ פשיטא
שאין נכנסין למטן כלל ואין גידונט ענין כלל למיחשביה מחלוקת יחיד
ורבים ,והגם ששמענו אומרים שיש להם טעם אלא שאין רוצים לגלותו
מטעם הכמוס א ת ם .אכן גם בכהאי גוונא אין נכנסין למטן ונמאן
דליתנייהו דמי דכיוז שאינו יכיל להוציא טעמו לאור כנשתתק או מת דמי
דפסק הרמב״ם ז״ל )הלטה *הדריו סיי היל( ובטוש׳׳ע תו״מ )סייין יח( אמר
אחד יש לי ללמד זכות ונשתתק או מת קודם שילמד זכות ויאמר מאיזה
טעם מזכה הרי הוא כמי שאינו יעו״ש .ומקור דבריהם מש״ס סנהדרין
)» r.בעא מיניה רב אתא בר הונא מרב ששת אמר אמד מן התלמידים
יש לי לל:זד עליו זכות ונשתתק מהו מנפח רב ששת בידיה נשתתק אפילו
אתר בסוף העולם נמי התם לא קאמר הכא קאמר מאי מי אמרי׳ אי לא
אשתתק הוי ממש בדבריו וצריך לסתור את הדין או טמא דלא םגי עד
שהוציא דבריו וטעמו לאור יעו״ש ,ואע״ג דלא איפשטא האיבעיא סבירא
להו להפוסקים ז״ל דלא שבקינן פשיטותיה דרב ששת מקמי ספיקא דרב
אתא בר הונא ועי׳ ירושלמי סנהדרין )סיף פוי ,ממי הדי!( וכ״ש היכא דאיתא
קמן ולא אישתקל מילוליה ורק שאומר שאינו יכול להוציא דבריו וטעמו
לאור מטעמים כמוסים בלבו שאינו נכנס למנין כלל ראן* רב אתא בר הונא
לא קא מיבעיא ליה אלא בנשתתק דוקא דיש לתלות ולומר אלו לא נשתתק
היה מגלה טעמו .אבל בלא נשתתק רק שאומר שאינו רוצה להוציא טעמו
לאור מטעם הכמוס בלבו גם רב אתא בר הוגא לא קא מיבעיא ליה דודאי
דברים שבלב איגן דברים ותליגן דלית ליה טעמא כלל ואינו נכנס ל מ ק
וכל זה פשיט וברור:
אם אפילו הוציאו מפיהם איזה טעם מה שנמנעים להטיל
ב
התכלת גי׳כ אין בהסכמתם הורת רוב להיות נידון בדין יחיד
ורבים הלכה כרבים שהרי הלכה פסוקה היא בחשו׳ הרפב״א הובא להלכה
בב״י חו״מ )0יני׳ ע >:ובכנה״ג ) (=5ובסוף ספר גט פשוט כלל ראשון וז״ל
דבר ברור הוא זה שאץ הולכין אחר הרוב אלא כשרבו מל המועט מתוך
משא ו מ ק של כולם אבל לא כשהמיעיט אינגו עמהם במעמד אחד דאמרי׳
שאלו היה שם אותו אחד שמא היה מראה פגים להפוך כל מה שהסכימו
הרוב דודו לו הרוב בכך ,ואין רוב בכל מקום אלא רוב הבא מתוך הכלל
ומתוך משא ומתן .אבל רוב הנפרד מן הכלל שמין או שמין או בוצעין
לעצמל
אמנם
240
עץ התכלת
לעצמם שלא מתוך משא ומתן עם הכלל לא פשו ולא כלום ע״כ .והביאו
ג״כ הרלב״ת באגרת הסמיכה יעו״ש והגם שבנידון הרלב״ח בענק הסמיכה
חלק עליו הר״י בי רב לא פציג עליו בזה אלא משום שהוכיח דהתזרת
הסמיכה ליושנה אין צריך משא ומחן ומעמד חכמים שישאו ויחנו כפי
דעחם וםברחם רק בהסכמה גרידא מצר הרצון סגי' יטו״ש .אבל מורה
הוא לדין חשובה הרשב׳׳א דבדבר דצריך משא ומתן בסברא ועעם דצריך
שיהיה הרוב'מתוך הכלל אבל רוב גפרד מהכלל לא חשיב ר ו ב .
i l T W D Iבעגין מניעת עשה של תורה להיות נמנע מלקיים מצות הטלת
תכלת דודאי לא סגי הסכמה גרידא לבעל עשה של תורה
אלא צריך הכרעת תכמי התורה בעעמים וסברות מצורת השמועה .הוא
פשוע ומבואר שאין מועיל כאן הסכמת הרוב אלא ברוב הבא מתוך הכלל.
וכיון שאנו בעניינו נשאנו ונתגגו מם כל תכמי ישראל שהרי הגיע אליהס
מאמרנו שהוציאנו לאור והם לא נשאו ונחנו עמנו רק מה שהראו לנו
התגלות לבם שאיגם חפצים במצות התכלת כל כהאי גוונא הדבר מבואר
מחשי׳ הרשב״א הנ״ל שאין בהסכמתם תורת רוב כיון שאיגם רוב ה א
מן הכלל אלא נפרדים מהכלל דלא משו ולא כלום וכמאן דליתנייהו ד י .
ב
מ
ומלבד
זה אף אם נתזיק נירונינו לרון בי׳ דין יחיד ורבים ונבוא
ג
למנין ,באמת ת״ל אתנו רוב בנין ורוב מנין ,דמאחר
שנתבאר דלא נכנס למנין אלא מי שמראה פנים לדעתו מצורת השמועה
ולא מי שעומד על דעתו מהסכם רצונו בלבד בלא טעם יסברא ,א ״
הגס שרבים המה מהמון הטם אשר מקלם יגיד להם ואינם מטילים תכלת
בטליחם אבל רובם איגם בגי חורה שידמו לומר כי הוא זה בטטם הדבר
מה שנמנעים להטיל התכלת .וגם החכמים שבהם רובם אשתמוטי קא
מישתמטי מייקיים מצות תכלת מתמת שרשות אתרים עליהם להיות זנבות
לשועלים וצריכים להתניף ראשים שלהם וכאשר שמענו מהרבה חכמים
שבהם אשר בפה מלא מתאוננים טל אשר אין לאל ידם להטיל התכלת
בטליתם מיראת מהני בדייני ואינשי דלא מעלי שמאיימין עליהם ומונטים
אותם מלהטיל התכלת בטליתם .וא״כ כל הנהו אינם נכנסין למנין כלל
ולא נשאר להיות נכנסין למנין ממפלגה הנמנעים ממצות תכלת רק מיעיכד
ימיעוטי איזה חכמים ידועים שיש בכחס על צד הדחק ליתן קצת פני5
מסבירות
כ
עין התכלת
קכא 241
מםבירוח לדבריהם ,אמנם אשר אחנו החרדים על דבר ה׳ לקיים מצות
התכלת ,הנה מלבד חכמי התורה אשר ביניהם חברים המקשיבים לקולט
אשר כח בידם ללתום במלתמתה של תורה ככל גדולי זמנינו המפורסמים
והרבה מהם מגדולי ההוראה יושבים לכסא יוסף ה עליהם .מלבד זה
רובם ככולם זרע ברך ה׳ מופלגי חורה יודעים מה שלפגיהם בקיאים
בסיב התלזון וסימגיו ויודעים לאסהודי סברא ממה שכחוב במאמרגו שפוט
טמוט חול ופתיל הכלח שעפ״ז שפטו בדעחם בראיוח והוכחות המתקבלות
על הלב וגמרו בלבם לקיים מצות תכלת .א״כ הרי כל אלו מצטרפים
למטן דעות להכריע במנינם גם אם יפקפקו ע ד ם קצה מהגדולים שהרי
במחלוקת תכמים יכול הרב ללמד לתלמידו בשעת הדין ונמנין בשנים למטן
דעות אע״פ שהתלמיד צריך לגמרי׳ ולסברא דרבו כמבואר מסוגיא
דסנהדרין גלי (.אמר רב שוגה אדם לתלמידו ודן עמו בדיגי גפשות ופירש״י
שינה אדם לתלמידו ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו
ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן
הדיינין .מיתבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם
שנים דיני ממוטח ודיני נפשוח כו׳ אין מונין להם אלא אחד כי קאמר רב
כגון רב כהנא ורב אסי דלנמרי׳ דרב הוו צריכי ולסברי׳ דרב לא הוו
צדיכי ופדש״י הטומאות והטהרות שהוראתן ביתיר ואין בהם מכין אלא אם
כן תולקין בדין וצריך לעמוד למטן אם רבו המטמאין או המטהרין מוטן
האב ובכו או את הרב ותלמידו בשכים ,אבל דיכי מעוכות וכפשות שמכין
שלהם אף בתתילת הדין מן התורה שזה צריך שלשה וזה צריך עשרים ושלשה
כו׳ אין הרב ותלמידו נ מ ק אלא אחד ומשני כי קאמר רב דתלמידו נמנה
אף בדיגי כפשות לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמרי׳ הוו צריני
למה ששמע מרבו אבל לסבריה למצוא ראיות וליישב הטעמים לא הוו
צריכי הילכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיטה כל
ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה
חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר ע״כ יעו״ש .אלמא דבטהרות
והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מכין אלא א״כ חולקים אפילו בדצריך
נמי לסברי' דרבי מונין לו בשתים כל כמה דהרב מסביר לי׳ וסביר ,וכן
כפסק להלכה ברמ״א בחו״מ )כמון יח מ ד ף ס( דלטכין או״ה או דיני טומאה
וטהרה אפילו צריך לסברה הרב מוכין להם שטם:
,
,
טז
16
וא״כ
242
עין התכלת
ןא״כ בטרונט אשר ת״ל כבר הטילו תפלת מוליחם יותר מחמשה משר
אלן* איש ורובן תלמיד חכמים טנהו וזמירא לבהון מסברי ליה
וסבר ־ואחר שכשאו וננאו במאמרט משו ממשה וקבלו מליהס חיוב המצזה
ובקיאים במיב אוחה ההלכה מל בורי פשימא למצטרפק למגק רוב למות
לכטל למת היחידים מתכמי הרור המעוותין את הרין הגם שיהי׳ קצת בכחס
להראות פטם מסבירות באחיזת מיגים:
ן א ל תחמה מלן בזה ממה שכתב הרא״ה בספר החינוך ימצים סח( כמכין
מצוח אחרי רבים להטוח וזה לשוט ולפי הרומה שבחירת רוב זה
הוא בששט הכתות החולקות יורמות בחכמת התורה בשיה שאין לומר שכת
חכמים מוממת לא תכריט כח בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים רק
כששוין בחכמה או בקירוב אמרה תורה שלא גסור מרמת הרוב בין
שיסכימו לאמת בין & יסכימו לאמת לפי למת השומע נו׳ ימו״ש ויש
סמוכק לדבריו מסוגיא ליבמות )יד (.כי אזליגן בתר רובא היכא ד ט הדדי
מגהו הכא ב״ש מחדרי טפי ועיין תום חגיגה »״ :דיס <א( וא״כ כ״ש תלמיד
1א ך יצטרה
ללא גמיר ולא סביר רק בהוראה אחת שלמד
למטן ללחום בשער מם בעלי תריסין רפקיע שמייהז אשר קטגס ע<-1:
ממתנם ,ועל כרחך צריך לפרש הסוגיא דםגהררין הנ״ל דמיירי כששתי
הצדדים שוות בחכמה ומי׳ חידושי רמב״ן)פס(:
באמת הדבר מבואר ומפורש להדיא בירושלמי )יש מיק( להוריות
עלה ששגיט הורו ב״ר וידע אחר מהן שעמו או תלמיד שהוא
ראר להוראה ומפרש עלה רב אימי בשם רבי שמעון pלקיש כנין שמעון
בן עזאי יושב לפטהם מה נן קיימין אם ביודע כל התורה זאיט יודע
אותו הדבר אין זה שמעון בן עזאי ואס ביודע אותו הדבר ואינו יודע
כל התורה שמעון בן עזאי הוא אצל אזתז הדבר ימז״ש ,הרי מבואר שתלמיד
שיולמ בדבר אחד ממצות התורה ובקי במיב אוחה ההלכה הוי מליו כל
תורת חכם שהגימ להוראה לגבי אותה ההוראה כשנשאל מלי ומכרימ מפי
לגבי אותו לנר מחכם גחל שיולמ בכל התורה טלה ואינו בקי בנדב
אותו ל ב ר :
דאמריק בירושלמי חגיגה <סי0 6״ח( אמ״ג ראתמד ממנין זקנים
!הנס
לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים כהדא דריב״ל מגי
לכל תלמידיי והיה מצטער מל חד דהוה בכי בעייגוי ולא יכול מ מ ט י ת י /
וימניני׳
,
,
ב ש ע ת
ה ד י
הי
אמנם
,
קכב *24
עין התכלת
וימניני׳ לדברים יחידים הדא אמרה הראוי לפל הרבדים ראוי לדבר 6מד
ושאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אינו ראוי ימו״ש ומשמע שאין
חילוק בין שאינו ראוי לכל הדברים מחמת חסרון שמופו כעובדא דריב״ל
;זהי׳ סומא בעינו ,בין שאיט ראוי לכל דבר מחמח חסרון חכמה ,דבכל
מנין אן! למה שראיי אין ממנין אוהו ו ק פסק הרמב״ם ז״ל להלכה
)ס״ל מם׳ סנםייין סי (0יעו״ש בלח״מ .אכן הדבר פשוט דהך דריב״ל לא
איתמר אלא שלא למנית אותו בסמיכה או נתינת רשוח לענק שיהא פעור
מלשלם אם ט ע ה ,אבל כשבא להורות בלא סמיכה אין צריך להיות ראוי
לכל הדברים אלא כל שבקי בעיב הלכה אחת ראוי לתורות בה דשמשן
בן מזאי הוא אצל אותו הדבר .ותדמ שהרי הסומא כשר וראוי להורות
ולדין בדיני ממונות אע״פ שאין ראוי לכל הדברים ורק כשבא למנותו
להיות מוסמך קי״ל מהדא דריב״ל דלא מהגי מד שיהא ראוי לכל דבר.
והוא הדין נמי לענין חסרון חכמה כל שאינו בא להיוח חכם סמוך אין
צריך שיהא ראוי ובקי להורות בכל התורה כולה אלא בטיב אותה הלכה
שנשאל טלי׳ ,וחילוק זה מבואר ג״כ מדברי רמ״א ביו״ד)0י«ן י מ ג כי״ד(
וז״ל נראה לי שמותר לתת מורנו לאחד שיסדר נימין ואמ״פ שמדין הסמיכה
שבימים הראשונים לא הי׳ דינא הכי מ״מ טכשיו אינו אלא נטילת רשות
בעלמא ושרי יעו״ש וכוונתו ברורה כמ״ש הש״ך «*( שמדין הסמיכה אין
סומכין אלא למי שבקי להוריה בכל התורה כולה אבל סמיכת מורנו שבזה״ז
שאינה אלא נטילת רשות בטלמא ,למה שראוי ראוי וכל שיודט בטיב גיטין
וקידושין עוסק עמהם:
ומיושב
,
»>r
י (.או זקן שאין ראוי
בזה לשון רש״י ז״ל במס הוריות
לבנים ,וקשיא לי מפני מה אין ראוי להוראה ע ״ כ ,ולכאורה
תמוה הא הדבר פשוט משום דאינו ראוי להיות סמוך בסנהדרין לכל
הדברים וממילא אף לדבר אחד אינו ראוי להיות סמוך בסנהדרין כהדא
דריב״ל ,ובדיני נפשות ודאי אינו ראוי להיות יושב בסנהדרין משום שאיט
רתמני כדאיתא בסנהדרין )לי (:יטו״ש בפירש״י אכן לפי תילוק הנ״ל נראה
פשוט דבאמת לאו לטנין פירושא דמתני' קא קשיא ליה לרש״י אלא אדקרוק
לישנא דמתני דכייל לי׳ בכלל שאין ראוי להוראה והרי ראוי הוא להוראה
בלא סמיכה ומיין לת״מ )שי״ג מה׳ עגוש סיא ר״ס או וקן( :
אמנם
,
עין התכלת
244
אמנם
מה שמבואר מדברי הרא״ה בספר החינוך דאף בשני כתות
חכמים שהגימו להוראה שאינן קרובין להיוח שוה בחכמה הולכין
אחר הגזולה בחכמה אפילו כננד רוב מנין .אינו אלא בזמן שהסכמת הרוב
הוא בצד המקילין ,אבל בזמן שהסכמה הרוב הוא בצר המחמירים א ע ״ פ
שהם קטנים מצד שכנגדם אזלינן בחר רובא ,דהרי גם בדליכא רובא כמי
קי״ל כריב״ק בפ״ק דעכו״ם (.0רכל מקום ששנים חולקים זה אוסר וזה
מחיר לעולם בשל חורה הלך אחר המחמיר ואע״פ שחבירו גדול הימנו
בחכמה ובמנין וכדפםק הרמב״ם ז״ל בה׳ ממרים )» qפ״א( וכמו שביאר
):ס( מרן הקדוש הכ״מ ז״ל יעו״ש וכן נפסח להלכה בכללי הוראה שביו״ד
)כימן ר » ( וביאר הש״ך )שם( דגדול במנין אינו ברוב דעוח רק שיש לו
בישיבתו יוחר חלמירים מאצל חבירו ,והר״מ ן׳ חביב בסוף ספרו ג
פשוע )פלל ראשון( כתב לפרש בפשיטות דאפילו ברוב דעות כל כמה שלא
נשאו ונתנו במעמד אחד הלך אחר המחמיר דלא אזלינן בתר רוב ד ע ו ת
בכהאי גוונא וכמו שנתבאר לעיל )אוה ג( מדברי הרשב״א ז׳׳ל י ״
ומעתה מבואר דכ״ש הוא שבזמן שהסכמת הרוב הוא בצד המתמידים דאזלי ן
בתרייהו אה אם צר המומס גדולים בחכמה עליהם דלא משגחינן בחכמול
כל עיקר להוציא מסברת המתמיר:
רללא דמילתא דדברי הרב מקוטנא נ״י שכתב ודעת הגדולים ש ה א י א
נגנז התכלח ושאין אנו מחויבין בתכלת כוי מרפסץ איגרא ואיי
להם על מה שיסמכו לומר כי הוא זה בכוונתו ולא שייך אף לומר עליהם
שהוא סברא כרסיית רק דברים מבוהלים ודחופים:
1אם יאמר הרב נ״י ששמעו אזכיו דבר מאתריו אשר המכונים בשם
גדולים הריצו אגדותיהם אליו כי לגודל שגאתם וקנאתם לט קשרו
עלינו קשר שיתאספו כולם עד שיהי׳ בבירור הרבים בדעה אתת ע ד נ ו
ועשו ביגיהם שאף אם אתר שישאו ויתנו עמגו ויראו שתאמת אתנו לא
יקבלו דברינו ויתעקשו בסברות מזויפות לדחות דעתינו ,וא״כ ממילא
פשוטי ההמון והרב נ״י במידת עטתנותו בתוכם אשר אינם יודעים ב ע י
ההלכה בין ימיגס לשמאלם מוכרתים המה לקבל דעת הרבים משוס אתרי
רבים להטות שהתורה מסרה כל מתלוקת תכמים כפי הסכמת הרוב בכל
אופן שתהי בין אמת בין שקר חלילה ,וזה כוונת הרב נ״י באמרו ודעת
הגדולים שהאימא ענז התכלת כו׳ כלומר שיודע דעתס שכן קשרו קשר
ביגיהם
מ
ע ו
ש
כ
לג
ב
,
עין התכלת
קכג 245
ניניהם שלא יודו על האמח רק כולס יאמרו פה אחד לבטל המצוה כדי
לבטל דברינו והנם שבאמח שקר בימינם מ״מ הרי הם הרבים ועל כרחו
אין לו להניח דעי ם הודאי אף שהוא בטקשוח וחרמיח ולהחמיר מ ס פ ק :
גם זה הבל ורעוח רוח ,דעד כאן לא אמרה תורה אחרי רבים
אכן
להטוח אלא בזמן שאין חשד טל הרבים החולקים שיטו הדין בזדון
לבם רק בשוגגים או מוטעים או אפילו במוסלפים שעומדים על דעחן
בעקשות הלב מלהכיר האמת אבל כל שחושדין אותן במזידין שיודעים את
האמת ומתכווכין למרוד בה ולהוציא משפט מעוקל בכת הסכמת הרוב.
בכהאי גווגא אץ עגין כלל להכחיש ולשקר דבריהם בטעמים וראייה ,שלא
יועיל כלל גגד הסכמת הרוב ,אכן בכה״ג כל איש ואיש מישראל שחושד
אותן במזידין מוזהר הוא בלאו שלא לכמוש אחרי הסכמת הרוב בזה ,והוא
מה שאמרה תורה לא תהי׳ אחרי רבים לרעות וביאר רבינו יוגה בשערי
תשובה )כי»ן נ( שהוזהרנו בזה שלא להתחבר אל המסכימים אל העולה
כענין שנאמר )ילפיס מ( לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר
עכ״ל ורמז בזה לסוגיא דמס׳ סנהדרין )ט (.מאי קשר רשעים שבנא הוי
דריש בתליסר רבוותא חזקי׳ הוי דריש בחד סר רבוותא כי אתא סנחרב
כי׳ הוה קא מסתפי תזקי׳ אמר דילמא תם ושלום נטיה דעתיה דקב״ה
כתר רובא כו׳ בא נביא ואמר לו לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם
הזה קשר כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין יעו״ש:
1
בכידוכיכו הנם שקשרו עלינו קשר שיעשו בזדון לבם הסכמת
הרוב לבעל מצות ה׳ לא הועילו כלל כי קשר רשעים אינו
מן המנץ וכל איש ואיש מישראל שניכר לו קצת לתשוד אותן במזידין וכ״ש
הרב נ״י שיודע בזדון לבם הוא מוזהר בלאו דלא תהי׳ אחרי רבים לרעות:
דתניא במס׳ ר״ה )כה (.אתם אתם אתם שלפה פעמים אתם אפילו
והא
שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין יעו״ש היינו דוקא
בקידוש החולש דרבי התם קרא בהדיאאבל בכל הוראות שבתורה הדבר
פשיע שאפילו הורו ב״ד הגדול שהם עמוד ההוראה באיזה מצוה שלא כדין
במזיד אינו נקרא הוראה וכדחנן בפ״ק דהוריות <ה( הורו ב״ד מזידין ועשו
כל הקהל שוגגין מביאין כשבה ושעירה ופירש״י הורי ב״ד מזידין ועשו כל
הקהל
246
עין ה ת כ ל ת
הקהל שוננין לא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב י נ פ י ק
שוגגין בל׳ד והכא הוי ליה שגגת מעשה בלא הוראה ומביאין כל אחד מן
הקהל כשבה או שעירה דכיחיד דמי יעו״ש:
נס במס׳ ר״ה )שס( גבי קידוש החורש גראה ג׳׳כ עיקר
הגירסא דלריך להיות אגוסים במקום מזידין שכן הוא הגירסא
בתו״כ )D׳ אמיר שישס מ ושם( וכך היתה הגוסחא )״( לפגי הראשוגים הדאב״ר
והרא״ש ורביגו הלל בפירושם להתו״כ )שם( יעי״ש וכן הי׳ גירסת הרמב״ם
במס׳ ר״ה )שם( כמו שהעתיק בה קידוש החורש 0״י ׳׳י( ויעו״ש בהגהות
מיימגות ובאמת גראה שגירסא זו של הרמב״ם היא עיקרית בש״ס דלפי
גוסחתגו תקשי דבין אס קחני להו בסדר לא זו אף זו בין אם קתני להו
בסדר זו ואין צריך לומר זו הוי לי למתגי מזידין או בראשונה או באחרוגה
ולא באמצע ועי׳ בנמוקי תורה להרמב״ן ז״ל פ׳ שופעים ובהשגותיו לסהמ״צ
שורש ראשון ולא עת האסף פ ה :
ו ב ע י ס ל א דמילתא אם כווגת הרב ג״י על אלו העומדים לערכו
מגדולי זמנינו מלבד כל מה שכתבנו עוד יש להתפלא
י
עובא איך סליק אדעתיה למיסמך על אלז גלזלי זמגיגז העומדים לנגדנו
למיחשבינהו רבים ,מי המה מגדולי זמגיגו העומדים לנגדנו הרי כמעט
כולם כל אחד בערכו טעים טעמא דאיסורא בהוראה שאיגה הוגנת
ומכשילים אח הרבים באיסור חמץ החמור ,מהם שהקילו לטחון קמח של
פסח ברחיים שעם מכונה העלוואטארין ,ומהם שהעיזו פניהם ע ד מרן
רמ״א ז״ל והקילו לטחון בכיסים ישנים של כל השנה וכבר הוצאנו מודעות
על ז ה ,ומהם שנתנו הכשרים על תמצית חומץ וכבר נתגלה קלונם ברבים
מהוראות פיהם שהכשילו את ישראל בזדון לבם חמש שנים רצופים וכבר
הוצאנו מודעות גם על ז ה ,ועל כולם מה שהכשילו את ישראל לעבוד
עבודת קרקע בא״י בשגת השמטה ,ואיך יעלה על הדעת שאלו יכנסו
למניין לסמוך על דעתם ,השחא רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן
יהוצרק במס׳ סנהדרין )נס (.דצדיקים גמורים הוו ורק משוס דלמדו זכות
על ההוא גברא דקא כריב בשביעית ואההוא גברא רהוה כסת בכרמו ׳
בשביעית אמר עלייהו ריש לקיש כדאתא קמי רבי יוחנן בגי אדם החשודים
על השביעית כשרין לעבר שנה הדר אמר לא קשי׳ לי מידי דהוי אשלשה
רועי בקר ורבנן אחשבינהז סמוך והדר אמר לא דמי התם הדור אימנוהו
1באמת
,
,
רבנן
קבד 247
עין התכלת
רבנן ומכרוהו לההוא שתא הכא קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן
המניק ואף רבי יוחנן לאמר ליה לריש לקיש לא מקא ופירש״י ז״ל שאתה
קורא אותן רשעים אכן מללא השיב לו שקורא אותן רשעים שלא כלין וכן
מהא לכי אתו לקמיה לרבי יוחנן אמרו ליה קרי לן רועי בקר ולא אמר
ליה מר ולא מידי אמר להו ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא לי משמע
שגם רבי יוחנן לא פלינ עלי דר״ל בעיקר הדין שמעשה סגיגוריו לרשע
מותר לקרותו רשמ ולהכי אמר להו ואי קרי לכו רועי צאן שהוא זילזול
יותר דהגם דכל סתם רועה אפילו רועה בהמה גסה פסול מיהו יש תילוק
בין רועי בהמה גסה לרועי בהמה דקה דחעי בהמה גסה מעלין ולא
מורידין ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין כדאיתא במסכת עכו״ם
)כי .ושם( ועיין חו״מ ) כ י ף סימן תנה( ובסמ״ע ):ס סימן לד המיף יג( ולהכי קאמר
להו דאף אם הי מזלזל אתכם יותר וקרי לכו רועי צאן דלא מורידן ולא
ממלין מאי אמינא לי׳ הרי כדינא עביד ורק שלריש לקיש קאמר דא עקא
מה שאתה רוצה לפרסם ולהכריז עליהם שהם פסולים שהרי מכל מקום
קודם הכרזה דיניהם דין שאפילו גזלן דרבנן אינו נפסל עד שיכריזו עליו
וכ״ש אלו שאין עליהם רק מה שנעשו סגגוריא לרשעים והם לא עשו בעצמן
שום דבר ר ע :
אינו מובן באמת מאי כולי האי אדרבה הוי דן את כל
אדם לכף זכות תנ!:
נראה שמה שלמדו עליהם זכות ג״כ לא הומיל אלא דלא מברי מל
אכן
איסור תורה אבל איסור דרבגן מיהו מבדי גס אף אחר הסגגוריא
שעשו וממילא הם רשעים דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרי' עבריינא
כדאמרי׳ במסי שבת )מ (.ורשע נמי מקרי כדאמרי' ביבמות ) כ , ( .והיינו
דמה שלמדו זכות יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך מ״מ עבר אררבנן
כמו שהשיב ריש לקיש הלב יודע אם לעקל אס לעקלקלות כלומר והי צריך
לעשות פעולה מפורשת שלא יהי׳ מקום לחשוד אותו כדאמרינן נ מ ס שבת
)» (.דחיישינן לחשרא יעו״ש וכן נמי מה שלמדו עליהם זכות יכול לומר
אגיסעון אנא ופירש״י שכיר בקרקע עכו״ם וג״כ עבר מל כל פנים אדרכנן
שהרי אין עוררין עם העכו״ם בשביעית כדאמרינן במס׳ ניכוין)דף » <שס(
וגם לפי' שני של רש״י משום ארנוגא ג״כ עכ״פ תשרא איכא שהרי משום
ארנונא לא הוחר אלא חרישה ראשונה ולא מרישה שני כדפי׳ הראב״ד
בפירושו
,
,
,
ולכאורה
,
,
,
עין התכלת
248
בפירורו לתו״כ )פישס נ » 0מהירושלמי יעו״ש ומאן דחזי לי׳ חורש אינו יודע
אם הוא חרישה ראשונה ואם הוא משום ארנונא כלל ונכלל הוא בחשובת
ריש לקיש הלכ יודע כר ורק לאינהו למדו עליהם זכות דעכ״פ לא עברי
אדאירייתא והגם דאכתי עברי אדרבנן יש ללמד זכות דמשום כדי חייו הוא
מושה כהאי דתגיא בתוספתא דמם׳ תעגית כשם שמתריעין על הנשמים
בשאר שני שבוע כך מתריעין עליהם בשביעית מפני פדגסת אחרים ומפרש
עלה בירושלמי ) ״ D W Mהיא( מהו מפני פרנסת אחרים חברייא אמרו
מפני פרנסת מכו״ם רבי זעירא אמר מפני פרנסת תשודים אתיא דרבי
זעירא כרבי כו׳ חד ספר הוי חשוד על פירזת שמיטתא אייתיגהו גבי ר ב /
אמר לון ומה יעביד עליבא ובגין חיי׳ הוא עביר כו׳ יעו״ש ,אלמא דלרבי
לם״ל שביעיח בזהי׳ז מדרבגן וכיון דלא עברי אלא אדרבגן צידד עליו ומה
יעביל עליבא ט ׳ ולא עור אלא שמתריעין עבורן בשביעית ,ור״ל ור״י
סכרי כיון דעכ״פ עברי אדרבנן ורשעים הם אין ללמוד סעיריא עליהן
י״ל יקיי להו מ י
ל
יו
ותלינן דבאמת עברי אדאורייתא
י ' ז אמי-
אלם החשודים על השביעית ר ו י י ו י ייו י
להו ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא לי׳ הרי הדין ממו שאסור ללמוד
םנגוריא מל רשמים והוי להו בזה מחזיק ידי עוברי עבירה וחנן אין מחזיהין
ידי ישראל בשביעית במס׳ גיעין)א•( יעו״ש:
כ״ש וק״ו בן בט של ק״ו אלו מגדולי זמגיגו העומדים לנגדנו
שהכשילו והתירו עבודת קרקע בשביעית על ידי ישראל שאיגס
מן המגק לסמוך עליהם ,והגם שגס ידידיגו הרב הגאון האבד״ק קאווגא
שיחי׳ גם כן העה קו להתיר אבל תס ושלום לא התיר אלא ע״י נ כ ר י :
c
ו ל ה כ י
ז
ע
ב
פ י ד
ש
מ
י י ה ו
ר ש ע י ם
ז ג ם
ב י
ו ח נ
וא״כ
ובאמת
הדברים מחמיהים איך לא השכילו מזו הסוגיא דסגהדרץ
הג״ל מצמה להבין שאין הערמה שלהם שיעלו למכור הקרקע
לנכד מומלח כלל דהרי מל ר״ל אמרי׳ במס׳ סכהדרין )כי (.אמר מולא
הרואה את ר״ל בבהמ״ד כאלו עוקר הרים ועחנן זה בזה ימו״ש והיאך
קאמר בפשיעות כהן וחורש כהן וזמר ולא עלה על דעתו המצאת היתר
גדולי זמטט ונם הנהו תרי רבנן ר״ח בר זרנוהי ור״ש בן יהוצדק שנתתו
ללמוד זכות יכול לומר אגיסעון אנא יכול לומר לעקל ביה הבד אני צריך
ולא מלתה מל דעתם ללמוד זכות כהמצאת היתר גדולי זמנינו ולא ט ת
האסןן
עין התכלת
הכה 249
האםף פה בזה כי כבר חיברנו בעזה״י בזה קונטרס ארוך בביטול
דבריהם ולהחזיק ידי שומרי מצות שמיטה .והרי זאת ידופ וברור לכל
שר״ל הרבה שנים אחר הבית הי׳ ואין שום מקום לחלק מבימי ר״ל לבימיט:
אכל מי גרם להם כל זאת מצלות שבהם נרמה להם כדאיתא בספרי
י )שי:ס מיןכ סיכקא מח( כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת
למה נאמר לפי שנאמר אם שמוע תשמעו מגיר הכתוב שכשם שאדם צריך
להזהר בסלעו שלא יאבד כך יהא אדם צריך להזהר בתלמודו שלא יאבר
כר כך תלמיד חכם למד שנים או שלשה כו׳ נמצא עשיר לאחר זמן
ועליו נאמר וקובץ על יד ירבה ,וזה שאומר היום אני לומד למחר אני
לומד היום אני שינה למחר אני שונה נמצא אין בידו כלום כר מניין שסופו
נקרא עצל ת״ל על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב ולמה
נקרא שמו חסר לב מל שקנה שדה וכרם ולא עמל בהם כו׳ ומניין שהוא.
מבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא שנאמר כסו פניו חרולים ועוד הוא
אומר וגדר אבניו נהרסה מתיך שראה )גי׳ הילי,יט שלא יאה( שאין עומדת בידו
הוא יושב ומטמא את המהור ומעהר את העמא כו׳ יעו״ש וזה במי שקנה
שדה וכרס וכ״ש אלו גדולי זמנינו העומרים לנגדנו שהרבה מהם מכוגים
בשם גדולים הגם שמעולם לא קנו שרה וכרם כלל:
פ י ׳ ב ׳ נעגין שחששו קזות בקיוס מצות התכלת דכיון שלא נתקבל
קיום הםצוה עדיין בכל ישראל איכא משום לא תתגודדו.
n
pD*U
במסכת יבמות )יי (.רב אומר לא עשו ב״ש כדבריהם ושמואל
י אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ״ט דמ״ר לא
משו ואלא לאחר בת קול מאי טעמא דמ״ר משו איבעית אימא קורם בת
קול וכגון דב״ה רובא למאן דאמר לא עשו להא ב״ה רובא ומאן דאמר
עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי כינהו הכא בית שמאי מחדרי
טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מאן דאמר לא משו דהא נפקא בת
קול ומאן דאמר עשו רבי יהושע הוא דאמר אין משגיחין בבת קול ומ״ר
עשו < •ק כאן לא תתגודדו לא תמשו אגודות אגורות אמר אביי כי אמרי׳
לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אתת הללו מורים כדברי ב״ש
והללו
1
עין התנרת
250
והללו מורים כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן
בה אמר לי׳ רבא והא ב״ש וב״ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא
אמר רבא כי אמרי לא תתגודדו כנון ב״ר בעיר אחת פלג מורין כדברי
ב״ש ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דיגים בפיר אחת לית לן
בה כו ימו״ש ,והנה כפי סוגיות ההלכה בכל הש״ס דקי״ל כרבא לגבי אביי
לבר מיע״ל קג״ם היה צריך להיות ההלכה כאן דבשתי בתי דיגיס בעיר
אחת ליכא משום לא תתגודדו .אכן הרמב״ם ז״ל בה׳ עכו׳׳ם ) * • נ סי״ד(
כתב וז״ל ובכלל אזהרה ]דלא תתגודדו[ שלא יהיו שגי בתי דיכין במיר
אתת זה טהג כמגהג זה וזה טהג כמגהג אתר שדבר זה גורם למתלוקת
גדולות שגאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ע״כ ותמהו בזה
כבר כל המפרשים ז״ל שגראה שפוסק כאביי ולא כרבא היפך מכלל ההלכה:
,
,
והנראה
ברעתו ז״ל דפלוגתא דאביי ורבא הוא רק למ״ד עשו והוכיח
רבא שפיר דהא כ״ש וב׳׳ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי
ולא חיישי ללא תתגודדו אלמא דבשתי בתי דינין בעיר אתת ליכא משום
לא תתגודדו אבל למיד לא עשו גם רבא מודה דבעיר אתת אפילו בשני
בתי דיטן איכא משום לא תתגודדו כיון דליכא הכרת משוס מקום לימנ־
דאין בזה משום לא תתנוררו לא מתלקיכן מסברת עצמנו לומר דליכא
בזה משום לא תתגודדו זולת בשני מקומות ומוכח להריא מההוא דמגילה
נקראת כי״ר ובע״ו ומההוא ומקום שנהגו כו׳ ומההוא ובמקומו של רבי
אליעזר היו כורתין כו וכדקאמר )שם( מקומות מקומות שאגי יעו״ש אבל
בעיר אתת אפילו שתי בתי דיטן ודאי איכא משום לא תתגודדו למ״ר לא
משו כיון דלדידי׳ ליכא הכרח ממתני או ברייתא לומר שאין בזה משום
לא תתגולרו זהרמב״ם ז״ל סובר להלכה כמ״ד לא משו כפי כללי ההלכה
לקי״ל כרב באיסורא ורב אמר לא עשו אלא להלחם משנה ז״ל תמה בזה
להא קא שקיל וערי הש״ס מובא לאוכוחי למשו ומסיק שממ מינה משו
ועשו יעו״ש אכן כבר ביארו המפרשים ז״ל בזה לנכון לכל שקלי וערי׳
והוכחות מ ד ת י הש״ם לאוכוחי לעשו לא אזלא אלא לחי׳ קמא אי בעית
אימא קודם בת קול כוי א״כ למ״ד לא עשו לא עשו כלל אפילו קולס בתי
קול וכ״ש לאחר בת קול ושפיר קא שקיל וטרי לאוכותי מ מ ך בדייתות
וממני׳ רעשו וסליק לי בש״מ דעשו ועשו אבל לתי׳ בחרא איבעית אימא
לאחר
,
,
,
קנו 201
עץ התכלת
,
לאחר בת קול כו לא מצי לאוכוחי כלל מהנך מחניתא רעשו דהא להך
חירוצא לא פליגי אלא לאחר נ ח קול אבל קודם בח קול לכולי עלמא עשו
וא״כ איכא לאוקמי הכי מחניחא קודם נ ח קול וכן מהא דאמר רבי טרפון
תאבני כוי ומהא רבן הרכינס דמסיק מינה שמע מינה עשו אפילו גימא
דידע הש״ס דעוברא הוי לאחר בח קול ג״כ לא מוכח מידי דדלמא בן
הרכינה םובר אין משגיחין בבה קול אבל אכחי לא מוכח דכל חלמירי
ב״ש עשו כדבריהם דדלמא סברי משניחין בבח קול וכדמשמע לכאורה
דרבי אליעזר רמחלמידי ב״ש הוא סבר הכי בעובדא דתנורו של עכנאי
במס׳ כ״מ )™( אלא על כרחך רכל הך שקלי וערי ודמסיק שמע מינה
עשו ועשו הוא רק אליבא דאיבעיח אימא קמא אבל לאיבמית אימא בחרא
לא מוכח מירי ושפיר פוסק הרמב״ם ז״ל כרב דלא עשו דהוא פוסק להלכה
כאיבעית אימא בחרא כדרכו בכל מקום .וליידי׳ דאין הכרח לומר דבשתי
בחי דינים בעיר אחת ליכא משוס לא התגוררו בקושמא בעיר אחח אפילו
בשתי בתי דינים איכא משום לא תתגודדו כנ״ל:
,
ומיושב
בזה מה שיש עוד לתמוה על לשונו של הרמב״ם ז״ל שכתב
שלא יהא שגי בחי דיגים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה
גוהג כמגהג אתר שדבר זה גורם למתלוקת כו׳ ,והדברים מתמיהים דנקט
מגהגא ולא גקע איסורא ואין לומר משוס רעפי שייך לא תתוורדו *איסורא
שהוא דיגי התורה ומיחזי כשתי תורות מבמנהגא שאינו מדיני התורה ולא
שייך מיחזי כשתי תורות וכדסליק אדעתא דר״ל 00יג 0וקא אהדר ליי לרצי
יוחגן אמינא לך אגא איסורא ואת אמרת לי מנהגא וכדפירש״י יעו״ש ולהכי
לרבותא נקט הרמב״ם ז״ל דאפילו במנהגא איכא משום לא תתגודדו וכ״ש
באיסורא והי׳ מיושב בזה ג״כ הא דסיים הרמב״ם ז״ל טעמא שדבר זה
גורם למחלוקת כו׳ ולא קאמר טעמא משום דמיחזי כשתי תורות כדמשמע
ע מ ר א )שם( ובפירש״י יעו״ש משום דהרמב״ם אמנהגא קאי ולא שייך
משום מיחזי כשתי תורוח אלא מפני המחלוקת ,אבל זה אינו דאכתי אמאי
שביק לאשv:עינן דין לא תתגודדו באיסורא ומטעם מיחוי כשתי תורות
דבאמת לא אתי במכ״ש ממגהגא דבמנהגא טעמא הוא משום מחלוקת
אבל באיסורא אפשר לא שייך טטם דמחלוקת רכל תר מביר כמו דסבירא
לי׳ לדינא ומה מחלוקת שייך בזה הא הכל יזדעין דחלוקין בדין:
אמגם
252
אמ3ם
עץ התכלת
כפי הנ״ל דדברי הרמב״ם ז״ל כאיבמית אימא בחרא למולם
אחר בת קול וכרב דלא משו ולכאורה קשה א״כ קודם בת
קול נמי אמאי משו קרי כאן לא תתגודדו וצריך לומר דקודם בת קול
לאין סברא לפסוק כב״ה יותר מכב״ש לא שייך לומר דב׳׳ש לא ימשו
כדבריהם משום לא תתגודדו דמאי חזית גימא דב״ה לא ימשו כדבריהם
משום לא תתגודדו ומל כרחך דבאמת לא שייר כלל לא חחגודדו באיסורין
דמי ידתה מפגי מי ולא מיתזי כשתי תירות כלל דהכל יודעין דחלוקין ואץ
שום אהד מהם יכול לוותר מל דמהו ומה יעשה ואין כאן גם משום מתלוקת
ג״כ ורק אחר בת קול למ״ר משו שפיר פריך קרי כאן לא תתגודדו דנהי
דהבת קול לא הכריתם שיהי׳ דמתם כרמת ב״ה משום דסכרי אץ משגיגזין
בבה קול מיהת היכי מצו משו כדבריהם הא איכא לא תתגודדו לכיון
להבת קול מסייע להו לכית הלל ואיכא סברא לפסוק כב״ה מחר מכב״ש
שייך לא תתגודדו אי משום רמיחזי כשתי הורות אי משום מחלוקת /וכסי
זה מתבאר דלמ״ר לא משו לא שייך כלל לא תתגודדו באיסורץ דכשהן
שוץ וליכא שום צר סברא להכרימ לזה יותר מלזה כגק קודם בת קול
באמת משו כדבריהם וליכא משום לא תתגודדו כג״ל דמי ידחה מפני ^
וכהאי דעקביא בן מהללאל במם׳ עדיות שאמר אני שמעתי מפי המרובים
והם שממו מפי מרובים ולהכי ממד בשמועתו והכי אמרי׳ בכמה דוכתי
והשתא דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דמביד כמר מביר ודעביד
כמר מביר ואין בזה משום לא תתגודדו והיינו כמי דאמרי׳ במם׳ מירובין
הרוצה למשות כדברי ב׳׳ש מושה וכן מוכח מריש הסוגיא דקאמר בפשיטות
אימת אי קודם בת קול מאי מממא מ ר ד לא משו ומאי קושיא פשיטה
כל כך הא יש לומר ללא משו משום לא תתגודדו אלא ודאי דסברא פשוטה
היא סובא דכל שלא נקבמ ההלכה ואין להכרימ לצר זה יותר מלצר זה
לא שייך לא תתגודדו ומשנקבמ ההלכה כגון אחר בת קול למאן דאמר
לא משי דהא נפקא בת קול והיינו דסבירא לי׳ משגיחין בבת קול להכריע
ההלכה שוכ לא שייך לא תתגוללו להא מחויכ ועומד הוא לבעל דעתו
לגבי מי שנקבע ההלכה כמותו ע״י בת קול או שעמדו למנץ ורבו עליו
וכתיב אתרי רביס להעות וא״כ ליכא לפרושי כלל דקרא דלא תתגורלו
קאי על שני בתי דינים בעיר אחת או אפילו ב״ר אחד בעיר אתת פלג
מורין כן ופלג מורין כן דאמר להו רחמנא לא תעשו אגודות דממג״פ אי
צד
עין התכלת
קכז 253
צד אחד מהחולקין מרובין בחכמה ובמנין פשיטא והמיעוט נגרר אחר ה ח ב
ואסורים לחלוק לטצמן דהא קרא כתיב אחרי רבים להטות וא״כ למה לי
לא תתגודדו ,ואי בששני הצדדין שקולין וליכא להכריע ביניהן ודאי בהא לא
קאמר קרא לא תתגודדו וכל אתד צריך לעשות כדעתו דאין חשש מחלוקת
דוחה איסורין ובקושטא ליכא כלל משום מחלוקת ולא משום מיחזי כשתי
חורוח דהכל יודעין שחלוקין בדין ומה יעשו מי ירחה מפני מי בדבר שיש
חומרא בכל צר ובדבר שצר אחד מחמירין וצד אחד מקילין ג״כ הלכה
• פסוקה היא בשל חורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיהל
ולא שייך כלל לא תתגודדו ועל כרחך דקרא דלא תתגודדו אמגהגא קחי
דכיון דלאו מדיגי התורה הוא ולא שייך בזה קביעת הלכה בהא קאמר
קרא לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ולאו משום דמיחזי כשתי תורות
דהא לאו תורה היא אלא משום המחלוקת וכהא דתנן אל ישנה אדם מפגי
המחלוקת ושפיר השמיט הרמב״ס ז״ל לא תתגודדו דאיסורין ושפיר כתב
הטעם שדבר זה גורם למחלוקת .כן הוא בירור הלכה זו ברור ונכון ולא
מלבי אכי אומר כי ת״ל שוב מצאתי קצת מדברי בספרי דבי רב להגאון
העצום הספרדי מ׳ דוד פארדו ז״ל ובמרכבה המשכה ז״ל יעו״ש אלא
שאנחנו ת״ל ביארגו יותר מורווח יעו״ש מיהו לעגין דיגא גם מדבריהם
מבואר ומפורש יוצא דליכא לא תחגודדו דאיסורין:
ומעתה
נבוא לגידוגיגו בעגין התכלת .הכה מאחר שכ״ת לא פקפק
בשום דבר ע ד מצות התכלת אלא שהחליט שעכ״פ כיון
שנתחזק זה זמן רב אצל ההמון שאינו במציאות מחמת שהטעו אותם לשון
המדרש רבה ותכמומא שהתכלת גגנז ולא ידעו לפרש לשין נגנז נשכח כמו
שפירש״י ז׳׳ל במס׳ פסתיס )"נ (:ואטעייהו כמי לשון האר״י הקדוש ז״ל
בפרי עץ חיים ועוד ספרי מקובלים יהי שהוא בטטות מ״מ הרי נתחזין
אצלם כך וא״כ הבא לומר שמצא התכלח צריך נאמנוח שיהי׳ נאמן כבי
תרי כיון שבא להעיד נגד החזקה שנתחזק אצלם מכבר ולזה סיים ומעתה
מי ומי מאחינו ב״י .דכבוד מר כיהו רבה שליט״א מהימן עליה כבי תרי
ודאי מחויב במצות תכלת .ומי מאתיכו ב״י שלא ירע ולא הכיר את כבודו
ואת גדלו של מר גיהו רבה ולא מהימן לרידיה טפי מאיכש בעלמא אינו
מחויב במצות התכלת דאין מד אחד גאמן להוציא מחזקה שגתתזק בלבו
,
מבכר
עץ התבלת
254
מכבר שהתכלת אינו במציאות ,וכשאני'לעצמי הלא תורתו חביבה עלי עד
לאחת וחלילה לי לחשוב את מר ניהו רבה שלימ״א כאיגש דעלמא שלא יהא
נאמן מלי כבי תרי זה תורן! דבריו ולזאת היו מהזריזין מקדימי! למצות
כראוי ליראי ה׳ וחושבי שמו ישלח ודרש מאתי במכתבו לשלות לו תכלת
אלא שסיים שעדיין לבו נוקפו לאשר הרבה שעדיין לא קבלו עליהם מצות
התפלת תישס אולי יש בזה משום לא תתגודדו וכת! שזולת זאת אץ דבר
מוצץ בפניו לקיום מלוה זו:
כפי מה שנתבאר לא שייך כלל לא תתגודדו בכאן שהיא מצוה
הנה
ממצות התורה ושקולה ככל המצות ולאו דלא תתגודדו לא קאי
אלא מל מגהגא כמו שגתבאר אבל בזה מתויבים לישא וליתן בדבר ההלכה
ולדון ע״פ רוב הבא מתוך כל ואתרי רבים להעות וכאשר אתר המשא
ומתן של ההלכה יהיו שגי הצדדים שקולים צריכין להתמיד כיון דבשל תורה
הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר וכל עוד שלא באו למכין למצוא רוב
מתוך כל ולא נשאו ונתנו במשא ומתן של הלכה זו לא מיבעיא שעל
המחמיר ומקיים מצות התכלת לא שיד לומר דאיכא מליו משום לאו דלא
תתגודדו דהרי בלאו הכי רמת הרשב״א והריטב״א ז״ל ומור פוסקים דלצד
המחמירים ליכא משום לא תתגודדו ימו״ש וכ״ש למה שגתבאר דבאיסוריי
לכולי מלמא ליכא משוס לא תתגודדו אלא אפילו המקילין למצמן וממאנים
לקיים מצות התכלת גראה ג״כ דלא קאי מלייהו לא תתגודדו דהא מחוייבים
ומומרים הם לקיים מצות ה׳ ולבוא למכין לישא וליתן בהלכה זו להוציא
הדין לאור לדון ע״פ רוב או לדון בשל תורה להממיר והמונע עצמו מזה
ומסרב בהמצוה הרי קאים בלשותא דאורייתא ארור אשר לא יקים את
דברי התורה הזאת ולא על זה צריך רתמגא להזהיר לא תתגודדו אלא
דהך למיתא לא קאי אלא על מי שיש בידו להקים שיכול לישא וליתן במשא
ומתן 3׳ הלכה־ אבל לכל העם בשגגה וכבר ביארנו בזה בארוכה בתשובתנו
להגאון שי מקועגא:
אבן כל זה היינו צריכים אם עכ״פ היה בפי הממאגים שום מ ע ם בדבר
אבל באמת במיקרא דמילתא אני תמה מל מע׳׳ל שעלה כלל מורא
מל ראשו לחשוש בזה משום לא תתגודדו דהא ודאי לא שייך לא תתגודדו
אלא היכא רכל כת מורין ונותנים ממס לדבריהם כלשון הש״ס הללו p w
פדב־רי ב״ש והללו מורין כדברי ב׳׳ה והיינו ששניהם מורץ ומתנים ממם
לדבריהם•
v
,
1
עץ חתכלת
!
ן
י•
ן
.
קכח 2&6
לדבריהם זה תולה עצמו בדברי ביש וזה תולה עצמו ב מ ד י ב״ה /אבל
היכא שצר אחר אין נותנים שום עמם לדבריהם אפילו ב״י אתר בעיר
אתת פלג מורין הלכה ובאים מעעם דברי חורחנו הקדושה ופלג חולקים
ואין נוהגים שום מעם לדבריהם רק שגותנים כתף סוררת ולא אבו שמוע
דבר ה ׳ ,הא ודאי רעל אלו שמורין הלכה ובאים מעעם משא ומתן
תורחנו הקדושה אין מליהם שום חשש וגדנוד לאו דלא תתגודדו ,ואדרבה
פלג השגי׳ המתגים כתף סוררת ולא אבו שמוע דבר ה המה עוגם ישאו:
,
ו
ן3ןףן
1
ן
}
,
v
שהביא מע״כ מסוגיא לסוכה )מד .ישיי דיה לדילמ; חמיהגי הרי כבר
ראה החמי׳ בפירש״י ז״ל להרי שתי בתי ריגים בשתי עיירות ליכא
למ״ד שיהי׳ בזה משום לא תתגודדו רעד כאן לא פליגי אביי ורבא אלא
בשחי בחי דיגים בעיר אחת אבל בשתי עיירות גם לאביי ליכא משום לא
תתגודדו ומה שתי׳ בזה מהרים ן׳ חביב ז״ל בכפיח המרים ):ם( למשום
בני הגולה העולים לרגל הוי כשתי בתי דינים בעיר אחת ישמזו הםוגיא
הוציא הרמב״ם זיל לפסוק כאביי ולא כרבא ,הוא דבר מתמיה להא מיירי
התם בזמן שאין בית המקדש קיים מדאמר לדירהו גמי לא לחי ומאי עולי
רגלים איכא ,והעיקר בזה כמו שביאר מהרשד״ם ז״ל שמ״ש רש״י לא
תחגודרו הייגו לחכמים שבאו לתקן והם יכולין ^תקן אפילו משום חשש
רחוק בשב ואל תעשה לעקור אפילו דבר תורה שהרי יש כח ביד תכמים
להעמיד דבריהם אפילו במקום כרת וממילא דאיט ענין כלל לנידונינו,
דאכוו תקנות וגזירות קאמריגן הא דינא במצות התורה לכל ישראל.קאמינא
לכתיב וגתכו על ציצית הככף פתיל תכלת והמסרבים אין בידם שום עעם
ממשא ומתן של הלכה ומאי לא תתגודדו שייך הכא:
ן כ £י הגראה כווגת מע״ל כיון לעפ״י טעותייהו בהבגת המדרש ודברי
האר״י ז״ל כתחזק וכשרש בלבם שהתכלת אי<#מצי&ת כלל
ולהכי בעינן בזה מהימן כבי תרי והם שאינם מאמינים אותי כבי תרי
יכולין לפעור עצמן מן התכלת על פי לין חורה ושוב גם מל המאמין יש
מליו חשש איסור לא תתגודדו ק גראה תורף כוונתו ,אכן מלכר מה שכבר
נתבאר דבאיסורין ודיגי התורה ליכא משום לא תתגודדו ,ומלצר דדעת
הרשב״א והרבה פוסקים דצד המחמירין אין בהם משום לא •תגודדו,
ומלבד מה שביארנו כבר במקום אחר דליכא משים לא תתגודדו אלא
היכא
356
עין התכלת
היכא דלצד השני אינא איסור בזה אבל היכא דאפילו לפי רעת וסברת
צד השני ליכא איסור בזה ליכא משום לא התגודדו כמבואר מלשון הירושלמי
פסחים )ייש *•י ,מקים מ מ י ( שנייה הוא שאס עבר ועשה ביהודה כבגליל
ובגליל כביהודה יצא כו׳ יעו״ש ,וזה נראה ג״כ טעם משנתנו במס׳ סוכה
)לי (:אמר רע״ק צופה הייתי בר״ג ור״י שכל העם היו מגענעין את
לולביהן והם לא נענעו אלא באנא כו יעו״ש ולא היה בזה משי לא
תתגודדו משום דאין הנענוע מעכב בדיעבד וזה נמי ממם ב׳ לזקנים שהיו
,
ב צ י י י
) :נ ת
(:h
ם
\
AVA
"
^
ו
בזה משום לא תתגודלו כיון שאינו אלא למהררין לעיקר המצוה אינו א,א
גר איש וביתו ,וא״כ בגירונינו הרי אפילו להממאנים במצות התכלת משוס
שפג לבם מלהאמין שזה הוא התכלת האמתי מ״מ הרי אין בזה שום חסרון
ותשש איסור בקיום מצות הציצית וממילא לא שייך בזה לא תתגודדו ,מלבד
כל זה אני תמה בעיקרא דמילתא היאך עלה כלל מל דעת מע״ל כי זה
מיקרי מעיד ע ד החזקה וכי משום שנתחזק אצל ההמון בטעות נעשה מזה
חזקה שיהי' גקרא מעיד ע ד החזקה הא ודאי ממה שנתחזק בטעות לא
מיקרי חזקה .וגס הדי מעולם לא באגו לדון מל תזקה זו שגתחזקה בטעות
אצל ההמון שאינם בני תורה ומה שייך לחשוב זאת לחזקה .ובפרט שכאמת
הרי ידוע דרובא דעלמא עיני ולב ההמון להשגיח ולהביט על התלמילי
חכמים ומי שיודע ספר יורע שבלב גדולי ישראל לא נחחזק מעולם שאינו
במציאוח כי מי לגו גדול מהרדב״ז ז״ל שהי׳ גאון ומקובל ומחליט בהחלע
גמור שהוא במציאוח וכן מוכח מלשון הרא״ה בספר החינוך שלא נתיאש
ממציאות התכלת וגם גדולי האחרוגים הגאון בעל חמדת שלמה והגאון
בטל ברית אברהם ז״ל תפסו והחליטו בפשיטות שאפשר מציאת התכלת
בכל יום מל פי סימנים וכמו שביארנו בתשובתנו טל דברי הגאון מקוטנא
ג״י ,וא״כ כל יודע ספר ומאמין בחכמי וגדולי ישראל שישראל סומכין
עליהם יודע דבריהם והרי הוא אצלו בחזקתו שבכל יום יכול התכלת להמצא•
ח
ד
מ
ש
ה
כ
ר
ב
ר
י
נ
״
ש
ו
א
ח
ר
נ
ג
ש
ה
כ
ב
ה
י
ע
ו
״
ש
ו ב ו י ק ר א דמילתא מה שכתב דהכא צריכין עדות ונאמנות כבי ת ר
הוא ג״כ מילתא דתמי׳ הרי מילתא דעבידא לגלוי הור
י
וא
שבמובהקי!
המובהקים
סימגיו
כל
מם
החלזון
ויראה
יבא
לראות
כל הרוצה
ס
כב
ובעזהש״י
הצביעה
ומעשה
דאורייתא
איסורין
בכל
עליהם
שסומכין
כבר
הראיתי
,
עין התכלת
קנט 257
הראיתי הדברים ברבים .ועכ״פ אף המתעקש שבמתעקשים שיאמר שבכל
זאח עדיין לבו נוקפו ופג לט מלהאמין על כל פנים מידי ספיקא לא נפיק
וספיקא לאורייתא לחומרא וספק מלוה הוא תמור יותר דאפילו מפיקוח
וספיקי ספיקוח בספק מצוה אמרי׳ ללהתמיר ,והגם רבפרי מגלים בפתיחתו
לאו״ח לא ברירא לי׳ מילחא כל כך אכן הלבר מבואר להריא בתשו׳ מוצל
מאש )סימן ע( ימו״ש ובפרמ שכבר ביארנו להכא הוי ספק איסור שני לאוין
בכל אשר אמרחי אליכם חשמרו ולא חגרמ מיין לעיל)פיס א סי׳ 60׳ באופן
שאין ליחן להממאניס בקיום מצות החכלח שום צל פנים בחורה וההלכה
כלל וממילא שאין בכתם להביא על אותן העושים כתורה והלכה שוס נלנול
חשש לא תתגולרו ,ועיין במאמר קונמרס תפילין רמארי עלמא להגאון
המקובל ר׳ עמנואל תי ריקי ז״ל בעל ספר משנת חסילים )פרק מ מ ( :
סימן ג׳
אחדשה״כ.
תשובה לחכם אחד
מכתבו פגשנו כעת בבואנו לשלום מדרכט מאעלי׳
ומקארלסבאד ואם כי אין אגו מכירין אותו .אכן לאשר
הראה עצמו במכתבו לדורש ומבקש קצת האמת ראיט להשיב קצת .מה
שרצה להעמיס בשימה רש״י ז״ל שיש שגי מיכי חלזון לחכלח ,א׳ חלזון שהוא
דג קען כדפירש״י ז״ל במם׳ שבת )עד (:וזה החלזון והחכלח ממגו הוא
מצוי הרבה כבמס׳ שבת )»•( שהגימ מדלת העם לכורמים וליוגבים והוא
פסול להכלת שבציצית .ב׳ חלזון מחולעים שמן הארץ והיינו שהחלזון שבים
שהוא דג קסן ומצוי תמיד עולה על הארץ אחת לשבעים שנה ומשריץ
תולעים שאינו מינו ע״י שמעיל ביצים וע״י הגשמים עולה מהן חלזוגות
הרבה כמין תולעים ודם תולעים הללו העולים מן הארץ הוא הכשר לתכלת
כפרש״י במס׳ סנהדרין)צא (.ומס׳ מנחות )מג (.ולא מחלזון שבים זהו יסוד
דבריו ובזה התמרמר מאד על הרב קרבן נתנאל ז״ל שבחנם שלח יד
להגיה בפרש״י ז״ל במגחות להציג על הארץ במקוםקהארץ כי בקושמא
במגתות דאיירי מתכלת של ציצית וזה התכלת איגו מחלזון שביס אלא
מתולעים שמן הארץ:
1אנן תמיהין אס אין אהבת הניצוח והקיגעור בוער בו איך נפל ברשת
מעות כזה לתלות זרות כאלו בשימת רש״י ז״ל לומר חדשות שאץ
לו
. 17
יז
עין חתבלת
*58
לו שום מקור מ ר ם ודברי תז״ל שהחלזון שבים מוליד ח ו ^ ם שאינם מיט
ואינם בלומה ל\ ושהתכלת מדם החלזון שבים הוא פםול /ר ק הסנלס
מהחולעים הוא כשר והוא ננל פשסוח השמומה וכולהו סוניא דש״ס ומדרשי
חז״ל שמבואר להליא שהתכלח לציציח מן החלזון שביס הוא בא ועי רש״י
חולין )« (.שהתכלת לומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה כו׳ יעו״ש הרי
להדיא שהתכלת לציצית מדם חלזין שבים הוא בא להתם בתכלת על ציצית
מ י י ד /וגס בהך דמם׳ שבת נשם( שהניח מדלת העם לכורמים וליוגבים
אלו ציידי חלזון כוי ופרשי׳י ללבושי המלך יעו״ש משמע שדמיו יקרים ואינו
מצוי והיינו אותו תכלת של ציצית וכפי הנראה ממכתבו שכתב וז״ל ואפשר
שהם צלמות תולעים לזה שינה במנחות וקראו תוצע ובשבת נ*י 0כמין דג
קטן לבסבי! קאי על הלג עצמו שעולה מן הים ובמנחות קאי על המתהוה
ממט כר מזה נראה שכמע״ל לאשר אוהב למעון לא שס עיוט במקורי
פרש״י ז׳׳ל עצמו רק זכרונו כוזב לו מעיונו כתשו׳ גוכ״י מהדו׳׳ת)חא״ח פי׳ ג(
שמביא שם לשוני רש״י ז״ל כזה ונדמה לו ששני לשוני רש״י ז׳׳ל תולעת
מן הארז בדיבור אחד נאמרו במסכת מנחות ,אבל גקושמא הוא בשני
ומת
מקומות שמה שפרש״י ז״ל על חלזון תולעת הוא במס סנהדרין
שפרש״י ז״ל על ועולה מן הארץ הוא במס׳ מנחות )״ (.ואם כמע״ל נ״י
היה שם ממט במקורי פרש״י ז״ל עצמו לא היה טפל ברשת זרות כאלו
שהרי זה לשון רש״י ז״ל בסנהדרין (00תלזון תולעת שיוצא מן הים אחד
לשב?גיס שנה וצובעין בדמו תכלת כוי הרי שפתי רש״י ז״ל ברור מללו
שאיחו חלזון עצמו שיוצא מן הים שקראו במס׳ שבת כמין דג קטן קראו
כאן תולעת והוא הוא שלקטטתו ולהיותו שרץ המים הטמא קראו תולעת
ומבואר ג״כ שהתכלת הוא בא מאותו תלזון עצמו היוצא מן הים י אמנם
לשון רשיי ז״ל במנחות שפי ועולה מן הארץ .הנה כוונת הרב קרבן נתנאל
ז״ל רצויה דצריך להיות על הארץ שהרי החלזון מן הים הוא יוצא וכדפרש״י
ז״ל גופיה בסנהדרין נשם( ובחולין 0ם >.וכדאמרן ,אלא רבאמת אין צורך
להגיה דלפי מה שביארנו במאמרנו שפוני ממוני חול ״ופתיל תכלת״ שררך
החלזון לשכון בקרקעית הים יעו״ש שפיר מיתפרש לשון רש״י ז״ל דמה
איך שיהיה זה
דקאמר מן הארץ היינו מן הארץ וקרקעיח הים׳
<$שוע וברור שהחלזון מן הים ה ו א ,והאי דסנהדרין )= (0עלה להר ו י א ס
שאין שם אלא חלזון אחר למחר ירדו גשמים ונתמלא כל ההר חלזונות .
,
,
,
י ה י ה
הוא
עץ התכלת
קל 259
הוא כמו שנת*י1ר שהחלזון עולה כשהים מתגעש ועולה על ההרים וכשחוזר
הים מגעשו נשאר החלזון בההר שחופר עצמו בקרקע וחול ההר וחיותו
מרעיבת מי הים הנשאר בלוע בקרקע ההר ומעיל שם ביצים אחת לע׳
שגה ומתרבה וצורך הגשמים דקאמר למחר ירדו גשמים ונתמלא כל ההר
חלזונות ,גראה דשריצת ביציו הוא ע״י מי גשמים וגם ברכת הריבוי
שיתרבה הוא ביום הגשמים שאז חלות הברכה בעולם וכדאית^במס תענית
)ה (:גדול יום הגשמים שאפילו פרועה שבכיס מתברכת בו יעו׳׳ש ובב״ר
0ייג( רבגן אמרי אף הדגים מרגישין יעו״ש ובפרקי דר״א ,ומעתה אין
צורך להאריך עוד בפרס זה ביתר דבריו בעח כאשר כמע״ל יעיין היעב
בזה יהיה חמה על עצמו מה ראה על ככה לבוא בדברים חלושים וזרים
כאלו לעקור פשמות השמועה וההלכה ומקרא מלא ונתנו על ציציח הכגף
פתיל תכלת:
דבריו לא ראינו להאריך כי כבר העירו ג״כ זולתו בהם ובעזרת
הש״י ביארנו היעב במאמרנו השלישי הנקוב בשם עק התכלת
המוכן לצאת לאור אי״ה בקרוב שמה ימצא משובה מספקת לכל דבריו
ויראה כי אין כאן שום מתלוקת בין רש״י ותום׳ והרמב״ם ז״ל לא בחלזון
ולא במראה התכלת ,ובפרע מה שבא במכתבו מחכמת הקבלה לא אשיב
כלל כי מלבד שלא ניתן לכתוב בכתב מפורש אלא ברמז או מפה לאוזן ,זולת זאת
הרי ידומ שאין לבנות מ״ז יסוד לדינא שכל מקום שחכמת הקבלה סותר ומתעד
לפשמות ההלכה אתר פשעות ההלכה אנו אזלינן ועי׳ בחשו׳ מהרש״ל)סימן
צח( לזאת לא ראינו נחוץ לפלפל בזה עם מע״כ נ״י ונקוה כי כאשר ישים
עינו ולבו על דברינו הנאמרים במאמרמ פתיל תכלת ועל דברינו במאמר
מין התכלת שיצא לאור בקרוב אי״ה יודה על האמת אם יש לו קצת לב
מבין בתכמת האמת ויבין כי לקושטא דמילתא-מתאימות בזה חכמת האמת
מם פשעות ההלכה ,הנני הדו״ש ומברכו בכותי׳ט :
,
לביתר
פרט השלישי
ובו נ׳ סיסניס
א
ל ה י ו ת שמענו שהמונעים את ׳הרבים ממצות תכלס מאחיזין את
העיניםותולין עצמן באילן גדול האריז״ל הקדוש והגאון המגיד
הקדוש
עץ התכלת
200
הקדוש זללה״ה מקאזנץ באמרם שמבואר בדבריהם שאפילו יהיה תכלת
בזמן הזה אין מחוייבין בתכלת שבזמן הזה נתבטל חיוב מצות הכלח לגמרי.
וממילא הפטור מן הדבר ומישהו נקרא הדיוט .והנה אם כי בדברי האר׳׳י
ז״ל כבר ביארנו קצת במאמר שפוני ממוני חול ,אמרנו לבאר מור בזה
ביחד טס דברי הגאון הקדוש המגיד ז״ל ,ואגלה טפח מעומק פנימיות
דבריהם הקדושים בכדי להסיר את אשר חפו טליהם וחלו בהו בוקי סריקי:
והנה
זה לשון הגאון המגיד הקדוש ז״ל בספר הקדוש עבודת ישראל
בפרקי אבות ןפ״ג יי״י( כי חכלת מורה ג״כ על השגחת הבורא
ית״ש בעולמו בטוברי רצוכו כנ״ל והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם על
זה אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות והייכו שצריך האדם לתלות תכלת
בציצית כג״ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין
לתכלת להזכיר היראה ומכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל
ככגעים מגודל הצרות העוברים עלינו ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאה
עפ״כ חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו נצת יעו״ש:
את הרבים מלקיים את המצות הוסיפו פשע טל חטאתם
בכדי לחזק הבליהם תלו בי׳ בוקי סריקי בלשון הגאון
י
ה מ ג ד הקדוש הנ״ל ובלשון האריז״ל שהבאתי במאמר שפוני טמוני חילי-לומר
שפוטרים את העולם מתיוב מצות תכלת מכל וכל שבזמן הזה אץ חיוב בתכלת
כלל ואפי׳ שיהי נמצא תכלת פוטרים מחיוב המצוה בטעמים ע״פ קבלה /ומצאנו
את עצמנו מחויבים בדבר ללחום מלחמח מצוה להסיר זה החשד מטל הגאונים
הקדושים ז״ל הנ״ל כי מפיהם אנו חיים וכל יומא ויומא שמעתייהו מתבדרין
בפינו ,תאלמכה שפתי שקר הדוברים על צדיקים וקדושים מתק בגאוה
ובוז שרצוגס ח״ו לעקור ולבעל מצות עשה שבתורה בטעמים שעל פ•
קבלה לומר שמצוה זו איגה נצחיית ולא נאמרה על זמן ה ז ה :
אפילו במקום שספרי הקבלה מהתגאיס והאמוראים חולקים מפורש
ע ד ההלכה אזלינן בתר הלכה וכ״ש במצוה ברורה שבתורה ומפורש
בש״ס £היתה נוהגת זמן זמנים טובא אתר שכבר ירדו ישראל מגדולחס
לדחותה בטעם חלוש כזה אחר תתימת התלמוד:
יתנבא אדם בנבואה נגד ההלכה ויאמר שנתגלה לי מן השמים
לגרוע או להוסיף על הפירוש המקובל כפי ההלכה ,הרי הוא
גדון
והחונטים
,
והרי
ואפילו
עין התכלת
קדא 261
כידון לנביא שקר כמבואר בהקדמת הרמב״ם ז״ל לפירוש המשגה בביאור
חלק הראשון ימי״ש ואם יעמוד בהוראה זו להורותה לרכים נדון כזקן ממרא:
והרמב״ם
ז״ל בחיבורו םפר היד )הלממ יסויי 0י«רס ס׳׳ט ס״א( כתב וז״ל
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מלוה עומדת לעולם
ולעולמי עולמים אין לה לא שיגוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל
הדבר אשר אגכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסיף עליו ולא
חנדע ממנו והנגלות לגו ולבניכו עד מולם לעשות את כל דברי התורה
הזאת הא למדת שכל דברי התורה מלווין אנו לעשותן ער עולם וכן הוא
אומר תקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא
רשאי לתדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש ויעשה אות ומופת ויאמר
שה׳ שלתו להוסיף או לגרוע מצוה או לפרש במלוה מן המצות פירוש שלא
שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינם לעולם
ולמרי דורות אלא מצית לפי זמן היה הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש
נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיר לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו
שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד מולם ולא איש
אל ויכזב יעו״ש עוד בהלכה ג ׳ :
J I D l p r Q Iפירוש המשגה )מ״ס כחיק סיא:יןן גם כן מביא לשון זה
אכן שם מוסיף ואין הפרש בין שיוסיף ויגרמ מל הפסוק
י
ובין שיוסיף ויגרע מל הפירוש המקובל וכר ואפילו יסייעגו פשע הכתוב
וכר ו»נל כן אמרו ע״ה במסכת מגילה מ( אין גביא רשאי לחרש דבר
מעתה יעו״ש :
מי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאכו לבו לומר שהתורה והמצוה
אינם נצחיים ויש זמן אשר בעלים הלא זה דעת מינים ואפיקורסים
הנמשכין לחבק חיק נכרי׳:
קצת בזה ובהעתקת לשוני הרמב״ם ז״ל להוציא מלב הפתאים
המאמינים בהבלים לתלות בוקי סריקי בצדיקים קדושים
גאוני עולם אשר לאורם נלך והפתאיס ידברו עליהם עתק באמרם שהם
נמו מדרך התורה ת״ו תאלמנה שפתותיהם דסכר פי דוברי שקר:
ונ• הנני להודיע בזה כי יש לנו קבלה ברורה -בעדות נאמנה שהרב
הגאון הקדוש אור עולם המגיד מקאזנין זיל באותו שבת שאמר ענין
זה מתכלת אמר אתר כן ברבים או! שאמרנו מנין זה מכל מקום לפני
ביאת
נ
וא״כ
י
והארכנו
י
*26
עץ התכלת
ביאת הגואל יגלה אחד מצות תכלת לישראל /רש לט התעודה בכתב
מקובל מגאמגים :
p iמליט בספרו דבי רב הקדוש והטרא רביגו אלימלך זללה״ה מליזענסק
שהיה רבו של הגאון המגיד ז״ל מקאזיגיץ שכתב בספר טעם אלימלך
הקדוש פרשת כת )ליה א< יאמי( שבכל דור יש שירש לתקן מצוה מיוחדת
יותר משאר מצות ובדורותינו יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר
מצות יעו״ש ,וצורך התיקון במצות ציצית הייגו להשלים מצות תכלת שזה
הוא עיקר התיקון לקיים מצוה כמאמרה כשלימות ונצטער רביט הקדוש
זללה״ה על תסדון שלימות המציה וק־ה שעוד גזכה לתקן לקיימה כשלימות
ואיך אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק רבינו קקדוש זללה״ה ודאי על
חסרון התכלת יאמר תלמידו גאון עוזנו הגאון המגיד הקדוש זללה״ה
שאינו מצוה כלל:
באמת חלילה לנו לתלות בוקי סריקי בהגאון המגיד הקדוש זללה״ה
~ ' ובזה הענין לא מלבו אומר רק כל דבריו הם דברי האר״י ״ל
הקדוש והוא רק כמוסיף פירוש ולימוד זכות על ישראל כמו שהיא מ ו
ונראה שהוא לשון האריז״ל שמזמן שתרב בית המקדש איןצריך לתכלת וכבר
הערוט בזה במאמרנו שפוני ט מוגי חול בטענה הראשונה )ל (:שהרי היה
תכלת עד אחר חתימת הש״ס ובאמוראיס האחרונים הובא בש״ש שהיה
להם תכלת וביארנו שם שכוונתו שמחורבן הבית ואילך לא היה במציאות
כל כך עד אחי־ כך שנשכח מאתנו לגמרי למיעוט מציאתו ולימד זכות על
ישראל שודאי הוא בהשגחה מהשי״ת שלא נצרך לפי שעה אכל לא שח׳׳ו
אט כסמוך על זה לבטל מאתנו חיוב מצוה זו .וכן גם הגאון הקרוש
המגיד זללה״ה צידד בזכותיט לומר שבזמן שאין נמצא ודאי הוא בהשגחה
שאין צריכק לפי שעה .אבל חס ליה להקרוש שיאמר ח״ו גגד ההלכה :
אכל יען כי הגאון הנ״ל מפורסם וידוע בגודל צדקתו זכיתי יגן עלינו ]
י מצוה לבאר דבריו שלא יהיו תמוהים בעיני אנשים שאיגם מביני©
לבדו הקדושים ואינם יודעים מאין יצאו שהם ממקור מיס חיים ממקומות
מפוזרים ברברי האר״י ז״ל בפרי עץ החיים שער הציצית והנה אש באנו
לבאר כל דברי האר״י ז״ל ביאור מספיק לא יכילו הגליוטת כי ארוכה מארן
מלה ורצוגט להעיר ולהראות ראשי דברים לפתות פתח כחודה של מ ח ע
למביט מדע כאשר קבלתי מיסוד הורי ומורי הקדושים :
1
איין
ז
נ ת
וזה
עין התכלת
קלב 203
הה לשונו הקדוש <שם שיק י( ועתה נבאר כוונת הציצית דע כי מן המוחין
דאבא הנ״ל של ו׳ קצוות המלובשים בנה״י דאבא מהם היה בתינת
ציץ של כהן גדול כנ״ל אבל מן המוחין דאמא מבתינת ששה קצוות המלובשין
בגה׳׳י דאמא כג״ל ואלו הם בתיגת ציצית מהן יוצאין שגי מיגי ציצית הא׳
הוא ארבעה ציצית מן מות תכמה דאמא שהוא ביגה דאבא כג״ל ואלו הם
בחיגת הציצית שהיו גוהגין בזמן שבית• המקדש היה קייס שהיו כל הציצית
מן ז׳ חוטין לבגים וחוט אתד היה תכלת ,אבל לאחר החורבן הם הכל
תועי לבגים ואין לכו תכלת לפי שכל הציצית הארבע שלאחר כך הם בתינת
ארבע מותין דביכה דאמא ואין שם תכלת ופו׳ :
ונבאר
עתה ענין הד׳ ציצית דתכלת זהענץ כדו שנתבאר לפיל שיהם
יוצאים ממוח תכמה דאמא )ושאינו אלא בינה דאבא( כנ״ל
והיא כלולה מארבע מוחין שהם ארבע שמות יק״ו מלואיס בדרך ע״ב ס״ג
מ״ה ב״ן ואם תמגה מספר אותיותיהן הם ל״א אותיות בלבד כי כל אחד
מהם יש לו ת׳ אותיות כגגד ת׳ חוטים שיש בכל ציצית מהן אך הרביעי
שהוא יק״ו דבן אין בו רק שבע אותיות לבד ועל כן כדי להשלים החוט
השמיני של הציצה הרביעית צריך לעשותו תכלת .והעכין הוא כי בחיגת
התכלת היא לעולם במלכות שהיא בתינת ה׳ אתרונה שהיתה תסירה בשם
יק״ו וכדי להשלים הל״ב חועין אנו צריכין לקחת את המלכ1ת של יק״ו
הרביעי ולחברו טמהן כרי שישלים הל״ב חוטין ויהיה ח׳ חועין בכל שם
י ייךו שהוא ציצית אחת יכו׳ )ועיי״ש שמתרץ שלפי זה היה די בתיצו אחד
תכלת בכלל הארבע ציצית(:
W״ Tמסיק שם והגה הארבע ציצית שאגו גוהגין אחר החורבן היוצאים
מכללות הארבע מוחין אשר במוח הביגה דאמא והם ארבע שמוא
־ -אקי׳ ככ״ל במילואיהן ובכל אתר מהם יש שמונה אותיות המילוי שהם ארבע
ציצית ובכל אתת שמונה חוטין שלימים וכולם לבנים כי אין צלין לתבר
ממהס את התכלת שהיא בתינת המלכות על דרך שנתבאר לעיל ולכן אק
תכלת נוהג בזמן הזה :
בפרק ה׳ איתא בזה הלשון ונחזור לבאר מה שכתבתי לעיל פי
ושם
האמת הוא שבזמן הזה אחר החורבן אין בנו כת להטיל תכלת כי
אין אגו משיגים רק עד מוח בינה דאמא .אמכם ודאי שאין אור העל*)
למוח
**6
עץ התכלת
למוח חכמה נמנע מלצאת .רק שאינו יוצא על ילי מפשיט אבל ולאי הוא
שהוא יוצא בהתלבשות תוך ציליח מוח בינה אם כן מוכרת הוא שיהיה
רומזים ציצית חכמה לאמא בציציח בינה ראמא וכו׳ עיי״ש ,אלו הם שוכן
רבריו הקדושים הכוללים מנין הזה :
הפפוע לפי דרך המקובלים הפשטנים שדברי הקבלה הם
בעיניהם)לא עלינו( כמכונה מלאנתיות הסובבת כפי המרכתה
באופני הסובב וגלגלי התנועה ואין שמים לב להבין כי כל דברי הקבלה
הם דברי תורה שנצרכים לכל-נפש מישראל להבין להשכיל לשמוע ללמוד
וללמד לשמור לעשות ולקיים וכדאיתא בש״ם ) ח ג ע ל יל (:אף בעניניס
הגבוהים גבוה מעל גבוה אמרו תכמינו ז״ל יש נאה דורש ואין נאה מקיים
אבל אתה גאה דורש וגאה מקיים :
גם לפי דעתם והשגתם ישימו לב להבין בדברי האר״י ז״ל ראשית
אכל
שדבריו הם שמזמן החורבן אי אפשר להטיל תכלת וכי לא ידע
האר״י ז״ל שהיה תכלת אף בימי האמוראים וביותר נפלא מה שכתב שאין
אור העליון גמגע מלצאת רק שאיט יוצא על ידי מעשינו אשר כפי פשטות
ההשגה שלהם שמפני זה אין מקום למצות תכלת ופטורים אנחנו לגמרי
ממצוה זו מפגי טטם הזה :
ן ל £י דעה זו יש לנו לפטור גם ממצית תפילין של ראש מטעם 0ה
pהתיים
שאין הארתו נעשה ל
ושעי ס » ל ס פיק ה( בביאור תיקוני המעשה ,שעל ידי תפלה של ראש נתקנו
ג׳ תתתונות לאצילות בבחינת החיצונות כי הפנימות אין צריך לתקנו וכו
ומסיים שם וגם אור מקיף לאלילות גם כן אין צריך לתקנו ומאליו נעשה
ומסיים שם ולכן אין צריך לברך טליהם .ובאמת כפי טעם הזה הוא שיה
מם תכלת ולמה מניתין כל תפלה של ראש הרי מאליו געשה .ואף שלפי
הלשון משמע שם שבמעשה ידינו להנית של ראש נתקן מ ה .אכן בפע׳׳ת
שער החפילין פרק ז׳ מקשה שלא היה לנו להטת תפילין קודם ההפלה
רק אחר גמר התפלה ומתרץ שהתפילין נמשים מהרשימו הנשאר ממוחין
שמברו וזה הרשימו מאליו נשאר ולא מל ירי מעשינו וגם מיקר תפילין של
ראש שורשו באצילות כדאיתא שם .ועל כל פטם קודם התפלה אין שום
מקום שיהיה נעשה ע״י מעשינו .וכן נתפטר מכמה מצות שכל מקום
ששורשו בחכמה אומר האר״י ז״ל שממצמו נעשה .וכן כתב האריז״ל
בשער
והביאור
ס
ע
י ד י
מ נ ג ש י נ ו
י
ו כ ד א י ת א
ב פ ר י
,
עין התכלת
קלג 265
)»«י cw»5במנות קימה והידור פגי זקן וכן בפרי מן חיים שמר הק״ש
בפ׳ ט״ז וגפ׳ י״ז שהמוחין יורדץ ממצמן יעו״ש ובהרבה מקומות בספרי
האר״י ז׳׳ל שכל המצוח ששורשם מחכמה נמשים מאלי׳ ולא מל ידי ממשיכו:
וכל
בזוס״ק )החמס ק נ מ ( כיון דממו לשים שלום כרין מביר שמושא
ב
י ההיא גהר דגפיק ממדן באדרא דא וכדין במיין כלא לגפקא מקמי
מלכא ולא איצטריך בר נש ולא אחרא לאשחכחא חמן ולא למשאל שאלחין
וכו׳ והיינו שגמשה מאליו .ומכל מקום חקגו ברכח שים שלום:
ובשטר
תיקון חצות )פיק ל״ז 1שבזמן הבית לא היו צריכין למעשה
א
ידינו ולתפלה .וח״ו לומר שלא החפללו ולא היו עושין מצות
ועי׳ םוכה ג» (.שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה כו׳ משם לתפלת
המוספין כו׳ משם לתפלת המנחה כי׳ יעו״ש:
1א £י ל ן על ברכת תפילין של ראש אף שהיא מתלוקת הקדמונים מכל
מקום לא נמצא בכל כתבי האר״י ז״ל איך היה האר״י ז״ל
נוהג אס היה מברך או לא והרב בעל מצת שמורים האריך בענין הברכה
והכריח עצמו להכריע שאם מניחין תפילין דרש״י ור״ת ביתד צריך לברך
על של ראש בפגי עצמו ,ומוכת וכראה מכל הכתבים בהגימם בענין הברכה
קצרו שלא היה ברור אצלם מגהג האריז׳׳ל ובפרי עץ תיים במקומו איגו מובא
כלל בעגין זה רק בשער התפלה מביא שתי הדעות וגותן מקום לשגיהם:
ואני
קבלתי מאא״ז מו״ר הרב הגאון הקדוש מאיזבלא זללה״ה ביום
שגתתגכתי למצות תפילין וזכיתי ללמוד ממגו כווגת מלות תפילין
והניתם על ידי ועל ראשי ואמר לי לברך על של ראש בעעם ונימוק אמת
והוא היה מקובל נורא ועצום כנודע .ושמעתי מפיו שערם נסע לרביגו
רבי שמחה בונם מפרשיסחא הכין עצמו ללמוד כל ספרי הקבלה אשר היה
בביח מדרשו ולמדם מד שהיה בקי בהם במל פ ה .ואמר לי המעם כמו
שיתבאר לקמן שהוא מספיק לכל המנינים כאלו:
תחלה צריך להוכיח שגם מל לבוש הפשע הפשומ גם כן לא באו
אכל
גדולי ישראל וקדושיהם להפוך לדו פירוש הפשוע של התורה לבמל
אפילו מצוה קלה דרבגן וגדגוד גדר מדברי סופרים וכל שכן מצוה חמורה
מדאורייתא ששקולה ככל המצות :
וזה
1
עץ התכלת
״26
ביאור דבריהם הקדושים בדרך פשט ,שאחר שאין אגו יכולים להגיע
להשיג טומק יקרת מצות תכלת מזמן שחרב ביח המקדש .ולכן נתבטל
ממגו .ועם כל זה כמו שבית המקדש אף טל פי שחרב מכל מקום קדושתו
הוא תמיד ובתפלה נכלל מצות קרצנות שהיא במקום קרבגות כראיתא
בזוה׳׳ק )»ל«ס לכד (.ולב לא נטיל מכלא אלא וידוי ואיתא בגמ׳ )ייניזוח קי(.
ראו מזבת בגוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו והיינו שאפי׳ בזמן
שחרב בית המקדש מכל מקום על ידי התפלה מתעורר הרצון שהי׳ במצות
קרבנות ונעשה מאלי׳ כן גם על ידי הלבן מתעורר קדושת התכלת כאלו
קיימנו אותה אבל אם יש לנו תכלת צריך לעשותה במעשה שבודאי המטשה
גדול יותר מהכונה וכן איתא בזוה״ק )שקולי י » ( :תא תזי בשעתא דכולהו
אומנין שארו למעבד אימגותא ההוא עובדא ממש לשיאן איהו אשתלימת
מגרמה וכו׳ וכד אתבני כי מקדשא כל עבדתא דאתעבד איהי מגרמה
אתעבידת אומגין שראן ועבידתא אתחזיאת לון למעבד יאתרשימת קמיה
ואשתלמית הוא מגרמה והא אוקמוהו דכתיב )יולטס א׳!׳ Cוהבית בהבנותו
וכו׳ .ואם לפי דעתם לא היה גצרך אז לשום פעולה מאתר דמגרמה
אתעבידת מוכח מזה אשר האדם צריך לפעול מצדו אף שזו הפעולה
כעשה מעצמו:
ו י י ן מוכח מדברי פרי עץ החיים )שם פיק ל׳( שמקשה כשאין הכלת למה
" י אין אנו פטורים מכל הציצית ומתרץ שכל אחד מהם הוא מצוהבפני
עצמה ולמוחין דבינה ראמא אין נצרך התכלת ומכל מקום ה צ י ד שזורין
וכפולים שיוכלל בהם גם כללות התכלת שהשזירה תמלא מקום התכלת
והיינו רק שנוכל לכוון כוונת התכלת גם בזמן שאין לנו תכלת בפועל ובמטשה:
ל כ ל א י ת א שם בפרק י בסופו ויכוון בכל פעם לשם ק״ל גימטריא
עי״ן .והעגין הוא כי תכלת של הציצית הוא סוד החושך
שאין בו עיגים לכן היא לין לכן צריך להסתכל בציצית ולכוון כאלו יש שם
תכלת ואז יסתכל שני פעמים בוראיתם אותו ותכוון להמשיך אלי׳ סול
עינים עליונים וראי׳ עליונה יתכוון שני פעמים ק״ל שהם שני עינים עליונים
להמשיך הראיה משם לסור התכלת שהוא עולימתא שפירתא ללית לה עיינין
*
דוגמת הכוס עכ״ל:
p iבשער הקריאת שמע )שיק כי( שבמלת פתיל תכלת יכוון להכוכה הג״ל
י ובשער הכוונות גם כן איתא שיכוון כאלו יש שס הכלח :
ומפשטות
,
עין התכלת
קלד *67
ומפשטות
דבריו שביחוד שם זה מתקן מצות וראיתם אותו האמור
בתכלת אף שהמעיין בדבריו יראה שבא רק לצדד שיפוצץ
לכוון גם עתה כוונת הראי לתכלת .אכן כאשר העתיקו דבריו והורקו
מכלי אל כלי נשתנה הלשון:
שבספר קב הישר נשית מ־׳כ( איתא בזה הלשון והיודעים סוד יחוד
בקבלה מכוונין בשם אחד גדול ונורא שהוא בגימעריא עין ובזה הם
יוצאים אף בזמן הזה סור מצות תכלת בציצית וכתוב שם שזה קבלה בדו
מהגאון ר׳ יעקב תעמרליש מלובלין ז״ל .ובאמת זה בעצמי* לשון הרב בעל
מצות שמורים ונדמה מהלשון שיוצאים בהכוונה לבד בלי המעשה ואץ
צריכים למעשה:
ולא מצאתי מעולם שהכוונה בעצמה ימלא מקום המעשה שאם כן יתכמל
תלילה כל קיום המצות והיה די בכוונה ל ב ד :
yדצריך עובדא ורעותא ומלולא וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות1T31
מקום המעשה בכל עגיגי עולם הזה כגון צרכי הארס בגופו
אכילה ושתיה וכדומה כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה ורק במקום
שאי אפשר לקיים המעשה אז הכווגה והרצון לקיים ג״כ תביב לפגי הש״י
כדאיתא בזוה״ק ) » c r rקנ (:ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורץ
מבין לגבי מאריה דאף על גב דלא יכיל למעבד לון קב״ה סליק רעותיה
כאלו עביר שמתשבה עובה הקב״ה מצרפה למעשה:
אכל באמת עומק יקרת מעשה המצוה היא גבוה מכל הכווגות ואן!
להיחידים שידעו בעעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר
מהכוונה שאי אפשר להגיע עד עומק חכליחם ורק בהמעשה ככללו כל
הכוונות ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש״י ואומר ברוך אחה
שקדשנו במלותיו שכן צונו .ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך
שאף מה שמברכין ברכת התורה אין מברכין אלא על הלימוד בפה שהוא,
המעשה ולא על העיון והמחשבה וכן הם גם דברי הרב הגאון הקדיש
המגיד זללה״ה בספר עבודח ישראל שהמעיין בדבריו יראה שכל דבריו
הם מדברי האר״י ז״ל ותלמידיו ככיכר מדבריו שמבאר כוונת הציצית והתכלת:
,,
טד
L
1
וכתב
שם שציציח רומז מל יראה עלומה והתקדשות בכל מיני קדושה.
וגם שלא יחרשל האדם איך יכול לקדש מצמו ע ד זה יש תקיפות,
ג״כ
עין התכלת
&26
,
ג״כ ממצות ציצית שנאמר בהם אני ה אלהיכם אשר הוצאתי אתככ
מארן מצרים:
ו ת ו כ ל טונתו נראה שם מפורש שבציצית נכלל יראה וגם טתן מקיפות
שלא יתרשל האדם ממבודה וזה רומז שהלבן נותן תקיפות
v
ז ד 1ה כל זה מספיק לבאר אשרוכווב
יותר:לדמה הפשמנים האוחזים בלמש:
הוכרת
אבל ימן כי אלצנו להביא דברי הקדושים מוכרת אני לבאר דבריהם
לכלתי יתראו כדברים נזלמים בלא ממם ואבאר קצת בזה מה
שקבלתי מיסור הורי ומורי כמצות ציצית:
כל המצות הם שהש״י לוה לישראל להדבק במלותיו ובכל אופן
שהש״י עוסק להשפיע שפע תיים וטובה לבריותיו ובכל מקיס
ובכל זמן נתן הש״י לישראל מצות שיקיימו אותן וכדאיתא במדרש ר
«״א ס״ג( הקב״ה אינו כן אלא גוזר ג ז י
ל ,א
״
ומקיימה תחלה מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה אני הוא ששמרתי
מצותיה של תורה תחלה וכל מצות שישראל מקיימים הם מוסיפין כת בגבורה
של מעלה כדאיתא במדרש רבה )איכה א׳ ל פניי ,ויצא מנת ציי!( בזמן שישראל
עושין רצוגו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כדכתיב)תכליש פ( באלתיס
נעשה חיל וכו׳:
T J J Tפרמ הוא עצמו מנין מצות ציציה כדאיחא בזוה״ק ברמיא מהימנא
)ש׳ שצח קפד (:והובא בפרי פץ החיים )שם( ציצית פקודא דא לאדכרא
כל פקודי אורייתא בגינה כמה דאת אמר וראיתם אותו וזכרתם את כל
מציה ה׳ ועשיתם אותם דא היא סימגא דמלכא לאדכרא ולמעבד .כתיב
*משיתם ציץ זהב והא אוקימכא ציצית איהו כוקבא רזא דעלמא תתאה
אסתכלותא לארכרא ציץ דכר ציצית נוקבא ובא לכל ב״נ ציץ לכהנא .ותנינן
אסור לאסתכלא בשכיגתא בג״כ אית תכלא בגין דתכלת איהו כרסייא לבית
רור והקונה דליה ודא איהו דחלא מן קדם ה׳ לדחלא מההוא אתר ו כ ו :
ואיתא
דולל
ב ה
) ב מ ? י מ י ל
ה (
ן ב י ר ו ש
מ
ר
ש
רה
ה ש נ ה
,
ע
,
קלה 269
עין התכלת
1א י ת א במנתות ) » ( אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר
ויקחני בציצית ראשי ושם )יף מא (.אין ציצית אלא יוצא:
r M T T Iשכמו שהציב הקב״ה ממרכת ההנהגה קומה שלימה בכת משפיע
ומקבל וכן ברא את הארס בצלם אלהים זכר ונקבה כדאיחא
בזוה״ק )האזינו יצ (.תאנא בשנגתא רמתיקא הרישא סתימא רכל סתימץ בעא
לאתקנא כלא אתקין כעץ רכר ונוקבא באתר דאיחכללו דכר ונוקבא לא
אתקיימו בקיומא אחרא דרכר ונוקבא והאי תכמה כללא דכלא כד נפקא
ואתנהיר מעחיקא קדישא לא אחנהיר אלא בדכר ונוקבא דהאי הכמה
אחפשה ואפיק מיניה בינה ואשתכת דכר ונוקבא הוא ,חכמה אב בינה אם
חכמה ובינה בחד מחקלא אחקלו דכר ונוקבא ובגינייהו כלא אתקיים
בדכר ונוקבא ו כ ו :
של הקב״ה הם נקראים לבושים וכן כל מה שנזכר בהקב״ה
דמות הוא רומז למדותיו וכל אבר פרטי הנזכר וכן כל תיקוני
דמות אדם כולם רומזים למדות .ולכן נתן הקב״ה מצות בכל פרט לעורר
רצון הבריאה שנברא קומה שלימה שלעומתו ברא אדם התחתון בעולם
הזה שכל מערכת הבריאה זה לבוש לזה בדרך עילה ועלול כראיחא בזוה״ק
)ניאשיס י׳׳ט סיף ע״נ( מריש רזא דנקודא עלאה ער םופא רכל דרגין כלהו
איהו דא לבושא לדא ודא לדא וכו .ואדם התחתון הוא המקבל האחרון
מכל .דונמה הארץ שנחשבת למקבל האחרון שמקבלת זרימה ומצמחת.
ולכן איתא בתיקוני הזהר )היי\ן ס־׳ז ק־ צח (.וכד אתברי אדם דלתתא דאיהי
טקבא הה״ר)כיאשיח א׳( ויברא אלהים את האדם בצלמו אשתלים דיוקנא
דלעילא .והוא דוגמת הארץ שכתיב )הושע ל( אענה את השמים והם יענו
את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואח היצהר וגו׳ .שכמו׳
שהארץ מקבלת זריעה ומצמחת מחדש .כן עבודת האדם הוא לקבל לתוכו
ונקבע בו ועבודתי להצמיח ולהעלות מה שקיבל לתוכו להולידו ממדש,
והיינו שמה שמקבל לתוכו בזה הכת יעבוד את הש״י ונמצא מעלה ומצמית
ממה שנזרע ט וזה נקרא עושה פירות וכדאיחא במדרש רבה )נח ל׳(
תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים .וזה ביאור הענין מה שנזכר בפרי•
עץ התייס בשער הציצית )פיק ג׳( שמצות ציצית רומז לקוצא דשערא דתליא
בזעיר אנפץ כדאיתא בזוה״ק )נאדיר נשא ק*א 0שהשערות רומזים לעטן זה
שהחיים הוא בהם בצמצום ומכל מקום יש בכל שער צינור שיונק מתוך
המוח
)ימקאצמ(
,
ומלותיו
,
עץ החבלת
0ל2
<שא
וכפל טמא וטמא מפיק ממוחא םתימםא
למוח כדאיתא גזוה״ק )
וכו׳ כל טמא ונימא איקרי משיכא דמבומא סתימין מפקין ממוחא
סתימאה ונמו שכל ההשפעה וההנהגה היא בסידור דמוח אדם
ושורש הההנהגה הוא במקום היוחר עליון שאינו רק הארח פנים
זכלאיחא במדרש שוחר טוב )«»»׳( האר פניך ונושעה אט אין
לט אלא הארת פנים וכמי שכחיב )מ־לי»י( באור פני מלך חיים
חבהארת פנים נכלל הכל שכשהש״י מראה הארת פטם היינו שמראה להאדם
שיכין שרק הש״י לכדו מנהיגו ומשנית על כל פרטיו אזי ממילא כל מערכת
ההנהגה מסייעים אותו וכדאיתא בזוה״ק )יייא ?ג (:גורע בשערים בעלה לא
קוב׳׳ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה ,יהייט כפי מה
שהאדם מאמין בהש״י כן ינהג ע מ ו :
אכל גם באדם המזכך לכו כפי יכולתו ג״כ מי יאמר זכיתי לבי שאין
י יכול להגיע עד הכליה הבירורים ככל פרע שהרי האדם הוא בגזה
התפץ להסתיר עצמו מאד .ולעומת זה מגהיג השי׳׳ת ג״כ בהסתר פטם
זיש הנהגה מצומצמת בכמה מדרגות עד שהאדם צריך לקבל גם דרך
למצום וזה נקרא שמקבל דרך שערות .ולכן נקראו שערות דינים שאץ
האדם מרגיש רק בצמצום גדול וכדאיתא במדרש רבה )ניאשיש שישה ד׳
פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבור אלהותו פעמים שהוא מדבר ע ם
׳האדם מבין שערות ראשו הדא הוא דכתיב )איוב ל־־ח( ויען ה׳ את אייב מן
הסערה מבין שערות ראשו .וזהו מגורל האהבה שהמשפיע רוצה בטובת
המקבל מה שאיט יכול לקבל דרך הארת פטם מפורש משפיע לו רצון
דרך צמצום :
י מקמי ייקנא( שהשפט יורד מציטרי השמדות
ב ז ו ה ״ ק 1
וכן כשהאדם מקבל השפעה מצומצמת נקרא שמלבר ממו מבין
״שערות ראשו וכדאיתא בענין קרני הוד במדרש רבה)»קנ ס׳ ג׳( אמר ר״ל
בשמה שכתב משה את התורה נטל משה זיו הפנים וכו׳ ועם שכותב קינת
את הקולמוס בשמרו ומשם נטל זיו הפטם י היינו הרצון שהיה מהשי״ס
להשפיע למטה ולא היה בנח כלי קיבולו לקבל כל כך זה נותן לו דרך
צמצום שבדרך הזה יכול לקבל אור גבוה וזה הוא הקרני הזד וכמו
שנתבאר במקומו .ולכן הציצית ממזין לשניהם שהציצית פונים אל הקצוות
וממילא
m
(
דאיתא
1
t
f
מ
3
עין התכלת
קלו 271
וממילא נראה הארת פנים כראיחא בפרי עץ החיים )פ»י
ובזוה״ק )שלח קמה( ודא איהו ציץ לאסתכלא ביה טיינץ וכו׳ ציצית איהו נוקבא
רזא דעלמא תתאה אםתכלותא וכו׳ ונם רומזין שבמקום שאינו יכול לקבל
לרך הארת פנים מקבל לרך השערות ,וזה שצרכו הש׳׳י לעשות לוגמת
ההנהגה הזו מצות ציצית שישראל יקבלו מליהם מצלם מול מלכות שמים
במצוה זו שמקבל עליו שעד כמה שידו מגימ בהשגתו לראות באור פני מלך
חיים ימליך עליו הש״י בדעחו .ומה שאין ידו משגה הוא מקבל עליו יראת
שמיה על כל פרטי גופו אף במקום שאין דעתו מגיע וכמו שגתבאר במאמר
פתיל סכלה ^ מיד( שציצית מצילין את האדם אף במקום שהוא מרוחק
מאד .וזה שנזכר במנתות )ח>» 0ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות
כולן לפי שהוא כולל מן הקצה אל הקצה ,וזה פצונו הש׳׳י במצות ציצית שני
מצות תכלת ולבן ואיתא בפרי עץ חיים ששניהם מאמא התכלת מחכמה
דאמא והלבן מבינה דאמא .יאמא רומז למקום בינה בשורשה .וענין מדת
הבינה להבין דבר מתוך דבר וזה רומז על דברי תורה שאין אדם עומד
עליהם אלא אם כן נכשל בהם וכדאיתא בש״ס מגילה )לף ע (.מדאמר
,
סציצישיישפרקג^ד (
בינותי מכלל דצזעה:
זו שהש״י מנהיג שאף מחוך ההסחר יכולין להוציא אור שאין
שום פועל רה הש״י לבדו רמוז במצוח לבן שכן מורה לבן
שא״ן בו שום גוון ודומז למה דכתיב דניאל (0ישער רישא כעמר נקא
ובדאיתא בזוה״ק נשא )קלב (.כתיב שיר )ס׳( קווצותיו תלתלים שחורות כעורב
וכתיב ושמר רישא כממד נקא לא קשיא הא בריקנא מלאה הא בריקנא
תתאה ,והיינו שלבן מורה על הגהגת עתיקא שאין להשגת האדם מקום שם
כי כשמאיר האור הזה גתבטלו פעולת אדם כמו שהיה בקריעת ים סוף
שהאע• השי״ת מעחיקא כדאיחא בזוה״ק בשלח )» cבעתיקא תליא מלתא
ואז לא היה מקום לפעולת אדם כדאיתא בזוה״ק בשלח )־!ז (:ה׳ ילחם לכם
ואתם תחרישון תחרישון ודאי ולא תתערו מלה דלא אצטייך לפו וכו׳.
ולכן מצר הכרה זו גיכר שאין שום הסתר כלל רק הפועל הוא השי״ת
בעצמו ומפני כן לבן רומז על עגין גדול יותר מתכלת .אכן פעולת המצוה
של תכלת נמשך ממקום גבוה יותר ממקור מצות לבן כי בפעולות מצות
לבן אין מאיר כל כך איך נמצא אור אף בפעולות הנמוכים רק בכלל
האדם מכיר שהשי״ת פועל הכל .אבל בפעולות מצות הכלת הוא להאיר
במקומות
והנהגה
2 7 2
עין התכלת
במקומות ופעולות המוסתרים ביותר שנמצא שם כבודו ית׳ לכן מאיר שם
מאור יותר גדול להיות לו סייפתא משם .ט התכלת מורה שיכיר האדם
שגם ההסתר נברא מהש״י ומזה מצמו יוצא כבוד שמים ולא רק שיוצא
כבוד שמים אחר הכשלון רק בהכשלון עצמו אם מקבל האדם על עצמו
מלכות שמים בשלימוח שיראה שאין עוד מלבדו אז יבין בחכמה ויחכם
בבינה שאין עוד מלבדו ואין שוס כח בעולם רק הש״י •־
ובדא?זא
,
במס חולין מי ׳ 0שרבי חנינא בן דוסא אמר על כשפים
אין עוד מלבדו .והיינו מפני שמצינו ברבי חנינא בן דוסת
במס׳ תענית )י* כס (.שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק
ולכן מפני שהיה לו הכרה זו לא היו יכולין הכשפים להזיק לו וכפי אמונתו
היה נשמר בהשגחה פרטית וכדאיתא בזוה״ק וירא ני»ג 0נודע בשערים
בעלה דא קוב״ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד
כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא .ולפום מה דמשער בלביה הכי
אתידע בלביה .ובקבלת מלכות שמים במדה זו מכיר הטוכ הנמצא
ככל הגוונים :
שאיתא בש״ס ב״ב )טז (.אמר ר לוי שטן ופגיגה לשם שמים
גחכווכו וכו׳ .דרשה ר׳ אחא בר יעקב בפפוגיא אתא שטן
נשקיה לכרעיה ,ולהבין מה הוא החביבות והלא השטן הוא היצר הרע
שנקרא שונא במס סוכה mונאמר משלי )כי( ונעתרות נשיקות שונא,
אך העגין בזה כדאיתא בגמרא ברכות )ני (:ואהבת את ה׳ אלהיך בשני
יצריך ביצר עוב וביצר הרע וכדאיתא בזוה״ק בא )לי (.דהכי אתחזי לבר
נש למנדע טוב ולמנדע ביש ולאהדרא גרמיה לטוב וכדאיתא בזוה״ק וישלמ
נקף( אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה לשלוט ימינא
על שמאלא ותרמייהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש ארחוי דהוא עביד הדא
הוא דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך )מסליס צא ובזוה״ק
תרומה )ק» (.רחימו דקוב״ה לממסר ליה כל דא למרחם יייה בכל חד וחד
ואי תימא ביצר הרע האיך יכיל בר נש למרחם ליה דהא יצר הרע
מקערגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא דקוב״ה והאיך ירחם לי ני׳.
אלא דא איהו נו.חנא דקוב״ה יתיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה בגין
רחימו דקא מרחם ליה לקוב״ה רכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר לי׳ ההוא
ובןוגין
,
1
,
(
,
2ז
עץ החבלת
*
במקומות ופעולות המוסתרים ביוחר שנמצא שם כבודו ית׳ לכן מאיר שם
מאור יותר גדול להיות לו סייעתא משם .כי התכלת מורה שיכיר האדם
שגם ההסתר גכרא מהש״י ומזה עצמו יוצא ככור שמים ולא רק שיוצא
כבוד שמים אחר הכשלון רק בהכשלון עצמו אם מקבל האדם על עצמי
מלכות שמיס בשלימות שיראה שאין עוד מלבדו אז יבין בחכמה ויחכם
בבינה שאין עיד מלבדו ואין שוס כח בעולם רק הש״י
:
לבדאיתא
,
במס חולין )י 1׳ 0שרבי חניגא בן דוסא אמר על כשפים
אין עוד מלבדו .והיינו מפני שמצינו ברבי חנינא בן רוסת
במס׳ תעניח 0־* נס (.שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וירליק
ולכן מפגי שהיה לו הכרה זז לא היו יכולין הכשפים להזיק לו וכפי אמונתו
היה נשמר בהשגחה פרמית וכדאיתא בזוה״ק וירא 0־* (:נודע בשערים
בעלה לא קוב״ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד
כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא .ולפום מה דמשער בלביה הכי
אתידע בלביה .ובקבלת מלכות שמים במרה זו מכיר המוב הנמצא
בכל הגוונים :
שאיתא בש״ם ב״ב )טי (.אמר ר לוי שען ופנינה לשם שמים
נתכוונו וכו .דרשה ר אחא בר יעקב בפפוגיא אתא שטן
נשקיה לכרעיה ,ולהבין מה הוא החביבות והלא השטן הוא היצר הרע
שנקרא שונא במס סוכה <» (.וגאמר משלי )כ!( וגעתרות גשיקות שונא,
אך העכין בזה כדאיתא בגמרא ברכות 0י (:ואהבת את ה׳ אלהיך בשני
יצריך ביצר טוב וביצר הרע וכדאיתא בזוה״ק בא נלד (.דהכי אתחזי לבר
נש למנדע טוב ולמנדע ביש ולאהדרא גרמיה לטוב וכדאיתא בזוה״ק וישלח
)? oxאתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא המיה לשלוע ימינא
עצ שמאלא ותרמייהו מזדווגין לנערא ליה לבר נש ארחו' דהוא עביר הדא
הוא דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך )תהצים צא( ובזוה״ק
תרומה )קע (.רחימו דקוב״ה לממסר ליה כצ דא למרחם ליה בכל חד וחד
ואי תימא ביצר הרע האיך יכיל בר נש למרחם ליה דהא יצר הרע
/,jי /
מקערגא איהו דלא יקרב בר נש לפולחנא ק ״ ^ ך
אלא דא איהו נ ו'.תנא דקוב״ה יהיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה בגין
רחימו דקא מרחם ליה לקוב״ה רכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר לי׳ ההיא
בר
וכ?$נין
,
,
,
,
ל
ו 3
ה
ן ה
י ר ח ם
ב
עץ התכלת
ק ת 273
בר נש דא איהו רחימו דקוב״ה בגין וידע לקרבא לההוא יצר ה מ ג
לפולחנא דקודשא גריך הוא :
ו ב ל א י ת א בזוה״ק נשא «» (:ולית רינא דלא הוו ביה רחמי פי׳ בכל
דבר נמצא מוב אשר לחכלית זה נברא ואף שנראה מצד
האדם שהוא רע מ״מ בראו הש״י לתכליח הטוב ואם האדם נמצא בכל
דבר התכליח הטוב הרי מצא העובה שיש באותו דבר ,וזה שדרש ר׳ אחא
בר יעקב בפפוניא שאף שלפי ראוה עיני האדם היה הטרונ בזה ,אבל
באמת נחכוון לשם שמים היינו שהיה בזה טובה .וזה אתא שמן ונשקיה
לכרעיה אחר שמצא גם בזה תכלית הטוב והגימ לשורש הטוב שנמצא בו
מצד הבריאה:
במדרש רבה בראשית)ט( ובזוה״ק יתרו)»ז (:טוב זה יצר
טוב מאד זה יצר הרע שמזה יגדל כבוד שמים ביותר מור
וכדאיתא בזוה״ק שהובא לעיל תרומה ) ק » : ( .
וכדאיתא
ובתמנימ
)סקי! ע vק< 0געשה אדם בעיגא אדם דיעביד פקודי
אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא לי אגרא
י
טבא ושולטנא עלייכו ודא איהו ישעיה =0־( נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
דהא מלאכי עלאי אע״ג דאיגון גבורי כח עושי דברו לא עבדו גבורה
בפולתנא דקוב״ה דאינון פלתין בהכרת ולית לון ערובא דבשרא ויצרא בישא
ובגין דא נעשה ארם וכר:
נשא )ח> ק» 0בדיוקנא אשתמודע פרצופא וכו׳ וליה בהון לא
יצר טוב ולא יצר רע אלא כבעירין דעלמא ולכן אתר שהגיע
ד אחא בר יעקב לשורש הטוב הגמצא בו מצד הבריאה .סייעו גם הוא
לעבודת הש״י וזהו ונשקיה לכרעיה היינו שסייעו לעבודה שכרעיה היינו
עבודה כדאיתא בזוה״ק לך)פי (.מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלי
לאתחברא ביה בפולתגא ולקרבא ליה לגביה כד״א העם אשר ברגליך )נא( s
והגהגה הזאת רמוז במצות תכלת שיש בו גוון וקצת תפיסת אדם הייני
שעל ידי עבודה יכול האדם לברר שבההסתר עצמו מגהיג הש״י שעל
ידי עבודה ויראה עצומה יכול האדם לכלול הרע בהטוב .וכענין שאיתא
בזוה״ק בהר )קיח (.בזמנא דידע ליה בר נש לקוב״ה בארח כלל כדין אקרי
מבר דפביד פקודא דמאריה ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתי׳,
בזמנא
,
ובזוה״מ
1
274
עין ה ת נ י ת
בזמנא דירע ליה בר נש בארח פרמ כדין אקרי בן רחימא דליה כבן
לתפש בגניזו בכל רזין דביתיה וכו׳ .וזהו שפעולת הלבן רומז להכרה נארח
כלל ופעולת מצות תכלת הוא הכרה בארח פרע לכן מוכרת להיות לו
םייעתא מאור המכמה להכרה זו.
מורה התכלת לתושך כלאיתא בזוה״ק פגתס )רכז (.ותרין גוונין
י רשימין במלית חד חוור וחד תכלת וכו׳ חוור ואוכם אוכמי לתכלת
וכו׳ ובתקוני הזהר )הי,ץ נא מט (:יותרת הכבד כללא דכולהו תכלת משיך :
ולבל
ובתסוני
הזהר )תקין נא גס•( ואיהי ציצית דצדיק דאיהי עני בגלותא
ה״ה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף עני ודאי דביה אתעטף
י
מ י ן דאיהי כסותה לבדה וכו׳ דא איהי כי היא כסותה לבדה הוא שמלתץ
לעורו ואיהי תכלת שבציצית:
)הרומס קמט (:בוצינא קדישא הכי אמר דהאי נוון אוכם תשוך
וכו׳ .וקאי שם על תכלת וזה התכלת הוא קבלת מלכות
שמים בציצית היינו להכגיע הגוף תתת קבלת עול מלכות שמים שגם הגוף
יבין שה:י״ת מנהיג אפילו בעת ההסתר כדאיתא בזוה״ק 0לח יעה (.מה
כסא הכבוד עביד לבר נש למהך בארחא דמישר לדכאה ליה אוף הכי תכלת
עבי ד לבר נש למהך בארחא דמישר :
r f i S D V D Yלזהר בראשית)נדף ה( במאמר המתחיל ושחטו הפסח בסוסו
בשעתא דבר נש תמי להאי גוון אדכר בר גש למעבד
פקולא למאריה וכו׳ אוף הכי תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳
מההוא דחילו דיליה :
שהאדם יקבע יראה עצומה שגם הגוף מעצמו יכנע תחת עול
מלכות שמים ויתבטל בהתבטלות עצום מאימת הכבוד ואין
ביכולת האדם להכניע גופו בהתבטלות גמור עד שיקבל עליו יראת עונש
גם כן ,כי שכלו ודעתו נכנעים מחכמתו ובינתו שיבין שהשי״ת מקיף כל
הבריאה ואין עוד מלבדו .
אכל הגוף יען שהוא מלא חושך והסתר צריך לקבל עליו יראת עונש
וכדאיתא במדרש )חמזימא נצנים( העבר בך קללה :
ו ל ס ב ל ת עול מלכות שמים במדה זו צריך סייעתא מאור החכמה
להבין בבינה וזהו מה שאיתא בפרי ען חיים ^ < י( שתוט
י
התכלת
ובזוה״מ
והיינו
עין התכלת
קלח 275
התכלת מורה לחכמה דאמא חה שאמר האר״י ז״ל שאחר חורבן הבית
אין התכלת גוהג שאין אגו יכולים להשיג אור התכמה על ירי מעשינו אלא
שמאליו כעשה ככזכר לעיל:
שאיתא בפרי עץ תיים )נשער הקץ הצית פיק א( שבזמן הבית כמעע
לא היו צריכים לשום מעשה המצוה ולא לתפלה שמאליו היה
כעשה ובאמת היו אז מתפללים ועושים מצות :
וזהו
שאגו מתפללים ״ואין אגו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות״
שהשתחויה הוא יראה קבוע בלב לאדם שמבטל דעתו וכופף קומתו
עד שגם הגוף יכנע מאימת יראת הכבוד ואין האדם יכול להגיע מצדו
ליראה הזו ולקבלת עול מלכות שמים במרה זו על ידי מעשיו .ורק אחר
שמקבל עליו עול מלכות שמיס כפי יכולתו על ידי מעשיו אז עוזר לו הש״י
שאף במקום שאין יכול להגיע במעשיו משעורר מעצמי מעזרת הש״י:
ודברי
האר״י ז״ל רומזים אשר בזמן שבית המקדש היה קיים היה גם
הגוף כמשך אתר אור הדעת וכפי הארת ה־עת גם הגוף היה
ככנע והשפיל עצמו בגין למשרי עליה גאותא דקיב״ה ועכשיו אין אגו יכולים
לעלות ולראות ולהשתתוות להיות הגוף נכנע מפני אור הדעת אבל באמת
כל הפעולות אגו צריכין לעשות אף שהעיקר הוא הפנימיות מכל דבר אכן
מצדנו אנו צריכין לעסוק בפעולה הרומזת על העסק שעוסק הש״י א ז :
ובל קבלתנו מרבינו הקדוש רבינו שמחה בונס מפרשיסחא זללה״ה )אף
שהובא קצת דבריו• בספר קול שמתה אך שם לא נכתבו ברורים
כפי קילתכו( על המדרש )תנמוייא ויי &<,אל מי תדמייני ואשוה יאמר קדוש
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה בזכות מה עומדין אלה תולדות
השמים והארץ ,בזכות ואלה שמות ,בזכות כל מה עומדין אלה בזכות אלה
הטדות והחקים והמשפטים וכו׳ :
ארוך מאד .וכאן נעתיק רק מה שצריך לעניננו ,כי המלאכים
אומרים שלשה פעמים קדוש ,וקדוש הוא שהש״י מובדל ומרומם
מכל הבריאה והמלאכים גבוהים במעלה שאץ בהם גשמיות .ובאמת מציגו
שישראל המה גבוהים יותר במעלה• /כדאיתא׳ בגמ׳ )סיגי! לו ^ (:שישראל
מזכירין את השם אתר שתי תיבות .ובזוה״ק )לו צ)(.כלת ק*א (.שאין המלאכים
מחחילין
1
והטביל
1
עץ התכלת
676
מתחילץ לומר קדוש עד שישראל מחחילין החלה .והמכין בזה ,מפני שמצד
המלאכים הש״י מנושא מכל ואין להם שום התחברות .לכן אין שייך אצלם
לומר קדוש אם אין שום החחברוח :
א כ ל מצר ישראל אף שהש״י מובדל ומנושא מכל ,מכל מקום יש שייכות
י יוחר לפי שהשגתתו מל ישראל בתמידות והם מקושרים בהש״י בכל
פרעי מעשיהם והש״י נמצא בכל פרעי מעשיהם ואין שייכות לומר שהם
מובדלים ממנו וזה פירוש ואל מי הדמיוני ואשוה מאאר שמצד ישראל הוא
מתדמה לכל פרע מעשה לכן ישראל אומרים קדוש מפני שהקב״ה מתדמה
לישראל וקדושתו חופף מליהם ומאחר שהש״י נמצא בכל פרע מעשה וכל שכן
מעשה המצוה שצונו בפירוש .ממילא אף שאין אנו מגיעים לעומק ,הש״י
גומר כמדנו וכדאיתא במדרש ,הנחיפא תניא( אמר רבי אבוהו בשם ר יוסי
בן חניגא בא וראה כמה מתחעאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות וכו׳:
,
שןזושה
המצוה עומד לפני הש״י בבטחון עצום שאף שאינו יודע
כוונת המצוה מ״מ יכול לומר להש״י ברוך אתה אשר קדשנו
במצותיך וצויתנו שהרי הש״י צוה לקיים המעשה אף שאינו יורע עעמה הש״י
גומר בעדו .וכדאיתא בזוה״ק 0י:ה נא לנ (:וכד ישראל עברי! עובדין דכשדין
יהבין תוקפא וחילא לקוב״ה ועל דא כתיב )חללים סין( הנו עוז לאלהיס במה
בעוברן דכשרין .ובזוה״ק)ייקרא יה (:אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא:
ובזוה״ק
)נח:יתי קינ (:והכי אוליפנא כל מה רבעי בר נש בהאי עלמא
בפולתנא דקוב״ה בעי לאתערא בעובדא דלתתא דבעובדא
דלתתא אתער עובדא דלעילא .ובזוה״ק )אמורדל (.ובכלא בעי עובדא לתתא
לאתערא לעילא .תא חזי מאן דאמר דלא בעי עובדא בכלא או מלין לאפקא
לון ולמעבד קלא בהו תיפת רותי׳ והא הכא פדפתא דא אוכת אדלקות
בוצינייא וקטורת בוסמין דכתיב שמן וקטורת ישמת לב ובעובדא דא
אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא ואתקשרותא כחדא כדקא יאות
אמר ד יהודה מזבת דלתתא אתער מזבת אתרא כהן דלתחא אחער כהן
אתרא בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא:
r
p £ f lשנזכר בזוה״ק ופרשתא דא אוכת ולא מדייק משאר מצות מעשיות
לפי שזה כורש אור התכמה שאין בכת אדם להגיע אליה ע״י מעשיו:
וכסו
עין התכלת
קלט 7ז
שביאר האר״י ז״ל בספר טעמי המצות בפרשת בהעלותך בטעמי
המצות שבספר לקוכף תורה לא נתבאר היטב( שגמר העלאת האורות
הוא געשה מאליו .ומכל מקום נקרא אהרן שופביגא דמטרוגיתא שנקרא
הכל מל שם מעשיו אף שאתר כן נעשה מאליו וכן כל הנך שהבאחי בראש
דברינו אלה שנעשים מאליהם ,הם מד״ז :
• pft3Tהענין קבלתי מיסוד הורי מורי ורבותי וביתוד מה שקבלתי מאדוני
אבי זקגי מו״ר הרב הגאון הקדוש זללה״ה ביום שנתתנכתי למצות
תפילין ומסר לי יסוד כווגתם .וצוה אותי לברך טל של ראש בטעם שבאמת
כל מעשה המצות איגם אלא שישראל יעסקו בעגין שהש״י מוסק בשבילם.
ובאמת אף מל פי שגזכר ב ג מ ׳ ) מ נ י ה יז (.אלופיגו בתורה מסוכלים במלות
זה הוא רק מפגי שיש הסתר בעולם ואיגו גראה האור גרמה לאדם שהוא
נושא את המצות וגרמה לו שהוא נושא את התפילין ,אבל באמת התפילין
גושאין את האדם .וכמו שמצינו בארון שנשא את נושאיו )נישה לה (.ומכל
מקום נצטוו ישראל לשאת את הארון .וכשיתגלה אור המצות יתראה מפורש
שאין האדם עושה כלל וכמו בימי בגין הבית שאז היתה סיהרא באשלמיתא
כדאית fבזה׳׳ק )יהרו פה (.ואז ראו מפורש שהבית נבכה מאליו וכדאיתא
כמדרש )ינס פקידי מ־בס»( הוקם המשכן ולא תאמר משה העמידו הלא
•המשכן נעשה בו כסיס ועמד מעצמו ,וכן בכין בית המקדש והביח בהבנוהו
שנבנה מעצמו כדאיתא במדרש )ינה נ:א יד בנכיא למי אפרים( והבית בהבנותו
מאליו היה נבנה אבן שלמה מסע נבנה מלמד שהיחה האבן מסעת את
מצמה ועולה וגיתגה מל גבי הדימום:
)ח:יזימא הנא( אמר רבי יונה אביו של רבי מגא בשם רבי
לוי שאמר בשם רבי אבא לא היחה התורה צריכה לינתן
לישראל בעולם הזה למה שהכל עתידין להיות למדין הורה מפי הקב״ה
לעולם הבא למה נתנה להם בעולם הזה שכשיבא הקב״ה ללמדם בעולם
הבא יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא ע ו ס ק :
בקרבנית אף שהם מוליס לרצון הנבוה מעל גבוה כדאיתא בזה״ק
זבל
)מ־אגיס מה 1 (:רעותא דקרבנות סליק מד אץ סוף ואיתא בזה״ק )שם(
שעל ידי הקרבן מתקשרים כל המדרגות עד שנעשים איר א ח ד :
p T I U tפנחס )י :*-שגמר העלאת הקרבן הוא ע״י התקשרות כהנים
י לרם וישראלים ושיר הלוים הוא בנמר העבודה וכן היה צריך
מעמד
ובמדרש
עץ התכלת
278
מעמד עד גמר העבודה אף ששם ככבשה מאליו :
אבל באמת עיקר הקרבטת וכן כל המצות מעשיות שצמצם הקב״ה כבודו
ונתן מקום לעבודת ישראל .וכדאיתא בזה״ק נשם( רבי שמעון הוה
אזיל לטבריה פגע ביה אליהו אמר ליה שלמא עלי דמר אמר ליה ר״ש
במאי קא עסיק קוב״ה ברקיע א״ל בקרבגות עסיק ואמר מלין תדתין
משמך זכאה אגת ואתיכא לאקרמא לך שלם וכו׳ במתיבתא דרקיע שאלתא
שאילו עלמא דאתי לית בי׳ אכילה ופתיה והא כתיב באתי לגגי אתותי כלה
וגו׳ אכלתי יעדי עם דבשי וגו מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר
אכלתי וגו׳ אמר רבי שמעון כמה חביבו תביב קוב״ה לכגסת ישראל ומסגיאו
דרחימו דרחים לה שני עובדיי ממה דהויא עביר דאף מל גב דלאו אורחר
במיכלא ומשתיא בגין רתימותא אזיל ושתי וכו .הרי שכל הקדמות מחמת
שהם רק מצד המקבל להסיר המסכים המבדילים שהם בלבושים גשמיים
מתמת זה צריך עבודה בפעולה ,אכן מצד זה לא היה לו להזכיר עגין
אכילה שהוא לשון הכולל דבר הנאכל בעצמותו איך שייך זה כלפי מעלה:
,
,
,
אבל מצד חביבות כנסה ישראל הציב לבוש שידמה בעולם הזה שכבוד
שמים כביכול חסר וישראל משלימין אותו ובזה עצמי עילה הרצון
עד למעלה ראש .וכדאיתא בזה״ק ויקרא coועל דא םעודתא דמלכא
אתעכב בגין סעורהא דעבדוהי .ובגין כך ישראל מפרכסין לאביהן שבשמים:
היינן
שגסן הש״י ממיס לעבודת ישראל עד שרצון הש״י לקבוע מקום
לעבודתם למעלה מכל תפיסת אדם וכמו שכתיב ישעיה )ייט( ישראל
אשר בך אתפאר שהש״י רוצה שיקרא על שם ישראל אף במקום שהוא
למעלה ונעלם מכל תולה הש״י בישראל שהם פועלים בעבודתם גם שם.
וכראיתא בזה״ק אמור )קה (.שהבאתי לעיל פרשתא דא אוכת אדלקות
בוציגא ו כ ו .וזה דאיתא בזה״ק פנחס )״א (.ואי תימא היך אתפשמ זעיר
מהאי •ינה או משפנינא דא לכמה סטרין דלית לון שיעורא או מן במירא
הדא אוף הכי תא חזי חד שרגא דקיק דליק אתמליא כל עלמא תו אעא
דקיק אדליק לרברבא:
1ז ה דאיתא בתיקוני הזהר )תיקון נ׳ דן> » (:וכל דא כפום עובדיהון דישראל
הכי אתפרנסת זכאה איהו מאן רםליק לה לאתרה ולקב״ה לאתרי׳
דאתמר ביה )הכה ה׳ רוכב על עב קל( הנה ה יוצא ממקימי אמר ליה
רבי
,
,
קמ 279
עץ התכלת
רבי ' י י -אבא וכי יכול' בר נש לאתזרא לקוב״ה לאתרי אמר ליה אין
כמה דחשכחנא בדוד דאמר אם אתן שנח לעיני לעפעפי חנומה מד אמצא
מקום לה׳ בההוא זמנא דבר נש אתזר ליה לאתרי מאי כתיב כיה ממקומו
הוא יפן ברחמיו לעמו:
P W P nהוא שעבודת ישראל מגיע מד למקום שאינו נודמ לשוס נברא
כדאיתא בגמ׳)הגיגה יג :ממקומו ליכא מאן דידע לי׳:
וזה שמסיים בתיקוגי הזהר )שם( דצריך לאתזרא י לגבי ה וכו בגין
דקוב״ה אומי דלא יחזיר לה׳ דלעילא עד דיחזיר לה דלתתא ורזא
דמלה ולא אבוא בעיר וגו׳ והא אוקמוהו .והוא כדאיתא בגמ׳ )סעניח ה(.
הכי אמר ר׳ יותגן אמר הקב״ה לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא
לירושלים של מטת .ואף שממכמה עלאה ולמעלה אין שום רעיון משיג
וכדאיתא בפרי עץ החיים שהובא לעיל .מכל מקום חולה הש״י גם חזרת
אור החכמה במעשה ישראל:
דמסיק שם בפרי עץ החיים )שער סחסילין פיק 0שאין דבר נעשה למעלה
א^א ע״י מעשה תחתונים בעולם הזה וכדאיתא בזוה״ק )הרומס קננ0
כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב״ה הכי קיימא כלא והכי אתסדר
ועל דא כתיב )יכעיס י< 0ישראל אשר בך אתפאר באיגון גוונין דכלילן דא
בדא שפירו דכלהו:
במצות תכלת גמצא מפורש שהש״י כותן מקום לפעולות ועבודת
ישראל אפילו במקום שאין כתם והשגתם מגיע וכדאיתא בתקוכי
הזוהר )הימן י כ? (:וכד ישראל אמרין שמט ודאי מיון שמטין גדפייהו באן
אתר בכגפי מצוה דאתמר בהון על ארבע ככפות כסותך אשר תכסה בה
ומסיים שם וארבע גדפין סלקין ס״ר ותמניא אתוון יהוה אדכי )בבליב(
סלקין ע״ב וכנפי מצוה אולפין רזא וכפי חשבון זה שמונה פעמים ל״ב
עולה רג״ו גגד גרפי התיות שבשורש הס ארבע שהם שמונה ובהורדת
האור למטה מסתעפין להתפשטות והתרבות .וטד התפשטות החכמ^
מסתעפין לל״ב נתיבות התכמה:
בפרי עץ החיים )«ל סצ־ציה פרק י( שמספר אותיות מילוי ארבע
שמות טולה ל״א שהם גגד ל״א חיטי הציצית וחוט התכלר
משלים לל״ב ומקור העגין)באדרא רבא קדישא קלב בתקוגא דיקגא דעתיקא{
חלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו ובכל קוצא וקולא
מהפרשין
,
1
,
ז
,
,
,
וזה
והנה
ואיתא
,
,
280
עין התכלת
מתפרשין חלתין וחד עלמין וכר וכדאיחא שם שזה רומז לשם אל״ף למיל־
שהוא נהירו דחכמתא ומשם כל החהיפוח לעובדי ה׳ וביכןול לכל הדינים
ומבסס עלמא כדאיתח בזוה״ק )צו לף לא:(.
" D ^ lהתקיפות של עובדי ה׳ שהש״י נותן להם מקום בשורש למעלה
י מהשגת תסיסת האדם ומסן מקום לעבודתם בשורש למעלה
מכל רעיון וכדאיתא בזוה״ק )אמור צג (.קדוש איהו סטר עלאה דאשתנח
ראשיתא לכל דרגין ואף מל גב דאיהו סטר ממירא ואקרי קדש מתמן
אתפשט פשיטו דגהיר במד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא כיון דאתגהיר
גו אמצטיתא כדין אתרשם הד ר דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי
גהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון דאתגהיר בסופא כדין אתרשם
בגהירו חד ה׳ ואקרי קדושה והא אוקימנא ומה דאקרי קדוש קדוש קדיש
דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח ואי הכי
אמאי אקרי לעילא קדוש דהא חמן ו׳ לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי
וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיכ כהו )ישעיס(,
וקרא זה אל זה ואמר קדוש .וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מחחא לעילא
יקרא עלאה עד דאםתליק ו׳ רזא דשמים עלאין לעילא כיון דאיטן שמיס
אםתלקו לעילא כהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש ולבתר נהיר
ההוא נהירו עלאה על כרכייא דאיהו שמים ואיכון שמים תייבין לדוכתייהו
ומהיישבו ביה בההוא נהירו וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד
מטיל כלא חד צדיק מלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא כיון ראיהו
גטיל כלא כדין אקרי קדיש ודא איהו רזא דכלא:
דאיתא באדרא רבא קדישא ) מ ק ו נ י גלגלהא ח־ קנח (:וכל קולא וקוצא
אית ביה ארבע מאה ועפר נימי דשערא כחושבן קדוש :
וזה רומז למקום קדושתן של ישראל דאף דוא״ו לעילא ליכא מ״מ ישראל
עלו במחשבה וכדאיתא בתקוני הזוהר )יזקין סיס קנ (:ישראל עלה
במחשבה בכתר עליון דאיהו מחשבה סתימא:
שהש״י נותן מקום לעבודת ישראל בקדושתן שע״י קדושה שישראל
מקרשין את הש״י עושים רושם למעלה .שאות וא״ו הוא חיבור
עד סוף כל המדרגות ולכן לעילא ליכא ו׳ אלא על ידי עבודת ישראל
שהש״י חפץ בהם נותן מקום לעבודתם וממילא מראה לישראל שהם נקראים
קדש בלא ו׳ היינו שעלו במחשבה תחלה וכדאיתא שם בזוה״ק )אמור צג(.
כיון
וזה
והוא
קמא 881
עין התכלת
כיון דאימן שמים אסתלקו לעילא נהיר האי קדש בהו והיינו שהש״י טס*
להם מקום לעבודתן עד שלעילא נקרא קדוש וישראל נקראו קדש וכראיתא
בזוה״ק )מ5:טיס ־,כל (.בקדמיתא אמר לון ואתם חהיו לי ממלכת נהנים
לא אעדי רתימותא מנהון מד דקרא לון ונוי קדוש לא אמדי רחימותא מנהון
מד דקרא להון כי מם קדוש אתה לא אמדי רחימוהא מנהון עד דקרא
להון והנשי קדש תהיון לי דאיהו יתיר מכלא .ושם )פינ( ובניני כך ואנשי
קדש תהיון לי אנשי קדש ודאי נוברין דיליה ממש וכו לבתר אקרון קרש
,
,
ממש דכתיכ)ירמיה נ ( קדש ישראל ל ה :
הה הוא הענין הנזכר בתקוני הזהר שהובא למיל)סזון י דף ״ (:וכד
ישראל אמרין שמע ישראל ודאי חיון שממץ גדפייהו באן אתר בכנפי
מצוה .דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך וכו׳ והיינו שלכבודן של
ישראל מהסדן כנפי החיות וזה רומז לחוט התכלת כנ״ל שהוא הל״ב שנתן
הקב״ה מקום לישראל להשלים מערכת דגלי כסא כבודו:
11ה
,
,
דאיתא במדרש הובא בתוס בשם תשו הגאונים
מכנף האי!( ובאור זרוע ריש הלכות שבת בשם מדרש שש כגפים שש
כנפיס לאחד וכל כנף אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשמגיע
שבת אומרים החיוח לפני המקום רבונו של מולם אין לנו מוד כנף והקב״ה
משיב להם יש לי מוד כגף אחד בארן שמשורר לפני היום שנאמר)ישעי׳ מ•(
מכנף הארז זמירות שמעכו .ושבת וציצית מתאחדין כדאיתא בפתיל תכלת
)ק־ »• (:ואלו הששה ככפים איחא בזוה׳׳ק לנסר קח (:בשחים יכסה פניו
ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ובינה איהי אחת ושכינתא תתאה שבע
והיינו שהם שמונה גגד השמוגה חומין וזה ביאור התקוני זהר הנ״ל שבכנפי
מצוה תיון שמטין גדפייהו:
! pבגמ מגחוח )קי (.ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב
עליו ובאמת בזמן שביח המקדש היה קיים הי גם כז מקריב וזה
הוא עיקר הקרבן כדאיתא בזוה״ק )צי לג (.מיכאל דאיהו כהגא רבא ארי׳
דאכיל קרבנין הרי שתמיד מיכאל מקריב וזה הוא העיקר ומכל מקום
במת שהיי בית המקדש קיים הי׳ גם הכהן גדול מהריב הרי שהאדם מצדו
לריך לעסוק בעסק שנמשה מאליו אף שעיקר הפועל הוא הש״י מכל מקום
צריך האדם לעסוק בפעולה הזאת והש״י גומר בעדו:
כנזכר
)סנהדרין יף לז מ ו ד ם
,
,
2 8 2
כנזכר
עין התכלת
בגמ׳ נ :״ » 0מה אחרונים לא משו וחלה בהן לשבח ופירש
רש״י ז״ל מה יאשיהו לא עשה ביעור זה וחלו בו מן השמים
לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפע:
וביתשלמי
שביעית 0יי ,ש=י ה״»> אומר רגי אלעזד מאליהן קבלי
עליהן את המעשרות וכו׳ מה מקיים רני אלעזר ואח
בכורות בקרינו וצאננו מכמן שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחריבים
עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו
עליהן מה מקיים רבי יוסי בר״ת ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהן בסבר
פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאלו מאליהן קבלו עליהן י
piהענין בברכת תפילין של ראש שנזכר בפרי עץ התיים שדעת המברכין
הוא שיש בידינו להעלות עד אור החכמה כנ״ל:
piהוא במצות תכלת שאן* שהשגת האדם אינו מגעת לעומק המצוה
י אכן הש״י יסד שיתעורר רק על ידי מעשה ישראל וחלילה לדבר
עתק על צדיקי עולס שדעתם הוא לבטל מצות עשה ולעבור על שני לאוין
ובפרט שביארנו לעיל כי זה הוא דעת מינות ונביאי השקר :
גס לתרץ תירוץ מספיק גגד המתעקשים במאמר האריז״ל שלחכמה
אכן
דביגה אין באפשרות להשיג משחרב הבית:
אה אתה אמור לו מהלכות הזוה״ק וירא מיז (.ובשית מאה לשתיתאה
יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתקן עלמא
לאעלא בשביעאה כבר נש דמתק( ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא
בפבתא :
כהיום עבר יובל שנים מזה הזמן ובהכרת להיות רשימא מאור
הזה והוא גם זמן הממוצע לשחיטת התמיד של בין הערבים לפי
חשבון י״ב שעות היום באלף שנים .וזה גרמז בזוה״ק הנ״ל מכי ערב
?« (.מאי לעת ערב דא ערב
שמשא <אעלא בשבתא ועיין זיה״ק וישב
שבת דאיהו זמכא דאלף שתיתאה נל״א ולעטדתו עדי ערב כי יגעו צללי ערב:
והנה
\fffT
3א י ת א בזזה״ק שלא יוכשר הדור בזה הזמן כדאיתא בזוה״ק
תולדות וק» (.מאן יזכה להאי אדכא מאן יתקיים בקיום דתיה
יטי״ש ולק שיהי׳ רושם להשרירים ,והא ודאי שבשעה שהש״י פותח אורו
אף הקטן שבישראל יכול להגיע לאור אף שאינו משיג בדעתו שכמו שבעת
שנסתם
עין התכלת
קמב 283
שנסתם האור אף הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע כמו כן כשהש׳׳י פוחת
האור יכול אף הקטן שבקטנים להגיע להאור .וכמו שבעת שהיה מלו־
התכלת בזמן הבית היו כל ישראל לובשים תכלת והגיעו לאור החכמה אף
מי שלא הי׳ מבין השורש וכמו שנתבאר בפנים .כן גס מעת שנפתתו
תרעין דחכמתא לעילא ומבועץ דחכמתא לתתא יכולים כל ישראל להגיע
לקיים מלות תכלת בכל פרטיה ודקדוקיה לתקן לעשות שורש למעלה ופרי
למטה ,ועי׳ ספרי עקב נפ:קא מי( ובמדרש ויקרא רבה )פ׳ נ נ ( :
וראייתי*
ושמעתי כי הרבה מהמתקגאים יפחידו את הנשמעים להם
ב
באמרם כי יש פחד ללבוש תכלת שהוא מצמצם השפע
והצלחת עולם הזה בממון ומרמזים לספר עבודת ישראל הנ״ל:
ןיןןן כי ידעתי כי מפחד הזה יגורו אלים .ואף כי הוא הפך מדעת
ההורה וכמו שכל ישראל אימרים בקריאת שמע ועדות הציצית בידם
והי׳ אם שמוע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם בעתו והוא פתיות ובערות:
1
אבן נגד הפחד הזה לא יועיל כל כופר וחיבוב מצות וכל ההבלים
יתעוררו בלב הכסילים:
לבל הנני להראות בזה כי לא אמן בם וכהפוך הוא כי גם הצלחת עולם
י הזה ממשכת מצוה זו והצלחת והשפעת ממון בפרט:
בזוה״ק בהעלותך )קנ•( תא חזי כתיב זליכולן אמר שמת
זבולן בצאתך ויששכר באהליך מלמד דאשתתפו כתרא דא
נפיק ואגת קרבא ודא יתיב ולעי באורייתא ודא יהיב חולקא לרא ודא
יהיב חולקא לדא בחולקא דזבולן ימא וכנסת ישראל אקרי ים מ ר ה והכי
אתחזי בגין דהא תכלת נפיק מהמן ואוקמוה דהא לתתא כגוונא דלעילא ים
כנרת לתתא יס כנרת לעילא .תכלת לעילא תכלת לתתא וכלא באתר חד ועל
דא ירית זבולן למיפק לאגחא קרבא ומכלן רהכי הוא דכתיב עמים הר
יקראו שם יזבחו זבחי צדק .זבחי צדק ודאי ,מאי טעמא כי שפע >מים.
יינקו ויששכר חולקי׳ באורייתא ויהיב לזבולן חולקא דאורייתא ודאי ומל דא
אפתתפו כתדא לאתברכא זבולון מיששכר דברכתא דאוריי׳ הוא ברכתא דכלא,
רבי אבא אמר אחםגתא דאורייתא וראי הכי הוא ודרגא רא שתיתאה יהיב
אגר אורייתא ואחסין לה לכנסת ישראל אחסין חיורא לתכלתא .ועל דא
תנינן משיכיר בין הכלת ללבן דישתמורעין גייני רהא כרץ אקרי בקר•
וחוורא
ובדאיתא
284
עץ התכלת
זחוורא אחי לעלמא ותכלתא אתעכר ועל דא כל קרבין דמלכא וכל זייני
מלכא בילהא אחמנן והא אוקימגא:
שורש מנין זה ממצות הכלת נחבאר בדברי האר״י ז״ל בפירוש
על ספרא לצניעותא פרקא קדמאה שמביא שם דברי הזוה ק
0למ קמ 0ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת מאי עעמא בגין דתתוח ים לח
איהי מצולות ים לכר וגוקבא ואית לון עיגא בישא לאסתכלא וכל מסתככין
זמין לעיגיהון גוון תכלא ולא י כלא מיכיהון לשלעאה:
זהאך׳י ז״ל מפרש שם שמפגי שזגים עיניהם מן הסתכלות )ני* כתכלת(:
זביאלר
שתכלת מורה על מלכות שמים שהוא מושך והוא משורש הגבירות
שאת
כלאיתא בזה״ק מרומה )קמט (:וכל הצמצומים וחסרון יש להם
£חיזה במלת הגבורה ואיך יוכל ללחות הגבורות .ומבאר שם כי ג חלוקות יש
בה .םיהרא .זימא .ותכלת והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות .בריאה.
יצירה .עשיה .והאר׳׳י ז״ל מבאר שם בארוכה אכן תוכן דבריו הקדושים
שבאמת שורש הגבורות הם מהחסדים ובמקורם הם רחמים גמורים ולכן
מלכותא קדישא אף שנבנית מהגבורות כדאיתא בזוה״ק האזינו)רצי .נאדרא זיס^(
אכן במקור אצילתה אין בה לא חסרון ולא עגיזת ולא פגימה והיא נקראת
שם תאומתו שוה לו כדאיתא בזוה׳׳ק האזיגו ניצי( אל תקרי תמתי אלא
תאומתי .ומסערא דבריאה נקראת ימא בהשפיע לה שבעה שנים העליוגים
והם שבעה נחלים ההולכים אל הים כדאיתא בזוה״ק בראשית )ננ( שבשורש
הם אחד ויוצאים מים העליון היינו מקום בינה ששם ראשית התחלקות
המדות .ומשם מתתלקים כדאיתא בזוה״ק בא ) מ נ : ( :
הם מתחלקים לשבע ימים זכרים וכגגדן יוצאים ממנה והם שבעה
ושם
לרגין לילה והיכלותיה והזכרים ימים רפויס רתמים והכקבות ימים
בדגש ליגין ואלו הס שבעה בשבעה מוצקות על כאן לשון האר׳׳י ז״ל:
1
,
והיינו
שעל ידי שנתחלקזהמדות לימין ושמאל מזה גצממו מדות ההפכים
עד שהשמאל מצד הבריאה נדמה שהוא צמצום ודין אף ששורש
הגבורות הם כדי שיתגלה שורש החסד כדאיתא בזוה״ק ויקרא )ס (.גלול
ה ומהולל מאד אימתי אקרי קוב״ה גדול בזמנא דכגסת ישראל אשתכתח
עמי׳ זכו׳ דמלכא בלא מערוגיתא לאו הוא מלכא וכו׳ ובגין כך תישבחתא
דא בשני .והיינו אף שיום שגי הוא גבורה וגדול הייט מדת החסד שאול
הש״י
,
למג ?85
עין התכלת
הש״י מתפשט להטיב לבריותיו והי׳ צריך לומר שבח שיר הזה ביום ראשגן
אכן גם מרח הגבורה מקורה בחסר שמרח הגבורה ברא הקב״ה כדי שעל
ידה יונמר מרח החסד וכמו שתקנו אנשי כגסת הגדולה ברכה השפע
באתה גבור ברכה השני׳ שהיא ברכה של יצחק אבינו ע״ה וכדאיחא בגמ'
המגית )נ (.למה גקראו גבורות גשמים וגמר תשלום הברכה היא מחיי
המתים שהוא שפע הטל שעתיד הקב״ה להתיות בו המתים וזה הוא החסר
הגמור האמיתי וכדאיתא תעגית )׳•( גדול יום הגשמים מתחית המתים
דאלו תתיח המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים:
1באמת
זה הוא גדול ,רק קודם שנתברר הטוב מהרע ועדיין יש
בהפרי מה שצריך להתפדר וגם בהקליפה יש קצת טובה
וצריך לקיימה כדי שיתברר הטוב וכל זמן שלא נתברר עדיין הקליפה הוא
שומר לפרי .אבל כשיתברר אז תתבטל הקליפה כדאיתא משפטים )קח (:כיו]
דאתרבי וכו׳ זרקין לההיא קליפה ומברכין לצדיקא דטלמא:
ואן יהיה החסד הגמור שילך בצמצום רק לצדיקים ולכן נבראת מדת
הגבורה לצמצם מדת החסר שלא ישסיע רק למי שראוי לקבל ולכן
איתא בגמ׳ שבת )פט (:שלעתיד לבוא יאמרו כו כי אתה אבינו וכו׳ ומחוי
להו יצחק הקב״ה בעיכייהו וכו׳ שבאמת שורש הגבורות ממקום גבוה יותר
ולכן לעתיד תהי׳ מדת המלכות גבוה מאד כדכתיב ירמי׳ )לא( נקבה תסובב
גבר וכמ״ש משלי)ע( אשת תיל עטרת בעלה וכמו שאיתא במדרש תגתומא:
,
והתנין
שמדת המלכות יוצאת מגבורה .כי מלכות הוא גמר ההנהגה
בצאתה לפועל ובכל מדרגה הוא מרת מלכות .ובמקומה היא
רתמים גמורים .אכן כל מה שתרד למטה להתקרב לגבול תפיסת האדם.
גראה לעין הבריאה שהוא צמצום ובכל מדרגה שהיא יותר קרובה לתפיסת
האדם גראית יותר צמצום .עד שמתלבשת בלבוש הסתר רתוק כל כך
שנדמה שהש״י טזב את הארץ להגהגת הטבע ושולט כת ההפסד וההשתתה.
וזה נקרא קליפה תיצונית וכדאיתא בווה״ק שמות )טו (:ובתקוני הזהר
)הקת כי»״א (:דבאלין קליפין רי באגוז דאינון חהו ובהו וחשך ותהום והיינו
שיש ארבע קליפות שיש שהיא סביב לפרי קרוב לפרי וזה הוא שומר לפרי
ונאכל עם הפרי ויש עור על גבה קליפה שמעט יש בה מהפרי עד
שקליפה החיצונה אין בה שום טובה וכמו שכתוב שיר )י( אל גנת אנו!
ירדתי
עץ התכלת
286
'ירדתי .וכדאיתא בזוה״ק ויקהל)יו (.ודאי איהו רוח סמרה וכוי ודא
דקיימא חדיר קדם כלא למיתר ההוא דלגו כקליפה למוחא ואמאי אקרי
סערה דסעיר כלא שהקליפה היוחר חיצונית אין גראה כה שוס מוכה:
י נ ג ד כל אלה ציה הש״י מציה לישראל שעל ידם יכירו הטוכ הנמצא בכל
הלבושים .וכשיכיר האדם הטוב הנמצא בהם יסייעו כל הכחות
להאדם לעבודה הש״י .וממילא גם הכחוח החיצונות שנדמה שמתנהגים
בדרך הטבע גם כן יאיר בהם אור הש״י ויסייעו להעובד הש״י .וכמו
שמצינו שבכל דברים האסורים התיר הש״י כגגדם את שורש האיסור.
וכדאיתא בגמ חולין <?»( כל דאסר רחמנא שרי לן כוותיה אסר לן
דמא שרי לן כבדא אסר לן נדה שרי לן דם טוהר חלב בהמה חלב
חיה וכו׳ :
כחידושט שם שכל אחד ואחד שהוא השורש מהאיסור התיר
לכו ,ששורש הדם הוא הכבד כדאית׳ בגמ׳ בכורוח)נס (.זכרותא
לדמא כבדא .וכן דם טוהר שדם כדה הוא דתיית המותרות והפסולת
ואין לך מותרות יותר גדול מהדס הבא אחר פדי ההולדה ,יכן בשי בחלב
הכחל הוא שורש הכשר וחלב בחיבור גמור כשהם מחוברין בתולדה שלא
אסרה תורה רק דרך בישול היינו כשנתחבר חיבור גמור וכל שכן כשהם
בתולדה בחיבור גמור וביארנו שם כלם בארוכה ואין כאן מקומו:
,
זביאלגו
לזה הראה הש״י שהתיר כל השרשים שידעו שבשורש כל דבר נברא
אכן
י משורש הטוב ונברא לתכלית הטוב .אלא שאין האדם יכול לקבל
ז א ת ,וכמו שנתבאר בטעמי מאכלות אסורות שכל המאכלים המותרים
מסייעים את האדם לעבודת הש״י שיכול האדם להכניסם לתוכי ולעבוד
בכחם את הש״י .והמאכלות האסורות ממשיכים את האדם לתוך חשכת
הסתר דעת וכשיכגיסם לתוכו או יהגה מאלו שאסורים בהגאה יתגברו
עליו וימשיכוהו לרע לו .אכן בשורש כל דבר יש נקודה אחת טובה
שכבראת לתכלית הטוב ורק אתר הסתעפות התלבשות לבושים מתעלס בהם
שורשם והלבוש הוא רע שאין האדם יכול לגבור עליו לעבוד בכחם את
הש״י .וכן הוא מצות ציצית שצונו השם יתברך מצוה שהיא בלבושי האדם
* 0בארבע כנפות כמו שנתבאר במאמרנו פתיל תכלת ובציצית התיר
הש״י כלאים :
שענין
עץ התכלת
קמד *87
ש ^ נ י ל איםור כלאים איתא בזה״ק קרישים ישי (.כתיב את תקותי תשמרו
בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ו מ ד כלאים
שעטנז לא יעלה עליך פתח רבי אלעזר ואמר ישעי׳ )» 0אתם עדי נאם
ה׳ ועבדי אשר בחרתי בו למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני
לא נוצר אל ואתרי לא יהיה ,אתם עדי אלין איכון ישראל ו ח נ ק אלין איכון
שמיא וארעא דכתיב העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל
איכון סהדין אלין מל אלין ושמיא וארעא וכלא סהדין עלייהו .ועבדי אשר
בתרתי בו לאן יעקב דכתיב ישעי׳ )מטי ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר
בך אתפאר וכתיב ירמי )ל( ואתה אל תירא עבדי יעקב ואיה דאמרי רא
דוד ודור עבדי אקרי דכתיב ישעי׳)ל 0למעני ולמען דוד עבדי אשר בתרתי
דא דוד עלאה .למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא .מאי כי אני
הוא דאתרעותי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש .לפני
לא נוצר אל דתנינן קרא קוב״ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו אל אלהי
ישראל קוב״ה קרא ליעקב אל הה״ד לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ובגין
כך אנא הוא כלא כמה דאתמר .ואחרי לא יהיה דהא דור הכי אקרי ולאו
אית בתרא אחרא .והענין הזה הוא הקדמה לענין כלאים כמו שמתחיל
אתר כ ן :
ו ל כ ל מתחיל מפסוק ואתם עדי נאום ה׳ כי עדות הוא דבר ברור
שאין בו עירבוב וטעות כדאיתא בכמה מקומות בש״ס ובראש השנה
)דף כי (.ראינוהו במי ראינוהו בעששית ראיכיהו בעבים אין מעירין עליה ובסנה׳
ודף לי (.מאומד ומשמועה אינו עדוח וישראל מקבלים כל דבר באורח מישר
שכל מה שישראל מקבלים שפע וטובה ותיים הוא במרה ממוזגח שלא
יוכל הטובה להרתיק אותם מאור הש״י .וכל הנהגת הש״י עם ישראל
הוא באור פני מלך חיים ואינם מקבלים שוס דבר בערבוביא .וזה מה
שאמר שכל העדות הוא שישראל לא יצאו מגבול היקף אור הש״י ועל זה
מורה שורש יעקב אבינו ע״ה ושורש דוד המלך עליו השלום :
,
,
שעגיל
כלאים מבאר בזה״ק קדושים )שם( תא מזי כד ברא קוב״ה עלמא
י אתקין כל מלה ומלה כל תר ותד בםטרוי ומכו עלייהו תילין
עלאין ולית לך אפילו עפבא זעירא בארטא דלית ליה חילא עלאה לעילא
)וכל מה דעבדץ בכל חד,יחד! וכל מה רכל חד וחד עביר כלא הוא בתקיפו
דההוא
עין התכלת
*88
וההוא חילא עלאה רממגא עליה לעילא וכולהו נמוסין גזירין מד&א מל
ייגא נמלין ועל לינא קיימין ליה מאן לנפיק מן קיומי לבר ,יכילהו ממק
ק יומא דאתכרי עלמת מתפקלן שלעונין על כל מלה ומלה וכלהו כ מ ס
והקם
לי
,
נ מ ן ס א
ע ל
זתת
א י ן ר א
ע ל א ה
מ ט ל י ן
כ ל
ל ן ד
כ מ ה
ן ח ל
ט
ר
ד
ב
מש
ו כ י י "!*ירוו
^
* '
* ל
*P 1ל
יי ל ל
W
אקרון חקות וההוא חק דאתייהכ להו -מן שמיא קא אתי 1
ב ע
חר>ית
י
ה
ש מ י ס
p
ימנ
ב י ת ה יחר
ט י
ג נ ג ר ו ת י ה
5
ל ג ט
ד מ
* ^ 1
ש מ י
^
י
'
א
א ת י י
'
י
כ
ת
י
ב
ת
ה
^
י
ם
) 8א (
5
י
Vיולי
הוא ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא עצ מ ^
ידיעה בעלמא בההוא חק בגין כך אסור לתיחלף זינין ולאכנלא זיכא בזיטז
אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהז)ואכחיש פמליא של מעכיי(
ואכחיש פומבי דמלכא .כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מעריז
כמה דאת אמר ירמיה )ל 0אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי .כלאים
מניעותא דמנע לכל איכון חילין מעבירתא דלהון .כלאים עירבוביא בחילא
דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר )ובג״כ( ובגד כלאים שעטנז
לא יעלה עליך :
שהש״י ברא כל הברואים ומזוגותם וכל צרכיהם וכולם הם לצורך
האדם ויש שהאדם מכגיסם לתוכו וגכללים בו ועובד בכחס את
הש״י ויש שהאדס מעלה אותם כגון בגדים ובית שמקיפים את האדם ומשמרים
אותו מרוחוח וטללים רעים :
1כל קבלות האדם היא ממה שהוא שפל וכמוך מן האדם והאדם מעלה
כחותם במה שהם משמשים אוחו .ויש דברים האסורים שאין האדם
יכול להתגבר עליהם כמו שגתבאר לעיל .ובדברים המותרים ג״כ אסרה התורה
באיזה דברים שלא לחברם וכל אחד בפגי עצמו מותר .ותיבורם אסור
מפני ששורשס הס הפוכים זה מזה שחיבורם וצירופם גורם שיסתר כח שורשם
ואם האדם יקבלם ביחד יתגברו בכח ההסתר והחושך שבהם על כח האדם .שכל
מין כשהוא כמו שהוא משורש ברייתו מכיר כח שורשו ואיגו גכגס להסתר אף
שכל דבר כשמתרחק משורשו מתלבש בלבושים המסתיריס כחו .אכן כל
כמה שלא נתערב בו כח אחר יכול להגיע לשורשו שיראה שנברא
לתכלית הטוב .אכן כשנתערב עם כח הפכו לא יוכל לשוב לחזות שרשו.
ולכן נאסר זריעת כלאים .שמצד הטבע ניתן בארן וכל כחות הטבע
ניתן בהם בהסתר כח שיוכלו להכיר רצון השש יתברך וכמו שכת־ב בפ׳ עיןכ
והיה
עין התכלת
קמה 289
והיה אה שממ תשממו וגר ונתתי ממר ארצך בעתו .ואף שכל השפעות
הם נשמעים בררך עילה ועלול כדאיתא בזוה״ק שמות <י (.אע״ג ראיהו
מלך מלאה איהו גוקבא לגבי נקודה מלאה סתימא דכלא ואע״ג דאיהו
נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו׳ .אכן דרך כל העלולים כשאדם
מקבל מהם כפי רצון השם יתברך יכיר שהשם יתברך הוא המשפיע
והנותן .ולכן יש הרבה מינים שנאסר הרכבתי באופנים ידועים וכמו כלאי
הכרס שנאסרו בזריעה ואף שמותר לאכלס ביחד רק דרך זריעה
אסור .וכלאי בהמה בהרבעה ועבודה .וכלאי בגדים בהעלאה .ובשר בחלב
הבישול והאכילה דרך בישול .וכן איסורי עריות איתא בזוה״ק פנחס )ימי(:
שמרמה שם עריות לכלאים כדמסיק (00ואסור לארכבא מין כשאינו מינו
וכר וביבמה מרכיבין מין כשאינו מינו .ובתיקוני הזהר נסיקין ט ח־ צ (.שאיסור
עריות שלא לערב ענפים שאין להם התחברות מצד האדם כמבואר שם
שיש יחודא ויש אחוה ועריות הם התקרבות בשורש לכן אין בהם התאחדות
מצד האדם ,כמבואר שם .ושם בזוה״ק קדושים )שם( שכל תערובת מינים
הפכיים מכחישים התגלות אור פני מלך כדאיתא שם ואכחיש פומבי דמלכא,
שהרכבה הראויה מולידה התמזגות ראוי ,והרכבה הפכיית לגמרי מהיפר
אל היפך אינה נמזגת כדאיתא בזה״ק וישב )קפי (:אלו דתרין הפכין דת
מרא דימיש מלמעבר פירין וכו׳ שההפכים שהם הפכים גמורים אין מקבלים
התמזגות ותערובתם אינו מולה יפה :
.
התמזגות והרכבות מין במיגס הוא הרכבה עובה כדאיתא בזה״ק
שכל
פנחס )יפי (:כגון מרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו .ובזה״ק
תולדות )קלי (.קב״ה מזווג זווגין בעלמא תד תקיף וחד רפיא .והייגו אןן
שחד קשיא וחד רפיא אבל לא הפכים גמורים וכל הרכבה הוא בדומה קצת:
והרכבת
הפכים איתא בזוה״ק בשלח )פי (:ויהי לי שור וחמור וכו׳
אמר רבי אבא כר מזדווגי כתדא לא יכלין בכי עלמא למיקם
בהו .ומל דא כתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו׳ וכד מזדווגי כחדא
)מבין סערא דלהון( גפיק מתקיפותא ללהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלא,
הה״ר ולכל בכי ישראל לא יחרן כלב לשוגו וכדאיחא בזוה״ק וישלח )הסי(:
מלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר עם לבן גרתי וכו׳ ואי תימא דלא
סליק בידי כלום ויהי לי שור וחמור אינון תרי גזרי דינין דכד מתחברי
תרווייהו
19
יט
עין התכלת
0י*
חרווייהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא ובגין כך כתיב לא תחרוש
בשור וחמור יחדיו וכו והיינו שיעקכ אביט כבש אותם וכמו שנתבאר
הענין במקומו .וכן איתא בתיקוני הזהר )הקיז יל לף ג( בראשית פלה אתמר
ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו .
תא חזי חכמה עלאה עלה אתמר קדש לי כל בכור דכל בכורים על שמה
אתקריאו ושכינתא מתמן אתקריאת בכורה וכו ובגין דא ראשית בכורי
אדמתך תביא בית ה אלהיך וכן ראשית דעאני ואימרי הה״ד ראשית גז
צאנך תתן לו ,וסמיך ליה לראשית בכורי אדמתך יכו׳ לא תבשל גדי בחלנ
אמו ,מאי האי לגבי האי .קם רבי שמעון על רגליי פתח בקלא סגיא ואמר
אליהו אליהו כחית הכא ברשותא דמארך ואגהיר עיגייהו דאלין סבין בהאי
מלה דלא יתון למיכל בשר בחלכ .אדהכי הא אליהו קא גתית ולא אתעכב /
אמר בוצינא קדישא הא רזא דא ודא איהו רזא דלא תחרוש בשור וממור
יחדיי כד בוכרא דאיהו ישראל עמזדא דאמציעתא לא אתיין ליה לבית הי
תלב אתערב בבשרא וגרמין לאתערבא שור בחמור ודא איהו כלאים מין
דלאו כמיניה ,אמר רבי שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו
וחמור איהו מסטרא דמםאבו דא איהו כלאים טב וביש .אבל הלב איהז
מסטרא דרכיו ובשר מסטרא דרכיו .אמר ליה ודאי הכי הוא .אבל האי
רזא אשתמודעא בקרא דא תוצא הארץ נפש מיה למינה דאע״ג דאינון
מסמרא דרכיו .כלהון איגון דכר וגוקבא .ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה
ללאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי
בחלב אמו .אמר בוציגא קדישא בודאי כען איהו מלה בדוכתהא ודא איהו
ברירא רמלה :
הענק שהש״י צוה מצוה בכל ראשית בעת שמשתנה מגביל
לנבול ומצולה לצורה וממהות למהות בנקודה הראשיית לוה
הש״י בכל שעד מציה .בזריעה וחרישה מצות כלאים .ובקצירה לקט שכתה
ופאה .בבכורות הפירות בכורים ,בכניסה לבית מעשר .במרוח הכלי
תרומה .בגלגול עיסה תלה:
שבעת שגשתגה ההשפעה ממהות למהות אז יכול האדם לשכוח שורש
השפע שאיכו כוחו ועוצס ידו ולומר שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל •
והטבע מתנהג מעצמו לכן צוה הש״י מצו בכל השתנות שע״י המצוה יזכור האדם
ששורש השפע הוא המאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ עושה
פרי
,
,
,
,
וביאור
והוא
,
עין התכלת
קמו m
פרי .וכל פעולה האדם בזריעה וחרישה הוא רק לעורר רצון ממאמר
הזה שהש״י חפן בהווייח העולם:
אכל כל זה כשהאדם רוצה לקבל מהש״י בהארת פנים באורח מישור .
י וזה רומז איסור כלאים שהכלאים מונעים הכרח שורש השפע
שבכלאים נסתר הצורה הראשונה ונעלם יסוד ראשית הבריאה שאינו ניכר
בו צורחו הראשונה ממאמרי הבריאה .וכן בכלאי בהמה .וכלאי בנדים
ובשר בחלב .שבכלס הוא שאין בהם דרך אזר ישר לשוב להכיר שורש
מקורו .וזאת ההסתרה מונעת הגידול .שכמו שכל העבודות נכריוח שהיה
בימים הקדמונים שהיה כל העבודות כלאים ולבושיהם כלאים והקרבחם
כלאים כמו שנתבאר בספרי הקדמונים .שיסוד עבודתם היא שרצו להחזיק
השפע לבלתי תוכל לשוב אף כשהם יתפשטו בזרם שעף חמדתם .אף
שלא לרצון הש״י וכמדומים בדעתם שכאשר יעקשו וילבטו ארחות דרכם
ויעקשו ויפתלתלו כל קבלתם ירויחו שבזה שיקלקלו ויפתלתלו שלא ישוב
להכיר צורתו הראשונה בזה יחזיקו בהטובה שלא תסוב מהם אף כשלא
ילכו נכוחות .שהם דמו כשהטובה תשתנה מצורת הוישה הראשונה לא
הכיר אח יוצרה ולא חשמע לקולו שאף אם ילך ויעשה בכח הטובה הזו
היפך מרצון הש״י לא תעזוב מקומה מפני שנרמה להם שבזה ששינו מהות
הטובה וצורתה השרשית היא כבר נעתקת ממקורה והם אוחזים בה בתקיפות
ובחוצפא כלפי שמיא:
אס האדם אוחז בהטובה ונדמה לו שהיא שלו ואיט רואה את
הנותן אז הש״י מוציא כח החיים מהטובה .ונפסק מקורה
וממילא נפסדת •
וזה דאיתא בזוה״ק קדושים )» (.הנ״ל שכל הברואים נבראו .כל דבר
נברא משורש מליון שנישן בו /ולכן כל מין כשאדם מקבלו באורח
מישור יש גו כח לכללו בחוכו ולמורר כוחו המליון להכיר מל ידו כבוד
בוראו .וזה שנאמר הידעת חקוח שמים איוב) cniשהאדם יכול להכיר חקות
שמים מל ירי כוחות מולם הזה שיכול להכיר בהם חקות שמים הנמצא בכל
פרט וכדאיחא <=ם( כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרין חקוש וכו׳ .ומסיק
<=ס( שאם האדם אינו מקבל כוחם באורח מישור ומחליף זינא בזינא ומיעל
זיכא בזיגא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו )ואכחיש פמליא
של מעלה( ואכחיש פוס בי דמלכא .כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב
!באמת
292
אחרא בבי מנןרא
עץ התכלת
כמה לאת אמר ירמי׳ )& אל בית הכלא ז
להוא
כי מתמת תערובות שגי כותות הפכים כל אחד מתנגד לחבירו
ומבעל כת שורשו שלא יוכל לשוב לראות שרשו שכל כוחו היא
רק מחמת שתמיד שופע עליו כת מהש״י ועל ידי תערובחו הוא גכגס
בהסתר כח המבע ואינו יכול לעורר כח שורשו וזה דאיתא )שםז בגין רצת
.
למעבד מידי:
י
)שש( כלאים מכיעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון כצחים
ערבוביא דעביד ערבובי׳ במילא דלעיל׳ ואכחיש פומבי דמלכא כמה
לאתמר )ובג״כ( ובגד כלאים שעטכז לא יעלה עליך תא חזי כתיב בראשית
)כ( ומעץ הדעת עוב ורע לא תאכל ממגו וגו׳ והא אתמר דשגי פקודה
למלכא וכו׳ .והא תנינן בכלא בעי בר נש לאמזאה עובדא כגווגא דלעייא
ולמעבד עזבדא כמה לאצטריך ואי אשתני במלה אחרא איהו אנגיל עליה
לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך .ות״ח בשעתא דבר נש אחזי עובדא
לתתא באורח מישר כמה דאצטריך גגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא
עלאה ובשעתא דאיהו אחזי עובלא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח
מישר .כדין גגיד וגפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי לי׳ לבר
גש לסער ביש .מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא
דאחזי בסער אחרא .היינו כפי מעשה האדם כן נקבע בו ובאם עושה
מעשים טובים מקבל כחו מאור פני מלך חיים וכן להיפוך .וכדאיתא
בזוה״ק משפטים )?» (:תאנא במה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה דאשתזינו
מאיטן כסיוט אלא בגין דלא אסתאבו במיכלהון .אמר רבי יהודה כתיב
דניאל)א( וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך .ותאנא
בסתימא למתגיתין מיכלא דהאי רשע בשרא בחלבא הוה .וגבינה עם
בשרא בר מיכלין אחרנין ודא סליק ליה כפתוריה כל יומא ודניאל דאםתמי
בהאי כד רמי יתיה לגובא דארייותא אשתלים בצולמא דמאריה ולא שני
.צולמיה לצולמא אחרא ועל דא דחלי ארייותא מגיה ולא חבלוהו .וההיא
רשע בשעתא דמלכותא אתעדי מניה ועם חיות ברא הוה מדוריה וכי׳ •
שהאדם נברא בצלם אלתים ומאכלו תיקן לי הש״י שיקבל מדומם וצומי•
וחי כפי רצון הש״י ואז יסייעו אותו לעבודת הש״י שלא יאבד שורשו צורי
האדם שהוא שורש הדעת וכח הבחירה למשול על יצרו:
1א תא
1
יק
קמז 293
עין התכלת
ו ב ל הוא סימני חיה ובהמה ועופות מהורים כולם רומזים על לבושי כח
בתירה .אינו דורם שאינו מקבל במקשות .ומפרים פרסה היינו
שעומד בעת כמו שכתיב תהלים )יח(תרתיב לעדי שכל שהוא מקבל
מחטיפה וגזל אינו בטוח בשלו .וכן כתב הראב״ד ז״ל בהקדמתו לספר
יצירה ובספר הקגה שחיות ועופות הדורסים הם כמו חיל המלך ושופכףו
ושוטריו .יש מהם שמקבלים פרנסתם מאוצר המלך ויש מהם שפדגסתם
הוא רק מקנםים שנוטלים מהעוברים תוק וכמו שנתבאר במקומו.
ואם האדם מקבל מכתות מעורבים מהפכים רחוקים מטרידים דעתו ו&חירתו
וימשך אתר חשכת ההסתר בכל עניניו וזהו שסר ממנו צלם אלהים.
וזהי ענין כלאים וכלאי בהמה ובשר בתלב ושמטנז ועריות כנ״ל .וכמו
שנתבאר במקומו ועיין תקוני הזהר )תקין רו ח־ צ (.ממילא נמנע ממנו שפע
חיים וכן גם השפעות עולם הזה שנמשך אחר שורש השפע בחיים ואור :
׳
אבל במקדש בבגדי כהונה ובציצית הותר כלאים כדמסיק בזוה״ק )שם(
כתיב דרשה צמר ופשתים דרשה מהו דרשה דבעיא ודריש טל צמר
ופשתים מאן דמחבר לק כתרא ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה,
אבל התם הוא ההוא לבושא בתיקונוי באשלמת עובדא כדקא חזי ודא דרשה
למר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחז־א .אבל אימתי שריא
בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה וציצית הא איקימנא
דהתם הוא בההוא כללא דשלימותא אשתכת ולא עביר מירי וכוי:
כתיב
ולבש הכהן מדו &ד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור
אמאי אקרי בד יתידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים
באתרא ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה וכהנא אמאי איהו
בטי לאתחזאה בהאי אלא איכון מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח
העולה כד הוה מפני קוטרא )ס״א קיטמא( דדשנא רעולה דהא עולה
מםטרא דעכו״ם והרהורא בישא קא אתיא ובגין כך בעי לאתחזאה בהו
בלתורייהו ולא בערבוביא כמה דאמרן וכו׳ .כלומר שבתרומת הדשן אסור
בבגדי זהב שהקפידה חורה שיהיה רק בבגדי לבן .ומסיים )= (0וכר עייל
למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אף מל גב
דאתחירו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחי ואתחברו כל
אימן זייכין דלעילא וכל איכון מאדי )ס״א מאני( מקישא משתכחץ ביה
כמה
עין התכלת
294
כמה זינין משניין לא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגווגא דלעילא:
p J V f f lכמו שנתבאר לעיל שמצר הש״י נבראו כל הברואים ביושר.
ואם היה האלם נגד הש״י באורת מישר לא היה לפניו שום לבר
איסור וכדאיתא בגמ' גלה )סא••( על שעטגז אמר רב יוסף זאת אומרת
מצות בעילות לעתיד לבוא ,והוא כי הש״י ברא את האלם ישר שיוכל לקנל
מכל הברואים ויעלה אותם על ירו שיכלול אותם בנפשו ויעבוד בכתם את
הש״י וכדאיתא טוה״ק בראשית )מ (.כד מטא לעלמא דפרודא אמר אומנא
למארי בגיגא געשה אדם .והייגו שכל הברואים גקראים עלמא דפרודא
שכל אחד גברא ממדה פרטית והוא לביש לפרט מרה ממדותיו של הקב״ה.
וכל מדה כשהיא גפרדת בפגי עצמת כשמסתעפת להתלבש בלבושים רתוקים
געלס ממנה אור שורשה והדעת נסתר בהסחר עמוק עד שבכח המרה
יכול לעשות מעשה שהוא הפך משורש המרה:
י
1כדא תא
כל המרחם על אכזרי סופו שנעשה אכזר על רתמני
)קדלת מצ שכור ,אל תהי צדיי; סיכה( וכמו שאם ירחם האדם ולא
יסלק המזיק מהעולם וכגון שירתם מלהרוג את הגחש אין אכזריות גדולה מזו:
,
piמציגו בעוף החסידה שאיתא בגמ חולין)מ (.למה נקרא שמה חסידה
שעושה חסידות עם חברותי׳ ומכל מקום הוא עוף ט מ א .לפי שמעקשת
במדתה ועושה חסידות עם אכזרים בלא ד ע ת :
לכל המרות צריכים להשתמש בדעת .להשתמש במרת החסד במקום
הראוי ובמדת גבורה במקום הראוי וכמו שנאמר בפרשת ראה
וסישס ׳ 0אחר מצות החרם את עיר הגדחת גאמר למען ישוב ה מחרון
אפו וגחן לך רחמים ורחמך ,מפגי שמצוה הזאת גרמה כאכזריות לכן אמרה
תורה אדרבה מזה יבוא לאדם רחמגות בלבו שיתרחם במקום הראוי לרחם
שגם המצוה הזאת לא תעשה מכח אכזריות רק מכת רתמגות וממילא היא
מלמדת רחמגות גדולה שכל כך מרחם עליהם עד שמתגבר על מדותיו
הטבעיים שנטבע באדם רממגות הטבע והוא מתגבר על זה להרוג אותם
ולאבדם כדי להציל שאר ישראל וכמו מי שעלה גימא ברגלו שאס לא יקטעגה
ימות ומי שהוא בדעת אינו מרחם על הפרט במקום שיכול להזיק להכלל
וממילא גם הפרט יוזק .אבל מי שהוא רחמני בטבע ולא בדעת ואינו
מקטעה
ולכל
,
עין התכלת
קמח 295
מקטעה הכי נוכל לתשוב זאת לרחמנות .ולכן מדה פרטית בלא דעת אץ
בה טובה .ולכן כל הברואים שהותרו לאדם יש בהם מרות הנוטות ללבישי
כח בחירה:
אכל מצד שורש הבריאה יכול האדם לקבל מכל הברואים ולהכליל אותם
בנפשו ויכול להגביר על כתם ולעבוד בכחם את הש״י שהאדם הוא
כלול מכל המרות כדאיתא בתיקוני הזהר )סיץן סט ק־ ק» (:נעשה אדם דתהא
כלולה מכל םפירן רכל י׳ ספירן יהיבו ביה כל חד חולקיה:
1TO״ pפנחס <ילס אמר לון קוב״ה אומנותא חרא אית צי למעבד0
דיהא שותפא דכלנא אתחברו כלכו כחדא למעבד ביה כל אחר
ואחד מחולקא דיליה ואנא אשתתף ממכון למיהב ליה מתולקא דילי והיינו
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ,אבל אחר שהאדם בקש חשבונות רבים ונסתר
ממנו אור הדעת אינו יכול לקצל מאלו הכתות שנקראים עלמא דפרורא.
ולכן נאסרו אלו האסורים ומכחות המעורבים נאסרו לו הרבה ממינים
המותרים גם כן כנ״ל שאלו מצמצמים שורש שפע החיים בהםתירם מן
האדם אור השורש:
אכל מצעו בנפשות היקרים שנבנו דרך הסתרות וכתות מעורבים אשר
י באלו העיד הש״י שהם צריכים להבנות דרך כחות אלו וכדאיתא
בזוה״ק תרומה )קני (:רבי שמעון פתח מי זאת הנשקפה כמו שתר יפה
כלבנה ברה כתמה איומה כנדגלות ,מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחרא
ודא הוא עולם ועולם ,מי הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא וכוי .זאת
דרגא תתאה לתתא עלמא תתאה ותרווייהו תריו עלמין בחבורא תרא
בקישורא חדא כחראוכו׳ .איומה חקיפא על כלא לאגגא דהא כדין איתלה
שלימו ותקיפו למעבר חילא ונמלא חילא מעלמא עלאה על ירא דיעקב
שלימא דחבר לון כחדא חבר לון כחדא לעילא וחבר לון כחדא לתתא
ומתמן נפקו תריסר שבטין קדישין כגוונא דלעילא .יעקב דהוה שלים אעיל
רחימו בתרין עלמין כמה דאוקימנא .שאר בני נשא דעבדן כדין מגלן
מריין לעילא ותתא גרים דבבו בתרין עלמין וגרים פרודא הה״ד ואשה איי
אחותה לא תקת לצרור דאתעבידו מרי דבבו דא לדא .ואי תימא ותקנא
מזל באחותה הכי הוא וראי וכו׳ קנאת סופרים אסגיאת חכמתא וכו :
,
והעגיל
לפי
שיעקב אבינו היה שלם
בתכלית השלימות ולכן לא
296
עץ התכלת
קבל שום דבר בלבוש רק כוון לשורש הבריאה ששם אין שום ערבוביא
וכמו שביארנו שבשורש כל דבר הוא מלא מוג ורק מצד האדם שאינו יכול
לקבל כח הזה וכן מצינו בדוד המלך מ׳׳ה שבנינו היה בדרך שנראה
לתערוכות ואורת יבום .וכדאיתא בזוה״ק משפטים )?ג 0השתא אית להדרא
ולעיינא על אתר תד רב ועלאה דהוה בעלמא יגזעא ושרשא דקשוט
ואיהו עובר אבי ישי ואבי דוד דהא אתמר דאהרון הוה היך נפיק שרשא
דקשוט מגו אתר דא אלא עובד אתתקן בתיקונא עלאה ואהדר שדשא
דאילגא דקא איתהפיך טל תיקוכי ואיסתלק בי׳ ואתתקן כדקא יאות ועל
דא אקרי עובד מה דלא זכו שאר בגי טלמא וכו׳ .קום סבא אסתליק
בסליקו עובד דא אתתקן אפיק מגו תקל בישא דגובין בישין אתא ישי בריה
ואתקין ואעדר אילגא ועובד רא רזא דרזין ולא ידעגא אי אימא וכו׳ בדת
ידיעאן כל שאר בגי גלגולא עובד אילנא אתקין וכו׳ ובכלא גפיק אילגא
מםטרא דרע ואתדביק לבתר בסטרא לטוב .בקדמיתא ויהי ער בכור
יהודה רע אוגן אוף הכי ממלון אוף הכי וכו׳ .ושם )נין קי (.בעגין יהולה
אתה יורוך אתיך וכו׳ בועז אתתזי דהוה ביה שגויא כד אוליד לעובד דהא
מובד בשגויא הוא לאו הכי אבלן הוא בועז הוא אבא קדמאה דלא ע3יר
שנויא וכו׳ מאן ההוא הקיף כארי׳ וכליתא ביה הוה בגין דלא להוי שנויא
ביה בדוד ואתהדר מלה למקרא קדמאה בגין דיהא כלא מאבא חרא ושלשלא
חרא וכלא הד ולא הוה ביה שגויא בגלגולא בזרעא דרור ועל דא אתא
מרישא ועד סופא בלא שנויא כלל וכו׳ .ומבאר שם כל הענין שאעפ״י
שנדמה שכל בגין מלכות בית דוד היה ברזא דיבום וגלגול אכן בזרעא
דיהודה ומלכות בית דור מעיד הש״י שאין בהם שום גלגול עקום באזרח
יבום שאורת יבום הוא שהוא מל ידי מכשול שאינו מתברר בשעתו ורק
שתוזר להיטיב מל ידי שנבנה בנין תדש וכדאיתא בזוה״ק פכחס )ייג:.
בענין יבום צדיק שאיגו גמור דבני בנין באתםנתא אחרא חפר בה ביריי
ואעדר הא אתקין אבני יסודא כמלקרמי ,ואמיל בה ולא ירע אי אשתאר
דיליה מסטרא דליה טב וצדיק אקרי ומסטרא דההוא אתסנתא לאו הכי
לבר נש רבני בניני! שפירין יאן למתזי אסתכל ביסודא ותמי ליה שקיע
עקימא מכל סטרין הא בנינא לאו שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה
כמלקדמין מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכת טב ושפיר מסטרא דיסודא
ביש ועקום וכו׳ .ושם )נלף ר« (.לאילנא דאתנטע באתר דלא עביר איבא
מה
קמט 297
עין התכלת
,
מה מביר מקר ליה ונמעיה באתר אתרא וכר כצפור נודדת מן קנה וגו
גם צפור מצאה בית הייגו יבמה וכו׳ .ושם )כיף יטז (.אוף הכי איוב בן
יבמה הוה ,ובזוה״ק קרח »־ (:«,מי פקד מליו ארצה דא הוא אחוה דפריק
ליה .אבל בזרעא דיהודה מעיד הש״י שאין בהם שום שגויא כלל.
וזה שמתחיל בזוה״ק קדושים )פי (.הנ״ל על ענין כלאים בענין יעקב אביט
ודוד המלך ע״ה שבהם אין שים כלאים ואורת יבום ואין שוס תערובות
פועל עירבוב כלל שאף שנד ה :בנין הנבנה מהם הוא באורת יבוש ונדמה
שיש בו תערובת ת״ו מזווגים שנדמה שאינם באורמ מישור מכל מקום
כיון שנפשם הוא מזוכך מאד מתגברים המיר שמהפכים נם ההפך למוב,
שהם מכקודה הפרשיית ובהשורש אין שום איסור וכדאיתא בזוה״ק שהובא
לעיל על יעקב אבינו ששאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריץ ויעקב נשא
שתי אתיות שהוא כגוונא דלעילא שכחו נמשך מלמעלה מכל התתלקות
המדות ושם אין שום מדה מתגגדת לחברתה ששם שופע אור הדעת לכל
המדות .וכן מלכות בית דוד שכפי ראות עין נראה שנבנה באורת גלגול
וינוס ונבנה באחסנהא דלא דיליה .אכן בזה המקום מברר הש״י שממנו
יצאו הדברים כבושים ואינו באורה יבום:
וזה דאיתא בתיקוני הזהר )סקמ כס ? צט (.לעילא לית ערוה ובאתר דא
אמר לא תדמה ליולרך לתתא בר מאתריה לא תקרבו לגלות.
ובתיקון ל׳ו)דף ׳ (:אבל לעילא לית ערוה לית קיצוץ ופירוד ובגין דא )לית
לך לדמה ליוצרך דתימא הכי דלעילא( אית יחודא באח ואחות בבן ובבת
באם עם בן אם כן ליה לך לדמה ליוצרך .וכגגד זה הם שתי המצות שאין
בהם כלאים בבגדי כהוגה במקדש ובציצית ,ודוד המלך ע״ה רומז לתכלת
שבמקדש שאין בו כלאים שהמקדש רומז למלכות שמים ובזמן שביש המקדש
על מכונו והכהנים עובדים אז מאירה אור מלכות שמים סיהרא קדישא
ואז כל המדות מתאתדים ואינם מתנגדים ואינם הפכים זה מזה לכן אין
שם הסתר הכלאים והבית היה באמצעיתו של מולם ובגקודה האמצעית
אין שום דבר מתגגד לתבירו כמו שנתבאר לעיל שבשורש הכל הוא אתר
וכל שורש האיסור ניתן כחו לעובדי השי״ת ככחל שהוא שורש בשר בתלב
וכבד שהוא שורש זכרותא דדמא ולעובדי ה כיתן המקור מכל הכתות:
רומז ליעקב אביכו ע״ה כי מדת יעקב אבינו ע״ה הוא זעיר
אפין שהוא כולל כל המרות שבכל הקצוות .וציצית הם בארבע
כנפות
,
וציצית
«
2
y
ץ התכלת
ע
כנפות ורומזים להקצוות אורך ורוחכ וכדאיתא בזוה״ק שלח )קמה (:מכנף
הארץ זמירות שמענו וגו מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ
וכי׳ שמקור הציצית הם מחכמה שהוא שורש הכולל מדת ההפכים במקום
שהם מרוחקים ביותר ואף אתר תכלית ההתרחקות שם מתגלה אור הש״י
ולכן אין בהם כלאים ,שמקורם הם מחכמה ומתפשעים עד תכלית
המדרגות ,ואף הציצית עצמם כשהם בצמר עצמו בלא כלאים גם כן יש
בהם שורש מדות השני הפכים כדאיתא בתיקוני הזהר )הקון נא» (:ואיהי
תכלת שבציצית איהי סוד היבום ואיתא בזוה״ק פנחס )ר״ (.חוור מימינא
ותכלת משמאלא והייגו שאפי׳ בצמר עצמו גס כן יש שורש ההפכים כי
ימינא ושמאלא הם שגי הפכים :
בציצית כוללים כל המרות שבכל הקצוות כדאיתא בזוה״ק שלח
אבל
י )קעמ( פקודא דא מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי בנורא
אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל העולה חוור מימינא תכלת
משמאלא .עמודא דאמצעיתא יתוד בין תרווייהו ירוק ובגין דא אוקמוה
מארי מתגי׳ מאימתי קורין את שמע בשתרית משיכיר בין תכלת ללבן ובגין
דא תקיגו פרשת ציצית למקרי לה ביחודא ע ״ כ :
שהציצית כוללים מדת ההפכים ועמודא דאמצעיתא מיחדס לכי
אין בהם כלאים ואורח י מ ס ,והם רחמים גמורים ,מתבאר
שמחמת שבציצית ממוזג תכלת ולבן ולכל עמודא דאמצעיתא מיחדם שיהיו
רחמים גמורים:
רומזים לשני עניניס .הלבן רומז שהכל הוא מרצון הפשוע
הקדום כקדמיתו ושם הכל הוא לטובה שמצר הש״י אין שום
רע בעולם .והמתחבר לרצון הפשוט לא יאונה אליו רעה ומתחבר רק
להטוב שבכל דבר בפנימיותו:
,
רומז שכת ההיפוך גם כן נברא מהש״י אף כשהוא בלבוש
האחרון וכדאיתא בזה״ק פכחס )ילח (:וצדיק דרכיב עליה
קשיר ליה בקשירו דרצועין דתפילין וכו׳ וביה רכיב אליהו וסליק לשמיא
הה״ד מלכים )ל נ( ויעל אליהו בסערה השמימה וביה ויען ה׳ את איוב
מן הסערה איוב )לי!( היינו שסערה הוא היותר מרוחק מכל הקליפות
כדכחיב יחזקאל)א׳( והנה רוח סערה באה מן הצפון וכדאיתא בזוה״ק
ואמאי אקרי סמרה רסעיר כלא עילא ותחא וכו׳ ושם עלה
ויקהל
אליהו
,
והיינו
שציצית
והתכלת
עין התכלת
קנ 899
אליהו השמימה כדאיתא בזוה״ק דקהל)קצ! (:דמשה אתלביש בטמא וכו׳
ואליהו אתלכש בסטרה וכי:
הוציא אליהו כת להתגבר על כל כת ולעלות השמים .וכמו
1משם
שמוכח שהוכרח תחלה לעבור את הירדן שבארז ישראל לא הי׳
לו כח להתעלות כל כך ורק מעבר הירדן היה לו כת להתגבר ולהפוך
ההסתר היותר רתוק להתעלות בו וזה רומז שעלה בסערה:
ובדאיתא
בזהר חדש רות )מנין גי( לפיכך השיבו מן הסערה רבגן
אמרי סערה של שטן שהסעיר גופו של איוב ומגלן דאקרי
סערה דכתיב רוח סערה עושה דברו ואין לו רשוח לעשוח שום דבר אלא
במאמרו של הקב״ה רבי בון אומר כתיב בשין אשר בשערה ישופגי וכתיב
בסמך דכתיב מן הסערה כתיב הכא אשר בשערה וכתיב התם לשעירים
אשר הם זוגים אחריהם וכו והא כתיב ויעל אליהו בסערה השמים וכו׳
ומבאר שם שכפף הקב״ה אח רוח הסערה והכריח אותו תחח רגליו של
אליהו וכו׳ כיון שנגלה הקב״ה לאיוב בההוא סערה כגלה אליו דכחיב
מנ הסל1רה הנון כפופה ולא פשועה כפף הקב״ה אוחו כנחש הולך על גחון:
,
לבלסוטי
תורה לרבינו מיים וויעאל זללה״ה איוב )לח( ויען ה׳ את
איוכ מג הסערה מנ כתיב בגון כפופה שהראהו הקב״ה
י
לאיוב שהוא יחברך שליט על הנחש ורוח סערה עושה דברו ולא כמו
שאמר אשר בשערה ישופני אלא שהנתש כפוף תתתיו יתברך בסוד וענן
אבק רגליו :
הה רומז ביותר לתכלת שהוא רומז לשערות אוכמין והעיר בזה האריז״ל
בעץ התיים ) מ ר » ו ש « צ שיה ג׳( וזה לשוני שם אך נראה לפעג״ד כי
הנה הם שני לבושים לבד אחד הוא העור ואחד הוא השערות בסוד אדרת
שער ובזה תבין איך הקליפות יונקים מהשערות ונקרא סערה על שמם
וכנגדן יש שני לבושים אחרים של מצוה אחד של תפילין בסוד עור ואחד
של ציצית בסוד החוטין דמיון לשערות .אמנם אלו הם הלבושים של האדם
בעולם הבא כי היא כסותה ציצית היא שמלתו לעורו חלק הפנימי של
העור והם התפילין:
שיתבאר בזה הזוה״ק תרומה
)קמ»על
פי באור האריז״ל(:
במעלת
a 8 0ע י ן
התכלת
במעלת התכלת שבציצית שקדושתו מברית כל המקטריגים המונעים את
שסע העובה ומקדושתו יתעורר להוריד שפע עובה וברכה ושמירה:
שהארץ״ל
בביאור ספרא דצניעותא ) ״ י ס ?ארץ דף קיא (:על מאמר
זוה״ק תרומה )קמס (:וזה לשונו שם ואיתא בזוה״ק הנ״ל
תכלת דא ביומא תנינא אצעבע בשני נוונין סומק ואוכם ותכלת .סומק
איהו דיליה מיומא תגיגא ממש כמין גוון אשא ודא איהו אלהים וירית גוון
לדהבא דכלא גווגא חדא תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק וכד גחית
לתתא אתרחק גוון סומק ועאל גו ההוא אתר דאיהו ימא ואצעבע גוון
תכלא ההוא סומקת עייל גו ימא ואתתליש גוון דיליה ואתהדר תכלא ודא
איהו אלהים אבל לאו איהו תקיפא כקדמאה .אוכם גוון דא גפיק מהתוכא
לסזמקא כד אתהתך ואתתלש לתתא בהתוכא דזוהמא וגתית לתתא וגפיק
מההוא זוהמא גוון סומק מזוהמא תקיפא ומגו זוהמא תקיפא אתהדר
לאוכם וכלא מההוא סומקא קדמאה אתהתך וכל דא אתברי בשני והאי
אקרי אלהים אתרים האי אוכם איהו תשיך יתיר דלא אתתזי גוון דיליה
י
מגו חשוכא .בוציכא קדישא הכי אמר דהאי גוון אוכם תש ו יאן אתר
אצטבע .אלא כד ההוא סומקא אתהחך בגו ההוא תכלא ואתערבו גווניי
אתהתך התוכא חוהמא לגו תהומי ואתמביד מהמן רפש ועיט פד״א ויגרשו
מימיו רפש וטיט ומגו ההוא טינא דתהומי נפיק ההוא חפיך דאיהו אונם
ולא אוכם אלא שחשיך יתיר הה״ר וחשך על פני תהום אמאי אקרי משך
מ י ן דגוון דיליה חשיך ואחשיך אנפי בריין ודא איהו סומק ואוכם בגין דא
לא כחיב בשני כי ט ו ב :
מהחיל שם בזה הלשון אל יפתוך רמי הקומה קרואי השאול
האומרים כי שם במקום הנאצלים המליוכיס יש מראות וגוונים
מבר מל נפשם המים הזדוגים דברו דברים לא כן מל אדוני הארוגים כי
אין שם לא מראה ולא גוון רואה ואינו נראה המתגאה מל גאה ,הן אמת
כי שורשם הוא למעלה והיו תוצאותיו הימה כי שם גגלה את אשר כבר
עשהו השרשים העליונים כי כח הגוונים שהם לובן ואודם ירוק ושחור וזולתו
שם דרכי הכחות כלם ונגלו מהארץ העליונה מאוחן ארזים אשר נעעו בה
לעשות עכף ולשאת פרי והוציא האי אפריון בגוון דידהו וכדאיחא בפרשת
תרומה ואלו הנטיעות הם הכקראיס עובדא דבראשית והם ששת ימי בראשית
והאריז״ל
ויום
קנא soi
עין התבלת
דום שגי שהוא גוון סומק כדמסיק הוא שורש כל השלש גוונץ שהם סומק
ותכלת ואונס והם דיגא קשיא גבורה .דיכא רפיא מלכות .לינא מסאכא
הקליפות ואלו השלשה גווכים באלילות הם בכת ולא גתגלו עד הבריאה
יום שני וזה פירוש תכלת דא ביומא תגיגא אצעבע וכו ר״ל תכלת שהוא
המלכות לא גתגלה צבעו כ ה בכח עד יום שני ששם גתגלה גוון הגבורה
שהוא אדום וגוון המלכות שהיא תכלת:
מבאר שם בארוכה כל שורש עכין תכלת בכל פרעיו וגעתיק
כאן שורש הדברים הגצרכים לעכין זה וביאוריהם שמבאר
שם שאף שכל העגינים יוצאים משורש העליון מעת־קא קדישא ושם אין שום
מדת הדין כמו שכתיב ואץ אלהיס עמדי וגם מדת הרחמים כמסתתר
בלבושים רבים ומתרחק משורשו ויורד למעה גם כן נעשה ממנו מדת
הדין א״כ מה ההפרש בין ענץ ששורשו מגבורות ובין ענין ששורשו מרחמים
אכן דבר ששורשו מרחמים אינו רק מתלבש בגבורות ודבר ששורשו
מגבירות אף שבשורש העליון הכל רחמים אכן כשירד למעה נעשה ממנו
עצמו דינים :
שההפרש הוא בראשית מקום התגלות במערכת ההגהגה הסדורה
1^711
שנקראת בזוה״ק זעיר אנפין שהיא מערכת ממתיו של הקב״ה
כמו שסידרם דור המלך ע״ה לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת וגו׳ ומשם
ולמעה מה שגשגלה בראשוגה במרת החסד זה יצא לפועל לגמור קביעות
הנהגתו והתגלותו בגמר תשלום הפעולה שהוא מרת מלכות שמים שמוסתרת
בהנלגה המבעיית יצא לפועל במרת החסד וכן מה שנתגלה בראשית
התגלות במערכת המרות במרת הגבורה כן יצא לפועל בתכלית הגמר כמו
שסיים דוד המלך ע״ה לך ה׳ הממלכה שבזאת המרה ישלים גמר הפעולה
וכדאיתא בתקוני הזהר שהובא במאמרנו פתיל תכלת )*־ט השמיני קונמרס שער
הסכינה י!־ פ (.מתיקוני הזהר )יייקין ימ יף«א (:כד האי אבנא בעאת למעבד
לינא בעמלק או בסערין אחרגין וכן בתייבין כעלא מגבורה ואתכלילן בה
כולהו ספיראן ואתקריאו בה כלהו גבורות וכד בעאת למעבד חנא וחסדא
בעלמא כעלא מתסד וכלהו ספיראן אתכלילו בה־ ואתקריאו חסדים וכו׳
שכל המרות יוצאים לאור במרת מלכות שמים ולכן דבר ששורשו מדממים
אף שמתלנש בגבורות מכל מקום בצאת העגץ לאור במדת מלכות שמים
גתגלה הרחמים :
ומבאר
,
,,
והאריךל
עין התכלת
202
ומבאר
שם שראשיה התגלות מראה התכלת היה ביום שני שתחלה הי׳
בכח ולא נתגלה על יום שגי בבריאה שהוא גוון הגבורה שהוא
~
אלום וגוון המלכות שהוא תכלת וגוון הקליפות שהוא שתור:
DEftמבאר שיש ג חלוקות במלת מלכות ]בעניו הגוונים[ םיהלא ימא
ותכלת והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות בריאה יצירה עשי׳
ומסערא דאצילות היא סיהרא קדישא והיא שוה לשמש יאין לה לא חסרון
ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת תאומתו שוה לו וכו׳:
,
ובבריאה
נקראת תכלת שהוא נוון תכלת היינו מראה הראשון קרוב
ללבן וזה נקרא כסא דיו ים המלת ברית מלת עולם והוא
בריח קודש וים איכון דרגין היוצאים על ידו והוא המולתם שלא יסריחו
והוא ממולח טהור קודש והוא המקום הגקרא יראה ואין להשבית מלח זה
מפגי הקליפות הסמוכים שם .ומבריאה הוא דאמריגן דלית לה מגרמה
כלום וכו׳ וזה שאמר בזוה״ק וישלח )?» (.דוד ליה ליה אלא ע׳ שנין ועל
זה מביא מאמר הזוה״ק שלח )י (:*,ובהאי ימא דילה גו שבעין שנין נפקא
גונא חדא והיינו חלזון וכו׳ ויראה בושא הקרובה להם וזה הנקרא יצירה
וכו׳ ותכלת הנמצא בחלזון הוא בים כנרת והוא בחלק זבולון )שהוא ירכא
שמאלא( ]מנין זבולון שהוא ירכא שמאלא איתא בגוםחא אחת בזוה״ק
משפטים )קי (:אכן מכל המקומות שנזכר בזוה״ק משפטים )«( בנוסחא
אחרח ובזוה״ק בשלח)»ז!( מוכח שזבולון הוא אתפשטותא דירכא ימיגא
מיששכר[ ובה היה אוחז דוד המלך ע״ה והיה הכנור מנגן מאליו ולפיכך
היה דוד אדמוני בסוד הדין שהוא הוד וממנו יוצא גוון תכלת לבל יזונו
כחות הלבושים הרחוקים קליפת הפרי ממקום גבוה כי אם מגוון הקרוב
להם וכי ולכן אין שילטין במקום הקודש .ובמלכוח היצירה הוא גוון תכלת
וזה דאיחא בזוה״ק חרומה )היל( ההוא סומקא טייל לגו ימא שהם דרגין
קדישין דילה ואתחלש גוון דלה ואתהדר תכלא ]שביצירה מראיה סומק[ ו
,
1ב?}שיה
אתהדר תכלת לאוכס כדאיתא בזוה״ק תרומה נטרל( צ3ט אוכם
דאתמביד מהתוכא דסומקא כד אתהתך ואתתלש לתתא:
אבל כשהיא מקבלת ממקורה מחכמה אז אתהדר לגוון תכלת ומבטל גוון
האוכס ואז מבריח כל הקטרוגים:
כי כל הגוונים הנזכרים מה שהוא יוחר נוטה לחושך היינו שיש בו הגבלה
והסתרה זה יותר רומז להסתר האור וכל הנוטה ללבן יותר מורה על
אור
עין דותכלת
קנב
m
אור שהוא חםד ורחמים .ובאמת איתא על דור המלו ע*ה כזגזי' &1מוני
איתא במדרש רבה תולדות)כיג( כיון שראה שמואל את דוד אלמוני אמר
שמא שופך דמים הוא כמשו והראה לו הקב״ה שזה בסנהדרין הורג והייט
אף שנראה כאכזריות הוא מלא רתמים שהוא רק לדתות הלמ מהטוב .
ובזוה״ק שמיני)»( מלך במשפמ יממיד ארץ דא ימקב וכו׳ ואיש תרומות
יהרםנה לא משו וכו׳ ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא
ברתמי וכו׳ תסלי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי .תא
חזי כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט
ויזדווגון כחדא :
Jמורה תכלת שבציצית ובבגדי כהונה שהוא חלק ימקב ודוד וזה מורה1T1
שפע בלכה ומשירות כדאיתא בתיקוני הזהר )הקו! ט׳ זן> קני (:ואית בר
נש לגוון דליה תכלת דאיהו דומה לרקיע כ»ה דאוקמוה מארי מתניתין
תכלת דומה ליס וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו׳ ומסיק
שם דבתלת גוונין אלין אחאחדת שכינתא נגד תלת אשות הנזכרים בתלת
צלותין דתקיגו תלת אבהן .בימיגא דאיהו אש דלא שורף דתמן מכמה וכ\
שרומז לתפלת שחרית .גוון תנינא דאתאחד בצלותא דמנתה ביה סלקא
ברתא לגבי שמאלא דתמן ה׳ מלאה ובה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דאתתא
מתמן אמרו מארי מחניחין אוקירו לנשייכו כי היכי דתתמתרון בגין למצפון
אינון ומצפון זהב יאתה וכו דא גוון תכלת דאיהו אתיר בצלומא דמרבית
וביה םלקא שכיגתא לגבי ממורא דאמצמיתא וכדמסיק שם דבק״ש אשחמודמ
בין תכלת ללבן וכמו שגזכר )גהיקמ כא (:w cpדתכלת דמצוה הוא דומה
לכורםייא יקרא דבזמנין דלא נהיר בה אור ונר מצוה כתיב אלביש שמים
קדרות אבל בתכלת דמצוה נהיר בה אור כסא הכבוד:
י
שבתכלת יש תכלח המכלה מצד שדוחה הרע ויש המשפיע על
טוב וחסר וכדאיתא בזוה״ק תרומה )קלם (.תכלת דא איהו כרסייא
לכתיב ביה כמראה אבן ספיר דמות כסא וכתיב ונוגה לו סביב בגין
לביה מ מ י ן כריכן לציצית ובזוה״ק 00קלה (.ותכלת לא פסת שולטני
למהימגותא רזא דגוונא הכלא ומין דהיא הכלא לא שלטא ער לשציאת
וקטילת כל בוכרא רמצראי ו כ ו .ובתיקונים )תיקון כא יף ני (.פםת מסטרא
דמיגא .הרי שתכלה הוא רחמים מםטרא לימיגא רזא רפסת ורק שיש בה
גס דינין מסמרא דכסא דין והיינו כמו שבדברי האריז״ל מבואר שם ט
כל
,
1הינו
,
עץ התכלת
804
כל הצמצומים שורמזו בתכלת איכס אלא בגוון צכע התכלת .אכן במצית
ציצית ממוררים לתקן הכל שיהיה הצמצום לכלות כל המקטריגיס ולהשפיע
שפמ וברכה למובדי ה׳ ולמקיימי מצותיו שמבואר שם בראש דבריו שבאמת
נזכר בזוה״ק תרומה ) >pקליג קלט( שלא כל מיגי תכלת הם מנין אחד
שבתכלת יש מגיגים שוגים אך על תכלת שבציצית גזכר שהם רתמים גמורים
דאיתא שם ותכלת דא איהו תכלת דציצית תכלת דא איהו כורסייא רזא
דתפלה דיר תכלת לא איהו כורםייא דדיינין ביה דיני נפשות בגין דאית
כורסייא דדנין ביה דיני ממונות ואית כורסייא דדנין ביה דיני נפשות:
התכלת דציצית הגזכר )שם( הוא רתמים גמורים כדאיתא בתקוני
הזהר )הקו! נא»ה( יותרת הכבר כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת
דציצית מצוה ותכלת ליה בסטרא אתרא בגין דרומה לכורםייא יקרא .תכלת
איהו כירםייא רזא לתפלה דיר מבואר בתיקוני הזהר תיקוכים אחרונים
)הקו! ס׳ קמ (3וזרתה לכם יראי שמי שמש צרקה ומרפא ככנפיה ,מאי צדקה
צלותא ,ומרפא בכנפיה כנפי מצוה לאיטן תפלין כנפי יונה וכנפי מצית
ציצית וברעיא מהימנא תצא ני»ג( תפלה לעני כי יעטוף בעטיפת ציצית תסל
דיר איהו ואליו הוא נושא את נפשו .וצדקה קאי על תפלה דיר כדאיתא
בזוה״ק בתקותי נקע (:תפלה לעני דא תפלה של יד ואוקימנא ומאן דיהי
צדקה למםכנא הוא עביר לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות .תכלת לא
תכלת כרסייא
כורם יא דדנין ביה דיני נפשות מבואר בזוה״ק תרומה
דדיגא איהו וכר איהו קיימא בגוונא דא כרין איהו כרסייא למירן דיני
נפשאין .וכרסייא דדנין ביה דיני ממונות מבואר בתקוני הזהר תיקונים
אתרוגים )היקי! ה ק» (.ומבאר שם פכגפי מצוה מגינים על כל הדינים ביי
דיגי ממוגות בין דיגי גפשות :
וכן בזוה״ק תרומה הנ״ל) (wpבשעתא דכרובים מהדרן אנפייהו דא עם
דא ומסתכלין אנפין באגפין וכר כדין כל גוונין מתתקנן ואתהפד
גוון תכלא לגוון אחדא וכו׳ ועל דא בהפוכא מוונין אתהפך מדינא לרחמי
וכו׳ כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב״ה הכי קיימא כלא והכי
אתםדר ו ט ׳ :
והנד,
ה
3
pi
נזכר )שם( שהתכלת דוחה כל הדינים וכדאיחא בזוה״ק שלח ברט״מ
י ו ' )?<•( שתכלת
^ ג ם כ 1ש ר ו ח ה כל ה ד י נ י ס יבזוה״ה
דמצוה גורם כל השפעות :
וכספי
ב ה
ל ו ת
עין התכלת
ובספר
קנג 305
»c
וכלס נשלמו בל״ב נתיבוח מסור ללב וכף
הבהיר )סימן
והיינו דכתיב ויתרון ארן בכל היא ומאי יתרון מקום יתרון
שמשם נתצב הארץ והוא יתרון ממה שהיא ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם
כשאנשי העולם ראוים לקתת ממנו מזונם אז הוא יתרון ומאי ניהו ארץ׳
שנתלב ממנה הכל ונתלב ממנה שמים והוא נסאו של הקב״ה והוא אבן
יקרה והוא ים התכמה וכנגדה תכלת בציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה
הכלח מכל מיגי צבמוכים וכו׳:
שאיתא בתיקוכי הזהר שהובא לעיל )הקון נא מט (:כבד אשא
סומקא מרה אשא ירוקא טתול אשא איכמא יותרת הכבד כללא
רכולהו תכלת חשוך .ותכלת דציצית מציה ותכלת לית בסטרא אתרא בגין
דאיהו דומה לכורסייא יקרא .והיינו שתכלת שבציצית מצוה זה הגוון איכו
בסטרא אתרא שזה דומה לכסא הכבוד .וכדאיתא בירושלמי ברכות )פיק
א הל׳ נ( משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה דקאי טל ציצית שאז היא זמן
קייאת שמע שכשמתעורר מצות ציצית שיש בה תכלת ולבן מתמזגין ,יוצא מהם
עונש לעוברים על המצות ושפע למקיימי מצות:
כשמאיר אור המלוה בהתכלת לית הוא בסטרא אחרא כלל כי
בציצית שם הוא תכלת ולבן ממוזג וגם התכלת מצד הרחמים שבו
הוא כלו רתמים לישראל וכדאיתא בזה׳׳ק פ׳ צו ברע״מ 0־ף לנ (.תלת אישין
אית בשרגא אשא תוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא לקבל תורה נביאים
וכתובים לקבל כהן לוי וישראל ותכלת איהי שכינתא קריבא לון ואיהי
אחיזא בעייגין בכגפי מלוה דאתמר בהון ועשו להם ציצית וכדמסיק שם
שמצד ככפי מלוה מתעורר כל הרתמים לישראל אפילו למי שאינו מוזר
בתשובה עד סוף כל ימי חייתו ג״כ מעורר רחמים עליו:
וזהו
וזהו
ובאמת
גם המראה עצמה של תכלת הציצית הוא מרומז למדת
הרחמיס שתכלת נקרא האמצעי מן השחרות אל הלובן וגם
העמוק עד מראה השחרות כקרא תכלת בזה״ק וגם הרמב״ם ז״ל קורא
לשחור תכלת .והשחור הוא רומז לדין והירוק הוא רחמים כדאיהא בזה״ק
ברע״מ פגחס ויו רגז (.פקודא שביעאה מצור .ציצית כליל תכלת ולבן דינא
ורחמי בכורא אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל את העולה
חוורן מימינא תכלת מש!:אלא עמידא דאמציעותא יהוד בין תרווייהו ירוק;
הרי
20
כ
עין התפלת
306
הרי שמראה ירוק הוא רומז לממולא דאמצימוחא שהוא מדת הרחמים.
וכל שכן העשוי למצות ציצית שכלול חסל מהלבן ורחמים מהירוק:
p iנקרא תכלת לציצית במס׳ סנהלרין נח> cfeרחמים שמציל מכל הדינים
י זוג בא מרקת ובידם לברים הנמשים בלח ומאי ניהו תכלת ובזכות
הרחמים ובזכותם יצאו בשלום :
מעמי מצוח להגאון הרדב״ז זללה״ה הנקרא מצודח דוד)»ws
ס״י( בעעס שאין התכלת מעכב את הלבן כי התכלת אינו
אלא לראי׳ ולעדות ברורה שהוא תכלית הכל .והמכין כי מדת מלכות
שמים לית לה מגרמה כלום והיא רק התכללות כל המרות ביחד וממילא
כשיש כלל הספירות הרי מדת המלכות ממילא מ מ ה ס .אכן לפי זה גס
הלבן אינו מעכב את התכלת ג״כ מהאי עעמא שכיון שבתכלת כלול הכל.
ובאמח שורש דבריו הקדושים הם לקוחים מדברי הקנה ז״ל בענין ציצית
ושם מבואר להדיא שמשום טעם הזה גם הלבן אינו ממכב את התכלת
ושם מבאר בדבריו והלבן והתכלת רומזים רתמים ודין ובהתמזגות הציצית
לבן ותכלת גובר הרתמים על הדין:
D^DDTשם בדבריו הקדושים ואם תשאל כיון שמצוה רבה וגדילה כל
כך ורומזת עניגים גפלאיס אמאי לא תייבה הכתוב בה ע כ ״
דומיא דתפלין שיתתייב לעשות ארבמ כנפות ]ואם לא טשה ע 3
טל עשה[ יש לומר כדי לתת שכר כפול ומכופל למי שקוגת בגד של ארבע
בנפות ומטיל בו ציצית דתשביכן לי׳ כאלו קיים שתי עשה .וע״ד הסוד
מ מ ן שיש שם ארבע ככפות שהם הכחות הטליוגיס אשר היא חפצה בהם
תמיד אז אם לא יחברו שם מצות התכלת אז היא מקפדת ואכלה את
הכל וכן רמזו רז״ל על עון נדב ואביהוא דשבקוהו לבר וזה מאמרם נכגסו
בלא בר כלומר ׳בלא רשות וכיון שראתה שמחת יום השמיני וכלה לא
נכנסה לחופה מיד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם ולכן בא הצווי ואל
יבא בכל עת אל הקודש בזאת יבא אהרן וכבר ידענו פי׳ מלת זאת ]פירוש
שהיא מלכות שמים המרומז בתכלת[ אבל בזמן)שיש( ]צ״ל שאין[ שם ארבע
כנפות ליכא קפידא כולי האי וכר :
להרב מ משה קורדובירו זללה״ה שער הגוונין )ש״ב( והגוון
החמישי הוא כענין הכלת שבציצית והוא הגותן אור בארבע
-גוונין שזכרתי והוא בבת עינו של אדם ממש .ומסיים שם ואפשר לומר
'!בספר
פ
ר
,
בזה
לנד 307
עין התכלת
בזה שכשאשר בתכלת יתסיב הירוק בחלמון ביצה או כמוריקא יתהוה
ממנו הירוק כמשב וכר .ומסיים שם שזה הגוון הוא קובץ החכמה והגדולה
והגבורה והתפארת ורומז לממודא דאמצעיתא .וזה ממש גוון התכלת שכשר
לציצית .וזה מאמרו שם בפרק ד׳ .שבזה״ק חרומה איחא שכל הגווגץ
מיוחסים לתכלת ששחור מורה בעת פגימת הירח ועל תכלת שבציצית קאי
מאמר זה״ק ):ס( וכד נוגה לו אחהדר לגוון ירוק ומפורש שזה גוון
האינ״ד בלעז ושמו אזי״ל וזה הוא מראה החכלח שלנו ,שהוא כמראה
אבן ספיר כדאיתא בזוה״ק פנחס )ר» (:לבנת הספיר לובן דספיר דאיהו
כלול בתרין גוונין רחמי ודינא חוור ואיכם כר יעו״ש ,ומבואר שמראה
התכלת בעצמה רומזת לרחמים כדאיתא בתקוני זוה״ק בהקדמה )יף י(
ואת י׳ מן אד איהו ספיר גטיל גוון תכלת ואוכם מסטרא דדינא ונהיר
בי׳ גהורא חוורא מסטרא דרחמי ואיהו את מן א״ר יעו״ש:
,
י /
p iהוא מבואר להדיא שהתכלת רומז לרחמים בספר מערכת לרביגו
פרץ ז״ל)שער מערכת שמות המרות( שכתב וז״ל ,העשירית מלכות.
גקרא תכלת כי היא תכלית הכל דוגמת צבע תכלת שהיא תכלית כל
המראות ,וכבר אמרו רז״ל על פתיל תכלת שבציצית תכלת רומה לים וים
לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ,אמנם שהיא נרמזת גם בבגד תולעת שני
ובצבע ארגמן ,אמנם צבע תכלת הוא רומז שהיא כלולה בכל כלומר
בחוע של מסד משוך עלי׳ והיא עם הכל ,וצבע תולעת שני הוא רמז
שהוא מדת הדין רפה ,וצבע ארגמן שהוא אדום יותר רומז על תזקה
בפגיעתה הגדולה מזוהמת גתש ,ויתבוכן זה ברמזי כסוי כלי המשכן בגסוע
המחנה .כסוי השלתן על הלתם שעליו בבגד תכלת ,כי השלחן רומז למדת
הדין ,והלתם למדת רחמים .וכאשר הלחם על השלחן .הוא רמז כי
השלום בארץ .ולכך כסוהו בבגד תכלת לרמוז שהיא כלולה בכל כ ו .
וכיסו את הארון ואת מזבת הזהב הרומזים ג״כ אל המרה הזאת ב מ ד
תכלת /מפכי כי בארון הלוחות הרומזים לתפארת היו מונחים ,ומפני
הכרובים אשר עליו כי כל אלה רומזים כי השלום בארץ ,וגם מזבת הזהב
מכסין בתכלת ,בעבור כי אין משפטו רק להקטיר הקטורת ,ומנין ההקטרה
הוא רמז לקשור ולכלול מדח הדין עם מדת רחמים .אבל מזבת העולה
היו מכסין בבגד ארגמן שהוא ארוס הרבה לרמוז על הפגיעה .כי שם
היו
,
3
c
ע
י
ן
התכלת 8
היו זורקין את הדם לכפר על נפשם ע״כ יעו״ש ,והם הם ג׳׳כ דברי הרמב״ן
ז״ל בנמוקי תורה פ׳ במדבר )־ר=ה י ־זכיין ז( יעז״ש :
ולאשר
המבהילים העבירו את דרך הקודש להפחיד את הצעירים
ג
שהרמב״ן ז״ל אימר שיש סכנה בדבר לבישת התכלת הנני
מביא כאן את דברי הרמב״ן ז״ל ולבאר אותס להראות לכל ישראל לבל
ידברו סרה על צדיק יסוד עולם שח״ו יאמר על מצוה שהיא סכנה ,
ואדרבה מצות מגינות עלינו ,וסכנה היא לעבור שלא לקיימן:
\ T\Xלשון הרמב״ן זי׳ל הקדוש בגימוקי תורה)c׳ שצח( וטעם הזכרון הזה שיהי׳
בציצית לכל המצות כתב רש״י כר אבל הזכרון הוא בחוע התכלת
שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ,ולכן אמר וזכרתם
את כל שהיא מצות השם .וזהו שאמרו מפגי שהתכלת דומה לים וים
דומה לרקיע זרקיע דומה לכסא הכבוד וכו׳ והדמיון בשם גס הגוון תכלית
המראות כי ברחוקה יראו כולם כגוון ההוא ,ולפיכך נקרא תכלת .ואמר
ולא תתורו אתרי לבבכם להזהר ממנה שלא יעעו בה ,וזה הוא שדרשו
רבותינו אחרי לבנכם זו המינות אשר אתם זזנים זו ע״ז שלא יהרהרו ״
התכלת במינות או בעבודה זרה אבל יהי׳ לכס הכל לציצית וראיתם אות,
וזכרתם ,ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות כעני! שכתוב ואנכי היודע ועד
בכל
ו
י
iי11
והמשכיל יבין .ובמדרשו של
היא ומאי כיהו ארץ רנחצבה ממט שמים והוא כסאו של הקב״ה והיא אבן
יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה
נשתנה תכלת וכו׳ מ״כ לשונו הקדוש:
דברי הרמב״ן ז״ל מה שכתב שתכלת רומז למדה הכוללת הכל
שהיא בכל והיא תכלית הכל ,היינו מדת מלכות שכוללת כל
המרות והיא תכלית דכלהו כדאיתא בזוה״ק בכמה דוכתי וכמו שביארנו
במאמרנו פתיל תכלת )כרס ה:מיני( באורך יעו״ש:
\ T\Vשאמר ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם ,היינו שלפי-
שהתכלת מורה למדת מלכות שהש״י מגהיג אפילו במקום שהוא
בתכלית הריחוק וזה מביא לידי זכירה לזכור שבכל דבר כמצא מצות ה
שאף מה שנדמה ל*ים שהוא מרוחק מהש״י ג״כ יש בזה בתכליתו שיצא
מ
ר ב י
נ ח י נ י א
3
ה
נה
ב פ ם י
ו י ת ר י
וביאור
,
ממנו
עין התכלת
קנה 303
ממנו כבוד שמים /שאם לא הי׳ יוצא ממנו באתה צד כבוד שמים לא היי
נברא ולא הי׳ לו קיום כלל:
שאמר והדמיון בשם ,היינו מה שתכלת דומה ורומז למרת המלט׳ הדמיון
הוא בשם כלומר ששמו מורה עליו שנקרא תכלת לשון תכלית וכולל
הכל וזה רומז למדת המלכות שהיא תכלית וכלל כל המרות וכוללת כל
ההנהגה כדכתיב ומלכותו ככל משלה:
זזה שאמר גם הגוון תכלית המראות כי כרתוקם יראו כולם כנוון ההוא
כלומר גם מצד הגוון רומז תכלת למדת המלכות כי גוון התכלת
הוא תכלית המראות כוי ורומז בזה למה דאיתא בזוה״ק שלח ) ה פ י ל ( כל
אםתכל בר נש לההוא רקיע מרתוק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא
קריב יתיר דמי ירוק קריב יתיר דמי חוור דליח חוור בעלמא כגיניה יעו״ש:
t
כי תכלת כולל הכל וכל מה שמתרחק בשורשו כהה מראיתו עד לגוון
השחרות והבן:
שמסיים ואמר ולא תחורו אחרי לבבכם להזהיר ממגה שלא יעעו
בה וזה שדרשו רבותיכו אחרי לבבכם זה מיכות אשר אתם זוגים
זה ע״ז שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע״ז .הייגו לפי שהתכלת
רומז למדת מלכות שמיס כנ״ל והיא שמעוררת את האדם אפילו כשהוא
בתכלית הריחוק וכמו שנתבאר במאמרנו .פתיל תכלת )«( מהש״ס
דמנתות )»י•( שהיה מוכן לחעא ובאו ארבע ציציותיו יטפחו לו על
פניו יעו״ש :
לית לה עיינין היינו שדרך מרה
זאת נקראת בזוה״ק )ס׳
זאת מנהג הש״י בהסתר עד שיוכל לדמות שעזב ה׳ את הארץ
ועולם כמנהגו נוהג:
אכל האדם העובד הש״י צריך להמליך את הש״י ולקבל עליו עול מלכותי
לדעת שגם בהסתר הזה הש״י מנהג וזה רומז ד׳ של אחד דאיתא
במדרש חנחומא )ס׳ כיאשימ( שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד אם אתה
עושה מדל״ת רי״ש אתה מחריב את העולם .וכמו שנחבאר הענין באריכות
בספר הקדוש בית יעקב לאאמו״ר הרב הגאון הקדוש זללה״ה )<׳ מא;ימ
מנין נ ( אכן צריך לצרן* מדה זאת למקורה:
שלא
ומרה
310
עין התנית
יאמר האדם אס הש״׳י מנהיג לרך מדת ההסחר אם כן אעשה
שלא
מה שלט חפץ זמה שלא יהי רצון הש״י לא אוכל לעכור בשים
אופן דסמזך כהש״י יעוררו לשוב :
למל זה גאמר ולא תתורו אחדי לבבכם וגו׳ שאסיר לומר כן ח״ו והוא
מיטת צדאיתא בתקוני זוה״ק )י.י:ון כס יזיז (:מאן דגעיל מלכות בלא
ט׳ ספירין איהו מקצץ מטיעין יכל מאן דנטיל ט ספירין בלא מלכות
כאלו כפר בעיקר יעו׳׳ש :
ntlמאז״ל שלא יהרהרו מן התכלת למיטת ,הייכי שבציצית יש לבן ותכלת
שרומז להקצוות ולמדת מלכות שמיס כדאיתא בפרי עץ התיים וצריך
לאחרם ביחד וכדמסיים הרמב׳׳ן ז׳׳ל אבל יהי׳ לכם הכל לציצית וראיתם
אותו וזכרתם ,ו ה ק .זה ביאור כללות דבריו הקדושים ואי אפשר לפרש יותר
כי כבוד אלהים הסתר ידהר ,עכ״פ אדרבה הנה מבואר מדבריו הקדושים
גודל מעלות יםגולת התכלת שעיקר הזכירה תלוי בתכלת:
,
,
לבדאיתא
בזוה״ק ואתחגן )י» (.כדין פקיד מלכא עלאה למכתב
קמיה כל איגין בגי היכליה כל איגון דאשתמודען קמי׳
הה״ד מלאכי ןג( ויכתב ספר זכרון לפגיו ליראי ה׳ ולחושבי שמו מאי
ולחושבי שמו כד״א שמות )לה( וחושבי מתשבות אינון דעבדין לשמיה אומנותא
בכלא כוי אומגותא דציציח בחוטיהון בחוטא דתכלתא כו׳ יעו״ש .כן יהי
רצון שיחעורר לבב כל אחינו בגי ישראל להיות מיראי ה׳ וחושבי שמו
לקיים מצות ציצית בשלימות ונהיה נכתבים כלנו בספר זכרון לפניו יח׳
לטיבה ולברכה ולישועה והצלחה אס״ו:
י • «HHI,K'M> •<B
*11
© Copyright 2024