‫איריס רצביערד‪ .‬הנשמה‬ ‫כאילו התנתקה מהגוף‬ ‫סופרת‬ ‫נוגעת באושר‪ ,‬מתפעמת מיופיו‪ ,‬מו־‬ ‫צפת באהבתה אליו ומברכת על בואו‬ ‫לחייה‪ ,‬כשהיא כבר בת ‪ .41‬הוא נצמד‬ ‫אליה בכל כוחו וינק בשקיקה‪ ,‬כאילו ידע‬ ‫שזה לא הולך להימשך עוד הרבה זמן‪ .‬שום דבר‬ ‫לא הכין אותה למה שקרה לה שבועיים לאחר לידתו‪,‬‬ ‫בליל ‪ 3‬באוקטובר ‪.2003‬‬ ‫איריס רצבי־ערד התעוררה משנתה בשתיים‬ ‫בלילה בתחושת חנק בגרונה‪ .‬היא חשבה שמדו־‬ ‫בר בעוד התקף אסתמה‪ ,‬העירה את בעלה‪ ,‬אמרה‬ ‫שקשה לה לנשום ויצאה לשאוף אוויר על מדרגות‬ ‫ביתם במושב עולש‪ .‬זה הזיכרון האחרון שלה מה־‬ ‫פרק ההוא בחייה‪ ,‬לפני שהחושך הגדול בלע אותה‬ ‫ופגע קשות במוחה‪.‬‬ ‫"איריס אמרה שהשתמשה במשאף שלה‪ ,‬כמו‬ ‫שהיא עושה כשיש לה התקף אסתמה‪ ,‬אבל הפעם זה‬ ‫לא עזר"‪ ,‬מספר בעלה‪ ,‬עופר ערד‪" .‬הבנתי שהמצב‬ ‫לא טוב‪ .‬הוצאתי את אושר התינוק מהמיטה‪ ,‬הכנס־‬ ‫תי אותו למכונית וחזרתי כדי לקחת את איריס‪ .‬ואז‬ ‫היא קרסה‪ ,‬איבדה את ההכרה והפסיקה לנשום‪ .‬פניה‬ ‫היו אפורות‪ ,‬גופה היה קר‪ .‬היה ברור שמשהו נורא‬ ‫קורה לה‪ .‬הזעקתי אמבולנס ואת השכן שלנו‪ ,‬שטיפל‬ ‫בה עד שהאמבולנס הגיע‪ .‬ביצעו בה החייאה וטסנו‬ ‫לבית החולים לניאדו בנתניה"‪.‬‬ ‫אחרי שילדה את בנה‬ ‫שבועיים‬ ‫‬‫קרסה איריס רצבי ערד ואיבדה את הכרתה‬ ‫"צללתי כמו בלון"‬ ‫חודש וחצי הייתה בתרדמת‪ ,‬והרופאים קבעו‬ ‫שתישאר צמח‬ ‫מאותו לילה החל מסעה הארוך של רצבי־ערד‪,‬‬ ‫ששקעה בתרדמת‪ ,‬הוגדרה כצמח במשך חודש וחצי‪,‬‬ ‫התעוררה בשלבים וחזרה לחיים‪ .‬את תודעתה שה־‬ ‫תנפצה לרסיסים אספה אט־אט ובשקדנות‪ ,‬ועד היום‬ ‫היא משלימה את חלקי הפאזל החסרים‪ ,‬עדיין מנסה‬ ‫להחזיר לעצמה את פרטי הימים והלילות שבהם לא‬ ‫הייתה כאן‪ .‬בעלה‪ ,‬בני משפחתה וחבריה עוזרים לה‬ ‫ללקט את הרגעים האבודים‪ ,‬והיא מסתכלת בהם כמי‬ ‫שמתבונן בתמונות אלבום מינקותו הרחוקה‪.‬‬ ‫"עופר ישב לידי ימים ולילות‪ ,‬כשאמי מטפלת‬ ‫בבית באושר הקטן‪ .‬הוא לימד אותי בסבלנות ענקית‬ ‫לנשום מחדש‪ ,‬לשאוף אוויר ולנשוף החוצה‪ .‬הוא‬ ‫התחנן שאנשום עמוק‪ ,‬וכשיום אחד ראה את הבטן‬ ‫שלי עולה ויורדת‪ ,‬ידע שחזרתי לעצמי ואליו‪ .‬הוא‬ ‫רץ לרופאים ואמר שאפשר לנתק אותי ממכשירי‬ ‫ההנשמה‪ .‬זה היה הצעד הראשון שלי בדרך הארוכה‬ ‫חזרה אל העולם"‪.‬‬ ‫את שעבר עליה שיחזרה איריס בספר שכתבה‬ ‫בשלוש השנים האחרונות — "בונה ארמונות בכפית"‬ ‫)הוצאת 'ידיעות ספרים'( ‪" .‬בשבילי זה לא ספר‪ ,‬זו‬ ‫שליחות"‪ ,‬היא אומרת בלהט כמעט מיסיונרי‪" .‬אנ־‬ ‫שים שהוגדרו כצמח הם לא גוש בשר‪ .‬יש להם נשמה‬ ‫ותודעה‪ ,‬הם שומעים אבל לא תמיד יכולים להגיב‪,‬‬ ‫ואסור לוותר עליהם"‪.‬‬ ‫לפני שבע שנים‪ ,‬כשאיבדה רצבי־ערד את הכרתה‬ ‫ונגעה במוות‪ ,‬אף אחד לא יכול היה לאבחן במדויק‬ ‫מה הנזק שנגרם לה בשל המחסור בחמצן‪ .‬כשהגיעה‬ ‫למחלקה לטיפול נמרץ‪ ,‬היא הוכנסה לחליפת קור‬ ‫שאמורה לצמצם את תפקודי הגוף ולאפשר זרימת‬ ‫דם לאברים חיוניים‪ .‬למחרת הידרדר מצבה והיא‬ ‫שקעה בתרדמת‪.‬‬ ‫מלניאדו העבירו אותה לתל השומר‪ ,‬ומשם לבית‬ ‫במשך כל הזמן הזה ישב בעלה לידה וביקש שתחזור אליו‪ ,‬אבל היא‬ ‫הייתה לכודה בין העולמות‬ ‫כשבמסעה "בצד השני" העבירו לה מלאכים מסרים על עתיד כדור הארץ‬ ‫שבע שנים אחרי‪,‬‬ ‫כשהיא עדיין רואה רק כתמים וגופה אינו מציית למוחה‪ ,‬יוצא ספרה‬ ‫"בונה ארמונות בכפית" על תהליך השיקום המדהים שעברה‬ ‫‪16‬‬ ‫סוכות תשע"א‬ ‫‪22.9.2010‬‬ ‫ענת מידן‬ ‫צילום‪ :‬יונתן בלום‬ ‫איפור‪ :‬בלה בןנון‬ ‫לוינשטיין‪ ,‬כשהיא מוגדרת כמי שסובלת מנזק מוחי‬ ‫מפושט‪" .‬כשאיריס הייתה בטיפול נמרץ אמרו לנו‬ ‫שסיכוייה לחיות מאוד קלושים‪ ,‬ואם תישאר בחיים‬ ‫תהיה צמח או בפיגור עמוק‪ .‬כשהעבירו אותה למח־‬ ‫לקה הכירורגית אמרו לנו‪ ,‬שלא נצפה לכלום ושהיא‬ ‫לא תדבר ולא תלך"‪ ,‬משחזר עופר‪" .‬סירבתי לקבל‬ ‫את הפסיקה הזו‪ .‬כיוון שאני פסיכולוג ארגוני‪ ,‬עוסק‬ ‫בקואוצ'ינג ומתמקד בשפת הגוף ותגובותיו‪ ,‬ראיתי‬ ‫את הסימנים הקטנים שאיריס שידרה‪ ,‬כמו הרמת גבה‬ ‫קטנטנה‪ ,‬וזה הספיק לי כדי להניח שהיא אמנם רחוקה‬ ‫מאיתנו‪ ,‬אבל משהו היא בכל זאת מבינה"‪.‬‬ ‫הרופאים איבדו תקווה‬ ‫במהלך השנה הראשונה התחולל שיפור משמעותי‪.‬‬ ‫אט־אט התחברה רצבי־ערד שוב אל החיים‪ .‬תחילה‬ ‫הסתכלה על העולם במשקפת הפוכה‪ ,‬הגדרה שלה‪.‬‬ ‫כמו תינוקת היא למדה ללכת‪ ,‬לאכול‪ ,‬להתלבש‪ ,‬אבל‬ ‫מאז קצב השיפור איטי‪.‬‬ ‫"כבר שבע שנים אני‬ ‫בונה לי ארמונות שהם החיים שלי‪ ,‬בלי‬ ‫להרשות לעצמי להתעייף‪ .‬המוח שלי נפגע‬ ‫כולו‪ ,‬אבל נוצרו בו מעקפים‪ .‬אני מדברת‬ ‫מאזור במוח שבכלל לא אחראי על הדיבור"‬ ‫עם עופר ואושר‪" .‬אומרים לי‬ ‫שהוא ילד מאוד יפה ושהעיניים‬ ‫הכחולות שלו מדהימות‪ .‬אני לא‬ ‫מסירה את עיניי מהכתם הצבעוני‬ ‫שהוא הילד המדהים שלי"‬ ‫"כשהועברתי לבית לוינשטיין עוד הייתי בתרד־‬ ‫מת מסוימת‪ .‬מנהל מחלקת פגועי ראש אמר לעופר‪,‬‬ ‫שלפי ה־‪ MRI‬שלי כדאי שיתחיל לחפש עבורי פת־‬ ‫רון קבע במוסד סיעודי‪ .‬עופר הסתובב במספר בתי‬ ‫חולים וחזר עם מסקנה‪ ,‬שהחיים שראה שם בשום‬ ‫אופן לא מתאימים לי‪ .‬למזלנו‪ ,‬כמה ימים לאחר מכן‪,‬‬ ‫כשהפיזיותרפיסטית ביקשה שאזיז את הכתף ונע־‬ ‫ניתי לבקשתה‪ ,‬הוחלט שיש לי סיכוי קלוש‪ ,‬ועבודת‬ ‫השיקום החלה‪.‬‬ ‫"בחודשים האחרונים באשפוז יום בלוינשטיין‬ ‫עברתי בין המטופלים ואמרתי להם רק מילה אחת‬ ‫— 'תעזו'‪ .‬צריך הרבה אומץ בתהליך השיקום‪ ,‬ואסור‬ ‫לתת לחרדות להשתלט‪ .‬גם היום‪ ,‬כשאני בבית ואני‬ ‫רוצה לחמם ביצים על הגז‪ ,‬אני אומרת על החיים ועל‬ ‫המוות ומדליקה אש‪ .‬זה לא ברור מאליו‪ ,‬אני יודעת‬ ‫שעם הידיים המוגבלות שלי אני יכולה לגרום לש־‬ ‫ריפה‪ ,‬אבל לא מוותרת"‪.‬‬ ‫שנה לאחר שהפכה לצמח השתחררה רצבי־ערד‬ ‫מבית החולים‪ .‬היא עדיין מתקשה בראייה‪ ,‬את בנה בן‬ ‫השבע‪ ,‬את בעלה ואת הנמצאים בקרבתה היא רואה‬ ‫ככתמים‪ ,‬אך שומעת ומבינה את דבריהם‪ .‬ברגישות‬ ‫של הלוקים בראייתם‪ ,‬או במה שהיא קוראת 'עיני‬ ‫המתבונן שלי'‪ ,‬פיתחה רגישות של רדאר משוכלל‪,‬‬ ‫שבאמצעותו היא מאפיינת את בני שיחה‪ .‬על פי תנו־‬ ‫דות קולו של אושר היא מזהה את מצב רוחו ומדמיינת‬ ‫את הבעות פניו‪.‬‬ ‫רגליה וזרועותיה מתקשות לקבל הוראות ממוחה‬ ‫הפגוע ואינן נענות‪ ,‬אבל היא הולכת בלא עזרה‪,‬‬ ‫ובביתה הותקנו עזרים המקלים עליה‪ .‬עד לפגיעה‬ ‫המוחית עסקה בציור‪ .‬מאז היא לא מעזה להשלות את‬ ‫עצמה‪ ,‬שראייתה הצלולה תשוב אליה ותאפשר לה‬ ‫לאחוז שוב במכחול‪.‬‬ ‫מסרים מעולם אחר‬ ‫‪18‬‬ ‫סוכות תשע"א‬ ‫‪22.9.2010‬‬ ‫אין לרצבי־ערד שום בעיה להודות שהיא מדב־‬ ‫רת המון ובלי גבולות כפיצוי על נכותה הגופנית‪.‬‬ ‫"כשהייתי צמח ונמצאתי בצדו השני של העולם‪,‬‬ ‫היה לי עולם ומלואו"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬ידעתי שאני‬ ‫בין החיים לבין המוות‪ .‬בדמיוני ראיתי מחסום שאני‬ ‫הולכת וחוצה אותו‪ ,‬נכנסת ויוצאת בין העולמות‪.‬‬ ‫התודעה שלי הייתה איתי כל הזמן והיו איתי כל מיני‬ ‫דמויות‪ ,‬שקראתי להן מלאכים‪ .‬הם לא השאירו אותי‬ ‫לבד וליוו אותי בשיטוטיי בעולם שבו הייתי‪.‬‬ ‫"אני חושבת שהעובדה שלפני הפגיעה עשיתי‬ ‫הרבה יוגה ומדיטציות נתנה לי את היכולת להת־‬ ‫בונן במראות ולשמור על שקט בתוכי‪ ,‬כאילו אמרתי‬ ‫לעצמי‪ :‬איריס‪ ,‬תני לזה לקרות‪ ,‬אל תאבדי את עצמך‬ ‫בתוך מה שקורה‪ .‬חלמתי המון על אסונות ומלח־‬ ‫מות‪ ,‬הייתי בטוחה שנזרקה פצצת אטום‪ ,‬כל העולם‬ ‫נהרס והמצב שלי הוא תוצאה של זה‪ .‬כשהייתי בש־‬ ‫לבים המוקדמים של ההתעוררות‪ ,‬השאלה הראשונה‬ ‫ששאלתי הייתה אם זרקו כבר את הפצצה‪.‬‬ ‫ובתוך העולמות שבהם שייטת‪ ,‬שמעת שניסו‬ ‫ליצור איתך קשר מכאן?‬ ‫"הרגשתי שאני מתהלכת בעולמות חשוכים‪ ,‬ומדי‬ ‫פעם שמעתי שקראו בשמי‪ .‬עופר השמיע לי מוזיקה‪,‬‬ ‫דיבר על הטיולים שלנו לסיני‪ ,‬לפעמים שמעתי אותו‬ ‫קורא לי ולא היה לי קול לענות לו‪ .‬לפעמים אפילו‬ ‫הרגשתי את היד שלו‪ .‬כיוון שהוא זיהה שאני יכו־‬ ‫לה להזיז גבה‪ ,‬כולם צעקו לי‪ :‬תזיזי‪ ,‬תזיזי‪ ,‬ולפעמים‬ ‫בכוחות עליונים‪ ,‬כמו להזיז קיר‪ ,‬נעניתי להם‪ .‬אחרי‬ ‫שהתעוררתי עופר סיפר לי‪ ,‬שזיהה שאני לא אבודה‬ ‫לגמרי‪ ,‬כי חייכתי כשהוא סיפר לי בדיחות"‪.‬‬ ‫זכרת שיש לך תינוק שילדת לא מזמן?‬ ‫"בשלב מסוים כנראה זכרתי שילדתי‪ ,‬אבל לא‬ ‫יותר מזה‪ .‬לא זכרתי את אושר‪ .‬הביאו‬ ‫לי ילד ואמרו שהוא שלי ולא הבנתי‪,‬‬ ‫אבל חלמתי עליו המון ולקח הרבה זמן‬ ‫עד שמצאתי את הדרך אליו"‪.‬‬ ‫היום את יודעת בוודאות מה גרם‬ ‫לנזק המוחי שלך?‬ ‫"אני לא יודעת במדויק‪ .‬אולי‬ ‫זה התקף האסתמה שהסתבך‪ ,‬אולי‬ ‫קריש דם שהגיע למוח‪ .‬בכל התקופה‬ ‫שהייתי צמח לא הסבירו מה קרה לי‪,‬‬ ‫כנראה אף אחד לא מאמין שגם לצמ־‬ ‫חים מגיע הסבר ולא מבינים שבתוך‬ ‫מסכת החמצן‪ ,‬הרעש‪ ,‬הכאבים והנתק‬ ‫יש כמה שניות שאפשר לקלוט משהו‪.‬‬ ‫מילים עברו לי בראש‪ ,‬אבל לא הייתה לי היכולת‬ ‫הפיזית להזיז את הפה ולהוציא אותן החוצה‪ .‬כמו‬ ‫נפחי זכוכית שמכופפים את גופם כדי לנשוף לכלי‪,‬‬ ‫כך אני‪ ,‬אחרי כמה חודשי נתק‪ ,‬כופפתי את הגוף‬ ‫ונשפתי החוצה הברות בודדות‪.‬‬ ‫"לקח לי הרבה זמן להתאפס על העולם הזה‪ .‬מבחי־‬ ‫נתי זה היה ממש לבנות ארמונות בכפית אחר כפית‪.‬‬ ‫שבע שנים אני בונה לי ארמונות שהם החיים שלי‪,‬‬ ‫בלי להרשות לעצמי להתעייף‪ .‬המוח שלי נפגע כולו‪,‬‬ ‫אבל באופן פלאי נוצרו בו מעקפים‪ ,‬וכנראה אני מד־‬ ‫ברת מאזור במוח שבכלל לא אחראי על הדיבור"‪.‬‬ ‫קורה שאת מתגעגעת לעולם ההוא?‬ ‫"לפעמים‪ .‬בעיקר לתחושת האינסופיוּת שהייתה‬ ‫שם"‪ ,‬היא עונה‪ ,‬ועופר ואושר מסיטים באחת את‬ ‫מבטם מהמחשב שבו היו מרוכזים‪ ,‬ועל פניהם עולה‬ ‫הבעת הפתעה‪ .‬איריס קולטת ומיד מסייגת‪ ,‬שמא‬ ‫יפרשו לא נכון את געגועיה‪" :‬יש לי חיים טובים"‪,‬‬ ‫היא מבהירה‪" ,‬אני נמצאת במשפחה שאוהבת אותי‪,‬‬ ‫אני אוהבת אותה‪ ,‬למדתי לתפקד עם כל המוגבלויות‬ ‫שלי‪ ,‬והם הסתגלו אליי‪ .‬אז נכון שאני לא יכולה לה־‬ ‫כין חביתה לילד שלי‪ ,‬כי הידיים לא נשמעות לי‪ ,‬לא‬ ‫יכולה לרוץ איתו בגן השעשועים‪ ,‬כי הרגליים לא‬ ‫מסוגלות‪ ,‬ולא יכולה להסיע אותו לחברים‪ ,‬אבל הפי־‬ ‫זיות היא לא הכל‪ .‬נכון עופר?"‬ ‫עופר מהנהן ומתנסח בזהירות‪" :‬אף אחד מאיתנו‬ ‫לא יכול להתלונן שהוא לא חי את חייו או שהוא קור־‬ ‫לאחר שירותה בחיל האוויר נסעה לניו יורק‬ ‫וללונדון עם ‪ 300‬דולר בכיס‪ ,‬ולאחר שנה חזרה לתל־‬ ‫אביב‪ ,‬התפרנסה ממלצרות ומתרגום סרטים‪ ,‬למדה‬ ‫אמנות במדרשה וציירה‪ .‬בשלב מסוים היה הזמר חמי‬ ‫רודנר אחד משותפיה לדירה‪ .‬כשנתקע בכתיבת מי־‬ ‫לות השיר 'העצב שלה'‪ ,‬ביקש מרצבי־ערד לעזור לו‪,‬‬ ‫והיא תרמה בית נבואי משלה‪ ,‬המיושם היום בחייה‪:‬‬ ‫"כשדורכים על קוצים הוא אומר‪ /‬צריך לחייך‪ /‬לא‬ ‫נופלים כשנוגעים בשמיים"‪.‬‬ ‫משראתה כי טוב‪ ,‬כתבה גם את המילים ל'מסיבת‬ ‫התה של עליזה' בביצוע 'איפה הילד' בדיסק שלהם‬ ‫'זמן סוכר'‪" :‬ישבתי על כיסא גבוה‪ /‬סביבי מוז־‬ ‫מנים בבגדים משונים‪ /‬שחקנית שהכרתי מסרט‪/‬‬ ‫דיברה איתי בשפה משונה‪ /‬הבנתי הכל וצחקתי‬ ‫איתה‪ /‬ואחר כך שום דבר לא קרה'‪. /‬‬ ‫כשהייתה בת ‪ ,36‬רווקה כמהה לקשר‪,‬‬ ‫החליטה לברוח מהעיר לפרדס חנה‪.‬‬ ‫"הבנתי שמשהו בסיסי בי צריך לה־‬ ‫שתנות‪ .‬הייתי צריכה ללמוד לאהוב‬ ‫את עצמי כדי ליצור קשר אמיתי‪.‬‬ ‫קראתי ספרי מודעות‪ ,‬עשיתי יוגה‪,‬‬ ‫מדיטציה וטאי צ'י‪ ,‬אבל לא יצאתי‬ ‫מהבדידות‪ .‬איכשהו התאהבתי בשי־‬ ‫חות עם עצמי והחלטתי לנסוע להודו‬ ‫להתבודד בדרמסלה‪ .‬ואז הוזמנתי‬ ‫לחתונה‪ ,‬לבשתי שמלת מיני מר־‬ ‫שימה ותהיתי כמה זמן הכיסא לידי‬ ‫יישאר פנוי‪ .‬עופר הגיע‪ ,‬שאל אם‬ ‫אפשר לשבת‪ ,‬והתחלנו לדבר כאילו אנחנו מכירים‬ ‫מיליון שנה‪ .‬שאלתי אותו איפה היה עד עכשיו‪ ,‬ופ־‬ ‫תאום מצאנו את עצמנו מתנשקים"‪ .‬אחר כך עברו‬ ‫להתגורר בביתו של עופר במושב עולש‪ ,‬עם שני‬ ‫ילדיו הגדולים‪ .‬לפני ארבע שנים עבר הזוג לדירה‬ ‫שכורה בתל־אביב‪.‬‬ ‫על השאלה איך משתלבת האמהות עם מגבלות‬ ‫פיזיות לא פשוטות‪ ,‬בוחר בעלה לענות‪ .‬הוא מדבר‬ ‫בשמה ללא הפרעה מצידה‪ ,‬כמי שמבינה שהאמהות‬ ‫שלה עברה בחלקה גם אליו‪" .‬איריס בנתה משפחה‬ ‫בגיל מאוחר יחסית‪ ,‬ופתאום נפלה עליה מכה מש־‬ ‫מיים‪ .‬דבר כזה יכול למוטט נפשית ופיזית ולהכניס‬ ‫תחושת מרירות קשה על חוסר הצדק שבעניין‪ .‬איך‬ ‫זה שהגעתי לגן עדן ולקחו לי את זה‪ .‬אבל לא אני‬ ‫ולא איריס השמענו אמירות כאלה‪ .‬אני חושב שהדבר‬ ‫העיקרי שלא איפשר לה להיכנס לאזורי המרירות‬ ‫היה הטיפול באושר"‪.‬‬ ‫אחרי מה שקרה לך פחדת שעופר עלול לקום ול־‬ ‫עזוב?‬ ‫"הרבה פעמים אמרתי לו שאני אוהב אותו כך או‬ ‫כך‪ ,‬והוא חופשי ללכת‪ ,‬אבל יהיה יותר נחמד אם‬ ‫יישאר‪ .‬ידעתי שאני צריכה לשחרר‪ .‬הוא לא חייב לי‬ ‫כלום‪ .‬בזמנו אמר שכרגע הוא כאן ולא בטוח מה יהיה‬ ‫מחר‪ .‬נראה לי שהיום הוא רואה את זה יותר כקבוע‪.‬‬ ‫הוא נשמה שאני אוהבת‪ ,‬שאני לומדת ממנה ומפרה‬ ‫אותי‪ ,‬ואני מקווה שגם אני אותו‪.‬‬ ‫"אם מחר עופר יודיע לי‬ ‫שהוא עוזב‪ ,‬יהיה קצת בלגאן בחיי‪ ,‬אבל אסתדר‪.‬‬ ‫באתי למערכת היחסים הזו כשאני אוהבת את עצמי‪,‬‬ ‫ולכן אני לא תלויה באף אחד"‬ ‫בן‪ .‬הפגיעה של איריס לא עוצרת אותי ולא את אושר‪.‬‬ ‫ברור שהחיים שלנו השתנו‪ .‬אני עצמאי ותקופה ארו־‬ ‫כה לא עבדתי‪ ,‬כי איריס הייתה זקוקה לי‪ ,‬אבל אין‬ ‫ספק שהיה לי מאוד קשה להמשיך להיות עם איריס‪,‬‬ ‫אם האישיות שלה הייתה משתנה; לחיות עם מגבלה‬ ‫פיזית קל יותר‪ .‬כשזה קרה שאלתי את עצמי באילו‬ ‫תנאים אוכל לקיים חיים עם איריס‪ ,‬ואמרתי שאם‬ ‫אצליח לנהל איתה תקשורת‪ ,‬יש לזה סיכוי"‪.‬‬ ‫איפה הילד?‬ ‫היא נולדה בקיבוץ ראש הנקרה‪ .‬כשהייתה בת‬ ‫שנתיים התגרשו הוריה‪ ,‬ואיריס ואמה עברו לקיבוץ‬ ‫מעלה החמישה‪ .‬משם היא סוחבת את טראומת הלינה‬ ‫המשותפת ותחושת בדידות קשה‪ .‬כשהייתה בת שבע‬ ‫נישאה אמה לגבר פיני שהתגייר‪ .‬הם נהיו דתיים‪,‬‬ ‫עברו להתגורר בהתנחלות כוכב השחר ונולדו להם‬ ‫שלושה ילדים‪ .‬אביה נשא אישה שנייה גם הוא‪ ,‬ונולדו‬ ‫לו שני ילדים‪.‬‬ ‫"דבר אחד תמיד יישאר — שנינו הורים של אושר‪.‬‬ ‫אם מחר עופר יודיע שהוא עוזב‪ ,‬יהיה קצת בלגאן‬ ‫בחיי‪ ,‬אבל אסתדר‪ .‬באתי למערכת היחסים הזו כשאני‬ ‫אוהבת את עצמי‪ ,‬ולכן אני לא תלויה באף־אחד‪ .‬אני‬ ‫מוגבלת פיזית‪ ,‬אבל נפשית לא אשבר"‪.‬‬ ‫את שואלת את עצמך למה זה קרה לך?‬ ‫"אולי פעם או פעמיים התעסקתי בשאלה הזו‬ ‫וקיבלתי תשובה‪ ,‬שזה שיעור שהנשמה שלי צריכה‬ ‫לעבור — שיעור בסבלנות ובהפרטת האגו‪ ,‬כי לפני‬ ‫ההתמוטטות הייתי קצת גאוותנית‪ .‬להתנהל בעולם‬ ‫עם גוף בעייתי זה מסובך אבל מחזק‪ .‬המוגבלות שלי‬ ‫מאוד מוחשית‪ ,‬אני לא יכולה לעשות הרבה דברים‪,‬‬ ‫ועל כל דבר שאני כן יכולה אני אומרת תודה"‪.‬‬ ‫ובתוך המצב הזה מה את מאחלת לעצמך?‬ ‫"לראות יותר טוב‪ ,‬למרות שאני יודעת שזו תקוות‬ ‫שווא‪ .‬אני רוצה לראות את אושר‪ ,‬אומרים לי שהוא‬ ‫ילד מאוד יפה והעיניים הכחולות שלו מדהימות‪ .‬אני‬ ‫לא מסירה את עיניי מהכתם הצבעוני שהוא הילד‬ ‫†‬ ‫המדהים שלי"‪.‬‬