‫"ובכל זאת‪ ,‬איזה קיום יש לו‪ ,‬לעבר?"‬
‫‪1‬‬
‫על "אתרי היעלמות" של רועי קופר‬
‫רומי מיקולינסקי‬
‫‪.I‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫חבלה‬
‫פירקתי את האמולסיה לקחתי ניירות ופירקתי אותם‪ .‬דבר שלא יעשה מה שבא לידי ביטוי זה הסיבים‬
‫של הנייר‪ .‬חושף רובד שנמצא בתהליך אך לא בא לידי ביטוי אף פעם‬
‫מקמט את הניירות כאילו זורק לפח‪ .‬פורש אותם ועושה מהם הדפס מגע תמונה חדשה‬
‫מצלם במצלמות חד פעמיות או במצלמת מחזיק מפתחות קפסולות קטנות שמראש האיכות בהן היא‬
‫נחותה‬
‫מפזר את הנגטיב במקומות נידחים‪ ,‬סתמיים ונטושים‪ ...‬מסתיר‪ ,‬קובר חלק באדמה ואז הולך לחפש‬
‫אותם הרבה הלכו לאיבוד‬
‫שוטף אותם עם מים וסבון ועוד פעם עושה להם הדפס אם הם שרדו‬
‫שם ניירות בתנור היו נסדקים‪ ,‬נהרסים‬
‫)מתוך שיחה עם רועי קופר‪ ,‬אוגוסט ‪(2012‬‬
‫כעשרים שנה לאחר שנחתמה‪ ,‬חוזר רועי קופר אל הסדרה "אתרי היעלמות" ומכנס אותה בספר‪ .‬מה פירושה של‬
‫השיבה אל העבודות לאחר זמן כה רב? האם מדובר בייצוב של העבודה? בסיכום שלה או בפעולה נוספת על גופן‬
‫של אותן עבודות שנוצרו בין השנים ‪1994‬‬
‫ובחומר‬
‫‪ ?1991‬במהלך שנים אלו הדגים קופר דרכים שונות לחבל בזיכרון‬
‫כשהוא מוצא וממציא אופנים שונים להשתמש בניירות הצילום‪ ,‬לחבל בהם‪ ,‬ליצור מהם נגטיב שגם הוא‬
‫בתורו יעבור חבלה מכוונת‪ ,‬פירוק‪ ,‬וחוזר חלילה עד ליצירתה של תמונה שאיכותה הפגומה ידועה מראש‪ ,‬גם אם‬
‫אינה נתונה‪.‬‬
‫באופנים אלו מחדדת "אתרי היעלמות" את הקשר בין נוכחות והיעלמות אובייקטים במציאות ובזיכרון; באמצעות‬
‫סדרת הפעולות שנועדה לחבל בחומר מציע קופר הדגמה של התהליכים בהם מתעצבים זיכרונות‪ ,‬אנלוגיה‬
‫צילומית למרחק בין החומר כפי שהוא במציאות לאופן שבו הוא נקלט בזיכרון‪ .‬זוהי חקירה אונטולוגית‬
‫ואפיסטמולוגית כאחד‬
‫איך אנחנו זוכרים? מה אנחנו זוכרים? כיצד חוויות‪ ,‬אנשים וחפצים נשמרים בזיכרון?‬
‫הזמן הוא טורף ידוע‪ .‬הוא נוגס בזיכרון ומחדד בו את שיניו‪ ,‬מבליט דברים מסוימים בעודו מקהה ומטשטש אחרים‪.‬‬
‫גם על הזיכרון אין לסמוך‪ ,‬הוא אמנם נדמה למקום אחסון אינסופי אך תכולתו המשתנה תדיר‪ ,‬משתנה באופן‬
‫בלתי רצוני‪ .‬בעבודה הארוכה על סדרת הדימויים "אתרי היעלמות" ובשיבה אליה‪ ,‬יותר מעשרים שנה לאחר‬
‫שהחל לשוטט באתרי ההיעלמות‪ ,‬עושה קופר חשבון עם הזיכרון ועם אחד מעזרי הזיכרון הידועים ביותר‬
‫הצילום‬
‫תוך שהוא מפנה מבטנו אל מה שמתרחק מאתנו‪ ,‬נשמט ונעלם‪.‬‬
‫"‪...‬אנחנו כל הזמן מביטים לאחור‪ ,‬מעצם ההשהיה‪ ,‬מתייסרים למשש זיכרונות‪ ,‬להמציא‪ ,‬לסובב כאבנים נבחרות‬
‫שנמשו ממצולות הביוגרפיה והועמדו על מדף באוסף חפצים דוקרניים בהחלט‪ ,‬חפצים מומצאים של התודעה"‬
‫)בז'ראנו(‪ 2.‬אותם חפצים שנמשו מתוך מצולות הביוגרפיה‪ ,‬או נחפרו מתוך האדמה‪ ,‬שם הופקדו בידיהם של הזמן‬
‫והזיכרון‪ ,‬מוצגים עכשיו כחלק מאוסף צילומים‪ .‬אוסף שלעולם אינו שלם‪ ,‬סופי או יציב‪ ,‬אוסף שגם הוא משנה את‬
‫פניו תדיר‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ ‬ג'ון באנוויל‪ .‬הים‪ .‬תרגמה מאנגלית‪ :‬שרון פרמינגר‪ ,‬ידיעות ספרים‪.2006 ,‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ ‬מאיה בז'ראנו‪" ,‬יום הולדתה האחרון" גג מס' ‪ ,9‬עמ' ‪.77‬‬
‫‪ ‬‬
‫למה בכלל לחבל בזיכרון? ועוד בזמן היווצרותו? כיצד האופן בו אנו חווים דברים ורואים מצבים ואנשים משפיע על‬
‫זכירתם? איך מיישבים בין הופעת דימויים בשדה הראייה‪ ,‬דימויים שמיד נעלמים‪ ,‬לאופן אחסונם בזיכרון? בספר‬
‫"הים"‪ ,‬להמצאה‪ ,‬זיכרון וחלום מעמד דומה עבור המספר‪ .‬כשהוא מעלה בעיני זכרונו את בתו הוא "לא מסוגל‬
‫לראות אותה‪ .‬היא מבליחה בעיני זכרוני בקצב קבוע‪ ,‬תמיד קצת מעבר לנקודת המיקוד‪ ,‬נסוגה בדיוק באותו קצב‬
‫שאני מתקדם‪ 3".‬למרות חמקמקות העבר והאופן בו דברים מופיעים בעין הרוח ובעין הזיכרון מתקיימת שרשרת‬
‫של זיכרון‪ ,‬שמקשרת בין המתים לחיים‪ ,‬בין עבר הווה ועתיד‬
‫המשכיות בין הכאן והעכשיו‪ ,‬לאתמול‪ ,‬למחר‪ .‬כמו‬
‫מירוץ שליחים בו הרצים מעבירים ביניהם‪ ,‬מיד ליד‪ ,‬זיכרונות מעובדים‪ ,‬מעומעמים‪ ,‬חפצים דוקרניים‪" .‬הזכר הזה‬
‫אינו נמשך לעד‪ ,‬אינו יכול להמשך לעד‪ ,‬אין הוא אלמוות‪ .‬אנחנו נושאים עמנו את המתים רק עד שאנו בעצמנו‬
‫מתים‪ ,‬ואז אחרים נושאים אותנו‪ ,‬עד שגם הם נופלים בתורם‪ ,‬וכך הלאה‪ ,‬לעבר דורות רחוקים מראות‪".‬‬
‫‪4‬‬
‫זיכרון הוא דבר גמיש‪ ,‬לא מדויק‪ ,‬משתנה‪ .‬פעולת ההזכרות לא בהכרח מעידה על דבר שאירע במציאות אלא היא‬
‫משיה מתוך מצולות הביוגרפיה‪ .‬האם החבלה בזיכרון‪ ,‬החבלה בחומר‪ ,‬שמקבעת אותו כפגוע‪ ,‬לא שלם‪ ,‬משנה את‬
‫האופן בו זוכרים? האם דוקרנותם של האובייקטים היא נתונה או שמא היא מתלווה אליהם בזמן שהותם במחסן?‬
‫כמה דוקרניים היו לפני שהועמדו על מדף באוסף אשר אופסן בזיכרון?‬
‫העבודות הראשונות מתוך הסדרה לא שרדו‪ .‬קופר כיבס אותן‪" .‬לא השארתי עדות‪ ,‬פיסות נייר צבוע בצבעים‬
‫כחולים‪ ,‬ירוקים‪ .‬סדרה של עבודות שנכחדו‬
‫באמצע מין דברים‬
‫יצאו עם גוון‬
‫הגוון הרס את העבודות‬
‫לא תיעדתי‬
‫אני הייתי‬
‫העבודות מראות שהדברים עוברים דרכי" אומר האמן "זה שאתה 'נזכר' לא אומר שזה מה‬
‫שקרה"‪.‬‬
‫מה משמעותה של החלטה אמנותית להרוס וגם לשמר? האם ניתנה לאמן אפשרות למלא תפקידים כפולים?‬
‫לעצור את הזמן ובו בזמן גם לעזור לו לטרוף את מה שמפקידים בידו? קופר מתמרד בתפקיד המסורתי של‬
‫הצילום ומועל בו תוך שהוא מפתח‪ ,‬בהנאה סדיסטית כמעט‪ ,‬דרכים יצירתיות לפרק את הצילום לגורמיו‪ .‬אם צילום‬
‫הוא בו זמנית גם חקירה )של המציאות( וגם דרך חקירה‪ ,‬קופר בודק את עמידותם של עזרי הזיכרון‪ ,‬של אמצעי‬
‫השימור‪ ,‬על ידי חבלה מכוונת בהם‪ .‬אם האמצעים בהם אנו מחזיקים ומשמרים זיכרונות חשופים לכל כך הרבה‬
‫סכנות מה עולה בגורלם של האובייקטים שמתרחקים מאיתנו כבר ברגע הופעתם ואז נעלמים במעמקי התודעה?‬
‫המבט לאחור של קופר‪ ,‬מסתכל גם קדימה‪ ,‬אל מה שיהיה חסר בעתיד‪ ,‬אל מה שהופך לחסר כבר ברגע בו צולם‪.‬‬
‫בהשאלה מבז'ראנו‪ ,‬המבט של קופר הוא מבט שאינו רק משתהה‪ ,‬אלא גם פורם‪ ,‬קורע ומרכיב מחדש‪ 5.‬הפעולות‬
‫שיצר עבור וכנגד הדימויים שלכד ב"אתרי היעלמות" גם הם כאלה‪ .‬פורמים‪ ,‬קורעים‪ ,‬מרכיבים מחדש תוך שהם‬
‫מדללים‪ ,‬מפרקים ומערערים את הקשר בין מה שנשמר למה שנהרס‪ ,‬בין מה שאנחנו רואים למה שאנחנו זוכרים‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫‪ ‬באנוויל ‪108‬‬
‫‪4‬‬
‫‪ ‬באנוויל ‪92‬‬
‫‪5‬‬
‫‪ ‬בז'ארנו ‪77‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪.II‬‬
‫היעלמות‬
‫"למה לחבל בזיכרון בכלל? גם ככה הוא לא יציב‪".‬‬
‫)רועי קופר‪ ,‬שיחה אוקטובר ‪(2012‬‬
‫שני סוגים של דימויים כלולים ב"אתרי היעלמות"‪ :‬דימויים בנליים כמעט‪ ,‬אקראיים‪ ,‬שצולמו במקרה ושרדו במקרה‬
‫את סדרת הפעולות של רועי קופר‪ ,‬ולצדם דימויים אחרים‪ ,‬דימויים מובחנים חברים‪ ,‬חפצים‪ ,‬נופים וחוויות שגם‬
‫עם אפשרות היעלמותם התמודד קופר‪" .‬רוב הצילומים לא צולמו במיוחד" אומר קופר‪" ,‬לא יצאתי לחפש אותם‪,‬‬
‫הם הזדמנו‪ ."....‬הבחירה בנושאים או באובייקטים אותם בחר לצלם היא אקראית‬
‫לעיתים קרובות צילם דברים‬
‫שידע כי לא יוכל יזכור‪ ,‬דברים סתמיים‪ ,‬שרירותיים‪ ,‬אקראיים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬בשיחה אחרת הוא מודה כי בחר אותם‬
‫משום שנגעו בו בצורה מסוימת‪ .‬בשונה מצלמים אחרים‪ ,‬או מתפיסות מסורתיות יותר של צילום‪ ,‬קופר לא מייצר‬
‫את מה שהוא רואה במציאות‪ ,‬אלא את מה שיחסר בה‪.‬‬
‫העבודות הכלולות ב"אתרי היעלמות"‪ ,‬הן כמעט נטולות גוונים‪ .‬חלק מהגוונים נמחקו‪ ,‬חלקם נאטמו משל הלכו‬
‫לאיבוד‪ .‬העולם המשתקף ב"אתרי היעלמות" נטול קווי מתאר‪ ,‬עולם בו לא ברור אם קו האופק מסמן ים או יבשה‪.‬‬
‫אם כך‪ ,‬העבודות בסדרה מקדשות התכלות והיעלמות‪ .‬בו בזמן הן גם מתקוממות כנגד פעולות הזמן והזיכרון על‬
‫הדימויים המופיעים בשדה הראיה‪ .‬ההיעלמות הופכת למצב תודעתי‪ ,‬ממש כשם שהיא מצב פיזי‪ .‬החומר עצמו‬
‫מתכלה‪ ,‬הדימוי נעלם לטובת הטקסטורה שתופסת את מקומו‪ ,‬הסיבים של הנייר שיוצאים מתוך הקימוטים‪,‬‬
‫השכבות של התצלום מתקלפות ויוצרות סימנים חדשים בנוף ומתווים חדשים סביב האנשים והחפצים המצולמים‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬במספר עבודות בסדרה מופיעה כלי שיט‪ .‬אנייה )כנראה( שאיננה ניתנת לזיהוי‪ .‬כמו כתם גדול שמפריע‬
‫לשדה הראייה היא ממוקמת במרכז הפריים‪ .‬הים סביבה גם הוא מעומעם‪ ,‬מטושטש‪ ,‬לא ניתן להבחין בו בגלים או‬
‫באדוות‪ ,‬בסירות או בכל תכונה אחרת שתגדיר את השטח שסביב כלי השיט כים‪ .‬כיצד בכל זאת ניתן לדעת‬
‫שמדובר באנייה אם אנו לא רואים אף אחד מחלקיה וכלל לא בטוחים בהימצאותה בים? התורן לבדו מופיע כעוגן‬
‫ויזואלי‪ ,‬מרמז לנו שמדובר בספינה‪ .‬גם בעבודות נוספות בסדרה קשה מאד לדעת מה או מי מצולם בהם‪ ,‬מה‬
‫אנחנו רואים‪ .‬המי או מה שבתצלום הופכים לחשובים פחות מסימני הטיפול שמופיעים על התצלום‪.‬‬
‫פעולות החבלה השונות מדגישות את יחסי הגומלין בין העבודות לבין תכנן‪ ,‬האנשים המופיעים בעבודות אינם מי‬
‫שהיו בזמן בו צולמו העבודות‪ ,‬הנופים השתנו‪ ,‬החפצים התבלו‪ .‬האופן בו הופיע הדימוי הוא חלקי וגם האופן בו‬
‫נתפס בזיכרון אינו מהימן‪ .‬התהליכים שעוברות העבודות משכפלים כאמור את מה שקורה לתכנן‬
‫תהליך הרס‬
‫שבסופו התכלות‪" .‬כל הצורות והצבעים התמוססו‪ ...‬לא היו עוד ניגודים וגוונים‪ ....‬הכל בליל מטושטש אחד שצצו‬
‫ועלו ממנו רק מראות חטופים וחמקמקים ביותר‪ ,‬ולמרבה הפלא‪ ,‬זאת אני זוכר ברור‪ ,‬דווקא החמקמקות של‬
‫המראות האלה היא שהעניקה לי אז מין תחושה של נצח‪ 6".‬לפי אוסטרליץ של זבאלד באופן פרדוקסלי דוקא‬
‫ההכרה בחמקמקות המראות‪ ,‬באי נגישות הזיכרונות‪ ,‬בדוקרנותם של החפצים המאופסנים בזיכרון )אם להשתמש‬
‫שוב במטאפורה של בז'ראנו(‪ ,‬יכולה להעניק תחושה של נצח‪ .‬החבלה בתצלומים מאיצה את התכלות הזיכרונות‬
‫וכך נוצרים דימויים המתפוררים מתוך עצמם אל תוך עצמם‪ .‬ומה לגבי החזרה לגוף עבודות זה עשרים שנה לאחר‬
‫‪6‬‬
‫‪ ‬וו‪ .‬ג‪ .‬זבאלד‪ .‬אוסטרליץ‪ .‬תרגם מגרמנית‪ :‬יונתן ניראד‪ .‬הוצאת כתר‪.83 ,2006 ,‬‬
‫‪ ‬‬
‫שהחל בה? מה המשמעות של כינוס וקיבוע כל איברי הסדרה בספר? האם המהלך תואם את אופי העבודות? או‬
‫שמא הוא נוגד את ההיגיון שלהן? האם העבודות ממשיכות להתפרק והאם יש טעם לקבע אותן?‬
‫ב"אתרי היעלמות" עורך קופר בחינה מדוקדקת של פגעי הזמן על ידי האצתם‪ .‬אין אלו רק תצלומים המנסים‬
‫נואשות ללכוד מציאות ברגע בו היא הופכת לזיכרון אלא הצילום שהופך לשדה ניסויים‪ .‬צילום בו לא ניתן להבחין‬
‫בין ים ליבשה‪ ,‬בו צורות וצבעים מתמסמסים בעודם מושמים על "מדף באוסף חפצים דוקרניים בהחלט"; צילום‬
‫שבו הטקסטורות תופסות את מקום הדימוי‪ ,‬והצופים נשארים לבהות בבליל מטושטש ממנו עולים רק מראות‬
‫חטופים וחמקמקים ביותר‪.‬‬