הוא יצא לעשות סרט על הקרב הטראומטי בסולטן יעקוב. על חבריו שנותרו שרוטי
"אני לא גאה במה שהיה שם, אבל זה חלק ממני" ליבנה" .הגעתי לבשלות. יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים להרשות לעצמם: לומר את האמת" "ההתחלה של הסרט הייתה כל כך קשה שלקחתי פסיכולוג לא כדי שיטפל בי ,אלא כדי שילווה אותי לאורך הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים" הוא יצא לעשות סרט על הקרב הטראומטי בסולטן יעקוב .על חבריו שנותרו שרוטים .על הקמב"ץ שהודח ונודה על ידם אבל במהלך הצילומים גילה מיכה ליבנה את האמת שהדחיק כל השנים :שהוא ,הסמג"ד שנשלח לחלץ טנקיסטים תקועים ,נבהל וברח .שהיריות ששמע בדרכו אליהם היו רק בדמיונו "המחשבה שהצלחתי אז לקבור את הפרשה הזו הייתה אשליה" ,הוא אומר" ,בזכות הסרט החיים שלי הפכו טובים הרבה יותר" אריא ל ה רינג ל הופמן צי ל ום :א לעד גר שג ור ן בסצנת הסיום יושבים שני גברים לא צעירים על כיסאות מתקפלים במדבר ,זה לצד זה ,כוס קפה שחור ביד .רגע של מנוחה במהלך טיול ג'יפים של החבר'ה מהמילואים" .אתה עדיין כועס עליי?" שואל מיכה ליבנה את מי שהיה המג"ד שלו ,עירא אפרון ,גבר גדל גוף עם קול בס רועם" .כן" ,עונה לו המג"ד בלי להסס" ,כי בתהליך ההיטהרות שלך לא ספרת אף אחד". למסע ההיטהרות שלו יצא הקולנוען מיכה ליבנה ב־ ,2012ולא ידע שזה מה שיקרה .כל מה שרצה היה לספר את סיפורו של הקרב ההוא בסולטן יעקוב ,שנגמר בתחושת כישלון מהדהדת ובהדחה של הקמב"ץ ,שמאז נודה על ידי כל חבריו .בדרך שמע מהלוחמים, גברים מזדקנים שדיברו בגילוי לב ,על השריטות שנותרו בהם מאז ,וגילה אמת – מפתיעה ,כואבת ומטלטלת – על עצמו" .אתה ואמא תמיד הייתם המצפן המוסרי שלי" ,מטיחה בו בתו בסרט, כשהוא חושף בפני משפחתו את הסיפור" .קשה לי לעכל שברגע המבחן לא עשית את הדבר הנכון". גם היום ,עשרות שנים אחרי ,אין דקה של חסד ,של השלמה ,של חמלה ומרגוע ,בסרט שעשה ליבנה על הלילה ההוא .סרט תיעודי באורך מלא ,מר ,חושפני ,שיותר משהוא מיישר את ההדורים ,הוא פותח פצעים ישנים .הסרט יוקרן ב־ 10במאי בפסטיבל "דוקאביב" וב־ 9ביוני במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" של הערוץ הראשון. כשהחלו הצילומים קרא ליבנה לסרט שלו "שרוטים" .כשסיים לפני שבוע את העבודה הסרט כבר נקרא "סיפור גמור" .סיפור גמור שכלל לא בטוח שהוא באמת כזה. חדווה של סרט הוליוודי 31שנים לקח לליבנה ( )60לחזור למקום ההוא ולנסות לברר, ברמה האישית לגמרי – "כי זה מה שמעניין אותי .הפצע האישי" – מה בדיוק קרה שם ,בקרב שנצרב בזיכרון הלאומי כמחדל הג־ דול של מלחמת לבנון הראשונה .כהרפתקה יהירה ,לא מתוכננת, שנגמרה עם 20הרוגים 30 ,פצועים ,שני שבויים ושלושה נעדרים – זכריה באומל ,יהודה כץ וצבי פלדמן – שעד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלם. לוחמי גדוד 362של חטיבת השריון ,399ביניהם הסמג"ד ליבנה, גויסו למילואים ביום שבו פרצה המלחמה ,־ב־ 6ביוני .1982הם ה�צ טיידו בבסיס נעורה ,עלו לגבול הצפון והתמקמו במושב בית הלל, המתינו לפקודה להיכנס .זה קרה בלילה שבין ה־ 10ל־ 11ביוני, חמישה ימים אחרי שהמלחמה החלה ,ערב הפסקת האש הראשונה. ליבנה זוכר שגיורא לב ,מפקד אוגדה ,90היה זה שדחק בפיקוד להכניס אותם ,כשברשת הקשר דיברו על משהו שאמור היה להיות לא יותר מאיזו "כניסה מינהלתית" ,נסיעה רגועה יחסית של כוחות בשטח שהאויב נסוג ממנו .זה גם מה שהוא זוכר שנאמר להם ,יותר מפעם אחת ,בשלב שבו כבר היו על הכלים ,שהשטח נקי מאויב. הוא לא זוכר הגדרה ספציפית של מטרה" .אני זוכר שדיברו באופן כללי על חסימות במשולש טובלנו ,דרומית לסולטן יעקוב, על ציר שהוביל לכביש ביירות־דמשק .כל פלוגה הייתה אמורה לחסום פינה ולהבטיח שלא יעברו שם כוחות שעלולים להגיע מצפון ,כדי לאפשר בהמשך לכוחות הצבא להגיע לכביש. "בשבע בערב לערך קיבלנו את הפקודה להיכנס ללבנון ,ועם חשיכה ,קצת אחרי שמונה ,נכנסנו 30 .טנקים שמג'עג'עים בוואדי בנסיעה איטית יחסית ,בדרך למשולש טובלנו לביצוע החסימות. בחצות יאנוש בן גל ,שהיה מפקד הגיס ,עולה על הרשת הגדודית. 'איפה אתם?' הוא שואל .עירא אפרון ,המג"ד ,מסביר לו .יאנוש מתעצבן' .אני עם ג'יפ כבר מזמן הייתי מגיע למקום' ,הוא אומר לעירא ומציע שנזיז את התחת .אולי לא בדיוק במילים האלה, אבל זו הכוונה .אז אנחנו מזיזים את התחת ,מעלים הילוך .בתוך כך רואים איזה כוח מולנו ,מתארגנים לפתוח באש ,עירא צועק לא לירות ,ורגע אחרי מגלים שאלו כוחותינו. "אבל קצת אחר כך כוחות של חטיבת השריון של נחמן ריבקין, שממוקמת על הרכס לצידנו ,יורים עלינו .מבעירים שני טנקים והורגים חמישה שריונרים .שלנו .את החטיבה הזו ,אגב ,הפציץ בבוקר חיל האוויר שלנו וזה נגמר עם עשרות הרוגים ועשרות פצועים .עירא מבין מיד שאלו כוחות שלנו שיורים ,מורה לא לה־ שיב אש ועוצר את הטבח ההדדי. "תחת הרושם הזה ,כמעט ירי שלנו על כוחותינו ,ירי של כוחו־ תינו עלינו ושני טנקים בוערים בחשיכה ,אנחנו ממשיכים צפונה ונופלים ישר לתוך מארב של כוחות סוריים .עשרות פגזים וטילים מאירים את השטח ,עירא נותן פקודה להיחלץ קדימה ,שזה ניסוח מכובס למילה לברוח ,לנתק מגע ,וכל המבנה הגדודי מתפורר .זה נמשך שעה ,או משהו כזה ,ולרגע יש איזו חדווה של סרט הוליוודי". חרדה? "ממש לא .אדרנלין מטורף עם שמחה של פסיכים על כל טיל שלא מצליח לפגוע בנו .ואז עולים בקשר קולות מצוקה של ערן טל ,מפקד פלוגה ז' ,ושל ניר ניצן ,מפקד פלוגה ו' ,שתקועים מא־ חור .פעם חשבתי שהם היו משהו כמו שני קילומטר אחרינו ,היום אני יודע שזה היה חמישה קילומטר .ואחריהם ,רחוק עוד יותר מאיתנו ,המח"ט ,מיקי שחר .ואז ,בתוך התופת ,תחת האש ,עירא אומר לי קח מחלקה ,שזה שלושה טנקים ,סע אחורה ותחלץ אותם. אני מודיע לאבי לוסטר ,מפקד המחלקה ,שיבוא איתי ומתחיל להסתובב .כשאני מסיים את הסיבוב אני מבין שלוסטר כבר עבר אותי ודוהר קדימה .אני נוסע אחריו וברור לי שאני הולך לחטוף טיל ומרגיש שהלב מתפוצץ לי בחזה". ומה קרה לסרט ההוליוודי? "נעלם .לגמרי .ואז אני מסתובב שוב". כמה זמן אחרי? "חמש דקות .מדווח שיורים עליי ,מסתובב ,חוזר ונעמד ליד עירא ואומר לו שירו עליי ,שאי־אפשר היה להמשיך". וירו עליך? "בחוויה שלי ירו עליי .בחוויה שלי ראיתי בסלואו מושן טילים נעים לכיוון שלי". וירו עליך? "כנראה שלא". וההחלטה הזו שלך ,לנטוש חברים ולחזור ,מתקבלת בשקט? "הייתי מאצולת חיל השריון .קיבוצניק מגזר ,עם מסלול קידום יפה .לא שהייתי חייל מצטיין ,אבל היה לי את הדאווין הנכון ,עם הקול נכון ברשת הקשר ,נמוך ושקט". וזה הספיק אז לאנשים? "צריך להבין את הסיטואציה שאחרי המלחמה .כל הסגל, מעירא ועד מפקדי הפלוגות ,ניהל קרב קשה מול הפיקוד .במשך כמעט שנה אנחנו דרשנו להקים ועדת חקירה ,לחשוף את הפשלה. למה לא היה לנו מודיעין מסודר .למה לא קיבלנו תצ"אות (תצ־ לומי אוויר) מעודכנים ,למה הסתמכו על דיווחי החטיבה שחלק מהשטח היה בכלל מחוץ לטווח הראייה שלה .בקיצור ,למה היה ברדק ולמה מנסים להפיל עלינו את התיק הזה ,למרות שזה תיק של גנרלים .הדברים לא נאמרו במפורש ,אבל זו הייתה ההרג־ שה אחרי המלחמה .שזה הם או אנחנו .שזה יונח לפתחו של הפיקוד ,יאנוש בעיקר ,או לפתחנו .ואנחנו חשבנו שלא הוגן "אני לא גאה במה שהיה שם, אבל זה חלק ממני" ליבנה" .הגעתי לבשלות. יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים להרשות לעצמם: לומר את האמת" "ההתחלה של הסרט הייתה כל כך קשה שלקחתי פסיכולוג לא כדי שיטפל בי ,אלא כדי שילווה אותי לאורך הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים" הוא יצא לעשות סרט על הקרב הטראומטי בסולטן יעקוב .על חבריו שנותרו שרוטים .על הקמב"ץ שהודח ונודה על ידם אבל במהלך הצילומים גילה מיכה ליבנה את האמת שהדחיק כל השנים :שהוא ,הסמג"ד שנשלח לחלץ טנקיסטים תקועים ,נבהל וברח .שהיריות ששמע בדרכו אליהם היו רק בדמיונו "המחשבה שהצלחתי אז לקבור את הפרשה הזו הייתה אשליה" ,הוא אומר" ,בזכות הסרט החיים שלי הפכו טובים הרבה יותר" אריא ל ה רינג ל הופמן צי ל ום :א לעד גר שג ור ן בסצנת הסיום יושבים שני גברים לא צעירים על כיסאות מתקפלים במדבר ,זה לצד זה ,כוס קפה שחור ביד .רגע של מנוחה במהלך טיול ג'יפים של החבר'ה מהמילואים" .אתה עדיין כועס עליי?" שואל מיכה ליבנה את מי שהיה המג"ד שלו ,עירא אפרון ,גבר גדל גוף עם קול בס רועם" .כן" ,עונה לו המג"ד בלי להסס" ,כי בתהליך ההיטהרות שלך לא ספרת אף אחד". למסע ההיטהרות שלו יצא הקולנוען מיכה ליבנה ב־ ,2012ולא ידע שזה מה שיקרה .כל מה שרצה היה לספר את סיפורו של הקרב ההוא בסולטן יעקוב ,שנגמר בתחושת כישלון מהדהדת ובהדחה של הקמב"ץ ,שמאז נודה על ידי כל חבריו .בדרך שמע מהלוחמים, גברים מזדקנים שדיברו בגילוי לב ,על השריטות שנותרו בהם מאז ,וגילה אמת – מפתיעה ,כואבת ומטלטלת – על עצמו" .אתה ואמא תמיד הייתם המצפן המוסרי שלי" ,מטיחה בו בתו בסרט, כשהוא חושף בפני משפחתו את הסיפור" .קשה לי לעכל שברגע המבחן לא עשית את הדבר הנכון". גם היום ,עשרות שנים אחרי ,אין דקה של חסד ,של השלמה ,של חמלה ומרגוע ,בסרט שעשה ליבנה על הלילה ההוא .סרט תיעודי באורך מלא ,מר ,חושפני ,שיותר משהוא מיישר את ההדורים ,הוא פותח פצעים ישנים .הסרט יוקרן ב־ 10במאי בפסטיבל "דוקאביב" וב־ 9ביוני במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" של הערוץ הראשון. כשהחלו הצילומים קרא ליבנה לסרט שלו "שרוטים" .כשסיים לפני שבוע את העבודה הסרט כבר נקרא "סיפור גמור" .סיפור גמור שכלל לא בטוח שהוא באמת כזה. חדווה של סרט הוליוודי 31שנים לקח לליבנה ( )60לחזור למקום ההוא ולנסות לברר, ברמה האישית לגמרי – "כי זה מה שמעניין אותי .הפצע האישי" – מה בדיוק קרה שם ,בקרב שנצרב בזיכרון הלאומי כמחדל הג־ דול של מלחמת לבנון הראשונה .כהרפתקה יהירה ,לא מתוכננת, שנגמרה עם 20הרוגים 30 ,פצועים ,שני שבויים ושלושה נעדרים – זכריה באומל ,יהודה כץ וצבי פלדמן – שעד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלם. לוחמי גדוד 362של חטיבת השריון ,399ביניהם הסמג"ד ליבנה, גויסו למילואים ביום שבו פרצה המלחמה ,־ב־ 6ביוני .1982הם ה�צ טיידו בבסיס נעורה ,עלו לגבול הצפון והתמקמו במושב בית הלל, המתינו לפקודה להיכנס .זה קרה בלילה שבין ה־ 10ל־ 11ביוני, חמישה ימים אחרי שהמלחמה החלה ,ערב הפסקת האש הראשונה. ליבנה זוכר שגיורא לב ,מפקד אוגדה ,90היה זה שדחק בפיקוד להכניס אותם ,כשברשת הקשר דיברו על משהו שאמור היה להיות לא יותר מאיזו "כניסה מינהלתית" ,נסיעה רגועה יחסית של כוחות בשטח שהאויב נסוג ממנו .זה גם מה שהוא זוכר שנאמר להם ,יותר מפעם אחת ,בשלב שבו כבר היו על הכלים ,שהשטח נקי מאויב. הוא לא זוכר הגדרה ספציפית של מטרה" .אני זוכר שדיברו באופן כללי על חסימות במשולש טובלנו ,דרומית לסולטן יעקוב, על ציר שהוביל לכביש ביירות־דמשק .כל פלוגה הייתה אמורה לחסום פינה ולהבטיח שלא יעברו שם כוחות שעלולים להגיע מצפון ,כדי לאפשר בהמשך לכוחות הצבא להגיע לכביש. "בשבע בערב לערך קיבלנו את הפקודה להיכנס ללבנון ,ועם חשיכה ,קצת אחרי שמונה ,נכנסנו 30 .טנקים שמג'עג'עים בוואדי בנסיעה איטית יחסית ,בדרך למשולש טובלנו לביצוע החסימות. בחצות יאנוש בן גל ,שהיה מפקד הגיס ,עולה על הרשת הגדודית. 'איפה אתם?' הוא שואל .עירא אפרון ,המג"ד ,מסביר לו .יאנוש מתעצבן' .אני עם ג'יפ כבר מזמן הייתי מגיע למקום' ,הוא אומר לעירא ומציע שנזיז את התחת .אולי לא בדיוק במילים האלה, אבל זו הכוונה .אז אנחנו מזיזים את התחת ,מעלים הילוך .בתוך כך רואים איזה כוח מולנו ,מתארגנים לפתוח באש ,עירא צועק לא לירות ,ורגע אחרי מגלים שאלו כוחותינו. "אבל קצת אחר כך כוחות של חטיבת השריון של נחמן ריבקין, שממוקמת על הרכס לצידנו ,יורים עלינו .מבעירים שני טנקים והורגים חמישה שריונרים .שלנו .את החטיבה הזו ,אגב ,הפציץ בבוקר חיל האוויר שלנו וזה נגמר עם עשרות הרוגים ועשרות פצועים .עירא מבין מיד שאלו כוחות שלנו שיורים ,מורה לא לה־ שיב אש ועוצר את הטבח ההדדי. "תחת הרושם הזה ,כמעט ירי שלנו על כוחותינו ,ירי של כוחו־ תינו עלינו ושני טנקים בוערים בחשיכה ,אנחנו ממשיכים צפונה ונופלים ישר לתוך מארב של כוחות סוריים .עשרות פגזים וטילים מאירים את השטח ,עירא נותן פקודה להיחלץ קדימה ,שזה ניסוח מכובס למילה לברוח ,לנתק מגע ,וכל המבנה הגדודי מתפורר .זה נמשך שעה ,או משהו כזה ,ולרגע יש איזו חדווה של סרט הוליוודי". חרדה? "ממש לא .אדרנלין מטורף עם שמחה של פסיכים על כל טיל שלא מצליח לפגוע בנו .ואז עולים בקשר קולות מצוקה של ערן טל ,מפקד פלוגה ז' ,ושל ניר ניצן ,מפקד פלוגה ו' ,שתקועים מא־ חור .פעם חשבתי שהם היו משהו כמו שני קילומטר אחרינו ,היום אני יודע שזה היה חמישה קילומטר .ואחריהם ,רחוק עוד יותר מאיתנו ,המח"ט ,מיקי שחר .ואז ,בתוך התופת ,תחת האש ,עירא אומר לי קח מחלקה ,שזה שלושה טנקים ,סע אחורה ותחלץ אותם. אני מודיע לאבי לוסטר ,מפקד המחלקה ,שיבוא איתי ומתחיל להסתובב .כשאני מסיים את הסיבוב אני מבין שלוסטר כבר עבר אותי ודוהר קדימה .אני נוסע אחריו וברור לי שאני הולך לחטוף טיל ומרגיש שהלב מתפוצץ לי בחזה". ומה קרה לסרט ההוליוודי? "נעלם .לגמרי .ואז אני מסתובב שוב". כמה זמן אחרי? "חמש דקות .מדווח שיורים עליי ,מסתובב ,חוזר ונעמד ליד עירא ואומר לו שירו עליי ,שאי־אפשר היה להמשיך". וירו עליך? "בחוויה שלי ירו עליי .בחוויה שלי ראיתי בסלואו מושן טילים נעים לכיוון שלי". וירו עליך? "כנראה שלא". וההחלטה הזו שלך ,לנטוש חברים ולחזור ,מתקבלת בשקט? "הייתי מאצולת חיל השריון .קיבוצניק מגזר ,עם מסלול קידום יפה .לא שהייתי חייל מצטיין ,אבל היה לי את הדאווין הנכון ,עם הקול נכון ברשת הקשר ,נמוך ושקט". וזה הספיק אז לאנשים? "צריך להבין את הסיטואציה שאחרי המלחמה .כל הסגל, מעירא ועד מפקדי הפלוגות ,ניהל קרב קשה מול הפיקוד .במשך כמעט שנה אנחנו דרשנו להקים ועדת חקירה ,לחשוף את הפשלה. למה לא היה לנו מודיעין מסודר .למה לא קיבלנו תצ"אות (תצ־ לומי אוויר) מעודכנים ,למה הסתמכו על דיווחי החטיבה שחלק מהשטח היה בכלל מחוץ לטווח הראייה שלה .בקיצור ,למה היה ברדק ולמה מנסים להפיל עלינו את התיק הזה ,למרות שזה תיק של גנרלים .הדברים לא נאמרו במפורש ,אבל זו הייתה ההרג־ שה אחרי המלחמה .שזה הם או אנחנו .שזה יונח לפתחו של הפיקוד ,יאנוש בעיקר ,או לפתחנו .ואנחנו חשבנו שלא הוגן עירא אפרון ,המג"ד. עדיין כועס עמי זגגי ,הקמב"ץ שהודח .מאוכזב אי שם במדבר מספר ליבנה ללוסטר, הטנקיסט שהפקיר בשטח, את האמת" .זה אגרוף בבטן, הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה" ,מגיב לוסטר" ,זה משהו שאתה צריך לחיות איתו" שזורקים את האשמה הזו עלינו". אבל נשארתם בגדוד כאנשי מילואים? "כן .ואם אני חושב על זה ,אני הייתי שבוז לגמרי .מש־ כתי כך עד גיל ,45עד שהשתחררתי". אני חוזרת איתך לקרב ,לאמצע הלילה. "חילופי האש עם הסורים נמשכים ,ובינתיים אנחנו לא שומעים דבר מלוסטר .כשעולה אור ראשון ,בארבע לפנות בוקר ,אנחנו עדיין תקועים באותו מקום ,תחת אש ,שומעים שנפגע הטנק של זוהר ליפשיץ ,מפקד מחלקה בפלוגה ח' של ניר הדר .הנהג מצליח להגיע עד אלינו ,נעמד לידינו, צועק 'תביאו רופא ,תביאו רופא' .שני קצינים מטפסים פנימה ,רואים שליפשיץ והתותחן יהודה כץ נפגעו ,אומ־ רים לנהג שאין כאן רופא ,והוא חוזר לטנק ודוהר דרומה, מקווה שימצא שם מישהו שיטפל בהם .ואז עירא קורא לי. שנינו יורדים מהטנקים ,מתכופפים בצד .המצב על הפנים, הוא אומר לי ,יש שלוש אפשרויות :נשארים ונלחמים עד הכדור האחרון ,נכנעים או עפים מכאן". בורחים? "בדיוק .אני אומר לו 'לא נכנעים בשום אופן' ,חוזר לטנק שלי ,ואז שומע ברשת את גיורא לב ואת עירא צועק עליו שאנחנו תקועים ,ובתוך כך אני שומע קול חדש ברשת ,נותן פקודות ,ורק כשהכל ייגמר יתברר לי שה־ כפיפו אותנו לאוגדה של יום טוב תמיר ,וככה אנחנו עם שני מפקדי אוגדות שאומרים לנו מה לעשות ,ועדיין אני לא יודע מה אני צריך לעשות ,ואת כל זה אני מספר לך רק כדי שתביני בתוך איזה ברדק אנחנו נמצאים. "וזה נמשך עד שאלוף משנה אהוד בכר ,מפקד אגד התותחנים ,לוקח את העניינים לידיים ,מגייס את כל הקנים של 13גדודי התותחנים שהיו שם ויוצר חומת אש לאורך הציר ,יורים כמו מטורפים ,ובחסות האש הזו אנחנו נסוגים עד לנקודת הכינוס שממנה יצאנו ערב קודם .עו־ לים על הרכס ורואים מתחתינו עשרות טנקים פרוסים על כל השטח ,וכל הטנקיסטים יושבים בחוץ ,מטגנים חביתות, תוקעים ארוחת בוקר ,ולא מבינים מה הפסיכים האלה ,שזה אנחנו ,מעלים להם אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים. "ואני עובר ביניהם ,עם פה פעור ,ואין לי מילים להגיד. וב־ 12.00בצהריים נכנסת הפסקת האש ,ושני הגנרלים שחלמו לעמוד על כביש ביירות־דמשק בשעה הזו ,יאנוש בן גל ואהוד ברק ,צריכים להיפרד מהחלום ,ואני צריך למצוא לעצמי הסבר למה הכניסו אותנו ולמה הוציאו אותנו ומה היינו אמורים לעשות בין לבין". ומה עם האחרים? "אבי לוסטר ,אנחנו מגלים ,הגיע לצומת ,חטף טיל, הטנק עלה באש ,הוא והחיילים שלו הצליחו לקפוץ החו־ צה והתחילו להתקדם רגלית .בדרך פגשו את הטנק של ליפשיץ ,הנהג יצא וחבר אליהם .וכמו בכל מלחמה גם הפעם הם נתקלים בכוח של צנחנים ,ורגע לפני שהם יורים עליהם ,מישהו מהצוות של לוסטר מוציא טלית ומנופף בה. "ומי שנעלם לנו מהרשת ,שלא מצליחים ליצור אתו קשר ,הוא חזי שי ,שאיתו בטנק נמצאים גם זכריה באומל וצבי פלדמן". אני הדוגמה הרעה ואחר כך ,יאמר ליבנה ,התחילו הסיפורים" .שמועות שרצו בחטיבה על הגדוד .תערובת לא טובה של סיפורי גבורה עם לוחמים נואשים .יצא גם הסיפור על עמי זגגי, קצין המבצעים של הגדוד .התברר שכאשר עירא ואני יר־ דנו לברר מה עושים ,זגגי עלה על רשת הקשר הגדודית ודרש לדבר עם לב ,האוגדונר .אמרו לו שלב הלך לישון הפגישה הטעונה בין ליבנה ללוסטר .מתוך הסרט שישודר בפסטיבל "דוקאביב" ההחלטה שקיבלתי ,אבל אני מקבל את העובדה שזה חלק ממני .בשביל להמשיך לנסוע עם הטנק ולהתעלם מהטיל המדומיין צריך אומץ לב ,אבל גם לספר את הסיפור הזה צריך אומץ". עדיין נפגשים לסטייקים הקרב בסולטן יעקוב" .דרשנו להקים ועדת חקירה ,לחשוף למה היה ברדק ולמה מפילים עלינו את התיק הזה" ולא רוצים להעיר אותו .הוא צעק והתעקש ,והחבר'ה הלכו להעיר את לב .זגגי טוען שאמר מה ששמע מעירא ,או שנלחמים עד הכדור האחרון ,שזה בעצם חצי התאבדות, או שנכנעים או שעפים משם .לב טען ,כשכל העסק כבר נגמר ,שזגגי אמר שאנחנו צריכים פינוי מוסק ,ובהקשר הזה לב ענה שגם להילחם זו אופציה. "צריך להבין שהשיחה מתרחשת בשעות הקטנות של הלילה ,כשאנחנו שעות תחת אש ,עם הרוגים ופצועים. כשבאוגדה בזמן הזה ,מפקדים ישנים .אז אין לי שום דבר נגד מפקדים שהולכים לישון ,אני רק אומר שזה מסביר את הפער בין מה שקורה בשטח לבין ההצעה של לב להילחם. "בפועל השיחה הזו הקפיצה את כל האוגדה ,שהבינה פתאום מה קורה ,רק שאת עירא זה הוציא מהכלים .לא הדיווח כמו העובדה שזגגי לא עידכן אותו .וכך עירא זרק את זגגי מהגדוד וכולנו הלכנו אחריו .אנחנו החרמנו והוא הוחרם למעלה מ־ 30שנה ,למרות שכמה אנשים ,פה ושם, שמרו איתו על קשר מסוים". עד שליבנה החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ,שאחרי 30שנה הגיע הזמן לומר שהוא שכח וסלח וגילה שלא הוא שצריך לסלוח לזגגי ,זגגי והאחרים הם שצריכים לסלוח לו על שברח .ואין מילה אחרת לנסח את הדברים .על שנ־ שלח לחלץ את החברים שלו שנתקעו תחת האש הסורית, השאיר את לוסטר להמשיך לבד ,אמר שיורים עליו למרות שלא ירו עליו ,הסתובב וחזר .ואם לא די בכך גם שכח ,או לפחות חשב ששכח שזה קרה ,עד שזגגי ,מול המצלמה היישר לתוך הפריים ,אחרי היסוס גדול ,חשב שאולי הגיע הזמן לומר את האמת. זה התחיל בכלל בתחקיר שההיסטוריון ד"ר אורי מיל־ שטיין עשה על הקרב ההוא ,תחקיר שליבנה התנגד תחילה לקחת בו חלק" .אני סתם אדם שחי את חייו" ,אמר בטלפון לתחקירנית של מילשטיין" ,ולא בא לי להכניס להם רעש בגלל שלמילשטיין מתחשק לכתוב ספר". "החברים לחצו שאלך עם עירא לאורי מילשטיין .לא רציתי ,אבל נכנעתי .הפגישה הייתה טובה ,ומילשטיין היה יותר סבא חביב ודואג מאשר חוקר מרושע .כשסיימנו ועי־ רא – שהפגישה התקיימה אצלו במשרד – יצא להכין לנו קפה ,מילשטיין העלה את העניין של זגגי ,שאל איך ייתכן שעד היום אנחנו לא מדברים איתו .ירה לי חץ בלב .אמרתי לו אנחנו פשוט מטומטמים ,ביקשתי ממנו את הטלפון של זגגי ,ולמחרת החלטתי להתחיל לצלם ,לעשות סרט ,לק־ רוא לו 'השרוטים מסולטן יעקוב' .סרט על כל הנורמלים לכאורה שסוחבים פצעים מוגלתיים שאסור לגעת בהם". החברים איתם הוא נפגש מספרים לו בגילוי לב על השריטות .על החלומות בלילה ,הבכי ,ההסתגרות .איריס שי ,אשתו של חזי השבוי שהוחזר אחרי שנתיים ,מוצאת מחברת שבה כתבה לבעלה הנעדר שעירא הגיע אליה אחרי שלא התקלח שבועיים ,עם דם ההרוגים עוד על המ־ דים ,ושמיכה ליבנה נראה שבור. הפגישה הראשונה של ליבנה עם זגגי נערכת בבית חברים בזכרון־יעקב ,במקום ניטרלי ,במרפסת המשקיפה על הגבועת הירוקות שממול .לחיצת היד ביניהם מהוססת, זהירה .זגגי מטיח בו דברים קשים" :אני הייתי מנודה מה־ גדוד הזה על ידי עירא והגורים שלו .אני חושש שאתם רוצים לצייר אותי באור מסוים ,כדי להגן על עצמכם .אני רמה אחת מעל החבורה שנידתה אותי". ליבנה לא נשאר חייב" .פעלת בניגוד למה שמקובל מקצינים בקרב" ,הוא אומר לו" .הגעתי למסקנה שאין לי על מי לסמוך" ,עונה לו זגגי" ,ושאני צריך לקחת יוזמה ולפנות למפקד האוגדה". בפגישה השנייה ביניהם ,בבית קפה הומה ,זגגי כבר מטיח בליבנה את האמת" .היית צריך לנסוע לחלץ אנשים ולא נסעת" ,הוא אומר לו" .זה מאוד קומם אותי .חשבתי שכל השנים ניתקת מגע כי ידעת שאני יודע". ולא ידעת שזה מה הוא הולך לומר לך? "לא היה לי שמץ של מושג". זה לא עלה בשיחה עם מילשטיין? לא חששת שזגגי יח־ שוף את הסיפור והחלטת להקדים תרופה למכה? "לא חושב .אני חושב שמה שכן קרה זה שהגעתי לבש־ לות .יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים להרשות לעצמם :לומר את האמת". ומה קורה אחרי זה? "אני הולך עם זה לעירא ,שאומר לי 'עזוב את זה ואל תבלבל במוח' ,הולך לאחרים .אבל לאט־לאט אני מבין שיש כאן משהו .אני בוגר קורס טיפול בטראומה ואני יודע איך משנים תפיסות בעזרת דמיון מודרך ואיך עוזרים למוח לפרש תמונות אחרת ממה שהיה .אבל אני גם יודע שגם אם המוח והנפש קוברים את הטראומה ,היא לא נע־ למת .היו לי חיים טובים ,אבל ריחפה מעליהם עננה .בכל פעם שהזכירו את סולטן יעקוב היו לי דפיקות לב ועשיתי הכל כדי לברוח מזה". מה עשית בימי הזיכרון? "ישבתי בבית .עירא והקצינים האחרים הלכו לטקסים ולמשפחות ,ואני לא". ואיך הסברת את זה לעצמך? "אמרתי שסגרתי את הסיפור הזה ,ואחרי זמן מסוים הפסיקו לעדכן אותי ולהזמין אותי". ליבנה כחייל" .הייתי מאצולת חיל השריון" אקט די אנוכי. "נכון .בעניין הזה אני הדוגמה הרעה". זה לא הסרט הראשון שהוא עושה על הקרב בסולטן יעקוב .את הסרט "אפיזודה קטנה וחולפת" ,שהיה פרויקט סיום לימודי הקולנוע שלו ,צילם וערך מיד אחרי המלחמה. 18דקות ,קצת על הקרב ,יותר על הניסיון שלהם להכריח את הצבא לחקור אותו .את השם לסרט העניק אבא שלו. "אבא שלי היה ממייסדי קיבוץ גזר ,שנכבש במלח־ מת העצמאות ,והיה בין החברים שנלקחו בשבי .כשחזרתי מהמלחמה גיליתי כמה דומים הסיפורים .בשני המקרים הקרב הקשה התחולל ב־ 10ביוני .בשני המקרים אמרו ללוחמים 'תחזיקו מעמד' .בשני המקרים התברר שכוחות גדולים היו בקרבת מקום ולא נכנסו לסייע ,ובשני המקרים למרות שהלוחמים דרשו ,הצבא סירב להקים ועדת חקירה. 'תעזבו את זה' ,אבא שלי אמר כשסיפרנו לו שאנחנו דור־ שים ועדת חקירה' ,חבל על הבריאות שלכם .בשביל הצבא זו אפיזודה קטנה וחולפת'. "כשהסרט יצא חשבתי שזה פיצוץ ,היום אני יודע שהוא לא מי יודע מה ,אבל הוא שאב ממני המון כוחות, ואחרי שהשלמתי אותו החלטתי שזהו .אני סוגר את הפרק הזה בחיי .לא הולך יותר לבקר משפחות שכולות .לא רוצה יותר לשמוע את אבא של חזי שי אומר לנו' ,או שתחזירו לי את הבן שלי או שאני לוקח את הטומיגאן שלי וקוצר את כולכם' .אני חוזר לחיים שהיו לי. "זה לא היה קל .בימי העצמאות נפגשנו אצל עירא. שנה אחר שנה .היו שם שני שולחנות גדולים .של הח־ ברים שלו ממלחמת יום הכיפורים ,שלא הפסיקו לספר איזה איש מופלא ולוחם נדיר הוא ,חזרו ושיחזרו כל פרט מהקרבות שהיו ,ושולחן שלנו ,שהחבר'ה ,בכל פעם מחדש, אמרו שאני חייב לעשות סרט על מה שהיה שם באמת". "כל הזמן עמדה באוויר התחושה שהקרב הוא פשלה גדולה ,אבל היא לא של הגדוד ,אלא של הפיקוד .של מי ששלח אותנו לשם .ראית את התוכנית של עובדה על תק־ רית הנגמ"ש בסג'עייה? שום דבר לא השתנה .ראיתי וליבי יצא אל שני הקצינים האלה .רציתי להיכנס לתוך הטל־ וויזיה לחבק אותם ,להסביר להם מה הם צריכים לעשות כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים .יש פצועים שאיש לא רואה ולא יודע ולא בא לחלצם ,ונפשם מדממת עשרות שנים ,ולדימום הזה אין צבע". מניסיונך. "בדיוק .להסביר להם שזה לא הם .זה מי ששלח אותם .מי שהפיל את כל התיק הזה עליהם ועכשיו מתנער מהם .אני לא רוצה ליחס לגנרלים באופן גורף אינטרסנטיות ,שיקו־ לים אישיים וניצול המלחמה לצורך קידום אישי .גם להם יש מרחב טעויות ,שיקול דעת לקוי ,החלטות שגויות או החל־ טות שמונעות מחרדה ופחד אישי ,כמו לי ולכל אחד אחר. "הטענה שלי במקרה של סולטן יעקוב ,וזה חוזר בדיוק בסיפור סג'עייה ,שהחפיפניקיות והיהירות היו מרכיב דרמטי בחלק מההחלטות הגורליות שניתנו .אני לא יודע מה היו המניעים ,אבל התנהלות אחרת ,יותר זהירה ,יותר אחראית ,פחות גברית מצ'ואיסטית ,הייתה יכולה למנוע קרבות מיותרים ,גם בסולטן יעקב וגם בסג'עייה עם הרוגים ופצועי הגוף והנפש. "מבחינתי החטא הגדול של גיורא לב הוא לא ששלח אותנו כמו ששלח למשימה הזו ,אלא שכאשר הגיעו פסי־ כולוגים לגדוד לדבר איתנו ,בסוף המלחמה ,הוא צרח שי־ עיפו אותם משם .למפקד הפלוגה בסג'עייה הייתה ורדה, אמא של דניאל פומרנץ ,שבאה ואמרה לו 'אתה לא אשם במותם של החיילים' .ואצלנו היה האבא של חזי עם הטו־ מיגאן .הרגשתי שאני לא יכול להתמודד עם האתוס של הלוחם הישראלי עם הגבורה והרעות". הבעיה היא האתוס? אולי הבעיה שקודם לא הלכת להציל את החברים ואחר כך לא הלכת למשפחות השכולות? "הבעיה באתוס היא אם הוא עומד בפני עצמו ,אם אין לצידו גם מקום לחולשות אנושיות .מה שניסיתי להעביר בסרט זה משהו מהמורכבות של החיים ,של המלחמה ,של הטראומה ,של החברות ושל הגבריות .ששום דבר הוא לא שחור־לבן .האתוס הישראלי שגדלנו עליו הוא אתוס גברי שנטוע בלב הצבאיות ,והיה כל כך קשה לממש את מודל הגבר הישראלי עד שצריך היה לייצר מסכות שיאפשרו לגבר הלא מושלם להציג כלפי חוץ חזות מושלמת. "אמנם במהלך השנים הורחבו הגבולות – חיילים שבו־ כים בהלוויות זה כבר מראה שכיח – אבל הצבא נשאר הלב של החברה הישראלית שמשמש דלק בידי המדיה לטשטש את המורכבות ,לחזק את הקונצנזוס ,להעצים את הפט־ ריוטיזם ,לייצר גיבורים .קשה לנו לקבל את הסיטואציה שחיילים נהרגים פשוט כי דפקו בהם טיל מהצד ,ולכן המ־ דיה מתגייסת כדי לקבע בתודעה שהם נהרגו כגיבורים. אבל אחרי זמן יתעסקו בעיתונות ובטלוויזיה בפשלות ,ופ־ תאום יתברר עד כמה הסיפור מורכב .אני לא רוצה להפוך את החולשה לאידיאל .אני רוצה להפוך אותה ללגיטימית". וכך אתה הופך לגיבור הסרט ,או ליתר דיוק החילוץ שממנו ברחת הופך להיות הנושא? "כן". גיבור לא גיבור. "אני לא גאה במה שהיה ,ואני לא מחנך צעירים לאור עם האמת ששמע מזגגי הלך ליבנה ללוסטר .גם הפ־ גישה ביניהם מתקיימת במדבר ,גם עם כוס קפה שחור. סצנה מאוד גברית ,זרה כל כך לדברים שאומר ליבנה" :מה שחשבתי זה לא הסיפור שהיה .פחדתי פחד מוות ואמרתי שיורים עליי .רציתי רק לעשות את הפעולה שתמנע מה־ טיל לפגוע בי". לוסטר שותק ,מנסה לעכל" .בשבילי זה אגרוף בבטן", הוא מודה לבסוף" .זה הדבר האחרון שחשבתי שהיה שם .זו הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה .זה לא פייר .זה משהו שאתה צריך לחיות איתו". לוסטר שמר כל השנים על קשר עם זגגי .יכול להיות שהוא כבר סיפר לו? "יש אפשרות ,וכנראה שהוא לא רצה להאמין .כשאני באתי אליו הוא נראה לי המום". נפגשתם כל השנים במילואים .הוא מעולם לא שאל לאן נעלמת? "אני חושב שזה עמד בינינו ,וכשבאתי אליו פתרתי לו את החידה .עד אז גם אם זה הטריד אותו ,לא היה לו אומץ לשאול ,ולי לא היה אומץ להגיד". דיברתם שוב אחרי אותה פגישה? "לא ממש ,אבל באמצע התוכנית של עובדה הוא שלח לי סמס' :אתה רואה? נשמע מוכר משום מה' .עניתי לו שממרום זקנתי אני רק יכול לקוות שהשניים האלה יראו את הסרט שלי ויבינו שהם לא לבד .זה קרה ב־ ,'48זה קרה ב־ ,'56זה קרה בלבנון השנייה ,זה קרה בצוק איתן .זה קורה שוב ושוב ואין מלחמה שדברים כאלה לא קורים בה". מה זה "דברים כאלה"? "החלטות פזיזות ,תכנון ,אם בכלל ,לקוי ,והנטייה הזו לתפוס איזה ש"ג ולהפיל עליו תיק". בסרט אתה בולס ומקיא ,מתפתל במיטה ,מגלח את הראש ,מורח את עצמך בטיט .זו הכפרה שלך? "זה ניסיון להביא את הדברים ,את התחושות הפני־ מיות ,לא רק בדיבור ,לא רק דרך הסיפור". אתה מצטער שעשית את הסרט? "ממש לא". זה היה הסרט הכי קשה שעשית? "ההתחלה שלו הייתה קשה .כל כך קשה שלקחתי פסי־ כולוג לא כדי שיטפל בי ,אלא כדי שילווה אותי לאורך הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים. אבל מרגע שהבנתי את הסיפור ,הוא היה הסרט הכי כיפי שעשיתי". איך זה ייתכן? "ברגע שהפכתי לגיבור הסרט ,ואני גם הבמאי ,זה היה סרט כייפי כי חופש היצירתיות היה מלא". ומה זה עשה לחיים שלך? "הם הפכו טובים הרבה יותר .המחשבה שהצלחתי לק־ בור את הפרשה הזו הייתה אשליה ,וברגע שהסיפור הת־ בהר הטראומה התפוגגה ,נעלמו ההשלכות הפיזיות והנ־ פשיות שהיו .וכך ,בלי שהתכוונתי ,הסרט הזה היה טיפול בטראומה הפרטית שלי". סוף דבר :ועדת חקירה לליבון קרב סולטן יעקוב לא קמה .היו תחקירים ,אחד מהם של אמ"ן ,שבדק איך קרה שמודיעין שהיה באוגדה ,כולל מיקום מדויק של הטנקים הסוריים ,לא הגיע לכוחות בשטח .ממצאי הת־ חקיר לא נמסרו לחיילים ,גם לא המחקר שערך ד"ר רפי יקר במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ושהושלם ב־ .1999מאות עמודים המסווגים עד היום כסודיים ביותר" ,כי כמו שאבא שלי אמר ,מבחינת הצבא זה היה אפיזודה חולפת". איך היחסים שלך היום עם עירא? הוא ראה את הסרט? "היחסים מתוחים .הוא לא ראה את הסרט והוא בטוח שהסרט יפגע בדימוי הגדוד". אז למה שלא תראה לו? "אני מפחד שהוא ינסה להשפיע עליי .אני מחויב לע־ רוץ הראשון ,ואני לא יכול לחשוף את הסרט ולסכן את ההקרנה כתוצאה מהתנגדויות או לחצים שעלולים לצוץ. אני גם רוצה לשמור על החירות היצירתית ,בלי לחשוף את עצמי ללחצים של אנשים שאני נוטה להיות מושפע מהם". אבל על מפגש יום העצמאות אצלו לא ויתרת? "ממש לא .והוא גם הזמין אותי ,והזמין אותי גם להצ־ טרף אליו ביום הזיכרון לטקס בבית העלמין הצבאי בחו־ לון ,שם קבור זוהר ליפשיץ ,שהיה מפקד מחלקה אצלי. זו הפעם ראשונה שאני רואה את בני המשפחה שלו מאז .1983ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה ,לא בטקס ולא במפגש יום העצמאות על סטייקים אצל עירא"¿ . "ראיתי בטלוויזיה את הקצינים מסג'עייה ורציתי לחבק אותם, להסביר להם שזה לא הם ,זה מי ששלח אותם. להגיד להם מה לעשות כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים" "היחסים ביני לבין עירא המג"ד מתוחים .הוא בטוח שהסרט יפגע בדימוי הגדוד .לא הראיתי לו את הסרט ,כי רציתי לשמור על החירות היצירתית ,בלי לחשוף את עצמי ללחצים" "בחסות האש נסוגנו לנקודת הכינוס וראינו את כל הטנקיסטים מטגנים חביתות ולא מבינים למה אנחנו מעלים אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים. עברתי ביניהם פעור פה" 17 המוסף לשבת 24.04.2015 עירא אפרון ,המג"ד. עדיין כועס עמי זגגי ,הקמב"ץ שהודח .מאוכזב אי שם במדבר מספר ליבנה ללוסטר, הטנקיסט שהפקיר בשטח, את האמת" .זה אגרוף בבטן, הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה" ,מגיב לוסטר" ,זה משהו שאתה צריך לחיות איתו" שזורקים את האשמה הזו עלינו". אבל נשארתם בגדוד כאנשי מילואים? "כן .ואם אני חושב על זה ,אני הייתי שבוז לגמרי .מש־ כתי כך עד גיל ,45עד שהשתחררתי". אני חוזרת איתך לקרב ,לאמצע הלילה. "חילופי האש עם הסורים נמשכים ,ובינתיים אנחנו לא שומעים דבר מלוסטר .כשעולה אור ראשון ,בארבע לפנות בוקר ,אנחנו עדיין תקועים באותו מקום ,תחת אש ,שומעים שנפגע הטנק של זוהר ליפשיץ ,מפקד מחלקה בפלוגה ח' של ניר הדר .הנהג מצליח להגיע עד אלינו ,נעמד לידינו, צועק 'תביאו רופא ,תביאו רופא' .שני קצינים מטפסים פנימה ,רואים שליפשיץ והתותחן יהודה כץ נפגעו ,אומ־ רים לנהג שאין כאן רופא ,והוא חוזר לטנק ודוהר דרומה, מקווה שימצא שם מישהו שיטפל בהם .ואז עירא קורא לי. שנינו יורדים מהטנקים ,מתכופפים בצד .המצב על הפנים, הוא אומר לי ,יש שלוש אפשרויות :נשארים ונלחמים עד הכדור האחרון ,נכנעים או עפים מכאן". בורחים? "בדיוק .אני אומר לו 'לא נכנעים בשום אופן' ,חוזר לטנק שלי ,ואז שומע ברשת את גיורא לב ואת עירא צועק עליו שאנחנו תקועים ,ובתוך כך אני שומע קול חדש ברשת ,נותן פקודות ,ורק כשהכל ייגמר יתברר לי שה־ כפיפו אותנו לאוגדה של יום טוב תמיר ,וככה אנחנו עם שני מפקדי אוגדות שאומרים לנו מה לעשות ,ועדיין אני לא יודע מה אני צריך לעשות ,ואת כל זה אני מספר לך רק כדי שתביני בתוך איזה ברדק אנחנו נמצאים. "וזה נמשך עד שאלוף משנה אהוד בכר ,מפקד אגד התותחנים ,לוקח את העניינים לידיים ,מגייס את כל הקנים של 13גדודי התותחנים שהיו שם ויוצר חומת אש לאורך הציר ,יורים כמו מטורפים ,ובחסות האש הזו אנחנו נסוגים עד לנקודת הכינוס שממנה יצאנו ערב קודם .עו־ לים על הרכס ורואים מתחתינו עשרות טנקים פרוסים על כל השטח ,וכל הטנקיסטים יושבים בחוץ ,מטגנים חביתות, תוקעים ארוחת בוקר ,ולא מבינים מה הפסיכים האלה ,שזה אנחנו ,מעלים להם אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים. "ואני עובר ביניהם ,עם פה פעור ,ואין לי מילים להגיד. וב־ 12.00בצהריים נכנסת הפסקת האש ,ושני הגנרלים שחלמו לעמוד על כביש ביירות־דמשק בשעה הזו ,יאנוש בן גל ואהוד ברק ,צריכים להיפרד מהחלום ,ואני צריך למצוא לעצמי הסבר למה הכניסו אותנו ולמה הוציאו אותנו ומה היינו אמורים לעשות בין לבין". ומה עם האחרים? "אבי לוסטר ,אנחנו מגלים ,הגיע לצומת ,חטף טיל, הטנק עלה באש ,הוא והחיילים שלו הצליחו לקפוץ החו־ צה והתחילו להתקדם רגלית .בדרך פגשו את הטנק של ליפשיץ ,הנהג יצא וחבר אליהם .וכמו בכל מלחמה גם הפעם הם נתקלים בכוח של צנחנים ,ורגע לפני שהם יורים עליהם ,מישהו מהצוות של לוסטר מוציא טלית ומנופף בה. "ומי שנעלם לנו מהרשת ,שלא מצליחים ליצור אתו קשר ,הוא חזי שי ,שאיתו בטנק נמצאים גם זכריה באומל וצבי פלדמן". אני הדוגמה הרעה ואחר כך ,יאמר ליבנה ,התחילו הסיפורים" .שמועות שרצו בחטיבה על הגדוד .תערובת לא טובה של סיפורי גבורה עם לוחמים נואשים .יצא גם הסיפור על עמי זגגי, קצין המבצעים של הגדוד .התברר שכאשר עירא ואני יר־ דנו לברר מה עושים ,זגגי עלה על רשת הקשר הגדודית ודרש לדבר עם לב ,האוגדונר .אמרו לו שלב הלך לישון הפגישה הטעונה בין ליבנה ללוסטר .מתוך הסרט שישודר בפסטיבל "דוקאביב" ההחלטה שקיבלתי ,אבל אני מקבל את העובדה שזה חלק ממני .בשביל להמשיך לנסוע עם הטנק ולהתעלם מהטיל המדומיין צריך אומץ לב ,אבל גם לספר את הסיפור הזה צריך אומץ". עדיין נפגשים לסטייקים הקרב בסולטן יעקוב" .דרשנו להקים ועדת חקירה ,לחשוף למה היה ברדק ולמה מפילים עלינו את התיק הזה" ולא רוצים להעיר אותו .הוא צעק והתעקש ,והחבר'ה הלכו להעיר את לב .זגגי טוען שאמר מה ששמע מעירא ,או שנלחמים עד הכדור האחרון ,שזה בעצם חצי התאבדות, או שנכנעים או שעפים משם .לב טען ,כשכל העסק כבר נגמר ,שזגגי אמר שאנחנו צריכים פינוי מוסק ,ובהקשר הזה לב ענה שגם להילחם זו אופציה. "צריך להבין שהשיחה מתרחשת בשעות הקטנות של הלילה ,כשאנחנו שעות תחת אש ,עם הרוגים ופצועים. כשבאוגדה בזמן הזה ,מפקדים ישנים .אז אין לי שום דבר נגד מפקדים שהולכים לישון ,אני רק אומר שזה מסביר את הפער בין מה שקורה בשטח לבין ההצעה של לב להילחם. "בפועל השיחה הזו הקפיצה את כל האוגדה ,שהבינה פתאום מה קורה ,רק שאת עירא זה הוציא מהכלים .לא הדיווח כמו העובדה שזגגי לא עידכן אותו .וכך עירא זרק את זגגי מהגדוד וכולנו הלכנו אחריו .אנחנו החרמנו והוא הוחרם למעלה מ־ 30שנה ,למרות שכמה אנשים ,פה ושם, שמרו איתו על קשר מסוים". עד שליבנה החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ,שאחרי 30שנה הגיע הזמן לומר שהוא שכח וסלח וגילה שלא הוא שצריך לסלוח לזגגי ,זגגי והאחרים הם שצריכים לסלוח לו על שברח .ואין מילה אחרת לנסח את הדברים .על שנ־ שלח לחלץ את החברים שלו שנתקעו תחת האש הסורית, השאיר את לוסטר להמשיך לבד ,אמר שיורים עליו למרות שלא ירו עליו ,הסתובב וחזר .ואם לא די בכך גם שכח ,או לפחות חשב ששכח שזה קרה ,עד שזגגי ,מול המצלמה היישר לתוך הפריים ,אחרי היסוס גדול ,חשב שאולי הגיע הזמן לומר את האמת. זה התחיל בכלל בתחקיר שההיסטוריון ד"ר אורי מיל־ שטיין עשה על הקרב ההוא ,תחקיר שליבנה התנגד תחילה לקחת בו חלק" .אני סתם אדם שחי את חייו" ,אמר בטלפון לתחקירנית של מילשטיין" ,ולא בא לי להכניס להם רעש בגלל שלמילשטיין מתחשק לכתוב ספר". "החברים לחצו שאלך עם עירא לאורי מילשטיין .לא רציתי ,אבל נכנעתי .הפגישה הייתה טובה ,ומילשטיין היה יותר סבא חביב ודואג מאשר חוקר מרושע .כשסיימנו ועי־ רא – שהפגישה התקיימה אצלו במשרד – יצא להכין לנו קפה ,מילשטיין העלה את העניין של זגגי ,שאל איך ייתכן שעד היום אנחנו לא מדברים איתו .ירה לי חץ בלב .אמרתי לו אנחנו פשוט מטומטמים ,ביקשתי ממנו את הטלפון של זגגי ,ולמחרת החלטתי להתחיל לצלם ,לעשות סרט ,לק־ רוא לו 'השרוטים מסולטן יעקוב' .סרט על כל הנורמלים לכאורה שסוחבים פצעים מוגלתיים שאסור לגעת בהם". החברים איתם הוא נפגש מספרים לו בגילוי לב על השריטות .על החלומות בלילה ,הבכי ,ההסתגרות .איריס שי ,אשתו של חזי השבוי שהוחזר אחרי שנתיים ,מוצאת מחברת שבה כתבה לבעלה הנעדר שעירא הגיע אליה אחרי שלא התקלח שבועיים ,עם דם ההרוגים עוד על המ־ דים ,ושמיכה ליבנה נראה שבור. הפגישה הראשונה של ליבנה עם זגגי נערכת בבית חברים בזכרון־יעקב ,במקום ניטרלי ,במרפסת המשקיפה על הגבועת הירוקות שממול .לחיצת היד ביניהם מהוססת, זהירה .זגגי מטיח בו דברים קשים" :אני הייתי מנודה מה־ גדוד הזה על ידי עירא והגורים שלו .אני חושש שאתם רוצים לצייר אותי באור מסוים ,כדי להגן על עצמכם .אני רמה אחת מעל החבורה שנידתה אותי". ליבנה לא נשאר חייב" .פעלת בניגוד למה שמקובל מקצינים בקרב" ,הוא אומר לו" .הגעתי למסקנה שאין לי על מי לסמוך" ,עונה לו זגגי" ,ושאני צריך לקחת יוזמה ולפנות למפקד האוגדה". בפגישה השנייה ביניהם ,בבית קפה הומה ,זגגי כבר מטיח בליבנה את האמת" .היית צריך לנסוע לחלץ אנשים ולא נסעת" ,הוא אומר לו" .זה מאוד קומם אותי .חשבתי שכל השנים ניתקת מגע כי ידעת שאני יודע". ולא ידעת שזה מה הוא הולך לומר לך? "לא היה לי שמץ של מושג". זה לא עלה בשיחה עם מילשטיין? לא חששת שזגגי יח־ שוף את הסיפור והחלטת להקדים תרופה למכה? "לא חושב .אני חושב שמה שכן קרה זה שהגעתי לבש־ לות .יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים להרשות לעצמם :לומר את האמת". ומה קורה אחרי זה? "אני הולך עם זה לעירא ,שאומר לי 'עזוב את זה ואל תבלבל במוח' ,הולך לאחרים .אבל לאט־לאט אני מבין שיש כאן משהו .אני בוגר קורס טיפול בטראומה ואני יודע איך משנים תפיסות בעזרת דמיון מודרך ואיך עוזרים למוח לפרש תמונות אחרת ממה שהיה .אבל אני גם יודע שגם אם המוח והנפש קוברים את הטראומה ,היא לא נע־ למת .היו לי חיים טובים ,אבל ריחפה מעליהם עננה .בכל פעם שהזכירו את סולטן יעקוב היו לי דפיקות לב ועשיתי הכל כדי לברוח מזה". מה עשית בימי הזיכרון? "ישבתי בבית .עירא והקצינים האחרים הלכו לטקסים ולמשפחות ,ואני לא". ואיך הסברת את זה לעצמך? "אמרתי שסגרתי את הסיפור הזה ,ואחרי זמן מסוים הפסיקו לעדכן אותי ולהזמין אותי". ליבנה כחייל" .הייתי מאצולת חיל השריון" אקט די אנוכי. "נכון .בעניין הזה אני הדוגמה הרעה". זה לא הסרט הראשון שהוא עושה על הקרב בסולטן יעקוב .את הסרט "אפיזודה קטנה וחולפת" ,שהיה פרויקט סיום לימודי הקולנוע שלו ,צילם וערך מיד אחרי המלחמה. 18דקות ,קצת על הקרב ,יותר על הניסיון שלהם להכריח את הצבא לחקור אותו .את השם לסרט העניק אבא שלו. "אבא שלי היה ממייסדי קיבוץ גזר ,שנכבש במלח־ מת העצמאות ,והיה בין החברים שנלקחו בשבי .כשחזרתי מהמלחמה גיליתי כמה דומים הסיפורים .בשני המקרים הקרב הקשה התחולל ב־ 10ביוני .בשני המקרים אמרו ללוחמים 'תחזיקו מעמד' .בשני המקרים התברר שכוחות גדולים היו בקרבת מקום ולא נכנסו לסייע ,ובשני המקרים למרות שהלוחמים דרשו ,הצבא סירב להקים ועדת חקירה. 'תעזבו את זה' ,אבא שלי אמר כשסיפרנו לו שאנחנו דור־ שים ועדת חקירה' ,חבל על הבריאות שלכם .בשביל הצבא זו אפיזודה קטנה וחולפת'. "כשהסרט יצא חשבתי שזה פיצוץ ,היום אני יודע שהוא לא מי יודע מה ,אבל הוא שאב ממני המון כוחות, ואחרי שהשלמתי אותו החלטתי שזהו .אני סוגר את הפרק הזה בחיי .לא הולך יותר לבקר משפחות שכולות .לא רוצה יותר לשמוע את אבא של חזי שי אומר לנו' ,או שתחזירו לי את הבן שלי או שאני לוקח את הטומיגאן שלי וקוצר את כולכם' .אני חוזר לחיים שהיו לי. "זה לא היה קל .בימי העצמאות נפגשנו אצל עירא. שנה אחר שנה .היו שם שני שולחנות גדולים .של הח־ ברים שלו ממלחמת יום הכיפורים ,שלא הפסיקו לספר איזה איש מופלא ולוחם נדיר הוא ,חזרו ושיחזרו כל פרט מהקרבות שהיו ,ושולחן שלנו ,שהחבר'ה ,בכל פעם מחדש, אמרו שאני חייב לעשות סרט על מה שהיה שם באמת". "כל הזמן עמדה באוויר התחושה שהקרב הוא פשלה גדולה ,אבל היא לא של הגדוד ,אלא של הפיקוד .של מי ששלח אותנו לשם .ראית את התוכנית של עובדה על תק־ רית הנגמ"ש בסג'עייה? שום דבר לא השתנה .ראיתי וליבי יצא אל שני הקצינים האלה .רציתי להיכנס לתוך הטל־ וויזיה לחבק אותם ,להסביר להם מה הם צריכים לעשות כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים .יש פצועים שאיש לא רואה ולא יודע ולא בא לחלצם ,ונפשם מדממת עשרות שנים ,ולדימום הזה אין צבע". מניסיונך. "בדיוק .להסביר להם שזה לא הם .זה מי ששלח אותם .מי שהפיל את כל התיק הזה עליהם ועכשיו מתנער מהם .אני לא רוצה ליחס לגנרלים באופן גורף אינטרסנטיות ,שיקו־ לים אישיים וניצול המלחמה לצורך קידום אישי .גם להם יש מרחב טעויות ,שיקול דעת לקוי ,החלטות שגויות או החל־ טות שמונעות מחרדה ופחד אישי ,כמו לי ולכל אחד אחר. "הטענה שלי במקרה של סולטן יעקוב ,וזה חוזר בדיוק בסיפור סג'עייה ,שהחפיפניקיות והיהירות היו מרכיב דרמטי בחלק מההחלטות הגורליות שניתנו .אני לא יודע מה היו המניעים ,אבל התנהלות אחרת ,יותר זהירה ,יותר אחראית ,פחות גברית מצ'ואיסטית ,הייתה יכולה למנוע קרבות מיותרים ,גם בסולטן יעקב וגם בסג'עייה עם הרוגים ופצועי הגוף והנפש. "מבחינתי החטא הגדול של גיורא לב הוא לא ששלח אותנו כמו ששלח למשימה הזו ,אלא שכאשר הגיעו פסי־ כולוגים לגדוד לדבר איתנו ,בסוף המלחמה ,הוא צרח שי־ עיפו אותם משם .למפקד הפלוגה בסג'עייה הייתה ורדה, אמא של דניאל פומרנץ ,שבאה ואמרה לו 'אתה לא אשם במותם של החיילים' .ואצלנו היה האבא של חזי עם הטו־ מיגאן .הרגשתי שאני לא יכול להתמודד עם האתוס של הלוחם הישראלי עם הגבורה והרעות". הבעיה היא האתוס? אולי הבעיה שקודם לא הלכת להציל את החברים ואחר כך לא הלכת למשפחות השכולות? "הבעיה באתוס היא אם הוא עומד בפני עצמו ,אם אין לצידו גם מקום לחולשות אנושיות .מה שניסיתי להעביר בסרט זה משהו מהמורכבות של החיים ,של המלחמה ,של הטראומה ,של החברות ושל הגבריות .ששום דבר הוא לא שחור־לבן .האתוס הישראלי שגדלנו עליו הוא אתוס גברי שנטוע בלב הצבאיות ,והיה כל כך קשה לממש את מודל הגבר הישראלי עד שצריך היה לייצר מסכות שיאפשרו לגבר הלא מושלם להציג כלפי חוץ חזות מושלמת. "אמנם במהלך השנים הורחבו הגבולות – חיילים שבו־ כים בהלוויות זה כבר מראה שכיח – אבל הצבא נשאר הלב של החברה הישראלית שמשמש דלק בידי המדיה לטשטש את המורכבות ,לחזק את הקונצנזוס ,להעצים את הפט־ ריוטיזם ,לייצר גיבורים .קשה לנו לקבל את הסיטואציה שחיילים נהרגים פשוט כי דפקו בהם טיל מהצד ,ולכן המ־ דיה מתגייסת כדי לקבע בתודעה שהם נהרגו כגיבורים. אבל אחרי זמן יתעסקו בעיתונות ובטלוויזיה בפשלות ,ופ־ תאום יתברר עד כמה הסיפור מורכב .אני לא רוצה להפוך את החולשה לאידיאל .אני רוצה להפוך אותה ללגיטימית". וכך אתה הופך לגיבור הסרט ,או ליתר דיוק החילוץ שממנו ברחת הופך להיות הנושא? "כן". גיבור לא גיבור. "אני לא גאה במה שהיה ,ואני לא מחנך צעירים לאור עם האמת ששמע מזגגי הלך ליבנה ללוסטר .גם הפ־ גישה ביניהם מתקיימת במדבר ,גם עם כוס קפה שחור. סצנה מאוד גברית ,זרה כל כך לדברים שאומר ליבנה" :מה שחשבתי זה לא הסיפור שהיה .פחדתי פחד מוות ואמרתי שיורים עליי .רציתי רק לעשות את הפעולה שתמנע מה־ טיל לפגוע בי". לוסטר שותק ,מנסה לעכל" .בשבילי זה אגרוף בבטן", הוא מודה לבסוף" .זה הדבר האחרון שחשבתי שהיה שם .זו הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה .זה לא פייר .זה משהו שאתה צריך לחיות איתו". לוסטר שמר כל השנים על קשר עם זגגי .יכול להיות שהוא כבר סיפר לו? "יש אפשרות ,וכנראה שהוא לא רצה להאמין .כשאני באתי אליו הוא נראה לי המום". נפגשתם כל השנים במילואים .הוא מעולם לא שאל לאן נעלמת? "אני חושב שזה עמד בינינו ,וכשבאתי אליו פתרתי לו את החידה .עד אז גם אם זה הטריד אותו ,לא היה לו אומץ לשאול ,ולי לא היה אומץ להגיד". דיברתם שוב אחרי אותה פגישה? "לא ממש ,אבל באמצע התוכנית של עובדה הוא שלח לי סמס' :אתה רואה? נשמע מוכר משום מה' .עניתי לו שממרום זקנתי אני רק יכול לקוות שהשניים האלה יראו את הסרט שלי ויבינו שהם לא לבד .זה קרה ב־ ,'48זה קרה ב־ ,'56זה קרה בלבנון השנייה ,זה קרה בצוק איתן .זה קורה שוב ושוב ואין מלחמה שדברים כאלה לא קורים בה". מה זה "דברים כאלה"? "החלטות פזיזות ,תכנון ,אם בכלל ,לקוי ,והנטייה הזו לתפוס איזה ש"ג ולהפיל עליו תיק". בסרט אתה בולס ומקיא ,מתפתל במיטה ,מגלח את הראש ,מורח את עצמך בטיט .זו הכפרה שלך? "זה ניסיון להביא את הדברים ,את התחושות הפני־ מיות ,לא רק בדיבור ,לא רק דרך הסיפור". אתה מצטער שעשית את הסרט? "ממש לא". זה היה הסרט הכי קשה שעשית? "ההתחלה שלו הייתה קשה .כל כך קשה שלקחתי פסי־ כולוג לא כדי שיטפל בי ,אלא כדי שילווה אותי לאורך הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים. אבל מרגע שהבנתי את הסיפור ,הוא היה הסרט הכי כיפי שעשיתי". איך זה ייתכן? "ברגע שהפכתי לגיבור הסרט ,ואני גם הבמאי ,זה היה סרט כייפי כי חופש היצירתיות היה מלא". ומה זה עשה לחיים שלך? "הם הפכו טובים הרבה יותר .המחשבה שהצלחתי לק־ בור את הפרשה הזו הייתה אשליה ,וברגע שהסיפור הת־ בהר הטראומה התפוגגה ,נעלמו ההשלכות הפיזיות והנ־ פשיות שהיו .וכך ,בלי שהתכוונתי ,הסרט הזה היה טיפול בטראומה הפרטית שלי". סוף דבר :ועדת חקירה לליבון קרב סולטן יעקוב לא קמה .היו תחקירים ,אחד מהם של אמ"ן ,שבדק איך קרה שמודיעין שהיה באוגדה ,כולל מיקום מדויק של הטנקים הסוריים ,לא הגיע לכוחות בשטח .ממצאי הת־ חקיר לא נמסרו לחיילים ,גם לא המחקר שערך ד"ר רפי יקר במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ושהושלם ב־ .1999מאות עמודים המסווגים עד היום כסודיים ביותר" ,כי כמו שאבא שלי אמר ,מבחינת הצבא זה היה אפיזודה חולפת". איך היחסים שלך היום עם עירא? הוא ראה את הסרט? "היחסים מתוחים .הוא לא ראה את הסרט והוא בטוח שהסרט יפגע בדימוי הגדוד". אז למה שלא תראה לו? "אני מפחד שהוא ינסה להשפיע עליי .אני מחויב לע־ רוץ הראשון ,ואני לא יכול לחשוף את הסרט ולסכן את ההקרנה כתוצאה מהתנגדויות או לחצים שעלולים לצוץ. אני גם רוצה לשמור על החירות היצירתית ,בלי לחשוף את עצמי ללחצים של אנשים שאני נוטה להיות מושפע מהם". אבל על מפגש יום העצמאות אצלו לא ויתרת? "ממש לא .והוא גם הזמין אותי ,והזמין אותי גם להצ־ טרף אליו ביום הזיכרון לטקס בבית העלמין הצבאי בחו־ לון ,שם קבור זוהר ליפשיץ ,שהיה מפקד מחלקה אצלי. זו הפעם ראשונה שאני רואה את בני המשפחה שלו מאז .1983ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה ,לא בטקס ולא במפגש יום העצמאות על סטייקים אצל עירא"¿ . "ראיתי בטלוויזיה את הקצינים מסג'עייה ורציתי לחבק אותם, להסביר להם שזה לא הם ,זה מי ששלח אותם. להגיד להם מה לעשות כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים" "היחסים ביני לבין עירא המג"ד מתוחים .הוא בטוח שהסרט יפגע בדימוי הגדוד .לא הראיתי לו את הסרט ,כי רציתי לשמור על החירות היצירתית ,בלי לחשוף את עצמי ללחצים" "בחסות האש נסוגנו לנקודת הכינוס וראינו את כל הטנקיסטים מטגנים חביתות ולא מבינים למה אנחנו מעלים אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים. עברתי ביניהם פעור פה" 17 המוסף לשבת 24.04.2015
© Copyright 2024