‫"אני לא‬
‫גאה במה‬
‫שהיה שם‪,‬‬
‫אבל זה‬
‫חלק ממני"‬
‫ליבנה‪" .‬הגעתי לבשלות‪.‬‬
‫יכולתי להרשות לעצמי‬
‫מה שגברים מזדקנים‬
‫יכולים להרשות לעצמם‪:‬‬
‫לומר את האמת"‬
‫"ההתחלה של‬
‫הסרט הייתה כל‬
‫כך קשה שלקחתי‬
‫פסיכולוג לא כדי‬
‫שיטפל בי‪ ,‬אלא‬
‫כדי שילווה אותי‬
‫לאורך הדרך‬
‫ויראה שאני‬
‫מצליח להתמודד‬
‫עם הדברים‬
‫שעולים"‬
‫הוא יצא לעשות סרט על הקרב הטראומטי בסולטן יעקוב‪ .‬על חבריו‬
‫שנותרו שרוטים‪ .‬על הקמב"ץ שהודח ונודה על ידם אבל במהלך הצילומים‬
‫גילה מיכה ליבנה את האמת שהדחיק כל השנים‪ :‬שהוא‪ ,‬הסמג"ד שנשלח‬
‫לחלץ טנקיסטים תקועים‪ ,‬נבהל וברח‪ .‬שהיריות ששמע בדרכו אליהם‬
‫היו רק בדמיונו "המחשבה שהצלחתי אז לקבור את הפרשה הזו הייתה‬
‫אשליה"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬בזכות הסרט החיים שלי הפכו טובים הרבה יותר"‬
‫אריא ל ה רינג ל הופמן‬
‫צי ל ום‪ :‬א לעד גר שג ור ן‬
‫בסצנת הסיום יושבים שני גברים לא צעירים על‬
‫כיסאות מתקפלים במדבר‪ ,‬זה לצד זה‪ ,‬כוס קפה‬
‫שחור ביד‪ .‬רגע של מנוחה במהלך טיול ג'יפים‬
‫של החבר'ה מהמילואים‪" .‬אתה עדיין כועס‬
‫עליי?" שואל מיכה ליבנה את מי שהיה המג"ד‬
‫שלו‪ ,‬עירא אפרון‪ ,‬גבר גדל גוף עם קול בס רועם‪" .‬כן"‪ ,‬עונה לו‬
‫המג"ד בלי להסס‪" ,‬כי בתהליך ההיטהרות שלך לא ספרת אף אחד"‪.‬‬
‫למסע ההיטהרות שלו יצא הקולנוען מיכה ליבנה ב־‪ ,2012‬ולא‬
‫ידע שזה מה שיקרה‪ .‬כל מה שרצה היה לספר את סיפורו של הקרב‬
‫ההוא בסולטן יעקוב‪ ,‬שנגמר בתחושת כישלון מהדהדת ובהדחה‬
‫של הקמב"ץ‪ ,‬שמאז נודה על ידי כל חבריו‪ .‬בדרך שמע מהלוחמים‪,‬‬
‫גברים מזדקנים שדיברו בגילוי לב‪ ,‬על השריטות שנותרו בהם‬
‫מאז‪ ,‬וגילה אמת – מפתיעה‪ ,‬כואבת ומטלטלת – על עצמו‪" .‬אתה‬
‫ואמא תמיד הייתם המצפן המוסרי שלי"‪ ,‬מטיחה בו בתו בסרט‪,‬‬
‫כשהוא חושף בפני משפחתו את הסיפור‪" .‬קשה לי לעכל שברגע‬
‫המבחן לא עשית את הדבר הנכון"‪.‬‬
‫גם היום‪ ,‬עשרות שנים אחרי‪ ,‬אין דקה של חסד‪ ,‬של השלמה‪ ,‬של‬
‫חמלה ומרגוע‪ ,‬בסרט שעשה ליבנה על הלילה ההוא‪ .‬סרט תיעודי‬
‫באורך מלא‪ ,‬מר‪ ,‬חושפני‪ ,‬שיותר משהוא מיישר את ההדורים‪ ,‬הוא‬
‫פותח פצעים ישנים‪ .‬הסרט יוקרן ב־‪ 10‬במאי בפסטיבל "דוקאביב"‬
‫וב־‪ 9‬ביוני במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" של הערוץ הראשון‪.‬‬
‫כשהחלו הצילומים קרא ליבנה לסרט שלו "שרוטים"‪ .‬כשסיים‬
‫לפני שבוע את העבודה הסרט כבר נקרא "סיפור גמור"‪ .‬סיפור‬
‫גמור שכלל לא בטוח שהוא באמת כזה‪.‬‬
‫חדווה של סרט הוליוודי‬
‫‪ 31‬שנים לקח לליבנה (‪ )60‬לחזור למקום ההוא ולנסות לברר‪,‬‬
‫ברמה האישית לגמרי – "כי זה מה שמעניין אותי‪ .‬הפצע האישי"‬
‫– מה בדיוק קרה שם‪ ,‬בקרב שנצרב בזיכרון הלאומי כמחדל הג־‬
‫דול של מלחמת לבנון הראשונה‪ .‬כהרפתקה יהירה‪ ,‬לא מתוכננת‪,‬‬
‫שנגמרה עם ‪ 20‬הרוגים‪ 30 ,‬פצועים‪ ,‬שני שבויים ושלושה נעדרים‬
‫– זכריה באומל‪ ,‬יהודה כץ וצבי פלדמן – שעד היום איש אינו יודע‬
‫מה עלה בגורלם‪.‬‬
‫לוחמי גדוד ‪ 362‬של חטיבת השריון ‪ ,399‬ביניהם הסמג"ד ליבנה‪,‬‬
‫גויסו למילואים ביום שבו פרצה המלחמה‪ ,‬־ב־‪ 6‬ביוני ‪ .1982‬הם ה�צ‬
‫טיידו בבסיס נעורה‪ ,‬עלו לגבול הצפון והתמקמו במושב בית הלל‪,‬‬
‫המתינו לפקודה להיכנס‪ .‬זה קרה בלילה שבין ה־‪ 10‬ל־‪ 11‬ביוני‪,‬‬
‫חמישה ימים אחרי שהמלחמה החלה‪ ,‬ערב הפסקת האש הראשונה‪.‬‬
‫ליבנה זוכר שגיורא לב‪ ,‬מפקד אוגדה ‪ ,90‬היה זה שדחק בפיקוד‬
‫להכניס אותם‪ ,‬כשברשת הקשר דיברו על משהו שאמור היה להיות‬
‫לא יותר מאיזו "כניסה מינהלתית"‪ ,‬נסיעה רגועה יחסית של כוחות‬
‫בשטח שהאויב נסוג ממנו‪ .‬זה גם מה שהוא זוכר שנאמר להם‪ ,‬יותר‬
‫מפעם אחת‪ ,‬בשלב שבו כבר היו על הכלים‪ ,‬שהשטח נקי מאויב‪.‬‬
‫הוא לא זוכר הגדרה ספציפית של מטרה‪" .‬אני זוכר שדיברו‬
‫באופן כללי על חסימות במשולש טובלנו‪ ,‬דרומית לסולטן יעקוב‪,‬‬
‫על ציר שהוביל לכביש ביירות־דמשק‪ .‬כל פלוגה הייתה אמורה‬
‫לחסום פינה ולהבטיח שלא יעברו שם כוחות שעלולים להגיע‬
‫מצפון‪ ,‬כדי לאפשר בהמשך לכוחות הצבא להגיע לכביש‪.‬‬
‫"בשבע בערב לערך קיבלנו את הפקודה להיכנס ללבנון‪ ,‬ועם‬
‫חשיכה‪ ,‬קצת אחרי שמונה‪ ,‬נכנסנו‪ 30 .‬טנקים שמג'עג'עים בוואדי‬
‫בנסיעה איטית יחסית‪ ,‬בדרך למשולש טובלנו לביצוע החסימות‪.‬‬
‫בחצות יאנוש בן גל‪ ,‬שהיה מפקד הגיס‪ ,‬עולה על הרשת הגדודית‪.‬‬
‫'איפה אתם?' הוא שואל‪ .‬עירא אפרון‪ ,‬המג"ד‪ ,‬מסביר לו‪ .‬יאנוש‬
‫מתעצבן‪' .‬אני עם ג'יפ כבר מזמן הייתי מגיע למקום'‪ ,‬הוא אומר‬
‫לעירא ומציע שנזיז את התחת‪ .‬אולי לא בדיוק במילים האלה‪,‬‬
‫אבל זו הכוונה‪ .‬אז אנחנו מזיזים את התחת‪ ,‬מעלים הילוך‪ .‬בתוך‬
‫כך רואים איזה כוח מולנו‪ ,‬מתארגנים לפתוח באש‪ ,‬עירא צועק לא‬
‫לירות‪ ,‬ורגע אחרי מגלים שאלו כוחותינו‪.‬‬
‫"אבל קצת אחר כך כוחות של חטיבת השריון של נחמן ריבקין‪,‬‬
‫שממוקמת על הרכס לצידנו‪ ,‬יורים עלינו‪ .‬מבעירים שני טנקים‬
‫והורגים חמישה שריונרים‪ .‬שלנו‪ .‬את החטיבה הזו‪ ,‬אגב‪ ,‬הפציץ‬
‫בבוקר חיל האוויר שלנו וזה נגמר עם עשרות הרוגים ועשרות‬
‫פצועים‪ .‬עירא מבין מיד שאלו כוחות שלנו שיורים‪ ,‬מורה לא לה־‬
‫שיב אש ועוצר את הטבח ההדדי‪.‬‬
‫"תחת הרושם הזה‪ ,‬כמעט ירי שלנו על כוחותינו‪ ,‬ירי של כוחו־‬
‫תינו עלינו ושני טנקים בוערים בחשיכה‪ ,‬אנחנו ממשיכים צפונה‬
‫ונופלים ישר לתוך מארב של כוחות סוריים‪ .‬עשרות פגזים וטילים‬
‫מאירים את השטח‪ ,‬עירא נותן פקודה להיחלץ קדימה‪ ,‬שזה ניסוח‬
‫מכובס למילה לברוח‪ ,‬לנתק מגע‪ ,‬וכל המבנה הגדודי מתפורר‪ .‬זה‬
‫נמשך שעה‪ ,‬או משהו כזה‪ ,‬ולרגע יש איזו חדווה של סרט הוליוודי"‪.‬‬
‫חרדה?‬
‫"ממש לא‪ .‬אדרנלין מטורף עם שמחה של פסיכים על כל טיל‬
‫שלא מצליח לפגוע בנו‪ .‬ואז עולים בקשר קולות מצוקה של ערן‬
‫טל‪ ,‬מפקד פלוגה ז'‪ ,‬ושל ניר ניצן‪ ,‬מפקד פלוגה ו'‪ ,‬שתקועים מא־‬
‫חור‪ .‬פעם חשבתי שהם היו משהו כמו שני קילומטר אחרינו‪ ,‬היום‬
‫אני יודע שזה היה חמישה קילומטר‪ .‬ואחריהם‪ ,‬רחוק עוד יותר‬
‫מאיתנו‪ ,‬המח"ט‪ ,‬מיקי שחר‪ .‬ואז‪ ,‬בתוך התופת‪ ,‬תחת האש‪ ,‬עירא‬
‫אומר לי קח מחלקה‪ ,‬שזה שלושה טנקים‪ ,‬סע אחורה ותחלץ אותם‪.‬‬
‫אני מודיע לאבי לוסטר‪ ,‬מפקד המחלקה‪ ,‬שיבוא איתי ומתחיל‬
‫להסתובב‪ .‬כשאני מסיים את הסיבוב אני מבין שלוסטר כבר עבר‬
‫אותי ודוהר קדימה‪ .‬אני נוסע אחריו וברור לי שאני הולך לחטוף‬
‫טיל ומרגיש שהלב מתפוצץ לי בחזה"‪.‬‬
‫ומה קרה לסרט ההוליוודי?‬
‫"נעלם‪ .‬לגמרי‪ .‬ואז אני מסתובב שוב"‪.‬‬
‫כמה זמן אחרי?‬
‫"חמש דקות‪ .‬מדווח שיורים עליי‪ ,‬מסתובב‪ ,‬חוזר ונעמד ליד‬
‫עירא ואומר לו שירו עליי‪ ,‬שאי־אפשר היה להמשיך"‪.‬‬
‫וירו עליך?‬
‫"בחוויה שלי ירו עליי‪ .‬בחוויה שלי ראיתי בסלואו מושן טילים‬
‫נעים לכיוון שלי"‪.‬‬
‫וירו עליך?‬
‫"כנראה שלא"‪.‬‬
‫וההחלטה הזו שלך‪ ,‬לנטוש חברים ולחזור‪ ,‬מתקבלת בשקט?‬
‫"הייתי מאצולת חיל השריון‪ .‬קיבוצניק מגזר‪ ,‬עם מסלול קידום‬
‫יפה‪ .‬לא שהייתי חייל מצטיין‪ ,‬אבל היה לי את הדאווין הנכון‪ ,‬עם‬
‫הקול נכון ברשת הקשר‪ ,‬נמוך ושקט"‪.‬‬
‫וזה הספיק אז לאנשים?‬
‫"צריך להבין את הסיטואציה שאחרי המלחמה‪ .‬כל הסגל‪,‬‬
‫מעירא ועד מפקדי הפלוגות‪ ,‬ניהל קרב קשה מול הפיקוד‪ .‬במשך‬
‫כמעט שנה אנחנו דרשנו להקים ועדת חקירה‪ ,‬לחשוף את הפשלה‪.‬‬
‫למה לא היה לנו מודיעין מסודר‪ .‬למה לא קיבלנו תצ"אות (תצ־‬
‫לומי אוויר) מעודכנים‪ ,‬למה הסתמכו על דיווחי החטיבה שחלק‬
‫מהשטח היה בכלל מחוץ לטווח הראייה שלה‪ .‬בקיצור‪ ,‬למה היה‬
‫ברדק ולמה מנסים להפיל עלינו את התיק הזה‪ ,‬למרות שזה תיק‬
‫של גנרלים‪ .‬הדברים לא נאמרו במפורש‪ ,‬אבל זו הייתה ההרג־‬
‫שה אחרי המלחמה‪ .‬שזה הם או אנחנו‪ .‬שזה יונח לפתחו של‬
‫הפיקוד‪ ,‬יאנוש בעיקר‪ ,‬או לפתחנו‪ .‬ואנחנו חשבנו שלא הוגן‬
‫"אני לא‬
‫גאה במה‬
‫שהיה שם‪,‬‬
‫אבל זה‬
‫חלק ממני"‬
‫ליבנה‪" .‬הגעתי לבשלות‪.‬‬
‫יכולתי להרשות לעצמי‬
‫מה שגברים מזדקנים‬
‫יכולים להרשות לעצמם‪:‬‬
‫לומר את האמת"‬
‫"ההתחלה של‬
‫הסרט הייתה כל‬
‫כך קשה שלקחתי‬
‫פסיכולוג לא כדי‬
‫שיטפל בי‪ ,‬אלא‬
‫כדי שילווה אותי‬
‫לאורך הדרך‬
‫ויראה שאני‬
‫מצליח להתמודד‬
‫עם הדברים‬
‫שעולים"‬
‫הוא יצא לעשות סרט על הקרב הטראומטי בסולטן יעקוב‪ .‬על חבריו‬
‫שנותרו שרוטים‪ .‬על הקמב"ץ שהודח ונודה על ידם אבל במהלך הצילומים‬
‫גילה מיכה ליבנה את האמת שהדחיק כל השנים‪ :‬שהוא‪ ,‬הסמג"ד שנשלח‬
‫לחלץ טנקיסטים תקועים‪ ,‬נבהל וברח‪ .‬שהיריות ששמע בדרכו אליהם‬
‫היו רק בדמיונו "המחשבה שהצלחתי אז לקבור את הפרשה הזו הייתה‬
‫אשליה"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬בזכות הסרט החיים שלי הפכו טובים הרבה יותר"‬
‫אריא ל ה רינג ל הופמן‬
‫צי ל ום‪ :‬א לעד גר שג ור ן‬
‫בסצנת הסיום יושבים שני גברים לא צעירים על‬
‫כיסאות מתקפלים במדבר‪ ,‬זה לצד זה‪ ,‬כוס קפה‬
‫שחור ביד‪ .‬רגע של מנוחה במהלך טיול ג'יפים‬
‫של החבר'ה מהמילואים‪" .‬אתה עדיין כועס‬
‫עליי?" שואל מיכה ליבנה את מי שהיה המג"ד‬
‫שלו‪ ,‬עירא אפרון‪ ,‬גבר גדל גוף עם קול בס רועם‪" .‬כן"‪ ,‬עונה לו‬
‫המג"ד בלי להסס‪" ,‬כי בתהליך ההיטהרות שלך לא ספרת אף אחד"‪.‬‬
‫למסע ההיטהרות שלו יצא הקולנוען מיכה ליבנה ב־‪ ,2012‬ולא‬
‫ידע שזה מה שיקרה‪ .‬כל מה שרצה היה לספר את סיפורו של הקרב‬
‫ההוא בסולטן יעקוב‪ ,‬שנגמר בתחושת כישלון מהדהדת ובהדחה‬
‫של הקמב"ץ‪ ,‬שמאז נודה על ידי כל חבריו‪ .‬בדרך שמע מהלוחמים‪,‬‬
‫גברים מזדקנים שדיברו בגילוי לב‪ ,‬על השריטות שנותרו בהם‬
‫מאז‪ ,‬וגילה אמת – מפתיעה‪ ,‬כואבת ומטלטלת – על עצמו‪" .‬אתה‬
‫ואמא תמיד הייתם המצפן המוסרי שלי"‪ ,‬מטיחה בו בתו בסרט‪,‬‬
‫כשהוא חושף בפני משפחתו את הסיפור‪" .‬קשה לי לעכל שברגע‬
‫המבחן לא עשית את הדבר הנכון"‪.‬‬
‫גם היום‪ ,‬עשרות שנים אחרי‪ ,‬אין דקה של חסד‪ ,‬של השלמה‪ ,‬של‬
‫חמלה ומרגוע‪ ,‬בסרט שעשה ליבנה על הלילה ההוא‪ .‬סרט תיעודי‬
‫באורך מלא‪ ,‬מר‪ ,‬חושפני‪ ,‬שיותר משהוא מיישר את ההדורים‪ ,‬הוא‬
‫פותח פצעים ישנים‪ .‬הסרט יוקרן ב־‪ 10‬במאי בפסטיבל "דוקאביב"‬
‫וב־‪ 9‬ביוני במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" של הערוץ הראשון‪.‬‬
‫כשהחלו הצילומים קרא ליבנה לסרט שלו "שרוטים"‪ .‬כשסיים‬
‫לפני שבוע את העבודה הסרט כבר נקרא "סיפור גמור"‪ .‬סיפור‬
‫גמור שכלל לא בטוח שהוא באמת כזה‪.‬‬
‫חדווה של סרט הוליוודי‬
‫‪ 31‬שנים לקח לליבנה (‪ )60‬לחזור למקום ההוא ולנסות לברר‪,‬‬
‫ברמה האישית לגמרי – "כי זה מה שמעניין אותי‪ .‬הפצע האישי"‬
‫– מה בדיוק קרה שם‪ ,‬בקרב שנצרב בזיכרון הלאומי כמחדל הג־‬
‫דול של מלחמת לבנון הראשונה‪ .‬כהרפתקה יהירה‪ ,‬לא מתוכננת‪,‬‬
‫שנגמרה עם ‪ 20‬הרוגים‪ 30 ,‬פצועים‪ ,‬שני שבויים ושלושה נעדרים‬
‫– זכריה באומל‪ ,‬יהודה כץ וצבי פלדמן – שעד היום איש אינו יודע‬
‫מה עלה בגורלם‪.‬‬
‫לוחמי גדוד ‪ 362‬של חטיבת השריון ‪ ,399‬ביניהם הסמג"ד ליבנה‪,‬‬
‫גויסו למילואים ביום שבו פרצה המלחמה‪ ,‬־ב־‪ 6‬ביוני ‪ .1982‬הם ה�צ‬
‫טיידו בבסיס נעורה‪ ,‬עלו לגבול הצפון והתמקמו במושב בית הלל‪,‬‬
‫המתינו לפקודה להיכנס‪ .‬זה קרה בלילה שבין ה־‪ 10‬ל־‪ 11‬ביוני‪,‬‬
‫חמישה ימים אחרי שהמלחמה החלה‪ ,‬ערב הפסקת האש הראשונה‪.‬‬
‫ליבנה זוכר שגיורא לב‪ ,‬מפקד אוגדה ‪ ,90‬היה זה שדחק בפיקוד‬
‫להכניס אותם‪ ,‬כשברשת הקשר דיברו על משהו שאמור היה להיות‬
‫לא יותר מאיזו "כניסה מינהלתית"‪ ,‬נסיעה רגועה יחסית של כוחות‬
‫בשטח שהאויב נסוג ממנו‪ .‬זה גם מה שהוא זוכר שנאמר להם‪ ,‬יותר‬
‫מפעם אחת‪ ,‬בשלב שבו כבר היו על הכלים‪ ,‬שהשטח נקי מאויב‪.‬‬
‫הוא לא זוכר הגדרה ספציפית של מטרה‪" .‬אני זוכר שדיברו‬
‫באופן כללי על חסימות במשולש טובלנו‪ ,‬דרומית לסולטן יעקוב‪,‬‬
‫על ציר שהוביל לכביש ביירות־דמשק‪ .‬כל פלוגה הייתה אמורה‬
‫לחסום פינה ולהבטיח שלא יעברו שם כוחות שעלולים להגיע‬
‫מצפון‪ ,‬כדי לאפשר בהמשך לכוחות הצבא להגיע לכביש‪.‬‬
‫"בשבע בערב לערך קיבלנו את הפקודה להיכנס ללבנון‪ ,‬ועם‬
‫חשיכה‪ ,‬קצת אחרי שמונה‪ ,‬נכנסנו‪ 30 .‬טנקים שמג'עג'עים בוואדי‬
‫בנסיעה איטית יחסית‪ ,‬בדרך למשולש טובלנו לביצוע החסימות‪.‬‬
‫בחצות יאנוש בן גל‪ ,‬שהיה מפקד הגיס‪ ,‬עולה על הרשת הגדודית‪.‬‬
‫'איפה אתם?' הוא שואל‪ .‬עירא אפרון‪ ,‬המג"ד‪ ,‬מסביר לו‪ .‬יאנוש‬
‫מתעצבן‪' .‬אני עם ג'יפ כבר מזמן הייתי מגיע למקום'‪ ,‬הוא אומר‬
‫לעירא ומציע שנזיז את התחת‪ .‬אולי לא בדיוק במילים האלה‪,‬‬
‫אבל זו הכוונה‪ .‬אז אנחנו מזיזים את התחת‪ ,‬מעלים הילוך‪ .‬בתוך‬
‫כך רואים איזה כוח מולנו‪ ,‬מתארגנים לפתוח באש‪ ,‬עירא צועק לא‬
‫לירות‪ ,‬ורגע אחרי מגלים שאלו כוחותינו‪.‬‬
‫"אבל קצת אחר כך כוחות של חטיבת השריון של נחמן ריבקין‪,‬‬
‫שממוקמת על הרכס לצידנו‪ ,‬יורים עלינו‪ .‬מבעירים שני טנקים‬
‫והורגים חמישה שריונרים‪ .‬שלנו‪ .‬את החטיבה הזו‪ ,‬אגב‪ ,‬הפציץ‬
‫בבוקר חיל האוויר שלנו וזה נגמר עם עשרות הרוגים ועשרות‬
‫פצועים‪ .‬עירא מבין מיד שאלו כוחות שלנו שיורים‪ ,‬מורה לא לה־‬
‫שיב אש ועוצר את הטבח ההדדי‪.‬‬
‫"תחת הרושם הזה‪ ,‬כמעט ירי שלנו על כוחותינו‪ ,‬ירי של כוחו־‬
‫תינו עלינו ושני טנקים בוערים בחשיכה‪ ,‬אנחנו ממשיכים צפונה‬
‫ונופלים ישר לתוך מארב של כוחות סוריים‪ .‬עשרות פגזים וטילים‬
‫מאירים את השטח‪ ,‬עירא נותן פקודה להיחלץ קדימה‪ ,‬שזה ניסוח‬
‫מכובס למילה לברוח‪ ,‬לנתק מגע‪ ,‬וכל המבנה הגדודי מתפורר‪ .‬זה‬
‫נמשך שעה‪ ,‬או משהו כזה‪ ,‬ולרגע יש איזו חדווה של סרט הוליוודי"‪.‬‬
‫חרדה?‬
‫"ממש לא‪ .‬אדרנלין מטורף עם שמחה של פסיכים על כל טיל‬
‫שלא מצליח לפגוע בנו‪ .‬ואז עולים בקשר קולות מצוקה של ערן‬
‫טל‪ ,‬מפקד פלוגה ז'‪ ,‬ושל ניר ניצן‪ ,‬מפקד פלוגה ו'‪ ,‬שתקועים מא־‬
‫חור‪ .‬פעם חשבתי שהם היו משהו כמו שני קילומטר אחרינו‪ ,‬היום‬
‫אני יודע שזה היה חמישה קילומטר‪ .‬ואחריהם‪ ,‬רחוק עוד יותר‬
‫מאיתנו‪ ,‬המח"ט‪ ,‬מיקי שחר‪ .‬ואז‪ ,‬בתוך התופת‪ ,‬תחת האש‪ ,‬עירא‬
‫אומר לי קח מחלקה‪ ,‬שזה שלושה טנקים‪ ,‬סע אחורה ותחלץ אותם‪.‬‬
‫אני מודיע לאבי לוסטר‪ ,‬מפקד המחלקה‪ ,‬שיבוא איתי ומתחיל‬
‫להסתובב‪ .‬כשאני מסיים את הסיבוב אני מבין שלוסטר כבר עבר‬
‫אותי ודוהר קדימה‪ .‬אני נוסע אחריו וברור לי שאני הולך לחטוף‬
‫טיל ומרגיש שהלב מתפוצץ לי בחזה"‪.‬‬
‫ומה קרה לסרט ההוליוודי?‬
‫"נעלם‪ .‬לגמרי‪ .‬ואז אני מסתובב שוב"‪.‬‬
‫כמה זמן אחרי?‬
‫"חמש דקות‪ .‬מדווח שיורים עליי‪ ,‬מסתובב‪ ,‬חוזר ונעמד ליד‬
‫עירא ואומר לו שירו עליי‪ ,‬שאי־אפשר היה להמשיך"‪.‬‬
‫וירו עליך?‬
‫"בחוויה שלי ירו עליי‪ .‬בחוויה שלי ראיתי בסלואו מושן טילים‬
‫נעים לכיוון שלי"‪.‬‬
‫וירו עליך?‬
‫"כנראה שלא"‪.‬‬
‫וההחלטה הזו שלך‪ ,‬לנטוש חברים ולחזור‪ ,‬מתקבלת בשקט?‬
‫"הייתי מאצולת חיל השריון‪ .‬קיבוצניק מגזר‪ ,‬עם מסלול קידום‬
‫יפה‪ .‬לא שהייתי חייל מצטיין‪ ,‬אבל היה לי את הדאווין הנכון‪ ,‬עם‬
‫הקול נכון ברשת הקשר‪ ,‬נמוך ושקט"‪.‬‬
‫וזה הספיק אז לאנשים?‬
‫"צריך להבין את הסיטואציה שאחרי המלחמה‪ .‬כל הסגל‪,‬‬
‫מעירא ועד מפקדי הפלוגות‪ ,‬ניהל קרב קשה מול הפיקוד‪ .‬במשך‬
‫כמעט שנה אנחנו דרשנו להקים ועדת חקירה‪ ,‬לחשוף את הפשלה‪.‬‬
‫למה לא היה לנו מודיעין מסודר‪ .‬למה לא קיבלנו תצ"אות (תצ־‬
‫לומי אוויר) מעודכנים‪ ,‬למה הסתמכו על דיווחי החטיבה שחלק‬
‫מהשטח היה בכלל מחוץ לטווח הראייה שלה‪ .‬בקיצור‪ ,‬למה היה‬
‫ברדק ולמה מנסים להפיל עלינו את התיק הזה‪ ,‬למרות שזה תיק‬
‫של גנרלים‪ .‬הדברים לא נאמרו במפורש‪ ,‬אבל זו הייתה ההרג־‬
‫שה אחרי המלחמה‪ .‬שזה הם או אנחנו‪ .‬שזה יונח לפתחו של‬
‫הפיקוד‪ ,‬יאנוש בעיקר‪ ,‬או לפתחנו‪ .‬ואנחנו חשבנו שלא הוגן‬
‫עירא אפרון‪ ,‬המג"ד‪.‬‬
‫עדיין כועס‬
‫עמי זגגי‪ ,‬הקמב"ץ‬
‫שהודח‪ .‬מאוכזב‬
‫אי שם במדבר‬
‫מספר ליבנה‬
‫ללוסטר‪,‬‬
‫הטנקיסט‬
‫שהפקיר בשטח‪,‬‬
‫את האמת‪" .‬זה‬
‫אגרוף בבטן‪,‬‬
‫הפתעה שלא‬
‫פשוט לי לספוג‬
‫אותה"‪ ,‬מגיב‬
‫לוסטר‪" ,‬זה משהו‬
‫שאתה צריך‬
‫לחיות איתו"‬
‫שזורקים את האשמה הזו עלינו"‪.‬‬
‫אבל נשארתם בגדוד כאנשי מילואים?‬
‫"כן‪ .‬ואם אני חושב על זה‪ ,‬אני הייתי שבוז לגמרי‪ .‬מש־‬
‫כתי כך עד גיל ‪ ,45‬עד שהשתחררתי"‪.‬‬
‫אני חוזרת איתך לקרב‪ ,‬לאמצע הלילה‪.‬‬
‫"חילופי האש עם הסורים נמשכים‪ ,‬ובינתיים אנחנו לא‬
‫שומעים דבר מלוסטר‪ .‬כשעולה אור ראשון‪ ,‬בארבע לפנות‬
‫בוקר‪ ,‬אנחנו עדיין תקועים באותו מקום‪ ,‬תחת אש‪ ,‬שומעים‬
‫שנפגע הטנק של זוהר ליפשיץ‪ ,‬מפקד מחלקה בפלוגה ח'‬
‫של ניר הדר‪ .‬הנהג מצליח להגיע עד אלינו‪ ,‬נעמד לידינו‪,‬‬
‫צועק 'תביאו רופא‪ ,‬תביאו רופא'‪ .‬שני קצינים מטפסים‬
‫פנימה‪ ,‬רואים שליפשיץ והתותחן יהודה כץ נפגעו‪ ,‬אומ־‬
‫רים לנהג שאין כאן רופא‪ ,‬והוא חוזר לטנק ודוהר דרומה‪,‬‬
‫מקווה שימצא שם מישהו שיטפל בהם‪ .‬ואז עירא קורא לי‪.‬‬
‫שנינו יורדים מהטנקים‪ ,‬מתכופפים בצד‪ .‬המצב על הפנים‪,‬‬
‫הוא אומר לי‪ ,‬יש שלוש אפשרויות‪ :‬נשארים ונלחמים עד‬
‫הכדור האחרון‪ ,‬נכנעים או עפים מכאן"‪.‬‬
‫בורחים?‬
‫"בדיוק‪ .‬אני אומר לו 'לא נכנעים בשום אופן'‪ ,‬חוזר‬
‫לטנק שלי‪ ,‬ואז שומע ברשת את גיורא לב ואת עירא צועק‬
‫עליו שאנחנו תקועים‪ ,‬ובתוך כך אני שומע קול חדש‬
‫ברשת‪ ,‬נותן פקודות‪ ,‬ורק כשהכל ייגמר יתברר לי שה־‬
‫כפיפו אותנו לאוגדה של יום טוב תמיר‪ ,‬וככה אנחנו עם‬
‫שני מפקדי אוגדות שאומרים לנו מה לעשות‪ ,‬ועדיין אני‬
‫לא יודע מה אני צריך לעשות‪ ,‬ואת כל זה אני מספר לך רק‬
‫כדי שתביני בתוך איזה ברדק אנחנו נמצאים‪.‬‬
‫"וזה נמשך עד שאלוף משנה אהוד בכר‪ ,‬מפקד אגד‬
‫התותחנים‪ ,‬לוקח את העניינים לידיים‪ ,‬מגייס את כל‬
‫הקנים של ‪ 13‬גדודי התותחנים שהיו שם ויוצר חומת אש‬
‫לאורך הציר‪ ,‬יורים כמו מטורפים‪ ,‬ובחסות האש הזו אנחנו‬
‫נסוגים עד לנקודת הכינוס שממנה יצאנו ערב קודם‪ .‬עו־‬
‫לים על הרכס ורואים מתחתינו עשרות טנקים פרוסים על‬
‫כל השטח‪ ,‬וכל הטנקיסטים יושבים בחוץ‪ ,‬מטגנים חביתות‪,‬‬
‫תוקעים ארוחת בוקר‪ ,‬ולא מבינים מה הפסיכים האלה‪ ,‬שזה‬
‫אנחנו‪ ,‬מעלים להם אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים‪.‬‬
‫"ואני עובר ביניהם‪ ,‬עם פה פעור‪ ,‬ואין לי מילים להגיד‪.‬‬
‫וב־‪ 12.00‬בצהריים נכנסת הפסקת האש‪ ,‬ושני הגנרלים‬
‫שחלמו לעמוד על כביש ביירות־דמשק בשעה הזו‪ ,‬יאנוש‬
‫בן גל ואהוד ברק‪ ,‬צריכים להיפרד מהחלום‪ ,‬ואני צריך‬
‫למצוא לעצמי הסבר למה הכניסו אותנו ולמה הוציאו‬
‫אותנו ומה היינו אמורים לעשות בין לבין"‪.‬‬
‫ומה עם האחרים?‬
‫"אבי לוסטר‪ ,‬אנחנו מגלים‪ ,‬הגיע לצומת‪ ,‬חטף טיל‪,‬‬
‫הטנק עלה באש‪ ,‬הוא והחיילים שלו הצליחו לקפוץ החו־‬
‫צה והתחילו להתקדם רגלית‪ .‬בדרך פגשו את הטנק של‬
‫ליפשיץ‪ ,‬הנהג יצא וחבר אליהם‪ .‬וכמו בכל מלחמה גם‬
‫הפעם הם נתקלים בכוח של צנחנים‪ ,‬ורגע לפני שהם יורים‬
‫עליהם‪ ,‬מישהו מהצוות של לוסטר מוציא טלית ומנופף בה‪.‬‬
‫"ומי שנעלם לנו מהרשת‪ ,‬שלא מצליחים ליצור אתו‬
‫קשר‪ ,‬הוא חזי שי‪ ,‬שאיתו בטנק נמצאים גם זכריה באומל‬
‫וצבי פלדמן"‪.‬‬
‫אני הדוגמה הרעה‬
‫ואחר כך‪ ,‬יאמר ליבנה‪ ,‬התחילו הסיפורים‪" .‬שמועות‬
‫שרצו בחטיבה על הגדוד‪ .‬תערובת לא טובה של סיפורי‬
‫גבורה עם לוחמים נואשים‪ .‬יצא גם הסיפור על עמי זגגי‪,‬‬
‫קצין המבצעים של הגדוד‪ .‬התברר שכאשר עירא ואני יר־‬
‫דנו לברר מה עושים‪ ,‬זגגי עלה על רשת הקשר הגדודית‬
‫ודרש לדבר עם לב‪ ,‬האוגדונר‪ .‬אמרו לו שלב הלך לישון‬
‫הפגישה הטעונה בין ליבנה ללוסטר‪ .‬מתוך הסרט שישודר בפסטיבל "דוקאביב"‬
‫ההחלטה שקיבלתי‪ ,‬אבל אני מקבל את העובדה שזה חלק‬
‫ממני‪ .‬בשביל להמשיך לנסוע עם הטנק ולהתעלם מהטיל‬
‫המדומיין צריך אומץ לב‪ ,‬אבל גם לספר את הסיפור הזה‬
‫צריך אומץ"‪.‬‬
‫עדיין נפגשים לסטייקים‬
‫הקרב בסולטן יעקוב‪" .‬דרשנו להקים ועדת חקירה‪ ,‬לחשוף למה היה ברדק ולמה מפילים עלינו את התיק הזה"‬
‫ולא רוצים להעיר אותו‪ .‬הוא צעק והתעקש‪ ,‬והחבר'ה הלכו‬
‫להעיר את לב‪ .‬זגגי טוען שאמר מה ששמע מעירא‪ ,‬או‬
‫שנלחמים עד הכדור האחרון‪ ,‬שזה בעצם חצי התאבדות‪,‬‬
‫או שנכנעים או שעפים משם‪ .‬לב טען‪ ,‬כשכל העסק כבר‬
‫נגמר‪ ,‬שזגגי אמר שאנחנו צריכים פינוי מוסק‪ ,‬ובהקשר‬
‫הזה לב ענה שגם להילחם זו אופציה‪.‬‬
‫"צריך להבין שהשיחה מתרחשת בשעות הקטנות של‬
‫הלילה‪ ,‬כשאנחנו שעות תחת אש‪ ,‬עם הרוגים ופצועים‪.‬‬
‫כשבאוגדה בזמן הזה‪ ,‬מפקדים ישנים‪ .‬אז אין לי שום דבר‬
‫נגד מפקדים שהולכים לישון‪ ,‬אני רק אומר שזה מסביר את‬
‫הפער בין מה שקורה בשטח לבין ההצעה של לב להילחם‪.‬‬
‫"בפועל השיחה הזו הקפיצה את כל האוגדה‪ ,‬שהבינה‬
‫פתאום מה קורה‪ ,‬רק שאת עירא זה הוציא מהכלים‪ .‬לא‬
‫הדיווח כמו העובדה שזגגי לא עידכן אותו‪ .‬וכך עירא זרק‬
‫את זגגי מהגדוד וכולנו הלכנו אחריו‪ .‬אנחנו החרמנו והוא‬
‫הוחרם למעלה מ־‪ 30‬שנה‪ ,‬למרות שכמה אנשים‪ ,‬פה ושם‪,‬‬
‫שמרו איתו על קשר מסוים"‪.‬‬
‫עד שליבנה החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה‪ ,‬שאחרי‬
‫‪ 30‬שנה הגיע הזמן לומר שהוא שכח וסלח וגילה שלא הוא‬
‫שצריך לסלוח לזגגי‪ ,‬זגגי והאחרים הם שצריכים לסלוח‬
‫לו על שברח‪ .‬ואין מילה אחרת לנסח את הדברים‪ .‬על שנ־‬
‫שלח לחלץ את החברים שלו שנתקעו תחת האש הסורית‪,‬‬
‫השאיר את לוסטר להמשיך לבד‪ ,‬אמר שיורים עליו למרות‬
‫שלא ירו עליו‪ ,‬הסתובב וחזר‪ .‬ואם לא די בכך גם שכח‪ ,‬או‬
‫לפחות חשב ששכח שזה קרה‪ ,‬עד שזגגי‪ ,‬מול המצלמה‬
‫היישר לתוך הפריים‪ ,‬אחרי היסוס גדול‪ ,‬חשב שאולי הגיע‬
‫הזמן לומר את האמת‪.‬‬
‫זה התחיל בכלל בתחקיר שההיסטוריון ד"ר אורי מיל־‬
‫שטיין עשה על הקרב ההוא‪ ,‬תחקיר שליבנה התנגד תחילה‬
‫לקחת בו חלק‪" .‬אני סתם אדם שחי את חייו"‪ ,‬אמר בטלפון‬
‫לתחקירנית של מילשטיין‪" ,‬ולא בא לי להכניס להם רעש‬
‫בגלל שלמילשטיין מתחשק לכתוב ספר"‪.‬‬
‫"החברים לחצו שאלך עם עירא לאורי מילשטיין‪ .‬לא‬
‫רציתי‪ ,‬אבל נכנעתי‪ .‬הפגישה הייתה טובה‪ ,‬ומילשטיין היה‬
‫יותר סבא חביב ודואג מאשר חוקר מרושע‪ .‬כשסיימנו ועי־‬
‫רא – שהפגישה התקיימה אצלו במשרד – יצא להכין לנו‬
‫קפה‪ ,‬מילשטיין העלה את העניין של זגגי‪ ,‬שאל איך ייתכן‬
‫שעד היום אנחנו לא מדברים איתו‪ .‬ירה לי חץ בלב‪ .‬אמרתי‬
‫לו אנחנו פשוט מטומטמים‪ ,‬ביקשתי ממנו את הטלפון של‬
‫זגגי‪ ,‬ולמחרת החלטתי להתחיל לצלם‪ ,‬לעשות סרט‪ ,‬לק־‬
‫רוא לו 'השרוטים מסולטן יעקוב'‪ .‬סרט על כל הנורמלים‬
‫לכאורה שסוחבים פצעים מוגלתיים שאסור לגעת בהם"‪.‬‬
‫החברים איתם הוא נפגש מספרים לו בגילוי לב על‬
‫השריטות‪ .‬על החלומות בלילה‪ ,‬הבכי‪ ,‬ההסתגרות‪ .‬איריס‬
‫שי‪ ,‬אשתו של חזי השבוי שהוחזר אחרי שנתיים‪ ,‬מוצאת‬
‫מחברת שבה כתבה לבעלה הנעדר שעירא הגיע אליה‬
‫אחרי שלא התקלח שבועיים‪ ,‬עם דם ההרוגים עוד על המ־‬
‫דים‪ ,‬ושמיכה ליבנה נראה שבור‪.‬‬
‫הפגישה הראשונה של ליבנה עם זגגי נערכת בבית‬
‫חברים בזכרון־יעקב‪ ,‬במקום ניטרלי‪ ,‬במרפסת המשקיפה‬
‫על הגבועת הירוקות שממול‪ .‬לחיצת היד ביניהם מהוססת‪,‬‬
‫זהירה‪ .‬זגגי מטיח בו דברים קשים‪" :‬אני הייתי מנודה מה־‬
‫גדוד הזה על ידי עירא והגורים שלו‪ .‬אני חושש שאתם‬
‫רוצים לצייר אותי באור מסוים‪ ,‬כדי להגן על עצמכם‪ .‬אני‬
‫רמה אחת מעל החבורה שנידתה אותי"‪.‬‬
‫ליבנה לא נשאר חייב‪" .‬פעלת בניגוד למה שמקובל‬
‫מקצינים בקרב"‪ ,‬הוא אומר לו‪" .‬הגעתי למסקנה שאין לי‬
‫על מי לסמוך"‪ ,‬עונה לו זגגי‪" ,‬ושאני צריך לקחת יוזמה‬
‫ולפנות למפקד האוגדה"‪.‬‬
‫בפגישה השנייה ביניהם‪ ,‬בבית קפה הומה‪ ,‬זגגי כבר‬
‫מטיח בליבנה את האמת‪" .‬היית צריך לנסוע לחלץ אנשים‬
‫ולא נסעת"‪ ,‬הוא אומר לו‪" .‬זה מאוד קומם אותי‪ .‬חשבתי‬
‫שכל השנים ניתקת מגע כי ידעת שאני יודע"‪.‬‬
‫ולא ידעת שזה מה הוא הולך לומר לך?‬
‫"לא היה לי שמץ של מושג"‪.‬‬
‫זה לא עלה בשיחה עם מילשטיין? לא חששת שזגגי יח־‬
‫שוף את הסיפור והחלטת להקדים תרופה למכה?‬
‫"לא חושב‪ .‬אני חושב שמה שכן קרה זה שהגעתי לבש־‬
‫לות‪ .‬יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים‬
‫להרשות לעצמם‪ :‬לומר את האמת"‪.‬‬
‫ומה קורה אחרי זה?‬
‫"אני הולך עם זה לעירא‪ ,‬שאומר לי 'עזוב את זה ואל‬
‫תבלבל במוח'‪ ,‬הולך לאחרים‪ .‬אבל לאט־לאט אני מבין‬
‫שיש כאן משהו‪ .‬אני בוגר קורס טיפול בטראומה ואני יודע‬
‫איך משנים תפיסות בעזרת דמיון מודרך ואיך עוזרים‬
‫למוח לפרש תמונות אחרת ממה שהיה‪ .‬אבל אני גם יודע‬
‫שגם אם המוח והנפש קוברים את הטראומה‪ ,‬היא לא נע־‬
‫למת‪ .‬היו לי חיים טובים‪ ,‬אבל ריחפה מעליהם עננה‪ .‬בכל‬
‫פעם שהזכירו את סולטן יעקוב היו לי דפיקות לב ועשיתי‬
‫הכל כדי לברוח מזה"‪.‬‬
‫מה עשית בימי הזיכרון?‬
‫"ישבתי בבית‪ .‬עירא והקצינים האחרים הלכו לטקסים‬
‫ולמשפחות‪ ,‬ואני לא"‪.‬‬
‫ואיך הסברת את זה לעצמך?‬
‫"אמרתי שסגרתי את הסיפור הזה‪ ,‬ואחרי זמן מסוים‬
‫הפסיקו לעדכן אותי ולהזמין אותי"‪.‬‬
‫ליבנה כחייל‪" .‬הייתי מאצולת חיל השריון"‬
‫אקט די אנוכי‪.‬‬
‫"נכון‪ .‬בעניין הזה אני הדוגמה הרעה"‪.‬‬
‫זה לא הסרט הראשון שהוא עושה על הקרב בסולטן‬
‫יעקוב‪ .‬את הסרט "אפיזודה קטנה וחולפת"‪ ,‬שהיה פרויקט‬
‫סיום לימודי הקולנוע שלו‪ ,‬צילם וערך מיד אחרי המלחמה‪.‬‬
‫‪ 18‬דקות‪ ,‬קצת על הקרב‪ ,‬יותר על הניסיון שלהם להכריח‬
‫את הצבא לחקור אותו‪ .‬את השם לסרט העניק אבא שלו‪.‬‬
‫"אבא שלי היה ממייסדי קיבוץ גזר‪ ,‬שנכבש במלח־‬
‫מת העצמאות‪ ,‬והיה בין החברים שנלקחו בשבי‪ .‬כשחזרתי‬
‫מהמלחמה גיליתי כמה דומים הסיפורים‪ .‬בשני המקרים‬
‫הקרב הקשה התחולל ב־‪ 10‬ביוני‪ .‬בשני המקרים אמרו‬
‫ללוחמים 'תחזיקו מעמד'‪ .‬בשני המקרים התברר שכוחות‬
‫גדולים היו בקרבת מקום ולא נכנסו לסייע‪ ,‬ובשני המקרים‬
‫למרות שהלוחמים דרשו‪ ,‬הצבא סירב להקים ועדת חקירה‪.‬‬
‫'תעזבו את זה'‪ ,‬אבא שלי אמר כשסיפרנו לו שאנחנו דור־‬
‫שים ועדת חקירה‪' ,‬חבל על הבריאות שלכם‪ .‬בשביל הצבא‬
‫זו אפיזודה קטנה וחולפת'‪.‬‬
‫"כשהסרט יצא חשבתי שזה פיצוץ‪ ,‬היום אני יודע‬
‫שהוא לא מי יודע מה‪ ,‬אבל הוא שאב ממני המון כוחות‪,‬‬
‫ואחרי שהשלמתי אותו החלטתי שזהו‪ .‬אני סוגר את הפרק‬
‫הזה בחיי‪ .‬לא הולך יותר לבקר משפחות שכולות‪ .‬לא רוצה‬
‫יותר לשמוע את אבא של חזי שי אומר לנו‪' ,‬או שתחזירו‬
‫לי את הבן שלי או שאני לוקח את הטומיגאן שלי וקוצר‬
‫את כולכם'‪ .‬אני חוזר לחיים שהיו לי‪.‬‬
‫"זה לא היה קל‪ .‬בימי העצמאות נפגשנו אצל עירא‪.‬‬
‫שנה אחר שנה‪ .‬היו שם שני שולחנות גדולים‪ .‬של הח־‬
‫ברים שלו ממלחמת יום הכיפורים‪ ,‬שלא הפסיקו לספר‬
‫איזה איש מופלא ולוחם נדיר הוא‪ ,‬חזרו ושיחזרו כל פרט‬
‫מהקרבות שהיו‪ ,‬ושולחן שלנו‪ ,‬שהחבר'ה‪ ,‬בכל פעם מחדש‪,‬‬
‫אמרו שאני חייב לעשות סרט על מה שהיה שם באמת"‪.‬‬
‫"כל הזמן עמדה באוויר התחושה שהקרב הוא פשלה‬
‫גדולה‪ ,‬אבל היא לא של הגדוד‪ ,‬אלא של הפיקוד‪ .‬של מי‬
‫ששלח אותנו לשם‪ .‬ראית את התוכנית של עובדה על תק־‬
‫רית הנגמ"ש בסג'עייה? שום דבר לא השתנה‪ .‬ראיתי וליבי‬
‫יצא אל שני הקצינים האלה‪ .‬רציתי להיכנס לתוך הטל־‬
‫וויזיה לחבק אותם‪ ,‬להסביר להם מה הם צריכים לעשות‬
‫כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים‪ .‬יש פצועים שאיש‬
‫לא רואה ולא יודע ולא בא לחלצם‪ ,‬ונפשם מדממת עשרות‬
‫שנים‪ ,‬ולדימום הזה אין צבע"‪.‬‬
‫מניסיונך‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬להסביר להם שזה לא הם‪ .‬זה מי ששלח אותם‪ .‬מי‬
‫שהפיל את כל התיק הזה עליהם ועכשיו מתנער מהם‪ .‬אני‬
‫לא רוצה ליחס לגנרלים באופן גורף אינטרסנטיות‪ ,‬שיקו־‬
‫לים אישיים וניצול המלחמה לצורך קידום אישי‪ .‬גם להם יש‬
‫מרחב טעויות‪ ,‬שיקול דעת לקוי‪ ,‬החלטות שגויות או החל־‬
‫טות שמונעות מחרדה ופחד אישי‪ ,‬כמו לי ולכל אחד אחר‪.‬‬
‫"הטענה שלי במקרה של סולטן יעקוב‪ ,‬וזה חוזר בדיוק‬
‫בסיפור סג'עייה‪ ,‬שהחפיפניקיות והיהירות היו מרכיב‬
‫דרמטי בחלק מההחלטות הגורליות שניתנו‪ .‬אני לא יודע‬
‫מה היו המניעים‪ ,‬אבל התנהלות אחרת‪ ,‬יותר זהירה‪ ,‬יותר‬
‫אחראית‪ ,‬פחות גברית מצ'ואיסטית‪ ,‬הייתה יכולה למנוע‬
‫קרבות מיותרים‪ ,‬גם בסולטן יעקב וגם בסג'עייה עם הרוגים‬
‫ופצועי הגוף והנפש‪.‬‬
‫"מבחינתי החטא הגדול של גיורא לב הוא לא ששלח‬
‫אותנו כמו ששלח למשימה הזו‪ ,‬אלא שכאשר הגיעו פסי־‬
‫כולוגים לגדוד לדבר איתנו‪ ,‬בסוף המלחמה‪ ,‬הוא צרח שי־‬
‫עיפו אותם משם‪ .‬למפקד הפלוגה בסג'עייה הייתה ורדה‪,‬‬
‫אמא של דניאל פומרנץ‪ ,‬שבאה ואמרה לו 'אתה לא אשם‬
‫במותם של החיילים'‪ .‬ואצלנו היה האבא של חזי עם הטו־‬
‫מיגאן‪ .‬הרגשתי שאני לא יכול להתמודד עם האתוס של‬
‫הלוחם הישראלי עם הגבורה והרעות"‪.‬‬
‫הבעיה היא האתוס? אולי הבעיה שקודם לא הלכת להציל‬
‫את החברים ואחר כך לא הלכת למשפחות השכולות?‬
‫"הבעיה באתוס היא אם הוא עומד בפני עצמו‪ ,‬אם אין‬
‫לצידו גם מקום לחולשות אנושיות‪ .‬מה שניסיתי להעביר‬
‫בסרט זה משהו מהמורכבות של החיים‪ ,‬של המלחמה‪ ,‬של‬
‫הטראומה‪ ,‬של החברות ושל הגבריות‪ .‬ששום דבר הוא לא‬
‫שחור־לבן‪ .‬האתוס הישראלי שגדלנו עליו הוא אתוס גברי‬
‫שנטוע בלב הצבאיות‪ ,‬והיה כל כך קשה לממש את מודל‬
‫הגבר הישראלי עד שצריך היה לייצר מסכות שיאפשרו‬
‫לגבר הלא מושלם להציג כלפי חוץ חזות מושלמת‪.‬‬
‫"אמנם במהלך השנים הורחבו הגבולות – חיילים שבו־‬
‫כים בהלוויות זה כבר מראה שכיח – אבל הצבא נשאר הלב‬
‫של החברה הישראלית שמשמש דלק בידי המדיה לטשטש‬
‫את המורכבות‪ ,‬לחזק את הקונצנזוס‪ ,‬להעצים את הפט־‬
‫ריוטיזם‪ ,‬לייצר גיבורים‪ .‬קשה לנו לקבל את הסיטואציה‬
‫שחיילים נהרגים פשוט כי דפקו בהם טיל מהצד‪ ,‬ולכן המ־‬
‫דיה מתגייסת כדי לקבע בתודעה שהם נהרגו כגיבורים‪.‬‬
‫אבל אחרי זמן יתעסקו בעיתונות ובטלוויזיה בפשלות‪ ,‬ופ־‬
‫תאום יתברר עד כמה הסיפור מורכב‪ .‬אני לא רוצה להפוך‬
‫את החולשה לאידיאל‪ .‬אני רוצה להפוך אותה ללגיטימית"‪.‬‬
‫וכך אתה הופך לגיבור הסרט‪ ,‬או ליתר דיוק החילוץ‬
‫שממנו ברחת הופך להיות הנושא?‬
‫"כן"‪.‬‬
‫גיבור לא גיבור‪.‬‬
‫"אני לא גאה במה שהיה‪ ,‬ואני לא מחנך צעירים לאור‬
‫עם האמת ששמע מזגגי הלך ליבנה ללוסטר‪ .‬גם הפ־‬
‫גישה ביניהם מתקיימת במדבר‪ ,‬גם עם כוס קפה שחור‪.‬‬
‫סצנה מאוד גברית‪ ,‬זרה כל כך לדברים שאומר ליבנה‪" :‬מה‬
‫שחשבתי זה לא הסיפור שהיה‪ .‬פחדתי פחד מוות ואמרתי‬
‫שיורים עליי‪ .‬רציתי רק לעשות את הפעולה שתמנע מה־‬
‫טיל לפגוע בי"‪.‬‬
‫לוסטר שותק‪ ,‬מנסה לעכל‪" .‬בשבילי זה אגרוף בבטן"‪,‬‬
‫הוא מודה לבסוף‪" .‬זה הדבר האחרון שחשבתי שהיה שם‪ .‬זו‬
‫הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה‪ .‬זה לא פייר‪ .‬זה משהו‬
‫שאתה צריך לחיות איתו"‪.‬‬
‫לוסטר שמר כל השנים על קשר עם זגגי‪ .‬יכול להיות‬
‫שהוא כבר סיפר לו?‬
‫"יש אפשרות‪ ,‬וכנראה שהוא לא רצה להאמין‪ .‬כשאני‬
‫באתי אליו הוא נראה לי המום"‪.‬‬
‫נפגשתם כל השנים במילואים‪ .‬הוא מעולם לא שאל לאן‬
‫נעלמת?‬
‫"אני חושב שזה עמד בינינו‪ ,‬וכשבאתי אליו פתרתי לו‬
‫את החידה‪ .‬עד אז גם אם זה הטריד אותו‪ ,‬לא היה לו אומץ‬
‫לשאול‪ ,‬ולי לא היה אומץ להגיד"‪.‬‬
‫דיברתם שוב אחרי אותה פגישה?‬
‫"לא ממש‪ ,‬אבל באמצע התוכנית של עובדה הוא שלח‬
‫לי סמס‪' :‬אתה רואה? נשמע מוכר משום מה'‪ .‬עניתי לו‬
‫שממרום זקנתי אני רק יכול לקוות שהשניים האלה יראו‬
‫את הסרט שלי ויבינו שהם לא לבד‪ .‬זה קרה ב־‪ ,'48‬זה קרה‬
‫ב־‪ ,'56‬זה קרה בלבנון השנייה‪ ,‬זה קרה בצוק איתן‪ .‬זה קורה‬
‫שוב ושוב ואין מלחמה שדברים כאלה לא קורים בה"‪.‬‬
‫מה זה "דברים כאלה"?‬
‫"החלטות פזיזות‪ ,‬תכנון‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬לקוי‪ ,‬והנטייה הזו‬
‫לתפוס איזה ש"ג ולהפיל עליו תיק"‪.‬‬
‫בסרט אתה בולס ומקיא‪ ,‬מתפתל במיטה‪ ,‬מגלח את‬
‫הראש‪ ,‬מורח את עצמך בטיט‪ .‬זו הכפרה שלך?‬
‫"זה ניסיון להביא את הדברים‪ ,‬את התחושות הפני־‬
‫מיות‪ ,‬לא רק בדיבור‪ ,‬לא רק דרך הסיפור"‪.‬‬
‫אתה מצטער שעשית את הסרט?‬
‫"ממש לא"‪.‬‬
‫זה היה הסרט הכי קשה שעשית?‬
‫"ההתחלה שלו הייתה קשה‪ .‬כל כך קשה שלקחתי פסי־‬
‫כולוג לא כדי שיטפל בי‪ ,‬אלא כדי שילווה אותי לאורך‬
‫הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים‪.‬‬
‫אבל מרגע שהבנתי את הסיפור‪ ,‬הוא היה הסרט הכי כיפי‬
‫שעשיתי"‪.‬‬
‫איך זה ייתכן?‬
‫"ברגע שהפכתי לגיבור הסרט‪ ,‬ואני גם הבמאי‪ ,‬זה היה‬
‫סרט כייפי כי חופש היצירתיות היה מלא"‪.‬‬
‫ומה זה עשה לחיים שלך?‬
‫"הם הפכו טובים הרבה יותר‪ .‬המחשבה שהצלחתי לק־‬
‫בור את הפרשה הזו הייתה אשליה‪ ,‬וברגע שהסיפור הת־‬
‫בהר הטראומה התפוגגה‪ ,‬נעלמו ההשלכות הפיזיות והנ־‬
‫פשיות שהיו‪ .‬וכך‪ ,‬בלי שהתכוונתי‪ ,‬הסרט הזה היה טיפול‬
‫בטראומה הפרטית שלי"‪.‬‬
‫סוף דבר‪ :‬ועדת חקירה לליבון קרב סולטן יעקוב‬
‫לא קמה‪ .‬היו תחקירים‪ ,‬אחד מהם של אמ"ן‪ ,‬שבדק איך‬
‫קרה שמודיעין שהיה באוגדה‪ ,‬כולל מיקום מדויק של‬
‫הטנקים הסוריים‪ ,‬לא הגיע לכוחות בשטח‪ .‬ממצאי הת־‬
‫חקיר לא נמסרו לחיילים‪ ,‬גם לא המחקר שערך ד"ר רפי‬
‫יקר במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ושהושלם‬
‫ב־‪ .1999‬מאות עמודים המסווגים עד היום כסודיים‬
‫ביותר‪" ,‬כי כמו שאבא שלי אמר‪ ,‬מבחינת הצבא זה היה‬
‫אפיזודה חולפת"‪.‬‬
‫איך היחסים שלך היום עם עירא? הוא ראה את הסרט?‬
‫"היחסים מתוחים‪ .‬הוא לא ראה את הסרט והוא בטוח‬
‫שהסרט יפגע בדימוי הגדוד"‪.‬‬
‫אז למה שלא תראה לו?‬
‫"אני מפחד שהוא ינסה להשפיע עליי‪ .‬אני מחויב לע־‬
‫רוץ הראשון‪ ,‬ואני לא יכול לחשוף את הסרט ולסכן את‬
‫ההקרנה כתוצאה מהתנגדויות או לחצים שעלולים לצוץ‪.‬‬
‫אני גם רוצה לשמור על החירות היצירתית‪ ,‬בלי לחשוף את‬
‫עצמי ללחצים של אנשים שאני נוטה להיות מושפע מהם"‪.‬‬
‫אבל על מפגש יום העצמאות אצלו לא ויתרת?‬
‫"ממש לא‪ .‬והוא גם הזמין אותי‪ ,‬והזמין אותי גם להצ־‬
‫טרף אליו ביום הזיכרון לטקס בבית העלמין הצבאי בחו־‬
‫לון‪ ,‬שם קבור זוהר ליפשיץ‪ ,‬שהיה מפקד מחלקה אצלי‪.‬‬
‫זו הפעם ראשונה שאני רואה את בני המשפחה שלו מאז‬
‫‪ .1983‬ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה‪ ,‬לא בטקס ולא‬
‫במפגש יום העצמאות על סטייקים אצל עירא"‪¿ .‬‬
‫"ראיתי בטלוויזיה‬
‫את הקצינים‬
‫מסג'עייה ורציתי‬
‫לחבק אותם‪,‬‬
‫להסביר להם‬
‫שזה לא הם‪ ,‬זה‬
‫מי ששלח אותם‪.‬‬
‫להגיד להם מה‬
‫לעשות כדי שיהיו‬
‫להם חיים קצת‬
‫יותר טובים"‬
‫"היחסים ביני‬
‫לבין עירא המג"ד‬
‫מתוחים‪ .‬הוא‬
‫בטוח שהסרט‬
‫יפגע בדימוי‬
‫הגדוד‪ .‬לא הראיתי‬
‫לו את הסרט‪ ,‬כי‬
‫רציתי לשמור‬
‫על החירות‬
‫היצירתית‪ ,‬בלי‬
‫לחשוף את עצמי‬
‫ללחצים"‬
‫"בחסות האש‬
‫נסוגנו לנקודת‬
‫הכינוס וראינו את‬
‫כל הטנקיסטים‬
‫מטגנים חביתות‬
‫ולא מבינים למה‬
‫אנחנו מעלים‬
‫אבק ומלכלכים‬
‫את הסנדוויצ'ים‪.‬‬
‫עברתי ביניהם‬
‫פעור פה"‬
‫‪17‬‬
‫המוסף לשבת‬
‫‪24.04.2015‬‬
‫עירא אפרון‪ ,‬המג"ד‪.‬‬
‫עדיין כועס‬
‫עמי זגגי‪ ,‬הקמב"ץ‬
‫שהודח‪ .‬מאוכזב‬
‫אי שם במדבר‬
‫מספר ליבנה‬
‫ללוסטר‪,‬‬
‫הטנקיסט‬
‫שהפקיר בשטח‪,‬‬
‫את האמת‪" .‬זה‬
‫אגרוף בבטן‪,‬‬
‫הפתעה שלא‬
‫פשוט לי לספוג‬
‫אותה"‪ ,‬מגיב‬
‫לוסטר‪" ,‬זה משהו‬
‫שאתה צריך‬
‫לחיות איתו"‬
‫שזורקים את האשמה הזו עלינו"‪.‬‬
‫אבל נשארתם בגדוד כאנשי מילואים?‬
‫"כן‪ .‬ואם אני חושב על זה‪ ,‬אני הייתי שבוז לגמרי‪ .‬מש־‬
‫כתי כך עד גיל ‪ ,45‬עד שהשתחררתי"‪.‬‬
‫אני חוזרת איתך לקרב‪ ,‬לאמצע הלילה‪.‬‬
‫"חילופי האש עם הסורים נמשכים‪ ,‬ובינתיים אנחנו לא‬
‫שומעים דבר מלוסטר‪ .‬כשעולה אור ראשון‪ ,‬בארבע לפנות‬
‫בוקר‪ ,‬אנחנו עדיין תקועים באותו מקום‪ ,‬תחת אש‪ ,‬שומעים‬
‫שנפגע הטנק של זוהר ליפשיץ‪ ,‬מפקד מחלקה בפלוגה ח'‬
‫של ניר הדר‪ .‬הנהג מצליח להגיע עד אלינו‪ ,‬נעמד לידינו‪,‬‬
‫צועק 'תביאו רופא‪ ,‬תביאו רופא'‪ .‬שני קצינים מטפסים‬
‫פנימה‪ ,‬רואים שליפשיץ והתותחן יהודה כץ נפגעו‪ ,‬אומ־‬
‫רים לנהג שאין כאן רופא‪ ,‬והוא חוזר לטנק ודוהר דרומה‪,‬‬
‫מקווה שימצא שם מישהו שיטפל בהם‪ .‬ואז עירא קורא לי‪.‬‬
‫שנינו יורדים מהטנקים‪ ,‬מתכופפים בצד‪ .‬המצב על הפנים‪,‬‬
‫הוא אומר לי‪ ,‬יש שלוש אפשרויות‪ :‬נשארים ונלחמים עד‬
‫הכדור האחרון‪ ,‬נכנעים או עפים מכאן"‪.‬‬
‫בורחים?‬
‫"בדיוק‪ .‬אני אומר לו 'לא נכנעים בשום אופן'‪ ,‬חוזר‬
‫לטנק שלי‪ ,‬ואז שומע ברשת את גיורא לב ואת עירא צועק‬
‫עליו שאנחנו תקועים‪ ,‬ובתוך כך אני שומע קול חדש‬
‫ברשת‪ ,‬נותן פקודות‪ ,‬ורק כשהכל ייגמר יתברר לי שה־‬
‫כפיפו אותנו לאוגדה של יום טוב תמיר‪ ,‬וככה אנחנו עם‬
‫שני מפקדי אוגדות שאומרים לנו מה לעשות‪ ,‬ועדיין אני‬
‫לא יודע מה אני צריך לעשות‪ ,‬ואת כל זה אני מספר לך רק‬
‫כדי שתביני בתוך איזה ברדק אנחנו נמצאים‪.‬‬
‫"וזה נמשך עד שאלוף משנה אהוד בכר‪ ,‬מפקד אגד‬
‫התותחנים‪ ,‬לוקח את העניינים לידיים‪ ,‬מגייס את כל‬
‫הקנים של ‪ 13‬גדודי התותחנים שהיו שם ויוצר חומת אש‬
‫לאורך הציר‪ ,‬יורים כמו מטורפים‪ ,‬ובחסות האש הזו אנחנו‬
‫נסוגים עד לנקודת הכינוס שממנה יצאנו ערב קודם‪ .‬עו־‬
‫לים על הרכס ורואים מתחתינו עשרות טנקים פרוסים על‬
‫כל השטח‪ ,‬וכל הטנקיסטים יושבים בחוץ‪ ,‬מטגנים חביתות‪,‬‬
‫תוקעים ארוחת בוקר‪ ,‬ולא מבינים מה הפסיכים האלה‪ ,‬שזה‬
‫אנחנו‪ ,‬מעלים להם אבק ומלכלכים את הסנדוויצ'ים‪.‬‬
‫"ואני עובר ביניהם‪ ,‬עם פה פעור‪ ,‬ואין לי מילים להגיד‪.‬‬
‫וב־‪ 12.00‬בצהריים נכנסת הפסקת האש‪ ,‬ושני הגנרלים‬
‫שחלמו לעמוד על כביש ביירות־דמשק בשעה הזו‪ ,‬יאנוש‬
‫בן גל ואהוד ברק‪ ,‬צריכים להיפרד מהחלום‪ ,‬ואני צריך‬
‫למצוא לעצמי הסבר למה הכניסו אותנו ולמה הוציאו‬
‫אותנו ומה היינו אמורים לעשות בין לבין"‪.‬‬
‫ומה עם האחרים?‬
‫"אבי לוסטר‪ ,‬אנחנו מגלים‪ ,‬הגיע לצומת‪ ,‬חטף טיל‪,‬‬
‫הטנק עלה באש‪ ,‬הוא והחיילים שלו הצליחו לקפוץ החו־‬
‫צה והתחילו להתקדם רגלית‪ .‬בדרך פגשו את הטנק של‬
‫ליפשיץ‪ ,‬הנהג יצא וחבר אליהם‪ .‬וכמו בכל מלחמה גם‬
‫הפעם הם נתקלים בכוח של צנחנים‪ ,‬ורגע לפני שהם יורים‬
‫עליהם‪ ,‬מישהו מהצוות של לוסטר מוציא טלית ומנופף בה‪.‬‬
‫"ומי שנעלם לנו מהרשת‪ ,‬שלא מצליחים ליצור אתו‬
‫קשר‪ ,‬הוא חזי שי‪ ,‬שאיתו בטנק נמצאים גם זכריה באומל‬
‫וצבי פלדמן"‪.‬‬
‫אני הדוגמה הרעה‬
‫ואחר כך‪ ,‬יאמר ליבנה‪ ,‬התחילו הסיפורים‪" .‬שמועות‬
‫שרצו בחטיבה על הגדוד‪ .‬תערובת לא טובה של סיפורי‬
‫גבורה עם לוחמים נואשים‪ .‬יצא גם הסיפור על עמי זגגי‪,‬‬
‫קצין המבצעים של הגדוד‪ .‬התברר שכאשר עירא ואני יר־‬
‫דנו לברר מה עושים‪ ,‬זגגי עלה על רשת הקשר הגדודית‬
‫ודרש לדבר עם לב‪ ,‬האוגדונר‪ .‬אמרו לו שלב הלך לישון‬
‫הפגישה הטעונה בין ליבנה ללוסטר‪ .‬מתוך הסרט שישודר בפסטיבל "דוקאביב"‬
‫ההחלטה שקיבלתי‪ ,‬אבל אני מקבל את העובדה שזה חלק‬
‫ממני‪ .‬בשביל להמשיך לנסוע עם הטנק ולהתעלם מהטיל‬
‫המדומיין צריך אומץ לב‪ ,‬אבל גם לספר את הסיפור הזה‬
‫צריך אומץ"‪.‬‬
‫עדיין נפגשים לסטייקים‬
‫הקרב בסולטן יעקוב‪" .‬דרשנו להקים ועדת חקירה‪ ,‬לחשוף למה היה ברדק ולמה מפילים עלינו את התיק הזה"‬
‫ולא רוצים להעיר אותו‪ .‬הוא צעק והתעקש‪ ,‬והחבר'ה הלכו‬
‫להעיר את לב‪ .‬זגגי טוען שאמר מה ששמע מעירא‪ ,‬או‬
‫שנלחמים עד הכדור האחרון‪ ,‬שזה בעצם חצי התאבדות‪,‬‬
‫או שנכנעים או שעפים משם‪ .‬לב טען‪ ,‬כשכל העסק כבר‬
‫נגמר‪ ,‬שזגגי אמר שאנחנו צריכים פינוי מוסק‪ ,‬ובהקשר‬
‫הזה לב ענה שגם להילחם זו אופציה‪.‬‬
‫"צריך להבין שהשיחה מתרחשת בשעות הקטנות של‬
‫הלילה‪ ,‬כשאנחנו שעות תחת אש‪ ,‬עם הרוגים ופצועים‪.‬‬
‫כשבאוגדה בזמן הזה‪ ,‬מפקדים ישנים‪ .‬אז אין לי שום דבר‬
‫נגד מפקדים שהולכים לישון‪ ,‬אני רק אומר שזה מסביר את‬
‫הפער בין מה שקורה בשטח לבין ההצעה של לב להילחם‪.‬‬
‫"בפועל השיחה הזו הקפיצה את כל האוגדה‪ ,‬שהבינה‬
‫פתאום מה קורה‪ ,‬רק שאת עירא זה הוציא מהכלים‪ .‬לא‬
‫הדיווח כמו העובדה שזגגי לא עידכן אותו‪ .‬וכך עירא זרק‬
‫את זגגי מהגדוד וכולנו הלכנו אחריו‪ .‬אנחנו החרמנו והוא‬
‫הוחרם למעלה מ־‪ 30‬שנה‪ ,‬למרות שכמה אנשים‪ ,‬פה ושם‪,‬‬
‫שמרו איתו על קשר מסוים"‪.‬‬
‫עד שליבנה החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה‪ ,‬שאחרי‬
‫‪ 30‬שנה הגיע הזמן לומר שהוא שכח וסלח וגילה שלא הוא‬
‫שצריך לסלוח לזגגי‪ ,‬זגגי והאחרים הם שצריכים לסלוח‬
‫לו על שברח‪ .‬ואין מילה אחרת לנסח את הדברים‪ .‬על שנ־‬
‫שלח לחלץ את החברים שלו שנתקעו תחת האש הסורית‪,‬‬
‫השאיר את לוסטר להמשיך לבד‪ ,‬אמר שיורים עליו למרות‬
‫שלא ירו עליו‪ ,‬הסתובב וחזר‪ .‬ואם לא די בכך גם שכח‪ ,‬או‬
‫לפחות חשב ששכח שזה קרה‪ ,‬עד שזגגי‪ ,‬מול המצלמה‬
‫היישר לתוך הפריים‪ ,‬אחרי היסוס גדול‪ ,‬חשב שאולי הגיע‬
‫הזמן לומר את האמת‪.‬‬
‫זה התחיל בכלל בתחקיר שההיסטוריון ד"ר אורי מיל־‬
‫שטיין עשה על הקרב ההוא‪ ,‬תחקיר שליבנה התנגד תחילה‬
‫לקחת בו חלק‪" .‬אני סתם אדם שחי את חייו"‪ ,‬אמר בטלפון‬
‫לתחקירנית של מילשטיין‪" ,‬ולא בא לי להכניס להם רעש‬
‫בגלל שלמילשטיין מתחשק לכתוב ספר"‪.‬‬
‫"החברים לחצו שאלך עם עירא לאורי מילשטיין‪ .‬לא‬
‫רציתי‪ ,‬אבל נכנעתי‪ .‬הפגישה הייתה טובה‪ ,‬ומילשטיין היה‬
‫יותר סבא חביב ודואג מאשר חוקר מרושע‪ .‬כשסיימנו ועי־‬
‫רא – שהפגישה התקיימה אצלו במשרד – יצא להכין לנו‬
‫קפה‪ ,‬מילשטיין העלה את העניין של זגגי‪ ,‬שאל איך ייתכן‬
‫שעד היום אנחנו לא מדברים איתו‪ .‬ירה לי חץ בלב‪ .‬אמרתי‬
‫לו אנחנו פשוט מטומטמים‪ ,‬ביקשתי ממנו את הטלפון של‬
‫זגגי‪ ,‬ולמחרת החלטתי להתחיל לצלם‪ ,‬לעשות סרט‪ ,‬לק־‬
‫רוא לו 'השרוטים מסולטן יעקוב'‪ .‬סרט על כל הנורמלים‬
‫לכאורה שסוחבים פצעים מוגלתיים שאסור לגעת בהם"‪.‬‬
‫החברים איתם הוא נפגש מספרים לו בגילוי לב על‬
‫השריטות‪ .‬על החלומות בלילה‪ ,‬הבכי‪ ,‬ההסתגרות‪ .‬איריס‬
‫שי‪ ,‬אשתו של חזי השבוי שהוחזר אחרי שנתיים‪ ,‬מוצאת‬
‫מחברת שבה כתבה לבעלה הנעדר שעירא הגיע אליה‬
‫אחרי שלא התקלח שבועיים‪ ,‬עם דם ההרוגים עוד על המ־‬
‫דים‪ ,‬ושמיכה ליבנה נראה שבור‪.‬‬
‫הפגישה הראשונה של ליבנה עם זגגי נערכת בבית‬
‫חברים בזכרון־יעקב‪ ,‬במקום ניטרלי‪ ,‬במרפסת המשקיפה‬
‫על הגבועת הירוקות שממול‪ .‬לחיצת היד ביניהם מהוססת‪,‬‬
‫זהירה‪ .‬זגגי מטיח בו דברים קשים‪" :‬אני הייתי מנודה מה־‬
‫גדוד הזה על ידי עירא והגורים שלו‪ .‬אני חושש שאתם‬
‫רוצים לצייר אותי באור מסוים‪ ,‬כדי להגן על עצמכם‪ .‬אני‬
‫רמה אחת מעל החבורה שנידתה אותי"‪.‬‬
‫ליבנה לא נשאר חייב‪" .‬פעלת בניגוד למה שמקובל‬
‫מקצינים בקרב"‪ ,‬הוא אומר לו‪" .‬הגעתי למסקנה שאין לי‬
‫על מי לסמוך"‪ ,‬עונה לו זגגי‪" ,‬ושאני צריך לקחת יוזמה‬
‫ולפנות למפקד האוגדה"‪.‬‬
‫בפגישה השנייה ביניהם‪ ,‬בבית קפה הומה‪ ,‬זגגי כבר‬
‫מטיח בליבנה את האמת‪" .‬היית צריך לנסוע לחלץ אנשים‬
‫ולא נסעת"‪ ,‬הוא אומר לו‪" .‬זה מאוד קומם אותי‪ .‬חשבתי‬
‫שכל השנים ניתקת מגע כי ידעת שאני יודע"‪.‬‬
‫ולא ידעת שזה מה הוא הולך לומר לך?‬
‫"לא היה לי שמץ של מושג"‪.‬‬
‫זה לא עלה בשיחה עם מילשטיין? לא חששת שזגגי יח־‬
‫שוף את הסיפור והחלטת להקדים תרופה למכה?‬
‫"לא חושב‪ .‬אני חושב שמה שכן קרה זה שהגעתי לבש־‬
‫לות‪ .‬יכולתי להרשות לעצמי מה שגברים מזדקנים יכולים‬
‫להרשות לעצמם‪ :‬לומר את האמת"‪.‬‬
‫ומה קורה אחרי זה?‬
‫"אני הולך עם זה לעירא‪ ,‬שאומר לי 'עזוב את זה ואל‬
‫תבלבל במוח'‪ ,‬הולך לאחרים‪ .‬אבל לאט־לאט אני מבין‬
‫שיש כאן משהו‪ .‬אני בוגר קורס טיפול בטראומה ואני יודע‬
‫איך משנים תפיסות בעזרת דמיון מודרך ואיך עוזרים‬
‫למוח לפרש תמונות אחרת ממה שהיה‪ .‬אבל אני גם יודע‬
‫שגם אם המוח והנפש קוברים את הטראומה‪ ,‬היא לא נע־‬
‫למת‪ .‬היו לי חיים טובים‪ ,‬אבל ריחפה מעליהם עננה‪ .‬בכל‬
‫פעם שהזכירו את סולטן יעקוב היו לי דפיקות לב ועשיתי‬
‫הכל כדי לברוח מזה"‪.‬‬
‫מה עשית בימי הזיכרון?‬
‫"ישבתי בבית‪ .‬עירא והקצינים האחרים הלכו לטקסים‬
‫ולמשפחות‪ ,‬ואני לא"‪.‬‬
‫ואיך הסברת את זה לעצמך?‬
‫"אמרתי שסגרתי את הסיפור הזה‪ ,‬ואחרי זמן מסוים‬
‫הפסיקו לעדכן אותי ולהזמין אותי"‪.‬‬
‫ליבנה כחייל‪" .‬הייתי מאצולת חיל השריון"‬
‫אקט די אנוכי‪.‬‬
‫"נכון‪ .‬בעניין הזה אני הדוגמה הרעה"‪.‬‬
‫זה לא הסרט הראשון שהוא עושה על הקרב בסולטן‬
‫יעקוב‪ .‬את הסרט "אפיזודה קטנה וחולפת"‪ ,‬שהיה פרויקט‬
‫סיום לימודי הקולנוע שלו‪ ,‬צילם וערך מיד אחרי המלחמה‪.‬‬
‫‪ 18‬דקות‪ ,‬קצת על הקרב‪ ,‬יותר על הניסיון שלהם להכריח‬
‫את הצבא לחקור אותו‪ .‬את השם לסרט העניק אבא שלו‪.‬‬
‫"אבא שלי היה ממייסדי קיבוץ גזר‪ ,‬שנכבש במלח־‬
‫מת העצמאות‪ ,‬והיה בין החברים שנלקחו בשבי‪ .‬כשחזרתי‬
‫מהמלחמה גיליתי כמה דומים הסיפורים‪ .‬בשני המקרים‬
‫הקרב הקשה התחולל ב־‪ 10‬ביוני‪ .‬בשני המקרים אמרו‬
‫ללוחמים 'תחזיקו מעמד'‪ .‬בשני המקרים התברר שכוחות‬
‫גדולים היו בקרבת מקום ולא נכנסו לסייע‪ ,‬ובשני המקרים‬
‫למרות שהלוחמים דרשו‪ ,‬הצבא סירב להקים ועדת חקירה‪.‬‬
‫'תעזבו את זה'‪ ,‬אבא שלי אמר כשסיפרנו לו שאנחנו דור־‬
‫שים ועדת חקירה‪' ,‬חבל על הבריאות שלכם‪ .‬בשביל הצבא‬
‫זו אפיזודה קטנה וחולפת'‪.‬‬
‫"כשהסרט יצא חשבתי שזה פיצוץ‪ ,‬היום אני יודע‬
‫שהוא לא מי יודע מה‪ ,‬אבל הוא שאב ממני המון כוחות‪,‬‬
‫ואחרי שהשלמתי אותו החלטתי שזהו‪ .‬אני סוגר את הפרק‬
‫הזה בחיי‪ .‬לא הולך יותר לבקר משפחות שכולות‪ .‬לא רוצה‬
‫יותר לשמוע את אבא של חזי שי אומר לנו‪' ,‬או שתחזירו‬
‫לי את הבן שלי או שאני לוקח את הטומיגאן שלי וקוצר‬
‫את כולכם'‪ .‬אני חוזר לחיים שהיו לי‪.‬‬
‫"זה לא היה קל‪ .‬בימי העצמאות נפגשנו אצל עירא‪.‬‬
‫שנה אחר שנה‪ .‬היו שם שני שולחנות גדולים‪ .‬של הח־‬
‫ברים שלו ממלחמת יום הכיפורים‪ ,‬שלא הפסיקו לספר‬
‫איזה איש מופלא ולוחם נדיר הוא‪ ,‬חזרו ושיחזרו כל פרט‬
‫מהקרבות שהיו‪ ,‬ושולחן שלנו‪ ,‬שהחבר'ה‪ ,‬בכל פעם מחדש‪,‬‬
‫אמרו שאני חייב לעשות סרט על מה שהיה שם באמת"‪.‬‬
‫"כל הזמן עמדה באוויר התחושה שהקרב הוא פשלה‬
‫גדולה‪ ,‬אבל היא לא של הגדוד‪ ,‬אלא של הפיקוד‪ .‬של מי‬
‫ששלח אותנו לשם‪ .‬ראית את התוכנית של עובדה על תק־‬
‫רית הנגמ"ש בסג'עייה? שום דבר לא השתנה‪ .‬ראיתי וליבי‬
‫יצא אל שני הקצינים האלה‪ .‬רציתי להיכנס לתוך הטל־‬
‫וויזיה לחבק אותם‪ ,‬להסביר להם מה הם צריכים לעשות‬
‫כדי שיהיו להם חיים קצת יותר טובים‪ .‬יש פצועים שאיש‬
‫לא רואה ולא יודע ולא בא לחלצם‪ ,‬ונפשם מדממת עשרות‬
‫שנים‪ ,‬ולדימום הזה אין צבע"‪.‬‬
‫מניסיונך‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬להסביר להם שזה לא הם‪ .‬זה מי ששלח אותם‪ .‬מי‬
‫שהפיל את כל התיק הזה עליהם ועכשיו מתנער מהם‪ .‬אני‬
‫לא רוצה ליחס לגנרלים באופן גורף אינטרסנטיות‪ ,‬שיקו־‬
‫לים אישיים וניצול המלחמה לצורך קידום אישי‪ .‬גם להם יש‬
‫מרחב טעויות‪ ,‬שיקול דעת לקוי‪ ,‬החלטות שגויות או החל־‬
‫טות שמונעות מחרדה ופחד אישי‪ ,‬כמו לי ולכל אחד אחר‪.‬‬
‫"הטענה שלי במקרה של סולטן יעקוב‪ ,‬וזה חוזר בדיוק‬
‫בסיפור סג'עייה‪ ,‬שהחפיפניקיות והיהירות היו מרכיב‬
‫דרמטי בחלק מההחלטות הגורליות שניתנו‪ .‬אני לא יודע‬
‫מה היו המניעים‪ ,‬אבל התנהלות אחרת‪ ,‬יותר זהירה‪ ,‬יותר‬
‫אחראית‪ ,‬פחות גברית מצ'ואיסטית‪ ,‬הייתה יכולה למנוע‬
‫קרבות מיותרים‪ ,‬גם בסולטן יעקב וגם בסג'עייה עם הרוגים‬
‫ופצועי הגוף והנפש‪.‬‬
‫"מבחינתי החטא הגדול של גיורא לב הוא לא ששלח‬
‫אותנו כמו ששלח למשימה הזו‪ ,‬אלא שכאשר הגיעו פסי־‬
‫כולוגים לגדוד לדבר איתנו‪ ,‬בסוף המלחמה‪ ,‬הוא צרח שי־‬
‫עיפו אותם משם‪ .‬למפקד הפלוגה בסג'עייה הייתה ורדה‪,‬‬
‫אמא של דניאל פומרנץ‪ ,‬שבאה ואמרה לו 'אתה לא אשם‬
‫במותם של החיילים'‪ .‬ואצלנו היה האבא של חזי עם הטו־‬
‫מיגאן‪ .‬הרגשתי שאני לא יכול להתמודד עם האתוס של‬
‫הלוחם הישראלי עם הגבורה והרעות"‪.‬‬
‫הבעיה היא האתוס? אולי הבעיה שקודם לא הלכת להציל‬
‫את החברים ואחר כך לא הלכת למשפחות השכולות?‬
‫"הבעיה באתוס היא אם הוא עומד בפני עצמו‪ ,‬אם אין‬
‫לצידו גם מקום לחולשות אנושיות‪ .‬מה שניסיתי להעביר‬
‫בסרט זה משהו מהמורכבות של החיים‪ ,‬של המלחמה‪ ,‬של‬
‫הטראומה‪ ,‬של החברות ושל הגבריות‪ .‬ששום דבר הוא לא‬
‫שחור־לבן‪ .‬האתוס הישראלי שגדלנו עליו הוא אתוס גברי‬
‫שנטוע בלב הצבאיות‪ ,‬והיה כל כך קשה לממש את מודל‬
‫הגבר הישראלי עד שצריך היה לייצר מסכות שיאפשרו‬
‫לגבר הלא מושלם להציג כלפי חוץ חזות מושלמת‪.‬‬
‫"אמנם במהלך השנים הורחבו הגבולות – חיילים שבו־‬
‫כים בהלוויות זה כבר מראה שכיח – אבל הצבא נשאר הלב‬
‫של החברה הישראלית שמשמש דלק בידי המדיה לטשטש‬
‫את המורכבות‪ ,‬לחזק את הקונצנזוס‪ ,‬להעצים את הפט־‬
‫ריוטיזם‪ ,‬לייצר גיבורים‪ .‬קשה לנו לקבל את הסיטואציה‬
‫שחיילים נהרגים פשוט כי דפקו בהם טיל מהצד‪ ,‬ולכן המ־‬
‫דיה מתגייסת כדי לקבע בתודעה שהם נהרגו כגיבורים‪.‬‬
‫אבל אחרי זמן יתעסקו בעיתונות ובטלוויזיה בפשלות‪ ,‬ופ־‬
‫תאום יתברר עד כמה הסיפור מורכב‪ .‬אני לא רוצה להפוך‬
‫את החולשה לאידיאל‪ .‬אני רוצה להפוך אותה ללגיטימית"‪.‬‬
‫וכך אתה הופך לגיבור הסרט‪ ,‬או ליתר דיוק החילוץ‬
‫שממנו ברחת הופך להיות הנושא?‬
‫"כן"‪.‬‬
‫גיבור לא גיבור‪.‬‬
‫"אני לא גאה במה שהיה‪ ,‬ואני לא מחנך צעירים לאור‬
‫עם האמת ששמע מזגגי הלך ליבנה ללוסטר‪ .‬גם הפ־‬
‫גישה ביניהם מתקיימת במדבר‪ ,‬גם עם כוס קפה שחור‪.‬‬
‫סצנה מאוד גברית‪ ,‬זרה כל כך לדברים שאומר ליבנה‪" :‬מה‬
‫שחשבתי זה לא הסיפור שהיה‪ .‬פחדתי פחד מוות ואמרתי‬
‫שיורים עליי‪ .‬רציתי רק לעשות את הפעולה שתמנע מה־‬
‫טיל לפגוע בי"‪.‬‬
‫לוסטר שותק‪ ,‬מנסה לעכל‪" .‬בשבילי זה אגרוף בבטן"‪,‬‬
‫הוא מודה לבסוף‪" .‬זה הדבר האחרון שחשבתי שהיה שם‪ .‬זו‬
‫הפתעה שלא פשוט לי לספוג אותה‪ .‬זה לא פייר‪ .‬זה משהו‬
‫שאתה צריך לחיות איתו"‪.‬‬
‫לוסטר שמר כל השנים על קשר עם זגגי‪ .‬יכול להיות‬
‫שהוא כבר סיפר לו?‬
‫"יש אפשרות‪ ,‬וכנראה שהוא לא רצה להאמין‪ .‬כשאני‬
‫באתי אליו הוא נראה לי המום"‪.‬‬
‫נפגשתם כל השנים במילואים‪ .‬הוא מעולם לא שאל לאן‬
‫נעלמת?‬
‫"אני חושב שזה עמד בינינו‪ ,‬וכשבאתי אליו פתרתי לו‬
‫את החידה‪ .‬עד אז גם אם זה הטריד אותו‪ ,‬לא היה לו אומץ‬
‫לשאול‪ ,‬ולי לא היה אומץ להגיד"‪.‬‬
‫דיברתם שוב אחרי אותה פגישה?‬
‫"לא ממש‪ ,‬אבל באמצע התוכנית של עובדה הוא שלח‬
‫לי סמס‪' :‬אתה רואה? נשמע מוכר משום מה'‪ .‬עניתי לו‬
‫שממרום זקנתי אני רק יכול לקוות שהשניים האלה יראו‬
‫את הסרט שלי ויבינו שהם לא לבד‪ .‬זה קרה ב־‪ ,'48‬זה קרה‬
‫ב־‪ ,'56‬זה קרה בלבנון השנייה‪ ,‬זה קרה בצוק איתן‪ .‬זה קורה‬
‫שוב ושוב ואין מלחמה שדברים כאלה לא קורים בה"‪.‬‬
‫מה זה "דברים כאלה"?‬
‫"החלטות פזיזות‪ ,‬תכנון‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬לקוי‪ ,‬והנטייה הזו‬
‫לתפוס איזה ש"ג ולהפיל עליו תיק"‪.‬‬
‫בסרט אתה בולס ומקיא‪ ,‬מתפתל במיטה‪ ,‬מגלח את‬
‫הראש‪ ,‬מורח את עצמך בטיט‪ .‬זו הכפרה שלך?‬
‫"זה ניסיון להביא את הדברים‪ ,‬את התחושות הפני־‬
‫מיות‪ ,‬לא רק בדיבור‪ ,‬לא רק דרך הסיפור"‪.‬‬
‫אתה מצטער שעשית את הסרט?‬
‫"ממש לא"‪.‬‬
‫זה היה הסרט הכי קשה שעשית?‬
‫"ההתחלה שלו הייתה קשה‪ .‬כל כך קשה שלקחתי פסי־‬
‫כולוג לא כדי שיטפל בי‪ ,‬אלא כדי שילווה אותי לאורך‬
‫הדרך ויראה שאני מצליח להתמודד עם הדברים שעולים‪.‬‬
‫אבל מרגע שהבנתי את הסיפור‪ ,‬הוא היה הסרט הכי כיפי‬
‫שעשיתי"‪.‬‬
‫איך זה ייתכן?‬
‫"ברגע שהפכתי לגיבור הסרט‪ ,‬ואני גם הבמאי‪ ,‬זה היה‬
‫סרט כייפי כי חופש היצירתיות היה מלא"‪.‬‬
‫ומה זה עשה לחיים שלך?‬
‫"הם הפכו טובים הרבה יותר‪ .‬המחשבה שהצלחתי לק־‬
‫בור את הפרשה הזו הייתה אשליה‪ ,‬וברגע שהסיפור הת־‬
‫בהר הטראומה התפוגגה‪ ,‬נעלמו ההשלכות הפיזיות והנ־‬
‫פשיות שהיו‪ .‬וכך‪ ,‬בלי שהתכוונתי‪ ,‬הסרט הזה היה טיפול‬
‫בטראומה הפרטית שלי"‪.‬‬
‫סוף דבר‪ :‬ועדת חקירה לליבון קרב סולטן יעקוב‬
‫לא קמה‪ .‬היו תחקירים‪ ,‬אחד מהם של אמ"ן‪ ,‬שבדק איך‬
‫קרה שמודיעין שהיה באוגדה‪ ,‬כולל מיקום מדויק של‬
‫הטנקים הסוריים‪ ,‬לא הגיע לכוחות בשטח‪ .‬ממצאי הת־‬
‫חקיר לא נמסרו לחיילים‪ ,‬גם לא המחקר שערך ד"ר רפי‬
‫יקר במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ושהושלם‬
‫ב־‪ .1999‬מאות עמודים המסווגים עד היום כסודיים‬
‫ביותר‪" ,‬כי כמו שאבא שלי אמר‪ ,‬מבחינת הצבא זה היה‬
‫אפיזודה חולפת"‪.‬‬
‫איך היחסים שלך היום עם עירא? הוא ראה את הסרט?‬
‫"היחסים מתוחים‪ .‬הוא לא ראה את הסרט והוא בטוח‬
‫שהסרט יפגע בדימוי הגדוד"‪.‬‬
‫אז למה שלא תראה לו?‬
‫"אני מפחד שהוא ינסה להשפיע עליי‪ .‬אני מחויב לע־‬
‫רוץ הראשון‪ ,‬ואני לא יכול לחשוף את הסרט ולסכן את‬
‫ההקרנה כתוצאה מהתנגדויות או לחצים שעלולים לצוץ‪.‬‬
‫אני גם רוצה לשמור על החירות היצירתית‪ ,‬בלי לחשוף את‬
‫עצמי ללחצים של אנשים שאני נוטה להיות מושפע מהם"‪.‬‬
‫אבל על מפגש יום העצמאות אצלו לא ויתרת?‬
‫"ממש לא‪ .‬והוא גם הזמין אותי‪ ,‬והזמין אותי גם להצ־‬
‫טרף אליו ביום הזיכרון לטקס בבית העלמין הצבאי בחו־‬
‫לון‪ ,‬שם קבור זוהר ליפשיץ‪ ,‬שהיה מפקד מחלקה אצלי‪.‬‬
‫זו הפעם ראשונה שאני רואה את בני המשפחה שלו מאז‬
‫‪ .1983‬ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה‪ ,‬לא בטקס ולא‬
‫במפגש יום העצמאות על סטייקים אצל עירא"‪¿ .‬‬
‫"ראיתי בטלוויזיה‬
‫את הקצינים‬
‫מסג'עייה ורציתי‬
‫לחבק אותם‪,‬‬
‫להסביר להם‬
‫שזה לא הם‪ ,‬זה‬
‫מי ששלח אותם‪.‬‬
‫להגיד להם מה‬
‫לעשות כדי שיהיו‬
‫להם חיים קצת‬
‫יותר טובים"‬
‫"היחסים ביני‬
‫לבין עירא המג"ד‬
‫מתוחים‪ .‬הוא‬
‫בטוח שהסרט‬
‫יפגע בדימוי‬
‫הגדוד‪ .‬לא הראיתי‬
‫לו את הסרט‪ ,‬כי‬
‫רציתי לשמור‬
‫על החירות‬
‫היצירתית‪ ,‬בלי‬
‫לחשוף את עצמי‬
‫ללחצים"‬
‫"בחסות האש‬
‫נסוגנו לנקודת‬
‫הכינוס וראינו את‬
‫כל הטנקיסטים‬
‫מטגנים חביתות‬
‫ולא מבינים למה‬
‫אנחנו מעלים‬
‫אבק ומלכלכים‬
‫את הסנדוויצ'ים‪.‬‬
‫עברתי ביניהם‬
‫פעור פה"‬
‫‪17‬‬
‫המוסף לשבת‬
‫‪24.04.2015‬‬