זווית אישית - הרב ליכטנשטיין
פרשת תזריע-מצורע ,ו― אייר תשע"ה ,גיליון מספר 41
פתיחה
עיון
הרב מאיר שפיגלמן זאק מילנצ'יק
הרב ליכטנשטיין -
זווית אישית
'קרוק-פוט'
מחשבה
חיים טי
בחירה חופשית
על סדר היום
דניאל שוורץ צוריאל חלמיש
זיכרון השואה
ביצירת עגנון
על מסילות
בלבבות
הרב ליכטנשטיין -זווית אישית
אהרן ליברמן
אסף חיים בהרב
נתאי שמעון
מוסר טבעי ביהדות
-הגדרתו וחשיבותו
על דיבורים
ותפילה
תגובה -על
תפילה ודיבורים
מספר תלמידים משנה א' מנתחים את שיטת הרא"ל מול
שיטת הגרי"ד חותנו .מסקנתם הייתה שהרב אינו מחדש,
אלא מסכם .הבנתם של תלמידים בתחילת דרכם כנראה
אינה מאפשרת להם להבין את החידוש שיש בפשטות
ובבהירות .כפי שמסופר על הגר"א שבאחרית ימיו למד
"פשט" תורה.
הרא"ל כמעט אף פעם לא עסק בקושיות ,ורק במקרים
מיוחדים היו תירוצים מפעימים .הצגת הסוגיה על רבדיה
השונים ועל האפשרויות השונות הגלומות בה מנעו
במקרים רבים את הקושיות מלכתחילה .לתלמיד בתחילת
דרכו קשה להתפעם מכך שאין בכלל קושיה .צריך לעבור
זמן רב ,בטרם יבין את הגדלות שיש בכך .אף הופעתו
החיצונית של הרב ,ופשטות הליכותיו ,מנעה מתלמידים
בתחילת הדרך להכיר בגדולתו .ואני מדבר על התקופה,
שלפחות להשגתנו אז ,טרם הייתה הילה סביב הרב.
יכולתו המדהימה של הרא"ל הייתה לקחת סוגיה
המתפרשת על דפים רבים ,במקומות רבים ,ולהציג את
עקרונותיה ,כך שגם תלמיד בתחילת דרכו ,כמו גם תלמיד
חכם ,יוכל להבינם ולהפנימם ,כל חד לפום דרגא דיליה.
כמדומני שהמלה החשובה ביותר אותה למד תלמיד
בתחילת דרכו בישיבה הייתה "אפריורי" .איני יודע כיצד
לתרגמה לעברית ,כל תרגום מעמעם את התחושות
שחשנו כלפי מלה זו ,שהייתה נדירה בשיח הישיבתי
באותם שנים" .אפריורי" משמעותו מה אתה יכול לחשוב
על הסוגיה בטרם התחלת ללמוד אותה .מכירים אנו
המלצות של גדולי ישראל המציעים ללמוד גמרא לפני
שמסתכלים במפרשיה ,ולאחר מכן משווים ולמדים
מההפרשים .מהרא"ל למדנו לחשוב על הסוגיה בטרם
התחלנו ללמוד אותה .יכולתו המפליאה להציג את
המבנה הרעיוני של הסוגיה ,על הנקודות המרכזיות
החשובות שבה ,ועל חוט השדרה המוביל אותה ,יוצאת
דופן .חלק מיכולת זו הוא הטמיע בתלמידיו ,שלמדו
והפנימו שלא כל קושיה חזקה היא מהותית .אפשר לומר
שלהפך ,דווקא השאלות הפשוטות ,הן המייצגות את לבה
של הסוגיה .אפשר להישאר עם קושיה חזקה ללא תירוץ.
לא ניתן להמשיך כאשר שאלה אינה פתורה.
זכורני פעמים מספר בהם הרא"ל דיבר בהתפעלות על
הרמב"ן ,ועל העובדה שכל התורה מונחת אצלו בקופסה
בצורה מסודרת ,בדומה לדרשה המפורסמת על רבי
עקיבא .הרא"ל הסביר שהרמב"ן לא רק זכר את כל הש"ס,
הרב מאיר שפיגלמן
אין כוונת דברים אלו להוות מסה מעמיקה על תורתו של
הרב ליכטנשטיין (הרא"ל ,כפי שנהגו לכנותו תלמידיו).
הזמן ,המקום והאדם אינם מאפשרים זאת (הרא"ל למדנו
שאלו המרכיבים היסודיים של קדושה) .במקום זאת,
אנסה בשורות הבאות להעלות נקודות מספר ,חווייתיות
ולימודיות ,אותן קיבלתי במהלך ארבעים השנים בהן
זכיתי לשהות במחיצתו .בשל קוצר המצע ,לא ארחיב
בהסבר הדוגמאות ,ורק אציין אותן.
הגמרא אומרת (עבודה זרה ה ):שאדם לא יכול לעמוד על
דעת רבותיו עד ארבעים שנה .ואני ,בדרכו של הרא"ל
אשאל האם הכוונה לארבעים שנה רצופות ,או שרק
לאחר ארבעים שנה אדם מפנים מה שקבל ,אי אז,
בתחילת הדרך .בדרכו של הרב ,לא אכריע בין
האפשרויות.
הגעתי לישיבה סמוך לסיום מלחמת יום כפור .המחזור
שלנו התגייס בראש חודש אלול לפני המלחמה .באותה
תקופה לא הייתה שנת למוד בישיבה לפני הצבא ,כך
שכשחזרנו ,למעשה היה זה המפגש הראשון שלנו עם
ישיבה בכלל ,ועם ישיבתנו בפרט .כיוון שבשל הגיוס לא
היו תלמידים רבים בישיבה ,הוכנסנו ישירות לשיעור של
הרא"ל ,שהיה השיעור היחיד שהתקיים באותה עת.
למרבה אכזבתנו ,השיעורים היו מובנים היטב .הרב לא
עקר הרים וטחנם זה בזה .לא היו קושיות מפעימות
ותירוצים מדהימים .הכל היה פשוט.
כחודש לאחר החזרה לישיבה ישבנו בחדר ודיברנו על
הלימוד בישיבה .מסקנתנו הייתה שעוד כחודש חודשיים,
גם אנו נוכל להעביר שיעורים כאלו .היה ברור שצריך
היקף ידע גדול לשיעורים אלו (למרות שאז גם היקף זה
לא נתפס על ידינו) ,אבל ההנחה הייתה שבלמוד סוגיה
מסוימת ,גם אנו נוכל ללמוד את כל הסוגיות המקבילות,
ולהעביר שיעור דומה .לקח לנו כחודש חודשיים נוספים
להבין מדוע עוד כחודש חודשיים לא נוכל להעביר
שיעורים כאלו.
"פשטותם" של השיעורים השפיעה בצורה דומה גם על
רבים אחרים בהם פגשתי .יום אחד בהיותי בשנה
חמישית או שישית בישיבה נסעתי באוטובוס ,ושמעתי
1
על ההבדלים העקרוניים בגישתם של ראשונים שונים
אלא שהוא ידעו על פי מהלכי הסוגיות .הרא"ל הראה לנו
לסוגיות .כמו כן ,הוא הטמיע בתוכנו שימוש בכלים
כיצד הרמב"ן מביא ראיות מסוגיות אחרות שאינן
ועקרונות מגוונים שאת חלקם נזכיר בהמשך .הרב לא
קשורות כלל לסוגיה הנוכחית .הראיה היא ממבנה
עסק רק בלמוד הסוגיות אלא בהקניית כלים לימודיים.
הסוגיה ,מצורת השאלה והתשובה וכדומה .במקרים רבים
רש"י ותוספות השתמשו בשתי צורות לחישוב שטח
מספור ראינו תכונה זו אצלו .דרישתו הבסיסית – שבדרך
עיגול באמצעות אינטגרל .דורות לאחר מכן ,עלה הצורך
כלל לא נאמרה במפורש —הייתה ,שכאשר אדם מציע
לנסח במפורש את הכללים של החשבון הדיפרנציאלי,
חידוש מסוים ,עליו לוודא שהמבנה הרעיוני המופשט
ונדרש היה מוחו של ניוטון לעשות זאת .היום ,כמעט כל
קיים במקומות אחרים .רעיון נכון יפציע ויופיע בסוגיות
תלמיד תיכון לומד כיצד להשתמש בכלים אלו .בהתאמה
שונות לחלוטין.
לכך ,להרא"ל הייתה יכולת ייחודית לניסוח והצגת הכלים
אביא דוגמה אחת מוכרת להבהרת דברי ,מושג ה"חפצא"
הלימודיים הנדרשים ללמוד סוגיה .הרא"ל ניסח את
וה"גברא" המקובל כל כך בעולם הישיבתי .אנו יכולים
הכלים שהראשונים לא התייחסו אליהם בצורה מפורשת,
להפעיל מושג זה בהלכות חגים ,ולשאול האם חובת
והטמיעם בתלמידיו.
הקרבת פסח ביום י"ד היא חובתו של האדם ,ויום י"ד
במסגרת שיחה עם הרא"ל על לימודים באוניברסיטה,
הוא ה"היכי תמצי" לקיים מצווה זו ,או שמא זו חובתו
הוא סיפר לי שחותנו ,הגרי"ד היה מעוניין ביותר שהוא
של היום .אנו יכולים לממש שאלה זו בהלכות טומאה,
ילמד מתמטיקה ולא ספרות .לאחר שהרא"ל סיים את
ולשאול האם אסורה הכניסה לטמא למקדש משום שאין
הדוקטורט ,חותנו אמר לו ,שעכשיו ,לאחר שהוא למד את
לאדם טמא זכות להיכנס לקודש ,או שמא זו שמירה על
מה שהוא רצה ,הוא יכול ללמוד מתמטיקה .מתמטיקה
קדושת המקדש .אנו יכולים לממש שאלה זו בהלכות
בנויה על הגדרת דברים בצורה מדויקת ,ושמוש בהם
ברכות ,ולשאול האם "רצה והחליצנו" נובעת מחובתו של
בהמשך לבניית מבנים מפוארים .כמדומה שהגרי"ד ראה
האדם להזכיר את השבת בברכתו ,או שמא היום מחייב
אמירת "רצה" .כיוון שחלוקה זו נכונה ,צורת חשיבה זו
בהרא"ל את היכולת לעשות זאת.
תופיע בסוגיות שונות .כמו כן ברור
גישה זו יוצרת לעתים קרובות תסכול
יכולתו המדהימה של הרא"ל
שבסוגיות מסוימות הבנת ה"חפצא"
רב .כאשר אדם לומד סוגיות ,הרי בכל
היא הנכונה ,לעתים הבנת ה"גברא" הייתה לקחת סוגיה המתפרשת סוגיה הוא למד דבר מה ,וקיימת
נכונה ,ובדרך כלל שתיהן .הרא"ל
התקדמות איטית ורצופה .כאשר אדם
על דפים רבים ,במקומות
הראה לנו זאת לעתים תכופות .הדבר
עוסק בקניית כלים למודיים הלמוד
רבים ,ולהציג את עקרונותיה,
היה שכיח כל כך ,עד שהיה נדמה לי
הוא מדורג .כל עוד האדם לא קנה את
שזו הדרך הפשוטה ללמוד .כמעט כל כך שגם תלמיד בתחילת דרכו,
הכלי ,הרי אין בידו דבר כביכול .קניית
כמו גם תלמיד חכם ,יוכל
רעיון יסו די בס ו גיה היה מ גוב ה
הדרך הלימודית לוקחת זמן רב .בשל
לפום
חד
כל
ולהפנימם,
להבינם
בדוגמות מתחומים שונים וסוגיות
כך ,אדם יכול להרגיש שבמשך
אחרות .נדרש זמן כדי להבין שהיכולת
דרגא דיליה.
חודשים רבים לא התקדם כלל
להביא ראיות כאלו חייבת להיות
מבחינה למדנית .ברם ,אם תעמוד לו
מגובה ממבנה מסודר של כל סוגיות
סבלנותו ,הוא יתעורר יום אחד ופתאום הוא התקדם
נמצאת
מסוימת
שסוגיה
הש"ס ,ולא "רק" מידע "טכני"
בדרגה ,הוא יודע כיצד להשתמש בכלי החדש .נותרה לו
בדף מסוים.
עדיין משימה של שפוץ מיומנויות ,ברם עצם השימוש
בכלי כבר בידו.
בתחומים הלימודיים ,לומדי התורה בדרך מתחלקים
לתחומים שונים ,פסק ,הלכה ,מוסר וכדומה .אם באנו
בצבא למדים שכל דבר מחולק לשלושה .בישיבה למדנו
להעמיד את הרא"ל על דבר אחד ,כמדומני שללא כל ספק
שלכל דבר יש שתי אפשרויות .זו הייתה הפעם הראשונה
ניתן לומר שהוא היה עמוד ההוראה .לא במובן הרגיל של
בה פגשתי עץ בינארי .אם יש שלוש אפשרויות משמעם
הוראה להלכה וכד' ,אלא בעצם היותו מורה .הרא"ל ראה
של דברים שיש חלוקה לשתי אפשרויות ,ואפשרות אחת
את עיקר תפקידו בהנחלת דרכי לימוד תורה לרבים .ואני
מתחלקת לשתיים .מבנה זו מכריח את הלומד לחדד
מדגיש ,לא בהנחלת תורה (אף כי גם בכך עסק כמובן),
עקרונות ,ולהימנע מטשטוש הקורה לעתים בחלוקת הדין
אלא בהנחלת הדרך בה לומדים תורה .עיקר מגמתו
לשלושה חלקים .הזכרנו לעיל שהקדושה מוצאת בטויה
הייתה להאהיב לימוד תורה -בעומק וביסודיות ,שכן אי
בעולם בשלושה דברים ,זמן מקום ואדם .נושא הקדושה
אפשר אחרת -על תלמידיו .הלך חשיבה זה הביא לכך
היה חביב מאוד על הרא"ל והוא עסק בו פעמים רבות,
שבקש בכל שיעור מתלמידים לקרוא את הגמרא .דבר זה
ובאינטנסיביות יתרה .בלא להאריך בדברים ,ברור
גרם גם לפחד כאשר נגשו לשאול אותו שאלות ,שכן לא
ששלושה חלקים אלו מתחלקים לשנים :זמן ומקום
נדיר היה לשמוע ממנו" :ומה אתה אומר על זה?".
קשורים בטבורם ,ואדם .בשלב השני מחלקים את הזמן
והמקום לשני חלקים.
הל ך ח שיבה זה הביא או תו ג ם להעב ר ת ש יעור י
"מתודיקה" שהיו ייחודיים בנוף הישיבתי .נושא שיעורים
בשיעורים אלו למדנו על חשיבותה של הוה אמינא
אלו היה כיצד ללמוד ,ולא "רק" שיעורים המסכמים
בגמרא .כאמור ,הגדרת נושא הלמוד בשיעורים הייתה
סוגיה .במסגרת זו ,ניתן היה לשמוע סקירה על מבנה
מבנה הסוגיה ,ולאו דווקא מסקנתה או החידושים שבה.
מסכת והספרים החשובים שבה .בשיעורים אלו הרב עמד
2
מסתבר ,עקרון יסוד הטוען שיש קשר מהותי בין חטאת
ובין כרת ,קשר הטעון הסבר כמובן ,והיכול ללמד אותנו
על מהותה של החטאת ועל הבנת הכרת.
ממילא ,להוה אמינא יש תפקיד חשוב מאוד ,באשר היא
מציינת אפשרות חלופית להבנת הדברים .הבלטת
חשיבותה של ההוה אמינא יוצרת שאלה קבועה .כאשר
הגמרא שוללת את ההו"א ,האם היא שוללת את ההנחה
של ההו"א ,או שמא היא מקבלת את ההנחה ,ושוללת רק
את היישום שלה? נביא דוגמה להבהרת הדברים .הגמרא
מעלה אפשרות שגר המתגייר יביא מיד פסח ,עם גיורו
וללא קשר לתאריך .אפשרות זו אומרת ,שמשמעותו של
הפסח היא היותו קרבן ברית בין בני ישראל לקב"ה ולא
רק קרבן המזכיר מציאות היסטורית .הגמרא השוללת
חיוב זה ניתנת להבנה בשתי צורות .מחד ,אפשר שהגמרא
טוענת שההבנה שפסח הוא קרבן ברית אינה נכונה,
ופסח הוא קרבן שמטרתו היא זכרון היסטורי בלבד.
מאידך ,ניתן לומר שפסח הוא אכן קרבן ברית ,אלא
שמסיבות "טכניות" ניתן להקריבו רק בי"ד בניסן.
כיוון שאנו מתחילים לחרוג ממסגרת הזמן והמקום,
ובשום פנים ואופן לא לחרוג מהאדם ,נביא עוד שתי
דוגמאות קצרות לכלים שהרא"ל הטמיע בנו באופן שוטף.
הרא"ל הטמיע בנו עקרונות לשוניים דוגמת "כ" הדמיון.
במקרים רבים הגמרא משווה בין דינים שונים ואומרת
שא' הוא כמו ב ― .ניסוח זה מעלה שאלה האם כוונתה
היא לתוצאה הלכתית דומה ,או לזהות רעיונית בין
הדברי ם המו שווים .כך ,הא ם מצורע חשוב כמ ת
משמעותו שהתוצאה ההלכתית דומה בשני המקרים או
שההשוואה שורשית יותר ,ומצורע הוא "ממש" מת.
דוגמה שניה היא העקרון שכינויו היה "סימן או סיבה".
כאשר הגמרא מביאה כלל מסוים ,האם הכלל הזה מטרתו
רק להקל על הזיכרון ,או שמא הכלל מציין עקרון חשוב.
כדוגמה" ,כל שזדונו כרת שגגתו חטאת" (כרתות ב .).האם
מטרת כלל זה היא להקל על זכירת שלושים וכמה
כריתויות האמורות בתורה ,1או שמא יש כאן ,כפי שאכן
כאשר אדם לומד פשט ,בדרך כלל הוא מניח שיש פשט
אחד .בשל כך אבן עזרא יתווכח עם פשט אחר המוצע
בפסוק .בעל מדרש לעולם לא יתווכח עם מדרש אחר,
שהרי ככל שיש מדרשים רבים יותר על הפסוק כך טוב
יותר ,ומדרש אחד אינו מוציא מרעהו .לעומת זאת,
מהרא"ל למדנו שאף בפשט עצמו ,ולא רק בהגדרתו ,יש
שתי אפשרויות .לעתים קרובות טקסט יכול לדבר במספר
קולות בצורה מכוונת ,ולומר מספר דברים בו זמנית.
הצגת האמביוולנטיות בטקסט וחוסר ההכרעה בין
האפשרויות מוביל להבנה מורכבת של המציאות.
התורה אינה מבארת במפורש ,ומסתירה בצורה מכוונת,
מי כתב בסופו של דבר את הלוחות השניים .מחד נאמר:
"וְ ָכ ַתבְ ִּתי עַ ל הַ ֺל ֹחת" (שמות לד,א) ,מאידך נאמר" :כְ ָתב לְ ָך
אֶ ת הַ ְדבָ ִּרים הָ אֵ לֶה ...וַ י ְִּהי ָשם ִּעם ד' ...וַ יִּכְ תֹב עַ ל הַ ֺל ֹחת
אֵ ת ִּדבְ ֵרי הַ בְ ִּרית" (שם כז -כח) .מי הוא הכותב איפה ,האם
ד' ,וכדעת הרמב"ן (שם) שדרכה של תורה לכתוב השלמות
בסוף העניין ,או שמא משה הוא שכתב את הלוחות.
שמא התורה אינה רוצה ,במכוון ,להכריע בין שתי
האפשרויות .בסופו של דבר אין זה משנה אם התלמיד
כותב או רבו .ככל שדברי התלמיד מקובלים על רבו ,הרי
דבריו הם דברי רבו המקבלים לבוש אחר .ללבוש ,למדנו
רבינו ,יש שתי אפשרויות .לבוש הוא כיסוי ,המכסה את
מה שתחתיו ,ולבוש הוא גילוי .בגדי הכוהנים מכסים את
הכהן ,ומגלים כבוד ותפארת תמורתו .במידה זו ,תלמידיו
הרבים של הרב הרי הם גילוי פנים נוספות ,וכיסוי תורתו
של הרב המשוקעת בהם ,ורק מכוחה הם יכולים לפתח
מסלולים נוספים.
.1מספר הכריתויות אינו פשוט .המשנה מונה שלושים ושש ,ולכך ניתן להוסיף
פסח ומילה.
קרוק-פוט
הלכתיות מרכזיות בשבת – השהיה והטמנה .מפאת קוצר
הבמה אין ביכולתי לדון בהשהיה ,ומאחר ובעיה זו
נפטרת בקלות אניח אותה בצד ואדון רק בהטמנה.
הדיון בהטמנה מתחיל במסכת שבת ,בסוגיה שנוצרו בה
שתי גרסאות מנוגדות (דף לד) .אדון קודם כל בגרסה
שמסתמנת כמקורית מאחר והיא הייתה בפני הגאונים,
והיא גרסת הרי"ף (יד ,:דברי הגמרא באותיות בולטות ופרשנותו
של הרי"ף באותיות רגילות):
אמר רבא :מפני מה אמרו 'אין טומנין בדבר
המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום'?
גזירה שמא ירתיח .פי' הא דתנן "במה טומנין ובמה אין
זאק מלנצ‘יק (ה)
לימוד הלכה בימינו אנו מעלה בפני הלומד אתגר מרכזי:
הצורך החיוני להבין לעומק את תמורות הזמן על מציאות
חיינו ,ולהכריע הלכה במציאות החדשה ומתחדשת .בין
הרשמים הללו נמנות כל מיני המצאות טכנולוגיות
ואחרות שלא דמיינום רבותינו מהדורות הקודמים.
ברצוני להוסיף את שלי לדיון לגבי המצאה אחת ,סיר
לבישול איטי ,הנקרא "קרוק-פוט" ( )crock potבפי רבים.
בחיפושיי אחרי דברי הפוסקים בני זמננו בנושא ,לא
מצאתי לנפשי מנוחה ,ונראה לי שיש מה להוסיף בדיון
אודות המצאה חדשה זו .בקרוק-פוט ישנן שתי בעיות
טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא
בסיד ולא בחול" והני כולהו דבר המוסיף הבל נינהו ואין
3
טומנין בהן אפילו מבעו"י גזירה שמא ירתיח.
הבוקר .לכן ,באופן עקרוני אין מקום להתייחס לקרוק-
פוט כאל הטמנה.
אולם ,ראשונים אחרים גרסו אחרת בסוגיה הנ"ל מפאת
קושי בקביעתה של הגמרא שמותר להטמין בדבר המוסיף
בין השמשות ואילו אסור להטמין מבעוד יום .3לכן הם
גרסו כך (שבת לד ,גירסת הדפוס):
א"ל אביי :אי הכי ,בין השמשות נמי נגזור! א"ל:
סתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
אמר רבה :מפני מה אמרו 'אין טומנין בדבר שאין
מוסיף הבל משחשכה'? פירוש כגון פירות וכסות וכנפי
יונה ולא התירו לכסות בהן אלא מבעוד יום אי נמי ספק
חשיכה ספק אינה חשיכה כדתנן "ספק חשיכה ספק אינה
חשיכה אין מעשרין וכו' אבל טומנין" מכלל דאם חשכה
ודאי אין טומנין את החמין.
ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל
ואפילו מבעוד יום? גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת.
אמר ליה אביי :ויטמין! גזירה שמא יחתה בגחלים.
גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לאחתויי בגחלים.
כלומר ,חששו שאם יטמינו בכל מיני דברים שמוסיפים
הבל ,יבוא האדם לחתות בגחלים כשיטמין ברמץ ויעבור
על איסור תורה .חשש זה זהה לחשש שמכוחו אסרו
חכמים השהייה על גבי האש .ואם כן ,ישנו פתח להתיר
שימוש בקרוק -פוט בתנאי שבתכולת הסיר יהיה דבר
שאינו מבושל ,שהרי שנינו (שבת יח:):
אין ספק כי קרוק -פוט מוסיף חום למאכל שמתבשל,
לפיכך אנו צריכים להתבונן בטעם "גזרה שמא ירתיח".
נחלקו הרמב"ם בזקנותו והרי"ף בפירוש המושג .הרי"ף
בתשובה (מהד' בנוביץ סי' לו) רומז שחששו חז"ל שמא אחרי
כניסת שבת המבשל יוסיף עוד דברים המוסיפים הבל כדי
האי קדירה חייתא -שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה
לגרום לקדירה להרתיח .כך פירש הרמב"ם בצעירותו
בתנורא .מאי טעמא? כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח
(חידושי הרמב"ם לתלמוד עמ' לח) .הרמב"ם במשנה תורה
דעתיה מיניה ,ולא אתי לחתויי גחלים .ובשיל -שפיר דמי,
מסביר טעם שונה במקצת :חששו שמא הקדירה תרתיח
בשיל ולא בשיל -אסיר .ואי שדא ביה גרמא חייא -שפיר
והוא יגלה אותה כדי להרגיע את הרתיחה ואחר כך יחזור
דמי.
ויטמין אותה בדבר המוסיף בשבת ,שזה אסור .אולם ,בין
השמשות סתם קדרות כבר רתחו לכן מותר לטמון אותם
ואכן רש"י (ראה שבת לד :ד"ה גזרה שמא) ורשב"ם (מובא
1
אפילו בדבר המוסיף.
בריטב"א מז :ועוד) פוסקים שאין איסור להטמין מאכל
נמצאנו למדים מקביעה זו ,שחכמים
שאיננו מבושל בדבר המוסיף .לפי זה,
גזרו באופן כללי על כל שיטת הטמנה
אין כל בעיה להשתמש בסיר לבישול
ברם ,ישנה סתירה מעניינת
שתוביל לאפשרות שאדם יגלה את
איטי כל עוד ישנו מרכיב שאיננו
קדירתו ויכסֶ הָ ,אבל שיטת הטמנה
מבושל כלל.
בדברים אלו :האם הטמנה זו
שאין בה חשש "שמא ירתיח" לא חמה כל כך שהיא יכולה לבשל אולם רבינו תם ,המובא בראשונים,
אסרו חכמים .2בשיטת הקרוק -פוט,
חולק על דברי רש "י ומחלק בין
אפילו תבשיל חי או שהיא כל
אין כל חשש שמא יגלה את הסיר,
הטמנה והשהייה .לטענתו אסור
כך לא חמה עד שיש חשש
ויותר מזה יש שנוהגים לכסות את
להטמין אפילו דבר שנתבשל כל צרכו
לגמרי?
יצטנן
המאכל
שמא
הסיר במגבת כמעין פעולה גורמת
או דבר שלא נתבשל כלל .הראשונים
לבני הבית להסיח את דעתם מהסיר
מנמקים כך (רשב"א שבת מז .:טעם זה חוזר
לגמרי .לפי זה אין כל מקום לחשוש
בכמה ראשונים ואחרונים):
להטמנה לפי דרכו של הרמב"ם.
לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה
לולי דמסתפינא הייתי מחדש עוד חידוש בדיוק דברי
משתמר עד שעת אכילה .ועוד ,כיון שהוא מניחה מגולה
הרמב"ם .הרמב"ם משנה מלשון הגמרא ואינו כותב
ושליט בה אוירא ,אין חתוי מועיל לו כל כך ואין החום
שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל אלא הוא כותב באופן
נתפס בה ,הילכך אף הוא אינו בא לידי חתוי .אבל הטמנה,
עקבי "דבר המוסיף" ,והוא מסביר בתחילת פרק ד' ש"יש
שהוא מניחו למחר ,אף על פי שהוא טמון אם לא יחתה בו
דברים שאם טמן בהן התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין
מתקרר והולך ,ובמעט חתוי חומו נתפס ומועיל ,והלכך אתי
בבישולו כעין האש" .כלומר ,פירוש דבר המוסיף הוא -
לחתויי.
דבר המוסיף בבישול .מכאן ניתן ללמוד ,שבאופן מהותי
אמנם ,טעם זה מסביר למה אסור להטמין דבר שהתבשל
הטמנה בדבר המוסיף איננה בישול ,אלא השלמת תהליך
כל צרכו ,אבל אין בכוחו להסביר למה אסור להטמין דבר
הבישול .הסיבה לכך היא שאם נותר רק מעט זמן
שלא נתבשל לגמרי .הרי הוא מסיח את דעתו מהמאכל
להשלמת הבישול ,המבשל אינו מסיח את דעתו מהסיר
בדיוק מפני שהחום גבוה ותהליך הבישול נמשך עד
ויבוא לטפל בו .אולם אם נותר עדיין כל תהליך הבישול,
הבוקר ולכן אין חשש שמא יחתה – ואם הסיר טמון ,קל
המבשל יסיח את דעתו לגמרי מהתבשיל ואין כל חשש
וחומר שאין חשש שיתקרר! ובאמת בטור (או"ח רנז) מוזכר
שמא יגלה את הסיר ויכסה אותו שוב .קרוק-פוט אינו
רק שאסור להטמין דבר שנתבשל כל צרכו ,וכך נפסק גם
דבר " שמוסיף " בבישול ואינו רק משלים את תהליך
בשולחן ערוך (שם ב;ז) .אולם הרמ"א (שם ז) כותב" :ויש
הבישול ,אלא הוא דבר המבשל בעצמו .לא נוהגים לבשל
מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו,
את המאכל לפני שמכניסים אותו לסיר ,אלא מוסיפים
מותר בהטמנה כמו בשיהוי ...ובמקום שנהגו להקל על פי
את המרכיבים ללא בישול ,ונותנים לחמין להתבשל עד
סברא זו ,אין למחות בידם .אבל אין לנהוג כן בשאר
. 2ראה עוד חידושי רבינו פרחיה לשבת דף מז :מהדורת שושנה/
הירשפלד עמ' .99ועיין שם היטב.
.3ראה לדוגמא השגת הראב"ד שבת ד,ב.
.1דברי הרמב"ם זקוקים לביאור נרחב יותר שאין ביכולתי לכתוב
בבמה זו .אולם ,אומר שכל הסבר ברמב"ם צריך למצות את הדיון
אודות הקשר שבין השהיה והטמנה.
4
מקומות ".והדברים דורשים הסבר – למה אסור להטמין
דבר שאיננו מבושל כלל?!
כדי להבין זאת ,נדרשים אנו לראות את דברי רבינו תם
שמופיעים בספר הישר (סי' רלה):
טבעי ,ולכן מטמינים אותו בדבר שמוסיף הבל ,ובין היתר
גם ברמץ .בזה ,משום שחומו מועט ,קיים חשש שמא
יחתה.
נמצאנו למדים שלשיטת רבינו תם הטמנה בדבר המוסיף
הבל אסורה אפילו בתבשיל שאינו מבושל כלל רק במקרה
שהסיר מוטמן בתוך דבר שמוסיף הבל בנוסף על היותו
בתנור .הצירוף של ההטמנה שבו זמנית מבודדת את הסיר
ומוסיפה לו חום והחום הגבוה של התנור גורם לבישול
יחסית מהיר ומאפשר לתבשיל להתבשל בליל שבת .אולם,
לא ייתכן שהטמנה ברמץ תגרום בעצמה לתהליך שלם של
בישול כיוון שאין חומּה גבוה כל כך ("ליכא בהטמנה הבלא
כולי האי") ,והחיתוי מועיל בה רק לשמור על חום של
תבשיל שמבושל כבר .לכן ,איסור הטמנה בתבשיל חי קיים
רק במקרה שיש הטמנה בנוסף על מקור החום ,משום שרק
במקרה כזה קיים חשש שמא יטמין ברמץ במקום הדבר
שהוא מטמין בו עתה.
בקרוק -פוט אין שום הטמנה שנוסף על מקור החום ,אלא
הסיר עצמו מונח על מקור החום .לפיכך אין לשייך אותו
לאיסור הטמנה בדבר המוסיף הבל .הרי אם הוא יחליף את
הקרוק-פוט ברמץ לא יועיל לו כלל! על כן ,כיוון שהשימוש
בקרוק -פוט באופן מהותי נועד לבשל דבר שאינו מבושל
כלל ,נמצא ששימושו לא מוגדר כהטמנה כלל ואין צורך
שהמאכל יהיה דווקא חי לפני שבת ,ונמצא שניתן לבשל בו
אפילו לצורך סעודת הערב.5
ישנם עוד צדדים להתיר את השימוש בקרוק-פוט בשבת ,6
אבל נראה לי שמה שקדם מספיק .למסקנה ,נראה לעניות
דעתי שאין לחשוש כלל לאסור שימוש בקרוק-פוט משום
הטמנה .אולם ,ישנו צורך להיזהר לא לפתוח ולסגור את
הסיר מחדש -חשש שקיים בכל מקרה שמשאירים סיר על
האש בשבת -משום שייתכן לבוא בזה לידי איסור
מדאורייתא ,שהרי נראה שכיסוי הסיר הוא מצרכי הבישול.
למעשה ,נראה שכדי להימנע לגמרי מאיסור השהייה כדאי
לכסות את כפתור ההפעלה של הקרוק-פוט כדי שלא יבוא
להגביר את החום בטעות במהלך השבת.
.4ראה במהד' שלזינגר עמ' 145בהערה .9יש בעיה מסוימת בנוסח.
. 5זאת בהנחה שאין בעיה של איסור השהייה .כיוון שאין כאן גחלים יש
שטענו שאין לחשוש כלל .אולם ,כדי להימנע מאיסור כזה כליל יש
לכסות או להוריד את הכפתורים שמאפשרים את שינוי רמת החום.
.6לדוגמא ראה ריטב"א מז :והגהת מרדכי רמז תנו.
הא דאמרי' הטמנה – בכל ענין אסרינן לה ,בין חייתא בין
בשיל ...אבל הטמנה ,אי חייתא – איכא למיחש לחתות,
דכיון דכולו טמון יכול להתבשל ולאכול ולחזור .4ואי בשיל
הוא – כיון דליכא בהטמנה הבלא כולי האי ,ירא הוא שלא
יצטנן ואתי לחתויי .הילכך אסרינן הטמנה בכל ענין.
להבנתי ,רבינו תם מסביר שאסור להטמין בדבר המוסיף
הבל אפילו קדירה חיה משום שהחום גבוה כל כך שהוא
יתבשל באותו לילה .לדבריו ,כיוון שהמאכל יתבשל עוד
בלילה ,לא שייך טעם ההיתר להשהות תבשיל חי "דלא חזי
לאורתא" (שבת יח ):והוא אינו מסיח את דעתו מהתבשיל,
ולכן יבוא לחתות .אם כן ,כיוון שקרוק-פוט נועד לצורך יום
השבת ,מותר להניח בו מאכל שאינו מבושל כי הוא מסיח
את דעתו ממנו.
ברם ,ישנה סתירה מעניינת בדברים אלו :האם הטמנה זו
חמה כל כך שהיא יכולה לבשל אפילו תבשיל חי או שהיא
כל כך לא חמה עד שיש חשש שמא המאכל יצטנן לגמרי?
אם נפרש שהחשש הוא שמא האוכל יתקרר עד הבוקר,
יקשה לנו לא רק לשון רבינו תם עצמה (שכותב באופן כללי
שאין הרבה חום בהטמנה) ,אלא גם הסברה הפשוטה :הרי
יקדיח המאכל לגמרי! מי יניח מאכל מבושל במקום שחומו
גבוה כל כך שמאכל חי לגמרי יתבשל עוד באותו ערב?! יש
לזכור שחום זה גבוה משל תנור רגיל .האם ייתכן שחום
של רמץ יעלה על החום של תנור שאינו גרוף וקטום?
אלא נראה להסביר שיש כאן שני סוגים שונים של הטמנה:
לא ייתכן לבשל מאכל חי לגמרי עם רמץ ,ולכן ברור
שכשמדובר במאכל חי שמתבשל בערב ,מדובר על מקרה
שהוא מונח מוטמן בתוך תנור .רבינו תם מסביר ,שאם הוא
יטמין את המאכל בתוך התנור יש חשש שמא יחתה ולכן
אסור .מאידך ,מאכל מבושל אינו זקוק לחום גבוה כל כך,
אלא רק ברמה שיחזיר את החום שהמאכל מאבד באופן
בחירה חופשית
(דעת תבונות) ,לתכלית זו ברא ה' את העולם ,כדי
שהבריות יוכלו לבחור בטוב ובכך להצדיק את קבלת הטוב
שה' רוצה להשפיע להם.
יצא לכם לחשוב פעם על הבחירה החופשית שלכם?
את הבחירה החופשית אי אפשר להוכיח בהוכחה מופתית,
אחרת כולם היו מאמינים בה .מה שבכל זאת אפשר
לעשות זה לתת לבחירה החופשית מקום ,להסביר למה
העיקרון של הבחירה החופשית הגיוני.
מתוך התבוננות בנושא אחר שאין כאן מקומו ,הגעתי לכל
מיני תובנות שהעלו אצלי ספק וקושיה על הבחירה
החופשית .אנסה להציג כאן את הדברים:
חיים טי (ד)
" הַ ִעי ד ִֹתי בָ כֶ ם הַ יּוֹ ם אֶ ת הַ ּ ָש ַמיִם וְ אֶ ת הָ ָא ֶרץ הַ חַ יִּי ם וְ הַ ּ ָמוֶת
נ ַָת ִּתי ְלפָ נ ָ
ֶיך הַ ְ ּב ָרכָ ה וְ הַ ְ ּקלָ לָ ה וּבָ חַ ְר ּ ָת ַּבחַ יִּים ְל ַמ ַען ִּת ְחיֶה ַא ּ ָתה
וְ ז ְַר ֶע ָך":
(דברים ל,יט)
לאדם ,בשונה משאר היצורים החיים ,או מן המלאכים
(להבדיל) ,ניתנה יכולת הבחירה .כמובן שמצופה מהאדם
לבחור בטוב ולמאוס ברע .הבחירה היא המאפשרת לאדם
לקבל שכר על מעשיו ביושר ולא בצדקה .לפי הרמח"ל
5
האם העולם הזה הוגן? האם מי שנולד יותר מוכשר
הייתה לו אפשרות לבחור אחרת.
יצליח יותר בעבודת ה'? מי שנולד יותר חכם יזכה ביותר
אז איך בכל זאת יש לנו בחירה חופשית?
שכר (אם השתמש בשכלו כראוי כמובן?)...
1בשביל להבין את הבחירה צריכים להסתכל על הניסיון
התשובה לכל השאלות האלו היא – לא! העולם כן הוגן.
מזווית ראיה שונה .אין זה נכון להסתכל על הניסיון אחרי
מידת המשפט של הקב"ה לא לוקה בחסר .אלא ,כל אדם
שנגמר ,ולקבוע על פי סופו אם הטוב גבר על הרע או
מקבל מה' כוחות שונים ויכולות שונות .אדם שקיבל
להיפך .אפשר להסביר את הטעות בנקודת המבט הזו על
יכולות מסוימות ,מצופה ממנו להגיע לתוצאה שונה
ידי משל :כשיש מחלוקת של אביי ורבא בגמרא ,אדם
מאשר אדם שקיבל יכולות אחרות .וכל אדם נמדד לפי
יכול לקרוא את סברת אביי ולהבין למה אביי התכוון,
מעשיו ביחס ליכולותיו.
ממש "להתחבר" לזה .עד כדי כך להתחבר לדעת אביי
שהוא לא יבין בכלל איך רבא יכול לחשוב אחרת .אבל
יוצא מכך שכששני אנשים בעלי יכולות שונות מגיעים כל
אחרי שיסבירו לו לעומק את שיטת רבא ,הוא יראה כמה
אחד לניסיון ,אין להם "נתוני פתיחה" זהים .נדגים זאת
נפלאה שיטת רבא ,ופתאום הוא כל כך יבין את רבא ,עד
בניסיון של לקום בבוקר לתפילה .אדם אחד נברא עם
שהוא לא יבין איך אביי אמר מה שאמר ...ובכל זאת,
תכונה שמקשה עליו לקום בבוקר ,וגם כשהוא מתעורר
למרות שהוא חושב שצד אחד מוכרח ,המחלוקת י ְֶשנה,
הוא מאוד עייף .אדם אחר ,לעומתו ,נולד לבית עם חינוך
לאהבה לתפילה וחשיבותה ,וגם מטבעו לא כל כך קשה
עומדת וקיימת .אפשר לטעון את שתי הטענות.
לו לקום בבוקר .למה הראשון לא קם לתפילה? כי הוא
כך גם בניסיון .כשאדם מסתכל על ההחלטה שהוא קיבל
יותר נמשך לצד של השינה (ככה הוא נולד) מאשר לצד
אחרי שהניסיון הסתיים ,אכן נדמה שהיה מוכרח שככה
של התפילה .ולמה השני קם לתפילה? כי הוא יותר נמשך
יסתיים הניסיון .אבל באמת באמת ,הניסיון היה יכול
לצד של התפילה (ככה הוא נולד) מאשר לצד של השינה.
להסתיים אחרת .המחשבה שהניסיון היה מוכרח
אמנם במציאות הדברים יותר מסובכים ,אבל העיקרון
להסתיים כך היא חלק מנקודת השקר של המציאות
זהה .גם אדם שטבעו מאוד מקשה
שלנו ,עלמא דשיקרא.
עליו לקום בבוקר ,יכול להצליח לקום
אז כיצד להסתכל על הניסיון? – בזמן
הבחירה מתפרשת על פני כל
לתפילה ,אם רק ירצה בכך מאוד.
הניסיון עצמו.
חייו של האדם .מי שהחליט
יוצא שעמידת אדם בניסיון ,כל אדם,
נקדים הקדמה קטנה .הרמב"ם
נובעת מכ ך שמערכ ת השיקולי ם
ללכת לישון מוקדם כדי לקום
ב'הלכות דעות' מסביר על המידות של
שהייתה לו הכריעה שזו התוצאה
בבוקר יותר בקלות ,בהחלט
האדם ,איזה מידות טובות ,איזה
שהוא מעדיף .אם לאדם היה מאוד
התחיל את שלב העמידה
פחו ת ,אי ך לה ת גב ר ע ל המי דו ת
קשה לקום ובכל זאת הוא קם ,זה
הרעות וכו' האם לא היה מתאים יותר
בניסיון ,אך גם בהחלטה הזו
משום שרצונו לקום לתפילה גבר על
לקרוא לנושא הזה 'הלכות מידות'?
עצמה לא הייתה לו בחירה
רצונו להמשיך לישון.
למה דעות? הסיבה היא שכל המידות
חופשית...
בתחילת הדברים אמרנו שאת כל
שיש לאדם נובעות מהדעות שלו .אין
כוחותיו קיבל האדם מאת ה' .אם כן,
זה או מ ר ש כל מ ח ש ב ה מ שפ י ע ה
לכאורה.
מראש,
ידועות
תוצאות כל ניסיון וניסיון כבר
מיידית על המידות ,אלא שמידותיו של האדם תלויות
מערכת
עם
משוכלל,
חיים
האדם מתוכנת כמו בעל
בתפיסות עולם שטבועות עמוק בתודעתו .למשל ,הסיבה
שיקולים מסועפת שבסופה הוא נותן תוצאה כמו מחשב.
שאדם כועס בדרך כלל היא מפני שהוא חושב שדבר
לא משנה מהי אותה תוצאה ,היה מוכרח במציאות שכך
מסוים היה צריך לקרות באופן שהוא רצה ,וזה לא קרה,
יקרה ו ש זו תהי ה ה תוצ אה .לאן נעלמה הבחיר ה
אז הוא כועס .אם אדם נעלב ממשפט שאומרים לו ,זה
החופשית?
משום שטבוע לו עמוק בתודעה שהוא חשוב במידה כזו
ניתן לתרץ ולומר ,שלאדם נתונה האפשרות להשפיע על
או אחרת ,ולא כיבדו אותו כראוי לגודלו וחשיבותו.
משיכתו לכל צד .למשל ,הוא יכול ללמוד על חשיבות
אמרנו שלאדם יש משיכה לשני הצדדים ,לצד של ליפול
התפילה כדי לחזק את רצונו לקום לתפילה ,או ללכת
בניסיון ולצד של לעמוד בניסיון .גם המשיכות האלה
לישון יותר מוקדם כדי לא להיות עייף בבוקר ,ובעצם זו
שורשן בתודעה .אם אדם מעשן ,זה בגלל שלא ברור לו
הבחירה שלו.
הנזק שנגרם לו .הוא מרוכז בהנאה שבדבר .אם בכל
תירוץ זה עוזר לברר יותר טוב את נקודת הבחירה ,אבל
סיגריה שהיה מעשן הוא היה רואה אל מול עיניו את
הקושיה בתוקפה עומדת .הרי הבחירה איננה נקודתית,
שעון החול של חייו מאיץ את זרימתו ,ודאי שהוא לא
מתרכזת ברגע אחד ,שחור או לבן .הבחירה מתפרשת על
היה מעשן .אמנם ,לפעמים אדם יודע מה הנזק וממשיך
פני כל חייו של האדם .מי שהחליט ללכת לישון מוקדם
לעשן ,כיוון שהוא לא נותן להבנה שסיגריה זה מזיק
כדי לקום בבוקר יותר בקלות ,בהחלט התחיל את שלב
לחדור לו לתודעה .זה רק יושב לו בשכל ,לא יורד ללב.
העמידה בניסיון ,אך גם בהחלטה הזו עצמה לא הייתה לו
כך בכל הנסיונות .נשוב לדוגמה של לקום לתפילה .מצד
בחירה חופשית ,אלא היא נבעה מחישוב כל התכונות
אחד אדם רוצה להמשיך לישון ,כי הוא מבין וקבוע
והכוחות והתובנות שלו ,זו הייתה התוצאה המתבקשת.
בראשו שכשעייפים חוזרים לישון ואין עם זה כל רע .זה
זה נראה כאילו האדם בוחר בעצמו ,אבל למעשה לא
.1הדברים מבוססים על תשובה שהרב רוזין ענה לי.
6
הגר"א מחלק את כל המלחמה הפנימית הזאת לשלושה
חלקים בנפש – נפש ,רוח ,ונשמה .הנפש היא החיּות של
האדם ,כל התחושות ,המשיכות ,האהבות והרצונות שלו.
הנפש מושכת את האדם לחומר ,לתאווה .הנשמה היא
החלק שמחובר לרוחניות ואין בו חומריות ,היא מושכת
לקרבה לה' ולעשיית הטוב .הרוח באמצע ,והיא צריכה
לבחור לאן היא הולכת .האם היא נמשכת אחרי הנפש או
אחרי הנשמה .הרוח היא המחשבה של האדם .היא מעל
התובנות והיא צריכה להחליט מה היא עושה עם כל
הנתונים שהיא מקבלת .מצד אחד יש לה משיכה חזקה
לחומר ,מצד שני נצנוץ של קדושה קורא לה לבחור בטוב.
כמו שהקדמנו ,הדברים לא מוכיחים את הבחירה .אי
אפשר להוכיח את הבחירה .אפשר רק לתת לה מקום.
למי שירצה ,תמיד יש מקום שלא להאמין בזה.
יהי רצון שה' לא יביאנו לידי ניסיון ויעזור לנו לבחור
בטוב ,ונזכה להסרת הרע בתכלית והבאת העולם לתיקונו
השלם.
נראה לו טוב .מצד שני הוא רוצה לקום כי הוא יודע
שחשוב להתפלל .גם זה נראה לו טוב .כל צד מערפל את
הצד השני .דהיינו ,ההנאה הגופנית של החזרה לישון
מערערת את ההבנה השכלית שהוא רוצה לקום – אולי
לקום זה לא הטוב האמיתי? ולהיפך ,לקום לתפילה זה
חשוב ,אז אולי לא טוב לחזור לישון? פה נכנסת נקודת
הבחירה – למצוא מהו הטוב האמיתי .להבחין בין רצון ה'
ממני ובין מה שמגיע מהחומר .כשהאדם חושב ,זה מעל
התובנות .2הוא לא משוחד לאף צד .הוא מתבונן בצדדים
השונים .אם הוא משתדל מאוד ,אז בעזרת ה' כמובן הוא
מגיע למסקנה שהתפילה היא הטוב האמיתי .אם לא ,הוא
נשאר עם הרצון החזק לחזור לישון .לאחר הניסיון ,כפי
שאמרנו לעיל ,התוצאה הסופית כבר נראית מוכרחת .אם
הוא עמד בניסיון זה מפני שיותר רצה להתפלל (כך בירר
בשכלו בזמן הניסיון) .ואם הוא לא קם ,זה בגלל שיותר
רצה לישון (כי לא השתדל מספיק לברר מהו הטוב).
.2נגדיר תובנות כדברים שטבועים באדם מן העבר.
זיכרון השואה ביצירת עגנון
הָ יָה אֶ ְפ ָשר לַ עֲ ׂשוֹ ת שוּם דָּ בָ ר ַּבעֲ בוֹ ַדת ה'ִ .אם הָ יָה זוֹ כֵ ר ָּכל
ש ָעבַ ר -לא הָ יָה אֶ ְפ ָשר לוֹ ְלהָ ִרים אֶ ת ַע ְצמוֹ לַ עֲ בוֹ ָדתוֹ
ַמה ּ ֶ
ְ
י ְִת ָּב ַרך ְ ּבשוּם אפֶ ןּ .גַם הָ י ּו ְמבַ ְל ְ ּב ִלים אֶ ת הָ ָא ָדם ְמאד ָּכל
שעוֹ ְב ִרים ָעלָ יו .אֲ בָ ל ַע ְכ ָשוַ ,על י ְֵדי הַ ּ ִש ְכחָ ה נִ ְש ָּכח
הַ דְּ בָ ִרים ֶ
ש ָעבַ ר וְ הָ לַ ְך נִ ְפסָ ק וְ הוֹ לֵ ְך
ש ָּכל ַמה ּ ֶ
ש ָעבַ ר וְ אֶ ְצלוֹ הַ דֶּ ֶר ְך ֶ
ַמה ּ ֶ
לַ חֲל ו ִּטין וְ אֵ ינוֹ חוֹ זֵר ְ ּב ַד ְע ּתוֹ עוֹ ד ְ ּכלָ ל ,וְ אֵ ינוֹ ְמבַ ְל ּ ֵבל ְ ּכלָ ל
ש ְ ּכבָ ר ָעבַ ר וְ הָ לַ ְך".
ַע ְצמוֹ עוֹ ד ַּב ּ ֶמה ּ ֶ
דניאל שוורץ (ה)
את אירועי יום השואה שחלו לא מכבר מעצב בצורה
בלתי מעורערת צו מוסרי נוקב – 'לזכור ,ולעולם לא
לשכוח' .התרגום הנפוץ לזיכרון בחברה הישראלית הוא
העיסוק הישיר הרב בשואה .כוונתי במושג 'עיסוק ישיר'
היא שאין הבדל אם אני בוחר לקרוא ספר על השואה,
ללכת לטקס או להקשיב לאיש עדות – בכל אחת
מהאפשרויות אני עוסק בשואה כשלעצמה :בגטאות,
ברכבות ,בתאי הגזים וכו' .מכיוון שזיכרון השואה נתפס
כערך בסיסי בחברה הישראלית ,פתגם זה אינו מוגבל
ליום השואה בלבד אלא מתממש בחברה הישראלית אף
ביתר השנה .כשם שבתורה אנו מוצאים מצוות רבות
"זכר ליציאת מצרים" ושעל ידי קיומן אנו נזכרים ביציאת
מצרים מדי יום ולא רק בפסח ,כך בחברה הישראלית
קיים ערך מכונן לזכור את השואה בכל ימות השנה.
העיסוק המרובה והישיר בשואה נראה לרבים מאתנו
כמובן מאליו ,שכן השואה היא אחד האתוסים המכוננים
של התרבות הישראלית ושל המדינה הציונית שקמה מיד
לאחר השואה .מאותה סיבה אנחנו ממעטים לחשוב
בכובד ראש על הצדדים השונים של זיכרון השואה .מה
התועלת שאנו רוצים להפיק ממנו? האם צריך להגביל
אותו מבחינת התכנים והגיל? ואולי השאלה הקשה מכל
– האם לזיכרון השואה עלולות להיות השלכות שליליות
על עיצוב דמותה של החברה הישראלית?
ר' נחמן כותב בפסקה ידועה על מעלותיה של השכחה.
אותה תכונה שבחיי הישיבה אנו נאבקים ללחום בה זוכה
אצלו באופן מפתיע לשבחים (שיחות הר"ן כ"ו):
"אֵ צֶ ל הָ עוֹ לָ ם הַ ּ ִש ְכחָ ה ִהיא ִח ָּסרוֹ ן ָ ּגדוֹ ל ְ ּב ֵעינֵיהֶ ם .אֲ בָ ל ְ ּב ֵעינַי
לדעת ר' נחמן ,האדם מחויב לברור באורח מודע את
זכרונותיו ולהשאיר רק את אלו שיקדמו אותו בעבודת ה'.
אין הכוונה שהאדם יקח זכרונות נעימים בדווקא – יכול
להיות שהוא יעדיף לזכור את החטא כדי שיוכל להימנע
ממנו בעתיד ,חידושו של ר' נחמן הינו בכך שהוא מציב
אמת מידה לזיכרון ודוחה את התפיסה שאדם חייב לזכור
הכל כי זוהי 'האמת' – על האדם להתאמץ לזכור רק את
הזכרונות שיאפשרו לו לבנות קומה רוחנית חדשה
ולאפשר לעצמו לשכוח מה שעלול 'לתקוע' אותו במקום.
באותו אופן ניתן להרחיב את הרעיון גם למימד הלאומי
– האם עם צריך לזכור כל מאורע ומאורע שעבר עליו?
כמדומני שדרישה זו לא עומדת אפילו במבחן המציאות.
כמה מבין הקוראים מכירים ולו בצורה כללית למדי את
פרעות תתנ"ו? או קראו תיאורים היסטוריים על גירוש
ספרד? באופן טבעי יש אירועים שעוברים לקדמת הבמה
ומשפיעים על התודעה הלאומית ,בעוד חבריהם נדחקים
לספרים מעלים אבק .אם משתמשים במתודה של ר'
נחמן ניתן לשלוט בזיכרון ולהפיק מהתנועה הטבעית הזו
תועלת – להדגיש אירועים שיש בהם כדי לקדם את
התודעה הלאומית על פני אירועים שעלולים לדכא אותה.
אם כן ,לאיזה סוג שייכת השואה – האם זכרונה מקדם
את העם היהודי או מדרדר אותו לאחור?
לפני לא מעט שנים כתב אדם בשם יהודה אלקנה בעיתון
'הארץ' מאמר שלאחר מכן התפרסם רבות ונקרא 'בזכות
השכחה' .טענתו המרכזית הייתה שהעיסוק האינטנסיבי
יֵש ְ ּבהַ ּ ִש ְכחָ ה ַמעֲ לָ ה ְ ּגדוֹ לָ הּ ִ ,כי ִאם לא הָ י ְָתה ִש ְכחָ ה -לא
7
ובמנגינות שחיברו להם קהילות אשכנז ופורץ בבכי
תמרורים מר .עגנון מספר לאבן גבירול על גורלה המר של
עיירתו ,המבטיח לו הבטחה מיוחדת ש'בדיבור אחד'
נאמרת גם מפי עגנון עצמו:
בשואה גורם בלי מתכוון לנזקים עקיפים עצומים בעיצוב
דמותה של החברה הישראלית .לדעתו זיכרון השואה
גורם למדינת ישראל לחיות בתחושת חרדה מתמדת
ופחד בלתי מרפה ששוב היא עומדת בפני השמדה
טוטאלית כמו באותם ימים חשוכים .הלך נפשי כזה
המתייחס לכל עימות מדיני כ'להיות או לחדול' מוביל
להקצנה של מערכות צבאיות ולפגיעה באוכלוסיה
אזרחית שלא לצורך ,ועל כן יש לחדול מכל אזכור של
השואה במרחב הציבורי .זיכרון השואה גרר לדעתו בעיקר
השלכות שליליות ועל כן ,כר' נחמן בשעתו ,הוא המליץ
לשכוח ממנה (חשוב להדגיש שאלקנה היה ניצול שואה
בעצמו ועל כן אין לפרש את דבריו כהכחשת שואה
חלילה) .אף שאיני מסכים עם מסקנתו הקיצונית ,ראוי
להזכירו כדי שלא ניבלע בחוסר המודעות המאפיינת את
תרבות זכירת השואה בישראל אלא נזכור שיש לשקול
היטב ובזהירות מה המטרה שאנו רוצים להשיג ממנה,
ועל ידי כך נוכל למקסם את התועלת מהזיכרון ולצמצם
את החסרונות הפוטנציאליים.
"...הבטתי וראיתי שחזר וריחש בשפתיו .ושמעתי שאמר
אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה ...התחלתי מחשב,
מה סימן יעשה רבינו שלמה לעירי? אם בדיו? יום טוב הוא
ואין קסת הסופר במתניו ...שוב פעם ריחש בשפתיו .הטיתי
אזני ושמעתי שדיבר בשיר ,שכל שורה שבו מתחלת באות
אחת מאותיות שם עירי .וידעתי שסימן עשה לו המשורר
לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון
הקודש.
סמרה שערת בשרי ונמס לבבי ונתבטלתי ממציאותי והייתי
כאילו איני .ואילולא זכר השיר הייתי ככל בני עירי אשר
אבדו ואשר מתו בידי עם נבל ומנואץ אשר ניאצו את עמי
מהיות עוד גוי .אך מחמת גבורת השיר נשמטה נפשי ממני.
ואם נכחדה עירי מן העולם שמה קיים בשיר שעשה לו
המשורר סימן לעירי .ואם אני איני זוכר את דברי השיר כי
נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר ,השיר מתנגן בשמי
מעלה בשירי משוררי קודש אשר יאהב
השם".
בניגוד לעיסוק הישיר בשואה השכיח
בחברה הישראלית ובניגוד לאלקנה
מוצאים
אנו
שבתורה
כשם
שהציע לשכוח ממנה ,התווה ש"י עגנון
(האש והעצים ,עמ' )152-151
דרך ביניים ייחודית לזיכרון השואה.
מצוות רבות "זכר ליציאת
השיר שמחבר אבן גבירול לעיירה מונע
בימי מלחמת העולם השניה עגנון גר מצרים" ושעל ידי קיומן אנו
ממנה להישכח ,ונוכחותה בזיכרון
האנשים החיים משמר את קיומה .יתרה
בירושלים אך במקור הוא היה יליד נזכרים ביציאת מצרים מדי
גליציה שבפולין ומכל משפחתו ,עיירתו
מכך – זוהי תלות הדדית ,שכן רק
יום ולא רק בפסח ,כך
והעולם התרבותי העשיר בו גדל נותרו
הזיכרון המתמיד הוא המאפשר
בחברה הישראלית קיים
שרידים בודדים .האנשים והרחובות,
לשארית הפליטה להמשיך ולחיות
ערך מכונן לזכור את
בתי הכנסת ובתי המדרש ,המנהגים
למרות החורבן הנורא .כמו אבן גבירול
והמסורות ,הרב ,החזן ,השוחט – כל
השנה.
ימות
בכל
השואה
בסיפור כך עגנון בחיים האמיתיים
המרחב בו חי בילדותו נמחה תחת מגפי
לוקח על עצמו כתגובה לשואה את
הצורר הנאצי .ננסה לעמוד על אופיה
אתגר שימור זיכרון העיירה היהודית באמצעות כתיבה
נמצא
שלא
למרות
של התמודדותו של עגנון מתוך כתביו.
ספרותית ענפה .כשם שניצולי השואה התגברו בצורה
בהם סיפורים על הגטאות והמחנות בפירוש אין זה אומר
בלתי תיאמן על אובדנם והקימו מתוך האפר את המדינה,
שסיפורים אלו אינם חלק מ'זיכרון השואה' ,שכן הם
כך עגנון נותן פורקן לכאבו בכתיבה ובהנצחה שמונעות
נכתבו מתוך חווית האובדן ועוסקים במחיריה
ממנו לשכוח את עולם ילדותו שהשואה החריבה.
ובהשלכותיה.
אך לא רק הרצון לזכור באופן פרטי את העיירה הניע את
1
בסיפור 'הסימן' מספר עגנון על עצמו בעת שמגיעה אליו
עגנון .היה מניע נוסף שהמריץ אותו לכתוב בפרוטרוט על
בערב שבועות 2בשורת האיוב על השמדת משפחתו
קורות העיירות במזרח אירופה קודם השואה ,מניע
ועיירתו .בערב החג ובכניסתו עוד מנסה עגנון להדחיק
שבלעדיו אי אפשר להבין את היקף ההשקעה של עגנון
את העצב והאומללות הממלאים אותו מפני שמחת החג,
בהנצחת העיירה היהודית .עגנון היה מהבודדים שהבינו
ולאחר הארוחה הוא הולך לבית הכנסת כדי לומר תיקון
בשעתו שבשואה לא נרצחו רק יהודים בשר ודם ,אלא
ליל שבועות כפי שנהגו אבותיו .לצערו הוא מגלה שמכל
שכל העולם התרבותי הייחודי שנבנה והתעצב במשך
המתפללים לא טרח להגיע אלא הוא .בעודו יושב בודד
מאות שנים במזרח אירופה נמחה ביחד איתם .עגנון
בבית הכנסת הקטן ומנסה לומר את התיקון ,מראות
הפנים שלא רק עיירתו האישית נספתה בשואה ,אלא כל
העיירה החרבה לא נותנים לו מנוח .למרות נסיונותיו
השטייטעל היהודי המזרח אירופאי לא ישוב עוד ,וראה
להתעלם מהם ,הם מכניעים אותו אט אט עד שהם
בכך שבר עצום ברציפות התרבותית של העם היהודי.
פורצים ועוברים לנגד עיניו ומשתלטים על מחשבותיו
השואה סימלה מבחינתו את שיאו של הניתוק התרבותי
במעין חיזיון נבואי .כשלבסוף נגלה אליו מתוך ארון
בין העולם היהודי הישן ובין העולם הישראלי החדש –
הקודש ר' שלמה אבן גבירול ,נזכר עגנון בפיוטיו
תהליך שהחל בהשכלה ,התעצם בתנועה הציונית ושיאו
עולם התורה ,כך שנוצר ניגוד חריף בין חג מתן תורה ובין חורבן עולם
התורה החלים באותו היום.
. 1פורסם לראשונה במהלך השואה בקובץ 'בסער' ובשנית (בהרחבה
משמעותית) בספר 'האש והעצים'.
.2תאריך זה סמלי – לאורך הסיפור העיירה היהודית מסמלת את
8
במכת הגרזן שהנחיתו הנאצים על יהדות אירופה
(להבדיל כמובן) .הוא חשש שהדור החדש שיקום במדינת
ישראל יהיה מנוכר לעברו ולא יכיר כלל את הצורות
העתיקות שקדמו לו ,ניכור שיוביל להדרדרות מוסרית
ולאבדן דרך לאומית .עגנון לא הקדיש זמן רב כל כך
לכתיבה על העולם הישן רק כדי לבטא את כאבו האישי
וכדי לתת פורקן לזכרונותיו אלא גם ובעיקר בגלל
שהאמין שבכוחו ובכשרונו הוא יכול למזער את הנזק
התרבותי שנגרם לעם היהודי.
מתוך תפיסה זו מתחיל עגנון להשקיע זמן רב בלתאר
ולשרטט לפרטים את עולם העיירה היהודית טרם
השואה ,ובכך לשמר אותו לנצח בספרות היהודית .כך
הגיעו לעולם הספרים 'קורות בתינו'' ,עיר ומלואה' ועוד
סיפורים קצרים רבים .שאיפה זו יכנה לימים חוקר
הקבלה גרשום שלום " לשמר לדורות הבאים את צורות
החיים שנידונו לכליה" .עגנון מתחיל לעבוד יומם ולילה
ודוחק הצידה את יתר עיסוקיו האחרים כמו כתיבת
רומנים ,הכנת ספרים לדפוס וספרי קבצים כדי שיספיק
לעמוד במשימת חייו לפני מותו .עגנון בעצמו מתאר כך
את מטרת כתיבתו בהקדמה לספר 'עיר ומלואה' המגולל
את קורות עירו בוצ'ץ':
"זה ספר תולדות העיר ביטשאטש היא בוטשאטש אשר
כתבתי בצערי וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו
שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה ואהבה ויראה וחן וחסד
וצדקה היתה למן היום הוסדה ועד שבא השקוץ המשומם
והטמאים והמטורפים אשר עמו ועשו בה כליה .ה' ינקום דם
עבדיו ונקם ישיב לצריו והוא יפדה את ישראל מכל
עוונותיו".
בניגוד לעיסוק הישיר בשואה בחברה הישראלית עגנון
עוסק בשואה באופן עקיף .הוא כותב אומנם על העולם
היהודי טרם השואה אך שומר על נקודת המבט של אדם
שחי לאחר השואה ויודע שהעולם אותו הוא מתאר כבר
אבד .מתוך פרספקטיבה מורכבת זו מעצב עגנון את
המסר אותו הוא מבקש להפיק מזיכרון השואה – לגשר
ככל הניתן על הפערים בין השטייטעל לקיבוץ ,בין הישן
לחדש ובין חיי הגלות שתמו לבין החיים היהודיים
המתחדשים בארץ ישראל.
על מסילות בלבבם
וראיונות ,וכמובן מסילות בלבבם .להם יש לצרף את
השיעורים בישיבה והשיחות האישיות פה ושם.
ולפני כשנה ,במהלך ויכוח תורני עם חבר ,הגעתי
למסקנה מה מייחד בעיניי את הרב:
צוריאל חלמיש (ו)
כשקראתי עמוד מסוים בספר ,עוד לפני שקניתי אותו,
חשתי חוסר הזדהות מוחלט עם הכתוב .תחושה חריפה
של תדהמה וכעס .לרגע הייתי בטוח שלעולם לא אקנה
את הספר .ואחרי שקניתי וקראתי ,שוב ,במהלך הקריאה,
עלו פה ושם כמה הרהורים ערעורים וקושיות ,שלרגע
חלפה בי תמיהה :מהו סוד האהבה שלי לרב.
כן ,הגעשמאקט של כל הלימוד הוא הוויכוח ,אבל מהו
עצם הקשר?
ובכן ,לפני שמונה שנים ,בישיבה לצעירים בה למדתי,
הגענו לסוגיית "זמרא מנא לן דאסיר" (גיטין ז ).העוסקת
בשירה וזמרה בזמן הזה .סוגיה הלכתית אקטואלית בתוך
סבך סוגיות של דיני גיטין ומעט אגדה .כשהגענו לשיטת
הרמב"ם (תעניות ה,יד) ,היה די ברור שדעתו אינה כל כך
ברורה; לא ברורים המקורות עליהם בנה את דבריו ,ולא
ברורה המסקנה ההלכתית למעשה .לפיכך ,צילם הר"מ
שלנו את היד פשוטה על אותה הלכה ופשוט קרא ממנו
את השיעור .תפתחו ותראו .יש שם נפלאות .זו הייתה
הפעם הראשונה בה נפגשתי עם הרב רבינוביץ'.
יקה של חיי .חוף מבטחים אחרי שנים
אּור ַ
וזו הייתה האֵ ֵ
של קריאה די חד -מימדית של הרמב"ם ,קריאה קפואה
ולא אקטואלית ,פשרנית ובעלת הנחות קדומות .מאז
נחשפתי יותר ויותר לתורת הרב :כרכי יד פשוטה ,שו"ת
שיח נחום ,שו"ת מלומדי מלחמה ,עיונים במשנתו של
הרמב"ם ,דרכה של תורה ,וגם מאמרים מזדמנים
כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית ,מרגיש הוא
יותר את הערך הגדול של הרבים .הציבור מתחיל להיות חי
בתוכיותו ,בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים
הרבים של הציבור ,את גודל הערך של החיים המפעמים
בכללות הציבור ...ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ .ואז
הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי ,מחשבותיו
מתקדשות בקדושת הרבים ,ומוסרו מתעלה להיות צדיק
לרבים ,ואור נשמתו מתחילה להאיר בקדושת אורו של
משיח.
(אורות הקודש ג ,עמ' קנז)
הסוגיה כאן היא התרחבות המעגל הנפשי; מתוך נקיּות
נפשית-רוחנית מופיעה תודעה ציבורית .זאת מפני שאדם
החי סביב עצמו הוא אדם גס שאינו יוצר ,ואדם שחיי
ציבור מפעמים בו הוא אדם עדין הבונה את העולם .ואכן
לקראת סיום הפסקה עוסק הרב קוק בצד המשיחי של
"מנהיג ציבורי אידיאלי" ,באור תיקון העולם שהוא מייצג.
אותי הפסקה הזו סיפקה במיוחד .היא עזרה לי לברר את
המקום של הרב בליבי .הרב ,מבחינתי ,הוא "מנהיג
ציבורי אידיאלי"; בזכות המנעד הציבורי העדין שיש
בליבו ,טּוב הלב המתבטא באופן התייחסותו לחברה
ולאדם ,הראיה ההיסטורית הבריאה ,האחריות הכלל -
ישראלית ,היכולת לראות חזון גדול ושביל זהב המוביל
אליו" ,המציאות הממשית של הציבור" כטיעון הלכתי-
מחשבתי ועוד.
9
מסקנות זהירה ,סיוגים הכרחיים .בקיצור ,הרב נותן
בין הנקודות המאירות של הרב אפשר לציין את היכולת
בקורא אמון ,שיקרא ויחשוב וישפוט.
להרפות .אדגים זאת דרך עניין אקטואלי שחבר טוב הסב
את תשומת ליבי אליו .אני מניח שייתכן ושמתם לב
ועוד עניין :יראת שמים ואהבת הבורא .תוכו של הספר
שדעתו ההלכתית של ראש הישיבה היא שאסור להשתכר
רצוף אהבה ,אהבת ה' ,אהבת ישראל ,אהבת התורה ,וגם
בפורים .בוודאי שלא באופן הנהוג בישיבה .השתכרות,
הרבה יראה ,יראת ההוראה ויראת אי -ההוראה ,יראת
לטעמו ,היא אם כל חטאת ,טעות פטאלית ,אסון .אבל
העונש ויראת הרוממות ,ושפתותיו נוטפות מור .הרב
רגע! איך זה שראש ישיבה ,שלדעתו השתכרות היא
מגיע מתוך תנועה של השתייכות והתמסרות לדבר ה',
עבירה חמורה ,מאפ שר ל תלמידיו ,בי שיבה שלו,
וכל נסיון העתקת מבנים הלכתיים או הגותיים מהספר,
להשתכר?
בלא לשמור על היסוד הזה – לא יצלח .הלב של הרב,
המסּור לתורה ,הוא עיקר השדר של הספר.
זו נקודה חשובה מאוד מפני שהיא מבהירה מצוין את
עמדתו של הרב ביחס לחינוך בריא .גישתו של הרב היא
אין ביכולתי להתייחס כאן לסוגיות ספציפיות בספר ,וגם
חינוכית; התבטאויות מבוססות בהירות ועקרוניות ,אבל
אין רצוני בכך .צריך פשוט לשבת ולקרוא אותו ,להטמיע
טבולות ביסוד הבחירה החופשית ,מפני שרק בחירה
את המסרים שבו ,להבחין בדרכי החשיבה שלו ,להסיק
חופשית תבנה את קומת האדם מתוכו ,ותעמיד חיים של
את המסקנות הנדרשות .אך בין השאר אציין כמה עמודי
יצירה .לא מפעל נקניקיות אלא מפעל חינוכי בן עשרות
תווך מחשבתיים שלדעתי חורזים כמה מאמרים בספר:
שנים שכותרתו :העמדת אדם על רגליו .כפִּ יה נצרכת רק
סבלנות היסטורית לחזון גדול ,הרחבת המונח "אדם"
במקרי קיצון.
בכמה מובנים ,נכונות אל כובד האחריות המונח על דור
ואדם ,אמון בעולם ,אמונה מתוך הזדהות שכלית עמוקה,
את המשנה (אבות ד,ט) " :ואל תאמר קבלו דעתי ,שהן
הכלת המורכבות האנושית ,יכולת להרפות מן
רשאין ולא אתה" ,מפרש הרמב"ם" :אם חלקו עליך חבריך
ההשתדלות ולהניח ליד ה' לתמרן ועוד.
בדעה – אל תחייבם לקבל סברתך ,לפי שהבחירה בידם
לקבל דברך ,ואין הבחירה בידך לחייבם
ובכן ,למעשה ,את עצם הקשר שלי עם
בדברך" .מצוה עליך לומר את דעתך,
הרב לא מיששתי מעולם .את הסוד לא
חשיבה מרובת גוונים
אבל עליך לתחם בקפידה את מרחב
גיליתי .הסתובבנו ,אני ואתם ,סביב
בהכרח תהיה מבוססת
הבחירה החופשית של הזולת .לא רק
הארמון ,ולא נכנסנו לתוכו; עמדנו על
יותר,
קשובה
יותר,
כצורך אלא כערך.
יד האוצר ,אך לא אחזנו בו .לא מיששנו
ותתייחס למשלב נפשי
אותו ,וכך זכינו למשש את חיינו .שהרי
והע נווה נצרכ ת .אֲ נ ְֵקד וֹטָ ה הידועה
מי שמסיח את דעתו זוכה למציאה.
לכולנו היא שספרי הרב נכתבים בצוות.
מורכב ורב-רבדי .כך
פרקים מסוימים בספר מסילות בלבבם
ִּת ָּלמֵ ד התורה בשבעים
עברו גם תחת ידם של תלמידים
פניה.
לקראת סיום ארמוז לעניין חשוב שנגע
בישיבה ,והערותיהם משוקעות בספר.
לליבי במהלך הקריאה .כך כתב הרב
גם זה איננו צורך בלבד .יש בזה ערך
קוק (מאמרי הראיה ,עמ' )117על דברי
הקודמת
בפסקה
מוסף .בתחילת אותה משנה שצוטטה
הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק חמישי):
נאמר" :אל תהי דן יחידי ,שאין דן יחידי אלא אחד".
אלה הדברים אינם דברים של ספרות ,שאדם מביע על ידם
כשחושבים לבד יכולים להגיע למסקנות נהדרות ,אבל
איזה ציור ,אשר גם אם הוא נשגב מאוד יכול להיות רק
כשמעוניינים להוציא את הדברים החוצה – ראוי
גילוי זמני שציירה אותו רוחו לשעה .כאן יש מסירת החיים,
להתייעץ.
עצמיות הנפש של האדם ,שהוא מוסר לנו את מהות
חשיבה מרובת גוונים בהכרח תהיה מבוססת יותר,
עצמותו.
קשובה יותר ,ותתייחס למשלב נפשי מורכב ורב-רבדי .כך
יש הרבה מקומות כאלה בספר .הרבה מקומות שבהם
ִּתלָמֵ ד התורה בשבעים פניה .ובאמת ,התוצאה שלפנינו,
הרגיש ,תלמיד הרב ששמע ושומע אותו כאן
הקורא ָ
כלומר הספר הזה ,מעידה בפנינו על נכונות הדברים.
בישיבה ,ישים לב שהרב מדבר על "מהות עצמו" ,על
הספר כתוב ומנוסח היטב ,ערוך בקפידה ,יוצר מהלכי
הנושאים הבוערים בליבו .את זאת יבחינו בעיקר תלמידי
חשיבה אופקיים יציבים ,בונה קומה על גבי קומה ,אף על
הישיבה ,חברים מקשיבים לקולך .זהו היתרון הגדול
פי שלרוב כל קומה יכולה להילמד בפני עצמה ,מבוסס
שלנו ,הזוכים ללמוד אצל הרב ,על שאר הקוראים .אל
במקורות ,עשיר בלשון הקודש ופתוח אל כתבים ממרחב
תפספסו את זה.
הקשת ההלכתית והמחשבתית (טוב נו ,בעיקר
זהו ספר היסטורי שערכו רב לדורו ולדורות הבאים .רבות
מהרמב"ם) .כל זאת ,לדעתי ,מתוך אותו יחס מרובה פנים
מן הסוגיות המתלבנות בחברה הישראלית משוועות
לדבר ה'.
לדרכי החשיבה של הספר .לכן חובה ללמוד אותו ,לדבר
נקודה נוספת :הרב משכנע .כלומר ,אין כאן עיסוק רק
עליו ,לדון בו ולהפיץ אותו .בינינו ,כנראה שפרסום ויח"צ
בהע מד ת ש יטה נ רטי בי ת ,ו ג ם א ין כאן ט יעו ני ם
הם לא התכונה החזקה ביותר של מכון מעליות .אנחנו,
רלטיביסטיים ,אלא יש כאן התפלמסות בהירה ,העמדת
אתה ,צריכים לדאוג לכך שגם אם לא הספר כפשוטו,
טענות ונסיון להוכיחן ,סתירת דעות מנוגדות ,פרשנות
הכריכה הדפים והדיו יופצו ,עדיין המסרים העולים
למקורות ,טיעונים לוגיים וחשיבה אנליטית ,הסקת
מתוכו יתפשטו במעגלים רחבים יותר.
10
ּוצ ָד ָקה
ָארץ " " ,ע ֶֹשה חֶ סֶ ד ִּמ ְשפָ ט ְ
שהקב"ה " ,שֹפֵ ט כָל הָ ֶ
מוסר טבעי ביהדות — הגדרתו
ָארץ" ,מצווה על אברהם לעשות מעשה שהוא שיא
בָ ֶ
וחשיבותו
חוסר המוסריות?
אהרון ליברמן (א)
הקריאה המקובלת ביהדות של הסיפור הזה היא שה' צוה
את אברהם להקריב את בנו כדי שאברהם יוכיח את
בניגוד לדתות האחרות שעיקרן מיסטיקה ואמונה,
אהבתו לבורא וכדי להראות זאת אברהם היה צריך
היהדות מבוססת על מעשים ,קיום המצוות .לכן ,בתנ"ך
להקריב את בנו .הפילוסוף סרן קירקגור כתב בספרו חיל
ובמחשבת חכמי ישראל יש דגש עקרוני על יחסים בין-
ורעדה שאברהם הבין שפה התרחשה "השעיה של האתי"
אישיים .כש-לוהים מתאר את עצמו לירמיהו הוא שם את
שהכריחה אותו לשים את יחסיו עם ה -לוהים מעל
3
הדגש לא על גדולתו אלא על מוסריותו" :אֲ נִּ י ה' ע ֶֹשה
העקרונות האוניברסליים של המוסר .הרב יוסף
ָארץ ,כִּ י בְ אֵ לֶה חָ פַ ְצ ִּתי נְ אֺ ם ה'" (ירמיה
ּוצ ָד ָקה בָ ֶ
חֶ סֶ ד ִּמ ְשפָ ט ְ
סולובייצ'יק ז"ל (דברי הגות והערכה ,גאון וענווה) הולך גם הוא
שמספרת
המפורסמת
בגמרא
מתחדד
הזה
העיקרון
ט,כג) .
בכיוון של "השעיה של האתי" ,ומפרש את הפרשה הזאת
שנכרי אחד בא להלל ובקש ממנו ללמד אותו את כל
כחלק מההב נה המורכבת שלו שחיים ד תיים ה ם
התורה על רגל אחת" .אמר לו [הלל] :דעלך סני לחברך לא
דיאלקטיקה בין נצחון ומפלה .הוא קובע שלפעמים ה-לוה
תעביד -זו היא כל התורה כולה" (שבת לא . ).וכן כתב
מצוה את האדם לוותר דווקא על מה שהוא רוצה ביותר.
הרמב"ם" :גדול השלום ,שכל התורה ניתנה לעשות שלום
הרב מסביר שמקרה עקידת יצחק לא היה מקרה מוזר
בעולם ,שנאמר' :דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה
וייחודי ,אלא שזו פרדיגמה לחיים דתיים שבהם אנו
שלום'" (מגילה ד,יד) ; "הא למדת ,שאין משפטי התורה
צריכים לחוות מפלות ,ולא רק ניצחונות .גם הרב אהרן
4
נקמה בעולם אלא רחמים ,וחסד ושלום בעולם" (שבת ב,ג).
ליכטנשטיין ז"ל הולך באותו כיוון .
הרב יהודה עמיטל ז"ל 1דורש על המשנה באבות (ג,יד):
ההבנה הזאת קשה לי .ראשית ,על אף דברי כל הפרשנים
"ההכרה שצלם -להים הינו נחלת כל
על גדולת אברהם שהיה מוכן לתת את
אדם ,מהווה את היסוד העיקרי
בנו ,בימי אברהם הקרבת בן הייתה
תמוהה בעיני הדעה
להתייחסותנו לכל אדם באשר הוא
מעשה נפוץ ומקובל .יש המון מקורות
סני
"דעלך
שכולה
שהתורה
אדם ,ללא הבדל לשון וגזע".
בתורה למסורת זו .לדוגמא ,בפרשת
לחברך לא תעביד" כוללת
ראה כתוב" :כִּ י כָל תוֹעֲ בַ ת ה' אֲ ֶשר ָשנֵא
מדברי החכמים הללו יוצא שהיהדות
עָ שּו ֵלֹ-להֵ י הֶ ם כִּ י גַם אֶ ת בְ נֵי הֶ ם וְ אֶ ת
בנויה קודם כל על מוסר עמוק ,מוסר בכלל ענין כגון "השעיה של
ִּש ְרפּו בָ אֵ ש ֵלֹ-להֵ יהֶ ם" (דברי ם
בְ נֹ ֵתיהֶ ם י ְ
טבעי שמחייב אותנו להתנהג בחסד עם
האתי" שבזכותו יכולים
יב,לא) .יותר מזה ,תמוהה בעיני הדעה
אחינו .מקור לכך שהאמונה מבוססת על להצדיק כל מעשה רע לשם
שהתורה שכולה "דעלך סני לחברך לא
מוסר טבעי נמצא בתנ"ך עצמו .לדוגמה:
לוהים.תעביד" (שבת לא ):כוללת בכלל ענין כגון
טיעונו של אברהם נגד ההחלטה של ה'
"השעיה של האתי" שבזכותו יכולים
להשמיד את סדום" :חָ לִּ לָה לְָך הֲ שֹפֵ ט כָל
להצדיק כל מעשה רע לשם -לוהים.
ָארץ ֹלא יַעֲ ֶשה ִּמ ְשפָ ט" (בראשית יח,כה) –
הָ ֶ
בנוסף ,יש גם ראיות בחז"ל שמעשה העקידה לא עבר
טיעון זה איננו הגיוני אם הגדרת המושג צדק מבוססת
חלק .כתוב בבראשית רבה (וילנא חיי שרה ה) '" :ויבא
רק על מעשי הבורא .אף חז"ל קבלו את הרעיון של מוסר
אברהם לספוד לשרה'… מהיכן בא? מהר המוריה ,ומתה
טבעי ,כמפורש בגמרא (עירובין ק ):בשם רבי יוחנן:
שרה מאותו צער ,לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה'".
"אילמלא לא ניתנה תורה ,היינו למידין צניעות מחתול,
וגם רש"י (בראשית כג,ב) מפרש" :ונסמכה מיתת שרה
וגזל מנמלה ,ועריות מיונה .דרך ארץ מתרנגול – שמפייס
לעקידת יצחק ,לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה
ואחר כך בועל"" .אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג,יז).
לשחיטה וכמעט שלא נשחט ,פרחה נשמתה ממנה
יש סוברים שעניין המוסר אינו קיים בכלל בתורה
ומתה" .אם חז ” ל מאמינים שעקידת יצחק היא באמת
ובהלכה ,בתוכם פרופסור ישעיהו ליבוביץ ,אבל דבריהם
רצון ה -לוה למה הם מבינים ששרה מתה בגלל העקידה?
אינם מובנים לי ,ומבחינתי יש הכרח להכניס ליהדות
חז"ל גם דרשו על הפסוקים בירמיה (יט,ד-ה) '" :אשר לא
אמונה במוסר הטבעי -מה שהרב ליכטנשטיין ז"ל מאפיין
2
צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב ,שנאמר' :ויקח את
כ"."lex naturalis
בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה'' .ולא דברתי' –
ברם ,יש סיפור בתנ"ך שמקשה על הטענה הזאת .בפרשת
זה יפתח' .ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן
"קח נָא אֶ ת בִּ נְ ָך אֶ ת י ְִּח ְידָך אֲ ֶשר
וירא ,ה ' אומר לאברהםַ :
אברהם" (תענית ד . ).איך חז"ל יכולים לדמות את עקידת
ָאהַ בְ ָת אֶ ת י ְִּצחָ ק וְ לְֶך לְ ָך אֶ ל אֶ ֶרץ הַ ם ִֹּריָה וְ הַ עֲ לֵה ּו ָשם
יצחק – שהלך לפי ציווי ה' – למעשה מישע ויפתח?
לְ ֹעלָה עַ ל ַאחַ ד הֶ הָ ִּרים אֲ ֶשר אֹ מַ ר אֵ לֶיָך" (בראשית כב,ב) .אי
לכן ,לעניות דעתי ,הדרך הנכונה להבנת הפרשה הזאת
אפשר לא לראות שיש פה סתירה ישירה .הרי כל הריגה
היא דברי ראש הישיבה .הרב רבינוביץ' מתחיל בהדגשה
של אדם חף מפשע איננה מוסרית ,על אחת כמה וכמה
של המציאות :אברהם גדל בחברה לא מוסרית שהקרבת
הריגת משפחה .אם כן ,איך יכולים להבין את העובדה
4. An Ideal Rosh Yeshiva: By his Light: Character and Values in the
.1היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל ,הרב יהודה עמיטל.
.2מוסר והלכה במסורת היהודית ,הרב אהרן ליכטנשטיין.
.3סרן קירקגור ,חיל ורעדה :ליריקה דיאלקטית.
Service of God and Leaves of Faith By Rav Aharon Lichtenstein, by
Alan Brill.
11
איננה בעלות כי אם פיקדון .כבוד האדם חל גם על הילדים,
וברגע שהם מגיעם לגיל בשלות הם נעשים פועלים -
מוסריים עצמאיים וחופשיים.
ילדים הייתה נפוצה בתוכה .גדולת אברהם היתה שהוא
בעצמו גילה את ה -לוה והתחיל להבין את מושג המוסר.
אבל לא הייתה לאברהם תורה שתכוון את מוסריותו.
אילו הייתה לאברהם תורה ,הוא היה מבין שזה בלתי
אפשרי שה' יבקש ממנו לעשות את "תוֹעֲ בַ ת ה' אֲ ֶשר
ָשנֵא" ,והוא היה יודע שאם בא נביא -ולכאורה גם אם
בא קול "נבואה" לנביא עצמו -שאומר "שה' שלחו
להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות
פירוש שלא שמענו ממשה… הרי זה נביא שקר" (הל' יסודי
התורה ט,א) .הרב רבינוביץ' אומר שמטרתה של עקידת
יצחק היתה ללמד את אברהם "שאי אפשר לסמוך על
מוסר טבעי ושכל אנושי בלבד ,אלא צריך גם תורה .אין
התורה ניתנת אלא בהתגלות נבואית לעם ישראל כולו,
ולא בהתגלות אישית לנביא" ,בגלל ששכל האנוש "משיג
רק את מה שהוא מבין מתוך הרגל של לשון ,תרבות
ושפה" .לפי הרב ,יוצא שיש "שני צדדים לדבר :מצד אחד,
התורה באה להדריך את האדם בדרך הישר והיא מורה לו
מהי האחריות המוסרית שהוא מחויב בה; ומצד שני ,מי
שלא פיתח רגישות מוסרית גבוהה -לא ידע לפעול כראוי
על פי התורה ".הרב יונתן זקס ,הולך בכיוון דומה .גם הוא
לא היה מסוגל להאמין שה-לוה באמת ביקש מאברהם
להקריב את בנו כמבחן לנאמנותו .הרב זקס מספר
שבתרבויות עתיקות הילדים נחשבו רכוש של הוריהם
ושעקידת יצחק באה לסתור דבר זה .כך הוא כותב (עקידת
יצחק :ויתור על בעלות):
כנראה שגם הרב יהודה עמיטל סבר שצריכים ביהדות
שילוב של מוסר טבעי והדרכת התורה .כששאלו את הרב
עמיטל את השאלה על הצלת גוי באי בודד הוא ענה
שהוא היה מציל את הגוי ולא היה עושה תשובה כי
בהצלת חיים הוא קיים את רצון ה-לוה .5הרב עמיטל לא
מגדיר את הזמנים היום כ"השעיה של האתי" של ההלכה
אלא אומר כדבר מקובל שהצלת נפש זה רצון ה ‖ ולא
מצריכה תשובה למרות שלכאורה זה נוגד את ההלכה.
"עולה שעל עקרון מוסר ה-לוהי לעמוד למבחנו של מוסר
האנושי" .6ומהו מוסר -לוהי? לפי עניות דעתי אנו
מגדירים אותו כל יום" :ה' ה'- ,ל ַרחּום וְ חַ מּון ,אֶ ֶרְך אַ פַ יִּם
וְ ַרב חֶ סֶ ד וֶאֱ מֶ ת .נֹ צֵ ר חֶ סֶ ד לָאֲ לָפִּ י ם ,נֹ ֵשא עָ ון וָ פֶ ַשע
וְ חַ טָ ָאה ,וְ נ ֵַקה" .התורה מחייבת אותנו לעשות imititio
– deiחיקוי ה' .הרב עמיטל מבין שimititio dei -לא בא
להחלי ש אלא לחזק א ת הר ג ש הטבעי של האד ם
ושצריכים אנו ללכת בדרך ה' .ברם ,הוא כותב" :מכיון
שברור הוא 'שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה ה-להי,
יקמל פרחה' ,יש חשיבות מיוחדת לבסס את הטוב ,החסד
והרחמים על הדרישה להידבק במידותיו של הקב"ה ,שהן
מידות של רחמים" .7הרמב"ם אפילו מביא את זה להלכה
(ספר המצוות עשה ח).
למסקנה" ,אם יש התנגשות בין ההלכה לבן חוש המוסרי
אז או שיש פגם בחוש המוסרי ,או בהבנת ההלכה ,או
בשניהם ,כי דרך כלל וכעיקרון לא אמורה להיות סתירה
ביניהם" , 8ועלינו להעלים את הפגמים דרך פיתוח השכל
הישר של כל אחד ואחד מאיתנו.
כל ע וד הא מי נ ו ה ו ר ים ש ילד יהם הם רכ ו שם ,מ ו ש ג
האינדיבידואל לא יכול היה להיוולד .יחידת היסוד הייתה
המשפחה ,לא היחיד שבתוכה .התורה מייצגת את הולדת
האינדיבידואל כדמות המרכזית בחיים המוסריים .היות
שילדים — כל הילדים בעולם — שייכים ל-לוהים ,הורות
.6מוסר טבעי מוסר תורה ,מסילות בלבבם ,הרב נחום אליעזר רבינוביץ'.
Worlds Destroyed, Worlds Rebuilt: The Religious Thought of .5
.7היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל ,הרב יהודה עמיטל.
.8מוסר טבעי מוסר תורה ,מסילות בלבבם ,הרב נחום אליעזר רבינוביץ'.
.Rabbi Yehudah Amital, Alan Brill
על דיבורים ותפילה
מעמיק ולא מספיק לתת כאן סתם נזיפה .מה גם שנזיפות
אינן מתפקידי ,ואני מתחנן ל-ל עליון שהן לעולם לא
תהיינה.
נראה שיש לתקוף בעיה זו בשני נתיבים – בין אדם
למקום ובין אדם לחברו.
אסף חיים בהרב
זכורני כשהגיעה תקופת השבו"שים שלי בתור שביעיסט-
שמיניסט ,אחד הדברים שריגשו אותי מאוד בהגיעי
לישיבה ,כל ישיבה שבה הייתי למעשה ,זו התפילה.
התפילה הישיבתית ריגשה אותי בזכות שני אלמנטים
חזקים שהיו בה – אורך התפילה ,שהיה שונה ממה
שהורגלתי בכל מסגרת תפילה בה הייתי ,והשקט בתפילה,
שהיה גם הוא שונה .הייתה הרגשה שבתפילה יש
התעלות .גם בישיבות שבהן הרגש בעבודת ה' פחות
שיחק תפקיד ,כמו הישיבה שלנו ,ההרגשה הייתה
שהתפילה היא עמידה לפני ה'.
והנה עברו כמה שנים ,אני התבגרתי ,ומטבע הדברים גם
התלמידים בי שיבה ואופיי ם ה שתנו ,ויש הרגשה
שהדיבורים בתפילה הם פרה קדושה שנשחטה .הזלזול
בעניין זה ,אותו ראו הפוסקים בחומרה רבה ,1דורש עיון
בין אדם למקום
ברצוני לגעת בעיקר בתפילת שחרית ,כיוון שהיא התפילה
העיקרית ביום ולעניות דעתי היחס אליה גם משליך על
התפילות האחרות ,בבחינת דבריו של ר' צדוק ,שאם
ברצונך להבין עניינו של דבר עליך להביט על ראשיתו.
כאשר אדם מתחיל ללמוד הלכות תפילה ,הוא מגלה
במהרה שהביטוי 'תפילה' השגור בלשון חז"ל ובלשון
הראשונים אינו מבטא את התפילה הארוכה שאנחנו
מתפללים היום ,אלא רק את תפילת העמידה .2אם נחקור
. 2לדוגמא" :אמר מר :קורא קריאת שמע ומתפלל .מסייע ליה לרבי
יוחנן ,דאמר רבי יוחנן :איזהו בן העולם הבא? -זה הסומך גאולה
לתפלה של ערבית( "...ברכות ד.):
. 1ניסוח מעניין לדוגמא" :המספר בין ישתבח ליוצר ,עבירה היא בידו
וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (שו"ע או"ח נד,ג).
12
את העניין לעומק נראה שבאמת התפילה נבנתה טלאי
על גבי טלאי ,עד שבסופו של דבר קיבלנו את התוצר
הקיים לפנינו.3
אם בעבר (הרחוק מאוד) נדרש מאדם ריכוז מסוים ,היום
הריכוז הנדרש ממנו הוא ארוך פי כמה .עוד פרקי תהלים,
עוד תחנון ,תחנון של שני וחמישי ,קריאת התורה ,חזרת
הש"ץ – כל אלה גורמים לכך שבמקום שהתפילה תהיה
מין מפגש קצר עם הבורא בבוקר ,היא מפגש ארוך ,קשה
ומסורבל .הדבר מתעצם בזמננו כאשר בכל הפעולות
היומיומיות שאנחנו מבצעים זמן ההמתנה התקצר ,ובעוד
"ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך ,או שהוא
בתפילה נדרש ריכוז של כ 45-דקות לפחות.
משער בעצמו שאם יאריך לא יהיה יוכל לכוין ,וממעט
בתחנונים ואומרם בכונה ,נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו
המתפלל הממוצע בוחר באחת משתי האפשרויות
שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה ,ועל זה שנינו :אחד
הבאות:
המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
א .להתפלל במניין מהיר ( 25-30דקות) .במניינים אלה
אמנם זמן הריכוז הנדרש הוא קצר יותר ,אבל דא עקא –
אם אנחנו אנוסים מלהתפלל את כל התפילה בצורתה
קשה מאוד להתרכז כאשר צריך להספיק כל כך הרבה
המלאה ,כיוון שאיננו יכולים להתרכז כל כך הרבה ,אזי
טקסטים בכל כך מעט זמן .ההרגשה היא שמדובר בסוג
עדיף לנו לחתוך חלקים ממנה בשלב הראשון ולהיות
של מלמול נטול פשר שלפעמים גורם לתהייה עצומה
נוכח בצורה מלאה בזמן שבו כן אפשר להתרכז .מטבע
לגבי ערכה של תפילה זו בכלל .הזעקה אינה בדיוק
הדברים ,יש כאלה שיכולים לכוון יותר ויש כאלה
הוגנת ,שכן הרבה מהמתפללים
שיכולים לכוון פחות ,ולכן סביר שיהיו
במניינים האלה לא עושים זאת מבחירה
מתפללים שינכחו יותר זמן בתפילה
זועק
שלי
הרגש
והנה,
אלא מאילוץ ,אבל על כל פנים התהייה
ויהיו כאלה שפחות ,אבל על כל פנים
לאצבעותי לכתוב על
במקומה עומדת.
התפילה תהיה תפילה ,תיראה כמו
תפילה ותרגיש כמו תפילה ,ולא חלילה
המקלדת את המילים
ב .להתפלל במניין נורמטיבי ולתת
כצפצופו של הזרזיר.
לחוסר הריכוז להוביל אותך .השיחה עם
'הלחמו! הלחמו ביצרכם!',
החברים והקריאה בספר הן רק ביטוי
כמובן ,אין אדם יכול לפטור את עצמו
אבל השכל שלי מבין
של חוסר הריכוז הזה .סתם אדם לא שקשה מאוד לדרוש מהזולת מהתפילה בכלל משום שאינו יכול
יכול לעמוד לפני ה' במשך כל כך הרבה
לכוון ,שהרי לחלק גדול מהפוסקים
ומעצמי ,ואפילו כולנו
זמן ,והדיבור עם החבר ,קריאת הספר
התפילה היא מצוות עשה (ספר המצוות
נבונים...
או המודעות בלוח המודעות הן
לרמב"ם עשה ה; סמ"ג עשין יט; סמ"ק יא;
התוצאה של עובדה זו.
החינוך סי' תלג ועוד) וגם למקילים יותר
מצוותה לכל הפחות מדרבנן ,אבל על כל פנים האורך של
והנה ,הרגש שלי זועק לאצבעותי לכתוב על המקלדת את
התפילה ניתן וראוי לשינוי לפי האדם באשר הוא.
המילים 'הלחמו! הלחמו ביצרכם!' ,אבל השכל שלי מבין
שקשה מאוד לדרוש מהזולת ומעצמי ,ואפילו כולנו
הנושא מורכב וברצוני רק לעורר את הדבר ,שהרי הדבר
נבונים ,כולנו חכמים כולנו יודעים את התורה ,מלחמה
זוקק לימוד ויש לבדוק למעשה אילו דברים הם בחינת
יומיומית שכזו ,אינטנסיבית וכמעט חסרת סיכוי.
ליבת התפילה שאי אפשר לוותר עליהם ואילו חלקים הם
הדרישה ל'מוסרניקיות' נראית מנותקת .מאידך גיסא,
תוספת מאוחרת שהוויתור הכואב עליהם יהיה בבחינת
ההשלמה עם הדיבורים בתפילה אינה מתקבלת על הדעת
"חלל עליו שבת אחת וכו' ."...אחר שהמתפלל יגיע
כלל .הן מבחינת פסיקת ההלכה הפשוטה (שו"ע או"ח נא,ד;
למקום שבו התפילה שלו משמעותית ,וכולה ,או לפחות
סח,א; קלא,א; כל סימן קמו) ,הן מבחינת מה שנדרש מאיתנו
רובה ,מבטאת עמידה לפני ה' ,הוא יוכל להוסיף לאט-
ב ר מ ה ה נ פ ש י ת ּ ” -ולְ עָ בְ ד ֹו בְ כָל לְ בַ בְ כֶם ּובְ כָל
לאט את שאר קטעי התפילה שהוא השמיט ,ובכך לחנך
נַפְ ְשכֶם" (דברים יא,יג) ,והן מבחינת איך שהדברים נראים
את עצמו קמעא -קמעא לחזק את מידת הריכוז בתפילה,
מבחוץ.
עד שיגיע בסופו של תהליך לעמידה ארוכה ומשמעותית
לפני ה' ,כנדרש בהלכה הפשוטה.
לעניות דעתי הפיתרון הוא מעט פרובוקטיבי ,אבל הוא
נדרש .פעם אחת ביקשתי להתפלל תפילת 'ותיקין' בבית
כמובן שיש להיזהר ולהבדיל בין קיצור הנובע מחוסר
כנסת חסידי במקום מגורי הוריי .יום לפני כן שאלתי את
יכולת ,לבין קיצור הנובע מחיפוף במצוות התפילה ומתוך
הגבאי באיזו שעה מתחילה התפילה ,ומיד ענה לי שהנץ
חוסר רצון להשקיע בחיבור אליה .בנושאים מעין אלה
ב , 6:15 -שאלתיו בחיטים וענה לי בשעורים ,ועל כן
אנחנו צריכים להיות אמיתיים וכנים עם עצמנו.
דייקתי בשאלתי ' -מתי מתחילים הודו?' .והנה בת צחוק
,
קטנה עלתה בפניו ,באמרו" :המקווה נפתח ב 4:00 -
. 4אמנם ראה שפאר הדורות ומאור המאורות ערוך השולחן (או"ח
ההגעה לנץ – עצמאית" .או בקיצור ,יכולת הכוונה של כל
אחד ואחד אינה ניתנת למדידה פרטנית ,ועל כן יש
לצמצם את האחידות שבתפילה למינימום האפשרי
(שהרי בכל זאת יש לנו צורך בתפילת הציבור ,ואכמ"ל
בחשיבותה).
דברים אלה נקבעו בהלכה מפורשת ,הלכה קיימת שאין
לנו את האומץ להשתמש בה" :טוב מעט תחנונים
בכוונה ,מהרבות בלא כוונה( "4שו"ע או"ח א,ד) ,וכתב על כך
המשנה ברורה:
א,כא) זצ"ל כתב שמשפט זה מתייחס דווקא לאמירת תחנונים על
חורבן בית המקדש ,אבל ממקור הדברים במנחות (קי ).נראה שהכוונה
לקרבנות ממש ,שהתפלות תוקנו כנגדם.
. 3בעבר ראש הישיבה היה מעביר בחודש אלול שיעורים קצרים אחרי
התפילה ,ובאחת השנים סקר בקצרה את הטלאים המדוברים.
13
בין אדם לחברו
אני לא באמת צריך לשמוע את תוכן הדיבור כדי שהדבר
יפריע ,כי התפילה אינה רק עמידה של עצמי מול ה' ,אלא
עמידה של קבוצה מול ה' ,ומספיקים כמה לצים כדי
להוריד את המתח של התפילה ,של קריאת התורה
וכדומה.
אני חוזר שוב – הריכוז בתפילה קשה גם ככה ,והדיבורים
לא רק שמפריעים לריכוז במילים ובכוונה ,אלא גם
מפריעים לאווירת התפילה המצויה בבית הכנסת .אם
אדם לא מסוגל להתפלל מבלי לדבר עם החבר וכדומה,
הישארותו באולם התפילה היא בבחינת 'הרצחת וגם
ירשת' – העמידה שלו מול ה' אינה עמידה שלמה ,וגם
הוא מזיק לעמידה של החברים.
המסקנה המתבקשת כאן זהה לדברינו לעיל – הדיבורים
מקומם מחוץ לבית הכנסת .אם האדם בוחר להתפלל –
שיתפלל ,ואם הוא בוחר לדבר – שידבר ,רק שלא ידבר
במקום התפילה.
ושנזכה להתפלל באמת.
"לא יתפלל בלבו לבד ,אלא מחתך הדברים בשפתיו
ומשמיע לאזניו בלחש ,ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול
לכוין בלחש ,מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו,
אבל בצבור ,אסור ,דאתי למטרד צבורא".
(שו"ע או"ח קא,ב)
מונחת לפנינו הלכה פשוטה שמשמעותה – הכוונה שלך
חשובה פחות מהפרעה לסדר הציבורי .עדיף לנו שתתפלל
בכוונה פחותה יותר ,על מנת שלא תפריע לחברך
המתפלל בלחש.
וקל וחומר הדברים לדיבורים סתם .הבעיה של דיבורים
בתפילה אינה רק בעיה של אדם ל-לוהיו ,אלא בעיה של
אדם לחברו .ואני ,רק על עצמי לספר ידעתי – מאז
ומתמיד היה קשה לי להתרכז בתפילה ,מאז ומתמיד
מחשבותי רוגשות וגועשות דווקא כשאני עומד בתפילה.
בהרבה מהתפילות שלי לוקח לי זמן להיכנס למצב
'תפילה' ,והנה כל שיחה ,כל בכי תינוק ,כל צחקוק או
הערה מוציאים אותי במכה אחת מהמקום שבו הייתי.
על תפילה ודיבורים -תגובה
דיבור בעניינים אחרים ,הינה פסולה לחלוטין בראייה זו.
מכאן שאין ספק שהימצאות אדם בבית הכנסת כשאיננו
מרוכז במעשה התפילה בכוונה היא חסרת ערך ,אם לא
פסולה ,ומכאן שהצעתו של אסף חיים לא רק איננה
פרובוקטיבית ,אלא מתבקשת ואולי אפילו טריוויאלית.
אך תפיסת התפילה כמעשה רליגיוזי טהור איננה מספקת
לדעתי .התפילה איננה רק מעשה רליגיוזי ,אלא גם מעשה
סוציולוגי בו האדם הולך לבית הכנסת לא רק כדי לפגוש
את אלוקיו ,אלא כדי להשתייך חברתית לקהילה הדתית.
לא רק מעשה טקסי פולחני יש כאן ,אלא גם השתייכות
והצטרפות לקיום התנהגויות חברתיות מקובלות
שמשייכות את העושה אותן לקהילה אחת ,הקהילה
הדתית .הציר הרליגיוזי-סוציולוגי קיים בהמון התנהגויות
או הלכות מקובלות ,והתפילה היא רק דוגמא .כיום
מתפללים רבים ,בעלי בתים פשוטים ,אינם קמים בבוקר
לתפילה מתוך תחושה אמונית כבירה ,או מתוך קדושה
והתרוממות רוח .רבים וטובים קמים ,כי זו דרך החיים
של האדם הדתי ,והם אינם רוצים להתנתק ממנה רק כי
אינם מסוגלים להתרכז לאורך כל התפילה.
ברור לי כי ראיית מעשה התפילה כמושג סוציולוגי
חברתי יכולה להרתיע ,ואולי אף להישמע חילונית ,ולכן
אנסה להבהיר יותר .לא סביר לצפות/לדרוש כי אדם
יצליח להתמיד בתודעת עמידה מול פני ה' בכל יום,
שלוש פעמים ביום .השאיפה לתודעת "בְ כָל ְד ָרכֶיָך ָדעֵ הּו"
הינה שאיפה ,וככזו לא באמת נועדה להתממש במלואה
במציאות .לעומת זאת ,ההלכה משעבדת את חיי האדם
למעשה ,גם בלי שיחיה בכוונה מיוחדת לכך ,לאורח חיים
דתי .אחת הדרכים להתמודד עם הפער המובנה הזה היא
מה שאנו רואים אצל לא מעט אנשים כיום ,קבלת אורח
חיים דתי כאשר הכוונה המרכזית המוליכה את האדם
היא תודעת השייכות לקהילה הדתית.
נתאי שמעון*
ראשית אנסה לסכם את עיקר דבריו של הכותב בכמה
נקודות:
הכותב תולה את תופעת הדיבור בתפילה כתוצר לוואישל חוסר ריכוז .חוסר הריכוז נובע לטענתו מהתנגשות
בין התרבות הכללית שמשדרת 'כאן ועכשיו' לבין אורכה
וצורתה של התפילה.
טוב מעט תחנונים בכוונה ,מהרבות בלא כוונה – ציטוטשבא לבטא את טענת הכותב כי הימצאות אדם בבית
הכנסת בהיותו לא מרוכז היא מעשה חסר ערך ,ואם
חוסר הריכוז בא לידי ביטוי בדיבור אז הימצאותו שם
פסולה.
מכאן מציע הכותב הצעה מעשית ,והיא שכל פרטיצטרף לבית הכנסת רק לפרק הזמן בו הוא מסוגל
להתרכז ,תוך הכְ וונה לחלקים המהווים את ליבת התפילה
שעליהם לא ניתן לוותר .כל זאת מתוך מגמת שיפור
ושאיפה להתרכז בכמה שיותר חלקי תפילה.
לבסוף מעלה הכותב טענה שהדיבור בתפילה על ידיאחד מהווה פגיעה באחר המנסה להתרכז ולהתפלל.
לדעתי ,התפילה מהווה דוגמה נהדרת לתהליך נרחב
שעובר על היהדות בשנים האחרונות ,והוא הצבת
1
המעשה הדתי על ציר דיאלקטי בין תופעה רליגיוזית
לתופעה סוציולוגית .תפיסתו של הכותב את מעשה
התפילה היא כמעשה פולחני טקסי שבא לאפשר את
עמידת האדם המאמין מול אלוקיו .מעשה שכזה ,עמידה
שכזו אל מול ה' מתוך חוסר ריכוז ,או קל וחומר תוך כדי
* נתאי שמעון— אחיו של נריה שמעון (ה) ,בן שיעורו של אסף חיים
(יא) וחברותתו הנוסטלגי .מסיים שנה חמישית בלימודי רפואה בת“א.
.1רליגיוזי – דתי (העורכים)
14
כשאדם קם בבוקר לתפילת שחרית ,ומוצא את עצמו
בנוסף ,לדעתי טועה הכותב באמרו שהימצאות אדם
בידיעה ברורה שהוא לא הולך להתפלל בכוונה בחצי
בבית הכנסת כשמתפלל ללא כוונה הינה חסרת ערך .ישנו
השעה הקרובה – שהרי הוא עייף ,וטרוד ,ומחשבותיו
ערך עצום ,בתפיסה של האדם הדתי ,אם הוא חלק
נודדות לטירוף של היום העומד לפניו – הוא בכל זאת
מהטקס ומאורח החיים הנכון או לא .הוא לא רוצה
קם והולך לתפילה .הוא עושה זאת לא מתוך מצוות
לצאת מהמעגל הדתי רק כי אינו מסוגל לעמוד בדרישות
אנשים מלומדה ,אלא מתוך תחושת שייכות לקהילה
הריכוז .אנשים באים לבית הכנסת לעמוד בעמידה מול
הדתית ,והרצון להיות חלק מכלל ישראל שכך נראה אורח
ה' ,אך בד בבד אנשים באים לבית הכנסת כדי להגיע
חיי הפרט בו .הדבר מזכיר מעט את דברי הגרי"ד
לבית הכנסת ולהיות חלק מהמעגל.
סולובייצ'יק שהבחין בין שני סוגים של חזרה בתשובה,
וכן ,אנשים שבאים לבית הכנסת לא מתוך תחושה של
האחת מתוך עבודת התשובה של האדם הפרטי ,והאחרת
עמידה לפני ה' אכן מדברים .הם מדברים לא כי הם לא
מתוך התבטלותו של האדם הפרטי בתוך כלל ישראל .זו
מצליחים להתרכז ,אלא כי לפעמים הם פשוט לא מנסים
התפיסה של התפילה כמעשה סוציולוגי.2
להתרכז ,כי לפעמים לא בשביל לעמוד לפני ה' הם הגיעו.
כפי שכתבתי מראש ,מדובר בדיאלקטיקה ,וככזו אין אדם
תוך כדי תפילה הם מוצאים את עצמם ברגעים רליגיוזיים
שנמצא בקוטב הסוציולוגי לבדו ,כמו גם בקצה הרליגיוזי
בהם הם מלאי כוונה ,ובהמשך הם פשוט במקום אחר
לבדו .הדבר נכון הן מבחינה מציאותית והן מבחינה
מבחינה נפשית כי שתי התפיסות ושני העולמות
ערכית .הרי תפילה היא לא מעשה סוציולוגי ,היא מעשה
מתקיימים בהם יחד.
דתי ,כמו גם שהתפילה אינה פולחן אישי ,אלא חלק
אני לא בא להכשיר את השרץ ,אלא בעיקר להאיר את
ממארג חיים חברתי .ייתכן שכחלק מהדיאלקטיקה אדם
השרץ באור אחר ,כך שלא נראה אנשים כמתפללים ושרץ
יימצא פעמים בקוטב זה ופעמים בקוטב אחר ,אך המצב
בידם .כמו שהכותב בא לבית הכנסת כדי להתפלל כמו
האמיתי והנכון יותר הוא שכולנו נמצאים בעת ובעונה
שהוא תופס את התפילה ,כך גם אנשים רבים באים לבית
אחת בשני הקטבים .מעשה התפילה נתפס בתוכנו הן
הכנסת ממקום שונה לחלוטין ,ובכל זאת רוצים בה
כמעשה רליגיוזי והן כמעשה סוציולוגי
בתפילה .הכותב לא עושה להם טובה
והדברים אינם סותרים אלא משלימים
כשהוא פוטר אותם מחלקים בתפילה,
תפילה היא לא מעשה
זה את זה.
אלא בדיוק להיפך .ולכן הצעתו של
דתי,
מעשה
היא
סוציולוגי,
סינרגיה שכזו בין התפיסות ניתן למצוא
הכותב אולי טריוויאלית מנקודת מבט
כמו גם שהתפילה אינה
אצל אוכלוסיה לא מעטה של אנשים
רליגיוזית ,אך היא מנותקת לגמרי
פולחן אישי ,אלא חלק
שהולכים לתפילה לא רק מתוך תודעת
מהמימד הסוציולוגי של מעשה
השתייכות לקהילה הדתית או מתוך
התפילה .להצעתו של הכותב מספר
ממארג חיים חברתי...
חסרונות ,החל בהיבט הטכני ,ובמיוחד
תודעת עמידה לפני ה' בלבד ,אלא מתוך המצב האמיתי והנכון יותר
בחירה ראשונית .הם אנשים מאמינים,
בהיבט האנרכי שהיא יוצרת ,שמנוגד
הוא שכולנו נמצאים בעת
שבחרו לקיים את מצוות ה' בעולם
להלכה שביסודה הינה אחידה
הקטבים.
בשני
אחת
ובעונה
ולעבדו ,אך לא מסוגלים לחיות בתודעת
וציבורית; אך בעיקר ,לוקה הצעתו של
'פנים בפנים' בכל עת .הם אנשים
הכותב בהנחתה הראשונית – הגעה
מאמינים שקמים בבוקר מתוך משמעת דתית ,מתוך הבנה
לבית הכנסת היא בעלת ערך גם ללא המעשה הרליגיוזי.
שכך אמור להיראות אורח החיים של האדם הדתי .קבלת
אני מסכים עם הכותב שיש סף מסוים של דיבור שמעבר
אורח חיים על חוקיו הסבוכים ,גם אם אין חיבור בכל
לו יש ביזיון למקום וביזיון למעשה התפילה .בית כנסת
רגע לתוכן המעשה ,וכל זאת מתוך אותה בחירה
הוא מקום קדוש ,והתפילה צריכה להיראות כתפילה,
ראשונית אמונית ,זהו מעשה סוציו-רליגיוזי.
ואכן ברוב המקומות כך הדבר נראה ,למרות שפה ושם
אנשים מדברים להם בינם לבין עצמם .אני לא יודע היכן
נמצא הסף הזה ,אבל מעברו אכן יש למגר את התופעה
נמצא ,שלדעתי טועה הכותב החל מהנחתו הראשונה.
שמבזה את התפילה .כל עוד נמצאים בסף הסביר של
הדיבורים בתפילה אינם נגזרת של חוסר ריכוז או של
הדיבורים ,זהו מצב לגיטימי שהתנגדות לו מנותקת
פער בין התרבות של כאן ועכשיו לבין אורך התפילה.
מהבנת מקור התופעה.
הדיבורים בתפילה מגיעים אצל אנשים שלא באמת הגיעו
לסיום ,אציע הצעה לאותם אנשים שהדיבור בתפילה ,אף
להתפלל כפי שהכותב מבין מהי תפילה .הרבה אנשים
כשמצוי בסף הסביר ,לא מאפשר להם לשבת ולהתרכז –
מגיעים לבית הכנסת לא כדי להשתתף במעשה הרליגיוזי,
'טוב תפילת יחיד בכוונה מתפילה בציבור ללא כוונה'.
אלא מתוך התפיסה הסוציולוגית .זה לא שאינם מצליחים
להתרכז בטקס ,הם פשוט נמצאים בטקס אחר – הטקס
הסוציולוגי ,הם שם כדי להיות שם ,כדי להיות חלק
מהקהילה ,כדי להיות חלק מאורח החיים שמוגדר כנכון
בציבור הדתי.
. 2בהקשר לימי הספירה בהם אנו נמצאים ,ישנו קטע נהדר של
אנדרדוס' ,מי סופר?' ,שם מרואיינים אנשים ש'נפסלו' בספירת העומר
וכבר אינם יכולים לקחת חלק בברכה בבית הכנסת .ההומור מגיע
בדיוק מתוך הדיאלקטיקה הזו ,לא מדובר רק במעשה רליגיוזי ,אלא
במעשה סוציולוגי בו האדם רואה את עצמו כמשויך לחברה רק אם
הוא עדיין במשחק הספירה.
15
מאור דון
ציפינו לקיץ "עולה מן המדבר"
אבל החורף החליט שהוא עדיין לא נשבר
החורף הגשום על השמש גבר
וכמעט שכל עם ישראל על "שרויה" עבר
מסורת במדור להזכיר את שמות המאורסים
יודע אני רק את שמות הבחורים הששים
נשגבו מבינתי שמות כל הנשים
גם שמות האנשים לבד זה מרשים
שיעור א' התפצל – א' אחת ו-א' שתיים
אלה לרב הבר – תורה מן השמים
ואלה את תורת הרב ליפשיץ ישתו כמים
כולם ינקו מתורת הרב חיים
הדר הורן מצא את בחירת ליבו ,יודה הוא לא-ל
ואיתו יודו גם רועי טנדלר ויקיר עזריאל
אחראי המטבח אופיר שעשוע גם הוא יהלל
ובחתונתו של נתנאל שיינין בקרוב נחולל
גם בארץ המדינה בדעות התפצלה
תקופת הבחירות תקופת ריגוש ובהלה
בסוף לשלטון הליכוד עלה
אה ,לו אני הייתי ראש הממשלה...
בשעה טובה ומוצלחת נישא תני שפירא
לאשתו שתחיה ,גברת חני שפירא
תני וחני ,ממש זוג יונים
לא יכלו לחשוב על שמות קצת שונים?
שיעור ב' לא כאן וכולנו מתגעגעים
בלעדיהם אנו רפים ובדרך תועים
נתנחם בעבודתם החשובה במדים
ובינתיים את חלקם נמלא בלומדים
הבן של ראש ישיבת מחניים
הבין שמן האחד עדיפים השניים
אוהד וילק קידש בשמחה את נעמה
שבת שלום ושנזכה לגאולה שלמה
אבל גדול ורב ,קול עצום נדם
הרב אהרן ליכטנשטיין הלך בדרך כל אדם
בענווה וגאונות עצומה התנהל בעולם
ועכשיו כוח תורה אדירה הלך ונעלם
עורכים :דוד א .רמתי ,אריאל שפירא ויובל דרבי אחראי הפצת חיילים :שגיא ריכטר
שדכן :עמיחי דון פינת החידושים :מאור דון
16
© Copyright 2024