קידום

‫הצעת פתרון‪ -‬בחינת הבגרות בספרות ‪ 2‬יח"ל‬
‫חורף ‪ 2015‬שאלון ‪904441 , 05‬‬
‫הצעת הפתרון נכתבה על‪-‬ידי רם פרנקל ואורי פרלמן‬
‫מורים לספרות בבתי הספר של קידום‪.‬‬
‫שימו לב‪:‬‬
‫‪ .‬התשובות המפורטות כאן כתובות בנקודות בלבד יש להרחיבן‬
‫‪ .‬ייתכנו תשובות נוספות‪ ,‬הדבר תלוי באופן שבו נימקתם והדגמתם את טענותיכם‪.‬‬
‫פרק ראשון‪ :‬סיפור קצר‬
‫‪"[1‬האדונית והרוכל"‪ /‬עגנון‬
‫נבחן את יחסי הרוכל יוסף עם האדונית הלני‪ .‬מערכת יחסים זו מעוצבת כהקבלה ניגודית בין הדמויות‪.‬‬
‫א[ ניגוד מגדרי שבין גבר ואשה‪.‬‬
‫ב[ ניגוד בין מעמדו הנמוך של הרוכל חסר הבית לבין האדונית בעלת הבית‪.‬‬
‫ג[ ניגוד בין תמימות הרוכל לבין ערמומיות האדונית המאביסה אותו במזון על מנת לאוכלו בשלב מאוחר יותר‪.‬‬
‫ד[ ניגוד דתי בין הרוכל המשתייך למיעוט היהודי לבין הלני הנוצריה‪.‬‬
‫ה[ ניגוד בין עצמאותה של הלני הגרה לבדה ביער‪ ,‬לבין הרוכל התלוי בחסדיה‪ ,‬המזון וקורת הגג שהיא מספקת לו‪.‬‬
‫עצמאותה של הלני באה לביטוי בכך שהיא חיה בגפה‪ .‬היא מבודדת עצמה מחברה‪ .‬מספקת לעצמה את צרכיה עד כדי כך‬
‫שאפילו שוחטת בשר בעצמה ]מולקת ראש עוף[‪ .‬יוסף כל כך תלותי בה‪ ,‬עד שאפילו כשהוא מבין שתמונה לו סכנה הוא נשאר‬
‫בביתה‪ .‬הוא כה תלותי‪ ,‬עד שחזר אל בית האדונית גם בשלב כשכבר נראה שחזר בתשובה ואמר לאלוהים "כמה נתרחקתי‪,‬‬
‫אם איני חוזר מייד הריני אבוד"‪.‬‬
‫ניגודים אלה מדגישים מצד אחד את כוחה של האדונית ההחלטית ומצד שני את חולשת הרוכל ההססן‪ .‬האדונית החלטית‬
‫בכך שהיא קובעת לעצמה מטרה להפיל ברשתה את הרוכל‪ ,‬לגרום לו להשמין ולבסוף לממש מטרתה לרוצחו‪ ,‬למצוץ דמו‬
‫ולאוכלו‪ .‬הרוכל‪ ,‬מאידך‪ ,‬הססן "עיוור" למציאות ומנומנם כנגד הרמזים הרבים המורים לו ליטול רגליו ולברוח‪.‬‬
‫יש להדגים בפירוט מספר רמזים מטרימים המעידים על תמימותו של יוסף מול ערמומיות ניסיונה האלים של האדונית לרצוח‬
‫אותו ]קרני החיות על הקיר‪ ,‬קניית האדונית סכין ציידים‪ ,‬כינויי החיבה בהם מכנה האדונית את הרוכל מרמזים למוות‪ ,‬בעליה‬
‫הרבים שנהרגו מבלי שימצא הרוצח ועוד[‪.‬‬
‫בתשובה יש להתייחס לשינוי ביחסים בין השניים‪ .‬תחילה יחסה של האדונית עוין‪ .‬מהר מאוד הרוכל "עולה במעמד" החומרי‬
‫ומתקרב לאדונית בה במידה בה הוא מתרחק מאמונתו ודתו‪ .‬מהרפת עובר למחסן‪ ,‬מהמחסן לחדר האדונית עד ש"היא‬
‫משמשת לפניו כאילו הוא אדוניה"‪ .‬הרוכל מגלה חיבה גלויה כלפי האדונית‪ ,‬מחמיא לה ומשוחח איתה ארוכות‪ .‬נראה כביכול‬
‫שיש כאן סיפור אהבה‪.‬‬
‫המספר מבהיר שמדובר ב"אהבה התלויה בדבר" ורומז שיחסי היהודי והנוצריה כמוהם כאלוזיה לשמשון היהודי ודלילה‬
‫הפלישתית שבגדה בו לבסוף‪ .‬מכאן והלאה מתעצם המתח בין הדמויות‪ .‬הלני מאשימה את יוסף בכך שעמו רצח את‬
‫"האלוהים" )נוצרים רבים האמינו שהיהודים אשמים במות ישוע(‪ .‬שיאו של מתח זה באיומים גלויים של האדונית המסתכלת‬
‫על פיקת גרון הרוכל ומאיימת‪" :‬אל תחושי חביבתי‪ ,‬עדיין איני נושכת בך"‪ .‬חלום הרוכל בו כלבת האדונית נושכת צווארו מעיד‬
‫על השינוי ביחסו והבנתו שטמונה סכנה מידי האדונית‪ .‬עקב הבנה זו הרוכל יוצא להתפלל‪ ,‬בזמן שהאדונית פוצעת עצמה‬
‫אנושות במהלך נסיונה לרצחו‪.‬‬
‫בשלב האחרון בסיפור נראה שהרוכל לא למד לקח וניסה לטפל מתוך כבוד ודאגה באדונית שזה עתה ניסתה לרוצחו‪ .‬הרובד‬
‫האלגורי של היצירה מעביר מסר שיחסי העם היהודי עם הגויים הם יחסים בהם תמיד העם היהודי ימצא עצמו בעמדת‬
‫חולשה‪-‬תלותית‪ -‬לא עצמאית ולאשוות מעמד לגויים האנטישמים אשר ינסו לפגוע בו‪.‬‬
‫‪ .2‬העיוורת‪ /‬יעקב שטיינברג‬
‫ההתרחשות המרכזית אותה אתאר מתרחשת בסוף הסיפור‪ ,‬כאשר חנה העיוורת מגלה את האמת אודות מקצועו של בעלה‬
‫ומיקום ביתה‪.‬‬
‫לכל אורך העלילה מנסה חנה לפענח את החידה‪ ,‬היכן היא נמצאת ובמה בעלה עוסק? כבר בתחילת העלילה‪ ,‬בעודה נוסעת‬
‫אל ביתו של ר' ישראל‪ ,‬חנה מבחינה כי הדרך מתארכת ומבינה כי בניגוד לדברי אימה‪ ,‬הבית נמצא מחוץ לגבולות הישוב‪.‬‬
‫במהלך שהותה בבית ניסיונות הפענוח עולים מדרגה וחנה מגייסת את כל חושיה הבריאים על מנת למצוא את התשובה‪ .‬היא‬
‫ממששת את החפצים השונים בבית‪ ,‬מאזינה בקפידה לקולות הדפיקות ובהיעדר תשובות מבעלה ובניו‪ ,‬מבנה לעצמה תפיסה‬
‫של המתרחש‪.‬‬
‫רק בסוף העלילה‪ ,‬כשבתה האהובה נפטרת ונלקחת על ידי הקברן‪ ,‬יוצאת חנה מהבית בסערה ומנסה להתחקות אחרי ר'‬
‫ישראל‪ .‬בעודה רצה בחוץ‪ ,‬היא נתקלת באבנים גדולות ולבסוף היא מבינה כי רגליה עומדות בבית קברות וכי בעלה הוא‬
‫הקברן! התרומה של התרחשות זו לבניית המשמעות הסיפור מאותתת לקוראים כי מדובר בסיפור פואנטה‪ ,‬סיפור בעל סוף‬
‫מפתיע השופך אור על האירועים שקדמו לו‪ .‬גילוי האמת מזמן את הקוראים לקריאה שניה בטקסט‪ ,‬כזו המתחקה אחר‬
‫הרמזים המטרימים שהובילו לפואנטה )לדוגמה‪ :‬אדישותו של ר' ישראל לדפיקות על החלון באמצע הלילה‪ ,‬או קולות הצעדים‬
‫הרבים מחוץ לבית(‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬ובמישור פילוסופי יותר‪ ,‬ניתן לטעון כי סוף הסיפור וגילוי האמת מגלים את אחד מהערכים‬
‫המרכזיים של היצירה והוא המוות‪ .‬בדומה לקיום האנושי‪ ,‬העלילה הובילה באופן בלתי נמנע אל המוות‪ -‬בית הקברות‪ ,‬ישראל‬
‫הקברן‪ ,‬מותה של התינוקת ויותר מכל‪ ,‬מותה הנפשי של העיוורת‪ .‬כמו כן‪ ,‬ראוי להתייחס לביקורת החברתית שהיצירה מעלה‬
‫והיא גורלם האומלל של בעלי המום אותם מסמלת חנה העיוורת‪ ,‬שנידונה לחיים נטולי חום‪ ,‬אהבה ואמפתיה‪.‬‬
‫‪" (3‬איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות"‪ /‬גרסיה מארקס‬
‫יש לתאר את הרקע להופעת האיש המכונף‪ .‬הפתיחה מתארת שלושה ימי גשם וסופה – מעין הקדמה היוצרת אווירת כאוס‬
‫ומזכירה ימי בראשית של "תוהו ובוהו" המאפשרים הופעה חריגה בדמות אדם מכונף‪ .‬מספר מצבים בהם מטשטשים גבולות‪:‬‬
‫א[ ערבוב גבול ים ויבשה‪ .‬סרטנים פולשים לחוף ולביתם של פלאיו ואליסנדה‪.‬‬
‫ב[ ערבוב גבול שמים וארץ ההופכים יחד לפיסה אחת של אפר‪.‬‬
‫ג[ ערבוב גבולות של יום וערב‪ :‬אור נקלש בצהריים‪.‬‬
‫שבירת הגבולות מאפשרת הופעה יחידה במינה וחריגה של יצור שמתערבבים בו הגבולות בין אדם‪-‬מלאך‪-‬ועוף‪ .‬פלאיו מבחין‬
‫בו בקושי רב שרוע בבוץ בשיפולי החצר וגונח‪ ,‬בזמן שהוא בדרכו הביתה לאחר השלכת הסרטנים‪ .‬יש אירוניה גדולה בין‬
‫צפיות הקורא מאדם מכונף שיהא בעל תכונות "מלאכיות"‪ ,‬לבין מראהו העלוב של הזקן המכונף‪ :‬קרח‪ ,‬לבוש כסמרטוטר‬
‫ושיניים בודדות בפיו‪ .‬כנפיו הגדולות מטונפות ומרוטות‪ .‬הוא מממלמל בניב בלתי מובן "בקול חזק של יורד ים"‪.‬‬
‫הסיפור מתמשך כמה שנים‪ .‬בתחילתו הבן של פלאיו ואליסנדה הוא תינוק‪ ,‬ובסיומו הוא כבר ילד‪ .‬לאורך כל תקופה זו נשאר‬
‫האיש הזקן תעלומה‪ .‬כשם שהדמויות בסיפור לא יודעות מה טיב האיש הזקן‪ ,‬גם הקוראים נשארים עם חידה בלתי פתורה‪.‬‬
‫הוא לעולם יישאר "חריג" בעיני הדמויות ובעיני הקורא‪.‬‬
‫בסיום כנפיו מצמחות נוצות חדשות‪ .‬הוא מאמן עצמו לעוף בחצר האחורית של הבית‪ .‬יום סתמי ושגרתי אחד אליסנדה עסקה‬
‫בחיתוך בצל כשראתה מהחלון את נסיונותיו המוצלחים לעוף עד שהפך "לנקודה דמיונית באופק הים"‪ .‬נראה שהיא מקבלת‬
‫זאת בשלוות נפש כאילו השתחררה ממטרד‪.‬‬
‫תרומת תיאורים אלה להדגיש כמה עניינים משמעותיים בסיפור‪ ,‬בראשם הביקורת כלפי החברה אשר מתייחסת לשונה‬
‫בזלזול‪ .‬שבירת הגבולות בתחילת הסיפור יוצרת אווירה המבנה את הופעתו חוצת הגבולות של האיש הזקן ומדגישה בכך את‬
‫זרותו שלו‪ ,‬שונותו שלו והיותו חריג בחברה הכוחנית והאטומה המתוארת אצל גארסיה‪-‬מארקס‪.‬‬
‫פרק שני – דראמה‬
‫‪ [4‬אנטיגונה‪ /‬סופוקלס‬
‫בתשובה זו אתייחס לשני דיאלוגים מרכזיים בעלילת הטרגדיה "אנטיגונה" ואסביר את תרומתם להבנת המשמעות של‬
‫העלילה הטרגית ‪.‬‬
‫הדיאלוג הראשון אליו אתייחס מתרחש במערכה השנייה‪ ,‬כאשר אנטיגונה מובלת בפני קראון לאחר שנתפסה קוברת את‬
‫פולינקס‪ .‬קראון ההמום מסרב להאמין כי האשמה היא אנטיגונה ושואל אותה שלוש שאלות אשר נועדו להעניק לה פתח‬
‫מילוט מהאשמה‪ .‬כגיבורה טרגית גאוותנית ואמיצה‪ ,‬אנטיגונה מתהדרת בקבירתו של פולינקס ובין השניים מתחיל עימות‬
‫חריף‪ ,‬במהלכו כל אחד מהם מציג את עמדתו‪ .‬אנטיגונה‪ ,‬טוענת כי פעלה בשם חוק האלים‪ ,‬לפיו כל אדם זכאי לקבורה ראויה‬
‫ומכובדת ומפגינה זלזול בוטה כלפי מעמדו וסמכותו של קראון‪ .‬היא מתנהגת בעזות מצח ובזה לו תוך הצהרת נאמנות‬
‫למשפחתה‪ .‬מנגד‪ ,‬קראון טוען כי פולינקס בגד בתבי וכי רצה להחריבה‪ ,‬הוא לועג לאנטיגונה ומשוכנע בכך שיכניע אותה ואת‬
‫עיקשותה‪ .‬עם התפתחות הדיאלוג מצווה קראון להביא אל הבמה את איסמנה‪ ,‬היות והוא מאמין כי נתנה יד לקבורת פולינקס‪.‬‬
‫תחילה‪ ,‬איסמנה לוקחת את עצמה את האשמה אך אנטיגונה מבטלת ניסיון זה‪ .‬איסמנה נואשת להציל את אחותה וחושפת‬
‫בפני הקוראים פרט נוסף והוא אירוסיה של אנטיגונה לבנו של קראון‪ ,‬היימון‪ .‬קראון אינו מתרשם מתחנוניה של איסמנה ושולח‬
‫את האחיות אל הכלא‪ ,‬שם ימתינו לקיום העונש‪.‬‬
‫הדיאלוג בין אנטיגונה לקראון‪ ,‬ביחד עם הצטרפותה של איסמנה‪ ,‬תורם רבות להבנת המשמעות של העלילה הטרגית‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬הוא מקדם את העלילה בכך שאנטיגונה נתפסת ובפרט המסעיר שמגלה איסמנה‪ .‬שנית‪ ,‬הוא מגדיר באופן ברור את‬
‫הקונפליקט המרכזי במחזה‪ ,‬בין אנטיגונה המייצגת את חוק האלים והלב לבין קראון המייצג את חוק המלך‪ .‬בנוסף‪ ,‬הדיאלוג‬
‫מדגים באופן חד משמעי את תכונות הגיבור הטרגי המשותפות לאנטיגונה ולקראון‪ ,‬העקשנות‪ ,‬האימפולסיביות והאמונה‬
‫העיוורת בצדקת הדרך‪.‬‬
‫הדיאלוג המשמעותי השני אותו אתאר מתרחש במערכה החמישית‪ .‬בתחילת המערכה מגיע אל הארמון טריסיאס‪ ,‬הנביא‬
‫העיוור‪ .‬טריסיאס מנסה לשכנע את קראון שיחזור בו‪ ,‬שיקבור את פולינקס כדת וכדין ושישחרר את אנטיגונה‪ .‬בדומה לשאר‬
‫הדיאלוגים בטרגדיה‪ ,‬גם דיאלוג זה מתחיל באופן רגוע‪ .‬טריסיאס מספר לקראון שניסה להקריב קורבן לאלים‪ ,‬אך אלו סירבו‬
‫לקבל את הקורבן היות והיה טמא )שכן טרף מגופתו של פולינקס(‪ .‬טריסיאס מדבר אל ליבו של קראון ואומר לו שיוותר על‬
‫עקשנותו ושיחזור בו ושעוד ניתן לתקן את העוול‪ .‬כגיבור טרגי מובהק‪ ,‬קראון מסרב לקבל את הביקורת ומאשים את טריסיאס‬
‫בבצע כסף‪ .‬הוא נוהג כלפיו בעזות מצח ובזלזול מופגן ולא מותיר לטריסיאס ברירה‪ -‬ניבוי נבואת זעם וחורבן‪ ,‬שתוכנה‬
‫מתמקד בעונש שיוטל על קראון בשל ההיבריס שביצע‪ .‬בסוף המערה טריסיאס נוטש בזעם את הארמון וקראון הנפחד פונה‬
‫לעצתו של ראש המקהלה‪ ,‬שמייעץ לו לתקן את דרכיו‪ ,‬לשחרר תחילה את אנטיגונה ולקבור לאחר מכן את פולינקס‪.‬‬
‫לא רק שדיאלוג זה תורם ליצירת המתח בעלילה ומעצים את דמותו של קראון כגיבור טרגי‪ ,‬הוא מקדם את העלילה בכך‬
‫שנבואת הזעם של טריסיאס גורמת לקראון לשנות את דרכו‪ .‬לראשונה בטרגדיה‪ ,‬בטחונו העיוור של קראון נסדק‪ ,‬והוא נאות‬
‫להכיר בכך שייתכן וטעה‪ .‬כפי שיודגם בהמשך העלילה יתברר לקוראים שקראון בחר לפעול באופן הפוך מזה שייעץ לו ראש‬
‫המקהלה‪ ,‬בחירה שתקדם את התממשותה של נבואת הזעם של טריסיאס‪ .‬בנוסף‪ ,‬חשוב להתייחס לאופן בו דמותו של‬
‫טריסיאס מאירה את דמות של קראון‪ ,‬בדגש על העיוורון הפיזי שמעצים את העיוורון הסמלי ודיון כללי במיתוס העיוור שרואה‬
‫טוב מכולם‪.‬‬
‫‪ (5‬אנטיגונה‬
‫נימוקי אנטיגונה להחלטתה לקבור את פולינקס למרות הצו של קריאון‪:‬‬
‫א[ "כי חטאי קדוש" – אנטיגונה מופיעה כאדם מאמין הרואה בקבורת אחיה המת חובה קדושה‪ .‬צו האלים עליון על חוק‬
‫השליט שכן הוא צו מקודש ועל כן נצחי‪ .‬זאת‪ ,‬בעוד חוק מלך בן‪-‬תמותה הוא זמני‪.‬‬
‫ב[ "חלקי באהבה – לא באיבה" – אנטיגונה מתגלה כאשה אוהבת‪ .‬כאשר אנטיגונה משתמשת במילה ‪,‬חוק" היא מתכוונת‬
‫לחוק האלים‪ ,‬הזהה בעיניה לרגש המוסרי‪ ,‬לחוק הלב‪ .‬על‪-‬פי חוק זה‪ ,‬יש לקבור כל אדם קבורה של כבוד‪ ,‬בלא קשר עם‬
‫מעשיו בעודו בחיים‪ .‬החיים קצרים והמוות נצחי‪ ,‬ואנטיגונה יודעת שבשאול תפגוש את הוריה ואחיה המתים ותתקבל על ידם‬
‫באהבה‬
‫ג[ "כי החרפה קשה ממוות" – אנטיגונה מופיעה כאדם סובל‬
‫ד[ "עצמי ובשרי הוא‪ ,‬אחי" – אנטיגונה מתגלה כאחות נאמנה‪ .‬יש לדעת שביוון העתיקה ראו בנאמנות למשפחה ערך עליון‪.‬‬
‫מנימוקים אלה ניתן ללמוד על דמותה של אנטיגונה שהיא אינה רק חמת מזג‪ ,‬כפי שהתגלתה לנו בפתיחת המחזה בעימות‬
‫עם אחותה איסמנה‪ .‬היא אדם המוכן לסבול מתוך זה שהיא מחשיבה את ערך ה"הדר" – הכבוד על פני ערך החיים‪ .‬היא אדם‬
‫מחויב‪ .‬היא מחויבת לאותנטיות ל"אמת"‪ ,‬מחויבת למצפון אישי‪ ,‬מחויבת משפחתית לאחיה‪ .‬הנימוקים שופכים אור חיובי על‬
‫דמותה‪.‬‬
‫נימוקים של דמות אחרת לאיסור לקבור את פולינקס הם נימוקי קריאון שיש להעניש בוגד‪ .‬באפיסודיון הראשון‪ ,‬במונולוג ארוך‪,‬‬
‫מדבר קריאון מול זקני העם וכפוליטיקאי מנוסה הוא פותח באיזכור מצבה הבטחוני הרגוע של תבאי עם עלייתו לשלטון לאחר‬
‫תקופה סוערת‪ .‬קריאון שב ומציג את הנאמנות למדינה כערך עליון וכאבן בוחן מרכזית לאישיותו של אדם‪ .‬איסור קבורת‬
‫פולינקס הבוגד מופיע במקביל להודעה על קבורה מלכותית אשר הועיד קריאון לאטאוקלס‪.‬‬
‫גם איסמנה‪ ,‬החושבת כאחותה שראוי לקבור את אחיהן‪ ,‬מנמקת את איסור הקבורה בנימוק ריאלי מציאותי "אנחנו רק נשים"‪.‬‬
‫היא מודעת לכך שכוחה כאישה דל מכדי להתעמת מול שומרי הגופה ומול עולם החוקים ה"גברי"‪ .‬היא רואה במעשי אנטיגונה‬
‫"טיפשות" של עימות חלש עם חזק ממנו‪.‬‬
‫נימוק נוסף של איסמנה הוא שהיא מזכירה את הקללה הרובצת על משפחתם‪ .‬היא מבקשת מאנטיגונה לא להמרות את פי‬
‫המלך‪ ,‬על מנת שישאר נצר למשפחת אדיפוס‪.‬‬
‫פרק שלישי‪ -‬רומן‬
‫‪ .14‬סיפור פשוט‪ /‬עגנון‬
‫בהתאם לכותרת האירונית של הרומן‪ ,‬קריאה מדוקדקת של העלילה מגלה כי מדובר ברומן מורכב בעל תפניות עלילתיות‬
‫סבוכות ופרשנויות רבות פנים‪ .‬בתשובה זו אסביר כיצד ריבוי הדמויות ברומן‪ ,‬המצבים המגוונים שבו ועמדת המספר מסייעים‬
‫לעיצוב מורכבות העלילה‪.‬‬
‫לאורך העלילה‪ ,‬טווה עגנון ביד אומן פסיפס אנושי מורכב ומעמיק של החיים בשבוש‪ ,‬עיירה מזרח אירופאית באירופה של‬
‫תחילת המאה העשרים‪ .‬ברומן ישנו ריבוי דמויות ותיאור נרחב של הקשרים המשפחתיים‪ ,‬הרומנטיים והעסקיים המתקיימים‬
‫ביניהן‪ .‬כפי שנכתב בסוף העלילה‪ ,‬כל דמות ברומן היא עולם ומלואה ולמרות שהיצירה מתמקדת בסיפורם של הירשל‬
‫ובלומה‪ ,‬ניתן לכתוב ספר שלם על קורותיה של כל דמות‪ ,‬אפילו המשנית ביותר‪.‬‬
‫הדמויות המרכזיות ברומן מייצגות רעיונות שונים ודרכי התמודדות מגוונות עם הקיום האנושי‪ .‬גיבור העלילה‪ ,‬הירשל הורוביץ‪,‬‬
‫מייצג את האינדיבידואל וניסיון מרידתו בקולקטיב‪ .‬הירשל‪ ,‬שפועל בשם הרגש‪ ,‬מנסה לממש את אהבתו לבלומה נאכט‪,‬‬
‫היתומה הענייה שעובדת כמשרתת בביתו‪ .‬הירשל מתקשה לקבל על עצמו את תכתיבי החברה המעמדית ומאמין כי ישנו‬
‫סיכוי לסיפור אהבה זה‪ ,‬בלתי אפשרי ככל שיהיה‪ .‬מנגד עומדת אמו השתלטנית והמסרסת של הירשל‪ ,‬צירל הורוביץ‪ ,‬נציגת‬
‫הדור הישן שמקדש את המעמד וצבירת הממון‪ .‬הקונפליקט בין האם לבנה משקף היטב את הלכי הרוח הבולטים בחברה‬
‫היהודית‪ -‬מסורתית באירופה של תחילת המאה העשרים‪ .‬חברה שסועה הנמצאת במשבר מתמשך בכל הנוגע לניגוד שבין‬
‫ערכי העולם הישן והשמרני לבין החדשנות וההעזה של הדור הצעיר‪ .‬בנוסף‪ ,‬ניתן להתייחס לתפיסת הגורל המנוגדת של‬
‫הירשל ובלומה‪ .‬הירשל‪ ,‬שמורד באופן פסיבי וחוזר על המשפט "רשות אחרים נתונה עלינו" אל מול בלומה‪ ,‬שידיה אסורות אך‬
‫נשמתה בת חורין‪ .‬עגנון מתעסק ורבות בשאלת הגורל והאופי וביכולתו של האדם לעצב ושלוט בגורלו‪ .‬סוף הרומן מציע‬
‫מסקנה מדכאת לפיה יכולתו של הירשל לעצב את חייו מוגבלת‪ ,‬היות ונאלץ לוותר ולהדחיק את מאווייו תוך כניעה לערכי‬
‫הקולקטיב החונק‪.‬‬
‫ברומן ישנם מצבים מגוונים רבים‪ ,‬הניתנים לפרשנויות מגוונות המסייעות גם הן לעצב את מורכבות העלילה‪ .‬ראשית‪ ,‬ניתן‬
‫להתייחס לשיגעונו של הירשל ולדון בסיבות הרבות שהובילו אותו למצב זה‪ .‬האם מדובר בשלטונה המסרס של צירל? בקללה‬
‫המשפחתית? בהפרעה נפשית העוברת מדור לדור? בהעמדת פנים? בהיעדר מודל חיובי להזדהות? מובן כי מדובר בכל‬
‫הסיבות עצמן‪ ,‬היות והשיגעון והטירוף הן פרי של חייו המסובכים של הירשל ושל הכוחות המנוגדים והסותרים המשפיעים‬
‫עליו‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬ראוי לתאר את שלהי העלילה‪ ,‬החל מחזירתו של הירשל לביתו לאחר האשפוז במרפאתו של הדוקטור לנגזם‪.‬‬
‫האם נרפא הירשל? האם התגבר על אהבתו לבלומה? עד כמה היה הטיפול הנפשי יעיל? בסצינת הסיום עומדים הירשל‬
‫ומינה מעל עריסת בנם השני‪ ,‬אלף שמות‪ ,‬ומנהלים דיאלוג רווי סתירות ובעל רבדים רבים שמבהירים לקוראים כי התשובה‬
‫אינה פשוטה וברורה‪ .‬למה מתכוון הירשל באומרו כי האהבה "באה אם אין מי שחוצץ בינה ובינינו" )בינו לבין מינה(‪ .‬האם הוא‬
‫מתכוון לכך שבלומה חוצצת בינו לבין מינה? או שמא מדובר במשולם? האם זה משנה? הרי ברור שהירשל עבר טיפול‬
‫בהדחקה שלא עקר מן השורש את רגשותיו לבלומה‪ .‬לבסוף‪ ,‬ניתן לדון בהיבטים השונים של העלילה‪ ,‬האם מדובר בסיפור‬
‫אהבה נכזבת? ברומן פסיכולוגי על אדם העובר תהליך נפשי משמעותי? ברומן חברתי שעניינו פער הדורות?‬
‫דמות המספר ברומן הינו מספר כל יודע‪ .‬מלבד מסירת האירועים בסדר כרונולוגי עם פרטים רבים על הדמויות‪ ,‬הוא מוסר את‬
‫תודעת הגיבורים כגון מסירת מחשבותיהן ופרשנויותיהן למצבים שונים‪ .‬כבמקומות אחרים ביצירת עגנון‪ ,‬ניתן להבחין בטון‬
‫אירוני מובהק כאשר דמות המספר מפרשת את המסופר‪ .‬למשל‪ ,‬ניתן לראות את יחסה של צירל לבלומה "כבר הכירה צירל‬
‫שבלומה למדה כל מה שאישה צריכה לדעת‪ .‬והואיל והיא קרובה ואינה משרתת לא קיצצה לה שכר‪ .‬אמרה צירל לבעלה‪ ,‬לא‬
‫כאחד ממנו היא‪ ,‬מי שמשלם לנו הוא ישלם לה"‪ .‬בהמשך‪ ,‬צירל טוענת כי הסיבה להלנת השכר טמונה בכך שיום יבוא ובלומה‬
‫תתחתן ומשפחת הורביץ תשלם את הנדוניה‪ ,‬על כן מובן שאין לשלם לה כסף כעת‪ .‬מובן שיש כאן נימה אירונית של המספר‬
‫כלפי צירל וצביעותה‪ .‬דמות המספר מתייחסת באירוניה כלפי החברה‪ ,‬הרואה בכסף את העיקר‪" .‬אמות המידה" הבורגניות‬
‫אינן מקובלות על המספר‪ .‬דוגמא לכך ניתן לראות בתיאורי הסעודות והאכילה המרובים של צירל ודמויות נוספות או בתיאור‬
‫צבירת הממון של צירל וברוך מאיר‪ .‬באמצעות פירוט הסוגים השונים של המטבעות מובעת אירוניה רבה כלפי המעשה‬
‫ועושיו‪.‬‬
‫פרק רביעי‪ -‬שירה‬
‫‪ .15‬הים ביני ובינך‪ /‬שמואל הנגיד‬
‫שיר זה הינו שיר קינה קלאסי‪ ,‬במהלכו מתאבל הדובר על מות אחיו הבכור והאהוב‪ .‬מדובר באחד מ‪ 19-‬שירי קינה שכתב‬
‫המשורר לאחיו שנפטר‪.‬‬
‫השיר פותח בהצהרת אמונים של הדובר לאחיו‪ ,‬שנשבע שלמרות המרחק העצום השורר ביניהם )המעוצב באמצעות‬
‫מטאפורת הים(‪ ,‬לעולם לא ישכח את אחיו ויקפיד לבוא לבקרו בקברו‪ .‬בהמשך השיר מנסה הדובר להתמודד עם האובדן‬
‫הנורא ומונה את הדברים שלא יוכל לעשות עוד עם אחיו היקר והאהוב‪ .‬בניסיון זה חוזרת על עצמה המילה "ולא"‪ ,‬המדגישה‬
‫את שלילת האפשרות להיות יחד‪ ,‬אך גם את שלילת השכחה‪ .‬בסוף השיר מכיר הדובר בהכרח הפרידה‪ ,‬וחוזר לביתו‪ ,‬לא‬
‫לפני שהוא מצהיר כי עד יום מותו שלו‪ ,‬הוא יסבול את ייסורי הפרידה מאחיו‪.‬‬
‫לכל אורך השיר מודגש המרחק הפיזי והמנטלי הנובע מעובדת הפער בין החיים למוות‪ .‬הדיבור הישיר יוצר רושם של קירבה‬
‫בין שני אנשים המשוחחים ביניהם אך יחד עם זאת‪ ,‬מכיר המשורר בריחוק הנובע מעובדת המוות‪.‬‬
‫השיר משופע באמצעים רטוריים המדגישים את אווירת הקינה השוררת בו‪ .‬ראשית‪ ,‬ניתן להתייחס לדימוי המופיע בבית‬
‫החמישי‪ ,‬דימוי המפרק את הקלישאה המוכרת באשר להתמודדות עם המוות‪ .‬הדובר פונה לאחיו ואומר לו ש"לך מכאוב בתוך‬
‫ליבי כמכאובי במיתתך"‪ .‬כאב הפרידה מלווה את הדובר לכל אורך חייו ואין ביכולתו של הזמן לרפא את הפצעים‪ .‬כמו כן‬
‫אפשר לדון במשמעות המטאפורות המופיעות בתפארת פתיחה והחתימה‪ ,‬הים שמסמל את המרחק העצום והבלתי נתפס בין‬
‫החי למת‪ ,‬והאש שמכלה את ליבו של הדובר בשל כאב הפרידה‪.‬‬
‫‪ .23‬אני שומע משהו נופל‪/‬נתן זך‬
‫בשיר זה נרמזת ביקורת חריפה על חוסר יכולתו של העולם המודרני להתמודד עם שאלת המוות בפרט ועם שאלות קיומיות‪-‬‬
‫פילוסופיות בכלל‪ .‬בתשובתי אדגים ביקורת זו ואסביר כיצד היא מעוצבת‪.‬‬
‫במרכז השיר עומדת שאלתו הנואשת של נער תמים הניצב בראשונה אל מול חווית המוות‪ .‬הנער חוזר פעמיים על השאלה‬
‫"מדוע"‪ ,‬היות והוא אינו מסוגל להבין מה אירע‪ .‬במהלך השיר מקבל הנער תשובות שונות ומשונות מדמויות שונות המייצגות‬
‫את הסמכות והידע בעידן המודרני‪.‬‬
‫המשותף לכל תשובות אלו הוא חוסר הרצון והיכולת להתמודד עם שאלתו של הנער‪ .‬השופט שפוסק באופן אבסורדי כי "גם‬
‫אתה אשם וגם הוא אשם"‪ ,‬תשובתו השטחית של הרופא שמסביר כי "אדם הוא רק אדם"‪ ,‬קביעתו הריקה מתוכן של המורה‬
‫לידיעת הארץ שאומר כי "מי שאינו גר בעמק גר בהר"‪ .‬דווקא דמויות אלו‪ ,‬שאמונות על מסירת האמת המוחלטת והוודאית‪,‬‬
‫מתחמקות משאלת הנער ופוטרות אותה בשלל תירוצים‪ .‬זך מעביר ביקורת על חוסר אונותה של החברה המודרנית לנוכח‬
‫שאלות פילוסופיות הנוגעות למשמעות הקיום האנושי‪ .‬אפילו האם‪ ,‬זו שאחראית על חינוך בנה והכנתו לעבר השתתפות‬
‫מיטבית בחיים הבוגרים מעלימה את האמת ואומר "שום דבר‪ ,‬זה רק הרוח"‪.‬‬
‫האירוניה היא שדווקא "הרוח ששמט את התפוח"‪ ,‬אותו כוח מסתורי שגרם למוות‪ ,‬הוא זה שמספק לנער תשובה בסוף השיר‪,‬‬
‫"שלעולם‪ ,‬לעולם‪ ,‬לעולם לא יהיה לו מנחם"‪ .‬במקום להדחיק ולהכחיש את נושא המוות יש להתמודד עמו‪ ,‬להבין שמדובר‬
‫בעובדה ברורה וודאית שאין בה כל נחמה‪.‬‬
‫הביקורת מעוצבת בעיקר באמצעות האירוניה העולה מהתשובות שמקבל הנער‪ ,‬הפעלים ההחלטיים והריקים מתוכן‬
‫שמאפיינים את תשובות בעלי הסמכות )פסק‪ ,‬הסביר‪ ,‬קבע(‪ ,‬והמבנה המשובש‪ ,‬זה שמתקשר בעקיפין לניסיון ההתחמקות‬
‫של בעלי הסמכות‪ ,‬שמסלפים ומטשטשים את האמת‪.‬‬
‫‪" (25‬ציפור שניה"‪ /‬זך‬
‫השיר עוסק בחוויה של מפגש המשורר עם "ציפור רבת יופי" ותמורה שמפגש זה מחולל בו‪ .‬תפיסת הזמן שמעצבת חוויה זו‬
‫היא של אירוע ארעי‪ ,‬מקרי‪ ,‬פתאומי שהוא חד פעמי בחיי אדם ולא יחזור שוב‪ .‬הדובר מודע לחד‪-‬פעמיות הנדירה של מפגש‬
‫זה‪" :‬ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד‪ /‬עד יום מותי"‪ .‬עם כל ההתרגשות החיובית במפגש שכזה‪ ,‬קצת עצוב לדעת שחווית‬
‫שיא בחייך שלעולם לא תחווה כמותו‪.‬‬
‫דרכי עיצוב הממחישות תפיסת הזמן הזו‪:‬‬
‫א[ שם השיר "ציפור שנייה" מסקרן את הקורא ויוצר צפיות לקרוא בשיר על איזו "ציפור שנייה" פרט לאותה "ציפור רבת יופי"‬
‫המוזכרת בבית הראשון‪ .‬האירוניה שבין צפיות משם היצירה לבין היעדרות תיאור בשיר של "ציפור שנייה"‪ ,‬היא אירוניה‬
‫שמחדדת את חד‪-‬פעמיות המפגש עם הציפור בבית הראשון‪ .‬לא תהיה "ציפור שנייה‪ ,‬כזו‪.‬‬
‫ב[ חזרה על המילים "צפור רבת יופי" פעמיים מדגישה ומעצימה את יופייה החד‪-‬פעמי של הציפור‪.‬‬
‫ג[ הציפור היא מטאפורה לאירוע שיא בחיי אדם‪ .‬אירוע עם משמעות חיובית הגורמת לאדם להתפייס עם עצמו וסביבתו‬
‫)"אמרתי מילים של שלום"(‪ .‬המטאפורה של "ציפור‪ ,‬מציינת יופי ועדינות‪ .‬לעניין "תפיסת הזמן" בשיר‪ ,‬הרי שציפור מסמלת‬
‫חופש ובניגוד לאדם היא אינה כבולה לבית‪-‬עבודה‪-‬משפחה‪ .‬הציפור נמצאת במקום מסוים לרגע קט ואז עפה ו"נעלמת"‪ .‬בכך‬
‫מטאפורה זו מתאימה לעיצוב מפגש חד‪ ,‬מהיר‪ ,‬חד‪-‬פעמי פתאומי‪.‬‬
‫פרק חמישי – שיר שלא נלמד‬
‫‪ (27‬המנון ילדי העובדים הזרים‪ /‬רוני סומק‬
‫א[ על פי שורות ‪ 1-8‬ילדי העובדים הזרים מאפיינים עצמם במטאפורות שיש בהן כדי להבליט את הסטיגמה השלילית‬
‫שדבקה בהם מצד סביבה מתנשאת ועוינת‪ .‬ראשית‪ ,‬אין בשיר דובר המאופיין כאינדיבידואל‪ ,‬אלא דובר הנטמע בקבוצה‬
‫ומדבר בשמה‪ .‬הדיבור בשם קבוצה מודגש במילים הפותחות וסוגרות את השיר‪" :‬אנחנו" ו"שלנו"‪ .‬אבדן הזהות האישית‬
‫מדגיש את נקודת המבט המתנשאת החיצונית המכלילה בסטריאוטיפים וסטיגמות את זהותם של קבוצת כל ילדי העובדים‬
‫הזרים באשר הם ללא יוצא מהכלל‪ .‬את השיער המקורזל מתאר הדובר במטאפורה בעלת הקשר שלילי "צמר פלדה"‪.‬‬
‫עובדים זרים נראים כחבורת פראים ברברית בעיני המקומיים‪ .‬בהתאם לכך מתוארת בשיר העין של ילדיהם במטאפורה‬
‫"פראית" של "הרי געש"‪ .‬התא המשפחתי לא מתואר כתא חם ואוהב‪ ,‬הדובר אינו מתגאה בעבודה הקשה של האב והאם‪,‬‬
‫אלא נימת דיבורו מאופיינת בביקורתיות המדגישה פגמים באב שחולצתו מוכתמת במלט‪ .‬האם מאופיינת במטונימיה של‬
‫סמרטוטי ספונג'ה שאין בהם משום הוספת כבוד‪ .‬יש לשים לב לכך שהדובר לא מתאר הורים מגדלים שגדל בינהם‪ ,‬אלא‬
‫גדילה "בין כתמי המלט שעל חולצת אבא"‪ .‬מתואר בשיר מצב מורכב בו היחס השלילי של הסביבה המתנשאת כלפי העובדים‬
‫הזרים מוטמע אצל ילדי העובדים הזרים‪.‬‬
‫עולמם של ילדי העובדים הזרים הוא עולם קשה‪ .‬זהו עולם בו הם מתקשים לתקשר שכן השפה "הזרה" אינה שגורה בפיהם‪:‬‬
‫"ולשון הנזהרת מלגלגל סלעים קשים‪ /‬מהשפה של התורה"‪ .‬זהו עולם בו הילד גדל ללא השגחה הורית‪ ,‬כי ההורים עסוקים‬
‫בהישרדות ועבודת דחק‪ .‬האם עסוקה בניקוי בתי אחרים והאב עסוק בבניית בתי אחרים במלט‪ ,‬ללא אפשרות לטפח את‬
‫ביתם שלהם עצמם‪ .‬ילדי העובדים הזרים גדלים ללא טיפוח כטבע פרא‪ .‬מחזקים רושם זה המטאפורות של "פלדה"‪" ,‬הר‬
‫געש"‪" ,‬שמורה‪) ,‬כפל לשון של "שמורת עין" ואסוציאציה ל"שמורה אינדיאנית"(‪" ,‬סלעים קשים"‪ .‬השיר מתהפך בחלקו השני‪.‬‬
‫החלק השני מציג את תפיסת "טבע פרא" כשטחית‪ .‬נתייחס לכך בסעיף השני של התשובה‪.‬‬
‫ב[ בשיר של רוני סומק יש אלוזיה ומוזכר שיר ילדים מאת ביאליק – "עציץ פרחים"‪ .‬בשיר זה הפרח "המטופח" והעדין מרגיש‬
‫בדידות וניכור בשל ריחוקו משאר פרחי הגן‪ .‬למפגש של ילדי העובדים הזרים עם השיר של ביאליק יש משמעות סמלית‪.‬‬
‫בניגוד למטאפורת טבע הפרא שמאפיינות את ילדי העובדים הזרים בחלק הראשון של השיר‪ ,‬הרי ששירו של ביאליק מעמיד‬
‫מטאפורה מעודנת של טבע בדמות עציץ פרחים‪ .‬ביאליק מייצג את התרבות השלטת ושפתו היא "השפה של התורה"‬
‫שמתגלגלת כ"סלעים קשים" בפי הדובר‪ .‬שירו של ביאליק הוא מטונימיה לתרבות מתנשאת שבאה "ללמד" את ילדי העובדים‬
‫הזרים תרבות מהי‪.‬‬
‫האירוניה היא שילדי העובדים הזרים מרגישים צורך לתמוך בבדידותו של העציץ העדין המתואר בשיר‪ ,‬מבלי להבין כלל‬
‫שבדידותו נוגעת בבדידותם‪ .‬ריחוקו של העציץ העדין משאר פרחי הגן אינה שונה מהתרחקות החברה המקומית מהעובדים‬
‫הזרים וילדיהם‪ .‬הניכור שחש הפרח מסביבתו אינה שונה מחוויית הניכור הלא מודעת של ילדי העובדים הזרים משאר‬
‫החברה הישראלית‪ .‬שיאה של האירוניה הוא שהדובר מתייחס לעצמו במטאפורות של טבע‪-‬פרא כפי שהחברה המקומית‬
‫המתנשאת רואה אותו‪ ,‬מבלי להבין שהוא למעשה עדין נפש ויפה כאותו ‪,‬פרח עציץ‪ .‬קנאת הפרח בפרחי הגן היא מטאפורה‬
‫לקנאת ילדי העובדים הזרים בסביבתם‪ .‬עקירתו מהגינה של הפרח היא מטאפורה לעקירת העובדים הזרים מנוף ילדותם‬
‫ותרבותם‪ .‬בסיום השיר הדובר מפנים אירוניה זו ומתאר איך כילד צייר ממחטות שמחו מהפרח את טל הבוקר כשם ש"אז לא‬
‫ידענו שאלה יהיו הממחטות שלנו"‪.‬‬