קידום
הצעת פתרון -בחינת הבגרות בספרות 2יח"ל חורף 2015שאלון 904441 , 05 הצעת הפתרון נכתבה על-ידי רם פרנקל ואורי פרלמן מורים לספרות בבתי הספר של קידום. שימו לב: .התשובות המפורטות כאן כתובות בנקודות בלבד יש להרחיבן .ייתכנו תשובות נוספות ,הדבר תלוי באופן שבו נימקתם והדגמתם את טענותיכם. פרק ראשון :סיפור קצר "[1האדונית והרוכל" /עגנון נבחן את יחסי הרוכל יוסף עם האדונית הלני .מערכת יחסים זו מעוצבת כהקבלה ניגודית בין הדמויות. א[ ניגוד מגדרי שבין גבר ואשה. ב[ ניגוד בין מעמדו הנמוך של הרוכל חסר הבית לבין האדונית בעלת הבית. ג[ ניגוד בין תמימות הרוכל לבין ערמומיות האדונית המאביסה אותו במזון על מנת לאוכלו בשלב מאוחר יותר. ד[ ניגוד דתי בין הרוכל המשתייך למיעוט היהודי לבין הלני הנוצריה. ה[ ניגוד בין עצמאותה של הלני הגרה לבדה ביער ,לבין הרוכל התלוי בחסדיה ,המזון וקורת הגג שהיא מספקת לו. עצמאותה של הלני באה לביטוי בכך שהיא חיה בגפה .היא מבודדת עצמה מחברה .מספקת לעצמה את צרכיה עד כדי כך שאפילו שוחטת בשר בעצמה ]מולקת ראש עוף[ .יוסף כל כך תלותי בה ,עד שאפילו כשהוא מבין שתמונה לו סכנה הוא נשאר בביתה .הוא כה תלותי ,עד שחזר אל בית האדונית גם בשלב כשכבר נראה שחזר בתשובה ואמר לאלוהים "כמה נתרחקתי, אם איני חוזר מייד הריני אבוד". ניגודים אלה מדגישים מצד אחד את כוחה של האדונית ההחלטית ומצד שני את חולשת הרוכל ההססן .האדונית החלטית בכך שהיא קובעת לעצמה מטרה להפיל ברשתה את הרוכל ,לגרום לו להשמין ולבסוף לממש מטרתה לרוצחו ,למצוץ דמו ולאוכלו .הרוכל ,מאידך ,הססן "עיוור" למציאות ומנומנם כנגד הרמזים הרבים המורים לו ליטול רגליו ולברוח. יש להדגים בפירוט מספר רמזים מטרימים המעידים על תמימותו של יוסף מול ערמומיות ניסיונה האלים של האדונית לרצוח אותו ]קרני החיות על הקיר ,קניית האדונית סכין ציידים ,כינויי החיבה בהם מכנה האדונית את הרוכל מרמזים למוות ,בעליה הרבים שנהרגו מבלי שימצא הרוצח ועוד[. בתשובה יש להתייחס לשינוי ביחסים בין השניים .תחילה יחסה של האדונית עוין .מהר מאוד הרוכל "עולה במעמד" החומרי ומתקרב לאדונית בה במידה בה הוא מתרחק מאמונתו ודתו .מהרפת עובר למחסן ,מהמחסן לחדר האדונית עד ש"היא משמשת לפניו כאילו הוא אדוניה" .הרוכל מגלה חיבה גלויה כלפי האדונית ,מחמיא לה ומשוחח איתה ארוכות .נראה כביכול שיש כאן סיפור אהבה. המספר מבהיר שמדובר ב"אהבה התלויה בדבר" ורומז שיחסי היהודי והנוצריה כמוהם כאלוזיה לשמשון היהודי ודלילה הפלישתית שבגדה בו לבסוף .מכאן והלאה מתעצם המתח בין הדמויות .הלני מאשימה את יוסף בכך שעמו רצח את "האלוהים" )נוצרים רבים האמינו שהיהודים אשמים במות ישוע( .שיאו של מתח זה באיומים גלויים של האדונית המסתכלת על פיקת גרון הרוכל ומאיימת" :אל תחושי חביבתי ,עדיין איני נושכת בך" .חלום הרוכל בו כלבת האדונית נושכת צווארו מעיד על השינוי ביחסו והבנתו שטמונה סכנה מידי האדונית .עקב הבנה זו הרוכל יוצא להתפלל ,בזמן שהאדונית פוצעת עצמה אנושות במהלך נסיונה לרצחו. בשלב האחרון בסיפור נראה שהרוכל לא למד לקח וניסה לטפל מתוך כבוד ודאגה באדונית שזה עתה ניסתה לרוצחו .הרובד האלגורי של היצירה מעביר מסר שיחסי העם היהודי עם הגויים הם יחסים בהם תמיד העם היהודי ימצא עצמו בעמדת חולשה-תלותית -לא עצמאית ולאשוות מעמד לגויים האנטישמים אשר ינסו לפגוע בו. .2העיוורת /יעקב שטיינברג ההתרחשות המרכזית אותה אתאר מתרחשת בסוף הסיפור ,כאשר חנה העיוורת מגלה את האמת אודות מקצועו של בעלה ומיקום ביתה. לכל אורך העלילה מנסה חנה לפענח את החידה ,היכן היא נמצאת ובמה בעלה עוסק? כבר בתחילת העלילה ,בעודה נוסעת אל ביתו של ר' ישראל ,חנה מבחינה כי הדרך מתארכת ומבינה כי בניגוד לדברי אימה ,הבית נמצא מחוץ לגבולות הישוב. במהלך שהותה בבית ניסיונות הפענוח עולים מדרגה וחנה מגייסת את כל חושיה הבריאים על מנת למצוא את התשובה .היא ממששת את החפצים השונים בבית ,מאזינה בקפידה לקולות הדפיקות ובהיעדר תשובות מבעלה ובניו ,מבנה לעצמה תפיסה של המתרחש. רק בסוף העלילה ,כשבתה האהובה נפטרת ונלקחת על ידי הקברן ,יוצאת חנה מהבית בסערה ומנסה להתחקות אחרי ר' ישראל .בעודה רצה בחוץ ,היא נתקלת באבנים גדולות ולבסוף היא מבינה כי רגליה עומדות בבית קברות וכי בעלה הוא הקברן! התרומה של התרחשות זו לבניית המשמעות הסיפור מאותתת לקוראים כי מדובר בסיפור פואנטה ,סיפור בעל סוף מפתיע השופך אור על האירועים שקדמו לו .גילוי האמת מזמן את הקוראים לקריאה שניה בטקסט ,כזו המתחקה אחר הרמזים המטרימים שהובילו לפואנטה )לדוגמה :אדישותו של ר' ישראל לדפיקות על החלון באמצע הלילה ,או קולות הצעדים הרבים מחוץ לבית( .זאת ועוד ,ובמישור פילוסופי יותר ,ניתן לטעון כי סוף הסיפור וגילוי האמת מגלים את אחד מהערכים המרכזיים של היצירה והוא המוות .בדומה לקיום האנושי ,העלילה הובילה באופן בלתי נמנע אל המוות -בית הקברות ,ישראל הקברן ,מותה של התינוקת ויותר מכל ,מותה הנפשי של העיוורת .כמו כן ,ראוי להתייחס לביקורת החברתית שהיצירה מעלה והיא גורלם האומלל של בעלי המום אותם מסמלת חנה העיוורת ,שנידונה לחיים נטולי חום ,אהבה ואמפתיה. " (3איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות" /גרסיה מארקס יש לתאר את הרקע להופעת האיש המכונף .הפתיחה מתארת שלושה ימי גשם וסופה – מעין הקדמה היוצרת אווירת כאוס ומזכירה ימי בראשית של "תוהו ובוהו" המאפשרים הופעה חריגה בדמות אדם מכונף .מספר מצבים בהם מטשטשים גבולות: א[ ערבוב גבול ים ויבשה .סרטנים פולשים לחוף ולביתם של פלאיו ואליסנדה. ב[ ערבוב גבול שמים וארץ ההופכים יחד לפיסה אחת של אפר. ג[ ערבוב גבולות של יום וערב :אור נקלש בצהריים. שבירת הגבולות מאפשרת הופעה יחידה במינה וחריגה של יצור שמתערבבים בו הגבולות בין אדם-מלאך-ועוף .פלאיו מבחין בו בקושי רב שרוע בבוץ בשיפולי החצר וגונח ,בזמן שהוא בדרכו הביתה לאחר השלכת הסרטנים .יש אירוניה גדולה בין צפיות הקורא מאדם מכונף שיהא בעל תכונות "מלאכיות" ,לבין מראהו העלוב של הזקן המכונף :קרח ,לבוש כסמרטוטר ושיניים בודדות בפיו .כנפיו הגדולות מטונפות ומרוטות .הוא מממלמל בניב בלתי מובן "בקול חזק של יורד ים". הסיפור מתמשך כמה שנים .בתחילתו הבן של פלאיו ואליסנדה הוא תינוק ,ובסיומו הוא כבר ילד .לאורך כל תקופה זו נשאר האיש הזקן תעלומה .כשם שהדמויות בסיפור לא יודעות מה טיב האיש הזקן ,גם הקוראים נשארים עם חידה בלתי פתורה. הוא לעולם יישאר "חריג" בעיני הדמויות ובעיני הקורא. בסיום כנפיו מצמחות נוצות חדשות .הוא מאמן עצמו לעוף בחצר האחורית של הבית .יום סתמי ושגרתי אחד אליסנדה עסקה בחיתוך בצל כשראתה מהחלון את נסיונותיו המוצלחים לעוף עד שהפך "לנקודה דמיונית באופק הים" .נראה שהיא מקבלת זאת בשלוות נפש כאילו השתחררה ממטרד. תרומת תיאורים אלה להדגיש כמה עניינים משמעותיים בסיפור ,בראשם הביקורת כלפי החברה אשר מתייחסת לשונה בזלזול .שבירת הגבולות בתחילת הסיפור יוצרת אווירה המבנה את הופעתו חוצת הגבולות של האיש הזקן ומדגישה בכך את זרותו שלו ,שונותו שלו והיותו חריג בחברה הכוחנית והאטומה המתוארת אצל גארסיה-מארקס. פרק שני – דראמה [4אנטיגונה /סופוקלס בתשובה זו אתייחס לשני דיאלוגים מרכזיים בעלילת הטרגדיה "אנטיגונה" ואסביר את תרומתם להבנת המשמעות של העלילה הטרגית . הדיאלוג הראשון אליו אתייחס מתרחש במערכה השנייה ,כאשר אנטיגונה מובלת בפני קראון לאחר שנתפסה קוברת את פולינקס .קראון ההמום מסרב להאמין כי האשמה היא אנטיגונה ושואל אותה שלוש שאלות אשר נועדו להעניק לה פתח מילוט מהאשמה .כגיבורה טרגית גאוותנית ואמיצה ,אנטיגונה מתהדרת בקבירתו של פולינקס ובין השניים מתחיל עימות חריף ,במהלכו כל אחד מהם מציג את עמדתו .אנטיגונה ,טוענת כי פעלה בשם חוק האלים ,לפיו כל אדם זכאי לקבורה ראויה ומכובדת ומפגינה זלזול בוטה כלפי מעמדו וסמכותו של קראון .היא מתנהגת בעזות מצח ובזה לו תוך הצהרת נאמנות למשפחתה .מנגד ,קראון טוען כי פולינקס בגד בתבי וכי רצה להחריבה ,הוא לועג לאנטיגונה ומשוכנע בכך שיכניע אותה ואת עיקשותה .עם התפתחות הדיאלוג מצווה קראון להביא אל הבמה את איסמנה ,היות והוא מאמין כי נתנה יד לקבורת פולינקס. תחילה ,איסמנה לוקחת את עצמה את האשמה אך אנטיגונה מבטלת ניסיון זה .איסמנה נואשת להציל את אחותה וחושפת בפני הקוראים פרט נוסף והוא אירוסיה של אנטיגונה לבנו של קראון ,היימון .קראון אינו מתרשם מתחנוניה של איסמנה ושולח את האחיות אל הכלא ,שם ימתינו לקיום העונש. הדיאלוג בין אנטיגונה לקראון ,ביחד עם הצטרפותה של איסמנה ,תורם רבות להבנת המשמעות של העלילה הטרגית. ראשית ,הוא מקדם את העלילה בכך שאנטיגונה נתפסת ובפרט המסעיר שמגלה איסמנה .שנית ,הוא מגדיר באופן ברור את הקונפליקט המרכזי במחזה ,בין אנטיגונה המייצגת את חוק האלים והלב לבין קראון המייצג את חוק המלך .בנוסף ,הדיאלוג מדגים באופן חד משמעי את תכונות הגיבור הטרגי המשותפות לאנטיגונה ולקראון ,העקשנות ,האימפולסיביות והאמונה העיוורת בצדקת הדרך. הדיאלוג המשמעותי השני אותו אתאר מתרחש במערכה החמישית .בתחילת המערכה מגיע אל הארמון טריסיאס ,הנביא העיוור .טריסיאס מנסה לשכנע את קראון שיחזור בו ,שיקבור את פולינקס כדת וכדין ושישחרר את אנטיגונה .בדומה לשאר הדיאלוגים בטרגדיה ,גם דיאלוג זה מתחיל באופן רגוע .טריסיאס מספר לקראון שניסה להקריב קורבן לאלים ,אך אלו סירבו לקבל את הקורבן היות והיה טמא )שכן טרף מגופתו של פולינקס( .טריסיאס מדבר אל ליבו של קראון ואומר לו שיוותר על עקשנותו ושיחזור בו ושעוד ניתן לתקן את העוול .כגיבור טרגי מובהק ,קראון מסרב לקבל את הביקורת ומאשים את טריסיאס בבצע כסף .הוא נוהג כלפיו בעזות מצח ובזלזול מופגן ולא מותיר לטריסיאס ברירה -ניבוי נבואת זעם וחורבן ,שתוכנה מתמקד בעונש שיוטל על קראון בשל ההיבריס שביצע .בסוף המערה טריסיאס נוטש בזעם את הארמון וקראון הנפחד פונה לעצתו של ראש המקהלה ,שמייעץ לו לתקן את דרכיו ,לשחרר תחילה את אנטיגונה ולקבור לאחר מכן את פולינקס. לא רק שדיאלוג זה תורם ליצירת המתח בעלילה ומעצים את דמותו של קראון כגיבור טרגי ,הוא מקדם את העלילה בכך שנבואת הזעם של טריסיאס גורמת לקראון לשנות את דרכו .לראשונה בטרגדיה ,בטחונו העיוור של קראון נסדק ,והוא נאות להכיר בכך שייתכן וטעה .כפי שיודגם בהמשך העלילה יתברר לקוראים שקראון בחר לפעול באופן הפוך מזה שייעץ לו ראש המקהלה ,בחירה שתקדם את התממשותה של נבואת הזעם של טריסיאס .בנוסף ,חשוב להתייחס לאופן בו דמותו של טריסיאס מאירה את דמות של קראון ,בדגש על העיוורון הפיזי שמעצים את העיוורון הסמלי ודיון כללי במיתוס העיוור שרואה טוב מכולם. (5אנטיגונה נימוקי אנטיגונה להחלטתה לקבור את פולינקס למרות הצו של קריאון: א[ "כי חטאי קדוש" – אנטיגונה מופיעה כאדם מאמין הרואה בקבורת אחיה המת חובה קדושה .צו האלים עליון על חוק השליט שכן הוא צו מקודש ועל כן נצחי .זאת ,בעוד חוק מלך בן-תמותה הוא זמני. ב[ "חלקי באהבה – לא באיבה" – אנטיגונה מתגלה כאשה אוהבת .כאשר אנטיגונה משתמשת במילה ,חוק" היא מתכוונת לחוק האלים ,הזהה בעיניה לרגש המוסרי ,לחוק הלב .על-פי חוק זה ,יש לקבור כל אדם קבורה של כבוד ,בלא קשר עם מעשיו בעודו בחיים .החיים קצרים והמוות נצחי ,ואנטיגונה יודעת שבשאול תפגוש את הוריה ואחיה המתים ותתקבל על ידם באהבה ג[ "כי החרפה קשה ממוות" – אנטיגונה מופיעה כאדם סובל ד[ "עצמי ובשרי הוא ,אחי" – אנטיגונה מתגלה כאחות נאמנה .יש לדעת שביוון העתיקה ראו בנאמנות למשפחה ערך עליון. מנימוקים אלה ניתן ללמוד על דמותה של אנטיגונה שהיא אינה רק חמת מזג ,כפי שהתגלתה לנו בפתיחת המחזה בעימות עם אחותה איסמנה .היא אדם המוכן לסבול מתוך זה שהיא מחשיבה את ערך ה"הדר" – הכבוד על פני ערך החיים .היא אדם מחויב .היא מחויבת לאותנטיות ל"אמת" ,מחויבת למצפון אישי ,מחויבת משפחתית לאחיה .הנימוקים שופכים אור חיובי על דמותה. נימוקים של דמות אחרת לאיסור לקבור את פולינקס הם נימוקי קריאון שיש להעניש בוגד .באפיסודיון הראשון ,במונולוג ארוך, מדבר קריאון מול זקני העם וכפוליטיקאי מנוסה הוא פותח באיזכור מצבה הבטחוני הרגוע של תבאי עם עלייתו לשלטון לאחר תקופה סוערת .קריאון שב ומציג את הנאמנות למדינה כערך עליון וכאבן בוחן מרכזית לאישיותו של אדם .איסור קבורת פולינקס הבוגד מופיע במקביל להודעה על קבורה מלכותית אשר הועיד קריאון לאטאוקלס. גם איסמנה ,החושבת כאחותה שראוי לקבור את אחיהן ,מנמקת את איסור הקבורה בנימוק ריאלי מציאותי "אנחנו רק נשים". היא מודעת לכך שכוחה כאישה דל מכדי להתעמת מול שומרי הגופה ומול עולם החוקים ה"גברי" .היא רואה במעשי אנטיגונה "טיפשות" של עימות חלש עם חזק ממנו. נימוק נוסף של איסמנה הוא שהיא מזכירה את הקללה הרובצת על משפחתם .היא מבקשת מאנטיגונה לא להמרות את פי המלך ,על מנת שישאר נצר למשפחת אדיפוס. פרק שלישי -רומן .14סיפור פשוט /עגנון בהתאם לכותרת האירונית של הרומן ,קריאה מדוקדקת של העלילה מגלה כי מדובר ברומן מורכב בעל תפניות עלילתיות סבוכות ופרשנויות רבות פנים .בתשובה זו אסביר כיצד ריבוי הדמויות ברומן ,המצבים המגוונים שבו ועמדת המספר מסייעים לעיצוב מורכבות העלילה. לאורך העלילה ,טווה עגנון ביד אומן פסיפס אנושי מורכב ומעמיק של החיים בשבוש ,עיירה מזרח אירופאית באירופה של תחילת המאה העשרים .ברומן ישנו ריבוי דמויות ותיאור נרחב של הקשרים המשפחתיים ,הרומנטיים והעסקיים המתקיימים ביניהן .כפי שנכתב בסוף העלילה ,כל דמות ברומן היא עולם ומלואה ולמרות שהיצירה מתמקדת בסיפורם של הירשל ובלומה ,ניתן לכתוב ספר שלם על קורותיה של כל דמות ,אפילו המשנית ביותר. הדמויות המרכזיות ברומן מייצגות רעיונות שונים ודרכי התמודדות מגוונות עם הקיום האנושי .גיבור העלילה ,הירשל הורוביץ, מייצג את האינדיבידואל וניסיון מרידתו בקולקטיב .הירשל ,שפועל בשם הרגש ,מנסה לממש את אהבתו לבלומה נאכט, היתומה הענייה שעובדת כמשרתת בביתו .הירשל מתקשה לקבל על עצמו את תכתיבי החברה המעמדית ומאמין כי ישנו סיכוי לסיפור אהבה זה ,בלתי אפשרי ככל שיהיה .מנגד עומדת אמו השתלטנית והמסרסת של הירשל ,צירל הורוביץ ,נציגת הדור הישן שמקדש את המעמד וצבירת הממון .הקונפליקט בין האם לבנה משקף היטב את הלכי הרוח הבולטים בחברה היהודית -מסורתית באירופה של תחילת המאה העשרים .חברה שסועה הנמצאת במשבר מתמשך בכל הנוגע לניגוד שבין ערכי העולם הישן והשמרני לבין החדשנות וההעזה של הדור הצעיר .בנוסף ,ניתן להתייחס לתפיסת הגורל המנוגדת של הירשל ובלומה .הירשל ,שמורד באופן פסיבי וחוזר על המשפט "רשות אחרים נתונה עלינו" אל מול בלומה ,שידיה אסורות אך נשמתה בת חורין .עגנון מתעסק ורבות בשאלת הגורל והאופי וביכולתו של האדם לעצב ושלוט בגורלו .סוף הרומן מציע מסקנה מדכאת לפיה יכולתו של הירשל לעצב את חייו מוגבלת ,היות ונאלץ לוותר ולהדחיק את מאווייו תוך כניעה לערכי הקולקטיב החונק. ברומן ישנם מצבים מגוונים רבים ,הניתנים לפרשנויות מגוונות המסייעות גם הן לעצב את מורכבות העלילה .ראשית ,ניתן להתייחס לשיגעונו של הירשל ולדון בסיבות הרבות שהובילו אותו למצב זה .האם מדובר בשלטונה המסרס של צירל? בקללה המשפחתית? בהפרעה נפשית העוברת מדור לדור? בהעמדת פנים? בהיעדר מודל חיובי להזדהות? מובן כי מדובר בכל הסיבות עצמן ,היות והשיגעון והטירוף הן פרי של חייו המסובכים של הירשל ושל הכוחות המנוגדים והסותרים המשפיעים עליו .זאת ועוד ,ראוי לתאר את שלהי העלילה ,החל מחזירתו של הירשל לביתו לאחר האשפוז במרפאתו של הדוקטור לנגזם. האם נרפא הירשל? האם התגבר על אהבתו לבלומה? עד כמה היה הטיפול הנפשי יעיל? בסצינת הסיום עומדים הירשל ומינה מעל עריסת בנם השני ,אלף שמות ,ומנהלים דיאלוג רווי סתירות ובעל רבדים רבים שמבהירים לקוראים כי התשובה אינה פשוטה וברורה .למה מתכוון הירשל באומרו כי האהבה "באה אם אין מי שחוצץ בינה ובינינו" )בינו לבין מינה( .האם הוא מתכוון לכך שבלומה חוצצת בינו לבין מינה? או שמא מדובר במשולם? האם זה משנה? הרי ברור שהירשל עבר טיפול בהדחקה שלא עקר מן השורש את רגשותיו לבלומה .לבסוף ,ניתן לדון בהיבטים השונים של העלילה ,האם מדובר בסיפור אהבה נכזבת? ברומן פסיכולוגי על אדם העובר תהליך נפשי משמעותי? ברומן חברתי שעניינו פער הדורות? דמות המספר ברומן הינו מספר כל יודע .מלבד מסירת האירועים בסדר כרונולוגי עם פרטים רבים על הדמויות ,הוא מוסר את תודעת הגיבורים כגון מסירת מחשבותיהן ופרשנויותיהן למצבים שונים .כבמקומות אחרים ביצירת עגנון ,ניתן להבחין בטון אירוני מובהק כאשר דמות המספר מפרשת את המסופר .למשל ,ניתן לראות את יחסה של צירל לבלומה "כבר הכירה צירל שבלומה למדה כל מה שאישה צריכה לדעת .והואיל והיא קרובה ואינה משרתת לא קיצצה לה שכר .אמרה צירל לבעלה ,לא כאחד ממנו היא ,מי שמשלם לנו הוא ישלם לה" .בהמשך ,צירל טוענת כי הסיבה להלנת השכר טמונה בכך שיום יבוא ובלומה תתחתן ומשפחת הורביץ תשלם את הנדוניה ,על כן מובן שאין לשלם לה כסף כעת .מובן שיש כאן נימה אירונית של המספר כלפי צירל וצביעותה .דמות המספר מתייחסת באירוניה כלפי החברה ,הרואה בכסף את העיקר" .אמות המידה" הבורגניות אינן מקובלות על המספר .דוגמא לכך ניתן לראות בתיאורי הסעודות והאכילה המרובים של צירל ודמויות נוספות או בתיאור צבירת הממון של צירל וברוך מאיר .באמצעות פירוט הסוגים השונים של המטבעות מובעת אירוניה רבה כלפי המעשה ועושיו. פרק רביעי -שירה .15הים ביני ובינך /שמואל הנגיד שיר זה הינו שיר קינה קלאסי ,במהלכו מתאבל הדובר על מות אחיו הבכור והאהוב .מדובר באחד מ 19-שירי קינה שכתב המשורר לאחיו שנפטר. השיר פותח בהצהרת אמונים של הדובר לאחיו ,שנשבע שלמרות המרחק העצום השורר ביניהם )המעוצב באמצעות מטאפורת הים( ,לעולם לא ישכח את אחיו ויקפיד לבוא לבקרו בקברו .בהמשך השיר מנסה הדובר להתמודד עם האובדן הנורא ומונה את הדברים שלא יוכל לעשות עוד עם אחיו היקר והאהוב .בניסיון זה חוזרת על עצמה המילה "ולא" ,המדגישה את שלילת האפשרות להיות יחד ,אך גם את שלילת השכחה .בסוף השיר מכיר הדובר בהכרח הפרידה ,וחוזר לביתו ,לא לפני שהוא מצהיר כי עד יום מותו שלו ,הוא יסבול את ייסורי הפרידה מאחיו. לכל אורך השיר מודגש המרחק הפיזי והמנטלי הנובע מעובדת הפער בין החיים למוות .הדיבור הישיר יוצר רושם של קירבה בין שני אנשים המשוחחים ביניהם אך יחד עם זאת ,מכיר המשורר בריחוק הנובע מעובדת המוות. השיר משופע באמצעים רטוריים המדגישים את אווירת הקינה השוררת בו .ראשית ,ניתן להתייחס לדימוי המופיע בבית החמישי ,דימוי המפרק את הקלישאה המוכרת באשר להתמודדות עם המוות .הדובר פונה לאחיו ואומר לו ש"לך מכאוב בתוך ליבי כמכאובי במיתתך" .כאב הפרידה מלווה את הדובר לכל אורך חייו ואין ביכולתו של הזמן לרפא את הפצעים .כמו כן אפשר לדון במשמעות המטאפורות המופיעות בתפארת פתיחה והחתימה ,הים שמסמל את המרחק העצום והבלתי נתפס בין החי למת ,והאש שמכלה את ליבו של הדובר בשל כאב הפרידה. .23אני שומע משהו נופל/נתן זך בשיר זה נרמזת ביקורת חריפה על חוסר יכולתו של העולם המודרני להתמודד עם שאלת המוות בפרט ועם שאלות קיומיות- פילוסופיות בכלל .בתשובתי אדגים ביקורת זו ואסביר כיצד היא מעוצבת. במרכז השיר עומדת שאלתו הנואשת של נער תמים הניצב בראשונה אל מול חווית המוות .הנער חוזר פעמיים על השאלה "מדוע" ,היות והוא אינו מסוגל להבין מה אירע .במהלך השיר מקבל הנער תשובות שונות ומשונות מדמויות שונות המייצגות את הסמכות והידע בעידן המודרני. המשותף לכל תשובות אלו הוא חוסר הרצון והיכולת להתמודד עם שאלתו של הנער .השופט שפוסק באופן אבסורדי כי "גם אתה אשם וגם הוא אשם" ,תשובתו השטחית של הרופא שמסביר כי "אדם הוא רק אדם" ,קביעתו הריקה מתוכן של המורה לידיעת הארץ שאומר כי "מי שאינו גר בעמק גר בהר" .דווקא דמויות אלו ,שאמונות על מסירת האמת המוחלטת והוודאית, מתחמקות משאלת הנער ופוטרות אותה בשלל תירוצים .זך מעביר ביקורת על חוסר אונותה של החברה המודרנית לנוכח שאלות פילוסופיות הנוגעות למשמעות הקיום האנושי .אפילו האם ,זו שאחראית על חינוך בנה והכנתו לעבר השתתפות מיטבית בחיים הבוגרים מעלימה את האמת ואומר "שום דבר ,זה רק הרוח". האירוניה היא שדווקא "הרוח ששמט את התפוח" ,אותו כוח מסתורי שגרם למוות ,הוא זה שמספק לנער תשובה בסוף השיר, "שלעולם ,לעולם ,לעולם לא יהיה לו מנחם" .במקום להדחיק ולהכחיש את נושא המוות יש להתמודד עמו ,להבין שמדובר בעובדה ברורה וודאית שאין בה כל נחמה. הביקורת מעוצבת בעיקר באמצעות האירוניה העולה מהתשובות שמקבל הנער ,הפעלים ההחלטיים והריקים מתוכן שמאפיינים את תשובות בעלי הסמכות )פסק ,הסביר ,קבע( ,והמבנה המשובש ,זה שמתקשר בעקיפין לניסיון ההתחמקות של בעלי הסמכות ,שמסלפים ומטשטשים את האמת. " (25ציפור שניה" /זך השיר עוסק בחוויה של מפגש המשורר עם "ציפור רבת יופי" ותמורה שמפגש זה מחולל בו .תפיסת הזמן שמעצבת חוויה זו היא של אירוע ארעי ,מקרי ,פתאומי שהוא חד פעמי בחיי אדם ולא יחזור שוב .הדובר מודע לחד-פעמיות הנדירה של מפגש זה" :ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד /עד יום מותי" .עם כל ההתרגשות החיובית במפגש שכזה ,קצת עצוב לדעת שחווית שיא בחייך שלעולם לא תחווה כמותו. דרכי עיצוב הממחישות תפיסת הזמן הזו: א[ שם השיר "ציפור שנייה" מסקרן את הקורא ויוצר צפיות לקרוא בשיר על איזו "ציפור שנייה" פרט לאותה "ציפור רבת יופי" המוזכרת בבית הראשון .האירוניה שבין צפיות משם היצירה לבין היעדרות תיאור בשיר של "ציפור שנייה" ,היא אירוניה שמחדדת את חד-פעמיות המפגש עם הציפור בבית הראשון .לא תהיה "ציפור שנייה ,כזו. ב[ חזרה על המילים "צפור רבת יופי" פעמיים מדגישה ומעצימה את יופייה החד-פעמי של הציפור. ג[ הציפור היא מטאפורה לאירוע שיא בחיי אדם .אירוע עם משמעות חיובית הגורמת לאדם להתפייס עם עצמו וסביבתו )"אמרתי מילים של שלום"( .המטאפורה של "ציפור ,מציינת יופי ועדינות .לעניין "תפיסת הזמן" בשיר ,הרי שציפור מסמלת חופש ובניגוד לאדם היא אינה כבולה לבית-עבודה-משפחה .הציפור נמצאת במקום מסוים לרגע קט ואז עפה ו"נעלמת" .בכך מטאפורה זו מתאימה לעיצוב מפגש חד ,מהיר ,חד-פעמי פתאומי. פרק חמישי – שיר שלא נלמד (27המנון ילדי העובדים הזרים /רוני סומק א[ על פי שורות 1-8ילדי העובדים הזרים מאפיינים עצמם במטאפורות שיש בהן כדי להבליט את הסטיגמה השלילית שדבקה בהם מצד סביבה מתנשאת ועוינת .ראשית ,אין בשיר דובר המאופיין כאינדיבידואל ,אלא דובר הנטמע בקבוצה ומדבר בשמה .הדיבור בשם קבוצה מודגש במילים הפותחות וסוגרות את השיר" :אנחנו" ו"שלנו" .אבדן הזהות האישית מדגיש את נקודת המבט המתנשאת החיצונית המכלילה בסטריאוטיפים וסטיגמות את זהותם של קבוצת כל ילדי העובדים הזרים באשר הם ללא יוצא מהכלל .את השיער המקורזל מתאר הדובר במטאפורה בעלת הקשר שלילי "צמר פלדה". עובדים זרים נראים כחבורת פראים ברברית בעיני המקומיים .בהתאם לכך מתוארת בשיר העין של ילדיהם במטאפורה "פראית" של "הרי געש" .התא המשפחתי לא מתואר כתא חם ואוהב ,הדובר אינו מתגאה בעבודה הקשה של האב והאם, אלא נימת דיבורו מאופיינת בביקורתיות המדגישה פגמים באב שחולצתו מוכתמת במלט .האם מאופיינת במטונימיה של סמרטוטי ספונג'ה שאין בהם משום הוספת כבוד .יש לשים לב לכך שהדובר לא מתאר הורים מגדלים שגדל בינהם ,אלא גדילה "בין כתמי המלט שעל חולצת אבא" .מתואר בשיר מצב מורכב בו היחס השלילי של הסביבה המתנשאת כלפי העובדים הזרים מוטמע אצל ילדי העובדים הזרים. עולמם של ילדי העובדים הזרים הוא עולם קשה .זהו עולם בו הם מתקשים לתקשר שכן השפה "הזרה" אינה שגורה בפיהם: "ולשון הנזהרת מלגלגל סלעים קשים /מהשפה של התורה" .זהו עולם בו הילד גדל ללא השגחה הורית ,כי ההורים עסוקים בהישרדות ועבודת דחק .האם עסוקה בניקוי בתי אחרים והאב עסוק בבניית בתי אחרים במלט ,ללא אפשרות לטפח את ביתם שלהם עצמם .ילדי העובדים הזרים גדלים ללא טיפוח כטבע פרא .מחזקים רושם זה המטאפורות של "פלדה"" ,הר געש"" ,שמורה) ,כפל לשון של "שמורת עין" ואסוציאציה ל"שמורה אינדיאנית"(" ,סלעים קשים" .השיר מתהפך בחלקו השני. החלק השני מציג את תפיסת "טבע פרא" כשטחית .נתייחס לכך בסעיף השני של התשובה. ב[ בשיר של רוני סומק יש אלוזיה ומוזכר שיר ילדים מאת ביאליק – "עציץ פרחים" .בשיר זה הפרח "המטופח" והעדין מרגיש בדידות וניכור בשל ריחוקו משאר פרחי הגן .למפגש של ילדי העובדים הזרים עם השיר של ביאליק יש משמעות סמלית. בניגוד למטאפורת טבע הפרא שמאפיינות את ילדי העובדים הזרים בחלק הראשון של השיר ,הרי ששירו של ביאליק מעמיד מטאפורה מעודנת של טבע בדמות עציץ פרחים .ביאליק מייצג את התרבות השלטת ושפתו היא "השפה של התורה" שמתגלגלת כ"סלעים קשים" בפי הדובר .שירו של ביאליק הוא מטונימיה לתרבות מתנשאת שבאה "ללמד" את ילדי העובדים הזרים תרבות מהי. האירוניה היא שילדי העובדים הזרים מרגישים צורך לתמוך בבדידותו של העציץ העדין המתואר בשיר ,מבלי להבין כלל שבדידותו נוגעת בבדידותם .ריחוקו של העציץ העדין משאר פרחי הגן אינה שונה מהתרחקות החברה המקומית מהעובדים הזרים וילדיהם .הניכור שחש הפרח מסביבתו אינה שונה מחוויית הניכור הלא מודעת של ילדי העובדים הזרים משאר החברה הישראלית .שיאה של האירוניה הוא שהדובר מתייחס לעצמו במטאפורות של טבע-פרא כפי שהחברה המקומית המתנשאת רואה אותו ,מבלי להבין שהוא למעשה עדין נפש ויפה כאותו ,פרח עציץ .קנאת הפרח בפרחי הגן היא מטאפורה לקנאת ילדי העובדים הזרים בסביבתם .עקירתו מהגינה של הפרח היא מטאפורה לעקירת העובדים הזרים מנוף ילדותם ותרבותם .בסיום השיר הדובר מפנים אירוניה זו ומתאר איך כילד צייר ממחטות שמחו מהפרח את טל הבוקר כשם ש"אז לא ידענו שאלה יהיו הממחטות שלנו".
© Copyright 2024