‫טורונטו‬ ‫‪2012‬‬ ‫עדנה ודן‬ ‫פיינרו‬ ‫כל איש קולנוע‬ ‫יסכים שטורונטו‬ ‫הינו היום אחד‬ ‫הפסטיבלים‬ ‫החשובים ביותר‬ ‫בעולם‪ ,‬יש אומרים החשוב ביותר‪ ,‬הנגיש ביותר והמתקשר ביותר עם הבאים בשעריו‪ .‬בטורונטו‬ ‫עצמה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הנחת היסוד היא שהפסטיבל מיועד בראש וראשונה לא לאנשי קולנוע מכל‬ ‫העולם‪ ,‬למרות שהם זורמים לשם בהמונים‪ ,‬אלא לתושבי העיר‪ .‬מדי שנה נמנים בקופות יותר מ‪-‬‬ ‫‪ 200,000‬רוכשי כרטיסים שחלקם לוקח חופשה מיוחדת מן העבודה כדי להתפנות לסרטים‬ ‫בלבד‪ .‬במספרים אבסולוטייים‪ ,‬יש פסיטבלים אחרים )קאן‪ ,‬ברלין‪ ,‬רוטרדם( שמציגים יותר‬ ‫סרטים ומסתירים את המספר הגדול באמצעות חלוקה לכל מיני קטגוריות‪ ,‬כשעיקר הנפח נתפס‬ ‫ע"י "שוק סרטים" המיועד אך ורק לסוחרים עצמם‪ .‬בטורונטו מציגים "רק" בין ‪ 300‬ל‪400-‬‬ ‫סרטים מכל העולם )בין היתר‪ ,‬היו השנה לא פחות מ‪ 10-‬סרטים ישראליים(‪ ,‬אבל כולם מקבלים‬ ‫התייחסות פחות או יותר שווה‪ ,‬אותו מספר של הקרנות לכל אחד וכולם פתוחים להצגות בנפי‬ ‫הקהל הרחב‪ .‬כלומר‪ ,‬אחרי הצגה בודדת אחת לתעשייה )כפי שמכנים בטורונטו את כל אלה‬ ‫שמתפרנסים מקולנוע‪ ,‬לא חשוב מדובר בעיתונאי‪ ,‬מפיק‪ ,‬במאי או מפיץ( יש עוד שתי הצגות‬ ‫נוספות שלהם אפשר לקנות כרטיסים כמה שבועות לפני תחילת הפסטיבל‪ .‬עיון בקטלוג של‬ ‫הפסיטיבל‪ ,‬ספר עב כרס שבו כל סרט זוכה לעמוד בפני עצמו‪ ,‬לא יתקשה לזהות כי מדובר‬ ‫למעשה במקדם מכירות שאינו מסתיר את כוונתיו‪ ,‬כל סרט מוצג בו כיצירת מופת יחידה במינה‬ ‫ואם תשאלו את מנהלי הפסטיבל מה פשר הגישה הפופוליסטית הזאת‪ ,‬הם יאמרו לך שהקטלוג‬ ‫מיועד בראש וראשונה לרוכשי הכרטיסים‪ ,‬שזקוקים תמיד לזריקת עידוד נוספת בדרך לקופה‪.‬‬ ‫הקהל‪ ,‬מצידו‪ ,‬משיב ביחס דומה למארגנים‪ ,‬מגלה חיבה‪ ,‬הערכה ובעיקר התלהבות מול סרטים‬ ‫שיום לפני או יום אחרי הפסטיבל לא היו טורחים לראות כלל‪ .‬הם יושבים בכל סרט מהתחלה‬ ‫ועד הסוף‪ ,‬גם אם הוא משעמם במיוחד‪ ,‬ובסיומו‪ ,‬הם נשארים לשבת במקום‪ ,‬לשיחה עם הבמאי‪,‬‬ ‫שואלים שאלות ומגלים עניין בכל פרט‪ .‬זה גורם נחת לבמאים‪ ,‬יוצר תחושת השתתפות בפועל‬ ‫של הצופה בחוויה של הפסטיבל‪ ,‬ומאחר שבטורונטו טורחים להזמין את כל הבמאים‪ ,‬ובדרך כלל‬ ‫כמעט כולם מגיעים‪ ,‬השיחה שבתום ההצגות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מן הפולחן‪ .‬מזה‬ ‫שלוש שנים‪ ,‬יש לפסטיבל בית משלו‪ ,‬שנבנה כולו מתרומות – העיקרית בהן זו של הבמאי‪/‬מפיק‬ ‫איבן רייטמן ומשפחתו שהביאו לעיסקה את הקרקע עליה ניצב הבית‪ ,‬במרכז הבילויים של העיר‪.‬‬ ‫הבית‪ ,‬מציע אולמות קולנוע מן המשוכללים בעולם‪ ,‬ואם יש לו בעיה – ויש לו – זאת העובדה‬ ‫שכבר עכשיו הוא צר מידות לדרישות הפסיטיבל עצמו‪ .‬ההמונים המתגודדים בתורים ארוכים‬ ‫שמשתרכים באולם הכניסה ועל המדרגות המובילות לאולמות‪ ,‬אבל יש להניח שבשאר ימי‬ ‫השנה‪ ,‬המצב שונה לגמרי‪ .‬אשר לסרטי הפסטיבל‪ ,‬מי שמבקש לחסוך לעצמו פסטיבלים אחרים‬ ‫יכול לראות בטורונטו את מיטב סרטי ברלין‪ ,‬קאן‪ ,‬לוקארנו‪ ,‬וונציה וכ"ו‪ .‬האירופים נוהרים לשם‬ ‫בתקווה למכור את הסרטים שלהם באמריקה‪ ,‬האמריקאים מנצלים את הנוכחות של האירופים‬ ‫להצגת סרטיהם החדשים‪ ,‬והמשימה הקשה ביותר שיש בפסטיבל הזה‪ ,‬היא לבחור בין כל‬ ‫הסרטים המוצגים במקביל‪ ,‬בעשרות אולמות קולנוע‪ .‬כשאחד מתחיל השני עוד לא נגמר וכשהוא‬ ‫מסתיים‪ ,‬אחרים כבר התחילו‪ .‬היה מי שנהג לומר כי אין כמו טורונטו לראות חצאי סרטים‪,‬‬ ‫נכנסים באמצע ויוצאים באמצע‪ ,‬זה נשמע כמו בדיחה‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬זאת לא פעם המציאות‪.‬‬ ‫אבל זה עדיין לא ריפה ידיו של איש מביקור בפסטיבל‪.‬‬ ‫רביעייה מאוחרת – ‪A Late Quartet‬‬ ‫במאי‪ :‬ירון זילברמן – ‪Yaron Zilberman‬‬ ‫הבמאי ירון זילברמן הוא ישראלי אבל מתגורר בניו יורק‪ .‬המפיצה‪ ,‬שרון הראל‪ ,‬היא ישראלית‪ ,‬אבל‬ ‫חיה מזה הרבה שנים בלונדון‪ .‬הסרט הוא אמריקאי‪ ,‬אבל מה הזהות הלאומית כבר משנה? העיקר‬ ‫הוא שזאת הייתה אחת ההפתעות היותר נעימות של הפסטיבל‪ .‬זילברמן‪ ,‬שזכה להרבה שבחים על‬ ‫סרט תיעודי שעשה לפני שמונה שונים בשם הכוח לשחות הקדיש מאז את כל זמנו להרמת ההפקה‬ ‫הזאת‪ ,‬המספרת על רביעיית מיתרים בשעת משבר‪ ,‬שתזכיר בוודאי פרשות רבות מן החיים‬ ‫הקשורות לרביעיות מיתרים מפורסמות‪ .‬ההפקה שגויסה כד להביא את הסיפור אל הבד יוקרתית‬ ‫במלוא מובן המילה‪ :‬הליהוק כולל שחקנים כמו פיליפ סיימור הופמן‪ ,‬כריסטופר ווקן‪ ,‬קטרן קינר‪ ,‬מארק‬ ‫איווניר ואימוג'ון פוטס‪ ,‬ואילו הצלם הוא פרדריק אלמס )שצילם את סרטיו של דייוויד לינץ'(‪ .‬התוצאה‬ ‫הסופית היא מאופקת במונחים הוליוודיים‪ ,‬מעודנת ואינטליגנטית‪ ,‬סרט של מי שלא רק אוהב מוסיקה‬ ‫)לראייה‪ ,‬בחירת הרביעייה אופ‪ 131.‬של בטהובן ההמתנגנת ברקע( אלא גם הצליח להצביע על כל‬ ‫מה שהיא העשויה לעולל לאלה שעוסקים בה לא כתחביב אלא כמקצוע‪.‬‬ ‫רבייעת "פיוג" עומדת לחגוג ‪ 25‬שנים של נגינה בצוותא‪ .‬לקראת הקונצרט החגיגי הם מתכוננים‬ ‫לבצע את הרביעייה של בטהובן‪ ,‬שיש אומרים שהייתה החביבה ביותר על המלחין‪ .‬ערב הקונצרט‪,‬‬ ‫מתבשר הצ'לן )ווקן( שהוא גם המבוגר מבין ארבעת חברי ההרכב‪ ,‬שהוא סובל מסימנים ראשונים‬ ‫למחלת פרקינסון שתמנע ממנו תוך זמן קצר את המשך הנגינה‪ .‬הוא מייד מתכוון להודיע על פרישה‪,‬‬ ‫אבל עד מהרה מתברר שזה עשוי לפרק את כל הרביעייה‪ .‬הכנר הראשון )איווניר(‪ ,‬פרפקציוניסט‬ ‫אובססיבי‪ ,‬אינו מוכן להתחלק בתפקיד עם הכנר השני )הופמן(‪ ,‬שאחרי שנות נישואים רבות לנגנית‬ ‫הויוילה )קינר( עובר משבר של גיל המעבר ומנהל רומן עם רקדנית סקסית )לירז שרחי(‪ .‬אשתו‪ ,‬שיש‬ ‫לה סיפור משלה עם הכנר הראשון‪ ,‬הנשמר כל הזמן על אש קטנה‪ ,‬מוצאת את עצמה נקרעת בין‬ ‫הבעל למאהב‪ .‬ואילו בתם של השניים )פוטס( שאינה יכולה לסלוח להוריה שהעיסוק במוסיקה נחשב‬ ‫בעיניהם תמיד כעדיפות ראשונה‪ ,‬מנסה לתקוע תריס בין אמה למאהבה ומפתה אותו לעבור אל בין‬ ‫זרועותיה‪ .‬האמת היא שכל עלילות המשנה האלה השזורות זו בזו נוטות מדי פעם אל המלודרמה‬ ‫השקופה אבל זילברמן מצליח לשמור את ענין המוסיקה במרכז‪ ,‬היא זאת שבסופו של דבר קובעת‬ ‫את מהלך העלילה ולמזלו‪ ,‬עם צוות שחקנים כמו שיש לו ועם והרביעייה של בטהובן ברקע‪ ,‬קשה‬ ‫להיכשל‪.‬‬ ‫שיר למאריון – ‪A Song for Marion‬‬ ‫במאי‪ :‬פול אנדריו ויליאמס – ‪Paul Andrew Williams‬‬ ‫הפסטיבלים משופעים לאוחרונה בסרטים על שני נושאים עיקריים‪ ,‬הדת והתעצמותה )ולפי‬ ‫האירועים בעולם יש לכך עוגן איתן במציאות(‪ ,‬והזיקנה על השלכותיה השונות‪) ,‬בסרטים שאינם‬ ‫עשויים דווקא על ידי קשישים שזמנם מתקרב אלא גם על ידי צעירים(‪ ..‬לא מדובר רק באהבה של‬ ‫האנקה אלא בשורה ארוכה של סרטים שצצו השנה ‪ ,‬מ‪-‬כמה שעות באביב ‪ ,‬דרך רביעייה שגם הוא‬ ‫הוצג באורונטו‪ ,‬ועד ל‪-‬חיותה וברל ‪ ,‬וקצרה היריעה מלמנות את כולם‪ .‬לכך כמובן‪ ,‬נוסף האוייב‬ ‫המוצהר של האדם המודרני‪ ,‬מחלת הסרטן‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬הדרכים השונות להתמודד עם מצבים סופניים‪.‬‬ ‫אבל הפעם נראה שפול אנדריו ויליאמס‪ ,‬שבחיבתו הרבה למוסיקה עשה כבר כמה סרטי וידאו‬ ‫וטלוויזיה שעוסקים בה‪ ,‬בחר בחלקים הדביקים והרגשניים של הצמד‪ ,‬זיקנה ומחלה‪ ,‬והתמודדות‬ ‫אתם בעזרת המוסיקה‪ .‬התוצאה ממתק מלאכותי שקשה לבלוע בעיקר משום שהוא מוגש במנות‬ ‫גדולות‪ .‬מריון )וואנסה רדגרייב האגדית שלא מזמן הפליאה שוב ב‪-‬קוריולאנוס( היא קשישה אצילית‬ ‫ואנרגטית‪ ,‬ידידותיות להפליא‪ ,‬שאינה מוכנה להיכנע‪ ,‬למרות הגידול הסרטני הסופני המכרסם בה‪.‬‬ ‫לעזרת‪ ,‬היא מגייסת את תחביבה המוסיקלי ‪ -‬שירה במקהלת קשישים מקומית‪ .‬בעלה‪ ,‬ארתור )טרנס‬ ‫סטמפ‪ ,‬אייקון בריטי נוסף ( אינו מסוגל להידבק בחיוניות הבלתי נתפסת של אשתו‪ ,‬ודאגתו לשלומה‬ ‫הפיסי גוברת על כל שיקול פסיכולוגי אחר‪ .‬הוא אינו מסוגל לרדת לעומק החוויה המשכיחה ממנה את‬ ‫סבלה הפיסי‪ .‬כך שבעיניו המוסיקה רק סוחטת את כוחותיה האחרונים של אשת‪.‬‬ ‫למשוואת הכוחות נוספת‬ ‫עוד סוכריה‪ ,‬מדריכה‬ ‫מוסיקלית צעירה ונמרצת‬ ‫של המקהלה‪ ,‬בגילום‬ ‫התגלית הבריטית החדשה‬ ‫אמה ארטרטון‪ ,‬שמגלה‬ ‫הערצה אינסופית לחבורת‬ ‫המפזזים‬ ‫הקשישים‬ ‫אפילו‬ ‫לחבב‬ ‫ומוכנה‬ ‫לארתור הדהוי והעקשן ‪,‬‬ ‫למרות תקרית נוראה‬ ‫שמוכיחה את חוסר ההבנה וההתחשבות שלו בזולת‪ .‬כאשר היא מארגנת הפתעה למריון ‪ ,‬ומביאה‬ ‫את המקהלהל שיר את הפזמון ‪":‬אתה השמש בחיי" ‪ ,‬מתחת לחלונה‪ ,‬הוא מגרש אותם בגסות‪ .‬אבל‬ ‫אין צורך לדאוג‪ .‬תוך התחנחנות אינסופית מאומצת של התסריט והבימוי אין שום ספק כבר מן הרגע‬ ‫הראשון שהבעל הנרגן והאפרורי יעשה הכל למען המורשת הרעיונית של אשתו ויסיים גם הוא כחבר‬ ‫במקהלה‪ .‬וואנסה רדגרייב מוכיחה שוב שרק השמיים הם הגובה הראוי לרמת המשחק שלה‪ .‬אבל‬ ‫החוטים שמפעילים אותה כאן גסים וגלויים מדי לעין‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬קשה לראות את סטמפ כזקן טרחן‬ ‫ודהוי למרות כל המאצים שהוא עושה‪ .‬אשר למוסיקה‪...‬אם "בואו נשיר על סקס" צריך להיות סמל‬ ‫לאופטימיזם ולנעורים חסרי גיל‪ ,‬כנראה שמקורי ונועז הם לוקסוס נדיר היום בקולנוע‪.‬‬ ‫שלגייה – ‪Blancanieves‬‬ ‫במאי‪ :‬פבלו ברגר – ‪Pablo Berger‬‬ ‫מאד מתחשק לומר שפבלו ברגר פשוט ראה את ההצלחה של הארטיסט והחליט לתפוס עליה‬ ‫טרמפ‪ .‬סרט אילם‪ ,‬שחור לבן‪ ,‬מסך בגודל ‪ 3:4‬הישן והטוב‪ ,‬עיבוד לאגדת ילדים שאין מוכרת ממנה‬ ‫וחזרה באין סוף גלגולים למסך‪ .‬התמונה והמוסיקה מספרים את כל הסיפור שכולנו מכירים בעל פה‪.‬‬ ‫בקיצור‪ ,‬מרשם בדוק מראש‪ ,‬שמפתה לנצלו ולו רק משום שהוכיח את עצמו כל כך הרבה פעמים‬ ‫בעבר‪ .‬עם זאת‪ ,‬צריך לומר לזכותו של ברגר שהוא טרח ועבד על הפרויקט הזה כבר שמונה שנים‪,‬‬ ‫כלומר זמן רב לפני ש‪-‬‬ ‫יצא אל‬ ‫הארטיסט‬ ‫המסכים‪ .‬מה לעשות‪ ,‬זה‬ ‫קורה‪ ,‬שניים נפלו יחד על‬ ‫רעיון מבריק ובשני המקרים‬ ‫זה הצליח‪ .‬הגרסה של ברגר‬ ‫לאגדת האחים גרים )בעצם‬ ‫הם רק אספו את האגדה‪,‬‬ ‫לא כתבו אותה( הייתה אחת‬ ‫הסנסציות של טורונטו‪,‬‬ ‫בעיקר משום שאיש לא‬ ‫ציפה לה כלל‪ .‬העלילה כולה‬ ‫הועברה לעיר סביליה בשנת‬ ‫המאה‬ ‫של‬ ‫העשרים‬ ‫הקודמת‪ .‬המלך הפך ללוחם שוורים‪ ,‬המלכה המרושעת אינה סומכת עוד על המראה שתאמר לה מי‬ ‫היפה ביותר אלא על עיתוני האופנה שהיא קוראת בשקיקה‪ ,‬אבל שלגייה ממשיכה להיות שלגייה‪,‬‬ ‫הנסיכה שנופלת הקרבן לאמה החורגת עד שהיא נמלטת מן הבית‪ .‬ויש אפילו שישה )במקום שבעה(‬ ‫גמדים שאוספים אותה לחיקם לפני שהיא כובשת את ליבו של נסיך החלומות‪.‬‬ ‫אצל ברגר‪ ,‬האב‪ ,‬מטאדור מהולל‪ ,‬ננגח בזירה ע"י שור אימתני ונשאר משותק בכל גופו‪ ,‬מן הצוואר‬ ‫ומטה‪ .‬רעיתו ההרה הולכת לעולמה בלידה‪ ,‬וסבתא טובת לב דואגת לתינוקת‪ ,‬כי האב‪ ,‬שהכאב‬ ‫והצער על מות אשתו‪ ,‬העבירו אותו על דעתו‪ ,‬ניתק את עצמו מכל ענייני העולם הזה‪ .‬הוא מניח‬ ‫לאחות המטפלת בו לגרור אותו לחופת הנישואין‪ ,‬ומן הרגע הראשון היא מתחילה להתעלל גם באב‬ ‫וגם בבתו‪ .‬כאשר הסבתא הטובה )אנג'לה מולינה( הולכת גם היא לעולמה‪ ,‬אין מי שיגן עוד על כרמן‬ ‫הקטנה )כי שמה של הבת הוא כרמן( שקיומה הוא כמו עצם בגרונה של האם החורגת‪ .‬היא‬ ‫משתלחת בנערה המסכנה עד שיום אחד היא מצווה על חיסולה‪ .‬למזלה‪ ,‬הנהג שצריך היה לחנוק‬ ‫אותה מתרשל בעבודתו‪ ,‬היא ניצלת בנס‪ ,‬נמלטת על נפשה ונקלטת בתיאטרון הנודד של שישה‬ ‫גמדים יוצאת אתם לסיבובים ברחבי ספרד‪ .‬בדרך היא הופכת ללוחמת שוורים ומצליחה גם במשימות‬ ‫שאביה המהולל‪ ,‬שמת בינתיים‪ ,‬לא עמד בהם‪ .‬כל זה לדאבון הלב של האם החורגת‪ ,‬שלא רק מגלה‬ ‫כי כרמנצ'יטה לא מתה‪ ,‬כפי שחשבה‪ ,‬היא אפילו גנבה ממנה את חיבת עיתוני האופנה היקרים כל‬ ‫כך לליבה‪ .‬בשחור לבן‪ ,‬עם מוסיקה שמשרה אווירה מושלמת‪ ,‬זה סימפטי‪ ,‬גם אם ארוך מדי בעיקר‬ ‫בהתעללויות שבחלק הראשן של סרט שסובב ברובו על רשעותה המופגנת של מריבל וורדו )כוכבת‬ ‫מובילה בקולנוע הספרדי והלאטינו אמריקאי בכלל(‪ .‬מצד שני‪ ,‬חבל שלא פיתחו יותר את תפקיד‬ ‫הגמדים‪. .‬‬ ‫הנער שאכל מזון ציפורים – ‪The Boy who Ate Bird Food‬‬ ‫במאי‪ :‬אקטורס ליגיזוס – ‪Ektoras Lygizos‬‬ ‫קשה למצוא ביטוי הולם יותר ליאוש שהשתלט היום על העם היווני ולתחושת החידלון שאוחזת בו‬ ‫מכל צד‪ .‬אקטורס ליגיזוס‪ ,‬במאי צעיר ואלמוני שאינו מסתפק עוד בסאטירות הסוריאליסטיות של‬ ‫במאים כמו יורגוס לאנתימוס ורחל צנגארי )‪ .(Dogtooth, Attenberg, The Alps‬האירוניה היא ממנו‬ ‫והלאה‪ ,‬התמונה שהוא מצייר‪ ,‬מינימליסטית וקודרת‪ ,‬גם אם אינה ריאליסטית במונחים ישירים‪,‬‬ ‫עגומה ומדכאת מכדי שתעורר חיוכים‪ .‬בסרט שלו יש למעשה דמות אחת בלבד‪ ,‬איש צעיר שחי בגפו‬ ‫בתוך דירה ריקה לחלוטין באתונה‪ .‬המצלמה‪ ,‬מוחזקת כל הזמן ביד‪ ,‬מתרכזת אך ורק בו ובכל מעשיו‪.‬‬ ‫ואם כל מה שקורה לו אינו מצטרף לעלילה של ממש‪ ,‬אפשר לפענח בכל אחת מן האפיזודות‬ ‫שבתסריט את המטפורה המיתרגמת בלי קושי למצב של יוון היום‪ .‬מדרך הטבע‪ ,‬הסרט חביב על כל‬ ‫פסטיבל שמכבד את עצמו‪ ,‬כל המבקרים שרים לו שירי הלל‪ ,‬ובמידה רבה של צדק‪ ,‬אבל הסיגנון‬ ‫הסגפני שליגיזוס נצמד אליו‬ ‫באדיקות‪ ,‬ומזכיר לא מעט את‬ ‫ברסון‪ ,‬עשוי להקשות עליו את‬ ‫המעבר למסגרות פופולריות‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫הנה לדוגמא כמה מן דברים‬ ‫שקורים לגיבור האלמוני של‬ ‫הסרט‪ ,‬כל אחד מהן משל עם‬ ‫נמשל לצידו‪ .‬כבר בשלב מוקדם‬ ‫מסתבר שהוא קונטרא‪-‬טנור‬ ‫הזה‬ ‫לקול‬ ‫קראו‬ ‫)פעם‬ ‫שפירושו‬ ‫"קאסטרטו"‪,‬‬ ‫באיטלקית‪ ,‬מסורס(‪ .‬הוא נבחן‬ ‫לקראת השתתפות בביצוע‬ ‫קנטטה של באך‪ ,‬שר אריה בשם "אלוהים חוסה נא עלי" אבל מסתבר שמאחר ואינו דובר גרמנית‪,‬‬ ‫הוא אינו מבין את הטקסט שהוא שר ולכן אינו יכול לקבל את העבודה‪ .‬בדרך הביתה הוא מחטט‬ ‫בפחי זבל ומחפש שאריות מזון‪ ,‬בבית מסתבר לו שהפסיקו לו את המים כי לא שילם את החשבון‪,‬‬ ‫הוא מאונן מול המצלמה ואחר כך טועם את פרי עמלו‪ ,‬יוצא שוב לרחוב ומבחין בנערה אלמונית בדיוק‬ ‫כמוהו‪ ,‬עוקב אחריה אבל כשהיא מבחינה בו‪ ,‬הוא נבהל ובורח‪ .‬חזרה בבית‪ ,‬הוא מגלה שמסלקים‬ ‫אותו מדירתו כי לא שילם את השכר‪ ,‬הוא מעביר את מטלטליו‪ ,‬כולל הכלוב עם הכנרית האהובה‪,‬‬ ‫עמה הוא מחלק מדי פעם את המזון‪ ,‬אל השכן הישיש שגר מתחתיו‪ .‬הוא מגלה שהשכן נפח את‬ ‫נשמתו‪ ,‬אבל זה לא מפריע לו לבלות את הלילה בחדר הסמוך‪ .‬למחרת בבוקר הוא מעביר את חפציו‬ ‫לבניין נטוש‪ ,‬מסתיר את הכלוב ועוטף אותו בדגל יוון‪ ,‬הולך לחפש מזון ומוצא במקומו את הנערה‪.‬‬ ‫הפעם הוא מתלווה אליה הביתה ואפילו זוכה לארוחה אנושית אבל ליותר מזה הוא לא מסוגל‪ .‬הוא‬ ‫נכנס לכנסייה ושם הוא שר את אותה האריה של באך "אלהים חוסה נא עלי"‪ ,‬זקנה מחלקת איתו מזון‬ ‫שהוא אוכל בכיכר העיר‪ ,‬שם הוא זועק זעקת כאב ומחאה שאיש לא מאזין לה‪ .‬בסוף הוא חוזר אל‬ ‫כלוב הכנרית‪ ,‬מוצא דלת נעולה במקום שלא הייתה כלל דלת‪ ,‬מצליח לעקוף את המחסום ומגיע‬ ‫לכלוב ומסיר ממנו את הכיסוי ואז הציפור פוצחת בשיר‪ .‬קשה להאמין שיהיה מי שלא יוכל לתרגם את‬ ‫כל האירועים האלה לסצנות מתוך גורלה של יוון המיוסרת של היום‪ ,‬רעבה‪ ,‬אימפוטנטית‪ ,‬מבקשת‬ ‫רחמים מן הגרמנים ונצמדת לדבר האחד והיחיד שעוד נותר לה‪ ,‬השירה‪.‬‬ ‫לכוד ברשת – ‪Caught in the Web‬‬ ‫במאי‪ :‬צ'ן קאיגה – ‪Chen Kaige‬‬ ‫הפתעה בלתי צפויה – סרט שונה לחלוטין מכל מה שצ'ן קאיגה עשה עד היום‪ .‬אחד מבחירי הבמאים‬ ‫הבכירים של הדור החמישי בסין‪ ,‬אותו דור שפרץ את הדרך של הקולנוע הסיני אל העולם הגדול‪ ,‬צ'ן‬ ‫קאיגה זכור בעיקר בזכות סרטים היסטוריים רחבי יריעה‪ ,‬חלקם סרטי ראווה רבי תקציב‪ .‬העידן‬ ‫המודרני העסיק אותו פחות‪ .‬אבל הפעם החליט צ'ן שהגיע הזמן להתעסק בהווה או ליתר דיוק בדרך‬ ‫שבה עתידה של סין מצטייר מבעד להווה הזה‪ .‬העבר נמחק כמעט לחלוטין‪ ,‬לא רק מן המנהגים ודרך‬ ‫החיים של הדמויות אלא גם מן הנוף העירוני שבו הם חיים‪ ,‬נוף שאינו שונה היום מזה של כל עיר‬ ‫מטרופולין מודרנית גדולה‪ ,‬עם גורדי שחקים‪ ,‬רכבי שטח מפוארים‪ ,‬חנויות משופעות כל טוב‪,‬‬ ‫סמארטפונס‪ ,‬תקשורת חטטנית ואינטרנט שהוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל אזרח מתחת לגיל‬ ‫ארבעים‪ .‬כולם משועבדים לרדיפה אחרי ממון וכוח‪ ,‬כולם ששים לראות את שכניהם נכשלים‪ ,‬וכולם‬ ‫נופלים בסופו של דבר לאותם הפחים ששמחו כל כך לטמון לזולת‪ .‬המשטר המרכזי‪ ,‬זה שמפקח על‬ ‫הכל מלמעלה וקובע מה מותר ומה אסור‪ ,‬אולי נותר במקומו‪ ,‬אבל מתחתיו רוחש היום נחיל דבורים‬ ‫עסוקות כל אחת בעינייה הפרטיים‪ .‬הפוליטיקה מעניינת אותם אך ורק אם היא משפיעה ישירות על‬ ‫הכיס והקריירה‪ ,‬אם לא‪ ,‬מה זה כבר חשוב מי עומד בראש המפלגה הקומוניסטית?‬ ‫מזכירה בכירה‪ ,‬צעירה‬ ‫שמועסקת‬ ‫ונאה‪,‬‬ ‫בחברה כלכלית גדולה‬ ‫כעוזרת האישית של‬ ‫המנהל‪ ,‬מתבשרת כי‬ ‫היא חולה בסרטן‪ .‬בתוך‬ ‫אוטובוס‪ ,‬בדרך מבית‬ ‫החולים למשרד‪ ,‬היא‬ ‫מסרבת לפנות את‬ ‫מקום הישיבה שלה‬ ‫לאיש מבוגר‪ ,‬הנוסעים‬ ‫נרעשים מן ההתנהגות‬ ‫שלה‪ ,‬היא מגיבה‬ ‫בגסות‪ ,‬נערה מתלמדת‬ ‫המקומית‬ ‫בטלוויזיה‬ ‫שולפת את הטלפון‬ ‫הנייד שלה‪ ,‬מצלמת את‬ ‫רצה‬ ‫האירוע‪,‬‬ ‫כל‬ ‫לאולפן‪ ,‬מוסרת את‬ ‫הצילומים לעורכת תכנית רכילות‪ ,‬זאת לוקחת לעצמה את הקרדיט ומיד מעלה את התמונות לאוויר‪,‬‬ ‫מלווה בקריינות המדברת על "המוסר הירוד וגסות הנפש של הדור הצעיר"‪ .‬הבוס של גיבורת‬ ‫התקרית‪ ,‬שזה עתה ניסה לחזר אחריה עד כדי כך שהסכים לתת לה הלוואת ענק‪ ,‬מיד מבחין בסכנה‬ ‫ליוקרת המשרד‪ ,‬אבל עוד לפני שהוא מספיק לפטר את המזכירה‪ ,‬היא מודיעה לו על פרישתה‬ ‫ונעלמת‪ ,‬עם ההלוואה בכיס‪ .‬מכאן והלאה הולכת ומתפתחת תסבוכת שמעורבים בה לא רק‬ ‫המזכירה‪ ,‬המעביד שלה וכתבת הטלווזיה המתחילה‪ ,‬אלא כל עובדי המשרד שקינאו תמיד במזכירה‪,‬‬ ‫וכל עובדי תחנת הטלוויזיה המתחרים ביניהם בלהט‪ ,‬וגם המפעילים והצרכנים של רשת אינטרנט‬ ‫המפיצה שמועות‪ ,‬חוות דעת חסרות אחריות‪ ,‬הסתות והשמצות בלי אבחנה‪ .‬התמונה המתקבלת היא‬ ‫דימוי סרקסטי של חברה נהנתנית שהמשטר הפוליטי‪ ,‬הטוטאליטרי‪ ,‬חדל להטריד אותה‪ ,‬כל עוד זה‬ ‫לא מפריע לפרט לדחוף קדימה את האינטרסים האישיים שלו‪ ,‬ואם זה על חשבון אחרים‪ ,‬זה עוד יותר‬ ‫טוב‪ .‬בקיצור‪ ,‬חברה מושחתת‪ ,‬אכזרית וחסרת התחשבות‪ .‬אף אחת מן הדמויות אינה יוצאת ‪,‬בסופו‬ ‫של דבר‪ ,‬נקייה‪ ,‬אבל לזכות התסריט והבימוי צריך לומר שאף אחת מהן אינה מאבדת את הממד‬ ‫האנושי המסתתר עמוק בתוכה‪ .‬הצילום הנוצץ מזכיר בכוונה סרטי פרסומת‪ ,‬העריכה קדחתנית‪ ,‬קצב‬ ‫הסרט מסחרר‪ ,‬וודאי בהשוואה לסרטיו הקדמים של צ'ן‪ ,‬ומה שמצטייר בסופו של דבר ממנו הוא‬ ‫שאפילו בסין‪ ,‬קומוניסטית או לא‪ ,‬הכסף משל‪ ,‬מושל וכנראה ימשיך למשול בכיפה‪ ,‬בכל זמן ובכל‬ ‫מקום‪.‬‬ ‫התנתק – ‪Disconnect‬‬ ‫במאי‪ :‬הנרי אלכס רובין – ‪Henry Alex Rubin‬‬ ‫והנה גרסה אמריקאית של אותו הנושא‪ ,‬פחות נוצצת‪ ,‬יותר ריאליסטית ועם סיום מתקתק שצריך‬ ‫להסביר כי המצב אמנם חמור אבל לא לגמרי רציני‪ .‬הנרי‪.‬אלכס רובין‪ ,‬שעשה עד עכשיו הרבה סרטי‬ ‫פרסומת וגם כמה סרטים תיעודיים‪ ,‬חותם כאן על סרט עלילתי ראשון באורך מלא‪ ,‬ומחבר יחד כמה‬ ‫עלילות שכולן מקוות להכניס את הצופה לטראומה‪ .‬באחת מהן‪ ,‬זוג צעיר מגלה לפתע שמישהו רוקן‬ ‫את חשבון הבנק שלו‪ .‬באחרת‪ ,‬גימנזסיט ‪ -‬יורם נופל קרבן למתיחת איטנטרנט של שניים מחבריו‬ ‫)בעצם הם לא כל כך חברים( והמתיחה אכזרית כל כך שהוא מנסה להתאבד‪ .‬סיפור נוסף עוסק‬ ‫בכתבת טלוויזיה מתחילה ושאפתנית שמנסה לחשוף רשת של שירותי מין באינטרנט‪ .‬מחייגים לאתר‬ ‫מסוים‪ ,‬משלמים קצת כסף ואפשר לצפות בנערים ובנערות‪ ,‬חלקם עדיין קטינים‪ ,‬עובדים על עצמם‬ ‫תמורת שכר‪.‬‬ ‫את‬ ‫להרחיב‬ ‫כדי‬ ‫היריעה ולהדק אותה‪,‬‬ ‫מוסיפים עוד קצת‬ ‫שצריכים‬ ‫פרטים‬ ‫לקשור את הסיפורים‬ ‫יחד‪ .‬האישה‪ ,‬בזוג‬ ‫הנשוי‪ ,‬נהגה להתוודות‬ ‫על צרותיה בפני חבר‬ ‫אינטרנטי שלא פגשה‬ ‫מעולם ועכשיו החבר‬ ‫המסתורי הזה חשוד‬ ‫שפרץ לחשבון הבנק‬ ‫בלי ידיעתה‪ .‬ואילו‬ ‫את‬ ‫מגלה‬ ‫בעלה‪,‬‬ ‫המצב בבנק כאשר‬ ‫מסרבים לכבד את כרטיס האשראי שלו‪ ,‬כאשר הוא מנסה לבלות ערב הימורים ברשת‪ .‬הבלש‬ ‫שהשניים האלה שוכרים כדי למצוא את האחראי לתעלול‪ ,‬הוא אביו של אחד משני הנערים שהגו את‬ ‫המתיחה ואת ניסיון ההתאבדות‪ .‬כתבת הטלוויזיה מסייעת למשטרה הפדרלית שנלחמת בלי הרבה‬ ‫הצלחה בעבריינות מין אצל קטינים‪ ,‬תוך כדי כך נאלצת לחשוף את מקורות האינפורמציה שהבטיחה‬ ‫לשמור בסוד‪.‬כל זה ניראה כמו מרקחה שכמה סטודנים בישלו יחד בזמנם החופשי‪ .‬אין ספק‬ ‫שהדברים עליהם מדבר הסרט הם רציניים‪ ,‬הרבה יותר מדי רצינים כדי לעבור עליהם לסדר היום‪,‬‬ ‫והסוף הטוב של הסרט‪ ,‬המתיימר לומר כי כל הנפגעים בסופו של דבר יתגברו וישרדו את הצרות‬ ‫שנפלו עליהם‪ ,‬לא בדיוק משרת את המטרה‪ .‬כמה שחקנים קצת יותר מוכרים כמו ג'ייסון בייטמן והופ‬ ‫דייוויס )הורי הנער המתאבד שנתקפים יסורי מצפון על שלא זיהו את סימני המועקה(‪ ,‬אלכסנדר‬ ‫סקארסגארד‪ ,‬שחשבון הבנק שלו נבלע והוא מחפש נקמה בכל מחיר‪ ,‬או כוכבנית מבטיחה בשם‬ ‫אנדריאה רייזבורו‪ ,‬שמגלמת את כתבת הטלוויזיה שמשחקת במגרש גדול מפכי מידותיה‪ ,‬מנסים‬ ‫לתת קצת עומק לדמויות שלהם‪ ,‬אבל קשה להם להוסיף בסרט מה שלא היה בתסריט‪.‬‬ ‫נבלות – ‪Eagles‬‬ ‫במאי‪ :‬דרור סאבו – ‪Dror Szabo‬‬ ‫אחרי ההצלחות של כמה סדרות ישראליות שעובדו לאנגלית באמריקה )בטיפול‪ ,‬חטופים(‪ ,‬הנה‬ ‫ניסיון נוסף‪ ,‬הפעם להפוך את נבלות‪ ,‬הסדרה בכיכובם של יוסי פולק ויהורם גאון‪ ,‬לסרט קולנוע‬ ‫לגיטימי‪ .‬במידה והחמצתם את השידור‪ ,‬מדובר בשניים שהיו פעם‪ ,‬לפני הרבה שנים‪ ,‬פייטרים‬ ‫אמיתיים וגברים לעניין‪ .‬היום הם יושבים בבית הקפה השכונתי‪ ,‬זועמים ורוטנים על מנהגיהם‬ ‫וחוצפתם של בני הדור הצעיר‪ .‬יום אחד‪ ,‬בעקבות תאונת דרכים שבה נהרגת אישה קשישה‪ ,‬שהייתה‬ ‫פעם אהבה משותפת של השניים‪ ,‬עולה הזעם המצטבר בתוכם ופורץ החוצה‪ ,‬הם נוקטים יוזמה‬ ‫ויוצאים לנקום בכל מי‬ ‫שאינו יודע לכבד פני זקן‪.‬‬ ‫אחרי הצלחת המבצע‬ ‫הראשון‪ ,‬באים מבצעים‬ ‫נוספים ושני הח'תיארים‬ ‫מוצאים את עצמם נגררים‬ ‫לעוד מעשים מאותו הסוג‪,‬‬ ‫למעשים‬ ‫ובעקבותיהם‪,‬‬ ‫אלימים לא פחות שנועדו‬ ‫לחפות עליהם מפני זיהוי‬ ‫אפשרי‪ .‬הסיפור של יורם‬ ‫קניוק מתאר לא רק את התהום המפרידה בין דורות בישראל והשינוים שחלו בחברה הזאת בין דור‬ ‫לדור‪ ,‬אלא גם את התהליך שהופך "ויג'ילנטה" לפושע מן השורה ולא משנה אם מדובר בנוער‬ ‫הגבעות או בקשישים נרגנים‪.‬‬ ‫לא מעט סדרות אמריקאיות יצאו בעבר עם גרסאות לקולנוע‪ ,‬בהן חיברו יחד שני פרקים או ערכו כמה‬ ‫פרקים לפרק אחד ארוך‪ .‬הצלחתו גדולות לא יצאו מזה‪ ,‬אבל מאחר שהחומר היה כבר בידי המפיקים‬ ‫ולא צריך היה להוסיף עליו הוצאות נוספות פרט לעריכה‪ ,‬כל מה שנכנס לקופה‪ ,‬גם אם זה לא היה‬ ‫הרבה‪ ,‬היה רווח נקי‪ .‬זה לא המקרה של נבלות‪ .‬ראשית‪ ,‬העריכה שניסתה לכווץ אל כל הסיפור‬ ‫לשעתיים פגעה בהתפתחות הדמויות‪ ,‬שהיא חיונית במקרה זה‪ ,‬ובמבנה של העלילה ומה שנותר בה‬ ‫הרבה יותר דל מן המקור‪ .‬חמורה הרבה יותר היא העובדה שלהבדיל מן הסדרות האמריקאית‪,‬‬ ‫שמצולמות כולן‪ ,‬גם היום‪ ,‬באותה איכות טכנית שמושקעת בסרטי הקולנוע‪ ,‬נבלות הוא סדרה‬ ‫ישראלית‪ ,‬שבה ניסו מן הסתם לחסוך ולקצץ כל מה שאפשר‪ ,‬מתוך הנחה שעל המרקע הקטן בבית‪,‬‬ ‫הרבה דברים עוברים בלי להפריע‪ .‬אבל כאשר מטילים את החומר הזה על מסך ענק בפסטיבל‬ ‫קולנוע המתגאה באיכות ההקרנה העומדת לרשותו‪ ,‬ניראים הצילומים של הסדרה דהויים‪ ,‬חסרי‬ ‫עומק‪ ,‬בלי קונטרסטים נכונים‪ ,‬ובתנאים של היום‪ ,‬כאשר הטכנקיה היא מרכיב חיוני בכל סרט‪ ,‬שהוא‬ ‫מובן מאליו כאשר הוא נמצא ומפריע לאין שיעור כאשר הוא חסר ‪ -‬אין לסרט כזה‪ ,‬עם כל כוונותיו‬ ‫הטובות‪ ,‬מקום של ממש על מסך הגדול‪.‬‬ ‫הקיסר – ‪Emperor‬‬ ‫במאי‪ :‬פיטר וובר – ‪Peter Webber‬‬ ‫חובבי הקולנוע בישראל זוכרים אולי את פיטר וובר כמי שביים את הנערה בעלת עגיל הפנינה‬ ‫)‪ ,(2003‬סרט עטור‬ ‫פרסים שהוקדש לדמותו‬ ‫של הצייר ההונלדי‬ ‫האגדי בן המאה ה‪17-‬‬ ‫יוהאנס ורמיר‪ .‬לטובת‬ ‫מי שזוכר‪ ,‬כדאי להקדים‬ ‫ולומר שכל דמיון בין‬ ‫אותו הסרט למוצר‬ ‫החדש של וובר‪ ,‬הוא‬ ‫מקרי בהחלט‪ .‬כאן‬ ‫מדובר בכוונה להתמודד‬ ‫עם סאגה היסטורית‪,‬‬ ‫הפקה רחבת ממדים‪,‬‬ ‫מן‬ ‫מאד‬ ‫רחוקה‬ ‫האיטנימיות של הסרט‬ ‫הקודם‪ ,‬והמבט האינטנסיבי המרוכז והקפדני מפנה מקומו לנוסחאות ומרשמים ידועים מראש‪,‬‬ ‫באמצעותם מבקש וובר להראות לעולם ומלואו איך הצילה ארצות הברית את יפן המסכנה מן המשבר‬ ‫שעבר עליה אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה‪ .‬השאלה העיקרית שבה דן התסריט נוגעת‬ ‫להחלטת ואשינגטון‪ ,‬אחרי שהפציצו את הירושימה ונגסאקי ואילצו את יפן להיכנע‪ .,‬האם צריך‬ ‫להעמיד את קיסר יפן למשפט כפושע מלחמה ואולי אף לדון אותו למוות ולהוציא אותו להורג? האיש‬ ‫עליו הוטל להמליץ בעניין היה המפקד העליון של הצבאי האמריקאי במזרח הרחוק‪ ,‬הגנרל דאגלס‬ ‫מקארתור‪ .‬הנשיא‪ ,‬הסנט והקונגרס בואשינגטון‪ ,‬כך מסביר הסרט‪ ,‬היו מוכנים לאמץ כל המלצה‬ ‫שיתן‪.‬‬ ‫כדי למנוע אי‪-‬הבנות‪" ,‬הקיסר" בסרט הזה‪ ,‬אינו קיסר יפן‪ ,‬הירוהיטו‪ ,‬זה שדמותו הייתה במרכז סרט‬ ‫מרתק של אלכסנדר סוקורוב בשם השמש‪ .‬אצל סוקורוב‪ ,‬הדילמה הייתה האם יכול האיש שרוב‬ ‫היפנים שהיו מוכנים למות למענו‪ ,‬לקבל על עצמו את האחראיות לתבוסה‪ .‬אצל וובר‪ ,‬הקיסר הוא‬ ‫הגנרל שבראש צבא המנצחים‪ ,‬מקארתור )בגילומו התחכמני המבריק של טומי לי ג'ונס(‪ .‬אבל גם‬ ‫הוא זוכה רק לתפקיד משנה בסרט הזה‪ ,‬הגיבור האמיתי הוא איש אמונו של מקארתור‪ ,‬גנרל בשם‬ ‫בונר פלרס )מתיו פוקס(‪ ,‬המוצג כמומחה לענייני יפן‪ .‬בונר צריך צריך להיות זה שיקבע את ההמלצה‬ ‫הגורלית‪ ,‬אבל הוא עסוק הרבה יותר בחיפושים אחרי אהובתו היפנית‪ ,‬אותה הכיר בארה"ב בשנות‬ ‫השלושים‪ .‬היא חזרה למולדתה לפני פרוץ המלחמה‪ ,‬והחיפושים הקדחתניים אחריה חשובים בעיני‬ ‫פלרס הרבה יותר מכל גורלה של יפן‪ .‬אבל מאחר שמדובר בסרט הוליוודי‪ ,‬מובן שהוא מוצא אותה‪,‬‬ ‫לומד דרכה כל מה שיש לדעת על מצבה של יפן המובסת באותו רגע היסטורי‪ ,‬והוא זה שמסביר‬ ‫למקארתור מדוע אסור להעמיד לדין את הירוהיטו‪ .‬מקארתור‪ ,‬איש פיקח וערמומי‪ ,‬מקבל את עצתו‪,‬‬ ‫למרות ההתנגדות של שאר אנשי המטה שלו‪ .‬מכל זה יוצא עוד פרק היסטוריה בגרוש‪ ,‬שלמרבה‬ ‫הצער‪ ,‬משום שמערכות החינוך היום בעולם הן כפי שהן‪ ,‬יהפוך במהלך הזמן להיסטוריה‪ ,‬במלוא‬ ‫מובן המילה‪.‬‬ ‫חנה ארנדט – ‪Hannah Arendt‬‬ ‫במאית‪ :‬מארגרתה פון טרוטה – ‪Margarethe von Trotta‬‬ ‫במקור‪ ,‬נושא הסרט הזה צריך היה לדון בעמדתה של חנה ארנדט‪ ,‬הוגת הדעות הקונטרוברסלית‬ ‫שהמציאה‪ ,‬לדאבון ליבו של הממסד הישראלי‪ ,‬את המונח "הבנליות של הרשע"‪ .‬כאשר סיקרה את‬ ‫משפט אייכמן עבור כתב העת האמריקאי היוקרתי "ניו יורקר"‪ .‬אבל מרגרתה פון טרוטה סברה‬ ‫כנראה שרק אם‬ ‫תרחיב את היריעה‬ ‫ותדון בארנדט‪ ,‬לא‬ ‫רק בהקשר של‬ ‫המשפט‪ ,‬אלא גם‬ ‫בכל מה שעיצב‬ ‫אותה‪ ,‬כלומר כל‬ ‫תולדות חייה לפני‬ ‫כן‪ ,‬אפשר יהיה‬ ‫לעשות צדק לנושא‬ ‫כולו‪ .‬הבעיה היא‪,‬‬ ‫שקולנוע‬ ‫כרגיל‪,‬‬ ‫מעביר הרבה יותר‬ ‫סיפורים‬ ‫טוב‬ ‫ותחושות מהתפלספויות והגיגים‪ ,‬וגם הגשה קפדנית ונאמנה של עובדות אינה מספקת כדי להבהיר‬ ‫עמדות מוסריות והרהורים פילוסופיים עד הסוף‪ .‬פון טרוטה הולכת אחורנית בזמן‪ ,‬לתקופה שבה‬ ‫ארנדט הייתה לא רק תלמידתו הנערצת אלא גם אהובתו של מרטין היידגר‪ ,‬הפילוסוף הגרמני שממנו‬ ‫נפרדה אחרי שהצטרף למפלגה הנאצית‪ ,‬סוקרת את חיי הנישואין של ארנדט‪ ,‬את היחסים בין כל‬ ‫חבורת האינטלקטואלים היהודים ממוצא גרמני שמצאו מקלט בארצות הברית‪ ,‬מנסה ללבן את‬ ‫העימותים השונים ביניהם‪ ,‬ומשתמשת בין היתר גם בלא מעט חומר גלם מתוך משפטי אייכמן‪ ,‬שתוך‬ ‫כדי צפייה בהם הגיעה ארנדט למסקנותיה מרחיקות הלכת‪.‬‬ ‫כל זה טוב ויפה‪ ,‬אבל זה דידאקטי להחריד‪ ,‬וניראה כמו אוסף של הרצאות על חנה ארנדט ותקופתה‬ ‫שחוברו יחד בקפדנות רבה‪ ,‬גם אם כל שורת דיאלוג עמוסה באינפורמציה על חייה‪ ,‬מכריה והגיגיה‪.‬‬ ‫מן הסרט הזה אפשר ללמוד כמה חשוב היה היידגר אבל לא בזכות מה‪ ,‬אפשר לעמוד על העימותים‬ ‫שבין ארנדט לחבריה אבל לא תמיד לרדת לעומקם‪ .‬הדמויות חסרות כל עניין בפני עצמן‪ ,‬נדמה‬ ‫שתפקידן העיקרי הוא להעביר מידע‪ ,‬וזה נכון גם כאשר מדובר בהתנקשויות החריפות של ארנדט עם‬ ‫ידידים קרובים‪ ,‬שראו בה בוגדת בעם היהודי וסרבו להמשיך להיות בקרבתה‪ .‬ברברה סוקובה‪,‬‬ ‫שעבדה הרבה עם פון טרוטה בעבר‪ ,‬מתקשה להכניס יותר מפוזות דרמטיות לתוך הדמות שהיא‬ ‫מגלמת‪ ,‬היא מנשקת את הבעל‪ ,‬שוכבת על ספה עם סיגריה ביד‪ ,‬ומקישה במכונת הכתיבה וכל זה‬ ‫ניראה כמו אוסף של דימויים מתוך אלבום תמונות ולא כדמות אמיתית‪ ,‬בשר ודם‪ ,‬בעלת קיום עצמאי‬ ‫משלה‪ .‬מי שלא שמע על חנה ארנדט יכול לעשות אתה הכרה אתה בסרט הזה‪ ,‬שאינה חורגת אף‬ ‫פעם מן הדיווח המסור והמתומצת‪ ,‬אוסף של ראשי פרקים שכדי להבין אותם‪ ,‬צריך לקרוא את חנה‬ ‫ארנדט עצמה‪.‬‬ ‫אימוג'ן – ‪Imogene‬‬ ‫במאים‪ :‬רוברט פולצ'יני‪ ,‬שרי ספרינגר ברמן – ‪Robert Pulcini, Shari Springer Berman‬‬ ‫לכאורה קומדיה מטורפת שהייתה יוצאת נשכרת אילו הייתה כתובה טוב יותר‪ ,‬מבוימת בקצב שונה‬ ‫והטירוף שבה לא היה ניראה הכל כך מאולץ ומלאכותי‪ .‬לא בדיוק יורש למסורת האמריקאית‬ ‫המפוארת של סרטים כמו צער גידול חיות )‪ ,(Bringing up Baby‬ואם כבר‪ ,‬אז קרוב יותר לסדרות‬ ‫סיטקום סוג ב' שהטלוויזיה האמריקאית משופעת בהם לעייפה‪ .‬גיבורת הסרט‪ ,‬שמה אימוג'ן )קריסטן‬ ‫ויג(‪ ,‬מחזאית שהייתה פעם מבטיחה ומאז היא מסרבת לקיים‪ ,‬מעמידה פנים שהיא מתאבדת‪ ,‬כדי‬ ‫להחזיר אליה את החבר שנטש אותה‪ .‬במקום זאת‪ ,‬היא נופלת לידיו של רופא הקובע שהיא צריכה‬ ‫להיות תחת השגחה של בן המשפחה קרוב‪ ,‬ובמקרה של אימוג'ן‪ ,‬זאת אמה‪ ,‬זלדה )אנט בנינג(‪,‬‬ ‫אישה סהרורית שלידה‪ ,‬גם אימוג'ן נראית כשיא השפיות‪.‬‬ ‫בלית ברירה‪ ,‬מוצאת את עצמה אימוג'ן בהסגר בבית אמה‪ ,‬בעיירה שכנה לניו יורק‪ ,‬מחלקת את‬ ‫הדירה עם אחיה הצעיר‪ ,‬שהוא גם אגוראפוב וגם ממציא )כריסטופר פיצג'רלד(‪ ,‬מאהבה של האם‬ ‫)מאט דילון( שמתחזה למרגל‬ ‫מסתורי‪ ,‬וזמר לעת מצוא )דארן‬ ‫קריס( ששכר מן האם את חדר שבו‬ ‫נולדה אימוג'ן‪ .‬כל החבורה הזאת‪,‬‬ ‫כולם אחוזי תזזית‪ ,‬מתנהגים כמו‬ ‫עכברים אחוזי אמוק שהוטל עליהם‬ ‫להצחיק בכל מחיר‪.‬‬ ‫כל זה צריך להוביל למסקנה שגם‬ ‫האנשים המוזרים ביותר הם בעצם‬ ‫נחמדים כשמתבוננים בהם מקרוב‪,‬‬ ‫שיש דברים חשובים יותר מקריירה‬ ‫של מחזאי בניו יורק‪ ,‬ושהסהרוריות‬ ‫היא דרך להשלים עם מכות בלתי‬ ‫צפויות שהחיים עשויים להנחית עליך בלי אזהרה מוקדמת‪ .‬לומר שזה משכנע‪ ,‬זה ייהיה מוגזם‪ .‬לומר‬ ‫שזה באותה רמה כמו סרט הביכורים של פולצ'יני וברמן‪ ,‬אמריקן ספלנדור‪ ,‬גם זה מוגזם‪ .‬לומר‬ ‫שזה נעשה כד לספק את הדרישות של צופי טלוויזיה ממוצעים ומטה‪ ,‬זה כבר נכן יותר‪ ,‬והפגישה‬ ‫הבלתי נמנעת אתם תבוא כנראה בקרוב מאד‪..‬‬ ‫הסעודה האחרונה – ‪The Last Supper‬‬ ‫במאי‪ :‬לו צ'ואן – ‪Lu Chuan‬‬ ‫לו צ'ואן מוכר במערב בעיקר בזכות עיר של חיים ומוות‪ ,‬סרטו רב המשתתפים על הכיבוש ועל רצח‬ ‫העם שהיפנים עוללו בעיר נאנקין‪ ,‬ערב מלחמת העולם השנייה‪.‬לעומתו‪ ,‬סרטו החדש חוזר למאה‬ ‫השלישית לפני הספירה‪ ,‬הפקה היסטורית ענקית המשחזרת את סוף שילטונה של שושלת קין‪ ,‬זאת‬ ‫השושלת שחיברה יחד את כל הנסיכויות השונות בסין לממלכה אחת‪ ,‬ועלייתה של שושלת האן‪.‬‬ ‫להפקה היו כנראה הרבה מאד בעיות משום שנמשכה הרבה זמן‪ ,‬הן בשל הקף האמצעים שנדרשו‬ ‫לה‪ ,‬הן בשל העלילה המסובכת ואוסף עלילות המשנה המקבילות השזורות יחד במהלכה ודורשות‬ ‫עבודת כתיבה ועריכה מורכבת במיוחד‪ ,‬והן משום שרבים מן הדברים הנאמרים במהלך הסרט על‬ ‫המהפכים שחלו בסין לפני ‪ 2400‬שנה‪ ,‬עשויים לצלצל מוכר מדי במונחים של היום‪ ,‬ולקבל משמעויות‬ ‫שלא תמיד מקובלות על משטר טוטאליטרי מרכזי‪ .‬התוצאה הסופית עשויה להעמיד במבחן קשה את‬ ‫כל מי שאינו בקי בתולדות סין‪ .‬זה רחוק מאד משעור מסודר בהיסטוריה‪ ,‬אם כבר‪ ,‬זה דומה יותר‬ ‫לתמונה אימפרסיוניסטית מורכבת עם רמזים למהות שלטון היחיד‪ ,‬ועל הפאראנויה שאוחזת במי‬ ‫שנמצא בראש הפירמידה‪ .‬הדימיון בין הסיפור הזה לבין מקבת של שקספיר הוא וודאי לא מקרי‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫העלילה כולה מוצגת מנקודת המבט של הקיסר ליאו‪ ,‬הראשון בשושלת האן‪ .‬הסרט מתחיל כאשר‬ ‫הקיסר הישיש משוכנע כי כל אחד מסגניו מתכנן להפיל אותו ולהתנכל לחייו בצורה כזאת או אחרת‬ ‫ואז קופצת העלילה לתקופות שונות בעברו‪ ,‬החל מן הימים שבהם היה מצביא צעיר‪ ,‬דרך הבריתות‬ ‫והבגידות שבאמצעותן הוא עלה בהדרגה לשלטון וחיסל בזה אחר זה כל את כל מתחריו‪ .‬רעיתו של‬ ‫הקיסר‪ ,‬גלגול של ליידי מקבת במזרח הרחוק‪ ,‬מוסיפה כל הזמן שמן למדורה ואינה מושכת ידיה‬ ‫ממזימות וקנוניות משלה‪ .‬אפשר בקלות ללכת לאיבוד במרקחה שנוצרת בין קשרים בהווה לקשרים‬ ‫בעבר‪ ,‬קרבות ענק שהתרחשו ולא תמיד ברור מתי‪ ,‬בני ברית שהופכים לאויבים‪ ,‬ואויבים שמתחזים‬ ‫לחברים‪ ,‬אבל לזכות לו צ'ואן צריך לומר שהחוויה החזותית היא תמיד עוצרת נשימה‪ .‬גם אם לא‬ ‫תמיד מבינים מי עושה מה למי ולמה‪ ,‬אפשר ליהנות מעצם העשייה עצמה‪ .‬דרך אגב‪ ,‬שלא תהיה‬ ‫טעות‪ .‬השם עשוי לעורר רושם כי מדובר באיזשהו קשר לנצרות‪ .‬לא דובים ולא יער‪ .‬הדמיון היחיד‬ ‫שבין הסעודה האחרונה של ישו לזו שממנה ניצל ליאו בנס‪ ,‬הוא מומנט הבגידה שהוא המניע המרכזי‬ ‫בשתיהן‪..‬‬ ‫לויתן – ‪Leviathan‬‬ ‫במאים‪ :‬לוסיאן קסטיין‪-‬טיילור‪ ,‬ורינה פאראוול – ‪Lucien Castaign-Taylor, Verena Paravel‬‬ ‫למען האמת‪ ,‬זה לא בדיוק סרט‪ ,‬במקום להציג אותו בבית קולנוע‪ ,‬מן הראוי היה להעביר אותו‬ ‫למוסיאון‪ .‬מדובר כאן במיצג מן הסוג שנוהגים להקרין‪ ,‬בימים אלה‪ ,‬ב"לופ"‪ ,‬לטובת המבקרים‬ ‫במוסיאון מודרני‪ .‬ואכן‪ ,‬כמה מוסיאונים יוקרתיים כבר כמו המוסיאון לאמנות מודרנית בניו יורק‬ ‫והמוסיאון הבריטי בלנודון כבר רכשו את סרטיהם של קסטיין‪-‬טיילור ופאראוול בעבר וסביר להניח‬ ‫שירכשו גם את זה‪ .‬זאת הפקה תיעודית שצולמה כולה על ספינת דייג השטה במימי ניו אינגלנד‪.‬‬ ‫מערך של מצלמות הוצבו לצורך הסרט בחלקים שונים של הספינה‪ ,‬וצילמו ללא הרף‪ ,‬שעות על גבי‬ ‫שעות‪ ,‬בעיקר בלילה‪ ,‬כאשר הפעילות על הסיפון היא בשיאה‪ ,‬והמטרה הסופית של המבצע היא‬ ‫להעביר לצופה בדיוק את החוויה של הדייגים עצמם‪ ,‬על כל השלבים השונים של עבודתם‪ ,‬מן הרגע‬ ‫שהם שולחים את הרשתות אל תוך המים ועד אשר הם מרוקנים אותם מלאים בדגה על הסיפון‬ ‫וממיינים את הדגים ביעילות מעוררת חלחלה‪ .‬כל מה שאפשר היה להעביר באמצעות מצלמת‬ ‫הקולנוע‪ ,‬התאורה‪,‬‬ ‫הבלתי‬ ‫הרעשים‬ ‫פוסקים‪ ,‬העייפות‬ ‫המצטברת‪,‬‬ ‫ההמתנות‬ ‫צריך‬ ‫הארוכות‪,‬‬ ‫שקסטיין‪-‬‬ ‫לומר‬ ‫ופאראוול‬ ‫טילור‬ ‫ומצליחים‬ ‫כמעט‬ ‫לתקוף‬ ‫מצליחים‬ ‫את כל החושים של‬ ‫הצופה‪ ,‬בלי יוצא מן‬ ‫הכלל‪.‬‬ ‫העיקר כאן זה לא מה שהצופה רואה אלא איך הוא מגיב‪ ,‬למשל לעובדה שהוא חשוף בלי הפסק‬ ‫לרעשים‪ ,‬המיות‪ ,‬קול המנועים הבלתי פוסק‪ ,‬מכשירי קשר‪ ,‬חריקות המנופים‪ ,‬צריחות השחפים‬ ‫הרעבים שמתעופפים מעל הספינה‪ ,‬שריקת הרוח‪ ,‬הקולות המדברים ברקע‪ ,‬לא למיקרופון ולא‬ ‫למצלמה‪ ,‬אלא אחד לשני‪ ,‬קולות שברוב הזמן אי‪-‬אפשר וגם לא צריך לפענח‪ .‬העלטה שעוטפת את‬ ‫רוב הסרט‪ ,‬עם פנס חיוור פה ושם‪ ,‬שבה אפשר לפעמים לנחש‪ ,‬אב לא לראות בדיוק‪ ,‬מה קורה‪,‬‬ ‫השוטים הארוכים עד אין סוף שבם הצופה כאילו נמצא בעצמו על סיפון האנייה ועובד עם הדייגים‪.‬‬ ‫הזמן הוא חלק בלתי נפרד מן החוויה‪ ,‬הסבלנות של מי שהולך לקולנוע עומדת במבחן קשה אם הוא‬ ‫מצפה לראות סיפור‪ ,‬כי אין כאן סיפור כלל ועיקר‪ .‬מדובר במבצע אימפרסיוניסטי שזכה לתגובות‬ ‫חיוביות מאד מצד חסידי האמנות המודרנית אבל קשה להניח שישבור שיאים בקופה‪.‬צפייה בסרט‬ ‫היא כמו בילוי לילה ארוך באחת הפינות של ספינת הדייג‪ ,‬תוך צפייה מן הצד שבמה שעושים אחרים‪.‬‬ ‫אבל השאלה היא אם יש באמת הרבה אנשים שמעוניינים בהתנסות מן הסוג הזה‪.‬‬ ‫יותר מדבש – ‪More than Honey‬‬ ‫במאי‪ :‬מרקוס אימהוף – ‪Markus Imhoof‬‬ ‫סרט תיעודי עשוי בקפדנות רבה‪ ,‬מבוסס על תחקיר חובק עולם‪ ,‬העוסק בסכנת ההכחדה שמאיימת‬ ‫על הדבורים כתוצאה מן השימוש ההולך וגובר בחומרי הדברה‪ ,‬רעלים ושאר הכימיקלים שבעזרתם‬ ‫מזדרזת האנושות לחסל את עצמה‪ .‬הבמאי השוויצרי מרקוס אימהוף‪ ,‬מי שעשה לפני שנים רבות את‬ ‫הספינה מלאה )‪ ,(1981‬סרט שחשף את חדלונה של מולדתו בהצלת פליטים יהודים שניסו להימלט‬ ‫מגרמניה הנאצית‪ ,‬כמעט ונשכח מאז – ארבעה או חמישה סרטים שלא זכו להרבה תגובות –‬ ‫משתמש כאן‪ ,‬כנקודת פתיחה‪ ,‬במשפט של אלברט איינשטיין שהזהיר כי אם יקרה וייעלמו הדבורים‬ ‫מן העולם‪ ,‬ארבע שנים לאחר מכן‪ ,‬יילך כל המין האנושי בעקבותיהן‪ .‬זאת‪ ,‬משום שהדבורים ממלאות‬ ‫תפקיד מפתח בהפריית רוב העולם הצומח‪ ,‬שיגווע אם לא יהיה מי שימלא את התפקיד הזה‪. .‬‬ ‫שגדל‬ ‫אימהוף‪,‬‬ ‫כוורנים‬ ‫במשפחת‬ ‫בהרי שוויץ‪ ,‬מתחיל‬ ‫את הסקירה שלו קרוב‬ ‫לבית‪ ,‬לפני שהוא יוצא‬ ‫להפליג ברחבי העולם‪,‬‬ ‫ועד‬ ‫מאוסטרליה‬ ‫לארצות הברית‪ ,‬שם‬ ‫הוא עוקב מחוף אל‬ ‫חוף אחרי משאיות‬ ‫שמעבירות‬ ‫הענק‬ ‫כוורות ממקום למקום כדי לחפות על המחסור המחמיר בדבורים‪ .‬הוא מגיע לסין ומוצא אזורים‬ ‫שלמים שבהם נשים מעבירות ביד את האבקה מצמח לצמח במקום הדבורים שכבר אינן עוד‪ ,‬משם‬ ‫עוקב אימהוף דרך אמריקה הלטינית אחרי המסלול הדבורים הקטלניות )‪ (killer bees‬מאפריקה‪,‬‬ ‫וככל שהוא מתקדם במסעו‪ ,‬הופכת הסכנה האורבת לדבורים מוחשית יותר‪ .‬לקראת סופו של הסרט‪,‬‬ ‫מתחילה גישתו להזכיר את הסופר הבלגי מוריס מטרלינק‪ ,‬שכתב לפני יותר ממאה שנים את חיי‬ ‫הדבורים‪ ,‬ובו הוא עושה השוואה בין המבנה של החברה האנושית לזו של הדבורים‪ .‬ההשוואה‬ ‫תיראה אולי הזויה‪ ,‬אבל במחשבה שנייה‪ ,‬התיאוריה של אימהוף בהחלט סבירה ועוד איך‪.‬‬ ‫ביקורים במוסיאון – ‪Museum Hours‬‬ ‫במאי‪ :‬ג'ם כהן – ‪Jem Cohen‬‬ ‫אוהבי אמנות מושבעים שאינם הולכים לקולנוע כדי לראות סיפורים או להתרגש מגורל הגיבורים‬ ‫שלהם‪ ,‬אלא כדי לחפש תרגילים אינטלקטואליים שמגרים את הדימיון‪ ,‬וודאי ימצאו עניין רב בסרט‬ ‫הזה‪ .‬קשה יהיה לראות אותו מחוץ לפסטיבלים כי הסיכוי להפצה מסחרית הוא קלוש בלבד‪ .‬העלילה‪,‬‬ ‫שנועדה לשמש קולב עליו אפשר לתלות את כל ההגיגים הפילוסופיים‪ -‬אמנותיים שטמונים כאן‪,‬‬ ‫מספרת על אישה קנדית הלווה כסף כדי לנסוע לווינה ולבקר קרובת משפחה גוססת‪ .‬את שעות‬ ‫הפנאי הרבות שבין ביקור אחד בבית החולים לביקור הבא היא מנצלת לטיולים ארוכים ברחבי העיר‬ ‫וכך מגיעה גם למוסיאון לתולדות האמנות‪ ,‬אחד המפוארים ביותר בעולם‪ .‬כשהיא נודדת מאולם אחד‬ ‫לשני‪ ,‬שבכל אחד מהם מכמני אמנות בלי סוף‪ ,‬היא מתידדת עם עובד המוסיאון המופקד על החדר‬ ‫שבו מוצגים ציוריו של הצייר ההולנדי הגדל פטר ברויגל‪ .‬הסרט כולו מספר בעצם על השיחות‬ ‫הארוכות שמנהלים השניים תוך כדי סיוריהם במוסיאון ובעיר‪ ,‬שיחות שנקטעות בסופו של דבר ברגע‬ ‫שקרובת המשפחה הולכת‪ ,‬כצפוי‪ ,‬לעולמה‪.‬‬ ‫הסרט מתנהל בנינוחות אטית של מי שלוקח את זמנו ונהנה מכל צעד בטיול ותוך כדי כך מנסה‬ ‫לבדוק‪ ,‬כשהוא מאזין למבקרים במוסיאון ולמדריכים שמסבירים את הציורים‪ ,‬איך עוברת האמנות מן‬ ‫היוצרים אל הצרכנים שלה‪ .‬הטיולים בעיר מבהירים שאמנות אינה תלויה רק באמן ואינה מוגבלת‬ ‫למה שמוצג במוסיאונים‪ ,‬היא נמצאת בכל מקום ובכל זמן‪ ,‬אם עינו של המתבונן יודעת להבחין בה‪.‬‬ ‫אם העין חדה ויודעת להסתכל‪ ,‬היא תמצא את האמנות לא רק בציור של ברויגל אלא גם במראות‬ ‫הבנליים ביותר ברחובות העיר‪ ,‬ותדע להעניק משמעות מיוחדת למה שנדמה‪ ,‬במבט ראשון‪ ,‬כחסר כל‬ ‫עניין‪ .‬זה כמובן דורש שגם הצופה בסרט יהיה מצויד בעין שכזאת‪ ,‬ובתשומת לב מיוחדת‪ ,‬כי הוא צריך‬ ‫לא רק לעקוב אחרי שתי הדמויות המרכזיות אלא גם אחרי הדרך שבה רואה המצלמה את וינה‪ .‬כל‬ ‫פרט בסרט מצטרף למעין קריצת עין מלאת חיבה לאמנות על כל צדדיה‪ ,‬ומה שהיא מעניקה לנו‪ .‬מי‬ ‫שמעוניין בדיונים מן הסוג הזה לא יתאכזב‪.‬‬ ‫רביעייה – ‪Quartet‬‬ ‫במאי‪ :‬דסטין הופמן –‬ ‫‪Hoffman‬‬ ‫‪Dustin‬‬ ‫בגיל ‪ 75‬החליט דאסטין הופמן‪ ,‬אחד‬ ‫בקולנוע‬ ‫המובילים‬ ‫השחקנים‬ ‫ובתיאטרון האמריקאי‪ ,‬שהגיע הזמן‬ ‫לפתוח בקריירה חדשה‪ .‬לא סתם כוכב‬ ‫לפני המצלמה‪ ,‬אלא כוכב גם‬ ‫מאחוריה‪ ,‬במלים אחרות‪ ,‬משחקן הוא‬ ‫הפך לבמאי‪ .‬ראשית חכמה‪ ,‬הוא בחר‬ ‫במחזה של רונלד הארווד‪ ,‬מן‬ ‫המצליחים באנשי התיאטרון והתסריטאים של אנגליה‪ .‬הארווד עצמו הפך את המחזה שכתב‬ ‫לתסריט‪ ,‬השם של הופמן הספיק כדי לגייס להפקה כמה מבני דורו המהוללים יותר‪ ,‬כמו מאגי סמית‪,‬‬ ‫טום קורטני‪ ,‬מייקל גאמבון‪ ,‬בילי קונולי ופולין קולינס‪ ,‬כולם אבירי במה מוכרים‪ ,‬ומכאן והלאה‪ ,‬מה‬ ‫שהולך לקרות על הבד חשוב פחות‪ ,‬לקהל הרחב יש כבר מספיק סיבות לרוץ לקופה ולקנות‬ ‫כרטיסים‪.‬‬ ‫בכל זאת‪ ,‬יש סיפור‪ .‬חבורת זמרי אופרה בגימלאות‪ ,‬המתגוררים כולם באחוזה מוריקה שמשמשת‬ ‫להם כבית גיל זהב‪ .‬אבל בגלל המשבר הכלכלי )שימו לב לעדכנות( התמיכה במוסד עומדת בסכנה‬ ‫והדיירים צריכים לשנס מותניהם להופעה חד פעמית על הבמה‪ ,‬כדי לגייס את הכסף הדרוש להמשך‬ ‫קיומו של המוסד ורווחתו‪ .‬איך משכנעים חבורת כוכבים –שהיו ‪ ,‬החיים עדיין את תהילת העבר שלהם‬ ‫לא רק להסתכן ולשוב אל הבמה‪ ,‬שם הם עשויים להיות פחות זוהרים מכפי שהיו פעם‪ ,‬אלא גם‬ ‫לשתף פעולה עם עמיתים שמולם ניהלו בעבר קרבות התשה נצחייים? הרביעייה עליה מדבר הסרט‪,‬‬ ‫לקוחה מן המערכה האחרונה של ריגולטו‪ ,‬ולצורך הביצוע צריך זמרת סופרן וזמרת מצו‪-‬סופרן‪ ,‬טנור‬ ‫ובריטון‪ ,‬והרי לכם מן המוכן ארבעת הגיבורים של העלילה‪ .‬לכל אחד מארבעת הפנסיונרים שאמורים‬ ‫לעשות זאת‪ ,‬יש סיבה להירתע‪ ,‬אבל כצפוי בסרט מסוג זה‪ ,‬בסוף הם נעתרים‪ ,‬אבל לא לפני שהם‬ ‫מכניסים‪ ,‬כל אחד בנפרד‪ ,‬מקלות בגלגלים של האחרים‪ ,‬לפי מיטב האינטריגות של קומדיית מצבים‬ ‫בריטית‪ .‬מאגי סמית‪ ,‬שמובילה את הארבעה‪ ,‬מגזימה כמו שרק היא יודעת‪ ,‬מולה טום קורטני אמין‬ ‫ונאמן כדרכו‪ ,‬פולין קולינס היא הדובשנית המחייכת‪ ,‬ובילי קונולי‪ ,‬קומיקאי רב פעלים בטלוויזיה‬ ‫הבריטית‪ ,‬גונב את ההצגה בכל הזדמנות‪ .‬לראות‪ ,‬לחייך ולשכוח מהר‪ .‬מי שבאמת רוצה לפגוש זמרי‬ ‫אופרה גדולים בסןף הקריירה‪ ,‬המתמודדים עם זיכרונות זוהרים והווה אפור‪ ,‬שיילך לחפש סרט‬ ‫תיעודי ישן של דניאל שמידט בשם הנשיקה של טוסקה‪ .‬הרבה יותר אמיתי ונכון מהופמן‪.‬‬ ‫עונת הקרנפים – ‪Rhino Season‬‬ ‫במאי‪ :‬בהמן גובאדי – ‪Bahman Ghobadi‬‬ ‫הבמאי הכורדי שהתפרסם‪ ,‬לפחות בסרטיו הראשונים‪ ,‬כחלק בלתי נפרד מן הקולנוע האיראני‪ ,‬נפרד‬ ‫סופית מטהרן‪ .‬כבר בסרט‬ ‫הקודם‪ ,‬מי מכיר חתולים‬ ‫פרסיים‪ ,‬דרך קשה על יבלות‬ ‫האייתולות ועל הצנזורה‬ ‫שאלה מפעילים כלפי כל מי‬ ‫שאינו הולך בתלם הראוי‬ ‫לדעתם‪ .‬את "חתולים" הנ"ל‬ ‫הוא צילם עדיין באיראן‪ ,‬אבל‬ ‫לא בדיוק ברשות‪ .‬הפעם‪,‬‬ ‫כותרת‬ ‫נושאת‬ ‫ההפקה‬ ‫רשמית של קו‪-‬פרודוקציה‬ ‫תורכית‪-‬כרודית‪ ,‬הסרט צולם כמעט בשלמותו באיסטנבול‪ ,‬ובטהרן וודאי מכינים לו גיליוטינה‪ ,‬לקראת‬ ‫היום שבו יעז גובאדי לשוב ולבקר שם‪ .‬ואין זה פלא‪ .‬כי הפעם מדובר בסיפור אמיתי שלא מחמיא‬ ‫כלל למנהיגי מהפכה האסלמית‪ .‬משורר )דרך אגב‪ ,‬ידידו של גובאדי( הושלך לכלא יחד עם רעיתו‪,‬‬ ‫כאויבי המשטר‪ .‬הוא נידון ל‪ 30-‬שנה‪ ,‬היא שוחררה באורח מסתורי אחרי ‪ 10‬שנים בלבד‪ ,‬ואחרי‬ ‫שהתבשרה כי בעלה מת‪ ,‬הצליחה להימלט לאיסטנבול‪ .‬עשרים שנה לאחר מכן‪ ,‬גם הוא מגיע לשם‪.‬‬ ‫בעזרת אירגוני פליטים איראניים הוא מתחקה על עקבותיה‪ ,‬ומלא חרדה‪ ,‬הוא מנסה להתקרב אליה‬ ‫שוב‪ ,‬מתוך ידיעה שבעיניה הוא משול לאדם שחזר מבין המתים‪ .‬הדמות השלישית‪ ,‬פעיל המהפכה‬ ‫שהיה מאוהב עד אובדן החושים באשתו של המשורר‪ ,‬והיה אחראי למשפט של שניהם‪ ,‬ונקמתו‬ ‫האישית לאחר שנדחה ע"י האישה‪ .‬הוא היה זה שהוציא אותה מן הכלא ושלח אותה לאיסטנבול‪ ,‬גם‬ ‫הוא מגיע לשם‪ ,‬אחרי שכוכבו דועך בטהרן‪ ,‬ושם הוא מנסה שוב לכפות את עצמו עליה ואילו היא‬ ‫מבקשת נואשות להימלט ממנו מערבה‪.‬‬ ‫לעומת סרטיו הקודמים של גובאדי שבכולם נשבה רוח נמרצת וחיוניות גם אצל אנשים )בעיקר ילדים(‬ ‫שהגורל התנכל להם‪ ,‬הפעם מדובר בסרט קודר באמת‪ ,‬כולו אפוף בדימויים פיוטיים כהים‪ ,‬עמוס‬ ‫בזיכרונות אימים של עינויים סדיסטיים שעברו על שני בני הזוג בכלא האיראני‪ .‬האפרוריות המדכאה‬ ‫של המציאות העכשווית שלהם משובצת בשירים מתוך אוסף ששמו כשם הסרט‪ ,‬מלווה בדימויים‬ ‫ויזואליים פיוטיים התומכים בהם‪ .‬הקצב איטי‪ ,‬האווירה עגומה‪ ,‬מדובר כאן בזוג בני אדם שחייהם‬ ‫נהרסו על לא עוול בכפם‪ ,‬כי בסופו של דבר לאף אחד מהם לא הייתה מעורבות פוליטית‪ ,‬ובאדם‬ ‫שלישי‪ ,‬גם הוא קרבן‪ ,‬כי האהבה הטריפה את דעתו‪ ,‬אבל נכשל בכל מאמציו לממש אותה‪ .‬גובאדי‬ ‫מתייחס לשלושה באותה הרצינות וההבנה‪ ,‬כשהוא נעזר במי שנחשב לגדול שחקני איראן‪ ,‬בהרוז‬ ‫ווסוגי בתפקיד המשורר‪ ,‬לצידו שחקן תורכי ידוע‪ ,‬אילמז ארדוגן והכוכבת האיטלקיה מוניקה בלוצ'י‪,‬‬ ‫שלטובת התפקיד הזה הסירה מעצמה כל רמז של זוהר‬ ‫מגדל תצפית – ‪Watchtower‬‬ ‫במאית‪ :‬פלין אסמר – ‪Pelin Esmer‬‬ ‫לפני ‪ 7‬שנים עשתה פלים אסמר סרט תיעודי משעשע בשם המחזה ובו התארגנו הנשים בכפר‬ ‫תורכי מרוחק והעלו הצגה סאטירית‪ ,‬שבה צחקו על חשבון הגברים‪ .‬הכל נעשה שם ברוח טובה‪ ,‬כמו‬ ‫חגיגה‪ ,‬הגברים‪ ,‬למרבה ההפתעה‪ ,‬עזרו לנשותיהם ואף נהנו מן המופע הבימתי שאמנם לא שינה‬ ‫הרבה בפטריארכליות של החיים בכפר עצמו אבל לפחות הוכיח שהנשים מודעות למצב שבו הן‬ ‫נתונות‪ ,‬למרות כל הטענות של אנשי הדת והמסורת‪ ,‬שהן כאילו מאושרות בחלקן ואין להן בעיות‪.‬‬ ‫השנים חלפו‪ ,‬אסמר עברה מקולנוע תיעודי לסרטים עלילתיים‪ ,‬ו‪-‬מגדל תצפית עוסק שוב במעמד‬ ‫האישה בתוך החברה המוסלמית‪ ,‬אבל הפעם זה לא משעשע ואיש לא יכול להקל בכך ראש‪ .‬העלילה‬ ‫מתרחשת עדיין במקום מרוחק‪ ,‬אי שם בהרי צפון תורכיה‪ ,‬הנוף הוא עוצר נשימה‪ ,‬כמו בכל הסרטים‬ ‫שצולמו שם‪ ,‬אבל זה בכל זאת לא ממתיק את הגלולה המרה‪.‬‬ ‫ניהאת )אולגון סימסק( בחר להימלט מחברת בני האדם אחרי שאיבד את אשתו ובתו בתאונת דרכים‬ ‫שהיה אחראי לה‪ .‬הוא יושב לו בנקודת תצפית על ראש הר‪ ,‬משקיף בנוף ההררי והמיוער‪ ,‬האדיר‬ ‫למראה‪ ,‬וחייב להודיע‬ ‫ביום‬ ‫פעמים‬ ‫כמה‬ ‫למפקח שבמשרד ראשי‬ ‫מבחין‬ ‫הוא‬ ‫אם‬ ‫סימנים‬ ‫באיזשהם‬ ‫מדאיגים‪ ,‬בעיקר באש‪,‬‬ ‫שמאיימים על היערות‪.‬‬ ‫סהר )נילאי ארדונמז(‬ ‫היא נערה בת ‪,16‬‬ ‫מארחת בקוו אוטובוס‬ ‫העובר מן העיר הקרובה‬ ‫דרך העמק שמתחת לנקודת התצפית של ניהאת אל תחנת הדלק הקרובה‪ ,‬שם היא ישנה בלילות‪,‬‬ ‫בחדר אחורי‪ ,‬בין נסיעה אחת לשנייה‪ .‬היא ברחה מבית דודה‪ ,‬שם הופקדה ע"י המשפחה‪ ,‬אחרי‬ ‫שהוא שהוא אנס אותה‪ .‬ניהאת מבחין בה כאשר היא מנסה להיפטר מן הוולד שילדה‪ ,‬מציל אותה‬ ‫ואת התינוק ומביא אותם לבקתה המבודדת שבה הוא מתגורר‪ .‬היא זועמת עליו שגילה את בושתה‪,‬‬ ‫שכפה עליה ילד שלא רצתה‪ ,‬וחשף אותה לאשמה כבדה שאינה יכול להיפטר ממנה‪ .‬כל החלק השני‬ ‫של הסרט מתרכז במערכת היחסים שבין השניים האלה‪ ,‬אי שם בלב היער‪ ,‬ומעבר לעצם מפגש הזה‬ ‫בין שני אנשים פשוטים שכל אחד צריך להתמודד עם הטראומה של עצמו‪ ,‬מסתמן באיזושהי פינה גם‬ ‫ניצוץ של תיקווה המנסה לומר שבני האדם‪ ,‬ברגע שמבודדים אותם מן החברה וכל תחלואיה‪ ,‬הם‬ ‫טובים יותר מן החוקים והמסורת שנכפים עליהם‪.‬‬ ‫מה ידעה מייזי – ‪What Maisie Knew‬‬ ‫במאים‪ :‬סקוט מקגיהי‪ ,‬דייוויד סיגל – ‪Scott McGehee, David Siegel‬‬ ‫במקור‪ ,‬זאת נובלה של הסופר האמריקאי הנרי ג'יימס‪ .‬היא עודכנה לימינו אנו‪ ,‬לתוך הקלחת של‬ ‫העיר ניו יורק‪ ,‬ובמרכזה ילדה בת ‪ ,7‬מייזי‪ ,‬הנקרעת בין אמה )ג'וליאן מור(‪ ,‬כוכבת רוק שהגיל‬ ‫והעצבים נותנים בה את אותותיהם‪ ,‬לבין אביה )סטיבן קוגן(‪ ,‬סוחר אמנות חלקלק שאוהב להתפרפר‪.‬‬ ‫השניים עומדים להתגרש וכל אחד מהם רוצה במייזי‪ ,‬לא משום הרגשות העזים הקושרים אותם‬ ‫אליה‪ ,‬אלא מפני שאף אחד מן השניים אינו מוכן לוותר לשני‪ ,‬וודאי לא על זכות להחזיק בבת‬ ‫המשותפת‪ .‬היא נמסרת‬ ‫לאם‪ ,‬האב זכאי לבקר אותה‬ ‫מדי פעם‪ ,‬אבל אף אחד מן‬ ‫השניים אינו מתפנה למלא‬ ‫את חובותיו ומה שקורה‬ ‫בסופו של דבר הוא שבן‬ ‫זוגה ההזמני של האם‬ ‫סקארסגארד(‬ ‫)אלכסנדר‬ ‫והמטפלת )ג'ואנה ואנגרהם(‬ ‫שהביא כדי לדאוג לילדה‪,‬‬ ‫הם אלה שנוטלים בסופו של‬ ‫דבר את האחראיות עליה‪.‬‬ ‫כי האב אי‪-‬שם באירופה צד‬ ‫יצירות אמנות ונערות זוהר‬ ‫ומי יודע מתי ישוב‪ ,‬האם יצאה לסיבוב הופעות וטרודה במלחמת חורמה על מעמדה המתרופף בעולם‬ ‫הפופ‪ ,‬שניהם הרבה יותר מדי עסוקים עם עצמם מכדי להקדיש תשומת לב לבת שדרשו לקבל‬ ‫לידיהם‪.‬‬ ‫צמד הבמאים מקגיהי וסיגל שעשה כבר שני סרטים קודמים על היחסים בין הורים לילדים‪ ,‬פורץ לתוך‬ ‫הסיפור של הנרי ג'יימס בסערה‪ ,‬בערך כמו שור בחנות חרסינה‪ .‬אין ספק שהכוונות שלהם טובות‬ ‫למרות שהמסר עשוי להישמע מיושן ושמרני – הורים אנוכיים מאמללים את ילדיהם המסכנים שהם‬ ‫הקרבנות האמיתיים בכל מלחמת גירושין‪ .‬אבל מה לעשות שהדמויות מצוירות בקווים עבים וגסים כל‬ ‫כך‪ ,‬שהם הופכים למעין פארודיה של עצמם‪ .‬מור שולפת בקול גדול את כל קלישאות הכוכבת‬ ‫המפונקת‪ ,‬הזרוקה והמעצבנת‪ ,‬במצב היסטרי קבוע‪ ,‬ונהנית מאד להפגין כל זאת לראווה‪ .‬קוגן‬ ‫מצטחצח כיפיוף שמעופף בין נשים כפרפר בין פרחים‪ ,‬והצרה היא שגם כאשר הוא מתכוון ברצינות‬ ‫למשהו‪ ,‬אי‪-‬אפשר להתייחס אליו ברצינות‪ ,‬ואכן העלילה מוכיחה בעליל שהוא שוב ניסה לרמות את‬ ‫כל הסובבים אותו‪ .‬סקארסגארד וואנדרהאם הם פשוט זוג חסידי אומות העולם שאיבד את דרכו בתוך‬ ‫הסרט הזה ואילו מייזי )אונטה אפרילה( מטיילת בין כולם עם שורת החנחונים שהקולנוע כל כך אוהב‬ ‫להציג לראווה‪ .‬בטלוויזיה זה בטח יעבוד טוב‪.‬‬ ‫כשהשחר מפציע – ‪When‬‬ ‫‪Day Breaks‬‬ ‫במאי‪ :‬גוראן פסקלייביץ'‪-‬‬ ‫‪Goran Paskaljevic‬‬ ‫מורה‬ ‫ברנקוב‪,‬‬ ‫מישה‬ ‫למוסיקה בגימלאות מגלה‬ ‫בוקר אחד שהוא בנה של‬ ‫משפחת יהודים שמסרה‬ ‫אותו לידי איכרים סרביים‬ ‫למחנות‬ ‫שנשלחה‬ ‫לפני‬ ‫ההשמדה‪ ,‬משם לא שבה‬ ‫עוד ‪ .‬כל חייו היה משוכנע‬ ‫שהוא סרבי ונוצרי ולא העלה‬ ‫כלל על הדעת אפשרות‬ ‫שהוא לא בנם של האנשים שבביתם גדל‪ .‬עד שנקרא לקהילה היהודית בעיר‪ ,‬שם מוסרים לידיו תיבה‬ ‫קטנה וחלודה שנמצאה בתוך חפירות שנערכו באתר שבו היה‪ ,‬בזמן המלחמה‪ ,‬מקום ריכוז שממנו‬ ‫נשלחו היהודים למחנות ההשמדה‪ ..‬תוכן התיבה מלמד ששם המשפחה של מישה אינו ברנקוב אלא‬ ‫ווייס‪ ,‬והוא בנו של מוסיקאי יהודי בשם יצחק ווייס‪ .‬מישה‪ ,‬איש קשיש וחביב‪ ,‬מסרב תחילה להאמין‪,‬‬ ‫אבל בסופו של דבר אין מנוס מן העובדה‪ ,‬הוא באמת בנו של יצחק ווייס ובין הניירות שבתוך התיבה‬ ‫שנמסרה לידיו‪ ,‬יש גם נייר תווים ועליו מנגינה שהיא העיזבון האחרון שהותיר אחריו אביו לפני שנכחד‬ ‫בשואה‪.‬‬ ‫התסריט שנכתב ע"י פיליפ דויד‪ ,‬אחד הסופרים והתסריטאים המובילים בסרביה ומי ששיתף פעולה‬ ‫לא פעם בעבר עם פסקלייביץ‪ ,‬שואב את ההשראה מתוך חייו של דויד עצמו‪ .‬העלילה מלווה את‬ ‫מישה הישיש במסעו לא רק לגלות את זהותו האמיתית אלא גם להשלים אתה‪ ,‬ואת המאמצים שהוא‬ ‫משקיע כדי להקים אנדרטה נאותה לזכר הוריו‪ ,‬למרות שנדמה כי בהווה‪ ,‬כולם עסוקים מדי עם עצמם‬ ‫ועם ענייניהם מכדי להרהר או ללמוד משהו מן העבר שאינו כל כך רחוק‪ .‬זהו סרט קטן‪ ,‬צנוע‪ ,‬דל‬ ‫אמצעים אבל מרגש מאד‪ ,‬מה עוד שפסקלייביץ מושך חוט ברור בין פשעי העבר למה שמתרחש היום‬ ‫בבלגרד‪ ,‬בין מה שעוללו למהגרים של פעם ובין היחס למהגרים של היום‪ .‬גם אם גישתו לעתים‬ ‫רגשנית יתר על המידה‪ ,‬הוא אינו מחמיץ את המטרה ששם לעצמו‪ ,‬אם לשפוט לפי מספר העינים‬ ‫הלחות ביציאה מן ההקרנות בפסטיבל‪.‬‬ ‫עם רדת הלילה – ‪When night Falls‬‬ ‫במאי‪ :‬אינג ליאנג – ‪Ying Liang‬‬ ‫הסיפור אמיתי‪ ,‬מזעזע‪ ,‬מרגיז ומקומם‪ ,‬מסוג אותם הסיפורים המחרידים המוכיחים‪ ,‬פעם אחר פעם‪,‬‬ ‫עד כמה חסר ישע הפרט במשטר טוטאליטרי נוקשה‪ .‬אבל הסרט עסוק כל כך עם הסיגנון והשפה‬ ‫הקולנועית שבה הוא‬ ‫משתמש‪ ,‬שהוא מטה לא‬ ‫פעם את תשומת הלב‬ ‫של הצופה מן המשמעות‬ ‫של העלילה אל הדרך‬ ‫מוצגת‪.‬‬ ‫היא‬ ‫שבה‬ ‫הפרשה‪ ,‬שפרטיה הופצו‬ ‫בסרט תיעודי שעשה אמן‬ ‫המחאה הסיני אי וייויי‬ ‫)‪ (Ai Weiwei‬והופץ‬ ‫באמצעות האינטרנט בכל‬ ‫רחבי המדינה‪ ,‬מספרת על נער שנתפס ע"י המשטרה כשהוא רוכב על זוג אופניים לא שלו‪ ,‬הוא הוכה‬ ‫קשות ע"י השוטרים‪ ,‬וכאשר‪ ,‬אחרי שחרורו‪ ,‬הוא התלונן‪ ,‬אסרו אותו והתעללו בו שוב‪ .‬בשלב מסוים‬ ‫הוא איבד את השליטה על עצמו‪ ,‬לקח לידיו סכין מטבח‪ ,‬נכנס לתחנת משטרה ודקר למוות שישה‬ ‫שוטרים לפני שנעצר והושלך שוב לכלא‪ .‬אמו‪ ,‬שניסתה להבין מה קרה‪ ,‬פנתה אל הערכאות‪ ,‬במקום‬ ‫תשובה היא נשלחת למוסד לחולי נפש שם הוחזקה למעלה מארבעה חודשים‪ ,‬במהלכם הורשתה‬ ‫לפגוש את בנה פעם אחת בלבד‪ .‬כאשר שוחררה בסופו של דבר הבייתה‪ ,‬היא גילתה שבנה נשפט‬ ‫ונידון למוות על פשעים שלא ידעה כלל על קיומם עד אותו רגע‪.‬‬ ‫אינג ליאנג בוחר להציג את הפרשה כולה מנקודת המבט של האם‪ ,‬זאת הגרסה האחת והיחידה‬ ‫שהסרט מביא ואין שום עובדות אחרות‪ ,‬תומכות או סותרות‪ ,‬שמוצגות על הבד‪ .‬הסרט מצולם כולו‬ ‫במצלמה סטאטית‪ ,‬שאינה זזה גם כאשר כל הדמויות יוצאות מן הפריים‪ .‬שחקנים מגלמים את‬ ‫הדמויות הפועלות‪ ,‬כל תמונה בסרט נראית כמו הצגה בזער אנפין המופנית לקהל באולם‪ ,‬התאורה‬ ‫כהה וקודרת‪ ,‬כראוי לנושא‪ ,‬אבל הסיפור עצמו עובר לא בתמונות אלא אך ורק באמצעות הדיאלוגים‬ ‫המרובים וכותרות שמקשטות את הבד מדי פעם‪ .‬מאחר שהשפה המדוברת היא סינית‪ ,‬הצופה יכול‬ ‫להסתמך רק על תרגום‪ ,‬שלא תמיד מבהיר עניינים עד הסוף‪ .‬כך למשל‪ ,‬קשה להבין מן הכותרות אם‬ ‫האם מתלוננת על עיוות דין בכוונה מצד השילטונות‪ ,‬או מקוננת רק על העובדה שלא ניתן לה להציג‬ ‫את כל המסמכים והתעודות שהיו עשויים להשפיע על פסק הדין‪ ,‬או על אוזלת היד השערורייתית של‬ ‫הפרקליטים שמינתה המדינה כדי להגן עליו‪ ,‬ובמקום זאת‪ ,‬החמירו את מצבו עוד יותר‪ .‬הבימוי הקר‪,‬‬ ‫המחושב והקפדני של כל פרט בסרט‪ ,‬מעורר התפעלות‪ .‬אין פלא שהסרט זכה בכמה פרסי בימוי‬ ‫בפסטיבלים בינלאומיים‪ ,‬אבל ככל שעבודתו של אינג ליאנג הבמאי בולטת יותר‪ ,‬כך הולך גורלו של‬ ‫הנער שהוצא להורג ונבלע לתוך רקע‪.‬‬