1. No category

‫קאן ‪ – 2011‬עדנה ודן פיינרו עם תום שובל‬
‫איש אינו מערער על העובדה שקאן ‪ 2011‬עלה לאין שיעור על קאן‬
‫‪ .2010‬וזאת כנראה הנקודה היחידה שבה הייתה הסכמה כללית‬
‫השנה בפסטיבל הסרטים הגדול בעולם‪ .‬כי לגבי כל סרט בנפרד‪,‬‬
‫הסיפור שונה‪ .‬קשה לזכור מתי היו חילוקי דעות קיצוניים כל כך על‬
‫כמעט כל מה שהוצג בפסטיבל‪ ,‬מן המשבחים המפליגים‬
‫בסופרלטיבים ועד למקטרגים שמוכנים לזרוק סרט מסוים לפח‪.‬‬
‫וזה לא נגע רק לסרט אלמוניים מיפן שרוב הצופים נרדמו בו‪ ,‬אלא‬
‫גם לתותחים הכבדים באמת‪ ,‬מ"עץ החיים" של טרנס מאליק ועד‬
‫ל"מלנכוליה" של לארס פון טריר ו"העור בו אני חי" של אלמודובר‪.‬‬
‫וזה כלל כמובן גם את "הערת שוליים" של יוסי סידר‪ ,‬שאמנם זכה‬
‫לפרס מצוות השופטים ולמחמאות ממבקרים רבים‪ ,‬בעיחקר דוברי‬
‫אנגלית‪ ,‬אבל מצד שני חטף כמה מן הקטילות האיומות ביותר‬
‫שנרשמו השנה‪ ,‬בעיקר מן הביקורת הצרפתית‪ .‬ברור שהדברים‬
‫הבאים‪ ,‬שמביאים בכל פעם דעה של אדם אחד בלבד‪ ,‬עשויים‬
‫להרגיז רבים אחרים‪ ,‬אבל אין מה לעשות‪ ,‬לפחות יש עניין‬
‫בקולנוע‪ ,‬הנחש המת שרק הנמלים האוכלות את בשרו נעות בו‬
‫)כדברי אינגמר ברגמן(‪ ,‬בכל זאת מראה איזה שהם סימני חיים‪.‬‬
‫לסקירה של השנה נעזרנו הפעם גם בתום שובל‪ ,‬שתרם חוות דעת על כמה מהסרטים שמצאו חן בעיניו‪.‬‬
‫חצות בפריס – ‪Midnight in Paris‬‬
‫במאי‪ :‬וודי אלן – ‪Woody Allen‬‬
‫שיר אהבה לפאריס‪ ,‬חביב‪ ,‬צבעוני‪ ,‬עמוס צחצוחי לשון‪ ,‬אורגיה של קריצות עין שתימרח כשמן על נפשם של חולי‬
‫הנוסטלגיה והשמות הגדולים מן העבר‪ ,‬בדיוק סרט הפתיחה הראוי לפסטיבל שרוצה להיות הכול לכולם‪ :‬מצחיק‪,‬‬
‫חכם‪ ,‬מקורי‪ ,‬ומעל הכל‪ ,‬מבקש להיות מכתב אהבה לפאריס‪ ,‬העיר האחרונה בסדרה שאימצה אל ליבה את וודי‬
‫אלן‪ ,‬אחרי שפרש מניו יורק‪ ,‬עבר דרך לונדון וברצלונה‪ ,‬כשהוא כבר שם פעמיו לרומא‪ ,‬לקראת הסרט הבא‪ .‬מאחר‬
‫שאלן הוא במאי מנוסה והצלם שלו‪ ,‬האיראני הגולה דריוש חונג'י‪ ,‬הוא אחד הצלמים הגדולים היום בעולם‪,‬‬
‫התוצאה לא יכולה להיות פחות מציורית ומשעשעת‪ ,‬אבל למען האמת‪ ,‬היא אף פעם לא הרבה יותר מזה‪ .‬גיל‪,‬‬
‫תסריטאי הוליוודי )אוון וילסון( מתלווה לארוסתו‪ ,‬אינז )רייצ'ל מקאדמס( ולהוריה האמידים‪ ,‬לביקור בפאריס‪ .‬הוא‬
‫חולם להשליך את עבדות הוליווד לכל הרוחות‪ ,‬לגור בפאריס‪ ,‬גם אם בעליית גג מעופשת ולכתוב שם את רומן‬
‫חייו‪ .‬ארוסתו‪ ,‬אווזה אמריקאית זוהרת ומטופחת מאד מן הסוג הבלונדי של חופי קליפורניה‪ ,‬חולמת על בית‬
‫במאליבו ומסיירת עם אמה בחנויות רהיטים כדי לקנות מציאות באלפי דולרים‪ .‬מובן שאינה מבינה לנפשו‬
‫הרומנטית של גיל‪ ,‬וכשהוא משוטט לילה אחד לבדו‪ ,‬בין סמטאות העיר הקסומה )אין מה לומר‪ ,‬עבודתו של חונג'י‬
‫עוצרת נשימה(‪ ,‬נעצרת לידו מונית פז'ו מודל ‪ 1920‬וסוחפת אותו לאותו עבר קסום שהוא אינו חדל לחלום עליו –‬
‫פאריס שלאחר מלחמת העולם הראשונה‪ .‬ומיד הוא פוגש בסקוט פיצג'ראלד ורעיתו זלדה‪ ,‬בקול פורטר‪ ,‬בארנסט‬
‫האמינגווי ובגרטרוד שטיין‪ ,‬בפיקאסו‪ ,‬דאלי‪ ,‬בוניואל ומאן ראי וגם באישה צעירה‪ ,‬אדריאנה )מריון קוטיאר(‪,‬‬
‫שהספיקה להיות עם מודיליאני ובראק לפני שנחתה בין זרועותיו של פיקאסו משם היא כבר קורצת בחיבה לגיל‬
‫המסוחרר מכל המכרים החדשים שלו‪.‬‬
‫אם זה מזכיר למישהו את "שושנת קהיר הסגולה" זה לא מקרה‪ ,‬אלא ששם העלילה הייתה תפורה טוב יותר‪.‬‬
‫הצרה הישנה‪-‬נושנה של אלן‪,‬‬
‫שנוטה להמפליג על כנפי‬
‫ההתחכמויות שלו על חשבון‬
‫הסיפור שהוא מבקש לספר‪,‬‬
‫חוזרת כמו תמיד‪ .‬מוסר ההשכל‬
‫שהוא מבקש להעביר כאן – שכל‬
‫אחד‪ ,‬בכל תקופה שבה הוא חי‪,‬‬
‫יתגעגע לעבר שוודאי היה‬
‫מקסים וחביב ומאיר פנים יותר‬
‫מן ההווה )כדי שלא תהיה טעות‬
‫במסר‪ ,‬הסרט עושה קפיצת זמן‬
‫נוספת אחורנית‪ ,‬לימיהם של‬
‫טולוז‪-‬לוטרק‪ ,‬גוגן‪ ,‬דגא והקאן‪-‬‬
‫קאן של אופנבך(‪ .‬חשוב יותר‬
‫שכל אחד ימצא לעצמו בת זוג‬
‫שתבין לרוחו כאן ועכשוו‪ ,‬ואז אין‬
‫צורך לחפש את האושר בעבר הקרוב או הרחוק‪ .‬הצרה היא שכדי להגיע למסקנה הזאת‪ ,‬מתהלך הסרט בדרכים‬
‫עקלקלות למדי‪ ,‬לא פעם ולא פעמיים שולף המצאות צפויות לחלוטין ובעיקר מתייחס בזלזול קליל לכל הדמויות‬
‫שהוא מציג כמו הוריה של הארוסה העכשווית‪ ,‬מעין פרודיה על זוג רפובליקני ימני עשיר וקרתני‪ ,‬או הארוסה‬
‫עצמה שהולכת לצמוח להעתק מדויק של אמה‪ .‬העבר מצטייר כאן כקריקטורה חביבה שאינה מבקשת לומר הרבה‬
‫על אותן דמויות גדולות מן החיים‪ ,‬אלא יותר כבבואה של הדרך בה הן מצטיירות בעיניו של החולם בהקיץ‪ .‬רק דבר‬
‫אחד נוסף – במקור התכוון אלן לבנות את הסרט מסביב לאינטלקטואל מניו יורק )מין גלגול של אלן עצמו(‪ ,‬מאחר‬
‫שנפל על אוון וילסון‪ ,‬העביר אותו לחוף המערבי אלא שזה חסר אותה הנבכיות הטבעית שאפיינה פעם את הבמאי‬
‫כאשר עדיין גילם את עצמו על הבד‪.‬‬
‫חייבים לשוחח על קווין – ‪We have to talk about Kevin‬‬
‫במאית‪ :‬לין רמזיי – ‪Lynn Ramsay‬‬
‫הספר‪ ,‬כך מספרים‪ ,‬הוא רב מכר מצליח שזכה לשבחים רבים‪ .‬יכול להיות‪ .‬אולי משום כך היו מבקרים שיצאו מן‬
‫הכלים בהתפעלות שלהם מן הסרט‪ .‬הם זכרו מה שקראו‪ .‬ואכן‪ ,‬זה היה הנושא הראשון‪ ,‬אחד מיני רבים‪ ,‬לחילוקי‬
‫הדעות הקיצוניים שהתעוררו במשך הפסטיבל‪ .‬בלי לקרוא את הספר‪ ,‬צריך לומר שהסרט הוא עינוי אחד מתמשך‬
‫שמהותו מתבררת די מוקדם‪ ,‬גם אם האסון לא מוצג מיד בממדיו המלאים‪ .‬דמותה של אישה מעונה ומתענה‪,‬‬
‫אכולה כל הזמן בהאשמה עצמית על לידה שלא רצתה בה וילד שנולד ומן היום הראשון התעלל בה בשיטתיות‪,‬‬
‫כשהיא כל הזמן סבורה שהאחראיות רובצת עליה ועליה בלבד‪ .‬מקפיצות בין הווה‪ ,‬שבו נראית האישה מוחרמת‬
‫ושנואה על כל סביבתה‪ ,‬לבין עבר שבו צופים באותו הילד‪ ,‬קווין‪ ,‬שמתבגר והולך ובכל שלב הוא ממציא תרגילים‬
‫נוספים כדי להוציא את האם משלוותה‪ ,‬ולהפגין כלפיה עוינות חסרת מעצורים‪ ,‬והאב‪ ,‬שאינו קיים בהווה‪ ,‬אך מופיע‬
‫בעבר כמפרנס מצליח למדי‪ ,‬איש שעסוק כמובן כל הזמן בעבודה שכאשר הוא חוזר הביתה‪ ,‬כל מה שהוא יכול‬
‫לעשות הוא להרגיע את רעיתו ולהסביר לה שהכול אינו אלא תופעה חולפת‪ ,‬כבר ברור לצופה מזמן שמדובר‬
‫בתופעה המזכירה את סרטי האימים כמו "הזרע הרע"‪ ,‬שאין כל סיכוי שהמצב ישתפר אלא להיפך‪ ,‬מן המפלצת‬
‫הקטנה יכולה לצמוח רק מפלצת‬
‫גדולה יותר‪ ,‬שמעשיה ילכו ויחמירו‬
‫עד כדי פגיעה מכוונת ומרושעת‬
‫בכל מה שנקלע בדרכה‪.‬‬
‫כל זה צריך להיות מוצג מנקודת‬
‫המבט של האם‪ .‬הספר כולו מורכב‬
‫ממכתבים דמיוניים שהיא כותבת‬
‫לבעלה ובה היא מתחננת לשוחח‬
‫עמו ברצינות על מצב הבן‪ .‬בסרט‪,‬‬
‫סדרה של מונולוגים פנימיים‬
‫המלווים בהופעה סהרורית ממש‬
‫של טילדה סווינטון‪ ,‬בתספורת‬
‫קצרצרה‪ ,‬מחליפה כל הזמן‬
‫תלבושות )אם כי לא ברור מדוע(‪,‬‬
‫בעיניה מבט נרדף וחסר מנוחה של מי שאינה מבינה בדיוק מדוע כל זה מגיע לה‪ .‬מצלמה רודפת אחריה‬
‫בהיסטריה בלתי פוסקת‪ ,‬השטנה של הסביבה עולה על גדותיה ואין בסרט הזה שום דבר שהוא פחות מקיצוני‪ .‬זהו‬
‫הסרט השלישי של רמזיי‪ ,‬סקוטית שנחשבת לאחת התקוות הגדולות של הקולנוע הבריטי‪ .‬שני סרטיה ראשונים‪,‬‬
‫"לוכד העכברים" על שכונות העוני של גלאסגו ו"מורברן קולר"‪ ,‬על זבנית שמשתמשת בכסף לא לה כדי לצאת‬
‫לחופשה שבסופה הופכת לחשבון נפש אחד ארוך הצטיינו דווקא באיפוק שהניח לצופה להשלים את מה שהוא‬
‫רואה על הבד בכוחות עצמו‪ .‬כאן‪ ,‬הוא דווקא ירצה למחוק חלק גדול ממה שמראים לו‪.‬‬
‫הנותנת – ‪The Slut‬‬
‫במאית‪ :‬הגר בן אשר – ‪Hagar Ben Asher‬‬
‫אחרי קורס הכשר נוסף ב"סינפונדסיון"‪ ,‬אותה מסגרת שבה פסטיבל קאן לוקח במאים של סרטים קצרים ועוזר‬
‫להם להתכונן לסרטם הארוך הראשון‪ ,‬הגר בן אשר מגיעה הפעם לשבוע הביקורת‪ ,‬מסגרת יוקרתית בהחלט‪ ,‬עם‬
‫סרט שיש לו הרבה מאד יומרות שרק חלק קטן מתוכן אכן מתגשמות‪ .‬מדובר בסרט על אישה שמבקשת בכל‬
‫מחיר לשמור על חירותה המיני ואינה מוכנה לוותר עליה גם בתמורה לאהבה אמיתית‪ ,‬אפילו שהיא דו‪-‬צדדית‪,‬‬
‫שמא היא תכבול אותה ותשים עליה אזיקים רגשיים‪ .‬כרעיון‪ ,‬זה בהחלט ראוי לטיפול‪ ,‬אלא שכאן לא מדובר בניסיון‬
‫מעבדתי שצריך לפתח תנאים סטריליים‪ ,‬או על לוח בחדר ההרצאות‪ ,‬אלא בהתמודדות בפועל עם ההנחה הזאת‪,‬‬
‫התמודדות של נשים ואנשים חיות‬
‫וחיים‪ ,‬בתנאים נורמאליים‪ ,‬וזה‬
‫בדיוק המקום שבו כושל סרטה‬
‫הראשון של הגר בן אשר‪ .‬העלילה‬
‫מתרחשת במושב שיש בו אישה‬
‫אחת ועוד כמה גברים‪ ,‬וכאשר אלה‬
‫נתוני הפתיחה אי‪-‬אפשר לצפות‬
‫שהדיון יהיה רציני באמת‪ ,‬אלא רק‬
‫אבסטרקטי‪ ,‬סמלי ובסופו של דבר‬
‫עקר‪.‬‬
‫גיבורת הסרט‪ ,‬תמר‪ ,‬אישה בשנות‬
‫השלושים ואם לשתי בנות‪ ,‬חיה‬
‫בכפר כלשהו‪ ,‬שבו הטבע צומח‬
‫פרא‪ .‬היא גרה בבית משלה‪ ,‬מתפרנסת מלול התרנגולות שבו היא מטפלת ומעבירה את זמנה במתן שירותי מין‬
‫חינם לשלושת הגברים האחרים המתגוררים באותו המקום )תושבים אחרים אינם נראים ברקע(‪ .‬היא עושה זאת‬
‫ברצון‪ ,‬כשהם מבקרים אותה לעתים מזומנות אצלה בבית או בבקתה שליד הלול וניראה ששני הצדדים מרוצים‬
‫באותה המידה מן העסקה‪ .‬מרוצים אבל לא יותר מזה‪ ,‬אין כאן שום דבר שמזכיר אפילו סערת חושים‪ .‬לא תמר‬
‫ולא בני זוגה נראים כאילו בעיניהם מין הוא עיסוק שאינו שונה במהותו מכל עיסוק חיוני אחר של הגוף האנושי‪.‬‬
‫לאכול צריך? גם מין צריך‪ .‬עד שווטרינר שחי פעם במקום‪ ,‬חוזר לקבל לידיו את בית אמו המנוחה ובמקום לקחת‬
‫וללכת‪ ,‬מחליט להתיישב במקום‪ .‬בין השניים נרקם רומן שמתחיל בסתם יחסי מין שגרתיים )אין בסרט הזה שגרה‬
‫יותר נפוצה מיחסי מין( אבל מתפתח בהדרגה למערכת יחסים אמיתית של הסתמכות והתחייבות הדדית שתמר‪,‬‬
‫בסופו של דבר אינה יכולה לשאת‪ .‬למרות שהיא מן הסתם אוהבת את רופא החיות‪ ,‬היא לא רק ניתקת ממנו‬
‫בכוונה כדי להחזיר לעצמה את עצמאותה שעמדה בסכנה‪ ,‬אלא גם נוקמת בו על כך שהעיז להעמיד עצמאות זאת‬
‫בספק‪ .‬כל הסרט מלא וגדוש בסמלים – תמר כיצור פרא של הטבע שאינו ניתן לאילוף בשום מחיר‪ ,‬הטבע בכפר‬
‫שניראה כי איש אינו מבקש להשתלט עליו‪ ,‬ווטרינר שהמקצוע שלו הוא טיפול בחיות שהוא מחזיק בכלובים‪ ,‬אבל‬
‫נכשל כשהוא מבקש לשים גם את תמר בכלוב של זוגיות‪ .‬לא בן אשר עצמה‪ ,‬שמגלמת את תפקיד תמר‪ ,‬ולא בני‬
‫זוגה‪ ,‬מצליחים להכניס קצת רוח חיים לתוך התיאוריה היבשה וזה מה שהיא נשארת עד הסוף המר‪.‬‬
‫פוליס ‪Polisse -‬‬
‫במאית‪ :‬מאיוון – ‪Maiwenn‬‬
‫מה שהכשיל את הסרט הצרפתי הזה בעיני רבים מן הצופים דוברי האנגלית‪ ,‬זה הדמיון המשווע בינו לבין סדרות‬
‫המשטרה האמריקאיות ששוטפות את העולם מקצה אחד למשנהו‪ .‬נכון‪ ,‬הסרט הזה עוסק במחלק הנוער‪ ,‬ליתר‬
‫דיוק פשעים נגד קטינים‪ ,‬וההתמחות הספציפית הזאת אינה שגרתית כל כך בסדרות תוצרת הוליווד‪ ,‬אבל המבנה‬
‫הדרמטי‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬דומה לחלוטין‪ .‬שוטרים שכוונותיהם טהורות להפליא )כמעט ניתן לחשוד שזה סרט‬
‫תדמית לשוטר הצרפתי(‪ ,‬עובדים יחד שעות ארוכות‪ ,‬כמעט ואינם מגיעים הביתה‪ ,‬המתח והלחץ של העבודה‬
‫משפיעים על חייהם האישיים שלעתים קרובות הרוסים מעצם העובדה שהם אינם מקדישים די זמן ותשומת לב‬
‫לבני הזוג ולילדים‪ .‬הלחץ הבירוקראטי של המפקדים וההתערבות של דרגים פוליטיים המסיטים את מאזני הצדק‬
‫ללא הפרעה‪ ,‬קיימים כמובן כל הזמן ברקע‪ ,‬סכסוכים פנימיים בין השוטרים לבין עצמם פורצים מדי פעם בפעם‪,‬‬
‫אבל בסופו של דבר‪ ,‬לפחות בסרט של מאיוון‪ ,‬אחותה של כוכבת הקולנוע הצרפתית איזילד לה‪-‬בסקו‪ ,‬הם יחידה‬
‫מלוכדת ועשויה ללא חת‪ ,‬שאנשיה מקדישים את עצמם יומם ולילה לטובת קטינים שמצד אחד אינם יכולים להכניס‬
‫לכלא משום גילם‪ ,‬ומצד שני‬
‫נאלצים לראות אותם ממשיכים‬
‫לעסוק בפשע משום שהעולם‬
‫המבוגר כופה זאת עליהם‪.‬‬
‫החוט המקשר בין כל הפרשיות‬
‫השונות בסרט שנמשך למעלה‬
‫משעתיים )ויכול היה בקלות‬
‫להימשך עוד שעתיים‪ ,‬לפי אותו‬
‫העיקרון( הוא בבואה של צלמת‬
‫עיתונות )הבמאית מאיוון עצמה‬
‫מגלמת את התפקיד( שצריכה‬
‫להכין כתבה על פעולת המחלקה‬
‫ולשם כך עליה להצטרף לכל‬
‫המבצעים שלהם‪ .‬השוטרים אינם‬
‫מאושרים תחילה מנוכחות אדם נוסף ששלומו תלוי באחראיות שלהם‪ ,‬אבל בהדרגה הם מתרגלים לכך ובסוף היא‬
‫חלק בלתי נפרד מתוך העולם המיוחד שבו הם חיים‪ .‬צריך לומר שמאיוון אכן הכינה את הסרט שלה בדיוק באותה‬
‫הדרך‪ ,‬קבלה רשות מן המשטרה והתלוותה תקופה ארוכה למחלק הקטינים הפריזאי כדי להשלים את המחקר‬
‫שלה‪ ,‬הסיפורים שאספה מופיעים בסרט אם כי היא טוענת ששינתה את זהות הדמויות הפועלות‪ .‬במאית אחרת‪,‬‬
‫עמונאל ברקו‪ ,‬עזרה לה לכתוב דיאלוגים שיצלצלו חדים ומחוספסים כראוי לדוברי הצרפתית‪ ,‬והשתלבה עד כדי כך‬
‫בעבודה‪ ,‬שבסופו של דבר אף קיבלה תפקיד‪ ,‬כאחת מעובדות המשטרה בסרט‪ .‬כמה שחקנים צרפתים מוכרים‪,‬‬
‫כמו קארין ויאר‪ ,‬ג'ואי סטאר ומרינה פויס בין שאר השוטרים‪.‬‬
‫תעלומת הילד הנופל – ‪Puzzle of a Downfall Child‬‬
‫במאי – ג'רי שאצברג – ‪Jerry Schatzberg‬‬
‫ג'רי שאצברג נוהג לומר שבכל פעם שהוא מגיע לצרפת הוא נושם אוויר פסגות‪ .‬שם הוא נחשב כבר הרבה שנים‬
‫לאחד הבמאים הגדולים של הקולנוע האמריקאי בשנות ה‪ 70-‬גם אם הוא עצמו אינו סבור שיש לו משהו משותף‬
‫עם הדור של סקורסיזה‪,‬‬
‫שפילברג‪ ,‬בוב רפאלסון‬
‫או פיטר בוגדאנובץ' ולו‬
‫רק בשל הבדלי הגיל‬
‫שמפרידים ביניהם‪ .‬אכן‪,‬‬
‫כשעשה ג'רי שאצברג‬
‫את סרט הביכורים שלו‬
‫כבמאי‪ ,‬בשנת ‪,1970‬‬
‫היה בן ‪ ,43‬כבר צלם‬
‫מפורסם‪ ,‬בין היתר גם‬
‫צלם אופנה‪ ,‬שעבודתו‬
‫התפרסמה בכתבי העת‬
‫ביותר‬
‫הנפוצים‬
‫באמריקה‪ .‬אמנם הסרט‬
‫הראשון הזה נשכח‬
‫אחרי שני סרטיו הבאים‬
‫להצלחה‬
‫שזכו‬
‫גדולה‪,‬‬
‫בינלאומית‬
‫"בהלה בפארק הסמים"‬
‫ו"הדחליל"‪ ,‬אבל עד היום יש רבים שסבורים כי הוא מקורי ויוצא דופן יותר מן השניים שבאו אחריו‪ .‬הרבה שנים‬
‫שכחו בכלל מקיומו של הסרט‪ ,.‬שכמעט ולא הוצג ברחבי העולם )למשל‪ ,‬הוא לא הופץ בישראל( ורק לאחרונה‬
‫נמצאה חברה צרפתית שהכינה עותק חדש ומשופץ אשר פתח השנה את מסגרת ה"קלאסיקה" בקאן‪ .‬בעקיפין‪,‬‬
‫הוא גם חשף את בושתו של הפסטיבל‪ .‬בהקרנה החגיגית‪ ,‬כאשר ג'רי שאצברג בן ה‪ 84-‬ישב בקהל יחד עם‬
‫הכוכבת שלו‪ ,‬פיי דאנאווי‪ ,‬עם מנהל הפסטיבל‪ ,‬תיירי פרמו‪ ,‬ואחרי שהושמעו כל נאומי הברכה מחויבי המציאות‪,‬‬
‫הסתבר שהמקרנים של הפסטיבל לא הצליחו להתכוון לפס קול המגנטי החדש של הסרט‪ ,‬ההקרנה הופסקה פעם‪,‬‬
‫אחר כך עוד פעם ובפעם השלישית רץ הסרט עד הסוף למרות שהקול היה רחוק מלהיות אידיאלי‪.‬‬
‫ההשראה לסרט הוא סיפור חייה של דוגמנית צמרת שהכיר היטב בשם אן סיינט‪-‬מארי‪ .‬לכאורה‪ ,‬סרט על עלייתה‬
‫המהירה של נערה אלמונית לפסגת עולם האופנה ונפילתה הפתאומית לא פחות‪ ,‬כאשר המפרסמים‪ ,‬שהתעייפו‬
‫מן הפנים‪ ,‬מן הגזרה ומן האישיות שהיא קורנת‪ ,‬החלו כבר לחפש בשר חדש‪ ,‬וזאת אף שסיינט‪-‬מארי עוד לא‬
‫הייתה בת ‪ .30‬זה הבסיס לתסריט של שאצברג‪ ,‬תסריט מורכב שאולי הקשה יותר מדי על הקהל בזמנו‪ ,‬כי הוא‬
‫אינו פוסק מלדלג בין התקופות השונות בחייה של הגיבורה )שמה בסרט הוא אנדריאה לו סאנד(‪ ,‬כשהוא מתחיל‬
‫בסוף ומסיים באותה הנקודה‪ ,‬באותו ראיון מוקלט שידיד של הדוגמנית בא לערוך אתה בבית המבודד על שפת‬
‫הים‪ ,‬לשם היא נמלטה עם עצמה בלבד‪ ,‬כאשר חשה שאיש לא זקוק לה יותר‪ .‬למרות שמדובר כאן בעולם‬
‫הדוגמנות אותו הכיר שאצברג היטב והוא מועבר על הבד על כל פרטיו הקטנים ביותר שמעיקים לתמונה אמינות‬
‫בכל רגע‪ ,‬סיפורה של לו סאנד הוא למעשה אוניברסאלי‪ ,‬ולא משנה מה בדיוק העיסוק של האדם בו מדובר‪ ,‬בעיקר‬
‫אלה שהצלחתם בנויה על אופנה שמחבקת אותם ביום אחד ומשליכה אותם למחרת בלי שום התחשבות‪.‬‬
‫שאצברג הכיר את פיי דאנאווי‪ ,‬שהייתה אז בשיא הצלחתה‪ ,‬אחרי "בוני וקלייד"‪ ,‬כשצילם אותה עבור השבועון‬
‫הפופולארי "אסקווייר" והציע לה את התפקיד הראשי אם כי בשלב ראשון‪ ,‬חשב שיזדקק אולי לשתי שחקניות‪,‬‬
‫משום שבחלק מן העלילה הגיבורה היא עדיין בשנות העשרה אולם עד מהרה השתכנע שדאנאווי מסוגלת‬
‫להתמודד עם הכול‪ .‬וזאת אכן אחת ההופעות המדהימות שלה אי‪-‬פעם על הבד‪ .‬דרך אגב‪ ,‬הסיבה לשם הסרט‬
‫נעלמה מן הסרט עצמו‪ .‬במקור היה השם שאול מסיוט של הגיבורה החולמת שהיא צופה מבעד החלון בילד הנופל‬
‫למטה ואינה מסוגלת לתפוס אותו‪ .‬שאצברג הוציא את החלום מן הסרט אבל השאיר את השם‪.‬‬
‫מישל פטרוצ'יאני – ‪Michel Petrucciani‬‬
‫במאי‪ :‬מייקל ראדפורד – ‪Michael Radford‬‬
‫פסנתרן הג'אז מישל פטרוצ'יאני היה תופעת טבע יחידה במינה‪ .‬בן למשפחת מוסיקאים הוא לקה מלידה בנכות‬
‫קשה‪ ,‬מחלה גנטית שהפריעה לגדילתו‪ ,‬גרמה לפריכות יתר של כל עצמותיו ולסיבוכים מתמידים בפעולת הריאות‪.‬‬
‫בני משפחתו‪ ,‬ומאוחר יותר הנגנים שהופיעו יחד אתו‪,‬‬
‫נשאו אותו לא פעם בידיים‪ ,‬קומתו הגיעה בקושי לגובה‬
‫מקלדת הפסנתר‪ ,‬הוא נאלץ לטפס על מושב כדי שיוכל‬
‫לנגן‪ ,‬אבל למזלו הידיים היו בגודל נורמאלי וזה איפשר‬
‫לו לפרוט על פסנתר במיומנות רבה‪ .‬כבר מגיל צעיר‬
‫הוא היה מעריץ מושבע של דיוק אלינגטון‪ ,‬בגיל ‪13‬‬
‫הופיע לראשונה‪ ,‬עם בני משפחתו‪ ,‬בפסטיבל ג'אז‪,‬‬
‫ובגיל ‪ 20‬נסע לאמריקה כדי לשאוב השראה מן‬
‫המקור‪ .‬בהמשך זכה להצלחה עצומה בכל מקום בו‬
‫הופיע )הוא הגיע גם לישראל יותר מפעם אחת(‪ ,‬לא‬
‫רק משום הופעתו החיצונית החריגה אלא בעיקר בשל‬
‫איכות ומקוריות המוסיקה שאותה ניגן‪ .‬הוא נפטר בגיל‬
‫‪ ,37‬בשנת ‪ ,1999‬מדלקת ריאות קשה ונשיא צרפת היה בין המספידים בלוויה‪.‬‬
‫במהלך חייו‪ ,‬הופקו כמה וכמה סרטים תיעודיים על פטרוצ'יאני ובהם הדגישו את המרץ‪ ,‬את תאוות החיים ואת‬
‫אהבתו למוסיקה‪ ,‬את רצונו לנסות והתנסות בכל ולא להחמיץ כלום‪ ,‬למרות מגבלותיו הפיזיות שמהן כמובן לא יכול‬
‫היה להתעלם‪ .‬מייקל ראדפורד‪ ,‬הידוע יותר כבמאי סרטים עלילתיים )"‪" ,"1984‬הדוור"( נטל על עצמו את‬
‫המשימה לחבר יחד את כל החומרים שמצא על הפסנתרן‪ ,‬להוסיף עליהם עוד הרבה ראיונות עם אנשים שהיו‬
‫קרובים אליו ולהגיש סרט ערני ומעניין המאיר גם את הפינות האפלות‪ ,‬שבדרך כלל התעלמו מהן‪ ,‬בחייו ובקריירה‬
‫שלו‪ ,‬בין אם מדובר בשימוש מופרז בסמים או באלכוהול‪ ,‬קשריו עם נשים שונות )הוא חי תקופות ארוכות עם‬
‫שלוש נשים שונות מלבד רומנים קצרים פה ושם(‪ ,‬אבל כל זה כמובן‪ ,‬כאין וכאפס בהשוואה לכישרון העצום‬
‫שבגללו נמחלו לו רבים מחטאיו‪ .‬למי שאוהב את המוסיקה של פטרוצ'יאני זה בהחלט סרט מומלץ עם הסתייגות‬
‫אחת גדולה‪ .‬כמו עוד כמה במאים שסבורים מן הסתם כי כותרות מלכלכות את התמונה המושלמת שלהם‪ ,‬נמנע‬
‫גם ראדפורד מציון שמותיהם של המרואיינים שעמם הוא משוחח‪ ,‬מעין התייחסות מזלזלת שאינה במקומה בסרט‬
‫תיעודי אשר מטרתו‪ ,‬בין היתר גם לספק מידע ולא רק חוויה אמנותית טהורה‪.‬‬
‫הדו‪-‬קרב – ‪Anton Chekhov’s Duel‬‬
‫במאי‪ :‬דובר קוסאשווילי – ‪Dover Kosashvili‬‬
‫הרי לכם הסרט שדובר‬
‫קוסאשווילי עשה בקרואטיה‬
‫עוד לפני "התגנבות יחידים"‪,‬‬
‫הוצג באמריקה וזכה לכמה‬
‫ביקורות חיוביות בהחלט‪ ,‬אפילו‬
‫ממבקרי צמרת‪ ,‬ואז נעלם‬
‫לפתע כאילו בלעה אותו‬
‫האדמה ואיש לא ניסה למצוא‬
‫לו קליאנטים מחוץ לארצות‬
‫הברית‪ ,‬למרות שסרט כזה‪,‬‬
‫סיכוייו העיקריים הם בשוק של‬
‫נזכרו‬
‫אירופה‪ .‬רק עכשוו‬
‫המפיקים שאולי כדאי לעשות‬
‫מאמץ בכיוון הזה והביאו את‬
‫הסרט לשוק הסרטים בקאן‪ ,‬מתוך תיקווה שימצאו מעוניינים‪ ,‬תחילה להצגה בפסטיבלים ואחר כך אולי גם להפצה‬
‫מסחרית‪ .‬קצת קשה להעלות על הדעת הפקה בינלאומית יותר מזו‪ :‬הסיפור הוא של צ'כוב הרוסי‪ ,‬העלילה‬
‫מתרחשת על שפת הים השחור‪ ,‬הבמאי הוא ישראלי יליד גרוזיה‪ ,‬הסרט צולם‪ ,‬כאמור‪ ,‬בקרואטיה‪ ,‬השחקנים‬
‫הראשיים הם אירים ובריטים ודוברים אנגלית מהוקצעת‪ ,‬צוות המעצבים והמוסיקאי הם איטלקים‪ ,‬וההפקה היא‬
‫בעיקרה הפקה אמריקאית‪ .‬למרות כל הדייסה הזאת‪ ,‬שאינה מבטיחה טובות‪ ,‬התוצאה מפתיעה בסך הכול‬
‫בהומוגניות שלה‪.‬‬
‫הסיפור של צ'כוב ידוע היטב‪ .‬לאבסקי )אנדריו סקוט(‪ ,‬אחד מאותם פרחי קיר חברתיים שצ'כוב מכיר טוב כל כך‪,‬‬
‫עזב את הבירה עם נדיה )פיונה גלאסקוט( אשתו של אחר‪ ,‬כדי להתחיל חיים חדשים ובריאים יותר כבעל אחוזה‬
‫כפרית‪ .‬אלא שהוא לא ניחן בשום תכונה שמכשירה אותו לחיים כאלה‪ ,‬הו מבלה את זמנו בשתייה ומשחקי קלפים‬
‫והיה רוצה מאד להיפטר מנדיה‪ ,‬שנמאסה עליו‪ .‬מה עוד שקיבל בשורה כי בעלה נפטר ולפי כל מוסכמות החברה‪,‬‬
‫עכשוו חובה עליו לשאת את האישה שהוציא לתרבות רעה‪ .‬ואת זה הוא אינו מוכן בשום אופן לעשות‪ .‬מול הבטלן‬
‫הנהנה מן ההתייסרות העצמית‪ ,‬ניצב פון קורן )טוביאס מנזיס(‪ ,‬איש מדע שהתחנך אצל הגרמנים ובוחל בכל מה‬
‫שלאבסקי מסמל‪ .‬ביניהם‪ ,‬הרופא הכפרי )איך יכול להיות צ'כוב בלי רופא כפרי‪ ,‬הרי הוא עצמו היה רופא?( שפוסח‬
‫על הסעיפים ואינו יודע לאיזה צד הוא נוטה‪ .‬מובן שמערכת היחסים היא הרבה יותר מורכבת ומסובכת מכפי‬
‫שתוארה כאן בכמה מלים ואולי החטא של הסרט טמון בהפשטת הקונפליקטים ובהפיכת כל אחת מן הדמויות‬
‫לחד‪-‬צדדית ופשטנית יותר‪ .‬הבימוי של קוסאשווילי מאופק ומדוד להפליא‪ ,‬וודאי בהשוואה לסרטים הישראליים‬
‫שלו‪ ,‬אם כי סקוט נוטה להגזים בתיאטרליות ההיסטרית שלו‪ .‬אבל מי שגונב לגמרי את ההצגה‪ ,‬זה פול סרוסי‬
‫)הצלם של אטום אגויאן( ויחד אתו המעצבים והנופים‪ .‬זה סרט יפה להפליא לעין‪ ,‬מזכיר מאד את סרטי ג'יימס‬
‫אייבורי וכל תחנת טלוויזיה תשמח להציג אותו להנאת צופיה‪.‬‬
‫הערת שוליים – ‪Footnote‬‬
‫במאי‪ :‬יוסף סידר – ‪Josef Cedar‬‬
‫עוד נושא לויכוח קיצוני בין מבקרים‪ ,‬שהתחלקו הפעם דווקא בין דוברי אנגלית לדוברי צרפתית‪ .‬הראשונים יצאו‬
‫עם חיוך גדול על הפנים‪ ,‬האחרים יצאו זועמים וטענו שאין מקום לסרט כזה בפסטיבל המכבד את עצמו‪ .‬אפילו‬
‫פרס התסריט לא שינה את הדעות‪ ,‬הראשונים מחאו כפיים ואילו האחרים החמיצו פנים‪ .‬האמת היא שאם מצפים‬
‫למצוא בסרט הזה‪ ,‬משום‬
‫העיסוק של גיבוריו‪ ,‬איזה‬
‫שהן השגות מעמיקות על‬
‫חקר התלמוד‪ ,‬תצאו בידיים‬
‫בריקות‪ .‬ואם ההנחה היא‬
‫שמדובר כאן בעימות דרמטי‬
‫מסעיר בין אב לבן‪ ,‬עם‬
‫פרכוס ידיים וגלגול עיניים‪,‬‬
‫גם זה לא קורה‪ .‬מה שיש‬
‫כאן‪ ,‬וזאת הסיבה שהסרט‬
‫בכל זאת מצא חן בעיני‬
‫רבים וטובים‪ ,‬הוא מבט‬
‫משועשע ועצוב גם יחד על‬
‫חוקר תלמוד מן הדור הישן‪,‬‬
‫אליעזר שקולניק )שלמה בר‬
‫אבא(‪ ,‬חמור סבר‪ ,‬מכונס‬
‫בעצמו וחי בתוך ספריו‪ ,‬שכל תהילתו בכך שהוזכר פעם בהערת שוליים של מלומד גדול‪ ,‬ובנו‪ ,‬אוריאל )ליאור‬
‫אשכנזי(‪ ,‬חוקר תלמוד גם הוא‪ ,‬זריז לשון‪ ,‬מתוקשר‪ ,‬ספורטיבי וחביב קהל‪ ,‬שזוכה לכל הכיבודים שנמנעים מאביו‪.‬‬
‫עצם העובדה שהמחקר המדעי של שניהם עוסק בתחום שאינו מעניין אלא מיעוט זעום‪ ,‬אשר מתבשל כל הזמן‬
‫בתוך עצמו ‪ ,‬מעניקה להתנגשות הדורות הזאת צד גרוטסקי ופתטי גם יחד‪ ,‬ומכן נובעת הסטירה העצובה של‬
‫סידר‪.‬‬
‫התסריט‪ ,‬שזיכה את סידר בפרס‪ ,‬מסרב לקחת את עצמו ביתר רצינות‪ ,‬וכבר מן הרגע הראשון – כאשר שקולניק‬
‫האב רוטן וזועם על מושבו למשמע כל המחמאות שממטירים על בנו בטכס חגיגי‪ ,‬מציג את הגישה שמנחה את כל‬
‫שאר הסרט‪ .‬הפנים החמוצות וחוסר הפרגון של האב הוא נושא מוביל עד אשר מסתבר לו‪ ,‬למרבה הפתעתו‪,‬‬
‫שהוא עומד לזכות בפרס ישראל‪ .‬אלא שגם כאן מסתתרת הסוכרייה מרה‪ .‬הזוכה האמיתי‪ ,‬כך מסתבר‪ ,‬הוא הבן‪,‬‬
‫ההודעה לאב נשלחה רק בטעות‪ .‬אוריאל‪ ,‬מודע למשבר שצפוי לאביו‪ ,‬שכל חייו זועם ששום כבוד לא נפל בחלקו‬
‫בתמורה לעמלו הרב‪ ,‬אם יגלה ששוב קופח‪ ,‬מנסה לשכנע את הוועדה שהחליטה על הפרס‪ ,‬ובראשה פרופסור‬
‫גרוסמן )מיכה לוינסון שמצחו הקמוט הוא אחד הקישוטים המופלאים של הסרט(‪ ,‬שהוא יריב אקדמי חסר פשרות‬
‫של אליעזר‪ ,‬לשנות את החלטתם ובכל זאת להעניק את הפרס לאב‪ .‬מכאן והלאה לא נאה לגלות את ההמשך‬
‫העלילה‪ ,‬שסופה הוא שלב ההכנות לחלוקת הפרס‪ ,‬הכנות כמעט סוריאליסטיות מנקודת המבט ההזויה של מי‬
‫שמיועד לקבל אותו‪ .‬צופים ישראלים‪ ,‬שמודעים לשערוריות מסביב חלוקת הפרסים השונים ולמחאות שמתלוות‬
‫אליהם‪ ,‬הגיחוך המתלווה לא פעם לאבטחה ומאבטחים למיניהם‪ ,‬למוסד ה"חלטורה" שמפרנס מרצים רבים‬
‫וטובים מן האקדמיה‪ ,‬יהיו כנראה פחות ריגישים לעקיצות ששולח סידר‪ ,‬ואין ספק שתפקיד הרעיות של שני‬
‫הגיבורים מתקבל כמינורי במיוחד‪ ,‬הרבה יותר מאופק מכל שאר הסרט‪ .‬אבל בסך הכל‪ ,‬אם יש דבר אחד שמפריע‬
‫לא פעם לשמחה כולה‪ ,‬זה פס קול שבולט מעל ומעבר לצורך‪ ,‬מתערב כשצריך וכשלא צריך‪ ,‬כאילו היה חשש‬
‫שהסרט אינו מסוגל לדבר בזכות עצמו והוא זקוק לתמיכה דחופה ברקע‪ .‬זה בהחלט מיותר‪.‬‬
‫הארה‪-‬קירי‪ -‬מותו של סמוראי – ‪Hara-kiri, Death of a Samurai‬‬
‫במאי‪ :‬טקשי מיאיקה – ‪Takeshi Miike‬‬
‫טקאשי מיאיקה עבר את גיל ‪ ,50‬מאחוריו קרוב ל‪ 90-‬סרטים והוא כנראה מתחיל לשנות גם קצב וגם טעם‪ .‬ב‪-‬‬
‫‪ 2010‬הוא עשה רק שני סרטים‪" ,‬זבראמן" ו‪ 13-‬הרוצחים"‪ ,‬במקום שמונה סרטים בשנה‪ .‬הסרט השני‪ ,‬הפקה‬
‫היסטורית עשירה ומטופחת על ‪ 13‬סמוראים שיוצאים למשימת התאבדות ידועה מראש‪ ,‬היה מבוסס על סרט‬
‫קודם באותו שם‪ ,‬שנעשה בשנת ‪ .1963‬תשעה חודשים מאוחר יותר‪ ,‬הוא מגיע לקאן עם עוד גרסה חדשה של‬
‫סרט היסטורי‪ ,‬גם הוא מעוללות‬
‫הסמוראים‪ ,‬ועוד בשלושה ממדים‪ .‬הפעם‬
‫זה מבוסס על "הארא קירי" של מאסאקי‬
‫קובאיאשי משנת ‪ ,1962‬אחד הסרטים‬
‫המהוללים של הקולנוע היפני‪ .‬הסיפור‬
‫זהה לחלוטין בשני המקרים והמסר‬
‫שמאחוריו גם הוא אינו שונה‪ :‬צביעות של‬
‫ממסד הנשמע לכאורה לצווי כבוד וסדר‬
‫אבל למעשה עושה זאת רק כאשר נוח‬
‫לו‪ ,‬חוקים אכזריים ובלתי אנושיים‬
‫שלכאורה נוצרו כדי לשמור על כבוד‬
‫האדם ולמעשה רומסים אותו ללא‬
‫רחמים‪.‬‬
‫העלילה מתרחשת בחלק השני של המאה ה‪ .17-‬השלום הושכן בין הנסיכויות השונות ביפן‪ ,‬סמוראים רבים‪,‬‬
‫למעשה חרבות להשכיר‪ ,‬נותרו ללא תעסוקה‪ ,‬רבים גוועים מרעב ומשלא נותר להם מוצא אחר‪ ,‬הם מתאבדים –‬
‫כמובן לפי כל חוקי הטכס‪ .‬האנשירו )אביזו איצ'יקאווה(‪ ,‬סמוראי מזדקן‪ ,‬מגיע לחצר שושלת אי ומבקש רשות‬
‫להתאבד במחיצתם‪ ,‬כמו שמכתיבה המסורת‪ .‬במקום להניעו מכך‪ ,‬בני המקום שחושדים כי הוא מעמיד פנים‬
‫ומבקש להתאבד רק כדי לעורר רחמים ולהתקבל לעבודה‪ ,‬מחליטים להעמיד אותו במבחן ונעתרים לבקשתו‪ .‬זאת‪,‬‬
‫אחרי שמספרים לו על סמוראי צעיר אחר בשם מוטומו )איטה( שפנה אליהם בבקשה דומה לפני כמה חודשים‬
‫וכאשר התירו לו להתאבד‪ ,‬הוא החל לגמגם‪ ,‬לבקש רחמים והוכרח להתאבד‪ ,‬בפגיון הבמבוק העלוב שהיה‬
‫ברשותו‪ .‬האנשירו אינו נרתע מן הסיפור‪ ,‬הוא עומד על דעתו להתאבד אבל הוא מבקש שאחד משלושת‬
‫הסמוראים המשרתים את אדוני הבית‪ ,‬יהיה זה שינחית עליו את מכת המוות הגורלית‪ .‬כאשר מסתבר שכל‬
‫השלושה נעדרים באורח מסתורי‪ ,‬יוצאת האמת לאור‪ .‬האנשירו היה חותנו של מוטומו המנוח והוא בא לנקום את‬
‫נקמתו‪ .‬במקום סרט סמוראים שגרתי‪ ,‬מדובר כאן בטרגדיה כמעט קאמרית בכל שלביה‪ ,‬כולל הקרב האחרון‪,‬‬
‫שאינו נערך‪ ,‬כמו אצל קובאיאשי‪ ,‬בשדה פתוח אלא בחצר ארמון סגורה ומסוגרת‪ .‬השימוש בשלושה ממדים‬
‫מאופק להפליא‪ ,‬העובדה שאפשר לתת לתמונה עומק כמעט ואינה מנוצלת לכל אורך הסרט )יוצא מן הכלל הוא‬
‫אפקט פתיתי השלג היורדים(‪ ,‬ומיאיקה מעדיף לעסוק בנבזות המרושעת של קודים חברתיים שמעודדים את ביזוי‬
‫האדם בידי רעהו‪.‬‬
‫אמנות הלחימה המזרחית – ‪Wu Xia‬‬
‫במאי‪ :‬פיטר )הו סון( צ'אן – ‪Peter Ho Sun Chan‬‬
‫שמו של הסרט במקור הוא למעשה השם שבו מכנים את כל ספרות אמנויות הלחימה בסין )המילה הראשונה‬
‫מתכוונת ל"לחימה" או ל"נשק"‪ ,‬השנייה ל"כבוד" או "גבורה"(‪ .‬אילו תורגם בדיוק צריך היה להתקבל משהו כמו‬
‫"אמנות הלחימה המזרחית" אם כי כבר במהלך הפסטיבל התבשרו שהסרט יופץ באמריקה )כנראה גם בשאר‬
‫חלקי העולם המערבי(‪ ,‬בשם "הדרקון"‪ .‬אם הכותרת נשמעת מחייבת כלשהו ‪ ,‬כאילו הכוונה היא לומר כאן כל מה‬
‫שיש על הנושא‪ ,‬הסרט יומרני פחות‪ .‬העלילה‪ ,‬מעין שילוב של סרט משטרה וסרט קונג‪-‬פו קלאסי‪ ,‬מתרחשת‬
‫בשנת ‪ ,1917‬אם זה מעניין מישהו‪ ,‬למרות שאין בו כל אביזרים או חפצים שעשויים להתייחס במדויק לתקופה‬
‫הזאת‪ .‬הגיבור הוא ליאו )דוני יין(‪ ,‬כפרי שלוו ורגוע‪ ,‬שמייצר נייר לפרנסתו‪ ,‬וחי חיי משפחה שקטים ומסודרים עם‬
‫רעייתו ושני בניה מנישואים קודמים‪ .‬עד ששני שודדים מגיעים לכפר‪ ,‬דורשים כופר עצום כדי שלא יהרסו אותו‬
‫ומקפחים את חייהם בקרב המתפתח ביניהם לבין ליאו‪ .‬ליאו‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬הוא גיבור הכפר‪ ,‬מצד שני הוא מעורר‬
‫חשדו של בלש )טאקשי קאנשירו( מן הנפה הקרובה‪ ,‬שאינו מוכן להאמין כי סתם כפרי מן השורה היה מסוגל‬
‫לחסל שני פושים מסוכנים כל כך‪ .‬כדי להסיח את דעתו‪,‬‬
‫ליאו מתוודה שהוא למעשה ישב ‪ 10‬שנים בכלא לפני‬
‫שהגיע לכפר והיה לו עבר פלילי‪ ,‬אבל הבלש ממשיך‬
‫לחקור ומגלה שמדובר בבנו ויורשו של מנהיג כנופיית‬
‫מרצחים מסוכנת ואלימה‪ ,‬הידועה בשם "‪ 72‬השדים"‪,‬‬
‫צאצאים אחרונים של שבט שפעם שלט באותו חלק של‬
‫סין‪ .‬בהמשך מסתבר שליאו נטש את משפחתו וניתק‬
‫מהשליחות עקובת הדם שנכפתה עליו‪ ,‬כדי לחיות חיים‬
‫נורמאליים‪ .‬אך שליחי העבר מנסים להחזירו בכוח‪ .‬זהותו‬
‫האמיתי מתגלה לכול בתום קרב מרהיב שבו הוא מצליח‬
‫להביס את כל מקורביו לשעבר‪ ,‬הוא מרוויח ביושר את‬
‫הזכות לשוב לשלווה שבתחילת הסרט‪.‬‬
‫סרט ראווה לכל הדעות‪ ,‬מלא וגדוש בפעילות קדחתנית‪,‬‬
‫שבה משלבים כוחות הבמאי‪ ,‬פיטר צ'אן‪ ,‬מן הבמאים‬
‫המסחריים המובלים היום בסין‪ ,‬ודוני יין‪ ,‬כוכב של סרטי‬
‫לחימה מזרחית המבקש לרשת בהדרגה את מקומו של‬
‫ברוס לי האגדי‪ .‬הוא לא רק מככב בסרטים )שחלקם היו‬
‫מזוהים בעבר עם לי( אלא גם אחראי לכוריאוגרפיה‬
‫מסובכת ומורכבת של כל הקרבות האלה‪ ,‬בלטים אוויריים‬
‫שבהם נדמה כי כוח המשיכה של כדור הארץ מתבטל‬
‫מעצמו‪ .‬התוצאה היא נמרצת ואנרגטית מאד‪ ,‬אולי פחות‬
‫פיוטית וצבעונית מזו של סרטים כמו "נמר‪ ,‬דרקון" או‬
‫"מחול הפגיונות" אבל בהחלט זריקה הגונה של אדרנלין ישר לווריד‪ .‬יין לא היה מעולם שחקן גדול וגם הפעם הוא‬
‫משתמש בידיים וברגליים הרבה יותר טוב מאשר בפנים‪ ,‬כשהוא מותיר בידי קאנשירו היפני את החלק הדרמטי‬
‫וההומוריסטי גם יחד‪.‬‬
‫מיכאל – ‪Michael‬‬
‫במאי‪ :‬מיכאל שלנצר – ‪Michael Schlenzer‬‬
‫אילו אפשר היה לדבר רק על סגנון קולנועי‪ ,‬בחירת שוטים‪ ,‬הדרכת שחקנים ומבנה דרמטי‪ ,‬כנראה שאפשר היה‬
‫לחלק לסרט הזה ציונים גבוהים למדי‪ ,‬וודאי כשמדובר בסרט ביכורים של במאי צעיר‪ .‬אבל האמת היא שבחירת‬
‫הנושא והגישה אליו מקוממים כל כך‪ ,‬שבסיכום‪ ,‬הכינוי שמתאים לסרט הזה הוא קרוב יותר ל"מתועב" מאשר‬
‫ל"מבטיח"‪ .‬גם מי שהינו שפוט של סרטי האנקה והנטייה האובססיבית שלו לחפור כדי לחשוף את הצד האפל של‬
‫האדם באשר הוא‪ ,‬חייב להודות שמה שחסר בסרט הזה הוא אותה איכות של הבנה וחמלה אנושית שמעניקים‬
‫לקולנוע של האנקה ממד אוניברסאלי מרשים כל כך – אם כי‬
‫גם לגבי חלק מסרטיו יש ויכוח אם אכן החמלה מחפה על‬
‫התועבה‪ .‬במקרה של שנצלר‪ ,‬אין הרבה מקום לוויכוח‪,‬‬
‫השאלה היא רק מה מצא פסטיבל קאן בסרט הזה שהצדיק‬
‫את הכללתו במסגרת היוקרתית של התחרות המרכזית‪,‬‬
‫מסגרת שבהכרח מושכת אליו תשומת לב הרבה לכל מה‬
‫שהוא ראוי לה‪.‬‬
‫בקיצור‪ ,‬מדובר כאן באפולוגטיקה על פדופיל‪ ,‬תאור מדוקדק של גבר צעיר‪ ,‬פקיד במקצועו‪ ,‬איש נקי‪ ,‬מטופח‬
‫וקפדני ככל ההולם אוסטרי מן המעמד הבינוני המתגורר בגפו באחד מפרברי העיר‪ .‬מדי בוקר הוא הולך למשרד‪,‬‬
‫מדי ערב הוא חוזר הביתה‪ ,‬אוכל את ארוחת הערב שלו‪ ,‬ואז יורד למרתף‪ ,‬פותח חדר נעול ומסוגר היטב‪ ,‬שם הוא‬
‫מחזיק בילד שחטף ברחוב )מן הסרט אפשר להבין שזה לא היה הילד הראשון(‪ ,‬הוא מאכיל ומשקה אותו בדייקנות‬
‫ושיטתיות של סוהר מסור‪ ,‬ואחר כך אונס אותו באכזריות מבלי שיראה בכך כל דופי‪ .‬כך מיד יום ביומו‪ ,‬ניסיונותיו‬
‫הקלושים של הילד להתמרד או להסתלק נתקלים מייד בדיכוי אלים‪ ,‬ושום דבר אינו מפריע להמשך הסידור הזה‬
‫לעולמי עד‪ ,‬או לפחות עד שהילד יתבגר ואז יצטרך האיש למצוא ילד אחר שימלא את מקומו‪ .‬סופו של הפדופיל‬
‫כמובן שאינו יכול להיות טוב‪ ,‬אחרת לא היה נמצא איש בעולם שיציג את הסרט‪ ,‬אבל מה שדוחה במיוחד היא‬
‫האובייקטיביות העקשנית שהסרט כופה על עצמו‪ ,‬כאילו הבמאי עומד מן הצד וצופה בתופעת טבע כמו אריות‬
‫שצדים איילים באפריקה ואין לו‪ ,‬לשנצלר‪ ,‬מה לומר על כך‪ .‬יהיו וודאי כאלה שיטענו כי אין דרך אחרת לטפל בפגם‬
‫נפשי מן הסוג הזה‪ ,‬בדיוק כפי שכבר נמצאו אלה שניסו להסביר שיש מי שצולע ויש מי שאונס ילדים‪ .‬כך הם‬
‫נבראו‪ .‬אולי הם צודקים‪ ,‬אבל זה בכל זאת מחליא‪.‬‬
‫הילד על האופניים – ‪The Boy on the Bike‬‬
‫במאים‪ :‬ז'אן‪-‬פייר ולוק דארדן – ‪Jean-Pierre et Luc Dardenne‬‬
‫עד כמה שזה מפתיע‪ ,‬האחים דארדן עשו‬
‫סרט שלם שמצולם לאור היום‪ ,‬בעונת קיץ‬
‫חמימה‪ ,‬ואם ההתחלה היא קודרת‬
‫ומאיימת כמנהגם‪ ,‬ככל שנמשך הסרט‪,‬‬
‫פוחתים הלחץ והחרדה ובסופו של דבר‬
‫אפשר כמעט לדבר על הסרט האופטימי‬
‫והמחייך הראשון של שני האחים‪ .‬כל יתר‬
‫הסממנים שהפכו את שני האחים למנויים‬
‫קבועים בפסטיבל קאן ולשמות הייצוג‬
‫הבולטים של הקולנוע הבלגי‪ ,‬נותרו‬
‫במקומם‪ ,‬ההתבוננות החברתית היא‬
‫ביקורתית וקשה כמו תמיד‪ ,‬המשחק שהם‬
‫מוציאים מן המשתתפים‪ ,‬חלקם‪ ,‬כמו‬
‫ג'רמי רנייה בתפקיד האב המתכחש‬
‫ואוליביה גורמה כברמן‪ ,‬וותיקים מסרטים קודמים‪ ,‬אבל מעל כולם מתומאס דורה‪ ,‬שהוא הנער על האופניים‪,‬‬
‫מרשים כמו כל השחקנים הראשיים בכל סרטיהם הקודמים‪.‬‬
‫סיריל )תומא דורה(‪ ,‬שחי בפנימייה לנערים עזובים‪ ,‬רוצה רק דבר אחד‪ ,‬לעבור לגור יחד עם אביו )רנייה( שנעלם‬
‫באורח מוזר ואיש אינו יודע לאן הלך‪ .‬סיריל אינו מוכן לקבל את העובדה הפשוטה הזאת‪ ,‬בכל הזדמנות שיש לו‬
‫הוא נמלט מן המוסד ודוהר על אופניו בקדחתנות כדי להתחקות על עקבות האב אבל שום דבר אינו עוזר‪ .‬יום‬
‫אחד‪ ,‬הוא נתקל בספרית צעירה בשם סמנתה )ססיל דה פראנס‪ ,‬שנראתה לאחרונה בסרטו של איסטווד "מכאן‬
‫והלאה"(‪ ,‬שמוכנה לארח את סיריל בביתה בכל סוף שבוע‪ ,‬כדי לספק לו את תחושת המשפחה החסרה לו‪ .‬היא‬
‫מוצאת עבורו את האב הנעלם המסביר לבנו שאינו מסוגל לדאוג לו‪ ,‬ואין לו שום כוונה להחזירו אליו‪ ,‬ובסופו של‬
‫דבר פשוט טורק לו את הדלת בפניו‪ .‬מכאן הלאה מתחיל התהליך הארוך‪ ,‬תחילה כואב יותר‪ ,‬אחר כך נרגע‬
‫בהדרגה‪ ,‬שבסופו משלים סיריל המרדן עם המציאות ומגלה את החיבה האמיתית של סמנתה‪ ,‬שמוכנה‪ ,‬כדי לטפל‬
‫בנער העקשן הזה‪ ,‬לוותר אפילו על החבר שלה‪ .‬המהמורות שבדרך‪ ,‬חלקן צפויות יותר וחלקן צפויות פחות‪ ,‬כמעט‬
‫גורמות להתדרדרות סיריל לזרועות הפשע אבל בסופו של דבר ‪ -‬למרות שמדובר בסוף פתוח – ניתן להבין שהכול‬
‫יסתדר‪ .‬גם אם בסוף הסרט יוותרו שאלות שאין עליהן מענה – למשל מה פתאום החליטה הספרית לאמץ את‬
‫הנער הבעייתי – הוא נראה אמיתי ואמין בכל רגע ואפילו אינו מותיר בסוף שום רמז למרה שחורה‪.‬‬
‫האמן – ‪The Artist‬‬
‫במאי‪ :‬מישל האזאנאביציוס – ‪Michel‬‬
‫‪Hazanavicius‬‬
‫זאת הייתה אחת ההפתעות היותר‬
‫נעימות והפחות צפויות בפסטיבל כולו‪.‬‬
‫הבמאי האזאנאביציוס הוא יליד צרפת‪,‬‬
‫למרות הצלצול הבלטי משהו שיש לשמו‪.‬‬
‫את הקריירה שלו החל בסדרה ארוכה‬
‫למדי של סרטי טלוויזיה ואחר כך עלה‬
‫דרגה לסוג של סרטי פעולה ממוקדים‬
‫בסוכן חשאי של הביון האמריקאי‬
‫באירופה )‪ (OSS117‬שאינם הרבה יותר‬
‫מסרטי בונד לעניים‪ .‬והנה לפתע פתאום‬
‫הוא מוציא מתחת לידיו מעין שילוב של "שיר אשיר בגשם" ושל "שדרות סאנסט"‪ ,‬מחווה לקולנוע ההוליוודי האילם‪,‬‬
‫מצולם כפי שראוי היה לצלם סרט המתרחש בסוף שנות העשרים‪ ,‬בשחור לבן‪ .‬כל מי שטרח קצת ועבר על פרקי‬
‫ההיסטוריה הקולנועית הקשורים לתקופה יודע וודאי עד כמה קשה היה לשכנע חלק גדול מן היוצרים המובילים‬
‫של הראינוע להוסיף קול לסרטים שלהם וזוכרים אולי גם את אותו כנס בינלאומי שבו ישבו יחד גדולי הבמאים של‬
‫התקופה‪ ,‬מסרגי אייזנשטיין ועד לצ'רלי צ'פלין‪ ,‬כדי להסביר שקול יפגע במקום להוסיף משהו לתוצאה הסופית‪.‬‬
‫צ'פלין הצליח אפילו להוכיח שאפשר לנהל דיאלוג עם קהל כמעט בלי קול בכלל‪ ,‬כשהוא משלב את ההמצאה‬
‫השטנית החדשה רק בזהירות ובמנות קטנות מאד עד שחצה את הגבול סופית ב"דיקטאטור הגדול"‪.‬‬
‫גיבורו של האזאנאביציוס הוא כוכב קולנוע פיקטיבי‪ ,‬ששואב השראתו מהרבה פרשות אמיתיות‪ ,‬שהחזיק גם הוא‬
‫בדעה הזאת‪ .‬את גיבור הסרט‪ ,‬ג'ורג' ואלנטין‪ ,‬מגלם ז'אן דיז'ארדן )שהיה הסוכן הסמוי בסרטיו הקודמים של‬
‫הבמאי(‪ .‬כאן הוא ניראה כמו שילוב בין דאגלס פיירבנקס וג'ון ג'ילברט‪ ,‬אלילי אותם הימים‪ ,‬אלא שלא כמו ג'ילברט‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬לא המיקרופון ואיכות הקול שלו עצמו מפחידה אותו‪ ,‬אלא עצם תוספת פס הקול שנראית בעיניו מיותרת‬
‫ומפחיתה מן הערך של התמונה‪ .‬סירובו מאיים לחסל את הקריירה שלו לחלוטין‪ ,‬ורק המאמצים של מעריצה‬
‫מושבעת ההופכת בעצמה לשחקנית צמרת בקולנוע המדבר‪ ,‬וכלבו הקטן והנאמן‪ ,‬הוא בכל זאת משתכנע להיכנע‬
‫לקדמה‪ .‬הסרט מצולם עם הרבה מוסיקה ברקע אבל בלי שום דיאלוגים‪ ,‬ממש כאילו היה סרט אילם‪ ,‬והרוח‬
‫התזזית הקלילה השולטת לכל אורכו‪ ,‬גם בקטעים הדרמטיים לכאורה שכל הרושם שלהם משתנה כאשר נוטלים‬
‫מהם את המילה המדוברת‪ ,‬הפכו את הסרט לאחת ההזדמנויות המעטות מאד בפסטיבל שהצופים יצאו עם חיוך‬
‫גדול על הפנים‪ .‬עצם העובדה שגם השופטים‪ ,‬שסבורים בדרך כלל כי עליהם לעשות רושם רציני וחמור סבר‪,‬‬
‫נכנעו והעניקו לדיז'ארדן את פרס השחקן הטוב ביותר‪.‬‬
‫אזעקת חירום – ‪Code Blue‬‬
‫במאית‪ :‬אורסולה אנטוניאק – ‪Urszula Antoniak‬‬
‫סרטה הראשון )"‪ ( "Nothing Personal‬של הבמאית ההולנדית ילידת פולין אורסולה אנטוניאק הבטיח רבות‪.‬‬
‫מעשה בהתקרבות זה לזו של שני אנשים גלמודים‪ ,‬אישה שזה עתה נינטשה על ידי בן זוגה וגבר שהתאלמן‬
‫ומסתגר בביתו המבודד על חוף האוקיאנוס‪ ,‬באירלנד‪ .‬שניים שלכאורה מבקשים כל דבר חוץ מחברה ובסופו של‬
‫דבר‪ ,‬למרות כל המהמורות שבדרך‪ ,‬גומרים יחד‪ .‬זה היה הסרט המעוטר ביותר בפסטיבל לוקרנו ‪) 2009‬ראה‬
‫סקירת לוקרנו ‪ 2009‬באתר( והנה שוב מסתבר שהרבה יותר קשה לעשות סרט שני מאשר סרט ראשון‪ .‬גם הפעם‬
‫הנושא הוא בדידות‪ ,‬אלא שמידת החמלה והאנושיות אשר הפכה את סרטה הראשון של אנטוניאק להצלחה‬
‫נעלמה לחלוטין וכל מה שנותר הוא ניסיון עקשני לערב בעיה אישית קשה‬
‫עם מסרים דתיים קצת סתומים‪ ,‬כשהכול מוביל‬
‫לסיום שבו גיבורת הסרט מוכנה להתבזות עד‬
‫אפר‪ ,‬וגם זה אינו מספיק כדי להוציא אותה מן‬
‫הבדידות המוחלטת שבה היא נתונה‪ ,‬אולי מרצון‬
‫ואולי מתוך גורל שנכפה עליה‪.‬‬
‫עוגמה ועצב משתלטים על הסרט כבר בשלב‬
‫מוקדם מאד‪ ,‬כאשר המצלמה הקודרת עוקבת‪,‬‬
‫כעדה אילמת‪ ,‬אחרי שגרת היום של אחות בבית חולים‪ ,‬כנראה גריאטרי‪ ,‬לפי גילם של המאושפזים בו‪ .‬האחות‪,‬‬
‫מריאן )בין דה מור(‪ ,‬היא מעין מלאך מושיע‪ ,‬אם תרצו‪ ,‬חולפת מחדר לחדר‪ ,‬מלטפת מצח‪ ,‬נעה במתינות וללא‬
‫חיפזון על פני מסדרונות ארוכים וריקים מאדם‪ .‬מן הרגע שהיא יוצאת מבית החולים‪ ,‬היא נראית כמו רווקה‬
‫מזדקנת ומתייבשת‪ ,‬חמוצה וקפדנית‪ ,‬שאינה סולחת לא לעצמה ולא לזולת גם על הסטייה הקטנה ביותר מן הסדר‬
‫המקובל‪ .‬דירתה‪ ,‬קירות ערומים ורהיטים מועטים מפוזרים בדייקנות גיאומטרית‪ ,‬משקיפים על חוף הים‪ ,‬אבל היא‬
‫מגיעה הביתה רק בשעות הערב‪ ,‬אין מה לדבר על אור השמש או על כל גורם אחר שיפר את העצב התהומי‬
‫ששולט לכל אורך הסרט‪ .‬הקצב האיטי והעלילה המדכאה יותר ויותר בכל רגע‪ ,‬מגיעים לשיא כאשר מריאן אוספת‬
‫גבר זר במסיבה אליה הגיעה בלתי חשק‪ ,‬מביאה אותו הביתה ועוברת שרשרת השפלות איומות שהיא מקבלת‬
‫בהכנעה‪ ,‬מתוך תיקווה שבכל זאת יווצר קשר אנושי שיפרוץ את את חומה הבדידות סביבה‪ .‬לכאורה סרט קצר‬
‫)‪ 82‬דקות(‪ ,‬אבל מתיש עד בלי די‪ ,‬שיכול היה להעביר את כל מה שיש לו לומר תוך רבע שעה לכל היותר‪ .‬כל‬
‫היתר מיותר‪.‬‬
‫מפעיל מפוחי הגיהינום – ‪Duch – Le Maitre des Forges de l’Enfer‬‬
‫במאי‪ :‬ריתי פאהן – ‪Rithy Panh‬‬
‫כל חלק של העולם והגיהינום הפרטי שלו‪ ,‬על השואה שבה טולטל‪ .‬ודבריה של חנה ארנדט תואמים למרבה הצער‬
‫את הנסיבות בכל אחת מן הטרגדיות האלה‪ .‬ריתי פאהן כואה את כאב מולדתו קמבודיה‪ ,‬שעברה את אחת‬
‫הטרגדיות המחרידות יותר של חמישים השנים האחרונות‪ .‬בין ‪ ,1975-79‬היא נשלטה על ידי החמר רוז'‪ ,‬מפלגת‬
‫שמאל קיצונית ורצחנית‪ ,‬שחיסלה בשיטתיות ובאכזריות מחרידים קרוב ל‪ 2-‬מיליון קמבודים שהתנגדו או נחשדו‬
‫שהם מתנגדים או שסתם לא מצאו חן בעיני השליטים‪ .‬אם לוקחים בחשבון שכל תושבי המדינה הזאת מנו באותו‬
‫זמן קצת יותר מ‪ 7-‬מיליון‪ ,‬נראה שזה רצח העם הנורא ביותר של המאה ה‪ .20-‬גם אחרי שאיבדו את השלטון‬
‫בעקבות התערבות צבאית מויאטנם השכנה‪ ,‬המשיכו פעילי חמר רוז' להתבצר בהרים‪ ,‬מאורגנים ביחידות מחתרת‬
‫שלא חוסלו סופית עד ‪ ,1998‬מה שמסביר את האיחור הגדול בהבאתם לדין‪ .‬אחת הדמויות הבולטות והידועות‬
‫לשמצה‪ ,‬דוץ'‪ ,‬היה מפקד מחנה מעצר‬
‫שפעל למעשה כמחנה השמדה לאויבי‬
‫השלטון והיה אחראי ישירות למותם של כ‪-‬‬
‫‪ 13‬אלף עצורים‪ .‬בשנת ‪ 2009‬הוא נידון ל‪-‬‬
‫‪ 35‬שנות מאסר‪ ,‬הוא כמובן מערער על פסק‬
‫הדין ובינתיים יושב בכלא ומתראיין לבמאי‬
‫קמבודי גולה‪ ,‬ריתי פאהן‪ ,‬שנותר בחיים רק‬
‫משום שהוא התגורר באותה התקופה‬
‫בפאריס‪.‬‬
‫רגוע‪ ,‬שלוו ולגמרי נינוח‪ ,‬דוץ' יושב ליד‬
‫שולחן ומסביר למראיין שלו כי את כל מה‬
‫שעשה‪ ,‬עשה במצוות הממונים עליו‪ .‬תפקידו‬
‫היה לסייע בפועל להגשמת המהפכה‬
‫הגדולה שתיכנן פול פוט‪ ,‬אותה המהפכה שצריכה הייתה לשים קץ‪ ,‬אחת ולתמיד‪ ,‬למשטר המושחת ששלט‬
‫במדינה וקיפח את העניים המרודים בה‪ .‬בלשון שלא הייתה מביישת אף מפקד נאצי במשפטי נירנברג‪ ,‬הוא מסביר‬
‫שהמהפכה הייתה מטרה מקודשת‪ ,‬ולמענה צריך היה כמובן להקריב קורבנות‪ ,‬שהרי לא עושים חביתה בלי לשבור‬
‫ביצים‪ .‬ואם היו בין הקרבנות גם כאלה שלא נשאו בשום אשמה ולא חטאו אפילו פעם אחת‪ ,‬אז אין מה לעשות‪ ,‬זה‬
‫חלק בלתי נפרד מהקמת משטר חדש וצודק יותר‪ ,‬או לפחות הוא טוען שהוא צודק יותר‪ .‬כי היום‪ ,‬מסביר דוץ'‪ ,‬הוא‬
‫רואה את הדברים אחרת‪ ,‬הוא אינו מאמין עוד שמפקדיו צדקו בהחלטותיהם‪ ,‬הוא משוכנע שהם האחראים‬
‫המלאים לטרגדיה הנוראה שירדה על המדינה כולה אבל אין שום סיבה שבעולם להטיל דווקא עליו‪ ,‬החייל הקטן‬
‫)טוב‪ ,‬לא כל כך קטן אבל בכל זאת לא המפקד העליון(‪ ,‬את האשמה כולה‪ .‬כהוכחה לרצון הטוב שיש לו לכפר על‬
‫המעשים‪ ,‬הוא חושף אינפורמציה מופרטת ומדוקדקת על כל מה שקרה‪ ,‬אינפורמציה מקפיאת דם שנשמעת מפיו‬
‫כדו"ח של רואה חשבון בסוף מאזן‪ .‬אם יש עוד מי שלא השתכנע כי העולם לא למד מאומה מן הלקח של מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬כל מה שהוא צריך לעשות זה לצפות בסרט הזה‪ .‬המסקנות מתבקשות מאליהן‪.‬‬
‫בית הפגישות – ‪L'Apollonide‬‬
‫במאי‪ :‬ברטארן בונלו – ‪Betrand Bonello‬‬
‫הבמאי הצרפתי ברטרן בונלו נחשב במובנים מסויימים לילד הרע של הקולנוע הצרפתי החדש‪ ,‬מאז סרט הבכורה‬
‫שלו מ‪" 1998-‬משהו אורגני"‪ ,‬מתעסק בונלו כמעט תמיד בדקדנס הפושע בציויליזציה המערבית‪ .‬דמיותיו הם‬
‫בורגנים ובורגניות‪ ,‬בדרך כלל אמנים או אנשי רוח המוצאים את עצמם ברגע מסויים בחייהם במצב של שיתוק‪.‬‬
‫האויר עומד והחיים במבוי סתום‪ .‬מתוך אותו עוצר רוחני נובע שינוי פרסונלי‪ ,‬אותו אפשר לכנות גם כמטמורפוזה‪,‬‬
‫כזו שמטלטלת את מהות קיומם של הדמויות לאין חזור‪ .‬סרטו החדש "האפולוניד‪ -‬בית הפגישות" מתרחש כמעט‬
‫כולו בתוך בית זונות פריזאי מתחילת המאה הקודמת‪ .‬הסרט מתאר בפרטנות את חיי היומיום של הנערות בבית‪.‬‬
‫מעבר לעבודה של הבנות‪ ,‬הכוללת את‬
‫סיפוק הלקוחות של הבית על כל‬
‫מאוויהם והפנטזיות שלהם‪ ,‬בוחר בונלו‬
‫להתעכב גם ברגעים שבין אקט לאקט‪.‬‬
‫כאן הסרט שונה מהתייחסויות‬
‫פילמאיות אחרות לבתי זונות ונראה‬
‫שבונלו מבקש ל"עצור את הזמן"‬
‫ולהגדיר את האפולוניד כקפסולה של‬
‫קיום ש"כביכול" פס מן העולם‪ .‬אנו‬
‫נחשפים לרגעים ריאלסטים בחיי הבית‪,‬‬
‫התגנדרות והתאפרות הבנות‪ ,‬השכיבה‬
‫באפס מעשה בהמתנה ללילה שיגיע‪,‬‬
‫משחקי קלפים‪ ,‬רכילויות‪ ,‬נקיונות הבית‬
‫וגם בשיתוף בחלומותיהן הכמוסים של‬
‫הבנות להשתחרר‪ .‬החלום שיבוא אותו גבר נחשק ויפדה את חירותן‪) .‬באותם ימים זנות נחשבה לסטטוס‪ ,‬למעמד‬
‫וגבר יכול היה לפדות בכסף את "חובותיה" של הנערה לאם הבית‪ ,‬שכמובן דאגה לכל צורכיה(‪.‬‬
‫את הנראטיב האוורירי והנטורליסטי הזה רודף סיפור האקט המיני האלים של אחד מהלקוחות עם מדליין‬
‫)בגילומה הנועז של אליס ברנול ‪ ,(Alice Barnole‬מהנערות המבוקשות בבית‪ .‬מדליין בטוחה שאותו גבר‪ ,‬איתו‬
‫נפגשה פעמים מספר בעבר‪ ,‬יהיה מושיעה ויקנה את חירותה‪ ,‬אך הוא בתגובה מבצע בה שפטים ומרטש את פניה‬
‫בסכין עד ללא הכר‪ .‬בכך הוא מקבע את זהותה לתמיד ואת עליונותו עליה‪ .‬סיפורה של מדליין הוא כמעין חלום‬
‫מסוייט השורר על הנראטיב של הסרט‪ ,‬פוגם בממד הריאלסטי שלו‪ .‬מעבר לכך אנו עדים להשתנותו של המוסד‬
‫עם הזמן החולף‪ ,‬כשבתים מסוג זה יורדים מגדולותם‪ ,‬עם התמורות שתביא איתה מלחמת העולם הראשונה ועידן‬
‫האידאולוגיות‪ ,‬תמורות שיביאו לבסוף לסגירתו‪ .‬בונלו מקפיד להראות לנו את את ההוד שמתחלף בהיתבלות‬
‫והופך להיות גם רקע למצבן הנפשי של הנשים החוסות בו‪ .‬הוא מלהק בסרט את מיטב השחקניות האירופאיות‬
‫העולות כמו יסמין טרינקה )"מיטב הנוער"‪" ,‬חדרו של הבן"(‪ ,‬חפציה ארצי ) "הגרגר והדג" (‪ ,‬אדל הנל )'פיות‬
‫המים‪ (Water Lilies – ,‬ועוד‪ .‬מהלך בימויי מעניין לא פחות‪ ,‬רוב רובם של המבקרים ב"אפולוניד" מגולמים ע"י‬
‫במאים צרפתיים‪ .‬קסבייר בוואה )"על אלוהים ואנשים"( בראשם אך גם ז'אק נולו )‪ (Jacques Nolot‬ובונלו עצמו‪.‬‬
‫וכן לואיס דו דה לנקווסינג )‪ (Louis-Do de Lencquesaing‬שחקן ובמאי המגלם צייר ונושא בסרט מונולוג על כך‬
‫שלעיתים הוא רק צריך לבהות באבר המין של הנערות בבית כדי להבין את פשר החיים‪ .‬המאדאם של‬
‫ה"אפולוניד" היא השחקנית‪/‬במאית נעמי לבובסקי‪ .‬החיבור האינטר‪-‬טקסטואלי מצידו של בונלו יכול להעיד על‬
‫תפיסתו של הבמאי את" האפולוניד" כבית שבו היצירה והאקט הסימבולי של חפצון היצירה מתקיימים באופן גרפי‬
‫וכמובן סינמטי‪) .‬תום שובל(‬
‫עץ החיים – ‪Tree of Life‬‬
‫במאי‪ :‬טרנס מאליק – ‪Terrence Malick‬‬
‫עוד סלע מחלוקת אחד – ובפעם באמת ענקי‪ .‬כבר שנתיים מחכים לסרט הזה שיגיע סוף כל סוף לפסטיבל‪ ,‬בעוד‬
‫לפני הצגתו המרו כולם על כך שיקבל את הפרס הגדול ואכן הוא זכה ב"דקל הזהב"‪ .‬עד כאן הכל טוב ויפה‪ ,‬פרט‬
‫לעובדה שהדעות עליו היו חלוקות עד בלי די‪ .‬החל מן המעריצים המושבעים אשר הרואים בו יצירת מופת עשירה‬
‫ומורכבת‪ ,‬וכלה בכל אלה שסברו כי מדובר בהפגנה יומרנית של מטיף דתי המנסה לסנוור את עיני ואוזני צופיו‬
‫במחזות ראווה מן הטבע ובפס קול הלקוח ממיטב הרפרטאור של המוסיקה הקלאסית‪ .‬כל זה נמשך כשעתיים‬
‫ורבע‪ ,‬שהמאמינים רואים בה המשך סיגנוני של "אודיסיאה בחלל" ומי יודע‪ ,‬אולי גם המשך רעיוני של בשורת‬
‫העולם הצפוי לנו בעתיד‪ .‬אם הסרט צריך לדבר בעד עצמו‪ ,‬אז הנה מה שהוא אומר לצופה שכופר בהטפה‬
‫האוונגליסטית המפורשת שנודף‬
‫ממנו‪ .‬זה סרט שבו מבקש מאליק‬
‫להשלים עם ילדותו‪ ,‬עם הזיכרונות‬
‫עטופי דוק נוסטלגיה של שנות‬
‫החמישים בהם גדל‪ ,‬יחד עם שני‬
‫אחיו‪ ,‬בעיר שדה אמריקאית‬
‫טיפוסית‪ ,‬בצל אב אוהב אבל תקיף‬
‫ורודני ואם שלא ידעה להוות לו שיווי‬
‫משקל ראוי‪ .‬הנוסטלגיה מרוחה‬
‫עבה כל כך שפרטי הסיפור עצמו‬
‫הופכים להיות לא רלוונטיים‪ ,‬ואילו‬
‫המבט לעתיד‪ ,‬שבו הבן הבכור גדל‬
‫והיה לשון פן‪ ,‬בתפקיד סתמי של‬
‫ארכיטקט עגום מבע שבונה גורדי‬
‫שחקים המתנשאים לשמיים‪ ,‬כמעט‬
‫מעורר גיחוך‪.‬‬
‫הסרט נפתח במכתב רשמי שמגיע לאם המשפחה‪ ,‬בו היא מתבשרת שאחד מבניה נפל במלחמת קוריאה‬
‫)כנראה‪ ,‬משום שמדובר בשנות ה‪ (50-‬ואחרי זעקת השבר שלה‪ ,‬באה מחצית שעה של חזיונות שצריכה להיות‬
‫גרסה קולנועית לספר "איוב"‪ .‬אלוהים נתן ואלוהים לקח ומי אנחנו שנשאל שאלות‪ ,‬בני האדם הקטנים‪ ,‬כחול על‬
‫שפת הים בעולם שהוא כל כך יותר גדול ועצום וכביר מכל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו‪ .‬בהמשך‪ ,‬מי‬
‫שצופה בילדות עליה מדבר מאליק יצטרך בסופו של דבר להודות שאולי היא מדברת אל אמריקה התיכונה‪ ,‬זו‬
‫שצמחה בתנאים דומים לאלה של מאליק עצמו‪ ,‬אבל אין בה שום דבר שעשוי להיות נקודת התייחסות למי שגדל‬
‫במקום אחר‪ .‬ודבר אחד נוסף – פס קול הסרט‪ .‬יש בו יחסית מעט דיאלוגים אבל כמות בלתי סבירה של רפרטואר‬
‫קלאסי )‪ 35‬קטעים שונים לפי חומר הפרסום של הסרט( מבאך ועד סמטנה‪ ,‬ממאהלר וברהמס ועד ברליוז ואפילו‬
‫גורצקי‪ ,‬מעין חידון מוסיקלי בלתי פוסק שבו הצופה עסוק בזיהוי היצירות במקום להתרכז בעלילה המתנהלת על‬
‫הבד‪ .‬רמת הצילום‪ ,‬העריכה והחיבורים המוסיקליים היא לעילא ולעילא‪ ,‬על כך אין ויכוח‪ ,‬אבל כאשר מנסים לעשות‬
‫סיכום שהכל ביחד‪ ,‬מה שנשאר ביד כדי לקחת הביתה‪ ,‬אינו שונה בהרבה מבועה צבעונית שמעוררת התפעלות‬
‫בגוונים שלה הרבה יותר מאשר בתוכן‪.‬‬
‫שטן צא – ‪Hors Satan‬‬
‫במאי‪ :‬ברונו דימון – ‪Bruno Dumont‬‬
‫ברונו דימון חוזר לטירטוריות המוכרות לו מסרטיו המוקדמים‪" ,‬חיי ישו" ו"האנושות"‪ ,‬אל מחוזות צפון צרפת‬
‫ופלנדריה‪ ,‬שהפכו לסימן היכר בקולנוע שלו‪ ,‬אל משטחי טבע שטוחים שנראה שהמודרנה עוד לא הצליחה לכבוש‪.‬‬
‫מצבם הנפשי של דמויותיו כאילו מנהל דיאלוג עם אותו מרחב בלתי אפשרי‪ .‬בסרט הזה‪ ,‬הדמויות הראשיות‪ ,‬גבר‬
‫ונערה‪ ,‬חוברים יחד כדי להרוג את אביה החורג של הנערה‪ ,‬שכנראה התעלל בה‪ .‬הסצינה הזו שפותחת את‬
‫הסרט מצביעה אולי על סיפור של נעורים אבודים במסורת "בדלנדס" של טרנס מאליק‪ ,‬אך מהר מאד ניתן להבין‬
‫שלא בכך עסקינן‪ .‬הגבר אינו מבצע אקט אלים ורצחני זה כאות אהבה לאישה‪ ,‬אלא מתוך אמונה אמיתית ועמוקה‪,‬‬
‫שבעשותו כך הוא מתקדש ע"י האלוהות‪ ,‬שעל פי תפיסתו בחרה בו כנציגה עלי אדמות‪ .‬הוא המנהל חיים‬
‫סגפניים‪,‬ישן תחת כיפת השמיים‪ ,‬כורע ברך על צלע הגבעה ומתפלל ממושכות‪ .‬אחד הרגעים היפים והמזוקקים‬
‫בסרט כשהוא טובל את הלחם הקשה‬
‫בכוס הקפה‪ ,‬מזכיר את "דיוקנו של כומר‬
‫כפרי" של ברסון‪ ,‬בו הסתפקה הדמות‬
‫הראשית הקלביניסטית והמסוגפת‪ ,‬בלחם‬
‫יבש טבול ביין אדום‪ .‬תושבי המקום‬
‫שמאמינים כי הוא אכן מסוגל לחולל נסים‬
‫מזמינים אותו לגרש דיבוקים מנשמות‬
‫אומללות והוא עושה זאת בדרכו הלא‬
‫קונבציונאלית או מוסמכת‪ .‬לאורך הסרט‬
‫הגבר מבצע מעשים שחלקם בלתי‬
‫נתפסים‪ ,‬כפיצוח ראשו של צבי או חבטות‬
‫עם מקל בבחור הכופה חיבתו על נערה‪,‬‬
‫שבאים כניגוד למחשבות הקדושה שלו‪.‬‬
‫אבל האם זה באמת כך? אולי הקדושה‬
‫היא למעשה ביטוי של תשוקה אנושית דווקא‪.‬‬
‫דימון חוזר לשתף פעולה עם צלמו הקבוע איב קאפ )‪ (Yves Cape‬והמסך הרחב מזכיר את הציורים של ז'אן‬
‫פרנסיס מילה )‪ (Jean-Francois Millet‬ובעזרתו ממשיך דימון את דרכם של מאסטרים כמו ברסון‪ ,‬דרייר )"צא‬
‫שטן" הוא מעין תשובה של דימון ל"אורדט"( וברגמן‪ .‬הוא מקבל משנה תוקף בשל המינימליזם שבו בוחר דימון‬
‫לספר את הספור הזה‪ .‬נראה שהגבר והאישה‪ ,‬חסרי השם‪ ,‬חיים כמעט לבדם בתוך הטבע הלא מיושב‪ .‬הדמויות‬
‫והטיפוסים הנקרים בדרכם‪ ,‬הם מעטים ודימון מספר את ההיתקלויות איתם באפיזודיליות‪ ,‬כדי לתת לסרט מעטה‬
‫של "סיפור‪-‬בשורה" )מהטרמינולוגיה הנוצרית(‪ ,‬הוא מנסה להפוך את עיקרי הסיפור למעין מכתם של קדושה‪,‬‬
‫סיפור מיתולוגי‪ ,‬שעשוי להוליד מגוון אפשרויות של פרשנות‪ .‬דימון הצהיר לא פעם שאינו מאמין באלוהים ובניגוד‬
‫לברסון ודרייר‪ ,‬סרטיו הם משלים דתיים המתרחשים בעולם ללא אלוהים‪' .‬שטן צא' הוא אחת היצירות החשובות‬
‫שנראו השנה בקאן ועצם העובדה שהסרט לא נכלל כחלק מהתחרות הרשמית‪ ,‬גרמה לכמה הרמות גבה‪ .‬בכל‬
‫מקרה דימון ממשיך בקו הבלתי מתפשר שלו וכתוצאה מכך הקולנוע שלו מאתגר ומסקרן מתמיד‪) .‬תום שובל(‬
‫לאן נפנה עכשיו ‪Where do we go now? -‬‬
‫במאית‪ :‬נאדין לבאקי – ‪Nadine Labaki‬‬
‫קומדיה לבנונית מקומית ששאבה קצת השראה מארסיטופאנס )"ליזיסטראטה"( ומנסה כמיטב יכולתה לצעוד בין‬
‫המוקשים של המצב הפוליטי המורכב הרבה יותר שבו נתונה המדינה כולה‪ .‬זה מתחיל בכך שהעלילה כולה‬
‫מתרחשת בעיירה המנותקת משאר‬
‫העולם‪ ,‬משום שהגשר המוביל אליה‬
‫חרב‪ .‬רק זוג מבריחים מצליחים‬
‫להגיע העירה מדי פעם בפעם כדי‬
‫להביא מצרכים חיוניים יותר או‬
‫פחות‪ .‬זה מסביר את ההתעלמות‬
‫מן החיזבאללה‪ ,‬מן השכן הישראלי‪,‬‬
‫וגם מן המקביל הסורי‪ ,‬כמעט‬
‫אידיליה שמופרת רק משום‬
‫שמחצית הכפר הם מוסלמים‬
‫והמחצית השנייה‪ ,‬נוצרים‪ .‬בעלת‬
‫הפונדק המקומי‪ ,‬למשל‪ ,‬היא נוצריה‬
‫נאה למראה‪ ,‬ששמה עינה במוסלמי‬
‫שעוסק בשיפוץ הבית ולפי קצב‬
‫העבודה שלו אפשר להבין בקלות‬
‫שהוא אינו אדיש לתשומת הלב‬
‫שלה‪ .‬מצד שני‪ ,‬יש בכפר כאלה שדואגים לסכסך‪ ,‬מטפטפים טיפות דם לתוך מי הבאר ומשאירים את דלתות‬
‫המסגד פתוחות לרווחה בפני עדר עזים‪ ,‬והגברים‪ ,‬יצורים מפגרים ואפסים מלידה‪ ,‬כמובן ששים לצאת להילחם זה‬
‫בזה עד חורמה‪.‬‬
‫מזל שיש במקום גם נשים‪ .‬הן יודעות מזה זה כאב ומה זה צער ומה חשוב בחיים ומה לא‪ ,‬הן משכילות לתמרן את‬
‫בני הזוג שלהם גם כשהם משתלחים בזעם ומבטיחים לשסות זה את גרונו של זה‪ ,‬ובסופו של דבר מצליחות‬
‫להשכין שוב שלום בכפר האידילי הזה המנותק מכל מציאות מרגיזה באמת‪ .‬יש אמנם בכפר מכשיר טלוויזיה בודד‬
‫אבל גם הוא לא תמיד עובד וכאשר הוא כבר כן משדר משהו‪ ,‬יושבים בני המקום וצופים בו כאילו זה קורה במקום‬
‫אחר ולאנשים אחרים‪ .‬אם זה מעורר אסוציאוציות לסרטי הבורקאס הישראליים‪ ,‬זה לא במקרה‪ ,‬הסרט מיועד מן‬
‫הסתם לקהל שרוצה לשכוח מן הצרות שלו‪ ,‬והרי אי‪-‬אפשר לשכוח מהן אם מזכירים לך אותן גם בקולנוע‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬צריך לומר שהבמאית עצמה מודעת למצב הפוליטי הרבה יותר מן הסרט שלה‪ .‬כאשר פנו מפיצים וגם‬
‫עיתונאים ישראלים במהלך הפסטיבל בהצעות לרכוש את הסרט את לפחות להתראיין לתקשורת הישראלית‪,‬‬
‫התשובה שלה הייתה חד משמעית‪ .‬במצב הקיים‪ ,‬אין על מה לדבר‪ .‬אם אינה אומרת זאת בסרט‪ ,‬היא לפחות‬
‫אומרת את זה בחיים‪.‬‬
‫לה האבר – ‪Le Havre‬‬
‫במאי‪ :‬אקי קאוריסמאקי – ‪Aki Kaurismaki‬‬
‫את הסרט החדש של אקי קאוריסמקי אפשר לתאר כסרט אהבה רוקנרולי עם ניחוח פרנקופילי‪ .‬שלוש הנטיות‬
‫המרכזיות ביצירתו המתחברות יחד‪ .‬קאוריסמקי בוחר הפעם להתעסק בנושא לוהט כתפוח אדמה המוצא מן‬
‫האש‪ ,‬בעיית הפליטים מצפון אפריקה המציפים את אירופה‪ .‬קאוריסמקי רוקח עבורנו מעין אגדה מודרנית המכילה‬
‫גם את המרשם שלו לפתרון והוא‪ ,‬סולידריות חברתית והבנה אנושית בסיסית‪ ,‬רק באמצעותם יהפוך העולם‬
‫למקום טוב יותר‪ .‬מרסל מרקס )אנדרה וילמס‪ -‬השחקן שהופע בתפקיד דומה גם ב"חיי בוהמה" של קאוריסמאקי(‬
‫הוא מצחצח נעליים מזדקן הנתקל בדרכו מהפאב השכונתי באידריסה‪ ,‬נער צפון אפריקאי‪ ,‬שהוברח במכולה‬
‫ומנסה למצוא את דרכו ללונדון‪ .‬בין‬
‫השניים נוצרת ידידות המבוססת על‬
‫הצורך ההדדי ביניהם‪ ,,‬אידריסה‬
‫צריך מישהו שיעזור לו להגיע‬
‫למטרתו ומרסל צריך מישהו שאיתו‬
‫יוכל לחלוק את הבדידות הנכפית‬
‫עליו‪ ,‬אחרי שאשתו האהובה‬
‫מאושפזת בביה"ח‪ ,‬בשל מחלה‪.‬‬
‫נסיונותיו של מרסל לעזור לאידירסה‬
‫מגלות לנו לא רק ידידות אמיצה אלא‬
‫גם את תושבי לא האבר על כל‬
‫אנושיותם המתגייסים לעזרתם‪.‬‬
‫כולם‪ ,‬מהירקן לבעלת המאפייה‪,‬‬
‫ממפקח המשטרה ועד לליטל בוב‬
‫הזמר בדימוס‪ ,‬כולם משתפים פעולה‪ ,‬אולי למעט שכן טרחן אחד בגילומו של ז'אן פייר ליאו‪ .‬היכולת של מרסל‬
‫מרקס לפנות את הדרך לאידריסה גואלת אותו מבדידותו ומפנה את מקומה לנס אמיתי‪.‬‬
‫מעבר לז'אן פייר ליאו המזדקן בהופעת אורח קצרה ומכמירת לב‪ ,‬אפשר למצוא כאן גם את פייר אטקס‪ ,‬הבמאי‬
‫הצרפתי האגדי בתפקיד דוקטור בקר‪ .‬קאוריסמקי נאמן לעצמו ולקולנוע שלו‪ ,‬יציב ומהנה כתמיד‪ .‬הבחירה בלה‬
‫האבר כעיר שבה תתרחשת המעשייה הזו וודאי אינה מקרית‪ .‬מעבר להתאמתה הקונקרטית‪ ,‬כעיר נמל שאליה‬
‫נמלטים לא מעט פליטים‪ ,‬היא גם מעלה באוב את סרטי הקולנוע הצרפתיים של שנות השלושים‪ ,‬את הריאליזם‬
‫הפיוטי של מרסל קרנה ואת סרטי החזית הפופולרית ובראשם סרטיו של ז'אן רנואר‪ .‬קאוריסמאקי מחזיר את‬
‫הצופים בדיוק לאותו מקום בזמן דרך לא האבר ומתריע שכדי לפתור את בעיות ההווה יש לזכור את חמלות העבר‪.‬‬
‫הסרט שהשתתף בתחרות הרשמית יצא ללא פרס באמתחתו ושוב העלה שאלות לגבי החלטות השיפוט‪ .‬איש לא‬
‫היה השנה ראוי יותר מאקי קאוריסמקי לפרס דקל הזהב‪ .‬הביקורת הבינלאומית כיפרה על החטא והעניקה‬
‫לקאוריסמקי את פרס הסרט הטוב בתחרות‪) .‬תום שובל(‬
‫עבודה בעיניים – ‪The Big Fix‬‬
‫במאים‪ :‬ג'וש טיקל – ‪Josh Tickell‬‬
‫זהו מעין סרט המשך ל‪ Inside Job-‬של צ'רלס פרגוסון‪ ,‬העוסק באחד האסונות האקולוגיים החמורים ביותר מעשי‬
‫ידי אדם‪ ,‬שהתרחש שהתרחש בשנים האחרונות‪ .‬הכוונה לזיהום מפרץ מכסיקו ע"י הנפט שנשפך לתוכו בכמויות‬
‫מפחידות כאשר בארות בלב ים של חברת בריטיש פטרולאום קרסו‪ ,‬משום שלא נבנו לא תוחזקו בצורה ההולמת‬
‫ע"י החברה הבריטית‪ ,‬שהיא אולי הגדולה‬
‫בחברות הנפט בעולם ומשום כך גם מעצמה‬
‫כלכלית שיכולה לכופף במחי יד מדינות‬
‫שלמות‪ ,‬כולל מעצמות על‪ .‬רשמית‪ ,‬החברה‬
‫הבריטית נטלה על עצמה את האחראיות‬
‫המלאה והבטיחה לא רק לפצות את כל‬
‫הנפגעים הרבים‪ ,‬אלא גם לתקן את הנזק‬
‫שנגרם לטבע‪ ,‬הן בים והן בחופים שזוהמו‬
‫לחלוטין כתוצאה מן הדליפה הזאת‪ .‬הנשיא‬
‫אובמה‪ ,‬בהפגנתיות סמכותית מרשימה‬
‫לכאורה‪ ,‬דרש ואף קיבל מן הבריטים אבטחה‬
‫חגיגית שהכל יבוא על מקומו בשלום‪ .‬אלא‬
‫שלאחר המסרים וההצהרות לתקשורת‪ ,‬אחרי שנמצא שעיר לעזאזל שהתפוטר בעקבות האסון‪ ,‬נכנסו לתמונה‬
‫חברות הביטוח והרשויות המקומיות שתודרכו היטב מלמעלה‪ ,‬פתאום מדענים הכריזו שיש אמנם נזקים אבל זה‬
‫לא כל כך נורא‪ ,‬שהמתלוננים מנסים לא פעם לתפוס טרמפ להתעשרות מהירה‪ ,‬שהנפגעים מהרעלות הים ואכילת‬
‫כל מה שזז בתוכו‪ ,‬יבריאו תוך זמן סביר‪ ,‬ומייד נמצאו מעבדות שהוציאו אסמכתות המאשרות שצריך אולי לקבל‬
‫פיצויים‪ ,‬אבל לא צריך להגזים‪.‬‬
‫בהרבה שקדנות ועבודת נמלים אספו ג'וש טיקל ורעייתו רבקה‪ ,‬שכתבה את התסריט ונמנית דרך אגב‪ ,‬בין‬
‫הנפגעים מהרעלות המזון שבאו כתוצאה מן האסון‪ .‬את ההוכחות המצביעות על חלוקת כספים לרשויות פרטיות‬
‫וציבוריות )מפתיע עד כמה הפוליטיקאים של מדינת לואיזיאנה‪ ,‬שבשטחה כל זה קרה‪ ,‬מכרו את עצמם בזול(‪,‬‬
‫השתקת התיקשורת המתחזה לא פעם כלוחמנית‪ ,‬עד כדי כך שקרבנות רבים ששלמו בחייהם על ההזנחה‪ ,‬נשכחו‬
‫במהרה ואיש לא מצא לנכון לעורר את השערורייה המתבקשת‪ .‬מה שאולי חמור עוד יותר היא העובדה שבארות‬
‫הנפט‪ ,‬שצריך היה לסתום כדי למנוע דליפה נוספת‪ ,‬לא נסתמו כראוי וכבר היום רואים שוב סימנים של נפט בתוך‬
‫מפרץ מכסיקו‪ ,‬אבל "המומחים" מרגיעים שזה עדיין במסגרת הסביר‪ .‬החלק השני של הסרט מוקדש להצגה‬
‫חוזרת של עוצמת ההשפעה שיש לחברות העל הללו על פולטיקה ופוליטיקאים‪ ,‬על מסדרונות הכוח שבהם‬
‫מקבלים החלטות וננקטים אמצעים שבסופם צריכים להדיר עוד יותר את ההכנסות של בעלי הממון‪ ,‬ולא בדיוק‬
‫חשוב מה צריך האזרח לשלם בתמורה‪ .‬העובדה שהאיש ששלט ב"בריטיש פטרולאום" בתקופת המשבר ממשיך‬
‫להיות בצמרת רק מוכיחה עד כמה משפיעה דעת הקהל בנידון‪ .‬אמנם פרגוסון‪ ,‬שכל סרטו עוסק בעניין הזה‪,‬‬
‫היטיב יותר להסביר את כל מה שנעשה מאחורי הקלעים‪ ,‬סרטם של טיקל ורעיתו נקודתי יותר אבל אם יאספו פעם‬
‫את הסרטים המתעדים את תולדות השחיתות בתקופה המודרנית‪ ,‬וודאי הוא יזכה למקום של כבוד‪.‬‬
‫מלנכוליה – ‪Melancholia‬‬
‫במאי‪ :‬לארס פון טריר – ‪Lars von Trier‬‬
‫האיוולת הטבעית שמדרבנת את לארס פון טריר לעשות שטויות גם כאשר אינן חיוניות‪ ,‬הצליחה להוריד את הסרט‬
‫מסדר היום ולהסיט את הויכוח לכיוון אחר‪ :‬האם הבמאי הדני הזה נאצי או לא‪ .‬אז לגבי השאלה הזאת‪ ,‬התשובה‬
‫די פשוטה‪ :‬לא‪ ,‬הוא לא נאצי‪ ,‬הוא סתם טיפש‪ ,‬שחצן ומתגרה בכוונה כדי להראות כמה הוא חכם יותר מכל‬
‫האחרים‪ .‬אחרי אותה מסיבת עיתונאים אומללה שזכתה לכיסוי בכל העולם‪ ,‬בילה שבוע תמים בראיונות אישיים –‬
‫אין דבר שהוא שונא יותר – כדי להסביר שלא התכוון‪ ,‬אמנם הוא מעריץ את אלברט שפר אבל הוא דווקא מחבב‬
‫יהודים‪ ,‬אפילו חשב פעם שהוא עצמו כזה ואשתו הרי יהודיה‪ ,‬ובכלל הודיע שהחליט לא להשתתף יותר במסיבות‬
‫עיתונאים כי המעמד מפתה אותו לצאת לתרבות רעה‪ .‬כל השמחה הזאת הייתה מיותרת לחלוטין משום‬
‫ש"מלנכוליה"‪ ,‬למרות בשורת סוף העולם שהוא נושא‪ ,‬הוא בינתיים סרטו הרגוע והמאופק ביותר של פון טריר‪.‬‬
‫הסרט מחולק לשני פרקים‪ ,‬הראשן על‬
‫שם גיבורה אחת‪ ,‬ז'וסטין )קירסטן‬
‫דנסט( והשני על שם אחותה בסרט‪,‬‬
‫קלר )שרלוט גיינסבור(‪ .‬הפרק הראשון‬
‫הוא מסיבת נישואין של ז'וסטין‪ ,‬מעין‬
‫הצגת ראווה של ההבל המרושע‬
‫השולט בעולם הריקני והרקוב שבו‬
‫אנחנו חיים‪ ,‬עולם חומרני ותאוו בצע‪,‬‬
‫מלא חרדות נסתרות ופחדים גלויים‪.‬‬
‫בחלק השני מעניק פון טריר לעולם‬
‫הזה את העונש המגיע לו ושם לו קץ‪.‬‬
‫כוכב בשם "מלנכוליה" מתקרב לכדור‬
‫הארץ ועתיד להתנגש בו למרות‬
‫שהמדענים טוענים כי הוא רק יחלוף על‬
‫יד ולא יזיק לאיש‪ .‬לראות במשקפת וליהנות מן המחזה החד פעמי‪ ,‬כך הם ממליצים‪.‬‬
‫עוד סרט שמלווה במוסיקה קלאסית‪" ,‬מות האהבה" מתוך "טריסטן ואיזולדה" של וואגנר‪ ,‬החוזר ונשמע ללא הרף‬
‫ברקע‪ ,‬מאיים בעוצמת הרגשות המבעבעים בו‪ ,‬אות למוות המתקרב אבל גם לכל סערות הנפש‪ ,‬סמל לכל הנפלא‬
‫והנשגב ביצירת האדם שעומד להיכחד לנצח‪ .‬האמת היא שרבע השעה הראשונה‪ ,‬בה תמונות סוריאליסטיות של‬
‫סוף העולם מלוות במוסיקה של וואגנר‪ ,‬אומרת את הכול‪ .‬תמונה של סוף העולם בצבעים חריפים כל כך‪ ,‬שכל מה‬
‫שבא בהמשך‪ ,‬גם אם זה נורא פוטוגני ויש בו כוכבים למכביר‪ ,‬הוא לא יותר מקלישאה ענקית ועייפה‪ .‬בעיקר משום‬
‫שכמה מן השחקנים‪ ,‬כמו סטלאן סקארסגארד‪ ,‬המגלם פרסומאי גס רוח ותוקפן‪ ,‬ג'ון הרט‪ ,‬בתפקיד אביה חסר‬
‫האחראיות של הכלה‪ ,‬או קית סאתרלנד )כן‪ ,‬זה מ"‪ ("24‬מבוזבזים בצורה משוועת בקריקטורות חד ממדיות‪ .‬לגבי‬
‫סקארסגארד אפשר אפילו לומר שהוא מבוזה‪ ,‬לפי מספר הקשקושים שמוטל עליו לפלוט בסצנה קצרה אחת‪.‬‬
‫הכול‪ ,‬כדי להסיר כל ספק שהעולם הזה ראוי למה שצפוי לו בהמשך‪ .‬בכלל פון טריר דואג שכל סמל משלו יצרח‬
‫את משמעותו לשמיים‪ .‬הכוכב המאיים על כדור הארץ‪ ,‬שמו מלנכוליה‪ ,‬המוסיקה ברקע מדברת על אהבה ומוות‪.‬‬
‫הבנתם את זה?‬
‫החתיך – ‪Loverboy‬‬
‫במאי‪ :‬קטלין מיטולסקו – ‪Catalin Mitulescu‬‬
‫ברומניה יודעים לספר שקטלין מיטולסקו מפתח ומצחצח את הפרויקט הזה כבר שנים רבות‪ .‬יכול להיות‪ ,‬אבל כפי‬
‫שהוא ניראה היום‪ ,‬זה יכול להיות המשך לסרט רומני אחר שזכה לפרס בפסטיבל ברלין והוצג גם בפסטיבלים‬
‫הישראלים‪" ,‬אם אני רוצה לשרוק‪ ,‬אני שורק" של פלורין שרבן‪ .‬הדמות המרכזית היא שוב צעיר שאמו באיטליה‪,‬‬
‫הוא דואג לשלום סבו הקשיש והסנילי למחצה‪ ,‬ואם בסרט הקודם הוא היה במוסד לעבריינים צעירים‪ ,‬בסרט הזה‬
‫הוא כבר מבוגר יותר ועיקר עיסוקו הוא לפתות נערות צעירות ואחר כך להעביר אותן לידי סרסורים שמספקים‬
‫זונות תוצרת רומניה לארצות מערב אירופה‪ .‬עצם העובדה ששני השחקנים הצעירים הראשיים בסרט של שרבן‪,‬‬
‫ג'רוג'ה פיסטראנו ואנגדה קונדאסקו‪ ,‬חוזרים להופיע שוב בסרט הזה‪ .‬אם צריך למצוא קשר נוסף‪ ,‬מיטולסקו היה‬
‫אחד המפיקים של "אם אני רוצה לשרוק‪ "...‬אף על פי כן ולמרות הכל‪ ,‬מדובר כנראה באמת בסרט שעומד בזכות‬
‫עצמו‪ ,‬עלילתו מתרחשת בין חופי הים השחור לבין נהר הדנובה‪ ,‬בחלק המזרחי של רומניה‪ ,‬כאשר חוף הים הוא‬
‫המקום הרצוי לתפוס בו נערות שממחפשות ביליוים קלים וחפיפיים ואינן נזהרות בבחירת בני זוג‪ ,‬ומשם גם פועלת‬
‫רשת המאפיה שמבריחה אותן מעבר לגבול‪.‬‬
‫הסיפור של מיטולסקו יכול היה לעבוד כפרשת אהבה גדולה מן החיים‪ .‬לוקה‪ ,‬לכאורה מתקן קטנועים אבל למעשה‬
‫ראש הכנופייה של ציידי קרבנות קלים‪ ,‬מתהלך מלא חשיבות עצמית ומפיל בחורות בפח בזו אחר זו‪ ,‬בלי שום‬
‫יסורי מצפון‪ .‬עד שהוא נתקל בולי‪ ,‬שהיא אמנם עדיין בגיל גימנזיה אבל אינה מתפתה לאף אחד מן התרגילים‬
‫הרגילים של לוקה אלא מתאהבת בו במלוא מובן המילה ואפילו עוזבת את משפחתה כדי לעבור לגור אצלו‪ .‬לוקה‬
‫עצמו מאוהב ונוטש את שאר עיסוקיו עד‬
‫שבאים המעסיקים שמשלמים את חשבונותיו‬
‫ומזכירים לו שחברתו הנוכחים אינה שונה מכל‬
‫הבנות האחרות שהוא סיפק להם ומוטב לו‬
‫שיעביר אותה לידיהם‪ ,‬או שיזכה לטיפול נמרץ‬
‫המובטח לכל מי שבוגד במשימתו‪ .‬שיא הרומן‬
‫הוא בכך שולי מוכנה להישלח ולעבוד עבור‬
‫הכנופיה כיצאנית בחו"ל רק כדי שלא יאונה כל‬
‫רע לאיש שהיא אוהבת‪ .‬הרי לכם סיפור אהבה‬
‫גדול מן החיים‪ .‬אבל מיטולסקו שבוי בכל כך‬
‫הרבה קלישאות‪ ,‬תוך כדי גלגול העלילה שלו‪,‬‬
‫הוא מפקיר כל כך את הערכים שיכולים להיות‬
‫לנוף ולרקע כדי לחזק ולבסס את העלילה שלו‪ ,‬הוא מזניח פעמים רבות כל כך את זיהוי דמויות המשנה שבלעדיהן‬
‫אין לדמויות המרכזיות הרבה מה לעשות‪ ,‬שבסופו של דבר ניראה סרטו – למרות כל שנות ההכנה – כעבודה‬
‫חפוזה ולא מעוצבת די הצורך‪ .‬וזה חבל‪.‬‬
‫אוסלו‪ 31 ,‬באוגוסט – ‪Oslo, August 31‬‬
‫במאי‪ :‬יואכים טריר – ‪Joachim Trier‬‬
‫לפני חמש שנים הפתיע במאי נורווגי צעיר בשם יואכים טריר בפסטביל קארלובי וארי בסרט בשם ‪ ,Reprise‬מין‬
‫עלילת נעורים על שני חברים קרובים‪ ,‬שניהם בסביבות גיל העשרים‪ ,‬חולמים להיות סופרים וכותבים במרץ את‬
‫את הרומן הראשון שלהם‪ .‬אחד מצליח‪ ,‬השני נכשל‪ ,‬אבל דווקא המצליח הוא זה שעובר התמוטטות עצבים‬
‫כתוצאה ממחלה גנטית תורשתית‪ ,‬ואילו הנכשל הוא זה שעתיד לתמוך בו לכל אורך הדרך‪ .‬ההגשה יוצאת הדופן‬
‫של הסיפור המטייל בין עבר והווה ומציע אפשרויות אחדות לעתיד‪ ,‬התוספת החיונית של האווירה החברתית‬
‫שבתוכה מסתובבים שני הגיבורים ופס קול שהוא הד לקולות התקופה‪ ,‬הפכו את הסרט להצלחה‪ ,‬לא רק בגריפת‬
‫פרסים אלא גם בהשגת הפצה רחבה מן הרגיל לסרטים נורווגיים‪ .‬הסרט החדש של טריר‪ ,‬פחות יומרני מבחינת‬
‫השפה הקולנועית ואולי פחות תוסס בסגנון‪ ,‬כנראה משום שכמו בפעם הקודמת‪ ,‬גם זה סרט המבוסס על חוויות‬
‫אישיות אלא שהפעם הבמאי הוא חמש שנים יותר מבוגר ומשום כך כנראה רואה גם את העולם מזווית אחרת‪.‬‬
‫ההשראה לתסריט באה מן הרומן ‪ Le Feu Follet‬של הסופר הצרפתי דריה דה לה רושל שעובד כבר פעם לסרט‬
‫ע"י לואי מאל אבל במקביל הוא כנראה‬
‫הולם אירועים שהיו קרובים לאחד‬
‫ממכריו של טריר ומכאן נבע הסרט כולו‪.‬‬
‫העלילה עוסקת בצעיר כבן ‪ ,30‬אוישטיין‪,‬‬
‫שמשתחרר ממרכז לגמילה ליום אחד‪,‬‬
‫כדי לבקר בעיר ולפגוש כמה חברים‪.‬‬
‫מדובר במי שהיה עיתונאי מבטיח‬
‫שהתמכר לסמים ושב לסביבה שבה חי‬
‫קודם לכן‪ ,‬מפגישה אותו עם כל אותם‬
‫החברים‪ ,‬הקרובים‪ ,‬המשפחה הלא‪-‬‬
‫תומכת‪ ,‬ועם כל מה שהוביל אותו‪ ,‬בעבר‪,‬‬
‫להתדרדרות‪ .‬פיקח‪ ,‬חריף‪ ,‬בעל השכלה ואולי משום כך סובל מדיכאון שאינו מניח לו‪ ,‬למרות שנדמה כאילו תהליך‬
‫הגמילה אצלו קרוב להסתיים בהצלחה‪ ,‬המציאות שלתוכה הוא עומד לחזור‪ ,‬ואותה הוא בודק בחופשה הקצרה‬
‫שלו‪ ,‬מכניסות אותו שוב לתוך תחושות של חידלון וחוסר טעם שמובילות להרס עצמי‪ .‬טריר שעבד שוב עם אותו‬
‫אסקיל ווגט‪ ,‬התסריטאי של ‪ , Reprise‬משתדל לשמור לכל אורך הדרך על עמדה אובייקטיבית של צופה מן הצד‪,‬‬
‫אוהב אבל לא מזדהה עם דמות שלו‪ .‬החברים שהוא פוגש‪ ,‬השקפת העולם שלהם שהשתנתה‪ ,‬עם ההתבגרות‪,‬‬
‫אבל לכיוון שונה מן השקפות העולם שלו‪ ,‬האווירה הסולידית והמסודרת של אוסלו שכולה אומרת בורגנות מכובדת‬
‫אשר אינה שמחה לשום יוצא דופן בתוכה‪ ,‬כל אלה מוגשים אמנם במנות קטנות אבל האפקט המצטבר גורם בסופו‬
‫של דבר להבין מדוע הגיבור מסיים את הסרט כפי שהוא מסיים אותו‪ .‬עבודה בימוי יסודית שמשלבת בין המשבר‬
‫האישי למצב הנתון של דור שלם‪ .‬בהחלט ראוי לחשיפה רחבה יותר‪.‬‬
‫זה לא סרט – ‪It's not a film‬‬
‫במאי‪ :‬ג'פאר פאנאהי – ‪Jafar Panahi‬‬
‫פוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מכל פסטיבל סרטים‪ ,‬ומה שמעוללים באיראן לבמאי הקולנוע הוא בלי שום ספק‬
‫עוול שאסור לעבור עליו לסדר היום‪ .‬מצד שני‪ ,‬צריך לומר שהמצב הנתון‪ ,‬כפי שקוראים אותו מבחוץ‪ ,‬קצת מוזר‪,‬‬
‫לנוכח העובדות המסתמנות בשטח‪ .‬במאים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות‪ ,‬לא רק שממשיכים להתגורר‬
‫בביתם הפרטי כשהן ממתינים לדיון בערעור שהם הגישו‪ ,‬אלא ממשיכים לעשות סרטים למרות שפסק הדין קבע‬
‫בפירוש שלא תינתן להם אפשרות כזאת‪ .‬הדמות‬
‫הבולטת והמתוקשרת ביותר בין הקרבנות של‬
‫המשטר האיראני הוא כמובן ג'פאר פאנאהי שאין‬
‫פסטיבל ראוי לשמו‪ ,‬בשנה האחרונה שלא הקדיש‬
‫לסרטיו פינה מיוחדת‪ ,‬לא חתם על הצהרת‬
‫הזדהות וומבקרים אחדים אף שמרו לו מקום‬
‫בצוות השיפוט של הפסטיבל והותירו את כיסאו‬
‫ריק כאות מחאה למה שקורה לו‪ .‬לכן היה קצת‬
‫מפתיע לראות בפסטיבל קאן שני סרטים איראניים‬
‫חדשים‪ ,‬אחד של מוחמד ראסולוף והשני של‬
‫פאנאהי עצמו‪ ,‬שכמובן הוברחו על גבי דיסקים‬
‫מאיראן מערבה‪ ,‬אם כי קשה להאמין שאילו היו‬
‫האייתולות באמת רוצים לחסום את הדרך‪ ,‬זה יכול היה לקרות בקלות רבה כל כך‪ .‬לגבי ראסולוף‪ ,‬שעשה סרט‬
‫ממש קונבנצינאלי על ניסיון נואש של עורך דין צעיר להשיג ויזה כדי לצאת את איראן )ראסולוף עצמו עבר את‬
‫החוויות האלה בחורף שעבר(‪ ,‬נאמר שהוא שוחרר בינתיים בערבות ובתקופה הזאת הוא עשה את הסרט‪.‬‬
‫אבל במקביל‪ ,‬הגיע גם הסרט של פאנאהי‪ ,‬שהוא עצמו כינה בשם "זה לא סרט" ובמקרה הזה מדובר על מקרה‬
‫חמור הרבה יותר‪ ,‬כי פאנאהי נידון לשש שנות מאסר וחל עליו איסור לביים סרטים למשך ‪ 20‬שנה‪ .‬ולמרות זאת‪,‬‬
‫הצליח להשלים ולשלוח‪ ,‬אמנם סרט שצולם כולו בביתו שלו ואורכו הוא קצת יותר משעה‪ ,‬וזאת למרות גזר הדין‬
‫שחל עליו‪ .‬יחד עם ידיד‪ ,‬במאי סרטים תיעודיים בשם מוג'טאבה מירטאמאסב‪ ,‬שהגניב לבית מצלמת חובבים‪,‬‬
‫יושב פאנאהי ומדבר על מצבו היום‪ ,‬על ההתקדמות או ליתר דיוק חוסר ההתקדמות של הערעור‪ ,‬הוא משוחח‬
‫בטלפון עם הפרקליטה שמטפלת בו‪ ,‬הוא משחק עם חיית המחמד שלו – תאמינו או לא זאת איגואנה פוטוגנית‬
‫להפליא – מספר על רעיון לסרט חדש שהצנזורים כמובן הספיקו כבר לפסול‪ ,‬קופץ לחלון כדי לזהות את קולות‬
‫הנפץ שנשמעים מן הרחוב ומגלה שמדובר בסך הכול בזיקוקין די‪-‬נור וחוזר פנימה‪ .‬בקיצור – מה שנהוג לכנות‬
‫כ"סרט ביתי"‪ ,‬אלא שבמקרה הנתון מדובר באחד הבמאים המובילים היום‪ ,‬מדובר בקרבן של משטר טוטאליטרי‬
‫שמבקש לחסום בפניו את הדרך ללהמשיך וליצור ואם בכל זאת‪ ,‬הוא הצליח לעשות את הוידיאו הזה ולהבריח‬
‫אותו מחוץ לגבולות איראן‪ ,‬סימן שהוא אינו מתכוון להיכנע בשום אופן‪ .‬עם זאת‪ ,‬המשטר האיראני מצטייר באור‬
‫משונה למדי – האם יש סיבה כלשהי לכך שהוא מחמיר כל כך מצד אחד‪ ,‬ומעלים עין‪ ,‬מצד שני‪.‬‬
‫העור שבו אני חי – ‪The Skin I inhabit‬‬
‫במאי‪ :‬פדאו אלמודובר – ‪Pedro Almodovar‬‬
‫גם מעריציו המושבעים של פדרו אלמודובר הסכימו שזה הכושל שבסרטיו בשני העשורים האחרונים‪ .‬בראיונות‬
‫שלאחר ההצגה‪ ,‬טען אלמודובר שהוא ראה את "עיניים ללא פנים" )‪ ,(1960‬סרט האימים הפיוטי של ג'ורג' פראנז'י‬
‫עשרות פעמים וזה הסרט האהוב עליו ביותר‪ ,‬כמוכן הוא הזכיר את בוניואל ואת פריץ לאנג ואת היצ'קוק כהשפעות‬
‫אפשריות‪ ,‬וגם את המומחים לסרטי האימה מאיטליה וספרד כמו מאריו באווה ודאריו ארג'נטו מצד אחד‪ ,‬חזוז‬
‫פראנקו מצד שני‪ ,‬לא שכח‪ .‬את רשימה השלים עם סרטי האימה של ג'ון קרפנטר האמריקאי וכמובן‪ ,‬איך לא‪ ,‬עם‬
‫"עימות חזיתי" של ג'ון וו‪ .‬כל זה מראה שאלמודובר ראה הרבה מאד סרטים‪ ,‬והנושא המשותף שבין כל אלה לסרט‬
‫שלו טמון בעובדה שכולם עוסקים באותו הנושא‪ :‬החיצוניות הנכפית על אדם אינה משנה את זהותו האמיתית‪.‬‬
‫אמנם אצל אלמודובר זה הולך לאיבוד בסרט שעלילתו אינה סבירה‪ ,‬הטיפול בדמויות כושל ולא שלם‪ ,‬הבימוי‬
‫מוגזם וגס‪ ,‬וכל מה שנותר‪ ,‬הוא עיצוב מרשים‪ ,‬קומפוזיציות צבע עוצרות נשימה בשחור ואדום‪ ,‬מצלמה מלטפת‬
‫עור אישה בחושניות כמעט חייתית וזהו‪ .‬כבר נאמר לא פעם בעבר שכאשר במאי יצירתי מת‪ ,‬מה שנותר ממנו הוא‬
‫הצלם‪ .‬אלמודובר אולי טרם הגיע למצב הזה‪ ,‬אבל "העור בו אני חי" הוא אכן סרט של צלם יותר מסרט של במאי‪.‬‬
‫העלילה – או מה שאפשר לספר ממנה מבלי לקלקל‬
‫לצופים שעוד ילכו לראות את הסרט – מספרת על‬
‫מנתח פלסטי מהולל )אנטוניו בנדרס( שבתו נאנסת‬
‫ואחר כך מתאבדת‪ .‬עיקר העלילה עוסקת בנקמתו‬
‫האיומה של האב השכול‪ ,‬שטיבה מתגלה בהדרגה‪,‬‬
‫במהלך בסרט‪ .‬המנתח חי באחוזה פרטית שמורה‬
‫היטב עם סוכנת בית נאמנה )מאריסה פארדס( והוא‬
‫מחזיק צעירה יפיפייה )אלנה אנאיה( בתוך חדר בידוד‬
‫נעול היטב‪ ,‬תחת פיקוח מתמיד והשגחה ‪ 24‬שעות‬
‫ביום‪ .,‬הנערה הזאת היא כל כולה מעשה ידיו – הוא‬
‫בחר ושטל לה את הפנים האידיאליות ואת העור‬
‫המושלם שבתוכו היא חיה והוא טורח לתקן ולשפץ את יצירתו מדי לילה בלילה‪ ,‬כשהאו שב הביתה מעיסוקי יומו‪.‬‬
‫ההתפתלויות הסהרוריות שבאות סביב הגרעין העלילתי הזה‪ ,‬מופרכות יותר ככל שהסרט מתקדם‪ ,‬כאשר הבעיה‬
‫העיקרית‪ ,‬גם אם רוצים להתייחס אליו כאל סרט אימים‪ ,‬היא שאין שום הזדהות של הצופה עם מי מן הדמויות‪.‬‬
‫הכול קר ועקר כל כך שלא איכפת לך מה יקרה להם ומתי‪ .‬בעבר התלונן אלמודובר שהשופטים בקאן אינם‬
‫מעריכים די הצורך את הסרטים שלו‪ .‬הפעם התעלמו מן הסרט לחלוטין‪ ,‬והצדק אתם‪.‬‬
‫זה וודאי המקום – ‪This must be the place‬‬
‫במאי‪ :‬פאולו סורנטינו – ‪Paolo Sorrentino‬‬
‫בפסטיבל שבו כמעט כל סרט הצית חילוקי דעות קיצוניים לכאן ולכאן‪ ,‬הסרט של פאולו סורנטינו עורר התפעלות‬
‫ורוגז כמעט במידה שווה‪ .‬האמת היא שלמקרא תוכנו‪ ,‬קשה לא לחשוד בכוונות של הסרט‪ .‬כוכב פופ בגמלאות‬
‫בשם שאיין‪ ,‬שצבר פעם מיליונים מהופעות ותקליטים וחי היום בטירה רחבת ידיים בדאבלין‪ ,‬מגלה שאביו היהודי‪,‬‬
‫שאיתו ניתק מגע לפני ‪ 30‬שנה ויותר‪ ,‬גוסס בניו יורק‪ .‬הוא נוסע ללוויה‪ ,‬ואז מסתבר לו שהאב הקדיש את כל חייו‬
‫לחיפוש אחרי פושע נאצי ששמר עליו במחנה השמדה‪ .‬ואז לפתע מחליט הזמר לשעבר לנקום את נקמת אביו‪,‬‬
‫וממשיך בחיפושים בכוחות עצמו‪ .‬התמונות הראשונות שנלוו להצגת הסרט‪ ,‬שבהן ניראה שון פן‪ ,‬מחלפות שיער‬
‫שחורות מתגלגלות על כתפיו‪ ,‬עיניו מאופרות איפור כבר‪ ,‬אודם לוהט משוח על שפתיו‪ ,‬נשען על מזוודת "קרייר"‬
‫כמי שלגם כוסית אחת יותר מדי ואינו יציב לגמרי‪ ,‬הוסיפו לחששות מפני מה שנראה כמו קטסטרופה פוטנציאלית‪.‬‬
‫האמת היא‪ ,‬שכל מי שלא הצליח להשלים עם המראה של פן בחמש הדקות הראשונות של הסרט נשאר מחוץ‬
‫לסרט לכל אורכו‪ ,‬לא האמין למה שראו עיניו‪ ,‬ולא הצליח להתעניין במה שקרה‪ .‬יכול להיות שצריך להיות מעריץ‬
‫פחות גדול של השחקן האמריקאי הזה‪ ,‬ואז העובדה שהוא נראה כמו קריקטורה של עצמו ושל כל האבנים‬
‫המתגלגלות ששרדו עדיין בינינו‪ ,‬פעם אלילים נערצים והיום עתיקות נלעגות משהו‪ ,‬לא תהיה מופרכת כל כך‪.‬‬
‫ברגע שמקבלים את הדמות הזאת של ילד שסירב להתבגר‪ ,‬שהיפנה את גבו לכל מה שקורה בעולם‪ ,‬ועשה הון‬
‫כמודל לחיקוי לעוד מיליונים שרצו להיות כמוהו‪,‬‬
‫הכל נעשה קל יותר‪ .‬ספק נער שלא התבגר‪,‬‬
‫הוא חי בתוך גוף זקן ותשוש בטרם עת‪ ,‬מרוב‬
‫שימוש בסמים ובאלכוהול )שקטלו שניים‬
‫מחברי להקתו וגרמו טראומה ששמה קץ‬
‫לקריירה המוסיקלית שלו(‪ ,‬מדדה ברחובות‬
‫דאבלין ברגליים רועדות‪ ,‬בצעדים קטנים‬
‫ומהוססים‪ ,‬הוא נראה כמו מצבה לדור שחלף‪,‬‬
‫דור שרצה בכל מאודו להאמין שאינו מעוניין‬
‫אלא לחיות את הרגע‪ ,‬ולא היה מעולם מוכן‬
‫ליטול על עצמו שום אחריות שהיא‪ .‬למרות‬
‫שלא הופיע ולא נגע בכלי מוסיקלי שנים רבות‪,‬‬
‫הוא חי כאילו בחלום שבו שממנו הוא מקיץ מדי פעם‪ ,‬כשהוא פוקד‪ ,‬למשל‪ ,‬את קברי חבריו‪.‬‬
‫השיבה של שאיין לאמריקה‪ ,‬והגילוי של דמות האב שלה הוא התכחש בעקשנות‪ ,‬דמות שחסרה לו כל החיים גם‬
‫אם לא היה מודה בכך לעולם‪ ,‬מחזירה כאילו את "חוני המעגל" לזמן הווה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬דודנו )אותו מגלם הישראלי‬
‫לירון לבו( מספר לו אודות הפושע הנאצי והטראומה שרדפה את אביו כל חייו‪ .‬מצד אחר‪ ,‬הוא פוגש קרובי משפחה‬
‫שכל עניינם רדיפת ממון‪ .‬אבל נדמה כאילו אי‪-‬אפשר לעבור לפרק הבא בחיים לפני שנועלים כמו שצריך את הפרק‬
‫הקודם‪ .‬שאיין יוצא לצוד את האיש שהתעלל באביו כשהיה במחנה ריכוז‪ ,‬וסורנטינו מצייר בעזרת מסעות החיפוש‬
‫האלה לא רק תודעה מתעוררת‪ ,‬אלא גם דיוקן מיוחד במינו של אמריקה המוזרה‪ ,‬על כל צדדיה הרבים והשונים‪.‬‬
‫מי שראה כבר את "אלוהי" )‪ (Il Divo‬יודע שסורנטינו הוא במאי וירטואוז‪ ,‬ושהדרך שבה הוא בונה תמונה‪ ,‬מזיז‬
‫מצלמה‪ ,‬משתמש בתפאורות‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ובנופים מצד אחר‪ ,‬הנטייה שלו לגרוטסקה וגם השימוש שלו במוסיקה‬
‫)שאת כולה הלחין הפעם דייוויד ברן‪ ,‬סולן להקת "ראשים מדברים"(‪ ,‬הם יחידים במינם‪ .‬שיר אחד ששר ברן‬
‫בעצמו הופך נושא לקליפ מצולם כולו בתנועת מצלמה אחת מורכבת‪ ,‬מסובכת וחלקה כל כך עד שקשה לא לפרוץ‬
‫במחיאות כפיים באמצע הסרט‪ .‬עצם העובדה ש"זה צריך להיות המקום" )השם לקוח משיר של "ראשים מדברים"(‬
‫לא זכה לשום הכרה רשמית‪ ,‬רומזת אולי שהשופטים בקאן‪ ,‬ביניהם רוברט דה נירו‪ ,‬שהוא ידידו האישי של פן‪ ,‬היו‬
‫במבוכה‪ ,‬כמו רבים מבאי הפסטיבל האחרים‪ ,‬מול סרט מוזר שלא ידעו מאיזה קצה לאחוז בו‪.‬‬
‫היו זמנים באנטוליה – ‪Once Upon a Time in Anatolia‬‬
‫במאי‪ :‬נורי בילגה ג'יילאן – ‪Nuri Bilge Ceylan‬‬
‫סרט אחד שהצדיק את הציפיות‪ ,‬הפיג את החששות שהתלוו אליו והיה אולי הסרט הטוב ביותר שהוצג בקאן‪ .‬לולא‬
‫הגיע "היה היה פעם באנטוליה" כסרט האחרון בתחרות‪ ,‬כלומר שהשופטים ראו אותו בסוף‪ ,‬כשהם כבר עייפים‬
‫מכל מה שעבר עליהם במשך עשרה ימים תמימים‪ ,‬אולי היה זוכה אפילו לפרס חשוב יותר מזה שהוענק לו‪ ,‬הפרס‬
‫הגדול של צוות השופטים‪ .‬נורי בילגה ג'יילאן‪ ,‬שתקן ידוע שאינו אוהב לדבר על סרטיו או בכלל לדבר‪ ,‬לא הפיץ‬
‫הרבה מידע על הסרט ואפילו הפרסומים שלו מיעטו באינפורמציה על העלילה‪ ,‬השחקנים או הרקע‪ .‬השמועות‬
‫סיפרו שיש בו הרבה יותר דיאלוגים מן הרגיל‪ ,‬הדגישו שהוא נמשך שעתיים וחצי )ליתר דיוק ‪ 157‬דקות(‪,‬‬
‫שההתנהלות אטית עוד יותר מן הרגיל‪ .‬ואז בא הסרט וכל מה שנאמר לפני כן נשכח עד מהרה‪ .‬אכן‪ ,‬הסרט ארוך‪,‬‬
‫העלילה הייתה בקושי מספיקה לסרט אמריקאי קצר‪ ,‬אין כוכב אחד לרפואה כדי לשטוף בו את העיניים‪ ,‬ואם לא די‬
‫בכך‪ ,‬כל החלק הראשון‪ ,‬כשעה וחצי )אורך של סרט עלילתי רגיל( מתרחש בלילה‪ ,‬באפלה כמעט‪ ,‬אבל לא לגמרי‬
‫מוחלטת‪ .‬באשר לאותו שפע דיאלוגים מובטח‪ ,‬הם התפזרו בניחותא בין שתיקות ארוכות וכבדות‪ .‬לא נשמע כמו‬
‫כיף ואולי זה באמת לא כיף אבל זה חכם‪ ,‬רגיש ונבון‪ ,‬הדבר הקרוב ביותר לצ'כוב שעשו בקולנוע מזה שנים רבות‬
‫ואולי מעולם‪ .‬התבוננות ממוקדת בנוף אנושי עשיר ומגוון‪ ,‬מתומצתת בחיסכון הגדול ומועברת באמצעות מספר‬
‫דמויות מועט שנחשפות לאט‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬וכאשר מסתיים הסרט פתאום מסתבר שיודעים עליהן ועל העולם שכל‬
‫אחת מהן חיה בו הרבה יותר מכפי שמישהו חשד‪ .‬לכאורה כמעט ולא קורה כלום‪ ,‬אבל זה רק לכאורה‪.‬‬
‫הסרט מתחיל בשלושה כלי רכב הדוהרים בלילה קודר וחשוך בין הגבעות החשופות והשוממות של אנטוליה‪ .‬וכבר‬
‫מן הרגע הראשון‪ ,‬כשאורות‬
‫את‬
‫מפלחים‬
‫הפנסים‬
‫לעין‬
‫מתגלות‬
‫האפלה‪,‬‬
‫מדהימות‬
‫נוף‬
‫תמונות‬
‫קומפוזיציות‬
‫ביופיין‪,‬‬
‫מופלאות שמנצלות את כל‬
‫גווני הקיארוסקורו שמצלמה‬
‫יכולה לקלוט‪ .‬ג'יילאן עצמו‬
‫הוא צלם סטילס יחיד במינו‪.‬‬
‫מי שרוצה לקבל מושג‬
‫מוקדם על הדימויים החזותיים של האיש הזה‪ ,‬שייכנס לאתר שלו )‪ (www.nbcfilms.com‬וימצא שם כמה מאלבומי‬
‫הצילומים המרתקים ביותר בהם נתקל מעולם‪ .‬חזרה לסרט‪ .‬זאת חקירת רצח שלא דומה לשום סרט משטרה‬
‫שראיתם‪ .‬בשלוש המכוניות ישנם שני חשודים‪ ,‬פרקליט מדינה שבא מאנקרה‪ ,‬מפקח משטרה מעיר המחוז‪ ,‬רופא‬
‫מבית החולים באותה העיר‪ ,‬ועוד צוות עזר‪ ,‬חיילים‪ ,‬נהגים ושני פועלים עם כלי חפירה‪ .‬החשודים אמורים להוביל‬
‫את כל הצוות הקטן הזה למקום שבו הם טמנו גופה‪ ,‬ובמשך לילה שלם הם נודדים ממקום למקום ואינם מוצאים‬
‫מאומה‪ .‬הזמן עובר בשיחות בטלות לכאורה הנמשכות לאורך המסע‪ ,‬אשר הולך ומתמשך עד שקצה סבלנותו של‬
‫מפקח המשטרה‪ ,‬רוגז משום שהחשודים מסרבים לשתף פעולה והוא מחליט לבלות את שארית הלילה בביתו של‬
‫מוכתר הכפר הקרוב‪ .‬בכפר הזה נוסף עוד נדבך לפרסקו המורכב שמצייר ג'יילאן בסבלנות רבה‪ .‬עם אור הבוקר‪,‬‬
‫יוצאים שוב לדרך‪ ,‬הפעם מוצאים מהר את הגופה‪ ,‬שנקברה כנראה כשהיא עוד בחיים‪ ,‬מחזירים אותה לבית‬
‫החולים לניתוח אחרי המוות ומה שעשוי היה להיראות כמו סצנה לקוחה מסדרת ‪ CSI‬הופכת למשהו אחר‪ ,‬ולו רק‬
‫משום ששעה ששומעים את קולות ריסוק העצמות ברקע המצלמה עסוקה כל הזמן בהמוני פרטים קטנים שהם‬
‫משמעותיים יותר‪.‬בסוף הסרט‪ ,‬מתקבלת תמונה מדהימה של אנטוליה ותושביה‪ ,‬פתאום הדמויות הסתמיות‬
‫והאלמוניות רוקמות עור וגדים‪ ,‬והתקרית השגרתית כביכול הופכת לדרמה של ממש בה מתגלים פרטים שאף‬
‫אחד לא התיחס אליהם ישירות ובכל זאת הם שם‪ .‬פערים בין מעמדות שונים – אינטלקטואלים מן העיר הגדולה‪,‬‬
‫פקידי ממשל מן המחוז‪ ,‬חיילים במדים‪ ,‬כפריים קשי יום‪ .‬סיפורי אהבה טראגיים שאינם בעצם הנושא המרכרזי של‬
‫הסרט‪ ,‬ואולי בכל זאת כן‪ ,‬באים לידי ביטוי בהערות שוליים‪ ,‬במבטים‪ ,‬בצילומים ישנים‪ ,‬בסכסוכי עבודה ובסכסוכים‬
‫פוליטיים מרומזים‪ .‬אין צורך לפרט אותם‪ ,‬הם מובנים לחלוטין‪ .‬כל זה כאילו באקראי‪ ,‬מבלי שאף פעם מצביעים‬
‫במפורש על נקודה כזאת או אחרת‪ .‬ג'יילאן מתבונן ומקשיב ומכאן והלאה‪ ,‬זה תפקידו של הצופה לפענח כדי‬
‫להבין‪ .‬להבעת אמון כזאת לא זכו צופי הקולנוע כבר הרבה זמן‪.‬‬
‫אלנה – ‪Elena‬‬
‫במאי‪ :‬אנדאי צוויאגינצב – ‪Andrei Zvyagintsev‬‬
‫אנדרי צוויאגינצב זכה לתהילה מיידית עם סרטו הראשון‪" ,‬השיבה"‪ ,‬עורר חילוקי דעות עם סרטו השני‪" ,‬הגירוש"‬
‫ועכשיו‪ ,‬בסרטו השלישי הוא עדיין ממשיך לחפש עאת עצמו‪ .‬בשלושת הסרטים‪ ,‬מרכז הכובד הוא מערכת היחסים‬
‫בתוך משפחה‪ .‬שלושתם מבוייימים להפליא‪ ,‬אין איש שלא יתפעל מן הדרך שבה משתמש הבמאי הצעיר הזה‬
‫במצלמה ‪ ,‬העמדת השחקנים בתוך סצנה‪ ,‬השימוש בגווני האפור או המבנה המיוחד במינו שיש לכל פריים בסרט‬
‫שלו‪ .‬אבל הצרות מתחילות מן הרגע שמקבלים את הצורה כנתון ברור מראש‪ .‬נתון נכבד בהחלט אבל בכל זאת‪,‬‬
‫סרט צריך יותר מאשר עיצוב אסטתי‪" .‬הגירוש" היה אומנם מבוסס על סיפור של הסופר האמריקאי ויליאם סארויאן‬
‫אבל הוא הזכיר יותר את דוסטויבסקי וצ'כוב‪ ,‬והסרט הלך לאיבוד בין המקורות הללו‪ .‬הפעם‪ ,‬זה מתחיל כמו דרמה‬
‫משפחתית עצורה ונוקבת אבל מתדרדר לקראת המחצית השנייה לאחד מאותם הסיפורים הקודרים של בעיטה‬
‫במוסר וחיסולי חשבונות משפחתיים שהם כבר חלק מן המלודרמה הרוסית השגרתית‪ ,‬כמעט חומר גלם לטלה‪-‬‬
‫נובלות שלהם‪.‬‬
‫אלנה‪ ,‬אישה פשוטה מן המעמד הבינוני הנמוך‪ ,‬נשואה לאיש עסקים עשיר‪ .‬אצל שניהם מדובר בנישואים שניים‪,‬‬
‫הם אינם צעירים‪ ,‬היא דואגת לו וממלאת תפקיד של עקרת בית למופת‪ ,‬אבל למרות היותה רעייתו החוקית‪,‬‬
‫מעמדה הוא כשל סוכנת בית וותיקה ונאמנה‪ .‬עד לרגע שהוא‬
‫חוטף התקפת לב‪ ,‬בתו מנישואים קודמים‪ ,‬שהתעלמה ממנו‬
‫במשך שנים‪ ,‬באה לבקר אותו‪ ,‬הוא נזכר בחובותיו כאב ומחליט‬
‫שהגיע הזמן לכתוב צוואה ולהשאיר לבתו החוקית את כל הונו‪.‬‬
‫אלנה‪ ,‬שקיוותה להעזר בממון של הבעל כדי לעזור בנה שלה )גם‬
‫הוא מנישואים קודמים(‪ ,‬טפיל עצלן‪ ,‬נשוי לאישה שאינה טובה‬
‫ממנו‪ ,‬ואב לבן שהוא עבריין בפוטנציה‪ .‬כאשר אלנה מבינה‬
‫שהממון של הבעל לא יגיע לידיה ולידי בנה‪ ,‬הופכת עקרת הבית‬
‫השלווה והנחבאת אל הכלים לאשת תככים שתעשה הכל‪ ,‬כולל‬
‫גרימת מותו של הבעל‪ ,‬כדי לזכות בירושה‪ ,‬לא לעצמה אלא לצאצא המפוקפק שלה‪ .‬חיי המשפחה של אלנה‬
‫)מדז'דה מרקינה( ובעלה )אנדרי סמירנוב( שתופסים את כל החלק הראשון של הסרט‪ ,‬מוצגים בצורה מרתקת‪,‬‬
‫ולמען האמת‪ ,‬הדמות של אלנה‪ ,‬לא מעט בזכות המשחק המרשים של מרקינה‪ ,‬היא זאת שמחזיקה את הסרט‬
‫כולו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כל משפחת הבן נראית כמו קריקטורה נלעגת‪ ,‬אוסף דמויות שהבמאי עצמו בוחל בהם לכל‬
‫אורך הדרך ואינו רואה שום סיבה ראויה להשאיר אותם בחיים‪ .‬וכאשר הם מתחילים להשתלט על הסרט‪ ,‬נעקר‬
‫ממנו כל העניין‪.‬‬