ללחוץ להורדת הספר
NICI LUPESCU נתן לבון NICI LUPESCUמסע במנהרת חיי ילדות ,בגרות ,הורות וזוגיות... cover_sofi.indd 1 20/07/2010 15:11:25 נתן לבון נתן לבון NICI LUPESCU בהוצאת המחבר. © כל הזכויות שמורות למחבר .אין להעתיק ,לשכפל ,לצלם ,להקליט ,לתרגם ,לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי ,אלקטרוני, אופטי או מכאני )לרבות צילום והקלטה( ,ללא אישור בכתב מהמחבר. הודפס בדפוס איילון ,ירושלים ,תש"ע.2010 , נתן לבון NICI LUPESCU ספר זה מתאר קרוב ל 75-שנה מימי חיי ומשתרע על יותר ממאה שנה מקורות משפחות לופסקו ושמואל מוקדש באהבה עזה וענקית ליקירי מכול ילדי אורן ואלה, לנכדי המופלאים כרמל ,יעל ,ניצן ניתאי וידידיה ולניני שעוד יבואו... תודה מיוחדת למרים ,שלמרות שלא כול מה שכתבתי הנו לרוחה, עודדה ועזרה להביא ספר זה לדפוס. ועוד תודה נעימה ל לגילת עירון שעזרה בהגהות ועריכה לשונית. מסע במנהרת חיי 1 לפ ְלנָק )(FELNAC המסע ֶ פלנק הוא כפר קטן ונידח בצפון-מערב רומניה .בכרוניקה המשפחתית שלנו נזכר כפר זה בעיקר בפי אמי ,סבתא סטינה ,כמקום טראומתי שאליו הגיעו היא ואבי איליה בשנות נישואיהם הראשונות עם בנם הבכור ,אחי ארמנד ,שהיה אז כבן שנה .זמן קצר לאחר הגיעם למקום הם רכשו בסיוע המשפחה טחנת קמח ,בתקווה ישׁ ֶטה ),(Targoviste רגוֹב ְ בט ִ שמזלם ישפר עליהם יותר מאשר עד אז ,בעיסוקיהם ֶ בחזקת משנה מקום ,משנה מזל .הם קיוו שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם ולגדל ילדים בכבוד ,אך נחלו אכזבה מרה .הסביבה הזרה ,המנהגים ואורח החיים בכפר הלא-מוכר ,העדר הידע והניסיון בניהול טחנת קמח ואולי קורטוב של אנטישמיות, גרמו להורי כישלון צורב ,מצוקה ,עליבות ,מפח נפש ,רעב ומחסור ,והם נאלצו לעזוב בהפסדים גדולים ,בבושת פנים ובתחושה מרה של "לא מוצלחים" או חסרי מזל. דוֹרל ,ואולי נסיבות הולדתו גרמו לו לחוש בתקופות שונות בפלנק נולד אחי ֵ של חייו תחושות של החמצה וכישלון אישי .לפני שנים נסע דורל לרומניה בניסיון למצוא את כפר הולדתו ,ומסיבות בלתי ברורות לא הצליח. * ישׁוֹאָרה ) ,(Timisoaraמרחק שעה ָ ימ בט ִ בביקורנו האחרון ברומניה ,בהיותנו ִ נסיעה לפלנק ,החלטתי לעשות מעשה ולהגיע לכפר שעליו שמעתי פעמים אין-ספור מאמי. ביום השלישי לשהותנו בטימישואורה ,אכלנו מוקדם ארוחת בוקר ויצאנו למסע לפלנק .נהג מונית בעל אוטו מפואר ,Dacia 82' ,חטף אותנו לאחר משא ומתן עסקי קצר ,והתחלנו לנסוע ,לפי המפה שהכינה מרים מבעוד מועד .הנהג שלנו ,יליד המקום ומתמצא באזור ,מתברר שלא שמע מעולם על הכפר הזה ,שהוא כה חשוב בהיסטוריה המשפחתית שלנו ,ומדי פעם נאלץ לעצור ולברר כיצד מגיעים )כשהוא מוודא שוב ושוב את שם הכפר" :פלנק? פלנק ,אמרתם?"(. תוך כדי נסיעה שאלתי את עצמי כיצד הגיעו לכאן הוריי עם תינוק .איך עברו את 600הקילומטרים מטרגובישטה -ברכבת קיטור? בעגלה רתומה לסוסים? ובתוך כמה זמן? * לאחר כשעה נסיעה באוטו נושף ורועד ,ללא חגורות בטיחות וללא ידית אחיזה, פלנק ניצבה לפנינו .הנהג שאל אותי לשם המשפחה שאני מחפש ,והופתע מאוד 5 נתן לבון כשהשבתי לו שאיני מחפש שום משפחה ,אלא זיכרונות ,דפים צהובים בהיסטוריה המשפחתית... כביש ראשי חוצה את הכפר ,משמאל בית קפה או בית מרזח קטן ,ובו כמה שולחנות שסביבם ילדות שסיימו באותו יום את שנת הלימודים .חנות לחומרי בניין וחנות חלקי חילוף למכוניות .בהמשך הכביש כנסיית הכפר ,שפעמוניה הזכירו את השעה .מרפאה ציבורית ,בית ספר גדול ,בית דואר ,עירייה ,תחנת מכבי אש ובית תרבות .כלים חקלאיים לאורך הדרך ,עגלה רתומה לסוס ,ברווז תועה ותרנגול גא. בתים יפים יותר ויפים פחות ,כפר לא זוהר ולא מוזנח ,גם ירוק וגם אפור. הופתעתי לגלות שטחנת הקמח עדיין קיימת ופועלת .כשהגענו ראינו בניין גבוה וארוך ,צבוע לבן ,שבקצהו נראים כמה חדרי מגורים .האם כאן גרו הוריי? מדרגות רעועות מעץ הובילו לכניסה לטחנה ,ובדיוק כשרציתי להיכנס הגיע איש זקן רכוב על אופניו .ניגשתי אליו ודיברנו .זקן חביב וידידותי ,פתוח לשיחה. הזקן נולד בכפר לפני 83שנה ,באותה שנה ובאותו חודש שבהם דורל נולד )אולי גם באותו יום (?...הוא עבד כל חייו בטחנת הקמח .היום הוא בא לטחון את החיטה הפרטית שלו ,שלפי דבריו "היא הכי טובה" .הזקן סיפר שהטחנה קיימת יותר ממאה שנה ,היו לה שלושה בעלים עיקריים ועוד כמה בין לבין .ביניהם נדחקו גם הוריי ,שאותם לא ציין ולא זכר .לפי השמות ,כל הבעלים היו ממוצא גרמני .לדבריו, נוסף על טחינת שעורה ,תירס וחיטה ,זיקקה הטחנה שמן .היא הייתה ועודנה מכרה של זהב ,ואפילו בתקופתו של צ'אושסקו אנשים התפרנסו יפה בזכותה. 6 מסע במנהרת חיי הזקן התרפק בגעגועים על הזמנים הטובים שבהם בילה ועבד בטחנה ,ואני סגרתי מעגל נוסף בחיפושיי אחר עצמי ואחר עברי .מעגל אחד נסגר ואחר נפתח. עברי האישי טומן בחובו הפתעות ,אך על כך במקום אחר. להתראות ,פלנק! מוקדש באהבה לאחייניי איריס ואילן ,ילדיו של דורל 16ביוני 2006 אחי דורל 7 נתן לבון 2 בית ילדותי לפי הסיפורים המשפחתיים ,כמה חודשים לאחר הולדתי עברנו לגור בבית חלומותיו של אבי ,בית שבנה בכספו שלו ולפי תכנונו .לאחר שנים רבות של קשיים כספיים ,מצוקות ועלבונות ,הגיע אבי אל פסגת שאיפותיו ,ביסס את מעמדו הכלכלי בכוחות עצמו ,בנה כאמור בית משלו ,וגם נולד לו בן זכר )ולא בת ,כפי שקיוותה אמי(. בקיצור ,שנת 1932הייתה שנת שיא האור ,הסיפוק ,העושר והאושר בחייו של אבי. גם עבור אמי הבית החדש היה קלף חשוב ביחסי הקנאה שהתנהלו מאז נישואיהם עם כמה מבני משפחתו של אבי ,במיוחד עם אחיו מיליקה )על כך ידובר במקום אחר(. בבית הזה גרתי עד סוף כיתה א ,כשהייתי כמעט בן שמונה. * ישנוֹ ) 12 (Strada Major Brezisanuבטרגובישטה, הבית שכן ברחוב ָמאיוֹר ְבּ ֵר ִז ָ רחוב מרכזי יחסית ,לא רחוק מהעירייה ,שהוביל לאתר ההיסטורי של העיר, ִקינְ ִדיָה ) - (Kindiaמבצר ששימש בעבר משכן לנסיכים ולשליטים ,ביניהם הנסיך דרקולה המפורסם .כאן שכנו מוסדות המדינה בעת שטרגובישטה הייתה הבירה של רומניה. אך עבורי לא קדושת ההיסטוריה היא שמילאה תפקיד ,כי אם מדרון הרחוב התלול ,שבחורף התגלשנו בו על השלג ,במזחלת או על הטוסיק ,כי שקיות ניילון לא היו אז. הבית עמד בפינת הרחוב ,מוקף מצדו הקדמי והימני גדר עץ שצבעה אינו זכור לי ,ומאחוריו בצבצה צמחייה פרחונית עליזה ורעננה .משמאל לבית ומאחוריו גרו שכנים .מסביב לבית הייתה חצר גדולה ובה מבנה נפרד עם מחסן וסככה לאחסנת עצי החימום לחורף ,וגם חדר אחד או שניים עבור המשרתים .בפינה אחרת של החצר היה לול תרנגולות ולידו עץ ,עץ הדמיונות וההרפתקאות שלי ,שעליו התקנתי תחנת רדיו סודית וממנו תכננתי להמריא לשמים. המחצית השנייה של הגינה ,שבה אבי חשב לבנות שלוש דירות ,השתרעה על שטח גדול ,כולו שיחי ורדים ,ובקצהו שלושה–ארבעה עצים גדולים שתחתיהם היינו יושבים בקיץ ואוכלים .בעיקר אהבתי לאכול אבטיח ותמיד קיוויתי בדריכות שהאבטיח יהיה מהזן הצהוב. 8 מסע במנהרת חיי וכעת הבית עצמו ,מבנה מרובע בן קומה אחת ,בצבע ורוד ,מסביבו פרחים ריחניים ,אחד מהם "מלכת הלילה" ,שהפיץ בערבים ריח חלומי .לבית היה גג רעפים ובקדמתה מרפסת אדומים .בפתח הבית הייתה דלת הכניסה הראשית )לאורחים( ִ מקורה .בכניסה לבית היה חדרון קטן ,הול ,ובו מתלה מעוצב למעילים ולמטריות וגם מקום אחסון לתבניות רחבות הידיים מלאות "אוזני המן" המפורסמות של אמי .לשם התנגבתי מדי פעם לטעימה אסורה .להול זה היה צמוד חדר גדול המיועד לחגיגות ולקבלת אורחים חשובים .שם התנהלה גם מסיבת הפורים האחרונה ,שבה התחפשתי לכבשה .אני זוכר שיום למחרת המסיבה התעצבתי מאוד שהמסיבה נגמרה ,שהאורחים הלכו ונשארו שאריות כיבוד וכלי אוכל מלוכלכים .אולי הרגשתי בתוכי שזו הייתה המסיבה האחרונה שנחוגה בבית ילדותי. דלת זכוכית גדולה הפרידה בין חדר האורחים לחדר המגורים ,שבו אכלנו ליד שולחן גדול שמעליו מנורה ועליה תלוי סרט דביק ללכידת זבובים .ליד שולחן זה שיחקתי ,ציירתי ,הכנתי שיעורים ,ולפעמים ישנתי על הספה שליד השולחן .ואסור לשכוח את הרדיו ,מכשיר הפלא שממנו בקעו כל יום ראשון הלהיטים של זוג יל ֶקה ) (Vasilacheהגוֹי .באותו חדר היו גם ָס ָ רוֹא ) (Stroeהיהודי וו ִ הבדרנים ְס ְט ֶ מונחים בימי ראשון עיתוני סוף השבוע ,שבעזרתם למדתי לקרוא. והיה גם אח עשוי טרקוטה בצבע אדמדם-בורדו ,שהוסק בעזרת בולי עץ ,והיה תענוג לשבת לידו ,לחמם את הגב ולהביט אל מעבר לחלון על פתיתי השלג הנופלים לאטם. ִ מחדר המגורים הייתה יציאה לפרוזדור ארוך שממנו התפצלו חדרים נוספים. ליד חדר המגורים שכן מטבח גדול ממדים ובתוכו תנור ענק שבער על עצים ,ועליו היו מונחים כל הזמן מאכלים ומטעמים שונים .ממטבח זה יש לי זיכרון עצוב על לספרו. מעשה אכזרי שאני עצמי עשיתי ,אך לא זה המקום והזמן ַ מול המטבח ניצב מזווה שבו אחסנו שימורים ,ריבות ,דברי מתיקה וגם נקניקיות ובשרים משומרים .את כולם הכינה כמובן אמי ,בעזרת המשרתת או הטבחית. למזווה הזה קשורים הרבה זיכרונות קולינריים ,המעוררים מדי פעם את מיצי הקיבה שלי. בין המטבח למזווה הייתה דלת יציאה לחצר ,ההיא עם הלול והעץ ,הדלת ששימשה בימי חול את בני הבית והמקורבים .מול הדלת ,בקצה השני של הפרוזדור, עמד ארון לבן גדול ובו שתי מגירות ,שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד. ליד הארון הייתה דלת שהובילה לאגף השינה – חדר הילדים וחדר ההורים – זה בתוך זה ,ומחדר הילדים הכניסה לאמבטיה ולשירותים .לכל אחד מהחדרים הללו סיפור משלו וזיכרונות ילדות משלי. 9 נתן לבון עד כאן תיאור בית ילדותי ,שבו גדלתי והתוודעתי אל העולם ובו גרתי כמעט שמונה שנים ,שנים מלאות התרחשויות ומעשיות .כעת אני רואה שאלו היו ברובן שנים של תמימות נעימה ואושר ראשוני. 27ביוני 2006 10 מסע במנהרת חיי 3 חוויות נוספות מבית ילדותי במשך שנים רבות לאחר שעזבתי את הבית בטרגובישטה ,אולי עד תום שירותי הצבאי ,פקד אותי חלום חוזר ונשנה .בחלום אני מצליח להשיג כסף ,הרבה כסף, פעם בהגרלה ,פעם במתנה ,פעם בירושה מסתורית ,ופעם שכר אסטרונומי פרי עבודתי .בעזרת הכסף הזה אני חוזר לטרגובישטה ,קונה את הבית בחזרה ונותן את המפתחות לאבי .חלומות לחוד ומציאות לחוד .אמנם את הבית לא רכשתי ,אך חזרתי אליו כמה פעמים. * בשנת ,1949לפני שעזבנו את רומניה ,נסעתי עם אבי לטרגובישטה להיפרד מחברים ובני משפחה .הצעתי לו לעבור גם ליד הבית שבו גרנו .הוא סירב באמתלה כלשהי ואף ביקש ממני לא לגשת לשם .אך הכמיהה לראות את בית ילדותי הייתה חזקה מרצוני למלא את בקשתו .רצתי לשם ,הקפתי אותו במבטיי ותרתי באפי אחר ריח הפרחים שצמחו ליד החלונות ,אך הוא התנדף. בבית היה מרתף שבו אוכסנו החמוצים ואולי גם הריבות למיניהן .את יאָצה ) ,(Dulciataמעדן פירות ,כיבוד רומני מסורתי ,אכסנה אמי במזווה. הדוּל ִצ ָ ְ יקה ) ,(Mamicaלימים סבתא סטינה ,הייתה מכינה חמוצים מכל אמ ָ אימא שליָ ,מ ִ דבר ,אך חמוצי האבטיחים הננסיים שלה היו המפורסמים ביותר ,ואת טעמם אני מחפש עד היום .את החמוצים היינו משמרים במרתף ,בחביות עץ גדולה ,בדומה לחביות יין .נוסף על החמוצים אכסנו שם ריבות שזיפים ,משמשים ,דובדבנים ועוד. לקראת בישול הריבות היו מזמינים צוענייה שמומחיותה לצפות בשכבה של אבץ את חבית הפח הענקית שבה היינו מרתיחים בדרך כלל כביסה. התקופה של הכנת התבשילים לחורף הייתה בעבורי מפחידה מאוד ,וזאת משום שמדי פעם הזהירו אותי שהצוענים חוטפים ילדים .כמו כן ,בכל הזדמנות שבני משפחתי סברו שלא התנהגתי כראוי ,הם היו מאיימים עליי שיפקירו אותי בידי הצוענים או שיסגרו אותי במרתף. זה המקום להסביר ,לתרגם ולפרש את הביטוי הרומני purtat cu minte" "Nu ,teaiשמשמעו התנהגות בלתי ראויה ובתרגום מילולי" :התנהגות בלי שכל ,לא בתבונה" .נראה שכבר אז החלו לחלחל בלבי ספקות לגבי כושרי השכלי... באותה תקופה היו לי הרבה חברים ,בעיקר מבין השכנים ,רובם לא יהודים, אך עובדת יהדותי לא הפריעה להם ולא לי .אפילו במריבות כמעט לא קיללו אותי בקללה המסורתית של "יהודי מלוכלך" .שיחקנו במשחקים שונים שבהם ילדים 11 נתן לבון משחקים עד היום -תופסת ,קלאס ,חמור ארוך ועוד ,אך אני רציתי בעיקר לעניין אותם בתכניתי להמריא לשמים מהעץ שליד הלול שלנו. לצערי ההצלחה לא האירה לי פנים .רק ילד אחד נענה והוא הוזמן להופיע באחד הבקרים בשעה חמש .כן ,כן בחמש בבוקר .אמנם לקרוא על שעון עדיין לא ידעתי, אך לפי תחושת הבטן שלי זאת הייתה שעה ראויה כדי להספיק להגיע למרומים ובחזרה. ואכן ,למחרת בבוקר ,בשעה חמש בדיוק ,הגיע חברי ,נרגש כולו .מובן שאני ישנתי וכך גם שאר בני הבית ,אך מתוך דבקות במשימה דפק החבר בדלתות והצליח להעיר את אבי .אבי ,רדום ורוטן ,שלא שותף בסוד המבצע החשוב ,גער בו וגירשו בבושת פנים .מתוך פחד או מפאת השעה המוקדמת ,פרץ חברי בבכי מר ועשה את צרכיו במכנסיים ולכלך את הכניסה לבית... כשהתעוררתי המתינה לי נזיפה עדינה ומנומסת מצד אבי .הוא הבטיח להשאיר את הסיפור בינינו ,וזאת כדי להציל אותי מזעמה של אמי ,כמובן בתנאי שאוותר על תכניותיי האסטרונאוטיות שלי ...חרבון גדול... * בוקר קיץ אחר ,חמים ורענן ,כשטרם מלאו לי חמש ,קמתי מלא תכניות והתחבטויות :היכן להשיג חוטים וכפתורים לרדיו הפלאים שלי; עם מי להתייעץ לגבי האפשרות להפוך את אופניי בעלי שלושת הגלגלים לכאלה בעלי שני גלגלים... ואז מאמיקה קראה לי להתלבש .נעניתי לקריאתה והיא הלבישה אותי בבגד מבד פרחוני שתפרה בעצמה ,בגד כזה שמתכפתר מלמטה .אני כבר לבוש ורוצה לרוץ לעיסוקיי החשובים והבוערים ,כשפתאום אני זוכה למטר של מכות נמרצות מלוות בהטפות מוסר על טיפשותי הגדולה ועל התנהגותי חסרת הרסן .באותה עת לא הבנתי את פשר הדבר ואת סיבת העונש .רק מאוחר יותר התברר לי שזה היה אַר ַמנְ ד מה נאמר בהתייעצות המשפחתית ביחס למצבו משום שסיפרתי לאחי הגדול ְ בלימודים. באותה תקופה העסיקו הוריי ,או ליתר דיוק מאמיקה -למען הכבוד ,הרושם והמעמד יותר מאשר לצרכים אובייקטיביים -מבשלת ) ,(Bucatareasaעוזרת ) (Servitoareונער שליח ) .(Ucenicכולם אהבו ופינקו אותי בתור הבן הצעיר ) ,(Domisoru Nicuלעתים יותר מאשר בני משפחתי. אני אהבתי מאוד את השליח ,שכן היה נוהג לשחק איתי ולמלא את כל משאלותיי .יום אחד הוא חזר עייף משליחויותיו הרבות ,ולחוסר מזלו שמט את ראשו על השולחן במטבח ונרדם .כיוון שציפיתי לבואו ,לא השלמתי עם העובדה שהוא נרדם וחיפשתי דרך להעירו .לשם כך מצאתי דרך אכזרית מאין כמוה .גם היום ,לאחר 70שנה ,אני מתחלחל ומקבל צמרמורת כשאני נזכר במה שעשיתי, 12 מסע במנהרת חיי מובן שלא מדעת .פשוט לקחתי סכין ,חיממתי אותה בתנור ,ואת קצה הלהב הנחתי על לחיו .הוא התעורר בבהלה ופרץ בבכי מר ובצווחות כאב .כשראיתי את הכווייה בפניו התחוור לי המעשה הנורא שעוללתי ושנינו בכינו יחד .לזכותו ייאמר שסירב לספר להוריי מה קרה לו ,אך כשהדבר נודע קיבלתי בהכנעה ,בהבנה ובסיפוק-מה, את מנת המכות המתבקשת. * מראות ומעשים מבית ילדותי חוזרים ועולים לתודעתי .בתקופה זו גיליתי את ההבדלים בין המינים ועמדתי על חילוקי הדעות בין הוריי ,שהיו בעיקר סביב טענות של אמי כלפי אבי .אני זוכר את השכמות הבוקר המוקדמות ,עוד בחושך ,כדי להתכונן לנסיעה בת שעה וחצי ברכבת לבוקרשט; את הלוח השחור שעליו העתקתי אותיות ומספרים מן העיתון ,ואת השיחות עם אחי האמצעי דורל ,שלו סיפרתי את סודותיי ,פחדיי ותכניותיי... אין כמו טעמם המר-מתוק של הגעגועים המתמשכים לבית ילדותי. 19ביולי 2006 13 נתן לבון 4 כיתה א' ברומניה הולכים לבית הספר בגיל שבע .אני נולדתי ב 4-באוקטובר ,1932כך שב 15-בספטמבר 1939התייצבתי לראשונה בשערי בית הספר הממלכתי מס' 1 בטרגובישטה בלבוש חגיגי ,בתלבושת אחידה בצבע אפור עם נקודות לבנות ,חלוק- שמלה שעליו רקום סמל בית הספר .על גבי נשאתי תיק חום ובתוכו לוח שחור שעליו היו תלויים גיר כתיבה מיוחד וספוג צהוב למחיקה. אף שהתרגשתי מעצם המעמד ,בבית לא הורגשה כל תכונה מיוחדת ,בניגוד למקובל כיום וכפי שאני זוכר שהיה בעת שילדיי ונכדותיי הלכו לכיתה א' .מאמיקה ליוותה אותי עד פתח בית הספר והשאירה אותי לנפשי .מורה או משגיח כלשהו הראה לי את הכיתה שבה אלמד .תפסתי מקום בספסל השלישי בטור האמצעי ליד ילד שלא הכרתי ,ובהמשך התברר שלא הכרתי ולו ילד אחד. לא הספקנו להתיישב וכבר קראו לנו לטקס פתיחת שנת הלימודים .הילדים הסתדרו שורות-שורות לפי הכיתות ואני נדחקתי בין חבריי החדשים .ברגע זה החלו לחשושים של מורים שהתייעצו ביניהם ,ולאחר מכן התבקשתי להמתין בצד. לאחר דיבורים נוספים החזירו אותי לשורה יחד עם כולם .פשוט ,מאחר שהייתי הילד היהודי היחיד בכל בית הספר ,הם התלבטו אם מותר לי להשתתף בטקס שבו ינגנו את ההמנון ויניפו את הדגל הלאומי .לבסוף הוחלט שמותר לי להשתתף ,ומאז השתתפתי בכל הטקסים והחגיגות הלאומיים והדתיים כאחד. יש לציין שרק שבועיים לפני כן ,ב 1-בספטמבר ,פרצה מלחמת העולם השנייה. אני לא הבנתי בדיוק את פשר הדבר ,חוץ מזה שטורים-טורים של חיילים ברכבים שונים עברו ברחוב שלנו .אנחנו הילדים ספרנו ומיינו את סוגי הציוד ,ויודעי המספרים רשמו את מספרי הרכבים .לימים התברר שאלה היו חיילי הצבא הפולני שבעקבות המלחמה עזבו את מולדתם ,חלקם הגיעו לאנגליה והצטרפו מאוחר יותר לצבאות של בנות הברית. * נחזור לכיתה א' .אחרי הטקס נכנסנו לכיתות ,והמורה בירכה אותנו ,איימה עלינו והנחתה אותנו בדרכנו החדשה .נתבקשנו להניח את הלוח השחור והתחלנו לכתוב .אני ,שכבר למדתי מלאכה זו על ידי העתקת אותיות מהעיתון ,שמחתי ,אך מהר מאוד התאכזבתי .האותיות שנתבקשנו לכתוב לא היו האותיות שאני הכרתי; אלו היו אותיות אחרות ,אותיות בכתב יד שהקשו עליי את החיים מאז ועד היום. בארץ אנחנו מכירים את "דנה קמה" ,ברומנית היה "") "o.i.oiאוי" פירושו עיזים(; 14 מסע במנהרת חיי כך הכניסו לי את העז הראשונה ...חזרתי הביתה כולי נרגש וחלקתי את חוויותיי המסעירות עם איש הסוד שלי ,אחי האמצעי ,דורל. למחרת התחלנו ללמוד גם חשבון .לקראת יום ראשון בשבוע הגיע תורם של לימודי הדת .בהתחלה הרשו לי להשתתף וכך הכרתי את ישו ואת מריה ושמעתי לראשונה על בית לחם ,על נצרת ועל ירושלים ,כולם מקומות דמיוניים ורחוקים; מי חלם שלימים אתגורר באחד מהם ואת זיכרונותיי אכתוב דווקא בירושלים. כאשר ישו הקדוש היה קטן ,טוב לב ונחמד ,נהניתי מאוד מהשיעורים ,אך סיפור צליבתו היה כבר מוגזם וייתכן שגם מסוכן ,וכך בזמן שיעורי הדת היה לי שיעור חופשי ,רעיון לא רע... למרות קשיי הכתיבה התחלתי לכתוב בעיפרון ולאחר מכן בדיו .כתבנו בעט בעל ציפורן ובדיו מכסת .קנו לי מחברת מיוחדת עם שורות ,אחת צרה ואחת רחבה. אחר הצהריים ניקיתי היטב את שולחן האוכל ,הכנתי את כל הציוד ,התחלתי להכין את שיעורי הבית ,וכתבתי את כל הדרוש .בעוד אני מרוצה מעצמי על ההישג של השימוש בדיו ,קרה "ברוֹך" גדול :הכסת התהפכה והדיו נשפך על המחברת. התייעצתי עם דורל והוא הציע לקנות מחברת חדשה אך לא היה לו כסף. למחרת הגעתי לבית הספר עם המחברת המוכתמת .המורה לא גילתה נכונות לשמוע את הסבריי ונזפה בי ,ולאחר כמה ימים קראה לאמי לשיחה. כשחזרתי הביתה חיכתה לי מאמיקה במטבח בסבר פנים חמור ,סגרה את הדלת והכתה בי נמרצות במערוך ,בתוספת "מחמאות" שאני טיפש ,לא יוצלח ,עצלן ,חסר שכל ולא מבין דבר ,והביעה תקווה שאולי בעזרת המכות אתעשת. המסר של מאמיקה נקלט היטב והכתם ההוא נשאר טבוע בי עד השנים האחרונות" .חיזוקים" מהסוג הזה כבר שמעתי בעבר והם התרבו בהמשך .למרות זאת צלחתי בשלום את כיתה א' ,ציוני נעו בין שמונה מינוס לשמונה פלוס; בשביל תלמיד בעל חסרונות וחטאים כל כך גדולים ,ועוד יהודי ,זה לגמרי לא רע... * לקראת סוף שנת הלימודים מכרנו את הבית והמשפחה עברה לבוקרשט .אני נשארתי לבד זמן-מה ולאחר מכן לקחו גם אותי בלי לסיים את כיתה א' עד תום. בשנת ,1978כשבתי אלה הייתה על סף כיתה א' ,חזרנו לרומניה לביקור של כמה שבועות וכמובן תכננתי לבקר בטרגובישטה כדי לראות שוב את הבית ,את בית הספר ואת בניין העירייה שבראש המגדל עם השעון .מרים רעייתי חשה ברע ומסיבות נוספות לא הצטרפה לביקור ואנחנו לקחנו את הרכבת ונסענו. אלה נרדמה ואני חזרתי במנהרת הזמן למחוזות ילדותי .לאותו שעון במגדל העירייה שבעזרתו למדתי להכיר את פשר הזמן ולמדוד אותו ,לחנות של אבי בשוק שבה חיכה לי שרפרף ,פטיש ומסמרים שבעזרתם רציתי לתקנו ולשפצו .כאילו לא 15 נתן לבון השתנה דבר בטיטו ,אחת התחנות שבדרך :נשמעו בה אותן קריאות של "גזוז", "לימונדה קרה" ו"מאפה חם" ).(Placinta Calda הגענו לטרגובישטה ,שבה נמצאו חפירות והריסות לפי מיטב המסורת של 'אוֹש ְסקוֹ ,אך למרות זאת הגעתי לבית ,כאילו רק אתמול הייתי שם .אבן נגולה ָצ ֶ מלבי כשראיתי שהבית ,בית הספר והשעון ,כולם היו שם... מעגל אחד מיוחד ומוזר נסגר :עזבתי את המקום כשסיימתי כיתה א' ,וזכיתי לבקר בו שוב עם אלה על סף כניסתה שלה לכיתה א'... 20ביולי 2006 16 מסע במנהרת חיי 5 אבי ,טאטיקו )(TATICU אהבתי לקרקס נזקפת ללא ספק לזכותו של אבי .מדי קיץ היה מגיע קרקס לעיר, ממקם את אוהלו בשוק ,לא רחוק מחנותו של אבי ,ולידו נפתח יריד .לונה פארק משעשע היה נפרס בסביבה ובו קרוסלה עם שרשראות ל"גדולים" ואחת עם סוסים לילדים .מוזיקה ,גזוז ,צמר גפן מתוק על מקל ואטרקציות רבות אחרות ,כמו אישה חסרת ראש ואישה בעלת שני ראשים ,היו מהפנטים אותנו ומרתקים את דמיוננו. אבי היה לוקח את כל המשפחה לקרקס ,אך הוא ואני היינו המתלהבים והנהנים הראשיים ,אם לא היחידים .אהבתי את החיות ,את האקרובטים ואת הלוליינים, ויותר מכול את הליצנים .כל כך התלהבתי ,עד שהחלטתי להקים קרקס בעצמי. גייסתי מרתף מאחד השכנים ,מתחתי לאורכו חבל ,דורל הכין מודעות וכרטיסים, ויחד עם חבריי הצלחתי גם למכור כמה .בשעה היעודה ,כשהקהל המתין בדריכות, הופעתי כשארשת חשיבות על פניי ,קדתי קידה ,אחזתי בידי מקל כדי לשמור על שיווי המשקל ,עליתי על החבל ,המתח בשיאו ו ...נפלתי ופצעתי את ברכי ואת גאוותי ,בוכה בכי עצור .מחיאות כפיים לא קיבלתי ,אך כמה סטירות לחי הגונות ומצלצלות מאמי ...כן! יליֶה ) .(Ilieאנחנו הילדים קראנו שמו של אבא שלי הוא אליהו ,או ברומניתִ :א ְ אטיקוּ ) .(Taticuטאטיקו היה גבר יפה ,מרשים ,גבוה ,גדול מידות ,לא שמן, לו ָט ִ בעל עור שחום ,שיער שחור ,תסרוקת עם שביל בצד ,עיניים גדולות כחולות )שאותן ירשנו ממנו אלה ואני( ושפמפם .הסמל האופייני בתלבושתו היה כובע מגבעת כמו בסרטים .היו לו רגליים גדולות ,נעליים כנעלי גוליית ,הליכתו הייתה הליכה בוטחת וצעדיו נשמעו למרחוק .לפעמים נדמה לי שהליכתה של אלה דומה לזו שלו .לא היה כמעט קשר בין דרך הליכתו לאופיו הרך ,הנוח ,השקט ,הוותרני ,הביישני ,המאופק והעדין .איש טוב אמיתי היה אבי ,במובן החיובי והשלילי של המילה; אופי שאמי האנרגטית ,הרגזנית והתובענית ידעה לנצל עד תום ומעבר לכך ,ואולי גם סבלה מכך. הקשר של טאטיקו איתי ,ואני משער שגם עם אחיי הגדולים ,היה מוזר .עם ממד של ריחוק ,אך לא של קרירות; אינני זוכר ששאלתי אותו שאלות כלשהן וגם הוא לא הרבה לדבר איתי; הוא היה מנשק ומחבק אותי רק בהזדמנויות חגיגיות. את בקשותיי ומשאלותיי לקנות דברים הייתי מפנה אל אמי ויותר מאוחר אל אחי ארמנד. 17 נתן לבון בימי ראשון ,כמין ריטואל קבוע ,הלכתי איתו אל הספר לתגלחת ,לתספורת ולסידור השפם .לפעמים הוא היה מספר ומסרק גם אותי ,עם שביל בצד שמאל. במקרה או שלא במקרה ,לימים אני עצמי הלכתי יחד עם אורן להסתפר ולאחר מכן חגגנו במתנה :קנינו איזו צעצוע או ספר או פריט לבוש שהוא חשק בו. המספרה שכנה בשדרה הראשית של העיירה ,שדרה רחבה שהובילה מתחנת הרכבת אל מרכז העיר ומצדיה עצי תה .בשדרה זו עברו כרכרות רתומות לסוסים ובימי החורף המושלגים היו מזחלות ,שסימן ההיכר שלהן היה הפעמונים ,או לפי השיר המפורסם " – Sanie Cu Clopoteiמזחלה עם פעמונים" .בימים של חסד ומצב רוח מרומם של אבי גם אני זכיתי לסיבוב בהן. בשדרה היו עוד שני מוסדות חשובים .הראשון הוא קיוסק שבימי החורף מכרו בו סופגניות מיוחדות ,ענקיות ,חלולות בפנים ,שהמוכר קרא להם "סופגניות עצבניות" ) .(Gogosi Infuriateאני עדיין מחפש את טעמן וריחן עולה לי מדי פעם בחלומות. המוסד השני היה בית הקולנוע היחיד בעיר ,שבו ראיתי את הסרטים הראשונים שבהם כיכבו ילדי הפלא דאז ,הכוכבים שירלי טמפל ומיקי רוני ,שאחי דורל טען שאני דומה לו .איזו מחמאה... * אלה מעט הזיכרונות שיש לי מהילדות המוקדמת בנוגע לקשריי האינטימיים עם אבי .אלה היו ללא ספק ימי ההצלחה והזוהר של טאטיקו .הייתה לו חנות בשוק, שרשמית הוא מכר שם כלי בית ,אך את הכסף הגדול עשה ממכירת משכון ומקניית זהב מהאיכרים בסביבה .עיסוק זה היה בתחום האפור ,בין מותר לאסור. מקור הצלחתו הפך גם סיבת נפילתו .יום אחד הגיעו אלינו הביתה שוטרים וחקרו אותו בקשר לעיסוקו עם זהב ,ונשמעה גם הטענה שמכר זהב גנוב .הפרשה נגמרה ללא מאסר או משפט אך השלכותיה היו הרות אסון עבורו .אבא פחד כל כך עד שחלה במחלה משונה :הוא פחד להתהלך בחוץ לבדו! הוא היה יוצא לרחוב וכולו רועד בלי יכולת לצעוד אף לא צעד אחד .היום יש שם למחלה הזאת – "אגורפוביה" – פחד ממרחבים פתוחים ,ומן הסתם יש היום טיפול יעיל יותר ממה שקיבל אז. אמי ,שהייתה הדמות הדומיננטית במשפחה ,רצה איתו מרופא לרופא ,ממגיד עתידות אחד למשנהו ,לעושי קסמים ולרבנים ,לקוראים בקפה ובקלפים ולמחוללי נסים אחרים ,אך דבר לא עזר. המחלה הייתה כנראה הסיבה העיקרית למעבר לבוקרשט ,כי שם היו רופאים טובים יותר .אך היו גם סיבות אחרות ,כמו התגברות האנטישמיות ,פרוץ המלחמה וכמיהתה של אמי להיות בעיר הגדולה ובקרבת משפחתה .תלותו של טאטיקו באמי הלכה וגדלה .עוד לפני המחלה הוא לא ידע להכין לעצמו כוס תה והכול היו מכינים 18 מסע במנהרת חיי ומגישים לו ,מתוך כבוד כמובן ,אך מאז המחלה השגיחו עליו בשבע עיניים ,בלוויית הנחיות והוראות ברורות ,והוא מצדו לא החסיר דרישות וטענות. במחשבה לאחור דאגת היתר הזאת חיזקה את פחדיו ,הגבילה וצמצמה את תפקודו ,וכמובן הגדילה את תלותו בשירותיה הטובים של אמי .תהליך השתלטותה עליו ועל ענייני המשפחה היה כמעט מוחלט .באופן אכזרי אפשר לומר ,ואולי אחטא כלפיה וכלפיו ,זה היה בגדר מעשה סירוס. עם זאת ,נשמרו גינונים וטקסים סמליים של כבוד .אבי ישב בראש השולחן, אמי הייתה מבשלת עבורו את המאכלים המועדפים עליו ,לא היינו מתחילים לאכול בלעדיו ,הוא היה עושה את "הכפרות" ליום הכיפורים ,ובחגים נשמר לו מקום עם חשובי העדה בבית הכנסת. בנסיבות מסוימות ,במיוחד כשאימא לא רצתה להיענות לבקשותיי או לאלו של אחיי ,היא הייתה אומרת" :צריכים להתייעץ עם טאטיקו"... 21ביולי 2006 19 נתן לבון 6 אמי ,מאמיקה )(MAMICA את אהבתי לתאטרון אני חייב בראש ובראשונה לאמי ,מאמיקה .מגיל שלוש עד גיל שבע היינו נוסעים מדי ערב חג המולד לבוקרשט לבקר את סבתא מטילדה. אף שהנסיעה מטרגובישטה לבוקרשט ארכה כשעה וחצי ,מאמיקה הייתה מעירה אותנו עם פרפורי הלילה ,לפני זריחת השמש ,ומזרזת אותנו להתרחץ ולהתלבש. אותי היא הייתה מושיבה על הסיר כדי לגמור את "העניינים החשובים" של הבוקר, מה שהפך אצלי להרגל לכל החיים )כמובן שכבר לא על הסיר.(... רחוצים ולבושים בחגיגיות ומצוידים לדרך ,עלינו לכרכרה שחיכתה לנו בפתח הבית ,ובעזרתה הגענו לתחנת הרכבת .זו הייתה אותה רכבת שחזרתי ,לאחר שנים, לנסוע בה עם אלה מבוקרשט לטרגובישטה וחזרה. סבתא וסבא קיבלו אותנו בחיבוקים ,נשיקות ומתנות .התמקמנו ,אכלנו ,נחנו, והחלו ההכנות החגיגיות לביקור בתאטרון .יצאנו מוקדם ,כי סבתי הייתה אישה שמנה וכבדה שהתקשתה בהליכתה וכל תהליך ההגעה להצגה היה מורכב יותר מטיסה לחלל החיצון בימינו. המקומות שלנו היו תמיד ב"לוֹזָ'ה" – שורה של תאים ביציע ,רצוי קרוב ככל האפשר למקום המיועד למלך עצמו .לפני כל הצגה קם הקהל לכבוד השמעת ההמנון הלאומי שניגנה תזמורת אמיתית עם מנצח ועשרות נגנים. מכל ההצגות הללו זכורה לי עד היום התמונה האחרונה של המחזה "חלום ליל חורף" :תפאורה של חורף ,פתיתי שלג יורדים וילדים משחקים ,מוזיקה ערבה ומתוקה .בלבי איחלתי לעצמי שזה לא ייגמר לעולם .האם חשבתם פעם כמה )מעט( רגעים כאלה יש לנו בחיים? מאז צפיתי בהרבה הצגות עם ההורים ,עם האחים ,עם חברים ,עם מרים ,עם הילדים ,עם הנכדים ועם מי לא ,אך הרוח של אותם ימים רחוקים מלווה אותי בכל הצגה ומופע. לאמי קראו ְס ִטינָה ) ,(Stinaקיצור של אסתר ,וכאמור ,אנחנו הילדים קראנו לה מאמיקה .אישה חיננית ,מקרינה נחישות ,נמוכת קומה ,עגלגלה ,חיוך לבבי נסוך על פניה היפות ,שערותיה מקורזלות ושחורות ,עיניה חומות וערניות. אימא הייתה אישה טעונת אנרגיות ,רעיונות ותכניות ,השולטת בבית ובמשפחה, ביקורתית ודרשנית ,מקרבת ומרחיקה ,ועל פיה יישק דבר .היא אהבה לישון אך לא נחה לרגע ,הייתה בריאה וחזקה אך לא הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק 20 מסע במנהרת חיי רופאים .בעלת כריזמה בלתי רגילה ,שהשפעתה הייתה מכרעת במשפחתה הגרעינית והרחבה כאחד. מפורסמת בבישוליה ובאפייתה ,מאמיקה לא חסכה כל מאמץ כדי להכין לכל בן משפחה ,קרוב או רחוק ,את המאכל האהוב עליו ,מנהג שנמשך כמעט עד סוף ימיה. ארוחות יום השישי שלה זכורות עד היום במשפחתנו. למאמיקה היו שלושה אחים ,שניים גדולים ממנה ואחד צעיר ממנה )מוֹני – וסמי – הצעיר ממנה בעשר שנים( .אחיה מוני בשבע שניםִ ,ג'יוֹן – בחמש שניםָ , התאבד בנסיבות מסתוריות כשהיה כבן ,17אך אמי זכרה אותו בערגה ודיברה עליו בהערצה. ערב מלחמת העולם הראשונה ,כשהייתה כבת ,11הפליגה מאמיקה עם משפחתה למונטריאול ,קנדה .היה לה שם דוד ,והוריה פתחו חנות לדברי סדקית. הם שהו בקנדה כשנתיים ,ועל התקופה הזאת דיברה בגעגועים עמוקים ותיארה את עצמה כמין ילדת פלא או כ"מיני סוּפר ווּמן" :הצטיינה בלימודיה ,ניהלה את החנות ,גידלה את אחיה התינוק סמי ,וגם עזרה בניהול משק הבית ובבישולים. תמיד נהגה להתפאר שבאותם ימים למדה אנגלית וצרפתית ,ובהזדמנות זו חזרה והדגישה שחבל שאנחנו הילדים דומים לאבא בכך שאין לנו אוזן מוזיקלית ואין לנו כישרון לשפות .קביעה זו הטביעה את חותמה על כל חיינו :שלושתנו אכן התקשינו ללמוד שפות ,וגם למוזיקה פחדנו להתקרב. לעולם לא נדע היכן הגבול בין מציאות לדמיון ,אך אין כל ספק שמאמיקה בנתה לעצמה אז את מעמדה הבכיר במשפחה .היא הייתה אדם מורכב ביותר ,בעלת פנים רבים ומנוגדים .אהבה לישון אך לא נחה לרגע; הייתה בריאה וחזקה אך לא הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק רופאים; מצד אחד ,הייתה חמה ,מחבקת ומלטפת ,מפרגנת ,נכונה לתת ולעזור לקרובים ולרחוקים ,מפייסת ומנחמת, ובקיצור ה"דבק" של המשפחה .היא הייתה עורכת ארוחות בחגים ובימי חול כדי לפייס בין אחים שהסתכסכו ,קרובים שנישואיהם היו במשבר או גיסים שסירבו לדבר זה עם זה .סעודותיה היוו כיסוי טוב כדי לשדך בין בת השכנה לקרוב משפחה. היא גם השתדלה לעזור לאחיינית צעירה שהסתבכה בהיריון מחוץ לנישואין ,ובכך פעלה בניגוד לדעת רוב המשפחה .מצד אחר ,הייתה קרירה ועוינת ,כועסת ורוטנת, מסכסכת ומסתכסכת ,לפעמים על סף האכזריות .גם מילדיה לא חסכה את שבטה ואת נחת זרועה -ללא חשבון ,ללא היגיון וללא רחמים. כשהייתי כבן 11נהגתי לאסוף את הפרוטות האבודות שהסתובבו בבית ,ומדי פעם הייתי מקבל כמה גרושים מאחיי ,מדודים טובים ומאחרים .באחד מימי ראשון ,לאחר שצברתי סכום מכובד ,הלכתי למגדנייה השכונתית וקניתי לכל המשפחה את העוגה האהובה עלינו ,קדאיף .כולנו אכלנו בתיאבון רב ואני הייתי שבע רצון ממעשיי ,אך ציפתה לי הפתעה :מאמיקה קראה לי למטבח ושאלה אותי 21 נתן לבון מאין היה לי כסף לעוגות .אני עניתי מה שעניתי ,אך מאמיקה החליטה שגנבתי את הכסף והכתה אותי במערוך שעה ארוכה. אימא קינאה בהישגיהם ובממונם של אחרים ,בעיקר באחיו של אבא ,הדוד מיליקה ורעייתו אמליה ,שהייתה מסוכסכת איתם עד סוף חייה .למען האמת הקנאה הייתה הדדית :הם קינאו בה על ילדיה כי לא היו להם ילדים .חוץ מזה מאמיקה האשימה אותם בכל כישלונותיהם העסקיים וייחסה זאת לדוד מיליקה, היות שסבי ,לטענתה ,העדיף אותו על פני אבי. מיצר הרפתקנות ומרצון להוכיח למיליקה ולכולם את יכולותיה ,ודווקא בזמנים שגלי האנטישמיות גאו וכבר חשבנו לעבור לבוקרשט ,היא פתחה במרכז העיר חנות גדולה לכלי בית ולרהיטים .החנות סבלה מהתנכלויות ,וזכור לי אותו יום שפעילי המפלגה האנטישמית כתבו על חלונות הראווה של חנויות היהודים "חנות של זידוב – ,JIDANIהכניסה אסורה!" והציבו שומרים בפתח החנויות לחסום כניסת לקוחות. מאמיקה הייתה תשבץ לא מפוענח ,צבעונית ומלאת ניגודים של טוב ורוע ,אהבה ושנאה ,מתיקות ומרירות ,אור וחושך ,עידוד ודחייה ,חום וניכור ,הקפדה ורשלנות. תכונותיה הרבות השפיעו רבות על מהלך חיי ועל מעשיי ,על הישגיי הרבים כמו גם על הנפילות .ההתפכחות והמודעות להשפעתה הרבה התפתחו אצלי מאוחר מאוד, בגיל ,70ואולי כתיבת שורות אלו היא אחד הביטויים לכך. 10באוגוסט 2006 22 מסע במנהרת חיי 7 האחים שלי את היכרותי עם צ'רלי צ'פלין ואת הערצתי אליו אני זוקף לזכות אחיי ,ארמנד ודורל .בחורף ,1943חורף קשה במיוחד ,חליתי באבעבועות רוח ומיד לאחר מכן בשׁנית )סקרלטינה( .נאלצתי להישאר בבית ימים ארוכים ,להתמודד עם מכאובי ָ המחלות ועם התופעות הנלוות :פצעים ,גירודים וכתמים מכוערים שכיסו את פניי ואת כל גופי .כדי להקל על סבלי וכדי לנחמני ,ביוזמתו ובעצתו של ארמנד קנו לי מכונת הסרטה ידנית לילדים וקטעי סרטים של צ'פלין. שנתיים מאוחר יותר ,בתום המלחמה ,הציגו בקולנוע את "הדיקטטור הגדול", ודורל התרצה ולקח אותי לראות את הסרט .זהו סרט בלתי נשכח ,כמו צ'פלין עצמו. מאז לא הפסדתי אף לא סרט אחד של צ'פלין ובחגיגת יום הולדתי ה 70-דאגה משפחתי להקרין לכבודי בסינמטק בירושלים את הסרט "זמנים מודרניים". * אחי הגדול ארמנד ,שחי כיום בחיפה ,נולד עשר שנים וארבעה חודשים לפני שאני נולדתי .במבנה גופו המוצק והגבוה דומה ארמנד לאבי ,ואילו בהבעת פניו ובכמה מתכונותיו מזכיר את מאמיקה :עיניים שחורות בורקות ,חיוך מלבב ,נעים הליכות ונימוסים אך נוקשה וקפדן בכעסו .בטוח בעצמו ומשרה ביטחון בסביבתו, מרוצה ממעשיו ,מקרין אופטימיות גם כשהוא פסימי .נכון לעזור לזולת ,דאגן ואוהב משפחה. אחי השני ,דורל ,היה גדול ממני בשמונה שנים ושבעה חודשים .הוא נפטר בערב יום הולדתו ה ,79-לפני כשלוש שנים .בלונדיני ,נמוך ,בעל עיניים כחולות .בתווי הפנים שנינו דומים לדוד מיליקה .דורל היה איש עליז ואוהב לצחוק ,בעל הומור מיוחד המהול במרירות ובאי-שביעות רצון .איש שיחה ושיח ,נוח להתרגז ונוח להתפייס .דורל היה בעל חוש אסתטי מפותח ובנעוריו צייר דומם וטבע בעיפרון ובפחם .לאחר שהתאלמן ,בגיל ,63חזר לצייר והשתמש גם בצבעי שמן ,למד והשתלם בחוגים והשאיר עשרות ציורים פרי מכחולו. ילדיו ונכדיו היו אצלו בראש סדר העדיפויות .הוא התאמץ למענם מאוד מבחינה פיזית ,נפשית וכספית .דאגתו וחרדותיו אליהם היו על גבול הכפייתיות; הם היו מרכז חייו ותכליתם. * 23 נתן לבון בילדותי חשו אחיי אחריות כלפיי ,לטוב ולפחות טוב .לפעמים הגנו עליי מפני לברכה ,למופעים כעסיה של מאמיקה ,לקחו אותי איתם ועם חבריהם לטיוליםֵ , שונים ולמסיבות שלא תמיד התאימו לגילי .הם חשו חובה לדאוג להצלחתי בלימודים ודאגה זו הפכה לסיוט .כל ערב כשהגיעו הביתה ,כל אחד מהם בדק ביסודיות את הכנת השיעורים ואת הבנת הנקרא שלי .לעתים קרובות גם מאמיקה לא הפסידה את ההזדמנות לערוך "וידוי למידה" .כולם כנראה רצו שאלמד ואשכיל ,אם לא הם, אז לפחות אני. היחסים בין אחיי היו קרובים .הם נראו לפעמים כתאומים ,הם עשו כמעט הכול יחד ,אך לא חסרו ביניהם גם מתחים וסכסוכים .ארמנד התנהג כאח הגדול עם כל הזכויות הנלוות לכך ,ודורל היה אב טיפוס של "ילד סנדוויץ'" – עם רגשות קיפוח, קנאות והסתגרות. לארמנד עבר עתיר הצלחות עם בנות ,וכפי שאומרים ברומנית ,הוא "סובב להן את הראש" .לדורל היו הצלחות בסגנון אחר :הוא רקד בחן ובכישרון ,דבר שהקל על יחסיו עם בנות המין היפה .תכונה זו היוותה לא פעם עילה לסכסוכים בין שני האחים ,מאחר שדורל רקד גם עם החברות של ארמנד ,וזה התרגז על כך שהוא "גונב לו את החברות". בשנות ילדותי בילה ארמנד תקופה ארוכה אצל הסבים בבוקרשט ,ולמד שם בבית הספר התיכון .באותה תקופה הוא סיפר על נטייתו לכתיבה ועל מעורבותו בעריכת עיתון בית הספר .כשעברנו לבוקרשט הוא היה "חיל החלוץ" והשחקן המרכזי בארגון החנות החדשה. דורל למד בתיכון למדעי המסחר והחשבונאות .הוא החליף כל בית ספר ,ורק לאחר שנים ,בשנת ,1997כשחזרנו יחד לטרגובישטה וניסינו למצוא את מבנה בית הספר שבו למד ,הוא סיפר על התלאות שפקדו אותו בתקופת הלימודים .יום-יום קיללו אותו וכינו אותו בשמות גנאי ,וגם מכות לא החסירו ממנו .כילד יהודי יחיד בכיתה ,המורים והתלמידים התנכלו אליו קשות ,אך למרות הכול הוא סיים שש שנות תיכון .בזכות תעודת הגמר הוא התקבל לעבודה כמנהל חשבונות זוטר בעסק סיטונאי לכלי בית בבוקרשט .לאחר שישה חודשים פוטר על פי צו ממשלתי האוסר על העסקת יהודים .הוא קיבל מכתב הערכה יפה שאותו שמר כל חייו .אגב ,אותם לימודים עזרו לו מאוחר יותר בעבודתו כתמחירן ב"וולקן" ,מפעל המתכת המפורסם בימים ההם במפרץ חיפה. בימי המלחמה נקראו שני אחיי לעבודות כפייה .בשל הגיל גויס ארמנד ראשון לעבוד בחפירות במחנה הצבאי "פוליגון" .לשם כך קנו לו הוריי לבוש וציוד הולם. למרות הנסיבות המאיימות ,דורל קינא בארמנד וחש מקופח ,אך גם תורו לא איחר להגיע ...הם עבדו תקופות קצרות בעבודות פיזיות ,כמו פינוי שלג ,אך לאחר זמן-מה מונו לפקידים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה .זו הייתה עבודה נוחה ,מארבע עד 24 מסע במנהרת חיי שמונה ,והמשרד היה במרחק כמה צעדים מן הבית .עבודה זו אפשרה להם לפתח כבר אז את עסקי מכירת הרהיטים .כך נולדה החברה שאת שמה הגה דורל "אר- דור" ) ,(Ar-Dorואת הלוגו שלה עיצב במו ידיו .אל שותפות זו על תקופותיה השונות אולי אחזור בהמשך. כשהייתי כבן תשע החליט דורל לפנק אותי ואת עצמו והלכנו יחד לאכול גלידה, "ק ְפּ ָשׂה" ) .(Capsaדורל ולא סתם גלידה אלא בבית הקפה המפואר והיוקרתי ַ הזמין גלידה מוצקה שהוגשה עם סכין ,מזלג וכפית .אני רציתי ללקק אותה אך דורל סימן לי להיעזר בסכין .אני ניסיתי ,אבל הגלידה נפלה על הרצפה והצלחת נשברה .כשאנחנו "מבואסים" ,דורל כעוס ואני פגוע ,שילמנו את החשבון ומאז אני לא אוהב גלידה. לאחר 56שנה חזרנו שנינו לקפה "קפשה" ,אך הפעם לא הסתכנתי והזמנתי רק עוגת קצפת וקפה הפוך... 13באוגוסט 2006 25 נתן לבון 8 הסבים והסבתות מומחיותה הגדולה של סבתא מטילדה היא המרציפן ,המעדן המועדף עליי. אני לא מתכוון למרציפן רגיל בצבע אפור-חום ,אלא לכזה צבעוני ומעוצב בצורות שונות; פסלונים למיניהם ,דמויות של טווסים ,אפרוחים ופילים ,סוסים וארנבות, איכרים ואצילים ,בקתות וארמונות – כמו שאומרים היום" ,חבל על הזמן!" .בתוך כל היופי הזה ויחד איתו פורצים הטעם המופלא והאלוהי של תערובת הסוכר, השקדים ,הלימון והווניל ,וריח שושנים בהשראתה הפיוטית של סבתא. סבתא הכינה מרציפן לכבוד חגיגת הבר-מצווה של ארמנד ,ושנה לאחר מכן – לזו של דורל .בשל גודל האירוע היא לא הסתפקה בסתם דמויות ,אלא פיסלה כאלו מאגדות ילדים מפורסמות :שלגייה ושבעת הגמדים בביתם הקטן בתוך היער; כיפה אדומה ניצבת ליד סבתה טובת הלב ולידן הזאב הנוראי והערמומי; ממרחקים מגיעה על כרכרה מדלעת סינדרלה היפה ובצד מונחת נעל מיותמת – בקיצור ,שלל מרציפנים ממחוזות דמיוני .סבתא שמחה לשמוע את הצעותיי ולמלא את בקשותיי. כך היא נענתה לרעיון לפסל את משפחתנו סביב לשולחן .כל הדמויות המפוסלות הונחו ביד רועדת על "המגש" – מגש כסף שרקועים בו עיטורים עדינים ובמרכזו חרוט השם רבקה .סבתא קיבלה אותו מסבתה ,שקיבלה אותו מאותה רבקה שאין לדעת מה מידת קרבתה המשפחתית .מגש המרציפנים הכסוף שמור אצלנו בבית, תלוי במרכז הקיר ,במקום כבוד בין אוסף הצלחות ,ומשמש בשמחות ובימים טובים להגשת מרציפן. בעת שסידרה את יצירותיה על גבי המגש ,קנאתי בערה בי ושאלתי אותה מתי תכין גם לי מרציפן .תשובתה הייתה" :כשתחגוג בר-מצווה ."...בלי היסוס, ובמחשבה של ילד בן ארבע ,הערתי" :עד אז תמותי ."...ואכן ,שלוש שנים לפני שמלאו לי 13שנה ,סבתא נפטרה. חיפשתי את טעם המרציפן ההוא במקומות רבים – בארץ ,בטולדו ,מולדת המרציפן ,בקלגנפורט ,שאליה הגענו לאחר סיבוב של מאות קילומטרים ,ועוד – אך לשווא .לבסוף לקחה רעייתי מרים את המתכון מאיריס האחיינית שלנו ,שכנראה ירשה את כישוריה של סבתא ,ואכן הגֵנים עשו את שלהם ,ואני מצאתי קורטוב מהטעם הנכסף ההוא. שמה של סבתא שלי היה מטילדה ,אך אנחנו הנכדים קראנו לה וָאוָה ),(Vava שפירושו בלדינו "סבתא" .היא הייתה אישה נמוכת קומה ושמנה ,התקשתה בהליכתה ורוב הזמן ישבה על כיסא והביטה אל הרחוב דרך אשנב ,לידה טלפון ותמיד שמחה לענות למי שצלצל ולומר" :מדברת מטילדה ,אמו של עורך הדין 26 מסע במנהרת חיי המכובד סמי" .הדוד סמי ,בנה הצעיר ,למד משפטים ופתח משרד בחדר המפואר ביותר בביתם. ואוה הייתה אמנית בנפשה שבשל צוק העתים לא מימשה את עצמה .היא פיסלה לא רק מרציפן ,אלא גם צורות ודמויות יפהפיות מבצק של לחם בעת הארוחה ואחריה. לפעמים ביליתי אצלה בחופשות הפסח או הקיץ ,אך לא זכור לי שסיפרה סיפורים או שניהלתי עמה שיחה .היא נתנה לי עצמאות מלאה ,סמכה על המשמעת העצמית שלי שאגיע בזמן לארוחות ושאקפיד על שעות השינה והמנוחה. מהרחוב שבו גרו ,אולימפולוי ,59מצטיירת לנגד עיניי תמונה שכאילו שאובה מסרט או מציור עתיק יומין :לעת ערב עובר איש עם אבוקה ומדליק את פנסי הרחוב שדלקו על גז בזה אחר זה ,וטרם הזריחה חוזר ומכבה את הפנסים כולם ,כל אחד בתורו... בביתם עברתי ניתוח פוליפים .אינני יודע אם כאב לי ,אך גיגית מלאה דם חרוטה בזיכרוני היטב .לביתם גם הלכתי לניתוח אוזני השמאלית .את הניתוח המופלא והמסוכן ביצע המומחה היחיד בכל רומניה שנודע בכך שמשאיר את האוזן ללא צלקות וסימנים אחרים להשאיר .האגדה מבית מדרשה של אמי מספרת שהניתוח נערך ברגע האחרון וכך ניצלתי .מאז היו לי עוד כמה רגעים אחרונים... באותו חורף קנו לי מעיל פרווה ,אך בשל האשפוז לא הצלחתי ללבוש אותו בחורף ובשלג .הדבר לא הפריע לי להתגנדר בו באביב החם ,בחג הפסח. סבא אברהם ,שקראנו לו פאפו ) ,(Papuהיה מבוגר בהרבה מוואוה ,איש יפה תואר ,גבוה ,מלא אך לא שמן ,מקריח בעל שיער אפור-לבן ,עיניו כחולות צוחקות והליכה יציבה אך אטית .לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים ,שעון זהב תלוי על שרשרת ומונח בתוך הכיס השמאלי של הווסט .מכיסו הימני היה שולף למעני סוכריית כרמל עטופה בנייר .בכך למעשה התמצה הקשר בינינו. למרות גילו המתקדם הוא עבד כפקיד שליח בבנק של הדוד סמי הגדול ,אחיה של סבתא ,שנחשב לעשיר מופלג ,גאוות המשפחה .עבודתו של סבא בבנק שימשה תירוץ של כבוד שכיסה על העובדה שהדוד נשא למעשה בעול פרנסת המשפחה .הוא גם מימן את לימודי המשפטים של הדוד סמי. לאחר שוואוה נפטרה ,עבר פאפו לגור אצלנו ואף ישן תקופת-מה עמי באותה מיטה .מאוחר יותר היה לו חדר קטן משלו שללא בושה חשקתי לרשתו. הוא נפטר בשיבה טובה בגיל .90עליי הוטל לנסח את מודעת האבל לעיתון " "Universulוכתבתי בה" :אנו מצטערים להודיע שאבא וסבא שלנו ,אברהם ,נכנע לכובד השנים."... 27 נתן לבון סבתא מטילדה וסבא אברהם קבורים בבית הקברות הספרדי בבוקרשט .אחי ארמנד דאג כמה פעמים לשקם את הקבר .ברבות השנים חזרתי לבקר שם עם רעייתי ,ילדיי ונכדיי ,האחיינים ובני משפחותיהם. * את סבתא חנה ,אמה של טאטיקו ,לא הכרתי .היא נפטרה זמן-מה לפני שנולדתי. רק לפני כמה שנים נודע לי מפי בן דוד רחוק שהיא נולדה בטולדו וסבא הכיר אותה שם עקב עסקיו בספרד. דמותו של סבא הרמן רחוקה ומטושטשת .אני זוכר רק את המעמד שבו אכלנו ארוחת צהריים כשנכנס איש זר בעל סבר פנים חמור ולחש באוזנו של טאטיקו שאביו שנפטר. לסבתא חנה ולסבא הרמן נולדו הרבה ילדים ,אך רק שבעה מהם ,ארבעה בנים ושלוש בנות ,הגיעו לפרקם .הבכור ,קוּצ'וּ התאבד ככל הנראה במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה ,אך זמן מותו ומקום קבורתו אינם ידועים .אחרים היו יקה .עד פרוץ מלחמת העולם ובּ ָ יקה ִ יקה ,אבי איליֶה ,מוֹנְ קוּ והבנות ֶר ֶבּ ָקהָ ,ס ִר ָ יל ֶ ִמ ִ השנייה גרו כולם בטרגובישטה ,מלבד רבקה וסריקה ,שגרו בפלוישטי ),(Ploiesti עיר במרחק 60ק"מ מבוקרשט שהתפרסמה בבתי הזיקוק לנפט שבה. יקוּצ'ה ול ָ 'יצ'י ,הבת של רבקהִ , היו להם מעט נכדים :אנחנו ,שלושת האחיםִ ,צ ִ ָארה ,הבנות של ביקה .לעומת זאת ,היו להם הרבה דודים ודודות ,אחיינים ישׁו ָ ואָנִ ְ ובני אחיינים ,רובם בטרגובישטה ,שהיוו את המעגל החברתי של משפחתנו.. כדי לסגור מעגל ולהחזיר את כבודם האבוד של סבא הרמן וסבתא חנה ,החלטתי בביקורי ברומניה בשנת ,2003לעלות לקברם עם אל ,האחיינים אילן ואיריס ובני משפחותיהם .נראה לי לא הוגן לעלות לקבריהם של הורי אמי בלי לעלות גם לאלה של הורי אבי .ארמנד ,כאמור ,דאג לשיפוץ את הקברים של הורי אמי ,אך את מקום קבורתם של סבא הרמן וסבתא חנה לא פקד כלל. החלטתי ויצאנו לדרך! לאחר סיבובים רבים בפרפרי טרגובישטה וביקור בשבעה בתי קברות שונים ,הגענו לבית קברות יהודי שנמצא בקצה שכונה של צוענים .אלה היו הימים שלאחר הפשרת השלגים והדרך הייתה מלאת בוץ שהגיע עד הברכיים. הנהג חשש למכוניתו וסירב להמשיך .אך החלטה היא החלטה ,ירדתי מהאוטו מאלה רוב בני המשפחה היססו ופחדו לבוא איתי ,אך אט- ָ ויצאתי לדרך ...חוץ אט גברה סקרנותם וגם הם הצטרפו אליי .רוב צועני השכונה באו לראות את התיירים וניסו לעזור ,להושיט יד ,להעמיד קרשים ,ואישה טובה אחת אף קיפלה את המכנסיים שלי כדי שלא יתלכלכו וכשרציתי להודות לה היא נעלמה. הצוענייה השומרת על המקום הובילה אותנו לקבר .מצבה שחורה של גרניט ניצבת מעליו ,מצבה מרשימה שכולה הוד וכבוד ועליה חרוטות המיליםHANA" : 28 מסע במנהרת חיי .H. LUPESCUחייה נקטעו ב 13-בפברואר 1928בהיותה בת 54שנים .התפללו למענה". גם סבא הרמן קבור באותו מקום אך שמו מצוין באותיות זעירות בתחתית המצבה .את המצבה הקים מיליקה ולדעתי היא מקפלת בתוכה את סוד החשבון שלו עם אביו שעל כך אפרט בהמשך. שנה לאחר מכן ביקרתי שוב במקום בחברת מרים ,אורן והנכדות כרמל ויעל, דורית – הבת של ארמנד ,וילדיה מעיין ואורי ,וגם עם אלה ,שהפעם באה עם בן זוגה צח .בביקור זה גיליתי שגם סבא של אבא קבור כאן. בכתיבת דברים אלה אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להשיב את כבודם האבוד של סבא הרמן וסבתא חנה ולגאול אותם את מאלמוניותם. 4בספטמבר 2006 סבתא מתילדה וסבא אברהם. 29 נתן לבון 9 הדודים ,הדודות ומי שביניהם את המושגים הראשונים ברזי הבורסה הקנה לי דוד סמי הגדול ,האח של ואוה, בנקאי במקצועו .הוא רצה להבטיח את עתידי ומדי שנה בחג המולד ,קיבלתי ממנו מתנה מניות של הבנק שלו .אמנם רציתי מאוד אופניים ,אך כולם הסבירו שהניירות האלו ,שאפילו לא נתנו לי להחזיקם פן יינזקו ,שווים יותר. בחגים ובימים טובים או כששרר מצב רוח טוב ,טאטיקו היה מוציא את המניות מכספת הברזל ,מראה אותן לכולנו ,סופר ,מחשב ומודיע את שווי הרכוש שנצבר לכל אחד מהילדים. סמי היה גאוות המשפחה ,דמות מופת ,עשיר מופלג ,אורח קבוע בטרקליני העיליתות החברתיות במדריד ופריז ומעמודי התווך של הקהילה הספרדית המיוחסת ִ בבוקרשט .איש נדיב ונדבן ,שכאמור פרנס למעשה את סבי וסבתי ולפעמים עזר גם לנו ולבני משפחה אחרים. קוֹנקוֹרדיֶיה ְ הוא ואשתו ,טנטי טינה ) ,(Tanti Tinaגרו בבית מפואר ביותר ברחוב .(Concordiei) 6היו בבית חדרים בסגנונות שונים :חדר תה בנוסח אנגלי ,חדר טורקי ,ספרייה רחבת מידות ,פטיו ובו צמחים טרופיים ,חדר עבודה ,חדר המתנה ועוד .כל הקירות היו מצופים טפטים עם ציורים אמנותיים ,שהובאו מצרפת ומספרד .גינה גדולה עיטרה את הבית והייתה אפילו חניה מקורה; רק יחידי סגולה החזיקו אז מכונית פרטית ,ועוד עם נהג. היו להם שלושה בנים ,שהיו שלושה עולמות שונים .ז'אן היה איש העולם הגדול, מעורה בחברה של נסיכים ואצילים וגלגל עסקים רבים .בתום המלחמה הוא לקח חלק מהרכוש המשפחתי ,היגר לפריז" ,צפצף" על כולם והמשיך בעסקיו ובבילויו. ניקו ,ששמי כשמו ,דוקטור למשפטים בוגר הסורבון בפריז ,היה מוזיקאי ,ניגן בצ'לו ובכלים נוספים בתזמורות קאמריות ,ולימד שיעורים פרטיים .ניקו נפטר בשיבה טובה בגיל .90עיקר עיסוקו ופרסומו לא באו לו מכישוריו המוזיקליים אלא מרדיפתו אחר נשים .הוא התחתן והתגרש כמה פעמים ,חי עם בלונדיניות ושחרחורות ,גבוהות ונמוכות ,צעירות פחות ובעיקר יותר ,יהודיות ורומניות ,ואולי גם אחרות .הלשונות הטובות דיברו שגם אחרי גיל 80חיזר אחר תלמידותיו. הבן האמצעי סילביו ,המיושב בין הבנים ,מהנדס במקצועו ,איש רציני ,ציוני, הגיע ארצה לפני הקמת מדינת ישראל ,התיישב בקרית טבעון והקים משפחה. כשאנחנו הגענו ארצה הוא קיבל אותנו יפה ואף עזר לנו .סילביו נפטר לפני שהגיע לגיל .50 30 מסע במנהרת חיי מדי שנה בחג המולד ,נוסף על הליכתנו לתאטרון ,התקיימה גם "הארוחה", הארוחה החגיגית המסורתית אצל ננה סמי .אני הלכתי או הוּלכתי לשם ברגשות מעורבים .מצד אחד ,אהבתי את עץ האשוח המקושט והצבעוני עם האורות המרצדים ,את הציפייה למתנות )רק לא מניות (...ואת הממתקים שהדיפו ניחוח של חו"ל .כמו כן הוקסמתי מהשולחן הארוך שהיה ערוך כמו בסרטים ,צלחות רבות בגדלים שונים ,מערכת כלים של החברה המפורסמת ביותר באירופה "רוזנטל", סכו"ם מכסף מעוטר בזהב ,כוסות צבעוניות מבדולח ,מפה לבנה ,מפיות ,נרות, פרחים וקישוטים אחרים – כל אלה כישפו אותי. מצד אחר ,שנאתי את הישיבה המעומלנת והמנומסת מסביב לשולחן וחשתי מבוכה בזמן הארוחה כשלא ידעתי מה לעשות עם כל הסכו"ם וכיצד להחזיק את הכף כך שהמרק לא יישפך עליי. בחג המולד של שנת ,1946כבר כנער ,נערכה הארוחה החגיגית הזאת בפעם אחרונה וגם אז יחסי הדו-ערכי לאירוע עמד בעינו .כמה ימים לאחר מכן כתבתי סיפור קצר שכותרתו "בין סנובים ומתעשרים" ,שבו תיארתי ברוח אותם זמנים, שבהם השוויון וזכויות הפועלים נשבו באוויר ,את אורח החיים הנצלני והמזויף של הבורגנים ,ואת הפערים בינם לבין העם הפשוט והעמל. כעבור זמן-מה השלטונות החדשים של רומניה הלאימו את הבנק ,ולאחר מכן גירשו את ננה סמי וטנטי טינה מהבית .בפעם אחרונה שראיתי את ננה סמי ,זמן-מה לפני שעזבתי את רומניה ,הוא גר בחדר קטן ,טחוב ועלוב ,בודד ,חולה מריר ,כואב וכועס .ילדיו ואשתו נטשו אותו ,ניצלו את ההזדמנות הראשונה וברחו לפריז עם כל הרכוש שנותר. הבית של ננה סמי נשמר עד היום במלוא הדרו .ביקרתי עם משפחתי במקום בשנים האחרונות ,עמדנו מלאי התפעלות מול שערי הברזל הרקועים ובקושי הרשו לנו להציץ בקדמת הבית. ג'ון ,האח הגדול של מאמיקה ,ואשתו הרמין ,גרו כל השנים בחדר הטורקי בביתו של ננה סמי .ג'ון היה אדם משכיל וידען ,שלט בכמה שפות .הוא עסק בעסקי אוויר ורווחיו הכספיים היו בהתאם .הוא כבש את שומעיו בסיפורי הגבורה והנסים, באנקדוטות ובבדיחות מפולפלות. הרמין אשתו התחנכה בצרפת .רזה ,גבוהה ,בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים קטנות ירוקות ,מגונדרת ,ריחנית ,מטופחת ובעלת נימוסים של האצולה הגבוהה .ממנה שמעתי לראשונה את המושג "דיאטה" .היא שתתה תה תפוחים ומרק ירקות .הרמין אהבה אותי ומדי פעם פינקה אותי בכל מיני עוגות של מגדניות בוטיק בבוקרשט. אמנם נסענו בחשמלית ) ,(Tranvaiאך בשל האיסטניסטיות שלה היא לא התיישבה על ספסל ליד איש זר ,ובטח לא ליד פשוטי העם. 31 נתן לבון מהלחשושים בבית הבנתי שחיי הנישואים של ג'ון והרמין לא צלחו .ג'ון ניהל רומן עם אישה אחרת וכולם ריחמו על הרמין וניסו להשכין שלום בית .ניסיונות אלה נמשכו שנים ולבסוף הם התגרשו .הוא נישא לאהובת לבו ,צ'וּקוּ ,שבלטה בכיעורה ובמזגה המפולפל והסוער .הם עלו ארצה בתחילת שנות החמישים וג'ון הבטלן וההולל הפך בגיל 53לאדם חרוץ ,שעבד כרצף ובעבודות שחורות אחרות עד שהתקבל לעבודה כשליח בשגרירות האמריקנית. הרמין נסעה לאמה ולאחותה בפריז ,והתפרנסה מכספי החיסכון שדוד סמי השאיר לה .כך התגלה שהרמין המסכנה ,החלשה והנבגדת ,שכולם ריחמו עליה, הייתה במשך כל השנים המאהבת של דוד סמי... * רבקה וסריקה ,האחיות של טאטיקו ,גרו עם משפחותיהן בפלוישטי .רבקה "כּ ָהאנֶה" ),(Cahane נשואה לאהרון אברמוביץ ,שהחזיק עם אחיו חנות גדולה בשם ָ בעלת שתי קומות ובה ביגוד ובדים אופנתיים .יש להם בת ,ציצי ,שלמרות תלאות המלחמה גדלה עם כפית זהב בפה .היא מבוגרת ממני בארבע שנים וחרוטה בזיכרוני כילדה נעימה ועליזה ,גבוהה ושמנה ,בעלת חיוך גדול ומזמין .בעת שהתארחתי אצלם השתדלה לגונן עליי כאילו אני אחיה הקטן ולהנעים את שהותי בממתקים ובטיולים במקומות מעניינים ,מקומות שלפני כמה שנים חיפשתי בביקורי בפלוישטי אך לשווא .לציצי יש בת דודה ,בערך בגילי ,שאת שמה שכחתי ,אך בכל ביקור אצלם תמיד "במקרה" הופיעה גם היא .לא ברור אם היא חיזרה אחרי או אני אחריה. אביה של ציצי ,אהרון ,היה אדם גדול ממדים בעל קול בס רעשני ובעל ארשת מאיימת ,אך מאחוריה הסתתר אדם רך וטוב לב שפחד מצלו של עכבר .כשהתארח אצלנו בלילה היה מגיף במנעול ובריח את כל הדלתות והחלונות ומדליק את האורות. היה מקדים להגיע לרכבת שעתיים לפני מועד יציאתה ,וזאת לנסיעה שארכה פחות משעה. הוא וגיסו אוסקר ,בעלה של סריקה ,היו חלוקים תמיד בענייני תרבות, פילוסופיה ,מוזיקה וכמובן ייחוס משפחתי וכבוד .לכל ביקור שלנו בפלוישטי קדם מסע פיוס נמרץ שתמיד צלח ,עד הביקור הבא... סריקה ,אישה גדולת ממדים שמשמניה "נזלו" ממנה ,מסבירה פנים וחייכנית, מכבדת בנדיבות ,אך אני שמרתי מרחק מנשיקותיה ומחיבוקיה הרטובים והדביקים. אוסקר בעלה ,איש משכיל ומוזר ,רופא שיניים ,שנהג למשל לבשל ביצים קשות עם מכשירי העבודה ששימשו לטיפולי השיניים ,למען שמירה על הסטריליות כמובן. אוסקר ניגן בכינור בעת הטיפול כדי להנעים למטופליו את הזמן כשהם כבולים 32 מסע במנהרת חיי לכיסא בפה פעור ,מוכן לעקירה או להשחזה .מטעמי בריאות )?( הוא שתה תה מאותו ספל ,בלי לרחוץ אותו מעולם. הוא הגה ממוחו פנטזיות ורעיונות שהתחרו עם אלה של הברון מינכהאוזן ,ורק הוא הבין את מהותם .אמן אמיתי ,רב פעלים ויכולות ,שחרז שירים והתנסה גם בכתיבת פרוזה .בגיל ,90בהיותו בבית אבות בישראל ,הוא נאלץ לברוח דרך החלון מחדרה של אישה שבעלה תפס אותם בשעת מעשה... ביקה ,אחות נוספת של טאטיקו ,גרה בטרגובישטה .היא נחשבה אישה יפה, נישאה פעמיים וילדה שתי בנות ,ליקוצ'ה ואנישוארה .בעלה הראשון נטש אותה לאחר הולדת ליקוצ'ה .בעלה השני פסקל התחתן איתה בשל רכושו של אביה ,סבי. פסקל היה בעל לשון חלקלקה ,ערמומי ,הולל ובדאי מדופלם .הם גרו אצל סבי הרמן ,ובעזרת חנפנותו ותחכומו הוא מצץ את כספו .הוא נהג בצביעות ללא גבולות ובושה .היה למשל רוחץ את רגליו של סבי ואומר בתוך כך ,שמרוב אהבה והערצה הוא מוכן אפילו לשתות את המים שטבלו בהם... מאחר שסבי העדיף את חתנו פסקל על פני בניו ,מיליקה ,הבן הגדול ,החליט לעשות סדר ,ולאחר זמן-מה גירש במכות את פסקל ואת אחותו ביקה עם שתי ילדותיה הקטנות .מיליקה לא סלח לאביו גם לאחר מותו ,ואולי מסיבה זו הקים מצבה רק על קברה של אמו ,סבתא חנה. ביקה נשארה מחוסרת כול וללא מקור פרנסה ,התקיימה בעיקר מחסדיהם של אחותה רבקה ,אבי ואחיו מונקו ,שתמכו בה בסתר מחשש מנשותיהם. ליקוצ'ה ,הבת הגדולה ,נכנסה להיריון בגיל .16מאמיקה ניסתה לגייס מהאחים והאחיות כספים להפלה ,אך לדאבון הלב הניסיון לא צלח .מיליקה ואוסקר, "מטעמי מוסר" ,לא ניאותו להשתתף ,ואם הם לא אז גם אנחנו לא! ליקוצ'ה ילדה בן וכדי לפרנסו עבדה בניהול משק בית ובעבודות שחורות אחרות. היא התגלתה כאם מסורה ואוהבת וכולם התפעלו מבנה .הילד גדל התחיל ללמוד בגן ואז קרה אסון גדול ונורא :בעודו הולך ברחוב דרך על חוט חשמל והתחשמל למוות .ליקוצ'ה המסכנה נשארה לבד עם כאבה ועם מחסורה ,ובין כל הדודים והדודות לא נמצא לה עוזר ומושיע ,למעט הדודה רבקה. לימים ,מחוסר ברירה ,התחתנה ליקוצ'ה עם גבר רומני ,מבוגר ממנה בשנים רבות ,קבלן מצבות בעל משק גדול עם הרבה עובדים וסוסים .היא נאלצה לטפל בכל המשק הזה ,לבשל ,לנקות ,לקרצף את הסוסים ולהאכיל את הפועלים ,ומאחר שנחשבה כמשכילה )סיימה תשע שנות לימוד( ,ניהלה גם את החשבונות. החיים לא פינקו אותה ,וכדי להתנחם ולממש את רגש האימהות ,אימצה בת ואת כל חייה הקדישה לחינוכה ולהשכלתה. כיום היא חיה בארץ עם בתה ,עדיין מנותקת כמעט לחלוטין מבני משפחתה שנותרו .היא בת ,87אינטליגנטית ,מעורה ,קוראת ספרים ,מתפקדת וצלולה .דבריה 33 נתן לבון מתובלים בחוש הומור ובציניות .היא זוכרת הכול ואת כולם ,ואף שאינה שומרת טינה אפשר להבחין בכעסה ,במרירותה ובתחושת ההחמצה שלה. משפחתנו כוללת עוד הרבה דודים ודודות וקרובים כאלה ואחרים ,כאלה שהזמן איוֹבה ) ,(Craiovaבעלת הסנטר השכיח אותם מהווייתי ,כמו דודה רבקה מהעיר ְק ָר ָ הכפול שנחירותיה נשמעו כרכבת נוסעת שורקת ושורקת... 27בספטמבר 2006 34 מסע במנהרת חיי 10 ימי מלחמה – מבוא בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת הלכו וגברו גילויי האנטישמיות ורדיפות היהודים ברומניה ובמדינות אחרות .צ'כוסלובקיה נפלה קורבן לוויתורי המערב להיטלר .ביום 1בספטמבר ,1939עם פלישת הצבא הנאצי לפולין ,ניתן האות לפרוץ מלחמת העולם השנייה ,ויום לאחר מכן צרפת ובריטניה הצטרפו גם הן למעגל הלחימה. מצאתי לנכון לציין עובדות ידועות אלו כדי לתת את הרקע להחלטה התמוהה של משפחתי לפתוח דווקא אז דף חדש בחייהם :למכור את הדירה בטרגובישטה ולפתוח חנות בבוקרשט .את כל הכספים שקיבלו ממכירת הדירה השקיעו בחנות החדשה .הם לא שמו פרוטה בצד ליום סגריר ,אף שכבר נשמעו קולות הרעם ונראו אורות הברק שהחלו להקדיר את האופק. אופטימיות מטורפת ,התכחשות למציאות ,הדחקה ,התעלמות מהמציאות, עיוורון או פשוט רצון לשרוד – .מי אני שאשפוט היום לאור המציאות המורכבת, המסוכנת ורוויַת האלימות שבה אנחנו חיים בישראל. * החנות החדשה שברחוב בראציאי (Baratiei) 59נמצאה במקום מרכזי למדי בבוקרשט ,בקרבת השכונות היהודיות .בחנות היו שתי קומות ונמכרו בה רהיטים, בדי ריפוד ,כלי בית וכלי מטבח .בסידורה הושקעו מרץ רב ,חום ,יצירתיות ומחשבה, והכול בעבודת צוות נאמנה של הוריי ואחיי כשמאמיקה מנצחת על המלאכה. ליד החנות שכן מעין בית קפה-חלבייה ,סוג של "תנובה" מימי הצנע אצלנו, שבו מדי פעם פינקה אותי מאמיקה בקפה בחלב עם קצפת – מחווה קטנה עם רכות מלטפת. בבוקרשט שכרנו דירה זמנית ברחוב וולטורילור ,(Vulturului) 13שפירושו "הנשרים" ,שם מרשים ומבטיח ,מסתורי ומפחיד .חיש מהר מצאתי לי כמה חברים, חלקם יהודים וחלקם רומנים טהורים .חגגנו ימי הולדת עם עוגות קרם שוקולד, קצפת ,פרלינים וגזוז אדום .שיחקנו ולפעמים רבנו וגם הגענו לידי מכות ,אף שאני לא הצטיינתי בתחום הזה. בכיתה ב' רשמו אותי לבית הספר של הקהילה הספרדית ,שנחשב בית ספר יוקרתי כמו הקהילה עצמה .מבנה בית הספר ,בניין אבן בעל שתי קומות ,עשה עליי רושם עז ועורר בי יראת כבוד .ההיכרות עם המנהל עצמו ,פרופ' סגל ,בעל קרחת מבריקה ,לבוש עניבה ,בעל עמידה כריזמטית שרמזה שכדאי לשמור מרחק, 35 נתן לבון השלימה את התמונה והיה לי ברור מעל לכל ספק שאני לומד בבית ספר מכובד .כבר ביום הראשון התחלתי ללמוד שיעורי השלמה ללימוד השפה העברית ,כיאה לבית ספר יהודי המכבד את עצמו .במחברת שורות נתבקשתי לכתוב אין-ספור פעמים את האות למ"ד .למה דווקא למ"ד ,לא ברור ,אולי כקריאת כיוון ללמוד ,להשכיל, להתקדם או לחמוק מהסכנות שארבו לנו אז ,היהודים. כיתה ב' התחילה ברגל ימין .עברנו לדירה אחרת ,מרווחת יותר ,ברחוב קוּזָה ווֹדה ) .(Cuza Vodaההורים קנו מיטות חדשות לחדר הילדים ,מיטה רגילה לדורל ָ ומיטה כפולה לארמנד ולי; מיטות אופנתיות בצבע צהוב עם משבצות אדומות- שחורות .את השיעורים המשכתי להכין על שולחן האוכל שבסלון. אבל לא הכול התחיל ברגל ימין .בשיעור המוזיקה הראשון אמר לי המורה, ללא היסוס ובושה ,שכדאי שאשתוק כי אני מזייף ,דבר שכמובן לא חיזק אצלי את הדימוי העצמי .אגב ,מקרה דומה אירע לבני אורן כשהתחיל לנגן בחליל .מעניין לראות שהשנים עוברות ,המורים מתחלפים ,אך המנגינה נשארת... על כל פנים ,עם מוזיקה לא תמיד הולכים למכולת ,לכן ניסיתי את כוחי במקצועות אחרים ,בהשגחתם הקפדנית של מאמיקה ואחיי ,השגחה שגם היא לא תרמה להצלחתי ולא חיזקה את אמוני ביכולותיי .כך ,כבר באותה תקופה ,החלטתי לנהוג לפי הפתגם "אוויל מחריש לחכם ייחשב" ולשתוק כדי שלא יגלו מה אני לא יודע – החלטה אסטרטגית חשובה שתלווה אותי לאורך שנים... * שנת הלימודים רק החלה ,אני חגגתי את יום הולדתי השמיני ,ובאחד הלילות של אוקטובר 1940פקד רעש כבד את העיר והסב נזקים גדולים ברכוש וקורבנות רבים בנפש .רעידת אדמה זו הרעידה גם את מחשבותיי והפכה אורחת לא רצויה בחלומותיי .שעות רבות שכבתי מתחת לשמיכה ,קופא מפחד שהבית יתנדנד שוב, זגוגיות החלונות תישברנה ואני... גם בית הספר המפואר שבו למדתי ניזוק כהוגן ,והעבירו אותנו לבית דירות גדול שאלתרו בו כיתות ,חדרי מורים ואת הדברים הבסיסיים הדרושים ללימודים. מאחר שהיו כיתות נפרדות לבנים ולבנות ,התחלנו ללימוד במשמרות ,בבוקר ואחר הצהריים .הרווח היחיד מכל הסיפור הזה היה שמבנה בית הספר החדש שכן קרוב יותר לביתי. טרם התאוששנו מאסון אחד ולאחר כשלושה חודשים ,בינואר ,1941פרץ מרד .המפלגה הפשיסטית הקיצונית "משמר הברזל" ,שהייתה חברה בממשלת אנטונסקו ,דרשה לקבל לידיה את השלטון .אנשי המפלגה ,שקראו לעצמם לגיונרים ולבשו חולצות ירוקות ,תקפו את עמדות הצבא וגם החלו בפרעות נגד היהודים ונגד אינטלקטואלים רומנים שנחשדו כבעלי נטיות דמוקרטיות .הפורעים הללו היו 36 מסע במנהרת חיי חמושים בנשק חם ,סכינים ,אלות ושרשראות ברזל ,הסתובבו ברחובות ,נכנסו לבתים ,לכדו אנשים והתעללו בהם באכזריות רבה .את אלה ששרדו תלו בבית המטבחיים .הם לא חסכו מזמנם וממרצם ,והפגינו את שנאתם ,את אכזריותם ואת זעמם בזמן שגנבו ,אנסו ,התעללו ,בזזו ושרפו חנויות ורכוש בבעלות יהודים או רכוש שנחשד ככזה .בין היתר הם שרפו והשמידו עד תום את בית הכנסת הספרדי הגדול ,שנחשב המפואר ביותר באירופה. כשברחובות השתוללו הרוצחים ,ישבנו אנחנו בבית עם דלתות נעולות בסוגר ובריח ,חסומות בעזרת חפצים שונים .חששנו להדליק את האורות ,דיברנו בלחש ואכלנו אוכל קר כדי לא להפיץ ריחות בישול .אוזננו הייתה צמודה לרדיו ,שהועבר עודכּנו על הזוועות שהתרחשו בעיר .פיללנו שהפשיסטים "הטובים" של ַ מיד ליד .כך אנטונסקו ינצחו ובדרך זו אולי נינצל. מאמיקה לא יכלה להתאפק וסחבה עמה את אחיי לבדוק מה קרה לחנות שלנו. היא נוכחה לראות שהיא אכן נשרפה עד היסוד .טאטיקו ואני נשארנו בבית בהמתנה משתקת .אני זוכר שבאותו זמן הכנתי שיעורי בית וקראתי בספר כיצד מכינים חמאה .להסבר התלוותה תמונת איכרה עם חבית והיא שמורה בזיכרוני עד היום. הפרעות הסתיימו" ,הטובים" של אנטונסקו אכן ניצחו ,ואנחנו תלינו תקוות בקבלת פיצוי .אחיי מילאו טפסים ,הדביקו בולים וכיתתו את רגליהם למשרדים. בתום הפרעות התפרסם "ספר שחור" עם תמונות ותיאורים מצמררים ,גברים כרותי ראש ,נשים ערומות מצולקות שאיבריהן חתוכים ,גוויות זרוקות בתעלות ביוב .תמונות ותיאורים אלה חזרו ביתר עוצמה בתום המלחמה ,כשנודע כיצד השמידו הנאצים שישה מיליון יהודים ומיליונים רבים מבני עמים אחרים. * בית ילדותי נמכר ,החנות שלא מזמן נפתחה נשרפה ונהרסה כליל ונשארה רק קופת ברזל ריקה ,אך היינו צריכים להתפרנס .כמו בשירו של אורי זוהר" ,המוח היהודי המציא לנו פטנטים" :התחלנו למכור רהיטים בדירה שלנו .פרסמנו מודעת לוח בעיתון וקיבלנו את הלקוחות בסבר פנים יפות בכל שעה שחפצו בכך .טלפון היה אז מכשיר יקר המציאות ולא התאפשר לתאם את הביקור מראש .הפטנט עבד אך נאלצנו לעבור לדירה גדולה יותר שתאפשר לנו גם קורטוב של פרטיות וגם לנהל את מכירות הרהיטים. במבט לאחור קשה להאמין שבתוך פחות מעשרה חודשים החלפתי בית ספר, עברנו דירה )לדירה הרביעית( ,חווינו רעידת האדמה ,פרצו פרעות ברחובות וחיילי הצבא הגרמני החלו להסתובב בחוצות העיר. מוקדש למרים 3באוקטובר 2006 37 נתן לבון 11 עוד על ימי המלחמה אף שהימים היו ימי מלחמה ,מקומה של האהבה לא נפקד ממחוזותינו .דודי סמי ,אחיה של מאמיקה ,החליט להתחתן עם בחירת לבו ֵמ ָלה .היו גרסאות שונות על נסיבות היכרותם :סמי סיפר שזה קרה באירוע חברתי ,ואילו מאמיקה טענה שהיא זו ששידכה ביניהם. כל בני המשפחה שמחו ובירכו על הצעד המשמעותי ,ובמיוחד ואווה ,אמו של סמי ,שמפאת מצבה הבריאותי חששה שלא תזכה לראות את בנה ,עורך הדין המוצלח והמוכשר ,תחת החופה .סמי היה אז בן ,30ולפי המושגים של פעם הוא נחשב זקן .גם על גילה של כלתו – 27שנה – הוכרז איסור פרסום. בחתונתם הצלחתי לעורר את זעמה של החותנת ,מאחר שזללתי קערה מלאה של סוכריות שוקולד ,והיא לא החמיצה שום הזדמנות להזכיר זאת גם זמן רב לאחר האירוע. סמי ואשתו הצטיירו בעיניי כזוג נחמד ,שניהם חיבבו אותי וגם נתנו לי מספיק הזדמנויות כדי להציץ בגיפופיהם ובנשיקותיהם .במזל טוב הם התחתנו ועברו לדירה שלנו בקוזה וודה ,וכאמור ,אנחנו עברנו לדירה אחרת מרווחת יותר ,לא רחוק משם ,ברחוב שרבאן וודה ) ,(Serban Vodaדירה ששימשה מקום מגורים וחנות רהיטים גם יחד. היות שגרנו בשכנות ,סמי ומלה שימשו לי מדי פעם שמרטפים .באחת הפעמים שהוריי רצו שאשאר אצלם וסירבתי ,ניסו לשכנעני בנימוק שגם הם משאירים לפעמים אצלנו את כלבם .השוואה מעניינת ו"מחמיאה" ,אך אני עמדתי בסירובי ובעלבוני. בין אביב לקיץ 1941הלכו והחמירו הרדיפות נגד היהודים .לעבודות הכפייה ,כפי שכבר כתבתי ,ארמנד הלך למזלו בתוך בוקרשט ,אך רבים נשלחו למחנות עבודה במקומות רחוקים .לאחר מאמצים רבים ושלמונים ישירים ועקיפים קיבל טאטיקו שחרור מטעמי מחלה .גם העובדה שלחם במלחמת העולם השנייה בחיל הפרשים וזכה באות הצטיינות ,הקלה על קבלת הפטור. הוטלו מיסים ואיסורים שונים ,כגון איסור תנועה מעיר לעיר ,אחזקת רדיו, טלפון ועוד .כל היהודים פוטרו ממקום עבודתם ,כולל רופאים ועורכי דין ,ושחקנים, מחזאים ומלחינים "נזרקו" מהתאטראות. המזון היה במשורה .מדי פעם הסתכנו מאוד וקנינו סוכר ,קמח ושמן בשוק השחור ,אך ההצלה האמיתית באה ממאמיקה ,שהמציאה תחליפים מקוריים ,כגון 38 מסע במנהרת חיי תה מגֶזר מגורד )אז טרם הכירו את תה הצמחים( ,קציצות בשר מקישואים ,קפה ללא קפה וטורט מחצילים. מוצרי המזון ניתנו בהקצבה אך לא היו תמיד בנמצא .בעת החלוקה היה תפקידי לעמוד בתור ,בקור המקפיא ,מקפיא מאוד ,שאף שהייתי לבוש כהלכה ,חדר לאחר כמה שעות של המתנה עמוק עד לעצמות .היה נהוג לחשוב שלילד קל יותר להסתדר בתורים .לפעמים אכן הצלחתי "להתפלח" אבל פעמים אחרות תפסו אותי ,גערו בי והעמידו אותי בסוף התור. פנקסי החלוקה של היהודים סומנו ב ,X-והמשמעות הייתה שהקציבו לנו רק חצי מנה! האחריות לסימון הפנקסים הוטלה על בעלי הבתים שבהם התגוררו פּוֹפּסקוּ ) ,(Nerone Popescuעשה היהודים .בנו של בעל הבית שלנו ,קולונל נֵרוֹנֵה ֶ את מלאכת הסימון תוך הפגנת רגשות פטריוטיים נעלים .בביקורי ברומניה בשנת ,1995פגשתי באותו בן והוא הזכיר בגעגועים את הזמנים ה"טובים" ההם ,ולא שכח לציין כמה הוא ומשפחתו התייחסו יפה אלינו ואל הדיירים היהודים האחרים. במבט לאחור ,יחסם היה הוגן יחסית... בכוח ההישרדות ,היוזמה ,הנחישות והאלתור של הקהילות היהודיות ,הן האשכנזית והן הספרדית ,נמצאו דרכים עקיפות לפעילות ,לתעסוקה ולפרנסה. נפתח התאטרון היהודי "ברשאום" ) ,(Baraseumנפתחו מרפאות ואף בית חולים יהודי ,וחלק מהמחזאים והמלחינים המשיכו ליצור בשמות רומנים .מאוחר יותר נפתחה גם פקולטה לרפואה. אם יש תאטרון ,ועוד יהודי ,אז הולכים לראות .ראינו שם הרבה הצגות; כולן נשכחו ממני חוץ משיר מלא נוסטלגיה "מדוע אני כבר לא בן ,"?20ששר השחקן ניקו קנר .השיר נחרת בזיכרוני כי אני נוסטלגי לנוסטלגיה. * לקראת קיץ 1941נפטרה ואווה ,סבתי מצד אמי .לאחר השבעה עבר פאפו לגור אצלנו ומיטתי הפכה להיות גם מיטתו .ארמנד עבר לישון במיטה של דורל ,ולדורל השיגו כורסה מתקפלת שהוצבה בחדר האוכל ,שגם הרהיטים בו עמדה למכירה. בבוקר בהיר ונאה של 21ביוני ,1941בישר לנו ארמנד ששמע ברדיו של השכנים, כי צבאות גרמניה ,יחד עם הצבא הרומני ,פלשו לברית המועצות כדי למגר את החיה היודו-בולשוויסטית .שוב נדרשו היהודים לשלם את מחיר המלחמה ,עוד מיסים ועוד דרישות וגזרות ,בין היתר לשלוח בגדים חמים ,סדינים ושמיכות עבור החיילים .מאמיקה התחכמה ותפרה בעצמה סדינים מהבד הזול ביותר ובמידות ננסיות .היא תפרה עשרות סדינים כאלו והתנחמנו בכך שהתרגיל עבד .כל הציוד הזה עלה הרבה כסף ,אבל היה לנו חשוב להאמין שסידרנו אותם. 39 נתן לבון חורף 1941-2היה חורף קשה ומושלג ,ושררה בו צינה עזה .סופות שלג חזרו ופקדו את העיר יום ולילה .מזל שהיו יהודים ,כי הם ניקו ופינו את השלג מהכבישים, ממסילת החשמלית ,מהרחובות ומהמדרכות. העיתונים היו מלאים מאמרי שטנה אנטישמיים ואנטי-קומוניסטיים ,וברחובות התנוססו כרזות עם קריקטורות שבהן יהודים בדמות השטן האדום זוממים להרוס את הגזע הרומני .נוסף על כך החלו להגיע אלינו ידיעות על הגליית יהודים למחנות עבודה באוקראינה ,ונפוצו שמועות שגם את יהודי בוקרשט ישלחו לשם .בבית נרקמו תכניות לברוח ולהסתתר. בבית הספר התנהלו הלימודים כסדרם .אני הייתי כבר בכיתה ג' ,וחוג חבריי התרחב .ילדי הכיתה התחלקו לשתי קבוצות "יריבות" שניהלו בהפסקות מלחמות שלג "חמות" .אני שימשתי סגנו הבכיר של ראש אחת הקבוצות ,חברי הטוב וקרוב משפחה רחוק ,מירצה פוליקוב .השלג היה מרכז הבילוי ,הפעילות וחדוות היצירה והיצירתיות שלנו ,הילדים .ליד ביתנו נערם גוש לבן ענק ,גבוה בהרבה ממני ,שעליו טיפסתי אל ה"אוורסט" והפלגתי ל"אנטרקטיקה" .גם עיצבתי כמובן אנשי שלג בעלי עיני פחם ,אף מכפתורים ופה מרוכסן ,כובע קש ,צעיף ישן וגם כפפות קרועות. בחורף ההוא ,כמו בחורפים אחרים ,אהבתי להתכרבל או לחמם את הגב ליד תנור הטרקוטה היפהפה שבסלון שצבעו חום-סגול ,שעמד בפינת החדר והקרין את חומו המלטף אל החלל .לפעמים אף חטפתי לידו תנומה קצרה. בכיתה ג' זכיתי להכיר את אוגֵ'ן ַקמפּוּס ) – (Eugen Campusמורה מיוחד במינו, מחנך ומדריך ,שאהב ילדים מכל הלב ,הראש והבטן ,אדם קפדן שגם ידע להעניק חום והבנה ,הייתי אומר מורה לחיים .בסוף כל שנת הלימודים הוא נהג להזמין אליו הביתה כיתה-כיתה ,כי הוא גם ניהל את בית הספר לבנים .היינו משוחחים, מחליפים חוויות ומשחקים משחקי חצר ,והוא היה מכבד אותנו בדברי מאפה – והכול בצניעות ,בשקט עטוף יחס אישי ותומך .הוא גם כתב סיפורי ילדים ובאמנות מופלאה סיפר לנו סיפורים מרתקים שתמיד הצטערנו שנגמרו. במהלך כיתה ג' התקנאתי מאוד בתלמידי כיתה ד' על שהם עורכים עיתון קיר משלהם ,וחשבתי שאם להם יש ,אז גם לנו מותר .הגיתי וביצעתי .בתוך סוף שבוע כתבתי סיפור ,גזרתי קטעי עיתונות ותמונות ,בעיקר מעיתוני ילדים ,הדבקתי הכול על בריסטול כחול ולמחרת מוקדם בבוקר תליתי אותו לפני כולם על הקיר בכיתתנו. המורה של השיעור הראשון הופתע מאוד ונזף בי מדוע פעלתי ללא רשות ,אך למזלי קמפוס נכנס לכיתה ,שיבח את מעשיי ואמר רק שחבל שלא ביקשתי קודם רשות. מאז כל שבוע ילד אחר הכין את עיתון הקיר של הכיתה. ומחדש .בתקופת ניהולו בוטלו העונשים הפיזיים; נאסר ֵ קמפוס היה פדגוג דגול להרביץ בסרגל על הידיים ,לסטור על הלחי או להעמיד בפינה .היה זה חידוש גדול 40 מסע במנהרת חיי במערכת החינוך היהודית והרומנית בכלל ,ורק שנים רבות אחר כך בוטלה הענישה הגופנית בכל בתי הספר ברומניה. לפני כשנתיים פגשתי את מורי הנערץ כשבני המחזורים הצעירים ממני חגגו לו יום הולדת .90הוא היה עדיין מלא חיוניות ואופטימיות ,רהוט ,שנון ,לבבי ,עם חוש הומור ובלי צל של מרירות. מעולם לא אהבתי כל כך ללמוד .גם את רוב המורים לא סימפטתי ,אך מזל גדול נפל בחלקי שקמפוס חינך ולימד אותי במשך שנתיים. 8באוקטובר 2006 41 נתן לבון 12 המלחמה נמשכת קיץ .1942סיימתי את כיתה ג' עם ציונים ,הרגילים שלי ,בין שמונה מינוס לשמונה פלוס .אלה עם הפלוס בזכות עידודו המתמיד של מורי אוג'ן קמפוס ,ואלה עם המינוס בשל תחזיותיה השחורות של מאמיקה .בכלל ,בעיניה הייתי תוצאה של טעות גנטית ,כי היא רצתה שתיוולד לה בת. העיקר שהייתי פנוי עד ספטמבר ,לקרוא עיתונים מכל הסוגים ,לחשוב ולשחק. בימי חופש הגדול לא התעניינו בי כל כך ,רק הקפידו שלא אחצה את הגבול המותר, עד סוף הרחוב. ופלוֹריקה ) ,(Floricaהוא יהודי ָ בחצר גרו בני זוג בשם סינמטוב ,יַנקוּ )(Iancu והיא רומנייה .הוא היה טיפוס קשוח ובעייתי ,מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, והיא צעירונת שהגיעה מן הכפר חמודה ,עליזה וחיננית .אנחנו התייחסנו אליהם בכבוד מיוחד ,כיוון שבזכות היותה רומנייה הם הורשו להחזיק מקלט רדיו .כל ערב, בשעה שמונה ,לאחר שהגפנו את כל הדלתות והחלונות ,שמענו את שידורי "רדיו לונדון" ברומנית ,שאות הפתיחה שלהם היה סימן הניצחון ,צלילים מהסימפוניה החמישית של באהובן. באותו קיץ באו לבקרם שתי קרובות משפחה בערך בגילי ,וכך הזדמן לי להכיר, ממש על יד ביתי ,חברים חדשים ,ועוד בנות .שיחקנו בחצר ,טיילנו בפארק הציבורי הקרוב "פרקול קארול" ) ,(Carol Parculולפעמים שטנו באגם הקטן שבתוכו, חלקנו סודות ,ובקיצור בילינו בכיף. החופשה תמה ,ענני סתיו כיסו את השמים ,הבנות חזרו לבתיהן ואני שבתי לבית הספר .בחופשת הקיץ שלאחר מכן חזרו הילדות והפעם הקשרים בינינו קיבלו תפנית :זכיתי לטעום את הנשיקה הראשונה ,עם היהודייה כמובן .לרומנייה סירבתי ,לא ברור אם מטעמי מוסר או גזענות לשמה. כאן המקום לספר שפלוריקה השכנה היפהפייה בעלת העיניים הממזריות ,חיזרה נואשות אחרי אחי ארמנד .היא כתבה לו מכתבי אהבה לוהטים ואני שימשתי בלדר עברה .לא התגברתי על סקרנותי וקראתי את מכתביה ,אבל שמרתי או סוכן לדבר ֵ בסוד את עצם קיומם והם שמרו בינם לבין עצמם את הקשר שלהם. * נחזור לסוף קיץ .1942טיילתי לכיוון בית הספר ,ראיתי ,בחנתי ,בדקתי מכל הכיוונים ושמחתי להיווכח שמבנה בית הספר עבר שיפוץ יסודי ,סימן לכך שכיתה ד' המתינה לי .עם זאת ,ציפתה לי הפתעה לא כל כך נעימה .מכיוון שבאו ילדים 42 מסע במנהרת חיי חדשים חילקו את הכיתה שלי לשתיים :ד' 1ו-ד' .2כך יצא שהפרידו ביני לבין חברי הטוב מירצה פוליקוב .ניסיתי להתנגד ולשנות את רוע הגזרה ,ואף הצלחתי להפעיל את מאמיקה ולשלוח אותה לבית הספר לטפל בעניין ,אך דבר לא הועיל .המצב החדש שבו חברי הטוב ואני לומדים בכיתות נפרדות יצר בעיה במלחמות השלג, היות ששתי הכיתות נלחמו זו בזו .מתוך נאמנות לחברי המשכתי לשמש סגנו ,וכך מצאתי את עצמי בקונפליקט עם ילדי כיתתי .לכן העדפתי לא לקחת חלק פעיל במלחמות השלג ולהסתפק בתפקיד של יועץ אסטרטגי. למרות כל הבעיות וחוסר שביעות הרצון הראשוני שלי ,שנת לימודים זו הייתה שנה טובה ,נעימה ומוצלחת ,ללא לחצים ואיומים .מסיבה שלא ברורה לי ,בשנה זו לקחו לי מורה פרטית ,כנראה קרובת משפחה ,פרידה ) (Fridaשמה .היא הכינה אתי יום-יום את שיעורי הבית .כך השתחררתי מהחשש שמא מישהו מבני המשפחה יבדוק אם הכנתי את המוטל עליי .אני הרווחתי ראש שקט ושלווה נפשית ,ודורל, שחיזר אחרי פרידה ,זכה להיפגש עמה לעתים קרובות ומזומנות. בכיתה ד' גם הצטיינתי בלימודי המתמטיקה .הבנתי בקלות את פעולות החילוק ולאחר מכן את נושא השברים ,וכך בפעם הראשונה וכמעט היחידה בחיי החזקתי בתואר התלמיד הכי טוב במקצוע כלשהו. בבית הספר הספרדי היה נהוג לציין את החגים ואת סיום שנת הלימודים. בחנוכה ובסוף השנה התקיים טקס גדול שכלל נאומים ,נגינת אורגן ומזמורים וגם חלוקת תעודות ופרסים לתלמידים משני בתי הספר הספרדיים ,של בנים ושל בנות. נוסף על כך נהגנו להציג מחזה ,שלרוב נכתב בידי מורי האהוב קמפוס והתלמידים שיחקו בו .ההצגות הועלו בתאטרון היהודי ,וההורים המאושרים ונכבדי הקהילה מחאו כפיים בהתלהבות. ניסינו להמשיך בחיי השגרה בתוך אימי המלחמה ,הרדיפות ,הגירוש ,ההגליה, שלילת החופש וסכנת החיים .בערבים ישבנו בבית עם חלונות מוגפים בווילונות שחורים ,כדי שזיק של אור לא ייראה מבחוץ .מפחד ההפצצות בלילה הוכרז על משטר של האפלה .בשונה ממה שהיה נהוג אצלנו במלחמת יום הכיפורים ,שאז אנשי הג"א רק צעקו "כבו את האורות" ,ברומניה שלחו את ה"עבריינים" לבית הסוהר ,ואת היהודים חיפשו במיוחד .העבריינים נדרשו לשלם קנסות ונענשו במגוון אמתלות. בכלל ,מבוקר לבוקר ומלילה לילה האווירה הלכה וקדרה ,והשמועות והאיומים על הגליה ,מאסרים וחקירות הלכו וגברו .יהודי בוקרשט ,ואנחנו ביניהם ,חיפשו דרכי מילוט ומסתור .הקשבנו לכל רחש ,שמועה או ידיעה על המתרחש בחזיתות ,בעיקר בזו המזרחית .החלו קרבות סטלינגרד המפורסמים ,שנמשכו מיוני 1942עד פברואר .1943קרבות אלה שינו את גורל המלחמה ,וגם את גורלנו .בשל הניצחון בסטלינגרד החל השלטון הרומני לחשוש לקיומו וביטל ברגע האחרון את משלוח יהודי בוקרשט למחנות המוות באושוויץ )עובדה זו התגלתה לי כמובן שנים לאחר המלחמה(. 43 נתן לבון במציאות הבלתי-נתפסת הזאת ,שבה הפריד קו דק בין חיינו למותנו ,המשכנו בעסקים ובבילויים .כמעט בכל יום ראשון הלכנו להצגה או לסרט .בין השאר ראינו את הסרט האנטישמי "היהודי ג'וס" ,שבו תוארו היהודים כמכת עכברושים המסוכנת לגזע ה"ארי" הטהור ,שכמובן יש להשמידם .תמונת העכברושים הללו הופיעה לעתים בחלומותיי אז וגם אחר כך. אחיי ארגנו מסיבות ריקודים וב 6-ביולי 1943חגגו ברוב פאר את יום הולדתו ה 21-של ארמנד ,גיל שנחשב בעת ההיא לגיל הבגרות הפורמלי .מאמיקה הצליחה לחסוך בארון ֵ 21,000לאי ,וקשרה את השטרות בסרט אדום .ביום החשוב התייצבה מלאת סיפוק ,עם חיוך רחב ,בעיניים נוצצות ובדמעות ,ובידיים רועדות הגישה אותם לארמנד. בקיץ 1943סיימתי ארבע שנות לימוד .הייתי כבר ילד גדול לקראת התיכון ,אך המעבר היה מותנה בבחינות קבלה ) .(Admitereפרידה ,המורה הפרטית ,הכינה אותי היטב ועברתי אותן בהצלחה. למזלי באותה שנה נפתח בית ספר יהודי תיכון חדש בשכונה ,כמה דקות הליכה מהבית ,כך שלא דאגתי יותר מלשכוח את הכריכים .התחלתי בגאווה את לימודיי התיכוניים ב"בית הספר התיכון הפדגוגי היהודי" .הופעתי לבית הספר מלא התרגשות וסקרנות ,מצויד בקסקט שעליו רקומים ראשי התיבות של בית הספר, ועל שרוולי הימני תפור תו מבד ,שם בית הספר ומספר התלמיד שלי. נכנסתי לכיתה ולא האמנתי למראה עיניי .בכיתה היפה והמרווחת היינו רק שישה תלמידים .כך למדתי שנה שלמה בכיתה קטנה שבה לא היה ניתן לדלג על הכנת שיעורי הבית .לימודיים אינטנסיביים ,אך ללא דיסטנס ,ברוח טובה ,כמעט משפחתית .חגגנו ימי הולדת לתלמידים ולמורים כאחד ,וגם הכרנו את בנות ובני הזוג של המורים שלנו .אהבתי במיוחד את המורה לציור ,צעירה יפה ושופעת חיים שאף היא חיבבה אותי ,ילד בלונדיני עם תלתלים .כדי לא לאכזבה ,כמה מציוריי הכין עבורי השכן הסרטט .עם המורה להיסטוריה לא הסתדרתי כל כך ,אולי בגלל השאלות המתחכמות והמביכות שלי ,שנחשבו בעיניו טפלות. * ביום 4באפריל 1944הודיעו על ניסוי צופרים .שמענו את הצפירה ,מיד את הזמזום הכבד של המטוסים ואת קולות הפצצות .התחבאנו בבית וכעבור כ20- דקות ,לאחר שנדמו הקולות ,יצאנו לרחובות .מראות זוועה ,לא רק בתים שקרסו, אלא עשרות גופות וחלקי גופות שרועים על הקרקע וריח כבד כיסה את העיר .במשך כמה ימים התעניינו בגורלם של הקרובים ,המכרים והחברים שלנו ,שלאושרנו יצאו ללא פגע .הלימודים בבתי הספר הופסקו וכך סיימתי את שנתי הראשונה בתיכון. לימים חילקו ציונים ותעודת מעבר. 44 מסע במנהרת חיי בימים הבאים החל גל כבד של הפצצות ביום ובלילה .המפציצים היו "החברים שלנו" ,שרצינו בניצחונם המהיר במלחמה ,אבל פצצותיהם הפכו לסכנה נוספת לחיינו .מדי יום ולעתים קרובות גם בלילה ,עם השמעת האזעקה ,רצנו למקלט, שנמצא כשני קילומטרים מהבית .ארמנד בתפקיד הסבל ושומר האוצר המשפחתי, לוקח על גבו את מזוודת הנצרים הענקית שבה היה רכושנו הבסיסי ,וככה היינו מגיעים למקלט .שם "בילינו" עם אנשים זרים ומוכרים על ילדיהם ,חפציהם וכלביהם .חלקם בוכים ,חלקם שותקים ,מקללים ,רוטנים או מתפללים ,ואחרים צועקים בהיסטריה עם כל נפילה שהרעידה את המקלט .תמיד חרדנו שביתנו ייחרב באחת ההפצצות ,ואבן נגולה מלבנו כשראינו כל פעם שהדבר לא קרה. כל תקופה ,קשה ומכבידה ככל שתהיה ,יש לה הווי משלה .בבית השכן בקומה השלישית גר זוג צעיר ,יהודים ,חברים שלנו .האישה הייתה בעלת אזרחות בריטית, זרה לתרבות הסביבה ,נחמדה ומצחיקה ,בייחוד בשל הרומנית המשובשת שבפיה. כמעט כל ערב הם התארחו אצלנו להחליף דעות ושמועות .היא בכורסה אחת ,אבי בכורסה ממול ,השעות חלפו ,הכיבוד נגמר ,השיחה נדמה ,והיא ואבי נרדמו עד שהאזעקה או הצעקה של מאמיקה העירו אותם. באותה תקופה ,מאחר שהמטבח שלנו היה מרוחק מחדר האורחים ,קנינו קומקום שצפצף כשהמים רתחו .כל פעם שהקומקום צפצף השכנה שלנו הייתה יורדת בבהלה עם תיק ביד להימלט למקלט ואנחנו התמוגגנו מצחוק. בעת ההפצצות גם נפלו מטוסים ,והטייסים שניצלו נשבו ושוכנו במבנה גדול ברחוב המקביל לשלנו .הם הפכו לאטרקציה גדולה ,אמריקנים ואנגלים אמיתיים, בשר ודם בשכונתנו .מדי יום אחרי הצהריים טיילנו באותו רחוב ,נפנפנו לשלום, שלחנו פתקאות וגם קיבלנו תשובות .לפעמים זרקו לנו חפיסות שוקולד משלהם. הרומנים התייחסו אליהם בכפפות משי ,פינקו אותם מכל טוב ,להבדיל מהיד הקשה שנהגו בשבויים הרוסים. * כאמור ,אף שהייתה מלחמה מקומה של האהבה לא נפקד ,ואכן ,מלה דודתי, בעיצומן של ההפצצות ,ילדה ב 1-במאי 1944בת בשם ָמריאנה ) .(Marianaגם שכנתנו יטא ) (Titaילדה באותו יום ,בן זכר .מתברר שלכוח החיים ,הרצון להמשכיות ִט ָ ולצורך בהישרדות אין מעצורים ,בושה ,התחשבות ,מוסר ,זהות לאומית או ערכית וכללים של מותר ואסור .הקיום ,הרצון לחיות את הרגע ,הוא חזות הכול או סוג של אמונה שיש גם מחר .האומנם? ההפצצות נמשכו ,הלכו והתעצמו ואשר יגורנו בא לנו .בהפצצה הלילית האחרונה עלה ביתנו באש והפך לחלק ממופע האימים המרהיב ,הצבעוני והנוצץ של 45 נתן לבון בוקרשט הבוערת ,כשברקע זרקורי ענק מאירים את השמים .לא הרשו לנו להתקרב לדירה ,וכל הלילה המתנו ברחוב ממול וחיכינו בדריכות לראות אם יש חפצים שניצלו מהאש .אותי הדאיגה במיוחד גורלה של החליפה הכחולה שקנו לי בחנות היוקרתית "גלאי לפנאט" ועוד כמה חפצים סודיים ששמרתי באותו חלק בארון ובמגירה שהוקצו לי. בבוקר התאכזבתי מאוד לגלות שמכל חפציי היקרים לא נשאר דבר .במידה זו או אחרת ההיסטוריה חוזרת על עצמה .כזכור ,בבית ילדותי היה ארון גדול בצבע לבן עם שתי מגירות ,שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד כי הורשיתי להשתמש בה רק זמן קצר לפני שעזבתי את טרגובישטה .בשקידה רבה סידרתי בה את חפציי, והנה נאלצתי לעזבם בפתאומיות .מתברר שגם לחפצים יש משמעות ,כי חלקם מסמלים את הווייתנו ,את עברנו ואת מה שהיינו. לאחר השרפה עברנו לגור בדירה של סבא וסבתא ברחוב אולימפולוי ,שבה שמרנו שני חדרים לעצמנו כדי לעסוק במכירת רהיטים .כך חזרתי שוב למחוזות ילדותי המוקדמת. 15באוקטובר 2006 46 מסע במנהרת חיי 13 השחרור אור ליום רביעי 6 ,בספטמבר ,2006י"ג באלול תשס"ו ,נולד במשפחתנו נכד ניתאי ,בנם של אלה ושל בן זוגה צח .האירוע החשוב הזה התרחש על רקע נוסףַ , טקס קבלת פרס על מפעל חיים שהוענק לי באותו ערב. השמחה והתרוממות הרוח שאפפו אותי עם קבלת הבשורה ,החזירו אותי להתרגשות שחשתי כשהודיעו לנו שרומניה התנתקה מהברית עם גרמניה הנאצית, שהדיקטטורה הרצחנית הודחה עם הדיקטטורים האכזריים ושהמשטר הדמוקרטי הושב על כנו .אנחנו היהודים יכולנו להיתבשם מרוחות החופש ומניחוחות הדרור, הדיכוי וההשפלות פסקו ,וחשוב מכול :איום ההשמדה הוסר ,נולדתי מחדש! ב 23-באוגוסט ,1944קרוב לחצות ,הכריזו השכנים בצהלה" :המלחמה נגמרה! יחאי ) (Mihaiהראשון )אז לא העליתי בדעתי שייוולד לי המלחמה נגמרה!" .המלך ִמ ַ נכד בשם ניתאי (...נשא את בשורת החופש .בשורה שחיכינו לה יום-יום ,ערב-ערב, בלילות חסרי שינה ומלאי סיוטים ,ברגעים של חרדה שכל אחד מהם נמשך כנצח. בעת המלחמה ספרנו כל מטר וכל צעד שהצבא האדום התקדם בדרכו לגבול רומניה ובתוך שטחה .היו מקרים שחברים לא חסכו כל מאמץ כדי להודיע לנו ולחלוק עמנו כל ידיעה על תבוסה נוספת של הנאצים ,גם אם היו צריכים להגיע אלינו בחצות הליל ברגל ,ממרחק רב ,בשעות העוצר ,כדי לתת לנו עוד זיק של תקווה. והנה ,הרגע הגדול ,הענק ,שציפינו לו הגיע! צעדנו בחשכת הליל סהרוריים משמחה ואחוזי אופוריה לחוצות העיר כדי לפגוש בני משפחה וחברים ולחלוק עמם את שמחתנו-שמחתם .ברוב טיפשותנו לא הבנו את האדישות ואת האיפוק של מעט עוברי האורח הרומנים שהסתובבו ברחובות ,שכנראה לא הרגישו כמונו. למחרת היה יום בהיר .שמש מופלאה האירה את היקום ואת לבנו .יצאנו לחגוג ברחובות הכרך בבגדים החגיגיים ביותר שנותרו לנו משרפת דירתנו בהפצצה הלילית האחרונה .פתאום שמענו רעש של מנועי מטוסים ,בעקבותיו קולות נפץ של פצצות ויריות של כדורי מקלע ,ומיד לאחר מכן אזעקה .רצנו למקלט הקרוב וברדיו שמענו שהצבא הגרמני ששהה בעיר ,השתלט על שדה התעופה ובמנוסתו הפציץ את בוקרשט .נמסר גם שמתנהלים קרבות עם הצבא הרומני. ההפצצות ,האזעקות וצפירות ההרגעה נמשכו לסירוגין כמה ימים .האנשים יצאו מהמקלטים וחזרו אליהם .הגרמנים הפציצו את העיר וירו לעבר הולכי הרגל ממטוסים שהנמיכו טוס .רבים נהרגו או נפצעו ,וגם אנחנו כמעט נפגענו .למזלנו הספקנו להשתטח על הארץ ,כשכדורים שורקים מעל ראשינו ולידנו .בעת שמאמיקה 47 נתן לבון וסבי נשארו תקועים באיזה מקלט ,טאטיקו ,אחיי ואני ישבנו שעות על גבי שעות, רועדים מפחד ,במזווה הצר בביתו של דוד סמי ,בהנחה שזה מבצרנו הבטוח ביותר, שהיום קוראים לו מרחב מוגן... מבנים רבים נהרסו אך לבי נצבט כשראיתי את בניין התאטרון הלאומי על באהובי התאטרון ,ועצוב יותר היה שאחד המחזאים הרומנים ִ חורבותיו; פגיעה האנטי-פשיסטים נהרג באותן הפצצות ברבריות )כאילו יש הפצצות לא ברבריות.(... פריז שוחררה אף היא באותו יום ,והרומנים ייחסו לעובדה זו משמעות סמלית שכן הם רצו לראות בבוקרשט את פריז הקטנה. עיתונים חדשים יצאו מהחושך המחתרתי לאור" :רומניה ליברה" )Romnia – (Liberaעיתון עצמאי בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות שנוסד שנים רבות עוד לפני המלחמה" ,סקנטיה" ) = Scanteiaהניצוץ ,כשם ביטאון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות(; והחשוב מכול ,בעיקר עבור דורל ועבורי ,העיתון לענייני תאטרון וקולנוע" ,קורטינה" ) = Cortinaהמסך( ,שעסק במה שקורה על הבמה ,מאחורי הקלעים ,בין הקלעים וגם בין הסדינים של המפורסמים דאז. הימים הקשים עברו-חלפו להם בראש מורם חזרנו לשגרה .החופש הגדול היה עדיין בעיצומו ,הלימודים לא היו בראש מעייניי ,ואפילו לא רשמו אותי לבית הספר כי לא ידענו מה עלה בגורל המוסד החינוכי שלמדתי בו. חזרתי לצפות במדליק הפנסים ,והיות שגבהתי מעט הוא היה מפקיד בידי מדי שאתם התיידדתי לפני פעם את מקל ההדלקה .חידשתי את קשריי עם הילדים ִ כמה שנים בביקורי אצל סבתי ואווה ,ושיחקנו "סטנגה" ו"חמור ארוך" .פגשתי את אותה ילדה חיננית שבהיותנו בני חמש ערכנו יחד טקס קבורה מרשים לאחת מחתולות השכונה ,טקס שכלל הנחת זרי פרחים ,בכי והספדים. ארמנד ודורל החלו לחגוג את עידן החרות ולעשות את צעדיהם הראשונים בעולם העסקים – מכירת רהיטים כמובן .הם הלכו למסיבות ,נסעו לבנות דודות לפלוישטי ,ואף טיפסו על הרי הקרפטים המקסימים. ארמנד חלה פתאום בדלקת מסתורית ולקה בכאבים קשים .תרופות לא היו. גם סולפה ,שהועילה במקרים כאלה ,היה אפשר להשיג רק בשוק השחור ואני נשלחתי להביאה .כרגיל ,מאמיקה לא אמרה נואש .היא שמעה שגילו באמריקה את הפניצילין ,ואם באמריקה יש ,אז למה לא כאן ,ברומניה? ללא היסוס הלכה למטה הצבא האמריקני ,השחיזה את האנגלית שלה והביאה את התרופה הגואלת .ארמנד הבריא וחזר לעסקים ולבילויים. ברוח התקופה התחלתי לכתוב גרפיטי על קירות הבתים ועל גדרות ,בזכות הדמוקרטיה המתחדשת ולכבוד מנהיגי החזית הדמוקרטית ,שעמדו בראשות הממשלה לאחר השחרור .החזית כללה את המפלגות ההיסטוריות ,המפלגה הליברלית ,מפלגת האיכרים וכן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקומוניסטית. 48 מסע במנהרת חיי בהמשך עידנתי את טעמי האידאולוגי ובגרפיטי שלי לא הופיעו עוד שמותיהם של מנהיגי המפלגות השמרניות. כך החלה והתגבשה תודעתי הפוליטית .שמעתי שבמפלגות אלו היו בעבר התבטאויות אנטישמיות ושהן נתנו יד לניצול הפועלים והאיכרים .התחלתי לצדד יותר בסוציאל-דמוקרטים ובקומוניסטים .אז נזרעו במוחי הזרעים הראשונים של השקפתי השוויונית ,שלימים פרחה והתפתחה ,אך גם עשבים רעים ושוטים לא חסרו. למרות הצפיפות שנבעה מהשימוש הכפול של דירתנו – מגורים וחנוּת יחד, התחילו לבקרנו קרובים מחוץ לעיר וביניהם גם דוד מונקו ,אחיו של טאטיקו ,עם אשתו .לא יכולנו לישון כל הלילה בגלל המריבות שהיו ביניהם ,יותר נכון טענות וטרוניות אינסופיות שאשתו הטיחה בפניו .מונקו נחבא אל הכלים ,ספג וסבל בשקט ,כנראה כהרגל חיים וכלחם חוקו; שמא גם של אחרים מבני משפחת לופסקו )?(Lupescu לימים התברר שהם נשארו בטרגובישטה זמן-מה אחרינו ,בעת התקוממות הפשיסטים .גם חנותם נשרפה והם עזבו בעור שיניהם ונאלצו לעבור לגור בבוזאו ) ,(Buzauבבית משפחתה של רעייתו הקוּטרית .כאן מצא לעצמו מונקו מקצוע מעניין ויוצא דופן :אילוף והפעלה של יוני דואר ,כהגשמה של חלום ילדות או כרמז לחזון דון קישוטי .עיסוק זה סיפק לו מקור פרנסה ופורקן ,וייתכן שגם נחמה בהזדהותו עם מעופן של היונים למחוזות ולעולמות אחרים. * עקב האירועים התארכה חופשת הקיץ שלי ,אך גם היא הגיעה לסיומה .בית הספר שבו למדתי נסגר וכך הגעתי לבית הספר היהודי לבנים "קולטורה" ,((Cultura שמנהלו ,פרופ' ליטמן ) ,(Litmanנמנה עם ראשי הקהילה .שוב ילדים חדשים אך הפעם לא שישה אלא .36נוסף על כך הייתי הילד היחיד החדש בכיתה ,כי רוב התלמידים למדו יחד שנה קודם לכן .מתוך זהירות נכנסתי לשתיקה ולכוננות ספיגה, אך בהמשך נשבר הקרח והתיידדתי עם כמה ילדים .למקצועות הלימוד התווספו צרפתית ולטינית .המורה לצרפתית שלי ,פרופ' לוּפּוּ-זאב ,הייתה גברת מגונדרת כמיטב הסגנון הצרפתי הקלאסי ,שיצא לה שם של זאבה אמיתית :מורה קפדנית ונוקשה שהטילה מורא ופחד ,אך את מעט הצרפתית שלי אני זוקף לזכותה .ימים שלמים ישבתי ושיננתי את 63הפעלים יוצאי הדופן שבדקדוק הצרפתי ,שבאופן בלתי מוסבר קלטתי אותם .בשליש הראשון קיבלתי ציון ,4בשני – ,5וכפסע הפריד בין הכישלון להצלחה .בניגוד לכל התחזיות ,בשליש האחרון קיבלתי !9כך ניצלתי מהאיום של מבחן חוזר בסוף הקיץ ,וגם הייתי פטור מלהכין למורה את עצי ההסקה 49 נתן לבון לחורף ,כפי שנדרשו לעשות אותם תלמידים שנכשלו והוזמנו לביתה בתירוץ של קבלת עזרה בלימודים... * במשפחתי החלו דיבורים על מעבר לדירה גדולה ומרווחת יותר ,גם כדי להרחיב את העסקים וגם כדי שלנו ירווח. הדירה ברחוב אולימפולוי ,שבה גרו פאפו וואווה ,תישאר לעד בשבילי מילה נרדפת לחופש ,סמל לחיים חדשים ,היום הנכסף ,הוא יום השחרור – 23באוגוסט – 1944מהימים המאושרים בחיי. מוקדש לניתאי 21באוקטובר 2006 50 מסע במנהרת חיי 14 נדנטיב )(PANDANTIV ה ֶפּ ֶ "פנדנטיב" הייתה בעיניי מילת קסם ,מילה טמירה ונעלמה ,קוד מוסכם של המשפחה שפירושו עוגן הצלה בעת מצוקה כלכלית .מאוחר יותר הבנתי שפנדנטיב הוא אותו תליון שמאמיקה ענדה בחתונות ובשמחות חגיגיות במיוחד; תליון מזהב לבן משובץ יהלומים קטנים ,מרשים ,הדור ואלגנטי מאוד. את התליון ,בלוויית עגילים תואמים ,קיבלה מאמיקה מדודהּ סמי ליום נישואיה ,והוא נשמר בכספת ברזל כרכוש יקר שביקרים .אולי אפילו את הכספת עצמה קנו למטרה זו? בעת צרה נתנו הוריי את הפנדנטיב לדוד סמי כפיקדון להלוואה שלוו ממנו בזמני דוחק כלכלי ,וקיבלו אותו חזרה לאחר שהחוב נפרע או בוטל בתירוצים שונים ,כמתנה ליום הולדת או לשמחות אחרות .כך נהגו הוריי בעת קניית תחנת הקמח בפלנק ,מקום שבו נולד דורל ,כשחזרו לטרגובישטה ופתחו עסקים חדשים, ובתקופות אחרות של מצוקה כספית. הפנדנטיב שימש תחליף לחברת ביטוח ,להשקעות במניות או לתכניות חיסכון. מלבד זאת הוא שימש דרך להפגנת עושר ,ראוותנות ,ביטוי למעמד חברתי ,וגם אמצעי לנקר את עיני השונאים. * בסוף שנת ,1944לאחר השחרור ,חיפשה משפחתי דירה בעלת חדרים רבים שתתאים להגדלת היקף מכירת הרהיטים וגם תשכן אותנו – הוריי ,אחיי ,סבא אברהם ,פאפו ואני – עם מעט פרטיות. לאחר חיפושים ובירורים קדחתניים נמצאה דירה כזאת ,אך אליה וקוץ בה, דמי המפתח שנדרשנו לשלם עבורה לא תאמו את תוכנו הדל של כיסנו המדולדל. טאטיקו התלבט והיסס ,אך אחיי התלהבו ומאמיקה לחצה .הם הציעו ללכת שוב לדוד סמי להמשיך את מעגל הפנדנטיב ,אך למיטב זיכרוני הפעם הרעיון לא צלח יפה .בתחושת ביטחון בערכם הרב של העגילים של הפנדנטיב ,בצעד כואב ויוצא דופן החליטו למכרם ,ובכספים שקיבלו שילמו את דמי המפתח לדירה. מאושרים ומלאי תקווה נכנסנו לדירה החדשה ברחוב ָבּ ָס ָר ֵביי ),(Basarabiei ידנְ טוּלוּי ) – (Occidentuluiרחוב מרכזי ,כמה לאוֹק ִצ ֶ ְ ששמו שונה ברבות הימים דקות הליכה מהרחוב הראשי והיוקרתי של בוקרשט ,שדרות ויקטוריה ,שבו שכן גם ארמון המלך. 51 נתן לבון ניצל גם בלי כספת .מאמיקה שמרה עליו באדיקות עד סוף חייה, הפנדנטיב עצמו ַ והסתירה אותו במעיל כשעלינו לארץ ,בבית העולים ובארון מתחת לכלי המיטה. היא הספיקה לענוד אותו בגאווה ,כסמל לימים עברו ,בחתונותיהם של אחיי ושל נכדיה דורית ואילן .היום הוא נשמר אצל אחייניתי האהובה איריס ,הבת של דורל. טוב שהכול נשאר במשפחה... * הבית ברחוב אוקצידנטולוי היה אכן בית רחב מידות ,בעל שתי קומות ,עם דלת כניסה מרשימה ובה ריקועי ברזל וחלונות ובהם זכוכיות ויטרז' ססגוניות .כמה מקירות החדרים היו מצופים טפטים מקטיפה צבעונית .בית עם ניחוח של הוד והדר ,בעל אופי אמיתי ,שאי-אפשר להישאר אדיש למראהו. בקומה התחתונה היה מרתף ,בצד שמאל מטבח ובו תנור בישול ואפייה בממדים של תנורי מסעדות ,ופרוזדור ארוך שהוביל לחדר ההורים .גודלו של חדר ההורים היה כ 30-מטר מרובע .חלונותיו פנו לרחוב שבו עברה תחבורה רבה ,כולל חשמלית שנסעה גם בלילות ,אך הדבר לא הפריע להוריי לישון היטב .החדר שימש גם חדר אוכל עם שולחן גדול שהכיל לעתים גם 12סועדים .הייתה בו פינה לשולחן הכתיבה שלי ,שולחן ענק עם דלתות ,מגירות ומגירות סודיות ,שקיבלנו עם הדירה והועמד לרשותי הבלעדית .שולחן עבודה חלומי ,בצבעים בהירים ובריח עץ ,מזמין ומפנק ,מקום שבו יכולתי להתנתק מהסביבה ולהתייחד עם הגיגיי ועם דמיונותיי. עליו הכנתי שיעורים ,כתבתי סיפורים שנשכחו ,יומן נעורים שאבד ,מכתבי אהבה ניסיוניים ,תגובות למערכות העיתונים ומאמרים ראשונים לעיתון שתכננתי להוציא לאור ...זיכרון ילדות-נעורים חמוץ-מתוק ,עוד חוליה בשרשרת הגעגועים הארוכה שלי. באותה קומה של הבית ,מימין ,נמצאו המדרגות לקומה השנייה ,חדר הסקה ועוד כמה חדרים שאחד מהם שימש את המשרתת ובאחרים עשו ניסיון שווא לייצר נרות או סבון. בקומה העליונה היו שלושה חדרים שיועדו למכירת רהיטים ושימשו גם למסיבות משפחתיות .עוד חדר גדול שבו ישנו אנחנו ,ארמנד ,דורל ואני ,כרגיל בכורסה מתקפלת .לידנו היה חדר אמבטיה ושירותים מודרני ובו האביזרים החדישים ביותר ,המים חוממו בגז ומיד זרמו מים חמים ,חידוש גדול בזמנים ההם. ליד האמבטיה היה עוד חדר קטן ,נחמד וקומפקטי ,מואר היטב ,עבור פאפו ,חדר שברוב עוונותיי חמדתיו בלבי .לצדו היה חדר ארונות גדול ,שהיה אמור להכיל את הבגדים של כל בני המשפחה ,אבל הוא לא הספיק לכך .אני זוכר שק ענק של גרביים מכל הסוגים ,הגדלים והצבעים ,בערבוביה מסקרנת ,בתוכו פטריית עץ שעליה היו מלבישים את הגרב כדי לתקנו ,ובה כמה מחטים שהיה כדאי להיזהר מהן בעת 52 מסע במנהרת חיי החיפוש .בשק הזה כל אחד מבני המשפחה היה צריך לאמץ את כל חושיו הבלשיים כדי לזווג לעצמו את הזוג המתאים .למזלנו אז לא החלפנו גרביים כל יום. יתרון מיוחד לבית הזה היו השכנים שגרו מול חלוני :זוג צעיר ונחמד ,הוא חייט שכל בוקר הלך בחריצות לבית המלאכה שלו ,והיא אישה בעלת גוף חטוב ושיער גולש שנהגה להסתובב בביתה חצי ערומה ,בלי לשים לב שילד בניצני התבגרותו מביט בה בהשתאות ובהערצה עמוקה. בהקפה ,חדרי אוכל ,פינות ָ העסקים הלכו לא רע .קנינו מהנגרים רהיטים ישיבה ומערכות שינה .מכרנו אותם ,שילמנו ,וחוזר חלילה .כך הצלחנו להתפרנס ואף השלינו את עצמנו שאנחנו עשירים .גם אחיי שכרו כמה דירות לעסקי רהיטים משלהם ,ואימפריית "אר-דור" הלכה ופרחה .העסקים שגשגו כל כך ,שגם דוד סמי, עורך הדין ,ואחיו ג'ון ,הצטרפו כשותפים. בין הרהיטים היו כמה יקרים במיוחד ,בסגנון עתיק ,חיקויים של רהיטים מתקופות הרנסנס ,לואי ה 14-או ה ,16-פרנץ יוזף וקיטשים אחרים ,עם גילופים וריפוד מבד סטן וציורי יד. בבית הספר המשכתי להתמודד בגבורה עם לימודי הצרפתית והלטינית, והתנחמתי בכך שבאורח פלא הצטיינתי בלימודי החיבור והלשון הרומנית .אך גם זה לא כל כך סיפק את משפחתי ,ותמיד נשאלתי :למה קיבלת רק 9מינוס או 8 פלוס? מההשגחה הטורדנית של מאמיקה ואחיי על מצב שיעורי בית ,מצאתי פטנט לצאת "בסדר" על ידי זה שבחרתי לי תמיד את אותם שיעורי בית ששיננתי הכי טוב, והם לא כל כך שמו לב מה אני לומד .זאת כנראה הסיבה שאני זוכר עד היום יותר טוב את מעלליו של וְ ָלד ֶצ ֶפּש ) ,(Vlad Tepesהלוא הוא דרקולה ,מאשר את אלה של מירצ'ה הגיבור ).(Mircea Viteazul ֶ הנסיך בהתאם לרוח הזמנים ,שר החינוך פרסם הנחיה האוסרת על ענישה גופנית כלפי התלמידים .אך הדבר לא השפיע על המורה להתעמלות שלנו ,שהמשיך בתחביבו לסטור לילדים .מעשיו לא מצאו חן בעיניי ופעם כשהוא סטר לאחד מילדי הכיתה, הערתי לו על כך .כתגובה חטפתי גם אני סטירה הגונה ,אך זאת הייתה הסטירה האחרונה שהוא העז לתת .זה היה שיעורי הראשון בפרק "מחיר המלחמה על הצדק". * בביתנו החדש אירחנו חברים ומשפחה לסעודות כיד המלך ,ערכנו ימי הולדת וחגגנו ברוב עם את יום סילבסטר הקדוש; לפעמים ההורים עם בני גילם ,לפעמים האחים עם ידידיהם וידידותיהם ומפעם לפעם גם ביחד ,מבוגרים עם הצעירים. אך החשוב מכול היה שאני השתתפתי בכולן .האזנתי לסודות ,לרמזים ,רכילויות, 53 נתן לבון לאהבות ,לכיבושים ולמזימות נרקמות .הייתי עד לזיווגים ולפרידות ,ליחסים מותרים ואסורים ,כאלה ואחרים ,מי עם מי ,איך ,למה ומתי .כל אלה עוררו בי תהיות ,סקרנות רבה מהולה ברתיעה ובדחייה ושאלות חסרות מענה. החברים של ארמנד ודורל לכאורה חיבבו אותי ,ליטפו אותי ושאלו בנימוס לשלומי ,אך התנהגו בנוכחותי כאילו אינני קיים .הרבה שנים שאלתי את עצמי איזו חוויה מעצבת לקחתי עמי למסע חיי ממעורבות זו. החיים הפוליטיים תססו ,המאבקים בתוך הקואליציה הלאומית החמירו ,הרדיו והעיתונות מלאו ויכוחים אידאולוגיים ,השמאל נגד הימין ולהפך ,והקומוניסטים רצו לממש את הסכמת המעצמות לחלוקת אזורי ההשפעה באירופה ,כשרומניה נמסרה לחסות ברית המועצות. ב 6-במרס 1945ארגנו הקומוניסטים הפגנה גדולה למען זכויות הפועלים והאיכרים .נוצרה מהומה רבתי ,שכללה מכות ,יריות ,הרוגים ופצועים .כתוצאה מכך הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים חיזקו את מקומם בשלטון. הפגנה זו ,הנחשבת היום כפרובוקציה מכוונת לתפוס את השלטון ,עשתה עליי רושם רב .רעיונות השוויון והצדק החברתי קנו את לבי ואת ראשי .כתבי הגל, מרכס ,לנין והאוטופיסטים סן סימון ,רוברט אובן ואחרים הפכו לחומר הקריאה המועדף עליי. ב 1-במאי ,1945שכונה "האחד במאי הראשון החופשי" ,צעדתי עם אלפי הפועלים של בתי החרושת ,עם איכרים שהגיעו או הובאו מהכפרים ,סטודנטים, ארגוני נשים וכל מיני אגודות .הייתה זו הפגנה גדולה ומרשימה עם מכוניות מקושטות כמו בקרנבל ,שחצתה את כל בוקרשט .ראשוני הצועדים הגיעו לבימת הכבוד בשעה עשר בבוקר ,והאחרונים בשעה שבע בערב. רוח רעננה ,מכשפת ומלטפת של אביב ,נשבה ברחובות ובלבבות ,שהיו מלאי כמיהה לחיים אחרים ,שונים ממה שהורגלנו עת עתה ,טובים יותר ,עם רעות ,אחווה, רצון טוב ותמיכה של אדם לרעהו .הריח ,ריח פרחי הלילך והדובדבן ,סחרר את אפי ואת עיניי ,ומגוון הצבעים המשכרים היוו חגיגה חד-פעמית של שיכרון חושים. ההמון הגדול צעד ,שר ורקד ,ואני לידם ,לבדי ,ללא מסגרת ,ראשי מבולבל ומלא חדווה וגיל ,ועיניי מביטות אל החזון הבהיר והצח ,לשמים הנקיים מעננים ולשמש שחיממה את כל נימי גופי ונפשי. באותו יום חשבתי לעצמי שרכשתי אוצר רוחני וערכי גדול לאין שיעור למשכּן לעולם! ֵ מהפנדנטיב ,אוצר שלא התכוונתי 6בנובמבר 2006 54 מסע במנהרת חיי 15 הפרדה מאלוהים ֵ פסח של שנת 1945נערך ב 29-במרס ,ט"ו בניסן התש"ה .כולנו חשנו שאת הפסח הראשון לאחר השחרור חייבים לחגוג כראוי ,ועוד בדירה חדשה ומפוארת .כמו בימים ההם ,יצאנו גם בזמן ההוא מעבדות לחירות .זכינו להשתחרר מאימת המוות והדיכוי ,הפחד מאחורינו וחווינו ימים סוערים ולילות שקטים של חופש וחירות, כשברקע עדיין מלווים אותנו שאריות הפחד והחלומות הרעים. יחסם של הוריי לדת ,למסורת ולאלוהים היה מוזר ואמביוולנטי .בימי חול נהגנו כחילונים גמורים ,לא הפרדנו בין בשר לחלב ולא הבדלנו בין כשר לטרף .אדרבה, העדפנו את "הדבר האחר" .לעומת זאת ,בחגים ובמועדים דתיים נהגו כאדוקים למהדרין .בראש השנה שמרנו את כל המנהגים ,להוריי היו מקומות מכובדים בבית הכנסת והם התפללו מבוקר עד ערב .ביום כיפור לא רק שהם צמו ,אלא גם טאטיקו עשה כפרות ,וסובב את התרנגול מסביב ראשיהם של כל בני משפחתנו .הארוחה המפסקת הייתה נשמרת בקפדנות ,וכך גם הארוחה בתום הצום .אחיי ,במיוחד ארמנד ,היו שותפים פעילים לטקסים ולתפילות .הם צמו כל שנה ,וכש אני הגעתי לגיל 11 ,גם אני התנדבתי לצום .יאמר לזכותו של ארמנד ,שעד היום הוא שומר על הזיק של אותם ימים ,בכל יום כיפור הוא מתפלל בביתו וקורא באותו סידור ישן מרופט וזהוב הדפים ,שכתוב ברומנית ובעברית ועד לפני כמה שנים נהג ללכת לבית הכנסת .כמצופה ,כל הארוחות בחגים הללו נערכו מסביב לשולחן ערוך בקפידה, מכוסה מפות לבנות ,ועליו צלחות לבנות עטורות פסי זהב וסכום מכסף .הדלקת הנרות נעשתה בליווי תפילה חרישית. מאז שעמדתי על רגליי הוטל עליי התפקיד לערוך את השולחן והשתדלתי למלאו על הצד הטוב והאסתטי ביותר. את חג הסוכות עשינו בסוכה הגדולה שליד בית הכנסת ,זה שבטרגובישטה וזה שבבוקרשט .אז לא הבנתי את פשר הישיבה והאכילה בסוכה ,ולפי ארבעת המינים קישרתי את המנהגים לפלשתינה ,אך את מהות החג האמיתית למדתי רק בארץ. פסח היה החג החביב והמועדף עליי .אהבתי את הכלים המיוחדים שהיו שמורים במיוחד לשמונת ימי החג ואת הזלילה המסורתית .התענגתי על המטעמים המיוחדים :ביצי החמינאדוס האדומות שהתבשלו שעות בתערובת של קליפות בצל וקפה ,שאותן אימצתי כמסורת גם בביתי ,המרק עם הכופתאות ,לטקס תפוחי אדמה ,קציצות הבשר הקטנטנות בתוספת החזרת החריפה והחרוסת ,וכל מיני עוגות ועוגיות מקוקוס ומאגוזים בטעם תפוח ,תפוז ,לימון וקינמון – מזור למצוקות ילדות ולמכאובי זקנה. 55 נתן לבון את העופות לא אהבתי וכמעט לא אכלתי מהם ,בשל טעמם וריחם ובמיוחד משום שבעל כורחי נוכחתי בריטואל הדוחה וצובט הלב של השחיטה .בחלתי ומאסתי בטקס הזה ,שבעל כורחי נאלצתי לנכוח בו מאחר שהעוזרת תמיד לקחה אותי עמה כשהביאה את העופות לשחיטה הכשרה. הצד המרגיז בחג הפסח היה האיסור לאכול שוקולד ,שלא נחשב כשר .שמונה ימים שלמים וארוכים של המתנה דרוכה לסוף החג ,כדי לרוץ לקנות שוקולד. לממתק הנפלא הזה במשך שנים רבות התמכרתי והעדפתי אותו כמעט על פני כל מאכל – מתוק או מלוח אחר .לפני כמה שנים ,לאחר שהחלמתי ממחלה קשה בדרכי השתן ,באופן פתאומי ובלתי מוסבר ,נגמלתי משוקולד .בכל זאת גם היום אני מוכן לעתים לטעום קוביית שוקולד בלגי משובח. היו שנים שבפסח הרחיקו לכת עוד יותר בשמירת המנהגים ,חיפשו את החמץ בנרות והחביאו את האפיקומן שתמורת גילויו קיבלתי באחד הפעמים מכונית כבאים ענקית. כך התנהלו ימי החג בבית ילדותי .כאמור ,באביב 1945חגגנו פסח מהסרטים עם סדרת ארוחות שהתחרו זו בזו .סעודות אלו השתתפו אורחים רבים מכל הסוגים והגילאים ,שכולם הוזמנו כדי לראות את דירתנו החדשה ולהיווכח במו עיניהם כמה אנחנו מאושרים ואולי גם עשירים .שנה לאחר מכן חזרו על עצמן חגיגות הפסח, והפעם הזמנתי את שני חבריי הטובים מירצ'ה היהודי ומירצ'ה הרומני ,שעליהם עוד יסופר. * כיום במשפחתי מקיימים תמיד בחגים ארוחות חגיגיות ,משתדלים להסב אל השולחן יחד – מבוגרים ,ילדים ונכדים ולפעמים קרובים או חברים .למרות ההתלבטויות ,הוויכוחים והחיפושים לא השכלנו לגבש תוכן רוחני כתחליף לאגדה ולתפילות .היו גישושים וניסיונות שאלה ואיריס ניצבו בראש יוזמיהם ,אך הם לא צלחו ממש .אולי בשנה הבאה... * כשאביב באוויר ובאווירה המתאימים ,כיאה לעונה מלבבת ובעיתוי מושלם, הסתיימה מלחמת העולם השנייה .אחרוני הקברניטים של הרייך השלישי נצרו את נשקם וחתמו על כתב כניעה ללא תנאי .ב 9-במאי 1945חייל סובייטי הניף את הדגל האדום על חורבות הרייכסטג החייל הזה לחם בכל הקרבות במשך ארבע שנים ארוכות ממוסקבה ועד ברלין. בעולם כולו חגגו כשיכורים ,ובבוקרשט גם .זיקוקין דינור האירו את שמיהן של מדינות העולם – מברית המועצות ,ארצות הברית וקנדה ,בירות אירופה ועד סין ואוסטרליה הרחוקה .בכולם הבטתי מוקסם ביומני החדשות בקולנוע ,שהוקרנו 56 מסע במנהרת חיי לפני כל סרט .יומנים אלה הקדימו את יומני החדשות של הטלוויזיה ,שעל קיומה רק שמענו .זאת הייתה הפעם הראשונה שצפיתי במו עיניי בזיקוקין דינור ,בהבזקים המהפנטים של הניצוצות הצבעוניים ,המקפצים והמרקדים ,הנבלעים בין הכוכבים. יותר מאוחר הבנתי שהמלחמה טרם נגמרה ,ובמזרח הרחוק ממשיכים להילחם ולהקיז דם. בבית הספר הסתמנו סיכויים טובים לעבור את משוכת הצרפתית .התחלתי לרקום את תכניותיי לבילוי בחופש הגדול ,ואז אחד מחבריי לכיתה הציע לי להצטרף לתנועת "הנוער הציוני" .הוא סיפר שבקיץ הם מקיימים מחנה צופים בהרים ובו טיולים ,משחקים ,תחרויות ופעילויות ,ואף שלא כל כך הבנתי מה זה ,הסכמתי. התחלתי לפקוד את הקן ,להשתתף בפעולות ,בשיחות ובאירועים השונים. בין היתר גויסתי להשתתף בהפגנה של כל תנועות הנוער הציוניות נגד "הספר הלבן" .אני הכרתי ספר שחור ,זה שתיעד את הזוועות והפרעות של הפשיסטים הרומנים בינואר ,1941אבל ספר לבן? מה יש ליהודים נגד ספר לבן? הבנתי שמשמעות הספר היא איסור העלייה לפלשתינה שהטילו האנגלים, ומכאן החובה להתנגד לו .כך צעדתי בשעות הערב ברחובות בוקרשט ,מבסוט עד הגג שהחשמליות וכל התנועה נעצרת כדי שהיהודים יפגינו .ההפגנה הסתיימה קרוב לחצות ,ואני חזרתי הביתה גא ומלא רשמים .בפתח הבית טאטיקו ומאמיקה עמדו דום וחיכו לבנם האובד .לא נשיקות וחיבוקים משמחה ,אלא שתי סטירות מצלצלות על פניי היו מנת חלקי .לא מחיתי ,לא בכיתי ולא הוצאתי קול ,פשוט עשיתי אחורה פנה ,חזרתי לקן ושם לנתי באותו לילה .למחרת החזיר אותי דורל הביתה בסוף יום הלימודים בבית הספר. כך נגמלה מאמיקה מהרגלה להכות אותי .כביטוי לעצמאותי ,מאז סירבתי להודיע לאן אני הולך ומתי אחזור .בדרך זו או אחרת כך המשכתי לנהוג כל חיי. שנת הלימודים נגמרה בשלום לשביעות רצוני ,אך בני משפחתי טענו שעם ציונים כאלה – כרגיל ,משהו בין שמונה מינוס לשבע פלוס – לא יקבלו אותי לבית הספר היוקרתי הרומני "מטאי בסרב" ) .(Matei Basarabלמרות תחזיותיהם השחורות התקבלתי! לאחר כמה ימים יצאתי עם תנועת הנוער למחנה קיץ אי-שם הרחק בהרים, במקום שאינני זוכר את שמו .נסענו במשאית פתוחה בעמידה או בישיבה על הרצפה, ואחר כך המשכנו ברכבת משא .המחנה היה רחב ידיים ,בתוך חורשה .בין עצים ושיחים עמדו בתים וצריפים שבהם שיכנו אותנו לפי שכבות הגיל .ישנו על דרגשים והתכסינו בשמיכות שהבאנו מהבית ,ואני המפונק הבאתי גם סדין וגם נמנמת .חריג בשטח אך בתחום זה – לא בפעם האחרונה. 57 נתן לבון כל משחקי הצופיות קנו את לבי ,ובתחרויות על מיומנויות השימוש בפטיש ,צבת וכלי עבודה אחרים זכיתי בכמה פרסים – מה שהעלה את מעמדי בקרב הילדים האחרים. ילדה נחמדה בעלת צמות ועיניים שחורות התחברה אליי .התחלנו להחזיק ידיים והחבר'ה הכריזו עלינו כעל זוג .עוד בטרם הספקתי להבין מה קורה ,היא חלתה ונכנסה לבידוד .באחד הערבים ,כשיצאנו לא"ש לילה ,דיברתי ִאתה מעבר לגדר ,הגשתי לה את מטפחתי להקל עליה את הנזלת ונפרדנו .אמרה רומנית עממית אומרת שאסור לתת מטפחת לחבר או לחברה כי זה יגרום לריב .אנחנו לא רבנו ,אך הילדה חזרה הביתה למחרת בבוקר ונעלמה ללא שוב. בתום שלושה שבועות של משחקים וחוויות מרתקות ,ברגשות מעורבים חזרתי הביתה ושם הבנתי שהחופשה עדיין לא תמה וממתינים לי ריגושים נוספים .הורי החליטו ללכת למרחצאות לטפל במכאוביה הנצחיים של מאמיקה .באוגוסט 1945 הגענו למקום נחמד ששמו בוזיאש ) ,(Buziasעיירת מרפא קטנה ובמרכזה סככה גדולה שתחתיה ניגנה תזמורת המשטרה בשעות אחר הצהריים .אני זוכר לטובה את ארוחות הצהריים שברובן אכלנו פרגיות על האש בתוספת שום וכמובן צ'יפס טרי וריחני .אינני שוכח גם את המלצרית הצעירה ,הבלונדינית ושופעת הגוף שדאגה לי לכל מיני תוספות מתוקות והופיעה אצלי בחלומות. כאן קיבלנו את הידיעה על הפצצת הירושימה ,ששימחה את כולם מלבדי. היום ,לאחר יותר מ 60-שנה ,רבים מההיסטוריונים וחוגים רחבים בציבור העולמי חושבים שהפצצה זו הייתה מיותרת .מה לעשות ,תחושת בטן של ילד... חזרנו הביתה ,ועל סדר היום ההכנות לבית הספר החדש ולאירועי הבר-מצווה ההולכים וקרבים .נהניתי מההכנות לבית הספר ,אהבתי את הריח של הספרים והמחברות ושל נייר העטיפה הכחול ,וכבקשיש קיבלתי גם ילקוט חדש ,אביזרי כתיבה וכלים ללימוד גאומטריה. באשר לבר-מצווה היו מחשבותיי מבולבלות .מצד אחד ,הרגשתי שיהיה כיף שיעשו לי בבית הכנסת ובבית מסיבה שאני אהיה במרכזה .מצד אחר ,תהיתי היכן האל? אותו אלוהים שבזכותו ולמענו אני מצוּוה לערוך את טקס הבר-מצווה? היכן אותה השגחה עליונה שאמורה לשמור עלינו מכל רע? היכן היא הייתה בפוגרום בינואר ?1941היכן נמצא האל הקדוש כששרפו את חנותנו והפציצו את ביתנו? האם האל הכול-יכול התחבא בעת שהובילו את היהודים ובני עמים אחרים לתאי הגזים? על זוועות המלחמה ועל פשעי הנאצים למדתי מהמאמרים בעיתונות ,מהספרים, מאותם יומני קולנוע שצולמו במחנות הריכוז והראו את הבלתי-נתפס .הראו את ערמות הגופות ,את מחסני המשקפיים ,השיניים התותבות והמזוודות היתומות. למדתי על הגאנום "משם" גם ממכרים שחזרו מטרנסניסטריה )(Trasnistria 58 מסע במנהרת חיי וממחנות ריכוז באירופה .מראות ,עדויות ותיאורים מפלצתיים אלה היו המקור לשאלותיי לגבי אלוהים. לבסוף חשבתי שאינני יודע אם יש או אין ישות כזאת שבני תמותה קוראים לה אלוהים ,אבל אם היא קיימת ,היא ישות רעה ,נוקמת ונוטרת ,ולא מיטיבה. האלוהים הזה הוא לא האלוהים שלי! לטוב או לרע ,נפרדתי מהאל ומטקסיו ,גם אם לימים הבנתי שלטקסים יש ערך משלהם .בלי כל קשר לקדושה ולאמונה בכוח עליון ,בני אדם באשר הם זקוקים לטקסים שתפקידם להבחין בין טפל לעיקר ,בין יום עבודה ליום מנוחה ,בין ילדות לבגרות ,בין חיי רווקות לחיי זוגיות ,בין הולדת ילד להולדת ילדה ,בין שמחה לעצב, בין הצלחה לכישלון ,בין חיים למוות .כמו כן ,טקסים נועדו לציין ימים ,שבועות, חודשים ,עונות ,שנים ,מעברים ,תקופות ושלבים בחיים. 18בנובמבר 2006 59 נתן לבון 16 בית הספר התיכון מטאי בסרב LICEUL MATEI BASARB ב 15-בספטמבר 1945התייצבתי בשערי "מטאי בסרב" להתחיל בלימודי כיתה ג' של בית הספר התיכון ,המקבילה לכיתה ז' בארץ .זו הייתה השנה השלישית ברציפות שהחלפתי בית ספר ,סביבה ,מנהגים ,נהלים ,מורים וחברים" .מטאי בסרב" ,בית ספר יוקרתי מאוד ,נוסד ב 1856-והעמיד מפורסמים רבים של העלית הרומנית. בין כל בוגריו בעלי השם אני זוכר רק את כוכב התאטרון הלאומי ג'יורג' וראקה ) (George Vracaהנערץ ואת הדיקטטור המקולל יון אנטונסקו .כל הפרסום הזה עורר בי הרבה יראה וחששות ושוב ,מאז כיתה א' ,אני חזרתי ללמוד עם תלמידים רומנים וגם עם כאלה שבאו מהכפרים. טקס מרשים נערך באולם הכנסים ,שגודלו כאולם תאטרון ,וכלל נאומים, ברכות וגם תכנית אמנותית )תכנית שלא שיערתי שכעבור שנתיים אני אנחה חלק ממנה( .בטקס למדתי שמטאי בסרב מלך בשנים 1654–1580כנסיך של חבל ולכיה ) ,(Valahiaונחשב אבי התרבות הרומנית .הוא הקים עשרות בתי ספר ,ביניהם בית ספר לאמנויות וכנסיות רבות. מצאתי את עצמי מחפש מקום ישיבה בכיתה .לאחר מבט חטוף שמחתי לפגוש ילד שלמד אתי שנה קודם וכמובן התיישבתי לידו .המחנך נכנס ,איש שמן ,קירח, לבוש חליפה אפורה הבנויה משלושה חלקים ,בעל סבר פנים חמור שחיוך דק בצבץ בקצה פיו .כנהוג קמנו לכבודו ,זה היה פרופ' יון פופסקו ) ,(Ion Popescuשלימד אותנו גם את הלשון והספרות הרומנית )ברומניה לכל המורים קוראים פרופסור(. עד סוף היום הכרתי את כל חבריי היהודים שבכיתה ,חמישה במספר ,מתוך כ35- תלמידים .ביטחוני העצמי גבר. התרשמתי מאוד ממבנה בית הספר בעל ארבע הקומות ,שנבנה בצורת האות חי"ת .משמאל הכיתותָ ,בּאמצע מעבדות ואולמות למיניהם ,ומימין ההנהלה וחדרי המורים ,שפחד מוות היה להתקרב לשם .חצר קדמית מטופחת היטב עם פרחים, שיחים ועצים .בצד האחורי הייתה חצר פנימית גדולה ורחבה למשחקים ולתחרויות, ומאחוריה בניין הפנימייה. רושם מיוחד עשו עליי המעבדות לפיזיקה ולכימיה ,למעט הריחות ,עד כדי כך שבשליש הראשון הצלחתי לקבל בפיזיקה ציון ,9אך בהמשך התהפך גורלי ובסוף השנה נכשלתי ונאלצתי לעמוד במבחן חוזר בסוף הקיץ. 60 מסע במנהרת חיי לוועד הכיתה לא נבחרתי ,אך למערכת עיתון הקיר – כן .לכל כיתה היה עיתון קיר משלה שהיה תלוי בכניסה ,במסגרת זכוכית ,בפרוזדור הארוך שחיבר בין כל חדרי הלימוד. הודות לחברותיי במערכת העיתון הכרתי את שני חבריי הטובים ,מירצ'ה הרומני ומירצ'ה-משה היהודי ,שהקשרים עמו נמשכים עד היום .עקבותיו של השני נעלמו וכל מאמציי לאתרו לא עלו יפה .היינו שלישייה מלוכדת מאוד וכל הניסיונות של מיני אנטישמים וגם של יהודים קנאים לסכסך בינינו רק חיזקו את הידידות בינינו. ייסדנו אגודה שקראנו לה " ,.O.T.Oארגון הנוער האופטימי" ,חיברנו תקנון ,חזון ועיצבנו לוגו .לא הצטרפו עוד חברים .ערכנו שני ערבי ספרות וערב על ...פתולוגיה. כן ,פתולוגיה .חברי משה חלם להיות רופא ,ובאמת ,לימים ,בייסורים רבים הגשים את חלומו ונהיה פסיכיאטר מבוקש ומפורסם .הוא סחב אותי לכל מיני הרצאות באוניברסיטה ,אך גרועים מכול היו הביקורים במכון הפתולוגי של בוקרשט ,שם התחלחלתי למראה הגופות שפורקו ממשאיות פתוחות .אך מה לא עושים בשביל חבר .בזכותו התחבבו עליי שיעורי מדעי הטבע ,בייחוד שיעורי האנטומיה .מאז אני מכיר את מבנה הלב וזרימת הדם ,ודבר לא השתנה מאז בנושא זה. עם שני המירצ'ה ערכנו כל מיני טיולים ואירועים חברתיים ,ופעם אף עלינו להרים בסביבות סינאיה ) (Sinaiaוישנו בבקתת רועים שמצאנו בדרך .לטיול הזה היו לנו תכניות ופנטזיות ,כי היו אמורות להצטרף אלינו שלוש בנות ,השכנות של מירצ'ה הרומני ,אך לאכזבתנו לאחר כל ההכנות והקניות הן הבריזו לנו. לבית הספר הייתה פנימייה שבה השתכנו התלמידים הכפריים שבדרך כלל היו תלמידים חרוצים ,שקדנים וטובים בהרבה ממני ,אך חלשים בחיבור ובדקדוק ,כך שבכל המבחנים במקצועות אלה נהגתי לכתוב שני מבחנים ,עבורי ועבור יון ,השכן שמאחוריי .בתמורה הוא הגן עליי מפני כל מיני פרובוקציות אנטישמיות ולפעמים קיבלתי מטעמים שהוא הביא מהכפר )במהלך כתיבת זיכרונותיי נודע לי שחברי יון כיהן כשר בשלטון אנטונסקו(. המורה לצרפתית שלימד בכיתה ד' )ח' אצלנו( היה איש יבש ,רגזן ,מצומק, קטן מידות בגופו ובנפשו ואנטיפת אמיתי ,ולא ברור לי עד היום אם באמת ידע צרפתית .מאחר שכולנו שנאנו אותו ,מדי פעם חיפשנו דרכים "לשמחו" .בזמנו היה נהוג לרסס את הכיתות מדי פעם ,בהפסקות ,בדי-די-טי .בעת אחד הריסוסים הללו סגרנו את כל החלונות ואת הדלת ,כך שהריח החריף נשמר והאבקה הלבנה של החומר התעופפה בחלל הכיתה .הוא נכנס לכיתה וכמעט נחנק .הסקנדל עלה לטונים גבוהים ,חיפשו את היוזם ,וכשזה לא נמצא הכריחו את כולנו ,כעונש ,לגלח את שער ראשינו לקרחת .ביצענו את העונש וכמחאה ערכנו גיליון מיוחד של עיתון הקיר שבו מחינו על העונש הקולקטיבי וגינינו אותו ,פרסמנו קריקטורה ובה גוזל שקוצצים לו את הכנפיים .כל זה לפני חופשת הפסחא. 61 נתן לבון את אותה החופשה ביליתי בעיירת הנופש ההררית ברשוב ) ,(Brasovאצל הדוד אהרון ,טנטי רבקה )אחותה של טאטיקו( ובת דודתי צ'יצ'י ) (CICIנסעתי לבד ברכבת ,נהניתי מהנופים המוריקים ובעיקר מהעובדה שאני אדון לעצמי .קיבלתי אפילו תקציב נדיב שבזבזתי אותו על סוכריות קרמל המפורסמים של בית החרושת "סטולברק" ) (Stolverkועל כרטיסים לשתי הצגות ,אחת של יונסקו והאחרת של שייקספיר ,שלא הבנתי מהן מאומה. באותה התקופה הייתה לנו עוזרת ,בחורה חמודה וצעירה ,מבוגרת ממני בכשלוש שנים .מצאתי חן בעיניה וגם היא בעיניי .ניסיתי את כוחי בתרגילים בסיסיים של חיזור ,מפה לשם התחלנו להתגפף וללמוד פרקים ראשונים באנטומיה של האישה. הרבה לא התקדמנו כי מאמיקה החליטה יום אחד שהיא גנבה זוג גרבי משי ,סטרה לה וגירשה אותה בבושת פנים ,ובקושי הסכימה לשלם לה את שכרה .למחרת מאמיקה מצאה את הגרביים ה"גנובים". את כיתה ד' עברתי בשלום ,למרות הלחצים ,הספקות ,הנבואות השחורות, והאיומים הרגילים מצד משפחתי התומכת והמעודדת .הצלחתי לעבור גם את משוכת המבחנים המיוחדים לכניסה לכיתה ה' ,הכיתה החמישית של התיכון. כפרס על הצלחתי לקחו אותי הוריי למרחצאות חרקולנה ) ,(Herculaneמקום עם נוף מהמם .מעל לעיירה שתי שורות של הרים ,האחד חשוף והשני מיוער ובוואדי זורם לו נחל .גרנו בבית פרטי ,הוריי הלכו כל יום לטיפולים ואני הצטרפתי לחבורה של בני גילי ,פחות או יותר ,בנים ובנות .עלינו להרים ,השתוללנו ,ובפעם הראשונה עישנתי סיגריה .שיא המעללים שלנו היה התפלחות למופע של קוסם שהגיע לעיירה. לבושתנו ,הקוסם תפס אותנו וכעונש העלה אותנו על הבמה וסיפר לקהל אילו גנבים מסוכנים תפס .הקהל מחא כפיים ,אך עד היום לא ברור לי למי – לו או לנו – כי המשכנו לחזות במופע עד סופו. כל כך התרשמתי מהמקום ,שהשנה ערכתי ביקור בזק עם אורן ואלה ,ובקיץ חזרתי עם מרים לעיירה מיוחדת זו ,ששהינו בה עשרה ימים .כולנו נשארנו עם טעם של עוד. * הכיתה החמישית בתיכון נחשבה כבר למעמד אחר .קנו לי אפילו ז'קט חדש וכובע שהסרטים המעטרים אותו התחלפו בהתאם .חבורת O..T.Oהמשיכה לפעול ואף התחזקה .להפתעתנו כי רבה צירפו אותה לארגון הגג הארצי של התאחדויות התלמידים .הודות למעמדי כמייסד הארגון התכבדתי להנחות את החלק האמנותי של טקס פתיחת שנת הלימודים .1947 בבית נשמעו זמירות חדשות ודיבורים על תכניות חשאיות לעזוב את רומניה. היהודים שהיו עמודי התווך של המפלגה הקומוניסטית ותומכיה הנלהבים החלו 62 מסע במנהרת חיי לפחד מהמשטר החדש שתמך עכשיו בפועלים ובאיכרים ולא בזעיר-הבורגנים. מעמדם של היהודים התערער והגל החברתי החדש לא בחל בשימוש ברמזים אנטישמיים. רבים עזבו ,גנבו את הגבול לאוסטריה ,דרך הונגריה ,היו כאלו שהיגרו לארצות הברית ,ומישהו אף סיפר שניתן לקבל ויזה ל ...פטגוניה .פטגוניה הצטיירה בעיניי שם דמיוני המתאר מקום רחוק שלמעשה לא קיים ,אך כשפתחתי את האטלס ראיתי שפטגוניה אכן קיימת. אחיי לא כל כך התלהבו מהרעיון .העסקים הלכו יותר מטוב ,הקשרים והמסיבות החברתיות פרחו .לארמנד הייתה חברה ,אדית שמה ,יפהפייה ,גוף בנוי לתלפיות, עיני תכלת ,שיער בלונדיני גולש וחיוך מלבב וכובש ,חתיכה של ממש .ארמנד אהב אותה עד האוזניים ,הם אף נרשמו לנישואים אך בעיני מאמיקה היה לה חיסרון גדול :היא הייתה גויה ,רומניה. ערב אחד ,כמה ימים לפני חג המולד ,כשההכנות למסיבה היו בעיצומן ,מאמיקה בישרה לכולנו שהיא פגשה את אחד השליחים מפלסטינה ,שבמקרה הוא גם בן דודו של טאטיקו ,והוא סידר מקום לאחיי ,באונייה שמפליגה בעוד יומיים לארץ ישראל. באישון לילה ,בקור מקפיא עצמות ,התייצבנו מול בניין גדול ובלתי מזוהה ,אחיי היו לבושים כאילו למסיבה ,במעילים שחורים וחבושים כובע "עדן" גדול על ראשם )על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה(. ארמנד ודוראל נעלמו בחשכה .בעיניים דומעות נשארנו עוד רגע קט במקום ובצעדים מהוססים חזרנו הביתה .אדית ,שאף היא ליוותה אותם ,בכתה בכי מר ואנחנו ניחמנו אותה שארמנד יביא אותה לארץ... אחרי עזיבתם המאורעות התרחשו במהירות ,ושינויים פוליטיים ומדיניים ושינויים נוספים חלו במשפחתנו .ב 30-בדצמבר 1947הודח מלך רומניה ורומניה הוכרזה רפובליקה עממית .מבנה הממשלה השתנה שוב לטובת הקומוניסטים. החלה תקופה של אי-ודאות וחששנו שלא נוכל לעסוק יותר במסחר. בעצת ההורים ,יחד עם חבריי ,החלטנו לבטל את מסיבת הסילבסטר שתכננו, בחוסר רצון ובצער .מילא ביטלנו ,אך מה נעשה עם תרנגול ההודו שקנינו ומקרקר מאחורי הבית? לאלוהים הפתרונים ,שיקרקר... נסענו לפלושטי לבקר את הדודים והדודות אך חזרנו בחיפזון כי פפו ,אבא של מאמיקה ,נפטר בשיבה טובה .לפפו היה שעון זהב שכל ילדיו חמדו אותו .את ג'יון נפנפו בקלות כי הוא לא דאג לו ,סמי רצה אותו כי כבן הקטן הוא רצה מזכרת מאביו ,ומאמיקה טענה שהיא טיפלה בו .לבסוף התברר שהשעון מקולקל וסמי התנדב לקחת אותו לתיקון ,והוא עדיין שם... 63 נתן לבון באותם ימים ערכו הוריי התייעצות עם המשפחה הרחבה בקשר להיערכות לקראת העלייה לפלסטינה ובמיוחד מה לעשות אתי ,להמשיך או להפסיק את הלימודים ,וכן אילו נסיבות יקלו את יציאתנו מרומניה .לבסוף החליטו הוריי שכדאי להפסיק את הלימודים .כך הם נפטרו מהוצאות שכר הלימוד ,ואני – מעול הלימודים המעיק .בתום חופשת החורף חזרתי לבית הספר ,ערכתי בפעם האחרונה את עיתון הקיר ,גיליון שהוקדש לכינון הרפובליקה העממית הרומנית .ברגשות מעורבים נפרדתי מחברי בתואנה שיש לי מחלת עיניים .נראה שאז פתחתי את הפה לשטן כי לאחר עשרות שנים חלו עיניי ונחלשו. * חזרתי הביתה ,התיישבתי ליד שולחן הכתיבה ,עשיתי סדר בספרים ובמחברות, השמחה הראשונית פגה ופינתה את מקומה לחרטה ,להרגשה של סוף ,לתחושת החמצה ולחרדה מהולה בעצבות. 1בדצמבר 2006 64 מסע במנהרת חיי 17 אדית מול אימת צ'אושסקו ונרדי גם... כפי שסיפרתי ,אדית הייתה אהבת נעוריו האולטימטיבית של ארמנד .בחורה חיננית ,שופעת נשיות ,עליזות ,שמחת חיים ,אהבת הבריות ונכונות לעזור .אדם נעים לבריות ,מקרינה חום ,רוח אביבית ,חן רב ,אמפטיה ,קרבה ומצב רוח סוחף. לאחר שעזבו אחיי ,היא הזמינה אותי בתור הגיס המיועד ללכת עמה לסרטים ולהצגות .אני הוחמאתי מההזמנה וחברתה נעמה לי מאוד. הקשרים בינה לבין משפחתנו היו לכאורה טובים מאוד .היא המשיכה לבקר אצלנו ומאמיקה קיבלה אותה בסבר פנים יפות .הראינו זה לזה את המכתבים שקיבלנו מארמנד מקפריסין .רקמנו תכניות לעתיד ובהן התקווה שכולנו נעלה לארץ ושהמשפחה תתאחד שוב .היא סיפרה על חלומותיה בקשר לטקס הנישואין שלה עם ארמנד בארץ הקודש ולמסיבה שתהיה בעקבותיו .מאמיקה הקשיבה והוסיפה חלומות משלה. אני הקשבתי ושתקתי ,ובתוכי כעס עצום .התקוממתי בלבי על הצביעות של מאמיקה ועל התרמית הגדולה שתפרה ביד אמן .היא הרי לא רצתה בזיווג הזה של ארמנד ,היהודי בעל הדם הכחול ,של ספרדי ,עם הגויה ,הרומנייה ממוצא גרמני. הרי היא הלכה יום-יום לריקו השליח ,בן הדוד של טאטיקו ,כדי להוציא את ארמנד מן הארץ ולשים קץ לרומן הזה ,שבעיניה היה בלתי רצוי ובלתי ראוי .וכמו במקרים רבים אחרים ,לטוב או לרע ,היא השיגה גם הפעם את מבוקשה. גיבור נוסף של פרק זה הוא נַרדי ) ,(Nardiבן דוד רחוק שלנו ,בן גילם של ארמנד ודורל ,חבר טוב שלהם ואחד מהחבורה שבילו וכייפו יחד .איש סימפטי בעל הומור, יוהרה ,ביטחון וחשיבות עצמית לא מעטה. נרדי השתלב מהר מאוד במוסדות המשטר החדש והתחיל לעבוד במשטרה, אך לבש בגדים אזרחיים ונשא אקדח בכל שעות היממה .התפקיד החדש הוסיף לו תחושת עליונות והתנהגותו השתנתה בהתאם .הוא היה עסוק מאוד ,עד כדי כך שאמו סיפרה שכדי לראותו היא הסתובבה שעות לפני משרדי המשטרה והמתינה שייצא מהבניין. הוא נמנה גם הראשונים בחבורה של אחיי שהתחתן ,אך הנישואים לא ארכו זמן רב והם הסתיימו בצורה טרגית ,כשאשתו הצעירה התאבדה בעזרת אקדחו של נרדי עצמו .צער רב השתרר בקרב כל החבורה ,וגם בלבי ,אך גם הרבה סימני שאלה על נסיבות מותה .אולי אני חוטא לאמת אך לפי מה שזכור לי מאז ,נרדי התרגש 65 נתן לבון פחות והתאושש מהר .לאחר זמן קצר חזר לבילויים של חבורת הרווקים העליזה והתוססת. לימים שמענו שנרדי היגר עם משפחתו החדשה לפריז והחל לעסוק שם בטקסטיל. ב 1976-ביקרתי עם דורל ועם משפחתו אצל נרדי בפריז .הוא קיבל אותנו מאוד יפה בביתו ואף קבענו להיפגש למחרת ב"קפה דה לה פה" .הם הלכו ואני לא. הקשרים בין ארמנד ,דורל ונרדי נמשכו עוד הרבה שנים .הם נפגשו לסירוגין בארץ ובפריז .זיכרונות נעורים קשרו ביניהם והם אהבו לשוחח ולהעלותם יחד. אחרי מות נרדי ביקר דורל את אלמנתו בפריז והיא עצמה התארחה לאחר מכן אצל ארמנד. על פניו ,זאת הייתה חברות נאמנה .אני חושד-חושש שנרדי הגיע לפריז כשליח של השירות החשאי של צ'אושסקו ,שמימן את נסיעתו ,את דירתו ,עסקיו ואת כל הכרוך במעבר לארץ אחרת .הוא נשלח כסוכן חשאי שיופעל בעת הצורך .אם אמשיך להפליג בקו דמיוני זה ,ייתכן אף שהוא היה תקופה מסוימת סוכן כפול. במאי 1997חזרתי עם דורל לרומניה .היינו קצת בהרים ,טיול נוסטלגיה בטרגובישטה ובבוקרשט ,ובין היתר רצינו לנסות להיפגש עם אדית .גם ארמנד היה סקרן לדעת מה עלה בגורלה וממנו קיבלנו את כתובתה ואת שמה. את רוב הערבים שלנו בבוקרשט הקדשנו לביקור בתאטרון ,אך השארנו ערב פנוי אחד כדי לחפש את אדית האגדתית .הגענו לבית שממוקם באחד הרחובות המרכזיים של בוקרשט ,בית ישן ,נאה ,רב-קומות .היא גרה בקומה הרביעית ללא מעלית .עלינו ,דפקנו בדלת ,צלצלנו ושוב צלצלנו ,אין כל מענה .בינתיים השכנים יצאו החוצה ,אחד אמר שנפטרה והשנייה שהיגרה לחו"ל. היינו מאוכזבים ,גם הפסדנו הצגה וגם לא מצאנו אותה .למחרת בשעות אחר הצהריים הצעתי לדורל שננסה שוב ,כי תגובות השכנים לא נראו לי אמינות .הוא היסס ולבסוף הסכים .חזרנו לבניין המוכר ,למדרגות ,נעמדנו לפני הדלת וצלצלנו בפעמון צלצול ארוך וצורם .לאחר כמה ניסיונות פתח גבר חריץ בדלת ושאל מי אנחנו ומה אנחנו רוצים .הסברנו לו .התרשמנו ששמותינו לא זרים לו ,והוא אמר: "תמתינו ,אשאל את אשתי" .כשחזר תשובתו הייתה שלילית ,וההסבר היה שהיא אינה במיטבה היום ,ושאולי נבוא בפעם אחרת .אמרנו לו שלמחרת אנחנו עוזבים וחשוב לנו להיפגש עם אדית .הוא סגר שנית את הדלת ולאחר כמה דקות פתח שוב ותשובה חיובית בפיו ,אך ביקש שנחזור בעוד כשעה כדי שהיא תוכל להסתדר לכבודנו .כך עשינו. לאחר שעה חזרנו והפעם הדלת נפתחה לרווחה .דירה קטנה ,חשוכה ואפלולית. אישה זקנה ,בלויה ,כפופת גב ומלאת קמטים באה לקראתנו ,מחבקת ומנשקת 66 מסע במנהרת חיי אותנו בחום ,ממששת ומלטפת ,על סף בכי .חוזרת על שמותינו :דורל ,ניקו ,ניקו, דורל ,דורל... התיישבנו ,היא לידנו ,בעלה ממול ועל ספה רחוקה בנם ,בן .25היא פתחה בשאלות אין-ספור על ארמנד ,על ההורים ,על משפחתנו אך לא חיכתה לתשובות וגם לא הקשיבה לכל מה שאמרנו. אנחנו ,למען האמת ,היינו בשוק .זכרנו את הצעירה היפהפייה ועתה ישבה לפנינו שבר כלי ,נראית זקנה הרבה מעבר לגילה ,מקומטת ממש ,חסרת שיניים ,שיער דליל ולא מסודר ,לבושה ברישול בשמלה דהויה ומלוכלכת. כששאלנו לשלומה ולמעשיה פתחה במונולוג ארוך ופירטה את קורות חייה מאז אותה הדקה שבה ליוותה את ארמנד באותו ליל חורף קר ,בעת שעזב את רומניה וגם אותה .היא סיפרה שזמן קצר לאחר שגם אנחנו עזבנו את רומניה באו אליה אטה ) (Securitateהמפורסם ,עשו לה חיפוש בכל הבית, קוּריט ֶ ָ הס נציגי השלטונותֵ , שברו רהיטים וחפצים ,החרימו מסמכים וניירות ושאלו על-אודותינו ,על העסקים שלנו ועל חלקה וחלקה של אמהּ בכך .נוסף על כל חטאיה ,היא הגישה בקשה להגר לישראל עם כל משפחתה. החיפושים ,האיומים ,החקירות ,ההזמנות למשטרה ,טלפונים טורדניים ומסתוריים היו מנת חלקם בשגרה היומיומית במשך שנים רבות .בתחילת שנות השבעים ,כשארמנד עבד בשגרירות ישראל בבוקרשט ,הלכו וגברו הלחצים עליה. נרדי ,בן הדוד והחבר הטוב ,נפגש עמה פעמים רבות ודרש ממנה באיומים ובהפחדות שתיפגש עם ארמנד כדי לפתותו ולהכשילו .הוא עקב אחריה יומם וליל ולפי דבריה באחד הבקרים הקרים של החורף ,כשעמדה בתור לקנות בשר ,לחץ עליה שוב ודרש ממנה לבצע את מזימתו .לא הפריעה לו העובדה שאדית כבר אישה נשואה ובהיריון נראה לעין. מחוסר ברירה היא הסכימה ,הלכה לשגרירות ואכן התקיימה פגישה סתמית, חטופה ומביכה ללא כל תוצאות .גם ארמנד סיפר בזמנו על הפגישה המוזרה הזאת, שאת מטרותיה הוא כמובן לא שיער. ההתנכלויות נמשכו הפעם נגד בעלה ,מהנדס במקצועו ,והם ניצלו מעשה של חוסר זהירות וטיפשות מצדו כדי להכניסו לבית הסוהר .לבעלה היו שתי מכונות כתיבה ,אחת עם רישיון מהשלטונות והשנייה ללא רישיון .ברוב תמימותו הוא מכר את מכונת הכתיבה עם הרישיון ונשאר עם זו הבלתי-חוקית .באחד החיפושים השגרתיים בביתם מצאו את המכונה ,אסרו אותו ,העמידוהו למשפט ודנו אותו לשלוש שנות מאסר .אדית נשארה לבד עם ילד קטן וללא מקור פרנסה .הוריה ,שהיו פעם אמידים ,כנראה עזרו לה .היא עסקה בעבודות משק בית ,כי למקום עבודה מסודר לא קיבלו אותה ,בגלל "פשעיה" וקשריה עם משפחת לופסקו ה"בוגדת". 67 נתן לבון כשסיים בעלה לרצות את מאסרו חזר והתקבל לעבוד כמהנדס ,בתפקיד משגיח בשירותים של המכון המדעי של הגברת צ'אושסקו – מקום עבודה מכובד בעיני כול. לצד המצוקות הקשות ,העלבונות ,החיים בפחד ועל סף רעב ,גאוותה וגאוות בעלה היה בנם ,שלמד ונהיה גם הוא למהנדס .הוא עשה עלינו רושם של בחור חביב ומשכיל שהכיר את סיפורה של אמו והזדהה עמה. בעת הביקור היה אפשר לראות את עליבותם ,את הצל הכבד של שלטון צ'אושסקו ומה שהם עוללו לה ולהם .במשך כל שעות הביקור לא כיבדו אותנו בכוס קפה או תה ,אלא לבסוף באיזה משקה חריף ומעופש ,תוצרת בית .היכן הימים וההרגלים שבכל ביקור בביתם כיבדו אותנו כיד המלך במיטב המטעמים... בעיניים דומעות נפרדנו בשקט וללא מילים ,כי מה יש לומר מול חיים שלמים שדעכו ובוזבזו בייסורים ובתקוות שווא. בדרכנו חזרה למלון השתרר שקט .שנינו היינו מזועזעים וכואבים מגורלה המר של אדית ,אותה צעירה עליזה ,אוהבת חיים ונחשקת שאז ,לפני שנים ,עתידה נראה מבטיח ,זוהר וורוד. למחרת דיברנו על התרשמויותינו ואז שמעתי מדורל וידוי מפתיע .התברר שבאותם ימים רחוקים הוא ניהל רומן עם ...אמה של אדית ,שהייתה מבוגרת ממנו ב 15-שנה ,ובסתר לבו ציפה ,כמעט לבלתי אפשרי ,לפגשה. נסתרים רגשות לב אדם :גם לאחר עשרות שנים שאל דורל את עצמו האם היא אהבה אותו או שמא היה זה סתם סטוּץ. 20בדצמבר 2006 68 מסע במנהרת חיי 18 השנים שלפני העלייה לארץ ארמנד ודורל עזבו את רומניה דרך בולגריה בסוף ,1947בלי דרכון או אישורי יציאה .הם הפליגו לפלסטינה ,עם אלפים רבים אחרים ,באונייה "פן קרשטן" )Pan .(Crescentאף שכבר ביום 29בנובמבר 1947הכיר האו"ם בזכות היהודים למדינה, הבריטים עדיין לא הרשו להם להיכנס לארץ ולקחו אותם לקפריסין ,שבה שהו כ- 15חודשים. בתקופה זו ניהלנו עם אחיי התכתבות ענפה ,שבה דנו כמעט בכל הנושאים שבעולם ,מזוטות היום-יום ועד לשאלות פילוסופיות וערכיות שברומו של העולם. ויכוחים אידאולוגיים על מצפון ומוסר ,על ערך האדם ,על מה קודם למה – הפרט או החברה .שיח עמוק על הקיבוץ ,על הסוציאליזם ברומניה ועתידו הצפוי בישראל, ואיפה וכיצד נרצה לחיות בארץ ,אם בכלל .באותה תקופה טענתי בלהט שכולנו צריכים לחיות בקיבוץ כהגשמה הבלעדית של הציונות ,אך לאחר זמן-מה חשבתי מחשבות אחרות. חלק ממכתביי מאז שמורים אצל ארמנד ,אך לדאבוני ,בשל מגבלות ראייה ,איני מסוגל לפענחם .בכל אופן ,כל מכתב ומכתב שקיבלנו מאחי היווה עבורנו יום של שמחה וחג. * לאחר עזיבתם ,אף שהפסקתי ללכת לבית הספר המשכתי את פעילותי במועצת התלמידים הארצית ,קראתי ,כתבתי מאמרים לעיתוני נוער )שלא תמיד התפרסמו(, המשכתי להיפגש עם שני המירצ'ה ,חבריי הטובים ,ואף נותר בידי פנאי. חבר טוב של אחיי ,מרטין ) ,(Martinשאף הוא רצה לעלות לארץ אך לימים היגר לאמריקה ,נרשם לתנועה הציונית "בני עבודה" ,האחות הבוגרת של "השומר הצעיר" ,ונהיה שם מזכיר הקן השכונתי ,הסניף האזורי שבו גרנו .יום אחד הוא הציע לי שאצטרף לתנועה ,במחשבה שהדבר יקל עליי את דרכי לישראל .בתשובה לשאלתי איך אוכל להצטרף היות שאני עדיין לא בן ,18הוא ענה" :אנחנו נגיד שאתה כמעט בגיל הזה" .חשבתי ,התלבטתי ,ובעידודה של מאמיקה נעניתי. כך הגעתי ערב אחד לקן ד' ,ברחוב גריויצ'י ) ,(Grviteiלא רחוק מביתנו .חדר קטן ,נקי ,מסודר ,מקושט אך אפלולי 19 .חברים וחברות ,מהם שלושת המופלאים, בנו ) (Beniובני ) ,(Benoסטודנטים לפילוסופיה ,רופוס ) (Rufusהגאון ,סטודנט 69 נתן לבון להיסטוריה ,והמדריכה-השליחה בוני .מצאתי את עצמי ,אני הקטן והמושתן, בחברה של מלומדים וידענים גדולים. מרוב רגשי נחיתות וחיבוטים ,לילה שלם חככתי בדעתי אם להמשיך בפעילות ולחזור לשם .למזלי הם התייחסו אליי יפה ,שאלו מה ארצה לעשות ומיד צירפו אותי למערכת עיתון הקיר .מאחר שעיתוני הקיר הייתה המומחיות שלי ,אימצתי את הרעיון ומיד ניגשתי למלאכת הכתיבה .תחילה כתבתי כמה מאמרים בפוליטיקה היומיומית ,אך את עולמי קניתי כשלקראת פורים כתבתי בעיתון סאטירה שבה "ירדתי" על גדולי הסניף .הם מצדם גילו חוש הומור ,נהנו מאוד ,צחקו ,ומרוב התפעלות שלחו את ההומורסקה שלי לעיתון הארצי של התנועה וכך התפרסמתי בקנים בכל הארץ .ביקשו ממני לכתוב מאמרים נוספים ,ואף נשלחתי לסמינר ִ הארצי שנערך בפסח כאחד מנציגי הסניף. חבריי החדשים בנו ובני הזמינו אותי מדי פעם לפקולטה לפילוסופיה להאזין להרצאות על סוגיות שונות ומעורפלות ,כמו הפילוסופיה של הקיום האנושי והאדם. על קנט ,מלטוס ,ניטשה שמעתי אז לראשונה ולא הבנתי מילה .היו גם הרצאות על הגל ,מרכס ואנגלס ,שעליהם היה לי מושג כלשהו .השתדלתי להתעמק ,לעשות רושם שאני מבין בשאלות נשגבות אלו ,ואף העזתי לטעון לצדקת המרכסיזם ,השולל את התאוריות המטפיזיות השונות. את בנו פגשתי לאחר יותר מ 35-שנה ,בבית מלון בפרפרי אוסלו .זיהיתי אותו אף שאז היה רזה כמקל ואילו לאחר כל השנים עמד לפניי איש שמן ומגושם ,אך עם אותן מניירות ,תנועות ידיים רחבות והבעת פנים של טוב לב .מתברר שהוא עבר להתגורר עם משפחתו בפריז לאחר שלא הצליח להיקלט בארץ ,ושם עבד כפסיכולוג קליני מצליח ומפורסם. את בני ,שלמד ארכיטקטורה בטכניון ונישא לאחת היפהפיות מהתנועה ,פגשתי בתקופת לימודיו .את רופוס ואת האחרים לא ראיתי ולא שמעתי עליהם מאז. * מסיבות שונות ,מרטין צמצם את פעילותו בתנועה ופרש מתפקידו כמזכיר הקן ,ולהפתעתי הרבה נבחרתי במקומו .לאגו שלי לא היו גבולות .התחלתי בסדרה שלמה של פעילויות :מפגשים ,מסיבות ,חוג דרמטי של שלושה חברים ומקהלה של חמישה ,טיולים ודיונים פוליטיים בחיק הטבע .ארגנתי גם ערב התרמה אמנותי עם הצגה על הוויי הקיבוץ ,שאני כמובן כיכבתי בה בתפקיד הראשי ,ועם מקהלה שלא העזתי לשיר בה אף שחיברתי את המנון הקן .לאירוע הזה הוריי סירבו לבוא אך דודה עמליה ודוד מילקה ,שגרו בסביבה ,כיבדו אותי בנוכחותם ולא חסכו במילים לשבחני. 70 מסע במנהרת חיי בקדחת הפעילות וההתלהבות התאהבתי בבוני השליחה ,אך לא העזתי להתוודות בפניה על רגשותיי ,כי למעשה היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים ,ולפי הגיל המדומה – בשנתיים .אני לא העזתי אבל היא כן ,ובאחד הערבים שליוויתי אותה הביתה הפכנו לזוג ,קודם במחתרת ולאחר מכן לעיני כול. בוני הייתה נמוכת קומה ,עגולת גוף ,מודגשת במקומות הנכונים .בעלת צמה ארוכה שחורה-שחורה ומבריקה קשורה בסרט אדום ,עיניים ירוקות גדולות ,מבט חם וחודר ,אף סולד ומיוחד ,קול נעים ומקרב ,חיוך רך וצחוק מדבק .למען האמת איני יודע אם הייתה יפה או מכוערת ,אך בעיניי הצטיירה כנערת החלומות .רגשות חדשים ולא נודעים עטפו אותי כצמרמורת ,מבלבלים ,מסחררים ,נעימים ,חמימים, מפחידים ,טעמה המתוק-המר והבלתי-מוכר של מה שנקרא אהבה ראשונה... הרומן הזה הזרים אדרנלין לפעילותי ,ליוזמותיי ולעשייתי .השיא היה כשזכינו הקנים בבוקרשט .התחרויות מדדו גיוס חברים בתחרויות שנערכו בין ארבעת ִ חדשים ,מספר פעולות ,התרמות ,הופעות בציבור ו...ספורט ,שכלל טורניר כדורעף לבנים .הופענו למשחק הגמר ,אך לרוע המזל אחד השחקנים לא הגיע .מה לעשות, מה לעשות ...גייסתי את ערכי השוויון של התנועה וניסיתי לשכנע אותם שמותר לשתף במשחק גם אישה ,ולאחר התייעצויות בדרג גבוה ,הסכימו ,שיחקנו ו... ניצחנו. בתנועה החל מיון מועמדים כשליחים למקומות שונים בארץ וגם אני ביניהם, אולי בזכות כישוריי ואולי בשל קשריי .כך או כך ,נשלחתי לסמינר המדריכים הארצי שנערך בצפון המדינה .מקום מקסים ופסטורלי ,בחוות איכרים נטושה שמסביבה יערות ונהרות .למדנו את תולדות הציונות ומרכסיזם ,שוחחנו על הקיבוץ ,עקבנו אחר מלחמת העצמאות שהתנהלה בארץ ועל העזרה שהושיטו צ'כיה וברית המועצות .לא פסחנו על ערכי התנועה ,על שלושת הלאווים "לא לעשן ,לא לשתות ולא לקיים יחסי מין" .בהתחשב בגילם של חבריי ב"בני העבודה" ,ציוויים אלה עוררו סימני שאלה ,כי לא תמיד מה שנכון לילדים ולנערים צעירים מתאים לבני 18או .24 במהלך הסמינר ראשי לא היה תמיד בלימודים ,אלא בגעגועיי לבוני ובציפייה לסיומו ולתחילת מחנה הקיץ הגדול שהיא אמורה להשתתף בו. היום המיוחל הגיע .המתנתי לבאים וביניהם ראיתי את חברי הטוב מירצ'ה. תחילה שמחתי ,אך לאחר מכן הבנתי ממנו שסיפור הגיל שלי התגלה .מאמיקה, שלא הייתה מרוצה מיחסיי עם בוני ולא מהתכנית שאעזוב את הבית ,הלכה לראשי התנועה בבוקרשט ,סיפרה להם את האמת ודרשה שלא אשלח כשליח .אף על פי שראשי התנועה לא אמרו לי דבר ,מרוב בושה ,תסכול ,מרירות וכעס ,בסוף מחנה הקיץ ,ללא מילים והסברים ,הפסקתי את פעילותי בתנועה. כך הסתיים רומן הנעורים שלי. 71 נתן לבון * מול ביתנו מוקמו משרדים של המפלגה הקומוניסטית .יום אחד ,לאחר פסח ,1948הגיעו אלינו שוב פקידי המפלגה והחרימו חלק גדול מדירתנו כדי להפעיל שם בית ספר לפעילי המפלגה .לנו השאירו חדר וחצי ,שירותים ומטבח. במצב החדש טאטיקו לא היה יכול להמשיך בעסקי מכירת הרהיטים .אמנם נשארה דירה אחרת שבה ניהלו אחיי את עסקי הרהיטים ,אך גם היא נלקחה לאחר זמן קצר .בוקר-בוקר התעוררנו לקולות שירת האינטרנציונל ,הוריי זעמו והתרגזו, ונפשי הזדהתה עם שיר כל התקוות. בעת ההיא ,כהכנה לעלייה לארץ ,מאמיקה התחילה ללמוד תפירת חולצות בסניף של "ויצ"ו" ולקחה גם אותי ללמוד .היא סברה שעליי לרכוש מקצוע מועיל כדי להיות מוכן לקראת הבאות ויחד נפתח מפעל לחולצות ,תפירה עלית ,בארץ הקודש. הייתי הבן היחיד והמוזר בקורס ,בכיתה של נשים קשקשניות שלא תמיד הבנתי את דיבוריהן ואת רמזיהן .את הקורס סיימתי בהצלחה .תפרתי לעצמי ,בתפרים עקומים ,חולצה בצבע קרם בעלת צווארון מעוצב לפי כל הכללים .את המתפרה המהוללת לא פתחנו מעולם ,אולי כי חזינו את המשבר בתעשיית הטקסטיל. לקראת החורף הגיעו שוב פקידי המפלגה והודיעו שעלינו לעזוב גם את מה שנשאר מהדירה .העמידו לרשותנו משאית ושיכנו אותנו בדירה קטנה בשכונה אחרת של העיר .מאחר שהדירה לא מצאה חן בעיני מאמיקה ,עזבנו ועברנו לגור בחדר אחד עם משפחתו של דודי סמי ,באותה דירה שבה גרנו בזמנו בעת רעידת האדמה ופרעות הפשיסטים ב.1941- הרגשתי כפליט :מקום צפוף ,שלושה חדרים ,אנחנו בחדר אחד ,הם באחרים, מטבח ושירותים משותפים .בבית שררה אווירה מתוחה ולא נעימה ,במיוחד נוכח היחסים בין סמי לאשתו .ויכוחים ומריבות חוזרות ונשנות ,ולתדהמתי גם מכות שהחטיף סמי לאשתו לעיני בתם הקטנה והחמודה מאריאנה ,בת החמש. לפרנסתנו קיבל טאטיקו רשות מאחיו מילקה לפתוח דוכן למכירת סדקית בפתח חנותו .באחד הימים השאירו אותי בדוכן ,הגיע איש קיטע שביקש לקנות עקב מגומי לנעלו .אלה באו כמובן בזוגות ,אך בהתחשב במצבו אני מכרתי לו רק עקב אחד .המעשה הזה הפך אותי ללעג ולקלס לשנים ארוכות ,כלא-יוצלח בכלל ובענייני עסקים בפרט .הסיפור היה חשוב כל כך בעיני מאמיקה ,שהוא היה בין הסיפורים הראשונים שסיפרה עליי. בחוסר מעש חזרתי לפעילותי בתנועת "הנוער העובד" ,שאיחדה את כל תנועות הנוער האחרות של התלמידים ,העובדים ,הסוציאליסטים והקומוניסטים .כמו כן, החלטתי גם שעליי לחפש עבודה .לאחר כמה שבועות של עמידה בתור ,ראיונות ושאלות על דעותיי ועל השתייכותי המעמדית ,הסכימו להכניסני ל"שדה העבודה" והפנו אותי לקואופרטיב לליפוף מנועים. 72 מסע במנהרת חיי זה היה מפעל קטן שהבעלים הקודמים הפכו לקואופרטיב ,וכך עקפו את החרמתו על ידי המדינה .היו שם כמה פועלים ותיקים ומנוסים וכמה מתלמדים וחניכים, כמוני .כולם יהודים שרצו ללמוד מקצוע .כך הפכתי מזעיר בורגני לפרולטר אמיתי. קיבלתי משכורת שבעיניי נראתה ענקית ולהפתעתי הרבה ,מאמיקה לא הסכימה שאשתתף בהוצאות המשפחה. מאחר שבקואופרטיב לא היה ועד ולא תא של המפלגה ולא של תנועת הנוער, בתוך כמה שבועות כולם היו מאורגנים ומסודרים ,למורת רוחם של המנהלים, ועליי הוטל להיות המשגיח הכללי. בין יתר תפקידיי הציבוריים בקואופרטיב נמניתי גם על מועצת הייצור ,שקבעה את הנורמות להענקת פרמיות ושכר עידוד .האחראי להספקת החומרים היה אחד מבני המשפחה של ראשי המפעל שהתעניין יותר בטיפה המרה מאשר בדאגה לחומרי הגלם הדרושים לעבודה תקינה .בהעדר חומרי גלם ,התבטלו העובדים ולא קיבלו את הפרמיות שלהם .התרעתי בצורה חמורה על תופעה זו ודרשתי לפטר את האיש. בישיבה השתררה דממה ולאחר כמה דקות כל הנוכחים תמכו בהצעתי. למחרת הגיעה מאמיקה למפעל ,והתברר שהבעלים קראו לה כדי שהיא תשכנע אותי לחזור בי מהצעתי ,בטענה שהאיש בעל משפחה ,יהודי מסכן ,שהבטיח לתקן את דרכיו ולעשות את המוטל עליו כראוי .לא יכולתי לעמוד מול נימוקים כבדים אלה והוא חזר לעבודה .מאותו היום הוא או מישהו אחר דאג שלפועלים יהיו חומרים לעבודה. ללפף מנועים לא נתנו לי אלא רק לפרום חוטים של מנועים ישנים ולהכינם לשיפוץ .השתדלתי לעשות את מלאכתי כראוי אבל העדפתי את הפעילות הציבורית. נבחרתי לכל מיני מוסדות אזוריים :מוסדות תנועת הנוער ,הליגה לידידות עם ברית המועצות .נשלחתי גם לקורס מדריכי נוער ,תפקיד שרציתי מאוד לעשותו, קודם בהתנדבות לאחר מכן בשכר .עד היום בביקורי ברומניה אני מראה את בניין העיתונות שנבנה כביתו של העיתון "סקנטיה" ) ,(Scanteiaביטאון המפלגה הקומוניסטית ,שלקחתי חלק בבנייתו ,כחבר בבריגדות של יום ראשון. נוסף על כך גיששתי לגבי אפשרויות לסיים את לימודיי והמתנתי לפתיחת לימודי ערב .לאט-לאט השתחררתי מרעיונותיי הציוניים והתחזקה אמונתי שמקומי ויעודי להשתתף בבניית הסוציאליזם ברומניה .התנהלותי והתנהגותי החדשה ,למעט העובדה שעבדתי ,לא מצאו חן בעיני הוריי ,לא בעיני דודי סמי ,שאצלו גרנו ,וגם לא בעיני דודי ג'יון .כולם התווכחו איתי ואני התווכחתי עם כולם .הם לא יכלו להבין איך אני יכול לתמוך במשטר החדש ,משטר שזרק אותנו מהבית וכרת את מקור פרנסתנו. 73 נתן לבון טענותיהם היו אולי טענות הגיוניות ,אך לא לפי ההיגיון שלי .טובת הכלל ,טובת הפועלים והאיכרים שהיו מנוצלים עד עכשיו ,עמדה בעיניי מעל הכול ,אפילו מעל בשר מבשרי ואני עצמי. האידאלים הנשגבים והמבטיחים ,בתוספת תמימות נעורים ,התמיכה ,העידוד והשבחים שקיבלתי מראשי התנועה ,חיזקו אצלי את התודעה שמקומי ברומניה. התחלתי אף לחשוב על דרכים להחזיר את אחיי מישראל .הוריי חששו מאוד שאממש את רצוני ,ובמקום להתנגח איתי ניגנו על מיתרי הרגש ,קשר משפחתי, הגעגועים לארמנד ולדורל ,בנימה זו נכתבו גם המכתבים שקיבלתי מאחיי. בתחילת נובמבר 1949הגיע אישור היציאה מרומניה ,ואני קרוע בין שני העולמות. לבסוף ,בחוסר רצון מוחלט ובהרגשה שהחמצתי את חיי ,עליתי עם הוריי לאונייה "טרנסילבניה" והפלגתי לפלשתינה ,כאשר זיק האור היחיד שלי הוא הפגישה עם אחיי. 30בדצמבר 2006 74 מסע במנהרת חיי 19 הכתיבה כתרפיה בפּלנָק ,אך בהמשך כתיבת זיכרונותיי החלה באופן מקרי ,לאחר ביקור השורשים ֶ היא הפכה דרך למימוש מאוויים ,שאיפות ורצונות ,מענה לצרכיי הנפשיים ונתיב להיכרות מחודשת עם עצמי .מצאתי בכתיבה כר נוח לפריקת מועקות ,להתמודדות עם נפילות ,פחדים ,תסכולים ואכזבות מהעבר הרחוק והקרוב ,ולעתים גם מפּרקים בעברי הרחוק שהתוודעתי אליהם לאחרונה .אלה פרקי עבר צורבים ,מכבידים, מטרידים ,מטריפים ,שאינם נותנים מנוח .אין לי ספק שבאותם אירועים מהעבר טמונים היסודות של הערכתי העצמית הנמוכה ,שלדאבוני גם כעת אינני מוצא את הכוחות לתארם. בד בבד ,וחשוב מכול ,התוודעתי למסכת חיי העשירה והמוצלחת ,המקפלת בתוכה עשייה חשובה משמעותית ורבגונית ,הכוללת מגוון הישגים ברבדים השונים של חיי .אני יכול להביט אחורה בסיפוק בסקירתי את הישגיי כמקים ומטפח משפחה ,כהורה ,כחבר ,כאיש מקצוע וכפעיל ציבור. הכתיבה בספר זה מאפשרת לי ,כאמור ,היכרות מחודשת עם עצמי ,ראייה מאוזנת שלי את נתן האמיתי ,את קרוביי ואת האנשים בסביבתי .היא משלימה ומרחיבה חיבוטי חיים רבי שנים ,בגדר ניסיון לקיים את המצווה "דע את עצמך". רק בשנות השבעים לחיי התחלתי לחפש ברצינות וביסודיות את המפתח לסתירה התהומית בין ההערכה הכללית כלפיי ,שהיא גבוהה וחיובית ,לבין ההערכה העצמית שלי ,שהיא נמוכה וספקנית .כקוריוז אני מרשה לעצמי לספר שקיבלתי בחיי כמה תעודות הוקרה ופרסים ולא הייתי בטוח שאני באמת ראוי להם .רק לפני כמה חודשים ,כשהוענק לי פרס נוסף ,על מפעל חיי כפעיל למען דו-קיום יהודי–ערבי והידברות ,הבנתי והרגשתי שהפרס הזה וכל הפרסים הקודמים לו ניתנו לי בזכות; בזכות מה שהנני ,בעל אינטואיציה חדה ,חושים ויכולות ארגוניות ,כריזמה וכושר מנהיגות ,תעוזה ,אנרגיות ורצון לחדש .לא פחות מזה ,בזכות נתן האדם ,בן זוג שהוא שותף נאמן ואוהב ,אב וסב בלי חשבון וגבולות ,ידיד ,קשוב ורגיש לצורכי הזולת ,עמית ,איש מקצוע ,מעורב בענייני חברה וציבור ,יוזם ומחדש. טיולי השורשים שערכתי בהרכבים שונים של משפחתי הרחבה היו למעשה התחלה של מסע ממושך אל ימי ילדותי; מסע שכמעט הושלם בעת אשפוזי הממושך לאחר ניתוח המעקפים המסוכן והקשה שעברתי באוקטובר .2004 75 נתן לבון בבית החולים ,בין רגעי התרדמת ,השפיות ,החלומות וההזיות ,מצאתי את עצמי ,מצאתי את נתן הנכון והנבון שהישגיו מגמדים את כישלונותיו ומותר לו להיות גאה במסכת חייו. כאמור ,אז המסע כמעט הושלם ,אבל גם לאחר מכן החיים המשיכו להפתיעני ולאו דווקא לטובה :גיליתי מעשים לא נודעים ולא נעימים מן העבר .סימני שאלה ותהיות מעסיקים אותי יום-יום ואינני מסוגל לעכל אותם .נראה שגם בהתמודדות החדשה הזאת כתיבת זיכרונותיי משמשת לי תרפיה. כתיבת דפים אלה היא המשך ל 33-ימי שהותי בבית החולים "שערי צדק" ,ימים שמלבד היותם נס להצלת חיי ,היו מנוף להצלת נפשי .לבי הראה סימני עייפות עוד בשנת ,1992כשעברתי את הצנתור הראשון ,ולאחריו המשכתי בטיפול תרופתי ובבדיקות תקופתיות .חמש שנים לאחר מכן הטקס חזר על עצמו ,הפעם בתוספת בלון וסטנד. בבדיקות שעברתי ב 2003-המליצו הרופאים על צנתור נוסף עם סבירות גבוהה לניתוח מעקפים ,אבל בהתחשב בעובדה שעיני השמאלית עיוורת והניתוח היה עלול לסכן את הראייה שנותרה בעיני הימנית ,החלטנו שכל עוד מצבי יציב פחות או יותר ,לא אנותח. יום חמישי 30 ,באוקטובר ,2004ערב סוכות .מהבוקר הרגשתי לא טוב ,תעוקות החזה הלכו וחזרו וכל התרופות שבלעתי לא עזרו .אף שהיה לי ברור שמקומי בבית חולים ,השליתי את עצמי שאפשר לדחות את האשפוז .תירצתי זאת בנימוק הפשוט )והלא-רציונלי( שבתי אלה שהתה אותו זמן בטורקיה ,וכך גם הרופאה הקרדיולוגית שלי .שתיהן היו אמורות לחזור ביום ראשון והיה לי חשוב להמתין להן. מצבי הלך והחמיר ובשיחות טלפון עם בני אורן ועם אחייני אילן ,שהצטרפו לדעתה של מרים ,שוכנעתי ללכת לבית חולים .הכאבים גברו מאוד ובאין ברירה ביקשתי ממרים להסיעני לחדר המיון של "שערי צדק" והיא עשתה זאת ברצון כשאבן נגולה מלבה .שם סירבתי להיעזר בכיסא גלגלים ועשיתי בעצמי את כל הליכי הקבלה .בדיקות לחץ הדם וה-א.ק.ג .היו תקינות ,אך מאחר שהכאבים בחזה וביד שמאל התחזקו ,העבירו אותי מיד למחלקה הקרדיולוגית. מנקודה זו כל זיכרונותיי נעים בציר שבין הכרה להזיות ,בין חלומות ורודים לסיוטים מפחידים ,בין היכולת להבחין בדקויות המציאות לבין הפלגה למחוזות הדמיון .ילדותי חזרה אליי בהילוך חוזר ,כמו בסרטי צ'רלי צ'פלין ,שאותם נהגתי להקרין פעם ודמותו ליוותה אותי בחלומותיי. שעה קלה לאחר שאושפזתי ביקשתי ללכת לשירותים ,ושוב סירבתי לקבל עזרה .שם ,בשירותים ,נפלתי ,קמתי ,חזרתי למיטה וקיבלתי התקף חריף של חוסר נשימה ,צעקתי והתעצבנתי על שלא עוזרים לי. 76 מסע במנהרת חיי כעבור זמן-מה )שבדיעבד התברר שזה היה למחרת בבוקר( פקחתי את עיניי. לידי עומד אורן ,נכדתי הגדולה כרמל אוחזת בידי ,וברקע אני שומע את אחותה יעל משתובבת עם שכניי לחדר .אומרים לי שעוד מעט יצנתרו אותי ומבקשים את חתימתי .אני מהסס ,נרתע ,אך נכנעתי לחיוכו המרגיע והמדרבן של אורן ,חתמתי. בד בבד הצעתי לאורן שינצל את הזמן עד הצנתור וילך להחליף את השעון שקנינו לו ליום הולדתו. למזלי ,בהשפעת התרופות ,שוב נפלה עליי תרדמה עמוקה .כשהתעוררתי אלה הייתה על קו הטלפון ,ומרוב התרגשות פרצתי בבכי מר ,קולני ובלתי נשלט .יכולתי רק לומר לה שתבוא מיד ,מיד .אחר כך מרים סיפרה לי שהמשכתי לבכות זמן רב ודרשתי בתקיפות היסטרית לראות את אלה. לימים התברר ששיחת הטלפון הייתה מקרית לחלוטין .אלה התקשרה משדה התעופה באיסטנבול כדי לנצל את יתרת כרטיס החיוג שלה .היא לא ידעה כלל על מצבי .ועוד פרט מעניין על המקריות כביכול באותם ימים :אלה החליטה לפתוח את המכתב שנתתי לה לפני הנסיעה ,והתעודדה למקרא מילות הסיום שלו..." :אני כבר מתגעגע לגעגוע הבא" .מזה היא הבינה שאני אבריא. מרים עוד הספיקה להיוועץ בי אם להיענות לבקשת הרופא שהצנתור ייעשה במסגרת הביטוח המושלם. קול נעים ומוכר העיר אותי וביקש ממני לפקוח את עיניי .אורן ואלה לידי, מראים לי אצבע אחת ולאחר מכן שתיים ,בוחנים את ראייתי ושמחים על התוצאה: אבא רואה! זיהיתי אותם ,אך הם נראו לי כשני בודהות מזהב ,מקרינים אור וחום, שבאו לשמור עליי. אכן ,אורן ואלה שמרו עליי באהבה אין קץ ובמעשים ,במסירות ובמאמצים ללא גבול וחשבון ,הם השתדלו למלא את כל משאלותיי וגחמותיי. הייתי מורדם במשך 12ימים ולילות ,שבהם קשה לדעת אם חלמתי או לא ,אך שני הבודהות היקרים שלי ,אורן ואלה ,מרים וחברים טובים אחרים שמרו עליי. ביוזמתה של אלה חגגו לי את יום הולדתי ה .72-בלונים צבעוניים התעופפו בחדר הטיפול הנמרץ ,ועוגות חולקו לצוות ולכל החפצים והמסוגלים לאכול. באותם ימים אינני יודע מי סבל יותר :אני ,החולה המורדם בסכנת חיים ,או ילדיי המקסימים ,מרים וקרוביי הנאמנים ,ששהו לידי במתח ,בחרדה ובחוסר ודאות לגורלי. לאחר שהתעוררתי אורן ישב לידי וסיפר לי על הניתוח ,מה פתחו ומה תפרו, על הרופא המנתח המופלא ,המסור והנועז שהשגיח עליי בשעות הקריטיות .בלילה שלאחר הניתוח צלצל לאורן בשעות המאוחרות לעדכן אותו על מצבי ולהכינו לאפשרות שהניתוח לא הועיל. 77 נתן לבון הייתי מודע לכך שאני נמצא בבית חולים ,אך לא לעובדה שהייתי מרותק למיטה מחובר לכל מיני מכשירים וצינורות ושאף קשרו את ידיי ואת רגליי כדי שלא אשתולל ואפגע בעצמי. באותם ימים טענתי שאני מאושפז בשלוחה של "שערי צדק" ב ...ירוחם ודרשתי בתוקף שיעבירו אותי לירושלים .בסודי סודות סיפרתי לאורן שיש בסביבה כמה אנשים שרוצים להתנקש בחיי בשל התנגדותי שבירוחם תהיה שלוחה של שערי צדק .בהזיה זו אני מתבייש עד היום ,ואיני מבין כיצד יכולתי לחשוב שבין הנפשות הזוממות להתנכל בי היו חברים טובים שלי .כמו כן ,דמיינתי לעצמי שוועד בית החולים מארגן את הסידורים החדשים במקום ודרשתי לצרפני כנציג החולים .הם שיחקו את המשחק ונענו לבקשתי. באחד הלילות ,בהיותי כביכול בבית החולים בירוחם ,ביקשתי מהאחות לקשר אותי עם מרים אשתי .היא סירבה בטענה שהשעה מאוחרת ולא מעירים מהשינה, ואני בהזיותיי אומר לה שזה לא נורא ,כי מרים בלאו הכי קמה בלילות ועובדת )טענה נכונה כשלעצמה( .המשכתי לנדנד לאחות והיא שוב דחתה אותי בתירוץ שאין לה טלפון .שאלתי אותה :מה לגבי הטלפון הנייד שלידך? לבסוף היא שלפה את נימוק המחץ שאינה יודעת את מספר הטלפון ,אבל אני ,ללא כל היסוס ,הכתבתי לה את המספר .בשעת בוקר מוקדמת דיברתי עם מרים ואמרתי לה שאני מתגעגע אליה. המחשבה שאני כביכול בירוחם ולא בירושלים הציקה לי ללא הרף ובכל שיחה ביקשתי ,התחננתי ,דרשתי ,צעקתי והתחנפתי שיעבירו אותי לירושלים ,נוקב בשמות של חברות תעופה ובמחירים ודרשתי מהם שלא יתקמצנו. אורן ואלה ,יחד עם הרופא המטפל ,ביימו למעני מערכון ובו סיפרה לי על ה"תכנית" להעבירני לירושלים .היא שאלה אותי אם אני מאמין לה ואני עניתי בגילוי לב שלא. "למה?" היא שאלה מופתעת. "כי עלייך אפשר לעבוד" ,השבתי לה תשובה הגיונית ונכונה בהחלט. "ולאורן אתה מאמין?" "כן".אורן בא אליי ודיווח שהגיע להסדר עם הרופא שבחצות הליל יגיע מסוק להעבירני לירושלים .אלה באה להיות אתי כדי להמתין לבואו של המסוק ,ואחרי המתנה ארוכה נשמע רעש המנוע בליווי צליל של נחיתה .בעודי דרוך להמראה שאלתי את אלה מדוע אף אחד לא בא להעלותני למסוק ,והיא ענתה שהטייסים אוכלים... סוף-סוף הגעתי לשערי צדק בירושלים .במחלקה שררו המולה ושמחה רבה, וכולם ציינו את האירוע בעריכת נשף בסגנון איטלקי ,לבושים בהתאם והמוזיקה 78 מסע במנהרת חיי מנגנת נעימות ערבות לאוזן .כיבוד כיד המלך ,אבל אני לא נוגע בו )כי ידיי קשורות(. באווירה עליזה ומיוחדת זו צריכים להתחיל סדרת טיפולים מיוחדים שבהם משתתפים שני בני הזוג ואני מודאג מכך שמרים טרם הגיעה .הרופאים הרגיעו אותי והודיעו שהם טלפנו אליה ושהיא בדרך ...הייתי מרוצה שהגעתי לירושלים וכעת יטפלו בי כראוי. בלילות נוספים של נים לא נים נערכו עוד כמה נשפים ומסיבות שהבולט בהם היה נשף וינאי לצלילי מוזיקה של מוצרט ושטראוס .כשהתעוררתי תהיתי כיצד במקום שבו חולים קשים הזקוקים למנוחה ושקט עורכים כל לילה חינגה אחרת. בין החלומות ו/או ההזיות שפקדו אותי היה סיפור נוסף :אני נמצא עם אנשים אחרים בלב הים ואנחנו רכובים על גלגלי הצלה .פתאום מגיעה ספינה להצילנו. כולם עולים אבל אני בחוליי חסר כוח לטפס על סולם החבלים ואיש אינו מושיט לי יד .אני צועק ומתחנן אך הם ממשיכים להתעלם ממני ...אני משתדל ,מתאמץ ובכוחותיי האחרונים מצליח לעלות לספינה. היה זה חלום מוזר כי במציאות עליתי לספינת החיים בעזרת אנשים רבים וטובים :דוקטור מרין המנתח ,בני משפחתי המצומצמת והרחבה ,כל צוות המחלקה – מפועל הניקיון ועד לרופא הראשי ,וחבריי הטובים. כולם עודדו אותי תמיד ,חיזקו את רוח עמידתי ,המריצו את מאבקי ואת רצוני לחזור למרתק מכול – לחיי השגרה .חיים שלעתים מפתיעים ולעתים ידועים מראש. שגרה שבזכותה אני כותב שורות אלו. כתיבה כתרפיה. 27בינואר 2007 79 נתן לבון 20 בדרך לפלשתינה לאחר האתנחתא שעשיתי בפרק הקודם ,אני חוזר לרצף סיפור זיכרונותיי. נפרדתי מרומניה ,ארץ הולדתי ,שבה התוודעתי אל העולם ,רכשתי מושגים ראשונים של ידע והתמצאות באורחות אנוש ,וחוויתי את ילדותי ואת נעוריי המוקדמים .אני מפליג לארץ לא נודעת ,למחוזות אבות לא מוכרים ,אבות עמי ,לפגוש פנים אל פנים שרידי היסטוריה שעליה למדתי בבית הספר הספרדי ,ולהעמיד במבחן העובדות את מה ששמעתי בתנועת הנוער ,על המעשים המופלאים של העם היהודי המתחדש .כל זאת ברגשות מעורבים של החמצה ותקווה ,בהיסוסים ,ספקות וחששות בלב ,תוך רקימת תכניות להצליח לעבוד כעיתונאי בעיתון של המפלגה הקומוניסטית ,הכתוב ברומנית. ביום 9בנובמבר 1949הגעתי ברכבת ,עם הוריי ,לנמל קונסטנצה ),(Constanta שבה המתינה לנו אוניית הדגל של רומניה" ,טרנסילבניה" ,שנבנתה בסוף שנות השלושים בידי המלך קרול השני )שבה הייתה סוויטה רבת חדרים ופאר עבור המלך ופמלייתו( .אונייה זו הייתה עתידה להוביל לישראל ,עוד שנים רבות ,את רוב יהודי רומניה. ניצלתי את הזמן הקצר שנותר עד להפלגה כדי לערוך סיור בקונסטנצה ולהצטייד בצרור של עיתונים .העיר הייתה גשומה ,עצובה ומפויחת ,וריח של נפט עמד באוויר .עברתי דרך שוק שומם ובו סחורה דלה .פגשתי כמה מנקות רחוב עם מטאטאים מאולתרים מקש .פועלות ניקיון אלו היו גאוות המשטר החדש ותוארו כסמל לשוויון זכויות האישה .סמל עלוב ,אך במבט לאחור אפשר למחול עליו לאור הכמות האדירה של הרופאות והמהנדסות שצמחו לאחר מכן. הדבר העליז היחיד היה המוזיקה שבקעה מרמקולים בכל הצמתים בעיר, מלווה בסיסמאות שהבטיחו שפעם יהיה טוב .בתום הסיור החפוז והלא-מרנין, התנחמתי בקניית עיתונים ושבועונים מכל הסוגים והתחומים :יומיים ,ספרותיים, נוער ובעיקר את השבועון ההומוריסטי האהוב עליי ביותר") Urzicaהסרפד"( ואת ") Contenporanulהעת הזאת"( ,שעסק בסיפורת ,בהגות ,באמנות ובפילוסופיה. * לקונסטנצה חזרתי לאחר 52שנים ,עם מרים .הגענו אליה מבוקרשט ומיהרנו לחזור כי לא היה מה לעשות בה .נהנינו ממראה הים השחור ,מבניין הקזינו המפואר והמרשים שעמד בציפייה לשיקומו ,ממוזיאון לארכאולוגיה ימית ובו מעט מוצגים 80 מסע במנהרת חיי וממסגד בודד של הקהילה הטורקית המקומית .חוץ מהים לא זכרתי דבר מאותו סיור קצר בעיר שלפני העלייה לארץ. * המוני אנשים עלו לאונייה ,רוב התאים היו סגורים וכולם רצו לתפוס דרגשים בירכתיים .הצלחתי לשמור מקום למאמיקה ,ולידה – למזוודותינו .עבור טאטיקו הגרלתי כיסא נוח על הסיפון והייתי חופשי לחפש את מקומי בין האנשים והחפצים. האונייה הרימה עוגן ויצאנו לדרך .מזג האוויר היה אפרורי ,ערפל מכל עבר, ובעיקר בתוכי פנימה .ההפלגה והים הפתוח ,שלראשונה ראיתיו ,לא עשו עליי כל רושם :ים שחור גלי ומפחיד ,וגם מה שמצפה מעבר לים העלה בי חששות. התחברתי לחבורה של צעירים ,רובם מבוגרים ממני ,והתחלנו לנהל ויכוחים אידאולוגיים ערים על רקע המלחמה הקרה שאיימה להפוך למלחמה של ממש. חברי הקבוצה התחלקו לתומכי "השומר הצעיר" מצד אחד ולחסידי המפלגה הקומוניסטית מצד שני .נשמעו טענות קשות נגד המלווה שממשלת ישראל קיבלה מאמריקה :היכן הלויאליות והכרת התודה לברית המועצות ,שהכירה ראשונה בהקמת המדינה ,ולצ'כיה ,שהושיטה עזרה בנשק ובמתנדבים למרות האמברגו האמריקני? לצד המחלוקות הקבוצה כולה הגיעה למסקנה שבישראל הכרחי שיתוף פעולה בין שתי המפלגות למען המטרה החשובה :שישראל תהפוך לרפובליקה עממית .עוד אני זוכר שבצד כל המהומה ,זוג צעיר ,יפה ומוזר קרא מספרי לנין ומשירי מאיאקובסק. למחרת ,עם שחר ,לאור זריחת השמש המדהימה ביופייה ,עברנו את מיצרי הבוספורוס האגדתיים ,מעבר המים המפריד בין שתי היבשות אסיה ואירופה .נוף בלתי רגיל ,בתי איסטנבול ומסגדיה משני צדי הגשר החוצה את הים ושלל האוניות והסירות שמסביב .שלל צבעים וריחות רחוקים ,כל אלה שימחו את לבי ונסכו טיפות של תקווה ברוחי. אינני יודע אם נתנו אוכל באונייה או שהבאנו צידה מהבית ,אך אם אכלנו משהו הצטערנו על כל ביס ,כי מחלת הים עשתה בי ובמאמיקה שמות .אחד מהתקפי ההקאות הלם בי כשגיליתי לשמחתי את הסוויטה המלכותית של המלך וגנזה מיד את תכניותיי לבלות בה את הלילה... חופי הארץ נראו באופק ,קווי המתאר של חיפה והר הכרמל חייכו אלינו. התקרבנו לנמל ,ואוניות רבות שטו סביבנו .הנוער התרכז בקדמת הסיפון ,נשמעה צפירה ארוכה של ברכת שלום מהאונייה שלנו ,וצפירות רבות ענו לה "ברוכים הבאים" ,ופתאום ,ללא כל הכנה או תכנית מוקדמת ,כל בני הנוער פרצו בשירה אדירה של"...האינטרנציונל" בליווי מפוחית. 81 נתן לבון על החוף ראינו את ארמנד ואת דורל .נפנופי ידיים ,מילות ברכה ודמעות בקצה העין .הבחנתי שדורל לובש מדים ונמלאתי גאווה :יש לי אח חייל .לרגע השתעשעתי ברעיון שאולי אצהיר שאני מבוגר בשנה ויגייסו גם אותי ,אך הרעיון נמוג מהר כפי שנוצר. 13בנובמבר וחום אימים ,שרידי חמסין ,חמסין שעוד נחווה שנים רבות לאחר מכן .אנחנו היינו לבושים במעילי חורף כבדים ,ואילו הם בחולצות קצרות .שיעור ראשון בנפלאות הארץ ובתהפוכותיה. ירדנו מהאונייה ועוד לפני שהספקתי להגיד מילת ברכה לאחיי ,מצאתי את עצמי בתוך הנגר ענק כשאבקה לבנה מפוזרת עליי מכל עבר ,הדי-די-טי המפורסם .כל כך מפורסם ,עד ששימש נושא מרכזי לסיג ושיח בכמה מערכות בחירות. עלינו לאוטובוס ,כשאני מנסה להפגין את יכולתי לקרוא את השלטים בעברית. חלפנו בכמה כבישים ורחובות והגענו ל"שער העלייה" ,מחנה לקליטת עולים במבואות חיפה. כעת ברור לי שאני בפלשתינה ,היא מדינת ישראל ,מדינתי ,עם כל סימני השאלה והתהיות ההולכים ומתרבים. 3בפברואר 2007 82 מסע במנהרת חיי 21 שער העלייה "את הסיפור הזה מתחילים מהסוף. אונייה עם נוסעים הגיעה לחוף אנשים עייפים בארץ חדשה 1 עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה". "שער העלייה" היה מרכז הקליטה של חלק ניכר מהעולים שהגיעו ארצה מאז הקמת המדינה ושנים רבות לאחר מכן .כל עולה שהה במקום כמה ימים או שבועות. כאן עבר רישומים פורמליים ובדיקות רפואיות ,וקיבל כרטיס עולה שלעתים היה ָתן ,דבר שלאחר שנים הקשה עליי בעברות שמו .כך ,למשל ,הפכתי מנִ יקוֹ לנ ָ כרוך גם ִ מאוד לקבל שוב את האזרחות הרומנית. ב"שער העלייה" רשמו את העולים ללשכת העבודה ונתנו לכל אחד מהם פנקס אדום שהעיד על חברותו בהסתדרות הכללית ובקופת החולים .נוסף על כך העניקו לו קצבה קטנה ,דמי כיס של כמה לירות ,מטבעות כסף של המנדט הבריטי, שהמפורסם בהם הוא חצי הגרוש עם החור .חצי הגרוש הזה הספיק לקניית חפיסת שוקולד "עלית" 50גרם ,עם הפרה המפורסמת שעד היום מסרבת להזדקן וקורצת בחן לילדי המאה ה.21- עוד מוסד חשוב שהיה ממוקם במרכז הקליטה הוא ה"קיוסק" ,שבו קנו יחידי הסגולה שהביאו עמם כסף מחו"ל גזוז אדום או מיץ תפוזים טבעי .את המיץ סחטו במסחטת הברזל הירוקה ,שגם היא היוותה סמל מסחרי של התקופה .כן היו גם כאלה בעלי ממון שקנו את גולת הכותרת "הפלאפל" המפתה ,הריחני והמסתורי, שלי לקח כמה חודשים טובים עד שטעמתיו לראשונה. בפּחוֹנים )חדרונים העולים שוכנו באוהלים שנקראו ָבּדוֹנים )כי היו עשויים מבד(ָ , מפח( ובכמה צריפים שנותרו במקום מתקופת המנדט ושימשו קסרקטין לחיילי הוד מלכותה .השירותים היו בחוץ ,בתי שימוש בסגנון טורקי אמיתי ,והיו ברזיות וכמה מקלחות שעמדו לרשות הכלל. למזלנו לנו הקצו חדר במבנה אבן ,למה? כי לנו הייתה פרוטקציה! אחיין של טאטיקו ,פּוּיוּ ) ,(Puiuשהיה לו בארץ ותק של חמש שנים תמימות ושלמות ,עבד כנוטר במחנה וסידר לנו את המקום הזה ,שבו גרנו יותר מחודש ימים. 1ארבע השורות הראשונות הפותחות את השיר "שרליה" שכתבה ושרה חוה אלברשטיין. 83 נתן לבון כך למדתי מושגים חשובים ,לאו דווקא בעברית ,באורחות החיים של המדינה הצעירה" :פרוטקציה" ו"וותיק" .מושגים אלה השתרשו ,השתמרו ,השתבחו והשתכללו עם הזמן ,וחשיבותם עדיין תקפה בימים אלה. במחנה היו גם משרדים של המפלגות השונות "מפאי"" ,מפ"ם" ו"המזרחי", ואני חיפשתי את זו של המפלגה הקומוניסטית ,שכמובן לא נמצא .אחד ממכריי חיפש סניף של "חרות" ,אך גם ניסיונו היה לשווא .לא חלף זמן רב עד שלמדתי את יסודות הדמוקרטיה הישראלית לפי משנתו של בן-גוריון ,שגרס שהכול לגיטימי חוץ מחרות ומק"י. בתקופה שבלשכת העבודה שלטו נציגי המפלגות ,ומקומות העבודה המעטים חולקו לרוב על פי מפתח מפלגתי ,משמעות המדיניות "חוץ מחרות ומק"י" הייתה שמחברי מק"י וחרות שללו מקור פרנסה. היו במחנה גם נציגי התנועות הקיבוציות שניסו לעשות נפשות בקרב הצעירים, וכמעט שכנעו גם אותי .בערב הבטחתי אך עד הבוקר התחרטתי ,וטוב שכך ,כי ממילא היו זורקים אותי לאחר זמן-מה בשל השקפותיי הפוליטיות. התופעה המרשימה והמרטיטה ביותר הייתה הגיבוב האנושי של המוני העולים במקום :הודים בתלבושות ססגוניות; תימנים בעלי פאות מסולסלות; נשים עטופות סארי צבעוני; צעירות מארצות המגרב עם שמלות ארוכות שחורות עם רקמות מאירות עיניים; גברים לבושים גלביות לבנות וענודים עדיים בכל חלקי גופם ,כולל באף ובפה; שפות ,ניבים ,צלילים ,מנגינות ,ריקודים ותפילות ולפעמים גם צעקות, מריבות ומכות; מראות וריחות בלתי-מוכרים של אוכל שהתערבבו זה בזה ,חלקם מגרים וחלקם דוחים. האוהלים והאנשים הצבעוניים הללו נדמו בעיניי כלהקות של קרקסים שונים שעוד מעט יתחילו בהצגה הגדולה וה"כוכבים" רק ממתינים למתיחת החבלים והטרפזים .הקרקס הזה נקרא בשפה מליצית "קיבוץ גלויות" או "כור היתוך" של החברה הישראלית. ה"קרקס" המרהיב ועוצר הנשימה הזה הפך לעצוב ומעורר רחמים בימי הגשם והרוחות שבאו לאחר החמסין .האוהלים עפו לכל עבר והעולים החדשים ,זקנים ועוללים בני יום ,נשארו חשופים ללא מיטות או מקום להסתתר מזעמו של מזג האוויר וציודם הדל נרטב .ימים רבים חלפו עד שהביאו להם אוהלים אחרים וגם שהכו בהם ללא רחם .לזה אלה לא עמדו בפרץ הסופות העזות ,הקור והרטיבותִ , קוראים בספרי ההיסטוריה "חבלי קליטה". אנחנו אמנם קיבלנו חדר עם מיטה ומזרן ,ואפילו מקלחת עם מים קרים ושירותים צמודים ,אך אחי ארמנד ,חייל משוחרר ,היה חסר כתובת ,חדר ,פינה או מיטה פרטית משלו .גם דורל ,שהיה עדיין חייל ,כתובתו היחידה הייתה תיבת הדואר הצבאית שלו. 84 מסע במנהרת חיי ציר ָלה ) ,(Tirlaדודנית מדרגה למזלם ,ובמידה מסוימת גם למזלנו ,הייתה קיימת ְ לבּוּמה ) ,(Bumaצלם ובעל חנות ָ שנייה ,נשמה טובה ואישיות חמה ,שהייתה נשואה ברחוב יפו בחיפה .הם קיבלו דירה ברחוב סטנטון ,שהייתה שייכת לאחת המשפחות הערביות שברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות .בני הזוג אימצו את ארמנד ונתנו לו מדי פעם מיטה ללון ומקלחת להתרחץ בה )רחוב סטנטון התפרסם כשכונה של הרומנים ונכתבו עליו סיפורים רבים ,ביניהם הספר "כל בית צריך מרפסת", המתאר בעסיסיות את ההווי של עולי רומניה(. צירלה הייתה בקפריסין יחד עם אחיי .באותה תקופה התפתחו בינה לבין דורל יחסים רומנטיים ,שניצניהם פרחו עוד ברומניה ,והם אף דיברו על חתונה .מסיבות שאינן נהירות לי הזיווג לא התממש ,אולי משום שהיא הגיעה לארץ לפניו ,מצאה שידוך טוב ,גבר בעל חנות ,פרנסה ודירה – חלומה של כל עולה חדשה בימים ההם – והתחתנה איתו .הם ילדו ילדים ,חיו בעושר ,ולגבי האושר לא הייתי מספיק קרוב אליהם כדי לשפוט ,אך לפי תחושתי צירלה הצטערה על כך שלא נישאה לדורל... ודורל עצמו? * מ"שער העלייה" יש לי זיכרון מופלא של שקיעת שמש חורפית מדהימה ,שזכיתי לראות במקום ובזמן שלא בדיוק מיועדים להתייחדות עם פלאי הטבע .בעת שעמדתי בשירותים להטיל את מימיי ,או "להשתין" ,בשפה פחות ספרותית ,נשקף לעיניי הים התיכון – כחול ,שקט וצלול ,ובאופק – השמש במלוא תפארתה ,שנפרדת מעוד יום של זריחה. בתור אדם עירוני שאינו מורגל בזריחות ובשקיעות ,זה היה מראה מרשים, מרגיע ומרגש .כך נחרטה בזיכרוני השקיעה ההיא במקום ההוא ,כהתגלמות היופי וההדר שרק הטבע יכול להעניק לנו. 18בפברואר 2007 85 נתן לבון 22 בית העולים בעתלית החגיגה שלנו ב"שער העלייה" הגיעה לסיומה ,והיינו חייבים לעזוב את בית האבן שהגן עלינו מפני פגעי מזג האוויר ,ולעבור למחנה עולים לתקופה ארוכה שלא יכולנו לדעת את משכה. בירור מוקדם שערכו עבורנו הפרוטקציונרים שלנו העלה שהמקום הטוב ביותר שיש בו סיכויים גבוהים שלא נגור באוהל או בפחון ,הוא עתלית ,מחנה בעל היסטוריה ארוכה ששימש בעבר את הצבא המנדטורי ,ולאחר מכן כמחנה מעצר למעפילים שהגיעו לארץ בדרך לא דרך ,נתפסו ונכלאו כאן .כיום יש במקום מוזיאון, ולהפתעתי הצריף שבו גרנו נשמר. במחנה היו צריפים רבים ,כולם צבועים בחום ,בכל צריף שתי כניסות ,קדמית ואחורית ,חלונות לצדדים ולמרגלותיהם שורות-שורות של מיטות 20 ,בצד ימין ו 20-בשמאל .בין משפחה אחת לרעותה הפרידו שמיכות כדי לשמור לכאורה על הפרטיות ,שמירה סמלית בלבד אך זו סייעה במקצת ,לפחות מבחינה חזותית. מקלחות עם מים קרים נמצאו בשפע עם הברזיות ובתי השימוש שהיו פזורים בחוץ, לנוחיותם של דיירי המקום .תנאי קמפינג לתפארת ...תנאי החיים בתקופה ההיא ובשנות השירות הצבאי מילאו את מכסת הבילוי שלי בתנאי קמפינג לסוגיו לכל החיים. בבית העולים היה מטבח ציבורי ,כמו בצבא ,שבו חילקו אוכל שלוש פעמים ביום .בעומדנו בתור לחלוקתו שמענו תדירות הערות וקיטורים ולפעמים גם קללות עסיסיות בבליל שפות על טיב האוכל ,צורתו ,צבעיו ,כמותו ובעיקר טעמו .הטעמים לחכם של העולים וההרגלים מבית היו שונים ומנוגדים .אוכל פולני ,למשל ,לא ערב ִ מהודו וגם לא של ילידי תימן או אלג'יר ,ולפעמים גם אנחנו הצטרפנו למקטרגים. בסמיכות אלינו ,מיטה ליד מיטה ,שכנו אם ובתה .הנערה טרם מלאו לה 19שנה, מלאת חיים ,הומור וחיוכים ,גדושת אופטימיות ,עיניים בורקות כחולות-ירוקות, שיער בלונדיני ארוך ,מלאה אך חטובה .בחורים רבים חיזרו אחריה אך היא סירבה לכולם בטענה שיש לה ארוּס בעיר הולדתהְ ,קלוּז ) ,(Clujושהיא ממתינה לו שיגיע ארצה כדי להתחתן עמו .אנחנו התיידדנו ושיתפנו זה את זו בסודותינו .היא הראתה לי את המכתבים בוערי האהבה שקיבלה מארוסה ,ואני עזרתי לה לכתוב לו בחזרה מילים מלאות רגש וגעגועים. לאחר זמן נפרדו דרכינו ,וכעבור שלוש שנים ,כששירתי בצבא ,פגשתיה במדרגות התחנה המרכזית הישנה של תל אביב ,מדדה על קביים ,רגל בגבס ,כבויה וחסרת זוהר ,עם עיניים עצובות ,וכשזיהתה אותי פרצה בבכי מר .לקפה לא יכולתי 86 מסע במנהרת חיי להזמינה בשל תפרנותי הכרונית .כך התיישבנו על ספסל ,בפינה שקטה ,והיא שפכה את ִלבה המר .התברר שאלוף חלומותיה הגיע ארצה ,הם התחתנו ,האהבה נמוגה ומאז אין לה רגע של שקט ושלווה .יום-יום הם רבים ,היא חוטפת מכות וקללות, הרגל השבורה היא פרי מעלליו והוא גם רוצה שתעסוק בזנות .הקשבתי דומם ,נבוך וחסר אונים ,לא ידעתי כיצד לנחמה ולעזור לה ,חוץ מליטוף מהוסס ורועד על ראשה והזמנה סתמית לבקרני בביתי בגב-ים. שאלתי את עצמי אז ואני שואל היום :היכן עובר הגבול בין אהבה לוהטת לאכזבה צורבת? * מתקופת שהותי בעתלית זכורים לי לטובה החיים החברתיים התוססים שחוויתי אז .התקבצנו יחד כ 15-נערים ונערות בני ,18–13כולם יוצאי רומניה ,ביניהם תאומים שלמדו עמי עוד בבית הספר הספרדי .חבורה מאוד עליזה וערנית שהתלכדה חיש מהר ,ואף נוצרו בה כמה זוגות .הצעירה בחבורה חיזרה אחריי במרץ ,אך בשל פער הגילים בינינו ,חמש שנים ,ובשל דעות קדומות ומוסכמות שמרניות ,לא נעניתי לה .לימים התברר שהתחתנה עם חבר אחר מאותה חבורה. ערב-ערב היינו נפגשים ומבלים אל תוך הלילה ,מדברים ,מפלרטטים ,מתגפפים, מספרים בדיחות וחוויות ואף מחליפים חלומות ,תכניות וציפיות לעתיד .היו גם כמה מסיבות ריקודים ,אך אני ,בשל ביישנותי או שתי רגליי השמאליות שייחסו לי ,השתתפתי בהן באורח פסיבי .כאשר המבוגר בחבורה התגייס לצבא ההתרגשות עלתה על גדותיה ,וכשהגיע לחופשות הקשבנו בצמא לסיפורי גבורותיו. החבורה התפרקה בהדרגה ,באופן טבעי ,וכל אחד הלך לדרכו ,למקום וליישוב אחר .במרוצת השנים הדמויות היטשטשו והשמות נשכחו ,אך נשארו פירורי זיכרונות נעורים נעימים. האידאולוגיה ,והרצון לשנות את העולם בערו בעורקיי ,ולכן בין "שער העלייה" לעתלית התייצבתי במשרדי המפלגה הקומוניסטית להציע את שירותיי הטובים. וכך ,בימים הראשונים בעתלית ,התחלתי לחלק כרוזים של המפלגה בשפות השונות ,שקראו למאבק למען דיור ועבודה לעולים .כמו כן התחלתי לכתוב טור שבועי בביטאון המפלגה בשפה הרומנית .בשל חששות המשפחה חתמתי בשמות שונים ,נתן בן אליהו ,נתן זאבי ועוד .הטור זכה להצלחה רבה והפך למקור לפולמוס עם העיתון הממסדי ,וזכיתי לקיטונות של "ברכות" מצד עורכו הראשי .לצערי לא שמרתי על המאמרים הללו ,והגיליונות העיתון של אותם ימים לא נמצאים בשום ארכיון .השתתפתי באספות ,בעצרות ובהפגנה של 1במאי ,1950שבה חזיתי לראשונה בזרועות הפתוחות והנחושות של "קבוצות הפועל" של אבא חושי ואלמוגי )ממנהיגי מפא"י וראשי העיר חיפה( ולשמחתי לא הרגשתי את נחת זרועם. 87 נתן לבון באחד הימים בתחילת חורף ,1950בהיותי בסניף המפלגה ,התחיל לרדת שלג. השמחה הייתה רבה :ירד שלג בחיפה עם פתיתים גדולים שנערמו על המדרכות, הכבישים ,הבתים והעצים .כולם היו מלאי התפעמות בראותם את הפלא הלבן הזה יורד מן השמים ,ואני ,העולה החדש ,שהורגלתי בכל שנותיי ברומניה לחוויות השלג, לא ירדתי לסוף דעתם ולא הבנתי את התנהגותם הילדותית. אוכל לאכול ומיטה ללון בה היו לנו ,אך מעט הכסף נגמר ועל כן חיפשתי עבודה. באחת השבתות מאמיקה השיגה לי ולדודי גיון עבודה אצל חקלאי במושבה הסמוכה עתלית .התברר שזאת עבודה רק ליום אחד ,לאותה השבת ,ובגלל זה קיבלתי שכר אגדתי של שלוש לירות )המשכורת החודשית הייתה אז כ 50-לירות(. לאחר מכן עבדתי ,במקום ארמנד ,שבועיים בחפירות ביוב בחיפה .לחפור לא עמדו כוחותיי ,אז הסתפקו בכך שאטאטא .בהמשך עבדתי על הכרטיס של ארמנד, כעובד זמני בנמל .הייתי צריך להתייצב בשעה חמש בבוקר בשערי הנמל ,לתת את הכרטיס ,להמתין עד השעה שש ולקוות שאעלה בגורל לעבוד באותו יום. כעבור זמן-מה ארמנד השיג רישיון לחלוקת חלב ,שניתן אז בהקצבה .מכרתי כ 30-ליטר חלב ליום ,הלכתי עם הכד מבית לבית ולפי גודל המשפחה חילקתי את המנות .למזלי גם המזנון של "אגד" נמנה עם לקוחותיי והם קנו כמה ליטרים ,וכך חסכתי הליכה לבתים נוספים. בוקר-בוקר התייצבתי בחנות של בומה הצלם ,בעלה של צירלה ,שאצלם אכסנתי את הכדים הריקים וקיבלתי את החלב לחלוקה לאותו יום .בומה היה איש טוב ונדיב ,לא חכם גדול ,אך אהב לעזור והתייחס אליי כאל אחיו הקטן .בתקופה זו הפכתי להיות אורחם הקבוע בארוחות הצהריים שאכלו במסעדה הסמוכה .בשל הצרכים המרובים של המשפחה ותאוות השוקולד שלי ,קרה שבזבזתי את כל הכסף של החלב ,גם את העלות וגם את הרווח ,ובומה היה מלווה לי כסף לשלם עבור החלב .בומה גם דאג להנציח את משפחתנו וצילם אותנו לעתים קרובות .הודות לו יש לי עדות אותנטית על היותי חלבן. העסקים הלכו טוב והדרישה הלכה וגברה ,וכשלא היה ניתן עוד להשיג מהנוזל הלבן המצאתי כבר אז את החלב דל השומן :ל 30-הליטרים שהוקצבו לי הוספתי כמה ליטרים של מים זכים מארץ הקודש .כעבור כמה שבועות התגלתה התרמית ובבושת פנים הסתיימה הקריירה שלי כחלבן ,אך התמונה תישמר לעד... בתוך כמה ימים מתום פרשת החלב ,נציג של "הנוער העובד והלומד" מצא לי עבודה כמסגר בבית מלאכה במפרץ חיפה שנקרא "חרושת ברזל" .כך הפכתי למסגר או פחח ,ונאבקתי כל היום עם לוחות ברזל גדולות שנצטוויתי לחתוך לחתיכות בצורות ובמידות שונות .עבדתי בנאמנות כחודש ,עד שהם סיימו את ההזמנה שהייתה להם. 88 מסע במנהרת חיי מעניין ,אני עבדתי ללא לאות ,אם כי לא בחשק רב ,כי העבודה לא הייתה מעניינת ,אז מדוע תמיד אמרו במשפחה שאני עצלן? כשדורל חזר לצבא מאחת מחופשותיו ,הוא הפתיע אותי ולקח אותי איתו למקום שבו שירת .בדרך כלשהי הוא השיג שובר נסיעה באוטובוס "אגד" לירושלים דרך תל אביב .שמחים וטובי לב הגענו לעיר הגדולה שעליה שמעתי עוד ברומניה, הלכנו לגן החיות ,טיילנו על שפת הים ,אכלנו פלאפל ושתינו גזוז אדום-אדום ,אך בעיקר הסתכלנו בקנאה בחלונות הבתים וחשבנו אם אי-פעם יהיה גם לנו חלון להביט ממנו החוצה. בירושלים לנתי במיטתו של חייל אחר שנמצא בבית .הבסיס שלו שכן בכמה בתים נטושים בשכונת אבו טור ,לאורך הגבול .הוא סיפר שהציעו לו בית מפואר, בתנאי שבתום השירות הצבאי יתגורר בו ,אך הוא סירב בתוקף כי לא רצה לגור ליד הגבול בטענה" :לך תדע למה תיהפך השכונה הזאת ברבות השנים". ביקרנו ב"משולש" המפורסם )שנוצר ממפגש הרחובות יפו ,בן יהודה והמלך ג'ורג'( וברחובותיה הראשיים של עיר הבירה ,שהיו שוממים ,ראיתי את מלון "המלך דוד" עם האגף שפיצצו בזמנן המחתרות היהודיות ,וגם את כנסיית "דורמיציון" ואת "שער ציון" ,שבשטח המפורז עם ירדן. עמוס רשמים חזרתי באוטובוס לעתלית ,וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה שחבל שדורל סירב לקבל את הדירה ההיא באבו טור .הראיה היא שכמה שנים לאחר מכן אני ומשפחתי גרנו בדירת דמי מפתח בגבול אחר של ירושלים ,ברחוב שמואל הנביא ליד שיח' ג'ראח. השהות בבית העולים החלה להעיק על כולנו ,אך במיוחד על מאמיקה .אני עבדתי ויצאתי כל יום לחיפה וגם חברה לא חסרה לי ,טאטיקו סבל בשקט ,דורל היה בצבא ,וארמנד מצא לו תעסוקות משלו ,אבל מאמיקה החלה להתעצבן ,לקטר ולהציק .יום-יום היא באה בטענות אל בני המשפחה ,מה אנחנו עושים פה בכלל ולמה עזבנו את רומניה לטובת התנאים העלובים והמעליבים הללו .היא פשוט שכחה מי יזם את כל המהלך הזה. כאשר דוד מיליקה וטנטי עמליה הגיעו ארצה וקנו מיד דירה וחנות קטנה ברחוב יפו בחיפה ,חמתה בערה בה עוד יותר ועצביה התרופפו ,ובאחד הלילות אף ניסתה להתאבד .למזלנו ,כשאני חזרתי מבילוי הרגשתי בכך ,הזמנתי אמבולנס ,הגענו לבית החולים רמב"ם ,עשו לה שטיפת קיבה והיא ניצלה .לאחר ליל שימורים חזרנו עצובים ומבוישים לצריפנו בבית העולים. לדירה משלנו ,בשכירות כמובן ,נכנסנו כעבור כמה חודשים... יום ראשון של פסח 3 ,במרס 2007 89 נתן לבון 23 בזל – פסק זמן לפני כשנה נודע לי שגם בבזל נערך ,מדי שנה בחודש פברואר ,קרנבל .לאחר שראיתי תכנית טלוויזיה שתיארה אותו ,נולד בי הרעיון לנסוע לבזל. בשלהי הקיץ ובחודשי הסתיו והחורף שלאחריו העסיקו אותנו ,לאושרנו הרב, בעיקר שמחות משפחתיות שבמרכזן הולדתו של ניתאי ,בנם של אלה וצח ,הפרס שקיבלתי על פעילותי למען דו-קיום ,והמעשה המורכב של מכירת דירתנו וקניית אחרת לקראת מעבר לאזור תל אביב )על העתקת מקום מגורינו אספר בהמשך(. הצדה או חזרו למקומן הטבעי היו ועדיין ישנן גם בעיות שהטרידו ,אך הן נדחקו ִ – מתחת לשטיח ,והן מנקרות כל העת במחשבותיי ,בחלומותיי ,בסיוטי ,בבטני ובלבי. לאחר שסוף-סוף מכרנו את דירתנו וקנינו דירה חדשה ודאגה כבדת משקל זו ירדה מראשינו ומכתפינו ,חשבתי שזה עיתוי מתאים לפסק זמן ,להתאוורר ,לנסוע לחו"ל ,לקרנבל .בהיסוס רב הצעתי למרים שניסע לבזל .להפתעתי הרבה היא הסכימה מיד ברצון כשחיוך רך על פניה ,באומרה שלמעני ואיתי היא מוכנה לנסוע אפילו ל ...פריז. שמח בחלקי התחלתי לברר את כל האפשרויות למימוש התכנית ,אך כעבור כמה ימים חזרה מרים לאחוז בעמדתה המסורתית לגבי רוב נסיעותינו לחו"ל ,והביעה הסתייגות ואף התנגדות .לאחר דין ודברים נוסף בינינו החליטה ,אם כי לא בלב שלם ,שנוסעים. עשיתי את כל ההכנות הדרושות :הזמנת כרטיסי טיסה ,ביטוח ,רכישת פרנקים, חיפוש באינטרנט ,קבלת חומר הדרכה מחברים ,קניית מזוודה חדשה וכו'. אור ליום ראשון 25.2.2007הגענו לשדה התעופה ,וכאן חל עיכוב קטן ולא נעים. אמרו לנו שאין עבורנו מקומות במטוס .שעה קלה של סימני שאלה ,ויצאנו לדרך. הטיסה עברה חיש מהר ,נחתנו בשלום בציריך ,הקשר עם הרכבת הנהדרת לבזל היה קצר ומהיר ,הסתדרנו עם סחיבת המזוודות ולמדנו להעלות עגלה עם כל הכבודה במדרגות הנעות .לקחנו מונית – והנה אנחנו במלון "רמאדה פלאזה" בבזל. פקידת המלון קיבלה אותנו בסבר פנים מאירות ,חתמנו על טופס ובו פרטים בסיסיים ,לא ביקשה אפילו דרכונים .היא הסבירה בסבלנות עילאית את הסדרים במלון ,נתנה לנו את המפתחות לחדר ,מגנטיים כמובן ,וגם מחווה נחמדה – כרטיסי ניידות .הכרטיסים האלה נראים שוליים אך הם אפשרו לנו לנסוע בחופשיות בכל כלי התחבורה בבזל .פרט קטן אך ביטוי מלבב ואמיתי להכנסת אורחים. 90 מסע במנהרת חיי המלון בנוי כולו זכוכית .חדרנו בקומה העשירית ,חדר פינתי .פתחנו את הדלת ולנגד עינינו ,לפנינו ומשמאלנו ,פרושה בזל על כל תפארתה ,נוף מופלא שעורר מצב רוח טוב .מסע ההפתעות בחדר נמשך כשראינו את חדר האמבטיה ,שהאור בו בקע מהתקרה ,מהקירות ומה...רצפה .כל זה בתוספת פינוקים קטנים ,חלוקים ,נעלי בית ,מברשות שיניים ועוד מיני בקבוקונים עם שמנים ובשמים. תפסנו מנוחה קלה מול ומעל הנוף המשגע ,פתחנו מזוודות ויצאנו לסייר בסביבה וכמובן לאכול .שכחנו שיום ראשון ושהכול סגור .כך נאלצנו להסתפק בארוחה צנועה וסטנדרטית במק'דונלדס .ברוב טיפשותנו לא ניצלנו את השירותים הטובים והטעימים של מסעדת המלון ,וזאת הייתה החמצה ,כי בהמשך הביקור אכלנו כמה פעמים במסעדה זו ונהנינו מעל ומעבר לציפיות ,אינני יודע אם מטעמי האוכל או מצורת ההגשה .האסתטיקה של המנות שהוגשו לנו הייתה כל כך שובת עין ,עד שהצטערנו שלא צילמנו אותן .סימפוניה של צבעים ועדינות. הקרנבל החל בארבע בבוקר למחרת .מאומנים בהרגלי הבית ,התעוררנו בזמן וירדנו לרחוב הסואן .לפי ההיגיון שלי ,לפחות ,הלכנו עם הזרם ,אך לאחר בירור קצר התברר שהיינו צריכים ללכת בכיוון ההפוך .המתנו לחשמלית כדי להגיע מהר יותר ,אך היא לא באה כי מסלולה נסגר לרגל החגיגות .כך הגענו באיחור לצעדה הראשונה של הקרנבל ותפסנו רק את קצה זנבה. בהמשך התבררו לנו סדרי הקרנבל .הוא נמשך פורמלית 72שעות ,כל יום משעה אחת וחצי בצהריים עד חמש וחצי בערב ושוב משעה שמונה אל תוך הלילה ונושק לבוקר שלמחרת .אך בכל שעות היממה קבוצות ויחידים ממשיכים לצעוד ,לשמוח ולהציג את תלבושותיהם. 13,000איש מארגונים שונים ,שכונות ומועדונים ,משפחות שלמות על זקניהן וטפן ,מתחפשים בתלבושות שונות ומשונות ,מנגנים בתופים ,בחליליות או בחצוצרות ,צועדים ושרים ,צועדים ומנגנים .מגוון התלבושות והמסכות ,על שלל צבעיהן וצורותיהן ,עלה על כל דמיון .מה לא היה שם? סוסים ,קופים ,נמרים ,דובים, פילים ,זברות ,קרנפים ,פינגווינים ,ארנבות ושפנים ,כבשים ,גוזלים – מדינוזאורים עד לטאות .היו שם ליצנים ולהטוטנים ,מלאכים ,שדים ומכשפות ,אסטרונאוטים ואנשי מדע בדיוני ,דמויות מסרטים ומאגדות ילדים ,וזו רק רשימה חלקית .היו גם כלי רכב שהולבשו בתפאורה מעולם האגדות ומההווי המקומי העכשווי .לא חסרו גם רמזים פוליטיים בנושא איכות הסביבה ,רמיזות סטיריות אנטי-אמריקניות וכנראה גם התייחסויות אחרות כלפי הפוליטיקה המקומית ,שאותן לא הצלחתי לפענח. בקיצור ,כולם התחפשו כדי לגלות או להסתיר את משאלות לבם ,לבטא מה שהם באמת או את מה שחפצו להיות ,את מה שמימשו או את מה שהם עדיין שואפים, מצפים או מייחלים לו .אנשים צעדו מכל הכיוונים ,שרו ,רקדו ופיזרו קונפטים בכל 91 נתן לבון צבעי הקשת ובכמויות אדירות .שקים מלאים וגדושים נחתו על החוגגים והצופים, ובחנויות מכרו לכל דורש ,קונפטים לפי משקל. חגיגת החגיגות ,ללא פטישים מציקים או קצף מעצבן ,ועם הרבה הומור ,נועם, תמימות ,עליזות ושמחת חיים .בצדי הדרכים דוכנים של אוכל ,בעיקר הנקניקיות המסורתיות אך גם ערמונים ומטעמים אחרים .בירה שתו בשפע אך כמעט לא ראינו שיכורים או תופעות אלימות. יודעי דבר אומרים שקרנבל בזל הוא העתיק בעולם .חוגגים אותו זה 300שנה. היו )ויש עדיין( קרנבלים רבים נוספים בכל רחבי אירופה ,ורק מאוחר יותר הם הגיעו לדרום אמריקה .הקרנבל ,כמו פורים אצלנו ,מסמל את הפרידה מהחורף ואת הכמיהה לשמש ולפריחת האביב. חוץ מהקרנבל ניצלנו את הזמן להתבונן במעקה המפורסם שבו צולם הרצל מעל נהר הריין ,וכמובן להצטלם ליד השלט באולם שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. כאן התנסינו בתרבות קבלת האורחים של המקומיים ,בנכונותם לסייע ולרצות את הזולת .נכנסנו למודיעין תיירים ליד בניין שחיפשנו .הפקידה אמרה תחילה שאינה מתמצאת ולאחר מכן אמרה שלצערה המקום סגור היום .לא עברו כמה שניות ופקידה אחרת ביקשה שנמתין כמה דקות ויפתחו את האולם למעננו ,וכך היה. את מוזיאון האמנות שבו מוצגות יצירות רבות בעלות ערך ,חשיבות ועניין ,לא יכולנו לראות כי הוא היה סגור לרגל שיפוצים .לעומת זאת ביקרנו במוזיאון של בתי בובות ובאקראי גם במוזיאון של צעצועים .השפע והעושר של המוצגים ,דרך הצגתם והעמדתם ,הקרינו את האהבה הגדולה של אוצרי המוזיאון ועובדיו ,אהבה לצעצועים ולאלה שהם מיועדים להם :הילדים. החשמלית היעילה ,השקטה ,הנעימה והנקייה ,שמפעילה עיריית בזל ,שירתה אותנו נאמנה והביאה אותנו לכל מקום שאליו חפצנו וגם לכאלה שאליהם הגענו באקראי :לכיכר העירייה ,שבניינו הוא אתר מיוחד בפני עצמו ,למלון "שלושת המלאכים" ,שבו התארח הרצל .תפסנו מנוחה קצרה בקפיטריה ובית השוקולד העתיק ביותר בעיר ,מקום שבו ישב לנין ותכנן את מהלכי המהפכה הגדולה .בעזרת הטרוליבוס הגענו למקומות מקסימים אחרים .היא הובילה אותנו גם לגבולותיה של בזל עם צרפת ועם גרמניה ,ובדרך התמוגגנו למראה הפארקים וגינות הנוי האין- סופיים ,הבתים המטופחים ,הניקיון והאסתטיקה ,שאינם פוסחים על שום פינה או שביל. היה נפלא בבזל .נהנינו כמעט מכל רגע ומכל דבר :מלהיות עם עצמנו ומלהיות יחד ,מהשקט והשלווה ,מהטבע ומהדומם ,משמחת בני האדם שעטפה אותנו, מהאנשים האדיבים והמנומסים ,מהניקיון ומהפינוקים ,מהשירותים הטובים ומכל בעתו .חזרנו עם טעם של עוד. מה שראינו וחווינו .אכן ,פסק הזמן היה ִ 17במרס 2007 92 מסע במנהרת חיי 24 פסח ראשון בארץ את הפסח הראשון בארץ ציינו בהיותנו בבית העולים עתלית ,באותו צריף גדול ממדים שבו גרנו עם עוד 20משפחות .ליל הסדר "נפל" בשבת ,1.4.1950ועצם התאריך" ,יום השקר" ,סימל את הבעייתיות ואת המהות של החג באותה שנה. האם זה חג עבורנו? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות? על כל פנים ,פסח זה פסח ,ובמשפחתנו תמיד ערכו ארוחה מיוחדת לכבוד החג. השתדלנו לא לפסוח על פסק ,עשינו זאת בימים טובים יותר וטובים פחות ,בעת מלחמה ובעת שלום .לא זכור לי שקראנו בהגדה ,אך תמיד היו הכלים המיועדים לכך :הצלוחיות עם המרור ,המצה המכוסה במפית לבנה ,המרק ,ביצי החמינדוס, לביבות תפוחי האדמה ,העוף עם הקניידלך... והשנה ,כשאנחנו תלויים במטבח הציבורי של בית העולים ואין קרובים מבוססים שיזמינו אותנו ,מה נעשה? במשאל שערכנו בין דיירי הצריף התברר שרק חמש-שש משפחות נשארות בחג ,ביניהן האחים של מאמיקה ,הדודים גיון וסמי. הניסיון לקבל חומרי מזון מהמטבח כדי לבשל את הארוחה בעצמנו לא צלח. לבסוף קניתי בשוק השחור עוף ,שמן וקמח מצה ,בתוספת כמה ירקות ,הכול ממעט הרווחים ממכירת החלב .ארמנד ארגן פתילייה ,ועם הרכישות היקרות הללו היה אפשר להכין ארוחה ולארגן סדר כהלכתו לכל המשפחות ששהו בצריף מספר 20 בעתלית. את המיטות ערמנו זו על זו כדי לפנות מקום ,סחבנו כל מיני לוחות שהפכו יחד לשולחן ארוך שהספיק לכל 24–22המסובים ,הוצאנו מן המזוודות מפות לבנות, וגם צלחות וסכו"ם נמצאו באיזה מקום נסתר .נרות ,יין וכל מיני מאכלים קיבלנו מהמטבח הציבורי .מאמיקה בישלה את המרק עם הקניידלך ואחרים הביאו תוספות שונות ,שהזכירו להם את טעם הפסח של הבית. אנחנו היינו במתח עד הרגע האחרון ,כי לא ידענו אם לדורל ייתנו חופשה מהצבא ,וממש בשעת השי"ן הופיע החייל הגיבור שלנו והתקבל במחיאות כפיים מכל יושבי הצריף. לבושים במיטב מלבושינו שהצלחנו לשמר ,נרגשים ורעבים ,התיישבנו מסביב לשולחן .השיח התנהל רובו ברומנית ,מתובלן בלדינו ,צרפתית ,יידיש ואנגלית )של הזוג ההודי( ,כשמאמיקה וגיון מתרגמים. אחד הגברים בחבורה החל לזמר שירים מההגדה ,אחר החל לקרוא את "מה נשתנה" ,השלישי המשיך ,ובקיצורים ובדילוגים רבים הגענו לפסוק "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ,שסימל עבור כולנו את הכמיהה לזכות בבית משלנו... נכתב כפרק בהגדת פסח המשפחתית 24במרס 2007 93 נתן לבון 25 עוברים לדירה – גב-ים בשעה טובה ומוצלחת עברנו לדירה משלנו בשיכון עולים בגב-ים ג' ,נסיעה של כ 25-דקות באוטובוס לחיפה .כדי לקבל את הדירה נאלצנו לתת פיקדון שמעל 100 לירות ,יותר ממשכורת ממוצעת של חודשיים מלאים – ולמי הייתה אז עבודה למשך חודש שלם?! ארמנד עשה את הבלתי-אפשרי ,השיג הלוואה מהבנק ,וקיבלנו את המפתח לגן עדן .דירה בת חדר וחצי ,שה"חצי" בה כלל גם פינת מטבח ,גם מקלחת וגם שירותים .הבניין היה בן ארבע דירות שלכל אחת מהן חלקת אדמה ,כי תכננו גינות עזר ליד הבית ,אבל לא קיבלנו שתילים או זרעים וגם לא הדרכה .זה נשאר בגדר רעיון יפה .הבית היה בנוי כולו מבטון ,יצקו אותו כתבנית ,במכונה דמוית תותח .לשמחתנו קיבלנו דירה "גדולה" )רוב הדירות בשיכון היו רק של חדר אחד(, משום שמנינו חמש נפשות ודורל היה חייל. הסוכנות סיפקה לנו משאית להובלת הרהיטים שהבאנו מרומניה ,ארון בגדים, ספה כפולה או כפי שנקראה ברומנית "סטודיו" ,שולחן וכמה כיסאות .קיבלנו שלוש מיטות עם מזרנים ,שתיים מברזל ואחת מבד ,פתילייה וכמה כלי מטבח ,מוצרי מזון בסיסיים ביותר וגם כרטיסי מזון ,שבעזרתם יכולנו לקנות את האוכל שחולק במסורה .כל אזרח שובץ לחנות מכולת שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה ,תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי .ההקצבה הייתה שבועית לנפש ,וקבע אותה מומחה אמריקני לתזונה ולכלכלה :לחם אחיד ללא הגבלה60 , גרם תירס 58 ,גרם סוכר 60 ,גרם קמח 17 ,גרם אורז 20 ,גרם קטניות 20 ,גרם מרגרינה 8 ,גרם אטריות 200 ,גרם גבינה רזה 60 ,גרם בצל ו 50-גרם ביסקוויטים. הקצבת הבשר הייתה 75גרם לנפש לחודש .כמו כן חולקו ,בכמויות משתנות ,ביצים, שוקולד ,דגים מלוחים ,אבקת חלב ,ריבה ,סבון כביסה ,סבון לרחצה ועוד .לעתים קרובות מנות המזון הוקטנו או לא חולקו כלל. ההקצבה הותאמה לגיל האזרח ולמצבו .כך ,למשל ,נשים הרות זכו לתוספת בשר וגבינה צהובה ,ותינוקות לתוספת סוכר וקורנפלור .התפריט התאפיין בתחליפים למוצרים יקרים ,ועל פי רוב באבקות ,בעיקר חלב וביצים .בעלי הממון קנו מוצרים שונים בשוק השחור ,שוק שזכה לתהילה וסופרו עליו בדיחות עסיסיות ונכתבו מערכונים רבים ,שרובם הוצגו בהצגת התאטרון "לי-לה-לו". כרטיסי מזון אלה החזירו אותי לימים האפלים של מלחמת העולם השנייה, וכמו אז ,מאמיקה המציאה כל מיני תבשילים ,ביניהם וריאציות שונות של מאכלים העשויים מדג פילה ,שגם הוא ניתן בהקצבה אך בנדיבות יתר. 94 מסע במנהרת חיי כמה חודשים לפני כניסתנו לדירה קיבל ארמנד עבודה במקום יוקרתי מאוד אך אפוף סודיות ומסתורין ,שלימים התברר ששמו "המוסד" .זמן-מה הוא כמעט לא היה בבית ,כי נשלח לכל מיני השתלמויות וקורסים .עבודה זו גרמה להרבה מתיחות ואי-הבנות בינינו :הוא איש הממסד והמוסד ,ואני חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשלב זה עול פרנסת המשפחה נפל עליו ,אך לא עבר זמן רב וגם אני התחלתי לעבוד ,קודם במפעל לדודי חשמל ולאחר מכן בבית חרושת למנעולים .כל היום עבדתי עם מכונה שייצרה את הקפיץ של המנעול .פעלתי כמו אוטומט ,מהר ככל האפשר ,כי זאת הייתה עבודה בקבלנות .כך הפכתי בעיניי לאחד הגיבורים בסרטו של צ'פלין "זמנים מודרניים". העבודה הייתה משעממת ,אך עקב מדיניות השכר השוויוני שהונהגה אז שכרי היה כשל ארמנד ולפעמים אף גבוה יותר .השתכרתי 13.5לירות לשבוע ,מהן הפרשתי 10לירות לכלכלת הבית ,לירה לשיעורי העברית והיתר לבזבוזים .בכל המפעל היינו שלושה פועלים .מלבדי היה אדם מבוגר שהשתחרר מצה"ל עקב נכות ושימש מנהל ,וחניך – נער תימני עליז ושובב .המנהל היה איש אצ"ל והוויכוחים הפוליטיים בינינו הרקיעו שחקים ,אבל שמרנו על יחסי חברות וכבוד הדדי .הוא גם שיתף אותי בחייו הפרטיים ובבילויי השבת שלו .מאוחר יותר ,בהיותי חייל ,מכרתי לו את מנות הסיגריות שקיבלתי חינם מהצבא. כאמור ,לרגל עבודתו נעדר ארמנד רבות מהבית ,דורל המשיך בשירותו הצבאי, ואילו אני בעבודה ובלימוד העברית ,ולמורת רוחם של בני משפחתי ,הקדשתי זמן יקר לפעילות מפלגתית נמרצת. בתא המפלגה של גב-ים היו חמישה-שישה חברים :שוורץ ,פועל נמל יהיר ובעל חשיבות עצמית מרובה ,בתפקיד מזכיר התא; אשתו ,שלמען הפרוטוקול נחשבה גם היא חברה אך פעילותה הסתכמה בהגשת תה בישיבות; סגל ,איש גדול-ממדים, ססגוני ואוטו-דידקט אמיתי ,בעל חנות גלידה ,שלחם במחתרת הקומוניסטית עוד ברומניה ואהב לשאת נאומים בכל עת ולכל דורש; משה ,פקיד בנק שעקב עבודתו שמר על פרופיל נמוך ,ועוד שני יידישיסטים שבגללם התנהלו הישיבות ביידיש ולאחר בואי בעברית ,ומדי פעם עם תרגום לרומנית וליידיש. פעילותי המרכזית התמקדה בכך שבכל יום שישי אחר הצהריים חילקתי לבתים את ביטאוני המפלגה שיצאו לאור מדי שבוע .עיתונים ביידיש ,ברומנית ,בהונגרית, בערבית ,בבולגרית ובצרפתית ,חלקם בדפוס ואחרים בסטנסיל .לאט-לאט הגעתי למכירת שיא של יותר מ 100-עיתונים בשבוע .דרך העיסוק הזה רכשתי לי חברים רבים :פנינה ועדי ,שלמדו עדיין בתיכון ,בת דודתה החתיכית של פנינה ,יעקב הבולגרי ,גרשון הצעיר שבחבורה ועוד .היינו נפגשים בערבים ,משוטטים ברחובות, 95 נתן לבון משוחחים על המצב ,על תכניות למיניהן ועל מה שבין בנים לבנות .לפעמים הלכנו לקולנוע בקריית חיים המכובדת. בתא המפלגתי לא ליקקתי דבש .הפכתי ,לצד סגל ,לאופוזיציונר של שוורץ, דרשנו לעשות יותר פעילויות ציבוריות ולנסות ליצור שיתוף פעולה עם מפ"ח .אף שעד אז כל שבוע כתבתי לעיתון הרומני ומאמריי התקבלו בשביעות רצון רבה, פתאום החזירו לי מאמר שעסק במתרחש בגב-ים ,בתואנה שהוא מתחנף לממסד. לאחר דין ודברים וכמובן תיקונים ,המאמר התפרסם .מובן שמאחורי התרגיל הזה עמד מזכיר התא ,שוורץ. אף שידיעותיי בשפה העברית היו דלות ,אהבתי לתאטרון גברה והיא הביאה אותי ללכת לצפות בהצגה "לי-לה-לו" ,בייחוד בשל כמה שחקנים רומנים שראיתי עוד בבוקרשט. בינתיים הגיע ארצה חבר ילדותי סרג'יו ,רברבן גדול אך בעל הרבה הומור, וסיפר שחבר אחר שלנו ,מירצ'ה ,שלמדנו יחד ב"מטאי בסרב" ,גר ביפו .השמחה הייתה גדולה והחלטנו לבקרו .מירצ'ה גר עם הוריו בדירת חדר עם מטבחון שנטשו ערבים במהלך המלחמה .הוריו קיבלו אותנו יפה ,סידרו לנו מיטה ומצעים על הרצפה במטבח ,ואביו של מירצ'ה ,איש פדנט מאוד ,צחצח לנו בלילה את הנעליים, כנהוג במלון חמישה כוכבים .אנחנו וחברים נוספים של מירצ'ה טיילנו והשתוללנו כל הלילה .למחרת ִעתותינו היו בידינו אך מירצ'ה ,שלמד אז בתיכון "הרצליה", נאלץ לקום ליום לימודים .באותו יום המשכתי עם סרג'יו למעברת "פרדס חנה" כדי לומר שלום להוריו. בפברואר 1950השתחרר דורל מהצבא ,והחל בחיפושים אחר עבודה ואהבה. תחילה עבד במחצבות "סולל בונה" במפרץ חיפה ולאחר מכן התחיל לעבוד כמודד. בינתיים הכיר בתחנת אוטובוס את אשתו לעתיד ,פאולה ,שלמדה אז בקורס של אחיות רנטגן .למיטב זיכרוני ,הוא היסס רבות עד שהחליט להציע לה חברות. לא עבר זמן רב מאז שעברנו לדירה ומצבנו התבסס פחות או יותר .מאמיקה חזרה לקטר ולהטיח האשמות בטאטיקו שהוא יושב בחוסר מעשה ולא נושא בנטל הפרנסה .נדנודיה נשאו פרי וטאטיקו החל לעבוד כרוכל. האיש גדול הגוף הזה ,חולה ומפוחד ,שלא ידע מילה בעברית או בכל שפה אחרת מלבד רומנית ,ישב כפוף ועצוב על שרפרף ,לבוש במעיל גדול וחבוש מגבעת ,ולידו כמה חפיסות שוקולד ועטים .תמונה זו צובטת את לבי בכל פעם שהיא עולה לנגד עיניי ,וגם בעת כתיבת שורות אלו אני מזיל דמעה... במחשבה לאחור ,כשאני רואה היום את העולים מחבר העמים וחושב על מאמיקה ,שהייתה אז רק בת ,49בריאה יחסית ,אני תוהה כיצד לא עלה בדעתה שגם היא יכולה לעבוד כמה שעות למען פרנסת המשפחה .אך מי אני שאשפוט... 96 מסע במנהרת חיי העבודה שעממה אותי .דורל היה כבר בבית ועבד ,כך שאחריותי לכלכלת המשפחה פחתה ,מה עוד שעברתי את גיל הגיוס וברור היה שככל בני גילי אצטרך להתגייס לצבא. הוריי לא קיבלו בהבנה את החלטתי אבל לבסוף הסכימו בחוסר ברירה ,וכך ב- 6.6.1951הפכתי לטוראי נתן לופסקו ,מ"א .209842 9באפריל 2007 97 נתן לבון 26 תחילת שירותי הצבאי התגייסתי לצבא מרצוני ,אך לא בחדווה אלא מתוך חובה .ידעתי שזו תקופה שעליי לעבור ,ומוטב ללא התחכמויות או ניסיונות התחמקות .אני חי במדינה שהשלום בה טרם הושג וקיומו של הצבא בה חיוני .כך ,למרות הביקורת שהייתה לי אז על מדיניות הממשלה ,הבנתי שטובתי האישית קשורה לאינטרס הלאומי ,ומוטל עליי לשלם את מס השירות הצבאי. בהגיעי לבקו"ם ,עוד לפני תהליכי החיול ,פיתחתי פנטזיות )לא כל כך אופייניות לי( לשרת בצנחנים ,אבל לאחר ששמעתי הסבר קצר בנושא ,ירדתי מחלום נפל זה. בתום המבחנים והראיונות הרבים שעברתי ,בשל העברית הלקויה שדיברתי שובצתי לחיל השריון ,חטיבה ,7גדוד .82נשלחתי עם עוד כ 40-חבר'ה לג'וּליס, מחנה בדרום הארץ מול קיבוץ נגבה ,מקום שבאותם הימים נחשב רחוק מהמרכז, ועל אחת כמה וכמה מגב-ים ,שם גרתי. סיפור גבורתו של קיבוץ נגבה ועמידתו בקרבות תש"ח ,יחד עם עלילות הקרב במשטרת ַפלוּגַ'ה שליד הקיבוץ ,שבו נכנע הצבא המצרי ,היו המרשימים בסיפורי המלחמה ומורשת הקרב ששמעתי במהלך השירות. ביחידה היו עוד כמה דוברי רומנית ,ביניהם תושבי חיפה ,שאליהם התחברתי בקלות .למזלי פגשתי חבר מפלגה שהכרתי בחיפה ,יעקב ,שהיה מבוגר ממני בשנתיים .חיש מהר איתרתי חבר מפלגה נוסף ,משה ,מקיבוץ יגור .עם משה קשרתי חברות אמיצה וקרובה ,חברות שליוותה אותי לאורך תקופת השירות כולה וגם אחריה. משום שהיינו שלושה חברי המפלגה הקומוניסטית ,יכולנו להקים תא בבסיס. בחופשה הראשונה ניגשנו לסניף מק"י ששכן באיזה מרתף טחוב ברחוב נחמני .שם פגשנו את האחראי לפעילות החיילים ,ולאחר שיחה נוקבת ורמיזות חשדניות קיבלנו חומר הסברה ,הנחיות והדרכה על דרכי הפעולה במסגרת המגבלות והאיסורים החלים על הפעילות המפלגתית של החיילים .קיבלנו שיעור ראשון ברזי ההליכה בשביל הצר בין מותר לאסור ,בין אפור ושחור ,ואיך להיות ולא להיות. בג'וליס ,לאחר כמה ימים של הרצאות ,תרגילי סדר והכרה ראשונית עם הרובה הצ'כי המיתולוגי ,הודיעו לנו שנלך לקורס טנקיסטים ,וכשלב הכנה – לקורס נהיגה שייערך בסרפנד ליד תל אביב .השמחה הייתה גדולה :ללמוד לנהוג ,ועוד על חשבון הצבא ,נראה כחלום. הקורס נמשך שישה שבועות .מדי בוקר עלינו על משאית שישה חיילים ונהגנו כל אחד בתורו .לימדו אותנו גם תאוריה ,תמרורים וחוקי תנועה וגם הכרת המנוע, 98 מסע במנהרת חיי שיעורים שבהם הסתבכתי בין בוכנות ושסתומים ובין פעימות ושאר חלקים שבמילון העברית שלי דאז היו בלתי נתפסים. פעם בשבועיים קיבלנו חופשה לסוף שבוע ,אך לא לפני שעמדנו במסדר קפדני. המדים היו צריכים להיות נקיים ,מגוהצים להפליא ומעומלנים ,צווארון קשיח בתוספת הקיפולים והפסים המתחייבים .כמו כן ,הקיטבג היה צריך להיות מסודר וכל דבר ופריט – במקום המיועד לו ,לפי הפקודה .וכמובן הנשק :הרובה נדרש להיות צח ,מבריק ומשומן ללא גרגיר ,או צלו הדהוי של גרגיר ,בקנה. כבר בחופשה הראשונה פישלתי ובגדול ,המרתי על מזלי והא לא שיחק לי. עמדתי זקוף ומצוחצח לפני מיטתי ,מוכן ומזומן למסדר היציאה ,עברתי בשלום את הבדיקות ,והמפקדים כבר עברו על פניי ,ופתאום סמל המחלקה הגיע לבדיקה חוזרת וגילה תוך התפעלות ובחיוך של ניצחון ,שאת סבון הכביסה אחסנתי בצד שמאל של המדף במקום בימינו! הדבר היווה כמובן עילה "הגיונית" לשלול ממני את היציאה הביתה. מאוכזב ומרוגז ,כתבתי מכתבים הביתה ולפנינה ,וכמובן מאמר לעיתון על ההוויי הצבאי הנוקשה והלא-מתחשב .על קפקא עדיין לא שמעתי אז ,אך את החייל אמיץ שווייק כבר הכרתי... במהלך שהותי בסרפנד ,ביולי ,1951זכיתי לראשונה בחיי לקחת חלק פעיל במשחק הדמוקרטי והצבעתי לבחירות לפרלמנט ,לכנסת השנייה .מובן שהצבעתי ק' ,האות של המפלגה הקומוניסטית .הצבעה שחזרה על עצמה בדבקות ובאמונה גדולה עד הכנסת השביעית. לכנסת הצלחתי להצביע ,אך לדאבון לבי רישיון נהיגה לא קיבלתי .נכשלתי ברציפות בשני מבחנים וזאת כמובן באשמת ...המורה. הכישלון בטסט לא מנע ממני להמשיך להשתתף בקורס הטנקיסטים .הקורס נערך בבית הספר לשריון ליד רמלה ונחלק לשלושה שלבים ,שכל אחד מהם נמשך שלושה חודשים :נהיגה ,תותחנות וקשר .את השלב הראשון ,נהיגה בטנק שרמן, עברתי אך בקושי .כוחותיי לא תמיד עמדו לי ,כדי להחליף הילוך אפילו בעזרת שתי רגליי,התקשיתי ללחוץ כנדרש על דוושת המצמד הכבד .את קורס התותחנות עברתי לא-מי-יודע-מה ,אבל נבחרתי כחניך מצטיין בסיום קורס הקשר ,ואף שקלו להשאיר אותי בבסיס ,כמדריך. במהלך הקורס זימנו אותי ,עם חבריי משה ויעקב ,למבחני קצונה .הלכנו בשביל הכיף והחוויה .משה ואני היינו נחושים בדעתנו שלקורס קצינים לא נצא .יעקב, לעומתנו ,רצה בכך מאוד ואכן הצליח ועשה בהמשך קריירה צבאית. הופתעתי שבכלל הזמינו אותי למבחנים אלה ,וגם כשלחשו לי במהלכם שמנת המשכל שלי היא ,135הייתי בטוח שמדובר בטעות או בחלק מהבלגן הצבאי. במבחנים הצלחתי למרות כמה פאשלות שעשיתי בחלק ממבחני הכושר .השידולים 99 נתן לבון הרבים וההצעות המפתות לא הניעו אותי לצאת לקורס הקצינים ,וכך המדינה הפסידה רמטכ"ל בפוטנציה... * ברחוב הראשי של רמלה הייתה חנות ובה מפעל לגלידות מיוחדות במינן ,והמקום שימש נקודת מפגש חווייתית ואתנחתא לעולים לירושלים .מכרו שם ,בימי המחסור והצנע הנוראיים ,גלידות מכל הטעמים ,הסוגים ,הצבעים ,הריחות והניחוחות: גלידת וניל ,מוקה ,שוקולד ,גלידות עם תפוחים ,מלון ,תותים או דובדבנים ,אגוזים, צימוקים או שקדים .אך יותר מטעמי הגלידה המגרים והמפתים ,נמשכנו למוכרות, שתי הבנות הצעירות והתמירות של בעל המקום – ג'ינג'יות ,בוהקות ,חינניות, נמרצות וחייכניות ,בקיצור מדליקות .הן הציתו את דמיונם של כל החיילים שבאו לקנות גלידה והתבשמו ממראן .לימים ,כבעל משפחה מצויד ברכב ,המשכתי לעצור במקום ,אולי בגלל טעם הגלידה או בשל משהו שבצבץ בין גרגירי אבק הזיכרונות... בגמר קורס הטנקיסטים חזרנו לג'וליס ,בסיס הקבע שלנו ,וכדי להשלים את הכשרתנו כחיילים העבירו אותנו במשך ארבעה שבועות אימוני שדה מפרכים. במהלך האימונים האלה ,שהיו "גדולים עליי" ועל כושרי הגופני ,לא החמצתי שום הפסקה ,אפילו הקצרה ביותר ,כדי לתפוס תנומה .נרדמתי בתעלות של בוץ, בין הקוצים והשיחים ,על האדמה הרטובה ,במקשת האבטיחים ,לפעמים כמעט בעמידה ,העיקר לישון כמה שניות .מזל שבשמירות פחדתי מספיק כדי להקפיד על ערנות. האימונים הסתיימו וחילקו אותנו למחלקות ולצוותי טנקים ,כשכולנו ממתינים בדריכות רבה .מפקדי המחלקות היו שני קצינים צעירים :יוסי ,בחור נחמד וחביב, וגורודיש ,שכבר אז עמד מול המוות .יוסי וגורודיש יצאו לקורס קצינים ביום שבו אנחנו הגענו לראשונה לג'וליס. מאחר שהפלוגה נזקקה לאנשי סגל ,על חברי משה הוטל תפקיד הפקיד הפלוגתי הנשק ,כך שלמרות האימונים ,הלימודים והמבחנים לא זכינו להיות ועליי תפקיד ָ ממש טנקיסטים .אבל מתוך סולידריות ונאמנות לחברים ולמה שלמדנו ,דרשנו להשתתף באימונים התקופתיים בתור אנשי צוות טנק ,משה כנהג ואני כטען קשר. כך ,בין חורף לאביב ,1952התגלגלתי לסדרת אימונים ותרגילים שנערכה ליד מחנה העולים בירוחם ,שתוכננה להפוך לעיר גדולה ופורחת ,ועד היום עדיין מקווים שהתכנית תקרום עור וגידים. עברנו אימונים במלוא מובן המילה ,ביום ובלילה ,בלי להבחין בין יום ללילה, אימונים המתאימים יותר לחיל רגלים מאשר לשריון .למזלי שובצתי במחלקתו של סגן יוסי ,שידע להדריך ,לעודד ולתמוך בנו .במחלקתו של גורודיש המצב היה 100 מסע במנהרת חיי איום :הוא התעלל בחייליו ללא רחמים ,ירה בין רגליהם .על כל עבירה ,אמיתית או מדומה ,קשר את החייל לתורן והשאירו שם ,בשמש הקודחת כל היום ,ללא מים ואוכל – רוע לשמו וסדיזם בהתגלמותו ,וכל זה כביכול למען חיזוקו של צה"ל! אף שאני עצמי לא נפגעתי אישית ,האווירה במחנה הייתה קשה .פתאום קיבלתי מברק הזמנה לחתונתו של אחי דורל עם בחירת לבו פאולה .שמחתי וקפצתי על ְ המציאה להיפטר כמה ימים מהאימונים ומזעקותיו של גורודיש .נסעתי לחדרה לחתונה ,ובדרך תקפו אותי רגשות חרטה ובושה כי לא היו לי בגדים מתאימים לאירוע חגיגי כזה וגם לא כסף למתנה .אבל אח זה אח ,והוא הראשון במשפחתנו שמתחתן ,ויש להשתתף ולצהול. * בעת כתיבת פרק זה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ה 59-של מדינת ישראל. כמיטב המסורת המשפחתית ,אירחנו בגינתנו חברים של פעם ,שותפים לחלומות לעולם טוב יותר ולמדינה שוויונית שחיה בשכנות טובה עם העמים שלצדה. במשך עשרות השנים שעברו מאז ,חווינו טראומות ואכזבות ,איבדנו את התמימות ,אך אנו עדיין מאמינים ששמש הרוגע ,השמחה והשקט תזרח גם במקומותינו. 58מתוך 59ימי העצמאות ציינתי כאן בארץ .זכורות לי שלוש שנים שבהן קרו אירועים המהווים נקודות מפנה בחיי .נתחיל בראשון ,זה של שנת .1952הייתי טנקיסט צעיר וגאה ,התבשרנו שנשתתף במצעד הצבאי בתל אביב .השמחה הייתה גדולה" :נצעד" רכובים על טנקים ברחובות העיר הגדולה ,כולם יביטו בנו והבחורות תרוצנה אחרינו .שבועיים לפני המצעד התמקמנו בפאתי העיר ,מה שהיום ואולי גם אז נקרא רמת אביב. האימונים היו מייגעים ,כל יום הוטל עלינו לנקות ולהבריק שוב ושוב את הטנקים ,את המנוע ,את הגלגלים עם שרשרת הזחל ,את הפנים ואת החוץ ,כל יום לתרגל את הפקודה הפשוטה "לימין שוּר" ,שפירושה להפנות את הראש ימינה בעוברנו על פני הבמה המרכזית ,שבה ישב בן-גוריון בכבודו ובעצמו. בּוֹר ָקה ) (Borcaהתפרסם בהקפדתו הקיצונית על סדר וביחוד על מפקד הגדודְ , ניקיון .כשבא לבדוק את ניקיון הטנק ,לבש סרבל לבן ,נכנס לתוך הטנק ,ובצאתו הסרבל היה חייב להישאר לבן כשלג .אם לא ,פקד לערוך סבב ניקיון חוזר ,ועוד סיבוב ועוד... באותו יום עצמאות ,וגם שנים רבות לאחר מכן ,היה נהוג להניף את דגל הלאום הכחול -לבן ולצדו את הדגל האדום .זאת מתוך השקפה והכרה שהמדינה קמה על ברכי תנועת העבודה על גוניה השונים ועל בסיס המפעלים שתנועה זו הקימה .לדאבון הלב ,הדגלים האדומים הלכו ופחתו עד שנעלמו מהנוף ,ואיתם הלכו והתמוססו 101 נתן לבון ערכים רבים .ערך האדם ,זכויותיו וכבודו נדחקו לשוליים ,ערכי העבודה ,האחווה, והסולידריות החברתית הפכו למוצג מוזאוני. את המצעד עברנו בשלום ,ואז רוב החבר'ה הלכו למסיבה באיזה אולם ,שם היו צריכים לשלם דמי כניסה שלא היו לי .גם כך בשבועיים האלה לוויתי מחבריי כספים כדי לממן את הסרטים ,הפלאפלים והגזוזים במהלך הבילויים בתל אביב, שכבר אז הייתה עיר ללא הפסקה .התנחמתי לחברי בטיול בחולות על שפת הים, והתנחמתי בעוד זריחה מהממת ומיפרס קטן באופק... * יום עצמאות אחר שנחרט בזיכרוני הוא זה של שנת ,1969בעת אשפוזי בבית החולים "הדסה" לצורך ניתוח הוצאת אבן מהכליה השמאלית )צירוף מקרים מוזר: את הניתוח ביצע ד"ר שנקר ,שבעת ההיא התמחה במחלקה האורולוגית ,והשנה, בעת כתיבת שורות אלו ,הדליק משואה ליום העצמאות ה .(59-הייתי כבר לקראת השחרור מבית החולים ,ורציתי ,בדומה לחולים אחרים ,לצאת לחופשה ,לבלות את יום העצמאות בביתי עם אורן ,מרים וחברים .מרים התנגדה בתוקף בטענה שאני מפונק ושזה יסכן את בריאותי .ברוב טיפשותי ובחוסר רצון קיבלתי את הדין ,וחבל שכך .ביליתי בבהייה בחלון ,כדי לראות כמה הבזקים של זיקוקין דינור. את יום העצמאות של שנת " 1970חגגתי" שוב בבית חולים ,ב"כרמליה" בחיפה, הפעם ליד טאטיקו ,ששכב לאחר תאונה על ערש דווי .הוא היה מחוסר הכרה ,סבל מסיוטים נוראיים ,דיבר וצעק ללא הרף דברים שלא יכולתי להבינם ולפענחם ,ומה שהעיק עליי יותר מכול – שלא יכולתי להקל על מצוקותיו ועל כאביו. אולי בחלומות הבלהות שפקדו אותו ערך טאטיקו את מאזן חייו :הישגים שהשיג וכאלו שלא ,חרטה על שתיקות ארוכות ,אהבות ,אם היו לו כאלה ,אכזבות, שמחות חבויות ,רצונות שלא העז לגלות ולממש ,מפחי נפש ,פחדים וחרדות ,ומעל לכול – החמצותיו במהלך 74שנות חייו. טאטיקו נפטר לאחר כמה ימים. 4במאי 2007 102 מסע במנהרת חיי 27 השירות הצבאי – המשך לאחר שהפלגתי במבוך האסוציאציות של זיכרונותיי ,אחזור לתקופת שירותי בצבא הגנה לישראל ,בתפקיד הרגיש של נשק פלוגתי. בתפקידנו החדש ,משה פקיד ואני נשק ,הזמן עמד לרשותנו ,כך שיכולנו להתפנות לעיסוקנו החשוב באמת – הפעילות המפלגתית. הימים היו ימי מלחמת קוריאה ,פחד ממלחמת עולם שלישית ריחף באוויר, מלווה באיום הנשק האטומי .ממשלת ישראל ,אף שהכריזה רשמית על ניטרליות במאבק בין שני הגושים ,נטתה למערב .זו הייתה תקופה רוויַת מתח ורוחשת פעילות פוליטית ומדינית .גם אנחנו ראינו צורך וחשנו מחויבים לעשות משהו בנדון. הקמנו קבוצת דיון עם כמה חיילים חברי מפ"ם ,וחילקנו ,בסתר כמובן ,כרוזים נגד המלחמה ,שאחד מהם כלל נאום חוצב להבות של "הזקן" ,הלוא הוא האלוף יצחק שדה ,מייסדו ומפקדו האגדי והנערץ של הפלמ"ח. את גולת הכותרת של פעילותנו ביצענו זמן-מה לאחר מכן ,כאשר בן-גוריון הכריז על הארכת השירות הצבאי בחצי שנה ,משנתיים לשנתיים וחצי .לפי ידיעות ופרשנויות ,אחת הסיבות להחלטה זו נקשרה לנכונות הממשלה להשתתף במלחמת קוריאה .כל אלה התבדו לאחר מכן ,וחיילי צה"ל נשארו בארץ למשימות הנובעות מהעימות עם השכנים. החלטתו של בן-גוריון עוררה מורת רוח רבה בקרב החיילים ,בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות ,כך שהכרוזים שלנו ,של המפלגה הקומוניסטית ,שהנחנו על מיטותיהם בעת שהם היו באימונים ,זכו להדים אוהדים .משה ואני הפכנו לגיבורים הסודיים המנשרים הללו ,אף שלא התייחסו אליהם של הפלוגה .כולם ידעו מי עומד מאחורי ִ במפורש .בדרך כלל הם הסתפקו בחיוכים ובטפיחות של הבעת תמיכה ,ולמען האמת ההיסטורית אזכיר גם את הקנטורים ,הקללות והגידופים. חלוקת הכרוזים הייתה רק המנה הראשונה .בדיוק באותם ימים כל היחידות במחנה ג'וליס ,ביניהן מפקדת חטיבה ,7התכוננו לביקור של צמרת המטכ"ל ,שכללה את משה דיין .לנו היה ברור שצריך לנצל את ההזדמנות כדי להביע את התנגדותנו להארכת השירות הצבאי .בדיון חשאי שקיימנו בשטח פתוח ,בחשכת הלילה, החלטנו שעלינו "לקשט" בסיסמאות את הכניסות ואת הצמתים של המחנה. צירפנו אלינו עוד כמה אוהדים וחילקנו בינינו תפקידים מי משיג מברשות ,מי צבע או סיד ,מי כותב ומי שומר ,וכיצד נפטרים לאחר מכן מהכלים כדי שלא יגלו אותנו. 103 נתן לבון למחרת זכו כל האורחים המכובדים לקבלת פנים נאותה :בכל דרך ובכל שביל הסיסמאות שלנו ליוו אותם .מפקדי הבסיס היו נבוכים וכעסו "עד האוזניים", התרוצצו לכל הכיוונים ולא ידעו כיצד להסביר ולהתנצל .כל חיילי הרס"ר גויסו למחיקת הבושה .הם עבדו במרץ כדי להעלים את הסיסמאות ,אך חלקן ,אלו שבצבע ,כוסו בזפת וכך אפשר היה להבחין בהן עוד ימים ארוכים .ההצלחה הייתה כבירה ,והעיתונאים שהתלוו לביקור הצליחו ,למרות הצנזורה ,לדווח על המאורע יוצא הדופן. בכך ניתן האות להתחיל "לחפש" אותי .חיפשו בחדרי שאריות של צבע או מברשות ,חקרו את חבריי לחדר אם יצאתי באותו לילה ,אך למזלי מאמציהם היו לשווא .עם זאת ,החשדות ,האוזן הכרויה והעין הפקוחה לא הרפו ממני. גורודיש ,שהפך בינתיים לסגן מפקד הפלוגה ,ניסה להתחכם וטען שאם הוא לא תפס אותי על המעשה עצמו ,הוא יפיל אותי בפח על רשלנות בתפקידי .הוא ביקר בנשקייה ,בדק כל רובה ,אקדח וכל נשק אחר ולא מצא כלום .בסוף גילה קופסת פח ובתוכה כמה חלקים של "סטן" טבולים בתערובת של שמן ונפט .הוא קפץ על המציאה והגיש נגדי תלונה .בעת המשפט שלפתי את פקודות האפסנאות הצבאית הראשית ,שבהן נאמר במפורש שכך צריכים לטפל בנשק או בחלקיו שהעלו חלודה. אני יצאתי זכאי ,וגורודיש אשם.0-1 , * מרוצה מעצמי ומאהדתם של חלק מחבריי המשכנו בפעילות ,אך עובדת היותי קומוניסט גרמה לאחי ארמנד צרות בעבודתו ב"מוסד" .המתח בינינו גבר והוא כעס עליי מאוד ,בעיקר עקב החשש שבגללי יפוטר מעבודתו .אני כעסתי עליו לא פחות, על כך שלחוסר מזלו ומזלי ,הוא נשלח לצלם את הפגנת ה 1-במאי ,שבה השתתפתי עוד בטרם הגיוס. בעיתוי מוזר שהתגלה כמוצלח ,ארמנד חלה בשחפת ונשלח לריפוי בסנטוריום ברמתיים .כחייל ,באחת מנסיעותיי בתפקיד ,ביקרתי אותו ,ביקור שלא התקבל בעין יפה .אחרי כמה שבועות הוא נרפא ובהזדמנות זו נרפאו גם הממונים עליו מהרצון לפטרו. זמן-מה לפני שחלה ,בדצמבר ,1952ארמנד התחתן עם מרים ,חיילת בסדיר, צעירה בלונדינית טמירה בעלת עיני תכלת בנויה לתלפיות ,בדיוק לפי מידותיו וטעמו של ארמנד .הם נפגשו במקרה או בסיועם של מתווכים ,אך בתוך כמה ימים נראה היה שהם מכירים זה את זו מאז ומעולם. חיש מהר החליטו להינשא וכמובן הוזמנתי לטקס החשוב .נוכח המתח ששרר בינינו התלבטתי אם להשתתף בחתונתם ,אך לא עמדתי בשידוליה הנחרצים של מאמיקה ונעניתי .הייתי עם אחי ביום שמחתו ,וטוב שכך. 104 מסע במנהרת חיי כעבור זמן עברנו מחנה ,מג'וליס ל"חסה" ,מחנה חדש ,הרבה יותר מסודר ונוח, עם חדרים ומבנים מרווחים ,מטבח וחדר אוכל מודרני ,אולם למופעים ,חדרי עיון ולימוד ,סדנאות לרכב ולטנקים ועוד חידושים. בהזדמנות זו העלו אותי בתפקיד ,מנשק למחסנאי מזון .כל יום בבוקר נסעתי עם נהג למחנה סרפנד ,צריפין של היום ,להביא את אספקת המזון לחיילי המחנה. בדרך התעכבנו בגדרה לקבל בלוק של קרח עבור המקרר של המטבח .מקררים שעבדו על חשמל היו אז רק בסרטים ובסיפורים. החיים היו טובים ונוחים ,כל יום הייתי מעט מחוץ למועקת הבסיס ,יותר יציאות לחופשה ,בערבים עשינו חפלות ,מעגל החברים שלי גדל ,וכך גם משקל גופי. מורתי לעברית הצטרפה לחוג הבליינים ,ביקרה מדי פעם במחסן בשעות היום והלילה ,ולימדה אותי דברים אחרים נוסף על לשון עברית... להט העשייה הפוליטית עלה וגבר בי .משפט הזוג רוזנברג ,שהואשמו בריגול, הפילוג במפ"ם והקמת השמאל הסוציאליסטי של ד"ר סנה ,מבצע קיביה ועוד – כל אלו היו סיבות מספיקות להצית את אש הפעילות .כמעט מדי לילה הפצנו כרוזים והצלחנו לרכוש מידה מסוימת של אהדה ,במיוחד כשדרשנו להעלות את משכורות החיילים. לרבים מחיילי הבסיס והמפקדים היה ברור מי עומד מאחורי כל ההתרחשויות הללו ,אך כל הבדיקות ,הביקורות ,שיחות ההבהרה ,השתלת חברים חדשים, הלחצים ,האזהרות והאיומים מצד המג"ד והרס"ר הסתיימו בלא-כלום. לאור הצלחתי כאפסנאי המזון ,קיבלתי את תפקיד האפסנאי הראשי .מפקד המחלקה ,רומני במוצאו ,אמר לי בחיוך ממזרי שהוא נותן לי את התפקיד אף שאני קומוניסט ומקווה שלא אעביר ציוד ל...ברית המועצות... לרגל התפקיד החדש המליצו להעלותני לדרגת סמל .שמחתי אך מחזור הדרגות הזה הוענק על המצדה ,בתום מסע רגלי של 70ק"מ .המסע המפרך הזה נמשך שלושה ימים ,ועוד בעת שעדיין הייתה נהוגה משמעת מים .עמדתי במבחן ,אף שמדי פעם כמעט נשברתי .זיכרון מתוק ומרווה נותר מאותו ערב ,כשהגענו למפל נחל דוד ושתיתי כמעט את כולו. המבחן הנוסף היה העלייה למצדה ,לא ברכבל ולא בשבילים ,ללא מדרגות וללא מעקות אחיזה .טיפסתי על חבלים ,סנפלינג פרימיטיבי ,מלווה פחדים עוצרי נשימה כשברקע תפילת חברי החיילים המאמינים. הצלחתי לעלות וקיבלתי את הדרגה .ירדנו ממצדה בשביל הנחש ,מה שהיה בגדר הקלה גדולה .חזרנו לבסיס במשאיות שחיילים וציוד בה היו בערבוביה ,בנסיעת בכורה בכביש החדש לסדום .מרוב שמחה באחד הסיבובים המשאית שלנו התהפכה לתעלה וכולנו נפלנו זה על זה .יצאנו בשלום .מבוהלים ,מלאי רשמים וסיפורים חזרנו לבסיס ,כשחופשת פסח ממתינה לנו. 105 נתן לבון * במהלך השירות העדפתי כמובן להיות בבית מאשר במחנה ,אך במחשבה לאחור, חופשות אלו לא היו תמיד מקור של בילוי .חברה לא הייתה לי .אמנם החברות שלי עם פנינה הייתה הדוקה מאוד ,ותמיד שמחנו להיפגש ולהחליף דעות ומחשבות והיה לנו נעים יחד ,אך כשני בני אדם ולא כגבר ואישה .לה היה חבר ,עדי ,בעלה היום, שכמובן היה גם חברי .לא עדי ולא הוריה של פנינה הבינו את הקשרים בינינו .עדי קינא בסתר והוריה קיוו שבכל זאת נהפוך לזוג. בחופשות הלכתי איתם ועם חברים אחרים לקולנוע ולפעמים לתאטרון ,טיילנו על הכרמל ובגן הבהאי .כמו כן שמרתי על קשר עם חברי המפלגה בגב-ים ,בעיקר עם יעקב ,נער צעיר שהצטרף לנוער הקומוניסטי בעת שירותי. באחת החופשות ערכתי עם חבריי מרומניה משכבר הימים ,משה וסרג'יו ,טיול לגליל .בחופשות ,מדי פעם השתתפתי בארוחות המשפחתיות הרגילות והחגיגיות. מדי פעם ביקרתי אצל דודי סמי ,אחיה של מאמיקה ,שגר במעברת טירה ,ואת דוד ג'יון במעברת בת-ים. בחופשות הארוכות יותר עבדתי מדי פעם בבית החרושת למנעולים ,בבניין ,ופעם כעוזר למודד עם דורל .אז עבדתי רק יום אחד ,כי יותר לא היו צריכים ,אך קיבלתי משכורת ענק ,חמש לירות ,פי שניים מהמקובל .את הכסף נתתי בשמחה לאבי כדי שיתקן את הרדיו ויוכל לשמוע את השידורים ברומנית. * בשנים אלו התחבטו הוריי בדרכים למציאת מקורות פרנסה .עם גיוסי הם נשארו ללא תמיכתי ,שבכל זאת כיסתה חלק נכבד מהוצאות הבית .דורל וארמנד עזרו מאוד ,אך גם הם היו כמעט ללא כותונת לגופם והיו צריכים לדאוג לעתידם. מאמיקה ,שחשבה תמיד שילדיה חייבים לה ,לא השלימה עם הרעיון של להיות תלויה בהם .היא השקיעה כל העת מאמצים ועשתה מהלכים לפתיחת חנות .תחילה ארמנד בנה בחצר הבית צריפון שבו פתחו עסק למכירת סדקית וציוד לילדי בית הספר .טאטיקו ישב שעות בהמתנה לאיזה ילד שיבוא לקנות מחברת או מחק ,או לאישה שצריכה חוט או מחט ,אך לשווא .עסק קטן עם כאב ראש ומפח נפש גדול, שלא סיפק אפילו תעסוקה. לאחר מכן קיבלה המשפחה מהעירייה חנות ורישיון למכירת עופות ודגים. מאמיקה חשבה שאם היא יודעת לבשל טוב בשר ולטגן דגים היא תוכל גם להרוויח ממכירתם .מהר מאוד התברר שזהו עוד ניסיון נפל ויצאו מזה בשן ועין. לבסוף הצליחו לקבל היתר למכירת כרטיסי מפעל הפיס ,שנפתח באותם ימים. הציבו להם שולחן קטן ברחוב יפו ושם טאטיקו ישב ומכר את כרטיסי המזל .מדי פעם מאמיקה באה לעזור לו ,במיוחד בימי חמישי ,כשעשו את החשבון לאותו שבוע. 106 מסע במנהרת חיי הרווחים היו קטנים ,פחות ממשכורת מקובלת .היו גם הוצאות נסיעה גבוהות אך היה להם משהו של עצמם .כשאילן ,בנו של דורל ,נולד ואשתו פאולה חזרה לעבוד מאמיקה טיפלה בו תמורת תשלום. העיסוק במכירת כרטיסי הפיס נמשך עוד שנים רבות .השולחן הפך לקיוסק קטן ואבי עבד בו 18שנה ,עד יום מותו .מאמיקה המשיכה בכך עוד כ 13-שנה ,עד גיל ,83 עד שנפלה וחלתה .דאגות הפרנסה וחסרון הכיס ,עם כמה עליות והרבה מורדות, היו מנת חלקם של הוריי והזינו רבים מהמחלוקות והמתחים ביניהם. * לבסיס הגיעה מחלקה של בנות ,תופעה מרעננת ומסעירה בפני עצמה .הן היו חלק מלהקת חיל השריון הראשונה .פני המחנה השתנו וקיבלו מראה נקי ואסתטי יותר ,והחיילים החלו להקפיד על הופעתם .המראה הגדולה שהייתה מוצבת באמצע המחנה ,נהייתה פתאום שימושית. אחת הבנות ,שאיני זוכר אם הייתה שחורה או שטנית ,ביקשה את חברתי. שוחחנו שיחות נפש לתוך הלילה והתפתח בינינו קשר מהוסס וכמעט אפלטוני .היא הזמינה אותי לבקר בשבת בביתה בצפון תל אביב ,ואמרה שבאותה שבת ייערך בביתה קונצרט קאמרי וגם היא תנגן בפסנתר .אביה מהנדס ואמה רופאה .מרוב ייחוס והתרשמות ממעמדה ,קיבלתי פיק ברכיים :אין לי בגדים נאותים ,וגם לא כסף לפרחים .כמו כן ,המחשבה שגם אני אצטרך להזמינה לביתי בגב-ים הורידה עוד יותר את מפלס הביטחון העצמי שלי ,שממילא היה נמוך ,ולא הגעתי לביקור. הבחורה נעלבה והידידות בינינו נסתיימה. שירותי הצבאי התקרב לסיומו ,שמי הופיע בלוח המודעות עם מועד השחרור – .3.12.1953הייתי זכאי לכמה "רגילות" שלא ניצלתי וגם לכמה ימים של חופשת השחרור ,כך שהתעתדתי לעזוב את המחנה ב.10.11.1953- במהלך סידור המחסן לפני מסירתו מצאתי בו זוג נעלי ילדים .מאחר שהיו ללא כל רישום ,נתתי אותם לחייל נשוי אב לילדים שעבד במחסן .במסדר היציאה לחופשה מצאו אצלו את הנעליים ,והודות להן נמצאה סוף-סוף סיבה טובה להעמידני למשפט .שפטו אותי ל 21-יום מאסר בבסיס ולשלילת דרגה. בהיותי במאסר קיבלתי גלויה בדואר דחוף שלדורל נולד בן ,אילן .במהלך שירותי הצבאי בן השנתיים וחצי דורל הספיק לסיים את שירותו הצבאי ,להתחתן ולהוליד בן ,וגם להחליף כמה מקומות עבודה ולעבור כמה דירות .כל המעברים האלה לא נעשו תמיד מרצון ולא עברו חלק ,והכול היה רווי מתחים ומאבקים שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו .אך ביום הולדתו של בנו הוא שמח שמחה אדירה – נולד לו בן. 107 נתן לבון הולדתו של אילן הועילה לי ,כי שחררו אותי מהמעצר בתום שבעה ימים בלבד. הגעתי הביתה ורצתי לראות את האחיין החדש ,האחיין הראשון שלי ,אילן. במועד השחרור הרשמי שלי הגעתי מאושר וטוב לב לבקו"ם להשתחרר מעול הצבא .תם שירותי הצבאי הסדיר .מילאתי את חובתי האזרחית בכבוד ומרצוני החופשי. טור' )מיל'( נתן לופסקו ,מ"א 209842 5במאי 2007 108 מסע במנהרת חיי 28 חזרה לחיים האזרחיים סוף-סוף חזרתי לאזרחות .חזרתי הביתה עם הרבה מרץ ועם תכניות לעתיד: לעבוד ,ללמוד ,לחפש היכרויות חדשות ולשנות את העולם .אבל איך ומה? תהיות והתלבטויות רבות ,חלומות ורודים מצד אחד ,פחדים אפורים מצד שני ,וסימני שאלה רב-גוניים ואינסופיים .לא היה לי גרוש על הנשמה ,חוץ מסכום קטן שקיבלתי בעת השחרור .מהוריי או מאחיי לא העזתי לבקש ,מתוך בושה וגם מתוך התחשבות במצבם הכלכלי הלא-מזהיר .אפילו בגדים כמעט לא היו לי ,למעט כמה פריטי הלבשה תחתונה ,שתי חולצות וזוג מכנסיים שנשארו לי מהצבא .מחוסר ברירה לבשתי אותם בשילוב בגד אזרחי שנשמר עוד מרומניה .אופנה חדשה? לא! גם אחרים נהגו כך בשנות החמישים ,שהיו שנים של צנע ,אבטלה ומחסור .באותו חורף, שהגיע במלוא עוצמתו ,לבשתי מעיל שירשתי מאחי ,מעיל כבד מבד שחור ,אלגנטי, עשוי בתפירה עלית ,מעוצב לפי צו האופנה של סוף שנות הארבעים בבוקרשט ,דבר שהבליט את היותי עולה חדש. חיפשתי עבודה בלשכה ,דרך מכרים רחוקים ,אנשים טובים וקשרים מדומים, אבל נאלצתי להסתפק בכמה ימי עבודה בבניין ובעוד כמה ימים עם אחי כעוזר למודד. דבר אחד טוב שקרה עם השחרור והיה בגדר שינוי מרענן ,הוא שבפעם הראשונה בחיי היה לי חדר ומיטה משלי .הוריי בנו מטבחון מחוץ לדירה ,וחצי החדר התפנה בשבילי .לא היה די כסף לדלת הפרדה של ממש ,אבל וילון פרחוני מילא את התפקיד בכבוד .סיידתי את החדר בצבע קרם בהיר ואת ארון המטבח לשעבר בחום ,וכיסוי המיטה תאם לצבע הווילון .החיים האזרחיים בכל זאת האירו לי פנים. בלשכת העבודה הציעו לי ללמוד מקצוע .נעניתי בשמחה ונרשמתי לקורס חרטוּת ובמקביל לאוניברסיטת חיפה ,שזה עתה נפתחה .בהעדר תעודת בגרות, מאמיקה גייסה שני עדים שאיתם ניגשתי לבית המשפט והצהרתי שסיימתי את לימודי התיכוניים .אני זוכר שאחד העדים ,ארמנד גרין ,שכן שלנו בבית שנשרף בבוקרשט ,הצהיר במלוא הרצינות שהוא התארח במסיבה שערכנו לכבוד קבלת תעודת הבגרות. * הבלוף הזה הציק לי והכביד עליי לאורך השנים ,כמעט עד לאחרונה ,כשהתחלתי לכתוב את זיכרונותיי .בתקופה זו אני מקלף מעצמי הרבה דימויים והרגשות מדומות 109 נתן לבון שדבקו בי ,נפרד משקרים ,שמתוך נוחיות קוראים להם "שקרים לבנים" .אני מנסה להתנער מכל אלה ולעמוד מול עצמי האמיתי ,ומגלה שיש לי המון סיבות טובות להיות גאה בעצמי ומרוצה ממה שהנני ,להביט אחורה בסיפוק ,בשמחה ובאושר מהישגיי הרבים והמגוונים ,מסביבתי וממשפחתי – הרחבה והגרעינית כאחת. * כאמור ,התחלתי ללמוד בקורס חרטות שבסופו ,נוסף על תעודה מקצועית, אקבל אישור מוסרי ומוסמך לזיקתי לפרולטריון האמיתי .אהבתי מאוד את לימודי החרטות ,שנערכו במבנה נאה של בית ספר ,באולמות רחבי ידיים ,מאווררים ומוארים. בהפסקות האוכל היה נעים לשבת בחצר בית הספר ,לנשום את ריחותיה ולהביט בשלל צבעיה של הגינה המטופחת והמזמינה .מצאתי שפה משותפת עם התלמידים והתיידדתי עם כמה מהם .המורה-המדריך שלנו היה אדם בעל חוש הומור ,סבלני, לא מאיים או תובעני. בשלבים הראשונים של הקורס נמניתי עם המצטיינים ,כשהפכתי חתיכת ברזל לעיגול מושלם או לאליפסה ללא דופי .בהמשך ,לא תמיד השתלטתי על הקואורדינציה הדרושה .מעלה נוספת של הקורס הייתה דמי הכיס הנדיבים ,כערך של מחצית משכורת ממוצעת. במקביל התחלתי את לימודיי באוניברסיטת חיפה ,בחוג לפילוסופיה .ולא ידעתי אז שאני זוכה לשמוע תורה מפיו של פרופ' הוגו ברגמן ,מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות בישראל .הוא היה איש מקסים ומרשים מאוד בהופעתו האצילית וביחסו האבהי לסטודנטים .עבורי זו הייתה חוויה מיוחדת להקשיב ולשמוע אותו ואת ניגון דיבורו .אבל לצערי ידיעותיי בעברית וכושר תפיסתי לא תמיד עמדו לי כדי לרדת לעומק דבריו ולהבינו כהלכה. באוניברסיטה למדתי 12-10שעות שבועיות ,שלוש פעמים בשבוע ,אחר הצהריים .לדאבוני ,ראשי וגופי לא עמדו בדרישות ובקצב הדרוש .צירוף של כישוריי הלימודיים המוגבלים ,חסרון הכיס והמאמץ הפיזי של הנסיעות מגב-ים לחיפה, הביא אותי להחלטה ,לאחר חודשיים ,להפסיק ללמוד. * מול כל אלה ,טעון להט אידאולוגי ומלא רעיונות כרימון ,חזרתי לתא המפלגה בגב-ים .כאן חיכו לי שתי הפתעות ,אחת טובה והשנייה מרגיזה וכואבת .הטובה הייתה לראות שחברים ואוהדים חדשים הצטרפו .השנייה ,שהרגיזה אותי ופגעה בי עד עומק נפשי ,הייתה שהפסיקו את חברותי במפלגה! הם טענו כי בעת שירותי בצה"ל ניתקתי את הקשרים ולא הייתי פעיל )!( וכי אם אני רוצה להצטרף ,עליי 110 מסע במנהרת חיי להירשם מחדש למפלגה ,להציג מועמדות ולעבור תקופת ניסיון של שישה חודשים לפחות. לאחר בירור קצר יצא המרצע מן השק .אחד החברים לחש על אוזני ,בסודי סודות ,שאני חשוד כמושתל של המוסד ולמעשה עובד עם אחי .שיא האבסורד! את אחי רצו לפטר מן המוסד בגלל היותי קומוניסט ,ואותי רצו לסלק מפעילות מפלגתית משום שהוא עובד במוסד .ההלם היה גדול ,אבל חדור אמונה ונחישות, פתחתי במערכה להוכיח את האמת שלי ,את צדקתי ואת נאמנותי הרעיונית .במבט לאחור ,למזלי הרב כל זה התרחש כאן בארץ ולא ברומניה ,שם קרוב לוודאי שהייתי נשלח לכלא לכמה שנים טובות. המערכה לטיהור שמי ועל זכותי להיות חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית התנהלה בעיקר במסגרת התא המקומי .התא בהרכבו החדש כלל שלוש משפחות צעירות ששתיים מהן גורשו מן הקיבוץ ועוד צעיר צרפתי על פי מוצאו ומזגו .היו עוד כמה אוהדים ,צעירים ,פליטי קיבוץ ומקורבי השמאל הסוציאליסטי של ד"ר משה סנה. בעיני החברים החדשים שנזרקו מביתם עקב דעותיהם ,כל הפרשה שלי נראתה כחידה הלקוחה מעולם המסתורין של הרומנים הבלשיים .הם גם מצאו דמיון בין מה שאירע להם בקיבוץ ובין מה שמעוללים לי ,וזה דרבן אותם להצטרף לחקר האמת. הזוג הראשון היה ממוצא הונגרי )בעצם שלוש המשפחות היו ילידי ארצו של אטילה( :הגבר ,אבי ,גבר צעיר ונמרץ ,נגר בעל תודעה מקצועית ויושר אישי מוצק. רעייתו חווה ,גננת שלא עבדה וטיפלה בשתי בנותיהם בגיל הגן. הגבר השני היה לצי ,איש קפדן וקנטרן ,שחשיבותו העצמית עמדה ביחס הפוך לנתוניו השכליים ,עבד בבית חרושת "אתא" ,שנחשב באותם ימים אחד ממקומות העבודה היוקרתיים בארץ – לא פלא שהסתובב כמו טווס מפוטם .אשתו מרים, או מריקה בהונגרית ,אחותה של חווה ,צעירה בכמה שנים טובות מבעלה ,יפה וגנדרנית ,לא גילתה עניין רב בפוליטיקה ,העדיפה את הרכילות השכונתית ,מי עם מי ולמה ,וטיפלה במסירות בתינוקה הפעוט ובבעלה החשוב. בני הזוג השלישי הכירו והתחתנו בהיותם מאושפזים בסנטוריום לחולי שחפת ברמתיים ,ומשם הם זכרו את אחי .הגבר ,מאיר ,אדם גבוה ונאה ,שלא ניתן להתעלם מהנוכחות ומהביטחון שהפגין בעת שדיבר ,עבד כלבורנט בחקר המים .אשתו ,רחל, מורה מובטלת ,לא יפה במיוחד ,בעלת עיניים בורקות עם ניצוץ ממזרי ,חיוכה רחב, מתובל בציניות ,קורנת נשיות ,חום ,חן ונעימות. מכל אלו ,לצי מונה "לשוחח" עמי ,לתהות על קנקני ולברר את מעשיי ,מחשבותיי ועמדתי .ניהלנו שיחות רבות לתוך הלילה ובבקרים שבהם עבד משמרת שנייה או שלישית .שאלותיו ה"מתוחכמות" חזרו על עצמן שוב ושוב ,כנהוג בחקירות במרתפי 111 נתן לבון השירותים החשאיים בכל העולם .לבסוף הוא השתכנע שאני בסדר ,בן אדם הגון וחבר מפלגה נאמן .הוא השתכנע ,אבל הגדולים והקובעים בהנהגה – לא. חיפשתי עדים מתקופת פעילותי בצבא ,פרסמתי מודעה בביטאון המפלגה "קול העם" לאתר את עזרא ,איש הקשר שלי ,ואף הצלחתי למצוא אותו .הוא אמר מה שידע על פעילותי ,אך גם זה לא הועיל .מחול השדים נמשך ונמשך .אמנם אפשרו לי להשתתף בישיבות התא ,אך מידרו אותי ככל יכולתם .בחשדנותם החולנית הם שלחו לבדיקה גרפולוגית את טופסי העצומה* שעליה החתמתי אנשים שונים נגד התחמשות גרמניה ולמען שלום ישראלי–ערבי ,לוודא שלא זייפתי את החתימות )כי אני החתמתי את כמות האנשים הגדולה ביותר(. בין כל החברים ,הוותיקים והחדשים ,רק שניים תמכו בי בגלוי ,בקול רם ומכל הלב ,תוך הבעת אהדה מיוחדת כלפיי ,סגל ורחל .סגל ,מהפכן ואיש מחתרת ותיק עוד מרומניה ,הגן עליי בקנאות בכל ישיבה והתכנסות ,כתב מכתבים למנהיגי המפלגה וניחם אותי בגלידת מישמש מהקיוסק שלו. עם רחל היה סיפור אחר .רחל הזדהתה עמי באופן טוטלי ,ולא ידעה את נפשה מרוב רצון לעודדני ולתמוך בי .זמנה וזמני עמדו לרשותנו ,היא לא עבדה בכלל ואני לא תמיד ,כך שבילינו יחד שעות בוקר ארוכות ,בשיחות נפש ובטיולים ארוכים על שפת הים .כל אלה קירבו אותנו זה לזו יותר ויותר ,וכעבור כמה שבועות הידידות והתמיכה הפכו לאהבה ,לאהבה אסורה. בעקיפין זה סיבך אותי עוד יותר בבירור המפלגתי הבלתי-נגמר .יושרי ומוסריותי נפגמו ,התייסרתי ,אך רגשותיי כלפי רחל היו כנים ועמוקים ,מה גם שההימצאות בקרבתה הייתה נעימה ומסעירה והקשתה עליי להפסיק את הקשר .אמנם ניסיתי גם את זה כשנעניתי לחיזוריה העקשניים של חברת מפלגה אחרת שבמקרה קראו גם לה רחל ,אך לשווא ,חזרתי לרחל האמיתית. * הניכור וההסתייגות שהופגנו כלפיי בתא המפלגתי לא הרתיעו אותי לפעול במרץ ובהתלהבות רבה .הפצתי עיתונים כל יום חמישי או שישי אחר הצהריים ,לפעמים גם וגם ,בגב-ים ג' ובמעברת גורדניה .במסגרת זו רכשתי לעצמי כמה חברים חדשים, פעילים במפ"ם ,חברות שנמשכה כשעברנו יחד לירושלים. במעברה ,הפצת העיתונים התנהלה בתנאים קשים של איומים מצד כמה בריונים תומכי מפא"י .מולם הצלחתי לארגן לעצמי שומרי ראש מקרב דיירי המקום. פעילותי לא הצטמצמה להפצת עיתונים בלבד .הקשרים ההדוקים עם רחל הולידו מפעל תרבותי שוקק חיים ואירועים חברתיים רבים .אחד החברים היידישיסטים העמיד לרשות המפלגה דירה ואף תרם סכום מכובד לקניית ספרים .את הספרים קנינו מאחד מחברי מפ"ם במקום ,שעבד כסוכן של "ספרית פועלים" ,וכך עלתה 112 מסע במנהרת חיי קרנה של המפלגה בקרב תומכו ,עמם ארגנו כמה עשיות משותפות ,בליגה לידידות עם ברית המועצות ו"תנועת השלום". המקום הפך למועדון תרבות וספרייה שלהנהלתו גייסנו כמה חברי מפ"ם, שמיניסטית חסרת רקע מפלגתי וכמובן את פנינה ,שכישוריה כציירת בלטו כבר אז. מדי שבוע קיימנו "שבת תרבות" שכללה הרצאות ,דיונים ומופעים זעירים .שיריהם של אלכסנדר פן ,מאייקובסקי ושלונסקי כיכבו גם הם .בין ראשוני המרצים נמנו הצייר יהושע גרסברד ,השחקן אלי גורליצקי ,במאי חבר מק"י ששכחתי את שמו, וכוחות מקומיים כמו פנינה ,השמיניסטית החביבה ,שהרצתה על ביאליק; צעיר שרמנטי ,חבר מפ"ם ממוצא מצרי ,שסיפר על ילדותו במצרים ,ועוד .במסגרת ההתרחשויות התרבותיות ,בחנוכה של שנת ,1954הפקנו מסיבה שבמרכזה המחזנו קטע מהספר "זרמי המעמקים" ,על קומוניסט אמריקני שנדון למוות .אני גילמתי את התפקיד הראשי. "המועדון" עורר הדים חיוביים בעיירת העולים ומשך אליו צעירות וצעירים רבים מחוץ למעגל הקבוע של מק"י ,אך הוא היה לצנינים בעיני חלק מחברי המפלגה הותיקים ,שראו בכך כמעט עבודה זרה ביחס לרוח המהפכה... * ועוד כמה דברים מהעולם הפוליטי של אותם ימים סוערים וטעונים ,שהעסיקו את חברי המפלגה ואת הציבוריות הישראלית והעולמית כאחד .אני נזכר בעסקת הנשק של צ'כיה עם מצרים ,שנראתה בעיני רבים וטובים כבגידה בישראל .בגידה של אותה מדינה שהושיטה לנו עזרה במלחמת העצמאות וכעת עוזרת לאויבינו. היו גם משפטי סלנסקי ,מבכירי הצמרת הפוליטית בצ'כיה ,שעמו הושיבו על ספסל הנאשמים את מרדכי אורן ,חבר מפ"ם ,שמאוחר יותר התבררו כמשפט ראווה שקרי. לתוך המערבולת הזאת הגיעה ההתפייסות בין ברית המועצות ליוגוסלביה, חרושצ'וב ,מנהיג ברית המועצות ,ביקש סליחה מטיטו ,דמות רבת זכויות ,כפרטיזן במלחמת העולם השנייה .הוא התנצל על הנידוי שהוטל עליו ועל ארצו כמה שנים קודם לכן .לכך התווספה הפלת מטוס "אל-על" בשמי בולגריה ,שבה נהרגו ישראלים רבים ,ביניהם אותו קצין שלי ,יוסי החביב והנחמד ,שמותו העציב אותי מאוד. בכל הוויכוחים הללו ,למרות מצבי ה"מפוקפק" העזתי להטיל ספק בחיוניות של עסקת הנשק הצ'כית עם מצרים ,שהמפלגה הצדיקה אותה ,וגם באמינות משפט סלנסקי והאשמת אורן .עמדותיי אלו הוסיפו שמן למדורת האש נגדי ושימשו הוכחה נוספת לפרצופי ה"אמיתי". * 113 נתן לבון בסוף 1954נערך בתל אביב קונגרס הידידות עם ברית המועצות שבמסגרתו התקיים מרוץ שליחים .את נס הדגל הביאה לבמת הכבוד צעירונת בלונדינית, חטובה בעלת שיער קצוץ ,שמשכה את תשומת לבי .חיפשתיה במהלך הקונגרס אך ללא הצלחה .שלוש שנים מאוחר יותר פגשתיה שוב ,הפעם עם צמה יפהפייה ,בדיוק לפי טעמי ,רוחי וחלומי .הפעם לא ויתרתי ,וכך הכרתי את מרים ,רעייתי – כוח ההתמדה ,צירוף מקרים או יד הגורל?... * בסיום קורס החרטוּת חזרתי לחפש עבודה .בלשכה לא היה סיכוי ,ואז ,בעזרת ָמה" "היּ ָ פרוטקציה של דוד של פאולה ,אשתו של דורל ,התחלתי לעבוד במספנת ַ מקום יוקרתי ומתגמל יפה .העבודה הייתה נהדרת ומאתגרת ,משכורת טובה, ארוחות מסובסדות ,מתנה לחגים ,אפילו לחנוכה ,אבל אני ,עם ניסיוני הדל ,לא עמדתי בקריטריונים שלהם .השתדלתי ,אפילו עבדתי בהפסקות ,אך התפוקה שלי הייתה רחוקה מלספק את הנדרש ,ובתום ארבעה חודשים מצאתי את עצמי מחפש שוב עבודה. בכל זאת ניצלתי היטב את הכנסתי היפה ובחנוכה של שנת ,1954כשעדיין לא חשבתי שיפטרו אותי ,חגגתי במסע מתנות :לטאטיקו קניתי דוד חשמל למקלחת, למאמיקה חלוק חורף ירוק לאילן ,שתמיד אהבתי ,דובי גדול .קניתי מתנות גם לפנינה ועדי וכמובן לרחל .זאת הייתה הזדמנות מצוינת לתת ביטוי חומרי לאהבתי. במשך כחודשיים עבדתי במגוון רב של עיסוקים ,וכל מה שהציעו לי קיבלתי: ה"ל ָבּנִ יות" בבתי הזיקוק ,נפחות )אף שלא היה מושג בכך(, ַ ניקוי מבפנים של מסגרות ,נגרות ,בניין ,שליחויות ומה לא .לבסוף הצלחתי להתקבל כמסגר בבניית בית החרושת לסוכר בעפולה .תחילה אצל קבלן פרטי ולאחר מכן במפעל עצמו. הטילו עליי לבצע את העבודות השחורות של מלאכת המסגרות ,לחתוך ברזלים ופחים ,להבריג ברגים ,להכין את החומרים ולנקות את השטח. כל בוקר יצאתי מהבית באוטובוס של השעה חמש עד לצומת ה"צ'ק פוסט", ומשם המשכתי לעפולה ועוד כ 20-דקות ברגל .כך הגעתי למפעל כמה דקות לפני השעה היעודה שבע" ,לדפוק כרטיס" .בחודש הראשון לא החזירו לי את דמי הנסיעה הכבדים וקיבלתי באנחת רווחה גדולה את הבשורה שבהמשך ישלמו .מצבי הכלכלי השתפר .שיפור נוסף חל בעת שאפשרו לי לעבוד משמרת נוספת ,בלילה ,שעבורה תוגמלתי בתוספת של .200% * עם פתיחת ההרשמה לאוניברסיטה העברית ,החלטתי שאני נרשם .בבית קיבלו את החלטתי בספקנות רבה וברגשות מעורבים .למרות זאת מאמיקה התנדבה ללוות אותי לירושלים לצורך ההרשמה .ביראת קודש רבה עלינו לרכבת ,ובתום ארבע 114 מסע במנהרת חיי שעות הגענו לעיר הבירה .באותם ימים היו בנייני האוניברסיטה פזורים ברחבי העיר ומשרדי ההרשמה שכנו ברחוב קרן היסוד ,מול בניין טרה סנטה. בשל השכלתי התיכונית המפוקפקת הוזמנתי לוועדת קבלה בהרכב כמה פרופסורים מכובדים ,מכופתרים ומעונבים .כשנשאלתי איזה ספר קראתי לאחרונה, עניתי בגאווה "מלך בשר ודם" של משה שמיר ,אך מרוב התרגשות השתהיתי דקות ארוכות עד שעניתי לשאלתם מיהו גיבור הספר .דוד המלך הציל אותי ובזכותו התקבלתי לשנת א' ,בתוספת שעות השלמה .לאור התכניות החדשות התחלתי לחסוך בקפדנות את רוב משכורתי למימון לימודיי. * לאט-לאט התברר שלחלק מחבורת הצעירים בגב-ים היו אותן תכניות כמו שלי. החלומות שנרדמו בחורף ,התעוררו באביב והולכים ומתגשמים בקיץ .פנינה ועדי התחתנו ,כשהם בני 19בלבד ,לאחר משבר ופרידה של כמה חודשים .בחתונתם, אימא של פנינה לחשה על אוזני שחבל שלא אני החתן .לקראת החתונה פנינה השתחררה מהצבא ועדי היה עדיין חייל ,ויחד עם הסידורים לחתונה הם נרשמו ללימודים בירושלים ,עדי לפקולטה למתמטיקה ופנינה הגישה עבודות ל"בצלאל". עוד נרשמו לאוניברסיטה יעקב ילינק ,שנזרק מקיבוץ מענית .הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה .דני המצרי ,חבר השמאל ,שעבד לפרנסתו עם אביו במכירת ירקות ,נרשם למשפטים .אוהד אחר ,שהכרתי והתיידדתי עמו במסגרת הפצת העיתונים ,נרשם לפסיכולוגיה. מאיר ,בעלה של רחל ,נרשם לפקולטה לכימיה .לפי תכניתם ,את מחייתם בעת הלימודים רחל הייתה צריכה לממן מעבודתה כמורה ,שעוד בקיץ נסעה לירושלים לדאוג לעבודה ולדירה .רחל קיבלה משרה בבית הספר של בית החולים "איתנים" וגם ארגנה להם דירה ,בזכויות עולים שלא מומשו בעבר ,בבית מזמיל בירושלים, קריית היובל דהיום .בסוף יולי 1955רחל עזבה את גב-ים ופתחה פרק חדש בחייה ובכך הגיע הרומן שלנו לקצו. 19במאי 2007 115 נתן לבון 29 אוניברסיטה שנה א' שנת הלימודים באוניברסיטה החלה ב ,9.10.1955-אבל כמה שבועות קודם לכן הגעתי מדי פעם לירושלים כדי להכיר את העיר ,לסדר לי את הראש ,ובעיקר למצוא מקום הולם להניחו מדי לילה .הגעתי לעיר גם לסידורים ,בדיקות ,בירורים חיוניים וגם כדי להריח ,לחוש ,לשמוע ,לראות וללמוד ככל האפשר על אורח החיים ועל אפשרויות התעסוקה בעיר מגוריי החדשה .למזלי ,חבריי הנאמנים פנינה ועדי כבר התמקמו במקום ,ועוד בטבורה ,ונתנו לי מקלט ללון ,בתוספת ארוחת בוקר ותדרוך ראשוני אך קפדני ומדויק :כיצד ,למה ,לאן ומדוע ,מה כדאי ומה פחות. בקשתי לקבל חדר בשיכון הסטודנטים נדחתה ,וימים ארוכים כיתתי את רגליי הזריזות ברחבי העיר ,עד שמצאתי חדר כלבבי בשיכון המקשר שבקריית משה; אמנם לא קרוב לבניינים השונים שבהם לימדו אז ,אך במרחק הליכה מגבעת רם, שבה נבנה הקמפוס החדש .לצורך בניית המפעל המפואר הזה ניתנה זכות מיוחדת לכל סטודנט לעבוד ארבע שעות כל יום ,בשעות שבע עד 11בבוקר ,בשכר הוגן של לירה לשעה .כך שמי שהתאפשר לו מבחינת מערכת השיעורים והתמיד בעבודה, היה יכול להשתכר 100לירות לחודש .הסכום כיסה ,בצניעות ובחסכנות ,את רוב ההוצאות החודשיות ,שהתחלקו כמעט שווה בשווה בין תשלום שכר הלימוד ,שכר הדירה והוצאות המחיה. מעבודתי בבית החרושת לסוכר הצלחתי לחסוך יותר מ 500-לירות ,והייתי מסודר לשני שלישים משנת הלימודים ,אבל כדי להבטיח את מחייתי בעתיד ,ניצלתי כל הזדמנות לעבוד כמה ימים בשבוע. הלימודים החלו .ההתרגשות מחניקה ,אי-הוודאות והחרדה מרעידות ,והחרטה מתעוררת .הזעתי מפחד והתכרבלתי בתוכי ,שחלילה לא יבחינו בי .טקסים ונאומים ,מסיבה לכבוד הסטודנטים הירוקים ,לקול שירתה של רבקה מיכאלי ולצלילי אקורדיון שבו ניגנה. לאחר מכן החלה מסכת הרכבת לוח השיעורים וההרצאות ,מבצע לוגיסטי מסובך ומורכב ביותר ,כי הייתי צריך להתחשב לא רק בהעדפותיי הלימודיות ובשיעורי החובה ,אלא גם במרחקים שבין הבניינים שבהם התנהלו הלימודים השונים ,כך שבהפסקה של 15דקות אוכל לדלג משיעור לתרגיל ומהרצאה לשיעור... את מרבית השעות הקדשתי ללימודי החובה בעברית ,תולדות עם ישראל ולאלה הקשורים לחוג לחינוך. 116 מסע במנהרת חיי פילוסופיה היה חוג הלימודים השני שלי ,שבו השתתפתי רק בקורס אחד ,בנושא תולדות הפילוסופיה היוונית ,שנתן פרופ' הוגו ברגמן ,אותו הכרתי והערצתי עוד מחיפה. בחוג לחינוך זכיתי לשמוע תורה שהרביצו שני פרופסורים ענקי הדור בתחום: ארנסט סימון ,איש רוח ,מוסר ואתיקה ,מורה דרך בהליכות החיים בתאוריה ובמעשה ורודף שלום ,ואלכסנדר דושקין ,מייסד בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה וממניחי היסוד של לימודי החינוך באוניברסיטה העברית ,ומאוחר יותר חתן פרס ישראל. כך קפצתי כמעט מדי שעה מבניין טרה סנטה לרטיסבון ,ולעתים לאגף הדרומי של מלון "המלך דוד" או לקמפוס החדש בגבעת רם .בשיעורים הבנתי מה שהבנתי, התקשיתי לרשום ,וברקע חבלי קליטה מסורבלים ומעיקים. * מאחר שהגעתי לירושלים עם מכרים וידידים ותיקים לא חסרה לי חברה ,אך חיידק הפעילות הציבורית לא נתן לי מנוח .עם הרבה ספקות וחששות התייצבתי בסניף המפלגה .שם קיבל אותי איש גבוה ,חזק ,מרושל אך מרשים ,עם שפם סטליני ועיניים חכמות ,שחורות ומרצדות ,אברהם הס שמו ,ניצול שואה מרומניה. הוא חייך חיוך גדול שבקצהו ציניות ,קם ,צעד לקראתי ברגל צולעת אך בצעדים בטוחים ,בירך אותי בלבביות ולחץ את ידי בחוזקה .אברהם ,שהיה אז מזכיר הסניף או המחוז ,ידע שאני בירושלים וציפה לבואי .הוא גם ידע שהתנאי שלי לפעילות הוא לקבל פנקס חבר שבו יצוין במפורש שחברותי במפלגה החלה מאז .1949הוא ידע ,ובתנועה שובבה הוציא ממגירת שולחנו את פנקס החבר שלי ,פנקס שעל זכותי לקבלו נלחמתי שנתיים וחצי. במחשבה לאחור התנהגותי הייתה מוזרה במקצת .חייתי במצב של קונפליקט משולש :מנודה מבחוץ )כמצוותו של בן-גוריון" ,חוץ מחירות ומק"י"( ומנודה מבפנים ,בתוך המפלגה ,בעת ובעונה אחת ,ושנוי במחלוקת במשפחתי שלי. אז חשבתי לתומי שתם פרק ההתחשבנות ,החשדנות והחששנות כלפיי ,אך למעשה המשיכו לשמור איתי על מידה של זהירות .במשך כל השנים מנעו ממני להיבחר למוסדות הסניף או לתפקידים בכירים יותר .גם דעותיי הבלתי-שגרתיות בסוגיות הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בארץ והעדר בחירות רב-מפלגתיות בברית המועצות תרמו לכך. דבר וחצי דבר לא היווה עבורי מכשול להפשיל שרוולים ולהירתם למערכה. הוצבתי כמובן ,בתא הסטודנטים ,תא בעל מוניטין רב במפלגה כולה ומחוץ לה בזכות הישגיו בבחירות להסתדרות הסטודנטים ,שבהן זכתה רשימת מק"י כמה 117 נתן לבון שנים ברציפות לייצוג מכובד של .10%הישג זה הושג לא מעט בזכות שרגא בירן, סטודנט למשפטים ,איש מבריק ושנון מאין כמוהו ,בעל רטוריקה וכושר שכנוע מן המדרגה הראשונה .הוא היה הנציג שלנו במוסדות הסתדרות הסטודנטים ,ולמרות דעותיו היה מוערך מאוד ואף ייצג את ההסתדרות בפורומים בינלאומיים )בירן הוא כיום אחד מעורכי הדין הבכירים ובין עשרת המיליארדרים בארץ(. בישיבה הראשונה של התא נבחרה המזכירות ולהפתעתי נבחרתי למזכיר התא, תפקיד מחייב ובעל יוקרה רבה ,מה עוד שבתא היו דמויות ידועות כמו עקיבא אור, ימאי ,ממנהיגי שביתת הימאים ,ותמר ,בתו של ח"כ משה סנה. במבט לאחור ,כשאני סוקר לאן הגיעו חבריי אותו תא ,רובם עשו חיל בחיים האקדמיים ,ברפואה ,במדע ,בעיתונות ,בכלכלה ,במשפטים ועוד .עובדה זו מחזקת את הדעה שחלק גדול מחברי המפלגה הקומוניסטית דאז היו עתירי כישורים ויכולות ,ובלי להיסחף להכללות גורפות ,הם הוכיחו את עצמם גם כבעלי יושר אישי ,רגישות חברתית ומוסרית מעל לממוצע. בחזרה לתא הסטודנטים .מהר מאוד התברר שבאותה שנה זכה התא לתגבור רציני ,ומספר חבריו הגיע ל ,60-כך שכדי להתייעל ככל האפשר החלטנו לחלקו לשניים – לתא של מדעי הרוח ולתא של רפואה ומדעי הטבע .אני נבחרתי למזכיר שני התאים ,שלכל אחד מהם היו מזכיר ומזכירות משלו .התעורר ויכוח סוער סביב הצעתי לפתוח את ישיבות התא גם לסטודנטים אוהדי המפלגה ,כאלה שמסיבות שונות לא היו מעוניינים להירשם פורמלית כחברי מפלגה .חברי התא קיבלו את ההצעה ,למעט מקרים שבהם יידונו נושאים רגישים .התא החליט ,אך מוסדות הסניף הטילו וטו .כך כשלתי בניסיוני לפתוח את דלתות המפלגה. הפעילות הייתה אינטנסיבית ,מגוונת ואף חוצפנית ונועזת :חילקנו כרוזים כמעט מדי יום ,ארגנו "מאסופקות" )משמרות מחאה( ,הפגנות קטנות במרכזים השונים של הקמפוסים וגם בשכונות .לפעמים עזרנו בחלוקת כרוזים באזורי התעשייה בתל ארזה ובגבעת שאול .במסגרת הקו המפלגתי ,מתחנו ביקורת על מדיניות החוץ ומדיניות הפנים של הממשלה ,על מדיניות הביטחון ופעולות התגמול ,לא שבענו נחת מהתלות בארצות הברית ויחס הממשלה כלפי האזרחים הערבים שחיו במשטר חמור של הממשל צבאי .חברינו הערבים סיפרו על הקשיים שלהם להגיע מיישוביהם לירושלים ,על המחסומים והחיפושים שהם צריכים לעבור. לא היססנו לקום ,לפני תחילת השיעורים ,כדי להתריע על שכר הלימוד הגבוה, על העדר מקומות בשיכוני הסטודנטים ועל היחס כלפי החברים הערבים )אף שבדיעבד התברר שבאוניברסיטה ,לרוב ,הם הופלו לטובה(. 118 מסע במנהרת חיי אחד השיאים נרשם כשהחברים דוד אשר )שנחשב לעילוי והגיע לאחר מכן לפרופסורה( וראול טייטלבאום )שבנה לעצמו קריירה מוצלחת כעיתונאי( פרסמו מאמר-מסה שהתפלמס עם ההיסטוריון הדגול פרופ' טלמון .טלמון היה ידוע בהשקפותיו האנטי-קומוניסטיות והאנטי-סובייטיות .הוא התמחה בחקר המהפכה הצרפתית וטבע את המושג "דמוקרטיה טוטליטרית" )דמוקטטורה( בהגדרתו את השלטון היעקוביני שלאחר המהפכה .לדבריו ,מושג זה הולם גם את הדיקטטורה הסובייטית .מאמרם של דוד וראול היה התרסה בוטה וחצופה נגד האיקון הנערץ של החוג ללימודי היסטוריה ,דבר שגרם תסיסה רבה וסערת רוחות והוסיף משנה אדרנלין להרצאותיו של הפרופסור הדגול. * הלימודים לא היו קלים ולכושר הריכוז שלי היו מורדות ועליות .נהניתי לשמוע את המבוא לחינוך מפיו של פרופ' סימון ואת הרצאותיה ודיבורה המנגן של לאה גולדברג שמשכו מאזינים רבים ,ולא פעם נאלצנו לא היה בהן מקום לשבת .התמדתי גם בשיעורי השפה העברית מפיו של מר רוזן ,אף שבבחינת סוף השנה די פישלתי. זה לא מפריע לי לזכור אותו כמורה טוב ,איש חביב נעים הליכות שהשרה אווירה נינוחה בשיעורים .לאחר כמה שנים הכרתי את בתו נאווה ,עובדת סוציאלית ,ועבדנו יחד. המורה לאנגלית אישה קפדנית ומרושעת ,שתמיד דמיינתי לי אותה מגיעה לשיעורים רכובה על מקל של מטאטא היישר ממחוזות המכשפות .הנה עוד סיבה, או ליתר דיוק תירוץ ,מדוע אני לא יודע אנגלית .למדתי גם צרפתית וידיעותיי המוקדמות מהתיכון סייעו לי להבין את תוכן השיעורים .בשיעורי המבוא להיסטוריה של עם ישראל בקושי הבחנתי בין דוד לגולית ובווודאי לא הייתי בקיא במלכים שבאו לאחר מלכות שלמה .בסוף יצאתי ממועד ב' או ג' פצוע אך שלם. * השמחה שאחזה בי כשמצאתי חדר כלבבי בשיכון המקשר בקריית משה ,לא ארכה לצערי זמן רב .כעבור חודשיים הודיעו לי בעלי הבית שבתם חוזרת הביתה ושהם צריכים את החדר .הם השתדלו להיות נחמדים ועזרו לי למצוא חדר חלופי, חדר גדול בבית מפואר ברחוב אליעזר הלוי ,שבו גרה בתו המבוגרת של פרופסור ידוע שהזדהה עם תנועת המזרחי .היא ניהלה עמי שיחות על תאטרון ,פילוסופיה ואידאולוגיה ,שנינו השתדלנו להימנע מלהיכנס לפולמוס פוליטי חריף או קולני. אני קיבלתי מדי יום את "קול העם" אך היא דאגה להביא לי את "הצופה" ,שהגיע מוקדם יותר. החדר היה יפה והיחס גם ,אך זה לא תרם לחימום החדר הקר והחשוך ,כי בחורפים של שנות החמישים ,התנזרו מהרגלים מגונים כחימום ,כך שהחלטתי 119 נתן לבון לחפש לי קורת גג אחרת .בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבד איתי סטודנט דרוזי שגם הוא חיפש חדר ,והוא הציע שנהיה שותפים כי הוא מתקשה ,כערבי ,למצוא מקום .מתוך נאמנותי לערכי האחווה היהודית-ערבית הסכמתי ,וכך נכנסנו לחדר מצ'וקמק ,במחיר מציאה ,ליד שוק מחנה יהודה. בדיוק אז מאמיקה ודורל החליטו לבקר אותי .הם באו ,ראו והזדעזעו ,התפלאו כיצד הנסיך לבית לופסקו גר במקום עלוב שכזה ,אם כי הדבר לא גרם להם לתת יד או עצה בונה ,ממשית ומוחשית... למזלי ,הסולידיות בין העמים לא נדרשה לעמוד במבחן זמן ממושך ,כי חברי עבר ללמוד בחיפה ועזב ,ואילו אני מצאתי לעצמי מקום מגורים אחר .חדר פצפון, נחמד וקומפקטי ,עם הרבה אור ועם מרפסת ,ברחוב הרן שברחביה .בעלות הבית היו שתי זקנות חביבות למדי עד שבוקר אחד שמעתי רעשים ,דיבורים ושוטרים מסתובבים בבית .התברר שנעלמו להן זוג עגילים והן חשדו בי שגנבתי אותם. המשטרה חקרה אותי יממה שלמה ,כשלפתע הן מצאו את האבדה באחת המגירות. המשטרה שחררה אותי ללא אומר ומילות סליחה וגם הזקנות נמנעו מלבקש סליחה או כפרה על חשד השווא ,הפגיעה והעלבון .אז למדתי לראשונה כמה קשה לבני האדם להכיר בטעותם ולהתנצל. כועס ,מרוגז ועצבני עד השמים החלטתי שאני עוזב את החדר מיד ,לא חשוב לאן ,באותו יום ממש .ארזתי את רכושי הדל בשתי מזוודות .כנקמה פיזרתי בחדר עיתונים וזבל אחר ,ועמדתי לצאת .מן השמים צץ אז חברי הטוב שמואל ,שסיפר שגם הוא צריך מקום מגורים ,מצא חדר ,אך מפאת מחירו הגבוה צריך שותף .כך הפכתי לשותפו בחדר יפה וגדול עם מרפסת ענקית ברחוב סולד במרכז העיר ,רחוב שבו גרו עוד כמה חברים. במהלך שנה ב' הידרדר מצבי הפיננסי ונאלצתי לחפש מקום מגורים זול .מחלתי על כבודי והגשתי בקשה חוזרת לקבל חדר בשיכון הסטודנטים .הפעם נענו לבקשתי, אולי בשל עסקנותי בהסתדרות הסטודנטים .קיבלתי חדר בשיכון השוודי בשכונת מוסררה ,ממש ליד הגבול ,עם עוד שני חברי מפלגה .מערכת היחסים בין שני אלה מספיקה לכתיבת כרכים שלמים של הומורסקות או מערכונים של הגשש .מוטי היה גוץ נמוך קומה ,נכה צה"ל שחי מקצבה של משרד הביטחון ,נחשב בעל אמצעים ומבוסס .ניסן היה גבוה ,מכופף מעט ,לבוש מרושל ומאובק במעילו המרופט, סטודנט למשפטים בעל חסרון כיס כרוני .השניים ניהלו ביניהם מלחמת מעמדות של ממש .הם רבו על כל דבר ,מי נאמן יותר לתנועת הפועלים ומי מכיר טוב יותר את כתבי מרכס ולנין .ניסן היה מפלח את הצ'יפס מהמחבת של מוטי ,וזה בתורו היה זורק את הבגדים של ניסן בתואנה שהם מסריחים .ואני באמצע ,שותק ולא 120 מסע במנהרת חיי מגיב ,לא שופט ולא בורר .אני סבור שמידת התבונה שלי עלתה בקנה אחד עם מידת הרחמים. * במהלך חודש מרס 1956התבשרנו בשורות מפתיעות ,רעות וקשות מברית המועצות .בנאום המפורסם של נקיטה חרושצ'וב בוועידה ה 20-של המפלגה ,הוא חשף את כל הזוועות ,הפשעים והרציחות שביצע סטלין; את פולחן האישיות שלו, שמש העמים והאלוהים האדום בהתגשמותו ,שהוציאו אותו מדעתו; את רדיפת העמים והגלייתם ,את החיסולים ואת המחנות שבהם הוחזקו בתנאים מחפירים מתנגדי המשטר האמיתיים אך בעיקר המדומים; את הפחד האובססיבי של סטלין, שראה בכל אחד ומאחורי כל פינה את אויב העם ,ואת הפרנויה העמוקה שלו שכולם רוצים להמיתו .בשורות קשות ואיומות אלו גרמו לאכזבה מרה ולסדקים עמוקים ורחבים באמונתנו בצדקת הדרך שלנו ,ובמיוחד באמונתנו העיוורת במשטר הסובייטי ובצורת השלטון בברית המועצות. מנהיגי המפלגה בארץ ניסו להגיב תחילה באומרם שהדיווח אינו רשמי ,וזו אולי פרובוקציה של המערב .כשהבינו או קיבלו בעצמם את הנאום ,גינו כמובן את המעשים ,אך דיברו בזכות הצדק והאמת הסוציאליסטית ,שתמיד יוצאת לאור. אמת וצדק ששלושת מיליוני הקורבנות של סטלין ושיטתו לא זכו ולא יזכו בהן לעולמים. חברים עזבו ,כמה התרחקו ,ואילו אני נשארתי עם המאמינים בסוציאליזם ובברית המועצות .התאבלתי על הקורבנות והתקוממתי נגד העוולות הנוראיים, אך עדיין חשבתי שמעכשיו יהיה אחרת ,פתוח ואנושי ,כראוי לפילוסופיה הסוציאליסטית .לתומי סברתי שעם עידן חרושצ'וב הגיע הרנסנס של הקומוניזם בברית המועצות .עידן ללא רציחות ,כפייה ,מעצרים שרירותיים ומחנות מאסר, וישררו חופש מחשבה ,דיבור ,יוזמה והתארגנות .חוש הביקורת שלי התחדד ולא החמצתי שום הזדמנות להתריע על כל מה שלא נראה בעיניי צודק או תואם את ערכי הסוציאליזם ,כולל התנגדות להנחה היסודית של לנין :הדיקטטורה של הפרולטריון, כבר מזמן ראיתי ניגוד תהומי בין ערכי הסוציאליזם לבין הדיקטטורה. הפכתי להרבה יותר ספקן וביקורתי ,אך מתוך אמונתי הבסיסית במאבק לעולם טוב יותר ,נשארתי נאמן והמשכתי כפעיל. נראה שאני משתייך לאלה המתאימים לאמרה שקראתי לאחרונה ,שלפיה המרבה לצפות ולקוות יתאכזב – ואף על פי כן רק לעתים רחוקות מרפאת אותו האכזבה מציפייה ומתקווה. נדרשו לי עוד כמה שנים טובות כדי להבין שאמנם הסוציאליזם צודק ,אך מה שקורה בברית המועצות והמדינות הנלוות הוא מעשה רמייה קשה ,עיוות וסילוף 121 נתן לבון תורתם של מרכס ואנגלס וחלומותיהם .החלומות והתקוות העזות שלהם ושל מיליונים רבים שרומו והולכו שולל ,ביניהם גם אני. * בעת שפורסם הנאום של חרושצ'וב ,נזכרתי בעצב הכבד שנפל עליי כשבהיותי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב ,מוכרי העיתונים צעקו "הוצאה מיוחדת... סטלין מת! הוצאה מיוחדת ...סטלין מת!" אותו סטלין שניצח את גרמניה של היטלר ואת הנאציזם ,במקביל כתש לפירורים דקים את חזונם ואת אמונתם של מיליוני בני אדם; אותו סטלין העריץ והאכזר שלו אני חייב את חיי ,וכמוני מיליוני יהודים ובני עמים אחרים. 16ביוני 2007 122 מסע במנהרת חיי 30 הבית ברחוב בן ציון 12 מילות פרידה לרגל המעבר לרמת גן אינני יודע אם אני שמח או עצוב לקראת פרידתנו מהבית שבו גרנו יותר מ41- שנה ,בית המסמל עבורי מעל לכול את המקום שבו גידלתי את ילדיי וביססתי את משפחתי .בבית הזה חוויתי את החלק העיקרי של חיי ,האירועים והחוויות ,השמחות והמועקות ,הבשורות והאכזבות ,כל מה שמזמנים שגרת החיים והאירועים שמחוץ לה. בזמנו עברנו לבית הזה בעיקר משום שרצינו שאורן ,שעמד לעלות לכיתה א', ילמד בבית ספר טוב ,כוונה שלדאבוננו לא צלחה ,אך זה כבר סיפור לפעם אחרת. כיום ,כשאורן ואלה לא גרים בירושלים ,אנחנו רוצים להיות בקרבתם ,לעזור להם ולהיעזר בהם בעת הצורך ,בימי חול ומועד ,גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו. כך שההחלטה לעזוב את הבית היא המשך התהליך של שמירה על המשפחה ,על היחד ,ולכן אני שלם עמה ואולי אף שמח בה. מהבית הזה ליוויתי את אורן ביום הראשון בבית הספר ובבוא העת גם בדרכו לקיבוץ ,לקדם-הנח"ל של השירות הצבאי .אני נזכר במבוכה שאחזה בי ובמרים כשאילנה ואורן הודיעו לנו על החלטתם להינשא .זה היה כל כך צפוי ועם זאת כל כך מפתיע .לא פחות מרגשת הייתה שיחת הטלפון שקיבלנו בשעת בוקר מוקדמת שבה אורן הודיע לנו בקול חנוק משמחה שכרמל נולדה. מהבית הזה יצאנו מבוהלים באמבולנס לבית החולים "ביקור חולים" ,שבו מרים ילדה את אלה ,ומאותו בית הלכתי עם אלה יד ביד למעון-היום ,לגן ,לכיתה א' וגם בדרכה לשירות הצבאי .לא חסכנו מעצמנו ,מאלה ומצח את המבוכה המסורתית שלנו בעת שבישרו לנו שאלה בהיריון. מפרג ,בדיוק באותה שעה שבה הצבא ָ בבית הזה נשברה לרסיסים מאפרה הסובייטי פלש לעיר הזהב .כך נשברה לרסיסים אמונתי הגדולה שבברית המועצות נבנית חברה צודקת יותר .כל אותו יום ניסיתי באובססיביות להדביק את החלקים השבורים ,כי רציתי להאמין שעדיין אפשר לאחות גם את רסיסי תקוותי. 123 נתן לבון בבית הזה התגברתי על הרתיעה מהמגע עם האדמה והתמכרתי לעבודת הגינה, גינה פראית ,צבעונית ,פורחת ומשובבת חיים .הלילך היה מלך גינתנו ,הלילך הסגלגל שלפריחתו הקצרה אך המהממת חיכינו שנה שלמה .הגינה היא עבורי בעיקר מקום לפירוק כעסים ,עלבונות ומיני מזל ביש אחרים שהחיים זימנו לי. לא אשכח את חדר האמבטיה שבו מדי ערב ,ברחצה שלפני השינה ,ישבתי עם ילדיי הקטנים ,קודם עם אורן ואחר כך עם אלה ,להתוודויות ולשיחות נפש מלווים במשחקים .כאן שמעתי את הדיווח היומי על מה שאירע להם ,על חוויות מבית הספר ,על חברים וחברות ,הצקות ,שאלות ,תהיות ,בקשות ,משאלות וחלומות .כאן ניסיתי להקנות להם ערכים כמו טוב ורע ,מותר ואסור ,אמונה ומוסר ,ובמיוחד הרבה תמיכה ועידוד ,אמון בכוחם ואהבה ללא גבול. במבט לאחור ,כל רגע במחיצתם בין קירות האמבטיה היה כדאי ,מקרב ומאתגר, והתוצאות מדברות בעד עצמן .מעניין לציין שאורן ,שרצה לעודד אותי בעת אשפוזי, הזכיר לי את רגעי האמבטיה המופלאים הללו. הבית הזה עבר הרבה שינויים ושיפוצים ,ואת הראשון בהם אורן ואני תכננו לבצע בעצמנו .מרים ,שלא התלהבה מהרעיון של העבודה העצמית ,עשתה לי מחטף .היא חיכתה לשעת כושר ,שאהיה במילואים ,והזמינה שיפוצניק לעשות את המלאכה .תכננה וביצעה .ברור שלא קיבלתי ברוח טובה את הפעילות מאחורי גבי, אך לבסוף הדבר היה לטובה. בבית הזה היו הרבה התכנסויות פוליטיות ,ציבוריות וחברתיות של המפלגה הקומוניסטית ,מפלגת העבודה ,הסתדרות המורים ואיגוד העובדים הסוציאליים, ועדי פעולה למיניהם ,ועדי הכיתות בבית הספר וועד הבית .כאן יסדתי את "עו"סים שלום" ,שלמענו רתמתי את חדר העבודה שלי ואת קו הטלפון הפרטי של הבית, ובגינה הגיתי עם חברי נדים את "כן לזקן". הגינה "ראתה" את מפגשי יום העצמאות" ,הריחה" את ניחוחות המנגל ו"שמעה" את הוויכוחים הסוערים של חברינו הנאמנים הדבקים ברעיונות ובכוונות טובות. אירחנו בחפץ לב הרבה חברים וחברות ,רובם החזירו לנו חיבה ואהבה והיו גם כאלה שבדיעבד התברר שניצלו לרעה את הרצון הטוב והכן שלי. קשה ואולי לא רצוי לסקור ולתאר 41שנות חיים .הקירות ישמרו לעצמם את צחוקנו ,את השתיקות ,צהלות השמחה והצעקות ,ואני לוקח עמי את הרכוש הגדול שנפל בחלקי ,את האושר של ימי גידול הילדים וביקורי הנכדים. 124 מסע במנהרת חיי הפרידה הזאת ,כמו כל פרידה ,מעוררת נוסטלגיה ומעלה לחלוחית בעיניים, ובעת כתיבת שורות אלו אני מביט דרך החלון ורואה את הוורד הצהוב .ורד ששתלתי במו ידיי ,כמה חודשים לאחר שאלה נולדה ,והיום הוא פורח במלוא פריחתו ,אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת .פריחה מיוחדת זו היא למעני ,לאות תודה על טיפולי הנאמן בו לאורך השנים ואולי התנצלות על הדקירות. מחוות פרידה נאה .לוורד הזה עוד אתגעגע... 27ביוני 2007 125 נתן לבון 31 מלחמת סיני – 1956 הלימודים נמשכים ואני מתנדנד בין הסתגלות להשתלבות ,כיסיי מידלדלים, החורף זועף ,ימי העבודה בבניית בניין האוניברסיטה מעטים ,ותעסוקה חלופית כמעט אין .כמה ימים בדואר ,חודש שלם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ,ליל מלצרות בלתי נשכח במועדון הקצינים והכול יבש-יבש למרות החורף הרטוב והמושלג. הפתיתים הלבנים כיסו את העיר בלבן במשך כמה ימים ,מראה שהיה בו כדי לשובב את לבי ,להתפעם מצלילי הילדים הצוהלים ,להחזירני לימי ילדותי ולעורר בי כיסופים למחוזות ילדותי. החורף הזה היה רק קדימון לזה שאחריו ,של שנת ,1957שבו השלג נמשך ימים ארוכים וקישט גם את ימי הפסח .הוא לא נמס עד שהשחיר מהבוץ ,מצעדיהם של הולכי הרגל הנחפזים לברוח מן הצינה ,ומנסיעתם האיטית של האוטובוסים וכלי הרכב המעטים. לכבוד השלג הזה כתב המשורר ט' כרמי את ספר שיריו "שלג בירושלים" ,וכך התוודעתי לעוד יוצר תרבות שהוא סמל בארצנו. * הבילויים הסטודנטיאליים התרכזו סביב "בית הלל" שברחוב בלפור ,בית מסוגנן רחב ידיים מול בית ראש הממשלה דהיום .במקום ניתנו הרצאות על המתרחש בעולם וסופרו רשמי סיור מפיהם של יחידי סגולה שהתמזל מזלם או שהיו להם הקשרים לבקר בארצות אחרות .קונצרטים קאמריים נוגנו במקום ,הוקרנו סרטים ותמיד הוגשו כיבוד ,תה חם ומאפה יבש ,תירוץ טוב לשבת לשוחח .מועדון "צוותא" של מפ"ם שברחוב המלך ג'ורג' סיפק גם הוא גירויים תרבותיים שונים .את אחד מהם ארגנה המשוררת דליה רביקוביץ .דליה ,אז סטודנטית שנה ב' ,משכה את השיק הצרפתי ,חבושה מבטי העוברים והשבים בלבושה החריג והאופנתי לפי מיטב ִ כובע רחב שוליים ומשקפי שמש גדולים וכהים .אלה שהכירו אותה מקרוב העידו שעיניה מקסימות ושחבל שהיא מסתירה אותן .דליה ארגנה ערב לכבוד המשורר שלונסקי ,שבמרכזו הייתה הרצאה מפי לאה גולדברג ,מורתה ופורסת חסותה. אוהבי ריקודי עם ומביני התחום התאמנו בלהקות שונות ,והטובים והמקושרים בהם רקדו בלהקת הסתדרות הסטודנטים ,שזכתה לתהילה גם מעבר לים .מה הפלא שהתור להתקבל אליה התארך מעבר לתקופת הלימודים לתואר הראשון. 126 מסע במנהרת חיי בערבי רביעי הלכנו לחזרות של התזמורת הפילהרמונית ירושלים ,שהכניסה אליהן הייתה חינם .גם אני הגעתי ,מתוך אילוצים חברתיים ומתוך ניסיון כושל לחזר אחרי עמיתה ללימודים .חיזוריי לא נענו אך אוזני החלה לחבב את הצלילים. ב"בית התרבות" של מק"י שברחוב הנסיכה מליסנדה ,ליד אולפני "קול ישראל", עשינו מאמצים להרים ערבי תרבות ,אך בשל מגבלות "אידאולוגיות" מבפנים והסתייגויות מבחוץ ,העלינו חרס בידינו .הערב היחיד שהצליח מעל למשוער הוקדש לברטולד ברכט .הרכב של תאטרון ירושלמי הציג מערכונים של ברכט ,ולאחר מכן ערכנו דיונים בהשתתפות הבמאי והשחקנים. במעגל האישי יותר התראיתי לעתים קרובות עם פנינה ועדי ,חברי העוגן שלי. עמם חלקתי את חוויותיי ואת צרות היומיום ,והם דאגו גם להשלים לי ארוחת ערב או צהריים שפסחתי עליהן לא מחוסר זמן או מהעדר תיאבון .כמו כן נפגשתי לשיחות ,קיטורים ,ברבורים ,רכילות ,פיקנטריה וניתוחים של הפוליטיקה המקומית והעולמית עם יעקב ,שמיל ,דוד הצרפתי ודני המצרי .במעגל חבריי היה גם הזוג מלכיאל ועזה ,שגרו ברחוב העמק ,ליד הגבול .יחד ישבנו על המרפסת והקשבנו לסיפוריה ולרכילותה של עזה ,בחורה ערנית ועליזה ,מלאת שביעות רצון ושמחת חיים .זכורים לי במיוחד המפגשים אצל משפחת טנדלר ,עדה ויואל ,שגרו בקומת גג ברחוב המלך ג'ורג' .שניהם יוצאי יוגוסלביה ,נדדו גם במצרים ,היו פעילים מרכזיים במפלגה ,נשואים והורים לשני בנים .יואל היה נגר ברמ"ח איבריו ועדה מוכרת בחנות לבגדי נשים .שניהם היו חדורי הכרה מעמדית ולהט מהפכני עז .עדה – אישה נמרצת ופעלתנית ,אם למופת ,עקרת בית מעולה ,בשלנית ואופה מהמדרגה הראשונה שהקפידה גם לטפח את נשיותה .יואל – שקט ,מופנם ,יצר תמיד הרגשה שהוא חכם סיני עתיק ו"זרק" הערות ציניות עוקצניות ומעוררות מחשבה .אצלם היינו נפגשים, חברי המזכירות של תאי הסטודנטים ,לדיונים פוריים ובעיקר טעימים .חיבבתי אותם ,את ביתם ,את היחסים ביניהם ואת האווירה הנינוחה והערנית כאחת. * בסוף האביב או בתחילת הקיץ של שנת ,1956קיבלתי סוף-סוף עבודה בעריכת סקרים בבתים ,מטעם "המכון למחקר שימושי חברתי" ,כאשר התשלום ניתן לפי כל סקר שערכתי .שמחתי מאוד על המציאה שנפלה בחלקי וגם על האזור שהוקצה לי לסקר – אזור התפר בין רחביה לטלביה ,רובע מטופח מאוד ,ירוק ובעל גינות, מדרכות ותאורה שהשרו אווירה של חו"ל .הבתים היו ארמונות של ממש ,מעוצבים בסגנונות שונים ,עם ריהוט עתיק ושטיחים פרסיים .אז לא בדיוק קלטתי שאלה למעשה בתים של ערבים שגרו כאן וברחו בעת מלחמת העצמאות ,ולא רצו או לא הורשו לחזור לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק. 127 נתן לבון בלי שום חשבונות של מוסר ומצפון שמחתי לעבוד בסביבה זו ולטייל שעות ארוכות ,בין הערביים ,לפגוש אנשים נחמדים ומעניינים ,חלקם מפורסמים ,לשוחח עמם וגם להרוויח למחייתי. החגיגה הזאת נמשכה כמה חודשים ,ולתדהמתי בוקר אחד זוהר וצח הכול התהפך בצורה אכזרית ובלתי צפויה לחלוטין .אני לתומי סיפרתי בגאווה לחבריי על העבודה הנהדרת שמצאתי וגם הפניתי כמה מהם שיעבדו גם .לתומי ,בבדיחות הדעת אמרתי שלא חייבים באמת לערוך את הסקרים בבתים ,כי אפשר לפברק אותם בבית .אחד החברים ה"טובים" ,עקיבא אור שמו ,מאחורי גבי ובלי לנסות לברר עמי את העובדות לאשורן ,הלך והלשין עליי במקום העבודה )זהותו של המלשין נודעה לי שנים אחר כך(. מרוב עלבון ,בושה וטיפשות ,ולא בהתאם לאופיי והרגלי ,לא מצאתי כוחות להילחם בשקר הגס ,הנבזי והנורא ,פחדתי להיחקר במשטרה והסכמתי ,ברגע של חולשה ,להתפשר עם המעסיקים ולהחזיר להם בתשלומים חודשיים 50% מהמשכורות שקיבלתי. נשארתי ללא עבודה וגם עם חוב מכובד ומכביד .חזרתי לעבוד בבניית האוניברסיטה אך הכסף שהרווחתי לא הספיק גם למחיה וגם להחזר החוב .היו אלה ימים של רעב ממש ,מלווים בייאוש צורב ובעלבון מר .חבריי הטובים אך הדלפונים הלוו לי כמה לירות ,שהחזרתי אותן לאחר זמן רב .התלבטתי בין חצי עגבנייה לכוס לבניה ,בין בקבוק חלב לביצה ,וקניתי חצי לחם שהספיק לשבוע שלם .לפעמים נשברתי והעזתי לנגב חומוס בתוספת מנת צ'יפס ב"טעמי" .מסעדה זו התפרסמה באוכל הטוב והזול שהציעה ,אך במיוחד בכך שבעל הבית האיץ בסועדים לסיים מהר את ארוחתם וללכת .הוא נהג לצעוק על הסועדים "תלעס יותר מהר ותפנה את השולחן ,אתה לא רואה שמחכים בחוץ? ."...אני למזלי לא סבלתי מנזיפותיו ,כי הייתי כל כך רעב שבלעתי את החומוס עוד לפני שהספיקו להגישו. פרשה זו גררה גם בירור בוועדת המשמעת של הסתדרות הסטודנטים ,והם מצאו בכך הזדמנות מצוינת להיפטר מנציג "בעייתי" שכמוני .לאושרי הרב בינתיים התעשתי ובעזרת נציגת מפ"ם הוכחתי מעל כל ספק את חפותי ואת ניקיון כפיי. ַ * באוקטובר 1956הוטלה פצצה חדשה על ראשיהם ,אוזניהםִ ,לבותיהם ואמונותיהם של הקומוניסטים ברחבי העולם ,ואני ביניהם .בהונגריה פרץ מרד נגד השלטון השמרני ,המדכא ,העריץ והקשוח של המפלגה אז הטנקים הסובייטיים פלשו לבודפשט ,כביכול כדי "להציל את הסוציאליזם" ולמגר את הניסיון האנטי- מהפכני של המערב הקפיטליסטי .הרבה דם ,יזע ודמעות ספגה הדנובה היפה החוצה את בירת המדירים ,צאצאי אטילה ,האמיצים והמובסים. 128 מסע במנהרת חיי אירוע קשה ,מפחיד ומבלבל רדף אירוע קשה מפחיד ומבלבל יותר – מלחמת סיני .בתיאום עם צרפת ועם בריטניה תקפנו את מצרים אחרי שזו החליטה להלאים את תעלת סואץ .פלשנו למדבר סיני כדי להילחם במסתננים. ביום שישי אחר הצהריים ,שקט ושלווה ,בעוד אני עסוק בכתיבת תרגיל ליום ראשון ובהצצה במדור הספרותי של "קול העם" של שבת ,קיבלתי צו קריאה להתייצב דחוף במקום כלשהו בנגב .עדיין לא ידעתי שאנחנו על סף מלחמה ,ולא התייחסתי לצו ברצינות .בכל זאת החלטתי לנסוע קודם הביתה לגב-ים ,לברר, לבדוק ולהכריע מה לעשות .בינתיים פרצה המלחמה ואני יצאתי לדרך לחפש את היחידה הצבאית שלי אך לא לפני שחזרתי לירושלים להיפטר מכל מיני מסמכים של המפלגה ,מחשש שניאלץ לרדת למחתרת. יצאתי לדרך בטרמפים צבאיים ואזרחיים וירדתי דרומה כשאני עובר מבסיס לבסיס ,ממשרד מיון לנקודת איסוף .בתום שלושה ימי חיפוש ונדודים ממקום למקום ,לפנות ערב ,הגעתי ליחידת שריון בלב מדבר סיני .בלי לשאול אותי שאלות, החיילים במקום נתנו לי משהו לאכול והקצו לי מקום לינה על שטיח פרסי ענק לרגלי שורה של טנקים .נרדמתי תוך כדי הרהורים מה עושה שטיח כזה מפואר בלב המדבר ועוד בבסיס צבאי. התעוררתי עם שחר ,מתפעל מהנוף והזריחה המדברית והסתובבתי בין הטנקים ובין אוהלי השדה ,כולם עדיין ישנים .ליד המטבח יש כבר תנועה .אחד החיילים הכין לי קפה בתוספת פרוסה עם ריבה והתחלנו לדבר .התברר שאלה החבר'ה של הפלוגה שלי ,פלוגה שנלחמה מיד עם פרוץ הקרבות והוחזרה מהחזית עקב האבדות הקשות והרבות שספגה. תוך כדי דיבורים התבררה האמת האיומה והזוועתיות .קרתה טעות ושתי פלוגות טנקים ישראליות נלחמו זו בזו .רבים מחברי הפלוגה שלי נהרגו או נפצעו; בהם כל צוות הטנק שלי ,שכלל את חברי הטוב משה אייזיק .משה החייכן ,טוב הלב ,הנכון לעזור ולתמוך ,החכם ,החרוץ ,הזריז והבדחן ,שזה עתה התחתן והקים בית ,מת ימים ספורים לפני שמלאו לו .24הוא מת ללא סיבה ותכלית ,עם עוד 165 חיילים צעירים ותמימים. כמה קשה המחשבה המשמחת ,המקאברית והמדכאת שלוּ התייצבתי מיד עם קבלת הצו הצבאי ,הייתי נופל חלל. 30ביוני 2007 129 נתן לבון 32 – 1957שנה של הכרעות חבול ,מתוסכל ,כאוב ,רצוץ ושבור נפשית ומחשבתית ,מצד אחד ,וברקיע השביעי על כך שניצלתי ,מצד אחר .חזרתי לירושלים כאדם שהתעורר מחלום רע בעל סוף טוב .העובדה שחמקתי ממלאך המוות ,ואדם אחר ,חייל שאינני מכירו ,אינני יודע את זהותו וגם לא רציתי לדעת מהי ,מת במקומי – הייתה בלתי נתפסת... גורל ,צירוף מקרים ,מזל – כל אחד מהם וכולם יחד הרי אינם חלק מהשקפת עולמי ,מדעותיי או מתפיסותיי ,ובכל זאת משהו או מישהו בשמים ,בארץ או במקום נסתר אחר ,שמר עליי .אולי היו אלו האינטואיציות הטובות שלי? עכּבה לטובה" ,ואני אז למדתי לראשונה את משמעותה של אמרת אבותינו "כל ָ מוסיף ואומר שמוטב להיות עזוז חי מאשר גיבור מלחמה מת. * אני מתחיל לאסוף את עצמי ,לסדר את מחשבותיי ולאפס את מצפן תכניותיי. שנת הלימודים החלה ,אך באוניברסיטה התחשבו בכך שחלק מהסטודנטים היו מגויסים ודחו את מועד ההרשמה ואת תשלום שכר הלימוד ,ובמקביל את הרכבת מערכת השיעורים. לי לא היה גרוש על הנשמה ולא במקום אחר ,הייתי תלוי בין שמים לארץ. שיתפתי את חבריי והתייעצתי עמם ,אך פתרונות אין. נסעתי הביתה להחליף כוחות ,לאכול משהו טעים ממטבחה של מאמיקה ,לכבס ולתקן את בגדיי המעטים והמרופטים ,ולהמשיך לעשות חושבים ולטכס עצות ותחבולות. אפילו לא חלמתי לבקש עזרה מבני משפחתי ,שבתוכם פנימה לא השלימו עם עזיבתי את הבית וגם הם עצמם חיו בצמצום .למפלגה הייתה קרן הלוואות קטנה שניהל ראובן קמינר .ברוב ייאושי פניתי אליה אבל בקשתי נדחתה בבושת פנים. במוצאי שבת חזרתי לחדרי מהורהר ומצוברח ,כל נתיביי חסומים ,והנה מתחת לכרית המתינה לי הפתעה מדהימה ,אוצר של ממש ,מעטפה גדולה לבנה ובה סכום הכסף הדרוש לתשלום הראשון להרשמה לשנה ב' ,בצירוף פתק וברכת הצלחה מחברי דן המצרי .מחווה נדירה של חברות טהורה ואמיתית ,נדיבות מופלאה ,אקט יוצא דופן של סולידריות ,מרשים ,נוגע ללב ,ומחמם את הנפש ואת הנשמה. באיחור רב ,כשהתחלתי לעבוד ,בלי שיבקש החזרתי לו את הכסף .אף שמאז עברו יותר מ 50-שנה זיכרון מעשהו האצילי נשמר .היום ,מעבר לשנים ,לתקופות 130 מסע במנהרת חיי ולתהפוכות ,אני חושב שחברותו של היחיד עמדה במבחן והתעלתה מעל החברוּת של הקולקטיב. * עדיין פצוע ומסוחרר ממה שעבר עליי ,הידקתי עוד יותר את החגורה .רשמית חזרתי ללימודים ,אבל ראשי היה טרוד בעיקר במציאת מקור פרנסה להבטחת קיומי היומיומי ולהחזרת החובות .חזרתי לעבוד באוניברסיטה ולמזלי שובצתי לעבודה במשתלה ,מקום שהבטיח לי תעסוקה גם בימי הגשם והשלג .פרעתי חלק מן החובות ואפילו קניתי לעצמי זוג מכנסי חאקי תוצרת "אתא" ההיסטורית ,שהפכה סמל לישראל המתחדשת. במשתלה ,בנוסף לעבודה הנעימה ,ניהלתי גם ויכוחים אידיאולוגיים ,פוליטיים ופילוסופיים עם הגנן האחראי וכך שילבתי עבודה עם שליחות. * למרות האכזבה ,חוסר הפרגון והתמיכה ,המשכתי בפעילותי המפלגתית ועשיתי חיל כמזכיר תאי הסטודנטים .הזעזוע הגדול של הגילויים בוועידה ה 20-וכן הפלישה להונגריה לא השפיעו כמעט על תוצאות הבחירות להסתדרות הסטודנטים והמשכנו לשמור על הישגים מכובדים .אירועים אלה חיזקו בלבי את התחושה שאשלח כחבר במשלחת לפסטיבל הנוער והסטודנטים הבינלאומי שעמד להיערך באותו קיץ במוסקבה. ציפיות לחוד ומציאות לחוד .ויכוחים ,שיחות ,מריבות ,השתדלויות ,פגישות עם סנה ועם חברים בכירים אחרים – דבר לא עזר :מטעם תאי הסטודנטים יוצא רק נציג אחד ,דוד הצרפתי ,שעליו אני המלצתי בהתלהבות. נשארתי בבית .מובן שאדם בעל דעות מסוכנות כשלי אסור לשלוח לבירת הקומוניזם הבינלאומי ...אולי חשבו שאארגן שם מהפכת נגד?! למוסקבה לא נשלחתי ,אך למורת רוחם של חברי ועד הסניף נבחרתי כציר "אַל ַה ְמ ְבּ ָרה" ביפו ,ב 13-במאי לוועידה ה 13-של המפלגה ,שנערכה באולם תאטרון ְ .1957 לקראת הוועידה ובמהלכה היו ויכוחים סוערים על ההצעה שדיברה על הזכות להגדרה עצמית ,עד להיפרדות של ערביי ישראל .חלק מהחברים היהודים ,ואני ביניהם ,לא אהבנו כל כך את הרעיון לפצל את מדינת ישראל לחלקים .דגלנו בביטול הממשל הצבאי ,בזכויות מלאות ושוות לעם הערבי שבתוכנו ,אך לא להיפרדות, לא לקרוע חלקים מאותה חלקת ארץ של גבולות שביתת הנשק מ .1949-הרעיונות של דיאלוג עם השכנים והקמת מדינה פלסטינית או פדרציה ,נבטו כבר אז וקסמו לרבים .לבסוף נמצאה איזו נוסחה גואלת שהצליחה לעגל את המרובע וכולם יצאו מרוצים ומאוחדים לקראת המאבקים שבדרך. 131 נתן לבון * בוועידה ה 13-קרה לי דבר מופלא ,אירוע שטבע את חותמו על חיי ,במציאות ובחלומות ,לטוב ולפחות טוב ,לצפוי ולבלתי צפוי ,לרצוי ולבלתי רצוי – לאורך כל ימיי ,לילותיי ושנותיי. באולם הוועידה ,כמה שורות לפניי ,ישבה בחורה שצמה בלונדינית ארוכה ועשויה היטב השתלשלה על גבה .צמה עבה ,בוהקת ,בדיוק התגלמות חלום חיי .באמתלה בנלית התקרבתי ופתחתי עמה בשיחה .פניה השזופות ,החומות-זהובות ,וחיוך רחב ולבבי השלימו את התרשמותי החיובית .התברר שזו הייתה אותה בחורה שמשכה את תשומת לבי שלוש שנים קודם לכן ,בקונגרס הידידות ,הבחורה ה"ספורטיבית" שהביאה את הדגל בריצה לבמת הנשיאות. כל ימי הוועידה חיזרתי אחריה במרץ וללא הפסקה ,מבטי לא מש ממנה אף לרגע קט ,ודיוני הוועידה התגמדו כשמחשבותיי נהו אחריה .שמה מרים ,כמה חברים קראו לה מאריקה .היא גרה בקריית שמונה ועבדה שם כמורה. לאחר הוועידה החלפנו מכתבים כמעט מדי יום .הצהרתי בפניה על אהבתי ותשובתה הנלהבת לא איחרה לבוא .כשגייסתי את הכסף הדרוש לנסיעה ,ביקרתיה בקריית שמונה .היא גרה שם בדירה של חדר ורבע ,עם עוד שלוש מורות. הביקור הלילי הזה ,מוזר וטעון רגשות שבמהלכו קרו דברים ולא קרה דבר, אך בכל זאת הביקור קירב בינינו .באותו ערב סיפרתי למרים שלאור מצבי הכלכלי העגום ,אני מתכנן לעשות פסק זמן בלימודים ,לחפש עבודה כמורה כדי להשתכר כמה פרוטות ,לשלם את חובותיי ולחסוך מעט כסף להמשך הלימודים .כך נולדה התכנית שאולי נעבוד ונלמד באותו מקום. כעבור זמן-מה היא באה לבקרני בירושלים ,הלכנו יחד לאיזו אספה מפלגתית שנערכה בקולנוע "סמדר" שבמושבה הגרמנית .אחריה ישבנו עם חברים ,אך בסוף נפרדנו ,עם טעם מריר על חילוקי דעות מזעריים שנפלו בינינו. המחלוקת ההיא הציקה לי כל הלילה .ידעתי שמרים מתכננת לנסוע למחרת בבוקר ברכבת לחיפה ,כדי לגשת למשרד החינוך ולברר את סידור העבודה שלה לשנת הלימודים הבאה .אני ניצלתי את ההזדמנות לראותה שוב ,וברגע האחרון תפסתי את אותה רכבת .מרים הופתעה מאוד לראות את פניי ,שמחה לבואי, והמחלוקת בינינו נשכחה כלא הייתה. הגענו לחיפה ,למשרד החינוך ,והצלחנו :שנינו קיבלנו סידור עבודה כמורים, אמנם לא באותו בית ספר אבל בקרית שמונה .מרים המשיכה עם הכיתה שלה ואני כמורה לחינוך מיוחד בכיתה ח'. לרגל המאורע נסענו יחד לגב-ים ,כדי שאציג את חברתי החדשה בפני מאמיקה. קבלת הפנים הייתה צוננת .אמנם לכאורה היא התנהגה בנחמדות ושמרה על כל 132 מסע במנהרת חיי כללי הטקס והנימוס ,אך היה אפשר לחוש את הסתייגותה .יחסה של מאמיקה לא עשה עליי רושם ,כי הכרתי דפוס התנהגות זה מהעבר ,במעמדים דומים כלפיי וכלפי אחי .מרים לא הרגישה בנוח מהיחס הזה ,אך הבליגה. לאמה בבת-ים לאחר שאכלנו ודיברנו כמתחייב מהפרוטוקול ,מרים נסעה ִ ואני נשארתי בבית ,אצל הוריי בגב-ים ,כי הייתה לי הצעה לעבוד ב"סולל בונה" בבניין .קיץ חם ,לח ולוהט ,העבודה הרבה יותר קשה מאשר זו שהורגלתי אליה באוניברסיטה .מחוסר ברירה החזקתי מעמד כמה שבועות. להוריי לא היה טלפון ונדמה לי שגם לאימא של מרים ,לכן הסתפקנו בהחלפת גלויות דואר ,ובסופי שבוע נפגשנו אצלה או אצלנו .מרים הגיעה לשבוע לגב-ים והתכוננה לבחינות ההסמכה כמורה .כך הכרתי חלק מחבריה וממחזריה .היא סיפרה משהו על ילדותה בשואה ,על אביה שנספה במחנה ריכוז ,על החודשים שבילתה כעולה חדשה בקיבוץ "מענית" ועל גירושיה לאחר נישואים קצרים שבמהלכם גרה במושב ליד נהריה. באותה תקופה נכנסה מרים לבית החולים בפתח תקווה ,לבדיקות על מחושי בטן בלתי מפוענחים -אולקוס? זיהום? תולעים? מחושים וכאבים שליוו אותה ואותי הרבה לילות למשך עשרות שנים .כך שחלק מפגישותינו התקיימו בבית החולים שכיום נושא את שמו של יצחק רבין .בהיותה מאושפזת חגגנו את יום הולדתה ה,24- ושמחתי שנתנו לי מקדמה כדי לקנות לה מתנה ,תיק אופנתי מנצרים משולבים. בעוד אנו יושבים חבוקים בפרוזדור בית החולים ,ראינו בסוף המסדרון זוג זקנים ,שערותיהם שיבה ,רגליהם כבדות ,הולכים יד ביד ומשוחחים בחביבות כשחיוך של אהבה מנצנץ בעיניהם .איחלנו לעצמנו שגם אנחנו בערוב שנותינו נזכה להרגיש כמותם ולנהוג כך... * פתיחת שנת הלימודים הולכת ומתקרבת ,עוד כמה ימי עבודה מפרכים ואני מכין את חפציי לצאת לדרכי החדשה .דרך חדשה עם הרבה ציפיות ,חרדות ,סימני שאלה ,תהיות ,תכניות ופנטזיות להיות מורה כמו מקארנקו ולבנות משפחה כמו זו של עדה ויואל. חפציי הסתכמו בשתי מזוודות בינוניות ,אחת גדושה בספרים – כל כתבי מקארנקו ,כתבי מרכס ,לנין ו"הקורס הקצר" של סטלין ,התנ"ך של הקומוניסטים ברחבי העולם .עוד כמה רומנים וספרי שירה והגות ,אלתרמן ,מאקובסקי ,שמיר, שלונסקי ,ארגון ועוד כמה שמות ידועים ונשכחים .במזוודה השנייה בגדיי המעטים והדלים ועוד חפצים נחוצים אחרים. נכסי החומריים עמדו ביחס הפוך לנכסי הרוחניים ,לתקוותיי ,לציפיותיי ולאשליותיי הגדולות לשנות את העולם ולאהבתי היוקדת לחברתי החדשה ,מרים. 133 נתן לבון * לפני שנסענו לקריית שמונה עוד עברנו דרך הרבנות בתל אביב ונרשמנו לנישואים, שמרים הציעה לקיים אותם בחופשת סוכות .את העובדה הפעוטה והזניחה הזאת העדפתי לא לספר להוריי. לא סיפרתי ,אבל הדבר נודע מפרסום בעיתון הרומני בכרוניקה השגרתית, במדור "נרשמו לנישואין" .דודי גיון קרא והזדרז לברך את מאמיקה וכך פרץ סקנדל גדול .גיון כתב לי מכתב ארוך ,כתוב ברומנית עשירה ונמלצת ,שבו הטיף לי מוסר על מעשי הפזיז ועל התעלמותי מהוריי מולידיי שגידלו וטיפחו אותי בנאמנות .עניתי לו ברומנית של בית מרקחת ,בנימוס המתחייב ,ובאותה אריכות הבהרתי לו שלא ממנו אני יכול ללמוד דרך ארץ. מבוהלת ,מאמיקה נחתה לבקרנו בקרית שמונה ,ללבן את המצב ולקרוא את בנה הסורר לסדר ולמשמעת .הפעם היא הסתייגה באופן גלוי ובוטה ביותר מבחירת לבי .לדעתה היא אינה מתאימה לי ואני לא מתאים לה ,ובאותה הזדמנות הוסיפה והזהירה אותי מלהתחתן איתה ,מאחר שהיא אישה גרושה ונאמנותה מוטלת בספק. למורת רוחה של מאמיקה כל ניסיונות השכנוע שלה לא הזיזו אותי מעמדתי: אני אוהב את מרים ואתחתן עמה. מרים כמובן הרגישה במתח שגרם לי הוויכוח עם משפחתי ולאחר מכן סיפרתי לה על תוכן השיחות .בכל אופן ,מאמיקה לא התייאשה וביקשה ממני לבוא בשבת הקרובה כדי להמשיך לדבר עם כל המשפחה. הגעתי לשבת ,קיבלו אותי מאוד יפה ,אפילו התעניינו בשלומה של מרים ואיך אני מסתדר עם עבודתי החדשה כמורה .אווירה יותר נינוחה ושקטה .התברר שדורל, שחיבב מאוד את מרים ,עשה כמה שיחות ריכוך. הביקור הסתיים בפשרה מסוימת .הם ביקשו שאשקיע מחשבה נוספת לאחר שאכיר את מרים טוב יותר ,ובינתיים דחיתי את חתונתנו לחופשת חנוכה. * עם צאת השבת חזרתי באוטובוס הראשון לקריית שמונה כאשר מיליון מחשבות התרוצצו בראשי .על חברות שהיו לי ועל אלו שרציתי שתהיינה לי ,ומרים עמדה מעל כולן. מצד אחד ,מאוד אהבתי את מרים ורציתי בה כבת זוגי ,אהובה ושותפה לחיים. מצד אחר ,שאלתי את עצמי איך אוכל לעמוד שוב מול רוב משפחתי? הנסיעה הארוכה באוטובוס עזרה לי לגבש סופית את החלטתי :מרים היא בחירת לבי האולטימטיבית ואיתה אתחתן. 134 מסע במנהרת חיי מרים קיבלה אותי בחום רב ובסבר פנים יפות אך סקרניות .ניכר היה שהיא מתוחה ,והיא אף הודתה שפחדה שלא אחזור אליה .מובן שהרגעתי אותה ,הצהרתי שוב על אהבתי אליה והיא על אהבתה אליי ,ובילינו לילה סוער מאוד ,למרות שהיא נהגה לטעון שיחסי האישות אינם הדבר החשוב ביותר. כך החלטתי לקיים את הפסוק בספר בראשית" :על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". 21ביולי 2007 135 נתן לבון 33 החתונה והחיים בקריית שמונה אחזור כמה חודשים לאחור ,ל 15-באוגוסט ,1957ליום שבו אני מגיע לקריית שמונה עם רכוש חומרי דל אך עשיר באושר ,באופטימיות ,במאוויים ושאיפות .כולי נכון ונחוש להגשים חיים נפלאים שאיש עדיין לא הגשים .כל זאת לצד פיק ברכיים, פרפרים בבטן ,רעד בידיים ודפיקות לב מחשש ליפול לבור השחור של הכישלונות והאכזבות ,שאיש לא יצא ממנו בשלום .מאוזן או לא? ימים יגידו. חיי הולכים ללבוש צורה חדשה ,ובלשון ימינו – לעבור מהפך של ממש .לקחתי את גורלי בידי ויצאתי לדרך שרק במרוצת השנים הבנתי כמה היא נפתלת וקשה, מייאשת ומאכזבת ,אך גם מהנה ,מעצימה ,נעימה ומספקת. ניסיוני היחיד בהוראה היה של תלמיד בינוני שלרוב לא אהב את בית הספר ואת רוב מוריו .מוזר היה לעבוד כמורה ,כשהכשרתי הצטמצמה בכמה שיעורים בחוג לחינוך של האוניברסיטה ובקריאת ספרי מקארנקו ויאנוש קורצ'אק ,מאמרים נבחרים של פיאז'ה וכתבות על החינוך בברית המועצות. למען האמת ,לא ראיתי בהוראה את ייעודי ואת עתידי .בעצם רציתי להיות יועץ חינוכי ובעיקר לעבור בשלום את השנה ,לחסוך כסף ולחזור ללימודיי באוניברסיטה. חיי הנישואים שראיתי בסביבתי – אצל הוריי ,קרובים ,מכרים וחברים אחרים – לא שימשו עבורי מודל לחיקוי .היה לי חזון של זוגיות כנה ואמיתית ,ללא סודות ומחיצות ,חמה ונאמנה ,פתוחה ותומכת .על ילדים עדיין לא העזתי לתת את דעתי. * גרנו באותה דירה שמרים התגוררה בה קודם לכן ,דירונת בת חדר ורבע ,בשכונה א' ,רחוב הנשיא .87גרנו עם חברה בשם מירי ,מורה גם היא ,עד שיימצא לה פתרון חלופי. אנחנו התמקמנו ברבע החדר ,מתחנו וילון הפרדה וישנו על שתי מיטות ברזל עם מזרני קש שקיבלנו מהמועצה המקומית .בפינת החדר אלתרנו ארון ממקל של מטאטא לתליית הבגדים ,מתחתיו שתי מזוודות לאחסון בגדינו המעטים ,וסדין שהפך לווילון ושימש דלת ה"ארון". בסלון ,שם ישנה החברה ,העמדנו שולחן רעוע שהגרלנו ממקום כלשהו ושיפצתי, ועליו פרסנו מפה צהובה ,פרחונית ועליזה .מכמה כיסאות ישנים שצבענו ומקרש שפירקתי מאיזה ארגז ,בתוספת שני מקלות ,סידרנו מדף מפואר לרכוש הכי יקר 136 מסע במנהרת חיי שלנו ,לרדיו ,רדיו עם מנורות שצריך להמתין עד שיתחמם וישמיע צליל או קול. אילוֹנקה ובעלה ַל ִצי. ָ אותו קיבלנו במתנה מאמה של מרים ובן זוגה ומדודתה מקרר לא היה לנו ולבישול השתמשנו לפעמים בפתילייה ולפעמים בפרימוס. שירותים ומקלחת קרה ובריאה היו גם בבית .כקוריוז אציין ששנה לאחר מכן, כשכבר גרנו בירושלים ,בא לבקרנו אחד המורים ושאל היכן הרהיטים מקריית שמונה .מתברר שגם סמרטוט בלוי ומקל של מטאטא יכולים להיחשב רהיטים... * מרים המשיכה ללמד בבית הספר "תל חי" ,שבו לימדה קודם ,ואני לימדתי בבית הספר "מבועים" ,בכיתה של 12תלמידים בעלי פיגור שכלי .זאת הייתה כיתה ח' ,שחלקם היו מבוגרים יחסית לילדים בכיתה ברמה זו .הבנות היו מפותחות מאוד מבחינה גופנית עם כל התופעות הנלוות של גיל ההתבגרות ,והבנים היו יותר ילדותיים .אני הגעתי לכיתה לאחר עזיבתה של מורה שלימדה אותם כמה שנים רצופות ונחשבה לאלילת הילדים ולמלכת היופי של בית הספר .מנהל בית הספר היה חבר שלנו ,עזרא דנוס ,איש חינוך והוראה משכמו ומעלה .לצערי ,לאחר חופשת החגים עזב לצורך לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים .שנה לאחר מכן פגשתיו בחוג לחינוך ואפילו למדנו יחד כמה שיעורים. הכיתה הייתה קשה ובעייתית ,גם עבור מורים "רגילים" ומנוסים ,לא כן עבור חובב שכמוני .שנה שלמה הלכתי בין הטיפות .השתדלתי להכין מערכי שיעור, להתכונן ,להמציא סיפורים ,אך כל אלה לא כיסו על העדר ניסיוני הדידקטי והפדגוגי. ימים רבים עסקתי בהשלטת סדר ומשמעת יותר מאשר בלימודים עצמם. מבעד לערפל השנים ,מבצבצים גם כמה ניצוצות אור של הישגים .הצלחתי לקשט עם הילדים את הכיתה )צריף חם בקיץ וקר בחורף( .הקישוט המרכזי היה מפת הארץ עשויה מתמונות של ערים ויישובים ,שבעזרתה הילדים למדו להכיר את שמם ואת מיקומם .בסוף השנה כולם ידעו את לוח הכפל וגם תרגלו עריכת קניות וקבלת עודף .עשינו היכרות עם הדואר ,מכתב ,מברק ,בולים ,דואר רשום ואקספרס .התלמידים כתבו גלויות לחבריהם בכיתה ושמחו כשקיבלו תשובה. משום מה הוטלה עליי האחריות לארגן את מסיבת החנוכה של בית הספר .מירי, שותפתנו לדירה ,עזרה לי למזלי בלב חפץ ובמרץ רב והעמידה לרשותי את הידע והניסיון שלה .הצגנו את "חנה ושבעת בנותיה" .את התפקיד הראשי גילמה חנה, תלמידה גדולת ממדים מכיתתי. בין היתר הזמנתי לבית הספר את העורך והכותבים של עיתון הילדים "הארץ שלנו" .הם ערכו מעין עיתון חי ,שרבים מתלמידי בית הספר השתתפו בכתיבתו. שבוע לאחר מכן ,כשהופיע הגיליון שבו תואר הביקור ,תלמידיי התגאו מאוד כשראו שתמונותיהם פורסמו בעיתון. 137 נתן לבון גולת הכותרת הייתה ההכנות לטיול השנתי והטיול עצמו .קבענו שהטיול ייערך בירושלים ,שם למדה רינה ,מורתם האהובה משנים עברו .תכננו טיול של שלושה ימים ולשם כך היינו צריכים לעבוד כדי לגייס כסף .לכן ניצלנו כל מיני קשרים כדי להשיג עבודה לילדים ,תחילה בקטיף כותנה בחווה ליד אגם החוּלה ,שם גם הם וגם אני נשברנו מהחום והמאמץ הגופני הקשה .ולאחר מכן עברנו לקטיף תפוחים. יצאנו לדרך באוטובוס לחיפה ,ומשם ברכבת לירושלים .בתחנת הרכבת המתינה לנו רינה ,שכיוונה וליוותה אותנו לבית הספר שבו לנו .היא גם הצטרפה אלינו לחלק מהסיורים .כאמור ,לנו באחד מבתי הספר ואכלנו מהמצרכים שקנינו יחדיו כחלק מהחוויה הלימודית והחברתית המשותפת .כמובן קינחנו בפלאפל המפורסם שבפינת רחוב המלך ג'ורג'. שמחתי להסתובב שוב בירושלים ,בתחנת הרכבת הססגונית ,בבניין טרה סנטה, במלון "המלך דוד" ,שאגפו הדרומי היה הרוס מפיצוץ המחתרת ,וברחובות של רחביה וטלביה .לעבור ליד בניין פרומין ,שבו שכנה הכנסת או ליד מלון "פאלאס", שאכסן את משרד המסחר והתעשייה. חזרנו מרוצים ומלאי חוויות ממראות ירושלים הקטנה דאז ,המרשימה והמפוארת ,האינטימית והמכניסה אורחים .אף שעבדנו וגייסנו כסף ,נשארתי עם גירעון כספי של כמה עשרות לירות ,שמנהל בית הספר לא עמד בהבטחתו לכסותו. בכיתה היו ילדים ברמות שונות ,כאלה שידעו לקרוא אך התקשו בכתיבה או להפך ,ואחד שזכר בעל פה פסוקים שלמים מספר שמואל א' ,שאותו התיימרתי ללמד .הגדול מכולם היה ילד יפה עיניים ,עליז וטמבל מוחלט ,אך בעל כישרון עילאי לחשבון ,מחשב מהלך עוד לפני עידן המחשב. לא נמלטתי כמובן מביקורה של גב' אלישבע שוחט ,מפקחת ארצית ביחידה פת ִאיוּת" שלה .אני רציתי להרשימה ולהפגין את ב"כל ֵ ַ לחינוך מיוחד ,שהתפרסמה הישגיי בהקניית לוח הכפל לתלמידים ,אך מיראת המבקרת הם שכחו הכול .אין פלא שהדיווח בתיקי האישי לא היה לטובתי. נכון ,לא נועדתי להיות מורה ,וגם אילו הייתי רוכש את הידע ואת המיומנויות של מורה אמיתי ,לא הייתי מצליח; המקצוע הזה לא בשבילי .למעני ולמען אותם ילדים אלמונים טוב שלא עסקתי בהוראה; מערכת החינוך הפסידה מורה גרוע. ובכל זאת ,זמן רב לאחר שעזבתי את בית הספר ,המשכתי לקבל מכתבים מכמה ילדות מהכיתה. * החיים המשותפים עם בת זוגי התנהלו לרוב על מי מנוחות ,בהרגשה של חמימות, שקט ונעימות .החידוש לחלק את מיטתי עם אישה ,אישה אהובה ,נעם לי. 138 מסע במנהרת חיי למרות ו/או בגלל תמימותי וחוסר ניסיוני ,ובעיקר בגלל אהבתי הגדולה למרים, השתדלתי לרצותה ככל האפשר .אך להפתעתי ,לא כל כך הצלחתי לענות לציפיותיה היו לה תמיד הערות וביקורת .עם זאת ,מול עוגמת הנפש והמחיר הכבד ששילמתי, לפעמים זכיתי לתמורה .מתוך הרגל אני ממשיך להשתדל ולא השכלתי להסיק את המסקנות המתבקשות ,את הלקח ,שאולי ילמדו ילדיי או נכדיי... כך החלה מסורת ארוכה של הכנת קפה של בוקר ,ארוחת בוקר ,כריכים לארוחת עשר וארוחות נוספות .מסורת זו נמשכת עד היום ,בהתאם לאילוצי הזמן והנסיבות, מצב הרוח ומזג האוויר. אפרופו השתדלות ,ביום הראשון ללימודים הגעתי הביתה לפני מרים ולפני החברה שהתגוררה עמנו .רציתי להפתיען וגייסתי את כל כישוריי הגסטרונומיים ואת דמיוני כדי להכין מרק ירקות .שמתי מה ששמתי ,הרתחתי ובחשתי ,ומה שיצא הוא אח רחוק של מרק .השתיים באו ,התיישבו ליד השולחן ,טעמו ועיקמו את האף, בלי כל גינוני נימוס ושמץ הערכה על רצוני הטוב ,ובבושת פנים פיטרו את השף. תגובתן לא הרתיעה אותי מלנסות לבשל מאכלים אחרים ,אותם מאכלים שהכנתי לעצמי כסטודנט ,רק לא מרק .התמחיתי בהכנת תפוחי אדמה "מוחנקים" ,חצי מבושלים וחצי מטוגנים ,בתוספת ביצה .את המאכל הזה אני אוהב עד היום ,למרות שלא הכנתיו מזמן .העיקר שזיכרון טעמו נשמר. במהלך שנת הלימודים אכלו מרים ומירי ארוחות צהריים בבית הספר ,עם הילדים ,ואני אכלתי את מה שהכנתי .ובאשר לסוגיית האוכל ,מרים מצאה לנכון לציין במכתב לאחד מחבריה ש"נתן אוכל הרבה" )כמובן את האוכל שאני מכין בעצמי( .הכול יחסי בחיים... * הבילויים בקריית שמונה הסתכמו במפגשים חברתיים ,בהצגות ובמופעים שהוצגו בקיבוצי הסביבה ,כולם במחירים מסובסדים .הכיף הגדול היה הטיולים בנופים המקסימים שכללו לפעמים רחצה במעיינות הסביבה. בתי קפה לא היו ,וטוב שכך ,כי גם כסף לא היה .פעם אחת אכלנו בשבת ארוחת בוקר חגיגית במסעדה היחידה בעיירה .במהלכה ליבנו את מהות הפילוסופיה של המשפחה ואת הפסיכולוגיה של הזוגיות ,ולא פסחנו על הבעיות והמהמורות הראשונות שנתגלעו בינינו .לדאבון לבי היו דברים שמרים חשבה שהשתיקה יפה להם ,ואני לא מצאתי מספיק עוז ואומץ להתעקש לפתחם ולשטחם. בענייני תקציב וכספים התכנית הייתה ברורה :ממשכורת אחת ,זו של מרים, אנחנו נכסה את ההוצאות השוטפות ,ומהשנייה ,שלי ,נחסוך לקניית דירה .החלטנו, ובדייקנות רבה ויראת קודש קיימנו ,ומדי חודש בדקנו בסיפוק את היתרה בפנקס החסכונות שלנו. 139 נתן לבון מדי פעם גם הפתענו זה את זה במתנות; ליום הולדתי ה 25-מרים קנתה לי חולצה חגיגית שהיוותה תוספת יקרה לקומץ הבגדים שלי .אני קניתי לה לציון שנה להיכרותנו ,ביום ,13.6.1978מעיל גשם מיוחד בצבע אדום. כאן המקום לציין פרט זניח אך סמלי שאפיין את אורח החיים ואת הרוח החברתית של ימי ראשית המדינה .כמורה חדש ,את המשכורת הראשונה קיבלתי רק בתום חודשיים עבודה ,אך היה לי הסדר קבוע עם "קרן משען" של ההסתדרות, שהעניקה לי הלוואה ללא ריבית של משכורת חודש אחד – אחד מסמלי הלכידות והעזרה ההדדית שנמוגו עם השנים. * מובן שלא התנזרנו מהפעילות המפלגתית ,אם כי בהיקפים מינוריים .בקריית שמונה עצמה היו רק קומץ חברים ,כך שהשתתפנו מדי פעם במפגשי חברים בצפת, וכאן הזדמנה לנו הרפתקה לא סימפטית במיוחד .באותם ימים של ממשל צבאי לא רק הגבילו את תנועתם של האזרחים הערבים ,אלא מדי פעם הגלו פעילי ציבור לא רצויים בעיני השלטונות .קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית מהגליל הוגלתה לצפת ,ואנחנו ,נאמנים לערכי האחווה בין העמים ,הלכנו לבקרם ולעודדם. הם קיבלו אותנו ברוח קבלת הפנים המסורתית המזרחית .אכלנו ,שתינו ,דיברנו וסיפרנו ,הזמן עבר ,הביקור נמשך עד שעות הערב ,וכאשר הגענו לתחנת אגד התברר שהאוטובוס האחרון לקריית שמונה כבר יצא .מחוסר ברירה ,התרצינו להזמנתם החמה ונשארנו לישון אצלם .הם ישנו על מחצלות והקצו לנו מקום לידם .כך ישנו עשרה גברים ואישה אחת זה ליד זה .באמצע הלילה באו שוטרים לביקורת, והשתוממו מאוד לראות זוג יהודים ישנים עם הערבים .בו במקום רצו לקחת אותנו לתחנת המשטרה ,ולאחר דין ודברים נוקב הסכימו שנבוא למשטרה רק למחרת בבוקר .קמנו מוקדם כדי שנספיק להגיע בזמן לבית הספר וצעדנו לעבר תחנת המשטרה .ערכנו חשיבה מחודשת ,התלבטנו ,ולבסוף החלטנו לוותר על הביקור ולנסוע ישר לענייננו .זמן מה עוד חששנו מכך שלא התייצבנו במשטרה... * בחופשות ומדי פעם בשבתות ,היינו נוסעים להוריי או לחמותי לאה ובן זוגה אטא .לפעמים מרים העדיפה שניסע כל אחד מאיתנו לבית הוריו ויזכה לתפנוקים ָט ָ הרצויים לו. כמתוכנן ,בחופשת החנוכה באנו בברית הנישואים .הטקס הדתי היה זר לנו ולא ייחסנו לו כל משמעות מלבד היותו אקט רשמי .ראינו בו מנהג בורגני שאינו הולם את מעמדנו ואת השקפת עולמנו. לקראת החתונה מרים הזמינה לעצמה חליפה אלגנטית בצבע אפור בהיר ,שהלמה אותה מאוד .אני לעומתה לא יכולתי להרשות לעצמי לוקסוס כזה ,וטאטיקו קנה לי חליפה יד שנייה בשוק הפשפשים של תלפיות. 140 מסע במנהרת חיי יום החתונה היה מעונן וסגרירי ,ומזג האוויר התנדנד בין גשום לשמשי .בבוקר מרים יצאה לסידורים ואני נשארתי עם חמותי ,שטיגנה שניצלים לסעודת החתונה. כדי להימלט מריח הטיגון יצאתי לסיבוב על שפת הים של בת-ים והרהרתי ביני לבין עצמי. בערב ,לקראת השעה היעודה ,בן זוגה של חמותי לבש את חליפתו השחורה המיועדת לאירועים מיוחדים ,הצטייד בבקבוק יין אדום ,הזמין מונית ונסענו לרבנות בתל אביב. מאחר שהגענו מעט לפני הזמן ,טיילנו בסביבה ופגשנו את ארמנד ואת דורל עם בני משפחותיהם .הם נדהמו לראות אותי בלי עניבה ואת מרים ללא זר פרחים )אני, שכמעט לא החמצתי ערב שבת ,חג או מועד כדי להביא פרחים לאהובתי ,לא יכולתי לבושתי לקנות לה פרחים לחתונתנו( .הם לא יכלו לתפוס שאני מחוסר כול ושרק בקושי קנינו את טבעות הנישואים ,וכדי לכסות על הבושה רצו מהר והשלימו את החסר. למרות הוויכוחים משפחתי הגיעה בהרכב מלא :טאטיקו ומאמיקה ,מרים וארמנד עם דורית ,בתם בת השנה וחצי ,פאולה ודורל עם בנם אילן בן הארבע, הדוד גיון עם אשתו צוקו ,והדוד סאמי עם רעייתו מלה ועם בתם מריאנה ,נערה בת .13מצד מרים היו כמובן אמה לאה ובן זוגה ,דודתה אלונקה ובעלה לצי ,ועוד כמה חברים .חתונה קומפקטית בחוג המשפחה. הטקס עבר בשלום ,כולל שבירת הכוס ,לזכר חורבן ירושלים ,וגם כניסה לחדר ייחוד ,שבו היינו אמורים להתנשק .כולנו חזרנו לבת-ים ,שם נערכה מסיבה קטנה עם כיבוד פשוט .הפטפון ניגן ,ואני ,שמעולם לא רקדתי ,יזמתי באומץ כמה צעדי טנגו. זו הייתה חתונה מאופקת עם חיוכים מנומסים ,אך טעונת רגשות .דודתי מלה שברה את האווירה המכופתרת והפגינה שמחה ועליזות אמיתית ,בירכה אותנו שוב ושוב ולא חסכה מאיתנו מחמאות ,חיבוקים ונשיקות .היא הפגינה ברוב עם את שביעות רצונה מכל שניקו הקטן ) (Nicusorמתחתן .בליל הכלולות ישנו על ספה צרה בביתה של חמותי ,שעליה לא כדאי להרחיב את הדיבור... למחרת עם שחר חזרנו לקריית שמונה לשגרת החיים ,כדי להתחיל את מסע חיינו כמשפחה. 10באוגוסט 2007 בעוד יומיים אנו עוזבים את ביתנו בירושלים ועוברים לרמת גן ,שם יתחיל פרק נוסף בחיי ואשתדל להמשיך בתיאור קורותיי. 141 נתן לבון 34 מעבר דירה 17באוגוסט ,2007קרוב לחצות ,ואני עוזב שוב את העבר הרחוק לטובת חוויות האקטואליה .לפני ארבעה ימים עזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון בירושלים ועברנו לרמת גן ,לרחוב אבא ברדיצ'ב .4 מעבר זה מקפל בתוכו יותר מהמעט שכתבתי; הוא כרוך במעמסה פיזית אך בעיקר בעומס נפשי כבד ומעיק מאוד .לעתים נדמה לי שאני מגיע לקצה כוחותיי. אמנם אני ידוע כאדם חזק העומד בעיקשות מול מכות החיים ,אך לרוע המזל, המעבר מתרחש בצל שנתיים של משבר טראומטי מתמשך ורווי סערות נפשיות. בין פירוק ארגז אחד למשנהו ,רגשותיי נעים ,כמו באחד הסיפורים שקראתי לילדיי ,מ"רגע שמש" ל"רגע צל" ,ואני מקווה שרגעי השמש יהיו רבים מרגעי הצל. אם בתחילת חיי כבוגר הכיל רכושי שתי מזוודות ובתום שנה לנישואיי רבע טנדר ,היום הוא מילא משאית ענקית עמוסה בכ 200-קרטונים גדושים בגדלים שונים וברהיטים וחפצים נוספים שמניינם מי יספרהו. אם בראשית דרכי שמחתי על כל פריט שקנינו ,בעת הזו אנחת רווחה מלווה כל חפץ ,כלי או בגד שמצליחים לתת או לזרוק .ובכל זאת ולמרות הכול ,יצר הרכישה לא פג ,ולא חסרות תכניות לקניית אביזרים או רהיטים שנראים בעינינו חיוניים לדירה החדשה .משאית עמוסת רכוש צברנו ,אם כן ,בעשרות השנים הרבות של חיינו ,ומשאית לא פחות גדושה הצטברה גם בנפשי ובתודעתי. כך נסגרים מעגלים ישנים ונפתחים חדשים .יש רגעים מעוננים ורגעים בהירים, ימים של אור וימים של חושך ,לילות של ירח מלא ולילות חסרי ירח ,הפתעות ומפחי נפש ,גילוי וגדילה .לפעמים הכול מתבלבל ומה שחשבתי פעם לטוב ונפלא התברר כנורא ,ומה שחשבתי למאיים ,מעיק ומכביד התברר כמנוף לצמיחה ומקור לגאווה, לסיפוק ולשמחה .לך תדע... מחשבות אלו מלוות אותי בתהליך העתקת מקום מגורינו ,שהחל לפני כמה שנים והואץ עם זעזוע ניתוח הלב שעברתי לפני כשלוש שנים. רצינו להיות קרובים יותר לילדים .מרים העדיפה לעבור ללהבים ,ליד אורן. ההעדפה שלי הייתה למרכז ,לטבורה של תל אביב .אמנם להבים הוא יישוב מקסים והמחשבה להיות קרובים לאורן ,לאילנה ולנכדים הייתה מפתה ,אך בהתחשב בבעיות הניידות שלי ,בעיסוקיי ובהעדר שירותי בריאות נגישים וזמינים ,חלופה זו ירדה מהפרק. מרים נרתעה מהמחשבה לגור בלב תל אביב וכך התפשרנו על רמת גן – מרחק דקות מספר מאלה ,צח וניתאי .קשה לדעת היכן מתחילה רמת גן ,היכן מסתיימים 142 מסע במנהרת חיי גבולות השיפוט של גבעתיים ,ואיפה קו התפר בינה לבין תל אביב .כרך גדול בעל שלושה שמות ושכונות מתערבבות זו בזו .כל אחת משלוש הערים שומרת על גאוותה ועל יוקרתה. מעבר דירה הוא עניין מסובך יותר מהתכניות המוקדמות ומהכתוב בספרים. לכל דבר יש למצוא מקום ,ולאחר שכבר מוצאים ,צריך גם לזכור את מקומו .אין סוף בעיות וסוגיות לוגיסטיות שיש לתת להן מענה שיהיה מוסכם על מרים ולפעמים גם עליי. סידורים רבים ואין-סופיים עם הרשויות ,בזק ,הוט ,דואר ,מכשיר המצוקה, ארנונה ,מים ,חשמל ,הודעות למוסדות על שינוי מען; העיסוק עם נותני שירותים, תיאומים ומצעד אינסופי של בעלי מקצוע – מסכת ארוכה ,מורטת עצבים אך מספקת כשמסיימים בהצלחהָ .בּבואה של הממשל ,הביורוקרטיה והחברה הישראלית של .2007 * החידוש הגדול ,המרענן והמרגש הוא לחזור לפגוש את אלה כמעט יום-יום, ולחזות מקרוב בהתפתחותו של ניתאי ובמעלליו .נוסף על כך ,לחוות את המעמד של סבא של ימי חול ולא את זה שהתרגלתי אליו – אבא וסבא של ימי הולדת, שבתות ,חגים וחופשות משפחתיות .יש יתרונות לכאן ולכאן ,אך להתנסות החדשה ריגושים משלה .בזכות היותנו במרכז הארץ ,זכינו כבר לביקוריהן של האחייניות דורית ואיריס ובני זוגן ,מעיין וחברי הטוב נדים ,הדס ועוד. * במהלך חבלי המעבר ,הקליטה וההסתגלות למציאות החדשה ,נדמה היה לי שכל הסידורים הללו הם עבור מישהו אחר .כך בפעם הראשונה שהלכתי למכולת חשבתי שאני נמצא בחו"ל ומחפש איזו חנות לקנות מצרכים לארוחת בוקר ,ובאחד הערבים ,כשגמרנו את הסידורים ,כמעט אמרתי :גמרנו להיום ,אפשר לחזור הביתה לישון. * מתכננים לחדש חברויות עם חברים של פעם ,וגם את ירושלים לא נפסיק לפקוד. אני מקווה שנצליח גם לטעום את תרכובות התרבות ותבליני הבילויים של הכרך הגדול שהפסקה אין בו .ויש עוד תכניות :לממש את הקרבה הפיזית ואת שירותי רכבת ישראל למען הידוק הקשרים המשפחתיים .לנסיעה ברכבת ללהבים ,לאורן, לאילנה ,לנכדים בלהבים ,וגם לארמנד וליתר בני המשפחה הגרים בחיפה ,אפילו לבקר את בת דודתי ציצי ) (Ciciבחדרה .אל איריס ,המתגוררת בכפר סבא ,אין עדיין רכבת זמינה עבורנו ,אך גם אליה מרים תלמד את הדרך. 143 נתן לבון נתמקם ונתביית מעט .הבית מתחיל להתרוקן מארגזים ומקבל צורה .מכולת וירקן יש בקרבת מקום ,את הספר בשכונה מרים כבר ניסתה ,נאתר מרפאה קרובה ורופא טוב ,מכון כושר ,נכיר את השכנים ,שעם כמה מהם כבר קשרנו קשרי דיבור. נתמצא יותר בסביבה ,נגלה את מגדת העתידות ,את ליצן השכונה ,כמה להטוטנים, נקטר ונתגעגע מדי פעם ,וכך נמצא את מקומנו בסביבתנו החדשה. מי אמר שהחיים לא מרתקים? 1בספטמבר ,2007 היום ה 20-בדירתנו החדשה 144 מסע במנהרת חיי 35 חזרה לירושלים כותרת הפרק מבטאת אולי רצון עכשווי חבוי לחזור לירושלים ,אך למעשה אני כותב כאן על היום שבו עזבנו את קריית שמונה ,לפני 49שנים. לשמחתנו ,שנת הלימודים הסתיימה ,ואבן נגולה מעל לבי :החוויה המתסכלת של ההוראה מאחוריי .לא בדיוק ,מאחר שרציתי להרוויח עוד כמה לירות כדי להגדיל את האוצר שצברנו במשך השנה ,הגשתי את מועמדותי לעבודה בקייטנות. כישוריי המופלאים הרשימו את האחראים לארגון הקייטנות ,והם הטילו עליי לרכז קייטנה באחד מבתי הספר בנשר שליד חיפה. לאור זאת ,בסוף השנה עזבנו את קריית שמונה ,העמסנו את הפקלאות על מכּר שהתנדב לעשות לנו טובה ,והתמקמנו אצל הוריי בגב-ים .בחודש טנדר של ָ הראשון התייסרתי בקייטנה ,ובשני – במילואים .מרים נעה בין גב-ים לבת-ים, למדה לבחינות ההסמכה להוראה ,פגשה חברים ועסקה בסידורים ,בחיפוש דירה בירושלים ובבילויים אחרים. כאמור ,בין לבין התחלנו לחפש דירה בירושלים ,ולמזלנו הרב ,חברינו פנינה ועדי גילו שהדירה מעליהם פנויה ועומדת להשכרה בדמי מפתח .מצב הדירה היה על הפנים ,אך בשל גודלה – שני חדרים מרווחים ומטבח ענק ,מיקומה ,מחירה ועם קצת חזון ,דמיון ועבודה קשה ,היא בהחלט באה בחשבון. הבית ,בית סולימנוף שמו ,שכן מאחורי רחוב שמואל הנביא )אותו נביא שעל קורותיו לימדתי את כיתתי( .זה היה הבית האחרון ליד הגבול ,שסומן בגדר תיל, שמעברו השני שכונת שיח' ג'ראח ומשמאלו בית הספר לשוטרים ,ששימש את כוחות האו"ם לשמירה על שביתת הנשק. דירתנו התנוססה גבוה-גבוה .מדרגות שיש ירוקות הובילו לקומה השלישית, מרפסת גג מקורה ורחבת ממדים ,.שעליה היו מונחים כמה דודי מים ,חבלים לתליית כביסה מתוחים מצד אל צד ,וגולת הכותרת :מהדירה נשקף נוף עוצר נשימה ,מרהיב ומסקרן ,מפחיד ומעורר תקווה. דמי המפתח עבור הדירה הסתכמו ב 3,000-לירות ישראליות ,והיה צורך בעוד כמה מאות לשיפוצים ,לסידורים ,לשכר דירה לשישה חודשים מראש 20 ,לירות בחודש .אנחנו הצלחנו לחסוך 2,800לירות ואת היתרה 500 ,לירות ,קיבלנו הלוואה מאילונקה ולצי ,הדודים של מרים .הכסף ניתן בחגיגיות רבה ,לאחר ארוחת שבת דשנה ,מלווה בדברי מוסר ,הדרכה וברכה. 145 נתן לבון למלאכת הסיוד של הקירות המוזנחים והמתקלפים ,שכרנו את שירותיו של סייד ,חבר מפלגה ,איש תמהוני ומוזר ,פטפטן גדול ופילוסוף קטן ,אבל בעל מקצוע מיומן ,שעשה עבודת קודש של ממש וחידש את פני הקירות והתקרות. במקביל גילתה מרים תושייה וכישורים בלתי רגילים ו"התלבשה" על צביעת הדלתות; לא סתם צביעה רגילה ,אלא עבודה רצינית של מומחית בתחום .מרים השיגה מבער ,ובסבלנות אין קץ שרפה את הצבע הישן ,שכבה אחר שכבה ,עד שפיסת הצבע האחרון התקלפה וירדה .שפשפה היטב בנייר זכוכית ,מרחה שפכטל ושוב שפשפה ,לאחר מכן צבעה בצבע יסוד ,המתינה עוד וצבעה שוב בלבן בוהק וטהור .כך זכינו לדלתות לתפארת. בזה לא תמה מלאכת הניקיון וחידוש פני הדירה של מרים .היא גם החזירה את הלובן לאמבטיה השחורה והמעופשת ,טיפלה בחריצות במרצפות ,שזה דורות שכחו את טעם המטאטא ואת ניחוח הסבון ,ולבסוף גם הן יצאו נקיות כראי ומחייכות כתינוק שזה עתה נולד .השינוי היה כל כך דרסטי ,שבנה של בעלת הבית חשב שהחלפנו את האמבטיה וריצפנו מחדש את החדרים .מרוב התפעלות רצה להמליץ על מרים כעל מועמדת ראויה לקבלת פרס ישראל לניקיון. באותם ימים ולילות של הכנות וניקיונות ,פנינה ועדי ,חברינו הטובים מלמטה, אירחו אותנו בלבביות ,בנדיבות ובחום ,בתוספת עצות ,רעיונות וקריאות עידוד. לבסוף ,כשהדירה הייתה צבועה ומבהיקה ,הבאנו את הציוד שלנו ,שכידוע הצטיין בצניעותו .מאוד שמחנו על המציאה שנפלה בחלקנו כשזכינו לקבל עם הדירה גם שולחן כתיבה ענק ,מסוגנן ומהודר ובארון בגדים ישן .אימצתי את כל כישוריי וידיעותיי מעולם הנגרות ,שנחשפתי אליו בילדותי ,כדי לשפץ ולשקם את האוצרות שנפלו בחלקנו. כמה לילות ישנו על שמיכות ,אך החורף התקרב ונזקקנו למיטה .אזרנו אומץ וירדנו לכיכר גאולה הקרובה ,מצאנו מיטת ברזל יד שנייה ומזרן תואם .תואם את הכיס ולא דווקא את האיכות והנוחות הרצויה לעצמותינו .כסבלים מדופלמים סחבנו אותם ברגל ,קודם את המיטה ואחר את המזרן .חצינו את מאה שערים ,את בית ישראל ובתרועת ניצחון ולמחיאות הכפיים של פנינה ועדי ,העלינו אותם ,זה אחר זה ,לדירתנו בקומה השלישית. תוספת חיונית ונחמדה תרם לנו טאטא ,בן זוגה של אימא של מרים .הוא נתן לנו מתנה כסף לקנות כיריים של גז .בחרדת קודש הלכנו לחברת "סופרגז" ורכשנו כיריים בעלות שלוש להבות ,גדולה ,קטנה ובינונית ,ועל החוזה של הרכוש היקר חתמנו שנינו. לאחר מכן ארמנד בא לבקר ונתן לנו במתנה וילונות .את גולת הכותרת סיפקה מרים כשארגנה לי כמתנת יום הולדת שולחן כתיבה .המתנה נקנתה במשותף מכספיה ומכספיהם של אחי והוריי .כך לכל אחד מאיתנו היה שולחן כתיבה משלו. 146 מסע במנהרת חיי מאמיקה שלחה לנו ארגז ,סל נצרים גדול עם כמה ספרים שהשארנו אצלם ,כמה מצעים וכלי מיטה בתוספת צנצנת ריבה תוצרת בית .הכול טוב ויפה ,אך הריבה דלפה והדביקה את ספר הפסיכולוגיה של וודוורד ,שרכשתי במיטב כספי .ניסינו להסיר את שארית הריבה אך ספר הפסיכולוגיה נשאר דביק ומתוק .ייתכן שזה מסמן דבר-מה על טבעה של הפסיכולוגיה... * לפרנסתנו חזרתי לעבוד במשתלה של האוניברסיטה וגם מרים הצטרפה לחצי יום בלבד ,ובגלל אליי ,אף שלא הייתה סטודנטית .עבודה טובה ונעימה ,אך ִ הלימודים לא יכולתי לעבוד כל יום .כך היינו בחיפוש מתמיד אחר עבודה נוספת. רדפנו אחרי כל יום עבודה שהזדמנה ,כמה ימים בסקר נוסעים של "המקשר" ,חברת האוטובוסים העירונית ,בפקידות ובכל הבא ליד. עד היום זכורה לנו האכזבה שנחלנו באותו בוקר סגרירי וגשום שבו התייצבנו בשעה מוקדמת ,חמש או שש ,והאחראי הודיע לנו שאין עבורנו סידור עבודה. עבדתי גם בלשכת שר המשפטים ,בפתיחת דברי הדואר ,אבל בשל דעותיי הפוליטיות פוטרתי לאחר כמה שבועות .ניסיתי את מזלי להתקבל כפקיד בבנק לאומי ,שם נדחיתי בגלל גילי המופלג ,כמה ימים לפני שחגגתי את יום הולדתי ה- .27 נמלאנו אושר כשמרים התקבלה לעבוד כמדריכה במועדון נוער של העירייה בשכונת נחלאות ,בזכות קשריו של חבר מפלגה. מאחר שמטעמי "בריאות הכיס" הלכנו תמיד ברגל ,שמחנו לגלות שבקצה רחוב שמואל הנביא שכן סנדלר ,שלעתים קרובות תיקן את סוליות נעלינו, * באותה שנה ,העיסוק המרכזי היה כמובן לימודיי באוניברסיטה .בקיץ השלמתי שתי בחינות בגרות – בתנ"ך ובספרות עברית ,שחויבתי בהן כתנאי להמשך הלימודים .עד היום נראה לי מופרך לגמרי שהצלחתי לעבור ,אמנם בקושי ,את הבחינות במקצועות אלה ,מקצועות זרים לי ורחוקים ממני שנות אור בשנה זו עשיתי חיל בלימודיי ,כל ציוניי היו מעל שמונה ,ובסמינר במינהל חינוכי קיבלתי ציון עשר )!( ,הן על השתתפותי בשיעורים והן על העבודה הסמינריונית, ציון העשר הראשון והיחיד שקיבלתי מעודי .המרצה היה ד"ר קנלר ,שלימים עבד כמנהל בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ,שבו למדה אלה ,והיה גם המורה שלה ,הזכור לשנינו לטוב. * 147 נתן לבון כחלק אינטגרלי מחיינו החברתיים המשכנו בפעילות המפלגתית והציבורית .אני חילקתי עיתונים בעיירת העולים בית שמש ,או כפי שנקראה אז ,הר טוב .כל יום חמישי אחר הצהריים או שישי בבוקר נסענו ברכבת ,אני ועזה ,ומכרנו את עיתוני המפלגה בשפות השונות לעולים שזה עתה באו ארצה לבנות ולהיבנות בה .האם ביטאוני המפלגה הקומוניסטית היו עבורם מורה דרך מועילה להיקלטות ראויה בארץ אבותינו?... פעלתי בקרב הסטודנטים ואפילו נבחרתי לוועידה ולמוסדות האגודה כנציג החוג לחינוך ,בבחירות האישיות שהונהגו באותה השנה .נשלחתי כנציג המפלגה בוועדת התרבות של ההסתדרות הכללית והקמתי בירושלים את הסניף המקומי של הליגה לידידות ישראל–רומניה .בזכות הפעילות במסגרת הליגה פיתחתי אשליות שאוכל להגיע ולבקר במחוזות ילדותי שעליהם חשבתי ואליהם התגעגעתי ללא הרף. כתבתי רשימות ומאמרים ל"קול העם" .חלקם התפרסמו ואלה שמתחו ביקורת על הנעשה בברית המועצות ,לדוגמה משפט הסופרים ורדיפתם ,לא ראו אור .מדי פעם גם החלפתי את ראול ככתב העיתון בירושלים. בעת שהתחלתי לכתוב את העבודות הסמינריוניות ,מרים קנתה לי במתנה מכונת כתיבה "ביבי הרמס" ,קומפקטית ,ארוזה בתיק ירוק מהודר .התרגשתי והייתי גאה מאוד בתשורה שקיבלתי ,אך ללמוד להשתמש בה לא הצלחתי ,כך שמרים עצמה הדפיסה במסירות ובאהבה את העבודות הסמינריוניות שלי ,ולעתים גם מאמרים ועבודות אחרות שכתבתי בכתב ידי המסורבל. חזרתי לארגן אירועים שונים בבית התרבות ,לרגל 1במאי ולכבוד 7בנובמבר, יום המהפכה הבולשביקית .חגגנו גם את חג החנוכה ואפילו סדר יום אחרון של פסח .לסדר הזה כתבנו אגדה מיוחדת שפנינה התנדבה לאיירה. אף שכבר לא השתייכתי לתא הסטודנטים ,מסיבות לא ברורות ,מרים ואני לא היינו באותו תא מפלגתי .היא הדריכה בבנק"י ,תנועת הנוער של המפלגה ,הייתה מעורבת בליגה לידידות עם צ'כיה ובארגון הלוחמים האנטי-נאצי ,שזה עתה הוקם. במסגרת פעילותה בארגונים אלה ,נסעה מדי פעם לישיבות ולכנסים שהתקיימו לרוב בתל אביב. * אחרי פסח שנת 1959ראיתי מודעת מכרז שהתפרסמה בעיתון "הארץ", שמחפשים מנהל פנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל .לאחר התייעצות עם מרים והתלבטויות ארוכות ,ברגע האחרון הגשתי את מועמדותי .נוסף על קורות חיי, שבהם לא שכחתי לציין את עברי כמסגר וכחרט ,ציינתי כממליצים את שני מוריי – פרופ' סימון וד"ר קנלר .העובדה שלא ביקשתי את הסכמתם לכך לא הפריעה להם לתת חוות דעת חיוביות ,שאותן קראתי מאוחר יותר. 148 מסע במנהרת חיי פרופ' סימון ,איש רגיש ,ענו ונוח ,בתום הסמינר ,התלווה אליי באחד הערבים התיישב לידי על ספסל האוטובוס ופתח עמי בשיחה אבהית תוך התעניינות בקורותיי ,בהוריי ובתכניותיי .השבתי לו בהתרגשות והוא הקשיב בדריכות ,ואף נתן כמה עצות לדרך ואיחל לי הצלחה .הוא כתב עליי המלצה יפה אף שלא נמניתי עם הסטודנטים הבולטים בסמינר שלו. בתחילה ציפיתי בדריכות לתשובה למכתב המועמדות שהגשתי ,אך הימים עברו וכבר לא היו לי תקוות לקבל מענה .לבסוף הוא הגיע וזומנתי לריאיון בבית ויצ"ו בתל אביב. הריאיון נערך למחרת יום הבחירות לעירייה או להסתדרות ,שבלילה שאחריו לא ישנתי כלל כי עסקתי בספירת הקולות .בכל זאת ,בבוקר התקלחתי במים קרים, כי אחרים לא היו לנו ,לבשתי את חולצתי הכחולה החגיגית והתייצבתי בפני ועדת הקבלה. הוועדה הייתה מורכבת מכמה נשים חמורות סבר ובעלות חשיבות ,ובראשה עמדה מנהלת מוסד "נהלל" גב' מניה שוחט ,בכבודה ובעצמה .הריאיון נמשך שעה ארוכה ,שאלו אותי שאלות רבות ושונות שלחלקן לא ירדתי לפשרן ,כך שאת התשובה עליהן נאלצתי להמציא בו במקום .הצגתי את משנתי החינוכית ,משנה שנדמה היה לי שיש באמתחתי ,ועוד הרבה סוגיות ,על החיים ,נוער וחזון חינוכי. ניגשו למכרז 12אנשים ,חלקם מנהלי בתי ספר ,מורים ,מדריכים בעלי ניסיון, ומכולם בחרו בי ,חסר הניסיון ,אך נחוש ,מלא התלהבות ואמונה ,לתפקיד הנכסף. זאת הייתה זכייה גדולה ,עד כדי כך גדולה שלא הבנתי את ממדי גדולתה. 8בספטמבר 2007 149 נתן לבון 36 נהלל ,באר שבע ושוב ירושלים בימים אלה ,שבהם חגגנו את ראש השנה בביתנו החדש ברמת גן ,אני נזכר שלפני 48שנה חגגנו אותו במקום אחר ,בנהלל ,בדירה הקטנה שהוקצתה לנו בפנימייה של בית הספר החקלאי .קשה להשוות בין החג של אז לחג של היום :אז העתיד נראה רחוק ,אופטימי וטומן בחובו הפתעות ,והיום צריך לעכל את ההפתעות שחלפו. באותה שנה ,1959 ,חל בראש השנה יום הולדתי ה .27-מרים הפתיעה אותי ונתנה לי במתנה חלוק רחצה לבן וחולצה מהודרת בצבע קרם .את המתנות היא שמרה אצל אחת השכנות .אני ראיתי אותן שם וחשבתי שהן של בעלה ,וסיפרתי למרים שהשכנה קנתה לבעלה חולצה וחלוק מאוד יפים .כמה שמחתי אחר כך שהתברר שהם עבורי. לכבוד החניכים שנשארו לחג הכנו ארוחה מיוחדת מלווה בטקס קצר שהילדים הכינו בעצמם .מאמיקה וטאטיקו באו לחגוג איתנו את האירוע הכפול ,ולראשונה ראיתי שהם מתגאים בי כשראו אותי מנהל את הטקס ונושא דברי ברכה. * בסוף יולי או בתחילת אוגוסט הגעתי לנהלל לארגן את פתיחת שנת הלימודים. את דירתנו בירושלים השכרנו לחברינו עזה ושמיל ,שהפכו להורים טריים לבן וחיפשו קורת גג .מרים נשארה בירושלים לסידורים אחרונים ובעיקר להסדיר את העברת הרכוש הכי יקר שהיה לנו :המקרר. למקרר הזה היסטוריה ארוכה .ליד ביתנו ,בית סולימנוף ,פעל בית חרושת לקרח ,שממנו סחבתי מדי יום רבע בלוק קרח עבור ארגז הקירור .בזמנים שהכיס הרשה לנו קנינו באותו בית חרושת גם בלון סודה של פעם ,שניתן למילוי חוזר. כך ,בתוספת תרכיז מיץ פטל ,יכולנו להתענג מדי חג ,מועד ומצב רוח ,על כוס גזוז משובחת. בזמנו מרים לחצה שנקנה מקרר ,בטענה שלא נוח להשתמש בארגז הקרח וגם שלכל החברים יש כבר מקרר חשמלי .אני סירבתי בתוקף בטענה שמצבנו הכספי דחוק ושאין לי שום בעיה להביא כל יום את רבע בלוק הקרח .הוויכוח נמשך עד שיצא לשוק דגם חדש של מקרר מבית היוצר של מפעל "פרידמן" הירושלמי, שהתפרסם עד אז בזכות תנורי החימום שייצר. וכך ,בעוברנו לנהלל ,מרים לקחה על עצמה את המשימה האסטרטגית כבדת המשקל להעביר את המקרר ,כדי שנוכל לשתות מים קרים בעמק החם .המבצע עבר בשלום .כעת הגיע הזמן לרהט את הדירה ,כיאה למנהל פנימייה מכובד כמוני. 150 מסע במנהרת חיי נסענו לחיפה ,לרחוב הבנקים ,שם היו כמה חנויות רהיטים .לאחר התחבטויות וחישובים כלכליים קנינו שולחן סלון מצופה פורמייקה משובצת בצבע שחור-לבן, שתי כורסאות תואמות ,אף הן עם ריפוד של רצועת פלסטיק באותם צבעים .רכשנו גם כמה מדפים שמהם הרכבתי ספרייה מרשימה ומגוונת שביטאה נאמנה את רוחם של בני הבית. * למעבר לנהלל קדם ויכוח סוער עם ועד סניף המפלגה ,שפתאום לא רצה לוותר עלינו ,מה עוד שבנובמבר אותה שנה היו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת הרביעית. כל ניסיונותינו להסביר את חשיבות התפקיד לקידומי המקצועי ולפרנסתנו ,עלו בתוהו .לבסוף ערערתי לוועד המרכזי והוזמנתי לשיחה עם ח"כ אסתר וילנסקה. נסעתי לקודש הקודשים של המפלגה" ,בית אלישע" ,ששכן ברחוב אילת שביפו .שם שכנו משרדי הוועד המרכזי ,מערכת העיתון "קול העם" ולידו בית הדפוס .הכניסה לבניין לא הייתה פשוטה כלל ,כי שמרו עליו כפי ששומרים היום על משרד ראש הממשלה .עברתי את המחסום הביטחוני וניצבתי בפני חדרה של החברה וילנסקה, שכמובן נתנה לי להתייבש כחצי שעה .היא קיבלה אותי בפנים רציניות וחמוצות סבר ,שמעה מה ששמעה בין שיחת טלפון אחת לשנייה ,ולבסוף הפטירה" :אם זה מה שאתם רוצים ,תעברו ,אך אתם לוקחים על עצמכם אחריות כבדה" .התברר שהיא צדקה :המפלגה הפסידה באותן בחירות שלושה מנדטים מתוך שישה שהיו לה בכנסת הקודמת. * בפנימייה קיבלו אותי יפה .את אחד המדריכים ,יוסף שמו ,הכרנו קודם ,אני מלימודיי באוניברסיטה ומרים מ"השומר הצעיר" בסלובקיה .הוא עבד שם כמדריך ,ואשתו – כמורה לפיזיקה .במקום הייתה עוד מדריכה ותיקה ומנוסה, ששימשה אשת סודה ויד ימינה של המנהלת .היא כנראה ציפתה לקבל בעצמה את תפקיד מנהלת הפנימייה ,אך גב' מניה מיזלר ,המנהלת ,חשבה אחרת ,אף שנהנתה משירותיה בטקס היומי כשזילפה לה טיפות עיניים וגם מדיווחיה על שיחות העובדים .גייסתי מדריך נוסף ,צעיר חינני שהשתחרר מהצבא עם שאיפות ומוטיבציות להצליח ולהתקדם .כמובן מצא חן בעיניו לעבוד עם תלמידות צעירות ש"עשו לו עיניים" ,ובסופו של דבר אף התחתן עם אחת מהן .אני ,נוסף על היותי מנהל הפנימייה ,הדרכתי את אחת הכיתות. בין מורי בית הספר היו מפורסמים וידוענים ,כמו המשורר יצחק שלו ורעייתו אלה בבית בתיה .את בתיה פגשתי שוב כאחת המחנכות הטובות והמוערכות של ָ הספר התיכון שליד האוניברסיטה. 151 נתן לבון טקס פתיחת שנת הלימודים וקבלת התלמידים החדשים היו ממשימותיי הראשונות בתפקיד .נוסף על הדאגה לתקינות ולניקיון של מגורי התלמידים, החלטתי להתמודד עם התופעה המכוערת של ה"זוּבּוּר" ,אותו מנהג מסורתי ואכזרי שבמהלכו התלמידים הוותיקים התעללו ב"אליפים" .שמתי על כף המאזניים את כל יוקרתי כמנהל חדש ,ואימצתי את כל מה שלמדתי מתורתו של מאקארנקו כדי למנוע את מעשי האלימות וההתנכלות כלפי החניכים החדשים .ניהלתי עם התלמידים הוותיקים שיחות ארוכות ,נוקבות וסוערות לתוך הלילה ,שלדעת מרים, ששמעה הכול מחדרה ,היו רועשות מדי .יזמתי הוצאת עיתון של הפנימייה שכולו הוקדש לסוגיה זו .התלמידים עצמם ערכו אותו ,כתבו ואיירו )אף שבית הספר היה קיים עשרות שנים ,עיתון כזה פורסם אז לראשונה(. בערב נערך הטקס המסורתי של פתיחת שנת הלימודים .עלינו להר – ילדים, הורים ,מדריכים ומורים – ולכולם היה נהיר שהפעם אלימות לא תהיה כאן .הטקס המרשים התנהל לאור לפידים וכתובות אש ,בשקט ובאווירה מכובדת. בלילות הראשונים ערכנו ליד מעונות "האליפים" תורנות של משמרות ילדים ומדריכים ,ושמרנו עליהם מכל משמר עד יעבור זעם .מבצע פתיחת שנת הלימודים הסתיים בהצלחה וללא אלימות ,למורת רוחם של הציניקנים ולהתפעלותם הרבה של הצוות והמנהלת כאחד. היחסים עם הצוות ועם התלמידים היו מצוינים .כל כיתה בחרה ועד משלה ומתוכם נבחר ועד בית הספר .חילקנו תפקידים וחתרנו לשלטון עצמי של התלמידים, כולל העברת האחריות בסוגיה הכי עדינה ובעייתית – תורנות הבוקר למטבח וחליבת הפרות .אמנם מדי פעם התגלו חריקות והעירו אותי בחמש בבוקר לטפל באיזה חניך ישנון וסרבן ,אך בסך הכול הדמוקרטיה פעלה כסדרה .בתום חודש הופיע גיליון נוסף של העיתון .מסיבות עונג שבת הלכו ופרחו ,וגם היו כמה יציאות לקולנוע לעיר הגדולה ,מגדל העמק. ממגדל העמק הייתה קבוצה של תלמידות חוץ ,בנות עולים שלא לנו בפנימייה, ונקטתי צעדים ראשוניים לשילובן בפנימייה. ההצלחה עלתה לי לראש .קיבלתי הרבה מחמאות ,ובמקביל מזכיר/גזבר בית הספר דאג "לחמם" אותי נגד המנהלת שלא מעריכה אותי מספיק ומשלמת לי משכורת עלובה .מיזלר ,המנהלת ,שלימים הבנתי שהייתה מעמודי התווך של החינוך החקלאי בארץ ושותפתה של הנרייטה סאלד ,העירה לי מדי פעם הערות כאלו או אחרות בעיקר לגבי הדמוקרטיה המוגזמת ,לדעתה ,שהנהגתי. לאחר שלושה חודשים ,בסוף אחת השיחות בינינו ,התרגזתי והגשתי לה מכתב התפטרות .דחיתי את הפצרותיה לחזור בי מהחלטתי .מרים ,שלא הצליחה לקבל עבודה בסביבה ולרוב לא בישלה כי אכלנו כמעט חינם בחדר האוכל ,תמכה בהחלטתי 152 מסע במנהרת חיי ועזבנו .מעניין לציין שבימים אלה מרים מצאה את מכתב ההמלצה שקיבלתי מגברת מיזלר ,המלצה שאין להתבייש בה. במבט לאחור ,העזיבה ההיא הייתה שטות מוחלטת .הפסדתי הזדמנות פז לבנות קריירה מקצועית מפוארת בתחום החינוך הפנימייתי ,הזדמנות שניתנה למעט צעירים בגילי .את הלקח הקשה למדתי והוא שימש לי מורה טוב להמשך הדרך. האפילוג ראוי להירשם :אותו מזכיר/גזבר ש"עודד" אותי לעזוב ,קיבל את תפקיד מנהל הפנימייה אחרי עזיבתי. * ברוב טיפשותי נשארתי שוב ללא עבודה וגם ללא מקום מגורים .חיפשתי בכל מקום אפשרי ועניתי לכל המכרזים שהתפרסמו .התקבלתי כמנהל מועדון נוער בשכונת אפקה ,אבל במקרה התגלתה להם השתייכותי המפלגתית והם חזרו בהם. הגשתי את מועמדותי כמדריך בבית ספר חקלאי ליד חיפה ,אך לא התקבלתי כיוון שלדעתם היה לי עודף כישורים. לבסוף נסענו לבאר שבע ,נפגשנו עם ד"ר אריה סימון ,מנהל המחוז של משרד החינוך .הוא היה איש חינוך משכמו ומעלה ,קיבל אותנו בביתו .לאחר שיחה קצרה, לבבית ותומכת הפנה אותי לאחד מבתי הספר ,כמחנך כיתה ה' .כעבור זמן-מה גם מרים החלה לעבוד כממלאת מקום. כמה לילות התארחתי אצל קרוב משפחה של מרים שגר בדירת שיכון של חדר וחצי .מרים נשארה אצל אמה בבת-ים .אחר כך שכרתי לשבועיים חדר ובתום חודש ,בהמלצת משרד החינוך ,קיבלנו מחברת עמידר דירת שני חדרים בשיכון ד', שזה עתה נבנה. על מרים שוב נפל ה"תיק" של העברת המקרר המפורסם ,הפעם בתוספת הרהיטים שקנינו ,כך שבתקופת המעבר הייתי לבד .לבסוף הכול הסתדר ,סידרנו את הדירה החדשה ,מצאנו שכנים חדשים ,זוג נחמד וחביב ,שבנם הפעוט התחבב עליי במיוחד .בהמשך חידשנו את הפעילות המפלגתית ,שבין חבריה המוזרים והתמהוניים מצאנו זוג כלבבנו. להגיד שהתלהבתי מעיסוקי כמורה זה יהיה יותר ממוגזם .גם תלמידיי והממונים עליי לא התלהבו ממני ,אך גילו כלפיי סבלנות ואורך רוח .מרים ,לעומתי ,שמדי פעם לימדה כממלאת מקום ,קנתה את לבם. ביום אחרון לפני חופשת חנוכה ,בתום חלוקת התעודות ,נכנסתי לחדר המנהל לאחל לו חופשה נעימה וחג שמח .הוא התחיל לגמגם כמה מילים ,הסתובב ,מבויש ונבוך והוציא ממגירת שולחנו שני מכתבים ,אחד עבורי ואחד עבור מרים .בשניהם הודעה לקונית שמסיבות מנהליות ,בסוף חודש ינואר תופסק עבודתנו. 153 נתן לבון שוב היינו מחוסרי עבודה ,מודאגים ,כעוסים ,אובדים עצות ,מתחילים מחדש להתעניין ,ושוב מחפשים. כמה לילות לאחר מכן מרים בישרה לי שהיא בהיריון .בהיריון? מה פתאום? היא הלכה לרופא ,עשתה בדיקות ,ואכן ,אמת ויציב :עומד להיוולד לנו ילד! במצב אחר הינו שמחים למשמע הבשורה ,אך כעת ,כשאנחנו שוב ללא עבודה ומקור פרנסה, מסובך ...דיברנו על הפלה אך לבסוף ,בעידודה של יהודית ,אותה חברה חביבה, החלטנו שבעצם טוב שייוולד לנו ילד ,אולי ילדה ,אולי תאומים... * מרים התקבלה כמזכירה/כתבנית במשרד מהנדס המחוז בבאר שבע .אני, לעומתה ,כשלתי בכל ניסיונותיי ,בין היתר כפקיד בבנק הפועלים ,שם החזקתי מעמד שלושה ימים בלבד .משום מה ,אחד ועוד אחד הסתכמו אצלי תמיד במספרים אחרים... לבסוף חזרתי לירושלים בחסדיהם של שמיל ועזה ,התגוררתי בדירתם-דירתנו. בעזרת לשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים קיבלתי שני חצאי משרה :אחד כסניטר בבית החולים "אילן" בסן סימון והשני כפקיד במנגנון כוח האדם של עיריית ירושלים. * כך ,במשך כמה חודשים מרים המשיכה להתגורר בבאר שבע ולעבוד במשרד העבודה ,ואני בירושלים .בדרך הקשה השתכרנו לקיומנו ואף חסכנו כמה פרוטות למען המשפחה המורחבת שבדרך. 18בספטמבר 2007 תשעה ימים אחרי יום הולדת 47של אורן 154 מסע במנהרת חיי 37 אורן נולד יום כיפור היום ,ואני ממשיך בחשבון הנפש הפרטי שלי ,ביני לבין עצמי ואולי גם ביני לבין הסובבים אותי ,חשבון נפש מסודר ושיטתי שהחל כשהתחלתי לכתוב את זיכרונותיי 16 .חודשים של התבוננות לאחור ,עם ִעתות רגיעה ועתות סערה, התפעמות רוחנית וצלילה להרהורים ,נגיעה במחוזות התת-מודע – תמליל חמוץ- מתוק של שמחה ,אכזבה וסיפוק. אני משתדל לסקר את שנות העבר ,את מה שחשבתי שהיה ואת מה שהיה באמת, את ההצלחות והכישלונות ואת מה שביניהם .משתדל לתאר את האירועים באותה בעתם ,להציג את רגשותיי כפי שחשתי אותם בעבר ,ולהימנע רוח כפי שהתרחשו ִ ככל האפשר מלדללם או לעוותם במסננת הזמן. יום הולדתו של אורן היה מאז ומעולם היום המאושר בחיי ,יום שבו ריחפתי על מרבדי קסם מעבר לזמן ולמרחב של האגדות והחלומות .עליתי לרקיע השמיני לעולמות סוריאליסטיים וראיתי את היקום בוורוד על כל גוניו ,ובלבי שרתי שירי הלל והודיה .זאת הייתה ונשארה זכייה גדולה ,שלמרות כרסומי החיים ותהפוכות הגורל עמדה ועדיין עומדת במבחן! * הקדמתי מעט את המאוחר מהסיבה הפשוטה ,שזהו נושא הפרק הנוכחי ,ואחזור לתאר את תחילת הריונה של מרים. מרים המשיכה להתגורר בבאר שבע ואני בירושלים .היא עבדה במשרד העבודה, בעיקר בהדפסת מכתבים ובעבודות מזכירות אחרות .לאחר שעות העבודה בילתה במנוחה ,בהשתתפות בישיבות התא המפלגתי ,שבהן ניהלה ויכוחים ממושכים על התנהלות תקינה של הארגון .מדי פעם ביקרה את הזוג הצעיר שגר בקומה מעלינו, יהודית וחנן דביר )מאז כתיבת הפרק הקודם נזכרתי בשמם המלא( .הם שימשו לה שותפים טובים להחלפת דעות ולרכילות ויועצים לקראת הלידה .בנם הקטן שימש מודל לחיקוי לילד שעמד להיוולד לנו .היו עוד ביקורים ומפגשים עם חברים ומכרים שבאו מדי פעם לבדרה ולהתעניין בשלומה. טלפון זמין בבית או במקום אחר לא היה לנו ,וכמובן גם לא טלפון נייד או דואר אלקטרוני ,לכן סיכמנו שמדי יום נכתוב מכתב או גלויה זה לזו .היא ניסתה ,אך לא תמיד עמדה בכך ,דבר שעורר בי דאגה לשלומה .מכתביה הביעו געגועים עזים, ובאחד מהם היא כתבה" :אני מאוד רוצה לראות את פניך היפות ומחכה בקוצר 155 נתן לבון רוח לשבת ,כי התמונה שעל השולחן אינה מספיקה לי "...כמה נדוש אך כמה מחמם לב... על פי הסידור בינינו ,בשבתות אני הגעתי לבאר שבע ,למעט באותן פעמים שהייתי בתורנות בבית החולים ,ואז הגיעה היא לירושלים .באותם סופי שבוע היינו מחליפים רשמים על מה שעבר עלינו ,רוקמים תכניות ,מחפשים בלוח השמות של מילון אבן-שושן ֵשם למי שהיה עתיד להרחיב את משפחתנו .כמו כן ,בדקנו בזהירות רבה ,ובאהבה לא פחות ,את התפתחות בטנה של מרים שבתוכה גדל והתפתח הוולד המסתורי ,ועקבנו אחר כל תנועה ובעיטה שלו .היינו כל כך זהירים וחששנים לגורלו של העובר ,שבעצתה של מרים נמנענו מכל מגע מיני. מרים הייתה מאוד משועשעת כאשר סיפרה על ביקורה הראשון בטיפת חלב. האחות נדהמה כשהיא סיפרה לה שאינה יודעת בן איזו עדה בעלה .כשהיא שאלה אותי על כך ,הופתעה לגלות שאני בן העדה הספרדית .היא חזרה לאחות בטיפת חלב ומסרה לה את תשובתה ,וזו הייתה בהלם מוחלט .האחות שאלה שוב" :את בטוחה שבעלך ,הבחור הבלונדיני עם העיניים הכחולות והיפות ,הוא ספרדי!?" כל בוקר ,משעה חמש עד שמונה וחצי-תשע ,עבדתי בבית החולים "אלין" שבקטמון הישנה .שם עזרתי לרחוץ ילדים אומללים שנפגעו במגפת הפוליו של השנים הללו .ילדים בני ,18מכל העדות ומכל קצות הארץ .הם עברו כל כמה חודשים ניתוחים חוזרים ונשנים ,בתקווה שיעמדו פעם על הרגליים .חלקם היו מגובסים עד הצוואר ממש ,והיו גם מקרים קלים יותר .יחידי סגולה הלכו בעזרת קביים ,ואחד או שניים ישבו בכיסאות גלגלים .חלק מאנשי הסגל הרפואי גרסו שברוב הניתוחים אין כל תועלת ,ושהילדים משמשים שפני ניסיון של אליל האורתופדים דאז ,המנתח פרופ' מייקין. תפקידי היה לשאת את הילדים ממיטתם לחדר הרחצה ,ועם אחת האחיות לרחוץ אותם .תוך כדי כך הילדים סיפרו על משפחותיהם ,על חייהם לפני המחלה, על חלומותיהם לשחק פעם כדור רגל ,על קנאתם באחיהם ובאחיותיהם הבריאים שנשארו בבית .הם תיארו את חלומות ופחדים לפני כל ניתוח או החלפת גבס – סיפורים נוגעים ללב .כדי להקל על המועקה פלרטטתי קלות עם שותפתי לרחצה, החלפנו גם אנחנו מחשבות וציפיות ,וכך רחצנו מדי בוקר ,בזה אחר זה ,שבעה- שמונה ילדים. הם הלכו לארוחת בוקר וללימודים ,ואני למשמרת ההמשך שלי ,כלבלר במחלקת המנגנון של העירייה .כאן הפעלתי את כל קסמיי ואת כוח ההשפעה שלי, כדי שיעבירו אותי למחלקה לעבודה סוציאלית. ואכן ,מזלי שיחק לי בגדול והוצבתי לעבוד במדור לשיקום נוער בגילאים –14 " .18נוער מנותק" ,כהגדרתו היום ,ילדים שגורלם התאכזר אליהם ,שרובם נפלטו מהמסגרות הרגילות ,הסתובבו ברחובות ,ישבו על הברזלים ,בהו במודעות של בתי 156 מסע במנהרת חיי הקולנוע או הציצו בחלונות הראווה והזילו ריר בפתחי המגדניות .הם היו זקוקים לאוזן קשבת ,ליד מלטפת ומכוונת ,ובעיקר למסגרת שתרצה ותדע לקבלם ,שבה ירגישו רצויים. כך צעדתי את צעדי הראשון בעולם העבודה הסוציאלית .המשרד שבו עבדתי היה חדר קטן הממוקם בבניין העירייה הישן ,עם חלון שהשקיף אל רחוב יפו ומעברו החומה שהפרידה בין ישראל לירדן .מנהל המדור היה דב לוין ,ניצול שואה, שעסק יותר במחקר ובכתיבה על הנושא ,וכן במלחמות יהודים על ענייני סטטוס וכבוד בהיררכיה המחלקתית .איתי עבד המשורר ישראל אלירז ,שקיבל מדי פעם נערה או נער וטיפל בהם כמיטב יכולתו באופן תכליתי תוך שמירה על ריחוק מסוים, ולפעמים הם שימשו לו השראה לכתיבת שיריו. אני היחיד שראיתי בעיסוקי החדש ייעוד לחיים .השתדלתי להכיר ילדים רבים ככל האפשר ,כיתתי את רגליי בשכונות ירושלים ,וערכתי ביקורי בית כדי לשוחח עם הורים ,אחים ולפעמים גם דודות וסבים .שמעתי סיפורים מרתקים על חיים עלובים וחסרי תקווה ,והכלתי בהבנה את מרירותם ואת כעסם .למרות המחסור במשאבים ועל אף ניסיוני הדל ,כמה נערים ונערות מצאו את מקומם בבתי הספר עמל ,מפתן ואף בסליגסברג היוקרתי ,שכדי ללמוד בו היה צורך להשיג מימון או פטור משכר לימוד. לאחר שנים ,כשהייתי פעיל באיגוד העובדים הסוציאליים וליוויתי את אחד מעמיתיי לבית הדין לעבודה ,הופיע עורך דין מטעם המעביד ששמח לפגוש אותי והזכיר לי שאני זה שעזרתי לו בנערותו ללמוד במוסד ליד חיפה. בזמני הפנוי התכוננתי להשלים כמה בחינות באוניברסיטה ,מעט פעילות מפלגתית ,כי עדיין לא שובצתי בשום תא .הם הסתכלו עליי בעין עקומה משום שעזבתי לפני הבחירות ,שכאמור מק"י נחלה בהן מפלה קשה .אך מנהיגיה התנחמו באמירה שלמרות ההסתה וההתנכרות הם שמרו על עיקר כוחם – שלושה מנדטים בכנסת מתוך השישה שקיבלה מק"י קודם לכן. שקעתי במחשבות ,בתהיות ובחלומות על דמותי העתידית כאב ועל בדיקת האפשרויות להיות עובד סוציאלי במשרה מלאה .בתקופה זו שיפרתי את כישוריי הקולינריים ומדי פעם ,במיוחד לקראת בואה של מרים ,הכנתי שניצלים ,שקשוקה או לצ'ו ,סלט וגם צ'יפס שמזמן ידעתי לטגנו. חודש מאי הגיע ועמו שתי חגיגות חביבות עליי 1 :במאי ו 9-במאי .באותה שנה "נפל" 1במאי על יום העצמאות ,צירוף שאני ראיתי בו סמליות ייחודית המשלבת את שחרור האדם העובד ואת שחרור העם. יום 9במאי הוקדש לציין את סיום מלחמת העולם השנייה ואת הניצחון על הפשיזם ,שהצבא האדום נטל בו חלק מכריע .מדי שנה ,בשבת הסמוכה למועד זה, עולים ליער הצבא האדום שליד מעלה החמישה .התאספנו ,חברים יהודים וערבים 157 נתן לבון מרחבי הארץ ,לפיקניק המוני ,נאומים ,שירה ,הנחת זרים ותכנית אמנותית – חגיגה עליזה ונחמדה שהיה כיף להשתתף בה ,לפגוש ידידים ומכרים ,להחליף רשמים, להתעדכן ולטעום מהמטעמים המיוחדים של כל אחד מהם. מרים הגיעה לאירוע רכובה על גבי אופנוע וחזרה בהסעה המאורגנת ,במשאית רעועה .הנטייה לחסוך ורצונה להשתתף ולפגוש חברים שיבשו לה את כללי הזהירות שנקטה בדרך כלל ,כאישה הרה .אני הגעתי לפניה והמתנתי לה בקוצר רוח כשבידי חופן דובדבנים שאליהם השתוקקה ,וכידוע יש לספק תאוותיה של אישה בהיריון... * בתחילת חודש יולי סיימה מרים את עבודתה בבאר שבע ,יצאה לחופשת לידה וחזרה לירושלים .הסתמכנו על כך ש 12-שבועות היא תקבל משכורת ועוד כמה לירות כדמי חופשה וכפיצויי פרישה .נוסף על כך ,למזלנו קיבלנו גם הפרשים על עבודתנו בהוראה .אמנם לא התעשרנו אך הצטבר מעט כסף לסדר את הדירה ולהכין את הדרוש ללידה. שמיל ועזה עזבו ,אך קירות החדר שבו התגוררו היו "מקושטים" בשרידי גופם של יתושים ובעיקר של פשפשים ששמיל השמיד ביד אמן ,כי מטעמי השקפת חיים רוקנו את החדר לקראת קרצוף הוא לא השתמש בהדברה ,מנהג מוזר לאותם ימיםַ . וצביעה ,ומאחת מרגלי המיטה נשר פקק העץ ,שממנו השתחררו גדודים שלמים של פשפשים ,קרובי משפחה של אלה ששמיל השמיד ללא רחמים .נפטרנו מחיות הטרף שבמיטה בעזרת טיפול שורש של רחיצה בנפט וסבון כביסה. צבענו את החדר בשני צבעים – שלושה קירות בקרם בהיר וקיר אחד בכתום כהה ,שעליו תלינו כמה מדפים ששימשו ספרייה .למוד ניסיון ממה שקרה לספרייה בבאר שבע ,התכוונתי הפעם לעשות עבודה יסודית ולשם כך קניתי כלי עבודה יקר ויוקרתי :מקדחה ידנית מפוארת .בסופו של דבר הבית היה מבריק ומסודר ,והמתין לרך הנולד. מרים רצתה לקנות בגדים וחפצים אחרים לקראת הלידה ,אך אני ,שכידוע איני סובל מדעות קדומות ,גרסתי שקודם ייוולד ואחר כך נקנה ,היא תעשה רשימה ובשעת השי"ן אני אקנה .היא אמנם קיבלה את הדין ,אך עד היום אינה סולחת לי על כך. הימים עברו בשקט ובשלווה ,שתינו קפה שחור של בוקר ,ואכלנו ארוחת צהריים כשחזרתי מהעבודה .מרים טיפלה במשק הבית ,ניסתה ללמוד לבחינות הסמכה ועסקה בתחביבה המועדף :תפירה. בתקופה זו חל יום הולדתה ה ,27-וכמתנה קניתי לה שעון יד שווייצרי תוצרת "דוקסה" ,ששילמתי עבורו במיטב דמי ממש .במיטב דמי ,כי באותם ימים בבנק 158 מסע במנהרת חיי הדם של "הדסה" קנו מדי פעם מנות דם ,ושילמו עבור כל מנה 40לירות ,בדיוק מחיר השעון .עברו כמה שנים טובות עד שגיליתי למרים את מקור הכסף לרכישת השעון. * בשעות הערב של יום חמישי 8 ,בספטמבר ,1960הודיעה לי מרים שהחלו לה צירי לידה .בהתרגשות רבה הצעתי לה שנלך לבית החולים ,היא קיבלה את הצעתי, אך קודם ביקשה להתרחץ ,לחפוף את שערותיה ולסרק את צמתה היפה .כשסיימה לקחנו את התיק שהכינה לקראת הלידה ויצאנו לדרך .פסענו לאט לאורך שכונת בית ישראל ,חצינו את מאה שערים וירדנו במורד רחוב שטראוס .מרים הספיקה להתבונן בחלונות הראווה ואף לבחור לעצמה נעליים שתקנה לאחר הלידה .כך הגענו עם ערב לבית החולים "ביקור חולים". האחות בדקה אותה וקבעה שיש עוד זמן-מה ,השאירה אותה בחדר הלידה, ואותי שלחה הביתה אחר כבוד ,כדי שלא אפריע לצוות הרפואי במחלקה להשלים את הבדיקות .מבויש קיפלתי את זנבי וחזרתי הביתה ,התאמצתי לישון ללא הצלחה רבה ,כי לבי ומחשבותיי היו שם .בחמש בבוקר התייצבתי בבית החולים .ניצלתי את חוסר הערנות של השומר המנומנם ו"התפלחתי" למחלקת היולדות .שם ראיתי את מרים שכובה עדיין על אלונקה ,קורנת מאושר ופניה זורחות כפי שלא ראיתי מאז ועד היום ,ואמרתי לה בהתפעלות כמה שהיא יפה! התברר שהילד נולד פג 2,280 ,גרם .הלכתי לראותו :עורו היה מקומט ,עיניו סגורות ,עכברון קטן וחמוד. שיכור ומסוחרר הלכתי לסניף הדואר הראשי שברחוב יפו ,המתנתי עד שנפתח ושלחתי מברקים לבני המשפחה :נולד לנו בן ,אורן! אורן הוא השם שמצא חן בעינינו ,באות אל"ף ,כי מעבר לזה לא הספקנו לעיין בלוח השמות של מילון אבן- שושן ...בתום שליחת המברקים הלכתי לשוק מחנה יהודה לקנות לאם הטרייה את הפרי האהוב עליה ,גויאבות. 12באוקטובר 2007 159 נתן לבון 38 אתגרים חדשים אתגרים חדשים ולבטים לא חסרים .הדילמה הראשונה שעמדנו בפניה לאחר הלם השמחה עם הולדתו של אורן לא הייתה פשוטה :האם לערוך לו ברית מילה? כחילונים מאמינים התשובה המתבקשת הייתה שלילית ,משום שזהו טקס דתי, פולחן אכזרי השואב את מקורותיו מתרבויות פגאניות .כמה מחברינו התחכמו וניסו לשכנע אותנו בחשיבות המעשה ,בתירוץ המפוקפק שהברית תורמת לבריאותו של הילד. מאחר שאורן היה בחזקת פג וגם סבל מצהבת ,הדיונים בסוגיה זו נמשכו כחודש. לבסוף ניתן האות והוא הגיע הביתה :קטנטן ,רך ,עדין ,מכווץ ושברירי .לא העזתי להחזיקו ,עד שאחות שבאה להדריכנו והראתה לנו כיצד לרחוץ אותו ולטפל בו. היא דחפה אותו לידי ,צמרמורת קלה אחזה בי ,חוויתי רגע של התעלות שמימית והתרוממות נפש .מאז אני לא מפסיק להחזיק לו ידיים ,וברבות השנים הדבר נעשה הדדי. בעניין הברית נכנענו לבסוף לשיקול העליון של טובת הילד :לא רצינו להעמידו במבחן בעוד כמה שנים ,בגן ,שהילדים יקניטו אותו ,יצביעו ויראו שאצלו זה אחרת... ערכנו ברית בבית ,בחיק המשפחה והחברים .מאמיקה התגייסה ,הגיעה שלושה ימים קודם לכן והכינה במרץ ובתקיפות מטעמים לכיבוד .מרים קיבלה את התערבותה ברגשות מעורבים ,ופלטה אנחת רווחה כשהכול נגמר ומאמיקה חזרה לחיפה. הברית עברה בשלום .במהלכה עמדתי עם גבי למתרחש ,כולי חרטה וכעס על עצמי ,והזלתי דמעות בשקט עם פרוץ דמעותיו של אורן .נתתי יד למעשה אלים וברברי נגד תינוק בן חודש ,נגד היצור היקר שבעולמי... כאמור ,הכול עבר בשלום וכנראה לא נגרם נזק של ממש ,אך גם אורן 43 ,שנים מאוחר יותר ,לא שש לערוך ברית לבנו שלו ,לניצן. החודשים הראשונים שלאחר הלידה היו מלאי חדווה וגילוי ,אך מעייפים עד מוות .מרים כמעט לא הניקה והוא אכל כל שלוש שעות .כל שעתיים שנינו קמנו להכין לו אוכל טרי ,תערובת סימילאק ,להאכילו ולחתלו .בהמשך ,מאחר שמרים ישנה שינה עמוקה יותר ,המשכתי בטקס זה לרוב לבדי. * 160 מסע במנהרת חיי מפאת מצבנו הכספי ולא מעט בשל כמיהתה של מרים לצאת מהבית ,כחודשיים לאחר הלידה היא החלה לעבוד אחר הצהריים כמדריכה במועדון הנוער העברי. מרים טיפלה ושמרה על אורן בשעות הבוקר ,ואני בשעות אחר הצהריים והערב. בשעה הקלה שבין לבין ,נעזרנו בנערה צעירה ולאחר מכן בשכנה ,דודה טובה. כך החלה מסורת ארוכת שנים שבה אורן ואני מבלים יחד אחר הצהריים, אוכלים ארוחת ערב ,וגולת הכותרת :האמבטיות .לאמבטיה כאמור משמעות מיוחדת בחיי שנינו; זמן איכות של אינטימיות וגילוי לב ,הבעת משאלות כמוסות, החלפת רשמים ,תמיכה והזדהות ,תיאום ציפיות ,שאלות ותלונות. בתום האמבטיה שעת הסיפור לפני השינה ,פעם ועוד פעם את "גן גורים"" ,מיץ פטל"" ,פו הדב"" ,שלגייה" ובת דודתה "כיפה אדומה" .את כולם ידעתי כמעט בעל פה ,קטעים מהם זכורים לי עד היום ,ואף השתמשתי בכמה דימויים מהם בכתיבת זיכרונות אלה .בשעות מופלאות אלו החלו להיבנות היחסים המיוחדים ,העמוקים, הישירים והאיתנים ביני לבין בני. אך לצד כל הכיף וההנאה לבלות במחיצתו של אורן מדי יום ,כהמשך ישיר ליום העבודה הרגיל ,היה בסידור הזה גם משהו מעיק ,המרחיק ומנתק מהוויות העולם החברתי .במידה מסוימת הרגשתי תקוע .לא ידעתי ולא שיערתי אז כמה אתגעגע לאותם ימים וכמה הם תרמו למה שאנחנו היום. * אינני מבין הרבה בנושא המזל ,אך פחות משלושה חודשים מהולדתו של אורן קיבלתי עבודה מעניינת ובמשרה מלאה .ב 1-בדצמבר 1960התחלתי לעבוד כעובד סוציאלי בלשכת הסעד בקריית היובל ,או כפי שנקראה אז בית מזמיל ,בשמה הערבי שלפני קום המדינה. לשכת הסעד הייתה צריף עץ ובו ארבעה חדרים ופרוזדור ששימש חדר המתנה. חדר אחד שימש למזכיר ,חדר אחר למנהלת ,או כהגדרתה "המפקחת" ,ושני חדרים נוספים לארבעה עובדים סוציאליים .לא כולם היו עובדים סוציאליים בהשכלתם ובהכשרתם ,אלא בוגרי מקצועות שונים במדעי הרוח והחברה שעברו השתלמויות שונות .רק המפקחת ,גברת גולדשמיט ,ועוד עובדת ,הלינה ,היו ממש עובדות סוציאליות .גולדשמיט ,בת דורה של הנרייטה סאלד ,רכשה גם היא את השכלתה בגרמניה ,אך לצערי לא את רוח ההומניות של המנהיגה הדגולה .הלינה ,עולה מפולין ,הגיעה עם גל העלייה של ,1956הייתה שופטת נוער בוורשה ,ועברה קורס הסבה לעבודה סוציאלית .הלינה הייתה אישה טובה ,פיקחית ,אימהית וחמה ,והיא אימצה אותי ונתנה לי הנחיות וטיפים לגבי רזי המקום ,הנפשות הפועלות ,הרכילות המקומית והמחלקתית והסדרים השונים. 161 נתן לבון כעבור עשור ,כשכיהנתי כמנהל לשכת צפון ,הלינה הייתה העובדת שלי ,ורק לאחר מאמצים ושכנועים רבים הסכימה לקבל על עצמה תפקיד של מדריכת צוות. עליי הוטלה האחריות על השכונות עיר גנים א' ו-ב' וקריית מנחם ,שאז החלו להבנות ,שכונות מעורבות של עולים מרומניה ,מטוניס וממרוקו ,כמה משפחות של עולים מרוסיה ומפולניה ומעט זוגות צעירים וילידי הארץ. לאחר כמה ימים של התבוננות והסתכלות ,צללתי לתוך העשייה .היו דברים דחוקים ודחופים ,והלחץ היה גדול מאחר שהעובדת הקודמת עזבה כחודשיים לפני בואי .נושאים רבים נשארו באמצע הטיפול ,וסידורים שונים לא הושלמו .כולם ציפו ממני לתשובות ולפתרונות שלא ניתנו ולא יכלו להינתן לעולם ,שכן הכלים שעמדו לרשותנו היו דלים ביותר ,מבחינת התקציב והשירותים. עבדנו בשיטת הפתקאות וההפניות :הפניה למעון יום ,לשירות הרפואי של מרפאות "הדסה" שפעלו ברחוב הנביאים ,או פתקי מזון לדגים מיובשים ולאבקת ביצים .לא היו מבחנים או קריטריונים למי ,כמה ולמה מגיע; הכול היה שרירותי. החלוקה נקבעה לפי כוח המיקוח של הפונה ומידת ההתרשמות של העובד .בהתאם לתוצאות המשא ומתן בין הצדדים ,מישהו קיבל מעון תמורת שתי לירות ואחר תמורת שלוש .אני הנהגתי שיטה חדשה שהוכיחה את עצמה כיעילה וכמשכנעת יותר .במקום לנקוב בסכום ההשתתפות המצופה ,שאלתי את הפונה מה הוא מציע, ולרוב קיבלתי את הצעתו ,למעט במקרים של הגזמות ,נדיבות יתר או ניצול לרעה. נתנו גם תמיכה כספית ,אותה תמיכת הסעד הקלאסית ,לפעמים למחיה לפעמים לבגד ,לעזרה בבית ,לקניית מחברת או ספר לימוד לילדים .החלוקה נעשתה לפי מצב הרוח של המפקחת ,אהדתה לעובד והתנהגותו של הפונה .להלינה הייתה שיטת ריכוך מיוחדת ומקורית :לכל פגישה עם המפקחת היא הביאה מטעמים מהבית ובעזרתם השיגה תמיד תוצאות טובות יותר מכולנו .אני השתדלתי לנצל את שעת הכושר וקבעתי לי ישיבת עבודה עם המפקחת מיד אחרי הלינה ,וכך זכיתי בהחלטות נדיבות יותר. שיטת הניהול של המפקחת ,אישה גדולה בממדיה לגובה ולרוחב כאחד ,הייתה מיוחדת במינה .מדי בוקר המזכיר היה מביא לה את כל הדואר הנכנס והיוצא ,עם התיקים הרלוונטיים ,והיא בעצמה תייקה כל מכתב ומסמך ,יוצא או נכנס ,רשמה אותו בדף הפרוטוקול שבתיק וחתמה .בתום המטלה החשובה הזאת שטפה ידיים ובשביעות רצון עצמית פלטה אנחת רווחה" :עשיתי את עבודתי להיום!" בכלל ,למרות העומס הגדול והמחסור בתקנים ובעובדים ,הכול התנהל בצורה מאוד ריכוזית .כל מכתב שכתבנו אני ועוד כמאה עובדים אחרים במחלקה ,עבר את אישורה של המפקחת האזורית ולאחר מכן נשלח בידי שליח להנהלת המחלקה ברחוב יפו ,להדפסה ולחתימתה של המנהלת ה"גדולה" ,גדולה בכל המובנים. 162 מסע במנהרת חיי כעובד חדש הבנתי מהר מאוד את חשיבותם של ביקורי הבית ככלי ליצירת קשר ולהפחתת כעסים ואלימות .השיחות התנהלו פנים אל פנים ,ולא במשרד משני צדי השולחן .שיחות נינוחות ובלתי אמצעיות ,שבהן התאפשר לי להכיר ולהבין את הפונה ,את משפחתו ,את ילדיו ואת מערכת היחסים ביניהם .האינטימיות הזאת יצרה יחסי אמון רבי עוצמה ביני ובינם .האוזן הקשבת ,המילה הטובה והעצה הנכונה שימשו תחליף לתמורה חומרית שלא הייתה בידי .שיחות אלו ,מלב אל לב ,שימשו לפעמים תמריץ ועידוד לניתוק התלות ,ליוזמה ולעשייה עצמית .היו ביקורים מרגשים ,שבהם האם קיבלה אותי בחיוך רחב והודיעה לי שבעלה מצא עבודה בכוחות עצמו או שהיא החלה ללמוד עברית באולפן הערב המקומי. ביקור הבית הראשון נצרב בזיכרוני כמעשה של הזדהות ,תמימות ,נדיבות ונחישות כאחת .נכנסתי למשפחה של יוצאי מרוקו ,שבה כמה ילדים .האב ,בעל עיניים שחורות בורקות וחיוך ממזרי ,איש חביב וסימפטי ,פרס לפניי את מצוקותיו, ובין היתר סיפר שיש לו תינוק בן שנה שאין לו כסף לקנות לו חלב .הזדהיתי עם מצוקתו כאָב לתינוק בעצמי .חיפשתי את החלבן השכונתי וסיכמתי איתו שייתן לו כל יום שני בקבוקי חלב ואנחנו נשלם .חזרתי ללשכה ,סיפרתי את חוויותיי ואת מעשיי ,והתחוור לי שאין כיסוי להבטחתי .המפקחת סירבה לאשר את התשלום, התבצרה בעמדתה ולא נענתה לשידוליי ולהסבריי התקיפים .לא נכנעתי ופניתי להנהלה במכתב קורע לב .תשובה לא הגיעה .גם מכתב של כל הצוות לא הניב פרי, מלבד כעסה של המפקחת על התנהגותי החצופה .לבסוף נפגשתי עם מר לינדר ,סגן מנהל המחלקה ,איש חרדי שנודע בסבלנותו ובאופיו הנוח ,והפעם הצגתי את הבעיה באופן עקרוני ,כבעיה של כל הנזקקים שהם הורים לתינוקות .תשובתו לא איחרה לבוא .היא לא ניתנה לי ישירות ,אלא בצורת חוזר שפרסם ,ובו הוראה לזכות את כל הנזקקים שהם הורים לילדים עד גיל שנתיים בבקבוק חלב ליום. מעמדי בין כלל העובדים עלה ,אך המפקחת "חיפשה" אותי בכל הזדמנות. * במשפחתי החיים נמשכו כרגיל .אני יצאתי מוקדם ומרים חזרה מאוחר והקשר היומיומי היה מזערי ,כך שבימי שישי אחר הצהריים ובשבתות יכולנו לשוחח ולהחליף דעות וחוויות ולעתים גם מחשבות ,שתיקות ורגשות .יחסינו התנהלו בהרמוניה ,בנעימות ,עם רגעים רבים של אהבה ,הערכה וחיבה .מדי פעם התגלו בינינו אי-הבנות ומחלוקות ,שהסיבות להן היו כנראה שוליות כל כך ,שהן היטשטשו עם הזמן .הן התגלו בעיקר באותן פעמים שבהן רציתי לבקר את הוריי ואת משפחתי בחיפה ,מעמד שמרים לא אהבה במיוחד ,בשל יחסה של מאמיקה כלפיה ומשום שלרוב דיברנו שם רומנית. 163 נתן לבון ארוחות יום שישי אצל מאמיקה היו שם דבר .כל המשפחה התכנסה ,ילדים ונכדים ,ובמהלך השנים גם נינים ,ומאמיקה דאגה להכין עבור כל אחד מאיתנו מאכל המועדף עליו .לפעמים הזמינה לסעודה זו גם את דוד סאמי ,אשתו מלה ובתם מריאנה ,וגם הם זכו להתפנק ולהתענג על מאכליה .ארוחות עשירות ומגוונות אלו הוכנו בתנאים פרימיטיביים ,במטבח מאולתר של מטר על מטר שבנינו צמוד לדירה ,שבו הייתה פתילייה או שתיים ,תנור אפייה קטן ,ואת הכלים שטפנו במים קרים. כשאורן היה בן כמה חודשים ומרים רצתה להתגאות בו ,מרים נענתה בשמחה להצעה לנסוע ,ואכן נסענו .הנסיעה מירושלים לגב-ים לא הייתה קלה כלל; היא נמשכה יותר משש שעות ,כמעט כמו להגיע לחוץ לארץ .משמואל הנביא לתחנת הרכבת לקחנו שני אוטובוסים .הנסיעה ברכבת ארכה יותר מארבע שעות עד לחיפה ומשם עוד כשעה ,בקו ,59לגב-ים. הסדרי הלינה באותם ביקורים היו צפופים מאוד .בחדר הגדול ,שבו ישנו ההורים על ספה וששימש גם חדר אוכל ,הונחו מזרנים ושמיכות על הרצפה עבור דורל ,פאולה ובנם אילן ,שהיה אז כבן שמונה .אנחנו ישנו בחצי החדר על מיטת סוכנות מברזל ,מיטה ליחיד עם מזרן קש ,ולידנו בלול ישן אורן ,אורנצ'יק ,כפי שקראנו לו אז. דבר נוסף ביחסי הזוגיות שלנו העיב על השגרה הנינוחה שביני לבין מרים – התקפי הזעם הבלתי-צפויים שלה .היא התפרצה באופן פתאומי ,כרעם ביום בהיר, ללא כל סיבה מוגדרת ומובנת לי .לתופעה זו השתדלתי להתייחס במידת האפשר בסובלנות ובסלחנות ,כי ראיתי בה תוצאה של מה שחוותה בילדותה בשואה. לדאבוני ,ההתפרצויות שיתקו אותי לחלוטין ,ולא העזתי לברר את פשרן גם כשהן חלפו. * סמוך להולדתו של אורן ,חברינו הטובים פנינה ועדי עזבו את בית סולימנוף, אך בקומת הקרקע שבבניין נשארה משפחת מוסקוביץ ,חברי מפלגה ,ראובן וורדה ובתם הקטנה סמדר ,שגם הם באו מחיפה ,לצורך לימודיו של ראובן .ברחוב עצמו ִ גרו חברים נוספים ,שאף הם התגוררו תקופת-מה בבניין שלנו ,פנינה וייס ,מהנדסת בניין ובעלה לונק ובנם בן החמש ,מיכה .לונק עבד בחיפה כפועל בניין והגיע לירושלים ללמוד היסטוריה ,עשה חיל בלימודיו והגיע לתואר דוקטור .בין החברים האחרים היו עדה ויואל ,חביביי משכבר הימים ,אברהם הס ,מזכיר המפלגה ,ורעייתו חנה. הם היו זוג מוזר מעט .היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים ,שניהם ניצולי שואה, הוא ממחנות רומניה והיא מברגן בלזן .לאחר קשיים רבים נולדה להם בת ,עמירה, והם שמרו עליה באופן מופרז .עמירה ,ילדה ערנית ,סקרנית ואינטליגנטית מאוד, 164 מסע במנהרת חיי היא כיום עיתונאית בעלת מוניטין בינלאומי ועטורת פרסים .עם אמירה יצרנו קשר מיוחד במינו מאחר שבהיותה בת חמש הוריה נסעו לנופש במזרח גרמניה ,והיא שהתה אצלנו במשך חודש. חוץ מהמפגשים החברתיים וההתכנסויות המפלגתיות כמעט לא הזדמנו לנו בילויים ,למעט סרט במוצאי שבת ,כשעלה בידינו לגייס שמרטף או כשאימא של מרים ביקרה אצלנו ושמרה ברצון על אורן .בבית התרבות של המפלגה הוקרנו סרטים ,לרוב רוסיים או מזרח-אירופיים .שם נידבו אותנו לגלגל את התרגום ,כתוב בכתב יד .עקב אי-ידיעת שפת הסרט ,הקשר בין הנאמר לתרגום היה מקרי .לבית התרבות הלכנו מרים ואני בתורנות. * סוכות ,1961אורן בן 13וחצי חודשים ,ומרים נסעה לתל אביב לאחת מפעילויותיה. טיילתי עם אורן ועם פנינה ובנה מיכה במורד רחוב שטראוס ,ואורן התרומם ,ביקש לצאת מהעגלה ,הושיט לי יד והלך לידי ,ופתאום עזב את ידי והתחיל ללכת לבדו... כאב גאה ומאושר חיכיתי בקוצר רוח לחזרתה של מרים ,שבוששה לבוא ,כדי לבשר לה את הבשורה המרעישה :אורן הולך!!! 29באוקטובר 2007 165 נתן לבון 39 עננים ואיומים וגם שחרור העמים תחילת שנות השישים הייתה תקופה רוויַת שינויים היסטוריים מרעישים שנראו מבטיחים ,סמל להתחלת עידן של בשורה רעננה וורודה לעמים ולארצות שקיבלו אז את זכותם לעצמאות .מדינות אפריקה השתחררו בזו אחר זו מהשלטון הקולוניאלי של בלגיה ,צרפת ,אנגליה וספרד; קונגו ועליית מנהיגהּ לומומבה היו גולת הכותרת וסמל לתהליך זה .אך עלייתו המטאורית והתקוות שעורר נקטעו במהרה ביד זדונית ,שכוונה כנראה על ידי השליטים הקודמים .לומומבה נרצח ונפתחה שרשרת אין-סופית של רציחות וחיסולים ,מלחמות שבטים ואחים ברחבי אפריקה ,שרשרת עקובה מדם של עשרות שנים ושעדיין נמשכת במלא אכזריותה .כמה בלתי נתפס שלאנשים אין כסף לאוכל ובטח לא לתרופות ,אבל יש כסף לנשק ולכלי הרג. גם פידל קסטרו כבש אז בסערה את השלטון בקובה ,שבו הוא מחזיק מעמד לטוב או לרע כמעט 50שנה .הוא שרד את האמברגו האמריקני ואת האיומים של הנשיא קנדי וגם את התמוטטות האימפריה הסובייטית .הסובייטים ,שתמכו ,מימנו ונתנו את חסותם לקובה של קסטרו .למרות העוני והמחסור השורר בקובה ,העולם כולו מתפעל ממערכות החינוך והבריאות ,שהן בין הטובות בעולם. דה גול ,המנהיג המיתולוגי של צרפת ,הועלה לשלטון כדי לדכא את מרד העם האלג'ירי ואת מאבקו לעצמאות .במקום זה הוא שם קץ למלחמה עקובה מדם שנמשכה שנים רבות ,הפסיק את הכיבוש הצרפתי ,ונתן יד להקמת אלג'יר העצמאית. הקומוניסטים בעולם כולו ,ואני ביניהם ,עקבנו בדריכות אחר המאורעות הללו וראינו בהם התגשמות האידאולוגיה והחזון המרכסיסטי .כל אלה ,לצד הישגיה של ברית המועצות בחלל ,נתנו לנו הרגשה שניצחון הסוציאליזם מתקרב גם למחוזותינו. * בעבודתי החדשה ,למרות לחציה של המפקחת ,הרגשתי טוב ואפילו סיפוק בעשייתי כעובד סוציאלי שכונתי .חבריי ללשכה העריכו אותי מאוד והגישו לי עזרה, עידוד ופרגון בכל הזדמנות .התגלו ניצנים של הערכה ותמיכה אף בקרב עובדים מלשכות אחרות. בעת כתיבת שורות אלו אנו מתבשרים שהממשלה ביטלה את הסבסוד של מחירי הלחם האחיד .גם אז ,בעקבות איזו תכנית כלכלית גרנדיוזית חדשה ,החליטו לייקר את מחיר הלחם .המעשה נראה בעיניי ובעיני עמיתיי ללשכה כצעד פוגעני בלקוחות 166 מסע במנהרת חיי שלנו .לכן ארגנו עצומה שעליה חתמו רוב העובדים הסוציאליים במחלקה .מחיר הלחם עלה למרות המחאה ,אולם הממשלה נתנה פיצוי קטן לעניים ,ורבים מן העובדים רשמו לזכותי הישג חשוב .כך הפכתי עבור רבים מהם לכתובת בלתי פורמלית להתייעצות בבעיות שונות ,ובמצבים של תהיות והתלבטויות. רוב הפונים ללשכה אהבו אותי ,רחשו לי אמון וכבוד ,העריכו את הישירות וה"דוגריות" והחד-משמעיות שלי .הם אהבו את הענייניות וההתעניינות הכנה, האמפטיה ,הקשר הבלתי-אמצעי והעצה הנכונה .לעומתם היו גם אחרים ,יותר ספקניים ,עוינים ,ממורמרים ומרי נפש ,שראו בי את האשם לכל צרותיהם .הם חשבו שאני יכול אבל לא רוצה לתת מענה לבעיותיהם המשפחתיות והכלכליות .הם צעקו ,איימו ,לפעמים הפכו כיסא או שולחן ,וניסו לחטוף את התיק האישי שלהם. זוג כזה היה המדיצים .הוא גבוה ,עורו ועיניו שחורות ,לבוש בקפידה ,אלגנטי ,בעל מעיל ארוך לבן ומעשן בשרשרת .רעייתו ,שושנה ,צעירה תוססת ,הפגינה את נשיותה, דיבורה חצוף ,תובעני ובוטה ,חתום בחיוך ממזרי ,מפתה ומתנשא ,היו להם שני ילדים קטנים .באחד הימים אדון מדיצי הגיע אליי ללשכה ,דרש ש"אסדר" לו מיד חנות ,החל לצעוק ולהתפרע ,ניסה להרים כיסא ולהכותני .הביקור נגמר בתלונה למשטרה ובמשפט מהיר שבסופו ריצה חודש מאסר. חשבתי שהלקח נלמד ושגם אשתו הסוררת תירגע ,אך התבדיתי כשלמחרת היא התגנבה בשקט ללשכה כשבידה בקבוק ,פתחה את הדלת שמאחורי שולחני ,ורק בשבריר שנייה הצלחתי לתפוס את ידה ולמנוע ממנה לחבוט בראשי עם הבקבוק. נפצעתי בידי ובחזי ,והסוודר היפה והמיוחד שזה עתה מרים גמרה לסרגו ,נקרע. הפכתי גיבור לרגע עם תוספת של הרבה פחד בלב ,סיוטים והרהורים לעזוב עבודה מסוכנת זו. מובן שגם הגברת מדיצי נכלאה לכמה שבועות .את ילדיהם סידרתי במשפחה אומנת והקפדתי לבקרם מדי כמה ימים .בביקורים אלה נגע ללבי מאוד בכי געגועיהם של הילדים להוריהם וגם עורר בי רגשות אשם .על הרהורי חרטה אלה התגברתי באמונתי הברורה והנחושה שאין להשלים עם מעשי אלימות ולסלוח עליהם .עם זאת ,בכיים "הוריד" אותי מהתכניות לנסוע לחו"ל ולהשאיר את אורן אצל סבתא לאה... "אירוע מדיצי" הפך לשם דבר בלשכה כולה .הצעקות ומעשי האלימות הלכו ופחתו ,הרבה מהפונים באו אליי כאות הזדהות ותמיכה ,היו כאלו שרצו להתנדב להיות שומרי הראש שלי .גם משפחת מדיצי התפייסה .בתום המאסר באו להתנצל ולהודות לי על הטיפול היפה בילדיהם בעת שהיו במאסר ,והילדים אימצו אותי כדודם .האישה הסכימה לצאת לעבודה ,והוא המשיך לחלום על קיוסק .בינתיים הוא חלה ,ולמזלו התפנה קיוסק עיתונים במרכז קריית משה שהועמד לרשותו בשכירות .עבד כמה שעבד ,מחלתו החריפה ,והוא סגר את הקיוסק. 167 נתן לבון הקיוסק היה סגור כמה שנים ,עד שבניו הפעילו אותו מחדש כמזנון ופיצוצייה. כיום שני נכדיו מנהלים אותו ביד רמה ועושים רווחים טובים .שושנה ,סבתם, היגרה לארצות הברית ומסרה לי דרישת שלום באמצעותם. * את חברינו הטובים פנינה ועדי ,הזכרתי בפרקים קודמים של זיכרונותיי .הם היו באמת חברים בלב ובנפש ובין שלל החברים שהיו לי ,פנינה הייתה החבר הכי טוב שהיה לי בשנות צעירותי .כתבתי חבר ולא חברה כדי להדגיש את מהות היחסים בינינו ,אדם שחלקתי איתו מחשבות ,חששות ,חלומות בהקיץ וחלומות באספמיא, וגם בעיות ופרקטיקה יומיומית .פנינה אהבה לצייר עוד בבית הספר התיכון, וסיימה בהצלחה את לימודיה ב"בצלאל" .היא היגרה עם בעלה לקנדה וכיום היא ציירת בעלת שם בינלאומי המציגה את עבודותיה בגלריות בעולם כולו .עוד כשגרנו בגב-ים ,בטיולינו על שפת הים ,רקמנו תכניות שאני אכתוב ספר ילדים והיא תאייר אותו .היא איירה ספרי ילדים רבים ואילו אני נשארתי עם התכניות... עדי בעלה היה בחור חרוץ ,מוכשר מעל לממוצע בתחום לימודי המתמטיקה, תמים ,טוב לב ,נדיב וילדותי .שניהם נמנו עם אוהדי המפלגה הקומוניסטית ,תרמו מדי פעם למגביות ,השתתפו במפגשים ובאספות אך פחדו להצטרף ממש כדי לא לסכן את הקריירה העתידית שלהם .מסיבה זו גם לא עשו מנוי ל"קול העם" ,אך זה לא הפריע לעדי לרוץ כל בוקר לתיבת הדואר שלנו כדי לקרוא את העיתון לפנינו. לפחד יש כללים משלו... ב 15-באוגוסט 1961נערכו הבחירות לכנסת החמישית .עבדנו במרץ כדי להשיג מספר רב של קולות עבור רשימת המפלגה .עדי גילה סקרנות ועקב בדריכות אחר המתרחש והביע את משאלתו שאכן המפלגה תתחזק בבחירות אלו .אך כשנודעו תוצאות הבחירות ומק"י קיבלה חמישה מנדטים במקום שלושה בכנסת הקודמת, התחוור לי שבני הזוג לא הלכו כלל להצביע! גם הפעם חששו שהדבר יזיק להם בתכניותיהם לצאת להמשך לימודים בחו"ל. מעשה זה העציב והכעיס אותי מאוד וראיתי בו מעין בגידה ופגיעה אישית בי. נעלבתי עד כדי כך שכאשר נולד להם בנם הראשון סירבתי לבקרם ומרים הלכה לבקרם בלוויית חבר אחר ,צבי .הכעס והרוגז ההוא רודף אותי עד היום .איני יכול לסלוח לעצמי אף לרגע על כך שבטיפשותי ניתקתי קשר עם חבריי ותומכיי הטובים ביותר .פשוט נבצר מבינתי להבין מדוע נהגתי בצורה בלתי הגיונית כלפיהם, התנהגות שנגדה את אופיי ואת יחסי לבני אדם בכלל ולחברים בפרט. בינתיים הם עזבו את הארץ ,נדדו לדרום אמריקה ,לאנגליה ולארצות הברית, ולבסוף השתקעו בוונקובר שבקנדה .נולדו להם עוד שני ילדים .עדי עשה חיל כפרופסור למתמטיקה ופנינה כאמור היא ציירת בעלת שם עולמי .מאז הספקתי 168 מסע במנהרת חיי לאתר את כתובתם ,החלפנו כמה מכתבים ,בהם התנצלתי על התנהגותי .בהיותנו בטיול מאורגן בקנדה ,ציפיתי שניפגש ודיברתי עם פנינה בטלפון ,אך בשל בעיות לוגיסטיות או פסיכולוגיות לא הצלחנו להיפגש .כיום אנו מתכתבים מדי פעם במייל. * היחסים עם משפחתי הרחבה עלו על פסים תקינים פחות או יותר .ההורים עזבו את גב-ים ועברו לגור ברחוב נורדאו בחיפה .דירתם החדשה נמצאה בקומת קרקע ,שבה חדר גדול ומרווח עם חלונות לרחוב ,שהזכיר לי את חדרם שבבוקרשט. המטבח עם חלון לחצר ,מאובזר ומואר בניגוד לזה העלוב והצר שבגב-ים .היו כמובן גם שירותים מודרניים ונוחים .למרות החרדות והחששות והעייפות המשיך טאטיקו לעבוד מדי יום בקיוסק מפעל הפיס .לרוב הלך לבדו ,ובימי חמישי ושישי עם מאמיקה .היא עזרה לו בניהול החשבונות וביחסים עם הסוכן הראשי ,שכלפיו היו לה טענות רבות ,לפעמים אף מוצדקות .מאמיקה המשיכה לקטר על כל העולם, וכרגיל כיוונה את תלונותיה כלפי טאטיקו .כהרגלו הוא קיבל את הדין בשתיקה רועמת ,תוך כיווץ שפתיים ,חיוך כבוש ולחלוחית בעין. ארמנד יצא לעבוד בשגרירות ישראל בבוקרשט ,מעשה שהיווה מקור גאווה עבור ההורים .למרות הגאווה ,מדי פעם היו למאמיקה ביטויים של אי-שביעות רצון ויותר מכך ,בעיקר על רמת העזרה שהגיש להם ,למרות שארמנד עזר להם ביד נדיבה. עם דורל ופאולה היינו בקשרים קרובים וחמים מאוד .בביקורנו בחיפה לרוב לנו אצלם וגם הם ביקרו אצלנו מדי פעם .קפדנותה של פאולה על ניקיון וסדר עברו מדי פעם את גבול הטעם הטוב .מרים נפגעה מאוד כשזו פתחה את הארונות ואת המקרר והעירה הערות לא נעימות .כל אלה לא הפריעו ליחסים בינינו וראינו בהם את הקרובים אלינו ביותר מבין בני משפחתי .הרגשנו נוח איתם בין היתר משום שהם לא הציקו לנו על השקפותינו הפוליטיות. * אדולף אייכמן ,שהפעיל את מכונת ההשמדה הנאצית במלחמת העולם השנייה, נחטף בארגנטינה על ידי ארגוני הביון הישראליים והובא לארץ לעמוד למשפט על פשעיו נגד העם היהודי .המעשה עורר גל של גאווה לאומית ושביעות רצון גדולה על כך שהצורר הגדול נפל לידינו. משפטו של אייכמן נערך בירושלים בשנים ,1962–1961ריתק את תשומת לבו של הציבור בארץ ועורר התעניינות רבה בעולם כולו .הייתה זו הפעם הראשונה שפרשת שואת יהודי אירופה נחשפה על כל פרטיה ,שלביה והיבטיה בפני גוף משפטי מוסמך. 169 נתן לבון עיתונאים רבים הגיעו לירושלים לסיקור המשפט ,הם באו מארצות רבות, ובתוכם גם ממזרח אירופה .הציבור בארץ ובעולם עקב בדריכות אחרי מהלכו וכן התנהלו סביבו דיונים בהיבטים שונים ומגוונים ,ובהם ההיבט ההיסטורי ,המשפטי, החברתי ,החינוכי ,הפסיכולוגי ,הדתי והפוליטי. מובן שגם עיתוננו" ,קול העם" ,סיקר את מהלך המשפט החשוב הזה .לשם כך נשלח לירושלים העיתונאי יהודה להב .יהודה היה חבר שלנו ,מחוג חבריה של מרים. כמכר וכחבר במפלגה הוא התנחל אצלנו בימי המשפט .רווחתי מעט נחת והתנחמתי בכך שהמשפט נערך רק שלוש פעמים בשבוע .אמנם מרים שמחה בחברתו ,אך בעיניי הוא לא הצטיין כאורח נוח .אפילו היו לו כל מיני טענות על טיב ארוחות הבוקר שאני הכנתי; הן נראו לו שגרתיות מדי .על תשורה קטנה ,חפיסת שוקולד או צעצוע לאורן או פשוט מילות תודה ,אין מה לדבר ,אך מה לא עושים למען חבר ,ועוד חבר ותיק של מרים ,ועוד מחו"ל... אחרי משפט תאטרלי ומתוקשר היטב בארץ ובעולם כולו בכל אמצעי התקשורת, ובמיוחד על ידי רשתות טלוויזיה זרות ,הצורר נידון למוות ,ערער ,ולאחר דיון קצר פסק הדין נשאר על כנו .הוא הומת ואפרו פוזר בים. אני התרעמתי נגד עונש המוות ,בטענה שאין זכות לבן אנוש להרוג בן אנוש אחר ושאין להעניש רוצח ברצח .מובן שדעותיי אלו ,שאני דוגל בהן עד היום ,נתפסו כמוזרות ביותר .כמה מתסכל היה לראות שאפילו חבריי במפלגה הקומוניסטית רצו נקמה ,רצו לראות דם. קורת רוח רבה אחזה בי בימים אלה ,שעם גילוי הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שדנו בסוגיה זו ,התברר ששני שרים היו נגד עונש המוות :לוי אשכול ויוסף בורג .מתברר שגם שרים הם לפעמים בני אדם... 13בנובמבר 2007 170 מסע במנהרת חיי 40 הרים או צל הרים? שמתי לב שאת הפרק הקודם סיימתי ב 13-בנובמבר ,2007בתאריך שבו מלאו 58שנים מאז הגעתי לישראל .אולי זו סיבה לחגיגה ואולי לא ,ובכל מקרה חבל שהחמצתי הזדמנות לאירוע קטנטן .זהו יום המסמל שינוי כיוון ושינוי דרך בחיי, ואם לא חגגתי אותו לפחות אקדיש למועד חשוב זה כמה מילים בזיכרונותיי. ביום ההוא ,כמו היום ,שרר מזג אוויר קיצי ,בהיר וחמים .בחורף שלאחר מכן ירדו גשמים שהיו ברכה לחקלאות וקללה לעולים ששכנו באוהלים ובפחונים ,ואף ירד שלג בחיפה ובתל אביב .מי יודע ומי ייתן ,אולי השנה ירד שלג ברמת גן... חיי הבוגרים החלו למעשה באותם ימים ,כשהגעתי ארצה בעל כורחי .אלה היו ימים של חששות ,תהיות וספקות ,חיפוש ובלבול ,ניסיונות ואשליות .היטלטלתי בסערה בין השלמה לחרטה ,מלווה באמונה שאי-פעם ואי-שם אמצא את המנהרה שבקצה – הכול בשילוב פרפורים אחרונים של תקופת התבגרות סבוכה ָ ואת האור ולא מטופלת. את המנהרה ואת האור שבסופה מצאתי תוך הליכה זעירה במבוך הנפתל והעקלקל ,שבקעו ממנו הרבה הבהובי אור מדומים .במודע או שלא במודע ,עשיתי זאת תוך בחירה .מתברר שבחרתי בחיים הקשים; חיים של עקרונות ,עקשנות והתמדה ,של יושר שהתנדנד בין תמימות לטיפשות ,לרוב ללא עיגולי פינות וקיצורי דרך .כמעט כל מה שהשגתי היה במסלול של ייסורים .חתרתי בזרמי החיים כדי לשרוד ,להתקדם ולגדול .לפעמים עשיתי זאת בכוחות גדולים מהדרוש ,כשרגשות מזוכיסטיים סמויים של סיפוק והנאה הזינו אותי .הכול היה מלווה באמונה עיוורת בבני האדם באשר הם ,וסירבתי לראות את השקר ואת המרמה גם בעת שזעקו מהקיר .סירבתי ושילמתי מחיר ,מחיר שאין לו תקנה וכפרה. האם היום הייתי נוהג אחרת? נראה שלא ,מאחר שגם היום אני ממשיך באותה דרך ובאותה השקפת עולם ,אבל בתוספת קמצוץ של זהירות ,מפוכח יותר ואופורי פחות .האם אני מתחרט על משהו? אני מתחרט על אותן פעמים שבהן לא עמדו לי כוחותיי לנהוג לפי האמת הפנימית שלי ,או כשנכשלתי בשיקוליי כי סטיתי מדרכי שלי. * באותם ימים היה לנו חבר בשם צבי ,בחור צעיר ,רווק ,מפולפל ,אינטליגנט ,ציני וקר רוח .הוא היה במקצועו מנהל חשבונות או רואה חשבון ,וכמובן חבר מפלגה. להבדיל מרבים מחברי המפלגה ,הוא עבד במקום עבודה פרטי והשתכר יפה .מאחר 171 נתן לבון שהיינו בני אותו גיל וצבי ידע הונגרית ,שפתה של מרים ,התחברנו .הזמנו אותו מדי פעם לארוחת צהריים או ערב ,ולפעמים יצאנו יחד לסרט והוא היה מזמין אותנו לקפה ,לרוב בבית קפה "וינה" המפורסם שבכיכר ציון – מעשה של יוקרה ומניירות בורגניות לתקופה היא. בהמשך הוא החל לבקר אצלנו גם ללא הזמנה .לנו לא היה אז טלפון ,וכך ,כמקובל בירושלים הקטנה ,הוא קפץ מדי פעם .מצבו הכלכלי הטוב אפשר לו להחזיק קטנוע, שבזכותו התנייד בקלות. במפלגה החליטו לשלחו ללימודים במוסקבה ומרים התנדבה ללמדו רוסית. ביקוריו אצלנו הלכו ורבו ,גם בשעות הבוקר ,בעת שלא נמצאתי בבית .הדבר החל לעורר בי כל מיני מחשבות ,אך מאחר שמרים סיפרה על ביקוריו ,התביישתי לשאול אותה שאלות ולהעלות בפניה את ספקותיי ואת מחשבותיי. באחד הלילות ,כמדומני בערב שבו ליווה את מרים בביקורה אצל פנינה ,מרים חזרה הביתה לאחר חצות .אני דאגתי לה מאוד ,וכשחזרה וסיפרה לי שהלכה עם צבי לסרט ,גבר חשדי שהיא מנהלת איתו רומן .ברוגז רב הטחתי בפניה את חשדותיי, אך היא דחתה אותם בתוקף בטענה שאינה מבינה איך אני יכול לחשוב מחשבות כאלו ולהטיל דופי ביושרה ובנאמנותה כלפיי ,ונשבעה באהבתה אליי. בלב כבד קשרינו החברתיים עם צבי נמשכו כרגיל .מרים אפילו התיידדה עם אמו ומדי פעם ביקרה אצלם בבית .בתחילת החורף החלה לסרוג לצבי סוודר שיחמם אותו בקור הרוסי .אני עיקמתי את אפי אך מרים נזפה בי שאני עושה לה פרצופים בזמן שהיא עושה מחווה קטנה של חברות טהורה. בסוף פברואר ,1962פורים בירושלים ,הקדוש ברוך הוא החליט להלביש את העיר בתחפושת לבנה וכיסה אותה בשלג ,שנערם לגובה מכובד .התחבורה הציבורית פסקה ,החנויות נסגרו ואנשים הסתגרו בבתים .הילדים ניצלו את ההזדמנות למלחמות שלג או לבניית בובות בשלג. בדיוק אז מרים סיימה לסרוג את הסוודר של צבי והודיעה לי בהחלטיות שהיא הולכת לתת לו אותו .כזכור ,אנחנו גרנו בצפון העיר והוא בדרום ,בקטמון הרחוקה. הופתעתי מאוד מנועזותה ללכת דרך ארוכה בשלג רק כדי לתת לו את הסוודר, וניסיתי להניאה מכך ,במילים טובות יותר ופחות ,אך לשווא .היא התלבשה ,אפילו מגפיים לא היו לה ,ארזה את יציר כפיה והלכה. אני נשארתי המום ,כועס ,מיואש וחסר אונים .תוך שניות ייאושי הלך וגבר ,ולא ראיתי טעם להמשיך לחיות .חיפשתי בארגז התרופות את כדורי ההרגעה שמרים נטלה מדי פעם ,ובלעתי את כולם... אורן ,שישן בחדר השני ,התעורר פתאום ופרץ בבכי .הבכי שלו עזר לי להתעשת. הכנסתי יד לפה והקאתי את כל הכדורים .הבנתי שיש עדיין טעם לחיים :אורן! 172 מסע במנהרת חיי * מרים חזרה בשלום ,סיפרה סיפורים ,התווכחנו ,רבנו והטחתי בה האשמות קשות .כרגיל היא לא נשארה חייבת ומצאה עילות מעילות שונות לתקוף אותי חזרה .היא התנצלה בחצי פה ,הכחישה נמרצות כל קשר רומנטי עם צבי ,וחזרה על כך שאני ורק אני אהוב לבה. הפרשה הסתיימה .צבי נסע למוסקבה ,וכשחזר – מרים דאגה לשדכו לאחת מחברות המפלגה הפנויות. גם כעבור שנים רבות ,כאשר מדי פעם שאלתי את מרים ,חצי ברצינות וחצי בבדיחות הדעת ,האם היה או לא היה רומן בינה ובין צבי ,היא המשיכה להכחיש. אף שרציתי להאמין לה ,בלבי פנימה התעורר בי שד החשדנות ...האומנם הרים או צל הרים? 25בנובמבר 2007 173 נתן לבון 41 שלושים ומשהו לכבוד יום הולדתי ה 30-קיבלתי ממרים במתנה עט נובע יוקרתי מאוד" ,פרקר" בצבע כחול-אפור עם ציפורן זהב ,ארוז בנרתיק עור תואם ,בתוספת תעודת ייחוס של היצרן וברכה ממנה ומאורן .מזמן חשקתי בעט כזה ,כי באותם ימים לא אהבתי לכתוב בעטים הכדוריים ,וכל זה היה זמן רב לפני שאימצתי את העיפרון ,והקלדה במחשב נזכרה אולי רק בסיפורים בדיוניים. שמח וטוב לב על הרכוש החדש שנפל בחלקי ,התחלתי להשתמש בו בעבודה. במכתבים הלך לא רע ,אך כשעברתי לרישומים בדפי הפרוטוקול של התיקים, הנייר הגס לא עיכל את העט האצילי .כך השימוש בעט הפך סלקטיבי ,והשתמשתי בו לכתיבת מכתבים בעבודה ,למשפחה ,לחברים ,רשימות ל"קול העם" ועוד .עם השתכללותם של העטים הכדוריים ננטש ה"פרקר" והפך יותר לתכשיט שנעים לראותו. * באותה שנה לאורן מלאו שנתיים ומרים החלה לעבוד כגננת ב"ארגון אימהות עובדות" )א.א.ע ,(.קודם כממלאת מקום ואחר כך ,לאור הצלחתה הרבה ,כגננת מהשורה. היא הגיעה לעבודה זו הודות לקשרי העבודה שלי בעיר גנים עם הארגון .במסגרת עבודתי נהגתי להפנות את ילדי משפחות העולים לגנים ולמעונות יום ,שם זכו לסביבה חינוכית ולארוחה חמה .א.א.ע .וחב"ד היו הגורמים המרכזיים שהפעילו מוסדות אלה ,והם התחרו ביניהם מי מהם יקבל יותר רישיונות ,שפירושם מימון. אני ,כעובד הסוציאלי השכונתי ,הייתי ממליץ אם יש צורך בפתיחת מוסד חדש, ולמעשה הייתי הפוסק והמחליט בנידון .נהניתי מחיזורים מצד ראשיהם של שני הארגונים ,אף שאני בדרכי לא הפליתי אף אחד מהם; אוכלוסיית השכונה הייתה מעורבת – דתיים וחילונים – וכל מה שרציתי היה שהילדים יהיו מסודרים לשביעות רצונם של ההורים .כל זה לא מנע מראשי הארגונים להמשיך ולהתחנף אליי ,מה עוד שמוניתי לאחראי של הלשכה כולה לענייני מעונות היום גם ביתר השכונות. היריבות בין הדתיים לחילונים החלה עוד עם פתיחת בית הספר בעיר גנים. מבנה בית הספר חולק לשניים ושירת את שני הזרמים ,חלק גדול יותר עבור החינוך הממלכתי וחלק קטן יותר עבור החינוך הממלכתי-דתי .הסכסוכים ביניהם פרצו כמעט מדי יום ,המריבות סחפו מורים ,הורים וילדים ,אבל לתגרות ידיים של ממש 174 מסע במנהרת חיי לא הגיעו .בזכות היחסים הטובים ששמרתי עם שני הצדדים ,אני הקומוניסט, נתבקשתי מדי פעם לפשר בין הנִ צים. הצלחתי הגדולה נרשמה כשסוף-סוף בית ספר חב"ד עבר למבנה משלו ,ומנהל בית הספר הממלכתי הוזמן והגיע לחנוכת הבית. למרות הסולחה נמשכה המתיחות בין שני הזרמים ומדי שנה זרם אחד המשיך לנסות להעביר ילדים מהזרם השני .השנים עברו וכיום בית הספר של חב"ד הוא הגדול בסביבה. * באותה שנה ,כאמור ,לאורן מלאו שנתיים והוא החל ללכת לגנון ,גנון דתי ,כמעט חרדי ,כי זאת הייתה המסגרת היחידה בשכונה .הוא הסתגל די בקלות ,אהב את הגננת ,את הילדים והמשחקים ,אך דבש הוא לא ליקק באותה שנה .אורנצ'יק היה הילד הכי קטן בגן ,הן מבחינת הגיל והן מבחינת גובהו ,ולא פעם הילדים התנכלו לו .באחד מסיפורי האמבטיה המפורסמים ,הוא גילה לי שהילדים הכניסו אותו לחבית וגלגלו אותו .לא ידעתי אם לבכות או לצחוק ,אך כמובן ,למחרת נזפתי קשות בגננת. בפורים של אותה שנה אורן התחפש לראשונה לליצן ,תחפושת שמרים עמלה קשות לתפור לתפארת .אני ניצלתי את ההזדמנות שקרקס הגיע לעיר ,וסוף-סוף זכיתי ללכת עם בני לקרקס ,קרקס "מדראנו" המפורסם ,שאת הופעותיו ראיתי לראשונה כילד ,עם אבי .חוויית הקרקס הרשימה את אורן מאוד ,הוא לא הפסיק לדבר ,לשאול ולקשקש על מה שראה ושמע .למחרת מרים שמה לב שהוא מגלגל את השטיח שבחדרו ,וכאשר שאלה אותו על פשר הדבר ,ענה בטבעיות שהוא מכין את החדר לקרקס... מאז ילדותו התגלה אורן כבעל תושייה .בדלת שבין חדרו לבין יתר הבית הצבנו ארגז נצרים די כבד ,כדי למנוע ממנו את המעבר ואת הסכנות הכרוכות בכך .אך זה לא הפריע לו לעבור את המחסום ,הוא פשוט שם יד אחת על משקוף הדלת ,השנייה על הארגז ,עשה "מנוף" ,הזיז את הארגז ועבר... * בחופשת הקיץ של שנת 1963מרים נסעה לצ'כיה לבקר את דודתה הטובה שרי. לדודה זו רחשה אהבה והערכה רבה ,וזיכרונות מתוקים רבים מתקופת ילדותה נקשרים לביקוריה בבנסקה ביסטריצה ) ,(Banska Bistritaאצל דודה שרי ודוד ארמין .אני הכרתי את הדודה מהתמונות ומסיפורי הנפלאות עליה .כשזכיתי להכירה ממש ,בביקוריה בארץ ,המציאות עלתה על הסיפורים .אישה נאה, מטופחת בפשטותה ,חיוך לבבי בעיניה ,מקרינה קרבה וחמימות .אף שלא יכולתי לשוחח עמה ,הבנו זה את זה מצוין .היא גם ידעה להתקרב אל אורן ,להתחבב 175 נתן לבון עליו ולהשתעשע עמו ,תוך שחצתה את מחסומי השפה ,הגיל והתרבות .דודה שרי הצטיינה בבישוליה המיוחדים ובמטעמיה הנדירים והנהדרים .כאשפית אמיתית היא ידעה להכין תפריט משובח ומגוון ,אפילו משאריות אוכל שונים .תמיד איחלתי לעצמי שמרים תלך בדרכה ותלמד מכישוריה הקולינריים המעולים .אמנם לקח זמן ,אך מרים למדה... מאמה של מרים, כך ,בתחילת חודש יולי ,לאחר שגייסנו מעט כסף ,בעיקר ִ שקיבלה באותה שנה פיצויים מגרמניה ,קנינו כרטיס לאונייה ליוון ומשם ברכבת דרך יוגוסלביה לצ'כיה .נסיעה ארוכה של ארבעה-חמישה ימים .לחוסר מזלה ,באותה שנה התרחשה רעידת אדמה הרסנית וקטלנית בסקופיה ) (Skopiaשביוגוסלביה, והנסיעה התארכה והסתרבלה עוד יותר .לבסוף הגיעה בשלום לדודתה ובילתה עמה במשך יותר מחודש ,ואף הזדמנה לשהות ולהתפנק במרחצאות פישטני ((Piesteni ולביקור של כמה ימים בפראג .גם בדרך חזרה התעוררו בעיות ,והאונייה המיועדת ביטלה את הפלגתה .אף שהיה בידה רק מעט מאוד דולרים ,מרים הצליחה לקנות כרטיס נוסף ולחזור במועד .יש לזכור שאז הרשו ליוצאים לחו"ל לקחת רק 50דולר, בערך משכורת של שלושה שבועות. היא נסעה ואני נשארתי עם אורן .לצורך הטיפול בו והשמירה עליו בשעות העבודה ,נעזרנו בנערה צעירה שגרה בסביבה .עברו רק כמה ימים מאז הנסיעה, ובוקר אחד קם אורן עם חום ועם כאבי גרון ואוזניים .הלכתי איתו לרופא ,והוא קיבל מה שקיבל .עברו כמה ימים ולילות ,החום עדיין עלה והוא התמלא כולו פריחה .נבהלתי וצלצלתי לד"ר כגן ,רופאת הילדים הידועה ביותר בירושלים, וביקשתיה לבוא לביקור בית .היא לא הסכימה והזמינה אותי אליה למרפאה של בית החולים "ביקור חולים" .התחלתי להלביש את אורן ,ופתאום אני שומע צעדים כבדים במדרגות ,דפיקות בדלת ,וד"ר כגן במלוא קומתה ניצבת בפתח הדלת .היא באה בכבודה ובעצמה כדי לבדוק את אורן .למבטי המופתע היא השיבה" :שמעתי בקולך שאתה מאוד-מאוד מודאג וחשבתי שכדאי לבוא ."...בתום הביקור ,לשאלתי כמה אני חייב לה ,היא אמרה" :אתה עובד סוציאלי ,ובטח אין לך כסף לרופאים", וויתרה על התשלום. היא אבחנה מה שאבחנה ,ודרשה ממני לאשפז את אורן מיד אצלה במחלקה. בתחושות חרדה עמוקות ,לקחתי את אורן לבית החולים .הוא לא נתן לאף אחות להתקרב אליו לקחת ממנו דם לבדיקות השונות או משטח גרון ,וד"ר כגן ,האישה הגדולה והמרשימה הזאת ,לא היססה לרגע :היא הרחיקה את האחות ,כרעה ברך, לקחה מאורן דם ועשתה לו משטח גרון. באותה תקופה לא הרשו להורים לשהות עם ילדיהם החולים במשך כל היממה, אך לאחר שנוכחו לדעת שאורן מסרב להיפרד ממני ,ובכה בכל פעם שעזבתי אותו לכמה דקות ,קיבלתי אישור להיות איתו בשעות היום .בערב ,לאחר שנרדם ,הלכתי 176 מסע במנהרת חיי הביתה ,ולמחרת עוד לפני הזריחה חזרתי אליו .לאה ,חמותי ,באה לביקור וניסתה לעזור ,אך שלא באשמתה היא רק עצבנה אותי. לאחר כשבוע אורן הבריא וחזרנו הביתה .את כל המאכלים שניסיתי לבשל לו, גם כאלה שבדרך כלל אהב ,סירב לאכול .הוא גם לא הסכים להישאר עם הנערה, כך שנעדרתי במשך חודש וחצי .המפקחת ניסתה לקפוץ על המציאה להיפטר ממני. שבוע לפני חזרתה של מרים נסעתי איתו להוריי בחיפה ,הלכנו לים כדי להתחזק מקרני השמש ,לשפר את מצב רוחו ולעורר את תאבונו. בשעה טובה הגיע מועד חזרתה של מרים ,ואנחנו בליווי כל בני המשפחה עמדנו בפתח הנמל .חיפשנו את מרים על כבש הסיפון בין הנוסעים ,נפנפנו לשלום ,אך אורן סירב להביט לעברה .ימים רבים עברו עד שהם התפייסו ,וזאת אף שהיא הביאה לו רכבת חשמלית וצעצועים נוספים. במשך כל החופשה התכתבנו מדי יום ביומו ,אבל כדי לא להעיב על חדוות החופשה בחו"ל לא הזכרתי את מחלתו של אורן. * לצד כל הצקותיה של המפקחת המשכתי לעשות חיל בעבודתי ,אף שלא חסרו איומים וצעקות של לקוחות עצבניים ומיואשים .לצד חוסר האונים ,הפחד והמבוכה מול התנהגותם זו ,לבי נחמץ בקרבי נוכח מצוקותיהם וסבלם. משיני המפקחת הצילו אותי שתי עובדות סוציאליות בכירות ומנוסות – שושנה אזולאי ,עובדת שיקום ,אחותה של מנהלת המחלקה ,שביקרה לעתים בלשכה, וגברת קרפיול ,שהדריכה סטודנטים .הן ראו את עבודתי ,הכירו אותי מקרוב, העריכו מאוד את יחסי ואת גישתי הטיפולית ,וסנגרו עליי מול האשמותיה של המפקחת .יתרה מזו ,הן המליצו עליי בפני הוועדה שדנה בהענקת "תעודת כשרות" לעבודה סוציאלית .הוועדה התחשבה בלימודיי בחוג לחינוך ,בהשתלמויות שעשיתי בעבודה סוציאלית ובניסיוני ,וכך הוכרתי כעובד סוציאלי מן השורה. קבלת התעודה מילאה אותי אושר ,סיפוק וגאווה שאני סוף-סוף בעל מקצוע לכל דבר .לרגל המאורע קניתי לעצמי ז'קט מהודר ,והרבה זמן הסתובבתי בגו זקוף, כטווס עליז וגא. השגתי את שלי והמפקחת יכלה "לקפוץ" לי ,מה עוד שלאחר זמן קצר היא פרשה לגמלאות ושושנה אזולאי התמנתה למנהלת הלשכה. 3בדצמבר 2007 177 נתן לבון 42 קריית היובל – התחלות מבטיחות שושנה אזולאי ,אישה מיוחדת ודמות מרתקת ,התמנתה כאמור למנהלת הלשכה של קריית היובל .בהפצצה בירושלים במלחמת השחרור היא נפגעה קשה מאוד ברגלה הימנית ,והרופאים המליצו לקטוע אותה .היא התנגדה בתוקף ,הלכה מרופא לרופא ,ממומחה למומחה ,וכולם היו באותה דעה .היא לא אמרה נואש והגיעה עד אנגליה ,שם נמצאו לה תחליפים לניתוח .בארץ מצאה רופא שהסכים לטפל בה ולא לקטוע את רגלה .בין אשפוז למשנהו היא הלכה בדרכה של אחותה הגדולה בתיה למסלול לימודים של עבודה סוציאלית ,סיימה בהצטיינות ,התמחתה בשיקום ועשתה את מלאכתה ברגישות ,במקצועיות ובהצלחה לא מבוטלת. היא ואחותה בתיה היו רווקות ,גרו יחד ותמכו זו בזו בחירוף נפש .היו שטענו שבתיה לא התחתנה מתוך מסירותה לאחותה .היו להן עוד אחות ואח בעלי משפחות, כולם משפחה מלוכדת ,פעילי ציבור ,מהעלית הספרדית של ירושלים הקטנה * מינויה של שושנה עורר סימני שאלה רבים ,רינונים ,הרמות גבה ועיקום אפים: אחותה של מנהלת המחלקה ,אישה נכה ,שמרבה להיעדר מן העבודה – תמונה לתפקיד מנהלת לשכה? ייתכן שטענות אלו היו מוצדקות ,אך אני שמחתי שהמנהלת הישירה שלי תהיה אדם שמעריך אותי ושאני מעריך ,ושהיא לא תבלום את צעדיי .תקוותיי התגשמו במהרה ,והתחלתי לשמש יד ימינה .לא עבר זמן רב ובאשפוזה הראשון החלפתי אותה ,וכך בכל עת שנעדרה מפאת מחלה או לרגל חופשה – כל זאת בהסכמה שבשתיקה ,ללא מינוי רשמי וללא תמורה כספית .נוסף על תפקידי כעובד שכונתי שימשתי גם מנהל בפועל של הלשכה. חשתי נוחיות רבה במעמדי החדש ,אף שהלשונות הרעות והמקנאים טענו שאני פרייר .בין המקטרגים הייתה עובדת צעירה ונחמדה ,מאשה שמה ,שהחלה לעבוד בערך באותה תקופה שבה אני התחלתי .היא טענה שהתפקיד מגיע לה ,אך לבסוף קיבלה עליה את הדין :אני הייתי ותיק ממנה במחלקה ולה היו עיסוקים אחרים הקשורים בהכנות לחתונתה הקרבה .היחסים בינינו ,הן האישיים והן קשרי העבודה, היו לרוב פתוחים וידידותיים והתבססו על עזרה ופרגון הדדיים .לצד זה היו בינינו גם ויכוחים ,במיוחד בנושאים פוליטיים ,שכן היא באה ממשפחה רוויזיוניסטית ותמכה במפלגת חירות. 178 מסע במנהרת חיי כיום מאשה מתגוררת בארצות הברית .לא ראיתיה זמן רב ,אך לפני כמה חודשים פגשתי את גיסה ,שדיווח כי היא סיפרה עליי נסים ונפלאות ,ובמיוחד התפעלה מגישתי הייחודית למטופליי. במעמדי החדש החלו לפנות אליי גורמים שונים בקהילה בהצעות לעריכת שינויים ולמיזמים משותפים .כיום ,לאור העובדה שיזמתי את הקמת "כן לזקן", מעניין להיזכר שהמיזם הראשון שלי בקריירה היה מיועד לתושביה הזקנים של קריית היובל .המיזם נערך בשיתוף עם המרכז הרפואי הקהילתי "הדסה הקטנה" וכלל ביקורי בית של אחות ועובד סוציאלי ,קבוצות תמיכה ומועדון חברתי .אז החלו להתגלות בי כישוריי ונטיותיי ליזמות ,לחדשנות ולשינוי. בד בבד עם החלפת המנהלת החלה גם בנייתו המזורזת של הבניין החדש ללשכה. הקדשנו שעות יקרות לביקורים באתר הבנייה כדי לבדוק את התקדמות העבודות, ובשלבים מתקדמים דאגנו להכניס את השינויים הנחוצים .לקראת השלמת הבנייה התחלנו לתכנן את חלוקת החדרים – לכל עובד חדר משלו ,וחיכינו בכיליון עיניים לסיומה. הלשכה החדשה עמדה על ִתלה .לעומת הצריף הקטן והרעוע זה היה ארמון של ממש .העברנו את התיקים והמתנו לבואם של הרהיטים החדשים .הלשכה הייתה סגורה לקבלת קהל ,ופתאום הופיע אחד מלקוחותיי הקשים ,כולו נסער ,והציג דרישות דמיונית תוך שהוא צועק ומאיים ,מניף כיסא באוויר וזורק אותו לעברי. אני תפסתי את הכיסא וזרקתי אותו בחזרה אליו .הוא התרגז ,עלה על אדן החלון ואיים לקפוץ .בקור רוח )שעד היום איני יודע מהיכן גייסתי אותו( אמרתי לו שחבל שייפצע ,אך אם זה רצונו – שיקפוץ .האירוע הסתיים כשהוא קיבל התקף אפילפטי, הזמנו רופא והוא אושפז לכמה ימים .יש לציין כי בתום האשפוז הוא התנצל. הקדמה נאה לחנוכת הלשכה... * באביב של שנת 1964נקראתי לשירות מילואים .כרגיל לא התחשק לי לשרת וחיפשתי דרך להתחמק .מסיבה זו העדפתי ללכת לניתוח ורידים ברגל ימין, שגם אותו דחיתי מחוסר התלהבות .מרים ,משיקולים משלה ,הביעה מורת רוח מניסיונותיי החוזרים לחמוק מהשירות במילואים. הלכתי לקופת חולים ושם הפנו אותי לבית חולים קטן ברמת גן ,שהתמחה בניתוחים מסוג זה .ארזתי את חפציי ונסעתי בגפי לבית החולים .מקום קטן ,נקי ומטופח שבכל אחד מחדריו שכנו כעשרה חולים ,רובם לניתוח טחורים ,שבר וכיו"ב. למחרת נערכו הניתוחים בזה אחר זה כמעט כמו בסרט נע .לקראת הצהריים הגיע תורי .עשו לי הרדמה מקומית ,חתכו ,ובגסות משכו את הווריד הפגום .זעקותיי לא עשו כל רושם על הרופאים ,שמיהרו לניתוח הבא .כפרס תנחומים נתנו לי כדור 179 נתן לבון לשיכוך כאבים .בבית החולים שהיתי כשישה-שבעה ימים .מרים באה כמה פעמים לבקרני עם אורן )יש אף תמונה המנציחה את האירוע( ,וגם דורל וחברים באו לעודדני. לידי שכב נער חמד כבן ,18שיום-יומיים לאחר הניתוח התחיל להשתעמם ובין היתר אמר לי" :יש פה רק אנשים זקנים"... עניתי לו בפליאה" :אבל החולה שממול ,הבחורה מהחדר השני ואני לא זקנים. אנחנו רק בתחילת גיל השלושים"... "שלושים" ,השיב לי" ,זה כמעט בגיל של אבא שלי .זקנים ,זקנים מאוד". כך הפכתי בלי דעת לזקן מופלג עוד לפני שמלאו לי .32תמיד אמרתי שהכול תלוי בנקודת המבט. * לאחר שהתבססתי כעובד עירייה ,ראיתי לנכון להרחיב את פעילותי המפלגתית גם בתוך העירייה ,ויזמתי הקמת תא מק"י .התא כלל שלושה חברים – עמית ,עובד סוציאלי אף הוא ,יעקב ,שרברב במחלקת המים ,אני ועוד "חצי" אוהד ממחלקת התברואה .התחלתי לכתוב מכתבים לוועד העובדים ולהעלות הצעות ,השגות ותלונות שונות .לא היססתי לכתוב גם להנהלת העיר בטרוניות על קיפוח ועל העדר תקציבים למחלקה הסוציאלית .גולת הכותרת הייתה יוזמתי להוציא לאור את "עלון עובדי העירייה" ,שעסק בסוגיות איגוד מקצועי ,שכר ,בעיות שהתגלו במחלקות השונות וזוטות חשובות יותר או פחות. טרחתי רבות והשקעתי הרבה מחשבה בעריכת העלון ובהפצתו )כמה מגיליונותיו שעדיין שמורים אצלי ,והם נראים כיום כעכבר ששאג( .כמה מהבעיות המועלות בו עדיין אקטואליות גם היום ,אחרי יותר מ 40-שנה. * אורן גדל ולשמחתי נפרד מהגנון החרדי ועבר לגן של ילדים בוגרים ,גן ויצ"ו ,שבו כיכבה הגננת ציפי .הגן שכן במבנה קטן של שני חדרים מאחורי המכולת השכונתית שברחוב שמואל הנביא .לרגל האירוע קנינו לו מיטת נוער ,ששימשה אותו עוד שנים רבות ואולי אף עברה בירושה לאלה. הגננת ציפי ,שהתפרסמה בכישוריה וביכולותיה ,ידעה לשלב סמכותיות עם חום ,יחס אישי-אימהי והקניית ערכים ונימוסים טובים .הילדים העריצו אותה, היו קשובים לה ונשמעו לה בחרדת קודש ,וההורים שמחו על המזל הטוב שנפל בחלקם. עם ציפי קשרנו קשרים אישיים ,גם בזכות היותה עמיתה של מרים למקצוע. בסוף השנה האחרונה של אורן בגן ולקראת עזיבתנו את השכונה ,ביקרנו בביתה כדי להיפרד ממנה ,ואורן הגיש לה בגאווה רבה את זר הפרחים שהבאנו לה. 180 מסע במנהרת חיי אורן למד שם במשך שלוש שנים .בגיל שלוש הוא התחפש לגמד ,עוד מיצירת ידיה של מרים .ביום החגיגה הציגה ציפי את תחפושתו ואמרה" :הנה אורן ,שהתחפש לגמד קטן "...ואורן תיקן ואמר" :אני גמד גדול!" שנה לאחר מכן היה רופא בחלוק לבן וסטטוסקופ ,חלומה של כל אם יהודייה... ושנה לאחר מכן אני תפסתי יוזמה והפכתי אותו לרמזור ,עם כובע צילינדר שבסיבוב "קל" אפשר להחליף את צבעיו .התחפושת אולי ביטאה את מאוויי למכונית פרטית, אך הייתה כה מסורבלת שכאשר הגענו לעדלאידע בחיפה הוא התמרד וסירב לחבוש את הכובע המתוחכם... מסוף יום הלימודים בגן ועד שמרים או אני חזרנו הביתה ,שהה אורן אצל שכנה טובה שהיו לה ילדים משל עצמה .הוא הרגיש שם טוב ונהנה מהאווירה החמה ומחברת הילדים ,ששיחקו איתו ופינקו אותו. ועוד קוריוז מההווי של גן ציפי :באחד הימים באתי לקחת את אורן הביתה מעט מוקדם מהרגיל ,ושמעתי את הילדים צועקים מהגן" :לאה ,לאה הצפרדע ,לאה, לאה הצפרדע "...מתברר שבאותו יום ציפי חלתה והגיעה גננת מחליפה שלא ידעה את רזי המקצוע .הילדים הקטנים הללו חשו בחושים הטבעיים שלהם עם מי יש להם עסק ,וסגרו איתה חשבון ללא רחמים. שעות רבות זכיתי לבלות עם אורן; אני זוכר במיוחד את טיולינו בימי שבת בבוקר ,כשיצאנו מוקדם כדי לא להפריע למרים להמשיך לישון .טיילנו בשכונה ובגני סנהדריה ,שם שידל אותי לשחק איתו מחבואים ,תופסת ומיני תעלולים אחרים. מדי פעם ביקרנו בגן החיות התנ"כי הישן שבשכונת ארזה .הכרנו את כל בעלי החיים ואהבנו להתבונן בקופים חסרי המנוח .אורן נהג לרוץ להתיישב במושב הנהג של קטר הרכבת ,כנחמה על כך שהרכבת אינה נוסעת בשבת. במסגרת בילויינו הקבועים היה טקס התספורת מסורת מיוחדת במינה .פעם ספּר בחודש הלכנו להסתפר .בשיטתיות הלכנו לאורך רחוב בן יהודה בחיפוש אחר ָ לרוחנו ,ותמיד הגענו לאותו אחד שבתחילת הרחוב .אורן הסתפר ראשון ואני אחריו. הדובדבן שבקצפת היה כשצעדנו ברחוב הסולל לחנות הצעצועים לקנות לו מתנה. לרוב אורן בחר במכונית ,העדפה שהוריש גם לבנו ניצן. 12בדצמבר 2007 181 נתן לבון 43 חלומות מתגשמים וגם ...שוברים רגל האמשים ,כביטויו של ההומוריסט הלאומי אפרים קישון ז"ל, השבוע ,באחד ֶ בהיזכרי בימים ההם ,הכנתי קציצות בשר לארוחת צהריים .פשוט רציתי להוכיח לעצמי שעדיין לא שכחתי את סוד הכנתן. לפי חלוקת התפקידים ביני לבין מרים ,שהתגבשה כמעט ספונטנית עוד בימים הראשונים לנישואינו ,אני הכנתי את רוב ארוחות הבוקר והערב ,ומרים את ארוחות הצהריים .הארוחות שהכנתי היו שגרתיות וסטנדרטיות מאוד ,אם כי השתדלתי לגוונן ,במיוחד בשבתות ,בחגים וכשהגיעו אורחים נחמדים. מדי פעם ,כשמרים לא הספיקה או כשלא התחשק לה להכין ארוחת צהריים ,או כשנחה עליי רוח הבישול ,העמדתי במבחן את כישוריי הקולינריים .הם התגלו די מצומצמים והסתכמו בטיגון שניצל עוף ,פירה ,צ'יפס ו ...כמובן קציצות בשר! הכביסה והגיהוץ היו "ממלכתה" של מרים ,ועיקר גאוותה המקצועית הייתה על סידור הארונות לתפארת שבתפארת .היא גם אהבה לתפור ,ואורן זכה לחליפות ולבגדים יוצאי דופן ביופיים ובסגנונם ,עם קישוטים ורקמות בשלל צבעים וצורות, תפירה עלית אמיתית ,תאווה לעיניים .היא תפרה גם לעצמה ומאוחר יותר כמובן גם לאלה. * חלום ילדות שלי ,שהוא כנראה חלומו של כל ילד ,היה שתהיה לי מכונית פרטית לתור את הארץ ואולי גם את העולם .רצון זה גבר כשחברה שלנו מרי ,נכת רגליים, קנתה רכב .זה היה רכב משונה לשני אנשים ,נמוך קומה ,עם דלת שקופה שנפתחת רשמיט" כי הוא דמה לגוף של מטוס .נוסף "מ ֶס ְ מלמעלה .אם אינני טועה שמו היה ָ על כך שניים מחברינו הטובים ,עדי ואחר כך גם לונק ,שגר ממש בשכנות ,קנו לעצמם קטנועים ,האחד "וספה" והשני "למברטה" .אני ,שמעולם לא רכבתי על אופניים, לא העזתי לרכוש לעצמי רכב דו -גלגלי ,לכן רקמתי תכניות מתכניות שונות ועשיתי חישובים פיננסיים מסובכים כיצד לקנות מכונית משלנו. שיחק לנו המזל ומרים קיבלה 3,000לירות פיצויים מגרמניה ,וזה נתן לנו דחיפה גדולה להגשים את החלום – לקנות מכונית פרטית .חיפשנו ,חשבנו ,בדקנו ,שקלנו, ולבסוף נדלקנו על מכונית מדגם פיאט .500המכונית עלתה 5,700לירות והיינו צריכים להתחייב לתשלומים של כ 250-לירות בחודש ,בעת שהכנסתנו החודשית הסתכמה בפחות מ 600-לירות .היה צריך להביא בחשבון גם תשלום שיעורי הנהיגה וכמובן תשלומי ביטוח ,דלק ועוד .החלטה כבדת משקל .רצה הגורל ,והממשלה 182 מסע במנהרת חיי הודיעה על העלאת המיסים ,שמשמעה התייקרות כלי הרכב בעשרות אחוזים. הפור נפלִ ,אמה של מרים השתתפה במאמץ ,וכך קנינו פיאט 500בצבע קרם עם הרבה ִשיק .מאחר שעדיין לא היה לנו רישיון נהיגה ,נשארה המכונית במשמורת בחלון הראווה של הסוכן .נרגשים ונפעמים מהרכישה הגדולה ,נהגנו לערוך טיולים מיוחדים לסוכנות המכוניות כדי "לבקר" את המכונית שלנו ,ומובן שלא החמצנו כל הזדמנות לגרור איתנו בני משפחה וידידים כדי להשוויץ בפלא הגדול. הגברנו את קצב לימודי הנהיגה ולאחר כחודש ,בטסט השני ,קיבלתי רישיון נהיגה .שמח וצוהל ,קניתי בקבוק משקה חריף ויחד עם מורה הנהיגה שלנו ,דוד, הגענו הביתה ששים ועליזים לחגוג את הישגי החשוב .מרים לא חשה בטוב באותו בוקר ונשארה בבית .עלינו בריצה במדרגות ,פתחתי את הדלת ומרים במיטה ,מכוסה בשמיכה עד הראש .בישרתי לה את הבשורה המשמחת והיא הגיבה באדישות מופגנת .ניסיתי לדובבה לצאת מהמיטה ולשתות כוסית לכבוד המאורע ,אך היא סירבה בתוקף ,ובקול קלוש אמרה שהיא מרגישה מאוד לא טוב ולא יכולה לקום מהמיטה ,שאניח לה לישון .הצענו לה לקחתה לרופא ,והיא סירבה באומרה שהיא מעדיפה להמשיך לשכב. התאכזבתי מרה מכך שמרים אינה מוכנה לחגוג איתי את קבלת הרישיון, וגם התביישתי בפני דוד על התנהגותה הצוננת והמוזרה של רעייתי .תירצתי מה שתירצתי ,סגרתי את הדלת והלכנו ,אני לעבודתי והוא לתלמידיו. למחרת בבוקר נכנסתי למכונית ,שבינתיים עמדה כבר ליד הבית ,נסעתי למשרד הרישוי ,לקחתי את רישיון הנהיגה הזמני ונסעתי לעבודה .נכנסתי למשרד בארשת ניצחון על פניי והכרזתי בקול :קיבלתי רישיון ,בואו נעשה סיבוב! ארבעה עובדים התנדבו מיד למשימה והסתובבנו במשך חצי שעה ברחובותיה של קריית היובל. באותו יום יצאתי מוקדם מהמשרד והלכתי לקחת את אורן מהגן .הוא התמלא גאווה שיש לנו מכונית ושאבא יודע לנהוג .כעבור כחודש ,לאחר כמה טסטים ,מרים קיבלה אף היא רישיון נהיגה. * ברחוב בן יהודה 2שכנה חנות ספרים בשם "לפק" ,שמכרה ירחונים ועיתונים רוסיים ופרסומים מארצות מזרח אירופה האחרות .בעל החנות היה אדון אוורבוך, אדון ולא "חבר" ,למרות שהוא היה קומוניסט ברמ"ח איבריו ,חדור להט מהפכני ותמיכה בלתי מסויגת בברית המועצות .לעומת זאת ,הוא לא חסך את שבטי ביקורתו ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ. "לפק" הייתה חברה מסחרית בעלת כמה סניפים בארץ ,ולמעשה רווחיה מימנו את פעילותה של מק"י .לימים אדון אוורבוך הלך לעולמו בשיבה טובה ,והתברר שהשאיר ירושה של כמה אלפי לירות כדי להקים ספרייה ב"בית התרבות" .התפקיד 183 נתן לבון הוטל על החבר יצחק קריספין ועליי ,וקיבלתי אותו בסיפוק וברצון רב .אנחנו עבדנו תוך שיתוף פעולה ובתיאום מלא .הוא התמקד בשינויים הפיזיים ואני באסתטיקה, בחירת הספרים והתוויית תכניות אמנותיות שכללו גם ...החזקת המזנון. בנינו מחיצת קיר מעץ אורן מלוטש ורב רושם שמאחוריו המדפים לספרים הרבים שחלקם קנינו וחלקם קיבלנו במתנה .בני משפחתו של אדון אוורבוך המנוח וכמה מחברי המפלגה התאכזבו כשראו שרוב הספרים הם בעברית .הם ציפו לספרים ברוסית .גם החבר יהודה דן ,אחראי הדסק ההונגרי ועורך העיתון לדוברי השפה המג'יארית )ההונגרית( ,הביע מורת רוח על הפלישה לתחומו ,כי ניהל שם ספרייה ליוצאי הונגריה .הם לא היו לבד .בין המקטרים היה אפרים ,פונקציונר מפלגתי ,שגר במקום והחזיק אותו .הוא ראה בהתרחשויות החדשות פלישה לביתו ולעיסוקיו הפרטיים. העבודות הסתיימו ולכבוד האירוע ערכנו פתיחה חגיגית בהשתתפות משפחת התורם .המשוררת חיה קדמון קראה משיריה ,ואמרה מילות פתיחה וברכה על המפעל התרבותי החשוב למען מעמד הפועלים בירושלים. בהמשך ערכנו מדי פעם ערבי תרבות ,ספרות ותאטרון עם חברי מפלגה שעסקו בתחומים אלה .גולת הכותרת הייתה ערב בהשתתפות אלכסנדר פן ,המשורר השנוי במחלוקת שנערץ בחוגים רחבים מעבר לחברי המפלגה. * עם משפחתי בחיפה התראינו מדי פעם בסופי שבוע ,בימי הולדת ובתאריכים חשובים אחרים .הפיאט הקלה כמובן מאוד על הנסיעות ,הן לחיפה והן לבת-ים. בחיפה התארחנו אצל פאולה ודורל ,שעברו לדירה מרווחת ברחוב התשבי .בנם אילן היה אהוב עליי במיוחד ,והוחמאתי מאוד כשאמרו שהוא דומה לי .הוא היה בכור הנכדים במשפחת לופסקו ,ולכן זיכה אותי בתואר דוד ) Neneברומנית( .בגלל כל אלה ומשום שהוא היה ילד סימפטי במיוחד ,ניסינו לפנקו במתנות שונות .איריס, אחותו של אילן ,נולדה כחצי שנה לאחר אורן ,כך שהיא הייתה לו שותפה נהדרת למשחקים ולהשתובבויות .איריס בלטה כילדה פיקחית וזריזה חייכנית וחברותית. היא נקשרה אלינו ומאז נוצרה כימיה יוצאת דופן בינינו. באותם לילות שישי שביקרנו אצלם ,אילן יצא עם חבריו בשכונה .אורן ואיריס כאילו הלכו לישון אך המשיכו בעיסוקיהם ובמעשי הקונדסות שלהם ,ואנחנו ישבנו במטבח ,שיחקנו רמי אבנים ,שיתפנו בדעות ובתחושות ,בעצות ליום המחרת ולפעמים גם ברכילויות. * בתחילת ינואר 1965חזרתי מאוחר מישיבה מפלגתית ב"בית אליושה" שביפו. אז החלו ההכנות לוועידה ה 15-של המפלגה ,שלקראתה התפתחה מחלוקת חריפה 184 מסע במנהרת חיי בעיקר בין החברים היהודים לחברים הערבים .השעה הייתה מאוחרת ומזג האוויר סוער ,הייתי עייף ומוטרד והלכתי לישון .באמצע הלילה הרגשתי טיפות מים יורדות על המיטה .ניסיתי להתעלם מהן ולהמשיך לישון ,אך הן ירדו ביתר שאת .הבנתי שיש נזילה מדוד המים שעל הגג .מחוסר ברירה לבשתי מעיל ,יצאתי למרפסת, עליתי על הסולם וסגרתי את הברז. חזרתי לסולם ,ירדתי מדרגה ,שתי מדרגות והופ – מצאתי את עצמי על הרצפה הרטובה .נפלתי עם הסולם על הכלב הקטנטן שקיבלנו לא מזמן .צעקתי מכאבים והכלב גם .לבסוף מרים יצאה החוצה ,עם קורי שינה בעיניה ,ראתה את המתרחש, התרשמה מנביחותיו של הכלב ואמרה לי לקום ולשחרר אותו .כשהבינה שאיני יכול לקום היא שחררה את הכלבלב המסכן ,כיסתה אותי בשמיכה ורצה לטלפון הציבורי להזמין אמבולנס ,ובמקביל ביקשה ממאיה השכנה לקחת אליה את אורן. האמבולנס הגיע ,העלו אותי על האלונקה ובקושי הצליחו להוריד אותי במדרגות, ויצאנו לדרך .מרים ,נהגת חדשה ולא מנוסה ,השתרכה אחריהם בפיאט שלנו במזג אוויר סגרירי וזועף וירדה בכביש המפותל והרטוב לבית החולים "הדסה" בעין כרם. הגענו לחדר המיון .אחות חמוצה ועצבנית קיבלה את פנינו ,הניחה אותי בזריזות ובחוסר זהירות על מיטה פנויה ,לא שאלה הרבה שאלות וגם לא גילתה עניין בחולה החדש. לאחר כמה דקות מרים נפרדה ממני בנשיקה ,הועברתי לאולם אדיר ממדים בו שהה חולה נוסף שצעק מכאבים ,וכיבו את האור .בלילה ההוא הייתי שחקן במחזה אימים ,על במה גדולה בלי קהל ,במאי ומנהל הצגה וכמובן בלי תאורן .החולה האלמוני ואני גילמנו את תפקיד הכואבים והצועקים לעזרה ,וכל הלילה אין קול ואין עונה .לבד באולם או אולי בעולם ?ובאיזה עולם בדיוק? עם בוקר נזכרו בקיומנו והעבירו אותי למחלקה האורתופדית .בזכות היכרותי עם האחות הראשית שיבצו אותי בחדר קטן עם שני חולים נוספים .חבשו לי את הרגל ,תלו אותה על מוט גבוה ואפילו זכיתי לקבל כדור לשיכוך כאבים .הביאו לי ארוחת בוקר של בית חולים ,לקחתי כמה ביסים והקאתי את נשמתי .כך זה נמשך לאורך כל ימי האשפוז .פרופ' מיקין ,הרופא הראשי ,ביקר אותי ובדק את רגלי מרחוק .הוא שלח אותי לצילום ,לאחר מכן קבע שזהו שבר חמור של כף הרגל, העקב והקרסול ,ואמר שאולי ינתח אותי .הדבר נמשך שבוע ימים ,הכאבים לא הרפו ומשככי הכאבים ניתנו בקמצנות .לבסוף הפרופסור הדגול החליט לשלוח אותי הביתה בלי ניתוח ובלי גבס ,והציע לי לקבוע תור למרפאת חוץ בעוד שבועיים. כואב ,מופתע וחסר אונים הגעתי הביתה .חברים ניסו לרמוז לנו שמיקין אוהב כסף והציעו שניקח אותו כרופא פרטי; לא הבנו או שלא רצינו להבין ,בכל אופן לא לקחנו אותו באופן פרטי. 185 נתן לבון לא ידענו מה לעשות ופנינו לשושנה אזולאי ,המנוסה והמומחית בענייני אורתופדיה .היא יצרה קשר עם פרופ' קונפורטי ,הרופא שלה מכפר סבא ,וסידרה לי תור ביום שבו הוא מקבל חולים בקופות חולים בירושלים. ביום שנקבע מרים לקחה אותי למרפאת שטראוס ,ושם המתינו לנו שושנה ובתיה אזולאי ,כדי להציג אותי בפני הפרופסור וכדי לעמוד מקרוב על מהלך הטיפול .הרופא קיבל אותי בלבביות רבה ,כיאה לאדם יוצא בולגריה ,ערך כמה צילומים ,גיבס לי את הרגל וצייד אותי בקביים. סוף-סוף מישהו טיפל ברגל שלי ,ועם הרבה סבלנות ותרגילים היה סיכוי שכעבור זמן אוכל להשתמש בה שוב. כמה ימים המשכתי לשהות בבית ולעשות מה שיכולתי בעזרת הקביים .אבל די השתעממתי ואז מרים התנדבה לקחת אותי כל יום לעבודה ,כי כידוע הייתה לנו מכונית .מגובס ונתמך בקביים חזרתי לתפקד כעובד סוציאלי שכונתי ,בלי לערוך ביקורי בית ,שאותם כה החשבתי .אפילו צילמו אותי לאחד הפרסומים של משרד הסעד ,כעובד סוציאלי טיפוסי של לשכת סעד ,אך לא הראו את הרגל המגובסת. הסיפור הזה נמשך כחודש וחצי ,שבמהלכם נעשו בדיקות ,צילומים והחלפת גבס .לבסוף הגעתי שוב ,מלווה בכל הפמליה ,כולל אורן ,למרפאת שטראוס .הורידו לי את הגבס ,מחוסר ניסיוני וכאופטימיסט ידוע ,פנטזתי שמיד אלך .לא תיארתי שמחוסר פעילות ,שרירי הרגל התרופפו והכאבים חזרו ביתר עוצמה משהיו .עשיתי פיזיותרפיה ,הלכתי בעזרת מקל) ,ששמור אצלי עד היום( עד שחזרתי להליכה רגילה. רגל זו הציקה לי עד לפני כשלוש שנים; היא בישרה לי את בוא האביב ,החמסינים והחורפים ,ומדי פעם כשקמתי מהכיסא תקפו אותי כאבים עזים מלווים בצליעה קלה .אנשים היו שואלים בתמיהה מה קרה לרגל ומדוע אני צולע .לך תספר להם שלפני 20או 30שנה נפלתי מהגג .מוזר שמאז שעברתי ניתוח מעקפים והוציאו לי מהרגל הנדונה וריד שליד הקרסול ,התופעות הללו כמעט פסקו. לקח חשוב שהפקנו מהנפילה היא שאנחנו צריכים טלפון .למזלנו הרב חצי שנה לאחר שהזמנו קו )בתקופה ההיא היו שהמתינו לכך כמה שנים( התקינו לנו קו טלפון ,שמספרו היה .21683 17בדצמבר 2007 186 מסע במנהרת חיי 44 שבר פוליטי ועלייה ברמת הדיור בשנת 1965עברה מק"י טלטלה אידאולוגית קשה .רוב חבריה היהודים עייפו במידה זו או אחרת מהבידוד האישי והציבורי ,הפוליטי והחברתי של המפלגה ושל עצמם .החברים מאסו בדימוי שדבק בהם כעושי דברם של הערבים ושל האח הגדול ממוסקבה .הם חיפשו דרכים לשינוי ,למתיחת פנים ,להראות ולהישמע יותר ישראלים ,קרובים ומזוהים עם העם היהודי וקשורים למסורת היהודית .מולם גברו הנטיות הלאומניות בקרב החברים הערבים ,שהחלו לדבר ביתר שאת על הגדרה עצמית עד להיפרדות ,דיבורים שהחלו להישמע כבר כשמונה שנים לפני כן .כך, לקראת הוועידה ה ,15-שהייתה עתידה להתקיים בקיץ של אותה שנה ,התגבשו שני מחנות :מחנה אחד ובו רוב החברים הערבים בראשותם של אמיל חביבי ,תוופיק טובי וגם כמה חברים יהודים שבראשם מאיר וילנר; ומחנה שני ,שבו רוב רובם של החברים היהודים ,ובראשם שמואל מיקוניס ומשה סנה .למחנה הזה היו שותפים גם כמה חברים ערבים מהשורה השנייה .כל אחד מהמחנות פרסם תזות משלו לדיון אידאולוגי ,תזות עמוסות מילים וניסוחים מפולפלים ומעורפלים ,כך שרק המעורבים בעניין יכלו לגלות את ההבדלים ביניהן .ביטאון המפלגה" ,קול העם", פתח במה שחברים ואוהדים רבים התבטאו בה .מובן שגם מרים ואני השתלבנו בשיח הרחב .כתומכי הפלג מיקוניס-סנה .הוויכוח התנהל בטונים גבוהים ובפתוס רב ,מלא יצרים ורגשות ,אבל לראשונה שיח פתוח ,רחב ,דמוקרטי ובלתי מצונזר. לקראת הוועידה שאמורה הייתה להתקיים ב ,15.8.1965-התנהלו שיחות פיוס וגישור בין הנִ צים ,שיחות שנמשכו לתוך הוועידה ממש .המגמה ששאפה למנוע פילוג ולהתאחד לקראת הבחירות הקרבות .לכאורה הושגה הסכמה ,הוחלט לדחות בינתיים את הוועידה ,להמשיך בשיחות להתכונן יחד למסע הבחירות .מיקוניס, מזכ"ל המפלגה ,הופיע בנאום חוצב להבות בזכות האחדות ,ההצלחה בבחירות וריבוי מצביעי "ק" ,אות המפלגה. ההבנה שהושגה לא החזיקה מעמד זמן רב .לבסוף התכנסו במקביל ובאותו מועד שתי ועידות מס' .15האחת של היהודים ,באולם "מוגרבי" ,והשנייה של הערבים, ב"נוגה" ביפו .הפילוג הפך לעובדה כואבת :המפלגה היחידה היהודית-ערבית ,אולי המסגרת היחידה מן הסוג הזה ,מתפרקת .צער הפילוג נגע לציבור רחב יותר הרבה מעבר לתומכי המפלגה ,במיוחד אנשים שוחרי דו-קיום יהודי-ערבי בארצנו. הפלג היהודי המשיך להחזיק בשם מק"י ובאות "ק" ,והפלג הערבי אימץ לעצמו את השם רק"ח )רשימה קומוניסטית חדשה( ,שסימנה "ו" .שני הפלגים הלכו בנפרד לבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר. 187 נתן לבון נטישת חלק מערכיה והטיפול הקוסמטי של מק"י בסוגיית הדו-קיום התגלו כמקסם שווא ,ובבחירות היא קיבלה רק מנדט אחד ,לעומת רק"ח ,שקיבלה שלושה. הפילוג פגע בשני הפלגים ,והם איבדו יחד מנדט אחד. כל תהליך ההיפרדות לווה במריבות ובמשפטים על חלוקת הרכוש .כמובן הפלג היהודי זכה ברוב הנכסים ,כולל העיתון "קול העם" .המריבות חרגו הרחק מהמעגל הפנים-מפלגתי ,העיתונות והרכילאים חגגו והנושא יצא מתחומי הארץ .כל אחד מהצדדים ביקש את קרבתן ,תמיכתן וחסדיהן של מפלגות קומוניסטיות בעולם, ובראשן כמובן זו של ברית המועצות .התמיכה ניתנה פעם לצד זה ופעם לצד האחר ולפעמים לשניהם. בתוך כמה שנים גורלה של מק"י היהודית נחרץ .היו ניסיונות להקים מסגרות או חזיתות ,מערכים ממערכים שונים כמו "של"י"" ,מוקד" ועוד ,אך דבר לא קירב את המפלגה אל הציבור .ההצהרות הפטריוטיות של מיקוניס וסנה שתמכו בהתלהבות במלחמת ששת הימים והגדירו אותה כהמשך למלחמת העצמאות, התקבלו בקהל הרחב כהתקפלות ,חזרה בתשובה ,מס שפתיים ,קוריוז וכפיקנטריה עלובה ופטלית. בשנת ,1973עם סיום כהונתה של הכנסת השביעית ,מק"י נעלמת כליל מהכנסת, וב ,1975-כש"קול העם" הפסיק את הופעתו ,המפלגה נעלמה גם מהמפה הפוליטית. רק"ח חזרה להיקרא המפלגה הקומוניסטית הישראלית ,והמשיכה להיות מבחינה עקרונית מפלגה יהודית-ערבית ,אף שמספר חבריה היהודים היה קטן .זוהי מפלגה הפעילה עד היום ומיוצגת בכנסת ,בעלת אמירות ברורות בענייני דו-קיום )שתי מדינות לשני עמים( ,חברה וסביבה. ככל שמק"י הלכה ודעכה ,גמגמה ומעדה בעמדותיה הפוליטיות העקרוניות והמעשיות ,כך הצטמצמה והצטמקה מדי יום גם רמת פעילותי. * בקיץ ,1965באותו יום שבו התכנסה ועידת הנפל של מפלגתנו ,יצאנו לראשונה בחיינו המשותפים לחופשה אמיתית ,הפעם לא אצל המשפחה בחיפה או אצל חמותי לאה בבת-ים .יצאנו לחמישה ימים ולילות שלמים בבונגלוס שליד אכזיב. עם פרפורי בטן קשים ,השארנו את אורן אצל סבתא לאה בבת-ים. מיד עם סיום הוועידה נכנסנו לפיאט שלנו ונסענו לחופשת החלומות .השארנו מאחורינו את הוויכוחים המפלגתיים ,את המריבות הקטנות והמתחים שבינינו, כדי להתמסר לחופשתנו וליהנות ממנה ,מדמיינים שאנחנו בירח דבש )מקוצר ומאוחר(. בחום הכבד של אוגוסט התאכסנו בבונגלוס מקש ,עם שירותים משותפים בחוץ. דבר לא הפריע לנו – לא החום ,לא הלחות ולא תנאי השדה .את ארוחות הבוקר הכנו 188 מסע במנהרת חיי מהמצרכים שקנינו בקנטינה המקומית וארוחת צהריים העזנו לאכול ,כבורגנים אמיתיים ,במסעדה. הלכנו לים ,הסתובבנו ביערות ,הצצנו בנופי הסביבה ,חלפנו ביעף על נהריה, ובעיקר היינו עם עצמנו ולמען עצמנו .מבחינתי חווינו את הכיף של להיות ולחיות יחד וביחד ללא מחיצות ,מעצורים וחישובים .דבר לא הציק לנו ,חוץ מהגעגועים לאורן. בתום חמשת הימים מרים ספרה את הכסף ,וראה זה פלא ,נשארנו עם שארית שיכלה להספיק לעוד יום של חופשה ,עוד יום של שהות ברקיע השביעי ,אך לא היה מקום באכסניה .כמה הצטערנו. * באותה תקופה מרים כיהנה כשר האוצר ואני דאגתי לקניות .היא ניהלה ביד רמה את תחום הכספים במשפחה .כל חודש העברתי למשמרתה את משכורתי, שאז שולמה במזומנים ,ובהתאם למצב ולצרכים קיבלתי "דמי כיס" לכל החודש. בסוף כל חודש היא עשתה חשבון הכנסות והוצאות .את דברי המכולת קנינו בהקפה במכולת השכונתית אצל אדון גרין ואשתו ,עולים מרומניה שידעו גם רומנית וגם הונגרית .הם שמחו לחלוק איתנו – כל אחד בשפתו – ברכילות השכונתית שבה היו מעורים .לאחר התשלום החודשי למכולת יכולנו לתכנן את יתר ההוצאות לאותו חודש .אם החשבון היה סביר קנינו לעצמנו פרס :חפיסת שוקולד חלב של "עלית". * לקראת שנת 1966גברו עלינו הלחצים החברתיים והמשפחתיים לעבור דירה. לחצים אלה חברו למחשבותינו שלנו שיש לדאוג לבית ספר טוב עבור אורן ,שבאותה שנה עמד לעלות לכיתה א'. התחלנו לחפש דירה .מקורותינו הכספיים לא הספיקו לקנייה ,ולכן חיפשנו דירה בדמי מפתח ,בשכונה טובה עם בית ספר קרוב וראוי .כיתתנו את רגלינו במקומות רבים ,סקרנו את רוב השכונות בירושלים הקטנה ,ניהלנו דיונים עם חילוקי דעות לא מעטים ,ושקלנו את החלופות והאפשרויות השונות .ערב אחד ראינו דירה ברחוב בן ציון בשכונת קריית משה .הדירה מצאה חן בעיני שנינו ,חזרנו למחרת והחלטנו לקחתה .בדירה היו שלושה כיווני אוויר והיא כללה סלון גדול ומרשים אם כי אפלולי, מטבח קטן וצנוע ,פרוזדור ,חדר שינה רחב ומואר ועוד חדר קטן ,שתי מרפסות, לסלון ולמטבח ,ומחסן קטנטן .הדירה שכנה בבניין של כ 30-דיירים ,שכלל ארבע כניסות וארבע קומות .היא הייתה בקומת הקרקע ,עם מדרגות היורדות אליה ,ללא שכן בכניסה .החצר מסביב לבית הייתה מוזנחת ומגודרת חלקית. הדירה עלתה 16,500לירות .ממכירת הדירה בבית סולימנוף עמדנו לקבל 7,000 לירות ,וממכירת האוטו כ .5,000-גייסנו הלוואה של 3,000לירות ללא ריבית מאיזו 189 נתן לבון קרן דתית ,והיתר מהבנק .כל הכספים הללו היו בשלב זה על הנייר בלבד ,אך כדי לחתום על העסקה היינו זקוקים למקדמה של 1,000לירות .צלצלתי לארמנד, בישרנו לו את הבשורה וביקשנו ממנו הלוואה .הוא נענה מיד ובאותו סופשבוע נסענו לחיפה לקבל את הכסף ולחגוג את האירוע .לאחר שהמצאנו לבעלת הבית, הגב' בן ציון ,שתי המלצות לבקשתה ,ובזכות העובדה שאני עובד סוציאלי ,היא הסכימה שנהיה הדיירים שלה. תהליך מכירת דירתנו התנהל בעצלתיים .לא היו קונים רבים ,ומשפחת סולימנוף הערימה תנאים וסייגים לגבי אופי הדייר הפוטנציאלי או לגבי המחיר )לפי החוק, בדירות בדמי מפתח בעל הדירה מקבל שליש ממחיר המכירה( .לבסוף ,כשמפלס הדאגה עלה ,מצאנו את הקונה הגואל ,ואכן קיבלנו את הסכום שרצינו. באשר לפיאט ,מכירתה הייתה יותר מסובכת ,כי נקשרנו אליה רגשית ,כמעט כמו לבן משפחה .היא לקחה אותנו לרחבי הארץ ,העלתה אותנו עד פסגת מנרה, וסייעה לנו במשימות ראויות יותר וראויות פחות. לבסוף ,בתום מסכת ארוכה של משאים ומתנים ,מצאנו קונה שהתאהב בה וקנה אותה לזוגתו כמתנה ליום הולדתה תמורת מחיר טוב .כשראיתי את אורותיה מתרחקים ,חשתי כמה צביטות בלב. את מפתחות הדירה קיבלנו ב 1-ביולי .מרים ואורן נסעו לבת-ים ,כי למרים היו בחינות והיא רצתה להתכונן בשקט ,ואני נשארתי להכין את ההעברה. למרות מצבנו הפיננסי הדחוק התעקשתי שבדירה החדשה יהיה לנו ארון נורמלי ,ורכשנו אחד כזה ב"רים" ,יצרן רהיטים ידוע באותם ימים .הדירה נזקקה לצביעה טוטלית ,כך שלמען היעילות והחיסכון הזמנו סייד שיטפל בתקרות ואת הקירות השארתי לעצמי .כל יום אחרי העבודה ,ולבושתי לפעמים הברזתי במהלך יום העבודה ,עסקתי בצביעת החדרים – תכלת ,ירוק בהיר ,קרם ואולי גם ורוד. בתום מלאכת צביעת החדרים וניקיונם ,התחלתי לארוז את החפצים ולהכין את הדרוש להעברה. לקראת סוף יולי הכול כבר היה מוכן ומזומן להעברה .צלצלתי למרים כדי שתחזור לירושלים ותראה את תוצאות מאמציי ואת פאר יצירתי .היא הופיעה, בדקה בקפידה את טיב הצביעה ,שתקה ,ולבסוף אמרה בטון כעוס" :תביט על התקרה בחדר השינה ,הפיניש לא לגמרי ישר ,הצבע גלש על התקרה"... אני כמעט נחנקתי מרוב עלבון ,והלכנו ללא מילים .אך בכך לא תמו טענותיה. כשראתה שהכול ארוז ומוכן להעברה ,הוסיפה כעס על כעס ואמרה :למה לא חיכית לי שנעשה את זה יחד? מתברר שרצוני הטוב וכוונותיי הטהורות להקל עליה ,התקבלו אצלה ,הפוך על הפוך ,כאילו נישלתי אותה מזכותה להיות שותפה למבצע העברה. 190 מסע במנהרת חיי אולי היא צדקה ,כי השכילה להזכיר לי את התקרית ההיא בימים אלה ,בעת שעברנו לרמת גן .אני כרגיל ,בטיפשותי או ברוחב לבי ,נופל שוב ושוב בפח הזה. משתדל ,עושה וזוכה לפנים חמוצות ולנזיפה חמורה במקום למילה קטנה של הערכה. מילות עידוד והערות נוזפות ,שביעות רצון ושתיקות חרישיות ,שמחות וכעסים, גילוי והסתרה ,לפעמים לטוב ולעתים לרע – גלגל החיים והזוגיות הולך ומתגלגל ומטביע את חותמו בלב ,בנפש ,במחשבות ובחלומות. 26בדצמבר 2007 היום מלאו לאלה 35שנה. 191 נתן לבון 45 אורן עולה לכיתה א' עוד לא יבשה הדיו על חתימת החוזה של הדירה ,וחיש מהר הזדרזתי לשנות כתובת ורשמנו את אורן לבית הספר "משה שרת" שבקריית משה ,במרחק דקות ספורות מהבית. עברנו ,התחלנו להתארגן ולהסתדר ,אפילו הארון החדש הגיע ,ובאמצע כל הבלגן באו דורל ,פאולה ,אילן ואיריס להתארח אצלנו לכמה ימים .למרות אי-נוחות קלה השמחה הייתה גדולה .טיילנו בירושלים ,במוזיאון ישראל ,בכנסייה הרוסית, בשכונת רחביה וכמובן במשולש ההיסטורי יפו–בן יהודה–המלך ג'ורג'. החופש תם .היום הגדול קרב ,השמש זורחת ,והיום שציפינו לו 1 ,בספטמבר, הציץ בביישנות דרך החלון .אורן לבוש בתלבושת אחידה – חולצה כחולה עם סמל בית הספר ,ועל גבו ילקוט שסבתא סטינה קנתה לו בעוד מועד .מצד אחר חש גאווה והתרגשות ,ומצד אחר חשש ופחד לקראת המשך חייו כתלמיד .אני לקחתי יום חופש ,התלבשתי חגיגית ,וברגשות דומים צעדנו כתמיד יד ביד ,לכיוון בית הספר. מובן שהנצחנו את המאורע החד-פעמי בתמונה :אורן בפתח הבית יוצא אל יומו הראשון בכיתה א' ועושה צעד ראשון במסלול לימודיו. בבית הספר שמחה והמולה .הילדים הוותיקים מפגינים עליונות וביטחון רב ,הקטנים מסתודדים ,חלקם בוכים ,חלקם צוהלים .לרובם חברים מהגן או מהשכונה .אורן ,התלמיד ה"ירוק" והביישן ,אחז בחוזקה את ידי .עד היום איני יודע מה התרחש בתוכו ,בלבו ובראשו; האם הוא עצמו זוכר? לאחר שעה קלה הוזמנו תלמידי כיתות א' לחצר המרוצפת .מורה אחת משמאל, אחרת מימין ,קוראות שמות ,והפעוטות רצים ונעמדים מאחורי מורתם לעתיד. אורן ילמד בכיתה של המורה דבורה ,בלונדינית מחומצנת וירוקת עיניים ,שקיבלה את התלמידים בפנים שמחות ומחייכות. הטקס התחיל .נאום המנהלת-הרס"רית ,נציג ההורים וילדי כיתה ב' מברכים את חבריהם הקטנים ,שרים להם שירים ומדקלמים פרוזה ושירה ,להצלחה, לחוכמה ולמעשים טובים. נכנסים לכיתה לשעה קלה ,להיכרות ראשונית ,להסברים ולסידורים .אורן יוצא בפנים רציניות כיאה לילד הלומד בבית הספר .אני שואל אותו "איך היה? איך המורה?" והוא עונה לקונית" :בסדר!" ה"בסדר" הזה עוד ילווה אותו כל חייו. פעם שלח לנו גלויה במהלך נסיעה להודו שתוכנה קצר ולעניין" :אבא ,אימא ,אני בסדר" .לעתים נדרשות הרבה סבלנות ומיומנות כדי לגלות מה מסתתר מאחורי ה"בסדר" הזה. 192 מסע במנהרת חיי * לדאבון הלב ,מהר מאוד התברר שהמורה המחייכת היא אכזבה ,והציפיות מבית הספר התפוגגו .היא נתנה שיעורי בית שאף אנחנו ההורים התקשינו להבין את פשרם ומשמעותם .כולנו "אכלנו הרבה קש" ממנה .שנתי נדדה והחרדה שלנו הוסיפה שמן למדורה והורידה עוד את ביטחונו העצמי של אורן ,שממילא היה ירוד. ייתכן שהתחלה בלתי מוצלחת זו ליוותה אותו שנים רבות. למרות המהמורות שעבר ורגשות האשם שלי ,בסוף כיתה א' אורן קרא ברהיטות ,שלט היטב בחשבון ,אם כי כתב בכתב הירוגליפי )וזאת לא באשמת המורה( ובשגיאות כתיב רבות שהתגבר עליהן בבגרותו ,כשהחל להשתמש במחשב. אז לא הייתה מודעות מספקת לליקויי הלמידה לסוגיהם ,ואנחנו לא הבחנו שאורן סובל מדיסלקציה ,שהייתה הגורם המרכזי לקשייו בלימודים .אמנם לאחר כמה שנים הוא אובחן והחל בטיפול ,אך התוצאות היו מזעריות .אולי היה מאוחר מדי ואולי הטיפול לא התאים ,או שתי הסיבות גם יחד. לשמחת כולנו ולגאוותנו ,כשאורן התבגר הוא הוכיח כושר למידה בלתי רגיל. אורן השתלב יפה ומהר מאוד בחיי החברה ,הן עם חבריו בכיתה והן בשכונה ,אף שכמה ילדים גדולים ממנו בשכונה אהבו להציק לו ,והוא קיבל את הדין בהכנעה. בבית הספר השתתף בחוג משחק ולמד נגינה בחליל .בחוג למשחק השתעשע מאוד ,באשר לחליל פחות .הוא אוהב לספר עד היום שבמסיבת הסיום של כיתה א', המורה לחליל ביקשה ממנו שלא ינגן ממש אלא רק יעמיד פנים ,העיקר להתנסות. בתום יום הלימודים הוא הלך לדודה שרה ,שכנה שגרה מולנו ,בקומה ד' ,אישה טובה שנדיבותה ורוחב לבה ניכרו בפניה ובממדיה .הוא אהב ללכת אליה ,כי היו שם עוד ילדים בגילאים שונים וגם טלוויזיה ,אך שנא את מרק העוף המכובס ששרה הכריחה אותו לאכול מדי יום. * חג הפסח באותה שנה ,1967 ,חל בתחילת חודש אפריל והמשכורות שלנו שולמו רק לקראת אמצע החודש .לא הייתה לנו פרוטה שחוקה להכנות לחג ולקניית בגדים הכרחיים לאורן .מנהג התשלומים לא היה נפוץ ,אוברדרפט לא היה מקובל ,לקיחת הלוואה מהבנק הייתה פרוצדורה מסובכת וארוכה ,והלוואה ממשפחה או מחברים גם היא הייתה בעייתית .מודאגים ואובדי עצות הלכנו לישון ,בתקווה שלמחרת תבוא הישועה. והיא אכן באה .כשהייתי בעבודה קיבלתי טלפון מהבנק :הודיעו לי שמחזירים לי כסף של אחד ממלוות המלחמה או הביטחון ,מסים שהאזרחים חויבו לשלם מדי פעם באותן השנים .אחרי הצהריים רצנו מהר לבנק לקחת את הכסף ,כמעט 193 נתן לבון משכורת שלמה .ציידנו את אורן במלתחה חדשה ,וכך עלה בידינו באותו חג פסח לקיים כהלכתה את מצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח". * החג עבר וכך גם יום העצמאות ,שבו שרו לראשונה את "ירושלים של זהב". בשוליו נפוצו שמועות ורחשי מלחמה ,שקדמו להם חודשים רבים של תקריות בצפון, במזרח ובדרום .הסובייטים הזינו את ארצות ערב בידיעות שישראל מרכזת כוחות בצפון כדי לפתוח במתקפה נגד סוריה; שמועות שמידת אמינותן עמדה בספק ,אך די היה בהן כדי לחמם את האווירה וללבות את אש הסכסוך. בליל יום העצמאות הזיזו המצרים כוחות בסיני ולאחר מכן גירשו את משקיפי האו"ם .המתח גבר ,הפעילות הפוליטית הפנים-ארצית געשה ורתחה ,והדיונים המדיניים בארץ ובעולם נעשו תכופים יותר ויותר .החלה "תקופת ההמתנה", שנמשכה עד 5ביוני .1967בבקר יום זה פתח צה"ל במתקפה נגד מצרים .בתקופה זו זרעה האופוזיציה דאז ,בראשותם של מנחם בגין ודוד בן-גוריון )שעזב את מפא"י והקים עם פרס ועם דיין את רפ"י( ,פאניקה בציבור .עם כמה קצינים בכירים הם הכריחו את ראש הממשלה ,לוי אשכול ,להקים ממשלת חירום .ממשלה זו אכן קמה ,דיין מונה לשר הביטחון ,ובגין לשר בלי תיק. למטה ֶ יום פתיחת המלחמה היה עבורנו יום טראומתי במיוחד .אני נקראתי לשעת חירום ,ששכן במבנה של "הדסה" ברחוב שטראוס ,מול בניין ההסתדרות, שעל גגו התמקם המטה של ההגנה האווירית .המלחמה החלה ,טורים של רכב משוריין זרמו לידינו מזרחה ,אל בית הספר לשוטרים ולתוך ירושלים הירדנית. נשמעו "בומים" חזקים ואפילו אזעקות .ברדיו דווח על קרבות עזים בארמון הנציב שבתלפיות ,לא רחוק מהגן שבו עבדה מרים .צלצלתי לקופת החולים שמעל הגן ולא היה מענה .התקשרתי למטה הצבאי והם אמרו לי שהבניין נפגע מפגז .נמלאתי דאגה וחשבתי על הרע ביותר ,אך לא הייתה כל אפשרות להגיע לשם .טלפנתי לדודה שרה לברר מה קורה עם אורן וכאן נכונה לי הקלה כפולה :אורן שהה במקלט יחד איתם והם קיבלו טלפון ממרים .אבן נגולה מעל לבי. אחר כך התברר שאכן פגז נפל בקרבת מקום בעת שעדיין רוב הילדים היו בגן. כעבור כמה שעות מרים הצליחה לתפוס טרמפ ,ובין היריות הגיעה הביתה בריאה ושלמה .בכלל ,הדירה שלנו הפכה להיות מקלט לכל דיירי הקומה .נוסף על כך, שכנינו מאיה ונתן ,שעדיין גרו בבית סולימנוף ,נענו לשידולינו התקיפים להתאכסן אצלנו .הם התרצו בקושי ,במיוחד נתן ,אך בזכות זה ניצלו ,כי ביתם ספג כמה פגיעות ישירות בדיוק בחדר שהם חשבו להסתתר בו. 194 מסע במנהרת חיי * מלחמת ששת הימים הדהימה בהצלחותיה הצבאיות ובכיבושיה המהירים את העולם כולו ואת אזרחי ישראל .רובם ככולם נתקפו באופוריה ובאקסטזה אלוהית על הניצחון ,על הרחבת גבולות הארץ ועל איחוד ירושלים .אנחנו ,אזרחי המדינה ,עברנו תוך שישה ימים מהפך פסיכולוגי מהדיכאון העמוק של ימי ההמתנה לתחושת הצלחה כבירה .ארצנו הקטנה שינתה את ממדיה ,שינוי שהתברר עם הזמן כמפלצתי. שיכרון ההישג הצבאי הכביר נדבק גם בי .אם בבוקר פרוץ המלחמה עוד השמעתי קולות הסתייגות ממנה ,בהמשך התיישרתי עם הקונצנזוס ועם פרץ הצהלה והגאווה לאומית .עמדת מפלגתי" ,מק"י" ,שראתה במלחמה זו המשך למלחמת העצמאות, חיזקה את תחושותיי אלו. כמו שיכור או מסומם ביקרתי בירושלים המזרחית ה"משוחררת" .בער לי להגיע לשם עוד בטרם השלטונות התירו את הכניסה לעיר .הסתננתי אליה וגם נסעתי באוטובוס מקומי לבית לחם ,ביקרתי בכנסיית המולד וניגבתי חומוס. למרות האיסור העיר שקקה ישראלים ,מפירי חוק כמוני .לאחר שהחומות הוסרו והמעבר נפתח ,נעשינו מבקרים קבועים בעיר העתיקה ובשוק הססגוני המפתה .כמו כולם ,לא ראיתי את האנשים שהסתירו מאחורי חיוכם וברכותיהם הלבביות פחד, הסתייגות ,חשש ,חרדה ושנאה. תרנו עם חברים טובים את ירושלים ואת שטחי הגדה :השטחים ה"משוחררים", המוחזקים .לא הבנתי שהם שטחים כבושים והשליתי את עצמי שאנחנו כובשים נאורים .ראינו בשטחים אלה פיקדון ,קלף להשגת השלום .לא ידענו אז ,או לא רצינו לדעת ,כמה זמן יימשך כיבוש זה ומה יהיו השלכותיו. כמה חבל. 9בינואר 2008 היום הנשיא בוש הגיע לישראל ולאזור בניסיון לקדם את תהליך השלום 195 נתן לבון 46 אימפריות מאכזבות הצהלות והחגיגות לרגל הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ,נמשכו הרבה מעבר לשישה ימים .מבקרים רבים מכל קצות הארץ והעולם פקדו את ירושלים ואת יתר המקומות הקדושים )כגון :קבר רחל וכנסיית המולד בבית לחם ,מערת המכפלה בחברון ,יריחו( ובכלל .כולם מהופנטים מהמעמד ומהמראות ,נרעשים ואחוזי רטט ורעדה של נגיעה בשרוולי התהילה ובצעיפי ההיסטוריה ,ומהמפגש פנים אל פנים עם הקדושה בכבודה ובעצמה ,ובטוחים שסוגרים מעגל שנפתח לפני אלפיים שנה. בולמוס הביקורים לא נפקד גם מביתנו .קיבלנו אורחים מהארץ ומחו"ל ,אורחים מכובדים ,רצויים יותר ורצויים פחות ,וכאלה שבדיעבד היה רצוי שלא יבואו .בין הרצויים זכינו להכיר את בני משפחת בנדיטר :סילביה ,יצחק ,בתם אורה ובנם שחר ,הגדול בשנה מאורן .כן אירחנו את הסופר הצ'כי מינצ'קו ,מלווה בפמליה שלמה ,חבריו מהארץ ומחו"ל .ביקורו התאפשר הודות לרוחות "האביב של פראג" שנשבו אז בפרוזדורי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה ,שקראו לא לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בגלל המלחמה .מינצ'קו ,שנחשב הומניסט גדול ,לא פסק להתפעל מגודל ניצחוננו ,והרבה להתלוצץ על חשבון הצבא המצרי שחייליו ברחו והשאירו את נעליהם מאחור. חברינו החדשים ,הבנדיטרים ,היו משפחה עליזה ואוהבת ,מלוכדת ומאורגנת. סילביה נתנה את הטון בפרקטיקה היומיומית ויצחק בענייני הרוח .הם התארחו אצלנו וישנו על שמיכות בסלון ,ואנחנו אצלם .באחד הטיולים הראשונים בירושלים המזרחית הם קנו לנו צלחת דקורטיבית מבית המלאכה לקרמיקה של אמן ארמני מפורסם ,שאת שמו שכחתי .צלחת זו הייתה תחילתו של אוסף הצלחות הגדול המקשט את אחד מקירות של הסלון שלנו והפך לסמל משפחתי. עם הבנדיטרים חנכנו מסורת חדשה שנמשכה שנים :בילוי ביום הכיפורים באכסניית הנוער "כרי דשא" שליד הכנרת .מכונית לא הייתה לנו ,אך לשמחתנו, ראול חבר שלנו נסע לשליחות חשובה ליוגוסלביה והשאיר לנו את מכוניתו .כך ניצלנו את ההזדמנות ובשבת 14 ,באוקטובר ,1967יום הכיפורים ,בילינו יחד בנעימים ליד הכנרת. * בעבודה שושנה חלתה ,ובדיוק באותה התקופה נחנכה בלשכה יחידת סטודנטים לעבודה סוציאלית ,ונערכו שינוים בשיטות העבודה .בין השאר נוצר תפקיד חדש 196 מסע במנהרת חיי – עובד אינטייק ,שדרכו עברו כל הפונים החדשים .לתפקיד זה גויס עובד סוציאלי בעל תואר מוסמך )נדיר לאותם ימים( ,עולה מארצות הברית. אנשי האוניברסיטה לא הסכימו שאמשיך לנהל את הלשכה בזמן היעדרותה של שושנה והביאו בוגר שלהם ,שבכלל עבד כפקיד בדואר .מובן שהתמרמרתי, וכפיצוי ניתן לי תפקיד חדש ,בכיר יותר – עובד שיקום עצמאי ,שאינו כפוף למטה המחלקה. המנהל החדש לא החזיק מעמד זמן רב ,למרות אישיותו הנוחה .לאחר שמדריכי האוניברסיטה הספיקו להכיר אותי ,הם המליצו בחום להטיל עליי את התפקיד של ממלא מקום המנהלת .הפעם התמניתי רשמית לסגן מנהל הלשכה ,נוסף על תפקידי כעובד שיקום .קיבלתי אחריות רבה ועבדתי עבודה מאומצת ,פרחתי, הלשכה התפתחה ,והלקוחות שבעו נחת מההסדרים החדשים שהנהגתי ומהמיזמים הרבים שיזמתי; מיזמים בתחום הזקנה ,הילדים והתעסוקה ,שבהם היו שותפים כל הגורמים בקהילה ,כולל נציגי השכונות השונות .איגום המשאבים המקצועיים והכספיים וארגון הכוחות הסירו חסמים ,שיפרו והרחיבו את השירותים לנזקקים. כך ,בדרך עקלקלה ,מסורבלת ומתסכלת ,זכיתי להכרה ביכולותיי ובכישוריי ,וחשוב מכול ,יכולתי לתת להם ביטוי. בתקופת הנידוי שלפני קבלת התפקיד ,שנמשכה כמה חודשים ,היו לי מצבי רוח רעים ,הייתי מריר וכעוס ,אבל החזקתי מעמד כי זכיתי להבנה ,לנחמה ולתמיכה מעמיתיי לעבודה וגם מצד מרים. * בכיתה ב' נכנסה לכיתה של אורן מורה חדשה ,אך עקומת התלהבותו מבית הספר לא השתנתה בהרבה .למען האמת ,איני זוכר מי הייתה מורתו וגם לא אירועים או אנקדוטות מיוחדים .משימתי באותה השנה ,כבשנות לימודיו האחרות ,הייתה לעזור לו כמיטב ידיעותיי הדלות ולוודא שהכין שיעורי בית. כיתה ב' הסתיימה בשלום ,ובקיץ אורן הלך לקייטנה היוקרתית ב"ימק"א". הוא נהנה מאוד מהפעילות ,פחות מהאוכל ויותר מהגלידה .שם הוא למד לשחות, וגולת הכותרת הייתה זכייתו בפרס על שחייה עם נר דולק בפה. ימק"א מחזירה אותי כמה שנים אחורה ,לימים שבהם דורל ופאולה החליטו לחזק את עצמאותו של אילן בן העשר ,ורשמו אותו לקייטנה זו .דורל הגיע באותו יום לפני תחילת הפעילות ,ולמחרת שנינו הלכנו איתו לבניין המיוחד שחרת על דגלו את אחדות שלוש הדתות .נפרדנו ממנו לשלום ,ואילן – מהוסס אך עם חיוך של שביעות רצון – נפרד גם מאיתנו. במשך שבוע הבאתי אותו בבוקר לקייטנה ואחר הצהריים חזרנו יחד .אילן שמח והיה שבע רצון מהכול ,לפחות כך אמר .בסוף השבוע הוריו האוהבים באו לראות 197 נתן לבון את בנם היקר .הוא סיפר להם על עלילות הקייטנה ועל התרשמויותיו ,על חוויית העלייה במעלית במגדל הגבוה ועל הנוף המרהיב המשתרע לרגליו. בשבת אחר הצהריים פאולה ודורל נפרדו מאיתנו וממנו בנשיקות חמות מלוות במילות חיזוק ועידוד לאילן והחלו לרדת במדרגות ,ואז אילן פרץ בבכי תמרורים ורצה לחזור הביתה .הם לא עמדו בכך ולקחו אותו איתם לחיפה .עם געגועים לא מתווכחים ,או שמתמודדים או שלא .אילן כבר השיג את עצמאותו בנסיבות אחרות. * בחופשת הקיץ של 1968הרשינו לעצמנו ללכת לבית הבראה אמיתי .מהעבודה קיבלנו דמי הבראה ,אך היה צורך להציג קבלות .בשנים קודמות השגנו קבלות אך השתמשנו בכסף לצרכים אחרים .באותה השנה מצבנו הכלכלי שפר עלינו ,כי נחתמו הסכמי שכר חדשים וקיבלנו הפרשים גדולים עבור כמה שנים אחורה. הזמנו מקום בעוד מועד בבית ההבראה כי הביקוש היה גדול וההיצע פחות, והשארנו שוב את אורן במשמורתה של סבתא לאה .מלאי אור ושמחה אך גם דאגה לבננו היחיד ,יצאנו באוטובוס לנצרת הרחוקה ,לבית הבראה של קופת חולים. בילינו שבוע ימים של הנאה ואושר ושל זוגיות נטולת דאגות היומיום .ניצלנו את הברכה ,תרנו את נופי הסביבה ,ביקרנו חברים והצטרפנו לטיול לראות את השטחים החדשים של מולדתנו ,את רמת הגולן ומחמדיה .על יופייה עוצר הנשימה אין מחלוקת ,אבל על מעמדנו שם יש ויש ,והשלום עם סוריה עדיין בגדר דיבורים... * חזרנו הביתה ואחי דורל ומשפחתו באו לבקרנו .טיילנו ,הסתובבנו ,אכלנו, דיברנו ,ובמצב רוח מרומם הלכנו לישון .באמצע הלילה התעוררנו לקול ניפוץ זכוכית. לא התרגשנו ,שינינו תנוחה ,והמשכנו לישון .בבוקר ראינו שמאפרה מקרמיקה עם ציורי נוף של פראג נשברה לרסיסים. הכנו קפה והדלקנו את הרדיו כהרגלנו .בחדשות הכריזו שהצבא הסובייטי פלש לצ'כוסלובקיה ,כבש את פראג ושם קץ לניסיונו של השלטון הקומוניסטי לכונן את ערכי ההומניזם ,ההתחשבות בפרט ובזכויותיו לחירות ולחופש רוחני .דיכוי זוועתי, באבו את "האביב של פראג" ,את השינוי באופיו של אכזרי ,מרושע ומשפיל ,שגדע ִ השלטון הקומוניסטי בצ'כיה ובשאר המדינות של הגוש המזרחי. מתברר כי המאפרה נפלה ונשברה בשעת הפלישה ממש – צירוף מקרים מוזר, שקשה לפענוח לשוללי דעות קדומות כמונו ,אך סמלי ומעורר מחשבות... שקעתי במפח נפש עמוק; לא ידעתי את נפשי מרוב כעס ,עלבון ,צער ואכזבה מהבגידה הגדולה של אלה שהטיפו לעולם טוב וצודק יותר .אכזבה מאותו צבא, 198 מסע במנהרת חיי הצבא האדום ,ששחרר את האנושות מאימת הנאצים והציל את חיי ואת חייהם של מיליוני יהודים ובני עמים אחרים וגם את חיי שלי... מרוב עצבים לא מצאתי את מקומי ,וכדי להרגיע את עצביי אספתי את כוחותיי ואת שברי המאפרה עם סמלי פראג והדבקתי בקדחתנות שבר לשבר ,רסיס לרסיס, עד שנראתה שלמה .אולי חשבתי שבכך אדביק ואחזיר לקדמותו גם את הקרע ההוא .עם הכיבוש הברברי התערערה השקפת העולם שאימצתי מאז היותי בן .12 אמונתי בשלטון הקומוניסטי בברית המועצות וביתר הרפובליקות העממיות נשברה לרסיסים דקים-דקים ,כגודל רסיסי המאפרה. לקצן ,אך לא חדלתי לרגע להאמין שארצנו זקוקה חברותי ופעילותי במק"י הגיעו ִ לשלום ותושביה לרוגע ,שוויון ,פיוס ופרנסה ,שהעולם כולו זכאי וראוי לשינוי ,ובני האדם – לחיים של חופש ,עצמאות ורווחה. לא הפסקתי להאמין ,להילחם ולפעול למען אידאלים אנושיים אלה של התורה המרכסיסטית ,ובכוחותיי המעטים אני נמלא סיפוק כשאני מצליח לדאוג לקורת גג לזקן שנזרק לרחוב. נשמע קלישאתי ,פנטי ,תמים ,מיושן? אשרי האדם שבאמונתו יחיה! 11בינואר 2008 199 נתן לבון 47 ניתוח הכליות והעלייה למונפורט השנים עוברות ומתגלגלות והחיים זורמים ,ובאופן פרדוקסלי ,קל יותר לזכור את תקופת הילדות ,הנערות וההתבגרות מאשר את מה שאירע מאוחר יותר. בשיחות שניהלתי עם בני משפחה ,חברים ומכרים ,מתברר שגם הם זוכרים ,אפילו פרטים שוליים ביותר ,מהתקופה שהיו בני שש או עשר ,אך אינם יכולים לתאר את מה שחוו בהיותם בני 37או .41 אם רוצים ואם לא ,שנות ילדותנו הן המסד למה שבא בהמשך ,לא משנה אם אלו היו שנים טובות או רעות ,מענגות או אפורות ,מפנקות או מחמירות ,מפליאות או איומות .בילדותנו טמונים השורשים של כל אחד ואחת מאיתנו .אפשר להתנער מהם ולהתעמת איתם ,להעריך אותן או להצטער עליהם ,אך אי-אפשר לעקרם ולבטלם. זה לא געגוע ,אלה היסודות שאנחנו נושאים על גבינו ,נפשנו ומצפוננו ועמם אנו הולכים לכל מקום ואיתם עולים במדרגות הזמן ,העתים והשנים .כל זיכרון הוא סלקטיבי ,וככל שמתבגרים ,ביודעין או שלא ביודעין ,אנחנו מדחיקים חוויות ומעשים שלא נוח לנו לחוותם מחדש ,לזכרם ,לנתחם ,לפרשם או לעמוד מולם בעיניים פקוחות ובראש נכון. עם הזיכרונות משנותיי כאדם בוגר התחלתי להתמודד בפרקים האחרונים. אשתדל להמשיך במסע מפרך ,מסובך ומורכב זה ,בניסיון להיות נאמן לרגשותיי, למחשבותיי ולהשקפת חיי. * אורן עלה לכיתה ג' .שוב מורה חדשה ,עדה שמה ,שאנחנו שומרים עמה על קשר עד היום .מורה ,מחנכת ,אדם כלבבי .וכנראה גם כלבבו של אורן ,כי בהסתכלות לאחור על כל שנות לימודיו ,שנה זו נחרתה בזיכרוני כנעימה ,כשקטה ,כבעלת תוכן והרגשה טובה. כיתה ג' החלה ברגל ימין .הלכנו יחד לקנות את הציוד הדרוש ,ואורן עזר ברצון לעטוף את מחברותיו ואת ספריו ,וגם הקפיד לשמור עליהם במשך כל השנה, שבמהלכה הלך בחשק רב לבית הספר .איני זוכר אם בצהריים המשיך ללכת לדודה שרה או המתין בבית שעה קלה שמרים תשוב מהמעון שבו עבדה .פעם הוזמן לחברים ופעם הם באו אליו .הוא היה ילד בוגר ואחראי. באותה שנה התחיל אורן ללכת לחוג אמנות במוזיאון ישראל ,נוסף על חוג למשחק בבית הספר .את לימודי החליל נטש ,וכך תמה הקרירה המהוללת שלו 200 מסע במנהרת חיי כחלילן דגול .מהחוג לציור נשמר אצלנו בבית ,במסגרת מכובדת ,דיוקן עצמי פרי מכחולו ,גדול וצבעוני. * אני ,ובמידה זו או אחרת גם מרים ,ליקקנו את פצעינו מטראומת הפלישה לפראג ומכל מה שסימלה עבורנו .לא נמנינו עם אותם חברים שחיפשו להם נחמה במסגרות אחרות ,בהתארגנויות שהתגבשו והתפוררו חדשות לבקרים .אנחנו בחרנו להישאר ללא מסגרת מפלגתית ,אף שלא ויתרנו על רגישותנו הפוליטית והציבורית. עיתון צריך לקרוא .ויתרנו על "קול העם" ,פסחנו על "על המשמר" של מפ"ם, שלרבים נחשב כמעבר טבעי מ"קול העם" ,והתחלנו לקרוא את "דבר" .העיתון שבמשך שנים רבות ביקרנו בחריפות ,הפך כעת להיות העיתון החביב והמועדף עלינו ,ועד היום אני מבכה את סגירתו. באותה תקופה ,או מעט לפניה ,התחלתי בפעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים. הצטרפתי לרשימה אופוזיציונית שגיבשו חברים שונים מבכירי המקצוע ,רובם השתייכו למפלגה הפרוגרסיבית ,המוכר בהם הוא פרופ' ברגמן ,מראשוני הגרונטולוגים בארץ .התקבלתי בהיסוס מסוים ,משום שהייתי מוכר כקומוניסט. התביעה המרכזית של רשימה זו הייתה דה-מפלגתיזציה של האיגוד ,שהבחירות תהיינה אישיות ולא מפלגתיות .הרשימה זכתה להישג קלוש מול הקואליציה של יתר המפלגות ,שבראשן הייתה כמובן מפא"י .נבחרתי כציר לוועידה ,אך עם נוכחות מזערית .אף שרשימתנו הייתה במיעוט ,המזכ"לית החדשה ,נאווה ארד ,שינתה את תקנון האיגוד ,ומאז הבחירות הן אישיות. * לאור הישגיי כממלא מקום מנהל של לשכת קריית היובל ,מנהל בית הספר לעבודה סוציאלית הציע לי ללמוד לתואר מוסמך – בשלב ראשון כתלמיד שלא מן המניין ובהמשך עם מלגת לימודים ,ולשחררני לכמה שעות בשבוע לצורך זה. הייתה זו הצעה קוסמת ומחמיאה מאוד שכמובן לא יכולתי לסרב לה ,אף שבסתר לבי ידעתי שהלימודים אינם הצד החזק שלי .באותה שנה השתתפתי בכמה קורסי השלמה ובכמה שעות וסמינר לתואר שני .את הקורסים צלחתי בקושי ,אך בסמינר שעסק בדרכי ניהול השתתפתי בכיף ,וגם הציון היה בהתאם. הלימודים הכבידו עליי מאוד; הביבליוגרפיה באנגלית ,העבודות הרבות והבחינות נראו לי מעל כוחותיי ויכולותיי ,לכן הפסקתי אותם .עם זאת ,לימודים אלה שימשו לי מדריך מצוין לקריאת חומר מקצועי הרלוונטי לעיסוקי. כאדם מעשי השופע רעיונות ויוזמות חיפשתי כר פעולה לעשייה מקצועית בשטח .חשבתי שמוטב שאת האנרגיות שלי אקדיש לעשייה מיידית ומועילה ולא ללימודיים תאורטיים .חיפשתי אתגרים חדשים והגשתי את מועמדי למשרות שונות 201 נתן לבון בתוך המחלקה ומחוצה לה .ברובן לא זכיתי ,ועל זו שהתקבלתי אליה – משרת קצין מבחן לנוער – ויתרתי מאחר שלא היו בה אפשרויות קידום. בינתיים יחידת ההכשרה של הסטודנטים ,שעשתה הכשרה מעשית בלשכה, התרחבה וסיפקה לי סקרנות ועניין .נוסף על כך באו ללשכה עמיתים ממקומות אחרים כדי ללמוד מהמודל החדש שלפיו אנחנו עובדים; אותו מודל קהילתי שאני פיתחתי ,של שיתוף רב-מקצועי ורב-שירותי. * באותן שנים התגלו אצלי אבנים בכליה השמאלית ,שגרמו לי כאבים עזים .מדי פעם אושפזתי ב"הדסה" ,המליצו על ניתוח ,אך התור היה ארוך וגם לא התחשק לי לשכב על שולחן הניתוחים .באותם אשפוזים ספורדיים זכיתי לביקוריה המנחמים של ד"ר שושנה בירן ,חברה עוד מימי האוניברסיטה ומק"י .היא התפרסמה כבר אז כמומחית למחלות הסרטן ,מחלה שלדאבון הלב והגורל לא פסחה גם עליה והכניעה אותה. התקפי הכאבים הלכו ,גברו וחזרו ,ולדבריה של שושנה הם היו ידועים ככאבים חריפים במיוחד .אחות מ"הדסה הקטנה" ,שעבדה עמי ושמעה על סבלי ,החליטה להעמידני בפני עובדה מוגמרת :היא ניצלה את קשריה הטובים וסידרה לי תור לניתוח. באפריל ,1969כעשרה ימים לפני יום העצמאות ,מצויד בתעודות ובמסמכים, התייצבתי בגפי בבית החולים לפרוצדורה המקובלת :המתנה ,רישום ,קבלת מידע, תשאול ארוך ומעמיק על מחלותיי בעבר ועל מחלות הוריי ופרטים נוספים שבעיניי לא היה להם כל קשר לניתוח שעמדתי לעבור. עמוס ניירות הופניתי למחלקה הכירורגית .כאן קיבלה אותי אחות חייכנית וחתיכית ,ציידה אותי בפיג'מה והקצתה לי מיטה בחדר עם ארבעה חולים נוספים. עוד לפני שהספקתי להחליף את בגדיי לבגדי חולה ,האחות הזוהרת עשתה לי תשאול נוסף ,ולקחה דם ונוזלים אחרים לבדיקות. השאלות והחקירות נמשכו במחזוריות .רופאי המחלקה ,סטודנטים לרפואה, מתמחים ובעלי הסמכה מהארץ ומחו"ל .כולם התעקשו לדעת מה היו מחלות הינקות והילדות שלי ושל בני משפחתי. חברים רבים ,מודאגים ומוטרדים ,באו לבקרני להחזיק את ידי ולחזק את רוחי. אני ,שהתכחשתי לחלוטין לניתוח ,נראיתי כמי שמתכונן למסיבה לכבוד המהפכה. מרים ואורן באו לבקרני כל יום ,לעתים מחויכים ולעתים פחות ,שהרי מרים עבדה, טיפלה באורן ובבית ,והיו לה סידורים ועיסוקים נוספים .היא התקשתה להכיל את קיטוריי על טיב האוכל ועל הפיג'מות של בית החולים ,וחשבה שאני סתם מפונק ומציק. 202 מסע במנהרת חיי יום הניתוח הגיע .הלבישו אותי בחלוק שבקושי כיסה את מערומיי ,הזריקו לי זריקה לטשטוש קל ,והאלונקאי הוביל אותי לפתח חדר הניתוח והודיע לי שעוד מעט המרדים יבוא להעביר אותי לעולם החלומות. אני שוכב ,ערום כמעט כולי וקר לי ,ומחשבות מתרוצצות בראשי .מה פתאום ניתוח? הרי אני מרגיש טוב .אולי אקום ואלך הביתה? לא ,זה בלתי אפשרי ,אפילו תחתונים אין לגופי .בעודי מהרהר הופיע לידי חולה נוסף ,מלווה בפמליה שלמה. שמחתי בחברה החדשה ושאלתי" :איזה ניתוח אתה עובר?" הוא ענה" :ניתוח לב פתוח" .התנחמתי מיד וחשתי המאושר באדם להסתפק בניתוח להוצאת אבנים מכלייתי השמאלית. המרדים הופיע ובחן את יכולתי לספור עד עשר .התעוררתי מול אחות שהראתה לי את האוצר שמצאו בגופי ,את האבן היקרה ,ושקעתי שוב בשינה .תוך שאני נאבק עם סם ההרדמה כי רציתי להיות ער ,לשלוט במצב ,הופיעה חברתנו תמר ,אחות במקצועה ,ושמעתי אותה נותנת הוראות לאחיות שתחלפנה לי את התחבושות ואת הסדינים ,כי מיטתי מלאה דם .יכולתי לחזור לישון ,כי כבר לא הייתי לבד. המלאכית הטובה באה לשמור עליי ,עד שמרים ואורן באו להתעניין בשלומי. למחרת ירדתי מהמיטה ,כולי טוב לב ,במצב רוח מרומם ,הסתובבתי במחלקה, אורחים באו והלכו ,הביאו ממתקים ,שוקולדים ,ספרים ופרחים ,שאת רובם מרים לקחה הביתה כדי לפנות את הארון העמוס שלידי. שהיתי בבית החולים 13או 14ימים תמימים ,ובמהלכם חגגתי גם את יום העצמאות .ערב לפני השחרור הסתובבתי במחלקה ופגשתי מכר ,חבר מפלגה. קשקשנו ,החלפנו דעות ורשמים על חוויות בית החולים ,ובין היתר הוא סיפר לי שלפני שעה קלה ,יהודה להב ,חבר טוב שלנו ,ביקר אצלו .ידיעה זו עוררה בי תמיהה, אכזבה וכעס ,במיוחד כשגיליתי שאת מרים הוא כן ביקר. למחרת בבוקר התלבשתי ללכת הביתה ,המתנתי למכתב השחרור ולמרים שתבוא לקחת אותי .בצהריים קיבלתי סוף-סוף את המכתב אך מרים טרם הגיעה. איבדתי את הסבלנות ,בדקתי שיש לי מפתחות וכסף לאוטובוס ויצאתי הביתה. לא נעים להגיע לבית סגור אך זה עדיף על בית חולים ,ומעל לכול אורן קרן מאושר לראותי שוב בבית. באשר לתוצאות הניתוח עצמו ,התברר עוד בהיותי בבית החולים שחתכו עשרה סנטימטרים גבוה יותר מהדרוש ,ובמשך הזמן הכליה כנראה נפגעה ופסקה לפעול כליל .זה מה שקורה כשהמנתח הוא פרופסור בגינקולוגיה בעל שם עולמי... * לפני האשפוז גייסנו כסף לקניית מכונית ,ומרים אף החלה לנהל משא ומתן על קניית פרינץ .U.S.N.4מכונית קטנה ,אפורה וחמודה ,שהתאימה לצרכינו ובעיקר 203 נתן לבון לתקציבנו .הכמיהה ,או האובססיה שלי למכונית ,הביאה אותי במשך הזמן לחפש משרה נוספת ,למרות העבודה הקשה בלשכה ,אך לשווא. הזמן עשה את שלו .התבססנו מעט בעבודה ,משכורותינו גדלו ,סבתא לאה עזרה מדי פעם ,וכך הגשמנו שוב את משאת נפשנו .כדי לחגוג את הרכישה ולהעמידה במבחן ,עוד בימי חופשת המחלה שלי הזמנתי לשבועות מקומות לאכסניית הנוער באכזיב .לחופשה זו קיבצתי את כל חברינו הטובים שעמם בילינו בימי הכיפור בכרי דשא. עלינו ברכבל לראש הנקרה ,ביקרנו בכפרו של אלי אביבי ובעוד מקומות יפים בסביבה ,אך גולת הכותרת היה המסע למצודת מונפורט .סוף מאי ,חמסין אביבי כבד ,אך תכניות צריך לבצע .כמה מהחברים יצאו לדרך ואני ביניהם .צעד נועז, הרפתקני או לא שקול מצדי ,כי מקום הניתוח עדיין דימם .הדרך הייתה מפרכת ומייגעת ,הנוף מרשים וכיבוש המצודה עוד לפנינו .הלכנו ונחנו ,מתפעלים מן הסביבה ומפריחת האביב ,פוגשים חמור תועה ותשוש .את המראות הנציח הצלם שבחבורה במצלמת קולנוע ביתית של 8מ"מ ,חידוש גדול לשנות השישים. בתפקיד הראשי בסרט כיכב חברנו לונק ,שגילה חריצות וחוש חסכנות מופלא. למרות קושי ההליכה בחום הכבד ,הוא אסף כל בקבוק ובקבוק שהתרוקן ,וגם את אלה שמצא פזורים בדרך .אלה לא היו בקבוקי פלסטיק ,כנהוג היום ,אלא בקבוקים מזכוכית אמיתית .עייף ומאושר חזר לאכסניה עם רכוש גדול ו...יקר. עותק דהוי ורועד של הסרט שמור בארכיון המשפחתי ,כעדות לחוש ההרפתקנות, ההתמדה וכושר הסבל שלי .עוד נראה בו שלונק ניסה ללמד אותי שיעור בחסכנות, ואני כהרגלי ,תלמיד גרוע ,נכשלתי... 26בינואר 2008 204 מסע במנהרת חיי 48 שנת 1970 כעובד סוציאלי בלשכת קריית היובל טיפלתי במאות משפחות ,שונות ומגוונות. את רובן אינני זוכר ,את חלקן במעורפל ,ואת דמותן ובעיותיהן של כמה מהן אני נושא בזיכרוני עד היום .חבל שלא כתבתי אז יומן ,אף שמדי פעם התכוונתי לתעד את מהלך הטיפול ,לאן הגיעו ,מה השיגו ,היכן נתקעו ,והאם גידלו ילדים לתפארת, לשגרה או לעבריינות .בתמימותי סברתי שתמיד אוכל לגשת לתיקיהם ולשחזר את קורותיהם ואת קורותיי. מטופליי היו ברובם עולים חדשים ממרוקו ,מתוניס ,מרוסיה ,מפרס ,מרומניה ומארצות אחרות .טיפוסים שונים ומגוונים ,בעלי תרבויות ,שפות ,דפוסי חשיבה ומנהגים שלא הכרתי ולפעמים גם לא הבנתי .עקב כך נפלתי מדי פעם בהערכות לא נכונות .העובדה שלמדתי צרפתית בבית הספר עזרה לי להבינם וגם לקרבם ,ומובן שגם שפת אמי ,הרומנית. בימים שוויטמין ,Pהפרוטקציוניזם של פתקאות ופנקס אדום של ההסתדרות ובעיקר של מפא"י ,היו כרטיס הכניסה לקבלת עבודה ,דיור ,שירותים או הטבות שונות ,מטופליי התקשו להבין שאצלי ,ובלשכה בכלל ,זה עובד אחרת ,לפי יחס שוויוני לכל אדם בלי קשר לשיוכו המפלגתי .אך עם זאת ,משום שלא היו אז תקנות כתובות וברורות ,לפעמים השוויוניות נפגעה מתוך סימפטיה אישית לא מודעת ,או בזכות כושר השכנוע והתקיפות של הפונה .מטבע הדברים לא סבלתי את הצעקנים והאלימים אף שהבנתי את כאבם ,ונתתי קדימות לאלה ששטחו את בעיותיהם בשקט ובכבוד כלפי עצמם וכלפיי. כדי להכירם ,לרכוש את אמונם ולתהות על קנקנם ,הרביתי בביקורי בית .בבית האווירה הייתה תמיד נינוחה ושקטה יותר ,משככת כעסים ומנטרלת אלימות .מתוך המאמץ של האירוח והכיבוד ,נוצרת אינטימיות והלב נפתח .רואים את האופן שבו הבית מסודר ,את היחס לילדים ואת האינטראקציה המשפחתית .יעיל יותר לנהל את השיח במגרשו של הפונה ,כי ביתו הוא מבצרו ,מקום המחזק את ביטחונו לבטא את עצמו ולשטוח את בעיותיו ,להגדיר את ציפיותיו ולתת דרור לגעגועיו. מאות תיקים היו באחריותי ,ומאחורי כל אחד מהם עמדו בני אדם ,נשים, גברים וילדים שחולמים בלילה על מציאות ורודה ומבטיחה שתמתין להם בבוקרו של יום .בין כל אלה בחרתי בקפדנות את אותן משפחות שחשבתי שביקוריי נחוצים להן ,משמעותיים ובעלי סיכוי שיגשימו משהו מחלומותיהן. 205 נתן לבון כשהסתובבתי בשכונה הקפדתי להיכנס למשרדי הסוכנות ,לטיפת חלב ,לאחד מבתי הספר ,לגן או למעון ,כדי ללמוד מהם על הפנים הנוספות של המשפחות ,ולא פעם נקטנו מערך טיפולי משולב. רוב המשפחות חיו במצוקה כלכלית ,חלק גדול מהן עבדו בעבודות דחק ,שגם הן לא הוקצו לכל ימות החודש .נשים שרבות מהן נשאו בעול הטיפול בילדים ,יצאו מדי פעם לעבוד כמה שעות במשק בית .מעטים עבדו בעבודות סדירות ו"מכובדות" כמו מפעל או בית מלאכה. * משפחת ק' נחשבה משפחה מסודרת .הבעל היה עובד קבוע ב"מקורות" והשתכר יפה במושגים של הימים ההם .האישה ,שאקרא לה מלכה ,הייתה צעירה ,דקיקה, עם שרידים של יופי נעורים ,עיניים עייפות וכפות ידיים קטנות ומחוספסות מרוב עבודות הבית .היא הקפידה להתאפר בכל פעם שבאה לשוחח עמי בלשכה ,אך מהר מאוד דמעותיה מרחו את הצבעים על פניה היפות והמיוסרות .מלכה ,בת ה,30- התחתנה לפני שמלאו לה 16שנה ,גידלה 11ילדים ,התבגרה וגדלה עם ילדיה .היא שמחה שנתתי לה בובה עבור ִבתה בת הארבע ,לרגע שכחה מכל העולם ושיחקה בה בעצמה. אני זוכר את משפחת ק' בשל הצטברות הבעיות והצרות שנפלו עליהם בעת ובעונה אחת ,בבחינת "צרות באות בצרורות" :ילד מאושפז ,הבעל עבר תאונת עבודה, שיטפון בבית ,הפסקת חשמל ,איבוד הארנק וריב עם שכן שבנה שבר לו חלון .בכל פעם הייתה באה עם מצבור של תקלות ,שנאלצה להתמודד עמן לבדה ,שכן הבעל היה בעבודה ומילא את תפקידו כמפרנס .עזרנו לה בסידור הילדים במעונות ,בגנים וארוחות לאלו שבבית הספר .כן ,כן ,פעם הילדים אכלו בבית הספר! מלכה הרגישה החמצה גדולה על שהתחתנה צעירה והפסיקה את לימודיה .היא מאוד רצתה לחזור לספסל הלימודים ,ורצונה העז העמיד בפניי אתגר .ביקרתי אצלם באחד הערבים כדי לשוחח עם בעלה .רציתי לשכנעו שפעמיים בשבוע ,בערבים ,הוא יטפל בילדים כדי שמלכה תוכל לצאת ללימודי ערב בתיכון אקסטרני שבעיר .גייסתי עבורה סכום כסף לתשלום שכר לימוד .ביקרתי פעם ועוד פעם ולבסוף הבעל התרצה והתכנית יצאה לפועל .ההישג היה כפול :אשתו למדה ,הקרינה יותר שביעות רצון ושמחה ,ובעלה העמיק את היכרותו עם ילדיו והתחיל ליהנות מהשהות עמם .כעבור כמה שנים פגשתי את מלכה .היא סיימה לימודי חינוך באוניברסיטה ומלמדת באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר. אמנם מורי ורבי פרופ' יונה רוזנפלד גורס שיש ללמוד מהצלחות ,אך היו גם החמצות ,עוגמות נפש ,צער וכישלונות טיפוליים .אותו נער צעיר שסידרתי בקיבוץ, שבכל חופשה בא לספר על הצלחותיו והתקדמותו ,חלה כעבור שנה בסרטן .עקבתי 206 מסע במנהרת חיי בדריכות אחר הטיפולים האכזריים שעבר .כששערותיו נשרו גייסתי עבורו פאה, דבר נדיר אז .הוא החלים ,אך הטיפולים ערערו את מצבו הנפשי והוא הפך תוקפני ואלים .לא פעם נאלצתי לבקש סיוע מהמשטרה כדי לעמוד מול התפרצויות הזעם שלו .לבסוף אושפז במוסד סגור ושם סיים את חייו. לפני כשנתיים ,כשהייתי בסופרמרקט בבית הכרם ,פנה אליי גבר כבן ,35שאל בחביבות לשלומי ורצה לדעת אם אני זוכר אותו .הייתי נבוך .הבטתי בו ,חככתי בדעתי ולבסוף התנצלתי ועניתי שלא. איך יכולתי לזוכרו ,הוא היה רק בן חמש כשאמו האלמנה הייתה בטיפולי .הוא סיפר שמאז הוא זוכר אותי לטובה כי בזכותי הוא למד וכיום הוא צלם עיתונות מבוקש ,ואמר שאמו מדברת עליי עד היום .לבסוף נזכרתי שהיא הגיעה מפרס ,טענה שהיא מחוסרת כול ובאה לבקש תמיכה כספית .ביקרתי בביתה ומצאתי בית ריק עם חדר אחד סגור שאותו היא סירבה לפתוח .את הילד סידרתי בגן וגם הקצבתי לה כמה לירות לחודש .חשבתי שתוכל להשיג לעצמה עבודה אך בשל מוגבלותה זה לא הסתדר .החדר הסגור בביתה הציק לי וסקרן אותי ,ולאחר כמה ביקורים היא הסכימה לפותחו .לתדהמתי החדר היה מלא שטיחים פרסיים יקרי ערך .נדרשו לי חודשיים עד ששכנעתי אותה למוכרם .כך עשתה ,ובכסף קנתה לעצמה דירה ,והכסף הנותר שימש למחיה וללימודי הבן. ואנקדוטה מביכה .העלם א' והעלמה ב' ,שניהם ילדים שטיפלתי בהם עוד בהיותם בבית הספר ,הופיעו אצלי לקבלת קהל .הם בישרו לי שהם עומדים להתחתן ,חתונה צנועה ,והזמינו אותי להשתתף בשמחתם .בביישנות רבה שאלו האם הם יכולים לקבל איזו עזרה למימון ההוצאות הכרוכות בהקמת משפחה .הקצבתי להם סכום קטן ,ואחר כך שאלו אותי אם אני מכיר איזו קרן שהם יכולים להיעזר בה .בהיסוס רב אמרתי שאני מכיר "קרן הכנסת כלה" ולא המשכתי ,כי הכתובת של הקרן הזו היא ...חברה קדישא .להם היו פחות מעצורים .הצרכים מרובים והאמצעים מועטים .הם רשמו את הכתובת ,הלכו וקיבלו עוד כמה לירות. * בתחילת מאי ,1970כמה ימים לפני יום העצמאות ,אבי נפל ברחוב ואושפז בבית החולים כרמליה .הוא היה בדרך חזרה מקופת חולים ,עצר לקנות בייגלה ומעד. באתי מיד לבקרו .הוא עדיין הכיר אותי ואפילו הספיק לספר מה ואיך קרה. הרופאים גרסו ששבר את הירך וקיוו לטוב .אחרי יום חזרתי לירושלים ,אך עוד לפני שהספקתי להגיע הביתה מצבו הידרדר .חזרתי אליו ומצאתי אותו נאבק על חייו והוזה הזיות קשות .מלמל ,דיבר וצעק משפטים מקוטעים שלא ניתן להבינם ולפענחם .אולי ניסה להסביר את חידת חייו ולפתור את תשבץ קורותיו?! 207 נתן לבון ישבתי לידו עוד זמן-מה ,אך מאחר שדורל ומאמיקה שמרו עליו ,ולי היה דבר- מה חשוב לסדר בעבודה ,חזרתי לירושלים ,אך לא לפני שטלפנו לארמנד ,שעבד בשגרירות ישראל בבוקרשט ,וקראנו לו להגיע ארצה. כעבור יומיים הגיעה הבשורה הצפויה .הלכתי למעון שבו עבדה מרים לספר לה שאבי נפטר ולנסוע יחד ללוויה .מרים לא הייתה בגן ,הלכה לשדה עם הילדים .לאחר זמן-מה הופיעה ,באנו הביתה ,סיפרנו לאורן על מה שקרה .משיקולים מוטעים לא לקחנו אותו איתנו ,והוא נשאר אצל דודה שרה .באיחור גדול יצאנו לדרך .מרים לא הרשתה לי לנהוג וניסתה להגיע במהירות ללוויה ,אך כפי שאומרים ,הפזיזות מן השטן ,קרתה תאונה ,אוטו פגע בנו מאחור .אנחנו לא נפגענו ,המכונית ניזוקה, אך עדיין פעלה. איחרנו לטקס הקבורה .זה היה יום שישי ומחברה קדישא לא רצו להמתין, ואולי גם בני משפחתי חשבו שלאפיקורס כמוני אין עניין לנכוח בעת קבורתו של אבי. מרים ,עדיין בתחושת הטראומה של התאונה ,חזרה הביתה עם האוטו שבקושי זז ,היישר למוסך .ישבנו שבעה אצל דורל ופאולה .איני זוכר אם ארמנד נשאר איתנו או חזר לבוקרשט; אני בכל אופן הצטערתי שמרים ואורן לא נמצאו לידי. באחד הלילות בעת אשפוזו של אבי ,ישנתי אצל מאמיקה ועד השעות הקטנות של הבוקר היא סיפרה את מסכת חייה במחיצתו של טאטיקו .הם התחתנו עקב שידוך ,כאשר היא ,צעירה בת ,20חלמה על גבר אחר ,שלא ברור אם הוא דמיוני או מציאותי .הוא היה עלם בן ,25שטרם התאושש מהשתתפותו בקרבות מלחמת העולם הראשונה .הוא היה הכבשה השחורה במשפחתו ,וראשו היה רחוק מרעיון החתונה ,מה עוד שלא הספיק עד אז להכיר בחורות רבות .אם בכלל... בטרם מלאו שנה לנישואיהם נולד ארמנד .הם היו חסרי מקור פרנסה ,נדדו הרחק לכפר ,לפלנק ,לגלגל את גלגלי תחנות הקמח ואת גלגל מזלם ,אך קצרו רק רוח ,עוגמת נפש ,מחסור ואכזבות .בין לבין נולד עוד ילד ,דורל .מאוחר יותר מצאו פרנסה אך לא הבנה ושפה משותפת .זוג ללא זוגיות ,שניים שהם כל אחד לחוד. מאמיקה דיברה והוא שתק ,לה היו תכניות ושאיפות גרנדיוזיות ,והוא הסתפק במועט .לפסגת הישגיו הגיע כשבנה את הבית בטרגובישטה וזכה למעט נחת עם הולדתי .זה נמשך זמן קצר ,הוא חלה ,הגיעו ימי המלחמה ,תלותו במאמיקה הלכה והתחזקה ,והם המשיכו לרוב לחיות זה לצד זה .שניהם לא היו מרוצים ,הוא שמר את החמצתו בתוך תוכו והיא לא הפסיקה להתלונן ולחפש דרכים להיחלץ מהמצור. יחסו של טאטיקו אלינו ,הילדים ,היה מאופק ומרוחק ,וגם מאמיקה לא עודדה קרבה בינו לבינינו .עם זאת ,מעבר לאיפוקו ולהסתגרותו הרגשנו את חמימותו ואת דאגתו בעיניו וראינו את חיוכו המוסתר מתחת לשפמו. 208 מסע במנהרת חיי הם חיו יחד כמעט 50שנה ,שותפים בעל כורחם ,שילדיהם ונכדיהם היו בשבילם מקור גאווה ונחת .מאמיקה רוותה נחת במיוחד מהארוחות המיוחדות שקיבצו ליד השולחן ילדים ,נכדים ונינים ,ארוחות שהפכו עבורנו לאגדה לבית לופסקו. בכל פעם שאני חושב על הוריי ,ובעת שאני כותב שורות אלו ,עולים בי גלים רבים של כעס ,צער ,רחמים ,רגשות הזדהות ואהבה לכל אחד מהם ,ובצדם מנקרות בי שאלות :למה לא אזרו אומץ לחפש את אושרם ולא ניתקו מעליהם את האזיקים המדומים? אמנם הם חיו בזמנים אחרים עם מחשבות ,ערכים ,סדר עדיפויות, קודים מוסריים ,מוסכמות חברתיות ,דעות ואמונות אחרות ושונות ,ולכן מי אני שאשפוט אותם ,ובכל זאת ,למה? 2בפברואר 2008 209 נתן לבון 49 קריית גת תם עשור ,ובעשור החדש נסגרו מעגלים ,כאלה שידעתי על קיומם רק בעת שנסגרו וכאלה שנודע לי עליהם מאוחר ,מאוחר מאוד ואולי מאוחר מדי. העשור של שנות השבעים התאפיין בדינמיוּת ,בהתחלות ,בהתבססות ,בגדילה ובגדוּלה .הייתה בו עשייה רבה ובצדה שביעות רצון ושמחה ,אך גם סערת רוחות ומאבקים .זה היה עשור של פריצת דרך ושל המון הישגים בעלי משמעות מקצועית ואישית. בין שנת 1969לשנת 1970נסגר מעגל קטן נוסף .מרים החליטה ,למורת רוחי, מסיבות מסתוריות ,לגזור את צמתה הארוכה המפורסמת ,ואני ואורן התאבלנו על כך ארוכות. וכך כתבתי במכתב לנכדתי כרמל לצורך כתיבת עבודת השורשים שלה: "בתקופה זו הכרתי את אהבת חיי ,את מרים ,הסבתא שלך .היינו חברים במפלגה הקומוניסטית ,מפלגה שדגלה בשוויון בין בני אדם ובשלום בין העמים .פגשתי אותה בוועידת המפלגה ,נערה עליזה ,ירוקת עיניים ומשקפיים ,בעלת צמה ארוכה ובלונדינית ,שהשתלשלה לאורך גבה .אח, איזו צמה!!! היא שבתה אותי והובילה לחתונתנו"... * במהלך 1970התחלתי לעסוק בטיפול משפחתי ,ולשם כך קיבלתי הדרכה ממדריך חיצוני בשם שמואל רון ,הזכור לטוב ,עובד סוציאלי שעשה את התמחותו בחו"ל .איני זוכר פרטים רבים על המשפחה שבחרתי לטפל בה בהדרכתו; היו אלה זוג יוצאי פרס ,עם בן מבוגר .בין הבן לאמו היו יחסים של תלות פתולוגית .טיפלתי בהם כחצי שנה שבסופה הבן יצא מהבית ופתח לעצמו חנות מכולת .כמה זמן החזיק מעמד ואם בכלל ,אינני יודע. היכרותי וקשריי עם שמואל רון הלכו והתקרבו ,מה עוד שהתברר שגם הוא קומוניסט לשעבר ,בין לוחמי גטו ורשה .שמואל התרשם מיכולותיי ומכישוריי הניהוליים .באותה עת גם שמע ממני שאני מחפש הזדמנויות להתקדם ,והציע לי להתמודד על התפקיד של מנהל מחלקת הרווחה בקריית גת. לאחר התייעצות עם מרים ,ולמעשה כמעט ללא כל היסוס ,ניגשתי למכרז וזכיתי בו בקלות רבה .בהמשך הזדמן לי להציץ בפרוטוקול הישיבה של ועדת המכרז 210 מסע במנהרת חיי והסמקתי ממה שקראתי .חברי הוועדה לא חסכו מילים כדי להביע את התפעלותם ואת התרשמותם ממני. המכרז התקיים במהלך חודש יולי ,וקבענו שאתחיל לעבוד ב 1-בנובמבר ,ועד אז אספיק לסגור עניינים בעבודה ובבית .אחד הסידורים החשובים היה לקבל מהעירייה חופשה ללא תשלום ,כדי לשמור על האפשרות לחזור לירושלים וגם על מנת לא לאבד את זכויות הפנסיה .בקריית גת היו צריכים לדאוג לי לדירה שאוכל ללון בה בלילות שבהם לא אחזור לירושלים. אנחנו ראינו במשרה החדשה לא רק הזדמנות לקידום מקצועי ואישי ,אלא גם שעת כושר לשיפור המצב הכלכלי ,ובמיוחד הזדמנות להיפטר מהדירה בדמי המפתח שבירושלים ולזכות בדירה משלנו. בתחילת אוגוסט יצאנו לחופשה בקיבוץ שדות ים .היה נהוג אז להחליף דירות, והסידור הזה היה לנו כדאי ונוח .שהינו שם במשך שבוע ימים ,בדירה מרווחת קרובה לים ובה חדר עבורנו וחדר לאורן .אכלנו בחדר האוכל ,הלכנו לים ,נסענו בסביבה ,הכרנו אנשים חדשים ,וביקרנו את המשפחה בחיפה .בסך הכול ,כיף ,רוגע, רוח וריח הים ,רחש הגלים ,דגדוג הדגים ברגליים ,להתבטל ,לפוש ,להתפלש בחול ולהתמסר ללטיפות של קרני השמש ,לקרוא ולבלות .להיות ,להרגיש יחד ,להרגיש משפחה ,ולנצל עתים של איכות ,התמסרות ואינטימיות .לתכנן ,לסרטט ,לדמיין מעבר לאופק מה מצפה לנו שם בעידן קריית גת. ביום שישי בערב ,בפתח מהדורת "מבט" ,הטלוויזיה בישרה ידיעה משמחת: הושגה הפסקת אש עם מצרים ,מלחמת ההתשה תמה .צהלנו משמחה וראינו גם בזה אות מבשר טובות שהשתלב יפה בתכניותינו. מלחמת ההתשה עם מצרים החלה במרס 1969ונמשכה עד יום שישי 7באוגוסט .1970היא התנהלה לאורך תעלת סואץ ,ובמהלכה מצרים ניסתה להתיש את כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ .ממול חיל האוויר הישראלי תקף ללא הרף מטרות בעומק מצרים .במלחמה-לא-מלחמה זו נפלו קורבנות רבים ,הן שלנו והן של המצרים .הצדדים עשו שרירים ,ניסו כלים, והשאירו מאחוריהם צעירים שקיפחו את חייהם ומשפחות ששכלו את יקיריהן. כאמור ,הפסקת האש הוסיפה נדבך לאווירה הטובה והמרוממת שבה שהינו, והמתיקה עוד יותר את טעם חופשתנו .חזרנו הביתה רעננים ומאושרים ,מלאי תקוות ומחשבות טובות ,וכפי שאומר היום ניתאי ,נכדנו בן השנה וחמישה חודשים: "הכול דבש!" לפי התכנית ,בתום שנת הלימודים היינו אמורים לעבור כולנו לקריית גת ,ועד אז להספיק למכור את דירתנו ולשכור או לקנות בית בעיירה החדשה .לאור העובדה שהייתי אמור להיעדר מדי פעם מהבית ,קנינו טלוויזיה; מכשיר יקר ערך שקנינו בהנחה בזכות יעקב ,בעלה של דודה שרה .טלוויזיה יוקרתית ,לבנה ,מעוצבת, 211 נתן לבון הדורה ,שהקרינה תמונות נקיות בשחור–לבן ותכניות ללא בחירה .אורן שמח על רכישתה ,כי נפטר מהצורך לעלות לדודה שרה ולצפות שם בתכניות המועדפות עליו, "סמי וסוסו"" ,ריץ'-רץ' ו"הבית של פיסטוק". * פרק מחמם לב ומלטף אגו היה שרשרת מסיבות הפרידה מלשכת קריית היובל. קדמו להן השידולים המקובלים של אלה שרצו שאשאר ,ולעומתם אלה שהבינו את רצוני לגדול ולהתפתח .בין כל מחוות הפרידה נחרתה בזיכרוני זו שערכו לכבודי בהדסה הקטנה כמחווה מלטפת ומחבקת במיוחד :מגוון האנשים שהוזמנו ,דברי ההערכה ,הכיבוד הבלתי-שגרתי ,שהורכב ממטעמים שהכינו המשתתפות ,וההודיה. לקינוח נתנו לי מתנה ספר ובתוכו מכתב ברכה צבעוני בצורת עיגול ,שבו כל אחד רשם את הגיגי לבו ואת מיטב איחוליו .משמעות המכתב היה הציפייה שעוד ניפגש, ואכן כמה מהסטודנטיות של אז חזרו ועבדו איתי בלשכת צפון או דרום .רק בשבוע שעבר הצטרפה ל"כן לזקן" מתנדבת שעבדה כאחות באותה הדסה הקטנה .אכן, חיינו צועדים לאורך הזמן ,המקומות והשבילים ,שלפעמים הם ישרים ולפעמים מפותלים ,מסתובבים במעגל של העולם העגול והאינסופי. איני יכול להיפרד מקריית היובל בלי להפנות אלומת אור לשני אנשים יקרים: ידידי משה אריכא ,מזכיר הלשכה ,ואורי הסטודנט ולספר על התרחשות דרמטית מתחילת הקריירה שלי במקום. שמח בהצטרפותי משה ,שמוצאו במצרים ,בחור חביב וטוב לב ,חרוץ ומסודרַ , לצוות הלשכה ,סוף-סוף עוד גבר באזור .נקשרו בינינו יחסי ידידות אישיים ונרקם שיתוף פעולה בענייני עבודה .בהפסקות האוכל בדרך למרכז היינו מחליפים חוויות, דאגות ומאוויים אישיים .משה היה מתוסכל משתי בחינות :ראשית ,אשתו המורה והמחמירה השתכרה יותר ממנו וגם דאגה להזכיר לו את זה ,אף בפומבי; שנית, הוא חלם לפתוח בית ספר גבוה לתפירה ,כי זה מה שלמד במצרים .את התסכול הזה פתר כשהצליח לקבל פיצויים גדולים ולפתוח באחד ממרתפי העיר בית ספר לתפירה .באשר לאשתו ,נראה שהמשיך לאכול מרורים. אורי הסטודנט ,בחור יוצא תימן ,חייכן ,נכה פוליו ,מלא חן והומור טבול בציניות, היה בעל קול נעים ורדיופוני ,ובשעות של מצב רוח השטתה במתיחות בטלפון .אורי עבד בלשכה ,ומדי פעם ,בלילות ,בשירות המטאורולוגי .התיידדנו מאוד והוא הפך גם לבן בית אצלנו ,אהב מאוד את אורן ומדי פעם הם נהנו להשתובב יחד .הוא עזר לי מאוד באותו קיץ שבו אורן חלה ואושפז .דרכינו נפרדו ,והוא התבסס בעבודתו בשירות המטאורולוגי בבית וגן .לפני כמה חודשים התקשר וסיפר שפרש לגמלאות, שהוא נשוי וסב לנכדים .אני מקווה שגם נתראה. 212 מסע במנהרת חיי בתחילת שנות השישים נפתח במרכז הקריה הסופרמרקט הראשון ,אולי הראשון בארץ .ביום הפתיחה ראינו קבוצה גדולה של אנשים ,גברים ונשים כאחד, מתקרבים ללשכתנו בצעקות ובאיומים .היו אלו בעלי העסקים הקטנים ,בעלי המכולות ,הירקנים והקצבים שאנו שיקמנו בזמנם ,וכעת ראו את עצמם נפגעים וחששו שיצטרכו לסגור את עסקיהם .המצור על הלשכה נמשך שעות מספר .אנחנו העובדים התבצרנו בחדר צדדי ,הזעקנו את המשטרה ,אך היא בוששה להגיע. בינתיים גם הטלפון נותק וההמון הנרגז החל להשליך אבנים וחלק מן החלונות נשברו וכמו בסרט מתח עשוי טוב ,ניידות המשטרה הגיעו וחילצו אותנו .למחרת ערכנו מפגש בירור וסולחה עם נציגי הסוחרים ,ולמרות הסופרמרקט החדש הם המשיכו למכור ,כי אצלם היה אפשר לקנות בהקפה. * קיבלתי את ניהול מחלקת הרווחה בקריית גת בתנאים שלא היה כדוגמתם עד אז ,ואולי גם מאז .משרד הסעד ,באישורו של השר עצמו ,מיכאל חזני ,העניק לי יד חופשית ותקציב ללא הגבלה .כמו כן ,המפקחים היחידים שהורשו להיכנס למחלקה היו נוגה יפה ,סגנית מנהלת השירות למשפחה במשרד ,ושמואל רון ,מפקח ראשי במחוז .עם תנאים מפליגים כאלה ונדוניה כזאת התקבלתי בקריית גת בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות ,אך גם בלא מעט חשש וקנאה. ביום ראשון 1 ,בנובמבר ,1970בשעה שבע וחצי בבוקר ,הגעתי במכונית הפלא שלי ,פרינץ ,NSU 4למחלקת הרווחה .שם המתינו לי צבי ,הממונה על תיק הרווחה במועצה ,יוסף ,מזכיר המועצה ,ומקסים ,מזכיר המחלקה .לאחר כבוד נכנסנו פנימה והמתנו לבואם של העובדים .בשעה שמונה כולם הגיעו .ערכנו ישיבת צוות קצרה להיכרות ראשונית ,דברי ברכה וכמה מילים שלי על החזון ועל התכניות לעתיד ,והתחלנו לעבוד .באותו יום ממש ,לאחר שעה קלה ,נוצרה שגרת עבודה, כאילו הייתי שם מאז ומתמיד .בין שדובר בבעיה שהצריכה תשובה מיידית ובין שבחתימה על המחאה שהתעכבה ,שוחחתי עם כל עובד ועובד ,וליתר דיוק ,עם כל עובדת ועובדת. משכן המחלקה היה בנוי משני צריפים ארוכים .בכל אחד מהם היה פרוזדור ארוך שלאורכו חדרים .חדרי היה בצריף הראשון ,חדר גדול ,שלידו שלושה חדרי מזכירות .בכל יתר החדרים ישבו העובדים הסוציאליים 12 ,במספר ,חלקם מוסמכים ,חלקם עמדו לקראת סיום לימודיהם וחלקם חסרו הכשרה פורמלית. לאחר סבב היכרויות גם עם השירותים הממשלתיים והציבוריים בעיר בתחומי החינוך ,הבריאות ,התרבות והעבודה הקהילתית ,ניגשתי לשנות את פני המחלקה ואת שיטות עבודתה – מהמראה הפיזי ועד לארגון מחדש והכנסת תכנים ,שיטות ודרכי התערבות טיפוליות נוספות. 213 נתן לבון במבט לאחור ,צונאמי השינויים והעשייה שהספקתי לערוך בחודש הראשון בתפקידי הוא כמעט בלתי נתפס .כל האנרגיות שהצטברו בתוכי פרצו בזרם אדיר של רעיונות ,שתורגמו במהירות הבזק למעשים .אף שהתנהגתי בניגוד לכללים המקובלים בתורת המינהל .למזלי הצלחתי להדביק בחיידק ההתלהבות והחדשנות שלי את מרבית העובדים .ואכן ,כמה מהשינויים שהנהגתי בקריית גת הפכו בהמשך לנכסי צאן ברזל בעבודתן של מחלקות רווחה ברחבי הארץ. קודם כול הפרדתי את הטיפול הסוציאלי מהסיוע הכספי .תהליך דומה החל אז גם בירושלים ,אך בקריית גת ביצענו זאת בדרך יומרנית פחות ,פשוטה וקלה יותר ליישום .רציונל ההפרדה גרס שיש להתוות תנאים וכללים ברורים למתן הסיוע החומרי ,ושחרור העובד הסוציאל כדי שיוכל להתמקד בהתערבויות הטיפוליות. על סמך ניסיוני זה ,לקראת סוף העשור הגעתי למוסד לביטוח לאומי כדי לחוקק ולהריץ את חוק הבטחת ההכנסה. שינוי נוסף שהנהגתי היה ראיית המשפחה כיחידה אחת וטיפול כוללני בה בהתאם לתחום הבעייתי העיקרי שלה ,כגון :תעסוקה ,ילדים ויחסי אישות. כן פתחתי את "מע"ש" – מפעל לתעסוקת מפגרים ,שתוכנן שנים רבות לפניי והמתין לדחיפה קלה .וכך ,מעל 20אנשים בעלי פיגור שהסתובבו ברחוב ,מצאו תעסוקה ובית חם ,והמדריך המיועד מצא פרנסה והיה יכול להינשא לבחירת לבו. לפני כשלוש שנים ביקרתי במקום ופגשתי את אותו מדריך ,סב לילדים ,על סף יציאה לגמלאות ,מרוצה מהישגיו ושמח בחלקו. גולת הכותרת של המיזמים הרבים שהרצתי הייתה הטיפול במשפחות מרובות ילדים .הקמתי מועצה ציבורית ,ארגנתי קייטנות לאימהות ,ובסופו של כל מחזור ערכנו מסיבה לנופשות ולבני משפחותיהן .הבעלים שנשארו לטפל בבית ובילדים, סיפרו שרק אז גילו כמה מעמסה מוטלת על נשותיהם והחלו להעריכן ולעזור להן יותר .במשפחות רבות השתנו דפוס ההתנהגות וחלוקת התפקידים הפנימית ,וכל בני המשפחה החלו להשתתף בעבודות הבית. לתלמידים הצמדנו חונך ועזרנו בשיעורי בית פרטיים וקבוצתיים .לנשים ערכנו קבוצות להשלמת השכלה ,מלימודים בסיסיים ,לימודי תיכון ובגרות ,ובהמשך, לאחר עזיבתי ,גם לאוניברסיטה .אחת מהן סיימה את לימודיה לתואר בוגר והפכה לעובדת סוציאלית בקריית גת. כמעט שכחתי את טקס הבר-מצווה הקבוצתי ל 25-ילדים ,שכלל עלייה לתורה בבית הכנסת בלבוש חגיגי ,מסיבה בהשתתפות כ 500-איש בבית הספר ,עם תכנית אמנותית ועם מתנה – טיול לירושלים וביקור בכותל. את המשפחות הנזקקות ומרובות הילדים ציידנו בציוד בסיסי :מיטה וכיסא לכל ילד ,ארונות בגדים ,מקררים ומכונות כביסה .נקבעו כללים ברורים לחלוקה ודמי השתתפות של כל משפחה לקבלת הציוד .ועדה ציבורית פיקחה על החלוקה. 214 מסע במנהרת חיי הדבר משך תשומת לב רבה והפך לאירוע כלל-עירוני ועורר לא מעט רגשות קיפוח מצד המשפחות הקטנות ,אך בסופו של דבר ,איכות החיים של כ 200-משפחות מרובות ילדים השתנתה ללא הכר. חידשתי את פעילות המועצה למען הזקן במקום והפעלנו מחדש מועדונים ומפעלי תעסוקה עבור הזקנות והזקנים במקום .הנשים סרגו סוודרים ואפו עוגות מימנו טיולים ,מסיבות פסח ודברים שמכרנו ,והגברים תיקנו רהיטים ובעזרת הכסף ַ אחרים. צוות המחלקה התרחב ,גייסנו מדריכה מנוסה ,והצטרפו עובדים מקצועיים, צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם והוקסמו מהאתגרים שהצענו להם. לאור העובדה שקריית גת הפכה להיות מיזם הדגל של משרד הסעד ,השר חזני ופמלייתו באו לבקר בה ולהתרשם מקרוב מהנעשה .השר התקבל בכבוד ובהזדמנות זו הוענקה לו תעודת אזרח כבוד של קריית גת ,שהפכה לעיר זמן קצר לפני כן. משלחות של אנשי מקצוע מרחבי הארץ באו לחזות בפלאי העבודה הסוציאלית המתחוללים בעיר הדרומית .אפילו הסוכנות הביאה כמה משלחות מחו"ל. סאגת המעשים והחידושים שהספקתי לחולל בקריית גת הייתה רבת פנים וגוונים .כמעט לא הייתה בעיה שלא ניסיתי להתמודד עמה ,לרוב בהצלחה לא מעטה .אך כל אלה החלו לעורר לשונות רעות ,חמדנות וצרות עין .העיר הייתה קטנה וכמה מאנשיה היו קטנים כמוה .אחד מבעלי ההשפעה בעירייה הפך עולמות על שהעזתי לפטר את הכתבנית האנאלפביתית שנשלחה לעבוד במחלקה ,רק כי הייתה אחייניתו של מזכיר המפלגה... מנגד ,ראש העיר ומרבית אנשי המקצוע ביישוב העריכו את עשייתי ,עודדו אותי ותמכו בי בגלוי. כשהגיע חודש יולי והיה עלינו להחליט אם לעבור לקריית גת ,לקוטג' שסידרו לנו, העדפנו להמשיך בסידור הנוכחי וזאת משתי סיבות :הכללים המסובכים של דירה בדמי מפתח הקשו עלינו למכור את דירתנו ,וגם רצינו להימנע מהחדירה לפרטיות הכרוכה במגורים בעיר קטנה .במבט לאחור הוכח שוב שכל עכבה לטובה. * העבודה עלתה על המסלול .מיציתי את מרב תכניותי וערכתי את רוב השינויים האפשריים ,ואת כל אלה היה צריך לשמר ,לבסס ולחזק .הלחצים הפוליטיים בעיירה הלכו וגברו ,עסקנים קטנים חיפשו פרוטקציות וטובות הנאה ולא הסתדרו עם עצמאותי ועם יושרי .מצדי אני ,דרשתי יותר סמכויות וזכויות לחיזוק מעמדי. התנהל משא ומתן ממושך עם מזכיר המועצה ,שבמהלכו ראש העיר רצה מאוד ללכת לקראתי ,אך לבסוף ,בינואר ,1972עזבתי את קריית גת. 215 נתן לבון כל זמן שהותי ועבודתי בעיר ,מרים ואורן היו שותפים מלאים לכל צעד ,הצלחה ומעידה שלי .הם ביקרו במקום והתארחנו אצל חברינו החדשים .אורן בילה שם ימים ארוכים בחופשות ובקיץ ,התיידד עם הבנים של החברים ושחה בברכה העירונית .הוא גם היה אורח כבוד בטקס הבר-מצווה המשותף ובאירועים נוספים, ואהב לאכול איתי במסעדה המזרחית שהתמחתה בהכנת קבב רומני. * מפעל הבגדים היוקרתי "פולגת" היה גאוות העירייה ,מקור פרנסתם של רבים מתושבי המקום .בקיץ גם בני העובדים ובנותיהם עשו שם כמה לירות להנאתם. מר פולק ,מייסד המפעל ומנהלו ,נחשב גביר המקום .הוא היה מעורב בכול ,תרם כספים על ימין ועל שמאל בכל תחומי העשייה -לגנים ,למועדונים ,לאולם ספורט בבית הספר ועוד .הוא ניאות להעסיק אנשים שהתקשו להשתלב בעולם התעסוקה, ואף הסכים שהמפעל ישמש סדנת עבודה לילדי בית הספר המיוחד. פולגת היה מקום עלייה לרגל גם בשבילנו .שם קנינו בגדים ובדים ,מציאות סוף העונה או כאלו בעלי פגמים זעירים .במשך הזמן הגלובליזציה הגיעה גם לפולגת, המפעל הלך והצטמק ,ובימים אלה הוא עומד להיסגר. * רוב העובדים הצטערו מאוד על עזיבתי .כמה מהם ראו בזה בגידה אך הדבר לא הפריע לנו להמשיך בקשרי ידידות וחברות שנים רבות .הם ערכו לכבודי מסיבת פרידה מרגשת ,שמרים לא יכולה לשכוח כי אחת העובדות שהשתתפו בה הצליחה להניע אותי לרקוד ,אף שאני בעל שתי רגליים שמאליות. 19בפברואר 2008 216 מסע במנהרת חיי 50 לשכת צפון צלילתי לתוך חיי היא עמוקה ,מסחררת ורבת פנים :יפים ומשמחים ,מגלים ומפתיעים ,מאכזבים ולפעמים מחדשים. והזקנה מחזקת את הרוח אך גם מרפה ההתעמתות עם עכבות הילדות ,הבחרות ִ ידיים ,מחדדת את שיקול הדעת ,ומפתחת זהירות ומיומנות של לוליין המהלך על חבל דק .כפי שכבר כתבתי ,בילדותי מעדתי בניסיוני הראשון בהליכה על חבל ,ואולי מאז פיתחתי את פחדיי ממים .אני לא שוחה וגם לא רוכב על אופניים ,אף שליום הולדתי ה 13-רציתי מאוד שיקנו לי זוג .אני מעדיף תמיד לעמוד על הרגליים ,על קרקע מוצקה ,אף שראשי נמצא לעתים בעננים. בין פרק לפרק ,בין זיכרון אחד למשנהו ,עולה בי הדחף לנטוש את רצף תיאור חיי ולהתמסר להגיגים ,ולעתים גם למטפורות ,המשתקפים מתוך-תוכי פנימה וממחישים את מבטי הרטרוספקטיבי על קורותיי .זה מקל עליי להמשיך את הכתיבה ולהתמודד עם המודע ועם הלא-מודע. * תקופה ארוכה לפני שעזבתי את ירושלים השתתפתי במאבקים שונים של העובדים הסוציאליים והקהילתיים למען שיפור השירותים לאוכלוסייה ,ואף הובלתי כמה מהם .אמנם לאחר מלחמת ששת הימים המיתון הגדול והאבטלה הרחבה התרככו ,אך תקציבי הרווחה או הסעד ,כפי שנקראו אז ,היו דלים ביותר. ילדי העולים של שנות החמישים והשישים גדלו והגיעו לבגרות ללא השכלה מספקת וללא מקצוע. במוסררה ,בקטמונים ובשכונות אחרות החלו סימני ההתמרמרות ,והמתח העדתי גדל עקב ההטבות המפליגות שקיבלו העולים מברית המועצות .אז למעשה נזרעו הזרעים הראשונים של "הפנתרים השחורים". רבים מלקוחותינו לא היו מבוטחים בקופות החולים וקיבלו סיוע רפואי במרפאות הדסה שברחוב הנביאים .אלה נסגרו וחלקם הועברו לבית חולים הדסה שבעין כרם .זקנים רבים נשארו ללא מענה .היו התארגנויות שונות בהשתתפות מורים מבית הספר לעבודה סוציאלית .אבנר עמיאל ,שניהל את המחלקה לעבודה קהילתית ,נמנה עם מובילי המאבקים הללו ,מאבקים שהוציאו לרחוב את אנשי השכונות .בין היתר נערכה הפגנה של עשרות זקנים שעשו שביתת שבת מול משרד ראש העיר ,בדרישה לקבל עזרה רפואית .טדי קולק ,ראש העיר האגדי ,לא אהב את המהומות הללו ,אך בראותו את הזקנים המפגינים תחת השמש הלוהטת דאג להם 217 נתן לבון לשתייה .כעבור כמה ימים נמצא הסדר מניח את הדעת שהבטיח להם את הטיפולים הרפואיים הנחוצים. זקני הדור מזכירים לי עד היום את נאומי חוצב הלהבות באחת מאספות העובדים ,שבו הכרזתי בנחישות" :אסור שירושלים תהיה ירושלים של זהב ומזי רעב!" בצדק או שלא בצדקִ ,חצי המאבק כוונו להחלפתה של בתיה אזולאי ,מנהלת המחלקה .לבסוף הדבר קרה וד"ר יפה מונה במקומה .הוא הביא עמו חידושים רבים ,התלהבות ומוטיבציה בלתי מרוסנת ,וניגש ליישם את תורתו ואת רעיונותיו. בנקודת זמן זו עזבתי ועברתי לקריית גת. * ב 15-בפברואר ,1972בתום חופשה-פסק זמן של שבועיים ,חזרתי למחלקה הסוציאלית של העירייה ומוניתי לסגן מנהל לשכת צפון .ירושלים נמצאת בשולי מרד הפנתרים ,וגם בהיותי בקריית גת שמרתי על קשר עם המחלקה ,שהייתה בעין הסערה .ד"ר יפה הנהיג קריטריונים וסדרי עזרה כספית אחידים ושוויוניים, בלי להתחשב במגבלות התקציב ,דבר שגרם לגירעון כספי גדול .הגזבר וראש העיר נזעקו ,החלו מהומות ,שביתות של עובדים ,וימים ספורים לאחר חזרתי ד"ר יפה קיבל הודעת פיטורים דרך הרדיו. כך נקלעתי ,שלא בדעתי ובעל כורחי ,לאספה כללית של עובדי המחלקה שמחו נגד הפיטורים עצמם וגם נגד האופן שבו נעשו .אף שלא לקחתי חלק פעיל באספה זו וניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ,להפתעתי ולאו דווקא לרצוני נבחרתי ליו"ר ועד הפעולה .דבר לא עזר ,וד"ר יפה נאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל המחלקה. * בלשכת צפון שררה אנרכיה מוחלטת .אמנם חברי יחיאל עמית היה לכאורה מנהל הלשכה ,אך שללו ממנו את הסמכויות .הרבה תקנים היו ריקים ,חלק מהעובדים היו חסרי כל מיומנות ,עבודת המזכירות הייתה "על הפנים" ,ומעל לכול האלימות חגגה. באולם הכניסה הגדול של הלשכה הצטופפו מדי יום עשרות פונים נרעשים וזועמים ,ללא כתובת ומענה .אנדרלמוסיה מוחלטת ,משטרה הולכת ובאה ,ומדי יום נושרים עובדים נוספים .במציאות בלתי אפשרית זו גם אני לא מצאתי את ידיי ואת רגליי .מצד אחד כאבתי את מצוקת הלקוחות ,ומצד אחר רציתי להיות נאמן לעמית ולא לפגוע בסמכויותיו .את הדילמה הזו פתרתי על ידי חלוקת תפקידים בינינו ,כשהוא נטל לידיו כמה מטלות ייצוגיות והשאיר לי את העבודה הממשית. תמיכת הסעד ועזרה כספית נתנה אז הלשכה ,שדיווחה מדי חודש למשרד הסעד על רשימת המקבלים ,על השינויים ועל התוספות .כתוצאה ממלחמות הכוח של 218 מסע במנהרת חיי עובדי המזכירות ,חלק גדול מהרשימות הללו הושמדו או אבדו ,ושוב הפונים נשארו ללא כסף ,והאלימות רק גברה. חג הפסח הולך ומתקרב 30 ,במרס ,1972צריך להקדים את התשלומים לנזקקים .כינסתי את עובדי המזכירות לחשיבה ,ובהזדמנות חגיגית זו ,מזכירת הלשכה ,עובדת ותיקה ובעלת מעמד ,הודיעה שהיא יוצאת למחרת לחופשה עד אחרי פסח .כעסתי כל כך שלא יכולתי אפילו להתרגז .רק הודעתי לה שגם אחרי הפסח אין לה מה לעשות בלשכת צפון. פניתי לכמה עובדים שיעזרו לי להכין את רשימת התשלומים ,והזעקתי עובדת חדשה שהייתה אמורה להתחיל לעבוד ככתבנית רק אחרי הפסח .בתוך יומיים של עבודה לתוך הלילה הרשימות היו מוכנות ,וכמה ימים לפני פסח חילקנו את ההמחאות לאנשים .היו חריקות וגם צעקות לא חסרו ,אך הרבה פחות מאשר בחודש הקודם. אמנם לחופשת הפסח יצאנו רגועים יותר ,אך אחריה חזרו המהומות לקדמותן. הבנתי עד כמה דחוף לעשות טיפול שורש ,כי סכנת חיים ריחפה מעל ראשנו. על דעתו של עמית הגשתי תכנית חירום שכללה תוספות משמעותית של עובדים ובעיקר שינוי בסדרי קבלת הקהל .הגימיק של התכנית היה הכנסת "דיילת הסעד". אולם הכניסה של הלשכה היה ענק וישב בו סדרן ,תימני נחמד על סף פנסיה ,איש קטן קומה ,ממושקף וחירש ,שפתר את כל בעיות הרעש וצעקות הפונים בכך שניתק את מכשיר השמיעה מאוזניו .לידו עמד שומר גברתן שבכל הרמת קול רץ אליי להציל אותי .עמדו בפניי כמה אפשרויות :להביא עוד כמה גברתנים ,להזמין שוטר בשכר או ללכת הפוך על הפוך .בחרתי באפשרות האחרונה .החלטתי להעמיד בפני הפונים עובדת טובת מראה ,נחמדה ואדיבה ,שמתמצאת מספיק כדי לתת תשובות. פניתי לאחת העובדות שלי מקרית היובל והצעתי לה את התפקיד .היא לא היססה הרבה ונענתה לאתגר .במקביל החלפתי את השומר אך ביקשתי ממנו שישמור על פרופיל נמוך ,וכמו כן נפגשתי עם מפקד המשטרה ,שהבטיח לערוך סיורים בסביבת הלשכה ובמקרה הצורך לתת קדימות לקריאותיי. אחרי דיונים במחלקה הגיעה ללשכה פמליה שלמה מהנהלת העירייה שכללה את הרב פורוש ,סגן ראש העיר ,ואת מנכ"ל העירייה .למרות התנגדותו של פורוש קיבלתי אור ירוק לבצע את התכנית במלואה .פורוש ,איש אגודת ישראל ,חשש שאני ,עם דעות כשלי ,אנהל למעשה את הלשכה שכללה גם את שכונת מאה שערים. הוא התנגד עד שלבסוף עזבתי את הלשכה. אט-אט ,לאחר חלוקת תפקידים חדשה ,הקטנת העומס על העובדים ,קבלת הפנים המחויכת והנוקבת של "דיילת הסעד" ,ובעיקר מתן תשובות מהירות וענייניות יותר ,הגיע השקט ואיתו יותר דגשים טיפוליים .נס לא קרה כאן ,אלא עבודה קשה ,התמדה ,שיתוף העובדים ואווירה של עבודת צוות. 219 נתן לבון עובדים חדשים שזה עתה גמרו את לימודיהם האקדמיים לא חששו להגיע ואחריהם גם יחידת סטודנטים וגם כמה מיזמים חדשים וחדשניים .ביניהם תכנית טיפולית ייחודית למשפחות צעירות ,והקמת המנהל השכונתי בירושלים בנווה יעקב ,שכונה שאכלסה עולים חדשים מברית המועצות .ניסינו יחד עם טיפת חלב להקים קבוצה של אימהות חרדיות ומסלול שיקומי לבני 15פלוס. האלימות כמעט נעלמה ויכולנו להתמסר לשיגעונות טיפוליים ולמעשים טובים, אך באופן פורמלי סירבו למנות אותי כמנהל הלשכה ,אף שהצלחתי במכרז .אחרי פרישתו של יפה הגיע מנהל חדש ,איש משטרה בעל חוש ארגון וגישה בריאה לבני אדם ,אך גם הוא לא מצא חן בעיני הדתיים ,ועזב .אחריו בא דננברג ,מנהל המנגנון, ראה את עשייתי והתלהב ,ועם כל רצונו הטוב ,גם הוא לא קיבל מנדט למנותי כמנהל לשכת צפון והציע לי את לשכת דרום ,שאף היא הייתה במשבר עמוק. * כ 10,000-משפחות היו בטיפול לשכת הצפון ,משפחות מרובות ילדים בעיקר משכונות גאולה ומאה שערים הצפופות לעייפה ,צעירים וזקנים משכונת מוסררה המורדת ,זוגות צעירים מרוממה הלכאורה מסודרת ,מפונים משמואל הנביא שהתקנאו בשכניהם החדשים מרמת אשכול ופולשים לשכונת ליפתא הציורית. מתוך כל המשפחות הללו משפחה אחת זכורה לי במיוחד .כשהצעתי לאלינה לקבל על עצמה את תפקיד ההדרכה ,היא הסכימה בתנאי שתשאיר בטיפולה את משפחת .Xאת המשפחה הזאת הכרתי עוד מהימים הראשונים בקריירה שלי בקריית היובל .אישה גאה ולמודת סבל שהייתה באה לשטח את כאביה ואת מחסורה .בביתה שבעה-שמונה ילדים ובעלה אלכוהוליסט ואינו עובד והיא חרדה לגורל ילדיה .אלינה נקשרה אליה הרבה מעבר ליחסים בין מטופלת למטפלת ,היא עזרה לה רבות ,עם מלגות לילדים ,בגדים ,תרומות ובעיקר הרבה תמיכה נפשית. לימים התפרסמה המשפחה בזכות בתם ,יו"ר הכנסת דליה איציק ,שהיא עצמה נתנה פומבי לקורותיה .כל יתר הילדים למדו לימודים אקדמיים ,יצאו ממעגל העוני והתחילו לחיות בכבוד .תוצאה של צירוף מופלא של אם בעלת כוחות וטיפול נאמן ומסור של עובדת סוציאלית. בלשכת צפון התוודעתי לאורח החיים של החרדים ממאה שערים .הם חיו בדירות קטנות ועלובות של חמש נפשות בחדר ,ולבושם היה צנוע ,דל אך נקי .בביתם ריהוט מינימליסטי אך תמיד ארון ספרים מלא וגדוש .העזרה ההדדית של הקהילה הייתה מדהימה; כולם דאגו לכולם וכל זוג צעיר שהתחתן זכה לדירה מרווחת ומצוידת היטב ,כל זה מהתרומות שהשיגו השליחים השונים מעבר לים למטרת הכנסת כלה. עבור שליחים אלה זה היה עבודה ופרנסה ,וגם מצווה גדולה. 220 מסע במנהרת חיי * כשהרוחות נרגעו יכולתי להתפנות לפעילות ציבורית ,ולתת את דעתי על מצבם העגום של העובדים הסוציאליים ושל העבודה הסוציאלית בכלל .האיגוד כמעט לא פעל ,המשכורות היו נמוכות ,העומסים בלשכות הלכו ורבו ,והאיגוד שתק )כמה מוכר גם ב .(!2008-כינסתי כמה חברים ,דנו במצב ,ערכנו אספת עובדים ,הראשונה בירושלים ,ואספה נוספת שאליה הצטרף לראשונה יצחק קדמן ,שרק סיים את לימודיו באוניברסיטה .ארגנו הפגנת מחאה על הדשא של הוועד הפועל וכמה שביתות ,ואילצנו את האיגוד לכנס שתי אספות ארציות ,להכריז שביתה כללית וגם לקבוע מועד לבחירות. שורות מעטות אלו מקפלות בחובן מאבקים הרי גורל במקצוע .לא נעדרו מהם יריבויות אישיות ודיונים נוקבים שהובילו למהפך אמיתי באיגוד העובדים הסוציאליים ובהתייחסות למקצוע. 1במרס 2008 221 נתן לבון 51 הולדת אלה ביום זה 6 ,במרס ,2008בבואי לתאר את הולדתה של אלה ,מלאו שנה וחצי לניתאי ,הבן הנפלא והמופלא שלה ושל צח .אלה בתחילת הריונה השני ,וכולם ממתינים לתוצאותיה של בדיקת מי השפיר ,מחזיקים אצבעות בציפייה לבן ולנכד נוסף. זה עיתוי מצוין לכתוב על הולדת אלה ,בתי האהובה והאוהבת ,המיוחדת והיחידה בסגולותיה .למרבה הפלא לא חפצתי אז בהולדתה ,אך לאושרי הרב ,כל חששותיי והסתייגויותי התבדו :היא הביאה לעולמי רק טוב ,אור שמחה .כל יום במחיצתה הוא חג בשבילי ,ואני נהנה לשוחח עמה ולחשוב עליה. כן ,זו האמת לאמיתה .לא רציתי עוד ילד או ילדה ,לאור המאמץ הנפשי והפיזי שהשקעתי בגידולו של אורן )מובן שבמבט לאחור ,המאמץ היה יותר מכדאי והסב לי הרבה הנאה ,התעלות ,גאווה וסיפוק( .הרגשתי ,ואולי לא בצדק ,שעיקר העול והאחריות לגידולו היה עליי ,וחשבתי שאין לי הכוחות הדרושים להתחיל הכול מחדש ,ולגדל כמעט לבד עוד ילד. מדי פעם מרים הביעה את רצונה בילד נוסף .ניהלנו על כך דיונים ,ועל רקע זה התעוררו בינינו ויכוחים ואף פרצו כעסים .לקראת הגיעה לגיל 40היא הגבירה את לחצי השכנוע והבטיחה שלאחר הולדת הילד החדש נשנה את חלוקת התפקידים בינינו. מאחר ואני אוהב מאוד ילדים ,התרציתי ,ולאחר כמה ניסיונות כושלים וייעוץ רפואי ,יום אחד קיבלתי ממרים טלפון בהול לעבודה ,שהשעה היעודה הגיעה .הגעתי הביתה וניגשנו לעבודה הקדושה והמהנה .עבר כמה זמן שעבר והתבשרתי :מרים בהיריון. הציפו את לבי .הדבר העסיק אותי רוחות נעימות של התרגשות ואופטימיות מהולות בחששות ובחרדות ,בחלומות בלילה ובחלומות בהקיץ .תחושות אמביוולנטיות ורגשות אשם עלו בי מפעם לפעם. * למרות הישגיי הגדולים בשיקום לשכת צפון ,החוגים הדתיים הציקו לי ללא הרף .אלו היו הצקות בלתי מוצדקות ,אף על פי שלראשונה הן זכו ליחס מכובד ושוויוני .העובדים ,בעיקר העובדות ,השתדלו להתלבש בצניעות .יתרה מזאת ,כל המטפלים באוכלוסייה זו היו אנשים חרדים .אפילו הסכמתי לקבל לעבודה עובד 222 מסע במנהרת חיי שהושתל מטעמם .כל אלה לא השביעו את רצונם .הם גם מינו עליי "משגיח" מאנשי שלומם ,והמשיכו למרר לי את החיים... אף שלא היה להם מחליף מטעמם ,לחצו עליי לעזוב את הלשכה ,אבל אני, בעידודם של עמיתים ,כולל אלה שבהנהלת המחלקה ,ובתמיכת העובדים ,עמדתי בסירובי. השתדלתי לפתח את הלשכה .עובדים חדשים בעלי מקצוע הצטרפו ,אחרים נשלחו לקורסי הסבה באוניברסיטה ,וערכתי השתלמויות פנים-לשכתיות .השמועה על השינויים פרשה כנפיים ומבקרים החלו להתעניין .מפלס שביעות הרצון שלי עלה והאגו התנפח ,יחד עם הכעס והתסכול על שמסרבים להעניק לי את המינוי הרשמי כמנהל הלשכה .המצב החריף עוד יותר היות שהטילו עליי סנקציות כלכליות ,סירבו לתת לי את הדרגה והטבות אחרות כולל אחזקת הרכב ,שאז החלו לתת למנהלים. אנקדוטה מצחיקה שאפיינה את הביורוקרטיה של אז ,היא פרשת המרכזייה הטלפונית .התקינו אצלנו מרכזייה גדולת ממדים ,אך היא לא חוברה וחודשים עמדה בשיממונה .מדי פעם בא טכנאי אחד ועוד אחד ,ולפי הוראתי הם התקבלו בכבוד מלכים .עם כל טכנאי שהופיע חשבנו שהגאולה באה ושהמרכזייה תתחיל לפעול .אשליה התחלפה באשליה חדשה ,כי כל אחד מהם טען שהוא מומחה לחוט אחד – לכחול ,לירוק או לאדום – טכנאים כשלל צבעי הקשת .נדרש עוד זמן רב של שידולים ,בקשות וחיפוש קשרים עד שהמרכזייה החלה לעבוד. * באותה שנה הצליחה מרים להתקבל לעבוד בהוראה ,כמחנכת כיתה א' ,בבית הספר "גואטמלה" שבעיר גנים .מרים ,למדנית מטבעה ,סיימה בהצלחה את בחינות ההסמכה להוראה ,שקדמו להן אלו של גננת מוסמכת .הדבר עזר לה לשוב ללמד בבית ספר ,וגם חברותה עם השכנה מאיה ,שהייתה סגנית מנהלת בית הספר ,קידמה את המהלך .כך בבת אחת נפלו עליה שתי שמחות והתגשמו מאוויים של שנים :גם מורה וגם נושאת ברחמה ילד נוסף .אבל בשביל כבוד צריך לעבוד ,להשתדל ,ולמרות הקשיים המרובים ,היא עמדה בכך בגבורה ובהצלחה. ילד חדש בדרך ,ומצבנו הכלכלי לא היה מי יודע מה .שנינו עבדנו בחריצות אך משכורותינו היו דלות .משכורתי ירדה פלאים לעומת זו שקיבלתי בקריית גת ,וכולם יודעים מהי משכורתה של מורה .עד היום מרים נזכרת שהתקשתה לקנות לעצמה בגד חם בעת הריונה. למרות הכול ,בעת ההיא שררו בביתנו הרבה רוגע ושלווה ,יחסינו השתפרו והרעפנו זה על זה מנות גדושות של חיבה ,קרבה ורוך. 223 נתן לבון לקראת הלידה ערכנו שינויים בחדרים .אנחנו עברנו לחדרו הקטן של אורן והוא עבר לחדר השינה שלנו ,שחולק בעזרת ארון הבגדים לשניים. * לפי התחזיות ,מרים הייתה אמורה ללדת במחצית השנייה של ינואר .1973ביום שני בערב 25 ,בדצמבר ,1972חג המולד ,הלכנו לישון מוקדם וחגגנו במיטה ,בהנאה ובעונג רב ,את הולדתו של המשיח היהודי של הנוצרים. לא עברה שעה קלה ומרים מספרת לי בדאגה שירדו לה המים .נבהלנו מאוד, צלצלנו לד"ר גלמן ,הרופא המיילד המפורסם ,והוא הורה לנו להגיע מיד לבית החולים .הערנו את אורן והודענו לו שאנחנו הולכים ,הזעקנו אמבולנס וזה הסיע אותנו במהירות ל"ביקור חולים" .בדרך תקפו אותי נקיפות מצפון ,פחדים ומחשבות שווא :אולי זה בגללי ,מה עשיתי לא בסדר ,אולי זה קרה בגלל שלא רציתי בהיריון, ומחשבות שחורות נוספות. במחלקת היולדות של בית החולים קיבלה אותנו האחות הג'ינג'ית שהכרנו עוד בהולדת אורן .היא לא התרגשה כל כך ואמרה שד"ר גלמן בדרך .את מרים הכניסו לחדר ואותי גירשו לאחר כבוד .אמרו שידאגו להודיע לי לאחר הלידה .התמהמהתי והשתדלתי להאריך את שהותי שם ,אך באדיבות תקיפה הובלתי החוצה )אני מקנא באבות של היום ,שמתאפשר להם להשתתף במעמד כה חשוב(. התקפלתי ,ובצעדים מהוססים ובלב מכווץ עשיתי את דרכי ברחובות השוממים והקרים של ירושלים הרדומה .טיפות גשם ורוח עוקצנית קיבלו את פניי בהתקרבי לדירתנו .נכנסתי בשקט כדי לא להעיר את אורן ,אך הוא הרגיש שחזרתי ושאל בקול רדום" :יש משהו?" "עדיין לא ,יצלצלו לנו כשזה יקרה" ,עניתי ואמרתי לעצמי" :ומה שיקרה,יהיה רק טוב."... ואכן ,מה שקרה היה רק טוב .בשעות הבוקר צלצל הטלפון והבשורה המשחררת נשמעה בקול ברור וצלול" :נולדה לכם בת ,לה ולאם שלום .אתה יכול לבקרן". אורן התעורר ושאל" :מה יש לנו?" "בת" ,עניתי. "אוף! בת!"היות שהטלנו על אורן את המשימה למצוא שם מתאים לאחותו ,שם שיזכיר את שם אבי אליהו ,שאלתי אותו" :ומה החלטת בקשר לשם?" "אלה" ,אמר .וכך קראנו לאחותו ,בתנו.שמותיהם של שני ילדינו מתחילים באות אל"ף ,המסמלים את איכותם המיוחדת ויוצאת הדופן .הם בני אדם ,בני אנוש וילדים אל"ף-אל"ף. 224 מסע במנהרת חיי מצויד בשם ,כשהשמש זורחת ומאירה את דרכי ,רצתי לבית החולים לפגוש אם זוהרת ותינוקת פצפונת וורודה ,עגולת פנים וכחולת עיניים ,שמשקלה 2.300ק"ג וגובהה 31ס"מ. בצהריים לקחתי את אורן מבית הספר .בדרך התפנקנו במנת פלאפל בקיוסק השכונתי ,קנינו זר ורדים אדומים ,והלכנו לראות את אחותו הפעוטה ואת היולדת הטרייה .בשעות הבוקר המוקדמות בישרתי לבני משפחתנו את הבשורה שלה ציפינו. אורן התפעל מהיצור הקטן שהצטרף ונדחק לתוך משפחתנו ,והראה סימנים של שביעות רצון מכך שיש לו אחות. לאחר הביקור המשכנו למרכז העיר למסע קניות .למרים ,ברוח המסורת כשהיא בבית חולים ,קנינו חלוק חורף חם; לאורן הגשמתי חלום וקניתי חליפת ג'ינס אופנתית ,וכך הייתה לו עוד סיבה להתפאר מלבד באחותו .לעצמי קניתי רפרודוקציה של פיקאסו ,ציור של אישה שקשה למצוא את מקומם של איברי פניה השונים .על תמונה זו שמתי מזמן עין ,כי הצבעוניות העשירה שלה הקסימה אותי. מתנה יפה זו קישטה את הסלון שלנו עד שדהתה והצהיבה. הייתי מבסוט שהכול עבר בשלום ,אך עדיין חששתי :האם אוכל להתמודד עם המצב החדש? האם יעמדו כוחותיי להתגבר על האתגרים הצפויים? מהיכן יבואו המשאבים הנפשיים והכספיים כדי לתת מענים ראויים לצרכיה של אלה ושל משפחתנו המתרחבת? כאדם אופטימי קיוויתי לטוב ,אך לא הסתפקתי במשאלות לב בלבד; השתדלתי והתאמצתי ,והתוצאות לא אכזבו :אלה ,שנולדה בבוקר קר ויקר של יום שלישי, 26בדצמבר – 1972כ"א בטבת תשל"ג ,הוסיפה רק איכות ,משמעות ועומק לחיי, המלווים אותי מיום הולדתה ועד ערב שבת זה ,שבו אני מסיים לכתוב עוד פרק בזיכרונותיי ,בין היפים והרעננים בהם. מי ייתן וכך יימשך לעד... 14במרס 2008 225 נתן לבון 52 הוורד הצהוב כשבועיים לאחר שאלה נולדה מרים הגיעה אליי ללשכת צפון קורנת מאושר, ובישרה לי בשמחה שהתינוקת שלנו הגיעה למשקל הרצוי ושכבר אפשר להוציאה מבית החולים ולהביאה הביתה. מוזר ,לפי מה שבדקתי היום ברישומים ב"כרטיס הילד" של טיפת חלב ,רק 37 יום לאחר הלידה ,הגיעה אלה למשקל ולגובה השכיחים לתינוק בעת לידתו )3.250 ק"ג ו 39-ס"מ(. אלה מגיעה הביתה?! לא נשאר לי זמן רב להתמהמה ,לשוב ולשאול את עצמי אם אני מוכן נפשית ,שמח או עצוב ,כי היינו צריכים להכריע בדילמות גדולות מעשיות יותר .בחוץ קור אימים ,ותנור הנפט שלנו ,שקיבל את התואר "טרנטה מדופלם", דרש החלפה .כמו כן ,המליצו לנו לרכוש מכשיר אדים ,ואכן קנינו .התנור שירת אותנו נאמנה כמה שנים טובות ,ומכשיר האדים ממשיך לקטר עד היום בשעה של חולי בעונת השפעות והצטננויות שגרתיות. חיש מהר הכול בבית היה ערוך ומוכן לקראת בואה של הנסיכה הפעוטה לבית לבון .כולנו היינו דרוכים ,אפילו אחיה ,יורש העצר ,שניסה להעמיד פני אדיש .אחר הצהריים ,לבושים חגיגית ומצוידים בכל הנחוץ ,עלינו ל"רנו "10שלנו ,שרכשנו כמה חודשים לפני כן בעזרתה הנדיבה של סבתא לאה ,ויצאנו לבית החולים "ביקור חולים". אני נהגתי ומרים החזיקה בחוזקה וברוך את בתנו החדשה ,ולתרועות החצוצרות שבלב נכנסנו לדירה .מרים הניחה את אלה בזהירות ובהתרגשות בעריסתה .נדמה היה לי שחיוך של שביעות רצון נמתח על שפתיה הזעירות .בשל הלידה המוקדמת ומשקלה הנמוך ,היא לא ינקה אלא אכלה דייסה מיוחדת ,שאכן הוכחה כיעילה. באותו לילה ,כמובטח ,מרים ישנה לידה ואני בסלון ,בדלת סגורה כדי ששנתי לא תופרע .אך עם כל הרצון הטוב ,כושר שמיעתי דאז ורגישותי לכל יבבה ,רחש ואוושה קלה ,בפרט של ילדיי ,לא נתנו לי מנוח ,ולאחר זמן-מה עמדתי בלילות על המשמר. כאמור ,שררו ימי חורף עזים ומקפיאי עצמות ,ובלילה ירד שלג .היה צריך לחמם היטב את הבית .הבערנו את התנור החדש ולתגבורת ניסיתי גם את הישן ,אך אוי ואבוי ,עלו להבות ושרפה אמיתית איימה לפרוץ! מרים הביאה שמיכה וזרקה אותה על התנור הבוער .צעקתי אליהם לצאת החוצה ,תפסתי את התנור הבוער וזרקתי אותו לתוך השלג .עשן ,פיח ,בהלה גדולה והקלה משחררת לאחר שראינו כי דבר לא קרה. 226 מסע במנהרת חיי יצאתי החוצה לבדוק את הנזקים ולראות אם האש כבתה לגמרי .ראיתי שהתנור נחת על שני שתילים של שיח ורדים שקניתי אז לכבוד הולדת אלה ולא הספקתי לשתלם .בתום גל הקור שתלתי אותם ולא ממש האמנתי שיפרחו ,אך למזלי הם גדלו ופרחו במשך 35שנה עד שעזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון .12מי יודע ,אולי ישרדו את שנת השמיטה של הדיירים החדשים ,וימשיכו לפרוח עוד ימים רבים? אני הענקתי להם אהבה והם החזירו לי בנאמנות רבה צבע מקסים וריח עדין ,קישטו את חלוני ,שימחו את עיניי ,ניחמו את לבי ,ובעת מועקה ריככו את עצבותי. * השלג נמס ,הקור נכנע ללבלובי האביב ,ומרים חזרה לעבודתה והשאירה את אלה בידי מטפלת" ,דודה" טובה ,שהכרנו באמצעות אלינה .לא פיללנו ולא תיארנו לעצמנו במה זכינו :מטפלת נאמנה ,חמה וחכמה ,בעלת חושים בריאים של אם מנוסה ,שטיפחה את אלה וטיפלה בה בתשומת לב בלתי רגילה ,הקפידה על כל פרט בהלבשתה ובהאכלתה ,שרה לה ודיברה איתה ללא הרף .דודה טובה טיילה בשכונה גאה כטווס ,והייתה מסמיקה מאושר כשעוברים ושבים היו שואלים אותה אם התינוקת היפהפייה ,בעלת השיער הבלונדיני המתולתל ועיני תכלת ,היא בתה. טובה הייתה אישה קשת יום ,למודת סבל ואכזבות .את ילדיה גידלה לבדה ,כי בעלה השיכור היה אחראי במשפחתו רק לצרות ,צעקות ,דרישות וטענות ,ואולי אף למכות .עד היום חקוקים בזיכרוני פניה הרטובות מבכי בעת ששנינו החזקנו את אלה כשהשתוללה כנמר בעת שגיבסו לה את האגן. דודה טובה פינקה את אלה במטעמיה כי ידעה לבשל אוכל איכותי ומגוון ,וגם אותנו לא הזניחה ,בלשון המעטה .האהבה מלאת החוכמה שהעניקה לאלה הייתה עבורה אולי פיצוי לכך שהיא עצמה לא זכתה לבת וגם לא לתנאים ראויים לגדל את בניה .מטפלת מהסרטים! מטפלת של פעם! פשוט אדם מדהים ,עם שכל ישר ,תבונה של בעלת ניסיון ,אינטואיציות חדות וערניות ,יושר פנימי ולב חם. * ביום כיפור ,1973שנסמך באותה שנה ליום הולדתי ה ,41-נסענו כהרגלנו כל החבורה לאכסניית הנוער "כרי דשא" .בניגוד לנהוג היום ,תינוקות לא באו למקומות כאלה ,ומרים התנדבה להישאר עם אלה בבית. שמחים ונמרצים נחתנו באכסניה ביום חמישי בערב ,התחלקנו לחדרים וניגשנו למלאכת הקודש של הכנת ארוחת הערב המשותפת .כל משפחה הציגה את מרכולתה הקולינרית ,בלוויית סיפורים על מקורות המאכלים .כשיש מצב רוח טוב וחברה נעימה ,הסיפורים רק מוסיפים טעם לחך ורוח לחברותא. כך בילינו :טבלנו בכינרת ,אורן דג סרדינים ,שטנו בסירת הגומי של לונק ושכבנו על מזרני ים .בין לבין כמובן אכלנו .את ארוחות הבוקר היינו מכינים במטבח 227 נתן לבון המשותף והצר של האכסניה ,וארוחות צהריים וערב – על גזייה מאולתרת ועל מנגל פחמים .בארוחות כיכבו החומוס המסורתי של פנינה וייס ועוגת הפרג של מרים, ועוד כמה מאכלי דגל משפחתיים ששמותיהם פרחו מזיכרוני. בשבת בצהריים ישבנו על בטן מלאה ושוחחנו בלהט על גורל היקום ועל מצב האומה ,מהמרים על תוצאות הבחירות הקרבות .פתאום ראינו מטוסים חגים מעל ראשינו .כולנו חשבנו שזו עוד פרובוקציה של ישראל .לא עברו דקות ספורות ואחד האורחים צעק" :מלחמה! סוריה ומצרים פולשות לישראל!" .אז הבנו שהמטוסים שחגו מעל ראשינו היו מטוסים סוריים .פתחנו מיד את מקלטי הרדיו ובשעה שתיים בצהריים קיבלנו אישור רשמי מ"קול ישראל" שאכן פרצה מלחמה וכי בצפון ובדרום מתנהלים קרבות ,ביבשה ,באוויר ובים. מדוכדכים ומבוהלים ניסינו ,בעזרת הטלפון הציבורי ,ליצור קשר עם הבית, אך הקווים היו תפוסים והחלטנו לצאת לדרך .ארזנו בזריזות ,הכול מוכן ,וחיכינו באוטו לטרמפיסטים שלנו ,בני משפחת לף .כל החבורה כבר יצאה לדרך ,ואנחנו עדיין יושבים ,חסרי סבלנות כאריות בסוגר ,כי פנינה לף עדיין לא סיימה להתקלח. מה לעשות ,הניקיון חשוב מאוד בעת שלום ,וכנראה חשוב יותר בעת מלחמה. הדרך הייתה ארוכה ועמוסת מכוניות ורכב צבאי כבד .האזרחים יצאו למלא את חובתם ורצו לתפוס את מקומם נגד מולך המלחמה ,סליחה ,בהגנה על המולדת. המוזיקה היחידה ששמענו ברדיו הייתה מרשים צבאיים ודבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר ,שניסתה בקולה הרועד ,הרועם והבלתי-משכנע לעודד את נתיניה. בבית ,מרים קיבלה אותנו בחום ובעיניים דומעות ,אחזה בזרועותיה את אלה היפהפייה ,שחייכה אלינו ואותתה בבירור שהיא רוצה לקבל חיבוק ממני ומאחיה. דבר ראשון שמרים דרשה ממני בתוקף ,שלמחרת אלך מוקדם ככל האפשר לקנות מגוון מצרכים בכמויות נכבדות כדי להיערך למלחמה .היא הזכירה לי שבמלחמת ששת הימים סירבתי לקנות אספקה ובסוף נשארנו ללא סוכר ועם חמישה קילו שעועית לבנה שהעוזרת שלה בגן הביאה לה .למזלנו המלחמה ההיא נמשכה שישה ימים בלבד ולאחריה הגיע שפע שאת מחירו הכבד כולנו משלמים עד היום. עוד באותו ערב נקראתי אף אני לדגל ,שלמזלי נמצא ליד הבית .שירתי בהג"א, מינו אותי לחובש המחלקה ,ולעת ערב הסתובבנו בשכונה לצעוק ולשרוק למי ששכח לכבות את האור ולא הקפיד על כללי ההאפלה. הידיעות משדה הקרב היו סותרות ומבולבלות .היה אפשר להבין מהן שהמצב קשה ,שמתנהלים קרבות נואשים מול אויב שהפעם ידע להפתיענו והיה לו סיכוי גדול להביסנו .איזה פחד! כל הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה צפו ועלו, והאסוציאציות מהתקופה ההיא לא נתנו מנוח. 228 מסע במנהרת חיי * לאחר כעשרה ימים ,כשהמצב בחזיתות השונות הלך והשתפר לטובתנו ,הוחלט שכבר אין צורך בכל החיילים שיצפצפו לכבות את האור ,ובהמלצת העירייה שחררו אותי כדי לחזור לעבודתי ולטפל בצרכיהם של האזרחים בעורף. למחרת חזרתי ללשכה ולאחר סיבוב קטן ושיחות עם העובדים ,התברר שהמצב על הפנים .באופן טבעי ,כולם היו עסוקים בדאגותיהם הפרטיות ,חרדים לגורלם של הבעלים ושל הבנים בחזית .מועקה עמוקה ,עצב צורב ,מתח ,דריכות לכל צלצול טלפון ,כולם חיכו לבשורות טובות וחששו שאלו כבר לא יגיעו .השמועות על אלפי הרוגים ,פצועים ,שבויים ונעדרים הלכו והתרבו. כל אותו לילה לא הפסקתי לחשוב מה עושים כדי לעודדם ולשפר את מצב רוחם העכור? לעת בוקר נפלה החלטה :חוזרים לשגרת העבודה! תפקידנו וייעודנו המקצועי היו לטפל במי שפנה אלינו ונזקק לסעד נפשי ולתמיכה חומרית כדי לעמוד בפגעי המלחמה. בבוקר כינסתי ישיבת מדריכים ואת יתר חברי הצוות הבכיר של הלשכה והתווינו תכנית עבודה אינטנסיבית :ביקורי בית ,גיוס צוותים רב-מקצועיים בשכונות והגברת ההתערבות בשכונת נווה יעקב ,שזה עתה אוכלסה בעולים חדשים מרוסיה. ההצעות התקבלו בשקט ,כמעט בהלם ,אך כולם כינסו את צוות עובדיהם ויצאו לבצען. התכנית הצליחה מעל למשוער; העובדים היו פחות עסוקים בדאגותיהם שלהם והתפנו לסייע למטופלים לחזק את כוחותיהם הדלים .הם יצקו תוכן ממשי ועכשווי לאמירה שיצאו לחזק ,וחזרו מחוזקים בעצמם. בעקבותינו הלכו יתר הלשכות ,בדרום ובקריית היובל .המודל עבד והפך לדגם לטיפול בשעת חירום .את המעשה עשיתי אני עם העובדים החרוצים ,היצירתיים והמסורים של לשכת צפון ,ואת התאוריה כתבו אחר כך עמיתיי המלומדים מבית הספר לעבודה סוציאלית. עד היום אני פוגש מדי פעם עובדים שהיו עמי בשעת המלחמה ההיא ,שעת מבחן ליכולותינו ולייעודינו המקצועיים ,שמודים לי על מה שעשיתי אז למענם. * והוורד הצהוב שלי ,שחשבתי שבשל האיחור בשתילתו לא יפרח ,הנץ באותו סתיו מאוחר ,לעידוד ולתודה ,וכדי להשכיח מעט את זוועות המלחמה. 29במרס 2008 229 נתן לבון 53 לשכת דרום מלקקים את פצעי המלחמה ומכאוביה ,לאט-לאט התבררו ממדי האבדות: כמעט 3,000הרוגים ונעדרים ,עשרות אלפי פצועים ונכים ,שבויים רבים ומועקה צורבת בלבבות .למרות זאת מבחינה צבאית המלחמה הסתיימה בניצחון מזהיר: צה"ל שולט במדבר סיני ,עמוק בתוך מצרים ,ובצפון חונה במרחק 30ק"מ מדמשק. כל זאת לאחר שהאויב הצליח להפתיע אותנו ,לאיים עלינו ,ולראשונה להעמיד בספק את עצם קיומנו. הציבור היה מדוכדך וכעוס על מחדלי הממשלה ,שמרוב יהירות וביטחון מופרז בכוחו של הצבא ,לא נערכה ולא העריכה כראוי את הפורענות שהתרחשה ובאה עלינו .האמונה העיוורת בכוח והתנהגות מתנשאת כשליטי העולם הביאו לתוצאה הרת אסון ,שלמעשה מלווה אותנו זמן רב. במלחמה זו ,שהייתה ארורה ומיותרת ככל מלחמה אחרת ,נהרג עמי ,בנם האמצעי של דודה שרה ויעקב .עמי בחר להיות איש צבא ,הגיע לדרגת סרן ,ונפל בקרבות בעמק הבכא שבגולן .מאז שרה ויעקב היו לאנשים אחרים; הם היו עצובים גם כשהיו שמחים. שמחתי שאורן טרם הגיע לגיל צבא ,ובתמימותי הרבה האמנתי שעד אז לא תהיינה יותר מלחמות ,כמילות השיר "חורף ,"1973המוקדש לילידי אותה שנה: " ...הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה "... * אורן בכיתה ז' .בית הספר שבו למד עבר למבנה חדש והגיעה מורה חדשה ,אך שנת הלימודים החלה ברגל שמאל .הכימיה בינו לבין מורתו התמוססה מיום ליום, והמוטיבציות שלו ללמוד ירדו לאפס .דיברנו עם המורה – היא לא הבינה על מה אנחנו מדברים; שוחחנו עם המנהלת ,הרס"רית – חבל על הזמן .לבסוף החלטנו להעבירו לבית ספר אחר .ניצלתי את מעמדי ונפגשתי עם מנהל מחלקת החינוך כדי לשטוח את בקשתי .לאחר התלבטות הוא הפנה אותי לממונה על החינוך היסודי, 230 מסע במנהרת חיי ואותו הצלחתי לשכנע שלטובת הילד יש להעבירו לבית ספר אחר .המנהלת העמידה פנים שהיא מתנגדת למהלך זה ,אך לבסוף הועבר אורן ל"בית חינוך" במושבה הגרמנית .אורן שמח על השינוי והתחבב במהרה על המחנכת החדשה שלו. * הלחצים בעבודה לעזוב את לשכת הצפון ולקבל על עצמי את ניהול לשכת הדרום החלו לערער את התנגדותי .התנאים שהוצעו פיתו אותי ,מה עוד שחבריי הטובים במחלקה יעצו לי לוותר ולהתחיל דף חדש .לאחר משא ומתן אצל מזכיר העיר ,שלווה בשידולים ובמחמאות ,קיבלתי עליי את הדין ,בתוספת העלאה רטרואקטיבית בשתי דרגות והטבות אחרות :נקבע שב 1-בינואר 1974אכנס לתפקידי כמנהל לשכת דרום ,בלי חפיפה עם המנהלת הפורשת. וכך היה .במועד המיועד הגעתי ללשכת דרום ,ללא כל ליווי מהנהלת המחלקה. עברתי בין החדרים לברך את העובדים ,שאת חלקם הגדול הכרתי ,בחרתי לעצמי חדר פנוי ,וביקשתי מאחת המדריכות לקבוע לוח פגישות אישיות עם העובדים. בלשכה שררו תוהו ובוהו :כל ממזר מלך ,היו תקנים לא מאוישים ,עובדים לא מקצועיים ,ונוסף על הכול ,העובד הוותיק והמיומן ביותר ,משה מולאר ,עדיין שירת במילואים. איני זוכר מה קדם למה במבול העשייה וסערת התרחשויות הרבות של לשכת דרום בין תחילת 1974למאי ,1978כשעזבתי אותה .אינני רוצה להצטייר כאדם לא צנוע ורברבן ,לכן אני מתקשה להעלות על הכתב ולפרט מה חוללו העובדים המופלאים של לשכת דרום שהלכו אחריי בהתלהבות ובמסירות .יחד יצקנו דפוסים אחרים ונוספים לטיפול רב-שיטתי ,באלה שעבורם היינו עוגן ההצלה היחיד ולפעמים גם האחרון ,אם בכלל. "השיקוד" – שיקום בבגדים ,ליד טיפת החלב בקטמון ח' – היה מחסן בגדים משומשים שניהלו "הדודות הטובות" של ויצ"ו .הן קיבלו מדי פעם בגדים משוויצריה וחילקו אותם לנזקקים .עוד מפעל יפה וראוי ,עוד מעשה פילנתרופי של נתינה וקבלה .אך אף שהתושבים נהנו ממנו ,הוא לא היה שלהם והם לא הרגישו חלק ממנו .לכן חשבנו שיש להעביר לידיהם את ניהולו ,כולל את המשימה לקבוע קריטריונים ודרכי עבודה .תחילה נוצרו מתח ואי-נעימות עם נשות ויצ"ו ,אך לבסוף הן קיבלו את הרעיון לשתף את התושבים בפעילות המחסן .כינסנו מפגש של תושבים, או יותר נכון תושבות ,כדי לדון עמן בשינוי המוצע .לאחר דיון סוער כמה נשים לקחו על עצמן את האחריות לנהל את המחסן .למען "מועצת המנהלות החדשה" ערכנו מיני-קורס לניהול עסקים .רובן שמחו מאוד .תוך כדי כך התברר שיש ביניהן כאלו שאינן יודעות קרוא וכתוב .כך נולדו מסביב למחסן הבגדים קורסים שונים להשלמת השכלה ,כאלו שלמדו במקביל לילדיהן השכלה יסודית ,חלקן השלימו 231 נתן לבון השכלה תיכונית ,והייתה אפילו קבוצה נבחרת שהתכוננה לבגרות .למנהלות הוצמד יועץ ,מנהל חשבונות ,והמחסן לחלוקת הבגדים הפך לבוטיק אופנתי .הן דאגו שכל פריט יהיה מתוקן ומגוהץ כראוי ויימכר במחיר סמלי .בכסף שנאסף קנו מדי פעם בגדים חדשים ,לרוב בגדי ילדים ,שנמכרו במכירה מיוחדת בחגים. "השיקוד" הפך למקום תוסס .כמה גברים התגייסו לסייע ,לשפץ ולסייד, וכך הפך המקום למיני-מרכז קהילתי .אם תחילה הבגדים נמכרו על סמך הפניה מהלשכה ,בהמשך ,בהתאם לבקשתן של האחראיות ,בוטל נוהל זה והמקום הפך לנחלת הכלל .כך הסטיגמה של "מקום למסכנים" הלכה והתפוגגה. כמה שנים לאחר שעזבתי את לשכת דרום פגשתי את אחת הפעילות במקום, והיא שמחה לבשר לי שסיימה בהצלחה תואר ראשון באוניברסיטה והודתה לי על המלגה ועל הדחיפה שנתתי לה .על אישה אחרת מאותו חוג סיפרו לי שהיא מורה ומלמדת בשכונה. האם מדובר בסיפורי בדים? לא ,אלה סיפורים אנושיים .לא שיניתי את העולם בהתאם למאוויי הכמוסים ,גם לא את פני השכונה ,אך כמה נשים עשו מפנה בחייהן, וכך משפחותיהן יצאו ממעגל המצוקה. "ארגון נזקקי הסעד והעוני" היה ארגון צרכנים שהיה אפשר להיוועץ עמו ולערב אותו בעבודתנו .ראינו לנכון לשתף את לקוחותינו בעבודת הלשכה .תחילה הרעיון נראה מוזר בעיני העובדים ,שחששו למעמדם ולאוטונומיה המקצועית שלהם ,אך לאחר כמה דיונים עם צוות המדריכים וישיבות עם כלל הצוות ,העובדים קיבלו את הדין ויצאנו לדרך .לצורך העניין גייסנו את פרופ' יוסי קטן ,מומחה לעבודה קהילתית ,והוצאנו הזמנות ללקוחותינו. המקום והמועד נקבעו ואנחנו התייצבנו דרוכים לקבל את המוני הנזקקים. חיכינו ,חיכינו ,אך איש לא בא .התאכזבנו קשות אך לא ויתרנו על הרעיון ועברנו לשיטות פחות דמוקרטיות .ערכנו רשימה של מועמדים פוטנציאליים ,חלקם חברי ועד השכונה ואחרים שנראו לנו כבעלי יכולת מנהיגות .ואכן ,לפגישה הנוספת הגיעו מעל 30גברים ואישה אחת .הסברנו את מטרותינו ,ובחרנו ועד שנציגיו הוזמנו לישיבת המדריכים הקרובה .הם הופיעו לבושים חגיגית ונרגשים ,עם רשימה של דרישות והצעות לשינויים ,חלקם שינויים בסדרי עולם ואחרים שהיו קשורים ישירות לעבודת הלשכה .השתדלנו להיות קשובים לבקשותיהם .הגדלנו את שעות קבלת קהל ,ואפשרנו גם הזמנת תור בטלפון .להפתעתנו הם גם הציעו נוכחות מטעמם בחדר ההמתנה שיחד עם העובדת הסוציאלית התורנית )"דיילת הסעד"( יכוונו את הקהל .קבענו ישיבות סדירות בינם ובינינו .כמו כן ,דלתי הייתה פתוחה בפניהם. אחד המיזמים היפים שהוועד יזם היה הקמת קבוצה של תושבים לתיקוני בית. 12אנשים נשלחו מטעמנו לקורס "עשה זאת בעצמך" שערך משרד העבודה .הם 232 מסע במנהרת חיי למדו במשך כמה שבועות ולאחר מכן עסקו בהתנדבות בתיקוני חשמל ,אינסטלציה, סיוד ושיפוצים קטנים לנזקקים שנשלחו מטעמנו .נוסף על הכול ,כמה מהם ,בעלי יוזמה ,החלו לעבוד באופן עצמאי ,ועשו כמה פרוטות לביתם. אחת מנקודות השיא הייתה מסיבת פורים שחגגנו יחד ,עובדים ופונים ,בין כותלי הלשכה ,בתכנון משותף של התכנית והכיבוד. ארגון נזקקי הסעד והעוני היווה הישג ומפנה חשוב בעבודת הלשכה ,אך לצערי הוא נשאר אפיזודה חולפת .בכמה ביטויים של התנהלותו היו גם תופעות פגומות שנבעו מעצם העובדה שתלותם בנו הייתה הדוקה מדי. אולי מתוך רצון לעזור או כדי למצוא חן ,הם התנדבו להכין קפה לעובדים ולסייע לנו בעת קבלת קהל .אמנם התניתי זאת בכך שגם הקהל יתכבד ,אך היום אני חושב שלאקט הזה היה טעם לפגם ,עברה על נורמות של שוויון וריח רע של אדנות ,אף שהכול נבע מרצון טוב. * הלשכה ובית הספר של אורן היו קרובים זה לזה ,כך שפעמים רבות נסענו יחד, לרוב באוטובוס ,כי את המכונית השארתי למרים כדי שתוכל לחזור מהר ולהיות עם אלה .בנסיעות הללו הצלחתי מדי פעם להחליף דעות וחוויות עם אורן .ככל שגדל וחיבוטי גיל ההתבגרות הציקו והעסיקו אותו ,הסתגר והמעיט במילים ,אך למזלי מדי פעם נפתח אליי .זכיתי ללוותו בטיולים של בית הספר ,מאז הכיתות הראשונות ,וכך הכרתי את בני כיתתו ,את חבריו ואת מורותיו ,וייתכן שזה תרם גם לקשר בינינו. בתקופה ההיא הצטרף אורן לתנועת נוער ,קודם ל"צופים" ,כי שם קיבלו בגיל צעיר יותר ,ניסה את "הנוער העובד והלומד" ,ולבסוף ,באופן טבעי ,הגיע ל"שומר הצעיר" ,תנועה ששמר לה נאמנות עד הגיוס וגם בזמן השירות הצבאי .מרים הצטרפה לכמה מחנות קיץ בתפקיד של טבחית ,ואינה שוכחת עד היום את ערמות הבצל שקילפה וחתכה. על אורן ,לימודו ואלילותו בשמו"ץ ,עוד יסופר בהמשך. ב' חוה"מ פסח 22 ,באפריל 2008 233 נתן לבון 54 עדיין בעידן לשכת דרום בניגוד לביטוי "רק על עצמי לספר ידעתי" )לא ידעתי? לא רציתי? לא יכולתי? עובדה ,לא סיפרתי( ,תמיד הצטיינתי בהקשבה לאחרים ,בהזדהות ובדיסקרטיות מוחלטת .חברים ,ידידים ,עמיתים ,כפופים וממונים נהגו להתוודות בפניי ולחלוק עמי את סודותיהם ,מצוקותיהם והתלבטויותיהם .הם נהנו מתשומת לבי ,מעצותיי ומחוות דעתי .הייתי עבורם כומר וידויים וחבר נאמן. לעומת זאת ,אני עצמי ,אף שהייתי מוקף אנשים ,אהבה ,הערכה ולעתים הערצה ,רק לעתים רחוקות מצאתי חבר או חברה לחלוק עמם את תחושות הבטן שלי וחיבוטי נפשי .לא הרגשתי נוח להיחשף ,לספר על מעשיי ועל מחשבותיי .ראיתי בזה ,מצד אחד ,כניסה בלתי רצויה לפרטיות שלי ,ומצד אחר ,סוג של התרברבות. העדפתי לשמור לעצמי את שהתרחש במעגל חיי האישיים והמשפחתיים ולקוות שהמעשים ידברו בעד עצמם .לא פעם העובדים שלי ראו את עצמם נפגעים מכך, ודרשו ממני לעסוק גם בשיווק וביחסי ציבור .ואילו עתה ,כשאני שוטח את זיכרונותיי ,אני חש משוחרר לשחזר את מסכת חיי ולספר על הישגיי ושמחותיי ,וגם על מעידותיי ומצוקותיי. המקלדת ,המסך והעכבר התגלו כמתווכים טובים ביני לבין עצמי .הם עוזרים לי להתנער מגינוני ההצטנעות המופרזים שלי ומהפחדים ,ולהתמסר לגאווה אמיתית ולהכרת הערך העצמי. בהביטי היום על התקופה שבה עבדתי בלשכת דרום ,לאחר שכל המתיחויות והעימותים התפוגגו ,אני רואה בבירור את חדוות היצירה שהייתה בי ואת תוצאות עבודתי .בפרספקטיבה של זמן ,התקופה שבה ניהלתי את לשכת דרום ,שלוש שנים וחצי ,הייתה מסכת שלמה של עיצוב תפיסות מקצועיות ,התוויית נתיבים חדשים ויציקת כלים יש מאין ,שרבים מהם הפכו ברבות הימים לשגרה ולחלק מארגז הכלים של קהילת העובדים הסוציאליים. מוסדות ומושגים כמו "משפחתון"" ,צהרון" ו"שיתוף פונים" ,שיטות ונורמות ייחודיות להתערבות במשפחות צעירות ,דור המשך לנתמכי סעד" ,משחקייה" כאמצעי לדיאלוג משפחתי ועוד ,נולדו או התפתחו באותן שנים .ברחוב חזקיהו המלך בשכונת קטמון קרם עור וגידים גם הקדם-פרויקט שיקום השכונות ,עוד לפני שבגין הגה אותו .היו אלה שנים יפות ,מרנינות ,מלאות ומרשימות בהווי של 234 מסע במנהרת חיי לשכות הסעד ,שהטביעו את חותמן על העשייה החברתית לאורך הדורות ,והיוו מנוף לשינוי ולהתחדשות בנוף האנושי והמקצועי של העבודה הסוציאלית .אז גם הבשילו תהליכי המעבר מלשכת סעד ללשכת רווחה. נראה שהעשייה הייתה כה משמעותית ויוצאת דופן ,שגם לאחר 30שנה אני עדיין פוגש עובדים צעירים העובדים בלשכת דרום ,ששמחים לומר לי שהם עובדים ב"לשכה שלך". * בדצמבר ,1974כשאלה הייתה בת כמעט שנתיים ,המטפלת האגדתית שלה, דודה טובה ,הודיעה לנו בעיניים בוכיות שהיא נאלצת להפסיק את עבודתה אצלנו. מובן שהצטערנו מאוד .נקשרנו אליה ,היא אהבה את אלה ואלה אהבה אותה ,והיא גם הקלה על ניהול משק הבית .עם זאת ,אלה הגיעה לשלב שבו נזקקה לחברת ילדים נוסף על ילדי שכנינו ,סיגל ואחיה הבוגר גיא ,שאיתם נפגשה לעתים קרובות. בזכות קשריה של מרים התקבלה אלה למעון "נעמת" של עובדי האוניברסיטה בגבעת רם .הסידור הזה היה מוצלח גם מבחינת הלוגיסטיקה וגם ברמת הטיפול, היחס ,התכנים והגירויים. התחלפנו עם הוריהם של גיא וסיגל בהבאתה אל המעון ובהחזרתה ,בתיאום זה עם זה .לפעמים אלה בכתה בכי מר וסירבה להיכנס למעון ,ואני בצביטות לב וללא ברירה השארתיה והלכתי לעיסוקיי .ברבות השנים התברר שהיא זוכרת לטובה את המעון ואת שתי המטפלות שלה ,ואף שמחה מאוד כשפגשה באקראי אחת מהן. בשעות אחר הצהריים אהבתי לטייל איתה ,ללכת יחד לצרכניה השכונתית, ל"מפלצת" ,המגלשה המיוחדת שבקריית היובל ,ולמגרש המשחקים ,שבו גם אני מדי פעם ניצלתי את ההזדמנות להתנדנד .כבר אז ניהלנו שיחות ארוכות .היו לה הרבה שאלות ,הברקות ,טענות ומשאלות וגם לא מעט גחמות .מילדותה המוקדמת גילתה הבנה רבה ,כושר ביטוי ועושר לשוני מדהים ,אולי בזכות שיריה של מרים ילן-שטקליס ,שמרים קראה לה מאז שהייתה בת יום .אני רואה היום שבנה ,ניתאי, עדיין לא בן שנה וחצי ,הולך בעקבותיה :ערני ,חייכן ועליז ,סקרן ,דבר לא נעלם מעיניו ,יודע לבטא היטב את רצונותיו ולהביע את רגשותיו וגם לכעוס ולרגוז. נהגתי לדבר איתה ישירות ,בגובה העיניים ,ולא כמו מבוגר אל ילדה ,וכך גם עם אורן ,אך עם הזמן והניסיון השתכללתי ,הקשבתי ברצינות גם לדברים ילדותיים, הדיבור היה ישיר וישר ,ונתתי יחס של כבוד ואמון מלא .כל אלה חיזקו את סמכותי כאב ואת הקשר הבלתי-אמצעי עם ילדיי. * באותה תקופה החלה אופנת הסדנאות ליחסי אנוש .מכון מ.י.ל ערך סדנאות מסוג זה בתנאי פנימייה במכון וינגייט .ביקשתי להשתתף ,וכמחווה של רצון טוב 235 נתן לבון והוקרה מנהל המחלקה ,ישראל דננברג ,אישר את בקשתי .במחלקה הסתכלו מצד אחד בקנאה ומצד שני בתמיהה ,מדוע אני ,הידוע כאשף יחסי אנוש ,צריך לעבור סדנה כזאת. בסדנה השתתפו כ 12-מנהלים ,רובם מהמגזר הפרטי ,למעט מנהל בית ספר ואני כעובד עירייה .מהיום הראשון לא הצלחתי לקרוא את המפה ולהבין את הכללים, וככל שהשתדלתי לתקן ולשפר את עצמי כך הסתבכתי יותר ויותר .בגופי הייתי בפנים אך למעשה לא נמצאתי שם והייתי חשוף לביקורת ולטענות מצד חברי הסדנה ושני מנחיה .הסדנה הייתה עבורי כישלון מוחלט ,ואולי גם של המדריכים ,וחזרתי הביתה עם עוגמת נפש קשה .ניסיתי לחלוק עם מרים את רגשותיי ,אך היא כהרגלה כעסה שבכלל הלכתי לסדנה ושהיא נאלצה לטפל לבדה באלה ,שהייתה אז חולה. אני זוכר היטב את מפח הנפש הכפול – כישלון צורב והעדר שותף לרגשותיי ,ואת הסריטות הללו שנצרבו עמוק בנפשי אני מבטא בכתיבת זיכרונותיי אלו. * בקיץ 1976נסעתי לראשונה לחוץ לארץ ,עם דורל ,פאולה ואיריס .לנסיעה זו ולאלו שאחריה אקדיש אולי פרק נפרד ,וכעת אתמקד בעבודתי בלשכת דרום. בהיותנו בחו"ל ,קנינו באחד הימים עיתון "מעריב" .דפדפתי בו וחשכו עיניי. מאמר גדול גדוש השמצות על לשכת דרום .ארגון "האוהלים" ,שקם אז בשכונת קטמון בהשראת מנהל המחלקה לעבודה קהילתית ,יזם את כתיבת המאמר המרושע .את אותו מנהל תבעתי בפני ועדת האתיקה של האיגוד והוא כמובן נענש. אבל מעז יצא מתוק :השר זבולון המר ,שכבר הספיק להכיר אותי ,הציע לי להפעיל פרויקט שיקום גדול בשכונות קטמון ח'–ט' .קפצתי על המציאה והגשתי תכנית רחבת ממדים ,שאושרה במלואה. לפרויקט הוקצה תקציב ראשוני של מיליון לירות ,סכום עתק במושגים של אז ,וכן תוספת של 22עובדים סוציאליים שהצטרפו לשלושה עובדים סוציאליים הוותיקים שעבדו בשכונות אלו עד אז. לביצוע הפרויקט עירבנו את כל קבוצות הפעילים ,את שירותי הממשלה והעירייה בשכונה וגופים מתנדבים .זימנו את כולם לפגישה ,כדי להתוות את קווי המתאר של הפרויקט .הקמנו גם מועצה מייעצת והשתדלנו להקטין את השפעתה של תנועת "האוהלים" ,שדפוס פעולתה נע בין לוחמנות לאלימות. התכנית לא השאירה שום תחום ,קבוצת גיל ,מין ,מצב משפחתי ,שלא נתנו את דעתנו עליו .שיעורי עזר לילדים ,חוגי העשרה ,הקניית השכלת יסוד למבוגרים, הדרכה והכוונה לחיי נישואין לזוגות צעירים ,קורסים להורים ,הכנת נוער מנותק לגיוס ,הפעלת קואופרטיב של אפיית עוגות ,הכנה והפניית מחוסרי עבודה לקורסים 236 מסע במנהרת חיי להכשרה מקצועית ,פעוטונים ,צהרונים ,משפחתונים .פתחנו מועדון שכונתי ,מצויד במיטב הציוד והחידושים בהנהלה עצמית של התושבים. הקמנו בעזרת תרומות את "הרהיטייה" :מחסן-חנות רהיטים יד שנייה, שהתושבים היו אמורים לתקן ,לשפץ ולמכור במחיר סמלי לתושבי השכונה. רעיון נפלא .גייסנו מקום רחב ידיים וגם רהיטים לא חסרו ,אך בשל הלוגיסטיקה באבו. המורכבת הרעיון נגדע ִ תושבי השכונות גרו בדירות שיכון של 45מטר .היו משפחות גדולות שגרו בשתי דירות ,אך גם אלו היו צרות מלהכיל נפשות רבות ,לעתים שלושה דורות .למרות המצוקה הגדולה ,התושבים היו קשורים לשכונה ולאנשיה ולא כל כך רצו לעזוב, מה גם שלא תמיד היו חלופות .לכן חיפשנו פתרונות אחרים; חשבנו שארגון מושכל ויעיל של חלל הבית הוא מענה רצוי .פנינו למר מרון ,מעצב פנים ,שהתנדב לעצב עבורנו רהיטים המותאמים לדירות אלו ולתכנן שינויים ארכיטקטוניים בדירות. לאחר כמה חודשי עבודה הגיש הארכיטקט ,אחרי התייעצות עם מומחים אחרים ותושבי השכונה ,כמה מודלים מקסימים ,שדגמיהם הוצגו בתערוכה בשכונה, והתושבים יכלו לבחור את החלופה המתאימה להם. מיזם זה היווה להיט של הפרויקט כולו; מחשבה יצירתית ,הדובדבן שבקצפת, אך כמו כל דבר ,גם עליו נשמעו טענות והסתייגויות" :כלוב של זהב"" ,קופסת סרדינים מהודרת"" ,יקר"" ,לא ישים" ועוד .למרות הלשונות הרעות ,המיזם יצא לדרך. וכפיקנטריה ,שתי אנקדוטות בשולי הפרויקט .כדי ללכד את אנשי השיכונים וגם לשווק את השינוי ,ערכנו מסיבה רבת משתתפים ובה נאומים ,כיבוד ותכנית אמנותית .כמנחה הזמנו את דודו דותן ז"ל ,שהסכים להופיע בהתנדבות .הוא לא הגיע בשעה היעודה ,המתנו עשר דקות ,עשרים ,חצי שעה ,הקהל כבר עצבני ,מה עושים? איש מהשותפים המכובדים לא רצה להנחות וכולם האיצו בי לעלות על הבמה .וכך היה ,הנחיתי את הערב וזכיתי למחיאות כפיים סוערות של הנוכחים וללחיצות ידיים של חבריי .לקראת סוף האירוע דודו הופיע והספיק לשוחח עם היוצאים מחוץ לאולם. חברי ועדת ההיגוי הוזמנו לישיבה בביתה של אחת המשפחות ה"עסיסיות". עוד לפני הישיבה סיפרתי להם שאני אוהב מאוד לאכול חריף ,אפילו סתם פלפלים חריפים כבושים .הגעתי ,ובמקום חיכה כיבוד כיד המלך :מלוח ,מתוק ,חריף ו... צלחת גדושה של פלפלים אדומים עוקצניים ,יותר חריפים מחריפים .אכלתי אחד, ועוד אחד ,ועוד .שקט השתרר בחדר .כשביקשתי לנגב חומוס הופתעתי לגלות שהפיתות הוסתרו בכוונה כדי לבדוק את אמינותי ואת יכולת התמודדותי עם החריף .וכך ,בזכות הפלפלים הלוהטים ,זכיתי לתהילה בכל השכונה. 237 נתן לבון * כאמור ,אורן למד ב"בית חינוך" ועלה מכיתה לכיתה ,אמנם על חודו של ציון, אך המחנכות התפעלו ממנו ואהבו אותו מאוד .בכיתה ט' הוא שבר את כל השיאים. במחצית הראשונה הוא נכשל או כמעט נכשל ב 14-מקצועות ,אך בסמסטר השני הצליח לתקן ,במעט עזרה ,את כולם ,מלבד אנגלית .המורה לאנגלית אפשרה לו להיבחן במועד נוסף מיד לאחר חופשת סוכות. אנחנו היינו מאושרים והתגאינו ביכולותיו המופלאות ,ולא פחות מאיתנו, המחנכת שלו ,ואורן התייצב מלא סיפוק להמשך לימודיו בכיתה י' .כולנו היינו מרוצים ,חוץ ממנהל בית הספר ,ד"ר שמעון קירשנבאום ,שהתיימר להיות איש חינוך וסירב לאפשר לאורן להמשיך ללמוד עד שיעמוד בבחינה באנגלית .פירוש הדבר היה שאורן היה אמור להפסיד יותר מחודש וחצי משנת הלימודים ,כי חג הסוכות הסתיים באותה השנה ב 17-באוקטובר! כל תחינותיהם ובקשותיהם של המחנכת ושל מורים אחרים לאפשר לאורן ללמוד לא הועילו .כך התנהג המחנך הדגול כלפי בני ,נער שהוכיח את תכונותיו ואת כישוריו יוצאי הדופן .הוא פשוט היה איש קטן ועלוב ,שונא ילדים ,רודף כבוד, שהתחנף לאנשי ממסד ,עסקן סוג ג' של מפא"י ההיסטוריות ,שכנראה בזכות כל אלה השיג את משרתו ואת מעמדו .גם היום ,כשאני נזכר במעשהו הנפסד של האיש הזה ,לבי רוטט מכעס ודואב מהפגיעה הבוטה והמכוערת באורן ובי. לא רצינו להסתכן והתחלנו לחפש עבורו בית ספר אחר .בין השאר ביררנו בבית הספר החקלאי גנות ,ואף נסענו לשם .באמצע הדרך נפל לי האסימון ,שאם אורן יתקבל ,הוא יעזוב את הבית .הרעיון לא מצא חן בעיניי ,עשיתי "אחורה פנה" ולמחרת חידשתי את חיפושיי בירושלים. הפתרון נמצא .הוא התקבל לבית הספר המקצועי "החווה החקלאית" בקטמון, אף הוא לא רחוק ממקום עבודתי .את לימודיו סיים אורן בחוות הנוער הציוני ולא בבית חינוך. * הפרויקט שלי בשכונת הקטמונים הלך וגדל ,וקצר לא מעט הצלחות והישגים מעוררי קנאה והערכה .אך כל אלה גרמו ללחצים רבים ,וטרמפיסטים רצו לעלות על העגלה הדוהרת .כך נהגו ,למשל ,במחלקות לחינוך ולחינוך חברתי שאילצו אותנו להתאחד עם פרויקט מפוקפק שיזם בזמנו משרד החינוך. העבודה החלה להסתבך ולהסתרבל ,כפי שקורה בכל מטבח שיש בו כמה שפים בעת ובעונה אחת .הטבחים מתבלבלים ,האוכל מתחיל להיות תפל או רווי תבלינים והסועדים מתחילים להתלונן .לכן חיפשתי עבודה אחרת ובמהרה חברתי הטובה ברכה בן צבי הציעה לי לעבור למוסד לביטוח לאומי כדי להנחיל את "חוק הבטחת 238 מסע במנהרת חיי הכנסה" .החוק היה אמור להעביר את תמיכות הסעד מלשכות הסעד למסגרת חוקית .עברתי את כל ועדות הקבלה ועמדתי להתחיל בעבודתי ב 1-במאי .1977 בעירייה לא אהבו כל כך את הרעיון וחיפשו דרכים לרצות אותי ,וכך גם העובדים שלי .מאמצים אלה ,נוסף על פרפורי הבטן שתקפו אותי כל פעם שחשבתי על העברה, גרמו לי בסופו של דבר להישאר בתפקידי. נשארתי עוד שנה ,שהייתה מלאת פעילות ,התנסויות חדשות ,קונפליקטים וגדילה ,אך לבסוף ההצעה להיות זה שמוביל את ההפרדה בין הטיפול לבין עזרה הכספית קסמה לי קסם רב .לאחר הערכת מצב מעודכנת והתייעצות משפחתית חדשה ,ב 1-במאי 1978עזבתי בדמעות ,בנשיקות ובחיבוקים את לשכת דרום. בלשכת דרום צמחה ,התחנכה וגדלה רוב רובה של צמרת המחלקה :מנהלי לשכות ,ראשי מדורים ,מדריכים ומנחים ששירתו שנים רבות ,חלקם פרסו כנפיים וכיהנו ומכהנים בתפקידי מפתח בשירותים אחרים. בלשכת דרום הייתה יחידה גדולה של הכשרה מעשית .עשרות סטודנטים של בית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית הגיעו להסתכלות ולהתמחות משנה א' ועד לתואר מוסמך .אפילו מאוניברסיטת בר-אילן שלחו אלינו להכשרה כמה סטודנטים מתואר שני. עזבתי לשכה שבה התנהלו בעת ובעונה אחת 50מיזמים לעבודה סוציאלית, מיזמים פורצי דרך ומאירי אופקים ,בהיקף ובכמות גדולה יותר מכל אלה שהתבצעו באותה עת בכל יתר לשכות הסעד בארץ. כמה נעים להביט אחורה בגיל ,בחיוך של שביעות רצון ,בגאווה גדולה ובגעגועים, ולספור את הקבלות השמורות בגנזך שבראשי. ערב יום העצמאות 7 ,במאי 2008 239 נתן לבון 55 איגוד העובדים הסוציאליים פעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים משתרעת על פני יותר משלושה עשורים: מאמצע שנות השישים ,כשהתמודדתי לראשונה במוסדות האיגוד ,ועד המחצית השנייה של שנות התשעים .היא הסתיימה כשהחלטתי לוותר על מקומי בהנהגה לטובת צעירים ממני ,אם כי עד היום אני חוטא מדי פעם בנגיעות בתחום. כשעבדתי בקריית גת הוטרדתי מאוד מהקיפאון שבו שהה האיגוד ,בעיקר בתחום השכר ,ומהעדר מעורבותו החברתית ,זאת בימים שבהם המדינה רעשה ממרד "הפנתרים השחורים" .כתבתי כמה מכתבים לאורה דוניו ,המנכ"לית ,אך הדבר לא הניב תוצאות ממשיות מלבד הפעלתה המחודשת של ועדת השכר. בחוזרי לירושלים ,לאחר שהתגברתי על עיקר הבעיות הסבוכות של לשכת צפון, חידשתי את מאמציי להניע את גלגלי האיגוד .תחילה התייעצתי עם כמה חברים קרובים ויחד יזמנו פגישה רחבה יותר ,שהתקיימה בביתה של ברכה בן צבי ,אף היא עובדת עירייה .בו-במקום החלטנו לכנס אספה של כלל העובדים הסוציאליים בירושלים .לאותו כנס הזמנו גם את יצחק קדמן ,אז יו"ר ארגון הסטודנטים לעבודה סוציאלית ,שהיה בעל עמדות מיליטנטיות בוועד הפעולה למען שיפור שירותי הסעד בירושלים. השמועה על ההתארגנות פרסה כנפיים והצטרפו אליה עובדים מכל הארץ .דוניו נלחצה וצירפה את יצחק לוועדת השכר של האיגוד ,לקראת המשא ומתן הקרב. הדבר לא הועיל לה .אנחנו דרשנו ממנה להכריז על בחירות חדשות ועל שביתה כללית ,היא התחמקה וזה הוביל להפגנה רעשנית במדשאה של הוועד הפועל. ההפגנה עשתה את שלה .האיגוד קרא לשתי אספות כלליות שבהן השתתפנו והובלנו את האיגוד לקבוע מועד לבחירות חדשות ,וכן להכריז על שביתה כללית בדרישה להעלאת השכר .השביתה נשאה פרי ושכר העובדים הסוציאליים גדל משמעותית .נקבע לראשונה "לוח תפקיד" לשיבוץ דרגותיהם של בעלי התפקידים השונים. עם זאת ,לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי שיבוץ הדרגות והוחלט למנות בורר יחיד .לפי הצעתי הוסכם למנות את ישראל דננברג ,מנהל המחלקה העירונית בירושלים ובעבר סמנכ"ל לכוח אדם של העירייה .אמנם אני זה שהצעתי את המינוי ,אך שקשקתי במשך כל תקופת עבודתו .לבסוף ,פסיקתו הייתה הוגנת ואפילו נדיבה. 240 מסע במנהרת חיי לאור הצלחתנו התחלנו להיערך לבחירות לאיגוד שעמדו להיערך באוקטובר .1975אמנם הבחירות היו אישיות ,אך קבוצתנו הריצה מועמדים מכל הארץ .הקמנו קבוצות עבודה ,ערכנו מפגשים אזוריים ,שיחות במקומות עבודה ועוד .כתובתנו הייתה ,למרבה הסמליות ,בדירתה של חברת איגוד שגרה ברחוב פנים מאירות. יצחק ואני נפגשנו כמעט מדי יום ,ובין לבין ניהלנו שיחות טלפון ארוכות להערכת המצב ולהתוויית דרכי פעולה ותכניות .לקראת אחת האספות החליט יצחק ,בלי לשתף אותי ,להכריז על עצמו כעל מועמד למזכ"ל האיגוד .לדעתי זה היה צעד פזיז ,מאחר שהמזכ"ל עמד להיבחר על ידי צירי הוועידה ולא על ידי כלל הבוחרים .מה עוד שבממסד ההסתדרותי חששו ממנו ,ואני פחדתי שהם יטרפדו את הבחירה .לזמן-מה עבר בינינו חתול שחור .בחומר שאני הפצתי המשכתי לקרוא לבחור ביצחק כציר ,אך הוא ,לעומת זאת ,הסיר את שמי מהרשימות שהפיץ .לבסוף שנינו נבחרנו כצירים לוועידה מטעם מחוז ירושלים .הוא ,כמובן ,במקום הראשון ואני במקום נמוך יותר. ואכן ,אשר יגורתי בא .ההסתדרות ,בתירוצים שונים ומשונים ,שקלה לבטל את הבחירות .בזכות עמדתי העצמאית ובעזרת עוזי ברעם ,מזכיר מפא"י בירושלים, ונאווה ארד ,מזכ"לית ארגון אימהות עובדות ובעבר מזכירת האיגוד ,הצלחתי להניא את נציגי ההסתדרות מהחלטתם לערער על תוצאות הבחירות. בתום שיחות שתדלניות ארוכות עם הנהגת ההסתדרות ,סוכם על דעת כל המעורבים שתוקם ועדה מכינה לוועידת האיגוד .לבקשת הצדדים ,לקחתי על עצמי את רשות הוועדה וגם את תפקיד ממלא מקום המזכ"ל לאחר שדוניו עזבה את תפקידה. הוועידה התקיימה ברוב פאר והדר בהשתתפות שרים ,בכירים וראשי תחום העבודה הסוציאלית ממשרדי הממשלה ,מהאקדמיה ומהשדה .הנואם המרכזי היה פרופ' יונה רוזנפלד .למחרת התקיימו דיונים בנושאים אקטואליים ,שאת הבולט בהם ניהל מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי ,רפי רוטר ,בנושא חוק הבטחת הכנסה. במהלך הוועידה התגלעו כמה אי-הבנות ומתחים ביני לבין יצחק ,שחשש כנראה שאתמודד מולו על תפקיד מזכ"ל האיגוד .הבחירות למוסדות היו רוויות מתח, ויצחק נבחר כמעט פה אחד .את היבחרותי למזכיר מחוז ירושלים טרפד גד הררי, שעשה תרגיל מלוכלך ,ובאצטלה של אי-התאמה תקנונית הועברה בחירתי לידי הצירים במחוז. חזרתי הביתה במפח נפש גדול על כך שזה הגמול שקיבלתי על פעילות מאומצת של כשלוש שנים שבהן הובלתי בהצלחה את המהפך באיגוד .באכזבתי כי רבה רציתי לפרוש מכלל פעילות ,אך בעקבות התגייסותם המסיבית של חברים רבים, כולל יצחק ,הסכמתי להציע את מועמדותי לתפקיד מזכיר מחוז ירושלים .להפתעתי נאלצתי להתמודד מול שני חברים אחרים .הבחירות התקיימו ונבחרתי ברוב גדול. 241 נתן לבון כך ,לראשונה היה לאיגוד מזכיר מחוז משלו .בעבר את התפקיד הזה איישו פקידי הסתדרות שהחזיקו גם בתפקידים אחרים ,למעט תקופה קצרה שבה אחד העובדים הסוציאליים מילא בהתנדבות את המטלה הזאת .לא הכול הלך חלק או על שטיח אדום ,כי גם להשגת הכרה זו מטעם מועצת פועלי ירושלים ,נאבקתי קשות חודשים מספר. * אלה סבלה מאוד מאנגינות חוזרות ונשנות שהיו מלוות בקוצר נשימה ,לרינגיטיס, סוג של אסתמה .מדי פעם טופלה באנטיביוטיקה ,באדים ובזמן התקפים אקוטיים היינו יוצאים איתה לאוויר הצח .באחד ההתקפים ,כשהייתה כבת שלוש ,מרים ,כדי להרגיעה ,בילתה איתה ברחוב כמעט לילה שלם .לאחר ששום טיפול לא עזר אשפזנו אותה במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם .לתומנו חשבנו שכאן תזכה להתייחסות מקצועית ויקלו על סבלה ,אך לדאבוננו היא לא זכתה ליחס הראוי וכמעט נחנקה .בלילה הראשון מרים נשארה איתה ובבוקר ,כשהחלפתי אותה ,היא הייתה מבוהלת ומיואשת .החלטנו שהיא תתייעץ עם חברתה שבעלה עבד בעבר כמנהל מחלקת הילדים .כך היה ,וציפינו שהדברים יתחילו לזוז .הוחלט להכניסה לאוהל אדים ולהזריק לה קורטיזון .המתנתי שעה ,שעתיים בזמן שאלה סובלת ונחנקת ,ודבר לא נעשה .לבסוף ,לאחר נדנודים אקטיביים וקולניים מאוד מצדי, הכניסו אותה לאוהל האדים ,אך קשיי הנשימה רק גברו .פניתי לאחות ולרופא והם אמרו" :שתנסה ,שתנסה עוד" .אלה התקשתה לנשום ובכתה בכי מרורים .לאחר עוד כמה דקות הוצאתי אותה מהאוהל ,קראתי שוב לרופא ואז הוא בדק ופלט: "איזו טעות ,היא צריכה אדים קרים" .התברר שאוהל כזה אין בבית החולים ,כך שנשארה רק האפשרות של זריקת הקורטיזון .את הזריקה הזאת רק רופא מיוחד רשאי לבצע ,והוא נמצא באותה עת בחדר מיון .קראו לו והוא התמהמה .בתום שעתיים ,הפיוזים שלי נסקו לשמים ,ואחרי מנה הגונה של צעקות וזעקות הוזעק סוף-סוף הרופא שהזריק לה את הזריקה הגואלת .בתוך כעשר דקות אלה נרגעה, נשמה בקלות ונרדמה .היא התעוררה במצב רוח טוב ,תאבונה חזר אליה ,והיא אף הביעה משאלות לפינוקים ששמחתי לספקן. אחר הצהריים ,כשמרים באה לבקרה ,כל ההורים והאחיות מצאו לנכון לספר לה על מסכת הצעקות שלי .לי זה לא הפריע כל עוד הושגה מטרתי – שאלה תפסיק לסבול ,מרים נבוכה והתרעמה על התנהגותי הפרועה. בלילה נשארתי לישון ליד אלה ופתאום ראיתי את האחות ליד מיטתה עומדת להעירה כדי לתת לה גלולה .התקרבתי ,עשיתי סימן של שקט ,ושאלתי איזו תרופה היא מבקשת לתת לה .כדור שינה ,היא ענתה בשיא הרצינות... 242 מסע במנהרת חיי ההזנחה ,ההתעלמות והטיפשות היו מסימני ההיכר של הטיפול באלה באשפוזה המפורסם דאז .אך אף שהכול היה טראומטי ,מעצבן ומפחיד ,פלאי הרפואה ניצחו. מאז הזריקה נפסקו התקפי קוצר הנשימה שלה ,ונשאר רק סימן קטן של הזריקה המצילה. * בין תפקידיי הרבים והמגוונים באיגוד ,הרביתי לעסוק בנושא השכר וחתימתי התנוססה לאורך שנים בהסכמים רבים ,הסכמים שכמה מהם שינו וביססו את פניה של העבודה הסוציאלית כמקצוע עצמאי .בעבר דרגותיהם של העובדים הסוציאליים היו דרגות של האחיות ,לכן גם נקראו "אחיות סוציאליות" ,ואלה התחלפו בסולם הדרגות של כלל האקדמאים והפקידים. בשלהי קיץ 1976החל משא ומתן להסכם שכר חדש .הוא נפתח בחגיגיות במשרדו של שר הסעד המר ונציגים מכובדים של משרד האוצר ,אך אווירת החגיגיות התפוגגה עוד לפני שהספקנו ללגום מהקפה .הפערים היו כל כך גדולים ,שאני ,באופן ספונטני ובלי לספור עד עשר ,קמתי ועזבתי את החדר ,ואחריי יתר החברים. זמן-מה התנהלו מגעים לא רשמיים עם נציגים שונים של המשרד ,שניסו את כל הטכניקות הידועות של הפרד ומשול ,והתאמצו לסכסך ביני לבין יצחק .דבר לא עזר; אנחנו נשארנו נחושים בדעתנו .לרגל חג הסוכות הקמנו סוכת מחאה לפני משרדו של שר הסעד .רעש ומהומה ,והטלוויזיה סיקרה בהבלטה .הרוחות התחממו לאור ההתקפה הישירה נגד המר ,מראשי תנועת ההתנחלות ,על כך שראשו בשטחים ולא עם העובדים הסוציאליים. נקראנו לפגישה עם שר האוצר רבינוביץ' בלשכתו בקריה בתל אביב .אני העדפתי לא להשתתף בשיחה ונשארתי בחוץ עם מאות המפגינים .גם שיחה זו נכשלה ויצאנו לשביתה כללית מלווה בשביתת שבת מול משרד האוצר ובהפגנה גדולה .ייזכר לטוב ישראל דננברג ,מנהל המחלקה בירושלים ,שכאות הזדהות ותמיכה דאג לספק מזון ושתייה לשובתים. בוקר אחד הגיעה המשטרה לפזר את שביתת השבת וניסו לעצור אותי .אחד החברים צלצל באותו רגע לכתב הרדיו רזי ברקאי ולכתב הטלוויזיה אליעזר יערי. הם הספיקו להגיע בעת שאני מובל לניידת ומנהל שיחה נוקבת עם קצין המשטרה, כדי לשכנעו שיאפשר להמשיך בשביתת השבת .כתמיד ,התקשורת עשתה את שלה, והמשטרה הניחה לנו להמשיך. כעבור יומיים ערכנו הפגנה גדולה ,שלפי ההערכות דאז השתתפו בה 2,000 מתוך כלל 3,000העובדים הסוציאליים .במהלכה ,כדי להסביר את צדקתנו ,נכנסנו לחדריהם של כל פקידי משרד האוצר ,עובד סוציאלי מול כל פקיד. 243 נתן לבון חצינו את כל העיר ,וכשההפגנה הגיעה אל מול משרד הסעד ,ברחוב דוד ,התלהטו הרוחות והיא עמדה לצאת מכלל שליטה .בכירי המשרד נבהלו ,הציעו לחדש מיד את המשא ומתן וביקשו לפזר את ההפגנה .נענינו לפנייה ,ובקושי פילסתי לעצמי דרך בתוך ההמון כדי להיכנס למשרד .מהמרפסת של הקומה השנייה קראתי לעובדים להתפזר ,כי בינתיים מטרת ההפגנה הושגה והבטחתי שאם יהיה צורך נחזור ונפגין. הרגשתי נבוך אך מרוצה מהמעמד החריג והמיוחד הזה. לבסוף חתמנו על הסכם ,כמעט היסטורי .אז נקבע לראשונה קיצור שבוע העבודה ל 39-שעות לעובדים בטיפול ישיר .כמו כן נולד המושג "תוספת מסלול נמרץ" לעובדים שיתחייבו לעבוד שנים מספר בטיפול ישיר ,וחשוב מכול ,הוקמה קרן השתלמות ייחודית שלנו ,שנפתחה גם עבור העובדים הסוציאליים המוסמכים הלא-אקדמאים. * הייתי שותף לעוד הרבה מאבקים והסכמי שכר במשחקי המשא ומתן השונים. מילאתי את תפקיד האיש הנוח המפשר ,אך למעשה הובלתי קו מיליטנטי עקיב מאוד .תמיד היה לי חשוב לקדם את עובדי השדה ולשמור על זכויותיהם של הגמלאים .נקטתי שיטות שונות ומשונות ,ואחת החברות הוותיקות מזכירה לי עד היום שפעם הסתודדתי מתחת לשולחן עם נציג המעסיקים וסגרנו עניין שנמשך שלושה לילות תמימים. הישג חשוב ועקרוני נוסף הושג בהסכם של שנת ,1980שבו נקבע לוח שכר נפרד לעובדים הסוציאליים .צעד נוסף בעיצוב פניו של המקצוע ובקידום עצמאותו. במאבק למען שכר ותנאי עבודה הוגנים ,בדיונים הארוכים והמפרכים מול המעסיקים ,השקעתי הרבה עצבים ,סבלנות וסובלנות ובעיקר מקוריות ורוח המצאה .לרוב אני זה שניהלתי את הגישושים ואת המשא ומתן הלא-פורמלי .למרות כל הנחמדות שלי היו לי עימותים קשים עם המעסיקים ולפעמים עם חבריי לאיגוד, אך תמיד ללא עלבונות ותוך מתן כבוד לזולת .לראיה ,אחד הנציגים של המעסיקים דאז היה בין ראשוני המצטרפים ל"כן לזקן" ,עמותה שהקמתי לפני כמה שנים. היו אלה ימים יפים ,מאתגרים ,מלאי מתח וסיפוק שלא נעדרו תסכולים, ביקורות וקיטורים מצד קבוצה זו או אחרת של עובדים שראו עצמם מקופחים בצדק או שלא בצדק. * מילאתי תפקידים רבים באיגוד וניהלתי לא מעט מאבקים ,הן על זכויות העובדים הסוציאליים והן למען קבוצות נזקקות אלו ואחרות ,אך היריעה קצרה מלהכיל את כולם ,ובאופן טבעי חלקם נעלמו מהארכיון שבראשי .אתאר כמה מהבולטים בהם: 244 מסע במנהרת חיי כמה חודשים לאחר עלייתו של בגין לשלטון ,הכריז ארליך ,שר האוצר בממשלתו, על תכנית כלכלית שבישרה ליברליזציה רחבה ופגעה באוכלוסיות החלשות .התכנית התפרסמה ביום חמישי או שישי .היא קוממה אותי מאוד וחשבתי לעשות משהו. לאחר התייעצות עם כמה מחברי מזכירות האיגוד בירושלים ,החלטנו להעמיד משמרת מחאה במוצאי שבת מול ביתו של ראש הממשלה .כל השבת עסקנו בטלפונים לחברים ולתקשורת ,ובשעה היעודה התייצבנו 12חברים עם סיסמאות נוקבות נגד התכנית הכלכלית .עוברים ושבים לא הבינו בדיוק את המסר שלנו וכתב הטלוויזיה בושש לבוא .לאחר זמן-מה התחלנו להתקפל ,ואז ,כשחלק מהחברים כבר עזבו ,הגיע מר יערי ,כתב הטלוויזיה לענייני רווחה ,החזיר אותנו לפוזה של מפגינים וראיין אותי בנושא. מרוצה מהסיקור הטלוויזיוני ,הזדרזתי להגיע לחברים כדי לדווח ,כמוסכם ,גם לכתב של "קול ישראל" .השעה הייתה ,18:50מסרתי מה שמסרתי ,והנה בראש המהדורה של שעה 19:00דווח על ההפגנה של העובדים הסוציאליים נגד התכנית הכלכלית .בטלוויזיה שוב ההפגנה כיכבה עם הריאיון המלא שלי ולאחר מכן דבריו של ראש הממשלה ,מנחם בגין ,באותו נושא. ההפגנה עוררה הדים רבים .בטלוויזיה כמעט פיטרו את העורך על כך שהעז לשדר את דבריי לפני דבריו של בגין ,ובמרכז האיגוד דרשו לנקוט נגדי צעדים משמעתיים. כמה חברים במוסדות האיגוד טענו שהבעתי דעה פוליטית-מפלגתית ,ודרשו להדיח אותי מכל תפקידיי וגם לפרסם מודעת הסתייגות .יצחק עמד לצדי ולאחר כמה ישיבות הסערה שככה באצטלה שהמחוזות הם אוטונומיים וכי זו הייתה פעולה של מחוז ירושלים. במבט לאחור אפשר לקבוע בוודאות שאותה תכנית כלכלית הייתה נקודת מפנה. היא נתנה את האות להעמקת הפערים החברתיים בארצנו :אם עד 1977ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם בנושא שוויון חברתי ,כיום היא האחרונה בנושא זה. פעולת מחאה נוספת שזכתה לתהודה רבה ארגנתי כמה שנים אחר כך בתגובה לעוד תכנית כלכלית אנטי-חברתית .סדר פסח שני נערך ברחבת "המשביר" .לכבוד האירוע הקמתי קואליציה חברתית רחבה של אישים ,ועדי שכונות ,אנשי אקדמיה, ארגוני נשים ו ...סעדיה מרציאנו ,ממנהיגי "הפנתרים השחורים". מאבק איגוד מקצועי ערכי ניהלתי למען לשכת הרווחה במזרח ירושלים .לאורך השנים הלשכה קופחה ,הן בתקציבים והן בכוח אדם ,ונוסף על כך תמיד עמד בראשה מנהל יהודי .העובדים התקוממו והכריזו ספונטנית על שביתה .העירייה שלחה בתגובה מכתבי פיטורין לכל העובדים .בשלב זה פנו אליי כמזכיר האיגוד המחוזי וביקשו הגנה ,וזו ניתנה להם מכל הלב .העירייה הייתה איתנה בדעתה ואני בשלי .דרשתי את ביטול הפיטורין ותוספת תקציבים וכוח אדם .איימתי בשביתה 245 נתן לבון של כל אגף הרווחה ובתיאום עם הוועד הכללי ,גם של כל עובדי העירייה .היו גם מכתבי הזדהות של אנשי הסגל של בית הספר לעבודה סוציאלית ,עצומות ,תקשורת וכו'. לאחר כעשרה ימים הכול נגמר בשלום ,והעובדים הוחזרו לעבודה ,זכו לתוספת כוח אדם ותקציבים ,ולאחר פרק זמן אף מונה עובד סוציאלי ערבי לנהל את הלשכה. כאמור ,מילאתי תפקידים רבים גם לאחר ,1981כשעזבתי מרצוני את תפקיד מזכיר המחוז .המשכתי להיבחר למזכירות המחוז עד ששוב ,מרצוני ,הפסקתי את פעילותי במוסדות .בין היתר כיהנתי כיו"ר הוועדה למדיניות סוציאלית ,הייתי מראשי המאבק נגד האלימות ,וכיהנתי בוועדת ההשתלמות ובוועדת הכנס השנתי. ב 1988-ארגנתי את הכנס הארצי המטורף ביותר שהתקיים עד אז .הכנס התקיים ב"בנייני האומה" ,אך אירועים התקיימו גם ב"יד ושם" ,ב"סינמטק" ,ב"מוזיאון ישראל" ובמקומות אחרים .כמו כן הזמנו חברת חוץ לארגן תערוכת רווחה בלובי שבו היו דוכנים של משרדי ממשלה ,עיריות וגורמים מסחריים .יריד של ממש, ססגוני וצבעוני .בערב הפתיחה ערכנו קבלת פנים חגיגית ליד הברכה של מלון הכנסת שבה השתתפו כל המי ומי :ראש הממשלה דאז ,יצחק שמיר ,שר הרווחה, משה קצב ,שרים נוספים ,חברי כנסת ממגוון סיעות ,בכירי האקדמיה ויותר מ- 2,000עובדים סוציאליים מרחבי הארץ. במהלך ההכנות לכנס כמה מחברי הוועדה המכינה לא ירדו לעומק התכנית או לא האמינו בה ,ואני לא הצלחתי הפעם לסחוף אותם בהתלהבותי .האווירה בוועדה המכינה החלה להיות עכורה .חלק עזבו וחלק גררו רגליים ולא ממש עזרו. בהתחשב בעובדה שהכנס אורגן על ידי מתנדבים ,נוצרה בעיה אמיתית ,אך אני, בעקשנותי הרבה ,סירבתי לוותר והובלתי עם קומץ חברים נאמנים את הכנס להצלחה מסחררת. כמה מהחברים ביקרו אותי קשות על התנהגותי הלא-משתפת ,אך כעבור זמן- מה הם החלו לראות את עצמם כמחוללי אותו כנס מיוחד במינו של האיגוד. אני יכול לומר בגאווה שבימים מרתקים אלה הטבעתי את חותמי בדפי ההיסטוריה של איגוד העובדים הסוציאליים בישראל. 21ביוני 2008 246 מסע במנהרת חיי 56 BUCURESTI – MAI 2008 במהלך כתיבת הפרק הקודם נסעתי לבוקרשט ,וכעת ,עם חזרתי ,אני מזדרז להעלות על הכתב את רשמיי. על נסיעה זו חשבתי מזמן .רציתי להקדיש אותה למין פסטיבל תאטרון ,לשחזר ביקור קודם עם דורל משנת ,1998ולצפות מדי ערב בהצגה אחרת .מרים לא רצתה להתלוות אליי .היא לא יודעת רומנית וגם לא ממש אוהבת את בוקרשט .כמו כן, לאיש מבין חבריי דוברי הרומנית לא הסתדר לנסוע .כך שלאחר חיבוטים ,ספקות וחרדות החלטתי לצאת לדרך בגפי .מרים הסתייגה מנסיעתי ,בלשון המעטה ,אך כרגיל ,אלה ואורן תמכו ברעיון ועודדו אותי בהתלהבות. חברים ומכרים שאלו אותי מה פתאום שוב רומניה .עבורי התשובה הייתה ברורה וחד-משמעיתִ .קראו את 18הפרקים הראשונים בזיכרונותיי אלה; שם, ברומניה ,ראיתי את אור העולם ושם נולדו הוריי והוריהם .שם למדתי להבחין בין חושך לאור ,התפעלתי מזריחת השמש ומשקיעתה ,מהלבנה ההולכת ומתמלאת, ושם למדתי על שביל החלב ,על העגלה הגדולה ועל העגלה הקטנה שבין מיליוני הכוכבים. עוד לפני שנוכחתי בהרמת המסך בתאטרון ,הגשם והשלג היו הצגות בכורה לנגד עיניי המשתאות .בטרגובישטה ,עיר הולדתי ,הרחתי לראשונה את ריח הלילך, שמעתי את ציוץ הציפורים ,וטעמתי את המישמש הצהוב ואת האבטיח האדום. התוודעתי לאות הכתובה ,לספר ולעיתון .תרתי אחר סוד קסמו של הרדיו ולא נרגעתי עד שפירקתי את המכסה האחורי שלו .פלא התאטרון ומסתרי הקולנוע שבו אותי לכל חיי .אפילו את הדגל הראשון ,המושג ומשמעותו ,התחלתי להכיר ולהבין אז ,וגם את שרבוט המפה ופשרה .את עצם היותי יהודי למדתי שם בדרך הקשה, בעת שילדים רומנים הכו אותי ברחוב וקראו לי .Jidan בנאלי? נדוש? אולי ,אך זאת מציאות חיי ואיני חפץ להסתירה ,להתבייש בה או להתעלם ממנה. עם לא מעט פרפורי בטן יצאתי בגפי לדרכי ,ולמרות גילי חשתי כחייל משוחרר שיוצא להתאוורר ולראות עולם. לקראת הנסיעה ביקשתי מרלוקה ,עורכת הדין שטיפלה בבקשת האזרחות שלי, לקנות עבורי כרטיסים לתאטרון ,והיא עשתה זאת ברוב טובה ואף התנדבה לאסוף אותי משדה התעופה .וכך היה .הגעתי באיחור-מה וגם מזוודתי הייתה האחרונה 247 נתן לבון בתור ,אך רלוקה המתינה לי בסבלנות ,עם אביה ,וזיהתה אותי על סמך תמונות הדרכון. אני ,לעומת זאת ,ראיתי אותה לראשונה .עד אז לא ידעתי אם היא צעירה או זקנה ,רווקה או נשואה ,אלמנה או פרודה .התברר שהיא צעירה בת ,33בחורה נעימה ולבבית ,פיקחית ודברנית .היא גרה עם הוריה בבית שבנו בפרברי בוקרשט, על מגרש בגודל 500מטר .את המגרש קנו לפני כעשר שנים תמורת שני דולר למטר בלבד! לשם ההשוואה ,היום מוכרים מגרשים באותו מקום ב 4,000-יורו למטר. מקרה זה משקף את התפתחות הנדל"ן בבוקרשט .בוקרשט נמצאת בשנים האחרונות בתנופה אדירה :בונים ,הורסים ,משפצים ,הורסים מה שבנו או שיפצו, ומתקנים שוב מה שבנו לא מכבר .מרימים בניינים רבי קומות מפלדה ומזכוכית, ללא הבחנה ,סדר ותכנית נראית לעין .עיר תוססת ,שמחה וזריזה ,המתנהלת בקצב של שגשוג כלכלי ,פיתוח והרחבה .פועלות בה חברות ישראליות רבות ,כמו בנק לאומי ,תנובה ,פריגת ,עלית וסולל בונה ,עוד מימי צ'אושסקו .יש בה משקיעים זרים מכל העולם ,רובם מהאיחוד האירופי ,אך גם מסין ,מיפן ,מהודו ומארצות הברית .אני חושב שלכל בנק בתבל יש סניף בבוקרשט .בנק ליד בנק ,שזורים בין בתי מרקחת ומועדוני קזינו ,שהם המוסדות הדומיננטיים בעיר .בל נטעה :לא נפקד גם מקומן של חברות ביטוח ,סוכנויות רכב וסוכנויות נדל"ן בכל פינה .הקירות מכוסים פרסומות המשתרעות על עשרות מטרים ,מקוקה-קולה ועד להצעות לחיסכון והלוואות מפתות ,ומעל כולן תעמולת המועמדים לבחירות לעירייה שעמדו להיערך ב 1-ביוני .2008פרסומות ענק אלו כיסו לא פעם את כיעור המבנים ,לעתים הסתירו את יופיים ,וכולם השתתפו במרוץ הרדיפה אחר הממון. בוקרשט היא עיר שחיים בה קרוב לשלושה מיליוני תושבים ונעים בה יותר ממיליון וחצי כלי רכב .לא מיושנים כפי שראיתי לפני כמה שנים ,אלא חדשים שבחדשים ,ביניהם פרארי ,ב-מ-ו ודגמים יוקרתיים נוספים שאיני מכיר. מרוב חפירות ושיפוצים רחובות בוקרשט מלאי מהמורות ,בורות וערמות של אבנים ,מלט וחול .סכנת נפשות להתהלך בהם .ואם זה לא מספיק ,בשל מצוקת החניה ,בעלי יוזמה מגדרים בשרשראות חלקי מדרכה ליד ביתם ויוצרים מקום חניה ,כך שצריך לגלות תושייה וזהירות מרובה כדי לא ליפול במלכודתם. מה שמקל מעט על עומס הכבישים הוא המטרו ,החוצה את מרכז העיר ומגיע ביעילות ובמהירות לשכונות מרוחקות עד הפרברים .הקרונות נעימים ונקיים ,אך התחנות זוועתיות ,תמיד בשיפוצים ,המדרגות הנעות לא פועלות והמדרגות הרגילות היורדות למעמקים הן מכון הכושר הלאומי. השדרה המובילה לפרלמנט ,המונומנט של צ'אושסקו ,הפכה מרהיבה .הצמחייה והעצים ששובצו בה גדלו והתפתחו ,והמזרקות פועלות .הטיפוח והניקיון מוסיפים 248 מסע במנהרת חיי לה חן ויופי ,צבע ורעננות המזמינים לטייל בה .כיכרות רבות עוצבו מחדש בטוב טעם ובתשומת לב לפרטים ,ביניהן כיכר האוניברסיטה והמתחם ליד בניין הטלפונים. שוטטתי שעות בסמטאות צדדיות ,ברחובות יפים ומפוארים ובהם בתים מסוגננים שנבנו לפני יותר ממאה שנה ,שבהם כל חלון ,דלת ,גדר ושער הם יצירת אמנות בפני עצמה .לא מעט מהם תוקנו והוברקו ,אך גם באלה המקוריים אפשר להבחין ביופי מעבר לאבק ולנזקי הזמן. טיילתי ברחובות המקסימים הללו ככל שעמד לי כוחי .חזרתי למלון לנוח שעה- שעתיים ויצאתי שוב .עשיתי מה שאני אוהב לעשות בחו"ל :לטייל ,להרים ראש ולהסתכל .זהו זמן טוב להתפעל ,לחשוב ולהרהר על מה שאני רואה ועל החיים בכלל. הפתעה יוצאת דופן המתינה לי בהולכי בשדרות ויקטוריה ,העורק המרכזי של העיר .פתאום ראיתי את התאטרון הלאומי של פעם ,הבניין שהופצץ עד היסוד בידי הגרמנים ,ומאז המגרש עמד בשוממותו .לרגע קט חשבתי שזו פטה מורגנה ,אך לא, אכן חזית התאטרון שוחזרה על כל פרטיה ,ומאחורה בנו מבנה רב-קומות מזכוכית המאכלס את מלון .Novotelרעיון יפה ,המוסיף נופך מקורי לרחוב ולהיסטוריה שלו. חזרתי לשוק של יום ראשון בכיכר אמזאי ) ,(Amzeiשוק צנוע שיש בו הכול: אוכל וירקות ,אפילו מיטיטי )קבב רומני( ,מפות רקומות וצלחות מצוירות שלא עמדתי בפיתוי ורכשתי שתיים מהן לילדיי ,וכמובן שני בנקים ,שלושה בתי מרקחת וקזינו בקצה הרחוב. בדיוק לפי התכנית צפיתי בארבע הצגות ,באופרה ,באופרטה מודרנית ובקרקס. שתיים מההצגות ראיתי בארץ – "מותו של סוכן" ו"ביבר הזכוכית" ,ולמרות זאת נהניתי מהמשחק ,מהבימוי ומהתפאורות המקוריות והמצוינות .גולת הכותרת הייתה האופרה "טוסקה" ,שלאחר שלוש שעות וחצי ושתי הפסקות הצטערתי שהסתיימה .אינני חובב אופרות .אני אוהב במיוחד את התפאורה ,התזמורת והתלבושות ,ולא פעם עזבתי אופרה לאחר המערכה הראשונה או השנייה ,אך הפעם רציתי שההצגה תימשך! את אולם האופרה ,בנה צ'אושסקו לפי מיטב הסגנון האוסטרו-הונגרי של המאה ה .19-עיטורים ,שלוש קומות של יציעים וחדרי כבוד ,המקום המיועד לתזמורת, המסך האדום והאלגנטי ,ומעל לכול הגונג המסורתי המבשר את תחילת ההצגה. והקרקס .ערש ילדותי וחלומותיי הוורודים לקחו אותי שוב ושוב על כנפי הדמיון והדימויים .הקרקס בבוקרשט ממוקם במבנה קבוע בנוי אבן שצורתו כצורת אוהל. יצירה ארכיטקטונית מעניינת ושובת לב ,מסביבו פארק ואליו מובילה שדרה ,שדרת הקרקס .בתוכו פנימה שמרו על המראה הקלאסי ,אך ביתר רווח ונוחות. 249 נתן לבון ההצגה הייתה מלאת תוכן ,ודרך סיפור העלילה של "היער המכושף" הועברו מוסר השכל וערכים :העבודה ,כבוד האדם ,אחווה ואהבה ,ערכים שהולכים ונעלמים במציאות העכשווית של רומניה המתחדשת העוסקת ברכוש ,הון וקניין. ההצגה האמיתית התרחשה בהפסקה ,בעת התקנת האביזרים והמכשירים למערכה הבאה .אילו זריזות ,מיומנות ,הקפדה על כל בורג וקשירת חבל ,תיאום בין כולם ,הבנות שאינן מילים ,כי הם יודעים שחבל אחד שלא נמתח נכון עלול להפריד בין חיים למוות .כאן מתגלות האחווה ,האהבה לעבודה ולאדם והשאיפה לכבוד ולמצוינות. חבל שעדיין הציגו אילוף חיות ,אך היה מצחיק לראות ברווזים קדים קידה .אגב, כל שחקני הקרקס ועובדים אחרים הם בוגרי בית הספר הגבוה לאמנות הקרקס של אוניברסיטת בוקרשט. באחד הערבים התארחתי אצל רלוקה והוריה .הם אירחו אותי ברוחב לב ובסבר פנים יפה .נוצרה בינינו כימיה ,השיחה קלחה ורק בקושי הצלחתי להיפרד מהם בתום ארבע שעות ,כאילו היינו חברים ותיקים. הזכרתי את תעמולת הבחירות לראשות העיר ולמועצה .תגובת האנשים הייתה ביחס הפוך לגודל הכרזות שהועמדו בפינות הרחובות ,לאורות ,למשחקי הצבעים, לזמרירים )ג'ינגלים( ולמזכרות שלא היה להן דורש .הציבור אדיש" ,כולם גנבים", הם אומרים .השחיתות שולטת בכיפה ואי-אפשר לקבל שום שירות בעירייה ,בדואר ובכל משרד ממשלתי ללא מתנה קטנה או גדולה :מפרחים ,ספרים ושוקולדים ועד מזומנים במעטפות או באריזות אחרות. ביקרתי גם בטרגובישטה כדי לראות את בית הכנסת המשופץ .נסעתי ,כמו בימי ילדותי ,ברכבת .קרונות חדשים ומודרניים ,מתוחזקים היטב .במחלקה שנייה מקומות שמורים לכל נוסע ,שקט שלווה .הרכבת עוברת בתחנות הישנות כמעט כמו במנהרת הזמן ,הכול כפי שזכרתי ,מאובק ומטולא .רק קולות הרוכלים נעלמו. בתחנת הרכבת הישנה שלא השתנתה ,ציפיתי לכרכרה עם הסוסים שתיקח אותי העירה ,אך היא נבלעה ונעלמה ,כך שהלכתי ברגל .השדרה חידשה את נעוריה ,עצי הערמונים מקשטים אותה ,המדרכות רוצפו בפסיפס אסתטי של אבנים צבעוניות, ולאורכה הבתים הישנים ,שמורקו והוברקו ,תאווה לעיניים .ביקרתי גם בבית הכנסת שאמנם קטן עם השנים ,אך התייפה .החצר רוצפה וכללה מזרקה קטנה, צמחים ופרחים .בית המגורים הפך לארכיון של האוניברסיטה המקומית ,ומבנה אחר הוכן כאכסניה למשתתפים בסדנאות ובסמינרים. חזרתי לבוקרשט עם גאווה פטריוטית מקומית :כמה יפה טרגובישטה ,עיר הולדתי... 5ביוני 2008 שבוע מאז חזרתי לארץ 250 מסע במנהרת חיי 57 לא נולדתי עם כפית זהב בפה בזיכרונותיי אלה רשמתי ועוד ארשום רבים ממעשיי הטובים ומהישגיי המרשימים ,שלי עצמי קשה להודות בהם .בכל פעם אני מתלבט ,האם איני מגזים, מפריז בעובדות או מייפה אותן. לעתים אני עושה פסק זמן בכתיבה ,מהרהר מחדש ,ואז נקרים בדרכי עמית או עמיתה מהעבר ומזכירים לי נשכחות .כך לאחרונה פגשתי אחות לבריאות הציבור מ"הדסה הקטנה" שבקריית היובל ,שסיפרה לי בערגה על מיזם שהרצנו יחד בשכונת האסבסטונים .עבורה זו הייתה התקופה היפה ביותר בחייה המקצועיים, ואני לבושתי לא העזתי לומר לה שאותו מיזם נפלא נמוג מהארכיון שבראשי. ככל שאני צולל חזרה אל השנים המאוחרות ומתרחק מילדותי ומנעוריי ,הכתיבה קשה לי .כאמור ,קל יותר לתאר את ימי הילדות ,שבהם הפרטים ברורים ובהירים, מאשר את שנות הבגרות המאוחרת ,שבהן נהייתי לאיש בעל חובות ואחריות .סימני שאלה ותמיהה רבים מעסיקים אותי :אם הצלחתי כל כך בחיי ,למה הם היו לי כה קשים ,או שמא רק חשבתי שהם קשים? מבחינה אובייקטיבית וגם סובייקטיבית ,דבר לא הלך לי בקלות ,אולי כי הקדמתי את תקופתי בכמה שנים או עשורים ,ורעיונותיי נראו מוזרים או מופרכים אף שבמוקדם או במאוחר מרביתם אומצו ומומשו .ייתכן שהקושי נבע מדעותיי הפוליטיות ,מהשקפת עולמי הבלתי-מתפשרת ,מעמדותיי העקרוניות ,אולי לא פעם השקעתי עודף מאמצים בהשגת המטרה ,ואולי כל אלה יחד. היום אני מביט על הרבה מתקופות אלו בפליאה ובהרגשה של "עשיתי את זה", ולמרות זאת לא הייתי מוכן לחזור אף לא לאחת מהן .נשמע לא הגיוני ,אך זאת הרגשתי ,וחבל. כאמור ,לא נולדתי עם כפית זהב בפה ,ואילו נולדתי כך ,לא הייתי יודע להתנהג בהתאם .תמיד בחרתי ,מרצון או שלא מרצון ,במודע ושלא במודע ,בדרך הקשה והבלתי-סלולה ,בהר התלול ולא בתעלול .שילמתי את המחיר במלואו ,עם צרור ענק של קבלות .אחד המעשים שבהם אני גאה הוא עבודתי במוסד לביטוח הלאומי, ולו אקדיש פרק זה ,שביד כישרונית ומיומנת יותר משלי היה יכול למלא את דפיו של רומן שלם .אפשר היה לגולל מסכת שלמה של תמיכה ופרגון ,חברות ונאמנות מצד אחד ,ומתח ותככים ,העמדת פנים ושקרים ,בדיות והכשלות מצד אחר .אך אני אסתפק בכרוניקה של העובדות ,כרוניקה של העשייה למען הנזקקים. * 251 נתן לבון במאי 1978עזבתי את לשכת דרום ועברתי למוסד לביטוח הלאומי ,להגשים חלום אישי וחלום של מקצוע העבודה הסוציאלית בארץ ,זה עשרות שנים :לבסס מבחינה חוקית את מתן העזרה הכספית" ,תמיכת הסעד" ,שניתנה עד אז על בסיס קריטריונים מעורפלים ,שיקול דעת ושרירות לב .להפוך אותה מחסד לזכות במסגרת חקיקת חוק שוויוני שיעמוד במבחן משפטי" :חוק הבטחת הכנסה" .חוק זה שחרר את עמיתיי העובדים הסוציאליים בלשכות לשירותים חברתיים )סעד( מהעיסוק ואפשר להם לעסוק בעבודה טיפולית. בכסףִ , זכות גדולה נפלה בחלקי ולא שיערתי כמה מכשולים מסתתרים מעבר לפינה, והיו הרבה פינות ,אך לשמחתי ,כוחותיי עמדו לי ועברתי את מרביתם .דבר זה לא היה קורה ללא תיווכה ,המלצתה ותמיכתה של חברתי הטובה ברכה בן צבי. במוסד האיצו בי להקדים ולהתחיל לעבוד על הנושא ,וכשהגעתי התברר שאפילו חדר או שולחן לא הוקצו לי .למעשה הם הריצו ניסוי שנה לפני כן ,ברמלה ובכפר סבא ,ואני הייתי אמור להרחיבו לסניפים נוספים ,להפיק לקחים ולהסיק מסקנות שיובילו לחקיקה ,ליישומה ולאכיפתה .הניסוי התבסס על כך שכל רשות מקומית הייתה צריכה להסכים שתמיכות הסעד שנתנו עד אז מחלקות הסעד שלה ישולמו על ידי הביטוח הלאומי ,ובכך גם לוותר על תקן כוח אדם ,והמוסד לא בהכרח העסיק את העובד שישב על אותו תקן. כמובן ,לצורך הרחבת הניסוי משרד הרווחה היה חייב לגבותו .תחילה אמרו לי במוסד שקברניטי משרד הרווחה לא כל כך רוצים בהעברת הנושא .הפעלתי את כישוריי ואת קשריי ,והשגתי הסכמה מלאה של כל הגורמים הנוגעים בדבר ,ואפילו מונה מטעמם עובד כאיש קשר ותיאומים .אז ,אותם האנשים שרצו שאגיע כמה שיותר מהר ולהתחיל בעבודה ,מצאו תירוצים שונים להאט את הקצב .נתנו לי לרוץ למחלקות רווחה לשכנעם להעביר את מתן התמיכות אלינו ,ואחר כך להיפגש עם מנהלי סניפים במוסד שייקחו לעצמם את המטלה הזאת ,וברגע האמת בלמו אותי. המשחק הזה ,ללא חדר ושולחן" ,תלך-תבוא" ,נמשך שנה שלמה. תהליך החקיקה נתקע פעם במוסד לביטוח הלאומי ,פעם בכנסת ופעם במשרד זה או אחר ,כשחלק מהממונים עליי עמדו מאחורי הסחבת המרגיזה הזאת .איבדתי את סבלנותי וכתבתי מכתב זועם ומאיים אל השר ,ישראל כץ ,באמצעות המנכ"ל, רפי רוטר ,ואף נפגשתי עם השר פנים אל פנים .את כץ הכרתי כמרצה שלי ומפעילותי באיגוד .הוא היה איש חביב ומסביר פנים ,שהכיר בחשיבותו של החוק .הוא הרגיע אותי והבטיח להניע את ההליכים ,ושבתחילת 1982החוק ייכנס לתוקפו .אז קבענו תקדים במינהל הציבורי הישראלי 87 :תקני כוח אדם הועברו מהרשויות המקומיות למוסד לביטוח לאומי לצורך הפעלת החוק. 252 מסע במנהרת חיי העניינים החלו לזוז .הכול בוצע ,אך השירות להבטחת הכנסה נשאר הילד החריג והסורר של המוסד .רבים מהמנהלים התנהגו כאילו הם עושים לי טובה אישית ,ורק מעטים הבינו את החשיבות הלאומית של החוק .כקוריוז אציין שמיד עם תחילת עבודתי יצאה משלחת לאנגליה ללמוד שם את הנושא ,אך אני לא נכללתי בה .כמו כן התקבלתי למוסד וגם עברתי מכרז כמנהל לכל דבר ועניין ,אך רק בנובמבר 1980 הוזמנתי לראשונה לכנס המנהלים שדנו בחוק הבטחת הכנסה .ובעוד שנתיים לאחר מכן אושרו לי משכורת ותנאים נלווים כמו למנהלים המקבילים )לפחות שילמו רטרואקטיבית ,כולל ריבית והצמדה(. הפעלת החוק הצריכה תיקון תקנות רבות .לשם כך התכנסה מנהלת המוסד למשך יומיים לדון בתקנות השונות .אני הצגתי את האוכלוסיות השונות שלכל אחת מהן תקנה משלה ,כגון אימהות נטושות ,ילדים עזובים ,אסירים משוחררים ומצבים טרגיים מסוגים שונים .משתתפי הדיון התקשו להבין שיש אנשים במצוקות כאלו, ובערב ,לאחר הדיונים ,שמעתי אותם מתלחשים" :כנראה נתן קודח ממוחו". * בקיץ 1981מרים נותחה באחת מריאותיה לאחר שהתגלה בה גידול קטן שלא היה ברור מה טיבו .לאחר בדיקות והתייעצויות רבות ,הלכה בלב כבד לניתוח. הניתוח ארך כמה שעות .אלה ,אורן ואני המתנו בדריכות ליד חדר הניתוחים, וכשהרופא יצא והודיע לנו שהכול בסדר וככל הנראה הגידול היה אצלה מלידה, קפצנו משמחה .מאחר שעדיין לא הורשינו לראותה יצאנו העירה בצהלה ,לחגוג ולפרוק את המתח ,קודם בארוחה חגיגית ולאחר מכן בקניות .למרים קנינו את החלוק המסורתי ,לאורן ,שהיה אז בקיבוץ ,קנינו אופניים מיוחדים שרצה מזמן ,גם הלכנו לסוכנות נסיעות לברר פרטים על טיול לסקנדינביה .ולאלה מה קנינו ? כשחזרנו לבית החולים ,עם זר פרחים ובמצב רוח מרומם ,מצאנו את מרים כעוסה על כל העולם ,ובייחוד על הרופא .היא סיפרה שהרופא בישר לה שאין לה כלום ושהניתוח היה לחינם .עד היום היא מספרת כיצד העז לומר לה דבר כזה בעת ששכבה עם מיליון צינורות ,באפיסת כוחות וכאובה. בספטמבר נסענו לסקנדינביה .הממונים עליי כעסו מאוד שבעיצומן של ההכנות להפעלת החוק יצאתי לחו"ל לשלושה שבועות וחצי ,אך בהתחשב בניתוח של מרים נצרו את פיהם ואני חגגתי את נקמתי המתוקה אחרי חודשי ה"ייבוש" הרבים .גם ידעתי שעובדיי ועמיתיי לא יחסכו מאמץ כדי לבצע את כל הדרוש. * 1בינואר 1982הגיע ,החוק נכנס לתוקפו ,וכל סניפי המוסד ,אלה שהשתתפו בניסוי והאחרים ,פתחו את שעריהם לתובעי הבטחת הכנסה .קדמה לכך סדרה של קורסי הדרכה שהתקיימו בעת ובעונה אחת בכמה מקומות בארץ ,ואני ועוד כמה 253 נתן לבון מעוזריי נסענו ממקום למקום להרצות ולהדריך בהם .מבצע בהיקף ובשיטות כאלו נערך לראשונה בתולדות המוסד לביטוח הלאומי ,ובמהלך השנים לא חסרו מבצעים חדשניים נוספים. חוק הבטחת הכנסה מבוסס על מבחני הכנסה ועל מבחני תעסוקה ,כך שחלק מהתובעים מופנים לשירות התעסוקה לחיפוש עבודה .אך שירות התעסוקה פתח בעיצומים ,ונאלצנו למצוא שיטות ובדיקות אחרות כדי לא לקפח אף אדם ולהבטיח לו אמצעי קיום מינימליים. בכלל ,אחת המכשלות של חוק הבטחת הכנסה הייתה דרך פעולתו של שירות התעסוקה .הם התייחסו לאוכלוסייה הזאת בבוז ,לא עשו מאומה כדי לחפש להם עבודה ,ונתנו לרבים מהם "המלצות" שהם אינם ניתנים להשמה. בתוך האווירה העכורה של שירות התעסוקה נמצא צדיק אחד ,פקיד מצפוני ומסור ,שיחד איתו יזמתי כמה מיזמים תעסוקתיים ביערות קרן הקיימת ובאתרים ארכאולוגיים .שניים מהם ,בבית שאן ובסוסיה ,הם פרי עבודתם הנאמנה של תובעי הגמלה להבטחת הכנסה .היו גם מיזמים של אימהות חד-הוריות ושל הכשרה מקצועית שקדמה לה השלמת השכלה בסיסית. לדאבוני ,למרות הצלחתם של מיזמים אלה ,משרד האוצר לא גילה מספיק הבנה ורגישות והפסיק כמעט את כולם .זה לא מנע ממנו ,לאחר שנים ,להשיק בהשקעות אדירות את "תכנית ויסקונסין" הגרנדיוזית והמפוקפקת. השירות להבטחת הכנסה פעל בשיטות מנהליות חדשניות ויעילות ביותר ,והפך לאחד האגפים המוצלחים במוסד .מדי שנה ,יחידה זו או אחרת הוכתרה כיחידה המצטיינת של המוסד .כל אלה לא מנעו את המשך הטרוניות והטענות כלפי האוכלוסייה ה"לא-מוצלחת" הזאת. רוטר ,המנכ"ל ,שלמד את הנושא שנים רבות ,ביקר בסניף ירושלים בימים הראשונים להפעלת החוק ,ואחר כך אמר לי בהתפעלות שהופתע לראות שאנשים שפגש בחדר ההמתנה למדור להבטחת הכנסה הם אנשים רגילים... הדבר מעיד על הדעות הקדומות ועל היחס האמביוולנטי שנהגו כלפי תובעי הגמלה להבטחת הכנסה .חלק נכבד ממנהלי המוסד לא הפנימו לחלוטין שגמלה זו אינה חסד אלא זכות ,זכות חוקית. מול כל הסטיגמות ,ההמולה והמקלות שתקעו בגלגליי ,השתדלתי להפעיל שירות אנושי ומבין ,אוהד ותומך ,וגם עמדתי בכך. זמן קצר לאחר הפעלת החוק התחלפה הממשלה ואבו-חצירא ממפלגת "תמי" התמנה לשר הרווחה .הוא כמובן הדיח את רוטר ומינה איש משלו ,עו"ד דני עזריאל. לצעד זה קדמה מערכה ציבורית להשאיר את רוטר בתפקיד במוסד ומחוצה לו, שבה היה לי חלק נכבד ,אך לשווא :עם כניסתו של המנכ"ל החדש חשו המנהלים של 254 מסע במנהרת חיי המשרד הראשי מאוימים .התכנסנו ,בחרנו ועד ,ואני ,המנהל הצעיר ביותר במוסד, נבחרתי ליו"ר הפורום. * עם כל המתח והבלגן שהיה בחודשים שלפני הפעלת החוק ,כשפעולות ההכנה וההיערכות היו בעיצומן ,פרצה שביתה בביטוח הלאומי ,וידיי וידי עובדי היו כבולות. מרוב עצבים ומתח החלטתי לממש חלום ישן ,לקנות דירה חדשה ,כי הדירה שלנו ברחוב בן ציון הייתה בדמי מפתח. במשך שלושת ימי השביתה עיינתי בכל המודעות למכירת דירות וטיפסתי על פיגומים רבים בשכונת רמות וגילה .כשמצאתי כמה אפשרויות מתאימות ,חזרתי לביקור נוסף עם מרים .לבסוף הבחירה נפלה על דירה נחמדה של שלושה חדרים עם יציאה לחצר ,בשכונת גילה .בדמי קדימה סבתא לאה עזרה לנו ,את התשלום הראשון פרענו בעזרת קופת גמל ,ובשביל היתר לקחנו משכנתא שאת רובה שילמנו מדמי השכירות .וכך נהיינו לבעלי בית .מי אומר שלא כל עכבה לטובה? * מבחן חשוב להבטחת הכנסה היה בשנות האינפלציה הגדולה ,1985–1984בעת שהשכר נשחק מדי יום ,גמלת הבטחת הכנסה התעדכנה מדי חודש ,ועשרות אלפי שכירים פנו למוסד לבקש השלמת הכנסה לשכרם המדולדל. הסניפים הוצפו בפונים ,העובדים לא עמדו בפרץ ,ואז יזמתי הקמת יחידת מטה המורכבת מעובדי מחלקות שונות במשרד הראשי .הכשרנו אותם בקורס מזורז והם טיפלו אך ורק בתביעות להשלמת הכנסה .העבודה התבצעה חלקה במשרד הראשי וחלקה בניידת שהגיעה ,לפי הצורך ,לסייע לסניפים העמוסים .הרעיון עורר תחילה ספקות רבים אך במבחן התוצאה זכה להרבה תשואות וכבוד ,בעיקר מצד מנהלי הסניפים .כמה עובדים של היחידה התגלו ככישרונות אמיתיים ,וזה היווה עבורם קרש קפיצה לתפקידים בכירים. כך השירות להבטחת הכנסה מילא תפקיד לאומי ממדרגה ראשונה ,ובעת משבר כלכלי נתן מענה למצוקותיהם הזמניות של עשרות אלפי משפחות .גם בגלי העלייה השונים מצא השירות שיטות הולמות לתת מענה ראוי ,הולם ומותאם לעולים .למען העולים מאתיופיה הסדרנו ניידות מיוחדות שהגיעו למרכזי הקליטה שבהם שהו, והכשרנו קבוצה של בנות אתיופיות שתסייעו להם למלא את טופסי התביעה .איתנו הגיעו גם נציגי הבנק לעזור להם לפתוח חשבון ולהשתמש בהמחאות ,ולשם שינוי אף ויתרו להם על העמלות. זרם העלייה מחבר העמים חייב אותנו בהיערכות מורכבת ורחבה יותר .הגשתי תכנית עם הערכת נתונים משלי ,נתונים שלא תאמו כלל לאלה של מנהל התכנון והמחקר של המוסד .פגעתי בקודש הקדושים של המחקר והסטטיסטיקה .לאחר 255 נתן לבון הרעש והמהומה ,נזיפות וקריאה לסדר ,קיבלו את התכנית שהתבססה על התחזית שלי. לתכנית לא היה אח ורע במוסד .היא כללה שינוי והחלפת המערך הממוכן, ויצירת מערך חדש שיאסוף בעצמו את כל הנתונים הנמצאים בקבצים השונים של המוסד על תובע גמלה להבטחת הכנסה – פרטים מזהים ,הרכב משפחה ,כתובת, בעלות על רכב ,גמלאות וקצבאות אחרות ועוד .נשמע מפחיד אך זה קיצר מאוד את הליך הטיפול בבקשה ואישורה. ניהלתי ויכוחים סוערים עם אנשי המחשבים שניסו לנצל את בורותי בענייני מחשב ולומר לי מדי פעם "זה בלתי אפשרי" ,אך אני טענתי בנחישות שהמחשב הוא כול-יכול .ואכן ,הודות להתעקשותי בנו את המערכת הממוחשבת המתקדמת והמשוכללת במוסד. עם לא מעט חריקות והתנגדויות ,הוכחתי שבעזרת תוספת קטנה למצבת כוח האדם ומחשוב משוכלל ,אפשר לפתור בהצלחה את בעיות העומס .גם אנשי מינהל המחקר נאלצו להודות ,גם אם בחריקת שיניים ,שתחזיתי התממשה. מעניין לציין שהבוס שלי ,ישראל ערד ,שכמה שנים לאחר שעזבתי למד במכללת פו"מ של צה"ל ,הגיש כעבודת גמר את פרויקט קליטת העולים של הבטחת הכנסה. משום מה שכח להזכיר מי הגה ,תכנן וביצע אותו .עם ערד היו לי יחסים מורכבים מאוד :מצד אחד מחלוקות והתנצחויות ,ומצד אחר פרגון ותמיכה .לא פעם הודה בדיעבד שצדקתי .חברים סיפרו שלאחר עזיבתי היה נוהג לומר במצבים מורכבים: "נתן חסר לי היום" .בפגישתנו האחרונה ,כשהצטלבו דרכינו לכנסת במערכה למען זכויות הזקן ,אמר לי בבדיחות הדעת" :עכשיו אני חושב שאני נתן לבון". למרות ההצלחה שקצרתי עייפתי מהדיונים הסיזיפיים ,מהוויכוחים האין- סופיים ,מהתנכלותו של המנכ"ל מרדכי ציפורי ,שסירב לקדמני בשל עמידתי על עקרונותיי ודעותיי ,עצמאותי ועוצמתי ,ובגיל 60החלתי לגשש לכיוון פרישה מוקדמת. בפברואר 1993עזבתי את המוסד ויצאתי לפנסיה ,אך לא לפני שאותו ציפורי העניק לי ולשירות להבטחת הכנסה את פרס היחידה המצטיינת של המוסד. ולפני שאפרד מעלילותיי במוסד ,זה המקום להזכיר את עובדי הנאמנים, המסורים לאין קץ ,המשוגעים לדבר ,שסבלו מחלומותיי הנועזים ,היו שותפים למלחמותיי הבלתי-פוסקות למען הצדק ,למען תובעי הבטחת הכנסה שעבורם נחקק החוק .למען אותה אוכלוסייה נזקקת לא היססתי לפעול לגילוי המתחזים והרמאים ,שהוציאו שם רע לנזקקים באמת. חשוב לציין שלאחר עזיבתי ,סגניתי קאטי גינזברגר ,רבת הפעלים ,האנרגיות, היוזמות והמעשים ,קיבלה את תפקידי .לאחר מותה הטרגי נתמנתה לתפקיד אורנה וירקוביצקי ,שהחלה את הקריירה שלה אצלנו כעלמה צעירה ,הספיקה להתחתן, 256 מסע במנהרת חיי ללדת ילדים ,ובימים אלה בנה הבכור מתגייס לצבא .אורנה ,אישה אינטליגנטית, מוכשרת ,נעימת סבר ,בעלת עיניים מאירות וחיוך ממזרי ,הרחיקה לכת והתמנתה לסגנית מנהלת מינהל הגמלאות. רותי ,מזכירתי החביבה ,היעילה והעקשנית ,התחילה לעבוד איתי כשהייתה בת ,18בעת שהייתי עדיין עובד "פורח" ,ללא חדר ושולחן .את רותי הושיבו עם מזכירה אחרת שלא פסקה להציק לה ולומר לה כמה היא מפריעה ,והיא הייתה באה אליי בוכייה ואני ,כאבא טוב ,עודדתי אותה ובאותה הזדמנות גם את עצמי .רותי קשרה את גורלה התעסוקתי בי ,ובחריצותה ולא מעט בעזרת הממזריות שבה ,התקדמה שלב אחרי שלב ,וכיום היא פקידה בכירה ,מדריכה סניפים ומרצה מבוקשת בקורסים ובהשתלמויות .מי יודע ,אולי עוד תגיע לתפקיד מנהלת השירות. עבדו איתי במטה עוד כמה עובדים ,כולם טובים ,יקרים ומסורים לשליחות, ביניהם יפה טובלי ,שהייתה סגניתי הראשונה ,בחורה אצילית ,יפת נפש ויפת מראה, רחבת אופקים ,בעלת ידע והשכלה ,נימוסים טובים ודרך ארץ ,פיקחית וחכמה, מלאת רעיונות ויכולת ביצוע .יפה חלתה במחלת ממארת ,וכשהעריכה שסיכוייה להחלים אפסיים שמה קץ לחייה. היו עוד רבים ,מצוינים ,שהלכו אחריי באש ובמים ,עבדו במסירות יוצאת דופן, ולא היססו לסכן את מעמדם ואת מקום עבודתם כדי לעמוד לצדי ולהגן על כבודי. במוסד רכשתי הרבה חברים ,ידידים ,עמיתים ,אוהבים ומעריצים ,שהעריכו אותי ואת אופיי ,את דרך מחשבתי ואת מעשיי .לא פלא שחלקם שמחו להצטרף אליי ל"כן לזקן". 12ביולי 2008 257 נתן לבון 58 – 1978אורן מתגייס ואלה הולכת לכיתה אל"ף לפעמים החיים מזמנים צירופי התרחשויות ומאורעות חשובים .צירוף כזה קרה בשנת ,1978וכמה טוב שכל האירועים היו חשובים ומשמחים. זה קרה אתמול" ,רק" לפני 30שנה ,ואני חשבתי שאני מסיים לכתוב את זיכרונותיי .ככל שאני מתקדם בכתיבה ,אני נוכח לדעת כי חלקים גדולים מקורות חיי נמחקו כאילו נכתבו על נייר לקמוס .אך עם עוד מעט מאמץ ורצון טוב אולי משהו יבצבץ ,בכחול או בירוק ,ויעלה ממרתפי הזיכרון. בשנת ,1978כשהתחלתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי ,חזרתי לראשונה לרומניה לטיול שורשים מהוסס .במקביל ,באותה שנה ,עברתי עם ילדיי בצומת דרכים חשוב בחייהם מבחינה אישית ומשפחתית. באותה שנה גם אירע מפנה דרמטי ביחסי ישראל–מצרים .מעט לפני כן נחת אנואר סאדאת בלוד ונאם בכנסת ,ופתח דרך להסכם שלום בין שתי המדינות. מעניין היה לראות את השינוי הדרסטי שחל בציבור הישראלי – משנאה יוקדת כלפי מנהיג העם המצרי ,עמו ומדינתו ,לאהדה גורפת של ההמונים שרצו לקנות את דגל מצרים כדי לנופף לנשיא והריעו לו בכניסה לירושלים .אני יושב מול הטלוויזיה בשחור-לבן וצופה במחזה צבעוני זה ,לא מאמין למראה עיניי ,פורץ בבכי של שמחה והתרוממות רוח. * אורן למד בבית הספר "חוות הנוער" וסיים בקושי את כיתה י"א .כרגיל ,המורים אהבו אותו ,המנהל גם ,כולם העלימו עין פה ושם ,ולמרות זאת לא היו מוכנים להעלותו לכיתה י"ב ,וגם אורן לא כל כך התלהב מכך .הוא היה שקוע כל כולו בשמו"ץ ,שסיפק לו יותר חוויות ואתגרים מאשר בית הספר .עם זאת ,אורן הוכיח שכשמשהו מעניין אותו הוא מצליח לבצעו על הצד הטוב ביותר .הוא הצטיין בנגרות, קיבל עשר בסרטוט ,ואחת מעבודותיו הוצגה בבית הספר עוד כמה שנים לאחר שעזב. הוא תכנן לעשות בגרות אקסטרנית ולעבוד .ואכן ,עבד כמו שד ב"חברה למדליות" ונרשם לבית ספר לבגרות אקסטרנית .לאחר זמן קצר הפסיק את לימודיו מתוך כוונה ללמוד אחרי הצבא ,והעדיף להתחיל לעבוד ולהמשיך להיות מעמודי התווך של הקן בירושלים .התפרסם במעורבותו הרבה וגם בהופעתו ,בחולצתו הכחולה, בשיערו הפרוע ששבה את לב הבנות ,וברגליו היחפות .בלילות לאחר המפגשים בקן 258 מסע במנהרת חיי הלך עם חבריו לעיר העתיקה לנגב חומוס או לאכול מאפה או פיתה מיוחדת .אני פקחתי עין תורנית עד שחזר הביתה ,ונרדמתי רק עם חריקת המפתח במנעול. כבר סיפרתי ,הקשרים בינינו היו יותר מטובים .עוד בהיותו תינוק ,כשהתעורר בלילות או במצבי מצוקה שונים ,אינסטינקטיבית קרא "אבא" .כך קרה גם בבגרותו. לאחר שנחשף בעבודתו למכונת ריתוך ,ועיניו צרבו והפריעו לו לישון ,הגיע למיטתי בלילה וקרא אבא ,והלכנו יחד לחדר המיון בבית החולים שערי צדק. באחד הימים אורן הודיע שהוא עובר לגור ב "מעון קיץ" באחד הבתים שבשכונת ליפתא הנטושה ,שנודעה כמרכז בילוי של עבריינים ומסוממים .ללא אומר הגעתי באבה הרפתקת נעורים זו. לשם ברכב וגדעתי ִ אורן חרוץ מאין כמוהו ,ותמיד השתתף בשיפוצים ובתיקונים שעשינו לאורך השנים בבית .כבר בגיל 16ריצף קיר שלם במטבחנו הצנוע ,ובתקופה אחרת בנה קיר הפרדה מעץ אורן ,כולל התקנת דלת הזזה עם סגירה מדויקת .פעם אחרת בנה בוידם ,אף הוא מעץ אורן ,שעורר התפעלות אצל כל באי הבית. לבו לב זהב ,רגיש למצוקות הזולת ומשענת לחבריו .במבצע אנטבה ,כשהוריו של חברו הטוב דני היו בין החטופים ,הוא לא מש ממנו עד שהפרשה הסתיימה. אפרופו דני ,באחד הערבים הם עברו ליד מגרש גרוטאות של מכוניות וברגע של שטות התפתו לגנוב דלת של מכונית .המשטרה תפסה אותם ופתחה להם תיק. אוי לבושה ,הבן שלי ,בנו של העובד הסוציאלי המוכר והמכובד ,נתפס בגנבה .הוא הופנה לקצין מבחן ,שלאחר כמה שיחות סגר את תיקו .עד היום אני מתחרט על החריפות שבה הגבתי על מעשהו. אורן היה נער בעל כישורים טכניים מפותחים ,התחיל ללמוד נהיגה בגיל 17אצל דוד ,אותו מורה שלימד בזמננו אותי ואת מרים .עוד לפני שקיבל רישיון ,יצאתי לרחוב וראיתי אותו נוהג ומחנה את הרכב ליד הבית .העדפתי להעמיד פנים שלא ראיתי אותו ,והוא למד את הלקח ונשאר אסיר תודה על כך. ב 9-במרס ,1977כשמלאו לו 17וחצי שנים ,יום לאחר שקיבל רישיון ,בטסט ראשון כמובן ,נסענו לחיפה לחגוג את יום הולדתה של מאמיקה .מובן שאורן נהג הלוך וחזור בבטחה ועקף בזהירות מכוניות ואוטובוסים .כשהגענו הביתה ושמענו חדשות ,התברר שהוא עקף ,בין היתר ,את אוטובוס המחבלים שביצעו את הפיגוע בכביש החוף. עוד הרבה סיפורים אפשר לספר על אורן ,ילד ונער מיוחד שאהב ואוהב עד היום עבודת כפיים ,צילום ועוד .על החוגים הרבים שהשתתף במוזיאון ישראל .בסקרנותו הרבה התנסה בנגינה בחליל ובגיטרה ,במשחק ובמה לא. מרים התקשתה בגידולו של אורן .היא ידעה לתפור לו בגדים יפים ומקוריים, לאפות לו מדי פעם עוגה לטעמו או ללוותו למחנות קיץ ,אך לא יכלה להשלים עם העובדה שלא אהב ללמוד .בגיל ההתבגרות התקשתה עוד יותר .היא נחלקה בין 259 נתן לבון היותה אם אוהבת ותומכת לבין הביקורתיות המופרזת שלה על מעשיו והתנהגותו. תמיד אמרה לי" :תגיד לו"" ,תדבר איתו" ,ואני נקרעתי בין הצורך לחבק ולהגן עליו לבין ההכרח להציב לו גבולות. באחד הימים הגעתי הביתה וראיתי את אורן אורז את תרמילו .שאלתי מופתע: "מה קרה? לאן אתה הולך?" ומרים ענתה במקומו" :שוחחנו והגענו למסקנה שאנחנו לא מסתדרים ושהוא עוזב את הבית."... מההה? עמדתי בפה פעור ,ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתה .הבן שלי עוזב את הבית? סתם ככה ,ישוטט ברחובות ללא מטרה וכתובת? לא ולא! יצאתי לשוחח איתו בחוץ ,דיברנו ארוכות ,ניסיתי לשכנעו שאמו אוהבת אותו בדרכה ושמקומו איתנו בבית .שנינו חזרנו הביתה עם עיניים לחות ,כתף אל כתף .עיניי דומעות גם בעת העלאת זיכרון עגום זה על הכתב. עברנו הרבה משוכות ומצבים מביכים וכואבים .מרים ואני לא ראינו עין בעין את דרך חינוכם של הילדים .תמיד עמדתי על המשמר מול דרישותיה המחמירות והגנתי עליהם מהתפרצויותיה )שגם אני לא ניצלתי מהן( .בחלוקת התפקידים בינינו אני הייתי האבא הטוב והמגונן ,אבל גם זה ששומר על כבודה ,יותר ממה שהיא עצמה שמרה עליו .הייתי בן ברית של ילדיי וגם ניסיתי להקנות להם ערכים ,מידות ומוסר, וכאמור השתדלתי להגן על כבודה של מרים .האם הצלחתי בכך? המציאות הוכיחה שכן .לא מעט בשל הדוגמה האישית ,הדיבור הישיר ,הכנות ,החיוך המלטף והכבוד הגדול שרכשתי כלפיהם מיום היוולדם כבני אדם חופשיים. לאורן היו כמה חברות .ערב הגיוס ,או יותר נכון ערב הגיבוש בגרעין הנח"ל בקיבוץ ,הייתה לו חברה בשם חנה .בחורה בלונדינית ,צנומה ועדינה ,ביישנית, נעימה מאוד ,שכמו רוב חברותיו נקשרה גם אלינו. שעת השי"ן הגיעה .לאחר שציידנו אותו בכל הדרוש ,חנה ואני ליווינו אותו לפנות ערב לתחנת אגד בדרכו לקיבוץ שובל ,שם עשה את ההכשרה .הפרדה קשתה עליי ,ואף יותר על חנה .היא בכתה ,נישקה אותו ונפנפה לו לשלום .בחושיה הנשיים ניחשה שזו פרידה לתמיד .ואכן כך היה .בביקורנו הראשון בקיבוץ בישר לנו אורן שיש לו חברה חדשה ,לוסי ,שאותה הכרנו רק בביקור השני ,כי היא נסעה הביתה. * אלה הייתה ילדה מפותחת מאוד ,בעלת סקרנות מדהימה ,עושר לשוני רב וגם אושר פנימי ,כושר הבנה מעל לממוצע וזיכרון מעולה. היא נולדה בסוף דצמבר ולפי ההסדרים הייתה צריכה להמשיך בגן חובה שנה נוספת .בהתחשב בכך שלמדה לקרוא ולכתוב במהלך נסיעתנו לרומניה ,ועקב התפתחותה האינטלקטואלית ,חשבתי שחבל שלא תעלה לכיתה אל"ף .לעומת זאת מרים סברה שמוטב לתת לה להתבגר נפשית עוד שנה .לבסוף מרים הלכה איתה 260 מסע במנהרת חיי לייעוץ פסיכולוגי שבו נקבע שאלה בהחלט בשלה לכיתה א' ,אך יש לעקוב אחר התפתחותה הרגשית. הפור נפל .רשמנו אותה לבית ספר שרת בשכונה ,אותו בית ספר שבו למד אורן בזמנו ,אך עם מנהלת ברמה אחרת ,חביבה ,אנושית ומסבירת פנים .יום לפני פתיחת שנת הלימודים המורה כינסה את התלמידים ואת התלמידות עם הוריהם .אלה ואני התייצבנו נרגשים וחוששים ,ולפי בחירתה של אלה ,התיישבנו באחד המקומות האחרונים בכיתה .הופיעה מורה צעירה ונאה ,לבבית ופתוחה ,בטוחה בעצמה .נראה שמשהו היה חריג בפניה ולאט-לאט הבחנו שעיניה אינן בצבע זהה .זה לא הפריע לה להיות מורה ומחנכת טובה ,חמה ודרשנית ,שהתלמידים אהבו אותה ,ואלה גם. כבר בימים הראשונים ללימודים הבחינה המורה שאלה משתעממת בשיעורי העברית ,כי היא כבר ידעה לקרוא ולכתוב .לכן לשיעורים אלה היא הכינה עבורה חוברות מיוחדות המתאימות לרמת ידיעותיה .בחשבון היא גם רכשה מושגים ראשונים ,אך התקשתה בתרגילים המתקדמים יותר ,והרומן הלא-מוצלח שלה עם מתמטיקה נמשך עד הבגרות. אלה ,כאחיה ,הלכה לחוגים שונים ומגוונים .בבית הספר היא אהבה מאוד את הסדנה למשחק ,קיבלה את דין ההורים והתמידה בלימודי חליל וגם השתתפה בחוג בלט ,דבר ששיפר את גמישותה אך לא תאם את מידותיה .זה לא מנע ממנה להופיע עם חברותיה במופע באולם ימק"א. אלה הייתה ילדה כישרונית וחרוצה .לא היו לה בעיות עם שיעורי בית ,היא הייתה מתמידה וממושמעת ,ביישנית גדולה ובעלת רגישות גבוהה במיוחד .נעלבה בקלות ובכתה בתגובה לכל פגיעה זעירה ,סלדה מצעקות והתכווצה והשתתקה מכל הרמת קול .זה הכביד מאוד על יחסיה עם מרים ,שהייתה מרבה להרים את קולה. למרות אופייה הנוח ,אלה לא חסרה קפריזות והתפרצויות זעם בכל עת שחשה שכבודה נפגע ,ושלפי תחושת הצדק הטבעית שלה ,זכויותיה הופרו .הכול בעיניים של ילדה מתוקה בת ארבע ,שהתקוממה על כך שלאחיה מרשים לחזור אחר חצות, ואילו היא צריכה ללכת לישון בשמונה בערב. לצד זה ,בנסיבות מסוימות היא ידעה ועדיין יודעת לגלות הבנה ,להבליג ולהשלים תוך גילוי התחשבות ובגרות אדירה. לאחר בקשות ותחנונים חוזרים ונשנים מרים הסכימה שתאמץ כלב .ואכן, התחלנו לגדל גור חמוד בצבע חום ,שקראנו לו חומי ,אך מה לעשות שכלב ,כמו לכל בעל חיים ,יש צרכים משלו ,והוא נהג לעשותם בכל מקום בבית .תהליך הלמידה דורש זמן ומיומנות ,ובעיקר סבלנות ,והמשאב האחרון אזל למרים .היא דרשה בתוקף להיפטר מהכלב ,וכרגיל אמרה לי לדבר עם אלה .בלית ברירה ,לאחר כמה דחיות והיסוסים רבים ,דיברתי עם אלה ,והיא ,בחוסר רצון ובכאב לב גדול, הסכימה למסור את הכלב לחנות לחיות .מתוחה ובוכייה מסרה את הכלב ,שהוכנס 261 נתן לבון למלונה יחד עם כלב גדול .בדרך היא שאלה אותי בדאגה רבה" :האם הכלב הגדול לא יתנכל לחומי שלנו?" חזרנו הביתה ,מתוחים ,מהורהרים ושותקים ,ומאז לא דיברנו על כך .אני נשארתי עם סימן שאלה גדול ועם צביטה בלב .במהלך השנים פיצינו אותה בבעלי חיים פחות מלכלכים :אוגרים ,עכברים לבנים ,דגי נוי שמתו ממזון יתר ,וגם תוכי שהשתעשע עם עצמו בראי שבכלוב. תכונות אלו ,שאפיינו אותה בילדותה ,תקפות עד היום .כמובן ,מעודנות יותר, מאופקות ומסוננות במבחנות חוכמתה החריפה וניסיונה הרב .אז והיום חיוכה שובה הלב והעין הם סימני ההיכר המיוחדים שלה. 14ביולי 2008 262 מסע במנהרת חיי 59 כפית של כסף אמנם לא נולדתי כאמור עם כפית זהב בפה ,אך כתינוק הייתה לי כפית של כסף שראשי התיבות של שמי היו רקועים בה ,והיא נשמרה במשפחה שנים ארוכות. מלווינה ) ,(Malvinaעוזרתנו הנאמנה ,האכילה אותי בכפית זו מחית תפוחי אדמה שבישלה עבורי .אף שהייתי שמן מאוד היא התעלמה מהמלצות הרופאים בטענה ש"האדון הקטן שלנו צריך לאכול ."...היא האכילה אותי כשאני יושב על כיסא אוכל בצל עצי הערמונים בחצר ,וסיר מתחתיי .כבר אז הייתי רב-פעלים! * אך זה כל מה שנשאר לי מכפית הכסף שהייתה לי ,ומכפית הזהב שלא הייתה לי .הן לא עזרו לי בחיים ,וגם לא הדם הכחול שמאמיקה התגאתה שזורם בעורקינו )ומי יודע ,אולי כן?!( .את דרכי בחיים פילסתי בשבילים לא סלולים ,שחיתי נגד הזרם גם כשלא ידעתי לשחות ,מעדתי והסתבכתי במערבולות לא מעטות ,שמחלקן יכולתי להימנע .מרובן יצאתי בשלום ,לעתים חבול ,אך בדרך כלל בסופן השגתי את מבוקשי והתחזקתי לקראת המערכות הבאות. גם כשהרגשתי או כשאחרים חשבו שאני "על הקרשים" ,ידעתי להתנער ולקום מחדש ,בדומה לוורדים שנובלים אך לאחר גיזום וטיפול פורחים מחדש .השתדלתי בכל מחיר ,תוך רצון אדיר ,להזֵם את ההערכות והנבואות של בני ביתי "שלא יֵצא ממני דבר" .חדור נחישות ואופטימיות ,כבשתי את כעסי ,עצרתי את דמעותיי והמשכתי ללכת ,לעתים צעד אחד קדימה ושניים אחורה. בעת האריזה לקראת המעבר שלנו לרמת גן ,פשפשתי בניירות שהצהיבו שאספתי בקלסרים ישנים ,ונדהמתי בעצמי ממספר המכרזים שבהם הצעתי את עצמי .עד שקיבלתי את התפקיד הנכסף של מנהל לשכת הדרום בעיריית ירושלים, השתתפתי ביותר מ 12-מכרזים .אכזבה אחרי אכזבה ,חבול בנפשי ,מתעשת ומחפש את ההזדמנות הבאה ,שבמוקדם או במאוחר הגיעה .אני לא מתבכיין ,כי זו הדרך שבה בחרתי ,ביודעין או שלא ביודעין ,כי לרוב מה שמשיגים בקושי טעמו מתוק יותר ,גם אם נשארות פה ושם שריטות או צלקות. כשעזבתי את העירייה והלכתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי ,תכננתי שיום אחד אחזור לעירייה כמנהל המחלקה כולה .וכך ,בשנת ,1986הזמינה אותי בתיה ושיץ, מנהלת המחלקה ,סיפרה לי שהיא עומדת לפרוש ,שאני המועמד שלה לתפקיד, ושכדאי שאגש למכרז. 263 נתן לבון לאחר בירורים בקרב מכריי בפרוזדורי העירייה ,הבנתי שסיכויי טובים והצעתי את מועמדותי לתפקיד .הגעתי לריאיון בפני ועדת הקבלה .בחדר ההמתנה פגשתי כמה מחבריי הטובים ,שחלקם עבדו תחתיי בעבר .הם הופתעו לראותני ,איחלו לי הצלחה ואמרו שלדעתם אני האיש המתאים. ועדת המכרז כללה שבעה-שמונה חברים מבכירי העירייה ,לרבות שלושה סגני ראש עיר :עמירם סיוון ,בעבר מנכ"ל משרד האוצר ,לוטה זלצברגר ,שהייתה מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ,והרב ניסים זאב .הריאיון נמשך קרוב לארבע שעות ,עמדתי באש צולבת של כולם ועשיתי זאת בהצלחה רבה .כל חברי הוועדה ,למעט לוטה ,הצביעו בעדי ,והרב זאב ,הממונה על המחלקה ,ביקש לשוחח עמי ביחידות ,ולאחר השיחה הצטרף לתומכים. לאחר כמה ימים צלצל אליי סיוון ,בירך אותי על קבלת התפקיד ואמר שהמכתב בדרך .עבר שבוע ,עבר חודש ,ואין מכתב .דיברתי עם סיוון ,אך הוא היה עם רגל אחת בחוץ ,בדרכו להנהלת בנק הפועלים .רחרחתי פה ושם ,ונודע לי שלוטה קשרה קשר עם בתיה ושיץ והן החליטו לטרפד את מינויי .התברר שכשבתיה חזרה מחו"ל ושמעה על החלטת הוועדה ,היא רצה למנכ"ל העירייה ואל ראש העיר ועצרה את שליחת המכתב אליי. פורמלית זכיתי ,אך כעבור שלושה חודשים הבנתי שעקב כל ה"בחישות" יש מועמד אחר וכי בתנאים ובאווירה שנוצרו אין לי סיכוי לקבל את התפקיד ,ולכן הודעתי שאני מסיר את מועמדותי. לעובדיי הנחמדים בשירות להבטחת הכנסה לא סיפרתי על המכרז ,אך הדבר נודע להם ,וביום המכרז מצאתי פתק על השולחן שבו כתוב" :אנחנו לא רוצים שתעזוב אותנו ,אך מאחלים לך הצלחה ."...חביב ,לא? * אחרי עבודתי במוסד לביטוח לאומי הגעתי למט"ב כדי להקים את שירותי האפוטרופסות ,בעיקר לחסויים מיעוטי יכולת .עד אז נתנה את השירות הזה "קרן החסויים" ,שהקים בזמנו האפוטרופוס הכללי .למרבה הצער ,קרן זו לא מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר ,בלשון המעטה ,וספגה ביקורות קשות ממבקר המדינה ,מאנשי מקצוע ,מהתקשורת ומהציבור. במשרד הרווחה התלהבו מהרעיון והבטיחו סיוע כספי גדול .במט"ב קיבלו אותי עם שטיח אדום ,ואילו באפוטרופוס הכללי בעוינות מופגנת .לראשונה מאז קיום החוק להגנת חסויים ,קבעתי כללים ברורים בנוגע לזכויותיו של החסוי ולחובותיו של הממונה עליו .כללים אלה התייחסו לטיפול האישי באדם לצד ניהול תקין של כספו ורכושו .הם עוררו התנגדות בקרב הפקידים הוותיקים של האפוטרופוס 264 מסע במנהרת חיי הכללי ,שפחדו מתחרות עם עמיתיהם מקרן החסויים ,מה עוד שבראש הקרן עמד איש שלומם ומפלגתם ,המנכ"ל לשעבר של משרד הסעד. זכיתי לשבחים ,לתמיכה ולעידוד בקרב הקהילה המקצועית על דרך עבודתי, והפניות החלו לזרום .על סמך הבטחותיו של משרד הרווחה לתמיכה כספית ,ניתן טיפול בעיקר לזקנים ולנכים ללא אמצעים כספיים .בניגוד לקרן החסויים ,השירות ניתן חינם וביקרנו את החסוי פעם בשבוע .לשם השוואה ,בקרן גבו 10%מקצבתו של החסוי והיו מבקרים אותו ,אם בכלל ,שלוש-ארבע פעמים בשנה. לחצים מכל הסוגים הופעלו על משרד הרווחה לא לתת לי כסף ,ועל מט"ב הופעל לחץ להפסיק את השירות .גם חלק מסניפי מט"ב שהתרגלו לתת את השירות בתשלום ,התקשו לתת פתאום טיפול סוציאלי מקצועי ה"גוזל" זמן וכסף. למרות הכול השירות פרס כנף והתרחב ,ומאות מקרים הגיעו לטיפולנו ,ביניהם חסויים בעלי אמצעים שיכלו לממן את הטיפול .אך פקידי האפוטרופוס הכללי עדיין התנגדו לכל דוח שהגשתי ולכל דרישה כספית לגיטימית וחוקית .החוק מגדיר את תפקידו של מי שמונה כאפוטרופוס "לדאוג לחסוי כפי שהוא דואג לעצמו", אך היושבים במשרדי האפוטרופוס הכללי חשבו אחרת .לדוגמה ,קיבלנו מינוי על אישה זקנה בעלת חסכונות רבים שגרה באחד מבתי האבות היוקרתיים .לפי החשבון שערכנו ,כספה היה אמור להספיק עד גיל ,120ואף להשאיר עודף לירושה. כשהגשתי את הדוח השנתי כמקובל ,העיר לי המפקח בזעם ש"אני מבזבז את כספה של החסויה ושאעביר אותה למוסד יותר זול" .הוא סירב לאשר את המגיע לנו כדמי טיפול והוצאות ,ורק במאמצים רבים הצלחנו לשכנע את בית המשפט בנכונות הטיפול לטובת האישה. משרד הרווחה לא עמד בהבטחתו לממן את המיזם ,מט"ב לא רצתה עוד לממנו מתקציבה ,ולא גילתה נכונות להתעמת עם קרן החסויים ולטפל בחסויים מיעוטי היכולת .לדאבוני ,בניגוד לעמדתם ולהתלהבותם הראשונית גם חלק מהנהלת מט"ב קיבלו רגליים קרות כי סברו האינטרסים שלהם לא תאמו את גישתי להיאבק ,לשנות דברים מן היסוד כדי להבטיח טיפול הוגן וראוי לכל החסויים מחוסרי האמצעים. על אף הלחצים הקשים ניאות האפוטרופוס הכללי למנות אדם שיחשוב גם על הפן האנושי של החסויים ויגבש נהלים וכללים מחייבים ,ואכן ,חמש שנים לאחר שעזבתי את מט"ב פורסם קובץ נהלים. כך ,בשל המגבלות וההתנצחויות ,בתום שלוש שנים עזבתי את התפקיד ,שפתח אופקים חדשים לאיכות הטיפול באנשים מוכי גורל אלה .המונופול של קרן החסויים נשבר ,הרמה עלתה ,ועמותות ואנשי מקצוע אחרים נותנים היום את השירות תוך הקשבה ונכונות להיענות לצורכי החסוי. ספגתי הרבה קיטורים ,השמצות ועלבונות ,והדפתי כמה סכינים שכוונו אל גבי, אך כל זה לא "הזיז" לי כי בטחתי בצדקתי ויכולתי להחליט בעצמי מתי להפסיק 265 נתן לבון את המערכה .עם זאת ,עד היום אני שומע ,במישרין ובעקיפין ,שבחים והבעות צער על שלא המשכתי ,ואף רכשתי כמה חברים מבין עובדי האפוטרופוס הכללי עצמו. מאז פתחתי אשנב נוסף ,ובימים אלה "כן לזקן" מריץ חוק שיסדיר את זכויותיהם של החסויים ואת התשלום למספקי השירות. 19ביולי 2008 266 מסע במנהרת חיי 60 חתונה ,ניתוח ,שיפוצים ויצורים אחרים סדר הזמנים וזמני האירועים השתבש ,ואני בקושי משתחל לתוך מבוך חיי. אם עד עכשיו הקפדתי לספר את קורותיי לפי סדר התרחשותם בשילוב תיאורים משפחתיים ,מקצועיים וציבוריים ,התחלתי לבלבל זמנים וסגנונות .אותו דבר אבל אחרת. אני ידוע כאדם שאוהב שינויים ויוזם רעיונות ,אדם שחותר כל העת לרענן, לשפר ולחדש .כל זה נכון ,אך יש בי גם פן הפוך ,של אהבת השגרה ,של חרדות ורתיעה מפני התנסויות מסוימות .אולי בשל כך התרחקתי משחייה ,מרכיבה על אופניים ,מריקוד ומשירה .לעתים אני נתקף חשש להכיר אנשים חדשים ,ומעצורים ללמוד ולדבר שפה זרה .מובן שיש לי פחדים ,נוספים ,ואולי השיח המתמשך מול מסך המחשב יעזור לי לפענחם ,להסבירם ,להשתחרר מחלקם או להשלים עמם. היום אני משוכנע מעל כל ספק שהחדשנות והיצירה המקורית שימשו עבורי כלים להתמודד עם השגרה והפחדים ,להמשיך הלאה ,לגדול ,להתפתח. * אורן שירת בנח"ל בקיבוץ כישור שבגליל ,שירות ארוך ,חלקו כחייל קרבי של ממש וחלקו כחבר קיבוץ נלהב .הגרעין המקורי שלו הלך לסמר ,קיבוץ ליד אילת, אך הוא העדיף להיות עם חברו רפי בגליל .את הטירונות עשה במחנה 80ליד פרדס חנה ,באותו מחנה שבו לוסי ,חברתו דאז ,עשתה את הטירונות שלה. ערב אחד קיבלתי טלפון בהול מאורן ,שסיפר שנדון ל 14-ימי מעצר לאחר שבחדר האוכל הניח את ידו על כתפי חברתו .כאב מסור ,למחרת קמתי בשעה חמש בבוקר ונסעתי אליו לבסיס ,אל מתחם המעצר .הוא שמח לראותני ,חיבק אותי ,ובחצי בכי סיפר לי על ה"פשע" שביצע. ביקשתי לדבר עם המג"ד .במחנה הופתעו לראות אותי ,כי אז לא היה נהוג שהורים באים כך סתם למחנה הצבאי ,אך בכל זאת אפשרו לי לדבר איתו .שוחחנו בנעימות ,תוך שאני ,באסרטיביות ברורה ,מביע את מורת רוחי מהעונש החמור שפסק בשל מעשה נעורים טבעי .המג"ד נבוך ,התחבט ,ניסה להסביר והתנצל בחצי פה ,ולסיכום הבטיח שיקצר את המעצר לכמה ימים ויאפשר לאורן לשוחח בטלפון מתי שיחפוץ .כך בילה אורן מעצר דה-לוקס של כמה ימים עם טלפון צמוד. קיבוץ כישור ממוקם במרומי הגליל ,בין כרמיאל למעלות ,אל מול דיר אל-חנא ולא רחוק מפקיעין ,בתוך נופים מקסימים ואוויר מעורר וממריץ .החיים בקיבוץ 267 נתן לבון התבססו על נורמות גבוהות של אמון הדדי ,אחווה ושיתוף .הם הנהיגו קופה פתוחה: מי שצריך כסף ,לוקח .לרוב זה עבד ,אבל עם בואם של גרעינים חדשים הרעיון הלך ודעך ,וחברים החלו לעזוב. אורן ,בעל ידי הזהב והראש המבריק ,היה בין החברים המרכזיים ותרם לכלכלת הקיבוץ תרומה מכרעת .הוא אפילו נשלח לחו"ל לייצג ולשווק את מרכולתו של הקיבוץ .לקראת נסיעתו זו רכשו לו תיק מהודר ובגדים חגיגיים ,כולל עניבה ונעליים שבקושי הצליח לנעול ,כי התרגל ללכת יחף .כתוצאה מהשליחות ,הקיבוץ רכש מחרטה מיוחדת ,שאורן היה המומחה היחיד לעבוד בה ,ומוצריה נמכרו כלחמניות טריות. הוא עבד במקום כשנה עד שגם הוא וחברתו החליטו לעזוב את הקיבוץ ,לעבוד, לאסוף כסף ולתור את העולם הגדול. זמן קצר לאחר שעזב פרצה מלחמת לבנון הראשונה .חבריו גויסו ,ואורן ויתר על זכותו לדחות את שירות המילואים בעוד כמה חודשים ,והתנדב מתוך הבעת סולידריות עם חבריו .הוא הודיע לנו על הגיוס ,ובלילה אמור היה לעבור עם היחידה שלו למוצב יד עכו .לוסי ואני נסענו לשם והמתנו לילה שלם עד שהגיע .נתנו לו כמה דברים חיוניים וכמה פינוקים ,התנשקנו והתחבקנו .הוא יצא ללבנון ,ואנחנו בלב דואג חזרנו הביתה לירושלים. הידיעות מלבנון היו איומות ומפחידות .אורן ,שתמיד נהג לשמור על קשר ,לא נתן כל סימן .עבר יום ,עברו יומיים ,שבוע ,שבועיים ,המתח גבר והמחשבות עבדו שעות נוספות ,ולבסוף הוא צלצל והודיע שמשחררים אותו ושהוא מגיע הביתה. התברר שהציבו אותו לשמור לבדו במחסום ב"שומקום" ושכחו ממנו .מזל שהיו דובדבנים בסביבה. * אורן החליט לצאת לטיול גדול עם לוסי והחל לעבוד כדי לאסוף כסף .הוא מצא עבודה במושב צופר שבערבה ושם עסק במשלוח התוצרת החקלאית .כרגיל ,כולם שם התאהבו בבחור היפה ,הנעים והחרוץ ,העריכו אותו מאוד והיו מוכנים לאמצו בשמחה .אך הזמן עשה את שלו ,אורן עשה את ה"בוכטה" שתכנן ,וכך גם לוסי, שעבדה במקום אחר ,והם נסעו לאירופה .מאחר שגם אנחנו יצאנו באותו קיץ לטיול בגרמניה ,נפגשנו בפרנקפורט ובילינו יממה יחד .שמחנו על הפגישה ,ואורן ולוסי נהנו במיוחד מתנאי המלון שבפרברי העיר ומארוחת בוקר עשירה .לאחר שלושה חודשים לוסי חזרה לארץ ואורן המשיך למזרח הרחוק לעוד כמה חודשים ,עשה וטרק בנפאל ,גר במנזר ליד מנילה ,ובהודו נדר נדר שעוד יחזור לשם. רפטינג ֵ * 268 מסע במנהרת חיי כששב לארץ ,החליט לאחר התלבטות קשה לחזור לקיבוץ .זמן קצר לאחר שחזר נפרד מלוסי ,וכעבור כמה שבועות בישר לנו שיש לו חברה חדשה ,אילנה ,נערה מגרעין הנח"ל שהצטרף לאחרונה .רצינו להכירה ,אך היא התביישה ולא הסכימה להיפגש עמנו. כשהיחסים ביניהם התחממו החלה אילנה עם אורן לבקר בביתנו .באמצע 1986הם עזבו את הקיבוץ ,החליטו למסד את יחסיהם ותכננו לצאת לטיול ארוך לאוסטרליה ולהודו .לפני כן עבדו ,אורן במפעל הטקסטיל בקיבוץ מסריק ,ואילנה במקום אחר. מועד הנסיעה הלך וקרב ,ובאחד הביקורים אצלנו התעורר ויכוח על מועד חתונתם .אורן רצה להתחתן לאחר שיחזרו ,אילנה שתקה ,ואנחנו גרסנו שכדאי שיתחתנו לפני נסיעה .בעניין זה מרים ואני היינו בדעה אחת ,וניסינו להשפיע עליהם שיקבלו את עמדתנו .נוצר מעט מתח אבל נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות. כעבור שבוע או שבועיים הם הגיעו שוב לביקור .ישבנו לארוחת ערב במטבחנו הקטן ,שוחחנו ,דיברנו ,ופתאום אורן הודיע בטון נרגש שהם החליטו להתחתן לפני שיוצאים לדרך .מרוב הפתעה ברגע הראשון שתקנו ,הם נעלבו ופניהם נפלו ,אך מיד התעשתנו ובירכנו אותם ,הרמנו כוסית לחיים ,ואף נתתי לאילנה במתנה מדליון שירשתי מאמי. * הם רצו חתונה צנועה ,בהשתתפות משפחה ובעיקר חברים ,אך בהתחשב בעובדה שלאילנה משפחה גדולה סוכם על 150איש .היה פברואר ,גשום בירושלים ,ונדרש אולם מתאים .חיפשנו ,ולבסוף הבחירה נפלה על אולם ב"חוצות היוצר" ,מול החומה של העיר העתיקה במסעדה של אור אופק "המקום החמישי" ,שהתמחתה באוכל הודי .הזמנו תפריט מגוון אך חששנו שהאולם לא יכיל את כל המוזמנים .התפללנו שמזג האוויר יאפשר גם לצאת למרפסת .לשמחת כולנו תפילתנו התקבלה וזה אכן קרה .זו הייתה חתונה עליזה ,המוזיקה הייתה מקלטות שהביאו ,אחד החברים צילם ,והרב היה בעלה של אחת החברות העובדות הסוציאליות ,אורתודוכסי אך לא פנאטי ובעל חוש הומור. אני לא ויתרתי על מסורת חלוקת המרציפן .הסתובבתי עם "המגש הגדול" בין האורחים ,ולמי שרצה לשמוע סיפרתי את סיפור המרציפן של סבתא מטילדה. אחרי חצות הלכנו והזוג הצעיר המשיך לחגוג עם חבריהם ולהיפרד מהם לקראת נסיעתם ,שנקבעה למחרת. למחרת בערב ליווינו את הזוג הצעיר לנמל חיפה ,שם עלו על סיפון האונייה לאתונה ,כדי להמשיך בטיסה לאוסטרליה. 269 נתן לבון בני אהובי הקים משפחה וכיום אני יכול לומר בשמחה ובגאווה שזכיתי שאיחוליי יתממשו ושמשאלותיי יתגשמו ,ואף יותר מכך. * מרים סבלה מהתקפי כאבים מכיס מרה זה זמן רב והיה ברור שהיא חייבת ניתוח, אך הוא נדחה כל פעם מסיבה אחרת והמועד החדש נקבע ל"אחרי החתונה". "אחרי החתונה" הגיע ומרים החלה בבדיקות ובהתייעצויות והלכה לקבל חוות דעת שנייה ,אצל רופא מומחה בבית החולים "שערי צדק"" .המומחה הדגול" אמר לה בנחרצות וללא כל היסוס" :גברתי ,מי שאמר לך שיש לך אבנים בכיס המרה לא יודע מה הוא שח ,יש לך סרטן."... מרים באה מבוהלת הביתה ,חזרה מיד לרופאת המשפחה ,ד"ר יהלום ,וסיפרה לה את קביעתו של אותו מומחה .הרופאה החליטה לסדר לה תור אצל רופא מומחה ב"הדסה" ,ואכן ב 11-בלילה צלצלה והודיעה לנו שלמחרת היא מוזמנת לאותו רופא, ושהיא עצמה תשתדל להתלוות אליה .כשמה כן הייתה ,רופאה יהלום :נעימה, מסורה ,חרוצה ,מקצועית ,בעלת יכולת הקשבה ,אכפתיות ,חמימות ואסרטיביות, בעלת חוש הומור וחטובה. הרופא ,פרופ' קראוס ,בדק את מרים ,עיין בצילומים ובבדיקות ,ובסבלנות רבה הסביר ופירט ,הרגיע אותה ,והוכיח לה על בסיס הצילומים שזה לא סרטן אלא אבנים בכיס המרה ,וקבע לה תור מיידי לניתוח. ביום הגורלי ליוויתי את מרים עד פתח חדר הניתוח ,נפרדתי ממנה באיחולי הצלחה וחזרתי למשרד .לאחר שעה קלה היא צלצלה .לא הבנתי מה קרה :כבר נגמר ,והיא במצב שיכולה לדבר? התברר שהרופאים המרדימים הכריזו על עיצומים והחזירו אותה לחדרה .לא נעים ,מתסכל ,אך האופרציה בוצעה למחרת .הניתוח עבר בהצלחה ,וכבקשיש ניתחו לה גם את האולקוס ,כך שהתפטרה משתי צרות עתיקות – "שניים במחיר אחד". מדי יום ביקרתי את מרים במשך האשפוז ,בבוקר ואחר הצהריים ,פעם לבד ולפעמים עם אלה ,ובין לבין דיברנו בטלפון .השתדלתי להגיע מוקדם בבוקר כדי לעזור לה ברחצה ובסידורי הבוקר .דאגתי למלא את כל צרכיה החיוניים ולפנקה בהרבה אהבה ורצון ,בניסיון להנעים לה ככל האפשר את שהותה בבית החולים. מעניין שמכל אלה היא זוכרת רק מעידה קטנה שלי כשבאחד הבקרים הבאתי לה עיתון ובטעות הנחתי אותו על מקום הניתוח .זיכרון סלקטיבי או כפיות טובה? האשפוז וההחלמה נמשכו יותר משבועיים ,אך בסופם מרים הרגישה טוב ויצאה מבית החולים במצב רוח מרומם .הצענו לפרופ' קראוס תשלום על עבודתו הנהדרת ועל יחסו היוצא דופן אך הוא סירב ,לכן קנינו לו מתנה פסלון אמנותי שרכשנו ב"חוצות היוצר" ,היכן שאילנה ואורן נישאו. 270 מסע במנהרת חיי פרופ' קראוס וד"ר יהלום המחישו את הפתגם "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"; פשוט אנשים טובים שזכינו שיהיו בשבילנו במקום הנכון ובזמן הנכון. * לאחר שמחת החתונה והצלחת הניתוח ,הגיע תור השיפוצים .בביתנו שברחוב בן ציון ערכנו הרבה שיפוצים ,שינויים ותיקונים ,כך שאם לא אדייק בפירוט את השיפוץ של שנת ,1987ההיסטוריה תסלח לי .בכל אופן זה היה אחד המבצעים הכי מרחיקי לכת. לפני שהחלו העבודות שקלנו כל מיני חלופות ,כשהבעיה המרכזית הייתה החלפת המרצפות .לבסוף המהנדס הסביר לנו שלא כדאי להחליף ,אלא להדביק את החדשות על הקיימות .מובן שבהזדמנות זו החלפנו צנרת במטבח ובאמבטיה .גם הרחבנו מעט את המטבח על חשבון האמבטיה )ובמחזור נוסף של שיפוצים החזרנו את המצב לקדמותו(. מבחינת הרהיטים ,סילקנו את מיטת הקומתיים שקנינו לאלה כמה שנים קודם לכן ,והבאנו ארונות חדשים לחדר השינה שלנו ושל אלה .בקיצור ,היה בלגן גדול, שנמשך כחודש וחצי .בזמנים אחרים אנשים נורמליים עוזבים את הבית במהומה כזאת .מאחר שזה היה בתקופת החופש הגדול החלוקה ביני לבין מרים הייתה מובנת מאליה :היא השגיחה על מלאכת השיפוצים ,נשמה את האבק ,שמעה את רעש הפטישים ,ואני חזרתי הביתה מקטר ועצבני. בכלל ,אני אהבתי שינויים ושיפורים ,אך בעת ביצועם כל הפיוזים שלי השתחררו. גם במשרד ,כשצבענו ,הרחבנו או הקטנו חדרים ,עובדיי ארגנו לי פגישות בחוץ או ביקורים חיוניים בסניפים .הם העדיפו את האיש השקט והסבלן על פני זה העצבני והרוטן. * השיפוץ תם והושלם ,אנחנו התגאינו בו ,והחברים והשכנים התפעלו .כדי להינפש יצאנו לבית הבראה בטבריה ,בסגנון של פעם ,בהנהלת קופת החולים ,שעליו וכמותו נכתב השיר" :אוכל ,קדימה אוכל."... בספטמבר של אותה שנה גם ארגנתי את הכנס הארצי המטורף של איגוד העובדים הסוציאליים ,שעליו כבר סיפרתי. כמה דברים עובר אדם בשנה אחת בלבד! 31ביולי 2008 271 נתן לבון 61 קפה ,קפה ולפעמים גם תה וחלב בילדותי ,בנערותי ,ולמעשה כל עוד הייתי בבית הוריי ,מאמיקה ידעה שבבוקר אסור לדבר איתי .אמנם התעוררתי בקלות אך כעסתי על כל העולם .לכן היא העדיפה לא לעורר את השדים שלי ,ורק הכינה לי תה או שוקו ,ומאוחר יותר קפה שחור מורתח בחלב. בימי המלחמה היה מחסור במזון וגם בקפה ובתה .במקום תה מעלים שתינו משקה מגזר שמאמיקה ריסקה ויבשה ,ובמקום קפה – צ'יקורייה ,תחליף קפה שלימים שתינו גם בארץ בימי הצנע .השוקו נשאר כזיכרון מהילדות המוקדמת וכשאיפה לימים שלאחר המלחמה. מהיום הראשון שגרתי במחיצתה של מרים ,המשכתי במסורת הקפה של הבוקר .תחילה הכנתי קפה שחור טורקי מורתח על פתילייה או על פרימוס ,ומאוחר יותר ,כשהתברגנו ,על גז .את הקפה קנינו בחנות מיוחדת ברחוב יפו בירושלים ,לא רחוק מכיכר ציון ,שהפיצה את ריח הקפה המשכר למרחקים .החנות הייתה סמוכה לתחנת האוטובוס של קו ,2שבו נסענו לפעמים ,כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסנו, לדירתנו בשמואל הנביא .החנות הציעה עשרות סוגים של פולי קפה :ברזילאי, קולומביאני ,טורקי ,איטלקי ,בתוספת הל ובתוספות אחרות .בחרנו ביראת קודש את סוג הקפה הערב לחכנו בעת היא ,וראינו אותו נטחן לנגד עינינו ונחירינו. לימים עברתי ניתוח להוצאת אבן מהכליה ,והאבן שהוצאה נראתה לי כעשויה מגרעיני קפה .מאז הפסקתי לשתות קפה שחור ,להרבה זמן... בסוף שנות החמישים הופיע הנס-קפה של "עלית" ,שכבש את לב האומה בסערה, וגם את לבנו אנו .הכנתו דרשה מיומנות וסבלנות; בני סמכא קבעו שלפני שמוזגים את כל המים יש לבחוש היטב את אבקת הקפה עם כמה טיפות מים .אחי ארמנד שותה עד היום קפה שמכינים בשיטה זו .אני ,בכל אופן ,לא הבחנתי בהבדל. מאוחר יותר הגיעה מאיטליה אופנת הקפה אספרסו ,סוג של קפה שחור מעודן ומזוכך יותר מהקפה הטורקי ,אך חריף ועסיסי יותר .לכבוד החידוש קנינו קומקומון מיוחד עם תחתית כפולה ,שהרתיח את הקפה לאט-לאט .כעבור שנים ,כשטיילנו באיטליה ,ראינו שכל קשר בין האספרסו שלנו לזה שלהם מקרי בהחלט. חלפו עוד כמה שנים והופיע קפה שמכינים בפרקולטור ,קומקום עם רשת ,שבו הקפה מתבשל באדים של המים הרותחים. בחילופי עונות הקפה התיישן הנס של "עלית" ,והיום הקפה המגורען שולט בכיפה .מרים שותה קפה מגורען נטול של יעקובי ,ואילו אני שותה "טייסטר צ'ויס" של נֶסקפה. 272 מסע במנהרת חיי הקפה – על דרכי הכנתו ועל שלל ריחותיו – חוצה גבולות ,עמים ויבשות. להזמנה לכוס קפה יש פרשנויות שונות ,בהתאם לגיל ,לתרבות ,למקום ,לזמן ,למין ולמצב הרוח .ליד כוס קפה ממתיקים ופורמים סודות ,מלבנים מחלוקות ,מיישרים יריבויות ,רוקמים ידידויות ואהבות חדשות או מחזירים ישנות. בין קפה לקפה הכנתי לילדיי ,ובהמשך גם לנכדיי ,ליטרים רבים של שוקו חם או קר .חיממתי אלפי כוסות חלב ,ביום או בלילה ,להרגעת התקפי האולקוס והצרבת של מרים. ובל נשכח את התה ,בלימון או ברוּם ,נגד שפעת וכאבי גרון – לי ,לבני משפחתי ולאורחים חובבי התה .גם טעמי התה התרבו והשתבחו עם השנים ,בהתאם לכיס: תה רגיל ,אנגלי ,פירות ,צמחים ,נטול – כולם מסודרים בקופסאות וממתינים לבחירה. בתחילת שנות השישים מרים עברה ניתוח להסרת שקדים אחרי שסבלה שנים רבות מדלקות .היא נפטרה מהכאבים העזים ואני – מהכנת התה. במשך יותר מ 50-שנה הכנתי קרוב למיליון ספלי קפה – למרים ,לעצמי ,לבאי הבית ,לאורחים מוזמנים ולכאלה שהזמינו את עצמם .לרובם שמחתי להגיש את קפה הבית ,אך ליחידים מהם סם אחר היה מתאים יותר... קפה של שחרית ,קפה של בוקר ,קפה של צהריים ,קפה של בין-ערביים ,קפה של ערב ,קפה של שקיעה ,קפה של חצות; קפה מרענן של אביב ,קפה צונן של קיץ ,קפה נוסטלגי של סתיו וקפה מחמם של חורף; קפה של אהבה ,של פיוס ,של השלמה, ייאוש ,השפלה וחוסר אונים; קפה שלפני ,קפה שאחרי ,קפה של עוד מעט ,קפה של ִבּמקום; קפה מומתק שטעמו מר וקפה נטול סוכר שטעמו נפלא. הקפה הוא דרך לשמירה על ערנות ,לשיפור האווירה ,להמרצת המחשבה ,וסתם השני בחיינו ,מסמל את מצב רוחנו ואת לקינוח ארוחה טובה .הקפה הוא חוט ָ יחסינו ,ומאפשר פסק זמן להתייחד עם עצמנו. ועד הפרק הבא ,אני יוצא להפסקת קפה. 26ביולי 2008 היום בטרם שחר ילדה אלה את בנה השני ,נכדנו החמישי. 273 נתן לבון 62 יולי ,חודש של חגיגות ושמחות כפי שסיפרתי ,בשבת 26 ,ביולי ,בין חצות לשחרית ,נולד נכדנו החמישי ,שאת שמו נדע רק מחר ,במעמד הברית .יומיים לפני כן נסענו ללהבים לחגוג את יום הולדת חמש לניצן ,נכדנו השלישי .שמחנו והתרגשנו עם הילד הנבון ,החכם ,העליז והפעלתן הזה ,שנסער עד עומק נפשו ביום הולדתו .כבר מהבוקר איבד את תאבונו ואת סבלנותו מרוב ציפייה ,והתגאה מאוד לספר לגננות ולילדים שסבתא וסבא יגיעו .זכות גדולה נפלה בחלקנו לראות את ניצני החביב והערני ,עיניו בורקות מעליזות ,בין חבריו לכיתה ,שרבים מהם רוצים בקרבתו. וברגע הזה של התרוממות רוח אני מקווה ביני לבין עצמי שנזכה להשתתף גם ביום הולדת חמש של זה שרק עתה נולד ושמו עדיין לא נקבע ,שלבטח יגדל למעשים טובים ומיוחדים. בכלל ,חודש יולי הוא חודש של ימי הולדת במשפחתנו הרחבה .מרים נולדה ב- 23ביולי; נכדתנו הגדולה ,כרמל ,ב 9-ביולי; אחי הגדול ,ארמנד ,ב 6-ביולי; דורית, בתו של ארמנד ,ב 10-ביולי ,ובנה הגדול ,גיל ,נולד ב 1-ביולי .לכל אלה מתווסף יום החתונה של אילן ,בנו של דורל .אבל ליום הבסטיליה וליום העצמאות של ארצות הברית אין קשר למשפחתנו... * כל זה מחזיר אותי לימי ילדותה ונעוריה של אלה .בבית הספר היא עלתה מכיתה לכיתה ללא בעיות מיוחדות .הייתה תלמידה חרוצה ,חושבת ,הרבה מעל לממוצע .בפגישות עם מוריה שמענו רק תשבחות .המורות היו תמיד מרוצות ממנה, אך היא לא תמיד מהן ,וגם לא מעצמה .היא זיהתה כל זיוף ,העמדת פנים ובורוּת, לא השלימה עם שום עלבון וצלו של עלבון ,ונתנה לכך ביטוי בדמעותיה .היא סמרה כקיפוד מול מילים קשות וקולות כועסים ורועמים. בבית הייתה ,כמובן ,פחות מופנמת ומאופקת ,ומדי פעם נתנה דרור למרירותה ולעצביה כקריזיונרית אמיתית ,בבכי קולני ,מלווה בהטחות מילוליות וברקיעת רגליים .העימותים והמריבות בינה לבין מרים הלכו והתגברו עם הגיעה לגיל ההתבגרות .מרים התקשתה להתמודד עם תופעות הגיל המיוחד הזה .לא תמיד הצליחה לרדת לסוף דעתה ,והגזימה בדרישות ממנה ובביקורת כלפיה. עד היום תלוי אצלנו בבית אריח חרסינה לבן שעליו כתוב פסוק של רבי נחמן מברסלב" :אם אתה מאמין שתוכל לקלקל ,האמן שתוכל לתקן" .זאת הייתה 274 מסע במנהרת חיי תגובתה של אלה ,בגיל תשע או עשר ,לאחר שנזפנו בה על איזה נזק שגרמה .הבנו את הרמז ולמדנו את הלקח .אולי מאוחר ,אך מוטב מאוחר מאשר.... סבתא לאה רצתה להגשים חלום .בשל אילוצי המלחמה נבצר ממנה לראות את בתה מנגנת בפסנתר ,ולכן רצתה שלפחות נכדתה תלמד לנגן בכלי האצילי הזה. סבתא הציעה לממן את קניית הפסנתר ואת השיעורים ,ומרים חיפשה במרץ פסנתר במסגרת התקציב .לבסוף מצאה פסנתר אצל משפחת עולים מרוסיה שגרה בקומה רביעית בשיכון עולים ליד קריית היובל. הפסנתר הגיע הביתה ובכבוד רב הונח בסלון .גם מורה מצאנו ,לא רחוק בשכונה. אלה הלכה לפעמים ברגל ולפעמים הסענו אותה במכונית .הנגינה בפסנתר לא עניינה אותה ,וכנראה גם לא ניחנה בכישרון טבעי לזה ,אך היא קיבלה את הדין והתאמנה. לאחר כשנתיים-שלוש הפסיקה .אמנם פסנתרנית לא יצאה ממנה ,אך השיעורים ההם תרמו לחידוד השמיעה ולחינוכה המוזיקלי .הפסנתר מונח היום במקום מכובד בביתם של אילנה ואורן .אילנה עשתה כמה ניסיונות לנגן ,והיום ניצני ,בנם הקטן, מנסה את כוחו על הקלידים. * בכיתה ב' או ג' ,כשנודע לאלה שהייתי מלווה את אורן בטיולים של בית הספר, היא עמדה על זכותה ונידבה אותי כהורה מלווה מיומן בכל הטיולים השנתיים עד סוף כיתה י"ב .כך העמקתי את היכרותי עם נופי המולדת וגם עם חבריה לכיתה. במאמר מוסגר אתוודה שתמיד חרדתי מהרכב כיתתה :מצד אחד היו בה בנות נחמדות ועדינות ,ומצד שני בנים מחוספסים עם סממנים בולטים של אלימות. הייתי נפעם ממחנכיה של אלה ,שידעו לשמור על האיזון. כפי שציינתי ,יחסיי עם ילדיי היו ועדיין מיוחדים במינם .הם מהווים עבורי מקור חיים ותמיכה נפשית .יחסיי עם אלה היו תמיד מלאים הקשבה ואמון. בתקופה שבה הופיעו ניצני התבגרותה הגופנית היא אף חלקה עמי בסוד את הופעת המחזור הראשון. בסוף כיתה ו' רציתי שהיא תעבור ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה )לד"א( .היא לא אבתה להיפרד מחברותיה ,אך כיבדה את רצוני .היא עמדה בבחינות הקבלה אך לא התקבלה כיוון שהיו יותר מדי בנות .כשקיבלה את התשובה השמיעה אנחת רווחה גדולה ואמרה" :עכשיו ,כשאני סוף-סוף יכולה להיות גדולה ,אתם רוצים ששוב אהיה קטנה?" לקראת התיכון היא נבחנה שוב ,הפעם התקבלה ,וסיימה את הבגרות .שנות לימודיה בתיכון היוקרתי הזה היו שנים של התפתחות ,פריחה ,גילוי וחידוד החושים האינטלקטואליים .לא הרביצו שם תורה ,לא דרשו לשנן חומר ,אלא פיתחו את הסקרנות ,עודדו את הכישורים הטבעיים ואת הנטיות האישיות ,ומעל לכול לימדו 275 נתן לבון כיצד ללמוד ,כיצד לפתוח ספר ,מילון ,קונקורדנציה ולהתמצא באנציקלופדיות השונות ,וכל זה לפני עידן האינטרנט ומנועי החיפוש. בתיכון זה נתנו לתלמידים יחס של כבוד ואמון .לא אשכח את המורה למתמטיקה ומנהל בית הספר ד"ר קנלר )אצלו השתתפתי בסמינר על מינהל חינוכי( ,שהרשה לאלה להיבחן בבית כדי לעזור לה להתגבר על חרדת המבחנים. אלה לא נמנתה עם הכוכבים של הכיתה .היא הייתה תלמידה טובה ואולי אף טובה מאוד ,חרוצה ,שקדנית ובעלת חשיבה ביקורתית נוקבת ומעמיקה .אהבה במיוחד ספרות וביולוגיה ולימודים בחברותא .היא בחרה את חבריה ואת חברותיה בקפידה .בחמישית או בשישית היה לה הרומן הראשון ,עם נער חמודות ששמו פרח מזיכרוני. * בכיתה י"ב היא יצאה עם כמה מחבריה לכיתה ועם המחנכת למסע לפולין, וחזרה כולה נפעמת וזועמת על כך שזוועות נוראיות כאלו יכלו להתרחש .מרגשת במיוחד הייתה פגישתם עם אישה פולנייה זקנה שבעת התופת אזרה אומץ להציל את משפחת המחנכת שלה. היא לא דיברה הרבה ,אך במעט מילים והבעות פנים הבנו את עומק החוויה שאלה עברה .עם הזמן הרבתה בשאלות על קורותיה של מרים בזמן השואה .היום היא מלווה מקרוב ובהזדהות מלאה את המאבק למען זכויותיהם של ניצולי השואה שאני מנהל במסגרת "כן לזקן". * אלה הלכה בעקבות אחיה ,ולא ויתרה על החברות בתנועת נוער – קודם בצופים ואחר כך בשומר הצעיר ,עם אתנחתא קצרה בנוער העובד .גם היא השתתפה במחנות קיץ ,ומרים יחד איתה .הייתה חניכה פעילה ודבקה בערכי התנועה – שלום ,שוויון ואחוות עמים .היא התגלתה כמדריכה כישרונית ויצירתית ,מה שבישר את עיסוקיה העתידיים. * יולי – 1990 ,מסיבת הסיום מחזור נ"ב בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, עם כל ההתרגשות ,השמחה והגאווה הקשורות במעמד זה. 9באוגוסט 2008 276 מסע במנהרת חיי 63 עו"סים שלום בין שלהי חורף 1989לניצני אביב ,1990במלון "סונסטה" שבצומת שדרות הרצל-קריית משה בירושלים ,נערך המפגש הראשון של תנועת "עו"סים שלום", שבו השתתפו שמונה או עשרה עובדים סוציאליים. אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה .שר הביטחון דאז ,יצחק רבין ,לא הצליח "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" .ההתקוממות הפלסטינאים הלכה וגברה ומסביב נשמעו רק פתרונות של כוח ועוד כוח" .שלום עכשיו" ותנועות שלום אחרות דרשו לפתוח במשא ומתן עם השותף המועדף ,מלך ירדן. המצב היה מעיק ומקומם .הרגשתי צורך לעשות משהו וחשתי שקהילת העובדים הסוציאליים תוכל להקל על התסבוכת המדינית .החלפתי דעות ומחשבות עם עמיתיי ,ויום אחד ,לאחר שיחה ארוכה עם חברי הטוב גור הרן ,החלטנו לזמן כמה חברים ולהציע שנקים יחד תנועת שלום מקצועית בשם "עו"סים שלום" .הקווים המנחים היו (1) :להשתמש בכלי העבודה העיקרי שלנו ,ההידברות ,כדי לדבר עם האויב ,דהיינו הפלסטינים ,אש"ף; ) (2יש קשר גומלין בין שלום לרווחה ,וקידום השלום ישחרר משאבים אנושיים וכספיים לרווחה החברתית. למרות הבסיס האידאולוגי המעורפל עורר הרעיון ויכוחים נוקבים בתוך הקבוצה עצמה ,וכמובן בקרב העמיתים מההתנחלויות ותומכיהם .מאז ועד היום מטיחים בנו שכעובדים סוציאליים אסור לנו לעסוק בפוליטיקה ,כלומר במפלגתיוּת .עו"סים שלום אכן עסקה ועוסקת בפוליטיקה ,כי פוליטיקה היא מעשה של יום-יום .מיום היוולדנו אנו עושים פוליטיקה :התינוק בוכה כי הוא מבקש לינוק. טענתנו נגד המקטרגים הייתה ועדיין שבתוקף מקצוענו ,שהוא אחד המקצועות ההומניים ביותר ,העוסק בשלום הפרט ,הזוג ,המשפחה ,הקבוצה והקהילה, מחובתנו לעסוק גם בשלום ארצנו. עדיין לא הגענו למסקנה שיש להפסיק את הכיבוש ,על זכויות לאומיות של הפלסטינים ובטח לא על כך שיש להיפגש עם יאסר ערפאת .נפגשנו מדי שבוע, המעגל הלך והתרחב ,השתתפו חברים מכל קצות הקשת ,אנשים שדאגו בכנות לגורל המדינה .מובן שהרוב היו מזוהים עם השמאל .אט-אט יצרנו קשר עם חברים מחוץ לירושלים והצטרפו גם כמה חברים ערבים ,שהראשון בהם הוא ידידי הוותיק נדים שיבאן. עו"סים שלום לא קיבלה כל מימון ,כך שכל אחד מאיתנו שילם מכיסו על המשקאות והמאפים שהוגשו בפגישות ,ואם מישהו הלך ושכח לשלם ,הנותרים 277 נתן לבון השלימו את החסר .כמה יחידי סגולה תרמו סכומים קטנים להדפסות ,לבולים וכו', ואת החסר השלמתי אני. הקבוצה הלכה והתגבשה .פרסמנו כמה הודעות לעיתונות וכמה גילויי דעת, וחיפשנו פרויקטים חברתיים כדי לבחון את האיזון בין חתירתנו לשלום לבין נאמנותנו לרווחה. בינואר 1992פרצה מלחמת המפרץ .כולנו חבשנו מסכות אב"כ ,אך המשכנו להיפגש בהרכבים מצומצמים יותר ובתדירות נמוכה .בימים ההם הגענו להחלטה שצריכים לפרוץ החוצה ,לארגן אספה פומבית .ואכן כך היה .זמן קצר לאחר תום המלחמה ,בחודש מרס ,ארגנו את האספה הפומבית הראשונה שלנו ,שכותרתה הייתה "לאחר הסרת המסכות" .נאמו בה פרופ' אברהם דורון ,פרופ' שמעון שפירו, העיתונאי דני רובינשטיין ,פרופ' בנימין ינוב וכמובן אני .אספנו גרוש לפרוטה והצלחנו לכסות את הוצאות האירוע .אלי בן גרא ,מזכ"ל האיגוד ,מימן מודעה קטנה ל"כל העיר" ,ו"שתי"ל" )העמותה לתמיכה בעמותות מיסודה של "הקרן החדשה"( קידמה אותנו בתקשורת. לקראת המפגש אלה עיצבה את הלוגו היצירתי של עו"סים שלום ,המלווה את הארגון עד היום .היא ומרים סייעו כמובן ותרמו להצלחת המפגש. * האספה היוותה מנוף להרחבה ולמיסוד של הפעילות .התחלנו בהליכים להירשם כעמותה ,בחרנו מזכירות ויו"ר ,והעברנו את מפגשינו הקבועים לחדר הישיבות של שתי"ל ,קודם ברחוב רמב"ם ולאחר מכן בתלפיות .הטלפון הפרטי שלנו הפך לטלפון של עו"סים שלום וכך גם המשרד .אני עדיין לא ידעתי להדפיס במחשב וכל פעם תפסתי "קורבן" אחר שיהפוך את כתב ההירוגליפים שלי למכתבים מודפסים .כך הגיעו דברינו לחברים ,לשרי הממשלה ,לחברי כנסת ולאנשים חשובים אחרים .פקס ומכונת צילום היו בגדר חלום .מדי פעם ניצלנו את השירותים הטובים של המוסד לביטוח לאומי או של משרדים אחרים ,אך לרוב כיתתי את רגליי לבתי עסק ,רוקנתי את כיסיי ורכשתי את שירותיהם החיוניים. בתום חודשים ארוכים ושאלות חודרניות קיבלנו אישור רשמי של עמותה והתחלנו בהליכים מייגעים לקבל הכרה כאגודה מקצועית .וכל זאת למה? כי בהתאם להסכם השכר של העובדים הסוציאליים ,כל עובד רשאי להיות חבר בשתי אגודות והמעסיק משלם עבורו את דמי החבר ,שאז היו ₪ 125לשנה .שוב ,בעזרתו האדיבה של אלי ,קיבלנו את ההכרה המיוחלת .ואז התחילו המרתון המטורף לגיוס חברים חדשים והמאמצים הבלתי-נלאים כדי שהמעסיקים אכן ישלמו את הכסף. הצרות הללו נמשכות עד היום ,אך יותר קשה לגייס חברים חדשים .לעומת זאת 278 מסע במנהרת חיי יש יותר ניסיון ושגרה בהליכי קבלת דמי חבר מהמעבידים .הכול מסכת שלמה של ייסורים ,תחנונים ,תחמונים שנמשכים בכל ימות השנה. בשנת 1992הצלחנו לגבות דמי חבר מ 300-חברים ,שבראשם המוסד לביטוח הלאומי ,משרד הרווחה ועיריות חיפה ותל אביב .היינו גאים מאוד שרבים מבכירי המקצוע ,חברי סגל האוניברסיטאות ,הצטרפו לכוחותינו .אך אליה וקוץ בה, המעבידים שלהם לא שילמו עבורם את דמי החברות ,ולך תוציא מכיסם כסף... אולי זה נראה כזוטות ,אך אלה חיי ארגון של דלפונים ,עם מסרים רעיוניים חובקי עולם ואדם. וכעת למיזם הדגל שלנו ,פרויקט שיכוני תלפיות בירושלים .שיכונים אלה נבנו בסוף שנות החמישים ושררו בהם עוני ,עזובה ,סמים ואלימות .אלימות קשה כוונה כלפי הפועלים הפלסטינים שעברו בשכונה בדרכם לעבודה .כשהמתח הביטחוני עלה תושבים מן השכונה עמדו על הגשר שמעל לכביש ויידו בהם אבנים. בשיכוני תלפיות היה ועד בעל מוטיבציה חזקה לשנות את פני השכונה ,ומסביבו קבוצה לוחמנית של נשים .בראשן עמדה צעירה ג'ינג'ית ,שבין שאר מעשיה ה"טובים" הובילה את ההסתה נגד הפלסטינים. לפי המלצתם של כמה חברים ובברכתו של טדי קולק ,נכנסנו להתמודד עם הבעיות המורכבות במגמה לשפר את רווחת התושבים ולהנמיך את רף האלימות והגזענות .כמה חברים טובים ,מבכירי העבודה הסוציאלית ,נרתמו למשימה בלתי- אפשרית זו :אביבה פלאי ,יעקב קורצמן ,מיכל גל ,נעמי שפר ויוסי כורזין כאחראי הפרויקט ,וכן נוספים וטובים ששמותיהם פרחו מזיכרוני ,ועמם הסליחה. חברינו היו בשכונה מדי ערב ,התמקדו בעבודה קבוצתית עם חברי הוועד ,במוקד הנשים ובחבורות נוער ,וגם ניהלו שיחות אישיות בבתים .הפעלנו לחץ על העירייה לשפר ולתגבר שירותים ,מה שהביא לצירוף עובד קהילתי ,להגברת הניקיון והגינון הסביבתי ,ולתמיכה בדיירים בשיפוץ בתיהם. באחד הבניינים התפוצצו מכלי גז ,וכמעט נגרם אסון שסביבו רשמנו את אחת ההתרחשויות המרגשות ביותר .מיד עם ההודעה על דבר הפיצוץ הגיעו חברינו לשכונה וכינסו את האנשים המבוהלים בניסיון להרגיעם ולחפש פתרונות. בעקבותיהם הופיעו נציגי הממסד ,מנכ"ל העירייה עם צוותו ,מכבי אש .באירוע זה התבטאה הברית האמיתית בין עו"סים שלום לבין השכונה. בתום שנה וחצי חתמנו את הפרויקט במסיבת סיום חגיגית ומלאת רגש ודמעות, שבה נשאה דברים אותה הג'ינג'ית שונאת הערבים בדברי פיוס ,אחווה ושלום. כמה חודשים לאחר שעזבנו אירע פיגוע חבלני בבית הספר "אורט" שליד השכונה .התברר שחברינו ,תושבי השכונה ,היו הראשונים במקום ,הפעם כדי למנוע לינץ' בפועלים הערבים שהיו בסביבה. 279 נתן לבון פרויקט תלפיות ,שהפך למיזם הדגל שלנו ,הוצג בשני כנסים בינלאומיים ,בהודו ובניו יורק. * ב 17-באפריל 1992ערכנו את הכנס הארצי השנתי הראשון שלנו בשיתוף עם בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב ובאולם ההרצאות המרכזי שלה .כנס מרשים ומרגש ,שהגיעו אליו עמיתים יהודים וערבים מכל רחבי הארץ, בין הטובים שבמעולים .נכחו ונאמו בכירי המורים והמרצים :פרופ' יונה רוזנפלד, אברהם דורון ,שמעון ספירו ויוסי קטן .חברי נדים שיבאן ואנוכי הנחינו את הכנס והוא הסתיים בדברי פיוט וברכה של השחקנית חנה מרון .הצגנו את פרויקט תלפיות ומיזם נוסף שעסק בקליטת העלייה ,שהתנהל אז עם המתנ"ס בבית הכרם בירושלים. בחרנו מוסדות ואז קבענו לראשונה שבארגון שלנו יכהנו שני יו"רים – ערבי ויהודי .נדים ואני נבחרנו לתפקיד .סביב הכנס ,לקראתו ,במהלכו ולאחריו הצטרפו כמה מאות חברים חדשים. * עו"סים שלום התנהל כגוף שקוף ,דמוקרטי ושוויוני ביותר .יש שיטענו שסמכותי הייתה מוחלטת ,שהחברים נרתמו כי אני קראתי להם לדגל ,ושלא היה אפשר לסרב לי .הדבר נכון לגבי חברים מסוימים ,אך להערכתי רובם נהו אחר החזון. הבחירות למוסדות התקיימו באופן רשמי ,אבל כל חבר שרצה להיות מעורב נבחר להנהלה .הבחירות למזכירות היו חשאיות ולפי כל הכללים. רצינו לעודד חברים למעורבות ,ליוזמה ולפעילות ,לכן נמנענו מהליכים רשמיים. רצינו שחברים יקבלו אחריות וייצרו מחויבות מעצם היותם חברי הנהלה .הפטנט עבד חלקית ,ועד היום נשמעות טרוניות באמירות בסגנון :אז למה הם חברי הנהלה? * גם בשנים 1993ו 1994-ערכנו כנסים ,ובין לבין נחתם הסכם אוסלו ,שאושש את האידאולוגיה שלנו של הידברות עם אש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. הייתה אופוריה והיו חברים ששאלו למה צריכים את עו"סים שלום כשכבר יש שלום ...ענינו שהשלום זקוק לעידוד ולתמיכה .ניסינו ,השקענו את מרב המאמצים, אך למרבה הצער ,ללא הועיל. 21באוגוסט 2008 280 מסע במנהרת חיי 64 להיות תייר בירושלים בסוף השבוע האחרון 15–14 ,באוגוסט ,2008חזרנו לירושלים ,העיר שבה חיינו רוב שנותינו ,והפעם כתיירים לכל דבר ,עם כל הטקסים והפרוצדורות הנלווים למעמד זה :לחפש מלון באינטרנט ,לברר מה ניתן לראות ואיפה כדאי לטייל ,שעות הפתיחה ופרטים נוספים שאנו ,כטיילים מנוסים ,יודעים שחשוב לברר .הגענו לירושלים בעקבות הזמנה למסיבת בר-מצווה של הבן הצעיר של חברתנו עליזה. בהזדמנות זו החלטנו לפוש מעט ,ובצירוף זמנים מעניין גם ציינו שנה מאז שאנחנו ברמת גן. להסתובב בירושלים זה כמו להיכנס למכונת הזמן ולחוות מחדש רגעים וימים שמזמן נשרו מלוחות השנים ונשארו כדפים בתודעתנו .ירושלים היא תיבה מלאת כיסופים ,אישיים ,משפחתיים ולאומיים .המקום של יצירתי ,לימודיי ,התנסויותיי, תלאותיי ושמחותיי ,גילויי ומאבקיי ,אשליותיי ומעידותיי. כאן עיצבתי את משפחתי ,כאן נולדו וגידלתי את ילדיי ,מקור גאוותי ,וכאן גדלתי והתעצמתי אני ,כאיש מקצוע וכפעיל ציבור .כל מה שהיה ,כל מה שיש ואולי מה שעוד יתרחש ,קשור בירושלים .פעמיים ניסינו לעזוב את העיר הזאת ,פעם לנהלל ולבאר שבע ופעם לקריית גת ,ופעמיים חזרנו אליה ,כאילו מגנט סמוי משך אותנו חזרה לירושלים. התאכסנו במלון משפחתי קטן בשכונת ארנונה ,מלון חמוד בסביבה נעימה .ישבנו בחצר מטופחת לשתות קפה של יום חדש ,להתענג על השקט המרגיע ,להתפנק ברוח הקרירה של בוקר מרענן .כך הפלגנו לימינו הראשונים בעיר מיוחדת זו כשחיפשנו דירה ,וגם מצאנו ,בארנונה שליד הגבול של פעם .זו הייתה דירה יפהפייה ,אך ויתרנו עליה בשל ריחוקה מהעיר ,הוצאות הנסיעות באוטובוס ובגלל הנימוק המכריע שהתחבורה נפסקת בשעה עשר בלילה ,מה שיקשה עלינו לחזור הביתה מישיבות המפלגה ,מלימודים או מבילויים. מילא :מדרחוב יפהפה לרגלי החומה ,נוף גילינו את הטיילת החדשה ברחוב ָמ ָ מרהיב ,חנויות אלגנטיות וחלונות ראווה מעוצבים בסגנון ובניחוח של חו"ל ,וריח מאפה טרי באוויר .בקצה ,בין חומרי הבניין שבמקום ,המתינה לנו הפתעה :המבנה המנזָה ,מסעדת הסטודנטים של שנות החמישים .,הרגשנו כאילו פגשנו מכר של ֶ ותיק ויקר. ביקרנו במוזיאון ישראל ,מקום שבתקופות מסוימות היינו בו בני בית :הילדים למדו בו ,מרים השתתפה בחוגים שנערכו בו ,וביקרנו בתערוכות ובתצוגות השונות 281 נתן לבון שהופיעו בו לאורך השנים .כיוון שהיה פתוח בשבת הוא סיפק לעתים תכנית תרבותית נאה לבני משפחתנו ולחברינו שביקרו אצלנו .המוזיאון ,מפעלו הגדול הראשון של טדי קולק ,הוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים ,כסמל וכמשכן של ישראל החילונית ,והכיפה הלבנה של משכן הספר מבטאת את הקשר אל המקורות. הפעם התמזל מזלנו וראינו תערוכה של ציירים ויוצרים ישראלים שעמדה להיסגר למחרת ,האזנו להדרכה ,אורו עינינו וסיפקנו את תאבוננו למנה של אמנות. נפעמנו מגשר המיתרים החדש ,יצירה ארכיטקטונית יוצאת דופן ושנויה במחלוקת :אמנם יהיה חיוני למעבר הרכבת הקלה אך הוצב במקום צר המקשה לראותו במלוא הדרו. ביקרנו אצל חברים והם דאגו לפטם אותנו ,החלפנו חוויות ודעות ,שמענו חדשות טובות ופחות טובות ,החלפנו חוויות ותכניות ,השווצנו במעללי נכדינו העוקצניים והסופר-חכמים ,והגענו למסקנה שהדור הצעיר הוא דור של גאונים .כך שיש עוד תקווה. להיות תיירים בירושלים לאחר שחיינו בה יותר מיובל זו חוויה משונה אך מענגת ,ונשארנו עם טעם של עוד. 21באוגוסט 2008 הלוגו של עו''סים שלום שעוצב ע''י אלה. 282 מסע במנהרת חיי 65 עוד על עו"סים שלום הימים ימי אוסלו ,ועמם התקווה שהשלום עם שכנינו יקרום עור וגידים למרות החריקות הקטנות .בקיץ 1995ארגנו בבית סוקולוב כנס ארצי ,שנתן במה לדיאלוג בין העובדים הסוציאליים עם הפלסטינים מצד אחד ועם המתנחלים מצד אחר, ואלה עם אלה. הזמנו את עמיתינו הפלסטינים וציפינו לבואם ,אך קבוצת עובדים סוציאליים מהשטחים הפתיעו אותנו כשהתייצבו מחוץ לאולם כדי להפגין נגדנו ונגד האיגוד, שנתן את ברכתו לעריכת הכנס .הם טענו ,כאמור ,שכעובדים סוציאליים אסור לנו לעסוק בפוליטיקה .כמה חברים נבהלו מהעניין ושאלו אותי כיצד לנהוג .ללא כל היסוס ניגשתי אל המפגינים והזמנתי אותם להיכנס ,כדי שיאמרו את דבריהם במסגרת הכנס .בהתחלה הם היססו ,ולאחר מכן נכנסו לכנס ואף ביטאו את שעל לבם .בהפסקה התרחשה ההידברות האמיתית ,בינם ובין הפלסטינים. בעקבות הכנס נוצרה קבוצת הידברות בינינו לבין החברים מן ההתנחלויות, בהנחייתם של מיכל שמאי ופרופ' יוחנן ווזנר .הדיונים היו עקרים למדי ,אך נעשו ברוח טובה .אני זוכר שבאחת הפעמים שאלתי אותם האם ימשיכו להיפגש עמנו גם במקרה שתהליך אוסלו ייפסק. אמנם הנבואה ניתנה למי שניתנה ,אך בנובמבר אותה השנה נרצח יצחק רבין, ועמיתינו העובדים הסוציאליים מההתנחלויות הפסיקו את המפגשים עמנו .ארגנו כנס זיכרון באוניברסיטת תל-אביב בהשתתפותה של השרה אורה נמיר .הזמנו גם את חברינו לשיח מן השטחים להשתתף אך הם סירבו .הם אף לא הסכימו לפרסם גילוי דעת נגד האלימות ,ואף אחד מנציגיהם אמר לי בבוטות" :תפסיקו עם פסטיבל רבין!" * בשנים שעד האינתיפאדה השנייה פעילותנו הלכה והתרחבה .התחלנו לפרסם עיתון וארגנו סדנאות להתמודדות עם קונפליקטים בהנחייתם של נעמי שפר וישראל אמיר .בסדנאות אלו השתתפו מדי פעם כ 15-עובדים סוציאליים יהודים וערבים ,לובנו היחסים בין המשתתפים אחד לרעהו ,התגלו הדעות הקודמות, הסטראוטיפים ,ההסתייגות הלא-מודעת ,קורטוב של גזענות ומה עושים עם זה 120 .מבוגרי סדנאות אלו עברו סדנאות נוספות למנחי קבוצות ,והמשיכו במקומותיהם ובעבודתם היומיומית להפיץ את עקרונות ההידברות בין בני אדם 283 נתן לבון הנבדלים בדעותיהם ,אמונותיהם ,דתם ומינם .נוסף על כך ערכנו מפגשי פעילים של סוף שבוע והתחלנו לפעול בקרב דור העתיד ,הסטודנטים .אט-אט ,בכל בית ספר לעבודה סוציאלית הצבנו רכז במלגה צנועה .הרכז הראשון באוניברסיטת ירושלים ,ארז ,היה בחור דתי ,שבין היתר יזם ביקור של סטודנטים יהודים וערבים בהתנחלות עופרה .שם התנהל שיח נוקב אך תרבותי ,בעיקר בין סטודנטית ערבייה לבין אחד מראשי ההתנחלות ,יהודה הראל. גולת הכותרת של פעילותנו הייתה הביקורים ההדדיים בשירותי הרווחה בישראל וברשות הפלסטינית .שיתוף פעולה זה הוליד גם השתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית בירושלים ,שבהן למדו סוגיות שונות בעבודה קהילתית .למרבה הצער ,עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הלימודים נפסקו. * הפעילות בעו"סים שלום התבססה רובה ככולה על התנדבות .כפי שכבר הזכרתי ,ביתי ,חדר עבודתי ,הטלפון המשפחתי ומחשבי הפרטי שימשו לעבודה המשרדית .קיימנו אצלנו בבית לא מעט פגישות וישיבות ,ומרים ,ברוב אדיבותה ובשל הזדהותה עם הארגון ,אירחה את המשתתפים בסבר פנים יפות ובעת היעדרי גם ענתה לטלפונים .לימים התקנו פקס וקו טלפון נפרד ,כך שיכולתי לשחרר את הקו הביתי .עד שקנינו מכונת צילום )ב 1999-כמדומני( רצתי לשכפל הזמנות או מכתבים לכל החברים )בעידן שלפני הדואר האלקטרוני( .הייתה טרחה רבה ועבודת נמלים :להדביק בולים לעשרות ומאות מכתבים ,ללכת לדואר ,לבנק ,לדפוס, להנפיק קבלות ,תזכורות ועוד .רוח ההתנדבות לא כללה עבודה משרדית אפורה, ולכן לקחתי מדי פעם סטודנטים לכמה שעות בשבוע כדי לעזור לי בביצוע מטלות אלו. בשנת ,2000לאחר שמצבנו הכספי השתפר ,נוספו חברים וקיבלנו כמה תרומות, התחלנו להעסיק עובדת בחצי משרה ,את אורנה ,שעובדת עד היום ,גם בעת כתיבת שורות אלו .כעבור שנה וחצי של פעילות עברו משרדי עו"סים שלום לבנייני האומה. את כל ההתפתחות הזאת אני מתאר בכמה שורות ,אך היא הייתה כרוכה בתכנון מושכל של הזמן שלי ושל החברים שעזרו .הרבה מתח ועצבים היו מנת חלקי בימים אלו ,ולא פחות בלילות .הרביתי בעשייה אך תמיד רציתי עוד ועוד ,ורק כעת ,במרחק הזמן ,אני מתחיל להיות מודע למפעל הגדול שנקרא "עו"סים שלום" ,שאולי מישהו יחקור פעם את קורותיו. * 284 מסע במנהרת חיי בסוף ספטמבר ,2000כשטיילתי עם אלה בפריז ,שמענו על פרוץ האינתיפאדה השנייה ועל ההפגנות הסוערות של הערבים בנצרת ובוואדי ערה .כל המשפחה נכנסה ללחץ ,ואנו קיצרנו את שהותנו בפריז וחזרנו ארצה יום לפני יום הכיפורים. בארץ שררו מתח רב ,פחד ואי-ודאות .טנקים הוצבו בשכונת גיה בירושלים, השטחים בערו וההפגנות בפנים הארץ נמשכו בעוז .המשטרה הגיבה בפרעות וללא שיקול דעת וירתה על המפגינים בכדורים חיים .במשך כל יום הכיפורים ניסיתי להפסיק את חטאיהם של אחרים ולנחם את החברים שלנו ,להביא להפסקת המהומות ושפיכות הדמים .עשיתי עשרות טלפונים לחברי כנסת ,לראשי הערים בנצרת ובנצרת עלית .נעניתי בנימוס ובהבנה ,לפעמים בכעס ,שהפרעתי להם להתייחד עם אלוהים ולבקש ממנו סליחה וכפרה ,וברחובות ניגר הדם ועלה מפלס הזעם ,השנאה והנקם .חבריי הערבים התנחמו בכך ששמעו קול שפוי ,ידידותי וחם שמזדהה עם כאבם. לאחר יום הכיפורים יצאה משלחת ניחומים של עו"סים שלום לנצרת ולכפר כנא .הם עברו דרך מחסומים של משטרה והתעלמו מאזהרותיה על הסכנה הנשקפת להם ומהעיניים המאשימות של מעט העוברים ושבים ברחוב. 14יום לפריצת האינתיפאדה ערכנו באולפן עקיבא שליד נתניה כנס חברים יהודים וערבים לדבר יחד על המצב .הזהירו אותנו מגילויי אלימות וגם ממיעוט משתתפים .האופטימיסטים הימרו על 70משתתפים ,והאחרים על ,20–15אך מקרב – בתוך האולם ומחוצה לו, ֵ בסופו של דבר הגיעו !220ניהלנו שיח נוקב אך בלהט ,בהתלהבות ,בעיניים בורקות ובקול ניחר ,שיח שנמשך עוד שעות רבות גם לאחר הסיום הרשמי של הכנס .בפעם הראשונה הן החברים היהודים והן הערבים אמרו שהדו-קיום ירד מסדר היום ,שצריך לדבר על הקיום עצמו. בעקבות רצח 13אזרחים ערבים בהפגנות בנצרת הם פחדו מהמשך מעשי ההתנכלות של השלטונות ,והיהודים הביעו את חרדתם מפני מעשי נקם ואינתיפאדה חמושה בתוך ישראל .סימני קריאה רבים נעלמו ונוספו בעיקר סימני שאלה :האם הפיוס ,הדו-קיום ,השוויון והשלום ,שהם משאת נפשנו ,יתממשו ויתממשו בימינו אנו? זה היה שיח נועז שהדיו נשמעים עד היום. * בסוף 2001הגיע עו"סים שלום לאחד הפרקים הבשלים בקורותיו .קיימנו בשיתוף עם בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת חיפה כנס מרשים ,ער ותוסס .בכנס השתתפו 250איש והוא נמשך יומיים ,עם הרבה תכניות וחלומות. מפגן של רעות מקצועית בין יהודים לערבים. בתום הכנס תכננתי לעזוב את תפקידי כיו"ר ,אך הדבר לא הסתייע .נדים ,כדי לעודדני ,חזר להיות יו"ר עמית .לאחר הכנס הזה נוספו לארגון תפקידים שעליהם 285 נתן לבון חלמתי עוד בימיו הראשונים :רכז ארצי ,רכזים אזוריים ,רכזי סטודנטים בכל בתי הספר לעבודה סוציאלית בארץ ,וכמובן מזכירה ,כולם במשרות חלקיות. אף שהאינתיפאדה השתוללה ,היינו אופטימיים והכנס הסתיים ברוח טובה ובהבעת תקוות לימים אחרים ,שבהם השמש תזרח ברחובותינו וברחובות שכנינו. * באותן שנים קיימנו מרתון הידברות לילי באולמי התנועה הקיבוצית בתל אביב. קרוב לחצות באו מכל קצות הארץ חברינו ועובדים סוציאליים אחרים כדי ללבן יחד את הסיכויים לחיים משותפים ולהסדר שלום .באנו לחלוק במחשבות ,בחששות ובספקות ,למצוא נתיבי הבנה והסכמה ולהעמיק את היכרותנו ההדדית .אולי התקרבנו ואולי התרחקנו ,אבל התאחדנו בהכרח ובנחיצות להידברות .התפזרנו אל תוך הלילה מהורהרים ומהוססים אך נחושים באמונותינו ובחלומותינו .הגענו הביתה עם שחר ,שחר ליום חדש ואולי גם לעידן חדש. * עשינו עוד הרבה פעולות ומעשים טובים בעו"סים שלום :פרויקט המשחקייה בקטמון ליצירת שיח משפחתי ,חוגי סטודנטים ,פרויקט בשיתוף סינמטק ירושלים )סרט ודיון על נושאים חברתיים( הנמשך זו השנה ה ,17-העצמה קהילתית ביישובים הערביים ,מיזם הידברות ושיתוף פעולה בין שירותי רווחה יהודיים וערביים ,ועוד ועוד ,מי יכול לזכור ולספור .נפגשנו בגרמניה לסדנה יהודית-ערבית וקיבלנו את "פרס מרתה" מטעם "הקרן לירושלים". אחריי בתפקיד היו"ר כיהנו עליזה שבו ,לילך סורק והיום יהודית רקנטי .יו"רים עמיתים היו נדיה חילו ,ראג'ב עבאס ,איסמאעיל אזברגא ,והיום בוטו נאיל וכמובן נדים שיבאן ,שכיהן שתי קדנציות .כל אחד ,לפי מזגו ,ניסיונו ורצונותיו ,תרם את חלקו למפעל ייחודי ונדיר זה. לשמחתי ,עו"סים שלום חיה ובועטת עד היום ,ולדאבוני השאירה מאחוריה תנועות שלום שהלכו והתפוגגו .המציאות המרה העקובה מדם הביאה לתחושת ייאוש וחוסר מוצא ,לאדישות ולחוסר מעש באוכלוסיות רבות וטובות .עו"סים שלום ממשיכה לשאת את לפיד הדבקוּת בצלם האנוש ,ובתקווה שיבוא קץ לגל העקר הזה הנמשך יותר מ 60-שנה .הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן ,וההכרה הלאומית בצורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ,הם המקור לאמונה שהשלום בוא יבוא. 29באוגוסט 2008 286 מסע במנהרת חיי 66 בין הזמנים תוך התחקות אחר מה ואיך קרה ,פסחתי על חוליות חשובות בשרשרת חיי ,במה שהתרחש וחשתי כשהאביבים והחורפים התחלפו זו בזו עם עונות הקיץ הארוכות ועם הסתיו המהפנט שחמק כזיקית. אני חוזר לאמי ,מאמיקה ,האהובה הנערצת והשנואהֵ ,אם כל הישגיי והחמצותיי. היא הורישה לי ,מצד אחד ,אופטימיות ,נחרצות ,תעוזה ועוצמה ,עקשנות ועיקשות ומצד שני ,חוסר ביטחון ,הססנות ,חששנות וביישנות; מצד אחד שיקול דעת מפוכח ומצד שני פזיזות הרסנית. חבל שהיכולות והאינטואיציות הטובות שלי לא תמיד סייעו לי להבחין ולבחור בחלופות הנכונות. לאחר מות אבי ב ,1970-כשהייתה בת ,69מאמיקה החליפה אותו בקיוסק שבו מכר את כרטיסי מפעל הפיס ,ברחוב יפו ,ליד משרדי משרד הסעד – מיקום שהתברר כ"של ָמזֶל" עם דעות פוליטיות לא ֶ כמשמעותי ליחסינו .לרוב היא העריכה אותי קונוונציונליות ,אך מאז שראתה כי עמיתיי ממשרד הסעד משבחים אותי ורוחשים כבוד לי ולמעשיי ,הוסיפה אותי למילון הגאווה האימהית שלה. * במשך 14שנה ,בוקר-בוקר ,כמעט עם שחר ,גם כשמזג האוויר לא היטיב עמה, צעדה מאמיקה ברגל מרחוב עבאס שבהדר עד לעיר ,לקיוסק הפיס .אחר הצהריים או לפנות ערב ,עייפה ,עמוסת מחשבות ומחושים ,עשתה את דרכה חזרה בעלייה התלולה שברחוב הבנקים עד לבית. בימי רביעי הלכה גם לשוק לקנות את המצרכים הדרושים לארוחת הערב המשפחתית של יום שישי .ילדיה ,כלותיה נכדיה וניניה התענגו מהמטעמים ,שהוכנו לפי טעמו והעדפותיו של כל אחד מהם. בימי חמישי ,שהיו ימים של מתח ועצבנות ,היא הייתה עושה את החשבון השבועי כדי לשלם עבור כרטיסי הפיס שנמכרו ,להחזיר את הנותרים ולקבל חדשים .דורל, רואה החשבון של המשפחה ,עזר לה במטלה מכבידה זו ,אך היא מצאה תמיד סיבות להתלונן על טיב הסיוע שלו. בקיוסק הייתה מוקפת אנשים ,חברים מפעם ואנשים חדשים שהכירה לא מכבר ,חילקה עצות ,מתכונים ,שיתפה בחוויות העבר ופסקה במתרחש בפוליטיקה עכשווית .מדי פעם התפארה בילדיה והציגה בגאווה תמונות של נכדיה .רוב הזמן 287 נתן לבון הייתה ערנית וקשובה ,אך לרגעים ,מרוב עייפות ,נפלה עליה תנומה קלה .ייתכן שבשברי הזמן האלו ,אנשים "טובים" שחיפשו את מזלם ,סחבו ממנה כרטיס אחד או שניים. באחד הלילות של חנוכה 1983קיבלה מאמיקה שטף דם במוח ,אושפזה בבית החולים "כרמל" ,ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית החולים "פלימן". אומרים שצרות באות בצרורות ,ואכן ,זמן קצר לפני כן בטי ,חמותה של דורל, ספגה גם היא שטף דם ,שפגע בכושר הדיבור שלה .על דורל ופאולה נפל עיקר העול לדאוג לשתי האימהות המאושפזות .ארמנד היה ברומניה ואני בירושלים .השתדלתי לתרום את חלקי וביקרתי בחיפה פעמיים ולפעמים אפילו שלוש פעמים בשבוע. מתוך רצון כביר לחזור הביתה ,מאמיקה עשתה מאמצים גדולים במחלקת השיקום .למרות ההתקדמות היפה בכושר ההליכה ותפקוד הידיים ,היא סבלה מחוסר יציבות ומדי פעם נפלה .כך ניצבנו בפני בעיה חדשה :למצוא סידור מוסדי הולם למאמיקה וגם לבטי .רשימת ההמתנה למקומות הראויים הייתה ארוכה מאוד ,מה עוד שרציתי עבורן את הטופ שבטופ ,ובית האבות הספרדי בנווה שאנן היה היחיד שענה לדרישה זו. גייסתי את חבריי הטובים בעיריית חיפה שדרכה נעשו סדרי הקבלה לבתי אבות, והם הבטיחו ואף עשו הכול שמאמיקה תתקבל לבית האבות הספרדי .עם כל רצונם הטוב נוצר פער של כמה חודשים בין שחרורה מפלימן ועד שהתפנה מקום )אף שגם בפלימן הפעלתי את כישוריי ואת קשריי להאריך את שהותה( .בחודשי המעבר עברה מאמיקה בכמה מוסדות פרטיים בנהריה שלא תאמו את צרכיה ,מה עוד שכל הזמן היא לחצה לחזור הביתה .לבסוף התפנה מקום בבית האבות הספרדי ,מוסד מפואר ברמה של חמישה כוכבים ,כלוב של זהב ,אך מי רוצה לחיות בכלוב? הזמנים היו אחרים ,טרם חוק הסיעוד ,המושג של עובד זר היה ממש זר ,וסידורה בבית האבות נותרה החלופה היחידה. לפי מצבה הבריאותי בטי לא התאימה לבית האבות הזה ,ועבורה נמצא מקום במוסד סיעוד בפרדס חנה .דורל ופאולה החמיצו את פניהם כי חשבו שלא השתדלתי מספיק ,אך בדיעבד ראו כי אף שמוסד זה הוא אינן מלון חמישה כוכבים ,הטיפול והיחס בו היו ברמה ובאיכות טובה יותר מאלה שקיבלה מאמיקה. בינתיים ארמנד סיים את תפקידו בשגרירות ישראל ברומניה ,חזר עם משפחתו ארצה והצטרף למעגל המבקרים והדואגים למאמיקה .בכך הוקל העומס מכתפיהם של דורל ופאולה. * כדי להנעים ולשמח מעט את מאמיקה בחגים ובמועדים היינו מביאים אותה שתחגוג איתנו את ארוחות החג .בסדר פסח שנערך אצל ארמנד הרמנו אותה על 288 מסע במנהרת חיי כיסא עד לקומה הרביעית .התברר שהיא התעייפה יותר מאיתנו ,ונרדמה בזמן הארוחה. בדצמבר 1984הזמנו את המשפחה לחגיגת הבת-מצווה של אלה ,ואחיי עשו כמובן את מה שנחוץ כדי שגם מאמיקה תחגוג עמנו .גם אירוע זה לווה בעוגמת נפש :איריס עשתה תאונה בתוך ירושלים ,איבדה את השליטה על ההגה ומכוניתה התהפכה .אם יש ניסים זה היה אחד מהם :היא נותרה ללא סריטה על גופה ומה עם הנפש ? כך בשמחה כפולה ומקופלת חגגנו את גם את חצייתה גיל הילדות המסורתי של אלה וגם את ניצול חייה של איריס. * באפריל ,1985כמה ימים לפני פסח ,ערב יום הולדתה של איריס ,פאולה בהיותה בשירותים קיבלה שבץ .לאחר שהוצאה משם בקושי היא אושפזה בבית החולים רמב"ם ולאחר כמה ימים נפטרה ,והיא בת 56שנה בלבד. זעזוע הכה את כולנו ואבל כבד נפל עלינו .דורל וילדיו איריס ואילן היו בהלם מהמוות הפתאומי ,ונכדיה הקטנים ,טל בן הארבע וליאור בת השנתיים ,היו מבולבלים ומפוחדים ולא ידעו לאן נעלמה סבתם .איריס פרקה את כאבה וכתבה שירים לזכרה. התלבטנו כיצד לבשר למאמיקה את דבר האסון ולבסוף לקחתי על עצמי את המשימה ועשיתי זאת בדרכי שלי .תגובתה הייתה קרירה ואף אדישה .היא הייתה שרועה והסתגרה בתוך עולמה. שנה לאחר מכן ,בערך באותו תאריך ,נפטרה גם מאמיקה .יום לפני כן ביקרתיה עם ארמנד .היא הייתה אפאטית לגמרי ,עצובה ומהורהרת ,ישבה ליד שולחן האוכל וסירבה לאכול ,אך עדיין צלולה ומקשיבה .למחרת נפטרה אחרי שמאסה בחייה והחליטה למות. בשבעה ישבנו יחד שלושת האחים ,העלינו זיכרונות מהבית והתוודענו זה אל זה .למעשה זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחנו כאחים בוגרים .אז גם העליתי בפניהם את הרעיון לעשות יחד טיול שורשים לרומניה .הרעיון התקבל אבל רק ב- 1997זכיתי לממשו עם דורל בלבד ,כי מסיבות בריאותיות ארמנד סירב להצטרף. אז צץ לראשונה בראשי הרעיון לכתוב את זיכרונותיי ,אך חלף זמן רב עד שהתחלתי לממשו. * לפני שנתיים-שלוש אלה ואיריס הציעו לערוך ארוחה לזכרה של מאמיקה .הן ליקטו כמה מהמתכונים שאהבה להכינם ,וכל אחד מבני המשפחה התמודד עם 289 נתן לבון האתגר הקולינרי .הן גם הנפיקו תפריט שכותרתו "עם סטינה על הדשא" .זה היה מפגש משפחתי מרתק ומקרב ,שבאמצעותו התוודעו לדמותה של אמי נכדים ,נינים ובני משפחה אחרים שלא זכו להכירה. 5בספטמבר 2008 290 מסע במנהרת חיי 67 חברי מירצה זורילא – MIRCEA ZORILA אתמול נודע לי שחברי מנוער מירצה זורילא ) (Mircea Zorilaהלך לעולמו .כפי שכבק סיפרתי ,בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון היו לי שני חברים טובים: משה היהודי ,שעמו אני מתראה עד היום ,ומירצה זורילא ,רומני נוצרי ,שלא ראיתיו מאז שעזבתי את רומניה .מאז חיפשתי אותו ללא הרף ,שוב ושוב בדרכים שונות ומפותלות אך לא עלה בידי לפגוש אותו שוב. בשנת ,1978כשחזרתי לרומניה לראשונה ,עוד בזמנו של צ'אושסקו ,ניסיתי לשווא לחפשו במדריך הטלפונים ומפאת הליכות המשטר לא העזתי יותר .בביקורים האחרים חיפשתי את הבית שבו גר בנערותנו ,בחצרו ובמרפסתו החלפנו סודות וחלומות ,חוויות ראשוניות וטווינו את חידות עתידנו. השנה אף פניתי לבית הספר שבו למדנו; אולי השתתף בכנסי הבוגרים השנתיים ואז ידעו את כתובתו האחרונה .ביקשתי מעורכת הדין שלי שתברר במרשם התושבים ,אך גם ניסיון זה עלה בתוהו. אתמול טלפן אליי משה וסיפר לי את הבשורה המרה על מותו של מירצה .לא ראיתיו זה 59שנים ,ועתה התחוור לי שלא אראה אותו לעולם. באותה הזדמנות קיבלתי דיווח על עוד כמה מחבריי לספסל הלימודים .אחד גר בחיפה ,פרופסור בטכניון ,אחר בניו יורק ,עוד אחד בפריז ,וכולם נפגשו בבוקרשט בחגיגות מאה שנה להיווסדות בית הספר .גם אני שקלתי להשתתף באותו כנס ,אך בשל אילוצים שונים ובעקר מהחשש שלא אזהה איש ויתרתי על כך. אותו חבר שנכח בטקס סיפר שפגש תלמיד נוסף ,יון ) ,(IONבנו של איכר רומני, שהתגורר בפנימיית בית הספר וישב בספסל מאחוריי .הוא לא נמנה עם המצטיינים ונעזר בי בבחינות בלשון ובשפה הרומנית ,ובמשה – בלימודי טבע ופיזיקה .מתברר שהבחור התמים הזה נשלח ללימודים במוסקבה ,עשה חיל וכיהן כשר בממשלת צ'אושסקו. * מירצה זורילא היה בילדותו ,ואחר כך בנערותו ,יפה תואר ובעל הופעה אצילית, גבוה ,עם עיניים שחורות ,אף מעוצב היטב ,שיער שחור ותספורת קצרה .הוא התלבש כשאר הילדים ,אך נראה מהודר ,מיוחד ,שונה .הנערות חיזרו אחריו בהתלהבות והוא ברר אותן בקפידה .בחור נבון וחכם ,רגיש וסקרן .בדיבורו המיוחד פסח בין הומור לציניות .בן יחיד להוריו ,שטיפחו אותו ,פינקוהו אך גם הציבו לו דרישות 291 נתן לבון וגבולות .הם רצו שיגדל לאיש מועיל וחשוב ,והוא השתדל לרצותם ולמד בשקדנות וברצינות. זורילא ,זורילא ,חברי הטוב והנאמן ,אינני יודע מה עשית בחייך ,אבל אני מתאר לעצמי שדברים חשובים ונפלאים .הקמת משפחה? זכית להיות אב? סב? איך אתה ,אדם עדין ומתחשב ,האמון על ערכי האמת ,הצדק ואהבת האדם, הסתדרת עם המשטר הנוקשה והאפל של הרודן? * היינו ,כאמור ,שלושה חברים ,שניים יהודים ואחד נוצרי .חברים טובים ,ייתכן שהטובים ביותר שהיו לי בחיי. בימים לאחר המלחמה לא חסרו התבטאויות נגד יהודים ,אף שהיו עטופות בהומור .לא פעם הקניטו את מירצה על כך שהתחבר עמנו ,היהודים .מירצה נבחר לערוך את עיתון הקיר של הכיתה ,ואני כמובן התנדבתי לעזור לו .עד שיעור חינוך בסוף השבוע הכול היה כתוב ,ערוך ומאויר .כמה תלמידים נוספים תרמו מפרי עטם ,וילד כישרוני אחר צייר קריקטורה הקשורה בהווי הכיתה ,העוקצת את אחד המורים )מעניין ,אז כמעט לא היו מורות(. מרוצים מפרי עמלנו ,בשעות אחר הצהריים הגענו לבית הספר והתקנו את העיתון .למחרת נכנסנו לכיתה וחשכו עינינו :העיתון שכה טרחנו עליו היה קרוע ועליו כתובות נאצה עם רמיזות אנטישמיות ואיומים סמויים נגד "מירצה המתגייר". מפח נפש ופחד גדול נפלו עלינו .מירצה הגיב למעשה קשה יותר מכולנו .בכעסו הרב הוא הציע שנעבור בית ספר ,וכמובן לא רצה להתעסק יותר בעיתון הקיר. הגיעה שעת המחנך ,התנהלה שיחה על ערכים ,סובלנות וסבלנות .במילים של המבצעים ,שנשארו באלמוניותם ואיש לא התאמץ ַ בית מרקחת המחנך גינה את לגלות את זהותם .המחנך ניחם את חברנו הפגוע ,שיבח אותו וביקש ממנו להמשיך בתפקידו .מירצה עמד בסירובו ,אך למחרת שכנענו אותו שלא ייתן פרס לפורעים ושימשיך במעשיו. * היינו חברים בלב ובנפש .הקמנו מיני-תנועת נוער שנקראה בשם היומרני "ארגון הנוער האופטימי" ) ,(.O.T.Oשאת עלילותיה כבר תיארתי בפרק אחר. הזמנתי את חבריי לארוחה חגיגית של פסח ,לא ממש סדר ,אבל ארוחה שנתנה הרגשה של חג ושל התחדשות .מירצה שמח לבוא ואף לא התבייש לספר על כך בכיתה ,על המאכלים המיוחדים לחג היהודי ,ועל המצה ,מצה טעימה שלא נאפתה מדמו של אף ילד נוצרי. לאחר שאחיי עזבו את הארץ ואנחנו החלטנו ללכת בעקבותיהם ,פרפורי הפרידה החלו לנקר ,ובהתייעצות עם הוריי נתתי למירצה במתנה את שולחן הפינג-פונג 292 מסע במנהרת חיי שלנו .שולחן ירוק ויפה .סחבנו אותו יחד מביתי לביתו ,תוך שעברנו כמעט לכל אורך שדרות הניצחון ) (Calra Victorieiהמרהיבים. העמדנו אותו במרפסת ביתו ,נהנינו מטעם העוגיות המלוחות של אמו ,ששמחה לבואנו ,ולאחר אתנחתא קצרה הרבצנו משחק – אחד ממשחקי הפינג-פונג הרבים של החיים. שלום ,מירצה זורילא ,ידיד יקר .אם יש חיים בעולם אחר ,אשמח שנתראה. 2בספטמבר 2008 293 נתן לבון 68 משפחה וסביב לה בחיי הארוכים היו לי אין-ספור מעשים ,התרגשויות ,התרחשויות ,חוויות והזדמנויות – כאלה שהיטיבו עמי ,כאלה שהחמצתי וכאלה שחבל שהתפתיתי להם. יש שעוררתי התפעלות ,הזדהות ותמיכה ,ויש שעוררתי קנאה ושמחה לאד. במהלך כתיבת קורותיי ,שאני מביט במבט מפוקח לאחור ,אני לא מצליח להבין למה במשך כל כך הרבה שנים לא הייתי מספיק מודע למה שאני ולא הערכתי כראוי את יכולותיי ואת עשייתי הרבגונית .מצד אחד ,אני מצטער שלא נהניתי ולא הייתי מספיק שבע רצון מעצמי ,ומצד שני ,ייתכן שחוסר שביעות רצון זה שימש לי מנוף ותמריץ לשיפור העשייה .האנשים שלמענם פעלתי כנראה הרוויחו מכך ,אך אני עצמי שילמתי על כך מחיר מופרז. * בפעם האחרונה שהזכרתי את אורן ,או אורנצ'יק ,כפי שכינינו אותו בילדותו, נפרדנו ממנו ומאשתו הטרייה אילנה בנמל חיפה .הם יצאו למסע של שנה שתוכנן בקפידה :שישה חודשי עבודה ביבשת אוסטרליה ,ולאחר מכן שישה חודשי טיול בהודו ובסביבותיה .הם יצאו לדרך עם סכום כסף נכבד שחסכו בעבודה מפרכת כשנה לפני הנסיעה ,כמדומני עשרת אלפים דולר ,וגם כרטיס הלוך-חזור. תחילה הגיעו לסידני והתנסו בכמה עבודות ,ובהמשך השתכנו במלבורן ,שכרו דירה ,קנו אוטו ישן והחלו לחפש עבודה .לאחר כמה ניסיונות בחרו לעבוד במפעל טקסטיל .כפי הנראה זו הייתה עבודה קשה ,בתנאים ללא תנאים ולמשך שעות ארוכות ,כדי להשתכר כמה שיותר. אמנם היה להם טלפון והתקשרנו אליהם מדי פעם ,אך בשל פערי השעות ויוקר השיחות )יותר פסיכולוגי מאשר אובייקטיבי ,כי לא נעים להודות בקמצנותי( הרבינו להתכתב .אהבנו מאוד את מכתביה של אילנה בשל תיאוריה הססגוניים והצבעוניים. בסופי שבוע ובחגים הם טיילו ברחבי היבשת וגם לא פסחו על ניו-זילנד, המפורסמת בנופיה הירוקים ,באווירה הצח והטהור ובמיוחד בתושביה הנינוחים ומסבירי הפנים. רחוקים מאיתנו במשך שנה שלמה ,הזוג הצעיר הסתובב בחלקים רחוקים ומרתקים של העולם הגדול .אמנם סמכנו עליהם בלב שלם ,אך זה לא פטר אותנו מחששות ומדאגות .לפעמים ,כשהקשר עמם נותק לימים ארוכים ,המתח גבר 294 מסע במנהרת חיי והתסריטים הרעים חגגו .דאגותינו נבעו מעצם היותנו הורים ,אך התברר שהם באמת חוו כמה חוויות של סכנה ופחד :כמעט תאונת דרכים קטלנית ושוד מתוחכם על ידי כייס שהתחזה לשוטר ,שתוך כדי "בדיקה" לקח את הכסף שהיה להם בארנק. מזל שאת מרבית הכסף החזיקו במקום אחר. אך בסך הכול טיול זה היה עבורם טיול לחיים ,של העמקת ההיכרות ההדדית ושל גיבוש ,טיול של זוג צעיר משוחרר מדאגות ,סקרן להכיר אנשים ומנהגים ולראות טבע ונופים משתנים .מאז הם חולמים לחזור להודו... * לפני נסיעתם הם תכננו שבחזרתם לארץ יתחילו ללמוד ,אילנה באוניברסיטה או בטכניון ואורן במכללה להנדסאים .לאילנה ,שהייתה בעלת תעודת בגרות בציונים טובים ,לא הייתה בעיה מיוחדת .אך עבור אורן ,בתי הספר להנדסאים חייבו לימודי השלמה של כמה חודשים .התחלתי לעשות סקר שווקים והתברר לי שבבאר שבע נפתחת מכינה ללימודי השלמה בסוף פברואר ,סמוך מאוד לחזרתם ארצה .ביתר המכללות לימודי ההשלמה החלו בתחילת שנת הלימודים ,ואז רק שנה לאחר מכן אורן היה יכול להתחיל את לימודי ההנדסאות. כשהם חזרו הצגתי לפניהם את החלופות השונות .אילנה חשבה ללמוד בטכניון בחיפה או בתל אביב .הלימודים בבאר שבע טמנו בחובם יתרון וחיסרון :מצד אחד הם אפשרו לאורן להרוויח שנה שלמה ,ומצד אחר ,באר שבע היא עיר נידחת, הרחוקה מהמרכז ומהחברים .הם שקלו ,התייעצו ,בדקו והתחבטו ,ולבסוף הפור נפל על באר שבע. בשביל דמי כיס ראשונים אורן מכר פילטרים של מצלמתו ועוד כמה אביזרי צילום מיותרים ,את הגיטרה הסדוקה שלו ומיני-אקורדיון שקיבל בילדותו מדודה שרי. אורן נסע לבאר שבע להירשם לבית הספר להנדסאים ולחפש דירה .חיפש מה שחיפש ומצא מה שמצא .הוא התקשר הביתה והזמין אותנו לראות את הדירה. הגענו לבאר שבע ונסעתי איתו לדירה שבחר .היא הייתה בשיכון ד' ,הידוע לשמצה, דירה גדולה אבל די מוזנחת וחשוכה ,אך הוא היה מבסוט ושבע רצון מגודלה )כנראה פיצוי על החדר הקטן שבו גר בילדותו( .לא רציתי לקלקל את שמחתו והלכנו לחתום על חוזה עם אפשרות לעזוב לפני תום השנה .בגמר כל ההליכים ,מאושרים ומלאי תקווה ,יצאנו לארוחה חגיגית באחת המסעדות המפורסמות דאז. אנחנו קיבלנו על עצמנו לשלם את שכר הלימוד ואת שכר הדירה ולעזור מעט עד שאורן ימצא עבודה .אורן ,חרוץ כדרכו ,מצא עבודה בשמירה על צינור הנפט ו"התלבש" ברצינות על הלימודים ,למד בשקדנות ולא הסתפק בפחות מתשיעיות. 295 נתן לבון כעבור כמה חודשים התחלנו לחפש דירה לקנייה ,כי מחירי הדירות היו זולים והיה חבל לשלם שכר דירה .מצאנו דירת שלושה חדרים נחמדה ומרווחת בשיכון י"א ,שכמדומני עלתה 35,000דולר .שברנו קופת גמל ואת היתרה לקחנו משכנתא. נשמתי לרווחה כשעזבו את שיכון ד' ,כי דאגתי באותם לילות שבהם אורן שמר ואילנה נשארה לבד בבית. באותה שנה נפטרה אחותה של סבתא ,דודה אלונקה .בעלה ,לצי ,שאהב מאוד את אורן ,נתן לו במתנה סכום כסף לקנות רכב קטן ,שהקל על חייהם. אורן ואילנה היו ועודם זוג חרוץ ,למדו ועבדו ,הסתפקו במועט ושמחו בחלקם. כשאני עושה מאזן של אותן שנים ,אני מצר על כך שלא עזרנו להם מספיק ולא חסכנו מהם מצוקות ודאגות מיותרות .ייתכן שכמיהתי לפצות את עצמי על המחסור שחוויתי בילדותי ורצוני לשמור על רמת חיים נוחה שיבשו את שיקול דעתי .בשנים שלאחר מכן השתדלתי לתמוך בהם ביתר רוחב לב ,אבל הדבר לא פיצה אותם על התלאות שחוו בשנים ההן. * והיה עוד מעשה ,שבכל פעם שאני נזכר בו לבי נצבט בקרבי ונמלא צער גדול וחרטה עצומה על הפגיעה שפגעתי בהם ,פגיעה שכואבת לי עד היום. בסתיו 1991נסענו לסין .לפני הנסיעה סיכמתי עם אורן שנפתיע את מרים, ובהיעדרנו הם יצבעו את הדירה ,והבטחתי לשלם להם תמורת זה .אורן ואילנה עשו את המלאכה כמיטב יכולתם .כשחזרנו הביתה מרים ראתה את הבית הצבוע וחשכו עיניה .טיב העבודה לא מצא חן בעיניה ,היא כעסה והתרגזה מאוד עליי ועל הילדים ,ואמרה לי לא לשלם לאורן על עבודתו כי ממילא אנחנו צריכים להביא צבּע .אני ,ברוב טיפשותי ,שמעתי בקולה ,הפרתי את הבטחתי וגרמתי עוול לבני ָ אהובי ולזוגתו .עשיתי מעשה שלא ייעשה ,נהגתי בקשיחות לא אופיינית לי וברשעות לא רגילה. ייתכן שאורן שכח או סלח ,אך אני אינני מסוגל לסלוח לעצמי .חבל שאהבתי הגדולה והעמוקה לאורן ולאילנה לא התבטאה אז בנדיבות גדולה יותר ובמעשים מוחשיים יותר. 13בספטמבר 2008 296 מסע במנהרת חיי 69 הייתי בפריז וגם ברומא ...וגם בבייג'ין הכמיהה שלי לראות עולם ואורחותיו טמונה בי מאז ילדותי המוקדמת. הסיפורים על דוד סמי מבלה בברצלונה שבספרד ,שלוו בקריצות עין פיקנטיות, עוררו והעשירו את דמיוני .אחר כך באו הסיפורים המתרברבים על דוד מילקא, שנסע לפריז ,ותיאוריה המסתוריים והמבושמים של דודה הרמין על ילדותה בעיר האורות .כל אלה הפכו את חו"ל ,ובמיוחד את בירת צרפת ,למשאת נפשי ,וחיזקו בי את הרצון להגיע ולבקר במחוזות אלה. בין סוף שנות השישים לתחילת השבעים כמה מחברינו הטובים החלו לשים את פעמיהם לארצות הניכר – חלקם באונייה וחלקם במטוס .הקנאה בערה בי ,אך כיסנו הקטן וארנקנו המדוד לא אפשרו מסעות כאלה. בקיץ 1976החלום החל להתגשם .דורל ,פאולה ואיריס תכננו נסיעה לאירופה והציעו לי להצטרף אליהם .מאחר שהחיים והמוות כרוכים זה בזה ,הדיבור על הנסיעה המשותפת התנהל בבית הקברות ,בתום האזכרה השנתית של טאטיקו. סיפרתי למרים על ההצעה המפתה והיא עודדה אותי להסכים. אז הייתה נהוגה הקצבה של מטבע זר בגובה של 450דולר ,ולפי מיטב זיכרוני היא לא כללה את כרטיס הטיסה .נוסף על כך קיבלתי כ 150-דולר מסבתא לאה, שמשום שקיבלה רנטה מגרמניה ,הורשתה לתת לי אותם לפי חוק .לקראת הנסיעה עובדיי בלשכת דרום קנו לי ארנק עור יפה ,ואחת העובדות שמה בו כרטיס קטן עם ברכת הדרך ,המלווה אותי מאז בכל נסיעותיי לחו"ל. יצאנו לחודש ימים ,רכשנו כרטיס רכבת חופשי ונחתנו השכם בבוקר בשדה התעופה של ציריך .בציריך ,כמו בכל הערים האחרות בהמשך המסע ,חיפשנו חדר במלון של תפרנים ,כי הקצבנו לעצמנו עשרה דולר ליום ,סכום כפול משהוצע במדריך התיירים האופנתי דאז" ,אירופה ב 5$-ליום". מיד לאחר שהתמקמנו במלון ,ששכן במרכז העיר ממש ,הלכנו לתחנת הרכבת כדי להספיק לראות את מפלי הריין שליד העיירה שאפחזן ) .(Safhauzenמטעמי חיסכון "שכחנו" לשלם לאוטובוס שהוביל אותנו למפלים ,ואימצנו שיטה זו לאורך כל הטיול. מפלי הריין הם מראה מהסרטים – לראות ולא להאמין .זרם המים האדיר, הגלים הענקיים ,עומק הנוף והסביבה בגוני הירוק – כל אלה ריתקו אותנו למקום. מסוחרר ומעורפל מהפאר ומהיופי הנדיר הזה ,לא יכולתי להתנתק מהמקום. המפלים הרשימו אותי כל כך ,ששנתיים לאחר מכן הגעתי לכאן עם מרים ואלה, 297 נתן לבון שהתרשמו לא פחות ממני ,ופעם נוספת צירפנו גם חברה שלנו עם בתה שהייתה בגיל של אלה .שנים אחר כך זכיתי לראות את מפלי הניאגרה ואת המפלים הססגוניים בנורבגיה ,בגווילין שבסין ואחרים ,אך לבי נשאר במפלי הריין .מי יודע ,אולי אבקר בהם שוב? לאחר ציריך עשינו גיחה לבזל ,ראינו את מרפסתו של הרצל והמשכנו עם רכבת לילה לפריז ,עיר הזיותיי ,חלומותיי בהקיץ .כולי שמחה ,אי-שקט וסקרנות. הסתובבתי כסהרורי בין מוזיאון הלובר למוזיאון רודן .בלובר רצתי לראות את המונה ליזה ,שנראתה לי פחות יפה מכפי שתוארה בספרים ובתמונות ,ובמוזיאון רודן התפעלתי מפסל "האדם החושב" ומהיצירה יוצאת הדופן "הנשיקה" .המשכתי למרומי האייפל ,לשנז אליזה ,המזמינה לפלירטוט ליד כוס קפה ,ועד מונמארטרה, למונומנטים מספרי ההיסטוריה ,הפארקים ,הכיכרות ,השדרות ,הגנים ,הגינות וכמובן יער דה בולון .שעות של הליכה ,קילומטרים אין-ספור .צווארי התעייף מהסתכלות למעלה ,לעבר הבתים המעוצבים בטעם ובסגנונות הנדירים .כל חלון, כל מרפסת ,כל סורג ומרזב ,הם אמנות בפני עצמה .בפריז המעטירה ביקרתי עוד כמה פעמים ,צילמתי אותה מזוויות רבות ,ואף עליתי לגג של כנסיית נוטרה דאם לצלם את הגגות שמסביב. לאחר חמישה ימים המשכנו הלאה ,חצינו את תעלת לה-מנש ,חוויה בפני עצמה, הגענו ללונדון והמלכה לא חיכתה לנו שם .לונדון ,המסמלת אריסטוקרטיה עם דמוקרטיה .ראינו מה כתוב בספר ואף קנינו ברחוב אוקספורד מתנות ומציאות. שוב חצינו את התעלה ,הפעם להולנד ,לאמסטרדם התוססת ,התזזיתית והנכספת, של התעלות והחלונות האדומים ,סרטי הסקס ומוזיאון ון גוך .בעזרת כרטיס הרכבת החופשי שלנו ביקרנו בעיר הגבינות ,ששמה פרח מזיכרוני ,וכמובן בעיר המיניאטורית שליד האג ,מטורודם ) ,(Metorodamשסימנתי אותה כמקום שאשוב אליו עם אלה .ואכן ,התייצבנו בה יחד שלוש שנים מאוחר יותר. כשנסענו ברכבת בדרכנו לפריז נודע לנו על חטיפת המטוס לאוגנדה ,ובעת שנסענו ברכבת בהולנד הפקח ההולנדי הודיע לנו בשמחה וללא מילים על סיום הפרשה: "בום ,בום ,אוגנדה ַקפּוּט". היינו גם בווינה ,ביקרנו בארמונות הפאר של העולם שהיה ,ובילינו בשכונת השיכורים .סיירנו בזלצבורג ,עיר הגנים והמוזיקה ,באינסבורג ,הצעירה הנצחית. בילינו כמה ימים בעיירה ההררית והציורית זל-אם-זה ) ,(Zell-am-Zeeוהתפעלנו מהגרניום העשיר שפרח באדניות בכל חלון .מובן שגם כאן ,כמו בשוויצריה ,לא ויתרנו על העלייה המסחררת ברכבל להרים המושלגים .בסך הכול זה היה טיול מרתק ועשיר בחמדות הנוף ששלל צבעיהן מתערבבים זה בזה ,והכול מטופח, מסודר ונקי כל כך. 298 מסע במנהרת חיי למרות זאת ,יש להודות על האמת ,הייתי שותף לטיול לא כל כך נחמד .ממש נחס .כל הזמן עיקמתי את האף וקיטרתי שאני רוצה לחזור לפריז ,והן התייחסו אליי בסבלנות מהולה בעוקצנות ,במידה רבה של צדק .אני חושב שעם הזמן ,אף שלא דיברנו על זה ,הן סלחו לי. * שנתיים לאחר מכן נסענו לרומניה ,לטיול שורשים ראשון .היו אלה ימיו הטובים של משטר צ'אושסקו ,כשעדיין היה מה לאכול ,אך בוקרשט הייתה חשוכה בלילות. קיוויתי שנצא יחד כל המשפחה ,אך אורן ,שהיה על סף הגיוס ,סירב לדאבון לבי לצאת איתנו וביקש כתחליף לערוך טיול לסיני. בפברואר ,1990לאחר נפילת המשטר ,תכננתי לטוס עם אורן לבוקרשט כדי להתרשם מהלוך הרוחות לאחר המהפכה .הכול היה מסודר :טיסה ,מלון ,מזוודה, אך מרים נכנסה לפניקה ופחדה שיקרה משהו במציאות הבלתי-יציבה שהשתררה שם .ויתרנו ,ועד היום אורן מזכיר לי את זה .חמש שנים לאחר מכן יצאתי לרומניה למסע פיצוי עם ילדיי .אך מסעותיי ברומניה ראויים לפרק נפרד. * כך הפכו הנסיעות לחו"ל חלק משגרת הבילויים השנתית שלנו ,כולל מסכת ההתלבטויות ,הטרוניות ,ההסתייגויות וההתנגדויות של מרים ,שלאחר רצף שידולים ושכנועים ,התרצתה. לאחר רומניה הגיעה תורן של איטליה ושל עוד כמה ארצות מעניינות .נחתנו בציריך ,וכפי שסיפרתי ,רצנו למפלי הריין .הפעם ,כאנשים הגונים ,שילמנו לכרטיס האוטובוס .התרשמנו מברן ועוד יותר מהעלייה ליונגפראו ,המושלגת תמיד .למזלנו, עוד לפני שמזג האוויר הזעיף פנים ,הספקנו להגיע לשם בעזרת הרכבת והרכבל .אין מילים לתאר את המראה המרהיב ,הבוהק ,המפחיד והמקפיא ,שעם כל מחלצותינו לא התגברנו עליו .אלה ,בת השש ,שכבר חוותה שלג בירושלים ,מקסימה ומוקסמת, רצתה לחבק את ההר כולו ולגלוש בכל המורדות ,למרות חששותיה של מרים .בדרך חזרה ,קפואים מקור ,לא ויתרנו על הביקור במערת הקרח שבה פסלים מדהימים, מקרח כמובן .בסוף התנחמנו פעמיים :פעם ,כשבהמלצת מדריך "לפיד" התחממנו במרק הלוהט ששתינו במסעדה שעל ההר ,ופעם שנייה ,כשהתברר לנו שמפאת מזג באוויר באותו יום לא מאפשרים להמשיך לעלות. בהמשך הגענו לרומא ,לפירנצה ולוונציה .ברומא ,בעזרת מדריך "מישלין", התעייפנו מלראות כל תמונה ותמונה ולבקר בכל המוזיאונים ,ומהר מאוד גילינו שרומא כולה ,על בנייניה ורחובותיה ,היא מוזיאון בפני עצמו" .נדבקנו" למזרקה האדירה פונטנה דה טרוי ) ,(Fontana de Treviזרקנו מטבע ,מה שבטח עזר לנו לחזור אליה בטיול אחר ,בזמנים אחרים ובגיל אחר. 299 נתן לבון ברומא ,כשירדנו מהרכבת ,מרים ואלה שמרו כהרגלן על המזוודות ואני הלכתי לחפש מלון .חיפשתי וחיפשתי והגרלתי את החדר המצ'וקמק והמצומק ביותר בכל הטיולים שלנו .לאחר יומיים היינו המאושרים שבתיירים כשהתפנה חדר בפנסיון נחמד בבעלותו של ישראלי. המשכנו לפירנצה עמוסת אמנות והיסטוריה של האמנים והיוצרים בעלי השם העולמי .השווינו את התמונות למקור והיינו גאים מאוד בעצמנו שזיהינו את האמן. שטנו בתעלות ונציה בספינה של התחבורה הציבורית ,כי לגונדולה ולגונדולייר לא היה לנו מספיק כסף .כאן מצאנו בקושי חדר אצל אישה זקנה וחביבה בקומה החמישית .בזמן שהמתנו לה לוודא שיש לה חדר פנוי ,החלונות מסביב נפתחו, השכנות אירחו לנו לחברה והסבירו לנו שהגברת שלנו הלכה לקנות ) Carneבשר( ושמיד תבוא .האיטלקית שלי השתפרה מרגע לרגע .בוונציה תפס אותנו גם שיטפון. הרחובות הוצפו מים ממש עד לברכיים .כדי שאלה לא תירטב לקחתי אותה על הידיים אך לבסוף היא נרטבה יותר ממני .בזכות זה קנינו לה במתנה מגפיים ,שבהם השוויצה עוד שנים רבות לאחר מכן .קנינו גם ליצן קטן מזכוכית ,שעומד על המזנון שלנו ומזכיר לנו את הביקור בבתי המלאכה לזכוכית שבמורנו. ניצלנו את כרטיס הרכבת החופשי עד תום ,ירדנו לדרום איטליה ,הצצנו לנאפולי, שמפני גנביה הוזהרנו ,והתענגנו על סורנטו ,המגונדרת והשובבה .לאחר מכן חצינו סוּפלקי בשוק ,והמראנו חזרה ַ את הים עד אתונה ,טיפסנו על האקרופוליס ,אכלנו למולדתנו האהובה. * בכותבי פרק זה אני מרגיש מבוכה רבה מכובד המשימה שלקחתי על עצמי כי אינני זוכר את כל הפרטים .גם לו זכרתי ,אין לי הידע והכישרון לתאר את מגוון המראות ,הנופים עוצרי הנשימה וגם הנשים ,ובטח לא לכתוב מדריך טיולים. מה עוד שראייתי אינה חדה דיה להתבונן במאות התמונות ,השקופיות והסרטים שצילמנו .לכן אסתפק בפרפראות ובהבזקים מקרוב ל 40-סיורים שעשיתי בעשרות ארצות ומדינות בעולם. * בשנת 1980נערכה בהונג קונג ועידה של הפדרציה הבינלאומית של העובדים הסוציאליים .האיגוד ארגן לצורך זה סיור נרחב של 30יום במזרח הרחוק .לטיול צורפו שלושה חברים כאחראים ,ששילמו רק מחצית מדמי ההשתתפות. אני לא רציתי לנסוע .פחדתי מהטיסה הארוכה ,מהאווירה המנוכרת במלונות הגדולים ומקשיי השפה ,וגם חששתי מי יהיה שותפי לחדר .איציק קדמן וגם מרים הפצירו בי לנסוע בטענה שאסור לי להחמיץ הזדמנות נדירה זו .לאחר הפצרות 300 מסע במנהרת חיי חוזרות ונשנות שוכנעתי ,ולא התחרטתי :זה היה טיול מרתק ,מעשיר ,מאלף ,פותח עיניים ומרחיב אופקים. טוקיו הקדימה את העולם בבנייתה הצפופה והגבוהה .לכל בניין אופי ועיצוב ייחודיים ,אך הכול משתלב יחד ליצירה הרמונית .הגנים היפניים מלאים פשטות וצניעות ,ומקרינים הוד וקדושה המעוררים יראת כבוד אל הטבע .פסלי הבודהה – גדולים וקטנים ,מזהב טהור ,ברונזה ,שיש ,מתכת ,זכוכית או נייר – שונים ומגוונים, כבני האדם עצמם .הופתעתי לגלות שהיפנים אינם קנאים לדתם .את טקס החתונה למשל הם יכולים לעשות לפי המנהג הבודהיסטי ,ואת חגיגת הולדת הבן או הבת לפי ההלכה של הינטו. לתדהמתי ,בערב הראשון במסעדה קיבלתי חשבון ממוחשב ,ובמלון – כרטיס מגנטי במקום מפתח .את הכרטיס שמרנו כמזכרת ,עד שהפלא הזה הגיע גם למקומותינו .בהונג קונג סירבתי לנסוע בריקשה כי נראה לי משפיל שאדם יישא אותי .כך נהגתי גם בפיליפינים באחד הסיורים בנופים קדומים ופראיים. הקבוצה נחלקה לשני אוטובוסים ,שמשום מה היה מתח מתמיד ביניהם .אני ועוד חברה ,אלישבע ,היינו אחראים לאחד האוטובוסים .אלה שבאוטובוס השני טענו כל הזמן שהם מקופחים – בחדרים שקיבלו ,במקומות הטיסה ,במקומות ישיבה במסעדה ,וכמובן בטיב המדריך .היו בינינו חיכוכים קטנוניים ולא נעימים, אך השתדלנו להתייחס לכך בהומור. התאכזבתי מאוד מהתנהגותם של חלק לא קטן מהקבוצה ,רובם אנשים משכילים ומבוססים ,מבכירי העבודה הסוציאלית בארץ .באחד המלונות בסינגפור היינו הראשונים שאכלנו ארוחת בוקר ,ארוחה שכללה שפע גבינות ,בשרים ונקניקים ,שלל סוגי פירות ומגוון עוגות ומאפים ,ומתברר שגמרנו את כל האוכל ליתר 200אורחי המלון .מנהל המלון פנה אליי בבקשה שאורה לאנשיי להחזיר את כל מה ששמו בתיקיהם .אוי לבושה ולכלימה! יצאנו משם במהירות ובשקט. למרות המתיחויות ,הרכילויות וההאשמות ,שהיו אולי רבות יותר מאשר בכל טיול קבוצתי אחר ,הוא הסב לי הנאה רבה .הסתגלתי מהר לתפנוקי המלון חמישה כוכבים ,ולא התביישתי להתהלך במכנסיים קצרים .הרביתי בטיולים ,מבוקר עד לילה ,עם אורי ,שותפי לחדר ,בחור נוח מזג ושנון ,האיש הכי נחמד ואיכותי בטיול. טסנו מטוקיו להונג קונג ,לפיליפינים ,לסינגפור ,לתאילנד ,להודו ולנפאל .היה זה מסע תענוגות וקניות .ספגנו חוויות מעולם אחר ,מנהגים ,תרבויות והלכי רוח שאיני מסוגל לתאר במילים .כמו אחרי חלום נהדר ומסעיר ,שכשמתעוררים ממנו בבוקר פרטיו נעלמים ,ונשארות ההתפעמות ורוממות הנפש. * 301 נתן לבון עייפתי מלתאר את גיחותיי לחו"ל ,אך טרם ויתרתי מלהמשיך לתכנן גיחות חדשות למקומות מוכרים ואהובים ,כמו פראג או פריז ובוקרשט כמובן ,ולא אסרב לבקר בכל מקום אחר .באוסטרליה ,בניו זילנד ובדרום אמריקה אבקר ככל הנראה עם אצבעי על המפה ובצפייה בערוץ הגאוגרפי. אה ,ואל תשכחו שהייתי ב ...בייג'ין. 21בספטמבר 2008 302 מסע במנהרת חיי 70 הולדת כרמל כרמל ,נכדתנו הראשונה ,בתם הבכורה של אורן ואילנה ,נולדה ביום שישי9 , ביולי ,1993כ' בתמוז תשנ"ג ,בבית החולים סורוקה בבאר שבע .היא נולדה במועד שנקבע מראש ,כיאה לאם מדענית ולאב ספציאליסט למחשבים .כרמל נולדה בדיוק בתום לימודי המסטר של אילנה ,וטקס קבלת התואר וחגיגת הבריתה התקיימו סמוך זה לזה. התרגשתי מאוד כשהתבשרתי שאילנה בהיריון .אולי באופן מפתיע ,המחשבה שאורן יהפוך לאב שימחה אותי יותר מזו שאני אהפוך לסב .בכלל ,מאז היותי סבא אני חי בדילמה בלתי פתירה :את מי אני אוהב יותר – את ילדיי ,שזיכו אותי בנכדים ,או את נכדיי ,שהם הוכחה מוחשית לכמה נפלאים ילדיי .בעצם זו רק סוגיה פילוסופית ,כי בחיים לא ניתן להפריד ,או אני לא יכול להפריד ,בין יקיריי; כולם משפחתי ועיקר גאוותי ,ולא אגזים אם אומר :טעם חיי .כל מחשבה רעה ,כל מועקה, כל פגיעה ,כל ענן שחור – מתפוגגים כשאני חושב עליהם. הם לידי גם כשהם רחוקים וטרודים בבעיותיהם הם ,ואני נמצא ואמצא לידם כל עוד אוכל להעלות בראשי מחשבות ולחוש בלבי רגשות אהבה ותמיכה ,להטות אוזן ולהושיט יד ,להגיד מילה טובה ולתת עצה גם אם לפעמים היא מיושנת או לא תואמת את המציאות שלהם .אולי אני חי באשליה והערכותיי אינן זהות לאלו של ילדיי; באופן טבעי יש פערים והבדלי דגשים ,וייתכן שגם חשבונות וכעסים סמויים שנשארו מתחת לפני השטח. את חוויותיי כסב לעתיד הספקתי לחלוק עם עובדיי ,חבריי בשירות להבטחת הכנסה .הם שמחו איתי ושיתפתי אותם בצפונות לבי בתהליך המשונה של ההפיכה לסבא .לאם יש צירים וחבלי לידה ,לאב לעתיד פרפורי בטן ורעשים באוזניים ,ולסב לעתיד ,מה? לסבא זו זריקת אנדרנלין ,עת לחשבון נפש ,למאזנים ,ולאופטימיסט כמוני לחשיבה קדימה ,לפתיחת דף חדש ולהיערכות להתחלות חדשות .ובאמת, באותה שנה ממש ,סגרתי את פרק עבודתי במוסד לביטוח הלאומי והתחלתי בפרויקט שירותי האפוטרופסות במט"ב. מעניין לציין שמתוך שלוש השנים שעבדתי במט"ב ,שנת 1993הייתה הטובה ביותר ,שנה של חדוות יצירה ,כיף ורוממות רוח אמיתית .נו ,בזכות כרמל אני סב מאושר ופורה. * 303 נתן לבון כאמור ,כרמל נולדה ביום שישי .בשבת בבוקר התייצבנו בבית החולים ומבעד לדמעות הגיל הזעירות ראיתי זוג זורח מאושר ,כלתי אילנה ובני אורן הגאים, ולידם בעריסה תינוקת שחרחורת שלפני כמה שעות פרצה לעולם .יצור אנוש חדש שכל ציפיותיה להרגיש את חום גופה של אמה ולטעום את חלב שדיה .לא יכולתי להתאפק וביקשתי רשות להחזיקה בידי ,לחבק בזהירות ובחרדת קודש את נכדתי הפעוטה .משהרשות ניתנה הפלגתי לכמה שניות לספרות שמימיות המלטפות את הלב וחובשות את והנפש. היום כרמל כבר חצתה את גיל ,15נערה יפה ,תלמידה מבריקה ,פעילה שרופה בצופים ומלאת כישורים כרימון ,וגם בתהפוכות גיל ההתבגרות .עוד צפוי לה סל ענק גדוש עשייה מדהימה והצלחות לצדה. * מרוב להיטותי לספר על נפלאות נכדתי כרמל השארתי מאחור כמה אירועים חשובים שקרו לפני כן ,וחשבתי לנכון לסגור כמה חורים בקורות חיי. בקיץ 1990נסענו ליוון ,לא סתם עוד טיול לחו"ל ,אלא טיול עם אילנה ואורן. אלה ,שהתלוותה אלינו לרוב גיחותינו לחו"ל ,העדיפה הפעם להתנסות במודל חדשני של טרום-נח"ל .בעצם כבר בשנה הקודמת שנסענו לטורקיה היא ויתרה על כך ,ונשארה בבית כדי לקבל את פניהם של ...גנבים .למזלה היא לא הייתה בבית ואורן ,אחיה המקסים ,הזדרז לבוא אליה כדי לנחמה. יצאנו לטיול של שבועיים עם אוטו ,תרנו את היבשת וגם הסתלבטנו במיני אי – אנטיפרוס .תעלת קורינטוס עשתה עלינו רושם עמוק והחזירה אותי לשיעורי הגאוגרפיה כשלנגד עיניי עמדה התמונה בשחור-לבן מספר הלימוד .עוד בערב הראשון להגעתנו ,עייפים מהדרך ומחיפוש חדרים ,לא החמצנו את ההצגה "מדיאה" באמפיתאטרון העתיק במיקונוס. הקפנו את יוון ,ביקרנו באולימפיה ,אם האולימפיאדות ,עלינו למנזרים התלויים אוֹרה ,וגולת הכותרת הייתה שבוע של מנוחה ורגיעה על שפת הים האגאי באי במ ֵט ָ ֵ אנטי-פארוס .בעצם אורן התנה את הצטרפותם אלינו בכך שבסוף נבלה במנוחה נטולי דאגות. מפיראוס הפלגנו באונייה עמוסת אדם לאי פארוס .כאן חיכתה לנו הפתעה לא נעימה :לא היו חדרים פנויים ,אפילו ברחוב הכול היה תפוס על ידי תרמילאים. לבסוף מצאנו שני חדרים-לא-חדרים ובדקנו אפשרות להקדים את חזרתנו ארצה. למחרת ,השכם בבוקר ,הפלגנו בסירה לאנטי-פארוס לחפש את מזלנו שם. עברנו כמעט בית-בית והכול היה תפוס .חזרנו שפופים ,אכלנו ארוחת בוקר וחזרנו לאנטי-פארוס לבלות שם את היום ליד הים .התמקמנו על החוף ויצאתי לרגע לקנות משקאות .בחזרה ,מתוך דחף ,ניגשתי לאחד הבתים ושאלתי אם יש חדר 304 מסע במנהרת חיי פנוי .לשמחתי קיבלתי תשובה חיובית – ממחר יתפנה .חזרתי צוהל ,נרגענו והמשכנו להתמסר לקרני השמש ולרוח הים. כל בוקר קמתי מוקדם ,עשיתי סיור לשעה מסביב לאי ,עצרתי במאפייה המקומית ,במכולת ואצל הירקן ,אכלנו ארוחת בוקר בנוסח יווני ויצאנו לים. בצהריים חטפנו איזה פרי ,נחנו ושוב ים ,בערב התלבשנו חגיגי ובחרנו במסעדה התורנית .כך בילינו יחד כמה ימים נדירים בחוף הים הצלול והזך. * במרץ או באפריל ,1991לאחר מלחמת המפרץ ,אלה התגייסה לצה"ל .התגייסותה, התרוקנות הקן ושינוי סדרי השגרה השרו עליי מצב רוח אפרורי ,אך לאחר הטירונות וקורס נוסף שעברה החלה לבוא הביתה מדי ערב ואני חזרתי לעצמי .היא שירתה בחיל ההנדסה ביחידה שעסקה בהגנה אזרחית והשתלבה במערך ההדרכה .עם הזמן נתנה דרור לכישוריה וליצירתיותה ,ובנתה מערכות הדרכה לשביעות רצונם של מפקדיה .היא השתחררה בתחילת 1993בדרגת סמלת. באותו קיץ יצאה לשליחות הדרכה במחנה קיץ ליד בוסטון ,עבדה שם חודשיים, שלא רוותה בהם נחת ,ולאחר מכן יצאה לטיול בארץ התפוח .אנחנו היינו בטיול מאורגן ונפגשנו בוושינגטון .מדריך הטיול ָקשר ֶקשר עם אלה והפתיע אותנו :היא הופיעה בכיכר העיר ,התנשקנו והתחבקנו ,לעיני כל ההורים המקנאים. כשחזרה ארצה ,דבר ראשון נסעה לבאר שבע לראות את כרמל ,לחבק את אורן ואילנה ,ומאז היא מתפקדת כדודה רצויה של כרמל ,אחותה יעל ואחיה ניצני. 27בספטמבר 2008 305 נתן לבון 71 שנת 1994 יש שנים ארוכות ויש שנים קצרות ,כאלו שעוברות ביעף וכאלו שבהן הזמן מזדחל בעייפות וכאילו עומד מלכת .בתקופות של שגרה אינטנסיבית ,הדפים בלוח השנה מתחלפים בסערה .אלה זמנים של שמחה וחדוות יצירה. כשהשגרה נשברת פתאום ,לא מרצוננו ולא לפי בחירתנו ,מחוגי השעון זזים לאט-לאט ,ואנו חרדים ממה שעלול לקרות בדקה הבאה ,בשעה שלאחריה ,בלילה הכבד הבא וביום הבא .כך הייתה שנת .1994עד הסתיו היא עברה במהירות האור, ולאחר מכן החלה להשתרך. * אורן ,אילנה וכרמל חזרו מארצות הברית לאחר שהות של כמה חודשים בבוסטון .אילנה נשלחה לשם מטעם מקום עבודתה ,בית חרושת לתרופות ,לפקח על אחד המחקרים של תרופה חדשה .אורן התלווה אליה ועסק בגידול ובטיפוח בתם התינוקת .הם התקיימו ממשכורתה של אילנה ,חיו בצניעות אך כייפו ונהנו מהעולם החדש. אלה עבדה כמרפאה בעיסוק בלתי מוסמכת בבית החולים "גבעת שאול" ,דבר שעזר לה להתקבל ללימודים באוניברסיטה במקצוע זה .בכלל ,היא מאוד התלבטה מה ללמוד – עבודה סוציאלית או ריפוי בעיסוק .אף שבמכון הייעוץ לבחירת מקצוע של הדסה המליצו לה על עבודה סוציאלית כעדיפות ראשונה ,היא בחרה בעדיפות השנייה ,ריפוי בעיסוק .גם לדעתי בחרה נכון ,בהתחשב בכישוריה המגוונים ,ביד הטובה שלה ,היצירתיות שלה ויכולתה ליצור יחסי אנוש טובים .נוסף על כך היא אמרה שהיא לא רוצה להיכנס לנעליי המקצועיות .הזמן אכן הוכיח שעשתה בחירה נבונה והיא עשתה חיל בעבודתה. * ליום הולדתה של מרים רציתי לערוך לה מסיבת הפתעה ,וכדי שההפתעה תהיה שלמה תכננתי לעשות אותה כשימלאו לה 61שנה ,ולא ,60כמקובל .אלה הכינה סרטון וידאו שבו ראיינה כמה מחבריה ומידידיה של מרים על קשריהם עמה. האירוע התקיים באולמי הקונפדרציה שמאחורי מלון דוד ,בניין מסוגנן וייחודי בעיצובו ובנוף העיר העתיקה שמשתקף ממנו .הזמנתי כ 70-איש ,בני משפחה וחברים ,וכולם שמרו את הדבר בסוד .דליה איציק ,חברה שלנו באותם הימים, 306 מסע במנהרת חיי לקחה על עצמה את התפקיד להביאה לאולם .היא אכן הזמינה אותה ,באמתלה שבמקום נפתחת תערוכה מיוחדת. מרים הגיעה למקום וראתה את אחי ארמנד עם משפחתו ,ואז אמרה לדליה: "הנה גיסתי באה גם כן לתערוכה ,ולי אין ארוחת צהריים מוכנה ."...גם כשהייתה כבר בפנים ,בדרך לאולם השמחות ,לא הבינה שמסיבה זו נערכת כולה לכבודה. * סבתא לאה בדקה זה זמן אפשרויות של דיור מוגן או בית אבות .מרים ,לעומת זאת ,העדיפה שתעבור לירושלים ותגור בקרבתנו .סבתא קיבלה את הדין והתחלנו במכירת דירתה בבת-ים ,ובמקביל חיפשנו דירה בירושלים .רצה המקרה ,והדירה הצמודה אלינו הוצאה למכרז בידי כונס נכסים .דירה בת חדר וחצי ,שאני רציתי אותה עבורנו כשהיה עוד אפשר לקבלה בדמי מפתח ,אך מרים לא התלהבה מהרעיון. כעת ,משהוצעה למכירה וחיפשנו דירה עבור סבתא ,הסיפור היה אחר .אני אמנם רציתי שהיא תעבור לירושלים אבל לא תהיה ממש צמודה אלינו .דיברנו ,התווכחנו ובלית ברירה ומחוסר רצון קיבלתי את דעתה של מרים .התחלתי לטפל הן במכירה והן בקנייה ,נסיעות לבת-ים ,משא ומתן עם קונים ,התמרחות עם עורכי דין ,הגשת המועמדות למכרז לכונס הנכסים עד לסיום כל ההליכים .מכרנו ,קנינו ,שיפצנו וסידרנו ,הכנו הכול לקראת העברתה לירושלים .אגב ,סבתא לאה לא ראתה את הדירה וגם לא התעניינה כלל במהלך השיפוץ. הגיעה שעת ההעברה .סבתא לאה הגיעה לירושלים בגפה ,ואורן ,נכדה האהוב, דאג להעברת רהיטיה וחפציה לביתה החדש .מובן שבהזדמנות זו זרק כל מיני חפצים שאין בהם חפץ ,לעתים למורת רוחה. היום ,כשאני עוסק בנושא התעללות בזקנים ,התופעה שילדים ונכדים מתיימרים לדעת מה רצונותיו וצרכיו של הזקן יותר טוב ממנו ,אף שמתוך אהבה ורצון לעזור, גובלת בעיניי בהתעללות מילולית ונפשית. * כיוון שסבלתי מכל מיני בעיות הקשורות במערכת העיכול ,מרים נדנדה שאלך לבדיקות אך אני התמהמהתי .יום אחד הוזמנתי להשתתף במחקר הקשור לאחת מבעיותיי ,ונקראתי לבדיקה .מרים קפצה על המציאה וכדי לעודדני לעבור אותה התנדבה לבוא איתי ששנינו נעשה את הבדיקה .אני קיבלתי תשובה שהכול תקין, ואילו מרים הופנתה להמשך בדיקות. היות שעמדנו לנסוע לצרפת היא דחתה את המשך הבדיקות לכשנחזור .הטיול לצרפת היה חוויה מארץ החוויות ,שלושה שבועות של שיכרון חושים במחוזות המפורסמים של עמק הלואר על ארמונותיו וטירותיו האגדתיים ומלאי סיפורי הגבורה והאהבה ,וכן בכפרים הקטנים ,הקוקטיים והריחניים של פרובנס .טיול 307 נתן לבון במחוזות המתוקים של גן עדן ,כל כך הרבה אור ,שלל גנים ,צמחים ופרחים ,וגם ארוחה עסיסית בפונדק קטן בכפר שכוח אל ,שתושביו עלי אדמות טיפחוהו ביד אמן. גשם זלעפות וסופות רעמים הניעו אותי לקבל החלטה פזיזה ולהקדים בארבעה ימים את חזרתנו .בגשם ,בערפל וברוח התמקמנו במלון קטן וחביב ליד שדה התעופה של מרסי ,ותכננו לבלות את היום למחרת בקריאה ובמנוחה. בניגוד לכל התחזיות ,כשהשכמנו בבוקר פתחנו את החלון ולעינינו התגלה יום בהיר ,נקי מעננים והשמש מחבקת את הסביבה .עלינו למכונית ודהרנו לאו דה פרובנס ,עיירה חמודה שבחמודות ובמרכזה שוק אמיתי שהציע את שפע מרכולתו – מגבינות וירקות עד פרחים ,רהיטים ,בגדים ובדים .בדים מקוריים בסגנון המקומי, אבל בעלי שם עולמי .קנינו מלוא החופן ,וכך חטפנו עוד יום אגדתי בצרפת .הפסדנו כמה ימים ,אך נשארנו עם טעם של עוד ,ואת העוד הזה מימשנו כעבור שנתיים. * חזרנו הביתה .חגגנו את חג הסוכות עם אלה ועם שני ילדים שהיא שמרה עליהם. לטענתה של אלה ,לא הגשם החזיר אותי הביתה ,אלא הבכיינות שלה בטלפון וגילויי הגעגועים שלה .ואם כן ,מה רע בזה? בתום החגים מרים הלכה לעשות את הבדיקות .חלף זמן ולבסוף קיבלה את התוצאה ,שהייתה מרה וקשה :גידול ממאיר במעי הגס שיש להסירו בניתוח בהקדם האפשרי .נפגשנו עם כירורג ,ובסוף דצמבר היא עברה את הניתוח .הניתוח נמשך שעות ארוכות .כל הזמן הזה ,שנדמה כנצח ,אלה ואני ,יחד עם חברנו צבי זלצמן, המתנו בדריכות וציפינו להודעה על סיום הניתוח .לבסוף ,כשמרים הוצאה לחדר ההתאוששות ,אני היחיד שהורשיתי להיכנס .אמרתי לה שהניתוח הצליח ,נישקנו זה את זו והיא הביעה את רגשי אהבתה אליי. אמנם הניתוח הצליח והיו סיכויים טובים שתוכל לתפקד רגיל ,ללא צורך בשקית ,אך היא סבלה קשות מהקאות בלתי פוסקות ומעצירות ממושכת .מרים שוחררה הביתה ,אבל באותו ערב נתקפה הקאות ,ומחוסר ברירה חזרנו לבית החולים .כאן המשיכה לסבול ורופאי חדר המיון היו חסרי אונים .מרים מקיאה, ואני ואלה בוכים בשקט לידה .לבסוף הגיעה הרופאה האונקולוגית שלה והצליחה להרגיעה. ייסוריה רק התחילו .שנה שלמה של טיפולים כימותרפיים ,פעם בשבועיים עלייה להדסה ליום שלם ,בדיקות דם ולאחר מכן אינפוזיה .שנה של סבל ,עייפות, חולשה ,מצבי רוח ,ייאוש ,אך היא נלחמה באומץ ובגבורה .בפעם הראשונה בחייה הסכימה לקבל סיוע של פסיכולוגית .היא הייתה כנראה בעלת מקצוע מעולה, 308 מסע במנהרת חיי שמצאה נתיבים ללבה .זאת הייתה אחת השנים הארוכות והקשות בחייה מאז ילדותה בזוועות השואה. אלה ואני השתדלנו בכל לבנו וכמיטב יכולתנו לתמוך בה ולעזור לה ,אבל לטעמה של מרים כנראה לא מספיק .אולי הייתי צריך להיענות לבקשתה להשתתף איתה בקבוצת התמיכה של בית החולים .אז סירבתי כי לא ראיתי את עצמי בנוי ומסוגל לכך .זאת הייתה החלטה מוטעית ,יכולתי לפחות לנסות. חוץ מזה ,לתומי חשבתי שהייתי לידה וניסיתי להקל על סבלה בכל כוחי .לפי ראות עיניי ,עשיתי מעל ומעבר גם ביחס למה שראיתי אצל בעלים אחרים ,אך מרים לא הייתה מרוצה .עד היום היא מזכירה את התקופה הזאת כתקופה שבה הרגישה לבד. עם רגשות לא ניתן להיווכח ,אף שקשה מאוד לרצותה ,מה עוד שהיא נוטה לעתים לגלות כפיות טובה. * באמצע הטיפולים ,בהמלצת הרופאה ,נסענו לעשרה ימים לטירול ,והתאכסנו בבית בודד בתוך היער וההרים .מקום קסום שהצלילים היחידים ששמענו בו היו השקט ואוושת הרוח .כאן חגגנו את יום הולדתה ה 62-של מרים ,עם זר פרחי שדה שקטפתי בטיול הבוקר שלי. זאת הייתה שנת אלף תשע מאות תשעים וארבע ,והיא נמשכה עמוק לתוך השנה שבאה אחריה. ראש השנה 30 ,בספטמבר 2008 309 נתן לבון 72 בן שבעים ושש השבוע ימלאו לי 76שנים מאז נולדתי באותה עיירה רחוקה ,טרגובישטה שברומניה ,רחוקה ועם זאת קרובה וחרוטה עמוק כל כך בנימי נפשי. זהו המועד הרשמי הרשום בתעודת הלידה ובמסמכים אחרים ,אבל היום אני חוגג יום הולדת נוסף :ארבע שנים מאז שאושפזתי ,נותחתי ,התנדנדתי בין חיים למוות ,וחזרתי לחיים .חזרתי בזכות מנתח עקשן ומיומן ,צוות רפואי יוצא דופן, דאגותיה של מרים ,נאמנותם של חבריי ,עקשנותי הבלתי-מתפשרת שלי עצמי ,ומעל לכול בזכות ילדיי ,שהיו חדורי תקווה ומלאי אופטימיות ורצון עז לשמור אותי חי וקיים לידם. ארבע שנים חלפו מאז ,אך אני זוכר כל יום ,כל לילה ,כל דקה ,כל שנייה ואת הזיותיי הרבות .זו הייתה טראומה אמיתית שהביאה לא רק להחלמתי אלא גם להתבגרותי המאוחרת ,לרצון שלי לפענח את עצמי ,לטוב או לרע ,וגם להעלות על הכתב את קורות חיי. * היום אנו מתגוררים ברמת גן ,בקרבה אינטימית מאוד לנכדיי ניתאי וידידיה, וכמובן לאלה ולבן זוגה צח .עם כל הקושי הנפשי והפיזי אני ראוה את עצמי כבר מזל גדול שעודני מסוגל לתמוך ולעזור להם כמעט מדי יום .אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לעקוב מקרוב אחרי התפתחותם ,שלבי גידולם ,תעלוליהם וחוכמותיהם של נכדיי. הקרבה לאלה ולבני ביתה מדגישה עוד יותר את החיסרון הגדול של המרחק מאורן וממשפחתו ,ומחזקת אצלי את הרצון לראותם ולהיות בקרבתם יותר .כעת אני נוכח לדעת כמה הפסדתי מכך שגרנו ועודם גרים רחוק מהם ,ורואה אותם ואת ילדיהם לעתים רחוקות יחסית .חבל לי שהם לא גדלו לנגד עיניי .אמנם למרות המרחק השתדלנו לעזור בעתות הצורך ,במיוחד מרים ,ששמרה עליהם בעת מחלה. היו גם חופשות הקיץ שבהן הן התארחו אצלנו והשתתפו בקייטנה של מוזיאון מצדם נענים לכל קריאה ובקשה שלנו .היחסים טובים ,אפילו ישראל .גם הם ִ מצוינים ,אבל מסוג אחר .אפשר להתנחם ולראות בהם יחסים של חג ומועד וימים טובים בעלי משקל רב ערך וחשיבות כשלעצמם. 310 מסע במנהרת חיי לכן כל כך הצטערתי שעקב אי-הבנה בין אילנה למרים החמצנו הזדמנות יפה לחגוג איתם את כניסת השנה החדשה .כפי שאמר אורן ,נדאג שזה לא יקרה שוב, שנחגוג יחד בשנה הבאה ,ובהזדמנויות נוספות עוד בשנה הזאת. * ביום הולדתי ה ,60-לפני יותר מעשור ,מרים ואלה ארגנו למעני מסיבת יום הולדת משפחתית ,לא ממש הפתעה אלא חצי הפתעה .המשפחה הרחבה הוזמנה וגם מעט חברים .מרים ניהלה ביד רמה את הצד הקולינרי ,ואלה הכינה אלבום עב כרס עם פרקים נבחרים על תולדות חיי ,סגולותיי ומעלותיי הנשגבות. האורחים באו ,הביאו מתנות ,נשאו ברכות ואמרו דברי הערכה שהסמקתי מהתרגשות לשמעם .הכיבוד כמו הוכן בידי מיטב השפים ומרים הקרינה צרור תמונות ממהלך חיי .היא גם לא החמיצה הזדמנות לכעוס על איזו משאלה או הצעה שהשמעתי בהקשר להקרנה ,מה שהעיב מעט על מצב רוחי אך לחלוטין לא השבית את החגיגה. האלבום שהכינה אלה בעזרתה של מרים ובסיועו של אורן היה ההפתעה האמיתית .בני משפחתי נהנו ללמוד על קצה המזלג פרקים בלתי ידועים להם מ60- שנותיי .האלבום שמור אצלי והוספתי לו ניירות ,תמונות וחומרים שונים שממתינים לסידורם .כשאסיים את כתיבת ספר זיכרונותיי אתפנה גם לכך ,ויתכן שאף אצרף לספר חומר מהאלבום. גם עובדיי בשירות להבטחת הכנסה ,שמהם עמדתי להיפרד בעוד זמן-מה ,לא ויתרו על העונג ולא הפסידו את שעת הכושר להכין למעני חגיגה חגיגית ומרגשת, והעונג היה כולו שלי. * יום הולך ויום בא ,עוד עשור חלף ,והנה עוד סיבה למסיבה :אני בן .70מרים החליטה שגם את הגיל העגול הזה ראוי לציין ,והזמינה מקומות לסוף שבוע בבית הארחה נחשולים ,ליד חוף טנטורה הערבי ,שהפך לחוף דור הישראלי .זהו חוף הים האהוב עליי; ממש גיגית שגם מי שלא יודע לשחות כמוני ,יכול להשתכשך לשבּת בה .בילינו שם סוף שבוע עם הילדים והנכדים ואת המשפחה הרחבה הזמנו ָ אחר הצהריים .וכך חגגנו בדיבורים ובתפנוקים את יום הולדתי ה .70-דורל ביקש במיוחד שנצטלם יחד שלושת האחים – בקשה שיש בה רמז לבאות. לחגיגות ה 70-שלי היה גם המשך ,חלק ב' .בדצמבר ציַינו ברוב פאר את יום הולדתי ה"ציבורי" – מזימה שבני משפחתי וחבריי בעו"סים שלום ביקשו לשמור בסוד .למרות זאת כמה אנשים טובים לא טרחו לקרוא את הכתוב בהזמנה ושאלו אותי פרטים על העומד לקרות. 311 נתן לבון האירוע התקיים בסינמטק ירושלים ,שמנהלותיו חברות ושותפות למפעל תרבותי עם עו"סים שלום .התכנית כללה קבלת פנים יפהפייה ,סימפוזיון "האם יש סיכוי למהפכה" וסרט של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" ,בין היוצרים הקולנועים האהובים עליי .האם כבר כתבתי שאני חושב שמאז צ'פלין לא היה כמותו? אלה בירכה בשם המשפחה ,נדים כחברי הטוב ועליזה שבו כיו"רית של עו"סים שלום .מרוב התרגשות והמולה בקושי הצלחתי לומר כמה מילות תודה. אה ,גם קיבלתי הרבה מתנות שהעיקר בהם היה ההקדשות המדהימות והמחניפות. * למחרת ,בשבת ,הוזמנה כל המשפחה לביתם של איריס בכפר סבא כדי לחגוג את יום הולדתו ה 79-של דורל .בליל שישי איריס צלצלה וסיפרה שדורל התעלף בביתו של אילן ,קיבל התקף לב והוא מאושפז .לשמע הבשורה המעציבה תכננתי לנסוע למחרת לחיפה לבקרו בבית החולים. חלפו כמה שעות ,איריס צלצלה שוב ובפיה בשורה מרה :אחי דורל נפטר ,לבו נקרע ממש .ניסו לנתחו אך לשווא. דורל מת כפי שרצה ,ללא כאבים וייסורים ממושכים ,אך יש סמליות רבה בדרך שמת .אותו לב – שספג במשך חייו כל כך הרבה מכות שקרעו אותו ,קרע קטן ועוד קרע – לבסוף נקרע ממש ,ולא לתפארת המליצה. מעגל החיים והמוות התגלגל הפעם לפתח ביתנו .הגלגל הנצחי שקיים עוד לפני שגלילאו גליליי גילה שכדור הארץ מסתובב. * היום ,לאחר שחציתי בגבורה עוד 60אחוז מעשור נוסף ,אני מקווה ומאחל לעצמי שיום הולדתי ה 76-יהיה שמח! היום השני של ראש השנה 1באוקטובר 2008 312 מסע במנהרת חיי 73 רצח רבין לפני כמה ימים הונח צינור חומר נפץ בפתח ביתו של החוקר וההוגה פרופ' שטרנהלד ,איש שלום המוכר בזכות הטפותיו ,כתיבתו ומאבקיו נגד הכיבוש ולמען פינוי ההתנחלויות .למזלו ולמזלנו הוא נשאר בחיים ,אך ללא ספק הייתה זו חוליה בשרשרת רציחות פוליטיות שהחלה ברצח אמיל גרינצוויג בפברואר 1983והמשיכה ברצח ראש הממשלה לשעבר ,יצחק רבין ,בנובמבר .2005האלימות והגזענות הבוטה והלאומנות המשיחית המשתוללת הלכו וגברו ,וכולנו שתקנו" .עשבים שוטים", אמרו עליהם בסלחנות ,עשבים שוטים שהלכו והתפשטו ותפסו כל חלקה טובה ואיש לא עוקר אותם .רשויות החוק אינן יודעות היכן ומי הם אותם עשבים ,אף שהכתובת מתנוססת על הקיר :מנהיגי הפורעים מתראיינים בכל כלי התקשורת, המוכנים לתת להם במה ומצלמה .ואני שואל :היכן קול השלום? היכן אותם 400 אלף שיצאו נגד מלחמת לבנון הראשונה ובהזדמנויות אחרות? ובעקר היכן ערכי השלום ,מעשי השלום ואנשי השלום? * בשנת 1995מלאו שנתיים לחתימה על הסכמי אוסלו ,אך תהליך השלום התקדם בעצלתיים .הממשלה מתמהמהת ומהססת ,ומנגד משתולל ומסית הימין על כל זרמיו – סהרורים ,לאומנים או שפויים. השיא היה הפגנה רבת משתתפים בכיכר ציון בירושלים .ההמונים משולהבים, מחזיקים תמונות של רבין במדי הצבא הנאצי או של רבין ופרס עם כאפייה .על המרפסת מצטופפים ראשי מפלגות הימין ומוסיפים בנאומיהם שמן על מדורת הענק של ההסתה לרצח מנהיגי המדינה המובילים את תהליך אוסלו. ראשי תנועות השלום והממשלה הבינו שיש לצאת נגד הנחשול העקור ,המרעיל והשחור הזה ,והחליטו לצאת להפגנה בכיכר העירייה בתל אביב .ואכן נערכה הפגנה מרשימה ,גדולה ואופטימית של אנשים המכבדים בני אדם ושוחרי שלום ורעות ,מי שלא היה שם ראה אותה מאז פעמים רבות בטלוויזיה. עזבנו את ההפגנה מעט לפני סיומה .בדרך היציאה מתל אביב מודיעים ברדיו שהתנקשו ברבין .נשמתי נעצרה וגרוני נחנק .חשתי שהמתנקש השיג את מטרתו. אמנם ניסיתי להשלות את עצמי ואת הסובבים אותי שרבין יצא מזה חי ,אך היה לי ברור שרבין ,ואיתו תהליך השלום ,בטיפול נמרץ ,ללא רופאים וציוד הנשמה והחייאה .הדבר התברר יותר ויותר בשנים שחלפו מאז .הרופאים היו קברנים שהתחזו לרופאים. 313 נתן לבון אמנם לאחר הרצח הייתה התעוררות עצומה .הימין נכנס למגננה והתמיכה בתהליך השלום גברה מאודֶ .פּרס מונה לראש ממשלה במקום רבין והיסס מאוד ביישום השלבים השונים של הסכמי אוסלו .ערפאת נתן דרור ליצריו ,ובהסכמה שבשתיקה התבצעו פיגועים רצחניים קשים ביותר במרכז תל אביב ובירושלים. מעשיים אכזריים אלה עודדו כמובן את הימין להרים ראש מחדש ,ושימנו את גלגליה של מכונת ההתנגדות לתהליך אוסלו. בצפון נורו מדי פעם קטיושות ,ופרס ,כאיש שלום מובהק וכגיבור שלא ידע לכבוש את יצרו ,רצה להוכיח שהוא אותו ביטחוניסט מחצרו של בן-גוריון והפציץ את כפר כנא שבלבנון בתואנה שהם יורים .בהפצצה נהרגו 56אזרחים ,ביניהם יותר מ 20-ילדים ,נפגעים נוספים והרס גדול בכפר .מעשה זה גרם לרעש גדול בעולם וכמובן בקרב ציבור שוחר השלום בארץ ,בעיקר באוכלוסייה הערבית .כך הפסיד פרס את הבחירות בשנת 1996כש 15-אלף קולות הפרידו בינו לבין ביבי נתניהו. אלה היו הקולות של אזרחים ערבים שישבו בבית ולא רצו להצביע בעד מי שהרג את אחיהם בלבנון. אם בודקים את תהליך השלום רואים שכל צד ,הן הישראלי והן הפלסטיני ,לא עמד בהבטחותיו וחיפש תירוצים ואמתלות כדי להתחמק מיישום ההסכמים או לדחותו ככל האפשר .רבין הצהיר בזמנו "שימשיך בתהליך השלום כאילו לא היה טרור ,וימשיך להילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום" ,אך במציאות הוטל סגר והופסקו שיחות בכל פעם שפרובוקטור פלסטיני עשה פיגוע. ועוד עובדה :רבין נחשב מתנגד המתנחלים ואף כינה אותם "פרופלורים", ומתברר שבתקופתו ההתנחלויות הלכו ורבו. עצוב ,עצוב מאוד ,אפילו טרגי; יש אין-ספור דוגמאות על התנהגותם הדו- פרצופית של ביבי ,פרס וברק כאחד .טובים וגדולים ממני חקרו את הנושא והוכיחו את התזה הזו :מדברים שלום במילים ,ומכשילים אותו במעשים .יגאל אלון הקים את התנחלות חברון וקריית ארבעֶ ,פּרס את אלון מורה ,והבאים אחריהם הוסיפו התנחלויות ביטחוניות ואזרחיות ,מאחזים חוקים ובלתי חוקיים .הם הוקמו על אדמה לא לנו ,על מרבד של מאות מיליארדי שקלים הניחו עבורם תשתיות חשמל, מים ,טלפון ,כבישים רגילים ועוקפים ובתים בחצי חינם ,וצבא שלם השומר עליהם יום וליל .שם גדלו אותם עשבים שוטים המבצעים פוגרומים בשכניהם הפלסטינים, שעל אדמתם הם יושבים .הם גם אינם מהססים לתקוף את חיילי צה"ל ,לקלל אותם ,להכותם ולירוק עליהם ,ומעשיהם עוברים בשתיקה ובסלחנות .אין חוק ,אין דין ,ואין דיין .לתושבי השטחים היהודים הכול מותר ,ומה שלא מותר ,נסלח. ועו"סים שלום? בניגוד לתנועות שלום אחרות ,שורדת .כוחנו דל וקולנו חלש ,אך אנו משתדלים לשמור ,לפחות כלפי עצמנו ,על אי של שפיות ,על ערכי הדמוקרטיה, להמשיך להאמין באדם כאדם ולהימנע מלהידבק בחיידק הגזענות והאלימות .אני 314 מסע במנהרת חיי עושים מאמצים עילאיים לדבוק בנאמנותנו לערכים ההומניים של המקצוע שלנו, העבודה הסוציאלית ,ולהמשיך להאמין שהתהליכים ההיסטוריים יביאו בסופו של דבר לפיוס המיוחל. עבורי ,ועבור בני דורי ,המלחמה לא נגמרה מאז שהייתי בן תשע ,זה 67שנה, מתחילת מלחמת העולם השנייה .למרות כל הזוועות שהיו ,ההבטחות שהופרו, הערכים שנרמסו ונרמסים יום-יום ,אמונתי בשלום יציבה ואיתנה .אני יודע שהרוחות הרעות והמרעילות האלו ,הצונאמי של מולך המלחמה והשנאה ,ילכו ויחלפו מן העולם. מי ייתן ואספיק לחוות את הרגע הזה. יום הולדתי ה76- 4באוקטובר 2008 315 נתן לבון 74 יעל נולדה דברים רבים אירעו במשפחתנו בשנת ,1996אך המשמעותי ביניהם אירע ב- 4בנובמבר ,יום שבו נולדה יעל ,נכדתנו השנייה .לבי התמלא חדווה ועליצות על גבול האקסטזה ,סוג של התרגשות פתאומית שסוחפת אותי לעתים נדירות ,וכשזה קורה ,זה קורה בעוצמות חזקות... * המועדים המדויקים אינם זכורים לי ,אך בערך בין שנת 1995לשנת 1996אורן עבר בעידודנו משיכון י"א הפצפון והנחמד לדירה בקומת קרקע בנווה נוי .המימון בא ממכירת דירתם ,שבינתיים ערכה עלה בכמה עשרות אלפי דולרים ,משבירת קופת גמל שלנו והיתרה – ממשכנתא לא גדולה שהם לקחו על עצמם בזכות התבססותם בעבודה .דירה מרווחת ,בת שלושה חדרים ,עם סלון רחב ידיים ,פינת עבודה וחצר גדולה עם מחסן .גולת הכותרת הייתה פרגולה יפהפייה ,פרי יצירתו ועמלו של אורן, וגינה עם מדשאה מכובדת. אורן עבד בהיי-טק ,קודם כשכיר ולאחר מכן ניסה את מזלו בסטרט-אפ עם תוכנה ייחודית לסידור העבודה במקומות שמעסיקים עובדים רבים :בתי חולים, מפעלי תעשייה ועוד .מתוקף תפקידו זה נסע לעתים קרובות לארצות הברית. אילנה עשתה חיל בעבודה במחלקת המחקר של בית החרושת לתרופות "אגיס" בירוחם ,וגם גידלה ברחמה ילדה נוספת :יעל. כולם נהנו מחוכמותיה של כרמל ,שכבר בילדותה התגלתה כמוכשרת ופיקחית מאוד ,וכבעלת רגישות ועושר לשוני מעל לממוצע .לדוגמה ,כשבנתה מגדל מקוביות אמרה לה מרים כדי לעודדה" :איזה מגדל גדול את בונה" ,אך כרמל התריסה בפניה" :אני בונה מגדל גבוה!" כך ,לשביעות רצוננו וגאוותנו ,משפחתם החלה להתארגן ולהתברגן. * אלה סיימה שנה ראשונה בלימודיה והפתיעה אותי כשבישרה לי שהיא רוצה לקחת פסק זמן של שנה ולנסוע להודו .סיפורי הודו בכלל ,ושל אורן במיוחד, הסעירו את דמיונה והיא החליטה להתבשם בעצמה בניחוחות הודו .עבדה חצי שנה כקופאית בסופר ,אספה מעט כסף ,אנחנו הוספנו משהו והיא יצאה לדרך .התלווה אליה חבר לא חבר ,אך ידיד טוב .היא בילתה בהודו כמה חודשים טובים .החבר חזר ,אבל היא המשיכה בגפה לבורמה ,שנופיה ,אנשיה ומנהגיה כבשו אותה יותר 316 מסע במנהרת חיי מאשר הודו .אלה אהבה את השקט ,הצניעות ,הפשטות והצבעוניות של הבורמזים. בבורמה שלטה אז ,כמו היום ,החונטה הצבאית האכזרית ,אך בסמטאות הכפריות הססגוניות שהיא שהתה בהן היא לא הרגישה בכך ,ונהנתה מהכנסת האורחים הלבבית ומטוב לבם של האיכרים. בינה לבין החבר שהיא נסעה עמו היו לאורך שנים יחסי חיזור מוזרים במקצת, אך לבסוף התברר שהוא מעדיף בנים. * לאחר שעזבתי את מט"ב חשבתי לקחת פסק זמן לכמה חודשים אך הטלפונים לא הפסיקו לצלצל עם הצעות עבודה שונות .אחת מהן הייתה לעבוד עם אורה נמיר, שהייתה אז שרת הרווחה .הציעו לי להפעיל ולהריץ את "חוק האזרחים הוותיקים" שזה עתה אושרו תקנותיו המעניקות זכויות שונות. ניגשתי במרץ לעבודה .לי היו חשובות הזכויות עצמן ,ואת אורה עניין יותר כרטיס האזרח הוותיק שעמד להיות מונפק לכל הזקנים .היא זו שחתמה על הכרטיס ומה עוד שבאותה שנה עמדו להתקיים הפריימריז במפלגת העבודה ובחירות לכנסת. הזמן קצר והמלאכה מרובה ,מכרזים ,ריצות לגרפיקאים ,לבתי דפוס ,ואורה התעקשה לאשר כל תו ופסיק בכרטיס .אני גרסתי שההטבות יכולות להינתן על בסיס תעודת זהות ,אך כיבדתי את רצונה והשתלתי לרצותה. השתדלתי אך לא הצלחתי כי באותה שנה עו"סים שלום תכננה טיול מקצועי לירדן ,שעליו עמלנו זמן רב .כשהודעתי לאורה שאיעדר יומיים ,שהיו למעשה ימי חג פורים ,היא עיקמה את הפרצוף ,וכשחזרתי החלה לנזוף בי בישיבה בנוכחות אנשים ואז קמתי ועזבתי את החדר .זה לא הפריעה לי להמשיך לעבוד ולהילחם למען מתן הזכויות לזקנים במלואן .לדוגמה" ,אגד" רצה להעניק הנחה רק לכרטיסייה ,לא לכרטיס בודד ולא "חודשי-חופשי" ,תאטראות להצגות יום או על בסיס של כרטיס פנוי ,ואילו תאטרון ירושלים סירב בכלל להעניק הנחות לזקנים. לאחר מסכת ארוכה של ישיבות ,שתדלנות אצל אנשי ציבור ופקידי האוצר בכנסת ועד להליכה לבית המשפט ,ההנחות הוסדרו לשביעות רצוני .לעומת זאת, כרטיסי "אזרח ותיק" נשארו בעיה ,מאחר שעשרות אלפים חזרו אלינו ,בעיקר של עולים חדשים שלא הייתה להם כתובת קבועה. היום הכול עובד יפה .אמנם הכרטיס עדיין קיים אך ההנחות ניתנות גם על סמך תעודת זהות. * באותו קיץ של ,1996לאחר שמרים שבה לאיתנה ,חזרנו לצרפת ,לראות את אותו מקום שפספסנו לפני שנתיים ,לעמק ארדש ) ,(Ardesמקום מדהים שבו יש נהרות ואגמים וגם אמת מים מתקופת הרומאים .לעלות על אמת המים ,להביט 317 נתן לבון בסביבה להתבשם מהפנורמה המרהיבה ומהריחות הרעננים של הצמחייה העשירה והריחנית. כך שוטטנו במכונית במקומות רבים ומגוונים ,אחד יותר מרתק מהשני ,וכמובן חזרנו גם לאותה עיירה "או דה פרובנס" ,עם השוק ,הגבינות והבדים .כאן הסתבכנו בהרפתקה טיפשית .התאכסנו במלון של אחד הרשתות .בערב יצאנו ושלא כמנהגי לא לקחתי את כרטיס הביקור של המלון ,כי חשבתי שמספיק שאנחנו יודעים את שם הרשת .רוצים לחזור למלון ,מתבלבלים בדרך ,שואלים איך להגיע ,ואז מסתבר שבעיר הקטנה יש חמישה בתי מלון של אותה רשת! לבסוף נכנסנו לאחד מהם ,ובצרפתית העילגת שלי אמרתי שאיבדתי את המלון שלנו .הם גילו הרבה רצון וקור רוח ,איתרו את האכסניה שלנו .כבר לילה ,לא הכרנו את הכבישים ,כמעט עלינו לכביש המהיר למרסיי ,ולבסוף ראינו מכונית עומדת בצד הכביש ושני אנשים משוחחים .עם חששות בלב אך מחוסר ברירה ,ניגשתי אליהם וביקשתי את עזרתם .נהג המכונית ביקש שנמתין כמה דקות ושניסע אחריו. נהגתי כבקשתו ,והאיש החביב והאדיב הזה ליווה אותנו עד פתח המלון .ומי אומר שהצרפתים לא נחמדים? זה היה טיול נפלא ,גם אם היו בו ,כרגיל ,ויכוחים ואי-נעימויות .אחד הטיולים היפים והכיפיים שלנו ,במיוחד לאור העובדה שהוא היה הטיול האחרון שבו מאור עיניי עדיין אפשר לי לנהוג. * כאמור ,בנובמבר 1996נולדה יעל ,תינוקת יפהפייה ,ערנית וחייכנית .היא התגלתה כילדה מיוחדת במינה .עוד מינקותה ידעה מה היא רוצה וגילתה כושר התמצאות בלתי רגיל .בהיותה בת שנה ומשהו נשארה איתנו כמה ימים בעת שהוריה נסעו לחו"ל .בארוחת הערב היא ביקשה קטשופ ליד הצ'יפס שהכנתי לה. פתחתי את המקרר ,היו שם שני בקבוקים זהים והגשתי לה אחד מהם .היא בחנה אותו וביקשה את הבקבוק השני .למה? שאלתי ,מה ההבדל? "זה שנתת לי הוא חריף ואני מעדיפה את השני" ,אמרה. למרות שלכאורה יעל בלגניסטית וחפציה פזורים בחדרה בערבוביה ,היא תמצא בקלות כל פריט שתחפןץ למצאו .כך גם במה שנוגע למיקומם של הדברים אחרים בבית .תמיד אומרים :תבקשו מיעל ,היא יודעת! יעל מלאת כישרונות ,מיומנויות וכישורים אין-ספור :בבישול ,באיפור ובגנדור; יצירתית להפליא ,מתפתחת מאוד בתחום הציור ,אוהבת לשיר ולרקוד גם .אמנם אינה מתלהבת מהלימודים אך זה לא מונע ממנה להיות תלמידה טובה ,אפילו טובה מאוד .התחביב האהוב עליה הוא קניות ,לרוב של כל מיני שמונצס ופריטים שאין בהם חפץ אבל יש בהם חן. 318 מסע במנהרת חיי יעל היא אחות נהדרת ומקדישה המון זמן ,דאגה ואהבה לאחיה הקטן ניצני, ולא מרשה לעצמה שקנאתה תצא לה מהאוזניים .יעל ילדה נבונה ,בולטת בחוכמתה המעשית ,ידועה ברגישותה הרבה ,לפעמים רבה מדי ,נעלבת בקלות ומתפייסת במהירות .יעל ילדה ,נערה ,עלמה מבטיחה ,מלאת רעיונות ומקוריות .אין לה רגע קט ,היא פתוחה לעולם והעולם פתוח אליה והעתיד צופה לה רק טובות. היא אהבה מאוד את סבתא לאה וסבתא לאה אהבה אותה .שתיהן ישבו על הרצפה ,שיחקו בקוביות ובקלפים וקשקשו .לא תמיד הבינו זו את זו ,אך החיוך והחום היו החוליה המקשרת. לפני כשנה-שנתיים ,כשעוד למדה בלט ,התמוגגנו לחזות בה במופע הסיום כבלרינה קטנה ומרשימה שעורר בי כמה דמעות של גאווה. יעל ילדה שקטה ,לפעמים מופנמת ולרוב עליזה ,יודעת לשמח את הסובבים אותה ,ואנחנו שמחים יחד איתה. 10באוקטובר 2008 319 נתן לבון 75 אשריי ,אני גמלאי! בתום שנה של עבודה במשרד העבודה והרווחה ,לאחר שחוק האזרחים הוותיקים נכנס לתלם לשביעות רצוני המלאה ,החלטתי להפסיק את עבודתי תוך הסכמה עם המשרד אף שטרם מלאו לי ,65ולהתמקד בפעילותי ההתנדבותית בעו"סים שלום. פרשתי מרצוני כפי שנהגתי כמעט בכל תפקיד ובכל מקום עבודה .לדעתי מוטב שהאדם עצמו יקבע את מועד סיום תפקידו או פרישתו לגמלאות ,מאשר שחבריו ה"טובים" ימתינו עם סטופר ביד עד שיפנה להם את מקומו .הפרישה קלה יותר כשאתה עצמך מחליט עליה ועל מועדה ,זאת כמובן בתנאי שיש חלופות לאפיקי התעניינות. לא חסרו לי הצעות מפתות לתפקידים ,שלוּ היו מוצעים לי בעבר הייתי מקבלם ללא היסוס .אחת מההצעות שעוד שקלתי הייתה בתחום העסקים .היא החמיאה לי מאוד אך לאחר התלבטות קלה סירבתי .אמרו לי" :אתה מפספס מוניטין יקר" והשבתי" :לא עשיתי את המיליונים עד עכשיו ,וכנראה לא אעשה אותם גם בעתיד". * כמה חודשים לפני כן אלה עזבה הבית .ראיתי בכך צעד נכון ונבון ,ואף עזרנו ופרפר .אמנם היא לה בתשלום שכר הדירה ,אך בתוך תוכי משהו התכווץ ,התגעגע ִ עברה לגור לידינו ,בשכונה ,אבל זה היה סידור חדש ,עם כללים שונים ואורח חיים אחר .כאבי הגדילה שלה היו גם הכאבים שלי .הרי גידלנו אותה לעצמאות... * בעו"סים שלום הקדשתי תשומת לב מיוחדת לעיתון ,שגיליונו הראשון יצא רק לפני זמן-מה .הרחבתי גם את הפעילות בקרב הסטודנטים לעבודה סוציאלית באמצעות פריסת רשת של רכזים בכל מוסדות החינוך .לכבוד אירוע חשוב זה קיימנו הרצאה וסרט בסינמטק בתל אביב וכן כמה סדנאות של סוף שבוע .הצעירים הללו הכניסו רוח תזזית לפעילות ,וחבל שרק מעטים מהם פעילים עד היום .אני מתנחם בכך שהעיתון ממשיך להופיע בזכות רונית ,אחת הסטודנטיות שהצטרפה אז. אהבתי מאוד את הקשרים עם האנשים הצעירים הללו ,וגם הם נקשרו אליי. מצאנו שפה משותפת למרות פער הגילים וכל מה שהוא מקפל בתוכו :ניסיון ,ידע, הרגלים ,דעות והשקפות .השיחות בינינו התנהלו כאילו היינו עמיתים לספסל לימודים ,ולא פעם שררה בינינו תמימות דעים לגבי מרצה זה או אחר. 320 מסע במנהרת חיי חברים שצפו מהצד התפעלו מיחסים אלה וגרסו שיש בינינו היקסמות הדדית. כמה סטודנטים שומרים איתי מאז על קשר בטלפון ובמייל ,כמו צעירה חביבה שהיגרה לאוסטרליה המתכתבת איתי להחלפת דעות ורחשי לב. סיפור מלבב הוא סיפורם של רונית ,עורכת העיתון ,ושל ארז ,רכז הסטודנטים הראשון של עו"סים שלום .הם הכירו במהלך לימודיהם ,יחסיהם התחזקו במהלך הפעילות המשותפת והתהדקו בביקוריהם המשותפים בביתנו עד כדי נישואים. מובן שהוזמנו לחתונה ,ואף התבקשתי לומר כמה מילים .לתומי חשבתי שרק בסוף הטקס אומר את דבריי ,אבל למבוכתי הרבה הוזמנתי ראשון לשאת דברים ,כאות לפתיחת הטקס עצמו .עמדתי בפני קהל שברובו לא הכרתי ,בני משפחתו של ארז, אנשים דתיים למהדרין .למזלי ,שלא כהרגלי הכנתי נאום קצר והדפסתי אותו באותיות גדולות ,ומילאתי בכבוד את המשימה ,בתוספת רעד קל בידיים ובקול. זכיתי להרבה ברכות ותודות .רונית וארז מחבקים היום בן ובת ולא שכחו לברכני לרגל השנה החדשה. * שעתותיו בידו רציתי להגשים חלום ישן ולנסוע עם אחיי לרומניה. כגמלאי ִ לצערי ארמנד דחה בנימוס את הצעתי ,אך דורל נענה בהתלהבות .עד היום אני מרגיש החמצה גדולה על כך שארמנד לא נסע איתנו. היינו ברומניה שבועיים .הכרתי מחדש לדורל מקומות שהוא התוודע להם עוד טרם נולדתי .היינו בהרי הקרפטים המתנשאים לגובה ורחבי האופק – תאווה לעיניים ,רפואה לנשמה ,מעוררי שקט והשראה ,תערובת ריחות עדינים וחריפים כאחד. גרנו בפויינה ברשוב ) ,(Poiana Brasovעיירת קיט ידועה ומבוקשת מאוד, במיוחד בעונת החורף ,בזכות אתרי הסקי שלה .שהינו שם בתחילת מאי וזכינו לראות שטחים מכוסי שלג וגולשים אחרונים שסירבו להיפרד מתענוגות העונה החולפת. השלג הזה ומעט הקרח שנותר בשדות גרמו גם לאי-נעימות קלה :דורל החליק ומעד וספג מכה הגונה ברגלו .חובשי המרפאה במקום טיפלו בו יפה ,אך הוא סבל מכאבים עוד הרבה זמן .המקומות הללו החזירו אותו לימי נעוריו ,ימים שבתום מלחמת העולם .כאן בילה עם חבריו ועם חברותיו זמנים יפים וטובים ,אולי הטובים שבימי חייו. שבוע נוסף בילינו בבוקרשט .הכרתי אותה לדורל ,והוא שמח מאוד לחדש את ההיכרות עמה .הלכנו יום-יום להצגות תאטרון ,שחלקן הועלו באולמות חדשים וחלקן באולמות מהימים ההם .זכינו אף לראות את השחקן הדגול שהיה נערץ עלינו כבר מאזימי נעורינו :ראדו בליגן ) ,(Radu Beliganרענן כתמיד והוא בן !81 321 נתן לבון ביקרנו בבתים שהתגוררנו בהם בעבר ואף הרחקנו לטרגובישטה ,רק כדי להוכיח לדורל שלא נותר שריד מביתנו .אף שסיפרתי לו קודם לכן שהבית הוחרב הוא לא היה מוכן להפנים עובדה זו ולהשלים עמה. היו אלה שבועיים של יחד ,שני אחים שפער הגילאים ביניהם היטשטש מזמן. חלקנו חוויות מבית הורינו ,דעות על מאמיקה ועל טאטיקו ,סודות של עכשיו וסודות של פעם ,שאת חלקם תיארתי בפרקי הילדות שלי .בילינו שבועיים בלתי נשכחים של קרבה ,נחת ,רגיעה ואחוות אחים – מפגש המתרחש פעם בחיים. * חמותי ,סבתא לאה ,גרה לידינו קרוב לשלוש שנים .בהתחלה הכול הלך על מי מנוחות פחות או יותר ,אך עם הזמן הופר השקט היחסי .למרות גילה המתקדם היא תפקדה לא רע ,בישלה ,שטפה כלים ,ואפילו טיפלה בגינה הקטנה שפתח ביתה. אושרה לה מט"בית שעזרה לה להתרחץ ,סידרה את הבית ,הלכה איתה לקופת חולים ולטיולים מדי פעם .היא התקיימה בצנעה מקצבת הביטוח הלאומי ומרנטה קטנה מגרמניה ,ואף הצליחה לחסוך .מדי יום ביומו ביקרה אצלנו ואנחנו אצלה. כשיצאנו כל המשפחה לכמה ימי נופש לטנטורה או למקום אחר ,היא באה איתנו. לאט-לאט התפתחו חילוקי דעות בינה לבין מרים .הן התווכחו בהונגרית ,כך שלא הבנתי את פשר הוויכוחים .אולי הם נסבו על דברים שוליים שעמדו אז ברומו של יום ,ואולי היו אלה חשבונות ילדות פתוחים בין בת לאם. מחשש שאלה שתצא לתרבות רעה סבתא החלה להציק גם לה :מדוע אינה מתלבשת יפה יותר? למה אין לה חבר? למה אינה מתחתנת? ועוד שאלות מטרידות ומרגיזות מהסוג הזה .אלה התקשתה מאוד לקבל את חצי הביקורת שלה ,והחלה להתרחק ממנה ולשמור עמה על קשרים קורקטיים .להערכתי הטרדות אלו האיצו את עזיבתה את הבית. המצב הלך והסתבך כשעקב נטילת תרופה כלשהי התפתחו אצלה הזיות קשות, שלדאבוננו לא אבחנו אותן ככאלה .היא טענה שמתארח בביתנו גבר זר שחי עם אלה ומשלם לנו תמורת "שירותים" אלה .את הסיפור הזה סיפרה לשכנים ולכל חברותיה שעמן דיברה בטלפון .על רקע זה החמירו היחסים ,ופקעת המתח והעצבים הלכה ותפחה .היו צעקות עד לב השמים .הזיותיה גברו והגיעו כמעט עד למעשי אלימות, כשבאחת השבתות נכנסה בזעם לחדר השינה שלנו עם מעדר ביד כדי לפגוע באותו גבר דמיוני. מרים ,ברוב ייאושה ,קראה למשטרה ובעזרתה סבתא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של "שערי צדק" .הזעקנו לשם את חברי משה ,מנהל המחלקה ,והוא טיפל בה במסירות בלתי רגילה .התברר שאחת הסיבות להזיותיה הייתה תרופה שלקחה נגד מחלת הפרקינסון שממנה סבלה .ייתכן גם שמקור ההזיות היה נעוץ 322 מסע במנהרת חיי בעברה ובזוועות שחוותה בתקופת השואה .הרוחות נרגעו אך לא שככו .היו עוד הרבה תקופות של מתח וחוסר נעימויות .לאחר עשרות שנים שבהן כל מילה ומעשה שלי היו קדושים ,היא גם איבדה את אמונה בי .לשמחתי אורן תפס את מקומי והפך לאיש אמונה ,וכל פעם שהציק לה משהו או מישהו היא התלוננה באוזניו. למרות הכול ,בילינו איתה גם ימים וזמנים של חג ,שלווה ,רצון טוב ורוח נוחה. חימם את לבי לראות ולדעת שאנו מסבים יחד ארבעה דורות. * ב 24-בדצמבר מלאו 40שנה לנישואיי עם מרים .איני זוכר איך ציינו את האירוע, סביר שבארוחה חגיגית עם ילדינו ,נכדינו וסבתא לאה .מה שאני כן זוכר זה את הזר של 40ורדים אדומים שהגשתי למרים באותו בוקר ,בצירוף ברכה מיוחדת שעמלתי עליה שעות רבות .ברקע ציירתי את הספרות 40ומעליהן כתבתי" :בתודה ובאהבה, נתן". יום ראשון של חול המועד סוכות 14באוקטובר 2008 323 נתן לבון 76 שנת 1998 יש שנים טובות ושנים פחות טובות ,מעוררות ,מבלבלות ,הרסניות ומרוממות. שנים ארוכות ,שנים קצרות ,בהירות וסגריריות .שנים שנמחקות מעצמן ,כאלו שנעים לזכרן וכאלו שמעדיפים לשכוח אותן. שנת 1998הייתה עבורי שנה מיוחדת במינה ,גדושת פחדים ,עמוסת סימני שאלה ,אכזבות ,אי-הבנות ,מחלות ,נסיעות לא מוצלחות .שרשרת שלמה של טוב ורע ,וגם עמידה נחושה וסירוב להיכנע. * באותה שנה חגגנו כל המשפחה את סדר פסח אצלנו ,ובחול המועד אילנה ואורן נסעו לכמה ימים לפריז והשאירו למשמרתנו את הנכדות – כרמל ,שהייתה כמעט בת חמש ,ויעל ,שהייתה בת שנה וחצי .לקחנו ברצינות רבה את המטלה החשובה, הכבדה והנעימה הזאת ,השתדלנו להנעים את זמנן ולהשכיח את געגועיהן .זאת הייתה גם הזדמנות להכירן מקרוב. התוודענו שוב לחשיבה הבוגרת של כרמל ולפיקחותה של יעל .כרמל ,בשיא הרצינות ,הסבירה ליעל כשבכתה שהיא רוצה את אבא או אימא" ,שעוד שני ימים ושלושה לילות הם יחזרו" .באמצע לילה יעל ביקשה את בקבוק החלב שלה וידעה להנחותני כמה דקות לחממו במיקרו .במסגרת ניסיונותינו לבדרן ,נסעתי עם כרמל ברכבת לתל אביב ,ואחר כך הלכנו לקרקס .התאכזבתי קשות כשבאמצע המופע של הסוסים היא ביקשה שנלך הביתה ,והתנחמה בקרטיב .לאחר מכן הבנתי שאהבתה לחיות הפריעה לה להביט בסוסים המסכנים ,וזה עוד לפני מסע התעמולה של צער בעלי חיים לביטול מופעי חיות ...אבל אני ,חובב קרקסים ,לא הבנתי איך נכדתי לא ממשיכה את המסורת. בערך באותם הימים אלה טסה לרומא והצטרפה לחברה דאז .מרים לקחה אותה לשדה התעופה ואני נשארתי בבית ,משופע .פתאום הטלפון מצלצל ,אלה על הקו ,אומרת שלקחה את דרכוני במקום את דרכונה .עשיתי חושבים ולבסוף הזמנתי מונית לשדה התעופה .הגעתי כמה דקות לפני ההמראה ,החלפנו דרכונים, אלה עלתה למטוס ומרים החזירה אותי למיטת חוליי. * בשבת הראשונה של חודש מאי הרגשתי לא טוב .החום עלה ובערב מרים לקחה אותי למר"מ .הרופא מישש ,שאל ,הקשיב ,ערך בדיקות דם ושתן וצילום ריאות, 324 מסע במנהרת חיי ואבחן דלקת ריאות .מצויד בכמות נכבדה של כדורי אנטיביוטיקה חזרתי הביתה ִ ומילאתי אחר הוראות הרופא .עבר לילה ,עבר יום ועוד לילה ומצבי החריף .רופא המשפחה הפנה אותי לבית החולים "שערי צדק" .כאן החליפו לי את התרופה .החום ירד אך החלו הפרעות בדרכי השתן .ביקשתי להיבדק אצל אורולוג .אמרו לי שאין צורך ושזה יעבור ,ושחררו אותי לביתי. בבית החמיר מצבי .רצתי כל כמה דקות לשירותים ,לא היה לי לילה ולא יום. כדי ששנתה של מרים לא תופרע היא עברה לישון בחדר אחר .רופא המשפחה בדק אותי במרפאה וכשכבר התקשיתי להגיע לשם ,בדק אותי שוב בבית ופסק שהכול תקין. תקין ,תקין ,אבל אני לא יכול לישון בלילות ולא בימים ,תאבוני ירד ,נחלש מרגע לרגע ,כמעט ולא הייתי מסוגל להגיע עד לבית השימוש .ביקשתי ממרים ומאלה שיזמינו לי רופא אחר ,והן הסתכלו עליי כאילו דעתי נטרפה עליי וביקשו ממני להתעשת. בשבת נשארתי לבד ,אלה הלכה לענייניה ומרים חשבה שזה הזמן המתאים לקחת את המטפלת של סבתא לטיול למערת הנטיפים ליד בית שמש .אני משער שהן נהנו ,אני פחות .נעתי ונדתי בין המיטה לשירותים .עוד יום ועוד יממה ,עוד בדיקה אצל רופא המשפחה ועוד ,והוא לא גילה דבר ובטח חשב שנפשי התערערה.. למחרת נערך בכנסת טקס הענקת תעודת חבר כבוד בעו"סים שלום לפרופ' יונה רוזנפלד ,שקיבל באותה שנה את פרס ישראל .בין הגיחות התכופות לשירותים ארגנתי את הטקס על כל פרטיו .מרים התלבשה לקראת הטקס ולא הבינה מדוע אני נשאר במיטה .הסברתי לה שאיני יכול לבוא ,ואז נפל לה האסימון שמחלתי אמיתית. בהיעדרה התקשרתי לשר"פ בהדסה והזמנתי לעצמי תור אצל האורולוג הראשי. למזלי הרב הוא קיבל אותי למחרת ,אבחן מיד שאני סובל מעצירת שתן ובו במקום אשפז אותי .התברר שהגעתי ברגע האחרון לפני ששלפוחית השתן שלי עמדה להתפוצץ! חשתי הקלה גדולה ,ולמרות חוסר הנוחות של בית החולים ועוד עם שלושה חולים בחדר ,ישנתי לילה שלם .אמנם הוקל לי אך הבדיקות הראו שכל המערכות השתבשו וכי גם הכליה היחידה שפעלה החלה לזייף .דיברו על דיאליזה ועל ניתוח פרוסטטה .ראשי וגופי סירבו לקבל המלצות אלו ,ואכן הסתבר שאני חסון יותר. בתוך כמה ימים הבדיקות הראו שאני חוזר לעצמי .שלחו אותי הביתה עם קטטר, המלצות לעוד בדיקות ,ועדיין חשבו שיהיה צורך בניתוח להרחבת צינור השתן .ערכו לי כמה בדיקות נוספות כואבות ומאוד לא נעימות ,ונתנו לי תרופה חדשה וקבעו תור לניתוח כחודש לאחר מכן. 325 נתן לבון ראיתי שהתרופה החדשה מועילה ,חזרתי לרופא ,עברתי עוד כמה עינויי בדיקות והוא השתכנע שאפשר בינתיים להסתפק בטיפול תרופתי ולהמשיך במעקב. מאז חלפו יותר מעשר שנים... * אני שוכב לי במיטה ,מהרהר האם ומתי אחלים ,ופתאום צלצול טלפון .על הקו היה אלי בן גרא ,יו"ר איגוד העובדים הסוציאלי ,ובפיו בשורה :השנה יוענק לי פרס על מפעל חיים על שם הופרט ,במסגרת הכנס הבינלאומי של העובדים הסוציאליים. קולו היה מלא שמחה ושביעות רצון ,ואני הודיתי לו באיפוק וחשבתי לעצמי :פרס למפעל חיים?! אות המבשר שעשיתי את שלי ושהגיע זמני! משתלב טוב עם המחלה המאוסה הזאת... החלמתי ,נערך טקס מרגש להענקת הפרס ,כל המשפחה הרחבה התייצבה לצדי גאה בבן משפחתם המוצלח .היו גם הרבה חברים ,שותפים לדרך ,למקצוע ולמאבקים .נדהמתי באילו שקט והקשבה ישבו שתי נכדותיי במהלך הטקס שבו סבא שלהן מקבל פרס. מרים והילדים הכינו לי לוח שנה מיוחד המפרט בתמונות ובמילים יפות ציוני דרך ונקודות מפנה בחיי .הייתה גם מסיבה בביתנו ,אורחים רבים הגיעו ,ולמרבה מבוכתי הם הפליגו בתיאור נפלאותיי .מחמם את הלב ומרחיב את האגו ,אך מתגנב הספק :האם אני אכן ראוי? * עייפים מכל הכאב-ראש הזה ,החלטנו לנפוש שבוע בדוברובניק ,מקום שהחמצנו בטיולנו ליוגוסלביה ונשאר חקוק בזיכרוננו כמקום שחייבים לבקרו .הגענו ,המלון היה משביע רצון ,הנוף משולב יער וים ,האנשים נחמדים והאוכל טעים .למחרת סיירנו בעיר :עיר עתיקה ,מהממת ,חומות ,מפרץ לא רגיל ,חנויות נחמדות ,הרבה שיק וחן ,הדר והיסטוריה ,וגם סימנים ופצעים של המלחמה האזרחית שלא מזמן הסתיימה. ראינו ,התרשמנו ,שטפנו את העיניים ,אבל את כל דורברובניק ,על שכיות החמדה שבה ,סקרנו בחצי יום .בחום לוהט חזרנו למלון באוטובוס מימי מלחמת העולם הראשונה ,מלא וגדוש בני אדם ,כולם מזיעים ומתפללים למעט אוויר צח. חזרנו לחדרנו במלון ,שלמרות המיזוג היה בו חם ,נחנו ולקראת הערב הלכנו לאכול עם שתי ישראליות שהכרנו בטיסה .המסעדה הייתה טובה ,האוכל היה ערב לחך אך לא היה לנו ברור איך נמשיך עוד שישה ימים. הזמנו איזה טיול בסביבה ,שבמסגרתו ביקרנו בכפר נחמד ששמר על אופיו הרומנטי ועל האותנטיות העממית .הוא היה על שפת הים וליד נחל שזורם לאטו. כמובן היה שם שוק ומעט מציאוֹת. 326 מסע במנהרת חיי בדרך חזרה למלון נאלץ האוטובוס לעשות עיקוף בשל שרפה ענקית שחסמה חלק מהדרכים .הגענו לחדרנו ,וכל המרפסת המפוארת הייתה מכוסה באפר ובגצי אש וריח עשן מחניק .קוקטייל נהדר של חום מעיק ועשן כובש נשימה .בערב התנחמנו שוב במטעמי המסעדה שלנו ,פטפטנו והחלפנו תלונות ורשמים. בלילה לבי החל להתמרד ועשה סימנים של אי-שביעות רצון מהתנאים שבהם העמדתי אותו במבחן .שקלתי ללכת לבית החולים אך לא העזתי בגלל הרמה הירודה של הרפואה במקום .כמה כדורי קורדיל עשו את שלהם והמשכתי הלאה. כך "בילינו" שבוע ימים בין אש ומסעדות ,מיחושי לב וגעגועים עזים הביתה. * עדיין יולי ומחצית שנת 1998ארבה לי מכל הפינות ,לטוב ולפחות טוב .בלית ברירה הזמנתי תור אצל הקרדיולוג שלי ב"ביקור חולים" .הוא הקשיב ללבי ושלח אותי לבדיקת מאמץ .חלפו עוד כמה חודשים של טרטורים ,ובסופו של דבר ,באמצע נובמבר הכול הסתיים בצנתור נוסף בתוספת בלון. מרים ואלה ,יחד עם חברהּ מאיר ,ליוו אותי לחדר הצנתור וחזרה לחדר .אז אלה סיפרה לי שלמעשה היא ומאיר החליטו להיפרד אך המתינו שאעבור את הניתוח בשלום .כך הפך הצנתור שלי לצומת ביחסי הזוגיות של אלה. * באותו קיץ ,לקראת עלייתה של כרמל לגן חובה ,עברו אורן ומשפחתו דירה ליישוב הקהילתי להבים ,שבו הם גרים עד היום .כל המשפחה התגייסה וניגשנו למכרז לזכייה במגרש .על המגרש שהוגרל הם תכננו ובנו את בית חלומותיהם :בית יפה ,מרווח ומואר מאוד ,גינה רחבת ידיים ,עם מקום לכול ולכולם .דירה לתפארת, רק חבל שהמשכנתא נכרכה כעול על צווארם. * כפרס ניחומים על חוויות דוברובניק והצנתור נסענו לפראג .פראג עיר קסומה ומכושפה ,שמסיבות בלתי מוסברות ,כמעט מיסטיות ,עוררה בי הרגשה שחייתי בה בגלגולי הקודם .אני זוכר בה מקומות שאינני מכיר ומכיר מקומות שאינני זוכר. פראג ,עיר מלאת הוד ,פאר ופשטות ,נוצצת ואלגנטית ,היא אחת הערים שאני מוכן גיקה" ,שילוב גאוני "ל ֶט ְרנָה ַמ ָ לחזור אליה שוב ושוב .היו לנו כרטיסים למופע של ַ של תאטרון ,קולנוע ובלט ,עוד לפני כל חידושי הטכנולוגיה הדיגיטלית של ימינו. הלכנו גם ל"תאטרון השחור" ,עוד המצאה נהדרת של האמנות הצ'כית. הכול הלך כשורה ולפי התכנית ,חוץ מברכי הימנית ,שהתנפחה וכאבה מאוד. תחבושת אלסטית ,מריחות ,אמבטיות ,ולבסוף קנינו מקל הליכה .הכאבים לא הרפו ,ההליכה הייתה איטית יותר מזחילה אך המשכתי ,מנסה להתעלם מהרגל 327 נתן לבון ולהתרכז ביופיים של הכיכרות ,הבתים ,הגנים וקשת המראות הססגוניים .עליתי במדרגות אין-סופיות על מגדל השעון ,ונסחבתי אחרי מרים לחנות צעצועים כדי לקנות בית בובות לנכדתנו. הגעתי הביתה על ארבע ,או יותר נכון על שלוש ,כי נעזרתי במקל .לא רק הברך כאבה לי ,אלא גם היד ,בשל התכווצות שרירים .ביקור קצר אצל אורתופד וזריקה מכשפת מיגרו במהרה את הכאבים. * את שנת 1998חתמנו במחיצת חברים קרובים במסיבת סילבסטר עליזה וחמימה. ערב חג שני של סוכות 20באוקטובר 2008 328 מסע במנהרת חיי 77 על סף האלף השלישי מחוגי הזמן סימנו שעומדים לחתום עשור ,מאה ,אלף שלם .לחשוב שרק פעם באלף שנים אנשים זוכים להיות עדים כיצד מסתיים לו מילניום ,ומתחיל לצמוח אלף חדש ורענן .לקראת האלף החדש עלו גם תהיות רבות מוזרות ומפחידות :איך המחשבים יעכלו את השינוי ,האם חשבונות הבנקים לא יזייפו ,ואולי בכלל ,תתגשם נבואתו השחורה של נוסטרדמוס ,שאז יגיע קץ העולם? אבל למה אני רץ? שנה שלמה לפניי ,או יותר נכון מאחוריי ,שנה שאת קורותיה השגרתיים אנסה לדלות ממעמקי הזיכרון .כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק .כפי שכבר כתבתי ,יש אירועים שקרו לפני עשורים ואני מרגיש כאילו קרו לפני שנה- שנתיים ,ויש כאלה שקרו לפני כמה שנים וצללו בנבכי הזיכרון .תעלולי הזמן ותעתועי הזיכרון. * ממשלת נתניהו נאבקת על חייה אחרי שנס ֵלחה בעיני הציבור ,גזרות כלכליות קשות נגד שכבות רחבות בעם :זקנים ,ילדים ,משפחות חד-הוריות ונכים .איומי הפרטה ,אבטלה גואה ,שביתות ,אי-שקט ,התמרמרות גדולה .העניים ואלה שבדרך אינם מוכנים לשלם את מחיר התכנית הכלכלית הגרנדיוזית והאכזרית של ביבי. ב 17-במאי 1999נערכו בחירות .ברק נבחר ברוב של יותר מ 56%-לראש ממשלה. העבודה מקבלת 26מנדטים ,ומרצ – .10מרכיבים ממשלה עם ש"ס ,מפלגת המרכז, מפלגת העולים של שירנסקי ומפד"ל. למרות ההרכב הבעייתי של הממשלה ברק פותח בתנופה גדולה של תהליכי שלום הן עם הפלסטינים והן עם הסורים .הנשיא קלינטון מתגייס אף הוא לקדם מאמצים אלה .באוויר מרגישים את ריח השלום ,העיתונים מזדרזים ומפרסמים מדריכי טיולים לדמשק ,וישראלים החלו לבלות במועדונים ברמאללה ולהמר בקזינו של יריחו. בעו"סים שלום פורחים ומתרבים הקשרים והמיזמים המשותפים עם עובדים סוציאליים פלסטינים מלווים בתקוות ובתכניות לעתיד .היו גם כאלה שטענו כי עו"סים שלום מיותר כי כבר יש שלום .גם אני נסחפתי לאופוריה ,אך שמרתי על קור רוח ולאחר בדיקת מציאות מפוכחת טענתי שהמערכה רחוקה מסיומה המוצלח ויש להמשיך לתמוך ולחזק את התהליך הזה. 329 נתן לבון לאכזבתי ולמורת רוחי ,מרצ ,מפלגת השלום ,האמינה שהשלום בכיס ושהם יכולים להתחשבן עם ש"ס ולא להעניק להם תקציבים למוסדות החינוך שלהם. הם עזבו את ממשלת השלום ובכך החלישו את כוחו של ברק .ברק ,שחשש לכיסאו, ברגע הקריטי ביותר נכנע להלכי הרוח של הסקרים ובשעת השי"ן פוצץ את המשא ומתן עם סוריה וגם עם הרשות הפלסטינית .אבל את דברי הימים האלה יכתבו ההיסטוריונים ,ואולי נכדיי יעמדו על האמת הצרופה .אם טעיתי בהערכותיי, התנצלותי נתונה להיסטוריה. לאסוננו ,שנה מאוחר יותר ,ביקור פרובוקטיבי של שרון על הר הבית היווה עילה לפרוץ האינתיפאדה השנייה .שיחות השלום נכשלו או טורפדו וברק נאלץ לפנות את מקומו לאריק שרון ,שנבחר ברוב מוחץ לראש הממשלה .אווירה קשה .הסלוגן שברק עצמו הטביע" ,אין פרטנר" ,הופך לנחלת הרוב וחוזרים לאמרה הנושנה: "הערבים מבינים רק כוח" .העננים השחורים מעיקים עליי ומפחידים אותי ,אך אני יודע שמעבר להם יושבת השמש והיא תזרח גם ברחובותינו. עו"סים שלום ממשיכה לפעול ברוח זו ,באמונה הפשוטה והתמימה ,אך הוכח היסטורית :כל המלחמות הסתיימו בהסכם שלום .לדאבוני אלה לא זיכרונות אלא אקטואליה יומיומית. * כפי שאנו רגילים בארצנו הקטנטונת ,מנסים לשמור על שגרה ועל שפיות ומי שיכול מתרחק לחו"ל .אכן כך נהגתי גם אני ויצאתי עם אחי דורל לפראג ,עיר הזהב, עירי מעברי הקדום והבלתי-מפוענח ,אותו חלק מהתצרף שיתר חלקיו עבדו .אבל אני הייתי שם לפני שהייתי שם. לאחר מלחמת העולם השנייה נערך בפראג הפסטיבל הראשון של נוער וסטודנטים ,ביושבי מול יומני הקולנוע שסקרו את הפסטיבל מראות העיר .נראו מוכרים בעיניי .תמונות העיר בשחור-לבן וכל כך צבעוניים שהתאהבתי ממש בעיר הזו וחלמתי לבקר בה ולהכירה מקרוב .מאז כבר ביקרתי בה כמה פעמים אך נעניתי ברצון להצעתו של אחי לבקר יחד בעיר המכושפת הזאת .תרנו אותה ברגל ,בכרכרה עם סוסים ,ברכבת הקטנה ,בחשמלית ,באוטובוס ,במטרו ,וכמובן שטנו בולטווה ) ,(Vltavaהנהר החוצה את העיר וממשיך ללב אירופה. התאכסנו ליד גשר קרל ,גשר הגשרים ,אולי העתיק מסוגו ביבשת זו ,ולא התקשיתי לשכנע את דורל לטייל לאורכו ולקבל את פני זריחת השמש .בחנו את טיב הקפה בכל בתי הקפה בכיכר העיר העתיקה והתבוננו בה מכל זווית ראייה ,והיה קשה להחליט איזו היא היפה ביותר .שימשתי עבור דורל מדריך מצוין והתגאיתי במחמדיה של פראג כאילו היו רכושי הפרטי או פרי יצירתי. 330 מסע במנהרת חיי דורל התבגר אז רק בשנתיים מאז ביקורנו בבוקרשט ,שנתיים שהכבידו עליו מאוד .בביקור הנוכחי הוא היה יותר חששן ודאגן ,וחוש ההומור האופייני לו פינה את מקומו לציניות מרירה .שמחתי להיות איתו והרגשתי הקלה גדולה כשזה הסתיים וחזרנו בשלום הביתה .וגם למדתי פרק בהליכות הזקנה. * מטיול לטיול ומחו"ל לחו"ל עלה כוחי .הפעם נסענו להולנד .לראשונה מרים נהגה ,ויש לומר שהיא עמדה במשימה זו בגבורה ובכבוד רב ,למרות קיטוריי .הולנד כמו הולנד :מלאת חן ,חום ,תחושת חופש ,אהבת אדם ,עליזות ואנשים עם סבר פנים יפות .ארץ לא ממש גדולה .חצינו אותה לכל הכיוונים – מאמסטרדם עד הדרום ,במקום שיובשה עוד פיסה של הים ,מפעל אדיר ממדים שלפי מה שראינו עשה מאמץ עילאי לשמור על הצמחייה ועל בעלי החיים במקום. ביקרנו גם בפארק השעשועים אפטלינג ) ,(Eftelingמעין דיסנילנד אך יותר מתורבת ויותר ירוק ,מלא עצים ,חורשות וגנים .כאן הסתבכנו כשבחרנו לנסוע ברכת השדים ,רכבת מפחידה שמרוב דפיקות לב חששתי שזאת נסיעתנו האחרונה. רועדים וחיוורים יצאנו ממנה לאוויר הצח ,שבמהרה נרטב כשגשם זלעפות ניחת עלינו .לאחר שנרטבנו כהוגן קנינו שתי שכמיות כחולות ,ששירתו אותנו ולאחר מכן אלה בהזדמנויות אחרות. גם את ָ בלית ברירה בחרנו להתאכסן במלון הראשון שראינו ,מלון חמישה כוכבים בשם "גולדן טוליפ" .התביישנו להופיע כל כך רטובים ,אך התקבלנו בלבביות רבה והתנחמנו במגבות המלטפות שמצאנו בחדר .זכינו לפינוק אמיתי וניצלנו אותו עד תום. במהלך הטיול הזה היו הרבה רגעים של התעלות וחסד ,של יחד ,שלווה ,קרבה, הסרת מחיצות ושיחות נינוחות. * באותה השנה אלה סיימה את לימודיה האקדמיים בריפוי בעיסוק והחלה את הרומן שלה עם צח ,שהוא היום אבי שני ילדיה. ב 1-בספטמבר 1999זכיתי ללוות את נכדתי כרמל בצעדיה הראשונים בלכתה לכיתה א'. עם כל הקיטורים שלי ,שחלקם מוצדקים וחלקם פחות ,ברגעים מרוממים כאלו אני מבין כמה בר מזל אני. 23באוקטובר 2008 331 נתן לבון 78 שנת 2000כבר כאן תכננתי לקבל את פניה של שנת 2000למרגלות מגדל אייפל או בכיכר הבסטיליה, ואולי בשנז אליזה מול שער הניצחון .קניתי כרטיסי טיסה ,הזמנתי מקום לינה, אבל איתני הטבע קשרו קשר נגדי .סופות ,גשמי זעף ,שיטפונות ,ברקים ורעמים אימתניים פקדו את פריז יומיים לפני מועד הטיסה .ראש העיר דרש מהממשלה להכיר באירוע אסון טבע .נוכח הסערה הזאת החלטתי ,בכאב לב גדול ,להתקפל. חלפו יומיים-שלושה ,ומזג האוויר התרצה .אני כמובן רצתי והזמנתי כרטיסי טיסה וטסנו להתנחם ולהתחמם בעיר האורות .למען האמת ,מרים העדיפה להישאר בבית ,אך מה היא לא עושה למעני? התגוררנו בדירה של חברים ,בקומה שלישית ,עם קוד לדלת הכניסה ומפתח לדלת נוספת ,שכדי לפתוח את המנעול שלה נזקקנו לברכת כל הקדושים והרבנים כאחד .עלינו במעלית רועדת ורועשת ,ובכל פעם שהגענו לקומה שלנו בירכנו ברכת הגומל .הדירה לפחות הייתה נחמדה ,אם כי לא הכי נקייה ,אך מילאה את צרכינו. היא לא הייתה ממוקמת במרכז בדיוק ,כפי שאני מעדיף ,אבל די קרובה לכמה תחנות מטרו. הרחובות בפריז ,הכיכרות והבתים הם תצרף נדיר של חן וציוריות .חוויה להסתובב בעיר ולהיזכר בשנסונים של איב מונטן או בשירה המפורסם של אדית פיאף האגדתית "החיים בורוד" ) .(La Vie En Roseשיר שמתנגן באוזניי מאז שהייתי בן 14ומשמש מקור לאופטימיות הרומנטית הכושלת שלי. בערבים הקסימו אותנו התאורה השופעת והססגונית שנותרה מההכנות להולדת המילניום .מרים התקשתה לצאת בערבים כך שאני טיילתי לבד בין שאריות השלג וריצודי הפנסים והזרקורים .מובן שלא ויתרתי גם על טיולי בוקר ,עוד בטרם זריחת השמש ,לראות את העיר מתעוררת ומתמתחת ,את מנקי הרחובות ,מובילי הסחורות ,הבנות הצעירות המשלימות את האיפור בהמתנה לאוטובוס ,ריח הבגט הטרי והקרואסונים המפתים ,ערמות העיתונים המדיפים את ניחוח הדפוס הלח, ובדרך חזרה לדירה – ברכת בוקר טוב מהשמש הזורחת ומהשכנה הזקנה ממול. פקדנו גם כמה מוזיאונים .במוזיאון הלובר צפינו ,בפעם המי-יודע-כמה ,בפסלה של ונוס .כאן נזכרנו בביקורנו הראשון עם אלה כשהייתה בת תשע ,שמרוב שעמום התיישבה וציירה .לא פסחנו על מוזיאון פיקאסו ,למרות שהוא לא משהו ,ועל "קי דורסאי" ) ,(Musee Quai d`Orsayשהוא והמוזיאון של רודן הם החביבים עליי .ב"אורנגירי" ) (Orangeriהקטן והקוקטי שטפנו את עינינו עם נימפת המים 332 מסע במנהרת חיי של מונה .קינחנו את הביקור בשיט על הסיינה וכך נפרדנו מאורותיה הזוהרים והמסנוורים של עיר האורות. * מלא עשור ,וברוח פעמי השלום שנשמעו ממרחקים צוין האירוע לעו"סים שלום ָ בכנס ארצי של יומיים במלון בבת ים .כנס רב-משתתפים בקנה מידה של התנועה, דוברים מכובדים ומרתקים ,בהם הוזמן גם שמעון פרס .כפי שקורה לא פעם עם אורחים חשובים כאלה ,ברגע האחרון "נבצר ממנו לבוא" .ביקשתי לקבל לפחות את נאומו בכתב ,ובתגובה אמרו לי שאנחנו ננסח ונשלח לו לבדיקה .ניסיתי לאמץ ככל כוחי את כישוריי הספרותיים וכתבתי את הנאום .הוא חזר ללא כל תיקון ,והנאום התקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים על ידי באי הכנס. * ביוני מלאו לסבתא לאה 90שנה .היא ביקשה שנחגוג לה את יום הולדתה כראוי לתאריך עגול .מרים כרגיל היססה והסתייגה ,ולבסוף הזמנו אולם לארוחה חגיגית במסעדה ההונגרית ב"גן העיר" בתל אביב .באנו בהרכב מלא ,הנכדים והנינים, המשפחה המורחבת ,חברות וחברים שלה מכל הארץ ,כ 40-איש .לקראת האירוע עיצבתי הזמנה שזכתה לשבחים רבים ותעודת קלף שעליה חתמו כל משתתפי השמחה .סבתא הייתה ברקיע השביעי וכמה ימים לאחר המסיבה ,בהשראת מלכת אנגליה ,החלה לתכנן את חגיגות המאה. * ממסיבה לנסיעה ,הפעם למחוזות חלומות ,ערש התקוות והרעיונות :מוסקובה וסן פטרסבורג ,או לנינגרד .טיול מאורגן ועמוס ,בהנחיית מדריך לא מהמעולים. ביקרנו בהרבה מקומות ,אבל הכול בלחץ .בתי המלון היו רחוקים מן המרכז ואיכותם ירודה .הארוחות תפלות ,וכשהיה משהו יותר נורמלי הוא נעלם כלא היה. המלצרים עסקו יותר במכירת מציאוֹת מאשר בהגשת אוכל .תערובת של המנהגים הרעים מהמשטר הקודם עם ההתנהלות הקלוקלת של המשטר החדש. מעבר לכל זה זכיתי להיות בכיכר האדומה ,כיכר המצעדים ,סמל החזון והאידאלים .אותה כיכר שבה צעד הצבא האדום ביום הניצחון על המשטר הפשיסטי ,הצבא שבזכותו אני חי .אודה שאחזה בי צמרמורת כשעברתי ליד גופתו החנוטה של לנין .ההיסטוריה תשפוט אם הוא היטיב עם האנושות או הזיק לה. האיש הזה חולל את "עשרת הימים שזעזעו את העולם" ,כפי שכתב ג'ין ריד בספרו שתיאר את מהפכת אוקטובר. מוסקבה ,עם הארכיטקטורה המיוחדת והמפוארת ,מורשת של תרבות ואמנות של מאות שנים ,עשו עלינו רושם עז .כאן חיפשתי את "האוניברסיטאות" של מקסים 333 נתן לבון פּוֹפּיאָה האכזרית על הא ֵ גורקי ואת "בית המחסה הלילי" שלו ,ועלתה ממעמקים ֶ מקימי החברה החדשה של סופר המהפכה שולוחוב" ,כיצד התחשלה הפלדה". דליתי מזיכרוני את סיפוריו הקצרים של צ'כוב ,שקראתי את כולם בקיץ אחד כשהייתי בן ,17שמהם נשארו רק האווירה עטופת הרומנטיקה והכמיהה לחופש מוחלט ולאהבה בלתי מושגת .הרבה הומור מהול בציניות ותמימות בצדה .ונזכרתי גם במחזה של גוגול "המבקר בא" ,מחזה סטירי נהדר ואקטואלי. סן פטרסבורג כבשה אותנו עם מרחביה וסגנונה יוצא הדופן ,תוצאה של מחשבה ותכנון של מיטב האמנים ובעלי המקצוע שהובאו מאיטליה .ארמונות ,טירות, כנסיות ,ה"הארביטרז'" ,מוזיאון העל של רוסיה ,הרחוב הראשי הסופר-אלגנטי, שאת שמו שכחתי ,אותו עברנו לכל אורכו וסקרנו במהירות .ראינו גם את האונייה "אורורה" ) (Auroraהאגדתית ,שביריית תותח נתנה את האות לפרוץ המהפכה, ומנציחה את המאורע ההיסטורי כשמדי יום בשעה 12:00בצהריים יורה פגז לחלל. כל אלה השאירו טעם של עוד ,אבל לאט יותר ,בנחת ,בשלווה ,בסבלנות ובראייה מעמיקה יותר .תשעה ימים של טיול מפרך ,שלו ידעתי מראש איך יתנהל לא הייתי יוצא אליו ,ולמרות זאת הייתי שבע רצון ממנו. * אורן בן – 40תאריך חשוב שרצינו לציינו כראוי ,בהפתעה אמיתית שתאורגן בחשאיות מוחלטת .רשימת המוזמנים כללה את שתי המשפחות – שלו ושל אילנה, את חבריו הטובים מהימים האלה וחבריו מהעבר ,שאותם לא ראה מזמן .בקטגוריה האחרונה הזמנתי את שרית ,חברתו הרצינית הראשונה ,בחורה שחיבבתי מאוד. אורן היה מופתע .הוא הגיע עם אילנה ועם בנותיהם ושמח מאוד לראות את הבאים .כדי להנציח את המאורע צילמנו כל אורח במצלמת "פולרויד" )כי אז לא היו מצלמות דיגיטליות( וכל אחד כתב לאורן הקדשה ,שאותה צירפנו לאלבום יום ההולדת שהכנו למענו. בזה אחר זה סיפרו האורחים על אורן ,מעשיו ,מעשי הקונדס שלו ,כישרונותיו הרבים ,אורן האדם ,החבר ,הבן ,הבעל וההורה .איש בעל לב ענק שבענקים .אלה הנחתה ואני כתבתי כמה מילות הערכה ואהבה ,קמצוץ של מעלותיו הטובות של אורן .טוב לחגוג עם המשפחה וטוב יותר לחגוג עם אורן. * ועדיין על אורן .בשנת 1990התקיימה בברצלונה תערוכת אקספו .1990אורן הציע שניסע אך מסיבות לוגיסטיות או תקציביות לא נסענו .בשנת 2000התקיימה בלייפציג תערוכת אקספו .2000הפעם קיבלתי בשמחה את הצעתו ונסענו עם אלה. נחתנו בפרנקפורט ,שכרנו רכב והתמקמנו בדירת שני חדרים בפרברי העיר -אני 334 מסע במנהרת חיי עם אורן בחדר אחד ,ואלה בשני .אחרי לילה אורן ברח עקב נחירותיי לחדרה של אלה ,אבל לה לא היה לאן להימלט מנחירותיו .תערוכה ענקית של כל חידושי המדע ,הטכנולוגיה והעיצוב וכן חזון השיפורים והשינויים באלף שזה עתה נולד .לא הכול הבנתי ,אך התרשמתי מאופן העמדת התערוכה ,מהסדרים ,וגם מסבלנותם ומנכונותם של האנשים להמתין בתור שעות ארוכות כדי להיכנס לביתן זה או אחר. במיוחד משכו את תשומת לבי פשטות העיצוב ,ההקפדה על הפרטים בשילוב המעוף עם קווים הרומזים לעתיד ,והצבעוניות האלגנטית ,העדינה והשופעת .אסתטיקה בהתגשמותה .מעל לכול ,החוויה האמיתית הייתה לשהות במחיצת ילדיי ,כיף חיים שאין גדול ממנו. אורן חזר לארץ אחרי כמה ימים ,אלה ואני המשכנו ברכב לפריז .בדרך חצינו את השטחים החקלאיים של צרפת ,ואף זכינו לראות את הכרמים של שמפיין ,מולדת השמפניה .נכנסנו לעיירה ,ליד חצר של יצרני המשקה האצילי ,סקרנותנו הביאה אותנו לאחד היקבים ,שם הציעו לכבד אותנו בטעימה ,אך שתיינים כמונו סירבנו, והסתפקנו בקניית בקבוק שפניה מקורי כמתנה לארמנד. לנו בעיר המדינה לוקסמבורג והפתענו כשבלילה של יום ראשון בקושי מצאנו מסעדה פתוחה .העיר עצמה יפה אך עושרה הרב לא ניכר בה. על פריז כבר כתבתי ,על הביקור ועל החזרה הפתאומית לארץ ,כשהאינתיפאדה השנייה החלה את השתוללותה. הייתה זו שנה מהנה ומלאת שמחה בחוג המשפחה .שנה שהיתלה בנו ,שנה שבתחילתה תלינו בה ציפיות ותקוות גדולות ורבות ,אך לקראת סופה זרקה אותנו שוב לאלימות קשה. 28באוקטובר 2008 335 נתן לבון 79 שנה ראשונה במאה החדשה 31בדצמבר .1939אני בקושי בן שבע ,הורי ואחיי הלכו לחגוג את הסילבסטר, את השנה החדשה של הגויים ,לציין את מועד ברית המילה של ישו הנוצרי .אותי השאירו בבית בחברת העוזרת .כדי להנעים את הזמן שמענו ברדיו שידורים עליזים של קטעי מוזיקה ובידור .כולם התעלמו מהעובדה שכמה חודשים לפני כן פרצה הנוראה במלחמות. בחצות בישרו דנדוני הפעמונים את כניסתה של שנת ,1940ובמוחי חלפה מחשבה שאינה מאפיינת ילד בגילי :אני רוצה לחיות עד שנת !2000בן כמה אהיה אז? שאלתי את העוזרת ,והיא חישבה ואמרה :בן .68 מאז מלווה אותי המחשבה שאחיה עד שנת ,2000והנה ,אכן ניצחתי את הזמן ואני כבר בשנת .2001 * גם אצלנו נוהגים לפעמים לחגוג את כניסתה של השנה הנוצרית .בליל התפר שבין שנת 2000ל 2001-הזמנו חברים ותיקים להתכנסות המסורתית ,כמה זוגות שחברותנו במפלגה הקומוניסטית והאידאולוגיה המשותפת חיברו בינינו .כולנו הקמנו משפחות וגידלנו ילדים ,ובילינו יחד בחופשות. אנחנו יודעים הכול אחד על השני ,ועם זאת לא יודעים מאומה .לא יודעים את כל חיבוטי הנפש ,המצוקות האישיות או המשפחתיות .אלו סוגיות עלומות ונסתרות שנשארו מחוץ לתחום השיח המשותף .או שמא כולנו מנחשים ,רואים וחשים את סודותיהם ומעשיהם החשאים או את רזי חטאיהם ,אך מעדיפים לשמור אותם כל אחד לעצמו ? באותו ערב חגיגי ,לאחר הברכות והאיחולים ,הרמת כוסית ומגוון טעימות, הגיעה עת חשבון הנפש .עלו שוב השאלות הקיומיות :האם נהגנו נכון בעבר כשהשקענו את כל מרצנו ומשאבינו בפעילות במפלגה הקומוניסטית הישראלית? האם לא בזבזנו בכך את מיטב שנות נעורינו? האם היינו תמימים או טיפשים? האם ידענו והחרשנו? יש בינינו שרואים בפעילות זו את טעות חייהם ,יש שפוסחים בין שתי הסעיפים, ויש כאלה ,ואני בתוכם ,ששלמים עם עצמם .למה להצטער ומדוע להתבייש? על כך שהאמנתי ,ואני עדיין משתדל להאמין ,בעולם טוב ,צודק ושוויוני יותר? 336 מסע במנהרת חיי באותן שנים היו עיניהם של רבים וטובים נשואות אל הקומוניזם .מיטב אנשי הרוח והחברה ,האמנות והמדע ראו בו את חלומם .הקומוניזם היווה עבורם החלופה האולטימטיבית לקפיטליזם .גדולי המאה ,כמו איינשטיין ,הזוג קירי, ברנרד שואו ,לאויס ארגון ,רומן רולן ,אופטון סינקלר ,פיקאסו ,דאלי ,ואף סארטר האקזיסטנציאליסט ,פלירטטו עם האדומים .כל אלה היו גיבורי נעורינו ,מקור השראתנו ונחמתנו ,מורי הנבוכים שלנו .הם שימשו עבורנו מופת ומודל להזדהות. הם השלימו את הבסיס התאורטי שממנו שאבנו את כוחנו וחיזקנו את אמונתנו. הקומוניסטים הנהיגו את המלחמה העולמית נגד הפשיזם .המפלגות הקומוניסטיות במערב היו הלוחמות הקנאיות ביותר למען זכויות האדם ,נגד האנטישמיות וטוהר הדמוקרטיה .גם בארץ ,עד היום נלמדים בבתי ספר למשפטים "משפט העיתון"" ,קול העם" כדוגמה למאבק על חופש הדיבור. ואנחנו ,כקומוניסטים ישראלים ,נאבקנו למען השגת שלום עם שכנינו על בסיס הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" .לא הסכמנו עם הרעיון של מלחמה. ראינו בשוויון בין יהודים לערבים שאלה מצפונית ,ערך מוסרי חשוב ,ועמדנו בראש המערכה לביטול הממשל הצבאי ולפתיחת שערי ההסתדרות בפני העובדים הערבים. והיו עוד מאבקים :בעד תשלום תוספות יוקר בזמן ,הסכמי עבודה הוגנים ,נגד הפליית נשים )עוד לפני הפמיניסטיות( ולמען תנאים ראויים בהעסקת בני נוער. אני גאה בעצמי על פעילותי .עד היום ,אמנם כבר לא כחבר מפלגה ,אני פועל למען זכויותיהם של בני אדם ורווחתם. סונוורנו והתפעלנו מהיציבות התעסוקתית בברית המועצות ובארצות הגוש המזרחי ,מהתנאים הסוציאליים המפליגים )חופשה שנתית וחופשת הבראה של 30 יום כל שנה( ,מחוק חינוך חינם מהגיל הרך עד האוניברסיטה ,מההישגים המדעיים הוקרנו ומשירותי הבריאות הנרחבים )לא ידענו אז על רמתם הנמוכה( .יותר מכול ַ את המלחמה ההרואית ואת ניצחונה המזהיר של ברית המועצות ,שהצילה מידי הנאצים מיליוני יהודים ,ואני ביניהם. במה אני כן חש שטעיתי? בכך שהצדקתי את מה שנקרא "הדיקטטורה של הפרולטריון" .העיקרון התאורטי הזה נתן הכשר לכל הזוועות של המשטרים הקומוניסטיים :לרציחות ההמוניות ,לחיסולים של מתנגדים אמיתיים או מדומים ולעתים קרובות של מנהיגי מפלגה נאמנים שהאשמנו בהאשמות שווא. בשם העיקרון הנלוז הזה נכפתה על הכפריים קולקטיביזציה .איכרים לחמו למען המהפכה שמנהיגיה הבטיחו להם אדמות .בהתחלה נתנו להם אדמות ולאחר זמן קצר אולצו להצטרף לקולחוזים. דיקטטורה היא דיקטטורה ,אפילו אם היא לכאורה של הפרולטריון .היא הובילה לדיכוי המחשבה וחופש הדיבור ,הקפיאה את היוזמה האישית ,את היצירה 337 נתן לבון ואת היצירתיות ,ויצרה משטר מסועף של פחד ואימים ביורוקרטי .משטר של דיכוי, לחלל אבל על האדמה רמייה והלשנה .מדינות עם מנהיגים מגלומניים שפרצו דרך ָ החזיקו תעשייה כושלת וחקלאות נחשלת ,וטורי אנשים העומדים בתור לפת לחם. על כל אלה ,נתח נכבד וייחודי בחיינו ,שוחחנו והתווכחנו בפתחה של שנת .2001 קשה להאמין עד כמה קשרנו את גורלנו האישי בגורלה של התנועה המהפכנית, סיכּנו את מקומות עבודתנו ,נרדפנו והושפלנו ,ואף מימנו מכיסנו הדל דמי חבר ַ חודשיים ו 50%-מהמשכורת החודשית כל שנה! ההתלהבות הייתה סם החיים שלנו ,אך ההתמכרות ,הקנאות והקיבעון היו מיותרים. * המאבק בין טוב לרע ,בין בני האור לבני החושך ,המאבקים האדירים למען עולם טוב יותר התנהלו מראשית הקיום האנושי .בני אדם ימשיכו להילחם ולחלום על עולם ללא מלחמות ואלימות ,על עולם שהאדם וכבודו במרכז ,על עולם ורוד יותר. בימים אלה ,של משבר כלכלי עולמי וקריסת השיטה הקפיטליסטית הקלאסית, כולם מחפשים חלופה .מנערים את האבק מכתבי קרל מרקס ,וחוזרים לפשפש ביסודות הסוציאל-דמוקרטיים .אפילו ברק אובמה החל לדבר במונחים מהלקסיקון הסוציאליסטי. עוד על 2001בפרק הבא. 2בנובמבר 2008 338 מסע במנהרת חיי 80 פרק שמונים אמנם התכוונתי להתחיל אחרת את הפרק הזה ,אך ביום כזה ,שבו הצבעוני, השחור ,ברק אובמה נבחר ברוב סוחף לנשיא ארצות הברית ,אני מרגיש חובה להקדיש כמה הגיגים למאורע ענק זה ,שכל הפרשנים ויודעי הדבר מכנים אותו מאורע היסטורי. פורטה .העם, ֶ הדמוקרטיה האמריקנית המדשדשת קיבלה זריקת אנדרנלין על כל גוניו וצבעיו ,התנער מאדישותו ויצא בהמוניו לבחור בדרך אחרת .עצם נכונותם של האזרחים לעמוד שעות ארוכות בתורים האינסופיים לקלפי ,היא ביטוי להתעוררות הדמוקרטיה. אני אישית למדתי בהזדמנות זו פרק ביכולותיה ,בחוזקה ובאפשרויותיה של הדמוקרטיה בארץ התפוח ,שלא פעם פקפקתי בה .מול אמריקה השמרנית, הכוחנית ,אמריקה של החופש למות מתחת לגשר ושל עונש המוות ,מתחילה להתגלות הכמיהה ליתר שוויון בין הגזעים והמינים ,לסולידריות חברתית ולצמצום פערים כלכליים וחברתיים .האזרח הקטן חשף את הגיגיו ,זקף את גבו ,גילה את משאלותיו ואמר את דברו. בבחירה זו ניצחה הדמוקרטיה האמריקנית את הדמוקרטיה הצרפתית, הקלאסית ,שלא השכילה לבחור אישה לנשיאה .מנהיג הדמוקרטיה החדשה מבין שהעם הוא הקובע ,הכריז שיפסיק את סילוק הדיירים מבתיהם ,יפעל לחלוקת הון צודקת ,יקל את המיסוי על המעמדות הנמוכים והבינוניים ויגדילו אצל העשירים, וגם ידאג סוף-סוף לביטוח בריאות לכול. אני מקווה שהמציאות של מחר תצדיק את דמעות האושר של המוני העם האמריקני ושל העולם כולו שראינו היום על המסכים .מי ייתן והנשיא הצעיר הזה יעשה סדר גם באזורנו רווי הדמים... * חזרה לרצף זיכרונותיי ,לענייני משפחה ,בשנת .2001בריאותה של סבתא לאה הלכה והידרדרה .רופאים ,בדיקות ,אשפוזים חוזרים ונשנים ,אך היא הייתה כל כך חיונית ונחושה ברצונה לחיות ,שבימים הספורים שזכתה להקלה אספה את שארית כוחותיה כדי לטפל בגינתה. באשפוז האחרון אמרו הרופאים נואש וביקשו שניקח אותה הביתה ,אך מצבה הפיזי הירוד ,רתוקה על כיסא גלגלים ותלויה בעזרת הזולת ברוב תפקודיה ,נאלצנו 339 נתן לבון לחפש לה מוסד מתאים .היא אמנם לא כל כך רצתה אך הבינה שאין בררה .מצאנו במוצא ,מוסד נאה ואלגנטי ,עד כמה שאפשר להשתמש ָ לה מקום ב"בית הרופא" במושגים כאלה לגבי מוסד סיעודי. היא התרשמה מאוד מהמוסד ומקבלת הפנים הלבבית .ליווינו אותה בכל הסידורים .היא נשארה לאכול ואנחנו הלכנו הביתה ,מכונסים בעצמנו אך שבעי רצון מהסידור .בשעות אחר הצהריים סבתא צלצלה ,הודתה למרים על דאגתה ואמרה שהמקום לרוחה ושהאנשים נחמדים אליה. לאחר חצות ,אח מהמוסד הודיע לנו שמצבה של סבתא החמיר ,שהיא סובלת מקשיי נשימה ושלוקחים אותה לבית החולים .תוך כדי שאנחנו מתלבשים כדי ללכת אליה ,צלצל שוב הטלפון :סבתא לאה נפטרה .זה קרה בליל ל"ג בעומר ,בשעה הראשונה של יום שישי 11 ,במאי .2001 התלבטנו אם לערוך את הלוויה באותו יום או לדחותה כדי לאפשר לאורן, ששהה אז באמריקה ,להשתתף בה .אלה ואני סברנו ,אולי שלא שבצדק ,שאין טעם להטרידו ,שכן טקסים כאלה לא מדברים אליו ,אף שהיה קשור מאוד לסבתא. ערכתי את כל הפרוצדורות הנהוגות למעמדים אלה ,משרד הבריאות ,מודעות אבל וחברה קדישא .התהלכתי ממקום למקום ברחובות אפופי עשן של שרידי מדורות ל"ג בעומר ,מהרהר לעצמי על מהות החיים ותכליתם ,ומולי ילדה מחייכת עם שקית נייר בידה ובתוכה דובדבנים אדומים. מה לי ולחברה קדישא? שאלתי במשרד הבריאות והם הפנו אותי לכתובת ברחוב גאולה ,אך שם המשרד היה סגור .שאלתי עוברים ושבים ,הם הביטו בי בעין עקומה אך הפנו אותי לכתובת .פקיד מזוקן קיבל אותי ,שאל כמה פרטים על המשפחה, משהו בקשר לאביה של מרים ,דיבר גם איתה בטלפון ,ולאחר שהשתכנע שמדובר ביהודים כשרים הקצה לה מקום קבורה וקבע את שעת הלוויה .לא הבנתי מדוע אסר להביא פרחים לקבר .רק כשהגענו לבית הקברות התברר שמדובר בחלקה המיועדת לחרדים למהדרין. אשקר לעצמי אם לא אודה שבצד רגשות הצער הטבעיים חשתי גם הקלה. במותה של סבתא באו אל קצן שבע שנים לא פשוטות של מתחים ,חשדות ,הזיות וויכוחים קשים. למרות כל אלה היו דאגות יומיומית ,תמיכה ורצון לשתפה בהווי ובשמחות המשפחה .סבתא לאה קיבלה אותי בחביבות כבר מהפעם הראשונה שהכירה אותי. תקופות ארוכות יחסיה עמי היו טובים וגלויים יותר מיחסיה עם מרים .לא פעם ביקשה ממני לתווך בינה לבין מרים ,בטענה שמרים עצבנית מדי. היא שיבחה אותי ואני הערכתי אותה כאישה נוחה ונעימה .לא אהבתי את מאכליה אך היא השלימה עם זה .מדי פעם ,בחופשת הפסח או בחופשת הקיץ, ביליתי אצלה עם אורן בעת שמרים נשארה בירושלים להתכונן לבחינות .סבתא 340 מסע במנהרת חיי שמרטפה על אורן השתדלה להיות נדיבה ועזרה לנו בשעות דחק ומצוקה .מדי פעם ִ כדי שנוכל לצאת לאיזה מופע ,והוא אפילו נשאר אצלה לכמה ימים כשיצאנו לנופש. היא ביקרה אצלנו ואנחנו אצלה ,והשתדלנו לעזור לה בסידורים שונים ,אף שגילתה עצמאות. סבתא לאה התגאתה מאוד בנכדיה ואף יותר בנינותיה .עם יעל הייתה לה שפה משותפת ,ושתיהן ישבו על הרצפה ושיחקו כחברות .עם הגיל והמחלות הפכה לקפריזית ונרגנת .המעבר שלה לירושלים היטיב עמה אך גרם לה כאמור נזק רגשי: האמון והערכה ההדדיים השתבשו .זו אישה שחוותה את מוראות השואה ,תקופת אימים שבמהלכה נלחמה בגבורה על חייה שלה ועל חיי בתה ,תקופה שהותירה בגופה ובנפשה צלקות עמוקות. * עם מותה של סבתא לאה גבר רצונה של מרים לצאת לטיול שורשים עם כל משפחתה .עשר שנים לפני כן ערכנו טיול ארוך ומקיף בצ'כוסלובקיה ,כשהייתה עדיין מאוחדת ,וביקרנו גם בעיירת הולדתה .מאז חלמה לחזור לשם ולמקומות אחרים עם הילדים ועם הנכדות. לאחר מסע שכנועים ותיאומים עם אורן ואלה ,בחודש אוגוסט יצאנו לטיול השורשים המיוחל .אני הזמנתי את כרטיסי הטיסה ואת המכוניות ,ואורן הזמין באינטרנט את מקומות הלינה .נחתנו בווינה ולנו במלון נחמד לא רחוק משדה התעופה ומהכביש המוביל לסלובקיה .צח ,בן זוגה של אלה ,צלם מקצועי ,התנדב לתעד את הטיול. למחרת יצאנו מוקדם ככל האפשר ,עם תשעה משתתפים ,ביניהם ילדות חמודות בנות עשר ושבע .הדרך ארוכה ,חלקה בכביש מהיר וחלקה בין הנופים הירוקים והכפרים הססגוניים של אוסטריה וסלובקיה .הראשונים מצוחצחים ומטופחים והשניים יותר אותנטיים ,כל אחד עם החן והיופי שלו. בדרך ראינו את הדנובה במלוא פארה ורוממותה ,זורמת בנחת וללא התרגשות בין מדינה למדינה .בכלל ,מעבר הגבול החלק והנעים הזכיר לי מעבר בזמנים אחרים, של המתנה דרוכה ,של שעות בין גדרות תיל וחיילים חמושים בגבול בין אוסטריה להונגריה .כך יכולתי להעריך יותר את טעם החופש. עצרנו לפוש ,להתרענן ,להתעדכן ולהחליף רשמי דרך .התחנה הראשונה בעיר בנסקה ביסטריצה ) ,(Banska Bisritzaשבה שהינו כמה שעות ,כולל ארוחת צהריים בנוסח סלובקי. הכרתי את המקום והתאהבתי בו ,עוד מהביקור הקודם ,יישוב שבו למרים זיכרונות רבים ומעורבים .כאן היא מצאה מקלט במנוסתה המתמשכת בעת המלחמה ,כאן היא הציצה לעבר חלון ביתה של אביבה רייך ,הצנחנית הלוחמת. 341 נתן לבון וכאן גם התפנקה לאחר המלחמה בזוועותיה המלטפות והמחבקות ובמטבחה המשובח של דודה שרי .היא ניסתה ואולי אף הצליחה לאתר את החנות ואת הבית של דודתה המקסימה. בנסקה ביסטריצה ,המוזיאון של המחתרת הסלובקית ,מעוצב ככדור חצוי, ובתוכו תמונות ותעודות על התנגדות הסלובקים לכיבוש הנאצי .יש שם גם תמונות של הצבא הרומי ,החטיבה על שמו של טודור ולדימירסקו ,ששחרר את סלובקיה )ומרים בתוכה( .חטיבה זו הורכבה משבויי מלחמה ברוסיה שאומנו שם ,ועם הצטרפות רומניה למלחמה נגד הגרמנים ,הם לחמו בחזית המערבית. המשכנו לנסוע בין הרים וגאיות ועם ערב הגענו לטטרנסקה לומניצה )Tatranska .(Lomitzaכאן המתינו לנו שתי סוויטות שטובות ונוחות מהן לא יכולנו לאחל לעצמנו .אורן זכה לכל השבחים על בחירתו המעולה .חדרי שינה גדולים ,אמבטיה לרוחי ,סלון מהודר ,מטבח מאובזר ,ואף מרפסת המשקיפה אל ההרים .לאורן ולאילן הייתה מעל לדירתם גלריה שבה ישנו הבנות .כבר התחלה טובה לשינה ערבה וחלומות לקראת מחר. עם בוקר ,לאור זריחת השמש ,צעדתי כמנהגי בין שבילי הכפר וטעמתי משכיות החמדה שבו .בתום ארוחת הבוקר שנראתה מצוינת ,כי ערב קודם לכן לא אכלנו, יצאנו לדרכנו לכיוון ,Spišské Podhradieעיירת הולדתה ונעוריה של מרים. הדרך הייתה יפהפייה ,ומתח ההתרגשות עלה .אורן הוביל ברכב אחד ,ומרים, צח ואני ברכב השני ,שבו נהגה אלה .היו חילוקי דעות באיזו דרך לבחור :אורן בחר, לפי המפה ,במסלול הקצר ,ואילו מרים ,על סמך הזיכרון ,בחרה בדרך הארוכה. הגענו קודם למצודה ,אלה חלקה עם אורן בנימה הומוריסטית את חוויות הדרך שלה ,וכך פרקה את עצביה. עלינו למצודה מרשימה ,העומדת על הגבעה ומשקיפה על הנופים שבסביבתה, וכמובן על .Spišské Podhradieכאן התחלקנו לקבוצות :חלק נשארו לרגלי המצודה וחלק עלו לבקר בין חורבותיה .מרים סיפרה חוויות ילדות על משחקי המחבואים בין כותלי המצודה והראתה לנו את שביל העפר הקצר המוביל לעיירה .היא אף חשבה לנסות ללכת בו ברגל ,אבל מה שפעם היה קצר ,עם הגיל התארך. הרהרנו בינינו לבין עצמנו ,החלפנו מחשבות וכולנו סברנו שזה לא היה סתם ביקור בעוד מצודה .לא היינו במצודה זו מעולם ,אך הרגשנו יחס קרבה מוזר אליה. עלינו למכוניות והפעם ,בדרך הקצרה ,הגענו למחוז חפצנו – .Spišské Podhradie כאן נולדה ,גדלה ונרדפה אם ילדיי .הרבה תהיות ,סימני שאלה ודפי חיים בלתי פתורים נקשרו במקום הזה. מרים הייתה נרגשת ,וחשבה שהיא מזהה את ביתה ואת החנות של הוריה .היא כעסה כשאלה הציעה לה לשאול ולנסות להיכנס. 342 מסע במנהרת חיי לעיירה זו חזרנו מרים ואני שנה לאחר מכן ,ואז היא סגרה את התפרים בזיכרונותיה מימי המלחמה ,מהשואה .בזכות אנדריי ,הנהג שלנו ,בחור חרוץ, סימפטי ומשכיל ,ביקרנו בבית הכנסת המשופץ ושמענו את סיפורו ,ונפגשנו עם ראש העיר. השיא היה פגישה עם זקן נחמד שעדיין זכר את אמה של מרים ואת הנפשות הפועלות של אותה תקופה; את הבית שבו הסתתרו במרתף ,בית אחר שבה המשטרה ערכה חיפוש ומצאה את הדולרים שאביה של מרים שמר לעת צרה .הוא נעצר ושוחרר בזכות הגביר היהודי שעבד עם השלטונות .הוא זה שהלשין והוא זה ששחרר .אלוהים יודע איזו תמורה קיבל עבור זה ומה היו טיב היחסים בינו לבין משפחתה של מרים. בעזרת הזקן היא זיהתה הפעם באופן מוחלט את ביתה ואת החנות ,שהפכה למעדנייה .לדירתה סירבה לעלות גם הפעם ,והסתפקה בקניית דברי מאפה במקום שבו הייתה אז המספרה של הוריה. בניין בית הספר שבו למדה נהרס ,ועל המגרש שכנה עכשיו צרכנייה צנועה ומאובקת ,שריד של המשטר הקומוניסטי. ראינו גם את המנזר שבו קיבלו מחסה בזכות כומר אציל נפש ,אותו כומר שלאחר המלחמה הוצא להורג על ידי המשטר החדש כ"...אויב העם" .בחצר אותו מנזר נרצח גם הגביר היהודי כנקמה על מעשיו ה"טובים". בטיול השורשים עם הילדים הגענו לרגלי ההר שעליו קיבלו מקלט אצל הפרטיזנים בתנאים לא תנאים .הרעב ,הקור המקפיא והכינים הציקו להם יום ולילה .אכלו קליפות תפוחי אדמה ושיירי לחם במסורה ,ואף הוציאו פגר של סוס מתחת לשלג כדי להשביע את רעבונם. מכאן ,עם התקרב הצבא הגרמני ,נאלצו לברוח רגלית לכיוון מזרחה ,השטח המשוחרר .מסע רגלי ,בקור עז ,ללא אוכל .כוחותיה של מרים בת ה 11-אפסו והיא סירבה להמשיך ,ואז אישה אלמונית הוציאה מתיקה שקית קטנה של סוכר ,כמה עשרות גרמים ,ונתנה לה את מחציתו .מרים אכלה ,התאוששה והמשיכה ללכת. מרים ואימא נדדו ממקום למקום ,ממחנה הסגר ,מנזר ועיירות ,בדרך הייסורים של השואה ,שבמהלכו איבדה את אביה ,שנלקח למחנה ריכוז ונרצח שם. שלוש פעמים נסעתי עם מרים בעקבות שורשיה .אלה בתמימותה שאלה אותה באילו צעצועים שיחקה? היו אלה צעצועים שבדמיון וספר שקראה בו דף אחרי דף, פעם מההתחלה ופעם מהסוף. בטיול היו גם ימים של מנוחה והנאה ,שיט בנהר הדוניצה ) ,(Dunitzaהחוצה בין סלובקיה לפולין ,ונסיעה ברכבת קיטור העוברת דרך נופים פראיים ומרהיבים. 343 נתן לבון לבסוף חזרנו לווינה .לקינוח במיוחד למען הילדות ,ביקרנו בלונה פארק הגדול. הן לא ויתרו על שום מתקן ,במיוחד כרמל ,שאוהבת מתקנים המספקים הרבה ריגושים ,כמו רכבת הרים והמצאות מפחידות אחרות .עלינו כמובן גם על הגלגל הענק לראות את אורותיה של וינה) .נזכרנו בסרט הנפלא "האדם השלישי שעלילתו התרחשה כאן(. אני יודע שבתיאוריי לא מיציתי את כל מה שחווינו בטיול שורשים זה ,אבל אי- אפשר ,ולפעמים גם לא רצוי ,לתאר את הכול .על כל פנים ,אחרי הטיול הזה העמקנו עוד את היכרותנו ,וצח עשה את צעדיו הראשונים לתוך משפחתנו. 11בנובמבר 2008 344 מסע במנהרת חיי 81 מסעות שורשים כתיבת זיכרונותיי מתקרבת לשנים האחרונות ,לכן מן הראוי שאחזור למסעות השורשים הרבים שערכתי במחוזות ילדותי .בילדותי נוצקו תבניות חיי ונטוו חוטי גורלי .בחוזרי לכור מחצבתי ניסיתי להתחקות אחר חוטים אלו ,להכירם ואולי לפרום חלק מהקשרים הרבים שנוצרו במהלך השנים. האם הצלחתי? במידה רבה כן .הפסקתי להתבייש במוצאי ובעיירת הולדתי ואף התחלתי להזדהות עמה .אמנם אין לי ארץ אחרת מלבד ישראל – כאן אני חי ,כאן ילדיי ,נכדיי ,משפחתי ,עמיתיי וחבריי ,כאן יושב ַעמי ,כאן מרבית עברי וכל הישגיי, החמצותיי ,עשייתי וגאוותי .אך במולדתי ראיתי לראשונה את אור היום וחשתי את הפחדים של חשכת הליל ,גיליתי את אפיק הנחל החוצה את העיר ,התרגשתי מהגשם הראשון ,נפעמתי מלבלוב הלילך ליד דלתי ,מניצני הדובדבן ומשלכת עצי הערמונים, חזיתי בנס של הפיכת הגולם לפרפר וחוויתי את המפגש הקסום עם התמימות. * כפי שהבטחתי ,אמשיך לשחזר את סיוריי-חיזוריי אחר עברי ברומניה .שעתיים וחצי של טיסה; כל כך קרובה ,ממש בהישג יד ,ולעתים כל כך בלתי מושגת .חלפו כמעט 30שנה של כיסופים וכמיהה עד שחזרתי אליה בפעם הראשונה .חזרה מהוססת ,מלאת חששות ופקפוקים ,חלומות ורודים וסיוטים :האם אכיר משהו? האם הבית שבו גרתי עודנו שם? והאנשים? האם אפגוש מי מחבריי לספסל הלימודים או למגרש המשחקים? מצאתי את כל הבתים שבהם גרתי ,אך מכרים או חברים מבית הספר ומהשכונה – לא .נעצבתי מאוד כשלא הצלחתי לאתר את חברי מירצה זורילא ,שלו הקדשתי פרק נפרד בזיכרונותיי אלה. ביולי ,1978בחצות הלילה ,נחתנו בשדה התעופה ליד בוקרשט ,ומיניבוס עם נהג אפריקני הוביל אותנו למלון .פניו השחורים הפחידו את אלה ,שפרצה בבכי ונצמדה אליי בחוזקה .למרות השעה המאוחרת ועייפות הדרך לא הצלחתי להירדם והשכם בבוקר הייתי מוכן ומזומן לסיור הראשון בעיר .הסתובבתי סביב הזנב עד שיתעוררו ורקמתי תכניות להמשך. בבוקר היינו אמורים לקבל את המכונית שהזמנו ,אך תור גדול של ממתינים היה לפנינו .דחו אותנו משעה לשעה .כשסוף-סוף הגיע הרכב ,כמובן דציה ),(Dacia 345 נתן לבון פאר תוצרת רומניה ,אף אחד לא רצה בו כי טענו שאינו תקין .אני הסתכנתי ולאחר בדיקה קטנה לקחתי אותו ויצאנו לדרך. נסענו בין הרי הקרפטים ,בדרך מרהיבה בתוך פיתולי עמק פרחובה )(Prahova לכיוון העיר ברשוב ) .(Brasovאף שמעולם קודם לכן לא נסעתי ברכב בכביש זה, הרגשתי שאני מכירו וחוצה אותו יום-יום. רעבים כהוגן חיפשנו מסעדה וכמעט התייאשנו ,עד שלפתע ,בפיתולי הדרך, גילינו מסעדה כפרית שהמאכל היחיד בתפריטה היה ,Mititeiקבאב עם לחם לבן. לטעמי ,יותר טוב מטוב ,ונראה שגם אלה ומרים לא סבלו. הגענו לברשוב למלון שהזמנו ,אך לא יכולנו להיכנס לפני שהשוטר המקומי לימד אותי פרק בהליכי החניה :בדיוק בין הקווים ובמרחק שווה בין שני צדדיהם .ברשוב היא עיר עם אופי וסגנון משלה ,נעימה ומזמינה ,טובת מראה ,שומרת על אוצרותיה ועל שורשיה מימי הביניים .הרחובות נקיים והגנים מטופחים להפליא ,כמו שאר המקומות שבהם ביקרנו במהלך טיולנו. שבוע ימים הסתובבנו בתוך שכיות החמדה באזור ,עברנו בעמק הגבינה הפורה והרחב וקנינו גבינה השמורה בגזע של עץ ,עלינו לארמונות ,התקנאנו בנהרות ובאגמים .שמחתי שאיתרתי את הבית שבו התגוררה בת דודתי ציצי ,שאצלה התארחתי באחת החופשות לאחר המלחמה. ניסיתי להגיע גם לקורטא דה ארדגש ) .(Curtea de Argesעיר שזכרתיה בזכות האגדה על האומן מנולה ) ,(Manoleשבנה את הכנסייה עוד בתחילת המאה ה.14- האגדה מספרת שבשל אמונות טפלות ומיסטיקה מקומית נצטווה האומן המוכשר והחרוץ לכלוא את אשתו הנאמנה בין כותלי הכנסייה שבנה .למרות ניסיונותינו לא הגענו אליה ,כי בחרתי בדרך הקצרה ביותר לפי המפה ,שהתברר שהיא דרך של הטרנטה שבה נסענו .אך על הרעיון ֶ חלוקי נחל ,ומרים פחדה ,בצדק ,שניתקע שם עם לראות את המקום לא ויתרתי .ביקרתי שם לאחר 17שנים ,עם אלה ואורן בטרנטה מאותה תוצרת ,אלא שהפעם אורן נהג בה. בתום שבוע חזרנו לבוקרשט ולמחרת יצאנו לטיול מאורגן של שבוע ימים לצפון רומניה ולמזרחה .המדריכה שלנו ,בחורה אינטליגנטית ומשכילה ,לא פסחה בהסבריה המלומדים על שום רגב ואבן ותיבלה הכול בהומור ובציניות סמויה על המשטר והמשטרה החשאית ,הסקוריטאטה. בטיול זה התרשמנו במיוחד מהכנסיות ומהמנזרים מימי הביניים שקירותיהם הקיצוניים מצוירים ונשמרו בצורה מרשימה .כן ראינו את ביתו של הצייר הלאומי גריגורסקו ) (Grigorescuואת כנסיית אגפיה ) ,(Agapiaשעל קירותיה צייר במשך כמה שנים והפכה לאתר תיירותי מבוקש. גריגורסקו ,שבא מבית עני ומרוד ,התבלט בכישרונותיו כבר בילדותו ,למד במיטב בתי הספר בפריז ,רומא ,וינה ,נפולי ויוון .רנואר נמנה עם אחד מחבריו 346 מסע במנהרת חיי ללימודים .הוא קנה לעצמו שם עולמי ויצירותיו מוצגות במוזיאונים בעולם כולו. מעל לכול היטיב לצייר את רומניה ,נופיה ואנשיה. בטיול הזה התחברנו עם משפחה מתל אביב ובה שלושה בנים ,גדולים יותר מאלה ,שלקחו אותה תחת חסותם והשתעשעו יחד כל הדרך .כקינוח מיוחד לטיול חטפנו כולנו קלקול קיבה נוראי ,שגיבש את כל הנוסעים ,שהחליפו ביניהם עצות ותרופות סבתא להתגבר על המחושים. חזרנו לבוקרשט ,שמטעמי חיסכון חשוכה בלילות ,והתארחנו במלון במרכז העיר .ביקרנו בארמון המלך ,שהפך למוזיאון ,שטנו באגמים והתענגנו על הפארקים. נסעתי עם אלה לטרגובישטה וזכיתי לראות את בית ילדותי ולהראות לה את השעון במגדל העירייה ,שבעזרתו למדתי את מושגי הזמן ,וגם את בניין בית הספר שבו למדתי בכיתה א'. * באוקטובר ,1995בחג הסוכות ,יצאתי עם ילדיי לשבוע ימים לרומניה ,חמישה ימים בהרים ,בברשוב ,ויומיים בבוקרשט ,ובדרך קפצנו לטרגובישטה .מסלול זה הפך ,בשינויים אלה ואחרים ,למסלול המסורתי. תרנו מקומות שונים ומרהיבים ,צחקנו מכל מיני מחדלים של המדינה ,שבמעבר בין שני המשטרים עדיין לא סיגלה לעצמה סדרי חיים תקינים .באחד מבתי הקפה למשל היה קפה ולא חלב ובבית קפה אחר להפך. השלכת ,בשלל צבעים של צהוב וחום לאורך הדרך היורדת לברשוב ,היא תמונה בלתי נשכחת של יופי שלא ראיתי יפה ממנה .לטיול זה יצאתי ברגשות מעורבים כי מרים הייתה אז באמצע הטיפולים הכימותרפיים .היא אמנם הסכימה אך מתברר שאולי מהרגשה של חוסר ברירה מאשר רצון אמיתי ,עובדה שהיא מדי פעם מזכירה לי את זה ,לא לטובה .האם אני מצטער? לא בטוח ,כי זאת הייתה עבורי ,ואני חושב שגם עבור אורן ואלה ,חוויה של פעם בחיים. כשנחתנו ירד גשם דקיק והוא פסק עם יציאתנו משדה התעופה .גם בדרך חזרה לשדה התעופה החל לרדת גשם .סמלי? ייתכן שכן ,בתוספת האמונה שנשיאת מטרייה היא סגולה למזג אוויר נאה. * בשנת 1997חזרתי לאותו מקום עם דורל ,וב 2001-למשך שבועיים עם מרים. המקומות הרגילים עם תוספות והשלמות .שבוע בהרים באותו מלון שהתארחתי בו עם ילדיי וגם עם דורל" ,אלפין" .בערבים אכלנו מאכלים אותנטיים לצלילי תזמורת צוענית. נהג צמוד אדיב הוביל אותנו לפניני האתרים שבסביבה הקרובה והרחוקה ,ואף העלה אותנו למעבר הערים טרנס פגוראש ) ,(Trans Fagarasשהוא בין הגבוהים 347 נתן לבון ביבשת .המעבר מתאפיין בסרפנטינות החדות שסביבתו מלאה הוד לבן ,שלג כל השנה ,והמעבר בו מותר רק במזג אוויר טוב ,גם בימי הקיץ .טרנס פגוראש ,המחבר בין שני מחוזות של רומניה ,חוצה מנהרות רבות שהארוכה בהן עולה על קילומטר. עלינו גם ברכבל המעורר יראה ,שמפסגתו אפשר לראות חלקים ניכרים של רומניה, ובשלג שלמרגלות ההרים בצבצו פרחים סגולים וכחולים. אחר כך בילינו שבוע נפלא בבוקרשט ,בדירה נחמדה בלב העיר מול פארק קישמיציו ) .(Cismigiuראינו שוב את הבית ברחוב אקצידנטולוי ),(Occidentului שם זכיתי למזכרת ייחודית – נשיכה הגונה מכלב קטן ועצבני .דיריי הבית נבהלו מאוד וחיטאו לי את הפצע .מרים נכנסה ללחץ וביקשה שנלך לבית חולים .בדרך נכנסנו למרפאה מקומית ושם הפנו אותנו לבית חולים בפרברים שנודע לשמצה עוד בימינו אז .לפי השמועה היה גם בית חולים אמריקני ,אך התברר שהוא קיים בשמועות בלבד .לבסוף החלטתי ללכת לבית חולים במרכז העיר ,אך לא לפני שאכלנו צהריים מולו במסעדה של המלון היוקרתי "אינטר קונטיננטל" .שבעים ומרוצים חצינו את הכביש והגענו למרפאת בית החולים .הסביבה לא הייתה מסבירת פנים וחדר הרופא היה מיושן ,אך רופאה צעירה ונחמדה קיבלה אותנו בחיוך רחב ומעודד ובדקה אותי בעדינות .האח ,אף הוא נחמד מאוד ,הזריק לי וחבש את הפצע .כשרציתי לשלם, סירבו לקבל ואמרו שרשמו אותי בתור מקומי .מעניין ,הנשיכה חדרה עד לעצם, אך המכנס לא נקרע .חזרנו לאחר כמה ימים לבדיקה ולהחלפת התחבושת וכמובן הודיתי לרופאה בתוספת כמה דולרים .סוף טוב הכול טוב. חוץ מאותו אירוע אני זוכר טיול זה כטיול נפלא ורומנטי .אז הגדרתי אותו כירח דבש שני ,אולי ראשון ,כי למעשה לא היה לנו ירח דבש אחרי החתונה. * דורל רצה שניסע שוב יחד לרומניה ,והבטחתי לו שבאביב 2003נעשה זאת. לדאבון לבי הוא לא זכה לכך ,אך בשבעה ילדיו נדברו עמי שנעשה זאת יחד לקראת פסח .2003וכך עשינו .יצאנו איריס עם בן זוגה אוהד ובתה הגר ,אילן עם טובה וילדיהם ,טל וליאור ,אלה ואני .שכרנו אוטו עם נהג ובמשך שבוע ימים תרנו את המקומות ,הנופים והשורשים .במהלך הטיול הם שמעו ממני לראשונה את סיפורי משפחת לופסקו הרחבה והמצומצמת .ראו את הבתים ,הרחובות שבהם התנהלו חיינו ומעשינו ,והתוודעו לדינמיקות של המשפחה ,למנהגיה ,לפחים הקטנים, לתככים הזעירים .למריבותיה ולשמחותיה .כל אלה ונוספים רשומים בדפי זיכרונות אלה. חזרנו הביתה ממש כמה שעות לפני סדר פסח שהתנהל אצלנו בירושלים .כולנו הסבנו והתחלנו לקרוא בהגדה .אכלנו את המנה הראשונה ואלה ביקשה לחזור לקרוא .אורן הסתייג ,אלה הטיחה בכולנו דברי ביקורת לא נעימים ואז אורן התנפל 348 מסע במנהרת חיי עליה בהתפרצות זעם קולנית ופנה אליה במילים בוטות וקשות ,והוטחו האשמות הדדיות .כולנו נדהמנו מעוצמת הריב .לא ידענו איך להרגיע את הרוחות אך אט-אט חזר השקט והמשכנו את הסדר .טעם מר נשאר באוויר ובעיקר בלבבות ,מערכת היחסים הטובה שלהם נסדקה לרגע והיה קשה לקבל את האירוע החריג והכואב הזה .אף שאורן השתדל לא לבטא רגשות קנאה באלה ופרגן לה בכל הזדמנות, הפעם פרץ כנראה המתח שהיה בו לקראת הולדתו של ניצן ,ואולי גם כעס על כך שלא הצטרף לטיול לרומניה .אמנם הצעתי גם לו לצאת עמנו אך כנראה בפרק זמן שלא אפשר לו להתארגן. מאז ,חזרה ההרמוניה ליחסיהם .אלה אוהבת את אורן ,מעריצה אותו ומחשיבה מאוד את שיקול דעתו ואת דרכו ,ואורן מצדו גאה בה מאוד ומפרגן לה ,כראוי לאח גדול. * שנה לאחר מכן נסעתי שוב ,כמעט לאותם מקומות ,אבל הפעם עם אורן ,הבנות ומרים .אילנה ויתרה ברגע האחרון כדי לשמור על ניצן ,אז בן תשעה חודשים. החידוש המרענן היה שהצלחנו לתפוס את שרידיו האחרונים של השלג ,כך שהילדים והנכדות עשו סקי וחגגו כמה ימים במשטחי ההחלקה בשלג .גרנו בפנסיון קטן בפויינה ברשוב ,התפנקנו בחדרים מרווחים ,בסלון ובמטבח סופר-מאובזר, והתענגנו על ארוחות בוקר עשירות. את סדר הפסח חגגנו במקום ,מסביב לשולחן המהודר שבסלון עם ארוחת מלכים שצח ואורן ניצחו על הכנתה במיומנות ובמקצוענות של שפים .זכינו בארוחה חגיגית מהאגדות ומההגדות .בתום חמישה ימים חזרנו לבירת רומניה דרך טרגובישטה, שם נפגשנו עם בת אחי דורית ,בתה מעיין ובנה אורי .מקום המפגש היה ליד בית העירייה שבמגדלו מוצב השעון .כאן ,ויומיים בבוקרשט ,חזרתי לתפקידי כמספר ההיסטוריה המשפחתית .אותם המקומות ,הבתים והסיפורים ,החנות ,בתי הספר, בתי העלמין ,בית הכנסת ההרוס בטרגובישטה ובית הכנסת הספרדי בבוקרשט, שהפך למוזיאון ואתר לשימור מטעם האו"ם .התרגשתי מחדש שוב ושוב .לנגד עינינו עלו פעם נוספת תמונות העבר כאילו כולם נמצאים איתנו. גם הפעם ,כמו בשנה שעברה ,הופתעתי מאוד מהרושם העז שהותירו סיפוריי בלבותיהם של האחיינים ,ילדיהם ובני זוגם .כל זה עודד אותי לכתוב ולשחזר את מה שהיה או שחשבתי שהיה על גבי דפים אלה. * משיכתי הכמעט-אובססיבית לחזור ולבקר ברומניה אינה נותנת לי מנוח .באביב 2006היה מבצע של טיסות מוזלות לשם ,ושכנעתי את אורן ואלה )שהייתה בסוף החודש החמישי להריונה( לנסוע איתי .הפכתי עולמות ,השגתי כרטיסים ונסענו 349 נתן לבון לארבעה ימים .הפעם ,לשם שינוי ,הרחקנו למזרח הארץ ,לבתי המרפא והמרחצאות חרקולנה ) .(Baile Herculaneמקום מן האגדות ,נופים פראים ,הרים מתנשאים לגובה רב ולרגליהם עוברת דנובה ,ואנחנו משתחלים ונוסעים בכביש צר והמתפתל בין לבין. ביקרנו גם בטורנו סברין ) ,(Turnu Severimשבה הייתי בטיולנו הראשון ,עיר קטנה קוקטית ,בונבוניירה של ממש .אפילו העזנו לחזור ולראות את המלון שבו התארחנו אז .בילינו יממה בבוקרשט ,הפעם ויתרנו על חזרה לאתרי השורשים, ביקרנו בארמונות ובפארקים ואכלנו ארוחת בוקר של אצילים במלון אינטר קונטיננטל ,שכבר לא היה זול כמו פעם. טיול קצר ,קומפקטי ,שוב ילדיי ואני יחד ,מלא חמימות וקרבה ,אולי ההזדמנות האחרונה לטיול בהרכב נדיר זה. * כל כך התלהבתי מהמרחצאות )אגב ,הייתי בהן עם הוריי בסוף המלחמה(, ששכנעתי את מרים לבוא איתי לשם לעשרה ימים .מלון חביב ,מוקף גינות ומפעלי מים ,עם אוכל משובח ומלצר יהודי ממוצא הונגרי .קיבלנו עיסוי מדי יום וטיפולים נוספים .טיילנו בסביבה המרהיבה והגענו לאחד המקומות המדהימים ביופיים על הגבול בין רומניה ליוגוסלביה לשעבר – מקום שאזלו כל הסופרלטיבים לתאר את קסמו .חרקולנה ,עיירה בעלת מסורת עתיקה המוכרת משחר ההיסטוריה של אירופה ,עמדה כעת כזקנה שעדיין ניכרים בה סימני נעורים .בתי מלון רבים עמדו בשיממונם ,אבל כל זה לא פגם בקסם היישוב ,המוקף הרים ,חלקם מיוערים וחלקם חשופים ופראיים ,ונחל הזורם לכל אורכו ומעבר לו. הייתה זו חופשה נהדרת שהחלה ברגל שמאל ,עם מטוס שהגיע באיחור לבוקרשט ונהג שלא הכיר את הדרך והביא אותנו למלון בשמונה שעות במקום בארבע ,אף שאנשים טובים המתינו לנו בפנים מחייכות ועם ארוחת ערב טעימה .חזרנו בדרך קלה יותר ,דרך טימישוארה נחנו והסתובבנו בה שלושה ימים .ביקרנו בפלנק ,כפר הולדתו של דורל ,חזרנו במטוס לבוקרשט ,ומשם הישר ללוד ולביתנו ברחוב בן ציון. כידוע לכם ,חיידק רומניה לא מרפה ממני ובמאי השנה הייתי שם לבדי לשבוע ימים של תרבות ונוסטלגיה .כמו שאומרים ,כל החיים לפניי .הארץ הזאת ממתינה לי ואני לה. 3בדצמבר 2008 350 מסע במנהרת חיי 82 זִקנה כשאני מרצה על "כן לזקן" ,הארגון שהקמתי לפני ארבע שנים וחצי ,אני אומר: "זקנה היא שלב ,תקופה בחיינו ,כמו הילדות וההתבגרות ,ואין להתבייש בה". הזקנה היא תקופה שכל אדם משתוקק להגיע אליה ,חלום שהתגשם .כולנו ִ מברכים ומבורכים ב"עד מאה ועשרים" ולבסוף מתפשרים מרצון ,לרוב לא בחפץ לב ,בהרבה פחות מזה. הזקנה מקפלת בתוכה את כל מה שהיינו בצעירותנו ובמהלך חיינו ,ימינו ושנותינו ,הכול בהדגשים חריפים ,בהבלטה ובהקצנה של תכונות האופי :הנדיב הופך לפזרן ,הקמצן לרודף בצע ,הרגזן לזעפן והסלחן לטיפש זקן .הנאמן והדייקן למגוחכים ,והקפדן לבלתי נסבל ,והאופטימיסט לאדם שרואה בכל חבטה ברכה. זקנה זה לחשוש לתכנן תכניות לעוד שעה ,אך מה לעשות שלי יש תכניות לעוד מאה שנה ,ואני חרד בערב שלא אקיץ למחרת בבוקר .גם כשמסיבה זו או אחרת אני מקלל את יומי ,לרוב מברך על כל אוושת רוח ,זריחה ושקיעה ,ליטוף ,חיבוק ונשיקה ,חיוך ומילה טובה. זקנה זה להיבהל מכל מחוש חדש וצביטה קלה בלב ,ולחשוב שזהו המחוש האחרון ,לחלום חלום בלהות ולראות בכך סימן לבאות. זקנה זה להבחין פתאום בהבדל בין מכנסיים שנסגרים עם רוכסן לבין כאלה נסגרים עם כפתורים ,ובין דרכי לבישתם – בעמידה או בישיבה. זקנה זה להיווכח שלשרוך נעליים זה לא מלאכה קלה ולצאת מהאמבטיה זאת התעמלות נעלה. זקנה זה להבין שכבר אינך יכול לחצות את הכביש באור אדום ושעליך לבקש עזרה כשאינך מסתדר עם הספרות בבנקט או בכל מקום אחר. זקנה זה חשש ואימה לאבד את צלילות מחשבתך או את חוש הראייה ,השמיעה או כושר הניידות וכל המשתמע מכך. לזקנה ,כמו לחיים בכלל ,פנים רבות ,שונות ומגוונות ,כהות או בהירות ,אבל לא בצבעי שחור-לבן .הכול מתנהל במרחב צבעי הקשת ,אותה הקשת שמופיעה בתום כל סערה וצרה. ואני מה אני עושה בזקנתי? בוכה ומתלונן על מצבי ועל מר גורלי? מתרפק על מכאוביי ,אכזבותיי והחמצותיי או על זרי הדפנה של חיי? לפעמים אולי ,אך לרוב לא ולא! כדרכי ,החלטתי לשמור לעצמי את כל התענוגות שפירטתי למעלה אך גם 351 נתן לבון הזקנה לפעול למען שאר הזקנים ,ובדרך זו להתמודד בצורה אלגנטית ומועילה עם ִ שלי עצמי ועם מה שמאחוריה ובתוכה... אני נזכר כעת במשפט משיר ששמעתי בילדותי" :הזקנה היא חליפה צרה וכבדה ."...אז כדי שלא נרגיש את מלוא משקלה ,יש להשלים ולחיות איתה ,לקטר הזקנה עצמה ,להמתיקה ,להיאבק בה ולשמוח מדי פעם ולבחור בדרך העשייה למען ִ איתה ועם הסובבים והיקרים לך. * זהו ה"אני מאמין" שלי לגבי תקופת הזקנה והמתכון לעבור אותה בנינוחות ולחשוב שאתה עדיין כאן ,חי ובועט ,ומסוגל להושיט יד עוזרת ולחוש לב פועם כלפי הזולת .חשוב לי לסייע לאדם בגילי ,שלא הצליח לרכוש את המיומנויות להשתחל במבוך הביורוקרטיה או לעמוד מול הכוח של הממסד .כל אחד והחסרונות שלו .אני לא למדתי לשחות במים והוא לא למד לשחות בים הניירות ,המסמכים והחוקים המסורבלים. כך נולד "כן לזקן" ,ארגון של מתנדבים עמיתים למקצוע ,שנענו לפנייתי ונדלקו על הרעיון להיות שותפים להקמת הנציבות לזכויות הזקנים. פרק זה הוא פחות פרק זיכרונות ויותר פרק יומן ,כי הדברים טריים יחסית .הם קרו היום ,שלשום ואתמול ומתרחשים מדי יום .העיסוק הזה מרתק ,מלא סיפוק והתרגשות .לעתים יש גם לא מעט התרגזויות ,תסכול וייאוש שמפנים את מקומם מזקנה שמוסד פלוני החזיר לתחושת הצלחה שביום למחרת ,כשמקבלים הודעה ֵ לה עקב פנייתה אלינו את כספה שלקח ממנה במרמה ,או שחברת הביטוח חזרה מסירובה מלהעניק קצבת סיעוד. הרעיון של הקמת ארגון שישמש נציב זכויות לזקנים ניקר במוחי חודשים רבים ואולי שנים ,מאז שהחלטתי שאני נפרד מתפקידיי כיו"ר וכחבר הנהלה בעו"סים שלום" .הפרידה הרשמית הייתה מיידית ,אך למעשה שמרתי על זכויותיי כמייסד והמשכתי להנחות ,להציע הצעות ולהיות מעורב כאילו מאומה לא קרה ,מה שלא תמיד היה לטובה. תהליך הפרידה הממשי לקח זמן רב ,אולי שלוש שנים ,עד שהקמתי את "כן לזקן" ,שגם הוא הוגדר תחילה זרוע של עו"סים שלום והצעדים הראשונים נעשו על התשתית הארגונית שלו. על הרעיון להקים מסגרת שתטפל בזכויות הזקנים חשבתי הרבה זמן ושיתפתי בכך את חברי נאדים שיבאן ,שנדלק על הרעיון ואף יותר מכך .הוא השיג מימון לפרויקט ,מענק כספי של 160אלף שקל מ"הקרן לירושלים" ,שבה הוא עובד .במשך כמה חודשים גיששנו עם כמה חברים ועם נציגים של ארגונים לסנגור בתחומים אחרים .גיבשתי גרעין של מתנדבים מקרב חבריי ומכריי ,עמיתים למקצוע .כמו 352 מסע במנהרת חיי כן שכרנו חדר קטן בבנייני האומה בירושלים ,שבו שוכן גם משרדה של עו"סים שלום .פרסמנו מכרז לתפקיד מרכזת הארגון ,נענו כ 60-מועמדים ,ובתום הליך מיון מדוקדק בחרנו מועמדת טובה ,עורכת דין שמתמחה בתחום. ב 15-במאי 2004קיימנו את הכנס הראשון ,שבו השתתפו יותר מ 25-איש מתנדבים ונציגים של חמישה או שישה ארגוני סנגור בתחומים שונים ומגוונים. שמענו הרצאה על נציבות תלונות בעולם ומחברה שניסתה ללא הצלחה יתרה להנהיג מיזם דומה לפני כמה שנים. ערב ההתכנסות המרכזת שנבחרה הודיעה לי שאינה יכולה לקבל את התפקיד כי היא בהיריון .בניסיון לשדלה ואמרתי לה שהיריון איננו מחלה ,אך היא השיבה שלאור הריונותיה הקודמים תצטרך להיות בשמירת היריון. רק התחלנו וכבר נתקלנו במכשול רציני .ניסיתי לברר מחדש אצל המועמדות האחרות אך ללא הצלחה .למחרת צלצלה אליי אחת המתנדבות ,עובדת שלי לשעבר, והציעה לי את בתה ,שהייתה בסוף חופשת הלידה וחיפשה עבודה אחרת .פנייתה הביכה אותי ,אך מתוך נימוס הזמנתי אותה לריאיון .היא עשתה רושם מצוין אך היססה מלקבל את התפקיד .לאחר כמה שיחות התרצתה. בחיינו מעגלים נסגרים ונפתחים .אמה הגיעה אליי ללשכת דרום לפני כ30- שנה כעולה חדשה מרומניה ,בקושי ידעה עברית ,בעלת השכלה אקדמית בהוראה ומוטיבציה גדולה לעבודה .קיבלתי אותה לעבודה בטיפול בזקנים ועשיתי איתה צעד-צעד .שלחתיה לערוך ביקורי בית ,היא שאלה שאלות ,חזרה אליי ,קיבלה את התשובות ואת הפתרונות ושבה ללקוחות שלה .הזקנים היו מאושרים כי מעולם לא הייתה להם עובדת כל כך אכפתית ויעילה ,והיא מצדה הלכה וצמחה והחלה לגלות יותר ביטחון וחיוך על פניה .בהמשך הלכה לקורס הסבה ,והתקדמה כעובדת סוציאלית בכירה בעירייה. זה היה בשנת 1975והנה היום ,לאחר 29שנים ,בתה פותחת מעגל חדש איתי ועם זקנים אחרים ,בזמנים אחרים ,בתפקיד שונה אך עם אותו להט ונכונות לגדול ולהצליח .אני יכול לומר בלב שלם שהצלחתו של "כן לזקן" נזקפת במידה רבה לזכותה .אמנם מדי פעם היא מזייפת מעט ואני כמובן לא מרוצה מכך ,מקטר ומבקר, אך בלעדיה הארגון הזה היה משהו אחר .יש לה תרומה ייחודית להתפתחותו .כפי שאומרים ,התפוח לא נופל רחוק מהעץ ,וכיום היא ואמה פעילות יחד בארגון. גם בפתיחת מוקד הזכויות ,הקו הטלפוני ,היה לנו מזל .תחילה חשבנו שמתנדבים יעשו תורנות במשרד ויענו לטלפונים ,אך בסבב ההתייעצות והלמידה שלנו קיבלנו טיפ נהדר :להתקשר עם חברה שנותנת שירותי טלפון כל היממה וכל השנה וזה במחיר סביר .כך עשינו ,הם מקבלים בשמנו את הפניות וכל עשר דקות מעבירים אותן אלינו ,והמתנדבים שלנו מטפלים בהן. 353 נתן לבון הלכנו עקב בצד אגודל .תחילה השירות ניתן בשתי שכונות בירושלים ,לאחר מכן בירושלים כולה .רכשנו עוד ניסיון ,הצטרפו עוד מתנדבים והעמדנו את שירותינו לכל הזקנים בארץ .עד כה התקבלו כמעט 6,000פניות ,וברבות מהן עזרנו למצות זכויות ולסכל התנכלויות ורמאויות .הפניות קשורות לקשת רחבה של מוסדות: מהמוסד לביטוח הלאומי ,עירייה ,ניצולי שואה ,קופות חולים ,צרכנות ,נגישות, דיור ,ביטוח סיעודי ,קרנות פנסיה ,פנאי ומה לא. עם היווסדנו גילינו שבירושלים לא מעניקים ,כביתר הערים ,הנחה אוטומטית של 25%למקבלי קצבת זקנה .למטרה זו ניהלנו מאבק של יותר משנה וחצי ,שבמהלכו יצרנו קואליציות עם גורמים שונים ועם נציגי האופוזיציה במועצת העיר ,ביניהם ניר ברקת ,שבימים אלה נבחר לראש העיר ,עשינו מהומות בישיבות המועצה ,שלחנו מכתבים ,פרסמנו כתבות במקומונים ,ערכנו פגישות עם חברי כנסת ,ביניהם אופיר פינס ,שכיהן כשר הפנים ,עד לבסוף ניצחנו :משנת 2006גם הזקנים בירושלים זוכים להנחה של ,25%ללא בקשות ,ריצות וניירות. היינו הראשונים שהעלינו על סדר היום הציבורי את זכויותיהם של ניצולי השואה ומצוקתם ואת הצורך בחקיקת חוק להסדרת זכויותיהם .תחילה היו "מומחים" שעיקמו את האף ,והגופים שעסקו בכך מקדמת דנן אמרו לנו שאינם מבינים על מה אנחנו מדברים וש"הכול בסדר" .נשמעה גם ביקורת על כך שהתבטאויותינו חריפות מדי ולא הולמות .בהמשך הצטרפו למערכה זו אחרים ,חזקים מאיתנו ובעלי אמצעים ,ומעגל המחאה התרחב וגאה .בשנת ,2007ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, התחברנו ליוזמת של קבוצת סטודנטים ,וקיימנו עצרת חלופית רבת משתתפים ואישים בגן הוורדים בירושלים .לי ,כנציג "כן לזקן" ,היה הכבוד לפתוח את העצרת בהדלקת לפיד ולהיות ראשון הדוברים .זה היה הלפיד שהצית את תנועת המחאה, שבהמשכה התקיימו עוד כמה הפגנות וצעדות ניצולים לבושים בבגדי המחנות ונשאו את הטלאי הצהוב .כתוצאה מכך הממשלה מינתה ועדה שתבדוק את המצב ותציע פתרונות .השר הרצוג מינה את מנכ"ל משרדו לראש הוועדה ,והם עשו עבודה מצוינת והמליצו על סדרה של פתרונות מקיפים .הממשלה התמהמהה לדון בהם, ושוב בלחץ הציבורי החלה לנהל משא ומתן עם מה שנקרא "פורום הארגונים". המשא ומתן הסתיים עם קבלת חלק מההמלצות ומתן כמה הטבות .לטעמי הושג מעט מדי וזה בשל עמדתם המתרפסת של נציגי הארגונים .אלא שגם מהסכמים אלה הממשלה ניסתה להשתמט מלבצע .בעקבות דוח מבקר המדינה ,הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת והמשך הלחץ הציבורי שלא הרפינו ממנו לרגע ,החלו טיפין-טיפין לממש את ההחלטות .במקביל ,הוועדה לביקורת המדינה מינתה ועדה ממלכתית לחקירת ההתנהלות הכוללת כלפי הניצולים .מונתה ועדה בראשותה של השופטת בדימוס של בית המשפט העליון "ועדת דורנר" .הוועדה עבדה במהירות וביעילות והמליצה המלצות שבמרכזן השוואת זכויותיהם של מקבלי הקצבאות 354 מסע במנהרת חיי מהאוצר לאלה שמקבלים רנטה מגרמניה .אך גם לגבי המלצות אלו הממשלה העמידה פנים שאינה יודעת ואינה שומעת" .כן לזקן" הגיש בג"צ וקיים דיון ציבורי בנדון ,וראו זה פלא ,חיש מהר ,ערב ראש השנה ,2008קיבלו הניצולים את הקצבה המוגדלת ,ועוד רטרואקטיבית מתחילת השנה. מאבק ארוך ומתיש ,שרבים מנסים להחביא את מי שהחל בו ,את "כן לזקן" ,אך עיקר המטרות הושגו :יש חוק ,גדל מעגל הניצולים מקבלי הקצבאות ,הפערים בין שיעור הקצבאות הצטמצם ,יש יותר תקציבים לסייע לניצולים נזקקים. המאבק תם אך לא נשלם ,ממשיכים להילחם במחסומים הביורוקרטיים הנהוגים במוסדות המטפלים בניצולים וכן לדאוג שכספים של הנספים שבידי "ועידת התביעות" ואחרים יגיעו לידי יורשיהם והנותר שיוקצה להמתקת שארית חייהם של הניצולים. * מוזר לכתוב על "כן לזקן" כעל זיכרונות ,כעל עבר .הרי הדברים קורים עכשיו, יום-יום .בפסק הזמן בין דף לדף של זיכרונותיי אני חוזר לעוד פנייה אל מוקד הזכויות ,למכתב למשרד זה או אחר ,ליצירת שותפויות נוספות ,למנשר נוסף ועוד .מזל גדול שיש לי את "כן לזקן" :הוא נותן לי הרבה סיפוק ותורם לשמירת שפיותי. נוסף על כך ,כיף לעבוד עם קבוצת המתנדבים המסורים ,שלמרות מיעוט כוחותינו ומשאבינו עושים גדולות ונצורות למען רווחתם ומצב רוחם של הזקנים. מחמיא מאוד לעבוד עם חברים שמלווים אותי וממש הולכים אחריי עשרות שנים, בעירייה ,בביטוח הלאומי ,באיגוד העובדים הסוציאליים ,בעו"סים שלום וכעת ב"כן לזקן". אחד המתנדבים הוא יהורם ,שבזמנו ישב מולי כנציג המעסיקים במשאים ומתנים הרבים שניהלנו לחתימת הסכמי השכר .למרות המחלוקות ,הדיונים החריפים והטונים הגבוהים של אז ,הוא היה בין הראשונים שהצטרפו לפעילות, וזאת מתוך אמון ,כבוד והערכה שהוא רוחש לי ואני לו .עוד מתנדבת ,עובדת סוציאלית בכירה ,ניהלה מחלקה גדולה :אישה חרדית קיצונית בדעותיה ,שלא פעם היו לי איתה חילוקי דעות ,אך כל זה לא הפריע לה ולי ,להיות חלק במערכה למען זכויות הזקנים. בהתחלה ,כשעוד גרתי בירושלים ,במרחק עשר דקות הליכה עד למשרד ,החיים שלי היו קלים יותר .בבוקר ,בדרך למשרד ,הלכתי למכון הכושר שנמצא בקומת הקרקע של בנייני האומה ולאחר מכן עליתי שלוש קומות ל"כן לזקן" וגם יכולתי להציץ ולברר מה נשמע בעו"סים שלום .גם להגיע לישיבות בכנסת ולפגישות אחרות, זה היה פשוט ונוח יותר. 355 נתן לבון עם המעבר שלנו לרמת גן הכול נהיה כבד ומסורבל .הדרך לירושלים נמשכה כשעה וחצי ,ולהגיע לפגישות לתל אביב נדרשה כמעט שעה .על הנייר אני גר במרכז הארץ אך למעשה אני גר בפרבר .נחמתי בכך שחלק מהישיבות נערכות בבית קפה בקניון גבעתיים ,מרחק הליכה של 20דקות מהבית. למרות כל הקשיים הללו ,כאמור שפר מזלי שיש לי את "כן לזקן" ושכוחותיי עמי לעמוד בכל הטלטלות. * "לדעת כיצד להזדקן היא יצירת המופת של החוכמה האנושית ואחד הפרקים הקשים ביותר באמנות החיים" ,אמר אדם אחד לא טיפש ,ואני מסכים איתו בכל לבי .אפלטון אמר" :אם צנועים בני אדם ונוחים ,גם הזקנה אינה מכבידה עליהם בסבלה ,ואם לא ,הרי גם הזקנה וגם הנעורים קשים הם". ואני? ִזקנתי בעשייתי ,בטיפוח ילדיי ונכדיי ובמשפחתי .באשר לנינים ,תלוי בלוח השנים .הזקנה היא מתנה יקרה מפז ,וכמו כל מתנה ,תלוי כיצד מתייחסים אליה. אני לרוב מנסה לשמור על מתנה זו כעל אחת המתנות היקרות ונדירות שניתנו לי מאז היוולדי .מתנה שמסייעת לי להימצא בקרבת יקיריי ,לחוש את קרבתם ואת חום אהבתם ,ולאפשר לי לא לשמור על מה שנשאר מטעם החיים. 13בדצמבר 2008 356 מסע במנהרת חיי 83 פרח נתתי למרים... מן הראוי היה שהפרק הקודם" ,זקנה" ,יחתום את כתיבת זיכרונותיי ,ושאתפנה לערוך אותם ולפרסמם כקובץ ואולי אף כספר .מה לא הייתי נותן אילו מה שייכתב בפרק הזה לא היה קורה; אך מה לעשות ,אדם חי עשרות שנים עם דימוי מסוים, חושב שיודע הכול על חייו ,או לפחות את העיקר על משפחתו ובמיוחד על בת זוגתו, מאמין לתומו שהכול גלוי וברור ושדבר לא נסתר .האומנם? כתיבתו של פרק זה קשה לי ומלווה בהרבה היסוסים ,מחסומים ,חששות והתחבטויות .אני כותב אותו בלב רוטט ובגרון ניחר ,בתחושה של כובד נשימה, מחנק בגרון ,צער ,בושה ,מבוכה ובלבול. לאחר הטראומה של ניתוח הלב שלי הפכתי להיות יותר ספקן ,מפוקח ,גלוי ופתוח .צצו ועלו בי שאלות רבות על עצמי ,על קורותיי ומעשיי ,על הסובבים אותי, על משפחתי ,על חיי הנישואים שלי ועל השבילים הנפתלים שבהם חיי התנהלו ונוהלו. הצלחת הניתוח ,הנס שבו ניצלתי ונולדתי מחדש ,גילוי כוחותיי ,התמודדותי העיקשת להבריא – כל אלה המריצו אותי לעשות חשבון נפש צלול ,צורב ,נוקב ומעמיק; לעמוד מול עצמי ולהתעמת עם עברי ,עם מחדליי והחמצותיי אך גם עם הישגיי הרבים המוכחים .לעמוד מול חוכמתי וטיפשותי ,תעוזתי וביישנותי ,מול הניגודים והסתירות הפנימיות שבתוכי וביני ולבין הסובבים אותי; בלי לטייח, להתחכם ,לייפות ,להחליק או להחמיר ,להתעלם ,לזייף או להעמיד פנים. * אחרי ההזיות שפקדו אותי בבית החולים החלו לחזור אליי חלומות ישנים, תמונות ממחוזות אחרים ,מזמנים ומלילות רחוקים .את רובם שכחתי עם שחר והם נעלמו מיד עם פתיחת תריסי הברזל שבחלונות חדר השינה .קרני הזריחה מחקו אותם והשאירו אותי עם המציאות היומיומית. נסיבות טרגיות – התאבדות בתו של צבי – החזירו לתודעתי את הימים שבהם צבי היה בן בית מפוקפק בביתנו .בעקבות האירוע הזה חזר ונשנה חלום אחד ,וחשבתי שעם בוקר אספר אותו למרים ,אך גם הוא התפוגג עד מהרה ,חמק ונשכח. אור ליום 12באוגוסט ,2005בשינה לא שינה ,חזר אליי החלום ההוא :יום שישי, בסוף שבוע של עבודה ,אני חוזר מוקדם מהרגיל לביתנו ברחוב שמואל הנביא עם זר כלניות ביד ,ומוצא את צבי ואת מרים יושבים יחד ,מדברים ומצחקקים .הדם 357 נתן לבון עולה לי לראש ,הכעס בוער בי ,אני רותח מזעם ,נרעש ,משתולל ,צועק ומגרש את צבי מהבית. השעה חמש בבוקר ,נרגש ממראות החלום ,קמתי וניגשתי למרים ,שישבה בחדרה ליד המחשב ,וסיפרתי לה אותו בחצי צחוק .זו הייתה הפעם הראשונה שבה העזתי לשאול אותה במפורש" :האם בזמנו ניהלת רומן עם צבי?" היא הישירה אליי מבט ובשיא השלווה ענתה" :כן ,ואתה אשם!" "אני?!" "כן ,לא רצית שנבקר יחד את פנינה אחרי שילדה ,ואני ביקשתי מצבי להתלוותאליי ,ובגלל זה זה קרה"... אמנם בעבר חשדתי במרים שבגדה בי עם צבי ,אך היות שהיא הכחישה ,ומתוך אהבתי אליה ואמונתי העיוורת בה ,האמנתי לה ,או שהיה לי נוח להאמין לה. תשובתה הביכה אותי וגם קוממה אותי מאוד ,והמשכתי לשאול" :מדוע לא אמרת עד עכשיו?" הזכרתי לה שכמה פעמים בשנים האחרונות ,במהלך טיולינו בחו"ל ,סיפרתי לה את הבדיחה הישנה על הזוג שהחליט לשים גרגר שעועית בקופסה בכל פעם שאחד מהם יבגוד באחר .בזקנתם פתחו את הקופסה שלו ומצאו גרגר אחד בלבד ,והוא סיפר בבושה על מה שאירע אז באותו ליל גשום וקר .פתחו את הקופסה שלה והנה היא ריקה" .ריקה?" הוא השתומם" .כן" ,היא אמרה" ,ממה חשבת שבישלתי לך את המרקים בימי הצנע?" בהקשר לבדיחה ישנה זו הצעתי לה שגם אנחנו נפתח את קופסאותינו .היא קטעה אותי באומרה" :אין מה לפתוח ,אין קופסה ואין גרגרים" .חשבתי לעצמי: לה אין ,גם לי לא ,איזה זוג מאושר אנחנו. בעקבות הגילוי על צבי המשכנו לשוחח ושאלתי אותה" :האם היו לך רומנים נוספים?" "על מי אתה חושב?" "על יהודה למשל"... "כן ,כן ,עם יהודה היו לי יחסים מיוחדים ,אבל אני לא זוכרת אם שכבנו .הואהיה המדריך שלי בתנועת הנוער ויש לנו עבר דומה ,מהשואה .נפגשנו בארץ עוד לפני שהכרתי אותך והיינו חברים בנפש". הוספתי לשאול" :והיו לך גברים נוספים?" היא שוב ענתה בשאלה" :מי?" אמרתי מה שאמרתי והיא הכחישה" :איתו? מה פתאום!" ביקשתי ,התחננתי ,דרשתי ממנה לספר לי למה ואיך .היא סירבה להסביר, לפרט ,ואפילו לתרץ או להתנצל .החלו ויכוחים קשים ,מריבות עד לב השמים .היא טענה שזה קרה מזמן ,שהיא שכחה את הפרטים ,ומה אני מציק לה היום .היא 358 מסע במנהרת חיי הפעילה את שיטתה הבדוקה והמוכרת ,ההתקפה כהגנה הטובה ביותר .היא הטיחה בי האשמות על כל מיני זוטות ,התנהגויות והתייחסויות שלא נראו בעיניה בעבר או פגעו בה ,חלקם אמיתיים חלקם פחות .הרי על אף כל כוונותיי הטובות איני חף מטעויות ,וגם כוונותיי לא תמיד הובנו נכונה. בהמשך הודתה שקיימה יחסי מין עם יהודה ,אך לא רצתה לפרט מה באמת הייתה מהות יחסיה עמו .הבעת חרטה או התנצלות ממשית הייתה ממנה והלאה. היא אמרה רק" :במחשבה לאחור לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי" .היא טענה גם שלא שיערה לעצמה שאפגע קשה כל כך. בהזדמנות אחרת ,בתגובה לשאלתי החוזרת ונשנית "מדוע לא סיפרת לי עד היום?" ,ענתה" :פחדתי שתגיב בצורה חמורה."... רציתי לדעת ,להבין ,לגלות ,למה בכלל התחתנה איתי .היא התחתנה איתי בעת שהיה לה חבר טוב של כמה שנים ,שאהבה אותו ,ואולי גם הוא אותה .רציתי להבין מה הניע אותה ,עוד בטרם נישאה עמי ,לתכנן ולבנות בית ומשפחה המבוססים על חיים כפולים שנמשכו 13שנה? ואולי היו נמשכים עוד לו יהודה בחר להתגרש ולהתחתן עם אישה אחרת? לא הצלחתי לקבל ממנה מענה ,תשובה ,תגובה הגיונית או הסבר ראוי ואמין. לכן אזרתי אומץ ונפגשתי עם יהודה לשיחת גברים .מרים נלחצה מאוד מהשיחה הזאת ,כתבה לי מכתב תומך ואוהב והציעה לי שאני אשאר אני ולא אתבזה .כמה אירוני ,שלא אתבזה? הרי איך יכולתי להיות יותר מבוזה ממה שהיא עצמה ביזתה אותי? שוחחתי עם יהודה בנימה תרבותית אך ישירה ,ללא רוגז ,מרירות או טענות. הוא סיפר שפגש את מרים בארץ שלוש שנים לפני שנישאה לי ושיחסיהם נמשכו עוד כ 13-שנים לאחר מכן .אחרי סיומו של משפט אייכמן ,שבעטיו כפי שסיפרתי "התארח" אצלנו ,המשיך בתוקף תפקידו להגיע לירושלים כמה פעמים בשבוע, ובהזדמנויות הללו הם נפגשו. משיחה זו הבנתי שיחסיה של מרים איתו היו עמוקים וקרובים הרבה יותר מאלה שהיו לה עמי .דברים ומחוות שעשתה למענו מעולם לא עשתה למעני .גם יהודה מצדו ,למרות גילוי הלב לכאורה ,שמר את הקלפים קרוב לחזה ,בלי שיכולתי לדעת או לנחש כמה רחוק וכמה קלפים .יהודה אמנם התנצל וניסה להסביר מה שלא ניתן להסביר :מדוע הוא ומרים בגדו בבני זוגם ,ולא החליטו להתגרש ולהתחתן זה עם זו. עולמי חרב עליי ,השמים קדרו ,משהו מת בתוכי ולידי ,והרגשתי אָבל ,אבל על אובדן נעוריי ,על כך שנישואיי נבנו ועוצבו על בסיס של שקר ומרמה ,של בגידה נוראית ,מתמשכת ואכזרית .הבנתי שמרים ממש גנבה לי את מיטב שנותיי ,את 359 נתן לבון טוהר כוונותיי ואת תום אהבתי ,שניתנה לשווא .למעשה ,החיים שחשבתי שהם חיי שלי היו אחרים ,שונים ומנוגדים ממה שחשבתי שהיו או שהיו צריכים להיות. התנהגותה הייתה עבורי יותר מהפתעה ,וזאת לאור הדימוי שיצרה לעצמה. בפניי היא העמידה פנים של אישה כמעט פוריטנית .מדי פעם אפילו הצהירה שהמין לא חשוב לה ,והתמרמרה על נטיית לבי וגופי ליחסים יותר חמים ,מגוונים ותכופים. בכלל ,אמרה שאין לה פנטזיות בתחום הזה ,ומה שיוצא יוצא ,עושים מה שעושים, נהנים או לא ,אבל יש דברים חשובים יותר בחיים. לא חשוב לה? הרי היא לא בחלה ,בתקופות מסוימות ,לנהל יחסי מין עם שלושה גברים במקביל!!! הרגשתי ואני עדיין מרגיש נורא .כל כך נורא ,שטעם חיי התערער ונפגע, האופטימיות שלי נעשתה מהולה בציניות ,שמחותי הן בראשי יותר מאשר בלבי, ומרירות וכעס הם מנת חלקי התמידית. תוך כדי הוויכוחים הסוערים ומלאי העלבונות נפלו לי כמה אסימונים ופתרתי כמה תעלומות מן העבר ,כגון :מדוע נשארה במיטה כשהעמידה פני חולה וסירבה לחגוג עמי את הצלחתה במבחן הנהיגה ,למה יהודה לא ביקר אותי בבית החולים אלא ביקר אותה באותו לילה ,למה התאחרה באותה שבת שהמתנתי לה בכיליון עיניים כדי לבשר לה שאורן התחיל ללכת ,והיכן הייתה בבוקר של יום נישואינו. תמונות נוספות מהעבר הרחוק צפו ועלו ,ועדיין חוזרים תכופות ,ומקבלים בעיני חיוּת בהווה. שאלתי ואני עדיין שואל את עצמי :היכן היו האינטואיציות החדות המפורסמות שלי? אני מתכווץ מזעם ,מבושה ומאשם ,איך היא הצליחה לרמות אותי ולהערים עליי כל כך הרבה שנים! למה אני ,האיש החזק בעל העקרונות המוצקים ,גיליתי חולשה תהומית כזאת? למה לא אזרתי אומץ להיות מספיק נחוש מול מרים? הרי גברים אחרים נוהגים אחרת ,בתקיפות וללא שום חמלה והתחשבות ,גם אם לבסוף סולחים ,משלימים וממשיכים .טעיתי שוב ולא העזתי לנהוג כך גם לאחר שהסוד המביש והמעליב הזה התגלה .מדוע לא ראיתי ולא שמעתי מה שהייתי חייב לראות ולשמוע? הרי הכתובת הייתה על הקיר ולא השכלתי לפענחה .מדוע לא נשמעתי להזהרותיה של מאמיקה ,שאמרה" :מרים אישה גרושה שבגדה בבעלה הראשון והיא תבגוד גם בך"? אולי בגלל פחדנותי? בושתי החולנית והילדותית? הססנותי המסורתית מול נשים? חוסר ניסיוני וביטחוני השורשי? או שמא משום שכיבדתי והערכתי יתר על המידה את האישה שהאמנתי שהיא שלי ,את האדם שאני חי לצדו כמעט 50שנה? אולי בשל אהבתי הגדולה אליה ,אהבה עמוקה וללא תנאים ,אותה אהבה יוקדת ועיוורת? 360 מסע במנהרת חיי ואני ממשיך ושואל ללא הרף ,יומם וליל :מדוע מרים התחתנה איתי בכלל ,בעת שהיה לה חבר שעמו הרגישה טוב רגשית ,נפשית ופיזית? ובהתחשב בתקופה הארוכה שהם היו יחד? אולי זה היה הדדי? זאת השאלה המרכזית המעיקה ,המטריפה את דעתי והמטרידה ביותר ,הרובצת על ראשי ועל לבי כמשקולת של אלפי טונות .על שאלה זו מרים מסרבת להשיב או לנסות להסביר ,ואני עצמי לא יכול להבינה או לתת לה פירוש סביר והגיוני. הוויכוחים נמשכו באינטנסיביות ,עם עליות ומורדות ,במשך שלוש שנים ארוכות ומייגעות .הגענו אל סף פרידה ,אפילו פרידה מכוערת .אני המשכתי בצורה אובססיבית לשאול אותה שאלות ולבקש הבהרות ,והיא המשיכה להסתגר ותקפה אותי כל הזמן .מדי פעם היא נידבה פיסות של מידע ,אך התצרף כולו נשאר חסר. היא לא הביעה רגשות אשם או חרטה ,לא חשבה שעליה להתנצל ,והסתפקה בחזרה על אותו משפט סתמי ,שלא הייתה חוזרת על מעשיה .לא ראיתי דמעה על לחייה או הבעת צער על כאבי ,אף שהיא יודעת לבכות בשעות מצוקה .ואם לפעמים בכתה, היא בכתה לא על מעשיה אלא על כך שאני מציק לה עם שאלותיי... מדי פעם ,כשראיתי שהדיבורים אינם עוזרים ,כתבתי לה מכתבים ופרסתי את רגשותיי ואת שאלותיי אך לשווא .היא גם לא הסכימה שנספר לילדים ,אך אני, מתוך כבוד לעצמי ואליהם וגם בשל הצורך לחלוק עם מישהו ,סיפרתי להם .ילדיי כמובן הזדהו עמי ועם סבלי .אלה כדרכה הביעה הבנה ,כאב ותמיכה ,עם הרבה רגש ואמפטיה ,ואורן עשה זאת עם חושיו הפרקטיים ותוך ניתוח קר .הוא אמר לי שאין מה לעשות ,חבל על הדיבורים ועל העצבים ,וחבל להתאבל על מה שהיה... ילדיי רצו מאוד שאמצא את שלוותי ואשפר את היחסים עם מרים .בשלב מסוים אף הציעו ,ברוב טובם ,שנלך כולנו יחד לטיפול משפחתי .מרים הסכימה בחצי פה והתחלתי לחפש מטפל ראוי .לבסוף החלטתי לזנוח את הרעיון כי לא רציתי לגרור את ילדיי למסכת נישואיי העכורים ולהתבוסס יחד בבוץ השקרים הדביקים. הצעתי לה שנלך לטיפול זוגי ,אך היא סירבה .הלכתי לבד לטיפול פסיכולוגי, הוצאתי קיטור וזכיתי לאמפטיה ולהבנה .מרים הסכימה לבוא גם היא לשתי פגישות ,אך כמובן אמרה שהפסיכולוג לא טוב ,התגוננה והחריפה את התקפותיה. היא טענה מדי פעם שבעצמה אינה מבינה מה קרה ושהיא צריכה זמן לחשוב. העליתי בפניה את האפשרות שתלך לבד למטפלת שלה בזמן הטיפולים הכימותרפיים, שתעזור לה בכך ,וגם לזה סירבה. במהלך השיחות שלי עם המטפל הבנתי שלמעשה בניתי את נישואיי כנישואים קתוליים .הבנתי שנקלעתי למעשה ליחסים בין סדיסט למזוכיסט :הטוב שתמיד האשימו אותו שהוא רע ,והרעה שבאמת מפגינה כפיות טובה. כן ,כן ,וכפי שכתוב בספר ,המשכתי למעשה באותה תפנית ,אותה מערכת יחסים של ילדותי :של הלא-יוצלח ,הדחוי ,המושפל ,הטיפש );(Tampit fara Minte 361 נתן לבון המשכתי את דפוס היחסים ,את האינטראקציה שהתנהלה ביני לבין אמי ,עם אשת חיקיֵ ,אם ילדיי ,שלדאבון לבי לא כל כך תפקדה ככזאת .גם שתיקותיו של אבי מול אמי היוו עבורי מודל לחיקוי בלתי מודע ,להבלגותיי הרבות והחוזרות .הוויכוחים המרים ליוו אותנו בנסיעות בחו"ל ,במהלך קניית הדירה ומכירתה ,במעבר לרמת גן ,במשך ההיריון והלידה של אלה. לפני כשנה כתבתי למרים מכתב נוסף שגם הוא לא הועיל .דיברנו עוד כמה פעמים ,לפעמים בקול ולעתים בשלווה מדומה ,ללא כל שינוי בעמדתה .הפרשה נשארה סתומה בעיניי ברוח הדברים שכתבתי בברכה ליום הולדתה ה ,70-עוד בטרם התגלתה בושתי: "סבתא מרים בת שבעים סודותיה לא יודעים."... הפצע מסרב להגליד ,נוזל ומדמם .בכוחות על-אנושיים ,בדממה ובחריקת שיניים ,אני מנקה את הדם שניגר ,פעם אחר פעם ,וממשיך לנסות לראות את האור שמעבר לעננים הכבדים .ברור לי שהעדפתי את המשפחה על פני הזוגיות. * הסבר חלקי להתנהגותה של מרים טמון בעברה ובייסורים שחוותה בילדותה מתופת השואה :הבריחה המתמדת ,המסתור והמחסור ,הרעב ,הקור ,הכינים והלכלוך ,האימה והפחד ,מות אביה וכל שנות ילדותה שעוותו וכמעט לא היו .בשל נסיבות אלו התייחסתי באיפוק ,בסבלנות ובסלחנות להתפרצויות הזעם שלה כלפיי וכלפי ילדינו .סברתי שמשהו השתבש בבריאות נפשה .מאותה סיבה קיבלתי את תפקודה החלקי כאם וגידלתי את ילדינו כמעט לבד ,כמשפחה חד-הורית .כל זאת בתנאים מורכבים למדי של חיפוש וניסיון לולייני מתמיד לשמור על איזון :לשמור על אורן ואלה מפניה ,ועם זאת לנסות לא לפגוע בכבודה יתר על המידה. * בערוב חיי אני עומד מול שברי זוגיותי ללא כל יכולת לאסוף אותם .הפסקתי לשאול את מרים שאלות כי תשובות איני מקבל .כוח להיפרד אין לי .למרות הכול ובניגוד לכל היגיון ,באופן משונה ובלתי מוסבר אני עדיין קשור אליה ,היא יקרה לי ועם כל כעסי הענק והבלתי-פוסק ,כמעט בעל כורחי ,אני עדיין אוהב אותה. מוזר ,מוזר .אני ,שהפכתי עולמות ,עמדתי בפרץ מול מתנגדיי וחורשי רעתי, הצלחתי לעבור מכשולים רבים ובניתי בחריצות רבה ,בכוח התמדה וברצון על- אנושי קריירה מקצועית וציבורית מעוררת קנאה ,נפלתי בעיצוב זוגיותי שלי! נכשלתי באחד המבחנים והרכיבים החשובים בחיי כל אדם ,אולי החשוב בהם: הזוגיות. 362 מסע במנהרת חיי אני גאה בכך שבתנאים מורכבים אלה ,מסובכים וקשים ביותר ,הצלחתי לגדל שני ילדים לתפארת ,להפיח בהם ערכיות ,אכפתיות ,רוח חיוניות ואופטימיות ,וגם לפתח עמם יחסי אהבה ואמון יוצאי דופן. במקביל לכל אלה ,בלתי נתפס וגם לא נסלח שלא השכלתי לראות שמרים ,בת זוגי האהובה והנערצת ,שלמענה ובשבילה עשיתי הכול והייתי נכון להפוך עולמות, למעשה איננה בת זוגי! השאלות ממשיכות להטריד אותי שעה-שעה ,יום-יום ,לילה-לילה .הימים קלים יותר ,הלילות פחות ,והחלומות? חלומות בלהה! מדי ערב אני פוחד ללכת לישון בכלל. * כיום אלה הם חיי ,מתנהלים בצל הזוגיות שלא הייתה זוגיות אמת ,זוגיות שקרית שבכסילותי הרבה וכלימתי העמוקה נכשלתי לחשפה או להפסיקה .כישלון צורב ,הכישלון של חיי. אבל מול הצל הכבד והפצע המסרב להגליד ,יש המשפחה ,האוהבת ,התומכת, המלוכדת :ילדיי היקרים מכול ,אילנה כלתי וצח ,בן זוגה של אלה ,הנהדרים והמדהימים; נכדות ונכדים שגאים בסבא וסבתא שלהם ואנחנו בהם; המשפחה המורחבת ,האחייניות והאחיין ,ילדיהם ובני זוגם ,שאני בעיניהם מין זקן השבט. אפילו ארמנד ,אחי הגדול ,שהוא מלא כבוד וחשיבות עצמית ,ומרים גיסתי ,מביעים לעתים קרובות את הערכתם הרבה כלפיי. במצבי העגום אני מוצא נחמה פורתא בכך שבמקום הדו-שיח עם המוות ,כמקובל בגילי ,אני מחפש את אהבתי האבודה ,אהבה שנגזלה ממני בעורמה ובאכזריות. ביני לבין מרים נרקמת היום זוגיות מסוג חדש ,רציונלית ,המבוססת על רצון טוב ועל שלום בית ונשענת בעיקר על היותנו סבא וסבתא; יחסים שאפשר לגלות בהם גם ניצוצות של חיבה ,דאגה והערכה הדדית. עם עצב ,תוגה וערגה מחוספסת שנינו מנסים לאתר פרקי חיים שבהם היה בינינו קורטוב של רעות והבנה ,ואולי אף הרבה מעבר לכך .יש להניח שחווינו גם ימים ועתים טובים ,רגועים ,חמים ,נינוחים ועליזים. אינני יודע מי מחברינו ומכרינו ידעו על מעלליה ,אך נראה שבעיני רובם הצטיירנו כזוג מושלם ,אוהב ,משתף ותומך ,והם התפעלו שגם לאחר שנים אנחנו עדיין הולכים ומחזיקים ידיים .הם נהנו להתארח אצלנו ואנחנו נהנינו לארח אותם .גם אופי ביתנו עורר השתאות ,ומה שנכון נכון ,כאן מצאנו לרוב טעם משותף והסכמה בינינו. אך לאור מה שקרה הדברים מתערפלים ,מקבלים ממד אחר ,ובמבט לאחור קשה להבחין בין הטוב לרע ,בין האמיתי לבין השקרי והמזויף .עם גיבנת כזאת 363 נתן לבון קשה להיות אובייקטיבי ולברור את הטוב שבחיים המשותפים שנבנו על הפרת אמון ממושכת וקשה .לא קל להיזכר באור ,בטוב ,בהבנות ,בנועם ,בתמיכה ,ביחד, וגם לחשוב מה היה קורה אילו... במשך חיינו המשותפים הראתה מרים שני פנים :מצד אחד טוּב ,נועם ,דאגה, פרגון ותמיכה ,ומצד אחר קנאה ,עצבנות ,רטינה וכפיות טובה .לרוב התייחסתי לפן השלילי בסבלנות ובהבנה כי אהבתי מאוד את הפן החיובי. ואכן ,למרות כל הטענות ,הכעסים והשאלות הבלתי-פתורות ,מילאה מרים תפקיד בהתפתחותי המקצועית והציבורית .אמנם לפעמים היא ניסתה לבלום אותי, אך באופן כללי היא תמכה בי ,סייעה לי ודחפה אותי ,ומדי פעם אף התגאתה בי. מעל הכול התעקשותה של מרים לעוד ילד זיכתה אותי ,מלבד באורן המדהים, באלה המופלאה. לזכותה ייאמר שכיום היא ממלאת את תפקידה כסבתא לעילא ולעילא ,ורואה בו את מטרתה החשובה והעליונה בחייה העכשוויים .אין היא חוסכת מאמץ פיזי ונפשי כדי לעזור לנכדיה ,לתמוך בהם ולקדמם ,ובדרך זו לסייע לילדיה ולבני ובנות זוגם .היא מפצה בגדול על מה שהחסירה בזמנו מילדיה. * מרים אהבה לשיר לילדינו וכיום היא שרה לנכדינו את השיר "שייגעץ" של יובל מנדלסון )עיבוד לשירה של מרים ילין שטקליס( ,המתחיל במילים "פרח נתתי לנורית" .בזמנים המתוארים הבנתי שאני הוא הילד שבשיר ,לכן קראתי לפרק הזה "פרח נתתי למרים": "פרח נתתי לנורית פרח קטן וכחול תפוח נתתי לנורית נתתי הכול. נורית אכלה התפוח הפרח זרקה בחצר הלכה לשחק עם ילד עם ילד אחר. נורית איתי לא מדברת היא לא מוכנה לוותר הלכה הזדיינה עם ילד עם ילד אחר. 364 מסע במנהרת חיי אינני בוכה אף פעם אינני תינוק בכיין אך למה זה ,אימא ,למה זולגות הדמעות מעצמן?" * כאן תמה כתיבת זיכרונותיי .רגשות הכעס והאכזבה כלפי מרים וכלפי עצמי, הנמצאים עמוק בתוך הר הגעש שבתוכי ,מבעבעים ללא הפסק ועלולים עוד לחזור ולהתפרץ. ואולי עוד תימצא תשובה לחידת חיי הנישואים שלי? אולי יקרה נס ומרים תתעשת ,תשלים את החסר ותביע חרטה? על כל פנים ,עד כאן תמצית חיי כפי שנראו בעת כתיבתם .יש דברים שהייתי מודע אליהם והעליתי אותם על הכתב ,יש דברים שבלא מודע פסחתי עליהם ,ויש כאלה שעוד יעלו וייתכן שעוד אחזור אליהם. 8בינואר 2009 365 המשפחה שלי. .1אורלי -הבת של אחי ארמנד ומרים. .2בעלה של אורלי מיכאל. .3גיל -הבן של דורית וצביקה. .4טובה -אשתו של אילן .5אילן -הבן של אחי דוראל ז"ל. .6טל -הבן של אילן וטובה. .7ניתאי -הבן של ביתי אלה וצח. .8הגר -הבת של איריס. .9מרים -אשתו של ארמנד ומרים אשתי. .10צביקה -בעלה של דורית. .11רוני -בתה של אורלי. .12מעיין -הבת של דורית וצביקה. .13ליאור הבת של אילן וטובה עם בת זוגה עידית. .14ארמנד -אחי ואני. .15דורית -הבת של ארמנד ומרים עם בנה אורי. .16אורן -בני עם משפחתו :הבת יעל ,אשתו אילנה ,הבת כרמל ,הבן ניצן. .17אלה ביתי עם בנה ידידיה. .18צח -בן זוגה של אלה. .19איריס -הבת של דורל עם בעלה אוהד. 366 1 7 2 5 3 6 4 10 8 11 9 12 13 16 15 14 17 18 19 מסע במנהרת חיי הבית בטרגובישטה ליד השער -אלה בת 5וחצי. אוטוטו בכיתה א'. בית הספר היסוד בטרגובישטה חורף בבוקרשט. 367 נתן לבון אני עם המצחייה של בית הספר. מדליק הפנסים ברומניה. הבית באולימפולי ) 59בוקרשט(. עם חברי מירצה )היהודי(. 368 מסע במנהרת חיי ראש השנה 1947אבא שלי )מסומן בעיגול(, ליד השולחן סבא אברהם. עם אחי ארמנד. מאמיקה עם דודה רבקה -בתלבושת עממית רומנית. 369 נתן לבון דוד מילקא. דודה אמליה. דודה רבקה. דוד אהרון ציצי. 370 מסע במנהרת חיי דודה ביקה ופסקל. דודה ביקה עם דוד אוסקר. הקבר של סבתא חנה ושל סבא הרמן. בדרך לקבר של סבא וסבתא בטרגובישטה. 371 נתן לבון קן ד' של בני עבודה . משפחת לופסקו מתאחדת .בחודש הראשון בארץ. עם מאמיקה וטאטיקו.1948 , בצבא. 372 מסע במנהרת חיי החלבן בחליפה עובד בבניית האוניברסיטה בגבעת רם. שהינו צעירים... 373 נתן לבון אלה בזרועות אחיה הגדול. אורן בן חודשיים. אבא בפעולה. סבתא לאה בת !90 סבתא לאה עם הנכדות ואילנה. מסע במנהרת חיי עם האחים שלי בקיבוץ כישור. אורן ואילנה ביום חתונתם. אורן עם אלה ביום חתונתו. 375 נתן לבון בחתונה של ארמנד משמאל לימין :בומהה ,סאמי,מלה,דורל,אני ,צירלה ,ארמנד ,מרים, מאמיקה, ? ,ההורים של מרים .לפנים מריאנה.? , פאולה אישתו של דורל. 376 מסע במנהרת חיי עם אלה ואורן באקספו 2000בהנובר. בטכס קבלת פרס על מפעל חיים .1998 עם נדים בטכס קבלת פרס מרטה. עם אונה מהביטוח הלאומי בטכס קבלת פרס מרטה עם ארמנד בטכס קבלת פרס מרטה. 377 נתן לבון הבית ברח' בן ציון .12 במסיבת הפרידה מהבית ברח' בן ציון. אלה בכיתה א'. אורן עולה לכיתה א'. למרות הכל ,אין כמו אמא... 378 תוכן העניינים לפ ְלנָק )5 ....................................................... (FELNAC .1המסע ֶ .2בית ילדותי 8 ........................................................................... .3חוויות נוספות מבית ילדותי11 .................................................. .4כיתה א'14 .............................................................................. .5אבי ,טאטיקו )17 ......................................................(TATICU .6אמי ,מאמיקה )20 .................................................. (MAMICA .7האחים שלי 23 ........................................................................ .8הסבים והסבתות26 ................................................................. .9הדודים ,הדודות ומי שביניהם 30 .............................................. .10ימי מלחמה -מבוא36 ............................................................ .11עוד על ימי מלחמה38 ............................................................. .12המלחמה נמשכת 42 ............................................................... .13השחרור47 ............................................................................ הפּ ֶ ֶ .14 נדנטיב )51 ................................................. (PANDANTIV הפרדה מאלוהים 55 ............................................................... ֵ .15 .16בית הספר התיכון מטאי בסרב 60 ...LICEUL MATEI BASARB .17אדית מול אימת צ'אושסקו ונרדי גם65 ................................ ... .18השנים שלפני העלייה לארץ 69 ............................................... .19הכתיבה כתרפיה 75 ............................................................... .20בדרך לפלשתינה80 ................................................................ .21שער העלייה 83 ..................................................................... .22בית העולים בעתלית 86 .......................................................... .23בזל -פסק זמן90 ................................................................... .24פסח ראשון בארץ 93 .............................................................. .25עוברים לדירה -גב-ים94 ....................................................... .26תחילת שירותי הצבאי98 ........................................................ .27השירות הצבאי -המשך103 ................................................... .28חזרה לחיים האזרחיים 109 .................................................... .29אוניברסיטה שנה א' 116 ........................................................ .30הבית ברחוב בן ציון ,12מילות פרידה לרגל המעבר לרמת גן 123 .. .31מלחמת סיני 126 .........................................................1956 - - 1957 .32שנה של הכרעות 130 ................................................... .33החתונה והחיים בקריית שמונה136 ........................................ .34מעבר דירה142 ...................................................................... .35חזרה לירושלים145 ............................................................... .36נהלל ,באר שבע ושוב ירושלים150 .......................................... .37אורן נולד155 ......................................................................... .38אתגרים חדשים160 ............................................................... .39עננים ואיומים וגם שחרור העמים166 ..................................... .40הרים או צל הרים? 171 .......................................................... .41שלושים ומשהו 174 ............................................................... .42קריית היובל -התחלות מבטיחות 178 ..................................... .43חלומות מתגשמים וגם ...שוברים רגל182 ................................ .44שבר פוליטי ועלייה ברמת הדיור 187 ....................................... .45אורן עולה לכיתה א'192 ......................................................... .46אימפריות מאכזבות 196 ......................................................... .47ניתוח הכליות והעלייה למונפורט 200 ...................................... .48שנת 205 ....................................................................... 1970 .49קריית גת 210 ........................................................................ .50לשכת צפון 217 ...................................................................... .51הולדת אלה 222 ..................................................................... .52הוורד הצהוב 226 ................................................................... .53לשכת דרום230 ..................................................................... .54עדיין בעידן לשכת דרום 234 ................................................... .55איגוד העובדים הסוציאליים 240 ............................................. 247 ................................................. BUCURESTI – MAI 2008 .56 .57לא נולדתי עם כפית זהב בפה 251 ............................................ - 1978 .58אורן מתגייס ואלה הולכת לכיתה אל"ף258 ................... .59כפית של כסף263 .................................................................. .60חתונה ,ניתוח ,שיפוצים ויצורים אחרים 267 ............................ .61קפה ,קפה ולפעמים גם תה וחלב272 ....................................... .62יולי ,חודש של חגיגות ושמחות 274 ......................................... .63עו"סים שלום277 .................................................................. .64להיות תייר בירושלים281 ...................................................... .65עוד על עו"סים שלום 283 ....................................................... .66בין הזמנים287 ...................................................................... .67חברי מירצה זורילא 291 ......................... MIRCEA ZORILA - .68משפחה וסביב לה294 ............................................................ .69הייתי בפריז וגם ברומא ...וגם בבייג'ין 297 .............................. .70הולדת כרמל303 .................................................................... .71שנת 306 ....................................................................... 1994 .72בן שבעים ושש 310 ................................................................ .73רצח רבין313 ......................................................................... .74יעל נולדה316 ........................................................................ .75אשריי ,אני גמלאי!320 .......................................................... .76שנת 324 ....................................................................... 1998 .77על סף האלף השלישי329 ....................................................... .78שנת 2000כבר כאן332 ........................................................... .79שנה ראשונה במאה החדשה336 ............................................. .80פרק שמונים 339 ................................................................... .81מסעות שורשים345 ............................................................... ִ .82זקנה351 ............................................................................... .83פרח נתתי למרים357 ......................................................... ... תמונות משפחה 367 .................................................................... NICI LUPESCU נתן לבון NICI LUPESCUמסע במנהרת חיי ילדות ,בגרות ,הורות וזוגיות... cover_sofi.indd 1 20/07/2010 15:12:18 נתן לבון
© Copyright 2024