2
‫לזכר אשתי וחברתי חיה ז"ל‬
‫‪3‬‬
‫תוכן עניינים‬
‫הקדמה ‪6 ......................................... ................................‬‬
‫ילדות ‪8 ........... ................................ ................................‬‬
‫העיירה שלי ‪8 .................................... ................................‬‬
‫הבית ‪22 .......... ................................ ................................‬‬
‫המשפחה שלי ‪26 ............................... ................................‬‬
‫הווי הלימודים בבית הספר ובחדר ‪22 .....................................‬‬
‫משחקי ילדות ‪23 ............................... ................................‬‬
‫חיי הקהילה ‪24 .................................. ................................‬‬
‫בריחה והישרדות בימי המלחמה ‪28 .....................................‬‬
‫הבריחה מהבית ‪28 ............................ ................................‬‬
‫החיים בבית הדוד יוסק'ה ‪33 ................ ................................‬‬
‫הבריחה מסוימי ‪33 ............................. ................................‬‬
‫בגטו ‪42 ........... ................................ ................................‬‬
‫הגירוש והנסיעה לאושוויץ ‪43 ................ ................................‬‬
‫הסלקציה על הרמפה באושוויץ ‪44 .........................................‬‬
‫מלחמת ההישרדות באושוויץ‪-‬בירקנאו ‪43 ................................‬‬
‫הסלקציות שעברתי ‪48 ........................ ................................‬‬
‫צעדות המוות ‪63 ................................ ................................‬‬
‫מחנה מטהאוזן ‪66 ............................. ................................‬‬
‫מחנה גונסקירכן ‪12 ............................ ................................‬‬
‫‪4‬‬
‫השחרור ‪13 ...................................... ................................‬‬
‫הבריחה מחוסט לברנו ‪13 .................... ................................‬‬
‫העלייה לארץ ישראל ‪84 ..................... ................................‬‬
‫ממחנות השמדה לתקומה‪ .‬קבוצת אלומות ‪ -‬הבית הראשון בארץ‬
‫‪236 ............... ................................ ................................‬‬
‫מלחמת השחרור ‪223 ......................... ................................‬‬
‫השירות הצבאי הסדיר ‪221 .................. ................................‬‬
‫השחרור מהצבא והמגורים בעפולה ‪232 .................................‬‬
‫החברות באגד ‪242 ............................ ................................‬‬
‫הקמת בית בחיפה ‪248 ....................... ................................‬‬
‫דרכי המקצועית ‪248 ........................... ................................‬‬
‫חברים טובים באמצע הדרך ‪268 ........... ................................‬‬
‫מילואים – מספר סיפורים מיוחדים ‪213 ..................................‬‬
‫הנסיעות לפולין ‪282 .......................... ................................‬‬
‫סיכום ‪233 ....................................... ................................‬‬
‫הפגישה שלא הייתה בקברי אחיי – הדברים שלא נאמרו ‪234 .....‬‬
‫נספחים ‪233 .................................... ................................‬‬
‫ליווי קבוצות נוער בפולין ‪233 ................ ................................‬‬
‫תעודות מקצועיות ‪222 ........................ ................................‬‬
‫‪4‬‬
‫לזכר משפחתי‪ ,‬ומשפחות אבי ואמי‬
‫הקדמה‬
‫הסיפור שלי מיועד בעיקר לצעירים‪ .‬זהו סיפור על הישרדות‪,‬‬
‫על בריחה והסתתרות‪ ,‬על התמודדות עם מצבים קשים של‬
‫מחלות‪ ,‬ורעב שהציק ביום ובלילה‪ ,‬והרצון לדעת איך להתגבר‬
‫ולצאת מהמצבים האלה ולהמשיך לחיות את החיים מבלי‬
‫להישבר או להתייאש‪ .‬כי הייאוש מביא לחולשה‪ ,‬וחולשה‬
‫במקומות שעברתי‪ ,‬מביאה לחוסר אונים וחידלון‪ .‬הכרתי‬
‫אנשים מקרוב שהתייאשו ולא שרדו‪.‬‬
‫אני חיים‪ ,‬אוהב את החיים‪ .‬לא התייאשתי ושרדתי‪.‬‬
‫אני יודע שלכם‪ ,‬בני הנוער והצעירים‪ ,‬יש בעיות ושגם לכם‬
‫קשה לפעמים‪ :‬יש בעיות בבית‪ ,‬במשפחה‪ ,‬יש בעיות עם‬
‫חברים וחברות‪ ,‬בבית הספר‪ ,‬במבחנים‪ ,‬וכשלא מצליחים‬
‫להוציא רישיון נהיגה‪ .‬גם בצבא לפעמים קשה להסתדר עם‬
‫מפקדים שלא מבינים אותך‪ .‬ממרום ‪ 83‬שנות חיי וניסיוני‪ ,‬אני‬
‫ממליץ לכם‪ :‬שנו עם הבעיות בלילה וחישבו עוד פעם‪ :‬הרי‬
‫‪6‬‬
‫מחר יום חדש בו אפשר להתחיל עם כוחות מחודשים‪ .‬המחר‬
‫תמיד יביא הזדמנויות ותקוות חדשות‪.‬‬
‫אני מביא את הסיפור שלי כדי להראות איך אני למרות כל‬
‫הקשיים בהם נתקלתי בגטו‪ ,‬במחנות ההשמדה‪ ,‬בעבודות‬
‫הכפייה ובמקומות העבודה‪ ,‬תמיד ניסיתי למצוא את הטוב‪,‬‬
‫להכיר את הסביבה ולהתרועע עם אנשים‪ .‬לא פעם ניסו‬
‫להכשיל אותי ולהפריע לי בעבודה או בלימודים‪ ,‬אבל בזכות‬
‫הרצון שלי שלא לוותר הצלחתי להתקדם למרות הכול‪ .‬בין‬
‫העבודות העשרתי את עצמי בקורסים‪ ,‬ובזמני בדידות מצאתי‬
‫שקריאת ספר עוזרת רבות‪.‬‬
‫אתם הצעירים‪ ,‬הכול פתוח בפניכם‪ .‬יש לכם אפשרויות רבות‬
‫ללמוד ולעשות את אשר אתם רוצים‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬אל תוותרו על הגשמת יעדיכם והכי חשוב ‪ -‬אל תתייאשו‬
‫לעולם‪ ,‬כי אחרי הכול‪ ,‬החיים יפים!‬
‫שלכם‪,‬‬
‫חיים (טטלה)‬
‫סיפורי נרשם כפי שסופר על ידי ללא עריכה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫ילדות‬
‫העיירה שלי‬
‫נולדתי ב‪ -‬ד' בתשרי‪ ,‬תש"ז‪ ,2323 ,‬לרחל ואברהם נוימן‪.‬‬
‫השלישי מתוך שבעה ילדים‪ .‬אחי הבכור נחום‪ ,‬אחריו אחותי‬
‫יהודית ואחריי נולדו‪ :‬מלכה‪-‬שרה‪ ,‬פייגה ‪-‬איטה‪ ,‬מאיר‪-‬צבי‬
‫וזאב‪-‬וולוולה‪.‬‬
‫גרנו בעיירה שנקראה בפי היהודים אויבר ביסטרה (ביסטרה‬
‫העליונה) להבדילה מעיירה אחרת בשם ביסטרה‪ .‬האזור בו‬
‫הייתה מצויה העיירה נקרא גליציה וגם קרפטורוס וקרפטו‬
‫אוקראינה (כך קראו לה הגויים)‪ .‬בזמני‪ ,‬לא זוכר אם היו שמות‬
‫לרחובות בעיירה אבל כל אחד ידע איפה האחר גר‪ .‬עד‬
‫למלחמת העולם השנייה היו בעיירה בערך ‪ 83‬משפחות‬
‫יהודיות‪.‬‬
‫השלטון באזור ידע תהפוכות רבות לאורך המאה ה‪.23-‬‬
‫בתחילת המאה הוא היה תחת שלטון אוסטרו‪-‬הונגרי‪ ,‬בין שתי‬
‫מלחמות העולם היה שלטון צ'כוסלובקי‪ ,‬משנת ‪ 2333‬עד סוף‬
‫‪8‬‬
‫המלחמה היה שם שלטון הונגרי‪ ,‬בשנת ‪ 2344‬עבר האזור‬
‫לשליטת ברית המועצות ומ‪ 2332-‬הוא חלק מאוקראינה‪.‬‬
‫עם החלפות השלטון‪ ,‬הוחלפו גם שמות העיירות והכפרים‪ ,‬אך‬
‫היהודים המשיכו להשתמש באותם שמות (מצורפת מפה של‬
‫האזור עם שמות העיירות והכפרים בהם השתמשו היהודים)‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫מפת אזור המגורים ביידיש‬
‫‪23‬‬
‫העיירה והאזור בהם גדלתי היו יפים מאוד‪ .‬יערות עבותים‬
‫הקיפו את העיירה ונהר גדול‪ ,‬בשם ריקה‪ ,‬זרם בתוכה‪ .‬במימי‬
‫הנהר ובסביבותיו היו הרבה אווזים וברווזים ומכל עבר רעו‬
‫פרות וכבשים בשדות ובהרים הירוקים‪.‬‬
‫כל המשפחות היהודיות בביסטרה היו דתיות אורתודוכסיות‪.‬‬
‫לחלק מהיהודים היו זקנים ולחלק לא‪ .‬חלקם חבשו כיפה‬
‫וחלקם לא‪ ,‬אך כולם שמרו מצוות‪ .‬רוב היהודים בעיירה עבדו‬
‫בכריתה‪ ,‬הובלה וניסור עצים‪ ,‬אך היו גם מספר סוחרים‬
‫עשירים ובעלי מלאכה נוספים שונים‪.‬‬
‫לא רחוק מהעיירה‪ ,‬הייתה עיירה‪ ,‬שנקראה טורון (‪)Toron‬‬
‫ובה היו בני נוער ציונים שלמדו עברית כהכנה לעלייתם לארץ‬
‫ישראל‪ .‬באזור שלנו היו שתי קבוצות נוער‪ :‬בית"ר והשומר‬
‫הצעיר‪ .‬חילקו את הנערים לאחת משתי הקבוצות ללא קשר‬
‫לדעותיהם הפוליטיות או לאידאולוגיה‪ .‬הרבנים התנגדו‬
‫לציונות בנימוק שאסור לעלות לארץ לפני ביאת המשיח ואף‬
‫אסרו על בני משפחותיהם של בני הנוער הציונים לעלות‬
‫לתורה בבית הכנסת של העיירה‪ .‬לכן‪ ,‬הצעירים הציונים נהגו‬
‫להסתיר את לימודיהם ואת תכניתם לנסוע לפלשתינה‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫הבית‬
‫הבית בו גדלתי היה בית עץ מאורך‪ ,‬עם חצר גדולה‪ .‬חלק‬
‫מחדרי הבית הושכרו לשימוש בית הספר הצ'כי בו למדתי גם‬
‫אני‪ .‬לפני הבית השתרעה חלקת אדמה בגודל חצי דונם ואמי‬
‫גידלה בה מגוון סוגי ירקות לתצרוכת המשפחה‪ ,‬כגון‪ :‬צנון‪,‬‬
‫בצל‪ ,‬אפונה ועוד‪ .‬אני עזרתי לאמא בטיפול בערוגות ואת‬
‫הירקות הטריים האלה אכלנו מדי יום‪.‬‬
‫מאחורי הבית היו רפת‪ ,‬אורווה‪ ,‬לול וכן מחסן די גדול בו אבי‬
‫היה מחזיק מזון לבעלי החיים‪ ,‬סוגים שונים של זרעים וכלים‬
‫לעבודות השדה‪ .‬השירותים שלנו היו בחוץ‪ ,‬על יד הרפת‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫בית הורי‬
‫בבית לא היו לנו ברזים למים או חשמל לתאורה‪ .‬היינו מאירים‬
‫את הבית במנורות נפט‪ .‬בקיץ היינו מתקלחים במי הנהר ואילו‬
‫בחורף היינו מתרחצים במקווה‪ .‬את הילדים הקטנים היו‬
‫רוחצים בבית בפיילה‪( ,‬גיגית) גדולה‪ .‬בבית היה בוידעם‬
‫(עליית גג)‪ ,‬בו אחסנה אמי בגדי חורף או קיץ בארגזים‪ .‬רוב‬
‫החיים בבית התנהלו בחצר ובמטבח סביב הפרפיצ'יק ‪ -‬תנור‬
‫מאורך וגדול לאפייה‪ ,‬אשר בחורף‪ ,‬כשהיה קר מאוד ואי‬
‫אפשר היה לעבוד בחוץ‪ ,‬היינו מתקבצים על ידו ומתחממים‪.‬‬
‫בימי חורף נהגנו כל הילדים הקטנים להתקבץ סביב‬
‫הפרפיצ'יק והיינו שומעים שירים חדשים ביידיש מדודה בלה‬
‫שהייתה מביאה אותם מהעיר הגדולה אצל דודה פייגה בכפר‬
‫‪23‬‬
‫סוימי‪ .‬בימי שישי היו מחממים את הפרפיצי'יק ומכניסים לתוכו‬
‫סירי צ'ולנט של מספר משפחות‪ .‬הסירים נשארו שם עד שבת‬
‫לקראת הצהריים‪ ,‬עת היו חוזרים מבית הכנסת והנערות היו‬
‫לוקחות את הסירים הביתה‪ ,‬למשפחות‪ .‬באמצע השבוע‬
‫הייתה אמא אופה בו לחם שחור ולקראת שבת חלות‬
‫ולחמניות‪ .‬אנחנו הילדים חיכינו בתאווה ללחמניות אותן היינו‬
‫פותחים ומורחים בהן שמנת (סמטנה בשפה המקומית)‬
‫ואוכלים בעונג רב‪.‬‬
‫משני צדי המטבח היו חדרי השינה‪ .‬אני ישנתי עם אחי הגדול‪,‬‬
‫נחום‪ ,‬באותו החדר‪ .‬מאיר‪ ,‬אחי הקטן‪ ,‬ישן בחדר אחר אך‬
‫בלילות בהם נשמעו יללות זאבים או כשגשם כבד‪ ,‬עם ברד‬
‫ורעמים שנשמעו בחוזקה בחוץ‪ ,‬הוא היה בא למיטתי‬
‫ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה‪ .‬פעם כשהייתי קטן מאוד‪,‬‬
‫נכנסתי למיטה של נחום והוא דחף אותי החוצה‪ .‬אמא נזפה‬
‫בו ואמרה שזה לא בסדר וזו לא התנהגות שיאה לאח בכור‪.‬‬
‫מתחת לרצפת הבית היה מרתף (קלר)‪ .‬בכל בית יהודי היה‬
‫מרתף בו נשמרה טמפרטורה קבועה כל ימות השנה‪ .‬המרתף‬
‫היה חדר גדול עם מדפים עליהם היו צנצנות רבות ובהם סוגי‬
‫מזון שונים‪ ,‬כגון‪ :‬כרוב כבוש בחביות‪ ,‬מלפפונים חמוצים‪,‬‬
‫סוגים רבים ושונים של ריבות מפירות היער‪ ,‬שקי תפוחי‬
‫‪24‬‬
‫אדמה וצנצנות גריבן – שומן אווזים עם חתיכות קטנות של‬
‫בשר אווזים‪ .‬מסלול הכנת הגריבן עבר דרך האכלת האווזים‪,‬‬
‫שחיטתם לקראת החורף והפרדה בין הבשר לשומן‪ ,‬כך שהיה‬
‫נשאר שומן עם מעט חתיכות בשר‪ .‬את הגריבן היינו מורחים‬
‫על לחם או אוכלים עם תפוח אדמה‪ .‬רק מי שאכל פרוסת לחם‬
‫מרוח עם קצת שום ועל זה שומן אווזים עם גריבן יודע מה זה‬
‫אוכל טעים‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫המשפחה שלי‬
‫ההורים עבדו קשה בבית ובמשק‪ .‬העבודה לא נגמרה לעולם‪.‬‬
‫לא היה להם זמן לבילויים‪ .‬רק בחגים ובשמחות משפחתיות‬
‫היינו מתראים עם קרובי המשפחה האחרים‪ .‬בדרך כלל היינו‬
‫נוסעים לביתו של דוד יוסקה‪ ,‬יוסף אייזנר‪ ,‬אח של אמא‪ .‬דוד‬
‫יוסקה היה אדם עשיר והזמין את משפחתו לבלות יחד אתו‬
‫לעיתים קרובות‪ .‬רוב דודותיי מצד אמא גרו קרוב אליו בכפר‬
‫סוימי שמעבר לנהר הריקה מרחק של ‪10-12‬‬
‫קילומטר‬
‫לערך‪ .‬אבא‪ ,‬לו קראנו "טאטה"‪ ,‬היה אדם שקט‪ ,‬שדאג‬
‫לפרנסת המשפחה‪ .‬אני זוכר שהיה עסוק בעבודות כל הזמן‪.‬‬
‫הוא היה אדם גבוה עם שיער שחור מלא ומתולתל‪ ,‬בעל זקן‬
‫ושפם עבים‪ .‬הוא היה מעין מושבניק של פעם‪ .‬את רוב זמנו‬
‫הקדיש אבא לעבודה‪ .‬מי שיש לו משק ובעלי חיים יודע על מה‬
‫אני מדבר‪ .‬צריך לתקן ולתחזק את המשק‪ ,‬לפזר זבל בשדות‪,‬‬
‫לחרוש‪ ,‬לזרוע‪ ,‬לקצור ולהכין קש לחורף לבעלי חיים‪ .‬בחורף‪,‬‬
‫כשלא הייתה עבודה בשדות‪ ,‬היה אבא מחלק למשקים‬
‫שיבולת שועל ותירס ומוביל בולי עצים מהיער למנסרות ולנהר‬
‫הריקה‪ .‬אני זוכר שבימי החורף הקפואים‪ ,‬כשאבא היה חוזר‬
‫מהעבודה היו על שפמו וזקנו גלדי קרח‪ .‬רוב הזמן היה אבא‬
‫מחוץ לבית עסוק בעבודתו‪ ,‬אך את השבתות והחגים היינו‬
‫מבלים יחד כל המשפחה‪ .‬היינו הולכים יחד לבית הכנסת‬
‫ומבקרים חברים‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫אם זכרוני אינו מטעני‪ ,‬אבא היה הולך לבית הכנסת גם בשבת‬
‫אחר הצהריים‪ ,‬בשביל ללמוד וגם כדי להיפגש עם אנשי‬
‫העיירה שהיו מעדכנים ומתעדכנים לגבי נושאים אישיים‪,‬‬
‫עבודה‪ ,‬עסקים וחדשות מהאזור‪ ,‬מהמדינה והעולם‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬לה קראנו "מאמה"‪ ,‬הייתה בהירת עור ושיער‪ ,‬כמו כל‬
‫משפחתה‪ .‬לאחר שנישאה קיצצה את הצמה הבלונדינית‬
‫מראשה (כך היה נהוג לעשות במשפחות הדתיות באותה‬
‫העת)‪ .‬מספרים‪ ,‬כי היא בכתה מאוד לאחר מכן ואף שמרה‬
‫את הצמה הגזורה באחד הארגזים בבוידעם‪ ,‬ארגז שהיה‬
‫אסור לנו לפתוח‪ .‬על ראשה חבשה אמא מטפחת‪ .‬בארץ‪,‬‬
‫כשהייתי מתגעגע וחושב על אמא‪ ,‬הייתי נוסע בהפסקות‬
‫מהעבודה לשכונת מאה שערים בירושלים או לשכונת ויז'ניץ‬
‫בחיפה ומסתכל על נשים דתיות בנות ‪ .43-63‬הייתי מדמיין‬
‫את אמא‪ ,‬איך היא הייתה נראית היום לו עדיין הייתה בחיים‪.‬‬
‫אמי עבדה רוב שעות היום בתוך בית‪ .‬היו לה שבעה ילדים‬
‫אשר סיפקו לה עבודה רבה‪ :‬לבשל‪ ,‬לאפות‪ ,‬לתפור‪ ,‬לתקן‬
‫בגדים (והיה הרבה לתקן כי היינו ילדים שמטפסים ומשחקים‬
‫ולכן הבלאי היה גדול) ולהכין אותנו לבית הספר ולחדר‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬היא חלבה את הפרות ומכרה חלב ללקוחות שבאו‬
‫אלינו הביתה‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫לאמא היו ארבע אחיות ואח אחד‪ .‬בחול המועד פסח ובסוכות‪,‬‬
‫היינו נוסעים לבקר את האחיות ואת אחיה של אמא אשר גרו‬
‫בכפר סוימי במרחק ‪ 23-22‬ק"מ מאתנו‪ .‬בחורף היינו נוסעים‬
‫במזחלת שלג ועל צוואר הסוס היה פעמון לגירוש הזאבים‪.‬‬
‫במזחלת ישבו ההורים מקדימה ואנחנו מאחוריהם‪ ,‬מכורבלים‬
‫בשמיכות ושרים‪ .‬אלה היו ימים שמחים‪.‬‬
‫אינני זוכר בן כמה הייתי אבל אני זוכר חתונה שנערכה בחצר‬
‫בין הבתים של דודה פייגה ובין הבית של דודה מרים‪ .‬חיתנו‬
‫יתומה בשם רחל‪ .‬אני זוכר שולחנות עמוסים בכול טוב שדודה‬
‫פייגה אירגנה‪ ,‬התרוצצה ודאגה שהכול יהיה בסדר‪ .‬אני זוכר‬
‫את הכליזמרים ואת (הגרמר) החרזן שהיה מחרז ברכות‬
‫לכלה‪ ,‬לחתן ולאורחים‪ .‬אחרי האוכל והשתיה הכלזמרים‬
‫המשיכו לנגן והצעירים התחילו לרקוד‪ .‬בהתחלה מצווה_טנץ‪,‬‬
‫הבנות החזיקו מטפחת בצד אחד והבנים מצד שני‪ .‬אחרי זה‬
‫הבנים עלו על השולחנות ורקדו‪ .‬היה מאוד שמח (כנראה‬
‫ששתו קצת יותר מדי)‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬כאשר נהיה מאוחר‪ ,‬נשארנו‬
‫לישון אצל משפחת אייזנר‪ .‬דודה פייגה סידרה לשינה‪ ,‬שניים‬
‫במיטה‪ .‬בן דודי ישראל וייס שהיה חייל בצבא ביקש לישון יחד‬
‫איתי היות שאני קטן וישן רגוע (קיבל חופשה לחתונה)‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫אני זוכר שיחה ארוכה בין אבא לאמא אשר חזרה על עצמה‬
‫מספר פעמים‪ .‬השיחה עסקה‬
‫בשאלה למי לקנות בגדים‬
‫חדשים? אבא אמר שהיות ונחום נוסע ללמוד בעיר הוא צריך‬
‫בגדים חדשים‪ .‬אימא אמרה שצריך לקנות ליהודית שמלות‬
‫מכיוון שהיא הופכת להיות נערה ‪ -‬אישה‪ .‬בדרך כלל היינו‬
‫מקבלים בגדים חדשים פעמיים בשנה‪ :‬בראש השנה ובפסח‪.‬‬
‫לא היינו עשירים אך גם לא עניים‪ .‬בנוסף‪ ,‬הייתה הכנסה‬
‫נוספת מהשכרת חדרים לבית ספר הצ'כי‪ .‬היה לנו כל מה‬
‫שצריך ולא יותר‪ .‬אמא הייתה חובצת גבינות מהחלב‪.‬‬
‫התרנגולות והאווזים סיפקו לנו ביצים ובשר‪ ,‬כך שלא היה‬
‫חסר לנו אוכל‪.‬‬
‫אני זוכר שהיינו ילדים בריאים ושמחים ועזרנו להורים‬
‫במלאכות המשק השונות‪ .‬אחי נחום‪ ,‬שהיה גדול ממני ב‪4-‬‬
‫שנים‪ ,‬היה בחור עדין ומופנם והעדיף לקרוא מאשר לעזור‬
‫במשק‪ .‬הוא אמנם עזר בבית אבל לא ציפו ממנו שיהיה‬
‫חקלאי כמו אבא‪ .‬כשהיה בן ‪ 26‬הוא נשלח ללמוד חייטות‬
‫בעיר הגדולה חוסט‪.‬‬
‫אחותי הגדולה יהודית למדה בבית הספר ועזרה בעבודות‬
‫הבית ובמשק ולפעמים אף עזרה לי בשיעורים‪ .‬אני זוכר‬
‫שבקיץ אחותי ואני היינו מלקטים פירות יער כדי להכין ריבות‬
‫‪23‬‬
‫וגם אוספים עלים מסוימים מהעצים ביער‪ ,‬מייבשים אותם‬
‫ומכינים מהם תה‪.‬‬
‫אני‪ ,‬למשל‪ ,‬האכלתי את בעלי החיים‪ .‬בייחוד אהבתי לטפל‬
‫בסוסים‪ .‬הייתי לוקח אותם לנהר משקה אותם‪ .‬בעונת איסוף‬
‫תפוחי האדמה עזרתי בקשירת השקים ובחלוקתם לפועלים‬
‫השכירים של אבא‪ .‬עזרתי גם למרוח גריז (חומר שומני) על‬
‫גלגלי העגלה ולפעמים אף הרמתי רגל של סוס על מנת‬
‫שאבא יוכל לפרזל אותו‪.‬‬
‫אביו של אבי‪ ,‬סבא זאב (שאחי נקרא על שמו)‪ ,‬גר במרחק‬
‫שני רחובות לידנו‪ .‬הוא היה רזה וזקן ובעל זקן סיני‪ .‬יתר‬
‫הסבים והסבתות שלי נפטרו צעירים ואיני זוכר אותם‪.‬‬
‫היו לנו שתיים או שלוש פרות‪ ,‬שני סוסים ואדמה ליד נהר‬
‫הריקה‪ ,‬בה גידלנו בעיקר תפוחי אדמה‪ ,‬כרוב ותירס‪ .‬הרועה‬
‫של השכונה היה אוסף בבוקר את הפרות מהרפת אל המרעה‬
‫ואחרי הצהריים היה מחזירן‪ .‬על כל צוואר פרה היה פעמון‬
‫עם צלצול שונה כך שניתן היה להבדיל ביניהן‪.‬‬
‫באחת הפעמים בהן שיחקתי בחצר‪ ,‬הבחנתי כי הפרה‬
‫האדומה רובצת על הרצפה באופן שאינו כרגיל‪ .‬רצתי הביתה‬
‫לספר זאת לאימי אשר הורתה לי להישאר בבית לשמור על‬
‫‪23‬‬
‫האחים הקטנים ואימי רצה אל הפרה‪ .‬כעבור זמן לא רב היא‬
‫שבה וקראה לי לראות את העגלה הקטנה שהפרה המליטה‪.‬‬
‫הפירות סביב הבית היו גדלים פרא על ההרים מאחורי הבית‪.‬‬
‫היינו קוטפים תפוחים‪ ,‬אגסים ושזיפים בקיץ‪ ,‬מחביאים אותם‬
‫בתוך הקש (כדי שלא ירקבו) ובחורף היינו מוציאים אותם‬
‫ומתחרים עם ילדים אחרים כמה פירות ומאיזה סוג נשארו‬
‫לכל אחד‪.‬‬
‫הווי הלימודים בבית הספר ובחדר‬
‫מאחר והיינו משפחה דתית‪ ,‬גידלתי פאות קטנות מאחורי‬
‫האוזן‪ ,‬וחבשתי כובע קסקט‪ .‬בבוקר למדנו בבית הספר הצ'כי‬
‫יחד עם ילדי הגויים ואחרי הצהריים למדנו בחדר אצל רבי‬
‫אלטר‪ .‬בבית הספר הצ'כי הקטן שהיה צמוד לבית למדתי‬
‫לימודים כלליים בצ'כית‪ .‬המורה הצ'כי מבית הספר היה לוקח‬
‫אותנו מדי פעם ליער בכדי ללמד על סוגי עצים וצמחים שונים‪.‬‬
‫בחורף‪ ,‬היינו מתחרים מי גולש מהר יותר במזחלת במדרון‬
‫ההר ומי מחליק מהר יותר על הנהר הקפוא‪ .‬פעם אחת‪ ,‬אפילו‬
‫שברתי את הרגל בזמן שהחלקתי שם‪ .‬המורה הצ'כי היה‬
‫רוחץ בחורף בנהר כאשר פלג גופו העליון עירום‪ ,‬למרות הקור‬
‫העז‪ ,‬ואני זוכר שמאוד התפעלנו מכך‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫בנוסף ללימודים בבית הספר הצ'כי‪ ,‬כבר בגיל שלוש התחלתי‬
‫ללמוד בחדר‪ .‬הלימודים בחדר היו ביידיש‪ ,‬השפה שדיברנו גם‬
‫בבית‪ .‬המורה שלנו היה הרב אלטר‪ ,‬יהודי בעל זקן די ארוך‪,‬‬
‫כיפה גדולה שנראתה כמו כובע ובגדים שחורים‪ .‬הרב אלטר‬
‫נראה לי כאדם זקן ודי סימפטי‪ .‬לא הייתי גאון ולא "לפלף"‬
‫אלא ילד שאהב לעשות מידי פעם מעשי קונדס‪.‬‬
‫כשהייתי ילד בן ‪ 8‬לערך‪ ,‬השתתפתי עם ילדים מהחדר‬
‫במעשה ענישה כנגד ילד מלשין‪ .‬תפסנו צרעה וקירבנו לילד‬
‫המלשין כדי שתעקוץ אותו בכף היד‪ .‬אם אותו ילד היה ממשיך‬
‫להלשין‪ ,‬היינו נותנים לצרעה לעקוץ אותו גם על הלחי‪ .‬היד‬
‫והלחי היו מתנפחים‪ .‬כשנודע הדבר ברבים‪ ,‬הזמין רבי אלטר‬
‫את הילדים האשמים יחד עם אחד ההורים‪ .‬כאשר אמי הלכה‬
‫איתי לרבי‪ ,‬היא אמרה שאני חיים הקטן שלה‪ ,‬ילד טוב ועדין‬
‫שלא יכול לעשות דבר שכזה‪.‬‬
‫בישראל‪ ,‬פגשתי בחור בן גילי בשם נתן זינגר מקריית אתא‪,‬‬
‫שזכר שלמדנו יחד בחדר אצל הרב אלטר וסיפר כי הרב היה‬
‫נרדם לפעמים ופעם הבנים הגדולים הדביקו לו את הזקן‬
‫לשולחן ובפעם אחרת‪ ,‬הזיזו לו את הכיסא לאחור בעת שניסה‬
‫להתיישב והוא נפל‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫בכל פעם שביצענו מעשה לא יפה בחדר‪ ,‬הרב היה מרביץ לנו‬
‫עם חגורה‪ .‬בבית הספר היו מרביצים עם מקל או סרגל‪.‬‬
‫המכות לא היו מכות חזקות מאוד‪ .‬זו הייתה צורת הענישה בה‬
‫השתמשו כנגד מעשי הקונדס שלנו‪.‬‬
‫משחקי ילדות‬
‫מאחר ולמדנו בבוקר בבית הספר הצ'כי ואחר הצהריים בחדר‬
‫ועוד היינו צריכים לקחת חלק במלאכות משק הבית השונות‬
‫לא נותר לנו הרבה זמן פנוי‪ .‬את מעט הזמן החופשי שהיה לנו‬
‫העברנו במשחקים כגון מי רוכב מהר יותר על סוס או על‬
‫אופניים‪ ,‬מי חוצה את הנהר מהר יותר בשחייה ועוד‪ .‬בחג‬
‫חנוכה שיחקנו בחץ וקשת ‪ -‬יוונים מול מכבים‪ .‬בחורף גלשנו‬
‫עם מזחלת על הקרח והשלג‪.‬‬
‫בקיץ בילינו לרוב בשחייה בנהר‪ .‬כבר בגיל צעיר‪ ,‬עברנו קורס‬
‫שחייה מזורז‪ :‬האחים הבוגרים היו זורקים אותנו‪ ,‬מהגשר‬
‫לנהר הריקה ומצפים שנתחיל לשחות‪ .‬משני צדי הנהר עמדו‬
‫הבנים הבוגרים ששמרו שאף אחד לא יטבע ומי שלא הצליח‪,‬‬
‫נעזר בהם‪ .‬מאז אני שוחה טוב‪ ,‬אבל בסגנון משונה אשר‬
‫דומה לשחיית כלב‪ .‬כמו ילדים אחרים‪ ,‬אהבתי גם לרכב על‬
‫סוסים‪ ,‬לטפס על עצי פרי ולקטוף מהפירות‪ .‬ידעתי לרכב על‬
‫אופניים ואפילו לתקן חוליה בשרשרת שלהם‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫חיי הקהילה‬
‫בעיירה ביסטרה היו שני בתי כנסת‪ .‬בית הכנסת שבו‬
‫התפללנו היה ממוקם בין שני פלגים של נהר הריקה‪ .‬בבית‬
‫הכנסת הזה היה החדר בו למדתי ואליו הלכנו בערבי שישי‬
‫ובשבתות‪ .‬אני זוכר מבית הכנסת בעיקר את נגינות התפילה‪,‬‬
‫כמו "אל מלא רחמים"‪ .‬אהבתי את חזן בית הכנסת ואת שירי‬
‫התפילה שנשמעו למרחוק‪ -‬הנעימה הייתה אוחזת בי‬
‫ומרטיטה את קירות בית הכנסת‪.‬‬
‫עד היום‪ ,‬למרות שאיני אדם דתי‪ ,‬אני מתרגש מאוד כאשר אני‬
‫שומע את הנעימות הללו‪ ,‬המיוחדות לאזור בו גדלתי‪ .‬בכניסה‬
‫לבית הכנסת היה חדר מבואה בו הונחו המטריות והמעילים‪,‬‬
‫אך למבואה זו היה שימוש נוסף ‪ -‬האנשים שלא התפללו היו‬
‫עומדים בו ומעבירים את זמנם ברכילות עסיסית ועדכנית‪.‬‬
‫באחד מערבי שבת עשיתי מעשה אסור בבית הכנסת‪ .‬אינני‬
‫זוכר מה זה היה אך אני זוכר שעוררתי את כעסו של אבא‪.‬‬
‫בתגובה ברחתי מבית הכנסת לבית הספר שהיה צמוד‬
‫לביתנו‪ ,‬התחבאתי מתחת לשולחן של המורה ו‪ ...‬נרדמתי‪.‬‬
‫כשאבא חזר מבית הכנסת‪ ,‬אמא שאלה אותו "איפה‬
‫חיימ'קה?" ולאבא לא הייתה תשובה כי הוא חשב שכבר‬
‫הגעתי הביתה‪ .‬ההורים החלו לחפש אותי יחד עם השכנים‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫חיפשו באורווה‪ ,‬אצל השכנים והחברים ולא מצאו אותי בשום‬
‫מקום‪.‬‬
‫לאחר שעות רבות‪ ,‬אחרי שהילדים הקטנים כבר נרדמו ואבא‪,‬‬
‫אמא‪ ,‬נחום ויהודית ישבו סביב השולחן וחיכו לי‪ ,‬התעוררתי‬
‫מתחת לשולחן המורה וחזרתי הביתה‪ .‬אמי באה לקראתי‬
‫וחיבקה אותי‪ ,‬האחים שאלו אותי איפה הייתי ואבא שתק כל‬
‫אותה עת‪ .‬לבסוף הרים את קולו ואמר‪" :‬לך מהשולחן! אתה‬
‫לא אוכל ארוחת ערב‪ .‬לך למיטה‪ ".‬עונש זה היה חמור מכיוון‬
‫שהאוכל ביום שישי היה האוכל הטוב של השבוע‪ .‬כל הלילה‬
‫לא נרדמתי ובבוקר‪ ,‬כשאבא הלך לבית הכנסת‪ ,‬נשארתי‬
‫בבית וכל מה שחשבתי היה "מה אבא יעשה? מה יגיד?"‬
‫חששתי מאוד כי אבא היה שקט ומופנם ולא הסגיר את‬
‫מחשבותיו‪ .‬כאשר אבא חזר מבית הכנסת‪ ,‬הוא התנהג כאילו‬
‫דבר לא קרה‪ .‬בשלב כלשהו‪ ,‬בחצר‪ ,‬ניגשתי וחיבקתי את אבא‬
‫ולהפתעתי‪ ,‬הוא לא עשה דבר מלבד לחבק אותי חזרה‪ .‬ברגע‬
‫שאבא חיבק אותי התחלתי לבכות ועד היום דמעות עולות‬
‫בעיניי כשאני נזכר בכך‪ .‬גם כיום כשאני משחק מחבואים עם‬
‫הנכדים אני מפחד שהם יעשו לי אותו הדבר‪.‬‬
‫זכור לי גם שבימי חמישי‪ ,‬הנערים הגדולים היו עושים סוג של‬
‫תערובת רעל שנקרא (מסלה) שהכילה תולעים אותם אנחנו‬
‫‪24‬‬
‫הילדים הקטנים אספנו מהמזבלה‪ .‬הם היו עולים במעלה‬
‫הנהר ומפזרים את הרעל בשני צדדיו ואנחנו‪ ,‬הילדים הקטנים‬
‫היינו אוספים את הדגים המתים במורד הנהר ומביאים מהר‬
‫הביתה על מנת להוציא את הרעל ולהכין את הדגים לשבת‪.‬‬
‫בעבודות הנשים היה שיתוף וכל אישה עזרה לרעותה‬
‫בסביבה הקרובה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬הן היו מפטמות את האווזים יחד‪,‬‬
‫שרות ומרכלות קצת‪ .‬כך עברו מבית לבית של החברות‪ ,‬תוך‬
‫ביצוע עבודה משותפת‪.‬‬
‫אהבתי את הימים שלקראת החורף‪ ,‬בהם מספר נשים היו‬
‫מתאספות להכין כרוב חמוץ בחבית‪ .‬הן היו מנצלות את‬
‫ההזדמנות למפגש חברתי‪ .‬ביחד הן היו קוצצות את הכרובים‬
‫ותוך כדי כך שרות שירים‪ ,‬צוחקות‪ ,‬מרכלות ועושות שידוכים‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬היינו זוכים בחלקו האמצעי של הכרוב‪ ,‬החלק‬
‫הקשה אותו היינו אוכלים בהנאה רבה‪.‬‬
‫מכל אנשי העיירה שלי‪ ,‬ששרדו נשארתי בקשר עם משפחת‬
‫לחמנוביץ'‪ .‬משפחת לחמנוביץ' היו שכנים שלנו שגרו מעברו‬
‫השני של נהר הריקה וגשר חיבר בינינו לבינם‪ .‬אהבתי בעיקר‬
‫את אחד האחים‪ ,‬מאיר‪ ,‬שהיה גדול ממני במספר רב של‬
‫‪26‬‬
‫שנים‪ ,‬בחור שובב אשר ארגן אותנו הילדים בחורף לתחרות‬
‫ריצה על השלג בלי נעליים‪ .‬העירו לו פעם על מעשה זה‪.‬‬
‫בזמן המלחמה משפחתו נמלטה לרוסיה‪ ,‬שם התגייסו הבנים‬
‫לשרת בבריגדה הצ'כית בפיקודו של הגנרל לודביק סבובודה‬
‫(אתייחס לכך בהמשך)‪ .‬שלושה אחים ושתי אחיות מהם שרדו‬
‫את המלחמה וכיום הם גרים בהוד השרון‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫בריחה וה ישרדות בימי המלחמה‬
‫הבריחה מהבית‬
‫בשנת ‪ 2333‬צ'כוסלובקיה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית‪.‬‬
‫ההונגרים ששיתפו עימם פעולה‪ ,‬קיבלו את אזור הקרפטים‬
‫בדרום מזרח סלובקיה‪ ,‬שם נמצאה העיירה שלנו‪ .‬בשנת‬
‫‪ 2342‬גזרו ההונגרים גזירה שכל מי שלא יליד המקום יגורש‬
‫חזרה למקום ממנו הגיע‪ .‬הגזירה הגיעה לפתחנו מאחר‬
‫והמשפחה של אבי הגיעה מפולין‪.‬‬
‫בשבת בבוקר‪ ,‬ביוני ‪ ,2342‬נכנסה אמא לחדר שלנו כשעיניה‬
‫אדומות מבכי‪ .‬והעירה אותי ואת מאיר אחי הצעיר שהיה בן ‪4‬‬
‫ושישן איתי יחד במיטה‪ .‬שאלתי אותה "למה את בוכה?"‪,‬‬
‫מאחר ולא ראיתיה בוכה עד כה‪ ,‬ובתשובתה היא אמרה לנו‬
‫שהז'נדרמרים (אנשי המשטרה) ההונגרים באו ואמרו שעלינו‬
‫לארוז קצת דברים ולצאת מהבית ולהגיע לחצר בית הכנסת‪.‬‬
‫שאבא לא נמצא והיא לא יודעת מה לעשות ומה לקחת‪.‬‬
‫שאלתי אותה "איפה אבא?" והיא אמרה שהוא יצא מוקדם‬
‫יותר כדי להאכיל ולהשקות את בעלי החיים ומשם המשיך‬
‫לבית הכנסת‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫עד היום אינני יודע למה עשיתי את זה‪ ,‬אבל לקחתי את מאיר‬
‫אתי ויצאנו שנינו בכותנות לילה דרך הדלת האחורית‬
‫שהובילה אל הרפת‪ .‬משם הלכנו יחפים דרך השדות לנהר‬
‫הריקה על מנת לחצות אותו ולהגיע לכפר סֹוימי אל דוד יוסקה‬
‫שהיה מקושר עם השלטונות ועם אנשים רבים ושקיוויתי כי‬
‫יוכל לעזור לנו‪.‬‬
‫ניסיתי לחצות את הנהר כשאחי מאיר רכוב על כתפיי אך‬
‫הנהר היה עמוק מידי ולא הצלחתי לשחות אתו‪ .‬פחדתי‬
‫ששנינו נטבע‪ .‬לכן‪ ,‬החזרתי אותו קרוב לבית של הופמן‪ ,‬אשר‬
‫גר קרוב לבית שלנו וראיתי שהוא הולך הביתה‪ .‬זו הייתה‬
‫הפעם האחרונה שראיתי אותו‪ .‬חזרתי לנהר וחיפשתי מקום‬
‫רדוד על מנת לחצות אותו‪ .‬למרות שנסחפתי קצת בזרם‬
‫החזק חציתי אותו לבדי אך כובע הקסקט שלי נסחף במים‪.‬‬
‫לאחר חציית הנהר הלכתי יחף כעשרה קילומטרים כאשר‬
‫לגופי כותונת לילה רטובה‪ .‬רעדתי מקור‪ ,‬רגליי כאבו מדריכה‬
‫על האבנים הקטנות והחדות ועל קוצים שחדרו לעורי‪ ,‬אך מה‬
‫שעמד לנגד עיניי היה להגיע מהר לסוימי לדוד יוסקה ולעזור‬
‫למשפחתי‪.‬‬
‫בדרך לדוד יוסקה‪ ,‬שגר בסֹוימי‪ ,‬עברתי דרך כפר בשם מיידן‪.‬‬
‫לאורך שני הכפרים (מיידן וסוימי) הביטו בי אנשים רבים‬
‫‪23‬‬
‫כשאני מהלך כך לבדי‪ ,‬ילד בן ‪ 22‬יחף ורטוב‪ .‬כאשר הגעתי‬
‫לדוד יוסקה‪ ,‬סיפרתי לו מה קרה אך הוא כבר ידע כיוון שגם‬
‫את משפחתה של אשתו‪ ,‬הדודה פייגה‪ ,‬באו לקחת‪.‬‬
‫הדוד נתן הוראה למשרתת‪ ,‬אנצי‪ ,‬לתת לי בגדים ונעליים‬
‫ואמר לי לא לצאת מהבית כדי שלא יראו אותי בחוץ כי‬
‫הז'נדרמרים הסתובבו בסֹוימי‪ .‬רציתי לחזור לעיירה שלי‪,‬‬
‫להורים ולאחים‪ ,‬שלא ידאגו לי אך הדוד אמר שהם יצטרכו‬
‫לעבור את סוימי בדרך לפולין ושהוא ימצא דרך למסור להם‬
‫שאני אצלו ושהכול בסדר‪.‬‬
‫לא נפרדתי מהוריי ואחיי‪ ,‬לא הספקתי להתחבק ולהתנשק‬
‫איתם ומאז לא ראיתי אותם‪ .‬דבר זה מציק לי עד היום‪.‬‬
‫החיים בבית הדוד יוסק'ה‬
‫הסתתרתי בביתו של הדוד יוס'קה במשך שנתיים וחצי מיוני‬
‫‪ 2342‬עד תחילת ‪ .2344‬החיים בביתו היו טובים‪ .‬את רוב‬
‫זמני ביליתי בבית ובחצר‪ .‬החלפתי את שם משפחתי מנוימן‬
‫לאייזנר שהוא שם המשפחה של הדוד יוסקה‪ .‬מכיוון שלא‬
‫הייתי מקומי (ולא חוקי)לא יכולתי ללכת לבית הספר אך מידי‬
‫פעם הייתי לוקח את המחברת של בן דודי נחום שהיה בן גילי‬
‫וקורא קצת‪ .‬בשבתות‪ ,‬היו זוגות צעירים יוצאים עם הילדים‬
‫לטייל בשטח הפתוח שבין הכפר סוימי לבין העיירה וולובה‪,‬‬
‫‪33‬‬
‫שם הייתה באר עם מים בטעם של סודה (ביידיש קראנו לה‬
‫זורוואסר) וגם אני הייתי יוצא לשם‪ .‬באזור זה הסתובבו הרבה‬
‫ילדים בגילי והשתדלתי שלא להתבלט ביניהם‪.‬‬
‫לא היו לי הרבה חברים‪ ,‬אך הדודה פייגה (ציפורה) הרשתה‬
‫לי להחזיק כלב למרות שזה לא היה מקובל באותם זמנים‬
‫אצל יהודים דתיים‪ .‬סידרתי לכלב מקום נעים מתחת למדרגות‬
‫בכניסה האחורית של הבית‪ .‬למשפחת אייזנר היו שני סוסים‬
‫יפים‪ ,‬תרנגולות ואולי גם פרה‪ .‬ליד הבית זרם נחל הפויק שבו‬
‫ביליתי זמן רב‪ .‬הייתי מסדר בו אבנים ובונה מהן בריכת מים‬
‫ומפלי מים ודג דגים קטנים‪ .‬רוב הזמן ביליתי בחצר הבית‬
‫ומדי פעם דוד יוסקה השאיר לי קצת כסף כדי שאעלה לחנות‬
‫של הפטמן במרחק של חצי קילומטר לקנות ממתקים‪.‬‬
‫בשלב מסויים‪ ,‬הדוד יוסקה גויס לפלוגות העבודה‪ .‬דודה פייגה‬
‫הייתה צריכה לדאוג לילדיה ולעסקי בעלה שכבר לא היה‬
‫בבית‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬הבנתי את המצב וניסיתי לא להפריע יתר‬
‫על המידה‪.‬‬
‫נחום‪ ,‬אחי הגדול שגר ולמד בעיר חוסט‪ ,‬לא היה בבית בזמן‬
‫הגירוש‪ .‬הוא המשיך ללמוד ולעבוד בחוסט והיה מגיע מדי‬
‫פעם לבקר אותי‪ .‬פעם הלכתי עם נחום לטייל ביער ונעמדנו‬
‫להסתכל בעבודתם של חוטבי העצים‪ .‬כעבור זמן מה נעשה לי‬
‫‪32‬‬
‫קר‪ .‬כשאמרתי לנחום שקר לי‪ ,‬הוא אמר לי "רוץ לעץ הבוק‬
‫וחזור אליי ולא יהיה לך קר"‪ .‬רצתי‪ ,‬חזרתי אליו ואמרתי לו‬
‫שעדיין קר לי‪ ,‬אז הוא אמר לי "תרוץ עוד פעם ותחזור"‪.‬‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬כאשר אני נוסע כאיש עדות לפולין וקר‬
‫בחוץ‪ ,‬אני נזכר במה שאחי נחום אמר לי ואומר לילדים לרוץ‬
‫למקום מסוים ולחזור או לקפוץ קצת וככה הם באמת‬
‫מתחממים‪.‬‬
‫בהדרגה החלו להגיע אלינו ידיעות לא משמחות מפולין‪ .‬ב‪-‬‬
‫‪ 2342‬אנשים כבר ידעו שלא טוב שם‪ ,‬אבל לא ידעתי מי אמר‬
‫להם ואיך ידע‪ .‬בתור ילד לא שיתפו איתי את המידע הזה‪.‬‬
‫בוקר אחד הגיע שמואל כץ‪ ,‬גיסו של דוד יוסקה וסיפר שאפשר‬
‫לפדות מפולין את בני משפחותינו תמורת כסף‪.‬‬
‫דודיי‪ ,‬יוסקה ודודה ופייגה החלו לאסוף כסף אך כאשר הגיעו‬
‫לגבול פולין‪ ,‬עם הכסף שנאסף‪ ,‬גילו כי המשפחות נרצחו‬
‫וכבר לא היה את מי להציל‪.‬‬
‫על פי מידע שקיבלתי מיוסף‪ ,‬מאיר ואפריים לחמנוביץ שהיו‬
‫שכניי וניצלו כשברחו לרוסיה‪ ,‬הגיעו אליהם שמועות כי תושבי‬
‫ביסטרה שהוגלו לפולין ובהם גם בני משפחתי‪ ,‬נרצחו ונקברו‬
‫יחד עם עוד ‪ 23,000‬יהודים תושבי האזור‪ ,‬בשני קברי אחים‪,‬‬
‫‪32‬‬
‫ביער סמוך לעיר קמיניץ‪-‬פדולסקי הנמצאת כיום בתחום‬
‫אוקראינה‪.‬‬
‫בזמן המלחמה‪ ,‬שירתו אפרים‪ ,‬יוסף ומאיר לחמנוביץ‬
‫בבריגדה הצ'כוסלובקית בפיקודו של גנרל סבובודה שסופח‬
‫לצבא הרוסי ואשר נלחם בגרמנים‪ .‬אפרים שירת כסייר באזור‬
‫זה מאחר והוא הכיר היטב את האזור‪ .‬הוא סיפר לי שראה‬
‫במו עיניו את קברי האחים וחלקי עצמות שנתגלו‪ .‬הוא לקח‬
‫שבויים גרמנים והונגרים שהוא הביא שיכסו את הקברים‬
‫באדמה‪.‬‬
‫במשך שנים ערכתי בירורים רבים דרך "יד ושם"‪ ,‬רבני חב"ד‬
‫וקהילת לבוב שבאוקראינה למציאת המיקום המדויק של‬
‫קבורת משפחתי ובשנת ‪ 2322‬נסעתי לראשונה לקמיניץ‪-‬‬
‫פודולסקי על מנת לומר שם קדיש על משפחתי‪ .‬סיירתי‬
‫במקום בלוויית שני מורי דרך מקומיים וגיליתי שידוע להם על‬
‫קברי אחים הממוקמים במרחק ‪ 23‬ק"מ זה מזה‪ .‬על השלט‬
‫היה כתוב שנרצחו ב‪ 2342 -‬ואפרים לחמנוביץ אמר לי ב‪-‬‬
‫‪.2342‬‬
‫בתוך העיר עצמה מצאתי אנדרטה שהוקמה לזכר הרצח‪ ,‬על‬
‫ידי כומר צרפתי וכומר הונגרי‪ ,‬אולם עליה נרשם שההרג בוצע‬
‫בשנת ‪ .2342‬מפאת חוסר הודאות לא אמרתי קדיש אך‬
‫‪33‬‬
‫למרות זאת חזרתי משם בתחושת הקלה של סגירת מעגל כי‬
‫לפחות יצא לי לעבור באותם מקומות בהם עברו בני משפחתי‬
‫(הדברים שלא נאמרו בפגישה שלא הייתה בקברי האחים‬
‫בהמשך)‪.‬‬
‫בזמן שגרתי אצל דוד יוסקה בסוימי‪ ,‬רציתי לראות איך החיים‬
‫בעיירה וולובה‪ ,‬שם גרה דודתי‪ ,‬טובה (תרזה) גולדברג‪,‬‬
‫אחותו של אבי‪ .‬בעלה של דודתי נלקח לעבודות כפייה והיא‬
‫נשארה לבדה עם ילד בן ‪ 4‬או ‪ .4‬ביקשתי להגיע אליה לביקור‬
‫של מספר ימים כדי לראות את השוק השבועי הגדול‪ ,‬אך‬
‫לאחר יום אחד בביתה היא אמרה לי "חיימקה‪ ,‬חזור בחזרה‬
‫לדוד יוסקה כי אין לי מה לתת לך לאכול‪ .‬אני בקושי מאכילה‬
‫את בני הקטן"‪ .‬חזרתי לדוד יוסקה‪ ,‬וכאשר שאלו אותי למה‬
‫חזרתי כל כך מהר‪ ,‬סיפרתי להם את מה שאמרה לי הדודה‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬סיפרה לי הדודה שדוד יוסקה שלח לה מדי פעם כסף‬
‫למחייה‪.‬‬
‫כשדודה טובה הגיעה לבירקנאו‪ ,‬נלקח מידיה בנה ונמסר‬
‫לאישה מבוגרת‪ ,‬יחד הם נשלחו למשרפות‪ .‬הדודה נשארה‬
‫בחיים וכך גם בעלה‪ .‬הם נפגשו שוב לאחר המלחמה‪ ,‬חיו‬
‫בצ'כיה‪ ,‬הולידו בת ועלו לארץ בשנת ‪ .2364‬מאז השואה‬
‫‪34‬‬
‫הדודה לא חזרה לאיתנה מבחינה נפשית והמשיכה לחוות כל‬
‫חייה את התקופה בבירקנאו ולדבר על הבן שנלקח ממנה‪.‬‬
‫בתה‪ ,‬שנולדה לאחר המלחמה‪ ,‬נפטרה מגידול סרטני במוח‬
‫מבלי שהותירה אחריה ילדים‪ .‬כשהתכתבתי עם הדודה בזמן‬
‫שעוד הייתה חיה בצ'כיה‪ ,‬חתמתי בשם חיים אייזנר ובתגובה‬
‫היא כתבה לי שאני היחידי מכל משפחת נוימן ששרדתי ולכן‬
‫היא מבקשת שאחזור לשם נוימן‪ .‬לבקשתה‪ ,‬אכן החזרתי את‬
‫שמי לנוימן והודעתי לה שאני מעברת את השם (לפי הוראת‬
‫בן‪ -‬גוריון) ומשאיר את החלק הראשון‪ :‬נוי‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫טובה‪ ,‬בריש בעלה ויהודית ביתם‬
‫מידי פעם הודיעו בסוימי על צעירים יהודים שברחו מפולין‬
‫והגיעו לגבול הרי הקרפטים ההונגריים ושצריך להעביר אותם‬
‫לעיירה וולובה ומשם הם יעברו לערים‪ ,‬שם יתפזרו בין‬
‫היהודים‪.‬‬
‫לדוד יוסקה היו שני סוסים והוא הצליח לגייס עוד סוס‬
‫מהשכנים‪ .‬דוד יוסקה‪ ,‬בן דודי נחום ואני רכבנו לגבול פולין‬
‫ומשם הברחנו את היהודים על הסוסים‪ ,‬דרך היערות‪ ,‬כול‬
‫‪36‬‬
‫אחד מאתנו הרכיב בן אדם והבאנו אותם לוולובה‪ .‬חזרנו על‬
‫מעשה זה מספר פעמים‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬ישבתי עם חברים ב"מרכז חורב" בחיפה וביניהם‬
‫מוישה לב שפר וסיפרתי את הסיפור הזה‪ .‬הוא קפץ ואמר‬
‫שהוא ומשפחתו אשר היו מעבירים לוחות עצים מהמנסרות‬
‫לעיר חוסט היו עושים חלל בתוך המשאיות ובתוך החלל הזה‬
‫היו מכניסים את היהודים שברחו ומעבירים אותם לחוסט‪.‬‬
‫בעונת הפשרת השלגים היו מגיעים לכפר גויים מרומניה‬
‫שכונו וולוחים‪ .‬הוולוחים היו לבושים באופן שונה מאתנו‪,‬‬
‫במכנסי צמר עבים ועל רגליהם נעלו חלק מצמיג שקשרו‬
‫בחבלים‪ .‬הם חבשו כובעי צמר עבים ואכלו לחם מקמח תירס‪,‬‬
‫גבינות או בשר עם שומן והרבה בצל ובנוסף הרבו לשתות‬
‫שתייה חריפה‪.‬‬
‫דוד יוסקה‪ ,‬שהיה יערן‪ ,‬העסיק את הוולוחים בעונת הפשרת‬
‫השלגים‪ ,‬כאשר הנהר היה עולה על גדותיו‪ .‬הם היו כורתים‬
‫עצים‪ ,‬קושרים אותם יחד‪ ,‬בונים מהם רפסודות ומשיטים אותן‬
‫במורד בנהר לערים בכדי למכור אותם שם‪ .‬בעונה זו של‬
‫השנה הייתה עבודה רבה‪ .‬גם אני‪ ,‬אף שהייתי ילד‪,‬‬
‫השתתפתי בעבודה כמו הגדולים‪ .‬הייתי מודד את גודל בולי‬
‫‪31‬‬
‫העץ וכמה קוב הם מכילים‪ .‬ידעתי למדוד את העצים לפי‬
‫טבלה שהוכנה מראש‪ .‬בנוסף הייתי מעביר מסמכים‬
‫מהמנסרות לשותף של דוד יוסקה באופניים‪.‬‬
‫מועד הבר המצווה שלי התקרב ולא היה מי שיכין אותי להניח‬
‫תפילין או לעלות לתורה‪ .‬דוד יוסקה אמנם הבטיח לי שיעשה‬
‫לי בר מצווה אך הוא נלקח לעבודות כפייה בפלוגות העבודה‬
‫של ההונגרים (גברים יהודים בגיל העבודה גויסו בכפיה‬
‫לשורות הצבא ההונגרי והועסקו בחזית בעבודות קשות כגון‬
‫חפירת שוחות)‪ .‬לכן‪ ,‬עד היום לא עליתי לתורה ולא חגגתי בר‬
‫מצווה‪.‬‬
‫פיציתי את עצמי על ידי כך שכאשר הבנים שלי‪ ,‬אבי ובועז‪,‬‬
‫עלו לתורה‪ ,‬הלכתי איתם במשך שלושה חודשים לבית‬
‫הכנסת וכך גם עשיתי כאשר ארבעת נכדיי חגגו בר מצווה‪.‬‬
‫כולי תקווה שאזכה לעשות זאת גם עם שלושת הנכדים‬
‫הנותרים‪.‬‬
‫כשהחמיר המצב‪ ,‬לקחה דודה פייגה את הילדים והחפצים‬
‫ועברה לגור בדירה שהייתה שייכת להם בעיר חוסט‪ .‬אני‬
‫החלטתי להישאר בבית בסוימי‪ ,‬יחד עם אנצ'י המשרתת‬
‫שהושארה לשמור על הבית והכלב שלי‪ .‬היא דיברה יידיש‪,‬‬
‫‪38‬‬
‫למרות שלא הייתה יהודייה ואפילו ידעה להגיד את תפילות‬
‫היהודים בבוקר ובערב בשביל הילדים של הדוד יוסקה‬
‫ובשבילי‪ .‬באותו הזמן כבר לא נשארו באזור צעירים כי כולם‬
‫גויסו לעבודות כפייה עבור הצבא ההונגרי‪ .‬בכפר נותרו רק‬
‫מבוגרים וילדים ואני ביניהם‪.‬‬
‫באחד הימים הגיע לבית קצין ז'נדרמרי (שוטר) הונגרי ונכנס‬
‫לגור בו יחד עם המשרת האישי שלו וסייס שטיפל בסוסו הלבן‬
‫ובכרכרה‪ .‬למען האמת‪ ,‬די הסתדרתי איתם‪ ,‬בעיקר עם הסייס‬
‫אשר לו עזרתי בטיפול בסוס‪.‬‬
‫הבריחה מסוימי‬
‫אביה של אנצ'י ‪ ,‬איוון‪ ,‬היה ראש הכפר‪ ,‬ואימה‪ ,‬ליבה‪ ,‬הייתה‬
‫המיילדת‪ .‬איוון‪ ,‬שחיבב אותי‪ ,‬הבטיח לי שכאשר יבואו שוב‬
‫לקחת יהודים מהכפר‪ ,‬הוא יזהיר אותי מראש כדי שאספיק‬
‫לברוח ליערות‪ .‬הכנתי לי תרמיל עם ציוד לבריחה‪ .‬ליד ביתו‬
‫של דוד יוסקה גרה משפחת וייזר ולה שני בנים בגילי‪ :‬מיכאל‬
‫ומנדל‪ .‬סיפרתי להם על הבטחתו של ראש הכפר וסיכמנו‬
‫שכולנו נברח יחד ליער‪.‬‬
‫באמת יום אחד הודיע לי ראש הכפר שלמחרת באים לקחת‬
‫יהודים נוספים מהכפר‪ ,‬זקנים וילדים‪ .‬סיפרתי על כך למיכאל‬
‫‪33‬‬
‫ומנדל‪ .‬באותו לילה ישנתי באורווה והתרמיל לצדי‪ .‬כאשר‬
‫הלכתי להעיר את צמד האחים‪ ,‬הם אמרו לי "ווס איז באשרט‬
‫"‪" -‬מה שצפוי מידי שמיים" (בתרגום מילולי)‪ ,‬וכי הם הולכים‬
‫עם משפחתם‪.‬‬
‫יצאתי למסלול הבריחה לבדי והתחלתי לעלות על ההר ביער‪.‬‬
‫אחרי שעתיים של הליכה‪ ,‬התעייפתי והתיישבתי על גזע עץ‬
‫כרות‪ .‬התחלתי להרהר ולחשוב‪ :‬מה אני עושה‪ ,‬לאן אלך ואצל‬
‫מי אהיה? היכן אשיג אוכל כשר? הייתי לבדי‪ .‬תוך כדי‬
‫הישיבה על גזע העץ והרצת המחשבות הרבות‪ ,‬התחלתי‬
‫להזיל דמעות של עצב‪.‬‬
‫נזכרתי בהוראן יורה‪ .‬הוראן יורה היה גוי עשיר וטוב שגר‬
‫בבית יפה בכניסה לכפר סוימי‪ .‬כשראה אותי באותה שבת‬
‫בבוקר‪ ,‬כאשר הגעתי לכפר לראשונה‪ ,‬יחף ורטוב הלך הוראן‬
‫לדוד יוסקה והציע לו להסתיר אותי במכלאת כבשים שהייתה‬
‫לו ביער (פולנינה)‪ .‬הוא אמר לו שאוכל להסתתר שם עד סוף‬
‫המלחמה ולאחר מכן הוא יאמץ אותי אם ארצה‪ ,‬ואם לא‪ ,‬אוכל‬
‫ללכת‪.‬‬
‫החלטתי ללכת לאותו יער‪ .‬לפתע הופיע מולי שומר היערות‪.‬‬
‫הוא לקח אותי חזרה לכפר ומסר אותי לקצין הז'נדרמרים‬
‫אשר גר בביתו של דוד יוסקה‪ .‬הקצין התנהג אליי בצורה יפה‬
‫‪43‬‬
‫ואמר למשרת שלו להכין לי אוכל‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬לקחו אותי‬
‫בעגלה לעיירה וולובה‪ ,‬לשם הביאו את היהודים מכל האזור‪,‬‬
‫ומסרו אותי לאחד הז'נדרמרים במקום שהיה אדם עם שפם‬
‫גדול‪ .‬הז'נדרמר שאל אותי אם יש לי כסף או דברי ערך‪,‬‬
‫אמרתי שאין לי‪ .‬לאחר חיפוש על גופי‪ ,‬הוא מצא בתוך‬
‫תחתוניי גאטקבנדל (גאטקה‪-‬תחתונים‪ ,‬בנדל‪-‬שרוך‪ .‬מעין‬
‫חגורה פנימית בתוך התחתונים) עם כסף‪ .‬הז'נדרמר החל‬
‫להכות אותי בראש ובאוזן ופוצץ לי את עור התוף של אוזן‬
‫שמאל‪ .‬עד היום אני סובל מכאבים חזקים באוזני השמאלית‬
‫בעת חילופי עונות‪ ,‬אך למזלי השמיעה שלי לא נפגעה‪ .‬למרות‬
‫זאת הייתי מאושפז מספר פעמים בבתי חולים בארץ‪.‬‬
‫בגטו‬
‫מוולובה לקחו אותנו לגטו 'איזה' שנמצא ליד גטו 'סיקרניצה'‪.‬‬
‫אני זוכר ש הייתי לבד ורציתי להיות על יד אחי נחום אשר היה‬
‫בגטו חוסט יחד עם משפחת אייזנר‪ ,‬משפחתו של דוד יוסקה‪.‬‬
‫לכן ברחתי מהגטו והתחלתי ללכת ברגל‪ ,‬בטרמפ על סוס‬
‫ועגלה ובאוטו‪ ,‬עד שהגעתי לגטו חוסט‪.‬‬
‫גטו חוסט לא היה מגודר כמו גטאות אחרים בסביבה‪ .‬אפשר‬
‫היה לצאת ממנו במשך היום וללכת לחפש עבודה ומי שהיה‬
‫לו כסף היה יכול לקנות מצרכים‪ .‬בלילה היו צריכים לחזור‬
‫‪42‬‬
‫לגטו‪ .‬מי שלא חזר ללילה‪ ,‬או מי שנתפס מחוץ לגטו בשעת‬
‫לילה‪ ,‬קיבל עונשים כבדים מהמשטרה ההונגרית‪ .‬כאשר‬
‫הרוסים התקרבו‪ ,‬שמענו קולות נפץ וראינו משאיות עם‬
‫פצועים גרמנים שנוסעות מהחזית לכיוון הונגריה‪ .‬אני הבנתי‬
‫מכך שכדאי לברוח מהגטו ולהתחבא לפני שהגרמנים ייסוגו‬
‫וייקחו אותנו איתם‪ ,‬אבל אחי הבכור נחום התנגד לכך‪ .‬הוא‬
‫אמר שאנחנו צריכים להישאר יחד‪ .‬הרבנים אמרו "ווס איז‬
‫באשרט"‪" -‬לאן שהגורל יוביל אותנו‪ ,‬נישאר ביחד"‪ .‬גם בגטו‬
‫חוסט‪ ,‬נחום אחי ואני ניסינו לא להפריע אלא רק לעזור לדודה‬
‫פייגה‪.‬‬
‫עד היום מכעיסה אותי המחשבה על כך שאפשר היה לברוח‬
‫אבל לא ברחנו ואני מאשים בכך את מנהיגי הקהילה‪ ,‬הרבנים‬
‫והעשירים שאף אחד מהם לא היה נבון מספיק או שהם לא‬
‫ידעו את המצב לאמיתו ולכן לא אמרו לנו לברוח ולהציל את‬
‫נפשותינו‪ .‬יהודים מעטים ברחו לרוסיה עם תחילת הכיבוש אך‬
‫רובם נשארו‪ .‬העשירים והרבנים היו המנהיגים‪ ,‬שאמורים היו‬
‫לייעץ לשאר האוכלוסייה היהודית באזור‪ ,‬אך אולי גם הם לא‬
‫ידעו מה קורה בחוץ‪ ,‬פרט לכך שהמצב אינו טוב‪.‬‬
‫ימים ספורים לפני חג שבועות של שנת ‪ ,2344‬מספר שבועות‬
‫לאחר שהגעתי לגטו חוסט‪ ,‬הודיעו לנו שעלינו להתאסף כולם‬
‫‪42‬‬
‫יחד וללכת בשיירה עד לתחנת הרכבת שליד המחסנים‬
‫הגדולים‪.‬‬
‫יצאנו מהגטו והלכנו ברגל לכיוון תחנת הרכבת‪ .‬הדודה פייגה‬
‫הלכה בראש עם ששת ילדיה ונחום אחי ואני הלכנו אחריהם‪.‬‬
‫הילדים הגדולים של הדודה עזרו בנשיאת החבילות ואילו היא‪,‬‬
‫אמא לתאומות בנות שנה וחצי‪ ,‬לקחה על ידיה את אחת מהן‬
‫ואת השנייה נשאה אישה אחרת שעזרה לדודה בטיפול‬
‫בתאומות‪ .‬בהגיענו לתחנת הרכבת‪ ,‬היה עלינו להשאיר את‬
‫המזוודות‪ ,‬לקחת אתנו רק חפץ קטן ביד ולעלות לרכבת‬
‫שהייתה מורכבת מקרונות משא של בהמות‪.‬‬
‫כך‪ ,‬פונה כל גטו חוסט‪.‬‬
‫הגירוש והנסיעה לאושוויץ‬
‫בעת הנסיעה ברכבת‪ ,‬הבנו שפנינו מזרחה לעבר פולין‪ .‬כולם‬
‫כבר ידעו אז שהמצב בפולין לא טוב‪ ,‬אך אף אחד לא שיער‬
‫עד כמה‪ .‬בקרון שלנו היו ארבעה חלונות‪ ,‬שניים מכל צד‪ ,‬שהיו‬
‫מגודרים בחוטי תיל ובפנים היה צפוף מאוד‪ .‬בתחילת הנסיעה‬
‫נשמעו צעקות‪ ,‬מריבות ואנחות של ילדים‪ ,‬זקנים וחולים והיה‬
‫לי קשה מאוד לשמוע אותן‪ .‬האנשים ניסו להגיע לצדי הקרון‪,‬‬
‫שם היה יותר נוח מכיוון שניתן היה להשעין את הגב על‬
‫‪43‬‬
‫הדופן‪ ,‬אך לא היה שם מספיק מקום לכולם‪ .‬אנחנו הצלחנו‬
‫לתפוס פינה בצד שמאל ולשבת בה‪.‬‬
‫הבעיה הקשה ביותר הייתה מים‪ .‬בכל פעם שעצרה הרכבת‪,‬‬
‫שלשלו חלק מהאנשים בקרון ספל‬
‫קשור אל חבל דרך‬
‫החלונות‪ ,‬צעקו וביקשו מהגויים שבחוץ מים‪ .‬לפעמים גם זרקו‬
‫להם כסף בתמורה‪.‬‬
‫בעיה קשה נוספת הייתה השירותים‪ .‬היה דלי אחד בלבד‬
‫לקרון שלם‪ ,‬אותו רוקנו רק בתחנות‪ .‬בנוסף לכך הייתה בעיה‬
‫של פרטיות‪ .‬אני זוכר אישה בעלת יוזמה שלקחה חבל‬
‫ושמיכה ותלתה סביב האנשים שהיו זקוקים לשירותים כדי‬
‫לאפשר להם מעט פרטיות‪ .‬בתוך הקרון שלנו היה נער‬
‫שבעזרת סכין חדה יצר חריץ בין הקרשים של רצפת הקרון‬
‫כדי שהאנשים יוכלו לעשות את צרכיהם (פיפי) ישר החוצה‪.‬‬
‫בנוסף הייתה בעיה קשה של מחסור באוכל‪.‬‬
‫הנסיעה נמשכה שלושה ימים ולילות‪ .‬לכל אורכה נשמע בכי‬
‫חזק של הילדים‪ ,‬שהתחננו בעיקר למים וגם למזון‪ .‬בעת‬
‫הנסיעה‪ ,‬היה בקרון אדם זקן שנפטר (מישהו אמר שגם‬
‫תינוק)‪ .‬הניחו את הגופה שלו בקצה הקרון ולא הניחו לנו‪,‬‬
‫הילדים‪ ,‬להביט בו‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫הסלקציה על הרמפה באושוויץ‬
‫לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת‪ ,‬לקראת סוף מאי‬
‫‪ ,2344‬הגענו למחנה אושוויץ‪-‬בירקנאו‪ .‬היו כמה נשים שאמרו‬
‫"סוף כל סוף הגענו" ו"ברוך השם"‪ ,‬אך עד מהרה התחלפה‬
‫אנחת הרווחה בהלם גדול‪ .‬הקרון נפתח‪ ,‬מעט אוויר צח חדר‬
‫פנימה ואת פנינו קידמו מוזיקה קלאסית‪ ,‬נביחות של כלבים‬
‫וצעקות של חיילי אס אס‪" :‬מהר‪ ,‬מהר" ("שנל‪ ,‬שנל"‬
‫בגרמנית)‪ .‬לכל אלו התווספו צעקות של היהודים שחיפשו‬
‫האחד את השני; הורים חיפשו את ילדיהם‪ ,‬ילדים את‬
‫הוריהם‪ ,‬בליל צעקות‪" :‬מאמה"‪" ,‬טאטה"‪ ,‬ניסיונות נואשים‬
‫של אנשים למצוא את יקיריהם ולא להישאר לבד‪.‬‬
‫מחנה אושוויץ בירקנאו‬
‫‪44‬‬
‫(מתוך אתר וויקיפדיה)‬
‫זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם אנשים שלבשו בגדים‬
‫עם פסים‪ .‬האנשים שהורידו אותנו מהקרונות היו ברובם‬
‫יהודים יוצאי יוון שלא ידעו לדבר יידיש וגם לא סלאבית‪ ,‬לכן‬
‫לא יכלו להכין אותנו למקום אליו הגענו‪ .‬הם הצליחו לומר‬
‫בפנטומימה לנשים הצעירות לתת את ילדיהן הקטנים לאנשים‬
‫הקשישים‪ ,‬ולבחורים הצעירים לעמוד על קצות האצבעות כדי‬
‫שיראו גבוהים יותר‪ ,‬אך מעבר לכך לא הבנו אותם‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫מגורים בבירקנאו‬
‫מהקרונות יצאנו בשיירה ארוכה לעבר ה"רמפה" (רציף‬
‫הרכבת)‪ ,‬שם ישבו סביב שולחן מספר קציני אס‪-‬אס ו"מלאך‬
‫המוות"‪ ,‬דוקטור מנגלה‪ ,‬אשר עשה את הסלקציה‪ -‬מי לחיים‬
‫(זמנית) ומי למוות במשרפות ‪ -‬קרמטוריום‪ .‬אחי ואני הלכנו‬
‫אחרי דודה פייגה שצעדה בראש עם כל ילדיה אחריה‪.‬‬
‫כשהגענו אליו‪ ,‬היא אמרה למנגלה בגרמנית 'אני עוד צעירה‬
‫ויכולה לעבוד'‪ ,‬אך הוא שלח אותה יחד עם התינוקת שלה‬
‫למשרפות‪ .‬שלושה מילדיה הגדולים עברו לצד השני של‬
‫הסלקציה‪ ,‬וכך גם נחום‪ ,‬אחי‪ .‬אותי שלחו לכיוונה של הדודה‪,‬‬
‫יחד עם שאר הילדים והזקנים‪ .‬לא ידעתי לאן שולחים אותנו‬
‫‪41‬‬
‫‪.‬פשוט‬
‫רציתי מאוד להיות עם אחי נחום‪ .‬לכן‪ ,‬כשהייתי‬
‫במרחק של כ‪ 23 -‬מ' מאחורי גבו של מנגלה שהיה בגבו‬
‫לרכבת‪ ,‬סטיתי מהטור‪ ,‬התגנבתי מתחת לקרון הרכבת‬
‫וחזרתי לאחור לתור האנשים הארוך שהמתינו לעבור‬
‫סלקציה‪ .‬כשהגעתי למנגלה בשנית‪ ,‬לא חיכיתי שיורה לי לאן‬
‫ללכת‪ ,‬אלא פתחתי בריצה לכיוון שאליו הלך אחי‪ .‬מנגלה לא‬
‫אמר מאומה והניח לי ללכת‪...‬‬
‫מיד לאחר הסלקציה בוצעה הפרדה נוספת‪ ,‬הפעם בין‬
‫מבוגרים וצעירים יותר‪ .‬באותה הפרדה לא ראיתי את אחי‬
‫נחום ולא הספקתי להיפרד ממנו ומאז לא ראיתי אותו יותר‪.‬‬
‫הגעתי יחד עם אנשים אחרים למקלחות‪ ,‬שם אמרו לנו להוריד‬
‫את הבגדים ואת הנעליים‪ .‬השאירו אותנו עירומים כביום‬
‫הוולדנו כי היינו צריכים לעבור "דיסינפקציה"‪ -‬ניקוי‪ .‬אני לא‬
‫זוכר אם התרחצנו‪ ,‬אבל לאחר הניקוי גילחו לנו את הראש‪,‬‬
‫קיבלנו בגדים עם פסים וכובע שקראנו לו "מיצה" והכניסו‬
‫אותנו לצריף (בגרמנית‪" -‬באראק") שהיה ארוך ובו עשרות‬
‫רבות של בני נוער ומוזלמנים (אנשים חולים ורזים)‪ .‬בצריף‬
‫פגשתי את בן דודי נחום‪ ,‬שהיה בערך בגילי אך גבוה ורחב‬
‫ממני ואמרתי לו ביידיש 'פה זה לא טוב'‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫בן הדוד נחום עומד משמאל‬
‫כבר קיבלנו אינפורמציה לגבי מה שמתרחש בבירקנאו‪ ,‬אך‬
‫עוד לא קלטנו עד כמה זה נורא‪ .‬הרחנו את ריח הבשר‬
‫השרוף‪ ,‬ריח יוצא דופן שלא הכרתי‪ .‬שאלתי את הוותיקים‬
‫במחנה 'איך יוצאים מכאן?' והם הצביעו לעבר ארובות העשן‪.‬‬
‫הגרמנים קראו לארובות ולעשן אשר עולה לשמיים "הימל‬
‫שטראסה"‪ -‬הדרך לשמיים‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫קשה לי להסביר את הפחד בסלקציות‪ .‬אוצר המילים לא‬
‫מספיק כדי לתאר את הפחד‪ .‬אני יודע ואני כבר מספיק ותיק‬
‫בבירקנאו ויודע שאם תופסים אותי אני גמור ויוצא דרך עשן‬
‫הארובות‪ .‬אני רץ לחפש פינה‪ ,‬מקום מחבוא‪ ,‬ולא משנה‬
‫איפה‪ .‬העיקר שלא יתפסו אותי‪ .‬הלב דופק חזק‪ ,‬זיעה קרה‬
‫מכסה את גופי ואני מלא תקווה שלא יתפסו אותי גם הפעם‪.‬‬
‫פעם באחת הסלקציות (השנייה) רצתי כל כך מהר וחזק‬
‫למצוא מקום מחבוא שהקאתי את מעט האוכל שהיה לי בבטן‪.‬‬
‫לא הפריע לי הצואה בבית שימוש ולא הפריע לי כלום‪ .‬העיקר‬
‫לא להיתפס‪ .‬אני יודע מה יקרה לי אם יתפסו אותי‪ .‬אין ולא‬
‫נותנים אפשרות נוספת‪ .‬איך מסבירים חוסר אונים כזה?‬
‫ולמרות הכול אני רוצה לחיות !!!‬
‫מלחמת ההישרדות באושוויץ‪-‬בירקנאו‬
‫למחרת‪ ,‬מוקדם בבוקר הוציא אותנו ה"בלוקאלטסטר" (שבוי‬
‫שהיה ממונה על הצריף מטעם הגרמנים) למסדר ("אפל")‪ .‬כל‬
‫בוקר‪ ,‬היה מסדר בו ה"בלוקאלטסטר" היה סופר אותנו‪.‬‬
‫במסדר קיבלנו קפה שחור ולחם‪ ,‬ולאחר זמן מה הופיעו‬
‫קצינים שעשו סלקציה נוספת‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫ראיתי ילדים מכניסים אדמה או חצץ לתוך הנעליים על מנת‬
‫להיראות יותר גבוהים‪ ,‬או נייר מקופל על הכתפיים מתחת‬
‫לחולצה‪ ,‬בכדי שיראו חזקים יותר‪ .‬הגרמנים לקחו שני ילדים‬
‫גבוהים שהחזיקו ביניהם קרש ומי שלא הגיע לגובה הקרש‪,‬‬
‫נלקח עם החולים ולא חזר יותר‪ .‬לי לא היה שום סיכוי להגיע‬
‫לגובה של הקרש ושוב הייתי צריך לחשוב מהר מה לעשות‪.‬‬
‫ראיתי ארגז שמכסה בור ביוב ביקשתי ואמרתי לנחום "בוא‬
‫תעזור לי להזיז את הארגז"‪ .‬נכנסתי לתוך בור הביוב ונחום‬
‫הזיז בחזרה את הארגז כדי שיכסה את הבור‪ .‬נשארתי מספר‬
‫שעות בבור הביוב וכששקעה השמש הצצתי‪ ,‬ראיתי שאין אף‬
‫אחד‪ ,‬הזזתי את הארגז‪ ,‬יצאתי מהבור ונכנסתי לצריף מבלי‬
‫שה"בלוקאלטסטר" יבחין בי‪ .‬הספקתי להיכנס לצריף לפני‬
‫ספירת האוכל של הערב‪ ,‬כדי שיתנו גם לי את מנת האוכל‪.‬‬
‫בימים שלאחר מכן שובצתי לעבוד ב"שייס קומנדו" (קומנדו‬
‫חרא)‪ .‬בשייס קומדו היו קבוצות של עשרה נערים עם עגלה‬
‫ופחים ריקים שעבודתם הייתה ניקיון בתי השימוש‪ .‬הם היו‬
‫קשורים בחבלים לעגלה‪ ,‬כמו חמורים וכך משכו אותה קדימה‪.‬‬
‫הם היו יוצאים מהמחנה בליווי חייל גרמני על מנת לפזר את‬
‫החרא בשדות האיכרים בסביבה‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫שירותים בבירקנאו‬
‫גם אני עבדתי עם העגלות‪ ,‬וגם לנו קראו "שייס קומנדו"‪ ,‬אבל‬
‫תפקידנו היה שונה‪ :‬העברנו בעזרת העגלות את החפצים‬
‫שמיינו הנשים ממזוודות האנשים שהגיעו למחנה‪ .‬את‬
‫הבגדים‪ ,‬הנעליים והשערות הובלנו לצריפים השונים‪ .‬עבודה‬
‫זו הייתה טובה כיוון שהנשים מצאו מדי פעם לחם יבש או‬
‫ביסקוויטים יבשים והיו נותנות לנו‪ .‬אנחנו היינו מרטיבים את‬
‫האוכל כדי שיתרכך ואוכלים‪.‬‬
‫לפעמים גם הגניבו נעליים למי שלא היה‪ .‬באחד המקרים‪,‬‬
‫זיהתה אותי קרובת משפחתי‪ ,‬בלה קלרמן‪ ,‬אך אני לא זיהיתי‬
‫‪42‬‬
‫אותה מכיוון שראשה היה מגולח‪ .‬הצלחתי לזהותה רק לאחר‬
‫שקראה בשמי והושיטה לעברי לחם יבש‪.‬‬
‫משימה נוספת שהוטלה עלינו הייתה להעביר תפו"א מהרכבת‬
‫למטבח ולמחסנים‪ .‬בדרך‪ ,‬הספקנו לאכול מעט תפו"א קשה‪,‬‬
‫לא מבושל‪ .‬היו פעמים בהן הסתכנו והכנסנו תפו"א לכיסים‪,‬‬
‫אבל מי שנתפס חטף מלקות רבות‪.‬‬
‫איך "זכיתי" במספר שעל ידי?‬
‫במהלך אחד המסדרים ראיתי בקרבת הצריף שלנו‪ ,‬שני‬
‫אסירים מעמידים שולחן ועליו מספר חפצים לא מזוהים‪.‬‬
‫הסיטואציה לא הרגישה מסוכנת‪ .‬עמדנו כולנו בשורה ולאט‬
‫לאט התקרבנו לשולחן‪.‬‬
‫כשהגעתי לשולחן‪ ,‬התחילו לדקור אותי על יד שמאל ומתוך‬
‫הדקירות הופיעו מספרים‪ .‬היד קצת כאבה והתנפחה אבל‬
‫אסור היה להתלונן‪ .‬אמרו לי לשנן ולזכור את המספר כי‬
‫מהיום לא יקראו לי חיים‪ ,‬אלא ‪ .B-14626‬מצב זה נתן לי מכה‬
‫נוספת‪ ,‬אפילו מכה קשה‪ .‬דבר נוסף נלקח ממך‪ -‬השם שנתנו‬
‫לי ההורים ושאותו נשאת מהיום בו נולדתי אתה לא יותר‬
‫מאשר מספר‪ .‬מי ששכח את מספרו היה מקבל עונש ולפעמים‬
‫‪43‬‬
‫אף מכות במקל‪ .‬לחלק מהילדים שלא דיברו יידיש או גרמנית‬
‫היה קשה לדקלם את המספר והם נענשו לעתים תכופות‪.‬‬
‫דוד לייטנר‪ ,‬הוא איש עדות‪ ,‬שעבר את כל המסלול שעברתי‬
‫אני‪ ,‬בשייס קומנדו‪ ,‬באיסוף תפוחי האדמה‪ ,‬במחנות‪ ,‬בצעדות‬
‫המוות‪ .‬השתחררנו באותו מחנה ובכל זאת‪ ,‬הכרנו רק‬
‫בספטמבר שנת ‪ 2333‬בוורשה כאשר שנינו הובלנו כאנשי‬
‫עדות קבוצות נוער למסע בפולין‪ .‬התחלנו לדבר זה עם זה‪,‬‬
‫הראינו אחד לשני את המספרים על ידינו והתברר שהמספר‬
‫שלי הוא ‪ B24626‬ושלו ‪ ,B24612‬כלומר הוא קיבל את‬
‫המספר לא הרבה אחריי‪.‬‬
‫דוד כתב בזיכרונותיו כי העבודה ב"שייס קומנדו" הייתה‬
‫העבודה הטובה ביותר בחיים שלו‪ ,‬בגלל שהיא הצילה אותו‬
‫והחזיקה אותו בחיים‪ .‬כך הוא מספר‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי הנשים‬
‫שמיינו את החפצים במזוודות היו צריכות למסור את החפצים‬
‫יקרי הערך לגרמנים‪ .‬היו כאלה נשים שלא רצו למסור את‬
‫הרכוש היקר ובצורות שונות היו זורקות אותו לבית השימוש‪.‬‬
‫האיכרים ראו שיש זהב בין כל החרא שהושלך בשדותיהם‪,‬‬
‫לכן היו מבקשים שיפזרו צואה נוספת בשטחם‪ .‬בתמורה‬
‫להשלכת "הצואה היקרה" בשדה‪ ,‬קיבלו ה"שייס קומנדו"‬
‫‪44‬‬
‫לעיתים לחם או ירקות מהאיכרים וזה מה שהחזיק את דוד‬
‫בחיים‪.‬‬
‫הפחד הגדול ביותר במחנה‪ ,‬היה להיות חולה‪ .‬אסור היה‬
‫שיראו וידעו שאתה חולה‪ .‬לכל אדם במחנה היה ברור מה‬
‫יקרה לו אם יוודע למפקד הצריף במחנה שהוא חולה‪ .‬היית‬
‫חייב‬
‫להצליח‬
‫לקום‬
‫מהדרגש‬
‫ולעמוד‬
‫במסדר‬
‫של‬
‫ה"בלוקאלטסטר" בבוקר ולקחת את האוכל שמגיע לך‪ ,‬אחרת‬
‫היו לוקחים אותך לקרמטוריום‪ .‬ה"בלוקאלטסטר" שלנו היה די‬
‫בסדר ודאג לא להעביר הלאה לממונים עליו ידיעות על אדם‬
‫חולה בצריף‪ .‬עד היום קיים בי הפחד שלא לחלות‪.‬‬
‫בעת שהייתנו בבלוק‪ ,‬זכינו לביקוריו של קצין אס אס גרמני‬
‫גבוה עם מעיל עור ארוך ומגפי עור‪ ,‬כובע אס אס ושיער כהה‪.‬‬
‫הוא ביקר אותנו פעמיים‪-‬שלוש‪ ,‬ובכל פעם הוציא מכיסו‬
‫הפנימי נקניק‪ ,‬חתך לחתיכות קטנות ונתן לנו‪ .‬בכל פעם‬
‫נדחפנו על מנת לקבל חתיכה‪ .‬גם אני הצלחתי לקבל ממנו‬
‫פעם אחת חתיכת נקניק‪ .‬אותה חתיכת נקניק עזרה לנו מאוד‬
‫הן מבחינה פיזית והן מבחינה מורלית‪ .‬אינני יודע מה אותו‬
‫קצין עשה והאם הוא הרג אנשים‪ ,‬אך הייתי מוכן לארח אותו‬
‫או את משפחתו בזכות אותו נקניק‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫ברצוני לספר על דבר לא רגיל שקרה בבלוק שלנו יום אחד‬
‫(בהנחה שכל סיפוריי עד כה היו רגילים‪ -‬חלק משגרת‬
‫המחנה)‪ .‬כאשר הגיעו אחרוני היהודים מגטו לודז' לבירקנאו‬
‫בשנת ‪ ,2344‬הם נכנסו לבלוק שלנו וביניהם היה יהודי נמוך‬
‫ושמן‪ .‬מיד עם כניסתו‪ ,‬החלו היהודים בבלוק להרביץ לו‪,‬‬
‫בהתחלה בידיהם ולאחר מכן עם קרשים‪ ,‬עד שהרגו אותו‪.‬‬
‫אחרי מספר ימים סיפרו לי את הסיבה למעשה‪ .‬אותו אדם‬
‫היה חבר היודנראט בגטו לודז'‪ ,‬איש רע ואכזר אשר שיתף‬
‫פעולה עם הגרמנים‪ .‬עד אותו רגע לא האמנתי שיהודי יכול‬
‫להרוג יהודי‪.‬‬
‫לכל אורך שהותי במחנה‪ ,‬אינני זוכר שמישהו מחבריי חטף‬
‫מכות‪ ,‬למעט פעם אחת בה היה אדם אשר אתו עבדתי‬
‫ותפקידו היה לכוון את העגלה בזמן שאני דחפתי אותה‪ .‬אדם‬
‫זה לא ידע איך לכוון את העגלה ולכן היא סטתה על הצד‪ ,‬מה‬
‫שגרם לשומר הגרמני להצליף בו מספר פעמים‪ .‬המשכנו‬
‫בדרכנו כך שהוא דוחף ואני הוא זה שמכוון את העגלה‪,‬‬
‫משימה שידעתי לבצע עוד מהבית‪ ,‬שכן גם לנו היו סוסים‬
‫ועגלה‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫בדרגשי השינה בצריף היו מספר קומות ובכל דרגש ישנו ‪4-4‬‬
‫אנשים‪ .‬אני ישנתי עם נחום‪ ,‬בן דודי‪ ,‬וחבריי על אותו דרגש‪,‬‬
‫אך מעולם לא ישנתי על הדרגש הגבוה ביותר‪.‬‬
‫לילה אחד שמענו צעקות‪ ,‬בכי ורעש מכיוון ה"ציגיינר לאגר"‬
‫(מחנה הצוענים)‪ .‬לקחו את כל הצוענים משפחות עם ילדים‬
‫ומבוגרים שהיו במחנה שלידנו והם צעקו בלי סוף‪ ,‬כנראה‬
‫שהבינו מה צופן להם העתיד הקרוב‪ .‬באותו לילה המיתו את‬
‫כולם בגזים ובקרמטוריום‪ .‬יום‪-‬יומיים לאחר אותו לילה העבירו‬
‫אותנו לצריף בו הם התגוררו‪ .‬הצוענים לא היו כל כך נחמדים‬
‫כלפינו‪ ,‬אולי הרגישו עליונות מסוימת מכיוון שגרו במחנה כולם‬
‫יחד כמשפחות שלמות‪ ,‬ואילו אנחנו היינו בודדים‪.‬‬
‫לאורך כל התקופה באושוויץ נדדנו בין שלושה מחנות שונים‪.‬‬
‫לגרמנים היה קל מאוד להעביר אותנו ממקום למקום‪ ,‬מכיוון‬
‫שלא היו לנו חפצים משלנו‪ ,‬רק הבגדים שלגופנו‪ ,‬כלי האוכל‬
‫שנקרא בגרמנית "מנאשקה" והכובע שלראשנו‪.‬‬
‫בזמן ששכבנו בלילה על הדרגשים‪ ,‬היינו שומעים אנחות ובכי‬
‫חרישי הבוקע מגרונות הנערים‪ .‬הנערים ראו כל היום מראות‬
‫קשים של הארובות המעשנות והם כבר ידעו מה קרה‬
‫‪41‬‬
‫למשפחותיהם‪ .‬הנערים היו צריכים להיות חזקים ולא‬
‫להישבר‪.‬‬
‫הרעב התמידי והמחשבות הבלתי פוסקות על אוכל‪ ,‬לא‬
‫אפשרו לנו לחשוב על משהו אחר ואני בסלקציות הייתי צריך‬
‫לחשוב מהר על מנת לא להיתפס‪.‬‬
‫הסלקציות שעברתי‬
‫כל הסלקציות אירעו בעת החגים היהודים‪ .‬גם כשאספו אותנו‬
‫בבית הוריי‪ ,‬זה היה בשבת‪ .‬המחשבה מאחורי איסוף‬
‫היהודים מבתיהם הייתה שבשבת ובימי חג היהודים נמצאים‬
‫בבית ולא בעבודה או ברחובות‪ .‬למה ביצעו את הסלקציות‬
‫בחגים? לא ברור‪ .‬אולי כדי להרגיז אותנו‪ .‬בכל סלקציה‪ ,‬מי‬
‫שלא עבר הלך ישירות לקרמטוריום‪.‬‬
‫הסלקציה הראשונה היא הסלקציה של מנגלה ברמפה בה‬
‫הפרידו בין דודה פייגה לילדים ואני ברחתי כדי להצטרף‬
‫לאחי‪ ,‬נחום‪ .‬לא ידעתי מה קורה בסלקציה ההיא ולאן היא‬
‫תוביל אותי‪ ,‬רק רציתי להיות קרוב לאחי‪.‬‬
‫בסלקציה השנייה השתמשו בקרש לבדוק מי מספיק גבוה‬
‫ומי לא‪ .‬בסלקציה זו‪ ,‬חלק גדול מהילדים הוותיקים כבר ידעו‬
‫‪48‬‬
‫מה הולך לקרות‪ ,‬ואני התחמקתי ממנה בזכות זה‬
‫שהסתתרתי בבור השירותים‪.‬‬
‫הסלקציה השלישית הייתה בשבת‪ .‬עבדנו כמו בכל יום אחר‪,‬‬
‫עם העגלות ופתאום נשמעה שריקה חזקה במשרוקיות והחלו‬
‫צעקות‪ .‬כולנו הבנו שמשהו רע הולך לקרות ומיד חשבתי לאן‬
‫לברוח והיכן ולהסתתר‪ .‬נכנסתי לצריף של השבויים הרוסים‬
‫והפולנים והתחבאתי בין כלי עבודה שהיו שעונים בפינה‬
‫השבויים עזרו לכסות אותי בכלים‪ .‬כאשר נהיה שקט‪ ,‬יצאתי‬
‫מהמחבוא המאולתר‪ ,‬נכנסתי מתחת לדרגשים ונרדמתי‪.‬‬
‫כנראה שהיתי מותש מהפחד‪ .‬לאחר זמן מה‪ ,‬אחד השבויים‬
‫העיר‬
‫אותי‬
‫ואמר‬
‫מהר‬
‫'רוץ‬
‫לצריף‬
‫שלך‬
‫כדי‬
‫שה"בלוקאלטסטר" יספור אותך ותקבל את מנת האוכל שלך'‪.‬‬
‫בזמן שבין הסלקציות‪ ,‬הגיעה יום אחד רכבת עם הרבה מאוד‬
‫קרונות של תפוחי אדמה וכל עגלות ה"שייסקומנדו" עמדו‬
‫מוכנות להעביר את תפוחי האדמה מהרכבת למחנה‪ .‬בין‬
‫העגלות היה גבר צעיר אשר העז ללכת לשומר גרמני שעמד‬
‫עם כלב זאב לצידו‪ .‬הגרמני היה נמוך ושמן והוא הוציא שני‬
‫סנדוויצ'ים מתרמילו‪ -‬את האחד אכל ואת השני נתן לכלב‬
‫לאכול‪ .‬אותו בחור יהודי גבוה ניגש לגרמני ואמר לו 'יה‪ ,‬איזה‬
‫כלב יפה יש לך!' (אולי התחנף בניסיון לקבל סנדוויץ')‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫הגרמני נתן לו מכה בפנים עם קת הרובה וצעק עליו 'אתה‬
‫כלב! לו קוראים מקס' (לכלב)‪ .‬מסביב ליהודי התאספו במעגל‬
‫חיילים גרמנים אשר דחפוהו מצד לצד‪ .‬היהודי הגבוה תפס‬
‫את חפירה ורץ לעבר הגרמני על מנת להרביץ לו ואילו הגרמני‬
‫החל לברוח‪ .‬מיד נשמעו יריות רבות לכיוונו של היהודי‪ ,‬אך‬
‫הוא המשיך לרוץ אחרי הגרמני עוד זמן מה עד שבסוף‬
‫התנדנד‪ ,‬נפל ומת‪ .‬לא יכולנו לעשות דבר‪ ,‬רק להסתכל על‬
‫הנעשה‪ ,‬אבל כן! גרמני עם רובה ברח מיהודי עם קלשון‬
‫ביד‪...‬באותם השנים חיי כלב היו יותר חשובים מאלה של‬
‫יהודי‪.‬‬
‫הסלקציה הרביעית בוצעה מספר שבועות לאחר הקודמת‪.‬‬
‫עבדנו עם העגלות ושוב שמענו שריקות וצעקות‪ .‬כמו‬
‫בסלקציה הקודמת‪ ,‬גם עכשיו התחלתי מהר לחשוב מה‬
‫לעשות אך לא היה זמן להתמהמה‪ .‬בזמן השריקה צעקתי‬
‫לנחום‪ ,‬בן דודי‪ ,‬שיבוא איתי להתחבא‪ ,‬אך נחום אמר לי‬
‫משפט ביידיש שמשמעותו 'אין לי כוח יותר'‪ .‬נחום היה מיואש‪-‬‬
‫הוא ראה יחד אתנו כל בוקר אנשים עם הידיים על הגדר‬
‫החשמלית אשר התאבדו ונשרפו‪ .‬מדי פעם שמענו קריאות‬
‫של אנשים 'אלי אלי למה עזבתני'‪' ,‬מאין יבוא עזרי'‪' ,‬שמע‬
‫ישראל'‪ .‬נחום ראה את הארובות‪ ,‬חשב על אמו‪ ,‬אחיו ואחיותיו‬
‫‪63‬‬
‫ופשוט התייאש ואיבד את הרצון לחיות‪ .‬הוא נלקח‬
‫לקרמטוריום‪...‬‬
‫אני‪ ,‬לעומתו‪ ,‬רצתי בכל הכוח לחפש מסתור והגעתי לבתי‬
‫השימוש‪ .‬השתחלתי לתוך אחד החורים‪ .‬החרא הגיע לי עד‬
‫הברכיים‪ .‬פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי‪ ,‬ידעתי שאם יתפסו‬
‫אותי אני גמור‪ .‬הזעתי‪ ,‬הרגשתי בחילה‪ ,‬חום וקור לחילופין‪.‬‬
‫חשבתי שאני היחידי שם אבל אז גיליתי לידי עוד מספר נערים‬
‫ועמדנו שם יחד בדממה‪.‬‬
‫בסוף אותו היום עמדו בתאי הגזים ‪ 42‬ילדים ונערים שכבר‬
‫היו עירומים‪ ,‬אך ברגע האחרון הוציאו אותם החוצה ואמרו‬
‫להם להתלבש חזרה‪ .‬מספרים שאפילו הגרמני ששמר שם‪,‬‬
‫עזר להם להתלבש ולצאת מהר‪ .‬נחום לא היה בין ‪42‬‬
‫האחרונים ש ניצלו ועד היום אני חושב על כך שאם לפחות היה‬
‫מחכה קצת‪ ,‬אולי היה נמצא בין אותם ‪ 42‬ילדים אחרונים וכך‬
‫היה ניצל‪.‬‬
‫נחום בן דודי שאמר לי ‪..." :‬אין לי כוח יותר‪ "...‬נשבר ולא שרד‪.‬‬
‫בסוף מלחמת השחרור‪ ,‬שאל אותי מישהו מחבריי בעפולה‬
‫איך שרדתי את המלחמה‪ .‬סיפרתי על הסלקציה הרביעית‪ ,‬על‬
‫בית השימוש ואיך שנכנסתי לתוך החור שבו‪ .‬אמרו לי שאני‬
‫‪62‬‬
‫מספר שטויות‪ .‬מאז הפסקתי לספר על כך וגם נמנעתי‬
‫מלהראות את המספר על היד‪ .‬נהגתי ללבוש שרוול ארוך גם‬
‫בימי הקיץ כדי שלא ישאלו אותי‪ .‬אחרי הרבה שנים‪ ,‬כאשר‬
‫הגעתי ללוויה של חבר קרוב בעפולה‪ ,‬ניגש אליי אחד מחבריי‬
‫דאז ואמר‪' :‬סלח לי על שלא האמנתי לך'‪ .‬רק כשהם ראו את‬
‫הסרט "רשימת שינדלר"‪ ,‬הבינו שבאמת היו מי שהתחבאו‬
‫בשירותים וכך ניצלו‪.‬‬
‫האם ראיתם פעם בסרטים ציידים המשסים את כלביהם‬
‫בארנבת על מנת לתפוס ולהרוג? או חתול אשר רודף אחרי‬
‫עכבר במטרה לתפוס ולהרוג אותו? כך היינו גם הנאצים ואני‪.‬‬
‫הם רדפו אחריי ארבע פעמים במהלך הסלקציות‪ .‬על מנת‬
‫לתפוס אותי ולהרוג אותי‪.‬‬
‫אינני מבין למה עשיתי את כל המאמצים האלה בשביל לחיות‪.‬‬
‫החיים היו קשים‪ ,‬תת אנושיים‪ ,‬אך למרות זאת בתת הכרתי‬
‫נלחמתי לא להתייאש‪ ,‬להחזיק עוד קצת מעמד‪ .‬רציתי לחיות‪.‬‬
‫אבל איזה עתיד מחכה לי? בינתיים נלחמתי יום ועוד יום‪,‬‬
‫מתוך תקווה שאולי מחר יהיה יותר קל או יותר טוב‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫צעדות המוות‬
‫בינואר ‪ 2344‬כבר החלו להישמע רעמי התותחים ומטוסים‬
‫חגו מעלינו כל יום והמבוגרים אמרו לנו שהצבא הרוסי‬
‫מתקדם ומתקרב לעברנו ובקרוב ישחררו אותנו‪ .‬יום אחד‪,‬‬
‫נשמעו לפתע שריקת המשרוקיות וצעקות‪ .‬עשו לנו "אפל"‬
‫(מסדר)‪ ,‬במהלכו חילקו לנו קצת אוכל והובילו אותנו אל מחוץ‬
‫למחנה בירקנאו לכיוון אוסטריה‪ ,‬לא לפני שהגרמנים פוצצו‬
‫את הקרמטוריום‪.‬‬
‫צעדת המוות‪ -‬זה השם שקיבלה ההליכה שלנו שהחלה ב‪-‬‬
‫‪ .28/2/2344‬קראו לה כך מפני שכל מי שנפל או לא עמד‬
‫בקצב‪ ,‬נורה בו במקום בלי רחמים‪ .‬הלכנו בטמפרטורה של‬
‫‪ 24-21‬מעלות מתחת לאפס‪ ,‬חלקנו בלי נעליים‪ ,‬ללא מעילים‪,‬‬
‫שמיכה או כל אביזר חימום אחר‪ .‬צעדת המוות ארכה שלושה‬
‫ימים מלאים‪ ,‬בקור עז וכמעט ללא אוכל‪ .‬חלק עטפו את‬
‫הרגליים בסמרטוטים או בשקים ריקים ‪,‬אם היו‪ ,‬על מנת‬
‫לשמור על מעט חום הגוף‪.‬‬
‫את המוזלמנים השאירו במחנה וחלקם ניצלו בידי אנשי הצבא‬
‫האדום שהגיעו לאחר מכן‪ .‬לי ולחברים שעבדו איתי ב"שייס‬
‫קומנדו" היה מזל כי היו לנו נעליים טובות שקיבלנו מהנשים‬
‫שעבדו במחסנים במיון הציוד מהמזוודות‪ .‬הלכתי מהר וראיתי‬
‫‪63‬‬
‫כיצד האנשים סביבי נחלשים עם הזמן ובאיזו קלות יורים‬
‫בהם‪ ,‬ללא רחמים‪.‬‬
‫אני‪ ,‬כדרכי‪ ,‬תמיד שמרתי קצת לחם או תפוח אדמה לא‬
‫מבושל בכיס‪ .‬לא גמרתי אף פעם את כל האוכל שהיה לי‪,‬‬
‫תמיד השארתי קצת לאחר כך‪ ,‬לכל מקרה שלא יהיה (עד‬
‫היום‪ ,‬כאשר אני נוסע ליום שלם או לטיול‪ ,‬אני תמיד דואג‬
‫להשאיר קצת אוכל בתיק)‪.‬‬
‫נתנו לנו מעט מאוד אוכל במהלך הצעידה‪ .‬מה שהחזיק אותנו‬
‫היה המזון שמצאנו בחוות החקלאיות של האוסטרים‪ ,‬בכפרים‬
‫בהם ישנו‪ .‬מילאנו שם את כיסינו מכל הבא ליד‪ ,‬שיבולת שועל‬
‫מהאורווה‪ ,‬תפוחי אדמה מדיר החזירים ועוד‪ .‬בלילה‪ ,‬ישנו בין‬
‫בעלי החיים בחווה וכך התחממנו‪ .‬מים לא חסרו לנו בגלל‬
‫שהיה שלג בכל מקום‪.‬‬
‫לילה אחד‪ ,‬נרדמתי באורווה בין הסוסים‪ .‬בבוקר התעוררתי‬
‫כאשר האיכר בא להאכיל את הסוסים ושפך שיבולת שועל‬
‫לתוך האבוס‪ .‬קמתי בבהלה והאיכר נבהל גם הוא כי לא ציפה‬
‫לראות אותי שם‪.‬‬
‫לפני שהתחלנו ללכת שוב‪ ,‬מילאתי את כיסיי בשיבולת שועל‬
‫שהייתה מזון הסוסים‪ .‬במהלך הצעדה החלפתי חלק‬
‫משיבולת השועל בתפוחי אדמה שלקח בובי‪ ,‬נער שצעד‬
‫‪64‬‬
‫אתנו‪ ,‬מהרפת שבה הוא ישן‪ .‬כך החלפנו בינינו בדרך את‬
‫המזון וגיוונו אותו‪.‬‬
‫במהלך הצעדה הייתה אי ודאות רבה בנוגע למה עתיד‬
‫לקרות‪ .‬חשבתי רק איך להחזיק מעמד יום אחרי יום ולא‬
‫להיכנע‪ .‬ידענו שהרוסים מתקרבים ולכן כל שרצינו היה‬
‫להחזיק מעמד עד השחרור‪.‬‬
‫למדתי לצעוד באמצע‪ ,‬לא להיות בין הראשונים ולא בין‬
‫האחרונים בצעדה‪ .‬כך הרוח החזקה והקרה לא הכתה בי‪ .‬וזה‬
‫שימש גם כמגן חי‪ .‬גם במיטה בלילה היינו מתחלפים בינינו‬
‫כדי שכל אחד יספיק להיות קצת בין אחרים ולהתחמם‪ .‬גם‬
‫כיום‪ ,‬כשאני הולך עם בני הנוער בפולין‪ ,‬לפעמים אני שם לב‬
‫שאני נמצא באמצע‪ ,‬לא ראשון ולא אחרון‪.‬‬
‫נחרט בזיכרוני אירוע בו כמעט וחיסלו אותנו‪ .‬זה היה בעיר‬
‫"אלהמר" באוסטריה‪ ,‬בה היינו יומיים או שלושה‪ .‬באחד‬
‫הימים‪ ,‬הופיעה מחלקה או פלוגה של חיילים נאצים עם‬
‫כלביהם ומכונות ירייה‪ ,‬אשר היו מכוונות אלינו‪ .‬לא ידענו מה‬
‫קורה‪ .‬מספר חיילים שבויים ניסו לברוח‪ .‬חלקם הצליחו וחלקם‬
‫נהרגו‪ .‬איני זוכר כמה זמן מצב זה נמשך‪ ,‬עד שפתאום‬
‫החיילים אספו את הנשק והכניסו אותנו לקרונות רכבת‪ .‬מיד‬
‫לאחר מכן‪ ,‬הופיעו מטוסים רוסיים והתחילו להפציץ את‬
‫‪64‬‬
‫הרכבת‪ .‬היו כמה מאתנו שנהרגו (בקרון של דוד לייטנר נהרגו‬
‫מספר אנשים)‪ .‬מביני דבר בינינו אמרו‪ ,‬שהרוסים התכוונו‬
‫להפציץ את הרכבת באמצעות פגיעה בטנקים ובתותחים שהיו‬
‫בקרבת מקום‪.‬‬
‫מחנה מטהאוזן‬
‫ביום ‪ 33/2/44‬הגענו למחנה מטהאוזן שליד העיר לינץ‬
‫באוסטריה‪ .‬מחנה זה הוקם על ידי הגרמנים בעבור מתנגדי‬
‫המשטר הנאצי‪ ,‬קומוניסטים‪ ,‬הומוסקסואלים‪ ,‬רוצחים וילדים‬
‫שנולדו עם פגיעות פיזיות או נפשיות שונות‪ .‬מאוחר יותר‬
‫במהלך המלחמה הוא הוסב למחנה השמדה‪.‬‬
‫אני זוכר היטב את שער הכניסה ואת אנשי האס אס‬
‫המבוגרים שניצבו בו‪ .‬מיד בהגיענו‪ ,‬הורו לנו להתרחץ ולאחר‬
‫מכן הניחו לנו להמתין לבגדי הפסים שלנו במשך שעות כשאנו‬
‫עומדים עירומים‪ ,‬רטובים ורועדים מקור בטמפרטורות‬
‫הנמוכות של חודש ינואר‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫הכניסה למטהאוזן‬
‫בהתחלה‪,‬‬
‫היינו‬
‫במחנה‬
‫אוהלים‬
‫ואח"כ‬
‫בצריף‪.‬‬
‫ה"בלוקאלטסטר" שלנו היה אסיר פוליטי גרמני‪ .‬אמרו שהוא‬
‫היה קומוניסט ובגלל זה הוא אסיר שנים רבות‪ .‬אני זוכר פעם‬
‫בה הודיעו שמי מהשבויים הרוסים‪ ,‬האוקראינים והפולנים‬
‫שרוצה להיטיב את חייו ולהתנדב לצבא הגרמני על מנת‬
‫‪61‬‬
‫ללחום נגד הרוסים‪ ,‬יקבל אוכל טוב ובגדים‪ .‬ה"בלוקאלטסטר"‬
‫ארגן אנשים בשתי שורות וביניהן עברו אלה שהתנדבו‪.‬‬
‫המתנדבים שעברו בין השורות‪ ,‬ספגו מחבריהם גידופים‬
‫יריקות‪ ,‬מכות וצעקות‪" :‬איך אתה יכול ללכת לעזור לנאצים?"‬
‫לא רחוק מהצריף שלנו הייתה מחצבה מפורסמת שם התעללו‬
‫באסירים‪ ,‬בעיקר ביהודים‪ .‬ציוו עליהם לסחוב אבנים למעלה‬
‫וכשהגיעו לקצה‪ ,‬היו יורים בהם וצופים בהם מתגלגלים יחד‬
‫עם האבנים למטה‪ .‬לאלה שנהרגו במקום היה מזל כי אלו‬
‫שהכדור לא הרג מתו בייסורים‪.‬‬
‫במחנה מטהאוזן‪ ,‬לא עבדנו אך היו לנו מסדרים רבים אליהם‬
‫היינו צריכים להגיע ולעמוד שעות על גבי שעות‪ .‬היה מעט‬
‫מאוד אוכל‪ ,‬אך היה סדר וכולם קיבלו קצת ממנו‪ .‬היה רעב‬
‫גדול והיו הרבה מתים שסידרנו בערימות‪ ,‬כמו בולי עץ‪.‬‬
‫כנראה שלא הספיקו לשרוף או לקבור אותן‪.‬‬
‫לאחר זמן מה הגיעו למחנה יהודים שהיו בפלוגות העבודה‪,‬‬
‫רובם הונגרים וצ'כים‪ .‬הם היו מורעבים וסחוטים וממש‬
‫התנפלו ואכלו מכל הבא ליד‪ .‬הם נראו מסכנים מאוד‪ ,‬רזים‬
‫וכחושים‪ ,‬מלאי כינים ופצעים וחלקם מתו במחנה‪ .‬הם חיפשו‬
‫כל הזמן אוכל ובגדים ואף שדדו לשם השגתם‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫באחת הפעמים שהפציצו את המחנה‪ ,‬הופצצה גם המחצבה‬
‫וגופות רבות התפזרו בשטח‪ .‬אנשים החלו לאסוף חלקי גופות‬
‫ולאכול אותן‪ .‬השמועות אמרו שגם סחרו בבשר אדם‪ .‬תחשבו‬
‫לאיזה מצב נוראי צריך להביא אדם בכדי שיבצע מעשים אלו‪.‬‬
‫במחנה מטהאוזן פגשתי קרובי משפחה‪ ,‬את האחים יושקו‬
‫ומאיר קלרמן‪ .‬יושקו (יוסף) מספר שניגשתי אליו ואמרתי לו‬
‫שאנחנו קרובי משפחה‪ .‬הוא לא זכר אותי‪ .‬איני זוכר זאת כך‪,‬‬
‫אך אני זוכר שהוא ביקש ממני לבוא אתו ולשמור כמה שעות‬
‫על אחיו מאיר מכיוון שהוא נפצע ועליו ללכת לחפש אוכל‪.‬‬
‫שאלתי "מה קרה למאיר?" וכך הוא סיפר‪" :‬מאיר הלך‬
‫לשירותים (בור גדול מרובע) ובזמן שהיה ליד הבור‪ ,‬איש אס‬
‫אס גרמני עבר והתחיל לירות באקדח באלה שעשו את‬
‫הצרכים‪ .‬חלק נהרגו ונפלו לבור וחלק לא‪ .‬מאיר נפצע קשה‬
‫ולא היה במחנה רופא או אח שיוכל לטפל בו‪ ".‬יושקו לקח‬
‫אותו לפינת הצריף‪ ,‬כדי שיוציא את נשמתו בצד ושמר עליו‬
‫כדי שהקניבלים לא יתחילו להתקרב אליו עם סכינים לפני‬
‫שינשום את נשימתו האחרונה בשביל לקחת את בגדיו‪ ,‬נעליו‬
‫או אפילו את בשרו‪ .‬שמרתי על מאיר עד שיושקו חזר ולאחר‬
‫מכן הלכתי‪ .‬אני יודע שמאיר נפטר‪ ,‬אך מאז ועד היום לא‬
‫שאלתי את יושקו מה קרה בשעות האחרונות לחייו‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫יושקו (יוסף קלרמן) שרד וחזר לצ'כיה‪ ,‬נפגש עם אחותו בלה‪,‬‬
‫אותה פגשתי באושוויץ‪ ,‬עלה ארצה והקים משפחה‪ ,‬שני בנים‬
‫ובת‪ .‬הוא שירת בצה"ל‪ ,‬והגיע לדרגת סגן אלוף בגולני‪.‬‬
‫כעבור כשלושה חודשים‪ ,‬באפריל ‪ ,2344‬הוציאו אותנו‬
‫ממחנה מטהאוזן והוליכו אותנו שוב ברגל למשך מספר ימים‪.‬‬
‫כמו בצעדת המוות‪ ,‬גם הפעם צעקו כל הזמן 'מהר‪ ,‬מהר'‬
‫בגרמנית ומי שפיגר בהליכה או נפל והתקשה לקום‪ ,‬נורה‬
‫במקום‪ .‬גם כאן הרבה אנשים נפלו בדרך מכיוון שכבר היו‬
‫חלשים‪ ,‬חולים ורזים‪ .‬היה נחל שהיינו צריכים לחצות ברגל‬
‫ואנשים רבים לא הצליחו לחצות‪ ,‬לכן ירו בהם‪.‬‬
‫באותה עונה החלו לצאת שבלולים מהאדמה ואחד האנשים‬
‫שהלך אתנו סיפר שבחלזונות יש חלבון והמליץ למי שמסוגל‬
‫לאכול אותם‪ .‬התחלנו לאכול בדרך חלזונות יחד עם‬
‫השבלולים שלהם‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫מחנה גונסקירכן‬
‫בסוף הדרך הגענו למחנה גונסקירכן‪ ,‬שהיה ממוקם‬
‫באוסטרי ה של היום‪ ,‬בקרבת העיר לינץ‪ .‬זה היה המחנה‬
‫הקשה ביותר שהיינו בו‪ .‬מקום שקשה לקרוא לו מחנה‪ ,‬זה‬
‫היה גיהינום‪ .‬צריפים ללא גגות וללא רצפה‪ .‬הגענו לשם‬
‫בחודש אפריל‪ ,‬עת הפשרת השלגים‪ ,‬אדמה רטובה‪ ,‬בוץ בכל‬
‫מקום‪.‬‬
‫במחנה לא היה קרמטוריום‪ ,‬אך אנשים רבים מתו בו כל יום‬
‫בגלל התנאים הקשים‪ .‬ערימות ערימות של גופות של אנשים‬
‫מתים‪.‬‬
‫האוכל במחנה לא היה מסודר‪ .‬היה רטוב וקר‪ .‬החזקים דחפו‬
‫את שאר האנשים הצידה ורק הם הצליחו להגיע למחלקים‬
‫ולקבל קצת אוכל‪ .‬המבוגרים גזלו את האוכל של החלשים‬
‫והצעירים מהם‪.‬‬
‫אני ועוד שלושה‪-‬ארבעה נערים התלכדנו על מנת לשמור אחד‬
‫על השני‪ .‬התחלקנו גם באוכל המועט שקיבלנו וגם שמרנו‬
‫אחד על השני‪.‬‬
‫אחד מחברי הרביעייה שלנו היה מנחם ויינברג מטרנסילבניה‪.‬‬
‫מנחם דיבר הרבה שפות‪ :‬רומנית‪ ,‬הונגרית ויידיש והיה‬
‫‪12‬‬
‫המנהיג שלנו‪ .‬היום הוא חי בשכונת נווה שאנן בחיפה‪ .‬במחנה‬
‫היו לנו רק שתי שמיכות כי המבוגרים הצליחו לגנוב לנו‬
‫שמיכה אחת‪ .‬גם את הפינה בצריף ששמרה עלינו מרוחות‬
‫לקחו לנו ולא היה לנו מקום לישון‪ .‬עשינו רצפה מגופות‬
‫המתים‪ ,‬שמנו את השמיכה עליהם וישנו‪ .‬לא הייתה שום‬
‫אפשרות אחרת‪ .‬אם היינו ישנים על אדמה הרטובה‪ ,‬לא היינו‬
‫קמים‪.‬‬
‫הייתי הקטן והרזה בחבורה אך זריז‪ .‬התגנבתי לצריף של‬
‫המחסן דרך חלון קטן‪ ,‬קשרתי את המכנסיים מלמטה ובנפח‬
‫שנוצר הכנסתי מוצרי מזון‪ .‬הנפח החדש של גופי‪ ,‬עם כל‬
‫המזון בתוך בגדיי‪ ,‬לא אפשר לי לצאת מהחלון ולכן נאלצתי‬
‫לוותר על חלק מהמזון בכדי להצליח לצאת ואת המעט‬
‫שהוצאתי אכלנו ביחד‪.‬‬
‫ראיתי במחנה אנשים שלא היו מסוגלים להוציא את הרגליים‬
‫מהבוץ ופשוט התיישבו בתוכו ולא קמו יותר‪ .‬גרוע מזה לא‬
‫יכול היה להיות‪ .‬ידענו מה זה גרוע‪ ,‬אבל פה במחנה‪ ,‬היה‬
‫ממש גיהינום של בוץ ורעב‪ .‬כבר כשהגענו למחנה גונסקירכן‬
‫היינו מוזלמנים‪ ,‬רזים ותשושים‪ .‬הרעב היה גדול מאוד‬
‫ובהעדר סדר בחלוקת המזון לא כולם זכו לקבל את מעט‬
‫האוכל שהיה‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫ביום ‪ 4/4/2344‬שיחרר אותנו הצבא האמריקני‪ .‬אני ואנשים‬
‫נוספים שניצלו מהמחנה בטוחים כי לולא שיחרר אותנו הצבא‬
‫האמריקאי‪ ,‬תוך פחות מחודש היינו כולנו מחוסלים‪.‬‬
‫השחרור‬
‫ב‪ 4-‬במאי ‪ 2344‬ברחו הגרמנים מהמחנה‪ .‬רצנו למחסן‬
‫הגדול‪ ,‬שהיה שמור ע"י הגרמנים‪ ,‬כדי לקחת קצת אוכל אך‬
‫לא הצלחנו להגיע מכיוון שהגדולים והחזקים מאתנו הצליחו‬
‫להיכנס לפנינו‪.‬‬
‫המחנה היה על גבעה וזכור לי שירדנו ארבעתנו מההר והגענו‬
‫לאחד מבתי הכפר במקום‪ .‬נכנסנו לאחד הבתים והאיכר‬
‫ואשתו שראו אותנו‪ ,‬רזים‪ ,‬מלוכלכים ועם בגדים קרועים‪,‬‬
‫נבהלו וברחו‪ .‬חטפנו את המזון שהיה על השולחן ומסביב‬
‫ואכלנו דברים שבדיעבד התברר לנו שאסור היה לנו לאכול‬
‫כמו שמנת וחמאה (אוכל מלא שומן שלא היה בריא לנו לאחר‬
‫כל מה שעבר עלינו)‪ .‬לקחנו מהאיכר סוס ועגלה והתחלנו‬
‫לנסוע במטרה להגיע כל אחד לביתו‪ .‬לא היה ברור לנו לאן‬
‫אנו נוסעים‪ ,‬אך נסענו יום שלם ובלילה ישנו באיזשהו מקום‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫מוקדם בבוקר ראינו צריף עם כלי רכב והרבה קופסאות‬
‫קרטון‪ .‬נער נוסף ואני התקרבנו לאט לעבר הצריף וראינו‬
‫קופסאות שימורים של סרדינים ובשר ונעליים והתחלנו לקחת‬
‫מכל הבא ליד‪ .‬לפתע‪ ,‬יצא מהצריף חייל אמריקאי והתחיל‬
‫לצעוק עלינו‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬שאל בגרמנית איזו שפה אנו‬
‫מדברים‪ .‬אמרנו לו שהשפה היא יידיש‪ .‬התברר שהחייל היה‬
‫רופא וקצין יהודי אמריקאי וידע יידיש‪ .‬סיפרנו לו את כל‬
‫תלאותינו ובתגובה הוא זרק לנו מהיד את כל קופסאות‬
‫השימורים ואמר שאסור לנו לאכול מהדברים האלה‪ ,‬נכנס‬
‫לצריף והביא לנו קורנפלקס‪ .‬הוא הסביר כי לאחר כל מה‬
‫שעבר עלינו‪ ,‬אסור לנו בימים הראשונים לאכול אוכל כזה אלא‬
‫רק קורנפלקס עם מים או חלב‪ .‬הוא גם לקח את הנעליים‬
‫ואמר כי הן של החיילים ולכן אסור לנו לקחת אותן‪.‬‬
‫המשכנו עם הסוס והעגלה והגענו לעיר לינץ‪ .‬התמקמנו בבית‬
‫ריק בן שתי קומות ופגשנו שם עוד כמה אנשים שהגיעו‬
‫ממחנה גונסקירכן‪ .‬יום‪-‬יומיים לאחר שהגענו ללינץ התחלתי‬
‫להרגיש לא טוב‪ ,‬התנפחתי כולי וחבריי לקחו אותי עם הסוס‬
‫והעגלה לבית החולים בעיר‪ .‬שכבתי שם במשך מספר‬
‫שבועות כשבחלק מהזמן הייתי ללא הכרה‪ .‬כשהתעוררתי‪,‬‬
‫התחלתי לשאול "איפה אני?‪ ,‬מתי אבריא?" ובחור ששכב על‬
‫ידי אמר לי ביידיש "כשתראה את האחות שמטפלת בך ומשהו‬
‫‪14‬‬
‫יתחיל לזוז לך בין הרגליים‪ ,‬תדע שאתה בריא ויכול לצאת"‪.‬‬
‫זה היה בחור יהודי מבוגר יותר אשר כבר התחיל להבריא‬
‫(לבחור היו בכול הגוף פצעים פתוחים)‪.‬‬
‫החברים שהיו איתי הסתלקו ומאז לא ראיתי אותם‪ ,‬למעט‬
‫מנחם ויינברג שפגשתי אחרי שנים רבות בארץ‪ .‬הרופאים‬
‫שטיפלו בי‪ ,‬מהצבא האמריקאי והאנגלי‪ ,‬אמרו לי שהיה לי‬
‫מזל גדול כי רק אצלם היו זריקות שהייתי צריך לקבל ולא‬
‫בבתי חולים אחרים‪ .‬עד היום אין לי תחושה בירך שמאל‪ ,‬אולי‬
‫בגלל כמות הזריקות שקיבלתי שם בבית חולים‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,2323‬ביקשתי מבני הבכור‪ ,‬אבי‪ ,‬לכתוב לבית החולים‬
‫בלינץ ולבדוק אם אכן אושפזתי כי לא הייתי בטוח אם מדובר‬
‫בחלום או במשהו שבאמת קרה‪ .‬אבי קיבל מבית החולים‬
‫מסמך שמאשר כי הייתי מאושפז שם במשך שלושה שבועות‬
‫עקב מחלת טיפוס הבטן‪.‬‬
‫כאשר השתחררתי מבית החולים‪ ,‬רציתי לחזור הביתה‪,‬‬
‫לצ'כוסלובקיה‪ ,‬ולחפש מישהו שאולי נשאר בחיים‪ .‬ידעתי‬
‫שהמשפחה שלי נרצחה בקברי אחים ליד העיר קמיניץ‪-‬‬
‫פדלוסקי‪ .‬הייתה בי תקווה שאחי נחום‪ ,‬שהיה יותר מבוגר‬
‫ממני‪ ,‬אולי נשאר בחיים ואולי גם קרובי משפחה נוספים‪.‬‬
‫החלטתי לחזור‪ ,‬אבל איך?‬
‫‪14‬‬
‫נסעתי ברכבות‪ ,‬בתוך הקרונות‪ ,‬מעליהם וביניהם ובדרך‬
‫עברתי בבודפשט שבהונגריה‪ ,‬שם היה מרכז יהודי של‬
‫הג'וינט‪ ,‬בו קיבלתי אוכל‪ ,‬קצת כסף ובגדים‪ .‬שם נתנו לי זוג‬
‫מכנסיים קצרים‪ ,‬חולצה ונעליים גדולות (מדי)‪ .‬הדבר החשוב‬
‫ביותר שקיבלתי הוא מידע על מי נשאר בחיים‪.‬‬
‫במרכז היהודי‪ ,‬ראיתי ממרחק רב חייל צ'כי‪ ,‬במדים ואקדח‬
‫חגור על מותניו‪ ,‬וזיהיתי שזה מאיר לחמנוביץ'‪ ,‬השכן שלי‬
‫מביסטרה‪ ,‬מהבית‪ .‬מאיר מספר שקפצתי לו על הגב מרוב‬
‫שמחה‪ ,‬גם את זה אני לא כל כך זוכר‪ .‬אני זוכר שפגשתי אותו‬
‫ומאוד שמחתי שיש מישהו מהעיירה שלי שאני יכול לדבר אתו‬
‫ולשאול אותו‪ .‬מאיר סיפר לי שדודי ‪,‬יוס'קה ‪,‬נמצא בחוסט‬
‫ומחכה שיגיעו אליו בני משפחתו שנשארו בחיים‪.‬‬
‫התחלתי לנוע בדרכים בעיקר ברכבות‪ ,‬על ובין הקרונות לכיוון‬
‫העיר חוסט בצ'כוסלובקיה‪ .‬אני לא זוכר איך‪ ,‬אבל הגעתי‬
‫לשם‪ .‬בתחנת הרכבת בחוסט עמדו אלה ששרדו את המחנות‬
‫וחיכו לכל רכבת שהגיעה כדי לראות מי יורד ממנה‪ ,‬מי שרד?‬
‫מי חזר? אולי מישהו מהמשפחות או מהקרובים נשארו‬
‫בחיים‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫כאשר הגעתי לחוסט‪ ,‬חיכו לי בתחנה דוד יוס'קה וקרובת‬
‫משפחתי‪ ,‬בלה קלרמן שהייתה הראשונה לזהותי‪ .‬היא‬
‫מספרת שירד איזשהו נער עם מכנסיים קצרים‪ ,‬רגליים כמו‬
‫שני גפרורים ונעליים גדולות שסחבו אותו ולא הוא אותן‪.‬‬
‫התחבקנו חיבוקים קטנים שלוו בהפתעה גדולה‪ .‬היו דמעות‬
‫והמון שאלות‪.‬‬
‫בבית בחוסט‪ ,‬אצל דוד יוס'קה‪ ,‬כבר היו בנו יצחק ובתו שרה‬
‫שהגיעו לפני כן‪ .‬אחרי שהגענו לבית ונרגענו קצת שאל אותי‬
‫דוד יוס'קה מה ידוע לי על בנו נחום‪ .‬סיפרתי לו על הסלקציות‪,‬‬
‫איך עזר לי להתכסות בבור של הביוב‪ ,‬איך עבדנו עם העגלה‬
‫ב"שייס קומנדו" ואיך ביקשתי מנחום בסלקציה האחרונה‬
‫לנסות לברוח אך הוא היה שבור לגמרי מפני שכל הזמן ראה‬
‫את הארובות עשן וידע שאמו ושלושה מאחיו נשרפו‪ .‬הוא לא‬
‫ידע אם יתר בני משפחתו בחיים והגיע למצב בו התייאש וכבר‬
‫לא היה לו אכפת ללכת‪.‬‬
‫סיפרתי גם על ‪ 42‬הילדים שהוחזרו מתאי הגזים כאשר כבר‬
‫היו ערומים ועל כך שאם נחום היה בין האחרונים‪ ,‬אולי היה‬
‫ניצל‪ .‬הדוד פרץ בבכי ואני בכיתי יחד אתו‪ .‬רעדנו ובכינו וכל מי‬
‫שהיה בחדר בכה אתנו‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫כל פעם שאני נזכר או מדבר על הבכי שבכה הדוד‪ ,‬עולות לי‬
‫דמעות בעיניים וכך גם היום‪ ,‬בעודי כותב מילים אלו‪ .‬לכן‪ ,‬עד‬
‫היום‪ ,‬הלקח הכי חשוב שלי הוא לא להתייאש‪ ,‬כיוון שהייאוש‬
‫מביא לחולשה והחולשה מביאה לאפטיה‪.‬‬
‫יש להמשיך לקוות כל הזמן!‬
‫‪18‬‬
‫הבריחה מחוסט לברנו‬
‫נשארתי בביתו של דוד יוסקה בחוסט למשך מספר שבועות‪.‬‬
‫הוא סיפר לנו כיצד במהלך המלחמה הוא גויס בכפייה‬
‫לפלוגות העבודה בצבא ההונגרי‪ ,‬נמלט‪ ,‬נתפס והועלה לרכבת‬
‫לבירקנאו‪ .‬הוא קפץ מהרכבת‪ ,‬מכיוון שכבר ידע לאן היא‬
‫מובילה והגיע עד בודפשט‪ ,‬בה הסתתר עד סוף המלחמה‪.‬‬
‫אחרי ששרד וחזר לחוסט‪ ,‬ביתו הפך למקום מפגש אליו הגיעו‬
‫יהודים מכל האזור ודוד יוסקה עזר להם מבחינת מידע וגם‬
‫מבחינה כספית‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫הדוד יוסף אייזנר (יוסקה)‬
‫קצינים רוסים יהודים‪ ,‬שחנו בעיר חוסט‪ ,‬המליצו לנו לברוח‬
‫מערבה מפחד לבאות‪ ,‬שכן היו שמועות בנוגע לאפשרות‬
‫שרוסיה תשלוט בקרפטים‪ .‬אפשרות זו הפחידה את היהודים‪,‬‬
‫כי החיים ברוסיה היו קשים‪ .‬בין אותם קצינים היה קצין‬
‫שהתארח אצל הדוד בשבתות והיה מנגן על כינור שירים‬
‫יהודים באופן מאוד יפה ומרשים‪ .‬אותו קצין המליץ לדוד לעזוב‬
‫כמה שיותר מהר‪ .‬הוא אמר שהוא אינו עושה זאת רק מפני‬
‫שיש‬
‫לו משפחה ברוסיה והוא מפחד שיתנקמו בהם אם‬
‫יערוק‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫הילדים של דוד יוסקה ששרדו‬
‫דוד יוסקה ארגן את הבריחה של המשפחה והקרובים לו‪ .‬הוא‬
‫נסע במכונית פרטית יחד עם קרובת משפחתו‪ ,‬בלה‪ ,‬ושני‬
‫ילדיו‪ .‬אני ברחתי עם בן דודי שמואל טייכמן ועם עוד שתי‬
‫נשים צעירות שאינני זוכר את שמן‪ ,‬אבל אחת מהן הייתה‬
‫ג'ינג'ית‪ ,‬במשאיות וברכבת משא‪ .‬ברכבת הסתתרנו ברווחים‬
‫שבין לוחות העץ‪ .‬הנסיעה נמשכה מספר ימים‪ .‬רוב הזמן‬
‫היינו תחת הלוחות ובהפסקות היינו יוצאים להתאוורר‬
‫וחוזרים‪ .‬כך הגענו לצ'כוסלובקיה אל העיר ברנו‪ ,‬רחוב‬
‫מנלובסקה ‪.22‬‬
‫‪82‬‬
‫בן הדוד שמואל טייכמן‬
‫דוד יוסקה רשם אותי בצ'כוסלובקיה בשם חיים הרמן כי‬
‫כנראה שכך היה שמי במקור‪ .‬הוא המשיך לפרנס אותי אבל‬
‫היה צריך לעזור לו והרגשתי שגם אני יכול לעזור לפרנסה‪ .‬אני‬
‫מספיק גדול ויכול לעזור‪ .‬כך מצאתי את עצמי נוסע ברכבת‬
‫לבודפשט עם דולרים ושתי מזוודות ריקות בידיי וחוזר משם‬
‫עם מזוודות מלאות עם סיגריות ובעצם הפכתי למבריח‬
‫סיגריות‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫את הנסיעות האלו עשיתי מספר פעמים עד שנתפסתי‬
‫ונלקחתי למשטרה בברנו‪ .‬בעת המעצר חשבתי בעיקר על‬
‫ההפסד הכספי ולא חששתי מפני המאסר‪ .‬הרי מה זה מאסר‬
‫אחרי המחנות שעברתי? הקצין החוקר שאל שאלות הבין די‬
‫מהר שאני יהודי ושאיני מדבר טוב צ'כית או הונגרית והחל‬
‫לדבר איתי בגרמנית ויידיש (התברר שהוא היה קצין או פקיד‬
‫גבוה באזור חוסט לפני המלחמה ושם למד יידיש)‪ .‬סיפרתי לו‬
‫את כל האמת‪ ,‬על כל מה שאני יודע ועושה‪.‬‬
‫הקצין לקח ממני את המזוודות עם הסיגריות והזהיר אותי‬
‫שלא לסחור כך יותר‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא נתן לי כתובת לבית ספר‬
‫טכני על מנת ללמוד מקצוע‪ .‬נרשמתי לבית הספר הטכני‬
‫ולמדתי אינסטלציה במשך חודשים ספורים‪ ,‬תוך כדי מגורים‬
‫אצל דוד יוסקה‪ .‬פגשתי במהלך הלימודים שני נערים כבני‬
‫גילי‪ ,‬שגם הם כמוני באו מאזור הקרפטים‪ ,‬שרדו את המחנות‪,‬‬
‫ואיבדו את כל משפחתם אך הם התגוררו בבית היתומים‬
‫בעיר‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫העלייה לארץ ישראל‬
‫היציאה לדרך החלה בתחילת‬
‫‪ 2346‬והסתיימה בהגעה‬
‫לקבוצת אלומות ב‪ .33/3/2341-‬אלו כל התחנות שעברתי‬
‫בדרך לארץ ישראל ‪:‬‬
‫ברטיסלבה‪ ,‬צ'כוסלובקיה ‪ ‬וינה‪ ,‬אוסטריה‪ ‬זלצבורג‪,‬‬
‫אוסטריה‪ ‬איירינג‪ ,‬גרמניה ‪ ‬לנדסברג‪ ,‬גרמניה‪ ‬נמל סט‪,‬‬
‫צרפת‪ ‬אניית "מעפיל אלמוני" (‪ )3/2/41‬חוף יפו‪ ,‬ישראל‬
‫(‪  )26/2/41‬חיפה‪ ,‬ישראל‪ ‬משחתת בריטית לקפריסין‪,‬‬
‫מחנה ‪64‬‬
‫אנייה בריטית למחנה עתלית‪ ‬קבוצת‬
‫"אלומות" בגליל התחתון‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫חיים ‪6491‬‬
‫לאחר מספר שבועות בלימודים‪ ,‬פגשתי את בן דודי שמואל‬
‫טייכמן וחייל יהודי מהצבא הצ'כי‪ .‬הם סיפרו שבכוונתם לנסוע‬
‫לבוקרשט שברומניה ולעלות משם דרך נמל קונסטנצה בים‬
‫השחור לפלשתינה‪ -‬ארץ ישראל‪ .‬הם שאלו אותי אם אני‬
‫מעוניין להצטרף אליהם‪ .‬לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על‬
‫פלשתינה‪ ,‬מלבד זאת שיהודים נוסעים לשם‪ ,‬אבל החלטתי‬
‫להצטרף‪ ,‬מפני שהגעתי למסקנה ששהיתי מספיק זמן אצל‬
‫דוד יוסקה ועליי להתחיל לחפש את דרכי‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫בברנו ‪,‬‬
‫צ'כיה‬
‫באותה עת‪ ,‬היו בדרכים נוודים רבים שגורשו ממדינות שונות‬
‫ועשו את דרכם למקומות אחרים ואנחנו פחדנו להיתקל בהם‬
‫פן תתחיל מריבה‪ .‬היינו בסך הכול קבוצה של שלושה אנשים‪.‬‬
‫נסענו יחד לבוקרשט ברכבת מהירה‪ ,‬בן דודי ואני התחזינו‬
‫לשבויים והחייל‪ ,‬בדרגת סמל‪ ,‬עם האקדח למותניו העמיד‬
‫פנים שהוא שומר עלינו‪ .‬כך נסענו בלי כרטיסים ובלי בדיקות‪,‬‬
‫הגענו למרכז היהודי בבוקרשט וביקשנו להגיע לארץ ישראל‪,‬‬
‫לירושלים‪ .‬נתנו לנו מקום לינה ללילה אחד‪ ,‬קצת כסף ואמרו‬
‫‪86‬‬
‫לנו 'תחזרו בחזרה לצ'כוסלובקיה‪ ,‬אנחנו לא יכולים לקחת‬
‫אתכם‪ .‬אין לנו סרטיפיקטים (אישור כניסה) בשבילכם ויש לנו‬
‫יהודים משלנו שמחכים בתור לעלייה לארץ ישראל'‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬המליצו לנו ואמרו לנו שמצ'כוסלובקיה אמורה לצאת‬
‫'עלייה ב'' של יהודים שהתאספו מפולין‪ ,‬מצ'כוסלובקיה‬
‫וממדינות נוספות‪ .‬לפני שחזרנו‪ ,‬הלכנו לאכול‪ .‬אכלתי שם‬
‫בפעם הראשונה בחיי ממליגה עם גבינה וזה היה טעים‪.‬‬
‫חזרנו לצ'כוסלובקיה‪ .‬בינתיים‪ ,‬נפוצו שמועות שבברטיסלאבה‬
‫אשר בסלובקיה מתארגנות קבוצות לעליה בלתי לגאלית‬
‫לארץ ישראל‪ .‬הקבוצות אורגנו על ידי יהודים מארץ ישראל‬
‫וחיילים מהבריגדה היהודית שנשארו באירופה במטרה לעזור‬
‫להציל יהודים ולהביא אותם לארץ ישראל‪ ,‬בעלייה שנקראה‬
‫"המוסד לעלייה ב'"‪ .‬שמואל טייכמן‪ ,‬בן דודי‪ ,‬ואני נסענו‬
‫לברטיסלבה ושם צירפו אותנו לקבוצה שנקראה "גורדוניה"‪.‬‬
‫מה פירוש השם גורדוניה? לא שאלנו וגם לא הסבירו לנו‪ .‬אבל‬
‫מה זה חשוב? העיקר שהאנשים היו נחמדים‪ .‬רוב העולים‬
‫הגיעו מצ'כוסלובקיה ומהקרפטים וגם משפחה אחת מפולין‪,‬‬
‫הורים ובת בשנות ה‪ 23-‬לחייה‪ .‬לאבא של המשפחה הפולנית‬
‫קראנו 'פרופסור' כי הוא היה אדם מבוגר בעל שיער שיבה‬
‫ומשקפיים‪ .‬הפרופסור היה נחמד והשפיע עלינו לטובה‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫התארגנות גורדוניה‬
‫נשמענו להוראות המדריכים שלנו‪ ,‬שני גברים בני ‪33-34‬‬
‫שהגיעו מפולין‪ ,‬והם היו כמו ההורים שלנו‪ .‬למרות שחלקנו‬
‫ידעו שפות נוספות‪ ,‬השפה הדומיננטית בה דיברו כל היהודים‬
‫הייתה יידיש‪.‬‬
‫מישהו היה צריך להשגיח עלינו‪ ,‬להעסיק אותנו‪ ,‬להכתיב סדר‬
‫יום מסוים ולתת לנו בגדים‪ .‬למרות שכבר לא היה חסר‪ ,‬בזמן‬
‫שקיבלנו ארוחות‪ ,‬היינו מכניסים לחם בכיסים ומתחת למזרן‬
‫כי פחדנו שמחר אולי כבר לא יהיה מה לאכול‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫הצעירים בקבוצה היו בני ‪ ,24-21‬גיל בו לא אוהבים סדר‬
‫וניקיון‪ ,‬לכן לא תמיד הסתובבנו עם בגדים נקיים ולא תמיד‬
‫החלפנו גרביים (למרות שהיו לנו) ולא הסתפרנו בזמן‪.‬‬
‫המדריכים ניסו להחזיר אותנו לצורת חיים רגילה ומסודרת‪.‬‬
‫ברגע שקצת הסתדרנו ונהיה מעט שקט‪ ,‬התחלנו לדבר בינינו‬
‫על מה שכל אחד עבר בשנים האחרונות‪ ,‬מי נשאר‬
‫מהמשפחה ומי הלך‪ .‬לא נכנסנו לשאלות חודרניות כדי לא‬
‫להכאיב מדי‪ .‬אנשים דיברו בקבוצות קטנות בתוך החדרים‬
‫והיו כאלה שכלל לא דיברו‪.‬‬
‫שהינו באותו המקום מספר שבועות‪ ,‬ממתינים ליציאה לדרך‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬אמרו לנו להיות מוכנים עם החבילות כיוון שבלילה‬
‫נעזוב ונעבור את הגבול לוינה‪ ,‬אוסטריה‪ .‬הלכנו כמעט כל‬
‫הלילה יחד עם שני מבריחים גויים‪ .‬הלכנו אחד אחרי השני‬
‫ואחזנו ידיים או בחבל ארוך‪ .‬עברנו איזשהו נחל ונרטבנו עד‬
‫הברכיים אבל המשכנו ללכת עד שלפנות בוקר הגענו לפרוור‬
‫של וינה בו חיכינו שה"תרמווי" (הרכבת החשמלית העירונית)‬
‫תגיע‪ .‬הגענו אתה לוינה‪ ,‬ל"רוטשילד שפיטל" (בית חולים‬
‫רוטשילד)‪ -‬בניין ענק בו התאספו כל המשלחות‪ ,‬ושם‬
‫התמקמנו‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫שם נתנו לנו בגדים חמים ויפים והחלו לדבר אתנו על‬
‫פלשתינה‪-‬ארץ ישראל‪ ,‬על הקיבוצים וגם ביקרנו בבית העלמין‬
‫בקבר של הרצל שהיה מספר קומות מתחת לאדמה‪ .‬שם‬
‫ראיתי בפעם הראשונה בחיי דגל כחול לבן של ארץ ישראל‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬בזמן שהותנו בוינה הלכנו לראות משחק‬
‫כדורגל בין הכוח וינה היהודית (שהייתה לפני המלחמה אחת‬
‫מהקבוצות הטובות באירופה) לקבוצה אוסטרית של גויים‪.‬‬
‫במהלך המשחק היו מעט דחיפות בין השחקנים משתי‬
‫הקבוצות ולאחר מכן גם בין האוהדים ובהמשך התפשטה‬
‫האלימות גם לרחובות‪ .‬אנחנו די התפרענו‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שהאוסטרים ירו עלינו מהבתים ובחור אחד מויש'לה‬
‫מהקבוצה שלנו‪ ,‬נפצע בגב‪ .‬הוא המשיך אתנו במסע לארץ‬
‫ישראל‪ ,‬אך נפטר בדרך מהפציעה‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫בקבר הרצל בוינה‬
‫המהומה התרחשה ברובע האנגלי של וינה‪ .‬המשטרה‬
‫האוסטרית תפסה מספר בחורים ובחורות ואני ביניהם ושלחה‬
‫‪32‬‬
‫אותנו לבית הסוהר‪ .‬זה היה בערב פסח‪ .‬ערב פסח הראשון‬
‫שלנו לאחר המלחמה‪ .‬בית הסוהר לא הרשים אותנו בכלל‪.‬‬
‫הוא היה נקי והיה בו אוכל‪ ,‬אבל לא היו מצות! אנחנו‪ ,‬שהגענו‬
‫מבתים מסורתיים‪ ,‬לא רצינו לאכול חמץ‪ .‬באגף של הבנות היו‬
‫שתי אחיות מהקבוצה שלנו‪ .‬הצעירה ביניהן‪ ,‬רבקה‪ ,‬החליטה‬
‫לעשות שביתת רעב וסחפה את כל הבנות שהיו יחד אתה‬
‫ואפילו אותנו הבנים שמעבר לסורגים לשביתה‪ .‬לא אוכלים עד‬
‫שיהיו מצות! השוטרים האוסטרים לא ידעו מה לעשות‪ .‬הם‬
‫שאלו אותנו מה נרצה‪ .‬דרשנו מצות וביצים קשות אך רבקה‬
‫אמרה שזה לא מספיק ודרשה לחגוג את ערב פסח יחד עם‬
‫הבנים הכלואים‪ ,‬וכך היה‪ .‬לא ידענו להתפלל‪ .‬לא היו לנו‬
‫ספרים והגדות אך ידענו לשיר את "מה נשתנה"‪" ,‬אחד מי‬
‫יודע" ו"חד גדיא"‪ .‬רבקה הדומיננטית ארגנה את הסדר וכולנו‬
‫ישבנו יחד ושרנו את השירים שהכרנו‪.‬‬
‫היינו בבית הסוהר מספר ימים כשהגיע חייל בלונדיני‪ ,‬גבוה‬
‫לבוש במדי הבריגדה היהודית והציג את עצמו בשם אשר בן‬
‫נתן‪ ,‬שברבות השנים היה שגריר ישראל בגרמניה‪ .‬הוא עשה‬
‫עלינו רושם אדיר עם המדים שעליהם סמלי בריטניה ודגל‬
‫ישראל‪ .‬עד היום אני רואה אותו בעיניי‪ .‬הוא אמר לנו ביידיש‬
‫'מחר בלילה‪ ,‬לפנות הבוקר‪ ,‬תהיו מוכנים יחד עם החפצים‬
‫שלכם‪ .‬יבואו אליכם ובשקט בשקט יוציאו אתכם‪ .‬נעזוב את‬
‫‪32‬‬
‫וינה לעיר זלצבורג‪ ,‬שם מחכים לכם חבריכם לקבוצה‪ '.‬וכך‬
‫היה‪.‬‬
‫לבית הסוהר הגיעו משאיות עם ברזנטים‪ ,‬עליהן עלינו והגענו‬
‫לזלצבורג‪ ,‬שם פגשנו את החבר'ה‪ .‬היינו בעיר מספר ימים‬
‫במהלכם שיחקנו בהר שנקרא שלוסברג ותוך כדי השתוללות‬
‫גדולה שברתי את ידי השמאלית‪.‬‬
‫היינו חלק מעלייה ב'‪ ,‬עליה בלתי לגאלית של עולים מכל רחבי‬
‫אירופה‪ .‬מי שארגן את העלייה דאג שהקבוצות יתקדמו אט‬
‫אט בין מחנות העקורים בערים השונות באירופה‪ .‬בכל מקום‬
‫בו עברנו לקחו אותנו לעשות טיול בסביבה וכך יצא שטיילנו‬
‫וראינו ערים גדולות‪ ,‬אתרים ומקורות מים‪ .‬מטרת הטיולים‬
‫הייתה לתת לנו הזדמנות ליהנות ולהחזיק אותנו יחד בעת‬
‫העלייה לארץ אשר התארכה מאוד‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫בדרך לארץ‬
‫שהינו מספר שבועות במחנה עקורים על יד העיר איירינג‪.‬‬
‫משם עברנו למחנה ליד העיר לנדסברג‪ ,‬בו שהינו זמן רב‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫בתוך המחנה לא היה מקום לקבוצה שלנו‪ ,‬לכן קיבלנו בית בן‬
‫שתי קומות בקרבת המחנה‪ .‬חלק מאתנו הלכו ללמוד בבית‬
‫ספר "אורט" שהיה במחנה וחלק מאתנו עסק בכריתה והובלה‬
‫של עצים להסקה‪ .‬אני עזרתי בכריתת עצים וגם למדתי‬
‫וקיבלתי תעודה מקצועית באינסטלציה‪ .‬בנוסף‪ ,‬למדנו קצת על‬
‫תנועות הנוער בארץ ישראל וידענו שרוצים להקים בה מדינה‬
‫ליהודים‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫עבודה עם עצים בלנדסברג‬
‫‪36‬‬
‫אני זוכר שראינו את דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו כאשר הגיע‬
‫לבקר במחנה הגדול‪ .‬בלנדסברג לא היו מספיק מיטות‪ ,‬לכן‬
‫נאלצנו לישון שניים בכל מיטה‪ .‬היה בינינו נער בשם אוסקר‬
‫קליין שהיו לו הרבה פרונקלים (פצעים עם מוגלה) ואף אחד‬
‫לא רצה לישון יחד אתו במיטה‪ .‬רק אני הסכמתי ולכן ישנו‬
‫יחד‪ .‬לא נדבקתי ממנו‪.‬‬
‫אוסקר ואני ממשיכים להיות חברים עד עצם היום הזה‪ .‬עברנו‬
‫יחד גבולות‪ ,‬מחנות‪ ,‬אניות מעפילים‪ ,‬קפריסין‪ ,‬עתלית‪ ,‬קבוצת‬
‫אלומות‪ .‬לחמנו יחד בחלק מהקרבות במלחמת השחרור‬
‫בחטיבת גולני והמשכנו יחד כחברים באגד‪ .‬הוא הקים‬
‫משפחה וגר בנתניה עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫לכל אורך המסע לארץ ישראל‪ ,‬לא היינו צריכים לדאוג לדבר‪.‬‬
‫המארגנים של "עלייה ב'" דאגו לכל צרכינו‪ :‬אוכל‪ ,‬מקומות‬
‫לינה וטיולים‪ .‬באחד הימים‪ ,‬אמרו לנו להיות מוכנים עם‬
‫הדברים האישיים לתזוזה‪ .‬הופיעו משאיות של הבריגדה‬
‫היהודית ‪ ,‬עליהן עלינו מכוסים עם ברזנטים‪ ,‬ונסענו לכיוון‬
‫איטליה‪ .‬נתנו לנו שמות לועזיים למקרה שישאלו אותנו‬
‫לשמנו‪ .‬לי נתנו את השם הרמן‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬במקום להגיע‬
‫לאיטליה הגענו לנמל סט בצרפת‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫בדרך לאניה מגרמניה לצרפת‬
‫ב‪ 3/2/2341-‬עלינו על אנייה שנקראה 'מעפיל אלמוני'‪ .‬זו‬
‫הייתה אנייה קטנה ואת רוב זמני בה ביליתי בשכיבה על‬
‫דרגש בגלל שהרגשתי רע מאוד‪ .‬סבלתי מסחרחורות והקאות‬
‫ולא יכולתי לעלות לסיפון‪ .‬רק פעם אחת‪ ,‬סחבו אותי החבר'ה‬
‫לסיפון כדי שאנשום אוויר צח‪.‬‬
‫הקפטן של האנייה היה ספרדי‪ .‬לפני ההפלגה אמרו לנו שאם‬
‫יתפסו אותנו וישאלו לשמנו‪ ,‬יש לומר 'מוישה חלוץ' וכך גם‬
‫קראנו לקפטן האוניה‪ .‬במהלך ההפלגה התקלקל מנוע האנייה‬
‫ועמדנו במשך שבעה ימים ליד כרתים עד שהביאו חלק‬
‫לתיקון‪ .‬באזור שליד כרתים יש סערות רבות ובזמן שהמתנו‪,‬‬
‫‪38‬‬
‫האנייה היטלטלה ואמרו שיש סכנה שהיא תטבע‪ .‬הקפטן‬
‫הספרדי חלץ נעל וזרק אותה לים‪ .‬כאשר שאלנו אותו לפשר‬
‫הדבר‪ ,‬הוא הסביר כי אל הים דורש קורבנות ומכיוון שאיננו‬
‫נותנים קורבנות אדם‪ ,‬נזרוק נעל של אדם וזה יהיה הקורבן‪.‬‬
‫המעפיל האלמוני (צילום מהאינטרנט)‬
‫אחד המפקדים שלנו מטעם ההגנה היה שאול ביבר‪ ,‬חבר‬
‫קבוצת 'אלומות'‪ .‬הוא סיפר שהבריטים עלו עלינו כנראה בזמן‬
‫היציאה מהנמל בצרפת‪ .‬כשהתקרבנו לחופי ארץ ישראל‬
‫הופיע מטוס וכולם ירדו מהסיפון לבטן האנייה‪ ,‬כדי שהיא‬
‫תיראה כאניית דייג ולא כאניית נוסעים‪ .‬המטוס המשיך לחוג‬
‫מעלינו כל הזמן וכשהתקרבנו לנמל יפו‪ ,‬באו לקראתנו שתי‬
‫משחתות (אניות מלחמה) בריטיות‪ ,‬אחת מכל צד‪ ,‬ומנעו‬
‫מהספינה להגיע לחוף‪ .‬אנחנו התחלנו לזרוק חפצים על‬
‫‪33‬‬
‫החיילים‪ ,‬שמנגד התיזו עלינו זרם חזק של מים‪ .‬אחת‬
‫המשחתות נתנה נגיחה לאנייה הקטנה שלנו ואז החיילים‬
‫הבריטים עלו עליה‪ .‬חבר מהקבוצה שלנו בשם מיטלמן הניף‬
‫דגל ישראל אך היה חייל בריטי שניסה להוריד אותו‪ .‬מיטלמן‬
‫נתן לו מכה במקל של הדגל והחייל נפל‪ ,‬כנראה התעלף‪.‬‬
‫בתגובה‪ ,‬חייל אנגלי אחר הוציא אקדח ורצה לירות במיטלמן‪,‬‬
‫אך אחת הבנות קפצה‪ ,‬נעמדה לפני מיטלמן ואמרה לחייל עם‬
‫האקדח השלוף 'אתה לא תירה' ואכן החייל לא ירה‪.‬‬
‫‪ 23‬יום אחרי שעזבנו את צרפת‪ ,‬ב‪ ,26/2/2341-‬נכנענו מול‬
‫חופי יפו‪ .‬הבריטים גררו את האנייה שלנו לנמל חיפה‪ ,‬שם‬
‫ירדנו והעבירו אותנו במשחתת בריטית למחנה ‪ 64‬בקפריסין‪.‬‬
‫ברוב המחנות בקפריסין היו אוהלים‪ ,‬אך במחנה שלנו‪ ,‬היו‬
‫מבני לבנים עם גגות פח עגולים‪ .‬בקפריסין שררה הרגשה‬
‫קשה מכיוון שהגענו אליה אחרי ששרדנו את המחנות והנה‬
‫שוב אנו חווים מגדלי שמירה‪ ,‬גדרות תיל‪ ,‬רובים וחיילים‬
‫ששומרים עלינו‪ .‬אמנם‪ ,‬הבריטים לא היו רעים אלינו אך היינו‬
‫קצרי רוח‪ .‬מתי כבר נגיע לארץ ישראל?‬
‫היות והיינו הראשונים שנכנסנו לגור במחנה‪ ,‬קיבלנו תפקידים‬
‫טובים כמו להוציא את הזבל מהמחנה ולנסוע לעיר פמגוסטה‬
‫כדי להביא אספקת אוכל למחנה‪ ,‬בליווי חיילים בריטים כמובן‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫כשיצאנו מהמחנה‪ ,‬מי שהיה לו מעט כסף יכול היה לקנות מה‬
‫שרצה ועם הזמן‪ ,‬הבריטים אפילו נתנו לנו מעט חופש‬
‫להסתובב בעיר‪ .‬היות והיה לנו הרבה אוכל ודברים טובים‬
‫נוספים הצטרפו אלינו חברים נוספים‪.‬‬
‫היה בקבוצה שלנו בחור בשם מנשק'ה שבכל מקום בו שהה‬
‫בדרך לארץ היה קולט את השפה מהר מאוד וכך גם‬
‫בפמגוסטה הצליח לפטפט עם היוונים‪ .‬שהינו בקפריסין במשך‬
‫שבעה חודשים‪ .‬הצעירים שיחקו הרבה כדורגל וסוגי ספורט‬
‫נוספים‪ .‬מה שהעסיק אותנו היו תחרויות כדורגל בתוך המחנה‬
‫שלנו ובין מחנות העולים‪.‬‬
‫לעיתים‪ ,‬דיברנו בפנטומימה עם החיילים הבריטים ובפעמים‬
‫אחרות בשפות שונות כמו סלאבית וגרמנית‪ .‬בקפריסין היו‬
‫הרבה מאוד אבני גיר והמבוגרים יותר‪ ,‬בעלי משפחות‪ ,‬היו‬
‫חורטים עם אבן גיר רך‪ .‬הם חרטו דמויות‪ ,‬בעלי חיים‪ ,‬בתים‬
‫ופסלים יוצאים מן הכלל יפים‪ ,‬שאנשים רצו לקנות מהם‪.‬‬
‫הבנות הצעירות עסקו בתפירה‪ ,‬רקמה ובישול‪.‬‬
‫במחנה אכלתי לראשונה זית שחור‪ ,‬כשחשבתי שמדובר‬
‫בעצם בשזיף קטן‪ .‬לא הכרתי עד אז גם חצילים‪ .‬בהתחלה‬
‫‪232‬‬
‫שני הטעמים האלה לא היו ערבים לחיכי‪ .‬אך כיום אני אוהב‬
‫אותם מאוד‪ ,‬בכל צורה שהיא‪.‬‬
‫ציורים ממחנה בקפריסין‬
‫‪232‬‬
‫את זמני במחנה העברתי במשחקי כדורגל ובעיקר במשחקי‬
‫שחמט עם הפרופסור‪ .‬יום אחד‪ ,‬הופיע במחנה בחור נמוך‬
‫קומה ושחרחר מישראל‪ ,‬שכינויו היה צ'ך‪ .‬הוא היה איש‬
‫פלמ"ח‪ ,‬חבר קיבוץ כפר רופין ושם משפחתו האמיתי היה‬
‫נוימן‪ .‬הוא התחיל לארגן אותנו כמו חיילים טירונים‪ ,‬אלא‬
‫שבמקום רובה השתמשנו במקל‪ .‬למדנו "קפ"פ"‪ -‬קרב פנים‬
‫‪233‬‬
‫אל פנים‪ ,‬לחימה בעזרת מקל לצורך תקיפה והתגוננות‪.‬‬
‫זחלנו‪ ,‬עשינו "אש לילה"‪ ,‬הכנסנו 'בכאילו' כדורים לרובה‪,‬‬
‫למדנו על הכוכבים השונים ומה שהכי הרשים אותנו היה‬
‫לראות איך צ'ך מטיל אבן עם רוגטקה וקולע‪.‬‬
‫אחרי שבעה חודשים בקפריסין‪ ,‬הודיעו לנו הבריטים‬
‫שהקבוצה שלנו יוצאת לכיוון ישראל וכך הועברנו במשחתת‬
‫בריטית לחיפה ומשם ברכב למחנה עתלית‪ .‬הייתה שמחה‬
‫גדולה ויחד איתה עצב מהפרידה מהמדריכים שלנו ומהחברים‬
‫והחברות הבוגרים שנשארו בקפריסין והגיעו לארץ אחרינו‪.‬‬
‫בעתלית עברנו חיטוי שלישי בפליט ובזמן שהתפשטתי‪ ,‬גנבו‬
‫לי את שעון היד הראשון שלי שקנה לי שמואל טייכמן בוינה‪.‬‬
‫החיטוי הראשון היה כאשר ירדנו מאניית 'מעפיל אלמוני' (היינו‬
‫על האנייה ‪ 23‬ימים בלי להתרחץ)‪ .‬לאחר מכן קיבלנו חיטוי‬
‫גם כשהגענו לקפריסין וגם כשהגענו לעתלית‪ .‬למה עוד פעם‬
‫חיטוי? עתלית הייתה מכה קשה וכואבת‪ .‬פיזית לא היה קשה‬
‫לנו‪ .‬היינו רגילים‪ ,‬אך הייתה זאת מכה פסיכולוגית‪ ,‬מנטלית‪.‬‬
‫לעזאזל‪ ,‬להגיע לארץ ישראל‪ ,‬אחרי שנה ויותר בדרכים‪,‬‬
‫למחנה שסביבו עוד פעם גדרות תיל ומגדלי שמירה וחיילים‬
‫עם רובים שומרים עלינו? זה היה קשה מאוד‪ .‬במה חטאנו‬
‫שעלינו להיות במצב כזה שוב?‬
‫‪234‬‬
‫לאחר מספר שבועות הגיע אוטובוס למחנה עתלית וקראו‬
‫לקבוצה שלנו לעלות עליו‪ .‬נסענו לנשר דרך חיפה‪ .‬בנשר‬
‫ראינו בפעם הראשונה ליגיונרים ‪ -‬חיילים ערבים בשירות‬
‫האנגלים עם כאפיות על הראש שנראו לנו מוזר‪ .‬מנשר‬
‫המשכנו לעפולה‪ ,‬שם עשינו הפסקת מנוחה‪ ,‬ואחריה נסענו‬
‫ליבניאל ומשם לקבוצת אלומות‪.‬‬
‫‪234‬‬
‫ממחנות השמדה לתקומה‪ .‬קבוצת אלומות ‪ -‬הבית הראשון בארץ‬
‫בקבוצת אלומות קיבלו אותנו בחביבות‪ .‬הקבוצה הייתה‬
‫מורכבת ממשפחות צעירות עם ילדים קטנים ואנו‪ ,‬הראשונים‬
‫מקבוצת "גורדוניה"‪ .‬כשהגענו‪ ,‬חיכו לנו אוהלים‪ ,‬מיטות ברזל‬
‫של הסוכנות‪ ,‬מזרנים‪ ,‬כלי מיטה וארגז ריק של "תנובה" מעץ‬
‫אשר שימש לנו כארונית‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬לקחו אותנו להכיר את הסביבה וביקרנו במאהל‬
‫של השבט הבדואי "ערב סדור" ששכן בפורייה‪ ,‬מול אלומות‪.‬‬
‫המדריך שלנו בסיור זה היה לא אחר מאשר חבר קבוצת‬
‫אלומות שמעון פרס‪ ,‬אשר דיבר בשפת היידיש אותה הכרנו‬
‫וברבות הימים הפך לנשיא מדינת ישראל‪ .‬כשהגענו למאהל‬
‫הוא אמר לנו ביידיש 'בואו תראו איך בדואי חותם'‪ .‬הבדואי‬
‫הוציא עט נובע‪ ,‬טפטף דיו על האגודל‪ ,‬הטביע אותו על הנייר‬
‫וכך חתם‪ .‬זו הייתה לנו הפעם הראשונה שראינו מעשה שכזה‬
‫ונדהמנו‪.‬‬
‫שמה של האמא‪ ,‬המאמא שלנו‪ ,‬היה זהבה והייתה גם חנל'ה‬
‫סוניה פרס שהחליפה את זהבה מדי פעם‪ .‬הן היו הכול‬
‫בשבילנו‪ ,‬דאגו שאנחנו נהיה מסודרים‪ ,‬שנתרחץ‪ ,‬שנחליף‬
‫בגדים‪ ,‬השגיחו עלינו ושמרו שיהיה לנו סדר יום‪ ,‬שנעבוד ולא‬
‫יחסר לנו דבר‪.‬‬
‫‪236‬‬
‫העבודה הראשונה שלי‪ ,‬יחד עם עוד כמה נערים‪ ,‬הייתה‬
‫בבריכות הדגים‪ .‬היה עלינו להוציא את הדגים מהרשתות‪.‬‬
‫הזהירו אותנו כי מיכה‪ ,‬אחראי העבודה הוא קפדן ונוטה לקלל‬
‫במילים גסות למרות שאינו מתכוון לכך‪ .‬כשגמרנו עם‬
‫הרשתות והחלפנו לבגדים יבשים‪ ,‬מיכה הוציא בקבוק קוניאק‬
‫ונתן לנו לשתות קצת על מנת שנתחמם וזה בהחלט חימם את‬
‫ליבנו‪.‬‬
‫מספר ימים לאחר שהגענו לאלומות‪ ,‬הגיע מפקד המקום‬
‫ועשה לנו מטווח‪ .‬הוא לקח אותנו לנחל יבניאל (ואדי פיג'אז)‪,‬‬
‫נתן לכל אחד שלושה כדורים‪ ,‬רובה אנגלי ומטרה‪ .‬כל אחד‬
‫מאתנו ירה את שלושת כדורי הרובה‪ ,‬בכדי לדעת איך להכניס‬
‫את הכדורים למחסנית ואת המחסנית לרובה ולהרגיש את‬
‫ההדף של הירייה‪ ,‬הדף שלא הרגשנו בעת התרגולים שלנו‬
‫עם המקל בדרך לארץ‪.‬‬
‫באחד האימונים המפקד שאל אותנו‪' :‬תגידו בחורים צעירים‪,‬‬
‫מה אתם עושים כשמרביצים לכם אנשים לא יהודים?' רובנו‬
‫אמרנו‪' :‬בורחים'‪ .‬והוא אמר לנו‪' :‬מהיום‪ ,‬לא בורחים יותר אלא‬
‫מחזירים כפל כפליים‪ ,‬גם אם אתה יותר קטן או יותר חלש ‪-‬‬
‫לא בורחים'‪ .‬הוא נתן לנו אבנים בגודל של רימון ולקח לעצמו‬
‫רימון אמתי‪ ,‬הוציא את הנצרה‪ ,‬חיכה מספר שניות וזרק אותו‬
‫‪231‬‬
‫מאחורי גדר האבנים לכיוון הוואדי‪ ,‬על מנת שנשמע את‬
‫הפיצוץ‪' .‬ועכשיו'‪ ,‬הוא אמר לנו‪' ,‬קחו את האבן כאילו שהיא‬
‫רימון‪ ,‬הוציאו את הנצרה "בכאילו" ותזרקו רחוק' ובזה הסתיים‬
‫פרק הטירונות‪.‬‬
‫ה"אקונומית" (אחראית על חדר האוכל והמטבח) בקבוצת‬
‫אלומות הייתה אישה בשם שרה שדיברה יידיש ובאה כל‬
‫ארוחה לבדוק שאנו אוכלים מספיק ולא יוצאים מחדר האוכל‬
‫רעבים‪ .‬היא לבשה חולצות רקומות יפות והטיבה לרקוד‬
‫ריקודי עם‪ .‬ריקודי העם התקיימו בערבי שבת בחדר האוכל‬
‫והיוו את הבילוי האולטימטיבי של הצעירים והרווקים הרבים‬
‫שבין אנשי אלומות‪ ,‬בתוכם גם אני‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫הרווקיה בעפולה ‪6491‬‬
‫‪233‬‬
‫בחדר האוכל הייתה אישה טבריינית בשם יעל שלא ידעה‬
‫יידיש אשר למדה מבעלה מילה אחת ביידיש (אס אס‪ ,‬לאכול‬
‫לאכול) והיא התכוונה שנאכל זיתים במקום הביצים שלא היו‪.‬‬
‫היא אמרה לנו ששבעה זיתים שווים לביצה אחת‪ .‬גם סוכר לא‬
‫היה ואת דייסת הסולת למשל היינו ממתיקים בריבה‪( .‬ובאמת‬
‫עד היום אני אוהב דייסה)‪.‬‬
‫בזכות לימודי האינסטלציה בלנדסברג‪ ,‬שיבצו אותי לעבודה‬
‫כעוזרו של בנימין שהיה החצרן‪ .‬בין היתר בנימין לימד אותי‬
‫להתניע משאבת מים‪ ,‬לבדוק שמן ודלק ולשאוב מים‬
‫מהבריכות של יבנאל לאלומות‪.‬‬
‫לצורך שאיבת המים לאלומות רכבתי על סוסה‪ .‬היה עליי‬
‫לפתוח את ברז הצינור שעבר מבריכות המים לאלומות‪,‬‬
‫להמשיך עם הסוסה לאמצע הדרך שם היה צריך להתניע את‬
‫המשאבה כך שהמים יעלו עד לבריכה באלומות‪ .‬כל יום הייתי‬
‫ממלא את הבריכה באלומות‪ .‬קודם לכך היה עליי לספק מים‬
‫לעדר של שבט הבדואים באזור פורייה‪ .‬סיפקנו להם מים‬
‫בכדי שיהיו בסדר אתנו ולא יחבלו בצינור או במשאבה‪ .‬לאחר‬
‫כשעה של שאיבה היה עליי לחזור חזרה ולסגור את‬
‫המשאבה‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫עם תחילת העבודה קיבלתי אקדח ובו כדורים ספורים להגנה‬
‫עצמית‪ .‬באחת הפעמים‪ ,‬כשרכבתי על הסוסה בדרכי חזרה‬
‫לאחר שסיימתי לשאוב‪ ,‬שכחתי להוציא את המחסנית‪ .‬כאשר‬
‫רציתי לשחרר את המחסנית‪ ,‬פלטתי כדור אך למזלי הקנה לא‬
‫היה מכוון כלפיי ולכן לא נפגעתי‪ .‬מצב זה היה מפתיע ומלחיץ‬
‫וגם חששתי מה יגידו או מה יעשו כשיגלו שאבד לי כדור אחד‪.‬‬
‫"המאמא" שלנו‪ ,‬זהבה‪ ,‬ניסתה ללמד אותנו עברית אך די‬
‫מהר התחילו המאורעות ומ‪ 23/3/2348-‬החלו לקחת אותנו‬
‫לשמירות על דרכים שונות תחת השם "שירות העם" (עוד לא‬
‫היה אז צה"ל) כך שלא נותר זמן ללימודי העברית‪ .‬בנוסף‬
‫לשמירות השתתפתי בפינוי ילדים ופצועים מקיבוץ גשר שעליו‬
‫ירו ושהותקף‪ ,‬לקיבוץ אשדות יעקב דרך מנחמיה והר הגמל‪.‬‬
‫שמרתי על הגשר והסכר שעל הירדן‪ ,‬ליד דגניה‪ ,‬במשך‬
‫כשבוע‪ ,‬יחד עם שומר מטבריה‪ ,‬כאשר בידיי רובה מסוג‬
‫"קרבין" ‪ .‬גרנו בצריף עץ מעל הגשר (הצריף היה קיים עד לא‬
‫מזמן) והשומר הטברייני התגלה כאדם מאוד נחמד‪ .‬הוא דיבר‬
‫בעברית שבקושי הבנתי ובכל זאת הצלחנו להסתדר‪.‬‬
‫היה מקרה בו שובצתי לצאת לקרב עוד לפני גיוסי‪ ,‬אך לאחר‬
‫מכן נזכרו ששמרתי בלילה‪ ,‬לכן החליפו אותי עם אדם אחר‬
‫שבסופו של דבר יצא לקרב ונהרג‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬אנשי הקיבוץ‬
‫‪222‬‬
‫אמרו לי שהכדור שהיה אמור לפגוע בי הלך למישהו אחר ולכן‬
‫כבר לא איהרג בקרבות‪ .‬קיבלתי כרטיס ובו רשום תאריך‬
‫הצטרפותי לפל"מ (פלוגות מקומיות)‪ .‬כמו כן שמרתי כמה‬
‫ימים בעמדה בסג’רה מול הכפר לוביה והצומת (מסקנה)‪,‬‬
‫היום היא נקראת צומת גולני‪.‬‬
‫‪222‬‬
‫מלחמת השחרור‬
‫ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה הייתה ב‪,23/22/2341 -‬‬
‫אך האנגלים יצאו מהארץ רק חצי שנה לאחר מכן‪ ,‬בשבת ה‪-‬‬
‫‪ .24/4/2348‬ביום שישי‪ ,‬יום לפני עזיבת הבריטים‪ ,‬הכריז דוד‬
‫בן גוריון על הקמת מדינת ישראל‪ .‬בעת ההכרזה התאספנו‪,‬‬
‫כל חברי אלומות‪ ,‬סביב הרדיו ויחד עם אנשי ישובים נוספים‬
‫מהעמק הבערנו מדורות גדולות וכולם פצחו בשירה גדולה‪.‬‬
‫לאחר הכרזת המדינה התקיפו אותנו בו זמנית מכל הכיוונים‪,‬‬
‫סוריה‪ ,‬לבנון‪ ,‬עירק‪ ,‬ירדן ומצרים‪ ,‬עם מטוסים וציוד מלחמה‪,‬‬
‫שלנו לא היה‪ .‬אנחנו‪ ,‬בני קבוצת הנוער מאלומות נשלחנו‬
‫לקיבוץ אפיקים ועברנו שם שרשרת חיול מזורזת‪ .‬הגיע רופא‬
‫מלווה בפקידים וללא כל בדיקה שאל כל אחד מאתנו אם הוא‬
‫בריא‪ .‬כולנו ענינו שאנחנו בריאים ורשמו לנו בפנקס כק‪-2‬‬
‫'כושר קרבי ‪ .'2‬אז קיבלתי מספר אישי‪.223612 -‬‬
‫‪223‬‬
‫תעודת המתייצב לשרות העם‬
‫ההרגשה הייתה של גאווה ולא של פחד מהעתיד לבוא‪ .‬היינו‬
‫בחורים צעירים שיצאו מהגטאות וממחנות הריכוז‪ ,‬לאחר‬
‫שהיינו מוכים ורמוסים תחת מגף הנאצים הרגשנו גאים על‬
‫שיש בידינו רובה וביכולתנו להחזיר‪ ,‬להגן ולהילחם על‬
‫המדינה שלנו‪ .‬הייתה התרגשות גדולה ורצון לצאת לקרב‪ ,‬לא‬
‫לברוח אלא להחזיר כפליים‪.‬‬
‫למרות שכבר ידעתי שאני שריד אחרון למשפחת נוימן‬
‫(‪4‬‬
‫משפחות עם ילדים) ושאני עלול להיהרג או להיפצע קשה‬
‫בזמן המלחמה‪ ,‬היה לי ברור שגם עליי לצאת להילחם למען‬
‫‪224‬‬
‫הקמת המדינה‪ .‬גויסתי לגדוד ‪ 233‬של עמק הירדן שמפקדו‬
‫היה "ז'ורה" (גיורא שנאן) מקיבוץ אפיקים‪ ,‬גבר נמוך וחזק‬
‫שלא ידע פחד מהו‪.‬‬
‫מפקד הפלוגה שלי היה לוי‪ ,‬גם הוא מאפיקים ומפקד‬
‫המחלקה היה חיים צוץ מטבריה שהיה ידוע כלוחם 'קפפ' טוב‬
‫וכנהנתן שנסע כל לילה לישון בבית במיטתו‪ .‬המ"כ היה‬
‫עמנואל פרג ומ"כ נוסף במחלקה היה עוזי‪ ,‬שניהם מבית זרע‪.‬‬
‫המחלקה שלנו נקראה 'קומנדו' והיינו מצוידים בחרבות‪,‬‬
‫סכינים וכובעי פלדה עגולים‪ .‬את הפקודות בעברית כבר‬
‫הספקנו ללמוד‪ ,‬עשינו אימוני ריצה מהקיבוץ לאשדות יעקב‬
‫וחזרה‪ ,‬למדנו שירים בעברית‪ ,‬תרגלנו חסימות ושמרנו‬
‫בלילות בוואדי בירה (נחל תבור כיום)‪ ,‬על מנת לעצור את‬
‫הברחת הסחורות שהיו שם מירדן לארץ‪.‬‬
‫באחת החסימות חברי‪ ,‬מנשה פוגל‪ ,‬איבד את הרובה‪ .‬חיפשנו‬
‫אותו באותו יום ומספר פעמים לאחר מכן אך לא מצאנו‪ .‬רק‬
‫כעבור ‪ 23‬שנה המ"כ‪ ,‬עמנואל פרג‪ ,‬מצא את הרובה רקוב‬
‫וחלוד‪ .‬מתברר כי עמנואל חיפש לאורך ‪ 23‬השנים את הרובה‬
‫מכיוון שחרה לו שמישהו מהכיתה שלו איבד רובה‪.‬‬
‫במהלך מלחמת השחרור השתתפתי בשלושה קרבות‪ :‬בצמח‪,‬‬
‫בג'יב יוסף שבגליל התחתון ובסוסיתא‪ .‬בצמח שמרתי על‬
‫‪224‬‬
‫הקרנטינה יחד עם יעקב לוגר‪ ,‬חברי מהקבוצה‪ .‬הקרנטינה‬
‫(תחנת הסגר) הייתה שטח מגודר בו השאירו את בעלי החיים‬
‫שעברו בין מדינות למשך מספר ימים כדי לוודא שאינם חולים‬
‫ומסוכנים‪ .‬מסביב היו בתים מחימר‪ .‬כאשר הסורים התקיפו‬
‫את צמח‪ ,‬התחלנו לירות לעברם יחד עם החיילים האחרים‬
‫עד שנגמרו לנו הכדורים‪ .‬פגז של תותח סורי עבר אותנו‪,‬‬
‫התפוצץ מאחורינו והתמלאנו באבק‪ .‬קיבלנו פקודה לסגת‬
‫ורצנו יחד לכיוון משטרת צמח‪ ,‬שם התאספו די הרבה אנשים‬
‫שנסוגו מהאזור‪ .‬לאחר מכן יצאנו מבניין המשטרה לחצר‪.‬‬
‫יעקב לוגר התעכב בחצר ואילו אני המשכתי ללכת‪ .‬לפתע‪,‬‬
‫התפוצצה פצצה ונהרגו מספר אנשים‪ ,‬ביניהם יעקב לוגר‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬שריד מחנות ההשמדה‪ ,‬לא הספיק להכיר‪ ,‬לראות‬
‫ולאהוב את המדינה ולהקים משפחה‪.‬‬
‫‪226‬‬
‫יעקב לוגר‬
‫(מתוך אתר "יזכור")‬
‫באחד הלילות בעת שהייתי בשמירה‪ ,‬שמעתי רעש של‬
‫שרשראות טנקים אולם לא ראיתי דבר‪ .‬הערתי את המ"כ‬
‫ואמרתי לו בעברית עילגת‪" :‬אני אתה שמעת טנקים‪ ...‬אני‬
‫אתה שמעת טנקים ‪ ."...‬המ"כ שידע כי המדובר בטרקטורים‬
‫ובמשאיות שנוסעים לאלומות ופורייה בלי אורות וחוזרים עם‬
‫אורות דלוקים כדי לבלבל את האויב כאילו מגיעה עזרה‪,‬‬
‫הרגיע אותי ואמר כי הכל בסדר‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫שמירה על תחנת המים ברובט‬
‫עם התקדמות הצבא הסורי לעברנו‪ ,‬המשכתי בנסיגה עם‬
‫כוחותינו הנסוגים מצמח לדגניה א'‪ ,‬שם נעצרנו‪ .‬שני מפקדים‬
‫‪228‬‬
‫עמדו עם תת מקלע סטן ולא נתנו לנו להמשיך להתרחק‪ .‬הם‬
‫אמרו 'אף אחד לא בורח ולא נסוג יותר‪ .‬ללכת לשמור'‪.‬‬
‫הוצבתי באחת העמדות לכיוון ירדן וחיכיתי לפקודות‪ .‬לא ידענו‬
‫שבינתיים הגיע תותח 'נפוליונצ'יק' להר ליד אלומות ומשם‪,‬‬
‫מתנדב לא יהודי מחו"ל‪( ,‬בתשלום ) ירה מספר פגזים לעבר‬
‫צמח‪ ,‬מה שגרם לחיילים הסורים לסגת‪.‬‬
‫ג'יב יוסף היה כפר גדול מוקף הרים‪ .‬יום אחד‪ ,‬קיבלנו פקודה‬
‫להגיע לכפר מהר על מנת לעזור למחלקה שהותקפה על ידי‬
‫ערבים‪ .‬הגענו למקום והתחלנו לירות עליהם עד שברחו‪.‬‬
‫לאחר שסיימנו‪ ,‬אחד מחיילינו התיישב על אבן והרגיש‬
‫שמשהו דוקר בישבנו‪ .‬הוא נגע וראה דם‪ .‬התברר שבעת‬
‫הלחימה פגעו בו מספר כדורים בישבן אך הוא לא שם לב‪.‬‬
‫בקיבוץ אפיקים‪ ,‬ישנתי בצריף עץ קרוב לדלת‬
‫בין עצי‬
‫האקליפטוס‪ .‬לילה אחד‪ ,‬לקחו אותי ועוד בחור לטבריה שם‬
‫עלינו על סירה יחד עם עוד מספר חיילים עד לעין גב (לא היה‬
‫אז כביש לעין גב)‪ .‬הביאו אותנו לעזור לחברים בקיבוץ‬
‫בשמירות כיוון שהם היו עייפים מלחימה של ‪ 24‬שעות רצוף‬
‫מול הסורים שהתקיפו את עין גב‪ .‬אנחנו שמרנו בלילות‬
‫והחברים לחמו ועבדו במשך היום‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫בחלוף מספר ימים לשהותי בעין גב הופיעה שם המחלקה‬
‫שלי במטרה לכבוש את סוסיתא‪ .‬מאוד שמחתי לראותם‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬הכינו את הכיתה שלי לכבוש את סוסיתא‪ ,‬לפני‬
‫שתיכנס ההפוגה (בזמן הלחימה היו הפוגות בינינו לבין‬
‫הערבים בתיווך צד שלישי‪ .‬מטרת ההפוגות הייתה הוצאת‬
‫פצועים מהשטח והצטיידות במזון)‪ .‬אנשי הכיתה שלי נחשבו‬
‫לוחמים טובים ולכן בחרו בנו לכיבוש סוסיתא‪ .‬רצינו לכבוש‬
‫את סוסיתא לפני ההפוגה‪ ,‬מכיוון שהיא קרובה מאוד לעין גב‬
‫וע"י כיבושה ניתן היה להרחיק את הסורים עד לרמת הגולן‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫רשימת החיילים שהשתתפו בקרב על סוסיתא‬
‫בכיתה היה חייל שקראנו לו "דוד הפולני" שהחל לרעוד מפחד‬
‫כאשר שמע שיוצאים לקרב והמפקדים הבינו שצריך להחליף‬
‫אותו‪ .‬אני התנדבתי להחליף אותו כי רציתי להיות עם הכיתה‬
‫שלי ולא להישאר בעין גב להמשך השמירות‪.‬‬
‫‪222‬‬
‫לפנות בוקר‪ ,‬לפני הקרב‪ ,‬הסבירו לנו לאן אנו הולכים ולאיזו‬
‫מטרה אך לא מעבר לכך‪ .‬בין סוסיתא א' לסוסיתא ב' היה ואדי‬
‫עמוק ולאחריו עליה תלולה מאוד ואני‪ ,‬שהייתי די חלש ועייף‬
‫אחרי שנשארתי ער במשך ‪ 24‬שעות‪ ,‬כמעט הידרדרתי‬
‫למטה‪ .‬למזלי‪ ,‬היה מישהו מאחוריי שעצר אותי‪ .‬עלינו בדרך‬
‫לכיוון סוריה ובעצם הגענו לסוסיתא מכיוון סוריה על מנת‬
‫להפתיע את הסורים שחשבו שחבריהם מגיעים‪.‬‬
‫בכיתה שלנו היה בחור חזק ‪ -‬אורי ההונגרי‪ ,‬שירה פגז "פיאט"‬
‫שהרעיש מאוד למדרון צד אחד של סוסיתא ולאחר מכן הוא‬
‫עבר לצד השני של הוואדי וירה פגז נוסף‪ .‬נכנסנו לתוך‬
‫סוסיתא והתחלנו לירות‪ -‬כיתה אחת מצד אחד וכיתה אחת‬
‫מהצד השני‪ .‬אף אחד לא ירה עלינו‪ ,‬החיילים הסורים פשוט‬
‫ברחו דרך הוואדיות שהיו בשני הצדדים של סוסיתא‪.‬‬
‫לאחר זמן מה החלו הפגזות מכיוון סוריה ואז ניתנה הפקודה‬
‫להתכנס כולם יחד‪ ,‬שתי הכיתות‪ ,‬בתוך מערה‪ .‬כאשר‬
‫התכנסנו‪ ,‬גילינו שחסר לנו חייל‪ .‬התחלנו לחפש אחריו אך לא‬
‫מצאנו אותו‪ .‬רק בבוקר‪ ,‬בין הפגזה להפגזה‪ ,‬מצאנו אותו‬
‫באחד הבורות של סוסיתא‪ ,‬בריא ושלם למעט מספר שריטות‬
‫מהנפילה לבור‪ .‬ההפגזות נמשכו עד כניסת ההפוגה ואז יצאנו‬
‫‪222‬‬
‫מחוץ למערה‪ .‬בזמן ההפוגה באו מעיתון הצבא לצלם אותנו‬
‫בתוך המערה‪.‬‬
‫כאשר החליפו אותנו בשמירה על סוסיתא‪ ,‬רצנו מהר לרחוץ‬
‫בכנרת‪ .‬בחור אחד‪ ,‬ששמו מנשה‪ ,‬ירה מספר כדורים לעבר‬
‫העופות שהיו במים ומאיר'קה‪ ,‬אחד המפקדים של עין גב‪,‬‬
‫אמר לו שיש לו מזל שהוא לא עוצר אותו על בזבוז כדורים‬
‫ושהוא מוותר לו רק בזכות זה שהשתתף בקרב על סוסיתא‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫בסוסיתא‬
‫בסוסיתא היו זבובים ויתושים שעקצו אותנו‪ .‬מהם חטפתי את‬
‫וירוס קדחת המערות (קור וחום קיצוניים לסירוגין)‪ .‬היו לי‬
‫‪224‬‬
‫שלוש התקפות של המחלה במהלכן לקחו אותי לבתי חולים‬
‫בטבריה ובצריפין וכך סיימתי את מלחמת השחרור‪.‬‬
‫בזמן שהייתי מאושפז‪ ,‬הגדוד שלי הפך יחד עם גדוד נוסף‬
‫לגדוד ‪ 22‬בחטיבת גולני‪ ,‬שהשתתף בקרב על כיבוש ושחרור‬
‫אילת‪ .‬חיילי חטיבת גולני ירדו לאילת דרך הערבה ויחידות‬
‫פלמ"ח נגב ירדו דרך מצפה רמון‪ -‬שניהם התחרו מי יגיע‬
‫ראשון לאילת ("אום רשרש") בה היו ‪ 3‬חושות בלבד והצבא‬
‫המצרי כשהיה עובר שם כל מספר חודשים היה לן בהן‪ .‬בן‬
‫גוריון מאוד רצה לכבוש את המקום לפני ההפוגה הסופית של‬
‫המלחמה‪ ,‬כדי שתהיה לישראל דריסת רגל בים סוף‪ ,‬והיא אכן‬
‫נכבשה בשנת ‪.2343‬‬
‫‪224‬‬
‫אותות הלחימה של חיים‬
‫‪226‬‬
‫השירות הצבאי הסדיר‬
‫עם תום המלחמה‪ ,‬כאשר הבראתי‪ ,‬התייצבתי במטה החטיבה‬
‫בג'וליס וביקשתי שישבצו אותי לעבודה במוסך כדי שאלמד‬
‫מקצוע לפני השחרור‪ .‬הייתי לבד בארץ והיה עליי למצוא דרך‬
‫להתפרנס‪ .‬הגעתי לאחד המפקדים ששאל אותי מה אני יודע‬
‫לעשות וסיפרתי "בלוף" שאבי וסבי עסקו במכונאות‪ .‬שלחו‬
‫אותי לסדנת מכונאות‪ .‬קיבל אותי חייל בשם חיים נוביץ'‬
‫ממושב מרחביה‪ ,‬הוא דיבר איתי קצת ביידיש וקצת בעברית‬
‫וגם לו סיפרתי את אותו הסיפור‪ .‬הוא שמח ולקח אותי יחד‬
‫לתקן קומנדקר (רכב גדול)‪ .‬כאשר היה מתחת לרכב‪ ,‬ביקש‬
‫ממני מפתח שוודי מארגז הכלים אך לא ידעתי מה זה‪ .‬אמרתי‬
‫לו שאני יודע מה זה רק בגרמנית ושיאמר לי בגרמנית‪ .‬הוא‬
‫הראה לי לאיזה מפתח התכוון ולאחר מכן ביקש ממני פלאייר‬
‫אך גם את זה לא ידעתי‪ .‬החלטתי לספר לו את האמת‬
‫ואמרתי לו שאני לא יודע כלום ועליי ללמוד מקצוע לפני‬
‫השחרור מהצבא ‪ -‬נהג או מכונאי‪ .‬חיים הבין את המצב והלך‬
‫למנהל העבודה‪ ,‬אדם בשם מאיר מזרחי‪ ,‬יליד טבריה‪ ,‬אשר‬
‫לקח אותי תחת חסותו‪ .‬מאיר הסביר לי לאט לאט על כל‬
‫הכלים ועד היום אני מודה לו וחושב עליו‪.‬‬
‫המשכתי לעבוד וללמוד בסדנה והייתי מבסוט‪ ,‬עד שחיילי‬
‫חטיבת גולני עזבו את ג'וליס וחזרו לגליל‪ .‬הגעתי לסדנה‬
‫‪221‬‬
‫במחנה כורדני‪ ,‬ליד קריית חיים‪ ,‬שם המשכתי בעבודתי‪.‬‬
‫לרס"ר הסדנה היה משהו נגדי והוא היה מתעלל בי קצת עד‬
‫שיום אחד התרגזתי עליו‪ ,‬לקחתי מפתח‪ ,‬זרקתי עליו ופגעתי‪.‬‬
‫לקחו אותי למשפט ובתור עונש העבירו אותי ממחנה כורדני‬
‫למוסך במחנה "כפר ילדים"‪ ,‬מול בית חולים "העמק"‪ .‬במוסך‬
‫הזה הסתדרתי טוב ופגשתי את אוסקר קליין‪ ,‬חברי‬
‫מצ'כוסלובקיה שעלה יחד אתי לארץ‪.‬‬
‫מפקד המחנה היה דוד שכנר‪ ,‬יקה קפדן אך גם אדם רגיש‬
‫וטוב לב (אמנצ')‪ .‬לדוגמא‪ ,‬כשהוא ראה שבשבתות וחגים‬
‫ישנם מספר חיילים שלא יוצאים מהמחנה‪ ,‬כיוון לא היו להם‬
‫משפחות או שהמשפחות שלהם חיו באוהלים במעברות וגם‬
‫כשבאו לבקרן לא היה להם מה לאכול ואיפה לישון‪ ,‬לכן הם‬
‫חוזרים למחנה‪ ,‬הוא דאג להביא טבח כדי שיהיו ארוחות שישי‬
‫ושבת כמו בבית‪ .‬המטבח של שבת התפרסם כל כך שקצינים‬
‫באזור הצפון היו מדי פעם מגיעים לאכול בו‪.‬‬
‫כאשר הגיע הערב ולא היה מה לעשות במחנה‪ ,‬דאג שכנר‬
‫להביא לנו מורה לריקודי עם והזמין תלמידות‪-‬אחיות מבי"ח‬
‫העמק יחד עם המאמא שלהן לבוא לרקוד אתנו‪ .‬זה היה ערב‬
‫נהדר ומיוחד ואחריו‪ ,‬המאמא של האחיות הייתה מזמינה‬
‫אותנו לבוא לבית הספר לאחיות ללמוד לרקוד ריקודים‬
‫‪228‬‬
‫סלוניים‪ .‬שם למדתי גם אני לרקוד‪ ,‬ועד היום אני אוהב ונוהג‬
‫לרקוד!‬
‫באותו הזמן הגיעה לסדנה קבוצה מיוגוסלביה אשר מיד עם‬
‫ההגעה לארץ התגייסו חבריה לצבא‪ .‬טומי לפיד היה אחד‬
‫מהם‪ ,‬ועבד כחשמלאי‪ .‬לאחר שעות העבודה‪ ,‬כמה חיילים‬
‫לקחו קומנדקר ונסעו לבקר את בנות הקבוצה היוגוסלבית‬
‫שגרו בקיבוץ עין דור‪ ,‬מרחק של ‪ 8-23‬קילומטרים‪ .‬בדרך‪ ,‬הם‬
‫שקעו בבוץ וכל הלילה ניסו לחלץ את הרכב אך לא הצליחו‪.‬‬
‫בבוקר הגיע אחד החיילים לסדנה והעיר את הגרריסט‪ .‬דוד‬
‫שכנר‪ ,‬המפקד‪ ,‬התעורר‪ ,‬שאל לפשר העניין וסיפרו לו מה‬
‫קרה‪ .‬הוא עלה על הגרר ונסע לחלץ את הקומנדקאר עם‬
‫היוגוסלבים‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬פחדו מה יעשה שכנר‪ ,‬אך שום דבר‬
‫לא קרה‪ .‬כאשר שאלו אותו למה לא עשה דבר‪ ,‬הוא אמר‬
‫שהבחורים האלה לא יודעים עברית‪ ,‬התגעגעו לבחורות‬
‫מהמדינה שלהם ורק רצו לראות אותן קצת ולדבר בשפתם‪.‬‬
‫בסדנה היה מופיע לעיתים יהודי נמוך וקירח בשנות החמישים‬
‫לחייו בשם יוליק‪ ,‬מקיבוץ מזרע‪ .‬הוא היה מתיישב בין‬
‫היוגוסלבים ובינינו ומספר סיפורים על הקיבוץ ועל ארץ ישראל‬
‫ובין הסיפורים הדריך אותנו גם במכונאות‪ .‬יוליק הגיע מספר‬
‫פעמים ויום אחד שאלתי אותו למה הוא עושה את זה במקום‬
‫‪223‬‬
‫להיות בבית‪ .‬הוא ענה שהוא מוכרח לתת משהו מעצמו לשתי‬
‫קבוצות אנשים שצריכות עזרה‪ :‬לצעירים שחושבים שיודעים‬
‫הכול אך למעשה לא יודעים‪ ,‬ולמבוגרים שחושבים שהם עדיין‬
‫יודעים הכול אך בעצם כבר שכחו‪ .‬זכרתי את דבריו ותמיד‬
‫הייתה בי רגישות והרבה סבלנות לקשישים וילדים במקרים‬
‫שונים ביומיום‪ .‬לדוגמא‪ ,‬כאשר קשישה הייתה חוצה את‬
‫הכביש‪ ,‬הייתי אני הולך בקצב שלה ולא עוקף אותה כדי‬
‫שתחצה בבטחה‪ .‬וכך גם כאשר ילדים חוצים במעבר החציה‪.‬‬
‫רק פעם אחת במהלך שירותי הצבאי הועמדתי לדין‪ .‬ב'כפר‬
‫הילדים' היה נוהג לא כתוב שחייל שמצליח לתקן את הרכב‬
‫עד הערב‪ ,‬יכול לנהוג עד הכניסה לעפולה או עד הכניסה‬
‫לקיבוץ דברת‪ .‬זה היה סוג של עידוד לעבוד בשעות נוספות‪,‬‬
‫עד שהרכב יהיה מתוקן‪ .‬פעם אחת‪ ,‬חרגתי מהתחום המקובל‬
‫ונכנסתי עם הרכב הצבאי לתוך העיר עפולה‪ .‬נתפסתי‬
‫ונשפטתי לשבעה ימי מאסר פתוח בפיקוד הצפון בנצרת‪ .‬כמו‬
‫כן דויד שכנר המפקד איפשר לנו להשתחרר יותר מוקדם‬
‫מהמחנה וללכת לחפור בורות עבור חברת חשמל ליד מחנה‬
‫עמוס ולהרויח קצת כסף‪.‬‬
‫בסיום השירות הסדיר‪ ,‬הציע לי שכנר לחתום קבע על מנת‬
‫לחסוך כסף וללמוד את המקצוע טוב יותר‪ .‬הסכמתי ונשארתי‬
‫‪233‬‬
‫בקבע במשך שנה ובתמורה קיבלתי מקום מגורים‪ ,‬אוכל‬
‫וביגוד דבר שאפשר לי לחסוך כסף‪.‬‬
‫בזמן שירותי הצבאי הגיע דוד יוסקה לארץ יחד עם יצחק‬
‫ושרה ואסתר ילדיו והשתכן במעברה ליד קריית מוצקין‪ .‬פעם‬
‫נסעתי אליו לביקור ביום שבת והלכנו לבית הכנסת‪ .‬הוא כיבד‬
‫אותי וקנה לי עלייה לתורה‪ .‬עליתי לתורה אך לא ידעתי לומר‬
‫את הברכות בעל פה‪ .‬חזרתי בכל פעם אחר מספר מילים‬
‫שאמרו לי ועד היום אני מצטער על הבושה שגרמתי לו‪ .‬לאחר‬
‫מכן‪ ,‬לא היה חג בו לא הייתי עובר אצלו עם משפחתי ומברך‬
‫לשלום וחג שמח‪ .‬לימים יצחק ושרה הקימו משפחות משלהם‬
‫ושרה היא אמו של האלוף במיל' וחבר הכנסת אלעזר שטרן‪.‬‬
‫השחרור מהצבא והמגורים בעפולה‬
‫השחרור מהצבא יצר אצלי מצב חדש בו בפעם הראשונה מאז‬
‫שהכרתי את עצמי‪ ,‬היה עליי לדאוג לעצמי ולקבל החלטות‪.‬‬
‫בתור נער הייתי אצל הדוד יוסקה‪ ,‬במחנות‪ ,‬אמרו לי תמיד מה‬
‫לעשות‪ ,‬לאחר מכן הצטרפתי לעלייה ב' בה המדריכים הנחו‬
‫אותי ובהמשך היה הצבא בו פיקדו עליי‪ .‬הרגשתי צורך‬
‫להתייעץ עם מישהו קרוב‪ .‬מדי פעם מצאתי את עצמי שוכב‬
‫במיטה‪ ,‬ותוהה‪ ,‬יודע שהגיע הזמן שאקבל החלטות להמשך‬
‫‪232‬‬
‫חיי אך לא מצליח לקבל אותן לבדי ולא היה אף אחד סביב‬
‫שאוכל להתייעץ אתו ושיוכל לעזור לי‪.‬‬
‫בסופו של דבר עשיתי חשבון פשוט‪ .‬שבזמן השירות הספקתי‬
‫להכיר אנשים ומקומות בעפולה והסביבה ולכן‪ ,‬החלטתי‬
‫להישאר בעפולה וחיפשתי עבודה במקצועות שלמדתי כנהג‬
‫או כמכונאי‪ .‬מצאתי עבודה כנהג עובד צה"ל ונתנו לי להמשיך‬
‫לגור בתוך המחנה של חיל ההנדסה בו שירתי‪ ,‬כך שלא הייתי‬
‫צריך לשלם שכר דירה‪ .‬הייתי נהג של רב סרן מוסא שהעביר‬
‫אותי מחטיבת גולני לחיל ההנדסה ואני זוכר אותו כאדם נחמד‬
‫אשר סבל מכאבי גב‪ .‬הסעתי אותו כל יום מהבית שלו‪ ,‬בגבעת‬
‫עדה לבסיס וחזרה‪ .‬בנוסף‪ ,‬עבדתי בסלילה והכשרת הדרך‬
‫מכביש הסחנה לגלבוע‪ .‬הסעתי את המהנדסים לשטח‪( ,‬שם‬
‫ישבתי‪ ,‬תיקנתי גרביים)‪ ,‬נסעתי להביא מים וחיכיתי עד‬
‫שיסיימו לעבוד‪ .‬בזמן שחיכיתי למדתי גם עברית‪ .‬כל פעם‬
‫למדתי לקרוא ולכתוב מספר משפטים מחוברות דקות‬
‫שנקראו '‪ 'book jons‬וכללו בעיקר סיפורים על קאובויים‪.‬‬
‫כשנתקלתי במילה שלא הבנתי‪ ,‬הייתי שואל מה משמעותה‬
‫בערב את החברים ה"צברים" שלי מעפולה‪ .‬בעיקר את‬
‫רובל'ה פלק שהסביר לי בסבלנות‪ .‬בנוסף לכך קראתי את‬
‫העיתון 'עומר' שהודפס עם ניקוד‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫כדורגל בעפולה ‪6496‬‬
‫חברי אוסקר קליין ואני‪ ,‬קנינו בשותפות‪ ,‬בכסף שחסכנו‬
‫משירות הקבע שלנו‪ ,‬משאית שיכולה להוביל למעלה ממשקל‬
‫‪ 4‬טון ושנקראה אינדיאנה‪ .‬אוסקר המשיך לעבוד כאזרח עובד‬
‫צה"ל ואילו אני התחלתי לעבוד עם המשאית‪ .‬מדי יום הובלתי‬
‫בלוקים מעפולה לבית שאן‪ .‬בגלל חוסר ניסיון לא בדקנו את‬
‫המשאית מספיק טוב לפני שקנינו אותה וכנראה ש"סידרו"‬
‫אותנו‪ .‬כדי להתניע את המשאית בבוקר‪ ,‬היה עליי להעמיד‬
‫אותה ליד בית חולים "העמק" ולהתניע אותה תוך כדי‬
‫הידרדרות בירידה‪ .‬המנוע שרף המון שמן‪ .‬היה לי הסכם לא‬
‫כתוב עם הסדנה כך שבזמן שהם החליפו שמן לרכב הצבאי‪,‬‬
‫‪233‬‬
‫נתנו לי את השמן המשומש בשביל המשאית‪ .‬מוכר המשאית‬
‫סיפר לנו שאם נוביל בלוקים לבית שאן‪ ,‬נוכל לקבל אישור‬
‫מהממשלה לקנייה של צמיגים טובים בזול (בגלל שהובלת‬
‫הבלוקים שימשה לבניית בתים בבית שאן)‪ .‬מתברר שאותו‬
‫אדם לא אמר לנו את האמת ‪ -‬הוא מכר לנו משאית במצב לא‬
‫טוב‪ ,‬לא קיבלנו אישור לצמיגים חדשים ובסופו של דבר מכרנו‬
‫את המשאית והפסדנו את רוב הכסף שחסכנו בעמל רב‪ .‬כל‬
‫החברים צחקו עלינו על איך ש"נדפקנו"‪.‬‬
‫המשאית של חיים‬
‫החבר היחיד שהגיב בצורה שונה היה שלמה רוטשילד שאמר‬
‫לנו 'כבר קניתם? שילמתם? בהצלחה‪ '.‬אחרי שנים הסביר‬
‫לנו שאם היינו שואלים אותו לפני הקנייה‪ ,‬הוא לא היה ממליץ‬
‫‪234‬‬
‫לקנות את הרכב‪ ,‬אבל בגלל שכבר קנינו ואין דרך חזרה (לכן‬
‫אין טעם להרגיש רע)‪ ,‬כדאי שננסה ליהנות ולהצליח עם מה‬
‫שיש‪ .‬למדתי את הגישה הזאת משלמה וכך אני נוהג עד היום‪.‬‬
‫שלמה היה בחור גבוה ובלונדיני עם עיניים כחולות שהתייתם‬
‫מאביו בגיל צעיר ותמך במשפחתו‪ .‬הוא היה אדם טוב‪ ,‬ראש‬
‫משפחה למופת וחבר שהערכתי ולמדתי ממנו הרבה‪.‬‬
‫עבדתי עם המשאית כשנה בטרם המכירה ואחר כך נרשמתי‬
‫בלשכת העבודה וקיבלתי עבודה בדואר בעפולה בתור נהג‬
‫עם רכב חדש‪ .‬שכרתי חדר בעפולה‪ ,‬בצריף של משפחת הלוי‬
‫עם מקלחת ושירותים בחצר‪ .‬לאחר כחודש באו הממונים עליי‬
‫ואמרו לי שהם מצטערים אך עליהם לתת את העבודה שלי‬
‫ליהודי מעיראק שגר במעברה ולו הורים ומשפחה עם שמונה‬
‫ילדים שעליו לפרנס‪ .‬מאוד כעסתי‪ ,‬הרי גם אני צריך לחיות‬
‫ולהתקיים! כשנרגעתי‪ ,‬הבנתי שבאמת חשוב יותר שתהיה לו‬
‫עבודה כיוון שעליו לפרנס אנשים רבים‪.‬‬
‫קיבלתי עבודה מהסוכנות כנהג טנדר במעברת 'זרעין'‪ ,‬ליד‬
‫קיבוץ יזרעאל‪ ,‬שהייתה במרחק ‪ 4-6‬ק"מ מעפולה‪ .‬במעברה‬
‫שכנו עולים מכורדיסטן‪ .‬הייתי צריך לישון שם ולעמוד לרשות‬
‫אנשי המעברה‪ :‬להביא רופא כשצריך‪ ,‬לקחת יולדת לבית‬
‫החולים‪ ,‬להסיע את המורים מעפולה לשם ובחזרה ולאסוף‬
‫‪234‬‬
‫מדי בוקר נשים מעין חרוד‪ ,‬מגבע וכפר יחזקאל שינחו את‬
‫האימהות הצעירות כיצד לטפל בילדים ולשמור על ההיגיינה‪.‬‬
‫זו הייתה עבודה טובה אך המשכתי לשלם שכר דירה על‬
‫הצריף בעפולה (למרות שלא לנתי בו) כדי לשמור עליו‪.‬‬
‫בכפר יחזקאל הייתה אישה שהתנדבה לעזור במעברת 'זרעין'‬
‫וכל בוקר הכינה לי שתי פרוסות לחם שאפתה‪ ,‬מרוחות חמאה‬
‫ועטופות בצורה יפה‪ .‬בזמנו בארץ הייתה תקופת הצנע והיה‬
‫קשה למצוא חמאה ושמנת‪ .‬עד היום אני זוכר את פרוסות‬
‫הלחם שהאישה הזאת הכינה‪.‬‬
‫בזמנים בהם הייתי פנוי במעברה‪ ,‬המשכתי להיפגש עם‬
‫"הרווקייה" בעפולה‪ .‬יום אחד‪ ,‬לקראת הערב‪ ,‬אספנו כמה‬
‫בנות מבית החולים וכמה בנים‪ ,‬ביניהם רובל'ה פאלק‬
‫ואבשלום קדשאי ממושב מרחביה‪ ,‬ועברנו בדרך ליד השדות‪.‬‬
‫אבשלום אמר לי פתאום לעצור ולהביא כמה אבטיחים‬
‫מהמקשה שליד הכביש‪ .‬אמרתי לו שאני מפחד שיתפסו אותנו‬
‫ושאני לא רוצה שיקרה לנו משהו‪ .‬אבשלום לא הקשיב לי‪,‬‬
‫הלך ואסף מספר אבטיחים‪ .‬כשחזר‪ ,‬שאלתי אותו 'לא‬
‫פחדת?' והוא ענה לי‪' :‬לא‪ ,‬זה המקשה שלי‪'.‬‬
‫יום אחד הודיעו לי מהסוכנות שעליי לרדת למעברת ירוחם‬
‫בנגב ולהחליף נהג‪ .‬בהתחלה קצת כעסתי‪ .‬למה לא לוקחים‬
‫‪236‬‬
‫נהג שגר קרוב יותר? אחר כך שמחתי על ההזדמנות להכיר‬
‫אזור נוסף בארץ‪ .‬ארזתי מעט ציוד וירדתי למעברת ירוחם‬
‫למשך חודש ימים‪ ,‬שם ביצעתי את אותן העבודות שעשיתי‬
‫בזרעין‪ .‬יום אחד‪ ,‬הודיעו שבונים צריף לבן גוריון בשדה בוקר‪.‬‬
‫לקחתי את הטנדר עם המורים ונסענו לשדה בוקר לראות את‬
‫הצריף‪ .‬ראינו שהניחו בין לוחות העץ של הצריף מתכת בתוך‬
‫הקיר בכדי שכדורים לא יחדרו אותו‪.‬‬
‫בזמן שהותי בירוחם הכרתי קצת את הנגב ואת באר שבע‪,‬‬
‫ביקרתי במכתש הקטן ושמעתי סיפורים על האזור‪ .‬עד היום‪,‬‬
‫כלקח וכמחשבה‪ ,‬אני תמיד לוקח מצב נתון ודואג לראות את‬
‫הצד הטוב שלו ולא נאחז בחלק הפחות טוב‪.‬‬
‫לאחר שחזרתי לזרעין‪ ,‬מנהל לשכת העבודה נהג לנסוע איתי‬
‫לקיבוצים בכדי לחפש בהם עבודה בשביל אנשי המעברות‪.‬‬
‫כך‪ ,‬כחלק מהעבודה‪ ,‬הכרתי גם את העמקים‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫עבודה במעברות ‪6496-6491‬‬
‫איני זוכר למה הפסקתי לעבוד במעברה בזרעין‪ .‬היה לי שם‬
‫טוב‪ ,‬אך חזרתי לעפולה‪ ,‬לצריף שלי והתחלתי לעבוד במפעל‬
‫חקלאי אצל מר קיסילוק‪ ,‬בתור נהג טנדר‪ .‬בעיקר הייתי מסיע‬
‫את אברהם קיסילוק‪ ,‬לקיבוצים ומושבים שונים‪ .‬לבן שלו קראו‬
‫'בנצ'יק' והיו לו ידיים טובות אך מי שניהל את המפעל הייתה‬
‫האמא של המשפחה‪ .‬עבדתי איתם די הרבה זמן ונהניתי‬
‫מהעבודה מכיוון שנסעתי להרבה מקומות והכרתי אנשים‬
‫רבים‪.‬‬
‫בין החברים שהכרתי בעפולה ובעמק היה "שולה" (שלום)‬
‫ימפולסקי ממושב מרחביה ודרכו הכרתי את אחותו‪ ,‬ינקה‪,‬‬
‫שהייתה תלמידת בית ספר לאחיות בבית חולים 'העמק'‪.‬‬
‫התחברנו לחבורה וינקה הייתה ונשארה ידידה טובה שלי‬
‫איתה יכולתי לדבר על הכול‪ .‬היינו מבלים הרבה עם האחיות‬
‫בבית החולים‪ .‬ינקה הפליאה אותי בשמחת חייה והמרץ שהיה‬
‫‪238‬‬
‫לה‪ .‬היא אהבה לרקוד וכך גם אני עד היום‪ .‬הייתה בינינו‬
‫חברות אמת‪ ,‬היינו יוצאים יחד למסיבות ואירועים שונים והיה‬
‫בינינו הסכם ‪ -‬כל אחד חופשי להכיר ולהתחיל עם מי שרוצה‪.‬‬
‫הייתי מגיע הרבה לביתה ואימה תמיד הכינה דברים טובים‬
‫לאכול לפני שהיינו יוצאים לבלות‪ .‬בסוף כל בילוי‪ ,‬הייתי דואג‬
‫להחזיר אותה הביתה‪ .‬ינקה הכירה קיבוצניק בשם יושקו נוינר‬
‫מקיבוץ עין השופט וכאשר הקשר ביניהם התחיל להיות רציני‪,‬‬
‫היא ביקשה ממני להסיע אותה אליו לקיבוץ‪ ,‬להכיר את החבר‬
‫שלה ולהתרשם ממנו‪ .‬הם התחתנו ועברו לגור במושב‬
‫מרחביה‪ .‬כיום הם גמלאים ואנחנו נפגשים מידי פעם‪.‬‬
‫גם עם אבשלום קדשאי נמשך הקשר עד היום‪ .‬אבשלום הוא‬
‫פלאח‪ ,‬חקלאי‪ ,‬וכשהיה לו זמן הוא חרש וקצר גם לשכנים‬
‫הערבים בכפרים הסמוכים‪ .‬דרכו הכרתי גם כפרים ואנשים‬
‫ערביים‪.‬‬
‫חבר טוב נוסף שלי הוא שמחה בן דוד (סיומה)‪ .‬בזמני‪ ,‬הוא‬
‫היה מנהל סניף וסדרן בסניף אגד בעפולה‪ ,‬ולמרות שהיה‬
‫מבוגר ממני באחת עשרה שנים‪ ,‬הוא היה לי כמו חבר ויועץ‬
‫בוגר‪ ,‬אדם שאפשר לדבר ולהתייעץ איתו בכל נושא‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫עבודה בכביש גלבוע ‪6491‬‬
‫‪243‬‬
‫אישור מלשכת העבודה ‪6499‬‬
‫‪242‬‬
‫החברות באגד‬
‫בשנת ‪ ,2343-2344‬הוציאו חלק מחבריי בעפולה רישיון‬
‫לאוטובוס והחלו לעבוד בתחום והתקבלו כחברים ב'אגד'‪.‬‬
‫בעקבותיהם החלטתי גם אני לעשות רישיון לאוטובוס‬
‫והתחלתי לעבוד כשכיר ב'אגד'‪ .‬גרתי בעפולה ועבודתי כללה‬
‫גם החלפה של נהגים בקיבוצים של עמק יזרעאל ועמק בית‬
‫שאן אשר יצאו לחופשה‪.‬‬
‫בעפולה ‪6491‬‬
‫יום אחד‪ ,‬תפס אותי יענקלה גור מקיבוץ מסילות‪ ,‬שהיה חבר‬
‫בהנהלת אגד מטעם הקיבוצים‪ ,‬ואמר לי 'מה איתך בחור‬
‫צעיר? למה אתה לא נכנס (כחבר אגד)?' עניתי לו שאין לי‬
‫‪242‬‬
‫מספיק כסף וכי אין לי ממי לקחת הלוואה כי גם חבריי שנכנסו‬
‫לאגד לקחו הלוואות‪ .‬יענקלה שאל אותי כמה חסר לי ואמרתי‬
‫לו שחסרות לי אלף לירות‪ .‬הוא שאל אותי 'אם אצליח לסדר‬
‫בהנהלה שיתנו לך הלוואה מוגדלת‪ ,‬תוכל לעמוד בזה?'‬
‫אמרתי לו שאשתדל‪ .‬יענקלה סידר את העניין ואכן קיבלתי‬
‫הלוואה נוספת של אלף לירות‪.‬‬
‫עם אוטובוס אגד בדרך למצדה ‪6491‬‬
‫במשך כחצי שנה רעבתי לאוכל (באותה תקופה לא קיבלתי‬
‫משכורת בגלל ההלוואה ש'אגד' נתנה לי עוד לפני כן)‪ ,‬אך‬
‫למזלי שלחו אותי להחליף נהגים בקיבוצים וכך יצא שמוקדם‬
‫בבוקר הייתי אוכל ארוחת בוקר מוקדם יחד עם עובדי הפלחה‬
‫(השדות)‪ 2 :‬פרוסות לחם עם ריבה וכוס תה‪ ,‬בערב הייתי‬
‫‪243‬‬
‫אוכל שם ארוחת מלאות‪ .‬לפעמים לקחתי מעט כסף מתיק‬
‫העבודה של 'אגד' על מנת לקנות לחמנייה‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬כשיצאתי לפנסיה מ'אגד'‪ ,‬ביקשתי מאשתי שתכין עוגה‬
‫יפה וטובה‪ ,‬קניתי בקבוק ויסקי גדול וספר היסטוריה של‬
‫העמק‪ ,‬לקחתי שני חברים‪ ,‬את איציק סונינזון מחיפה ואת‬
‫מנהל סניף 'אגד' בעפולה‪ ,‬שמחה בן דוד (סיומה) ונסענו יחד‬
‫לקיבוץ מסילות לומר ליענקלה תודה רבה על כך שעזר לי‬
‫להיכנס ל'אגד'‪ .‬אחרי ‪ 34‬שנים שנהניתי ולמדתי רבות יצאתי‬
‫גם אני לגמלאות‪.‬‬
‫הימים הקשים ביותר בעפולה היו בשבתות וחגים‪ .‬בצבא‬
‫ביליתי בשבתות וחגים עם אנשים חסרי משפחות נוספים‬
‫כמוני אך כעת הייתי רווק‪ ,‬ללא משפחה ולא הייתי מוכן ללכת‬
‫להזמנות של אנשים שהרגשתי שמרחמים עליי‪ .‬הייתי שוכב‬
‫במיטה באותן פעמים וחושב למה המצב הזה מגיע לי‪.‬‬
‫הבדידות הייתה קשה מאוד בעיקר בשבתות וחגים‪ ,‬ימים‬
‫בהם המשפחה מתכנסת יחד‪ .‬התנחמתי בכך שהייתי אוחז‬
‫באנדרטה הקטנה שהכין קרוב משפחתי ועליה שמות אחיי‬
‫והוריי‪ .‬הייתי מדבר אליהם ופורק קצת מכל אותם רגשות‬
‫שאגרתי לאורך הזמן‪ .‬לפעמים‪ ,‬כשהבדידות הייתה קשה‬
‫מנשוא‪ ,‬הייתי נוסע לקריות לבקר את דוד יוסקה אשר למרות‬
‫‪244‬‬
‫היותו דתי‪ ,‬לא העיר לי אף פעם על כך שהגעתי עם רכב‬
‫בשבת‪ .‬הייתי חונה רחוק מביתו והולך משם ברגל‪ .‬דודה רוז'י‬
‫הייתה מגישה צלחת אוכל מכל טוב בטעם של הבית מפעם‪.‬‬
‫היה לי חבר טוב בשם רובל'ה פאלק‪ ,‬אשר ניסה לעזור לי‬
‫מבלי שאשים לב לכך‪ .‬מדי פעם היה מעמיד פנים ואומר‬
‫"שכחתי משהו בבית"‪ ,‬וגורם לכך שניסע לביתו במושב‬
‫מרחביה לפני היציאה לבילוי‪ .‬כאשר היינו מגיעים לביתו‪ ,‬אמו‬
‫הייתה מגישה לנו ארוחה‪ .‬אשתי‪ ,‬שמכירה את הסיפור הזה‪,‬‬
‫הייתה מזמינה מדי פעם רופאים מבית החולים בו עבדה שלא‬
‫הייתה להם משפחה בארץ‪ ,‬כדי שיסעדו איתנו בשבתות‬
‫וחגים‪.‬‬
‫בהיותי נהג צעיר וחדש באגד‪ ,‬עלה לאוטובוס שלי כרטיסן‬
‫בשם מנחם ויינברג לשם ביקורת‪ .‬בחיוך גדול אמר 'שלום'‪,‬‬
‫ואני עניתי בנימוס 'שלום'‪ .‬לאחר מספר שבועות הוא עלה שוב‬
‫לאוטובוס‪ ,‬ושוב אמר לי בחיוך גדול 'שלום' ועוד פעם אני עונה‬
‫לו 'שלום' מנומס‪ .‬באחת ההפסקות במשרד‪ ,‬סיפר מנחם‬
‫לחברים שלו איך 'האיש הזה חיים אייזנר הוא בן זונה‪ .‬אני‬
‫אישית לקחתי אותו לבית החולים כשהוא היה כבר חצי מת‪,‬‬
‫והוא לא מכיר אותי‪ .‬חוץ מזה עזרנו אחד לשני הרבה מאוד‬
‫‪244‬‬
‫במחנות‪ ,‬אז איך הוא כבר שכח אותי? מה הוא חושב את‬
‫עצמו‪ ,‬מתנהג כך בגלל שהוא כבר חבר אגד ואני עוד שכיר?'‪.‬‬
‫עברו מספר שבועות או חודשים ומנחם עלה שוב לאוטובוס‬
‫שלי‪ ,‬לבוש חולצה עם שרוול קצר‪ .‬ראיתי מספר על היד שלו‪,‬‬
‫והנה הוא קרוב למספר שלי‪ .‬התחלתי לשאול שאלות‪ :‬מתי‪,‬‬
‫איפה היית‪ .‬רק אז נפל לו האסימון שפשוט לא זכרתי אותו‪.‬‬
‫אולי בגלל שהייתי ללא הכרה בבית החולים בעיר לינץ‬
‫שבאוסטריה אחרי המחנות למשך זמן מסוים‪ .‬כמובן‬
‫שהקשרים חודשו‪ ,‬ואנחנו שומרים על קשר כל השנים‪ ,‬כל‬
‫אחד מספר את סיפורו ועל המפגש שלנו‪ .‬עד היום אני בקשר‬
‫עם משפחתו ובעיקר עם בנו‪.‬‬
‫נרשמתי לשיכון בעפולה והגרלתי דירה‪ .‬התחלתי לשלם אט‬
‫אט את תשלומי המשכנתא‪ .‬עדיין הייתי רווק ובדירה שלי היו‬
‫מסיבות והתארחו בה חברים מאגד ששלחו אותם לעבוד‬
‫בעפולה כתגבור ולא היה להם איפה לישון‪ .‬נתתי לחברים‬
‫אלה ללון אצלי מספר לילות בחינם‪.‬‬
‫יום אחד הסדרן באגד ביקש ממני לארח שתי תיירות שהיו‬
‫צריכות להגיע לאחד הקיבוצים אך האוטובוס האחרון כבר‬
‫יצא‪ .‬שתי התיירות היו יהודיות ולא היה להן מקום ללון‪ .‬היה‬
‫כבר מאוחר והסדרן לא יכול היה להרשות להן ללון בתחנה על‬
‫‪246‬‬
‫אחד הספסלים לכן ביקש ממני שישנו אצלי לילה אחד‪ .‬לקחתי‬
‫את התיירות לביתי‪ ,‬ובבוקר למחרת הלכתי לעבוד וביקשתי‬
‫מהן שיסגרו את הדלת כאשר הן עוזבות ויתנו את המפתח‬
‫לשכנים ממול‪ .‬כאשר חזרתי מהעבודה‪ ,‬גיליתי להפתעתי‬
‫שלא זו בלבד שהן לא עזבו את הדירה‪ ,‬אלא גם עשו בה בלגן‬
‫גדול מאוד‪ .‬הן רוקנו את המקרר‪ ,‬לכלכו את הדירה‪,‬‬
‫האמבטיה הייתה מלאה בבגדים מלוכלכים ואפילו קפה לא‬
‫נשאר‪ .‬כעסתי עליהן מאוד והן אמרו בתגובה שלא היה להן‬
‫איפה לעשות כביסה‪ ,‬לכן עשו אותה בתוך האמבטיה שלי‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הן ביקשו להישאר עוד לילה אחד ואני הסכמתי אך‬
‫אמרתי להן במילים קשות שיעזבו למחרת בבוקר את הדירה‪.‬‬
‫לאחר אירוע זה התחלתי לחשוב פעמיים למי לתת ללון אצלי‬
‫בבית‪.‬‬
‫בחורות לא היו חסרות לי שם (הייתי בעל דירה וחבר 'אגד'‪,‬‬
‫מה שהיה מאוד נחשב בזמנו) וגם שידכו לי לא מעט‪ ,‬אך שום‬
‫קשר לא החזיק מעמד‪ .‬חברי‪ ,‬שמחה בן דוד‪ ,‬ייעץ לי‪' :‬תעזוב‬
‫את עפולה כי פה אתה לא תמצא חתונה‪ .‬כל בחורה לא‬
‫מספיק טובה לך ‪ -‬זאת עם שיער קצר מדי‪ ,‬זאת שמנה‪ ,‬זאת‬
‫רזה‪ ,‬זאת גבוהה‪ ,‬זאת נמוכה‪ ...‬והרי אתה כבר מעל גיל ‪!33‬‬
‫הגיע הזמן שתעבור למקום אחר ושתקים משפחה‪ .‬ואכן‪,‬‬
‫‪241‬‬
‫בשנת ‪ 2362‬עזבתי את עפולה ועברתי לחיפה כי החברים‬
‫הטובים שלי ציקה ודדי עברו לחיפה‪.‬‬
‫הקמת בית בחיפה‬
‫מכרתי את הדירה שלי בעפולה והתחלתי לחפש דירה‬
‫בחיפה‪ .‬החברים שלי דדי וציקה עזרו לי לחפש דירה ותמיד‬
‫דאגו שהדירה תהא קרובה למרכז (לגן‪ ,‬לבית ספר‪ ,‬למרכזי‬
‫קניות)‪ .‬היינו עוברים רחובות שלמים עד שמצאנו את דירת‬
‫החלומות‪.‬‬
‫גם בחיפה אירחתי לכמה שבועות את חוה ושרי‬
‫עם שתי תינוקות בדירה שלי הם חזרו מהודו יותר מוקדם (הם‬
‫היו בשליחות מטעם המדינה) והדירה שלהם לא היתה פנויה‪.‬‬
‫המעבר לחיפה לא היה קל לי מכיוון שהיו לי חברים טובים‬
‫בעפולה‪ ,‬ובעיקר ממושב מרחביה‪ .‬ה'ייקים' שהתגוררו ברחוב‬
‫שלי בחיפה היו המומים כשראו אותי מתהלך יחף בחצר ליד‬
‫הבית שלי ואומר שלום לאנשים שאני לא מכיר‪.‬‬
‫לא הייתי האידאל של נערה חולמת‪ :‬לא הייתי גבוה‪ ,‬קצת‬
‫מקריח עם משקפיים בלי רכב פרטי‪ .‬כל מה שנערה צעירה‬
‫חולמת לא הייתי‪ ,‬אבל לא ויתרתי‪ .‬כעבור מספר שבועות‬
‫בחיפה‪ ,‬כשחזרתי מהעבודה עייף ורצוץ‪ ,‬פגשתי מכרה הולכת‬
‫‪248‬‬
‫ברחוב עם חברה בשם חיה והתחלנו לדבר‪ .‬הבנות סיפרו לי‬
‫שהן הולכות לקולנוע אחרי יום עבודה קשה בבית חולים‬
‫'כרמל'‪ .‬נפרדתי מהן לשלום‪ ,‬הלכתי הביתה‪ ,‬התקלחתי‬
‫ושמתי פעמיי לעבר הקולנוע בכדי לחפש אותן‪ .‬מאותו רגע‬
‫ועד היום לא עזבתי את חיה לרגע‪ .‬מהרגע שראיתי אותה היה‬
‫ברור לי שזהו זה! נגמרו החיפושים והיא תהיה אשתי‪.‬‬
‫חיה גרה בנשר ולא הייתה תחבורה בשבתות‪ ,‬לכן הייתי הולך‬
‫ברגל לבקר אותה ובדרך גם קוטף פרחי שדה בשבילה‪.‬‬
‫כאשר היחסים בין חייקה וביני נהיו רציניים ההורים שלה‬
‫ביקשו לדעת מי אני‪ ,‬מאין משפחתי ובמה אני עובד‪ .‬כמובן‬
‫שסיפרתי‪ .‬לאחר מכן אימא של חייקה סיפרה לי קורות‬
‫משפחתה‪ .‬אתאר זאת בקצרה‪:‬‬
‫כאשר הצבא הגרמני כבש את פולין ב‪ 2333-‬החלו לאסוף את‬
‫היהודים לגטאות‪ .‬כך גם בעיירה שלהם "יבורניק פולסקי ‪-‬‬
‫‪("Jawornik Polski‬גליציה)‪ ,‬אב המשפחה חיים זאב (ולולה)‬
‫לקח את אשתו נעמי‪ ,‬את בנו אברהם ואת ביתו חיה בת‬
‫השנתיים וברחו ליערות חלק מהזמן הסתתרו אצל הפולנים‬
‫במרתפים מתחת לבית וחלק ברפתות מתחת לגג אך רוב‬
‫הזמן ביערות‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫את האוכל סיפק להם פולני תמורת תשלום כול פעם במקום‬
‫אחר ביער‪ .‬הם בישלו רק בלילה על מנת שלא יראו את העשן‪.‬‬
‫הם הסתובבו ביער רק לפנות בוקר או לפנות ערב לחפש‬
‫פירות יער או ירק למאכל‪.‬‬
‫כאשר הצבא הרוסי הגיע לאזור‪ ,‬אברהם בן ה‪ 24-‬הלך‬
‫לעיירה לחפש אוכל‪ .‬הפולנים רצחו אותו‪ .‬מקום קבורתו לא‬
‫ידוע‬
‫בנוסף נודע להם שהאח רפאל ושני בניו חזרו לעיירה שלהם‬
‫לראות את הבית ואת תחנת הקמח שלהם‪ ,‬גם הם נרצחו ע"י‬
‫הפולנים‪ .‬אב המשפחה חיים זאב (ו ֵלוֶלֶה)‪ ,‬נעמי וחייקה עברו‬
‫ממקום למקום עד שהגיעו לעיר "פשמישל ‪,"Przemyśl -‬‬
‫נשארו במקום ופתחו במקום חנות עם שותף‪ .‬כאשר הרים‬
‫חיים זאב שק‪ ,‬נפל ומת‪ .‬הוא נקבר בבית הקברות היהודי‬
‫במקום‪.‬‬
‫נעמי לקחה את הבת חייקה והחלו לנוע לכיוון פלסטינה‬
‫הם‬
‫עברו לאוסטריה למחנה מעבר "אבנזה ‪ ,"KZ Ebensee -‬שם‬
‫הכירה את דוד וישר‪ ,‬גם הוא פליט‪ .‬הם התחתנו ואת הבת‬
‫חייקה אימץ כבת‪ .‬יחד המשיכו למחנה "אנסבך ‪,"Ansbach -‬‬
‫שם גם נולד להם בן בשם אריה (לאון)‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫המשיכו לצרפת עלו על אוניה בשם "קסרטה" והגיעו לארץ‬
‫לחיפה ב‪.22.22.48‬‬
‫תחילה שוכנו במעברה שער עליה‪,‬‬
‫בהמשך במעברה פרדס חנה‪ .‬אח"כ עברו ל"חווסה" (תל חנן)‬
‫בבית ערבי ולשיכון בנשר‪.‬‬
‫חיה למדה כמה חודשים בכפר "בתיה" ברעננה וחזרה לנשר‬
‫ללמוד בבית הספר עממי "א" בחיפה‪ .‬כתלמידה חרוצה תוך‬
‫שנתיים השיגה את בנות גילה‪.‬‬
‫בגיל ‪ 26.4‬נסעה ללמוד בבית ספר לאחיות בבית חולים קפלן‪,‬‬
‫לאחר הלימודים חזרה לנשר והתחילה לעבוד בבית חולים‬
‫כרמל כאחות וכמנהלת חדר ניתוח עד יציאתה לגמלאות‪.‬‬
‫ב‪ 28/23/2362-‬התחתנו באולם "קזינו" בשכונת בת גלים‬
‫בחיפה‪ .‬הייתה זו חתונה ענקית עם הרבה חברים שהגיעו‬
‫בשני אוטובוסים מלאים מעפולה‪ .‬דמיינו לכם את החופה‪ .‬כל‬
‫אחד מבני הזוג נכנס לחופה עם הוריו ואילו אני‪ ,‬ללא הורים‬
‫שילוו אותי‪ .‬דמעות הציפו את עיניי ומחנק אחז בגרוני‪.‬‬
‫המחשבה שהוריי לא נמצאים איתי כדי לשמוח בשמחתי‬
‫הייתה מאוד קשה‪ .‬דוד יוסקה ודודה רוז'י ליוו אותי לחופה‬
‫במקום הוריי‪ .‬הם אחזו בידיי והרגישו בקושי שלי‪ .‬יחד עם‬
‫זאת הייתי במרכזו של אירוע מאוד משמח שרבים זוכרים עד‬
‫‪242‬‬
‫היום‪ .‬קיבלנו מתנות רבות כגון 'סיפולוקס' (מכשיר להכנת‬
‫סודה) מכיוון שאז לא היה נהוג להביא כסף‪ .‬גם משפחות‬
‫לחמנוביץ' השכנים שלי מהעיירה ביסטרה השתתפו בשפע‬
‫הברכות‪.‬‬
‫‪242‬‬
‫חיה וחיים נישאים ‪6411‬‬
‫בדירה אליה עברנו לגור הייתה לנו מיטת סוכנות‪ ,‬ספרייה‬
‫שהייתה בנויה מקרשים שביניהם לבנים‪ ,‬וארון גדול שאביה‬
‫של חיה הביא לנו כנדוניה‪ .‬באותה תקופה היינו חייבים הרבה‬
‫‪243‬‬
‫כסף למשכנתא‪ ,‬לכן עבדנו משמרות ארוכות ולפעמים נפגשנו‬
‫רק בתחנת האוטובוס או שהשארנו פתקים אחד לשני בבית‪.‬‬
‫שנה לאחר מכן‪ ,‬ב‪ ,2363 -‬בעת שעבדתי‪ ,‬אשתי לקחה את‬
‫המכונית שכבר הספקנו לרכוש ונסעה לבית החולים‪ ,‬שם נולד‬
‫בננו הבכור‪ -‬אבי זאב נוי‪ ,‬על שם אבי‪ ,‬אברהם ואבי אשתי‪,‬‬
‫זאב‪ .‬כאשר הגעתי לבית החולים והחזקתי את בני הבכור‪,‬‬
‫אחזה בי התרגשות רבה ודמעות שמחה נקוו בעיני‪ .‬שמחתי‬
‫הייתה מהולה בעצב על כך שהוריי אינם בחיים ולא זכו לראות‬
‫את נכדם‪ ,‬לאחוז בו ולהתגאות‪ .‬חשבתי לעצמי 'מה היו‬
‫אומרים?'‪.‬‬
‫את ברית המילה חגגנו בנוכחות משפחה וחברים קרובים‬
‫בבית החולים 'אלישע' על ידי רופא מתנדב‪ .‬עד גיל חצי שנה‬
‫נשארה חיה עם אבי בבית‪ .‬היה לי חשוב שהיא תהיה איתו‬
‫בבית‪ ,‬שכאשר אחזור מיום עבודה ארוך‪ ,‬אוכל לשמוע ממנה‬
‫מה שלומו ומה הוא עשה היום‪ ,‬ולא ממטפלת‪ .‬לאחר חצי‬
‫השנה הראשונה‪ ,‬חיה חזרה לעבודתה והמשכנו את נוהל‬
‫המשמרות בטיפול באבי‪ .‬הכנסנו אותו למעון והיינו מוציאים‬
‫אותו ממנו לחילופין‪.‬‬
‫‪244‬‬
‫הברית של אבי‬
‫בהמשך‪ ,‬נולדו לנו עוד שני ילדים‪ :‬רחל בשנת ‪ 2364‬ובועז‬
‫בשנת ‪ .2363‬ההתרגשות הייתה גדולה בכל אחת מהלידות‪.‬‬
‫‪244‬‬
‫אשתי הג'דאית (חברמנית) לקחה את האוטו בזמן שאני‬
‫נשארתי בבית עם הילד‪/‬ילדים ונסעה ללדת לבדה בבית‬
‫החולים "רוטשילד"‪ .‬ועל זה אומרים "אשת חיל מי ימצא‪ ,‬בטח‬
‫בה לב בעלה ושלל לא יחסר‪ .‬רבות בנות עשו חיל ואת עלית‬
‫על כולן"‪ .‬אני‪ ,‬חיים‪ ,‬מצאתי את חייקה‪ ,‬היא שותפה בכירה‬
‫להקמת המשפחה‪ ,‬ניהולה‪ ,‬גידול הילדים וחינוכם‪ .‬הם גדלו‬
‫כילדים רגילים‪ ,‬כמו ילדי הוותיקים‪ ,‬בלי שידברו על השואה‪,‬‬
‫על הסבל שעברתי והמספר על היד‪ .‬כאשר הילדים שאלו מהו‬
‫המספר על היד‪ ,‬עניתי כי זהו מספר טלפון סודי שאסור לי‬
‫לשכוח‪ .‬לנכדיי אני כבר לא יכול לספר את זה כי הם כבר‬
‫יודעים שאנשים רעים עשו לזיידה – סבא‪ ,‬משהו לא טוב‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫חיה וחיים עם הנכדים ‪1002‬‬
‫היו זמנים שלא ראיתי את הילדים כי עבדתי במשמרות‪ .‬יצאתי‬
‫מוקדם בבוקר לעבודה כשהילדים עדיין ישנים‪ ,‬חוזר מאוחר‬
‫בלילה לאחר שהם כבר נרדמו‪ .‬חייקה אשתי הייתה לוקחת‬
‫אותם אליי לאוטובוס למספר נסיעות על מנת שאראה אותם‬
‫קצת‪ .‬אבל היה לי טוב וזה מה שחשוב‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫הרגשתי מה זה בית‪ .‬מגיל ‪ 22‬לא היה לי בית אמיתי‪ .‬חייקה‬
‫נתנה לי להרגיש מה זה בית‪ .‬ובית זה דבר נפלא‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫דרכי המקצועית‬
‫היה לי צורך רב להרחיב את אופקיי‪ .‬כשמצבנו הכספי‬
‫השתפר‪ ,‬לקחתי קורסים בנושאי כלכלה וניהול‪ .‬והשתלמתי‬
‫כמורה דרך‪.‬‬
‫את קורס מורי הדרך התחלתי ב‪ 2312-‬וסיימתי כעבור שנה‪.‬‬
‫חששתי מאוד מפני קורס זה‪ .‬רוב התלמידים היו סטודנטים‬
‫ומורות ולעומתם ‪ -‬מי אני‪ ,‬שלמדתי ‪ 4‬כיתות בלבד? סף‬
‫ההתחלה שלי היה נמוך‪ .‬אמרתי לעצמי שפשוט אעבוד קשה‬
‫יותר ובסופו של דבר אצליח‪ .‬למזלי‪ ,‬אהבתי לקרוא היסטוריה‬
‫וגיאוגרפיה והכרתי את הארץ קצת יותר מהאחרים בזכות‬
‫עבודתי בקווי האוטובוס הבינעירוניים‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫תמונת משתתפים בבית הספר לתיירות ‪6426‬‬
‫הלימודים היו אחרי שעות העבודה וקיבלתי עזרה גדולה‬
‫מאשתי שתמכה בי באותה עת וטיפלה בכל ענייני הבית תוך‬
‫בקשה מהילדים להיות בשקט כי אבא לומד‪ .‬לפני כל בחינה‬
‫לקחתי יום חופש מהעבודה ולמדתי עם שתי מורות ושני חברי‬
‫אגד מהקורס‪ ,‬בבית של אחד מאתנו‪ .‬למדתי הרבה והצלחתי‬
‫לא רע‪ .‬כעבור שנתיים‪-‬שלוש‪ ,‬ביקשתי ונשלחתי ללמוד ניהול‬
‫משרד נסיעות וגם את הלימודים הללו עברתי בהצלחה‪.‬‬
‫בתקופת מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬ב‪ ,32.22.2313-‬נערכו‬
‫בחירות ארציות וחברי אגד שהיו אמורים לארגן את ההסעות‬
‫‪243‬‬
‫לבחירות היו במילואים‪ .‬שמעון רודיק‪ ,‬מזכיר אגד באזור‬
‫הצפון‪ ,‬פנה אליי ואל חברי‪ ,‬אלי הוכוולד‪ ,‬שנבצע את התפקיד‬
‫הזה במקומם וזאת לאחר שכל מי שפנו אליו לפנינו קיבל‬
‫רגליים קרות לאחר ששמעו כל מה שצריך לבצע‪ .‬העבודה‬
‫כללה פיזור קלפיות בבתי ספר וגנים בכל אזור חיפה‪ ,‬הקריות‪,‬‬
‫טירת הכרמל ודליית אל‪-‬כרמל ועוספיא‪ .‬בבוקר הבחירות היה‬
‫צריך להביא את כל ועדות הקלפי למקומן בשכונות ולהסיע‬
‫במשך היום אנשי מפלגות לסיורים כמשקיפים בוועדות‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לאחר ספירת הקולות‪ ,‬היה עלינו לאסוף ולהסיע את‬
‫חברי הקלפי ואת הקלפיות עצמן הבאנו למחסנים באזור מרכז‬
‫הארץ‪ .‬עבודה זו הייתה מתחילה בדרך כלל כחודשיים לפני‬
‫הבחירות‪ ,‬אך לנו נשאר רק חודש לביצועה‪ .‬על מנת לבצע את‬
‫העבודה‪ ,‬מינינו סדרני עבודה לכל שכונה ואזור‪ .‬הקצבנו להם‬
‫מוניות והם היו אחראים לכל ההסעות‪ ,‬האיסוף והפיזור‪,‬‬
‫באותה שכונה‪.‬‬
‫בסופו של דבר הצלחנו ואף יותר מכך‪ .‬ביום הבחירות‬
‫העובדים בעכו נקלעו למצוקה וביקשו מאתנו לעזור להם גם‬
‫שם‪ ,‬וכמובן שהסכמנו‪ .‬שמעון רודיק בא אלינו לאחר הבחירות‬
‫והודה לנו על העבודה הטובה וכך גם חברי ועדת הקלפי‪.‬‬
‫בבחירות הבאות שהיו‪ ,‬כבר ביקשו מאגד שישחררו אותנו‬
‫לטובת ביצוע אותו התפקיד שוב‪.‬‬
‫‪263‬‬
‫רוב הזמן הייתי סדרן בסניף אחוזה של אגד שהיה סניף גדול‪.‬‬
‫תעודת הוקרה מאגד ‪6421‬‬
‫בסוף שנות ה– ‪ 83‬מוניתי לתפקיד המנהל האדמיניסטרטיבי‬
‫של בית הספר לנהגי אוטובוסים‪ .‬היו לי שתי פקידות שכל‬
‫‪262‬‬
‫אחת מהן עשתה עבודה מסוימת וכל אחת לא ידעה את‬
‫עבודת השנייה‪ .‬היו עיכובים בהכשרת נהגים חדשים‪ ,‬בעיקר‬
‫בני חברים‪ .‬ההורים לחצו לקבל את הצעירים כחברי אגד‪.‬‬
‫הבנתי שמצב זה בעייתי כי אם אחת הפקידות חסרה‪ ,‬כל‬
‫העסק נופל‪ .‬אמרתי לשתי הפקידות שעליהן להכיר את שתי‬
‫העבודות‪ .‬פקידה אחת סירבה‪ .‬קראתי לה למשרדי ואמרתי‬
‫לה שאם תגיד לי שוב לא‪ ,‬אחזיר אותה למשרד כוח אדם‪.‬‬
‫נוצר בלגן די גדול‪ ,‬לכן התייעצתי עם איש ארגון ותכנון בשם‬
‫דרור ויחד עשינו תכנית עבודה‪ .‬תוך שבוע העניינים הסתדרו‬
‫וכולנו ידענו את כל העבודה‪.‬‬
‫אחד הסיפורים המיוחדים בעת עבודתי בתפקיד זה‪ ,‬היה‬
‫כאשר ברכה ‪ ,‬אחת הנהגות הטובות‪ ,‬המקצועיות והחברמניות‬
‫בקורס נהגות מל"ח באגד‪ ,‬הלכה לעשות טסט‪ .‬היא נכשלה‬
‫שוב ושוב ולא הבנתי למה זה קורה‪ ,‬בגלל שהיא הייתה נהגת‬
‫מצוינת‪ .‬התייעצתי עם אשתי מה לעשות והיא הציעה לי לתת‬
‫לה סוכרזית כ"תרופה" שתעזור לה‪ .‬באתי לברכה לפני הטסט‬
‫החוזר והצעתי לה את הגלולה כתרופה שתעזור לה להירגע‬
‫קצת ולא להילחץ‪ .‬הרעיון הצליח‪ .‬ברכה עברה את הטסט‬
‫ולאחר מכן באה אלינו עם בעלה והביאה הרבה אוכל טוב כדי‬
‫לחגוג את האירוע‪ .‬גילינו לה את מה שעשינו וצחקנו יחד‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫בשנת ‪ ,2383‬כשעבדתי בבית הספר לנהגים של אגד‪ ,‬הגיעו‬
‫לארץ אוטובוסים חדשים מתוצרת מרצדס‪ ,‬והנהגים מכל‬
‫הארץ היו צריכים לעבור קורס כדי ללמוד ולהכיר את‬
‫המכשירים והשעונים ולהתחיל לעבוד בקווים אלא שהיו רק‬
‫מעט מורי נהיגה שידעו ללמד זאת מהר הם היו עסוקים‬
‫בהדרכת נהגים חדשים‪ .‬האוטובוסים החדשים עמדו בחניה‬
‫ולא נסעו עליהם‪ .‬היות ומדובר היה בקורס פנימי ולא‬
‫ממשלתי‪ ,‬הצעתי למזכיר פנים שכל סניף ישלח לקורס נהגים‬
‫ותיקים והם ילמדו בעצמם‪ ,‬יחזרו לסניפים וידריכו את נהגי‬
‫הסניף שלהם במה שלמדו בקורס‪ .‬ואכן כך היה‪.‬‬
‫מבית הספר לנהגים‪ ,‬עברתי להיות סגן מנהל כוח אדם באזור‬
‫צפון והעבודה שם הייתה מורכבת‪ .‬היה עליי לדאוג לאספקת‬
‫ביגוד‪ ,‬להתעסק בימי חופשה ומחלה ולהתמודד עם החברים‬
‫הרבים שדחקו להכניס את הבנים שלהם לאגד‪ .‬הדבר נבע‬
‫מכך שבראשית שנות ה ‪ 83‬הייתה אינפלציה גבוהה מאוד‪,‬‬
‫והמניה של אגד עלתה מאוד מידי יום‪ .‬למדתי להכיר אנשים‬
‫לחוצים וכיצד להתמודד איתם‪.‬‬
‫כעבור שנתיים עברתי למלא תפקיד במחלקת התיור של 'אגד'‬
‫בבת גלים בחיפה‪ .‬עד שהגעתי לתפקיד‪ ,‬מורות בתי הספר‬
‫היו בוחרות מסלולי טיולים‪ .‬אחד הפקידים במחלקה סיפר לי‬
‫‪263‬‬
‫שהמורה של הבת שלו לקחה את הכיתה לטיול שנתי זהה‬
‫לטיול של השנה שעברה‪( .‬המורות התחלפו) והסיפור הזה‬
‫נתן לי רעיון‪ .‬יחד עם מורי דרך של אגד תיור תכננו מסלולים‬
‫שונים בארץ שמותאמים לכל שכבת גיל ושיווקנו אותם לבתי‬
‫ספר בתור תכנית רב שנתית שתמנע חזרה על אותם טיולים‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬בגלל האינפלציה הגבוהה‪ ,‬הצענו לאסוף ולשלם‬
‫לנו את הכסף בתחילת שנת הלימודים וכך להימנע מתוספת‬
‫המדד עד למועד הטיול‪ .‬התוכנית מאוד מצאה חן בעיני בתי‬
‫הספר והיא נמכרה בבתי הספר בכל אזור הצפון‪ ,‬בין חדרה‬
‫למטולה‪ ,‬כמו לחמניות חמות‪.‬‬
‫לא היו לנו מספיק אוטובוסים ומספיק מדריכים בכדי לעמוד‬
‫בדרישה הרבה ולכן שכרנו מורי דרך נוספים מהחברה להגנת‬
‫הטבע‪ .‬חברת אגד הקציבה לנו אוטובוסים מחודשים נוספים‬
‫ועדיין נאלצנו לדחות חלק מהלקוחות‪ .‬עליי לציין שקיבלתי‬
‫הרבה עזרה ממרכז רכב צפון (בודי ‪ -‬בודילבסקי) על מנת‬
‫לבצע את כל הנסיעות‪ ,‬הן ברכב קטן לנסיעות לבתי הספר והן‬
‫באוטובוסים לטיולים‪.‬‬
‫מחלקה נוספת שהקמתי היא של טיולי גמלאים‪ .‬באותה‬
‫תקופה נפתחו לראשונה מועדוני גמלאים והם הגיעו אלינו על‬
‫מנת להתייעץ לאן כדאי לטייל‪ .‬זה העלה לי רעיון‪ :‬במקום‬
‫‪264‬‬
‫שהגמלאים יכתתו רגליהם ויגיעו עד אלינו‪ ,‬לבת גלים‪ ,‬אני‬
‫אגיע אליהם ואשווק להם חבילות טיולים‪ .‬הצעתי את הרעיון‬
‫לבוס שלי‪ ,‬בני אדמוני שהיה ידוע כאדם הפתוח לקבל הצעות‬
‫וקיבלתי ממנו את ברכת הדרך‪ .‬הייתי מגיע למועדוני גמלאים‬
‫ואומר להם‪" :‬אתם הוותיקים שבניתם את הארץ‪ ,‬עבדתם‬
‫קשה כל השנים בבניה‪ ,‬בחקלאות‪ ,‬בסלילת כבישים כל אחד‬
‫בפינה שלו‪ ,‬ולא ראיתם את כל הארץ‪ .‬עכשיו יש לכם‬
‫הזדמנות לצאת ולראות את כל מכלול העשייה שלכם‪".‬‬
‫היוזמה הזו הצליחה כל כך שפתחו לי משרד בהדר הכרמל‬
‫עם פקידה שתתעסק בעבודת הניירת‪ .‬בהתחלה מכרתי‬
‫טיולים חד יומיים בלבד‪ .‬אחר כך שילבתי גם ארוחות בחדרי‬
‫האוכל של הקיבוצים ובהמשך זה התפתח אפילו לטיולים בני‬
‫יומיים עם לינה בבתי מלון‪ .‬מועדוני הגמלאים היו כל כך‬
‫מרוצים מהשירות שלי שבזכות המלצתם קיבלתי בשנת‬
‫‪ 2381‬תעודת עובד מצטיין מאת מזכיר ההסתדרות‪ ,‬ישראל‬
‫קיסר ושר התיירות דאז‪ ,‬אברהם שריר וחייקה אשתי ואני‬
‫נסענו לירושלים לקבל את התעודה‪.‬‬
‫‪264‬‬
‫עובד מצטיין בתיירות ‪6491‬‬
‫מלבד זאת עסקתי בשנים אלה בהסעה והדרכה של תיירים‬
‫ונתתי הרצאות בידיעת הארץ לנהגי רכב ציבורי באגד‬
‫ובחברות פרטיות‪.‬‬
‫לאורך כל השנים עבדתי בקיץ בקייטנת אגד כמדריך ולאחר‬
‫מכן כמנהל הקייטנה‪ .‬עד היום‪ ,‬אנשים שהיו בזמנו ילדים‬
‫בקייטנה זוכרים ומזכירים לי את המשחקים והתחרויות‬
‫שארגנו בשוויצריה הקטנה שעל הכרמל‪ ,‬את הפיקניקים‪,‬‬
‫ומשחקים שונים שארגנו בעצמנו‪.‬‬
‫‪266‬‬
‫בקייטנה ‪6429‬‬
‫קייטנת צמרת האורן ‪6421-1‬‬
‫בקייטנה בסחנה‬
‫‪261‬‬
‫חברים טובים באמצע הדרך‬
‫שמעון רודיק הוא אחד מחבריי הטובים שהכרתי כשהיה פקח‬
‫באגד‪ .‬בהמשך הוא התמנה גם למזכיר הפנים של אגד צפון‬
‫וסגן ראש העיר חיפה ומזכיר מרכז הקואופרציה בחיפה וצפון‬
‫המדינה‪ .‬הוא איש יקר וטוב לב שהיה לצדי בזמן שהייתי צריך‬
‫עזרה‪.‬‬
‫כשנשלחתי ב‪ 2344-‬לעבוד כמחליף נהגים בעמק בית שאן‪,‬‬
‫העבודה החלה ב‪ 4:33-‬בבוקר עד ‪ 23:33‬בבוקר ולאחר מכן‬
‫המשיכה העבודה מ‪ 26:33-‬עד ‪ ,28:33‬מכיוון שלא היה אפשר‬
‫לעבוד בחום הגדול‪ ,‬בחוות "שמואל" שם עסקו בגידול כותנה‬
‫בפעם הראשונה בארץ‪ .‬שמעון רודיק היה בא לבדוק אם‬
‫הנהגים מתייצבים בזמן מדי יום‪ .‬הוא מספר שכל פעם שהיה‬
‫בא לבדוק‪ ,‬היה רואה אותי לומד או קורא ומצאתי חן בעיניו‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬קיבלתי מכתב פיטורים בנימוק שאיני שומע טוב‪.‬‬
‫הראיתי את המכתב לשמעון ובתגובה הוא שאל אותי אם אני‬
‫שומע‪ ,‬אמרתי 'בוודאי'‪ ,‬שאל האם אהיה מוכן להיבדק אצל‬
‫שני רופאים מומחים על חשבוני‪' ,‬בוודאי' אמרתי‪ .‬נשלחתי‬
‫להיבדק אצל רופא מומחה לאף‪-‬אוזן‪-‬גרון בחיפה ורופא‬
‫מומחה נוסף בטבריה‪ .‬שני הרופאים קבעו כי שמיעתי טובה‪.‬‬
‫הראיתי לשמעון את שתי הבדיקות ואז והוא אמר לי 'אני‬
‫אטפל בזה' וכך היה‪ .‬הזמינו אותי לוועדת פיקוח‪ ,‬אבל לא‬
‫‪268‬‬
‫לקחו אנשי ועדה פיקוח מצפון הארץ אלא מדרומה‪ ,‬על מנת‬
‫שלא יהיו בוועדה אנשים שאני מכיר‪ .‬סיפרתי את הסיפור‬
‫בפניהם ואז שאלו את הרופא האם לפי תוצאות שני המומחים‬
‫אני שומע או לא‪ .‬דוקטור ריינר אמר 'אבל הייתה לו תאונה'‬
‫(התהפכתי עם אוטובוס מלא אנשים במעברת זרעין על ידי‬
‫קיבוץ יזרעאל)‪ .‬שאלו אותו שוב‪" :‬האם לפי שתי הבדיקות הוא‬
‫שומע או לא?" ושוב הדוקטור התחיל לומר "אבל הייתה‬
‫לו‪ ."...‬קטעו אותו ושאלו 'אתה מומחה לתאונות או לבעיות‬
‫רפואיות?' בסופו של דבר הרופא אישר ששמיעתי תקינה וכך‬
‫המשכתי את עבודתי באגד‪ .‬שמעון הוא האיש מאחורי‬
‫הקלעים שעזר לי להמשיך בעבודתי‪.‬‬
‫מקרה נוסף בו שמעון רודיק עזר לי מאוד היה בשנות ה‪13-‬‬
‫המוקדמות‪ .‬ניגשתי למזכיר הפנים‪ ,‬דוד לרנר‪ ,‬וביקשתי‬
‫להיכנס לקורס מורי דרך‪ .‬שלחו אותי לבדיקת טי"ל שמטרתה‬
‫לקבוע את התאמתי לתפקיד מדריך‪ .‬במבחני טי"ל ישבתי יחד‬
‫עם שלושה נבחנים נוספים בשולחן והבוחן נתן לנו נושא עליו‬
‫היינו צריכים לדבר‪ .‬הרמתי אצבע וחיכיתי כמו ילד טוב‬
‫שהשאר יסיימו לדבר ואוכל להתבטא‪ .‬לא הצלחתי להשחיל‬
‫מילה ולכן‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬קיבלתי הערכה לא טובה‪.‬‬
‫כשחזרתי מהבדיקה אמרו לי שיש טובים ממני‪( .‬חבריי רמזו‬
‫לי שלא התקבלתי בגלל שהייתי באופוזיציה בתוך אגד‪).‬‬
‫‪263‬‬
‫הלקח שלמדתי מאותה בחינה היה שלפעמים עליי להידחף‬
‫כדי שישמעו אותי‪ .‬עד היום‪ ,‬בזמן ויכוחים ב"פרלמנט" עם‬
‫חבריי‪ ,‬באופן אוטומטי אני מרים אצבע כאשר אני רוצה‬
‫להתבטא‪ .‬נראה שהחינוך מהבית נשאר בעורקיי‪.‬‬
‫אחרי זמן מה התחלף השלטון באגד ושמעון רודיק נהיה‬
‫מזכיר אגד בצפון במקום לרנר‪ .‬חידשתי את בקשתי ללכת‬
‫לקורס מורי הדרך ושוב שלחו אותי לבדיקת הטי"ל אך הפעם‬
‫התנהגתי כמו כולם ונכנסתי לדברי אחרים‪ .‬לאחר מכן היה לי‬
‫ראיון כניסה לקורס בו ישבה ועדה ושאלה אותי שאלות‪ .‬לאחר‬
‫שתי שאלות‪ ,‬אחת בהיסטוריה ואחת בגיאוגרפיה‪ ,‬הודיעו לי‬
‫שהתקבלתי‪.‬‬
‫גם אחרי ששמעון ואני יצאנו לפנסיה‪ ,‬המשכנו לשמור על‬
‫קשרי חברות וכאשר היינו צריכים לנסוע לביקורים משותפים‪,‬‬
‫הייתי אוסף אותו והיינו נוסעים יחד‪ .‬הוא מה שנקרא "אדם‬
‫טוב באמצע הדרך"‪.‬‬
‫אחרונים והחשובים ביותר הם חבריי הטובים ביותר שרכשתי‬
‫עוד בשנות ה‪ 43-‬המוקדמות צ'יקה ודדי גבאי‪ .‬צ'יקה הייתה‬
‫תלמידה בבית הספר לאחיות בבית חולים "העמק"‪ .‬הייתי‬
‫פוגש את האחיות פעם בחודש במועדון ריקודים סלוניים‬
‫‪213‬‬
‫וצ'יקה לימדה אותי לרקוד‪ .‬דדי גבאי בן מושב מרחביה היה‬
‫אז חברה והפך לבעלה‪ .‬דדי וצ'יקה הם בשבילי כמו אח ואחות‬
‫שליוו אותי לכל אורך השנים‪ .‬זמן קצר אחרי שדדי וצ'יקה‬
‫עברו לחיפה‪ ,‬עברתי גם אני‪ .‬כאשר חיפשתי דירה‪ ,‬הם באו‬
‫יחד איתי לחיפושים‪.‬‬
‫דדי וצ'יקה היו הסנדקים של בנינו הבכור ומידי שנה ביום‬
‫העצמאות היינו מתארחים אצלם‪ .‬דדי אומר שחג העצמאות‬
‫הוא החג היחיד שעשינו במו ידינו ולכן הוא חוגג אותו מכל‬
‫הלב‪ .‬היינו חיילים במלחמת השחרור ולכן אנחנו חוגגים מכל‬
‫הלב‪.‬‬
‫דדי וצ'יקה בברית של בננו הבכור‬
‫‪212‬‬
‫דדי גבאי היה לצדי בהרבה מקרים‪ .‬כבן מושב מרחביה היה‬
‫לדדי ידע בגידולים שונים בטבע ובנוסף היה לו גם ידע בתנ"ך‬
‫כך שבמסגרת קורס מורי דרך התייעצתי אתו בקשר לנושאים‬
‫אלו והוא עזר לי במתן פירושים לפתגמים שונים בתנ"ך‪ ,‬כגון ‪:‬‬
‫"יצא המרצע מן השק‪ ,‬הלך לחפש את החמור ומצא מלוכה‪,‬‬
‫אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" וכ"ו‪ .‬כאשר חייקה‬
‫אשתי ילדה בבית חולים‪ ,‬צ'יקה הייתה מכינה לנו אוכל והיינו‬
‫אוכלים אצלם‪.‬‬
‫הקשר עם צ'יקה ודדי הוא קשר מיוחד וחזק מאוד והוא‬
‫ממשיך עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫מילואים – מספר סיפורים מיוחדים‬
‫את רוב שירות המילואים שלי עשיתי בתפקיד מש"ק רכב‬
‫בגדוד של חיל הנדסה ברמת הגולן‪ .‬תפקידו של הגדוד שלנו‬
‫היה לבנות ביצורים ולהוציא מוקשים מאזור עין גב וצפונה‪ .‬עם‬
‫הזמן‪ ,‬גילו המפקדים מפיקוד הצפון שהרס"ר‪ ,‬גדליה קשת‪,‬‬
‫ואני‪ ,‬יודעים להוביל שיירות‪ ,‬והטילו עלינו לעשות זאת‪.‬‬
‫פעם נקרא גדליה בבהילות להתייצב בפיקוד בהר כנען‪ .‬נאמר‬
‫לו כי עליו להעביר גשר מפורק על גבי שנים עשר‬
‫סמיטריילרים מסיני לחאן ארנבא שברמת הגולן‪ .‬גדליה התנה‬
‫את ביצוע המשימה בכך שיגייסו גם אותי לעשות אותה ביחד‬
‫אתו‪ .‬וכך גויסתי גם אני‪ .‬נתנו לנו טנדר עם "דאבל קאבינה"‬
‫ונהג‪ ,‬כמה קרטונים (של חמישיות) לדרך אוכל לנו ולנהגים‪,‬‬
‫ואמרו לנו להתייצב למחרת בסיני‪ .‬נסענו כל הלילה תוך כדי‬
‫החלפות בנהיגה ולמחרת בבוקר הגענו לגדוד התובלה בסיני‬
‫וביקשנו את שנים עשר הסמיטריילרים‪ .‬מפקד הגדוד היה בני‬
‫אדמוני ‪ -‬חבר אגד שחיבבתי מאוד‪ .‬בני הורה מיד לטבח‬
‫להכין לנו ארוחת בוקר‪ ,‬ואמר לנו ללכת לישון עד אשר יעמיסו‬
‫את הציוד על הסמיטריילרים‪ .‬לקראת הצהריים התחלנו‬
‫להתארגן לחזרה צפונה‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫כאשר גדליה אסף את הנהגים והדריך אותם לקראת הנסיעה‪,‬‬
‫באו אליו חלקם עם בקשות שונות כגון לבקר את משפחה‬
‫בדרך‪ .‬גדליה הסכים אך קבע שעה ומקום בהם נפגשנו ועלינו‬
‫יחד לרמת הגולן‪ .‬אף אחד מהפיקוד לא האמין שתוך זמן קצר‬
‫כל כך הסמיטריילרים עם הגשר יעמדו ברמת הגולן אך כך‬
‫היה‪ .‬לגדליה קשת היתה גישה ודיבור טוב עם הנהגים והם‬
‫נשמעו לו‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬המשכנו לשרת בפיקוד בהובלת שיירות והובלנו‬
‫ציוד מלבנון למקומות שונים בארץ‪ .‬במלחמת סיני‪ ,‬בעת‬
‫שהייתי במילואים בצפון‪ ,‬נמשכתי לראות את סיני‪ ,‬וכך הגעתי‬
‫אפילו עד אל‪-‬עריש ‪ .‬בשנת ‪ ,2344‬ערב מלחמת סיני‪ ,‬ירד‬
‫הגדוד בו שירתי לאילת בכדי לבצר את ההרים סביבה‪ .‬בגדוד‬
‫היו מלבדי עוד נהגים אך הם היו "נהגים של שבת" כלומר‬
‫כאלו שהיה להם רישיון‪ ,‬אך בעצם היה להם מעט ניסיון‬
‫בנהיגה בכלל וברכבי קומנדקר בפרט‪ .‬המפקדים ידעו שאני‬
‫נהג מקצועי עם רישיון לרכב גדול לכן דרשו רק ממני לנסוע‬
‫לביצורים וחזרה ולהסיע את החיילים שבנו את הביצורים ואת‬
‫המהנדסים להר‪ ,‬יחד עם חומר בנייה וכלי העבודה‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫אל עריש ‪6491‬‬
‫יום אחד‪ ,‬אמרתי שאני לא רוצה‪ ,‬שיש מספיק נהגים ושגם הם‬
‫ייסעו‪ .‬מדובר בסירוב פקודה‪ ,‬לכן נשפטתי וקיבלתי מאסר‬
‫שבוע ימים במשטרה הצבאית באילת‪ .‬עשיתי שם חיים‬
‫משוגעים‪ .‬בכל יום נתנו לי ללכת לים‪ ,‬קראתי ספר של‬
‫סוקרטס על החוף‪ ,‬נחתי ונהניתי‪ .‬זה היה מקום בו יכולתי‬
‫קצת להתפרע כיוון שאם הייתי עושה דבר כזה ב"אגד" היו‬
‫מעיפים אותי לכל הרוחות‪ .‬כאן‪ ,‬במילואים‪ ,‬הייתה אפשרות‬
‫למרוד קצת ולעמוד על רצוני בלי לשלם מחיר כבד מדי ובסוף‬
‫זה אפילו השתלם‪(...‬מפקד הפלוגה שהיה באזרחות מהנדס‬
‫בא לבקר אותי ביקש ממני לכמה ימים את הספר)‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫תעודת קורס מש"קי תובלה ‪6494‬‬
‫‪216‬‬
‫צו התייצבות למסדר חלוקת "אות סיני" ‪6492‬‬
‫קנטרה ‪6412‬‬
‫במהלך מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬שוב הייתי במילואים ושירתי‬
‫ברמת הגולן וביקשתי מחברי בודילבסקי‪ ,‬שהיה טייס‬
‫במלחמת השחרור וכעת מרכז רכב של אגד בחיפה ובצפון‪,‬‬
‫‪211‬‬
‫לתת לי תעודת נסיעה לסיני כמסיע חיילים‪ ,‬כדי שאוכל לעבור‬
‫את תעלת סואץ‪ .‬הוא אמר שיש לו תעודה כזו בשבילי אך הוא‬
‫מחפש נהג נוסף‪ .‬כדי להגיע עד סיני‪ ,‬היה צריך לעשות את‬
‫הנסיעה עם שני נהגים‪ .‬לקחתי חופש מהמילואים‪ ,‬הגעתי‬
‫הביתה‪ ,‬החלפתי מדים וסיפרתי לאשתי שאני יורד לסיני‪.‬‬
‫כשהגעתי לאוטובוס גיליתי שאין נהג נוסף‪ .‬בכל זאת לקחתי‬
‫את האוטובוס ונהגתי לבדי עד מעבר לתעלה‪ .‬צילמתי‬
‫והצטלמתי על הגשר עם האוטובוס והחיילים וחזרתי חזרה‬
‫לרמת הגולן‪ .‬למזלי‪ ,‬כיסא הנהג היה טוב ולא היו לי כאבי גב‬
‫אחרי שעות רבות של נהיגה‪ .‬הרצון העז לראות עוד‪ ,‬לדעת‬
‫ולהבין דבר נוסף‪ ,‬משך אותי עד לשם‪.‬‬
‫בסיס הטילים פאיד ‪6421‬‬
‫‪218‬‬
‫תעלת סואץ ‪6429‬‬
‫בשנות ה‪ ,13-‬באחד משירותי המילואים הפעילים שלי‪,‬‬
‫נקראתי להיות עוזר קצין הרכב בתרגיל של מפקדי חטיבות‬
‫בפיקוד הצפון (משה כרמל היה אז מפקד פיקוד צפון)‪.‬‬
‫המפקדה של התרגיל ישבה ב‪"-‬נבי יושע"‪ ,‬בגליל העליון‪.‬‬
‫כשהגעתי לשם אמרו לי שעליי להחליף את קצין הרכב‬
‫החולה‪ .‬כך יצא שאני‪ ,‬מש"ק רכב‪ ,‬בסך הכול סמל ראשון‪,‬‬
‫פיקדתי בתרגיל שבו הדרגה הנמוכה ביותר הייתה רב סרן‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫בין היתר‪ ,‬ביקשו ממני לארגן טנדר סגור ובו ספסלים‪ ,‬שולחן‬
‫ואורות‪ .‬נסעתי לחיפה‪ ,‬לסדנת "בת גלים" לתיקון רכב צבאי‪.‬‬
‫רוב הרכבים היו פתוחים בלי גגות‪ .‬אחרי חיפושים רבים‬
‫מצאתי " טנדר ויליס"‪ .4X4 ,‬והכנתי אותו לפי ההוראות‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬מיניתי את אחד הנהגים הוותיקים (אדלר) שיעזור לי‬
‫בתור סמל רכב‪.‬‬
‫בתדרוך שנערך למחרת ישבתי ביניהם ורשמתי את כל‬
‫הפרטים‪ :‬כמה רכבים להקצות לכל אחד והיכן צריך להתייצב‪.‬‬
‫התדרוך נגמר מאוחר מאוד בלילה ואחריו הלכתי להעיר את‬
‫סמל הרכב וביחד התחלנו לחלק את כל הרכבים והנהגים‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬הצלחתי במשימה וזכיתי במכתב הערכה‪.‬‬
‫אבל הזיכרון הכי מהותי שלי מהתרגיל הזה הוא גילוי יכולות‬
‫השתייה המרשימות שהפגינו המפקדים‪ .‬לתדרוך הביא עימו‬
‫כל מפקד חטיבה בקבוק שתיה חריפה ואף בקבוק לא נותר‬
‫מלא עד סוף התרגיל‪ .‬הופתעתי מכך מאוד‪ :‬גם יהודים יודעים‬
‫לשתות? לא רק בצבא הרוסי‪.‬‬
‫גם לאחר ששוחררתי מהמילואים‪ ,‬המשכתי להתנדב לשירות‬
‫מילואים ברמת הגולן‪ ,‬יחד עם חברי גדליה קשת‪ ,‬במשך חמש‬
‫שנים נוספות‪.‬‬
‫‪283‬‬
‫מתנדב למשמר האזרחי ‪6424‬‬
‫‪282‬‬
‫הנסיעות לפולין‬
‫אחת מחברותיי בקורס מורי הדרך‪ ,‬מרים ברית‪ ,‬שהכירה את‬
‫הסיפור שלי‪ ,‬המליצה לי 'טטה'לה' היא אמרה‪' ,‬תיסע עם‬
‫משלחות נוער לפולין‪ .‬גם בגלל שהילדים צריכים לשמוע שם‬
‫סיפור בגוף ראשון מאדם שעבר את זה וגם כי לך זה יהיה‬
‫טוב ‪ -‬תיפתח‪ ,‬תתחיל לספר את הסיפור שלך‪ .‬הילדים‬
‫שואלים שאלות ולא ברור להם הכול‪ .‬ואתה‪ ,‬עם הניסיון שלך‬
‫עם הילדים מהקייטנות של אגד תסתדר איתם'‪.‬‬
‫כך התחלתי לנסוע עם ילדים מבתי ספר שונים בכל הארץ‪,‬‬
‫מצפון עד דרום‪ .‬אני נוסע איתם‪ ,‬יושב ביניהם‪ ,‬ומסביר שוב‬
‫ושוב את מה שהיה‪ .‬בבירקנאו אני מספר את הסיפור האישי‬
‫שלי‪-‬מראה להם את המקומות איך עברתי את הסלקציות של‬
‫מלאך המוות‪ ,‬מנגלה‪.‬‬
‫‪282‬‬
‫בנסיעה לפולין‬
‫‪283‬‬
‫עם חסידי אומות העולם‪1002‬‬
‫בשנת ‪ 2322‬ליוויתי בית ספר עירוני ה בחיפה שבו לומד נכדי‬
‫סער שביקש שאבוא‪ .‬זה היה‪ ,‬כמובן מסע מרגש במיוחד בגלל‬
‫סגירת המעגל‪.‬‬
‫‪284‬‬
‫בנסיעה לפולין עם סער ‪1066‬‬
‫‪284‬‬
‫סגירת המעגל עם הנכד בבירקנו‪.‬‬
‫בן דודי יצחק אייזנר גם הוא מתנדב כאיש עדות‪ .‬הוא מלווה‬
‫נוער מקנדה‪ .‬נדברנו שניפגש ביחד בבירקנו במצעד החיים‪.‬‬
‫וכך אכן היה‪ .‬יחד גורשנו ‪.‬יחד היינו בקרון ‪ .‬יחד עברנו את‬
‫‪286‬‬
‫הסלקציה של מגלה‪ .‬ושנינו שרדנו והקמנו משפחות בישראל‪.‬‬
‫המפגש היה דרמתי חיבוקים ונשיקות‪ .‬לשנינו יצא לצעוק‪" :‬עם‬
‫ישראל חי!"‪ .‬האנשים שהיו לידנו התרגשו גם הם קראו איתנו‪:‬‬
‫"עם ישראל חי!"‪.‬‬
‫פעם אחת‪ ,‬הודיעו לי שאיש העדות מהדרום שהיה אמור לטוס‬
‫חלה וביקשו ממני לבוא במקומו‪ .‬שאלתי מאיפה הקבוצה‬
‫ואמרו לי שהיא כוללת גם כיתה אחת מהישוב הבדואי "שגב‬
‫שלום"‪ ,‬מלווה במנהל בית הספר ושני מורים‪ .‬רציתי לרכוש‬
‫את קירבתי אליהם שירגישו נוח‪ .‬היה לי ספר סיפורים‬
‫ומעשיות של דאוד אל‪-‬נטור‪ ,‬אליהו נוואי‪ ,‬יהודי עירקי שהיה‬
‫ראש עיריית באר שבע ושופט‪ .‬קראתי את הספר וחיפשתי‬
‫סיפור שיעזור לי להתקרב לנערים הבדואים‪ .‬בהתחלה הם‬
‫הסתכלו עליי בחשדנות‪ ,‬אז אמרתי להם שאני מכיר כמה‬
‫סיפורים בדואים‪:‬‬
‫סיפור ראשון‪ :‬היה שבט גדול בנגב שלא ברח במלחמת‬
‫השחרור‪ .‬השיח' הגדול (שיח' אל מושייח ‪ -‬שיח' השיח'ים) של‬
‫השבט היה אדם מאוד סימפטי שגם אהב הרבה נשים‪ .‬לפי‬
‫הסיפור‪ ,‬השיח' היה עולה כל בוקר על הסוס האצילי שלו‪,‬‬
‫רוכב בין האוהלים והעדרים‪ ,‬עוצר בדרך כדי לשאול ולדבר עם‬
‫האנשים‪ .‬כאשר הגיע לבאר‪ ,‬ראה נערה יפה ושאל אותה אם‬
‫היא מכירה אותו‪ .‬היא אמרה 'כן'‪ .‬הוא שאל אם היא רוצה‬
‫‪281‬‬
‫להתחתן איתו‪ ,‬אמרה 'אתה צריך לשאול את אבא שלי'‪ .‬שאל‬
‫אותה ומי זה אבא שלך? אמרה לו 'אתה‪ ,‬שיח' אל מושייח'‪.‬‬
‫כאשר סיפרתי את הסיפור באוטובוס‪ ,‬הנערים חייכו והצביעו‬
‫לכיוון נערה אחת שמתברר שהייתה אחת מנכדותיו של השיח'‬
‫הגדול‪.‬‬
‫אחר כך סיפרתי להם סיפור נוסף‪ :‬היה נסיך בדואי שהלך‬
‫להביא את כלתו משבט אחר‪ .‬הוא קישט שני סוסים אצילים‬
‫ורכב עד לשבט של כלתו‪ .‬לאחר קבלת פנים‪ ,‬שתיית קפה‬
‫וקבלת מתנות‪ ,‬עזר הנסיך לכלתו לעלות על הסוסה ויחד הם‬
‫רכבו לכיוון השבט של הנסיך‪ .‬בדרך‪ ,‬ראתה הסוסה נחש‪,‬‬
‫נבהלה‪ ,‬הרימה את רגליה הקדמיות והנסיכה נפלה‪ .‬הנסיך‬
‫עזר לה לעלות חזרה על הסוסה‪ ,‬ניגש לאוזן הסוסה ואמר לה‬
‫'אזהרה ראשונה'‪ .‬הם ממשיכים לרכב הלאה ושוב‪ ,‬עבר‬
‫ארנב‪ ,‬הסוסה נבהלה‪ ,‬הרימה רגליים קדמיות והכלה נפלה‪.‬‬
‫הנסיך שוב עזר לה לעלות על הסוסה‪ ,‬ניגש שוב לאוזן ואמר‬
‫לה 'אזהרה שנייה'‪ .‬בפעם השלישית‪ ,‬כאשר היו קרובים כבר‬
‫לשבט שלו‪ ,‬היו יריות שמחה והסוסה שוב נבהלה והפילה את‬
‫הכלה‪ .‬הנסיך ניגש לסוסה‪ ,‬הוציא את השברייה (חרב)‪ ,‬אמר‬
‫'אזהרה שלישית' ודקר את הסוסה‪ .‬הכלה ניגשה לנסיך‬
‫‪288‬‬
‫וצעקה 'מה עשית? למה הרגת את הסוסה?' אז הנסיך פנה‬
‫אליה ואמר‪' :‬אישה‪ ,‬אזהרה ראשונה'‪...‬‬
‫הסיפורים עזרו לשבור את הקרח ביני לבין התלמידים‬
‫הבדואים והסיור עימם היה מוצלח‪.‬‬
‫באחת השבתות של חוג משוטטים של אגד בדרום‪ ,‬מנהל בית‬
‫הספר הבדואי והמורה אירחו אותנו לכוס תה ושמענו על‬
‫הכפר שלהם‪.‬‬
‫‪283‬‬
‫ביקור בבירקנאו‬
‫משואה בבירקנאו‬
‫‪233‬‬
‫בכל סיום מסע לפולין אני אומר לתלמידים‪' :‬זכרו את מה‬
‫שראיתם ושמעתם‪ ,‬אבל תחיו את החיים שלכם‪ ,‬את ההווה‪,‬‬
‫את הנעורים שלכם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ספרו לדורות הבאים‪.‬‬
‫בתהילים ע"ח כתוב‪" :‬לא אמות כי אם אחיה ואספר‪ "...‬ולמה‬
‫לספר? למען ידעו דור אחרון‪ -‬בנים יוולדו‪ ,‬יקומו ויספרו‬
‫לבניהם‪ .‬אתם העדים לכך שהגרמנים‪ ,‬האנטישמים‪ ,‬לא‬
‫הצליחו לחסל אותנו‪ .‬אתם אלה שמחר‪-‬מחרתיים מקבלים את‬
‫הפיקוד והניהול של המדינה והשמירה עליה‪ ,‬כי ההורים‬
‫מתבגרים‪ .‬אתם צריכים‪ ,‬כל אחד במקומו שלו‪ ,‬לשמור על‬
‫המדינה כי אין לנו מדינה אחרת‪ .‬איפה היו האנשים? המדינות‬
‫הנאורות? הפוליטיקאים? הפילוסופים? כל אלה שמדברים‬
‫גבוהה גבוהה בשם הצדק והחופש? אנשי הדתות שמדברים‬
‫בשם האלוהים‪ ,‬איפה היה האלוהים שלהם? כולם שתקו‪,‬‬
‫כולם שתקו‪ .‬גם אלוהים שלנו'‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫מצבה מיניאטורית לבני המשפחה שנספו‪ ,‬שקרוב משפחה מהעיירה‬
‫הכין עבורי‬
‫‪232‬‬
‫הוריי‪ ,‬אברהם בן פייגה‪-‬איטה וזאב נוימן ורחל בת נחום ואיטה אייזנר‪,‬‬
‫היו ילידי ‪ 6401‬ונרצחו בהיותם בני ‪ .19‬נחום היה בן ‪ ,61‬יהודית בת‬
‫‪ ,69‬מלכה'לה בת ‪ ,4‬פייגה‪-‬איטה בת ‪ ,1‬צבי‪-‬מאיר בן ‪ ,9‬זאב‪-‬וולוולה בן‬
‫שנתיים וחצי‪.‬‬
‫אני הייתי בן ‪ 61‬במותם‪ ,‬היחידי ששרדתי‪.‬‬
‫אני היחידי ששרדתי מכל משפחת נוימן ‪ -‬חמש משפחות עם ילדים‪.‬‬
‫סיכום‬
‫בעת כתיבת שורות אלו אינני יודע מתי ייצא הסיפור שלי‬
‫לאור‪ .‬אשתי‪ ,‬חייקה ואנוכי נהנים מפירות עמלנו‪ :‬מהילדים‬
‫ומהנכדים שממשיכים את חייהם בצבא‪ ,‬בלימודים ובעבודה‪.‬‬
‫לסיום העלאת הזיכרונות אני מבקש להגיד מספר משפטים‪.‬‬
‫היה לי מזל ששרדתי את מחנות ההשמדה ונשארתי בריא‬
‫יחסית‪ .‬אם כי‪ ,‬אני גורר איתי זיכרונות לא נעימים וכאבים‪.‬‬
‫אני מודה למזלי על שהצלחתי להגיע לארץ ישראל אחרי‬
‫נדודים במחנות עקורים באירופה‪ ,‬קפריסין‪ ,‬עתלית וקבוצת‬
‫אלומות שקיבלו אותנו יפה‪ .‬אני מודה למזלי על שהייתה לי‬
‫האפשרות להחזיק ביד נשק במלחמת השחרור ולקחת בה‬
‫חלק כלוחם בחטיבת גולני‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫המזל והגורל הפגישו אותי עם חייקה שהיא אשתי וחברתי‪.‬‬
‫אישה יפה‪ ,‬חכמה‪ ,‬עדינה ובעיקר סבלנית‪ .‬ביחד הקמנו‬
‫משפחה‬
‫והבאנו‬
‫לעולם‬
‫שני‬
‫בנים‬
‫ובת‪.‬‬
‫הם‬
‫למדו‬
‫באוניברסיטאות‪ ,‬הקימו משפחות וזכינו מהם לנכדים‪.‬‬
‫כולנו מנסים לתת ולשרת את המדינה הקטנה והיפה ואנחנו‬
‫אוהבים אותה ומטיילים בה הרבה‪ .‬חייקה‪ ,‬אשתי‪ ,‬הייתה‬
‫קצינה ושירתה בבית חולים שדה‪ .‬בני הבכור‪ ,‬אבי‪ ,‬שירת על‬
‫סטי"ל בחיל הים‪ .‬בתי‪ ,‬רחל‪ ,‬הייתה קצינה בבסיס הטירונים‬
‫"בזק" גולני‪ .‬בני בועז שירת כטנקיסט ואני המשכתי לשרת‬
‫את המדינה עוד ‪ 4‬שנים נוספות בהתנדבות במילואים בחיל‬
‫ההנדסה‪ ,‬רוב הזמן ברמת הגולן‪.‬‬
‫חייקה ואני יודעים וזוכרים מה היה כשלא הייתה מדינה‪.‬‬
‫חייקה עבדה קשה כאחות חדר ניתוח בבית חולים 'כרמל'‬
‫בחיפה במשך ימים ולילות‪ ,‬בשבתות ובחגים‪ .‬כך גם אנוכי‬
‫ב'אגד'‪ .‬בזכות זאת הסתדרנו וכיום אנו נהנים ביחד מפרות‬
‫עמלנו‪.‬‬
‫רכשתי חברים רבים בעפולה ובעמק יזרעאל ובעיקר במושב‬
‫מרחביה‪ .‬עד היום אני ממשיך לבקר חברים ואני יכול להגיד‪,‬‬
‫בלי להגזים‪ ,‬שכאשר אני נכנס למושב מרחביה יש לי מעין‬
‫‪234‬‬
‫הרגשה של חזרה לעיירה‪ ,‬לשכונה שלי שהייתה ואיננה עוד‪.‬‬
‫אנשים טובים עם חיוך מקבלים אותי‪.‬‬
‫אני לא רוצה לציין שמות של אנשים או חברים‪ ,‬מפחד לשכוח‬
‫שמות‪ ,‬אבל ההרגשה טובה‪ .‬לצערי‪ ,‬חלק מהם כבר אינם‪.‬‬
‫חייקה ואנוכי רכשנו חברים גם בחיפה ואנחנו מבלים יחד‬
‫עימם‪ .‬בנוסף‪ ,‬אנו מבקרים ונפגשים עם קרובי המשפחה‬
‫המעטים שנותרו‪.‬‬
‫אני מודה לאגודת הסטודנטים ליהודה יצחקי‪ ,‬לאיריס קליין‪,‬‬
‫ויעל גליל‪,‬‬
‫שהעלו את זיכרונותיי על הכתב ‪ .‬ולצבי אפל‬
‫שטרח ושסייע בהדרכת הכותבים ובהוצאה לאור‪.‬‬
‫הפגישה שלא הייתה בקברי אחיי – הדברים שלא‬
‫נאמרו‬
‫הורים ובני משפחתי היקרים‪ ,‬באתי להפרד מכם‪.‬‬
‫הרבה שנים עברו מאותו יום שבת שגירשו אתכם מהבית‪.‬‬
‫אמא ‪ ,‬אני זוכר שבשבת בבוקר הערת אותנו‪ ,‬אותי ואת אחי‬
‫הקטן מאיר‪ .‬עם דמעות בעיניים שזה לא היה רגיל אצלך‪.‬‬
‫כששאלתי אותך למה את בוכה‪ ,‬אמרת לי שהז’נדרמרים‬
‫‪234‬‬
‫(שוטרים) באו לגרש אותנו מהבית‪ .‬הם איפשרו לקחת קצת‬
‫חפצים אישיים‪ .‬אבא לא היה בבית‪ ,‬הוא יצא לטפל בבעלי‬
‫החיים והלך לבית הכנסת‪ .‬יצאתי דרך הדלת האחורית ורצתי‬
‫לכפר "סוימי" לדוד יוסקה לספר לו ולבקש עזרה‪.‬‬
‫לא ראיתי אתכם יותר‪ ,‬לא נפרדנו‪ ,‬לא התחבקנו ולא ידעתי‬
‫את מקום קבורתכם‪ .‬ידעתי שרצחו אתכם וכל השנים חשבתי‬
‫עליכם‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬כל פעם שהייתי עובר ליד שדה תירס או שדה תפוחי‬
‫אדמה תמיד חשבתי עליך ונזכר איך אתה היית עובד בשדה‪,‬‬
‫איך חרשת את השדות עם הסוסים‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬לא שכחתי את הלחמניות החמות שהיינו מקבלים בזמן‬
‫שאפית חלות שבת‪ .‬היו ימים שדמיינתי איך את נראית‪ .‬הייתי‬
‫הולך לשכונות דתיות לראות את הנשים עם המטפחות על‬
‫הראש ומדמיין אותך‪.‬‬
‫נחום אחי הגדול לא שרד‪ ,‬הוא נרצח במצעד המוות (הבן‬
‫הבכור שלכם)‪.‬‬
‫‪236‬‬
‫אני‪ ,‬חיימקה‪ ,‬כפי שקראתם לי שרדתי‪ .‬היה קשה לשרוד אבל‬
‫הצלחתי‪ .‬עליתי לארץ הקודש "ירושלים" כפי שהתפללתם‪.‬‬
‫היום קוראים לזה " ישראל"‪ ,‬מדינת היהודים‪.‬‬
‫הורים ובני משפחתי‪ ,‬אני רוצה לספר לכם שהתחתנתי עם‬
‫אישה יפה וטובה שקוראים לה חיה‪ .‬אני וחייקה יחד הקמנו‬
‫משפחה‪ .‬נולדו לנו שני בנים ובת‪ .‬נתנו לילדים שמות לפי‬
‫מסורת סבא על שמכם‪ .‬אבא‪ ,‬לבן הבכור קראנו אברהם‪,‬‬
‫"אבי" על שמך‪ .‬אמא‪ ,‬לבת שלנו קראנו רחל‪" ,‬רוחלה" כפי‬
‫שקראו לך בבית‪ .‬לבן הצעיר קראנו בועז ע"ש אבא של חייקה‪.‬‬
‫כולם למדו השכלה גבוהה‪ .‬יש המשכיות‪ ,‬לא נמחקתם! יש‬
‫לכם נכדים ונינים‪ .‬לפי המסורת‪ ,‬אם יש המשכיות אזי אתם‬
‫ממשיכים לחיות‪.‬‬
‫אמא ואבא‪ ,‬כל מה שעשיתי כל השנים היה לחשוב עליכם‪ .‬בר‬
‫מצווה לא עשיתי ואתם גם לא הייתם לצידי כשהתחתנתי‪.‬‬
‫עצוב היה לי שאתם לא הובלתם אותי לחופה‪ .‬כאשר נולדו‬
‫הילדים‪ ,‬הנכדים והנינים שלכם היו לי דמעות של שמחה אך‬
‫גם של צער ועצב‪ .‬שמחה שיש לנו ילדים ועצב כי אתם לא‬
‫זכיתם לחבק את הנכדים והנינים שלכם‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫הורים ובני משפחתי‪ ,‬זכיתי אחרי הרבה שנים להגיע לאזור‬
‫קבורתכם כדי להיפרד מכם ולהגיד קדיש ואל מלא רחמים‬
‫כמנהג היהודים‪.‬‬
‫נוחו בשלום‪,‬‬
‫הבן שלכם חיים‪.‬‬
‫לצערי העמוק‪ ,‬בינתיים‪ ,‬לפני ההוצאה לאור חייקה הלכה‬
‫לעולמה‪ .‬לזכותה אני מבקש לספר כיצד "דחפה" יחד עם‬
‫המשפחה‪ ,‬את הרעיון שאזכה גם אני לחגוג את הבר מצווה‬
‫שלי יחד עם הנכד עומר‪ .‬ואכן כך היה‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫נספחים‬
‫ליווי קבוצות נוער בפולין‬
‫‪233‬‬
233
232
232
233
234
234
236
231
238
233
223
222
‫תעודות מקצועיות‬
‫‪222‬‬
223
224
224
226
221