ילדות - SixQs
2
לזכר אשתי וחברתי חיה ז"ל
3
תוכן עניינים
הקדמה 6 ......................................... ................................
ילדות 8 ........... ................................ ................................
העיירה שלי 8 .................................... ................................
הבית 22 .......... ................................ ................................
המשפחה שלי 26 ............................... ................................
הווי הלימודים בבית הספר ובחדר 22 .....................................
משחקי ילדות 23 ............................... ................................
חיי הקהילה 24 .................................. ................................
בריחה והישרדות בימי המלחמה 28 .....................................
הבריחה מהבית 28 ............................ ................................
החיים בבית הדוד יוסק'ה 33 ................ ................................
הבריחה מסוימי 33 ............................. ................................
בגטו 42 ........... ................................ ................................
הגירוש והנסיעה לאושוויץ 43 ................ ................................
הסלקציה על הרמפה באושוויץ 44 .........................................
מלחמת ההישרדות באושוויץ-בירקנאו 43 ................................
הסלקציות שעברתי 48 ........................ ................................
צעדות המוות 63 ................................ ................................
מחנה מטהאוזן 66 ............................. ................................
מחנה גונסקירכן 12 ............................ ................................
4
השחרור 13 ...................................... ................................
הבריחה מחוסט לברנו 13 .................... ................................
העלייה לארץ ישראל 84 ..................... ................................
ממחנות השמדה לתקומה .קבוצת אלומות -הבית הראשון בארץ
236 ............... ................................ ................................
מלחמת השחרור 223 ......................... ................................
השירות הצבאי הסדיר 221 .................. ................................
השחרור מהצבא והמגורים בעפולה 232 .................................
החברות באגד 242 ............................ ................................
הקמת בית בחיפה 248 ....................... ................................
דרכי המקצועית 248 ........................... ................................
חברים טובים באמצע הדרך 268 ........... ................................
מילואים – מספר סיפורים מיוחדים 213 ..................................
הנסיעות לפולין 282 .......................... ................................
סיכום 233 ....................................... ................................
הפגישה שלא הייתה בקברי אחיי – הדברים שלא נאמרו 234 .....
נספחים 233 .................................... ................................
ליווי קבוצות נוער בפולין 233 ................ ................................
תעודות מקצועיות 222 ........................ ................................
4
לזכר משפחתי ,ומשפחות אבי ואמי
הקדמה
הסיפור שלי מיועד בעיקר לצעירים .זהו סיפור על הישרדות,
על בריחה והסתתרות ,על התמודדות עם מצבים קשים של
מחלות ,ורעב שהציק ביום ובלילה ,והרצון לדעת איך להתגבר
ולצאת מהמצבים האלה ולהמשיך לחיות את החיים מבלי
להישבר או להתייאש .כי הייאוש מביא לחולשה ,וחולשה
במקומות שעברתי ,מביאה לחוסר אונים וחידלון .הכרתי
אנשים מקרוב שהתייאשו ולא שרדו.
אני חיים ,אוהב את החיים .לא התייאשתי ושרדתי.
אני יודע שלכם ,בני הנוער והצעירים ,יש בעיות ושגם לכם
קשה לפעמים :יש בעיות בבית ,במשפחה ,יש בעיות עם
חברים וחברות ,בבית הספר ,במבחנים ,וכשלא מצליחים
להוציא רישיון נהיגה .גם בצבא לפעמים קשה להסתדר עם
מפקדים שלא מבינים אותך .ממרום 83שנות חיי וניסיוני ,אני
ממליץ לכם :שנו עם הבעיות בלילה וחישבו עוד פעם :הרי
6
מחר יום חדש בו אפשר להתחיל עם כוחות מחודשים .המחר
תמיד יביא הזדמנויות ותקוות חדשות.
אני מביא את הסיפור שלי כדי להראות איך אני למרות כל
הקשיים בהם נתקלתי בגטו ,במחנות ההשמדה ,בעבודות
הכפייה ובמקומות העבודה ,תמיד ניסיתי למצוא את הטוב,
להכיר את הסביבה ולהתרועע עם אנשים .לא פעם ניסו
להכשיל אותי ולהפריע לי בעבודה או בלימודים ,אבל בזכות
הרצון שלי שלא לוותר הצלחתי להתקדם למרות הכול .בין
העבודות העשרתי את עצמי בקורסים ,ובזמני בדידות מצאתי
שקריאת ספר עוזרת רבות.
אתם הצעירים ,הכול פתוח בפניכם .יש לכם אפשרויות רבות
ללמוד ולעשות את אשר אתם רוצים.
לכן ,אל תוותרו על הגשמת יעדיכם והכי חשוב -אל תתייאשו
לעולם ,כי אחרי הכול ,החיים יפים!
שלכם,
חיים (טטלה)
סיפורי נרשם כפי שסופר על ידי ללא עריכה.
1
ילדות
העיירה שלי
נולדתי ב -ד' בתשרי ,תש"ז ,2323 ,לרחל ואברהם נוימן.
השלישי מתוך שבעה ילדים .אחי הבכור נחום ,אחריו אחותי
יהודית ואחריי נולדו :מלכה-שרה ,פייגה -איטה ,מאיר-צבי
וזאב-וולוולה.
גרנו בעיירה שנקראה בפי היהודים אויבר ביסטרה (ביסטרה
העליונה) להבדילה מעיירה אחרת בשם ביסטרה .האזור בו
הייתה מצויה העיירה נקרא גליציה וגם קרפטורוס וקרפטו
אוקראינה (כך קראו לה הגויים) .בזמני ,לא זוכר אם היו שמות
לרחובות בעיירה אבל כל אחד ידע איפה האחר גר .עד
למלחמת העולם השנייה היו בעיירה בערך 83משפחות
יהודיות.
השלטון באזור ידע תהפוכות רבות לאורך המאה ה.23-
בתחילת המאה הוא היה תחת שלטון אוסטרו-הונגרי ,בין שתי
מלחמות העולם היה שלטון צ'כוסלובקי ,משנת 2333עד סוף
8
המלחמה היה שם שלטון הונגרי ,בשנת 2344עבר האזור
לשליטת ברית המועצות ומ 2332-הוא חלק מאוקראינה.
עם החלפות השלטון ,הוחלפו גם שמות העיירות והכפרים ,אך
היהודים המשיכו להשתמש באותם שמות (מצורפת מפה של
האזור עם שמות העיירות והכפרים בהם השתמשו היהודים).
3
מפת אזור המגורים ביידיש
23
העיירה והאזור בהם גדלתי היו יפים מאוד .יערות עבותים
הקיפו את העיירה ונהר גדול ,בשם ריקה ,זרם בתוכה .במימי
הנהר ובסביבותיו היו הרבה אווזים וברווזים ומכל עבר רעו
פרות וכבשים בשדות ובהרים הירוקים.
כל המשפחות היהודיות בביסטרה היו דתיות אורתודוכסיות.
לחלק מהיהודים היו זקנים ולחלק לא .חלקם חבשו כיפה
וחלקם לא ,אך כולם שמרו מצוות .רוב היהודים בעיירה עבדו
בכריתה ,הובלה וניסור עצים ,אך היו גם מספר סוחרים
עשירים ובעלי מלאכה נוספים שונים.
לא רחוק מהעיירה ,הייתה עיירה ,שנקראה טורון ()Toron
ובה היו בני נוער ציונים שלמדו עברית כהכנה לעלייתם לארץ
ישראל .באזור שלנו היו שתי קבוצות נוער :בית"ר והשומר
הצעיר .חילקו את הנערים לאחת משתי הקבוצות ללא קשר
לדעותיהם הפוליטיות או לאידאולוגיה .הרבנים התנגדו
לציונות בנימוק שאסור לעלות לארץ לפני ביאת המשיח ואף
אסרו על בני משפחותיהם של בני הנוער הציונים לעלות
לתורה בבית הכנסת של העיירה .לכן ,הצעירים הציונים נהגו
להסתיר את לימודיהם ואת תכניתם לנסוע לפלשתינה.
22
הבית
הבית בו גדלתי היה בית עץ מאורך ,עם חצר גדולה .חלק
מחדרי הבית הושכרו לשימוש בית הספר הצ'כי בו למדתי גם
אני .לפני הבית השתרעה חלקת אדמה בגודל חצי דונם ואמי
גידלה בה מגוון סוגי ירקות לתצרוכת המשפחה ,כגון :צנון,
בצל ,אפונה ועוד .אני עזרתי לאמא בטיפול בערוגות ואת
הירקות הטריים האלה אכלנו מדי יום.
מאחורי הבית היו רפת ,אורווה ,לול וכן מחסן די גדול בו אבי
היה מחזיק מזון לבעלי החיים ,סוגים שונים של זרעים וכלים
לעבודות השדה .השירותים שלנו היו בחוץ ,על יד הרפת.
22
בית הורי
בבית לא היו לנו ברזים למים או חשמל לתאורה .היינו מאירים
את הבית במנורות נפט .בקיץ היינו מתקלחים במי הנהר ואילו
בחורף היינו מתרחצים במקווה .את הילדים הקטנים היו
רוחצים בבית בפיילה( ,גיגית) גדולה .בבית היה בוידעם
(עליית גג) ,בו אחסנה אמי בגדי חורף או קיץ בארגזים .רוב
החיים בבית התנהלו בחצר ובמטבח סביב הפרפיצ'יק -תנור
מאורך וגדול לאפייה ,אשר בחורף ,כשהיה קר מאוד ואי
אפשר היה לעבוד בחוץ ,היינו מתקבצים על ידו ומתחממים.
בימי חורף נהגנו כל הילדים הקטנים להתקבץ סביב
הפרפיצ'יק והיינו שומעים שירים חדשים ביידיש מדודה בלה
שהייתה מביאה אותם מהעיר הגדולה אצל דודה פייגה בכפר
23
סוימי .בימי שישי היו מחממים את הפרפיצי'יק ומכניסים לתוכו
סירי צ'ולנט של מספר משפחות .הסירים נשארו שם עד שבת
לקראת הצהריים ,עת היו חוזרים מבית הכנסת והנערות היו
לוקחות את הסירים הביתה ,למשפחות .באמצע השבוע
הייתה אמא אופה בו לחם שחור ולקראת שבת חלות
ולחמניות .אנחנו הילדים חיכינו בתאווה ללחמניות אותן היינו
פותחים ומורחים בהן שמנת (סמטנה בשפה המקומית)
ואוכלים בעונג רב.
משני צדי המטבח היו חדרי השינה .אני ישנתי עם אחי הגדול,
נחום ,באותו החדר .מאיר ,אחי הקטן ,ישן בחדר אחר אך
בלילות בהם נשמעו יללות זאבים או כשגשם כבד ,עם ברד
ורעמים שנשמעו בחוזקה בחוץ ,הוא היה בא למיטתי
ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה .פעם כשהייתי קטן מאוד,
נכנסתי למיטה של נחום והוא דחף אותי החוצה .אמא נזפה
בו ואמרה שזה לא בסדר וזו לא התנהגות שיאה לאח בכור.
מתחת לרצפת הבית היה מרתף (קלר) .בכל בית יהודי היה
מרתף בו נשמרה טמפרטורה קבועה כל ימות השנה .המרתף
היה חדר גדול עם מדפים עליהם היו צנצנות רבות ובהם סוגי
מזון שונים ,כגון :כרוב כבוש בחביות ,מלפפונים חמוצים,
סוגים רבים ושונים של ריבות מפירות היער ,שקי תפוחי
24
אדמה וצנצנות גריבן – שומן אווזים עם חתיכות קטנות של
בשר אווזים .מסלול הכנת הגריבן עבר דרך האכלת האווזים,
שחיטתם לקראת החורף והפרדה בין הבשר לשומן ,כך שהיה
נשאר שומן עם מעט חתיכות בשר .את הגריבן היינו מורחים
על לחם או אוכלים עם תפוח אדמה .רק מי שאכל פרוסת לחם
מרוח עם קצת שום ועל זה שומן אווזים עם גריבן יודע מה זה
אוכל טעים.
24
המשפחה שלי
ההורים עבדו קשה בבית ובמשק .העבודה לא נגמרה לעולם.
לא היה להם זמן לבילויים .רק בחגים ובשמחות משפחתיות
היינו מתראים עם קרובי המשפחה האחרים .בדרך כלל היינו
נוסעים לביתו של דוד יוסקה ,יוסף אייזנר ,אח של אמא .דוד
יוסקה היה אדם עשיר והזמין את משפחתו לבלות יחד אתו
לעיתים קרובות .רוב דודותיי מצד אמא גרו קרוב אליו בכפר
סוימי שמעבר לנהר הריקה מרחק של 10-12
קילומטר
לערך .אבא ,לו קראנו "טאטה" ,היה אדם שקט ,שדאג
לפרנסת המשפחה .אני זוכר שהיה עסוק בעבודות כל הזמן.
הוא היה אדם גבוה עם שיער שחור מלא ומתולתל ,בעל זקן
ושפם עבים .הוא היה מעין מושבניק של פעם .את רוב זמנו
הקדיש אבא לעבודה .מי שיש לו משק ובעלי חיים יודע על מה
אני מדבר .צריך לתקן ולתחזק את המשק ,לפזר זבל בשדות,
לחרוש ,לזרוע ,לקצור ולהכין קש לחורף לבעלי חיים .בחורף,
כשלא הייתה עבודה בשדות ,היה אבא מחלק למשקים
שיבולת שועל ותירס ומוביל בולי עצים מהיער למנסרות ולנהר
הריקה .אני זוכר שבימי החורף הקפואים ,כשאבא היה חוזר
מהעבודה היו על שפמו וזקנו גלדי קרח .רוב הזמן היה אבא
מחוץ לבית עסוק בעבודתו ,אך את השבתות והחגים היינו
מבלים יחד כל המשפחה .היינו הולכים יחד לבית הכנסת
ומבקרים חברים.
26
אם זכרוני אינו מטעני ,אבא היה הולך לבית הכנסת גם בשבת
אחר הצהריים ,בשביל ללמוד וגם כדי להיפגש עם אנשי
העיירה שהיו מעדכנים ומתעדכנים לגבי נושאים אישיים,
עבודה ,עסקים וחדשות מהאזור ,מהמדינה והעולם.
אמא ,לה קראנו "מאמה" ,הייתה בהירת עור ושיער ,כמו כל
משפחתה .לאחר שנישאה קיצצה את הצמה הבלונדינית
מראשה (כך היה נהוג לעשות במשפחות הדתיות באותה
העת) .מספרים ,כי היא בכתה מאוד לאחר מכן ואף שמרה
את הצמה הגזורה באחד הארגזים בבוידעם ,ארגז שהיה
אסור לנו לפתוח .על ראשה חבשה אמא מטפחת .בארץ,
כשהייתי מתגעגע וחושב על אמא ,הייתי נוסע בהפסקות
מהעבודה לשכונת מאה שערים בירושלים או לשכונת ויז'ניץ
בחיפה ומסתכל על נשים דתיות בנות .43-63הייתי מדמיין
את אמא ,איך היא הייתה נראית היום לו עדיין הייתה בחיים.
אמי עבדה רוב שעות היום בתוך בית .היו לה שבעה ילדים
אשר סיפקו לה עבודה רבה :לבשל ,לאפות ,לתפור ,לתקן
בגדים (והיה הרבה לתקן כי היינו ילדים שמטפסים ומשחקים
ולכן הבלאי היה גדול) ולהכין אותנו לבית הספר ולחדר.
בנוסף ,היא חלבה את הפרות ומכרה חלב ללקוחות שבאו
אלינו הביתה.
21
לאמא היו ארבע אחיות ואח אחד .בחול המועד פסח ובסוכות,
היינו נוסעים לבקר את האחיות ואת אחיה של אמא אשר גרו
בכפר סוימי במרחק 23-22ק"מ מאתנו .בחורף היינו נוסעים
במזחלת שלג ועל צוואר הסוס היה פעמון לגירוש הזאבים.
במזחלת ישבו ההורים מקדימה ואנחנו מאחוריהם ,מכורבלים
בשמיכות ושרים .אלה היו ימים שמחים.
אינני זוכר בן כמה הייתי אבל אני זוכר חתונה שנערכה בחצר
בין הבתים של דודה פייגה ובין הבית של דודה מרים .חיתנו
יתומה בשם רחל .אני זוכר שולחנות עמוסים בכול טוב שדודה
פייגה אירגנה ,התרוצצה ודאגה שהכול יהיה בסדר .אני זוכר
את הכליזמרים ואת (הגרמר) החרזן שהיה מחרז ברכות
לכלה ,לחתן ולאורחים .אחרי האוכל והשתיה הכלזמרים
המשיכו לנגן והצעירים התחילו לרקוד .בהתחלה מצווה_טנץ,
הבנות החזיקו מטפחת בצד אחד והבנים מצד שני .אחרי זה
הבנים עלו על השולחנות ורקדו .היה מאוד שמח (כנראה
ששתו קצת יותר מדי).
ואז ,כאשר נהיה מאוחר ,נשארנו
לישון אצל משפחת אייזנר .דודה פייגה סידרה לשינה ,שניים
במיטה .בן דודי ישראל וייס שהיה חייל בצבא ביקש לישון יחד
איתי היות שאני קטן וישן רגוע (קיבל חופשה לחתונה).
28
אני זוכר שיחה ארוכה בין אבא לאמא אשר חזרה על עצמה
מספר פעמים .השיחה עסקה
בשאלה למי לקנות בגדים
חדשים? אבא אמר שהיות ונחום נוסע ללמוד בעיר הוא צריך
בגדים חדשים .אימא אמרה שצריך לקנות ליהודית שמלות
מכיוון שהיא הופכת להיות נערה -אישה .בדרך כלל היינו
מקבלים בגדים חדשים פעמיים בשנה :בראש השנה ובפסח.
לא היינו עשירים אך גם לא עניים .בנוסף ,הייתה הכנסה
נוספת מהשכרת חדרים לבית ספר הצ'כי .היה לנו כל מה
שצריך ולא יותר .אמא הייתה חובצת גבינות מהחלב.
התרנגולות והאווזים סיפקו לנו ביצים ובשר ,כך שלא היה
חסר לנו אוכל.
אני זוכר שהיינו ילדים בריאים ושמחים ועזרנו להורים
במלאכות המשק השונות .אחי נחום ,שהיה גדול ממני ב4-
שנים ,היה בחור עדין ומופנם והעדיף לקרוא מאשר לעזור
במשק .הוא אמנם עזר בבית אבל לא ציפו ממנו שיהיה
חקלאי כמו אבא .כשהיה בן 26הוא נשלח ללמוד חייטות
בעיר הגדולה חוסט.
אחותי הגדולה יהודית למדה בבית הספר ועזרה בעבודות
הבית ובמשק ולפעמים אף עזרה לי בשיעורים .אני זוכר
שבקיץ אחותי ואני היינו מלקטים פירות יער כדי להכין ריבות
23
וגם אוספים עלים מסוימים מהעצים ביער ,מייבשים אותם
ומכינים מהם תה.
אני ,למשל ,האכלתי את בעלי החיים .בייחוד אהבתי לטפל
בסוסים .הייתי לוקח אותם לנהר משקה אותם .בעונת איסוף
תפוחי האדמה עזרתי בקשירת השקים ובחלוקתם לפועלים
השכירים של אבא .עזרתי גם למרוח גריז (חומר שומני) על
גלגלי העגלה ולפעמים אף הרמתי רגל של סוס על מנת
שאבא יוכל לפרזל אותו.
אביו של אבי ,סבא זאב (שאחי נקרא על שמו) ,גר במרחק
שני רחובות לידנו .הוא היה רזה וזקן ובעל זקן סיני .יתר
הסבים והסבתות שלי נפטרו צעירים ואיני זוכר אותם.
היו לנו שתיים או שלוש פרות ,שני סוסים ואדמה ליד נהר
הריקה ,בה גידלנו בעיקר תפוחי אדמה ,כרוב ותירס .הרועה
של השכונה היה אוסף בבוקר את הפרות מהרפת אל המרעה
ואחרי הצהריים היה מחזירן .על כל צוואר פרה היה פעמון
עם צלצול שונה כך שניתן היה להבדיל ביניהן.
באחת הפעמים בהן שיחקתי בחצר ,הבחנתי כי הפרה
האדומה רובצת על הרצפה באופן שאינו כרגיל .רצתי הביתה
לספר זאת לאימי אשר הורתה לי להישאר בבית לשמור על
23
האחים הקטנים ואימי רצה אל הפרה .כעבור זמן לא רב היא
שבה וקראה לי לראות את העגלה הקטנה שהפרה המליטה.
הפירות סביב הבית היו גדלים פרא על ההרים מאחורי הבית.
היינו קוטפים תפוחים ,אגסים ושזיפים בקיץ ,מחביאים אותם
בתוך הקש (כדי שלא ירקבו) ובחורף היינו מוציאים אותם
ומתחרים עם ילדים אחרים כמה פירות ומאיזה סוג נשארו
לכל אחד.
הווי הלימודים בבית הספר ובחדר
מאחר והיינו משפחה דתית ,גידלתי פאות קטנות מאחורי
האוזן ,וחבשתי כובע קסקט .בבוקר למדנו בבית הספר הצ'כי
יחד עם ילדי הגויים ואחרי הצהריים למדנו בחדר אצל רבי
אלטר .בבית הספר הצ'כי הקטן שהיה צמוד לבית למדתי
לימודים כלליים בצ'כית .המורה הצ'כי מבית הספר היה לוקח
אותנו מדי פעם ליער בכדי ללמד על סוגי עצים וצמחים שונים.
בחורף ,היינו מתחרים מי גולש מהר יותר במזחלת במדרון
ההר ומי מחליק מהר יותר על הנהר הקפוא .פעם אחת ,אפילו
שברתי את הרגל בזמן שהחלקתי שם .המורה הצ'כי היה
רוחץ בחורף בנהר כאשר פלג גופו העליון עירום ,למרות הקור
העז ,ואני זוכר שמאוד התפעלנו מכך.
22
בנוסף ללימודים בבית הספר הצ'כי ,כבר בגיל שלוש התחלתי
ללמוד בחדר .הלימודים בחדר היו ביידיש ,השפה שדיברנו גם
בבית .המורה שלנו היה הרב אלטר ,יהודי בעל זקן די ארוך,
כיפה גדולה שנראתה כמו כובע ובגדים שחורים .הרב אלטר
נראה לי כאדם זקן ודי סימפטי .לא הייתי גאון ולא "לפלף"
אלא ילד שאהב לעשות מידי פעם מעשי קונדס.
כשהייתי ילד בן 8לערך ,השתתפתי עם ילדים מהחדר
במעשה ענישה כנגד ילד מלשין .תפסנו צרעה וקירבנו לילד
המלשין כדי שתעקוץ אותו בכף היד .אם אותו ילד היה ממשיך
להלשין ,היינו נותנים לצרעה לעקוץ אותו גם על הלחי .היד
והלחי היו מתנפחים .כשנודע הדבר ברבים ,הזמין רבי אלטר
את הילדים האשמים יחד עם אחד ההורים .כאשר אמי הלכה
איתי לרבי ,היא אמרה שאני חיים הקטן שלה ,ילד טוב ועדין
שלא יכול לעשות דבר שכזה.
בישראל ,פגשתי בחור בן גילי בשם נתן זינגר מקריית אתא,
שזכר שלמדנו יחד בחדר אצל הרב אלטר וסיפר כי הרב היה
נרדם לפעמים ופעם הבנים הגדולים הדביקו לו את הזקן
לשולחן ובפעם אחרת ,הזיזו לו את הכיסא לאחור בעת שניסה
להתיישב והוא נפל.
22
בכל פעם שביצענו מעשה לא יפה בחדר ,הרב היה מרביץ לנו
עם חגורה .בבית הספר היו מרביצים עם מקל או סרגל.
המכות לא היו מכות חזקות מאוד .זו הייתה צורת הענישה בה
השתמשו כנגד מעשי הקונדס שלנו.
משחקי ילדות
מאחר ולמדנו בבוקר בבית הספר הצ'כי ואחר הצהריים בחדר
ועוד היינו צריכים לקחת חלק במלאכות משק הבית השונות
לא נותר לנו הרבה זמן פנוי .את מעט הזמן החופשי שהיה לנו
העברנו במשחקים כגון מי רוכב מהר יותר על סוס או על
אופניים ,מי חוצה את הנהר מהר יותר בשחייה ועוד .בחג
חנוכה שיחקנו בחץ וקשת -יוונים מול מכבים .בחורף גלשנו
עם מזחלת על הקרח והשלג.
בקיץ בילינו לרוב בשחייה בנהר .כבר בגיל צעיר ,עברנו קורס
שחייה מזורז :האחים הבוגרים היו זורקים אותנו ,מהגשר
לנהר הריקה ומצפים שנתחיל לשחות .משני צדי הנהר עמדו
הבנים הבוגרים ששמרו שאף אחד לא יטבע ומי שלא הצליח,
נעזר בהם .מאז אני שוחה טוב ,אבל בסגנון משונה אשר
דומה לשחיית כלב .כמו ילדים אחרים ,אהבתי גם לרכב על
סוסים ,לטפס על עצי פרי ולקטוף מהפירות .ידעתי לרכב על
אופניים ואפילו לתקן חוליה בשרשרת שלהם.
23
חיי הקהילה
בעיירה ביסטרה היו שני בתי כנסת .בית הכנסת שבו
התפללנו היה ממוקם בין שני פלגים של נהר הריקה .בבית
הכנסת הזה היה החדר בו למדתי ואליו הלכנו בערבי שישי
ובשבתות .אני זוכר מבית הכנסת בעיקר את נגינות התפילה,
כמו "אל מלא רחמים" .אהבתי את חזן בית הכנסת ואת שירי
התפילה שנשמעו למרחוק -הנעימה הייתה אוחזת בי
ומרטיטה את קירות בית הכנסת.
עד היום ,למרות שאיני אדם דתי ,אני מתרגש מאוד כאשר אני
שומע את הנעימות הללו ,המיוחדות לאזור בו גדלתי .בכניסה
לבית הכנסת היה חדר מבואה בו הונחו המטריות והמעילים,
אך למבואה זו היה שימוש נוסף -האנשים שלא התפללו היו
עומדים בו ומעבירים את זמנם ברכילות עסיסית ועדכנית.
באחד מערבי שבת עשיתי מעשה אסור בבית הכנסת .אינני
זוכר מה זה היה אך אני זוכר שעוררתי את כעסו של אבא.
בתגובה ברחתי מבית הכנסת לבית הספר שהיה צמוד
לביתנו ,התחבאתי מתחת לשולחן של המורה ו ...נרדמתי.
כשאבא חזר מבית הכנסת ,אמא שאלה אותו "איפה
חיימ'קה?" ולאבא לא הייתה תשובה כי הוא חשב שכבר
הגעתי הביתה .ההורים החלו לחפש אותי יחד עם השכנים.
24
חיפשו באורווה ,אצל השכנים והחברים ולא מצאו אותי בשום
מקום.
לאחר שעות רבות ,אחרי שהילדים הקטנים כבר נרדמו ואבא,
אמא ,נחום ויהודית ישבו סביב השולחן וחיכו לי ,התעוררתי
מתחת לשולחן המורה וחזרתי הביתה .אמי באה לקראתי
וחיבקה אותי ,האחים שאלו אותי איפה הייתי ואבא שתק כל
אותה עת .לבסוף הרים את קולו ואמר" :לך מהשולחן! אתה
לא אוכל ארוחת ערב .לך למיטה ".עונש זה היה חמור מכיוון
שהאוכל ביום שישי היה האוכל הטוב של השבוע .כל הלילה
לא נרדמתי ובבוקר ,כשאבא הלך לבית הכנסת ,נשארתי
בבית וכל מה שחשבתי היה "מה אבא יעשה? מה יגיד?"
חששתי מאוד כי אבא היה שקט ומופנם ולא הסגיר את
מחשבותיו .כאשר אבא חזר מבית הכנסת ,הוא התנהג כאילו
דבר לא קרה .בשלב כלשהו ,בחצר ,ניגשתי וחיבקתי את אבא
ולהפתעתי ,הוא לא עשה דבר מלבד לחבק אותי חזרה .ברגע
שאבא חיבק אותי התחלתי לבכות ועד היום דמעות עולות
בעיניי כשאני נזכר בכך .גם כיום כשאני משחק מחבואים עם
הנכדים אני מפחד שהם יעשו לי אותו הדבר.
זכור לי גם שבימי חמישי ,הנערים הגדולים היו עושים סוג של
תערובת רעל שנקרא (מסלה) שהכילה תולעים אותם אנחנו
24
הילדים הקטנים אספנו מהמזבלה .הם היו עולים במעלה
הנהר ומפזרים את הרעל בשני צדדיו ואנחנו ,הילדים הקטנים
היינו אוספים את הדגים המתים במורד הנהר ומביאים מהר
הביתה על מנת להוציא את הרעל ולהכין את הדגים לשבת.
בעבודות הנשים היה שיתוף וכל אישה עזרה לרעותה
בסביבה הקרובה .לדוגמא ,הן היו מפטמות את האווזים יחד,
שרות ומרכלות קצת .כך עברו מבית לבית של החברות ,תוך
ביצוע עבודה משותפת.
אהבתי את הימים שלקראת החורף ,בהם מספר נשים היו
מתאספות להכין כרוב חמוץ בחבית .הן היו מנצלות את
ההזדמנות למפגש חברתי .ביחד הן היו קוצצות את הכרובים
ותוך כדי כך שרות שירים ,צוחקות ,מרכלות ועושות שידוכים.
אנחנו ,הילדים ,היינו זוכים בחלקו האמצעי של הכרוב ,החלק
הקשה אותו היינו אוכלים בהנאה רבה.
מכל אנשי העיירה שלי ,ששרדו נשארתי בקשר עם משפחת
לחמנוביץ' .משפחת לחמנוביץ' היו שכנים שלנו שגרו מעברו
השני של נהר הריקה וגשר חיבר בינינו לבינם .אהבתי בעיקר
את אחד האחים ,מאיר ,שהיה גדול ממני במספר רב של
26
שנים ,בחור שובב אשר ארגן אותנו הילדים בחורף לתחרות
ריצה על השלג בלי נעליים .העירו לו פעם על מעשה זה.
בזמן המלחמה משפחתו נמלטה לרוסיה ,שם התגייסו הבנים
לשרת בבריגדה הצ'כית בפיקודו של הגנרל לודביק סבובודה
(אתייחס לכך בהמשך) .שלושה אחים ושתי אחיות מהם שרדו
את המלחמה וכיום הם גרים בהוד השרון.
21
בריחה וה ישרדות בימי המלחמה
הבריחה מהבית
בשנת 2333צ'כוסלובקיה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית.
ההונגרים ששיתפו עימם פעולה ,קיבלו את אזור הקרפטים
בדרום מזרח סלובקיה ,שם נמצאה העיירה שלנו .בשנת
2342גזרו ההונגרים גזירה שכל מי שלא יליד המקום יגורש
חזרה למקום ממנו הגיע .הגזירה הגיעה לפתחנו מאחר
והמשפחה של אבי הגיעה מפולין.
בשבת בבוקר ,ביוני ,2342נכנסה אמא לחדר שלנו כשעיניה
אדומות מבכי .והעירה אותי ואת מאיר אחי הצעיר שהיה בן 4
ושישן איתי יחד במיטה .שאלתי אותה "למה את בוכה?",
מאחר ולא ראיתיה בוכה עד כה ,ובתשובתה היא אמרה לנו
שהז'נדרמרים (אנשי המשטרה) ההונגרים באו ואמרו שעלינו
לארוז קצת דברים ולצאת מהבית ולהגיע לחצר בית הכנסת.
שאבא לא נמצא והיא לא יודעת מה לעשות ומה לקחת.
שאלתי אותה "איפה אבא?" והיא אמרה שהוא יצא מוקדם
יותר כדי להאכיל ולהשקות את בעלי החיים ומשם המשיך
לבית הכנסת.
28
עד היום אינני יודע למה עשיתי את זה ,אבל לקחתי את מאיר
אתי ויצאנו שנינו בכותנות לילה דרך הדלת האחורית
שהובילה אל הרפת .משם הלכנו יחפים דרך השדות לנהר
הריקה על מנת לחצות אותו ולהגיע לכפר סֹוימי אל דוד יוסקה
שהיה מקושר עם השלטונות ועם אנשים רבים ושקיוויתי כי
יוכל לעזור לנו.
ניסיתי לחצות את הנהר כשאחי מאיר רכוב על כתפיי אך
הנהר היה עמוק מידי ולא הצלחתי לשחות אתו .פחדתי
ששנינו נטבע .לכן ,החזרתי אותו קרוב לבית של הופמן ,אשר
גר קרוב לבית שלנו וראיתי שהוא הולך הביתה .זו הייתה
הפעם האחרונה שראיתי אותו .חזרתי לנהר וחיפשתי מקום
רדוד על מנת לחצות אותו .למרות שנסחפתי קצת בזרם
החזק חציתי אותו לבדי אך כובע הקסקט שלי נסחף במים.
לאחר חציית הנהר הלכתי יחף כעשרה קילומטרים כאשר
לגופי כותונת לילה רטובה .רעדתי מקור ,רגליי כאבו מדריכה
על האבנים הקטנות והחדות ועל קוצים שחדרו לעורי ,אך מה
שעמד לנגד עיניי היה להגיע מהר לסוימי לדוד יוסקה ולעזור
למשפחתי.
בדרך לדוד יוסקה ,שגר בסֹוימי ,עברתי דרך כפר בשם מיידן.
לאורך שני הכפרים (מיידן וסוימי) הביטו בי אנשים רבים
23
כשאני מהלך כך לבדי ,ילד בן 22יחף ורטוב .כאשר הגעתי
לדוד יוסקה ,סיפרתי לו מה קרה אך הוא כבר ידע כיוון שגם
את משפחתה של אשתו ,הדודה פייגה ,באו לקחת.
הדוד נתן הוראה למשרתת ,אנצי ,לתת לי בגדים ונעליים
ואמר לי לא לצאת מהבית כדי שלא יראו אותי בחוץ כי
הז'נדרמרים הסתובבו בסֹוימי .רציתי לחזור לעיירה שלי,
להורים ולאחים ,שלא ידאגו לי אך הדוד אמר שהם יצטרכו
לעבור את סוימי בדרך לפולין ושהוא ימצא דרך למסור להם
שאני אצלו ושהכול בסדר.
לא נפרדתי מהוריי ואחיי ,לא הספקתי להתחבק ולהתנשק
איתם ומאז לא ראיתי אותם .דבר זה מציק לי עד היום.
החיים בבית הדוד יוסק'ה
הסתתרתי בביתו של הדוד יוס'קה במשך שנתיים וחצי מיוני
2342עד תחילת .2344החיים בביתו היו טובים .את רוב
זמני ביליתי בבית ובחצר .החלפתי את שם משפחתי מנוימן
לאייזנר שהוא שם המשפחה של הדוד יוסקה .מכיוון שלא
הייתי מקומי (ולא חוקי)לא יכולתי ללכת לבית הספר אך מידי
פעם הייתי לוקח את המחברת של בן דודי נחום שהיה בן גילי
וקורא קצת .בשבתות ,היו זוגות צעירים יוצאים עם הילדים
לטייל בשטח הפתוח שבין הכפר סוימי לבין העיירה וולובה,
33
שם הייתה באר עם מים בטעם של סודה (ביידיש קראנו לה
זורוואסר) וגם אני הייתי יוצא לשם .באזור זה הסתובבו הרבה
ילדים בגילי והשתדלתי שלא להתבלט ביניהם.
לא היו לי הרבה חברים ,אך הדודה פייגה (ציפורה) הרשתה
לי להחזיק כלב למרות שזה לא היה מקובל באותם זמנים
אצל יהודים דתיים .סידרתי לכלב מקום נעים מתחת למדרגות
בכניסה האחורית של הבית .למשפחת אייזנר היו שני סוסים
יפים ,תרנגולות ואולי גם פרה .ליד הבית זרם נחל הפויק שבו
ביליתי זמן רב .הייתי מסדר בו אבנים ובונה מהן בריכת מים
ומפלי מים ודג דגים קטנים .רוב הזמן ביליתי בחצר הבית
ומדי פעם דוד יוסקה השאיר לי קצת כסף כדי שאעלה לחנות
של הפטמן במרחק של חצי קילומטר לקנות ממתקים.
בשלב מסויים ,הדוד יוסקה גויס לפלוגות העבודה .דודה פייגה
הייתה צריכה לדאוג לילדיה ולעסקי בעלה שכבר לא היה
בבית .בתקופה זו ,הבנתי את המצב וניסיתי לא להפריע יתר
על המידה.
נחום ,אחי הגדול שגר ולמד בעיר חוסט ,לא היה בבית בזמן
הגירוש .הוא המשיך ללמוד ולעבוד בחוסט והיה מגיע מדי
פעם לבקר אותי .פעם הלכתי עם נחום לטייל ביער ונעמדנו
להסתכל בעבודתם של חוטבי העצים .כעבור זמן מה נעשה לי
32
קר .כשאמרתי לנחום שקר לי ,הוא אמר לי "רוץ לעץ הבוק
וחזור אליי ולא יהיה לך קר" .רצתי ,חזרתי אליו ואמרתי לו
שעדיין קר לי ,אז הוא אמר לי "תרוץ עוד פעם ותחזור".
בשנים האחרונות ,כאשר אני נוסע כאיש עדות לפולין וקר
בחוץ ,אני נזכר במה שאחי נחום אמר לי ואומר לילדים לרוץ
למקום מסוים ולחזור או לקפוץ קצת וככה הם באמת
מתחממים.
בהדרגה החלו להגיע אלינו ידיעות לא משמחות מפולין .ב-
2342אנשים כבר ידעו שלא טוב שם ,אבל לא ידעתי מי אמר
להם ואיך ידע .בתור ילד לא שיתפו איתי את המידע הזה.
בוקר אחד הגיע שמואל כץ ,גיסו של דוד יוסקה וסיפר שאפשר
לפדות מפולין את בני משפחותינו תמורת כסף.
דודיי ,יוסקה ודודה ופייגה החלו לאסוף כסף אך כאשר הגיעו
לגבול פולין ,עם הכסף שנאסף ,גילו כי המשפחות נרצחו
וכבר לא היה את מי להציל.
על פי מידע שקיבלתי מיוסף ,מאיר ואפריים לחמנוביץ שהיו
שכניי וניצלו כשברחו לרוסיה ,הגיעו אליהם שמועות כי תושבי
ביסטרה שהוגלו לפולין ובהם גם בני משפחתי ,נרצחו ונקברו
יחד עם עוד 23,000יהודים תושבי האזור ,בשני קברי אחים,
32
ביער סמוך לעיר קמיניץ-פדולסקי הנמצאת כיום בתחום
אוקראינה.
בזמן המלחמה ,שירתו אפרים ,יוסף ומאיר לחמנוביץ
בבריגדה הצ'כוסלובקית בפיקודו של גנרל סבובודה שסופח
לצבא הרוסי ואשר נלחם בגרמנים .אפרים שירת כסייר באזור
זה מאחר והוא הכיר היטב את האזור .הוא סיפר לי שראה
במו עיניו את קברי האחים וחלקי עצמות שנתגלו .הוא לקח
שבויים גרמנים והונגרים שהוא הביא שיכסו את הקברים
באדמה.
במשך שנים ערכתי בירורים רבים דרך "יד ושם" ,רבני חב"ד
וקהילת לבוב שבאוקראינה למציאת המיקום המדויק של
קבורת משפחתי ובשנת 2322נסעתי לראשונה לקמיניץ-
פודולסקי על מנת לומר שם קדיש על משפחתי .סיירתי
במקום בלוויית שני מורי דרך מקומיים וגיליתי שידוע להם על
קברי אחים הממוקמים במרחק 23ק"מ זה מזה .על השלט
היה כתוב שנרצחו ב 2342 -ואפרים לחמנוביץ אמר לי ב-
.2342
בתוך העיר עצמה מצאתי אנדרטה שהוקמה לזכר הרצח ,על
ידי כומר צרפתי וכומר הונגרי ,אולם עליה נרשם שההרג בוצע
בשנת .2342מפאת חוסר הודאות לא אמרתי קדיש אך
33
למרות זאת חזרתי משם בתחושת הקלה של סגירת מעגל כי
לפחות יצא לי לעבור באותם מקומות בהם עברו בני משפחתי
(הדברים שלא נאמרו בפגישה שלא הייתה בקברי האחים
בהמשך).
בזמן שגרתי אצל דוד יוסקה בסוימי ,רציתי לראות איך החיים
בעיירה וולובה ,שם גרה דודתי ,טובה (תרזה) גולדברג,
אחותו של אבי .בעלה של דודתי נלקח לעבודות כפייה והיא
נשארה לבדה עם ילד בן 4או .4ביקשתי להגיע אליה לביקור
של מספר ימים כדי לראות את השוק השבועי הגדול ,אך
לאחר יום אחד בביתה היא אמרה לי "חיימקה ,חזור בחזרה
לדוד יוסקה כי אין לי מה לתת לך לאכול .אני בקושי מאכילה
את בני הקטן" .חזרתי לדוד יוסקה ,וכאשר שאלו אותי למה
חזרתי כל כך מהר ,סיפרתי להם את מה שאמרה לי הדודה.
לימים ,סיפרה לי הדודה שדוד יוסקה שלח לה מדי פעם כסף
למחייה.
כשדודה טובה הגיעה לבירקנאו ,נלקח מידיה בנה ונמסר
לאישה מבוגרת ,יחד הם נשלחו למשרפות .הדודה נשארה
בחיים וכך גם בעלה .הם נפגשו שוב לאחר המלחמה ,חיו
בצ'כיה ,הולידו בת ועלו לארץ בשנת .2364מאז השואה
34
הדודה לא חזרה לאיתנה מבחינה נפשית והמשיכה לחוות כל
חייה את התקופה בבירקנאו ולדבר על הבן שנלקח ממנה.
בתה ,שנולדה לאחר המלחמה ,נפטרה מגידול סרטני במוח
מבלי שהותירה אחריה ילדים .כשהתכתבתי עם הדודה בזמן
שעוד הייתה חיה בצ'כיה ,חתמתי בשם חיים אייזנר ובתגובה
היא כתבה לי שאני היחידי מכל משפחת נוימן ששרדתי ולכן
היא מבקשת שאחזור לשם נוימן .לבקשתה ,אכן החזרתי את
שמי לנוימן והודעתי לה שאני מעברת את השם (לפי הוראת
בן -גוריון) ומשאיר את החלק הראשון :נוי.
34
טובה ,בריש בעלה ויהודית ביתם
מידי פעם הודיעו בסוימי על צעירים יהודים שברחו מפולין
והגיעו לגבול הרי הקרפטים ההונגריים ושצריך להעביר אותם
לעיירה וולובה ומשם הם יעברו לערים ,שם יתפזרו בין
היהודים.
לדוד יוסקה היו שני סוסים והוא הצליח לגייס עוד סוס
מהשכנים .דוד יוסקה ,בן דודי נחום ואני רכבנו לגבול פולין
ומשם הברחנו את היהודים על הסוסים ,דרך היערות ,כול
36
אחד מאתנו הרכיב בן אדם והבאנו אותם לוולובה .חזרנו על
מעשה זה מספר פעמים.
לימים ,ישבתי עם חברים ב"מרכז חורב" בחיפה וביניהם
מוישה לב שפר וסיפרתי את הסיפור הזה .הוא קפץ ואמר
שהוא ומשפחתו אשר היו מעבירים לוחות עצים מהמנסרות
לעיר חוסט היו עושים חלל בתוך המשאיות ובתוך החלל הזה
היו מכניסים את היהודים שברחו ומעבירים אותם לחוסט.
בעונת הפשרת השלגים היו מגיעים לכפר גויים מרומניה
שכונו וולוחים .הוולוחים היו לבושים באופן שונה מאתנו,
במכנסי צמר עבים ועל רגליהם נעלו חלק מצמיג שקשרו
בחבלים .הם חבשו כובעי צמר עבים ואכלו לחם מקמח תירס,
גבינות או בשר עם שומן והרבה בצל ובנוסף הרבו לשתות
שתייה חריפה.
דוד יוסקה ,שהיה יערן ,העסיק את הוולוחים בעונת הפשרת
השלגים ,כאשר הנהר היה עולה על גדותיו .הם היו כורתים
עצים ,קושרים אותם יחד ,בונים מהם רפסודות ומשיטים אותן
במורד בנהר לערים בכדי למכור אותם שם .בעונה זו של
השנה הייתה עבודה רבה .גם אני ,אף שהייתי ילד,
השתתפתי בעבודה כמו הגדולים .הייתי מודד את גודל בולי
31
העץ וכמה קוב הם מכילים .ידעתי למדוד את העצים לפי
טבלה שהוכנה מראש .בנוסף הייתי מעביר מסמכים
מהמנסרות לשותף של דוד יוסקה באופניים.
מועד הבר המצווה שלי התקרב ולא היה מי שיכין אותי להניח
תפילין או לעלות לתורה .דוד יוסקה אמנם הבטיח לי שיעשה
לי בר מצווה אך הוא נלקח לעבודות כפייה בפלוגות העבודה
של ההונגרים (גברים יהודים בגיל העבודה גויסו בכפיה
לשורות הצבא ההונגרי והועסקו בחזית בעבודות קשות כגון
חפירת שוחות) .לכן ,עד היום לא עליתי לתורה ולא חגגתי בר
מצווה.
פיציתי את עצמי על ידי כך שכאשר הבנים שלי ,אבי ובועז,
עלו לתורה ,הלכתי איתם במשך שלושה חודשים לבית
הכנסת וכך גם עשיתי כאשר ארבעת נכדיי חגגו בר מצווה.
כולי תקווה שאזכה לעשות זאת גם עם שלושת הנכדים
הנותרים.
כשהחמיר המצב ,לקחה דודה פייגה את הילדים והחפצים
ועברה לגור בדירה שהייתה שייכת להם בעיר חוסט .אני
החלטתי להישאר בבית בסוימי ,יחד עם אנצ'י המשרתת
שהושארה לשמור על הבית והכלב שלי .היא דיברה יידיש,
38
למרות שלא הייתה יהודייה ואפילו ידעה להגיד את תפילות
היהודים בבוקר ובערב בשביל הילדים של הדוד יוסקה
ובשבילי .באותו הזמן כבר לא נשארו באזור צעירים כי כולם
גויסו לעבודות כפייה עבור הצבא ההונגרי .בכפר נותרו רק
מבוגרים וילדים ואני ביניהם.
באחד הימים הגיע לבית קצין ז'נדרמרי (שוטר) הונגרי ונכנס
לגור בו יחד עם המשרת האישי שלו וסייס שטיפל בסוסו הלבן
ובכרכרה .למען האמת ,די הסתדרתי איתם ,בעיקר עם הסייס
אשר לו עזרתי בטיפול בסוס.
הבריחה מסוימי
אביה של אנצ'י ,איוון ,היה ראש הכפר ,ואימה ,ליבה ,הייתה
המיילדת .איוון ,שחיבב אותי ,הבטיח לי שכאשר יבואו שוב
לקחת יהודים מהכפר ,הוא יזהיר אותי מראש כדי שאספיק
לברוח ליערות .הכנתי לי תרמיל עם ציוד לבריחה .ליד ביתו
של דוד יוסקה גרה משפחת וייזר ולה שני בנים בגילי :מיכאל
ומנדל .סיפרתי להם על הבטחתו של ראש הכפר וסיכמנו
שכולנו נברח יחד ליער.
באמת יום אחד הודיע לי ראש הכפר שלמחרת באים לקחת
יהודים נוספים מהכפר ,זקנים וילדים .סיפרתי על כך למיכאל
33
ומנדל .באותו לילה ישנתי באורווה והתרמיל לצדי .כאשר
הלכתי להעיר את צמד האחים ,הם אמרו לי "ווס איז באשרט
"" -מה שצפוי מידי שמיים" (בתרגום מילולי) ,וכי הם הולכים
עם משפחתם.
יצאתי למסלול הבריחה לבדי והתחלתי לעלות על ההר ביער.
אחרי שעתיים של הליכה ,התעייפתי והתיישבתי על גזע עץ
כרות .התחלתי להרהר ולחשוב :מה אני עושה ,לאן אלך ואצל
מי אהיה? היכן אשיג אוכל כשר? הייתי לבדי .תוך כדי
הישיבה על גזע העץ והרצת המחשבות הרבות ,התחלתי
להזיל דמעות של עצב.
נזכרתי בהוראן יורה .הוראן יורה היה גוי עשיר וטוב שגר
בבית יפה בכניסה לכפר סוימי .כשראה אותי באותה שבת
בבוקר ,כאשר הגעתי לכפר לראשונה ,יחף ורטוב הלך הוראן
לדוד יוסקה והציע לו להסתיר אותי במכלאת כבשים שהייתה
לו ביער (פולנינה) .הוא אמר לו שאוכל להסתתר שם עד סוף
המלחמה ולאחר מכן הוא יאמץ אותי אם ארצה ,ואם לא ,אוכל
ללכת.
החלטתי ללכת לאותו יער .לפתע הופיע מולי שומר היערות.
הוא לקח אותי חזרה לכפר ומסר אותי לקצין הז'נדרמרים
אשר גר בביתו של דוד יוסקה .הקצין התנהג אליי בצורה יפה
43
ואמר למשרת שלו להכין לי אוכל .לאחר מכן ,לקחו אותי
בעגלה לעיירה וולובה ,לשם הביאו את היהודים מכל האזור,
ומסרו אותי לאחד הז'נדרמרים במקום שהיה אדם עם שפם
גדול .הז'נדרמר שאל אותי אם יש לי כסף או דברי ערך,
אמרתי שאין לי .לאחר חיפוש על גופי ,הוא מצא בתוך
תחתוניי גאטקבנדל (גאטקה-תחתונים ,בנדל-שרוך .מעין
חגורה פנימית בתוך התחתונים) עם כסף .הז'נדרמר החל
להכות אותי בראש ובאוזן ופוצץ לי את עור התוף של אוזן
שמאל .עד היום אני סובל מכאבים חזקים באוזני השמאלית
בעת חילופי עונות ,אך למזלי השמיעה שלי לא נפגעה .למרות
זאת הייתי מאושפז מספר פעמים בבתי חולים בארץ.
בגטו
מוולובה לקחו אותנו לגטו 'איזה' שנמצא ליד גטו 'סיקרניצה'.
אני זוכר ש הייתי לבד ורציתי להיות על יד אחי נחום אשר היה
בגטו חוסט יחד עם משפחת אייזנר ,משפחתו של דוד יוסקה.
לכן ברחתי מהגטו והתחלתי ללכת ברגל ,בטרמפ על סוס
ועגלה ובאוטו ,עד שהגעתי לגטו חוסט.
גטו חוסט לא היה מגודר כמו גטאות אחרים בסביבה .אפשר
היה לצאת ממנו במשך היום וללכת לחפש עבודה ומי שהיה
לו כסף היה יכול לקנות מצרכים .בלילה היו צריכים לחזור
42
לגטו .מי שלא חזר ללילה ,או מי שנתפס מחוץ לגטו בשעת
לילה ,קיבל עונשים כבדים מהמשטרה ההונגרית .כאשר
הרוסים התקרבו ,שמענו קולות נפץ וראינו משאיות עם
פצועים גרמנים שנוסעות מהחזית לכיוון הונגריה .אני הבנתי
מכך שכדאי לברוח מהגטו ולהתחבא לפני שהגרמנים ייסוגו
וייקחו אותנו איתם ,אבל אחי הבכור נחום התנגד לכך .הוא
אמר שאנחנו צריכים להישאר יחד .הרבנים אמרו "ווס איז
באשרט"" -לאן שהגורל יוביל אותנו ,נישאר ביחד" .גם בגטו
חוסט ,נחום אחי ואני ניסינו לא להפריע אלא רק לעזור לדודה
פייגה.
עד היום מכעיסה אותי המחשבה על כך שאפשר היה לברוח
אבל לא ברחנו ואני מאשים בכך את מנהיגי הקהילה ,הרבנים
והעשירים שאף אחד מהם לא היה נבון מספיק או שהם לא
ידעו את המצב לאמיתו ולכן לא אמרו לנו לברוח ולהציל את
נפשותינו .יהודים מעטים ברחו לרוסיה עם תחילת הכיבוש אך
רובם נשארו .העשירים והרבנים היו המנהיגים ,שאמורים היו
לייעץ לשאר האוכלוסייה היהודית באזור ,אך אולי גם הם לא
ידעו מה קורה בחוץ ,פרט לכך שהמצב אינו טוב.
ימים ספורים לפני חג שבועות של שנת ,2344מספר שבועות
לאחר שהגעתי לגטו חוסט ,הודיעו לנו שעלינו להתאסף כולם
42
יחד וללכת בשיירה עד לתחנת הרכבת שליד המחסנים
הגדולים.
יצאנו מהגטו והלכנו ברגל לכיוון תחנת הרכבת .הדודה פייגה
הלכה בראש עם ששת ילדיה ונחום אחי ואני הלכנו אחריהם.
הילדים הגדולים של הדודה עזרו בנשיאת החבילות ואילו היא,
אמא לתאומות בנות שנה וחצי ,לקחה על ידיה את אחת מהן
ואת השנייה נשאה אישה אחרת שעזרה לדודה בטיפול
בתאומות .בהגיענו לתחנת הרכבת ,היה עלינו להשאיר את
המזוודות ,לקחת אתנו רק חפץ קטן ביד ולעלות לרכבת
שהייתה מורכבת מקרונות משא של בהמות.
כך ,פונה כל גטו חוסט.
הגירוש והנסיעה לאושוויץ
בעת הנסיעה ברכבת ,הבנו שפנינו מזרחה לעבר פולין .כולם
כבר ידעו אז שהמצב בפולין לא טוב ,אך אף אחד לא שיער
עד כמה .בקרון שלנו היו ארבעה חלונות ,שניים מכל צד ,שהיו
מגודרים בחוטי תיל ובפנים היה צפוף מאוד .בתחילת הנסיעה
נשמעו צעקות ,מריבות ואנחות של ילדים ,זקנים וחולים והיה
לי קשה מאוד לשמוע אותן .האנשים ניסו להגיע לצדי הקרון,
שם היה יותר נוח מכיוון שניתן היה להשעין את הגב על
43
הדופן ,אך לא היה שם מספיק מקום לכולם .אנחנו הצלחנו
לתפוס פינה בצד שמאל ולשבת בה.
הבעיה הקשה ביותר הייתה מים .בכל פעם שעצרה הרכבת,
שלשלו חלק מהאנשים בקרון ספל
קשור אל חבל דרך
החלונות ,צעקו וביקשו מהגויים שבחוץ מים .לפעמים גם זרקו
להם כסף בתמורה.
בעיה קשה נוספת הייתה השירותים .היה דלי אחד בלבד
לקרון שלם ,אותו רוקנו רק בתחנות .בנוסף לכך הייתה בעיה
של פרטיות .אני זוכר אישה בעלת יוזמה שלקחה חבל
ושמיכה ותלתה סביב האנשים שהיו זקוקים לשירותים כדי
לאפשר להם מעט פרטיות .בתוך הקרון שלנו היה נער
שבעזרת סכין חדה יצר חריץ בין הקרשים של רצפת הקרון
כדי שהאנשים יוכלו לעשות את צרכיהם (פיפי) ישר החוצה.
בנוסף הייתה בעיה קשה של מחסור באוכל.
הנסיעה נמשכה שלושה ימים ולילות .לכל אורכה נשמע בכי
חזק של הילדים ,שהתחננו בעיקר למים וגם למזון .בעת
הנסיעה ,היה בקרון אדם זקן שנפטר (מישהו אמר שגם
תינוק) .הניחו את הגופה שלו בקצה הקרון ולא הניחו לנו,
הילדים ,להביט בו.
44
הסלקציה על הרמפה באושוויץ
לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת ,לקראת סוף מאי
,2344הגענו למחנה אושוויץ-בירקנאו .היו כמה נשים שאמרו
"סוף כל סוף הגענו" ו"ברוך השם" ,אך עד מהרה התחלפה
אנחת הרווחה בהלם גדול .הקרון נפתח ,מעט אוויר צח חדר
פנימה ואת פנינו קידמו מוזיקה קלאסית ,נביחות של כלבים
וצעקות של חיילי אס אס" :מהר ,מהר" ("שנל ,שנל"
בגרמנית) .לכל אלו התווספו צעקות של היהודים שחיפשו
האחד את השני; הורים חיפשו את ילדיהם ,ילדים את
הוריהם ,בליל צעקות" :מאמה"" ,טאטה" ,ניסיונות נואשים
של אנשים למצוא את יקיריהם ולא להישאר לבד.
מחנה אושוויץ בירקנאו
44
(מתוך אתר וויקיפדיה)
זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם אנשים שלבשו בגדים
עם פסים .האנשים שהורידו אותנו מהקרונות היו ברובם
יהודים יוצאי יוון שלא ידעו לדבר יידיש וגם לא סלאבית ,לכן
לא יכלו להכין אותנו למקום אליו הגענו .הם הצליחו לומר
בפנטומימה לנשים הצעירות לתת את ילדיהן הקטנים לאנשים
הקשישים ,ולבחורים הצעירים לעמוד על קצות האצבעות כדי
שיראו גבוהים יותר ,אך מעבר לכך לא הבנו אותם.
46
מגורים בבירקנאו
מהקרונות יצאנו בשיירה ארוכה לעבר ה"רמפה" (רציף
הרכבת) ,שם ישבו סביב שולחן מספר קציני אס-אס ו"מלאך
המוות" ,דוקטור מנגלה ,אשר עשה את הסלקציה -מי לחיים
(זמנית) ומי למוות במשרפות -קרמטוריום .אחי ואני הלכנו
אחרי דודה פייגה שצעדה בראש עם כל ילדיה אחריה.
כשהגענו אליו ,היא אמרה למנגלה בגרמנית 'אני עוד צעירה
ויכולה לעבוד' ,אך הוא שלח אותה יחד עם התינוקת שלה
למשרפות .שלושה מילדיה הגדולים עברו לצד השני של
הסלקציה ,וכך גם נחום ,אחי .אותי שלחו לכיוונה של הדודה,
יחד עם שאר הילדים והזקנים .לא ידעתי לאן שולחים אותנו
41
.פשוט
רציתי מאוד להיות עם אחי נחום .לכן ,כשהייתי
במרחק של כ 23 -מ' מאחורי גבו של מנגלה שהיה בגבו
לרכבת ,סטיתי מהטור ,התגנבתי מתחת לקרון הרכבת
וחזרתי לאחור לתור האנשים הארוך שהמתינו לעבור
סלקציה .כשהגעתי למנגלה בשנית ,לא חיכיתי שיורה לי לאן
ללכת ,אלא פתחתי בריצה לכיוון שאליו הלך אחי .מנגלה לא
אמר מאומה והניח לי ללכת...
מיד לאחר הסלקציה בוצעה הפרדה נוספת ,הפעם בין
מבוגרים וצעירים יותר .באותה הפרדה לא ראיתי את אחי
נחום ולא הספקתי להיפרד ממנו ומאז לא ראיתי אותו יותר.
הגעתי יחד עם אנשים אחרים למקלחות ,שם אמרו לנו להוריד
את הבגדים ואת הנעליים .השאירו אותנו עירומים כביום
הוולדנו כי היינו צריכים לעבור "דיסינפקציה" -ניקוי .אני לא
זוכר אם התרחצנו ,אבל לאחר הניקוי גילחו לנו את הראש,
קיבלנו בגדים עם פסים וכובע שקראנו לו "מיצה" והכניסו
אותנו לצריף (בגרמנית" -באראק") שהיה ארוך ובו עשרות
רבות של בני נוער ומוזלמנים (אנשים חולים ורזים) .בצריף
פגשתי את בן דודי נחום ,שהיה בערך בגילי אך גבוה ורחב
ממני ואמרתי לו ביידיש 'פה זה לא טוב'.
48
בן הדוד נחום עומד משמאל
כבר קיבלנו אינפורמציה לגבי מה שמתרחש בבירקנאו ,אך
עוד לא קלטנו עד כמה זה נורא .הרחנו את ריח הבשר
השרוף ,ריח יוצא דופן שלא הכרתי .שאלתי את הוותיקים
במחנה 'איך יוצאים מכאן?' והם הצביעו לעבר ארובות העשן.
הגרמנים קראו לארובות ולעשן אשר עולה לשמיים "הימל
שטראסה" -הדרך לשמיים.
43
קשה לי להסביר את הפחד בסלקציות .אוצר המילים לא
מספיק כדי לתאר את הפחד .אני יודע ואני כבר מספיק ותיק
בבירקנאו ויודע שאם תופסים אותי אני גמור ויוצא דרך עשן
הארובות .אני רץ לחפש פינה ,מקום מחבוא ,ולא משנה
איפה .העיקר שלא יתפסו אותי .הלב דופק חזק ,זיעה קרה
מכסה את גופי ואני מלא תקווה שלא יתפסו אותי גם הפעם.
פעם באחת הסלקציות (השנייה) רצתי כל כך מהר וחזק
למצוא מקום מחבוא שהקאתי את מעט האוכל שהיה לי בבטן.
לא הפריע לי הצואה בבית שימוש ולא הפריע לי כלום .העיקר
לא להיתפס .אני יודע מה יקרה לי אם יתפסו אותי .אין ולא
נותנים אפשרות נוספת .איך מסבירים חוסר אונים כזה?
ולמרות הכול אני רוצה לחיות !!!
מלחמת ההישרדות באושוויץ-בירקנאו
למחרת ,מוקדם בבוקר הוציא אותנו ה"בלוקאלטסטר" (שבוי
שהיה ממונה על הצריף מטעם הגרמנים) למסדר ("אפל") .כל
בוקר ,היה מסדר בו ה"בלוקאלטסטר" היה סופר אותנו.
במסדר קיבלנו קפה שחור ולחם ,ולאחר זמן מה הופיעו
קצינים שעשו סלקציה נוספת.
43
ראיתי ילדים מכניסים אדמה או חצץ לתוך הנעליים על מנת
להיראות יותר גבוהים ,או נייר מקופל על הכתפיים מתחת
לחולצה ,בכדי שיראו חזקים יותר .הגרמנים לקחו שני ילדים
גבוהים שהחזיקו ביניהם קרש ומי שלא הגיע לגובה הקרש,
נלקח עם החולים ולא חזר יותר .לי לא היה שום סיכוי להגיע
לגובה של הקרש ושוב הייתי צריך לחשוב מהר מה לעשות.
ראיתי ארגז שמכסה בור ביוב ביקשתי ואמרתי לנחום "בוא
תעזור לי להזיז את הארגז" .נכנסתי לתוך בור הביוב ונחום
הזיז בחזרה את הארגז כדי שיכסה את הבור .נשארתי מספר
שעות בבור הביוב וכששקעה השמש הצצתי ,ראיתי שאין אף
אחד ,הזזתי את הארגז ,יצאתי מהבור ונכנסתי לצריף מבלי
שה"בלוקאלטסטר" יבחין בי .הספקתי להיכנס לצריף לפני
ספירת האוכל של הערב ,כדי שיתנו גם לי את מנת האוכל.
בימים שלאחר מכן שובצתי לעבוד ב"שייס קומנדו" (קומנדו
חרא) .בשייס קומדו היו קבוצות של עשרה נערים עם עגלה
ופחים ריקים שעבודתם הייתה ניקיון בתי השימוש .הם היו
קשורים בחבלים לעגלה ,כמו חמורים וכך משכו אותה קדימה.
הם היו יוצאים מהמחנה בליווי חייל גרמני על מנת לפזר את
החרא בשדות האיכרים בסביבה.
42
שירותים בבירקנאו
גם אני עבדתי עם העגלות ,וגם לנו קראו "שייס קומנדו" ,אבל
תפקידנו היה שונה :העברנו בעזרת העגלות את החפצים
שמיינו הנשים ממזוודות האנשים שהגיעו למחנה .את
הבגדים ,הנעליים והשערות הובלנו לצריפים השונים .עבודה
זו הייתה טובה כיוון שהנשים מצאו מדי פעם לחם יבש או
ביסקוויטים יבשים והיו נותנות לנו .אנחנו היינו מרטיבים את
האוכל כדי שיתרכך ואוכלים.
לפעמים גם הגניבו נעליים למי שלא היה .באחד המקרים,
זיהתה אותי קרובת משפחתי ,בלה קלרמן ,אך אני לא זיהיתי
42
אותה מכיוון שראשה היה מגולח .הצלחתי לזהותה רק לאחר
שקראה בשמי והושיטה לעברי לחם יבש.
משימה נוספת שהוטלה עלינו הייתה להעביר תפו"א מהרכבת
למטבח ולמחסנים .בדרך ,הספקנו לאכול מעט תפו"א קשה,
לא מבושל .היו פעמים בהן הסתכנו והכנסנו תפו"א לכיסים,
אבל מי שנתפס חטף מלקות רבות.
איך "זכיתי" במספר שעל ידי?
במהלך אחד המסדרים ראיתי בקרבת הצריף שלנו ,שני
אסירים מעמידים שולחן ועליו מספר חפצים לא מזוהים.
הסיטואציה לא הרגישה מסוכנת .עמדנו כולנו בשורה ולאט
לאט התקרבנו לשולחן.
כשהגעתי לשולחן ,התחילו לדקור אותי על יד שמאל ומתוך
הדקירות הופיעו מספרים .היד קצת כאבה והתנפחה אבל
אסור היה להתלונן .אמרו לי לשנן ולזכור את המספר כי
מהיום לא יקראו לי חיים ,אלא .B-14626מצב זה נתן לי מכה
נוספת ,אפילו מכה קשה .דבר נוסף נלקח ממך -השם שנתנו
לי ההורים ושאותו נשאת מהיום בו נולדתי אתה לא יותר
מאשר מספר .מי ששכח את מספרו היה מקבל עונש ולפעמים
43
אף מכות במקל .לחלק מהילדים שלא דיברו יידיש או גרמנית
היה קשה לדקלם את המספר והם נענשו לעתים תכופות.
דוד לייטנר ,הוא איש עדות ,שעבר את כל המסלול שעברתי
אני ,בשייס קומנדו ,באיסוף תפוחי האדמה ,במחנות ,בצעדות
המוות .השתחררנו באותו מחנה ובכל זאת ,הכרנו רק
בספטמבר שנת 2333בוורשה כאשר שנינו הובלנו כאנשי
עדות קבוצות נוער למסע בפולין .התחלנו לדבר זה עם זה,
הראינו אחד לשני את המספרים על ידינו והתברר שהמספר
שלי הוא B24626ושלו ,B24612כלומר הוא קיבל את
המספר לא הרבה אחריי.
דוד כתב בזיכרונותיו כי העבודה ב"שייס קומנדו" הייתה
העבודה הטובה ביותר בחיים שלו ,בגלל שהיא הצילה אותו
והחזיקה אותו בחיים .כך הוא מספר ,בין היתר ,כי הנשים
שמיינו את החפצים במזוודות היו צריכות למסור את החפצים
יקרי הערך לגרמנים .היו כאלה נשים שלא רצו למסור את
הרכוש היקר ובצורות שונות היו זורקות אותו לבית השימוש.
האיכרים ראו שיש זהב בין כל החרא שהושלך בשדותיהם,
לכן היו מבקשים שיפזרו צואה נוספת בשטחם .בתמורה
להשלכת "הצואה היקרה" בשדה ,קיבלו ה"שייס קומנדו"
44
לעיתים לחם או ירקות מהאיכרים וזה מה שהחזיק את דוד
בחיים.
הפחד הגדול ביותר במחנה ,היה להיות חולה .אסור היה
שיראו וידעו שאתה חולה .לכל אדם במחנה היה ברור מה
יקרה לו אם יוודע למפקד הצריף במחנה שהוא חולה .היית
חייב
להצליח
לקום
מהדרגש
ולעמוד
במסדר
של
ה"בלוקאלטסטר" בבוקר ולקחת את האוכל שמגיע לך ,אחרת
היו לוקחים אותך לקרמטוריום .ה"בלוקאלטסטר" שלנו היה די
בסדר ודאג לא להעביר הלאה לממונים עליו ידיעות על אדם
חולה בצריף .עד היום קיים בי הפחד שלא לחלות.
בעת שהייתנו בבלוק ,זכינו לביקוריו של קצין אס אס גרמני
גבוה עם מעיל עור ארוך ומגפי עור ,כובע אס אס ושיער כהה.
הוא ביקר אותנו פעמיים-שלוש ,ובכל פעם הוציא מכיסו
הפנימי נקניק ,חתך לחתיכות קטנות ונתן לנו .בכל פעם
נדחפנו על מנת לקבל חתיכה .גם אני הצלחתי לקבל ממנו
פעם אחת חתיכת נקניק .אותה חתיכת נקניק עזרה לנו מאוד
הן מבחינה פיזית והן מבחינה מורלית .אינני יודע מה אותו
קצין עשה והאם הוא הרג אנשים ,אך הייתי מוכן לארח אותו
או את משפחתו בזכות אותו נקניק.
44
ברצוני לספר על דבר לא רגיל שקרה בבלוק שלנו יום אחד
(בהנחה שכל סיפוריי עד כה היו רגילים -חלק משגרת
המחנה) .כאשר הגיעו אחרוני היהודים מגטו לודז' לבירקנאו
בשנת ,2344הם נכנסו לבלוק שלנו וביניהם היה יהודי נמוך
ושמן .מיד עם כניסתו ,החלו היהודים בבלוק להרביץ לו,
בהתחלה בידיהם ולאחר מכן עם קרשים ,עד שהרגו אותו.
אחרי מספר ימים סיפרו לי את הסיבה למעשה .אותו אדם
היה חבר היודנראט בגטו לודז' ,איש רע ואכזר אשר שיתף
פעולה עם הגרמנים .עד אותו רגע לא האמנתי שיהודי יכול
להרוג יהודי.
לכל אורך שהותי במחנה ,אינני זוכר שמישהו מחבריי חטף
מכות ,למעט פעם אחת בה היה אדם אשר אתו עבדתי
ותפקידו היה לכוון את העגלה בזמן שאני דחפתי אותה .אדם
זה לא ידע איך לכוון את העגלה ולכן היא סטתה על הצד ,מה
שגרם לשומר הגרמני להצליף בו מספר פעמים .המשכנו
בדרכנו כך שהוא דוחף ואני הוא זה שמכוון את העגלה,
משימה שידעתי לבצע עוד מהבית ,שכן גם לנו היו סוסים
ועגלה.
46
בדרגשי השינה בצריף היו מספר קומות ובכל דרגש ישנו 4-4
אנשים .אני ישנתי עם נחום ,בן דודי ,וחבריי על אותו דרגש,
אך מעולם לא ישנתי על הדרגש הגבוה ביותר.
לילה אחד שמענו צעקות ,בכי ורעש מכיוון ה"ציגיינר לאגר"
(מחנה הצוענים) .לקחו את כל הצוענים משפחות עם ילדים
ומבוגרים שהיו במחנה שלידנו והם צעקו בלי סוף ,כנראה
שהבינו מה צופן להם העתיד הקרוב .באותו לילה המיתו את
כולם בגזים ובקרמטוריום .יום-יומיים לאחר אותו לילה העבירו
אותנו לצריף בו הם התגוררו .הצוענים לא היו כל כך נחמדים
כלפינו ,אולי הרגישו עליונות מסוימת מכיוון שגרו במחנה כולם
יחד כמשפחות שלמות ,ואילו אנחנו היינו בודדים.
לאורך כל התקופה באושוויץ נדדנו בין שלושה מחנות שונים.
לגרמנים היה קל מאוד להעביר אותנו ממקום למקום ,מכיוון
שלא היו לנו חפצים משלנו ,רק הבגדים שלגופנו ,כלי האוכל
שנקרא בגרמנית "מנאשקה" והכובע שלראשנו.
בזמן ששכבנו בלילה על הדרגשים ,היינו שומעים אנחות ובכי
חרישי הבוקע מגרונות הנערים .הנערים ראו כל היום מראות
קשים של הארובות המעשנות והם כבר ידעו מה קרה
41
למשפחותיהם .הנערים היו צריכים להיות חזקים ולא
להישבר.
הרעב התמידי והמחשבות הבלתי פוסקות על אוכל ,לא
אפשרו לנו לחשוב על משהו אחר ואני בסלקציות הייתי צריך
לחשוב מהר על מנת לא להיתפס.
הסלקציות שעברתי
כל הסלקציות אירעו בעת החגים היהודים .גם כשאספו אותנו
בבית הוריי ,זה היה בשבת .המחשבה מאחורי איסוף
היהודים מבתיהם הייתה שבשבת ובימי חג היהודים נמצאים
בבית ולא בעבודה או ברחובות .למה ביצעו את הסלקציות
בחגים? לא ברור .אולי כדי להרגיז אותנו .בכל סלקציה ,מי
שלא עבר הלך ישירות לקרמטוריום.
הסלקציה הראשונה היא הסלקציה של מנגלה ברמפה בה
הפרידו בין דודה פייגה לילדים ואני ברחתי כדי להצטרף
לאחי ,נחום .לא ידעתי מה קורה בסלקציה ההיא ולאן היא
תוביל אותי ,רק רציתי להיות קרוב לאחי.
בסלקציה השנייה השתמשו בקרש לבדוק מי מספיק גבוה
ומי לא .בסלקציה זו ,חלק גדול מהילדים הוותיקים כבר ידעו
48
מה הולך לקרות ,ואני התחמקתי ממנה בזכות זה
שהסתתרתי בבור השירותים.
הסלקציה השלישית הייתה בשבת .עבדנו כמו בכל יום אחר,
עם העגלות ופתאום נשמעה שריקה חזקה במשרוקיות והחלו
צעקות .כולנו הבנו שמשהו רע הולך לקרות ומיד חשבתי לאן
לברוח והיכן ולהסתתר .נכנסתי לצריף של השבויים הרוסים
והפולנים והתחבאתי בין כלי עבודה שהיו שעונים בפינה
השבויים עזרו לכסות אותי בכלים .כאשר נהיה שקט ,יצאתי
מהמחבוא המאולתר ,נכנסתי מתחת לדרגשים ונרדמתי.
כנראה שהיתי מותש מהפחד .לאחר זמן מה ,אחד השבויים
העיר
אותי
ואמר
מהר
'רוץ
לצריף
שלך
כדי
שה"בלוקאלטסטר" יספור אותך ותקבל את מנת האוכל שלך'.
בזמן שבין הסלקציות ,הגיעה יום אחד רכבת עם הרבה מאוד
קרונות של תפוחי אדמה וכל עגלות ה"שייסקומנדו" עמדו
מוכנות להעביר את תפוחי האדמה מהרכבת למחנה .בין
העגלות היה גבר צעיר אשר העז ללכת לשומר גרמני שעמד
עם כלב זאב לצידו .הגרמני היה נמוך ושמן והוא הוציא שני
סנדוויצ'ים מתרמילו -את האחד אכל ואת השני נתן לכלב
לאכול .אותו בחור יהודי גבוה ניגש לגרמני ואמר לו 'יה ,איזה
כלב יפה יש לך!' (אולי התחנף בניסיון לקבל סנדוויץ').
43
הגרמני נתן לו מכה בפנים עם קת הרובה וצעק עליו 'אתה
כלב! לו קוראים מקס' (לכלב) .מסביב ליהודי התאספו במעגל
חיילים גרמנים אשר דחפוהו מצד לצד .היהודי הגבוה תפס
את חפירה ורץ לעבר הגרמני על מנת להרביץ לו ואילו הגרמני
החל לברוח .מיד נשמעו יריות רבות לכיוונו של היהודי ,אך
הוא המשיך לרוץ אחרי הגרמני עוד זמן מה עד שבסוף
התנדנד ,נפל ומת .לא יכולנו לעשות דבר ,רק להסתכל על
הנעשה ,אבל כן! גרמני עם רובה ברח מיהודי עם קלשון
ביד...באותם השנים חיי כלב היו יותר חשובים מאלה של
יהודי.
הסלקציה הרביעית בוצעה מספר שבועות לאחר הקודמת.
עבדנו עם העגלות ושוב שמענו שריקות וצעקות .כמו
בסלקציה הקודמת ,גם עכשיו התחלתי מהר לחשוב מה
לעשות אך לא היה זמן להתמהמה .בזמן השריקה צעקתי
לנחום ,בן דודי ,שיבוא איתי להתחבא ,אך נחום אמר לי
משפט ביידיש שמשמעותו 'אין לי כוח יותר' .נחום היה מיואש-
הוא ראה יחד אתנו כל בוקר אנשים עם הידיים על הגדר
החשמלית אשר התאבדו ונשרפו .מדי פעם שמענו קריאות
של אנשים 'אלי אלי למה עזבתני'' ,מאין יבוא עזרי'' ,שמע
ישראל' .נחום ראה את הארובות ,חשב על אמו ,אחיו ואחיותיו
63
ופשוט התייאש ואיבד את הרצון לחיות .הוא נלקח
לקרמטוריום...
אני ,לעומתו ,רצתי בכל הכוח לחפש מסתור והגעתי לבתי
השימוש .השתחלתי לתוך אחד החורים .החרא הגיע לי עד
הברכיים .פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי ,ידעתי שאם יתפסו
אותי אני גמור .הזעתי ,הרגשתי בחילה ,חום וקור לחילופין.
חשבתי שאני היחידי שם אבל אז גיליתי לידי עוד מספר נערים
ועמדנו שם יחד בדממה.
בסוף אותו היום עמדו בתאי הגזים 42ילדים ונערים שכבר
היו עירומים ,אך ברגע האחרון הוציאו אותם החוצה ואמרו
להם להתלבש חזרה .מספרים שאפילו הגרמני ששמר שם,
עזר להם להתלבש ולצאת מהר .נחום לא היה בין 42
האחרונים ש ניצלו ועד היום אני חושב על כך שאם לפחות היה
מחכה קצת ,אולי היה נמצא בין אותם 42ילדים אחרונים וכך
היה ניצל.
נחום בן דודי שאמר לי ..." :אין לי כוח יותר "...נשבר ולא שרד.
בסוף מלחמת השחרור ,שאל אותי מישהו מחבריי בעפולה
איך שרדתי את המלחמה .סיפרתי על הסלקציה הרביעית ,על
בית השימוש ואיך שנכנסתי לתוך החור שבו .אמרו לי שאני
62
מספר שטויות .מאז הפסקתי לספר על כך וגם נמנעתי
מלהראות את המספר על היד .נהגתי ללבוש שרוול ארוך גם
בימי הקיץ כדי שלא ישאלו אותי .אחרי הרבה שנים ,כאשר
הגעתי ללוויה של חבר קרוב בעפולה ,ניגש אליי אחד מחבריי
דאז ואמר' :סלח לי על שלא האמנתי לך' .רק כשהם ראו את
הסרט "רשימת שינדלר" ,הבינו שבאמת היו מי שהתחבאו
בשירותים וכך ניצלו.
האם ראיתם פעם בסרטים ציידים המשסים את כלביהם
בארנבת על מנת לתפוס ולהרוג? או חתול אשר רודף אחרי
עכבר במטרה לתפוס ולהרוג אותו? כך היינו גם הנאצים ואני.
הם רדפו אחריי ארבע פעמים במהלך הסלקציות .על מנת
לתפוס אותי ולהרוג אותי.
אינני מבין למה עשיתי את כל המאמצים האלה בשביל לחיות.
החיים היו קשים ,תת אנושיים ,אך למרות זאת בתת הכרתי
נלחמתי לא להתייאש ,להחזיק עוד קצת מעמד .רציתי לחיות.
אבל איזה עתיד מחכה לי? בינתיים נלחמתי יום ועוד יום,
מתוך תקווה שאולי מחר יהיה יותר קל או יותר טוב.
62
צעדות המוות
בינואר 2344כבר החלו להישמע רעמי התותחים ומטוסים
חגו מעלינו כל יום והמבוגרים אמרו לנו שהצבא הרוסי
מתקדם ומתקרב לעברנו ובקרוב ישחררו אותנו .יום אחד,
נשמעו לפתע שריקת המשרוקיות וצעקות .עשו לנו "אפל"
(מסדר) ,במהלכו חילקו לנו קצת אוכל והובילו אותנו אל מחוץ
למחנה בירקנאו לכיוון אוסטריה ,לא לפני שהגרמנים פוצצו
את הקרמטוריום.
צעדת המוות -זה השם שקיבלה ההליכה שלנו שהחלה ב-
.28/2/2344קראו לה כך מפני שכל מי שנפל או לא עמד
בקצב ,נורה בו במקום בלי רחמים .הלכנו בטמפרטורה של
24-21מעלות מתחת לאפס ,חלקנו בלי נעליים ,ללא מעילים,
שמיכה או כל אביזר חימום אחר .צעדת המוות ארכה שלושה
ימים מלאים ,בקור עז וכמעט ללא אוכל .חלק עטפו את
הרגליים בסמרטוטים או בשקים ריקים ,אם היו ,על מנת
לשמור על מעט חום הגוף.
את המוזלמנים השאירו במחנה וחלקם ניצלו בידי אנשי הצבא
האדום שהגיעו לאחר מכן .לי ולחברים שעבדו איתי ב"שייס
קומנדו" היה מזל כי היו לנו נעליים טובות שקיבלנו מהנשים
שעבדו במחסנים במיון הציוד מהמזוודות .הלכתי מהר וראיתי
63
כיצד האנשים סביבי נחלשים עם הזמן ובאיזו קלות יורים
בהם ,ללא רחמים.
אני ,כדרכי ,תמיד שמרתי קצת לחם או תפוח אדמה לא
מבושל בכיס .לא גמרתי אף פעם את כל האוכל שהיה לי,
תמיד השארתי קצת לאחר כך ,לכל מקרה שלא יהיה (עד
היום ,כאשר אני נוסע ליום שלם או לטיול ,אני תמיד דואג
להשאיר קצת אוכל בתיק).
נתנו לנו מעט מאוד אוכל במהלך הצעידה .מה שהחזיק אותנו
היה המזון שמצאנו בחוות החקלאיות של האוסטרים ,בכפרים
בהם ישנו .מילאנו שם את כיסינו מכל הבא ליד ,שיבולת שועל
מהאורווה ,תפוחי אדמה מדיר החזירים ועוד .בלילה ,ישנו בין
בעלי החיים בחווה וכך התחממנו .מים לא חסרו לנו בגלל
שהיה שלג בכל מקום.
לילה אחד ,נרדמתי באורווה בין הסוסים .בבוקר התעוררתי
כאשר האיכר בא להאכיל את הסוסים ושפך שיבולת שועל
לתוך האבוס .קמתי בבהלה והאיכר נבהל גם הוא כי לא ציפה
לראות אותי שם.
לפני שהתחלנו ללכת שוב ,מילאתי את כיסיי בשיבולת שועל
שהייתה מזון הסוסים .במהלך הצעדה החלפתי חלק
משיבולת השועל בתפוחי אדמה שלקח בובי ,נער שצעד
64
אתנו ,מהרפת שבה הוא ישן .כך החלפנו בינינו בדרך את
המזון וגיוונו אותו.
במהלך הצעדה הייתה אי ודאות רבה בנוגע למה עתיד
לקרות .חשבתי רק איך להחזיק מעמד יום אחרי יום ולא
להיכנע .ידענו שהרוסים מתקרבים ולכן כל שרצינו היה
להחזיק מעמד עד השחרור.
למדתי לצעוד באמצע ,לא להיות בין הראשונים ולא בין
האחרונים בצעדה .כך הרוח החזקה והקרה לא הכתה בי .וזה
שימש גם כמגן חי .גם במיטה בלילה היינו מתחלפים בינינו
כדי שכל אחד יספיק להיות קצת בין אחרים ולהתחמם .גם
כיום ,כשאני הולך עם בני הנוער בפולין ,לפעמים אני שם לב
שאני נמצא באמצע ,לא ראשון ולא אחרון.
נחרט בזיכרוני אירוע בו כמעט וחיסלו אותנו .זה היה בעיר
"אלהמר" באוסטריה ,בה היינו יומיים או שלושה .באחד
הימים ,הופיעה מחלקה או פלוגה של חיילים נאצים עם
כלביהם ומכונות ירייה ,אשר היו מכוונות אלינו .לא ידענו מה
קורה .מספר חיילים שבויים ניסו לברוח .חלקם הצליחו וחלקם
נהרגו .איני זוכר כמה זמן מצב זה נמשך ,עד שפתאום
החיילים אספו את הנשק והכניסו אותנו לקרונות רכבת .מיד
לאחר מכן ,הופיעו מטוסים רוסיים והתחילו להפציץ את
64
הרכבת .היו כמה מאתנו שנהרגו (בקרון של דוד לייטנר נהרגו
מספר אנשים) .מביני דבר בינינו אמרו ,שהרוסים התכוונו
להפציץ את הרכבת באמצעות פגיעה בטנקים ובתותחים שהיו
בקרבת מקום.
מחנה מטהאוזן
ביום 33/2/44הגענו למחנה מטהאוזן שליד העיר לינץ
באוסטריה .מחנה זה הוקם על ידי הגרמנים בעבור מתנגדי
המשטר הנאצי ,קומוניסטים ,הומוסקסואלים ,רוצחים וילדים
שנולדו עם פגיעות פיזיות או נפשיות שונות .מאוחר יותר
במהלך המלחמה הוא הוסב למחנה השמדה.
אני זוכר היטב את שער הכניסה ואת אנשי האס אס
המבוגרים שניצבו בו .מיד בהגיענו ,הורו לנו להתרחץ ולאחר
מכן הניחו לנו להמתין לבגדי הפסים שלנו במשך שעות כשאנו
עומדים עירומים ,רטובים ורועדים מקור בטמפרטורות
הנמוכות של חודש ינואר.
66
הכניסה למטהאוזן
בהתחלה,
היינו
במחנה
אוהלים
ואח"כ
בצריף.
ה"בלוקאלטסטר" שלנו היה אסיר פוליטי גרמני .אמרו שהוא
היה קומוניסט ובגלל זה הוא אסיר שנים רבות .אני זוכר פעם
בה הודיעו שמי מהשבויים הרוסים ,האוקראינים והפולנים
שרוצה להיטיב את חייו ולהתנדב לצבא הגרמני על מנת
61
ללחום נגד הרוסים ,יקבל אוכל טוב ובגדים .ה"בלוקאלטסטר"
ארגן אנשים בשתי שורות וביניהן עברו אלה שהתנדבו.
המתנדבים שעברו בין השורות ,ספגו מחבריהם גידופים
יריקות ,מכות וצעקות" :איך אתה יכול ללכת לעזור לנאצים?"
לא רחוק מהצריף שלנו הייתה מחצבה מפורסמת שם התעללו
באסירים ,בעיקר ביהודים .ציוו עליהם לסחוב אבנים למעלה
וכשהגיעו לקצה ,היו יורים בהם וצופים בהם מתגלגלים יחד
עם האבנים למטה .לאלה שנהרגו במקום היה מזל כי אלו
שהכדור לא הרג מתו בייסורים.
במחנה מטהאוזן ,לא עבדנו אך היו לנו מסדרים רבים אליהם
היינו צריכים להגיע ולעמוד שעות על גבי שעות .היה מעט
מאוד אוכל ,אך היה סדר וכולם קיבלו קצת ממנו .היה רעב
גדול והיו הרבה מתים שסידרנו בערימות ,כמו בולי עץ.
כנראה שלא הספיקו לשרוף או לקבור אותן.
לאחר זמן מה הגיעו למחנה יהודים שהיו בפלוגות העבודה,
רובם הונגרים וצ'כים .הם היו מורעבים וסחוטים וממש
התנפלו ואכלו מכל הבא ליד .הם נראו מסכנים מאוד ,רזים
וכחושים ,מלאי כינים ופצעים וחלקם מתו במחנה .הם חיפשו
כל הזמן אוכל ובגדים ואף שדדו לשם השגתם.
68
באחת הפעמים שהפציצו את המחנה ,הופצצה גם המחצבה
וגופות רבות התפזרו בשטח .אנשים החלו לאסוף חלקי גופות
ולאכול אותן .השמועות אמרו שגם סחרו בבשר אדם .תחשבו
לאיזה מצב נוראי צריך להביא אדם בכדי שיבצע מעשים אלו.
במחנה מטהאוזן פגשתי קרובי משפחה ,את האחים יושקו
ומאיר קלרמן .יושקו (יוסף) מספר שניגשתי אליו ואמרתי לו
שאנחנו קרובי משפחה .הוא לא זכר אותי .איני זוכר זאת כך,
אך אני זוכר שהוא ביקש ממני לבוא אתו ולשמור כמה שעות
על אחיו מאיר מכיוון שהוא נפצע ועליו ללכת לחפש אוכל.
שאלתי "מה קרה למאיר?" וכך הוא סיפר" :מאיר הלך
לשירותים (בור גדול מרובע) ובזמן שהיה ליד הבור ,איש אס
אס גרמני עבר והתחיל לירות באקדח באלה שעשו את
הצרכים .חלק נהרגו ונפלו לבור וחלק לא .מאיר נפצע קשה
ולא היה במחנה רופא או אח שיוכל לטפל בו ".יושקו לקח
אותו לפינת הצריף ,כדי שיוציא את נשמתו בצד ושמר עליו
כדי שהקניבלים לא יתחילו להתקרב אליו עם סכינים לפני
שינשום את נשימתו האחרונה בשביל לקחת את בגדיו ,נעליו
או אפילו את בשרו .שמרתי על מאיר עד שיושקו חזר ולאחר
מכן הלכתי .אני יודע שמאיר נפטר ,אך מאז ועד היום לא
שאלתי את יושקו מה קרה בשעות האחרונות לחייו.
63
יושקו (יוסף קלרמן) שרד וחזר לצ'כיה ,נפגש עם אחותו בלה,
אותה פגשתי באושוויץ ,עלה ארצה והקים משפחה ,שני בנים
ובת .הוא שירת בצה"ל ,והגיע לדרגת סגן אלוף בגולני.
כעבור כשלושה חודשים ,באפריל ,2344הוציאו אותנו
ממחנה מטהאוזן והוליכו אותנו שוב ברגל למשך מספר ימים.
כמו בצעדת המוות ,גם הפעם צעקו כל הזמן 'מהר ,מהר'
בגרמנית ומי שפיגר בהליכה או נפל והתקשה לקום ,נורה
במקום .גם כאן הרבה אנשים נפלו בדרך מכיוון שכבר היו
חלשים ,חולים ורזים .היה נחל שהיינו צריכים לחצות ברגל
ואנשים רבים לא הצליחו לחצות ,לכן ירו בהם.
באותה עונה החלו לצאת שבלולים מהאדמה ואחד האנשים
שהלך אתנו סיפר שבחלזונות יש חלבון והמליץ למי שמסוגל
לאכול אותם .התחלנו לאכול בדרך חלזונות יחד עם
השבלולים שלהם.
13
מחנה גונסקירכן
בסוף הדרך הגענו למחנה גונסקירכן ,שהיה ממוקם
באוסטרי ה של היום ,בקרבת העיר לינץ .זה היה המחנה
הקשה ביותר שהיינו בו .מקום שקשה לקרוא לו מחנה ,זה
היה גיהינום .צריפים ללא גגות וללא רצפה .הגענו לשם
בחודש אפריל ,עת הפשרת השלגים ,אדמה רטובה ,בוץ בכל
מקום.
במחנה לא היה קרמטוריום ,אך אנשים רבים מתו בו כל יום
בגלל התנאים הקשים .ערימות ערימות של גופות של אנשים
מתים.
האוכל במחנה לא היה מסודר .היה רטוב וקר .החזקים דחפו
את שאר האנשים הצידה ורק הם הצליחו להגיע למחלקים
ולקבל קצת אוכל .המבוגרים גזלו את האוכל של החלשים
והצעירים מהם.
אני ועוד שלושה-ארבעה נערים התלכדנו על מנת לשמור אחד
על השני .התחלקנו גם באוכל המועט שקיבלנו וגם שמרנו
אחד על השני.
אחד מחברי הרביעייה שלנו היה מנחם ויינברג מטרנסילבניה.
מנחם דיבר הרבה שפות :רומנית ,הונגרית ויידיש והיה
12
המנהיג שלנו .היום הוא חי בשכונת נווה שאנן בחיפה .במחנה
היו לנו רק שתי שמיכות כי המבוגרים הצליחו לגנוב לנו
שמיכה אחת .גם את הפינה בצריף ששמרה עלינו מרוחות
לקחו לנו ולא היה לנו מקום לישון .עשינו רצפה מגופות
המתים ,שמנו את השמיכה עליהם וישנו .לא הייתה שום
אפשרות אחרת .אם היינו ישנים על אדמה הרטובה ,לא היינו
קמים.
הייתי הקטן והרזה בחבורה אך זריז .התגנבתי לצריף של
המחסן דרך חלון קטן ,קשרתי את המכנסיים מלמטה ובנפח
שנוצר הכנסתי מוצרי מזון .הנפח החדש של גופי ,עם כל
המזון בתוך בגדיי ,לא אפשר לי לצאת מהחלון ולכן נאלצתי
לוותר על חלק מהמזון בכדי להצליח לצאת ואת המעט
שהוצאתי אכלנו ביחד.
ראיתי במחנה אנשים שלא היו מסוגלים להוציא את הרגליים
מהבוץ ופשוט התיישבו בתוכו ולא קמו יותר .גרוע מזה לא
יכול היה להיות .ידענו מה זה גרוע ,אבל פה במחנה ,היה
ממש גיהינום של בוץ ורעב .כבר כשהגענו למחנה גונסקירכן
היינו מוזלמנים ,רזים ותשושים .הרעב היה גדול מאוד
ובהעדר סדר בחלוקת המזון לא כולם זכו לקבל את מעט
האוכל שהיה.
12
ביום 4/4/2344שיחרר אותנו הצבא האמריקני .אני ואנשים
נוספים שניצלו מהמחנה בטוחים כי לולא שיחרר אותנו הצבא
האמריקאי ,תוך פחות מחודש היינו כולנו מחוסלים.
השחרור
ב 4-במאי 2344ברחו הגרמנים מהמחנה .רצנו למחסן
הגדול ,שהיה שמור ע"י הגרמנים ,כדי לקחת קצת אוכל אך
לא הצלחנו להגיע מכיוון שהגדולים והחזקים מאתנו הצליחו
להיכנס לפנינו.
המחנה היה על גבעה וזכור לי שירדנו ארבעתנו מההר והגענו
לאחד מבתי הכפר במקום .נכנסנו לאחד הבתים והאיכר
ואשתו שראו אותנו ,רזים ,מלוכלכים ועם בגדים קרועים,
נבהלו וברחו .חטפנו את המזון שהיה על השולחן ומסביב
ואכלנו דברים שבדיעבד התברר לנו שאסור היה לנו לאכול
כמו שמנת וחמאה (אוכל מלא שומן שלא היה בריא לנו לאחר
כל מה שעבר עלינו) .לקחנו מהאיכר סוס ועגלה והתחלנו
לנסוע במטרה להגיע כל אחד לביתו .לא היה ברור לנו לאן
אנו נוסעים ,אך נסענו יום שלם ובלילה ישנו באיזשהו מקום.
13
מוקדם בבוקר ראינו צריף עם כלי רכב והרבה קופסאות
קרטון .נער נוסף ואני התקרבנו לאט לעבר הצריף וראינו
קופסאות שימורים של סרדינים ובשר ונעליים והתחלנו לקחת
מכל הבא ליד .לפתע ,יצא מהצריף חייל אמריקאי והתחיל
לצעוק עלינו .לאחר מכן ,שאל בגרמנית איזו שפה אנו
מדברים .אמרנו לו שהשפה היא יידיש .התברר שהחייל היה
רופא וקצין יהודי אמריקאי וידע יידיש .סיפרנו לו את כל
תלאותינו ובתגובה הוא זרק לנו מהיד את כל קופסאות
השימורים ואמר שאסור לנו לאכול מהדברים האלה ,נכנס
לצריף והביא לנו קורנפלקס .הוא הסביר כי לאחר כל מה
שעבר עלינו ,אסור לנו בימים הראשונים לאכול אוכל כזה אלא
רק קורנפלקס עם מים או חלב .הוא גם לקח את הנעליים
ואמר כי הן של החיילים ולכן אסור לנו לקחת אותן.
המשכנו עם הסוס והעגלה והגענו לעיר לינץ .התמקמנו בבית
ריק בן שתי קומות ופגשנו שם עוד כמה אנשים שהגיעו
ממחנה גונסקירכן .יום-יומיים לאחר שהגענו ללינץ התחלתי
להרגיש לא טוב ,התנפחתי כולי וחבריי לקחו אותי עם הסוס
והעגלה לבית החולים בעיר .שכבתי שם במשך מספר
שבועות כשבחלק מהזמן הייתי ללא הכרה .כשהתעוררתי,
התחלתי לשאול "איפה אני? ,מתי אבריא?" ובחור ששכב על
ידי אמר לי ביידיש "כשתראה את האחות שמטפלת בך ומשהו
14
יתחיל לזוז לך בין הרגליים ,תדע שאתה בריא ויכול לצאת".
זה היה בחור יהודי מבוגר יותר אשר כבר התחיל להבריא
(לבחור היו בכול הגוף פצעים פתוחים).
החברים שהיו איתי הסתלקו ומאז לא ראיתי אותם ,למעט
מנחם ויינברג שפגשתי אחרי שנים רבות בארץ .הרופאים
שטיפלו בי ,מהצבא האמריקאי והאנגלי ,אמרו לי שהיה לי
מזל גדול כי רק אצלם היו זריקות שהייתי צריך לקבל ולא
בבתי חולים אחרים .עד היום אין לי תחושה בירך שמאל ,אולי
בגלל כמות הזריקות שקיבלתי שם בבית חולים.
בשנת ,2323ביקשתי מבני הבכור ,אבי ,לכתוב לבית החולים
בלינץ ולבדוק אם אכן אושפזתי כי לא הייתי בטוח אם מדובר
בחלום או במשהו שבאמת קרה .אבי קיבל מבית החולים
מסמך שמאשר כי הייתי מאושפז שם במשך שלושה שבועות
עקב מחלת טיפוס הבטן.
כאשר השתחררתי מבית החולים ,רציתי לחזור הביתה,
לצ'כוסלובקיה ,ולחפש מישהו שאולי נשאר בחיים .ידעתי
שהמשפחה שלי נרצחה בקברי אחים ליד העיר קמיניץ-
פדלוסקי .הייתה בי תקווה שאחי נחום ,שהיה יותר מבוגר
ממני ,אולי נשאר בחיים ואולי גם קרובי משפחה נוספים.
החלטתי לחזור ,אבל איך?
14
נסעתי ברכבות ,בתוך הקרונות ,מעליהם וביניהם ובדרך
עברתי בבודפשט שבהונגריה ,שם היה מרכז יהודי של
הג'וינט ,בו קיבלתי אוכל ,קצת כסף ובגדים .שם נתנו לי זוג
מכנסיים קצרים ,חולצה ונעליים גדולות (מדי) .הדבר החשוב
ביותר שקיבלתי הוא מידע על מי נשאר בחיים.
במרכז היהודי ,ראיתי ממרחק רב חייל צ'כי ,במדים ואקדח
חגור על מותניו ,וזיהיתי שזה מאיר לחמנוביץ' ,השכן שלי
מביסטרה ,מהבית .מאיר מספר שקפצתי לו על הגב מרוב
שמחה ,גם את זה אני לא כל כך זוכר .אני זוכר שפגשתי אותו
ומאוד שמחתי שיש מישהו מהעיירה שלי שאני יכול לדבר אתו
ולשאול אותו .מאיר סיפר לי שדודי ,יוס'קה ,נמצא בחוסט
ומחכה שיגיעו אליו בני משפחתו שנשארו בחיים.
התחלתי לנוע בדרכים בעיקר ברכבות ,על ובין הקרונות לכיוון
העיר חוסט בצ'כוסלובקיה .אני לא זוכר איך ,אבל הגעתי
לשם .בתחנת הרכבת בחוסט עמדו אלה ששרדו את המחנות
וחיכו לכל רכבת שהגיעה כדי לראות מי יורד ממנה ,מי שרד?
מי חזר? אולי מישהו מהמשפחות או מהקרובים נשארו
בחיים.
16
כאשר הגעתי לחוסט ,חיכו לי בתחנה דוד יוס'קה וקרובת
משפחתי ,בלה קלרמן שהייתה הראשונה לזהותי .היא
מספרת שירד איזשהו נער עם מכנסיים קצרים ,רגליים כמו
שני גפרורים ונעליים גדולות שסחבו אותו ולא הוא אותן.
התחבקנו חיבוקים קטנים שלוו בהפתעה גדולה .היו דמעות
והמון שאלות.
בבית בחוסט ,אצל דוד יוס'קה ,כבר היו בנו יצחק ובתו שרה
שהגיעו לפני כן .אחרי שהגענו לבית ונרגענו קצת שאל אותי
דוד יוס'קה מה ידוע לי על בנו נחום .סיפרתי לו על הסלקציות,
איך עזר לי להתכסות בבור של הביוב ,איך עבדנו עם העגלה
ב"שייס קומנדו" ואיך ביקשתי מנחום בסלקציה האחרונה
לנסות לברוח אך הוא היה שבור לגמרי מפני שכל הזמן ראה
את הארובות עשן וידע שאמו ושלושה מאחיו נשרפו .הוא לא
ידע אם יתר בני משפחתו בחיים והגיע למצב בו התייאש וכבר
לא היה לו אכפת ללכת.
סיפרתי גם על 42הילדים שהוחזרו מתאי הגזים כאשר כבר
היו ערומים ועל כך שאם נחום היה בין האחרונים ,אולי היה
ניצל .הדוד פרץ בבכי ואני בכיתי יחד אתו .רעדנו ובכינו וכל מי
שהיה בחדר בכה אתנו.
11
כל פעם שאני נזכר או מדבר על הבכי שבכה הדוד ,עולות לי
דמעות בעיניים וכך גם היום ,בעודי כותב מילים אלו .לכן ,עד
היום ,הלקח הכי חשוב שלי הוא לא להתייאש ,כיוון שהייאוש
מביא לחולשה והחולשה מביאה לאפטיה.
יש להמשיך לקוות כל הזמן!
18
הבריחה מחוסט לברנו
נשארתי בביתו של דוד יוסקה בחוסט למשך מספר שבועות.
הוא סיפר לנו כיצד במהלך המלחמה הוא גויס בכפייה
לפלוגות העבודה בצבא ההונגרי ,נמלט ,נתפס והועלה לרכבת
לבירקנאו .הוא קפץ מהרכבת ,מכיוון שכבר ידע לאן היא
מובילה והגיע עד בודפשט ,בה הסתתר עד סוף המלחמה.
אחרי ששרד וחזר לחוסט ,ביתו הפך למקום מפגש אליו הגיעו
יהודים מכל האזור ודוד יוסקה עזר להם מבחינת מידע וגם
מבחינה כספית.
13
הדוד יוסף אייזנר (יוסקה)
קצינים רוסים יהודים ,שחנו בעיר חוסט ,המליצו לנו לברוח
מערבה מפחד לבאות ,שכן היו שמועות בנוגע לאפשרות
שרוסיה תשלוט בקרפטים .אפשרות זו הפחידה את היהודים,
כי החיים ברוסיה היו קשים .בין אותם קצינים היה קצין
שהתארח אצל הדוד בשבתות והיה מנגן על כינור שירים
יהודים באופן מאוד יפה ומרשים .אותו קצין המליץ לדוד לעזוב
כמה שיותר מהר .הוא אמר שהוא אינו עושה זאת רק מפני
שיש
לו משפחה ברוסיה והוא מפחד שיתנקמו בהם אם
יערוק.
83
הילדים של דוד יוסקה ששרדו
דוד יוסקה ארגן את הבריחה של המשפחה והקרובים לו .הוא
נסע במכונית פרטית יחד עם קרובת משפחתו ,בלה ,ושני
ילדיו .אני ברחתי עם בן דודי שמואל טייכמן ועם עוד שתי
נשים צעירות שאינני זוכר את שמן ,אבל אחת מהן הייתה
ג'ינג'ית ,במשאיות וברכבת משא .ברכבת הסתתרנו ברווחים
שבין לוחות העץ .הנסיעה נמשכה מספר ימים .רוב הזמן
היינו תחת הלוחות ובהפסקות היינו יוצאים להתאוורר
וחוזרים .כך הגענו לצ'כוסלובקיה אל העיר ברנו ,רחוב
מנלובסקה .22
82
בן הדוד שמואל טייכמן
דוד יוסקה רשם אותי בצ'כוסלובקיה בשם חיים הרמן כי
כנראה שכך היה שמי במקור .הוא המשיך לפרנס אותי אבל
היה צריך לעזור לו והרגשתי שגם אני יכול לעזור לפרנסה .אני
מספיק גדול ויכול לעזור .כך מצאתי את עצמי נוסע ברכבת
לבודפשט עם דולרים ושתי מזוודות ריקות בידיי וחוזר משם
עם מזוודות מלאות עם סיגריות ובעצם הפכתי למבריח
סיגריות.
82
את הנסיעות האלו עשיתי מספר פעמים עד שנתפסתי
ונלקחתי למשטרה בברנו .בעת המעצר חשבתי בעיקר על
ההפסד הכספי ולא חששתי מפני המאסר .הרי מה זה מאסר
אחרי המחנות שעברתי? הקצין החוקר שאל שאלות הבין די
מהר שאני יהודי ושאיני מדבר טוב צ'כית או הונגרית והחל
לדבר איתי בגרמנית ויידיש (התברר שהוא היה קצין או פקיד
גבוה באזור חוסט לפני המלחמה ושם למד יידיש) .סיפרתי לו
את כל האמת ,על כל מה שאני יודע ועושה.
הקצין לקח ממני את המזוודות עם הסיגריות והזהיר אותי
שלא לסחור כך יותר .בנוסף ,הוא נתן לי כתובת לבית ספר
טכני על מנת ללמוד מקצוע .נרשמתי לבית הספר הטכני
ולמדתי אינסטלציה במשך חודשים ספורים ,תוך כדי מגורים
אצל דוד יוסקה .פגשתי במהלך הלימודים שני נערים כבני
גילי ,שגם הם כמוני באו מאזור הקרפטים ,שרדו את המחנות,
ואיבדו את כל משפחתם אך הם התגוררו בבית היתומים
בעיר.
83
העלייה לארץ ישראל
היציאה לדרך החלה בתחילת
2346והסתיימה בהגעה
לקבוצת אלומות ב .33/3/2341-אלו כל התחנות שעברתי
בדרך לארץ ישראל :
ברטיסלבה ,צ'כוסלובקיה וינה ,אוסטריה זלצבורג,
אוסטריה איירינג ,גרמניה לנדסברג ,גרמניה נמל סט,
צרפת אניית "מעפיל אלמוני" ( )3/2/41חוף יפו ,ישראל
( )26/2/41חיפה ,ישראל משחתת בריטית לקפריסין,
מחנה 64
אנייה בריטית למחנה עתלית קבוצת
"אלומות" בגליל התחתון.
84
חיים 6491
לאחר מספר שבועות בלימודים ,פגשתי את בן דודי שמואל
טייכמן וחייל יהודי מהצבא הצ'כי .הם סיפרו שבכוונתם לנסוע
לבוקרשט שברומניה ולעלות משם דרך נמל קונסטנצה בים
השחור לפלשתינה -ארץ ישראל .הם שאלו אותי אם אני
מעוניין להצטרף אליהם .לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על
פלשתינה ,מלבד זאת שיהודים נוסעים לשם ,אבל החלטתי
להצטרף ,מפני שהגעתי למסקנה ששהיתי מספיק זמן אצל
דוד יוסקה ועליי להתחיל לחפש את דרכי.
84
בברנו ,
צ'כיה
באותה עת ,היו בדרכים נוודים רבים שגורשו ממדינות שונות
ועשו את דרכם למקומות אחרים ואנחנו פחדנו להיתקל בהם
פן תתחיל מריבה .היינו בסך הכול קבוצה של שלושה אנשים.
נסענו יחד לבוקרשט ברכבת מהירה ,בן דודי ואני התחזינו
לשבויים והחייל ,בדרגת סמל ,עם האקדח למותניו העמיד
פנים שהוא שומר עלינו .כך נסענו בלי כרטיסים ובלי בדיקות,
הגענו למרכז היהודי בבוקרשט וביקשנו להגיע לארץ ישראל,
לירושלים .נתנו לנו מקום לינה ללילה אחד ,קצת כסף ואמרו
86
לנו 'תחזרו בחזרה לצ'כוסלובקיה ,אנחנו לא יכולים לקחת
אתכם .אין לנו סרטיפיקטים (אישור כניסה) בשבילכם ויש לנו
יהודים משלנו שמחכים בתור לעלייה לארץ ישראל'.
בנוסף ,המליצו לנו ואמרו לנו שמצ'כוסלובקיה אמורה לצאת
'עלייה ב'' של יהודים שהתאספו מפולין ,מצ'כוסלובקיה
וממדינות נוספות .לפני שחזרנו ,הלכנו לאכול .אכלתי שם
בפעם הראשונה בחיי ממליגה עם גבינה וזה היה טעים.
חזרנו לצ'כוסלובקיה .בינתיים ,נפוצו שמועות שבברטיסלאבה
אשר בסלובקיה מתארגנות קבוצות לעליה בלתי לגאלית
לארץ ישראל .הקבוצות אורגנו על ידי יהודים מארץ ישראל
וחיילים מהבריגדה היהודית שנשארו באירופה במטרה לעזור
להציל יהודים ולהביא אותם לארץ ישראל ,בעלייה שנקראה
"המוסד לעלייה ב'" .שמואל טייכמן ,בן דודי ,ואני נסענו
לברטיסלבה ושם צירפו אותנו לקבוצה שנקראה "גורדוניה".
מה פירוש השם גורדוניה? לא שאלנו וגם לא הסבירו לנו .אבל
מה זה חשוב? העיקר שהאנשים היו נחמדים .רוב העולים
הגיעו מצ'כוסלובקיה ומהקרפטים וגם משפחה אחת מפולין,
הורים ובת בשנות ה 23-לחייה .לאבא של המשפחה הפולנית
קראנו 'פרופסור' כי הוא היה אדם מבוגר בעל שיער שיבה
ומשקפיים .הפרופסור היה נחמד והשפיע עלינו לטובה.
81
התארגנות גורדוניה
נשמענו להוראות המדריכים שלנו ,שני גברים בני 33-34
שהגיעו מפולין ,והם היו כמו ההורים שלנו .למרות שחלקנו
ידעו שפות נוספות ,השפה הדומיננטית בה דיברו כל היהודים
הייתה יידיש.
מישהו היה צריך להשגיח עלינו ,להעסיק אותנו ,להכתיב סדר
יום מסוים ולתת לנו בגדים .למרות שכבר לא היה חסר ,בזמן
שקיבלנו ארוחות ,היינו מכניסים לחם בכיסים ומתחת למזרן
כי פחדנו שמחר אולי כבר לא יהיה מה לאכול.
88
הצעירים בקבוצה היו בני ,24-21גיל בו לא אוהבים סדר
וניקיון ,לכן לא תמיד הסתובבנו עם בגדים נקיים ולא תמיד
החלפנו גרביים (למרות שהיו לנו) ולא הסתפרנו בזמן.
המדריכים ניסו להחזיר אותנו לצורת חיים רגילה ומסודרת.
ברגע שקצת הסתדרנו ונהיה מעט שקט ,התחלנו לדבר בינינו
על מה שכל אחד עבר בשנים האחרונות ,מי נשאר
מהמשפחה ומי הלך .לא נכנסנו לשאלות חודרניות כדי לא
להכאיב מדי .אנשים דיברו בקבוצות קטנות בתוך החדרים
והיו כאלה שכלל לא דיברו.
שהינו באותו המקום מספר שבועות ,ממתינים ליציאה לדרך.
יום אחד ,אמרו לנו להיות מוכנים עם החבילות כיוון שבלילה
נעזוב ונעבור את הגבול לוינה ,אוסטריה .הלכנו כמעט כל
הלילה יחד עם שני מבריחים גויים .הלכנו אחד אחרי השני
ואחזנו ידיים או בחבל ארוך .עברנו איזשהו נחל ונרטבנו עד
הברכיים אבל המשכנו ללכת עד שלפנות בוקר הגענו לפרוור
של וינה בו חיכינו שה"תרמווי" (הרכבת החשמלית העירונית)
תגיע .הגענו אתה לוינה ,ל"רוטשילד שפיטל" (בית חולים
רוטשילד) -בניין ענק בו התאספו כל המשלחות ,ושם
התמקמנו.
83
שם נתנו לנו בגדים חמים ויפים והחלו לדבר אתנו על
פלשתינה-ארץ ישראל ,על הקיבוצים וגם ביקרנו בבית העלמין
בקבר של הרצל שהיה מספר קומות מתחת לאדמה .שם
ראיתי בפעם הראשונה בחיי דגל כחול לבן של ארץ ישראל.
באחד הימים ,בזמן שהותנו בוינה הלכנו לראות משחק
כדורגל בין הכוח וינה היהודית (שהייתה לפני המלחמה אחת
מהקבוצות הטובות באירופה) לקבוצה אוסטרית של גויים.
במהלך המשחק היו מעט דחיפות בין השחקנים משתי
הקבוצות ולאחר מכן גם בין האוהדים ובהמשך התפשטה
האלימות גם לרחובות .אנחנו די התפרענו ,עד כדי כך
שהאוסטרים ירו עלינו מהבתים ובחור אחד מויש'לה
מהקבוצה שלנו ,נפצע בגב .הוא המשיך אתנו במסע לארץ
ישראל ,אך נפטר בדרך מהפציעה.
33
בקבר הרצל בוינה
המהומה התרחשה ברובע האנגלי של וינה .המשטרה
האוסטרית תפסה מספר בחורים ובחורות ואני ביניהם ושלחה
32
אותנו לבית הסוהר .זה היה בערב פסח .ערב פסח הראשון
שלנו לאחר המלחמה .בית הסוהר לא הרשים אותנו בכלל.
הוא היה נקי והיה בו אוכל ,אבל לא היו מצות! אנחנו ,שהגענו
מבתים מסורתיים ,לא רצינו לאכול חמץ .באגף של הבנות היו
שתי אחיות מהקבוצה שלנו .הצעירה ביניהן ,רבקה ,החליטה
לעשות שביתת רעב וסחפה את כל הבנות שהיו יחד אתה
ואפילו אותנו הבנים שמעבר לסורגים לשביתה .לא אוכלים עד
שיהיו מצות! השוטרים האוסטרים לא ידעו מה לעשות .הם
שאלו אותנו מה נרצה .דרשנו מצות וביצים קשות אך רבקה
אמרה שזה לא מספיק ודרשה לחגוג את ערב פסח יחד עם
הבנים הכלואים ,וכך היה .לא ידענו להתפלל .לא היו לנו
ספרים והגדות אך ידענו לשיר את "מה נשתנה"" ,אחד מי
יודע" ו"חד גדיא" .רבקה הדומיננטית ארגנה את הסדר וכולנו
ישבנו יחד ושרנו את השירים שהכרנו.
היינו בבית הסוהר מספר ימים כשהגיע חייל בלונדיני ,גבוה
לבוש במדי הבריגדה היהודית והציג את עצמו בשם אשר בן
נתן ,שברבות השנים היה שגריר ישראל בגרמניה .הוא עשה
עלינו רושם אדיר עם המדים שעליהם סמלי בריטניה ודגל
ישראל .עד היום אני רואה אותו בעיניי .הוא אמר לנו ביידיש
'מחר בלילה ,לפנות הבוקר ,תהיו מוכנים יחד עם החפצים
שלכם .יבואו אליכם ובשקט בשקט יוציאו אתכם .נעזוב את
32
וינה לעיר זלצבורג ,שם מחכים לכם חבריכם לקבוצה '.וכך
היה.
לבית הסוהר הגיעו משאיות עם ברזנטים ,עליהן עלינו והגענו
לזלצבורג ,שם פגשנו את החבר'ה .היינו בעיר מספר ימים
במהלכם שיחקנו בהר שנקרא שלוסברג ותוך כדי השתוללות
גדולה שברתי את ידי השמאלית.
היינו חלק מעלייה ב' ,עליה בלתי לגאלית של עולים מכל רחבי
אירופה .מי שארגן את העלייה דאג שהקבוצות יתקדמו אט
אט בין מחנות העקורים בערים השונות באירופה .בכל מקום
בו עברנו לקחו אותנו לעשות טיול בסביבה וכך יצא שטיילנו
וראינו ערים גדולות ,אתרים ומקורות מים .מטרת הטיולים
הייתה לתת לנו הזדמנות ליהנות ולהחזיק אותנו יחד בעת
העלייה לארץ אשר התארכה מאוד.
33
בדרך לארץ
שהינו מספר שבועות במחנה עקורים על יד העיר איירינג.
משם עברנו למחנה ליד העיר לנדסברג ,בו שהינו זמן רב.
34
בתוך המחנה לא היה מקום לקבוצה שלנו ,לכן קיבלנו בית בן
שתי קומות בקרבת המחנה .חלק מאתנו הלכו ללמוד בבית
ספר "אורט" שהיה במחנה וחלק מאתנו עסק בכריתה והובלה
של עצים להסקה .אני עזרתי בכריתת עצים וגם למדתי
וקיבלתי תעודה מקצועית באינסטלציה .בנוסף ,למדנו קצת על
תנועות הנוער בארץ ישראל וידענו שרוצים להקים בה מדינה
ליהודים.
34
עבודה עם עצים בלנדסברג
36
אני זוכר שראינו את דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו כאשר הגיע
לבקר במחנה הגדול .בלנדסברג לא היו מספיק מיטות ,לכן
נאלצנו לישון שניים בכל מיטה .היה בינינו נער בשם אוסקר
קליין שהיו לו הרבה פרונקלים (פצעים עם מוגלה) ואף אחד
לא רצה לישון יחד אתו במיטה .רק אני הסכמתי ולכן ישנו
יחד .לא נדבקתי ממנו.
אוסקר ואני ממשיכים להיות חברים עד עצם היום הזה .עברנו
יחד גבולות ,מחנות ,אניות מעפילים ,קפריסין ,עתלית ,קבוצת
אלומות .לחמנו יחד בחלק מהקרבות במלחמת השחרור
בחטיבת גולני והמשכנו יחד כחברים באגד .הוא הקים
משפחה וגר בנתניה עד עצם היום הזה.
לכל אורך המסע לארץ ישראל ,לא היינו צריכים לדאוג לדבר.
המארגנים של "עלייה ב'" דאגו לכל צרכינו :אוכל ,מקומות
לינה וטיולים .באחד הימים ,אמרו לנו להיות מוכנים עם
הדברים האישיים לתזוזה .הופיעו משאיות של הבריגדה
היהודית ,עליהן עלינו מכוסים עם ברזנטים ,ונסענו לכיוון
איטליה .נתנו לנו שמות לועזיים למקרה שישאלו אותנו
לשמנו .לי נתנו את השם הרמן .בסופו של דבר ,במקום להגיע
לאיטליה הגענו לנמל סט בצרפת.
31
בדרך לאניה מגרמניה לצרפת
ב 3/2/2341-עלינו על אנייה שנקראה 'מעפיל אלמוני' .זו
הייתה אנייה קטנה ואת רוב זמני בה ביליתי בשכיבה על
דרגש בגלל שהרגשתי רע מאוד .סבלתי מסחרחורות והקאות
ולא יכולתי לעלות לסיפון .רק פעם אחת ,סחבו אותי החבר'ה
לסיפון כדי שאנשום אוויר צח.
הקפטן של האנייה היה ספרדי .לפני ההפלגה אמרו לנו שאם
יתפסו אותנו וישאלו לשמנו ,יש לומר 'מוישה חלוץ' וכך גם
קראנו לקפטן האוניה .במהלך ההפלגה התקלקל מנוע האנייה
ועמדנו במשך שבעה ימים ליד כרתים עד שהביאו חלק
לתיקון .באזור שליד כרתים יש סערות רבות ובזמן שהמתנו,
38
האנייה היטלטלה ואמרו שיש סכנה שהיא תטבע .הקפטן
הספרדי חלץ נעל וזרק אותה לים .כאשר שאלנו אותו לפשר
הדבר ,הוא הסביר כי אל הים דורש קורבנות ומכיוון שאיננו
נותנים קורבנות אדם ,נזרוק נעל של אדם וזה יהיה הקורבן.
המעפיל האלמוני (צילום מהאינטרנט)
אחד המפקדים שלנו מטעם ההגנה היה שאול ביבר ,חבר
קבוצת 'אלומות' .הוא סיפר שהבריטים עלו עלינו כנראה בזמן
היציאה מהנמל בצרפת .כשהתקרבנו לחופי ארץ ישראל
הופיע מטוס וכולם ירדו מהסיפון לבטן האנייה ,כדי שהיא
תיראה כאניית דייג ולא כאניית נוסעים .המטוס המשיך לחוג
מעלינו כל הזמן וכשהתקרבנו לנמל יפו ,באו לקראתנו שתי
משחתות (אניות מלחמה) בריטיות ,אחת מכל צד ,ומנעו
מהספינה להגיע לחוף .אנחנו התחלנו לזרוק חפצים על
33
החיילים ,שמנגד התיזו עלינו זרם חזק של מים .אחת
המשחתות נתנה נגיחה לאנייה הקטנה שלנו ואז החיילים
הבריטים עלו עליה .חבר מהקבוצה שלנו בשם מיטלמן הניף
דגל ישראל אך היה חייל בריטי שניסה להוריד אותו .מיטלמן
נתן לו מכה במקל של הדגל והחייל נפל ,כנראה התעלף.
בתגובה ,חייל אנגלי אחר הוציא אקדח ורצה לירות במיטלמן,
אך אחת הבנות קפצה ,נעמדה לפני מיטלמן ואמרה לחייל עם
האקדח השלוף 'אתה לא תירה' ואכן החייל לא ירה.
23יום אחרי שעזבנו את צרפת ,ב ,26/2/2341-נכנענו מול
חופי יפו .הבריטים גררו את האנייה שלנו לנמל חיפה ,שם
ירדנו והעבירו אותנו במשחתת בריטית למחנה 64בקפריסין.
ברוב המחנות בקפריסין היו אוהלים ,אך במחנה שלנו ,היו
מבני לבנים עם גגות פח עגולים .בקפריסין שררה הרגשה
קשה מכיוון שהגענו אליה אחרי ששרדנו את המחנות והנה
שוב אנו חווים מגדלי שמירה ,גדרות תיל ,רובים וחיילים
ששומרים עלינו .אמנם ,הבריטים לא היו רעים אלינו אך היינו
קצרי רוח .מתי כבר נגיע לארץ ישראל?
היות והיינו הראשונים שנכנסנו לגור במחנה ,קיבלנו תפקידים
טובים כמו להוציא את הזבל מהמחנה ולנסוע לעיר פמגוסטה
כדי להביא אספקת אוכל למחנה ,בליווי חיילים בריטים כמובן.
233
כשיצאנו מהמחנה ,מי שהיה לו מעט כסף יכול היה לקנות מה
שרצה ועם הזמן ,הבריטים אפילו נתנו לנו מעט חופש
להסתובב בעיר .היות והיה לנו הרבה אוכל ודברים טובים
נוספים הצטרפו אלינו חברים נוספים.
היה בקבוצה שלנו בחור בשם מנשק'ה שבכל מקום בו שהה
בדרך לארץ היה קולט את השפה מהר מאוד וכך גם
בפמגוסטה הצליח לפטפט עם היוונים .שהינו בקפריסין במשך
שבעה חודשים .הצעירים שיחקו הרבה כדורגל וסוגי ספורט
נוספים .מה שהעסיק אותנו היו תחרויות כדורגל בתוך המחנה
שלנו ובין מחנות העולים.
לעיתים ,דיברנו בפנטומימה עם החיילים הבריטים ובפעמים
אחרות בשפות שונות כמו סלאבית וגרמנית .בקפריסין היו
הרבה מאוד אבני גיר והמבוגרים יותר ,בעלי משפחות ,היו
חורטים עם אבן גיר רך .הם חרטו דמויות ,בעלי חיים ,בתים
ופסלים יוצאים מן הכלל יפים ,שאנשים רצו לקנות מהם.
הבנות הצעירות עסקו בתפירה ,רקמה ובישול.
במחנה אכלתי לראשונה זית שחור ,כשחשבתי שמדובר
בעצם בשזיף קטן .לא הכרתי עד אז גם חצילים .בהתחלה
232
שני הטעמים האלה לא היו ערבים לחיכי .אך כיום אני אוהב
אותם מאוד ,בכל צורה שהיא.
ציורים ממחנה בקפריסין
232
את זמני במחנה העברתי במשחקי כדורגל ובעיקר במשחקי
שחמט עם הפרופסור .יום אחד ,הופיע במחנה בחור נמוך
קומה ושחרחר מישראל ,שכינויו היה צ'ך .הוא היה איש
פלמ"ח ,חבר קיבוץ כפר רופין ושם משפחתו האמיתי היה
נוימן .הוא התחיל לארגן אותנו כמו חיילים טירונים ,אלא
שבמקום רובה השתמשנו במקל .למדנו "קפ"פ" -קרב פנים
233
אל פנים ,לחימה בעזרת מקל לצורך תקיפה והתגוננות.
זחלנו ,עשינו "אש לילה" ,הכנסנו 'בכאילו' כדורים לרובה,
למדנו על הכוכבים השונים ומה שהכי הרשים אותנו היה
לראות איך צ'ך מטיל אבן עם רוגטקה וקולע.
אחרי שבעה חודשים בקפריסין ,הודיעו לנו הבריטים
שהקבוצה שלנו יוצאת לכיוון ישראל וכך הועברנו במשחתת
בריטית לחיפה ומשם ברכב למחנה עתלית .הייתה שמחה
גדולה ויחד איתה עצב מהפרידה מהמדריכים שלנו ומהחברים
והחברות הבוגרים שנשארו בקפריסין והגיעו לארץ אחרינו.
בעתלית עברנו חיטוי שלישי בפליט ובזמן שהתפשטתי ,גנבו
לי את שעון היד הראשון שלי שקנה לי שמואל טייכמן בוינה.
החיטוי הראשון היה כאשר ירדנו מאניית 'מעפיל אלמוני' (היינו
על האנייה 23ימים בלי להתרחץ) .לאחר מכן קיבלנו חיטוי
גם כשהגענו לקפריסין וגם כשהגענו לעתלית .למה עוד פעם
חיטוי? עתלית הייתה מכה קשה וכואבת .פיזית לא היה קשה
לנו .היינו רגילים ,אך הייתה זאת מכה פסיכולוגית ,מנטלית.
לעזאזל ,להגיע לארץ ישראל ,אחרי שנה ויותר בדרכים,
למחנה שסביבו עוד פעם גדרות תיל ומגדלי שמירה וחיילים
עם רובים שומרים עלינו? זה היה קשה מאוד .במה חטאנו
שעלינו להיות במצב כזה שוב?
234
לאחר מספר שבועות הגיע אוטובוס למחנה עתלית וקראו
לקבוצה שלנו לעלות עליו .נסענו לנשר דרך חיפה .בנשר
ראינו בפעם הראשונה ליגיונרים -חיילים ערבים בשירות
האנגלים עם כאפיות על הראש שנראו לנו מוזר .מנשר
המשכנו לעפולה ,שם עשינו הפסקת מנוחה ,ואחריה נסענו
ליבניאל ומשם לקבוצת אלומות.
234
ממחנות השמדה לתקומה .קבוצת אלומות -הבית הראשון בארץ
בקבוצת אלומות קיבלו אותנו בחביבות .הקבוצה הייתה
מורכבת ממשפחות צעירות עם ילדים קטנים ואנו ,הראשונים
מקבוצת "גורדוניה" .כשהגענו ,חיכו לנו אוהלים ,מיטות ברזל
של הסוכנות ,מזרנים ,כלי מיטה וארגז ריק של "תנובה" מעץ
אשר שימש לנו כארונית.
באחד הימים ,לקחו אותנו להכיר את הסביבה וביקרנו במאהל
של השבט הבדואי "ערב סדור" ששכן בפורייה ,מול אלומות.
המדריך שלנו בסיור זה היה לא אחר מאשר חבר קבוצת
אלומות שמעון פרס ,אשר דיבר בשפת היידיש אותה הכרנו
וברבות הימים הפך לנשיא מדינת ישראל .כשהגענו למאהל
הוא אמר לנו ביידיש 'בואו תראו איך בדואי חותם' .הבדואי
הוציא עט נובע ,טפטף דיו על האגודל ,הטביע אותו על הנייר
וכך חתם .זו הייתה לנו הפעם הראשונה שראינו מעשה שכזה
ונדהמנו.
שמה של האמא ,המאמא שלנו ,היה זהבה והייתה גם חנל'ה
סוניה פרס שהחליפה את זהבה מדי פעם .הן היו הכול
בשבילנו ,דאגו שאנחנו נהיה מסודרים ,שנתרחץ ,שנחליף
בגדים ,השגיחו עלינו ושמרו שיהיה לנו סדר יום ,שנעבוד ולא
יחסר לנו דבר.
236
העבודה הראשונה שלי ,יחד עם עוד כמה נערים ,הייתה
בבריכות הדגים .היה עלינו להוציא את הדגים מהרשתות.
הזהירו אותנו כי מיכה ,אחראי העבודה הוא קפדן ונוטה לקלל
במילים גסות למרות שאינו מתכוון לכך .כשגמרנו עם
הרשתות והחלפנו לבגדים יבשים ,מיכה הוציא בקבוק קוניאק
ונתן לנו לשתות קצת על מנת שנתחמם וזה בהחלט חימם את
ליבנו.
מספר ימים לאחר שהגענו לאלומות ,הגיע מפקד המקום
ועשה לנו מטווח .הוא לקח אותנו לנחל יבניאל (ואדי פיג'אז),
נתן לכל אחד שלושה כדורים ,רובה אנגלי ומטרה .כל אחד
מאתנו ירה את שלושת כדורי הרובה ,בכדי לדעת איך להכניס
את הכדורים למחסנית ואת המחסנית לרובה ולהרגיש את
ההדף של הירייה ,הדף שלא הרגשנו בעת התרגולים שלנו
עם המקל בדרך לארץ.
באחד האימונים המפקד שאל אותנו' :תגידו בחורים צעירים,
מה אתם עושים כשמרביצים לכם אנשים לא יהודים?' רובנו
אמרנו' :בורחים' .והוא אמר לנו' :מהיום ,לא בורחים יותר אלא
מחזירים כפל כפליים ,גם אם אתה יותר קטן או יותר חלש -
לא בורחים' .הוא נתן לנו אבנים בגודל של רימון ולקח לעצמו
רימון אמתי ,הוציא את הנצרה ,חיכה מספר שניות וזרק אותו
231
מאחורי גדר האבנים לכיוון הוואדי ,על מנת שנשמע את
הפיצוץ' .ועכשיו' ,הוא אמר לנו' ,קחו את האבן כאילו שהיא
רימון ,הוציאו את הנצרה "בכאילו" ותזרקו רחוק' ובזה הסתיים
פרק הטירונות.
ה"אקונומית" (אחראית על חדר האוכל והמטבח) בקבוצת
אלומות הייתה אישה בשם שרה שדיברה יידיש ובאה כל
ארוחה לבדוק שאנו אוכלים מספיק ולא יוצאים מחדר האוכל
רעבים .היא לבשה חולצות רקומות יפות והטיבה לרקוד
ריקודי עם .ריקודי העם התקיימו בערבי שבת בחדר האוכל
והיוו את הבילוי האולטימטיבי של הצעירים והרווקים הרבים
שבין אנשי אלומות ,בתוכם גם אני.
238
הרווקיה בעפולה 6491
233
בחדר האוכל הייתה אישה טבריינית בשם יעל שלא ידעה
יידיש אשר למדה מבעלה מילה אחת ביידיש (אס אס ,לאכול
לאכול) והיא התכוונה שנאכל זיתים במקום הביצים שלא היו.
היא אמרה לנו ששבעה זיתים שווים לביצה אחת .גם סוכר לא
היה ואת דייסת הסולת למשל היינו ממתיקים בריבה( .ובאמת
עד היום אני אוהב דייסה).
בזכות לימודי האינסטלציה בלנדסברג ,שיבצו אותי לעבודה
כעוזרו של בנימין שהיה החצרן .בין היתר בנימין לימד אותי
להתניע משאבת מים ,לבדוק שמן ודלק ולשאוב מים
מהבריכות של יבנאל לאלומות.
לצורך שאיבת המים לאלומות רכבתי על סוסה .היה עליי
לפתוח את ברז הצינור שעבר מבריכות המים לאלומות,
להמשיך עם הסוסה לאמצע הדרך שם היה צריך להתניע את
המשאבה כך שהמים יעלו עד לבריכה באלומות .כל יום הייתי
ממלא את הבריכה באלומות .קודם לכך היה עליי לספק מים
לעדר של שבט הבדואים באזור פורייה .סיפקנו להם מים
בכדי שיהיו בסדר אתנו ולא יחבלו בצינור או במשאבה .לאחר
כשעה של שאיבה היה עליי לחזור חזרה ולסגור את
המשאבה.
223
עם תחילת העבודה קיבלתי אקדח ובו כדורים ספורים להגנה
עצמית .באחת הפעמים ,כשרכבתי על הסוסה בדרכי חזרה
לאחר שסיימתי לשאוב ,שכחתי להוציא את המחסנית .כאשר
רציתי לשחרר את המחסנית ,פלטתי כדור אך למזלי הקנה לא
היה מכוון כלפיי ולכן לא נפגעתי .מצב זה היה מפתיע ומלחיץ
וגם חששתי מה יגידו או מה יעשו כשיגלו שאבד לי כדור אחד.
"המאמא" שלנו ,זהבה ,ניסתה ללמד אותנו עברית אך די
מהר התחילו המאורעות ומ 23/3/2348-החלו לקחת אותנו
לשמירות על דרכים שונות תחת השם "שירות העם" (עוד לא
היה אז צה"ל) כך שלא נותר זמן ללימודי העברית .בנוסף
לשמירות השתתפתי בפינוי ילדים ופצועים מקיבוץ גשר שעליו
ירו ושהותקף ,לקיבוץ אשדות יעקב דרך מנחמיה והר הגמל.
שמרתי על הגשר והסכר שעל הירדן ,ליד דגניה ,במשך
כשבוע ,יחד עם שומר מטבריה ,כאשר בידיי רובה מסוג
"קרבין" .גרנו בצריף עץ מעל הגשר (הצריף היה קיים עד לא
מזמן) והשומר הטברייני התגלה כאדם מאוד נחמד .הוא דיבר
בעברית שבקושי הבנתי ובכל זאת הצלחנו להסתדר.
היה מקרה בו שובצתי לצאת לקרב עוד לפני גיוסי ,אך לאחר
מכן נזכרו ששמרתי בלילה ,לכן החליפו אותי עם אדם אחר
שבסופו של דבר יצא לקרב ונהרג .לאחר מכן ,אנשי הקיבוץ
222
אמרו לי שהכדור שהיה אמור לפגוע בי הלך למישהו אחר ולכן
כבר לא איהרג בקרבות .קיבלתי כרטיס ובו רשום תאריך
הצטרפותי לפל"מ (פלוגות מקומיות) .כמו כן שמרתי כמה
ימים בעמדה בסג’רה מול הכפר לוביה והצומת (מסקנה),
היום היא נקראת צומת גולני.
222
מלחמת השחרור
ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה הייתה ב,23/22/2341 -
אך האנגלים יצאו מהארץ רק חצי שנה לאחר מכן ,בשבת ה-
.24/4/2348ביום שישי ,יום לפני עזיבת הבריטים ,הכריז דוד
בן גוריון על הקמת מדינת ישראל .בעת ההכרזה התאספנו,
כל חברי אלומות ,סביב הרדיו ויחד עם אנשי ישובים נוספים
מהעמק הבערנו מדורות גדולות וכולם פצחו בשירה גדולה.
לאחר הכרזת המדינה התקיפו אותנו בו זמנית מכל הכיוונים,
סוריה ,לבנון ,עירק ,ירדן ומצרים ,עם מטוסים וציוד מלחמה,
שלנו לא היה .אנחנו ,בני קבוצת הנוער מאלומות נשלחנו
לקיבוץ אפיקים ועברנו שם שרשרת חיול מזורזת .הגיע רופא
מלווה בפקידים וללא כל בדיקה שאל כל אחד מאתנו אם הוא
בריא .כולנו ענינו שאנחנו בריאים ורשמו לנו בפנקס כק-2
'כושר קרבי .'2אז קיבלתי מספר אישי.223612 -
223
תעודת המתייצב לשרות העם
ההרגשה הייתה של גאווה ולא של פחד מהעתיד לבוא .היינו
בחורים צעירים שיצאו מהגטאות וממחנות הריכוז ,לאחר
שהיינו מוכים ורמוסים תחת מגף הנאצים הרגשנו גאים על
שיש בידינו רובה וביכולתנו להחזיר ,להגן ולהילחם על
המדינה שלנו .הייתה התרגשות גדולה ורצון לצאת לקרב ,לא
לברוח אלא להחזיר כפליים.
למרות שכבר ידעתי שאני שריד אחרון למשפחת נוימן
(4
משפחות עם ילדים) ושאני עלול להיהרג או להיפצע קשה
בזמן המלחמה ,היה לי ברור שגם עליי לצאת להילחם למען
224
הקמת המדינה .גויסתי לגדוד 233של עמק הירדן שמפקדו
היה "ז'ורה" (גיורא שנאן) מקיבוץ אפיקים ,גבר נמוך וחזק
שלא ידע פחד מהו.
מפקד הפלוגה שלי היה לוי ,גם הוא מאפיקים ומפקד
המחלקה היה חיים צוץ מטבריה שהיה ידוע כלוחם 'קפפ' טוב
וכנהנתן שנסע כל לילה לישון בבית במיטתו .המ"כ היה
עמנואל פרג ומ"כ נוסף במחלקה היה עוזי ,שניהם מבית זרע.
המחלקה שלנו נקראה 'קומנדו' והיינו מצוידים בחרבות,
סכינים וכובעי פלדה עגולים .את הפקודות בעברית כבר
הספקנו ללמוד ,עשינו אימוני ריצה מהקיבוץ לאשדות יעקב
וחזרה ,למדנו שירים בעברית ,תרגלנו חסימות ושמרנו
בלילות בוואדי בירה (נחל תבור כיום) ,על מנת לעצור את
הברחת הסחורות שהיו שם מירדן לארץ.
באחת החסימות חברי ,מנשה פוגל ,איבד את הרובה .חיפשנו
אותו באותו יום ומספר פעמים לאחר מכן אך לא מצאנו .רק
כעבור 23שנה המ"כ ,עמנואל פרג ,מצא את הרובה רקוב
וחלוד .מתברר כי עמנואל חיפש לאורך 23השנים את הרובה
מכיוון שחרה לו שמישהו מהכיתה שלו איבד רובה.
במהלך מלחמת השחרור השתתפתי בשלושה קרבות :בצמח,
בג'יב יוסף שבגליל התחתון ובסוסיתא .בצמח שמרתי על
224
הקרנטינה יחד עם יעקב לוגר ,חברי מהקבוצה .הקרנטינה
(תחנת הסגר) הייתה שטח מגודר בו השאירו את בעלי החיים
שעברו בין מדינות למשך מספר ימים כדי לוודא שאינם חולים
ומסוכנים .מסביב היו בתים מחימר .כאשר הסורים התקיפו
את צמח ,התחלנו לירות לעברם יחד עם החיילים האחרים
עד שנגמרו לנו הכדורים .פגז של תותח סורי עבר אותנו,
התפוצץ מאחורינו והתמלאנו באבק .קיבלנו פקודה לסגת
ורצנו יחד לכיוון משטרת צמח ,שם התאספו די הרבה אנשים
שנסוגו מהאזור .לאחר מכן יצאנו מבניין המשטרה לחצר.
יעקב לוגר התעכב בחצר ואילו אני המשכתי ללכת .לפתע,
התפוצצה פצצה ונהרגו מספר אנשים ,ביניהם יעקב לוגר.
יעקב ,שריד מחנות ההשמדה ,לא הספיק להכיר ,לראות
ולאהוב את המדינה ולהקים משפחה.
226
יעקב לוגר
(מתוך אתר "יזכור")
באחד הלילות בעת שהייתי בשמירה ,שמעתי רעש של
שרשראות טנקים אולם לא ראיתי דבר .הערתי את המ"כ
ואמרתי לו בעברית עילגת" :אני אתה שמעת טנקים ...אני
אתה שמעת טנקים ."...המ"כ שידע כי המדובר בטרקטורים
ובמשאיות שנוסעים לאלומות ופורייה בלי אורות וחוזרים עם
אורות דלוקים כדי לבלבל את האויב כאילו מגיעה עזרה,
הרגיע אותי ואמר כי הכל בסדר.
221
שמירה על תחנת המים ברובט
עם התקדמות הצבא הסורי לעברנו ,המשכתי בנסיגה עם
כוחותינו הנסוגים מצמח לדגניה א' ,שם נעצרנו .שני מפקדים
228
עמדו עם תת מקלע סטן ולא נתנו לנו להמשיך להתרחק .הם
אמרו 'אף אחד לא בורח ולא נסוג יותר .ללכת לשמור'.
הוצבתי באחת העמדות לכיוון ירדן וחיכיתי לפקודות .לא ידענו
שבינתיים הגיע תותח 'נפוליונצ'יק' להר ליד אלומות ומשם,
מתנדב לא יהודי מחו"ל( ,בתשלום ) ירה מספר פגזים לעבר
צמח ,מה שגרם לחיילים הסורים לסגת.
ג'יב יוסף היה כפר גדול מוקף הרים .יום אחד ,קיבלנו פקודה
להגיע לכפר מהר על מנת לעזור למחלקה שהותקפה על ידי
ערבים .הגענו למקום והתחלנו לירות עליהם עד שברחו.
לאחר שסיימנו ,אחד מחיילינו התיישב על אבן והרגיש
שמשהו דוקר בישבנו .הוא נגע וראה דם .התברר שבעת
הלחימה פגעו בו מספר כדורים בישבן אך הוא לא שם לב.
בקיבוץ אפיקים ,ישנתי בצריף עץ קרוב לדלת
בין עצי
האקליפטוס .לילה אחד ,לקחו אותי ועוד בחור לטבריה שם
עלינו על סירה יחד עם עוד מספר חיילים עד לעין גב (לא היה
אז כביש לעין גב) .הביאו אותנו לעזור לחברים בקיבוץ
בשמירות כיוון שהם היו עייפים מלחימה של 24שעות רצוף
מול הסורים שהתקיפו את עין גב .אנחנו שמרנו בלילות
והחברים לחמו ועבדו במשך היום.
223
בחלוף מספר ימים לשהותי בעין גב הופיעה שם המחלקה
שלי במטרה לכבוש את סוסיתא .מאוד שמחתי לראותם.
בערב ,הכינו את הכיתה שלי לכבוש את סוסיתא ,לפני
שתיכנס ההפוגה (בזמן הלחימה היו הפוגות בינינו לבין
הערבים בתיווך צד שלישי .מטרת ההפוגות הייתה הוצאת
פצועים מהשטח והצטיידות במזון) .אנשי הכיתה שלי נחשבו
לוחמים טובים ולכן בחרו בנו לכיבוש סוסיתא .רצינו לכבוש
את סוסיתא לפני ההפוגה ,מכיוון שהיא קרובה מאוד לעין גב
וע"י כיבושה ניתן היה להרחיק את הסורים עד לרמת הגולן.
223
רשימת החיילים שהשתתפו בקרב על סוסיתא
בכיתה היה חייל שקראנו לו "דוד הפולני" שהחל לרעוד מפחד
כאשר שמע שיוצאים לקרב והמפקדים הבינו שצריך להחליף
אותו .אני התנדבתי להחליף אותו כי רציתי להיות עם הכיתה
שלי ולא להישאר בעין גב להמשך השמירות.
222
לפנות בוקר ,לפני הקרב ,הסבירו לנו לאן אנו הולכים ולאיזו
מטרה אך לא מעבר לכך .בין סוסיתא א' לסוסיתא ב' היה ואדי
עמוק ולאחריו עליה תלולה מאוד ואני ,שהייתי די חלש ועייף
אחרי שנשארתי ער במשך 24שעות ,כמעט הידרדרתי
למטה .למזלי ,היה מישהו מאחוריי שעצר אותי .עלינו בדרך
לכיוון סוריה ובעצם הגענו לסוסיתא מכיוון סוריה על מנת
להפתיע את הסורים שחשבו שחבריהם מגיעים.
בכיתה שלנו היה בחור חזק -אורי ההונגרי ,שירה פגז "פיאט"
שהרעיש מאוד למדרון צד אחד של סוסיתא ולאחר מכן הוא
עבר לצד השני של הוואדי וירה פגז נוסף .נכנסנו לתוך
סוסיתא והתחלנו לירות -כיתה אחת מצד אחד וכיתה אחת
מהצד השני .אף אחד לא ירה עלינו ,החיילים הסורים פשוט
ברחו דרך הוואדיות שהיו בשני הצדדים של סוסיתא.
לאחר זמן מה החלו הפגזות מכיוון סוריה ואז ניתנה הפקודה
להתכנס כולם יחד ,שתי הכיתות ,בתוך מערה .כאשר
התכנסנו ,גילינו שחסר לנו חייל .התחלנו לחפש אחריו אך לא
מצאנו אותו .רק בבוקר ,בין הפגזה להפגזה ,מצאנו אותו
באחד הבורות של סוסיתא ,בריא ושלם למעט מספר שריטות
מהנפילה לבור .ההפגזות נמשכו עד כניסת ההפוגה ואז יצאנו
222
מחוץ למערה .בזמן ההפוגה באו מעיתון הצבא לצלם אותנו
בתוך המערה.
כאשר החליפו אותנו בשמירה על סוסיתא ,רצנו מהר לרחוץ
בכנרת .בחור אחד ,ששמו מנשה ,ירה מספר כדורים לעבר
העופות שהיו במים ומאיר'קה ,אחד המפקדים של עין גב,
אמר לו שיש לו מזל שהוא לא עוצר אותו על בזבוז כדורים
ושהוא מוותר לו רק בזכות זה שהשתתף בקרב על סוסיתא.
223
בסוסיתא
בסוסיתא היו זבובים ויתושים שעקצו אותנו .מהם חטפתי את
וירוס קדחת המערות (קור וחום קיצוניים לסירוגין) .היו לי
224
שלוש התקפות של המחלה במהלכן לקחו אותי לבתי חולים
בטבריה ובצריפין וכך סיימתי את מלחמת השחרור.
בזמן שהייתי מאושפז ,הגדוד שלי הפך יחד עם גדוד נוסף
לגדוד 22בחטיבת גולני ,שהשתתף בקרב על כיבוש ושחרור
אילת .חיילי חטיבת גולני ירדו לאילת דרך הערבה ויחידות
פלמ"ח נגב ירדו דרך מצפה רמון -שניהם התחרו מי יגיע
ראשון לאילת ("אום רשרש") בה היו 3חושות בלבד והצבא
המצרי כשהיה עובר שם כל מספר חודשים היה לן בהן .בן
גוריון מאוד רצה לכבוש את המקום לפני ההפוגה הסופית של
המלחמה ,כדי שתהיה לישראל דריסת רגל בים סוף ,והיא אכן
נכבשה בשנת .2343
224
אותות הלחימה של חיים
226
השירות הצבאי הסדיר
עם תום המלחמה ,כאשר הבראתי ,התייצבתי במטה החטיבה
בג'וליס וביקשתי שישבצו אותי לעבודה במוסך כדי שאלמד
מקצוע לפני השחרור .הייתי לבד בארץ והיה עליי למצוא דרך
להתפרנס .הגעתי לאחד המפקדים ששאל אותי מה אני יודע
לעשות וסיפרתי "בלוף" שאבי וסבי עסקו במכונאות .שלחו
אותי לסדנת מכונאות .קיבל אותי חייל בשם חיים נוביץ'
ממושב מרחביה ,הוא דיבר איתי קצת ביידיש וקצת בעברית
וגם לו סיפרתי את אותו הסיפור .הוא שמח ולקח אותי יחד
לתקן קומנדקר (רכב גדול) .כאשר היה מתחת לרכב ,ביקש
ממני מפתח שוודי מארגז הכלים אך לא ידעתי מה זה .אמרתי
לו שאני יודע מה זה רק בגרמנית ושיאמר לי בגרמנית .הוא
הראה לי לאיזה מפתח התכוון ולאחר מכן ביקש ממני פלאייר
אך גם את זה לא ידעתי .החלטתי לספר לו את האמת
ואמרתי לו שאני לא יודע כלום ועליי ללמוד מקצוע לפני
השחרור מהצבא -נהג או מכונאי .חיים הבין את המצב והלך
למנהל העבודה ,אדם בשם מאיר מזרחי ,יליד טבריה ,אשר
לקח אותי תחת חסותו .מאיר הסביר לי לאט לאט על כל
הכלים ועד היום אני מודה לו וחושב עליו.
המשכתי לעבוד וללמוד בסדנה והייתי מבסוט ,עד שחיילי
חטיבת גולני עזבו את ג'וליס וחזרו לגליל .הגעתי לסדנה
221
במחנה כורדני ,ליד קריית חיים ,שם המשכתי בעבודתי.
לרס"ר הסדנה היה משהו נגדי והוא היה מתעלל בי קצת עד
שיום אחד התרגזתי עליו ,לקחתי מפתח ,זרקתי עליו ופגעתי.
לקחו אותי למשפט ובתור עונש העבירו אותי ממחנה כורדני
למוסך במחנה "כפר ילדים" ,מול בית חולים "העמק" .במוסך
הזה הסתדרתי טוב ופגשתי את אוסקר קליין ,חברי
מצ'כוסלובקיה שעלה יחד אתי לארץ.
מפקד המחנה היה דוד שכנר ,יקה קפדן אך גם אדם רגיש
וטוב לב (אמנצ') .לדוגמא ,כשהוא ראה שבשבתות וחגים
ישנם מספר חיילים שלא יוצאים מהמחנה ,כיוון לא היו להם
משפחות או שהמשפחות שלהם חיו באוהלים במעברות וגם
כשבאו לבקרן לא היה להם מה לאכול ואיפה לישון ,לכן הם
חוזרים למחנה ,הוא דאג להביא טבח כדי שיהיו ארוחות שישי
ושבת כמו בבית .המטבח של שבת התפרסם כל כך שקצינים
באזור הצפון היו מדי פעם מגיעים לאכול בו.
כאשר הגיע הערב ולא היה מה לעשות במחנה ,דאג שכנר
להביא לנו מורה לריקודי עם והזמין תלמידות-אחיות מבי"ח
העמק יחד עם המאמא שלהן לבוא לרקוד אתנו .זה היה ערב
נהדר ומיוחד ואחריו ,המאמא של האחיות הייתה מזמינה
אותנו לבוא לבית הספר לאחיות ללמוד לרקוד ריקודים
228
סלוניים .שם למדתי גם אני לרקוד ,ועד היום אני אוהב ונוהג
לרקוד!
באותו הזמן הגיעה לסדנה קבוצה מיוגוסלביה אשר מיד עם
ההגעה לארץ התגייסו חבריה לצבא .טומי לפיד היה אחד
מהם ,ועבד כחשמלאי .לאחר שעות העבודה ,כמה חיילים
לקחו קומנדקר ונסעו לבקר את בנות הקבוצה היוגוסלבית
שגרו בקיבוץ עין דור ,מרחק של 8-23קילומטרים .בדרך ,הם
שקעו בבוץ וכל הלילה ניסו לחלץ את הרכב אך לא הצליחו.
בבוקר הגיע אחד החיילים לסדנה והעיר את הגרריסט .דוד
שכנר ,המפקד ,התעורר ,שאל לפשר העניין וסיפרו לו מה
קרה .הוא עלה על הגרר ונסע לחלץ את הקומנדקאר עם
היוגוסלבים .לאחר מכן ,פחדו מה יעשה שכנר ,אך שום דבר
לא קרה .כאשר שאלו אותו למה לא עשה דבר ,הוא אמר
שהבחורים האלה לא יודעים עברית ,התגעגעו לבחורות
מהמדינה שלהם ורק רצו לראות אותן קצת ולדבר בשפתם.
בסדנה היה מופיע לעיתים יהודי נמוך וקירח בשנות החמישים
לחייו בשם יוליק ,מקיבוץ מזרע .הוא היה מתיישב בין
היוגוסלבים ובינינו ומספר סיפורים על הקיבוץ ועל ארץ ישראל
ובין הסיפורים הדריך אותנו גם במכונאות .יוליק הגיע מספר
פעמים ויום אחד שאלתי אותו למה הוא עושה את זה במקום
223
להיות בבית .הוא ענה שהוא מוכרח לתת משהו מעצמו לשתי
קבוצות אנשים שצריכות עזרה :לצעירים שחושבים שיודעים
הכול אך למעשה לא יודעים ,ולמבוגרים שחושבים שהם עדיין
יודעים הכול אך בעצם כבר שכחו .זכרתי את דבריו ותמיד
הייתה בי רגישות והרבה סבלנות לקשישים וילדים במקרים
שונים ביומיום .לדוגמא ,כאשר קשישה הייתה חוצה את
הכביש ,הייתי אני הולך בקצב שלה ולא עוקף אותה כדי
שתחצה בבטחה .וכך גם כאשר ילדים חוצים במעבר החציה.
רק פעם אחת במהלך שירותי הצבאי הועמדתי לדין .ב'כפר
הילדים' היה נוהג לא כתוב שחייל שמצליח לתקן את הרכב
עד הערב ,יכול לנהוג עד הכניסה לעפולה או עד הכניסה
לקיבוץ דברת .זה היה סוג של עידוד לעבוד בשעות נוספות,
עד שהרכב יהיה מתוקן .פעם אחת ,חרגתי מהתחום המקובל
ונכנסתי עם הרכב הצבאי לתוך העיר עפולה .נתפסתי
ונשפטתי לשבעה ימי מאסר פתוח בפיקוד הצפון בנצרת .כמו
כן דויד שכנר המפקד איפשר לנו להשתחרר יותר מוקדם
מהמחנה וללכת לחפור בורות עבור חברת חשמל ליד מחנה
עמוס ולהרויח קצת כסף.
בסיום השירות הסדיר ,הציע לי שכנר לחתום קבע על מנת
לחסוך כסף וללמוד את המקצוע טוב יותר .הסכמתי ונשארתי
233
בקבע במשך שנה ובתמורה קיבלתי מקום מגורים ,אוכל
וביגוד דבר שאפשר לי לחסוך כסף.
בזמן שירותי הצבאי הגיע דוד יוסקה לארץ יחד עם יצחק
ושרה ואסתר ילדיו והשתכן במעברה ליד קריית מוצקין .פעם
נסעתי אליו לביקור ביום שבת והלכנו לבית הכנסת .הוא כיבד
אותי וקנה לי עלייה לתורה .עליתי לתורה אך לא ידעתי לומר
את הברכות בעל פה .חזרתי בכל פעם אחר מספר מילים
שאמרו לי ועד היום אני מצטער על הבושה שגרמתי לו .לאחר
מכן ,לא היה חג בו לא הייתי עובר אצלו עם משפחתי ומברך
לשלום וחג שמח .לימים יצחק ושרה הקימו משפחות משלהם
ושרה היא אמו של האלוף במיל' וחבר הכנסת אלעזר שטרן.
השחרור מהצבא והמגורים בעפולה
השחרור מהצבא יצר אצלי מצב חדש בו בפעם הראשונה מאז
שהכרתי את עצמי ,היה עליי לדאוג לעצמי ולקבל החלטות.
בתור נער הייתי אצל הדוד יוסקה ,במחנות ,אמרו לי תמיד מה
לעשות ,לאחר מכן הצטרפתי לעלייה ב' בה המדריכים הנחו
אותי ובהמשך היה הצבא בו פיקדו עליי .הרגשתי צורך
להתייעץ עם מישהו קרוב .מדי פעם מצאתי את עצמי שוכב
במיטה ,ותוהה ,יודע שהגיע הזמן שאקבל החלטות להמשך
232
חיי אך לא מצליח לקבל אותן לבדי ולא היה אף אחד סביב
שאוכל להתייעץ אתו ושיוכל לעזור לי.
בסופו של דבר עשיתי חשבון פשוט .שבזמן השירות הספקתי
להכיר אנשים ומקומות בעפולה והסביבה ולכן ,החלטתי
להישאר בעפולה וחיפשתי עבודה במקצועות שלמדתי כנהג
או כמכונאי .מצאתי עבודה כנהג עובד צה"ל ונתנו לי להמשיך
לגור בתוך המחנה של חיל ההנדסה בו שירתי ,כך שלא הייתי
צריך לשלם שכר דירה .הייתי נהג של רב סרן מוסא שהעביר
אותי מחטיבת גולני לחיל ההנדסה ואני זוכר אותו כאדם נחמד
אשר סבל מכאבי גב .הסעתי אותו כל יום מהבית שלו ,בגבעת
עדה לבסיס וחזרה .בנוסף ,עבדתי בסלילה והכשרת הדרך
מכביש הסחנה לגלבוע .הסעתי את המהנדסים לשטח( ,שם
ישבתי ,תיקנתי גרביים) ,נסעתי להביא מים וחיכיתי עד
שיסיימו לעבוד .בזמן שחיכיתי למדתי גם עברית .כל פעם
למדתי לקרוא ולכתוב מספר משפטים מחוברות דקות
שנקראו ' 'book jonsוכללו בעיקר סיפורים על קאובויים.
כשנתקלתי במילה שלא הבנתי ,הייתי שואל מה משמעותה
בערב את החברים ה"צברים" שלי מעפולה .בעיקר את
רובל'ה פלק שהסביר לי בסבלנות .בנוסף לכך קראתי את
העיתון 'עומר' שהודפס עם ניקוד.
232
כדורגל בעפולה 6496
חברי אוסקר קליין ואני ,קנינו בשותפות ,בכסף שחסכנו
משירות הקבע שלנו ,משאית שיכולה להוביל למעלה ממשקל
4טון ושנקראה אינדיאנה .אוסקר המשיך לעבוד כאזרח עובד
צה"ל ואילו אני התחלתי לעבוד עם המשאית .מדי יום הובלתי
בלוקים מעפולה לבית שאן .בגלל חוסר ניסיון לא בדקנו את
המשאית מספיק טוב לפני שקנינו אותה וכנראה ש"סידרו"
אותנו .כדי להתניע את המשאית בבוקר ,היה עליי להעמיד
אותה ליד בית חולים "העמק" ולהתניע אותה תוך כדי
הידרדרות בירידה .המנוע שרף המון שמן .היה לי הסכם לא
כתוב עם הסדנה כך שבזמן שהם החליפו שמן לרכב הצבאי,
233
נתנו לי את השמן המשומש בשביל המשאית .מוכר המשאית
סיפר לנו שאם נוביל בלוקים לבית שאן ,נוכל לקבל אישור
מהממשלה לקנייה של צמיגים טובים בזול (בגלל שהובלת
הבלוקים שימשה לבניית בתים בבית שאן) .מתברר שאותו
אדם לא אמר לנו את האמת -הוא מכר לנו משאית במצב לא
טוב ,לא קיבלנו אישור לצמיגים חדשים ובסופו של דבר מכרנו
את המשאית והפסדנו את רוב הכסף שחסכנו בעמל רב .כל
החברים צחקו עלינו על איך ש"נדפקנו".
המשאית של חיים
החבר היחיד שהגיב בצורה שונה היה שלמה רוטשילד שאמר
לנו 'כבר קניתם? שילמתם? בהצלחה '.אחרי שנים הסביר
לנו שאם היינו שואלים אותו לפני הקנייה ,הוא לא היה ממליץ
234
לקנות את הרכב ,אבל בגלל שכבר קנינו ואין דרך חזרה (לכן
אין טעם להרגיש רע) ,כדאי שננסה ליהנות ולהצליח עם מה
שיש .למדתי את הגישה הזאת משלמה וכך אני נוהג עד היום.
שלמה היה בחור גבוה ובלונדיני עם עיניים כחולות שהתייתם
מאביו בגיל צעיר ותמך במשפחתו .הוא היה אדם טוב ,ראש
משפחה למופת וחבר שהערכתי ולמדתי ממנו הרבה.
עבדתי עם המשאית כשנה בטרם המכירה ואחר כך נרשמתי
בלשכת העבודה וקיבלתי עבודה בדואר בעפולה בתור נהג
עם רכב חדש .שכרתי חדר בעפולה ,בצריף של משפחת הלוי
עם מקלחת ושירותים בחצר .לאחר כחודש באו הממונים עליי
ואמרו לי שהם מצטערים אך עליהם לתת את העבודה שלי
ליהודי מעיראק שגר במעברה ולו הורים ומשפחה עם שמונה
ילדים שעליו לפרנס .מאוד כעסתי ,הרי גם אני צריך לחיות
ולהתקיים! כשנרגעתי ,הבנתי שבאמת חשוב יותר שתהיה לו
עבודה כיוון שעליו לפרנס אנשים רבים.
קיבלתי עבודה מהסוכנות כנהג טנדר במעברת 'זרעין' ,ליד
קיבוץ יזרעאל ,שהייתה במרחק 4-6ק"מ מעפולה .במעברה
שכנו עולים מכורדיסטן .הייתי צריך לישון שם ולעמוד לרשות
אנשי המעברה :להביא רופא כשצריך ,לקחת יולדת לבית
החולים ,להסיע את המורים מעפולה לשם ובחזרה ולאסוף
234
מדי בוקר נשים מעין חרוד ,מגבע וכפר יחזקאל שינחו את
האימהות הצעירות כיצד לטפל בילדים ולשמור על ההיגיינה.
זו הייתה עבודה טובה אך המשכתי לשלם שכר דירה על
הצריף בעפולה (למרות שלא לנתי בו) כדי לשמור עליו.
בכפר יחזקאל הייתה אישה שהתנדבה לעזור במעברת 'זרעין'
וכל בוקר הכינה לי שתי פרוסות לחם שאפתה ,מרוחות חמאה
ועטופות בצורה יפה .בזמנו בארץ הייתה תקופת הצנע והיה
קשה למצוא חמאה ושמנת .עד היום אני זוכר את פרוסות
הלחם שהאישה הזאת הכינה.
בזמנים בהם הייתי פנוי במעברה ,המשכתי להיפגש עם
"הרווקייה" בעפולה .יום אחד ,לקראת הערב ,אספנו כמה
בנות מבית החולים וכמה בנים ,ביניהם רובל'ה פאלק
ואבשלום קדשאי ממושב מרחביה ,ועברנו בדרך ליד השדות.
אבשלום אמר לי פתאום לעצור ולהביא כמה אבטיחים
מהמקשה שליד הכביש .אמרתי לו שאני מפחד שיתפסו אותנו
ושאני לא רוצה שיקרה לנו משהו .אבשלום לא הקשיב לי,
הלך ואסף מספר אבטיחים .כשחזר ,שאלתי אותו 'לא
פחדת?' והוא ענה לי' :לא ,זה המקשה שלי'.
יום אחד הודיעו לי מהסוכנות שעליי לרדת למעברת ירוחם
בנגב ולהחליף נהג .בהתחלה קצת כעסתי .למה לא לוקחים
236
נהג שגר קרוב יותר? אחר כך שמחתי על ההזדמנות להכיר
אזור נוסף בארץ .ארזתי מעט ציוד וירדתי למעברת ירוחם
למשך חודש ימים ,שם ביצעתי את אותן העבודות שעשיתי
בזרעין .יום אחד ,הודיעו שבונים צריף לבן גוריון בשדה בוקר.
לקחתי את הטנדר עם המורים ונסענו לשדה בוקר לראות את
הצריף .ראינו שהניחו בין לוחות העץ של הצריף מתכת בתוך
הקיר בכדי שכדורים לא יחדרו אותו.
בזמן שהותי בירוחם הכרתי קצת את הנגב ואת באר שבע,
ביקרתי במכתש הקטן ושמעתי סיפורים על האזור .עד היום,
כלקח וכמחשבה ,אני תמיד לוקח מצב נתון ודואג לראות את
הצד הטוב שלו ולא נאחז בחלק הפחות טוב.
לאחר שחזרתי לזרעין ,מנהל לשכת העבודה נהג לנסוע איתי
לקיבוצים בכדי לחפש בהם עבודה בשביל אנשי המעברות.
כך ,כחלק מהעבודה ,הכרתי גם את העמקים.
231
עבודה במעברות 6496-6491
איני זוכר למה הפסקתי לעבוד במעברה בזרעין .היה לי שם
טוב ,אך חזרתי לעפולה ,לצריף שלי והתחלתי לעבוד במפעל
חקלאי אצל מר קיסילוק ,בתור נהג טנדר .בעיקר הייתי מסיע
את אברהם קיסילוק ,לקיבוצים ומושבים שונים .לבן שלו קראו
'בנצ'יק' והיו לו ידיים טובות אך מי שניהל את המפעל הייתה
האמא של המשפחה .עבדתי איתם די הרבה זמן ונהניתי
מהעבודה מכיוון שנסעתי להרבה מקומות והכרתי אנשים
רבים.
בין החברים שהכרתי בעפולה ובעמק היה "שולה" (שלום)
ימפולסקי ממושב מרחביה ודרכו הכרתי את אחותו ,ינקה,
שהייתה תלמידת בית ספר לאחיות בבית חולים 'העמק'.
התחברנו לחבורה וינקה הייתה ונשארה ידידה טובה שלי
איתה יכולתי לדבר על הכול .היינו מבלים הרבה עם האחיות
בבית החולים .ינקה הפליאה אותי בשמחת חייה והמרץ שהיה
238
לה .היא אהבה לרקוד וכך גם אני עד היום .הייתה בינינו
חברות אמת ,היינו יוצאים יחד למסיבות ואירועים שונים והיה
בינינו הסכם -כל אחד חופשי להכיר ולהתחיל עם מי שרוצה.
הייתי מגיע הרבה לביתה ואימה תמיד הכינה דברים טובים
לאכול לפני שהיינו יוצאים לבלות .בסוף כל בילוי ,הייתי דואג
להחזיר אותה הביתה .ינקה הכירה קיבוצניק בשם יושקו נוינר
מקיבוץ עין השופט וכאשר הקשר ביניהם התחיל להיות רציני,
היא ביקשה ממני להסיע אותה אליו לקיבוץ ,להכיר את החבר
שלה ולהתרשם ממנו .הם התחתנו ועברו לגור במושב
מרחביה .כיום הם גמלאים ואנחנו נפגשים מידי פעם.
גם עם אבשלום קדשאי נמשך הקשר עד היום .אבשלום הוא
פלאח ,חקלאי ,וכשהיה לו זמן הוא חרש וקצר גם לשכנים
הערבים בכפרים הסמוכים .דרכו הכרתי גם כפרים ואנשים
ערביים.
חבר טוב נוסף שלי הוא שמחה בן דוד (סיומה) .בזמני ,הוא
היה מנהל סניף וסדרן בסניף אגד בעפולה ,ולמרות שהיה
מבוגר ממני באחת עשרה שנים ,הוא היה לי כמו חבר ויועץ
בוגר ,אדם שאפשר לדבר ולהתייעץ איתו בכל נושא.
233
עבודה בכביש גלבוע 6491
243
אישור מלשכת העבודה 6499
242
החברות באגד
בשנת ,2343-2344הוציאו חלק מחבריי בעפולה רישיון
לאוטובוס והחלו לעבוד בתחום והתקבלו כחברים ב'אגד'.
בעקבותיהם החלטתי גם אני לעשות רישיון לאוטובוס
והתחלתי לעבוד כשכיר ב'אגד' .גרתי בעפולה ועבודתי כללה
גם החלפה של נהגים בקיבוצים של עמק יזרעאל ועמק בית
שאן אשר יצאו לחופשה.
בעפולה 6491
יום אחד ,תפס אותי יענקלה גור מקיבוץ מסילות ,שהיה חבר
בהנהלת אגד מטעם הקיבוצים ,ואמר לי 'מה איתך בחור
צעיר? למה אתה לא נכנס (כחבר אגד)?' עניתי לו שאין לי
242
מספיק כסף וכי אין לי ממי לקחת הלוואה כי גם חבריי שנכנסו
לאגד לקחו הלוואות .יענקלה שאל אותי כמה חסר לי ואמרתי
לו שחסרות לי אלף לירות .הוא שאל אותי 'אם אצליח לסדר
בהנהלה שיתנו לך הלוואה מוגדלת ,תוכל לעמוד בזה?'
אמרתי לו שאשתדל .יענקלה סידר את העניין ואכן קיבלתי
הלוואה נוספת של אלף לירות.
עם אוטובוס אגד בדרך למצדה 6491
במשך כחצי שנה רעבתי לאוכל (באותה תקופה לא קיבלתי
משכורת בגלל ההלוואה ש'אגד' נתנה לי עוד לפני כן) ,אך
למזלי שלחו אותי להחליף נהגים בקיבוצים וכך יצא שמוקדם
בבוקר הייתי אוכל ארוחת בוקר מוקדם יחד עם עובדי הפלחה
(השדות) 2 :פרוסות לחם עם ריבה וכוס תה ,בערב הייתי
243
אוכל שם ארוחת מלאות .לפעמים לקחתי מעט כסף מתיק
העבודה של 'אגד' על מנת לקנות לחמנייה.
לימים ,כשיצאתי לפנסיה מ'אגד' ,ביקשתי מאשתי שתכין עוגה
יפה וטובה ,קניתי בקבוק ויסקי גדול וספר היסטוריה של
העמק ,לקחתי שני חברים ,את איציק סונינזון מחיפה ואת
מנהל סניף 'אגד' בעפולה ,שמחה בן דוד (סיומה) ונסענו יחד
לקיבוץ מסילות לומר ליענקלה תודה רבה על כך שעזר לי
להיכנס ל'אגד' .אחרי 34שנים שנהניתי ולמדתי רבות יצאתי
גם אני לגמלאות.
הימים הקשים ביותר בעפולה היו בשבתות וחגים .בצבא
ביליתי בשבתות וחגים עם אנשים חסרי משפחות נוספים
כמוני אך כעת הייתי רווק ,ללא משפחה ולא הייתי מוכן ללכת
להזמנות של אנשים שהרגשתי שמרחמים עליי .הייתי שוכב
במיטה באותן פעמים וחושב למה המצב הזה מגיע לי.
הבדידות הייתה קשה מאוד בעיקר בשבתות וחגים ,ימים
בהם המשפחה מתכנסת יחד .התנחמתי בכך שהייתי אוחז
באנדרטה הקטנה שהכין קרוב משפחתי ועליה שמות אחיי
והוריי .הייתי מדבר אליהם ופורק קצת מכל אותם רגשות
שאגרתי לאורך הזמן .לפעמים ,כשהבדידות הייתה קשה
מנשוא ,הייתי נוסע לקריות לבקר את דוד יוסקה אשר למרות
244
היותו דתי ,לא העיר לי אף פעם על כך שהגעתי עם רכב
בשבת .הייתי חונה רחוק מביתו והולך משם ברגל .דודה רוז'י
הייתה מגישה צלחת אוכל מכל טוב בטעם של הבית מפעם.
היה לי חבר טוב בשם רובל'ה פאלק ,אשר ניסה לעזור לי
מבלי שאשים לב לכך .מדי פעם היה מעמיד פנים ואומר
"שכחתי משהו בבית" ,וגורם לכך שניסע לביתו במושב
מרחביה לפני היציאה לבילוי .כאשר היינו מגיעים לביתו ,אמו
הייתה מגישה לנו ארוחה .אשתי ,שמכירה את הסיפור הזה,
הייתה מזמינה מדי פעם רופאים מבית החולים בו עבדה שלא
הייתה להם משפחה בארץ ,כדי שיסעדו איתנו בשבתות
וחגים.
בהיותי נהג צעיר וחדש באגד ,עלה לאוטובוס שלי כרטיסן
בשם מנחם ויינברג לשם ביקורת .בחיוך גדול אמר 'שלום',
ואני עניתי בנימוס 'שלום' .לאחר מספר שבועות הוא עלה שוב
לאוטובוס ,ושוב אמר לי בחיוך גדול 'שלום' ועוד פעם אני עונה
לו 'שלום' מנומס .באחת ההפסקות במשרד ,סיפר מנחם
לחברים שלו איך 'האיש הזה חיים אייזנר הוא בן זונה .אני
אישית לקחתי אותו לבית החולים כשהוא היה כבר חצי מת,
והוא לא מכיר אותי .חוץ מזה עזרנו אחד לשני הרבה מאוד
244
במחנות ,אז איך הוא כבר שכח אותי? מה הוא חושב את
עצמו ,מתנהג כך בגלל שהוא כבר חבר אגד ואני עוד שכיר?'.
עברו מספר שבועות או חודשים ומנחם עלה שוב לאוטובוס
שלי ,לבוש חולצה עם שרוול קצר .ראיתי מספר על היד שלו,
והנה הוא קרוב למספר שלי .התחלתי לשאול שאלות :מתי,
איפה היית .רק אז נפל לו האסימון שפשוט לא זכרתי אותו.
אולי בגלל שהייתי ללא הכרה בבית החולים בעיר לינץ
שבאוסטריה אחרי המחנות למשך זמן מסוים .כמובן
שהקשרים חודשו ,ואנחנו שומרים על קשר כל השנים ,כל
אחד מספר את סיפורו ועל המפגש שלנו .עד היום אני בקשר
עם משפחתו ובעיקר עם בנו.
נרשמתי לשיכון בעפולה והגרלתי דירה .התחלתי לשלם אט
אט את תשלומי המשכנתא .עדיין הייתי רווק ובדירה שלי היו
מסיבות והתארחו בה חברים מאגד ששלחו אותם לעבוד
בעפולה כתגבור ולא היה להם איפה לישון .נתתי לחברים
אלה ללון אצלי מספר לילות בחינם.
יום אחד הסדרן באגד ביקש ממני לארח שתי תיירות שהיו
צריכות להגיע לאחד הקיבוצים אך האוטובוס האחרון כבר
יצא .שתי התיירות היו יהודיות ולא היה להן מקום ללון .היה
כבר מאוחר והסדרן לא יכול היה להרשות להן ללון בתחנה על
246
אחד הספסלים לכן ביקש ממני שישנו אצלי לילה אחד .לקחתי
את התיירות לביתי ,ובבוקר למחרת הלכתי לעבוד וביקשתי
מהן שיסגרו את הדלת כאשר הן עוזבות ויתנו את המפתח
לשכנים ממול .כאשר חזרתי מהעבודה ,גיליתי להפתעתי
שלא זו בלבד שהן לא עזבו את הדירה ,אלא גם עשו בה בלגן
גדול מאוד .הן רוקנו את המקרר ,לכלכו את הדירה,
האמבטיה הייתה מלאה בבגדים מלוכלכים ואפילו קפה לא
נשאר .כעסתי עליהן מאוד והן אמרו בתגובה שלא היה להן
איפה לעשות כביסה ,לכן עשו אותה בתוך האמבטיה שלי.
בנוסף ,הן ביקשו להישאר עוד לילה אחד ואני הסכמתי אך
אמרתי להן במילים קשות שיעזבו למחרת בבוקר את הדירה.
לאחר אירוע זה התחלתי לחשוב פעמיים למי לתת ללון אצלי
בבית.
בחורות לא היו חסרות לי שם (הייתי בעל דירה וחבר 'אגד',
מה שהיה מאוד נחשב בזמנו) וגם שידכו לי לא מעט ,אך שום
קשר לא החזיק מעמד .חברי ,שמחה בן דוד ,ייעץ לי' :תעזוב
את עפולה כי פה אתה לא תמצא חתונה .כל בחורה לא
מספיק טובה לך -זאת עם שיער קצר מדי ,זאת שמנה ,זאת
רזה ,זאת גבוהה ,זאת נמוכה ...והרי אתה כבר מעל גיל !33
הגיע הזמן שתעבור למקום אחר ושתקים משפחה .ואכן,
241
בשנת 2362עזבתי את עפולה ועברתי לחיפה כי החברים
הטובים שלי ציקה ודדי עברו לחיפה.
הקמת בית בחיפה
מכרתי את הדירה שלי בעפולה והתחלתי לחפש דירה
בחיפה .החברים שלי דדי וציקה עזרו לי לחפש דירה ותמיד
דאגו שהדירה תהא קרובה למרכז (לגן ,לבית ספר ,למרכזי
קניות) .היינו עוברים רחובות שלמים עד שמצאנו את דירת
החלומות.
גם בחיפה אירחתי לכמה שבועות את חוה ושרי
עם שתי תינוקות בדירה שלי הם חזרו מהודו יותר מוקדם (הם
היו בשליחות מטעם המדינה) והדירה שלהם לא היתה פנויה.
המעבר לחיפה לא היה קל לי מכיוון שהיו לי חברים טובים
בעפולה ,ובעיקר ממושב מרחביה .ה'ייקים' שהתגוררו ברחוב
שלי בחיפה היו המומים כשראו אותי מתהלך יחף בחצר ליד
הבית שלי ואומר שלום לאנשים שאני לא מכיר.
לא הייתי האידאל של נערה חולמת :לא הייתי גבוה ,קצת
מקריח עם משקפיים בלי רכב פרטי .כל מה שנערה צעירה
חולמת לא הייתי ,אבל לא ויתרתי .כעבור מספר שבועות
בחיפה ,כשחזרתי מהעבודה עייף ורצוץ ,פגשתי מכרה הולכת
248
ברחוב עם חברה בשם חיה והתחלנו לדבר .הבנות סיפרו לי
שהן הולכות לקולנוע אחרי יום עבודה קשה בבית חולים
'כרמל' .נפרדתי מהן לשלום ,הלכתי הביתה ,התקלחתי
ושמתי פעמיי לעבר הקולנוע בכדי לחפש אותן .מאותו רגע
ועד היום לא עזבתי את חיה לרגע .מהרגע שראיתי אותה היה
ברור לי שזהו זה! נגמרו החיפושים והיא תהיה אשתי.
חיה גרה בנשר ולא הייתה תחבורה בשבתות ,לכן הייתי הולך
ברגל לבקר אותה ובדרך גם קוטף פרחי שדה בשבילה.
כאשר היחסים בין חייקה וביני נהיו רציניים ההורים שלה
ביקשו לדעת מי אני ,מאין משפחתי ובמה אני עובד .כמובן
שסיפרתי .לאחר מכן אימא של חייקה סיפרה לי קורות
משפחתה .אתאר זאת בקצרה:
כאשר הצבא הגרמני כבש את פולין ב 2333-החלו לאסוף את
היהודים לגטאות .כך גם בעיירה שלהם "יבורניק פולסקי -
("Jawornik Polskiגליציה) ,אב המשפחה חיים זאב (ולולה)
לקח את אשתו נעמי ,את בנו אברהם ואת ביתו חיה בת
השנתיים וברחו ליערות חלק מהזמן הסתתרו אצל הפולנים
במרתפים מתחת לבית וחלק ברפתות מתחת לגג אך רוב
הזמן ביערות.
243
את האוכל סיפק להם פולני תמורת תשלום כול פעם במקום
אחר ביער .הם בישלו רק בלילה על מנת שלא יראו את העשן.
הם הסתובבו ביער רק לפנות בוקר או לפנות ערב לחפש
פירות יער או ירק למאכל.
כאשר הצבא הרוסי הגיע לאזור ,אברהם בן ה 24-הלך
לעיירה לחפש אוכל .הפולנים רצחו אותו .מקום קבורתו לא
ידוע
בנוסף נודע להם שהאח רפאל ושני בניו חזרו לעיירה שלהם
לראות את הבית ואת תחנת הקמח שלהם ,גם הם נרצחו ע"י
הפולנים .אב המשפחה חיים זאב (ו ֵלוֶלֶה) ,נעמי וחייקה עברו
ממקום למקום עד שהגיעו לעיר "פשמישל ,"Przemyśl -
נשארו במקום ופתחו במקום חנות עם שותף .כאשר הרים
חיים זאב שק ,נפל ומת .הוא נקבר בבית הקברות היהודי
במקום.
נעמי לקחה את הבת חייקה והחלו לנוע לכיוון פלסטינה
הם
עברו לאוסטריה למחנה מעבר "אבנזה ,"KZ Ebensee -שם
הכירה את דוד וישר ,גם הוא פליט .הם התחתנו ואת הבת
חייקה אימץ כבת .יחד המשיכו למחנה "אנסבך ,"Ansbach -
שם גם נולד להם בן בשם אריה (לאון).
243
המשיכו לצרפת עלו על אוניה בשם "קסרטה" והגיעו לארץ
לחיפה ב.22.22.48
תחילה שוכנו במעברה שער עליה,
בהמשך במעברה פרדס חנה .אח"כ עברו ל"חווסה" (תל חנן)
בבית ערבי ולשיכון בנשר.
חיה למדה כמה חודשים בכפר "בתיה" ברעננה וחזרה לנשר
ללמוד בבית הספר עממי "א" בחיפה .כתלמידה חרוצה תוך
שנתיים השיגה את בנות גילה.
בגיל 26.4נסעה ללמוד בבית ספר לאחיות בבית חולים קפלן,
לאחר הלימודים חזרה לנשר והתחילה לעבוד בבית חולים
כרמל כאחות וכמנהלת חדר ניתוח עד יציאתה לגמלאות.
ב 28/23/2362-התחתנו באולם "קזינו" בשכונת בת גלים
בחיפה .הייתה זו חתונה ענקית עם הרבה חברים שהגיעו
בשני אוטובוסים מלאים מעפולה .דמיינו לכם את החופה .כל
אחד מבני הזוג נכנס לחופה עם הוריו ואילו אני ,ללא הורים
שילוו אותי .דמעות הציפו את עיניי ומחנק אחז בגרוני.
המחשבה שהוריי לא נמצאים איתי כדי לשמוח בשמחתי
הייתה מאוד קשה .דוד יוסקה ודודה רוז'י ליוו אותי לחופה
במקום הוריי .הם אחזו בידיי והרגישו בקושי שלי .יחד עם
זאת הייתי במרכזו של אירוע מאוד משמח שרבים זוכרים עד
242
היום .קיבלנו מתנות רבות כגון 'סיפולוקס' (מכשיר להכנת
סודה) מכיוון שאז לא היה נהוג להביא כסף .גם משפחות
לחמנוביץ' השכנים שלי מהעיירה ביסטרה השתתפו בשפע
הברכות.
242
חיה וחיים נישאים 6411
בדירה אליה עברנו לגור הייתה לנו מיטת סוכנות ,ספרייה
שהייתה בנויה מקרשים שביניהם לבנים ,וארון גדול שאביה
של חיה הביא לנו כנדוניה .באותה תקופה היינו חייבים הרבה
243
כסף למשכנתא ,לכן עבדנו משמרות ארוכות ולפעמים נפגשנו
רק בתחנת האוטובוס או שהשארנו פתקים אחד לשני בבית.
שנה לאחר מכן ,ב ,2363 -בעת שעבדתי ,אשתי לקחה את
המכונית שכבר הספקנו לרכוש ונסעה לבית החולים ,שם נולד
בננו הבכור -אבי זאב נוי ,על שם אבי ,אברהם ואבי אשתי,
זאב .כאשר הגעתי לבית החולים והחזקתי את בני הבכור,
אחזה בי התרגשות רבה ודמעות שמחה נקוו בעיני .שמחתי
הייתה מהולה בעצב על כך שהוריי אינם בחיים ולא זכו לראות
את נכדם ,לאחוז בו ולהתגאות .חשבתי לעצמי 'מה היו
אומרים?'.
את ברית המילה חגגנו בנוכחות משפחה וחברים קרובים
בבית החולים 'אלישע' על ידי רופא מתנדב .עד גיל חצי שנה
נשארה חיה עם אבי בבית .היה לי חשוב שהיא תהיה איתו
בבית ,שכאשר אחזור מיום עבודה ארוך ,אוכל לשמוע ממנה
מה שלומו ומה הוא עשה היום ,ולא ממטפלת .לאחר חצי
השנה הראשונה ,חיה חזרה לעבודתה והמשכנו את נוהל
המשמרות בטיפול באבי .הכנסנו אותו למעון והיינו מוציאים
אותו ממנו לחילופין.
244
הברית של אבי
בהמשך ,נולדו לנו עוד שני ילדים :רחל בשנת 2364ובועז
בשנת .2363ההתרגשות הייתה גדולה בכל אחת מהלידות.
244
אשתי הג'דאית (חברמנית) לקחה את האוטו בזמן שאני
נשארתי בבית עם הילד/ילדים ונסעה ללדת לבדה בבית
החולים "רוטשילד" .ועל זה אומרים "אשת חיל מי ימצא ,בטח
בה לב בעלה ושלל לא יחסר .רבות בנות עשו חיל ואת עלית
על כולן" .אני ,חיים ,מצאתי את חייקה ,היא שותפה בכירה
להקמת המשפחה ,ניהולה ,גידול הילדים וחינוכם .הם גדלו
כילדים רגילים ,כמו ילדי הוותיקים ,בלי שידברו על השואה,
על הסבל שעברתי והמספר על היד .כאשר הילדים שאלו מהו
המספר על היד ,עניתי כי זהו מספר טלפון סודי שאסור לי
לשכוח .לנכדיי אני כבר לא יכול לספר את זה כי הם כבר
יודעים שאנשים רעים עשו לזיידה – סבא ,משהו לא טוב.
246
חיה וחיים עם הנכדים 1002
היו זמנים שלא ראיתי את הילדים כי עבדתי במשמרות .יצאתי
מוקדם בבוקר לעבודה כשהילדים עדיין ישנים ,חוזר מאוחר
בלילה לאחר שהם כבר נרדמו .חייקה אשתי הייתה לוקחת
אותם אליי לאוטובוס למספר נסיעות על מנת שאראה אותם
קצת .אבל היה לי טוב וזה מה שחשוב .בפעם הראשונה
הרגשתי מה זה בית .מגיל 22לא היה לי בית אמיתי .חייקה
נתנה לי להרגיש מה זה בית .ובית זה דבר נפלא.
241
דרכי המקצועית
היה לי צורך רב להרחיב את אופקיי .כשמצבנו הכספי
השתפר ,לקחתי קורסים בנושאי כלכלה וניהול .והשתלמתי
כמורה דרך.
את קורס מורי הדרך התחלתי ב 2312-וסיימתי כעבור שנה.
חששתי מאוד מפני קורס זה .רוב התלמידים היו סטודנטים
ומורות ולעומתם -מי אני ,שלמדתי 4כיתות בלבד? סף
ההתחלה שלי היה נמוך .אמרתי לעצמי שפשוט אעבוד קשה
יותר ובסופו של דבר אצליח .למזלי ,אהבתי לקרוא היסטוריה
וגיאוגרפיה והכרתי את הארץ קצת יותר מהאחרים בזכות
עבודתי בקווי האוטובוס הבינעירוניים.
248
תמונת משתתפים בבית הספר לתיירות 6426
הלימודים היו אחרי שעות העבודה וקיבלתי עזרה גדולה
מאשתי שתמכה בי באותה עת וטיפלה בכל ענייני הבית תוך
בקשה מהילדים להיות בשקט כי אבא לומד .לפני כל בחינה
לקחתי יום חופש מהעבודה ולמדתי עם שתי מורות ושני חברי
אגד מהקורס ,בבית של אחד מאתנו .למדתי הרבה והצלחתי
לא רע .כעבור שנתיים-שלוש ,ביקשתי ונשלחתי ללמוד ניהול
משרד נסיעות וגם את הלימודים הללו עברתי בהצלחה.
בתקופת מלחמת יום הכיפורים ,ב ,32.22.2313-נערכו
בחירות ארציות וחברי אגד שהיו אמורים לארגן את ההסעות
243
לבחירות היו במילואים .שמעון רודיק ,מזכיר אגד באזור
הצפון ,פנה אליי ואל חברי ,אלי הוכוולד ,שנבצע את התפקיד
הזה במקומם וזאת לאחר שכל מי שפנו אליו לפנינו קיבל
רגליים קרות לאחר ששמעו כל מה שצריך לבצע .העבודה
כללה פיזור קלפיות בבתי ספר וגנים בכל אזור חיפה ,הקריות,
טירת הכרמל ודליית אל-כרמל ועוספיא .בבוקר הבחירות היה
צריך להביא את כל ועדות הקלפי למקומן בשכונות ולהסיע
במשך היום אנשי מפלגות לסיורים כמשקיפים בוועדות.
בערב ,לאחר ספירת הקולות ,היה עלינו לאסוף ולהסיע את
חברי הקלפי ואת הקלפיות עצמן הבאנו למחסנים באזור מרכז
הארץ .עבודה זו הייתה מתחילה בדרך כלל כחודשיים לפני
הבחירות ,אך לנו נשאר רק חודש לביצועה .על מנת לבצע את
העבודה ,מינינו סדרני עבודה לכל שכונה ואזור .הקצבנו להם
מוניות והם היו אחראים לכל ההסעות ,האיסוף והפיזור,
באותה שכונה.
בסופו של דבר הצלחנו ואף יותר מכך .ביום הבחירות
העובדים בעכו נקלעו למצוקה וביקשו מאתנו לעזור להם גם
שם ,וכמובן שהסכמנו .שמעון רודיק בא אלינו לאחר הבחירות
והודה לנו על העבודה הטובה וכך גם חברי ועדת הקלפי.
בבחירות הבאות שהיו ,כבר ביקשו מאגד שישחררו אותנו
לטובת ביצוע אותו התפקיד שוב.
263
רוב הזמן הייתי סדרן בסניף אחוזה של אגד שהיה סניף גדול.
תעודת הוקרה מאגד 6421
בסוף שנות ה– 83מוניתי לתפקיד המנהל האדמיניסטרטיבי
של בית הספר לנהגי אוטובוסים .היו לי שתי פקידות שכל
262
אחת מהן עשתה עבודה מסוימת וכל אחת לא ידעה את
עבודת השנייה .היו עיכובים בהכשרת נהגים חדשים ,בעיקר
בני חברים .ההורים לחצו לקבל את הצעירים כחברי אגד.
הבנתי שמצב זה בעייתי כי אם אחת הפקידות חסרה ,כל
העסק נופל .אמרתי לשתי הפקידות שעליהן להכיר את שתי
העבודות .פקידה אחת סירבה .קראתי לה למשרדי ואמרתי
לה שאם תגיד לי שוב לא ,אחזיר אותה למשרד כוח אדם.
נוצר בלגן די גדול ,לכן התייעצתי עם איש ארגון ותכנון בשם
דרור ויחד עשינו תכנית עבודה .תוך שבוע העניינים הסתדרו
וכולנו ידענו את כל העבודה.
אחד הסיפורים המיוחדים בעת עבודתי בתפקיד זה ,היה
כאשר ברכה ,אחת הנהגות הטובות ,המקצועיות והחברמניות
בקורס נהגות מל"ח באגד ,הלכה לעשות טסט .היא נכשלה
שוב ושוב ולא הבנתי למה זה קורה ,בגלל שהיא הייתה נהגת
מצוינת .התייעצתי עם אשתי מה לעשות והיא הציעה לי לתת
לה סוכרזית כ"תרופה" שתעזור לה .באתי לברכה לפני הטסט
החוזר והצעתי לה את הגלולה כתרופה שתעזור לה להירגע
קצת ולא להילחץ .הרעיון הצליח .ברכה עברה את הטסט
ולאחר מכן באה אלינו עם בעלה והביאה הרבה אוכל טוב כדי
לחגוג את האירוע .גילינו לה את מה שעשינו וצחקנו יחד.
262
בשנת ,2383כשעבדתי בבית הספר לנהגים של אגד ,הגיעו
לארץ אוטובוסים חדשים מתוצרת מרצדס ,והנהגים מכל
הארץ היו צריכים לעבור קורס כדי ללמוד ולהכיר את
המכשירים והשעונים ולהתחיל לעבוד בקווים אלא שהיו רק
מעט מורי נהיגה שידעו ללמד זאת מהר הם היו עסוקים
בהדרכת נהגים חדשים .האוטובוסים החדשים עמדו בחניה
ולא נסעו עליהם .היות ומדובר היה בקורס פנימי ולא
ממשלתי ,הצעתי למזכיר פנים שכל סניף ישלח לקורס נהגים
ותיקים והם ילמדו בעצמם ,יחזרו לסניפים וידריכו את נהגי
הסניף שלהם במה שלמדו בקורס .ואכן כך היה.
מבית הספר לנהגים ,עברתי להיות סגן מנהל כוח אדם באזור
צפון והעבודה שם הייתה מורכבת .היה עליי לדאוג לאספקת
ביגוד ,להתעסק בימי חופשה ומחלה ולהתמודד עם החברים
הרבים שדחקו להכניס את הבנים שלהם לאגד .הדבר נבע
מכך שבראשית שנות ה 83הייתה אינפלציה גבוהה מאוד,
והמניה של אגד עלתה מאוד מידי יום .למדתי להכיר אנשים
לחוצים וכיצד להתמודד איתם.
כעבור שנתיים עברתי למלא תפקיד במחלקת התיור של 'אגד'
בבת גלים בחיפה .עד שהגעתי לתפקיד ,מורות בתי הספר
היו בוחרות מסלולי טיולים .אחד הפקידים במחלקה סיפר לי
263
שהמורה של הבת שלו לקחה את הכיתה לטיול שנתי זהה
לטיול של השנה שעברה( .המורות התחלפו) והסיפור הזה
נתן לי רעיון .יחד עם מורי דרך של אגד תיור תכננו מסלולים
שונים בארץ שמותאמים לכל שכבת גיל ושיווקנו אותם לבתי
ספר בתור תכנית רב שנתית שתמנע חזרה על אותם טיולים.
יתר על כן ,בגלל האינפלציה הגבוהה ,הצענו לאסוף ולשלם
לנו את הכסף בתחילת שנת הלימודים וכך להימנע מתוספת
המדד עד למועד הטיול .התוכנית מאוד מצאה חן בעיני בתי
הספר והיא נמכרה בבתי הספר בכל אזור הצפון ,בין חדרה
למטולה ,כמו לחמניות חמות.
לא היו לנו מספיק אוטובוסים ומספיק מדריכים בכדי לעמוד
בדרישה הרבה ולכן שכרנו מורי דרך נוספים מהחברה להגנת
הטבע .חברת אגד הקציבה לנו אוטובוסים מחודשים נוספים
ועדיין נאלצנו לדחות חלק מהלקוחות .עליי לציין שקיבלתי
הרבה עזרה ממרכז רכב צפון (בודי -בודילבסקי) על מנת
לבצע את כל הנסיעות ,הן ברכב קטן לנסיעות לבתי הספר והן
באוטובוסים לטיולים.
מחלקה נוספת שהקמתי היא של טיולי גמלאים .באותה
תקופה נפתחו לראשונה מועדוני גמלאים והם הגיעו אלינו על
מנת להתייעץ לאן כדאי לטייל .זה העלה לי רעיון :במקום
264
שהגמלאים יכתתו רגליהם ויגיעו עד אלינו ,לבת גלים ,אני
אגיע אליהם ואשווק להם חבילות טיולים .הצעתי את הרעיון
לבוס שלי ,בני אדמוני שהיה ידוע כאדם הפתוח לקבל הצעות
וקיבלתי ממנו את ברכת הדרך .הייתי מגיע למועדוני גמלאים
ואומר להם" :אתם הוותיקים שבניתם את הארץ ,עבדתם
קשה כל השנים בבניה ,בחקלאות ,בסלילת כבישים כל אחד
בפינה שלו ,ולא ראיתם את כל הארץ .עכשיו יש לכם
הזדמנות לצאת ולראות את כל מכלול העשייה שלכם".
היוזמה הזו הצליחה כל כך שפתחו לי משרד בהדר הכרמל
עם פקידה שתתעסק בעבודת הניירת .בהתחלה מכרתי
טיולים חד יומיים בלבד .אחר כך שילבתי גם ארוחות בחדרי
האוכל של הקיבוצים ובהמשך זה התפתח אפילו לטיולים בני
יומיים עם לינה בבתי מלון .מועדוני הגמלאים היו כל כך
מרוצים מהשירות שלי שבזכות המלצתם קיבלתי בשנת
2381תעודת עובד מצטיין מאת מזכיר ההסתדרות ,ישראל
קיסר ושר התיירות דאז ,אברהם שריר וחייקה אשתי ואני
נסענו לירושלים לקבל את התעודה.
264
עובד מצטיין בתיירות 6491
מלבד זאת עסקתי בשנים אלה בהסעה והדרכה של תיירים
ונתתי הרצאות בידיעת הארץ לנהגי רכב ציבורי באגד
ובחברות פרטיות.
לאורך כל השנים עבדתי בקיץ בקייטנת אגד כמדריך ולאחר
מכן כמנהל הקייטנה .עד היום ,אנשים שהיו בזמנו ילדים
בקייטנה זוכרים ומזכירים לי את המשחקים והתחרויות
שארגנו בשוויצריה הקטנה שעל הכרמל ,את הפיקניקים,
ומשחקים שונים שארגנו בעצמנו.
266
בקייטנה 6429
קייטנת צמרת האורן 6421-1
בקייטנה בסחנה
261
חברים טובים באמצע הדרך
שמעון רודיק הוא אחד מחבריי הטובים שהכרתי כשהיה פקח
באגד .בהמשך הוא התמנה גם למזכיר הפנים של אגד צפון
וסגן ראש העיר חיפה ומזכיר מרכז הקואופרציה בחיפה וצפון
המדינה .הוא איש יקר וטוב לב שהיה לצדי בזמן שהייתי צריך
עזרה.
כשנשלחתי ב 2344-לעבוד כמחליף נהגים בעמק בית שאן,
העבודה החלה ב 4:33-בבוקר עד 23:33בבוקר ולאחר מכן
המשיכה העבודה מ 26:33-עד ,28:33מכיוון שלא היה אפשר
לעבוד בחום הגדול ,בחוות "שמואל" שם עסקו בגידול כותנה
בפעם הראשונה בארץ .שמעון רודיק היה בא לבדוק אם
הנהגים מתייצבים בזמן מדי יום .הוא מספר שכל פעם שהיה
בא לבדוק ,היה רואה אותי לומד או קורא ומצאתי חן בעיניו.
יום אחד ,קיבלתי מכתב פיטורים בנימוק שאיני שומע טוב.
הראיתי את המכתב לשמעון ובתגובה הוא שאל אותי אם אני
שומע ,אמרתי 'בוודאי' ,שאל האם אהיה מוכן להיבדק אצל
שני רופאים מומחים על חשבוני' ,בוודאי' אמרתי .נשלחתי
להיבדק אצל רופא מומחה לאף-אוזן-גרון בחיפה ורופא
מומחה נוסף בטבריה .שני הרופאים קבעו כי שמיעתי טובה.
הראיתי לשמעון את שתי הבדיקות ואז והוא אמר לי 'אני
אטפל בזה' וכך היה .הזמינו אותי לוועדת פיקוח ,אבל לא
268
לקחו אנשי ועדה פיקוח מצפון הארץ אלא מדרומה ,על מנת
שלא יהיו בוועדה אנשים שאני מכיר .סיפרתי את הסיפור
בפניהם ואז שאלו את הרופא האם לפי תוצאות שני המומחים
אני שומע או לא .דוקטור ריינר אמר 'אבל הייתה לו תאונה'
(התהפכתי עם אוטובוס מלא אנשים במעברת זרעין על ידי
קיבוץ יזרעאל) .שאלו אותו שוב" :האם לפי שתי הבדיקות הוא
שומע או לא?" ושוב הדוקטור התחיל לומר "אבל הייתה
לו ."...קטעו אותו ושאלו 'אתה מומחה לתאונות או לבעיות
רפואיות?' בסופו של דבר הרופא אישר ששמיעתי תקינה וכך
המשכתי את עבודתי באגד .שמעון הוא האיש מאחורי
הקלעים שעזר לי להמשיך בעבודתי.
מקרה נוסף בו שמעון רודיק עזר לי מאוד היה בשנות ה13-
המוקדמות .ניגשתי למזכיר הפנים ,דוד לרנר ,וביקשתי
להיכנס לקורס מורי דרך .שלחו אותי לבדיקת טי"ל שמטרתה
לקבוע את התאמתי לתפקיד מדריך .במבחני טי"ל ישבתי יחד
עם שלושה נבחנים נוספים בשולחן והבוחן נתן לנו נושא עליו
היינו צריכים לדבר .הרמתי אצבע וחיכיתי כמו ילד טוב
שהשאר יסיימו לדבר ואוכל להתבטא .לא הצלחתי להשחיל
מילה ולכן ,בסופו של דבר ,קיבלתי הערכה לא טובה.
כשחזרתי מהבדיקה אמרו לי שיש טובים ממני( .חבריי רמזו
לי שלא התקבלתי בגלל שהייתי באופוזיציה בתוך אגד).
263
הלקח שלמדתי מאותה בחינה היה שלפעמים עליי להידחף
כדי שישמעו אותי .עד היום ,בזמן ויכוחים ב"פרלמנט" עם
חבריי ,באופן אוטומטי אני מרים אצבע כאשר אני רוצה
להתבטא .נראה שהחינוך מהבית נשאר בעורקיי.
אחרי זמן מה התחלף השלטון באגד ושמעון רודיק נהיה
מזכיר אגד בצפון במקום לרנר .חידשתי את בקשתי ללכת
לקורס מורי הדרך ושוב שלחו אותי לבדיקת הטי"ל אך הפעם
התנהגתי כמו כולם ונכנסתי לדברי אחרים .לאחר מכן היה לי
ראיון כניסה לקורס בו ישבה ועדה ושאלה אותי שאלות .לאחר
שתי שאלות ,אחת בהיסטוריה ואחת בגיאוגרפיה ,הודיעו לי
שהתקבלתי.
גם אחרי ששמעון ואני יצאנו לפנסיה ,המשכנו לשמור על
קשרי חברות וכאשר היינו צריכים לנסוע לביקורים משותפים,
הייתי אוסף אותו והיינו נוסעים יחד .הוא מה שנקרא "אדם
טוב באמצע הדרך".
אחרונים והחשובים ביותר הם חבריי הטובים ביותר שרכשתי
עוד בשנות ה 43-המוקדמות צ'יקה ודדי גבאי .צ'יקה הייתה
תלמידה בבית הספר לאחיות בבית חולים "העמק" .הייתי
פוגש את האחיות פעם בחודש במועדון ריקודים סלוניים
213
וצ'יקה לימדה אותי לרקוד .דדי גבאי בן מושב מרחביה היה
אז חברה והפך לבעלה .דדי וצ'יקה הם בשבילי כמו אח ואחות
שליוו אותי לכל אורך השנים .זמן קצר אחרי שדדי וצ'יקה
עברו לחיפה ,עברתי גם אני .כאשר חיפשתי דירה ,הם באו
יחד איתי לחיפושים.
דדי וצ'יקה היו הסנדקים של בנינו הבכור ומידי שנה ביום
העצמאות היינו מתארחים אצלם .דדי אומר שחג העצמאות
הוא החג היחיד שעשינו במו ידינו ולכן הוא חוגג אותו מכל
הלב .היינו חיילים במלחמת השחרור ולכן אנחנו חוגגים מכל
הלב.
דדי וצ'יקה בברית של בננו הבכור
212
דדי גבאי היה לצדי בהרבה מקרים .כבן מושב מרחביה היה
לדדי ידע בגידולים שונים בטבע ובנוסף היה לו גם ידע בתנ"ך
כך שבמסגרת קורס מורי דרך התייעצתי אתו בקשר לנושאים
אלו והוא עזר לי במתן פירושים לפתגמים שונים בתנ"ך ,כגון :
"יצא המרצע מן השק ,הלך לחפש את החמור ומצא מלוכה,
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" וכ"ו .כאשר חייקה
אשתי ילדה בבית חולים ,צ'יקה הייתה מכינה לנו אוכל והיינו
אוכלים אצלם.
הקשר עם צ'יקה ודדי הוא קשר מיוחד וחזק מאוד והוא
ממשיך עד עצם היום הזה.
212
מילואים – מספר סיפורים מיוחדים
את רוב שירות המילואים שלי עשיתי בתפקיד מש"ק רכב
בגדוד של חיל הנדסה ברמת הגולן .תפקידו של הגדוד שלנו
היה לבנות ביצורים ולהוציא מוקשים מאזור עין גב וצפונה .עם
הזמן ,גילו המפקדים מפיקוד הצפון שהרס"ר ,גדליה קשת,
ואני ,יודעים להוביל שיירות ,והטילו עלינו לעשות זאת.
פעם נקרא גדליה בבהילות להתייצב בפיקוד בהר כנען .נאמר
לו כי עליו להעביר גשר מפורק על גבי שנים עשר
סמיטריילרים מסיני לחאן ארנבא שברמת הגולן .גדליה התנה
את ביצוע המשימה בכך שיגייסו גם אותי לעשות אותה ביחד
אתו .וכך גויסתי גם אני .נתנו לנו טנדר עם "דאבל קאבינה"
ונהג ,כמה קרטונים (של חמישיות) לדרך אוכל לנו ולנהגים,
ואמרו לנו להתייצב למחרת בסיני .נסענו כל הלילה תוך כדי
החלפות בנהיגה ולמחרת בבוקר הגענו לגדוד התובלה בסיני
וביקשנו את שנים עשר הסמיטריילרים .מפקד הגדוד היה בני
אדמוני -חבר אגד שחיבבתי מאוד .בני הורה מיד לטבח
להכין לנו ארוחת בוקר ,ואמר לנו ללכת לישון עד אשר יעמיסו
את הציוד על הסמיטריילרים .לקראת הצהריים התחלנו
להתארגן לחזרה צפונה.
213
כאשר גדליה אסף את הנהגים והדריך אותם לקראת הנסיעה,
באו אליו חלקם עם בקשות שונות כגון לבקר את משפחה
בדרך .גדליה הסכים אך קבע שעה ומקום בהם נפגשנו ועלינו
יחד לרמת הגולן .אף אחד מהפיקוד לא האמין שתוך זמן קצר
כל כך הסמיטריילרים עם הגשר יעמדו ברמת הגולן אך כך
היה .לגדליה קשת היתה גישה ודיבור טוב עם הנהגים והם
נשמעו לו.
לאחר מכן ,המשכנו לשרת בפיקוד בהובלת שיירות והובלנו
ציוד מלבנון למקומות שונים בארץ .במלחמת סיני ,בעת
שהייתי במילואים בצפון ,נמשכתי לראות את סיני ,וכך הגעתי
אפילו עד אל-עריש .בשנת ,2344ערב מלחמת סיני ,ירד
הגדוד בו שירתי לאילת בכדי לבצר את ההרים סביבה .בגדוד
היו מלבדי עוד נהגים אך הם היו "נהגים של שבת" כלומר
כאלו שהיה להם רישיון ,אך בעצם היה להם מעט ניסיון
בנהיגה בכלל וברכבי קומנדקר בפרט .המפקדים ידעו שאני
נהג מקצועי עם רישיון לרכב גדול לכן דרשו רק ממני לנסוע
לביצורים וחזרה ולהסיע את החיילים שבנו את הביצורים ואת
המהנדסים להר ,יחד עם חומר בנייה וכלי העבודה.
214
אל עריש 6491
יום אחד ,אמרתי שאני לא רוצה ,שיש מספיק נהגים ושגם הם
ייסעו .מדובר בסירוב פקודה ,לכן נשפטתי וקיבלתי מאסר
שבוע ימים במשטרה הצבאית באילת .עשיתי שם חיים
משוגעים .בכל יום נתנו לי ללכת לים ,קראתי ספר של
סוקרטס על החוף ,נחתי ונהניתי .זה היה מקום בו יכולתי
קצת להתפרע כיוון שאם הייתי עושה דבר כזה ב"אגד" היו
מעיפים אותי לכל הרוחות .כאן ,במילואים ,הייתה אפשרות
למרוד קצת ולעמוד על רצוני בלי לשלם מחיר כבד מדי ובסוף
זה אפילו השתלם(...מפקד הפלוגה שהיה באזרחות מהנדס
בא לבקר אותי ביקש ממני לכמה ימים את הספר).
214
תעודת קורס מש"קי תובלה 6494
216
צו התייצבות למסדר חלוקת "אות סיני" 6492
קנטרה 6412
במהלך מלחמת יום הכיפורים ,שוב הייתי במילואים ושירתי
ברמת הגולן וביקשתי מחברי בודילבסקי ,שהיה טייס
במלחמת השחרור וכעת מרכז רכב של אגד בחיפה ובצפון,
211
לתת לי תעודת נסיעה לסיני כמסיע חיילים ,כדי שאוכל לעבור
את תעלת סואץ .הוא אמר שיש לו תעודה כזו בשבילי אך הוא
מחפש נהג נוסף .כדי להגיע עד סיני ,היה צריך לעשות את
הנסיעה עם שני נהגים .לקחתי חופש מהמילואים ,הגעתי
הביתה ,החלפתי מדים וסיפרתי לאשתי שאני יורד לסיני.
כשהגעתי לאוטובוס גיליתי שאין נהג נוסף .בכל זאת לקחתי
את האוטובוס ונהגתי לבדי עד מעבר לתעלה .צילמתי
והצטלמתי על הגשר עם האוטובוס והחיילים וחזרתי חזרה
לרמת הגולן .למזלי ,כיסא הנהג היה טוב ולא היו לי כאבי גב
אחרי שעות רבות של נהיגה .הרצון העז לראות עוד ,לדעת
ולהבין דבר נוסף ,משך אותי עד לשם.
בסיס הטילים פאיד 6421
218
תעלת סואץ 6429
בשנות ה ,13-באחד משירותי המילואים הפעילים שלי,
נקראתי להיות עוזר קצין הרכב בתרגיל של מפקדי חטיבות
בפיקוד הצפון (משה כרמל היה אז מפקד פיקוד צפון).
המפקדה של התרגיל ישבה ב"-נבי יושע" ,בגליל העליון.
כשהגעתי לשם אמרו לי שעליי להחליף את קצין הרכב
החולה .כך יצא שאני ,מש"ק רכב ,בסך הכול סמל ראשון,
פיקדתי בתרגיל שבו הדרגה הנמוכה ביותר הייתה רב סרן.
213
בין היתר ,ביקשו ממני לארגן טנדר סגור ובו ספסלים ,שולחן
ואורות .נסעתי לחיפה ,לסדנת "בת גלים" לתיקון רכב צבאי.
רוב הרכבים היו פתוחים בלי גגות .אחרי חיפושים רבים
מצאתי " טנדר ויליס" .4X4 ,והכנתי אותו לפי ההוראות.
בנוסף ,מיניתי את אחד הנהגים הוותיקים (אדלר) שיעזור לי
בתור סמל רכב.
בתדרוך שנערך למחרת ישבתי ביניהם ורשמתי את כל
הפרטים :כמה רכבים להקצות לכל אחד והיכן צריך להתייצב.
התדרוך נגמר מאוחר מאוד בלילה ואחריו הלכתי להעיר את
סמל הרכב וביחד התחלנו לחלק את כל הרכבים והנהגים.
בסופו של דבר ,הצלחתי במשימה וזכיתי במכתב הערכה.
אבל הזיכרון הכי מהותי שלי מהתרגיל הזה הוא גילוי יכולות
השתייה המרשימות שהפגינו המפקדים .לתדרוך הביא עימו
כל מפקד חטיבה בקבוק שתיה חריפה ואף בקבוק לא נותר
מלא עד סוף התרגיל .הופתעתי מכך מאוד :גם יהודים יודעים
לשתות? לא רק בצבא הרוסי.
גם לאחר ששוחררתי מהמילואים ,המשכתי להתנדב לשירות
מילואים ברמת הגולן ,יחד עם חברי גדליה קשת ,במשך חמש
שנים נוספות.
283
מתנדב למשמר האזרחי 6424
282
הנסיעות לפולין
אחת מחברותיי בקורס מורי הדרך ,מרים ברית ,שהכירה את
הסיפור שלי ,המליצה לי 'טטה'לה' היא אמרה' ,תיסע עם
משלחות נוער לפולין .גם בגלל שהילדים צריכים לשמוע שם
סיפור בגוף ראשון מאדם שעבר את זה וגם כי לך זה יהיה
טוב -תיפתח ,תתחיל לספר את הסיפור שלך .הילדים
שואלים שאלות ולא ברור להם הכול .ואתה ,עם הניסיון שלך
עם הילדים מהקייטנות של אגד תסתדר איתם'.
כך התחלתי לנסוע עם ילדים מבתי ספר שונים בכל הארץ,
מצפון עד דרום .אני נוסע איתם ,יושב ביניהם ,ומסביר שוב
ושוב את מה שהיה .בבירקנאו אני מספר את הסיפור האישי
שלי-מראה להם את המקומות איך עברתי את הסלקציות של
מלאך המוות ,מנגלה.
282
בנסיעה לפולין
283
עם חסידי אומות העולם1002
בשנת 2322ליוויתי בית ספר עירוני ה בחיפה שבו לומד נכדי
סער שביקש שאבוא .זה היה ,כמובן מסע מרגש במיוחד בגלל
סגירת המעגל.
284
בנסיעה לפולין עם סער 1066
284
סגירת המעגל עם הנכד בבירקנו.
בן דודי יצחק אייזנר גם הוא מתנדב כאיש עדות .הוא מלווה
נוער מקנדה .נדברנו שניפגש ביחד בבירקנו במצעד החיים.
וכך אכן היה .יחד גורשנו .יחד היינו בקרון .יחד עברנו את
286
הסלקציה של מגלה .ושנינו שרדנו והקמנו משפחות בישראל.
המפגש היה דרמתי חיבוקים ונשיקות .לשנינו יצא לצעוק" :עם
ישראל חי!" .האנשים שהיו לידנו התרגשו גם הם קראו איתנו:
"עם ישראל חי!".
פעם אחת ,הודיעו לי שאיש העדות מהדרום שהיה אמור לטוס
חלה וביקשו ממני לבוא במקומו .שאלתי מאיפה הקבוצה
ואמרו לי שהיא כוללת גם כיתה אחת מהישוב הבדואי "שגב
שלום" ,מלווה במנהל בית הספר ושני מורים .רציתי לרכוש
את קירבתי אליהם שירגישו נוח .היה לי ספר סיפורים
ומעשיות של דאוד אל-נטור ,אליהו נוואי ,יהודי עירקי שהיה
ראש עיריית באר שבע ושופט .קראתי את הספר וחיפשתי
סיפור שיעזור לי להתקרב לנערים הבדואים .בהתחלה הם
הסתכלו עליי בחשדנות ,אז אמרתי להם שאני מכיר כמה
סיפורים בדואים:
סיפור ראשון :היה שבט גדול בנגב שלא ברח במלחמת
השחרור .השיח' הגדול (שיח' אל מושייח -שיח' השיח'ים) של
השבט היה אדם מאוד סימפטי שגם אהב הרבה נשים .לפי
הסיפור ,השיח' היה עולה כל בוקר על הסוס האצילי שלו,
רוכב בין האוהלים והעדרים ,עוצר בדרך כדי לשאול ולדבר עם
האנשים .כאשר הגיע לבאר ,ראה נערה יפה ושאל אותה אם
היא מכירה אותו .היא אמרה 'כן' .הוא שאל אם היא רוצה
281
להתחתן איתו ,אמרה 'אתה צריך לשאול את אבא שלי' .שאל
אותה ומי זה אבא שלך? אמרה לו 'אתה ,שיח' אל מושייח'.
כאשר סיפרתי את הסיפור באוטובוס ,הנערים חייכו והצביעו
לכיוון נערה אחת שמתברר שהייתה אחת מנכדותיו של השיח'
הגדול.
אחר כך סיפרתי להם סיפור נוסף :היה נסיך בדואי שהלך
להביא את כלתו משבט אחר .הוא קישט שני סוסים אצילים
ורכב עד לשבט של כלתו .לאחר קבלת פנים ,שתיית קפה
וקבלת מתנות ,עזר הנסיך לכלתו לעלות על הסוסה ויחד הם
רכבו לכיוון השבט של הנסיך .בדרך ,ראתה הסוסה נחש,
נבהלה ,הרימה את רגליה הקדמיות והנסיכה נפלה .הנסיך
עזר לה לעלות חזרה על הסוסה ,ניגש לאוזן הסוסה ואמר לה
'אזהרה ראשונה' .הם ממשיכים לרכב הלאה ושוב ,עבר
ארנב ,הסוסה נבהלה ,הרימה רגליים קדמיות והכלה נפלה.
הנסיך שוב עזר לה לעלות על הסוסה ,ניגש שוב לאוזן ואמר
לה 'אזהרה שנייה' .בפעם השלישית ,כאשר היו קרובים כבר
לשבט שלו ,היו יריות שמחה והסוסה שוב נבהלה והפילה את
הכלה .הנסיך ניגש לסוסה ,הוציא את השברייה (חרב) ,אמר
'אזהרה שלישית' ודקר את הסוסה .הכלה ניגשה לנסיך
288
וצעקה 'מה עשית? למה הרגת את הסוסה?' אז הנסיך פנה
אליה ואמר' :אישה ,אזהרה ראשונה'...
הסיפורים עזרו לשבור את הקרח ביני לבין התלמידים
הבדואים והסיור עימם היה מוצלח.
באחת השבתות של חוג משוטטים של אגד בדרום ,מנהל בית
הספר הבדואי והמורה אירחו אותנו לכוס תה ושמענו על
הכפר שלהם.
283
ביקור בבירקנאו
משואה בבירקנאו
233
בכל סיום מסע לפולין אני אומר לתלמידים' :זכרו את מה
שראיתם ושמעתם ,אבל תחיו את החיים שלכם ,את ההווה,
את הנעורים שלכם .יחד עם זאת ,ספרו לדורות הבאים.
בתהילים ע"ח כתוב" :לא אמות כי אם אחיה ואספר "...ולמה
לספר? למען ידעו דור אחרון -בנים יוולדו ,יקומו ויספרו
לבניהם .אתם העדים לכך שהגרמנים ,האנטישמים ,לא
הצליחו לחסל אותנו .אתם אלה שמחר-מחרתיים מקבלים את
הפיקוד והניהול של המדינה והשמירה עליה ,כי ההורים
מתבגרים .אתם צריכים ,כל אחד במקומו שלו ,לשמור על
המדינה כי אין לנו מדינה אחרת .איפה היו האנשים? המדינות
הנאורות? הפוליטיקאים? הפילוסופים? כל אלה שמדברים
גבוהה גבוהה בשם הצדק והחופש? אנשי הדתות שמדברים
בשם האלוהים ,איפה היה האלוהים שלהם? כולם שתקו,
כולם שתקו .גם אלוהים שלנו'.
232
מצבה מיניאטורית לבני המשפחה שנספו ,שקרוב משפחה מהעיירה
הכין עבורי
232
הוריי ,אברהם בן פייגה-איטה וזאב נוימן ורחל בת נחום ואיטה אייזנר,
היו ילידי 6401ונרצחו בהיותם בני .19נחום היה בן ,61יהודית בת
,69מלכה'לה בת ,4פייגה-איטה בת ,1צבי-מאיר בן ,9זאב-וולוולה בן
שנתיים וחצי.
אני הייתי בן 61במותם ,היחידי ששרדתי.
אני היחידי ששרדתי מכל משפחת נוימן -חמש משפחות עם ילדים.
סיכום
בעת כתיבת שורות אלו אינני יודע מתי ייצא הסיפור שלי
לאור .אשתי ,חייקה ואנוכי נהנים מפירות עמלנו :מהילדים
ומהנכדים שממשיכים את חייהם בצבא ,בלימודים ובעבודה.
לסיום העלאת הזיכרונות אני מבקש להגיד מספר משפטים.
היה לי מזל ששרדתי את מחנות ההשמדה ונשארתי בריא
יחסית .אם כי ,אני גורר איתי זיכרונות לא נעימים וכאבים.
אני מודה למזלי על שהצלחתי להגיע לארץ ישראל אחרי
נדודים במחנות עקורים באירופה ,קפריסין ,עתלית וקבוצת
אלומות שקיבלו אותנו יפה .אני מודה למזלי על שהייתה לי
האפשרות להחזיק ביד נשק במלחמת השחרור ולקחת בה
חלק כלוחם בחטיבת גולני.
233
המזל והגורל הפגישו אותי עם חייקה שהיא אשתי וחברתי.
אישה יפה ,חכמה ,עדינה ובעיקר סבלנית .ביחד הקמנו
משפחה
והבאנו
לעולם
שני
בנים
ובת.
הם
למדו
באוניברסיטאות ,הקימו משפחות וזכינו מהם לנכדים.
כולנו מנסים לתת ולשרת את המדינה הקטנה והיפה ואנחנו
אוהבים אותה ומטיילים בה הרבה .חייקה ,אשתי ,הייתה
קצינה ושירתה בבית חולים שדה .בני הבכור ,אבי ,שירת על
סטי"ל בחיל הים .בתי ,רחל ,הייתה קצינה בבסיס הטירונים
"בזק" גולני .בני בועז שירת כטנקיסט ואני המשכתי לשרת
את המדינה עוד 4שנים נוספות בהתנדבות במילואים בחיל
ההנדסה ,רוב הזמן ברמת הגולן.
חייקה ואני יודעים וזוכרים מה היה כשלא הייתה מדינה.
חייקה עבדה קשה כאחות חדר ניתוח בבית חולים 'כרמל'
בחיפה במשך ימים ולילות ,בשבתות ובחגים .כך גם אנוכי
ב'אגד' .בזכות זאת הסתדרנו וכיום אנו נהנים ביחד מפרות
עמלנו.
רכשתי חברים רבים בעפולה ובעמק יזרעאל ובעיקר במושב
מרחביה .עד היום אני ממשיך לבקר חברים ואני יכול להגיד,
בלי להגזים ,שכאשר אני נכנס למושב מרחביה יש לי מעין
234
הרגשה של חזרה לעיירה ,לשכונה שלי שהייתה ואיננה עוד.
אנשים טובים עם חיוך מקבלים אותי.
אני לא רוצה לציין שמות של אנשים או חברים ,מפחד לשכוח
שמות ,אבל ההרגשה טובה .לצערי ,חלק מהם כבר אינם.
חייקה ואנוכי רכשנו חברים גם בחיפה ואנחנו מבלים יחד
עימם .בנוסף ,אנו מבקרים ונפגשים עם קרובי המשפחה
המעטים שנותרו.
אני מודה לאגודת הסטודנטים ליהודה יצחקי ,לאיריס קליין,
ויעל גליל,
שהעלו את זיכרונותיי על הכתב .ולצבי אפל
שטרח ושסייע בהדרכת הכותבים ובהוצאה לאור.
הפגישה שלא הייתה בקברי אחיי – הדברים שלא
נאמרו
הורים ובני משפחתי היקרים ,באתי להפרד מכם.
הרבה שנים עברו מאותו יום שבת שגירשו אתכם מהבית.
אמא ,אני זוכר שבשבת בבוקר הערת אותנו ,אותי ואת אחי
הקטן מאיר .עם דמעות בעיניים שזה לא היה רגיל אצלך.
כששאלתי אותך למה את בוכה ,אמרת לי שהז’נדרמרים
234
(שוטרים) באו לגרש אותנו מהבית .הם איפשרו לקחת קצת
חפצים אישיים .אבא לא היה בבית ,הוא יצא לטפל בבעלי
החיים והלך לבית הכנסת .יצאתי דרך הדלת האחורית ורצתי
לכפר "סוימי" לדוד יוסקה לספר לו ולבקש עזרה.
לא ראיתי אתכם יותר ,לא נפרדנו ,לא התחבקנו ולא ידעתי
את מקום קבורתכם .ידעתי שרצחו אתכם וכל השנים חשבתי
עליכם.
אבא ,כל פעם שהייתי עובר ליד שדה תירס או שדה תפוחי
אדמה תמיד חשבתי עליך ונזכר איך אתה היית עובד בשדה,
איך חרשת את השדות עם הסוסים.
אמא ,לא שכחתי את הלחמניות החמות שהיינו מקבלים בזמן
שאפית חלות שבת .היו ימים שדמיינתי איך את נראית .הייתי
הולך לשכונות דתיות לראות את הנשים עם המטפחות על
הראש ומדמיין אותך.
נחום אחי הגדול לא שרד ,הוא נרצח במצעד המוות (הבן
הבכור שלכם).
236
אני ,חיימקה ,כפי שקראתם לי שרדתי .היה קשה לשרוד אבל
הצלחתי .עליתי לארץ הקודש "ירושלים" כפי שהתפללתם.
היום קוראים לזה " ישראל" ,מדינת היהודים.
הורים ובני משפחתי ,אני רוצה לספר לכם שהתחתנתי עם
אישה יפה וטובה שקוראים לה חיה .אני וחייקה יחד הקמנו
משפחה .נולדו לנו שני בנים ובת .נתנו לילדים שמות לפי
מסורת סבא על שמכם .אבא ,לבן הבכור קראנו אברהם,
"אבי" על שמך .אמא ,לבת שלנו קראנו רחל" ,רוחלה" כפי
שקראו לך בבית .לבן הצעיר קראנו בועז ע"ש אבא של חייקה.
כולם למדו השכלה גבוהה .יש המשכיות ,לא נמחקתם! יש
לכם נכדים ונינים .לפי המסורת ,אם יש המשכיות אזי אתם
ממשיכים לחיות.
אמא ואבא ,כל מה שעשיתי כל השנים היה לחשוב עליכם .בר
מצווה לא עשיתי ואתם גם לא הייתם לצידי כשהתחתנתי.
עצוב היה לי שאתם לא הובלתם אותי לחופה .כאשר נולדו
הילדים ,הנכדים והנינים שלכם היו לי דמעות של שמחה אך
גם של צער ועצב .שמחה שיש לנו ילדים ועצב כי אתם לא
זכיתם לחבק את הנכדים והנינים שלכם.
231
הורים ובני משפחתי ,זכיתי אחרי הרבה שנים להגיע לאזור
קבורתכם כדי להיפרד מכם ולהגיד קדיש ואל מלא רחמים
כמנהג היהודים.
נוחו בשלום,
הבן שלכם חיים.
לצערי העמוק ,בינתיים ,לפני ההוצאה לאור חייקה הלכה
לעולמה .לזכותה אני מבקש לספר כיצד "דחפה" יחד עם
המשפחה ,את הרעיון שאזכה גם אני לחגוג את הבר מצווה
שלי יחד עם הנכד עומר .ואכן כך היה.
238
נספחים
ליווי קבוצות נוער בפולין
233
233
232
232
233
234
234
236
231
238
233
223
222
תעודות מקצועיות
222
223
224
224
226
221
© Copyright 2024