‫חידושי תורה @‬
‫איסור ריבית בארץ ישראל‬
‫‪NDS‬‬
‫משה שליסל‬
‫נטילת ריבית נאסרה מן התורה בכל מקום ובכל זמן‪ 1.‬התוספתא‬
‫קובעת‪:‬‬
‫הגזלן‪ ,‬ומלוה מעותיו בריבית שעשו תשובה והחזירו גזילן‪...‬‬
‫(שביעית ח‪ ,‬יא)‬
‫לומר לך כי לקיחת ריבית‪ ,‬כמוה כגזילת ממון‪ .‬כשם שגזל ממון יש‬
‫להחזיר לבעליו‪ ,‬אף בריבית כך הוא‪ .‬במקום אחר משווה התלמוד‬
‫לקיחת ריבית לאונאה במכר ולגזילה‪ 2.‬מהשוואה זו מתחזקת ההנחה‬
‫‪1‬ספר החינוך‪ ,‬מצווה שמד‪.‬‬
‫‪"2‬אמר רבא‪ :‬למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית‪ ,‬לאו בגזל‪ ,‬לאו באונאה‪( "...‬בבלי‪ ,‬בבא מציעא סא ע"א)‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫שכשם שאיסורי גזל ואונאה במכר מגדירים מערכת יחסים ממונית תקינה בין פרטים‪ ,‬בלי תלות‬
‫בזמן ובמקום‪ ,‬גם איסור ריבית אינו תלוי מקום‪ ,‬והוא תקף בין בארץ ובין בחוץ לארץ‪.‬‬
‫למרות שמבחינת תוקף איסור נטילת הריבית אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ‪ ,‬ברצוני לבחון‬
‫אם ההתייחסות לאיסור ריבית בארץ ישראל דומה להתייחסות אליו כשהיא מושמת או ניטלת בחוץ‬
‫לארץ‪ .‬האם ניתן למצוא הבדל בין הדיונים ההלכתיים הקשורים באיסור לקיחת ריבית המאפיינים‬
‫את שמירת המצווה בארץ ישראל לבין הדיונים המאפיינים את שמירתה מחוצה לה‪.‬‬
‫איסור ריבית בתורה‬
‫בשלושה מקומות בתורה נזכר איסור ריבית‪:‬‬
‫שימוּ ן ָעלָ יו נֶ ׁ ֶשךְ ‪.‬‬
‫נשה לֹא ְת ִ ׂ‬
‫ִאם ֶּכ ֶסף ַּתלְ וֶ ה ֶאת ַע ִּמי ֶאת ֶה ָענִ י ִע ָּמךְ לֹא ִת ְהיֶ ה ל ֹו ְּכ ׁ ֶ‬
‫(שמות כב‪ ,‬כד)‬
‫וְ כִ י יָ מוּ ךְ ָא ִחיךָ וּ ָמ ָטה יָ ד ֹו ִע ָּמךְ וְ ֶה ֱחזַ ְק ָּת ּבוֹ ֵּגר וְ תו ׁ ָֹשב וָ ַחי ִע ָּמךְ ‪ַ .‬אל ִּת ַּקח ֵמ ִא ּתוֹ נֶ ׁ ֶשךְ וְ ַתרְ ִּבית‬
‫את ֵמ ֱאל ֶֹהיךָ וְ ֵחי ָא ִחיךָ ִע ָּמךְ ‪ֶ .‬את ַּכ ְס ְּפךָ לֹא ִת ֵּתן ל ֹו ְּבנֶ ׁ ֶשךְ וּ ְב ַמרְ ִּבית לֹא ִת ֵּתן ָאכְ לֶ ךָ ‪.‬‬
‫וְ יָ רֵ ָ‬
‫(ויקרא כה‪ ,‬לה־לז)‬
‫לֹא ַת ׁ ִּשיךְ לְ ָא ִחיךָ נֶ ׁ ֶשךְ ֶּכ ֶסף נֶ ׁ ֶשךְ אֹכֶ ל נֶ ׁ ֶשךְ ָּכל ָּד ָבר ֲא ׁ ֶשר יִ ׁ ָּשךְ ‪ .‬לַ ָּנכְ רִ י ַת ׁ ִּשיךְ וּ לְ ָא ִחיךָ לֹא ַת ׁ ִּשיךְ‬
‫לְ ַמ ַען יְ ָברֶ כְ ךָ ה' ֱאל ֶֹהיךָ ְּבכֹל ִמ ׁ ְשלַ ח יָ דֶ ךָ ַעל ָה ָארֶ ץ ֲא ׁ ֶשר ַא ָּתה ָבא ׁ ָש ָּמה לְ רִ ׁ ְש ָּת ּה‪.‬‬
‫(דברים כג‪ ,‬כ־כא)‬
‫למקרא הפסוקים הללו ראוי לציין שני עיקרים במהות איסור ריבית‪:‬‬
‫איסור ריבית כהגנה על החלש‬
‫בשני המקורות הראשונים עומדת במרכזו של האיסור הדאגה לעני והמסכן‪ 3.‬איסור גזל ואונאה‬
‫שהזכרנו למעלה‪ ,‬נאסרו באופן מוחלט‪ ,‬ללא קשר למעמדו של הנפגע‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬איסור נטילת‬
‫ריבית‪ ,‬על פי פשטם של שני המקורות הללו‪ ,‬חל לגבי העני בלבד‪ ,‬והוא נובע מהרצון להגן על‬
‫‪4‬‬
‫החלש‪.‬‬
‫‪3‬ראה תרגום אונקלוס למלה "ימוך" בויקרא‪.‬‬
‫‪4‬אמנם חז"ל כבר למדו שכשהתורה מזכירה עני‪ ,‬אין הכוונה בהכרח שהאיסור מוגבל לעני בלבד‪ :‬את הפסוק "וְ ִאם ִא ׁיש ָענִ י הוּ א לֹא ִתׁ ְש ַּכב ַּב ֲעבֹטוֹ" (דברים‬
‫כד‪ ,‬יב)‪ ,‬דרשו חז"ל בספרי‪" :‬אין לי אלא עני‪ ,‬עשיר מניין? תלמוד לומר 'ואם איש'"‪ .‬אך גם אם נאמר שהאיסור חל על כל אדם‪ ,‬אין זה מוציא את המקרא‬
‫מידי פשוטו הממקד את האיסור בדאגה למסכן‪ ,‬ודרשת חז"ל באה להדגיש שכאשר אדם חב כסף לחברו‪ ,‬לצורך עניין החוב מעמדו הוא מעמד‬
‫של עני ומסכן‪ ,‬וההגנות שתובעת התורה לגבי עני ומסכן חלות גם עליו‪ ,‬אף שבחיים הרגילים אין הוא מוגדר כעני או מסכן‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫ריבית בארץ ישראל‬
‫במאמר זה ברצוני לפתוח את השאלה הזאת לדיון באמצעות לימוד פסוקי התורה האוסרים את‬
‫הריבית‪ ,‬ומתוך השוואת הדיונים ההלכתיים שבתלמוד הירושלמי‪ ,‬הקרוב יותר להווי החיים בארץ‬
‫ישראל‪ ,‬לבין אלו שבתלמוד הבבלי‪ ,‬המשקף את המציאות בגולה‪ .‬מאמר זה הינו רק פתיחה לדיון‬
‫הדורש הרחבה והעמקה נוספת‪.‬‬
‫עם ישראל וארץ ישראל באיסור ריבית‬
‫אם שני המקורות הראשונים הדגישו את יסוד הדאגה לחלשים מתוך עם ישראל (" ֶאת ַע ִּמי ֶאת ֶה ָענִ י‬
‫ִע ָּמךְ "‪ָ ,‬‬
‫"א ִחיךָ ‪...‬וְ ֶה ֱחזַ ְק ָּת ּב ֹו ֵּגר וְ תו ׁ ָֹשב וָ ַחי ִע ָּמךְ ‪ ...‬וְ ֵחי ָא ִחיךָ ִע ָּמךְ ")‪ ,‬המקור השלישי לאיסור ריבית‪ ,‬המופיע‬
‫בספר דברים‪ ,‬מזכיר לא רק את הקשר המיוחד לעם ישראל ("וּ לְ ָא ִחיךָ לֹא ַת ׁ ִּשיךְ ")‪ ,‬אלא גם את ארץ‬
‫חידושי תורה @‬
‫ישראל ("לְ ַמ ַען יְ ָברֶ כְ ךָ ה' ֱאל ֶֹהיךָ ְּבכֹל ִמ ׁ ְשלַ ח יָ ֶדךָ ַעל ָה ָארֶ ץ ֲא ׁ ֶשר ַא ָּתה ָבא ׁ ָש ָּמה לְ רִ ׁ ְש ָּת ּה")‪ .‬על פי הפסוקים הללו‬
‫מבטאת מצווה זו את הקשר ההדוק של עם ישראל בארץ ישראל ומיישמת אותו‪ .‬כפי שכבר ציינו‬
‫למעלה‪ ,‬האיסור על נטילת ריבית נוהגת בארץ ישראל ובחוץ לארץ‪ ,‬אך הכתוב בחר להדגיש את‬
‫ייחודיותה של המצווה הזאת דווקא בתוך קהל ישראל בארץ ישראל‪ .‬מצווה אחרת שבה נמצא‬
‫חיבור דומה של מצווה חברתית ייחודית לעם ישראל המבטיחה ברכה בארץ ישראל‪ ,‬היא שמיטת‬
‫כספים‪ .‬בשמיטת כספים נאמר‪:‬‬
‫ש וַ ֲא ׁ ֶשר יִ ְהיֶ ה לְ ךָ ֶאת ָא ִחיךָ ַּת ׁ ְש ֵמט יָ ֶדךָ ‪ֶ .‬א ֶפס ִּכי לֹא יִ ְהיֶ ה ְּבךָ ֶא ְביוֹן ִּכי ָברֵ ךְ יְ ָברֶ כְ ךָ‬
‫ֶאת ַה ָּנכְ רִ י ִּתגּ ֹ ׂ‬
‫ה' ָּב ָארֶ ץ ֲא ׁ ֶשר ה' ֱאל ֶֹהיךָ נ ֵֹתן לְ ךָ נַ ֲחלָ ה לְ רִ ׁ ְש ָּת ּה‪.‬‬
‫(דברים טו‪ ,‬ד)‬
‫‪NDS‬‬
‫ובהמשך‪:‬‬
‫שךָ וּ ְבכֹל‬
‫נָ תוֹן ִּת ֵּתן לוֹ וְ לֹא יֵ רַ ע לְ ָב ְבךָ ְּב ִת ְּתךָ ל ֹו ִּכי ִּבגְ לַ ל ַה ָּד ָבר ַה ֶּזה יְ ָברֶ כְ ךָ ה' ֱאל ֶֹהיךָ ְּבכָ ל ַמ ֲע ֶ ׂ‬
‫ִמ ׁ ְשלַ ח יָ ֶדךָ ‪.‬‬
‫(דברים טו‪ ,‬י)‬
‫נראה שאין זה מקרי שדווקא בשתי מצוות הקשורות להתנהלות כספית בין אדם לחברו‪ ,‬איסור‬
‫ריבית ושמיטת כספים‪ ,‬מדגישה התורה את חיבור המצווה בין פרטים בעם ישראל (הלוואה בריבית‪:‬‬
‫"לנכרי תשיך"‪ ,‬הלוואה שמיטת כספים‪" :‬את הנכרי תגש") להבטחת ברכת הישיבה בארץ ישראל‪.‬‬
‫מפסוקי התורה נמצינו למדים‪ ,‬שאיסור לקיחת ריבית ושמיטת כספים אינם רק קביעת דפוסי‬
‫הלוואה בין מלווה ללווה מתוך דאגה לפרט החלש‪ .‬למרות ששתי המצוות‪ ,‬ריבית ושמיטת כספים‪,‬‬
‫נוהגות הן בארץ ישראל הן מחוצה לה‪ ,‬מרמזת התורה שייחודי הוא קיומן בארץ ישראל‪ 5.‬ריבית‬
‫ושמיטת כספים הן עקרונות כלכליים שעל פיהם צריך לנהוג ציבור בארץ ישראל‪ .‬שמירה על‬
‫העקרונות הכלכליים הללו היא מוטיב מרכזי בהצלחת ההתיישבות של עם ישראל בארצו‪ 6.‬חריגה‬
‫מעקרונות ריבית ושמיטת כספים פוגעת בעקרונות הכלכליים שעל פיהם צריך לנהוג ציבור בארץ‬
‫ישראל‪.‬‬
‫בהמשך אבקש לדון בדיני החזרת ריבית‪ ,‬כפי שהם מופיעים בתלמוד הירושלמי והבבלי‪ ,‬ומהם‬
‫ננסה ללמוד על מהותו של איסור ריבית בארץ ישראל לעומת איסור זה בגולה‪ .‬נעסוק כאן בשתי‬
‫סוגיות‪:‬‬
‫‪5‬אמנם שמיטת כספים‪ ,‬בניגוד לריבית‪ ,‬נוהגת מן התורה רק כאשר נוהג היובל‪ ,‬אך בשעה שהיא נוהגת‪ ,‬היא חלה גם מחוץ לארץ‪ .‬ראה משנה‬
‫תורה לרמב"ם‪ ,‬שמיטה ויובל פ"ט‪ ,‬וכן ירושלמי‪ ,‬שביעית פ"י ה"ג‪.‬‬
‫‪6‬אוסיף כאן‪ ,‬שלא מקרי הדבר‪ ,‬שאת שתי המצוות החברתיות המיוחדות האלה בחר עם ישראל לאורך הדורות לשמור על ידי הפקעת חיובן‬
‫ פרוזבול בשמיטת כספים‪ ,‬והיתר עיסקא בריבית‪ .‬כנראה‪ ,‬ניתנות מצוות אלו לקיום באופן אקטיבי ככתבן וכלשונן‪ ,‬רק במצב שבו העם‬‫נמצא במצב רוחני מיוחד בארץ ישראל‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫‬
‫•החזרת ריבית שנלקחה שלא כדין‬
‫‬
‫•היתר לקיחת ריבית מבני משפחה‪.‬‬
‫החזרת ריבית‬
‫סוגיה זו של התערבות בית דין בהחזרת ריבית נידונה בתלמוד הבבלי‪:‬‬
‫אמר רבי אלעזר‪ :‬ריבית קצוצה — יוצאה בדיינין‪ ,‬אבק ריבית — אינה יוצאה בדיינין‪ .‬רבי יוחנן‬
‫אמר‪ :‬אפילו ריבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין‪.‬‬
‫(בבא מציעא סא ע"ב)‬
‫רבי יוחנן חולק על תלמידו–חברו רבי אלעזר‪ ,‬וקובע שאין בית הדין נזקקים לגבות מן המלווה אפילו‬
‫ריבית קצוצה‪ ,‬כלומר ריבית שאסורה מן התורה‪ .‬בהמשך מביא התלמוד מספר מובאות שבהן‬
‫מנמקים אמוראים שונים את דעתו של רבי יוחנן‪ ,‬שלפיה אין בית הדין מחייב את המלווה בריבית‬
‫האסורה מן התורה להחזיר את הריבית‪ .‬כל הנימוקים בבבלי מושתתים על עיקרון דומה‪ ,‬הגורס כי‬
‫איסור ריבית אינו ניתן לתיקון על ידי השבת ריבית‪ .‬זאת לעומת איסור גזל‪ ,‬שעליו מציינת התורה‬
‫שניתן לתקנו‪:‬‬
‫וְ ֵה ׁ ִשיב ֶאת ַה ְּגזֵ לָ ה ֲא ׁ ֶשר ָּגזָ ל‪.‬‬
‫(ויקרא ה‪ ,‬כג)‬
‫כך למשל מובא שם בשם רבי יצחק‪:‬‬
‫מאי טעמא דרבי יוחנן‪ ,‬דאמר קרא "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות‬
‫האלה עשה" (יחזקאל יח) — למיתה ניתן ולא להשבון‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬כשם שאי אפשר להשיב את המת לחיים‪ ,‬כך לא ניתן לתקן את מעשה איסור לקיחת‬
‫הריבית על ידי השבת הכסף שנלקח באיסור מן הלווה‪.‬‬
‫‪7‬התוספתא בשביעית קובעת "הגזלן ומלוה מעותיו בריבית שעשו תשובה והחזירו גזילן‪ ,‬כל המקבל מהן — אין רוח חכמים נוחה הימנו"‪ .‬קביעה זו באה לעודד‬
‫את המלווים בריבית לחזור בתשובה כגזלנים‪ ,‬ואינה נובעת ממהות מיוחדת של איסור נטילת ריבית וחובת החזרתה‪.‬‬
‫‪8‬דוגמה נוספת מצינו לגבי דין של פחות משווה פרוטה‪ .‬הירושלמי לומד‪" :‬אין בית דין נזקקין לפחות משווה פרוטה" (קידושין פ"א ה"א)‪ .‬כן פסק‬
‫הרמב"ם‪ ,‬משנה תורה‪ ,‬סנהדרין כ‪ ,‬יא‪.‬‬
‫נוסיף כאן שהקביעה 'הלכה ואין מורין כן'‪ ,‬אינה שייכת לקטיגוריה שבה אנו עוסקים‪ ,‬שכן ענייננו מדבר במקרה שיש בו פסיקת הלכה‪,‬‬
‫ושקיימת ציפייה שהציבור ינהג לאורה‪ ,‬ואף על פי כן אין בית הדין מתערב לטובת הפסיקה‪ .‬לעומת זאת במקרה של 'הלכה ואין מורין כן'‬
‫מחליט בית הדין באופן מוצהר שלא לפסוק‪ ,‬ובהחלטה זו יש משום התערבותו של בית הדין‪ ,‬כדי שהציבור לא ינהג להקל בדין‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫ריבית בארץ ישראל‬
‫ריבית מוחזרת כאשר עבר המלווה על איסור לקיחת ריבית‪ ,‬וגבה כסף ריבית שלא כדין מן הלווה‪.‬‬
‫הדיון בתלמודים נסוב על אודות מידת מחויבותו של המלווה להחזיר את הריבית ללווה‪ .‬נקטנו‬
‫את הביטוי "מידת מחויבותו"‪ ,‬משום שאין ספק שהמלווה מחויב להחזיר את הריבית ללווה‪ ,‬אלא‬
‫שהשאלה היא‪ ,‬כאשר דיון כזה מגיע לפתחו של בית הדין‪ ,‬אם בית הדין יתערב באופן אקטיבי תוך‬
‫הטלת מרותו כדי לחייב את המלווה להחזיר את הריבית‪ ,‬אם לאו‪ 7.‬יש לציין שמצבים משפטיים‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫בהם אין בית הדין מתערב לפסוק את הדין‪ ,‬למרות שקיימת הלכה פסוקה‪ ,‬יוצאי דופן הם‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לפי הבנת הבבלי‪ ,‬אומר ר' יוחנן שבשל חומרתו של איסור לקיחת ריבית אין מקום לבית‬
‫הדין להתערב בהשבתה של ריבית שניטלה שלא כדין‪.‬‬
‫דברי רבי יוחנן‪ ,‬כדרך שנתפרשו בבבלי‪ ,‬נדחו‪ ,‬וההלכה נפסקה כדברי רבי אלעזר‪ .‬הרמב"ם קובע‬
‫שניתן להשיב את הריבית ללווה‪ ,‬מתוך השוואתו של איסור ריבית לאיסור גזל‪ .‬על כן מוטל על בית‬
‫‪9‬‬
‫הדין לגבות את הריבית מן המלווה עבור הלווה‪.‬‬
‫נבחן עתה את דברי הירושלמי על משנת 'איזהו נשך'‪ ,‬המגדירה איסור ריבית‪:‬‬
‫חידושי תורה @‬
‫אמר ר' יינאי‪ :‬זו הוא ריבית שהיא יוצאת בדיינין‪ .‬בעו קומי [=שאלו לפני] ר' יוחנן‪ :‬ריבית מהו‬
‫‪10‬‬
‫שתצא בדיינין? אמר לון [=להם] אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום‪.‬‬
‫(ירושלמי‪ ,‬בבא מציעא פ"ה ה"א)‬
‫‪NDS‬‬
‫הירושלמי מוסב על חלק המשנה הדן באיסור ריבית מן התורה‪ 11.‬רבי ינאי‪ ,‬רבו של רבי יוחנן‪ ,‬קובע‬
‫שבמקרה שהמלווה גבה מן הלווה ריבית האסורה מדין תורה‪ ,‬הריבית יוצאת בדיינים‪ ,‬כלומר בית‬
‫הדין צריך להתערב על מנת לגבות את הריבית מהמלווה ולהחזירה ללווה‪ .‬רבי יוחנן נשאל אותה‬
‫שאלה בבית המדרש ‪ -‬האם ריבית יוצאה בדיינים? כלומר‪ ,‬האם בית הדין אמור להתערב בגביית‬
‫הריבית מן המלווה‪ .‬תשובתו של רבי יוחנן ‪" :‬אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום"‪ ,‬זוקקת‬
‫ביאור‪ :‬ראשית‪ ,‬מי הם גדולי ישראל שעליהם הוא מדבר? שנית‪ ,‬לא ברורה פסיקתו ההלכתית של‬
‫רבי יוחנן מתוך תשובתו‪.‬‬
‫ה'שדה יהושע'‪ 12‬וכן מהר"א מפולדא‪ 13‬פירשו‪ ,‬שגדולי ארץ ישראל הינם עשירי ארץ ישראל‪ 14.‬על‬
‫פי פירושם‪ ,‬רבי יוחנן קובע שאם בית הדין יגבה את כספי הריבית מעשירי ארץ ישראל‪ ,‬יצטרכו‬
‫לגבות את רוב כספם של עשירי ארץ ישראל‪ ,‬שהרי רוב ממונם של העשירים בא להם מאיסור‬
‫ריבית‪ .‬נראה כי הסיבה לדעתו‪ ,‬שלא לגבות בפועל את הריבית מן העשירים‪ ,‬היא הרצון לשמור על‬
‫‪15‬‬
‫איזון כלכלי‪.‬‬
‫‪"9‬אף על פי שהמלווה והלווה עוברין על כל אלו הלאוין‪ ,‬אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון‪ ,‬שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה‪ ,‬שהיא אסורה מן התורה‪ ,‬הרי‬
‫זו יוצאה בדיינין‪ .‬ומוציאין אותה מן המלווה ומחזירין ללווה" (משנה תורה‪ ,‬הלכות מלוה ולוה ד‪ ,‬ג‪ .‬כמו כן כתב הרמב"ם שם‪ ,‬ד‪ ,‬יג‪ ,‬שמחילה בריבית‬
‫מועילה כמו בגזל‪.‬‬
‫‪10‬ציטוט מכתב יד אסקוריאל הנראה המדויק יותר במקרה זה‪.‬‬
‫‪11‬המקרה הראשון המובא במשנה זו‪ ,‬דן באיסור ריבית מן התורה‪ ,‬ואילו המקרה השני מדבר בריבית דרבנן הנובעת מהפרשי שער השוק‪.‬‬
‫הירושלמי מוסב על המקרה הראשון שבמשנה‪ ,‬שכן רק למקרה זה ניתן לייחס את דיון הירושלמי בהוצאת הריבית‪ .‬בנוסף על כך‪ ,‬הבבלי‬
‫המקביל שהובא לעיל‪ ,‬מצטט אף הוא את דברי רבי יוחנן כמתייחסים לריבית קצוצה שהיא מן התורה‪.‬‬
‫‪12‬רבי יהושע בנבנשתי‪ ,‬חי במאה ה–‪ 17‬בטורקיה‪.‬‬
‫‪13‬רבי אליהו מפולדא (רא"ף)‪ ,‬חי בסוף המאה ה–‪ 17‬בגרמניה‪.‬‬
‫‪14‬פרופ' שאול ליברמן בפירושו לנזיקין‪ ,‬שם‪ ,‬מביא דוגמא נוספת לביטוי 'גדולי ארץ ישראל' המופיע במסכת בבא בתרא בירושלמי‪ ,‬שממנה‬
‫ברור יותר שהכוונה לעשירי ארץ ישראל‪.‬‬
‫‪15‬זהו הפירוש המתקבל ביותר בלשון הירושלמי‪ .‬ה'פני משה' לירושלמי (רבי משה מרגלית‪ ,‬חי במאה ה–‪ )18‬מסביר שרבי יוחנן קובע כרבו‪ ,‬רבי‬
‫ינאי‪ ,‬שבית דין גובה את הריבית מן המלווה‪ .‬אולם פירושו של ה'פני משה' אינו ביאור פשט לשונו של הירושלמי‪ ,‬ובמיוחד פירושו לביטוי‬
‫"אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום"‪ ,‬המכוון לפי ה'פני משה' למורי ההוראה שבארץ ישראל‪ .‬על פי פירוש ה'פני משה'‪ ,‬דבריו של רבי‬
‫יוחנן "אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום"‪ ,‬אינם התשובה הישירה לשאלה הנידונה‪ ,‬אם בית דין גובה את הריבית מהמלווה או לא‪ .‬לפי‬
‫פירושו‪ ,‬נדרש השומע את דבריו של רבי יוחנן להסיק את פסיקתו מתוך דבריו‪ ,‬כיון שפסיקתו לגבי השאלה אם בית הדין גובים את הריבית‬
‫אינה נזכרת בתשובתו מפורשות ואינה ברורה מאיליה‪ .‬הראייה לכך היא שה'פני משה' עצמו מסיק בפירושו שני היסקים מנוגדים מתוך‬
‫דבריו של רבי יוחנן‪ .‬מכאן שפירושו של ה'פני משה'‪ ,‬הקובע שעיקר תשובתו של רבי יוחנן חסרה מן הטקסט‪ ,‬ושיש לשערה מן הביטוי "אם‬
‫מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום"‪ ,‬אינה הולמת את פשט לשונו של הירושלמי‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫אף על פי שהן בבבלי הן בירושלמי מובאת קביעה זהה של ר' יוחנן‪ ,‬האומרת שאין בית דין נזקקים‬
‫לגבות ריבית מן המלווה‪ ,‬בכל אחד מן התלמודים מובא נימוק שונה‪ ,‬המעיד על הבדל תפיסתי‪.‬‬
‫הירושלמי מנמק את הימנעותו של רבי יוחנן מהשבת הריבית על ידי בית דין מסיבות כלכליות–‬
‫פרקטיות‪ ,‬ואילו הבבלי מנמק את דברי רבי יוחנן בסיבות הלכתיות דתיות‪ .‬התלמוד ירושלמי בוחן‬
‫את הסוגיה בראייה כלכלית של קיום מצוות ריבית בציבור בארץ ישראל‪ ,‬ומתוך הסתכלות מעשית‬
‫קיומית הוא קובע שלא ראוי שבית דין יגבה את הריבית מהמלווה‪ .‬הבבלי מבאר את דברי רבי יוחנן‬
‫מתוך התמקדות במימד ההלכתי‪ .‬בבבל‪ ,‬מחוץ לארץ ישראל‪ ,‬מודגש אפוא הערך הדתי של המצווה‪,‬‬
‫ואילו בארץ ישראל ‪ -‬ערכה החברתי‪.‬‬
‫הקשר נוסף שממנו ניתן ללמוד על הבדלי גישה בין הארץ לבין חוצה לארץ באשר לאיסור ריבית‬
‫הוא התייחסותם של שני התלמודים לבני משפחה ולתלמידי חכמים‪.‬‬
‫בתלמוד בבלי מביא רב יהודה‪ ,‬תלמידו של רב‪ ,‬את דעתו של רב‪ ,‬המתירה לאדם להלוות לבניו ולבני‬
‫ביתו בריבית‪ .‬אלא שהתלמוד דוחה קביעה זו‪:‬‬
‫ולאו מילתא היא‪ ,‬משום דאתי למיסרך‪.‬‬
‫(בבלי‪ ,‬בבא מציעא עה ע"א)‬
‫כלומר הבבלי קובע שאין לנהוג כהיתרו של רב‪ ,‬כיון שחוששים שיבואו לזלזל באיסור ריבית‪ .‬במקום‬
‫זה‪ ,‬התלמוד מביא שם את קביעתו של רב יהודה בשם שמואל‪.‬‬
‫תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית‪ .‬מאי טעמא? [=מדוע?] — מידע ידעי דרבית‬
‫אסורה‪ ,‬ומתנה הוא דיהבו אהדדי [=כיוון שיודעים שהריבית אסורה‪ ,‬ומתנה היא שהם‬
‫נותנים זה לזה]‪.‬‬
‫הבבלי מתיר לתלמידי חכמים ליטול ריבית זה מזה‪ ,‬לאחר שדחה את האפשרות שבני משפחה‬
‫ייטלו ריבית זה מזה‪.‬‬
‫בתלמוד הירושלמי מובא‪:‬‬
‫לווה אדם מבניו ובנותיו בריבית‪ ,‬אלא שמחנכן בריבית‪ .‬אמר רב‪ :‬כגון אנא לרבה בר בר חנה‪,‬‬
‫‪16‬‬
‫ורבה בר בר חנה לי‪.‬‬
‫(ירושלמי‪ ,‬בבא מציעא פ"ה ה"ד)‬
‫הירושלמי מביא מקור המתיר את לקיחת הריבית בקרובים מדרגה ראשונה בלבד‪ ,‬אך רב מרחיב‬
‫את ההיתר גם לדרגת קרבה שנייה‪ ,‬של בני דודים‪ ,‬בהתירו לעצמו להלוות בריבית לבן דודו‪ ,‬רבה בר‬
‫חנה‪ 17.‬נראה כי הירושלמי מתיר להלוות בריבית בין בני משפחה‪ ,‬כיוון שהכסף הניתן כתוספת על‬
‫‪16‬וכן תוספתא בבא מציעא פ"ה הט"ו‪.‬‬
‫‪17‬מקובל עלינו שנשתבש אזכור שמו של רבה בר חנה‪ ,‬בן דודו של רב‪ ,‬עם רבה בר בר חנה‪ ,‬האמורא המאוחר יותר‪ .‬ראה בערך רבה בר חנא‪,‬‬
‫מרגליות‪ ,‬אנציקלופדיה לחכמי התלמוד‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫ריבית בארץ ישראל‬
‫היתר תלמידי חכמים ובני משפחה בריבית‬
‫ההלוואה בין בני משפחה נחשב כמתנה ולא כריבית‪ ,‬נימוק דומה לזה שמצינו בבבלי לגבי היתר‬
‫ריבית בין תלמידי חכמים‪.‬‬
‫הירושלמי אינו חושש שהלוואה בריבית בין בני המשפחה תביא לזלזול בדין ריבית‪ ,‬מתוך שהוא‬
‫מניח שאדם יחנך את בני ביתו להקפיד באיסור ריבית בהלוואה שאיננה בין בני משפחה‪ .‬כאמור‪,‬‬
‫הבבלי דחה היתר זה‪.‬‬
‫חידושי תורה @‬
‫הן בבבלי הן בירושלמי מדובר במסגרת של קרבה המאפשרת נתינת ריבית כמתנה לקרוב‪ .‬אלא‬
‫שהבבלי מעדיף להחיל את סוג הקרבה הזה בקשר שבין תלמידי החכמים‪ ,‬ולעומת זאת הירושלמי‬
‫מחיל אותו ביחסי משפחה‪.‬‬
‫מתוך הדגש על שמירת מסורת ההלכה‪ ,‬אוסר הבבלי ריבית בין קרובי משפחה‪ ,‬והוא סומך רק על‬
‫תלמידי החכמים כמי שישמרו כראוי את מסורת איסור הריבית‪ .‬הירושלמי‪ ,‬לעומתו‪ ,‬יוצא מתוך‬
‫נקודת מבט חברתית–מעשית‪ ,‬שבמרכזה היחסים המשפחתיים‪ .‬הזיקה המשפחתית היא המגדירה‪,‬‬
‫לדידו‪ ,‬את הריבית כמתנה‪ ,‬ועל כן הוא מתיר הלוואה בריבית בין בני המשפחה‪.‬‬
‫‪NDS‬‬
‫סיכום‬
‫הבאנו כאן שני מקרים המייצגים את ההבדלים בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי ביחס לענייני‬
‫ריבית‪ .‬כמובן‪ ,‬לא ניתן להסיק מסקנות גורפות מן ההבדלים בין שני התלמודים על סמך שתי‬
‫דוגמאות בלבד‪ ,‬אולם ניתן לסמן בזהירות מגמה המצטיירת מן הדברים‪.‬‬
‫התלמוד הבבלי מדגיש את בית המדרש כבסיס לשימור מסורת ההלכה‪ ,‬ואת השיח בין תלמידי‬
‫החכמים כמרכזה של המציאות‪ .‬מכאן נובעת גם פסיקתו ההלכתית‪ :‬כמו בדיונים הלכתיים אחרים‪,‬‬
‫גם בנושא הריבית נובעים נימוקיו של הבבלי מן ההיסק ההלכתי ומן ההיקש לפסוקי המקרא‪.‬‬
‫נקודת המחויבות העיקרית המתוארת בו נוגעת לתלמידי החכמים‪ .‬רק על החכמים ניתן לסמוך‬
‫באופן מוחלט שבמרכז תודעתם יעמוד השיקול ההלכתי‪.‬‬
‫התלמוד הירושלמי מייחס חשיבות רבה גם לחברה ולקהילה‪ ,‬כבסיס לחיי התורה‪ .‬מכאן נובעת‬
‫גם פסיקתו ההלכתית‪ :‬נימוקים חברתיים הבוחנים את יכולת החברה לעמוד ולקיים את ההלכה‪,‬‬
‫מובאים בחשבון בפסיקה ההלכתית של הירושלמי‪ ,‬והתא המשפחתי הוא מוקד המחויבות‬
‫החברתית ומקור כוחה‪.‬‬
‫ניתן בזהירות לטעון‪ ,‬כי התפיסה שמייצג התלמוד הירושלמי‪ ,‬קרובה לרוחם של הפסוקים של ספר‬
‫דברים העוסקים בריבית‪ .‬הפסוקים בספר דברים קושרים את האחווה שבמצוות ריבית עם רווחה‬
‫כלכלית הנוגעת בחברה כולה בארץ ישראל‪ .‬ספר דברים‪ ,‬העוסק באיסור ריבית לקראת כניסתם של‬
‫ישראל לארץ המובטחת‪ ,‬מדגיש את נקודת מבטה של חברה החיה על אדמתה והצריכה למצוא את‬
‫הדרך לתמוך באחיה הדלים‪ .‬התלמוד הירושלמי משקף את המציאות בארץ ישראל בימיו‪ ,‬ופועל‬
‫על מנת להקל על החברה להתקיים גם בתנאים קשים‪.‬‬
‫משה שליסל גר עם משפחתו בירושלים‪ ,‬עובד בחברת ‪ NDS‬כ–‪ 18‬שנה‪ ,‬ועוסק בשנים‬
‫האחרונות בלימוד התלמוד הירושלמי‪.‬‬
‫‪70‬‬