‫מהנעשה בעולם‬ ‫‪40‬‬ ‫החינוך הטכנולוגי ביפן ובפינלנד‬ ‫ערך‪ :‬ד"ר מוטי פרנק‬ ‫לפינלנד מסורת ארוכה של חינוך טכנולוגי‪ .‬מאז ‪ 1866‬מלאכה‬ ‫היא אחד ממקצועות החובה לבנים ולבנות עד גיל התיכון‪ ,‬ולאחר‬ ‫מכן התלמידים רשאים להמשיך ללימודי טכנולוגיה עיוניים‬ ‫(שלוש שנים) או להשתלם במשך שנתיים עד חמש שנים בבית‬ ‫ספר מקצועי‪ .‬נושאי הלימוד וההנחיות שנקבעים על ידי המדינה‬ ‫הם כלליים ביותר‪.‬‬ ‫ברוב המקרים התלמידים מבצעים פרויקטים של תכנון‪,‬‬ ‫הממוקדים יותר בפתרון בעיות ופחות בצד המעשי של חומרים‬ ‫וטכניקה‪ .‬הפרויקטים משולבים במרכיבים מעולם ההיי‪-‬טק‪ ,‬כגון‬ ‫תכן בעזרת מחשב ואלקטרוניקה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬החומר הנלמד‬ ‫מיושן מעט וכולל נושאים כמו עבודה בעץ ובמתכת‪ .‬נושאים‬ ‫מודרניים כגון אנרגיה‪ ,‬תקשורת‪ ,‬ייצור ושינוע‪ ,‬כמו גם תחומים‬ ‫רלוונטיים רחבים יותר דוגמת אקולוגיה וטכנולוגיה בהקשר‬ ‫חברתי ‪ -‬אינם זוכים לתשומת הלב הראויה‪.‬‬ ‫ביפן עבר החינוך הטכנולוגי מספר מהפכות‪ :‬החל מהחינוך‬ ‫הבסיסי (חקלאות‪ ,‬תעשייה וכו') שניתן למעמד הפועלים בראשית‬ ‫המאה ה‪ ,20-‬דרך הרפורמות האמריקניות (שנכפו בעקבות‬ ‫מלחה"ע השנייה) ותכניות לקידום מדעי של יפן בשנות השישים‪,‬‬ ‫ועד לשיטות הנוכחיות שנקבעו בשנות השמונים‪ .‬מקצועות‬ ‫טכנולוגיים נלמדים כעת הן בבתי הספר הכלליים והן בבתי ספר‬ ‫תיכוניים ייעודיים‪ ,‬אם כי רוב התלמידים עוסקים בלימודים‬ ‫עיוניים ולא מעשיים‪.‬‬ ‫החל משנות השמונים‪ ,‬הובילו הדרישות של שוק העבודה‬ ‫לעובדים איכותיים בעלי פוטנציאל למידה וצמיחה‪ ,‬ליצירת‬ ‫תכנית לימודים שו ַות הזדמנויות לשני המינים‪ .‬מטרת התכנית‬ ‫להכשיר את התלמידים ביסודות הטכנולוגיה‪ ,‬תוך הקניית בסיס‬ ‫כללי רחב‪ ,‬שיאפשר להם ללמוד ולהשתלם בכל מקצוע טכנולוגי‬ ‫עתידי‪ .‬עם זאת‪ ,‬כדי למנוע מצב של למידה שטחית וכללית מדי‪,‬‬ ‫התלמידים מבצעים גם פרויקטים מעשיים של פתרון בעיות‪.‬‬ ‫בניגוד למצב בפינלנד‪ ,‬משרד החינוך היפני מעורב בכל פרט ופרט‬ ‫הנוגע לחינוך הטכנולוגי‪ ,‬ואחת לעשור הוא קובע תכנית לימודים‬ ‫מעודכנת למקצועות הטכנולוגיים‪ .‬ספרי הלימוד נכתבים על ידי‬ ‫גורמים פרטיים‪ ,‬עוברים תהליך אישור לפי תכנית משרד החינוך‪,‬‬ ‫וניתנים לתלמידים בחינם‪.‬‬ ‫אחת התוספות המהותיות לחינוך הטכנולוגי ביפן בסוף שנות‬ ‫השמונים‪ ,‬הייתה שיעורים באוריינות מחשבים לתלמידי‬ ‫חטיבות הביניים‪ .‬השיעורים כוללים נושאים בתוכנה וביישומי‬ ‫תוכנה‪ ,‬בחומרה ובמחשבים בהקשר חברתי; מטרתם ללמד‬ ‫את התפקידים והשימושים של המחשב ולפתח יכולות שימוש‬ ‫במחשבים ובמידע‪.‬‬ ‫שיעורי אוריינות המחשבים אינם כלולים במקצועות החובה‬ ‫(נגרות‪ ,‬אלקטרוניקה‪ ,‬כלכלת בית ומזון)‪ ,‬אך הם בין הפופולריים‬ ‫שבהם‪ :‬בשנת ‪ 1991‬בחרו בהם ‪ 76%‬מהתלמידים‪ .‬תחום‬ ‫המחשבים צורף גם לתכנית הלימודים התיכונית‪ ,‬וזאת בעיקר‬ ‫מקור‪Volk, K. S. (1997). Recent trends in technology teacher education programs, Journal of Technology Education, 8 (2), 66-70 :‬‬ ‫‪41‬‬ ‫בבתי הספר המקצועיים בהם נדרשים התלמידים להשתתף‬ ‫בשיעורי טכנולוגיות מידע‪ ,‬הרלוונטיים למגמה בה הם לומדים‪.‬‬ ‫תחום חדש נוסף שנלמד בבתי הספר התיכוניים הוא מכטרוניקה‪,‬‬ ‫הכולל עקרונות וכישורים בסיסיים במכניקה ובאלקטרוניקה‪,‬‬ ‫כגון תמסורות‪ ,‬חיישנים‪ ,‬עיבוד אותות‪ ,‬בקרה ועוד‪.‬‬ ‫הכשרת מורים‬ ‫בפינלנד נדרש תואר שני בחינוך טכנולוגי כדי לעסוק בהוראת‬ ‫טכנולוגיה‪ ,‬ורק אוניברסיטה אחת מלמדת את המקצוע כחוג‬ ‫ראשי‪ .‬תנאֵי הקבלה למסלול נוקשים וכוללים ראיון אישי‪ ,‬רקע‬ ‫מתאים והצלחה במבחני כישורים ויכולת‪ .‬הלימודים‪ ,‬הממומנים‬ ‫על ידי המדינה‪ ,‬כוללים הן את הפן הטכנולוגי והן את הפן‬ ‫הפדגוגי על כל היבטיו‪.‬‬ ‫הלימודים הטכנולוגיים כוללים שלושה שלבים‪:‬‬ ‫בשלב הבסיסי לומדים המורים‪-‬לעתיד פתרון בעיות טכניות‬ ‫בפועל ‪ -‬בחירת חומרים וטכניקות‪ ,‬בטיחות ושילוב היבטים‬ ‫של צריכה וסביבה; שלב הביניים כולל שילוב טכנולוגיות ומדע‬ ‫מתקדם בסביבות ייצור‪ ,‬שיטות בקרה וויסות והרכבה מכנית;‬ ‫בשלב המתקדם משולב כל הידע הנ"ל עם התחום הפדגוגי ‪ -‬תכנון‬ ‫ומחקר של צורות לימוד וכן עיבוד והטמעה של מידע חדש‪.‬‬ ‫השלב המתקדם מתחיל בלימודים תיאורטיים ומסתיים בייצור‬ ‫מוצר והפקת דו"ח כתוב עליו‪ .‬הסטודנטים נדרשים ליצור מוצר‬ ‫חדש שיפתור בעיה קיימת ורלוונטית לסביבה התעשייתית בה‬ ‫הם חיים‪ ,‬לעתים בשיתוף ובהנחיה של מוסדות תעשייתיים‪.‬‬ ‫בפרויקט זה הם נדרשים לבצע את כל השלבים הרלוונטיים‪ :‬החל‬ ‫מזיהוי הבעיה והגדרתה‪ ,‬דרך מציאת הפתרון והטמעתו וכלה‬ ‫בהבנה של התהליכים הקוגניטיביים שהם עצמם עברו במהלך‬ ‫העבודה‪.‬‬ ‫ביפן נלמדת הוראת הטכנולוגיה במחלקות מיוחדות‬ ‫באוניברסיטאות הלאומיות או בבתי ספר על‪-‬תיכוניים להנדסה‪.‬‬ ‫בכל אחד מהמחוזות העצמאיים ביפן קיים מרכז חינוך ובו‬ ‫מחלקה טכנולוגית‪ ,‬שם מפתחים ובוחנים חומרי לימוד ושיטות‬ ‫חינוך וכן אחראים להשתלמויות המורים‪ .‬לאחר כל עדכון של‬ ‫תכנית הלימודים הטכנולוגית‪ ,‬נערכות השתלמויות מרוכזות‬ ‫לגרעין מצומצם של מורים‪ .‬מורים אלה ממשיכים ללמוד את‬ ‫החומר באופן עצמאי‪ ,‬ולאחר מכן מעבירים אותו הלאה למורים‬ ‫האחרים במחוזותיהם‪.‬‬ ‫בעיות ואתגרים‬ ‫אחד הקשיים המרכזיים בחינוך הטכנולוגי ביפן קשור לתדמיתו‬ ‫וכתוצאה מכך לסדר העדיפויות ‪ -‬הן של התלמידים והן של‬ ‫הממשל‪ .‬מעמדו של אדם בחברה היפנית נקבע במידה רבה על‬ ‫פי קבלתו לאוניברסיטה איכותית‪ ,‬ובחינות הקבלה אינן כוללות‬ ‫מקצועות טכנולוגיים‪ .‬משום כך‪ ,‬ההורים אינם מעודדים את‬ ‫ילדיהם ללמוד נושאים אלה‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬קיצוצים שנעשו בשבוע העבודה והלימודים בראשית‬ ‫שנות התשעים‪ ,‬השפיעו בעיקר על מקצועות הטכנולוגיה וכלכלת‬ ‫הבית‪ :‬החינוך בתחומים אלה מוענק כעת ביתר שוויוניות לבנים‬ ‫ולבנות‪ ,‬אך מוקדשות להם פחות שעות לימוד‪ .‬כמו בשאר העולם‪,‬‬ ‫החינוך הטכנולוגי זקוק למשאבים רבים שאינם תמיד זמינים‬ ‫ובעיקר למורים‪ .‬מסיבות כלכליות פונים רוב הבוגרים המצליחים‬ ‫של מוסדות הלימוד הטכנולוגיים למגזר התעשייתי‪ ,‬ורק מיעוטם‬ ‫בוחרים בתחום החינוך‪ .‬בנוסף‪ ,‬עשר השנים שחולפות בין עדכון‬ ‫לעדכון של תכנית הלימודים‪ ,‬נתפסות כפרק זמן ארוך מדי ביחס‬ ‫לקצב ההתקדמות של עולם הטכנולוגיה‪ .‬חומרי הלימוד מפגרים‬ ‫אחר שוק העבודה‪ ,‬ובוגרי מערכת החינוך אינם מוכנים דיים‬ ‫עבורו‪.‬‬ ‫גם בפינלנד קיים חשש דומה מפני חוסר עדכניות של החומר‬ ‫הנלמד ושל שיטות הלימוד‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש דאגה מהתמקדות יתר‬ ‫של תכניות הלימודים בצד המעשי והפיסי של הטכנולוגיה‪ ,‬כפי‬ ‫שהוא משתקף בפרויקטים שהתלמידים מבצעים‪ .‬כאמור‪ ,‬הכשרת‬ ‫המורים כוללת רקע רחב מאוד אודות התעשייה‪ ,‬אך התלמידים‬ ‫עדיין פועלים במנותק מהעולם האמיתי‪.‬‬ ‫אנשי חינוך חלוקים ביניהם בשאלה איזו שיטת לימוד עדיפה‪:‬‬ ‫לימודים מעשיים המבוססים על תהליך התכנון של מוצרים או‬ ‫לימודים תיאורטיים יותר‪ .‬התחושה היא שהחינוך הטכנולוגי‬ ‫במדינה עדיין לא מגובש די הצורך‪ ,‬והוא נאבק למצוא את מקומו‬ ‫ואת צורתו הסופית והברורה‪.‬‬