‫השבת החלטנו שהעלון יעסוק במידת הענווה‪ ,‬וזאת‬
‫מתוך רצון שהעלון יעסוק במגוון הנושאים שבתורה‬
‫ותחושה שנידונו בעבר יותר נושאים בעלי אופי‬
‫מחשבתי ו'פילוסופי'‪ .‬אנו מקווים שהעיסוק בתורת‬
‫המוסר והמידות‪ ,‬נושא שנוטים לזנוח את הלימוד‬
‫והעיון בו‪ ,‬יתחזק ויתעצם‪.‬‬
‫אז מה בעלון?‬
‫הרב אליאב פלהיימר מספר על ענוותנותו המיוחדת‬
‫של הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו‪ .‬אביעד לוינגר (ו)‬
‫מבאר את מקורה של הגאווה וההתמודדות איתה‪.‬‬
‫מניתוח סיפורו של בלעם‪ ,‬מסיק מתנאל דומיניץ (ב)‬
‫מסקנות על הקשר בין ענווה לנבואה‪ .‬אריה פרידמן‬
‫(ד) דן במצבים בהם ראוי לנהוג במידת הענווה‪ .‬נדב‬
‫יעקבס (ד) מעיין בסיפור במסכת כתובות ומוצא את‬
‫הסכנה בשילוב אגואיזם בלימוד התורה‪ .‬כדי‬
‫להתאימה לעולמנו המודרני מציע אביחי משניות (ד)‬
‫שתי גישות לענווה‪ .‬איתמר אפלבוים (ד) קורא‬
‫לעיסוק בעבודת המידות אצל בן הישיבה‪ .‬ר' מרדכי‬
‫גנזל משתף אותנו בפירות מקבוצת הלימוד 'עיונים‬
‫בפוסקי דורנו'‪ .‬יהודה ארביב (ה) מברר את המושג‬
‫'רובא דליתא קמן' בדיני ממונות ונפשות‪.‬‬
‫שבת שלום ומבורך!‬
‫המערכת‬
‫בשפלות עצמו‪ ...‬מה גם אחר מעשה העגל‪.‬‬
‫(שם משמואל שמיני‪ ,‬תרע"ד)‬
‫בימים אלו יצא לאור הספר "דרך מונטרה"‪ ,‬המתאר בין‬
‫השאר את מאמציו הכבירים של הרב ירחמיאל אליהו‬
‫בוצ'קו זצ"ל‪ ,‬להפריח את השממה הרוחנית במונטרה‬
‫שבשוויץ בתקופה שבין שתי מלחמות העולם וזאת על‬
‫ידי הקמת ישיבה במקום‪.‬‬
‫הרב נתקל בהתנגדויות שונות ומשונות‬
‫להקמת הישיבה ומאוחר יותר להמשך קיומה‪,‬‬
‫ובשל כך נאלץ להשקיע גם ביחסי ציבור‪.‬‬
‫במכתב לאיגוד הקהילות בשוויץ‪ ,‬בו הביע‬
‫מחאה חריפה על יחס שתי קהילות לישיבתו‪,‬‬
‫כותב הרב על עצמו כראש הישיבה‪..." :‬תודות‬
‫לאופיו הטהור זכה בה (בבאזל) להערכה רבה‪...‬‬
‫גם בהרצאות פומביות‪ ...‬זכה לתשואתם של ההמונים"‪.‬‬
‫כיצד מתיישבים דברים אלו עם הדרכתו של רבי לויטס‬
‫איש יבנה "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (משנה אבות ד‪ ,‬ד)?‬
‫במעמד הסנה‪ ,‬בתגובה לבקשת ה' ממשה שילך אל‬
‫פרעה‪ ,‬עונה משה‪..." :‬מי אנכי כי אלך אל פרעה‪ ...‬ויאמר‪...‬‬
‫וזה לך האות כי אנכי שלחתיך‪( "...‬שמות ג‪ ,‬יא ‪-‬יב) ‪ ,‬מבאר‬
‫ה"משך חכמה" (שם) כי ענוותנותו של משה נבעה "רק‬
‫מפני שגדלה השגתו ב‪ -‬להות פנים אל פנים ודבוק תמיד‬
‫ב‪ -‬להים אמת והוא בטל ממציאותו האנושית כנר בפני‬
‫האבוקה‪ ,‬ולפי ערך גודלו בהשגה ה‪-‬להית‪ ,‬יודע כי הוא‬
‫אפס ואין‪ ...‬וזה‪ ,‬מה שאתה עניו אמיתי‪ ...‬שאתה אומר מי‬
‫אנכי‪ ,‬זה לך האות כי אנכי שלחתיך כי מענותנותך יראו‬
‫הכל שאתה מקושר ב‪-‬לוהות"‪.‬‬
‫בדברי המשך חכמה אנחנו מוצאים הבנה במידת הענווה‪.‬‬
‫נקודת ההשוואה איננה ביחס לאנשים אחרים‪ ,‬אלא ביחס‬
‫ל‪-‬לוהות‪ .‬אדם שגדל ומתקדם ומתקרב לקדוש ברוך הוא‪,‬‬
‫נחשף למושגים אחרים של שלימות‪ ,‬חכמה‪ ,‬מוסר וטוב‪,‬‬
‫והדבר מוליד בו ענווה‪.‬‬
‫תחושות הפער והחיסרון‪ ,‬אותן מתארים המשך חכמה‬
‫והשם משמואל‪ ,‬אשר נולדו מתוך העמידה בפני הגודל‬
‫ה‪ -‬לוהי‪ ,‬מביאות את האדם להשתוקק להתכלל בגודל‬
‫הזה ‪ -‬בקדוש ברוך הוא‪ .‬התכללות זו משמעה העמדת‬
‫רצון ה' בעומק הרצון של האדם‪ ,‬על דרך מה שנאמר‬
‫"עשה רצונך כרצונו"‪ .‬פנימיות רצונו של העניו הוא‬
‫הופעת רצון ה' בעולם‪.‬‬
‫שאיפה זו של העניו יכולה לבוא לידי ביטוי‬
‫בשתי הופעות‪:‬‬
‫באחת‪ ,‬העניו לא חש ולא מגיב לעלבונות שהוא‬
‫סופג‪ .‬הוא נטול אגו‪ ,‬כבודו הפרטי אינו חשוב‬
‫בעיניו‪ ,‬ורק דאגה לכבוד שמיים עומדת מול‬
‫עיניו‪ .‬כך כתב מרן הרא"יה להוריו באגרת בה‬
‫הוא מבקש מהם שלא יצטערו על הסכסוכים‬
‫והמחלוקות שהתגלעו בינו לבין היישוב הישן‬
‫בדבר היחס לאנשי המושבות ומפעלם‪:‬‬
‫‪...‬תודה לד' שארצנו הקדושה הולכת ונבנית‬
‫לעינינו‪ ...‬ועינינו רואות ושמחות‪ ...‬האם אין בזה‬
‫האושר הגדול‪ ...‬די לשילום נגד איזה קפידא של‬
‫כל ‪-‬דהו‪ ,‬ואיזה צער קל של איזה הרגשה בלתי‬
‫נעימה‪ ,‬המתעוררת לרגע בעת אשר יראה האדם‬
‫שפלוני ופלוני מדבר אודותו לא כפי החפץ של‬
‫אהבת עצמו‪ ,‬המלפפת את האדם תמיד גם יותר‬
‫מהמידה הנכונה? ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש‬
‫הזאת‪...‬שהרימני מכל אלה הדברים הקטנים‪,‬‬
‫ואינם נוגעים ב"ה לרוחי ולבבי‪ ,‬ולא יעיבו אפילו‬
‫במקצת את זהרה של מטרתי הברורה להיות‬
‫ממסייעים למלאכת שמים‪...‬‬
‫(אגרות הראי"ה א‪ ,‬שיד)‬
‫על רעיון זה עומד גם ה"שם משמואל" בשם אביו ה"אבני‬
‫נזר"‪:‬‬
‫ההופעה השנייה נראית הפוכה‪ .‬האדם מגדיל את עצמו‬
‫בעיני אחרים באופן שהדברים יכולים להתפרש כגאווה‬
‫("זכה לתשואתם של ההמונים")‪ ,‬אך בעומק‪ ,‬יש כאן‬
‫מסירות נפש‪ ,‬ויתור על האגו והתדמית האישית‪,‬‬
‫כשהדבר נצרך לקדם עניינים הנוגעים לכבוד שמים‪.‬‬
‫בדרך זו נקט הרב בוצ'קו זצ"ל‪.‬‬
‫שיש שני מיני הכנעות‪ .‬יש הכנעה מחמת שיודע‬
‫ומרגיש שפלות עצמו‪ ,‬ויש הכנעה שאף שיודע‬
‫מעלתו מכל מקום לעומת שיודע ומשיג גדלות‬
‫ה‪ -‬להות הוא בעיניו כאפס ואין‪ ...‬ויש לומר ששני‬
‫מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן‪ .‬משה איננו‬
‫שייך לומר שלא ידע מעלתו שהרי ידע שפיר‬
‫שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה‪ ,‬והוא‬
‫בעצמו כתב בתורה את מעלותיו‪ ...‬אבל מכל‬
‫מקום באשר השיג מגדלות ‪-‬לוהות יותר מזולתו‬
‫היה יודע שאין מציאותו ראויה להקרא מציאות‪...‬‬
‫אך אהרן מידה אחרת היתה בו שהיה רואה‬
‫אחד מגדולי ישראל בדור האחרון שהיה ידוע בענוותנותו‬
‫ובבריחתו מהכבוד היה הגרש"ז אוערבך זצ"ל‪ .‬מסופר‪,‬‬
‫שפעם אחת בחייו הסכים להתהדר בתארי כבוד‬
‫מופלגים‪ .‬היה זה כשהורים באו להתייעץ עמו האם‬
‫להכניס את בנם הסובל מבעיות נפשיות קשות למוסד‬
‫מיוחד או להשאירו בביתם‪ .‬לאחר מחשבה קרא רש"ז‬
‫לבנם ואמר לו‪ :‬אני‪ ,‬פוסק הדור‪ ,‬שולח אותך להיות‬
‫האחראי על תחום הכשרות במוסד לפגועי נפש‪.‬‬
‫הרופאים באותו מוסד דיווחו מאוחר יותר‪ ,‬שאדם זה‬
‫עשה את עבודתו נאמנה‪ .‬הוא הרגיש כעובד ולא‬
‫כמטופל‪...‬‬
‫במשנה (כתובות יד‪ ,‬ב) הוזכר מושג הרוב‪ ,‬המסייע להכרעה‬
‫דינית‪ .‬במהלך הניסיון להבין את המשמעות המשפטית‬
‫של דיני רוב‪ ,‬למדנו כי הגמרא (בבלי חולין יא‪ ,‬ב) מחלקת בין‬
‫מושגי רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן‪ .‬בקצרה‬
‫נסביר כי רוב דליתא קמן הוא לא רוב מתמטי‬
‫ברור ‪ -‬כגון תשע חתיכות בשר לעומת‬
‫חתיכת חלב ‪ -‬אלא רוב שעולה מתוך‬
‫הסתכלות על התנהגות מציאותית כלשהי‬
‫שהיינו עדים לה עד עכשיו במציאות סביבנו‪,‬‬
‫כגון הקביעה כי רוב הבהמות אינן טרפות‪.‬‬
‫במאמרי אבקש לבדוק את כוחו המשפטי של‬
‫רובא דליתא קמן‪ ,‬בשני סוגי דינים ‪-‬בדיני‬
‫ממונות ובדיני נפשות‪ .‬ראשית נציג את‬
‫הגמרות היסודיות בנושא‪.‬‬
‫‪ .1‬הגמרא במסכת סנהדרין (סט‪ ,‬א) מציגה דיון (לא ישיר)‬
‫בין רבינא ורב הונא בריה דרב יהושע בשאלה האם בדיני‬
‫נפשות ניתן להתייחס לרכיבים בדיון המשפטי ‪ -‬ראיות או‬
‫פרטי חקירה ‪ -‬שמשמעותם מוטלת בספק‪ ,‬אך מבחינה‬
‫מציאותית רוב הסיכויים כי המשמעות שלהם היא אחת‬
‫ולא האחרת‪ .‬לאחר דיון קצר בשאלת התוקף של ראיה‬
‫שמשמעותה מוטלת בספק כזה‪ ,‬מכריע רבינא את הדיון‬
‫על ידי הצגת תקדים בנושא חקירה משפטית של עדים‬
‫בדיני נפשות‪ .‬בחקירה הוצגה סתירה לכאורה בין העדים‪,‬‬
‫ולמרות זאת הוכרע כי אין סתירה בין העדים‪ ,‬בהסתמך‬
‫על טבע רוב בני האדם ‪ -‬כיוון שרוב אנשים לא בקיאים‬
‫בתחום בו נחקרו‪ ,‬נניח כי הם לא היו בקיאים בתחום ולא‬
‫כי העידו על מציאות שונה‪ .‬מגמרא זו עולה כי מכריעים‬
‫בדיני נפשות על פי רוב‪ ,‬אף בתחומים בהם הרוב הוא‬
‫רובא דליתא קמן‪.‬‬
‫‪ .2‬בגמרא במסכת בבא בתרא (צב‪ ,‬א) ישנה מחלוקת בין‬
‫רב לשמואל בדין ביטול מכירת שור‪ ,‬כאשר הסיבה‬
‫לביטול המכר היא העובדה שלאחר המכירה התגלה כי‬
‫השור שנמכר הינו שור נגחן‪ .‬רב טוען כי היות ורוב בני‬
‫האדם מוכרים שוורים לחרישה‪ ,‬אף כאן סביר להניח‬
‫שהקנייה בוצעה למטרה זו‪ ,‬ועל כן יש לבטל את המכר‪,‬‬
‫שהרי שור נגחן לא ראוי לחרישה‪ .‬שמואל לעומתו סבור‬
‫כי הטיעון של רב כלל לא רלוונטי‪ ,‬כיוון שבדיני ממונות‬
‫השימוש ברוב על מנת להכריע את הדין הוא לא לגיטימי‪.‬‬
‫כיוון שהלכה כשמואל בדיני ממונות (בבלי בכורות מט‪ ,‬ב) ‪,‬‬
‫ברור מגמרא זו שראיות המושפעות מדיני רוב לא‬
‫תהיינה קבילות מבחינה משפטית בדיני ממונות‪.‬‬
‫‪ .3‬הגמרא בסנהדרין (ג‪ ,‬ב) מתלבטת האם מוסכם על כולם‬
‫שיש לפסוק את הדין על פי רוב הדיינים כאשר אין‬
‫תמימות דעים ביניהם‪ .‬בסוף הדיון‪ ,‬מעלה הגמרא כי‬
‫‪ 1‬המאמר נובע מהלימוד הפורה בחבורת העיון של ר' ישי אנגלמן‬
‫ומיוסד על הדברים שנאמרו בשיעור‪.‬‬
‫למרות שאף לשיטת רבי יאשיה בכל סוגי הדינים ‪ -‬דיני‬
‫ממונות ודיני נפשות ‪ -‬גוזרים את הדין על פי רוב דיינים‬
‫בלבד‪ ,‬קביעה כזו איננה מלמדת על הלגיטימיות של‬
‫קבלת דיני רוב בצורה כללית בדינים אלו‪ .‬במהלך הוכחת‬
‫טענה זו‪ ,‬קובעת הגמרא כי ניתן ללמוד בקל וחומר מדיני‬
‫נפשות לדיני ממונות‪ ,‬כיוון שדיני נפשות חמורים (יותר‬
‫מדיני ממונות)‪ .‬כתוצאה מלימוד זה מובן כי כל רוב‬
‫שיקבע את הדין בדיני נפשות ודאי יקבע את הדין בדיני‬
‫ממונות‪.‬‬
‫על הסוגיה האחרונה מעלה תוספות על אתר‬
‫קושיא‪ .‬בהינתן ששיטת שמואל נפסקת‬
‫להלכה‪ ,‬בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב‬
‫ברובא דליתא קמן‪ .‬אם כן‪ ,‬עולה קושיה‬
‫משילוב הגמרות ‪ -‬מהמקור הראשון רואים כי‬
‫בדיני נפשות מקבלים ראיות שנקבעו על פי‬
‫רובא דליתא קמן‪ 2 ,‬ומהמקור השלישי נראה‬
‫שלומדים בקל וחומר בין דיני נפשות לדיני‬
‫ממונות בצורה כוללת‪ ,‬וראוי‪ ,‬כמסקנה ישירה‬
‫מכך‪ ,‬להכריע אף בדיני ממונות על פי רובא דליתא קמן‪.‬‬
‫ובלשונם‪:‬‬
‫דיני ממונות לא כל שכן ‪ -‬תימה דבריש המוכר‬
‫פירות (בבלי בבא בתרא צב‪ ,‬ב) קאמר שמואל דאין‬
‫הולכים בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בקל‬
‫וחומר מדיני נפשות כדאמר הכא ואין לומר דדיני‬
‫נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא‬
‫דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן דהא בריש‬
‫פרק סורר ומורה (לקמן דף סט‪ ,‬א) משמע דבכל‬
‫דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב‬
‫נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא‬
‫דירחא‬
‫נציע להלן מספר תירוצים‪ ,‬ודרכם נבחן את דעת המשיב‬
‫לעניין הכרעת הדין על פי רובא דליתא קמן בדיני ממונות‬
‫ובדיני נפשות‪.‬‬
‫‪ .1‬תוספות‪ 3‬בסנהדרין טוען כי הסיבה להבדל בין הסוגיות‬
‫טמונה ברמת החשיבות של הרובא דליתא קמן המוצג‬
‫בהן‪.‬‬
‫וצריך לומר דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך‬
‫רובא‪ ,‬הלכך לא סמכינן אהך רובא‬
‫כיוון שהסיבה להבדל החשיבות בין הרוב בשתי הסוגיות‬
‫איננו מפורש בתוספות‪ ,‬נזדקק לפירושו של ר' אריה לייב‬
‫הכהן שמבאר את ההבדל ביניהן‪ .‬בספרו שב שמעתתא‬
‫(שער ד‪ ,‬ו) ‪ ,‬הוא מסביר כי לשיטת תוספות ישנם שני סוגים‬
‫של המושג רובא דליתא קמן‪ .‬רוב שפועל על פי טבע‬
‫העולם (חיות שנולדות בריאות וכו') הוא רובא דליתא‬
‫קמן משמעותי‪ ,‬ובלשון התוספות "חשוב"‪ .‬לעומתו‪ ,‬רובא‬
‫דליתא קמן המושפע מדעת האדם הוא לא משמעותי‪.‬‬
‫‪ 2‬נראה שהוא לא מקשה מסנהדרין ישירות‪ ,‬משום שאפשר לענות‬
‫בפשטות שיש הבדל בין פסיקת דין‪ ,‬בו חייבת להיות בסופו של דבר‬
‫אמירה אחידה‪ ,‬לבין הליכה בעניינים מציאותיים אחרי הרוב‪.‬‬
‫‪ 3‬אמנם‪ ,‬בתוספות בב"ק כז‪ ,‬ב מתרץ בצורה שונה‪ ,‬אך לא נתייחס‬
‫אליו ולסתירה בין התירוצים מפאת הרצון לקצר‪.‬‬
‫הסי ב ה ל כך ה יא ש אף שנ רא ה כי א פש ר לח זו ת‬
‫בהתנהגות בני האדם דפוס פעולה מסוים‪ ,‬בעצם כל‬
‫בחירה שמבצע האדם‪ ,‬מבוצעת בצורה בחירית פרטית‬
‫והיא איננה תלויה במעשי שאר בני האדם‪ ,‬ואיננה נובעת‬
‫מהם‪.‬‬
‫אמנם יש לציין כי עמדה זו קשה מעט‪ ,‬שהרי על אף‬
‫שאנו מאמינים כי הבחירה החופשית איננה קבועה‪ ,‬ואי‬
‫אפשר לחזותה מראש‪ ,‬עדיין אפשר לחזות התנהגויות‬
‫עדריות מסוימות בחברה האנושית‪ ,‬מהן נראה שמעשיו‬
‫של האדם לא נעשים מתוך מודעות גמורה ובחירה‬
‫עצמאית‪ .‬לענייננו‪ ,‬תוספות טוען כי אין כלל הבדל‬
‫בהכרעה ברוב דליתא קמן משמעותי בין דיני ממונות‬
‫לדיני נפשות ‪ -‬בשניהם הוא קביל כראיה‪ .‬ההבדל בין‬
‫הסוגיות טמון ברוב דליתא קמן שאינו משמעותי דיו‪,‬‬
‫שלדעת שמואל ‪ -‬המתקבלת כפי הנראה להלכה ‪ -‬הוא‬
‫איננו מתקבל כראיה בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות‪.‬‬
‫‪ . 2‬בהמשך דבריו‪ ,‬שולל השב שמעתתא (שער ד‪ ,‬ח) את‬
‫הפירוש שהביא לעיל‪ 4 ,‬ומציע לחלק בין דין בו הספק‬
‫הוכרע על ידי רובא דליתא קמן לפני הבאת המקרה לדין‪,‬‬
‫לבין מקרה בו הספק הוכרע בצורה דומה לאחר הבאת‬
‫המקרה לדין‪ .‬כאשר הספק הוכרע בעבר והוחזק‪ ,‬בית דין‬
‫הבאים לדון במקרה כזה יתייחסו לנתון כנתון ודאי‪ 5 .‬זו‬
‫הסיבה שבבן סורר ומורה לא מטילים ספק בזהות הוריו‪.‬‬
‫במקרה של שור לרדיא‪ ,‬הספק לאיזה צורך קנה האדם‬
‫את השור מתעורר כחלק מהדיון‪ ,‬ולכן בית הדין לא‬
‫יכולים להתייחס אליו כנתון ודאי‪ .‬לסיכום‪ ,‬עולה מדבריו‬
‫כי אין הבדל בהכרעה לפי רובא דליתא קמן בין דיני‬
‫ממונות לדיני נפשות‪ ,‬ובשניהם הרוב קביל כראיה בתנאי‬
‫שהספק הוכרע על ידי הרוב כבר לפני התעוררות הדיון‬
‫‪6‬‬
‫המשפטי הנוכחי‪.‬‬
‫‪ 4‬כיוון שממהלך הסוגיא בבבא בתרא נראה כי שמואל לא מכריע‬
‫בדיני ממונות גם על ידי רובא דליתא קמן משמעותי‪.‬‬
‫‪ 5‬וכן מצינו ברמב"ם לעניין עדות עד אחד באיסורין‪ ,‬שאף על פי שלא‬
‫ניתן להלקות על סמך עדות של עד אחד‪ ,‬אם יעיד עד אחד על חתיכה‬
‫שהיא חלב ונקבל את עדותו‪ ,‬ואחר כך אדם יאכל מחתיכה זו‪ ,‬נוכל‬
‫להלקות אותו (ראה רמב"ם סנהדרין טז‪ ,‬ו)‪ .‬אמנם יש להעיר שכלל לא‬
‫ברור כי הלכה זו נכונה גם לדיני נפשות‪ ,‬שכן הרמב"ם הזכיר אותה רק‬
‫ביחס לדיני מלקות‪ ,‬ורק לעניין עד אחד‪.‬‬
‫‪ 6‬אמנם נראה שישנה ברמב"ם הלכה שסותרת עיקרון זה‪ ,‬שקובע‬
‫לעניין עיר שנמצאים בה רוב ישראל ונמצא בה תינוק מושלך ‪ -‬שכיוון‬
‫שפריש הרוב מעיד עליו שהוא יהודי ‪ -‬ולמרות זאת‪ ,‬אם הזיקו אותו‬
‫לאחר זמן‪ ,‬לא משלמים לו‪ .‬מכאן עולה שוודאי לעניין דיני בממונות‬
‫הרמב"ם לא מקבל את התקבעות העדות של הרוב‪ .‬כיוון שהשב‬
‫שמעתתא אמר את דבריו בצורה כללית לעניין כל סוגי הרוב‪ ,‬שיטתו‬
‫נפרכת לפחות לעניין רובא דאיתא קמן‪.‬‬
‫מפירות קבוצת הלימוד עם הרב סבתו‪' :‬עיונים בפוסקי‬
‫דורנו'‬
‫א‪ .‬פתיחה‬
‫נושא השימוש במכשירי חשמל שאין בהם חוט להט‬
‫בשבת הוא נושא מרתק‪ ,‬שעורר דיון רחב בפוסקים‬
‫‪ .3‬ר' אלחנן וסרמן (קונטרס דברי סופרים סימן ה) מעלה ‪ 7‬כי‬
‫בממונות לא מכריעים דין לפי רובא דליתא קמן כי בממון‬
‫יש מוחזק‪ ,‬ורובא דליתא קמן אינו משמעותי דיו כדי‬
‫להוציא ממון מידי בעליו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בדיני נפשות רוב‬
‫כזה יוכל להכריע את גורל האדם‪ ,‬משום שהאדם לא‬
‫נחשב מוחזק בנפשו כלפי שמיא‪ .‬אמנם‪ ,‬מבחינה‬
‫מחשבתית הסבר זה קשה ‪ -‬כיצד דיני נפשות מוכרעים‬
‫על ידי ראיה שלא די בה בכדי להוציא ממון? הרב משה‬
‫כהן הציע להסביר כי בדיני ממונות מטרת גזר הדין היא‬
‫לכפר על מה שקרה‪ ,‬להחזיר לאדם שנפגע את אשר‬
‫נלקח לו‪ .‬פעולה כזו בית הדין יכול לבצע רק אם הוא יודע‬
‫בוודאות כי האדם אכן חטא‪ .‬בדיני נפשות לעומת זאת‪,‬‬
‫גזר הדין ‪ -‬הרג האדם ‪ -‬לא מפצה על הרצח שביצע ולא‬
‫מחזיר את המצב לקדמותו‪ .‬שם מטרת ההוצאה להורג‬
‫היא חינוך ציבורי‪ ,‬השפעה על הרואים את העונש‪ .‬עונש‬
‫כזה ניתן להחיל גם אם בית הדין לא בטוחים במציאות‬
‫בכל מאת האחוזים‪ .‬ערך ההרתעה הציבורית יכול להיות‬
‫יותר חשוב מדקדקנות משפטית‪.‬‬
‫לעניינינו‪ ,‬לשיטת ר' אלחנן אמנם הושוו בקל וחומר דיני‬
‫נפשות לדיני ממונות‪ ,‬אך ההשוואה בוצעה רק לתחום‬
‫הכרעת הדין‪ ,‬בצורה שמאפשרת הכרעת דין על פי רוב‬
‫דיינים‪ .‬ברם‪ ,‬לעניין הוכחות משפטיות‪ ,‬רק לדיני נפשות‬
‫הוכחות המוכרעות על פי רובא דליתא קמן רלוונטיות‪,‬‬
‫ואילו לעניין דיני ממונות רובא דליתא קמן כלל לא קביל‬
‫כראיה משפטית‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬הצגנו במאמר את הגמרות הבסיסיות העוסקות‬
‫במשמעות המשפטית של רובא דליתא קמן ודנו בקושיא‬
‫העולה מהן‪ .‬כתירוץ‪ ,‬הצגנו שלושה פירושים בעלי‬
‫משמעויות שונות ביחס להבנת המשמעות המשפטית‬
‫של רובא דליתא קמן בדיני ממונות ובדיני נפשות‪ .‬לפי‬
‫פירושו של תוספות בסנהדרין‪ ,‬על פי ביאורו של השב‬
‫שמעתתא‪ ,‬נראה כי רק רובא דליתא קמן משמעותי‪,‬‬
‫קביל מבחינה משפטית בדיני ממונות ובדיני נפשות‪ .‬לפי‬
‫פירוש השב שמעתתא בספרו‪ ,‬עולה כי רובא דליתא קמן‬
‫קביל מבחינה משפטית בדיני ממונות ובדיני נפשות‪ ,‬רק‬
‫אם הוא מתייחס לשאלה שהוכרעה לפני התעוררות‬
‫הדיון המשפטי הנוכחי‪ .‬לשיטת ר' אלחנן רובא דליתא‬
‫קמן קביל מבחינה משפטית בדיני נפשות בלבד‪.‬‬
‫‪ 7‬ונראה שיש רמז להסברו בתירוץ התוספות (בב"ק כז‪ ,‬ב)‪ ,‬שהזכיר‬
‫בתוך דבריו את העובדה כי בדיני ממונות לא הולכים אחר רוב כיוון‬
‫שמוחזק בממון‪.‬‬
‫במאה השנים האחרונות‪ .‬המיוחד בנושא זה הוא שאין לו‬
‫תקדים בגמרא ובפוסקים‪ .‬מאפיין ייחודי נוסף הוא הפער‬
‫הגדול שיש בין היכולת האדירה של החשמל ליצור‬
‫ולעשות פעולות רבות ומשמעותיות‪ ,‬לבין העובדה‬
‫שקשה למצוא מלאכה ספציפית שניתן להסמיך אליה‬
‫את השימוש בחשמל‪ .‬הפוסק ואף הלומד הפשוט‬
‫המתבוננים בסוגיה עומדים מול דילמה‪ :‬מחד ההרגשה‬
‫היא שברור שיש לאסור את השימוש‪ ,‬ואין מלאכה גדולה‬
‫מזו‪ ,‬ומאידך ההגדרה הפורמלית של מלאכה בשבת‪ ,‬ואף‬
‫של איסורי דרבנן בשבת לכאורה מורה שאין איסור‬
‫בדבר‪ .‬במאמר זה ננסה לסקור את דרכי ההתמודדות‬
‫השונות של הפוסקים בעניין זה‪ ,‬ולנתח את אופני‬
‫החשיבה שלהם‪.‬‬
‫ב‪ .‬האם מלאכות שבת הם רשימה סגורה‬
‫השאלה הבסיסית איתה צריך להתחיל‬
‫את ההתמודדות עם הנושא היא האם‬
‫מלאכה בשבת מוגדרת לפי ל"ט אבות‬
‫מלאכה והמלאכות הדומות להם‪ ,‬או שמא‬
‫ניתן לומר שכל מלאכה שהיא מלאכת‬
‫מחשבת יכולה להיכנס לקטגוריה של‬
‫איסור מלאכה בשבת‪ .‬התפיסה המקובלת‬
‫היא שרק מלאכות מ הל"ט נחשבות‬
‫מלאכה‪ 1 .‬דבר זה בא לידי ביטוי בסיפור‬
‫בגמרא (בבלי שבת צה‪ ,‬א) ‪ ,‬בו כאשר הועלתה‬
‫סברה של חכם כי החולב והמגבן‬
‫(ומלאכות נוספות) יתחייבו רק בגלל‬
‫העובדה שהם עשו מלאכה‪ ,‬היא נענתה בהתייחסות‬
‫מזלזלת‪ ,‬ובמקום זאת מוסבר שם‪ ,‬שמגבן חייב משום‬
‫בונה‪ ,‬וחולב חייב משום דש‪.‬‬
‫אולם בירושלמי (שבת ז‪ ,‬ב) נאמר שר' יוחנן וריש לקיש‬
‫התאמצו למצוא לכל מלאכה שלושים ותשע תולדות‪,‬‬
‫ופעולה שלא הצליחו להצמיד אותה לאב מלאכה מסויים‬
‫הצמידו אותו למכה בפטיש‪ .‬נראה מכאן שהם קודם כל‬
‫התבוננו במציאות וחשבו מה ראוי להחשב מלאכה ורק‬
‫אחר כך הצמידו אותו למלאכה‪.‬‬
‫ר' אשר וייס בתשובה בעניין החשמל בשבת‬
‫אשר ל‪-‬לא) כתב שיש לאסור את השימוש בחשמל על פי‬
‫הירושלמי הזה‪ ,‬והוא הביא שתי ראיות מראשונים שנראה‬
‫שהלכו בדרך זו‪ :‬הרמב"ם ‪ 2‬והרשב"א‪ 3 .‬ישנם פוסקים‬
‫נוספים מהדור הקודם שהזכירו גם סברה מעין זו‬
‫כשעסקו בנושא‪ ,‬אם כי בצורה פחות מחודדת ופחות‬
‫‪4‬‬
‫וודאית‪.‬‬
‫(שו"ת מנחת‬
‫ג‪ .‬חשמל=אש?‬
‫רוב הפוסקים לא הלכו בדרך מחודשת זו‪ ,‬שמשנה את‬
‫כל המבנה של מלאכות שבת‪ ,‬אלא ניסו להכניס את‬
‫השימוש בחשמל לתחום של מלאכה ידועה‪ .‬נתחיל עם‬
‫המהלך הפחות ידוע‪ ,‬זה של הרב קוק‪ .‬בתשובה בספרו‬
‫אורח משפט (סי' עא) כתב הרב קוק שכל הפעלה של‬
‫‪ 1‬דבר זה מעורר קושי ‪ -‬מדוע נניח שמה שציוותה תורה להימנע‬
‫ממלאכה בשבת הוא רק מרשימת הל"ט מלאכות הללו? ניתן היה‬
‫לומר שרק מלאכות אלו היו במשכן והציווי להימנע ממלאכה הוא‬
‫דווקא מאותם מלאכות שהיו במשכן‪ .‬אולם הדברים אינם כה פשוטים‪,‬‬
‫משום שבגמרא יש מאן דאמר שלומדים מהמשכן רק את מניין‬
‫המלאכות ולא את מהותם‪ .‬ועוד‪ ,‬שרואים שהגמרא כן מפעילה שיקול‬
‫דעת בתוך מלאכות אלו ומלאכות שאינן חשובות אין היא מונה‪.‬‬
‫‪ 2‬רמב"ם שבת י‪ ,‬יז‪" :‬המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך‬
‫שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב‬
‫משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא"‪ .‬והסביר ר' אשר וייס‬
‫שהסיבה שבגללה מתחייבים על מלאכת הרופא היא שזו מלאכת‬
‫מחשבת שיש בה תיקון אף על פי שאין היא בכלל הל"ט‪.‬‬
‫‪ 3‬שו"ת הרשב"א ד‪ ,‬עד‪ .‬הרשב"א אוסר לחמם תולעי משי משום שזו‬
‫מלאכת מחשבת‪.‬‬
‫‪ 4‬ראה אגרות משה ד‪ ,‬פד‪ .‬תודה לישי אנגלמן על מקור זה‪.‬‬
‫מכשיר חשמלי תיחשב הבערה‪ ,‬וזאת על פי הגמרא‬
‫ביומא (כא‪ ,‬ב) ‪ ,‬ממנה עולה כי ישנם סוגי אש שאינם‬
‫שורפים‪ .‬הרב מלמד (פניני הלכה שבת‪ ,‬הרחבות‪ ,‬יז‪ ,‬ב) הסביר‬
‫שלדעתו הגדרת מלאכת מבעיר היא כל יצירת אנרגיה‬
‫שימושית‪ .‬כמובן שמהלך זה הוא חידוש גדול שקשה‬
‫למצוא לו ראייה ‪ -‬האש שהוזכרה בגמרא‬
‫ביומא נראית כמו אש‪ ,‬ואילו חשמל כלל‬
‫אינו נראה כמו אש‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬לא ברור‬
‫לפי הרב קוק מדוע מי שמסובב ריחיים‬
‫באמצעות זרם הנהר לא יעבור גם על‬
‫איסור מבעיר‪.‬‬
‫ד‪ .‬הפעלת מכשירי חשמל=בונה?‬
‫המהלך המפורסם יותר שנעשה כדי‬
‫להכניס את השימוש בחשמל לגדרי‬
‫מלאכה הוא זה של החזון איש‪ .‬בכתביו‬
‫הזכיר החזון איש בכמה מקומות (חזון איש‬
‫או"ח נ‪ ,‬ט; השמטות למועד קנו) שחשמל אסור‬
‫מדאורייתא‪ ,‬והוא מזכיר שלוש סברות‬
‫לכך‪ ,‬אך יש אי בהירות מסויימת מה בדיוק כוונתו‪ .‬נציג‬
‫את הסברות הללו‪:‬‬
‫א‪ .‬משום מתקן כלי ('מתקן מנא')‪ 5 :‬מי שמתקן כלי‬
‫בשבת חייב‪ .‬לדוגמא‪ ,‬מי שקוטם קיסם באופן שיהיה לו‬
‫נוח לחצוץ בו את שיניו חייב (בבלי ביצה לג‪ ,‬ב)‪ .‬לפני כמאתיים‬
‫שנה השתמשו בשעונים שהסיבוב שלהם מבוסס על‬
‫קפיץ שהולך ומשתחרר‪ .‬את הקפיץ היה צריך למתוח‬
‫מחדש כל יום‪ .‬החיי אדם (מד‪ ,‬יט) רצה לומר שמי שמותח‬
‫שעון כזה חייב משום מתקן מנא‪ .‬החזון איש הלך באותו‬
‫כיוון וטען שגם מי שמפעיל מכשיר חשמלי בעצם מתקן‬
‫אותו‪.‬‬
‫ב‪ .‬משום בונה 'ממוות לחיים'‪ :‬במקום אחר החזון איש‬
‫כותב שמי שמפעיל את המכשיר החשמלי נכנס לתחום‬
‫של בונה‪ ,‬כי הוא מעיר את המכשיר ממוות לחיים‪ ,‬כי זו‬
‫בדיוק המשמעות של מלאכה זו‪ .‬למעשה זוהי סברה‬
‫קרובה מאד לסברת מתקן מנא‪ ,‬וההבדל הוא האם זה‬
‫‪6‬‬
‫כלול במלאכת מכה בפטיש או במלאכת בונה‪.‬‬
‫ג‪ .‬משום בונה בגלל חיבור החוטים‪ :‬סברא נוספת‬
‫שמוזכרת בחזון איש היא שעצם חיבור החוטים וסגירת‬
‫המעגל נחשבות בונה גמור‪ .‬הוא רואה חיבור זה כחיבור‬
‫של אומנות שיש לחייב עליו בשבת‪.‬‬
‫לא כל כך ברור מה היחס בין שתי הסברות האחרונות‪,‬‬
‫האם צריך שילוב של שתיהן או שכל אחת מהם בפני‬
‫עצמה מספיקה לחייב‪ .‬האם בכל מקום שיש התעוררות‬
‫ממוות לחיים‪ ,‬גם באופן שלא נעשית סגירה של מעגל‪,‬‬
‫או לפחות לא בידי האדם‪ ,‬יהיה חיוב‪ ,‬או שמא כדי להכניס‬
‫מעשה זה לתחום של מלאכת בונה‪ ,‬חייבים שיהיה גם‬
‫‪ 5‬כסברה זו כתב לפניו הרב עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ג‪ ,‬או"ח לו)‪.‬‬
‫‪ 6‬שתי נפקא מינות לכך‪ .1 :‬אם המלאכה היא מכה בפטיש אין איסור‬
‫לכבות את המכשיר החשמלי (אין מלאכה הופכית למכה בפטיש‪,‬‬
‫אבל יש מלאכת סותר שהיא הופכית לבונה)‪ .2 .‬אם המלאכה היא‬
‫בונה קיימת אפשרות להבין שאין חיוב אלא אם כן האדם גם סוגר‬
‫מעגל מבחינה פיזית‪.‬‬
‫מעשה פיזי של בניין‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫רוב גדולי דורו של החזון איש לא קיבלו את דבריו‪ .‬מי‬
‫‪8‬‬
‫שבעיקר התווכח איתו היה ר' שלמה זלמן אויערבך‪.‬‬
‫רשז"א (מנחת שלמה א‪ ,‬יא) טען כנגד החזון איש את הטענות‬
‫הבאות‪ :‬כנגד סברת מתקן מנא הוא הביא שהרבה‬
‫אחרונים חלקו על החיי אדם‪ ,‬וסברו שכלל אין בזה איסור‬
‫מהתורה‪ 9.‬בנוסף‪ ,‬יש מקום לחלק בין מתיחת הקפיץ של‬
‫השעון להפעלת מכשיר חשמל‪ :‬בהעמדת הקפיץ אנו‬
‫מעוניינים שהשעון יפעל באופן קבוע‪ ,‬ואילו בשימוש‬
‫במכשיר חשמלי האדם רוצה שהמכשיר יפעל מעט‬
‫ויפסיק מעט‪ .‬אין הפעלתו המחודשת מהווה‬
‫תיקון של הכלי אלא שימוש בו‪ 11 .‬סברות אלו‬
‫יפות גם כדי להתמודד עם סברת 'ממוות לחיים'‪.‬‬
‫ביחס לטיעון שחיבור החוטים מהווה בניין כתב‬
‫רשז"א שזה נחשב חיבור רפוי שהותר‪ ,‬והיות‬
‫והפתיחה והסגירה של המעגל הם דרך שימושו‬
‫‪11‬‬
‫של הכלי‪ ,‬אין בכך איסור‪.‬‬
‫ה‪ .‬דעת רוב הפוסקים‬
‫רוב הפוסקים נטו לומר שתוקפו של איסור החשמל הוא‬
‫מדרבנן‪ .‬יש מהם שהבינו שהאיסור הוא משום מוליד‬
‫(שו"ת בית יצחק‪ ,‬השמטות לסימן לא) ויש שחלקו על כך והבינו‬
‫שהאיסור הוא משום גזירה שמא אנשים יבואו להדליק‬
‫נורת להט (רשז"א במנחת שלמה שם) ‪ ,‬או משום עובדין דחול‬
‫(ראש הישיבה במלומדי מלחמה נו ובשיח נחום או"ח כה)‪ .‬לא מצאתי פוסק‬
‫שכתב שמכיוון שאין בשימוש במכשירי חשמל איסור‬
‫ברור ניתן להתירו לכתחילה‪ 12 .‬ישנם פוסקים שהלכו‬
‫בדרך ביניים‪ ,‬וסברו שהחשמל אסור מדרבנן ואף על פי‬
‫כן לא רצו להקל קולות רגילות שמקלים באיסורי דרבנן‪,‬‬
‫אלא במקום צורך גדול (ארחות שבת ג‪ ,‬כו הערה א)‪.‬‬
‫ו‪ .‬דיון בחזון איש‬
‫במהלך הדיון בקבוצת הלימוד‪ ,‬אמר לנו הרב סבתו‬
‫שלדעתו אף שפוסקים רבים דחו את דברי החזון איש‪,‬‬
‫צורת החשיבה שהחזון איש השתמש בה בסברת 'ממוות‬
‫לחיים' נכונה‪ .‬במציאות מודרנית מתחדשת‪ ,‬לא ניתן‬
‫להישאר עם ההגדרות הקשיחות של המלאכות‪ .‬עלינו‬
‫לשאול את עצמנו מהו הרעיון של מלאכת בונה‪ ,‬ומתוך‬
‫המסקנה מדיון זה לגשת לבעיית החשמל בשבת‪ .‬לפי‬
‫גישה זו לא נכון לומר שמכיוון שהחיבור הפיזי רפוי אין זו‬
‫מלאכה‪ .‬באופן דומה יש לערוך דיון כזה ביחס לכתיבה‬
‫‪ 7‬מקובל להבין את החזון איש כמו האפשרות הראשונה‪ .‬פרופסור‬
‫זאב לב (בספרו מערכי לב‪ ,‬פרק שלישי) הבין את דעת החזון איש‬
‫כאפשרות השנייה‪.‬‬
‫‪ 8‬יש מן הערך החינוכי לציין שרשז"א הקדים לתשובתו דברי הערצה‬
‫לחזו"א‪ ,‬ולדינא חלק עליו רק במקום צורך גדול מאד‪.‬‬
‫‪ 9‬טענה כזו מופיעה גם בתשובת ראש הישיבה במלומדי מלחמה סי'‬
‫נו בשם הגרי"א הענקין‪.‬‬
‫‪ 11‬רשז"א הביא לכך ראייה מכך שמעולם לא שמענו שמי שמפעיל‬
‫מכשיר המבוסס על כוח המים‪ ,‬כמו ריחיים של מים חייב‪ .‬וכן הקשה‬
‫עוד ממכשירים שונים שבנויים על גז‪ ,‬חום או אוויר דחוס שלא מצאנו‬
‫בפוסקים שחששו להם‪.‬‬
‫‪ 11‬לחזון איש היו תשובות כנגד קושיותיו של רשז"א‪ ,‬ראה במקורות‬
‫שציינתי מדבריו‪.‬‬
‫‪ 12‬אם כי ישנם פוסקים מעטים שהתירו הדלקת נורת להט ביום טוב‪.‬‬
‫ראה דיון בנושא זה בציץ אליעזר א‪ ,‬כ ‪,‬ו ובשו"ת חמדה גנוזה (לרב דוד‬
‫שלוש‪ ,‬רבה של נתניה) או"ח ה‪.‬‬
‫במחשב‪ :‬יש להבין מהו הרעיון של מלאכת הכתיבה‪ ,‬ועל‬
‫פי זה לדון אם כתיבה במחשב בשבת היא מלאכה או לא‪.‬‬
‫בדרך כלל אנחנו נרתעים מלחדש שינויים מסדר ראשון‬
‫בהלכה על סמך סברתנו בלבד‪ 13,‬אולם כאן אם לא נפעיל‬
‫את צורת החשיבה הזו אנחנו עשויים להקל באיסורי‬
‫תורה‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬חשוב להעיר שגם בדרך זו אין חובה לקבל את‬
‫סברת החזון איש‪ .‬גם אם נרחיב את רעיון הבונה ל'נתינת‬
‫חיים' לכלי‪ ,‬ברגע שאנחנו מדברים על שימוש תדיר בכלי‬
‫מסתבר כי גם לפי ההגדרה המחודשת לבונה אין בזה‬
‫משום מלאכת בונה‪ .‬אולי במקרים כדוגמת‬
‫חיבור מקרר‪ ,‬שאמור לפעול באופן קבוע בלי‬
‫הפסקה‪ ,‬לחשמל יהיה איסור בונה‪.‬‬
‫ז‪ .‬דיון בשיטת האוסרים מדרבנן‬
‫מדוע באמת לא מצאנו מי שיתיר את השימוש‬
‫בחשמל לגמרי? יתכנו כמה הסברים‪ .‬ראשית‪,‬‬
‫יתכן שהתחושה הבסיסית של הפוסקים‬
‫הייתה שלא יתכן שמכשיר בעל עוצמות כה גדולות‪,‬‬
‫‪14‬‬
‫שניתן לעשות איתו הרבה מלאכות‪ ,‬לא יאסר בשבת‪.‬‬
‫בדרך אחרת יתכן להסביר שהם הרגישו שהדבר צריך‬
‫להיות אסור משום שהוא פוגע באווירת השבת‪ 15.‬פגיעה‬
‫באווירת השבת אינה דבר קל‪ .‬הרמב"ן על התורה (ויקרא כג‪,‬‬
‫כד) סבר שיש בזה איסור דאורייתא ודבריו מובאים על ידי‬
‫‪16‬‬
‫הרבה אחרונים‪.‬‬
‫אך מדוע הפעלה של מזגן ביום קיץ פוגעת באווירת‬
‫השבת? יתכן ששימוש במכשיר אחד באופן רגעי אינו‬
‫גורם לפגיעה בשבת‪ ,‬אלא שהפוסקים חששו מפני‬
‫התוצאות הרחבות האפשריות של ההיתר להפעיל‬
‫מכשירי החשמל‪ ,‬שכן ניתן להפעיל מערכות שלמות‬
‫בכוח החשמל‪ ,‬ולא נוכל לגדור בעד האנשים ולחלק בין‬
‫מכשירים שונים‪ .‬ועוד‪ ,‬כשם שרשז"א חשש שאנשים‬
‫יטעו וידליקו נורות להט‪ ,‬כך יש לחשוש למלאכות‬
‫נוספות שייעשו מכוח החשמל‪.‬‬
‫סוף דבר‪ ,‬התחושה היא שבאמת ראו הפוסקים את‬
‫הנולד‪ ,‬וגם אם לא ראו‪ ,‬לפחות זכו לסייעתא דשמיא‪,‬‬
‫וברוך ה' הם סגרו את הדלת מפני כל מיני חידושים‬
‫טכנולוגיים שהיו יכולים להרוס את מהות השבת וייחודה‪.‬‬
‫‪ 13‬כך למשל‪ ,‬לא נראה לי שמישהו יאמר שהיות וזמן הקימה‬
‫והשכיבה השתנה נגדיר אחרת את זמן קריאת שמע‪.‬‬
‫‪ 14‬כך כתב הרב מלמד (בהרחבות לשבת יז‪ ,‬ב‪ ,‬ו) ובזה רצה להסביר את‬
‫סברת מי שנמנע מלהקל ביחס לחשמל את הקולות הרגילות באיסור‬
‫דרבנן‪.‬‬
‫‪ 15‬הדוגמא בגמרא (ביצה כה‪ ,‬ב) לדבר שאיסורו הוא כנראה בגלל‬
‫הפגיעה באווירת השבת היא יציאה של סומא במקלו לרשות הרבים‬
‫וכן הוצאת אדם נישא על גבי כיסא ביום טוב (שאין בו איסור הוצאה)‪.‬‬
‫הבעיה היא שקשה על סמך דוגמא אחת לקבוע כיצד להגדיר את‬
‫מושג זילות השבת‪ .‬ישנם בגמרא דברים נוספים שנאסרו משום‬
‫'עובדין דחול'‪ ,‬אולם הכוונה לדברים שדומים למלאכה‪ ,‬מביאים‬
‫למלאכה‪ ,‬נעשים בטרחה מרובה‪ ,‬או נעשים בכלי מקצועי (ראה ספר‬
‫עובדין דחול בספרייה)‪ ,‬ואף אחת מהגדרות אלו אינה עובדת באופן‬
‫חלק לגבי חשמל‪.‬‬
‫‪ 16‬האחרון המרכזי שהכניס איסור זה לעולם הפסיקה היה החתם‬
‫סופר ו‪ ,‬צז בתשובה על נסיעה ברכבת בשבת‪ .‬ראה גם ציץ אליעזר א‪,‬‬
‫כא ויש עוד אחרונים רבים שציטטו תשובה זו של החתם סופר‪.‬‬
‫נ‬
‫רבות דוּבר על דמותו של בלעם‪ .‬באופן כללי ניתן להגיד‬
‫כי הוא לא מצטייר כדמות חיובית במיוחד בספרות חז"ל‪.‬‬
‫אך נראה שעיון בפרשת בלק‪ ,‬הבמה המרכזית שהתורה‬
‫נותנת לו‪ ,‬ילמד אותנו שיעור חשוב דווקא ממנו‪ .‬ברצוני‬
‫להתעמק בדמותו של בלעם‪ ,‬וליתר דיוק‬
‫בנבואתו‪ ,‬כפי העולה מפרשה זו‪.‬‬
‫אנו פוגשים את בלעם לראשונה כאשר זקני‬
‫מואב ומדיין באים אליו ומבקשים ממנו לקלל‬
‫את ישראל‪ .‬הוא אומר להם שיחכו ללילה‪ ,‬בו‬
‫יראה מה יגיד הקב"ה אליו‪ .‬אמירה זו קצת‬
‫תמוהה‪ ,‬כיצד הוא יכול לדעת מתי הקב"ה‬
‫ידבר אליו? הרי בפשטות אין לו שליטה על הנבואה‪ .‬אנו‬
‫נראה שנקודה זו עולה וצפה עוד מספר פעמים בהמשך‪.‬‬
‫כאשר מגיעים לעיקר הפרשה‪ ,‬לניסיונות הקללות‪ ,‬אנו‬
‫רואים בפסוקים המתארים את המתרחש לפני קבלת‬
‫הנבואה שיש מבנה קבוע ל"הקדמות" שנעשו לכל‬
‫נבואה ‪ 1 .‬ניתן לראות שיש מספר חלקים מקבילים בכל‬
‫הניסיונות הללו‪ .‬ראשית מופיע תיאור של המקום אליו‬
‫הגיעו ומה הם רואים משם‪ .‬בשלב השני מתואר התהליך‬
‫של בניית מזבחות והקרבת פרים ואילים‪ .‬לאחר מכן‬
‫בלעם מבצע פעולה מסוימת ולבסוף מקבל את הנבואה‪.‬‬
‫אולם למרות המבנה השווה‪ ,‬אין הנבואות דומות אחת‬
‫לשנייה‪ .‬ההבדל ביניהם יכול ללמד אותנו רבות על אופי‬
‫נבואתו של בלעם ועל נבואות באופן כללי‪ .‬נעבור שלב‬
‫אחרי שלב ונראה היכן יש הבדלים ומה משמעותם‪.‬‬
‫א‪ .‬המקום וראיית העם‪:‬‬
‫נראה שעם הזמן בלק ובלעם מטפסים לגובה‪ ,‬או לפחות‬
‫שנקודת התצפית שלהם משתפרת‪" :‬במות בעל" "שדה‬
‫צופים ראש הפסגה " "ראש הפעור ונשקף על פני‬
‫הישימון"‪ 2.‬הדבר מתבטא גם בכך שבכל שלב הם יכולים‬
‫לראות יותר מעם ישראל‪ .‬בפעם הראשונה הם רואים רק‬
‫את קצה העם‪ .‬באופן תמוה בפעם השנייה בלק אומר‬
‫לבלעם שדווקא הפעם הוא יראה את קצה העם‪.‬‬
‫המלבי"ם מסביר שבמקום הראשון ראו רק את קצה‬
‫העם ואילו במקום השני הם ראו את כל העם‪ .‬עכשיו‬
‫בלק אומר לבלעם שיסתכל רק על קצה העם‪ .‬בפעם‬
‫השלישית מצוין שהמקום "נשקף על פני הישימון"‪ ,‬לא‬
‫כתוב מה היחס שלו לעם‪ ,‬אך בהמשך מסופר שמשם‬
‫ניתן לראות את כל העם‪ .‬בהמשך נראה שהיחס בין‬
‫בלעם לעם ישראל מהווה גורם חשוב בהמשך‪.‬‬
‫‪ 1‬על מנת להקל על ההבנה אני ממליץ לעיין בטבלה המובאת בסוף‬
‫המאמר בטבלה המסדרת את הפסוקים (במדבר כב‪ ,‬לט ‪ -‬כד‪ ,‬ד)‪.‬‬
‫‪ 2‬מעניין לשים לב לשימוש בשמות המזכירים לנו את מסעות בני‬
‫ישראל מפרשת חוקת‪ " :‬ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש‬
‫הפסגה ונשקפה על פני הישמן "‪ .‬אולי יש פה רמז שהסיפור מתרחש‬
‫במקביל למסעות ישראל‪ ,‬כאשר בסופו של דבר בנות מואב פוגשות‬
‫את בני ישראל בערבות מואב‪ /‬בשיטים‪.‬‬
‫בתחום זה יש זהות בין כל המקרים‪ :‬בלק בונה שבע‬
‫מזבחות ועל כל מזבח הוא מקריב פר ואיל‪ .‬יש לשאול‬
‫מדוע מלכתחילה פעולה זו נצרכת‪ ,‬ומדוע היא נעשית‬
‫בכל פעם מחדש? הפרשנים מסבירים שמדובר בפעולה‬
‫סמלית‪ .‬המספר שבע מייצג את דברים המייחדים את‬
‫עם ישראל‪ ,‬כמו למשל מספר הזאות על המזבח‪ ,‬ימי‬
‫השבת‪ ,‬שנות השמיטה ועוד‪ .‬עוד פירוש שניתן הוא‬
‫שמדובר על ענייני סוד ומיסטיקה‪ .‬משילוב הפירושים‬
‫ניתן ללמוד שמדובר פה במין טקס שנועד‬
‫להשרות על בלעם את הכוח ה‪-‬לוהי לקלל את‬
‫ישראל‪.‬‬
‫נערוך סיכום ביניים‪ .‬הפתרון של מואב כנגד‬
‫ישראל הוא בלעם‪ ,‬הוא זה שנועד לעצור את‬
‫ישראל‪ .‬ראינו כבר בהתחלה שבלעם יודע‬
‫שהקב"ה הולך לדבר איתו‪ ,‬וגם שהוא עורך מין‬
‫טקס שמכוחו הוא מנסה לקלל את ישראל‪ .‬מאוחר יותר‬
‫בלעם מעיד על עצמו שהוא "יודע דעת עליון"‪ .‬בלעם‬
‫מוצג כמומחה לנבואה‪ ,‬מעין מקצוען בתחומו‪ .‬לאור‬
‫מסקנה זו ננסה לראות כיצד מתרחשת בפועל קבלת‬
‫הנבואה שלו‪.‬‬
‫ג‪-‬ד‪ .‬קבלת הנבואה‪:‬‬
‫לקבלת הנבואה יש שני חלקים‪ :‬החלק שבו מתואר מה‬
‫בלעם עושה לאחר הקרבת הפרים והאילים‪ ,‬והחלק בו‬
‫מתואר מה שהקב"ה עושה‪ .‬ניתן לראות שיש קשר בין‬
‫שני החלקים‪ ,‬בין מה שבלעם עושה ומה שהוא מקבל‪.‬‬
‫נבחן כעת כל נבואה בנפרד‪:‬‬
‫בנבואה הראשונה‪ ,‬לאחר שבלעם מקריב את הפר והאיל‪,‬‬
‫הוא אומר לבלק שיחכה לו‪ .‬לאחר מכן כאשר הקב"ה‬
‫נגלה אליו הוא אומר לקב"ה "את שבעת המזבחות‬
‫ערכתי"‪ .‬בלעם פועל לפי הספר‪ ,‬הוא עושה את מה‬
‫שצריך לעשות לקבלת נבואה‪ .‬עוד יותר מכך‪ ,‬אנו רואים‬
‫שהוא בא במעין דרישה מהקב"ה לקבל את הנבואה‪ .‬אך‬
‫למרות זאת‪ ,‬הקב"ה באמת נתן דבר בפיו‪ .‬אמנם זו היתה‬
‫ברכה ולא קללה‪ ,‬אך בכל זאת בלעם קיבל נבואה לאחר‬
‫שהוא לכאורה הכריח את הקב"ה לתת לו אותה‪.‬‬
‫גם בפעם השנייה התהליך זהה‪ :‬בלעם עורך את‬
‫המזבחות ואז הקב"ה שם דבר בפיו‪ .‬ולא רק שיש כאן‬
‫המשך של אותה מגמה‪ ,‬אלא הדבר מוצג באופן יותר‬
‫חריף‪ .‬אין אפילו שיח בין בלעם לקב"ה‪ ,‬אין שום בקשה‪,‬‬
‫הדבר עו בד כ מו ש עו ן‪ .‬ה מ עש ה ש ל בל עם גור ר‬
‫אוטומטית נבואה מאת ה'‪.‬‬
‫השינוי מגיע בנבואה השלישית‪ .‬בנבואה זו הדברים‬
‫משתנים ביחס לשתי הנבואות הקודמות‪ .‬נבואה זו בעצם‬
‫שופכת לנו אור חדש נבואות אלו‪ ,‬וגם על דרכי הנבואה‬
‫באופן כללי‪.‬‬
‫הנבואה מתחילה כמו כל הנבואות הקודמות בהקמת‬
‫מזבחות והקרבת קרבנות‪ .‬אך בשלב זה מתחולל שינוי‪.‬‬
‫בניגוד לפעמים הקודמות‪ ,‬הפעם כתוב שבלעם "לא הלך‬
‫כפעם בפעם לקראת נחשים‪ ,‬וישת אל המדבר פניו"‪.‬‬
‫בלעם כבר לא פונה אל הנחשים‪ ,‬אל הטקסים השונים‪,‬‬
‫אל המומחיות שלו‪ .‬הוא מוותר על נקודת החוזק שלו‪ ,‬על‬
‫הטכניקה שעד עכשיו עבדה לו וכביכול השיגה את‬
‫הנבואה בכוח‪ ,‬ופונה אל עבר המדבר‪ .‬יש פה תיאור ממש‬
‫ציורי של הפנייה מהדבר המוכר‪ ,‬מהמזבחות‪ ,‬אל עבר‬
‫השממה‪ ,‬אל הלא נודע‪.‬‬
‫לאדם הרוצה לקבל נבואה‪ ,‬אי אפשר לבוא בדרישות או‬
‫לחשוב שמגיע לי‪ .‬יותר מכך‪ ,‬קבלת רוח ה' באה מאת ה'‬
‫ואי אפשר לחשוב שאדם יכול להשיג נבואה בכוחות‬
‫עצמו‪ .‬ברגע שהאדם נותן לעצמו להשתחרר ומפסיק‬
‫להאמין בתפיסה שהוא יכול לפעול על הקב"ה‪ ,‬הוא נותן‬
‫לקב"ה לפעול עליו‪ ,‬ומכוח זה הוא זכאי לקבלת "רוח‬
‫‪-‬לוהים"‪.‬‬
‫עכשיו ניתן גם להבין היכן היו ישראל ולמה כתוב שהוא‬
‫על ראש הפסגה‪ .‬ממקום זה‪ ,‬הנשקף על פני הישימון‪,‬‬
‫בלעם רואה את עם ישראל שוכן לשבטיו‪ .‬זה חלק‬
‫מהעניין ‪ -‬הוא מבטל את כל החוקים שלו‪ .‬עד עכשיו הוא‬
‫הקפיד שלא להסתכל על העם‪ ,‬כיוון שכנראה זה לא היה‬
‫לפי הכללים‪ .‬בפעם השלישית בלעם שובר את אותם‬
‫כללים‪ ,‬משתחרר לחלוטין ורק פונה לעבר עם ישראל‪.‬‬
‫אנו יכולים לקחת את עיקרון זה גם אלינו‪ ,‬אל לימודינו‬
‫בישיבה‪ .‬המהר"ל (נתיבות עולם‪ ,‬נתיב התורה‪ ,‬ב) מדבר על‬
‫הקשר בין ענווה ללימוד תורה‪ ,‬ומסביר שדווקא משה‪,‬‬
‫העניו מכל אדם‪ ,‬זכה לקבל את התורה‪ .‬אדם גאוותן‪,‬‬
‫הרואה רק את עצמו‪ ,‬גם מוגבל רק לעצמו‪ .‬אך כאשר‬
‫האדם ממעיט מערכו הוא משתחרר מהמגבלות הללו‪,‬‬
‫ואז הוא יכול לראות את העולם כולו‪ ,‬ובכך לזכות בתורה‪.‬‬
‫המהר"ל מסיים את הקטע במשפט הבא‪" :‬בעלי ענווה‬
‫שאין מגבילים עצמם ואין מחשיבים עצמם לכלום כאילו‬
‫הם אינם דבר מוגבל ומפני כך נמצאת התורה אצלם"‪.‬‬
‫הדבר עובד על אותו עיקרון‪ :‬על מנת להיות מושפע‪,‬‬
‫לקבל‪ ,‬על האדם להבין שלא הוא בעל הבית‪ .‬הגאוותן‬
‫מוגבל לתפיסת עולמו‪ ,‬ולא מסוגל להסתכל על התורה‬
‫כפי שהיא‪ .‬אדם הבא ללמוד כאשר יש לו אינטרס מסוים‪,‬‬
‫איזה רעיון שהוא מחפש למצוא לו מקור בתורה‪ ,‬לא יוכל‬
‫ללמוד תורה אמת‪ .‬כאשר אדם בא ללמוד תורה‪ ,‬הוא‬
‫צריך ללמוד מתוך הבנה שהתורה באה להשפיע עליו‪ ,‬לא‬
‫להיפך‪ .‬במצב כזה הוא באמת זוכה לראות את הדברים‬
‫במבט יותר רחב‪ ,‬לזכות בתורת אמת‪ ,‬ובעזרת ה' גם‬
‫בהשראת שכינה‪.‬‬
‫גם התוצאה של הניסיון השלישי שונה באופן דרסטי‪ .‬אין‬
‫פה מקרה‪ ,‬אין פה "וישם דבר בפיו"‪ ,‬אלא "ותהי עליו רוח‬
‫ לוהים"‪ .‬בלעם לא מקבל רק מילים‪ ,‬לא רק ציווי‪ ,‬אלא‬‫השראת שכינה‪ .‬כל הנבואות שהיו עד עכשיו היו רק צל‬
‫של נבואה‪ ,‬זה לא היה דבר האמתי‪ .‬כאשר בלעם מוותר‬
‫על הדרישה שלו מהקב"ה לנבואה‪ ,‬כאשר הוא פונה אל‬
‫עבר ה'מדבר' ‪ -‬שורה עלי רוח ‪-‬לוהים אמתית‪.‬‬
‫נבואה וענווה‬
‫מכאן אנו יכולים ללמוד עיקרון חשוב על נבואות באופן‬
‫כללי‪ .‬על מנת לקבל נבואה‪ ,‬נבואה אמתית‪ ,‬אין קיצורי‬
‫דרך‪ ,‬אין טקסים שונים ולחשים היכולים להשרות על‬
‫האדם רוח ה' אמתית‪ .‬הדבר דורש עבודה אמתית וכנה‪,‬‬
‫וביתר שאת‪ ,‬הרבה ענווה‪ .‬ויתור השליטה הוא דבר הנצרך‬
‫א ‪ .‬ה מ ק ו ם ‪ ,‬מ ה ר ו א ה ויהי בבקר ויקח בלק את ויאמר אליו בלק לכה נא ו י ק ח ב ל ק א ת ב ל ע ם‬
‫בלעם ויעלהו במות בעל אתי אל מקום אחר אשר ראש הפעור הנשקף על‬
‫בלעם‬
‫תראנו משם אפס קצהו פני הישימן‪.‬‬
‫וירא משם קצה העם‪.‬‬
‫תראה וכלו לא תראה‬
‫וקבנו לי משם‪ .‬ויקחהו‬
‫שדה צופים אל ראש‬
‫הפסגה‪.‬‬
‫ב ‪ .‬ב נ י י ת ה מ ז ב ח ו ת ויאמר בלעם אל בלק‬
‫והקרבת פר ואיל במזבח ב נ ה ל י ב ז ה ש ב ע ה‬
‫מזבחת והכן לי בזה‬
‫שבעה פרים ושבעה‬
‫אילים‪ .‬ויעש בלק כאשר‬
‫דב ר בל ע ם ו י ע ל ב ל ק‬
‫ובלעם פר ואיל במזבח‪.‬‬
‫ויבן שבעה מזבחת ויעל ויאמר בלעם אל בלק‬
‫בנה לי בזה שבעה‬
‫פר ואיל במזבח‪.‬‬
‫מזבחת והכן לי בזה‬
‫שבעה פרים ושבעה‬
‫אילים‪ .‬ויעש בלק כאשר‬
‫אמר בלעם ויעל פר ואיל‬
‫במזבח‪.‬‬
‫ג‪ .‬מה בלעם עושה‪/‬אומר ו י א מ ר ב ל ע ם ל ב ל ק‬
‫התיצב על עלתך ואלכה‬
‫אולי יקרה ה ‘ לקראתי‬
‫ודבר מה יראני והגדתי לך‬
‫וילך שפי‪ .‬ויקר ‪-‬לוהים אל‬
‫בלעם ויאמר אליו את‬
‫שבעת המזבחת ערכתי‬
‫ואעל פר ואיל במזבח‪.‬‬
‫ויאמר אל בלק התיצב כה וירא בלעם כי טוב בעיני‬
‫על עלתך ואנכי אקרה ה ‘ לברך את ישראל ולא‬
‫הלך כפעם בפעם‬
‫כה‪.‬‬
‫לקראת נחשים וישת אל‬
‫המדבר פניו‪ .‬וישא בלעם‬
‫את עיניו וירא את ישראל‬
‫שכן לשבטיו‬
‫וישם ה ‘ דבר בפי בלעם‬
‫ויאמר שוב אל בלק וכה‬
‫תדבר‪ .‬וישב אליו והנה‬
‫נצב על עלתו הוא וכל‬
‫שרי מואב‪ :‬וישא משלו‬
‫ויאמר‪...‬‬
‫ויקר ה ‘ אל בלעם וישם ותהי עליו רוח ‪-‬לוהים‪.‬‬
‫דבר בפיו ויאמר שוב אל וישא משלו ויאמר‪...‬‬
‫בלק וכה תדבר‪ .‬ויבא אליו‬
‫והנו נצב על עלתו ושרי‬
‫מואב איתו ויאמר לו בלק‬
‫מה דבר ה ‘‪ .‬וישא משלו‬
‫ויאמר‪.‬‬
‫ד‪ .‬קבלת הנבואה‬
‫במסכת כתובות בתלמוד הבבלי (סב‪ ,‬ב) מופיע רצף‬
‫סיפורים העוסקים כולם ביחס שבין ערך לימוד התורה‬
‫לערך המשפחה‪ .‬שני ערכים אלו הם מערכי הדגל של‬
‫היהדות‪ ,‬ולפיכך ההתנגשות ביניהם יוצרת קונפליקט לא‬
‫‪5‬‬
‫‪10‬‬
‫‪15‬‬
‫פשוט‪ .‬רצף הסיפורים דורש התייחסות ממבט רחב‪ ,‬אך‬
‫על במה זו אעסוק רק בסיפור הרביעי‪ ,‬המתייחס לרבי‬
‫חנניה בן חכינאי‪.‬‬
‫לצורך הניתוח ראשית אציג את הסיפור בצורה נוחה‪:‬‬
‫אחלק את הטקסט לשורות קצרות‪ ,‬אחלק את הסיפור‬
‫לחלקים ואתרגם אותו‪.‬‬
‫רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב‬
‫רבי חנניה היה הולך ללמוד בבית מדרש‬
‫בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי‪,‬‬
‫בסוף חתונתו של רבי שמעון בן יוחאי‪,‬‬
‫א"ל‪ :‬איעכב לי עד דאתי בהדך‪,‬‬
‫אמר לו רבי שמעון‪ :‬חכה לי עד שאלך איתך‬
‫לא איעכבא ליה‪.‬‬
‫לא חיכה לו‪.‬‬
‫אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫הלך וישב שתים עשרה שנים בבית המדרש‪.‬‬
‫עד דאתי אישתנו שבילי דמתא‬
‫עד שבא לביתו השתנו שבילי העיר‬
‫ולא ידע למיזל לביתיה‪.‬‬
‫ולא ידע ללכת לביתו‪.‬‬
‫אזל יתיב אגודא דנהרא‪,‬‬
‫הלך וישב על שפת הנהר‪,‬‬
‫שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה‪ :‬בת חכינאי‪ ,‬בת‬
‫חכינאי‪ ,‬מלי קולתך ותא ניזיל‪.‬‬
‫שמע שקוראים לבחורה אחת‪ :‬בת חכינאי‪,‬‬
‫בת חכינאי‪ ,‬מלאי את כדך ונלך‪.‬‬
‫אמר‪ :‬ש"מ‪ ,‬האי רביתא דידן‪,‬‬
‫‪11‬‬
‫אמר‪ :‬זאת אומרת בחורה זו שלנו‪,‬‬
‫אזל בתרה‪.‬‬
‫הלך אחריה‪.‬‬
‫הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא‪,‬‬
‫היתה אשתו יושבת ומנפה קמח‪,‬‬
‫דל עינה חזיתיה‪ ,‬סוי לבה פרח רוחה‪.‬‬
‫הרימה עיניה ראתו‪ ,‬נדמה לה ופרחה נשמתה‪.‬‬
‫אמר לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬ענייה זו זה שכרה?‬
‫אמר לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬ענייה זו זה שכרה?‬
‫בעא רחמי עלה וחייה‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫ביקש עליה רחמים וחזרה לחיים‪.‬‬
‫ניתן לראות שהסיפור מתחלק לשלושה חלקים‪ :‬א‪.‬‬
‫היציאה ללימוד (שורות ‪ .)1-5‬ב‪ .‬הדרך הביתה והמפגש‬
‫עם הבת (שורות ‪ .)6-11‬ג‪ .‬המפגש עם האישה בבית‬
‫(שורות ‪ .)12-15‬נעסוק בהם לפי סדר הופעתם‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬רבי חנניה קורא לבחורה "רביתא דידן"‪ .‬שלנו‪ ,‬לא‬
‫שלי‪ .‬הוא מתחיל לחשוב כמשפחה ולא כיחיד בלבד‪ .‬בכך‬
‫נרמזת תחילתו של תהליך התיקון של רבי חנניה‪ ,‬תהליך‬
‫שמסתיים רק ממש לקראת סוף הסיפור‪.‬‬
‫הסיפור פותח בסוף תקופת שבע הברכות של רשב"י‪,‬‬
‫חברו של רבי חנניה‪ .‬רשב"י מבקש מרבי חנניה לחכות לו‬
‫עד שיגמור לחגוג‪ ,‬אך הוא לא מחכה והולך לבד‪ .‬פתיחה‬
‫זו מעצבת את דמותו של רבי חנניה כלהוט אחר הלימוד‬
‫בכל מחיר‪ ,‬גם על חשבון קשר עם חבריו ותוך כדי‬
‫התעלמות מפורשת מהם‪ .‬זהו רמז מטרים לנטישה של‬
‫משפחתו שתגיע בהמשך‪.‬‬
‫רבי חנניה הולך בעקבות בתו וכך מצליח להגיע לביתו‪.‬‬
‫כאשר הוא נכנס‪ ,‬אשתו רואה אותו ומתה מרוב פליאה או‬
‫התרגשות‪ .‬הזכרנו שהמשמעות של מותה מהווה סמל‬
‫לכך שרבי חנניה עדיין לא עשה את השינוי הראוי כדי‬
‫לחזור למשפחתו‪ .‬גם בהתנהגותו אפשר לראות שעדיין‬
‫חסר בו השינוי המיוחל‪ :‬מלבד עצם ההגעה לבית‪ ,‬רבי‬
‫חנניה לא מצליח ליזום כל מפגש‪ .‬הוא מאפשר לאשתו‬
‫לזהות אותו בעצמה ‪ -‬רק כאשר היא‬
‫הרימה את עיניה היא מזהה אותו‪.‬‬
‫הפאסיביות שלו מודגשת גם מריבוי‬
‫הפעלים הרצופים שאשתו מבצעת‪" :‬דל‪,‬‬
‫חזיתיה‪ ,‬סוי‪ ,‬פרח" (שורה ‪ .)12‬כך גם עוד‬
‫קודם‪ ,‬בשורה ‪ ,11‬הוא לא פנה לבתו אלא‬
‫רק עקב אחריה מרחוק‪.‬‬
‫רבי חנניה לומד ‪ 12‬שנים בישיבה‪ ,‬וכאשר‬
‫הוא רוצה לחזור הוא מגלה שהוא לא מכיר‬
‫את עירו ואת הדרך לביתו‪ .‬לבעיה זו יש‬
‫כמובן גם מובן מטאפורי גלוי‪ ,‬המסמל את‬
‫התנתקותו המוחלטת של רבי חנניה‬
‫מעברו וממשפחתו‪ .‬הוא לא מכיר אותם‬
‫כבר‪ .‬הוא אינו חלק מהם‪ ,‬נחשב כזר בביתו‬
‫הוא‪.‬‬‫בעלילת הסיפור יש שני סיבוכים‪ .‬הבעיה‬
‫הראשונה שאנו נתקלים בה מופיעה‬
‫בתחילת החלק השני (שורה ‪ ,)6‬בו מתואר‬
‫שרבי חנניה איבד את דרכו הביתה‪ .‬בשלב זה נראה‬
‫שסביב נקודה זו ייסוב הסיפור‪ ,‬והוא יגיע לסיומו כאשר‬
‫רבי חנניה ימצא את דרכו לשוב לביתו‪ .‬אך בשונה ממה‬
‫שהיינו מצפים‪ ,‬גם לאחר שרבי חנניה מצליח בדרך פלא‬
‫לשוב לביתו עדיין לא מסתיים הסיפור‪ .‬הוא רק מסתבך‬
‫יותר‪ ,‬כאשר בתחילת החלק השלישי (שורה ‪ )13‬אשתו‬
‫מתה במהלך המפגש איתו‪.‬‬
‫הסיבוך הנוסף מראה לנו שלא הבנו לעומק את הבעיה‬
‫הראשונה‪ ,‬ושהפתרון שהוצע לה לא היה פתרון מלא‪.‬‬
‫איבוד הדרך הביתה אינו הבעיה של רבי חנניה‪ ,‬אלא רק‬
‫תסמין שלה‪ .‬להתנתקות של רבי חנניה ממשפחתו גרמה‬
‫כמובן התקופה הממושכת בישיבה‪ .‬אך כפי שלמדנו‬
‫מפתיחת הסיפור לא רק עצם התקופה‪ ,‬אלא גם גישתו‬
‫לקרוביו גרמה לו לנתק עצום זה‪ .‬לפיכך לא די בשיבה‬
‫לביתו כדי לתקן את הפער מ המשפחה‪ .‬המפגש‬
‫המחודש לא מתקן הכל בדרך פלא‪ ,‬כיוון שחוסר המפגש‬
‫אינו הבעיה‪ ,‬אלא רק גורם מעצים שלה‪.‬‬
‫אך לפני שנעסוק בפתרון שמספק הסיפור נחזור לפתרון‬
‫הבעיה הראשונית ‪ -‬איבוד הדרך הביתה‪ .‬כאשר רבי‬
‫חנניה מגלה שהוא לא יודע איך לשוב לביתו הוא מתיישב‬
‫על שפת הנהר‪ .‬בשלב זה הוא שומע שבחורה אחת על‬
‫הנהר נקראת "בת חכינאי" ומבין שזאת כנראה בתו‪.‬‬
‫הלשון שבה בחר המספר לספר לנו את הסקתו של רבי‬
‫חנניה מעניינת ‪" -‬אמר שמע מינה האי רביתה דידן"‪.‬‬
‫באופן סמלי רבי חנניה מביא מושג מעולם הלימוד‪,‬‬
‫"שמע מינה"‪ ,‬ומשתמש בו כדי להבין משהו על מישהו‬
‫ממשפחתו‪ .‬לראשונה הוא מוציא את הלימוד מבית‬
‫המדרש ומקשר אותו גם לסביבה ולאנשים אחרים‪ .‬זאת‬
‫בשלב זה מגיעה התפנית הגדולה בדמותו‬
‫של רבי חנניה‪ .‬הצפייה במות אשתו מעירה‬
‫אותו וסוף סוף הוא מבחין בטעותו ומבין‬
‫שהוא אכן היה אגואיסט שלא חשב על‬
‫משפחתו‪ .‬בעקבות הבנה זו הוא משתנה‬
‫ומתחיל לרחם על אשתו המסכנה‪ ,‬ולפיכך הוא אומר‪:‬‬
‫"ענייה זו זה שכרה?"‪ .‬הוא מפנים שאשתו מסכנה ומבין‬
‫שהוא זה שאימלל אותה וגרם לה לכך‪ .‬רק לאחר הפנמה‬
‫זו הוא ניגש להתפלל על אשתו‪ ,‬והיא חוזרת לחיים‪.‬‬
‫בניגוד לסיפור הקודם בסוגיה‪ ,‬בו מתואר שהספיקה לבנו‬
‫של רבי תפילה כדי לרפא אשתו‪ ,‬כאן לא די בתפילה כדי‬
‫להחזירה לחיים ולהגיע להתרה בסיפור‪ .‬הסיבה להבדל‬
‫היא שכאן לא נדרשה רק השקעה בבת הזוג‪ ,‬אלא שינוי‬
‫יחס‪ .‬רבי חנניה לא רק נטש את זוגיותו למען התורה‪,‬‬
‫אלא התנתק נפשית ממשפחתו‪ .‬לכן ראשית צריך היה‬
‫רבי חנניה לסיים את התהליך אותו התחיל ב"מפגש" עם‬
‫בתו על שפת הנהר ולהגיע למצב של אכפתיות ורגישות‬
‫כלפי משפחתו‪ .‬רק לאחר שינוי התפיסה שלו העלילה‬
‫יכולה להגיע לסופה השלו‪.‬‬
‫נתייחס במעט לתרומתו של מבנה הסיפור להבנתו‪ .‬ראינו‬
‫כי הסיפור מורכב משלושה חלקים‪ .‬מלבד הרצף‬
‫הכרונולוגי המובא בהם‪ ,‬החלקים מהווים גם רצף של‬
‫מיקום ותנועה‪ :‬החלק הראשון מתחיל את הסיפור רחוק‬
‫מהבית (ואף מתרחק ממנו)‪ ,‬החלק השני הוא התנועה‬
‫חזרה לביתו והחלק השלישי מתקיים כבר בתוך הבית‬
‫ממש‪ .‬תנועה פיזית זו מבטאת את התנועה הנפשית‬
‫שרבי חנניה עובר במהלך הסיפור‪ :‬ממצב של ריחוק‬
‫עצום הוא עובר תהליך גדול שבסופו הוא חש חלק‬
‫ממשפחתו‪ ,‬והוא מרגיש אכפתיות ואחריות כלפיה‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬הסיפור של רבי חנניה מבטא תוצאה שלילית‬
‫היכולה להיווצר במפגש בין שני הערכים ‪ -‬הישאבות‬
‫טוטאלית אל ערך אחד על חשבון הערך המקביל‪ .‬רבי‬
‫חנניה שוקע בעולם הלימוד בצורה כה חזקה עד שהוא‬
‫מאבד את האכפתיות והקשר הנפשי למשפחתו‪ .‬בסופו‬
‫של תהליך תיקון רבי חנניה מצליח לחזור למצב תיקני‪,‬‬
‫אך עם זאת הסיפור עדיין לא הציג את השילוב הראוי‬
‫לכתחילה בין הערכים‪ .‬כלומר‪ ,‬בסיפור נוצרה בעיה‬
‫שנפתרה‪ ,‬אך לא הוסבר איך להימנע מהבעיה מראש או‬
‫אפילו איך הערכים יכולים לתרום ולחזק זה את זה‪.‬‬
‫פתרון זה יגיע רק בסיפורים הבאים‪ ,‬ואני מזמין את כולם‬
‫לעיין בסוגיה מרתקת זו בפרט‪ ,‬ובאופן כללי להיכנס‬
‫ללימוד עולם האגדה העשיר והמעשיר‪.‬‬
‫רבנן‪ :‬שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה‪ ,‬ואלו הן‪:‬‬
‫שאור‪ ,‬ומלח‪ ,‬וסרבנות‪.‬‬
‫התורה העידה על משה רבנו שהוא דורג במקום הראשון‬
‫בעולם במידת הענוה שלו‪ ,‬וכדברי הכתוב "והאיש משה‬
‫עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב‪ ,‬ג)‪.‬‬
‫אך יש לשאול האם תמיד הענווה שלו הייתה רצויה?‬
‫בכדי לענות על שאלה זו היטב עלינו לברר מהי בכלל‬
‫ענווה רצויה‪.‬‬
‫ניקח סיפור אחד מחייו של משה ‪ -‬מעמד הסנה‪.‬‬
‫הסתכלות בדו שיח בין ה' למשה במעמד‬
‫זה מעלה שאלה זועקת‪ :‬למה משה מסרב‬
‫פעם אחר פעם לציוויו של הקב"ה להושיע‬
‫את עמו? המפרשים נותנים כמה סיבות‪,‬‬
‫ונציג את פירוש הרמב"ן‪:‬‬
‫והנכון בעיני‪' ,‬שלח נא ביד (כל אשר)‬
‫תשלח ‪ -‬כי אין אדם בעולם שלא‬
‫יהיה הגון יותר ממני לשליחות?'‪.‬‬
‫והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת‬
‫ענותו הגדולה מכל האדם אשר על‬
‫פני האדמה‪ ,‬שלא היה מוצא את לבו‬
‫להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה'‬
‫שלחני‪ ,‬ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות‬
‫עליהם מלך‪.‬‬
‫(רמב"ן שמות ד‪ ,‬יג)‬
‫לפי פירוש הרמב"ן‪ ,‬הסיבה שמשה מסרב לקבל עליו את‬
‫השליחות היא מידת הענווה שלו‪ .‬משה אכן חשב שאיננו‬
‫ראוי לדבר לפני פרעה‪ ,‬להודיע שהוא שליח ה' ולהנהיג‬
‫את עם ישראל‪.‬‬
‫לכאורה זוהי סיבה ראויה‪ .‬מידת הענווה היא מהמשובחות‬
‫ביותר‪ ,‬ומקורותינו לא חוסכים בקרדיט הניתן למידה‬
‫הזאת‪ ,‬ביניהם הרמב"ן שכתב באיגרתו "שהיא המידה‬
‫הטובה מכל המידות הטובות שנאמר‪ :‬עקב ענוה יראת‬
‫ה' (משלי כב‪ ,‬ד)"‪.‬‬
‫על אף כל זאת‪ ,‬בפסוק לאחר הסירוב כתוב "ויחר אף ה'‬
‫במשה" ( ש מות ד ‪ ,‬י ד) ‪ ,‬ואם כך נראה שיש כאן בעיה‬
‫בהתנהגות של משה‪ .‬ננסה לבחון את תגובתו של הקב"ה‬
‫על פי סוגיית ה"סרבנות" במסכת ברכות‪:‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬העובר לפני התיבה ‪ -‬צריך לסרב‪ ,‬ואם‬
‫אינו מסרב ‪ -‬דומה לתבשיל שאין בו מלח‪ ,‬ואם‬
‫מסרב יותר מדאי ‪ -‬דומה לתבשיל שהקדיחתו‬
‫מלח‪ .‬כיצד הוא עושה ‪ -‬פעם ראשונה יסרב‪ ,‬שנייה‬
‫מהבהב‪ ,‬שלישית ‪ -‬פושט את רגליו ויורד‪ .‬תנו‬
‫(בבלי ברכות לד‪ ,‬א)‬
‫המציאות עליה מדברת הגמרא היא ששליח הציבור‬
‫הקבוע נעדר מסיבה כלשהי (בימים ההם התפקיד של‬
‫שליח ציבור היה קבוע לאדם אחד‪ ,‬שמקצועו היה בעל‬
‫תפילה) והגבאי מחפש מישהו שיחליף אותו‪ .‬הגמרא‬
‫אומרת שמתפלל שהגבאי מבקש ממנו להיות שליח‬
‫ציבור צריך לסרב פעם אחת‪ ,‬בפעם השנייה לסרב שוב‬
‫אך לנטות להסכים ובפעם השלישית‬
‫להיענות לבקשה‪ .‬מצד אחד לא קופצים‬
‫מיד על התפקיד ומצד שני אסור לסרב‬
‫יותר מידי‪.‬‬
‫מהו יסודה של ההלכה הזאת? השולחן‬
‫ערוך (או"ח נג) מביא רשימה של תכונות‬
‫שדרושות לחזן‪ .‬שליח הציבור צריך לייצג‬
‫את כל הציבור‪ ,‬הוא מנהיג את התפילה‪ .‬לא‬
‫ייתכן שסתם אדם יקבל את התפקיד הזה‪,‬‬
‫ונדרש לכך אדם צדיק‪ ,‬הגון ומקובל על‬
‫הבריות‪ .‬מצד אחד‪ ,‬אסור לו לקפוץ על‬
‫התפקיד מיד כשמציעים אותו‪ ,‬פעולה שתבטא גאווה‬
‫בסגנון של "ברור שאני יכול להיות שליח של הציבור"‪,‬‬
‫ולכן ראוי שיסרב כמה פעמים במחשבה שיש אנשים‬
‫יותר ראויים ממנו‪ .‬אך מצד שני‪ ,‬למרות נקודה זאת‪,‬‬
‫הל ג יט י מ יו ת בס י ר וב ז ה מ וג ב ל ת‪ .‬ע צם ה עו ב ד ה‬
‫שמבקשים ממנו להיות שליח ציבור מורה על כך שלו‬
‫ספציפית יש את היכולות והתכונות לתפקיד‪ ,‬ושאין‬
‫מישהו אחר שעדיף על פניו‪ .‬מסיבות אלו הציבור צריך‬
‫שאדם זה יהיה חזן‪ ,‬ואם הוא יתעקש ויעמוד בסירובו‪,‬‬
‫עליו הגמרא אומרת ש"דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח"‪.‬‬
‫טוב שהוא עניו‪ ,‬אבל בסופו של דבר צריכים אותו‪.‬‬
‫נחזור למעמד הסנה‪ .‬במשא ומתן בין משה לה' אנו‬
‫מוצאים שהוא מקשה על ה' כמה פעמים‪ .‬אם נעיין‬
‫בפסוקים נראה שפעמיים טענותיו מגיעות בסגנון "אני‬
‫לא ראוי לתפקיד"‪".1 :‬מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא‬
‫את בני ישראל ממצרים?" (שמות ג‪ ,‬יא); ‪" .2‬בי ‪-‬דני לא איש‬
‫דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל‬
‫עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם ד‪ ,‬י)‪ .‬לאחר מכן הוא‬
‫קובע סופית ‪" -‬שלח נא ביד תשלח" (שם יג)‪.‬‬
‫נשים לב שמשה סירב פעמיים בטענה שהוא לא ראוי‬
‫לתפקיד‪ ,‬ורק אחרי הפעם השלישית נאמר "ויחר אף ה'‬
‫במשה" (שם יד) ‪ .‬נראה כי כמו בהלכות שליח הציבור‪,‬‬
‫הפעמים הראשונות היו לגיטימיות אך בפעם השלישית‬
‫הסירוב היה כבר יותר מידי‪ .‬בפעם זו משה היה צריך‬
‫להיענות לבקשה‪ ,‬אך הענווה שלו לקחה אותו רחוק מידי‪.‬‬
‫הרמח"ל במסילת ישרים בפרק המדבר על הענווה אומר‬
‫כך‪:‬‬
‫ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר‪ ,‬אפילו אם זכה‬
‫להיות חכם גדול ומופלג‪ ,‬באמת כשיסתכל ויתבונן‬
‫יראה שאין מקום לגאוה וההתנשאות‪ ,‬כי הנה מי‬
‫שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים‪ ,‬אינו עושה‬
‫אלא שבחק טבעו לעשות‪ ,‬כעוף שמגביה לעוף‬
‫לפי שטבעו בכך‪ ...‬אם עשיר הוא ישמח בחלקו‪,‬‬
‫ועליו הוא לעזור למי שאין לו‪ ,‬אם גבור הוא לעזור‬
‫לכושלים ולהציל לעשוקים‪.‬‬
‫(מסילת ישרים כב)‬
‫לפי דבריו ענווה אינה ביטול האישיות והכישרונות‪ ,‬אלא‬
‫היא ייחוס כל מעלותינו לקב"ה ולא לעצמינו וניצולם‬
‫למטרות חיוביות‪ .‬כמו שעוף לא יתגאה על האריה‬
‫יש האומרים שהיום העולם נמצא בעיצומה של המהפכה‬
‫הרביעית ‪ -‬מהפכת המידע (שלושת המהפכות הקודמות‬
‫הן‪ :‬מהפכת הלשון‪ ,‬מהפכת הכתב והמהפכה‬
‫התעשייתית)‪ .‬מהפכה זו מפגישה אותנו עם המצאות‬
‫חדשות שנוחתות עלינו בקצב מסחרר‪ ,‬והאדם עומד‬
‫ומשתומם מול שפע ההמצאות והאפשרויות שעומדות‬
‫מולו‪ .‬מהפכה זו מציגה לעין כל את היכולות שאליהם‬
‫העולם הגיע בנצלו את המשאבים העומדים לרשותו‪.‬‬
‫הקדמה הביאה בכנפיה פתרון לבעיות חמורות בתחומים‬
‫ִ‬
‫נרחבים ששיפרו את חייהם של אנשים רבים‪ .‬ואולי‬
‫החשוב מכל‪ ,‬מהפכה זו מציגה בפנינו את יכולתו של‬
‫האדם לגבור על מכשולים ולדהור קדימה במעלה‬
‫הטכנולוגיה בלי להביט לאחור‪ .‬אף אחד לא מכחיש את‬
‫היתרונות שיש בתקופה זו‪ ,‬בה מהדהד באוזנינו הפסוק‬
‫מבריאת האדם‪" :‬ויברך אותם ‪-‬לוהים ויאמר להם ‪-‬לוהים‬
‫פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף‬
‫השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א‪ ,‬כח) ‪.‬‬
‫וכלשונו של הרמב"ן‪" :‬נתן להם כח וממשלה בארץ‬
‫לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר‪,‬‬
‫ולבנות‪ ,‬ולעקור נטוע‪ ,‬ומהרריה לחצוב נחשת‪ ,‬וכיוצא‬
‫בזה"‪.‬‬
‫אך אי אפשר להתעלם מהסכנות שמתלוות לתקופה זו‪,‬‬
‫במיוחד בתחום הרוחני של העמידה של האדם מול‬
‫ לוהיו‪ .‬ישעיהו כבר הזהיר מפני מצב כזה‪" :‬ותמלא ארצו‬‫אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו" (ישעיה‬
‫ב‪ ,‬ח) ‪ .‬ישעיהו מתריע מפני סיטואציה שבה בגלל השפע‬
‫האדיר‪ ,‬האדם יהפוך את מה שיצר ל‪-‬לוהים‪ .‬עלינו לגבש‬
‫בעקבות יכולתו לעוף‪ ,‬כי לכך הוא נברא‪ ,‬כך גם למשל‬
‫האיש יכול להיות חזק וגיבור כי כך טבעו‪ .‬עליו להכיר‬
‫בגבורתו ולנצל אותה לעזרה לכושלים ולעשוקים‪.‬‬
‫המשל בגמרא מעביר טוב את הרעיון ‪ -‬מלח הוא דבר‬
‫שמשבח את התבשיל‪ ,‬אך צריכים לדעת מתי להפסיק‬
‫להוסיף אותו‪ ,‬כי יותר מדי מלח מביא לידי קלקול‪ .‬הענווה‬
‫נמשלה למלח‪ :‬היא אכן המידה הטובה מכל המידות‬
‫הטובות‪ ,‬אך אם היא מונעת מאדם שיש לו את הכישרון‬
‫להנהיג למלא את תפקידו כשצריכים אותו‪ ,‬היא מאבדת‬
‫את הערך שלה ו"יצא שכרה בהפסדה"‪.‬‬
‫לעניות דעתי בסיפור הסנה התורה רוצה ללמד אותנו‬
‫כלל עקרוני‪ .‬כאשר באמת צריכים אדם לתפקיד ציבורי‬
‫והוא מסוגל לכך‪ ,‬עליו להסכים‪ .‬אל לו להתגאות‬
‫בכישרונותיו‪ ,‬ועליו לדעת שקיבל את יכולותיו מאת ה'‪,‬‬
‫אבל אם הוא יודע שאין אחרים ראויים יותר‪ ,‬אסור לו‬
‫להתחמק ממילוי תפקידו‪ .‬אדרבה‪ ,‬עליו "לרדת לפני‬
‫התיבה" ולשמש את העם‪.‬‬
‫עמדה רוחנית שכוללת שותפות ביחד עם הקב"ה‬
‫בקידום העולם‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬לא לשכוח להישאר ענווים‬
‫ולהכיר בהיותנו יצורים סופיים ומוגבלים‪ .‬אני רוצה להציע‬
‫שתי השקפות שונות על ענווה בעולם המודרני‪:‬‬
‫גישתו של הרב סולובייצ'יק וגישת ההתבטלות של‬
‫החסידות‪.‬‬
‫נפתח בשיטתו של הרב סולובייצ'יק‪ .‬את משנתו פורש‬
‫הרב סולובייצ'יק במסה "גאון וענווה" שמופיעה בקובץ‬
‫דברי הגות והערכה‪ .‬במסה זו הוא מדבר על התנועה‬
‫הדיאלקטית של האדם‪ .‬האדם מורכב מהיסוד הקוסמי‬
‫ומהיסוד הביתי‪ .‬האדם הקוסמי‪ ,‬כפי שהרב סולובייצ'יק‬
‫מגדיר אותו‪ ,‬הוא יצור קוסמי בשלושה רבדים שונים‪:‬‬
‫עיוני‪ ,‬חווייתי ותנועתי‪ .‬מבחינה עיונית סקרנותו של האדם‬
‫איננה יודעת שובע‪ .‬הוא חפץ להבין את המתרחש‬
‫בגלאקסיות המרוחקות אלפי שנות אור מכדור הארץ‪,‬‬
‫וסקרנותו גוברת והולכת ככל שהמרחק גדל‪ .‬האדם‬
‫העיוני מבין שהקב"ה הפקיד את המרחבים העצומים‬
‫בידי מי שמוכנים להתאמץ להבינם ולחקור את טיבם‬
‫האמתי‪.‬‬
‫מבחינה חווייתית האדם איננו מסתפק בהבנת המתרחש‬
‫אלפי שנות אור ממנו ‪ -‬הוא היה רוצה להיות שם בעצמו‬
‫ולחוות את הדברים על בשרו‪ .‬הוא ּכ ֵמ ַה להתנסות בבלתי‬
‫נודע‪ .‬לדידו הכוכבים שייכים למי שרוצה להיות בהם‪.‬‬
‫מבחינה תנועתית האדם הוא יצור שמתנועע‪ .‬הוא מסוגל‬
‫לזוז ממקום למקום ולהסתגל לאזורים חדשים בזמן‬
‫קצר‪ .‬הוא יכול להרחיק מביתו ולתור בעולם אחר חוויות‬
‫חדשות ומקומות חדשים‪ .‬בקיצור‪ ,‬האדם הקוסמי הוא‬
‫יצור שמוקסם מהמרחב העצום של האפשרויות‬
‫העומדות בפניו והוא חפץ להגשימם‪ .‬הוא מתעלם‬
‫מהיותו סופי ומכך ששאיפותיו פזיזות ורחוקות מן הדעת‪.‬‬
‫התנועה השנייה של האדם היא השיבה הביתה‪ .‬האדם‪,‬‬
‫כמה שהוא יצור קוסמי‪ ,‬תמיד יחזור ממסעותיו בעולם‬
‫הגדול וישוב לביתו‪ .‬השיבה אל המקור יכולה להתרחש‬
‫בחיים ויכולה להתרחש לאחר המוות‪" :‬כי עפר אתה ואל‬
‫עפר תשוב" (בראשית ג‪ ,‬יט) ‪ .‬הבית הוא מעין מגנט שמושך‬
‫את האדם כל הזמן‪ ,‬במודע או שלא במודע‪ ,‬ובסוף גורר‬
‫את חזרתו למקום שבו הוא התחיל‪.‬‬
‫גלומות אפשרויות רבות ומגוונות‪ .‬ניקוי האינטרסים‬
‫האישיים שמביאים לקיבעון‪ ,‬יביא לכך שהאדם יחיה חיים‬
‫מלאים ומגוונים‪ .‬התבטלות איננה ויתור על האישיות‬
‫לטובת אידיאה רוחנית‪ ,‬ואף לא צורת חיים מיסטית‬
‫שמאופיינת בפסיביות‪ .‬עבודת ה' איננה מוגבלת לעיסוק‬
‫ברוח אלא היא כוללת עיסוק בחיים כהווייתם‪ ,‬גם בתחום‬
‫החומרי‪.‬‬
‫בשתי התנועות הללו‪ ,‬האדם עובד את הקב"ה‪ .‬עבודתו‬
‫באה לידי ביטוי בערגה אל הקוסמי והאינסופי ובחיפוש‬
‫של הקב"ה במרחבים העצומים של היקום‪ ,‬וגם בגעגוע‬
‫למ ק ום ה סו פ י‪ ,‬ה בי ת י ‪ .‬ב שע ו ת ש מ ח ה‬
‫והתרוממות רוח‪ ,‬האדם פונה החוצה ומחפש‬
‫את עקבותיו של הקב"ה בכל מעשה הבריאה‪.‬‬
‫בשעות עצב וייאוש‪ ,‬האדם מתכנס פנימה‬
‫ומוצא את הקב"ה צמוד אליו ‪ -‬בביתו‪.‬‬
‫בתודעה כזו האדם צריך לנסות לחנך את עצמו לחוות‬
‫התרחשויות בצורה בלתי‪-‬אמצעית‪ .‬עליו לעשות דברים‬
‫לא מתוך רווח עצמי ואינטרס אישי‪ .‬המרכז בכל‬
‫סיטואציה צריך להיות ההתרחשות עצמה‬
‫ולא האדם הנוכח בה‪.‬‬
‫שתי תנועות אלו מציגות שתי מערכות מוסר‬
‫שונות‪ :‬מוסר הגאון ומוסר הענווה‪ .‬מוסר‬
‫הגאון הוא מוסר של אדם המבקש מלכות‬
‫ושלטון‪ .‬האדם נועד למלוך על העולם‪ ,‬מפני‬
‫שהבריא ה איננ ה שלמה‪ ,‬והקב"ה רוצ ה‬
‫שנהפוך לשותפים יצירתיים בפיתוח העולם‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫מוסר הענווה הוא מוסר של נסיגה‪ .‬הנסיגה נובעת מכך‬
‫שהקב"ה צמצם את עצמו בכדי לברוא את עולמו‪ ,‬ולכן‬
‫גם מאיתנו נתבעת לפעמים התנועה לאחור‪ .‬לא תמיד‬
‫נצא כמנצחים‪ .‬אל מול פני המודרנה אנחנו חייבים להכיל‬
‫את התנועה לאחור‪ .‬תנועה זו לא תביא לקיפאון‪ .‬להפך‪,‬‬
‫מתוכה יצמח האדם בחזרה למעלה‪ .‬בכל תנועה קדימה‪,‬‬
‫באה גם התנועה לאחור שמזכירה לאדם את מגבלותיו‬
‫ועל כך שניצחונותיו אינם שלמים‪ .‬כדי להימנע מגאווה‬
‫ומסגידה למעשי ידינו‪ ,‬עלינו לחיות על הציר של היקום‬
‫והבית‪.‬‬
‫אל מול הגישה שמדגישה את רוממות האדם‪ ,‬אני רוצה‬
‫להציג את שיטת ההתבטלות של החסידות‪ .‬מושג זה‬
‫הינו מושג יסוד בחסידות ותקצר היריעה מלהכיל את כל‬
‫מה שיש לומר בנושא‪ .‬לכן אנסה להציגו בקיצור‪.‬‬
‫ההתבטלות קשורה למושגי היש והאין‪ .‬אצל חלק מדתות‬
‫המזרח‪ ,‬התודעה הרוחנית של האין גורסת שעל האדם‬
‫לשאוף לאפס את החיים הארציים‪ .‬תודעת ה'אני' היא לא‬
‫דבר ממשי‪ .‬תודעה כזו שואפת להביא את האדם‬
‫להתאחדות מלאה עם הסביבה ומרוקנת ממנו כל רצון‬
‫לתיקון עולם‪ .‬עניינה המרכזי הוא התנתקות מהחומר‪.‬‬
‫תפיסה אחרת של תודעת האין גורסת שעל האדם‬
‫להימנע מאינטרסים אישיים ככל הניתן‪ ,‬ובמיוחד בתחום‬
‫החומרי‪ .‬האדם נמצא במאבק מתמיד עם רצונותיו‬
‫האישיים והוא חותר להמית אותם לטובת עבודת הבורא‬
‫באופן מושלם בלי נגיעות אישיות‪ .‬לכן‪ ,‬עליו לוותר באופן‬
‫טוטאלי על הישות החומרית‪ ,‬ולהקדיש את כל הווייתו‬
‫לעבודת הבורא‪.‬‬
‫לעומת שתי גישות אלה‪ ,‬החסידות מציגה את תודעת‬
‫האין‪ ,‬ההתבטלות‪ ,‬כתודעה שבה האדם מבין שבאינסוף‬
‫כתוצאה מהצבת ההתרחשות במרכז‪ ,‬האדם‬
‫מגיע למצב חיים משוחרר‪ ,‬שמנתק אותו‬
‫ממצב צבירה מסוים ומוגדר‪ .‬האדם יודע‬
‫שהאינסוף כולל את כל האפשרויות‪ ,‬ולכן אין‬
‫הווייה אחת שוללת את רעותה‪ .‬בתודעה כזו‬
‫אין הגדרות מסוימות‪ .‬לפעמים‪ ,‬עצם הניסיון‬
‫ליצוק תבנית מסוימת של דרך חיים‪ ,‬מביא‬
‫את האדם לקיבעון רוחני וגורמת לניוון‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬ההתבטלות מאפשרת להכיל ניגודים משום‬
‫שהיא לא כבולה למצב צבירה מסוים ויחיד‪ .‬האדם צריך‬
‫להיזהר מלנתב את עצמו לעסוק בתחום מסוים בלבד‪.‬‬
‫עליו לדעת שכל האפשרויות פתוחות בפניו‪ ,‬מכוח היות‬
‫הקב"ה אינסופי ולא מוגבל לנתיב מסוים‪ .‬בכל דרך‬
‫שהאדם יבחר הוא יכול לעבוד את ה'‪ ,‬בין אם הוא איש‬
‫הייטק‪ ,‬מורה או נגר‪.‬‬
‫בתודעת ההתבטלות יש תביעה לתיקון עולם בכל‬
‫המישורים‪ .‬תביעה זו נובעת מכך שהאדם יכול להכיל‬
‫ניגודים ולאחד בין עולמות שונים‪ ,‬וכל עולם שהוא נמצא‬
‫בו‪ ,‬עליו לתקן אותו‪ .‬לדוגמה‪ :‬לימוד מעמיק בתורה אינה‬
‫צריכה למנוע מהלומד להקשיב לבכיו של ילד קטן‬
‫שצריך עזרה‪ .‬אין סתירה בין שתי ההתרחשויות‪ ,‬ומעבר‬
‫מהלימוד להרגעת הילד הקטן אינו קוטע בין שני‬
‫המצבים‪ ,‬אלא מהווה רצף אחיד של עולמות שונים בהם‬
‫צריך לעבוד את ה'‪ .‬בתודעה זו אין שאיפה לניתוץ‬
‫ושבירת החומר‪ .‬אדרבה‪ ,‬השאיפה היא ליצור שינוי‬
‫תודעתי עמוק‪ ,‬שמאפשר לאדם לרומם פעולות ארציות‬
‫למדרגה של עשיות רוחניות‪.‬‬
‫הדים לפרשנות זו של ההתבטלות (שאפשר שהיא לא‬
‫פרשנות קלאסית) ניתן למצוא בספר ליקוטי תורה‬
‫(פרשת תזריע) של האדמו"ר הזקן‪:‬‬
‫הלא ידוע שעניין שבירת הכלים שהיה בעולם‬
‫התוהו‪ ,‬הוא מחמת שהיה כל מדה בפני עצמה‪,‬‬
‫ולא היה התכללות המידות זה עם זה‪ .‬וענין עולם‬
‫התיקון‪ ,‬הוא שנעשה התכללות המידות‪ ,‬שזה‬
‫צריך לזה‪ ,‬חסד כלול עם גבורה‪ ,‬וגבורה עם חסד‪,‬‬
‫ועל ידי מה נעשה ההתכללות‪ ,‬שהרי התכללות זו‬
‫היא ענין חיבור ב' הפכים חסד וגבורה אש ומים‪,‬‬
‫הנה זהו על ידי הארת אור אין סוף המאיר בהם‬
‫שעל ידי זה הם בבחינת ביטול לאור אין‪-‬סוף ברוך‬
‫הוא המאיר בהן‪ ,‬ועל ידי זה יוכלו להתחבר יחדיו‪.‬‬‫אם נסתכל על ההתבטלות מנקודת המבט של הבעיה‬
‫שהעלינו‪ ,‬אפשר לומר שהיא מהווה פתרון‪ .‬אדם שעומד‬
‫נוכח שטף ההמצאות המדהימות שנוחתות עליו‪,‬‬
‫יכול להימנע מגאווה ותודעת "כוחי ועוצם ידי"‪,‬‬
‫אם יזכור תמיד שהקב"ה הוא האינסוף‪ ,‬ולכן‬
‫עבודת ה' אפשרית בכמה נתיבים‪ ,‬בתוך המרחב‬
‫של האינסוף‪ .‬לפי זה‪ ,‬הענווה היא ההבנה שעבודת‬
‫ה' מצויה בכל המישורים‪ ,‬ובלבד שהאדם יימנע‬
‫ככל שניתן מהכנסת אינטרס אישי לסיטואציות‬
‫שהוא נמצא בהן‪ .‬כאשר חיים בתודעה כזאת‪ ,‬לא‬
‫שהקדמה לא תביא את האדם לגאווה‪ ,‬אלא‬
‫ִ‬
‫רק‬
‫היא תביא אותו להבנה שהדרכים שלו לעבוד את‬
‫ה' רק התרחבו‪ ,‬והוא אמור לשמוח על כך ולהיות‬
‫שותף פעיל בפיתוח הדרכים הללו‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬העלתי בעיה שעלולה להיווצר בעולם של ִקדמה‪.‬‬
‫האדם עלול להניח את הקב"ה בצד ולנסות להמשיך‬
‫הלאה בכוחות עצמו‪ .‬הסברתי שעל האדם לפתח תודעה‬
‫הקדמה עלינו להצטרף‬
‫חזקה של ענווה שאומרת שעם ִ‬
‫לקב"ה במסע לקידום העולם‪ .‬הצגתי שתי השקפות‬
‫שונות באשר למשמעותה של הענווה במציאות של‬
‫קדמה גוברת והולכת‪.‬‬
‫מצד אחד גישתו של הרב סולובייצ'יק‪ ,‬שמציג תודעה‬
‫דיאלקטית של האדם שנע בין התבוננות החוצה‬
‫והשתאות גדולה מפלאי העולם ורצון לכבוש אותו‪ ,‬ובין‬
‫מעשה בילד שהיה לו משחק קופסה‪ .‬והילד הזה היה טוב‬
‫במשחק קופסה‪ ,‬טוב מאוד‪ .‬והוא היה גם טוב יותר מכל‬
‫הילדים האחרים שהכיר ובדרך כלל הוא ניצח את כולם‪.‬‬
‫וכשגדל מעט היו שולחים אותו לכל מיני תחרויות‪ ,‬ובדרך‬
‫כלל היה מנצח את כולם‪ .‬והילד הזה היה טוב במשחק‬
‫קופסה הזה יותר מכל הילדים בארץ שלו ויותר מכל‬
‫הילדים בכל הארצות אבל לפעמים היה מפסיד‪ .‬ועדיין‬
‫היה ילד‪.‬‬
‫והילד הגדיל וילך לו אל הר הצופים ואל גבעת רם וילמד‬
‫לימודים רבים ועמוקים ואיכותיים והמשחק קופסה‬
‫נשאר בבית הוריו בארון של הילד‪ .‬ובבוא היום נשא הילד‬
‫אישה והוליד תינוק ולקח אליו לביתו את המשחק‬
‫קופסה אבל עדיין נשאר המשחק בארון ועדיין היה ילד‪.‬‬
‫והנה יום אחד שאל התינוק לאביו הילד לשחקו עמו‬
‫במשחק קופסה הזה והסכים לו והוציא את המשחק‬
‫קופסה מן הארון לשחק עם התינוק‪ .‬כשהתחילו לשחק‬
‫נוכח פתאום הילד לדעת שהוא לא מצליח במשחק‬
‫התכנסות פנימה שכוללת הבנה שיש גם נסיגות בחיים‪.‬‬
‫הענווה היא ההבנה שלא תמיד אנו נוחלים ניצחונות‪,‬‬
‫וצריך לדעת להכיל גם מצבים של עיכוב בהתקדמות‪,‬‬
‫לשא וב כו חות ול המ שיך הל א ה ‪ .‬מ צד שנ י ג יש ת‬
‫ההתבטלות שמופיעה בחסידות‪ .‬לפי גישה זו‪,‬‬
‫על האדם לד עת ש העולם טומן בחובו‬
‫אפשרויות רבות שיכולות לגרום לתחושת‬
‫שלמות בעבודת ה' וזאת מתוך הסתופפות‬
‫בצל האינסוף‪ .‬אדם מגוון שחי בהרב ה‬
‫מישורים‪ ,‬מתמלא ענווה לנוכח השפע הרב‬
‫של האפשרויות שעומדות בפניו והוא רוצה‬
‫להיות שותף לקב"ה בכל מישורי החיים‪ .‬אדם‬
‫כז ה חי בעולם של ִק דמה מתוך הבנה‬
‫שהקב"ה הוא שיצר את הקדמה הזאת ואינו‬
‫סותר אותה אלא אדרבה‪ ,‬מזמין אותנו לצעוד‬
‫קדימה ביחד איתו‪.‬‬
‫האם יש בהכרח סתירה בין שתי ההשקפות הללו? לאו‬
‫דווקא‪ .‬אלו ואלו דברי ‪ -‬להים חיים‪ ,‬וכל אחד צריך לבחור‬
‫לעצמו את הגישה המתאימה לו‪ .‬לכן אין מקום להעדיף‬
‫אחת מהשיטות‪ ,‬או לפסול אחת מהן‪ .‬ניתן אף להניח‬
‫שיש גישות אחרות שמציעות דרכים אחרות כיצד‬
‫להתמודד עם הבעיה‪ .‬המסקנה המרכזית היא שהעולם‬
‫המודרני דורש התייחסות חדשה ליחסים בינינו ובין‬
‫הקב"ה‪ .‬במציאות המודרנית שבה אנו חיים‪ ,‬נדרש מאתנו‬
‫לכונן יחסים הדוקים וקרובים בינינו לבין בורא עולם‪.‬‬
‫מתוך הבנה שאנו רוצים להיות שותפים לקב"ה בתיקון‬
‫העולם‪.‬‬
‫קופסה והוא כבר לא טוב כמו שהיה כשניצח את הילדים‬
‫מכל הארצות‪ ,‬והתינוק הולך ומצליח במשחק קופסה‪,‬‬
‫אבל הילד לא הצליח לנצחו כי כבר למד פסיכולוגיה‬
‫ופילוסופיה ותלמוד ומלחמה ומשפטים ומדעים מדויקים‪.‬‬
‫והאבא הילד היה נבוך כי התינוק הצליח לשחק ולנצח‬
‫והילד לא הצליח‪.‬‬
‫"לסוף אשתכח כיפי (=נזמים) ואיקור"‬
‫(בבלי בבא מציעא לה‪ ,‬א)‪.‬‬
‫***‬
‫הרמב"ם מקדיש חלק נכבד מחיבורו 'שמונה פרקים'‬
‫לנושא עבודת המידות‪ .‬לא אפרט כאן יתר על המידה את‬
‫גישתו הידועה בקשר לדרך האמצע‪ ,‬עליה כתב‪" :‬ואמנם‬
‫ש ַב ח באמת המיצוע‪ ,‬ואליו ראוי לאדם לכוון‪ ,‬וישקול‬
‫ְי ֻ‬
‫פעולותיו כלן תמיד אל זה המיצוע" (הקדמות הרמב"ם למשנה‪,‬‬
‫מהדורת הרב שילת‪ ,‬עמ' רלו) ‪ .‬ברצוני להתייחס לנקודה אחרת‬
‫בדבריו‪ ,‬המופיעים מיד אחרי הציטוט לעיל‪.‬‬
‫ודע‪ ,‬כי אלו המעלות והפחיתויות אשר למדות‪,‬‬
‫אמנם יקנו ויתישבו בנפש‪ ,‬בחזרה על הפעולות‬
‫ההוות מזו המידה פעמים רבות בזמן ארוך‪,‬‬
‫והתרגלנו אליהן‪.‬‬
‫על מנת להגיע למצב האידילי הזה של דרך האמצע‪ ,‬בו‬
‫אישיות האדם נמצאת במקום בה היא יכולה להשפיע‬
‫בצורה המיטבית על החברה ולקיים את דרך ה' "צדקה‬
‫ומשפט" (בראשית יח‪ ,‬יט) ‪ ,‬אנו נדרשים להתקדם בעבודת‬
‫המידות באופן מתמיד‪ ,‬ואולי אף נצחי‪ .‬הוא ממשיך ואומר‬
‫כי האדם בתחילת חייו הוא לא בעל מעלה ולא בעל‬
‫חסרון‪ ,‬ומקטנותו הוא יתחיל לעשות פעולות; חלקן‬
‫מחסרות‪ ,‬חלקן מותירות‪ ,‬ואפשר שחלקן אף יהיו‬
‫ממוצעות‪ .‬אך מכורח העובדה שהאדם תמיד פועל‪ ,‬תמיד‬
‫בתנועה‪ ,‬הדרך להגיע למצב השלם של דרך האמצע‬
‫ארוכה במיוחד‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬גם בהגיעו למצב זה הוא צריך‬
‫להרגיל עצמו בכך‪ ,‬ולשמור על עצמו תמיד‬
‫שלא יסטה לאיזה קצה שהוא‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬משמעות דברים אלו היא שעל‬
‫האדם לעבוד באופן יומיומי על מידותיו‪,‬‬
‫לאורך כל ימי חייו‪ .‬האדם‪ ,‬באשר הוא יצור חי‪,‬‬
‫לעולם אינו קופא על שמריו ותמיד משתנה‪.‬‬
‫הוא חווה חוויות‪ ,‬פוגש אנשים‪ ,‬לומד דברים‬
‫חדשים‪ .‬נפש האדם עדינה היא‪ ,‬ויכולה לנוע‬
‫ממקומה בכל עת ועת‪ .‬עליו לעמוד תמיד על‬
‫המשמר‪ ,‬לשים לב לכל חריגה אל הצדדים‬
‫ולדאוג לכך שדרכו תהיה מתוקנת כדי שיוכל‬
‫‪1‬‬
‫להמשיך לעבוד את בוראו בצורה מלאה ומשמעותית‪.‬‬
‫יום אחד לפני שנתיים‪ ,‬באחד מימי שיעור ב' העליזים‪,‬‬
‫ניצתה בי לפתע מחשבה שהדאיגה אותי מאוד‪ .‬הבנתי‬
‫שזה זמן רב‪ ,‬ייתכן שאף כמה שנים‪ ,‬לא עצרתי לרגע‬
‫ואמרתי לעצמי (לדוגמה)‪" :‬אני שם לב שאני יותר מדי‬
‫כועס לאחרונה‪ .‬אני צריך להתחיל לעבוד על זה"‪.‬‬
‫מחשבות מסוג זה‪ ,‬שהיו לי ברורות מאליהן כשהייתי‬
‫צעיר יותר‪ ,‬בבית הספר היסודי או בתיכון‪ ,‬כבר לא הציקו‬
‫לי‪ .‬התובנה הזו הבהילה אותי‪ .‬הרגשתי שאמנם אני‬
‫מתקדם בלימודי בישיבה‪ ,‬רוכש ידיעות חדשות ועוסק‬
‫במושכלות‪ ,‬אך עבודת המידות שלי נשארה אי ‪-‬שם‬
‫מאחור‪ .‬מאותו יום העניין הציק לי מפעם לפעם‪ ,‬אך עד‬
‫לחו דש ים הא חרו ני ם‪ ,‬לא חר חז רתי מ הצב א‪ ,‬ל א‬
‫התעמקתי בו יותר מדי‪ .‬לפתע בעיה זו תוקפת אותי‬
‫בסיטואציות רבות ושונות במהלך הימים‪ ,‬אם ביחס שלי‬
‫לסביבה בישיבה‪ ,‬הן האנושית והן התברואתית‪ ,‬או באופי‬
‫הויכוח שלי עם חברים בחדר האוכל‪ .‬וככל שאני מתאמץ‬
‫לתקן ולשנות‪ ,‬אני נוכח לדעת שזה לא פשוט כלל וכלל‪.‬‬
‫ייתכן שהקורא הממוצע בישיבת מעלה אדומים יאמר‬
‫לעצמו‪" :‬נו באמת‪ ,‬מאמר על עבודת המידות? אני קורא‬
‫את 'עולה מן המדבר' או את 'העיתון המגניב של כיתה‬
‫ח' ‪ "? 2‬שאלה זו מובנת‪ ,‬ואף אני שאלתי אותה לפני‪ ,‬תוך‬
‫כדי ואחרי כתיבת המאמר‪ .‬שתי תשובות בדבר‪.1 :‬‬
‫העובדה ששאלות מנוסחות בצורה ילדותית‪ ,‬לא אומרת‬
‫שהן אכן כאלה‪ .‬יש משהו בתום של הילדות שבונה‬
‫יסודות אמיתיים וכנים‪ ,‬שלא האמירה "זה היה נכון כי‬
‫הייתי קטן" היא זו שמבטלת אותם‪ .2 .‬אני מרגיש שדווקא‬
‫השחייה בים השכלתנות והלמדנות‪ ,‬היא זו שמביאה‬
‫‪ 1‬אמנם הדבר מתבקש‪ ,‬אך מפאת הרצון שלא להאריך בדברים‪ ,‬לא‬
‫אתייחס לכל עניין הנטייה אל הקצה האחד באופן זמני עקב נטייה‬
‫לקצה האחר‪.‬‬
‫למצבים כאלה של שכחת העצמי‪.‬‬
‫דברים אלו נובעים מהמיית ליבי האישי‪ ,‬אלא שאין אני‬
‫מחזיק מעצמי אדם ייחודי או שונה מכל אחד אחר‪ ,‬ועל‪-‬‬
‫כן אני מעריך כי תחושות אלו יכולות להישנות אצל כל‬
‫אחד מאיתנו‪ .‬עבודת המידות ה'ילדותית' הזו תישכח‬
‫מהאדם דווקא כאשר הוא מתבגר ומגיע למצב בו הוא‬
‫חושב שהוא מכיר את עצמו ויודע מה הוא מחפש בחיים‪,‬‬
‫למרות שהגיל שכתוב על משחק הקופסה הוא ‪.3-99‬‬
‫כשהעיסוק המרכזי נמצא בשכל‪ ,‬הוא יכול להעלים את‬
‫חשיבות התקדמות הנפש‪ ,‬ואף כשלבסוף‬
‫האדם ייזכר להתייחס אליה ולעסוק בה‪,‬‬
‫הדבר יקשה עליו פי כמה‪.‬‬
‫ניתנה לנו הבחירה באיזה הרגל לדבוק‪ .‬אם‬
‫נחליט להרגיל עצמנו ביושר עצמי ובחשבון‬
‫נפש קבוע ‪ -‬לא כזה שמדכא את כוחות‬
‫הנפש‪ ,‬כי אם כזה שמחייה אותן ‪ -‬נוכל‬
‫להגיע בסופו של דבר למצב השלם שאליו‬
‫מכוונים אותנו דברי הרמב"ם‪ .‬אולם אם נבחר‬
‫להתרגל לסטטוס הקיים מתוך מחשבה‬
‫שהוא זה שנכון לנו‪ ,‬ונתייחס לענייני עבודת‬
‫המידות כאל משהו ששייך לתקופה קדומה יותר בחיינו‪,‬‬
‫הדבר דומה לרכיבה על אופניים בעיניים עצומות וללא‬
‫קסדה‪ ,‬והנפילה תהיה מהירה‪ .‬לא כך הם הדברים‪ .‬עבודת‬
‫המידות היא תהליך נצחי ומתמיד‪ ,‬והיא לא סותרת כהוא‬
‫זה את העיסוק השכלי‪ .‬הסוד הוא בשילוב של השניים‪:‬‬
‫תכלית עולמנו ומה שבו אמנם היא‪ :‬איש חכם‬
‫וטוב‪ ...‬ודי לך מאמרו של הדגול בפילוסופיה‬
‫"כוונת ה‪-‬ל בנו שנהיה נבונים וטובים"‪.‬‬
‫(הקדמות הרמב"ם למשנה‪ ,‬מהדורת הרב שילת‪ ,‬עמ' נז‪-‬נח)‬
‫וכדברי הרב קוק‪:‬‬
‫כפי הטהרה הגופנית‪ ,‬במזג ומדות‪ ,‬שקיטת‬
‫התאוה וזיכוך החומר‪ ,‬ולפי האורה השכלית הבאה‬
‫מרוב תורה ודעת‪ ,‬מהרבה שימוש של חכמים‪,‬‬
‫ומהרבה דעת העולם והחיים‪ ,‬כן יגדל כח הציור‬
‫והדמיון בפעולתו‪ ,‬וכן תהיינה פעולותיו רצויות‪,‬‬
‫שקולות‪ ,‬וקרובות לערכים מתאימים‪...‬‬
‫(אורות הקודש א‪ ,‬הגיון הקודש‪ ,‬סז)‬
‫כדי שפעולות האדם תהיינה "רצויות‪ ,‬שקולות‪ ,‬וקרובות‬
‫לערכים מתאימים"‪ ,‬על האדם ליצור סינתזה בין זיכוך‬
‫המידות וקניית התורה והדעת‪ .‬לא ייתכן שלא תהיה‬
‫התאמה בין מידת השכלתו של אדם לבין אורח חייו ויחסו‬
‫אל האחר‪ .‬ההרמוניה שבין שני הכוחות האלה היא‬
‫קריטית כדי ליצור אישיות שלמה וטהורה‪ ,‬כדי לנסות‬
‫להידמות באמת ל‪-‬להים‪ 2 .‬על האדם להיות ערני לעצמו‬
‫ולפעולותיו‪ ,‬לשים לב לאופן בו הוא מצטייר בפני עצמו‬
‫ובפני אחרים‪ .‬ארחיב ואומר‪ ,‬שזוהי תכליתה של גישת‬
‫'דרך האמצע'‪ .‬הרמב"ם מפליג בדוגמאות כדי להדגיש לנו‬
‫את חשיבות האיזון והיציבות‪ .‬פיתוח השכל ששזור‬
‫בטיהור המידה‪ ,‬ללא שום תחרות ושום התנשאות של‬
‫‪ 2‬ועיין בפסקה האחת לפני אחרונה במורה נבוכים‪.‬‬
‫האחד מעל השני‪ ,‬הוא זה שייתן לאדם את העמידה‬
‫השלמה מול בוראו‪ ,‬מול החברה‪ .‬למען האמת‪ ,‬ברצון‬
‫להגיע ל'דרך האמצע'‪ ,‬ישנה שאיפה לרדוף אחרי‬
‫האינסופי‪ .‬היא לא באמת נגישה לאדם‪ ,‬כי אם היא היתה‬
‫כזו‪ ,‬עבודת המידות היתה מדע מדוייק‪ .‬אבל עובדה זו לא‬
‫סותרת את החובה המוטלת עלינו להמשיך להתקדם כל‬
‫הזמן‪ ,‬ולנסות לשמור על סטטוס עמיד וישר‪.‬‬
‫אם נחשוב על כך בצורה ישרה‪ ,‬הדבר שגורם לנו להעריך‬
‫את האחר הוא בדרך כלל האדם שהוא‪ ,‬ולא ציון‬
‫הפסיכומטרי שלו או מספר המסכתות שהוא למד‪ .‬אנחנו‬
‫רוצים לראות אצל האחר אכפתיות‪ ,‬סבלנות ואהבה יותר‬
‫מאשר לשמוע את החידוש האחרון שלו בסוגיית 'ברי‬
‫ושמא' או 'רוצח בשגגה'‪ .‬כבר אמר אברהם יהושע השל‪:‬‬
‫"כשהייתי צעיר‪ ,‬הערכתי אנשים מבריקים‪ .‬עכשיו שאני‬
‫זקנתי‪ ,‬אני מעריך אנשים נחמדים"‪ .‬במידות אנחנו רואים‬
‫יותר אמת‪ ,‬יותר קודש‪ ,‬יותר צלם ‪-‬להים‪ .‬תובנה כזו‬
‫תגרום לנו לעצור מדי פעם ולזכור שלא רק העיון השכלי‬
‫במאמר זה אנסה לברר את מקורה של מידת הגאווה‬
‫ומניין היא נובעת‪ .‬באופן ראשוני‪ ,‬ניתן להסביר שמידת‬
‫הגאווה מקורה ברצון של האדם לחפש לו משמעות‬
‫מסוימת‪ ,‬סיבה לקיומו‪ .‬כאשר האדם נתקל‬
‫בקשיים בחיים‪ ,‬כל אחד בתחומו‪ ,‬הוא חייב‬
‫לתת לעצמו סיבה לקיומו‪ ,‬סיבה טובה שתנמק‬
‫את הרצון להמשיך ולהתמודד עם הקושי‪.‬‬
‫"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"‬
‫סנהדרין לז‪ ,‬א) ‪ ,‬כך הורו לנו חכמים‪ .‬ניתן לפרש‬
‫דברים אלו בצורה אגואיסטית‪ :‬האדם צריך‬
‫לראות את עצמו כמרכז העולם וכל המציאות‬
‫סובבת סביבו‪ ,‬האדם שרוי בעולם ושואל את‬
‫עצמו כיצד הוא יכול לנצל את מלא ההטבות שהעולם‬
‫מציע‪ .‬ואכן‪ ,‬אם נבין שתכלית החיים היא 'חיה ותן לחיות'‪,‬‬
‫השקפת עולם כזו איננה זרה כל ‪-‬כך‪ .‬אך לנו‪ ,‬כאנשי‬
‫אמונה שמאמינים שהאדם נברא לתכלית גבוהה יותר‪,‬‬
‫הסבר זה נשמע מנוכר‪.‬‬
‫(בבלי‬
‫באורות הקודש הראי"ה קוק מסביר שהמשמעות של‬
‫מאמר זה הוא שעל האדם ללכת בדרכו המיוחדת‬
‫ולהתבונן בעולם בסגנון המיוחד שלו‪ ,‬כאילו רק סגנון זה‬
‫קיים‪ ,‬אין לו להתפתות לרעות בשדות זרים ועליו ליצור‬
‫הזדהות מוחלטת בין דיבוריו ומעשיו לאופיו‪:‬‬
‫כל אדם צריך לדעת‪ ,‬שקרוי הוא לעבוד על‬
‫פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו‪ ,‬על פי‬
‫שורש נשמתו‪ ,‬ובעולם זה‪ ,‬הכולל עולמים אין‬
‫ספורות‪ ,‬ימצא את אוצר חייו‪ .‬אל יבלבלוהו תוכנים‬
‫שוטפים אל תוכו מעולמות זרים‪ ,‬שאינו קולטם‬
‫כהוגן‪ ,‬שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים‬
‫מקדם אותנו במטרה‪ ,‬אלא גם המידה בה אנו שומעים‬
‫את דמעת העשוקים ורואים את גבו הכואב של מנקה‪-‬‬
‫הרחובות‪.‬‬
‫הסתכלות תמידית פנימה דורשת מהאדם כוחות רבים‬
‫וכנות אגרסיבית‪ .‬היא מצריכה הורדת מסיכות ועמידה‬
‫מחודשת אל מול עצמו‪ .‬כמו כן‪ ,‬גם קניין הדעה לא‬
‫יתיישב בנפש האדם לולא מאמץ נפשי ושכלי אדיר‪ .‬אך‬
‫אם נשנן לעצמנו יומם ולילה מהי תכלית קיומנו בעולם‪,‬‬
‫אם נפנים את הפסוק המופלא "הגיד לך אדם מה טוב‬
‫ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד‬
‫והצנע לכת עם ‪-‬להיך" (מיכה ו‪ ,‬ח) ‪ ,‬נמשיך במסע הזה‬
‫מחוזקים ומאמינים‪.‬‬
‫ביושר הדעת ובמידות טובות‪ ,‬יש יותר אמונה‬
‫ודבקות ‪ -‬להית‪ ,‬מבאמונה דיבורית וציורית‬
‫רגשנית‪.‬‬
‫(שמונה קבצים א‪ ,‬רלד)‬
‫שלו‪ .‬אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם‪ ,‬אצל‬
‫המסוגלים לבנינם ושכלולם‪ .‬אבל הוא צריך לרכז‬
‫את חייו בעולמותיו הוא‪ ,‬בעולמות הפנימיים שלו‪,‬‬
‫שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל‪ .‬חייב אדם‬
‫לומר בשבילי נברא העולם‪.‬‬
‫(אורות הקודש ג‪ ,‬עמ‘ רכא)‬
‫האדם שמחפש משמעות בחייו מנסה להשיג‬
‫אותה על ידי התבוננות במשמעות חייהם של‬
‫הסובבים אותו‪ .‬הוא מסתכל על החכם‪ ,‬על‬
‫הצ ד י ק‪ ,‬ע ל ה ל מד ן ‪ ,‬ומ ת ח יל ל דר ג א ת‬
‫הסובבים‪ .‬כשהאדם מחליט לבחור לעצמו‬
‫תכלית‪ ,‬הוא חושב לאיזו פסגה יש לו סיכוי‬
‫להגיע ומתחיל לצעוד לעברה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אם‬
‫הוא מרגיש שיש בו תכונות מסוימות של‬
‫למדנות ומחליט שתכלית חייו היא להיות‬
‫הלמדן הטוב ביותר‪ ,‬במידה ויתקל באנשים למדנים יותר‬
‫ממנו הוא יחליט שעליו לתקן מציאות שכזו‪ .‬אזי‪ ,‬אם הוא‬
‫זריז למצוות‪ ,‬הוא ימסור את נפשו וילמד יום ולילה‪ ,‬ויאמר‬
‫בלבו‪" :‬אשרי וטוב לי" טוב לי בעולם הבא ואשרי מה‬
‫שיחשבו עלי בעולם הזה‪ .‬במידה והוא עצלן ימצא פתרון‬
‫טוב יותר‪ ,‬יעבור דירה‪ ,‬יגלה ממקומו‪ ,‬שהרי גלות מכפרת‬
‫עוון‪ .‬בנוסף‪ ,‬כל אזכור של אנשים טובים ממנו בתחום‬
‫הנ"ל יעורר אצלו תגובה של בוז או דכאון‪ ,‬כאשר הוא‬
‫נוחל הצלחות בתחום זה חזהו מתנפח ועורו זוהר‪' ,‬וידע‬
‫כי קרן עור פניו'‪ .‬זוהי הגאווה‪ ,‬יצור קטן המכער כל חלקה‬
‫טובה ומאבד את עצמאותו ואורו המיוחד של האדם‪.‬‬
‫אך ישנה 'גדולה ענותנית'‪ ,‬כפי שהרב מסביר בהמשך‬
‫הפסקה‪ .‬אדם שמתבונן באופיו המיוחד‪ ,‬בשורש נשמתו‪,‬‬
‫ומשתדל לגלות את האור המיוחד שלו כפי שהוא רואה‬
‫את הדברים‪ ,‬ימצא את תכלית חייו בתוך תוכו‪ ,‬במילוי‬
‫תפקידו שלו‪" ,‬באורח צדיקים המיוחד שלו"‪ ,‬ויבנה לעצמו‬
‫כנות פנימית שמאזינה לנבכי נשמתו‪ .‬בניגוד לאדם‬
‫המתגאה שכל מחמאה שהוא מקבל מעלה אותו בסולם‬
‫הלמדנים‪ ,‬אדם כזה מקבל את המחמאה בשמחה‬
‫שנשמתו הצליחה למלא את תפקידה‪ ,‬ועיקר מבטו‬
‫ומגמתו בכל אשר הוא עמל היא בלאהוב ולא בלהיות‬
‫אהוב‪.‬‬
‫העמקת ההתבוננות בנושא זה היא חשובה מאד‬
‫ומשפיעה על כל אורח החיים של האדם‪ .‬אדם שחי מתוך‬
‫גדולה ענוותנית ואינו מבזבז את כוחותיו על תחרויות‬
‫כלבים מיותרות ואינו מחפש את תכלית חייו בניצחון‬
‫בהם‪ ,‬אור ה' עליו יגלה‪ ,‬מהאור המיוחד שלו בתורה יצא‬
‫עוזו ואורו‪.‬‬
‫"בראשית"‬
‫בתוך הראשית הקיימת כבר‪ .‬ראשית הדבר‪ ,‬אך הקיים‬
‫מכבר‪ .‬הארת אור תורה על גבי אור הטבע המתפתח‬
‫לקראתה‪ .‬רוח ‪-‬לוהים מרחפת על פני המים הקדמונים‪,‬‬
‫בצפייה‪ ,‬אימתי יוכשר הכלי להשראת האור?‬
‫על גבי התפתחויות האבולוציה שאנו בוהים ותוהים‬
‫בהם‪ ,‬מעוצם מהלכם‪ ,‬מעוצם גולם שממונם‪ ,‬אנו רואים‬
‫מאמר ‪-‬לוהים חל‪ ,‬ממרק וגומר‪ .‬המוכשרים עד עמידה‬
‫על פתח קרקע מציאות מוסרית‪ ,‬המציאות התורית‪,‬‬
‫בגמר המאמר‪ -‬מתגלים בצביונם‪ .‬ותכלית מימוש‬
‫שאיפת רוח ‪-‬לוהים‪ ,‬זוהי רוחו של אדם הראשון‪,‬‬
‫החופפת בבקשת מציאת מנוח‪ ,‬בתכלית דירתה מטה‪,‬‬
‫בנפיחת נשמת חיים‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬עם יושר ‪-‬ל‪ ,‬באור היושר צופים‪ ,‬רק מגילוי‬
‫הארתו מחשיבים ומונים‪ .‬מהמיקוד בתכלית התוכנית‬
‫ממילא מתממשת תכלית הכלי המעוגל‪" .‬כח מעשיו‬
‫הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"‪( .‬תהילים קיא‪ ,‬ו)‬
‫ביום ההוא עוד ייגלה שאורות העיגולים הגולמיים באור‬
‫היושר התכליתי מקורם‪ ,‬שמקור הטבע במקור התורה‬
‫הוא‪.‬‬
‫אין בכוונתי לכתוב קטע התנגדות של ממש‪ ,‬משום‬
‫שהדבר האחרון שבכוונתי לעשות הוא לגרום למי שנהנה‬
‫ומפיק תועלת מסוג הלימוד המסוים הזה לפקפק‬
‫בהחלטתו‪ .‬אני אתמקד בסיבה שבגללה אני עצמי לא‬
‫משקיע זמן בלימוד ספרי המוסר‪ ,‬מדוע לדעתי היעילות‬
‫וה'פופולריות' שלהם פחתה‪ ,‬ולבסוף ‪ -‬היכן אני מוצא‬
‫תחליף‪.‬‬
‫בבית הספר היסודי שבו למדתי לא היו‬
‫שיעורים במוסר‪ ,‬כך גם אצל רובכם‪ .‬הסיבה‬
‫לכך היא פשוטה מאוד ‪ -‬מערכת החינוך‬
‫המודרנית השכילה להבין שתחומים‬
‫מסוימים צריכים להיות מועברים לאו דוקא‬
‫בצורה אינפורמטיבית‪ .‬שיעורים‪ ,‬הרצאות‬
‫וספרים הם מדיום נפלא להעברת מגוון‬
‫מסרים וכמויות גדולות של ידע; אני נוטה‬
‫לחשוב‪ ,‬ובציבור הכללי נראה שכך כבר‬
‫הוכרע‪ ,‬שלימוד המוסר לא 'מוגש' טוב‬
‫בפורמט הזה‪.‬‬
‫האמנם ההבנה הזו חדשה? נראה שלא‪ .‬שלמה המלך‬
‫וחז"ל אחריו שלחו אותנו אל השדות ללמוד מבעלי‬
‫החיים כיצד להתנהג; האגדתות נוסחו כטקסטים‬
‫שמעבירים חוויה ושגורמים להזדהות ולא כתכני לימוד‬
‫ישירים‪ .‬במהלך הדורות הדברים קיבלו כיוון שונה‪ .‬לימוד‬
‫המוסר הפך לעוד תחום עמוס ּב ְר ָאיות‪ ,‬הוכחות‬
‫וציטוטים‪ .‬כשאני מעיין היום בספר מוסר אני מרגיש‬
‫שמנסים לשכנע אותי‪ .‬אין שום צורך בכך‪ ,‬הרי כולנו‬
‫משוכנעים‪ .‬ציטוט נוסף של פסוק כדוגמת "אמר עצל‬
‫שחל בדרך ארי בין הרחבות" או הבאת דוגמא מעולמם‬
‫הפרהיסטורי של החלבנים או של העגלונים רק מרחיקים‬
‫את התכנים הקריטיים הללו מהעולם שלי והופכים אותם‬
‫לעוד אחד מהלימודים התיאורטיים שנזנחים בחלקו‬
‫האחורי של המוח‪.‬‬
‫אנשים היום פחות מאמינים במילה הכתובה רק מפני‬
‫שהיא כזו‪ .‬אני מחפש לראות איך הדברים באים לידי‬
‫ביטוי‪ .‬אני מבקש להפגש אתם בעולם שלי‪ ,‬אני רוצה‬
‫אותם בשפה שלי‪ ,‬אני אוהב אותם אמיתיים ומשכנעים‪.‬‬
‫מוסר הוא דבר שלומדים אותו ולא שלומדים עליו‪.‬‬
‫איך לומדים מוסר? מוסר לומדים תוך כדי תנועה‪ .‬מוסר‬
‫הוא הערך שאנחנו מפיקים מהמפגשים שלנו עם דמויות‬
‫מרשימות ‪ -‬בדויות ומציאותיות כאחת‪ .‬למדתי הרבה‬
‫מספרים שקראתי‪ ,‬למדתי מאנשים שהכרתי‪ ,‬למדתי‬
‫אפילו מסרטים שראיתי‪ .‬בכל המקרים האלה הרגשתי‬
‫שהערכים פרוסים לפני כמו סחורות בשוק; ספרי‬
‫המוסר הם עבורי הרוכלים שרק צועקים כל הזמן לבוא‬
‫ולקנות‪.‬‬
‫אני כלל לא מבין את הצורך בדיון על לימוד המוסר‪ .‬הדבר‬
‫מובן מאליו‪ ...‬איך אפשר בלי???‬
‫העובדה שיש לימוד בשם "לימוד מוסר" מצביעה על כך‬
‫שיש פער מוסרי בין האדם הלומד (או לא לומד‪ )...‬את‬
‫ספר המוסר לבין מה שהספר מציג‪ .‬מטרת המוסר היא‬
‫להראות לאדם את הדרך הנכונה‪ .‬לתת לו הצצה לאיזה‬
‫רמה הוא יכול להגיע‪ ,‬בעזרת ה ‘‪ .‬אמנם‪ ,‬בדרך כלל‬
‫הספרים עושים זאת על ידי זה שהם‬
‫מעמידים את הלומד אל מול עצמו‬
‫וחסרונותיו‪ .‬הלומד צריך לדעת כי לכל אדם‬
‫יש חסרונות‪ ,‬ולכולם יש דברים הצריכים‬
‫תיקון‪ .‬העולם כולו חסר ומחכה לתיקון‪ ,‬וכך‬
‫גם כל אדם ואדם‪ .‬בעצם זו מטרתנו בעולם‬
‫הזה‪ ,‬להתקדם‪ .‬לתקן כל חיסרון שנמצא‪,‬‬
‫ושביכולתנו לתקנו‪ .‬למען האמת יותר נכון‬
‫לקרוא לחסרונות שמולם הלומד עומד‬
‫"משימות" או "עבודות"‪ .‬מי מאיתנו לא‬
‫רוצה משימות? הרי אמרנו שכל מטרתנו בעולם היא‬
‫להתקדם‪ ,‬ואיך אפשר להתקדם בלי משימות?‬
‫כמדומני שזו הסיבה שאנשים לא אוהבים ללמוד מוסר‪.‬‬
‫המוסר מעמיד אותם מול עצמם‪ ,‬מראה להם את‬
‫חסרונותיהם‪ ,‬והם נאלצים להתמודד עם הפגמים‬
‫והחסרונות שלהם‪ .‬אבל יש פה טעות בהנחת יסוד‪ .‬אדם‬
‫המסתכל על חסרונותיו ונגעל‪ ,‬או מתבייש‪ ,‬אינו אלא‬
‫טועה‪ .‬הפער המוסרי הקיים בין האדם לספר אינו שלילי‪.‬‬
‫להיפך‪ ,‬על ידי הצבת משימות ואתגרים מבחוץ האדם‬
‫יכול להתקדם ולממש את מטרתו‪.‬‬
‫ואומר דבר נוסף‪ ,‬לגבי ה"שמוסים" שמעבירים לנו‬
‫הרבנים בישיבה מדי פעם בשיחות כלליות‪ .‬אם איני‬
‫טועה‪ ,‬כשאחד הרבנים מעביר שיחה כזו‪ ,‬יש מעין‬
‫התנגדות בקהל‪ .‬כאילו הרב מזלזל בנו‪ ,‬או מתייחס אלינו‬
‫כאל תיכוניסטים‪ .‬האם מישהו מעלה על דעתו כי הרב‬
‫מרגיש רגש אחר מלבד אהבה כלפינו? האם יש לו מטרה‬
‫מלבד לנסות לשפר ולעזור לנו? אני בספק‪ .‬מדוע כשאני‬
‫שומע את השיחות הללו אני מתמלא שמחה‪ ,‬ובכל זאת‬
‫בסוף השיחה נשמעים קולות של ‪" -‬עוד פעם מתייחסים‬
‫אלינו כמו ילדים קטנים‪ "...‬עלינו לנצל היטב את עצתם‬
‫של אותם חכמים שכבר יצאו מהמבוך‪ ,‬ולמצוא מה מתוך‬
‫השיחה נוגע לנו‪ ,‬ומה יכול לשפר אותנו‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬אין מטרת המוסר לשבר את האדם ולדכאו‪ ,‬כי‬
‫אם לעזור לו לצמוח מעלה בעבודת ה'‪ .‬כמו שכדי לחזק‬
‫את שרירי הגוף על האדם לאמץ את שריריו‪ ,‬ובעצם‪,‬‬
‫להרוג תאי שריר‪ ,‬על מנת שהשריר יבנה את עצמו‬
‫בצור ה טוב ה יותר‪ .‬עלי נו לשמוח ב כל הזדמנו ת‬
‫שהמציאות מציבה בפנינו לשפר אותנו‪.‬‬
‫יוהרה בראיון עבודה‬
‫רובנו נגיע ליום בו נצטרך למצוא עבודה כדי לפרנס את‬
‫משפחתנו ולבסס את עתידנו הכלכלי‪ .‬כדי להתקבל‬
‫לעבודה‪ ,‬עליך קודם כל לשלוח קורות חיים ולאחר מכן‬
‫לעבור ראיון אישי על ידי אחד מהמנהלים‪ .‬על מנת לזכות‬
‫במשרה‪ ,‬יש ליצור רושם חיובי אצל המראיין‪ ,‬מה שיכול‬
‫להוביל את המרואיין לשבח את עצמו כמה שיותר כדי‬
‫שיקבלו אותו לעבודה‪ .‬בהקשר הזה יש לדון האם רשאי‬
‫אדם לפאר עצמו על אף היוהרה שבדבר‪.‬‬
‫שנינו בגמרא‪:‬‬
‫דאמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬בהני‬
‫תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו‪:‬‬
‫במסכת‪ ,‬ובפוריא‪ ,‬ובאושפיזא‪.‬‬
‫(בבלי בבא מציעא כג‪ ,‬ב)‬
‫מימרא זו של שמואל נאמרה בהקשר‬
‫לקביעה‪ ,‬שניתן להחזיר אבידה לתלמיד חכם‬
‫גם אם אין לו סימנים‪ ,‬כאשר הוא טוען שיש לו בה טביעת‬
‫עין‪ ,‬רק אם ידוע עליו שהדברים היחידים שהוא משנה‬
‫בהם מן האמת הם שלושת הדברים האלה‪" ,‬מסכת‪,‬‬
‫פוריא ואושפיזא"‪ .‬הנחת היסוד של הגמרא היא שאסור‬
‫לשקר‪ ,‬אך יש שלושה נושאים בהם יש לשנות מן האמת‪.‬‬
‫לגבי השינוי במסכת‪ ,‬רש"י מסביר שבמידה ושואלים‬
‫תלמיד אם מסכת מסויימת סדורה אצלו או לא ‪" -‬יאמר‬
‫לו לאו‪ ,‬ומדת ענוה היא"‪ .‬מפירוש זה‪ ,‬עולה שאין לאדם‬
‫לנטות ממידת הענווה על מנת ליצור רושם על אדם‬
‫אחר‪.‬‬
‫כתבו התוספות (בבלי קידושין ל‪ ,‬א) על האמרה ""ושננתם" ‪-‬‬
‫שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך‪ ,‬שאם ישאל לך אדם‬
‫דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד"‪:‬‬
‫אל תגמגם ותאמר לו ‪ -‬והא דאמר באלו מציאות‬
‫(בבלי בבא מציעא כג‪ ,‬א) דצורבא מרבנן משני בדיבוריה‬
‫במסכת‪ ,‬אומר רבינו תם דהיינו אם שואלים אותו‬
‫אם למדת מסכת זו‪ ,‬אל יתגאה לומר שלמדה‬
‫כלומר למדתי הרבה‪ ,‬אבל אם שואלים אותו דבר‬
‫הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכת‪ ,‬צריך שיהיו‬
‫מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר‪ .‬ולא דמי להא‬
‫דאמר מר (מסכת דרך ארץ זוטא ג) "למד לשונך לומר‬
‫איני יודע‪ ,‬שמא תתבדה ותאחז" דהיינו‪ ,‬במילי‬
‫דעלמא ואפילו בדברי תורה לא יאמר יודע אני‬
‫דבר להתפאר בו בכך‪ ,‬אלא מה שיודע יורה וילמוד‬
‫לתלמידים‪.‬‬
‫התוספות טוענים שלכתחילה אין לשנות מן האמת‪,‬‬
‫ומאמרו של שמואל בבבא מציעא בא רק להתיר במקרה‬
‫מסוים‪ ,‬שהשואל מתכוון רק לנסותו אם יודע‪ ,‬ולבדוק‬
‫מידת חכמתו‪ .‬במצב כזה יש איסור להתגאות‪ .‬אך אם‬
‫לשאלתו יש תכלית ברורה‪ ,‬לשאול דבר הלכה או‬
‫להתלמד‪ ,‬ודאי שיענה לו באמת מה שהוא יודע ואסור לו‬
‫לשנות בדבורו כלל‪.‬‬
‫כשאדם מגיע לראיון עבודה‪ ,‬לכאורה יש לכך תכלית‬
‫חשובה‪ .‬הוא צריך להתפרנס כדי לקיים את ביתו ולהביא‬
‫מזון לילדיו‪ .‬על כן‪ ,‬יהיה עליו לעשות כל מה שניתן כדי‬
‫לקבל את המשרה‪ ,‬ובכלל זה לדבר על מעלותיו ויכולותיו‪.‬‬
‫שאלנו את ראש הישיבה הרב רבינוביץ' לדעתו בעניין‪,‬‬
‫האם מותר להתפאר בפני המראיין‪ ,‬ובאיזו‬
‫מידה? האם מותר לי לספר על עצמי‬
‫אפיונים שהם כרגע לא נכונים בתקווה‬
‫שאשתנה אחר כך‪ ,‬לדוגמא "אני עובד‬
‫חרוץ"?‬
‫הרב ענה שאם אדם לא ישבח עצמו‪ ,‬לא‬
‫ידעו עליו שום דבר ולא יקבלו אותו לעבודה‪,‬‬
‫לכן כמובן שאדם צריך לומר מה הוא יודע לעשות ובמה‬
‫הוא טוב‪ .‬ודאי שאין להתפאר סתם‪ ,‬ויש לומר אך ורק‬
‫דברים שקשורים למקצוע‪ ,‬אך אם יש תכלית אמתית‪,‬‬
‫שלמשרה הזו צריך בן אדם עם מיומנות מסוימת שלך‬
‫יש אותה‪ ,‬מותר לומר זאת‪.‬‬
‫אמנם אין לשקר‪ ,‬אבל אם אדם מקבל על עצמו להיות‬
‫חרוץ‪ ,‬נאמן וכדו'‪ ,‬מותר לו להגיד את זה‪ .‬אבל צריך‬
‫להתכוון לזה באמת‪ .‬אם הוא יאמר זאת מן השפה ולחוץ‪,‬‬
‫הוא מרמה גם את עצמו‪ ,‬ובסופו של דבר זה יתנקם בו‪.‬‬
‫אם על המשרה מתמודדים אנשים נוספים‪ ,‬האם אני יכול‬
‫לומר למראיין למה אני יותר טוב מהם?‬
‫על אחרים ודאי שאסור לדבר‪ .‬כדי להתקבל לעבודה‪,‬‬
‫תעלה את עצמך ואל תוריד אחרים‪ .‬עליך להסביר‬
‫למראיין מדוע אתה באמת זקוק למשרה הזו‪ ,‬וכמה אתה‬
‫מתאים לה‪.‬‬
‫ומה בדבר פוליטיקה? כמה מועמד לראשות עיר‪ ,‬מפלגה‬
‫או ממשלה רשאי לדבר על עצמו?‬
‫בהקשר הזה פוליטיקה וראיון עבודה הם היינו‪-‬הך‪ .‬אם לא‬
‫תאמר כלום‪ ,‬אנשים לא יכירו אותך ולא ידעו עליך‪ .‬מצד‬
‫שני גם תדבר יותר מדי‪ ,‬הציבור ישים לב שאתה מפריז‬
‫ומדבר שטויות‪ .‬אם אדם רוצה שיעריכו אותו ויכבדו אותו‪,‬‬
‫הוא לא צריך כל הזמן לדבר על עצמו‪ .‬כל אחד צריך‬
‫להבין שהוא תמיד יכול להיות יותר טוב ממה שהוא‬
‫עכשיו‪ ,‬ושמאידך גיסא גם כרגע יש לו יתרונות ויכולות‬
‫שעליו להשתמש בהם לטובה‪ ,‬ומתוך כך יגיע לענווה‪,‬‬
‫שיכיר בעצמו במה הוא טוב ובמה לא‪.‬‬
‫הרב טרופר סיפר על קשרו עם ראש הישיבה‬
‫ובשיחתו 'שכל ישר בהלכה' את הקשבתנו שבה‬
‫במוצ"ש אחריו לנו הציג יעקב משיח‬
‫שיעור א' לוקחים אחריות ונהיים מועילים‬
‫עם שדכני העלון עשו לי חיים ממש קלים‬
‫תודה רבה לשדכן בדימוס אמתי ברקוביץ' (ב)‬
‫והמון בהצלחה לממלא המקום אבנר רוזביץ' (א)‬
‫ומ ַתי ְִך‬
‫מצליחעל‪ֹ -‬ח ֹ‬
‫ַ‬
‫איך בעזרת ה‪ AKT‬לפענח פשעים‬
‫לא צריך כל כך מהר לזרוק שירים לבור‬
‫במיוחד כשמדובר בפסוק מפי שמשון הגיבור‬
‫ְחזּ ְֵקנִ י"‬
‫הרב שילת מדגיש שיש לשיר "ו ַ‬
‫‪1‬‬
‫ַחזְ ֵקנִ י" זה לא ִפ ֵעל ולכן גם לא תקני‬
‫כי "ו ֲ‬
‫ֹׁמ ִרים‬
‫מעלה אדומים ִה ְפ ַק ְד ִתי ש ְ‬
‫שניים במספר‪ ,‬שעה ועשרים‬
‫רק לא לשכוח כל ‪ 41‬דקות את הווסט הצהוב‬
‫שלא נדע מסכות סקי ורובי קלצ'ניקוב‬
‫על פינת הקפה אפשר לכתוב רב מכר‬
‫נסדר הדברים כך שלכל יהיה זכר‪:‬‬
‫אחרי ארבעים ושניים ימי קינות ולב כואב‬
‫חזר אלינו המיחם הישן אשר כל אחד אוהב‬
‫מזל טוב לאפרים שרם (ד) על זכייתו בחידון‬
‫במכון התורה והארץ הגיע למקום הראשון‬
‫אחרי תשעה חודשים הגיע הרגע המיוחל‬
‫לרב כלילי נולדה בת ושמה 'היכל'‬
‫ב'ישיבה של מטה' הבלאגן עבר‬
‫כי ל'ישיבה של מעלה' הגיע עכבר‬
‫לא אחד‪ ,‬אף לא שניים‪ ,‬אלא שלושה אפורים‬
‫נהלל ונשבח את הציידים המהירים‬
‫הרב שילת קבל עם ועדה הודיע‬
‫ולו כל ציבור הנוכחים הריע‬
‫עד בוא חג האביב יקבל כל חדר מזגן‬
‫והאוכל בישיבה יהיה יותר מגוון‬
‫אם יש לך פנאי ובצרפת אתה עובר‬
‫הרב שילת לך ימליץ לבקר ב'לובר'‬
‫אם מתחשק לך לאכול ארוחת שבת ייחודית‬
‫שב בקרבת אשת הרב‪ ,‬הרבנית יהודית‬
‫מה שרים בישיבה במסיבת ט"ו בשבט?‬
‫שירים עבריים‪ ,‬ניגונים או שירי שבת?‬
‫הכל הולך כשיש קיגל ופירות יבשים ליד‬
‫ובעיקר מקרופון לרב רוזנברג ביד‬
‫כל שיעור ושיעור התבקש למלא השאלון‬
‫ובלבד שהפרויקט לא ינחל כישלון‬
‫אחרי שמועות‪ ,‬פאניקה‪ ,‬והרבה מבוכה‬
‫הרב שילת נאלץ להעביר את השיחה‬
‫כולנו נתאספנו לזכר הרב בני בוגר הישיבה‬
‫אשר בלטו בו לימוד התורה והענווה‬
‫ישר כוח לכל מי שכתב מאמר ולא ויתר‬
‫ולדניאל שוורץ (ו) שזכה במאמר המוצלח ביותר‬
‫חלילה לנו להכניס פרסומת סמויה‬
‫ברחבי הארץ התכוננו לשלג‬
‫בדרך לישיבה קיבלנו קשתות‬
‫‪#‬אין_חרוז_כמחאה‬
‫(ע"ע מס' ‪ ,50‬שם‪ ,‬שם)‬
‫אך ‪ KRAPSTEN‬מובילה למטרה הרצויה‬
‫כל הכבוד למתנדבים ובראשם חיים טי (ה)‬
‫שמספקים לכולנו אינטרנט איכותי‬
‫מֹק ֶרי לֳחֱ לַּוטֶ יִן‪.‬‬
‫ֳיקוֹד הָ וֲא ְ‬
‫אּותי‪ .‬כָל ִקשֳ ר בֳ ָינֲי לֵבַ יֵן נ ֲ‬
‫ָ‬
‫‪ִ 1‬אל תֹׂשאֵ ֹלו‬
‫‪:‬‬
‫‪:‬‬
‫‪:‬‬
‫‪:‬‬
‫‪:‬‬
‫‪:‬‬