‫בס“ד‪ .‬גיליון מס' ‪ .31‬ניסן תשע"ו‪ .‬ניתן לשלוח רעיונות‪ ,‬סיפורים‪ ,‬פתרונות‪ ,‬תמונות וכו'‪ .‬לפקס‪ 1532-6522897 :‬או למייל‪[email protected] :‬‬
‫העיתון לילדים של "אם הבנים"‬
‫פנינים‬
‫אין לנו רשות להתייאש!‬
‫לשמור על הקמח מכל משמר‪ ,‬הניחו בעלית הגג של בית‬
‫המדרש‪ .‬והשמועה פשטה בישיבה‪ :‬לחם ניתן אמנם במשורה‪,‬‬
‫אבל מצות מהודרות יהיו בשפע‪.‬‬
‫עזר ה'‪ ,‬וירדו גשמי זלעפות‪ ,‬מלוים במטחי ברד עזים‪ ,‬הברד‬
‫שבר את רעפי הגג והגשמים חדרו פנימה‪ ,‬והחמיצו את הקמח‬
‫השמור‪ .‬חשכו העיניים‪ ,‬מה עושים?!‬
‫מה אפשר לעשות? ניתן היה להשיג קמח למצות‪ ,‬אבל הוא‬
‫ע‬
‫עלה בכסףף רב שלא היה בנמצא‪ .‬העלתה הצעה לפזר את בני‬
‫ה‬
‫הישיבה בין משפחות יהודי העיר‪ .‬גם אם עניים‬
‫מרוד‬
‫מ‬
‫מרודים הם‪ ,‬בליל הסדר כולם כבני מלכים‬
‫ווא‬
‫ואומרים‪" :‬כל דכפין ייתי ויוכל" נענעה ראש‬
‫ה‬
‫הישיבה ואמר‪" :‬מורי ורבותי‪ ,‬יש לי ארבע‬
‫שאלות‪ .‬אני מבקש שתענו לי עליהן‪.‬‬
‫השאלה הראשונה‪" :‬מי ציוה לאכול מצה‬
‫בפסח?" תמהו השומעים‪ ,‬איזו שאלה‪.‬‬
‫""הקב"ה כמובן" ענו‪.‬‬
‫""וה‬
‫"והשאלה השניה‪ :‬מי עזר לי לאסוף את הקמח‬
‫ע‬
‫עבור המצות?" נו‪ ,‬וכי גם זו שאלה? "הקב"ה‬
‫ככמובן" ע‬
‫ענו שוב‪.‬‬
‫והשאלה השלישית‪ :‬מי הביא את הברד ששבר את הרעפים?"‬
‫מי אינו יודע‪" ,‬הקב"ה" כמובן! השיבו‪.‬‬
‫ומי הביא את הגשמים שפסלו את הקמח?" "הקב"ה כמובן"‪.‬‬
‫"נו‪ ",‬ממשיך ראש הישיבה "אז הוא יביא לנו קמח חדש‬
‫למצות!" פסק‪ ,‬שהרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים!‬
‫צודק‪ ,‬מה יש לומר!‬
‫ובערב בדיקת חמץ הגיע הדוור ומסר לראש הישיבה סכום‬
‫כסף גדול שהגיע בדואר‪ ,‬והספיק לקנית קמח מהודר ברוח‪,‬‬
‫ולאפות מצות עבור כל בני הישיבה!‬
‫ללמדך‪ ,‬מסיים ר' יענקלע גלינסקי‪ ,‬שאין ייאוש בעולם כלל!!‬
‫מסופר בגמרא מסכת ברכות‪" :‬בימים ההם חלה חזקיהו למות‪,‬‬
‫ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו‪ ,‬כה אמר ה' צו‬
‫לביתך‪ ,‬כי מת אתה ולא תחיה" שואלת הגמרא‪ :‬מה הכוונה "כי‬
‫מת אתה ולא תחיה?" "מת אתה"‪ -‬בעולם הזה‪" .‬ולא תחיה"‪-‬‬
‫לעולם הבא‪ .‬תמה חזקיהו‪" :‬על מה ההקפדה הגדולה?" ענה לו‬
‫הנביא‪" :‬על שלא נשאת אישה‪ ".‬הסביר חזקיהו את עצמו‪:‬‬
‫"משום שראיתי ברוח הקודש שיולדו לי בנים שאינם‬
‫להיכל‪,,‬‬
‫ס צלם לה כל‬
‫מהוגנים" )כפי שאכן ילד את מנשה שהכניס‬
‫ובגינו נגזר החורבן( השיב לו ישעיהו‪" :‬מה ללךך‬
‫ה‬
‫במסתרים של הקב"ה? עליך לעשות מ‬
‫מה‬
‫יעשה!""‬
‫ה!‬
‫שנצטוית‪ ,‬ומה שירצה הקב"ה הוא‬
‫ענה חזקיהו‪" :‬כעת‪ ,‬תן לי את ביתך‪ ,‬אוליי‬
‫תגרום זכותי וזכותך ויולדו בנים טובים"‬
‫אמר ישעיהו‪" :‬זה כבר לא יעזור‪ ,‬נגזרה‬
‫ה‬
‫הגזרה שתמות"‪ .‬השיב לו‪" :‬בן אמוץ‪ ,‬כלה‬
‫אביי‬
‫)סיים( נבואתך וצא‪ ,‬כך מקובלני מבית ב‬
‫שלל‬
‫אבא‪ ,‬אפילו חרב חדה מונחת על צוארו ש‬
‫כתוב‪::‬‬
‫אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" ומיד כתוב‬
‫"ויסוב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" שהתפלל‬
‫שהתפלל‬
‫מקירות ליבו‪ ,‬והוסיפו לו על שנותיו חמש עשרה שנה!‬
‫כדרכנו‪ ,‬נספר סיפור מרב יענקלע גלינסקי‪ :‬בשעתו‪ ,‬סבלו‬
‫בישיבת נובהרדוק במזריטש חרפת רעב‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪,‬‬
‫ראש הישיבה‪ ,‬הגאון הצדיק רבי דוד בלייכער זצ"ל‪ ,‬היה מכתת‬
‫רגליו בין הכפרים סביב‪ ,‬לאסוף אצל היהודים לחם לאכול‪ .‬כך‬
‫החזיק את מאתיים התלמידים שבישבתו ואת תלמידי‬
‫הישיבות שהצטרפו אליה בעיירות סביב‪ .‬לפני פסח הוסיף על‬
‫דאגתו למזונות בני הישיבה גם לדאגה לקמח כשר למהדרין‬
‫לאפית מצה שמורה‪ .‬במאמצים כבירים עלה הדבר בידו‪ ,‬וכדי‬
‫פינת ההלכה‬
‫הלכות בדיקת חמץ‬
‫בלילה שלפני ערב פסח בודקים את החמץ‪ .‬וחיבים לבדוק מיד בתחילת הלילה ‪ .‬ואסור להתחיל לאכול או לעשות שום‬
‫מלאכה חצי שעה קודם הלילה‪.‬‬
‫בודקים כל החדרים שיש לחשוש בהם שמא הכניסו בהם חמץ‪ ,‬אפילו המרתפים והעליות הגג והחנויות‪ ,‬כל שיש‬
‫לחשוש שמא הכניסו חמץ‪ .‬וקודם הבדיקה יש לטאטא היטב ולנקות מכל חמץ ‪ ,‬כדי שיהיה לו יותר קל לבדוק‪.‬‬
‫צריכים לבדוק בכל המקומות בחורים ובסדקים כל מה שאפשר‪ .‬וגם הכיסים שבבגדים שלו ושל התינוקות‪ ,‬שלפעמים‬
‫נותנים בהם חמץ‪ ,‬צריכים בדיקה‪ .‬וינערם היטב למחרת בדיקת חמץ בשעת ביעור חמץ‪) .‬קצו"ע סימן קי"א(‬
‫‪1‬‬
‫ספור החודש‬
‫שקית ירוקה‪/‬‬
‫בעקבות מעשה שהיה‪ ,‬מספרת חנה בן חי‬
‫למשמע קולותינו הנרגשים‪ ,‬יצא בעלה של גברת זוננשטיין‬
‫מביתו‪ ,‬כששמע את אשר ארע‪ ,‬ניגש מיד לטלפון‪" .‬עיריה?‬
‫שלום‪ .‬הושלכה בטעות שקית למכל האשפה ברחוב הקישון‪.‬‬
‫אנו גרים בבית מספר ‪ .21‬רוקנו את המכל עכשיו‪ ,‬בשעות הערב‪.‬‬
‫מה?באמת? וזה אפשרי? תודה רבה!" קדימה‪ ,‬קרא אדון‬
‫זוננשטיין לאשתו ולנו‪ ,‬רכב העיריה יבוא לאסוף אותנו בעוד‬
‫דקות אחדות‪ ,‬ויקח אותנו אל אתר השפיכה של העיריה‪ .‬יתכן‬
‫שנצליח לזהות את השקית האבודה!"‪ .‬רכב הפיקוח לקח אותנו‬
‫אל אתר השפיכה‪ ,‬מחוץ לעיר‪ .‬זרקורים האירו את האזור כאור‬
‫היום‪ ,‬עובדי העיריה הסתובבו שם‪ ,‬מינו וסידרו‪.‬‬
‫"שאריות מפורים זורקים‪ ,‬ולפסח מנקים‪ "...‬שרה אחותי‬
‫במנגינת "הבה נרעישה"‪ ,‬כשהיא יורדת בפעם החמישית‬
‫)לפחות( עם שקית אשפה מלאה‪ .‬ככה זה בימים שבין פורים‬
‫לפסח‪ .‬מכל הבתים זורמים מי הניקוי המקציפים‪ ,‬ועובדי‬
‫העיריה מרוקנים את ה"צפרדע" פעמיים ביום‪ .‬כן‪ ,‬הם עובדים‬
‫שעות נוספות‪ -‬עובדי העיריה המסורים‪ .‬ולאן "הולכת" כל‬
‫האשפה הזו? מה הם עושים בה? מי מסתתר מאחורי "אוטו פח‬
‫הזבל" הידוע? מעולם לא חשבתי על כך‪ ,‬עד שקרה המקרה‬
‫שעורר את תשומת ליבי‪ ,‬ועליו ברצוני לספר לכם היום‪ .‬ומעשה‬
‫שהיה כך היה‪:‬‬
‫התעוררנו לבוקר גשום‪" .‬אין מה לעשות‪ ",‬פסקה אמא‪ ,‬לא נוכל‬
‫להוציא היום ספרים‪ ,‬ולא מצעים"‪" .‬אבל אפשר לנקות את‬
‫המגרות שלנו!" הכרזנו‪ ,‬וחיש פנינו לעבודה שקיות האשפה‬
‫החלו מתמלאות‪ ,‬והנה נשמעה דפיקה על הדלת‪ .‬היתה זו‬
‫שכנתנו מקומה א'‪ ,‬הגברת זוננשיין‪" .‬סליחה האם אפשר‬
‫להשתמש במייבש הכביסה שלכם? זה לא בשבילי‪ ",‬הוסיפה‬
‫בהתנצלות‪" ,‬בדיוק היום כיבסתי לאדון מרכוס את הבגדים שלו‪,‬‬
‫והגשם הפתיע אותי!" "בוודאי‪ ,‬בבקשה" שמחה אמא‪" ,‬גם אני‬
‫מוכנה להשתתף במצוה! לא כיבסנו היום‪ ,‬והמיבש פנוי‪ .‬רבקה‪,‬‬
‫אולי את מוכנה לרדת עם הגברת זוננשיין להביא את הכבסים‬
‫של אדון מרכוס?" רבקה שבה ובידה שקית גדולה מלאה‬
‫בכבסים רטובים‪ ,‬ואמא מיהרה להפעיל את המיבש‪ .‬חזרנו אל‬
‫מגירותינו המעניינות‪ ,‬ועד שגמרנו למיין את כל החפצים חלפו‬
‫להם שעתיים לפחות‪ ...‬סוף סוף סיימנו‪ .‬התנדבתי להוריד את‬
‫שקיות האשפה שהתמלאו‪ .‬בדיוק כשיצאתי מחדר המדרגות‬
‫אל הרחוב הגשום‪ ,‬שמעתי את אמא אומרת‪" :‬רבקה‪ ,‬את מוכנה‬
‫להוריד את זה?" נו‪ ,‬גיחכתי לעצמי‪ ,‬לא עזרה לרבקה ההתנדבות‬
‫שלי‪ ...‬הנה‪ ,‬גם היא צריכה לרדת עם שקית מלאה‪.‬‬
‫"הנה כאן‪ ,‬במקום הזה‪ ,‬נמצאת האשפה שפונתה היום מהאזור‬
‫שלכם" הדריך אותנו אחד העובדים‪ .‬פועלים נוספים באו‬
‫לעזרתנו‪" ,‬חפשו חפשו" עודדו אותנו‪" ,‬אל תתייאשו"‪" .‬פעם‬
‫אחת אבדה לאדם אחד שקית עם תכשיטים שהושלכה בטעות‬
‫לאשפה‪ ,‬ולבסוף מצאנו אותה" סיפר אחד העובדים‪" .‬ופעם‬
‫אחרת"‪ ,‬סיפר עובד שני "איש אחד שכח קופסת נעלים על גדר‬
‫הבית שלו‪ .‬הקופסא הושלכה לאשפה ובתוכה היו‪-‬לא תאמינו‪-‬‬
‫דולרים!!! הבנאדם בא לפה ומצא את הקופסא שלו עם‬
‫הדולרים!" "הנה‪ ,‬גם זה מהאזור שלכם‪ ,‬וגם זה" פתחו העובדים‬
‫בפנינו ערמה אחר ערמה‪ ,‬מכל אחר מכל‪ .‬ההרגשה היתה מוזרה‪,‬‬
‫נדמה היה לי שאני נעה מתוך חלום‪ .‬לילה‪ ,‬חושך‪ .‬זוג צעיר עם‬
‫שתי בנות מסתובבים במקום הכי בלתי אפשרי בעולם‪...‬‬
‫מחטטים באשפת העיר לאור הפנסים‪...‬‬
‫חצי שעה חלפה‪ .‬השקית הירוקה שלנו איננה‪" .‬סבלנות!‬
‫סבלנות! אל תתייאשו!" המשיכו העובדים לעודד אותנו‪ .‬אך אנו‬
‫הרגשנו שאין לנו עוד כח‪" .‬אין מה לעשות‪ ",‬נאנח אדון‬
‫זוננשטיין‪" .‬כבר אחת עשרה ! כל כך מאוחר! אנו חייבים לחזור‬
‫הביתה!" הכל היה לשווא‪ .‬השקית לא נמצאה‪ .‬לאדון לא יהיו‬
‫בגדים להחלפה מחר‪ .‬וגם לא מחרתיים‪ ...‬ולפתע צעקה רבקה‪:‬‬
‫"הנה! הנה זה!" שקית ירוקה עמדה לה שם בצד‪ ,‬בקצה‪ .‬רבקה‬
‫מהרה לרוץ לעברה‪" .‬כן‪ ,‬הנה‪ ,‬זהו זה! אלו‬
‫הבגדים! תראו‪ ,‬הם אפילו לא התלכלכו"!‬
‫"נפלא‪ ,‬נהדר! אמרנו לכם שלא כדאי‬
‫להתיאש!" שמחו העובדים בשמחתנו‪ .‬הודינו‬
‫להם מאוד‪ .‬נטלנו את השקית עם בגדיו‬
‫של אדון מרכוס‪ ,‬ושבנו בתהלוכת נצחון‬
‫הביתה!‪.‬‬
‫כשלוש שעות לאחר מכן‪ ,‬ואנו כבר מתכוננות לשינה דפקה‬
‫גברת זוננשטיין על דלתנו "מה?" שמענו את אמא‪" .‬שלחנו את‬
‫זה ישר אליו כבר לפני כמה שעות!" אמא נכנסה לחדרנו‪" .‬רבקה‪,‬‬
‫את לא הורדת אל אדון מרכוס את השקית הירוקה עם‬
‫הכביסה היבשה שלו?"‬
‫"מה?!" קפצה רבקה בבהלה‪" .‬זה היה הבגדים‬
‫של אדון מרכוס?! אוי ואבוי! חשבתי שזו‬
‫שקית אשפה והורדתי אותה לצפרדע"‪.‬‬
‫"הייתי בטוחה שזיהית את השקית!"‬
‫אמרה אמא‪" .‬הרי את בעצמך הבאת לכאן‬
‫את הכבסים! מה נעשה עכשיו?" "אני‬
‫רצה!" קראה רבקה‪" .‬אני יודעת בדיוק איפה‬
‫הנחתי את השקית!" וכבר מיהרה רבקה‬
‫לרוץ לעבר מיכל האשפה המרכזי‪ .‬אך מיד‬
‫שבה ופניה נפולים "כבר רוקנו את‬
‫האשפה"‪ ,‬אמרה וכמעט פרצה בבכי‪.‬‬
‫"מה יהיה?" פכרה אמא ידיה‪" .‬כל‬
‫הבגדים של אדון מרכוס! מה‬
‫נעשה?"‬
‫הגשם פסק‪ .‬מחר נמשיך לנקות לפסח‪.‬‬
‫נוריד חמש שקיות אשפה‪ ,‬ועובדי‬
‫העיריה ירוקנו את המכלים פעמים ביום‪...‬‬
‫אבל כעת אנחנו יודעים לאן האשפה‬
‫מגיעה‪ ,‬ואיך מטפלים בה יומם ולילה‪.‬‬
‫לעובדי העיריה המסורים שלנו‪-‬‬
‫תודה!!!!‬
‫‪2‬‬
‫ספור החודש‬
‫אין מה להסתיר ‪/‬‬
‫מאת‪ :‬מרים ורד‪ ,‬מאנגלית‪ :‬רונית הופנר‬
‫בעקבות שיבוש בהדפסת הספור בעיתון חודש אדר מצורף הסיפור בשלמותו‪.‬‬
‫היתה זאת חני‪ .‬מה יהיה עכשיו‪ ,‬אם היא תכריז באוזני כל‬
‫הכיתה איפה היא ראתה אותי?‬
‫הדבר הכי חשוב בחברות של חני ושלי הוא ההבנה ששוררת‬
‫ביננו‪ .‬אבל שלא תחשבו שתמיד זה היה כך‪ .‬בהתחלה‪ ,‬אני‬
‫חשבתי שהיא מוזרה‪ ,‬והיא חשבה שאני גאוותנית‪ ,‬קרה וחסרת‬
‫רגש‪ ,‬אבל זה היה עוד לפני שנפגשנו ב"פורים קטן" בגינה‪ .‬טוב‪,‬‬
‫אולי כדאי שאתחיל מההתחלה‪...‬‬
‫בדיוק באותו רגע‪ ,‬הרימה חני את עיניה ומבטה נתקל בי‪ .‬היא‬
‫חייכה לעברי ואמרה‪" :‬זאת לא היית את שחיכת אתמול‬
‫לאוטובוס המיוחד עם ילד קטן? זה היה אחיך?" יכולתי לחוש‬
‫כיצד פני מקבלות גוון אדום לוהט‪ .‬בדיוק אז צלצל הפעמון‬
‫שוב‪ ,‬והמורה נכנסה לכיתה‪ .‬תשומת הלב הופנתה אליה ואני‬
‫ניצלתי מלענות לשאלותיה של חני‪ .‬אך נגמר השיעור וחני מבלי‬
‫להתבלבל‪ ,‬צעדה היישר לשולחני והתחילה שוב‪" :‬זה היה אחיך‬
‫הקטן? איך קוראים לו‪ ,‬דרך אגב?" הייתי כל כך סמוקה ונרגשת‬
‫עד שכאשר דחפתי את כסאי אחורה כדי להתרומם‪ ,‬הצלחתי‬
‫להפוך ערמה שלמה של ספרים שהיו על השולחן‪,‬‬
‫חני התכופפה לעזור לי להרים את הספרים והמשיכה "בן כמה‬
‫הוא? הוא ממש מתוק!" היא היתה כל כך עסוקה בשאלות שלה‪,‬‬
‫שאפילו לא הרגישה שעוד לא עניתי על שאלה אחת‪ .‬חטפתי‬
‫את ספר החשבון החדש שלי מידה‪" ,‬את מוכנה לא להתערב לי‬
‫בעניינים?" נשפתי בזעם‪" .‬אין לך מה לעשות‪ ,‬רק לשאול אותי‬
‫את השאלות האלו לפני כולם?" הידיים שלי ממש רעדו מרוב‬
‫כעס‪ .‬חני קמה על רגליה ונעצה בי את מבטה‪ .‬חיוכה הרחב‬
‫והעליז נעלם‪ ,‬ונקודה אדומה הופיעה על כל אחת מלחייה "אל‬
‫תגידי לי שאת מתביישת בו?!‪ ...‬גאוותנית מטופשת אחת‪"...‬‬
‫מעולם לא ראיתי מישהו כל כך כועס‪" :‬תתביישי לך!" ובזאת‬
‫יצאה חני מן החדר כרוח סערה‪ ,‬משאירה אותי עם התכווצויות‬
‫בבטן ועם ערמת ספרים שהיה עלי להרים בידיי הרועדות‪.‬‬
‫הכל בחודש אלול שעבר‪ ,‬ביום הראשון ללימודים‪ .‬היה זה יומי‬
‫הראשון בכיתה ז'‪ ,‬אבל לחני היה זה היום הראשון בבית הספר‬
‫שלנו‪ .‬המשפחה שלה עברה דירה זמן קצר לפני כן‪ ,‬כך‬
‫שבשבילה זו באמת היתה התחלה חשובה‪ .‬מאז ומתמיד הייתי‬
‫ילדה רגילה ושיגרתית‪ ,‬או אולי עלי לומר שהייתי ילדה כמעט‬
‫רגילה ושגרתית‪ .‬כי‪ ,‬אתם מבינים‪ ,‬היה לי סוד‪ .‬הסוד שלי היה‬
‫אברימי‪ ,‬אחי הקטן‪ .‬אברימי היה בן שמונה‪ ,‬אבל התנהג כמו ילד‬
‫בן ארבע‪ .‬הרבה ריר נזל מפיו‪ ,‬והוא לא דיבר באופן ברור‪ .‬אבל‬
‫הוא היה הילד המאושר ביותר שראיתם מימכם! שלא תבינו‬
‫אותי לא נכון‪ -‬אני ממש אוהבת את אברימי אחי היחיד‪ ,‬ובבית‬
‫ביליתי איתו הרבה זמן‪ .‬אבל בבית הספר‪ -‬זה היה סיפור אחר‪,‬‬
‫פשוט לא היה נראה לי שאפשר לצפות מהבנות בכיתה ז'‬
‫שיבינו אותי‪ .‬נו‪ ,‬טוב‪ .‬כל זה עד שחני הגיעה‪ .‬אחר כך‪ ,‬זה כבר‬
‫בטח לא נשאר סוד‪ .‬לפעמים עדיין מפריע לי שכולם יודעים‪,‬‬
‫אבל כמעט תמיד אני שמחה‪ ,‬כך גם נהיינו חברות‪ .‬כמו‬
‫שאמרתי‪ ,‬הכל התחיל ביום הלימודים הראשון בכיתה ז'‪.‬‬
‫*****‬
‫הצלצול הראשון כבר נשמע‪ ,‬רובנו ישבנו במקומתינו‪,‬‬
‫משוחחות ומחליפות רשמים מן החופשה‪ ,‬לפתע נפתחה הדלת‬
‫בבת אחת‪ ,‬וחני נכנסה לכיתה‪ .‬בדרך כלל בת חדשה שנכנסת‬
‫לכיתה מתביישת ומרגישה נבוכה‪ ,‬אבל לא חני! חני דילגה‬
‫היישר למרכז הכיתה‪ ,‬צנחה על כסא בין שתי בנות‪ ,‬חייכה חיוך‬
‫רחב "שלום לכולכן" אמרה "קוראים לי חני לייטנר‪ ,‬ואני ממושב‬
‫אילנות" תוך דקה שתיים החלו הבנות משוחחות איתה‬
‫בהתלהבות ומנסות למצוא חויות‬
‫משותפות‪ .‬במשך כל אותו הזמן‪,‬‬
‫התכווצתי אני בכיסאי‪ ,‬וניסיתי‬
‫כמיטב יכולתי להעלם‪ ,‬פחדתי‬
‫שחני תעיף מבט לעברי‪ .‬ידעתי‬
‫שאהיה מוכרת לה‪ ,‬ולצערי‪,‬‬
‫זכרתי בדיוק איפה ראיתי‬
‫אותה‪ .‬בבית הספר של‬
‫התחילו‬
‫אברימי‬
‫יום‬
‫הלימודים‬
‫קודם‪ ,‬שהעלתי‬
‫אברימי‬
‫את‬
‫ראיתי‬
‫להסעה‬
‫בפנים ילדה כבת‬
‫ג י ל י ‪,‬‬
‫שזרועה‬
‫כרוכה‬
‫סביב ילד קטן‪,‬‬
‫שנראה בערך‬
‫של‬
‫בגילו‬
‫אברימי‪-‬‬
‫*****‬
‫מאותו היום‪ ,‬חני התעלמה מקיומי‪ .‬היא התיידדה עם המון‬
‫בנות‪ ,‬כולן אהבו אותה‪ ,‬למרות שהרבתה לספר על יוסי אחיה‬
‫המיוחד‪ .‬העניינים היו ממשיכים‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬להתנהל בצורה‬
‫כשחני מתעלמת מנוכחותי ואני מקנאה‬
‫כזו‪-‬‬
‫בפופולריות שלה‪-‬אלמלא יום חגיגי‬
‫במיוחד‪ ,‬פורים קטן‪ .‬כל אותו שבוע‪,‬‬
‫ירד‬
‫גשם זלעפות‪ ,‬ואברימי‬
‫המצונן נאלץ להשאר בבית‪ .‬ואז‬
‫לפתע פתאום‪ ,‬זרחה השמש‬
‫והתבהרו השמים‪ .‬מזג אויר הזכיר‬
‫ממש‬
‫את האביב‪ .‬ילדים‬
‫קטנים חזרו מהגן‬
‫לבושים בכובעים‬
‫מ צ ח י ק י ם‬
‫ומעניינים לכבוד‬
‫היום המיוחד‪,‬‬
‫פורים קטן‪.‬‬
‫מכל עבר‬
‫נשמעו מנגינות‬
‫ש מ ח ו ת‬
‫המבשרות על‬
‫בא הפורים‬
‫‪3‬‬
‫יכולים‪ ,‬כדי לעזור ליוסי לגדול ולהתפתח‪ .‬הם לעולם לא יחביאו‬
‫אותו! הם יחשפו אותו לכל מיני מצבים‪ ,‬כך שהוא יהיה יותר‬
‫מנוסה ויוכל להתמודד עם החיים"‪.‬‬
‫חני עצרה לרגע כדי לשאוף אוויר‪" .‬תמיד היתה לי הרגשה‬
‫שההורים שלי ממש מודים לה' על כך שנתן להם ילד מיוחד‪.‬‬
‫אמא שלי תמיד אומרת לנו שליוסי יש נשמה קדושה‪ .‬הרי הוא‬
‫לא מסוגל אפילו לרצות לעשות מעשה רע" הקשבתי לדבריה‬
‫בפה פעור‪ .‬הדברים היו כה שונים במשפחה שלי‪ ,‬עד שלא‬
‫ידעתי אם אוכל להסביר לה אותם כך שתבין‪" .‬אנחנו רק שני‬
‫ילדים במשפחה שלי" התחלתי בהיסוס‪" .‬אני נולדתי אחרי‬
‫שההורים שלי היו נשואים הרבה שנים‪ ,‬והם היו מאוד גאים בי‪.‬‬
‫כשהייתי בת חמש‪ ,‬אברימי נולד‪ ,‬ומאז כאילו הכל השתנה‪.‬‬
‫ההורים שלי תמיד יושבים מאוחר בלילה ומדברים בלחש‪ .‬בכל‬
‫פעם שאני נכנסת‪ ,‬הם מפסיקים ומחייכים אלי‪ ,‬אבל אני יודעת‬
‫שהם מדברים על אברימי ועל מה יהיה איתו"‪ .‬הפסקתי לרגע‪,‬‬
‫כדי לאזור אומץ‪ .‬חני עלולה לא לאהוב את שאלתי הבאה‪" :‬את‬
‫לא דואגת? לא מציק לך מה יהיה עם יוסי?" הצצתי בחני‬
‫לשנייה‪ .‬היא קימטה את שקית הנייר שלה ומעכה אותה לכדור‬
‫קשה‪" .‬בוודאי שאני דואגת‪ .‬לפעמים אני לא מצליחה להירדם‬
‫בלילה מרוב מחשבות על מה שיהיה כשכולנו נהיה מבוגרים‪.‬‬
‫אבל אמא שלי אומרת שזה לא התפקיד שלנו‪ .‬אנחנו לא צריכים‬
‫לדאוג למה שיהיה‪ .‬אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו‬
‫הכל כדי שהוא יגדל עצמאי ככל האפשר‪ -‬לחזק את השרירים‬
‫שלו‪ ,‬ללמד אותו דברים ברמה שלו‪ ...‬ואנחנו צריכים להתפלל‪"..‬‬
‫הקרב ובא‪ .‬כמובן מאליו‪ ,‬נצנץ בעיניה של אימי הברק המיוחד‪,‬‬
‫המופיע כאשר יש לה רעיון‪ ,‬שהיא יודעת שלא ימצא חן בעיני‪...‬‬
‫"דינה‪ ,‬מה דעתך לקחת את אברימי לגינה היום? הוא היה סגור‬
‫בבית כל השבוע‪ ,‬והיום כל כך נחמד בחוץ ומזג אויר יפה‪ "...‬היא‬
‫השאירה את המשפט תלוי באוויר והביטה בי בצפיה‪ .‬ברור שזה‬
‫היה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות‪ ,‬אבל עוד לפני‬
‫שהספקתי להבין בדיוק מה קורה‪ ,‬מצאתי את עצמי מסיעה את‬
‫עגלתו של אברימי המכורבל היטב במעילו‪ ,‬במורד הרחוב‪ ,‬אל‬
‫עבר הגינה‪ .‬ואת מי אתם חושבים ראיתי שם‪ ,‬עומדת ליד‬
‫הנדנדות? ניחשתם! היתה זו חני‪ ,‬תלתליה מתנופפים ברוח‪,‬‬
‫והיא מנדנדת את אחיה הקטן גבוה ככל האפשר‪ .‬טוב‪ ,‬אתם‬
‫בוודאי מתארים לעצמכם שמייד פניתי בכיוון ההפוך‪ .‬אבל‬
‫אברימי לא הסכים בשום אופן! הוא קלט את דמותו של יוסי‬
‫על הנדנדה‪ ,‬והחל לנפנף בזרועותיו ולצרוח‪" .‬נו‪ ,‬אברימי"‪,‬‬
‫אמרתי‪" ,‬אתה לא רוצה לבוא להאכיל את הברווזים?" אברימי לא‬
‫הקשיב בכלל‪ .‬כל גופו התפתל‪ ,‬הוא מתח את זרועותיו לעבר‬
‫יוסי וצחק‪ .‬יוסי הגיב בצורה דומה‪ .‬חני הניחה לנדנדה להאט את‬
‫הילוכה‪ ,‬ויוסי כמעט נפל מתוכה מרוב התרגשות על שראה את‬
‫אברימי! חני עצרה את הנדנדה והורידה את יוסי‪ ,‬הנחתי את‬
‫אברימי על הדשא וזרקתי להם כדור אדום שהיה בתיקי‪ .‬איך‬
‫שהילדים היו מאושרים! הם כל כך נהנו‪ ,‬שלא יכולתי להתאפק‬
‫וחייכתי גם אני‪ .‬הפגנתי חיוך ביישני לעבר חני‪ .‬גם היא חייכה‪.‬‬
‫היא הבחינה שאני מתבוננת בה‪ ,‬והסבה את מבטה‪ ,‬נבוכה‪.‬‬
‫בדיוק אז חמק הכדור מידו של יוסי והתגלגל במורד‪" .‬אני אביא‬
‫אותו!" קראתי ורצתי אחריו‪ ,‬זרקתי את הכדור לעבר חני והיא‬
‫החזירה לי‪ ,‬צחקנו והמשכנו לשחק במשך יותר משעה‪ ,‬יחד עם‬
‫אחינו כאילו היינו החברות הכי טובות בעולם‪ .‬אבל רק אחרי‬
‫שנתנו להם לאכול‪ ,‬התחלנו באמת לדבר‪.‬‬
‫חני הביטה בי‪ ,‬וקולה התחזק עכשיו‪" :‬תדעי לך שהכנתי תוכנית‬
‫שלמה בשביל יוסי‪ .‬אני מביאה אותו לכאן שלוש פעמים‬
‫בשבוע‪ ,‬ואני מלמדת אותו לטפס על הסולמות‪ .‬זה לוקח לי‬
‫שבועות‪ ,‬אבל הוא באמת מתקדם‪ .‬אמא שלי אומרת שזה מצוין‬
‫בשביל הקואורדינציה שלו"‪ .‬חני חייכה אלי "למה שאת ואברימי‬
‫לא תצטרפו אלינו? יהיה לנו בית ספר פרטי מיוחד! בית הספר‬
‫המיוחד של חני ודינה!" חני הסיטה את משקפיה עד לקצה‬
‫אפה‪ ,‬ואספה את שערה לפקעת על קוקודה‪" .‬אני לא נראית לך‬
‫כמו מורה?" לא יכולתי להתאפק מלצחוק‪.‬‬
‫"אני מצטערת שקראתי לך גאוותנית מטופשת" אמרה חני‪,‬‬
‫כשמבטה נעוץ בשקית הנייר החומה שבידיה‪" .‬כנראה כל כך‬
‫נעלבתי בשביל אחיך‪ ,‬שאיבדתי שליטה‪ "...‬נעצתי את מבטי‬
‫בבננה שבידי‪ ,‬ולא עניתי‪ .‬פחדתי שאפרוץ בבכי‪" .‬את יודעת‪,‬‬
‫אחר כך דיברתי על זה עם ההורים שלי" המשיכה חני "הם‬
‫הסבירו לי‪ ,‬שאנשים אחרים אולי לא מרגישים כמונו כלפי יוסי‪,‬‬
‫ולאנשים אחרים אולי לא נעים שכולם ידעו 'על החיים‬
‫הפרטיים שלהם'"‪.‬‬
‫"למה את מתכוונת?" הצלחתי לשאול‪" .‬תראי כשיוסי נולד‪ ,‬זה‬
‫היה הלם אדיר‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אני הייתי אז רק בת חמש‪ ,‬אבל לפי‬
‫מה שסיפרו לי‪ ,‬כל הקרובים שלנו היו נורא עצובים‪ .‬עד אז‪ ,‬היו‬
‫להורים שלושה ילדים מקסימים‪ -‬אני יכולה להעיד!" חני חייכה‬
‫את חיוכה המפורסם‪" .‬והנה נולד יוסי‪ .‬כבר מההתחלה ידעו‬
‫שמשהו לא בסדר אתו‪ .‬ההורים שלי ישבו ודיברו הרבה זמן‪ ,‬כדי‬
‫להחליט איך הם מתכוונים להתנהג במצב שנוצר" "הם הרגישו‪,‬‬
‫שבמובן מסוים‪ ,‬זאת מחמאה מה' שנתן להם ילד שצריך טיפול‬
‫ותשומת לב מיוחדים‪ .‬זה כאילו ה' אמר להם‪ :‬אני יודעת שאתם‬
‫מסוגלים להתמודד עם זה"‪" .‬הם החליטו לעשות כל מה שהם‬
‫*****‬
‫וזהו‪ ,‬כך הכל החל‪ ,‬מאז אותו פורים קטן בגינה‪ ,‬חני ואני‬
‫החברות הכי טובות‪ .‬באמת התחלנו את בית הספר הפרטי‬
‫המיוחד שלנו‪ ,‬ואברימי ויוסי מתקדמים יפה‪ .‬רק אתמול אברימי‬
‫טיפס עד קצה הסולם של המגלשה!‬
‫ההורים שלי מאוד גאים בי‪ ,‬משום מה‪ ,‬אמא שלי כבר לא נראית‬
‫כל כך מודאגת‪ .‬אני מתחילה להבין שחוץ מלדאוג לאברימי‪ ,‬היא‬
‫גם דאגה לי‪ ,‬היא חשבה‪ ,‬כנראה‪ ,‬שבגלל אברימי אין לי חברות‪.‬‬
‫אבל עכשיו‪ ,‬כשחני היא חברתי‪ ,‬יש לי כל כך הרבה חברות שאני‬
‫לא יודעת מה לעשות עם כולן‪ .‬הרבה בנות באות לגינה כדי‬
‫לעזור לנו עם בית הספר שלנו‪ ,‬ולי זה אפילו לא מפריע‪ .‬רק‬
‫אתמול אמרה לנו רחל פלדר‪" :‬לשתיכן יש ממש מזל‪ .‬האחים‬
‫שלכן כאלו חמודים‪ .‬אחי הקטן יודע רק להתחצף"‪ .‬חני ואני רק‬
‫החלפנו ביננו מבטים‪ ,‬וחייכנו‪ .‬בחיוך הזה היה כאב‪ ,‬הבנה הדדית‬
‫ו‪...‬אושר‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫פינת היעוץ‬
‫הדרך לחקוק מעשים‬
‫שני חברים חצו את המדבר‪ ,‬בנקודה מסוימת לאורך המסלול‪ ,‬היה להם ויכוח לאיזה כוון לפנות ואחד‬
‫סטר לשני על פניו‪.‬‬
‫פניו של האדם שנסטר היו אדומות הוא נפגע מאוד‪ ,‬ובלי לאמר דבר‪ ,‬כתב על החול‪" :‬היום חבר שלי‬
‫סטר על פני"‬
‫הם המשיכו ללכת והגיעו לנווה מדבר‪ .‬היה חם והם החליטו לרחוץ במים‪ .‬המים בנווה מדבר היו‬
‫קרירים ונעימים וזה שנסתר על פניו‪ ,‬החל פניו‪.‬‬
‫חבירו שחה אליו ומשה אותו מן המים‪.‬‬
‫לאחר שהטובע נרגע מהזעזוע ישב וחקק באבן‪ :‬היום חבר שלי הציל את חיי"‬
‫התיישב לידו חברו ושאל‪" :‬מדוע כשסטרתי לך על פניך‪ -‬כתבת בחול‪ ,‬ומדוע עכשיו אתה חוקק‬
‫באבן?"‬
‫חברו חייך עליו וענה‪:‬‬
‫"כשאנו נפגעים מחבר‪ ,‬עלינו לכתוב זאת בחול‪ ,‬כדי שרוחות הסליחה ימחקו את‬
‫הכאב מליבנו‪ ,‬וכשמשהוא נפלא ונהדר קורה בחיינו‪ ,‬עלינו לחקוק זאת באבן‪,‬‬
‫ולזכור זאת תמיד בלבנו‪ ,‬במקום בו הרוח אינה יכולה למחוק את הזכרון"‬
‫למדו גם אתם לכתוב בחול ולחקוק על אבן‪...‬‬
‫חג כשר ושמח‪,‬‬
‫שרה‬
‫ילדים יקרים! יש לכם שאלה? משהו מטריד בלב?‬
‫שלחו שאלה ליועצת וקבלו עצה מועילה! לפקס‪ 1532-6522897 :‬או בדוא“ל‪[email protected] :‬‬
‫מהמטבח בהנאה‬
‫פ‬
‫ש‬
‫ט‬
‫י‬
‫ד‬
‫ת‬
‫ב‬
‫צ‬
‫ל‬
‫לפסח‬
‫מהספר‪:‬‬
‫מהמטבח היהודי‬
‫ה‬
‫קל‬
‫א‬
‫סי‬
‫של‬
‫שרה פינקל‬
‫החומרים‬
‫אופן ההכנה‬
‫‪ 6‬ביצים‬
‫‪ 2‬כוסות בצל קצוץ‬
‫‪ 1/3‬כוס שמן‬
‫‪ 1/2‬כוס קמח מצה‬
‫‪ 1 +1/4‬כפיות מלח‬
‫‪ 1/4‬כפית פלפל שחור‬
‫טורפים את הביצים עד לקבלת גוון בהיר‪ .‬מוסיפים בצל קצוץ‪ ,‬שמן‪ ,‬קמח‬
‫מצה‪ ,‬מלח ופלפל שחור‪ .‬יוצקים לתוך תבנית מוארכת‪ ,‬משומנת היטב‪,‬‬
‫בגודל ‪ 12X32‬ס“מ‪ .‬מכניסים לתנור שחומם מראש לחום של ‪ 190‬מעלות‬
‫ואופים במשך ‪ 35-40‬דקות‪.‬‬
‫בתאבון!‬
‫‪5‬‬
‫לשעות הפנאי‬
‫משחק הדובי‬
‫מספר משתתפים‪+ 2 :‬‬
‫ציוד נדרש‪ :‬חפץ רך הניתן לזרוק אותו כמו דובי פרווה‬
‫המטרה‪ :‬להספיק לתפוס את המטאטא‪ ,‬כדי שלא להתחייב ב'קנס'‪.‬‬
‫הקבוצה יושבת מעגל‪ ,‬ובאמצע עומד אחד המשתתפים‪ ,‬אוחז בדובי‬
‫האוחז קורא בשם של אחד המשתתפים‪ ,‬וזורק את הדובי למרכז המעגל‪.‬‬
‫המשתתף שנקרא בשמו צריך לתפוס את הדובי לפני שהוא נופל על הריצפה‪.‬‬
‫במידה ולא הצליח אותו משתתף לתפוס את הדובי יוטל עליו קנס‪ :‬עליו‬
‫לספר משהו מביך על עצמו או בדיחה‪.‬‬
‫בהצלחה ובהנאה!‬
‫מחבואי פסח‬
‫לפניך הגדרות למילים‪ .‬בכל אחת מן המילים שתרשמו על פי ההגדרה‬
‫פרסים‬
‫מחכי משתלמים‬
‫ם לכ‬
‫ם במשרד!‬
‫פו‬
‫ת‬
‫רי‬
‫ם‪,‬‬
‫ש‬
‫ו‬
‫ל‬
‫חי‬
‫ם‬
‫ו‬
‫‪..‬‬
‫‪..‬זוכים!‬
‫תמצאו מילה נוספת הקשורה לדוגמא‪ :‬איש=אדם‪ ,‬אחת ממכות מצרים=דם‪.‬‬
‫איש_______________ אחת ממכות מצרים______________‬
‫בו הלכו בני ישראל ארבעים שנה____________ ממכות מצרים____________‬
‫התנהגות "פרועה" בשיעור____________ מלך מצרי_______________‬
‫זגוגית בחלון_____________ גדול הנביאים_______________‬
‫אחות משה_____________ נבקע לפני בני ישראל______________‬
‫אותם אנו לובשים____________ גיבור השיר חד ‪-‬גדיא_____________‬
‫דקל_________________ אחד מארבע בנים______________‬
‫שלט אזהרה והוראה בדרך____________ ירק שאוכלים בליל הסדר____________‬
‫בעל שם רע ידוע ל____________ ה"לחם" שאנו אוכלים בפסח_____________‬
‫הפוכו של רזה_______________ הלחם שאכלנו בני ישראל במדבר____________‬
‫פתרונות ניתן לשלוח עד שבועיים מיום קבלת הגליון‬
‫הזוכים‬
‫בעיתון אדר‪:‬‬
‫משפחת נוימן‬
‫ומשפחת קזוקין‬
‫בדואר‪ :‬בית הדפוס ‪ ,32‬ירושלים | בפקס‪ 02-6522897 :‬או במייל‪[email protected] :‬‬
‫‪6‬‬