‫מרכז 'שלום לעם' מאחל‬
‫פסח כשר ושמח!‬
‫לרבני 'שלום לעם'‪ ,‬הרכזים והפעילים המסורים‪,‬‬
‫בוגרי ונערי המדרשות‪ ,‬קוראי העלון‬
‫וכל בית ישראל‪.‬‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪724‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫פסח‬
‫כשר‬
‫ושמח‬
‫פסח ט"ו ניסן תשע"ו ‪ 23‬לאפריל ‪2016‬‬
‫חג הפסח‪ ,‬ט"ו בניסן תשע"ו‪23/4/16 ,‬‬
‫ חג החירות‬‫מדי שנה‪ ,‬אנו מסיבים כל בני הבית‬
‫יחד ל"ליל הסדר" בליל חג הפסח‪,‬‬
‫שהוא הראשון מבין שלושת הרגלים‬
‫שנצטווינו בתורה‪ .‬אנו מודים ומהללים‬
‫לקב"ה על שהוציא את אבותינו‬
‫ממצרים‪ ,‬מעבדות לחירות ומגלות‬
‫לגאולה‪ ,‬ומאז נהיינו לעם עד היום הזה‪,‬‬
‫לפני ‪ 3,328‬שנה‪ .‬עיקר המצווה בחג‬
‫הפסח הוא איסור אכילת חמץ‪ ,‬אכילת‬
‫מצה וסיפור יציאת מצרים‪ .‬בליל הסדר‬
‫יש מצווה לאכול מצה ולספר על הנס‬
‫הגדול ביציאת מצרים‪ ,‬וחז"ל תיקנו‬
‫גם לשתות ארבע כוסות יין‪ ,‬ולאכול‬
‫מרור‪ .‬בזמן שבית המקדש היה קיים‬
‫הייתה לנו מצווה נוספת של עלייה‬
‫לרגל לירושלים‪ ,‬והקרבת קרבן הפסח‪,‬‬
‫והדבר נמנע מאתנו כל זמן שבית המקדש עדיין לא נבנה מחדש‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬אירעו מאורעות היסטוריים רבים בתולדות עם ישראל‪ ,‬ובהם‬
‫ניסים גלויים שנעשו לעמנו במשך דורות רבים‪.‬‬
‫להלן לקט מאורעות שקרו בליל הסדר‪:‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬כשהיה אברהם אבינו בן ‪( 70‬או ‪ 5‬שנה מאוחר יותר)‪,‬‬
‫התקיימה ברית בין הבתרים בין הקב"ה לאברהם אבינו‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬נלחם אברהם אבינו עם ארבעת המלכים‪ ,‬ניצח אותם והציל‬
‫את לוט בן אחיו וגיסו‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬באו המלאכים לבשר לאברהם אבינו על לידת יצחק‪ ,‬והוא‬
‫נולד ביום זה בשנה שלאחר מכן בשנת ב' אלפים מ"ח‪ .‬את ‪ 400‬שנות‬
‫השעבוד התחיל הקב"ה למנות מאז לידת יצחק עד יציאת מצרים בשנת‬
‫ב' אלפים תמ"ח‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק אביו‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬רדף לבן אחר יעקב אבינו והקב"ה בא ללבן בחלום הלילה‬
‫והזהירו שלא ירע ליעקב‪.‬‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬התגלה הקב"ה למשה בסנה וציווה אותו לגאול את בני‬
‫ישראל ממצרים‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬יצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה‪ ,‬לאחר מכת בכורות‬
‫שאירעה באותו לילה‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬חגגו בני ישראל את הפסח בארץ ישראל ואכלו עדיין ֵמ ַה ָּמן‪,‬‬
‫ולמחרתו פסק המן‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬אירעה מלחמת סיסרא שר צבא יבין מלך חצור‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬הכה מלאך ה' במחנה אשור והרג בהם ‪ 185‬אלף ראשי‬
‫גייסות‪ .‬היה זה אחר נאומו של רבשקה שליחו של סנחריב (שהיה יהודי‬
‫מומר ויש אומרים שהוא בנו של חזקיהו עצמו שיצא לתרבות רעה)‬
‫שחירף וגידף את ה' וחזקיה קרע את בגדיו‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬בימי המלך דריווש‪ ,‬נושע דניאל מגוב האריות‪.‬‬
‫בט"ו בניסן‪ ,‬נפלה מצדה ובכך הסתיים המרד הגדול של יהודי ארץ‬
‫ישראל כנגד השלטון הרומאי ששרף את בית המקדש השני‪.‬‬
‫יום ראשון‪ ,‬ט"ז בניסן תשע"ו‪ - 24/4/16 ,‬ספירת העומר‬
‫היום מתחילים את "ספירת העומר"‪ .‬התורה ציוותה עלינו לספור כל יום‬
‫במשך ‪ 49‬ימים‪ ,‬החל מהיום בו הקריבו את קרבן העומר בבית המקדש‪,‬‬
‫שהוא יום ט"ז בניסן‪ ,‬עד היום החמישים שבו חוגגים את חג השבועות‪.‬‬
‫מסיבה זו נקראת המצווה ספירת העומר‪ ,‬על‪-‬שם קרבן העומר שמיום‬
‫הקרבתו מתחילים לספור במשך שבעה שבועות‪ .‬העומר נקרא כן על‬
‫שם כמות התבואה שהיו מניפים ביום זה בבית המקדש‪ ,‬שהיא עומר‬
‫שעורים‪ .‬אחרי תנופת העומר‪ ,‬התירו לעם להתחיל לאכול מהתבואה‬
‫החדשה שגדלה בשנה זו‪ ,‬ולאחר חג השבועות בו הניפו את שתי הלחם‬
‫מחיטה‪ ,‬הותר לעם להביא קרבנות מהתבואה החדשה‪.‬‬
‫יום חמישי‪ ,‬כ' בניסן תשע"ו‪ - 28/4/16 ,‬תל אביב‪-‬יפו‬
‫היום‪ ,‬כ' בניסן תרמ"ז‪ ,‬הוקמה שכונת "נווה צדק"‪ ,‬השכונה היהודית‬
‫הראשונה מחוץ לחומות יפו‪ .‬השכונה הוקמה בידי משפחות שחפצו לגור‬
‫מחוץ לעיר הצפופה‪ ,‬אך היא התפתחה במהירות בזכות העולים החדשים‬
‫שהשתקעו בשכונה‪.‬‬
‫‪ 22‬שנה לאחר מכן‪ ,‬ביום זה בדיוק בשנת תרס"ט‪ ,‬התקיימה הגרלת‬
‫המגרשים ב"אחוזת בית"‪ ,‬אגודה שנוסדה לבנות עיר חדשה בארץ‬
‫ישראל‪ ,‬היא העיר תל אביב‪ .‬יום זה נחשב ליום הולדתה של העיר תל‬
‫אביב‪ ,‬שבה מתגוררים כיום קרוב לחצי מיליון תושבים‪.‬‬
‫לדעת להעריך‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫אלפי עובדים הגיעו באותו בוקר ליום עבודה‬
‫שגרתי בגורד השחקים המפורסם 'הרלוד‬
‫קומפני' אבל אף אחד מהם לא העלה בדעתו‬
‫שבניין המשרדים העצום שלהם עומד בפני‬
‫שינוי מהותי‪ .‬רק אתמול נתקבלה הבשורה‬
‫שבניין המשרדים‪ ,‬יהפוך לבניין מגורים‬
‫יוקרתי לעשירי ניו יורק‪.‬‬
‫המבנה עצמו‪ ,‬בעל שמונים קומות‪ ,‬נחשב‬
‫לאחד הבולטים בסביבה ואכלס את החברות‬
‫המובילות והמבוססות במגזר העסקי‪ .‬היו‬
‫שם ארבעה ממשרדי רואי החשבון הגדולים‬
‫במדינה‪ ,‬היו שם שלוש מחברות עורכי‬
‫הדין המובילות ביותר במנהטן‪ ,‬ענקיות‬
‫ביטוח ועוד‪ .‬בדיוק מהסיבה הזאת‪ ,‬כל‬
‫עובד שהצליח להתקדם ולהתקבל לאחד‬
‫אבינועם הרש‬
‫מהחברות המעסיקות של 'הרולד קומפני'‬
‫חש בר מזל‪ ,‬ושעתידו הכלכלי מובטח‪.‬‬
‫הסנונית הראשונה שבישרה את בוא הסערה הופיעה בידיעה שולית במוסף הכלכלי‬
‫של עיתון 'הניו יורק טיימס' המפורסם‪ .‬היא דיווחה על אחד מאילי ההון המפורסמים‬
‫בעולם‪ ,‬הנסיך הסעודי‬
‫וואליד בן טלאל‪ ,‬שהחליט להיכנס לשוק העסקים האמריקאי ולשם כך הוא הגיש‬
‫הצעת קנייה של בניין ה'הרולד קומפני' למיליארדר האמריקאי הידוע‪ ,‬מרטין הרלוד‪.‬‬
‫מחירו של המבנה המפורסם הוערך בארבע מאות מיליון דולר‪ .‬כעבור חמש שעות‬
‫מרגע פרסום הידיעה‪ ,‬בשעה חמש אחר הצהריים‪ ,‬דיווח הכתב הכלכלי של רשת‬
‫ה‪ CNN‬כי המיליארדר הסעודי וואליד בין טלאל‪ ,‬הציע לקנות את הבניין בשמונה‬
‫מאות מיליון דולר ‪ -‬בדיוק כפול ממחירו המשוער‪ .‬מיותר לציין שהידיעה פרשה לה‬
‫כנפיים והעמידה את כל קהיליית העסקים האמריקאית במבוכה גדולה‪.‬‬
‫כבר למחרת שידור הידיעה‪ ,‬החלו עובדי החברות השונות ששכנו בניין 'הרולד‬
‫קומפני' להבחין בהתרחשות מוזרה‪ :‬עשרות ניידות שידור וכתבים פשטו על הבניין‬
‫בניסיון לדעת מה יעשה בעל הבניין הישיש‪ ,‬מרטין הרלוד‪ ,‬והאם הוא יקבל את‬
‫הצעתו של השייח הסעודי‪ .‬הרי ברור לכולם שאם יקבל את הצעת הנסיך‪ ,‬כל עובדי‬
‫החברות הגדולות יצטרכו לחפש לעצמם בניין אחר וחלק ניכר מהעובדים יצטרכו‬
‫להתפטר מעבודותיהם‪ .‬מכמה חברות כבר יצאה הודעה רשמית שהם מתכוונים‬
‫להעביר את סניפיהם למדינות אחרות‪ ,‬עובדה שתעמיד את עובדי החברות במצב‬
‫בלתי אפשרי שבו יהיה עליהם לטוס בכל יום כמה שעות כדי להגיע למקום עבודתם‬
‫החדש‪ ,‬מה שאומר בעצם פיטורים מידיים לחלק ניכר מהעובדים‪.‬‬
‫החדשות המסעירות מצאו את ד"ר שיפמן ואת שותפו לעסקים‪ ,‬אודרי לווינס‪,‬‬
‫מרוגזים ונסערים בבית הקפה שבבניין‪.‬‬
‫הם עבדו קשה מאוד כדי לפתוח את הסניף הראשי של חברת ראיית החשבון‬
‫שלהם‪' ,‬שיפמן את לווינס בע"מ' שנבחרה לאחת מחמש החברות המובילות‬
‫בארצות הברית בבניין 'הרולד קומפני'‪ ,‬וכעת‪ ,‬אם בעל הבניין יסכים להצעתו של‬
‫השייח‪ ,‬הרי שעסקיהם ייפגעו אנושות כיוון שהסיכוי שימצאו שוב בניין כל כך‬
‫מרכזי הוא די קלוש‪.‬‬
‫הם עמדו בתור וחיכו לקבל מהמלצר את כוס הקפה שהזמינו‪ ,‬אולם המלצר‬
‫שהקפיד לתת יחס אדיב לכל אחד התעכב מעט בהגשת הקפה‪ .‬פרופסור לווינס‪,‬‬
‫שגם ככה היה עצבני עקב הידיעה המרעישה‪ ,‬החל לגעור במלצר "נו‪ ,‬מה נראה‬
‫לך‪ ,‬שיש לנו את כל היום בשבילך? קדימה! אתה בסך הכול צריך לדעת למלא את‬
‫הכוס הפשוטה הזאת! למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"‬
‫ד"ר שיפמן‪ ,‬שידוע במזגו הנוח‪ ,‬התפרץ אף הוא לעבר המלצר האומלל‪ ,‬שלא הבין‬
‫מדוע שני האדונים הנכבדים מזלזלים בו‪" .‬שמעת את האדון הנכבד?" שאג ד"ר‬
‫שיפמן על המלצר‪" :‬אנחנו מחכים כבר חמש דקות! אתה יודע כמה שווה הזמן‬
‫שלנו? קדימה! תזדרז כבר!"‬
‫"אדוני" פנה המלצר בחשש לד"ר שיפמן‪" :‬אני כרגע נמצא עם לקוח‪ .‬ואני רוצה‬
‫להעניק לו את כל תשומת הלב כמו שאשמח להעניק לכם‪"...‬‬
‫האדונים הנכבדים‪ ,‬פרופסור לווינס וד"ר שיפמן פרצו בצחוק גדול‪" .‬את כל תשומת‬
‫הלב? תגיד‪ ,‬הפכת לפסיכולוג? ממתי מלצר פשוט אמור בכלל להעניק תשומת לב‪,‬‬
‫אתה אמור למלא את כוס הקפה ולעשות את העבודה שלך!"‬
‫תוך כדי שהאדונים הנכבדים ממשיכים לגחך‪,‬‬
‫הגיע אדון קשיש חבוש כובע גדול ופנה למלצר‬
‫בשמו הפרטי‪" :‬מה שלומך ביל? איך אתה מרגיש‬
‫היום?"‬
‫"מעולה‪ ,‬אדון הרלוד‪ ,‬מה שלומך אתה היום?"‪ .‬ד"ר‬
‫שיפמן ופרופסור לווינס הוכו בתדהמה‪,‬‬
‫הם לא האמינו למראה עיניהם‪ .‬אותו קשיש‬
‫שדיבר הרגע בידידות עם המלצר הוא לא אחר‬
‫מאשר איל ההון והנדל"ן מרטין הרלוד‪ ,‬בעלי‬
‫הבניין שהחלטתו אמורה להשפיע ישירות על‬
‫המשך עסקיהם‪ .‬מה הוא עושה כאן ומדוע הוא‬
‫מרבה בשיחה עם המלצר הפשוט הזה?‬
‫"מיד אני מתפנה אליך מרטין" אמר ביל‪ .‬כעת השניים הסתכלו אחד על השני‬
‫בפעם השנייה בתדהמה‪" :‬מרטין? המלצר הפשוט הזה קרא לבעלי הבניין מרטין?‬
‫כאילו שהוא חבר שלו?"‬
‫ד"ר שיפמן ופרופסור לווינס קיבלו את הקפה מהמלצר ולאחר מכן זזו הצידה בכדי‬
‫שאדון מרטין הרולד יוכל לקבל את כוס הקפה שלו‪ .‬ואילו ביל המלצר פנה אליו‬
‫בחביבות‪" :‬אתה נראה מוטרד היום מרטין‪ ,‬יש משהו חדש?"‪.‬‬
‫"לא משהו מיוחד" חייך מרטין הרולד בעייפות‪" :‬אני רק אמור להחזיר תשובה לאיזה‬
‫שייח סעודי שרוצה לקנות את הבניין שלי תמורת שמונה מאות מיליון דולר"‪.‬‬
‫האדונים ד"ר שיפמן ופרופסור לווינס הטו כעת אוזן והקשיבו בדריכות‪.‬‬
‫"ו‪ ...‬מה אתה חושב לעשות?" שאל המלצר‪" .‬האמת ידידי"‪ ,‬פנה מרטין בכנות‬
‫למלצר‪" :‬אני כבר זקן ויש לי כסף כמו זבל‪ .‬לא חסר לי כלום בחיים‪ .‬אבל יודע מה‬
‫כן יחסר לי אם אני אמכור?"‪ ,‬וכאן התקרב הרולד למלצר כרוצה להמתיק לו סוד‪.‬‬
‫"אתה ידידי‪ .‬אני כל בוקר מגיע לכאן ופותח בפניך את הלב‪ .‬ואתה‪ ,‬מקשיב לאדם‬
‫זקן כמוני עם כל הסבלנות‪ ...‬אז אולי זה יישמע קצת הזוי‪ ,‬אבל אחת מהסיבות‬
‫העיקריות לכך שאני לא רוצה למכור את הבניין היא אתה‪"...‬‬
‫ד"ר שיפמן ופרופסור לווינס ששמעו את כל השיחה‪ ,‬הבינו כעת שעליהם לבקש‬
‫סליחה מהמלצר שהעליבו אותו קודם לכן‪ .‬הם רצו לגשת אליו‪ ,‬אבל התברר להם‬
‫שהשיחה של המלצר עם המיליארדר מרטין הרולד נמשכת כמעט שעה‪ .‬הם בכל‬
‫זאת המתינו‪ ,‬וכשנפרד אדון מרטין הרולד הזקן מהמלצר‪ ,‬הם פנו אליו‪:‬‬
‫"סליחה‪ ,‬לא ידענו שאתה כל כך מקורב לאדון הרולד‪ .‬נראה שיש לך זכות גדולה‬
‫ביותר בכך שהוא לא יסכים למכור את הבניין וככה גם עסקינו ימשיכו לפרוח‪"...‬‬
‫אולם המלצר סירב להתרגש מבקשת התנצלותם והשיב‪" :‬לא ממני אתם צריכים‬
‫לבקש מחילה‪ .‬הרי אילו לא ידעתם שאני מקורב מאוד לאדון מרטין הרולד הייתי‬
‫מבחינתכם ממשיך להיות שווה לאוויר‪ .‬אתם צריכים לבקש סליחה מהמלצר‬
‫הפשוט שהעלבתם לפני שידעתם שהוא מקורב כל כך לבעלי הבניין‪"...‬‬
‫האדונים הנכבדים ד"ר שיפמן ופרופסור לווינס נשארו ללא מענה והלכו לדרכם‬
‫בבושת פנים‪.‬‬
‫***‬
‫לכולנו יש נטייה להתרשם מאנשים לפי המעטפת החיצונית שלהם כמו גם‬
‫מהתארים שהם נושאים‪ :‬אם אדם הוא דוקטור או פרופסור‪ ,‬כנראה שהוא אדם חכם‬
‫ומשכיל מאוד‪ .‬אם לעומת זאת הוא עובד בעבודה פשוטה‪ ,‬אנו מניחים שכנראה הוא‬
‫לא שווה כל כך הרבה‪ .‬אנחנו חייבים לזכור‪ ,‬שלפעמים דברים גדולים ביותר יכולים‬
‫להתרחש בגלל אנשים פשוטים שאין להם שום תואר‪ .‬בדיוק מהסיבה הזו אסור לנו‬
‫לזלזל אף פעם באף אדם‪ .‬ועל זה אמרו חז"ל באבות‪" :‬אין לך אדם שאין לו שעה"‪.‬‬
‫בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים‪.‬‬
‫סיפור יציאת מצרים‪ ,‬מקנה לנו את הכלים ל'יציאת מצרים'‬
‫הפרטית שלנו‪ ,‬בכוח האמונה‪.‬‬
‫אַ ָּתה ִמסְ ּתֹובֵ ב סְ בִ יב ַעצְ ְמָך‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫יָ ִריד ּגָ דֹול ִה ְת ַקּיֵ ם ְּב ַא ַחת ָה ֲעיָ רֹות‪.‬‬
‫ִאּכָ ִרים ַר ִּבים ִה ְת ַק ְּבצּו ִמּכָ ל ּכְ ָפ ֵרי ָה ֵאזֹור‪,‬‬
‫ּומ ְרּכֻ לְ ּתֹו‪ .‬זֶ ה ְמגַ ֵּדל ְמלָ ְפפֹונִ ים‬
‫ִאיׁש ִאיׁש ַ‬
‫אׁשי לֶ ֶפת‪,‬‬
‫ּופלְ ְּפלִ ים‪ ,‬זֶ ה ְמגַ ֵּדל ְצנֹונִ ּיֹות וְ ָר ֵ‬
‫ִ‬
‫ּפֹות ַח‬
‫סֹוחר ְּב ָדגִ ים‪ּ .‬כָ ל ִאּכָ ר ֵ‬
‫יׁשי ֵ‬
‫וְ ַה ְּׁשלִ ִ‬
‫ּיֹותר‪,‬‬
‫ּומנַ ֶּסה לִ ְמּכֹר ַמה ֶּׁש ֵ‬
‫ֶאת ּדּוכָ נֹו ְ‬
‫לְ ַה ְרוִ ַיח ַמ ְט ְּבעֹות ִמ ְס ָּפר ּולְ ַפ ְרנֵ ס ֶאת ְּבנֵ י‬
‫ִמ ְׁש ַּפ ְחּתֹו‪.‬‬
‫רֹוקנּו‪ ,‬וְ ָה ִאּכָ ִרים‬
‫לְ ֵעת ֶע ֶרב ַהּדּוכָ נִ ים ִה ְת ְ‬
‫חֹורה‬
‫ִמ ֲהרּו לְ ַק ֵּפל וְ לֶ ֱארֹז ֶאת ְׁש ֵא ִרּיֹות ַה ְּס ָ‬
‫וְ לִ ְמצֹא ַמ ֲח ֶסה ְּב ַא ַחת ָה ַאכְ ַסנְ יֹות‬
‫ַה ְּקרֹובֹות ַעד אֹור ַהּב ֶֹקר‪ָ ,‬אז יּוכְ לּו לָ ׁשּוב‬
‫ִאיׁש ִאיׁש לִ ְמקֹומֹו‪.‬‬
‫רֹובה ִה ְת ַמּלְ ָאה ִחיׁש ַמ ֵהר‬
‫ָה ַאכְ ַסנְ יָ ה ַה ְּק ָ‬
‫ְּב ִאּכָ ִרים ְמגֻ ָּׁש ִמים וַ ֲעיֵ ִפים ֵמ ֲע ַמל ַהּיֹום‪,‬‬
‫אּולָ ם ַהּלָ לּו ֹלא ִמ ֲהרּו לִ יׁשֹן‪ִ ,‬ה ְתיַ ְּׁשבּו לָ ֶהם ְּב ֵבית ַה ַּמ ְרזֵ ַח ֶׁש ְּב ֶפ ַתח ָה ַאכְ ַסנְ יָ ה‬
‫ּׂשֹור ֶרת‬
‫ּכֹוסית‪ְ ,‬מ ַב ְּק ִׁשים לְ ָה ִפיג ֶאת ַה ִּצּנָ ה ַה ֶ‬
‫ּכֹוסית ַא ַחר ִ‬
‫רֹוקנּו ֶאל ִק ְר ָּבם ִ‬
‫וְ ְ‬
‫ַּבחּוץ‪.‬‬
‫ּובזֶ ה ַא ַחר זֶ ה נִ ְׂש ְרכּו ֶאל‬
‫ּכֹוסית‪ ,‬וְ ָהרֹאׁש ַמ ְת ִחיל לְ ִה ְת ַע ְר ֵּפל‪ָ ,‬‬
‫ּכֹוסית וְ עֹוד ִ‬
‫ִ‬
‫יהם לְ ֵׁשנָ ה ַקּלָ ה ֶׁשל ִׁשכְ רּות‪.‬‬
‫ּטֹות ֶ‬
‫ִמ ֵ‬
‫ּקֹוד ִרים ֵה ִא ָירה ֶאת ַא ַחד‬
‫ׁשה ְפ ִצ ָיעה ַּבחּוץ ֵּבינֹות לָ ֲענָ נִ ים ַה ְ‬
‫ֶק ֶרן ֶׁש ֶמׁש ִ‬
‫ָה ִאּכָ ִרים ֶׁש ִּמ ֵהר לָ קּום ִמ ִּמ ָּטתֹו‪ֶּ ,‬ד ֶרְך ֲא ֻרּכָ ה לְ ָפנָ יו וְ ָא ָצה לֹו ַה ֶּד ֶרְך‪ .‬עֹודֹו‬
‫יסה‪,‬‬
‫קֹומת ַהּכְ נִ ָ‬
‫ּכֹוׁשלִ ים ֵמ ַח ְדרֹו ֶאל ַ‬
‫ְמ ֻע ְר ָּפל ִמ ְּׁש ִתּיַ ת ָה ֶא ְתמֹול יָ ַרד ִּב ְצ ָע ִדים ְ‬
‫ּוב ֶט ֶרם נִ ְפ ַרד ָרכַ ׁש ַּב ְקּבּוק ַמ ְׁש ֶקה ּכְ ֵצ ָידה‬
‫ִׁשּלֵ ם לְ ַב ַעל ָה ַאכְ ַסנְ יָ ה ֶאת ְשֹכָ רֹו‪ְ ,‬‬
‫ּומ ֵהר ֶאל ַה ֶּד ֶרְך‪.‬‬
‫לַ ֶּד ֶרְך‪ ,‬נָ ַטל ֶאת סּוסֹו ָה ִעּוֵ ר לְ ֶמ ֱח ָצה ָר ַתם ֶאת ֶעגְ לָ תֹו ִ‬
‫ְּב ִׁשכְ רּותּו ַה ְמהּולָ ה ַּב ֲעיֵ פּות ֹלא ִה ְב ִחין ּכִ י ַה ֶּׁשלֶ ג ֶׁשּיָ ַרד ֶמ ֶׁשְך ַהּלַ יְ לָ ה ְמכַ ֶּסה‬
‫הֹורה לַ ּסּוס לָ ֵצאת ֶאל ַה ֶּד ֶרְך‪.‬‬
‫ֶאת ַה ְּד ָרכִ ים‪ֵ ,‬ה ִרים ֶאת ׁשֹוטֹו וְ ָ‬
‫יֹוׁשב ְּב ָעלָ יו‬
‫מֹוביל ַא ֲח ָריו ֶאת ָה ֲעגָ לָ ה ֶׁש ָּבּה ֵ‬
‫ּפֹוס ַע‪ִ ,‬‬
‫וְ ַהּסּוס ַצּיְ ָתן ּכְ ָת ִמיד ֵה ֵחל ֵ‬
‫נֹוס ַעת ַהיְ ֵׁשר ֶאל ּתֹוְך ַהּיַ ַער‬
‫מֹוביל‪ ,‬וְ ָה ֲעגָ לָ ה ַ‬
‫ַה ִּׁשּכֹור ּכְ ֶׁש ַּב ְקּבּוק ְּביָ דֹו‪ַ .‬הּסּוס ִ‬
‫ׁשֹוטט ּכְ ַאּוַ ת נַ ְפׁשֹו‪ ,‬וְ ָה ִאּכָ ר לֹוגֵ ם ִמן‬
‫ּושמֹאל ְמ ֵ‬
‫סֹובב לֹו ַהּסּוס יָ ִמין ְ ֹ‬
‫ָה ָא ֵפל‪ֵ .‬‬
‫ּומ ְמ ִׁשיְך‬
‫ּׁשּורה ַ‬
‫ּומנַ ְמנֵ ם‪ִ ,‬מ ֵּדי ַּפ ַעם ׁשֹולֵ ַח ַמ ָּבט לִ ְראֹות ּכִ י ַהּכֹל ּכַ ָ‬
‫ַה ַּב ְקּבּוק ְ‬
‫מֹותיו‪.‬‬
‫לְ נַ ְמנֵ ם ּכְ ֶׁש ֲעיֵ פּות נְ סּוכָ ה ְּב ַע ְצ ָ‬
‫עֹורר ַאף ְׁש ָאר ָה ִאּכָ ִרים‪ ,‬וְ יָ ְצאּו לַ ֶּד ֶרְך ָּבזֶ ה ַא ַחר‬
‫ֵּבינְ ַתיִ ם ָּב ַאכְ ַסנְ יָ ה ֵה ֵחּלּו לְ ִה ְת ֵ‬
‫יֹותר ִמּזֶ ה ֶׁש ָּק ַדם לֹו‪ִ ,‬ה ִּביט ֶאל ַמ ְר ַבד‬
‫זֶ ה‪ ,‬יָ ָצא ָה ֶא ָחד ֶׁש ָהיָ ה ְמ ֻפּכָ ח ְמ ַעט ֵ‬
‫רֹואה‬
‫ּתֹוהה ֵהיכָ ן ִהיא ַה ֶּד ֶרְך ַהּנְ כֹונָ ה‪ִ ,‬ה ְמ ִׁשיְך לָ תּור ְּב ֵעינֹו‪ ,‬וְ ִהּנֵ ה הּוא ֶ‬
‫ַה ֶּׁשלֶ ג ֶ‬
‫ימה ִמּתֹוְך ַמ ֲח ָׁש ָבה‬
‫ֲע ֵקבֹות ַּב ֶּׁשלֶ ג‪ּ .‬כִ ּוֵ ן ֶאת סּוסֹו ֶאל ָה ֲע ֵקבֹות וְ ִה ְצ ִעידֹו ָק ִד ָ‬
‫ׁשּוטה ּכִ י ּכַ ּנִ ְר ֶאה ָה ִראׁשֹון ֶׁשּנָ ַסע יֵ ַדע ֶאת ַה ֶּד ֶרְך‪ ,‬יִ ַּסע ֵאיפֹה ּגַ ם הּוא ַא ֲח ָריו‬
‫ְּפ ָ‬
‫וְ יַ ּגִ ַיע לִ ְמחֹוז ֶח ְפצֹו‪.‬‬
‫יהם‪.‬‬
‫יׁשי ּכְ ָבר ָר ָאה ֶצ ֶמד ֶׁשל ֲע ֵקבֹות וְ ִה ְמ ִׁשיְך ַא ֲח ֵר ֶ‬
‫ַה ְּׁשלִ ִ‬
‫יהם‪.‬‬
‫בֹות ֶ‬
‫וְ ָה ְר ִב ִיעי ָר ָאה ַׁשּיָ ָרה ֶׁש ֲהלָ כָ ה ּכָ אן‪ ,‬וְ ִה ְמ ִׁשיְך ַאף הּוא ְּב ִע ְּק ֵ‬
‫בֹותיו ֶׁשל ָה ִראׁשֹון‪ֶׁ ,‬שֹּלא ָהיָ ה‬
‫ּושמֹאל ַא ַחר ִע ְּק ָ‬
‫נֹוד ִדים ּכֻ ּלָ ם ַּבּיַ ַער יָ ִמין ְ ֹ‬
‫וְ כָ ְך ְ‬
‫מֹובילֹו ַּב ֲח ִריצּות‬
‫ֶאּלָ א ְמיֻ ָּד ֵענּו ַה ִּׁשּכֹור‪ֶׁ ,‬ש ֵּבינְ ַתיִ ם יָ ֵׁשן לֹו ֵׁשנָ ה ֲע ֻמ ָּקה‪ַ .‬הּסּוס ִ‬
‫ּמֹוצא‪ֶ ,‬אל ָה ַאכְ ַסנְ יָ ה ֶׁש ָּבּה ִּבּלּו ֶאת ַהּלַ יְ לָ ה‪.‬‬
‫ְסחֹור ְסחֹור וְ חֹוזֵ ר ֶאל נְ ֻק ַּדת ַה ָ‬
‫עֹורר לֹו ָה ִאּכָ ר ִמ ְּׁשנָ תֹו ָה ֲע ֵר ָבה ִה ִּביט נִ כְ חֹו‬
‫ּכַ ֲעבֹר ּכַ ָּמה ְׁשעֹות ֵׁשנָ ה ִה ְת ֵ‬
‫נּוח ְמ ַעט‬
‫"ה ָאח‪ִ ,‬הּנֵ ה ַאכְ ַסנְ יָ ה לְ ָפנֵ ינּו‪ּ ,‬כָ ֵעת נּוכַ ל לָ ַ‬
‫וְ ִש ְֹמ ָחה ִמּלְ ָאה ֶאת לִ ּבֹו‪ֶ ,‬‬
‫ִמּט ַֹרח ַה ֶּד ֶרְך"‪...‬‬
‫*‬
‫אֹותּה ַהּנְ ֻק ָּדה ֶׁש ָּבּה ִה ְת ַחלְ נּו‪.‬‬
‫ַּת ֲארּו לְ ַע ְצ ְמכֶ ם ֶׁשּנְ ַסּיֵ ם ֶאת ַמ ְעּגַ ל ַה ַחּיִ ים ְּב ָ‬
‫חּוׁשה‬
‫ּמֹוביל ִמּתֹוְך ְּת ָ‬
‫נֹוהים ַא ַחר ַה ִ‬
‫ּכָ ְך ֵהם ְּפנֵ י ַה ְּד ָב ִרים‪ֹ ,‬לא ֶא ָחד וְ ֹלא ְׁשנַ יִ ם ִ‬
‫ּוב ָּטחֹון‪ ,‬וְ ַרק ַה ִּמ ְתּבֹונֵ ן ֶאל ַהּׁש ֶֹרׁש‪ֶ ,‬אל נְ ֻק ַּדת ַה ַה ְת ָחלָ ה‪ ,‬יִ ְר ֶאה ּכִ י‬
‫ֶׁשל וַ ָּדאּות ִ‬
‫ּמֹוביל ֵאינֹו ֶאּלָ א ִאּכָ ר ִׁשּכֹור וְ סּוס ִעּוֵ ר‪.‬‬
‫ַה ִ‬
‫ּומ ֲע ִס ִיקים ֶאת ְּבנֵ י ָה ָא ָדם זֶ ה‬
‫ֱאמּונֹות‪ֵּ ,‬דעֹות‪ִ ,‬א ֵידיאֹות ְמ ַמּלְ ִאים ֶאת ָהעֹולָ ם ַ‬
‫חֹורת ַעל ִּדגְ לֹו ִס ְס ָמאֹות‬
‫ַאלְ ֵפי ָׁשנִ ים‪ .‬זֶ ה ּדֹוגֵ ל ְּבכֹה וְ זֶ ה ּדֹוגֵ ל ְּבכֹה‪ּ ,‬כָ ל ֶא ָחד ֵ‬
‫תֹועים‪.‬‬
‫טֹועים וְ ִ‬
‫ּתֹוהים‪ִ ,‬‬
‫גֹורר ַא ֲח ָריו ִצּבּור ִ‬
‫ֲא ֵחרֹות וְ ֵ‬
‫ׁשֹואל‪ּ ,‬כָ ל ּכָ ְך ַה ְר ֵּבה ֲאנָ ִׁשים ַמ ֲא ִמינִ ים ְּבכָ ל ּכָ ְך‬
‫ּתֹוהה וְ ֵ‬
‫וְ ַה ִּמ ְס ַּתּכֵ ל ֵמ ַה ַּצד ֶ‬
‫ַה ְר ֵּבה ְּד ָב ִרים‪ָ ,‬מה ָה ֱא ֶמת? ֵהיכָ ן ַה ֶּצ ֶדק? ַמ ִהי ַה ֶּד ֶרְך ַהּנְ כֹונָ ה?‬
‫ׁשּוטה ּכָ ל ּכָ ְך‪ַ :‬רק לִ ְפּת ַֹח ֶאת ָה ֵעינַ יִ ם‪ ,‬לָ לֶ כֶ ת ֶאל ַהּׁש ֶֹרׁש וְ לִ ְבחֹן‬
‫ׁשּובה ְּפ ָ‬
‫וְ ַה ְּת ָ‬
‫ֵאיפֹה זֶ ה ִה ְת ִחיל‪ַ ,‬מ ִהי נְ ֻק ַּדת ַה ְּפ ִת ָיחה‪ִ ,‬אם ְּתגַ ּלֶ ה ֶאת זֶ ה ‪ְּ -‬תגַ ּלֶ ה ּגַ ם ֵהיכָ ן‬
‫ָה ֱא ֶמת‪.‬‬
‫פשוט להאמין‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫התחושה ברחבי העיר הייתה קשה ביותר‪.‬‬
‫תושבי העיר צ'צ'קה שברחו לעיר הסמוכה‬
‫הסתובבו בה כאבלים‪ ,‬והחיילים הקוריאנים‬
‫התהלכו מושפלים‪ .‬לתחושות ההשפלה‬
‫התלוותה הכרזתו של הקיסר היפני‪" :‬כעת‬
‫אנו נשלוט בעיר צ'צ'קה לנצח‪ ,‬לעולם לא‬
‫יוכלו לקחת אותה מאתנו!"‬
‫מלך קוריאה הזמין אליו במהירות את‬
‫הגנרלים וציווה עליהם לגרש את האויבים‬
‫היפנים במהירות‪" .‬אם לא תצליחו לגרש‬
‫אותם מהעיר" הכריז המלך בפנים חתומות‪,‬‬
‫"אעשה ממכם מטרות לאימון הקשתים!"‬
‫מפקדי הצבא יצאו מארמון המלוכה‪ ,‬וניסו‬
‫להעלות כל רעיון כיצד יוכלו לכבוש את‬
‫העיר‪ .‬סביב צ'צ'קה צמחו שיחי בר עבים‬
‫איתמר מאיר‬
‫וקוצניים ששום אדם או חיה לא יכלו לחדור‬
‫דרכם‪ ,‬ובנוסף העמידו היפנים קשתים‬
‫מאומנים שירו חיצי רעל בכל אדם שהתקרב אל השיחים‪ ,‬מה שהפך את כיבוש‬
‫העיר למשימה בלתי אפשרית‪.‬‬
‫ימים שלמים חשבו מפקדי הצבא כיצד ניתן למצוא פתרון לכיבוש העיר‪ .‬באחד‬
‫הימים עלה על תל עפר הגנרל טו‪-‬יון מפקד כוחות הפרשים הקוריאני‪ .‬לא רחוק‬
‫ממנו חרש את השדה איכר זקן במחרשה ישנה שהייתה רתומה לשור‪ .‬בתחילה‬
‫הגנרל לא שם לב לנוכחותו‪ ,‬עד שלפתע שמע אותו נוזף בשורו‪" :‬כמה זמן אתה‬
‫עומד באותו מקום? תתחיל להתקדם‪ ,‬אתה לא כמו הגנרל טו‪-‬יון שרק חושב‬
‫במקום לפעול!"‬
‫הגנרל התרגז‪ ,‬ניגש לאיכר הזקן ושאל‪" :‬איך אתה מעז ללעוג לי? וכי אינך יודע‬
‫שטו‪-‬יון הרי הוא הגנרל המלכותי החכם ביותר‪ ,‬האמיץ ביותר?!"‬
‫אבל האיכר רק אמר‪" :‬אם אתה כל כך חכם ואמיץ‪ ,‬מדוע עדיין לא גירשת את‬
‫האויבים מצ'צ'קה?" "האם אתה עיוור ואינך רואה שהעיר מוקפת כולה בשיחים‬
‫שלא ניתן לעבור דרכם?" צעק הגנרל בזעם‪" .‬מה מפריע למפקד גדול להשמיד את‬
‫השיחים הללו?" שאל האיכר‪.‬‬
‫"פטפטן!" שוב צעק הגנרל טו‪-‬יון "אתה יודע שהאויב שומר עליהם ביום ובלילה!‬
‫הקשתים יורים חיצי רעל בכל מי שמעז להתקרב!"‬
‫"אם אדם אוהב את אדמתו‪ ,‬הוא חייב לדעת איך לשחרר אותה מהאויבים‪ "...‬אמר‬
‫האיכר‪.‬‬
‫"ואתה חושב שאתה יכול לגרש את היפנים מצ'צ'קה?" שאל הגנרל בלגלוג‪.‬‬
‫"שלח לי בעוד חמישה‪-‬עשר חודשים מאה חיילים מאומנים היטב וצ'צ'קה תהיה‬
‫שוב לעיר קוריאנית‪ "...‬השיב האיכר‪" .‬איך אתה מעז לטעון שאדם כמוך‪ ,‬בלי שום‬
‫ידע וניסיון בניהול מלחמות יכול לכבוש את העיר?" אמר הגנרל בזעם‪" .‬אנשים‬
‫כמוך יש לתלות בכיכר העיר!"‬
‫"פשוט תאמין בי!" אמר האיכר‪" .‬אמנם אין לי ידע וניסיון במלחמות‪ ,‬אבל חכמת‬
‫חיים יש לי‪"...‬‬
‫"אתה בוודאי שכחת‪ ,‬שקל יותר להחזיר חץ שנורה מקשת מאשר מילה שנאמרה‪.‬‬
‫אשלח לך מאה חיילים בזמן שביקשת‪ .‬אך אם לא תגרש את האויבים‪ ,‬דמך‬
‫בראשך!" הכריז הגנרל‪ ,‬עזב את השדה וחזר לארמון המלך‪.‬‬
‫כבר למחרת‪ ,‬החלו להסתובב מרגלי המלך סביב ביתו של האיכר ובערב עדכנו‬
‫את הגנרל‪" :‬האיכר מדביק שקיות נייר קטנות כל היום" עבר יום נוסף והמרגלים‬
‫שוב סיפרו‪" :‬האיכר מדביק שקיות נייר במשך כל היום"‪.‬‬
‫במשך עשרה ימים סיפרו המרגלים לגנרל על שקיות הנייר הקטנות שהאיכר‬
‫מדביק‪ ,‬וביום אחד החלו לספר שהאיכר החל להכין עפיפונים מנייר‪" .‬הוא‬
‫השתגע" חשב הגנרל‪ ,‬אבל כעבור מספר ימים מסרו לו שהאיכר אסף את כל‬
‫ילדי הכפר והעיף אתם עפיפונים במשך כל היום‪ .‬כאשר הגנרל סיפר זאת למלך‪,‬‬
‫הוא כעס מאוד ורצה להרוג את האיכר אבל הגנרל השתחווה לפניו ואמר‪" :‬מלכי‬
‫היקר‪ ,‬הבטחתי לו לחכות חמישה‪-‬עשר חודשים‪ .‬נתתי לו את מילתי‪ ,‬אם לא יעמוד‬
‫בדיבורו אטפל בו בעצמי!"‬
‫יום אחד עלה האיכר על תל עפר גבוה‪ ,‬בחן את השיחים הקוצניים מכל הצדדים‬
‫וחזר לכפר כשהוא מרוצה‪ .‬ליד ביתו הוא פגש את מרגל המלך‪ ,‬חייך אליו ואמר‪:‬‬
‫"תגיד לגנרל טו‪-‬יון שבסוף החודש‪ ,‬אחכה לחיילים שלו‪"...‬‬
‫כאשר הגיע הזמן‪ ,‬הגיעו לכפר מאה חיילים‪ ,‬מהטובים ביותר כשהם חמושים‬
‫בקשתות‪ ,‬חצים חדים וחרבות מלווים בגנרל טו‪-‬יון שהגיע לראות את התוצאות‪,‬‬
‫ו'לטפל' באיכר שהוליך אותו שולל אם לא ישחרר את צ'צ'קה מידי היפנים‪.‬‬
‫האיכר יצא אל החיילים ואמר להם‪" :‬בואו אחריי‪ ,‬אבל בשקט מוחלט! שלא ישמעו‬
‫אתכם!"‬
‫החיילים הלכו אחרי הזקן‪ .‬כאשר היו לא רחוק מהשיחים הקוצניים האיכר ביקש‬
‫מהם לעצור‪.‬‬
‫הוא בחר עשרה חיילים מהאמיצים ביותר‪ ,‬מסר להם פקודה כלשהי והם התפזרו‬
‫בזחילה‪ .‬ופתאום‪ ,‬לא רחוק מהחיילים הקוריאנים‪ ,‬בעשרה מקומות בבת אחת‬
‫הופיעה אש גבוהה‪ .‬הרוח נשבה ודחפה את האש אל השיחים הקוצניים והם‬
‫התחילו לבעור‪ ,‬הלהבות עלו עד השמיים והשיחים הקוצניים‪ ,‬שהגנו על צ'צ'קה‪,‬‬
‫הפכו בתוך רגעים ספורים לאפר‪.‬‬
‫"קדימה! קדימה!" קרא האיכר‪ .‬שום דבר כבר לא הפריע לחיילים הקוריאנים‬
‫לתקוף את העיר‪ .‬הקרב הסתיים מהר‪ .‬היפנים היו אמיצים כל זמן שישבו מאחורי‬
‫הביצורים הקוצניים‪ ,‬והם נכנעו מהר לחיילים הקוריאניים‪.‬‬
‫הם לקחו בשבי מאות חיילים יפנים שהיו מופתעים מהמתקפה הפתאומית‬
‫והאיכר הוכרז כגיבור‪ .‬השחר עלה‪ ,‬ואז הגיע לצ'צ'קה המלך עם הגנרלים שלו‪.‬‬
‫המלך ניגש לאיכר ושאל‪" :‬אמור לי בבקשה‪ ,‬איך הגיעה האש לגדר הקוצנית?"‬
‫"אמרתי לעשרה חיילים להדליק את העשב שצמח סביב הגדר‪ ,‬והרוח הובילה את‬
‫האש אל השיחים" השיב האיכר‪.‬‬
‫"אתה משקר!" קרא הגנרל טו‪-‬יון "סביב הגדר לא היו עשבים‪ .‬אילו היו‪ ,‬הייתי‬
‫מדליק‬
‫אותם מזמן ושורף את הגדר הקוצנית"‪.‬‬
‫"ומי הפריע לך לזרוע שם עשבים?" שאל האיכר‪.‬‬
‫הגנרל התרגז והשיב‪" :‬האם לא ידעת שהיפנים הרגו כל אחד שהתקרב לשיחים?"‬
‫"ידעתי" השיב האיכר‪" .‬אבל ביקשתי ממך להאמין בי‪ ,‬והאמנת!" עצר האיכר‬
‫והמשיך‪:‬‬
‫"כדי להילחם צריך קשת‪ ,‬חצים וחרב‪ ,‬אך כדי לנצח צריך להיות חכם‪ .‬במשך‬
‫עשרה ימים הדבקתי שקיות נייר ומילאתי אותן במבחר זרעים של עשבים‪.‬‬
‫בעשרת הימים הבאים הכנתי עפיפוני נייר‪ ,‬קשרתי אליהם את השקיות והעפתי‬
‫אותם מעל השיחים‪ .‬הנייר נקרע על הקוצים והרוח פיזרה את הזרעים סביב לגדר‬
‫הקוצנית‪ .‬באביב הזרעים נבטו ועשבים גבוהים צמחו סביב הגדר‪ .‬את העשבים‬
‫הדלקנו הלילה והרוח הדליקה את גדר הקוצים האימתנית‪ ,‬כך שחררנו את העיר‬
‫צ'צ'קה‪"...‬‬
‫***‬
‫חג הפסח הוא חג האמונה‪ .‬עם ישראל‬
‫האמין בכוחו של הבורא שיצאו‬
‫ממצרים‪ ,‬על אף ששום אדם בעולם‬
‫לא הצליח מעולם לצאת ממנה‪ .‬כוחה‬
‫של אמונה לשנות את הקיים‪ ,‬לתת‬
‫תקווה‪ ,‬לצאת מעבדות לחרות ולנצח‬
‫גם את הבלתי אפשרי‪ .‬בכל שבת וחג‬
‫אנו מזכירים את זכר יציאת מצרים‬
‫שמסמלת לנו את היציאה מהגלות‬
‫ותחילת הדרך לגאולה‪.‬‬
‫חלוקת האפיקומן‬
‫כמו בכל שנה‪ ,‬התכונן אדון‬
‫לוי ל'מבצע' השנתי של גנבת‬
‫האפיקומן על ידי הילדים‪ .‬לפני החג‬
‫עלה לו רעיון מקורי היכן להחביא‬
‫את האפיקומן‪ ,‬וכדי להגביר את‬
‫המרץ בחיפושים‪ ,‬הוא הכריז חגיגית‬
‫בתחילת הסדר‪ ,‬שמי שיצליח השנה‬
‫למצוא את האפיקומן יקבל ממנו‬
‫סכום של חמש מאות שקלים‬
‫במתנה‪ .‬הדבר הגביר את המתח‬
‫בקרב שלושת הבנים הגדולים‬
‫בבית משפחת לוי‪ ,‬אבל אז עלה‬
‫במוחו של אבירם‪ ,‬הבן הבכור‬
‫שאלה מס' ‪391‬‬
‫רעיון נועז‪ :‬הוא הציע לשני אחיו‬
‫הקטנים להתאחד ולחפש ביחד את‬
‫האפיקומן‪ ,‬בהבטחה שהוא כבר‬
‫יצליח לשכנע את אבא לשלם לכל אחד מהם את הכסף שהבטיח‬
‫בתמורה‪ .‬השלושה חיפשו בכל המרץ‪ ,‬ואכן בתוך זמן קצר נמצא‬
‫האפיקומן המבוקש‪ .‬כאשר הגיעו לפני חצות לאכילת האפיקומן‪,‬‬
‫הכריז אדון לוי‪" :‬קדימה‪ ,‬מי שמצא את האפיקומן יקום‪ ,‬יביא לי‬
‫אותו ויזכה לאחר החג בחמש מאות שקלים!"‬
‫אבירם שתמיד אהב לאתגר את אביו‪ ,‬התרומם בתעוזה ממקומו‬
‫ואמר‪" :‬אבא‪ ,‬אנחנו חיפשנו כולנו ומצאנו אותו‪ .‬ולכן הוא שייך‬
‫לשלושתנו‪ ,‬ולכן אנחנו לא מחזירים אותו עד שכל אחד מאתנו‬
‫יקבל חמש מאות שקלים!"‬
‫להפתעה כזאת אדון לוי לא ציפה‪ ,‬אבל השעה התקרבה לחצות‬
‫ולא נותרו לו הרבה ברירות‪ .‬במוצאי החג כאשר נגשו אליו הילדים‬
‫כדי לקבל את הכסף המובטח‪ ,‬הוא הניח בן שלושתם חמש מאות‬
‫שקלים ואמר‪" :‬תתחלקו‪"...‬‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫"מה פתאום?" התנגדו הילדים בתוקף‪" .‬הבטחת לכל אחד חמש‬
‫מאות שקלים!"‬
‫"נכון" השיב האבא "אבל אתם הכרחתם אותי להבטיח‪ ,‬כי אם לא‬
‫הייתי מבטיח לכם הייתי מפסיד את המצווה של אכילת האפיקומן‬
‫לפני חצות‪ .‬אתם הכרחתם אותי להבטיח‪ ,‬אני מכריח אתכם‬
‫להתחלק בכסף‪"...‬‬
‫מה דעתכם? האם אדון לוי חייב לשלם לכל אחד מבניו חמש מאות‬
‫שקלים‪ ,‬או שהוא יכול להציב בפניהם עובדה מוגמרת ושיתחלקו‬
‫שלושתם בכסף?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬תלמוד בבלי‬
‫מסכת 'סוכה' דף מ"ו עמוד ב' במילים 'אמר רבי זירא וכו'‪ .‬שולחן‬
‫ערוך 'חושן משפט' סימן ר"ד סעיף ח' בדין‪' :‬מבטיח מתנה האם‬
‫יכול לחזור בו'‪ .‬סימן ר"ה סעיפים א'‪-‬ב'‪-‬י"ב בדין 'מתנה באונס'‪.‬‬
‫לכבוד החג‪ ,‬אנחנו מצרפים את התשובה לשאלה‪:‬‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬אדון לוי לא חייב לשלם יותר ממה שהבטיח‬
‫בהתחלה‪ ,‬והיות והם החליטו להיות שותפים בפרס עליהם לחלק‬
‫אותו ביניהם שווה בשווה‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬אין ספק שאדון לוי חייב לעמוד בהבטחתו‪ ,‬והוא‬
‫נתן הבטחה ברורה לילדיו שמי שימצא את האפיקומן יקבל את‬
‫הפרס המובטח‪ ,‬ואם לא יעמוד בהבטחתו הוא עובר על איסור‬
‫תורה של 'הן צדק יהיה לכם' שמשם למדו חז"ל שאם בשעת‬
‫מעשה לא התכוון לעמוד בדיבורו עובר באיסור תורה‪ .‬וכך נפסק‬
‫להלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ר"ד סעיף ח') שבדבר‬
‫שהוא נקרא 'מתנה מועטת' אדם סומך על הבטחת חברו‪ ,‬והוא חייב‬
‫לעמוד בהבטחתו‪ ,‬וכל שכן בהבטחה שהבטיח האב לבנו‪ .‬במקרה‬
‫שלנו הסכום הזה נקרא 'מתנה מועטת' ואדון לוי חייב לשלם את‬
‫הכסף‪ .‬ובמיוחד נכון הדבר לגבי הבטחה לילדים‪ ,‬שהגמרא (מסכת‬
‫סוכה דף מ"ו עמוד ב') הזהירה שחייב לעמוד אב בהבטחתו כדי לא‬
‫ללמד אותם לשקר‪.‬‬
‫האם האפיקומן נחשב כמו מכר או מתנה?‬
‫מנהג ישראל להחביא את האפיקומן כדי לאתגר את הילדים ולגרום‬
‫להם להישאר ערים עד סוף הסדר‪ ,‬האם המשא ומתן שמנהלים‬
‫הילדים עם האבא על הסכום שהובטח מוגדר כ'מכר' או מתנה? אם‬
‫הוא מוגדר כ'מכר' ‪ -‬אי אפשר לבטל אותו‪ ,‬ואם זה מוגדר כ'מתנה'‬
‫אסור לו לחזור בו‪ ,‬וזהו איסור תורה כפי שהסברנו למעלה‪ ,‬למרות‬
‫שמבחינת הדין הוא יכול לחזור בו מדיבורו‪ ,‬אבל אם זה מוגדר‬
‫כ'מכר' אז נגמר המקח בין הצדדים‪ ,‬ואי אפשר לבטל אותו מה‬
‫שאין כן במתנה‪ ,‬שאין איסור מבחינת הדין‪ ,‬אבל אסור לו לחזור‬
‫בו בגלל ה'מילה' שנתן‪ .‬דבר נוסך‪ :‬לכאורה האפיקומן שייך לאב‬
‫ומעולם הוא לא הקנה אותו לילידם כדי שינהלו אתו משא ומתן‬
‫על המתנות שיקבלו‪ ,‬והוא בגדר מתנה בלבד מכיוון שאין בו ענייני‬
‫קניין‪ ,‬במיוחד לאור העובדה שאסור לעשות קנייני מכר בשבת‬
‫ובימים טובים‪.‬‬
‫אדם שהכריחו אותו למכור‪ ,‬האם המכר נחשב 'מכר'?‬
‫אדם שהכריחו אותו למכור‪ ,‬המכר נחשב‪ ,‬כיוון שאנו אומדים‬
‫בדעתו שהסכים למכור בגלל הכסף שקיבל‪ ,‬אבל אם הכריחו אותו‬
‫לתת מתנה – אינה נקראת מתנה ושייכת לבעלים‪ ,‬כיוון שלא נותן‬
‫אותה מדעתו‪ .‬וכך מבואר בגמרא (מסכת 'בבא בתרא' דף מ')‪.‬‬
‫במקרה שלנו אדון לוי הבטיח לכל אחד מהילדים חמש מאות שקל‬
‫רק משום שהכריחו אותו לעשות זאת‪ ,‬ההבטחה אינה מחייבת‬
‫אותו‪ ,‬וגם אם נתן את הכסף יכול לחזור בו מהמתנה‪ .‬בנוסף‪ :‬יכול‬
‫לטעון האבא את הטענה של 'משטה אני בך' ‪ -‬כמו שאתם עשיתם‬
‫ממני צחוק והכרחתם אותי לשלם‪ ,‬אז גם אני עשיתי ממכם צחוק‬
‫ואני לא אשלם‪ .‬אבל אם כבר שילם‪ ,‬אינו יכול לחזור בו בטענה‬
‫הזאת‪( .‬סימן רס"ד סעיף ח')‬
‫ובסיפור שלנו‪:‬‬
‫אדון לוי לא חייב לשלם יותר ממה שהבטיח בהתחלה‪ ,‬ולכן על‬
‫הילדים להתחלק בפרס בשווה‪.‬‬