עלון להורדה שלום לעם

‫ת מהשטח‬
‫תמונו‬
‫תמונות‬
‫נוער ישראל‬
‫לום לעם ל‬
‫מפעילות ש‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪733‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫כוכב יעקב‬
‫ראשון לציון‬
‫המצלמה שלנו המשיכה בסיור גיבושים בסניפי 'שלום לעם' והפעם השתתפנו‬
‫בגיבושים בסניפים שבכוכב יעקב ובראשון לציון‪ .‬נהנינו!‬
‫סניף שלום לעם בכוכב יעקב | פועל בימי ב'‪ ,‬ג' ‪20:00-23:00 -‬‬
‫ובימי ה' ‪21:00-01:00‬‬
‫בבית הכנסת 'תומר דבורה' רח' חסדי אבות ‪ 12‬כוכב יעקב‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪050-4130079 :‬‬
‫סניף שלום לעם לעם' בשכונת 'פרס נובל' במערב ראשון לציון‬
‫| פועל בימי א'‪-‬ה' ‪15:30 - 20:00 -‬‬
‫בבית הכנסת 'פרס נובל'‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪052-7618202 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫חז במדור מ‬
‫אובט לח ים‬
‫אי‬
‫בדאי?‬
‫פרשת קרח כ"ו סיוון תשע"ו ‪ 02‬ביולי ‪2016‬‬
‫תלמיד חכם (א')‬
‫כל אחד רוצה להיות זמר?‬
‫בכל ַעם ובכל קבוצה חברתית בעולם‪,‬‬
‫ישנה שכבת אנשים שחולקים להם‬
‫כבוד מיוחד‪ ,‬ושרואים בהם דוגמה‬
‫ומופת לכלל הציבור‪ .‬אנשים אלו‬
‫יכולים להיות מנהיגים או בני אצולה‪,‬‬
‫אנשי צבא‪ ,‬אנשי עסקים‪ ,‬מדענים‬
‫וממציאים‪ ,‬ואפילו זמרים‪ ,‬שחקנים‬
‫או ספורטאים‪ .‬במידה רבה אפשר‬
‫להכיר את העולם הפנימי של אדם‬
‫ושל ציבור‪ ,‬לפי האנשים שהוא מכבד‬
‫ושאליהם הוא שואף להידמות‪.‬‬
‫יו‬
‫סף‬
‫ר‬
‫זנ‬
‫יק‬
‫אין גדולה כתורה‬
‫בעם ישראל‪ ,‬שהתורה היא חייו והיא מדריכה אותו‪ ,‬התואר הנעלה‬
‫ביותר היה מאז ומעולם "תלמיד חכם"‪ ,‬והגדלות בתורה עדיפה על‬
‫גדלות בכל תחום אחר‪ .‬במסכת אבות (ו‪,‬ה) נאמר‪" :‬גדולה תורה יותר‬
‫מן הכהונה ומן המלכות"‪ ,‬והגמרא (בבא בתרא יב‪,‬א) אף קובעת‬
‫ש"חכם עדיף מנביא"‪ .‬מעלת לימוד התורה גדולה ממעלת כל שאר‬
‫המצוות‪ .‬ואף על פי שבשעת הצורך יש להפסיק את הלימוד כדי‬
‫לקיים מצוה בזמנה‪ ,‬עדיין מי שעיקר עיסוקו בתורה חשוב ממי‬
‫שעיקר עיסוקו בכל מצוה אחרת‪ ,‬ואפילו ממי שעוסק בהצלת נפשות‪.‬‬
‫הרוזן מ‪ ...‬בית המדרש‬
‫תלמידי החכמים הם ה"אליטה" של עם ישראל‪ ,‬אולם זו "אליטה"‬
‫שפתוחה לכל אדם ואינה תלויה לא בייחוס משפחתי‪ ,‬לא במעמד‬
‫כלכלי ואפילו לא בכישרונות יוצאי דופן‪ ,‬אלא בעיקר ברצון‬
‫ובהשקעה‪ .‬חכמים הפליגו ואמרו ש"ממזר תלמיד חכם ‪ -‬קודם לכהן‬
‫יש לי‬
‫מושג‬
‫גדול עם הארץ"‪ ,‬ואכן היו חכמים שבאו ממעמד חברתי נמוך ביותר‪,‬‬
‫ובזכות גדלותם בתורה נעשו למנהיגי העם‪.‬‬
‫מי יכול להיקרא "תלמיד חכם"?‬
‫פירוש הביטוי "תלמיד חכם" הוא "תלמידו של חכם"‪ ,‬ו"חכם" הוא‬
‫שם עצם ולא תואר‪ .‬הפירוש המקובל של המילה "תלמיד" הוא "אדם‬
‫שלומד"‪ ,‬אולם נראה שיש למילה זו פירוש נוסף‪ ,‬והוא "אדם מלומד"‬
‫(כמו ש"תבשיל" פירושו "דבר מבושל")‪ .‬לפי פירוש זה‪" ,‬תלמיד" אינו‬
‫שם של עיסוק עכשווי‪ ,‬אלא תואר שניתן לאדם לאחר שהשיג ידיעות‬
‫מסוימות בתורה (מעין "תואר אקדמי")‪ .‬ואכן אמרו חכמים‪ ,‬שכדי‬
‫להיקרא "תלמיד חכם"‪ ,‬על האדם לדעת היטב לכל הפחות מסכת‬
‫אחת או נושא אחד בהלכה‪ ,‬באופן שהוא יכול לענות בהם על שאלות‪.‬‬
‫וככל שהאדם בקיא יותר ומעמיק יותר בתורה‪ ,‬כך הוא נחשב תלמיד‬
‫חכם גדול יותר‪.‬‬
‫מלאכים על פני האדמה‬
‫אמנם ידיעות בלבד אינן מספיקות‪ .‬תלמיד חכם אמיתי הוא רק מי‬
‫שגם מקיים את מה שהוא לומד‪ ,‬מכוון את כל מעשיו ומידותיו על פי‬
‫התורה ונוהג בדרך ארץ יותר מאדם רגיל‪ .‬מי שלמד תורה אך מעשיו‬
‫או מידותיו מקולקלים ‪ -‬אין לכבדו ואין ללמוד ממנו‪.‬‬
‫חכמים הפליגו ואמרו‪ ,‬שרב שראוי ללמוד ממנו תורה‪ ,‬הוא רק מי‬
‫שדומה ל"מלאך ה' צ‪-‬באות"‪ .‬התורה מלמדת את האדם ללכת בדרכי‬
‫ה'‪ ,‬ולכן התנהגותו של תלמיד חכם אמיתי אמורה להיות דומה כביכול‬
‫להנהגתו של הקב"ה בעצמו‪ .‬יתרה מזו‪ :‬כיון שהתורה היא חכמתו‬
‫של הקב"ה‪ ,‬הרי שמי שיגע בתורה‪ ,‬מגיע למצב שגם חשיבתו נעשית‬
‫דומה כביכול לזו של הקב"ה עצמו (וזו אחת הסיבות לכך שאנשים‬
‫מתייעצים עם תלמידי חכמים גם בענייני חול)‪ .‬משום כך תלמידי‬
‫החכמים מייצגים את הקב"ה בעולם‪ ,‬ודומים למלאכים‪ ,‬שגם הם‬
‫מוציאים לפועל את מידותיו של ה'‪.‬‬
‫חזאי או בדאי?‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫תושבי כפר המפטון התכנסו ברחוב המרכזי‬
‫וציפו בחרדה לבאות‪ .‬הם ידעו היטב שאם‬
‫יש אדם שאפשר לסמוך עליו בשעות משבר‪,‬‬
‫הרי שזה אדון באקט צ'מברייס‪ .‬הוא היחידי‬
‫שידע מה לעשות ומתי עליהם לעזוב את‬
‫בתיהם כדי לברוח מסופות ההוריקן‬
‫המאיימות‪ ,‬צ'מברייס שהיה ידוע כאדם חכם‬
‫שמוצאו האינדיאני סייע לו להכיר את גופי‬
‫השמיים והארץ ולחזות בצורה מדויקת את‬
‫העתיד להתרחש‪.‬‬
‫מאחר שאנחנו מדברים על המאה ה‪,19-‬‬
‫והעידן הוא טרם המצאת הטכנולוגיה‬
‫המודרנית שבאמצעותה יצרו מפות מזג‬
‫אוויר משוכללות‪ ,‬הרי שידענותו של באקט‬
‫צ'מברייס הייתה מרשימה מאוד את ידידיו‬
‫אבינועם הרש‬
‫ומכריו‪.‬‬
‫למעשה אם נרצה לחזור לנקודת ההתחלה שבה הוא החל את דרכו כחזאי‪ ,‬נגיע‬
‫לשנת ‪ 1858‬אז קנה צ'מברייס הישיש את תהילת עולמו כשחזה מראש סופת הוריקן‬
‫ענקית שתגיע ותחריב את הכפר‪.‬‬
‫מאחר שבאותה תקופה התגוררו בכפר הקטן כמאתיים איש בלבד‪ ,‬לא כולם שמעו‬
‫לאזהרותיו של אדון באקט הקשיש‪ .‬למעשה חלק מהאנשים לא רק שלא הקשיבו‬
‫אלא אף נטו לזלזל בו‪ ,‬כמו מר הנרון קולינס שהיה ידוע כמדען מכובד ולא התרגש‬
‫יתר על המידה מאזהרותיו של החכם הכפרי שהזהיר את האנשים בעקבות כל מיני‬
‫חכמות שנמסרו לו במסורת האינדיאנית‪.‬‬
‫"אבל כל הכפר מכין את עצמו לקראת הסופה!" ניסה לשכנע הבן קולינס ג'וניור‬
‫את אביו‪" ,‬תסתכל‪ ,‬כולם אוגרים מזון‪ ,‬מחזקים את הבתים שלהם ומכינים עצמם‬
‫לסופה ורק אנחנו לא עושים כלום‪"...‬‬
‫"ואני אומר לך בני" השיב לו האב בנחת‪" ,‬ששום סופה לא הולכת להתקרב‪ ,‬אנשים‬
‫סתם מכלים את זמנם לריק ולבטלה"‪.‬‬
‫וכך המשיך כמעט כל הכפר לאגור מזון וציוד לקראת הסופה‪ ,‬מלבד הנרון קולינס‬
‫ומשפחתו שהתעלמו במופגן מאזהרותיו של באקט צ'מברייס הקשיש‪.‬‬
‫בבוקר יום שלישי‪ ,‬השמש זרחה כהרגלה בכפר המפטון ואף אחד לא שיער בדעתו‬
‫שבעוד כמה שעות הולכים להיבקע שערי השמיים וגשם זלעפות ישטוף את כל‬
‫הכפר‪ ,‬כהכנה לקראת הסופה הגדולה שתגיע בהמשך הערב לאזור‪.‬‬
‫בהתחלה עם פרוץ הגשם עוד ניסה הנרון קולינס להסביר לבני משפחתו שבוודאי‬
‫מדובר בגשם קל ועוד רגע הם יראו שהגשם ייפסק אולם משגבר הגשם ואתו‬
‫הברקים והרעמים‪ ,‬נאלץ הנדון קולינס להפציר במשפחתו לסגת במהירות מהבית‬
‫לעבר בית השכנים כדי להימלט על נפשם‪.‬‬
‫"אבל אבא" שאל קולינס ג'וניור את אביו‪ ,‬אדון קולינס‪" :‬איך הוא ידע שהסופה‬
‫תבוא?"‬
‫הנרון קולינס‪ ,‬שהיה עדיין רטוב כולו‪ ,‬ענה במבוכה לבנו‪" :‬האמת שאני לא יודע!‬
‫לפי כל הסימנים המקדימים של המדע‪ ,‬לא הייתה שום סיבה לסופה להגיע לכאן‪.‬‬
‫כנראה שבאקט צ'יימברס הזקן הוא בכל זאת אדם במיוחד‪"...‬‬
‫וכאן התחילה תהילתו של באקט צ'מברייס לפרוח ברחבי הכפר כאדם חכם שיודע‬
‫את הנולד וכאיש היחיד שעל פיו הכפר ינהל את חייו‪.‬‬
‫מאז הימים עברו ובכל בוקר היה באקט צ'מברייס יוצא מחוץ לדירתו‪ ,‬בוחן את‬
‫השמיים לקול תשואות המוני אנשים ומעריצים שבאו ממרחקים לחזות באיש החכם‬
‫ששמו יצא לפניו בקרב המדינות כחוזה מזג האוויר‪.‬‬
‫בחינתו המדוקדקת של באקט צ'מברייס את השמיים והרוחות נהפכה לטקס רב‬
‫רושם שנהיה סימן ההיכר של הכפר כולו‪ .‬האנשים שבאו כאמור מרחוק‪ ,‬הזרימו‬
‫כסף לקופת העירייה‪ ,‬שכן הם היו צריכים להתאכסן וללון בעיר‪ -‬מה שהוביל‬
‫לפתיחת פונדקים ובתי מלון ולבנייתן של מסעדות שיארחו אותם‪ .‬צ'מברייס באקט‬
‫וחכמתו הביאו לכפר האמפטון סכומי כסף עצומים והחיו את הכלכלה של הכפר‬
‫שעד אז דשדשה בקושי‪.‬‬
‫בוקר אחד‪ ,‬מועצת הכפר התכנסה והחליטה שלאור הערכתם את פועלו של‬
‫צ'מברייס הוותיק הם מפסלים פסל גדול בדמותו שיוצב בכיכר העירייה וכמו כן‪,‬‬
‫מציירים את דיוקנו על דגל העירייה‪ .‬צ'מברייס הנרגש הודה להם ולתושבים בנאום‬
‫מיוחד שהכין ואמר שהוא נאלץ לקבל בענווה‬
‫ובהכנעה את התפקיד הגדול‪.‬‬
‫בכל אותו זמן בו זכה צ'יימברס באקט לכבוד‬
‫המלכים הגדול‪ ,‬הסתובב הנדון קולינס‬
‫כסהרורי ולא הבין איפה הוא טעה‪ ,‬ואיך זה‬
‫יכול להיות שצ'מברייס באקט שאותו החזיק‬
‫כאדם בור שמעולם לא ידע קרוא וכתוב‪ ,‬זכה‬
‫לכבוד הגדול הזה והצליח לבסס את‬
‫מעמדו כאחד האנשים החכמים ביותר שנולדו‬
‫בכפר המפטון שלא לומר החכם ביותר שבהם‪.‬‬
‫הוא ידע שאין סיכוי שבעולם שצ'מברייס באקט יסגיר את סודו או יספר לו איך הוא‬
‫נהיה כזה חכם אלא רק בהזדמנות אחת‪ :‬במצב שכרות‪ .‬הנדון קולינס ידע שעליו‬
‫להשקות את צ'יימברס הידוע בחיבתו העזה לטיפה המרה‪ ,‬ורק אז הוא יכול לתהות‬
‫על פשר חכמתו של צ'מברייס הישיש‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬למחרת היום‪ ,‬הזמין הנדון קולינס את צ'יימברס באקט ואמר לו בחגיגיות שאף‬
‫הוא נמנה עם קהל מעריציו ולאות הכרת הטוב על כל השפע שהוא‪ ,‬צ'יימברס‪ ,‬הביא‬
‫לכפר שלהם הוא מזמין אותו לכמות בלתי מוגבלת של כוסות וויסקי לבחירתו‪.‬‬
‫לאחר שצ'מברייס הישיש הודה לו‪ ,‬הוא החל ללגום כוסית אחר כוסית עד שהפך‬
‫לשיכור גמור‪ .‬ואז ניצל קולינס את ההזדמנות ושאל אותו‪" :‬תגיד לי ידידי המלומד‪,‬‬
‫איך ידעת לפני כולם לחזות את בוא הסערה שבזכותה נהפכת לאדם החכם ביותר‬
‫בכפר המפטון מאז ומעולם‪ ,‬וזכית לכל הכבוד והגדולה שלך?"‪.‬‬
‫צ'יימברס חכך בדעתו‪ ,‬התקרב אליו ולחש לו‪" :‬תשמע חברי המדען‪ .‬אולי אתה לא‬
‫יודע אבל שתדע לך שאני מאוד מעריך אותך ועוקב אחריך‪ .‬אני יודע שבכל פעם‬
‫שאתה מכניס את הסוס שלך מהחצר לאורווה הולך לרדת גשם זלעפות‪ .‬אני גם‬
‫זוכר שיש פעמים נדירות שאתה ממש לוקח את הסוס עד לתוך פתח ביתך בגלל‬
‫סערות וסופות‪ .‬הסתכלתי וראיתי שהפעם הכנסת את סוסך ממש עד לפתח הבית‬
‫וידעתי שהולכת לבוא סערה‪ .‬לכן‬
‫ידעתי להגיד לכולם‪ .‬למעשה רק בזכותך אני יודע לחזות את מזג האוויר"‪ .‬אמר‬
‫צ'מברייס הישיש ונרדם‪.‬‬
‫הנדון קולינס הנדהם וההמום‪ ,‬נזכר שבאמת הכניס באותו יום את סוסו עד לפתח‬
‫הבית אך לא בגלל סערה קרובה אלא משום שרצה להעמיס מוקדם בבוקר על‬
‫סוסו חבילה כבדה ורצה לקצר לעצמו את משך ההעמסה‪.‬‬
‫הוא לא האמין שצ'מברייס הישיש הצליח לרמות את כל הכפר למשך כל כך‬
‫הרבה זמן‪ .‬ולמעשה הוא גם לא האמין שהוא בעצמו נפל קרבן לאחיזת העיניים‬
‫הזו עד שכבר נסחף עם שאר אנשי הכפר שהעריצו את הזקן השוטה שנהפך‬
‫לסמל החכמה‪...‬‬
‫***‬
‫יש משפט שאומר‪ :‬אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן‪ .‬ואפשר לעבוד על‬
‫חצי מהעולם כל הזמן‪ .‬אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן‪ .‬למעשה‬
‫צ'יימברס הישיש בכלל הסתכל ועקב אחרי מעשיו של המדען הנדון קולינס‪.‬‬
‫אלא שקצת שכל והרבה מזל שיחק לטובתו‪ ,‬כדאי לנו לבדוק ולבחון תמיד האם‬
‫התנהגותנו נובעת רק מכיוון 'שככה עושים כולם?' או שנהיה ערניים ונשמור על‬
‫עיניים פקוחות ונבחן מאיזה מקום מגיעים המעשים שלנו‪ .‬האם מצד האמת או‬
‫מצד ההיסחפות אחרי ההמון‪...‬‬
‫"טוב פת חרבה‬
‫ושלוה בה מבית‬
‫מלא זבחי ריב"‬
‫ההצלחה המדומה אינה הצלחה אמיתית‪ ,‬עיקר‬
‫ההצלחה היא השלווה‪ ,‬השקט הפנימי והרוגע הנפשי‬
‫שמוביל להצלחה‪( .‬מלבי"ם)‬
‫לְמוֶת‬
‫ֵעץ הָ אַ ָ‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫נֹוהג‬
‫זּורים ַעל ְּפנֵ י ֵּת ֵבל ֵ‬
‫ְּב ֶא ָחד ִמּיַ ֲערֹות ָה ַעד ַה ְּפ ִ‬
‫יׁשי‬
‫ָהיָ ה זְ ַקן ָה ֵע ִצים לְ ַס ֵּפר ִמ ֵּדי ֶע ֶרב ִסּפּור ֶע ֶרשֹ ִא ִ‬
‫ְּב ֶט ֶרם יָ נּומּו ֶאת ְׁשנָ ָתם ָה ֵע ִצים ַה ְּצ ִע ִירים ֶׁשּזֶ ה‬
‫ַע ָּתה נִ ְּטעּו‪.‬‬
‫"ּבּיַ ַער יֶ ְׁשנָ ם‬
‫"יֹוד ִעים ַא ֶּתם" ‪ָּ -‬פ ַתח ַהּזָ ֵקן ְּב ִסּפּורֹו ‪ַ -‬‬
‫ְ‬
‫ּומגֻ ּוָ נִ ים‪ּ ,‬גְ דֹולִ ים ְּוק ַטּנִ ים‪ ,‬נָ ִאים‬
‫ֵע ִצים ַר ִּבים‪ׁ ,‬שֹונִ ים ְ‬
‫יהם ֲא ֻרּכָ ה‪ ,‬וְ ֵע ִצים‬
‫ּמּוטת ַענְ ֵפ ֶ‬
‫ּומכ ָֹע ִרים‪ֵ ,‬ע ִצים ֶׁש ַ‬
‫ְ‬
‫ֶׁש ֵאינָ ם ִמ ְׂש ָּת ְר ִעים ֶאּלָ א ַעל ֶׁש ַטח ָק ָטן‪ .‬יֶ ְׁשנָ ם‬
‫ֵע ִצים ָע ֵבי ּגֶ זַ ע ּגְ דֹולִ ים וַ ֲח ֻסּנִ ים‪ ,‬וְ יֶ ְׁשנָ ם ֵע ִצים ַרּכִ ים‬
‫לּוׁשים‪ַ .‬ה ְמכַ ּנֶ ה ַה ְמ ֻׁש ָּתף ֶׁשל ּכָ ל ָה ֵע ִצים הּוא‬
‫וַ ֲח ִ‬
‫ּומי‬
‫ֶׁש ְּבבֹוא ַהּיֹום ׁשּוב ֵאינָ ם ַקּיָ ִמים‪ִ ,‬מי ְּב ֶר ֶקב ִ‬
‫יֹומם‪.‬‬
‫רּוח‪ַ .‬אְך ּכֻ ּלָ ם יָ בֹוא ָ‬
‫ּומי ְּב ַ‬
‫ְּבזִ ְקנָ ה‪ִ ,‬מי ְּב ָב ָרק ִ‬
‫אּולָ ם ֵעץ ֶא ָחד יֶ ְׁשנֹו ַּבּיַ ַער ׁשֹונֶ ה ִמּכֻ ּלָ ם‪ָ .‬חלּוׁש‬
‫הּוא וְ כָ חּוׁש לְ ַמ ְר ֶאה‪ַ ,‬אְך ְּתכּונָ ה ַא ַחת ְמיֻ ֶח ֶדת יֵ ׁש‬
‫"ּבן‬
‫ּבֹו ֶׁש ֵאין ְּב ַאף ֶא ָחד ֵמ ֲע ֵצי ַהּיַ ַער‪ ,‬הּוא נִ ְק ָרא ֶ‬
‫עֹומד לֹו‬
‫ַאלְ ָמוֶ ת" וְ ַחי לְ עֹולָ ם‪ָׁ .‬שנִ ים ַעל ּגַ ֵּבי ָׁשנִ ים ֵ‬
‫ּובנְ ִפילָ ָתם ֶׁשל‬
‫מֹותם ִ‬
‫רֹואה ְּב ָ‬
‫ָה ֵעץ ַהּכָ חּוׁש ַּבּיַ ַער‪ֶ ,‬‬
‫בֹוהים וְ ַה ֲח ֻסּנִ ים‪ַ ,‬אְך הּוא ְמ ַחּיֵ ְך לְ ֻע ָּמ ָתם‬
‫ְׁשכֵ נָ יו ַהּגְ ִ‬
‫ּומ ְמ ִׁשיְך לִ ְחיֹות‪ַ .‬על ָה ֵעץ ַהּזֶ ה ִס ֵּפר‬
‫ִחּיּוְך ֶׁשל נִ ָּצחֹון ַ‬
‫ּדֹורי ּדֹורֹות"‪.‬‬
‫לִ י ָס ִבי‪ֶׁ ,‬ש ָּׁש ַמע ִמ ָּסבֹו‪ֶׁ ,‬ש ָּׁש ַמע ִמ ֵ‬
‫"מה ָהיָ ה‬
‫ּדּוע זֶ ה ֹלא נּוכַ ל ּגַ ם ָאנּו לִ ְהיֹות ְּבנֵ י ַאלְ ָמוֶ ת?" ָׁש ֲאלּו ָה ֵע ִצים ַה ְּצ ִע ִירים ֶאת ַהּזָ ֵקן‪ֶ ,‬‬
‫"מ ַ‬
‫ַ‬
‫סֹודֹו ֶׁשל אֹותֹו ֵעץ?" ִּב ְּקׁשּו לָ ַד ַעת‪.‬‬
‫"ה ָבה וַ ֲא ַס ֵּפר לָ כֶ ם ֶאת ִסּפּורֹו ֶׁשל ָה ֵעץ‪ָ :‬היָ ה זֶ ה לִ ְפנֵ י ָׁשנִ ים ַרּבֹות‪ָ ,‬ה ֵע ִצים ֶׁש ַּבּיַ ַער ָע ְמדּו‬
‫ָ‬
‫"ּבן ָה ַאלְ ָמוֶ ת"‪ ,‬נִ ְת ַקּנְ אּו ּבֹו ַעל יְ כָ לְ ּתֹו ַה ֻּמ ְפלָ ָאה לַ ֲעמֹד ְּבכָ ל ַה ְּק ָׁשיִ ים לְ א ֶֹרְך ּכָ ל‬
‫וְ ִה ְתּבֹונְ נּו ָּב ֵעץ ֶ‬
‫יהם‪ָ .‬ח ְׁשבּו וְ ֶה ֱע ִמיקּו‪ַ ,‬עד‬
‫יצד יּוכְ לּו ּגַ ם ֵהם לְ ַׁש ֵּפר ֶאת ֵאיכּות ַחּיֵ ֶ‬
‫ּכָ ְך ַה ְר ֵּבה ָׁשנִ ים‪ָ .‬ע ְמדּו וְ ָדנּו ּכֵ ַ‬
‫ּומיֻ ָחד ֶׁשּיִ ְהיֶ ה ֻמ ְרּכָ ב ִמ ְּתכּונֹות ֲע ֵצי ַהּיַ ַער ּכֻ ּלָ ם‪,‬‬
‫יהם לְ ַה ֲע ִמיד זָ ן ָח ָדׁש ְ‬
‫ֶׁש ִהּגִ יעּו לְ ַמ ְס ָקנָ ה ּכִ י ֲעלֵ ֶ‬
‫ּובכְ לָ לָ ם ְּתכּונָ תֹו ַה ְמיֻ ֶח ֶדת ֶׁשל ֶּבן ָה ַאלְ ָמוֶ ת‪ּ ,‬כָ ְך יָ קּום לֹו ּדֹור ָח ָדׁש ֶׁשל ֵע ִצים ֶׁשּכָ מֹוהּו ֹלא ָהיָ ה‪.‬‬
‫ִ‬
‫ָּפנּו ָה ֵע ִצים ַה ֲח ֻסּנִ ים ֶאל ָה ֵעץ ַה ָּק ָטן וְ ֶה ָחלּוׁש וְ ָא ְמרּו‪"ְ :‬ר ֵאה יְ ִד ֵידנּו‪ָ ,‬א ְמנָ ם ֶּבן ַאלְ ָמוֶ ת ַא ָּתה‬
‫וְ ַחי ַא ָּתה לְ א ֶֹרְך ָׁשנִ ים ּכֹה ֲא ֻרּכֹות‪ַ ,‬אְך ִח ָּסרֹון ּגָ דֹול יֵ ׁש לְ ָך‪ָ ,‬חלּוׁש ַא ָּתה ְמאֹד‪ ,‬וְ כַ ֲא ֶׁשר יָ בֹואּו‬
‫נֹוׁשיט לְ ָך‬
‫ּכֹור ִתים לִ כְ רֹת ֶאת ֲע ֵצי ַהּיַ ַער יִ ְפּגְ עּו ְּבָך ִראׁשֹונָ ה‪ָ .‬ה ָבה וְ נִ כְ רֹת ְּב ִרית יְ ִדידּות‪ָ .‬אנּו ִ‬
‫ַה ְ‬
‫ּתֹוׁשיט לָ נּו ּגֶ זַ ע‪ .‬נַ ְב ִריְך ֶאת ַה ִּמינִ ים‪ ,‬וְ כָ ְך יָ קּום לֹו ּדֹור ָח ָדׁש ַּבּיַ ַער ַהּגָ דֹול‪ֶׁ ,‬שּיִ ְהיֶ ה‬
‫ָענָ ף‪ ,‬וְ ַא ָּתה ִ‬
‫ּגַ ם ָחזָ ק וְ גַ ם ֶּבן ַאלְ ָמוֶ ת"‪.‬‬
‫"אינִ י יָ כֹול!" ֵס ֵרב לָ ֶהם ָה ֵעץ ֶה ָחלּוׁש‪.‬‬
‫ֵ‬
‫"הֹלא זֹו ִמ ַּדת ְסדֹם!"‬
‫ּדּוע ֵאינְ ָך יָ כֹול?!" זָ ֲעקּו לְ ֻע ָּמתֹו ָה ֵע ִצים ַה ֲח ֻסּנִ ים‪ֲ ,‬‬
‫"מ ַ‬
‫ַ‬
‫ְ"ראּו"‪ָּ ,‬פ ַתח ָה ֵעץ ֶה ָחלּוׁש וְ ִה ְס ִּביר‪ּ" ,‬כְ ֶׁשּנָ ַטע ַהּיַ ְע ָרן ֶאת ָה ֵע ִצים‪ ,‬נָ ַטע ֵע ִצים ִמּכָ ל ַה ִּמינִ ים‬
‫לּוׁשים‪ֵ ,‬ע ִצים ּגְ דֹולִ ים וְ ֵע ִצים ְק ַטּנִ ים‪,‬‬
‫וְ ַהּסּוגִ ים‪ָ ,‬ר ָצה הּוא ֶׁשּיִ ְהיּו ְּב ֶחלְ קֹו ֵע ִצים ֲחזָ ִקים וְ ֵע ִצים ֲח ִ‬
‫ֵע ִצים ֶׁשּיִ ְחיּו ַה ְר ֵּבה אֹו ְמ ַעט‪ ,‬וְ גַ ם לִ י ָה ֵעץ ֶה ָחלּוׁש וְ ַה ָּק ָטן יֵ ׁש ַּתכְ לִ ית ְמיֻ ֶח ֶדת‪ּ .‬כְ ֵׁשם ֶׁש ֲאנִ י ֲח ַסר‬
‫אֹונִ ים‪ֵ ,‬אינִ י יָ כֹול לָ לֶ כֶ ת נֶ גֶ ד ְרצֹונֹו ֶׁשל ַּב ַעל ַה ַּביִ ת"‪.‬‬
‫מֹותָך"‪.‬‬
‫יֹומָך‪ָ ,‬חצּוף ֶׁשּכְ ְ‬
‫סֹובבּו ַהּלָ לּו ֶאת ָע ְר ָּפם וְ ִסּנְ נּו‪" :‬עֹוד יָ בֹוא ְ‬
‫ְ‬
‫ּכָ ְך ִה ְמ ִׁשיְך ָה ֵעץ ֶה ָחלּוׁש לַ ֲעמֹד יָ ִמים וְ ָׁשנִ ים מּול ִּפגְ ֵעי ַה ֶּט ַבע ַהּׁשֹונִ ים‪ָ ,‬א ְמנָ ם ּכָ פּוף ִק ְמ ָעה‪ַ ,‬אְך‬
‫אֹותּה ֹלא ָר ָצה ַּב ַעל ַה ַּביִ ת‪ַ .‬עד ֶׁש ָּבא יֹומֹו‪...‬‬
‫נִ ְצ ִחי‪ְ .‬מ ָס ֵרב לִ ּצֹר ַּת ֲער ֶֹבת ֶׁש ָ‬
‫יהם‪ְ ,‬מנַ ִּסים ֹלא לְ ִה ְתיַ ֵּבׁש‪.‬‬
‫וֹות ֶ‬
‫ָהיָ ה זֶ ה ְּבסֹוף ַה ַּקיִ ץ‪ַ ,‬ה ֶּׁש ֶמׁש ָק ְפ ָחה ְּבחֹם‪ָ ,‬ה ֵע ִצים ִה ְרּכִ ינּו ַעלְ ֵ‬
‫ימת ַה ָּׁש ָרב‪.‬‬
‫נֹוׁש ֶבת‪ַ ,‬ה ִצ ֳּפ ִרים וְ ַה ַחּיֹות ִמ ְת ַח ְּבאֹות ֵמ ֵא ַ‬
‫רּוח ַקּלָ ה ֵאינָ ּה ֶ‬
‫ְּד ָמ ָמה שֹו ֶֹר ֶרת ַּבּיַ ַער‪ַ ,‬אף ַ‬
‫ּכֹור ֵתי‬
‫יֹותר ּכְ מֹו ְמ ַב ְּק ִׁשים לְ ִה ְת ַח ֵּבא‪ְ .‬‬
‫ימים‪ָ ,‬ה ֵע ִצים ִמ ְצ ַטּנְ ִפים עֹוד ֵ‬
‫ּולְ ֶפ ַתע נִ ְׁש ָמ ִעים קֹולֹות ֵא ִ‬
‫ּכֹור ִתים‬
‫יהם לְ ָה ִביא לֹו ּגִ זְ ֵעי ֵע ִצים‪ְּ .‬ת ִחּלָ ה נִ ּגְ ׁשּו ַה ְ‬
‫ָה ֵע ִצים ִהּגִ יעּו ֶאל ַהּיַ ַער‪ִּ .‬ב ְפ ֻק ַּדת ַה ֶּמלֶ ְך ֲעלֵ ֶ‬
‫יהם ָהלֹוְך וָ ׁשֹוב‪ַ ,‬אְך ְמלַ אכְ ָּתם ָהיְ ָתה לַ ָּׁשוְ א‪ַ ,‬הּגַ ְרזֶ ן‬
‫ֶאל ַהּגְ זָ ִעים ָה ְר ָח ִבים וְ ַה ֲחזָ ִקים‪ֵ ,‬הנִ יפּו ּגַ ְרזִ ּנֵ ֶ‬
‫ֹלא יָ כֹל לָ ֵע ִצים‪ֲ ,‬ח ֻסּנִ ים ָהיּו ַהּגְ זָ ִעים ִמן ַהּגַ ְרזֶ ן‪.‬‬
‫"ּבן‬
‫ּומ ָּב ָטם נָ ַפל ַעל ָה ֵעץ ֶה ָחלּוׁש וְ ַה ָּק ָטן ‪ֶ -‬‬
‫יבם‪ַ ,‬‬
‫יטים ְס ִב ָ‬
‫חֹוט ִבים ַמ ִּב ִ‬
‫אֹוב ֵדי ֵעצֹות ָע ְמדּו ַה ְ‬
‫ְ‬
‫הֹורידּו ָעלָ יו ֶאת ַהּגַ ְרזֶ ן‪ַ ,‬מּכָ ה וְ עֹוד ַמּכָ ה‪ ,‬וְ ֹלא ִה ְׁש ִאירּו ִמ ֶּמּנּו ָש ִֹריד‬
‫ָה ַאלְ ָמוֶ ת"‪ַּ .‬ב ֲח ַמת זַ ַעם ִ‬
‫יֹותר ָע ְקרּו‪ּ ,‬כְ מֹו ִּב ְּקׁשּו לְ ִה ְתנַ ֵּקם ְּבכָ ל ָה ֵע ִצים ַה ֲחזָ ִקים‬
‫ּופלִ יט‪ַ ,‬אף ֶאת ָׁש ָר ָׁשיו ָה ֲע ֻמ ִּקים ְּב ֵ‬
‫ָ‬
‫וְ ַה ֲח ֻסּנִ ים‪.‬‬
‫יהם ַּב ֲהנָ ָאה ֶׁשל ִש ְֹמ ָחה לְ ֵאיד‪ ,‬וְ ָא ְמרּו לְ ַע ְצ ָמם‪" :‬יָ ֵדינּו ֹלא ָׁש ְפכּו ֶאת ַה ָּדם‬
‫ִחּכְ כּו ָה ֵע ִצים ֶאת ַענְ ֵפ ֶ‬
‫הֹוׁש ְטנּו לֹו ָענָ ף‪ָ ,‬ר ִצינּו לְ ַה ִּצילֹו‪ַ ,‬אְך הּוא ֵס ֵרב – וְ ִהּנֵ ה ָּבא יֹומֹו‪ִ .‬ה ְתנַ ֵּפץ ַה ִּמיתּוס!‬
‫ַהּזֶ ה‪ֲ .‬ה ֵרי ַ‬
‫ֵאין עֹוד ֵעץ ֶּבן ַאלְ ָמוֶ ת ַּבּיַ ַער‪ּ .‬כֻ ּלָ ם ָׁשוִ ים ִּב ְפנֵ י ַה ֶּט ַבע"‪ .‬וְ כָ ְך ִה ְת ַרּגְ לּו ָה ֵע ִצים לְ נֹוף ַהּיַ ַער לְ ֹלא‬
‫ֵעץ ָה ַאלְ ָמוֶ ת‪.‬‬
‫נֹוצץ ִמ ַּק ְרנֵ י ַה ֶּׁש ֶמׁש ָה ִראׁשֹונֹות‪,‬‬
‫ֹלׁשה ָׁשבּועֹות ַּב ֲעלֹות ַה ַּׁש ַחר‪ּ ,‬כְ ֶׁש ַה ַּטל ֲע ַדיִ ן ֵ‬
‫אּולָ ם ּכַ ֲעבֹר ְׁש ָ‬
‫ּומ ְת ִחיל‬
‫ִה ְב ִחינּו ָה ֵע ִצים ְּב ַעלְ ַעל ָק ָטן וְ יָ רֹק ְמ ַב ְצ ֵּבץ ִמּתֹוְך ָה ֲא ָד ָמה ִּב ְמקֹומֹו ֶׁשל ֵעץ ָה ַאלְ ָמוֶ ת ַ‬
‫סֹובב רֹאׁשֹו לִ ְצ ָד ִדים ּכִ ְמ ַב ֵּקׁש לִ ְראֹות ִאם ָחלְ ָפה ַה ַּסּכָ נָ ה‪.‬‬
‫לְ לַ ְבלֵ ב‪ְ ,‬מ ֵ‬
‫יהם‪ .‬זֶ ה ֹלא יָ כֹול לִ ְהיֹות! ֲה ֵרי זֶ ה ֹלא יִ ָּתכֵ ן! וְ ֵהם ּפֹונִ ים לֶ ָעלֶ ה‬
‫ָה ֵע ִצים ֵאינָ ם ַמ ֲא ִמינִ ים לְ ַמ ְר ֵאה ֵעינֵ ֶ‬
‫אֹותָך נָ כֹון‪ָׂ .‬ש ַמ ְחנּו לְ ֵא ְידָך! ֲא ָבל‬
‫"סלִ ָיחה‪ֲ ,‬אנַ ְחנּו ִמ ְתנַ ְּצלִ ים‪ֹ .‬לא ֶה ֱע ַרכְ נּו ְ‬
‫אֹומ ִרים לֹו‪ְ :‬‬
‫ַה ָּק ָטן וְ ְ‬
‫אֹותָך‪,‬‬
‫סֹודָך‪ ,‬לְ ָפחֹות ּגַ ּלֵ ה אֹותֹו‪ָ .‬מה ַהּסֹוד ֶׁשּלְ ָך? ּגַ ּלֵ ה לָ נּו! ֲה ֵרי ָע ְקרּו ְ‬
‫ִאם ֹלא נּוכַ ל לְ ִה ְׁש ַּת ֵּתף ְּב ְ‬
‫אֹותָך‪ָׁ ,‬ש ְפכּו ֶמלַ ח ַעל ְמקֹום ּגִ ּדּולְ ָך – ֵאיְך זֶ ה ֶׁש ַא ָּתה ַקּיָ ם?"‬
‫אֹותָך‪ָ ,‬ש ְֹרפּו ְ‬
‫ֵׁש ְרׁשּו ְ‬
‫ימה‪ֶ ,‬אל ּתֹוְך ָה ֲא ָד ָמה‪ ,‬לְ ַא ַחר ִמּכֵ ן ֵה ִרים ֶאת ֵעינָ יו לְ ַמ ְעלָ ה ֶאל ָה ֵע ִצים‬
‫ִה ְס ַּתּכֵ ל ָה ַעלְ ַעל ְּפנִ ָ‬
‫יׁשהּו זָ ַרע זֶ ַרע ָּב ֲא ָד ָמה‪ַ .‬הּגַ ְר ִעין ִה ְת ָּפ ֵרק‪ִ ,‬ה ְר ִקיב‪ּ ,‬ולְ ַא ַחר‬
‫ַה ֲחזָ ִקים‪ ,‬וְ ָא ַמר‪" :‬לִ ְפנֵ י ָׁשנִ ים ַרּבֹות‪ִ ,‬מ ֶ‬
‫יֹוד ַע ִמי‬
‫הֹוציא ׁש ֶֹרׁש וְ ָעלֶ ה‪ .‬לִ ְפנֵ י ֶׁש ַהּׁש ֶֹרׁש נִ כְ נַ ס לָ ֲא ָד ָמה הּוא ָּפנָ ה ֵאלַ י וְ ָא ַמר לִ י ‪'ַ -‬א ָּתה ֵ‬
‫ִמּכֵ ן ִ‬
‫ֲאנִ י? ֲאנִ י ָא ִביָך‪ָ .‬א ְמנָ ם ֲאנִ י נִ כְ נָ ס ֶאל ַמ ֲע ֵבה ָה ֲא ָד ָמה‪ ,‬אּולָ ם ַּדע לְ ָך ּכִ י ֵאינִ י ֵמת‪ֲ .‬אנִ י נִ כְ נָ ס ֶאל‬
‫ַמ ֲע ֵבה ָה ֲא ָד ָמה ּכְ ֵדי לַ ֲעזֹר לְ ָך‪.‬‬
‫ַּדע לְ ָך ְּבנִ י‪ָ ,‬א ַמר לִ י ָא ִבי‪ַ ,‬א ָּתה ֵעץ נָ ִדיר‪ .‬יֵ ׁש לְ ָך ְּתכּונֹות ְמיֻ ָחדֹות‪ ,‬נָ כֹונּו לְ ָך יָ ִמים ָק ִׁשים‪ַ ,‬א ָּתה‬
‫אֹותָך ִראׁשֹונָ ה‪ֶ .‬את ּכָ ל ַהּזַ ַעם יְ כַ ּלּו ְּבָך‪ֲ .‬א ָבל ַּדע‬
‫ַחּלָ ׁש ‪ְּ -‬בכָ ל ַמ ַּסע ּכְ ִר ָיתה יַ ְח ְטבּו וְ יִ כְ ְרתּו ְ‬
‫יֹותר ‪ּ -‬כָ ְך ַא ָּתה ִּת ְהיֶ ה ָחזָ ק‬
‫ימה‪ַ ,‬אְך ּכְ כָ ל ֶׁש ַה ֳּׁש ָר ִׁשים יַ ֲע ִמיקּו ֵ‬
‫לְ ָך ‪ָ -‬א ְמנָ ם ֲאנִ י נִ כְ נָ ס ָעמֹק ְּפנִ ָ‬
‫אֹותָך‬
‫יֹותר‪ּ .‬כְ ֶׁשּיָ בֹואּו יָ ִמים ָק ִׁשים‪ִ ,‬ה ָּצ ֵמד לָ ֲא ָד ָמה‪ִ ,‬ה ָּצ ֵמד לַ ֳּׁש ָר ִׁשים ַעד יַ ֲעבֹר זַ ַעם‪ֲ .‬אנִ י ֶא ַּקח ְ‬
‫ֵ‬
‫ֵאלַ י‪ֶ ,‬א ְׁשמֹר ָעלֶ יָך‪ּ ,‬ולְ ַא ַחר יֹום ֶע ְב ָרה ֵּת ֵצא וְ ִת ְצ ַמח‪ ,‬וְ כָ ְך ִּת ְחיֶ ה לָ נֶ ַצח‪ַ .‬אף ֶא ָחד ֹלא יּוכַ ל לְ ָך'"‪.‬‬
‫"זֶ ה ַהּסֹוד ֶׁשּלִ י!" ָא ַמר ָה ֵעץ‪.‬‬
‫"ּכַ ָּמה זְ ַמן ָע ַבר ֵמ ָאז נִ זְ ַרע ַהּגַ ְר ִעין ָה ִראׁשֹון?" ָׁש ֲאלּו ָה ֵע ִצים‪.‬‬
‫לׁשת‬
‫ּתֹורה ּכִ ְׁש ֶ‬
‫"אם זִ כְ רֹונִ י ֵאינֹו ַמ ְט ֵענִ י ָע ְברּו ֵמ ָאז ַמ ַּתן ָ‬
‫ִחּכֵ ְך ֶה ָעלֶ ה ַה ָּצ ִעיר ְּברֹאׁשֹו וְ ָא ַמר‪ִ :‬‬
‫ּוׁשֹלׁש ֵמאֹות ָׁשנָ ה"‪.‬‬
‫ֲאלָ ִפים ְ‬
‫(מ ְׁשלֵ י ג' י"ח)‪ּ" .‬כִ י ֹלא ִת ָּׁשכַ ח ִמ ִּפי זַ ְרעֹו"‬
‫יה ְמ ֻא ָּׁשר" ִ‬
‫"עץ ַחּיִ ים ִהיא לַ ַּמ ֲחזִ ִיקים ָּבּה וְ ת ְֹמכֶ ָ‬
‫ֵ‬
‫ְ(ּד ָב ִרים ל"א‪ ,‬כ"א)‪.‬‬
‫תערוכת האיש הכחול‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫אנטולי ומקס‪ ,‬היו שני גנבים פשוטים‪.‬‬
‫מעשי השוד והגנבה שלהם לא היו‬
‫מתוחכמים במיוחד‪ ,‬אבל דווקא חוסר‬
‫התחכום הפך עבורם את הדברים‬
‫לפשוטים יותר‪ .‬מעשי השוד שלהם‬
‫היו מתוכננים למשך זמן קצר‪ ,‬והביצוע‬
‫כולו היה אורך לא יותר מדקות ספורות‪.‬‬
‫היה בכך סיכון יחסי שכן דברים יכלו‬
‫להשתבש‪ ,‬אולם מאידך‪ ,‬המהירות‬
‫שבה ארך האירוע כולו‪ ,‬אפשרה להם‬
‫להיעלם מהזירה במהירות‪.‬‬
‫באחד הימים הגיעו השניים למסקנה‬
‫כי אספו די לעצמם‪ ,‬וכי הסיכון רב‬
‫על התועלת‪ .‬הם החליטו לבצע שוד‬
‫אריק סגל‬
‫אחד גדול נוסף שיהיה 'מכה אחרונה'‪,‬‬
‫ומהכסף הרב לפתוח בחיים חדשים‪.‬‬
‫הם המתינו לשעת הכושר וזו לא אחרה להגיע‪ ,‬ממקורות יודעי דבר הם‬
‫שמעו שהשגרירות הצרפתית שבעירם‪ ,‬מתעתדת להעביר ביום שישי‬
‫הקרוב‪ ,‬למעלה ממיליון יורו מבניין הקונסוליה אל שדה התעופה בשעת‬
‫הצהריים‪ ,‬ומשם במטוס מאובטח לפריז‪.‬‬
‫ההשתלטות על המטוס נראתה להם מסובכת‪ .‬ביצוע פשוט ומהיר תמיד‬
‫קל ובטוח יותר‪ .‬בשעה היעודה המתינו השניים עם טרקטור גדול שאותו‬
‫'שאלו' מאחד מאתרי הבנייה באזור‪ ,‬כשעל הכף הגדולה המחוברת אליו‬
‫היה אופנוע‪ .‬בדיוק בשעה ‪ ,13:00‬יצאה המכונית המשוריינת מבניין‬
‫השגרירות בדרכה לשדה התעופה‪ .‬אנטולי שנהג בטרקטור מיהר לדלוק‬
‫אחריה‪ ,‬וברמזור הראשון‪ ,‬כאשר המכונית נאלצה לעצור‪ ,‬הסיע את הכלי‬
‫הכבד הישר אל דלתותיו האחוריות של הרכב המשוריין‪.‬‬
‫מעוצמת החבטה נעקרו הדלתות ממקומן‪ ,‬ומקס ואנטולי זינקו אל תוך‬
‫המכונית‪ .‬הם פירקו את השומרים ההמומים מנשקם‪ ,‬אספו את הכסף‬
‫וזינקו לעבר האופנוע שנח על כף הטרקטור‪ .‬אלא שאז ארע דבר בלתי‬
‫צפוי‪ .‬אחד השומרים שלף מכיסו חפץ שנראה כמו אקדח צעצוע וכיוון‬
‫אותו אל פניו של אנטולי שחש כי סופו הגיע‪ .‬השומר לחץ על ההדק‪,‬‬
‫אלא שבמקום קליע אקדח‪ ,‬פרץ מן הלוע חומר נוזלי צבעוני ושטף את‬
‫פניו של אנטולי‪.‬‬
‫אנטולי פרץ בצחוק‪ ,‬עלה על האופנוע והשנים התרחקו במהירות‬
‫מסחררת מן המקום‪ .‬בדירת המסתור ספרו השנים את הכסף‪ ,‬ושמחו‬
‫להיווכח כי ההצלחה עלתה על הציפיות‪ .‬קרוב למיליון וחצי יורו היו על‬
‫השולחן ולא נותר להם אלא להימלט מהעיר במהירות‪ .‬בינתיים ניגש‬
‫אנטולי אל הכיור בחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניו מהלכלוך שדבק‬
‫בו‪ ,‬אבל הוא נחרד לגלות שפניו נצבעו בצבע כחול עז שאינו יורד‪ .‬הוא‬
‫שפשף את פניו בסבון‪ ,‬ואז באקונומיקה – אך מאום לא ארע‪ .‬הצבע נותר‬
‫על פניו כאילו הוא נולד עם עור כחול‪.‬‬
‫שני החברים ערכו בירור עם 'מומחים' מעולם הפשע‪ ,‬שגילו את אזניהם‬
‫כי הצרפתים הצליחו לייצר חומר מיוחד‪ ,‬שאינו יורד אלא כעבור חמישה‬
‫חודשים‪ .‬בדרך זו 'מסומנים' אסירים‪ ,‬ושאר עבריינים אחריהם מבקשים‬
‫הרשויות לעקוב‪" ,‬אין ברירה" אמר מקס‪" ,‬תהיה חייב להישאר בבית כעת‬
‫חמישה חודשים‪"...‬‬
‫"מה אני אעשה בבית חמישה חודשים?" שאל אנטולי‪" ,‬תמצא תחביב‪,‬‬
‫יצירה בפלסטלינה או ציור‪ "...‬לגלג מקס‪.‬‬
‫אנטולי נהם בכעס בתגובה‪ ,‬אך הוא ידע שאין ברירה אחרת‪ .‬פרצופו‬
‫הכחול יבלוט ברגע שרק יצא לרחוב‪ ,‬מלבד העובדה שהצרפתים הרכיבו‬
‫קלסתרון של השודדים‪ .‬הוא שלח את מקס לרכוש עבורו דפי נייר גדולים‬
‫ 'בלוקים' של ציור‪ ,‬מכחולים וערכת צבעים והחל לנסות את כוחו‬‫בציור‪ .‬במשך ימים ארוכים היה אנטולי מתבודד עם עצמו מול כן הציור‬
‫ומנסה את כוחו ביצירת נופים קסומים‪ ,‬נהרות והרים‪ ,‬עצים ושבילים‪.‬‬
‫בתחילה היו הציורים מטושטשים וחסרי חן‪ ,‬אך עם הזמן הלכה מיומנותו‬
‫והשתכללה‪ .‬ניתן כבר היה להבחין בקווי מתאר‪ ,‬ובתמונות האחרונות‬
‫נראה היה כבר כי הן צוירו ביד אמן‪ .‬אנטולי מצדו התלהב מתחביבו‬
‫החדש ולא חדל מלצייר‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬קרא אנטולי בחוברת ציור שהשיג כי הציירים הגדולים‬
‫מתמחים בציורי פורטרט ובעיקר בדיוקן עצמי‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬אמנים‬
‫דגולים התפרסמו בעבר ביכולת שלהם לצייר את עצמם בדיוק מושלם‪.‬‬
‫אנטולי‪ ,‬שלרשותו עמד זמן רב‪ ,‬הציב מול עצמו מראה‪ ,‬ובמשך שעות‬
‫ארוכות צייר את עצמו‪ .‬לאחר שסיים‪ ,‬הביט בתוצאה וחייך חיוך רחב‪.‬‬
‫הציור היה זהה לבבואתו באופן מושלם‪ .‬מסתבר‪ ,‬חשב אנטולי לעצמו‪,‬‬
‫שפיתחתי בינתיים כישורי אמן גדול‪ .‬עם תום חמשת החודשים ירד‬
‫הצבע מן הפנים שלי‪ ,‬המשיך אנטולי להרהר‪ ,‬ואז אוכל להציע את‬
‫שירותיי כצייר דגול ופורץ דרך‪.‬‬
‫שקוע במחשבות נעימות אלו‪ ,‬עלה אנטולי לישון ולא שמע את שותפו‬
‫נכנס לדירה‪ 12 .‬שעות מאוחר יותר‪ ,‬בשעת בוקר מוקדמת התעורר‬
‫אנטולי‪ ,‬והופתע לגלות כי ערמת הבלוקים המצוירים ששכנה בחדר‬
‫העבודה שלו נעלמה‪" .‬האם מישהו פרץ לבית וגנב את הציורים?" תהה‬
‫אנטולי‪ .‬הוא לא היה צריך לתהות זמן רב‪ ,‬מקס שותפו חזר כשעל פניו‬
‫חיוך רחב ובידו ערימת מזומנים‪" .‬הציורים שלך מכניסים לנו כסף!"‬
‫הכריז מקס שביקש להפתיע את שותפו‪ ,‬ויצא למכור את כל הציורים‬
‫לגלריה לאומנות ששכנה בעיר‪ .‬אנטולי התלהב מהרעיון‪ ,‬ושאל‪" :‬ומה‬
‫הם מתכוננים לעשות עם הציורים?"‬
‫"הם יוצגו בתערוכה שתישא את השם 'האיש בכחול"‪ ,‬ענה מקס‪" .‬מדוע‬
‫'האיש בכחול'?" שאל אנטולי ולפתע תפס‪ :‬הדיוקן העצמי שלו‪ .‬הוא צייר‬
‫את עצמו מן המראה‪ ,‬ובלי לשים לב צייר גם את פניו בצבע כחול עז‪" .‬זה‬
‫הסוף שלנו" הוא מלמל‪...‬‬
‫מקס התקשה להבין על מה מדבר שותפו‪ ,‬אך כעבור דקות ספורות‬
‫נשמעו נקישות רמות בדלת‪ .‬קצין משטרה בכיר הגיע בלוויית שלשה‬
‫שוטרים שמיהרו להניח אזיקים על ידיהם של שני הפושעים‪" .‬איך‬
‫ידעת להגיע אלינו?" שאל מקס‪ ,‬והקצין השיב‪" :‬אני חובב ציור‪ .‬ביקרתי‬
‫בתערוכה‪ ,‬ונדהמתי לגלות תמונה מוכרת של אדם צבועה בצע כחול‪.‬‬
‫התמונה המוזרה הזכירה לי במהירות את השוד הצרפתי שטרם פוענח‪,‬‬
‫מכאן ואילך הייתה הדרך קצרה אליכם‪"...‬‬
‫***‬
‫פרשתנו מלמדת על חטאו ועונשו של קורח אך‬
‫גם על סופם של עדתו‪ ,‬אותם אנשים שהתלוו‬
‫אליו‪ .‬האנשים הללו לא עמדו בראש המחלוקת‬
‫אלא רק התלוו אליה‪ ,‬ובכל זאת לא נמלטו מן‬
‫העונש‪ .‬אל לו לאדם לחשוב כי על מעשים‬
‫'קטנים' הוא לא ייענש‪ ,‬וכי ניתן להתחמק מהם‪.‬‬
‫בסופו של יום האדם משלם על כל מעשה‬
‫שעשה ועל כל עבירה שעבר במהלך החיים‪.‬‬
‫בום על קולי‬
‫רעש המטוסים החגים בשמיים‪,‬‬
‫נשמע שוב ושוב ללא הרף‪ .‬מטוסים‬
‫רבים חגו בשמיים לרגל אירועי‬
‫יום העצמאות‪" .‬יוני‪ ,‬בא תראה איך‬
‫המטוסים טסים נמוך!" צעק אורי‬
‫לאחיו הקטן‪ .‬אבל ההמשך היה‬
‫מפחיד לפי כל קנה מידה‪ .‬המטוס‬
‫טס נמוך מדיי ובמהירות עצומה‪ ,‬כך‬
‫שמהרעש נשברו כל זכוכיות הבית‬
‫ואם לא די בכך‪ ,‬סבא דוד שהיה‬
‫בסלון נקרע לו עור התוף מהרעש‬
‫של המטוס והוא איבד את שמיעתו‬
‫שאלה מס' ‪401‬‬
‫באוזן שמאל‪.‬‬
‫כעת תובעת המשפחה מהטייס‬
‫לשלם את הנזקים ולפצות את הסבא על איבוד השמיעה ולשלם‬
‫את הנזק שנגרם לחלונות הבית‪ .‬אבל הטייס טוען‪" :‬אני בסך הכול‬
‫טסתי קצת נמוך‪ ,‬והמטוס עשה רעש‪ .‬איפה כתוב שעל כזה נזק צריך‬
‫לשלם?"‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך‬
‫'חושן משפט' סימן ת"ך סעיף ל"ב והאם זה דומה למקרה שלנו?‬
‫סימן ש"ץ סעיף ט' והאם חייב בנזק שבא מכוחו בלי מעשה בפועל?‬
‫תשובה לשאלה "מכת דם בביצים" (שאלה מס' ‪)398‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬שרונה ביקשה מיעל תבנית ביצים על‬
‫מנת להחזיר בעוד יומיים‪ ,‬עברו יומיים ושרונה החזירה‪ .‬לא עבר‬
‫הרבה זמן והשכנה באה בטענה שהיו בתבנית ארבע ביצים עם‬
‫דם ולכן היא רוצה ארבע ביצים נוספות‪ .‬האם צריך לתת לה ביצים‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫נוספות?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬שרונה לא צריכה לתת ליעל ביצים נוספות‪ ,‬כיוון‬
‫שלהלכה היה על יעל לזרוק את הדם ולהשתמש בביצים‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬לפני שנדון בתשובה שלפנינו עלינו לבדוק האם‬
‫מבחינה הלכתית ביצים עם דם כשרות לאכילה‪ ,‬ונסכם את הדינים‬
‫העולים ב'שולחן ערוך' יורה דעה סימן ס"ו‪.‬‬
‫א) ביצה שנולדה מהפריית זכר ונקבה ויש בה דם‪ ,‬הדם אסור‬
‫באכילה מהתורה‪ ,‬וגם זה ספק‪ .‬בכל מקרה חכמים אסרו לאכול את‬
‫הביצה אם נמצא דם‪.‬‬
‫ב) ביצה שנולדה מזכר ונקבה אם נמצא בה דם על החלבון‪ ,‬צריך‬
‫לזרוק את החלבון אבל שאר הביצה מותרת‪ ,‬אבל אם נמצא דם על‬
‫החלמון הביצה אסורה לאכילה‪.‬‬
‫ג) ביצה שנולדה ללא זכר (מ'ספנא דארעא') ונמצא בה דם זורקים‬
‫את הדם בלבד‪ .‬כיום כמעט כל הביצים שנמצאות בשוק הן ביצים‬
‫של 'ספנא דארעא' ולכן אם נמצא בהן דם ‪ -‬הדם עצמו אסור אבל כל‬
‫הביצה מותרת לאכילה‪.‬‬
‫ד) כתבו הפוסקים שאדם שנגעל מאכילת ביצים שנמצא בהן דם‪ ,‬על‬
‫אף שהן מותרות מבחינה הלכתית אסור לו לאכול אותן מדין איסור‬
‫'בל תשקצו את נפשותיכם' (בן איש חי הלכות)‪.‬‬
‫האם אישה שלוותה ביצים ומצאה בהן דם‪ ,‬יכולה להחזיר ביצים‬
‫כנגד אלו שנמצא בהם דם‪ .‬או שיש כאן איסור 'ריבית'?‬
‫ישנו כלל בהלכה ש'אסור להלוות סאה – בסאה' כלומר‪ :‬אסור‬
‫להלוות סאה של חיטים ולהחזיר סאה של חיטים‪ ,‬כי בינתיים שער‬
‫החיטה יכול לעלות ויש חשש לאיסור 'ריבית'‪ .‬אבל אם מדובר בדבר‬
‫שרגילות העולם להלוות אותו אחד לשני‪ ,‬ולא מקפידים האם הוחזר‬
‫פחות או יותר אין בכך איסור 'ריבית'‪ ,‬לדוגמא‪ :‬ייתכן שהביצים‬
‫שהחזירה השכנה היו יותר גדולות ממה שלקחה‪ ,‬אבל בכל זאת היות‬
‫ואין דרך העולם להקפיד על גודלן של הביצים‪ ,‬כל עוד זה במסגרת‬
‫הגדלים הסטנדרטים שבחנויות‪.‬‬
‫אדם קנה ביצים ונמצאו בהן דם‪ ,‬האם יש לו טענה על המוכר?‬
‫בהלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רל"ב סעיף ט') נפסק שאדם‬
‫שקנה ביצים מחברו‪ ,‬ונמצאו שאינן ראויות לאכילה – הרי שיש כאן‬
‫'מקח טעות' וצריך להחזיר את הכסף‪ .‬אולם לא נהגו כך רוב העולם‬
‫ולכן המנהג מבטל את הדין ההלכתי‪ ,‬הכלל הוא שהולכים אחרי‬
‫מנהג רוב העולם‪ .‬אם כן‪ ,‬למרות שמעיקר הדין המקח בטל‪ ,‬אבל‬
‫כיום המנהג הוא שהמקח קיים ואי אפשר לבטל אותו ואין לקונה‬
‫טענה על המוכר‪ .‬אם כן‪ ,‬כל עוד הביצה סגורה יש לה ערך כספי‬
‫והקונה קיבל תמורה לכסף ששילם‪ ,‬ואם נמצא בה דם הרי ש'מזלו‬
‫גרם' ודבר זה אינו קשור למוכר‪ .‬חשוב לציין‪ ,‬שסברה זאת נוהגת רק‬
‫לגבי ביצים ולא לגבי מקרים אחרים של 'מקח טעות' בהלכה‪.‬‬
‫ולכן גם במקרה שלנו‪ ,‬כל עוד ששרונה החזירה ביצים סגורות שיש‬
‫להן ערך כספי‪ ,‬זה נקרא שהחזירה את ההלוואה למרות שלאחר מכן‬
‫נמצא בהן דם‪ .‬ואין הבדל בין קנייה של ביצים לבין הלוואה‪ ,‬כיוון‬
‫שמסתכלים על השווי בעת ההחזרה וכל עוד יש לו שווי כספי –‬
‫ההחזר קביל‪ ,‬וכיוון שהחזירה לה ביצים סגורות אינה חייבת להביא‬
‫לה שוב ביצים חדשות‪.‬‬
‫בסיפור שלנו‬
‫ישנן שתי סברות לומר שהחזרת הביצים נחשבת כ'החזרה' לכל‬
‫דבר‪ ,‬למרות שהיה בהן דם‪ .‬א') להלכה‪ ,‬רוב הביצים כיום הם 'ספנא‬
‫דארעא' ועדיין ניתן להשתמש בהם גם כשנמצא בהן דם‪ .‬ב') גם אם‬
‫יעל תוכיח שהיא איסטניסטית‪ ,‬ונגעלת מביצים כאלו‪ ,‬עדיין יש להם‬
‫שווי כספי‪ ,‬ושרונה החזירה ביצים כפי שנדרש ממנה להחזיר שמזלה‬
‫של יעל גרם שנמצא בהן דם‪.‬‬