‫ת מהשטח‬
‫תמונו‬
‫תמונות‬
‫נוער ישראל‬
‫לום לעם ל‬
‫מפעילות ש‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪734‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫מעלה האדומים‬
‫בית שמש‬
‫המצלמה שלנו יצאה לסיור בגיבושים במדרשות 'שלום לעם'‬
‫בבית שמש ובמעלה אדומים ‪ 07‬היה מיוחד!‬
‫סניף שלום לעם במעלה אדומים ‪ | 07‬פועל בימי ב'‪ -‬ד' ‪20:30-22:30 -‬‬
‫בבית הכנסת 'בית אבי' רח' בורוכוב ‪63‬‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪052-7600888 : :‬‬
‫סניף שלום לעם בבית שמש הוותיקה | פועל בימי ב'‪ ,‬ג'‪,‬ד' ‪20:30 - 22:00 -‬‬
‫בבית הכנסת 'נווה צדק' ברח' בר אילן בית שמש הישנה‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪052-7120838 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫במדור סיפור לשבת‬
‫פרשת חקת ג' תמוז תשע"ו ‪ 09‬ביולי ‪2016‬‬
‫תלמיד חכם (ב')‬
‫ֹלהיָך ִּת ָירא"‪.‬‬‫"את ה' ֱא ֶ‬
‫כתוב בתורה‪ֶ :‬‬
‫בגמרא מבואר‪ ,‬שכיוון שתלמידי‬
‫החכמים "מייצגים" את הקב"ה בעולם‪,‬‬
‫מצות יראת ה' כוללת גם את הציווי‬
‫לירא מתלמידי חכמים ולכבדם‪ .‬גם‬
‫"מ ְּפנֵ י‬
‫בפסוק הידוע (ויקרא יט‪,‬לב) ִ‬
‫יבה ָּתקּום וְ ָה ַד ְר ָּת ְּפנֵ י זָ ֵקן"‪ ,‬המילה‬
‫ֵׂש ָ‬
‫"זקן" משמעותה "חכם"‪ ,‬שכן חכמים‬
‫יכולים להיקרא "זקנים" גם אם הם‬
‫צעירים בשנים (כמו למשל בהגדה‬
‫של פסח‪" :‬ואפילו כולנו חכמים‪ ,‬כולנו‬
‫נבונים‪ ,‬כולנו זקנים‪ ,‬כולנו יודעים את‬
‫יוסף רזניק‬
‫התורה")‪ .‬החיוב לכבד כל אדם מבוגר‬
‫נלמד כבר מתחילת הפסוק ‪" -‬מפני‬
‫שיבה תקום"‪.‬‬
‫כיצד יש לכבד תלמידי חכמים?‬
‫כבודו של תלמיד חכם מתבטא בכך‪ ,‬שכאשר הוא עובר בתוך ארבע‬
‫אמותיו של האדם‪ ,‬יש לקום לכבודו‪ .‬כאשר תלמיד חכם בא לבית דין‪,‬‬
‫מקדימים לדון בעניינו לפני שאר האנשים‪ .‬כמובן שיש לדבר אליו בכבוד‬
‫ובדרך ארץ‪ .‬ויש הלכות נוספות בעניין זה‪.‬‬
‫ביזוי של תלמיד חכם או זלזול בחכמים בכלל‪ ,‬הוא עבירה חמורה ביותר‪,‬‬
‫ומי שרגיל בכך אין לו חלק לעולם הבא‪ .‬במדרש נאמר שהקב"ה מקפיד‬
‫על כבודם של צדיקים יותר מאשר על כבודו שלו‪ .‬יש להיזהר בכך‬
‫במיוחד כאשר יש מחלוקת בין החכמים‪ ,‬ותלמידים חסרי דעת מנסים‬
‫לחזק את מעמדו של הרב "שלהם" על ידי זלזול ברב השני‪ .‬ואף על‬
‫פי שתלמיד חכם רשאי למחול על כבודו‪ ,‬ולהרשות למשל שלא יקומו‬
‫מפניו‪ ,‬אין הוא יכול להרשות שיזלזלו בו‪ ,‬משום שזה בזיון התורה עצמה‪.‬‬
‫יש לי‬
‫מושג‬
‫מהו "רב מובהק"?‬
‫אם יש לאדם "רב מובהק"‪ ,‬כלומר רב שאת רוב ידיעותיו בתורה הוא למד‬
‫ממנו‪ ,‬עליו לכבדו הרבה יותר מאשר תלמיד חכם רגיל‪ .‬על האדם לכבד‬
‫את רבו זה יותר מאשר את אביו ואמו‪ ,‬שכן אביו ואמו הביאו אותו לעולם‬
‫הזה‪ ,‬ואילו רבו מביא אותו לחיי העולם הבא‪.‬‬
‫מפני הרב המובהק יש לעמוד כל זמן שרואים אותו עובר‪ ,‬ואפילו‬
‫מרחוק‪ ,‬ואין לשבת עד שהוא נעלם מן העין או עד שהוא יושב במקומו‪.‬‬
‫הישיבה לפני הרב והדיבור עמו צריכים להיות כמו לפני מלך‪ ,‬ולא בצורה‬
‫משוחררת כמו שחברים יושבים ומדברים זה עם זה‪ .‬אין לשבת במקומו‬
‫של הרב‪ ,‬אין לקרוא לו בשמו ואין להפנות לו את הגב‪ .‬מצוה על התלמיד‬
‫לשמש את הרב ולסייע לו בכל עניין‪ ,‬ולאחר פטירת הרב יש לקרוע את‬
‫הבגד כמו שקורעים על אב ואם‪.‬‬
‫יש אומרים שבימינו‪ ,‬שרוב הלימוד הוא מספרים ולא ישירות מפי הרב‪,‬‬
‫אין כמעט דין של "רב מובהק"‪ .‬אולם לדעת אחרים‪ ,‬גם רב שמדריך את‬
‫האדם בדרכי הלימוד והעיון בתורה‪ ,‬או שמורה לאדם דרך בעבודת ה'‪,‬‬
‫יכול להיקרא "רב מובהק"‪ .‬וחכם מופלג שהוא גדול בדורו‪ ,‬נחשב כרב‬
‫מובהק של כל האנשים‪ ,‬גם אם לא למדו ממנו ישירות‪.‬‬
‫מה משמעות התארים "הרב הגאון"‪" ,‬מרן" וכו'?‬
‫לתארים אלו שני תפקידים‪ :‬האחד הוא להביע כבוד כלפי אדם הגדול‬
‫בתורה‪ ,‬והשני הוא ליצור הבחנה מסוימת בין תלמידי חכמים "רגילים"‬
‫לבין תלמידי חכמים גדולים ומופלגים‪ .‬דבר זה חשוב משום שישנן‬
‫שאלות הלכתיות קשות‪ ,‬או שאלות שיש להן השלכה ציבורית רחבה‪,‬‬
‫שרק גדולי תלמידי החכמים יכולים לעסוק בהן‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬לתארים אלו אין הגדרות ברורות‪ ,‬וכיום יש מקומות שמפריזים‬
‫בהם מאוד ומעניקים תארי כבוד מופלגים לכל אברך או בעל משרה‬
‫תורנית‪ .‬לכן ראוי להתייחס לעניין זה בזהירות‪ .‬כבר בזמן המשנה הצביעו‬
‫על כך‪ ,‬שהחכמים הגדולים ביותר (כמו הלל ושמאי ועוד) נקראים בפינו‬
‫בשמם הפרטי בלבד‪.‬‬
‫הזמנה בטעות‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫יצחק ואבי ברקוביץ היו בני דודים‬
‫מדרגה ראשונה‪ .‬הם לא היו רק בני‬
‫דודים אלא בעיקר חברים טובים‪.‬‬
‫הם התגוררו באותו רחוב‪ ,‬גדלו יחד‬
‫בבית הספר‪ ,‬ולאחר שנישאו גם‬
‫התגוררו באותה שכונה‪ .‬החברות‬
‫ביניהם הייתה אמיצה והדוקה‬
‫ביותר‪ ,‬במיוחד לאור העובדה שהם‬
‫עבדו כשותפים בעסק שהקימו‬
‫בעיר‪.‬‬
‫באחד הימים נפטר אביו של יצחק‪,‬‬
‫טוביה ברקוביץ‪ .‬ההלוויה הייתה‬
‫קצרה ועצובה‪ ,‬למרות גילו המופלג‬
‫אריק סגל‬
‫של טוביה‪ .‬יצחק שהיה שקוע‬
‫באבלו‪ ,‬לא הבחין שככל הנראה בן דודו אבי מצפה ממנו שיציע‬
‫לו גם כן להספיד את דודו‪ .‬עם תום מסע הלוויה‪ ,‬החל להרגיש‬
‫אבי את הכעס שהחל לפעפע בו‪" :‬מדוע הוא לא כיבד אותי ולא‬
‫הציע לי להספיד את אבא שלו? האם הוא לא מחשיב אותי כדמות‬
‫מוערכת שראויה להספיד?"‬
‫הוא שב לביתו‪ ,‬ואשתו‪ ,‬ליבתה את הכעס‪" :‬זו לא הפעם הראשונה‬
‫שהוא לא מכבד אותך! גם בברית של הבן שלו‪ ,‬הוא התעלם‬
‫ממך‪ "...‬זה לא היה מדויק‪ ,‬שכן באותה ברית שחלה בשבת‪ ,‬איש‬
‫לא נאם מתוך בחירה של בעל השמחה לקצר את האירוע‪ ,‬אבל אבי‬
‫שהיה אכול כעס בלאו הכי נעלב עד עמקי נשמתו‪.‬‬
‫יצחק מצדו ישב שבעה‪ ,‬והמתין לביקורו של בן דודו‪ .‬והוא לא‬
‫הצליח להבין מדוע הוא לא מופיע לפחות פעם ביום בחדר‬
‫המנחמים‪ .‬כשניסה לברר גילה כי הוא כועס עליו‪ .‬זעמו של יצחק‬
‫התלקח‪" :‬בזמן של שבעה‪ ,‬בתקופה כה רגישה‪ ,‬הוא מתחשבן?" יום‬
‫לאחר השבעה‪ ,‬פירק יצחק את השותפות והשניים ניתקו כל מגע‪.‬‬
‫לכל אחד מהם היה כעס עצום על רעהו‪ ,‬והם האשימו אחד את‬
‫השני בהצתת המריבה‪ .‬גם נשותיהם של השניים וילדיהם נפרדו‬
‫לחלוטין‪ ,‬ושוב לא היה שום קשר בין שתי המשפחות‪.‬‬
‫לאחר שנה מאז החלה המריבה בין השניים‪ ,‬הלך לעולמו גם אביו‬
‫של אבי‪ ,‬אפרים ברקוביץ‪ .‬יצחק השתתף בלוויה‪ ,‬מאחר וסוף כל‬
‫סוף אפרים היה דודו‪ ,‬אבל עמד במקום מרוחק מהקבר‪ .‬הוא לא‬
‫ניגש לבן דודו כדי לנחמו‪ ,‬ואף בימי השבעה הקפיד שלא לבקר‬
‫במקום‪" .‬מבחינתי האיש הזה לא קיים"‪ ,‬אמר לבני משפחתו‪ .‬גם‬
‫אבי מצדו לא הצטער על היעדרותו של יצחק‪" :‬הצער שהוא גרם‬
‫לאבא במריבה הטיפשית הזאת‪ ,‬הוא שדרדר את מצבו‪ "...‬האשים‬
‫אותו מתוך זעם עצור‪.‬‬
‫שנים חלפו ובתו של יצחק הגיעה לפרקה‪ .‬הוריה מצאו עבורה‬
‫חתן מוצלח‪ ,‬והחתונה נקבעה לראש חודש אדר‪ .‬על פי מנהג‬
‫עתיק נוהגים הורי החתן והכלה לעלות על קברי הוריהם‪ ,‬להתפלל‬
‫על הזיווג שיצליח ושיזכו הצאצאים להקים בית נאמן בישראל‪,‬‬
‫ולבסוף 'להזמין' את ההורים לחתונה‪ .‬הורים רבים נוהגים להגיע‬
‫אל בית הקברות‪ ,‬ולהניח את טופס ההזמנה על מצבת ההורים‪.‬‬
‫גם יצחק לא חרג מהמנהג‬
‫המקובל והגיע אל בית‬
‫הקברות‪ ,‬מספר שבועות‬
‫לפני החתונה‪ ,‬כשבידו‬
‫הזמנה חדשה שיצאה זה‬
‫עתה מבית הדפוס‪.‬‬
‫הוא הניח את ההזמנה על‬
‫המצבה שעליה היה כתוב‬
‫"פה נקבר טוביה ברקוביץ‬
‫ז"ל"‪ ,‬טמן את ראשו בין‬
‫האבנים ופתח בתפילה‬
‫חרישית‪ .‬לאחר סיום התפילה יצא יצחק אל החניון של בית‬
‫הקברות ומיהר למכוניתו‪ ,‬שכן רוח סערה החלה לנשוב‪ ,‬ועננים‬
‫שחורים נראו בשמים‪ .‬כשחלפו דקות ספורות הסערה הפכה‬
‫לטיפות גדולות שנחתו מטבע הדברים גם בבית הקברות‪ .‬המים‬
‫פגעו בהזמנה והרוח הטילה אותה סחור סחור למרחק של עשרות‬
‫מטרים מן המצבה של אביו של יצחק ברקוביץ‪ .‬למחרת זרחה‬
‫השמש‪ ,‬ועובר אורח שהגיע למקום להתפלל ראה את ההזמנה‪.‬‬
‫הוא הרים אותה מהקרקע‪ ,‬והבחין כי הגשם מחק חלק מהאותיות‪.‬‬
‫למרות זאת השם ברקוביץ נראה בבירור‪ .‬הוא התבונן סביבו‪ ,‬וראה‬
‫בסמוך אליו מצבה עליה נכתב 'פה נטמן האיש הכשר אפרים‬
‫ברקוביץ ז"ל' הוא הניח כי ההזמנה נפלה מן המצבה והניח עליה‬
‫את ההזמנה כשאבן מעליה‪.‬‬
‫שעה קלה לאחר מכן‪ ,‬הגיע אל הקבר אבי ברקוביץ שבא לפקוד‬
‫את קבר אביו ביום השנה לפטירתו‪ .‬הוא התבונן בהזמנה וגילה‬
‫כי בן דודו יצחק מחתן את בתו בעוד ימים ספורים‪ .‬הוא הבין כי‬
‫יצחק ידע שהוא יגיע אל הקבר וביקש להזמין אותו בצורה עקיפה‬
‫מחוסר נעימות‪ .‬הוא התרגש מאד לראות את ההזמנה‪ ,‬והמתין‬
‫בקוצר רוח לחתונה‪ .‬ביום החתונה נדהם יצחק ברקוביץ לראות‬
‫את בן דודו השנוא אבי‪ ,‬מופיע בפתח האולם עם כל בני משפחתו‬
‫כשבידו מתנה גדולה‪ .‬הוא ניגש במהירות ללחוץ את ידו ואבי לחש‬
‫לו‪" :‬ההזמנה הגיע‪ ,‬גם אבא ז"ל מוסר לך את ברכותיו‪ "...‬יצחק לא‬
‫הבין על מה מדבר אבי‪ ,‬אך שתק‪ .‬בסתר לבו הוא שמח שהסכסוך‬
‫הארוך כל כך הגיע לסיומו ביזמתו של אבי‪ ,‬שהחליט למחול על‬
‫כבודו ולהגיע אל שמחתו למרות שלא הוזמן אליה‪...‬‬
‫***‬
‫חבל לחכות לרוח‪ ,‬גשם‪ ,‬ופטירת הורים כדי לאחות ריב מיותר‪.‬‬
‫הוויתור והמחילה הם חלק בלתי נפרד מחיינו‪ ,‬כדי לדעת להסתדר‬
‫עם כל אחד – עלינו לוותר על כבודנו מדי פעם‪ ,‬ולהשפיל את‬
‫גאוותנו‪ .‬אדם שמתרגל לוותר‪ ,‬קונה לעצמו מידות טובות שעוזרות‬
‫לו להסתדר בכל מקום שבו הוא עובר בכל מהלך חייו‪.‬‬
‫ה‪ּׁ-‬ש ַּנ ֲע ָׂשה‪ ,‬הּוא‬
‫ֶ‬
‫ּומ‬
‫ה‪ּׁ-‬ש ָהיָ ה‪ ,‬הּוא ֶׁשּיִ ְהיֶ ה‪ַ ,‬‬
‫ֶ‬
‫ַמ‬
‫ל‪-‬ח ָדׁש‪ַּ ,‬ת ַחת ַה ָּׁש ֶמׁש‬
‫ֶׁשּיֵ ָע ֶׂשה; וְ ֵאין ָּכ ָ‬
‫האחיזה במסורת רבת שנים מוכיחה את עצמה בכל פעם‬
‫מחדש‪ ,‬כנגד רעיונות 'חדשים' שנעלמים כלעומת שבאו‪...‬‬
‫(קהלת א'‪,‬ט')‬
‫נֹוׁשי‬
‫ּג ֶֶׁשר אֱ ִ‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫ֵמאֹותֹו ֶרגַ ע ֶׁש ֵהם יָ ְׁשבּו יַ ַחד ְּב ֻסּכַ ת‬
‫ָה ֲא ֵבלִ ים ַא ֲח ֵרי ְּפ ִט ָירתֹו ֶׁשל ָה ָאב‪ֵ ,‬הם‬
‫יָ ְדעּו ֶׁשּלְ עֹולָ ם ַה ְּד ָב ִרים ֹלא יַ ְחזְ רּו לִ ְהיֹות‬
‫ּכְ מֹו ֶׁש ָהיּו‪ֵ .‬הם ַּדוְ ָקא ִה ְס ַּת ְּדרּו ָּת ִמיד ֹלא‬
‫ּדֹואגִ ים‬
‫ַרע‪ ,‬וְ ֵהם ֲא ִפּלּו נֶ ְח ְׁשבּו לְ ַא ִחים ֶׁש ֲ‬
‫לֹומר ֶׁשּגַ ם ָהיָ ה לָ ֶהם ֵּדי‬
‫זֶ ה לָ זֶ ה‪ֶ ,‬א ְפ ָׁשר ַ‬
‫נֶ ְח ָמד זֶ ה לְ ִצּדֹו ֶׁשל זֶ ה‪.‬‬
‫ֲא ָבל ּכָ ל זֶ ה ָהיָ ה טֹוב ּכְ ֶׁש ָהיָ ה לָ ֶהם‬
‫ַא ָּבא‪ ,‬וְ ֹלא ָהיְ ָתה לָ ֶהם יְ ֻר ָּׁשה‪ֲ .‬א ָבל ֵמ ָאז‬
‫ָהלַ ְך ָה ַא ָּבא לִ ְבלִ י ׁשּוב‪ ,‬וְ ַהיְ ֻר ָּׁשה נִ כְ נְ ָסה‬
‫לַ ְּתמּונָ ה‪ּ ,‬גַ ם ִאם ְּב ֻסּכַ ת ָה ֲא ֵבלִ ים ֲע ַדיִ ן‬
‫יה ְמפ ָֹרׁשֹות‪ָ ,‬ה ֲאוִ ָירה ָה ְפכָ ה‬
‫ֹלא ִּד ְּברּו ָעלֶ ָ‬
‫ידּותית‪ֶ ,‬א ְפ ָׁשר‬
‫לִ ְהיֹות ַה ְר ֵּבה ָּפחֹות יְ ִד ִ‬
‫כּורה‪...‬‬
‫לֹומר ֲע ָ‬
‫ֲא ִפּלּו ַ‬
‫ַהּכֶ ֶסף ֶׁש ְּב ֶח ְסכֹונֹות ַה ַּבנְ ק‪ַ ,‬ה ַּק ְר ָקעֹות‬
‫ֶׁש ְּס ִביב ַה ַּביִ ת‪ַ ,‬ה ַחּוָ ה ַהּגְ דֹולָ ה ‪ּ -‬כָ ל ֵאּלֶ ה‬
‫נִ כְ נְ סּו לַ ּלֵ ב וְ ִה ְצלִ יחּו לִ ְדחֹק ֶאת ָה ַא ֲה ָבה ִמ ֶּׁשּכְ ָבר ַהּיָ ִמים‪.‬‬
‫הּובן ָהפּוְך‪,‬‬
‫זֹו ָהיְ ָתה ְס ָתם ִמּלָ ה ֶׁשּנִ זְ ְר ָקה ֶׁשֹּלא ַּב ָּמקֹום‪ִ ,‬מ ְׁש ָּפט ֶׁשּנֶ ֱא ַמר וְ ַ‬
‫יסה ָה ַא ַחת לַ ֲח ֵב ְר ָּתּה ְּבתֹם לֵ ב ‪ֵ -‬אּלּו וְ עֹוד ִה ְתיַ ְּׁשבּו‬
‫ֶה ָע ָרה ֶׁשּנִ זְ ְר ָקה ִמ ַּצד ַהּגִ ָ‬
‫ַעל ַהּלֵ ב וְ ֶה ֱעכִ ירּו ֶאת ָה ֲאוִ ָירה‪ּ .‬כְ ֶׁשּפ ְֹר ָקה ֻסּכַ ת ָה ֲא ֵבלִ ים ִא ָּתּה יַ ַחד ּכְ ִאּלּו‬
‫ִה ְת ָּפ ְר ָקה ָה ַא ְחוָ ה‪ַ ,‬ה ַחּיִ ים ּכְ ִאּלּו ֹלא ָחזְ רּו לַ ִּׁשגְ ָרה‪ִ .‬איׁש ֹלא ִה ְת ַּפּלֵ א לִ ְׁשמ ַֹע‬
‫יהם‪.‬‬
‫יפים ַמ ֲהלּומֹות ִמּלּולִ ּיֹות ֵּבינֵ ֶ‬
‫ּטֹובים ִמ ֶּׁשּכְ ָבר ַהּיָ ִמים ַמ ֲחלִ ִ‬
‫ֶאת ָה ַא ִחים ַה ִ‬
‫יׁשּיִ ים נִ זְ ְרקּו ִמ ַּצד לְ ַצד‪ּ ,‬וכְ ִח ִּצים ֻמ ְר ָעלִ ים ִה ְר ִעילּו ֶאת ַהּלְ ָבבֹות‪,‬‬
‫ֶעלְ ּבֹונֹות ִא ִ‬
‫הּומה ּולְ נַ ּסֹות אּולַ י לְ ַה ְׁשּכִ ין‬
‫ֲאנָ ִׁשים ֶׁשּנִ ּסּו לְ ִה ְת ָע ֵרב‪ ,‬לְ ָה ִבין ַעל ָמה ַה ְמ ָ‬
‫יבה‪ַ ,‬חּיָ ִבים ָהיּו לְ ַחּוֹות ֵּד ָעה‬
‫ָׁשלֹום‪ָ ,‬מ ְצאּו ֶאת ַע ְצ ָמם ַמ ֵהר ְמאֹד ַצד ַּב ְמ ִר ָ‬
‫טֹובת ַא ַחד ַה ְּצ ָד ִדים; ָה ֵאׁש ַרק לֻ ְּב ָתה‪.‬‬
‫לְ ַ‬
‫ׁשּורים ָּבּה‪ָ ,‬ה ְפכָ ה ַה ַחּוָ ה‬
‫ּוׁשלֵ וָ ה‪ֶׁ ,‬שּיֵ ׁש ָּבּה ַהּכֹל וְ כֻ ּלָ ם ְק ִ‬
‫ֵמ ַחּוָ ה ַא ַחת ּגְ דֹולָ ה ְ‬
‫ימ ְט ִרים‪ָ ,‬ה ֳע ַרְך ַעל יְ ֵדי‬
‫לַ ֲחלָ ִקים ּולְ ִפּסֹות נִ ְפ ָרדֹות זֹו ִמּזֹו‪ִׁ .‬ש ְט ָחן נִ ְמ ָדד ְּב ִמילִ ֶ‬
‫צֹוע‪ֶׁ ,‬שֹּלא יּוכַ ל ִאיׁש לִ ְטעֹן ּכִ י ִק ֵּבל‬
‫ַע ְשֹרֹות ַׁש ָּמ ִאים‪ ,‬וְ ֻחּלַ ק ַעל יְ ֵדי ַאנְ ֵׁשי ִמ ְק ַ‬
‫ָּפחֹות ֵמ ָא ִחיו‪.‬‬
‫הֹורה‬
‫ַה ִּׂשנְ ָאה ִחלְ ֲחלָ ה‪ַ ,‬עד ּכִ י ִהגְ ִּדיל לַ ֲעשֹוֹת ַא ַחד ָה ַא ִחים ּכְ ֶׁש ֵה ִביא ַּד ְחּפֹור וְ ָ‬
‫רֹוצה ּכָ ל ֶק ֶׁשר‬
‫"אינִ י ֶ‬
‫לֹו לַ ְחּפֹר ְּת ָעלָ ה ֲע ֻמ ָּקה ֶׁש ַּת ְפ ִריד ֵּבין ְׁשנֵ י ֶחלְ ֵקי ַה ַחּוָ ה‪ֵ .‬‬
‫ִעם ָה ָאח ַה ָּׁשכֵ ן"! ִהכְ ִריז‪ ,‬וְ ַהּנֶ ֶתק ֵּבין ַה ְּׁשנַ יִ ם ִק ֵּבל ּגַ ם ִאּׁשּור ַּב ֶּׁש ַטח‪.‬‬
‫מּוסת‬
‫ּובּכְ ָפר ָחלְ ָפה ַמ ָּׂש ִאית ּגְ דֹולָ ה ֲע ַ‬
‫יָ ִמים ִמ ְס ָּפר לְ ַא ַחר ֶׁשּנֶ ְח ְּפ ָרה ַה ְּת ָעלָ ה‪ַ ,‬‬
‫ְק ָר ִׁשים‪ִ ,‬היא ָחנְ ָתה ְּב ֶמ ְרּכַ ז ַהּכְ ָפר‪ֵ .‬עינָ יו ֶׁשל ַא ַחד ָה ַא ִחים ָצ ָדה ֶאת ַה ַּמ ָּׂש ִאית‬
‫ּוׁש ֵאלָ ה ְּב ִפיו‪" :‬אּולַ י ָּפנּוי ַא ָּתה‬
‫ַעל ְּתכּולָ ָתּה‪ .‬נִ ּגַ ׁש הּוא ֶאל ַּב ַעל ַה ַּמ ָּׂש ִאית ְ‬
‫בֹודה ַר ָּבה ִּב ְׁש ִבילְ ָך"‪ִ .‬מ ֶׁשּנִ ְת ַק ֵּבל ִאּׁשּורֹו ֶׁשל ָה ִאיׁש‪ ,‬הּוא‬
‫בֹודה? יֵ ׁש לִ י ֲע ָ‬
‫לַ ֲע ָ‬
‫הֹוביל אֹותֹו לַ ְּת ָעלָ ה ֶׁש ֵּבין ֶחלְ ֵקי ַה ַחּוָ ה‪ֶ ,‬ה ְר ָאה ְּב ֶא ְצ ָּבעֹו ֶאל ֶחלְ ַקת ָה ָאח‬
‫ִ‬
‫"אינִ י יָ כֹול לִ ְסּבֹל אֹותֹו‪ ,‬נִ ְמ ָאס לִ י לִ ְראֹות ֶאת ֶחלְ ַקת ַה ַחּוָ ה‬
‫ַה ָּׁשכֵ ן‪ ,‬וְ ָא ַמר‪ֵ :‬‬
‫ֶׁשּלֹו‪ְּ .‬ב ַב ָּק ָׁשה ִמ ְּמָך‪ַ ,‬קח ֵמ ַה ַּמ ְח ָסן ֶׁשּלִ י ּכַ ָּמה ַמ ְס ְמ ִרים ֶׁש ַא ָּתה ָצ ִריְך‪ ,‬וְ ִת ְבנֶ ה‬
‫יֹותר‪"...‬‬
‫בֹוהה ֶׁשֹּלא ֶא ְר ֶאה אֹותֹו ֵ‬
‫חֹומה ּגְ ָ‬
‫חֹומה ֵמ ַה ְּק ָר ִׁשים ֶׁשּלְ ָך‪ָ ,‬‬
‫לִ י ָ‬
‫חֹורי ַה ַּב ָּק ָׁשה‪ֵ ,‬הם ִסּכְ מּו‬
‫ָה ִאיׁש ִהנְ ֵהן ְּברֹאׁשֹו‪ּ ,‬כְ ֵמ ִבין ֶאת ַמה ֶּׁש ִּמ ְס ַּת ֵּתר ֵמ ֲא ֵ‬
‫בֹודה‪.‬‬
‫לָ ׁשּוב ּולְ ִה ָּפגֵ ׁש ָּב ֶע ֶרב ְּבתֹם ָה ֲע ָ‬
‫הּוא לָ ַקח ֶאת ַה ַּמ ְס ְמ ִרים‪ ,‬לָ ַקח ֶאת ַה ְּק ָר ִׁשים וְ ֵה ֵחל לְ ָצ ֵרף ֶק ֶרׁש לְ ֶק ֶרׁש‪,‬‬
‫בֹודה ָהיְ ָתה ָק ָׁשה‪ֲ ,‬א ָבל הּוא ֹלא ִה ְת ַעּיֵ ף לְ ֶרגַ ע‪ּ ,‬כָ ל ֶק ֶרׁש‬
‫הּוא ָע ַבד לְ ַבד‪ָ ,‬ה ֲע ָ‬
‫ּומלֵ א ִסּפּוק‪,‬‬
‫ימה‪ ,‬הּוא ָהיָ ה ְמ ֻא ָּׁשר ָ‬
‫ֶׁש ִה ְצ ָט ֵרף לַ ֲח ֵברֹו ֵק ֵרב אֹותֹו לְ ִסּיּום ַה ְמ ִׂש ָ‬
‫יֹותר‪ָׁ .‬שעֹות‬
‫יֹותר וְ ָקלִ יל ֵ‬
‫יֹותר ָה ַפְך לִ ְהיֹות ָש ֵֹמ ַח ֵ‬
‫בֹודה ִה ְת ַק ְּד ָמה ֵ‬
‫ּכְ כָ ל ֶׁש ַה ֲע ָ‬
‫רֹוקנָ ה‪ ,‬הּוא ָּבנָ ה‬
‫בֹודה‪ֻ ,‬ק ְפ ַסת ַה ַּמ ְס ְמ ִרים ּכִ ְמ ַעט ִה ְת ְ‬
‫ֲא ֻרּכֹות נִ ְמ ְׁשכָ ה ָה ֲע ָ‬
‫מֹוטט ְּב ַקּלּות‪....‬‬
‫ַמ ֶּׁשהּו ָחזָ ק‪ ,‬יַ ִּציב‪ֶׁ ,‬שֹּלא יִ ְת ֵ‬
‫חֹומה ֶׁשּנִ ְבנְ ָתה‪,‬‬
‫ְּב ִסּיּומֹו ֶׁשל יֹום ּכְ ֶׁש ָחזַ ר ַּב ַעל ַה ַּביִ ת וְ ִה ְת ָק ֵרב לִ ְראֹות ֶאת ַה ָ‬
‫חֹומה ִמ ַּצד לְ ַצד‪ָּ ,‬בנָ ה ָה ִאיׁש ּגֶ ֶׁשר ָר ָחב וְ ָחזָ ק‬
‫הּוא ִה ְת ַּפּלֵ א לִ ְראֹות ּכִ י ִּב ְמקֹום ָ‬
‫ֹלח ֶאת ַה ְּת ָעלָ ה‪ .‬הּוא ֹלא ִה ְס ִּפיק‬
‫ּכָ זֶ ה ֶׁש ֶא ְפ ָׁשר לַ ֲעבֹר ָעלָ יו ְּב ִב ְט ָחה וְ לִ ְצ ַ‬
‫הֹופ ַיע ָה ָאח‪ַ ,‬על ָּפנָ יו נִ ּכְ ָרה ַס ֲע ַרת‬
‫ּומ ָה ֵע ֶבר ַה ֵּׁשנִ י ֶׁשל ַה ְּת ָעלָ ה ִ‬
‫לֹומר ִמּלָ ה‪ֵ ,‬‬
‫ַ‬
‫"אנִ י ֹלא ַמ ֲא ִמין‪ָ ,‬א ִחי‪ָּ ,‬בנִ ָית‬
‫צֹועד ַעל ַהּגֶ ֶׁשר – ֲ‬
‫רּוחֹות‪ .‬הּוא ִה ְת ָק ֵרב לְ ֶע ְברֹו‪ֵ ,‬‬
‫לִ י ּגֶ ֶׁשר!!! ַא ֲח ֵרי ּכָ ל ַמה ֶּׁש ָהיָ ה ֵּבינֵ ינּו יָ ַצ ְר ָּת ּגֶ ֶׁשר‪ַ ,‬ה ֶּק ֶׁשר ָחׁשּוב לְ ָך‪"...‬‬
‫ארי ַה ֵּׁשנִ י ְּב ֶבכִ י נִ ְרּגָ ׁש ֶׁשל ִחּבּור‪ֶׁ ,‬של ּגִ ּׁשּור‪.‬‬
‫ֵהם נָ ְפלּו ָה ֶא ָחד ַעל ַצּוְ ֵ‬
‫ "ּבֹוא ִּת ְצ ָט ֵרף ִא ָּתנּו לַ ְּמ ִס ָּבה"‪ָ ,‬ק ְראּו ַה ְּׁשנַ יִ ם ֶאל ָה ִאיׁש ֶׁש ָּבנָ ה ֶאת ַהּגֶ ֶׁשר‪.‬‬‫"אנִ י ִמ ְצ ַט ֵער‪ֲ ,‬אנִ י ְמ ַמ ֵהר ְמאֹד‪ ,‬יֵ ׁש לִ י לִ ְבנֹות עֹוד ַה ְר ֵּבה ּגְ ָׁש ִרים‪"...‬‬
‫ ֲ‬‫*‬
‫ּכֵ ן‪ּ ,‬כְ ַדאי לְ ַה ְפנִ ים ֶאת ַה ֶּמ ֶסר ֶה ָחׁשּוב ֶׁשעֹולֶ ה ֵמ ַה ִּסּפּור ַהּנֶ ְח ָמד‪ִּ ,‬ב ְמקֹום‬
‫לְ ַח ֵּפשֹ לְ ִה ְתנַ ֵּתק‪ ,‬לִ ְבנֹות חֹומֹות‪ ,‬לְ ִה ְתּכַ ּנֵ ס ִּב ְמ ִרירּות‪ּ ,‬כְ ַדאי לְ ַח ֵּפשֹ וְ לִ ְבנֹות‬
‫ּומ ַמּלְ ִאים‬
‫יבים ֶאת ַה ַחּיִ ים‪ְ ,‬‬
‫ּגֶ ֶׁשר לְ לִ ּבֹו ֶׁשל ַה ֵּׁשנִ י‪ּ .‬גְ ָׁש ִרים ֶׁשל ַא ְחדּות ַמ ְר ִח ִ‬
‫אֹותם ִש ְֹמ ָחה‪.‬‬
‫ָ‬
‫"וְ ָא ַה ְב ָּת לְ ֵר ֲעָך ּכָ מֹוָך‪"!...‬‬
‫הפולש המסתורי‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫השעה הזאת הייתה הזמן האהוב עליו‬
‫ביותר‪ ,‬שעה שלא הסכים לוותר עליה‬
‫בשום מחיר‪ .‬משעות הבוקר המוקדמות‬
‫היה צ'יקו משוטט בכבישי העיר ברכבו‬
‫המפואר‪ ,‬עם לקוחותיו החפצים לראות‬
‫במו עיניהם את הצעותיו המבטיחות‪.‬‬
‫עבודתו כמתווך הסבה לו הנאה רבה‪,‬‬
‫בדרך כלל היה סוגר עסקה או שתיים‬
‫בשבוע‪ ,‬כשהוא גורף מכך רווחים נאים‬
‫לכיסו‪ .‬אך מה כל זה שווה בלי השעה‬
‫הלילית?! מדי לילה בשעת חצות היה‬
‫יורד לחורשה שמאחורי ביתו‪ ,‬לשאוף‬
‫אוויר צח לאחר היום העמוס ולתכנן‬
‫את יום המחר‪ .‬השעה הזאת הייתה‬
‫איתי גלבוע‬
‫בנפשו והוא חש לא אחת כי בלעדיה‬
‫לא היה שורד את העבודה המייגעת בנסיעה מתמדת מבית למשנהו‬
‫וחוזר חלילה‪ ,‬במשך כל היום‪.‬‬
‫הכול היה נפלא עד לאותו לילה‪ .‬הוא ישב בנחת על ספסל העץ הקבוע‬
‫באדמה‪ ,‬מתבונן בצמחייה ומקשיב לרחשי העצים המתנועעים לאיטם‬
‫ברוח הלילית‪ .‬לפתע הבחין באדם זר שחדר לחורשה‪ .‬עד לאותו רגע‬
‫איש לא ידע על קיומה של החורשה המוסתרת מאחורי הבניין‪ ,‬וכשישב‬
‫בה היה חופשי לחלוטין לשחרר את מחשבותיו ומתחיו‪ ,‬והנה אורח לא‬
‫רצוי פלש למקום וגזל ממנו את פרטיותו‪ .‬הזר התיישב על הספסל ממול‬
‫וצ'יקו קם ממקומו בעצבנות ועזב את המקום‪ .‬כשעלה לביתו הבחינה‬
‫אשתו כי הוא נרגז ונסער‪" .‬מה קרה?"‪ ,‬שאלה בדאגה‪" .‬זהו‪ ,‬נגמר!"‪,‬‬
‫ענה לה בפנים נפולות‪ .‬כשסיפר לה מה אירע‪ ,‬היא הרגיעה אותו שככל‬
‫הנראה זה מקרה חד פעמי וחבל להצטער על כך‪ .‬למחרת בבוקר הוא קם‬
‫בלי חשק והעבודה במהלך היום התנהלה בהתאם‪ .‬בדרך חזרה לביתו‬
‫הוא אפילו הגזים כשצעק על לקוח שנדנד לו‪ ,‬דבר שהוריד עוד יותר‬
‫את מצב רוחו הירוד ממילא‪ .‬הוא מיהר לעבר החורשה‪ ,‬מקווה למצוא‬
‫אותה סטרילית‪ ,‬אך לאכזבתו גילה שוב את הזר יושב שם כשהוא מעשן‬
‫להנאתו‪ ,‬הוא הרגיש נורא ולא ידע מה עליו לעשות‪.‬‬
‫כשראתה אשתו שהמצב מחמיר הציעה לו להפסיק להצטער ותחת‬
‫זאת לפעול לסילוקו של הפולש‪" .‬החורשה אכן לא שייכת לך‪ ,‬אבל אני‬
‫סומכת עליך שתמצא את הדרך כיצד להרחיק אותו משם‪ ,‬ומהר"‪ ,‬אמרה‬
‫בנחישות‪.‬‬
‫הוא התלבט שוב ושוב האם הוא פועל נכון‪ ,‬אך לבסוף הבין שאין לו‬
‫ברירה אחרת‪ .‬מספר פועלים הוזמנו בחשאי למקום‪ ,‬ולאחר שעה קלה‬
‫ננעלה הכניסה לחורשה בשער ברזל‪ .‬לילה אחד של שקט‪ ,‬ובלילה‬
‫שלאחריו תדהמה‪ :‬השער נפרץ! מפלס הכעס התרומם באחת‪" .‬הפעם‬
‫לא אשתוק!"‪ ,‬קבע לעצמו‪" .‬ההתנהגות הזאת לא מקובלת עלי!"‪ .‬למרות‬
‫הכעסים החליט להתנהל בחכמה ובאיפוק‪ .‬הוא הזמין שער חדש והעמיד‬
‫בלש מצויד במצלמה שיתעד ממקומו המוסתר את האירוע הבא‪.‬‬
‫באותו לילה הזר לא נראה בחורשה‪ ,‬גם בלילה שלאחריו‪ .‬כעבור מספר‬
‫ימים‪ ,‬בעודו יושב על מקומו תוך שהוא מהרהר בהתרחשויות הימים‬
‫האחרונים‪ ,‬נדהם לראות לפתע את הזר מטייל בחורשה‪" .‬איך הוא הצליח‬
‫להיכנס?!"‪ ,‬הוא תהה בתדהמה‪ .‬הוא נותר על מקומו עוד מספר דקות‬
‫ולאחריהן פנה לכיוון השער לראות אם הכול כשורה‪ .‬לפליאתו הגדולה‬
‫השער היה נעול‪ .‬הוא היה מבולבל ולא ידע מה קורה לו‪...‬‬
‫"הלילה זאת תהיה הפעם האחרונה שהוא דורך בחורשה!"‪ ,‬הבטיח לעצמו‪.‬‬
‫שני גברתנים עמדו מאחורי הבניין כשהם ממתינים לאות שהפולש הגיע‪.‬‬
‫רק עשרים דקות עברו והזר החל את טיולו בחורשה‪ .‬צעדים מהירים‬
‫נשמעו‪ ,‬שני זוגות ידיים לפתוהו בגסות‪ ,‬ועוד לפני שהצליח לקלוט מה‬
‫קורה לו הזר מצא את עצמו מוטל על האדמה הבוצית מחוץ לחורשה‬
‫כשהוא חבול ומוכה‪.‬‬
‫השעה הייתה שתיים בלילה‪ .‬צ'יקו ישן עמוקות ולפתע נקישות חזקות‬
‫בדלת‪ .‬כשפתח את הדלת בחשש מה נבהל למראה השוטרים חמורי‬
‫הסבר שמאחורי הדלת‪" .‬אתה עצור"‪ ,‬אמרו לו בקור רוח תוך שהם אוזקים‬
‫את ידיו‪ .‬הוא הובל לחקירה ונודע לו כי נפתח נגדו תיק פלילי‪ .‬לאחר‬
‫בירורים קצרים הצליח למצוא עורך דין ממולח שייצג אותו במשפט‬
‫הצפוי‪ .‬הוא שוחח עמו רבות‪ ,‬הסביר לו שבמשך שנים הוא היחיד היודע‬
‫על המקום ואף שוהה בו מדי לילה‪ ,‬והבהיר כי אין שום ראיה מפלילה‬
‫נגדו שהרי לא נמצאה הוכחה לקשר כלשהו בינו ובין הבריונים‪.‬‬
‫המשפט החל‪ ,‬וצ'יקו ועורך דינו הוכו בהלם‪ :‬התובע הציג סרטונים‬
‫ברורים בהם רואים את הפועלים מקימים את השער תוך שצ'יקו עומד‬
‫ומפקח עליהם וכיצד הבריונים מכים קשות את הזר כשדקות קודם לכן‬
‫נראה בבירור כיצד צ'יקו משוחח איתם ומכוון אותם לקראת הבאות‪.‬‬
‫צ'יקו החיוור נשא עיניים מתחננות לעבר עורך דינו בתקווה שיציל אותו‬
‫מן הסבך‪ ,‬אך זה סימן לו כי העסק אבוד‪" .‬יש רק דרך אחת"‪ ,‬סינן מבין‬
‫שיניו‪" ,‬אם תצליח להוכיח שהחורשה היא שלך‪ ,‬תוכל לטעון שהוא פלש‬
‫לרשותך‪ ,‬ופעלת כפי שפעלת מחוסר ברירה‪"...‬‬
‫צ'יקו החליט שאין לו מה להפסיד והראיות מדברות בעד עצמן‪ ,‬והחליט‬
‫לקחת סיכון שאולי יצליח לו‪" .‬החורשה הזאת היא שלי‪ ,‬והייתה לי את‬
‫מלוא הזכות לגרש את הזר שפלש לשם ללא רשותי"‪ ,‬הגיב צ'יקו לשופט‬
‫שבקש לשמוע את תגובתו‪" .‬ממתי היא שלך?"‪ ,‬נשמע לפתע קולו של‬
‫הזר כשהוא פונה לצ'יקו המופתע שכמעט בלע את לשונו‪ .‬בעוד הוא‬
‫מתלבט מה לענות ניגש התובע לעבר מקומו של השופט והניח לפניו‬
‫מסמך טאבו מעודכן‪ .‬המסמך הוכיח מעל לכל ספק כי החורשה נקנתה‬
‫לפני שנים על ידי‪ ...‬הזר ‪ -‬הפולש והיא בבעלותו הבלעדית בלבד‪...‬‬
‫המשפט הסתיים כשצ'יקו מואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות‪ ,‬ו‪...‬‬
‫בפלישה לחזקת הפרט!‬
‫***‬
‫מה בסך הכול ביקשו בני ישראל‬
‫מסיחון מלך האמורי? לעבור בגבולו!‬
‫אבל הוא התחכם וניסה להצר את‬
‫רגלי הפולשים‪ .‬עד שספג מכה קשה‬
‫שלימדה אותו מי הבעלים האמתיים‬
‫ומיהו הפולש‪ .‬לפעמים אנחנו חושבים‬
‫שאנחנו נלמד לקח את אלו שלא‬
‫מוצאים חן בעינינו‪ ,‬אבל עלינו לדעת‬
‫את מקומנו ולהבין את צרכי הזולת‪...‬‬
‫טעות של מי?‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫ההכנות הקדחתניות למסיבת‬
‫הסיום של תיכון 'אורנים' היו‬
‫בעיצומן‪ .‬רפי המנהל החליט‬
‫לערוך אירוע יוקרתי שההורים‬
‫יזכרו לתקופה ארוכה‪ .‬הוא‬
‫ביקש מאורית המזכירה שתשלח‬
‫לגרפיקאית טקסטים כדי להכין‬
‫הזמנות מעוצבות‪ .‬האירוע נקבע‬
‫ליום שלישי י"ג תמוז ובכתיבת‬
‫הטקסטים טעתה המזכירה‬
‫שאלה מס' ‪402‬‬
‫וכתבה יום שלישי ט"ו תמוז‪.‬‬
‫הגרפיקאית‪ ,‬לא שמה לב לתאריך‬
‫השגוי ועיצבה אותו בהזמנות‪ .‬כשהגיעו ההזמנות לדפוס‪,‬‬
‫הבחין בעל הדפוס שהתאריך שגוי אבל הוא התעלם מכך‬
‫והדפיס את ההזמנות כפי שקיבל אותן מהגרפיקאית‪ .‬כשהגיעו‬
‫ההזמנות המודפסות‪ ,‬כעס רפי מאד על הטעות ואז התברר לו‬
‫שגם בעל הדפוס הבחין בטעות‪ ,‬אבל לא טרח אפילו לעדכן‬
‫מישהו עליה והדפיס את ההזמנות כמו שהן‪ .‬כעת עולות לנו‬
‫מהסיפור הזה שלושה שאלות‪ :‬א') האם המזכירה חייבת‬
‫לשלם על ההזמנות החדשות בגלל הטעות שלה? ב') האם‬
‫הגרפיקאית שלא הבחינה בטעות חייבת לשלם? ג') האם‬
‫בעל הדפוס חייב על אף שידע שהוא מדפיס הזמנות שגויות?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך‬
‫'חושן משפט' סימן ש"ו בש"ך וב'נתיבות המשפט' על המקום‪.‬‬
‫סימן קפ"ג בדין 'פועל שטעה'‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "מכת דם בביצים חלק ב'" (שאלה מס' ‪)399‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬יעל ביקשה משרונה ארבע ביצים‪,‬‬
‫והחזירה לה רק שתיים בטענה שבשתיים מאלה שלוותה היה‬
‫דם‪ .‬האם היא הייתה צריכה להחזיר ארבע ביצים?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬יעל לא צריכה להחזיר לשרונה ביצים אחרות‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬בעלון הקודם הבאנו שאלה דומה – אבל‬
‫הפוכה‪ :‬שרונה ביקשה מיעל תבנית ביצים‪ ,‬והחזירה לה תבנית‬
‫חדשה – אבל חלק היו עם דם‪ ,‬ויעל ביקשה ממנה להביא במקומן‬
‫ביצים אחרות‪ .‬הבאנו שלהלכה שרונה אינה צריכה להביא‬
‫לה ביצים אחרות‪ ,‬מכיוון שיש להן את אותו שווי כספי כיוון‬
‫שהביצים שבתבנית סגורות ולא ניתן לדעת האם יש בהן דם‪.‬‬
‫לכאורה גם בסיפור שלנו‪ ,‬ישנו צד לומר שיעל צריכה להחזיר‬
‫לשרונה ארבע ביצים‪ .‬אבל כאן הדין שונה‪ ,‬ונסביר מדוע‪:‬‬
‫ב'תלמוד בבלי' מובא מעשה באדם שמכר חיטים‪ ,‬ובא חברו וניער‬
‫את העפר מהחיטים‪ .‬ברוב העולם נוהגים למכור את החיטים עם‬
‫העפר שעליהן מבלי לברור אותו‪ ,‬אבל למוכר אסור להוסיף עפר‬
‫לחיטה‪ .‬עכשיו‪ ,‬כיוון שהחבר ניער את העפר מהחיטה – הוא‬
‫גרם למוכר הפסד כי כעת הוא הפחית את משקל החיטה וגרם‬
‫לו להרוויח פחות כסף‪ ,‬ולכן במקרה זה הוא חייב לשלם למוכר‬
‫החיטה את ההפסד שגרם לו‪ ,‬כיוון שהוא נחשב כ'מזיק' וכך‬
‫נפסק להלכה‪( .‬שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רכ"ט סעיף ב')‬
‫הראשונים הוסיפו כלל חשוב בדין זה‪ :‬דוגמה זאת היא אקטואלית‬
‫רק לגבי סוחר חיטים שמוכר אותן הלאה ללקוחות‪ ,‬אבל אם הוא‬
‫הולך לקחת את החיטים הללו ולטחון אותם בבית‪ ,‬כך שבכל‬
‫מקרה היה עליו לברור אותן מהעפר ‪ -‬הוא פטור מלשלם כיוון‬
‫שהוא לא גרם לו נזק‪ ,‬והמוכר לא יכול לטעון שהוא הזיק אותו‬
‫שהרי הוא התכונן לקחת את החיטים הללו הביתה‪ .‬מכאן למדו‬
‫חשובי הדיינים‪ ,‬שכל פעולה שאדם ביצע ובסוף לא נגרם מכך‬
‫נזק – הוא פטור מלשלם עליה‪ .‬כמו הדין לגבי אדם שקרע לחברו‬
‫כרטיס לוטו ובסוף הכרטיס לא זכה‪ ,‬בעל הכרטיס לא יכול לטעון‬
‫שהוא הזיק אותו‪ ,‬ואין שום טענה לניזק על המזיק‪.‬‬
‫בסיפור שלנו‪:‬‬
‫יעל קיבלה משרונה ביצים עם דם‪ ,‬להערכתנו אנחנו מחשיבים‬
‫את זה כאילו היא לא קיבלה מאומה‪ .‬מכיוון שדרך העולם לזרוק‬
‫ביצה שיש בה דם‪ ,‬ואין לה שווי כספי כיוון שאינה עומדת‬
‫למכירה‪.‬‬
‫לדוגמה‪ :‬אם יעל הייתה זורקת את הביצים של שרונה על‬
‫הרצפה והתגלה שיש בהן דם‪ ,‬שרונה לא הייתה יכולה לחייב‬
‫אותה עליהן כיוון שדבר שאינו עומד למכירה לא חלים עליו‬
‫דיני 'מזיק'‪ ,‬ולכן גם כשלוותה יעל ביצים עם דם ואינה מעוניינת‬
‫להחזיר זה לא נחשב כ'נזק' כיוון שאין להם שווי כספי‪.‬‬
‫המקרה הזה‪ ,‬לא דומה למקרה ההפוך שבו שרונה החזירה ליעל‬
‫ביצים עם דם‪ .‬כי לגבי פירעון הלוואה מצאנו שכל דבר שיש לו‬
‫שווי כספי היכן שהוא בעולם הדבר נחשב כפירעון‪ ,‬אבל לגבי‬
‫קבלת מוצר שיש בו ערך כספי איננו מחשיבים את הביצים הללו‬
‫כבעלות ערך כספי ולכן יעל לא צריכה להחזיר לשרונה ביצים‬
‫אחרות‪.‬‬