‫"אשר יקרא אתכם באחרית הימים"‬ ‫מה יהיה בסופנו?‬ ‫השמיים עמדו מלכת‬ ‫אלמלא השעון שתיקתק‬ ‫לא ידענו שכה רחוקים‬ ‫אנו כבר מן הבוקר‬ ‫(לאה גולדברג)‬ ‫ידה ָלכֶם אֵ ת אֲ ֶשר‪-‬יִּ ְק ָרא ֶא ְתכֶם בְ ַאחֲ ִּרית הַ י ִָּמים‪.‬ב ִּה ָקבְ צּו וְ ִּש ְמעּו‬ ‫ָאספּו וְ אַ גִּ ָ‬ ‫ֹאמר הֵ ְ‬ ‫(‪ )1‬א וַ יִּ ְק ָרא ַי ֲעקֹב אֶ ל‪-‬בָ נָיו וַ י ֶ‬ ‫אשית א ֹונִּי יֶתֶ ר ְשאֵ ת וְ יֶתֶ ר עָ ז‪.‬ד פַ חַ ז כַמַ יִּ ם ַאל‬ ‫בְ נֵי ַי ֲעקֹב וְ ִּש ְמעּו אֶ ל‪-‬יִּ ְש ָראֵ ל אֲ ִּביכֶם‪.‬ג ְראּובֵ ן בְ כ ִֹּרי אַ ָתה כ ִֹּחי וְ ֵר ִּ‬ ‫ַאחים כְ לֵי חָ מָ ס ְמ ֵכרֹתֵ יהֶ ם‪.‬ו בְ ס ָֹדם ַאל‪ָ -‬תבֹא‬ ‫תוֹתַ ר כִּ י עָ לִּ יתָ ִּמ ְשכְ בֵ י ָאבִּ יָך ָאז ִּחלַלְ ָת יְ צּועִּ י עָ לָה‪.‬ה ִּש ְמעוֹן וְ לֵוִּ י ִּ‬ ‫נַפְ ִּשי בִּ ְקהָ לָם ַאל‪ֵ -‬תחַ ד כְ ב ִֹּדי כִּ י בְ אַ פָ ם הָ ְרגּו ִּאיש ּובִּ ְר ֹצנָם עִּ ְקרּו‪-‬שוֹר‪.‬ז ָארּור אַ פָ ם כִּ י עָ ז וְ עֶ בְ ָרתָ ם כִּ י ָק ָשתָ ה‬ ‫ַאריֵה‬ ‫ָאביָך‪.‬ט גּור ְ‬ ‫הּודה אַ ָתה יוֹדּוָך ַאחֶ יָך י ְָדָך בְ ע ֶֹרף אֹיְ בֶ יָך יִּ ְש ַתחֲ וּו לְ ָך בְ נֵי ִּ‬ ‫אֲ חַ לְ ֵקם בְ ַי ֲעקֹב וַ אֲ פִּ יצֵ ם בְ יִּ ְש ָראֵ ל‪.‬ח יְ ָ‬ ‫ּומח ֵֹקק ִּמבֵ ין ַרגְ לָיו עַ ד כִּ י‪-‬‬ ‫יהּודה ְ‬ ‫ַאריֵה ּוכְ לָבִּ יא ִּמי יְ ִּקימֶ ּנּו‪.‬י ֹלא‪-‬יָסּור ֵשבֶ ט ִּמ ָ‬ ‫הּודה ִּמטֶ ֶרף בְ נִּי עָ לִּ יתָ כ ַָרע ָרבַ ץ כְ ְ‬ ‫יְ ָ‬ ‫ָיבֹא ִּשיֹלה וְ ל ֹו יִּ ְקהַ ת עַ ִּמים‪.‬יא א ְֹס ִּרי ַלגֶפֶ ן עִּ ירֹה וְ ַלש ֵֹר ָקה בְ נִּי אֲ תֹנ ֹו כִּ בֵ ס בַ יַיִּ ן לְ בֻש ֹו ּובְ ַדם‪ֲ -‬ענָבִּ ים סּותֹה‪.‬יב חַ כְ לִּילִּי‬ ‫עֵ ינַיִּ ם ִּמיָיִּ ן ּולְ בֶ ן‪ִּ -‬ש ַּניִּם מֵ חָ לָב‪.‬יג זְ בּולֻן לְ חוֹף י ִַּמים יִּ ְשכֹן וְ הּוא לְ חוֹף אֳ ִּניֹת וְ י ְַרכָ ת ֹו עַ ל‪ִּ -‬צידֹן‪.‬יד יִּ ָששכָר חֲ מֹר ג ֶָרם‪-‬‬ ‫ָארץ כִּ י נָעֵ מָ ה וַ יֵט ִּשכְ מ ֹו לִּ ְסבֹל וַ יְ ִּהי לְ מַ ס‪-‬עֹבֵ ד טז ָדן י ִָּדין עַ מ ֹו‪-‬‬ ‫רֹבֵ ץ בֵ ין הַ ִּמ ְשפְ תָ יִּ ם‪.‬טו וַ י ְַרא ְמנ ֻחָ ה כִּ י טוֹב וְ אֶ ת‪-‬הָ ֶ‬ ‫כְ ַאחַ ד ִּשבְ טֵ י יִּ ְש ָראֵ ל‪.‬יז יְ ִּהי‪ָ -‬דן נָחָ ש ֲעלֵי‪ֶ -‬ד ֶרְך ְשפִּ יפֹן ֲעלֵי‪-‬א ַֹרח הַ ּנ ֵֹשְך עִּ ְקבֵ י‪-‬סּוס וַ יִּ פֹל רֹכְ ב ֹו ָאחוֹר‪.‬יח לִּ ישּועָ ְתָך‬ ‫ְגּודּנּו וְ הּוא ָיגֻד עָ ֵקב‪.‬כ מֵ אָ ֵשר ְשמֵ נָה ל ְַחמ ֹו וְ הּוא יִּ ֵתן מַ ע ֲַדּנֵי‪-‬מֶ לְֶך‪.‬כא ַנפְ ָתלִּי אַ ָילָה ְשלֻחָ ה‬ ‫יתי ה'‪.‬יט גָד גְ דּוד י ֶ‬ ‫ִּקּוִּ ִּ‬ ‫הַ ּנֹתֵ ן ִּא ְמ ֵרי‪ָ -‬שפֶ ר‪.‬כב בֵ ן פ ָֹרת יוֹסֵ ף בֵ ן פ ָֹרת ֲעלֵי‪-‬עָ יִּ ן בָ נוֹת צָ ע ֲָדה ֲעלֵי‪-‬שּור‪.‬כג וַ יְ מָ ְררֻ הּו וָ רֹבּו וַ יִּ ְש ְטמֻ הּו בַ ֲעלֵי ִּח ִּצים‪.‬‬ ‫ידי אֲ בִּ יר ַי ֲעקֹב ִּמ ָשם רֹעֶ ה אֶ בֶ ן יִּ ְש ָראֵ ל‪.‬כה מֵ אֵ ל ָאבִּ יָך וְ יַעְ זְ ֶר ָך וְ אֵ ת ַש ַדי‬ ‫כד וַ ֵת ֶשב בְ אֵ יתָ ן ַק ְשת ֹו וַ ָיפֹּזּו זְ רֹעֵ י י ָָדיו ִּמ ֵ‬ ‫וִּ יבָ ְר ֶכ ָך בִּ ְרכֹת ָשמַ יִּ ם מֵ עָ ל בִּ ְרכֹת ְתהוֹם רֹבֶ צֶ ת ָתחַ ת בִּ ְרכֹת ָש ַדיִּ ם וָ ָרחַ ם‪.‬כו בִּ ְרכֹת ָאבִּ יָך גָבְ רּו עַ ל‪-‬בִּ ְרכֹת הו ַֹרי עַ ד‪-‬‬ ‫ַתאֲ וַ ת גִּ בְ עֹת ע ֹולָם ִּת ְהיֶיןָ לְ רֹאש יוֹסֵ ף ּולְ ָק ְדקֹד נְזִּ יר אֶ חָ יו‪.‬כז בִּ ְני ִָּמין זְ אֵ ב יִּ ְט ָרף בַ ב ֶֹקר יֹאכַל עַ ד וְ לָעֶ ֶרב יְ חַ לֵק ָשלָל‪.‬‬ ‫כחכָל‪-‬אֵ לֶה ִּשבְ טֵ י יִּ ְש ָראֵ ל ְשנֵים עָ ָשר וְ זֹאת אֲ ֶשר‪ִּ -‬דבֶ ר לָהֶ ם אֲ בִּ יהֶ ם וַ יְ בָ ֶרְך אוֹתָ ם ִּאיש אֲ ֶשר כְ בִּ ְרכָת ֹו בֵ ַרְך אֹתָ ם‬ ‫שר בִּ ְש ֵדה עֶ פְ רוֹן הַ ִּח ִּתי‪.‬ל‬ ‫כט וַ יְצַ ו אוֹתָ ם וַ יֹאמֶ ר אֲ לֵהֶ ם אֲ נִּי נֶאֱ סָ ף אֶ ל‪-‬עַ ִּמי ִּקבְ רּו א ִֹּתי אֶ ל‪-‬אֲ בֹתָ י אֶ ל‪-‬הַ ְמעָ ָרה אֲ ֶ‬ ‫ַאב ָרהָ ם אֶ ת‪-‬הַ ָש ֶדה מֵ ֵאת עֶ פְ רֹן הַ ִּח ִּתי‬ ‫בַ ְמעָ ָרה אֲ ֶשר בִּ ְש ֵדה הַ מַ כְ פֵ לָה אֲ ֶשר עַ ל‪-‬פְ נֵי‪-‬מַ ְמ ֵרא בְ אֶ ֶרץ כְ נָעַ ן אֲ ֶשר ָקנָה ְ‬ ‫לַאֲ חֻ ּזַ ת ָקבֶ ר‪.‬לא ָשמָ ה ָקבְ רּו אֶ ת‪ַ-‬אבְ ָרהָ ם וְ אֵ ת ָש ָרה ִּא ְשת ֹו ָשמָ ה ָקבְ רּו אֶ ת‪-‬יִּ ְצחָ ק וְ אֵ ת ִּרבְ ָקה ִּא ְשת ֹו וְ ָשמָ ה ָקבַ ְר ִּתי‬ ‫אֶ ת‪-‬לֵָאה‪.‬לב ִּמ ְקנֵה הַ ָש ֶדה וְ הַ ְמעָ ָרה אֲ ֶשר‪-‬ב ֹו מֵ אֵ ת בְ נֵי‪-‬חֵ ת‪.‬לג וַ יְ כַל ַי ֲעקֹב לְצַ ּוֹת אֶ ת‪-‬בָ נָיו וַ יֶאֱ סֹף ַרגְ לָיו אֶ ל‪-‬הַ ִּמטָ ה‬ ‫וַ יִּ גְ וַ ע וַ יֵָאסֶ ף אֶ ל‪-‬עַ מָ יו‪.‬‬ ‫(‪" )2‬את אשר יקרא אתכם – דבר נבואה לעתיד‪ .‬ותעו האומרים שהם ברכות‪ ,‬בעבור שמצאו בסוף "ויברך‬ ‫אותם" ואיה ברכת ראובן ושמעון? כי על זאת הנבואה אמר 'וזאת אשר דבר להם אביהם' ואחר כן בירך‬ ‫אותם‪ .‬ולא הזכיר הכתוב הברכות"‪.‬‬ ‫(ראב"ע‪ ,‬בראשית מט א)‬ ‫(‪ )3‬כדדריש רבי שמעון בן לקיש‪ ,‬דאמר רבי שמעון בן לקיש‪ :‬ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם‪.‬‬ ‫ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין‪ ,‬ונסתלקה ממנו שכינה‬ ‫(בבלי פסחים דף נו עמוד א)‬ ‫(‪ )4‬כִּ י‪ִּ -‬ת ְהיֶיןָ לְ ִּאיש ְש ֵתי נ ִָּשים הָ ַאחַ ת אֲ הּובָ ה וְ הָ ַאחַ ת ְשנּוָאה וְ ָילְדּו‪-‬ל ֹו בָ נִּים הָ אֲ הּובָ ה וְ הַ ְשנּוָאה וְ הָ יָה הַ בֵ ן הַ בְ כֹר‬ ‫ל ְַשנִּיָאה‪ .‬וְ הָ יָה בְ יוֹם הַ נ ְִּחיל ֹו אֶ ת‪-‬בָ נָיו אֵ ת אֲ ֶשר‪-‬יִּ ְהיֶה ל ֹו ֹלא יּוכַל לְ בַ כֵר אֶ ת‪-‬בֶ ן‪-‬הָ אֲ הּובָ ה עַ ל‪-‬פְ נֵי בֶ ן‪-‬הַ ְשנּוָאה‬ ‫אשית אֹנ ֹו ל ֹו ִּמ ְשפַ ט הַ בְ כ ָֹרה‪.‬‬ ‫הַ בְ כֹר‪.‬כִּ י אֶ ת‪-‬הַ בְ כֹר בֶ ן‪-‬הַ ְשנּוָאה יַכִּ יר לָתֶ ת ל ֹו פִּ י ְשנַיִּ ם בְ כֹל אֲ ֶשר‪-‬יִּ מָ צֵ א ל ֹו כִּ י‪-‬הּוא ֵר ִּ‬ ‫(דברים כא)‬ ‫ואמנ' בכוונת אלה המאמרים והברכות דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט‬ ‫המלכו' והממשל' בזרעו כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או‬ ‫מלך שוטר ומושל ולפי שלא יפול ביניה' קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם‬ ‫תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו‬ ‫מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות ויהיה תמיד המורם‬ ‫מהם כיוצא בהם כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל א' מבניו‬ ‫פעם תכונותיה' בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד‬ ‫עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא והותרה השאלה הב'‪.‬‬ ‫(אברבנאל‪ ,‬בראשית מט)‬ ‫(‪" )4‬האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" ‪" ,‬כי א"א להקץ שיבוא כשיש בינכם שנאת‬ ‫חינם‪ ,‬רק אם צריכים אתם להגאל כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת‪".‬‬ ‫(השל"ה‪ ,‬פרשת ויחי)‬ ‫"ומעשה שהיה כך היה‪ :‬לי יש קליניקה לילדים בפריז‪ .‬נכנסה אלי אישה מהגרת מפולין‪ ,‬שביס לראשה וילד כבן ‪ 8‬או‬ ‫‪ ,10‬חיוור פנים‪ ,‬חולה זה שלושה שבועות‪ .‬הומלץ בפניה להביא אותו אלי‪ .‬אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ומנסה‬ ‫לדובב אותו בשפת המדינה‪ ,‬אך הוא בקושי מגמגם צרפתית‪ .‬אני שואל את אמו‪ ,‬שגם היא חלשה מאוד בשפה‪ ,‬והיא‬ ‫עונה‪ :‬הוא לא לומד בבית ספר רגיל; הוא לומד ב"חדר"‪ .‬זה בית ספר ליהודים‪ .‬נזפתי בה קשות‪ .‬כך רק מביאים‬ ‫לאנטישמיות – טענתי‪ .‬פתחנו בפניכם‪ ,‬פליטים מפולין‪ ,‬את שערי המדינה; מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?‬ ‫האשה התנצלה שהילד עוד צעיר‪ ,‬שבעלה שייך לדור הישן‪ ,‬אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה וידע את השפה‪ .‬אני‬ ‫בזעם שואל את הילד‪ :‬ב"חדר" הזה‪ ,‬מה למדת? ואז השתנה הילד‪ ,‬אורו עיניו‪ ,‬ביידיש שאני מהגרמנית שלי הבנתי‪ ,‬אמר‬ ‫לי מה למד בפעם האחרונה בחדר‪" .‬יעקב"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬על ערש דווי‪ ,‬מזמין את יוסף‪ ,‬מצווה עליו‪ ,‬משביע אותו‪ ,‬מתחנן‬ ‫בפניו‪ ,‬אל נא תקברני במצרים‪ .‬יש מערת המכפלה‪ ,‬אברהם‪ ,‬יצחק‪ ,‬יעקב‪ ,‬שרה‪ ,‬רבקה‪ ,‬שם קברתי את לאה‪ ,‬ונשאת‬ ‫אותי ממצרים וקברתני בקבורתם‪ ,‬ואני בבואי מפדן מתה עלי אשתי בארץ כנען‪ ,‬בדרך‪ ,‬בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה‪,‬‬ ‫ואקברה שם בדרך בית לחם…" – מה פתאום‪ ,‬באמצע הבקשה של יעקב הוא מספר לו על קבר רחל?!" אומר רש"י…"‬ ‫– וזה הכל הילד הזה מדבר‪ ,‬בן ‪ 8‬או ‪ ,10‬ומביא דברי חז"ל – "שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר‪ :‬אני‬ ‫מטריח עליך טרחה כזאת‪ ,‬לשאת אותי ממצרים לחברון‪ .‬אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך‪ ,‬לרחל‪ ,‬את הטרחה הזאת‪,‬‬ ‫למרות שהייתי קרוב מאוד‪ ,‬על יד בית לחם… קברתי אותה בדרך‪ .‬אבל לא באשמתי ולא רשלנות הייתה זו‪ .‬ריבונו של‬ ‫עולם רצה כך‪ .‬הוא ידע‪ :‬רב הטבחים של נבוכדנאצר עתיד להוביל את בניה של רחל‪ ,‬את בני‪ ,‬לגלות בית ראשון‪ ,‬ואז‬ ‫היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה יישמע‪ .‬רחל מבכה על בניה וא‪-‬לוהים יענה לה‪ :‬מנעי קולך מבכי ועינייך‬ ‫מדמעה‪ ,‬כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך‪ ,‬ושבו בנים לגבולם"‪" .‬אני"‪ ,‬מספר ד"ר מקס נורדאו‪" ,‬לא ידעתי‬ ‫את נפשי"‪ .‬הסבתי את פני לחלון‪ ,‬כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות‪ ,‬אמרתי לעצמי‪":‬מקס‪ ,‬הלא תבוש ולא‬ ‫תיכלם? אתה אדם משכיל‪ ,‬נחשב כאינטלקטואל‪ ,‬עם תואר דוקטור‪ ,‬אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך‪ ,‬מכל כתבי‬ ‫הקודש הללו כלום‪ .‬ופה‪ ,‬ילד חולה‪ ,‬חלוש‪ ,‬מהגר‪ ,‬פליט‪ .‬והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל‪ ,‬כאילו תמול‬ ‫שלשום‪ ,‬הכול חי לנגד עיניו!" מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם‪ ,‬ואמרתי בלבי‪" :‬עם שיש לו ילדים כאלה‪,‬‬ ‫שחיים כל כך את עברם‪ ,‬יש לו עתיד מזהיר"‪.‬בעיתון סוף השבוע סיים נורדאו את סיפורו ראיתי מודעה‪":‬מי שגורל העם‬ ‫היהודי חשוב בעיניו‪ ,‬מי שהאנטישמיות כואבת לו ומי שמחפש פתרון‪ ,‬נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה‪ .‬ד"ר‬ ‫תאודור הרצל"‪ .‬מיד נעניתי‪" .‬כשהקמנו את הקונגרס הראשון‪ ,‬וכובדתי לנאום בו‪ ,‬ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד‪,‬‬ ‫שאת שמו אינני זוכר‪ ,‬אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם‪ ,‬כי הן בסיס הציונות‪ ,‬הן בסיס היהדות‪ :‬ושבו בנים‬ ‫לגבולם!"‬ ‫(סיפורו של מקס נורדאו מאת פרופ' אברהם שמואל יהודה‪' ,‬עזר רב'‪ ,‬עמ')‬