תיעוד סיפור חייה של חנה סולץ /קאופמן. ראיינה :מיכל סיבוני 5102 "נולדתי ב 7391בפולין ,בגיל שנתיים פרצה המלחמה ,עברתי אותה בפולין ואחרי המלחמה למדתי בפולין ובשנת 65עשיתי שם בגרות .ב 61הגעתי לארץ ורק אז הכרתי את אחותי שנותקה ממני בעת המלחמה. נולדתי בפולין בעיר שנקראת לבוב ,היום זה שייך לאוקראינה ,פעם זה היה לב גליציה בפולין .ב93 פרצה מלחמה .את ההורים אני לא זוכרת ,את המלחמה עברתי חלקית בגטו ,אח"כ חברים של ההורים הוציאו אותנו מהגטו למקום אחר כשאבא שלי ביקש להפריד ביני לבין אחותי ,שאני ואחותי לא נתפס יחד וככה נפרדנו ,אני עברתי את המלחמה בכפר אצל נוצרים ולא ידעתי כלום על אחותי בשנת 65במקרה מצא אותי דוד שלי ,אח של אבא שלי ,והוא כמובן שילם הרבה כסף כדי להוציא אותי מהנוצרים והייתי אצלו ,גדלתי אצלו כאילו בת שלו ,בגיל 3הייתי כאשר הוא מצא אותי. כאשר הייתי בגטו בלבוב עם ההורים ,לאמא קראו גיזלה ולאבא קראו נחום קאופמן .מתוך הגטו הם יצרו קשר עם חברים נוצרים שאבא נתן להם כל מה שהיה לו-דברי ערך שיצילו אותנו ,אותי ואת אחותי בתנאי שלא נהיה יחד כדי שאם הגרמנים יתפסו אחת הם לא יתפסו את השניה ,אחותי היא גדולה ממני ב 5-שנים. לפני שהגעתי לכפר הייתי בקרקוב שם הייתי אצל משפחה.. אני רק זוכרת שבגטו כשההורים עבדו אנחנו כדי להשיג קצת אוכל היינו מצחצחים נעליים לגרמנים. אחר כך אותנו הוציאו ברכבת מהגטו ,בינתיים סגרו את הגטו ושלחו את הנשים למחנות ריכוז- "אובוסיאנובסקי" והגברים חילקו ומשם כבר לא חזרו ,אני לא זוכרת את ההורים שלי .כמעט שלא. מהגטו עברתי לקרקוב למשפחה ,למשפחה פולנית לא יהודים ,הייתי אצלם כמה חודשים ואז העבירו אותי למנזר בקרקוב כי הגרמנים התחילו לחפש בבתים ,הגעתי למנזר ב ,7361הייתי במנזר פחות משנה ,אולי שנה .הייתי מתפללת כנוצרייה .בהתחלה ידעתי שאני יהודייה ואחר כך כבר שכחתי, הייתי הולכת לכנסייה ,מתפללת ,נוצרייה לכל דבר. ואחר כך שהתחילו להפציץ העבירו אותי למשפחה אחרת בקרקוב בכפר ריבנה .המשפחה הזו קשורה למשפחה הראשונה -עברתי מיד ליד .לילדים ניסו מאוד לעזור ,לפחות הנוצרים. בכפר בתור ילדה הייתי הולכת עם הפרה לשדה ,הייתי חולבת אותה ,אבל מה הייתי תמיד רעבה אז קודם החלב בא לפה ואח"כ לתוך הדלי בגלל זה היום אני לא יכולה להריח חלב .בכפר הייתי בערך מ 61-65זאת אומרת כבר שנה אחרי המלחמה. אחרי המלחמה הם ידעו שמתחילים לחפש את הילדים היהודים ורצו כסף אז בכל עיר הייתה כמו סוכנות שהמשפחות רשמו לפי השם את הילדים שאצלם והייתה רשימה ,מי שבא ממחנה ריכוז וחיפש לפי שם משפחה במחברת ,אז היו מחברות שהיה רשום מי נשאר בחיים ואז היה אפשר לאתר ובינתיים המשפחה של הדוד שלי כולם יצאו מהמחנה בסדר ,והוא פתח בפולין עסק של סיטונאות של פירות והבית שלו היה בית פתוח כזה -בא דוד מרוסיה שחיפש את אישתו ואת שני בניו בקרקוב כי הוא ברח לרוסיה והאישה והילדים נשארו בקרקוב ,ושם משפחתו גם היה קאופמן הוא איזה בן דוד ,הוא לא מצא אותם אבל ראה אותי ,הוא ישן אצל הדוד שלי ,הוא אמר לו שהוא לא מצא אף אחד אבל יש איזה ילדה קאופמן ,מלבוב ,והדוד יש אמר לו שהיא משלנו. אז הוא היה קונה פירות מהכפר הזה לעסק שלו אז הוא שאל אם יש ילדה שמכירים בשם קאופמן, אמרו שלא הכירו ,אבל יש ילדה שקוראים לה חנה זדיינוך ,זדיינוך בפולנית זה ילדה שמצאו אותה ,אז הוא שאל מאיפה היא הגיעה ,ואמרו שהם לא באמת יודעים רק רואים אותה עם החיות. הייתי בת ,3אז קודם כל ,הדוד חשב לעצמו לא חשוב אם היא שלנו או לא אני אכין חבילת ממתקים ונבוא לשם .לקח מונית ואת אישתו ובאו לכפר ואני לא הייתי בבית .שם לפני חג השבועות (שלהם) קוטפים ירקות ופרחים ומקשטים את התמונות של מריה. היה לי שיער ארוך עד הטוסיק ,ושם פתאום ראיתי אוטו ,אף פעם לא ראינו שם אוטו -רק רוסים ובזמן המלחמה היו טנקים .נכנסתי אל האוטו משום שהם קראו לי ,ולא הבנתי מה קורה ,התחילו לשאול אותי כל מיני דברים כי הוא לא הכיר אותי הוא ראה אותי בתור ילדה קטנה ,הוא שאל אותי מה אני זוכרת מהגטו. אני זוכרת שבא איש לגטו והביא לי ליצן ליומולדת .ואז הוא אמר שזה היה הוא .ואז הוא היה בטוח שזו אני ,אח"כ הוא הוציא תמונה של גברים לראות אם אני מכירה ,הם היו חברים של אבא שלי, והכרתי אותם לפי השמות .פגשתי אותו שהייתי בת ,3הוא לקח אותי לקטוביצה -עיר גדולה ויפה. הסביר לי שההורים לא חיים ,אבל אם את רוצה את יכולה לקרוא לנו אבא ואמא ,במלחמה הם היו גם במחנה וכולם חזרו חיים חוץ מבן אחד ,הבת שלו היום גרה ברמת גן -קוראים לה מרילה. הוא סיפר לי שאני יהודייה ,ואמר לי אם את רוצה ללכת לכנסייה אין בעיה תעשי מה שאת חושבת, מה שאת רוצה ובאמת בהתחלה הייתי הולכת לכנסייה עם חברות עד שהגיע פסח והוא קרא את ההגדה ביידיש והוא לימד אותי את ההגדה .למדתי שם ושם גם עשיתי בגרות. בזמן הזה אחותי היא ראתה שאף אחד לא חי מהמשפחה והיא לא רצתה להשאר בפולין ,הייתה בת ,75-71ב 7361נכנסה לעליית הנוער ,הגיעה ארצה ,תפסו אותם האנגלים -עוד לא היה ישראל הייתה פלסטין ,ובגלל היא הייתה שנה בקפריסין ,התיידדה עם בחורה שסיפרה לה שהייתה במחנה עם משפחה בשם קאופמן ,והיא יודעת שהם בחיים ונסעו אחרי המלחמה לקטוביצה. ואז היא כתבה לסוכנות מכתב בקטוביצה ששאלה אם מכירים מישהו בשם קאופמן שיתנו להם את המכתב ,ואז גיליתי שיש לי אחות והיא בקפריסין. ואז התחלנו להתכתב .ידעתי שיש לי אחות אבל לא זכרתי איך היא נראית. הדוד שלי (שי קאופמן) החליט שהוא רוצה לעלות לארץ אבל היה ראש הממשלה שפתח גבולות שאפשר לצאת מפולין ב ,7361-אבל הוא רצה לבדוק מה קורה שם אז הוא נסע בתור תייר לראות אם כדאי לי ,אבל לפני זה הבת שלו הגיעה לארץ ,מרילה ,שקנתה אוטו באיטליה והביאה אותו איתה לארץ .כשהוא הגיעה לארץ הוא פגש את אחותי ,את שושנה באשקלון. בזמן שהוא טייל בארץ החלטתי שאין לי מה לעשות (יש בגרות ולא היה טעם להתחיל ללמוד) נסעתי לורשה לבד ,הוצאתי את הניירות שלי (פספורט ותעודות זהות) ,והדודה שלי הודיעה לדוד שיחזור מהר הביתה כי הם רצו שאני אקח קצת מהציוד שלהם אז הוא השאיר את כל הבגדים שלו אצל שושנה ,מילא את המזוודות עם בננות ובא לפולין בחזרה ומכר את הבננות בפולין כי זה היה מאוד יקר .הוא כיסה את הנסיעה עם הבננות .הוא היה איש עסקים. בינתיים אני הכנתי את כל הדברים שלי ,ארזתי על מנת להגיע לארץ ,נתנו לי אונייה כי פחדתי לטוס במטוס ,אז הוא נסע איתי לנמל כי זה היה די רחוק מהבית ,עם האונייה נסעתי דרך צרפת ושם הגענו לנמל שקוראים לו לחב ,משם רכבת עד מרסל ושם גרנו באיזה ארמון 9שבועות כי חיכינו לאונייה שתיקח אותנו לארץ .את כל זה עשיתי לבד .ואז הייתה אונייה ,הגענו לנמל חיפה ולא היה מקום בנמל אז האונייה חיכתה עוד יום במים ,והיו צריכים להגיע אנשים מהסוכנות לתת לנו תעודות באונייה מישהו העיר אותי באמצע הלילה ,שאל אם אני מדברת פולנית -הוא אמר שהוא חבר של אחותי ,הוא אומר לי ,באתי עם גיסי עם סירת מנוע ,והוא הביא את גיסי ,הם אמרו לי שבבוקר הם יקחו אותי לאחותי -הם יבואו עם סירה. באוניה הפקידים של הסוכנות החליפו לי את השם מ-אלה ל-חנה. בבוקר עם הסולם ירדתי לסירת מנוע של המשטרה שם ,והילדה כל הזמן דיברה משהו ,מה שהתברר זה ששלחו לי עם חוט פרחים לאונייה ואת הפרחים לקחו לי ושמו על השולחן של הפקידים באונייה. נסענו לאשקלון ,הייתה לה ילדה בת 9ואז בארוחת בוקר היא גילתה לי שהיא בהריון עם ילד שני. הייתי לפני גיל ,12לא דיברתי עברית ,הייתי בשוק ,הגעתי לאולפן בקיבוץ רבדים ,שם היו כל החברה הפולנים ,כי זאת הייתה העליה הכי גדולה ב .61הקיבוצניקים רצו לחזור לדבר פולנית אז לא תרגלנו עברית דיברנו איתם רק פולנית .האולפן היה חצי שנה .שם הכרתי את אסתר ז"ל שהיא הייתה חברה הכי טובה שלי .אסתר גם גרה בתל אביב ,יום שישי הייתה נוסעת לתל אביב והייתה מזמינה אותי גם אז לפעמים נסענו כולם לאשקלון ולפעמים נסענו לתל אביב .אח"כ חזרתי לאשקלון ,התחלתי לעבוד במקורות -בהנהלת חשבונות כי למדתי הנהלת חשבונות בפולין אבל היה לי משעמם ,פגשתי חברות שגרות בתל אביב -שגם הגיעו מפולין והציעו לי לעבור איתם לתל אביב לבית חלוצות זה בקינג ג'ורג' היום זה ליד גן מאיר -שם גרנו ,היינו 6חברות בחדר וחיפשנו עבודה ,כל פעם החלפנו, בילינו שם הרבה ,הולכות הרבה לקולנוע 61 ,אגורות היה עולה סרט ,כוס גזוז היה עולה 1.6אגורות. באלנבי היה ויטמן ,היו עושים מילקשייק הכי טוב בתל אביב ,היום כבר אין את זה. את בעלי הכרתי בבית חלוצים ,בעלי היה גר בבית חלוצים רחוב באזל בתל אביב שם זה היה מעורב נשים וגברים ואצלנו בבית חלוצות היו רק נשים ,חברות שגרו איתי בחדר היו חברות שלו והוא היה בא לבקר ,יום אחד פגשתי אותו ברחוב עם אבטיח ,הוא הזמין אותי לקומזיץ בהרצליה בחולות ליד הים .ואז הוא התחיל איתי שם ,ככה התחלנו. לא גרנו ביחד לפני שהתחתנו ,היינו ביחד שנתיים ,לא היה לנו איפה לגור .בזמן הזה הוא התחיל בסולל בונה ,הוא היה טכנאי בניין ,לא גמר ארכיטקטורה ,הוא גמר בפולין שנתיים ,הוא נרשם בארץ אבל המצב אצל ההורים היה לא טוב אז הוא היה צריך לעזור בבית. התחתנו 7352בתל אביב ברחוב פינסקר ,זה היה אולם בית קפה נוגה שקיים עד היום אני חושבת, התחתנו שם ,גיסי ארגן לנו את החתונה -סחב את הכל ,עשו אוכל והכל הכינו לבד הוא ואחותי ואחותו ,אני כמובן איחרתי לחתונה כי התלבשתי אצל דודים ברמת גן והדודה הגיעה מאוחר מהמספרה ,כבר חשבו שברחתי . אחרי החתונה עברנו לגור ברמת יוסף -שיכון לזוגות צעירים ,בזמן הזה עבדתי בבית חרושת לתרופות בתל אביב ,קצת בעטיפת תרופות ,קצת במרכזייה לא ידעתי טוב עברית .הוא עבד בסולל בונה באותו הזמן .הבת הראשונה ב ,7351ילדתי בבית חולים ביפו וכשבא דוד שלי זה שגרתי אצלו הוא אמר שאצלנו נותנים שם אחרי מישהו שנפטר -אין לך אמא אז את צריכה לתת שם על אמא שלה ,אני לא יכולה לקרוא לה גיזלה ,אז קראנו לה גילה. משם הגענו לקריית אונו ,קריית אונו ,באתי לבקר את אמא של בעלי ,ראיתי דירות חדשות ,נכנסנו, גרה שם השכנה שסיפרה לנו איפה לבדוק -רסקו באלנבי .למחרת לקחתי את הבת שלי ,אוטובוס מבת ים מרמת יוסף ,נסעתי לאלנבי ואמרו שיש 1דירות פנויות אבל את צריכה להשאיר פיקדון ,לא יכו לתי כי לא היה לי כסף כי הייתי צריכה קודם למכור ,טלפנתי לאחותי ולגיס שלי ,הוא הסכים לקחת על שמו הלוואה ממקורות והוא סידר לי 622לירות ,זה היה המקדמה ,בעלי לא רצה ,הוא פחד ,אני זו שדחפתי .זה הבית הזה .אנחנו פה משנת 62 .7356שנים. אורית נולדה ב 7351אחרי ששת הימים ,לא היו מקלטים ,את בעלי גייסו לצבא ,בנו פה שוכות שאם תהיה אזעקה שנכנס לשם ,לא היו גברים בכלל בשכונה ,אני אז הייתי בהריון עם אורית. מצאתי את התמונה הראשונה של ההורים ב ,7351שהייתי בהריון הראשון. מי שמצאו במקרה דוד (אח של אבא) קראו לו שי קאופמן -שבא לשכנה של אחותה ,מכר מארה"ב שמסתבר שהוא לפני המלחמה עבר לאמריקה ואז שלחו לו תמונה מהאירוסים שלהם ואותה הוא שלח לנו לארץ כשהוא חזר. פגשתי אותו שהייתי בהריון עם הבת הגדולה שלי גרנו בקריית אונו ,היה לי גנון של 72ילדים בבית ,בעלי הוא עבד בארכיטקטורה ,אז לא עשו את זה במחשב אז הוא היה משרטט הוא היה ארכיטקט. בעלי נפטר לפני 8שנים ,הוא עבר אירוע מוחי ,היה על כסא גלגלים ,הראש עבד עד כדי כך שכשהיה גשם הוא היה אומר לנו להתקשר לילדות לוודא שנתנו לילדים מטרייה לבי"ס .בעלי נפטר שהיה בן ,19הוא נולד ב ,7399הוא היה אמור להיות עכשיו בן .87 חשבנו שנצא יחד לפנסיה ,נשכיר את הבית ונשכיר דירה בתל אביב ליד הים ,נטייל שם -מאוד אהבנו לתל אביב .עם בעלי אז עשינו תוכניות .היום בשום אופן לא כי השכנים שלי יותר ממשפחה -כולם פה 62שנים. סגרתי את הגן ילדים כי זה הפריע לשכנים ואז התחלתי ב 7311לעבוד בבריכת שחייה ושם גידלתי את הילדים ,ואני עד היום לא יודעת לשחות. מפגש שני :ראיון על סיפור ספציפי סיפור בית חלוצות: אני" :ספרי לי קצת על השהייה שלך בבית חלוצות שבתל אביב ,איפה הוא היה ממוקם?" חנה" :הוא היה ממוקם ברחוב קינג ג'ורג". אני" :כמה בנות הייתן בחדר?" חנה" :כארבע בנות".. אני" :ספרי לי על הבנות".. חנה" :דניאלה ,שעד היום חברה שלי ,רחל נפטרה..והייתה טובה ,שהיום בארה"ב ,אנחנו כבר לא בקשר" . אני" :כמה עלתה לכן השהייה שם?" חנה" :גרושים ,משהו כמו עשר לירות .הייתה עוברת בתשע בערב המנהלת ומבקשת מהחברים בחדר לצאת ,הייתה אומרת לבעלי " אני לא רואה אותך ,תלך מהר" .חנה מגכחת.. אני" :ספרי לי חנה קצת על תל אביב בזמנו".. חנה" :החיים היו הכי כיפיים בבית חלוצות..תל אביב הייתה אחרת ,מזה אחרת .אנשים לא רצו אחרי לוקסוס ,כל אחד לבש מה שהיה לו ,לא היינו יוצאים מגונדרים ,היו משכירים סירות בירקון ,שרים, אחד היה מנגן באקורדיון .זה היה הבילוי ,לא חיפשו ברים וכאלה" . אני":מי היו החברים שלך?" חנה":כולם היו פולנים ,כי אף אחד לא ידע עברית". אני" :איך היו חיי הבילויים של אז?" חנה ":בתקופתנו בבית חלוצות היה מועדון נוער פולני ,ליד כיכר דיזינגוף ,שם היו מסיבות וריקודים וצחוקים והיה נחמד .היינו רוצים בחזרה לבית חלוצות כי ב 05בלילה היו סוגרים את השער .אם לא הספקת ,תחפשי איפה לישון ....לילה אחד ישנו בגן מאיר בספסל ,אני ,בעלי ,דניאלה ,ישנו צפופים כי היה קר ,עד שבאו השוטרים וסיפרנו להם שסגרו לנו את בית חלוצות". אני":מי היו האנשים בבית חלוצות ,מזה המקום הזה בעצם?" חנה":סוג של בית דירות ,גם הרבה מבוגרים היו שם .רוב העולם היו מגיעים לשם ,היה מאוד מבוקש משום היה נמצא בתל אביב". חנה מוסיפה ואומרת שגם היום הייתה חולמת לגור עם בעלה בתל אביב ולעזוב את קריית אונו ,אך מותו של בעלה ,מנע ממנה לקיים את התכנית. תמונת הוריה של חנה שהביא לה המכר מארה"ב- תמונת חתונתה של חנה-
© Copyright 2024