‫תיעוד סיפור חייה של חנה סולץ‪ /‬קאופמן‪.‬‬
‫ראיינה‪ :‬מיכל סיבוני ‪5102‬‬
‫"נולדתי ב‪ 7391‬בפולין‪ ,‬בגיל שנתיים פרצה המלחמה‪ ,‬עברתי אותה בפולין ואחרי המלחמה למדתי‬
‫בפולין ובשנת ‪ 65‬עשיתי שם בגרות‪ .‬ב‪ 61‬הגעתי לארץ ורק אז הכרתי את אחותי שנותקה ממני בעת‬
‫המלחמה‪.‬‬
‫נולדתי בפולין בעיר שנקראת לבוב‪ ,‬היום זה שייך לאוקראינה‪ ,‬פעם זה היה לב גליציה בפולין‪ .‬ב‪93‬‬
‫פרצה מלחמה‪ .‬את ההורים אני לא זוכרת‪ ,‬את המלחמה עברתי חלקית בגטו‪ ,‬אח"כ חברים של‬
‫ההורים הוציאו אותנו מהגטו למקום אחר כשאבא שלי ביקש להפריד ביני לבין אחותי‪ ,‬שאני ואחותי‬
‫לא נתפס יחד וככה נפרדנו‪ ,‬אני עברתי את המלחמה בכפר אצל נוצרים ולא ידעתי כלום על אחותי‬
‫בשנת ‪ 65‬במקרה מצא אותי דוד שלי‪ ,‬אח של אבא שלי‪ ,‬והוא כמובן שילם הרבה כסף כדי להוציא‬
‫אותי מהנוצרים והייתי אצלו‪ ,‬גדלתי אצלו כאילו בת שלו‪ ,‬בגיל ‪ 3‬הייתי כאשר הוא מצא אותי‪.‬‬
‫כאשר הייתי בגטו בלבוב עם ההורים‪ ,‬לאמא קראו גיזלה ולאבא קראו נחום קאופמן‪ .‬מתוך הגטו הם‬
‫יצרו קשר עם חברים נוצרים שאבא נתן להם כל מה שהיה לו‪-‬דברי ערך שיצילו אותנו‪ ,‬אותי ואת‬
‫אחותי בתנאי שלא נהיה יחד כדי שאם הגרמנים יתפסו אחת הם לא יתפסו את השניה‪ ,‬אחותי היא‬
‫גדולה ממני ב‪ 5-‬שנים‪.‬‬
‫לפני שהגעתי לכפר הייתי בקרקוב שם הייתי אצל משפחה‪..‬‬
‫אני רק זוכרת שבגטו כשההורים עבדו אנחנו כדי להשיג קצת אוכל היינו מצחצחים נעליים לגרמנים‪.‬‬
‫אחר כך אותנו הוציאו ברכבת מהגטו‪ ,‬בינתיים סגרו את הגטו ושלחו את הנשים למחנות ריכוז‪-‬‬
‫"אובוסיאנובסקי" והגברים חילקו ומשם כבר לא חזרו‪ ,‬אני לא זוכרת את ההורים שלי‪ .‬כמעט שלא‪.‬‬
‫מהגטו עברתי לקרקוב למשפחה‪ ,‬למשפחה פולנית לא יהודים‪ ,‬הייתי אצלם כמה חודשים ואז העבירו‬
‫אותי למנזר בקרקוב כי הגרמנים התחילו לחפש בבתים‪ ,‬הגעתי למנזר ב‪ ,7361‬הייתי במנזר פחות‬
‫משנה‪ ,‬אולי שנה‪ .‬הייתי מתפללת כנוצרייה‪ .‬בהתחלה ידעתי שאני יהודייה ואחר כך כבר שכחתי‪,‬‬
‫הייתי הולכת לכנסייה‪ ,‬מתפללת‪ ,‬נוצרייה לכל דבר‪.‬‬
‫ואחר כך שהתחילו להפציץ העבירו אותי למשפחה אחרת בקרקוב בכפר ריבנה‪ .‬המשפחה הזו‬
‫קשורה למשפחה הראשונה‪ -‬עברתי מיד ליד‪ .‬לילדים ניסו מאוד לעזור‪ ,‬לפחות הנוצרים‪.‬‬
‫בכפר בתור ילדה הייתי הולכת עם הפרה לשדה‪ ,‬הייתי חולבת אותה‪ ,‬אבל מה הייתי תמיד רעבה אז‬
‫קודם החלב בא לפה ואח"כ לתוך הדלי בגלל זה היום אני לא יכולה להריח חלב‪ .‬בכפר הייתי בערך‬
‫מ‪ 61-65‬זאת אומרת כבר שנה אחרי המלחמה‪.‬‬
‫אחרי המלחמה הם ידעו שמתחילים לחפש את הילדים היהודים ורצו כסף אז בכל עיר הייתה כמו‬
‫סוכנות שהמשפחות רשמו לפי השם את הילדים שאצלם והייתה רשימה‪ ,‬מי שבא ממחנה ריכוז‬
‫וחיפש לפי שם משפחה במחברת‪ ,‬אז היו מחברות שהיה רשום מי נשאר בחיים ואז היה אפשר‬
‫לאתר ובינתיים המשפחה של הדוד שלי כולם יצאו מהמחנה בסדר‪ ,‬והוא פתח בפולין עסק של‬
‫סיטונאות של פירות והבית שלו היה בית פתוח כזה‪ -‬בא דוד מרוסיה שחיפש את אישתו ואת שני בניו‬
‫בקרקוב כי הוא ברח לרוסיה והאישה והילדים נשארו בקרקוב‪ ,‬ושם משפחתו גם היה קאופמן הוא‬
‫איזה בן דוד‪ ,‬הוא לא מצא אותם אבל ראה אותי‪ ,‬הוא ישן אצל הדוד שלי‪ ,‬הוא אמר לו שהוא לא מצא‬
‫אף אחד אבל יש איזה ילדה קאופמן‪ ,‬מלבוב‪ ,‬והדוד יש אמר לו שהיא משלנו‪.‬‬
‫אז הוא היה קונה פירות מהכפר הזה לעסק שלו אז הוא שאל אם יש ילדה שמכירים בשם קאופמן‪,‬‬
‫אמרו שלא הכירו‪ ,‬אבל יש ילדה שקוראים לה חנה זדיינוך‪ ,‬זדיינוך בפולנית זה ילדה שמצאו אותה‪ ,‬אז‬
‫הוא שאל מאיפה היא הגיעה‪ ,‬ואמרו שהם לא באמת יודעים רק רואים אותה עם החיות‪.‬‬
‫הייתי בת ‪ ,3‬אז קודם כל‪ ,‬הדוד חשב לעצמו לא חשוב אם היא שלנו או לא אני אכין חבילת ממתקים‬
‫ונבוא לשם‪ .‬לקח מונית ואת אישתו ובאו לכפר ואני לא הייתי בבית‪ .‬שם לפני חג השבועות (שלהם)‬
‫קוטפים ירקות ופרחים ומקשטים את התמונות של מריה‪.‬‬
‫היה לי שיער ארוך עד הטוסיק‪ ,‬ושם פתאום ראיתי אוטו‪ ,‬אף פעם לא ראינו שם אוטו‪ -‬רק רוסים ובזמן‬
‫המלחמה היו טנקים‪ .‬נכנסתי אל האוטו משום שהם קראו לי‪ ,‬ולא הבנתי מה קורה‪ ,‬התחילו לשאול‬
‫אותי כל מיני דברים כי הוא לא הכיר אותי הוא ראה אותי בתור ילדה קטנה‪ ,‬הוא שאל אותי מה אני‬
‫זוכרת מהגטו‪.‬‬
‫אני זוכרת שבא איש לגטו והביא לי ליצן ליומולדת‪ .‬ואז הוא אמר שזה היה הוא‪ .‬ואז הוא היה בטוח‬
‫שזו אני‪ ,‬אח"כ הוא הוציא תמונה של גברים לראות אם אני מכירה‪ ,‬הם היו חברים של אבא שלי‪,‬‬
‫והכרתי אותם לפי השמות‪ .‬פגשתי אותו שהייתי בת ‪ ,3‬הוא לקח אותי לקטוביצה‪ -‬עיר גדולה ויפה‪.‬‬
‫הסביר לי שההורים לא חיים‪ ,‬אבל אם את רוצה את יכולה לקרוא לנו אבא ואמא‪ ,‬במלחמה הם היו גם‬
‫במחנה וכולם חזרו חיים חוץ מבן אחד‪ ,‬הבת שלו היום גרה ברמת גן‪ -‬קוראים לה מרילה‪.‬‬
‫הוא סיפר לי שאני יהודייה‪ ,‬ואמר לי אם את רוצה ללכת לכנסייה אין בעיה תעשי מה שאת חושבת‪,‬‬
‫מה שאת רוצה ובאמת בהתחלה הייתי הולכת לכנסייה עם חברות עד שהגיע פסח והוא קרא את‬
‫ההגדה ביידיש והוא לימד אותי את ההגדה‪ .‬למדתי שם ושם גם עשיתי בגרות‪.‬‬
‫בזמן הזה אחותי היא ראתה שאף אחד לא חי מהמשפחה והיא לא רצתה להשאר בפולין‪ ,‬הייתה בת‬
‫‪ ,75-71‬ב‪ 7361‬נכנסה לעליית הנוער‪ ,‬הגיעה ארצה‪ ,‬תפסו אותם האנגלים‪ -‬עוד לא היה ישראל‬
‫הייתה פלסטין‪ ,‬ובגלל היא הייתה שנה בקפריסין‪ ,‬התיידדה עם בחורה שסיפרה לה שהייתה במחנה‬
‫עם משפחה בשם קאופמן‪ ,‬והיא יודעת שהם בחיים ונסעו אחרי המלחמה לקטוביצה‪.‬‬
‫ואז היא כתבה לסוכנות מכתב בקטוביצה ששאלה אם מכירים מישהו בשם קאופמן שיתנו להם את‬
‫המכתב‪ ,‬ואז גיליתי שיש לי אחות והיא בקפריסין‪.‬‬
‫ואז התחלנו להתכתב‪ .‬ידעתי שיש לי אחות אבל לא זכרתי איך היא נראית‪.‬‬
‫הדוד שלי (שי קאופמן) החליט שהוא רוצה לעלות לארץ אבל היה ראש הממשלה שפתח גבולות‬
‫שאפשר לצאת מפולין ב‪ ,7361-‬אבל הוא רצה לבדוק מה קורה שם אז הוא נסע בתור תייר לראות‬
‫אם כדאי לי‪ ,‬אבל לפני זה הבת שלו הגיעה לארץ‪ ,‬מרילה‪ ,‬שקנתה אוטו באיטליה והביאה אותו איתה‬
‫לארץ‪ .‬כשהוא הגיעה לארץ הוא פגש את אחותי‪ ,‬את שושנה באשקלון‪.‬‬
‫בזמן שהוא טייל בארץ החלטתי שאין לי מה לעשות (יש בגרות ולא היה טעם להתחיל ללמוד) נסעתי‬
‫לורשה לבד‪ ,‬הוצאתי את הניירות שלי (פספורט ותעודות זהות)‪ ,‬והדודה שלי הודיעה לדוד שיחזור‬
‫מהר הביתה כי הם רצו שאני אקח קצת מהציוד שלהם אז הוא השאיר את כל הבגדים שלו אצל‬
‫שושנה‪ ,‬מילא את המזוודות עם בננות ובא לפולין בחזרה ומכר את הבננות בפולין כי זה היה מאוד‬
‫יקר‪ .‬הוא כיסה את הנסיעה עם הבננות‪ .‬הוא היה איש עסקים‪.‬‬
‫בינתיים אני הכנתי את כל הדברים שלי‪ ,‬ארזתי על מנת להגיע לארץ‪ ,‬נתנו לי אונייה כי פחדתי לטוס‬
‫במטוס‪ ,‬אז הוא נסע איתי לנמל כי זה היה די רחוק מהבית‪ ,‬עם האונייה נסעתי דרך צרפת ושם הגענו‬
‫לנמל שקוראים לו לחב‪ ,‬משם רכבת עד מרסל ושם גרנו באיזה ארמון ‪ 9‬שבועות כי חיכינו לאונייה‬
‫שתיקח אותנו לארץ‪ .‬את כל זה עשיתי לבד‪ .‬ואז הייתה אונייה‪ ,‬הגענו לנמל חיפה ולא היה מקום‬
‫בנמל אז האונייה חיכתה עוד יום במים‪ ,‬והיו צריכים להגיע אנשים מהסוכנות לתת לנו תעודות‬
‫באונייה מישהו העיר אותי באמצע הלילה‪ ,‬שאל אם אני מדברת פולנית‪ -‬הוא אמר שהוא חבר של‬
‫אחותי‪ ,‬הוא אומר לי‪ ,‬באתי עם גיסי עם סירת מנוע‪ ,‬והוא הביא את גיסי‪ ,‬הם אמרו לי שבבוקר הם‬
‫יקחו אותי לאחותי‪ -‬הם יבואו עם סירה‪.‬‬
‫באוניה הפקידים של הסוכנות החליפו לי את השם מ‪-‬אלה ל‪-‬חנה‪.‬‬
‫בבוקר עם הסולם ירדתי לסירת מנוע של המשטרה שם‪ ,‬והילדה כל הזמן דיברה משהו‪ ,‬מה‬
‫שהתברר זה ששלחו לי עם חוט פרחים לאונייה ואת הפרחים לקחו לי ושמו על השולחן של הפקידים‬
‫באונייה‪.‬‬
‫נסענו לאשקלון‪ ,‬הייתה לה ילדה בת ‪ 9‬ואז בארוחת בוקר היא גילתה לי שהיא בהריון עם ילד שני‪.‬‬
‫הייתי לפני גיל ‪ ,12‬לא דיברתי עברית‪ ,‬הייתי בשוק‪ ,‬הגעתי לאולפן בקיבוץ רבדים‪ ,‬שם היו כל החברה‬
‫הפולנים‪ ,‬כי זאת הייתה העליה הכי גדולה ב‪ .61‬הקיבוצניקים רצו לחזור לדבר פולנית אז לא תרגלנו‬
‫עברית דיברנו איתם רק פולנית‪ .‬האולפן היה חצי שנה‪ .‬שם הכרתי את אסתר ז"ל שהיא הייתה חברה‬
‫הכי טובה שלי‪ .‬אסתר גם גרה בתל אביב‪ ,‬יום שישי הייתה נוסעת לתל אביב והייתה מזמינה אותי‬
‫גם אז לפעמים נסענו כולם לאשקלון ולפעמים נסענו לתל אביב‪ .‬אח"כ חזרתי לאשקלון‪ ,‬התחלתי‬
‫לעבוד במקורות‪ -‬בהנהלת חשבונות כי למדתי הנהלת חשבונות בפולין אבל היה לי משעמם‪ ,‬פגשתי‬
‫חברות שגרות בתל אביב‪ -‬שגם הגיעו מפולין והציעו לי לעבור איתם לתל אביב לבית חלוצות זה‬
‫בקינג ג'ורג' היום זה ליד גן מאיר‪ -‬שם גרנו‪ ,‬היינו ‪ 6‬חברות בחדר וחיפשנו עבודה‪ ,‬כל פעם החלפנו‪,‬‬
‫בילינו שם הרבה‪ ,‬הולכות הרבה לקולנוע‪ 61 ,‬אגורות היה עולה סרט‪ ,‬כוס גזוז היה עולה ‪ 1.6‬אגורות‪.‬‬
‫באלנבי היה ויטמן‪ ,‬היו עושים מילקשייק הכי טוב בתל אביב‪ ,‬היום כבר אין את זה‪.‬‬
‫את בעלי הכרתי בבית חלוצים‪ ,‬בעלי היה גר בבית חלוצים רחוב באזל בתל אביב שם זה היה מעורב‬
‫נשים וגברים ואצלנו בבית חלוצות היו רק נשים‪ ,‬חברות שגרו איתי בחדר היו חברות שלו והוא היה‬
‫בא לבקר‪ ,‬יום אחד פגשתי אותו ברחוב עם אבטיח‪ ,‬הוא הזמין אותי לקומזיץ בהרצליה בחולות ליד‬
‫הים‪ .‬ואז הוא התחיל איתי שם‪ ,‬ככה התחלנו‪.‬‬
‫לא גרנו ביחד לפני שהתחתנו‪ ,‬היינו ביחד שנתיים‪ ,‬לא היה לנו איפה לגור‪ .‬בזמן הזה הוא התחיל‬
‫בסולל בונה‪ ,‬הוא היה טכנאי בניין‪ ,‬לא גמר ארכיטקטורה‪ ,‬הוא גמר בפולין שנתיים‪ ,‬הוא נרשם בארץ‬
‫אבל המצב אצל ההורים היה לא טוב אז הוא היה צריך לעזור בבית‪.‬‬
‫התחתנו ‪ 7352‬בתל אביב ברחוב פינסקר‪ ,‬זה היה אולם בית קפה נוגה שקיים עד היום אני חושבת‪,‬‬
‫התחתנו שם‪ ,‬גיסי ארגן לנו את החתונה‪ -‬סחב את הכל‪ ,‬עשו אוכל והכל הכינו לבד הוא ואחותי‬
‫ואחותו‪ ,‬אני כמובן איחרתי לחתונה כי התלבשתי אצל דודים ברמת גן והדודה הגיעה מאוחר‬
‫מהמספרה‪ ,‬כבר חשבו שברחתי ‪.‬‬
‫אחרי החתונה עברנו לגור ברמת יוסף‪ -‬שיכון לזוגות צעירים‪ ,‬בזמן הזה עבדתי בבית חרושת‬
‫לתרופות בתל אביב‪ ,‬קצת בעטיפת תרופות‪ ,‬קצת במרכזייה לא ידעתי טוב עברית‪ .‬הוא עבד בסולל‬
‫בונה באותו הזמן‪ .‬הבת הראשונה ב‪ ,7351‬ילדתי בבית חולים ביפו וכשבא דוד שלי זה שגרתי אצלו‬
‫הוא אמר שאצלנו נותנים שם אחרי מישהו שנפטר‪ -‬אין לך אמא אז את צריכה לתת שם על אמא‬
‫שלה‪ ,‬אני לא יכולה לקרוא לה גיזלה‪ ,‬אז קראנו לה גילה‪.‬‬
‫משם הגענו לקריית אונו‪ ,‬קריית אונו‪ ,‬באתי לבקר את אמא של בעלי‪ ,‬ראיתי דירות חדשות‪ ,‬נכנסנו‪,‬‬
‫גרה שם השכנה שסיפרה לנו איפה לבדוק‪ -‬רסקו באלנבי‪ .‬למחרת לקחתי את הבת שלי‪ ,‬אוטובוס‬
‫מבת ים מרמת יוסף‪ ,‬נסעתי לאלנבי ואמרו שיש ‪ 1‬דירות פנויות אבל את צריכה להשאיר פיקדון‪ ,‬לא‬
‫יכו לתי כי לא היה לי כסף כי הייתי צריכה קודם למכור‪ ,‬טלפנתי לאחותי ולגיס שלי‪ ,‬הוא הסכים לקחת‬
‫על שמו הלוואה ממקורות והוא סידר לי ‪ 622‬לירות‪ ,‬זה היה המקדמה‪ ,‬בעלי לא רצה‪ ,‬הוא פחד‪ ,‬אני‬
‫זו שדחפתי‪ .‬זה הבית הזה‪ .‬אנחנו פה משנת ‪ 62 .7356‬שנים‪.‬‬
‫אורית נולדה ב‪ 7351‬אחרי ששת הימים‪ ,‬לא היו מקלטים‪ ,‬את בעלי גייסו לצבא‪ ,‬בנו פה שוכות שאם‬
‫תהיה אזעקה שנכנס לשם‪ ,‬לא היו גברים בכלל בשכונה‪ ,‬אני אז הייתי בהריון עם אורית‪.‬‬
‫מצאתי את התמונה הראשונה של ההורים ב‪ ,7351‬שהייתי בהריון הראשון‪.‬‬
‫מי שמצאו במקרה דוד (אח של אבא) קראו לו שי קאופמן‪ -‬שבא לשכנה של אחותה‪ ,‬מכר מארה"ב‬
‫שמסתבר שהוא לפני המלחמה עבר לאמריקה ואז שלחו לו תמונה מהאירוסים שלהם ואותה הוא‬
‫שלח לנו לארץ כשהוא חזר‪.‬‬
‫פגשתי אותו שהייתי בהריון עם הבת הגדולה שלי‬
‫גרנו בקריית אונו‪ ,‬היה לי גנון של ‪ 72‬ילדים בבית‪ ,‬בעלי הוא עבד בארכיטקטורה‪ ,‬אז לא עשו את זה‬
‫במחשב אז הוא היה משרטט הוא היה ארכיטקט‪.‬‬
‫בעלי נפטר לפני ‪ 8‬שנים ‪,‬הוא עבר אירוע מוחי‪ ,‬היה על כסא גלגלים‪ ,‬הראש עבד עד כדי כך שכשהיה‬
‫גשם הוא היה אומר לנו להתקשר לילדות לוודא שנתנו לילדים מטרייה לבי"ס‪ .‬בעלי נפטר שהיה בן‬
‫‪ ,19‬הוא נולד ב‪ ,7399‬הוא היה אמור להיות עכשיו בן ‪.87‬‬
‫חשבנו שנצא יחד לפנסיה‪ ,‬נשכיר את הבית ונשכיר דירה בתל אביב ליד הים‪ ,‬נטייל שם‪ -‬מאוד אהבנו‬
‫לתל אביב‪ .‬עם בעלי אז עשינו תוכניות‪ .‬היום בשום אופן לא כי השכנים שלי יותר ממשפחה‪ -‬כולם פה‬
‫‪ 62‬שנים‪.‬‬
‫סגרתי את הגן ילדים כי זה הפריע לשכנים ואז התחלתי ב‪ 7311‬לעבוד בבריכת שחייה ושם גידלתי‬
‫את הילדים‪ ,‬ואני עד היום לא יודעת לשחות‪.‬‬
‫מפגש שני‪ :‬ראיון על סיפור ספציפי‬
‫סיפור בית חלוצות‪:‬‬
‫אני‪" :‬ספרי לי קצת על השהייה שלך בבית חלוצות שבתל אביב‪ ,‬איפה הוא היה ממוקם?"‬
‫חנה‪" :‬הוא היה ממוקם ברחוב קינג ג'ורג‪".‬‬
‫אני‪" :‬כמה בנות הייתן בחדר?"‬
‫חנה‪" :‬כארבע בנות‪"..‬‬
‫אני‪" :‬ספרי לי על הבנות‪"..‬‬
‫חנה‪" :‬דניאלה‪ ,‬שעד היום חברה שלי‪ ,‬רחל נפטרה‪..‬והייתה טובה‪ ,‬שהיום בארה"ב‪ ,‬אנחנו כבר לא‬
‫בקשר‪" .‬‬
‫אני‪" :‬כמה עלתה לכן השהייה שם?"‬
‫חנה‪" :‬גרושים‪ ,‬משהו כמו עשר לירות‪ .‬הייתה עוברת בתשע בערב המנהלת ומבקשת מהחברים‬
‫בחדר לצאת‪ ,‬הייתה אומרת לבעלי " אני לא רואה אותך‪ ,‬תלך מהר"‪ .‬חנה מגכחת‪..‬‬
‫אני‪" :‬ספרי לי חנה קצת על תל אביב בזמנו‪"..‬‬
‫חנה‪" :‬החיים היו הכי כיפיים בבית חלוצות‪..‬תל אביב הייתה אחרת‪ ,‬מזה אחרת‪ .‬אנשים לא רצו אחרי‬
‫לוקסוס‪ ,‬כל אחד לבש מה שהיה לו‪ ,‬לא היינו יוצאים מגונדרים‪ ,‬היו משכירים סירות בירקון ‪ ,‬שרים‪,‬‬
‫אחד היה מנגן באקורדיון‪ .‬זה היה הבילוי‪ ,‬לא חיפשו ברים וכאלה‪" .‬‬
‫אני‪":‬מי היו החברים שלך?"‬
‫חנה‪":‬כולם היו פולנים‪ ,‬כי אף אחד לא ידע עברית‪".‬‬
‫אני‪" :‬איך היו חיי הבילויים של אז?"‬
‫חנה ‪":‬בתקופתנו בבית חלוצות היה מועדון נוער פולני‪ ,‬ליד כיכר דיזינגוף‪ ,‬שם היו מסיבות וריקודים‬
‫וצחוקים והיה נחמד‪ .‬היינו רוצים בחזרה לבית חלוצות כי ב‪ 05‬בלילה היו סוגרים את השער‪ .‬אם לא‬
‫הספקת‪ ,‬תחפשי איפה לישון‪ ....‬לילה אחד ישנו בגן מאיר בספסל‪ ,‬אני ‪,‬בעלי‪ ,‬דניאלה‪ ,‬ישנו צפופים כי‬
‫היה קר‪ ,‬עד שבאו השוטרים וסיפרנו להם שסגרו לנו את בית חלוצות"‪.‬‬
‫אני‪":‬מי היו האנשים בבית חלוצות‪ ,‬מזה המקום הזה בעצם?"‬
‫חנה‪":‬סוג של בית דירות‪ ,‬גם הרבה מבוגרים היו שם‪ .‬רוב העולם היו מגיעים לשם‪ ,‬היה מאוד מבוקש‬
‫משום היה נמצא בתל אביב"‪.‬‬
‫חנה מוסיפה ואומרת שגם היום הייתה חולמת לגור עם בעלה בתל אביב ולעזוב את קריית אונו‪ ,‬אך‬
‫מותו של בעלה‪ ,‬מנע ממנה לקיים את התכנית‪.‬‬
‫תמונת הוריה של חנה שהביא לה המכר מארה"ב‪-‬‬
‫תמונת חתונתה של חנה‪-‬‬